משתמש:Nahum

<mediawiki xmlns="http://www.mediawiki.org/xml/export-0.11/" xmlns:xsi="http://www.w3.org/2001/XMLSchema-instance" xsi:schemaLocation="http://www.mediawiki.org/xml/export-0.11/ http://www.mediawiki.org/xml/export-0.11.xsd" version="0.11" xml:lang="he">
  <siteinfo>
    <sitename>ויקיטקסט</sitename>
    <dbname>hewikisource</dbname>
    <base>https://he.wikisource.org/wiki/%D7%A2%D7%9E%D7%95%D7%93_%D7%A8%D7%90%D7%A9%D7%99</base>
    <generator>MediaWiki 1.45.0-wmf.9</generator>
    <case>first-letter</case>
    <namespaces>
      <namespace key="-2" case="first-letter">מדיה</namespace>
      <namespace key="-1" case="first-letter">מיוחד</namespace>
      <namespace key="0" case="first-letter" />
      <namespace key="1" case="first-letter">שיחה</namespace>
      <namespace key="2" case="first-letter">משתמש</namespace>
      <namespace key="3" case="first-letter">שיחת משתמש</namespace>
      <namespace key="4" case="first-letter">ויקיטקסט</namespace>
      <namespace key="5" case="first-letter">שיחת ויקיטקסט</namespace>
      <namespace key="6" case="first-letter">קובץ</namespace>
      <namespace key="7" case="first-letter">שיחת קובץ</namespace>
      <namespace key="8" case="first-letter">מדיה ויקי</namespace>
      <namespace key="9" case="first-letter">שיחת מדיה ויקי</namespace>
      <namespace key="10" case="first-letter">תבנית</namespace>
      <namespace key="11" case="first-letter">שיחת תבנית</namespace>
      <namespace key="12" case="first-letter">עזרה</namespace>
      <namespace key="13" case="first-letter">שיחת עזרה</namespace>
      <namespace key="14" case="first-letter">קטגוריה</namespace>
      <namespace key="15" case="first-letter">שיחת קטגוריה</namespace>
      <namespace key="104" case="first-letter">עמוד</namespace>
      <namespace key="105" case="first-letter">שיחת עמוד</namespace>
      <namespace key="106" case="first-letter">ביאור</namespace>
      <namespace key="107" case="first-letter">שיחת ביאור</namespace>
      <namespace key="108" case="first-letter">מחבר</namespace>
      <namespace key="109" case="first-letter">שיחת מחבר</namespace>
      <namespace key="110" case="first-letter">תרגום</namespace>
      <namespace key="111" case="first-letter">שיחת תרגום</namespace>
      <namespace key="112" case="first-letter">מפתח</namespace>
      <namespace key="113" case="first-letter">שיחת מפתח</namespace>
      <namespace key="116" case="first-letter">מקור</namespace>
      <namespace key="117" case="first-letter">שיחת מקור</namespace>
      <namespace key="710" case="first-letter">TimedText</namespace>
      <namespace key="711" case="first-letter">TimedText talk</namespace>
      <namespace key="828" case="first-letter">יחידה</namespace>
      <namespace key="829" case="first-letter">שיחת יחידה</namespace>
    </namespaces>
  </siteinfo>
  <page>
    <title>משתמש:Nahum</title>
    <ns>2</ns>
    <id>1547</id>
    <revision>
      <id>2947840</id>
      <parentid>2947758</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T15:21:27Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Nahum</username>
        <id>68</id>
      </contributor>
      <comment>/* לתשעה באב: */</comment>
      <origin>2947840</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="15412" sha1="44di28y32s3o6rq03mp6f3ydvy4i2dr" xml:space="preserve">שמי נחום ונגרוב, ואני בנם של [[w:אלחנן צ'ארלס ונגרוב|ר' אלחנן צבי (צ'רלס) ונגרוב]] וזוגתו רוזה שושנה (לבית ונגר) עליהם השלום, מתלמידיו של מו&quot;ר דודי הרב אפרים הלוי ארץ עליו השלום, ואחד מצעירי תלמידיו של מרן הגרש&quot;ז אויערבאך זכרו לברכה בישיבת &quot;קול תורה&quot;. אני מעמד, מגיה ומתרגם במקצועי, מתמחה בניקוד, פיסוק וטעמי המקרא, ועובד בהוצאה לאור קטנה של ספרי קודש. משמש כבעל קורא מחליף לעיתים בשבתות וחגים במניין התפילה שבבית החולים הדסה הר הצופים. לפרטים נוספים אודותיי ראו [[w:משתמש:נחום|כאן]], [[w:משתמש:Nahum|כאן]] ו[http://stage.co.il/a/1104 בבמה חדשה]. 

&lt;div align=left&gt;{{קטן|ניתן לעקוב אחריי במסטודון: https://tooot.im/@NWengrov}}&lt;/div&gt;

{{תיבות משתמש|תיבות=
{{#babel:he|en-5|yi-1|tmr-3}} }}
{{משתמש תרומות|78,000}}
&lt;div dir=ltr&gt;
{{רווח קשיח|2}}Volunteering at he.wikisource since June 2005.&lt;br /&gt;
[http://meta.wikimedia.org/wiki/User:Nahum Link to my User Page on Meta]
&lt;/div&gt;
&lt;br /&gt;
{{תוכן עניינים ללא מיספור}}
{{סוף}}

==דפים במעקב:==

לשימוש בהצבעת מחיקה: {{תב|הצבעת מחיקה}}

==פרוייקטים שסיימתי בסייעתא דשמיא:==
*רשימת מיזמים ישנים הועברה ל[[משתמש:Nahum/ארכיון|ארכיון]]
*מיזמים חדשים:
# [[משנה]] מהדורת ניקוד: סדרי זרעים, מועד, נשים, נזיקין וקדשים
#[[רש&quot;י מנוקד על המקרא/ספר בראשית]], [[רש&quot;י מנוקד על המקרא/ספר שמות|שמות]], [[רש&quot;י מנוקד על המקרא/ספר ויקרא|ויקרא]], [[רש&quot;י מנוקד על המקרא/ספר במדבר|במדבר]] ו[[רש&quot;י מנוקד על המקרא/ספר דברים|דברים]], בשיתוף Dovi ואחרים
#[[רש&quot;י מנוקד על המקרא/ספר שיר השירים]], [[רש&quot;י מנוקד על המקרא/ספר רות|רות]], [[רש&quot;י מנוקד על המקרא/ספר איכה|איכה]] ו[[רש&quot;י מנוקד על המקרא/ספר קהלת|קהלת]], בשיתוף Dovi ובאדיבות מהד' מצודת אברהם ואתר ספאריה
#[[קבא דקשייתא]]
#טקסטים מולחנים בליליפונד:
## [[ויקיטקסט:טקסטים מולחנים]]
# [[יוסיפון/קינת יוסף/טעמים]]
# '''[[איכה רבה פתיחתא]]'''
# [[מנחת חינוך]] מצוות א-ב

==פרוייקטים בהשהייה, כשיתפנה לי זמן להתחיל לעבוד עליהם:==
# {{קטן|[[מפתח:הוולגאטה והפרשנות הנוצרית הקדומה לבראשית לאור פרשנות רשי, רשבם, רדק וחזקוני.pdf]]}}
## {{קטן|[[הוולגאטה והפרשנות הנוצרית הקדומה לבראשית לאור פרשנות רש&quot;י, רשב&quot;ם, רד&quot;ק וחזקוני]]}}

==תרגומים שלי מאנגלית==
#[[קובלא חאן]]
#{{ללא גלישה|[[סינדרלה, או נעל הזכוכית הקטנה]] מתוך [[ספר הפיות הכחול]]}}
#{{ללא גלישה|[[היפה והחיה]] מתוך [[ספר הפיות הכחול]]}}
#[[יסודות השחמט (קפבלנקה)]] -- בעבודה.
#[[זאתי]]: [[עמוד:She - a history of adventure (IA cu31924098819562).pdf/25]] - בעבודה

==ספרי הספרייה הלאומית==
#{{ללא גלישה|[[מפתח:בממלכת כוזר היהודית.pdf]] - [[בממלכת כוזר היהודית]]}}
#[[מפתח:משא בערב.pdf]] - [[משא בערב]]

==פרוייקט החודש==

===ארכיון פרוייקטי החודש:===
'''ימי האהבה:''' [[ראשית חכמה/שער האהבה]]
*חודשי אלול-תשרי (עד יוהכ&quot;פ): [[ראשית חכמה/שער התשובה]]
*חודשי אלול-תשרי (עד סוף סוכות): [[מטה אפרים]] סימן תרי&quot;ט
*חודש כסלו: '''[[בני יששכר מאמרי חודש כסלו טבת/מאמר ד]]'''
*חודש אדר: '''[[יוסף תהלות]]''' על תהלים למרן '''[[מחבר:חיד&quot;א|החיד&quot;א]]''' עמ' 101
*חודש אדר: '''[[בני יששכר מאמרי חודש אדר/מאמר ה]]'''
*חודש ניסן: '''[[בני יששכר מאמרי חודש ניסן/מאמר ב]]'''
*חודש סיון: '''[[בני יששכר מאמרי חודש סיון/מאמר ב]]'''

===לתשעה באב:=== 
:'''[[לבוש אורח חיים תקנט]],''' הל' ת&quot;ב, עמ' 193
:'''[[תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים/ספר ג/פרק ג]]'''
:'''דקס [[ביאור:בבלי גיטין דף נז]],''' ע&quot;ב קט2

==הפרוייקטים המרכזיים שלי כרגע==
# משנה מנוקדת: [[משנה נגעים י ניקוד]]; [[משנה מנוקדת ללא עיצוב]]
# [[תרגום אונקלוס (דפוס)]] (להעתיק מ[[תרגום אונקלוס]] ולהגיה) בראשית פרק [[תרגום אונקלוס (דפוס)/ספר בראשית/טו|טו]] בס&quot;ד
# דק&quot;ס {{ק|[שינו&quot;ס מבוססים על פרוייקט &quot;הכי גרסינן&quot; של מכון פרידברג (וקצת מאתר &quot;מאגרים&quot; של האקדמיה), ובמס' ברכות מתמקדים בעיקר בכתי&quot;י '''מ'''ינכן, '''פ'''ריז, '''א'''וקספורד {{ק|(ספ.בודל. 366)}}, '''פיר'''נצה, ושאר כתי&quot;י ודפו&quot;י]}}:
## [[ביאור:בבלי ברכות דף יז]] {{ק|(סיימתי דקס על פרק ב והמשכתי עד סוף הדף, ואז עברתי ל-)}} [[ביאור:בבלי גיטין דף טז]] {{ק|כת&quot;י '''מ'''ינכן, '''פיר'''קוביץ, '''ו'''תיקן 1, 2, ו-3, ו'''א'''וקספורד)}} קט2
# [[מנורת המאור (אלנקאווה)/מנוקד]]
# [[הלכות הרי&quot;ף כפשוטן]], מאת [[משתמש:Orvetov|יצחק הראל]]
#[[משתמש:Uziel302/מילים חשודות]], הגהה ע&quot;פ הרשימה
#ז&quot;ח (ב[[/טיוטה/]]) חלוקה לעמ'. מדה&quot;נ לך לך עמ' 92 דף מד טור א
#[[טעם לשד]]

==פרוייקטים נוספים שהתחלתי או שאני משתתף בהם:==

===מקרא ופרשנות:===
#[[ויבינו במקרא]]
#[[נחמיאש על משלי]] פרק ז, עמ' 58 (על משלי ז,א);
#[[משתמש:Inkbug/שד&quot;ל]]; [[שמואל דוד לוצאטו (שד&quot;ל) על בראשית]]
##[[מפתח:SD Luzzatto - Commentary on Bereshit.pdf]];
##[[מפתח:Luzzato-Ohev-Ger-HB23918.pdf]];
#[[התורה על פי סדרי הקריאה הארץ ישראלית]]

===הלכה:===
#[[ארבעה טורים]] עם מפרשים, בעיקר הגהת או.סי.אר, פתיחת ר&quot;ת, עיצוב ופיסוק לב&quot;י וד&quot;מ: [[טור אורח חיים ק]]
#[[שולחן ערוך]], ולאו&quot;ח עם נושאי כלים: באר הגולה, [[משנה ברורה]], [[ביאור הלכה]], מגן אברהם, [[ט&quot;ז]], [[ביאור הגר&quot;א]], [[כף החיים]], [[באר היטב]] ו[[שערי תשובה (מרגליות)|שערי תשובה]];
##[[מפתח:פרי מגדים אורח חיים .pdf]], [[פרי מגדים]]; נשלם סי' א; תכט-תל; רמב; רמח
##{{ללא גלישה|כרגע: בהג ל[[באר הגולה (רבקש) על אורח חיים לב|סימן לב]] בס&quot;ד; [[כף החיים על אורח חיים נג]], עמ' 171 בקובץ}}; גר&quot;א ע&quot;פ ברכ&quot;א סי' ג, עמ' 17
#[[לבוש אורח חיים]] עמ' 53 עא; [[לבוש האורה]] עמ' 82;
#[[שולחן ערוך הרב]];
#[[תרומת הדשן]], הגהה ופיסוק עד סימן מ&quot;ג, עמ' 22 בקובץ;
#'''רי&quot;ף''' עם מפרשים, [[רי&quot;ף על הש&quot;ס/ברכות/דף יט עמוד א]];
#[[מסכת סופרים (היגר)]]
#[[עולת שבת]] סי' רמו עמ' 3

===מוסר, חסידות, קבלה ופילוסופיה:===
#[[ראשית חכמה]], שעה&quot;א פ&quot;ג; שעהי&quot;ר, פי&quot;ג;
#[[בני יששכר]];
#[[תורה אור (חב&quot;ד)]], פ' ויחי, עמ' 100א;
#[[האמונות והדעות]] לרס&quot;ג;
#[[יסוד ושורש העבודה/ב]];
#[[מדרש האיתמרי]] עמ' 29;

===מדרש:===
# [[ילקוט שמעוני תורה קנד]];
#[[מדרש תנחומא הקדום/כרך א]] עמ' 442;
#[[ספרי על דברים]] לפי סדר החלוקה המקורי;

===תפילה:===
#'''הסליחות לכל השנה''' - [[מפתח:The Seliḥot for the Entire Year.pdf|מפתח]] - [[הסליחות לכל השנה - זליגמן בער|הספר המסודר]], מאת זליגמן בר
#[[סידור בית יעקב (עמדין)]]
#[[סידור תורה אור]];
##[[מפתח:Siddur Torah Ohr (Schulzinger Bros. 1940).pdf]]

===שונות:===
#[[תפארת ישראל על המשנה/יבקש דעת]];
#[[ספר המצוות רמב&quot;ן שרשים]] עריכת שורש ב, תחילת עמ' 22 בקובץ;
#[[תפארת האדם]] - מאת הרב אלכסנדר סנדר גדליהו טכורש ז&quot;ל, עמ' 32 בקובץ

===ספרות חול:===
#[[מקור ברוך (אוטוביוגרפיה)]], עד סוף עמ' 5 בקובץ 1130;
#[[זכרונות לבית דוד]] (עבודה אופליין), &quot;הענק&quot;
#[[חנוך ב]], פי&quot;א

===ספרי רש&quot;ר הירש:===
#[[אגרות צפון]],
##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Igrot tsafon.he.pdf]];
#[[חורב]],
##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Sefer Horev. Haedot Vehatorot. 1892.pdf|ספר חורב (תרגום: משה זלמן אהרנזון). חלק א. מאמר למען דעת]].
##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Sefer Horev. Haedot. 1893.pdf|ספר חורב (תרגום: משה זלמן אהרנזון). חלק א. מערכת העדות]]
##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Sefer Horev. Hatorot. 1893.pdf|ספר חורב (תרגום: משה זלמן אהרנזון). חלק א. מערכת התורות]]
##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Sefer Horev. 1895.pdf|ספר חורב (תרגום: משה זלמן אהרנזון). חלק ב]]
#[[עונג שבת]]

==מחברים שיצירתם תהיה חופשית==
* [[מנורת המאור (אלנקאווה)]], מהדורת [[:en:w:Hyman G. Enelow]], נפטר 1934, יצירה חופשית
*[[מחבר:אלישבע ביחובסקי]], יצירה חופשית
*[[w:מיכאל היגר|ד&quot;ר מיכאל היגגער]] - [[מסכת סופרים (היגר)]], יצירה חופשית
*דילן תומאס, [[ואין שלטון ביום המוות]], יצירה חופשית
*[[מחבר:רב יהודה לייב הלוי אשלג|הרב יהודה אשלג]], [[ספר שמעתי]], יצירה חופשית
*[[טובות זכרונות]], אברהם שטרנהרץ, - לשחזר גרסאות מחוקות - 1 בינואר 2026
* ספר חנוך א' - כהנא ויעקב פייטלוביץ' - 1 בינואר 2026
*[[מחבר:אפרים פורת]], 1 בינואר 2030 - [[אגרות צפון]] בתרגומו
*[[w:חיים הלר|חיים הלר - סהמ&quot;צ להרמב&quot;ם]], 1 בינואר 2031
*[[w:en:Grigorii Grebnev|גריגורי גרבנב]] - 1 בינואר 2031
*[[מלכי רבנן]], שיחזור ע&quot;פ דף השיחה, 1 בינואר 2032
*[[ודע מה שתשיב המבואר]] - 1 בינואר 2033
*[[אנא בחסדך]]; [[חביבי]]; [[נגילה הללויה]] - [[w:אשר מזרחי|אשר מזרחי]] - 1 בינואר 2034
*[[תפלת מנשה]], ושאר יצירות שנכתבו או נערכו בידי א. ש. הרטום - 1 בינואר 2036
*[[פרנהיים]] , עגנון - 1 בינואר 2041
*הרב [[w:צבי יהודה קוק|צבי יהודה קוק]] - [[עולת ראי&quot;ה]] - 1 בינואר 2053
*[[w:זלדה|זלדה]] – 1 בינואר 2055
*[[חזון אי&quot;ש]], &lt;s&gt;יצירה חופשית&lt;/s&gt; [1 בינואר 2062]
* [[נאום השפנים והחזירים (הרב שך)]] – 1 בינואר 2072

== הרהורים תועים ==
אם יש ספר שראוי לניקוד וטעמים בשיטת המסורה, מלבד כ&quot;ד כתבי הקודש, הרי אלו ששה סדרי משנה; ואחריהם, מכל הספרים החיצונים, ספר יוסיפון.

'''עדכון:''' יצא לי להיתקל לאחרונה בצילום כת&quot;י ובו תרגום אונקלוס בניקוד וטעמים. הרעיון קורץ. (מקור:  'Duke of Sussex's German Pentateuch'. 1300-1324)

==קישורים נוספים==
*{{תב|הסבר בוט חוקים}} -- להסבר למי שמתקן חוקים במרחב הראשי
*{{תב|שחזור בוט חוקים}} -- למי שתיקן והבוט כבר שיחזר לו

*[[/טיוטה/]] לתווים
*[[משתמש:Zofthej/אור שמח/הלכות יסודי התורה]]

* שבוע נוכחי: {{שבוע נוכחי}} 

*לעזרה בהוראות תנאי: [[w:עזרה:הוראות תנאי]]

*לעזרה בטבלאות: [[w:עזרה:טבלאות]]

*לעזרה בחיפוש והחלפת ביטויים רגולריים: [[עזרה:ביטוי רגולרי]]

*לעזרה בהערות שוליים: [[w:עזרה:הערת שוליים]]

*[[שיחת תבנית:פרשת השבוע הנוכחית]]--לעזרה בתיקון העמוד הראשי בתחילת השנה האזרחית

*[[שיחת משתמש:BinyominZeev]] -- לאתר מפתח לתורה לפרשת שבוע
*[https://nakdan.dicta.org.il/ הנקדן של דיקטא]
*[https://removenikud.dicta.org.il/ מסיר ניקוד]
*[[/ארגז חול/]]
*[https://www.sefaria.org.il/Beur_HaGra_on_Shulchan_Arukh%2C_Orach_Chayim.31.1.1?lang=he&amp;with=all&amp;lang2=he גר&quot;א]
*[https://www.sefaria.org.il/Minchat_Chinukh?lang=he מנ&quot;ח בספריא] [https://www.sefaria.org.il/Minchat_Chinukh.2.3.18?lang=he&amp;with=all&amp;lang2=he כאן]
*'''לשלב בדפי הרי&quot;ף:''' [[השגות הראב&quot;ד על רי&quot;ף/ברכות/מד א‏]] 

[[משתמש:Nahum/דוגמאות וקישורים נחוצים|דוגמאות וקישורים נחוצים]]

[[תבנית:חופשת ויקי]]

[[:yi:טייטש יהואש בראשית פרק י]]

[[מדיה ויקי:Sitenotice]]

[[תבנית:המרת או.סי.אר 2]]

[[תבנית:ממ רמב&quot;ם/קיצור שם]]

[[ויקיטקסט:ציטוט השבוע/הוספת ציטוט השבוע/דיונים]]

[[:קטגוריה:בבל: משתמשים לפי שפה]]

[[ויבינו במקרא/הפטרות#יהושע|רשימת ההפטרות לפי סדרם של ספרי הנביאים]] / [[ויבינו במקרא/הפטרות לשבתות ומועדים|לפי הסדר של פרשת השבוע]]

&lt;div align=ltr dir=ltr&gt;
&lt;nowiki&gt;After the software is deployed, but before it is enabled on your wiki, you can manually invoke the feature on individual pages by using this wikitext code: &lt;references responsive /&gt; instead of the plain  &lt;references /&gt; tag or a local template.&lt;/nowiki&gt;

For grouping reference notes: 

&lt;nowiki&gt;blah blah&lt;ref group=&quot;group name&quot;&gt;note 1&lt;/ref&gt;&lt;/nowiki&gt;

&lt;nowiki&gt;blah blah2&lt;ref group=&quot;group name&quot;&gt;note 2&lt;/ref&gt;&lt;/nowiki&gt;

...

&lt;nowiki&gt;&lt;references group=&quot;group name&quot; \&gt;&lt;/nowiki&gt;

Quick fix to a bug, causing progress in main namespace to show as 0 length:

Add to Common.css:

.pr_quality {
	width: 100px;
}

&lt;/div&gt;
----
מעודכן לתאריך: 2.08.2024 - נחום</text>
      <sha1>44di28y32s3o6rq03mp6f3ydvy4i2dr</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947952</id>
      <parentid>2947840</parentid>
      <timestamp>2025-07-11T06:35:27Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Nahum</username>
        <id>68</id>
      </contributor>
      <comment>/* תרגומים שלי מאנגלית */</comment>
      <origin>2947952</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="15412" sha1="c1zxe191jk2rk3fy7cstzwbajrd4qip" xml:space="preserve">שמי נחום ונגרוב, ואני בנם של [[w:אלחנן צ'ארלס ונגרוב|ר' אלחנן צבי (צ'רלס) ונגרוב]] וזוגתו רוזה שושנה (לבית ונגר) עליהם השלום, מתלמידיו של מו&quot;ר דודי הרב אפרים הלוי ארץ עליו השלום, ואחד מצעירי תלמידיו של מרן הגרש&quot;ז אויערבאך זכרו לברכה בישיבת &quot;קול תורה&quot;. אני מעמד, מגיה ומתרגם במקצועי, מתמחה בניקוד, פיסוק וטעמי המקרא, ועובד בהוצאה לאור קטנה של ספרי קודש. משמש כבעל קורא מחליף לעיתים בשבתות וחגים במניין התפילה שבבית החולים הדסה הר הצופים. לפרטים נוספים אודותיי ראו [[w:משתמש:נחום|כאן]], [[w:משתמש:Nahum|כאן]] ו[http://stage.co.il/a/1104 בבמה חדשה]. 

&lt;div align=left&gt;{{קטן|ניתן לעקוב אחריי במסטודון: https://tooot.im/@NWengrov}}&lt;/div&gt;

{{תיבות משתמש|תיבות=
{{#babel:he|en-5|yi-1|tmr-3}} }}
{{משתמש תרומות|78,000}}
&lt;div dir=ltr&gt;
{{רווח קשיח|2}}Volunteering at he.wikisource since June 2005.&lt;br /&gt;
[http://meta.wikimedia.org/wiki/User:Nahum Link to my User Page on Meta]
&lt;/div&gt;
&lt;br /&gt;
{{תוכן עניינים ללא מיספור}}
{{סוף}}

==דפים במעקב:==

לשימוש בהצבעת מחיקה: {{תב|הצבעת מחיקה}}

==פרוייקטים שסיימתי בסייעתא דשמיא:==
*רשימת מיזמים ישנים הועברה ל[[משתמש:Nahum/ארכיון|ארכיון]]
*מיזמים חדשים:
# [[משנה]] מהדורת ניקוד: סדרי זרעים, מועד, נשים, נזיקין וקדשים
#[[רש&quot;י מנוקד על המקרא/ספר בראשית]], [[רש&quot;י מנוקד על המקרא/ספר שמות|שמות]], [[רש&quot;י מנוקד על המקרא/ספר ויקרא|ויקרא]], [[רש&quot;י מנוקד על המקרא/ספר במדבר|במדבר]] ו[[רש&quot;י מנוקד על המקרא/ספר דברים|דברים]], בשיתוף Dovi ואחרים
#[[רש&quot;י מנוקד על המקרא/ספר שיר השירים]], [[רש&quot;י מנוקד על המקרא/ספר רות|רות]], [[רש&quot;י מנוקד על המקרא/ספר איכה|איכה]] ו[[רש&quot;י מנוקד על המקרא/ספר קהלת|קהלת]], בשיתוף Dovi ובאדיבות מהד' מצודת אברהם ואתר ספאריה
#[[קבא דקשייתא]]
#טקסטים מולחנים בליליפונד:
## [[ויקיטקסט:טקסטים מולחנים]]
# [[יוסיפון/קינת יוסף/טעמים]]
# '''[[איכה רבה פתיחתא]]'''
# [[מנחת חינוך]] מצוות א-ב

==פרוייקטים בהשהייה, כשיתפנה לי זמן להתחיל לעבוד עליהם:==
# {{קטן|[[מפתח:הוולגאטה והפרשנות הנוצרית הקדומה לבראשית לאור פרשנות רשי, רשבם, רדק וחזקוני.pdf]]}}
## {{קטן|[[הוולגאטה והפרשנות הנוצרית הקדומה לבראשית לאור פרשנות רש&quot;י, רשב&quot;ם, רד&quot;ק וחזקוני]]}}

==תרגומים שלי מאנגלית==
#[[קובלא חאן]]
#{{ללא גלישה|[[סינדרלה, או נעל הזכוכית הקטנה]] מתוך [[ספר הפיות הכחול]]}}
#{{ללא גלישה|[[היפה והחיה]] מתוך [[ספר הפיות הכחול]]}}
#[[יסודות השחמט (קפבלנקה)]] -- בעבודה.
#[[זאתי]]: [[עמוד:She - a history of adventure (IA cu31924098819562).pdf/26]] - בעבודה

==ספרי הספרייה הלאומית==
#{{ללא גלישה|[[מפתח:בממלכת כוזר היהודית.pdf]] - [[בממלכת כוזר היהודית]]}}
#[[מפתח:משא בערב.pdf]] - [[משא בערב]]

==פרוייקט החודש==

===ארכיון פרוייקטי החודש:===
'''ימי האהבה:''' [[ראשית חכמה/שער האהבה]]
*חודשי אלול-תשרי (עד יוהכ&quot;פ): [[ראשית חכמה/שער התשובה]]
*חודשי אלול-תשרי (עד סוף סוכות): [[מטה אפרים]] סימן תרי&quot;ט
*חודש כסלו: '''[[בני יששכר מאמרי חודש כסלו טבת/מאמר ד]]'''
*חודש אדר: '''[[יוסף תהלות]]''' על תהלים למרן '''[[מחבר:חיד&quot;א|החיד&quot;א]]''' עמ' 101
*חודש אדר: '''[[בני יששכר מאמרי חודש אדר/מאמר ה]]'''
*חודש ניסן: '''[[בני יששכר מאמרי חודש ניסן/מאמר ב]]'''
*חודש סיון: '''[[בני יששכר מאמרי חודש סיון/מאמר ב]]'''

===לתשעה באב:=== 
:'''[[לבוש אורח חיים תקנט]],''' הל' ת&quot;ב, עמ' 193
:'''[[תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים/ספר ג/פרק ג]]'''
:'''דקס [[ביאור:בבלי גיטין דף נז]],''' ע&quot;ב קט2

==הפרוייקטים המרכזיים שלי כרגע==
# משנה מנוקדת: [[משנה נגעים י ניקוד]]; [[משנה מנוקדת ללא עיצוב]]
# [[תרגום אונקלוס (דפוס)]] (להעתיק מ[[תרגום אונקלוס]] ולהגיה) בראשית פרק [[תרגום אונקלוס (דפוס)/ספר בראשית/טו|טו]] בס&quot;ד
# דק&quot;ס {{ק|[שינו&quot;ס מבוססים על פרוייקט &quot;הכי גרסינן&quot; של מכון פרידברג (וקצת מאתר &quot;מאגרים&quot; של האקדמיה), ובמס' ברכות מתמקדים בעיקר בכתי&quot;י '''מ'''ינכן, '''פ'''ריז, '''א'''וקספורד {{ק|(ספ.בודל. 366)}}, '''פיר'''נצה, ושאר כתי&quot;י ודפו&quot;י]}}:
## [[ביאור:בבלי ברכות דף יז]] {{ק|(סיימתי דקס על פרק ב והמשכתי עד סוף הדף, ואז עברתי ל-)}} [[ביאור:בבלי גיטין דף טז]] {{ק|כת&quot;י '''מ'''ינכן, '''פיר'''קוביץ, '''ו'''תיקן 1, 2, ו-3, ו'''א'''וקספורד)}} קט2
# [[מנורת המאור (אלנקאווה)/מנוקד]]
# [[הלכות הרי&quot;ף כפשוטן]], מאת [[משתמש:Orvetov|יצחק הראל]]
#[[משתמש:Uziel302/מילים חשודות]], הגהה ע&quot;פ הרשימה
#ז&quot;ח (ב[[/טיוטה/]]) חלוקה לעמ'. מדה&quot;נ לך לך עמ' 92 דף מד טור א
#[[טעם לשד]]

==פרוייקטים נוספים שהתחלתי או שאני משתתף בהם:==

===מקרא ופרשנות:===
#[[ויבינו במקרא]]
#[[נחמיאש על משלי]] פרק ז, עמ' 58 (על משלי ז,א);
#[[משתמש:Inkbug/שד&quot;ל]]; [[שמואל דוד לוצאטו (שד&quot;ל) על בראשית]]
##[[מפתח:SD Luzzatto - Commentary on Bereshit.pdf]];
##[[מפתח:Luzzato-Ohev-Ger-HB23918.pdf]];
#[[התורה על פי סדרי הקריאה הארץ ישראלית]]

===הלכה:===
#[[ארבעה טורים]] עם מפרשים, בעיקר הגהת או.סי.אר, פתיחת ר&quot;ת, עיצוב ופיסוק לב&quot;י וד&quot;מ: [[טור אורח חיים ק]]
#[[שולחן ערוך]], ולאו&quot;ח עם נושאי כלים: באר הגולה, [[משנה ברורה]], [[ביאור הלכה]], מגן אברהם, [[ט&quot;ז]], [[ביאור הגר&quot;א]], [[כף החיים]], [[באר היטב]] ו[[שערי תשובה (מרגליות)|שערי תשובה]];
##[[מפתח:פרי מגדים אורח חיים .pdf]], [[פרי מגדים]]; נשלם סי' א; תכט-תל; רמב; רמח
##{{ללא גלישה|כרגע: בהג ל[[באר הגולה (רבקש) על אורח חיים לב|סימן לב]] בס&quot;ד; [[כף החיים על אורח חיים נג]], עמ' 171 בקובץ}}; גר&quot;א ע&quot;פ ברכ&quot;א סי' ג, עמ' 17
#[[לבוש אורח חיים]] עמ' 53 עא; [[לבוש האורה]] עמ' 82;
#[[שולחן ערוך הרב]];
#[[תרומת הדשן]], הגהה ופיסוק עד סימן מ&quot;ג, עמ' 22 בקובץ;
#'''רי&quot;ף''' עם מפרשים, [[רי&quot;ף על הש&quot;ס/ברכות/דף יט עמוד א]];
#[[מסכת סופרים (היגר)]]
#[[עולת שבת]] סי' רמו עמ' 3

===מוסר, חסידות, קבלה ופילוסופיה:===
#[[ראשית חכמה]], שעה&quot;א פ&quot;ג; שעהי&quot;ר, פי&quot;ג;
#[[בני יששכר]];
#[[תורה אור (חב&quot;ד)]], פ' ויחי, עמ' 100א;
#[[האמונות והדעות]] לרס&quot;ג;
#[[יסוד ושורש העבודה/ב]];
#[[מדרש האיתמרי]] עמ' 29;

===מדרש:===
# [[ילקוט שמעוני תורה קנד]];
#[[מדרש תנחומא הקדום/כרך א]] עמ' 442;
#[[ספרי על דברים]] לפי סדר החלוקה המקורי;

===תפילה:===
#'''הסליחות לכל השנה''' - [[מפתח:The Seliḥot for the Entire Year.pdf|מפתח]] - [[הסליחות לכל השנה - זליגמן בער|הספר המסודר]], מאת זליגמן בר
#[[סידור בית יעקב (עמדין)]]
#[[סידור תורה אור]];
##[[מפתח:Siddur Torah Ohr (Schulzinger Bros. 1940).pdf]]

===שונות:===
#[[תפארת ישראל על המשנה/יבקש דעת]];
#[[ספר המצוות רמב&quot;ן שרשים]] עריכת שורש ב, תחילת עמ' 22 בקובץ;
#[[תפארת האדם]] - מאת הרב אלכסנדר סנדר גדליהו טכורש ז&quot;ל, עמ' 32 בקובץ

===ספרות חול:===
#[[מקור ברוך (אוטוביוגרפיה)]], עד סוף עמ' 5 בקובץ 1130;
#[[זכרונות לבית דוד]] (עבודה אופליין), &quot;הענק&quot;
#[[חנוך ב]], פי&quot;א

===ספרי רש&quot;ר הירש:===
#[[אגרות צפון]],
##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Igrot tsafon.he.pdf]];
#[[חורב]],
##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Sefer Horev. Haedot Vehatorot. 1892.pdf|ספר חורב (תרגום: משה זלמן אהרנזון). חלק א. מאמר למען דעת]].
##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Sefer Horev. Haedot. 1893.pdf|ספר חורב (תרגום: משה זלמן אהרנזון). חלק א. מערכת העדות]]
##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Sefer Horev. Hatorot. 1893.pdf|ספר חורב (תרגום: משה זלמן אהרנזון). חלק א. מערכת התורות]]
##[[מפתח:Samson Raphael Hirsch. Sefer Horev. 1895.pdf|ספר חורב (תרגום: משה זלמן אהרנזון). חלק ב]]
#[[עונג שבת]]

==מחברים שיצירתם תהיה חופשית==
* [[מנורת המאור (אלנקאווה)]], מהדורת [[:en:w:Hyman G. Enelow]], נפטר 1934, יצירה חופשית
*[[מחבר:אלישבע ביחובסקי]], יצירה חופשית
*[[w:מיכאל היגר|ד&quot;ר מיכאל היגגער]] - [[מסכת סופרים (היגר)]], יצירה חופשית
*דילן תומאס, [[ואין שלטון ביום המוות]], יצירה חופשית
*[[מחבר:רב יהודה לייב הלוי אשלג|הרב יהודה אשלג]], [[ספר שמעתי]], יצירה חופשית
*[[טובות זכרונות]], אברהם שטרנהרץ, - לשחזר גרסאות מחוקות - 1 בינואר 2026
* ספר חנוך א' - כהנא ויעקב פייטלוביץ' - 1 בינואר 2026
*[[מחבר:אפרים פורת]], 1 בינואר 2030 - [[אגרות צפון]] בתרגומו
*[[w:חיים הלר|חיים הלר - סהמ&quot;צ להרמב&quot;ם]], 1 בינואר 2031
*[[w:en:Grigorii Grebnev|גריגורי גרבנב]] - 1 בינואר 2031
*[[מלכי רבנן]], שיחזור ע&quot;פ דף השיחה, 1 בינואר 2032
*[[ודע מה שתשיב המבואר]] - 1 בינואר 2033
*[[אנא בחסדך]]; [[חביבי]]; [[נגילה הללויה]] - [[w:אשר מזרחי|אשר מזרחי]] - 1 בינואר 2034
*[[תפלת מנשה]], ושאר יצירות שנכתבו או נערכו בידי א. ש. הרטום - 1 בינואר 2036
*[[פרנהיים]] , עגנון - 1 בינואר 2041
*הרב [[w:צבי יהודה קוק|צבי יהודה קוק]] - [[עולת ראי&quot;ה]] - 1 בינואר 2053
*[[w:זלדה|זלדה]] – 1 בינואר 2055
*[[חזון אי&quot;ש]], &lt;s&gt;יצירה חופשית&lt;/s&gt; [1 בינואר 2062]
* [[נאום השפנים והחזירים (הרב שך)]] – 1 בינואר 2072

== הרהורים תועים ==
אם יש ספר שראוי לניקוד וטעמים בשיטת המסורה, מלבד כ&quot;ד כתבי הקודש, הרי אלו ששה סדרי משנה; ואחריהם, מכל הספרים החיצונים, ספר יוסיפון.

'''עדכון:''' יצא לי להיתקל לאחרונה בצילום כת&quot;י ובו תרגום אונקלוס בניקוד וטעמים. הרעיון קורץ. (מקור:  'Duke of Sussex's German Pentateuch'. 1300-1324)

==קישורים נוספים==
*{{תב|הסבר בוט חוקים}} -- להסבר למי שמתקן חוקים במרחב הראשי
*{{תב|שחזור בוט חוקים}} -- למי שתיקן והבוט כבר שיחזר לו

*[[/טיוטה/]] לתווים
*[[משתמש:Zofthej/אור שמח/הלכות יסודי התורה]]

* שבוע נוכחי: {{שבוע נוכחי}} 

*לעזרה בהוראות תנאי: [[w:עזרה:הוראות תנאי]]

*לעזרה בטבלאות: [[w:עזרה:טבלאות]]

*לעזרה בחיפוש והחלפת ביטויים רגולריים: [[עזרה:ביטוי רגולרי]]

*לעזרה בהערות שוליים: [[w:עזרה:הערת שוליים]]

*[[שיחת תבנית:פרשת השבוע הנוכחית]]--לעזרה בתיקון העמוד הראשי בתחילת השנה האזרחית

*[[שיחת משתמש:BinyominZeev]] -- לאתר מפתח לתורה לפרשת שבוע
*[https://nakdan.dicta.org.il/ הנקדן של דיקטא]
*[https://removenikud.dicta.org.il/ מסיר ניקוד]
*[[/ארגז חול/]]
*[https://www.sefaria.org.il/Beur_HaGra_on_Shulchan_Arukh%2C_Orach_Chayim.31.1.1?lang=he&amp;with=all&amp;lang2=he גר&quot;א]
*[https://www.sefaria.org.il/Minchat_Chinukh?lang=he מנ&quot;ח בספריא] [https://www.sefaria.org.il/Minchat_Chinukh.2.3.18?lang=he&amp;with=all&amp;lang2=he כאן]
*'''לשלב בדפי הרי&quot;ף:''' [[השגות הראב&quot;ד על רי&quot;ף/ברכות/מד א‏]] 

[[משתמש:Nahum/דוגמאות וקישורים נחוצים|דוגמאות וקישורים נחוצים]]

[[תבנית:חופשת ויקי]]

[[:yi:טייטש יהואש בראשית פרק י]]

[[מדיה ויקי:Sitenotice]]

[[תבנית:המרת או.סי.אר 2]]

[[תבנית:ממ רמב&quot;ם/קיצור שם]]

[[ויקיטקסט:ציטוט השבוע/הוספת ציטוט השבוע/דיונים]]

[[:קטגוריה:בבל: משתמשים לפי שפה]]

[[ויבינו במקרא/הפטרות#יהושע|רשימת ההפטרות לפי סדרם של ספרי הנביאים]] / [[ויבינו במקרא/הפטרות לשבתות ומועדים|לפי הסדר של פרשת השבוע]]

&lt;div align=ltr dir=ltr&gt;
&lt;nowiki&gt;After the software is deployed, but before it is enabled on your wiki, you can manually invoke the feature on individual pages by using this wikitext code: &lt;references responsive /&gt; instead of the plain  &lt;references /&gt; tag or a local template.&lt;/nowiki&gt;

For grouping reference notes: 

&lt;nowiki&gt;blah blah&lt;ref group=&quot;group name&quot;&gt;note 1&lt;/ref&gt;&lt;/nowiki&gt;

&lt;nowiki&gt;blah blah2&lt;ref group=&quot;group name&quot;&gt;note 2&lt;/ref&gt;&lt;/nowiki&gt;

...

&lt;nowiki&gt;&lt;references group=&quot;group name&quot; \&gt;&lt;/nowiki&gt;

Quick fix to a bug, causing progress in main namespace to show as 0 length:

Add to Common.css:

.pr_quality {
	width: 100px;
}

&lt;/div&gt;
----
מעודכן לתאריך: 2.08.2024 - נחום</text>
      <sha1>c1zxe191jk2rk3fy7cstzwbajrd4qip</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>ביאור:צפניה א</title>
    <ns>106</ns>
    <id>56539</id>
    <revision>
      <id>2947956</id>
      <parentid>2878249</parentid>
      <timestamp>2025-07-11T06:58:51Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Ori229</username>
        <id>476</id>
      </contributor>
      <comment>ביאור, הערות, הפניות לוויקימילון</comment>
      <origin>2947956</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="8398" sha1="bayzsecty1on3hascrphuty6tveclkl" xml:space="preserve">{{ביאור:כותרת עליונה תרי עשר|צפניה|א|a2101}}
&lt;קטע התחלה=פרק א/&gt;
{{כותרת1|פתיחה לספר; פורענות קשה תבוא על העולם}}
{{ביאור:אות-פסוק|צפניה|א|א}}
דְּבַר יְהוָה אֲשֶׁר הָיָה אֶל צְפַנְיָה בֶּן כּוּשִׁי בֶן גְּדַלְיָה בֶּן אֲמַרְיָה בֶּן חִזְקִיָּה, בִּימֵי יֹאשִׁיָּהוּ בֶן אָמוֹן מֶלֶךְ יְהוּדָה.
{{ביאור:אות-פסוק|צפניה|א|ב}}
{{ב|אָסֹף-אָסֵף כֹּל|אשמיד את הכל}} מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, נְאֻם יְהוָה.
{{ביאור:אות-פסוק|צפניה|א|ג}}
אָסֵף אָדָם וּבְהֵמָה, אָסֵף עוֹף הַשָּׁמַיִם וּדְגֵי הַיָּם {{ב|וְהַמַּכְשֵׁלוֹת|והאלילים, המכשילים}} אֶת הָרְשָׁעִים. וְהִכְרַתִּי אֶת הָאָדָם מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה, נְאֻם יְהוָה.

{{כותרת1|מי  יפגעו}}
{{ביאור:אות-פסוק|צפניה|א|ד}}
וְנָטִיתִי יָדִי עַל יְהוּדָה וְעַל כָּל יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ{{HIRIK WITHOUT LETTER}}ם, וְהִכְרַתִּי מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה אֶת {{ב|שְׁאָר הַבַּעַל|במות הבעל שהמלך יאשיהו לא הספיק להסיר}}, אֶת {{ב|שֵׁם|זכר}} הַכְּמָרִים עִם {{ב|הַכֹּהֲנִים|כהני הבעל (ואולי הכוונה לכהני ה' המשלבים גם ע&quot;ז)}}.
{{ביאור:אות-פסוק|צפניה|א|ה}}
וְאֶת הַמִּשְׁתַּחֲוִים עַל הַגַּגּוֹת לִצְבָא הַשָּׁמָיִם, וְאֶת הַמִּשְׁתַּחֲוִים {{ב|הַנִּשְׁבָּעִים לַיהוָה וְהַנִּשְׁבָּעִים בְּמַלְכָּם|שנשבעים גם לה' וגם ל[[W:מולך|מולך\מילכום]]}}.
{{ביאור:אות-פסוק|צפניה|א|ו}}
וְאֶת הַנְּסוֹגִים מֵאַחֲרֵי יְהוָה, {{ב|וַאֲשֶׁר|ואת אלו אשר}} לֹא בִקְשׁוּ אֶת יְהוָה וְלֹא דְרָשֻׁהוּ.
{{ביאור:אות-פסוק|צפניה|א|ז}}
{{ב|הַס|שיתקו (מרוב יראה)}} מִפְּנֵי אֲדֹנָי יְהוִה, כִּי קָרוֹב {{ב|יוֹם יְהוָה|יום הדין}}, כִּי הֵכִין יְהוָה זֶבַח, {{ב|הִקְדִּישׁ קְרֻאָיו|והזמין את המשתתפים לסעודה}}.
{{ביאור:אות-פסוק|צפניה|א|ח}}
וְהָיָה בְּיוֹם זֶבַח יְהוָה, {{ב|וּפָקַדְתִּי|אזכור את עוונותם (ולכן הם, החוטאים, יהיו הזבחים בסעודה)}} עַל הַשָּׂרִים וְעַל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ, וְעַל כָּל הַלֹּבְשִׁים מַלְבּוּשׁ נָכְרִי.
{{ביאור:אות-פסוק|צפניה|א|ט}}
וּפָקַדְתִּי עַל כָּל {{ב|הַדּוֹלֵג עַל הַמִּפְתָּן|הנוהגים כמנהג פלישתים ([[שמואל א ה ה]]): &quot;עַל כֵּן לֹא יִדְרְכוּ כֹהֲנֵי דָגוֹן וְכָל הַבָּאִים בֵּית דָּגוֹן עַל מִפְתַּן דָּגוֹן&quot;}} בַּיּוֹם הַהוּא, הַמְמַלְאִים {{ב|בֵּית אֲדֹנֵיהֶם|את בית המלך שלהם}} {{ב|חָמָס וּמִרְמָה|ברכוש שהושג בגזל ורמאות}}.
{{ביאור:פרשה סגורה}}

{{כותרת1|המקומות בירושלים בהם יחפש ה' את החוטאים}}
{{ביאור:אות-פסוק|צפניה|א|י}}
וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא, נְאֻם יְהוָה, קוֹל צְעָקָה {{ב|מִשַּׁעַר הַדָּגִים|שער בפינה הצפונית-מזרחית של חומת ירושלים (ר' [[ביאור:נחמיה ג#ג|נחמיה ג ג]]) }} וִילָלָה מִן {{ב|הַמִּשְׁנֶה|רובע בירושלים (מוזכר גם ב[[מלכים ב כב יד]])}}, וְשֶׁבֶר גָּדוֹל {{ב|מֵהַגְּבָעוֹת|מהגבעות הסובבות את העיר}}.
{{ביאור:אות-פסוק|צפניה|א|יא}}
{{ב|הֵילִילוּ|יללו}} יֹשְׁבֵי {{ב|הַמַּכְתֵּשׁ|עמק כלשהו בסביבות ירושלים}}, כִּי {{ב|נִדְמָה|נכרת}} כָּל {{ב|עַם כְּנַעַן|העם היושב בכנען (יש כאן גם רמז לכך שיושבי ירושלים למדו מנהגים רעים מהכנענים)}}, נִכְרְתוּ כָּל {{ב|נְטִילֵי כָסֶף|העמוסים בכסף (העשירים שנטלו מהעניים)}}.
{{ביאור:אות-פסוק|צפניה|א|יב}}
וְהָיָה בָּעֵת הַהִיא {{ב|אֲחַפֵּשׂ|אחקור}} אֶת יְרוּשָׁלַ{{HIRIK WITHOUT LETTER}}ם {{ב|בַּנֵּרוֹת|חיפוש מעמיק, גם במקומות חשוכים, על ידי נר}}, וּפָקַדְתִּי עַל הָאֲנָשִׁים {{ב|הַקֹּפְאִים עַל שִׁמְרֵיהֶם|האדישים, כמו יין שסיים [[W:יין#תסיסה|לתסוס]] ושמריו שקעו לקרקעית החבית}} - הָאֹמְרִים בִּלְבָבָם: &quot;לֹא יֵיטִיב יְהוָה וְלֹא יָרֵעַ&quot;.
{{ביאור:אות-פסוק|צפניה|א|יג}}
וְהָיָה {{ב|חֵילָם|רכושם}} {{ב|לִמְשִׁסָּה|לשוד}}, וּבָתֵּיהֶם לִשְׁמָמָה. וּבָנוּ בָתִּים וְלֹא יֵשֵׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְלֹא יִשְׁתּוּ אֶת יֵינָם.

{{כותרת1|ביום ה' הגדול ישפך דמם של עשירי ירושלים}}
{{ביאור:אות-פסוק|צפניה|א|יד}}
קָרוֹב יוֹם יְהוָה הַגָּדוֹל, קָרוֹב וּמַהֵר מְאֹד. קוֹל יוֹם יְהוָה - {{ב|מַר צֹרֵחַ שָׁם גִּבּוֹר|ישמע ביום ה' קול צרחה מרה אפילו מהגיבורים}}.
{{ביאור:אות-פסוק|צפניה|א|טו}}
יוֹם {{ב|עֶבְרָה|זעם}} הַיּוֹם הַהוּא, יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה, יוֹם {{ב|שֹׁאָה וּמְשׁוֹאָה|חורבן ושממה}}, יוֹם חֹשֶׁךְ וַאֲפֵלָה, יוֹם עָנָן וַעֲרָפֶל.
{{ביאור:אות-פסוק|צפניה|א|טז}}
יוֹם {{ב|שׁוֹפָר וּתְרוּעָה|תרועות מלחמה}}, עַל הֶעָרִים הַבְּצֻרוֹת וְעַל {{ב|הַפִּנּוֹת|מגדלי שמירה בפינות החומה}} הַגְּבֹהוֹת.
{{ביאור:אות-פסוק|צפניה|א|יז}}
וַהֲצֵרֹתִי {{ב|לָאָדָם|לבני ישראל}}, וְהָלְכוּ כַּעִוְרִים, כִּי לַיהוָה חָטָאוּ. וְשֻׁפַּךְ דָּמָם {{ב|כֶּעָפָר|בכמות גדולה כמו גרגירי עפר}}, {{ב|וּלְחֻמָם|בשרם, שומנם}} כַּגְּלָלִים.
{{ביאור:אות-פסוק|צפניה|א|יח}}
גַּם כַּסְפָּם, גַּם זְהָבָם, לֹא יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת יְהוָה. וּבְאֵשׁ קִנְאָתוֹ תֵּאָכֵל כָּל הָאָרֶץ, כִּי {{ב|כָלָה|כליון}}, {{ב|אַךְ נִבְהָלָה|ורק בהלה}}, יַעֲשֶׂה אֵת כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ.
{{ביאור:פרשה סגורה}}
&lt;קטע סוף=פרק א/&gt;
{{ביאור:כותרת תחתונה לפרק תנך|צפניה|א}}
&lt;noinclude&gt;{{הבהרת מרחב ביאור}}&lt;/noinclude&gt;
==הערות==
* &quot;וּבָנוּ בָתִּים וְלֹא יֵשֵׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְלֹא יִשְׁתּוּ אֶת יֵינָם&quot; (פסוק יג) - כמו ב[[דברים כח ל]]: &quot;בַּיִת תִּבְנֶה וְלֹא תֵשֵׁב בּוֹ, כֶּרֶם תִּטַּע וְלֹא תְחַלְּלֶנּוּ&quot;
* &quot;יוֹם צָרָה וּמְצוּקָה... יוֹם שׁוֹפָר וּתְרוּעָה&quot; (פסוקים טו-טז) - רצף צימדי  מילים נרדפות.
==ראו גם==
{{מיזמים|ויקימילון=חפש בנרות|ויקימילון 2=קפא על השמרים}}</text>
      <sha1>bayzsecty1on3hascrphuty6tveclkl</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>ביאור:צפניה ב</title>
    <ns>106</ns>
    <id>56540</id>
    <revision>
      <id>2947964</id>
      <parentid>699222</parentid>
      <timestamp>2025-07-11T08:42:21Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Ori229</username>
        <id>476</id>
      </contributor>
      <comment>ביאור, הערות</comment>
      <origin>2947964</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="7555" sha1="ar29eabh0ts7eyhv0d0wzyky3lgt7mk" xml:space="preserve">&lt;noinclude&gt;{{הבהרת מרחב ביאור}}&lt;/noinclude&gt;
{{ביאור:כותרת עליונה תרי עשר|צפניה|ב|a2102}}
&lt;קטע התחלה=פרק ב/&gt;
{{כותרת1|הרשעים ביהודה שיתחרטו ויטיבו את דרכם ישרדו את יום כעסו של ה'}}
{{ביאור:אות-פסוק|צפניה|ב|א}}
{{ב|הִתְקוֹשְׁשׁוּ וָקוֹשּׁוּ|חיזרו בכם והתחרטו}}, {{ב|הַגּוֹי|העם (הכוונה לישראל)}} {{ב|לֹא נִכְסָף|שאין לו בושה}}.
{{ביאור:אות-פסוק|צפניה|ב|ב}}
{{ב|'''בְּטֶרֶם''' לֶדֶת חֹק|לפני שתצא הגזירה נגדיכם}}, {{ב|כְּמֹץ עָבַר יוֹם|כי הזמן עובר מהר, כמו מוץ (קליפת הדגן) שעף ברוח}}. '''בְּטֶרֶם''' לֹא יָבוֹא עֲלֵיכֶם חֲרוֹן אַף יְהוָה. '''בְּטֶרֶם''' לֹא יָבוֹא עֲלֵיכֶם {{ב|'''יוֹם אַף'''|היום בו יכעס עליכם}} '''יְהוָה'''.
{{ביאור:אות-פסוק|צפניה|ב|ג}}
בַּקְּשׁוּ אֶת יְהוָה כָּל {{ב|עַנְוֵי|האנשים הפשוטים והטובים}} הָאָרֶץ, אֲשֶׁר {{ב|מִשְׁפָּטוֹ פָּעָלוּ|את מצוותיו עשו}}. בַּקְּשׁוּ צֶדֶק, בַּקְּשׁוּ עֲנָוָה - אוּלַי {{ב|תִּסָּתְרוּ|תהיו מוגנים}} '''בְּיוֹם אַף יְהוָה'''.

{{כותרת1|חורבן ערי הפלישתים}}
{{ביאור:אות-פסוק|צפניה|ב|ד}}
כִּי {{ב|עַזָּה|אחת מחמשת ערי סרני פלישתים (וכן יתר הערים בפסוק)}} עֲזוּבָה תִהְיֶה, וְאַשְׁקְלוֹן לִשְׁמָמָה, אַשְׁדּוֹד - {{ב|בַּצָּהֳרַיִם|לאור יום (האויב אפילו לא יתקיף בהפתעה)}} יְגָרְשׁוּהָ, וְעֶקְרוֹן תֵּעָקֵר.
{{ביאור:פרשה סגורה}}
{{ביאור:אות-פסוק|צפניה|ב|ה}}
הוֹי יֹשְׁבֵי {{ב|חֶבֶל|איזור}} הַיָּם, {{ב|גּוֹי כְּרֵתִים|העם שהגיע מאיי כרתים, והכונה שוב לפלישתים (כמו ב[[יחזקאל כה טז]]: &quot;הִנְנִי נוֹטֶה יָדִי עַל פְּלִשְׁתִּים, וְהִכְרַתִּי אֶת כְּרֵתִים&quot;)}}, דְּבַר יְהוָה עֲלֵיכֶם, {{ב|כְּנַעַן|יושבי ארץ כנען (והכונה שוב לפלישתים כי בעבר הכנענים ישבו בעיקר באיזור עזה)}} אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים, וְהַאֲבַדְתִּיךְ מֵאֵין יוֹשֵׁב.
{{ביאור:אות-פסוק|צפניה|ב|ו}}
וְהָיְתָה חֶבֶל הַיָּם {{ב|נְ{{VAV WITH HOLAM HASER}}ת|משכנות}} {{ב|כְּרֹת רֹעִים|כרי דשא לרעיית צאן}} וְגִדְרוֹת צֹאן.
{{ביאור:אות-פסוק|צפניה|ב|ז}}
{{ב|וְהָיָה חֶבֶל|חבל הים יהיה לנחלה}} לִשְׁאֵרִית בֵּית יְהוּדָה, עֲלֵיהֶם יִרְעוּן, {{ב|בְּבָתֵּי אַשְׁקְלוֹן|הריקים מתושביהם}} בָּעֶרֶב {{ב|יִרְבָּצוּן|ישכיבו את הצאן}}, כִּי {{ב|יִפְקְדֵם|יזכור את ישראל, ויחזירם לארצם}} יְהוָה אֱלֹהֵיהֶם וְשָׁב &lt;small&gt;(שבותם)&lt;/small&gt; שְׁבִיתָם.

{{כותרת1|נבואות חורבן על מואב, עמון, כוש ואשור}}
{{ביאור:אות-פסוק|צפניה|ב|ח}}
שָׁמַעְתִּי חֶרְפַּת מוֹאָב וְגִדּוּפֵי בְּנֵי עַמּוֹן, אֲשֶׁר חֵרְפוּ אֶת עַמִּי {{ב|וַיַּגְדִּילוּ|הרחיבו את פיהם להתרברב}} {{ב|עַל גְּבוּלָם|על נחלת ישראל שרצו להפוך לנחלתם}}.
{{ביאור:אות-פסוק|צפניה|ב|ט}}
לָכֵן, חַי אָנִי, נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: כִּי מוֹאָב - כִּסְדֹם תִּהְיֶה, וּבְנֵי עַמּוֹן - כַּעֲמֹרָה. {{ב|מִמְשַׁק חָרוּל|כאדמה שוממה שעולים בה קוצים, [[W:חרול|חרולים]]}} {{ב|וּמִכְרֵה מֶלַח|אדמה שאפשר לחפור ממנה מלח, אבל אי אפשר לגדל בה צמחים}} וּשְׁמָמָה עַד עוֹלָם. שְׁאֵרִית עַמִּי יְבָזּוּם, וְיֶתֶר &lt;small&gt;(גוי)&lt;/small&gt; {{ב|גּוֹיִי|העם שלי, ישראל}} יִנְחָלוּם.
{{ביאור:אות-פסוק|צפניה|ב|י}}
זֹאת לָהֶם תַּחַת {{ב|גְּאוֹנָם|גאוותם}}, כִּי חֵרְפוּ וַיַּגְדִּלוּ עַל עַם יְהוָה צְבָאוֹת.
{{ביאור:אות-פסוק|צפניה|ב|יא}}
{{ב|נוֹרָא|יפיל פחד}} יְהוָה עֲלֵיהֶם, כִּי {{ב|רָזָה|יצמק, יקטין}} אֵת כָּל אֱלֹהֵי הָאָרֶץ, וְיִשְׁתַּחֲווּ לוֹ אִישׁ מִמְּקוֹמוֹ, כֹּל אִיֵּי הַגּוֹיִם.

{{ביאור:אות-פסוק|צפניה|ב|יב}}
גַּם אַתֶּם {{ב|כּוּשִׁים|תושבי מדינת כוש, דרומית למצרים}} - חַלְלֵי חַרְבִּי הֵמָּה.

{{ביאור:אות-פסוק|צפניה|ב|יג}}
וְיֵט יָדוֹ עַל צָפוֹן, וִיאַבֵּד אֶת אַשּׁוּר, וְיָשֵׂם אֶת נִינְוֵה לִשְׁמָמָה, {{ב|צִיָּה|חרבה}} כַּמִּדְבָּר.
{{ביאור:אות-פסוק|צפניה|ב|יד}}
וְרָבְצוּ בְתוֹכָהּ עֲדָרִים, כָּל {{ב|חַיְתוֹ גוֹי|מיני חיות שבכל הארצות (כמו &quot;וְחַיְתוֹ אֶרֶץ לְמִינָהּ&quot;ב[[בראשית א כד]]) }}, גַּם {{ב|קָאַת|עוף דורס לילי}} גַּם {{ב|קִפֹּד|כנ&quot;ל (שניהם מוזכרים גם ב[[ישעיהו לד יא]])}} {{ב|בְּכַפְתֹּרֶיהָ|במשקופי הבתים}} יָלִינוּ. {{ב|קוֹל|קולות אנחה של ציפור לילה}} יְשׁוֹרֵר בַּחַלּוֹן, {{ב|חֹרֶב|חורבן}} {{ב|בַּסַּף|יהיה במפתן הדלת}}, כִּי {{ב|אַרְזָה|הארזים שמהם ניבנו הבתים המפוארים}} {{ב|עֵרָה|נחרבו}}.
{{ביאור:אות-פסוק|צפניה|ב|טו}}
זֹאת הָעִיר הָעַלִּיזָה, הַיּוֹשֶׁבֶת לָבֶטַח, הָאֹמְרָה בִּלְבָבָהּ: &quot;אֲנִי {{ב|וְאַפְסִי עוֹד|וחוץ ממני אין אף אחד)}}&quot;. אֵיךְ הָיְתָה לְשַׁמָּה, {{ב|מַרְבֵּץ לַחַיָּה|מקום לרביצת חיות}}. כֹּל עוֹבֵר עָלֶיהָ יִשְׁרֹק, {{ב|יָנִיעַ יָדוֹ|בזילזול}}.
{{ביאור:פרשה סגורה}}
&lt;קטע סוף=פרק ב/&gt;
{{ביאור:כותרת תחתונה לפרק תנך|צפניה|ב}}
==הערות==
* הדגשנו את המילה &quot;בטרם&quot; ואת הביטוי &quot;יום אף ה' &quot; כדי להבליט את הסגנון השירי של הפסקה.
* &quot;כִּי עַזָּה עֲזוּבָה... וְעֶקְרוֹן תֵּעָקֵר&quot; (פסוק ד) - [[לשון נופל על לשון]]
* &quot;אֲנִי וְאַפְסִי עוֹד&quot; (פסוק טו) - הביטוי מופיע גם (פעמיים) ב[[ביאור:ישעיהו מז|ישעיהו מז]]</text>
      <sha1>ar29eabh0ts7eyhv0d0wzyky3lgt7mk</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>ביאור:תהלים קב</title>
    <ns>106</ns>
    <id>60291</id>
    <revision>
      <id>2947962</id>
      <parentid>781064</parentid>
      <timestamp>2025-07-11T08:30:01Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Ori229</username>
        <id>476</id>
      </contributor>
      <comment>הערה</comment>
      <origin>2947962</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="8034" sha1="11b0h2e4zv32884r4b8autosf1sqyzb" xml:space="preserve">{{ביאור:כותרת עליונה תהלים|תהלים|קב|a26a2}}
&lt;קטע התחלה=פרק קב/&gt;
{{ביאור:אות-פסוק|תהלים|קב|א}} תְּפִלָּה לְעָנִי {{ב|כִי יַעֲטֹף|כאשר יחלש עד כדי עילפון}}, וְלִפְנֵי יְהוָה יִשְׁפֹּךְ שִׂיחוֹ:
:{{ביאור:אות-פסוק|תהלים|קב|ב}} יְהוָה שִׁמְעָה תְפִלָּתִי, וְשַׁוְעָתִי אֵלֶיךָ תָבוֹא.
:{{ביאור:אות-פסוק|תהלים|קב|ג}} אַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מִמֶּנִּי, בְּיוֹם צַר לִי הַטֵּה אֵלַי אָזְנֶךָ, בְּיוֹם אֶקְרָא מַהֵר עֲנֵנִי.

:{{ביאור:אות-פסוק|תהלים|קב|ד}} כִּי {{ב|כָלוּ בְעָשָׁן|נגמרו מהר ונעלמו כמו עשן}} יָמָי, וְעַצְמוֹתַי {{ב|כְּמוֹקֵד|כמו כלי שמדליקים בו אש}} {{ב|נִחָרוּ|התייבשו}}.
:{{ביאור:אות-פסוק|תהלים|קב|ה}} {{ב|הוּכָּה כָעֵשֶׂב|כמו עשב שהשמש מכה בו והוא מתייבש, כך}} וַיִּבַשׁ לִבִּי, כִּי {{ב|שָׁכַחְתִּי|עבר הרבה זמן מאז שאכלתי}} מֵאֲכֹל לַחְמִי.
:{{ביאור:אות-פסוק|תהלים|קב|ו}} מִקּוֹל אַנְחָתִי, {{ב|דָּבְקָה עַצְמִי|דבקו העצמות שלי}} לִבְשָׂרִי.
:{{ביאור:אות-פסוק|תהלים|קב|ז}} דָּמִיתִי {{ב|לִקְאַת|עוף לילה}} מִדְבָּר, הָיִיתִי {{ב|כְּכוֹס חֳרָבוֹת|כמו כוס (סוג של ינשוף) החי בחורבות}}.
:{{ביאור:אות-פסוק|תהלים|קב|ח}} {{ב|שָׁקַדְתִּי|הייתי ער בלילות}} וָאֶהְיֶה כְּצִפּוֹר בּוֹדֵד עַל גָּג.
:{{ביאור:אות-פסוק|תהלים|קב|ט}} כָּל הַיּוֹם חֵרְפוּנִי אוֹיְבָי, {{ב|מְהוֹלָלַי|הלועגים לי}} {{ב|בִּי נִשְׁבָּעוּ|שבועה של קללה: אם... אז יקרה לי מה שקרה לפלוני}}.
:{{ביאור:אות-פסוק|תהלים|קב|י}} כִּי אֵפֶר {{ב|כַּלֶּחֶם|כאילו היה האוכל הרגיל שלי}} אָכָלְתִּי, {{ב|וְשִׁקֻּוַי|משקאותי}} {{ב|בִּבְכִי|בדימעותי הנופלות לתוך כוסי}} {{ב|מָסָכְתִּי|מזגתי, ערבבתי}}.
:{{ביאור:אות-פסוק|תהלים|קב|יא}} מִפְּנֵי זַעַמְךָ וְקִצְפֶּךָ, כִּי {{ב|נְשָׂאתַנִי|הרמת אותי למקום גבוה (כדי שכאשר תשליך אותי הנפילה תהיה כואבת יותר)}} וַתַּשְׁלִיכֵנִי.
:{{ביאור:אות-פסוק|תהלים|קב|יב}} יָמַי כְּצֵל {{ב|נָטוּי|המוטל לעת ערב, ואורכו מסמן שקרב סוף היום}}, וַאֲנִי כָּעֵשֶׂב אִיבָשׁ.

{{איור|Psalm 102 (101) Initium.jpg|250|פסוקים ב-ג בלטינית, מתוך [[W:פסלטר רמסי|פסלטר רמסי]], המאה ה-10}}
:{{ביאור:אות-פסוק|תהלים|קב|יג}} וְאַתָּה יְהוָה לְעוֹלָם תֵּשֵׁב, וְזִכְרְךָ לְדֹר וָדֹר.
:{{ביאור:אות-פסוק|תהלים|קב|יד}} אַתָּה תָקוּם תְּרַחֵם צִיּוֹן, כִּי {{ב|עֵת לְחֶנְנָהּ|זהו זמן מתאים לחון אותה}}, כִּי {{ב|בָא מוֹעֵד|הגיע מועד ראוי לכך, שהרי סבלה מספיק}}.
:{{ביאור:אות-פסוק|תהלים|קב|טו}} כִּי {{ב|רָצוּ|אהבו}} עֲבָדֶיךָ אֶת אֲבָנֶיהָ, וְאֶת עֲפָרָהּ {{ב|יְחֹנֵנוּ|חיבבו}}.
:{{ביאור:אות-פסוק|תהלים|קב|טז}} {{ב|וְיִירְאוּ|והלוואי ויפחדו}} גוֹיִם {{ב|אֶת שֵׁם|מכבודו של}} יְהוָה, וְכָל מַלְכֵי הָאָרֶץ אֶת כְּבוֹדֶךָ.
:{{ביאור:אות-פסוק|תהלים|קב|יז}} {{ב|כִּי|...הגויים יראו את ה' כי}} בָנָה יְהוָה צִיּוֹן, נִרְאָה בִּכְבוֹדוֹ.
:{{ביאור:אות-פסוק|תהלים|קב|יח}} פָּנָה אֶל תְּפִלַּת {{ב|הָעַרְעָר|[[W:ערער|עץ הגדל במדבר]], משל לישראל בגלות &lt;BR&gt;[[תמונה:Juniperus_in_Park_im._Stefana_Żeromskiego_in_Warsaw.JPG|100px]]}}, וְלֹא בָזָה אֶת תְּפִלָּתָם.
:{{ביאור:אות-פסוק|תהלים|קב|יט}} {{ב|תִּכָּתֶב זֹאת|תכתב תפילה זו על בניית ציון}} {{ב|לְדוֹר אַחֲרוֹן|כך שתהיה ידועה לדורות הבאים}}, {{ב|וְעַם נִבְרָא|והדורות הבאים, העתידים להיוולד}} יְהַלֶּל יָהּ.
:{{ביאור:אות-פסוק|תהלים|קב|כ}} כִּי הִשְׁקִיף מִמְּרוֹם קָדְשׁוֹ, יְהוָה מִשָּׁמַיִם אֶל אֶרֶץ הִבִּיט.
:{{ביאור:אות-פסוק|תהלים|קב|כא}} לִשְׁמֹעַ אֶנְקַת אָסִיר, {{ב|לְפַתֵּחַ|לשחרר}} בְּנֵי {{ב|תְמוּתָה|נידונים למוות}}.
:{{ביאור:אות-פסוק|תהלים|קב|כב}} לְסַפֵּר בְּצִיּוֹן {{ב|שֵׁם|את כבוד}} יְהוָה, וּתְהִלָּתוֹ בִּירוּשָׁלָ{{HIRIK WITHOUT LETTER}}ם.
:{{ביאור:אות-פסוק|תהלים|קב|כג}} בְּהִקָּבֵץ עַמִּים יַחְדָּו, וּמַמְלָכוֹת לַעֲבֹד אֶת יְהוָה.

:{{ביאור:אות-פסוק|תהלים|קב|כד}} עִנָּה {{ב|בַדֶּרֶךְ|בנדודי בגלות}} &lt;small&gt;(כחו)&lt;/small&gt; כֹּחִי, קִצַּר יָמָי.
:{{ביאור:אות-פסוק|תהלים|קב|כה}} אֹמַר: אֵלִי, אַל {{ב|תַּעֲלֵנִי|תסלקני}} בַּחֲצִי יָמָי, {{ב|בְּדוֹר דּוֹרִים שְׁנוֹתֶיךָ|בכל הדורות אתה קיים, ולנו בני האדם חיים קצרים, ולכן לפחות תן לי לחיות את הזמן המוקצב לי}}.
:{{ביאור:אות-פסוק|תהלים|קב|כו}} {{ב|לְפָנִים|בעבר הרחוק}} {{ב|הָאָרֶץ|את העולם}} יָסַדְתָּ, וּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ {{ב|שָׁמָיִם|הם גם השמיים}}.
:{{ביאור:אות-פסוק|תהלים|קב|כז}} הֵמָּה יֹאבֵדוּ וְאַתָּה תַעֲמֹד, וְכֻלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ, {{ב|כַּלְּבוּשׁ תַּחֲלִיפֵם|אתה מחליף את בני האדם בדורות אחרים, כמו שאדם מחליף בגדים}} {{ב|וְיַחֲלֹפוּ|ויאבדו}}.
:{{ביאור:אות-פסוק|תהלים|קב|כח}} וְאַתָּה {{ב|הוּא|הווה, קיים}}, וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמּוּ.
:{{ביאור:אות-פסוק|תהלים|קב|כט}} {{ב|בְּנֵי עֲבָדֶיךָ|הלוואי שבני אברהם, יצחק ויעקב}} {{ב|יִשְׁכּוֹנוּ|יחיו בארץ שהבטחת להם}}, וְזַרְעָם לְפָנֶיךָ {{ב|יִכּוֹן|יהיה קיים}}.
&lt;קטע סוף=פרק קב/&gt;
{{ביאור:כותרת תחתונה לפרק תנך|תהלים|קב}}
&lt;noinclude&gt;{{הבהרת מרחב ביאור}}&lt;/noinclude&gt;
==הערות==
* &quot;מִקּוֹל אַנְחָתִי, דָּבְקָה עַצְמִי לִבְשָׂרִי. דָּמִיתִי לִקְאַת מִדְבָּר, הָיִיתִי כְּכוֹס חֳרָבוֹת.&quot; (פסוקים ז-ח) - הפכתי דומה לעופות ליליים המשמיעים קולות אנחה. כך גם ב[[צפניה ב יד]]: &quot;גַּם {{ב|קָאַת|עוף דורס לילי}}... {{ב|קוֹל|קולות אנחה של ציפור לילה}} יְשׁוֹרֵר בַּחַלּוֹן&quot;.</text>
      <sha1>11b0h2e4zv32884r4b8autosf1sqyzb</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>ספר הזהר</title>
    <ns>0</ns>
    <id>92189</id>
    <revision>
      <id>2947906</id>
      <parentid>2936816</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T21:00:38Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <comment>/* חלוקה על פי פרשיות */</comment>
      <origin>2947906</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="5415" sha1="cut0zg1qaii8orfpgtcnc6nzxsv2e0g" xml:space="preserve">__ללא_תוכן__
{{כו|ספר הזהר|אשר מיוחס להתנא האלוקי {{מח|רבי שמעון בן יוחאי}}}}
&lt;div style=&quot;text-align:center;&quot;&gt;&lt;div style=&quot;position:relative;display:inline-block;margin:1em 0 3em;&quot;&gt;
{{עם-ניקוד|תּוֹרָתוֹ מָגֵן לָנוּ הִיא מְאִירַת עֵינֵנוּ הוּא יַמְלִיץ טוֹב בַּעֲדֵנוּ אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי}}
&lt;div style=&quot;position:absolute;left:0;&quot;&gt;
{{מקור|ואמרתם כה לחי|זמר ואמרתם כה לחי}}
&lt;/div&gt;&lt;/div&gt;&lt;/div&gt;
{{חיפוש2|בסיס=זהר|רוחב=22|כפתור חיפוש=חיפוש בספר הזהר}}

==על המהדורות השונות==
מבין המהדורות השונות של הזוהר ישנם 2 שנציין כאן. {{ש}}
* '''מהדורת מנטובה (שנת שי&quot;ח)''' נחלקת ל-3 כרכים (חלקים א'-ג'), והינה הבסיס למספור הדפים הנמצא כאן בוויקיטקסט.{{ש}}
* '''מהדורת קרימונה (שנת שי&quot;ט)''' הייתה כרך אחד(?) שהודפס בסגנון של דפים גדולים (ובכן גם מכונה &quot;זוהר גדול&quot;). דפוס זו מכיל מספור של דפים כאשר כל דף מכיל 4 עמודים אשר גם הם ממוספרים ברצף לאורך כל הכרך. כך למשל נמצא בפירוש [[מגן אברהם על אורח חיים קכח|המגן אברהם על או&quot;ח בסי' קכ&quot;ח]] מראה מקום כמו ''זוהר פרשת נשא עמוד ער&quot;ה'', וככל הנראה השתמש בדפוס קרימונה.

==קריאה לפי דפי דפוס מנטובה (ה' שי&quot;ח)==
{{רשימה שטוחה|
*[[זהר חלק א|חלק א (בראשית)]]
*[[זהר חלק ב|חלק ב (שמות)]]
*[[זהר חלק ג|חלק ג (ויקרא, במדבר, ודברים)]]
*[[תיקוני זהר]]
*[[זהר חדש]]
|סגנון=font:1.5em David,David CLM;text-align:center;}}

==חלוקה על פי פרשיות==
{{הערה|&lt;small&gt;אמרו הויקיעורכים: במהלך ארגון החומר של הזהר באתר הוצרכנו לחלק מחדש את דפי הזוהר לחלקים חדשים ללא קשר לחלוקת הזוהר של הדפוס של ג' חלקים בלבד. בהסתכלות אחורה היה כדאי להשתמש במלה אחרת מאשר מלת &quot;חלק&quot; כדי להימנע מבלבול עם ה&quot;חלקים&quot; המוכרים של ספר הזהר בדפוס. כעת לצערינו הדבר קשה מדי כבר לשנות. 

לכן לקורא לשים לב לאבחנה כאן באתר: ['''זהר''' חלק ב] מתכוון לחלק ב' של בית הדפוס (שכולל כל ספר שמות). לעומת זאת ['''זוהר''' חלק ב] מתכוון לחלק ב של חלוקת החומר בויקיטקסט גרידא. עמכם הסליחה&lt;/small&gt;}}
{|style=&quot;font-size:1.0em;margin:0.5 auto;&quot;
|-
!הקדמות ובראשית
!שמות
!ויקרא
!במדבר
!דברים
|-valign=&quot;top&quot;
|
*[[זוהר חלק א|הקדמות, בראשית קמא, תנינא]]
*[[זוהר חלק ב|בראשית תנינא (המשך), תליתאה]]
*[[זוהר חלק ג|נח]]
*[[זוהר חלק ד|לך לך]]
*[[זוהר חלק ה|וירא]]
*[[זוהר חלק ו|חיי שרה - תולדות]]
*[[זוהר חלק ז|ויצא]]
*[[זוהר חלק ח|וישלח - וישב]]
*[[זוהר חלק ט|מקץ - ויגש]]
*[[זוהר חלק י|ויחי]]
|
*[[זוהר חלק יא|שמות - וארא]]
*[[זוהר חלק יב|בא - בשלח]]
*[[זוהר חלק יג|יתרו]]
*[[זוהר חלק יד|פר' משפטים, אדרא דמשכנא]]
*[[זוהר חלק טו|תרומה]]
*[[זוהר חלק יז|תצוה, כי תשא, ויקהל]]
*[[זוהר חלק יח|פרשת פקודי]]
|
*[[זוהר חלק יט|זוהר חלק יט]]
*[[זוהר חלק כ|זוהר חלק כ]]
*[[זוהר חלק כא|זוהר חלק כא]]
*[[זוהר חלק כב|זוהר חלק כב]]
*[[זוהר חלק כג|זוהר חלק כג]]
*[[זוהר חלק כד|בהר-בחקותי]]
|
*[[זוהר חלק כה|זוהר חלק כה]]
*[[זוהר חלק כו|בהעלותך - שלח]]
*[[זוהר חלק כז|קרח, חקת, בלק]]
*[[זוהר חלק כח|פנחס, מטות]]
|
*[[זוהר חלק כט|דברים - כי תצא]]
*[[זוהר חלק ל|וילך, האזינו, אדרא זוטא]]
*[[זוהר השמטות]]
|-
|}

==קישורים חיצוניים==
*[[W:ספר הזוהר|ספר הזהר]] ב'ויקיפדיה'.
* {{ספריא|ספר הזהר|Zohar}}
*[http://www.ashlagbaroch.org/Zohar/ זוהר עם פירוש הסולם] בפורמט PDF, באתר קבלה מהמקור.
*[http://www.hebrew.grimoar.cz/zohar/zohar_vilno_1.htm חלק א'] [http://www.hebrew.grimoar.cz/zohar/zohar_vilno_2.htm חלק ב'] [http://www.hebrew.grimoar.cz/zohar/zohar_vilno_3.htm חלק ג'], טקסט באתר hebrew.grimoar.cz
*[http://www.HA-ZOHAR.COM/ZOHAR_BRESHITH_1.htm ספר הזהר, טקסט מנוקד]
* דפוס מנטובה (ה' שי&quot;ח):  [https://hebrewbooks.org/44437 חלק א' - בראשית], [https://hebrewbooks.org/45027 חלק ב' - שמות], [https://hebrewbooks.org/45026 חלק ג' - ויקרא במדבר דברים]
* [https://hebrewbooks.org/45780 דפוס קרימונה (זוהר גדול)] 
---------
&lt;references/&gt;


[[קטגוריה:ספר הזהר]]
[[קטגוריה:רבי שמעון בר יוחאי|*]]</text>
      <sha1>cut0zg1qaii8orfpgtcnc6nzxsv2e0g</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947907</id>
      <parentid>2947906</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T21:01:06Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <comment>/* חלוקה על פי פרשיות */</comment>
      <origin>2947907</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="5416" sha1="s9q2yfnntn6gzmyl36p3yqib5fiec3l" xml:space="preserve">__ללא_תוכן__
{{כו|ספר הזהר|אשר מיוחס להתנא האלוקי {{מח|רבי שמעון בן יוחאי}}}}
&lt;div style=&quot;text-align:center;&quot;&gt;&lt;div style=&quot;position:relative;display:inline-block;margin:1em 0 3em;&quot;&gt;
{{עם-ניקוד|תּוֹרָתוֹ מָגֵן לָנוּ הִיא מְאִירַת עֵינֵנוּ הוּא יַמְלִיץ טוֹב בַּעֲדֵנוּ אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי}}
&lt;div style=&quot;position:absolute;left:0;&quot;&gt;
{{מקור|ואמרתם כה לחי|זמר ואמרתם כה לחי}}
&lt;/div&gt;&lt;/div&gt;&lt;/div&gt;
{{חיפוש2|בסיס=זהר|רוחב=22|כפתור חיפוש=חיפוש בספר הזהר}}

==על המהדורות השונות==
מבין המהדורות השונות של הזוהר ישנם 2 שנציין כאן. {{ש}}
* '''מהדורת מנטובה (שנת שי&quot;ח)''' נחלקת ל-3 כרכים (חלקים א'-ג'), והינה הבסיס למספור הדפים הנמצא כאן בוויקיטקסט.{{ש}}
* '''מהדורת קרימונה (שנת שי&quot;ט)''' הייתה כרך אחד(?) שהודפס בסגנון של דפים גדולים (ובכן גם מכונה &quot;זוהר גדול&quot;). דפוס זו מכיל מספור של דפים כאשר כל דף מכיל 4 עמודים אשר גם הם ממוספרים ברצף לאורך כל הכרך. כך למשל נמצא בפירוש [[מגן אברהם על אורח חיים קכח|המגן אברהם על או&quot;ח בסי' קכ&quot;ח]] מראה מקום כמו ''זוהר פרשת נשא עמוד ער&quot;ה'', וככל הנראה השתמש בדפוס קרימונה.

==קריאה לפי דפי דפוס מנטובה (ה' שי&quot;ח)==
{{רשימה שטוחה|
*[[זהר חלק א|חלק א (בראשית)]]
*[[זהר חלק ב|חלק ב (שמות)]]
*[[זהר חלק ג|חלק ג (ויקרא, במדבר, ודברים)]]
*[[תיקוני זהר]]
*[[זהר חדש]]
|סגנון=font:1.5em David,David CLM;text-align:center;}}

==חלוקה על פי פרשיות==
{{הערה|&lt;small&gt;אמרו הויקיעורכים: במהלך ארגון החומר של הזהר באתר הוצרכנו לחלק מחדש את דפי הזוהר לחלקים חדשים ללא קשר לחלוקת הזוהר של הדפוס של ג' חלקים בלבד. בהסתכלות אחורה היה כדאי להשתמש במלה אחרת מאשר מלת &quot;חלק&quot; כדי להימנע מבלבול עם ה&quot;חלקים&quot; המוכרים של ספר הזהר בדפוס. כעת לצערינו הדבר קשה מדי כבר לשנות. 

לכן לקורא לשים לב לאבחנה כאן באתר: ['''זהר''' חלק ב] מתכוון לחלק ב' של בית הדפוס (שכולל כל ספר שמות). לעומת זאת ['''זוהר''' חלק ב] מתכוון לחלק ב של חלוקת החומר בויקיטקסט גרידא. עמכם הסליחה&lt;/small&gt;}}
{|style=&quot;font-size:1.0em;margin:0.5 auto;&quot;
|-
!הקדמות ובראשית
!שמות
!ויקרא
!במדבר
!דברים
|-valign=&quot;top&quot;
|
*[[זוהר חלק א|הקדמות, בראשית קמא, תנינא]]
*[[זוהר חלק ב|בראשית תנינא (המשך), תליתאה]]
*[[זוהר חלק ג|נח]]
*[[זוהר חלק ד|לך לך]]
*[[זוהר חלק ה|וירא]]
*[[זוהר חלק ו|חיי שרה - תולדות]]
*[[זוהר חלק ז|ויצא]]
*[[זוהר חלק ח|וישלח - וישב]]
*[[זוהר חלק ט|מקץ - ויגש]]
*[[זוהר חלק י|ויחי]]
|
*[[זוהר חלק יא|שמות - וארא]]
*[[זוהר חלק יב|בא - בשלח]]
*[[זוהר חלק יג|יתרו]]
*[[זוהר חלק יד|פר' משפטים, אדרא דמשכנא]]
*[[זוהר חלק טו|תרומה]]
*[[זוהר חלק יז|תצוה, כי תשא, ויקהל]]
*[[זוהר חלק יח|פרשת פקודי]]
|
*[[זוהר חלק יט|זוהר חלק יט]]
*[[זוהר חלק כ|זוהר חלק כ]]
*[[זוהר חלק כא|זוהר חלק כא]]
*[[זוהר חלק כב|זוהר חלק כב]]
*[[זוהר חלק כג|קדושים-אמור]]
*[[זוהר חלק כד|בהר-בחקותי]]
|
*[[זוהר חלק כה|זוהר חלק כה]]
*[[זוהר חלק כו|בהעלותך - שלח]]
*[[זוהר חלק כז|קרח, חקת, בלק]]
*[[זוהר חלק כח|פנחס, מטות]]
|
*[[זוהר חלק כט|דברים - כי תצא]]
*[[זוהר חלק ל|וילך, האזינו, אדרא זוטא]]
*[[זוהר השמטות]]
|-
|}

==קישורים חיצוניים==
*[[W:ספר הזוהר|ספר הזהר]] ב'ויקיפדיה'.
* {{ספריא|ספר הזהר|Zohar}}
*[http://www.ashlagbaroch.org/Zohar/ זוהר עם פירוש הסולם] בפורמט PDF, באתר קבלה מהמקור.
*[http://www.hebrew.grimoar.cz/zohar/zohar_vilno_1.htm חלק א'] [http://www.hebrew.grimoar.cz/zohar/zohar_vilno_2.htm חלק ב'] [http://www.hebrew.grimoar.cz/zohar/zohar_vilno_3.htm חלק ג'], טקסט באתר hebrew.grimoar.cz
*[http://www.HA-ZOHAR.COM/ZOHAR_BRESHITH_1.htm ספר הזהר, טקסט מנוקד]
* דפוס מנטובה (ה' שי&quot;ח):  [https://hebrewbooks.org/44437 חלק א' - בראשית], [https://hebrewbooks.org/45027 חלק ב' - שמות], [https://hebrewbooks.org/45026 חלק ג' - ויקרא במדבר דברים]
* [https://hebrewbooks.org/45780 דפוס קרימונה (זוהר גדול)] 
---------
&lt;references/&gt;


[[קטגוריה:ספר הזהר]]
[[קטגוריה:רבי שמעון בר יוחאי|*]]</text>
      <sha1>s9q2yfnntn6gzmyl36p3yqib5fiec3l</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947908</id>
      <parentid>2947907</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T21:01:34Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <comment>/* חלוקה על פי פרשיות */</comment>
      <origin>2947908</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="5411" sha1="7ztjfucuvft9gmp211aii5uwbdh2707" xml:space="preserve">__ללא_תוכן__
{{כו|ספר הזהר|אשר מיוחס להתנא האלוקי {{מח|רבי שמעון בן יוחאי}}}}
&lt;div style=&quot;text-align:center;&quot;&gt;&lt;div style=&quot;position:relative;display:inline-block;margin:1em 0 3em;&quot;&gt;
{{עם-ניקוד|תּוֹרָתוֹ מָגֵן לָנוּ הִיא מְאִירַת עֵינֵנוּ הוּא יַמְלִיץ טוֹב בַּעֲדֵנוּ אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי}}
&lt;div style=&quot;position:absolute;left:0;&quot;&gt;
{{מקור|ואמרתם כה לחי|זמר ואמרתם כה לחי}}
&lt;/div&gt;&lt;/div&gt;&lt;/div&gt;
{{חיפוש2|בסיס=זהר|רוחב=22|כפתור חיפוש=חיפוש בספר הזהר}}

==על המהדורות השונות==
מבין המהדורות השונות של הזוהר ישנם 2 שנציין כאן. {{ש}}
* '''מהדורת מנטובה (שנת שי&quot;ח)''' נחלקת ל-3 כרכים (חלקים א'-ג'), והינה הבסיס למספור הדפים הנמצא כאן בוויקיטקסט.{{ש}}
* '''מהדורת קרימונה (שנת שי&quot;ט)''' הייתה כרך אחד(?) שהודפס בסגנון של דפים גדולים (ובכן גם מכונה &quot;זוהר גדול&quot;). דפוס זו מכיל מספור של דפים כאשר כל דף מכיל 4 עמודים אשר גם הם ממוספרים ברצף לאורך כל הכרך. כך למשל נמצא בפירוש [[מגן אברהם על אורח חיים קכח|המגן אברהם על או&quot;ח בסי' קכ&quot;ח]] מראה מקום כמו ''זוהר פרשת נשא עמוד ער&quot;ה'', וככל הנראה השתמש בדפוס קרימונה.

==קריאה לפי דפי דפוס מנטובה (ה' שי&quot;ח)==
{{רשימה שטוחה|
*[[זהר חלק א|חלק א (בראשית)]]
*[[זהר חלק ב|חלק ב (שמות)]]
*[[זהר חלק ג|חלק ג (ויקרא, במדבר, ודברים)]]
*[[תיקוני זהר]]
*[[זהר חדש]]
|סגנון=font:1.5em David,David CLM;text-align:center;}}

==חלוקה על פי פרשיות==
{{הערה|&lt;small&gt;אמרו הויקיעורכים: במהלך ארגון החומר של הזהר באתר הוצרכנו לחלק מחדש את דפי הזוהר לחלקים חדשים ללא קשר לחלוקת הזוהר של הדפוס של ג' חלקים בלבד. בהסתכלות אחורה היה כדאי להשתמש במלה אחרת מאשר מלת &quot;חלק&quot; כדי להימנע מבלבול עם ה&quot;חלקים&quot; המוכרים של ספר הזהר בדפוס. כעת לצערינו הדבר קשה מדי כבר לשנות. 

לכן לקורא לשים לב לאבחנה כאן באתר: ['''זהר''' חלק ב] מתכוון לחלק ב' של בית הדפוס (שכולל כל ספר שמות). לעומת זאת ['''זוהר''' חלק ב] מתכוון לחלק ב של חלוקת החומר בויקיטקסט גרידא. עמכם הסליחה&lt;/small&gt;}}
{|style=&quot;font-size:1.0em;margin:0.5 auto;&quot;
|-
!הקדמות ובראשית
!שמות
!ויקרא
!במדבר
!דברים
|-valign=&quot;top&quot;
|
*[[זוהר חלק א|הקדמות, בראשית קמא, תנינא]]
*[[זוהר חלק ב|בראשית תנינא (המשך), תליתאה]]
*[[זוהר חלק ג|נח]]
*[[זוהר חלק ד|לך לך]]
*[[זוהר חלק ה|וירא]]
*[[זוהר חלק ו|חיי שרה - תולדות]]
*[[זוהר חלק ז|ויצא]]
*[[זוהר חלק ח|וישלח - וישב]]
*[[זוהר חלק ט|מקץ - ויגש]]
*[[זוהר חלק י|ויחי]]
|
*[[זוהר חלק יא|שמות - וארא]]
*[[זוהר חלק יב|בא - בשלח]]
*[[זוהר חלק יג|יתרו]]
*[[זוהר חלק יד|פר' משפטים, אדרא דמשכנא]]
*[[זוהר חלק טו|תרומה]]
*[[זוהר חלק יז|תצוה, כי תשא, ויקהל]]
*[[זוהר חלק יח|פרשת פקודי]]
|
*[[זוהר חלק יט|זוהר חלק יט]]
*[[זוהר חלק כ|זוהר חלק כ]]
*[[זוהר חלק כא|זוהר חלק כא]]
*[[זוהר חלק כב|אחרי מות]]
*[[זוהר חלק כג|קדושים-אמור]]
*[[זוהר חלק כד|בהר-בחקותי]]
|
*[[זוהר חלק כה|זוהר חלק כה]]
*[[זוהר חלק כו|בהעלותך - שלח]]
*[[זוהר חלק כז|קרח, חקת, בלק]]
*[[זוהר חלק כח|פנחס, מטות]]
|
*[[זוהר חלק כט|דברים - כי תצא]]
*[[זוהר חלק ל|וילך, האזינו, אדרא זוטא]]
*[[זוהר השמטות]]
|-
|}

==קישורים חיצוניים==
*[[W:ספר הזוהר|ספר הזהר]] ב'ויקיפדיה'.
* {{ספריא|ספר הזהר|Zohar}}
*[http://www.ashlagbaroch.org/Zohar/ זוהר עם פירוש הסולם] בפורמט PDF, באתר קבלה מהמקור.
*[http://www.hebrew.grimoar.cz/zohar/zohar_vilno_1.htm חלק א'] [http://www.hebrew.grimoar.cz/zohar/zohar_vilno_2.htm חלק ב'] [http://www.hebrew.grimoar.cz/zohar/zohar_vilno_3.htm חלק ג'], טקסט באתר hebrew.grimoar.cz
*[http://www.HA-ZOHAR.COM/ZOHAR_BRESHITH_1.htm ספר הזהר, טקסט מנוקד]
* דפוס מנטובה (ה' שי&quot;ח):  [https://hebrewbooks.org/44437 חלק א' - בראשית], [https://hebrewbooks.org/45027 חלק ב' - שמות], [https://hebrewbooks.org/45026 חלק ג' - ויקרא במדבר דברים]
* [https://hebrewbooks.org/45780 דפוס קרימונה (זוהר גדול)] 
---------
&lt;references/&gt;


[[קטגוריה:ספר הזהר]]
[[קטגוריה:רבי שמעון בר יוחאי|*]]</text>
      <sha1>7ztjfucuvft9gmp211aii5uwbdh2707</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947909</id>
      <parentid>2947908</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T21:02:19Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <comment>/* חלוקה על פי פרשיות */</comment>
      <origin>2947909</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="5408" sha1="ld8sdmgdfpr8bk7hl55uf9lfk8h161i" xml:space="preserve">__ללא_תוכן__
{{כו|ספר הזהר|אשר מיוחס להתנא האלוקי {{מח|רבי שמעון בן יוחאי}}}}
&lt;div style=&quot;text-align:center;&quot;&gt;&lt;div style=&quot;position:relative;display:inline-block;margin:1em 0 3em;&quot;&gt;
{{עם-ניקוד|תּוֹרָתוֹ מָגֵן לָנוּ הִיא מְאִירַת עֵינֵנוּ הוּא יַמְלִיץ טוֹב בַּעֲדֵנוּ אֲדוֹנֵנוּ בַּר יוֹחָאי}}
&lt;div style=&quot;position:absolute;left:0;&quot;&gt;
{{מקור|ואמרתם כה לחי|זמר ואמרתם כה לחי}}
&lt;/div&gt;&lt;/div&gt;&lt;/div&gt;
{{חיפוש2|בסיס=זהר|רוחב=22|כפתור חיפוש=חיפוש בספר הזהר}}

==על המהדורות השונות==
מבין המהדורות השונות של הזוהר ישנם 2 שנציין כאן. {{ש}}
* '''מהדורת מנטובה (שנת שי&quot;ח)''' נחלקת ל-3 כרכים (חלקים א'-ג'), והינה הבסיס למספור הדפים הנמצא כאן בוויקיטקסט.{{ש}}
* '''מהדורת קרימונה (שנת שי&quot;ט)''' הייתה כרך אחד(?) שהודפס בסגנון של דפים גדולים (ובכן גם מכונה &quot;זוהר גדול&quot;). דפוס זו מכיל מספור של דפים כאשר כל דף מכיל 4 עמודים אשר גם הם ממוספרים ברצף לאורך כל הכרך. כך למשל נמצא בפירוש [[מגן אברהם על אורח חיים קכח|המגן אברהם על או&quot;ח בסי' קכ&quot;ח]] מראה מקום כמו ''זוהר פרשת נשא עמוד ער&quot;ה'', וככל הנראה השתמש בדפוס קרימונה.

==קריאה לפי דפי דפוס מנטובה (ה' שי&quot;ח)==
{{רשימה שטוחה|
*[[זהר חלק א|חלק א (בראשית)]]
*[[זהר חלק ב|חלק ב (שמות)]]
*[[זהר חלק ג|חלק ג (ויקרא, במדבר, ודברים)]]
*[[תיקוני זהר]]
*[[זהר חדש]]
|סגנון=font:1.5em David,David CLM;text-align:center;}}

==חלוקה על פי פרשיות==
{{הערה|&lt;small&gt;אמרו הויקיעורכים: במהלך ארגון החומר של הזהר באתר הוצרכנו לחלק מחדש את דפי הזוהר לחלקים חדשים ללא קשר לחלוקת הזוהר של הדפוס של ג' חלקים בלבד. בהסתכלות אחורה היה כדאי להשתמש במלה אחרת מאשר מלת &quot;חלק&quot; כדי להימנע מבלבול עם ה&quot;חלקים&quot; המוכרים של ספר הזהר בדפוס. כעת לצערינו הדבר קשה מדי כבר לשנות. 

לכן לקורא לשים לב לאבחנה כאן באתר: ['''זהר''' חלק ב] מתכוון לחלק ב' של בית הדפוס (שכולל כל ספר שמות). לעומת זאת ['''זוהר''' חלק ב] מתכוון לחלק ב של חלוקת החומר בויקיטקסט גרידא. עמכם הסליחה&lt;/small&gt;}}
{|style=&quot;font-size:1.0em;margin:0.5 auto;&quot;
|-
!הקדמות ובראשית
!שמות
!ויקרא
!במדבר
!דברים
|-valign=&quot;top&quot;
|
*[[זוהר חלק א|הקדמות, בראשית קמא, תנינא]]
*[[זוהר חלק ב|בראשית תנינא (המשך), תליתאה]]
*[[זוהר חלק ג|נח]]
*[[זוהר חלק ד|לך לך]]
*[[זוהר חלק ה|וירא]]
*[[זוהר חלק ו|חיי שרה - תולדות]]
*[[זוהר חלק ז|ויצא]]
*[[זוהר חלק ח|וישלח - וישב]]
*[[זוהר חלק ט|מקץ - ויגש]]
*[[זוהר חלק י|ויחי]]
|
*[[זוהר חלק יא|שמות - וארא]]
*[[זוהר חלק יב|בא - בשלח]]
*[[זוהר חלק יג|יתרו]]
*[[זוהר חלק יד|פר' משפטים, אדרא דמשכנא]]
*[[זוהר חלק טו|תרומה]]
*[[זוהר חלק יז|תצוה, כי תשא, ויקהל]]
*[[זוהר חלק יח|פרשת פקודי]]
|
*[[זוהר חלק יט|פרשת ויקרא]]
*[[זוהר חלק כ|צו-שמיני]]
*[[זוהר חלק כא|תזריע-מצורע]]
*[[זוהר חלק כב|אחרי מות]]
*[[זוהר חלק כג|קדושים-אמור]]
*[[זוהר חלק כד|בהר-בחקותי]]
|
*[[זוהר חלק כה|זוהר חלק כה]]
*[[זוהר חלק כו|בהעלותך - שלח]]
*[[זוהר חלק כז|קרח, חקת, בלק]]
*[[זוהר חלק כח|פנחס, מטות]]
|
*[[זוהר חלק כט|דברים - כי תצא]]
*[[זוהר חלק ל|וילך, האזינו, אדרא זוטא]]
*[[זוהר השמטות]]
|-
|}

==קישורים חיצוניים==
*[[W:ספר הזוהר|ספר הזהר]] ב'ויקיפדיה'.
* {{ספריא|ספר הזהר|Zohar}}
*[http://www.ashlagbaroch.org/Zohar/ זוהר עם פירוש הסולם] בפורמט PDF, באתר קבלה מהמקור.
*[http://www.hebrew.grimoar.cz/zohar/zohar_vilno_1.htm חלק א'] [http://www.hebrew.grimoar.cz/zohar/zohar_vilno_2.htm חלק ב'] [http://www.hebrew.grimoar.cz/zohar/zohar_vilno_3.htm חלק ג'], טקסט באתר hebrew.grimoar.cz
*[http://www.HA-ZOHAR.COM/ZOHAR_BRESHITH_1.htm ספר הזהר, טקסט מנוקד]
* דפוס מנטובה (ה' שי&quot;ח):  [https://hebrewbooks.org/44437 חלק א' - בראשית], [https://hebrewbooks.org/45027 חלק ב' - שמות], [https://hebrewbooks.org/45026 חלק ג' - ויקרא במדבר דברים]
* [https://hebrewbooks.org/45780 דפוס קרימונה (זוהר גדול)] 
---------
&lt;references/&gt;


[[קטגוריה:ספר הזהר]]
[[קטגוריה:רבי שמעון בר יוחאי|*]]</text>
      <sha1>ld8sdmgdfpr8bk7hl55uf9lfk8h161i</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>אורות/אורות ישראל/פרק ט</title>
    <ns>0</ns>
    <id>118485</id>
    <revision>
      <id>2947845</id>
      <parentid>2947610</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T16:42:01Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>ידידיה צ' צבאן</username>
        <id>2420</id>
      </contributor>
      <minor />
      <comment>/* ג */ הגהה</comment>
      <origin>2947845</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="6346" sha1="kd2vihpr3h58jzvfq8u2r3gtn8azjll" xml:space="preserve">==קדושת ישראל== 

===א===
כשהעיקר הכל הוא האומה, כשישראל מוכר למרכז התבל, מתגלה ברוח היהדות אור הכללי של כל ההויה. וכשאי־אפשר רעיון זה להגלות בחיים, צריכים לפנות אל ההארה האלהית עצמה שבחיים, ואז כל דבר פרטי מתעלה להמגמה האלהית, והניצוצות מתעלים תמיד על־ידי כל פעולה מעשית או מחשבית, וההוה של החיים נעשה כל־כך קדוש כמו העתיד. 
===ב===
בזה שנמצאים רבים מבני ישראל, שמקיפים תמיד את התוכן הרוחני של האומה בשורש קדשו, מוסיפים רוח חיים ואור פנימי מעודד ומקשר בכל האומה כולה. 
===ג===
אות ה' אות ברית הוא, קדושת הגוף בברית בשר ממש. כמו כן ברית העולם, הוצאת הארץ מקללתה, חידור האור הדעה היושר והקודש בכל השדרות המעשיות כולן בעומק פנימיותן, כשם שהוא הוה באדם הוה הוא בעולם כולו, מוכן נעשה העולם ומלואו לשמחת ד' במעשיו. אומות העולם אינם יכולים להשיג איך נעשה הבשר מקודש, איך נעשו התפקידים הגשמיים בעצמם אידיאליים. הערלה מעכבת. יוכל השכל לשוט, להקיף, אבל לחדור לעומק הבשר, לעדן את הרצון היסודי שיהיו ערכיו ערכים מלאים קושט, אמת וצדק, זה אי־אפשר כי־אם בעצת ד' הבאה על נחלת עולמים אשר לו, ישראל עם קרובו, זרע אברהם אוהבו כרות ברית הקודש, אשר מהם התעלה בחיר האנושי, אשר תמונת ד' יביט ומראה לא בחידות, ובכל ביתו נאמן הוא, הוא אשר פי ד' אליו דבר לצוות את בני ישראל, להודיע להם את בית חייהם, להודיע להם את הדרך ילכו בה ואת המעשה אשר יעשון, ואשר יעשה אותם האדם וחי בהם, &quot;עיר גבורים עלה חכם ויורד עז מבטחה&quot;, &quot;עלית למרום, שבית שבי, לקחת מתנות באדם, ואף סוררים לשכון יה אלהים&quot;. 
===ד===
בכל אחד ואחד מישראל, מגדול ועד קטן, אור אלהים חיים ביפעת קודש בוער ומאיר, &quot;והסוטר לועו של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה, שנאמר מוקש אדם ילע קודש&quot;. הדמיון הרואה בהופעתו של כל אחד מישראל הופעה אלהית משוכללת, הוא תולדה של הניצוץ הנבואי, שהוא נמצא רק בשביל ישראל.
===ה===
כשעם הקודש יהיה בריא וחזק בגופו, תתגבר ותתחזק הקדושה בעולם. כשילדי ישראל יהיו חזקים, בריאים ומוצקים, יהיה אויר העולם קדוש וטהור. כל תוכן גשמי של צדיקים מעלה את העולם כולו ברוחניותו. ואין צדיק בעולם, שיגיע לקרסוליה של כנסת ישראל כולה. ומובן בזה, שהבריאות והיתרון הגשמי של כללות ישראל זהו היסוד לאור העולם, לקודש העולם, לגילוי האלהות בעולם, לטהרת המדות, לרוממות הצדק והופעת המוסר בנצחונו בעולם. ביחש לחבורו של כל יחיד עם כללות האומה, כל אחד מישראל הוא צדיק וקדוש. כל דבר גשמי ישראלי הוא מוכן לקדושה ואצילות עליונה. פיתוח אומץ הגופני שבישראל יוציא מן הכח אל הפועל אימוצי נשמה נפלאים, ואורה העליון של תורה ימצא את הבסיס האיתן הראוי לו, ויקומו לנו מאורי עולם, אנשי רוח אלהים, כבירי כח, שרים עם אלהים ועם אנשים ויכולים להם. 
===ו===
ודאי יש צורך לעולם וגם לישראל בגבורים כובשים. אבל מה שיתן את רוח הגבורה להיות הולך וחי מתאים לטבע האומה במקוריותה, זאת היא כל תביעת הקדושה, התורה והמצוה, גודל ההשגה וטהרת החיים וקדושתם.

===ז===
באמת חסרון רוח הקודש בישראל הוא לא חסרון שלמות כי־אם מום ומחלה, ובארץ־ישראל היא מחלה מכאבת, שהיא מוכרחת להרפא. &quot;כי אני ד' רופאך&quot;. 
===ח===
בארץ־ישראל אפשר להשיג איך שהבשר של הגוף הישראלי הוא קדוש ממש כקדושת הנשמה, ואין צורך כל־כך להרגיז את הגוף ממנוחתו הטבעית, כי־אם להעלותו ולהטעימו טעם האמת של חיי הקודש השופעים מקדושת הארץ, הספוגים באוירה המחכים של ארץ ישראל. 
===ט===
מצוה לטעום בפה מלא מתענוג מתיקות זיו הקדושה הרעננה של ארץ ישראל. למען תשבעו וינקתם משוד תנחומיה, למען תמוצו והתענגתם מזיז כבודה. וצריכים להודיע לכל העולם כולו, לעלובי הגלות האפלה, כי הצינור של החיים המלאים שפע אור ונעימות קדושה של ארץ חמדתו החל להפתח, הנצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו. ארץ נעימה דורשת היא את בניה, פושטת היא את זרועותיה אליהם באהבה, על כל פשעים היא מכסה באהבתה, שובו שובו, בנים גולים, בנים נדחים, לחיק אמכם, שובו וזכרו אל־חיים מחוללכם, זכרו נעימות מתיקות עז אהבתו, אשר בבית אמנו וחדר הורתנו, הנה הוא מיחל לגלותה לנו. ואם ראשית הגילוי רק קוי אור דקים אנו רואים, במהרה תפרץ האורה, מלא רוחב ארצנו עמנו אל.

[[קטגוריה:אורות]]</text>
      <sha1>kd2vihpr3h58jzvfq8u2r3gtn8azjll</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>משנה שבת ח דפוסים</title>
    <ns>0</ns>
    <id>174596</id>
    <revision>
      <id>2947844</id>
      <parentid>1285772</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T16:19:03Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>יצחק שצחק</username>
        <id>42310</id>
      </contributor>
      <comment>הוספתי תוכן (מקור הפסוק)</comment>
      <origin>2947844</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="3922" sha1="dqlhxlai7keqoy5ab2kw0epclvfuv7z" xml:space="preserve">
&lt;noinclude&gt;{{פירוש על פרק משנה|שבת|ח}}&lt;/noinclude&gt;

==[[משנה שבת ח א|משנה א]]==
&lt;קטע התחלה=א/&gt;המוציא יין, כדי מזיגת הכוס.

חלב, כדי גמיעה.

דבש, כדי ליתן על הכתית.

שמן, כדי לסוך אבר קטן.

מים, כדי לשוף בהם את הקילור{{תויט|ג|שבת|ח|א}}.

ושאר כל המשקין, ברביעית.

וכל השופכין, ברביעית.

{{תנא|רבי שמעון}} אומר, כולן ברביעית.

ולא אמרו כל השיעורין הללו אלא למצניעיהן.&lt;קטע סוף=א/&gt;

==[[משנה שבת ח ב|משנה ב]]==
&lt;קטע התחלה=ב/&gt;המוציא חבל, כדי לעשות אוזן לקופה.

גמי, כדי לעשות תלאי לנפה ולכברה{{תויט|ד|שבת|ח|ב}}.

{{תנא|רבי יהודה}} אומר, כדי ליטול ממנו מידת מנעל לקטן.

נייר, כדי לכתוב עליו קשר מוכסין.

והמוציא קשר מוכסין{{תויט|ה|שבת|ח|ב}}, חייב.

נייר מחוק, כדי לכרוך על פי צלוחית קטנה של פלייטון.&lt;קטע סוף=ב/&gt;

==[[משנה שבת ח ג|משנה ג]]==
&lt;קטע התחלה=ג/&gt;עור{{תויט|ו|שבת|ח|ג}}, כדי לעשות קמיע.

קלף{{תויט|ז|שבת|ח|ג}}, כדי לכתוב עליו פרשה קטנה שבתפילין, שהיא שמע ישראל{{תויט|ח|שבת|ח|ג}}.

דיו, כדי לכתוב שתי אותיות.

כחול, כדי לכחול עין אחת.&lt;קטע סוף=ג/&gt;

==[[משנה שבת ח ד|משנה ד]]==
&lt;קטע התחלה=ד/&gt;דבק, כדי ליתן בראש השבשבת.

זפת וגפרית, כדי לעשות נקב.

שעוה, כדי ליתן על פי נקב קטן{{תויט|ט|שבת|ח|ד}}.

חרסית, כדי לעשות פי כור של צורפי זהב.

{{תנא|רבי יהודה}} אומר, כדי לעשות פטפוט.

סובין, כדי ליתן על פי כור של צורפי זהב.

סיד, כדי לסוד קטנה שבבנות.

{{תנא|רבי יהודה}} אומר, כדי לעשות כלכול.

{{תנא|רבי נחמיה}} אומר, כדי לעשות אנדיפי.&lt;קטע סוף=ד/&gt;

==[[משנה שבת ח ה|משנה ה]]==
&lt;קטע התחלה=ה/&gt;אדמה, כחותם המרצופים, דברי {{תנא|רבי עקיבא}}.

וחכמים אומרים, כחותם האיגרות.

זבל וחול הדק, כדי לזבל קלח של כרוב, דברי {{תנא|רבי עקיבא}}.

וחכמים אומרים, כדי לזבל כרישא.

חול הגס, כדי לתן על מלוא כף סיד.

קנה, כדי לעשות קולמוס.

ואם היה עבה או מרוסס, כדי לבשל בו ביצה קלה שבביצים, טרופה ונתונה באילפס.&lt;קטע סוף=ה/&gt;

==[[משנה שבת ח ו|משנה ו]]==
&lt;קטע התחלה=ו/&gt;עצם, כדי לעשות תרווד.

{{תנא|רבי יהודה}} אומר, כדי לעשות ממנו חף.

זכוכית, כדי לגרר בו ראש הכורכר.

צרור או אבן, כדי לזרוק בעוף.

{{תנא|רבי אליעזר בר יעקב}} אומר, כדי לזרוק בבהמה.&lt;קטע סוף=ו/&gt;

==[[משנה שבת ח ז|משנה ז]]==
&lt;קטע התחלה=ז/&gt;חרס, כדי ליתן בין פצים לחברו, דברי {{תנא|רבי יהודה}}.

{{תנא|רבי מאיר}} אומר, כדי לחתות בו את האור.

{{תנא|רבי יוסי}} אומר, כדי לקבל בו רביעית.

אמר {{תנא|רבי מאיר}}, אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר ([[ישעיה ל יד]]), ולא ימצא במכתתו חרש לחתות אש מיקוד.

אמר לו {{תנא|רבי יוסי}}, משם ראיה{{תויט|יב|שבת|ח|ז}}, (שם) ולחשוף מים מגבא.&lt;קטע סוף=ז/&gt;

&lt;noinclude&gt;{{פירוש על פרק משנה|שבת|ח}}&lt;/noinclude&gt;</text>
      <sha1>dqlhxlai7keqoy5ab2kw0epclvfuv7z</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>משנה שבת ט דפוסים</title>
    <ns>0</ns>
    <id>174597</id>
    <revision>
      <id>2947846</id>
      <parentid>1285773</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T16:53:45Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>יצחק שצחק</username>
        <id>42310</id>
      </contributor>
      <comment>הוספתי תוכן (מקור הפסוק)</comment>
      <origin>2947846</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="3914" sha1="1bmtyuq5t2m5ddaq9ctch611yxikqb8" xml:space="preserve">
&lt;noinclude&gt;{{פירוש על פרק משנה|שבת|ט}}&lt;/noinclude&gt;

==[[משנה שבת ט א|משנה א]]==
&lt;קטע התחלה=א/&gt;אמר {{תנא|רבי עקיבא}}, מניין לעבודה זרה שמטמאה במשא כנידה?

שנאמר ([[ישעיה ל כב]]): &quot;תזרם כמו דוה צא תאמר לו&quot;.

מה נידה מטמאה במשא, אף עבודה זרה מטמאה במשא.&lt;קטע סוף=א/&gt;

==[[משנה שבת ט ב|משנה ב]]==
&lt;קטע התחלה=ב/&gt;מניין לספינה שהיא טהורה?

שנאמר ([[משלי ל]]): &quot;דרך אניה בלב ים&quot;.

מניין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים, שזורעין בתוכה חמישה זרעונין, ארבעה בארבע רוחות הערוגה ואחד באמצע?

שנאמר ([[ישעיה סא]]): &quot;כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח&quot;, 'זרעה' לא נאמר, אלא &quot;זרועיה&quot;.&lt;קטע סוף=ב/&gt;

==[[משנה שבת ט ג|משנה ג]]==
&lt;קטע התחלה=ג/&gt;מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה?

שנאמר ([[שמות יט]]): &quot;היו נכונים לשלשת ימים&quot;.

מניין שמרחיצין את המילה ביום השלישי שחל להיות בשבת?

שנאמר ([[בראשית לד]]): &quot;ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים&quot;.

מניין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח?

שנאמר ([[ישעיהו א]]): &quot;אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו&quot;.&lt;קטע סוף=ג/&gt;

==[[משנה שבת ט ד|משנה ד]]==
&lt;קטע התחלה=ד/&gt;מניין לסיכה שהיא כשתיה ביום הכפורים?

אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר ([[תהלים קט]]): &quot;ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו&quot;.&lt;קטע סוף=ד/&gt;

==[[משנה שבת ט ה|משנה ה]]==
&lt;קטע התחלה=ה/&gt;המוציא עצים, כדי לבשל ביצה קלה{{תויט|ה|שבת|ט|ה}}.

תבלין{{תויט|ו|שבת|ט|ה}}, כדי לתבל ביצה קלה, ומצטרפין זה עם זה.

קליפי אגוזים, קליפי רימונים, איסטיס ופואה, כדי לצבוע בהן בגד קטן בסבכה.

מי רגלים, נתר ובורית, קמוניא ואשלג, כדי לכבס בהן בגד קטן בסבכה.

{{תנא|רבי יהודה}} אומר, כדי להעביר על הכתם.&lt;קטע סוף=ה/&gt;

==[[משנה שבת ט ו|משנה ו]]==
&lt;קטע התחלה=ו/&gt;פלפלת, כל שהיא.

ועטרן, כל שהוא.

מיני בשמים{{תויט|ח|שבת|ט|ו}} ומיני מתכות, כל שהן.

מאבני המזבח ומעפר המזבח, מקק ספרים ומקק מטפחותיהם, כל שהן, שמצניעין אותן לגונזן.

{{תנא|רבי יהודה}} אומר, אף המוציא ממשמשי עבודה זרה, כל שהוא, שנאמר ([[דברים יג]]): &quot;ולא ידבק בידך מאומה מן החרם&quot;.&lt;קטע סוף=ו/&gt;

==[[משנה שבת ט ז|משנה ז]]==
&lt;קטע התחלה=ז/&gt;המוציא קופת הרוכלין, אף על פי שיש בה מינין הרבה, אינו חייב אלא חטאת אחת.

זרעוני גנה, פחות מכגרוגרת{{תויט|י|שבת|ט|ז}}.

{{תנא|רבי יהודה}} (בן בתירא) אומר, חמישה{{תויט|יא|שבת|ט|ז}}.

זרע קישואין, שניים.

זרע דלועין, שניים.

זרע פול המצרי, שניים.

חגב חי טהור, כל שהוא.

מת, כגרוגרת.

ציפורת כרמים, בין חיה בין מתה, כל שהיא, שמצניעין אותה לרפואה.

{{תנא|רבי יהודה}} אומר, אף המוציא חגב חי טמא, כל שהוא, שמצניעין אותו לקטן לשחק בו.&lt;קטע סוף=ז/&gt;

&lt;noinclude&gt;{{פירוש על פרק משנה|שבת|ט}}&lt;/noinclude&gt;</text>
      <sha1>1bmtyuq5t2m5ddaq9ctch611yxikqb8</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947847</id>
      <parentid>2947846</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T16:57:20Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>יצחק שצחק</username>
        <id>42310</id>
      </contributor>
      <comment>הוספתי תוכן (מקור הפסוקים)</comment>
      <origin>2947847</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="3949" sha1="gwdn1jyvpne292u223ju93adp5si1pa" xml:space="preserve">
&lt;noinclude&gt;{{פירוש על פרק משנה|שבת|ט}}&lt;/noinclude&gt;

==[[משנה שבת ט א|משנה א]]==
&lt;קטע התחלה=א/&gt;אמר {{תנא|רבי עקיבא}}, מניין לעבודה זרה שמטמאה במשא כנידה?

שנאמר ([[ישעיה ל כב]]): &quot;תזרם כמו דוה צא תאמר לו&quot;.

מה נידה מטמאה במשא, אף עבודה זרה מטמאה במשא.&lt;קטע סוף=א/&gt;

==[[משנה שבת ט ב|משנה ב]]==
&lt;קטע התחלה=ב/&gt;מניין לספינה שהיא טהורה?

שנאמר ([[משלי ל יט]]): &quot;דרך אניה בלב ים&quot;.

מניין לערוגה שהיא ששה על ששה טפחים, שזורעין בתוכה חמישה זרעונין, ארבעה בארבע רוחות הערוגה ואחד באמצע?

שנאמר ([[ישעיה סא יא]]): &quot;כי כארץ תוציא צמחה וכגנה זרועיה תצמיח&quot;, 'זרעה' לא נאמר, אלא &quot;זרועיה&quot;.&lt;קטע סוף=ב/&gt;

==[[משנה שבת ט ג|משנה ג]]==
&lt;קטע התחלה=ג/&gt;מנין לפולטת שכבת זרע ביום השלישי שהיא טמאה?

שנאמר ([[שמות יט טו]]): &quot;היו נכונים לשלשת ימים&quot;.

מניין שמרחיצין את המילה ביום השלישי שחל להיות בשבת?

שנאמר ([[בראשית לד כה]]): &quot;ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים&quot;.

מניין שקושרין לשון של זהורית בראש שעיר המשתלח?

שנאמר ([[ישעיהו א יח]]): &quot;אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו&quot;.&lt;קטע סוף=ג/&gt;

==[[משנה שבת ט ד|משנה ד]]==
&lt;קטע התחלה=ד/&gt;מניין לסיכה שהיא כשתיה ביום הכפורים?

אף על פי שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר ([[תהלים קט יח]]): &quot;ותבא כמים בקרבו וכשמן בעצמותיו&quot;.&lt;קטע סוף=ד/&gt;

==[[משנה שבת ט ה|משנה ה]]==
&lt;קטע התחלה=ה/&gt;המוציא עצים, כדי לבשל ביצה קלה{{תויט|ה|שבת|ט|ה}}.

תבלין{{תויט|ו|שבת|ט|ה}}, כדי לתבל ביצה קלה, ומצטרפין זה עם זה.

קליפי אגוזים, קליפי רימונים, איסטיס ופואה, כדי לצבוע בהן בגד קטן בסבכה.

מי רגלים, נתר ובורית, קמוניא ואשלג, כדי לכבס בהן בגד קטן בסבכה.

{{תנא|רבי יהודה}} אומר, כדי להעביר על הכתם.&lt;קטע סוף=ה/&gt;

==[[משנה שבת ט ו|משנה ו]]==
&lt;קטע התחלה=ו/&gt;פלפלת, כל שהיא.

ועטרן, כל שהוא.

מיני בשמים{{תויט|ח|שבת|ט|ו}} ומיני מתכות, כל שהן.

מאבני המזבח ומעפר המזבח, מקק ספרים ומקק מטפחותיהם, כל שהן, שמצניעין אותן לגונזן.

{{תנא|רבי יהודה}} אומר, אף המוציא ממשמשי עבודה זרה, כל שהוא, שנאמר ([[דברים יג יח]]): &quot;ולא ידבק בידך מאומה מן החרם&quot;.&lt;קטע סוף=ו/&gt;

==[[משנה שבת ט ז|משנה ז]]==
&lt;קטע התחלה=ז/&gt;המוציא קופת הרוכלין, אף על פי שיש בה מינין הרבה, אינו חייב אלא חטאת אחת.

זרעוני גנה, פחות מכגרוגרת{{תויט|י|שבת|ט|ז}}.

{{תנא|רבי יהודה}} (בן בתירא) אומר, חמישה{{תויט|יא|שבת|ט|ז}}.

זרע קישואין, שניים.

זרע דלועין, שניים.

זרע פול המצרי, שניים.

חגב חי טהור, כל שהוא.

מת, כגרוגרת.

ציפורת כרמים, בין חיה בין מתה, כל שהיא, שמצניעין אותה לרפואה.

{{תנא|רבי יהודה}} אומר, אף המוציא חגב חי טמא, כל שהוא, שמצניעין אותו לקטן לשחק בו.&lt;קטע סוף=ז/&gt;

&lt;noinclude&gt;{{פירוש על פרק משנה|שבת|ט}}&lt;/noinclude&gt;</text>
      <sha1>gwdn1jyvpne292u223ju93adp5si1pa</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>ביאור:בראשית יט ט</title>
    <ns>106</ns>
    <id>259701</id>
    <revision>
      <id>2947904</id>
      <parentid>2863805</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:52:55Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Ilan Sendowski</username>
        <id>4009</id>
      </contributor>
      <comment>עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם</comment>
      <origin>2947904</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="5800" sha1="isnieyjrx4mcott1yg8b2jrh0260gwc" xml:space="preserve">{{סיכום על פסוק|בראשית|יט|יט ח|ט|יט י|הבהרה=כן|
ציטוט=וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ הָלְאָה וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת.}}

== וַיִּפְצְרוּ ==
הקהל שהתכנס סביב ביתו של לוט דרש מלוט להוציא את האנשים אליהם החוצה למען &quot;נֵדְעָה אֹתָם&quot; ([[בראשית יט ה]]). לוט חשב, כנראה מניסיון שקרה לאנשים אחרים, שטוב זה לא יהיה לאורחיו. לוט ביקש לרצות את האנשים, &quot;הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא יָדְעו אִּישׁ, אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, ועֲַשׂו לָּהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם&quot; ([[ביאור:בראשית יט ח). החוויה לבנותיו בוודאי גם לא תהיה טובה.

הקהל התחלק למספר קבוצות והגיב במספר אופנים:
* הם צעקו: &quot;גֶּשׁ הָלְאָה&quot;. תפסיק עם השטויות ותן לנו את האורחים. התירוצים שלך לא מתקבלים. 
* אחרים צעקו: &quot;הָאֶחָד בָּא לָגורּ ויִַּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם&quot;. הם הזכירו לו שהוא עצמו זר ואורח, ושאלו מי שם אותו לשופט שישנה את החוק או ימצא הקלות בחוק. האורחים עברו על חוק העיר בבואם ללון ללא רשות בסדום ולכן הם חייבים בחקירה ואולי בעינויים. ואם אתה באמת מגן עליהם, אז אתה אשם כמוהם.
* אחרים הפצירו בלוט, &quot;ויִַּפְצְרו&quot;ּ. הם ביקשו בנימוס ובכבוד והסבירו לו להוציא את אורחיו. בדרכי נועם הם ניסו לשכנע אותו כשם שהוא דיבר עם האורחים &quot;ויִַּפְצַר בָּם מְאֹד, ויַָּסֻרו אֵּלָיו&quot; ([[בראשית יט ג]]).
* למרות  שנכתב &quot;וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם ... מִנַּעַר וְעַד זָקֵן&quot; ([[בראשית יט ד]]), סביר שמספר אנשים נשארו בבתיהם ולא הצטרפו למהומות, הן חתניו לא ידעו שדבר פילאי קרה בעיר.
* אחרים פשוט ניגשו וניסו לשבור את הדלת. 
לא בטוח שכל אדם אחז בדעה אחת כל הזמן ולא שינה את דעתו. האנשים עברו מקבוצה לקבוצה לזמן מה בתהליך משתנה.
לפחות האנשים שהפצירו או התווכחו לא היו רשעים כמו אלו שבאו לשבור את הדלת. אולם בכל הקהל הגדול הזה לא היה צדיק אחד שאמר שהוא מאמין ללוט: שמדובר באורחים של לוט, ולא זרים, שילכו לדרכם למחרת בבוקר ולכן אין צורך לפגוע בהם. כמובן שאיש צדיק כזה היה מסכן את נפשו ולא היה מספיק לברוח לביתו ולסגור אחריו את הדלת.

=== עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם ===
אדמת סדום היתה &quot;כְּגַן יְהוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם&quot; ([[ביאור:בראשית יג י]]). אנשי סדום רצו לשמור את אדמתם לעצמם. לשם כך חוקקו חוקים אכזריים שנועדו להרתיע פולשים ולהרחיק זרים מאדמתם. &lt;br&gt;
למשפט &quot;נָרַע לְךָ מֵהֶם&quot; יש מספר מובנים:
# '''נרע לך בגללם''' - הזרים שברו את חוקי העיר, האוסרים על זרים לישון בעיר, ובגלל שהם עברו את החוק אתה עובר את החוק.
# '''נרע לך יותר מאשר להם''' - הזרים עברו את החוק בשגגה, אולם אתה יודע את החוק, ניסת להזהיר אותם, ובכל זאת עברת על החוק, לכן עונשך גדול משלהם.

=== הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם ===
לוט עצמו בא לעיר, אולם בגלל רכושו הרב, הם הרשו לו להפוך לאזרח, הרשו לבנותיו להתחתן באנשי העיר, ואפילו נתנו לו כבוד לשבת בשער העיר, כשופט.

עכשו לוט שובר את חוקי העיר, ומרשה לזרים לישון בעיר.
* הם מזכירים לו שגם הוא פולש זר, וחוקי העיר חלים עליו. מה שלא עשו לו בעבר, כאשר הוא הגיע, יעשו לו עכשו.
* הם מזכירים לו שלמרות שהוא נעשה לשופט, הוא לא מכבד את חוקי העיר ואת ההצדקה לחוקים, ולכן אסור יהיה לו לשבת כשופט.
* הם מזכירים לו שהוא מרשה לזרים לישון בעיר והראה זלזול בחוק, לכן גורלו יהיה כגורלם של הזרים.
* הם מאימים שאפילו יעשו לו יותר רע מאשר לאורחיו, &quot;עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם&quot;, כי אורחיו חטאו בתום לב, אולם הוא חוטא במזיד.
לוט הבין שאפילו אם העיר לא תהרס, חייו ומשפחתו בסכנה, והוא חייב להסתלק מהעיר. למזלו העיר חרבה, כך שכל אויביו נפטרו. 


{{סיכום על פסוק|בראשית|יט|יט ח|ט|יט י|קטגוריה=1}}</text>
      <sha1>isnieyjrx4mcott1yg8b2jrh0260gwc</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947912</id>
      <parentid>2947904</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T21:18:03Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Ilan Sendowski</username>
        <id>4009</id>
      </contributor>
      <comment>/* הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם */</comment>
      <origin>2947912</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="5959" sha1="lt216b175pfd88pnc9awwh4f0o19hy7" xml:space="preserve">{{סיכום על פסוק|בראשית|יט|יט ח|ט|יט י|הבהרה=כן|
ציטוט=וַיֹּאמְרוּ גֶּשׁ הָלְאָה וַיֹּאמְרוּ הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ בְּלוֹט מְאֹד וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת.}}

== וַיִּפְצְרוּ ==
הקהל שהתכנס סביב ביתו של לוט דרש מלוט להוציא את האנשים אליהם החוצה למען &quot;נֵדְעָה אֹתָם&quot; ([[בראשית יט ה]]). לוט חשב, כנראה מניסיון שקרה לאנשים אחרים, שטוב זה לא יהיה לאורחיו. לוט ביקש לרצות את האנשים, &quot;הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא יָדְעו אִּישׁ, אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, ועֲַשׂו לָּהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם&quot; ([[ביאור:בראשית יט ח). החוויה לבנותיו בוודאי גם לא תהיה טובה.

הקהל התחלק למספר קבוצות והגיב במספר אופנים:
* הם צעקו: &quot;גֶּשׁ הָלְאָה&quot;. תפסיק עם השטויות ותן לנו את האורחים. התירוצים שלך לא מתקבלים. 
* אחרים צעקו: &quot;הָאֶחָד בָּא לָגורּ ויִַּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם&quot;. הם הזכירו לו שהוא עצמו זר ואורח, ושאלו מי שם אותו לשופט שישנה את החוק או ימצא הקלות בחוק. האורחים עברו על חוק העיר בבואם ללון ללא רשות בסדום ולכן הם חייבים בחקירה ואולי בעינויים. ואם אתה באמת מגן עליהם, אז אתה אשם כמוהם.
* אחרים הפצירו בלוט, &quot;ויִַּפְצְרו&quot;ּ. הם ביקשו בנימוס ובכבוד והסבירו לו להוציא את אורחיו. בדרכי נועם הם ניסו לשכנע אותו כשם שהוא דיבר עם האורחים &quot;ויִַּפְצַר בָּם מְאֹד, ויַָּסֻרו אֵּלָיו&quot; ([[בראשית יט ג]]).
* למרות  שנכתב &quot;וְאַנְשֵׁי הָעִיר אַנְשֵׁי סְדֹם ... מִנַּעַר וְעַד זָקֵן&quot; ([[בראשית יט ד]]), סביר שמספר אנשים נשארו בבתיהם ולא הצטרפו למהומות, הן חתניו לא ידעו שדבר פילאי קרה בעיר.
* אחרים פשוט ניגשו וניסו לשבור את הדלת. 
לא בטוח שכל אדם אחז בדעה אחת כל הזמן ולא שינה את דעתו. האנשים עברו מקבוצה לקבוצה לזמן מה בתהליך משתנה.
לפחות האנשים שהפצירו או התווכחו לא היו רשעים כמו אלו שבאו לשבור את הדלת. אולם בכל הקהל הגדול הזה לא היה צדיק אחד שאמר שהוא מאמין ללוט: שמדובר באורחים של לוט, ולא זרים, שילכו לדרכם למחרת בבוקר ולכן אין צורך לפגוע בהם. כמובן שאיש צדיק כזה היה מסכן את נפשו ולא היה מספיק לברוח לביתו ולסגור אחריו את הדלת.

=== עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם ===
אדמת סדום היתה &quot;כְּגַן יְהוָה כְּאֶרֶץ מִצְרַיִם&quot; ([[ביאור:בראשית יג י]]). אנשי סדום רצו לשמור את אדמתם לעצמם. לשם כך חוקקו חוקים אכזריים שנועדו להרתיע פולשים ולהרחיק זרים מאדמתם. &lt;br&gt;
למשפט &quot;נָרַע לְךָ מֵהֶם&quot; יש מספר מובנים:
# '''נרע לך בגללם''' - הזרים שברו את חוקי העיר, האוסרים על זרים לישון בעיר, ובגלל שהם עברו את החוק אתה עובר את החוק.
# '''נרע לך יותר מאשר להם''' - הזרים עברו את החוק בשגגה, אולם אתה יודע את החוק, ניסת להזהיר אותם, ובכל זאת עברת על החוק, לכן עונשך גדול משלהם.

=== הָאֶחָד בָּא לָגוּר וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם ===
לוט עצמו בא לעיר, אולם בגלל רכושו הרב, הם הרשו לו להפוך לאזרח, הרשו לבנותיו להתחתן באנשי העיר, ואפילו נתנו לו כבוד לשבת בשער העיר, כשופט.

עכשו לוט שובר את חוקי העיר, ומרשה לזרים לישון בעיר.
* הם מזכירים לו שגם הוא פולש זר, וחוקי העיר חלים עליו. מה שלא עשו לו בעבר, כאשר הוא הגיע, יעשו לו עכשו.
* הם מזכירים לו שלמרות שהוא נעשה לשופט, הוא לא מכבד את חוקי העיר ואת ההצדקה לחוקים, ולכן אסור יהיה לו לשבת כשופט.
* הם מזכירים לו שהוא מרשה לזרים לישון בעיר והראה זלזול בחוק, לכן גורלו יהיה כגורלם של הזרים.
* הם מאימים שאפילו יעשו לו יותר רע מאשר לאורחיו, &quot;עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם&quot;, כי אורחיו חטאו בתום לב, אולם הוא חוטא במזיד.
לוט הבין שגם אם העיר לא תיחרב, תושביה לא יסלחו לו. חייו, חייי משפחתו, ובנותיו הנשואות בסכנה—לכן חתניו התנכרו לו וניתקו את עצמם ממנו לצמיתות. לא נותרה לו ברירה אלא לברוח. למזלו, העיר חרבה וכל אויביו נספו.


{{סיכום על פסוק|בראשית|יט|יט ח|ט|יט י|קטגוריה=1}}</text>
      <sha1>lt216b175pfd88pnc9awwh4f0o19hy7</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זוהר חלק יז</title>
    <ns>0</ns>
    <id>261511</id>
    <revision>
      <id>2947856</id>
      <parentid>2947781</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T19:27:35Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <comment>/* קטע זמני */</comment>
      <origin>2947856</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="414356" sha1="h4pzjbk9pth2mlkrnkowjp9ft9f2jq1" xml:space="preserve">{{סרגל ניווט|זוהר||חלק טו|חלק יז|חלק יח|}}
{{תוכן עניינים שטוח|3}}
&lt;קטע התחלה=דף קעט ב/&gt;
==פרשת תצוה - זהר==
{{ממ זהר משולב|ב|קעט|ב}}
ואתה תצוה את בני ישראל וגו', ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וגו', אמר רבי חייא, מאי שנא הכא מבכל אתר, דכתיב ואתה הקרב אליך, ואתה תדבר אל כל חכמי לב, ואתה תצוה את בני ישראל, {{מקור|שמות ל כג}} {{צ|ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור}}, אלא כלא ברזא עלאה איהו, לאכללא שכינתא בהדיה. 

אמר רבי יצחק, נהורא עלאה ונהורא תתאה כליל כחדא אקרי ואתה, כמה דאת אמר {{מקור|נחמיה ט ו}} {{צ|ואתה מחיה את כלם}}, ועל דא לא כתיב והקרבת את אהרן אחיך, וצוית את בני ישראל, ודברת אל כל חכמי לב, בגין דההוא זמנא שריא שמשא בסיהרא, ואשתתף כלא כחדא, לשריא על אומנותא דעובדא. 

אמר רבי אלעזר, מהכא {{מקור|שמות לו א}} {{צ|אשר נתן יהו&quot;ה חכמה ותבונה בהמה}}. 

רבי שמעון אמר מהכא, ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה, אשר מלאתים מבעי ליה, אלא אשר מלאתיו לההוא לבא, מלאתיו רוח חכמה, כמה דאת אמר {{מקור|ישעיה יא ב}} {{צ|ונחה עליו רוח יהו&quot;ה רוח חכמה וגו}}, ועל דא אצטריך אשר מלאתיו רוח חכמה, דשריא שמשא בסיהרא באשלמותא דכלא, ועל דא אתרשים כלא בכל אתר. 

אמר רבי אלעזר, אי הכי הני ואתה ואתה היאך מתיישבן בקראי, אמר ליה, כלהו מתיישבן נינהו, ואתה הקרב אליך, ליחדא בהדיה, ולקרבא בהדיה רזא דשמא קדישא כדקא יאות, ואתה תדבר אל כל חכמי לב, בגין דכלהו לא אתיין למעבד עבידתא, עד דרוח קודשא ממללא בגווייהו, ולחש לון בלחישו, וכדין עבדי עבידתא, ואתה תצוה את בני ישראל, רוח קדשא פקדא עלייהו, ואנהיר עלייהו למעבד עובדא ברעותא שלים, ואתה קח לך, כמה דאוקימנא (דכתיב) ואתה הקרב אליך, והני כלהו הכא בעובדא דמשכנא, דכלא אתעביד ברזא דא. 

פתח רבי שמעון ואמר, {{מקור|תהלים כב כ}} {{צ|ואתה יהו&quot;ה אל תרחק, אילותי לעזרתי חושה}}, ואתה יהו&quot;ה כלא חד, אל תרחק, לאסתלקא מינן, למהוי סליק נהורא עלאה מתתאה, דהא כד אסתלק נהורא עלאה מתתאה, כדין אתחשך כל נהורא, ולא אשתכח כלל בעלמא. ועל דא אתחרב בי מקדשא ביומוי דירמיהו, ואף על גב דאתבני לבתר, לא אהדר נהורא לאתריה כדקא יאות, ועל רזא דא שמא דההוא נביאה דאתנבי על דא ירמיהו, אסתלקותא דנהורא עלאה, דאסתלק לעילא לעילא, ולא אהדר לאנהרא לבתר כדקא יאות, ירמיהו, אסתלק ולא אהדר לאתריה, ואתחרב בי מקדשא, ואתחשכו נהורין. אבל ישעיהו שמא גרים לפורקנא, ולאהדרא נהורא עלאה לאתריה, (ישעיהו לאנהרא ההוא נהורא עלאה, ולמעבד פורקנא) ולמבני בי מקדשא, וכל טבין וכל נהורין יהדרון כדבקדמיתא, 

ועל דא שמהן דתרין נביאין אלין קיימין דא לקבל דא, בגין דשמא גרים, וצרופא דאתוון דא בדא גרמין עובדא, הן לטב הן לביש, ועל רזא דא צרופא דאתוון דשמהן קדישין, וכן אתוון בגרמייהו, גרמין לאתחזאה רזין עלאין, כגוונא דשמא קדישא, דאתוון בגרמייהו גרמין רזין עלאין קדישין לאתחזאה בהו. 

רזא קדמאה, יו&quot;ד נקודה קדמאה,&lt;קטע סוף=דף קעט ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפ|א}}&lt;קטע התחלה=דף קפ א/&gt;דקיימא על תשע סמכין דסמכין לה, ואינון קיימין לארבע סטרי עלמא, כמה דסיפא דמחשבה נקודה בתראה קייא לארבע סטרי עלמא, בר דהאי דכר ואיהי נוקבא. 

והאי קיימא בלא גופא, וכד קיימא בלבושא דאתלבש בהו, איהי קיימא על תשע סמכין, ברזא דאת '''ם'''' בלא עגולא, ואף על גב דאת ס' איהי בעגולא וקיימא בעגולא, אבל ברזא דאתוון חקיקן, גו נקודי טהירין לעילא, אינון ברבועא, דלתתא איהו בעגולא. האי ברבוע איהי קיימא בשיעורא דתשע נקודין, תלת תלת לכל סטר, ואינון בשיעורא דחושבנא תמניא נקודין, ואינון תשע, ואלין אינון דקיימין מרזא דבוצינא ברבועא, בסמכין תשעה לאת יו&quot;ד, נקודה חדא, אינון תשעה אינון תמניא, ברזא דאת '''ם'''' ברבועא, כגוונא דא [ציור] [[File:Mem Sofit of Nekudot.png|20px|inline]] תלת לכל סטר, ודא איהו רזא דאת יו&quot;ד נקודה חדא. ואף על גב דאיהי נקודה חדא, דיוקנא דילה רישא לעילא, וקוצא לתתא, ושיעורא דילה תלת נקודין, כגוונא דא [ציור] [[File:Yud of nekudot.png|10px|inline]] {{הערה|יש ציורים שמציירים את הנקודה למטה באמצע שתי הנקודות העליונות, כמו סגו&quot;ל, וצע&quot;ע מה יותר נכון - ויקיעורך}}, ועל דא אתפשטותא לארבע סטרין, תלת תלת לכל סטר, איהי תשע ואיהי תמניא, ואלין אינון סמכין דנפקין מרזא דבוצינא, למהוי סמכין לאת יו&quot;ד, ואלין אקרון רתיכא דילה, ולא קיימין בשמא, בר ברזא דתשע נקודין דאורייתא. 

וברזא דספרא דאדם, אתפלגו אלין תשע דאינון תמניא, בצרופא דאתוון דשמא קדישא, לצרפא לון וליחדא לון בכל אינון גוונין, כד נטלין אלין תמניא דאינון תשע, נהרין בנהירו דאת '''ם'''' ברבועא, ואפיק נהורין תמניא, (ס&quot;א תמניא אתחזן) אתחזן, ואתוון תשעה, ואתפלגן לתתא לנטלא כל משכנא. ואינון צרופא דשמא קדישא, ברזא דשבעין ותרין אתוון מחקקן, דנפקי מרזא דתלת גוונין, ימינא ושמאלא ואמצעיתא, וכלא מרזא דתלת נקודין, שיעורא דאת יו&quot;ד, דאיהי לארבע סטרין, ואינון תמניא נקודין, ואינון תשע נקודין, ואינון תריסר נקודין עלאין, תלת תלת לכל סטר וסטר, ומהכא נחתין לתתא בתריסר לשית סטרין, וכד אתחקקן תריסר אלין בשית סטרין, אינון שבעין ותרין שמהן, רזא דשמא קדישא דשבעין ותרין, דאינון שמא דא קדישא. 

וכלא איהו סליק ברעותא, דסמיכו דמחשבה באינון סמכין דאת יו&quot;ד, ועל דא אתוון בצרופייהו תלת תלת בכל צרופא דיליה, בגין לסלקא ברעותא דאת י' דתלת נקודין כמה דאתמר, ועל דא לא אסתליק בסליקו דצרופא, אלא מעקרא ושרשא דרזא דאלין סמכין דסמכין לאת י', רזא דאת '''ם''' ברבועא, תשע נקודין, תמניא נקודין, תריסר נקודין, שבעין ותרין נקודין, אשתכח דכל רזא דשמא קדישא קיימא באת י', וכלא רזא חדא, וקיימא ברזא דבוצינא כמה דאתמר, למעבד סמיכו לכל את ואת, ואינון סמכין אינון רתיכא דלהון דכל את ואת כמה דאתמר. 

רזא תניינא את ה', דקיימא על חמשה סמכין דסמכין לה, דנפקין מרזא דבוצינא, כד אתכנש לאסתלקא לעילא מרזא דמשחתא, את דא היכלא קדישא אקרי, לגו נקודה דקאמרן, וכלא איהו ברזא דקאמרן דאת '''ם'''' ברבועא, אבל הכא לא אתרשים בר את ה', ורתיכא דילה חמשה סמכין דקאמרן. דכד בטש נהירו דבוצינא באת י' אתנהיר, ומההוא בטישותא אתעבידו אינון תשע סמכין דקאמרן, ומגו נהירו דאתנהר את י', אתפשטו תלת נקודין די', תרין לעילא דאינון רישא, וחד לתתא דאיהו קוצא די' כגוונא דא [ציור] [[File:Yud of nekudot.png|10px|inline]] {{הערה|יש ציורים שמציירים את הנקודה למטה באמצע שתי הנקודות העליונות, כמו סגו&quot;ל, וצע&quot;ע מה יותר נכון - ויקיעורך}} דקאמרן, כד אתפשטו, תרין אתעבידו תלת, חד אתעביד תרין, ואתפשטו, ואתעביד חד היכלא, דא היכלא לבתר דאתעביד היכלא לחד נקודה קדמאה,&lt;קטע סוף=דף קפ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קפ ב/&gt;אתעביד בנגיזו טמיר רזא דאת דא, וקיימא על חמש אחרנין. 

ארבעה, גניזין אינון בחד נקודה דקיימא לגו באמצעיתא, אינון חמש, ואיהי ה', כמה דה&quot;א דלתתא קיימא על ארבע, ואיהי נקודה על ארבע, דקיימא בגו אמצעיתא, אוף הכא נמי האי, ומה דקיימא על ה' סמכין, הכי הוא ודאי, בגין דהאי נקודה עלאה איהי על תרין גוונין, חד בלחודוי וחד בטמירו. 

ובספרא דרזין דחנוך, ה' ודאי קיימא על חמש סמכין, דנפקין מגו בוצינא, וכדין אפיק חמש קיימין אחרנין, ואשתכח האי ה' ברזא דעשרה, וכד אתפרשת, קיימא ה' דא על סמכין, ואינון הוו תליסר מכילן דרחמי, בחד דרגא דאתוסף עלייהו, ואלין אינון תריסר דקיימין בשית זמנין, אינון ארבעין ותרין זמנין, שבעין ותרין הוו, אבל נחתין לתת. 

והכא אתפרשו שבילין לכל סטר, דאינון תלתין ותרין, אשתאר ארבעין, ותרין אודנין ימינא ושמאלא, הא ארבעין ותרין, אלין מ&quot;ב אתוון עלאין, דאינון אתוון רברבן דאורייתא, בגין דאית אתוון רברבן, ואית אתוון זעירין, אתוון רברבין אינון לעילא, אתוון זעירין לתתא, וכלא לתתא כגוונא דלעילא. 

בגין דאית שמהן קדישין עלאין דקיימין ברעו דרוחא ולבא בלא מלולא כלל, ואית שמהן קדישין תתאין דקיימין במלה, ובמשיכו דמחשבה ורעו עלייהו. 

ואית שמהן אחרנין לתתא, דאינון מההוא סטרא אחרא, דאיהו מסטרא דמסאבא, ואלין לא קיימין אלא ברעו דעובדא לתתא, לסלקא רעו דההוא עובדא דלתתא לגביה, בגין דאיהו סטרא אחרא לאו איהו אלא בעובדין דהאי עלמא, לאסתאבא בהון, כגוונא דבלעם ואינון בני קדם, וכל אינון דמתעסקי בההוא סטרא אחרא. ואלין לא קיימי באתוון רשימין מן כ&quot;ב דאורייתא, בר תרין, ואלין ח' וק', וסמכי לון בסמיכו אתוון דשקר, אבל אלין אינון אשתמודעאן לגבייהו יתיר, ועל דא בתהלה לדוד, בכלהו כתיב ו' בכל את ואת, בר מאלין תרין דלא כתיב ו', דהא ו' שמא דקודשא בריך הוא איהו. 

ובגין כך אינון ארבעין ותרין אתוון, דעלמא דא אתברי בהו, אשתכח האי ה' עלאה לסלקא לתשעין ותרין, תשעין הוו בר תרין אודנין ימינא ושמאלא, ורזא דא (ס&quot;א וסימנך) {{מקור|בראשית יז יז}} {{צ|ואם שרה הבת תשעים שנה תלד}}, אבל איהו בחשבנא תשעין ותרין, וכד אתוסף דרגא דרזא דברית, איהו רקיעא תמינאה, וקיימא לתמניא יומין, הא מאה, ואלין ודאי מאה ברכאן בכל יומא, דאצטריכא כנסת ישראל לאתעטרא בהו, וכלא ברזא דה'. 

האי ה' איהי דיוקנא דילה בתרין נוני&quot;ן, רזא דמאה, ואינון חמש סמכין רתיכין דנפקי מגו בוצינא, ואינון חמש אחרנין דנפקין מינה, ועל דא דיוקנהא כגונא דא ן-ן, תרין נוני&quot;ן, ונקודה דקיימא באמצעיתא, ועל דא ו' קיימא בינייהו תדיר, כגוונא דא נו&quot;ן, בגין דהכא איהו אתריה לאתעטרא, ואף על גב דרזין אחרנין אינון ברזא דה', אבל דא איהו ברזין דספרא דחנוך, והכי הוא ודאי. 

וכד אתתקנא באינון חמשין בלחודייהו, איהי נקודה חדא דקיימא ברזא דנ', כגוונא דא ה נו&quot;ן וחד נקודה באמצעיתא, דאיהי שלטא עלייהו, וכלא רזא חדא, זכאין אינון דידעי ארחוי דאורייתא למהך בארחי קשוט, זכאין אינון בהאי עלמא וזכאין אינון בעלמא דאתי. 

רזא תליתאה את ו', האי את דיוקנא דרזא דאדם כמה דאתמר, והא אוקימנא דהאי את קיימא על י&quot;ב רתיכין, וכד מתפרשאן, אינון כ&quot;ד רתיכין דכלילן בהאי את, פשיטו דיוקנא דבר נש, לקבל דרועין וירכין וגופא,&lt;קטע סוף=דף קפ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפא|א}}&lt;קטע התחלה=דף קפא א/&gt;שייפין דלהון כ&quot;ד אינון, דדרועין וירכין, וגופא הא אתמר, אבל כלהו סתימין בגופא, דגופא קיימא בכלהו כ&quot;ד. 

וכלהו רתיכין כלילן ביה בגופא, ובגין דכלילן כלהו ביה, קיימא ו' פשיטו חד, גופא חד כליל בכ&quot;ד רתיכין, ואלין אינון, רישא בשית, גופא בי&quot;ח,ואף על גב דכל רתיכין אינון (נ&quot;א י' י' לכל סטר ונ&quot;א יח) י&quot;ב לכל סטר, בכלא קיימא גופא, אבל עשרים וארבע, אינון שית דרישא, דאינון שייפין לאעלאה רישא, תמני סרי חוליין, דקיימא רישא וסמכא גופא עלייהו. וכלהו פשיטו חד ברישא וגופא, ואינון שיתין כלהו כליל לון, דאיהו רזא דשית, ועל דא שיעורא דאת ו', רישא שיעורא בשית נקודין ממש, גופא בתמני סרי, כגוונא דא כל אלין רזין מתפרשן, לאכללא לון בגופא, בגין דדרועין וירכין כלהו בגניזו, ועל דא כלא אתכליל ברזא דאת ו', ודיוקנא דילה. וכד שלימו דאת דא אתחזי, כדין כל סטרין בישין אסתתמו, ואתפרשן מסיהרא, ולא אתחפיין, בגין דאיהו מבקע כל משקופין דרקיעין ואנהיר לה, ולא יכלא מקטרגא לאבאשא כלל, וכד האי אסתלק, כדין סליק ואסטי ומפתי, ויכיל לקטרגא על כל בני עלמא, בגין דאיהו מלך זקן וכסיל, והא אוקימנא. 

ו' איהו נהורא דנהיר לסיהרא, ואף על גב דנהירין סגיאין אתכלילן ביה, נהורא דנהיר לסיהרא איהו חד פשיטו למליא לה, ואיהו רזא דאלף, רשימו בכל אינון רזין, וכד נהיר לסיהרא, ברזא דו' נהיר לה. 

ובספרא דאדם קדמאה, בדיוקנין דאתוון, ו' חד נקודה לעילא, וחמש נקודין דלתתא, וכן שיעורא דילה כגוונא דא ו', וכל נקודה קיימא ברזא דעשר, בגין דלית לך נקודה דלא אשלים לעשר, דכל נקודה אית ביה תשע סמכין רתיכין, וההיא נקודה אשלים לעשר, נקודה דימינא תשע סמכין רתיכין לה, ואיהי עשרה, וכן לשמאלא, וכן לכל סטרין, ועל דא כלהו נקודין אינון כל חד וחד כללא דעשר, איהי ורתיכוי, וכלהו כלילן בההוא פשיטו דאת ו', בגין כך כלא איהו בדיוקנא ברזא דאת ו'. 

וכד עייל שימשא בסיהרא (סיהרא), נפק מהאי ו' חד בפשיטו רזא דברית, כגוונא דא ג', ודא איהו לאעלא בנוקבא, וכד אתכליל כלא בהאי פשיטו דאת ו', כדין קיימא לשמשא בנוקבא, ורזא דא דכתיב, ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך, את לאתכללא דרועא בגופא, ואת בניו אתו, אלין כל אינון רתיכין וסמכין דיליה, דרועא שמאלא לגביה, דכתיב {{מקור|במדבר ג מה}} {{צ|קח את הלוים}}, לאשתכחא ו' דכליל כלא בחד פשיטו למהוי חד, ועל דא אתכח יחודא בהאי, ימינא ושמאלא ואמצעיתא כלא איהו חד, ועל דא אתעביד חד פשיטו ואקרי אחד, ולא תשכח בר פשיטו חד בלחודוי, ודא הוא חד. 

ה' בתראה אתעביד חד גופא, בהאי נקודה דאמצעיתא, ואעיל בה ו', ואשתכח ו' בין ב' נקודין, חד לעילא וחד לתתא, וכדין אתאחיד עלמא עלאה בעלמא תתאה, ואיהו חד ואוקימנא, אתא רבי אלעזר ורבי אבא ונשקו ידוי, בכה רבי אבא ואמר, ווי לעלמא כד יתכניש שמשא, ויתחשך עלמא. 

אמר רבי אלעזר, ירכין לתתא ברזא דאת ו', מנא לן דאתכלילו בהאי את, אמר ליה דכתיב {{מקור|מלאכי ג כב}} {{צ|זכרו תורת משה עבדי}}, ולא כתיב נביאי, לאתחזאה דכלא אתכליל ברזא דו', ואת ו' אקרי חד, ואיהו חד בלחודהא, ופשיטו חד, והא אתמר:

ואתה הקרב אליך וגו', אמר רבי שמעון, לא שמש משה (נ&quot;א שמשא), (נ&quot;א דאיהו שמשא) בסיהרא, עד דאתכליל בכל סטרין ברזא דו', כמה דאוקימנא, תא חזי מה כתיב, מתוך בני ישראל לכהנו לי, לכהן לי לא כתיב, אלא לכהנו לי, לשמושא דיליה, לשמושא דאת דא, לשמושא דיליה ודאי, לי דא את ה,' לאעלא ולשמשא ו' בה', למהוי כלא חד, זכאין אינון ישראל&lt;קטע סוף=דף קפא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קפא ב/&gt;דעאלו ונפקו, וידעי ברזא דארחוי דאורייתא, למהך בארח קשוט. 

מתוך בני ישראל, אמאי מתוך בני ישראל, אלא כלא לא אתקרי למהוי חד כדקא יאות, אלא מתוך בני ישראל, דהא בני ישראל קיימי לתתא, לאפתחא ארחין, ולאנהרא שבילין, ולאדלקא בוצינין, ולקרבא כלא מתתא לעילא, למהוי כלא חד, ובגיני כך כתיב {{מקור|דברים ד ד}} {{צ|ואתם הדבקים ביהו&quot;ה וגו'}}. 

אמר רבי שמעון, כלא איהו קריבה, למאן דידע ליחדא יחודא, ולמפלח למאריה, דהא בזמנא דאשתכח קרבנא כדקא יאות, כדין אתקריב כלא חדא, (נ&quot;א דרגין כלהו כחד), ונהירו דאנפין אשתכח בעלמא בבי מקדשא, ואתכפיא ואתכסיא סטרא אחרא, ושליט סטרא דקדושה בנהירו וחידו. וכד קרבנא לא אשתכח כדקא יאות, או יחודא לא הוי כדקא יאות, כדין אנפין עציבו, ונהירו לא אשתכח, ואתכסיא סיהרא, ושלטא סטרא אחרא בעלמא, (נ&quot;א דלא אתחריב בי מקדשא אלא בגין וכו') בגין דלא אית מאן דידע ליחדא שמא קדישא כדקא יאות. 

אמר רבי שמעון, קודשא בריך הוא לא נסי לאיוב, ולא אתא עמיה בנסיונא כנסיונא דשאר צדיקיא, דהא לא כתיב ביה והאלהי&quot;ם נסה את איוב, כמה דכתיב באברהם {{מקור|בראשית כב א}} {{צ|והאלהי&quot;ם נסה את אברהם}}, דאיהו בידיה אקריב לבריה יחידאי לגביה, ואיוב לא יהיב ליה ולא מסר ליה כלום, ולא אתמר ליה, אבל אתמסר בידא דמקטרגא בדינא דקודשא בריך הוא, דאיהו אתער לההוא מקטרגא לגביה, מה דאיהו לא בעא, דהא בכל זמנא אתא ההוא מקטרגא לאתערא על בני נשא, והכא קודשא בריך הוא אתער לגביה, דכתיב {{מקור|איוב א ח}} {{צ|השמת לבך על עבדי איוב}}, אבל רזא עמיקא איהו. 

פתח ואמר, {{מקור|בראשית ד ג}} {{צ|ויהי מקץ ימים}}, ויבא קין מפרי האדמה מנחה ליהו&quot;ה, ויהי מקץ ימים, רזא איהו, מקץ ימים ולא מקץ ימין, דחה לקץ ימין וקריב לקץ ימים. והא אוקימנא, דכתיב {{מקור|דניאל יב יג}} {{צ|ואתה לך לקץ}}, אמר קודשא בריך הוא לדניאל ואתה לך לקץ, אמר ליה לאן קץ, לקץ הימים או לקץ הימין, עד דאמר ליה לקץ הימין, ועל דא דחיל דוד, דכתיב {{מקור|תהלים לט ה}} {{צ|הודיעני יהו&quot;ה קצי}}, או לקץ הימים או לקץ הימין, והכא מה כתיב ויהי מקץ ימים, ולא מקץ ימין, ובגיני כך לא אתקבל קרבניה, דהא מסטרא אחרא הוה כלא. 

תא חזי מה כתיב, {{מקור|בראשית ד ד}} {{צ|והבל הביא גם הוא}}, מאי {{צ|גם הוא}}? לאסגאה כלא דא בדא, קרבנא כלא ועקרא דיליה הוה לקודשא בריך הוא, ויהיב חולקיה לסטרא אחרא, כמה דאת אמר ומחלביהן, וקין עקרא עבד מקץ ימים, ויהב חולקא לקודשא בריך הוא, ועל דא אתדחא איהו וקרבניה. 

באיוב מה כתיב, {{מקור|איוב א ד}} {{צ|והלכו בניו ועשו משתה וגו'}}, וכתיב {{צ|ויהי כי הקיפו ימי המשתה}}, וכתיב {{צ|ושלחו וקראו לשלשת אחיותיהם לאכול ולשתות עמהם}}, דדא איהו עקרא לסטרא אחרא, ולבתר אקריב עולות, ועולה איהו דכר ולא נוקבא, וסלקא לעילא, וקרבנא לא קריב לאכללא ליה כדקא יאות. 

ותא חזי, אלמלא חולקא יהב לכלא, מקטרגא לא יכיל ליה לבתר, ואי תימא אמאי אבאיש ליה קודשא בריך הוא, אלא בגין דגרים לכסיא נהורא ולאתחפיא, ואיהו לא קריב קרבנא אחרא לאתזנא ביה אחרנין, אלא עולה דסלקא לעילא, ועל דא כתיב ככה יעשה איוב כל הימים, דאלמלא סטרא אחרא אתזנת בחולקא, אתעבר מעל מקדשא ואסתלק מניה, וסטרא דקדושה הוה סליק לעילא לעילא. אבל איהו לא בעא דאתהני אחרא מקרבניה, ואעדי גרמיה מניה, מנא לן, דכתיב (שם א) וסר מרע, ועל דא קריב תדיר עולה, דהא עולה לא אתהני מניה סטרא אחרא לעלמין, ובגין כך כל מה דנטיל לבתר מדידיה נטיל, ועל דא איוב גרים לחפיא ערלה על ברית קיימא, דלא הוה אעדי מניה, ובגין כך קודשא בריך הוא אתער לההוא מקטרגא, דכתיב השמת לבך על עבדי איוב. 

תא חזי כד בעא&lt;קטע סוף=דף קפא ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפב|א}}&lt;קטע התחלה=דף קפב א/&gt;קודשא בריך הוא לאתאחדא בהו בישראל במצרים, לא קיימא שעתא, בגין דערלה חפיא נהורא, עד זמנא דההוא מקטרגא הוה נטיל דיליה מאיוב, ועל דא פקיד ליה קודשא בריך הוא למיכליה לההוא פסח בבהילו, עד דההוא סטרא אחרא אשתדל ביה באיוב, ופקיד לאתעברא ערלה מנייהו, וכדין אתאחד קודשא בריך הוא בישראל, וההוא סטרא אחרא אתפרש מן קודשא, ואשתדל ביה באיוב, ונטיל מדיליה, וכדין {{מקור|שמות יב יא}} {{צ|פסח הוא ליהו&quot;ה}} ודאי, דעד השתא לא הוה פסח ליהו&quot;ה, זכאין אינון דידעי ומיחדי יחודא דמאריהון כדקא יאות. כתיב (שם לד יז) אלהי מסכה לא תעשה לך, וכתיב בתריה (שם יח) את חג המצות תשמר, מאי עביד) האי לגבי האי, אלא הכי אוקמוה, מאן דאכיל חמץ בפסח (כאלו עביד ע&quot;ז, למפלח לגרמיה, דהא רזא הכי הוא דחמץ בפסח), כמאן דפלח לע&quot;ז איהו. 

תא חזי, כד נפקו ישראל ממצרים נפקו מרשו דלהון, מרשו אחרא, מההוא רשו דאקרי חמץ נהמא בישא, ועל דא אקרי עבודה זרה הכי, ודא איהו רזא דיצר הרע, פולחנא נוכראה דאקרי אוף הכי שאור, ודא איהו יצר הרע, דהכי איהו יצר הרע בבר נש כחמיר בעיסה, עאל במעוי דבר נש זעיר זעיר, ולבתר אסגי ביה, עד דכל גופא אתערב בהדיה, ודא איהו עבודה זרה, ועל דא כתיב {{מקור|תהלים פא י}} {{צ|לא יהיה בך אל זר}}, אל זר ודאי. 

את חג המצות תשמר, רבי יהודה פתח, {{מקור|ישעיה ב כב}} {{צ|חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא}}, האי קרא אוקמוה, אבל מאי חדלו לכם מן האדם, וכי אזהר ליה לבר נש לאתמנע משאר בני נשא, אוף אינון נמי לגביה, ישתכחון בני נשא דלא יקרבון אלין באלין לעלמין, אלא הא אוקמוה במאן דאשכים לפתחה דחבריה למיהב ליה שלם, ואנא אוקימנא ליה בקרא אחרא, דכתיב {{מקור|משלי כז יד}} {{צ|מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם, קללה תחשב לו}}, ואף על גב דכלא שפיר, אבל מאי חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו. 

הכא פקיד קודשא בריך הוא לבר נש, ואזהיר ליה לאסתמרא אינון בני נשא דסטו ארחייהו מארח טב לארח ביש, ומסאבי נפשייהו בההוא מסאבו אחרא, דהא כד ברא קודשא בריך הוא לבר נש, עבד ליה בדיוקנא עלאה, ונפח ביה רוחא (נ&quot;א נשמתא) קדישא דכליל בתלת, כמה דאוקימנא דאית ביה נפש רוח ונשמה, ועילא מכלא נשמה, דאיהי חילא עלאה למנדע ולמטר פקודוי דקודשא בריך הוא, ואי ההיא נשמתא קדישא עאיל לה בפולחנא אחרא, האי איהו מסאיב לה, ונפיק מפולחנא דמאריה, בגין דתלת חילין אלין כלהו חד, נפש רוח ונשמה משתתפי כחדא והוו חד, וכלא כגוונא דרזא עלאה, (על דא נאמר (שם יג כ) הולך את חכמים וגו'). 

ואי חזינן להאי בר נש דהוו ביה אלין דרגין כלהו, עד לא קיימא בקיומיה למנדע מאן איהו, במאי אתידע (דלא) לקרבא בר נש בהדיה או לאתמנעא מניה, (ס&quot;א בר נש דאית ביה דרגין אלין כלהו, וקיימא בקיומיה, דא איהו גבר שלים, עבדא מהימנא דמאריה, ובעי לאשתתפא ביה ולאתחברא בהדיה, למילף אורחוי מניה, ובמאי אתידע בר נש למנדע מאן איהו לקרבא בהדיה או לאתמנעא מניה), ברוגזיה ממש ידע ליה בר נש, וישתמודע מאן איהו, אי ההיא נשמתא קדישא נטר בשעתא דרוגזוי (אתי עליה), דלא יעקר לה מאתרהא, בגין למשרי תחותה ההוא אל זר, דא איהו בר נש כדקא יאות, דא איהו עבדא דמאריה, דא איהו גבר שלים. 

ואי ההוא בר נש לא נטיר לה, ואיהו עקר קדושה דא עלאה מאתריה, למשרי באתריה סטרא אחרא, ודאי דא איהו בר נש דמריד במאריה, ואסיר לקרבא בהדיה ולאתחברא עמיה, ודא איהו {{מקור|איוב יח ד}} {{צ|טורף נפשו באפו}}, איהו טריף ועקר נפשיה בגין רוגזיה, ואשרי בגויה אל זר ועל דא כתיב חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו דההיא נשמתא קדישא טריף לה, וסאיב לה בגין אפו, אשר נשמה&lt;קטע סוף=דף קפב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קפב ב/&gt;אחלף באפו, כי במה נחשב הוא, עבודה זרה אתחשיב ההוא בר נש, ומאן דאתחבר עמיה ומאן דאשתעי (ס&quot;א דאשתתף) בהדיה, כמאן אתחבר בעבודה זרה ממש, מאי טעמא בגין דעבודה זרה ממש שארי בגויה, ולא עוד אלא דעקר קדושה עלאה מאתריה, ושארי באתריה עבודה זרה אל זר, מה אל זר כתיב ביה {{מקור|ויקרא יט ד}} {{צ|אל תפנו אל האלילים}}, כגוונא דא אסיר לאסתכלא באנפוי. 

ואי תימא הא רוגזא דרבנן, רוגזא דרבנן טב איהו לכל סטרין, דהא תנינן דאורייתא אשא איהי, ואורייתא קא מרתחא ליה, דכתיב {{מקור|ירמיה כג כט}} {{צ|הלא כה דברי כאש נאם יהו&quot;ה}}, רוגזא דרבנן במלי דאורייתא, רוגזא דרבנן למיהב יקרא לאורייתא, וכלא לפולחנא דקודשא בריך הוא הוי, לכך נאמר {{מקור|דברים ד כד}} {{צ|כי יהו&quot;ה אלה&quot;יך אש אוכלה הוא אל קנא}}. אבל אי במלין אחרנין, לאו פולחנא דקודשא בריך הוא האי, בגין דבכל חטאים דקא עביד בר נש לאו איהו עבודה זרה ממש כהאי, ואסיר לקרבא בהדיה דהאי. 

ואי תימא הא לשעתא הוה דעבר והדר אהדר, לאו הכי, דכיון דאעקר קדושה דנפשיה מניה ומאתריה, וההוא אל זר מקפח ההוא אתר, אתתקף ביה ולא שביק ליה, בר כד אתדכי בר נש מכל וכל, ועקר ליה לעלמין, ולבתר אשתדל לאתקדשא ולאמשכא קדושה עליה, כדין ולואי דאתקדש, אמר ליה רבי יוסי אתקדש ממש, (ס&quot;א אמאי והא אתדכי ואתקדש). 

אמר ליה תא חזי, בשעתא דאיהו עקר קדושה דנפשיה, ושריא באתריה ההוא אל זר דאקרי טמא, אסתאב בר נש, וסאיב למאן דקריב בהדיה, וההיא קדושה ערקת מניה, וכיון דערקת מניה זמנא חדא, כמה דיעביד בר נש, עוד לא תיתוב לאתרהא. 

אמר ליה, אי הכי כמה מסאבין אינון דמתדכאן, אמר ליה, שאני מסאבו אחרא דלא יכיל למעבד יתיר, אבל דא שניא מכלא, דכל גופא סאיב מגו ומבר, ונפשא וכלא מסאיב, ושאר מסאבו דעלמא לאו איהו אלא גופא לבר בלחודוי, ובגין כך כתיב חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, דאחלף קדושה דאריה בגין אפו, דדא איהו מסאבו דמסאיב כלא, כי במה נחשב הוא, במה עבודה זרה ודאי נחשב איהו. 

תא חזי, האי איהו רוגזא דאיהו עבודה זרה סטרא אחרא כמה דאמרן, דבעי בר נש לאסתמרא מניה ולאתפרשא מעלוי, ועל דא כתיב {{מקור|שמות לד יז}} {{צ|אלהי מסכה לא תעשה לך}}, לך בגין לאבאשא גרמך, וכתיב בתריה את חג המצות תשמר, תשמר דא סטרא דקדושה, דבעי בר נש לנטרא ליה, ולא יחלף ליה בגין סטרא אחרא, ואי יחלף ליה הא איהו מסאיב, וסאיב לכל מאן דקריב בהדיה. 

את חג המצות תשמר, האי איהו אתר דאקרי שמור, ובגין כך כתיב את חג המצות תשמר. 

שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתיך, שבעת ימים אלין, לאו אינון כשבעת הימים דסכות, דאינון עלאין, ואלין תתאין, ועל דא באינון הלל גמור, ובהני לאו הלל גמור, ועל דאינון לתתא, שבעת ימים תאכל מצות, מצת כתיב חסר בלא ו', דעד לא שראן אינון יומין עלאין רזא דו'. ואי תימא כיון דהאי רזא דחג המצות אתקדש, אמאי נחתא, דהא תנינן מעלין בקדש ולא מורידין, אמאי נחתא לתתא באינון יומין תתאין, תא חזי כתיב {{מקור|ויקרא טז ו}} {{צ|וכפר בעדו ובעד ביתו וגו'}}, מאן דיכפר, אצטריך (נ&quot;א לכפרא) עליה בקדמיתא, ובתר על ביתיה, כגוונא דא האי דרגא שארי לאתקדשא, ולנפקא בקדושה לכפרא עליה, וכיון דאיהו אתקדש, בעי לכפרא על ביתיה ולקדשא לון, ועל דא נחתא לתתא לקדשא ביתיה, ובמה מקדש לון, בישראל דלתתא (ס&quot;א בחושבנא דעומר), וכיון דאלין מתקדשאן, בעינן לסלקא לה לעילא, דהא כד ביתא דמטרוניתא אתקדשת, כדין סלקת לעילא לאתקשרא באינון יומין עלאין&lt;קטע סוף=דף קפב ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפג|א}}&lt;קטע התחלה=דף קפג א/&gt;לעילא. 

ועל דא אנן עבדין חושבנא בקיומא, על קיומנא קיימין, בגין דאינון יומין, יומין עלאין אינון. וכן בכל זמנא דעאל בר נש לאינון יומין עלאין, בין בצלותא בין בשבחא, אצטריך לקיימא על רגלוי, ירכין וגופא כחדא תמן, ירכין וגופא לקיימא כדכורא דקיימא בחיליה, ולא כנוקבא דארחהא למיתב, ועוד בגין שבחא דעלמא עלאה, ובגין דאיהו רזא דדכורא, נשים פטורות מחושבנא דא, ולא מתחייבן למימני בר דכורין, לאתקשרא כל חד כדקא יאות. 

כגוונא דא, {{מקור|שמות כג טז}} {{צ|יראה כל זכורך}}, דכורין ולא נשין, בגין דרזא דברית בדכורא איהו ולא בנוקבא, ובגין דקיימא רזא לעילא, נשין לא מתחייבן. ורזא אוליפנא הכא, דבכל שבעת יומין מאלין יומין עלאין, נטלא קדושא יומא חד (ומתאחד) דאלין תתאי, והאי תתאה אקרי שבוע, דאתקדש בשבעה יומין עלאין, וכן בכל שבעה ושבעה מאינון חמשין יומין, עד ולא עד בכלל. 

וכד אשתכחו ארבעין ותשע יומין עלאין, אשתכחו לתתא שבע יומין דאתקדשו בהו, וכל חד אקרי שבוע, דעאל באינון שבע, ועל דא כתיב {{מקור|ויקרא כג טו}} {{צ|שבע שבתות תמימות תהיינה}}, בגין דאינון נוקבין, נקט קרא לישנא דנוקבין. וכד אתקדשו בהו, וביתא מתתקנא לאתחברא אתתא בבעלה, כדין אקרי חג שבועות, מאינון נוקבי דשארו עלייהו אינון יומין עלאין דאתקדשו בהו, ובגין כך כתיב בשבועותיכם, אינון דלכון, ולא כתיב בשבועות, בגין דהכי נמי מתקדשין ישראל לתתא עמהון. 

ועל דא כד מטון לתשע וארבעין יומין, ההוא יומא עלאה דעלייהו דאיהו יומא דחמשין, דשליט על תשעה וארבעין יומין, רזא דכללא דאורייתא בתשעה וארבעין אנפין, וכדין ההוא יומא עלאה יומא דחמשין, באתערותא דלתתא, אפיק אורייתא כללא בתשעה וארבעין אנפין. 


רבי אלעזר פתח ואמר, {{מקור|תהלים פד ד}} {{צ|גם צפור מצאה בית}}, ודרור קן לה, אשר שתה אפרוחיה את מזבחותיך וגו', גם צפור מצאה בית, אלין צפרי שמיא, דמנהון שויין מדוריהון לבר, ומנהון שויין מדוריהון בביתא, כגון דרור דאיהו עופא דשוי דיוריה בביתא דכל בר נש ולא דחיל, אמאי, בגין דכלא קראן ליה דרור, מאי דרור, חירו, כמה דאת אמר {{מקור|ויקרא כה י}} {{צ|וקראתם דרור}}, ותרגומו חירו, ודא איהו צפור דרור, דהא מיומא דעביד קנא בביתא ואפיק בנין, מדוריה בביתא חמשין יומין, ולבתר מתפרשן אלין מאלין, ודא איהו עופא דאקרי דרור, חירו. 

תא חזי מה כתיב, וקדשתם את שנת החמשים שנה, וקראתם דרור בארץ, מהכא נפקא חירו לכלא, ובגין דנפקא מניה חירו, אורייתא דנפקת מניה אקרי חירו, ועל דא כתיב {{מקור|שמות לב י}} {{צ|חרות על הלחת}}, אל תקרי חרות אלא חירות, ודא אורייתא דאתקרי חירות, דהא מה דאפיק יומא דא עלאה אקרי חירו, ואיהו חירו דכלא, והאי יומא איהו חירו עלאה, בגין דאית חירו תתאה וחירו עלאה, ה&quot;א עלאה ה&quot;א תתאה, חירו עלאה, חירו תתאה, שמטה ויובל כחדא אינון:

תרין נהמי אכלו ישראל, חד כד נפקו ממצרים אכלו מצה לחם עוני, וחד במדברא לחם מן השמים, (חד בפסח וחד בשבועות), דכתיב (שם טז ד) {{צ|הנני ממטיר לכם לחם מן השמים}}, ועל דא קרבנא דיומא דא נהמא איהו, ועל נהמא אתקריבו כל שאר קרבנין, דנהמא איהו עיקר, דכתיב {{מקור|ויקרא כג יח}} {{צ|והקרבתם על הלחם שבעת כבשים וגו'}} (שם יז) {{צ|ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו'}}, דדא איהו נהמא דאחכימו ביה ישראל חכמתא עלאה דאורייתא, ועאלו בארחהא. 

השתא אית לן לאסתכלא, בפסח נפקו ישראל מנהמא דאתקרי חמץ, כתיב {{מקור|שמות יג ז}} {{צ|ולא יראה לך חמץ}}, וכתיב (שם יב יט) {{צ|כי כל אוכל מחמצת}},&lt;קטע סוף=דף קפג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קפג ב/&gt;מאי טעמא, בגין יקרא דההוא נהמא דאתקרי מצה, השתא דזכו ישראל לנהמא עלאה יתיר, לא יאות הוה לאתבטלא חמץ ולא אתחזיא כלל, ואמאי קרבנא דא חמץ הוה, דכתיב סלת תהיינה חמץ תאפינה, ותו דהשתא ביומא דא אתבטל יצר הרע, ואורייתא דאתקרי חירו אשתכחת. 

אלא למלכא דהוה ליה בר יחידאי וחלש, יומא חד הוה תאיב למיכל, אמרו ייכול בריה דמלכא (ס&quot;א מיכלא דאסוותא) אסוותא דא, ועד דייכול ליה לא ישתכח מיכלא ומזונא אחרא בביתא, עבדו הכי, כיון דאכל ההוא אסוותא, אמר מכאן ולהלאה ייכול כל מה דאיהו תאיב, ולא יכיל לנזקא ליה. כך כד נפקו ישראל ממצרים, לא הוי ידעי עיקרא ורזא דמהימנותא, אמר קודשא בריך הוא, יטעמון ישראל אסוותא, ועד דייכלון אסוותא דא לא אתחזי להון מיכלא אחרא, כיון דאכלו מצה דאיהי אסוותא, למיעל ולמנדע ברזא דמהימנותא, אמר קודשא בריך הוא, מכאן ולהלאה אתחזי לון חמץ, וייכלון ליה, דהא לא יכיל לנזקא לון, וכל שכן דביומא דשבועות אזדמן נהמא עלאה, דאיהו אסוותא בכלא. 

ועל דא מקרבין חמץ לאתוקדא על מדבחא, ומקרבין תרין נהמין אחרנין כחדא, וחמץ אתוקדא בנורא דמדבחא, ולא יכיל לשלטאה ולנזקא לון לישראל, ובגיני כך ישראל קדישין אתדבקו ביה בקודשא בריך הוא באסוותא דאורייתא ביומא דא, ואלמלי הוו נטרי ישראל תרין סטרין דנהמי אלין, לא הוו עיילין בדינא לעלמין. 

ביומא דראש השנה דאיהו יומא דדינא, (וכל יומא) דלאו איהו אלא לאינון דלא נטלו מיכלא דאסוותא, ושבקו לאסוותא דאורייתא, בגין מיכלא אחרא דאיהו חמץ, דהא ביומא דא דראש השנה, ההוא חמץ סלקא ומקטרגא עליה דבר נש ואלשין עליה, ואיהו קייא ביומא דא מקטרגא על עלמא, וקודשא בריך הוא יתיב בדינא על כלא ודאין עלמא. 

ובגיני כך כד יהב קודשא בריך הוא אורייתא לישראל,אטעים להו מההוא נהמא עלאה דההוא אתר, ומגו ההוא נהמא הוו ידעין ומסתכלין ברזי דאורייתא, למהך בארח מישר, והא אוקמוה מלה אינון חברייא ברזין (ס&quot;א אלין דקאמרן) כדקאמרן. 

רבי שמעון ורבי אלעזר בריה הוו אזלי בארחא, והוו אזלין עמהון רבי אבא ורבי יוסי, עד דהוו אזלי אערעו בחד סבא, והוה אחיד בידיה חד ינוקא, זקף עינוי רבי שמעון וחמא ליה, אמר ליה לרבי אבא, ודאי מלין חדתין אית גבן בהאי סבא, כד מטו לגביה, אמר רבי שמעון, במטול דקופטרך בגבך קא אתית, מאן אנת, אמר ליה יודאי אנא, אמר מלין חדתין ודאי יומא דא לגבך, אמר ליה לאן הוא ארעך, אמר ליה דיורי הוה באינון פרישי מדברא, דהוינא משתדל באורייתא, והשתא אתינא לישובא למיתב בצלא דקודשא בריך הוא, באלין יומי דירחא שביעאה דא. 

חדי רבי שמעון, אמר נתיב, דודאי קודשא בריך הוא שדרך לגבן, אמר ליה חייך דנשמע מלה מפומך, מאינון מלין חדתין עתיקין דנטעתון תמן במדברא, מהאי ירחא שביעאה, ואמאי אתפרשתון השתא ממדברא למיתי לישובא, אמר ליה ההוא סבא, בשאלתא דא ידענא דחכמתא גבך, ומילך מטו לרקיעי דחכמתא, (ס&quot;א נטו לתקיעו דחכמתא):

פתח ההוא סבא ואמר, {{מקור|דברים א לא}} {{צ|ובמדבר אשר ראית, אשר נשאך יהו&quot;ה אלה&quot;יך כאשר ישא איש את בנו וגו'}}, האי קרא הכי מבעי ליה, ובמדבר אשר נשאך, מהו ראית, אלא קודשא בריך הוא דבר לון לישראל במדברא, מדברא תקיפא, כמה דכתיב (שם ח טו) נחש שרף ועקרב וגו', ומדברא דאיהו תקיף משאר מדברין בעלמא, מאי טעמא, בגין דההוא שעתא דנפקו&lt;קטע סוף=דף קפג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפד|א}}&lt;קטע התחלה=דף קפד א/&gt;ישראל ממצרים, ואשתלימו לשתין רבבן, אתתקף מלכותא קדישא, ואסתלק על כלא, וסיהרא אתנהירת, וכדין אתכפיא מלכו חייבא סטרא אחרא, ואפיק לון קודשא בריך הוא למיהך במדברא תקיפא, דאיהו אתר ושלטנו דסמא&quot;ל חייבא, דאיהו דיליה ממש, בגין לתברא תוקפיה וחיליה, ולכתתא רישיה, (ס&quot;א ולאחתא ליה), ולאכפיא ליה דלא ישלוט.

ואלמלא דחאבו ישראל, בעא קודשא בריך הוא לאעברא ליה מעלמא, ועל דא אעבר לון באחסנתיה ועדביה וחולקיה ממש, כיון דחאבו בכמה זמנין, נשיך לון חויא, וכדין אתקיים {{מקור|בראשית ג טו}} {{צ|הוא ישופך ראש וגו'}}, ישראל מחו רישיה בקדמיתא, ולא ידעי לאסתמרא מיניה, ולבתר איהו מחא בבתרייתא, ונפלו כלהו במדברא, ואתקיים ואתה תשופנו עקב, וארבעין שנין לקו מניה לקבל ארבעין מלקות דבי דינא, ועל דא כתיב אשר ראית, בעינייהו הוו חמאן לההוא מארי דמדברא אזיל כפית קמייהו, ונטלי אחסנתיה ועדביה, מנלן, מדכתיב {{מקור|שמות טו טו}} {{צ|אז נבהלו אלופי אדום}}, ואלין אינון {{מקור|דברים ח טו}} {{צ|נחש שרף ועקרב}}. 

ואנן אוף הכי אתפרשנא מישובא למדברא תקיפא, ולעיינא תמן באורייתא, בגין לאכפיא לההוא סטרא, ותו דלא מתישבן מלי דאורייתא אלא תמן, דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא, דכד אתכפיא סטרא דא, אסתלק קודשא בריך הוא לעילא ואתייקר ביקריה, ולית פולחנא דקודשא בריך הוא אלא מגו חשוכא, ולית טובא אלא מגו בישא, וכד עאל בר נש באורח בישא ושביק ליה, כדין אסתלק קודשא בריך הוא ביקריה, ועל דא שלימו דכלא טוב ורע כחדא, ולאסתלקא לבתר בטוב, ולית טוב אלא ההוא דנפק מגו בישא, ובהאי טוב אסתלק יקריה, ודא איהו פולחנא שלים. 

ואנן עד השתא יתיבנא תמן כל יומי שתא, בגין לאכפיא במדברא לההוא סטרא, השתא דמטא זמנא דפולחנא קדישא דסטרא דקדושה, אהדרנא לישובא, דתמן איהו פולחנא דיליה, ותו דהשתא בראש השנה מטא זמנא דההוא חויא למתבע דינא מקמי קודשא בריך הוא, ותמן איהו שליט, ובגין כך נפקנא מתמן ואתינא לישובא:

פתח ההוא סבא ואמר, {{מקור|תהלים פא ד}} {{צ|תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו}}, השתא איהו זמנא לאתערא דינא עלאה תקיפא, וכד איהו אתער, סטרא אחרא אתתקף בהדיה, וכיון דאיהו אתתקף, סליק וחפיא לסיהרא דלא נהיר נהורא, ואתמליא מסטרא דדינא, כדין כל עלמא איהו בדינא, עלאין ותתאין, וכרוזא כריז בכלהו רקיעין, אתקינו כורסיא דדינא למאריה דכלא, דאיהו בעי למידן. 

ורזא הכא, ואתנהיר לון במדברא, אמאי אתער דינא עלאה ביומא דא, אלא כל רזין וכל קדושין יקירין, כלהו תליין בשביעאה, וההוא שביעאה עלאה עלמא עלאה דאקרי עלמא דאתי, מניה נהרין כל בוצינין וכל קדושין וכל ברכאן. וכד מטי זמנא לחדתותי ברכאן, וקדושין לאנהרא, בעא לאשגחא בכל תקונא דעלמין כלהו, וכל אינון תקונים לאתקיימא, כלהון סלקין מגו תתאי אי אינון כשראן, ואי לא כשראן כדין קיימא (ס&quot;א מלה) דלא נהיר, עד דאתפרשן חייבין מגו זכאין, כדין אתער דינא, ומההוא דינא אתתקף סטרא אחרא, ואשתכח מקטרגא, בגין דינתנון ליה אינון חייביא, בגין דעליה כתיב, {{מקור|איוב כח ג}} {{צ|ולכל תכלית הוא חוקר}}, וחפיא לסיהרא, אמאי (ד&quot;א לא מסרא לון בידא דמקטרגא), בגין דלית תיאובתיה דקודשא בריך הוא לאובדא לעובדי ידוי. 

וההוא סטרא אחרא קיימא קליפה תקיפא, דלא יכיל לאתברא, בר בההוא עיטא דקודשא בריך הוא יהיב לישראל, דכתיב תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, בגין לתברא ההוא כסה דאתחפיא סיהרא ולא נהיר, וכד מתערי ישראל לתתא בשופר, ההוא קלא דנפיק משופר, בטש באוירא ובקע רקיעין, עד דסלקא לגבי ההוא טנרא תקיפא (נ&quot;א סטרא אחרא) דחפי לסיהרא, אשגח ואשכח אתערותא דרחמי, כדין ההוא&lt;קטע סוף=דף קפד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קפד ב/&gt;דסליק וקיימא לעילא אתערבב, כדין ההוא קלא קיימא, ואעבר ההוא דינא. 

וכיון דלתתא אתערו רחמי, הכי נמי לעילא אתער שופרא אחרא עלאה, ואפיק קלא דאיהו רחמי, ואערעו קלא בקלא, רחמי ברחמי, ובאתערותא דלתתא אתער הכי נמי לעילא. ואי תימא היך יכיל קלא דלתתא או אתערותא דלתתא לאתערא:

הכי נמי, תא חזי עלמא תתאה קיימא לקבלא תדיר, והוא אקרי אבן טבא, ועלמא עלאה לא יהיב ליה אלא כגוונא דאיהו קיימא, אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא, כדין הכי נהרין ליה מעילא, ואי איהו קיימא בעציבו, יהבין ליה דינא בקבליה. 

כגוונא דא {{מקור|תהלים ק ב}} {{צ|עבדו את יהו&quot;ה בשמחה}}, חדוה דבר נש משיך לגביה חדוה אחרא עלאה, הכי נמי האי עלמא תתאה, כגוונא דאיהי אתערת הכי אמשיך מלעילא, בגין כך מקדמי ישראל ואתעריב שופר, קלא דאיהו (רזא דרחמי) כליל באשא ומיא ורוחא, ואתעביד חד, וסלקא לעילא, ובטש בהאי אבן טבא, ואצטבע באינון גוונין דהאי קלא, וכדין כמה דאתחזיאת הכי משיך מלעילא. וכיון דאתקנת בהאי קלא, רחמי נפקי מלעילא ושריין עלה, ואתכלילת ברחמי מתתא ומלעילא, וכדין אתערבב סטרא אחרא, (אסתכל וחמי בנהירו דאנפין), ואתחלש תקפיה, ולא יכיל לקטרגא. והאי אבן טבא קיימא בנהירו דאנפין מכל סטרין, בנהירו דלתתא ובנהירו דלעילא, אימתי קיימא בנהירו דלעילא, הוי אומר ביומא דכפורי, וביומא דכפורי אתנהיר ההוא אבן טבא בנהירו דלעילא, מגו נהירו דעלמא דאתי, (ואתערבב ההוא דלטורא), וכדין מתקנין ישראל לתתא חד שעיר, ומשדרין להאי מדברא תקיפא דאיהו שלטא עלי. 

וההוא סטרא אחרא איהו נקודא אמצעיתא דחריבו דעלמא, בגין דכל חריבו ושממון מיניה הוא, מההוא סטרא אחרא שליט עליה, ונקודה אמצעיתא דכל ישובא סטרא דקדושה איהו, ועל דא קיימא ירושלם באמצעיתא דכל ישובא דעלמא. 

בתרין נקודין אתפרשת מלכו שמיא סטרא דקדושה, חד דילה וחד דעלמא דאתי, נקודה עלאה טמיראה, ועל דא קיימא בתרין נקודין, נקודה דילה קיימא תחותה ירושלם, אמצעיתא דכל ישובא, נקודה דנטלא מאימא עלאה טמירא, איהו גן עדן דארעא, דקיימא באמצעיתא דכל עלמא לכל סטרין, דחריבו וישובא וכל סטרין דעלמא. 

ועל דא באמצעיתא דגן עדן, קיימא נקודה חדא עלאה טמירא וגניזא דלא ידיע, וחד עמודא נעיץ מתתא לעילא גו ההיא נקודה, ומתמן נבעי מיא דאתפרישו לארבע סטרי עלמא, אשתכחו תלת נקודין בעלמא דקיימאן דא על דא, כגוונא דתלת נקודין דאורייתא. 

תא חזי, ההוא שעיר דמשדרין ישראל לעזאזל לההוא מדברא, בגין למיהב חולקא לההוא סטרא אחרא לאתעסקא בהדיה, ואי תימא תרין שעירין אמאי הכא, חד ליהו&quot;ה וחד להוא סטרא אחרא, תינח ההוא שעיר דסטרא אחרא, ליהו&quot;ה אמאי. אלא למלכא דהוה ארגיז על בריה, קרא לסנטירא ההוא דעביד דינא בבני נשא תדיר, בגין דיזדמן למעבד דינא בבריה, ההוא סנטירא חדי, ועאל בבי מלכא למיכל תמן, כיון דאשגח ביה בריה, אמר ודאי לא עאל סנטירא דא בבי אבא אלא בגין דארגיז מלכא עלי, מה עבד, אזל ואתפייס בהדיה, כיון דאתפייס בהדיה, פקיד מלכא למעבד סעודתא עלאה ליה ולבריה, ופקיד ולא ינדע ביה ההוא סנטירא, לבתר עאל ההוא סנטירא, אמר מלכא השתא אי ינדע דא מסעודתא עלאה&lt;קטע סוף=דף קפד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפה|א}}&lt;קטע התחלה=דף קפה א/&gt;דאתקינית לי ולברי, יתערבב פתורא, מה עבד, קרא לממנא על סעודתא, אמר ליה אתקין מדי ותשוי קמאי, ותשוי קמיה דההוא סנטירא, בגין דיחשיב דסעיד קמאי מדילי, ולא ינדע בההיא סעודתא יקירא דחדוה דילי ודברי, ויטול ההוא חולקא ויזיל ליה, ויתפרש מחדוה דסעודתא דילן, ואי לאו דמלכא עביד הכי, לא יתפרש ההוא סנטירא מבי מלכא. 

כך אמר קודשא בריך הוא לישראל, אזמינו תרין שעירין, חד לי וחד לההוא דלטורא, בגין דיחשיב דמסעודתא דילי קאכיל, ולא ינדע בסעודתא דחדוה אחרא דילן, ויסב ההוא חולקא ויזיל לארחיה, ויתפרש מבית. כיון דאמא עלאה עלמא דאתי, אתי למשרי גו היכלא דעלמא תתאה, לאשכחא נהירו (נ&quot;א לאשגחא עלה בנהירו) דאנפין, דין הוא דלא ישתכח ההוא דלטורא, ולא מארי דדינין לקמיה, כד אפיק כל ברכאן ואנהיר לכלא, וכל ההוא חידו ישתכח, וישראל נטלי מאינון ברכאן. דהא כד עלמא דאתי עאל להיכלא דעלמא תתאה, ואשתכח דחדי עלמא תתאה עם בנוי בההיא סעודתא עלאה, כדין איהו בריך פתורא, ועלמין כלהו מתברכין, וכל חידו וכל נהירו דאנפין אשתכחו תמן, הדא הוא דכתיב {{מקור|ויקרא טז ל}} {{צ|לפני יהו&quot;ה תטהרו}}. 

כתיב (שם ח) {{צ|ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, גורל אחד ליהו&quot;ה וגורל אחד לעזאזל}}, דא איהו ההוא חדוה דההוא דלטורא, בגין דקודשא בריך הוא יטיל עמיה גורל, וזמין לה, ולא ידע דנור דליק אטיל על רישיה ועל עמא דיליה, כמה דאת אמר {{מקור|משלי כה כב}} {{צ|כי גחלים אתה חותה על ראשו}}, וסימנך {{מקור|אסתר ה יב}} {{צ|אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי}}, וכתיב {{צ|ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב}}, בההוא חולקא דנטיל ואזיל ליה. 

ולבתר כד אתי מלכא עלאה לבי מטרוניתא, מטרוניתא תבעת עלה ועל בנהא ועל עמא מן מלכא, ואפילו בזמנא דישראל בגלותא, וצלו צלותין בכל יומא, איהי סלקת ביומא דא לקמי מלכא עלאה, ותבעת על בנהא, וכדין אתגזרו כל אינון נוקמין דזמין קודשא בריך הוא למעבד עם אדום, ואתגזר היך זמין דלטורא דא לאתעברא מעלמא, כמה דאת אמר {{מקור|ישעיה כה ח}} {{צ|בלע המות לנצח}}, וסימנך, בזמנא דגלותא {{מקור|אסתר ז ד}} {{צ|כי נמכרנו אני וגו', כי אין הצר שוה בנזק המלך}}, מאי {{צ|בנזק המלך}}? כמה דאת אמר {{מקור|יהושע ז ט}} {{צ|והכריתו את שמנו מן הארץ, ומה תעשה לשמך הגדול}}, דהא שמא עלאה לא אתקיים בקיומיה, ודא איהו בנזק המלך, וכדין והמן נבעת מלפני המלך והמלכה. 

כדין נהירו דאנפין וכל חידו אשתכח, וישראל נפקי לחירו בההוא יומא, כדין מההוא יומא ולהלאה חירו וחדוה באתגליא לשלטאה עלייהו, כדין בעי למחדי עמהון מכאן ולהלאה, כמה דיהבו ליה חולקא לאתפרשא מנהו, הכי נמי יהבין לשאר עמין לאתפרשא מנהון לתתא. 

תא חזי מה הוא רזא דקרבנא לקרבא שעיר (לקבל שעיר) ולא מלה אחרא, ואמאי שעיר בראש חדש, והכא נמי שעיר, אלא אי תימא בגין דאיהו סטרא דיליה, יאות, אמאי לא הוי עז, אלא מלה דא אצטריך, ואיהי אשתכחת למאריהון דחרשין, דכל עובדייהו במה דלא (אתחבר) יהא בנוקבא, ועל דא שעיר לא אתחבר בנוקבא,בסטרין דיליה כלהו, עז כד אתחבר בנוקבא, ובגין דאיהו מלכא, יהבין ליה בגין יקרא דיליה האי דלא אתחבר בנוקבא, ולא יהיב חיליה לאחרא, ודא אשתמודע לאינון חרשין דמשתמשין בהני עובדי, ובגיני כך שדיין על ההוא שעיר כל אינון חטאיהון. 

ותא חזי, אף על גב דאיהו חולקא לההוא סטרא אחרא, רזא הכא, כל הני סטרין אחרנין דלתתא (ס&quot;א דאקרון מצולות ים) כלהו מסאבין יתיר, וכל מה דנחתין דרגין תתאין, הכי מסאבו דלהון יתיר, ובגין כך בעז יתיר חולקיהון, בגין דשערא&lt;קטע סוף=דף קפה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קפה ב/&gt;דיליה תליא יתיר מבעירא אחרא, כמה דדינא דלהון תלי לתתא במסאבו, אבל האי מלכו חייבתא אחרא, מלכא דכלא בההוא סטרא, ברור איהו יתיר מסאבו דיליה, ולא מסאבו שלים כהני תתאי, ועל דא שעיר, דשער דיליה לא תליא ולא שעיע, לא שעיע בגין דההוא מסאבו דיליה, ולא תלי בגין דלא יתתקף ביה מסאבו כהני תתאי, ועל דא ודאי שעיר ולא אחרא. 

כפור, אמאי אקרי כפור, אלא בגין דנקי כל מסאבו ואעבר ליה מקמיה, בההוא יומא, ועל דא יום כפור, יומא דנקיותא, והכי קרינא ליה. 

כתיב {{מקור|ויקרא טז ל}} כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, כי היום הזה מבעי ליה, מאי כי ביום הזה, אלא בגין דאתדכי מקדשא לעילא ואתנקי (נ&quot;א ואתנהיר), כתיב כי ביום הזה יכפר עליכם, יכפר וינקי בקדמיתא ביום הזה בגין דיתדכי, ולבתר עליכם. תו יכפר ביום הזה וינקי ליה בקדמיתא, וכל דא עליכם, בגינכון אצטריך לנקאה ליה ולדכאה ליה בקדמיתא. 

יכפר, מאן יכפר, אלא דא הוא עלמא עלאה דנהיר ונקי לכלא, ועל דא כלהו סטרין בישין דאקרון מצולות ים אתעברו, וכמה דאינון מצולות ים תליין, הכי נמי תלייא שערא (ס&quot;א דיליה דהוא סטרא וכו') דיליה, דהוא סטרא דלהון, ושערא דההוא סטרא לא שעיע. 

כגוונא דא כתיב {{מקור|ויקרא טז טז}} וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם, וכל חטאתם מבעי ליה, אלא להנאה להון מכאן ולהלאה, לכל חטאתם, דלא יכיל מקטרגא לשלטאה עלייהו, (ועל דא) ביומא דכפור דאיהו קנוחא דכל חובין ונקיו דלהון, בעאן ישראל לנקאה גרמייהו, ולמהך יחפי רגלין כמלאכי עלאין. 

חמש ענויין, בגין לאסתייעא מחמש סטרין עלאין, דיומא דכפורי אפיק לון, ואינון תרעין דיליה. ואי שתיה קא חשיב דאיהו מסטרא דיצחק, הא שית, ואף על גב דבכלל אכילה איהו, וכדין אינון שית, וענויא בתראה תשמיש המטה איהו, ובדרגא שתיתאה שכיח, ולקבליה אנן עבדין ענויא דא. 

כתיב {{מקור|במדבר כט ז}} ובעשור לחדש השביעי הזה, וכתיב {{מקור|ויקרא כג כז}} אך בעשור לחדש, בעשור, בעשירי מבעי ליה, מאי בעשור, אלא בגין דהשתא ביומא דא כל דרגין עלאין אתיין אלין על אלין, למשרי על סיהרא ולאנהרא לה, וכלהו ברזא דעשר, עד דסלקא למאה, וכד קיימא ברזא דמאה כדין כלא חד, ואקרי יום הכפורים, ועל דא בעשור, כמה דאת אמר זכור שמור, דכלהו אתיין בגין לעשרא, ולאנהרא ברזא דעשר. 

אהדר האי סבא רישיה לקבליה דרבי שמעון, ואמר ליה, (רבי שמעון), הא ידענא דשאלתא תבעי בהאי בעשור לחדש השביעי, אמר ליה רבי שמעון, ודאי (ס&quot;א דא בעשירי יאות הוא והכי הוא, אבל בעשור אמאי וכו'), בעשור יאות הוא, אי הכי הוא אמאי סליק למאה, והא מקרא לא אתחזי אלא דסליק לשבעין, משמע דכתיב בעשור לחדש השביעי, וכד מעשרי לשביעאה עשר זמנין, הא ודאי סליק לשבעין, אמר ליה על דא אהדרנא רישא לגבך, דהא ידענא דחכימא אנת. 

תא חזי תרין רזין הכא, חד דהא סיהרא חדש השביעי אקרי, ובגין כך אקרי חדש השביעי עשור, בגין דקא מנהרין לה עשר זמנין הא מאה, ותו האי מלה דקאמרת, ודאי לשבעין סליקא בהאי יומא, (ובדרגא בדשבעין איהו, ובדרגא דמאה איהו, לדרגא דמאה לאשלמא ולאנהרא), ובהאי דרגא דשבעין, דהא ביומא דא נטיל לכל עמא דישראל למידן, וכלהו קיימין בנשמתא יתיר מגופא, דהא ביומא דא ענויא דנפשא איהו ולא מגופא, כמה דאת אמר ועניתם את נפשותיכם, כי כל הנפש אשר לא תעונה, והאי יומא נטיל לכל נפשאן והוו ברשותיה, ואי לא קיימא ברזא (נ&quot;א ברשותא) דשבעין,לית ליה רשו בנפשאן (ס&quot;א לקיימא תמן), דקיומא דנפשאן ברזא&lt;קטע סוף=דף קפה ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפו|א}}&lt;קטע התחלה=דף קפו א/&gt;דשבעין, כמה דאת אמר {{מקור|תהלים צ י}} ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו'. 

ואי תימא נפשאן דרביי דלא אשלימו לשבעין שנין, לא שלטא בהו, ודאי שלטא בהו, אבל לא בשלימו כמאן דזכי יומין סגיאין לפקודי אורייתא, ועם כל דא בכלהו שבעין שנין אזלא. ועל דא תנינן, אחד המרבה ואחד הממעיט, מאן אחד, ביחודא דשבעין שנין, מאן דאסגי ומאן דאמעיט. ועל דא ביומא דכפורי אעבר בכלהו שבעין, ואשתלים האי דרגא בכלהו, וכל נשמתין סלקין קמיה ודאין להון בדינא, וקודשא בריך הוא חייס עלייהו דישראל ביומא דא. 

מאן דלא אעבר טינא מרוחיה לכפרא עליה, (ביומא דא) כד סליק צלותיה בהאי יומא, טבע בההוא אתר דאקרי רפש וטיט, ואיהו מצולות ים, ולא סליק לאתעטרא ברישא דמלכא. 

ביומא דא לא אצטריך בר נש לפרשא חטאוי קמי אחרא, בגין דכמה אינון דנטלי ההיא מלה וסלקי לה לעילא, ואית סהדין בההיא מלה, ומה {{מקור|מיכה ז ה}} משוכבת חיקך שמור פתחי פיך, כל שכן אינון דאזלי ועייני לקטרגא לון וסהדי עליה, וכל שכן דחציפו איהו לקמי כלא, וחלול שמא דקודשא בריך הוא, ועל דא כתיב {{מקור|קהלת ה ה}} אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. 

(מכאן ולהלאה רזא בגוון) פתח ואמר, {{מקור|שמות יב ב}} החדש הזה לכם ראש חדשים וגו', וכי כלהו זמנין וחדשין לאו אינון דקודשא בריך הוא, (אלא חדשיכם לא כתיב), אלא החדש הזה לכם, דילי איהו אבל אנא מסרית ליה לכון, דלכון איהו באתגליא, אבל שביעאה דילי איהו ועל דא איהו בכסה ולא באתגליא. 

ירחא דלכון איהו בסדורא כסדר דאתוון, אביב דאיהו אב&quot;ג, אי&quot;ב איהו רזא דג' (ס&quot;א ואיהו אב&quot;ג כסדרא דאתוון), אבל ירחא שביעאה דילי איהו מסופא דאתוון (ס&quot;א תשרי), מאי טעמא, אתון מתתא לעילא, ואנא מעילא לתתא. האי דילי ברישא דירחא אנא איהו באתכסייא, בעשרה דירחא אנא איהו, בגין דאנא בחמש קדמאי, ובחמש אחרנין, ובחמש תליתאי, בקדמיתא דירחא אנא איהו, בגין חמשה יומין, בעשרה דירחא אנא איהו, בגין חמש יומין אחרנין, בחמשה עשר דירחא אנא איהו, בגין חמש תליתאי. 

מאי טעמא כולי האי, בגין דכל ירחא דא מעלמא עלאה איהו, ועלמא עלאה ברזא דחמש איהו בכל זמנא וזמנא, ובגיני כך ירחא דא איהו בכסה ולא באתגליא, בגין דעלמא עלאה בכסה איהו, וכל מלוי באתכסייא, וירחא דא דקודשא בריך הוא איהו בלחודוי. 

כיון דמטא יומא דחמיסר, כדין גילויא איהו בחדתותא דסיהרא, וסיהרא אשתלימת ואתנהירת מאימא עלאה, וקיימא לאנהרא לתתאי, מגו נהורא דלעילא, ועל דא אקרי ראשון, כמה דאת אמר {{מקור|ויקרא כג מ}} ולקחתם לכם ביום הראשון, עד השתא קיימי כלהו יומין ברזא עלאה, מכאן נחתין לרזא תתאה. 

תא חזי, מיומא עלאה הוו אלין יומין קדמאין, רזא דעלמא עלאה, מאן דאין דינא דעלמא, דהא דינא לא אשתכח בהאי עלמא אלא מדינא תתאה רזא {{מקור|ישעיה נד ה}} דאלה&quot;י כל הארץ יקרא, דאי תימא דינא דעלמא דאין לעילא, אי הכי לא אתקרי עלמא דחירו, עלמא דנהירו דכל עלמין, עלמא דכל חיין, עלמא דכל חיר. 

ואי תימא מדינא דיצחק, אי איהו אתער דינא לגבי האי עלמא, לא יכלין כל עלמא למסבל, דההוא אשא תקיפא עלאה לא אית מאן דסביל ליה, אלא אשא דלתתא, דאיהו אשא דסביל אשא. אלא כמה דעלמא דא עלמא תתאה דכלהו עלמין, הכי נמי כל דינוי מעלמא תתאה, דאלהי&quot;ם שופט, ודא אקרי דינא עלאה על האי עלמא, ובגין דאיהו דרגא שביעאה, לא גזיר גזרה על בר נש אלא מעשרין שנין ולעילא. 

אשגח האי סבא ברבי שמעון, וחמא ליה דזלגין עינוי דמעין, אמר רבי שמעון, אי היא שביעאה, אמאי&lt;קטע סוף=דף קפו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קפו ב/&gt;מעשרין שנין ולעילא, אמר ליה, זכאה מאן דמליל על אודנין דשמעין. 

תא חזי, בי דינא דלתתא בארעא לא גזרין דינא על בר נש עד תליסר שנין, מאי טעמא, בגין דשבקין שבע שנין לשביעאה, אלה&quot;י כל הארץ יקרא,, ולית רשו לבר נש באינון שבע, ואינון שבע לא שראן אלא על תליסר דלתתא (בארעא), דאינון כורסייא לגביה, ובגין כך כל גזרין וכל דינין דלתתא, מאינון שבע שנין דלתתא כללא דעשרין שנין איהו. 

ודינא דעלמא בראש השנה, על ידא דהאי דרגא איהו, דאיהו ממש קיימא בדינא על בנוי בהאי עלמא, בגין לאתדכאה לגבי עלמא עלאה, בגין דלית ליה סיוע לסלקא ולאתדכאה, אלא מגו תתאי. 

וכד ישראל אינון בחמיסר יומין, כדין נטיל לבנוי לפרשא גדפוי עלייהו, ולמחדי עמהון, ועל דא כתיב ולקחתם לכם ביום הראשון, פרי, דא איהו אילנא דאקרי עץ פרי, ואשתכח ביה פרי. 

עץ הדר, כמה דאת אמר {{מקור|תהלים צו ו}} הוד והדר לפניו, מאי טעמא אקרי הדר, ומאן איהו הדר, אלא דא צדיק, אמאי אקרי הדר, והא אתר טמירא איהו דלית ליה גלויא, וצריכא לאתכסייא תדיר, ולית הדר אלא מאן דאתגלייא ואתחזי, אלא אף על גב דאיהו דרגא טמירא, הדורא איהו דכל גופא, ולא אשתכח הדורא לגופא אלא ביה. 

מאי טעמא, מאן דלית עמיה האי דרגא, לית ביה הדורא למיעל בבני נשא, קלא לאו עמיה בדבורא (ס&quot;א כדכורא), והדורא (ס&quot;א ודבורא) דקלא אתפסק מניה, דיקנא והדורא דדיקנא לאו עמיה, ואף על גב דאתכסייא ההוא דרגא, כל הדורא דגופא ביה תליא, ואתכסי ואתגלייא, ובגין כך עץ הדר, איהו עץ דכל הדורא דגופא ביה תליא, ודא איהו {{מקור|בראשית א יב}} עץ עושה פרי. 

כפת תמרים, הכא אתכלילת אתתא בבעלה בלא פרודא, כפות תמרים כחדא, וענף עץ עבות תלתא, ועלין דיליה, דא בסטרא דא, ודא בסטרא דא, וחד דשליט עלייהו, וערבי נחל תרין, דלית להו ריחא וטעמא, כשוקין בבני נשא, (ובגין כך) לולב נטיל כלהו, כחוטא דשדרה קיימא דגופא, ומה דנפיק לבר טפח, הכי הוא, בגין לאשלמא, ולאפקא כלא, ולשמשא כדקא חזי, (ובגין כך) בהני זינין בעי בר נש לאתחזאה קמי קודשא בריך הוא. 

עלין וטרפין דהני תמרים, אינון כל שאר חילין, דאתאחדן באינון כנויין דקודשא בריך הוא אקרי בהון, בגין דבעינן (ס&quot;א לאתחדתא) לתתא כגוונא דלעילא, דלית לך מלה בעלמא דלא אית לה דוגמא לעילא, כגוונא דלעילא הכי אית לתתא. 

ובעו ישראל לאתאחדא ברזא דא דמהימנותא קמי קודשא בריך הוא, כתיב {{מקור|ויקרא כג מב}} בסכת תשבו שבעת ימים, דא הוא רזא דמהימנותא, והאי קרא על עלמא עלאה אתמר, והכי תנינן, כד אתברי עלמא אתמר האי קרא. 

כד שרא חכמה לנפקא, מאתר דלא ידיע ולא אתחזי, כדין נפיק חד משחתא ובטש. וההיא חכמתא עלאה נציץ ואתפשט לכל סטרין, ברזא דמשכנא עלאה, וההוא משכנא עלאה אפיק שית סטרין, וכדין ההוא נציצו דמשחתא נהיר לכלא, ואמר בסכת תשבו שבעת ימים, מאן סכת חסר ו', דא משכנא תתאה, דאיהו כעששיתא לאחזאה לכל נהורין, וכדין אמר בסכת תשבו שבעת ימים, מאן שבעת ימים, מעלמא עלאה לתתאה, דכלהו קיימי בקיומא, לאנהרא להאי סכת, ומאן איהי, דא {{מקור|עמוס ט יא}} סכת דוד הנופלת, סכת שלום. 

ובעי עמא קדישא למיתב תחות צלהא ברזא דמהימנותא, ומאן דיתיב בצלא דא, יתיב באינון יומין עלאין, ועל דא כלהו בסכת בסכת, וחד בסוכות שלים, חד שלים, לאחזאה, דמאן דיתיב בצלא דא, יתיב באינון יומין עלאין לעילא, דקיימין על האי תתאה, לאנהרא ליה, לחפיא עליה, ולאגנא ליה, בשעתא דאצטריך. 

ותו, כלהו אקרון סכות בשלימו, וכתיב סכת חסר, דא עלמא תתאה דבעא בהני שבע יומין&lt;קטע סוף=דף קפו ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפז|א}}&lt;קטע התחלה=דף קפז א/&gt;קדישין, למיזן לשאר ממנן רברבן דעמין, בעוד דאיהי נטלא חדוה בבעלה, ולא יקטרגון חדוותא, בגין דיתערבבון (ס&quot;א דיתעדנון) בההוא מזונא, קרבנין דלהון סגיאין יתיר משאר יומין, בגין דיתעסקון בהו ולא יתערבון לבתר בחדוה דישראל, ומאן חדוה דישראל דא יומא תמינאה דעצרת. 

ותא חזי בעוד דאינון שאר ממנן חדאן, ואכלין בההוא מזונא דמתקני לון ישראל, אינון מתקני כורסייא לקודשא בריך הוא מתתא, ולסלקא ליה לעילא, באינון זינין, ובחדוה, ובהלולא, ולאקפא מדבחא, כדין איהי סלקא ונטלא ברכאן וחדוה בבעלה. 

ושאר חיוון רברבן ממנן דעמין, אכלן ומדקן ורפסן ואתזנו, ואיהי נקטא נפשאן בענוגין לעילא כמה דאתמר, כיון דנחתא והא נקטא כל ברכאן וכל קדושין וכל ענוגין, וישראל כל הני שבעה יומין הוו משכין לה באינון עובדין דקא עבדין, ומקרבין בהדה, כדין נחתא לקרבא בבנהא, ולמחדי לון יומא חד, וההוא יומא איהו יומא תמינאה, בגין דכל שבע יומין אחרנין בהדה, ועל דא איהו תמינאה, ותמניא יומין כחדא, ובגין כך אקרי עצרת, כנישין, כנישין כלהו בהאי יומא, ואקרי שמיני, ולית שמיני אלא מגו שבעה. 

כתיב {{מקור|איוב א כא}} יהי שם יהו&quot;ה מבורך, מאי מבורך, (אלא כלא ידעי), אבל רזא חדא ידע חד מחברנא במדברא, אחזיאו ליה בחלמא, ורבי יצחק כפתורא שמיה, מאי מברך, שירותא קשה וסופיה רך, מ&quot;ב קשה ודינא איהו ודאי, (ולבתר רך), כגוונא דא יומא דראש השנה מ&quot;ב, דהא במ&quot;ב (וברזא דמ&quot;ב) אתוון אתברי עלמא, ועל דא אתברי בדינא, לבתר רך, ועל דא תנינן כל שירותין קשין וסופא דלהון רכין, (ס&quot;א דהא במ&quot;ב וברזא דמ&quot;ב אתוון אתברי עלמא, ועל דא אתברי בדינא, לבתר רך, כגוונא דא) ביומא דראש השנה מ&quot;ב קשה בדינא, ביומא דעצרת רך בחדוה. 

תא חזי מה בין דינא עלאה להאי דינא, דינא עלאה שירותא וסופא קשה, ולית מאן דיקום ביה, וכל מה דאזיל אתתקף, ובתר דשארי לא סליק מניה, עד דאכיל ושצי כלא דלא אשתאר כלום, אבל דינא אחרא דתתא, שירותא קשה, וכל מה דאזיל אתחלש, עד דנהיר אנפין, כגוונא (ס&quot;א דא דינא דנוקבא) דנוקבא דחלש חילהא. 

אימתי אתער דינא דלעילא למשרי על עלמא, ביומא דטופנא, ועל דא לא אשתאר כלום בעלמא, בר ההוא תבותא דנח, דאיהי כגוונא עלאה דסביל לההוא תוקפא, ואי לאו דזמין קודשא בריך הוא ואשתכח ברחמי על עלמא, כל עלמא אתאביד, דכתיב {{מקור|תהלים כט י}} יהו&quot;ה למבול ישב, ועל דא לא שריא דינא דלעילא על עלמא, דלא יכיל עלמא למסבל ליה אפילו רגעא חדא. 

אדהכי הוה רבי שמעון בכי וחדי, זקפו עיינין וחמו חמשה מאינון פרושים, דהוו אזלי אבתריה למתבע ליה, קמו, אמר רבי שמעון מכאן ולהלאה מה שמך, אמר נהוראי סבא, בגין דנהוראי אחרא אית גבן, אזלו רבי שמעון ואינון חברייא עמיה תלת מילין, אמר רבי שמעון לאינון אחרנין מה ארחא דא גבייכו, אמרו, למתבע ליה להאי סבא, דמימוי אנן שתאן במדברא, אתא רבי שמעון ונשקיה, אמר ליה נהוראי שמך, ונהורא אנת, ונהורא עמך שרי. 

פתח רבי שמעון ואמר, {{מקור|דניאל ב כב}} הוא גלא עמיקתא ומסתרתא, ידע מה בחשוכא, ונהורא עמה שרא, הוא גלא עמיקתא ומסתרתא, קודשא בריך הוא גלי עמיקתא ומסתרתא, דכל עמיקין סתימין עלאין איהו גלי לון, ומאי טעמא גלי לון, בגין דידע מה בחשוכא, דאלמלא חשוכא לא אתידע נהורא, ואיהו ידע מה בחשוכא, ובגין כך גלי עמיקתא ומסתרתא, דאי לאו חשוכא לא יתגליין עמיקין ומסתרתן. 

ונהורא עמה שרא, מאן נהורא, דא נהורא&lt;קטע סוף=דף קפז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קפז ב/&gt;דאתגלייא מגו חשוכא, ואנן מגו חשוכא דהוה במדברא, אתגלי לן נהורא דא, רחמנא ישרי עמך נהורא, בעלמא דין ובעלמא דאתי. 

אזלי רבי שמעון וחברייא אלין תלת מילין אבתריה, אמר ליה אמאי לא אזלי אלין עמך כקדמיתא, אמר ליה, לא בעינא לאטרחא לבר נש עמי, השתא דאתו נזיל כחדא, אזלו, ורבי שמעון אזל לארחיה, אמר רבי אבא, הא אנן ידענא שמיה, ואיהו לא ידע שמיה דמר, אמר ליה מניה ידענא דלא לאתחזאה:

;ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

==פרשת כי תשא - זהר==
{{צ|וידבר יהו&quot;ה אל משה לאמר, כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם וגו'}}. רבי אבא ורבי אחא ורבי יוסי הוו אזלי מטבריה לצפרי. עד דהוו אזלי, חמו ליה לרבי אלעזר דהוה אתי, ורבי חייא עמיה. אמר רבי אבא, ודאי נשתתף בהדי שכינתא! אוריכו להו עד דמטו לגבייהו. כיון דמטו גבייהו, אמר רבי אלעזר ודאי כתיב  {{צ|עיני יהו&quot;ה אל צדיקים ואזניו אל שועתם}} {{ממ|תהלים|לד|טז}}. האי קרא קשיא וכו'.... 

{{קטן|(זה המאמר תמצאנו [[זהר חלק ב רכה א|בפרשת פקודי דף רכה סוע&quot;א]], עיין שם כי שם מקומו)}}


תא חזי הא אוקמוה, לית ברכתא דלעילא שרייא על מלה דאתמני. ואי תימא - ישראל היך אתמנון? אלא כופרא נטיל מנייהו והא אוקמוה. וחושבנא לא הוי עד דאתכניש כל ההוא כופרא וסליק לחושבנא. ובקדמיתא מברכין להו לישראל, ולבתר מנין ההוא כופרא, ולבתר אהדרן ומברכין לון לישראל. אשתכחו ישראל מתברכאן בקדמיתא ובסופא, ולא סליק בהון מותנא. 

מותנא אמאי סליק במניינא? אלא בגין דברכתא לא שרייא במניינא. כיון דאסתלק ברכתא - סטרא אחרא שריא עליה ויכיל לנזקא. בגין כך נטלין כופרא ופדיונא, לסלקא עליה מניינא, והא אוקמוה ואתמר:&lt;קטע סוף=דף קפז ב/&gt;


{{ממ זהר משולב|ב|קפח|א}}&lt;קטע התחלה=דף קפח א/&gt;רבי יוסי ורבי חייא הוו אזלי בארחא. עד דהוו אזלין רמש ליליא. יתבו. אדהוו יתבין, שריאת צפרא לאנהרא. קמו ואזלו. אמר רבי חייא, חמי אנפוי דמזרח דקא מנהרין. השתא כל אינון בני מדינחא דטורי נהורא, סגדין לגבי האי נהורא דנהיר באתר דשמשא עד לא יפוק, ופלחין ליה. דהא כיון דנפיק שמשא - כמה אינון דפלחין לשמשא. ואלין אינון דקא פלחין לנהורא דא, וקראן להאי נהורא {{צ|אלהא דמרגלא דנהיר}}, ואומאה דלהון באלֹהּ דמרגלא דנהיר. 

ואי תימא פולחנא דא למגנא הוא - מיומין עתיקין קדמאין חכמתא ידעו ביה! בזמנא דשמשא נהיר עד לא יפוק, ההוא ממנא דפקיד על שמשא ואתוון קדישין דשמא עלאה קדישא רשימן על רישיה, ובחילא דאינון אתוון פתח לכל כוי שמיא ובטש בהו ועבר. וההוא ממנא עאל גו ההוא זהרא דנהיר סחרניה דשמשא. ותמן שכיח עד דנפק שמשא ואתפשט בעלמא. וההוא ממנא - איהו פקידא על דהבא ועל מרגלן סומקן. ואינון פלחין לההוא דיוקנא דתמן. ובנקודין וסימנין דירתו מקדמאי מיומין עתיקין - אזלי וידעי נקודין דשמשא למשכח אתרין דדהבא ומרגלן. 

אמר רבי יוסי, עד כמה יהון פולחנין סגיאין אלין בעלמא?! דהא שקרא לית ליה קיימין לקיימא?!


פתח אידך ואמר  {{צ|שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר}} {{מקור|משלי יב יט}}. תא חזי, אילו כל בני עלמא הוו פלחין לשקרא - הוה הכי. אבל האי נהורא וזהרא דנהיר - ודאי קשוט איהו. כוכבי רומא דרקיעא - קשוט אינון. אי בטפשו וחסרונא דדעתא דלהון אינון אמרי וקראן להו אלהא - לא בעי קודשא בריך הוא לשיצאה עובדוי מעלמא. אבל לזמנא דאתי, לא ישתצון כוכביא ונהורין דעלמא, אבל מאן ישתצי? אינון דפלחו לון. וקרא דא הכי הוא: {{צ|שפת אמת תכון לעד}} - אלין ישראל דאינון שפת אמת - {{צ|יהו&quot;ה אלהינו יהו&quot;ה אחד}} {{מקור|דברים ו ד}}, וכלא איהו אמת ורזא דאמת. ומסיימי {{צ|יהו&quot;ה אלהיכם אמת}}. ודא איהו {{צ|שפת אמת תכון לעד}}. 

{{צ|ועד ארגיעה}} - &quot;ועד רגע&quot; מבעי ליה, מאי {{צ|ארגיעה}}? אלא עד כמה יהא קיומא דלהון בעלמא, עד זמנא דייתי ויהא לי נייחא, מפולחנא קשיא דעלוי, ובזמנא דארגיעה ישתצי {{צ|לשון שקר}}, אינון דקראן אלהא למאן דלאו הוא אלהא. אבל ישראל דאינון 'שפת אמת' כתיב בהו {{צ|עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו}} {{מקור|ישעיה מג כא}}. 

אדכרנא חדא זמנא דהוינא אזיל בהדי רבי אלעזר, פגע ביה הגמונא. אמר ליה לרבי אלעזר: אנת ידעת מאורייתא דיהודאי? אמר ליה ידענא. אמר ליה לית אתון אמרין דמהימנותא דלכון קשוט ואורייתכון קשוט, ואנן דמהימנותא דילן שקר ואורייתא דילן שקר - והא כתיב {{צ|שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר}}? אנן מיומין דעלמא קיימין במלכותא, ולא אעדי מינן לעלמין דרא בתר דרא, {{צ|תכון לעד}} ודאי! ואתון זעיר הוה לכו מלכותא, ומיד אעדי מנכון, וקרא אתקיים בכו דכתיב {{צ|ועד ארגיעה לשון שקר}}. 

אמר ליה: חמינא בך דאנת חכים באורייתא - תפח רוחיה&lt;קטע סוף=דף קפח א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קפח ב/&gt;דההוא גברא! אלו אמר קרא {{צ|שפת אמת כוננת לעד}} הוה כדקאמרת! אבל לא כתיב אלא {{צ|תכון}} - זמינא שפת אמת דתכון, מה דלאו הכי השתא, דהשתא שפת שקר קיימא, ושפת אמת שכיבא לעפרא. ובההוא זמנא דאמת יקום על קיומיה, ומגו ארץ תצמח - כדין {{צ|שפת אמת תכון לעד וגו'}}! אמר ליה ההוא הגמון: זכאה אנת וזכאה עמא דאוריתא דקשוט ירתין! בתר יומין שמענא דאתגייר. 


אזלו, מטו חד בי חקל וצלו צלותהון. כיון דצלו צלתהון, אמרו מכאן ולהלאה נתחבר בשכינתא ונזיל ונתעסק באורייתא.

פתח רבי יוסי ואמר: {{צ|הן יבושו ויכלמו כל הנחרים בך וגו'}} {{מקור|ישעיה מא יא}} -  זמין קודשא בריך הוא למעבד לישראל כל אינון טבאן דקאמר על ידי נביאי קשוט, וישראל סבלו עליהון כמה בישין בגלותהון. ואלמלא כל אינון טבאן דקא מחכאן וחמאן כתיבין באורייתא - לא הוו יכלין למיקם ולמסבל גלותא. אבל אזלין לבי מדרשות, פתחין ספרין וחמאן כל אינון טבאן דקא מחכאן, וחמאן כתיבין באורייתא דאבטח לון קודשא בריך הוא עלייהו, ומתנחמין בגלותהון. 

ושאר עמין מחרפין ומגדפין לון ואמרי {{צ|אן הוא אלהכון?! אן אינון טבאן דאתון אמרין דזמינין לכון?! וכי כל עמין דעלמא יכספו מנייכו?!}}. הדא הוא דכתיב {{צ|שמעו דבר יהו&quot;ה החרדים אל דברו, אמרו אחיכם שונאיכם וגו'}} {{ממ|ישעיהו|סו|ה}}. מאי {{צ|החרדים אל דברו}}? אינון דסבלו כמה בישין, כמה שמועות שמעי, אלין על אלין ואלין בתר אלין, וחרידו עליהון. כמה דאת אמר {{צ|כי וגו' קול חרדה שמענו פחד ואין שלום וגו'}} {{מקור|ירמיה ל ה}}. אינון חרדים תדיר אל דברו כד אתעביד דינא. 

{{צ|אמרו אחיכם שונאיכם}} - אלין אינון אחוכון בני עשו. {{צ|מנדיכם}} - כמה דאת אמר {{צ|סורו טמא קראו למו}} {{מקור|איכה ד טו}}, דלית עמא דקא מבזין לון באנפי ומרקקין באנפייהו לישראל כבני אדום, ואמרי &quot;כלהו מסאבין כנדה&quot;. ודא איהו {{צ|מנדיכם}}. 

{{צ|למען שמי יכבד יהו&quot;ה}} - &quot;אנן  בנוי דאל חי, די בָָּן יתייקר שמיה. אנן שלטנין על עלמא בגין ההוא דאקרי גדול&quot; - {{צ|עשו בנו הגדול}} {{מקור|בראשית כז א}}, ובשמא דא אקרי קודשא בריך הוא גדול - {{צ|גדול יהו&quot;ה ומהולל מאד}} {{מקור|תהלים קמה ג}}. &quot;אנן בני הגדול ואיהו גדול - ודאי {{צ|למען שמי יכבד יהו&quot;ה}}&quot;. 

&quot;אבל אתון זעירין מכלא - {{צ|יעקב בנה הקטן}} {{מקור|בראשית כז ו}} כתיב. אן הוא אלהכון? אן הוא אינון טבאן דיכספון כל עממיא מחדוה דלכון? מאן יתן {{צ|ונראה בשמחתכם}} כמה דאתון אמרין!&quot;. 

{{צ|והם יבושו}} - רוח הקדש אומר {{צ|והם יבושו}} כמאן דתלי קללתא באחרא. בגין דאתון אמרין דכדין יבושו ויכלמו - ובגין דא רוח קדשא הוה אמר מלה הכי. 

ועל דא - {{צ|הן יבושו ויכלמו כל הנחרים בך}} {{ממ|ישעיהו|מא|יא}}. מאי {{צ|כל הנחרים בך}}? דאתקפו נחיריהון ברוגזא עלך בגלותא דא. בההוא זמנא {{צ|יבושו ויכלמו}} מכל טבין דיחמון להון לישראל. 


אמר רבי חייא הכי הוא ודאי. אבל חמינן, והכי חמו תקיפי עלמא, דהא גלותא אתמשך ועדיין בריה דדוד לא אתי. אמר רבי יוסי, וכל דא הכי הוא. אבל מאן עביד דיסבלון ישראל גלותא דא? כל אינון הבטחות דאבטח לון קודשא בריך הוא. והא אתמר, דעאלין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וחמאן כל אינון נחמות, וחדאן בלבייהו, למסבל כל מה דייתי עלייהו. ואלמלא דא לא יכלין למסבל. 

אמר רבי חייא ודאי הכי איהו! וכלא בתשובה תליא! ואי תימא דיכלין השתא לאתערא תשובה כלהו כחדא - לא יכלין! מאי טעמא לא יכלין? בגין דכתיב  {{צ|והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה}} {{מקור|דברים ל א}}, וכתיב {{צ|והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך וגו'}}, וכתיב (שם ב) {{צ|ושבת עד יהו&quot;ה אלה&quot;יך וגו'}}. וכדין {{צ|אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצץ וגו'}}. ועד דכל אינון מלין לא יתקיימון - לא יכלין&lt;קטע סוף=דף קפח ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפ|א}}&lt;קטע התחלה=דף קפט א/&gt;לאתערא תשובה מנייהו. 


אמר רבי יוסי, כמה סתמת כל ארחין ושבילין מכל בני גלותא, ולא שבקת לון פתחון פה! אי הכי - להוו כמה דהוו בכל דרא ודרא, דלא יסבלון גלותא, ולא אגרא, ויפקון  מדינא דאורייתא, ויתערבון בשאר עמין!

פתח ואמר: {{צ|כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה וגו'}} {{מקור|ישעיה כו יז}}. מאי {{צ|כמו הרה}}? ארח איהו לעוברתא לאעברא עלה תשע ירחין שלמין, ואית בעלמא כמה וכמה דלא עבר עלה אלא יומא חד או תרין יומין מתשיעאה, וכל צירין וחבלין דעוברתא בתשיעאה אינון, ואף על גב דלא אעבר עלה אלא יומא חדא - אתחשיב עלה כאילו אתעברו כל תשיעאה שלים. אוף הכי ישראל. כיון דאטעמי טעם גלותא - אי יהדרון בתשובה, יתחשב עלייהו כאלו אעברו עלייהו כל אינון מלין דכתיבין באורייתא. כל שכן וכל שכן דכמה וכמה יסורין אעברו עלייהו מן יומא דגלותא שרי. 

אבל מאי דכתיב {{צ|בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים}} {{מקור|דברים ד ל}}? תא חזי כמה רחמנותא רחים קודשא בריך הוא לישראל במלה דא. למלכא דהוה ליה ברא יחידאה, ורחים ליה רחימו דנפשא, ומגו רחימו דיליה יהב ליה לאמיה מטרוניתא דתרבי ליה, ותוליף ליה ארחי מתתקנן. זמנא חדא חב לגבי אבוה. אתא אבוהי ואלקי ליה, ולבתר אעבר על חוביה. תב כמלקדמין וחב לאבוה, ואפקיה אבוה מביתיה וארגיז עליה. נפק ההוא ברא מביתיה. ובאתר דיהך בארח קשוט ויהא זכאה כדקא יאות בגין דישמע מלכא אבוה ויהא תיאובתיה עליה - מה עבד? אמר &quot;הואיל ונפקנא מהיכלא דאבא - אעביד מכאן ולהלאה כל מה דאנא בעי!&quot;. מה עבד? אזל ואתחבר בזונות, ואתלכלך בלכלוכא דטנופא בהדייהו, ולא הוה משתכח אלא בהדייהו בחבורא דלהון. מטרוניתא אמיה פקדת בכל יומא על ההוא ברא, וידעת דברה בהדי זונות אתחבר, וכל חברותא דידיה בהדייהו הוות. שריאת למבכי ולאתמררא על ברה. 

יומא חד עאל מלכא לגבה. חמא לה דאיהי מבכה. שאיל לה על מה את בכאת? אמרה ולא אבכה - דהא ברנא לבר מהיכלא דמלכא, ולא די דהוא לא יתיב בהיכלא דמלכא אלא דהוא יתיב בהדי זונות! מה יימרון כל בני עלמא - בריה דמלכא איהו דיתיב בבי זונות! שריאת למבכי ולאתחננא למלכא. אמר מלכא, בגינך אהדר ליה ואנת ערבאה דיליה! אמרת הא ודאי. 

אמר מלכא הואיל וכך הוא - לא אצטריך לאהדרא ליה ביממא באתגליא, דכסופא דילן איהו למהך בגיניה לבי זונות. ואי לא הוה כגוונא דא דטינף גרמיה הכי וחלל יקרי - הוינא אנא וכל חיילין דילי אזלין בגיניה בכמה יקר, בכמה בוקינס קמיה, בכמה מאני קרבא מימיניה ומשמאליה, עד דכל בני עלמא יודעזעון וינדעון כלא דברא דמלכא איהו. השתא כיון דאיהו טינף גרמיה וחלל יקרי - איהו יהדר בטמירו דלא ינדעון ביה. 

אהדר לגבי מלכא - יהביה לגבי אמיה. ליומין סרח כמלקדמין. מה עבד מלכא? אפיק ליה ולאמיה בהדיה מגו היכלא! אמר תרווייכו תהכון, ותרווייכו תסבלון גלותא ומלקיותא תמן! כיון דתרווייכו תסבלון כחדא - כדין ידענא דברי יתוב כדקא חזי. 

כך ישראל בנוי דמלכא קדישא אינון - אחית לון למצרים. 

ואי תימא בההוא זמנא לא חאבו? גזרה דגזר קודשא בריך הוא בין הבתרים הוה אתחזי למהוי קיים! וקודשא בריך הוא אשגח לתרין מלין; חד בגין ההוא מלה דאמר אברהם {{צ|במה אדע כי אירשנה}} {{מקור|בראשית טו ח}}, דא הוא&lt;קטע סוף=דף קפט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קפט ב/&gt;סבה ועילה. אבל עד דנפקו ממצרים לא הוי גוי ולא אתחזו כדקא יאות. 

פתח ואמר, {{צ|כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות}} {{מקור|שיר ב ב}}. בעא קודשא בריך הוא למעבד לון לישראל כגוונא דלעילא, ולמהוי שושנה חדא בארעא כגוונא עלאה. ושושנה דסלקא ריחא ואתבריר מכל שאר וורדין דעלמא לא הוי אלא ההיא דסלקא {{צ|בין החוחים}}? ודא ארחא כדקא יאות. ועל דא זרע שבעין זוגין דהוו שבעין נפש, ואעיל לון בין החוחים. ואינון חוחים - מיד דהוו אינון זוגין תמן - סליקו ענפין וטרפין, ושליטו על עלמא, וכדין פרחת שושנה בינייהו. 

כיון דבעא קודשא בריך הוא לאפקא שושנה ולקיט לה מבינייהו - כדין יבשו חוחים ואזדריקו ואשתציאו ולא אתחשבו לכלום. בשעתא דאזיל למלקטא שושנה דא, לאפקא בריה בוכריה, בההוא זמנא אזל מלכא גו כמה חיילין רברבנין ושליטין, עם דגלין פרישן, ואפיק לבריה בוכריה בכמה גבורן, ואייתי ליה להיכליה, ויתיב סגי בבי מלכא. 

כיון דחב לגבי אבוה - אוכח ליה ואלקי ליה דכתיב {{צ|ויחר אף יהו&quot;ה בישראל ויתנם ביד שוסים וגו'}} {{מקור|שופטים ב יד}}. סרח כמלקדמין ומרד באבוה - אפקיה מביתיה. מה עבדו ישראל? חמו דהא אתבדרו לבבל - אתערבו בעממיא; נסיבו נשין נכריות, ואולידו בנין מנהון. עם כל דא אימא קדישא הות אפטרופוסא עלייהו. ועל דעבד הכי, קודשא בריך הוא אמר הואיל וכסופא איהו - ליתי ברי איהו מגרמיה. הואיל וחלל יקרי - לא אתחזי דאנא איזיל תמן לאפקא ליה ולמעבד ליה נסין וגבורן כמלקדמין. תבו אינון בלא סיועא דאתחזו לון, בלא פליאן ונסין. אלא כלהו מתבדרן, כלהו לָאָן במסכנו. ותבו להיכלא דמלכא בכסופא. ואימא קדישא ערבת לון. 

חאבו כמלקדמין. מה עבד קודשא בריך הוא? אפיק להאי ברא כמלקדמין מהיכליה ואמיה בהדיה. אמר: מכאן ולהלאה אימא וברה יסבלון כמה בישין כחדא! הדא הוא דכתיב {{צ|ובפשעיכם שלחה אמכם}} {{מקור|ישעיה נ א}}. ועל דא כתיב {{צ|בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים}} {{מקור|דברים ד ל}} - מאי {{צ|באחרית הימים}}? אלא דא היא אימא קדישא דהיא {{צ|אחרית הימים}}, ועמה סבלו כל מה דסבלו בגלותא. 

ואילו יהדרון בתיובתא - אפילו חד ביש או חד צערא דיעבר עלייהו - אתחשב עלייהו כאלו סבלו כלא!ואי לאו - סתים קיצא וכל דרין דיליה, כמה דאמר בוצינא קדישא, דכתיב {{צ|לצמיתות לקונה אותו לדורותיו}} {{מקור|ויקרא כה ל}}. וכל דא בתיובתא תליא מילתא. 

אמר רבי חייא: ודאי הכי הוא, ועל דא גלותא אתמשך. אבל קודשא בריך הוא כל מה דמחא לון לישראל - בהאי {{צ|אחרית הימים}}. ובהאי אחרית הימים יעביד לון נסין ונוקמין, דכתיב {{צ|והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית יהו&quot;ה בראש ההרים}} {{מקור|ישעיה ב ב}}. מאן {{צ|ראש ההרים}}? דא אברהם סבא, כהנא רבא, ראש דכלא. ובגין דאיהו ראש - כוס דברכה יהיה נכון בראש ההרים, דא אברהם סבא, קדמאה לשאר ההרים. כוס דברכה אצטריך למהוי מתקנא בימינא. 

{{צ|ונשא מגבעות}} - אצטריך למהוי זקיף מן פתורא שיעורא דאקרי זרת לברכא לקודשא בריך הוא, ודא הוא {{צ|ונשא מגבעות}}. {{צ|מגבעות}} מאי הוא? אלא בֵּינה ובין בתולות אחריה רעותיה - שיעורא דזרת איהו. {{צ|נשא}} כוס דברכה {{צ|מגבעות}} ודאי. ועל דא - טבא דיהא ליה להאי ברא בוכרא - באחרית הימים איהו. 

אמר ליה שפיר קאמרת! האי קרא ודאי הכי הוא. {{צ|בראש ההרים}} - דא ימינא אברהם סבא, דאיהו ראש ההרים ודאי. {{צ|ונשא מגבעות}} - משיעורא דגבעות דאינון רעותיה, ושפיר קאמרת. {{צ|ונהרו אליו כל הגוים}} {{מקור|ישעיה ב ב}} - מאי הוא? אמר ליה, ואפילו נשים וקטנים, ושמש דפלח על פתורא אף על גב דאיהו לא אכל - אצטריך למשמע ולמימר אמן, (ס&quot;א להריק ברכה לכוס). דלא יימא בר נש &quot;אנא לא אכלית, והואיל&lt;קטע סוף=דף קפט ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצ|א}}&lt;קטע התחלה=דף קצ א/&gt;דלא אצטריפנא לזמון לא אשמע ולא אימא אמן&quot;. הכל חייבין ביה. 

דבר אחר: {{צ|ונהרו אליו כל הגוים}} - אף על גב דנשים וקטנים פטורין מן המצות - בכוס דברכה הכל חייבין; בלבד דינדעון למאן מברכין. ודא היא {{צ|ונהרו אליו כל הגוים}}. 


אתא רבי יוסי ונשקיה. אמר כמה שפיר מלה דא ומתיקא לחכא! {{ש}}
השתא אית לדייקא, אי האי 'אחרית הימים' איהו כוס דברכה ממש - מהו {{צ|הר בית יהו&quot;ה}}? הוה ליה למכתב הכי &quot;והיה אחרית הימים נכון יהיה בראש ההרים&quot; - מהו {{צ|באחרית הימים נכון יהיה הר בית יהו&quot;ה}}? {{ש}}
אמר ליה, {{צ|אחרית הימים}} איהו אילנא כלא - מרישיה ועד סיפיה, דהוא אילנא דטוב ורע. ואתא קרא לבררא {{צ|'''ב'''אחרית הימים}}, ואפיק {{צ|הר בית יהוה}} - דא טוב בלא רע. {{צ|הר בית יהוה}} ודאי - דלית תמן חולקא לסטרא אחרא, דהא אתבריר {{צ|הר בית יהוה}} מגו אילנא דאיהו {{צ|אחרית הימים}}. ודא איהו כוס דברכה דאיהו {{צ|נכון בראש ההרים}}. 

אמר רבי יוסי, זכאה ארחא דא דזכינא להאי מלה! {{ש}}
אמר ליה: ממאן שמעת לה? {{ש}}
אמר ליה יומא חדא הוינא אזיל בארחא ושמענא וחמינא ליה לרבי שמעון דהוה דריש להאי קרא לרבי אחא. וכיון דשמענא - חדינא ביה, ונטירנא ליה צריר בכנפא דלבושאי דלא יתעדי מנאי לעלמין. {{ש}}
אמר ליה, ודאי מלה קדישא דא מנהירו דבוצינא קדישא אתנהיר! זכאה דרא דקיימי עלמא וסמכוי שריין בגויה! ואי אנת צרירת להא מלה בקשרא חדא דלא יתעדי מינך - אנא אצרור לה בתלתין או בארבעין קשרין בכיסאי, דלא יתעדי מינאי לעלמין.


(כאן חסר) {{להשלים}}
...על ההיא מלה דאחמי קודשא בריך הוא למשה, בגין דאף על גב דישראל חבין קמיה בכל דרא ודרא, לא בעי מאן דיימא עלייהו דלטורין. מנלן? מהושע, דכתיב {{צ|תחלת דבר יהו&quot;ה בהושע}} {{מקור|הושע א ב}} - הא אוקמוה מלה. ועל דא {{צ|והיה מספר בני ישראל כחול הים וגו'}} {{ממ|הושע|ב|א}}. ובגין דא בריך לון בכמה ברכאן לאהדרא בתיובתא, ולאתבא לון לגבי אבוהון דבשמיא, ולא אעדי מתמן עד דקודשא בריך הוא מחל על חובייהו, ואתנקיאו קמיה. 


אליהו מה כתיב ביה? {{צ|ויבא וישב תחת רתם אחד וגו'}} {{מקור|מלכים א יט ד}}. אמר: מאריה דעלמא! אתתא חדא שדרת לון לישראל ודבורה שמה, דכתיב {{צ|והיא יושבת תחת תמר דבורה}} {{מקור|שופטים ד ה}} - דא הוא {{צ|רתם}}. ואהדרת לון למוטב, דכתיב {{צ|עד שקמתי דבורה}} {{ממ|שופטים|ה|ז}}. ואנא עאלית בינייהו ואכרזית קמייהו, ולא יכילנא.

עד דהוה יתיב, אתגלי עליה קודשא בריך הוא. אמר ליה {{צ|מה לך פה אליהו}}? בקדמיתא קא הוית מקטרגא ומקני על ברית, ומדחמינא בך דקנית עלי בההוא ברית - נטלית ליה ברעו דמשה ויהיבנא לך, עד דמשה הוה אמר {{צ|הנני נותן לו את בריתי שלום}} {{מקור|במדבר כה יב}}. השתא דאיהו דילך, לא אתחזי לך לקטרגא עלוי. הוה לך למשבק קנוייך לי, כמה בקדמיתא דהוה דילי, שבקנא ליה לידא אחרא ולא קטריגנא עלוי. 
{{צ|מה לך פה}} - מאי {{צ|פה}}? ברית קיימא, {{צ|פה יהו&quot;ה}} איהו. כיון דלא בעאת לשבקא לי - פומך אתברי באתר דההוא פומא.

תנן, בההיא שעתא אתעבר מניה ההוא נבזבזא דיהב ליה משה, דתנן מאי דכתיב {{צ|וילך בכח האכילה ההיא...עד הר האלהי&quot;ם חורבה}} {{מקור|מלכים א יט ח}}? למתבע מתמן. וכי מתמן הוה בעי? אלא למתבע כמלקדמין מההוא דירית בהר האלהי&quot;ם ברית דא. פנחס הוא אליהו ודאי בדרגא חדא. אמר ליה משה, לית אנת יכיל לקבלא מנאי, אלא זיל לינוקייהו דישראל ומאינון תרווח, ואינון יהבי לך. וכך הוא עביד. 


(חסר) {{להשלים}}
...כמה טיבו עביד קודשא בריך הוא בכל דרא ודרא לישראל - תא חזי מה כתיב, {{צ|ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים}} {{מקור|מיכה ו ד}}. והא כמה נביאי הוו לבתר משה? &lt;קטע סוף=דף קצ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קצ ב/&gt;&quot;ואשלח לפניך את משה אהרן ואלעזר ופנחס יהושע ואליהו ואלישע וכמה שאר צדיקי וחסידי&quot; מבעי ליה?! אלין תלתא אמאי? 

אלא אמר קודשא בריך הוא, עמי בני אמאי לא תדכרון לכל טבין דעבדית לכו, דשדרית לכו למשה אהרן ומרים. 
למלך בשר ודם דאית ליה מדינתא, ושדר לגבה גוברין אפרכין רברבנין, דיהון מנהלי עמא ומעיינין בהו ובדינייהו. מאן אצטריך למהוי זקוק במזונייהו במלין דיצטרכון - לאו עמא דמדינתא?! בעל כרחייהו יצטרכו לעיינא בהו, ולמיהב להו יקרא. 

שדרית למשה - איהו אייתי קמייכו מן למיכל, ונהיל לכו ולבנייכו ולבעירייכו, ואשתדל בדינייכו (ס&quot;א במזונייכו), ובכל מה דאצטריך לכו. שדרית לאהרן - אייתי (ס&quot;א לכו ענני) היכלין דענני יקר לחפאה עלייכו כמלכין. אסחי לכו בטלי יקר, דלא אתרקבו לבושיכון ומנעליכון, והוו מתחדשי בכל יומא. שדרית למרים - אייתיאת בירא לאשקאה לכו, ושתיתון אתון ובעירכון. אינון יהבו לכון, ומדלהון אכלתון ושתיתון, ויתיבתון בחופאה דיקר דלהון - ומדלכון לא יהבתון לון?! ולא עוד אלא דאשתדלו עליכון ונטלו על צואריהון מטולכון - והויתון מחרפין ומגדפין לון?! 

אמר רבי יוסי, לאו הוה אבא רחמן על בנוי כקודשא בריך הוא. וקרא הוא, דכתיב {{צ|לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב וגו'}} {{מקור|מלכים א ח נו}}. תא חזי רחמנו דיליה - אלו אמר {{צ|לא נפל דבר אחד מכל דברו}} ולא יתיר - נח לעלמא דלא אתברי. אבל מדאמר {{צ|מכל דברו הטוב}}, ואפיק ביש לאחורא, דהא מלה דביש לא בעי למעבד. ואף על גב דאגזים וארים רצועה - אתאת אימא ואתקפת בדרועיה ימינא, וקם רצועה בקיומיה, ולא נחית לתתא, ולא אתעביד. בגין דבעיטא חדא הוו תרווייהו - איהו דאגזים ואיהי דאחידת בימיניה. 

ואי תימא מנלן? ממלה דאיהי באתגליא, דכתיב {{צ|לך רד כי שחת עמך}} - שרי לארמא רצועה. ומשה דלא הוה ידע ארחא דאמא - שתיק. כיון דחמא קודשא בריך הוא כך - אנקיד ליה ובטש ביה ואמר {{צ|ועתה הניחה לי}}. מיד ארגיש משה ואחיד בדרועיה דקודשא בריך הוא דכתיב {{צ|זכור לאברהם}} - דא דרועיה ימינא. ובגין כך לא נחית רצועה. 

ואי תימא אימא דאיהי רגילה לאחדא ברצועה דמלכא אן הות, דשבקת מלה למשה? שאילנא ואמינא, והא לא ידענא ברירא דמלה, עד דנהוי קמיה דבוצינא קדישא. 

כד אתו לקמיה דרבי שמעון - חמא באנפייהו סימן. אמר: &quot;עולו בני קדישין, עולו רחימין דמלכא, עולו רחימין דילי, עולו רחימין אלין באלין&quot;. דאמר רבי אבא כל אלין חברייא דלא רחימין אלין לאלין - אסתלקו מעלמא עד לא מטא זמנייהו. כל חברייא ביומוי דרבי שמעון - רחימו דנפשא ורוחא הוה בינייהו, ובגין כך בדרא דרבי שמעון באתגלייא הוה. דהוה אמר רבי שמעון כל חברייא דלא רחמין אלין לאלין, גרמין דלא ליהך בארח מישר, ועוד דעבדין פגימו בה, דהא אורייתא רחימו ואחוה וקשוט אית בה. אברהם רחים ליצחק, יצחק לאברהם. מתחבקן דא בדא. יעקב - תרווייהו אחידן ביה ברחימו ובאחוה. יהבין רוחייהו דא בדא. חברייא! כההוא דוגמא אצטריכו ולא למעבד פגימו. 

כיון דחמא סימן באנפייהו ואמר לון הכי - אמרו ליה ודאי רוח נבואה שרא על בוצינא קדישא, והכי אצטריך לן למנדע. 

בכה רבי שמעון ואמר, חד מלה מאינון מלי דלחישו לי מגו ריש מתיבתא דגנתא דעדן, דלא אמרו באתגליא - מלה דא סתרא איהי - ואימא לכו בני רחימאי, בני רחימין דנפשאי. מה אעביד? אמרו לי בלחישא, ואנא אימא באתגלייא. ולזמנא דנחמי אנפין באנפין, &lt;קטע סוף=דף קצ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצא|א}}&lt;קטע התחלה=דף קצא א/&gt;כל אנפין יסתכמון בדא. 

בני, חובא דעבדו עמא דלבר ואשתתפו ביה עמא קדישא - באימא חאבו. דכתיב {{צ|קום עשה לנו אלהים}} - {{צ|אלהים}} ודאי, כבוד ישראל. דא איהו דשריא עלייהו כאימא על בנין. ודא הוא רזא דכתיב {{צ|וימירו את כבודם בתבנית שור}} {{מקור|תהלים קו כ}} - דא כבודם דישראל, אימא דלהון. ודא הוא דכתיב {{צ|גלה כבוד}} {{מקור|ש&quot;א ד כב}} - דגרמו לשכינתא דאתגלי בגלותא עמהון. ועל דא {{צ|וימירו את כבודם}}. במה? {{צ|בתבנית שור}}. 

הכא איהו רזא דמלה. תא חזי, לתתא גו שמרים דחמרא דורדיין בישין - נפק חד ערעורא מקטרגא, מזיקא קדמאה. ואיהו ברזא דיוקנא דאדם כד קריב לגו קדשא. כיון דאתעבר מתמן ובעי לנחתא לתתא, בעי לאתלבשא בלבושא לנזקא עלמא. ונחית הוא ורתיכוי. ולבושא קדמאה דקא נקיט - {{צ|תבנית שור}}, דיוקנא דשור. וקדמאה לנזיקין מאינון ארבע שור איהו. ואינון ארבע אבות לנזקא עלמא. וכלהו תלתא דאבות נזיקין בר שור - כלהו דיליה. ועל דא כתיב {{צ|וימירו את כבודם בתבנית שור}}. מהו {{צ|אוכל עשב}}? הא דרשינן ביה. אבל עקרא דמלה: מתמצית דלחם ושבע זיני דגן - לית ליה בהו חולקא. 

ובגיני כך אימא לא הות תמן, ולא יאות לה למהוי תמן. ובגין דאבא הוה ידע רחמנו דאימא וארחא דילה - אמר למשה. 

בני רחימאי! עיטא בתרווייהו בדא תדיר! ודא הוא דלחישו לי בלחישו - דלא חזי לגלאה - דברא לא ינדע. ויחמי דהא רצועה אתתקנת, וידחל תדיר. אבל תרווייהו בעיטא דא ובעיטא חדא.


תא חזי כתיב, {{צ|וירא העם כי בשש משה}} - מאן {{צ|העם}}? אינון ערב רב. מאן ערב רב? וכי לודים וכושים וכפתורים ותוגרמים הוו, דקראן לון ערב רב? והלא מצריים הוו, וממצרים נטלו! ואלו הוו ערבוביא דעמין סגיאין - הכי הוה ליה למכתב &quot;ערב רב '''עלו''' אתם&quot;, לפי ערבוביא דלהון. אלא {{צ|ערב רב '''עלה''' אתם}} {{מקור|שמות יב לח}} - עמא חד הוה ולישן חד! אבל כל חרשי מצרים וכל חרטומי דלהון הוו, דכתיב בהו {{צ|ויעשו גם הם חרטומי מצרים}} (שם ז כג), דבעו למיקם לקבל פליאן דקודשא בריך הוא. כיון דחמו נסין ופליאן דעבד משה במצרים - אהדרו לגבי משה. אמר ליה קודשא בריך הוא למשה: לא תקבל לון! אמר משה: מאריה דעלמא! כיון דחמו גבורתא דילך באען לאתגיירא - יחמון גבורתך בכל יומא, וינדעון דלית אלהא בר מנך. וקבל לון משה. 

אמאי קרא לון {{צ|ערב רב}}? אלא כל חרשין דמצרים הוו, וברישהון '''יונוס וימברוס''', ובשעתא דיומא הוו עבדי תדיר חרשייהו. וכל אלין חרשין עלאין הוו מסתכלי מכי נטי שמשא - משירותא דשית שעות ומחצה עד שירותא דתשע ומחצה, דהיינו 'ערב רברבא'. כל אינון חרשין זעירין - משירותא דתשע ומחצה עד פלגות ליליא. 

אינון עלאין דבהו הוו מסתכלי מכי נטי שמשא - דהא כדין שראן {{קיצור|תשע מאה ותשעין וחמש דרגין|995}} למשטטא על טורי חשוך. ורוחא דלהון הוה משטטא על כל אינון חרשין (נ&quot;א דרגין) בחרשייהו. ואלין הוו עבדי כל מה דאינון בעאן, עד דכל מצראי רחצנו דלהון באלין הוה. וקראן לון {{צ|ערב רב}} בגין דאית ערב זעירא; מתשע שעות &lt;קטע סוף=דף קצא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קצא ב/&gt;ומחצה ולתתא דא ערב זעירא. ותרי 'ערבי' אינון. ועל דא {{צ|וגם ערב רב עלה אתם}}. 

וחכמתא דלהון הוה סגי. ואינון אסתכלו בשעתי דיומא, ואסתכלו בדרגא דמשה, וחמו דהא בכל סטרין {{צ|בשש משה}} - בשש שעתי קדמאין דיומא - דאינון לא יכלין לשלטאה בהו. (ס&quot;א בגין שית) בשית דרגין עלאין דאחידן ביה (נ&quot;א דאחיד בהו), ובכל סטרין בשית הוה. ובעטרין דאלין שית הוה זמין לרדת מן ההר, דכתיב {{צ|כי בשש משה לרדת מן ההר}}. 

מיד {{צ|ויקהל העם על אהרן}}. דהכי תנינן דבההיא שעתא דנחית משה וקביל אורייתא בלחודוי, כללא דכל ישראל. ואיהו קביל אורייתא בעלמא - ואפילו מגלת אסתר, דכתיב {{צ|וקבל היהודים}} {{מקור|אסתר ט כז}} - &quot;וקבלו היהודים&quot; מבעי ליה - מאי {{צ|וקבל}}? אלא דא משה דאיהו {{צ|היהודים}} - כללא דיהודאי. 

{{צ|ויקהל העם על אהרן}} - אמאי על אהרן? בגין לאתכללא בסטרא דימינא, דהא אינון שמאלא בעו מניה, ובגין דלהוי כליל בימינא, אתכנשו על אהרן.
{{צ|ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים}} - {{צ|אלהי&quot;ם}} ודאי - בעו סטר שמאלא. {{צ|אשר ילכו}} - &quot;אשר ילך&quot; מבעי ליה - מאי {{צ|אשר ילכו}}? אלא אלהי&quot;ם שית דרגא אינון, כלהו בסטר שמאלא ד'''אלהי&quot;ם''' שית אינון. דאי תימא דהא שבע אינון - ההוא '''אלהי&quot;ם''' עלאה לא עאל בכללא. 

תא חזי, כל זמנא דהוה משה במצרים - שמא ד'''אלהי&quot;ם''' לא דכיר אלא שמא ד'''יהו&quot;ה'''. ועל דא קשיא ליה לפרעה - בגין דלא יהא תוקפא לההוא סטרא אחרא, ולא יתתקף בעלמא. השתא בעו ההיא מלה, והיינו {{צ|קום עשה לנו אלהי&quot;ם}} - {{צ|לנו}} דייקא - דאנן צריכין להאי מלה לתקפא סטרא דילן דהוה אתדחיא עד השתא. 

{{צ|אשר ילכו לפנינו}} - מאי אמרו? אלא הכי אמרו: חמינן דאתון ישראל כל טוב וכל יקר דעלמא לכו, ואנן דחיין לבר. דילכון - {{צ|ויהו&quot;ה הולך לפניהם יומם}} {{מקור|שמות יג כא}}. אוף הכי - {{צ|אלהי&quot;ם אשר ילכו לפנינו}}, כמה דאזיל קמייכו '''יהו&quot;ה''', דהא רשו אית לסטרא דילן למהך אוף הכי לקמנא, אי נזמין ליה עובדא. 


תא חזי, כל ענני יקר דאזלו במדברא לא הוו חפיין אלא לבני ישראל לחודייהו. וההוא עננא דיקר דכתיב {{צ|ויהו&quot;ה הולך לפניהם יומם}} אזלא לקמייהו. ואלין ערב רב וכל אינון בעירי עאנין ותורין הוו אזלו לבר ממשרייתא לבתרייתא. ותא חזי, כל אינון ארבעין שנין דקא אזלו ישראל במדברא - שום לכלוכא וטנופא לא הוה גו ענני לגו. ועל דא עאני ותורי דהוו אכלי עשב - לבר הוו, וכל אינון דנטרי לון. 

אמר רבי אלעזר, אבא אי הכי, אינון ערב רב לא הוו אכלי מן מנא? אמר ליה, ודאי הכי הוא! אלא מה דיהבין לון ישראל כמאן דיהיב לעבדיה. וממה הוו אכלי? מתמצית. מה דאשתאר מבתר ריחיא פסולת. וקרא אכריז ואמר: {{צ|ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה}} {{ממ|שמות|טז|לה}}, {{צ|בני ישראל}} ולא אחרא. {{צ|ויראו בני ישראל ויאמרו מן הוא}} - ולא שאר ערב רב עאני ותורי דהוו בינייהו. 

עד השתא הוו אתכפיין אינון ערב רב, והשתא קמו ובעו עובדא לאתקפא לסטרא אחרא. אמרו: או נהא כלנא עמא חדא ונהוי בכללא עמכון, או יהא לן מאן דיהך קמנא, כמה דיהך אלהכון קמיכון. אמר אהרן, חס ושלום דאלין ישתתפון בעמא קדישא למהוי כלא כללא חדא, ולא יתערבון עמא קדישא בעמא דא כללא חדא. אלא טב איהו לאפרשא לון מגו עמא קדישא עד דייתי משה. ואהרן לטב אתכוון, אלא סגיאין הוו מישראל דאשתתפו בהדייהו בלבא, ובגין כך, כד אתא משה אצטריך לבררא וללבנא לעמא קדישא מההוא חובא, ואשקי לון שקיו, עד דאתברירו &lt;קטע סוף=דף קצא ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצב|א}}&lt;קטע התחלה=דף קצב א/&gt;כלהו, ולא אשתאר בהו פסולת כלל:


אמר לון אהרן {{צ|פרקו נזמי הזהב}}. וכי לא הוה לון דהבא אחרא? אלא אמר אהרן בעוד דאית לון קטטה בבנייהו ובנשייהו יתעכבון, ובין כך ייתי משה. 

תא חזי, תנינן {{צ|קשים גרים לישראל כספחת בבשר החי}}. כל שכן אלין דלא הוו גרים כדקא יאות. אינון מה עבדו? {{צ|ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם}} - כמה אלפי ורבוון הוו מנזמיהון תמן. מה כתיב? {{צ|ויקח מידם ויצר אותו בחרט וגו'}}. אהרן לא אסתמר מאינון תרין חכימין דהוו ברישיהון דההוא ערב רב. חד מנייהו הוה קמיה, ואחרא הוה עביד בחרשוי. כיון דתרווייהו אתייעטו כחדא - נטלו ההיא דהבא; (חד) תרין שלישי בידא דחד, ושליש בידא דאחרא, בגין דהכי אצטריך בההוא זינא דחרשא. 

בכה רבי שמעון. אמר אי חסידא קדישא! אהרן משיחא דאלהא רבא! בחסידותך נפלו כמה מעמא קדישא, ואנת לא הוית ידע לאסתמרא! מהו עבדו? כד מטו שית שעתין ויומא הוה במתקלא - נטלו ההוא דהבא דפריקו מאודניהון. מאי טעמא? בגין דמאן דאצטריך למעבד חרשא, לא בעי למיחס עינוי על ממונא. ואינון אמרי שעתא קיימא לן אי אנן לא מעכבין, לאו שעתא למיחס על דהבא - מיד {{צ|ויתפרקו כל העם}}. מאי {{צ|ויתפרקו}}? כמה דאת אמר {{צ|מפרק הרים ומשבר סלעים}} {{מקור|מלכים א יט יא}} - דחבילו ותברו אודנייהו. 

בכה כמלקדמין ואמר, אי עמא קדישא דקודשא בריך הוא! פתח רבי שמעון בבכיה ואמר, {{צ|והגישו אדניו אל האלהים וגו'}} {{מקור|שמות כא ו}}. הא אוקמוה חברייא, אזן דשמע בסיני {{צ|כי לי בני ישראל עבדים וגו'}} {{מקור|ויקרא כה נה}}, ואיהו פריק עול מלכות שמים מעליה וזבין גרמיה לאחר - תרצע. ואלין חייביא רשיעין גוברין בישין, בתיאובתא דלהון למהדר לסרחנייהו, לא בעו מנשיהון ובניהון, אלא חבילו אורחייהו (ס&quot;א אודנייהו), ואתפרקו מעול שמיא דפקיד להו משה ותברו אודנייהו, דלית לון חולקא בשמא קדישא ועמא קדישא. 

מה עבדו? פליגו תרווייהו ההוא דהבא; חד נטיל תרין שלישין, וחד שליש. קמו לקבל שמשא בשית שעתין, עבדו חרשייהו ובלטו בלטיהון בחרשא דפומא. כיון דמטא שירותא דשבע - ארימו תרווייהו ידייהו על ידוי דאהרן  דכתיב {{צ|ויקח מידם}}; תרווייהו הוו ולא יתיר. כיון דאיהו קביל מידם  - קלא נפק ואמר {{צ|יד ליד לא ינקה רע}} {{מקור|משלי יא כא}}, דכתיב {{צ|כי ברע הוא}}, אייתי רע לעלמא. 

רזא דמלה, אינון רשעים חייבין חרשין בנוי דבלעם חייבא, בני בנוי דלבן רשיע, חמו דכוס של ברכה בימין איהו, ומן ימינא אתקף תדיר. אמרו אי יהא בסטר דא, ההוא רישא דימינא, הא תוקפא דילן כדקא יאות. 

כיון דמטא שבע שעתין דיומא - יהבו ליה לאהרן מיד. אי איהו הוה אמר לון &quot;שוו ליה בארעא בקדמיתא ואנא אטול&quot; - לא הוו יכלין בחרשייהו כלום. אלא {{צ|מידם}} נטל, וקרא מתרעם ואמר {{צ|ויקח מידם}}. חמו מה עבד אהרן! גבר נביאה גבר חכים לא ידע לאסתמרא! דאלו נטיל מארעא - כל חרשין דעלמא לא הוו יכלין לאצלחא, אבל במה אצלחו בעובדא דא? בגין ד{{צ|ויקח מידם}} ולא מארעא.


{{צ|ויצר אותו בחרט}} - לאו כמה דחשבין בני נשא, דעבד ציורין במחוגה או במלה אחרא. אלא אתא קרא לאוכחא מלה דאהרן לא ידע לאסתמרא. אילו כד נטל מידיהון הוה שדי לארעא, ואף על גב דיטול ליה לבתר, לא הוה &lt;קטע סוף=דף קצב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קצב ב/&gt;אצלח עובדא בישא דא. אבל בכלא סיועא בישא הוה. דנקיט דהבא וטמריה מעינא - ביש בתר ביש. מאי {{צ|ויצר אותו בחרט}}? דשוי כל דהבא בכיסא חדא ואסתמר מעינא - כדין סליק כלא לעובדא. 

בספרא דחנוך אשכחנא דהוה אמר הכי: ברא יחידאה יתייליד לההוא רישא חוורא. וכד ייתון מבשרא דחמרי - יטעין ליה בההוא דעייל (נ&quot;א דנטיל) מרגלן בזגין דדהבא, בלא דעתא דיליה. ודיוקנא יצייר בציורא בחרט. מאי בחרט? בחרט אנוש - דא קלמוסא דאנוש חייבא דאטעי לבני נשא. ודאי דא ברירא דמלה דאנוש כד אטעי עלמא בקלמוסא הוה רשים רשימין דכל דיוקנין ופלחנין נכראין, בההוא קלמוסא רשים רשימו. ועל דא כתיב {{צ|בחרט}} - ההוא דאשתמודע למעבד הכי. ודא הוא ברירו דמלה. 

וכלא הוה - דודאי בכיסא ארמי דהבא, וכסי ליה מעינא, כמה דאמרו אינון חרשין, והכי אצטריך בזיני דחרשין אלין. ודא הוא עובדא דחרשין אלין - מלה דאצטריך באתגליא לאתגלאה לבתר - אצטריך טמירו וכסויא בקדמיתא דיתכסי מעינא, ובתר יפוק אומנא לאומנותיה. ומלה דאצטריך בכסויא לבתר - אצטריך באתגליא בקדמיתא. 


השתא בני רחימאי רחימין דנפשאי - מה אעביד! ודאי אצטריכנא לגלאה! אציתו ואטמירו מלין! בסטר קדושה ההוא '''אלהי&quot;ם''' דקשוט מלך על עלמא - בתלת  עלמין אתתקף; בבריאה, ביצירה, בעשיה. והא אתמר רזא דכל חדא וחדא הכא. לקבל בריאה - {{צ|ויקח מידם}}, מלה דלא הוה ביה עד כען כלום. לקבל יצירה - {{צ|ויצר אותו בחרט}}. לקבל עשיה - {{צ|ויעשהו עגל מסכה}}. מאן חמא חרשין בכל עלמא כאלין! 

השתא אית למימר, וכי לא כתיב {{צ|ואשליכהו באש}} ולא יתיר, וכדין {{צ|ויצא העגל הזה}}. והשתא את אמרת {{צ|ויעשהו עגל מסכה}}? אלא חס ושלום דאהרן עבד, וקרא אוכח דכתיב {{צ|ויקח את העגל אשר עשו}}. אבל ממה דכתיב {{צ|ויקח מידם}} וכתיב {{צ|ויצר אותו}} - מחילא דתרין אלין אתעביד כלא - כביכול הוא עביד ליה! דאי תרין אלין לא הוו - לא אתעביד ולא נפק לאומנותא. אבל מאן גרם דאתעביד - אינון תרין. דבעוד דאיהו לקח מידם - אינהו הוו עבדי חרשייהו, ומלחשי בפומייהו, ומשכי רוחא לתתא מן סטרא אחרא. 

ומשכו תרין רוחין כחדא - חד מן דכר, וחד מן נוקבא. דכר אתלבש בדיוקנא דשור, נוקבא בדיוקנא דחמור. תרווייהו הוו כלילן כחדא. אמאי תרין אלין? אלא שור - הא אתמר. חמור אמאי? בגין דחרשין אלין דמצראי כתיב בהו {{צ|אשר בשר חמורים בשרם}} {{מקור|יחזקאל כג כ}}. ועל דא כל אינון דישראל דמיתו - אתחברו בהדייהו בלבהון. ובגין דהוו תרין דיוקנין כתיב {{צ|'''אלה''' אלהיך ישראל}}, ולא כתיב &quot;זה&quot; אלא {{צ|אלה}}. תרין הוו כחדא. {{צ|אשר העלוך מארץ מצרים}} - {{צ|העלוך}} ולא &quot;העלך&quot;.


כתיב {{צ|ויעשהו עגל מסכה ויאמרו}}. &quot;ויאמר&quot; לא כתיב אלא {{צ|ויאמרו}} - דאהרן לא אמר מדי. 

תנינן, {{קיצור|מאה ועשרים וחמש|125}} קנטרין הוו ביה - היך כתיב {{צ|ויקח מידם}}? וכי בידם הוו כלא אלין קנטרין? אלא מכללא דאינון קנטרין נטלו מָלֵי ידייהו, וההוא זעיר אסתלק על כלא כאילו הוה כלא בידייהו. 

תא חזי, מה כתיב {{צ|וירא אהרן ויבן מזבח לפניו}}. אי חסידא קדישא! כמה רעותך הוה לטב, ולא ידעת לאסתמרא! כיון דארמי ליה בנורא - אתתקף חילא דסטרא אחרא תמן בנורא, ונפק &lt;קטע סוף=דף קצב ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצג|א}}&lt;קטע התחלה=דף קצג א/&gt;דיוקנא דשור כמה דאתמר, בתרין משיכין דסטרא אחרא. מיד {{צ|וירא אהרן}}. מהו {{צ|וירא אהרן}}? חמא דסטרא אחרא אתתקף - מיד {{צ|ויבן מזבח לפניו}}; דאלמלא דאקדים ובנה מזבח דא, עלמא אתהדר לחרבנא. 

ללסטים דהוה נפיק לקפחא ולקטלא בני נשא. חמא לגיונא דמלכא דההוא לסטים נפק בחילא תקיף. מה עבד ההוא לגיונא? אשתדל בהדי מלכא לנפקא בארחא, ומשיך ליה ההוא לגיונא בההוא ארחא עד דאזיל ההוא לסטים בההוא ארחא. חמא דיוקנא דמלכא קאים קמיה. כיון דחמא ליה למלכא דהוה אזיל קמיה בארחא - מיד נרתע ואהדר לאחורא.  כך {{צ|וירא אהרן}} דסטר אחרא אתקף - אחיד באסוותא ואתקיף בסטר קדושה ושוי ליה קמיה. כיון דחמא סטרא בישא דיוקנא דמלכא דקאים - מיד אהדר לאחורא ואתחלש תוקפיה וחיליה דהוה אתתקף.  ומזבח דא אתגבר ואתחלש סטרא אחרא.

תא חזי, מה כתיב {{צ|ויקרא אהרן ויאמר חג ליהו&quot;ה מחר}} - {{צ|חג ליהו&quot;ה}} ולא לעגל. ולסטר קדושה עבד. ולסטר קדושה קרא ואמר. ודא אסוותא אקדים, דאלמלא דעבד דא, לא קאים עלמא על קיומיה. 

ועם כל דא לא שכיך רוגזיה מאהרן, אף על גב דלא אתכוון לביש. אמר ליה קודשא בריך הוא: אהרן! תרין חרשין אלין משכו לך למה דבעו. חייך תרין בנך יפלון, ועל חובא דא  יתפסון. הדא הוא דכתיב {{צ|ובאהרן התאנף יהו&quot;ה מאד להשמידו}} {{מקור|דברים ט כ}}. מאי {{צ|להשמידו}}? אלין בנוי, כמה דאת אמר {{צ|ואשמיד פריו ממעל}} {{מקור|עמוס ב ט}}, דפרי דבר נש בנוי אינון. 

תא חזי, אהרן שוי ליה לההוא מזבח לפניו, ועגלא תב לאחורא. בנוי שוו לסטר אחרא לפניו, וסטר קדושה אהדר לאחורא, דכתיב {{צ|ויקריבו לפני יהו&quot;ה}} {{מקור|ויקרא י א}} - לפני יהו&quot;ה שוו. אתפסו בחובה דא. 

אהרן חשב דבין כך ייתי משה, ועל דא ההוא מזבח לא סתיר ליה משה. דאילו הוה כמה דחשבין בני נשא - מלה קדמאה דאבעי למשה לנתצא לההוא מזבח אצטריך, כמה דנבי עדו על מזבח דבית אל, ונבואתיה על ההוא מזבח הוה. אבל הכא מלה אחרא הוה, כמה דאתמר. וכתיב {{צ|ויקח את העגל אשר עשו}}, ולא כתיב {{צ|וינתץ את המזבח}}. 

תא חזי, {{צ|ויקרא אהרן}} - אכריז איהו בקלא ואמר. כתיב הכא {{צ|ויקרא ויאמר}}, וכתיב ביונה {{צ|ויקרא ויאמר}} {{מקור|יונה ג ד}}. מה להלן כריז לדינא, אוף הכא כריז לדינא. {{צ|חג ליהו&quot;ה מחר}} - נבי נבואה בההוא רוח דמזבח, דזמין דינא לשריא עלייהו. {{צ|חג ליהו&quot;ה}} - למעבד בכו דינא. 

ותלת דינין הוו; חד {{צ|ויגוף יהו&quot;ה את העם}}, וחד בבני לוי, וחד דאשקי לבני ישראל. והיינו {{צ|חג}} דבני לוי, {{צ|ליהו&quot;ה}} ד{{צ|ויגוף יהו&quot;ה}}, מחר - דאשקי לון משה וביתו בההוא ליליא ולמחר אשתכחו נפיחין ומתין. ואינון מיין הוו מכשכשין במעיהון כל ליליא, ובצפרא אשתכחו מתין. ועל דא {{צ|חג ליהו&quot;ה מחר}}. וכל אסותא דעבד אהרן בגין דכתיב {{צ|ויבן מזבח לפניו}}. 

תא חזי (ההוא מזבח דקדושה הוה) דכתיב {{צ|וירא את העגל ומחולות}}, ואילו 'מזבח' לא כתיב, דהא אהרן מנדע הוה ידע דכתיב {{צ|זבח לאלהים יחרם בלתי ליהו&quot;ה לבדו}} {{מקור|שמות כב יט}}. ודאי אשתזיב אהרן בעיטא טבא דדבר לנפשיה. וכלא ברעותא שלים טב דלא אתכוין לביש. 


אמר ליה רבי אלעזר: אבא ודאי הכי הוא! וישראל לא הוו! אבל ירבעם דעבד עגלין - הא ישראל הוו ועגל עבדו! אמר ליה ודאי ואוקמוה, אבל ירבעם חטא והחטיא, ולאו כמה דאמרו, דודאי חובא בישא עבד ובמלכות חטא.  אמר ירבעם, ודאי ידענא דהא סטר קדושה לא שריא אלא בלבא דכל עלמא ודא ירושלם. אנא לא יכילנא לאמשכא לההוא סטר הכא. מה אעביד? מיד {{צ|ויועץ המלך ויעש וגו'}} {{מקור|מלכים א יב כח}}. נטל עיטא בישא. אמר הא &lt;קטע סוף=דף קצג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קצג ב/&gt;סטרא אחרא דאתמשכא מיד לכל אתר, וכל שכן בארעא דא דתיאובתיה לאשראה בגויה, אבל לא יכלא לאתלבשא אלא בדיוקנא דשור. 

תרין עגלים אמאי? אלא אמר ירבעם במצרים ובמדברא הוו אינון חרשין, דכתיב {{צ|בשר חמורים בשרם}} {{מקור|יחזקאל כג כ}}.  הכא - אינון תרין רוחין בישין יתלבשו כדקא חזי לון. דכר ונוקבא אינון - דכר הוה בבית אל, ונוקבא הות בדן. ומגו דכתיב {{צ|נפת תטפנה שפתי זרה}} {{מקור|משלי ה ג}} - אתמשכו ישראל אבתרה יתיר, דכתיב {{צ|וילכו העם לפני האחד עד דן}} {{מקור|מלכים א יב ל}}. ובגין כך תרין עגלין הוו. ומשיך לון ירבעם בארעא קדישא, והוה חובא עליה ועל ישראל, ומנע ברכאן מן עלמא, ועליה כתיב {{צ|גוזל אביו ואמו וגו'}} {{ממ|משלי|כח|כד}}. 

ועל דא הוו עגלין, דהא לבושא קדמאה דמתלבש סטרא אחרא שור איהו כמה דאתמר. ואי תימא אמאי איהו עגל ולא שור? אלא ודאי כך אתחזי. וכן בכל סטרין - שירותא דלבושא זוטא איהו, והא אוקימנא. 


ועל דא בני רחימאי, כיון ד'''אלהי&quot;ם''' בעו, ובסטר ד'''אלהי&quot;ם''' אתבני עובדא - '''אלהי&quot;ם''' קדישא אימא דאחידת תדיר בדרועא דמלכא וסליקת רצועא - לא הות תמן, ואצטריך ליה למשה למהוי תמן באתרהא. כיון דאנקיד ליה קודשא בריך הוא - אסתכל. 

תלת זמנין אנקיד ליה. אי משה רעיא מהימנא! כמה חילך תקיף! כמה גבורתך רב! תלת זמנין אנקיד ליה, דכתיב {{צ|ועתה הניחה לי}} - הא חד, {{צ|ויחר אפי בהם ואכלם}} - הא תרין, {{צ|ואעשה אותך לגוי גדול}} - הא תלת. חכמתא דמשה בתלת נקודין אלין. אחיד בדרועיה ימינא לקבל {{צ|הניחה לי}}, אחיד בדרועיה שמאלא לקבל {{צ|ויחר אפי בהם ואכלםPP, אתחבק בגופא דמלכא לקבל {{צ|ואעשה אותך לגוי גדול}}. וכד אתחבק בגופא - תרין דרועין מסטרא דא ומסטרא דא לא יכיל לאתנענעא לסטרא בעלמא. דא הוי חכמתא דמשה דבמילי  נקודין דמלכא ידע בכל חד מנייהו באן אתר יתתקף. ובחכמתא עבד. 


אתו רבי אלעזר וחבריא ונשקו ידוי. הוה תמן רבי אבא, אמר אלמלי לא אתינא לעלמא אלא למשמע דא די לן! בכה ואמר, ווי רבי כד תסתלק מעלמא! מאן ינהר ויגלי נהורין דאורייתא! מלה דא בחשוכא אתטמר עד השתא דנפק מתמן, והא נהיר עד רום רקיעא, ובכרסיא דמלכא רשים, וקודשא בריך הוא חדי השתא בהאי מלה, וכמה חדו על חדו אתוסף מקמי מלכא קדישא! מאן יתער מלי דחכמתא בעלמא דין כוותיך!


תא חזי, עד לא חטא אדם הוה סליק וקאים בחכמה דנהירו עלאה, ולא הוה מתפרש מאילנא דחיי. כיון דאסגי תיאובתא למנדע ולנחתא לתתא - אתמשיך אבתרייהו עד דאתפרש מאילנא דחיי, וידע רע ושבק טוב. ועל דא כתיב {{צ|כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע}} {{מקור|תהלים ה ה}} - מאן דאתמשך ברע לית ליה דיורא עם אילנא דחיי. ועד לא חטאו - הוו שמעין קלא מלעילא וידעין חכמתא עלאה ולא דחלי. כיון דחטאו - אפילו קלא דלתתא לא הוו יכלין למיקם ביה. 

כגוונא דא, עד לא חאבו ישראל, בשעתא דקיימו ישראל על טורא דסיני אתעבר מנייהו זוהמא דהאי חויא, דהא כדין בטול יצר הרע הוה מעלמא, ודחו ליה מנייהו. וכדין אתאחידו באילנא דחיי וסליקו לעילא ולא נחתו לתתא. כדין הוו ידעין והוו חמאן אספקלריאן עלאין, ואתנהרן עינייהו, וחדאן למנדע ולמשמע. וכדין חגר לון קודשא בריך הוא חגירין דאתוון דשמא קדישא, דלא יכיל לשלטאה עלייהו האי חויא, ולא יסאב לון כבקדמיתא. 

כיון דחטו בעגלא -  אתעברו מנייהו כל אינון דרגין ונהורין עלאין, ואתעבר מנייהו חגירו מזיינין דאתעטרו משמא קדישא עלאה, ואמשיכו עלייהו חויא בישא כמלקדמין, וגרימו מותא לכל עלמא. ולבתר מה כתיב? {{צ|וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו, וייראו מגשת אליו}}.&lt;קטע סוף=דף קצג ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ב|קצד|א}}&lt;קטע התחלה=דף קצד א/&gt;תא חזי מה כתיב בקדמיתא? {{צ|וירא ישראל את היד הגדולה}} {{מקור|שמות יד לא}}. וכלהו חמאן זהרין עלאין, אתנהרין באספקלריאה דנהרא, דכתיב {{צ|וכל העם רואים את הקולות}} (שם כ טז). ועל ימא הוו חמאן ולא דחלין דכתיב {{צ|זה אלי ואנוהו}}. לבתר דחבו - פני הסרסור לא הוו יכלי למחמי! מה כתיב {{צ|וייראו מגשת אליו}}. 

ותא חזי מה כתיב בהו? {{צ|ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חרב}} - דאתעברו מנייהו אינון מזיינין דאתחברו בהו בטורא דסיני, בגין דלא ישלוט בהו ההוא חויא בישא. כיון דאתעבר מנייהו מה כתיב? {{צ|ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה}}.  אמר רבי אלעזר, מאי האי קרא לגבי האי? אלא כיון דידע משה דאתעברו מנייהו דישראל אינון זיינין עלאין, אמר הא ודאי מכאן ולהלאה חויא בישא ייתי לדיירא בינייהו, ואי יקום מקדשא הכא בינייהו יסתאב. מיד {{צ|ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה}}, בגין דחמא משה דהא כדין ישלוט חויא בישא, מה דלא הוה מקדמת דנא. 

{{צ|וקרא לו אהל מועד}} - וכי לא הוה בקדמיתא אהל מועד?! אלא בקדמיתא 'אהל' סתם, השתא 'אהל מועד'. מאי {{צ|מועד}}? רבי אלעזר אמר לטב, רבי אבא אמר לביש. רבי אלעזר אמר לטב - מה 'מועד' דאיהו יום חדוה דסיהרא דאיתוספא ביה קדושה לא שלטא בה פגימותא -- אוף הכא קרי ליה בשמא דא לאחזאה דהא אתרחיק מבינייהו ולא אתפגים. ועל דא {{צ|וקרא לו אהל מועד}} כתיב. 

ורבי אבא אמר לביש. דהא בקדמיתא הוה 'אהל' סתם, כמה דאת אמר {{צ|אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח}} {{מקור|ישעיה לג כ}}. והשתא 'אהל מועד'. בקדמיתא - למיהב חיין ארוכין לעלמין, דלא ישלוט בהו מותא. מכאן ולהלאה {{צ|אהל מועד}} - כמה דאת אמר {{צ|ובית מועד לכל חי}} {{מקור|איוב ל כג}}. השתא אתייהיב ביה זמנא, וחיין קצובין לעלמא. בקדמיתא לא אתפגים, והשתא אתפגים. בקדמיתא - חברותא וזווגא לסיהרא בשמשא דלא יעדון. השתא {{צ|אהל מועד}} - זווגא דלהון מזמן לזמן. ובגין כך {{צ|וקרא לו אהל מועד}} מה דלא הוה קודם. 


רבי שמעון הוה יתיב ליליא חדא ולעי באורייתא, והוו יתבי קמיה רבי יהודה ורבי יצחק ורבי יוסי. {{ש}}
אמר רבי יהודה, הא כתיב {{צ|ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חרב}}, וקאמרינן דגרמו מותא עלייהו מההוא זמנא ולעילא, ושליט בהו ההוא חויא בישא דאעדי ליה מנייהו בקדמיתא. ישראל תינח! יהושע דלא חטא - אתעדי מניה ההוא זיינא עלאה דקביל עמהון בטורא דסיני או לא? אי תימא דלא אתעדי מניה - אי הכי אמאי מית כשאר כל בני נשא? ואי תימא דאתעדי מניה - אמאי והא לא חטא - דהא איהו עם משה הוה בשעתא דחבו ישראל? ואי תימא דלא קביל ההוא עטרא בטורא דסיני כמה דקבילו ישראל, אמאי? 

פתח רבי שמעון ואמר: {{צ|כי צדיק יהו&quot;ה צדקות אהב, ישר יחזו פנימו}} {{מקור|תהלים יא ז}}. האי קרא אמרו ביה חברייא מה דאמרו. אבל {{צ|כי צדיק יהו&quot;ה}} - צדיק הוא ושמיה צדיק, ובגין כך {{צ|צדקות אהב}}. {{צ|ישר}} - ואיהו ישר כמה דאת אמר {{צ|צדיק וישר}} {{מקור|דברים לב ד}}, ועל דא {{צ|יחזו פנימו}} כל בני עלמא, ויתקנון ארחייהו למהך בארח מישר כדקא יאות. 

ותא חזי כד דאין קודשא בריך הוא עלמא - לא דן ליה אלא לפום רובן דבני נשא. ותא חזי כד חב אדם באילנא דאכל מניה - גרם לההוא אילנא דשרי ביה מותא לכל עלמא, וגרם פגימו לאפרשא אתתא מבעלה, וקאים חובה דפגימו דא בסיהרא. עד דקיימו ישראל בטורא דסיני. כיון דקיימו ישראל בטורא &lt;קטע סוף=דף קצד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קצד ב/&gt;דסיני - אתעבר ההוא פגימו דסיהרא, וקיימא לאנהרא תדיר. כיון דחבו ישראל בעגלא - תבת סיהרא כמלקדמין לאתפגמא, ושלטא חויא בישא, ואחיד בה ומשיך לה לגביה ואתפגימת. 

וכד ידע משה דחבו ישראל ואתעברו מנייהו אינון זיינין קדישין - ידע ודאי דהא חויא אחיד בה בסיהרא לאמשכא לה לגביה ואתפגימת. כדין אפיק ליה לבר. וכיון דקיימא לאתפגמא, אף על גב דיהושע קאים בעטרא דזיינין דילה, כיון דפגימו שריא בה ואתהדרת כמה דאתפגימת בחובא דאדם - לא יכיל בר נש לאתקיימא בר משה דהוה שליט בה, ומותיה הוה בסטר אחרא. ועל דא לא הוה רשו לקיימא ליהושע תדיר, ולא לאחרא. ועל דא {{צ|אהל מועד}} קרי ליה, דהא שריא ביה זמן קציב לכל עלמא. 

ועל דא רזא דמלה. אית ימינא לעילא ואית ימינא לתתא. אית שמאלא לעילא, ואית שמאלא לתתא. אית ימינא לעילא בקדושה עלאה, ואית ימינא לתתא דאיהו בסטרא אחרא. אית שמאלא לעילא בקדושה עלאה לאתערא רחימותא - לאתקשרא סיהרא באתר קדישא לעילא לאתנהרא. ואית שמאלא לתתא - דאפריש רחימותא דלעילא, ואפריש לה מלאנהרא בשמשא ולאתקרבא בהדיה. ודא הוא סטרא דחויא בישא, דכד שמאלא דא דלתתא אתערא, כדין משיך לה לסיהרא ואפריש לה מלעילא, ואתחשכת נהורהא, ואתדבקת בחויא. וכדין שאיבת מותא לתתא לכלא; דאתדבקת בחויא ואתרחקת מאילנא דחיי. ועל דא גרים מותא לכל עלמא. 

ודא הוא כד אסתאב מקדשא. עד זמנא קציב דאתתקנת סיהרא ותבת לאנהרא. ודא הוא {{צ|אהל מועד}}. ועל דא יהושע לא מית אלא בעיטא דנחש דא, דקריב ופגים משכנא כקדמיתא. ודא הוא רזא דכתיב {{צ|יהושע בן נון נער}} {{מקור|שמות לג יא}}. דאף על גב דאיהו נער לתתא לקבלא נהורא - {{צ|לא ימיש מתוך האהל}} - כמה דאתפגים דא, הכי נמי אתפגים דא. אף על גב דזינא קדישא הוה ליה - כיון דאתפגים סיהרא - הכי הוא ודאי לא אשתזיב בלחודוי מניה, מההוא גוונא ממש, והא אתמר. 

זכאין אינון צדיקיא דידעין רזין דאורייתא ומתדבקין בה באורייתא ומקיימין קרא דכתיב {{צ|והגית בו יומם ולילה וגו'}} {{מקור|יהושע א ח}}! ובגינה יזכון לחיי עלמא דאתי דכתיב {{צ|כי הוא חייך ואורך ימיך וגו'}}  {{מקור|דברים ל כ}}.

;ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

==רעיא מהימנא - כי תשא==
&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קפז ב/&gt;פקודא ליתן מחצית השקל בשקל הקדש. רעיא מהימנא! מאן {{צ|מחצית השקל}}? איהו כגון {{צ|חצי ההין}}. ודא '''ו'''' - ממוצע בין שני ההי&quot;ן. אבנא למשקל בה - דא '''י'''. 

{{צ|עשרים גרה השקל}} - דא '''יו&quot;ד'''. {{ש}}
{{צ|העשיר לא ירבה}} - דא עמודא דאמצעיתא, לא ירבה על '''י''''. והכי אתמר בספר יצירה {{צ|עשר ספירות בלימה, עשר ולא אחד עשר}}.{{ש}} 
{{צ|והדל לא ימעיט}} - דא צדיק, לא ימעיט מעשר, כמה דאת אמר {{צ|עשר ולא תשע}}. {{ש}}
{{צ|ממחצית השקל}} דאיהו '''י''''. 


אמר ליה רעיא מהימנא: מלאך אנת בשמים! רחים אנת ממארך! לית תווהא בכל אינון מלין יקירין דיפקון מפומך. דהא מאן דאיהו מלכא או ברא דמלכא - לית תווהא דיפקון מרגלאין בפתוריה, מליין סגולות, מליין נהורין. לבר נש אחרא איהו תווהא. {{ש}}
אמר ליה: בריך אנת רעיא מהימנא! מתמן ואילך אימא אנת, דעלאין ותתאין נחתו למשמע מינך. {{ש}}
אמר ליה: אשלים מלולך!  {{ש}}
אמר ליה: לא אית כען למימר יתיר. אימא אנת עד זמנא אחרא. 


פתח רעיא מהימנא, פקודא בתר דא לקדש את החדש. בגין דסיהרא קדישא איהי כלה, דמתקדשת&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קפז ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קפח א/&gt;על פי בית דין דאיהו גבורה, בגין דתמן ליואי, דאתמר בהו 'וקדשת את הלוים'{{הערה|אין זה פסוק, וצע&quot;ע}}. 

ולבתר דאתחזיא סיהרא דיאותו לאורה - מברך עליה {{צ|ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר במאמרו ברא שחקים, וברוח פיו כל צבאם}}. ובמי מתקדשת ומתברכת? בתפארת, בגין דאיהי {{צ|עטרת תפארת לעמוסי בטן}}. 

'''עד כאן הרעיא מהימנא'''.&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קפח א/&gt;

==פרשת ויקהל==

{{צ|ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו'}}. {{ש}}
רבי חייא פתח, {{צ|ויאמר שאול אל הקני, לכו סורו רדו וגו'}} {{ממ|ש&quot;א|טו|ו}}. תא חזי מה כתיב בעמלק? {{צ|פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל וגו'}} (שם ב), וקודשא בריך הוא בכלהו קרבין דעבדו שאר עממין לגבייהו דישראל, מאי טעמא לא אקשי קמיה כהאי קרבא דעבד עמלק לגבייהו? אלא ודאי קרבא דעמלק הוה בכל סטרין לעילא ותתא, דהא בההוא זמנא אתתקף חויא בישא לעילא ואתתקף לתתא. מה חויא בישא כמין על פרשת ארחין - אוף הכא נמי עמלק חויא בישא הוה לגבייהו דישראל, דכמין לון &lt;קטע סוף=דף קצד ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ב|קצה|א}}&lt;קטע התחלה=דף קצה א/&gt;על פרשת ארחין, דכתיב {{צ|אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים}} {{מקור|שמואל א טו ב}}. כמין הוה לעילא לסאבא מקדשא, וכמין הוה לתתא לסאבא לישראל. מנלן? דכתיב {{צ|אשר קרך בדרך}} {{מקור|דברים כה יז}}. כתיב הכא {{צ|אשר קרך}} וכתיב התם {{צ|כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה}} {{ממ|דברים|כג|יא}}. 

ועל דא בבלעם כתיב {{צ|ויקר אלהי&quot;ם אל בלעם}} {{מקור|במדבר כג ד}}. {{צ|ויקר}} - לישנא דמסאבא נקט. ואי תימא הא כתיב {{צ|אלהי&quot;ם}}? אלא קודשא בריך הוא אזמין ליה ההוא אתר דמסאבא לאסתאבא ביה, בההוא דרגא דאיהו אתדבק לאסתאבא ביה. מה עבד בלעם? איהו חשיב באינון קרבנין לסלקא לעילא. מיד זמין ליה קודשא בריך הוא ההוא אתר - אמר ליה הא מסאבו לגבך כמה דאתחזי לך! ועל דא {{צ|ויקר אלהי&quot;ם אל בלעם}}. 

כגוונא דא {{צ|אשר קרך בדרך וגו'}} - אזמין לגבך ההוא חויא בישא לעילא לסאבא לך בכל סטרין. ואלמלא דאתתקף משה לעילא ויהושע לתתא - לא יכילו ישראל ליה. ובגין כך נטיר קודשא בריך הוא ההוא דבבו לדרי דרין. מאי טעמא? בגין דחשיב לאעקרא את קיימא מאתריה. ובגין כך {{צ|פקדתי}} בפקידה, דהא תמן אתרמיז רזא דאת קיימא קדישא. 

תא חזי מה כתיב {{צ|ויאמר שאול אל הקני}} {{ממ|ש&quot;א|טו|ו}} - מאן {{צ|קני}}? דא יתרו. וכי מאן יהיב בני יתרו הכא למהוי דיוריהון בעמלק - והא ביריחו הוו שריין?! אלא הא כתיב {{צ|ובני קני חתן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה וגו'}} {{מקור|שופטים א טז}}. וכד עלו מתמן שרו בתחומא דעמלק, עד ההוא זמנא דאתא שאול מלכא דכתיב {{צ|ויסר קני מתוך עמלק}}, בגין דהא בזמנא דחייביא אשתכחו (נ&quot;א אתענשו), אינון חסידי וזכאי דמשתכחין בינייהו מתפסן בחוביהון והא אוקמוה. 

כגוונא דא, אלמלא ההוא ערבוביא דאתחברו בהו בישראל - לא אתענשו ישראל על עובדא דעגלא. ותא חזי מה כתיב בקדמיתא? {{צ|מאת כל איש אשר ידבנו לבו}} {{מקור|שמות כה ב}} - לאכללא כלא. בגין דבעא קודשא בריך הוא למעבד עובדא דמשכנא מכל סטרין; במוחא וקליפא. ובגין דהוו אינון ערב רב בגווייהו אתמר {{צ|מאת כל איש אשר ידבנו לבו}} - לאכללא לון בינייהו דישראל דאינון מוחא. וכלהו אתפקדו. 

לבתר סטא זינא לזיניה, ואתו אינון ערב רב ועבדו ית עגלא, וסטו אבתרייהו אינון דמיתו, וגרמו לון לישראל מותא וקטולא. אמר קודשא בריך הוא, מכאן ולהלאה עובדא דמשכנא לא יהא אלא מסטרא דישראל בלחודייהו! מיד {{צ|ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו'}}, וכתיב בתריה {{צ|קחו מאתכם תרומה ליהו&quot;ה}}; {{צ|מאתכם}} ודאי, ולא כקדמיתא דכתיב {{צ|מאת כל איש אשר ידבנו לבו}}.  {{צ|ויקהל משה וגו'}} - מאן אתר כניש לון? אלא בגין דהוו אינון ערב רב בינייהו - אצטריך משה לאכנשא לון וליחדא לון מבינייהו.


{{צ|ויקהל משה}} - רבי אבא פתח {{צ|הקהל את העם האנשים והנשים והטף}} {{מקור|דברים לא יב}}. מה להלן כללא דכלהו ישראל - אוף הכא כללא דכלהו ישראל, ומאן אינון שתין רבוא. 

רבי אלעזר פתח קרא בישראל  כד נחית משה מן טורא דסיני דכתיב {{צ|וישמע יהושע את קול העם ברעה ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה}} {{מקור|שמות לב יז}}. {{צ|וישמע יהושע}} - וכי יהושע שמע ומשה לא שמע?! אלא ודאי עד השתא יהושע לא הוה ידע ומשה הוה ידע, אי הכי מהו {{צ|ברעה}}? אלא {{צ|ברע'''ה'''}} - ב'''ה'''' כתיב; דההוא קלא בסטרא אחרא הוה. ויהושע דהוה אנפוי דסיהרא, אסתכל בההוא קלא דהוה דסטרא דרעה - מיד {{צ|ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה}}. בההיא שעתא אתברו תרין לוחי אבנא דהוו בקדמיתא, והא אוקימנא, דאינון אתייקרו על ידוי &lt;קטע סוף=דף קצה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קצה ב/&gt;ונפלו ואתברו. מאי טעמא? בגין דפרחו אתוון מגו לוחי אבנין. 


תא חזי בארבע תקופין דשתא קלא אתער בארבע סטרין דעלמא. בההוא קלא אתערותא דסטרא אחרא אתער ביה, וההוא אתערותא דסטרא אחרא עאל בין קלא לקלא, ואתחשך נהורא בקלא דלתתא. ובגין דלא מטא נהורא דקלא דלעילא לקלא דלתתא - כדין אקדים ההוא אתערותא ועאל בין דא לדא. נחש דמפתי לאתתא ונטיל נהורא. וההוא קלא הוא {{צ|קול מלחמה קול רעה}}, ודא איהו {{צ|ברעה}}. ועל דא שמע יהושע ולא משה, בגין דנטל ההוא רעה נהורא דסיהרא דהוה אחיד בה יהושע. ומשה דהוה אחיד בשמשא לא שמע. וישראל כלהו אתחשך נהורא דילהון בגין ההוא רעה דאתדבקת בהו. כיון דמחל קודשא בריך הוא חוביהון - כדין {{צ|ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים וגו'}}, דהא ההוא ערב רב אתעבר מנייהו. 


רבי אלעזר ורבי יוסי הוו יתבי ליליא חד וקא מתעסקי באורייתא עד לא אתפליג ליליא. {{ש}}
אדהכי קרא גברא - בריכו ברכתא.  {{ש}}
אמר ליה רבי אלעזר, השתא הוא זמנא דקודשא בריך הוא עאל בגנתא דעדן לאשתעשעא עם צדיקייא!  {{ש}}
אמר ליה רבי יוסי, אמאי משתעשע קודשא בריך הוא?  {{ש}}
בכה רבי אלעזר ואמר: תא חזי, עד השתא קודשא בריך הוא אזדעזע {{קיצור|תלת מאה ותשעין|390}} רקיעין, ובטש בהו, ובכה על חרבן בי מקדשא, ואוריד תרין דמעין לגו ימא רבא, ואדכר לבנוהי מגו בכיה. 

בגין דלתלת סטרין אתפלג ליליא, בתריסר שעתי דהוו רשימין ביה. ואי אתוספן שעתי בליליא - אינון שעתי דמתוספאן דיממא אינון, ולא אתחשיבו מליליא בר תריסר דאינון דילה. ואינון תריסר אתפלגו לתלת סטרין, '''ותלת משריין''' דמלאכין קדישין אתמנון באינון תלת סטרין.


'''משרייא קדמאה''' - אתמנא בארבע שעתי קמייתא דשירותא דליליא לשבחא למאריהון. ומה קאמרי? {{צ|ליהו&quot;ה הארץ ומלאה וגו', כי הוא על ימים יסדה וגו', מי יעלה בהר יהו&quot;ה וגו', נקי כפים ובר לבב וגו'}} {{מקור|תהלים כד א}}. מאי טעמא דא? בגין דכד ליליא פרישׂ גדפוי על עלמא, כדין כל בני עלמא טעמין טעמא דמותא, ונפקי נשמתייהו לסלקא לעילא. ואינון מלאכין קיימין וקא אמרי {{צ|מי יעלה בהר יהו&quot;ה}}. {{צ|הר יהו&quot;ה}} - דא הר הבית, {{צ|מקום קדשו}} - דא עזרת ישראל. 

כגוונא דלעילא הכי נמי לתתא. בגין דבכל רקיעא ורקיעא כמה ממנן וכמה סרכין קיימין תמן. וכד נשמתין נפקין בעאן לסלקא לעילא. ואי לא זכיין - אינון דחיין לון לבר. ואזלין ושאטין בעלמא, ונטלין לון כמה חבילי טהירין, ואודעין לון מלין כדיבן. ולזמנין מלין דקשוט ממה דאתי לזמן קריב, כמה דאוקמוה. 

ואינון נשמתין דצדיקייא - אזלין ושאטן לעילא, ופתחין לון פתחין, וסלקין לון לגו ההוא אתר דאקרי {{צ|הר יהו&quot;ה}}, כגוונא דרזא דהר הבית לתתא. ומתמן עאלין לגו ההוא אתר דאקרי {{צ|מקום קדשו}} דתמן אתחזיין כל נשמתין לקמי מאריהון. כגוונא דא ההוא אתר דאתחזון ישראל קמי קודשא בריך הוא - אתר דאקרי {{צ|עזרת ישראל}}. בשעתא דנשמתין קיימין תמן - כדין חדוה דמאריהון לאתתקנא בהו אתר דאקרי {{צ|קדש הקדשים}}, ותמן רשימין כל עובדיהון וזכוון דלהון.


'''משרייא תניינא''' - אתמנא בארבע שעתי אחרנין. ולא אמרי שירתא בר תרי שעתי; עד דאתפלג ליליא ועאל קודשא בריך הוא בגנתא דעדן. ואלין אינון {{צ|אבלי ציון}}, ואינון דבכו על חרבן בי מקדשא. ובשירותא דארבע שעתי אמצעין פתחי ואמרי {{צ|על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו וגו'}} {{מקור|תהלים קלז א}}. ואלין אינון דבכו על נהרות בבל עמהון דישראל, &lt;קטע סוף=דף קצה ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצו|א}}&lt;קטע התחלה=דף קצו א/&gt;ממשמע דכתיב {{צ|גם בכינו}}. ומנלן דבכו תמן? דכתיב {{צ|הן אראלם צעקו חוצה}} {{מקור|ישעיה לג ז}} - מהו {{צ|חוצה}}? דא בבל, בגין דכלהו אוזפוה לשכינה עד בבל, ותמן בכו עמהון דישראל. ועל דא פתחי בהאי ומסיימי {{צ|זכור יהו&quot;ה לבני אדום וגו'}} {{ממ|תהלים|קלז|ז}}. 

כדין אתער קודשא בריך הוא בדרגוי, ובטש ברקיעין כדאמרן, ואזדעזעו תריסר אלפי עלמין, וגעי ובכי. דכתיב {{צ|יהו&quot;ה ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נוהו}} {{ממ|ירמיהו|כה|ל}}. ואדכר לון לישראל, ואחית תרין דמעין לגו ימא רבא. וכדין אתער שלהוביתא חד דבסטר צפון, ובטש רוחא חד דבסטר צפון בההוא שלהוביתא, ואזלא ושאטא בעלמא. וההיא שעתא אתפלג ליליא, ושלהוביתא אזלא ובטש בגדפוי דתרנגולא וקארי, כדין קודשא בריך הוא עאל בגנתא דעדן. וקודשא בריך הוא לית ליה נייחא עד דעאל לגנתא דעדן לאשתעשעא בנשמתהון דצדיקייא. 

וסימן - {{צ|כי נמכרנו אני ועמי וגו', ויאמר המלך מי הוא זה וגו', והמלך קם בחמתו ממשתה היין, אל גנת הביתן וגו'}} {{מקור|אסתר ז ד}}. בשעתא דקודשא בריך הוא עאל בגנתא דעדן - כדין כל אינון אילנין דגנתא וכל אינון נשמתין דצדיקייא פתחי ואמרי {{צ|שאו שערים ראשיכם וגו', מי זה מלך הכבוד וגו', שאו שערים ראשיכם גו'}} {{מקור|תהלים כד ז}}. 


ובשעתא דנשמתהון דצדיקייא די בארעא אהדרו לגופייהו - כדין אתקיפו בהו כל אינון מלאכין ואמרי {{צ|הנה ברכו את יהו&quot;ה כל עבדי יהו&quot;ה}} {{ממ|תהלים|קלד|א}}.ואוליפנא '''דדא משרייא תליתאה''' קא אמרי דא, בארבע שעתי בתרייתא. וקאמרי שירתא עד דסליק נהורא דצפרא, דכדין משבחין למריהון כל אינון ככביא ומזלי, וכל אינון מלאכין עלאין די שלטניהון ביממא - כלהו משבחן למאריהון ואמרי שירתא. הדא הוא דכתיב {{צ|ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהי&quot;ם}} {{מקור|איוב לח ז}}. 

בשעתא דשמשא נפיק ביממא - ישראל נטלי שירתא לתתא ושמשא לעילא. דכתיב {{צ|ייראוך עם שמש}} {{מקור|תהלים עב ה}}. בשעתא דנטיל שמשא בגלגלוי - פתח קל נעימותא ואמר שירתא. ומאי שירתא קאמר? {{צ|הודו ליהו&quot;ה קראו בשמו וגו' שירו לו זמרו לו וגו'}} {{הפניה לפסוקים|תהלים|קה|א|ב}}. וישראל משבחן לקודשא בריך הוא ביממא עם שמשא - הדא הוא דכתיב {{צ|ייראוך עם שמש}}. ואף על גב דהא אוקימנא להאי קרא. 


אמר רבי אלעזר, אלמלא דבני עלמא אטימין לבא וסתימין עיינין, לא יכלין למיקם מקל נעימותא דגלגלא דשמשא כד נטיל ומשבח קמי קודשא בריך הוא! 

אדהכי דאתעסקו באורייתא נהר יממא. קמו ואתו לקמיה דרבי שמעון. כיון דחמא לון, אמר רבי שמעון: אלעזר ברי! אנת וחברייא אסתימו גרמייכו אלין תלת יומין דלא תפקון לבר. בגין דמלאך המות אשתכח במתא, ואית ליה רשו לחבלא. וכיון דאתייהיב ליה רשו לחבלא - יכיל לחבלא לכל מאן דאתחזי קמיה. ותו, דבר נש דאתחזי קמיה - סליק ואסטי עליה ואדכר חובוי, ובעי דינא מקמי קודשא בריך הוא. ולא אתעדי מתמן עד דאתדן ההוא בר נש, ואתייהיב ליה רשו וקטיל ליה. 

אמר רבי שמעון: האלהי&quot;ם! רובא דעלמא לא מיתו עד לא מטא זמנייהו בר דלא ידעי לאסתמרא גרמייהו. דהא בשעתא דמיתא אפקי ליה מביתיה לבי קברי - מלאך המות אשתכח ביני נשי. אמאי ביני נשי? דהכי הוא אורחוי מיומא דפתי לחוה, ובגינה גרים מותא לכל עלמא. ועל דא כד קטיל בר נש וגוברי אשתכחו עם מיתא - עאל ביני נשי בארחא. ואית ליה רשו למקטל בני נשא. ואסתכל באנפייהו בארחא דאתחזיאו קמיה, משעתא דמפקי ליה מביתיה לבי קברי עד דאהדרו לביתייהו. ובגיניהון גרים מותא לכמה גוברין בעלמא עד לא מטא זמנייהו. ועל דא כתיב {{צ|ויש נספה בלא משפט}} {{מקור|משלי יג כג}} - בגין דסליק ואסטין ואדכר חובוי דבר נש קמיה קודשא בריך הוא, ואתדן על אינון חובין, ואסתלק עד לא מטא זמניה. 

מאי תקנתיה? בשעתא דנטלי מיתא לבי קברי - יהדר בר נש &lt;קטע סוף=דף קצו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קצו ב/&gt;אנפוי, וישבוק לנשי בתר כתפוי. ואי אינון מקדמי - יהך לאחורא,; בגין דלא יתחזי עמהון אנפין באנפין. ולבתר דמהדרי מבי קברי - לא יהדר בההוא ארחא דנשי קיימן, ולא יסתכל בהו כלל, אלא יסטי בארחא אחרא! ובגין דבני נשא לא ידעי ולא מסתכלן דא - רובא דעלמא אתדנו בדינא ואסתלקו עד לא מטא זמנייהו. 


אמר רבי אלעזר, אי הכי טב ליה לבר נש דלא יוזיף למיתא?! {{ש}}
אמר ליה: לא! דהא בר נש דאסתמר כהאי גוונא - אתחזי לארכא דיומין, וכל שכן לעלמא דאתי.  
תא חזי לאו למגנא אתקינו קדמאי שופר, לאמשכא מיתא מן ביתא לבי קברי. אי תימא דעל מיתא ויקרא דיליה לחוד איהו - לא! אלא בגין לאגנא על חייא, דלא ישלוט עלייהו מלאך המות לאסטאה לעילא, ויסתמרון מניה. 


פתח ואמר: {{צ|וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם וגו'}} {{מקור|במדבר י ט}}. ודייקנא {{צ|על הצר}} - דא מלאך המות. {{צ|הצורר אתכם}} - תדיר, וקטיל לבני נשא ובעי לקטלא אחרנין. מאי תקנתיה? {{צ|והרעותם}}. 
* אם בראש השנה דהוא יומא דדינא לעילא, האי מלאך המות נחית לתתא, בגין לאשגחא בעובדין דבני נשא ולסלקא לעילא לאסטאה לון. וישראל דידעי דהא מלאך המות נחית לתתא וסליק לעילא בגין למהוי קטיגוריא עלייהו - מקדמי בשופר ליבבא עליה דלא יכיל לון, ולאגנא עלייהו. 
* וכל שכן בשעתא דעביד דינא וקטיל בני נשא ואשתכח לתתא. 
* וכל שכן בשעתא דאזלי לבי קברי ואהדרו מבי קברי. דהא בשעתא דנשי נטלי רגלייהו עם מיתא - איהו נחית ואשתכח קמייהו דכתיב {{צ|רגליה יורדות מות}} {{מקור|משלי ה ה}}. {{צ|יורדות}} למאן? לההוא אתר דאקרי {{צ|מות}}. ועל דא - חוה גרמת מותא לכל עלמא, רחמנא לשזבינן. 


תא חזי, כתיב {{צ|כן דרך אשה מנאפת וגו'}} {{ממ|משלי|ל|ב}}, והא אוקימנא. אבל {{צ|כן דרך אשה מנאפת}} - דא הוא מלאך המות. והכי הוא והכי אקרי. {{צ|אכלה ומחתה פיה}} - אוקידת עלמא בשלהובי, וקטלת בני נשא עד לא מטא זמנייהו. {{צ|ואמרה לא פעלתי און}} - דהא דינא בעא עלייהו ואשתכחו בחובין, ובדינא קשוט מיתו. 

בשעתא דעבדו ישראל ית עגלא ומיתו כל אינון אוכלוסין, הוה מלאך המות אשתכח ביני נשי בגו משרייתא דישראל. כיון דאסתכל משה דהא מלאך המות אשתכח ביני נשי ומשרייתא דישראל בינייהו - מיד כניש לכל גוברין לחודייהו. הדא הוא דכתיב {{צ|ויקהל משה את כל עדת בני ישראל}} - אלין גוברין, דכניש לון ואפריש לון לחודייהו. ומלאך המות לא הוה מתפרש מגו נשין עד דאתוקם משכנא, דכתיב {{צ|ויקם משה את המשכן}}. 

ואפילו בשעתא דנשין הוו מייתין נדבה למשכנא - לא הוה מתעדי מבינייהו. עד דחמא משה ויהב לגוברין עיטא דלא ייתון בחבורא חדא עמהון, ולא יתחזון אנפין באנפין אלא לבתר כתפייהו. הדא הוא דכתיב {{צ|ויבאו האנשים על הנשים}}. &quot;ויביאו&quot; לא כתיב אלא {{צ|ויבאו}} - בארחא חדא לא הוו אזלין אלא לבתר כתפייהו, בגין דמלאך המות לא אתפרש מבינייהו עד דאתוקם משכנא. 

תא חזי, לא אשתכח ביני נשי בפחות משבע נשים ולא פחות מעשר. ובארחא באתגליא - בשבע אשתכח ובעי דינא, בעשר אסטי לקטלא. ובגין דאשתכח בינייהו בארחא באתגליא כתיב {{צ|ויבאו האנשים על הנשים}}. 

ואסתמרו כל ההוא יומא כלהו חברייא ואשתדלו באורייתא.


פתח רבי שמעון ואמר: {{צ|ויאמר יהו&quot;ה אל נח בא אתה וכל ביתך אל התבה}} {{מקור|בראשית ז א}}. האי קרא אוקימנא, אבל תא חזי, וכי לא יכיל קודשא בריך הוא לנטרא ליה לנח באתר חד בעלמא? דיהא &lt;קטע סוף=דף קצו ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצז|א}}&lt;קטע התחלה=דף קצז א/&gt;מבול בכל עלמא ולא יהא בההוא אתר, כמה דכתיב בגדעון {{מקור|שופטים ו א}} {{צ|ויהי חורב אל הגזה לבדה}}?! או לנטרא ליה בארעא דישראל דכתיב בה  {{צ|לא גשמה ביום זעם}} {{מקור|יחזקאל כב כד}} - דלא נחתו עלה מי טופנא. 

אלא כיון דמחבלא נחת לעלמא - מאן דלא סגיר גרמיה ואשתכח קמיה באתגלייא - אתחייב בנפשיה; דאיהו קטיל גרמיה. מנא לן? מלוט, דכתיב  {{צ|המלט על נפשך אל תביט אחריך}} {{מקור|בראשית יט י}}. מאי טעמא {{צ|אל תביט אחריך}}? בגין דמחבלא אזיל בתר כתפוי, ואי אהדר רישיה ואסתכל ביה אנפין באנפין - יכיל לנזקא ליה. ועל דא כתיב {{צ|ויסגור יהו&quot;ה בעדו}} {{ממ|בראשית|ז|טז}}, דלא יתחזי קמי מחבלא, ולא ישלוט עליה מלאך המות. 

ועד דהוו טמירין - מיתו תליסר גוברין במתא. אמר רבי שמעון: בריך רחמנא דלא אסתכל בדיוקנייכו מלאך המות!


{{צ|ויקהל משה וגו'}} - אהדר לון כמלקדמין עובדא דמשכנא. אמר רבי חייא, כלא כמה דאתמר, ועובדא דמשכנא לא אתעביד אלא מישראל בלחודייהו, ולא מאינון ערב רב. בגין דאינון ערב רב אמשיכו ליה למלאך המות לנחתא לעלמא, כיון דאסתכל משה ביה, אשדי לאינון ערב רב לבר, וכניש לון לישראל בלחודייהו. הדא הוא דכתיב {{צ|ויקהל משה וגו'}}. 

רבי שמעון פתח: {{צ|מי עלה שמים וירד, מי אסף רוח בחפניו, מי צרר מים בשמלה, מי הקים כל אפסי ארץ, מה שמו ומה שם בנו כי תדע}} {{מקור|משלי ל ד}}. האי קרא הא אוקימנא, וכמה סמכין אית ביה, וכלא בקודשא בריך הוא אתמר דאיהו כלא. ואתמר {{צ|מה שמו ומה שם בנו כי תדע}} - דא קודשא בריך הוא. {{צ|מה שמו}} - יהו&quot;ה. {{צ|ומה שם בנו}} - ישראל, דכתיב {{צ|בני בכרי ישראל}} {{מקור|שמות ד כב}}, והא אוקימנא. 

{{צ|מי עלה שמים}} - הא אוקמוה דא משה דכתיב {{צ|ואל משה אמר עלה אל יהו&quot;ה}} (שם כד יב). {{ש}}
דבר אחר: {{צ|מי עלה שמים}} - דא אליהו דכתיב ביה {{צ|ויעל אליהו בסערה השמים}} {{מקור|מלכים ב ב יא}}. וכי היך יכיל אליהו לסלקא לשמים? והא כלהו שמים לא יכלין למסבל אפילו גרעינא כחרדל מגופא דהאי עלמא - ואת אמרת {{צ|ויעל אליהו בסערה השמים}}?! אלא כמה דאת אמר  {{צ|וירד יהו&quot;ה על הר סיני}} {{מקור|שמות יט ב}} וכתיב {{צ|ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר}} {{ממ|שמות|כד|יח}} - וכי קודשא בריך הוא דהוה בטורא דסיני וכתיב {{צ|ומראה כבוד יהו&quot;ה כאש אוכלת בראש ההר}} (שם יז) - איך יכיל משה לסלקא גביה? אלא במשה כתיב {{צ|ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר}} - דעאל גו עננא כמאן דאתלבש בלבושא. הכי נמי אתלבש בעננא ועאל בגויה. ובעננא אתקריב לגבי אשא ויכיל למקרב. אוף הכי אליהו דכתיב {{צ|ויעל אליהו בסערה השמים}} - דעאל בההיא סערה ואתלבש ביה בההיא סערה, וסליק לעילא. 

ורזא אשכחנא בספרא דאדם קדמאה דאמר באינון תולדות דעלמא רוחא חדא יהא דיחות לעלמא בארעא ויתלבש בגופא ואליהו שמיה. ובההוא גופא יסתלק ואשתליל מגופיה וישתאר בסערה, וגופא דנהורא אחרא יזדמן ליה למהוי גו מלאכי. וכד יחות - יתלבש בההוא גופא דישתאר בההוא עלמא. ובההוא גופא יתחזי לתתא, ובגופא אחרא יתחזי לעילא. ודא איהו רזא ד{{צ|מי עלה שמים וירד}} - לא הוה בר נש דסליק לשמיא רוחא דיליה ונחית לבתר לתתא בר אליהו, דאיהו סליק לעילא ונחית לתתא. 


דבר אחר: {{צ|מי עלה שמים}} - דא אליהו. {{צ|וירד}} - דא יונה דנחת ליה נונא גו תהומי לעמקי ימא. יונה מחילא דאליהו קא אתא; אליהו סליק, יונה נחית. דא שאיל נפשיה למימת, ודא שאיל נפשיה למימת. ובגין כך אקרי {{צ|בן אמתי}} וכתיב {{צ|ודבר יהו&quot;ה בפיך אמת}} {{מקור|מלכים א יז כ}}. 

{{צ|מי צרר מים}} - דא אליהו דצריר צרורא דמיא בעלמא, ולא נחתו טלא ומטרא דשמיא. {{צ|בשמלה}} - דא אליהו, דהוה מחי &lt;קטע סוף=דף קצז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קצז ב/&gt;באדרתיה למעבד נסין. {{צ|מי אסף רוח בחפניו}} - דא אליהו, דאהדר רוחא דבר נש לגו מעוי. {{צ|מי הקים כל אפסי ארץ}} - דא אליהו דלבתר דצרר מים ואומי על  שמיא - לבתר אהדר בצלותיה ואוקים כל עלמא ונחית מטרא ואתיהיב מזונא לכלא. {{צ|מה שמו}} - דא אליהו. {{צ|ומה שם בנו}} - דא אליהו. {{צ|מה שמו}} - כד סליק לעילא, אליהו. {{צ|ומה שם בנו}} - כד נחית לתתא ואתעביד שליחא למעבד נסין, אליהו שמיה. 


דבר אחר: {{צ|מי עלה שמים}} - דא קודשא בריך הוא כמה דאוקימנא. ורזא דמלה '''מ&quot;י''', והא אוקימנא. והכא איהו רזא דרתיכא עלאה - ארבע סטרין דעלמא דאינון יסודי קדמאי דכלא. וכלהו תליין בההוא אתר עלאה דאקרי '''מ&quot;י''' כמה דאתמר. 

תא חזי, כד קיימא שעתא דרעותא קמי קודשא בריך הוא ליחדא רתיכא עלאה  ברתיכא תתאה למהוי כלא חד - כדין קלא נפיק מההוא אתר עלאה קדישא דאקרי 'שמים', וכניש כל אלין קדישין דלתתא, וכל אינון רברבן קדישין ומשריין עלאין, למהוי כלהו זמינין כחדא. הדא הוא דכתיב {{צ|ויקהל משה}} - דא רזא דשמים, {{צ|את כל עדת בני ישראל}} - אלין אינון תריסר משריין עלאין קדישין. 

{{צ|ויאמר אליהם}}, ומאי קאמר? {{צ|זה הדבר וגו' קחו מאתכם תרומה}} - אתתקנו כלכון לסלקא עלייכו ולמיטל עלייכו יקרא דכרסייא קדישא לסלקא לעילא. אפרישו מנייכו אינון יקרין, אינון רברבין עלאין, לסלקא לההיא תרומה, רזא דכרסייא קדישא לאתחברא באבהן. דהא מטרוניתא לא אתחזי למיתי לבעלה אלא באינון בתולתן עולמתהא, דייתון עמה ומדברן לה עד דמטת לבעלה. כמה דאת אמר {{צ|בתולות אחריה רעותיה וגו'}} {{מקור|תהלים מה טו}}. וכל כך למה? למיתי לאתחברא בבעלה.

{{צ|כל נדיב לבו}} - אלין אינון ארבע משריין עלאין, דבכללא דלהון כלילן כל אינון שאר משריין. ואלין אינון דנפקן באבהן עלאין דאקרון 'נדיבים', כמה דאוקמוה, דכתיב {{צ|כרוה נדיבי עם}} {{מקור|במדבר כא יח}} - אלין אבהן. 

{{צ|יביאה}} - &quot;יביאוה&quot; לא כתיב אלא {{צ|יביאה}} - ליחדא כלא כחדא. וכן &quot;יביא&quot; לא כתיב אלא {{צ|יביאה}} - לסלקא לה לגבי בעלה ביקרא כמה דאצטריך. {{צ|את תרומת יהו&quot;ה}} - {{צ|את}} לאסגאה כל אינון משריין עלאין אחרנין, לאתחברא כלא כחדא, ואינון תריסר בכללא חדא. 

{{צ|זהב, וכסף, ונחושת, תכלת, וארגמן, ותולעת שני, ושש, ועזים, וערת אילים מאדמים וערת תחשים, ועצי שטים, ושמן למאר, ובשמים המשחה ולקטרת הסמים}} - אלין אינון תריסר משריין עלאין, דכלילן כלהו כחדא, בכללא דארבע דאקרון 'חיות הקדש' כמה דאתמר. וכלהו אלין סלקין לכרסייא קדישא לאעלא לה לעילא לאתחברא בבעלה, בגין למהוי כלא חד, בגין דישתכח עמה ביקרא עלאה. כדין יתיב מלכא עלאה על כורסייא קדישא ואתחברא אתתא בבעלה למהוי כלא חד, וכדין איהו חדוותא דכלא. 

תא חזי, הכא שארי לממני זהב בקדמיתא וכסף לבתר; בגין דהאי חשבנא מתתא. אבל כד אתי לממני מחושבנא דרתיכא דלעילא - שארי לממני מימינא בקדמיתא ולבתר מן שמאלא. מנלן? דכתיב {{צ|לי הכסף ולי הזהב}} {{מקור|חגי ב ח}} - כסף בקדמיתא ולבתר הזהב. וברתיכא דלתתא שארו משמאלא ולבתר מימינא, דכתיב {{צ|זהב וכסף ונחשת}} - זהב בקדמיתא ולבתר כסף. 

וכל אינון רתיכין אקרון {{צ|נדיב לב}}. {{צ|כל}} - לאכללא כל שאר רתיכין. {{צ|לב}} - מאי {{צ|לב}}? היינו רזא דכתיב {{צ|וטוב לב משתה תמיד}} {{מקור|משלי טו טו}}. ודא איהו לבא דכלא. ודא כרסייא קדישא. ועל דא אקרון &lt;קטע סוף=דף קצז ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצח|א}}&lt;קטע התחלה=דף קצח א/&gt;'לב' - {{צ|כל נדיב לב}}. כמה דאוקימנא, דארבע משריין אלין כללא דכלהו, אקרון ברזא חדא {{צ|נדיב לב}}. 

{{צ|תרומת יהו&quot;ה}} - דא כרסייא קדישא. ובגין דארימו לה לעילא וסלקין לה לעילא אקרי {{צ|תרומת יהו&quot;ה}}. ועל דא כד חמא יחזקאל רזא דחיות דהוו סלקין - לא חמא מהו דסלקין, בגין דאיהי סלקא לגבי מלכא עלאה בגניזו בטמירא ביקרא עלאה.

{{צ|וכל חכם לב בכם}} - אלין אינון שתין מקורין דאשקייא עלמא, ומנהון אתשקי. {{צ|יבאו}} - אמאי {{צ|יבאו}}? אלא דייתון למנקט מעם גנזא דחיין. {{צ|יבאו}} ולבתר {{צ|ויעשו}} מה דקודשא בריך הוא פקיד לון לאהנאה עלמא.


{{צ|קחו מאתכם תרומה ליהו&quot;ה}}. {{ש}}
רבי יהודה פתח, {{צ|הלא פרוס לרעב לחמך וגו'}} {{מקור|ישעיה נח ז}}. תא חזי זכאה חולקיה דבר נש כד מסכנא אערע לגביה, דההוא מסכנא דורונא דקודשא בריך הוא הוי דשדר ליה. מאן דמקבל ליה לההוא דורונא בסבר אנפין - זכאה חולקיה! 

תא חזי, מאן דחייס למסכנא ואתיב ליה נפשיה - קודשא בריך הוא סליק עליה כאילו הוא ברא לנפשיה. ועל דא אברהם דהוה חייס לכל בני עלמא - סליק עליה קודשא בריך הוא כאילו הוא ברא לון, דכתיב {{צ|ואת הנפש אשר עשו בחרן}} {{מקור|בראשית יב ה}}, ואף על גב דהא אוקימנא. 

{{צ|הלא פרוס}} - מאי {{צ|פרוס}}? למפרס ליה מפה בנהמא ומזונא למיכל. דבר אחר: {{צ|הלא פרוס}} - כמה דאת אמר {{צ|פריס פריסת וגו'}} {{מקור|דניאל ה כח}}, דבעי למפרס פריסין דנהמא קמיה בגין דלא לכסיף, ויפרוס קמיה בעינא טבא. 

{{צ|לחמך}}. &quot;לחם&quot; לא כתיב אלא {{צ|לחמך}} - ההוא דילך מממונך. ולא דגזילו ולא דעשק ולא דגנבה, דאי הכי לאו זכותא הוא, אלא ווי ליה דאתי לאדכרא חובוי.  כגוונא דא - {{צ|קחו '''מאתכם''' תרומה}} - לארמא ממה דלכון, ולא מעשק ולא מגזל ולא מגנבה, והא אוקמוה. 


רבי חייא ורבי יצחק ורבי יוסי הוו אזלי בארחא. עד דהוו אזלי פגע בהו רבי אבא. אמר רבי חייא ודאי שכינתא בהדן! {{ש}}
כד מטא לגבייהו, אמר רבי אבא, כתיב {{צ|מן היום אשר הוצאתי את עמי את ישראל ממצרים, לא בחרתי בעיר מכל שבטי ישראל, ואבחר בדוד וגו', לבנות בית להיות שמי שם}} {{מקור|מלכים א ח טז}}. האי קרא לאו רישיה סיפיה, ולאו סיפיה רישיה! דכתיב {{צ|לא בחרתי בעיר...ואבחר בדוד}} - מאי האי עם האי?! &quot;ואבחר בירושלם&quot; מבעי ליה! 

אלא כד קודשא בריך הוא אית רעותא קמיה למבני קרתא - אסתכל בקדמיתא בההוא רישא דנהיג עמא דקרתא, ולבתר בני קרתא ואייתי לעמא ביה. הדא הוא דכתיב {{צ|לא בחרתי בעיר}} עד דאסתכלנא בדוד למהוי רעיא על ישראל. בגין דמתא וכל בני מתא כלהו קיימין ברעיא דנהיג לעמא. אי רעיא איהו טבא - טב ליה, טב למתא, טב לעמא! ואי רעיא איהו בישא - ווי ליה, ווי למתא, ווי לעמא! 

והשתא אסתכל קודשא בריך הוא בעלמא, וסליק ברעותיה למבני ליה, ואוקים ברישא דדרא לרבי שמעון, וחבריה למיקם קמיה! 

מלתא חדתא שמענא! פתח ואמר {{צ|אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על יהו&quot;ה אלהי&quot;ו}} {{מקור|תהלים קמו ה}}. וכי אל יעקב ולא אל אברהם ולא אל יצחק?! אלא {{צ|אל יעקב}} בגין דיעקב לא אתרחיץ באבוהי ולא באמיה כד ערק קמי אחוי ואזל יחידאי בלא ממונא, כמה דאת אמר {{צ|כי במקלי עברתי את הירדן הזה}} {{מקור|בראשית לב יא}}. ואיהו אתרחיץ ביה בקודשא בריך הוא, דכתיב {{צ|אם יהיה אלהי&quot;ם עמדי ושמרני וגו'}} (שם כח כ). וכלא שאיל מקמיה דקודשא בריך הוא ויהב ליה. 

{{צ|שברו על יהו&quot;ה אלהי&quot;ו}}. {{צ|שברו}}, ולא אמר 'תקותו' ולא 'בטחונו', אלא {{צ|שברו}}. אל תקרי {{צ|שׂברו}} אלא {{צ|שׁברו}} - דניחא להו לצדיקייא לתברא גרמייהו, ולאתברא תבירו על תבירו. וכלא {{צ|על יהו&quot;ה אלהי&quot;ו}}, כמה דאת אמר {{צ|כי עליך הורגנו כל היום}} {{מקור|תהלים מד כג}}, &lt;קטע סוף=דף קצח א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קצח ב/&gt; {{צ|כי עליך נשאנו חרפה}} {{מקור|תהלים סט ח}}. 

כגוונא דיעקב דכתיב {{צ|וירא יעקב כי יש שבר במצרים}} {{מקור|בראשית מב א}}, דהא תבירו דגלותא חמא דהוה ליה במצרים, ושוי תוקפיה בקודשא בריך הוא. ובנוי דיעקב סבלו תבירו דגלותא, ולא אשתנו מגו רזא דמהימנותא דאבהתהו, ושמא דקודשא בריך הוא הוה בגלותא רגילא בפומייהו. ועל דא כתיב במשה {{צ|ואמרו ל'''י'''' מ'''ה'''' שמ'''ו'''' מ'''ה''''}} {{מקור|שמות ג יג}} - בגין דהוו ידעי ליה ולא אנשו ליה לעלמין, וסבלו תבירו דגלותא על קודשא בריך הוא. ובגין כך זכי לפורקנין ולנסין ולאתוון סגיאין. 

ואתון קדישין עליונין! דסבלין תבירו דגופא מאתר לאתר על קודשא בריך הוא - על אחת כמה וכמה דזכאין אתון למעבד לכו נסין ופורקנין, ותזכון לחיי עלמא דאתי! 

אזלו כלהו כחדא.

פתח ואמר, {{צ|קחו מאתכם תרומה ליהו&quot;ה כל נדיב לבו יביאה וגו'}}. תא חזי, בשעתא דבר נש שוי רעותיה לגבי פולחנא דמאריה - ההוא רעותא סליק בקדמיתא על לבא, דאיהו קיומא ויסודא דכל גופא. לבתר סליק ההוא רעותא טבא על כל שייפי גופא. ורעותא דכל שייפי גופא ורעותא דלבא מתחבראן כחדא, ואינון משכין עלייהו זיהרא דשכינתא לדיירא עמהון, וההוא בר נש איהו חולקא דקודשא בריך הוא הוי. הדא הוא דכתיב {{צ|קחו מאתכם תרומה}} - מאתכם הוה אמשכותא לקבלא עלייכו ההיא תרומה, למהוי חולקא ליהו&quot;ה. 

ואי תימא דלאו ברשותיה דבר נש קיימא מלה -- תא חזי מה כתיב {{צ|כל נדיב לבו יביאה את תרומת יהו&quot;ה}} - כל נדיב לבו ודאי. מאן דיתרעי לביה - ימשיך לה לשכינתא לגביה. הדא הוא דכתיב {{צ|יביאה}} - אף על גב דאיהי באסתלקותא לעילא - {{צ|יביאה}} מאתר עלאה לאמשכא לדיירא עמיה. 
וכד תיתי לאשראה עמיה - כמה ברכאן וכמה עותרא תיתי עמה! הדא הוא דכתיב {{צ|זהב וכסף ונחשת}}; לא יחסר ליה כל עתרא דעלמא. דא לשאר בני עלמא - אבל אתון קדישין עליונין - {{צ|קחו מאתכם תרומה ליהו&quot;ה}}! 

אמר רבי חייא: מאן דשרי לארמא - הוא ירים!

פתח רבי אבא ואמר, {{צ|ויאמר יהו&quot;ה לדג}} {{מקור|יונה ב יא}} - וכי באן אתר אמר ליה? אלא בשעתא דברא קודשא בריך הוא עלמא, בעובדא דבראשית ביומא חמישאה ברא נוני ימא, כדין פקיד ואמר דיהא זמין חד נונא למבלע ליונה ויהא במעוי תלתא יומין ותלת לילון, ולבתר דירמי ליה לבר. 

ולא דא בלחודוי, אלא כל מה דעבד קודשא בריך הוא בעובדא דבראשית - בכלא אתני עמיה. 
* ביומא קדמאה ברא שמיא - אתני עמהון דיסליק לאליהו השמימה בגו סערה, וכן הוה, דכתיב {{צ|ויעל אליהו בסערה השמים}} {{מקור|מ&quot;ב ב יא}}. 
* בההוא יומא ברא נהורא, ואתני עמיה דיחשיך לשמשא במצרים תלתא יומין, דכתיב {{צ|ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים}} {{מקור|שמות י כב}}. 

* ביומא תניינא ברא רקיעא דיהא מפריש בין מיא למיא, כדכתיב {{צ|ויאמר אלהי&quot;ם יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים}} {{מקור|בראשית א ו}}. ואתני עמהון קודשא בריך הוא דמיא יהון מפרישין לישראל בין טומאה לטהרה, לאתדכאה בהו, וכך הוה. 

* ביומא תליתאה אפיק ארעא מגו מיא, ואכניש למיא, ועבד מההוא כנישו דאתכנשו לאתר חד - ימא. ואתני בימא למעבר לישראל בגויה ביבשתא, ולמטבע למצראי, וכך הוה, דכתיב {{צ|וישב הים לפנות בקר לאיתנו}} {{מקור|שמות יד כז}} - אל תקרי {{צ|לאיתנו}} אלא '''לתנאו'''; למה דאתני עמיה קודשא בריך הוא בעובדא דבראשית. 
* תו אתני בארעא דתפתח ית פומהא במחלקותא דקרח, ותבלע לקרח ולכל כנישתיה, וכך הוה, דכתיב {{צ|ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת קרח}} {{מקור|במדבר טז לב}}. 

* ביומא רביעאה ברא שמשא וסיהרא, דכתיב {{צ|יהי מארת ברקיע השמים}} {{מקור|בראשית א יד}}. ואתני עם שמשא למהוי קאים בפלגו שמיא ביומי דיהושע&lt;קטע סוף=דף קצח ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצט|א}}&lt;קטע התחלה=דף קצט א/&gt;דכתיב {{צ|ויעמוד השמש בחצי השמים}} {{מקור|יהושע י יג}}. אתני בכוכביא למעבד קרבא בסיסרא, דכתיב {{צ|הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא}} {{מקור|שופטים ה ב}}. 

* ביומא חמישאה ברא נוני ימא ועופי דשמיא. אתני בעופי למיזן עורבים לאליהו בזמנא דעצר לשמיא, דכתיב {{צ|ואת העורבים צויתי לכלכלך שם}} {{מקור|מלכים א יז ד}} - {{צ|צויתי}} דייקא. ואתני בנונא ימא לאזדמנא נונא חד למבלע ליה ליונה ולאשדאה ליה לבר. 

*ביומא שתיתאה ברא לאדם, ואתני עמיה דתפוק מניה אתתא דתיזון לאליהו, דכתיב  {{צ|הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך}} {{ממ|מ&quot;א|יז|ט}} - {{צ|הנה צויתי}} מיומא דאתברי עלמא. 

וכן בכל עובדא ועובדא דאתחדש בעלמא - קודשא בריך הוא פקיד ההוא עובדא מיומא דאתברי עלמא. אוף הכא, {{צ|ויאמר יהו&quot;ה לדג}} - {{צ|ויאמר}} - משית יומין דבראשית קאמר ליה. 


הכא אית לן סמך בעלמא, על עובדין דבני נשא בהאי עלמא. יונה דנחת לספינה - דא איהי נשמתא דבר נש דנחתא להאי עלמא למהוי בגופא דבר נש. אמאי אתקרי '''יונה'''? בגין דכיון דאשתתפת בגופא - כדין איהי יונה בהאי עלמא, כמה דאתמר {{צ|ולא תונו איש את עמיתו}} {{מקור|ויקרא כה יז}}. וכדין בר נש אזיל בהאי עלמא, כספינה בגו ימא רבא דחשיבת לאתברא, כמה דאת אמר {{צ|והאניה חשבה להשבר}} {{מקור|יונה א ד}}. 

ובר נש כד איהו בהאי עלמא חטי וחשיב דערק מקמי מאריה ולא אשגח בההוא עלמא - וכדין אטיל קודשא בריך הוא {{צ|רוח סערה}} תקיפא, דא איהי גזירת דינא דקיימא תדיר קמי קודשא בריך הוא, ובעאת דינא דבר נש מקמיה. ודא איהו דקא מטי לספינה, ואדכר חובוי דבר נש לאתפסא ליה. כיון דאתפס בר נש על ידא דההיא סערה בבי מרעיה מה כתיב {{צ|ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם}}? אף על גב דבר נש בבי מרעיה - נשמתא לא אתערת לאתבא קמי מאריה למפרק חובוי! 

מה כתיב {{צ|ויקרב אליו רב החובל}}? מאן {{צ|רב החובל}}? דא יצר טוב דאיהו מנהיג כלא. {{צ|ויאמר לו מה לך נרדם קום קרא אל אלה&quot;יך וגו'}} - לאו שעתא הוא למדמך, דהא סלקין לך לדינא על כל מה דעבדת בהאי עלמא. תוב מחובך! אסתכל במלין אלין ותוב למארך! 
* {{צ|מה מלאכתך}} דאת עסקת בה בהאי עלמא, ואודי עלה קמי מארך. 
* {{צ|ומאין תבא}} - אסתכל מאין באת, מטפה סרוחה, ולא תתגאי קמיה. 
* {{צ|מה ארצך}} - אסתכל דהא מארעא אתבריאת ולארעא תיתוב. 
* {{צ|ואי מזה עם אתה}} - אסתכל אי אית לך זכו דאבהן דיגין עלך. 

כיון דסלקין ליה לדינא בבי דינא דלעילא, ההיא סערה דאיהי גזרת דינא דסעיר עליה דבר נש, תבעת מן מלכא למידן אינון תפיסין דמלכא, וכלהו אתיין חד חד קמיה. ביה שעתא אתקריבו בי דינא. אית מנהון דפתחי בזכות, ואית מנהון דפתחי בחובה. וגזרת דינא תבעת דינא. ואי ההוא בר נש לא זכי בדינא מה כתיב? {{צ|ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה ולא יכלו}} - משתדלין אינון דאורו זכותיה לאתבא ליה להאי עלמא, ולא יכלו. מאי טעמא? {{צ|כי הים הולך וסוער עליהם}} - גזרה דדינא אזיל וסעיר בחובוי דבר נש ואתגבר עלייהו. 

כדין נחתין עליה תלת שליחן ממנן. חד דכתיב כל זכוון וכל חובין דעבד בר נש בהאי עלמא, וחד דעביד חושבן יומוי, וחד דהוה אזיל עמיה כד הוה במעי אמיה. והא אוקימנא דגזרת דינא לא שכיך עד ההוא זמנא דכתיב {{צ|וישאו את יונה}}. {{צ|וישאו}} - כד נטלי ליה מביתיה לבי קברי - כדין מכרזי עלוי. אי איהו זכאה - מכרזי עליה ואמרי הבו יקר לדיוקנא דמלכא! {{צ|יבא שלום ינוחו על משכבותם הלך נכחו}} {{מקור|ישעיה נז ב}}. מנא לן? דכתיב {{צ|והלך לפניך צדקך כבוד יהו&quot;ה יאספך}} (שם נח ח).&lt;קטע סוף=דף קצט א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ב|קצט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קצט ב/&gt; ואי חייבא איהי - מכריזי עליה ואמרו ווי ליה לפלניא! טב ליה דלא יתברי! כדין מה כתיב? {{צ|ויטלהו אל הים ויעמוד הים מזעפו}} - כד עאלין ליה לבי קברי דאיהו אתר דדינא - כדין גזרת דינא דהוה סעיר שכיך מזעפיה. 

ונונא דבלע ליה דא איהו קברא. מה כתיב? {{צ|ויהי יונה במעי הדג}} - מעוי דדג דא איהו בטן שאול. מנלן? דכתיב {{צ|מבטן שאול שועתי}} {{מקור|יונה ב ג}}. ואיהו במעי דנונא הוה וקארי ליה בטן שאול. {{צ|שלשה ימים ושלשה לילות}} - אלין תלת יומין דבר נש בקברא ואתבקעו מעוי. לבתר תלתא יומין ההוא טנופא אתהפך על אנפוי ואומר לו {{צ|טול מה דיהבית בי! אכלת ושתית כל יומא ולא יהבת למסכני. וכל יומך הוו כחגין וכמועדין, ומסכני הוו כנפין דלא אכלו בהדך. טול מה דיהבת בי!}}. הדא הוא דכתיב {{צ|וזריתי פרש על פניכם וגו'}} {{מקור|מלאכי ב ג}}, והא אוקימנא. 

לבתר דא, מתלתא יומין ולהלאה - כדין אתדן בר נש; מעינוי, מידוי, ומרגלוי. ואוקמוה עד תלתין יומין. כל אינון תלתין יומין אתדנו נפשא וגופא כחדא, ובגיני כך אשתכח נשמתא לתתא בארעא דלא סלקת לאתרה, כאתתא דיתבת לבר כל יומי מסאבותא. לבתר - נשמתא סלקא וגופא אתבלי בארעא, עד ההוא זמנא דיתער קודשא בריך הוא למיתייא. וזמינא קלא חדא לאתערא בבי קברי ויימא {{צ|הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל}} {{מקור|ישעיה כו יט}}. אימתי יהא דא? בזמנא דיתעבר מלאך המות מעלמא, דכתיב {{צ|בלע המות לנצח וגו'}} {{ממ|ישעיהו|כה|ח}}. כיון דבלע המות לנצח - לבתר {{צ|ומחה יהו&quot;ה אלהי&quot;ם דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ}}. 

כדין כתיב {{צ|ויאמר יהו&quot;ה לדג ויקא את יונה אל היבשה}}. כיון דאתער ההוא קלא ביני קברי - כדין כל קברייא יקיאו לאינון מתייא דבהון לבר. הדא הוא דכתיב {{צ|וארץ רפאים תפיל}} {{ממ|ישעיהו|כו|יט}}. מה {{צ|תפיל}}? דיקיא לו לבר. {{צ|רפאים}} - מהו {{צ|רפאים}}? דקבילו אסוותא כמלקדמין, ואתסיאו גרמין בגרמין, ואלין אקרון 'רפאים'.  

ואי תימא הא כתיב {{צ|רפאים בל יקומו}} (שם כו יד)?! אלא ודאי כל עלמא יתסון גרמין בבי קברי! אבל מנהון יקומון, ומנהון לא יקומון. ועל דא כתיב {{צ|רפאים בל יקומו}}. זכאה חולקהון דישראל דכתיב בהו {{צ|נבלתי יקומון}}! 

ובהאי נונא אשכחנא מלין לאסוותא דכל עלמא. האי נונא כיון דבלע ליונה - מת. וביה הוה יונה תלתא יומין. לבתר אתקיים כמלקדמין ואקי ליונה לבר, והא אוקמוה, דכתיב {{צ|ויתפלל יונה אל יהו&quot;ה אלה&quot;יו ממעי הדגה}}. כתיב הכא {{צ|הדגה}} וכתיב התם {{צ|והדגה אשר ביאור מתה}} {{מקור|שמות ז כא}}, והא אוקמוה. כגוונא דא זמינת ארעא דישראל לאתערא בקדמיתא, ולבתר {{צ|וארץ רפאים תפיל}}. 

והא אוקימנא, דשבעה דינין יחלפון עליה דבר נש כד נפיק מהאי עלמא. 
* '''חד''' ההוא דינא עלאה כד נפיק רוחא מן גופא, 
* '''ב'''' כד עובדוי ומלוי אזלין קמיה ומכרזי עלוי, 
* '''ג'''' כד עייל לקברא, 
* '''ד'''' דינא דקברא, 
* '''ה'''' דינא דתולעתא, 
* '''ו'''' דינא דגיהנם, 
* '''ז'''' דינא דרוחא דאזלא ושאטת בעלמא, ולא אשכחת אתר נייחא עד דישתלים עובדוי. 


בגין דא בעי בר נש לאסתכלא תדיר בעובדוי, ויתוב קמי מאריה. וכד אסתכל דוד מלכא בדינין אלין דבר נש - אקדים ואמר {{צ|ברכי נפשי את יהו&quot;ה}} {{מקור|תהלים קד א}} - עד לא תפוק מן עלמא, בעוד דאנת אשתכחת עם גופא. {{צ|וכל קרבי את שם קדשו}} - אינון שייפא גופא דמשתתפי כחדא ברוחא. השתא דתשתכחון עמה - אקדימו לברכא שמא קדישא עד לא ימטי זמנא דלא תיכלון לברכא ולאתבא בתיובתא! ועל דא אמר {{צ|ברכי נפשי את יהו&quot;ה הללויה}}. 

אתו אינון חברייא ונשקו רישיה. &lt;קטע סוף=דף קצט ב/&gt;


{{ממ זהר משולב|ב|ר|א}}&lt;קטע התחלה=דף ר א/&gt;רבי חייא פתח ואמר {{צ|קחו מאתכם תרומה ליהו&quot;ה}}. תא חזי, קודשא בריך הוא כד ברא עלמא - לא ברא ליה אלא בגין דייתון ישראל ויקבלון אורייתא. באורייתא אתברי עלמא ועל אורייתא קיימא. הדא הוא דכתיב {{צ|אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי}} {{מקור|ירמיה לג כה}}. 

אורייתא איהי ארכא דחיי בהאי עלמא, וארכא דחיי בעלמא דאתי. וכל מאן דאשתדל באורייתא כאילו אשתדל בהיכליה דקודשא בריך הוא; דהיכליה עלאה דקודשא בריך הוא אורייתא איהי. וכד בר נש עסיק באורייתא - קודשא בריך הוא קאים תמן ואצית לקליה, כמה דכתיב {{מקור|מלאכי ג טז}} {{צ|ויקשב יהו&quot;ה וישמע וגו'}}. ואשתזיב בר נש מתלת דינין - מדינא דהאי עלמא, ומדינא דמלאך המות דלא יכיל לשלטאה עליה, ומדינא דגיהנם. 

{{צ|ויכתב ספר זכרון}} - מאי איהו? אלא אית 'ספר' לעילא ואית 'ספר' לתתא. {{צ|זכרון}} - את קיימא קדישא, דנטיל וכניש לגביה כל חיין דלעילא. {{צ|ספר זכרון}} - תרין דרגין דאינון חד. ורזא דא '''שם יהו&quot;ה'''. '''שם'''  חד, '''יהו&quot;ה''' חד. וכלא מלה חדא. 

בגין דאית שם ואית שם. 'שם לעילא' דאיהו  אקרי 'שם' ממה דלא ידיע ולא אתרמיז בידיעה כלל, ודא אקרי {{צ|נקודה עלאה}}. 'שם לתתא' דאקרי 'שם' - {{מקור|דברים ד לב}} {{צ|מקצה השמים ועד קצה השמים}} - בגין ד{{צ|קצה השמים}} אקרי 'זכרון', והאי 'שם' איהו {{צ|נקודה דלתתא}}, דאיהו 'שם' מההוא 'זכרון' דאיהו {{צ|קצה השמים}}; דנטיל כל חיין דלעילא. ודא איהו {{צ|קצה השמים}} דלתתא. ו'שם' דיליה איהי נקודה דלתתא, נקודה דא איהו ספר דקיימא בחושבנא. ודא הוא {{צ|לחושבי שמו}}. {{צ|ספר}} דקאמרן ו{{צ|שם}} - חד מלה הוא בכל סטרין. 

נקודה דא - בגין דקיימא באמצעיתא - איהי עלאה על כל דאתאחדן בה. ושית סטרין אתאחדן ב'ספר' עלאה, ואיהו עלאה עלייהו. שית סטרין אתאחדן בספר תתאה, ואיהו עלאה עלייהו. ועל דא '''ספר עלאה ספר תתאה'''. וכלא אקרי '''תורה'''. מה בין האי להאי? אלא '''ספר עלאה''' איהו '''תורה שבכתב''', בגין דאיהי סתימא ולא קיימא אלא בכתב, דתמן איהו אתר לאתגלאה לתתא. ומאן איהו? עלמא דאתי. '''ספר תתאה''' - דא תורה דאקרי '''תורה שבעל פה''', ומאן איהו {{צ|על פה}}? אלין רתיכין דלתתא דאיהי קיימא עלייהו. ובגין דלאו אינון בכללא דכתיבה דלעילא אקרון {{צ|על פה}}. ותורה דא קיימא {{צ|על פה}} בגין דכתיב {{צ|ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים}} {{מקור|בראשית ב י}}. 

ותורה עלאה אף על גב דאיהי קיימא לעילא - לא אקרי &quot;על הכתב&quot; אלא '''שבכתב''' - דקיימא בכתב. וההוא כתב אתעביד היכלא לגביה, ואיהי קיימא גו ההוא היכלא ואתטמרת תמן. ובגין כך אקרי {{צ|תורה שבכתב}}, ולא &quot;על כתב&quot;. אבל תורה דלתתא איהי קיימא על רתיכהא, ואקרי {{צ|על פה}} - דקיימא עלייהו. ובגין דלא אתחשיבת מלגו מכללא דכתיבה - לא אתעבידו היכלא להאי נקודה כההיא נקודה עלאה. ובגין דקיימא עלייהו אקרי '''תרומה'''. 


תו שמענא מבוצינא קדישא - {{צ|תרומה}} - מהו {{צ|תרומה}}? כמה דאוקימנא '''תרי ממאה'''. תא חזי, כל אינון דרגין קדישין די ברזא דמהימנותא דקודשא בריך הוא אתגלי בהון אינון עשר דרגין, ואינון עשר אמירן כמה דאוקמוה. ואלין עשר סלקין למאה. וכד אצטריך לן להאי נקודה תתאה לארמא לה - אסיר לן לנטלא לה בלחודהא. אלא לה ולבעלה. ואינון '''תרי מאינון מאה''' דקאמרן. בגין דלא אצטריך לאפרשא לון כלל, אלא ליחדא לה ולבעלה, ועל דא אתקרי {{צ|תרומה}} בכללא חדא. 

ותא חזי, בכל יומא כרוזא קארי: כל בני עלמא! בכו קיימא מלה דא! ודא הוא &lt;קטע סוף=דף ר א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|ר|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ר ב/&gt;{{צ|קחו מאתכם תרומה ליהו&quot;ה}}. ואי תימא דקשיא מלה עלייכו - {{צ|כל נדיב לבו יביאה}}. מהו {{צ|יביאה}}? אלא מהכא אוליפנא רזא לצלותא, דבר נש דדחיל למאריה ומכוין לביה ורעותיה בצלותא - אתקין תקונא דלעילא כמה דאוקימנא. בקדמיתא בשירין ותושבחן דקאמרין מלאכין עלאין לעילא, ובההוא סדורא דתושבחן דקא אמרי ישראל לתתא, איהי קשיטת גרמהא ואתתקנת בתקונהא, כאתתא דאתקשטת לבעלה. ובסדורא דצלותא - בההוא תקונא דצלותא דמיושב - אתקינו עולמתהא וכל אינון דילה ומתקשטן כל אינון בהדה. לבתר דאתתקן כלא ואתסדרו - כד מטו ל{{צ|אמת ויציב}} - כדין כלא מתתקנא, איהי ועולמתהא. עד דמטו ל{{צ|גאל ישראל}} - כדין אצטריך למיקם כלא על קיומייהו. 

בגין דכד בר נש מטי ל{{צ|אמת ויציב}} וכלא אתתקן - עולמתהא נטלי לה, ואיהי נטילת גרמה, לגבי מלכא עלאה. כיון דמטו ל{{צ|גאל ישראל}} - כדין מלכא קדישא עלאה נטיל בדרגוי, ונפיק לקבלא לה. ואנן מקמי מלכא עלאה בעינן לקיימא על קיומנא באימתא ברעדה. דהא כדין אושיט ימיניה לגבה, ולבתר שמאליה דשוי לה תחות רישה, ולבתר מתחבקו תרווייהו כחדא בנשיקו. ואלין אינון תלת קדמייתא. ובעי בר נש לשוואה לביה ורעותיה ולכוונא בכל הני תקונין וסדורין דצלותא; פומיה ולביה ורעותיה כחדא. השתא דמלכא עלאה ומטרוניתא אינון בחבורא בחדוה באינון נשיקין - מאן דאצטריך למשאל שאלתין ישאל, דהא כדין שעתא דרעותא איהו. 

כיון דשאיל בר נש שאלתוי מקמי מלכא ומטרוניתא - כדין יתקין גרמיה ברעותיה ולביה לתלתא אחרנין, לאתערא חדוה דטמירו; דהא מאלין תלת אתברכא בדבקותא אחרא. ויתקין בר נש גרמיה למיפק מקמייהו ולאנחא לון בחדוה גניזא דאלין תלת, ועם כל דא דיהא רעותיה דיתברכון תתאי מאינון ברכאן דחדוה טמירא. וכדין אצטריך למנפל על אנפוי ולממסר נפשיה בשעתא דאיהי נקטא נפשין ורוחין - כדין איהי שעתא לממסר נפשיה בגו אינון נפשין דאיהי נקטא, דהא כדין צרורא דחיי איהו כדקא יאות. 

מלה דא שמענא ברזין דבוצינא קדישא, ולא אתייהיב לי רשו לגלאה בר לכו חסידי עליונין! דאי בההיא שעתא - דאיהי נקטא נפשין ורוחין ברעו דדביקותא חדא - איהו ישוי לביה ורעותיה לדא ויהיב נפשיה בדבקותא בההוא רעותא לאכללא לה בההוא דבקותא - אי אתקבלת בההיא שעתא בההוא רעותא דאינון נפשין רוחין ונשמתין דאיהי נקטא - האי איהו בר נש דאתצריר בצרורא דחיי בהאי עלמא ובעלמא דאתי. 

ותו דבעיא לאתכללא מכל סטרין מלכא ומטרוניתא; מלעילא ומתתא. ולאתעטרא בנשמתין בכל סטרין; אתעטרת בנשמתין מלעילא, ואתעטרת בנשמתין מתתא. ואי בר נש יכוין לביה ורעותיה לכל דא וימסר נפשיה מתתא בדביקותא ברעותא כמה דאתמר - כדין קודשא בריך הוא קארי ליה {{צ|שלום}} לתתא, כגוונא דההוא {{צ|שלום}} דלעילא; ההוא דבריך לה למטרוניתא ואכליל לה ואעטר לה בכל עטרין. אוף הכי האי בר נש - קודשא בריך הוא קרי ליה {{צ|שלום}} לתתא כמה דאת אמר {{צ|ויקרא לו יהו&quot;ה שלום}} {{ממ|שופטים|ו|כד}}. וכל יומוי הכי קראן ליה לעילא {{צ|שלום}}, בגין דאכליל ואעטר למטרוניתא לתתא, כגוונא דההוא {{צ|שלום}} לעילא. 

וכד אסתלק ההוא בר נש מהאי עלמא - נשמתיה סלקא ובקעא בכל אינון רקיעין, ולית מאן דימחי בידה. וקודשא בריך הוא קרי לה ואמר {{צ|יבא שלום}} {{מקור|ישעיה נז ב}}. ושכינתא אמרה {{צ|ינוחו על משכבותם וגו'}}. ויפתחון לה &lt;קטע סוף=דף ר ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רא|א}}&lt;קטע התחלה=דף רא א/&gt;תליסר טורי דאפרסמונא דכיא, ולא יהא מאן דימחי בידה. ועל דא זכאה איהו מאן דישוי לביה ורעותיה לדא! ועל דא כתיב {{צ|כל נדיב לבו יביאה את תרומת יהו&quot;ה}} לגבי מלכא עלאה, כמה דאתמר. 


ארים רבי אבא קליה ואמר: ווי רבי שמעון! אנת בחיין ואנא בכינא עלך! לא עלך בכינא - אלא בכינא על חברייא ובכינא על עלמא! רבי שמעון כבוצינא דשרגא דאדליק לעילא ואדליק לתתא. ובנהורא דאדליק לתתא - נהירין כל בני עלמא. ווי לעלמא כד יסתלק נהורא דלתתא בנהורא דלעילא! מאן ינהיר נהורא דאורייתא לעלמא! 

קם רבי אבא ונשיק לרבי חייא. אמר ליה: מלין אלין הוו תחות ידך, ועל דא קודשא בריך הוא שדרני עד הכא לאתחברא עמכון - זכאה חולקי!


רבי יוסי פתח קרא אבתריה ואמר {{צ|וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו וגו'}}. האי קרא אוקמוה, אבל תא חזי, בשעתא דאמר קודשא בריך הוא למשה {{צ|הבו לכם אנשים חכמים ונבונים}} {{מקור|דברים א יג}} - אשגח בכל ישראל ולא אשכח נבונים. הדא הוא דכתיב {{צ|ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים}}, ואלו נבונים לא כתיב. ואי תימא דנבון איהו דרגא עלאה מחכם - הכי איהו ודאי. מה בין האי להאי? חכם - הא אוקמוה דאפילו תלמיד המחכים לרביה אקרי 'חכם'. חכם דידע לגרמיה כל מה דאצטריך. נבון - כמה דרגין אית ביה; דאסתכל בכלא וידע בדיליה ובאחרנין. וסימנך  {{צ|יודע צדיק נפש בהמתו}} {{מקור|משלי יב י}}, {{צ|צדיק מושל יראת אלהי&quot;ם}} {{מקור|שמואל ב כג ג}}. והכא {{צ|חכם לב}} דייקא - בלב חכם ולא באתרא אחרא, בגין דקיימא בלב. ונבון לעילא ותתא אסתכל בדיליה ובאחרנין. 


פתח ואמר {{צ|ויאמר לי עבדי אתה וגו'}} {{מקור|ישעיה מט ג}}. הכא בצלותא דבעי בר נש לצלאה קמיה דקודשא בריך הוא, דאיהי פולחנא חדא רבא ויקירא, מאינון פולחנין דמאריה. 

תא חזי אית פולחנא דקודשא בריך הוא דקיימא בעובדא, דאיהו פולחנא דקיימא בעובדא דגופא, ואיהו פולחנא. ואית פולחנא דקודשא בריך הוא דאיהו פולחנא פנימאה יתיר, דאיהו עיקרא דכלא, קיימא בההוא פולחנא פנימאה דאיהו עיקרא דכלא. 

בגופא אית תריסר שייפין דקיימין בעובדא דגופא כמה דאוקימנא. ואינון שייפין דגופא, ופולחנא דקודשא בריך הוא דעובדא קיימא בהו. בגין דפולחנא דקודשא בריך הוא בתרין סטרין. בשייפין גופא לבר. ואית תריסר שייפין אחרנין פנימאין לגו מן גופא. ואינון תקונין פנימאין לגו מן גופא, לאתתקנא בהו תקונא דרוחא דאיהו פולחנא יקירא פנימאה דקודשא בריך הוא, כמה דאוקימנא גו רזין פנימאין דקאמר רבי שמעון. ואינון רזא דחכמתא עלאה, ואתידיעו ביני חבריא, זכאה חולקהון. 

צלותא דבר נש איהו פולחנא דרוחא, ואיהי קיימא ברזין עלאין. ובני נשא לא ידעין דהא צלותא דבר נש בקעת אוירין, בקעת רקיעין, פתחת פתחין, וסלקא לעילא. בשעתא דנהיר נהורא ואתפרש נהורא מן חשוכא - כדין כרוזא אזלא בכלהו רקיעין: {{צ|אתתקנו מארי דפתחין! מאריהון דהיכלין! כל חד וחד על מטריה!}}. בגין דאינון דשלטניהון ביממא לאו אינון דשלטניהון בליליא. וכד עאל ליליא אתעברו שולטנין דיממא ואתמנון שלטנין אחרנין דשליטין בליליא, ואתחלפן אלין באלין. ורזא דא {{צ|את המאור הגדול לממשלת היום וגו'}} {{מקור|בראשית א טז}}. וממשלת היום וממשלת הלילה - שולטנין אינון די ממנן ביממא ושולטנין אינון די ממנן בליליא. ואלין אקרון {{צ|ממשלת היום}} ואלין אקרון {{צ|ממשלת הלילה}}. 

כד עאל ליליא כרוזא נפקא: {{צ|אתתקנו שולטנין דליליא! כל חד וחד לאתריה!}}. &lt;קטע סוף=דף רא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רא ב/&gt;וכד נהיר יממא - כרוזא נפקא: {{צ|אתתקנו שולטנין דיממא כל חד וחד לאתריה!}}. וכד כרוזא אכריז - כדין כלהו כל חד וחד אתפקד על ההוא אתר דאתחזי ליה. כדין שכינתא קדמא ונחתא, וישראל עאלין לבי כנישתא לשבחא למאריהון, פתחין בשירין ותושבחן. דבעי ליה לבר נש כיון דאתקין גרמיה בפולחנא דעובדא בתקוני דמצוה וקדושה - ליחדא לביה בתקונא דפולחנא פנימאה דמאריה, ולשואה לביה ורעותיה בההוא פולחנא דאינון מלין דקאמר. דהא מלה סלקא, ואינון ממנן דקיימין באוירא אתמנון לארבע סטרי עלמא. 


'''לסטר מזרח''' אתמנא ממנא חד דקיימא באוירא לההוא סטרא, {{גמט דגש|גזרדי&quot;א}} שמיה, ועמיה סרכין ממנן אחרנין דאינון מחכאן לההיא מלה דצלותא. וסלקא באוירא בההוא סטרא, ונטיל לה האי ממנא. אי היא מלה כדקא יאות - הוא וכל אינון סרכין נשקין לההיא מלה וסלקין עמה עד ההוא אוירא דרקיעא לעילא דתמן ממנן סרכין אחרנין. 

בשעתא דנשקי לההיא מלה, פתחי ואמרי {{צ|זכאין אתון ישראל דידעיתו לאעטרא למאריכון בעטרין קדישין! זכאה איהו פומא דמלה דעטרא דא נפקא מניה!}}. כדין פרחין אתוון דקיימין באוירא, דבשמא קדישא דתריסר אתוון, דההוא שמא שליט באוירא. והאי איהו שמא דהוה טאס ביה אליהו עד דאסתלק לשמיא. והיינו דקאמר עובדיה לאליהו {{צ|ורוח יהו&quot;ה ישאך}} {{מקור|מלכים א יח יב}}, בגין דבשמא דא הוה אליהו טאס ביה באוירא, והאי איהו שמא דשליט באוירא. ואינון אתוון פרחין וסלקין בההיא מלה. וההוא ממנא דמפתחן דאוירא בידיה, וכל אינון ממנן אחרנין - כלהו סלקין ביה עד רקיעא, ואתמסר בידא דממנא אחרא לסלקא לעילא. 


'''לסטר דרום''' אית ממנא אחרא דשלטא באוירא לההוא סטר, וכמה ממנן אחרנין וסרכין עמיה, {{גמט דגש|פסגני&quot;ה}} שמיה,  וליה אתמסראן מפתחן דאוירא לההוא סטר. וכל אינון מארי דעקו דצלאן צלותא למאריהון מגו עקתא, מגו תבירו דלבא - אי ההיא מלה כדקא יאות - סלקא לאוירא בההוא סטרא, ונטיל לה האי ממנא ונשיק לה.  כד נשיק לה - פתח ואמר {{צ|קודשא בריך הוא יחוס לקבלך  ובגינך יתמלי רחמין!}}. סלקין עמה כל אינון ממנן קדישין, וכל אינון סרכין דההוא סטרא. ופרחין אתוון דשמא קדישא דאינון ארבע אתוון דמתעטרין, ושלטין בההוא סטרא דאוירא, וסלקין בההוא סטרא דאוירא עד רקיעא, עד ההוא ממנא דרקיעא דשליט בההוא סטרא. 


'''לסטר צפון''' אית ממנא אחרא, ועמיה כמה סרכין ממנן דשלטין באוירא. וההוא ממנא {{גמט דגש|פתחי&quot;ה}} שמיה. והאי אתמנא באוירא לההוא סטרא וכל אינון דמצלאן צלותין על בעלי דבבו דעקין לון. וכד מלה דההיא צלותא סלקא לאוירא בההוא סטרא - אי זכאה הוא - נטיל לה האי ממנא ונשיק לה. כדין אתער רוחא חדא דנפקא מגו תהומא בסטרא דצפון, וההוא רוחא קארי בכל אינון אוירין, ונטלי כלהו ההיא מלה וסלקין לה עד רקיעא ונשקין לה. פתחי ואמרי {{צ|מרך ירמי שנאך לקמך!}}. 


ואזלא וסלקא ובקעא רקיעין  ואוירין עד דסלקין עמה לגבי '''רקיעא קדמאה'''. סלקא צלותא ומטאת לגבי חד ממנא דאתמנא '''לסטר מערב''', ותמן קיימין תשעה פתחין, ובהו קיימין כמה סרכין וכמה ממנן, ועלייהו ממנא חד די שמיה {{גמט דגש|זבוליא&quot;ל}}, ודא איהו דבעי לשמשא בהאי רקיעא ביממא, ולא אתיהיב ליה רשו עד דסליק נהורא דסיהרא, וכדין אפיק כל אינון חילין וכל אינון ממנן. 

וכד נהיר יממא - עאלין כלהו בפתחא חדא דאינון תשעה פתחין, דאיהי פתחא עלאה על כלהו. וכד צלותא סלקא - &lt;קטע סוף=דף רא ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רב|א}}&lt;קטע התחלה=דף רב א/&gt;עאלת בההוא פתחא. וכלהו סרכין וכלהו ממנן נפקין מההוא פתחא. ועליהון {{גמט דגש|זבוליא&quot;ל}} ההוא רב ממנא. ונפקי כלהו ונשקי לה. 

ומטאן עמה עד '''רקיעא תניינא'''. וכד סלקא צלותא עד ההוא רקיעא - אתפתחו תריסר תרעין דההוא רקיעא. ובההוא תרעא דתריסר קאים ממנא חד דשמיה {{גמט דגש|ענא&quot;ל}}, והאי ממנא על כמה חיילין על כמה משריין. וכד צלותא סלקא - קאים האי ממנא וכריז על כל אינון פתחין ואמר  {{צ|פתחו שערים וגו'}} {{מקור|ישעיה כו ב}}. וכלהו תרעין פתיחין ועאלת צלותא בכל אינון פתחין. 

כדין אתער חד ממנא סבא דיומין דקאים '''לסטר דרום''', דשמיה {{גמט דגש|עזריא&quot;ל}} סבא, ולזמנין אתקרי {{גמט דגש|מחניא&quot;ל}} בגין דאתמנא על שתין רבוא משריין. וכלהו מארי דגדפין, מארי דמשריין, מליין עיינין. ולגבייהו קיימין אינון משריין מאריהון דאודנין. ואקרון {{צ|אודנין}} בגין דאינון צייתין כל אינון דמצלאן צלותהון בלחישו ברעותא דלבא, דלא אשתמע ההוא צלותא לאחרא. האי צלותא סלקא וצייתין לה כל אינון דאקרון {{צ|מארי דאודנין}}. ואי ההיא צלותא אשתמע לאודנין דבר נש - לית מאן דציית לה לעילא ולא צייתין לה אחרנין, בר מאן דשמע בקדמיתא. בגין כך בעי לאסתמרא דלא ישמעון לההיא צלותא בני נשא. ותו דמלה דצלותא אתאחדא בעלמא עלאה, ומלה דעלמא עלאה לא אצטריך למשמע. 

כגוונא דא, מאן דקרי בספרא דאורייתא - חד קרי וחד לשתוק. ואי תרי קראן באורייתא - גרעי מהימנותא דלעילא, בגין דחד קלא ודיבור כלא חד. כדין תרין קלין ותרין דבורין איהו גריעותא דמהימנותא. אלא דיהא קלא ודבור חד כמה דאצטריך, בגין דיהא ההוא קלא וההוא דבור חד. 

וההוא ממנא שמיה {{גמט דגש|עזריא&quot;ל}} סבא, כד ההיא צלותא סלקא בלחישו, כל אינון שתין רבוא משריין וכל אינון מארי דעיינין וכל אינון מארי דאודנין - כלהו נפקי ונשקי לההיא מלה דצלותא דסלקא. הדא הוא דכתיב {{צ|עיני יהו&quot;ה אל צדיקים ואזניו אל שועתם}} {{מקור|תהלים לד טז}}. {{צ|עיני יהו&quot;ה אל צדיקים}} - אלין מארי דעיינין דלתתא, בגין דאית  מארי דעיינין לעילא. {{צ|ואזניו אל שועתם}} - אלין מאריהון דאודנין. 


'''רקיעא תליתאה''' - ההיא צלותא סלקא ומטי לההוא רקיעא, ותמן ההוא ממנא דאקרי {{גמט דגש{גדרי&quot;ה}} ועמיה כמה סרכין וכמה ממנן. ואיהו משמש תלת זמנין ביומא לקבל חד שרביטא דזיהרא דנפיק. סליק ונחית ולא קיימא באתר חד. והאי איהו שרביטא דנטיל תלת זמנין ואתגניז. 
וכד צלותא סלקא - נחית ההוא שרביטא וסגיד קמי ההוא צלותא, ואקרי האי רקיעא &quot;רקיעא דשרביטא&quot;. וכד סלקא ההיא צלותא - ההוא ממנא בתר דסגיד בטש בההוא שרביטא בטינרא תקיפא דזהיר, דאיהו קאים באמצעיתא דההוא רקיעא. ונפקו מגו ההוא טינרא {{קיצור|תלת מאה ושבעין וחמש|375}} חיילין דאינון גניזין תמן מן יומא דאורייתא נחתת לארעא, בגין דאתתקפו  לסרבא דלא תחות לארעא, ואנזיף בהו קודשא בריך הוא, ועאלו גו ההוא טינרא. ולא נפקין בר ההוא זמנא דצלותא סלקא. פתחי ואמרי {{צ|יהו&quot;ה אדונינו מה אדיר שמך וגו'}} (שם ח י) - דא היא צלותא דסלקא על כל אינון רקיעין. כדין סגדין לגבה. 

מכאן ולהלאה צלותא מתעטרא בעטרין עלאין וסלקא לגו '''רקיעא רביעאה'''. וכדין שמשא נפיק בדרגוי ו{{גמט דגש|שמשיא&quot;ל}} רב ממנא נפיק, {{קיצור|ותלת מאה ושתין וחמש|365}} משריין סלקין עמיה לגו ההוא רקיעא, ואקרון &quot;ימות החמה&quot;. וכלהו מעטרן לההיא צלותא בעטרין דבוסמין דגנתא דעדן. ותמן אתעכבת צלותא עד דכלהו משריין סלקין עמה לגו ההוא '''רקיעא חמישאה''', ותמן איהו ממנא חד {{גמט דגש|גדריא&quot;ל}} שמיה, והוא מארי קרבין דשאר עמין. וכד צלותא סלקא - כדין אזדעזע הוא וכל משריין דיליה, ואתבר &lt;קטע סוף=דף רב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רב ב/&gt;חילייה, ונפקי וסגדי ומעטרין לההיא צלותא. 

וסלקין עמה עד דמטו לגבי '''רקיעא שתיתאה'''. וכדין נפקין כמה חיילין וכמה משריין ומקבלין לההוא צלותא, וסלקין בהדה עד דמטו ל{{קיצור|שבעין|70}} תרעין, דתמן קאים חד ממנא די שמיה {{גמט דגש|ענפיא&quot;ל}} רב ממנא, ואיהו מעטר לההיא צלותא בשבעין עטרין. וכיון דמתעטרא צלותא בכל הני עטרין - כדין מתחברן כל אינון חיילין דכלהו רקיעין, וסלקין לההיא צלותא דמתעטרא בכל עטרין לגבי '''רקיעא שביעאה'''. וכדין עאלת צלותא ו{{גמט דגש|סנדלפ&quot;ן}}, רב יקירא עלאה דכל מפתחן דמאריה בידיה, אעיל לההוא צלותא לגו שבעה היכלין.


תא חזי אמר רבי שמעון שבעה מדורין אינון וכו' - {{קטן|[היה מועתק כאן שבעה היכלות של עולם היצירה, וכבר נדפסו [[זהר חלק א מא א|בפרשת בראשית דף מ&quot;א ע&quot;א]], עיי&quot;ש]))


שבעה היכלין אלין אינון היכלין דמלכא, והאי צלותא כד מתעטרא בכל הני עטרין, כד עאלת מחבר לון כחדא לאתעטרא לעילא, למהוי כלא חד כדקא יאות. ושמא דקודשא בריך הוא מתעטרא בכל סטרין, עילא ותתא למהוי חד. וכדין {{צ|ברכות לראש צדיק}} {{מקור|משלי י ו}} כתיב. זכאה חולקיה דבר נש דידע לסדרא צלותיה כדקא יאות! בהאי צלותא דמתעטרא ביה קודשא בריך הוא איהו מחכה עד דיסתיימון כל צלותהון דישראל, וכדין כלא איהו בשלימו כדקא יאות עילא ותתא. 


'''עד הכא מלין דצלותא למנדע רזין עלאין.''' 

מכאן ולהלאה אית פקודי אורייתא דאינון קיימין במלה כמה דקיימין בעובדא. ואינון שית פקודין. וקיימין אוף הכא בצלותא. 
* חד - {{צ|ליראה את השם הנכבד והנורא}} {{מקור|דברים כח נח}},  
* תניינא - לאהבה אותו,  
* תליתאה - לברכו,  
* רביעה - ליחדו,  
* חמישאה - לברך כהנא ית עמא,  
* שתיתאה - למסור נשמתיה ליה. 

ואלין שית פקודין דקיימין בצלותא דמלה, בר אינון פקודין דקיימין בעובדא כגוונא דציצית ותפלין. 


'''ליראה את השם''' - פקודא דא קיימא באלין תושבחן דקאמר דוד מלכא ובאינון קרבנין דאורייתא, דתמן בעי בר נש לדחלא מקמי מאריה, בגין דאינון שירין קיימין בההוא אתר דאקרי 'יראה', וכל אינון {{צ|הללויה}} דאינון רזא דיראה דקודשא בריך הוא. ובעי בר נש לשואה רעותיה באינון שירין ביראה. ואוקמוה חברייא כל אינון רזין דשירין ותושבחן וכל אינון רזין דהללויה. 

כיון דמטי בר נש ל{{צ|ישתבח}} - ישוי רעותיה '''לברכא ליה''' לקודשא בריך הוא, כגון {{צ|יוצר אור}} {{צ|יוצר המאורות}}. 

'''לאהבה אותו''' - כד מטי ל{{צ|אהבת עולם}}, {{צ|ואהבת את יהו&quot;ה אלהי&quot;ך}}, דדא איהו רזא דרחימו דקודשא בריך הוא, והא אוקמוה. 

'''ליחדא ליה''' - {{צ|שמע ישראל יהו&quot;ה אלהינ&quot;ו יהו&quot;ה אחד}}, דהכא קיימא רזא דיחודא דקודשא בריך הוא, ליחדא שמיה ברעותא דלבא כדקא חזי. ומתמן ולהלאה אדכרותא דיציאת מצרים, דאיהו פקודא לאדכרא יציאת מצרים, דכתיב {{צ|וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים}} (שם ה טז). 

'''לברכא כהנא ית עמא''' - בגין לאכללא ישראל כחדא בשעתא דנטלין ברכאן לעילא, דהא בההיא שעתא נטלא כנסת ישראל ברכאן, ושעתא דרעותא הוא. 

'''למסור נפשיה לגביה''', ולמיהב ליה נשמתיה ברעותא דלבא, כד נפלין על אנפין ואמרין {{צ|אליך יהו&quot;ה נפשי אשא}} {{מקור|תהלים כה א}}, דיכוין לביה ורעותיה לגביה לממסר ליה נפשיה ברעותא שלים. 


ואלין אינון שית פקודין דקיימין בצלותא דסלקין לגבי שית מאה פקודין דאורייתא. ואי תימא תליסר אחרנין יתיר? אינון קיימין לאמשכא תליסר מכילן דרחמי, דכלא כלילן בהו. שית פקודין אלין דצלותא מתעטרא בהו. זכאה חולקיה מאן דישוי לביה ורעותיה לדא, ולאשלמא &lt;קטע סוף=דף רב ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רג|א}}&lt;קטע התחלה=דף רג א/&gt;לון בכל יומא! 

ובאלין תליין אחרנין סגיאין. אבל כד מטי בר נש לאתרין אלין - אצטריך ליה לכוונא לביה ורעותיה לאשלמא ההוא פקודא דקיימא בההוא מלה. וכדין אכריזו עליה ואמרי {{צ|ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר}} {{מקור|ישעיה מט ג}}. 

אתא רבי אבא ונשקיה.


פתח רבי יצחק אבתריה ואמר: {{צ|ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו'}}. אמאי כניש לון? בגין לממסר לון שבת כמלקדמין. דהא בקדמיתא עד לא עבדו ישראל ית עגלא מסר לון את השבת. ודא איהו דלא נטרו אינון ערב רב כיון דשמעו {{צ|ביני ובין בני ישראל}} אמרו ואנן מלה דא אתמנע מינן? מיד {{צ|ויקהל העם על אהרן וגו'}} {{מקור|שמות לב א}} ואתמשכו סגיאין אבתרייהו. לבתר דמיתו אינון דמיתו - כניש משה לבני ישראל בלחודייהו ויהב לון שבת כמלקדמין, הדא הוא דכתיב {{צ|ששת ימים תעשה מלאכה וגו'}}. 


{{צ|לא תבערו אש בכל מושבותיכם}}. הכא אית רזא דרזין, לאינון דידעי חכמתא עלאה. רזא דשבת הא אוקמוה חברייא, אבל רזא דא אתמסר לחכימי עליונין, דהא שבת רזא עלאה הוא. תא חזי, ביומא שתיתאה בשעתא דמטי זמנא דערב - כדין כוכבא חד מסטרא דצפון נהיר ועמיה שבעין כוכבין אחרנין. וההוא כוכבא בטש באינון כוכבין אחרנין, ואתכלילו כלהו בההוא כוכבא ואתעביד חד כללא דשבעין. וההוא כוכבא אתפשט, ואתעביד כמדורא חדא להיטא בכל סטרין. כדין אתפשט ההוא מדורא סחרנייהו דאלף טורין, וקיימא כחד חוטא דסחרא. 

והאי מדורא דאשא משיך לגביה גוונין אחרנין דלגו מניה. '''גוון קדמאה ירוקא''' - כיון דקיימא האי גוונא, סלקא ההוא מדורא דאשא ודליג לעילא על ההוא גוון ירוקא, ועאל לגו מניה, ושדי לההוא גוון ירוקא לבר וקיימא ירוקא לבר, וההוא מדורא דאשא דכוכבא כלילא לגו. 

לבתר אמשיך אבתריה '''גוון אחרא תניינא חוורא'''. וההוא חוורא עאל לגו. כיון דקיימא האי גוון - סלקא ההוא מדורא דאשא דההוא כוכבא ושדי לההוא חוורא לבר, ועאל איהו לגו. וכן כל אינון גוונין. עד דשדי לון לבר ועייל איהו לגו, וקריב לגבי ההיא נקודה טמירא, למיטל נהורא.


פתח ואמר {{צ|וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון וגו'}} {{מקור|יחזקאל א ד}}. יחזקאל חמא להאי חיזו בתקונא דלא קיימא, בר בשעתא דשליט ההוא כוכבא כדקאמרן. אבל האי קרא אוקמוה: {{צ|והנה רוח סערה}} אוקמוה, דהוה אתי למכבש כל עלמא לקמיה דנבוכדנצר חייבא, אבל רוח סערה דא איהו ההוא כוכבא דקאמרן דבלע שבעין כוכבין אחרנין, ודא איהו {{צ|רוח סערה}} דחמא אליהו, {{צ|מפרק הרים ומשבר סלעים}} {{מקור|מלכים א יט יא}}, ודא דקיימא תדיר קדם כלא למיטר ההוא דלגו, כקליפה למוחא.  ואמאי אקרי {{צ|סערה}}? דסעיר כלא עילא ותתא. 

{{צ|באה מן הצפון}} - דהא מן ההוא סטרא קא אתיא, וסימנך {{צ|מצפון תפתח הרעה}} {{מקור|ירמיה א יד}}, דהא כמה סטרין אחרנין אתאחדן בההוא רוח סערה, ובגין כך נפקא מן הצפון. 

{{צ|ענן}} - בגין דאיהי סוספיתא דדהבא, ומסטרא דצפון אתאחדא דא. והאי איהי נקודה אמצעיתא דקיימא בחורבא. ובגין דידע למפתי - שליט בגו נקודא דישובא וכל מלין דישובא. בר ארעא דישראל כד שראן ישראל בגוה - איהו לא שלטא עלייהו. ולבתר דחבו ישראל  שלטא על ארעא קדישא, בגין דכתיב {{צ|השיב אחור ימינו מפני אויב}} {{מקור|איכה ב ג}}. 

{{צ|ענן גדול}} - דא איהו עננא דחשוכא דאחשיך כל עלמא. תא חזי בין עננא לעננא. ההוא עננא &lt;קטע סוף=דף רג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רג ב/&gt;דכתיב {{צ|וענן יהו&quot;ה עליהם יומם}} {{מקור|במדבר י לד}}, {{צ|ועננך עומד עליהם}} (שם יד יד) - האי איהו עננא דנהיר וזהיר, וכל נהורין אתחזון גו ההוא עננא. אבל עננא דא - עננא חשוך דלא נהיר כלל, אבל מנע כל נהורין דלא יכלין לאתחזאה קמיה. 

{{צ|גדול}} - אמאי אקרי {{צ|גדול}}, והא זעיר איהו?! אלא {{צ|גדול}} איהו כיון דשליט. {{ש}}
דבר אחר: {{צ|גדול}} - ההוא חשוכא גדול כיון דכסי כל נהורין ולא אתחזון קמיה, ואיהו 'גדול'  על כל עובדין דעלמא. 

{{צ|ואש מתלקחת}} - דהא אשא דדינא קשיא לא אעדי מניה לעלמין. {{ש}}
{{צ|ונגה לו סביב}} - אף על גב דכל האי קיימא ביה - {{צ|נגה לו סביב}}. מהכא אוליפנא דאף על גב דלית סטרא דא אלא סטרא דמסאבו - {{צ|נגה לו סביב}} - ולא אטצריך ליה לבר נש לדחייא ליה לבר. מאי טעמא? בגין ד{{צ|נגה לו סביב}} - סטרא דקדושה דמהימנותא אית ליה, ולא אצטריך לאנהגא ביה קלנא. ועל דא אצטריך למיהב ליה חולקא בסטרא דקדושה דמהימנותא. 


רב המנונא סבא הכי אמר: וכי נגה לו סביב?! ואצטריך לאנהגא ביה קלנא. 

האי {{צ|נגה לו}} לגו איהו, ולא קיימא לבר. ובגין דקיימא ההוא {{צ|נגה לו}} מגו כתיב {{צ|ומתוכה כעין החשמל מתוך האש}} - {{צ|מתוכה}} דמאן? מתוכה דההוא נגה. 

{{צ|כעין החשמל}} - '''חש מל''', הא אוקמוה חיוון דאשא ממללא. אבל מבוצינא קדישא שמענא עלה רזא דרזין. כד ערלה שרי על קיימא קדישא לסאבא מקדשא - כדין ההוא מקדשא אתעכב מלגלאה, רזא דאת קיימא מגו ערלה. וכד האי נגה עאל לגו ואפריש בין ערלה ובין מקדשא - כדין אקרי '''חשמל''' - חש ואתגליא מל. מהו מל? כמה דאת אמר {{צ|מל יהושע}} {{מקור|יהושע ח ד}}, רזא דאת קיימא, דלא אתעכב מלאתגלאה מגו ערלה. 

ואית רזא אחרא, דהא נהורא דיליה אתחזי ולא אתחזי, וכד אתגליא חשמל אתעבר נהוריה. אבל רזא קדמאה איהו ברזא דקרא כדקא יאות, וכלא שפיר איהו ויאות הוא. בהאי נגה מפתי לאתתא לנטלא נהורא, ועל דא כתיב {{צ|וחלק משמן חכה}} {{מקור|משלי ה ג}}. שוי ההוא נהורא לקבליה דברית, ובגיני כך מפתי ליה ונטלא נהוריה. ודא איהו פתויא דמפתי לאתתא דכתיב {{צ|נפת תטפנה שפתי זרה וגו'}} (שם). 

תא חזי, ביומא שתיתאה כד מטא זמנא דערב, דליג לגו ההוא מדורא דאשא, וסלקא לעילא לאעלא גו גוונין. כדין מתתקנין ישראל לתתא ומסדרין סעודתין ומתקנין פתורין כל חד וחד פתוריה. כדין חד שלהובא נפיק ובטש בההוא מדורא. כיון דבטש ביה - מתגלגלן ההוא שלהובא וההוא מדורא ועאלין בנוקבא דתהומא רבא, ואתטמרן ויתבת תמן. וההוא שלהובא איהו מסטרא דימינא. ובגין דהוא מסטרא דימינא - אעבר לההוא מדורא ואעיל ליה לנוקבא דתהומא רבא, ויתיב תמן עד דנפיק שבתא. כיון דנפק שבתא, אצטריך להו לעמא דישראל לברכא על אשא, ונפקא ההוא שלהובא בברכתא דלתתא, ושליט על ההוא מדורא כל ההוא ליליא, ואתכפיא ההוא מדורא. 

תא חזי, כיון דעאל שבתא ואתטמר ההוא מדורא - כל אשין דאשא קשיא אתטמרו ואתכפיין, ואפילו אשא דגיהנם. וחייבין דגיהנם אית לון נייחא. וכלא תתא ועילא אית להו נייחא. כד נפק שבתא ומברכין ישראל על נורא - כדין נפקין כל אשין דמתטמרן, כל חד וחד לאתריה. ובגין דלא לאתערא אשא אחרא כתיב {{צ|לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת}}, והא אוקמוה. אשא דמדבחא אמאי? אלא כד עאל שבתא - כרוזא קרי בכולהו רקיעין; &quot;אתתקנו רתיכין! אתתקנו משריין לקדמות מאריכון!&quot;. כדין נפיק חד רוחא מסטרא דדרום, וההוא רוחא אתפרש &lt;קטע סוף=דף רג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רד|א}}&lt;קטע התחלה=דף רד א/&gt;על כל אינון חילין ומשריין דסטר ימינא ואתלבשן ביה. וההוא רוחא אקרי {{צ|לבושא דיקר דשבתא}}. כדין פתורי דהאי עלמא מתתקנן בחד היכלא. זכאה חולקיה דההוא בר נש דסדורא דפתוריה אתחזי תמן כדקא יאות, וקיימא כלא מתתקנא בלא כסופא, אינש כפום חיליה. 


כד עאל שבתא, אצטריכו אינון עמא קדישא לאסחאה גרמייהו משמושא דחול. מאי טעמא? בגין דבחול רוחא אחרא אזלא ושטיא ושרא על עמא, וכד בעי בר נש לנפקא מן ההוא רוחא ולאעלא ברוחא אחרא קדישא עלאה - בעי לאסחאה גרמיה למשרי עליה ההוא רוחא עלאה קדישא. 

תא חזי רזא עלאה דמלה. כל אינון שית יומין אתאחדן ברזא דחד נקודה קדישא. וכלהו יומין אתאחדן ביה. ואית יומין אחרנין דקיימין לבר בסטרא אחרא. ואית יומין אחרנין דקיימין לגו מעגולא קדישא, ואתאחדן בנקודה קדישא. וישראל קדישין וכל אינון דמתעסקין בקדושה כל יומא דשבתא - אתאחדן כל אינון שית יומין באינון שית יומין דלגו דאתאחדן בההיא נקודה. אתאחדן בהאי בגין לנטרא לון. 

וכל אינון שית יומין  דשבתא - ההיא נקודה טמירא איהי. כיון דעאל שבתא - כדין סלקא ההיא נקודה ואתעטרא ואתאחדא לעילא, וכלהו טמירין בגוה. 

תא חזי, אית ימים ואית ימים. ימי חול - כמה דאתמר; ואלין קיימין לבר לעמין. ימי השבת דאינון ימי השבוע - קיימין לישראל. וכד סלקא האי נקודה - כלא אתגניז ואיהי סלקא. כיון דאיהי סלקא אקרי '''שבת'''. מהו '''שבת'''? אי תימא בגין שביתה דכתיב {{צ|כי בו שבת}} - יאות הוא אבל רזא דמלה כיון דסלקא האי נקודה ונהורא נהיר - כדין מתעטרא איהי באבהן. כיון דמתעטרא איהי באבהן - כדין אתחברת ואתאחדת בהו למהוי חד ואקרי כלא '''שבת'''. '''שבת - ש' בת'''. '''ש'''' - הא אוקמוה, רזא דתלת אבהן דמתאחדן ב'''בת''' יחידה. ואיהי מתעטרא בהו, ואינון בעלמא דאתי, וכלא איהו חד. ודא איהו '''ש' בת''' למהוי כלא חד. 

ואי תימא {{צ|שבת הגדול}} ואיהו לעילא - אמאי אקרי 'שבת'? אלא ודאי הכי הוא. ורזא דמלה, בכל אתר נקודה דאיהי עיקרא דכל עינא אקרי {{צ|בת}}, כמה דאת אמר {{צ|שמרני כאישון בת עין}} {{מקור|תהלים יז ח}}, בגין דאיהי (נקודה) עיקרא דכל עינא אקרי בת. עלמא דאתי איהו היכלא לההיא נקודה עלאה, וכד איהי קיימא ונטלא בגדפהא לאבהן לאתעטרא לעילא אקרי כלא '''שבת'''. וכד אבהן מתעטרן לעילא בגו נקודה עלאה אקרי 'שבת' - נקודה תתאה כד מתעטרא באבהן אקרי 'שבת'. 

האי נקודה תתאה כד סלקא ואתחזיאת ואתקשיטת - כדין כל חדוה אשתכח לעילא ותתא, ועלמין כלהו בחדוה. ובהאי ליליא - האי נקודה אתפשט נהורהא ופריש גדפוי על עלמא, וכל שלטונין אחרנין מתעברן, ונטירו אשתכח על עלמא. וכדין אתוסף רוח נשמתא בישראל על כל חד וחד, ובההיא נשמתא יתירא נשיין כל עצבא וחימתא, ולא אשתכח בר חדוה לעילא ותתא. 

ההוא רוחא דנחית ואתוסף בבני עלמא - כד נחית - אתסחי בבוסמין דגנתא דעדן, ונחית ושרא על עמא קדישא. בההיא שעתא דההוא רוחא נחית - נחתין עמה לגו גנתא דעדן שתין רתיכין מתעטרין לשית סטרין. וכד מטי לגנתא דעדן - כדין כל אינון רוחין ונשמתין דגנתא דעדן - כלהו  מתעטרי בההוא רוחא, וכרוזי קרי ואמר: {{צ|זכאין אתון ישראל עמא קדישא, דרעותא דמאריכון אתער לגבייכו!}}&lt;קטע סוף=דף רד א/&gt;


{{ממ זהר משולב|ב|רד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רד ב/&gt;רזא דרזין לידעי חכמתא. זכאין אינון כד האי רוחא אתער! האי רוחא איהו אתפשטותא דהאי נקודה, ונפקא מינה ואתפשטא בעלמא. וההוא הוי רזא דשבת דשרא לתתא, ועל דא כתיב ביה 'שמירה' - {{צ|ושמרו בני ישראל את השבת}} {{מקור|שמות לא יז}}. והא אוקמוה, &quot;שבת&quot; לא כתיב אלא {{צ|את השבת}} - לאסגאה ההוא רוחא דשרי על כלא. ואצטריך לנטרא ליה הואיל וקיימא עמיה דבר נש, ועל דא כתיב {{צ|כל שומר שבת מחללו}} {{מקור|ישעיה נו ב}}. 


בהאי רזא אית רזא אחרא, האי רוחא אתהני בהאי יומא מהנאותן דישראל ומענוגא דלהון. ובגין דא בעי למיהב ליה ענוגא במיכלא ובמשתיא, תלת זמנין בתלת סעודתין דתלת דרגי מהימנותא כמה דאוקמוה. והאי נטיל חדוה וענוגא באינון סעודתי דישראל. זכאה חולקיה מאן דאהני ליה ומענג ליה בהאי יומא. האי רוחא אתהני כל שיתא יומין מרוחא עלאה דעתיקא דכל עתיקין. וביומא דשבתא - כיון דנחית ואתסחי בגנתא דעדן בליליא - אתענג מענוגא דגופא בסעודתי דמהימנותא, ואתענג האי רוחא מעילא ותתא, ואתרוי בכל סטרין בענוגא דלעילא ותתא. והואיל וקיימא עמיה דבר נש - אצטריך ליה לנטרא ליה. ועל דא כתיב {{צ|ושמרו בני ישראל את השבת}}. {{צ|שבת}} - דא הוא ההיא נקודה תתאה. {{צ|את השבת}} - דא הוא האי רוחא, אתפשטותא דההיא נקודה. 

ההוא אתפשטותא - כד אתוסף קדושן וברכאן מלעילא על ההיא נקודה - אתנהיר כלא, ואתעביד רוחא נהירא בכל סטרין; אתפלג לעילא ונהיר, ואתפלג לתתא ונהיר. ודא הוא דכתיב {{צ|ביני ובין בני ישראל}} - חולק אחסנא אית לן כחדא. חולקא דלעילא אתעטר בהאי יומא מענוגא עלאה קדישא, ואתהני מזיוא עלאה דעתיקא דכל עתיקין. חולקא תתאה אתעטר בהאי יומא מענוגא דלתתא, דאתהני בהני סעודתי. ועל דא בעי לענגא ליה במיכלא ובמשתיא בלבושי יקר ובחדוה דכלא. וכד מתעטרא האי חולקא לתתא ואתנטיר כמה דאצטריך - סלקא לעילא ואתחברא בההוא חולקא אחרא, והאי נקודה נטיל כלא מעילא ותתא, ואתכלילא מכל סטרין. ובגין דמתעטרא בשבת מעילא ומתתא - כל שאר יומין יהיב חילא לכלא, ואתייהיב ליה שולטנו מעילא ומתתא. וברזין דספרא דשלמה מלכא אשתכח רזא דא, ואוקמיה בוצינא קדישא, זכאה חולקיהון דישראל! 


כתיב {{צ|וינפש}} ואוקמוה {{צ|ווי נפש דאבדת}}. ושפיר איהו. אבל אי הכי - &quot;ווי גופא&quot; אצטריך למימר דמניה אבדת נפש?! {{ש}}
אבל רזא דמלה - בבר נש אית נפש דנטלא ומשיך לגביה להאי רוחא מערב שבת. וההוא רוחא שריא בגווה דההיא נפש, ודיירא בה כל יומא דשבתא. וכדין ההוא נפש יתיר ברבויא ותועלתא יתיר ממה דהוה. ועל דא תנינן, כל נפשאן דישראל מתעטרן ביומא דשבתא, ועטרא דלהון דשריא האי רוחא בגוייהו. כיון דנפק שבתא וההוא רוחא סלקא לעילא - כדין {{צ|ווי לנפש דאבדת}} מה דאבדת; אבדת ההוא עטרא עלאה וההוא חילא קדישא דהוה בה. ודא הוא {{צ|וינפש}} - ווי נפש דאבדת מה דאבדת. 

עונתן דחכימין דידעי רזין עלאין - מליליא דשבתא לליליא דשבתא. ואוקמוה. אבל מלה דא שאילנא לבוצינא קדישא, דהא חזינן דהאי כתרא תתאה נקטא מה דנקטא ביממא, ובליליא יהיב מזונא לכל חיליה, כמה דאוקמוה, דכתיב {{צ|ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה}} {{מקור|משלי לא טז}}; נקטא ביממא ויהבא בליליא. והשתא אמר מר דזווגא אשתכח בהאי ליליא? אמר - ודאי זווגא אשתכח בליליא דא. מאי טעמא? בגין דהאי ליליא אפרישת נשמתין לכל אינון &lt;קטע סוף=דף רד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רה|א}}&lt;קטע התחלה=דף רה א/&gt;חכימין דידעין רזין דחכמתא, וחבורא וזווגא לא אשתכח ביומא אחרא בכל חדוה בלא ערבוביא אחרא כגון דא. בגין דאינון נשמתין דפליגת - פליגת לון בחכימין בצדיקים בחסידין כדקא יאות. 

ותו - בכל ליליא וליליא זווגא אשתכח ודאי. אימתי? בפלגות ליליא, והא אוקימנא. אבל לא בכל סטרין כהאי זווגא. ובגין דא חכימין דידעין רזין, בעיין לסדרא שמושא דלהון בהאי ליליא. מאי טעמא? בגין דכל יומי דשבתא אית לון רוחא אחרא דשרא על עלמא, ובהאי ליליא אית לון רוחא אחרא קדישא עלאה דנחתא לבני קדישין. וההוא רוחא נשיב מעתיקא דכל עתיקין, ונחתא לגו נקודה תתאה למיהב בה נייחא לכלא. ודא אתפליג לכל סטרין לעילא ותתא, כמה דאת אמר {{צ|ביני ובין בני ישראל}}. 

וכד אינון חכימין יתבין בההוא רוחא קדישא רוחא עלאה - בעאן לשמשא ערסייהו. דהאי רוחא אמשיך אבתריה לתתא כל אינון נשמתין קדישין, וירתין קדישי עליונין בהאי רוחא נשמתין קדישין לבניהון כדקא יאות. כיון דהאי רוחא שרא על עלמא - כל רוחין בישין וכל מקטרגין בישין אסתלקו מעלמא. ולא בעינן לצלאה על נטורא - בגין דישראל אינון נטירין בההוא רוחא, וסכת שלום פריסת גדפהא עלייהו, ואינון נטירין מכלא. 

ואי תימא הא תנינן דלא יפוק בר נש יחידאי לא בליליא רביעאה דשבתא ולא בליליא דשבתא, ובעי בר נש לאסתמרא? והא אמרן דבליליא דשבתא נטירין בני נשא מכל מקטרגין דעלמא, ולא בעינן לצלאה על נטורא?! 

תא חזי הכי הוא ודאי! ליליא רביעאה דשבתא בעינן לאסתמרא מנייהו - מאי טעמא? בגין דכתיב {{צ|יהי מארת}} {{מקור|בראשית א יד}}, {{צ|מארת}} כתיב חסר. והא אוקמוה, דבגין דהיא חסרה - כמה חבילי טהירין אתכלילן בהאי {{צ|מארת}}, לווטין ומארת אינון בגריעותא דסיהרא, וכלהו שליטין בההוא ליליא. 

בליליא דשבתא - כיון דכלהו מתבדרן לאעלא בנוקבא דעפרא דלא יכלין לשלטאה - בעי בר נש יחידאי לאסתמרא. ותו, אף על גב דלא יכלין לשלטאה - אתחזיין לזמנין. ובר נש יחידאי בעי לאסתמרא. מלה דא הכי תנינן. ואי הכי גריעותא דנטורא איהו! אבל בשבתא, נטירו אשתכח לעמא קדישא, וקודשא בריך הוא כד עאל שבתא מעטר לכל חד וחד מישראל, ובעי דינטרון ליה להאי עטרא קדישא דאתעטרו ביה. ואף על גב דאינון לא אשתכחו בישובא - לזמנין לבר נש יחידאי אתחזון ואתרע מזליה. ואצטריך ליה לבר נש לאתעטרא בעטרא קדישא ולנטרא ליה. 

סוף סוף נטירו אשתכח בההוא ליליא לעמא קדישא הואיל {{צ|וסכת שלום}} פריסא על עמא. דהא תנינן בכל אתר ד{{צ|סכת שלום}} אשתכח - סטרא אחרא לא אשתכח תמן. ועל דא נטורא איהו ונטורא שכיח. 

יומא דשבתא חדוה איהו לכלא. וכלא אתנטר לעילא ותתא. ונהורא  תתאה נהרא לסלקא לעילא בשפירו דעטרין, שבעין חולקין יתיר. וסבא דכל סבין אתער. כדין כד סליק נהורא - עמא קדישא מקדמי לבי כנישתא בלבוש יקר בחדוה, מתעטרן בעטרא קדישא דלעילא בההוא רוחא דקיימא עלייהו לתתא, משבחן בשירין ותושבחן, וסלקין תושבחן לעילא, ועלאין ותתאין כלהו בחדוה, ומתעטרן כלהו כחדא. פתחי עלאי ואמרי: {{צ|זכאין אתון עמא קדישא בארעא, דמאריכון אתעטר עלייכו, וכל חילין קדישין מתעטרין בגיניכון!}} 

האי יומא - יומא דנשמתין איהו ולאו יומא דגופא. בגין דשלטנו דצרורא דנשמתין איהו, וקיימן עלאין ותתאין כלהו בזווגא &lt;קטע סוף=דף רה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רה ב/&gt;חדא, בעטרא דרוחא יתירא עלאה קדישא. 


'''צלותא דשבתא דעמא קדישא''' - תלת צלותין אשתכחו בהאי יומא לקבל תלת שבתי, ואוקמוה, וכלהו חד. כיון דעאלו עמא קדישא לבי כנישתא - אסיר לאשתדלא אפילו בצורך בי כנישתא! אלא במלי תושבחן וצלותא ואורייתא וכדקא חזי לון. ומאן דאשתדל במלין אחרנין ובמלין דעלמא - דא איהו בר נש דקא מחלל שבתא. לית ליה חולקא בעמא דישראל. תרין מלאכין ממנן על דא ביומא דשבתא, ואינון שוו ידיהון על רישיה ואמרי {{צ|ווי לפלניא דלית ליה חולקא בקודשא בריך הוא!}}. ועל דא בעי לאשתדלא בצלותא ובשירין ובתושבחן דמאריהון ולאשתדלא באורייתא. 

האי יומא איהו יומא דנשמתין דאתעטרא ההוא צרורא דנשמתין בתושבחן דמאריהון. בגין כך משבחי בתושבחן תשבחתא דנשמתא, והיינו '''{{צ|נשמת כל חי תברך את שמך יהו&quot;ה אלהינ&quot;ו ורוח כל בשר וכו'}}'''. ולית תושבחתא אלא בסטרא דנשמתא ורוחא. והאי יומא קיימא ברוחא ונשמתא ולאו דגופא. תושבחתא דדרגא אחרא עלאה. רזא דיומא שמשא קדישא - דאיהו נהורא דיממא - היינו '''{{צ|יוצר אור}}'''; רזא דנהורא דנהיר, דמניה אתזנן ונהרין כל אינון חיילין רתיכין וכוכביא ומזלי, וכל אינון דשלטין על עלמא. 

תושבחתא דעלמא דאתי ביומא דא היינו '''{{צ|אל אדון}}'''. ותושבחתא דא איהו ברזא דעשרין ותרין אתוון עלאין קדישין, דמתעטרן באבהן וברתיכא עלאה קדישא. אתוון זעירין אינון עשרין ותרין אתוון דאינון בעלמא תתאה, דאינון {{צ|אל ברוך גדול דעה וכו'}}, ולא אית בין תיבה לתיבה רווחא אחרא, אלא את רשימא בכל תיבה ותיבה. ובעלמא עלאה אית רווחא וסטרין קדישין בין את לאת. ודא איהו תושבחתא על תושבחתא, דאתוון עלאין דיומא שביעאה קא משבח ואמר למלכא עלאה {{צ|יוצר בראשית}}. 

כד תושבחתא דא סלקא לעילא - שתין רתיכין עלאין דקאמרן מזדמנין ונטלי להאי תושבחתא מעמא קדישא וסלקי לה לאתעטרא בה בכמה רתיכין עלאין די ממנן. וכל אינון צדיקייא דבגנתא דעדן - כלהו מתעטרן בתושבחתא דא. וכל אינון רתיכין וכל אינון נשמתין דצדיקייא - כלהו סלקין בתושבחתא דא עד רזא דכורסייא.  כד מטא לכורסייא קדישא תושבחתא דא דכל ישראל - קיימא תמן עד זמנא דקאמרי קדושה עלאה דמוסף, וכדין סלוקא דלתתא לעילא, לאתאחדא כלא לעילא לעילא למהוי כלא חד. דא איהי תושבחתא דסלקא על כלהו תושבחן. 

מכאן ולהלאה - סדורא דצלותא דשאר יומי עד {{צ|ישמח משה וכו'}} - חדוותא דדרגא עלאה, עיקרא דאבהן, דחדי בההוא עדבא דיליה כד סליק כורסייא לגביה ונטיל לה ומתחבראן כחדא. ודא איהו חדוה דאורייתא עלאה דלעילא, תורה שבכתב, דחדי באורייתא דלתתא תורה שבעל פה, ואתחברו דא בדא. כיון דאתחברו כחדא - בעי בר נש לאכללא בההוא חדוה לעמא קדישא - {{צ|ישמחו במלכותך שומרי שבת וכו' אלהינ&quot;ו ואלה&quot;י אבותינו רצה נא במנוחתנו}}. 


'''רזא דספר תורה ביומא דא''' - הא אוקמוה. תנינן, כתיב {{צ|ויקראו בספר בתורת האלהי&quot;ם מפורש ושום שכל ויבינו במקרא}} {{מקור|נחמיה ח ח}}. והא אוקמוה רזא דאינון פסוקי טעמי ומסורת, וכל אינון דיוקין  ורזין עלאין - כלא אתמסר למשה מסיני. אי בכל הני דיוקין אתמסר אורייתא למשה - ספר תורה דאיהו בכל אינון קדושאן - אמאי איהו חסר מכל הני תקונין ורזין דאתמסרו ליה למשה באורייתא?! 

אלא רזא דא, כד כורסייא קדישא מתעטרא ואתכלילת בתורה שבכתב - כל אינון דיוקנין וכל אינון טעמין ומסורות - כלהו עאלין בגניזו, ואתרשימו &lt;קטע סוף=דף רה ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רו|א}}&lt;קטע התחלה=דף רו א/&gt;בגו כורסייא קדישא. ואינון דיוקנין דאעיל אורייתא דבכתב באורייתא דבעל פה, ובהו אתעברת כאתתא דאתעברת מן דכורא, ואשתארו אתוון עלאין לחודייהו בקדושייהו כדקא חזי. 

ולאתחזאה בבי כנישתא - דהא אתברכת ואתעטרת כורסייא מרזא דתורה שבכתב, ותמן אעיל כל אינון דיוקנין ואיהי אתקדשת מניה. בעי לאתחזאה באתוון לחודייהו כדקא יאות. וכדין כלא אתקדש בקדושה עלאה כדקא חזי, כל שכן וכל שכן בהאי יומא. 

בהאי יומא בעי לסלקא שבעא גוברין לקבל שבעא קלין דאינון רזא דאורייתא. ובזמנין ובמועדין חמש גו רזא דא. ביומא דכפורי שית גו רזא עלאה דא. וכלא רזא חדא. '''חמש''' - דאינון חמש דרגין לתתא, מדרגא דאור קדמאה לתתא, ואינון רזא דאורייתא. '''שית''' - דאינון שית סטרין, וכלא רזא חדא. '''שבע''' - אינון שבע קלין. וכלהו רזא חדא אלין ואלין. בראש חדש אתוסף חד על תלתא בגין שמשא דנהיר בההוא זמנא לסיהרא ואתוסף נהורא על סיהרא. והיינו רזא ד'מוסף'. 

בספר תורה בעי לשתמע חד קלא ודבור. 

סדורא לסדרא עמא קדישא ביומא דא ובשאר יומין דספר תורה - בעי לתקנא תקונא דחד כורסייא דאקרי {{גמט דגש|תיבה}}. וההוא כורסייא דלהוי בשית דרגין לסלקא בהו, ולא יתיר, דכתיב {{ממ|דה&quot;ב|ט|יח}} {{צ|ושש מעלות לכסא}}. ודרגא חד לעילא לשואה עליה ספר תורה, ולאחזאה ליה לכלא. 

כד סליק ספר תורה לתמן - כדין בעאן כל עמא לסדרא גרמייהו לתתא, באימתא בדחילו ברתת בזיע, ולכוונא לבייהו כמה דהשתא קיימין על טורא דסיני לקבלא אורייתא. ויהון צייתין וירכון אודנייהו. ולית רשו לעמא למפתח פומיהון אפילו במילי דאורייתא, וכל שכן במלה אחרא, אלא כלהו באימתא כמאן דלית ליה פומא. והא אוקמוה דכתיב {{צ|וכפתחו עמדו כל העם}} {{מקור|נחמיה ח ה}}, {{צ|ואזני כל העם אל ספר התורה}} (שם ג). 

{{עוגן|בריך שמיה}}
אמר רבי שמעון, כד מפקין ספר תורה בצבורא למקרא ביה - מתפתחן תרעי שמייא דרחמין ומעוררין את האהבה לעילא, ואבעי ליה לבר נש למימר הכי:
: בריך שמיה דמארי עלמא. בריך כתרך ואתרך! יהא רעותך עם עמך ישראל לעלם, ופורקן ימינך אחזי לעמך בבית מקדשך, ולאמטויי לנא מטוב נהורך, ולקבלא צלותנא ברחמין. יהא רעוא קדמך דתוריך לן חיין בטיבו, ולהוי אנא עבדך פקידא בגו צדיקיא, למרחם עלי ולמנטר יתי וית כל די לי, ודי לעמך ישראל. אנת הוא זן לכלא ומפרנס לכלא. אנת הוא שליט על כלא. אנת הוא דשליט על מלכייא, ומלכותא דילך הוא. אנא עבדא דקודשא בריך הוא דסגידנא קמיה ומקמי דיקר אורייתיה. בכל עידן ועידן לא על אינש רחיצנא, ולא על בר אלהין סמיכנא. אלא באלהא דשמיא - דהוא אלהא קשוט, ואורייתיה קשוט, ונביאוהי קשוט, ומסגי למעבד טבוון וקשוט. ביה אנא רחיץ ולשמיה קדישא יקירא אנא אימר תושבחן. יהא רעוא קדמך דתפתח לבאי באורייתך, ותיהב לי בנין דכרין דעבדין רעותך, ותשלים משאלין דלבאי ולבא דכל עמך ישראל, לטב ולחיין ולשלם אמן. 


ואסיר למקרי בספרא דאורייתא בר חד בלחודוי. וכלא צייתין ושתקין. בגין דישמעון מלין מפומיה כאילו קבילו לה ההיא שעתא מטורא דסיני. 

ומאן דקרי באורייתא - להוי חד קאים עליה ושתיק; דלא ישתמע בר דבור חד בלחודוי, ולא תרין דבורין. לשון קדש חד. וחד הוא ולא תרין דבורין. ואי תרין משתכחין בספר תורה - גריעותא דרזא דמהימנותא איהו, וגריעותא דיקרא דאורייתא אשתכח בספר תורה. ובעי חד קלא. 

מתרגם חד. ורזא דא - קליפה ומוחא. כלא שתקין וחד קארי דכתיב {{צ|וידבר אלהי&quot;ם את כל הדברים האלה לאמר}} {{מקור|שמות כ א}}. איהו לעילא וכל עמא לתתא, דכתיב &lt;קטע סוף=דף רו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רו ב/&gt; {{צ|ויתיצבו בתחתית ההר}} {{מקור|שמות יט יז}}, וכתיב {{צ|ומשה עלה אל האלהי&quot;ם}} (שם ג). 

וההוא דקארי באורייתא ישוי לביה ורעותיה לאינון מלין, וכי איהו שליחא דמאריה בסדורא דהני מלין למשמע לכל עמא, דהא איהו קאים כדוגמא עלאה. בגין כך מאן דסליק למקרי באורייתא - יסדר אינון מלין בקדמיתא בביתיה, ואי לאו לא יקרי באורייתא. מנלן? מההוא דבור - עד לא ישמע אורייתא לעמא קדישא מה כתיב? {{צ|אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה}}, ולבתר {{צ|ויאמר לאדם הן יראת יהו&quot;ה היא חכמה וגו'}} {{מקור|איוב כח כז}}. 


אסיר ליה למאן דקארי באורייתא למפסק פרשתא או אפילו מלה חדא, אלא באתר דפסק משה פרשתא לעמא קדישא - יפסיק. ולא יפסיק מלין דפרשתא דשבתא דא בפרשתא דשבתא אחרא. רזא דא - בשעתא דאיפסיקו פרשיין - כל חד וחד אתעטרא וקיימא קמי קודשא בריך הוא. כיון דאשלימו למפסק הני פרשיין דכל שתא - אתעטרו קמיה קודשא בריך הוא ואמרי &quot;אנא משבת פלוני  מצבורא פלוני ואנא משבת פלוני מצבורא פלוני&quot;. בההיא שעתא קרא ל{{גמט דגש|יופיא&quot;ל}} רב ממנא, {{קיצור|ולחמשין ותלת|53}} רתיכין קדישין דתחות ידיה דאתמנון בשמושא דאורייתא. וכל רתיכא ורתיכא מני ליה - להאי רתיכא על פרשתא פלניא דבשבת פלוני, ורתיכא פלוני על פרשתא פלניא דשבת פלוני. וכל חד וחד משמשא לאורייתא דההוא שבת דיליה, ואסיר לן לערבא אלין באלין, ולא לאעלא רתיכא ברתיכא דחבריה אפילו כמלא נימא. ואפילו בחד תיבה או אפילו באת חד. אלא כל חד וחד כמה דפסיק לון קודשא בריך הוא וכמה דמני לון באינון פרשיין - כל חד וחד על מטריה. 

ועל דא כד מתעטרא פרשתא דא - סלקן אינון מלין דההיא פרשתא דאשתלים בצבורא, ונטיל לון ההוא רתיכא דממנא בההיא פרשתא, וסליק לון קמי קודשא בריך הוא. ואלין מלין ממש קיימין קמיה ואמרין {{צ|אנא פרשתא פלניא דאשלימו לי צבורא פלוני הכי והכי}}. אי אשתלים כדקא חזי ליה - סלקין אינון מלין ומתעטרן על כורסייא קדישא, וההוא רתיכא משמשא קמיה. כל רתיכא ורתיכא פרשתא דכל שבתא ושבתא, וכלהו מתעטרן בגו כורסייא קדישא. ובהו איהי סלקא לאתיחדא לעילא לעילא, ואתעביד כלא כללא חדא. בגין כך זכאה חולקיה מאן דאשלים פרשתא דכל שבתא ושבתא כדקא יאות כמה דאפסיקו לעילא. 


תרי זמני קרינן בספר תורה בשבתא. במנחה בשעתא דדינא תליא לעידן ערב - צריכין לאכללא שמאלא בימינא; דהא אורייתא מתרין סטרין אתייהיבת דכתיב  {{צ|מימינו אש דת למו}} {{מקור|דברים לג ב}} - ימינא ושמאלא. בגין כך ספר תורה במנחה דַי בעשרה פסוקין או יתיר, אבל לא שלימו דפרשתא. דהא שלימו דפרשתא לא הוי אלא בימינא, וימינא תלייא עד שעתא דמנחה, והא אוקמוה. 

בשני בשבתא ובחמישי בשבתא - בגין דקא נחתין דרגין לתתא דאינון כללא דאורייתא. ואי תימא הא נביאין מתפרשן לתתא?! אלא הכי הוא ודאי, אבל הני דלתתא כלהו כללא דאורייתא, וכל חד וחד כליל לכל חד וחד. ורזא דמלה, אלין דרגין עלאין אינון אקרון פרשתא חדא, ולבתר נפקין מנייהו תשע דרגין דאתאחדן כחדא. ובגין כך תשעה גוברין;  תלת בשבתא במנחה, ותלת ביומא תניינא, ותלת ביומא חמשאה - הא תשעה. 


ובספרא דרב ייבא סבא - במנחה בשבתא הא אתער רזא דשמאלא, ונקודה תתאה בההוא סטרא דשמאלא מקבלא רזא דאורייתא. כדין בההיא שעתא נטלא מסטרא דשמאלא, ומדיליה קרינן. דהא איהי קיימא ברזא &lt;קטע סוף=דף רו ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רז|א}}&lt;קטע התחלה=דף רז א/&gt;דתשע  וקרינן תשע. ואינון שית דחול ותלת בשעתא דאתער שמאלא בשבתא. ולאתכללא כלא כחדא. ואיהי מתעטרא בהו בתלת סטרין כגוונא דתלת סטרין עלאין, דאינון כללא דפרשתא דשבתא. זכאה חולקיה מאן דזכי ליקרא דשבתא! זכאה איהו בתרין עלמין בעלמא דין ובעלמא דאתי!

 
כתיב {{צ|אל יצא איש ממקומו ביום השביעי}} {{מקור|שמות טז כט}} - מהו {{צ|ממקומו}}? תנינן, {{צ|ממקומו}} - מההוא אתר דאתחזי למיהך. ורזא דמלה דכתיב {{צ|ברוך כבוד יהו&quot;ה ממקומו}} {{מקור|יחזקאל ג יב}}. ודא איהו מקום, ודא איהו רזא דכתיב {{צ|כי המקום אשר אתה עומד עליו}} {{מקור|שמות ג ה}} - אתר ידיעא איהו לעילא וקרינן ליה 'מקום', דאשתמודע ביה יקרא עלאה דלעילא. ובגין כך אזהרותא לבר נש - דהא מתעטרא בעטרא קדישא דלעילא - דלא יפוק מיניה. דאי (יפוק מפומיה מלולא דחול) יפוק מניה - קא מחלל שבתא. בידוי - בעבידתא כמה דאוקימנא. ברגלוי - למיהך לבר מתרי אלפין אמין. כל אלין חלולא דשבתא איהו. 

{{צ|אל יצא איש ממקומו}} - דא איהו אתר יקרא דקדושה דא, דהא מניה לבר אתר ד'אלהים אחרים' איהו. {{צ|ברוך כבוד יהו&quot;ה ממקומו}}. {{צ|כבוד יהו&quot;ה}} - דלעילא, {{צ|ממקומו}} - דא כבוד דלתתא. ודא איהו רזא דעטרא דשבתא. בגין כך {{צ|אל יצא איש ממקומו}} - בריך הוא לעלם ולעלמי עלמין. כתיב {{צ|הנה מקום אתי}} {{ממ|שמות|לג|כא}} - {{צ|מקום אתי}} ודאי. דא איהו מקום טמיר וגניז דלא אתיידע כלל. משמע דכתיב {{צ|אתי}} - אתר דלא אתגליא וקיימא טמירא. ודא איהו אתר עלאה לעילא לעילא, היכלא עלאה טמיר וגניז. אבל דא איהו אתר לתתא כדקאמרן. ודא איהו {{צ|מקום}} - דאתפרש לעילא ואתפרש לתתא. ובגין כך {{צ|אל יצא איש ממקומו ביום השביעי}}. 

{{צ|ומדתם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו'}} {{מקור|במדבר לה ה}} - הא אוקמוה באינון רזין עלאין, אבל {{צ|אלפים באמה}} - דירתה תרין סטרין לכל סטר. ואיהי מתעטרא תדיר בתרין סטרין, בין לעילא בין לתתא. וסימניך שכינה לא שריא לבר מתחומא דאתחזי לה. 


'''כד נפק שבתא''' צריכין ישראל דלתתא לאתעכבא, דהא יומא רבא עלאה איהו. ובהאי יומא אושפיזא רבא ויקירא קא שריא עליה. בגין כך בעי לאתעכבא לאתחזאה דלא דחקין באושפיזא קדישא. 

כדין פתחי ישראל ואמרי {{צ|והוא רחום יכפר עון וגו'}} {{מקור|תהלים עח לח}} - דתקונא שפירא איהו בהאי ליליא, כיון דדינא אתהדר לאתריה. מה דלא אתחזי כד עייל שבתא דדינא אסתלק ולא אשתכח. 


'''בשעתא דפתחי ישראל ויהי נעם וקדושתא דסדרא''' - כל אינון חייבין דגיהנם פתחין ואמרי: {{צ|זכאין אתון ישראל עמא קדישא! זכאין אתון צדיקייא דנטרי פקודי אורייתא! ווי לון לחייביא דלא זכו למיטר אורייתא!}}. כדין דומ&quot;ה קדים וכרוזא אתער ואמר {{צ|ישובו רשעים לשאולה כל גוים שכחי אלהי&quot;ם}} {{ממ|תהלים|ט|יח}}. וכל אינון חבילי טהירין טרדין לון בגיהנם. ולית מאן דמרחם עליהון. זכאין אינון כל נטרי שבתא בהאי עלמא וקא מענגי לההוא ענג דשריא מלעילא כדקאמרן. 


'''האי מאן דשרי בתעניתא בשבתא''' - תרי מתערי עליה קמי מלכא קדישא. חד - ההוא רוחא עלאה קדישא דאצטריך לאתענגא ולא אתענג. וחד - ההוא ממנא דקיימא על מאן דשרי בתעניתא ו{{גמט דגש|סנגרי&quot;ה}} שמיה. וסלקין קמי מלכא קדישא ומתערי עליה. 

וההוא רוחא אסתלק גריע מההוא אתהנותא דלתתא. וכד האי רוחא לא אשתלים לתתא - רוחא אחרא דלעילא לא אשתלים. כיון דלא אשתלים לתתא ולעילא - כדין אתחזי ההוא בר נש לאתלטיא ולאתענשא. אלא כיון דאשתלים זמנא אחרא, וההוא ממנא דאתמנא על ענוייא &lt;קטע סוף=דף רז א/&gt;
{{ממ זהר משולב|ב|רז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רז ב/&gt;ותעניתא אשתלים גו אינון ממנן אחרנין בענוגא דלעילא - קורעין ליה כל גזר דינא דאתגזר מאינון שבעין שנין עלאין. למלכא דחדי בהלולא דיליה וכל בני נשא חדאן עמיה. חמא חד בר נש יהיב בקולר - פקיד עלוי ושרייוהו בגין דישתכחון כולא בחדוה. 

ולבתר מתהדרין אלין ממנן דענשין לבני נשא ואתפרעין מניה דבר נש על דאשתכח בגיניה גריעותא עילא ותתא. מאי תקנתיה? ליתיב תעניתא על תעניתא. מאי טעמא? דא בטיל ענוגא דשבתא - יבטל ענוגא דחול. ואי איהו מבטל ענוגא דשבתא וקא מתענג בחול - דמי כמאן דחשב למלה אחרא יתיר ממה דחשיב ליה לקודשא בריך הוא. רוחא עלאה קדישא דקודשין דשריא עליה - לא עניג ובטיל ליה מניה. רוחא אחרא דחול דשריא לבתר על עלמא - חשיב וקא מענגא ליה! כדין מהדרין ומתפרעין מניה בהאי עלמא ובעלמא דאתי. 

בגין כך אצטריך תעניתא אחרינא ביומא קדמאה דחול בזמנא דשריא על עלמא ההוא רוחא דחול. ובהאי אית ליה אסוותא, כיון דלא חשיב לרוחא דחול. וסימניך {{צ|והשיב את הגזלה אשר גזל וגו'}} {{מקור|ויקרא ה כג}}. גזלן לא חשיב לקודשא בריך הוא לא חשיב לבני נשא - בגין כך לית ליה עונשא כגנב. גנב דחשיב לבני נשא יתיר מקודשא בריך הוא - אית ליה עונשא בהאי עלמא ובעלמא דאתי. זכאה איהו מאן דאשתלים לתתא לההוא עונג עלאה כדקא חזי! 


יומא דא מתעטרא בשבעין עטרין, ושמא עלאה קדישא אשתלים בכל סטרין, ואתנהירו כלהו דרגין. וכלא בחדוה דברכאן, ובקדושה על קדושה, ותוספת דקדושה. 

'''קדושה דמעלי שבתא''' - דא איהי קדושה דשבת בראשית, דהא אתקדש מ{{קיצור|תלתין ותרין|32}} שבילין, ו{{קיצור|תלת|3}} דרגין דתפוחין קדישין. ובעינן לאדכרא על האי קדושה כללא דעובדא דבראשית. ונייחא ברזא דתלתין ותרין שבילין ותלת דרגין דאתכלילן בהו. רזא דסהדותא דעובדא דבראשית - דהיינו {{צ|ויכלו השמים והארץ וכל צבאם וגו' ויכל אלהי&quot;ם}} {{מקור|בראשית ב א}} - דאית בסהדותא דא {{קיצור|תלתין וחמש|35}} תיבין; תלתין ותרין שבילין, ותלת דרגין דתפוחין קדישין. תלת דרגין דאינון {{צ|שביעי שביעי שביעי}} - אית ביה רזא דעלמא עלאה, ורזא דעלמא תתאה, ורזא דכל מהימנותא. תלת זמנין {{צ|אלהי&quot;ם}} - חד עלמא תתאה, וחד פחד יצחק, וחד עלמא עלאה קדישא קדש קודשין. 

ובעי בר נש למסהד סהדותא דא בחדוה ברעותא דליבא, לאסהדא קמי מאריה דמהימנותא. וכל מאן דיסהיד דא וישוי לביה ורעותיה לדא - מכפר על כל חובוי. 

'''ברוך אתה ה' אלהינ&quot;ו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו וכו'''' - האי קידושא איהו בחד מתקלא לקבל סהדותא דמהימנותא, ואינון {{קיצור|תלתין וחמש|35}} תיבין אחרנין כמה דאית ב{{צ|ויכלו}} - כלא סלקין ל{{קיצור|שבעין|70}} תיבין, לאתעטרא בהו שבת דמעלי שבתא. זכאה חולקיה דבר נש דיכוון רעותיה למלין אלין ליקרא דמאריה! 


'''קידושא דיומא''' - הא אוקמוה, {{צ|בורא פרי הגפן}} ולא יתיר. דהא יומא קאים לקדשא ליה - מה דלית הכי בליליא דאנן צריכין לקדשא ליה בהני מלין כמה דאוקימנא. ולא אתקדש האי ליליא אלא בעמא קדישא לתתא כד שריא עלייהו ההוא רוחא עלאה. ואנן בעינן לקדשא ליה ברעותא דלבא, לכוונא דעתא להאי. ויומא - איהו קא מקדשא ליה! וישראל מקדשי בצלותין ובעותין, ומתקדשין בקדושתיה בהאי יומא. זכאין ישראל עמא קדישא דאחסינו יומא דא - אחסנת ירותא לעלמין! 


'''לבתר דנפיק שבתא''' בעי בר נש לאפרשא בין קדש לחול. אמאי? דהא אתיהיב רשו לממנן דלתתא לשלטאה על עלמא ובכל עובדין דעלמא. לאחזאה יחודא באתר קדישא בקדושה עלאה, ולאפרשא לתתאי מיחודא עלאה. &lt;קטע סוף=דף רז ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ב|רח|א}}&lt;קטע התחלה=דף רח א/&gt;'''ולברכא על נהורא דאשא''' - בגין דכל אשין אחרנין אתטמרו ואתגניזו ביומא דשבתא, בר אשא חד דקדושה עלאה דאתגליא ואתכליל בקדושא דשבתא. וכד האי אשא אתגלייא - כל אשין אחרנין אתטמרו ואתגניזו קמיה. והאי אשא איהי דעקידה דיצחק, דאתלהטא על גבי מדבחא. בגין כך בעי לברכא על נהורא דאשא. והאי אשא לא בעי אשא דחול אלא אשא דשבת. והאי אשא איהו אשא דנפיק מההוא אשא דלעילא - ודא איהו אשא דסביל אשא. וכיון דהאי אשא דנפיק מאשא דלעילא אתברכא בברכה דנהורא - כדין כל שאר אשין אחרנין נפקין ואתמנן בדוכתייהו, ואתייהיב לון רשותא לאנהרא. 

בההיא שעתא דקא מברכין על אשא - אזדמנן ארבע רתיכין, ארבע משריין לתתא, לאנהרא מההוא אשא מברכא. ואינון אקרון {{צ|מאורי האש}}. בגין כך בעינן לאכפיא ארבע אצבעאן דידא דימינא ולאנהרא לון מגו ההוא נהורא דשרגא דמתברכא. ואינון אצבעאן רמז לאינון 'מאורי האש' דנהירי ושלטי מההוא נהורא דשרגא דמתברכא. ובגין דאינון דרגין לתתא - כד אחזי בר נש אצבעאן קמי ההוא נהורא דשרגא - בעי לאכפייא לון קמיה, בגין דההוא נהורא שלטא עלייהו ואינון נהרין מניה. בשאר ברכאן בעינן לזקפא לון לאצבעאן בגין לאחזאה קדושה עלאה דדרגין עלאין דשלטין על כלא, דשמא קדישא אתעטר בהו ואתקדש בהו, ואתברכן כלהו דרגין כחדא, ונהרין מגו בוצינא עלאה דכלא. ובגין כך בעינן לזקפא לון לעילא. והכא - בעינן לאכפייא אצבעאן קמי שרגא; בגין לאחזאה דרגין דלתתא דנהרין מגו בוצינא דלעילא, ומהכא שלטין ונהרין מינה ואינון {{צ|מאורי האש}}. 

בכל יומא אנן מברכינן {{צ|מאורי אור}} דאינון נהורין עלאין דקיימן בההוא {{צ|אור}} קדמאה. ואתברכן כלהו דרגין, ונהרין כלהו כחדא מגו בוצינא עלאה. והני אקרון {{צ|מאורי האש}}. ובגיני רזא דא מברכין {{צ|בורא מאורי האש}}. ואי תימא אמאי {{צ|בורא}} ולא אמרו &quot;מאיר מאורי האש&quot; הואיל וקא נהרין מההוא אש, מההוא בוצינא מברכא? 

אלא כיון דעאל שבתא - כל אינון דרגין דלתתא וכל אינון דנהרין ושלטין - כלהו עאלין ואתכלילו בהאי שרגא, ואתטמרו ואתגניזו ואתנטרו ביה, ולא יתחזון ביה אלא ההוא נקודא בלחודהא. וכלהו אתטמרו בגווה כל יומא דשבתא. כיון דנפק שבתא - אפיק לון לכל חד וחד, כאילו ההיא שעתא אתבריאו ונפקו כלהו ואתבריאו כמלקדמין, ואתמניאו על דוכתייהו לשלטאה. כדין אתברכא האי שרגא ואתכפיין קמיה לאנהרא. כיון דנהרין - כדין אתמנון כל חד וחד על דוכתיה. 

כגוונא דא אינון דרגין עלאין דאקרון {{צ|מאורי אור}} שלטין ביממא, ונהרין מגו בוצינא עלאה. בשעתא דרמש ליליא - ההוא בוצינא עלאה כניש לון ואעיל לון בגויה עד דנהיר יממא. כיון דמבריכן ישראל על נהורא ביממא - כדין אפיק לון בשלימו דנהורא. ועל דא מברכין {{צ|יוצר המאורות}} ולא אמרי &quot;בורא&quot;, והכא {{צ|בורא מאורי האש}}, בגין דאינון דרגין לתתא. 

וכלא איהו רזא דאצבעאן - בהו רמיז דרגין עלאין ודרגין תתאין. 
* דרגין עלאין אשתמודעאן בזקיפו דאצבעאן לעילא, 
* ובזקיפו דאצבעאן אתברכן דרגין עלאין ודרגין תתאין כחדא, 
* ובמאיכו דאצבעאן אתברכן לאנהרא דרגין תתאין לחודייהו. 


ורזא דא טופרי דאחורי אצבעאן ואצבעאן לחודייהו לגו. טופרי דאחורי אצבעאן - אינון אנפין אחרנין דאצטריכו לאנהרא מגו ההוא שרגא. ואינון אנפין דאקרון &lt;קטע סוף=דף רח א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רח ב/&gt;'אחוריים'. אצבעאן לגו בלא טופרין - אלין אינון אנפין פנימאן אתכסיין. ורזא דא {{צ|וראית את אחורי}} {{מקור|שמות לג כג}} - אלין {{צ|אחורי}} - אצבעאן לאחורא בטופריהון. {{צ|ופני לא יראו}} - אלין אצבעאן לגו בלא טופרין, דאינון אנפין פנימאין. 

וכד מברכינן על שרגא בעי לאחזאה אחורי אצבעאן בטופרין לאתנהרא מגו ההוא שרגא. ופנימאי דאצבעאן לא אצטריכו  לאחזאה לון לאתנהרא מגו ההוא שרגא - דהא אינון לא נהרין אלא מגו שרגא עלאה דלעילא לעילא דאיהי טמירא וגניזא דלא אתגלייא כלל. ואינון לא נהרין מגו שרגא דאתגליא כלל. בגין כך בעי לאחזאה אחורי אצבעאן בטופרין, ופנימאי דאצבעאן לא בעי לאחזאה קמי האי שרגא. טמירין אינון ובטמירו אתנהרין. פנימאין אינון ומפנימאין אתנהרן. עלאין אינון ומעלאה אתנהרן. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי! 


'''ובעי לארחא בבוסמין כד נפיק שבתא''' על דאסתלק ההוא רוחא, ונפשא דבר נש אשתארת בערטולא  בגין ההוא סליקו דאסתלק רוחא מניה. והא אוקמוה. 

כתיב {{צ|וירח את ריח בגדיו}} {{מקור|בראשית כז כז}}, הא אוקמוה. תא חזי כתיב {{צ|וירח את ריח בגדיו}}, הא אוקמוה, אינון לבושין דאדם קדמאה הוו, דיהב ליה קודשא בריך הוא לאלבשא לון. בגין דהא כד חב אדם - אתעדי מניה ההוא לבושא יקירא דאתלבש ביה בקדמיתא כד אעיל ליה בגנתא דעדן. ולבתר דחב - אלביש ליה בלבושא אחרא. 

לבושא קדמאה דאתלבש ביה אדם בגנתא דעדן - איהו הוה  מאינון רתיכין דאקרון 'אחוריים', ואינון לבושין דאקרון לבושי טופרא. וכד הוה בגנתא דעדן - כל אינון רתיכין וכל אינון משריין קדישין כלהו סחרין ליה לאדם, ואתנטיר מכלא, ולא הוה יכיל מלה בישא לאתקרבא בהדיה. כיון דחב ואתעדו מניה אינון לבושין - דחיל ממלין בישין ורוחין בישין, ואסתלקו מניה אינון משריין קדישין, ולא אשתארו ביה אלא אינון טופרי דאצבעאן{{הערה|מוגה עפ&quot;י גירסת מהדורת &quot;מתוק מדבש&quot; - ויקיעורך}}, דסחרין לון לטופרין סחרנו דזוהמא אחרא. 

ובגין כך לא ליבעי ליה לבר נש לרבאה אינון טופרין דזוהמא, דהא כמה דאסגיאו - הכי נמי אסגי עליה קסטורא, וידאג בכל יומא. ובעי לספרא לון. ולא ירמי לון - דלא יעביד קלנא בההוא אתר, דיכיל ההוא בר נש לאתזקא. וכלא כגוונא עלאה דהא לכלהו אחוריים סחרא סטרא אחרא, ולא אצטריך ליה באתר דעלמא. 

לבתר עבד ליה לאדם לבושין אחרנין; מטרפי אילנין דגנתא דעדן דארעא. דהא בקדמיתא הוו אינון לבושין מאינון אחוריים דגנתא דלעילא - והשתא מגנתא דארעא. ונפק מגנתא. ואינון לבושין הוו סלקין ריחין ובוסמין דגנתא דנפשא מתיישבא בהו וחדי בהו - הדא הוא דכתיב {{צ|וירח את ריח בגדיו ויברכהו}}, דהא אתיישבא נפשיה ורוחיה דיצחק בההוא ריחא. 

בגין דא כד נפק שבתא - בעי לארחא בבוסמין לאתישבא נפשיה בההוא ריחא על ההוא רוחא עלאה קדישא דאסתלק מינה. וההוא ריחא מעליא דבוסמין איהו הדס. דהא קיומא דאתר קדישא דנשמתין נפקין מניה - הדס איהו. ודא איהו קיומא דנפשא כגוונא דלעילא, לאתקיימא מההוא ערטולא דאשתארת. 

כד נפק שבתא - אתלבש אדם באינון לבושין דגנתא דעדן דארעא דסלקין ריחין ובוסמין, לקיימא נפשיה על ההוא רוחא קדישא עלאה יקירא דאסתלק מניה. והדס איהו קיומא דנפשא ודאי, כגוונא עלאה דאתקיימא קיומא דנפשא. 

ההוא רוחא עלאה דנחית עליה דבר נש בחדו וחדי לנפשיה - כדין קיימא נפשא דבר נש כגוונא דעלמא דאתי, דזמין &lt;קטע סוף=דף רח ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רט|א}}&lt;קטע התחלה=דף רט א/&gt;לאתהנאה מניה. כמה דבר נש אהני להאי רוחא בעלמא דא - הכי ההוא רוחא אהני ליה לבר נש לעלמא דאתי, דכתיב {{צ|אז תתענג על יהו&quot;ה וגו'}}, וכתיב {{צ|והשביע בצחצחות נפשך}} {{מקור|ישעיה נח יד}}. כמה דבר נש רוי לההוא ענוגא ואהני ליה - הכי נמי איהו רוי ליה לעלמא דאתי. כדין כד בר נש זכי ואשלים שלימו דיקרא דשבתא כדקאמרן. קודשא בריך הוא קארי עליה ואמר {{צ|ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר}} (שם מט ג). 


קם רבי אבא ושאר חברייא ונשקו רישיה. בכו ואמרו: זכאה חולקנא דארחא דא זמין קודשא בריך הוא לקבלן!{{ש}} 
אמר רבי אבא: לי זמין קודשא בריך הוא ארחא דא בגין לאתחברא עמכון - זכאה איהו חולקי דזכינא לארחא דא!{{ש}} 
אמר להו: אימא לכו מה דחמינא יומא דא. נפקנא לארחא וחמינא נהורא חדא, ואתפלג לתלת נהורין, ואזלו קמאי ואתטמרו, ואמינא &quot;ודאי שכינתא חמינא זכאה חולקי&quot;. והשתא אינון תלת נהורין דחמינא - אתון אינון! ודאי אתון נהורין ובוצינין עלאין לאנהרא בעלמא דין ובעלמא דאתי!
 

אמר רבי אבא, עד הכי לא ידענא דכל אלין מרגלן סתימין הוו תחות ידייכו. כיון דחמינא דהא ברעותא דפקודא דמאריכון אתאמרו מלין אלין - ידענא דכלהו מלין סלקין יומא דא לגו כורסייא עלאה, ונטיל לון ההוא מארי דאנפין ועביד מינייהו עטרין למאריה. ויומא דא מתעטרין שתין (נ&quot;א שבעין) רתיכין קדישין ליקרא דכרסייא באלין מלין דאתאמרו הכא יומא דא. 

אדהכי זקף עינוי וחמא דאערב שמשא. אמר רבי אבא, &quot;נהך לגבי האי כפר דאיהו קריב לגבן במדברא&quot;. אזלו וביתו תמן. בפלגות ליליא קם רבי אבא ושאר חברייא לאשתדלא באורייתא. אמר רבי אבא, מכאן ולהלאה נימא מלין לאתעטרא בהו צדיקיא דבגנתא דעדן - דהשתא איהו זמנא דקודשא בריך הוא וכל צדיקיא דבגנתא דעדן צייתין לקליהון דצדיקיא די בארעא. 

פתח רבי אבא ואמר, {{צ|השמים שמים ליהו&quot;ה והארץ וגו'}} {{מקור|תהלים קטו יז}}. האי קרא אית לאסתכלא ביה והכי אצטריך למימר - &quot;השמים ליהו&quot;ה והארץ נתן לבני אדם&quot;. מאי {{צ|השמים שמים}}? אלא הכא אית לאסתכלא, בגין דאית שמים ואית שמים; שמים לתתא וארץ לתתא מנייהו, שמים לעילא וארץ לתתא מנייהו. וכל דרגין עלאין ותתאין - כלהו כגוונא דא. אלין כאלין. 

'שמים לתתא' אינון עשר יריעות, כמה דאת אמר {{צ|נוטה שמים כיריעה}} {{ממ|תהלים|קד|ב}}. וקודשא בריך הוא עבד לון ומשריין די בגווייהו לאנהגא ארעא תתאה. תשיעאה אנהיג לתתאי, דסחרן כקופטרא דקולטא. עשיראה איהו עיקרא. ובכלהו משיריין ממנן עד שביעאה - משביעאה ולהלאה אית נהורא דאתפשט לתתא מגו כורסייא עלאה ונהיר לעשיראה. ועשיראה מההוא נהירו דנקטא יהיב לתשיעאה, ואיהו לתמינאה ולתתא. האי תמינאה - כד אתפקדון חילי דכוכביא ואפיק לון, ההוא נהירו קיימא ויהיב חיליה לכל חד וחד, לאתמנאה בההוא אתר דאצטריך, דכתיב  {{צ|והמוציא במספר צבאם וגו' מרב אונים}} {{מקור|ישעיה מ כו}} - דא איהו זהרא דלעילא דאקרי {{צ|רוב אונים}}. 

ובכל רקיעא ורקיעא אית ממנא, ואתפקד על עלמא ועל ארעא לאנהגא כלא. בר ארעא דישראל דלא אנהיג לה רקיעא ולא חילא אחרא אלא קודשא בריך הוא בלחודוי, והא אוקמוה. 

ואי תימא היך שריא למגנא רקיעא על ארעא דישראל, והא מטרא וטלא מרקיעא נחית עלה כשאר כל ארעא אחרא?! אלא בכל רקיעא ורקיעא אית ממנן שלטין על עלמא, &lt;קטע סוף=דף רט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רט ב/&gt;וההוא ממנא דשלטא על ההוא רקיעא יהיב מחילא דאית ליה לההוא רקיעא. וההוא רקיעא נקיט מההוא ממנא ויהיב לתתא לארעא. וההוא ממנא לא נקיט אלא מתמצית דלעילא. אבל ארעא קדישא - לא שליט על ההוא רקיעא דעליה ממנא אחרא ולא חילא אחרא, אלא קודשא בריך הוא בלחודוי, ואיהו פקיד לארעא קדישא בההוא רקיעא. 

בכל רקיעא ורקיעא אית פתחין ידיען, ושולטנו דכל ממנן מִפִתְחא לְפִתְחא רשימא. ומההוא פתחא ולהלן - לא שלטא אפילו כמלא נימא. ולא עאל דא  בתחומא דפתחא דחבריה, בר כד אתיהיב ליה רשו לשלטאה חד על חבריה, כדין שלטין מלכין די בארעא חד על חבריה. 

באמצעיתא דכלהו רקיעין אית פתחא חדא דאקרי {{גמט דגש|גבילון}}. ותחות האי פתחא אית שבעין פתחין אחרנין לתתא. ושבעין ממנין נטרין מרחיק תרי אלפין אמין דלא קרבין לגביה. ומההוא פתחא ארחא סליק לעילא לעילא עד די מטא לגו כורסייא עלאה. ומההוא פתחא לכל סטרין דרקיעא עד תרעא דפתחא דאקרי {{גמט דגש|מגדון}} (ס&quot;א {{גמט|מנדון}}), דתמן איהו סיומא דרקיעא דתחומא דארעא דישראל. 

וכל אינון שבעין פתחין דרשימין גו ההוא פתחא דאקרי '''גבילון''' - כלהו רשימין בכורסייא קדישא, וכלהו קרינן לון {{צ|שערי צדק}} דלא שליט אחרא עלייהו. וקודשא בריך הוא פקיד לארעא דישראל בההוא רקיעא, מפתחא לפתחא בפקידו כמה דאצטריך. ומתמציתא דההוא פקידא - נטלין אינון שבעין ממנן, ויהבין לכלהו ממנן אחרנין. 

בגנתא דעדן דלתתא - רקיעא דקיימא עליה אית ביה רזין עלאין. כד עבד קודשא בריך הוא רקיעא - אייתי אש ומים מגו כורסי יקריה ושתף לון כחדא, ועבד מנהון רקיעא לתתא, ואתפשטו, עד דמטו לההוא אתר דגנתא דעדן ויתבו. מה עבד קודשא בריך הוא? נטל משמים עלאין קדישין אש ומים אחרנין, דמשתכחין ולא משתכחין, דאתגליין ולא אתגליין, ומאינון אש ומים דאתנטלו משמים עלאין עבד מנייהו מתיחו דרקיעא, ומתח ליה על האי גנתא דלתתא, ומתחבר גו רקיעא אחרא. 

ארבע גוונין בההוא מתיחו דרקיעא דעל גנתא - '''חיור וסומק ירוק ואוכם'''. לגבי הני גוונין אית ארבע פתחין, לתתא מההוא מתיחו דרקיעא, ואינון פתחין לארבע סטרין דרקיעא דעל גבי גנתא, מאינון אש ומים דאתעביד מנהון ההוא רקיעא. ומתפתחין בארבע פתחין ארבע נהורין. 

'''לסטר ימינא''' - בההוא פתחא, מגו מתיחו דסטר  מיא, נהרין תרין נהורין באינון תרין פתחין; בפתחא דימינא ובפתחא דאיהו לקבל אנפין. 
גו נהורא דנהיר לסטר ימינא, אתרשים את חד נהיר ובליט (נ&quot;א ולהיט), ונציץ בנציצו מגו ההוא נהורא, ואיהו את '''מ'''', וקיימא באמצעיתא דההוא נהורא דפתחא. את דא סלקא ונחתא, ולא קאים באתר חד. ההוא נהורא נטיל לההוא את ואפיק לה - בגין כך לא קיימא באתר חד. גו נהורא דנהיר בסטרא דאיהו לקבל אנפין אתרשים את חד דנהיר ובליט, ונציץ בנציצו גו ההוא נהורא, ואיהי את '''ר'''', ולזמנין אתחזי '''ב'''', וקיימא באמצעיתא דההוא נהורא דפתחא, וסלקא ונחתא, לזמנין אתגליא ולזמנין לא אתגליא, ולא קיימא באתר חד. 

אלין תרין אתוון קיימין. וכד נשמתא דצדיקיא עאלת בגנתא דעדן - אלין תרין אתוון נפקין מגו ההוא נהורא, וקיימין על ההיא נשמתא, וסלקי ונחתי. כדין מאינון תרין פתחין, מקדמי ונחתי מעילא תרין רתיכין; רתיכא חדא עלאה דאיהי רתיכא ד{{גמט דגש|מיכא&quot;ל}} רב סגנין, רתיכא תניינא דאיהי רתיכא מההוא רב ממנא דאקרי {{גמט דגש|בוא&quot;ל}}, ודא איהו שמשא יקירא &lt;קטע סוף=דף רט ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רי|א}}&lt;קטע התחלה=דף רי א/&gt;דאקרי {{גמט דגש|רפאל}}. ואלין נחתין וקיימין על נשמתא ואמרין לה {{צ|שלום בואך! יבא שלום יבא שלום!}}. כדין אינון תרין אתוון סלקין וקיימין באתרייהו, ואתגניזו גו ההוא נהורא דאינון פתחין. 

'''תרין פתחין אחרנין''' - תרין נהורין אחרנין קא מלהטין מנהירו דאשא באינון פתחין; חד לסטר שמאלא וחד לאחורא. תרין אתוון אחרנין מלהטין באינון נהורין ונציצין בגווייהו - את חד '''ג'''', ואת חד '''נ''''. וכד אתוון קדמאי מתהדרן לאתרייהו - אלין תרין אחרנין נציצין, סלקין ונחתין, נפקין מאינון נהורין, וקיימין על נשמתא. 

כדין נחתין תרין רתיכין מאינון תרין פתחין. רתיכא חדא איהו רתיכא ד{{גמט דגש|גבריאל}} רב ממנא ויקירא, רתיכא תניינא איהי רתיכא אחרא קדישא ד{{גמט דגש|נוריא&quot;ל}} רב ממנא. ונחתין מאינון פתחין וקיימין על נשמתא, ואתוון מתהדרן לאתרייהו. כדין אלין תרין רתיכין עאלין לגו היכלא חדא טמירא דגנתא דאקרי {{גמט דגש|אהלו&quot;ת}}, ותמן תריסר זיני בוסמין גניזין, דכתיב {{ממ|שיר|ד|יד}} {{צ|נרד וכרכם קנה וקנמון וגו'}}. ואינון תריסר זיני דבוסמין דלתתא. ותמן כל אינון לבושין דנשמתין דאתחזון לאתלבשא בהו כל חד וחד כדקא חזי. בההוא לבושא אתרשימו כל אינון עובדין טבין דעבד בהאי עלמא, וכלהו רשימין ביה. ומכריזי {{צ|האי איהו לבושא דפלניא!}}. ונטלין לההוא לבושא ואתלבשת ביה ההיא נשמתא דצדיקיא בגנתא, כגוונא דדיוקנא דהאי עלמא. 

והני מילי מתלתין יומין ואילך. דהא כל תלתין יומין לית לך נשמתא דלא תקבל עונשא עד לא תיעול לגנתא דעדן. כיון דקבילת עונשא - עאלת לגנתא דעדן, כמה דאוקמוה, לבתר דאתלבנת אתלבשת. כיון דאתלבשת בהאי לבושא - יהבין לה אתר כמה דאתחזי לה. כדין כל אינון אתוון נחתין, וסלקין אינון רתיכין. ההוא רקיעא אהדר תרין זמנין בכל יומא בההוא נטילו דהאי רקיעא אחרא דמתדבק ביה. והאי רקיעא לא נפיק לבר מגנתא. רקיעא דא מרקמא בכל זיני גוונין. תרין ועשרין אתוון רשימין מחקקן בההוא רקיעא, כל את ואת נטיף טלא מטלא דלעילא על גנתא. ומההוא טלא דאתוון - אתסחיין אינון נשמתין ומתסיין בתר דטבלו בנהר דינור לאתדכאה. וטלא לא נחית אלא מגו אתוון דרשימין ומחקקן בההוא רקיעא, בגין דאינון אתוון כללא דאורייתא, וההוא רקיעא רזא דאורייתא, דהא מאש ומים דאורייתא אתעביד. ועל דא אינון נגדין טלא על כל אינון דאשתדלו באורייתא לשמה בהאי עלמא. ואלין מלין רשימין בגנתא דעדן, וסלקין עד ההוא רקיעא, ונטלין מאינון אתוון ההוא טלא, לאתזנא ההיא נשמתא. הדא הוא דכתיב {{מקור|דברים לב ב}} {{צ|יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי}}. 


'''באמצעיתא דהאי רקיעא''' קיימא פתחא חדא לקבל פתחא דהיכלא דלעילא, דבההוא פתחא פרחין נשמתין מגנתא דלתתא לעילא, בחד עמודא דנעיץ בגנתא עד ההוא פתחא.  גו ההוא  עמודא בההוא פתחא - דאיהו באמצעיתא דרקיעא דבגנתא - עאלין בגוה תלת גוונין דנהורא כלילן כחדא, ונהרן לגוונין דההוא עמודא, וכדין עמודא דא נציץ ואתלהיט בכמה גוונין דמתלהטן. 

בכל שעתא נהרין צדיקיא מההוא זיוא עלאה, אבל בכל שבתא ושבתא ובכל ריש ירחא - אתגלייא שכינתא יתיר משאר זמני בהאי רקיעא, ואתיין כלהו צדיקיא וסגדין לגביה. 

זכאה חולקיה מאן דזכי להני לבושי דקאמרן, דמתלבשן בהו צדיקיא בגנתא דעדן לתתא! אלין מעובדין טבין דעביד &lt;קטע סוף=דף רי א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רי|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רי ב/&gt;בר נש בהאי עלמא בפקודי אורייתא, ובהון קיימא נשמתא בגנתא דעדן לתתא, ואתלבשת בהני לבושין יקירין. 

כד סלקא נשמתא בההוא פתחא דרקיעא לעילא - אזדמנן לה לבושין אחרנין יקירין עלאין, דאינון מרעותא וכונה דלבא באורייתא ובצלותא. דכד סלקא ההוא רעותא לעילא, מתעטר בה מאן דמתעטרא, ואשתאר חולקא לההוא בר נש, ואתעבד מניה לבושין דנהורא לאתלבשא בהו נשמתא לסלקא לעילא. ואף על גב דאוקמוה דאינון לבושין בעובדין תליין - אלין לא תליין אלא ברעותא דרוחא כמה דאתמר, לקיימא גו מלאכין רוחין קדישין. 

ודא איהו ברירו דמלה. ובוצינא קדישא אוליף הכי מאליהו: לבושין דלתתא בגנתא דארעא - בעובדין, לבושין דלעילא - ברעותא וכוונא דרוחא בלבא. 


{{צ|ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן וגו'}} {{מקור|בראשית ב י}} - הא אוקמוה, אבל בהאי גנתא דלתתא {{צ|נהר יוצא מעדן}} ודאי. ואצטריך למנדע האי נהר דנפיק בגנתא דלתתא - באן אתר עקרא ושרשא דיליה? באן אתר? {{צ|בעדן}}. {{צ|עדן}} - דא רזא עלאה איהו, ולא אתייהיב רשו לשלטאה ביה עינא דסכלתנו. ורזא דמלה, אלמלי אתר דא אתמסר לתתא לאתגלאה - אתר דעדן עלאה קדישא אתמסר אוף הכי למנדע. אלא  בגין טמירו דיקרא דעדן עלאה קדישא - אתטמר ואתגניז עדן תתאה, דההוא נהר נגיד ונפיק מניה, ועל דא לא אתמסר לאתגלאה אפילו לאינון נשמתין דבגנתא דעדן. 

כמה דהאי נהר אתפרש ונפיק מגו עדן לאשקאה לגנתא דלעילא - הכי נמי מגו ההוא פתחא דאמצעיתא דגנתא נפיק חד נהורא דאתפרש לארבע סטרין, בארבע פתחין דקאמרן, אתר דקיימין אינון אתוון רשימן. וההוא נהורא דאתפרש לארבע נהורין בארבע אתוון דניצוצין - נפיק מעדן אתר דזהרא נקודה תתאה לעילא. וההוא נקודה אתנהיר ואתעביד עדן לאנהרא, ולא אית מאן דשליט למחמי ולמנדע להאי נקודה, בר ההוא נהירו דאתפשט מניה, דסגדין לקמיה אינון צדיקיא דבגנתא דעדן כמה דאתמר. והאי נקודה תתאה איהי גנתא לגבי עדן עלאה - אתר דלא אתייהיב למנדע ולאסתכלא. על כל דא כתיב {{צ|עין לא ראתה אלהי&quot;ם זולתך}} {{מקור|ישעיה סד ג}}. 

שמא דא אתפרש - {{צ|אלהי&quot;ם זולתך}} - דא נקודה תתאה קדישא, דאיהו ידע האי עדן דלתתא דטמיר בגנתא, ולית אחרא מאן דידע ליה. 
{{צ|אלהי&quot;ם זולתך}} - דא עדן עלאה על כלא, דאיהו רזא דעלמא דאתי. דאיהו ידע לנקודה תתאה בחד צדיק דנפיק מניה, נהר דרוי ליה. ולית מאן דידע ליה בר איהו דכתיב {{צ|אלהי&quot;ם זולתך}}, דאיהו אחיד לעילא לעילא עד אין סוף. והאי נהר דנפיק מעדן לתתא - רזא איהו לחכימין ברזא דכתיב  {{צ|והשביע בצחצחות נפשך}} {{מקור|ישעיה נח יא}}. ומלה דא אתפרש לעילא ותתא. נשמתא דנפקא מהאי עלמא דחשוכא איהי תאיבת למחמי בנהירו דעלמא עלאה, כהאי בר נש דתאיב למשתי בתאיבו למיא, הכי כל חד וחד איהו {{צ|צחצחות}} כמה דאת אמר {{צ|צחה צמא}} {{ממ|ישעיהו|ה|יג}} - צמא מאינון צחות דנהורין דגנתא ורקיעא והיכלין דגנתא. 

וההוא נהר דנפיק מעדן - כל אינון נשמתין בלבושי יקר יתבין על ההוא נהר. ואלמלא ההוא לבושא - לא יכלין למסבל. וכדין מתיישבן ורוון באינון צחות ויכלי למסבל. וההוא נהר איהו תקונא דנשמתין לאתיישבא, ולאתזנא ולאתהנאה מאינון צחות, ונשמתין אתהנן על ההוא נהר ומתיישבן ביה. ההוא נהר עלאה דלעילא אפיק נשמתין ופרחין מניה לגו גנתא -- האי נהר דלתתא בגנתא דארעא אתקין נשמתין לאתתקנא לאתיישבא באינון צחות. &lt;קטע סוף=דף רי ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ב|ריא|א}}&lt;קטע התחלה=דף ריא א/&gt;כגוונא דא בהאי עלמא לבר - בריחא דמיא מתיישבא נפשא לאתנהרא, דהא מעיקרא כגוונא דא נפקא. ובגין דמתתקנין נשמתין על ההוא נהר דנגיד ונפיק מעדן, יכלין לאתיישבא באינון צחות עלאין, ולסלקא לעילא בההוא פתחא דאמצעיתא דרקיעא. וחד עמודא דקאים באמצעות גנתא דקאמרן - בההוא עמודא סלקין לעילא בגו ההוא פתחא דרקיע. וביה סחרניה אית ביה {{צ|ענן ועשן ונגה}} {{מקור|ישעיה ד ה}}. ואף על גב דאוקמוה להאי קרא, אבל {{צ|ענן ועשן}} אלין מלבר, {{צ|ונגה}} מלגו. ודא איהו לחפיא על אינון דסלקין לעילא דלא יתחזון מקמי אינון דיתבין לתתא. 

והא הכא רזא דרזין. כד  האי נקודה בעא לאתתקנא בתקונוי ולאתקשטא, בשבתי ובזמני ובחגי, משדר ארבע אנפין דנשר, וקיימין על היכלא דאקרי {{גמט דגש|דרור}}, והיינו {{צ|מר דרור}}. ובגין דא בשתא דיובלא בעינן לאכרזא 'דרור' כמה דאת אמר {{צ|וקראתם דרור}} {{מקור|ויקרא כה י}}. ואינון ארבע אנפין יהבין קלא, ולית מאן דישמע ליה בר אינון נשמתין דאתחזון לסלקא. ואינון מתכנשין תמן ונטלי לון אלין ארבע אנפין, ואעלין לון לגו בההוא עמודא דקיימא באמצעיתא. ובההיא שעתא סלקא ההוא עמודא דעננא ואשא ותננא, ונגה מלגו. 

ואלין תרין אקרון {{צ|מכון הר ציון ומקראיה}} {{מקור|ישעיה ד ה}}. {{צ|מכון הר ציון}} - דא איהו תקונא דלעילא כד נקודה תתאה מתקשטא, ואינון {{צ|מקראיה}} דההיא נקודה לאתקשטא. כיון דסלקין אלין נשמתין עד ההוא פתחא דרקיעא - כדין ההוא רקיעא סחרא סחרני דגנתא תלת זמנין, ומקל נעימו דסחרא ההוא רקיעא נפקין כל אינון נשמתין, ושמעין ההוא נעימו דההוא רקיע, וחמאן ההוא עמודא דסלקא אשא ועננא ותננא ונגה דלהיט, וסגדין כלהו. כדין נשמתין סלקין בההוא פתחא, עד דסלקין לגו עגולא דסחרא  לההוא נקודה. כדין חמאן מה דחמאן, ומגו נהירו וחדוותא מההוא דחמאן - סלקין ונחתין, קרבין ורחקין, ואיהי תאיבא לגבייהו ומתקשטא בנהירו. כדין אלביש קנאה  חד צדיק עלאה, ואסתכל בנהורא ושפירו דהאי נקודה ובתקונהא, ואחיד בה וסליק לה לגביה, ונהיר נהורא בנהורא, והוו חד. 

כל חילא דשמייא פתחי בההיא שעתא ואמרי {{צ|זכאין אתון צדיקיא נטרי אורייתא! זכאין אינון דמשתדלין באורייתא! דהא חדוותא דמאריכון הוי בכו, דהא עטרא דמאריכון מתעטר בכון!}}. כדין כיון דנהרין נהורא בנהורא - תרין נהורין מתחברן כחדא ונהרין. לבתר אינון גוונין נחתין ואסתכלן לאשתעשעא באינון נשמתין דצדיקיא, ומתקני לון לעטרא לעילא. ועל דא אתמר {{צ|עין לא ראתה אלהי&quot;ם זולתך יעשה למחכה לו}}. 


פתח רבי שמעון ואמר, כתיב {{צ|ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא נטוי על ראשיהם מלמעלה}} {{מקור|יחזקאל א כב}}. האי קרא אוקמוה, אבל אית רקיע ואית רקיע. רקיעא דלתתא איהו קיימא על גבי ארבע חיון, ומתמן אתפשט ושרי דיוקנא דחד נוקבא דאחורי דכורא. ודא איהו רזא דכתיב {{צ|וראית את אחורי}} {{מקור|שמות לג כג}}, כמה דאת אמר {{צ|אחור וקדם צרתני}} {{מקור|תהלים קלט ה}}, וכתיב {{צ|ויקח אחת מצלעותיו}} {{מקור|בראשית ב כא}}. רקיע דלעילא איהו קיימא על גבי חיון עלאין, ומתמן אתפשט ושארי דיוקנא דחד דכורא, דאיהו רזא עלאה. 

והני תרין רקיעין - חד אקרי {{צ|קצה השמים}} וחד אקרי {{צ|מקצה השמים}}, דכתיב {{צ|ולמקצה השמים ועד קצה השמים}} {{מקור|דברים ד לב}}. ראשי החיה דלתתא - אינון ארבע חיון דאינון  נהורין עלאין על אינון ארבע אתוון רשימין די בגו אינון ארבע פתחין דבגנתא דעדן. ואף על גב דאמרן עדן דלתתא בארעא - הכי הוא ודאי - אבל כלא רזא עלאה איהו. כמה דאתמר &lt;קטע סוף=דף ריא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|ריא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ריא ב/&gt;דהאי נקודה דקאמרן - כמה דאית לה חולקא לעילא - הכי נמי אית לה חולקא לתתא בארעא. והאי גנתא לתתא איהו חולקא דהאי נקודה לאשתעשא ברוחי דצדיקייא בארעא. ואתהני בכל סטרין לעילא ותתא; לעילא בצדיק, לתתא בההוא איבא דצדיק. ולא אשתכח שעשועא עילא ותתא אלא בצדיק. והאי גנתא איהו מההיא נקודה דאקרי עדן. 

אינון ראשי החיה - אלין ארבע רישי אנפין. חד אריה דכתיב {{צ|ופני אריה אל הימין}} {{מקור|יחזקאל א י}}. וחד שור דכתיב {{צ|ופני שור מהשמאל}}. וחד נשר דכתיב {{צ|ופני נשר לארבעתן}}. אדם - כללא דכלא, דכתיב {{צ|ודמות פניהם פני אדם}}. ואלין ארבע רישי  חיון דנטלין לכורסייא קדישא. ומגו מטולא דלהון - זעין. ומההיא זיעא דמטולא דלהון אתעביד ההוא נהר די נור, דכתיב {{צ|נהר די נור נגיד ונפק מן קדמוהי, אלף אלפין ישמשונה}} {{מקור|דניאל ז י}}. 

ונשמתין כד סלקין - אתסחיין בההוא נהר די נור, וסלקין לקורבנא ולא אתוקדן אלא אתסחיין. תא חזי מסלמנדרא דעבדין מנה לבושא. ומגו דאיהי מנורא - לא אתסחיא ההוא לבושא אלא בנורא! אשא אכיל זוהמא דביה ואתסחי ההוא לבושא. הכי נמי נשמתא די נור דאתנטילת מגו כורסייא קדישא דכתיב בה (שם) {{צ|כרסיה שביבין די נור}} - בזמנא דבעיא לאתסחיא מההוא זוהמא דבה - אתעברת בנורא ואתסחיא. ונורא אכלא כל ההוא זוהמא די בנשמתא, ונשמתא אתסחיא ואתלבנת. 

ואי תימא אי הכי עונשא לית לה לנשמתא בהאי? תא חזי, ווי לנשמתא דסבלא אשא נוכראה - ואף על גב דאיהי אתלבנת! אבל כד זוהמא איהו סגי עלה - ווי לנשמתא דסבלת ההוא עונשא! בגין דההוא זוהמא - בתרי זמני אתלבנת בנורא. 

* זמנא קדמאה כיון דקבילת עונשא בגופא - אזלא נשמתא ונטלי לה ואעלין לה בגו אתר חד דאקרי {{צ|בן הנם}}. ואמאי אקרי {{צ|בן הנם}}? אלא אתר חד איהו בגיהנם דתמן אתצריפו נשמתין בצרופא לאתלבנא, עד לא עאלין בגנתא דעדן. 

: ואי זכאין אינון נשמתין - כד אעלין לון בההוא אתר - תרין מלאכין שליחן זמינין בגנתא דעדן וקיימין לתרעא, וצווחין לגבי אינון ממנן דבההוא אתר דגיהנם בגין לקבלא ההיא נשמתא. וההיא נשמתא - עד לא אתלבנת בנורא - אינון שליחן צווחין לגבייהו ואמרי {{צ|הנם!}} ובזמנא דהיא אתלבנת - אינון ממנן נפקין עמה מההוא אתר, וזמיני לה לגבי פתחא דגנתא דעדן דתמן אינון שליחן, ואמרי לון {{צ|הנם!}} הא אינון נשמתין דהא אתלבנו! כדין אעלין לההיא נשמתא בגנתא דעדן. 

: וכמה איהי תבירא מגו ההוא תבירו דאתלבנותא דגיהנם, דהוא תבירו דאשא תתאה. ואף על גב דנחית מלעילא! אבל כיון דמטא לארעא לתתא איהו אשא דלא דקיק, ונשמתא אתענשא ביה ואתברת.  כדין קודשא בריך הוא אפיק שמשא דנהיר מאינון ארבע פתחין דנהרין ברקיעא דעל גנתא. ומטא לההיא נשמתא - ואתסיאת. הדא הוא דכתיב {{צ|וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה}} {{מקור|מלאכי ג כ}}. 

* זמנא תניינא - לבתר דיתבא בגנתא דעדן דלתתא. כל ההוא זמנא דיתבא ועד כען - לא אתפרשת מאינון מלין דחיזו דהאי עלמא מכל וכל! וכד סלקין לה לעילא - אצטריך לאתפרשא מכל חיזו ומכל מלין דלתתא, ואעברו לה בההוא נהר די נור. כדין נשמתא אתלבנת ביה מכל וכל, ונפקת ואתחזיאת קמי מאריה דעלמא,  ברירא מכל סטרין. כיון דאסתכלת בההוא נהורא - אתסיאת ואשתלימת מכלא, וכדין קיימין אינון נשמתין בלבושין, מתעטרין קמי מאריהון. זכאה חולקהון דצדיקיא בעלמא דין ובעלמא דאתי!&lt;קטע סוף=דף ריא ב/&gt; 


{{ממ זהר משולב|ב|ריב|א}}&lt;קטע התחלה=דף ריב א/&gt;ואינון נשמתין דבגנתא דעדן לתתא - שטאן בכל רישי ירחי ושבתי, וסלקין עד ההוא אתר דאקרי {{צ|חומות ירושלם}} דתמן כמה ממנן ורתיכין דנטרי אינון חומות. דכתיב {{צ|על חומותיך ירושלם הפקדתי שומרים}} {{ממ|ישעיה|סב|ו}}. וסלקין עד ההוא אתר. ולא עאלין לגו עד דאתלבנן. ותמן סגדין וחדאן מההוא נהירו, ותייבין לגו גנתא. 

נפקין מתמן ושטאן בעלמא, וחמאן באינון גופין דחייביא, בההוא עונשא דלהון, דכתיב {{צ|ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר}} {{ממ|ישעיה|סו|כד}}. מאי {{צ|לכל בשר}}? לאינון שאר גופין דבסחרנייהו, והא אוקמוה. ולבתר משטטי ומסתכלן באינון מאריהון דכאבין ובני מרעין, ואינון דסבלין על יחודא דמאריהון. ותבין ואמרין ליה למשיחא. 

בשעתא דאמרין ליה למשיחא צערא דישראל בגלותהון, ואינון חייביא די בהון דלא מסתכלי למנדע למאריהון - ארים קלא ובכי על אינון חייבין דבהו. הדא הוא דכתיב {{צ|והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו}} {{ממ|ישעיה|נג|ה}}. תייבין אינון נשמתין וקיימין באתרייהו. 

בגנתא דעדן אית היכלא חדא דאקרי {{צ|היכלא דבני מרעין}} - כדין משיח עאל בההוא היכלא, וקארי לכל מרעין וכל כאבין, כל יסוריהון דישראל, דייתון עליה. וכלהו אתיין עליה. ואלמלא דאיהו אקיל מעלייהו דישראל ונטיל עליה - לא הוי בר נש דיכיל למסבל יסוריהון דישראל על עונשי דאורייתא! הדא הוא דכתיב {{צ|אכן חליינו הוא נשא וגו'}} (שם). 

כגוונא דא רבי אלעזר בארעא. בגין דלית חושבנא לאינון יסורין דקיימין עליה דבר נש בכל יומא על עונשי דאורייתא. וכלהו נחתו לעלמא בשעתא דאתייהיבת אורייתא. וכד הוו ישראל בארעא קדישא - באינון פולחנין וקרבנין דהוו עבדי - הוו מסלקין כל אינון מרעין ויסורין מעלמא. השתא משיח מסלק לון מבני עלמא; עד דנפיק בר נש מהאי עלמא ומקבל עונשיה כמה דאתמר. 

כד אינון חובין יתיר - דעיילין לון לגו בגו גיהנם באינון מדורין תתאין אחרנין, ומקבלין עונשא סגי מסגיאות זוהמא די בנשמתא - כדין אדליקו נורא יתיר למיכל ההוא זוהמא.  זכאין אינון דנטרי פקודי אורייתא! 


ההיא נקודה קדישא דאיהי בעיא לאשתעשע לעילא ולתתא ברוחיהון דצדיקייא כמה דאתמר - כד ההוא נקודה בעא לאשתעשעא לתתא ברוחיהון דצדיקייא - כאמא דחדאת על בנהא ואשתעשעת בהון. הכי נמי בפלגות ליליא איהי נחתא ואשתעשעת בהו. 

רקיע דקאמרן דקיימא על גנתא - איהי קיימא על ארבע רישי חיון. ואינון ארבע אתוון דקאמרן אינון רזא דארבע חיון. והאי רקיעא קיימא  עלייהו כמה דאתמר. רקיעא דההיא נקודה קיימא לעילא על אינון ארבע חיון עלאין דקאמרן, וההוא רקיעא  איהו אתרקם בגוונין קדישין. בהאי רקיע אסתכלן ארבע חיוון וכל אינון חיילין לתתא. כד האי רקיע אנהיר בגוונוי ונציץ - כדין ידעין כל אינון רתיכין וכל אינון חיילין ומשריין דהא טרפא דלהון אזדמן. 

רקיעא דא מרקמא בכל גוונין קדישין. ביה קיימין ארבע פתחין רשימין בארבע אתוון מנצצן. 
* '''פתחא חדא''' רשימא לסטר מזרח, וביה קיימא בההוא פתחא את חד, וההוא את איהי '''א''''. ודא נציץ וסליק ונחית בהאי פתחא. פתחא דא נהיר ונציץ מנציצו עלאה. והאי את נציץ ובליט  בגויה, ואיהי נחתא וסלקא ואתרשים בההוא פתחא. 
* '''פתחא תניינא''' רשימא לסטר צפון, וביה קיימא את חד, ואיהי את '''ד''''. &lt;קטע סוף=דף ריב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|ריב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ריב ב/&gt;ודא קיימא ונצצא, סלקא ונחתא ולהטא בההוא פתחא. לזמנין נציץ בנציצו, ולזמנין אתטמר ההוא נהורא ולא נהיר. ועל דא את דא לא קיימא בקיומא תדיר. ואת דא אתרשים בההוא פתחא. 
* '''פתחא תליתאה''' איהו פתחא דקיימא לסטר מערב, וביה קיימא את חד דאתרשים ואתנהיר בההוא פתחא, ודא איהו את '''נ''''. והאי את נציץ בנציצו בההוא פתחא. 
* '''פתחא רביעאה''' - דא איהו פתחא דקיימא לסטר דרום, וביה קיימא רשימו דחד נקודה תתאה זעירא, דאתחזי ולא אתחזי, ודא איהי את '''י''''. ואלין ארבע אתוון לארבע סטרין  נציצין בההוא רקיע באינון פתחין. בהאי רקיע רשימין אתוון אחרנין  לארבע סטרין בכתרין על רישייהו. ואינון עשרין ותרין אתוון מתעטרן בכתרין. 


רקיעא דא נטיל וסחרא על גבי חיוון ברשימו דאתוון, רזא דחושבן דיחודא., ברזא דצרופא חדא דאתוון עלאין. ואינון {{גמט דגש|א&quot;ט ב&quot;ח ג&quot;ז ד&quot;ו}}. אלין אתוון סחרן בההוא רקיעא ברזא דאתוון אחרנין  עלאין קדישין סתימין. ואינון אתוון אחרנין  סתימין סחרין לההוא רקיעא. וכדין אתחזיין אלין אתוון בגלגולא  דהאי רקיעא דאינון {{גמט דגש|א&quot;ט ב&quot;ח}}, ורשימין בהאי רקיעא. 

בשעתא דאתנהיר האי רקיעא - אתנהרן ביה ארבע רזין דשמהן קדישין, ואינון צרופא בצרופין דתלתין ותרין שבילין. כדין נחית טלא מהאי רקיעא באינון אתוון דרזא דשמא קדישא, ואתזנו כל אינון רתיכין וכל אינון חיילין ומשריין קדישין, ונטלי כלהו בחדוה. 
בשעתא דדינא תליא - אלין אתוון אתטמרו ואתגניזו ארבע גו ארבע, ואינון {{גמט דגש|ט&quot;ח ז&quot;ו}}. בשעתא דאלין אתגניזו ואתטמרו - כדין קלא דסטר צפון אתער, וידעי דדינא שריא על עלמא. 

בהאי רקיעא אתרשים גוונא חדא דכליל כל גוונין. כד נטיל האי רקיעא מסטרא דמזרח - אינון ארבע רישין דקאמרן בארבע  אתוון - נטלין כלהו במטלנין, וסלקי בסליקו לעילא. וכד אינון נטלין וסלקין לעילא - אסתלקת מאן דאסתלקת, ואתוון אתהדרו ואתחזיין בשלימו, ברזא קדמאה {{גמט דגש|א&quot;ט ב&quot;ח ג&quot;ז ד&quot;ו}}. ואתרקם ההוא רקיעא. כדין אתנהיר בנהירו. וכד האי רקיעא אתנהיר כמלקדמין באלין אתוון - כלהו אתהדרו ושאגי למטרף טרפא ומזונא. כיון דאינון שאגי וסלקין קלא - ההוא קלא אשתמע לעילא לעילא, וכדין נטלא ברכאן וקדושן מאן דנטלא. 

סחרן אתוון ומתגלגלן וסחרן ההוא רקיעא, וקיימן אינון אתוון לסטר דרום. כיון דקיימין אינון אתוון לסטר דרום - סלקין ונצצן בנציצו ולהטין. כדין באמצעיתא דההוא רקיעא רשימא חד אתרשים, וההוא רשימו איהו את חד ואיהו '''י''''. כיון דאת דא אתרשים ואתחזיא - כדין להטין אבתריה תלת אתוון אחרנין ואינון '''הו&quot;ה'''.  אלין אתוון מנצצן באמצעו דהאי רקיעא. סלקין ונחתין מלהטין בתליסר  להטין. כדין לבתר דאלין תליסר זמנין מלהטן - נחתא מאן דנחתא, ואתכלילת באינון אתוון, ואתעטרת בהו ולא אתידעת. כדין כלהו חיילין וכלהו משריין בחידו, וסלקין שירין ותושבחן. 


רקיעא דא נטלא תניינות, וסחרא ומתגלגלא. ואינון אתוון קדמאי דקאמרן דאינון '''א&quot;ט ב&quot;ח''' - כלהו אתכלילו באינון אתוון עלאין, רזא דשמא קדישא דקאמרן, וסחרן ההוא רקיעא. וקיימין אינון אתוון דהוו באמצעיתא רזא דשמא קדישא - כלהו אתרשימו לסטר צפון. ואתרשימו ולא אתרשימו. לית מאן דיסתכל בההוא סטרא. כלהו אתחפיין ואמרי בקל נעימו {{צ|ברוך כבוד יהו&quot;ה ממקומו}}. אתחפיין מסטרא דצפון &lt;קטע סוף=דף ריב ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ב|ריג|א}}&lt;קטע התחלה=דף ריג א/&gt; ואמרין דא, אתחפיין מכל סטרין ואמרין דא. רקיעא דא סחרא כמלקדמין, ואתגלגלא מסטרא לסטרא. כדין קל נעימו דמשריין סגיאין בסטרא דא, וקל נעימו משריין סגיאין בסטרא דא, וכן לארבע סטרין. 

בההיא שעתא ההוא רקיעא אתנהיר בנהירו אחרא - יתיר מכמה דהוה. וקיימא בנהירו בגוון אחרא, כלילא בכל גוונין. ואלין אתוון דקאמרן סלקין לעילא בההוא רקיעא, ומקבלין לאת חד דאיהי עלאה, דקא מתחברא בשמא דא דאלין אתוון. בגין דאף על גב דאלין אתוון דשמא קדישא - האי איהו שמא דאתכליל לתתא. בגין דרזא דא אתכליל לעילא ואתכליל לתתא, וכד אתכליל לתתא - אלין אתוון סלקין לקבלא לאת חד, דהא מההוא את אתזנו אלין אתוון לתתא. וההוא את איהו '''ו''''. ונחית ואתחברו אלין אתוון בההוא את. וכדין כלהו בעטורא חדא, ואתעביד שמא שלים. 

לתתא - שמא שלים ולא שלים. שמא שלים בחמש אתוון איהו '''ויהו&quot;ה''' - רזא דכר ונוקבא ברמיזו. שמא שלים בתשע אתוון - אינון '''יהו&quot;ה אלהי&quot;ם''', דא איהו שמא שלים מכלא. שמא אחרא איהו ברמיזו ואיהו בחמש כדקאמרן, אבל דא איהו שלים בכלא. 

כיון דמתחברן אלין אתוון - ההוא רקיעא אתנהיר בתלתין ותרין נהורין. כדין כלא איהו בחדוה, כלא קאים ברזא חדא עילא ותתא. כל אינון רתיכין וכל אינון משריין - כלהו קיימין ברזא דשלימו, וכל דרגין מתתקנן על אתרייהו, כל חד וחד כדקא יאות. בהאי רקיעא קאים לסטר צפון חד שלהובא נהיר, דלא שכיך תדיר, ואיהו רשים באתוון אחרנין לימין. ואינון עשר שמהן, וסלקין לשבעין שמהן. וכלהו רשימין בהאי רקיעא, ונהרין כלהו כחדא. 

מהאי רקיעא נטלין כל אינון רקיעין דלתתא דלסטר קדושה עד דמטו לאינון רקיעין אחרנין דלסטר אחרא. ואלין אקרון {{צ|יריעות עזים}} כמה דאת אמר {{צ|ויעש יריעת עזים לאהל על המשכן}}. בגין דאית יריעות ואית יריעות. 'יריעות המשכן' - אינון יריעות דאקרון רקיעי חיוון דמשכנא קדישא. 'יריעות עזים' - אינון רקיעין  אחרנין דסטרא אחרא. אלין רקיעין ברזא דרתיכין דרוחין קדישין, ואלין רקיעין דלבר דקיימין במלין דעלמא. 

ואינון סטרין דתיאובתין ועובדין דגופא. ואלין חפיין על אינון רקיעין דלגו, כקליפה על מוחא. רקיעין דלגו אינון ההוא קלישו דקיימא על מוחא, ואלין אקרון {{צ|שמים ליהו&quot;ה}} לשמא חדא דא דלתתא. רקיעין אחרנין לעילא, ואינון רקיעין פנימאין, דאקרון {{צ|רקיעי החיות}} דאינון רזא דשמא קדישא, ברזא דחיון רברבן עלאין. 

ואלין אינון רזין דאתוון  עלאין ברזי דאורייתא. כללא דעשרין ותרין אתוון מחקקן רשימין דנפקי מגו רקיעא עלאה תמינאה, דאיהו רקיע דעל גבי חיוון עלאין. והאי איהו דלית ליה חיזו. האי איהו טמיר וגניז - לית ביה גוון. כל גוונין מניה נפקי. ביה לית גוון, לא אתחזי ולא אתגליא. האי איהו דאפיק כל נהורין. ביה לא אתחזי לא נהירו ולא חשוך ולא גוון כלל, בר נשמתין דצדיקיא דחמאן מגו רקיעא תתאה כמבתר כותלא, נהירו דאפיק ונהיר האי רקיעא עלאה. וההוא נהירו דלא פסק - לית מאן דידע ליה לית מאן דקאים ביה. 

מתחות דא - כל אינון רקיעין אתכלילו בשמא דא אקרי {{צ|שמים}}, ואלין  דשמא קדישא אקרון {{צ|השמים}}; אינון דשמא עלאה אקרי בהון, אינון דשמא קדישא אתעטר בהון. ועל דא כתיב {{צ|השמים שמים ליהו&quot;ה}} {{ממ|תהלים|קטו|טז}} - לההוא גניזו דרקיעא עלאה דקאים עלייהו.&lt;קטע סוף=דף ריג א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ב|ריג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ריג ב/&gt;עד הכא רמז לשמא קדישא  דקודשא בריך הוא אקרי בשמהן. מכאן ולהלאה - לית חכים בסכלתנו דיכיל למנדע ולאדבקא כלל, בר נהירו חד זעיר בלא קיומא  לאתיישבא ביה. זכאה חולקיה מאן דעאל ונפק, וידע לאסתכלא ברזין דמאריה ולאתדבקא ביה! ברזין אלין יכיל בר נש לאתדבקא במאריה למנדע שלימו דחכמה ברזא עלאה. 

כד פלח למאריה בצלותא ברעותא בכוון לבא - אדבק רעותיה כנורא בגחלתא ליחדא אינון רקיעין תתאין דסטרא דקדושה, לאעטרא לון בשמא חדא תתאה. ומתמן ולהלאה ליחדא אינון רקיעין עלאין פנימאין, למהוי כלהו חד, בההוא רקיעא עלאה דקיימא עלייהו. 

ובעוד דפומיה ושפוותיה מרחשן, לביה יכוון ורעותיה יסתלק לעילא לעילא, ליחדא כלא ברזא דרזין, דתמן תקיעו דכל רעותין ומחשבין, ברזא דקיימא באין סוף. ולכוונא בהאי בכל צלותא וצלותא בכל יומא ויומא לאעטרא כל יומוי ברזא דיומין עלאין בפולחניה. 

בליליא ישוי רעותיה, דהא אתפטר מעלמא דא ונשמתיה נפקת מניה ויהדר לה למארי דכלא. בגין דכל ליליא וליליא  ההיא נקודה קיימא לאכללא בגווה אינון נשמתין דצדיקייא. 

רזא דרזין למנדע לאינון חכימי לבא - רקיעא דא תתאה ברזא דההיא נקודה קיימא כמה דאמרן. ההוא רקיעא איהו כליל מעילא ומתתא, ויסודא דיליה לתתא. כהאי שרגא דסלקא נהורא אוכמא לאתאחדא בנהורא חיורא, ויסודא דילה איהו לתתא בההיא פתילה במשחא. אוף הכי לתתא - ההיא נקודה ביממא אתכלילת מלעילא, ובליליא אתכלילת מתתא באינון נשמתין דצדיקיא. וכל מלין דעלמא אהדרו כלהו לעקרא ויסודא ושרשא דנפקו מניה. וכמה לילוָן זמינין לנטלא כל חד וחד מה דאתחזי ליה כמה דאת אמר {{צ|אף לילות יסרוני כליות}} {{ממ|תהלים|טז|ז}}. 

נפשא אזלת ושטאת ותבת לההוא עקרא דאתחזי לה. גופא קאים שכיך כאבנא, ואהדר לההוא אתר דאתחזי ליה למשרי עליה. ובגין כך תב גופא לסטריה ונפשא לסטרה. גופא שרי עלוי רזא דסטרא אחרא, ובגין כך אסתאבו ידוי, ובעי לאסחאה לון כמה דאוקימנא. דהא בליליא כלא תב לאתריה. ונשמתהון דצדיקיא סלקין ואתהדרן לאתרייהו, ואתעטרת בהו מאי דאתעטרת, ואתכלילת מכל סטרין. כדין סלקא יקרא דקודשא בריך הוא ואתעטר מכלא. 

בליליא שלטאן ממנן דאתפקדו על אינון נשמתין דצדיקיא לסלקא לון לעילא ולקרבא לון קרבן נייחא לגבי מאריהון. ההוא ממנא דאתפקד על כל אינון משריין - {{גמט דגש|סורי&quot;א}} שמיה, רב ממנא. כיון דנשמתא סלקא בכל אינון רקיעין - כדין מקרבין לה לגביה וארח בה, כמה דאת אמר  {{צ|והריחו ביראת יהו&quot;ה}} {{ממ|ישעיה|יא|ג}}, כמה דזמין מלכא משיחא למעבד בעלמא. ועל ידיה אעברו כלהו בפקדונא על ידיה לאתקרבא להלאה. 

וכלהו נשמתין כד אתקריבו לההוא אתר דאתקריבו ואתחזון תמן - דא איהו רזא - כלהו נשמתין אתכלילו בההיא נקודה. ונטלא לון זמנא חדא - כמאן דבלע בליעו דמלה ואתעברא כאתתא דמתעברא. רזא דא למארי מדין - כד האי נקודה אתעברת כאתתא דמתעברא - אתהני מההיא הנאותא דאתכלילת נשמתא מהאי עלמא, באינון עובדין ובההיא אורייתא דאשתדלת בה ביממא. ונטלא ההוא רעו דהאי עלמא, וביה אתהני בחדוה, ואתכלילת מכל סטרין. 

לבתר אפיקת לון לבר ואולידת לון כמלקדמין. ונשמתא איהי חדתא השתא כמלקדמין. ורזא דא  {{צ|חדשים לבקרים}} {{ממ|איכה|ג|כג}} - 'חדשים' ודאי כמה דאתמר. מה טעם &lt;קטע סוף=דף ריג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|ריד|א}}&lt;קטע התחלה=דף ריד א/&gt;אינון {{צ|חדשים}}? בגין רזא דכתיב {{צ|רבה אמונתך}} - 'רבה' ודאי, דיכלא לאכללא לון ולאעלא לון לגווה, ואפיקת לון ואינון חדתין. ועל דא נקטא אחרנין מלעילא ביממא. זכאין אינון צדיקיא בעלמא דין ובעלמא דאתי! 


אדהכי נהר יממא. אמר רבי אבא, נקום ונהך ונודה לרבון עלמא! קמו ואזלו וצלו ולבתר אהדרו חברייא לגביה. אמרו ליה: מאן דשרי - לסיים שבחא! זכאה חולקנא בארחא דא דכל האי זכינא לאעטרא ליה לקודשא בריך הוא ברזין דחכמתא!


פתח רבי אבא ואמר: {{צ|ויעש בצלאל את הארון עצי שטים וגו'}}. הכא - אף על גב דכל רזין דמשכנא הא אוקמוה חברייא באדרא קדישא - הכא אית לאסתכלא, דהא רזא דא מתעטרא בכמה רזין למילף חכמתא. 

'''ארון''' - דא איהו רזא למיעל תורה שבכתב, ואתגניז ביה בשית לוחין מסחרין, ודא אקרי '''ארון'''. 
כד סחרן אינון שית למהוי כחדא - כדין איהו גופא חד לאעלא ביה רזא דאורייתא בשית סטרין. {{תיקון|וארון|ואינון}}{{הערה|ה&quot;ג הרמ&quot;ק}} לוחין אינון חמש, ועאלין ביה חמש ספרים. ואינון חמש אינון שית - בחד דרגא דאעיל בה בגניזו דאקרי רזא דכלא, והאי איהו רזא דברית. כד עאל דא גו אינון חמש לוחין - כדין קיימא ארונא ואורייתא ברזא דתשע דרגין, דאינון תרין שמהן '''יהו&quot;ה אלהי&quot;ם'''. ולבתר קיימא לוחא חדא רזא עלאה דחפי על כלא, וההוא הוי רזא דההוא רקיעא דסחרא וחפי על כלא, וכלהו קיימי בגניזו. 

הכא אית לן לאסתכלא ולמנדע רזין דארונא. אית ארון ואית ארון, דא לקבל דא. 

פתח ואמר  {{צ|הכל נתן ארונה המלך למלך וגו'}} {{ממ|ש&quot;ב|כד|כג}}. וכי ארונה מלך הוה? ואף על גב דחברייא אוקמוה, אלא דוד דכתיב ביה  {{צ|כל מכה יבוסי ויגע בצנור וגו'}} {{ממ|ש&quot;ב|ה|ח}}, ואיהו נטל ותפיש לירושלם, ומדידיה הוה, אמאי קנה בכספא? ואי תימא אף על גב דהוות ירושלם דידיה דדוד - ההוא אתר אחסנתיה דארונה הוה. כמה דהוה בנבות היזרעאלי, דאף על גב דשליט אחאב והוה מלכא, אצטריך למתבע לנבות ההוא כרם - אוף הכי דוד. 

אלא ודאי ארונה מלכא הוה, וההוא אתר ברשותיה הוה, והוה שליט עלוי. וכד מטא זמנא לנפקא מתחות ידיה - לא נפיק אלא בסגיאות דמא וקטולא בישראל. לבתר קאים ההוא מלאכא מחבלא על ההוא אתר, ותמן כד הוה קטיל וקאים בההוא אתר לא הוה יכיל, ותשש חיליה. 

וההוא אתר - אתר דאתעקד ביה יצחק הוה, דתמן בנה אברהם מדבחא ועקד ליה ליצחק בריה. כיון דחמא קודשא בריך הוא ההוא אתר - אתמלי רחמין. הדא הוא דכתיב  {{צ|ראה יהו&quot;ה וינחם וגו'}} {{ממ|דה&quot;א|כא|טו}}. מהו {{צ|ראה יהו&quot;ה}}? חמא עקידת יצחק בההוא אתר ותב ורחם עלייהו. מיד {{צ|ויאמר למלאך המשחית רב עתה וגו'}} - מהו {{צ|רב}}? הא אוקמוה 'טול הרב'. אלא הכי הוא, כתיב הכא {{צ|רב}} וכתיב התם  {{צ|רב לכם שבת בהר הזה}} {{ממ|דברים|א|ו}}. אוף הכי נמי {{צ|רב}} - רב לך למהוי האי אתר תחות ידך. שנין סגיאין הוה תחות ידך - מכאן ולהלאה {{צ|רב}} - אהדר אתרא למאריה. ועם כל דא (בדמא) במותא וממונא נפק מתחות ידיה. 

אמאי אקרי {{צ|ארונה}}? אלא כתיב {{צ|ארונה}} וכתיב {{צ|ארנן}}. בעוד דההוא אתר הוה תחות ידיה אקרי {{צ|ארונה}} - ארון דסטרא אחרא. ועל דאתוספו ביה אתוון יתיר - הכי אצטריך לאתוספא לההוא רע עין, רזא דסטרא אחרא. וההוא תוספת איהו גריעותא לגביה. 

בסטר קדושה גרעין ליה אתוון ואתוסף קדושתיה. ודא רזא דכתיב  {{צ|על שני עשר בקר}} {{ממ|מ&quot;א|ז|כה}} - גרע מ&quot;ם &lt;קטע סוף=דף ריד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|ריד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ריד ב/&gt;דלא כתיב &quot;שנים&quot; אלא {{צ|שני}}. ולסטרא אחרא יהבין ליה תוספת אתוון דכתיב {{צ|ויעש יריעת עזים לאהל על המשכן עשתי עשרה יריעות}} - תוספת אתוון, ואיהו גריעותא. ובסטרא דקדושה {{צ|שני עשר}} ולא יתיר, והכא {{צ|עשתי עשרה}} וכלא איהו גריעו לגביה, והכי אצטריך לההוא רע עין לאשלמא עיניה, ואיהו בגריעו. כגוונא דא {{צ|ארונה}} תוספת אתוון ולא כתיב &quot;ארון&quot;. 

תא חזי, סטרא דקדושה אקרי {{צ|ארון הברית}}, וההוא ארון הברית אתחזי לגופא למיעל בה דיוקנא דאדם. ועל רזא דא אינון חסידי קדישין כד הוו מפטרי מהאי עלמא הוו אעלין לון בארון. דהא סטרא אחרא - לא מתתקן בגופא ולאו איהו בכללא דגופא דאדם, ובגין דא לא אתברון גופייא לההוא סטרא אחרא, בגין דלאו אינון בכללא דגופא דאדם. 

ביוסף מה כתיב?  {{צ|'''ויישם''' בארון}} {{ממ|בראשית|נ|כו}} - תרין יודי&quot;ן אמאי? אלא דאתחבר ברית בברית, רזא דלתתא ברזא דלעילא, ועאל בארונא. מאי טעמא?  בגין דנטר ברית קדישא ואתקיים ביה. להכי אתחזי לאעלא בארון. וכלא כדקא חזי. 

בכה רבי אבא ואמר: ווי לבני עלמא דלא ידעי לההוא כסופא! ווי לההוא עונשא! דכל מאן דבעי עאל בארונא! בגין דלא אצטריך למיעל בארונא בר צדיק דידע בנפשיה ואשתמודע בגרמיה דלא חטא בההוא ברית את קיימא קדישא מעולמוי, וקא נטיר ליה כדקא יאות. ואי לאו - לא אצטריך ליה למיעל בארונא ולמפגם ארונא! 

רזא דאצטריך לאתחברא באת קיימא קדישא, דאיהו רזא דאתחזי ליה ולא לאחרא. דהא ארון לא אתחבר אלא בצדיק דנטיר את קיימא קדישא.  ומאן דפגים ברית ועאל בארונא - ווי ליה דפגים ליה בחייוי, ווי ליה דפגים ליה במיתתיה. ווי ליה מההוא עונשא. ווי ליה דפגים את וארון קיימא קדישא. ווי ליה לההוא כסופא דנקמין מניה נקמת עלמין, נוקמא דעלמא דא ונוקמא דההוא פגימו. ורזא דא כתיב {{צ|כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים}} {{ממ|תהלים|קכה|ג}}. 

בשעתא דדיינין ליה בההוא עלמא - מסתכלן בעובדוי. אי הוה פגים רזא דברית קדישא דחתים בבשריה והשתא פגים ארונא  דיליה - בהאי - הא לית ליה חולקא בצדיקיא! מסתכלן ביה ודיינין ליה ומפקי ליה לבר מכללא דאדם. כיון דאפקי ליה מכללא דאדם - אפקי ליה מכללא דכלהו אחרנין דאתעתדו לחיי עלמא, ויהבי ליה לההוא סטרא דלא אתכליל ברזא דגופא דאדם. כיון דאתמסר לההוא סטרא - ווי ליה דאעלין ליה בגיהנם ולא נפיק מניה לעלמין! על דא כתיב {{צ|ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו'}} {{ממ|ישעיה|סו|כד}} - אינון דאשתארו מכללא דאדם. 

והני מילי כד לא עבד תיובתא שלימתא; תיובתא דאיהי אתחזייא לחפייא על כל עובדוי. ועם כל דא - טב ליה דלא יעול בארונא. דהא כל זמנא דגופא קיים נשמתא אתדנת ולא עאלת לאתרה, בר אינון חסידי עליונין קדישין דאתחזון לסלקא בגופיהון. זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי. בגין דלית חובה דקשיא קמי קודשא בריך הוא כהאי מאן דמשקר ופגים להאי את קיימא קדישא, ודא לא חמי אנפי שכינתא. על חובא דא כתיב {{צ|ויהי ער בכור יהודה רע בעיני יהו&quot;ה}} {{ממ|בראשית|לח|י}}, וכתיב {{צ|לא יגורך רע}} {{ממ|תהלים|ה|ה}}. 

מה כתיב הכא {{צ|ויעש בצלאל את הארון}}? וכי אמאי לא עבדו אינון חכימין דעבדו משכנא ית ארונא? אלא בצלאל - סיומא דגופא דאיהו רזא דברית קדישא, ונטר ליה, ואיהו קאים בעדבא דחולקיה - איהו אשתדל בעובדא דיליה ולא אחרא. 

אתו כלהו חברייא ונשקו ליה. 


כד מטו לגבי דרבי שמעון, וסדרו מלין אלין קמיה כל מה דאתמר בההוא ארחא - פתח ואמר  {{צ|וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום}} {{ממ|משלי|ד|יח}}. &lt;קטע סוף=דף ריד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רטו|א}}&lt;קטע התחלה=דף רטו א/&gt;האי קרא אתמר, אבל האי קרא אית לאסתכלא ביה - {{צ|וארח צדיקים}} - ההוא ארחא דצדיקיא אזלי ביה איהו ארח קשוט, ארחא דקודשא בריך הוא אתרעי ביה, ארחא דאיהו אזיל קמייהו, וכל אינון רתיכין אתיין למשמע מלין דאינון ממללן ואמרי בפומייהו. 

{{צ|כאור נגה}} - דנהיר ואזיל ולא אתחשך  כארח דאינון חייביא, דארח דלהון אתחשך תדיר, כמה דאת אמר  {{צ|דרך רשעים כאפלה וגו'}} {{ממ|משלי|ד|יט}}. 

דבר אחר: {{צ|וארח צדיקים}} - מה בין 'ארח' ל'דרך'? הא אוקמוה. אבל '''ארח''' הוא דהשתא אתפתח ואתגלייא ואתעביד בההוא אתר 'ארח', דלא כתישו ביה רגלין מקדמת דנא. '''דרך''' - כמה דאת אמר {{צ|כדורך בגת}} {{ממ|ישעיה|סג|ב}}, דכתשין ביה רגלין כל מאן דבעי. 

ועל דא לצדיקיא קארי 'ארח' דאינון הוו קדמאי למפתח ההוא אתר. ולא על כל אתר איהו, אלא אף על גב דאחרנין בני עלמא אזלי בההוא אתר - השתא דאזלין ביה צדיקיא - איהו אתר חדתא. דהשתא חדתא איהו ההוא אתר כמה דלא אזיל ביה בר נש אחרא לעלמין, בגין דצדיקיא עבדין חדתא לכל ההוא אתר, בכמה מלין עלאין דקודשא בריך הוא אתרעי בהון. ותו דשכינתא אזלא בההוא אתר, מה דלא הות מקדמת דנא, ובגין כך {{צ|ארח צדיקים}} אקרי, בגין דאתארח ביה אושפיזא עלאה קדישא. {{צ|דרך}} איהו פתוח לכלא, וכתשין ביה כל מאן דבעי, אפילו אינון חייבין. 

'''דרך''' - רזא דא  {{צ|הנותן בים דרך}} {{ממ|ישעיהו|מג|יז}}, בגין דדריך ביה סטרא אחרא דלא אצטריך, ושליט לסאבא משכנא. ועל דא צדיקיא בלחודייהו קיימי ושלטי בההוא אתר דאקרי 'ארח' כמה דאוקימנא. 'דרך' פתוח לכלא - להאי סטרא ולהאי סטרא. 

ואתון קדישי עליונין - ארח קדישא עלאה אזדמן לגבייכו וארחתון ביה. ומלין מעליין  אלין אתסדרו קמי עתיק יומין - זכאה חולקכון! 


פתח רבי שמעון ואמר: {{צ|ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה וגו'}} {{ממ|דברים|לד|ט}} - בכמה אתר תנינן דמשה אנפוי כאנפי שמשא ויהושע כאנפי סיהרא. דלית נהורא לסיהרא אלא נהורא דשמשא כד נהר לסיהרא, וסיהרא מגו שמשא אתמליא, וכד אתמליא כדין קיימא באשלמותא. 

אשתלימותא דסיהרא מאן איהו? רזא דכלא דאקרי {{צ|דמות}} ברזא דשמשא עלאה '''יהו&quot;ה''', דהא בשמא דא לא קאים בר בזמנא דקיימא באשלמותא. דהא כמה שמהן אינון דאחסינא ואתקרי בהו כך. כפום שעתא דקיימא ביה - הכי אקרי בההוא שמא ממש. וכד קיימא ברזא דאשלמותא ואשתלימת מכל סטרין - כדין אקרי '''יהו&quot;ה'''; אשלמותא דילה כאשלמותא דלעילא, דירתא ברתא לאמה. והיינו  נהירו בחמיסר יומין, דכתיב  {{צ|בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה}} {{ממ|ויקרא|כג|לד}}, וכתיב {{צ|אך בעשור (יום) לחדש השביעי}} (שם כז), וכלא רזא חדא. 

כד קיימא עלמא דאתי ברזא דכל עשר אמירן על האי חדש אקרי {{צ|בעשור}}, וכד אתרשימת סיהרא באשלמותא חדא בינייהו אקרי {{צ|בחמשה עשר}}, דהא '''ה'''' אתחברת ואתחקקת בינייהו. ורזא דא '''י&quot;ה'''. וכד קיימא בשמא דא - כדין אתחבר ב'''ה'''', ואיהי אתוספא  לגבי תתאי למיזן לון, ולמיהב לון טרפייהו, ואתוספא איהי ברזא דאת '''ה'''' כמלקדמין. חדא לאתחקקא ולאתחברא ברזא דלעילא, וחדא למיהב מזונא לתתא. וכדין קיימא סיהרא באשלמותא לכל סטרין, עילא ותתא, ברזא דשמא דא למהוי כלא רזא חדא ושלימו חד. 

{{ממ|דברים|לד|ט}} '''יהושע''' דא איהו רזא דאשלמותא דסיהרא באלין אתוון '''בן נו&quot;ן''' - נו&quot;ן ודאי, דהא '''נ'''' רזא דסיהרא איהי, {{צ|מלא}} ברזא דאשלמותא דשמא קדישא, כדין איהו {{צ|מלא רוח חכמה}} ודאי. בגין דנקודה עלאה דאיהי '''י'''' - אתפשט ואפיק רוח, וההוא רוח עביד היכלא, וההוא רוח אתפשט ואתעביד שית סטרין. ההוא רוח אתפשט ברזא דכל אלין, ואמלי, ועביד היכלא לתתא, ואתמלי כלא. ואתעביד רזא &lt;קטע סוף=דף רטו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רטו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רטו ב/&gt;דשמא קדישא באשלמותא חדא. ובגין דא - {{צ|יהושע מלא רוח חכמה}}, בגין {{צ|כי סמך משה את ידיו עליו}} - דאיהו אריק ברכאן עליה, ואתמלי בירא מניה. 

ואתון קדישי עליונין, כל חד מנייכו אתמלי רוח חכמה, וקיימא באשלמותא ברזין דחכמתא! בגין דקודשא בריך הוא הוא אתרעי בכו, ואסמיך ידוי עלייכו! זכאה חולקי דעיני חמו דא, וחמו שלימו דרוח חכמתא בכו! 


פתח ואמר, כתיב  {{צ|לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו}} {{ממ|ויקרא|יט|כו}}. האי קרא אוקמוה. ורזא דמלה הכי - מאן דאכיל בלא צלותא דיצלי  על דמיה - שקיל איהו כמנחש ומעונן. בגין דבליליא נשמתא סלקת  למחמי ברזא דיקירא עלאה, כל חד וחד כמה דאתחזי ליה, ואשתאר בר נש בההוא חילא  דאתפשט גו דמא לאתקיימא גופא, ועל דא טעים טעמא דמותא. 

וההוא חילא לא מתעתדא לאתערא גו ההוא חילא דנשמתא ולקבלא ליה. וכד אתער בר נש - לאו איהו דכי. והא אוקימנא דסטרא אחרא שליט על אתר דקיימא בלא נשמתא. כיון דאתדכי במיא, ואף על גב דאשתדל בר נש באורייתא - ההיא נשמתא לא אתקיימת באתרה, ולא שלטא ביה בבר נש בר חילא דדמא בלחודוי דאקרי 'נפש', ההיא דאתפשטא בדמא תדיר והא אוקימנא. וכד יצלי בר נש צלותא דפלחנא דמאריה - כדין מתיישבא חילא דדמא באתריה, ואתגבר חילא דנשמתא, ואתיישבא על ההוא אתר, וכדין בר נש אשתלים קמי מאריה כמה דאצטריך. נפש לתתא, ורזא דמלה דנשמתא לעילא. 

ועל דא מאן דצלי צלותא עד לא ייכול - קאים גרמיה כמה דאצטריך, וסלקא נשמתא על אתר מותבה כמה דאצטריך. ואי אכיל עד לא צלי צלותיה לאתיישבא דמא על אתריה - הא איהו כמנחש ומעונן, בגין דהא איהו ארחיה דמנחש, לסלקא לסטר אחרא ולמאכא סטרא דקדושה. 

אמאי אקרי בר נש ההוא דאשתדל בההוא סטרא {{צ|מנחש}}? על דאשתדל בההוא נחש לאתקפא חיליה ולאתגברא, ודא איהו כמאן דפלח לאלהים אחרים, וכן האי פלח לההוא חילא דדמא, ולא פלח ליה לקודשא בריך הוא, לאתקפא סטרא דנשמתא סטרא דקדושה. 

{{צ|מעונן}} - דאשתדל בחובה ולא אשתדל בזכו. ואי תימא הא קיימא '''נ'''' באמצעיתא - הכי הוא ודאי, דהא לא יכלין לשלטאה בההוא סטרא אחרא, עד דאתערבי ביה ערובא דסטר קדושה כחוט חד דקיק. מאן דבעי לקיימא שקרא - יערב בה מלה דקשוט בגין דיתקיים ההוא שקרא. ועל דא '''עון''' מלה דשקר הוא, ובגין לקיימא ליה עאלין בה מלה דקשוט, ודא איהו '''נ'''', בדא מקיימי לההוא שקר. ומאן דלא צלי צלותא לקמי קודשא בריך הוא עד לא ייכול על דמיה - כמנחש ומעונן. 


צלותא דבר נש - כמה דאמרתון אתון קדישי עליונין, זכאה חולקכון! דהא בצלותא מתתקן גופיה ונפשיה דבר נש, ואתעביד שלים. צלותא איהי תקונין מתקנן, דמתתקנן כחדא, ואינון ארבע. 

* '''תקונא קדמאה''' - תקונא דגרמיה לאשתלמא. 
* '''תקונא תניינא''' - תקונא דהאי עלמא. 
* '''תקונא תליתאה''' - תקונא דעלמא לעילא, בכל אינון חילי שמיא. 
* '''תקונא רביעאה''' - תקונא דשמא קדישא, ברזא דרתיכין קדישין, וברזא דעלמין כלהו עילא ותתא, בתקונא  כדקא יאות. 


* '''תקונא קדמאה''' - תקונא דגרמיה, בגין דאצטריך לאתקנא גרמיה במצוה וקדושה, ולאתתקנא בקרבנין ועלוון לאתדכאה. 

* '''תקונא תניינא''' - בתקונא דקיומא דהאי עלמא בעובדא דבראשית, לברכא לקודשא בריך הוא על כל עובדא ועובדא, באינון {{הפניה לפסוקים|תהלים|קמח|ג|ד}} {{צ|הללויה, הללוהו כל ככבי אור, הללוהו שמי השמים וגו'}}, לקיימא קיומא דהאי עלמא. ועל דא ב'''ברוך שאמר''' - '''ברוך ברוך''' על כלא. 

* '''תקונא תליתאה''' - דאיהו תקונא &lt;קטע סוף=דף רטו ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רטז|א}}&lt;קטע התחלה=דף רטז א/&gt;לעלמא לעילא, בכל אינון חיילי חיילין ומשריין, {{צ|יוצר משרתים ואשר משרתיו וגו', והאופנים וחיות הקודש}}. 

* '''תקונא רביעאה''' - תקונא דצלותא, בתקונא דרזא דשמא קדישא, כדקא אמרתון זכאה חולקכון. 

והכא רזא דתקונא דשמא שלים - זכאה חולקי עמכון בהאי עלמא ובעלמא דאתי! 


פקודי אורייתא דאמרתון בצלותא - ודאי הכי הוא. {{ש}}
פתח ואמר: כתיב {{צ|את יהו&quot;ה אלהי&quot;ך תירא אותו תעבד}} {{ממ|דברים|י|כ}}, וכתיב  {{צ|ויראת מאלהי&quot;ך}} {{ממ|ויקרא|יט|יד}}. האי קרא אית למימר הכי &quot;ויראת אלהיך&quot; בגין דהא כתיב {{צ|את יהו&quot;ה אלהי&quot;ך תירא}} - מהו {{צ|'''מ'''אלהיך}}. 

אלא רזא איהו - {{צ|מאלהיך}} ודאי - מההוא אתר דאתחבר וסחרא למוחא דלגו, ודא איהו {{צ|מאלהי&quot;ך}}. דחילו דא למדחל ליה, דהא תמן שריא דינא, ואיהו דינא דאשתאיב מגו דינא דלעילא בהאי אתר. 

תלת גווני אשא הכא. '''אשא קדמאה''' - איהו אשא דקביל אשא בחדו, וחדאן דא בדא ברחימו. '''אשא תניינא''' - איהו אשא דכתיב ביה  {{צ|ונגה לאש}} {{ממ|יחזקאל|א|יג}} - דאתחזי ביה נגה. ודא איהו אשא דקיימא גו אשא פנימאה בחדו, כמה דאתמר. '''אשא תליתאה''' - איהו אשא  דסחרא לההוא נגה, ובהאי אשא שארי דחילו דדינא לאלקאה חייביא. 
ואף על גב דתנינן דארבעה גווני אשא נינהו ואינון ארבע דאינון חד - אבל הכא בההוא אשא דקאמרן שארי דחילו דדינא. ועל דא כתיב {{צ|ויראת מאלהי&quot;ך}} - מההוא עונשא דיליה. 

ובההוא יראה בעי לשואה רעותיה בדחילו ורחימו כחדא; למדחל בהאי סטרא, ולמרחם בהאי סטרא, ובאינון גוונין דקאמרן. וההוא דחילו להוי למדחל מעונשא, דמאן דעבר על פקודי אורייתא אתענש בההוא סטרא. דכד שארי ההוא סטרא לאלקאה - לא שכיך עד דשיצי ליה מהאי עלמא ומעלמא דאתי. ובגין כך בעי למדחל מהאי אשא, דדחילו שריא ביה, ומניה אתפשט אשא לבר דדחלא אחרא. 

ועל דא כתיב {{צ|לא תיראו את אלהי האמורי}} {{ממ|שופטים|ו|י}} - דאסיר למדחל מניה. והאי אשא דדחילו דקאמרן איהו קדש ואשתתף בקדושה. והאי איהו דסחרא לההוא נגה דקאמרן. וההיא אשא אחרא דלבר - איהו דאתחבר בהאי לזמנין, ולזמנין אתעבר מניה ולא אתחבר בהדיה. וכד גרים דאתחבר בהאי - כדין הוא אשא דחשוך, ואחשיך וכסי נהירו דאלין אחרנין. וסימניך {{צ|ואש מתלקחת}} {{ממ|יחזקאל|א|ד}}, ולא דקיימא תדיר, והא אתמר. 


'''לבתר אהבה''', כמה דאוקמוה דאהבה שריא לבתר יראה. ורזא דמלה - כיון דשארי יראה על רישיה דבר נש - אתער לבתר אהבה דאיהו ימינא. דמאן דפלח מגו אהבה - אתדבק באתר עלאה לעילא, ואתדבק בקדושה דעלמא דאתי. בגין דהא סליק לאתעטרא לאתדבקא בסטר ימינא. ואי תימא דפולחנא דאיהו מסטרא דיראה לאו איהו פולחנא - פולחנא יקירא איהו! אבל לא סליק לאתדבקא לעילא. וכד פלח מאהבה - סליק ואתעטר לעילא ואתדבק בעלמא דאתי! ודא איהו בר נש דאזדמן לעלמא דאתי, זכאה חולקיה, דהא שליט על אתר דיראה. דהא לית מאן דשליט על דרגא דיראה אלא אהבה, רזא דימינא. 


'''רזא דיחודא''' - דאצטריך ליה לההוא דאתחזי לעלמא דאתי ליחדא שמא דקודשא בריך הוא, וליחדא שייפין ודרגין עלאין ותתאין, לאכללא כלהו, ולאעלאה כלהו באתר דאצטריך לקשרא קשראן. ודא איהו רזא דכתיב {{צ|שמע ישראל יהו&quot;ה אלהינ&quot;ו יהו&quot;ה אחד}} {{ממ|דברים|ו|ד}}. 

ורזא ד'''שמע''' - '''שם''' דסליק ל'''ע'''' שמהן. ודא כללא חדא. {{ש}}
'''ישראל''' - ישראל סבא. בגין דאית זוטא דכתיב  {{צ|נער ישראל ואהבהו}} {{ממ|הושע|יא|א}}. ודא איהו ישראל סבא, רזא חדא בכללא חדא. 

'''שמע ישראל''' - הכא אתכלילת אתתא בבעלה. {{ש}}
ולבתר דאתכלילו דא בדא בכללא חדא - כדין אצטריכו לייחדא &lt;קטע סוף=דף רטז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רטז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רטז ב/&gt;שייפין, ולחברא תרין משכנין כחדא בכלהו שייפין, ברעו דלבא, לאסתלקא בדבקותא דאין סוף, לאתדבקא כלא תמן, למהוי רעותא חדא עלאי ותתאי. 

ורזא דא '''יהיה''', כמה דאת אמר  {{צ|יהיה יהו&quot;ה אחד}} {{ממ|זכריה|יד|ט}}, ברזא דיהיה. '''י'''' ליחדא ולאתדבקא ב'''ה'''' דאיהו היכלא פנימאה,  אתר גניזו דהאי נקודה עלאה דאיהי '''י''''. ודא איהו רזא '''יהו&quot;ה אלהינ&quot;ו'''. אלין תרין אתוון  דאינון '''י&quot;ה''', ולאכללא כל שייפין בההוא אתר דנפקו מניה, דאיהו היכלא פנימאה. לאתבא מלין לאתריה - לעיקרא ויסודא ושרשא דלהון - עד ההוא אתר דשרשא דברית. ולבתר אינון תרין אתוון אחרנין - ליחדא ולאתדבקא '''י'''' ב'''ה''''. '''י'''' איהו רזא דברית קדישא, והאי '''ה'''' איהו היכלא - אתר גניזו דהאי רזא דברית קדישא דאיהו '''י''''. ואף על גב דאוקימנא דאיהו '''ו'''' תניינא - אבל '''י'''' רזא דיליה ליחדא לון כחדא. 

'''אחד''' - לייחדא מתמן ולעילא כלא כחדא, ולסלקא רעותא לאתקשרא כלא  בקשורא חד, לסלקא רעותיה בדחילו ורחימו לעילא לעילא עד אין סוף. ולא ישתבק רעותא מכל אינון דרגין ושייפין - אלא בכלהו יסתלק רעותיה לאדבקא לון, ולמיהוי כלא קשורא חדא באין סוף. 

ודא הוא יחודא דרב המנונא סבא דאוליף מאבוי ואבוי מרביה עד פומא דאליהו - ושפיר איהו. ויחודא בתקונא. ואף על גב דאנן אוקימנא להאי בכמה רזין - כלהו רזין סלקין לחד. אבל רזא דא אשכחנא בספריה ושפיר איהו ויחודא בתקונא. והא אנן ביחודא דרזא אחרא אתערנא מלין, ואיהו שפיר ויחודא כדקא חזי, והכי הוא, אבל יחודא דא - יחודא בתקונא. ודא איהו יחודא דרב המנונא סבא. 


ותו הוה אמר - מאן דרעותיה לאכללא כל רזין דיחודא במלה ד'''אחד''' - שפיר טפי. ולהכי אנן מאריכין ב{{צ|אחד}} לסלקא רעותיה מעילא לתתא ומתתא לעילא למהוי כלא חד. אבל ברזא דא '''יהי&quot;ה''' סימנא  בעלמא איהו להאי. והא דתנינן {{צ|אחד}}  רזא עילא ותתא וארבע סטרין דעלמא - הכי הוא - ליחדא עילא ותתא כמה דאתמר. וארבע סטרין דעלמא - אלין אינון רזא דרתיכא עלאה - לאתכללא כלא כחדא בקשרא חדא ביחודא חדא עד אין סוף, כמה דאוקימנא. 


'''רזא לאדכרא יציאת מצרים לבתר''' - בגין דהות שכינתא בגלותא, ובזמנא דאיהי בגלותא לאו איהו חבורא לאתחברא דא בדא, עלמא תתאה בעלמא עלאה, ולאתחזאה חירו דההיא גאולה דהות בכמה אתין בכמה נסין דעבד קודשא בריך הוא. ואצטריך ההוא פורקנא לאתדכרא ולאתחזאה דאף על גב דהות בגלותא - השתא חירו אית לה. מיומא דאינון קשרין במצרים אשתריאו - אינון אתין ונסין אתעבידו. ואצטריך לאחזאה חירו דילה בגין דאתחברא בבעלה, ובגין לאסמכא גאולה לתפלה למהוי כלא חד בלא פרודא, ולא לאתחזאה תרוכין. וסימנך  {{צ|ואשה גרושה מאישה לא יקחו}} {{ממ|ויקרא|כא|ז}}. 

ואי תימא - והא בגלותא איהי והא אתתרכת!? לאו הכי! אלא ודאי בגלותא איהי לדיירא עמהון דישראל ולאגנא עלייהו, אבל לא אתתרכת. והא שכינתא לא אתחזי בבית ראשון ובבית שני עד דלא גלו ישראל סלקא לעילא. ולבתר איהי שויאת מדורה עמהון. אבל תרוכין לא הות לעלמין. 


ובגין דא '''בעי לאחזאה פורקנא דאית ביה ארבע גאולות'''.  ורזא הכא - בשעתא דנפקא שכינתא מגלותא דמצרים - תבעת מקודשא בריך הוא דיפרוק לה השתא ארבע זמנין, דאינון ארבע גאולות, לקבל ארבע גליות בגין דתהא בת חורין ולא תהא מתתרכא. ובההיא שעתא קיימא ואתפרקת ארבע גאולות בההיא יציאת מצרים. והשתא דאצטריכת בתקונהא לאתחברא בבעלה - אצטריך לאחזאה ההיא גאולת מצרים דאית בה ארבע גאולות. ועל דא אית &lt;קטע סוף=דף רטז ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|ריז|א}}&lt;קטע התחלה=דף ריז א/&gt;לאדכרא בההיא גאולה ארבע זמנין {{צ|אמת אמת אמת אמת}} עד {{צ|עזרת אבותינו}}, דדא הוא 'עזרה' וסמך לישראל כלהו. ומתמן ולהלאה ארבע זמנין אחרנין {{צ|אמת אמת אמת אמת}} למהוי ארבע גאולות אלין בקיומא תקיף, בחותמא תקיף דגושפנקא דמלכא, ארבע גאולות כפולין בקיומא. 

וכלהו בההיא יציאת מצרים. דאלו לא אשתכחו אינון ארבע גאולות בההיא יציאת מצרים - כל זמנא דלהוי גלותא לא אתחברת בתקונהא לאתייחדא שמא קדישא! ועל דא אית לאדכרא גאולה דמצרים תדיר בכל קדושין דקודשא בריך הוא, בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמיא. 


'''רזא דקדושה''' -  הא אוקימנא, דהא בקדושה מתקדשי כלא עילא ותתא, וכל דרגין וכל רתיכין עלאין ותתאין - כלהו מתקדשי בקדושתא דא. ובקדושה דא אוקימנא רזין עלאין לאינון מארי רזין דמסתכלין בקדושה דמאריהון - זכאה חולקהון! 


'''רזא לממסר נפשא למאריה''' - שפיר איהו דקא אמרתון חבריא - זכאה חולקיכון! וזכאין עיני דחמו כך! דזכינא בחיי דמתערין מלין קדישין אלין בהאי עלמא. וכלהו כתיבי לעילא קמי מלכא קדישא. 


פתח ואמר - {{צ|אז נדברו יראי יהו&quot;ה איש אל רעהו ויקשב יהו&quot;ה וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי יהו&quot;ה ולחשבי שמו}} {{ממ|מלאכי|ג|טז}}. האי קרא אית לאסתכלא ביה, {{צ|אז נדברו}} - &quot;אז דברו&quot; מבעי ליה? מאי {{צ|נדברו}}? אלא 'נדברו' לעילא מכל אינון רתיכין קדישין, וכל אינון חיילין קדישין. בגין דאינון מלין קדישין סלקין לעילא, וכמה אינון דמקדמי ונטלין לון קמי מלכא קדישא, ומתעטרן בכמה עטרין באינון נהורין עלאין, וכלהו 'נדברו' מקמי מלכא עלאה. 

מאן חמי חדוון, מאן חמי תושבחן, דסלקין בכל אינון רקיעין כד סלקין מלין אלין קמי מלכא קדישא, ומלכא קדישא מסתכל בהו ואתעטר בהו. ואינון סלקין  ונחתין  ויתבין על חיקיה ומשתעשע בהו, ומתמן סלקין על רישיה והוו עטרה. ועל דא אמרה אורייתא  {{צ|ואהיה שעשועים יום יום}} {{ממ|משלי|ח|ל}} - &quot;והייתי&quot; לא כתיב, אלא {{צ|ואהיה}} - בכל זמן ובכל עידן דמלין עלאין סלקין קמיה. 


תרי זמני כתיב {{צ|יראי יהו&quot;ה יראי יהו&quot;ה}}. אלא {{צ|יראי יהו&quot;ה}} לעילא, {{צ|יראי יהו&quot;ה}} לתתא. {{צ|יראי יהו&quot;ה}} קיימין לתתא, ואינון מלין קיימין בדיוקניהון לעילא. ורזא דא אשכחנא בספרא דחנוך דכל מלין דצדיקיא די בארעא - אינון מתעטרן וקיימין קמי מלכא, ומשתעשע בהו קודשא בריך הוא, ולבתר אינון נחתי וקיימין קמיה בדיוקנא דההוא צדיק דקאמר לון, ואשתעשע קודשא בריך הוא בההוא דיוקנא. ולבתר אכתיבו בספר זכרון לפניו - לקיימא קמיה בקיומא תדיר. 

{{צ|ולחושבי שמו}} - מאי {{צ|ולחושבי שמו}}? הא אוקמוה.  כל אינון דמחשבי מלין דאורייתא לאדבקא למאריהון ברזא דשמא קדישא בגין למנדע ליה ולאתתקנא חכמה דשמיה בלבייהו, דכתיב {{צ|ולחושבי שמו}} דהוא רזא דשמא קדישא. 


כתיב  {{צ|וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא}} {{ממ|יחזקאל|א|כג}}, האי קרא הא אוקמוה, אבל {{צ|וממעל לרקיע}} - בההוא רקיע לתתא כמה דאמרתון חברייא. זכאה חולקי וזכאה חולקכון. דהא ברקיעא דלעילא לית מאן דאסתכל ביה, ומלעילא מניה קיימא ההוא אבן ספיר, דהא אתערנא ביה ברזא דההוא מרגלית טבא יקירא, כמה דאוקימנא. 

{{צ|דמות כסא}}, ולא כתיב &quot;דמות הכסא&quot;, בגין דאית כסא ואית כסא. 'הכסא' - עלאה טמירא גניזא דלא אתגליא, ולית מאן דקיימא ביה למנדע ולאסתכלא. ועל דא כתיב {{צ|כסא}} סתמא - דא כסא דלתתא. 

{{צ|דמות כמראה אדם}}. כיון דאמר {{צ|דמות}} אמאי {{צ|כמראה}}, דהא סגי ליה &quot;דמות אדם&quot;? אלא 'דמות אדם' - דא איהו רזא עלאה - בההוא כבוד עלאה דיוקנא דאדם. אבל הא דאתוסף {{צ|כמראה}} - לאכללא אינון דיוקנין דמלין דחכמתא, ואינון רזין דחכמתא &lt;קטע סוף=דף ריז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|ריז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ריז ב/&gt;דסלקן ומתעטרן לעילא, ולבתר קיימין בדיוקנא דאדם בההוא דיוקנא דצדיקיא דמעטרין לון. ובכלהו אשתעשע קודשא בריך הוא בעטרוי. 

ואתון חברייא - הא קודשא בריך הוא אשתעשעא השתא באינון מלין דקא אמריתו בההוא ארחא. והא קיימתון קמי מאריכון בדיוקנייכו קדישין! דהא אנא בשעתא דחמינא לכו ואסתכלנא בדיוקנייכו - חמינא בכו דאתון רשימין ברזא דאדם, וידענא דהא דיוקנא דלכון אתעתדא לעילא. והכי אזדמנן צדיקיא לזמנא דאתי לאשתמודעא לעיניהון דכלא ולאחזאה פרצופא קדישא לקמי כל עלמא. הדא הוא דכתיב {{צ|כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך יהו&quot;ה}} {{ממ|ישעיה|סא|ט}}. 


אדהכי חמא לרבי יוסי דהוה מהרהר במילי דעלמא. אמר ליה: יוסי! קום אשלים דיוקנך - דאת חד חסר בך! קם רבי יוסי וחדי במלין דאורייתא, וקם קמיה. אסתכל ביה רבי שמעון. אמר ליה: רבי יוסי! השתא אנת שלים קמי עתיק יומין ודיוקנך שלים!


פתח ואמר: {{צ|ויעש את ציץ נזר הקדש זהב טהור וגו'}} - אמאי אקרי 'ציץ'? אסתכלותא לאסתכלא ביה, ובגין דהוה קיימא על אסתכלותא דבר נש אקרי 'ציץ'. וכל מאן דאסתכל ביה בההוא ציץ - אשתמודעא ביה. בציץ הוו אתוון דשמא קדישא גליפן בגלופא ומחקקן ביה, ואי זכאה הוה ההוא דקיימא קמיה - אינון אתוון דמחקקן ביה גו דהבא הוו בלטין מתתא לעילא, וסלקין מההוא גליפו בנהירו, והוו נהרין באנפין דההוא בר נש, נציץ נציצו ביה ולא נצצין. בשעתא קדמיתא דאסתכל כהנא ביה - הוה חמי נהירו דאתוון כלהו באנפין, וכד הוה מסתכלא לעיינא ביה - לא הוה חמי מידי, אלא נהירו דאנפוי דנהיר כאלו ניצוצא דדהבא הוה נציץ ביה. 

בר דכהנא הוה ידע חיזו דאסתכלותא קדמאה דהוה חמי לפום שעתא, דהא רעותא דקודשא בריך הוא הוה ביה בההוא בר נש, וידע דאיהו זמין לעלמא דאתי, בגין דחיזו דא נהרין עליה מלעילא, וקודשא בריך הוא הוה אתרעי ביה. וכד מסתכלין ביה לא חמאן מידי - בגין דחיזו דלעילא לא אתגליא אלא לפום שעתא. ואי קיימא בר נש קמי ההוא ציץ ואנפוי לא אחזיין לפום שעתא חיזו קדישא - הוה ידע כהנא דהא איהו תקיף מצחא, ובעי לכפרא עליה ולמבעי עלוי רחמין:


{{צ|ויעש את ציץ נזר הקדש}}.{{ש}}
רבי יהודה פתח קרא ברות -  {{צ|עיניך בשדה אשר יקצרון וגו'}} {{ממ|רות|ב|ט}}. האי קרא אית לאסתכלא ביה - אמאי אצטריך הכא למכתב? אמר ליה רבי יצחק, אי הכי כמה קראין אינון באורייתא דאתחזיאו דלא אצטריכו למכתב, וחמינן דכלהו רזין עלאין. אמר רבי יהודה: האי קרא מאן דחמי ולא אסתכל ביה - כמה דלא טעים תבשילא דמי. 

אלא רזא הכא וברוח קדשא אתמר, בגין דחמא בעז דיינא דישראל ענוותנותא דההיא צדקת דלא מסלקא עינא למחמי באתר אחרא אלא לקמה, וחמאת כל מה דחמאת בעינא טבא, ותוקפא דמצחא לא הוה בה - שבח עינהא. בגין דאית עיינין דבגינהון לא שלטא ברכתא בההוא אתר. ואיהו - עינא טבא חמא בה; דכל מה דאסתכלת הוה בעינא טבא. ותו דחמא דהוה אצלח בידהא - כל מה דהות לקטא אתוסף בחקלא. ובעז אסתכל דרוחא קדישא שריא עלה - כדין פתח ואמר {{צ|עיניך בשדה אשר יקצרון וגו'}}. אי תימא בגין אינון לקטין כל אינון אחרנין היך אמר דתהך אבתרייהו? לא אצטריך למכתב אלא &quot;ולקטת אחריהן&quot; - מאי {{צ|והלכת אחריהן}}? אלא בגין עיניה קאמר - עיניה דהוו גרמין ברכאן סגיאין, ועל דא {{צ|והלכת אחריהן}} בתר עיניך. כל שאר בני עלמא לית להו &lt;קטע סוף=דף ריז ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|ריח|א}}&lt;קטע התחלה=דף ריח א/&gt;רשו למיהך בתר עינוי, ואנת - לבתר עיניך; דעיניך גרמין ברכאן סגיאין. 

דבר אחר: {{צ|עיניך בשדה אשר יקצרון}} - בעז חמא ברוח קודשא דזמינין לנפקא מינה מלכין עלאין שליטין דאינון עיינין דכלא, כמה דהות תמר, דכתיב בה {{צ|ותשב בפתח עינים}} {{ממ|בראשית|לח|}} - אתישבת בפתחא דנפקין מינה מלכין שליטין עלאין דאקרון עיינין, כמה דאת אמר {{צ|אם מעיני העדה}} {{ממ|במדבר|טו|כד}}. כמה דכל שייפי גופא לא אזלין אלא בתר עיינין, ועיינין אינון מנהגין לכל גופא - אוף הכי מלכין וסנהדרין וכל אינון שליטין - כלא אזלין אבתרייהו. ובגין כך אמר לה {{צ|עיניך}} - אלין מלכין ושליטין דזמינין למיפק מינה. 

{{צ|בשדה}} - מאן שדה? דא ציון וירושלם דכתיב {{צ|ציון שדה תחרש}} {{ממ|מיכה|ג|יב}}, וכתיב  {{צ|כריח שדה אשר ברכו יהו&quot;ה}} {{ממ|בראשית|כז|כז}} - דא ירושלם. ועל דא כתיב {{צ|עיניך בשדה}} דאינון עיינין דילה דזמינין למיפק מינה לא יהון שליטין אלא בשדה. 

{{צ|אשר יקצרון}} - דהא מההוא שדה הוו נקטין כל בני עלמא תורה ונהורא דנהיר, דכתיב {{צ|כי מציון תצא תורה}} {{ממ|ישעיה|ב|ג}}. {{ש}}
{{צ|והלכת אחריהן}} באלין עובדין דכשרן דאנא חמינא בך. {{ש}}
{{צ|הלא צויתי את הנערים וגו'}} - כמשמע דיליה, בגין דאתתא דעתהא קלה. {{ש}}
{{צ|וצמית}} - לישנא דנקיות נקט; {{צ|וצמית}} - דאי תיאובתיך לאדבקא בבר נש לקיימא זרעא בעלמא - {{צ|והלכת אל הכלים}} - אלין אינון צדיקיא דאקרון {{צ|כלי יהו&quot;ה}} דכתיב {{צ|הברו נשאי כלי יהו&quot;ה}} {{ממ|ישעיה|נב|יא}}. דזמינין צדיקייא לאייתאה לון כל עלמא דורונא למלכא משיחא ואינון {{צ|כלי יהו&quot;ה}} - מאנין דקודשא בריך הוא אתהני בהו. אלין אינון מאנין תבירין - תבירין אינון בהאי עלמא בגין לקיימא אורייתא, ושימושא דקודשא בריך הוא אשתמש בהו - לא אשתמש אלא מגו הני כלים. וכד תתדבק בהו - {{צ|ושתית וגו'}}. 


רבי יוסי פתח ואמר: {{צ|ויאכל בעז וישת וייטב לבו}} {{ממ|רות|ג|ז}} - מהו {{צ|וייטב לבו}}? דבריך על מזוניה, ואוקמוה. ודא איהו רזא דמאן דמברך על מזוניה - דא אוטיב ללביה. ומאן אוטיב? כמה דכתיב  {{צ|לך אמר לבי}} {{ממ|תהלים|כז|ז}}, וכתיב {{צ|צור לבבי וגו'}} {{ממ|תהלים|עג|כו}}. ובגין דברכת מזונא חביבא קמי קודשא בריך הוא - כל מאן דבריך על שבעא - אוטיב וחדי לאתר אחרא. וסימנך סעודתי דשבת - דאתר אחרא אתהני מההיא ברכה דשבעא וחידו. והכא - אתהני מההוא ברכה דשׂבעא.  מאי טעמא? בגין דמזונא איהו קשה קמי קודשא בריך הוא, וכיון דבר נש אכיל ושתי וקא מברך - ההיא ברכתא סלקא ואתהני מאינון מלין דשבעא דסלקין, ואשתכח דאתהני ממזונא מתתא ומלעילא. ודא איהו רזא דבין חברייא. 

רזא בחול - לא אתהני ההוא אתר אלא מאינון מילין דסלקין מגו שבעא, וכלהו מילין מתעטרן ורוון ושבעין בחדו, וההוא אתר אתהני מנייהו. 
בשבת - איהו רזא אחרא - במזונא ממש! ובההוא חדוה דמזונא דמצוה דשבת ובכלא אשתכח כלילא מעילא ותתא. ורזא דא {{צ|כי ממך הכל ומידך נתנו לך}} {{ממ|דה&quot;א|כט|יד}} - ודאי בהנאותיה דא ובההוא חדוה דמזונא דמצוה דשבת, כמה דאוקמוה. מאן דמברך לקודשא בריך הוא מגו שבעא - בעי לכוונא לביה ולשואה רעותיה בחדוה ולא ישתכח עציב, אלא דיברך בחדוה ברזא דא, ולישוי רעותיה. דהא איהו יהיב השתא לאחרא בחדוה בעינא טבא, וכמה דאיהו מברך בחדוה ובעינא טבא - הכי יהבין ליה בחדוה ובעינא טבא. ובגין כך לא ישתכח עציב כלל אלא בחדוה ובמילין דאורייתא, וישוי לביה ורעותיה למיהב ברכה דא ברזא דאצטריך. 

רזא הכא - ארבע רתיכין שליטין בארבע סטרין ומשריין אתזנו מההיא ברכתא דשבעא. ובאינון מלין ד{{צ|ברוך אתה}} אתהני ואתרבי ואתעטר ביה. ומאן דמברך אצטריך רעותא בחדוה ובעינא טבא. ועל דא כתיב {{צ|טוב עין הוא יבורך}} {{ממ|משלי|כב|ט}}. והכא שפיל לסיפיה דקרא דכתיב {{צ|כי נתן מלחמו לדל}}. דאי לא תימא הכי - האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה.&lt;קטע סוף=דף ריח א/&gt;
{{ממ זהר משולב|ב|ריח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ריח ב/&gt;אלא {{צ|טוב עין}} כמה דאוקימנא, {{צ|הוא יברך}} ודאי בעינא טבא בחדוה. ולאו איהו למגנא לברכא בחדוה - דהא מההיא ברכתא ומההוא חידו {{צ|נתן מלחמו לדל}} - אתר דאצטריך לאתזנא מכל סטרין, אתר דלית ליה מגרמיה כלום, אתר דאתהני מכל סטרין ואתכליל מכל סטרין. מלין אלין לא אתמסרו אלא לחכימין דידעין רזין עלאין וארחין דאורייתא. 


תא חזי, בעז טב עינא הוה. תוקפא דמצחא לא הוה ביה לעלמא. מה כתיב? {{צ|ויבא לשכב בקצה הערמה}} {{ממ|רות|ג|ז}} - רזא דכתיב {{צ|בטנך ערמת חטים}} {{ממ|שיר השירים|ז|ג}}. מהכא אוליפנא, כל מאן דמברך ברכת מזונא כדקא יאות, בחדוה ברעותא דלבא, כד סליק מהאי עלמא - אתר אתתקנא ליה גו רזין עלאין בהיכלין קדישין. זכאה איהו בר נש דנטיר פקודי דמאריה וידע רזא דלהון, דלית לן פקודא ופקודא באורייתא דלא תליין ביה רזין עלאין, ונהורין וזיוין עלאין. ובני נשא לא ידעי ולא משגיחין ביקרא דמאריהון. זכאה חולקהון דצדיקיא אינון דמשתדלי באורייתא! זכאין אינון בעלמא דין ובעלמא דאתי! 

תא חזי, דהא אמרו דכל אינון תקיפי מצחא דלית להו כסופא - לית להון חולקא בעלמא דין ובעלמא דאתי. כל אינון תקיפי מצחא דהוו בהו בישראל -, כד הוו מסתכלן בההוא ציץ - הוו מתברן לבייהו ומסתכלן בעובדייהו. בגין דציץ על את הוה קאים, וכל מאן דמסתכל ביה הוה מכסיף בעובדוי. ועל דא ציץ מכפרא על אינון תקיפי אנפין תקיפי מצחא. 

אתוון דרזא דשמא קדישא דהוו גליפין על ציצא הוו נהרין ובלטין ונצצין. כל מאן דהוה מסתכל בההוא נציצו דאתוון - אנפוי נפלין מאימתא והוה אתבר לביה, וכדין ציצא מכפרא עלייהו כגוונא דא, כיון דאיהו גרים לתברא לביה ולאתכנעא מקמי מאריה. 

כגוונא דא קטרת - כל מאן דארח בההוא תננא כד סליק ההוא עמודא מההיא מעלה עשן - הוה מברר לביה בברירו  למפלח למאריה, ואעבר מניה זוהמא דיצר הרע, ולא הוה ליה אלא לבא חדא לקבל אבוה דבשמיא. בגין דקטרת תבירו דיצר הרע איהו ודאי בכל סטרין. וכמה דציץ הוה קאים על ניסא - אוף קטרת, דלית לך מלה בעלמא למתבר ליה לסטרא אחרא בר קטרת. 

תא חזי מה כתיב  {{צ|קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת}} {{ממ|במדבר|יז|יא}} - מאי טעמא? {{צ|כי יצא הקצף מלפני יהו&quot;ה החל הנגף}} - דהא לית תבירו לההוא סטרא בר קטרת. דלית לך מלה חביבא קמי קודשא בריך הוא כקטרת, וקיימא לבטלא חרשין ומלין בישין מביתא, ריחא ועשנא דקטרת דעבדי בני נשא, בההוא עובדא איהו מבטל, כל שכן קטרת. 

מלה דא גזרה קיימא קמי קודשא בריך הוא דכל מאן דאסתכל וקרי בכל יומא עובדא  דקטרת - ישתזיב מכל מלין בישין וחרשין דעלמא, ומכל פגעין בישין, ומהרהורא בישא, ומדינא בישא ומותנא. ולא יתזק כל ההוא יומא. דלא יכיל סטרא אחרא לשלטא עליה. ואצטריך דיכוון ביה. 

אמר רבי שמעון, אי בני נשא הוו ידעי כמה עלאה איהו עובדא דקטרת קמי קודשא בריך הוא, הוו נטלי כל מלה ומלה מניה, והוו סלקי לה עטרה על רישייהו ככתרא דדהבא! ומאן דאשתדל ביה בעי לאסתכלא בעובדא דקטרת, ואי יכוון ביה בכל יומא - אית ליה חולקא בהאי עלמא ובעלמא דאתי, ויסתלק מותנא מניה ומעלמא, וישתזיב מכל דינין דהאי עלמא; מסטרין בישין ומדינא דגיהנם ומדינא דמלכו אחרא. 

בההוא קטרת כד הוה סליק תננא בעמודא - כהנא הוה חמי אתוון דרזא דשמא &lt;קטע סוף=דף ריח ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|ריט|א}}&lt;קטע התחלה=דף ריט א/&gt;קדישא  פרחין באוירא, וסלקו לעילא בההוא עמודא. לבתר כמה רתיכין קדישין סחרין ליה מכל סטרין, עד דסליק בנהירו וחדוה. וחדי למאן דחדי. וקשר קשרין לעילא ותתא ליחדא כלא והא אוקימנא. ודא מכפר על יצר הרע ועל עבודה זרה דאיהו סטרא אחרא והא אוקמוה:


פתח ואמר: {{צ|ועשית מזבח מקטר קטרת וגו'}} {{ממ|שמות|ל|א}} - האי קרא אית לאסתכלא ביה בגין דתרין מדבחין הוו - מדבחא לעלוון ומדבחא דקטרת בוסמין. דא לבר ודא לגו. האי מדבחא דקטרת דאיהו פנימאה - אמאי אקרי 'מזבח' - והא לא דבחין ביה דבחין, ומזבח על דא אקרי? אלא בגין דבטיל וכפית לכמה סטרין בישין. ובגין דההוא סטרא בישא כפית, לא יכיל לשלטאה ולא למהוי קטיגורא, ועל דא אקרי 'מזבח'. 

כד ההוא סטרא בישא הוה חמי  עמודא דעשנא דקטרת דסליק - אתכפיא וערק, ולא יכיל לקרבא כלל למשכנא. ובגין דלא אתזכי ולא אתערב בההוא חדוה דלעילא בר קודשא בריך הוא בלחודוי בגין דחביבא כל כך - לא קאים ההוא מזבח אלא  לגו, דהאי איהו מזבח דברכאן אשתכחו ביה, ועל דא סתים מעינא. 

מה כתיב באהרן? {{צ|ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה}} {{ממ|במדבר|יז|}} - דכפית ליה למלאך המות דלא יכיל לשלטאה כלל, ולא למעבד דינא. סימנא דא אתמסר בידנא, די בכל אתר דקאמרי בכוונה ורעותא דלבא עובדא דקטרת - דלא שלטא מותנא בההוא אתר ולא יתזק, ולא יכלין שאר עמין לשלטאה על ההוא אתר. 

תא חזי מה כתיב {{צ|מזבח מקטר קטרת}}? כיון דכתיב {{צ|מזבח}} אמאי אקרי {{צ|מקטר קטרת}}? אלא בגין דנטלי מהאי אתר לאקטרא כמה דעבד אהרן. {{ש}}
תו, {{צ|מזבח}} אצטריך לאקטרא לקדשא ליה בההוא קטרת, ועל דא {{צ|מקטר קטרת}}. {{ש}}
תו, {{צ|מקטר קטרת}} - כתרגום {{צ|לאקטרא קטרת}}, דהא אסיר לאקטרא באתר אחרא קטרת, בר  ממחתה דיום הכפורים. 


תא חזי, האי מאן דדינא רדיף אבתריה - אצטריך להאי קטרת ולאתבא קמי מאריה. דהא סיועא איהו לאסתלקא דינין מניה. ובהאי ודאי מסתלקין מיניה אי הוא רגילא בהאי לאדכרא תרין זמנין ביומא, בצפרא וברמשא, דכתיב  {{צ|קטרת סמים בבקר בבקר}} {{ממ|שמות|ל|ז}}, וכתיב {{צ|בין הערבים יקטירנה}} {{ממ|שמות|ל|ח}}, ודא איהו קיומא דעלמא תדיר, דכתיב {{צ|קטרת תמיד לפני יהו&quot;ה לדורותיכם}} (שם) - ודאי הוא קיומא דעלמא לתתא, וקיומא דעלמא לעילא. בההוא אתר דלא אדכר בכל יומא עובדא דקטרת - דינין דלעילא שריין ביה ומותנין סגיאין ביה, ועמין אחרנין שלטין עליה, בגין דכתיב {{צ|קטרת תמיד לפני יהו&quot;ה}} - תמיד איהו קיימא {{צ|לפני יהו&quot;ה}} יתיר מכל פלחנין אחרנין. חביבא איהו עובדא דקטרת דהוא יקיר וחביב קמי קודשא בריך הוא יתיר מכל פלחנין ורעותין  דעלמא. ואף על גב דצלותא איהי מעליא מכלא - עובדא דקטרת הוא יקיר וחביב קמי קודשא בריך הוא. 

תא חזי, מה בין צלותא לעובדא דקטרת? צלותא אתקינו לה באתר דקרבנין דהוו עבדי ישראל, וכל אינון קרבנין דהוו עבדין ישראל לאו אינון חשיבין כקטרת. 
ותו מה בין האי להאי? אלא צלותא איהו תקונא לאתקנא מה דאצטריך. קטרת - עביד יתיר! מתקין וקשיר קשרין, ועביד נהירו יתיר מכלא. והאי איהו דאעבר זוהמא. ואי דכי משכנא - כלא אתנהיר ואתתקן ואתקשר כחדא. ועל דא בעינן לאקדמא עובדא דקטרת לצלותא בכל יומא ויומא לאעברא זוהמא מעלמא, דאיהו תקונא דכלא בכל יומא ויומא, כגוונא דההוא קרבנא חביבא דאתרעי ביה קודשא בריך הוא. 

מה כתיב במשה? {{צ|ויאמר יהו&quot;ה אל משה קח לך סמים נטף וגו'}} {{ממ|שמות|לד|}}. אף על גב דאוקמוה, אבל מאי שנא בעובדא דא יתיר מכל מה דאמר ליה אלא {{צ|קח לך}} להנאתך ולתועלתך? בגין דכד אתתא אתדכאת - הנאותא דבעלה איהו. ורזא דא {{צ|קח לך סמים}} לאעברא זוהמא, לאתקדשא אתתא בבעלה. זכאה חולקיה דמשה!&lt;קטע סוף=דף ריט א/&gt;


{{ממ זהר משולב|ב|ריט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ריט ב/&gt;כגוונא דא, {{צ|קח לך עגל בן בקר}} {{ממ|ויקרא|ט|ב}} דאתמר לאהרן - לכפרא על חוביה; על ההוא עגל דאיהו גרים לון לישראל. ועל דא כתיב במשה {{צ|קח לך}} להנאתך ולתועלתך. וכן אוקמוה ב{{צ|פסל לך}} מההוא פסולת דלוח אבנא נתעשר משה. אוף הכי {{צ|לך}} - להנאתך ולטובתך. 


'''קטרת''' - קשיר קשירו, נהיר נהירו, ואעבר זוהמא. '''ד'''' אתעביד '''ה''''. '''ה'''' - אתחבר ב'''ו''''. '''ו'''' סליק ואתעטר ב'''ה''''. '''ה'''' אתנהיר ב'''י''''. וכלא סליק רעותא לאין סוף. והוי כלא קשירו חד, ואתעביד חד קשירו ברזא חדא, דאיהו קשרא עלאה דכלא. מכאן ולהלאה, כיון דכלא אתקשרא בהאי קשרא - אתעטר כלא ברזא דאין סוף, ורזא דשמא קדישא אתנהיר ואתעטר בכל סטרין, ועלמין כלהו בחדוה. ואתנהירו בוצינין, ומזונין וברכאן אשתכחו בכל עלמין, וכלא ברזא דקטרת. ואי זוהמא לא אתעבר - כלא לא אתעביד. דכלא בהאי תלייא. 

תא חזי, קטרת איהו קדמאה, תדיר קדים לכלא. ובגיני כך עובדא דקטרת אצטריך לאקדמא לצלותא בשירין ותושבחן, בגין דכל דא לא סלקא ולא אתתקן ולא אתקשר עד דאתעבר זוהמא. מה כתיב -  {{צ|וכפר על הקדש וגו'}} {{ממ|ויקרא|טז|טז}} בקדמיתא, ולבתר {{צ|ומפשעיהם לכל חטאתם}}. ועל דא בעינן לכפרא על קודשא ולאעברא זוהמא ולאתדכאה קודשא - ולבתר שירין ותושבחאן וצלותין, כלא כדקאמרן. 

זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי, דהא אינון ידעין לתקנא תקונא דלעילא ותתא. כדבעינן לתקנא תקונא מתתא לעילא עד דאתקשר כלא כחדא בקשורא חד בההוא קטורא  עלאה, כד בעינן לתקנא תקונין דלתתא, בעינן לתקנא בתקונא דאתוון רשימין, דקודשא בריך הוא אתקרי בהון. 


רבי שמעון ורבי אלעזר בריה הוו יתבי ליליא חד ולעאן באורייתא. אמר רבי אלעזר לרבי שמעון אבוי, הא כתיב  {{צ|ואל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים, ואל אישך תשוקתך וגו'}} {{ממ|בראשית|ג|טז}}, ואוליפנא דדא איהו רזא עלאה. תינח לתתא - אבל איהו כגוונא דלעילא - מאי איכא למימר? 

פתח רבי שמעון ואמר, {{צ|כאיל תערג על אפיקי מים}} {{ממ|תהלים|מב|ב}}. האי קרא אוקמוה, אבל חיה חדא אית בעלמא, ואיהי שלטא בשולטנא על אלף מפתחן בכל יומא. ואיהי נוקבא. ותיאובתה דילה תדיר {{צ|על אפיקי מים}} - למשתי ולאתרוואה מצחותא, דכתיב {{צ|כאיל תערוג וגו'}}. 

הכא אית לאסתכלא - בקדמיתא כתיב {{צ|כאיל}} ולא כתיב &quot;כאילת&quot;, ולבתר {{צ|תערוג}} ולא כתיב &quot;יערוג&quot;? {{ש}}
אבל רזא דא - דכר ונוקבא תרוייהו כחדא.  והאי נוקבא - {{צ|תערוג על אפיקי מים}}. ואיהי מתעברא מן דכורא וקשי עלה - דהא על דינא קיימא. וכד אולידת - קודשא בריך הוא זמין לה חד חויא עלאה רברבא, ואתי ונשיך לגבי ההוא אתר ואולידת. 

ורזא דא - {{צ|הרבה ארבה עצבונך והרונך}}, בגין דאיהי מתחלחלא בכל יומא, ובעציבו על עובדין דעלמא. {{ש}}
{{צ|בעצב תלדי בנים}} - {{צ|בעצב}} - דא רזא דחויא דעציב אנפיהון דעלמא. {{ש}}
{{צ|ואל אישך תשוקתך}} כמה דאת אמר {{צ|תערוג על אפיקי מים}}. {{ש}}
{{צ|והוא ימשל בך}} - הא אוקימנא רזא דאיהו שליט עלה. {{ש}}
וכל דא למה? בגין דאמרה סיהרא כמה דתנינן, ובגיני כך אזעירת נהוראה ואזעירת שלטנהא, ולית לה רשו מגרמה, בר כד יהבין לה חילא. 


{{צ|בעצב תלדי בנים}} כמה דאוקימנא. ואי תימא אמאי אצטריך חויא לדא? אלא דא פתח ארחא לנחתא כל אינון נשמתין דעלמא; דאלמלא לא פתח אורחין לנחתא לתתא - לא ישרי בגויה דבר נש. 
מה כתיב {{צ|לפתח חטאת רובץ}} {{ממ|בראשית|ד|ז}} - מאי {{צ|לפתח}}? לההוא פתח דאתעתדא לאולדא לאפקא נשמתין לעלמא - איהו קאים לגבי ההוא פתח. וכל אינון נשמתין דאצטריכו לנחתא בגופין קדישין - לא קאים איהו לההוא פתח, ולית ליה רשו בהאי נשמתא. ואי לאו - הא חויא נשיך. ואסתאב ההוא אתר, ולאו איהי נשמתא דאתדכיא. 

והכא איהו רזא עלאה, {{צ|בעצב תלדי בנים}} - רזא דא - דא נחש, דהא &lt;קטע סוף=דף ריט ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רכ|א}}&lt;קטע התחלה=דף רכ א/&gt;עמיה אולידת נשמתין. בגין דדא איהו על גופא ודא על נשמתא, ותרווייהו דא בדא. דא נקיט נשמתא, ודא נקיט גופא. וזמינא דא חויא לאולדא כל אינון גופין עד דלא ייתי זמנא דיליה. הדא הוא דכתיב {{צ|בטרם תחיל ילדה}} {{ממ|ישעיה|סו|}}. זמנא דחויא לאולדא בשבע שנין - והכא בשית מה דלאו איהו זמניה. ובההוא זמנא דאוליד לון - מההוא לידה ימות, דכתיב {{צ|בלע המות לנצח}} {{ממ|ישעיהו|כה|ח}}, וכתיב {{צ|יחיו מתיך נבלתי יקומון}} {{ממ|ישעיהו|כו|יט}}. 

אמר רבי שמעון בההוא זמנא דיתערון מתי עלמא ויתעתדון בארעא קדישא - יקומון חיילין חיילין כלהו על ארעא דגליל. בגין דתמן זמין מלכא משיחא לאתגלאה, בגין דאיהו חולקיה דיוסף. ותמן אתברו  בקדמיתא, ומתמן שארו לאגלאה מכל אתרייהו ולאתבדרא ביני עממיא, כמה דאת אמר {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ממ|עמוס|ו|ו}}.  ואמאי יקומון תמן? בגין דאיהו חולקיה דההוא דאשתוי בארונא, דכתיב  {{צ|ויישם בארון במצרים}} {{ממ|בראשית|נ|כו}}. ולבתר אתקבר בארעא קדישא דכתיב {{צ|ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל מצרים קברו בשכם}} {{ממ|יהושע|כד|לב}}. 

ודא איהו דקאים בקיומא דברית יתיר מכלא. ובההוא זמנא דיתערון כלהו חיילין חיילין - כלהו יהכון - דא לחולק אבהתהון ודא לחולק אבהתהון, דכתיב {{צ|ושבתם איש אל אחוזתו}} {{ממ|ויקרא|כה}}. וישתמודעון דא לדא. וזמין קב&quot;ה לאלבשא לון לכל חד וחד לבושי מרקמן, וייתו כלהו וישבחון למאריהון בירושלם, ויתחברון תמן אוכלוסין אוכלוסין, וירושלם יתמשך לכל סטרין יתיר ממה דאתמשך כד אתחברו תמן מגלותא. כיון דיתחברון וישבחון למאריהון - קודשא בריך הוא יחדי עמהון. הדא הוא דכתיב {{צ|ובאו ורננו במרום ציון}} {{ממ|ירמיהו|לא|}}. ולבתר {{צ|ונהרו אל טוב יהו&quot;ה וגו'}} - כל חד וחד לחולקיה וחולק אבהתוי. ואחסנתהון דישראל תהא עד מתא דרומאי, ותמן ילפון אורייתא והא אוקמוה. וכתיב {{צ|הקיצו ורננו שוכני עפר וגו'}} {{ממ|ישעיה|כו|}}: &lt;קטע סוף=דף רכ א/&gt;


-----------------</text>
      <sha1>h4pzjbk9pth2mlkrnkowjp9ft9f2jq1</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947857</id>
      <parentid>2947856</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T19:32:34Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <comment>/* פרשת תצוה - זהר */</comment>
      <origin>2947857</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="414391" sha1="lvrvc0o0l09wsy7kz4375tth80utv6t" xml:space="preserve">{{סרגל ניווט|זוהר||חלק טו|חלק יז|חלק יח|}}
{{תוכן עניינים שטוח|3}}
&lt;קטע התחלה=דף קעט ב/&gt;
==פרשת תצוה - זהר==
{{ממ זהר משולב|ב|קעט|ב}}
&lt;קטע התחלה=דף קעט ב/&gt;ואתה תצוה את בני ישראל וגו', ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וגו', אמר רבי חייא, מאי שנא הכא מבכל אתר, דכתיב ואתה הקרב אליך, ואתה תדבר אל כל חכמי לב, ואתה תצוה את בני ישראל, {{מקור|שמות ל כג}} {{צ|ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור}}, אלא כלא ברזא עלאה איהו, לאכללא שכינתא בהדיה. 

אמר רבי יצחק, נהורא עלאה ונהורא תתאה כליל כחדא אקרי ואתה, כמה דאת אמר {{מקור|נחמיה ט ו}} {{צ|ואתה מחיה את כלם}}, ועל דא לא כתיב והקרבת את אהרן אחיך, וצוית את בני ישראל, ודברת אל כל חכמי לב, בגין דההוא זמנא שריא שמשא בסיהרא, ואשתתף כלא כחדא, לשריא על אומנותא דעובדא. 

אמר רבי אלעזר, מהכא {{מקור|שמות לו א}} {{צ|אשר נתן יהו&quot;ה חכמה ותבונה בהמה}}. 

רבי שמעון אמר מהכא, ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה, אשר מלאתים מבעי ליה, אלא אשר מלאתיו לההוא לבא, מלאתיו רוח חכמה, כמה דאת אמר {{מקור|ישעיה יא ב}} {{צ|ונחה עליו רוח יהו&quot;ה רוח חכמה וגו}}, ועל דא אצטריך אשר מלאתיו רוח חכמה, דשריא שמשא בסיהרא באשלמותא דכלא, ועל דא אתרשים כלא בכל אתר. 

אמר רבי אלעזר, אי הכי הני ואתה ואתה היאך מתיישבן בקראי, אמר ליה, כלהו מתיישבן נינהו, ואתה הקרב אליך, ליחדא בהדיה, ולקרבא בהדיה רזא דשמא קדישא כדקא יאות, ואתה תדבר אל כל חכמי לב, בגין דכלהו לא אתיין למעבד עבידתא, עד דרוח קודשא ממללא בגווייהו, ולחש לון בלחישו, וכדין עבדי עבידתא, ואתה תצוה את בני ישראל, רוח קדשא פקדא עלייהו, ואנהיר עלייהו למעבד עובדא ברעותא שלים, ואתה קח לך, כמה דאוקימנא (דכתיב) ואתה הקרב אליך, והני כלהו הכא בעובדא דמשכנא, דכלא אתעביד ברזא דא. 

פתח רבי שמעון ואמר, {{מקור|תהלים כב כ}} {{צ|ואתה יהו&quot;ה אל תרחק, אילותי לעזרתי חושה}}, ואתה יהו&quot;ה כלא חד, אל תרחק, לאסתלקא מינן, למהוי סליק נהורא עלאה מתתאה, דהא כד אסתלק נהורא עלאה מתתאה, כדין אתחשך כל נהורא, ולא אשתכח כלל בעלמא. ועל דא אתחרב בי מקדשא ביומוי דירמיהו, ואף על גב דאתבני לבתר, לא אהדר נהורא לאתריה כדקא יאות, ועל רזא דא שמא דההוא נביאה דאתנבי על דא ירמיהו, אסתלקותא דנהורא עלאה, דאסתלק לעילא לעילא, ולא אהדר לאנהרא לבתר כדקא יאות, ירמיהו, אסתלק ולא אהדר לאתריה, ואתחרב בי מקדשא, ואתחשכו נהורין. אבל ישעיהו שמא גרים לפורקנא, ולאהדרא נהורא עלאה לאתריה, (ישעיהו לאנהרא ההוא נהורא עלאה, ולמעבד פורקנא) ולמבני בי מקדשא, וכל טבין וכל נהורין יהדרון כדבקדמיתא, 

ועל דא שמהן דתרין נביאין אלין קיימין דא לקבל דא, בגין דשמא גרים, וצרופא דאתוון דא בדא גרמין עובדא, הן לטב הן לביש, ועל רזא דא צרופא דאתוון דשמהן קדישין, וכן אתוון בגרמייהו, גרמין לאתחזאה רזין עלאין, כגוונא דשמא קדישא, דאתוון בגרמייהו גרמין רזין עלאין קדישין לאתחזאה בהו. 

רזא קדמאה, יו&quot;ד נקודה קדמאה,&lt;קטע סוף=דף קעט ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפ|א}}&lt;קטע התחלה=דף קפ א/&gt;דקיימא על תשע סמכין דסמכין לה, ואינון קיימין לארבע סטרי עלמא, כמה דסיפא דמחשבה נקודה בתראה קייא לארבע סטרי עלמא, בר דהאי דכר ואיהי נוקבא. 

והאי קיימא בלא גופא, וכד קיימא בלבושא דאתלבש בהו, איהי קיימא על תשע סמכין, ברזא דאת '''ם'''' בלא עגולא, ואף על גב דאת ס' איהי בעגולא וקיימא בעגולא, אבל ברזא דאתוון חקיקן, גו נקודי טהירין לעילא, אינון ברבועא, דלתתא איהו בעגולא. האי ברבוע איהי קיימא בשיעורא דתשע נקודין, תלת תלת לכל סטר, ואינון בשיעורא דחושבנא תמניא נקודין, ואינון תשע, ואלין אינון דקיימין מרזא דבוצינא ברבועא, בסמכין תשעה לאת יו&quot;ד, נקודה חדא, אינון תשעה אינון תמניא, ברזא דאת '''ם'''' ברבועא, כגוונא דא [ציור] [[File:Mem Sofit of Nekudot.png|20px|inline]] תלת לכל סטר, ודא איהו רזא דאת יו&quot;ד נקודה חדא. ואף על גב דאיהי נקודה חדא, דיוקנא דילה רישא לעילא, וקוצא לתתא, ושיעורא דילה תלת נקודין, כגוונא דא [ציור] [[File:Yud of nekudot.png|10px|inline]] {{הערה|יש ציורים שמציירים את הנקודה למטה באמצע שתי הנקודות העליונות, כמו סגו&quot;ל, וצע&quot;ע מה יותר נכון - ויקיעורך}}, ועל דא אתפשטותא לארבע סטרין, תלת תלת לכל סטר, איהי תשע ואיהי תמניא, ואלין אינון סמכין דנפקין מרזא דבוצינא, למהוי סמכין לאת יו&quot;ד, ואלין אקרון רתיכא דילה, ולא קיימין בשמא, בר ברזא דתשע נקודין דאורייתא. 

וברזא דספרא דאדם, אתפלגו אלין תשע דאינון תמניא, בצרופא דאתוון דשמא קדישא, לצרפא לון וליחדא לון בכל אינון גוונין, כד נטלין אלין תמניא דאינון תשע, נהרין בנהירו דאת '''ם'''' ברבועא, ואפיק נהורין תמניא, (ס&quot;א תמניא אתחזן) אתחזן, ואתוון תשעה, ואתפלגן לתתא לנטלא כל משכנא. ואינון צרופא דשמא קדישא, ברזא דשבעין ותרין אתוון מחקקן, דנפקי מרזא דתלת גוונין, ימינא ושמאלא ואמצעיתא, וכלא מרזא דתלת נקודין, שיעורא דאת יו&quot;ד, דאיהי לארבע סטרין, ואינון תמניא נקודין, ואינון תשע נקודין, ואינון תריסר נקודין עלאין, תלת תלת לכל סטר וסטר, ומהכא נחתין לתתא בתריסר לשית סטרין, וכד אתחקקן תריסר אלין בשית סטרין, אינון שבעין ותרין שמהן, רזא דשמא קדישא דשבעין ותרין, דאינון שמא דא קדישא. 

וכלא איהו סליק ברעותא, דסמיכו דמחשבה באינון סמכין דאת יו&quot;ד, ועל דא אתוון בצרופייהו תלת תלת בכל צרופא דיליה, בגין לסלקא ברעותא דאת י' דתלת נקודין כמה דאתמר, ועל דא לא אסתליק בסליקו דצרופא, אלא מעקרא ושרשא דרזא דאלין סמכין דסמכין לאת י', רזא דאת '''ם''' ברבועא, תשע נקודין, תמניא נקודין, תריסר נקודין, שבעין ותרין נקודין, אשתכח דכל רזא דשמא קדישא קיימא באת י', וכלא רזא חדא, וקיימא ברזא דבוצינא כמה דאתמר, למעבד סמיכו לכל את ואת, ואינון סמכין אינון רתיכא דלהון דכל את ואת כמה דאתמר. 

רזא תניינא את ה', דקיימא על חמשה סמכין דסמכין לה, דנפקין מרזא דבוצינא, כד אתכנש לאסתלקא לעילא מרזא דמשחתא, את דא היכלא קדישא אקרי, לגו נקודה דקאמרן, וכלא איהו ברזא דקאמרן דאת '''ם'''' ברבועא, אבל הכא לא אתרשים בר את ה', ורתיכא דילה חמשה סמכין דקאמרן. דכד בטש נהירו דבוצינא באת י' אתנהיר, ומההוא בטישותא אתעבידו אינון תשע סמכין דקאמרן, ומגו נהירו דאתנהר את י', אתפשטו תלת נקודין די', תרין לעילא דאינון רישא, וחד לתתא דאיהו קוצא די' כגוונא דא [ציור] [[File:Yud of nekudot.png|10px|inline]] {{הערה|יש ציורים שמציירים את הנקודה למטה באמצע שתי הנקודות העליונות, כמו סגו&quot;ל, וצע&quot;ע מה יותר נכון - ויקיעורך}} דקאמרן, כד אתפשטו, תרין אתעבידו תלת, חד אתעביד תרין, ואתפשטו, ואתעביד חד היכלא, דא היכלא לבתר דאתעביד היכלא לחד נקודה קדמאה,&lt;קטע סוף=דף קפ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קפ ב/&gt;אתעביד בנגיזו טמיר רזא דאת דא, וקיימא על חמש אחרנין. 

ארבעה, גניזין אינון בחד נקודה דקיימא לגו באמצעיתא, אינון חמש, ואיהי ה', כמה דה&quot;א דלתתא קיימא על ארבע, ואיהי נקודה על ארבע, דקיימא בגו אמצעיתא, אוף הכא נמי האי, ומה דקיימא על ה' סמכין, הכי הוא ודאי, בגין דהאי נקודה עלאה איהי על תרין גוונין, חד בלחודוי וחד בטמירו. 

ובספרא דרזין דחנוך, ה' ודאי קיימא על חמש סמכין, דנפקין מגו בוצינא, וכדין אפיק חמש קיימין אחרנין, ואשתכח האי ה' ברזא דעשרה, וכד אתפרשת, קיימא ה' דא על סמכין, ואינון הוו תליסר מכילן דרחמי, בחד דרגא דאתוסף עלייהו, ואלין אינון תריסר דקיימין בשית זמנין, אינון ארבעין ותרין זמנין, שבעין ותרין הוו, אבל נחתין לתת. 

והכא אתפרשו שבילין לכל סטר, דאינון תלתין ותרין, אשתאר ארבעין, ותרין אודנין ימינא ושמאלא, הא ארבעין ותרין, אלין מ&quot;ב אתוון עלאין, דאינון אתוון רברבן דאורייתא, בגין דאית אתוון רברבן, ואית אתוון זעירין, אתוון רברבין אינון לעילא, אתוון זעירין לתתא, וכלא לתתא כגוונא דלעילא. 

בגין דאית שמהן קדישין עלאין דקיימין ברעו דרוחא ולבא בלא מלולא כלל, ואית שמהן קדישין תתאין דקיימין במלה, ובמשיכו דמחשבה ורעו עלייהו. 

ואית שמהן אחרנין לתתא, דאינון מההוא סטרא אחרא, דאיהו מסטרא דמסאבא, ואלין לא קיימין אלא ברעו דעובדא לתתא, לסלקא רעו דההוא עובדא דלתתא לגביה, בגין דאיהו סטרא אחרא לאו איהו אלא בעובדין דהאי עלמא, לאסתאבא בהון, כגוונא דבלעם ואינון בני קדם, וכל אינון דמתעסקי בההוא סטרא אחרא. ואלין לא קיימי באתוון רשימין מן כ&quot;ב דאורייתא, בר תרין, ואלין ח' וק', וסמכי לון בסמיכו אתוון דשקר, אבל אלין אינון אשתמודעאן לגבייהו יתיר, ועל דא בתהלה לדוד, בכלהו כתיב ו' בכל את ואת, בר מאלין תרין דלא כתיב ו', דהא ו' שמא דקודשא בריך הוא איהו. 

ובגין כך אינון ארבעין ותרין אתוון, דעלמא דא אתברי בהו, אשתכח האי ה' עלאה לסלקא לתשעין ותרין, תשעין הוו בר תרין אודנין ימינא ושמאלא, ורזא דא (ס&quot;א וסימנך) {{מקור|בראשית יז יז}} {{צ|ואם שרה הבת תשעים שנה תלד}}, אבל איהו בחשבנא תשעין ותרין, וכד אתוסף דרגא דרזא דברית, איהו רקיעא תמינאה, וקיימא לתמניא יומין, הא מאה, ואלין ודאי מאה ברכאן בכל יומא, דאצטריכא כנסת ישראל לאתעטרא בהו, וכלא ברזא דה'. 

האי ה' איהי דיוקנא דילה בתרין נוני&quot;ן, רזא דמאה, ואינון חמש סמכין רתיכין דנפקי מגו בוצינא, ואינון חמש אחרנין דנפקין מינה, ועל דא דיוקנהא כגונא דא ן-ן, תרין נוני&quot;ן, ונקודה דקיימא באמצעיתא, ועל דא ו' קיימא בינייהו תדיר, כגוונא דא נו&quot;ן, בגין דהכא איהו אתריה לאתעטרא, ואף על גב דרזין אחרנין אינון ברזא דה', אבל דא איהו ברזין דספרא דחנוך, והכי הוא ודאי. 

וכד אתתקנא באינון חמשין בלחודייהו, איהי נקודה חדא דקיימא ברזא דנ', כגוונא דא ה נו&quot;ן וחד נקודה באמצעיתא, דאיהי שלטא עלייהו, וכלא רזא חדא, זכאין אינון דידעי ארחוי דאורייתא למהך בארחי קשוט, זכאין אינון בהאי עלמא וזכאין אינון בעלמא דאתי. 

רזא תליתאה את ו', האי את דיוקנא דרזא דאדם כמה דאתמר, והא אוקימנא דהאי את קיימא על י&quot;ב רתיכין, וכד מתפרשאן, אינון כ&quot;ד רתיכין דכלילן בהאי את, פשיטו דיוקנא דבר נש, לקבל דרועין וירכין וגופא,&lt;קטע סוף=דף קפ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפא|א}}&lt;קטע התחלה=דף קפא א/&gt;שייפין דלהון כ&quot;ד אינון, דדרועין וירכין, וגופא הא אתמר, אבל כלהו סתימין בגופא, דגופא קיימא בכלהו כ&quot;ד. 

וכלהו רתיכין כלילן ביה בגופא, ובגין דכלילן כלהו ביה, קיימא ו' פשיטו חד, גופא חד כליל בכ&quot;ד רתיכין, ואלין אינון, רישא בשית, גופא בי&quot;ח,ואף על גב דכל רתיכין אינון (נ&quot;א י' י' לכל סטר ונ&quot;א יח) י&quot;ב לכל סטר, בכלא קיימא גופא, אבל עשרים וארבע, אינון שית דרישא, דאינון שייפין לאעלאה רישא, תמני סרי חוליין, דקיימא רישא וסמכא גופא עלייהו. וכלהו פשיטו חד ברישא וגופא, ואינון שיתין כלהו כליל לון, דאיהו רזא דשית, ועל דא שיעורא דאת ו', רישא שיעורא בשית נקודין ממש, גופא בתמני סרי, כגוונא דא כל אלין רזין מתפרשן, לאכללא לון בגופא, בגין דדרועין וירכין כלהו בגניזו, ועל דא כלא אתכליל ברזא דאת ו', ודיוקנא דילה. וכד שלימו דאת דא אתחזי, כדין כל סטרין בישין אסתתמו, ואתפרשן מסיהרא, ולא אתחפיין, בגין דאיהו מבקע כל משקופין דרקיעין ואנהיר לה, ולא יכלא מקטרגא לאבאשא כלל, וכד האי אסתלק, כדין סליק ואסטי ומפתי, ויכיל לקטרגא על כל בני עלמא, בגין דאיהו מלך זקן וכסיל, והא אוקימנא. 

ו' איהו נהורא דנהיר לסיהרא, ואף על גב דנהירין סגיאין אתכלילן ביה, נהורא דנהיר לסיהרא איהו חד פשיטו למליא לה, ואיהו רזא דאלף, רשימו בכל אינון רזין, וכד נהיר לסיהרא, ברזא דו' נהיר לה. 

ובספרא דאדם קדמאה, בדיוקנין דאתוון, ו' חד נקודה לעילא, וחמש נקודין דלתתא, וכן שיעורא דילה כגוונא דא ו', וכל נקודה קיימא ברזא דעשר, בגין דלית לך נקודה דלא אשלים לעשר, דכל נקודה אית ביה תשע סמכין רתיכין, וההיא נקודה אשלים לעשר, נקודה דימינא תשע סמכין רתיכין לה, ואיהי עשרה, וכן לשמאלא, וכן לכל סטרין, ועל דא כלהו נקודין אינון כל חד וחד כללא דעשר, איהי ורתיכוי, וכלהו כלילן בההוא פשיטו דאת ו', בגין כך כלא איהו בדיוקנא ברזא דאת ו'. 

וכד עייל שימשא בסיהרא (סיהרא), נפק מהאי ו' חד בפשיטו רזא דברית, כגוונא דא ג', ודא איהו לאעלא בנוקבא, וכד אתכליל כלא בהאי פשיטו דאת ו', כדין קיימא לשמשא בנוקבא, ורזא דא דכתיב, ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך, את לאתכללא דרועא בגופא, ואת בניו אתו, אלין כל אינון רתיכין וסמכין דיליה, דרועא שמאלא לגביה, דכתיב {{מקור|במדבר ג מה}} {{צ|קח את הלוים}}, לאשתכחא ו' דכליל כלא בחד פשיטו למהוי חד, ועל דא אתכח יחודא בהאי, ימינא ושמאלא ואמצעיתא כלא איהו חד, ועל דא אתעביד חד פשיטו ואקרי אחד, ולא תשכח בר פשיטו חד בלחודוי, ודא הוא חד. 

ה' בתראה אתעביד חד גופא, בהאי נקודה דאמצעיתא, ואעיל בה ו', ואשתכח ו' בין ב' נקודין, חד לעילא וחד לתתא, וכדין אתאחיד עלמא עלאה בעלמא תתאה, ואיהו חד ואוקימנא, אתא רבי אלעזר ורבי אבא ונשקו ידוי, בכה רבי אבא ואמר, ווי לעלמא כד יתכניש שמשא, ויתחשך עלמא. 

אמר רבי אלעזר, ירכין לתתא ברזא דאת ו', מנא לן דאתכלילו בהאי את, אמר ליה דכתיב {{מקור|מלאכי ג כב}} {{צ|זכרו תורת משה עבדי}}, ולא כתיב נביאי, לאתחזאה דכלא אתכליל ברזא דו', ואת ו' אקרי חד, ואיהו חד בלחודהא, ופשיטו חד, והא אתמר:

ואתה הקרב אליך וגו', אמר רבי שמעון, לא שמש משה (נ&quot;א שמשא), (נ&quot;א דאיהו שמשא) בסיהרא, עד דאתכליל בכל סטרין ברזא דו', כמה דאוקימנא, תא חזי מה כתיב, מתוך בני ישראל לכהנו לי, לכהן לי לא כתיב, אלא לכהנו לי, לשמושא דיליה, לשמושא דאת דא, לשמושא דיליה ודאי, לי דא את ה,' לאעלא ולשמשא ו' בה', למהוי כלא חד, זכאין אינון ישראל&lt;קטע סוף=דף קפא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קפא ב/&gt;דעאלו ונפקו, וידעי ברזא דארחוי דאורייתא, למהך בארח קשוט. 

מתוך בני ישראל, אמאי מתוך בני ישראל, אלא כלא לא אתקרי למהוי חד כדקא יאות, אלא מתוך בני ישראל, דהא בני ישראל קיימי לתתא, לאפתחא ארחין, ולאנהרא שבילין, ולאדלקא בוצינין, ולקרבא כלא מתתא לעילא, למהוי כלא חד, ובגיני כך כתיב {{מקור|דברים ד ד}} {{צ|ואתם הדבקים ביהו&quot;ה וגו'}}. 

אמר רבי שמעון, כלא איהו קריבה, למאן דידע ליחדא יחודא, ולמפלח למאריה, דהא בזמנא דאשתכח קרבנא כדקא יאות, כדין אתקריב כלא חדא, (נ&quot;א דרגין כלהו כחד), ונהירו דאנפין אשתכח בעלמא בבי מקדשא, ואתכפיא ואתכסיא סטרא אחרא, ושליט סטרא דקדושה בנהירו וחידו. וכד קרבנא לא אשתכח כדקא יאות, או יחודא לא הוי כדקא יאות, כדין אנפין עציבו, ונהירו לא אשתכח, ואתכסיא סיהרא, ושלטא סטרא אחרא בעלמא, (נ&quot;א דלא אתחריב בי מקדשא אלא בגין וכו') בגין דלא אית מאן דידע ליחדא שמא קדישא כדקא יאות. 

אמר רבי שמעון, קודשא בריך הוא לא נסי לאיוב, ולא אתא עמיה בנסיונא כנסיונא דשאר צדיקיא, דהא לא כתיב ביה והאלהי&quot;ם נסה את איוב, כמה דכתיב באברהם {{מקור|בראשית כב א}} {{צ|והאלהי&quot;ם נסה את אברהם}}, דאיהו בידיה אקריב לבריה יחידאי לגביה, ואיוב לא יהיב ליה ולא מסר ליה כלום, ולא אתמר ליה, אבל אתמסר בידא דמקטרגא בדינא דקודשא בריך הוא, דאיהו אתער לההוא מקטרגא לגביה, מה דאיהו לא בעא, דהא בכל זמנא אתא ההוא מקטרגא לאתערא על בני נשא, והכא קודשא בריך הוא אתער לגביה, דכתיב {{מקור|איוב א ח}} {{צ|השמת לבך על עבדי איוב}}, אבל רזא עמיקא איהו. 

פתח ואמר, {{מקור|בראשית ד ג}} {{צ|ויהי מקץ ימים}}, ויבא קין מפרי האדמה מנחה ליהו&quot;ה, ויהי מקץ ימים, רזא איהו, מקץ ימים ולא מקץ ימין, דחה לקץ ימין וקריב לקץ ימים. והא אוקימנא, דכתיב {{מקור|דניאל יב יג}} {{צ|ואתה לך לקץ}}, אמר קודשא בריך הוא לדניאל ואתה לך לקץ, אמר ליה לאן קץ, לקץ הימים או לקץ הימין, עד דאמר ליה לקץ הימין, ועל דא דחיל דוד, דכתיב {{מקור|תהלים לט ה}} {{צ|הודיעני יהו&quot;ה קצי}}, או לקץ הימים או לקץ הימין, והכא מה כתיב ויהי מקץ ימים, ולא מקץ ימין, ובגיני כך לא אתקבל קרבניה, דהא מסטרא אחרא הוה כלא. 

תא חזי מה כתיב, {{מקור|בראשית ד ד}} {{צ|והבל הביא גם הוא}}, מאי {{צ|גם הוא}}? לאסגאה כלא דא בדא, קרבנא כלא ועקרא דיליה הוה לקודשא בריך הוא, ויהיב חולקיה לסטרא אחרא, כמה דאת אמר ומחלביהן, וקין עקרא עבד מקץ ימים, ויהב חולקא לקודשא בריך הוא, ועל דא אתדחא איהו וקרבניה. 

באיוב מה כתיב, {{מקור|איוב א ד}} {{צ|והלכו בניו ועשו משתה וגו'}}, וכתיב {{צ|ויהי כי הקיפו ימי המשתה}}, וכתיב {{צ|ושלחו וקראו לשלשת אחיותיהם לאכול ולשתות עמהם}}, דדא איהו עקרא לסטרא אחרא, ולבתר אקריב עולות, ועולה איהו דכר ולא נוקבא, וסלקא לעילא, וקרבנא לא קריב לאכללא ליה כדקא יאות. 

ותא חזי, אלמלא חולקא יהב לכלא, מקטרגא לא יכיל ליה לבתר, ואי תימא אמאי אבאיש ליה קודשא בריך הוא, אלא בגין דגרים לכסיא נהורא ולאתחפיא, ואיהו לא קריב קרבנא אחרא לאתזנא ביה אחרנין, אלא עולה דסלקא לעילא, ועל דא כתיב ככה יעשה איוב כל הימים, דאלמלא סטרא אחרא אתזנת בחולקא, אתעבר מעל מקדשא ואסתלק מניה, וסטרא דקדושה הוה סליק לעילא לעילא. אבל איהו לא בעא דאתהני אחרא מקרבניה, ואעדי גרמיה מניה, מנא לן, דכתיב (שם א) וסר מרע, ועל דא קריב תדיר עולה, דהא עולה לא אתהני מניה סטרא אחרא לעלמין, ובגין כך כל מה דנטיל לבתר מדידיה נטיל, ועל דא איוב גרים לחפיא ערלה על ברית קיימא, דלא הוה אעדי מניה, ובגין כך קודשא בריך הוא אתער לההוא מקטרגא, דכתיב השמת לבך על עבדי איוב. 

תא חזי כד בעא&lt;קטע סוף=דף קפא ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפב|א}}&lt;קטע התחלה=דף קפב א/&gt;קודשא בריך הוא לאתאחדא בהו בישראל במצרים, לא קיימא שעתא, בגין דערלה חפיא נהורא, עד זמנא דההוא מקטרגא הוה נטיל דיליה מאיוב, ועל דא פקיד ליה קודשא בריך הוא למיכליה לההוא פסח בבהילו, עד דההוא סטרא אחרא אשתדל ביה באיוב, ופקיד לאתעברא ערלה מנייהו, וכדין אתאחד קודשא בריך הוא בישראל, וההוא סטרא אחרא אתפרש מן קודשא, ואשתדל ביה באיוב, ונטיל מדיליה, וכדין {{מקור|שמות יב יא}} {{צ|פסח הוא ליהו&quot;ה}} ודאי, דעד השתא לא הוה פסח ליהו&quot;ה, זכאין אינון דידעי ומיחדי יחודא דמאריהון כדקא יאות. כתיב (שם לד יז) אלהי מסכה לא תעשה לך, וכתיב בתריה (שם יח) את חג המצות תשמר, מאי עביד) האי לגבי האי, אלא הכי אוקמוה, מאן דאכיל חמץ בפסח (כאלו עביד ע&quot;ז, למפלח לגרמיה, דהא רזא הכי הוא דחמץ בפסח), כמאן דפלח לע&quot;ז איהו. 

תא חזי, כד נפקו ישראל ממצרים נפקו מרשו דלהון, מרשו אחרא, מההוא רשו דאקרי חמץ נהמא בישא, ועל דא אקרי עבודה זרה הכי, ודא איהו רזא דיצר הרע, פולחנא נוכראה דאקרי אוף הכי שאור, ודא איהו יצר הרע, דהכי איהו יצר הרע בבר נש כחמיר בעיסה, עאל במעוי דבר נש זעיר זעיר, ולבתר אסגי ביה, עד דכל גופא אתערב בהדיה, ודא איהו עבודה זרה, ועל דא כתיב {{מקור|תהלים פא י}} {{צ|לא יהיה בך אל זר}}, אל זר ודאי. 

את חג המצות תשמר, רבי יהודה פתח, {{מקור|ישעיה ב כב}} {{צ|חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא}}, האי קרא אוקמוה, אבל מאי חדלו לכם מן האדם, וכי אזהר ליה לבר נש לאתמנע משאר בני נשא, אוף אינון נמי לגביה, ישתכחון בני נשא דלא יקרבון אלין באלין לעלמין, אלא הא אוקמוה במאן דאשכים לפתחה דחבריה למיהב ליה שלם, ואנא אוקימנא ליה בקרא אחרא, דכתיב {{מקור|משלי כז יד}} {{צ|מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם, קללה תחשב לו}}, ואף על גב דכלא שפיר, אבל מאי חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו. 

הכא פקיד קודשא בריך הוא לבר נש, ואזהיר ליה לאסתמרא אינון בני נשא דסטו ארחייהו מארח טב לארח ביש, ומסאבי נפשייהו בההוא מסאבו אחרא, דהא כד ברא קודשא בריך הוא לבר נש, עבד ליה בדיוקנא עלאה, ונפח ביה רוחא (נ&quot;א נשמתא) קדישא דכליל בתלת, כמה דאוקימנא דאית ביה נפש רוח ונשמה, ועילא מכלא נשמה, דאיהי חילא עלאה למנדע ולמטר פקודוי דקודשא בריך הוא, ואי ההיא נשמתא קדישא עאיל לה בפולחנא אחרא, האי איהו מסאיב לה, ונפיק מפולחנא דמאריה, בגין דתלת חילין אלין כלהו חד, נפש רוח ונשמה משתתפי כחדא והוו חד, וכלא כגוונא דרזא עלאה, (על דא נאמר (שם יג כ) הולך את חכמים וגו'). 

ואי חזינן להאי בר נש דהוו ביה אלין דרגין כלהו, עד לא קיימא בקיומיה למנדע מאן איהו, במאי אתידע (דלא) לקרבא בר נש בהדיה או לאתמנעא מניה, (ס&quot;א בר נש דאית ביה דרגין אלין כלהו, וקיימא בקיומיה, דא איהו גבר שלים, עבדא מהימנא דמאריה, ובעי לאשתתפא ביה ולאתחברא בהדיה, למילף אורחוי מניה, ובמאי אתידע בר נש למנדע מאן איהו לקרבא בהדיה או לאתמנעא מניה), ברוגזיה ממש ידע ליה בר נש, וישתמודע מאן איהו, אי ההיא נשמתא קדישא נטר בשעתא דרוגזוי (אתי עליה), דלא יעקר לה מאתרהא, בגין למשרי תחותה ההוא אל זר, דא איהו בר נש כדקא יאות, דא איהו עבדא דמאריה, דא איהו גבר שלים. 

ואי ההוא בר נש לא נטיר לה, ואיהו עקר קדושה דא עלאה מאתריה, למשרי באתריה סטרא אחרא, ודאי דא איהו בר נש דמריד במאריה, ואסיר לקרבא בהדיה ולאתחברא עמיה, ודא איהו {{מקור|איוב יח ד}} {{צ|טורף נפשו באפו}}, איהו טריף ועקר נפשיה בגין רוגזיה, ואשרי בגויה אל זר ועל דא כתיב חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו דההיא נשמתא קדישא טריף לה, וסאיב לה בגין אפו, אשר נשמה&lt;קטע סוף=דף קפב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קפב ב/&gt;אחלף באפו, כי במה נחשב הוא, עבודה זרה אתחשיב ההוא בר נש, ומאן דאתחבר עמיה ומאן דאשתעי (ס&quot;א דאשתתף) בהדיה, כמאן אתחבר בעבודה זרה ממש, מאי טעמא בגין דעבודה זרה ממש שארי בגויה, ולא עוד אלא דעקר קדושה עלאה מאתריה, ושארי באתריה עבודה זרה אל זר, מה אל זר כתיב ביה {{מקור|ויקרא יט ד}} {{צ|אל תפנו אל האלילים}}, כגוונא דא אסיר לאסתכלא באנפוי. 

ואי תימא הא רוגזא דרבנן, רוגזא דרבנן טב איהו לכל סטרין, דהא תנינן דאורייתא אשא איהי, ואורייתא קא מרתחא ליה, דכתיב {{מקור|ירמיה כג כט}} {{צ|הלא כה דברי כאש נאם יהו&quot;ה}}, רוגזא דרבנן במלי דאורייתא, רוגזא דרבנן למיהב יקרא לאורייתא, וכלא לפולחנא דקודשא בריך הוא הוי, לכך נאמר {{מקור|דברים ד כד}} {{צ|כי יהו&quot;ה אלה&quot;יך אש אוכלה הוא אל קנא}}. אבל אי במלין אחרנין, לאו פולחנא דקודשא בריך הוא האי, בגין דבכל חטאים דקא עביד בר נש לאו איהו עבודה זרה ממש כהאי, ואסיר לקרבא בהדיה דהאי. 

ואי תימא הא לשעתא הוה דעבר והדר אהדר, לאו הכי, דכיון דאעקר קדושה דנפשיה מניה ומאתריה, וההוא אל זר מקפח ההוא אתר, אתתקף ביה ולא שביק ליה, בר כד אתדכי בר נש מכל וכל, ועקר ליה לעלמין, ולבתר אשתדל לאתקדשא ולאמשכא קדושה עליה, כדין ולואי דאתקדש, אמר ליה רבי יוסי אתקדש ממש, (ס&quot;א אמאי והא אתדכי ואתקדש). 

אמר ליה תא חזי, בשעתא דאיהו עקר קדושה דנפשיה, ושריא באתריה ההוא אל זר דאקרי טמא, אסתאב בר נש, וסאיב למאן דקריב בהדיה, וההיא קדושה ערקת מניה, וכיון דערקת מניה זמנא חדא, כמה דיעביד בר נש, עוד לא תיתוב לאתרהא. 

אמר ליה, אי הכי כמה מסאבין אינון דמתדכאן, אמר ליה, שאני מסאבו אחרא דלא יכיל למעבד יתיר, אבל דא שניא מכלא, דכל גופא סאיב מגו ומבר, ונפשא וכלא מסאיב, ושאר מסאבו דעלמא לאו איהו אלא גופא לבר בלחודוי, ובגין כך כתיב חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, דאחלף קדושה דאריה בגין אפו, דדא איהו מסאבו דמסאיב כלא, כי במה נחשב הוא, במה עבודה זרה ודאי נחשב איהו. 

תא חזי, האי איהו רוגזא דאיהו עבודה זרה סטרא אחרא כמה דאמרן, דבעי בר נש לאסתמרא מניה ולאתפרשא מעלוי, ועל דא כתיב {{מקור|שמות לד יז}} {{צ|אלהי מסכה לא תעשה לך}}, לך בגין לאבאשא גרמך, וכתיב בתריה את חג המצות תשמר, תשמר דא סטרא דקדושה, דבעי בר נש לנטרא ליה, ולא יחלף ליה בגין סטרא אחרא, ואי יחלף ליה הא איהו מסאיב, וסאיב לכל מאן דקריב בהדיה. 

את חג המצות תשמר, האי איהו אתר דאקרי שמור, ובגין כך כתיב את חג המצות תשמר. 

שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתיך, שבעת ימים אלין, לאו אינון כשבעת הימים דסכות, דאינון עלאין, ואלין תתאין, ועל דא באינון הלל גמור, ובהני לאו הלל גמור, ועל דאינון לתתא, שבעת ימים תאכל מצות, מצת כתיב חסר בלא ו', דעד לא שראן אינון יומין עלאין רזא דו'. ואי תימא כיון דהאי רזא דחג המצות אתקדש, אמאי נחתא, דהא תנינן מעלין בקדש ולא מורידין, אמאי נחתא לתתא באינון יומין תתאין, תא חזי כתיב {{מקור|ויקרא טז ו}} {{צ|וכפר בעדו ובעד ביתו וגו'}}, מאן דיכפר, אצטריך (נ&quot;א לכפרא) עליה בקדמיתא, ובתר על ביתיה, כגוונא דא האי דרגא שארי לאתקדשא, ולנפקא בקדושה לכפרא עליה, וכיון דאיהו אתקדש, בעי לכפרא על ביתיה ולקדשא לון, ועל דא נחתא לתתא לקדשא ביתיה, ובמה מקדש לון, בישראל דלתתא (ס&quot;א בחושבנא דעומר), וכיון דאלין מתקדשאן, בעינן לסלקא לה לעילא, דהא כד ביתא דמטרוניתא אתקדשת, כדין סלקת לעילא לאתקשרא באינון יומין עלאין&lt;קטע סוף=דף קפב ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפג|א}}&lt;קטע התחלה=דף קפג א/&gt;לעילא. 

ועל דא אנן עבדין חושבנא בקיומא, על קיומנא קיימין, בגין דאינון יומין, יומין עלאין אינון. וכן בכל זמנא דעאל בר נש לאינון יומין עלאין, בין בצלותא בין בשבחא, אצטריך לקיימא על רגלוי, ירכין וגופא כחדא תמן, ירכין וגופא לקיימא כדכורא דקיימא בחיליה, ולא כנוקבא דארחהא למיתב, ועוד בגין שבחא דעלמא עלאה, ובגין דאיהו רזא דדכורא, נשים פטורות מחושבנא דא, ולא מתחייבן למימני בר דכורין, לאתקשרא כל חד כדקא יאות. 

כגוונא דא, {{מקור|שמות כג טז}} {{צ|יראה כל זכורך}}, דכורין ולא נשין, בגין דרזא דברית בדכורא איהו ולא בנוקבא, ובגין דקיימא רזא לעילא, נשין לא מתחייבן. ורזא אוליפנא הכא, דבכל שבעת יומין מאלין יומין עלאין, נטלא קדושא יומא חד (ומתאחד) דאלין תתאי, והאי תתאה אקרי שבוע, דאתקדש בשבעה יומין עלאין, וכן בכל שבעה ושבעה מאינון חמשין יומין, עד ולא עד בכלל. 

וכד אשתכחו ארבעין ותשע יומין עלאין, אשתכחו לתתא שבע יומין דאתקדשו בהו, וכל חד אקרי שבוע, דעאל באינון שבע, ועל דא כתיב {{מקור|ויקרא כג טו}} {{צ|שבע שבתות תמימות תהיינה}}, בגין דאינון נוקבין, נקט קרא לישנא דנוקבין. וכד אתקדשו בהו, וביתא מתתקנא לאתחברא אתתא בבעלה, כדין אקרי חג שבועות, מאינון נוקבי דשארו עלייהו אינון יומין עלאין דאתקדשו בהו, ובגין כך כתיב בשבועותיכם, אינון דלכון, ולא כתיב בשבועות, בגין דהכי נמי מתקדשין ישראל לתתא עמהון. 

ועל דא כד מטון לתשע וארבעין יומין, ההוא יומא עלאה דעלייהו דאיהו יומא דחמשין, דשליט על תשעה וארבעין יומין, רזא דכללא דאורייתא בתשעה וארבעין אנפין, וכדין ההוא יומא עלאה יומא דחמשין, באתערותא דלתתא, אפיק אורייתא כללא בתשעה וארבעין אנפין. 


רבי אלעזר פתח ואמר, {{מקור|תהלים פד ד}} {{צ|גם צפור מצאה בית}}, ודרור קן לה, אשר שתה אפרוחיה את מזבחותיך וגו', גם צפור מצאה בית, אלין צפרי שמיא, דמנהון שויין מדוריהון לבר, ומנהון שויין מדוריהון בביתא, כגון דרור דאיהו עופא דשוי דיוריה בביתא דכל בר נש ולא דחיל, אמאי, בגין דכלא קראן ליה דרור, מאי דרור, חירו, כמה דאת אמר {{מקור|ויקרא כה י}} {{צ|וקראתם דרור}}, ותרגומו חירו, ודא איהו צפור דרור, דהא מיומא דעביד קנא בביתא ואפיק בנין, מדוריה בביתא חמשין יומין, ולבתר מתפרשן אלין מאלין, ודא איהו עופא דאקרי דרור, חירו. 

תא חזי מה כתיב, וקדשתם את שנת החמשים שנה, וקראתם דרור בארץ, מהכא נפקא חירו לכלא, ובגין דנפקא מניה חירו, אורייתא דנפקת מניה אקרי חירו, ועל דא כתיב {{מקור|שמות לב י}} {{צ|חרות על הלחת}}, אל תקרי חרות אלא חירות, ודא אורייתא דאתקרי חירות, דהא מה דאפיק יומא דא עלאה אקרי חירו, ואיהו חירו דכלא, והאי יומא איהו חירו עלאה, בגין דאית חירו תתאה וחירו עלאה, ה&quot;א עלאה ה&quot;א תתאה, חירו עלאה, חירו תתאה, שמטה ויובל כחדא אינון:

תרין נהמי אכלו ישראל, חד כד נפקו ממצרים אכלו מצה לחם עוני, וחד במדברא לחם מן השמים, (חד בפסח וחד בשבועות), דכתיב (שם טז ד) {{צ|הנני ממטיר לכם לחם מן השמים}}, ועל דא קרבנא דיומא דא נהמא איהו, ועל נהמא אתקריבו כל שאר קרבנין, דנהמא איהו עיקר, דכתיב {{מקור|ויקרא כג יח}} {{צ|והקרבתם על הלחם שבעת כבשים וגו'}} (שם יז) {{צ|ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו'}}, דדא איהו נהמא דאחכימו ביה ישראל חכמתא עלאה דאורייתא, ועאלו בארחהא. 

השתא אית לן לאסתכלא, בפסח נפקו ישראל מנהמא דאתקרי חמץ, כתיב {{מקור|שמות יג ז}} {{צ|ולא יראה לך חמץ}}, וכתיב (שם יב יט) {{צ|כי כל אוכל מחמצת}},&lt;קטע סוף=דף קפג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קפג ב/&gt;מאי טעמא, בגין יקרא דההוא נהמא דאתקרי מצה, השתא דזכו ישראל לנהמא עלאה יתיר, לא יאות הוה לאתבטלא חמץ ולא אתחזיא כלל, ואמאי קרבנא דא חמץ הוה, דכתיב סלת תהיינה חמץ תאפינה, ותו דהשתא ביומא דא אתבטל יצר הרע, ואורייתא דאתקרי חירו אשתכחת. 

אלא למלכא דהוה ליה בר יחידאי וחלש, יומא חד הוה תאיב למיכל, אמרו ייכול בריה דמלכא (ס&quot;א מיכלא דאסוותא) אסוותא דא, ועד דייכול ליה לא ישתכח מיכלא ומזונא אחרא בביתא, עבדו הכי, כיון דאכל ההוא אסוותא, אמר מכאן ולהלאה ייכול כל מה דאיהו תאיב, ולא יכיל לנזקא ליה. כך כד נפקו ישראל ממצרים, לא הוי ידעי עיקרא ורזא דמהימנותא, אמר קודשא בריך הוא, יטעמון ישראל אסוותא, ועד דייכלון אסוותא דא לא אתחזי להון מיכלא אחרא, כיון דאכלו מצה דאיהי אסוותא, למיעל ולמנדע ברזא דמהימנותא, אמר קודשא בריך הוא, מכאן ולהלאה אתחזי לון חמץ, וייכלון ליה, דהא לא יכיל לנזקא לון, וכל שכן דביומא דשבועות אזדמן נהמא עלאה, דאיהו אסוותא בכלא. 

ועל דא מקרבין חמץ לאתוקדא על מדבחא, ומקרבין תרין נהמין אחרנין כחדא, וחמץ אתוקדא בנורא דמדבחא, ולא יכיל לשלטאה ולנזקא לון לישראל, ובגיני כך ישראל קדישין אתדבקו ביה בקודשא בריך הוא באסוותא דאורייתא ביומא דא, ואלמלי הוו נטרי ישראל תרין סטרין דנהמי אלין, לא הוו עיילין בדינא לעלמין. 

ביומא דראש השנה דאיהו יומא דדינא, (וכל יומא) דלאו איהו אלא לאינון דלא נטלו מיכלא דאסוותא, ושבקו לאסוותא דאורייתא, בגין מיכלא אחרא דאיהו חמץ, דהא ביומא דא דראש השנה, ההוא חמץ סלקא ומקטרגא עליה דבר נש ואלשין עליה, ואיהו קייא ביומא דא מקטרגא על עלמא, וקודשא בריך הוא יתיב בדינא על כלא ודאין עלמא. 

ובגיני כך כד יהב קודשא בריך הוא אורייתא לישראל,אטעים להו מההוא נהמא עלאה דההוא אתר, ומגו ההוא נהמא הוו ידעין ומסתכלין ברזי דאורייתא, למהך בארח מישר, והא אוקמוה מלה אינון חברייא ברזין (ס&quot;א אלין דקאמרן) כדקאמרן. 

רבי שמעון ורבי אלעזר בריה הוו אזלי בארחא, והוו אזלין עמהון רבי אבא ורבי יוסי, עד דהוו אזלי אערעו בחד סבא, והוה אחיד בידיה חד ינוקא, זקף עינוי רבי שמעון וחמא ליה, אמר ליה לרבי אבא, ודאי מלין חדתין אית גבן בהאי סבא, כד מטו לגביה, אמר רבי שמעון, במטול דקופטרך בגבך קא אתית, מאן אנת, אמר ליה יודאי אנא, אמר מלין חדתין ודאי יומא דא לגבך, אמר ליה לאן הוא ארעך, אמר ליה דיורי הוה באינון פרישי מדברא, דהוינא משתדל באורייתא, והשתא אתינא לישובא למיתב בצלא דקודשא בריך הוא, באלין יומי דירחא שביעאה דא. 

חדי רבי שמעון, אמר נתיב, דודאי קודשא בריך הוא שדרך לגבן, אמר ליה חייך דנשמע מלה מפומך, מאינון מלין חדתין עתיקין דנטעתון תמן במדברא, מהאי ירחא שביעאה, ואמאי אתפרשתון השתא ממדברא למיתי לישובא, אמר ליה ההוא סבא, בשאלתא דא ידענא דחכמתא גבך, ומילך מטו לרקיעי דחכמתא, (ס&quot;א נטו לתקיעו דחכמתא):

פתח ההוא סבא ואמר, {{מקור|דברים א לא}} {{צ|ובמדבר אשר ראית, אשר נשאך יהו&quot;ה אלה&quot;יך כאשר ישא איש את בנו וגו'}}, האי קרא הכי מבעי ליה, ובמדבר אשר נשאך, מהו ראית, אלא קודשא בריך הוא דבר לון לישראל במדברא, מדברא תקיפא, כמה דכתיב (שם ח טו) נחש שרף ועקרב וגו', ומדברא דאיהו תקיף משאר מדברין בעלמא, מאי טעמא, בגין דההוא שעתא דנפקו&lt;קטע סוף=דף קפג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפד|א}}&lt;קטע התחלה=דף קפד א/&gt;ישראל ממצרים, ואשתלימו לשתין רבבן, אתתקף מלכותא קדישא, ואסתלק על כלא, וסיהרא אתנהירת, וכדין אתכפיא מלכו חייבא סטרא אחרא, ואפיק לון קודשא בריך הוא למיהך במדברא תקיפא, דאיהו אתר ושלטנו דסמא&quot;ל חייבא, דאיהו דיליה ממש, בגין לתברא תוקפיה וחיליה, ולכתתא רישיה, (ס&quot;א ולאחתא ליה), ולאכפיא ליה דלא ישלוט.

ואלמלא דחאבו ישראל, בעא קודשא בריך הוא לאעברא ליה מעלמא, ועל דא אעבר לון באחסנתיה ועדביה וחולקיה ממש, כיון דחאבו בכמה זמנין, נשיך לון חויא, וכדין אתקיים {{מקור|בראשית ג טו}} {{צ|הוא ישופך ראש וגו'}}, ישראל מחו רישיה בקדמיתא, ולא ידעי לאסתמרא מיניה, ולבתר איהו מחא בבתרייתא, ונפלו כלהו במדברא, ואתקיים ואתה תשופנו עקב, וארבעין שנין לקו מניה לקבל ארבעין מלקות דבי דינא, ועל דא כתיב אשר ראית, בעינייהו הוו חמאן לההוא מארי דמדברא אזיל כפית קמייהו, ונטלי אחסנתיה ועדביה, מנלן, מדכתיב {{מקור|שמות טו טו}} {{צ|אז נבהלו אלופי אדום}}, ואלין אינון {{מקור|דברים ח טו}} {{צ|נחש שרף ועקרב}}. 

ואנן אוף הכי אתפרשנא מישובא למדברא תקיפא, ולעיינא תמן באורייתא, בגין לאכפיא לההוא סטרא, ותו דלא מתישבן מלי דאורייתא אלא תמן, דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא, דכד אתכפיא סטרא דא, אסתלק קודשא בריך הוא לעילא ואתייקר ביקריה, ולית פולחנא דקודשא בריך הוא אלא מגו חשוכא, ולית טובא אלא מגו בישא, וכד עאל בר נש באורח בישא ושביק ליה, כדין אסתלק קודשא בריך הוא ביקריה, ועל דא שלימו דכלא טוב ורע כחדא, ולאסתלקא לבתר בטוב, ולית טוב אלא ההוא דנפק מגו בישא, ובהאי טוב אסתלק יקריה, ודא איהו פולחנא שלים. 

ואנן עד השתא יתיבנא תמן כל יומי שתא, בגין לאכפיא במדברא לההוא סטרא, השתא דמטא זמנא דפולחנא קדישא דסטרא דקדושה, אהדרנא לישובא, דתמן איהו פולחנא דיליה, ותו דהשתא בראש השנה מטא זמנא דההוא חויא למתבע דינא מקמי קודשא בריך הוא, ותמן איהו שליט, ובגין כך נפקנא מתמן ואתינא לישובא:

פתח ההוא סבא ואמר, {{מקור|תהלים פא ד}} {{צ|תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו}}, השתא איהו זמנא לאתערא דינא עלאה תקיפא, וכד איהו אתער, סטרא אחרא אתתקף בהדיה, וכיון דאיהו אתתקף, סליק וחפיא לסיהרא דלא נהיר נהורא, ואתמליא מסטרא דדינא, כדין כל עלמא איהו בדינא, עלאין ותתאין, וכרוזא כריז בכלהו רקיעין, אתקינו כורסיא דדינא למאריה דכלא, דאיהו בעי למידן. 

ורזא הכא, ואתנהיר לון במדברא, אמאי אתער דינא עלאה ביומא דא, אלא כל רזין וכל קדושין יקירין, כלהו תליין בשביעאה, וההוא שביעאה עלאה עלמא עלאה דאקרי עלמא דאתי, מניה נהרין כל בוצינין וכל קדושין וכל ברכאן. וכד מטי זמנא לחדתותי ברכאן, וקדושין לאנהרא, בעא לאשגחא בכל תקונא דעלמין כלהו, וכל אינון תקונים לאתקיימא, כלהון סלקין מגו תתאי אי אינון כשראן, ואי לא כשראן כדין קיימא (ס&quot;א מלה) דלא נהיר, עד דאתפרשן חייבין מגו זכאין, כדין אתער דינא, ומההוא דינא אתתקף סטרא אחרא, ואשתכח מקטרגא, בגין דינתנון ליה אינון חייביא, בגין דעליה כתיב, {{מקור|איוב כח ג}} {{צ|ולכל תכלית הוא חוקר}}, וחפיא לסיהרא, אמאי (ד&quot;א לא מסרא לון בידא דמקטרגא), בגין דלית תיאובתיה דקודשא בריך הוא לאובדא לעובדי ידוי. 

וההוא סטרא אחרא קיימא קליפה תקיפא, דלא יכיל לאתברא, בר בההוא עיטא דקודשא בריך הוא יהיב לישראל, דכתיב תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, בגין לתברא ההוא כסה דאתחפיא סיהרא ולא נהיר, וכד מתערי ישראל לתתא בשופר, ההוא קלא דנפיק משופר, בטש באוירא ובקע רקיעין, עד דסלקא לגבי ההוא טנרא תקיפא (נ&quot;א סטרא אחרא) דחפי לסיהרא, אשגח ואשכח אתערותא דרחמי, כדין ההוא&lt;קטע סוף=דף קפד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קפד ב/&gt;דסליק וקיימא לעילא אתערבב, כדין ההוא קלא קיימא, ואעבר ההוא דינא. 

וכיון דלתתא אתערו רחמי, הכי נמי לעילא אתער שופרא אחרא עלאה, ואפיק קלא דאיהו רחמי, ואערעו קלא בקלא, רחמי ברחמי, ובאתערותא דלתתא אתער הכי נמי לעילא. ואי תימא היך יכיל קלא דלתתא או אתערותא דלתתא לאתערא:

הכי נמי, תא חזי עלמא תתאה קיימא לקבלא תדיר, והוא אקרי אבן טבא, ועלמא עלאה לא יהיב ליה אלא כגוונא דאיהו קיימא, אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא, כדין הכי נהרין ליה מעילא, ואי איהו קיימא בעציבו, יהבין ליה דינא בקבליה. 

כגוונא דא {{מקור|תהלים ק ב}} {{צ|עבדו את יהו&quot;ה בשמחה}}, חדוה דבר נש משיך לגביה חדוה אחרא עלאה, הכי נמי האי עלמא תתאה, כגוונא דאיהי אתערת הכי אמשיך מלעילא, בגין כך מקדמי ישראל ואתעריב שופר, קלא דאיהו (רזא דרחמי) כליל באשא ומיא ורוחא, ואתעביד חד, וסלקא לעילא, ובטש בהאי אבן טבא, ואצטבע באינון גוונין דהאי קלא, וכדין כמה דאתחזיאת הכי משיך מלעילא. וכיון דאתקנת בהאי קלא, רחמי נפקי מלעילא ושריין עלה, ואתכלילת ברחמי מתתא ומלעילא, וכדין אתערבב סטרא אחרא, (אסתכל וחמי בנהירו דאנפין), ואתחלש תקפיה, ולא יכיל לקטרגא. והאי אבן טבא קיימא בנהירו דאנפין מכל סטרין, בנהירו דלתתא ובנהירו דלעילא, אימתי קיימא בנהירו דלעילא, הוי אומר ביומא דכפורי, וביומא דכפורי אתנהיר ההוא אבן טבא בנהירו דלעילא, מגו נהירו דעלמא דאתי, (ואתערבב ההוא דלטורא), וכדין מתקנין ישראל לתתא חד שעיר, ומשדרין להאי מדברא תקיפא דאיהו שלטא עלי. 

וההוא סטרא אחרא איהו נקודא אמצעיתא דחריבו דעלמא, בגין דכל חריבו ושממון מיניה הוא, מההוא סטרא אחרא שליט עליה, ונקודה אמצעיתא דכל ישובא סטרא דקדושה איהו, ועל דא קיימא ירושלם באמצעיתא דכל ישובא דעלמא. 

בתרין נקודין אתפרשת מלכו שמיא סטרא דקדושה, חד דילה וחד דעלמא דאתי, נקודה עלאה טמיראה, ועל דא קיימא בתרין נקודין, נקודה דילה קיימא תחותה ירושלם, אמצעיתא דכל ישובא, נקודה דנטלא מאימא עלאה טמירא, איהו גן עדן דארעא, דקיימא באמצעיתא דכל עלמא לכל סטרין, דחריבו וישובא וכל סטרין דעלמא. 

ועל דא באמצעיתא דגן עדן, קיימא נקודה חדא עלאה טמירא וגניזא דלא ידיע, וחד עמודא נעיץ מתתא לעילא גו ההיא נקודה, ומתמן נבעי מיא דאתפרישו לארבע סטרי עלמא, אשתכחו תלת נקודין בעלמא דקיימאן דא על דא, כגוונא דתלת נקודין דאורייתא. 

תא חזי, ההוא שעיר דמשדרין ישראל לעזאזל לההוא מדברא, בגין למיהב חולקא לההוא סטרא אחרא לאתעסקא בהדיה, ואי תימא תרין שעירין אמאי הכא, חד ליהו&quot;ה וחד להוא סטרא אחרא, תינח ההוא שעיר דסטרא אחרא, ליהו&quot;ה אמאי. אלא למלכא דהוה ארגיז על בריה, קרא לסנטירא ההוא דעביד דינא בבני נשא תדיר, בגין דיזדמן למעבד דינא בבריה, ההוא סנטירא חדי, ועאל בבי מלכא למיכל תמן, כיון דאשגח ביה בריה, אמר ודאי לא עאל סנטירא דא בבי אבא אלא בגין דארגיז מלכא עלי, מה עבד, אזל ואתפייס בהדיה, כיון דאתפייס בהדיה, פקיד מלכא למעבד סעודתא עלאה ליה ולבריה, ופקיד ולא ינדע ביה ההוא סנטירא, לבתר עאל ההוא סנטירא, אמר מלכא השתא אי ינדע דא מסעודתא עלאה&lt;קטע סוף=דף קפד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפה|א}}&lt;קטע התחלה=דף קפה א/&gt;דאתקינית לי ולברי, יתערבב פתורא, מה עבד, קרא לממנא על סעודתא, אמר ליה אתקין מדי ותשוי קמאי, ותשוי קמיה דההוא סנטירא, בגין דיחשיב דסעיד קמאי מדילי, ולא ינדע בההיא סעודתא יקירא דחדוה דילי ודברי, ויטול ההוא חולקא ויזיל ליה, ויתפרש מחדוה דסעודתא דילן, ואי לאו דמלכא עביד הכי, לא יתפרש ההוא סנטירא מבי מלכא. 

כך אמר קודשא בריך הוא לישראל, אזמינו תרין שעירין, חד לי וחד לההוא דלטורא, בגין דיחשיב דמסעודתא דילי קאכיל, ולא ינדע בסעודתא דחדוה אחרא דילן, ויסב ההוא חולקא ויזיל לארחיה, ויתפרש מבית. כיון דאמא עלאה עלמא דאתי, אתי למשרי גו היכלא דעלמא תתאה, לאשכחא נהירו (נ&quot;א לאשגחא עלה בנהירו) דאנפין, דין הוא דלא ישתכח ההוא דלטורא, ולא מארי דדינין לקמיה, כד אפיק כל ברכאן ואנהיר לכלא, וכל ההוא חידו ישתכח, וישראל נטלי מאינון ברכאן. דהא כד עלמא דאתי עאל להיכלא דעלמא תתאה, ואשתכח דחדי עלמא תתאה עם בנוי בההיא סעודתא עלאה, כדין איהו בריך פתורא, ועלמין כלהו מתברכין, וכל חידו וכל נהירו דאנפין אשתכחו תמן, הדא הוא דכתיב {{מקור|ויקרא טז ל}} {{צ|לפני יהו&quot;ה תטהרו}}. 

כתיב (שם ח) {{צ|ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, גורל אחד ליהו&quot;ה וגורל אחד לעזאזל}}, דא איהו ההוא חדוה דההוא דלטורא, בגין דקודשא בריך הוא יטיל עמיה גורל, וזמין לה, ולא ידע דנור דליק אטיל על רישיה ועל עמא דיליה, כמה דאת אמר {{מקור|משלי כה כב}} {{צ|כי גחלים אתה חותה על ראשו}}, וסימנך {{מקור|אסתר ה יב}} {{צ|אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי}}, וכתיב {{צ|ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב}}, בההוא חולקא דנטיל ואזיל ליה. 

ולבתר כד אתי מלכא עלאה לבי מטרוניתא, מטרוניתא תבעת עלה ועל בנהא ועל עמא מן מלכא, ואפילו בזמנא דישראל בגלותא, וצלו צלותין בכל יומא, איהי סלקת ביומא דא לקמי מלכא עלאה, ותבעת על בנהא, וכדין אתגזרו כל אינון נוקמין דזמין קודשא בריך הוא למעבד עם אדום, ואתגזר היך זמין דלטורא דא לאתעברא מעלמא, כמה דאת אמר {{מקור|ישעיה כה ח}} {{צ|בלע המות לנצח}}, וסימנך, בזמנא דגלותא {{מקור|אסתר ז ד}} {{צ|כי נמכרנו אני וגו', כי אין הצר שוה בנזק המלך}}, מאי {{צ|בנזק המלך}}? כמה דאת אמר {{מקור|יהושע ז ט}} {{צ|והכריתו את שמנו מן הארץ, ומה תעשה לשמך הגדול}}, דהא שמא עלאה לא אתקיים בקיומיה, ודא איהו בנזק המלך, וכדין והמן נבעת מלפני המלך והמלכה. 

כדין נהירו דאנפין וכל חידו אשתכח, וישראל נפקי לחירו בההוא יומא, כדין מההוא יומא ולהלאה חירו וחדוה באתגליא לשלטאה עלייהו, כדין בעי למחדי עמהון מכאן ולהלאה, כמה דיהבו ליה חולקא לאתפרשא מנהו, הכי נמי יהבין לשאר עמין לאתפרשא מנהון לתתא. 

תא חזי מה הוא רזא דקרבנא לקרבא שעיר (לקבל שעיר) ולא מלה אחרא, ואמאי שעיר בראש חדש, והכא נמי שעיר, אלא אי תימא בגין דאיהו סטרא דיליה, יאות, אמאי לא הוי עז, אלא מלה דא אצטריך, ואיהי אשתכחת למאריהון דחרשין, דכל עובדייהו במה דלא (אתחבר) יהא בנוקבא, ועל דא שעיר לא אתחבר בנוקבא,בסטרין דיליה כלהו, עז כד אתחבר בנוקבא, ובגין דאיהו מלכא, יהבין ליה בגין יקרא דיליה האי דלא אתחבר בנוקבא, ולא יהיב חיליה לאחרא, ודא אשתמודע לאינון חרשין דמשתמשין בהני עובדי, ובגיני כך שדיין על ההוא שעיר כל אינון חטאיהון. 

ותא חזי, אף על גב דאיהו חולקא לההוא סטרא אחרא, רזא הכא, כל הני סטרין אחרנין דלתתא (ס&quot;א דאקרון מצולות ים) כלהו מסאבין יתיר, וכל מה דנחתין דרגין תתאין, הכי מסאבו דלהון יתיר, ובגין כך בעז יתיר חולקיהון, בגין דשערא&lt;קטע סוף=דף קפה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קפה ב/&gt;דיליה תליא יתיר מבעירא אחרא, כמה דדינא דלהון תלי לתתא במסאבו, אבל האי מלכו חייבתא אחרא, מלכא דכלא בההוא סטרא, ברור איהו יתיר מסאבו דיליה, ולא מסאבו שלים כהני תתאי, ועל דא שעיר, דשער דיליה לא תליא ולא שעיע, לא שעיע בגין דההוא מסאבו דיליה, ולא תלי בגין דלא יתתקף ביה מסאבו כהני תתאי, ועל דא ודאי שעיר ולא אחרא. 

כפור, אמאי אקרי כפור, אלא בגין דנקי כל מסאבו ואעבר ליה מקמיה, בההוא יומא, ועל דא יום כפור, יומא דנקיותא, והכי קרינא ליה. 

כתיב {{מקור|ויקרא טז ל}} כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, כי היום הזה מבעי ליה, מאי כי ביום הזה, אלא בגין דאתדכי מקדשא לעילא ואתנקי (נ&quot;א ואתנהיר), כתיב כי ביום הזה יכפר עליכם, יכפר וינקי בקדמיתא ביום הזה בגין דיתדכי, ולבתר עליכם. תו יכפר ביום הזה וינקי ליה בקדמיתא, וכל דא עליכם, בגינכון אצטריך לנקאה ליה ולדכאה ליה בקדמיתא. 

יכפר, מאן יכפר, אלא דא הוא עלמא עלאה דנהיר ונקי לכלא, ועל דא כלהו סטרין בישין דאקרון מצולות ים אתעברו, וכמה דאינון מצולות ים תליין, הכי נמי תלייא שערא (ס&quot;א דיליה דהוא סטרא וכו') דיליה, דהוא סטרא דלהון, ושערא דההוא סטרא לא שעיע. 

כגוונא דא כתיב {{מקור|ויקרא טז טז}} וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם, וכל חטאתם מבעי ליה, אלא להנאה להון מכאן ולהלאה, לכל חטאתם, דלא יכיל מקטרגא לשלטאה עלייהו, (ועל דא) ביומא דכפור דאיהו קנוחא דכל חובין ונקיו דלהון, בעאן ישראל לנקאה גרמייהו, ולמהך יחפי רגלין כמלאכי עלאין. 

חמש ענויין, בגין לאסתייעא מחמש סטרין עלאין, דיומא דכפורי אפיק לון, ואינון תרעין דיליה. ואי שתיה קא חשיב דאיהו מסטרא דיצחק, הא שית, ואף על גב דבכלל אכילה איהו, וכדין אינון שית, וענויא בתראה תשמיש המטה איהו, ובדרגא שתיתאה שכיח, ולקבליה אנן עבדין ענויא דא. 

כתיב {{מקור|במדבר כט ז}} ובעשור לחדש השביעי הזה, וכתיב {{מקור|ויקרא כג כז}} אך בעשור לחדש, בעשור, בעשירי מבעי ליה, מאי בעשור, אלא בגין דהשתא ביומא דא כל דרגין עלאין אתיין אלין על אלין, למשרי על סיהרא ולאנהרא לה, וכלהו ברזא דעשר, עד דסלקא למאה, וכד קיימא ברזא דמאה כדין כלא חד, ואקרי יום הכפורים, ועל דא בעשור, כמה דאת אמר זכור שמור, דכלהו אתיין בגין לעשרא, ולאנהרא ברזא דעשר. 

אהדר האי סבא רישיה לקבליה דרבי שמעון, ואמר ליה, (רבי שמעון), הא ידענא דשאלתא תבעי בהאי בעשור לחדש השביעי, אמר ליה רבי שמעון, ודאי (ס&quot;א דא בעשירי יאות הוא והכי הוא, אבל בעשור אמאי וכו'), בעשור יאות הוא, אי הכי הוא אמאי סליק למאה, והא מקרא לא אתחזי אלא דסליק לשבעין, משמע דכתיב בעשור לחדש השביעי, וכד מעשרי לשביעאה עשר זמנין, הא ודאי סליק לשבעין, אמר ליה על דא אהדרנא רישא לגבך, דהא ידענא דחכימא אנת. 

תא חזי תרין רזין הכא, חד דהא סיהרא חדש השביעי אקרי, ובגין כך אקרי חדש השביעי עשור, בגין דקא מנהרין לה עשר זמנין הא מאה, ותו האי מלה דקאמרת, ודאי לשבעין סליקא בהאי יומא, (ובדרגא בדשבעין איהו, ובדרגא דמאה איהו, לדרגא דמאה לאשלמא ולאנהרא), ובהאי דרגא דשבעין, דהא ביומא דא נטיל לכל עמא דישראל למידן, וכלהו קיימין בנשמתא יתיר מגופא, דהא ביומא דא ענויא דנפשא איהו ולא מגופא, כמה דאת אמר ועניתם את נפשותיכם, כי כל הנפש אשר לא תעונה, והאי יומא נטיל לכל נפשאן והוו ברשותיה, ואי לא קיימא ברזא (נ&quot;א ברשותא) דשבעין,לית ליה רשו בנפשאן (ס&quot;א לקיימא תמן), דקיומא דנפשאן ברזא&lt;קטע סוף=דף קפה ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפו|א}}&lt;קטע התחלה=דף קפו א/&gt;דשבעין, כמה דאת אמר {{מקור|תהלים צ י}} ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו'. 

ואי תימא נפשאן דרביי דלא אשלימו לשבעין שנין, לא שלטא בהו, ודאי שלטא בהו, אבל לא בשלימו כמאן דזכי יומין סגיאין לפקודי אורייתא, ועם כל דא בכלהו שבעין שנין אזלא. ועל דא תנינן, אחד המרבה ואחד הממעיט, מאן אחד, ביחודא דשבעין שנין, מאן דאסגי ומאן דאמעיט. ועל דא ביומא דכפורי אעבר בכלהו שבעין, ואשתלים האי דרגא בכלהו, וכל נשמתין סלקין קמיה ודאין להון בדינא, וקודשא בריך הוא חייס עלייהו דישראל ביומא דא. 

מאן דלא אעבר טינא מרוחיה לכפרא עליה, (ביומא דא) כד סליק צלותיה בהאי יומא, טבע בההוא אתר דאקרי רפש וטיט, ואיהו מצולות ים, ולא סליק לאתעטרא ברישא דמלכא. 

ביומא דא לא אצטריך בר נש לפרשא חטאוי קמי אחרא, בגין דכמה אינון דנטלי ההיא מלה וסלקי לה לעילא, ואית סהדין בההיא מלה, ומה {{מקור|מיכה ז ה}} משוכבת חיקך שמור פתחי פיך, כל שכן אינון דאזלי ועייני לקטרגא לון וסהדי עליה, וכל שכן דחציפו איהו לקמי כלא, וחלול שמא דקודשא בריך הוא, ועל דא כתיב {{מקור|קהלת ה ה}} אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. 

(מכאן ולהלאה רזא בגוון) פתח ואמר, {{מקור|שמות יב ב}} החדש הזה לכם ראש חדשים וגו', וכי כלהו זמנין וחדשין לאו אינון דקודשא בריך הוא, (אלא חדשיכם לא כתיב), אלא החדש הזה לכם, דילי איהו אבל אנא מסרית ליה לכון, דלכון איהו באתגליא, אבל שביעאה דילי איהו ועל דא איהו בכסה ולא באתגליא. 

ירחא דלכון איהו בסדורא כסדר דאתוון, אביב דאיהו אב&quot;ג, אי&quot;ב איהו רזא דג' (ס&quot;א ואיהו אב&quot;ג כסדרא דאתוון), אבל ירחא שביעאה דילי איהו מסופא דאתוון (ס&quot;א תשרי), מאי טעמא, אתון מתתא לעילא, ואנא מעילא לתתא. האי דילי ברישא דירחא אנא איהו באתכסייא, בעשרה דירחא אנא איהו, בגין דאנא בחמש קדמאי, ובחמש אחרנין, ובחמש תליתאי, בקדמיתא דירחא אנא איהו, בגין חמשה יומין, בעשרה דירחא אנא איהו, בגין חמש יומין אחרנין, בחמשה עשר דירחא אנא איהו, בגין חמש תליתאי. 

מאי טעמא כולי האי, בגין דכל ירחא דא מעלמא עלאה איהו, ועלמא עלאה ברזא דחמש איהו בכל זמנא וזמנא, ובגיני כך ירחא דא איהו בכסה ולא באתגליא, בגין דעלמא עלאה בכסה איהו, וכל מלוי באתכסייא, וירחא דא דקודשא בריך הוא איהו בלחודוי. 

כיון דמטא יומא דחמיסר, כדין גילויא איהו בחדתותא דסיהרא, וסיהרא אשתלימת ואתנהירת מאימא עלאה, וקיימא לאנהרא לתתאי, מגו נהורא דלעילא, ועל דא אקרי ראשון, כמה דאת אמר {{מקור|ויקרא כג מ}} ולקחתם לכם ביום הראשון, עד השתא קיימי כלהו יומין ברזא עלאה, מכאן נחתין לרזא תתאה. 

תא חזי, מיומא עלאה הוו אלין יומין קדמאין, רזא דעלמא עלאה, מאן דאין דינא דעלמא, דהא דינא לא אשתכח בהאי עלמא אלא מדינא תתאה רזא {{מקור|ישעיה נד ה}} דאלה&quot;י כל הארץ יקרא, דאי תימא דינא דעלמא דאין לעילא, אי הכי לא אתקרי עלמא דחירו, עלמא דנהירו דכל עלמין, עלמא דכל חיין, עלמא דכל חיר. 

ואי תימא מדינא דיצחק, אי איהו אתער דינא לגבי האי עלמא, לא יכלין כל עלמא למסבל, דההוא אשא תקיפא עלאה לא אית מאן דסביל ליה, אלא אשא דלתתא, דאיהו אשא דסביל אשא. אלא כמה דעלמא דא עלמא תתאה דכלהו עלמין, הכי נמי כל דינוי מעלמא תתאה, דאלהי&quot;ם שופט, ודא אקרי דינא עלאה על האי עלמא, ובגין דאיהו דרגא שביעאה, לא גזיר גזרה על בר נש אלא מעשרין שנין ולעילא. 

אשגח האי סבא ברבי שמעון, וחמא ליה דזלגין עינוי דמעין, אמר רבי שמעון, אי היא שביעאה, אמאי&lt;קטע סוף=דף קפו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קפו ב/&gt;מעשרין שנין ולעילא, אמר ליה, זכאה מאן דמליל על אודנין דשמעין. 

תא חזי, בי דינא דלתתא בארעא לא גזרין דינא על בר נש עד תליסר שנין, מאי טעמא, בגין דשבקין שבע שנין לשביעאה, אלה&quot;י כל הארץ יקרא,, ולית רשו לבר נש באינון שבע, ואינון שבע לא שראן אלא על תליסר דלתתא (בארעא), דאינון כורסייא לגביה, ובגין כך כל גזרין וכל דינין דלתתא, מאינון שבע שנין דלתתא כללא דעשרין שנין איהו. 

ודינא דעלמא בראש השנה, על ידא דהאי דרגא איהו, דאיהו ממש קיימא בדינא על בנוי בהאי עלמא, בגין לאתדכאה לגבי עלמא עלאה, בגין דלית ליה סיוע לסלקא ולאתדכאה, אלא מגו תתאי. 

וכד ישראל אינון בחמיסר יומין, כדין נטיל לבנוי לפרשא גדפוי עלייהו, ולמחדי עמהון, ועל דא כתיב ולקחתם לכם ביום הראשון, פרי, דא איהו אילנא דאקרי עץ פרי, ואשתכח ביה פרי. 

עץ הדר, כמה דאת אמר {{מקור|תהלים צו ו}} הוד והדר לפניו, מאי טעמא אקרי הדר, ומאן איהו הדר, אלא דא צדיק, אמאי אקרי הדר, והא אתר טמירא איהו דלית ליה גלויא, וצריכא לאתכסייא תדיר, ולית הדר אלא מאן דאתגלייא ואתחזי, אלא אף על גב דאיהו דרגא טמירא, הדורא איהו דכל גופא, ולא אשתכח הדורא לגופא אלא ביה. 

מאי טעמא, מאן דלית עמיה האי דרגא, לית ביה הדורא למיעל בבני נשא, קלא לאו עמיה בדבורא (ס&quot;א כדכורא), והדורא (ס&quot;א ודבורא) דקלא אתפסק מניה, דיקנא והדורא דדיקנא לאו עמיה, ואף על גב דאתכסייא ההוא דרגא, כל הדורא דגופא ביה תליא, ואתכסי ואתגלייא, ובגין כך עץ הדר, איהו עץ דכל הדורא דגופא ביה תליא, ודא איהו {{מקור|בראשית א יב}} עץ עושה פרי. 

כפת תמרים, הכא אתכלילת אתתא בבעלה בלא פרודא, כפות תמרים כחדא, וענף עץ עבות תלתא, ועלין דיליה, דא בסטרא דא, ודא בסטרא דא, וחד דשליט עלייהו, וערבי נחל תרין, דלית להו ריחא וטעמא, כשוקין בבני נשא, (ובגין כך) לולב נטיל כלהו, כחוטא דשדרה קיימא דגופא, ומה דנפיק לבר טפח, הכי הוא, בגין לאשלמא, ולאפקא כלא, ולשמשא כדקא חזי, (ובגין כך) בהני זינין בעי בר נש לאתחזאה קמי קודשא בריך הוא. 

עלין וטרפין דהני תמרים, אינון כל שאר חילין, דאתאחדן באינון כנויין דקודשא בריך הוא אקרי בהון, בגין דבעינן (ס&quot;א לאתחדתא) לתתא כגוונא דלעילא, דלית לך מלה בעלמא דלא אית לה דוגמא לעילא, כגוונא דלעילא הכי אית לתתא. 

ובעו ישראל לאתאחדא ברזא דא דמהימנותא קמי קודשא בריך הוא, כתיב {{מקור|ויקרא כג מב}} בסכת תשבו שבעת ימים, דא הוא רזא דמהימנותא, והאי קרא על עלמא עלאה אתמר, והכי תנינן, כד אתברי עלמא אתמר האי קרא. 

כד שרא חכמה לנפקא, מאתר דלא ידיע ולא אתחזי, כדין נפיק חד משחתא ובטש. וההיא חכמתא עלאה נציץ ואתפשט לכל סטרין, ברזא דמשכנא עלאה, וההוא משכנא עלאה אפיק שית סטרין, וכדין ההוא נציצו דמשחתא נהיר לכלא, ואמר בסכת תשבו שבעת ימים, מאן סכת חסר ו', דא משכנא תתאה, דאיהו כעששיתא לאחזאה לכל נהורין, וכדין אמר בסכת תשבו שבעת ימים, מאן שבעת ימים, מעלמא עלאה לתתאה, דכלהו קיימי בקיומא, לאנהרא להאי סכת, ומאן איהי, דא {{מקור|עמוס ט יא}} סכת דוד הנופלת, סכת שלום. 

ובעי עמא קדישא למיתב תחות צלהא ברזא דמהימנותא, ומאן דיתיב בצלא דא, יתיב באינון יומין עלאין, ועל דא כלהו בסכת בסכת, וחד בסוכות שלים, חד שלים, לאחזאה, דמאן דיתיב בצלא דא, יתיב באינון יומין עלאין לעילא, דקיימין על האי תתאה, לאנהרא ליה, לחפיא עליה, ולאגנא ליה, בשעתא דאצטריך. 

ותו, כלהו אקרון סכות בשלימו, וכתיב סכת חסר, דא עלמא תתאה דבעא בהני שבע יומין&lt;קטע סוף=דף קפו ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפז|א}}&lt;קטע התחלה=דף קפז א/&gt;קדישין, למיזן לשאר ממנן רברבן דעמין, בעוד דאיהי נטלא חדוה בבעלה, ולא יקטרגון חדוותא, בגין דיתערבבון (ס&quot;א דיתעדנון) בההוא מזונא, קרבנין דלהון סגיאין יתיר משאר יומין, בגין דיתעסקון בהו ולא יתערבון לבתר בחדוה דישראל, ומאן חדוה דישראל דא יומא תמינאה דעצרת. 

ותא חזי בעוד דאינון שאר ממנן חדאן, ואכלין בההוא מזונא דמתקני לון ישראל, אינון מתקני כורסייא לקודשא בריך הוא מתתא, ולסלקא ליה לעילא, באינון זינין, ובחדוה, ובהלולא, ולאקפא מדבחא, כדין איהי סלקא ונטלא ברכאן וחדוה בבעלה. 

ושאר חיוון רברבן ממנן דעמין, אכלן ומדקן ורפסן ואתזנו, ואיהי נקטא נפשאן בענוגין לעילא כמה דאתמר, כיון דנחתא והא נקטא כל ברכאן וכל קדושין וכל ענוגין, וישראל כל הני שבעה יומין הוו משכין לה באינון עובדין דקא עבדין, ומקרבין בהדה, כדין נחתא לקרבא בבנהא, ולמחדי לון יומא חד, וההוא יומא איהו יומא תמינאה, בגין דכל שבע יומין אחרנין בהדה, ועל דא איהו תמינאה, ותמניא יומין כחדא, ובגין כך אקרי עצרת, כנישין, כנישין כלהו בהאי יומא, ואקרי שמיני, ולית שמיני אלא מגו שבעה. 

כתיב {{מקור|איוב א כא}} יהי שם יהו&quot;ה מבורך, מאי מבורך, (אלא כלא ידעי), אבל רזא חדא ידע חד מחברנא במדברא, אחזיאו ליה בחלמא, ורבי יצחק כפתורא שמיה, מאי מברך, שירותא קשה וסופיה רך, מ&quot;ב קשה ודינא איהו ודאי, (ולבתר רך), כגוונא דא יומא דראש השנה מ&quot;ב, דהא במ&quot;ב (וברזא דמ&quot;ב) אתוון אתברי עלמא, ועל דא אתברי בדינא, לבתר רך, ועל דא תנינן כל שירותין קשין וסופא דלהון רכין, (ס&quot;א דהא במ&quot;ב וברזא דמ&quot;ב אתוון אתברי עלמא, ועל דא אתברי בדינא, לבתר רך, כגוונא דא) ביומא דראש השנה מ&quot;ב קשה בדינא, ביומא דעצרת רך בחדוה. 

תא חזי מה בין דינא עלאה להאי דינא, דינא עלאה שירותא וסופא קשה, ולית מאן דיקום ביה, וכל מה דאזיל אתתקף, ובתר דשארי לא סליק מניה, עד דאכיל ושצי כלא דלא אשתאר כלום, אבל דינא אחרא דתתא, שירותא קשה, וכל מה דאזיל אתחלש, עד דנהיר אנפין, כגוונא (ס&quot;א דא דינא דנוקבא) דנוקבא דחלש חילהא. 

אימתי אתער דינא דלעילא למשרי על עלמא, ביומא דטופנא, ועל דא לא אשתאר כלום בעלמא, בר ההוא תבותא דנח, דאיהי כגוונא עלאה דסביל לההוא תוקפא, ואי לאו דזמין קודשא בריך הוא ואשתכח ברחמי על עלמא, כל עלמא אתאביד, דכתיב {{מקור|תהלים כט י}} יהו&quot;ה למבול ישב, ועל דא לא שריא דינא דלעילא על עלמא, דלא יכיל עלמא למסבל ליה אפילו רגעא חדא. 

אדהכי הוה רבי שמעון בכי וחדי, זקפו עיינין וחמו חמשה מאינון פרושים, דהוו אזלי אבתריה למתבע ליה, קמו, אמר רבי שמעון מכאן ולהלאה מה שמך, אמר נהוראי סבא, בגין דנהוראי אחרא אית גבן, אזלו רבי שמעון ואינון חברייא עמיה תלת מילין, אמר רבי שמעון לאינון אחרנין מה ארחא דא גבייכו, אמרו, למתבע ליה להאי סבא, דמימוי אנן שתאן במדברא, אתא רבי שמעון ונשקיה, אמר ליה נהוראי שמך, ונהורא אנת, ונהורא עמך שרי. 

פתח רבי שמעון ואמר, {{מקור|דניאל ב כב}} הוא גלא עמיקתא ומסתרתא, ידע מה בחשוכא, ונהורא עמה שרא, הוא גלא עמיקתא ומסתרתא, קודשא בריך הוא גלי עמיקתא ומסתרתא, דכל עמיקין סתימין עלאין איהו גלי לון, ומאי טעמא גלי לון, בגין דידע מה בחשוכא, דאלמלא חשוכא לא אתידע נהורא, ואיהו ידע מה בחשוכא, ובגין כך גלי עמיקתא ומסתרתא, דאי לאו חשוכא לא יתגליין עמיקין ומסתרתן. 

ונהורא עמה שרא, מאן נהורא, דא נהורא&lt;קטע סוף=דף קפז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קפז ב/&gt;דאתגלייא מגו חשוכא, ואנן מגו חשוכא דהוה במדברא, אתגלי לן נהורא דא, רחמנא ישרי עמך נהורא, בעלמא דין ובעלמא דאתי. 

אזלי רבי שמעון וחברייא אלין תלת מילין אבתריה, אמר ליה אמאי לא אזלי אלין עמך כקדמיתא, אמר ליה, לא בעינא לאטרחא לבר נש עמי, השתא דאתו נזיל כחדא, אזלו, ורבי שמעון אזל לארחיה, אמר רבי אבא, הא אנן ידענא שמיה, ואיהו לא ידע שמיה דמר, אמר ליה מניה ידענא דלא לאתחזאה:

;ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

==פרשת כי תשא - זהר==
{{צ|וידבר יהו&quot;ה אל משה לאמר, כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם וגו'}}. רבי אבא ורבי אחא ורבי יוסי הוו אזלי מטבריה לצפרי. עד דהוו אזלי, חמו ליה לרבי אלעזר דהוה אתי, ורבי חייא עמיה. אמר רבי אבא, ודאי נשתתף בהדי שכינתא! אוריכו להו עד דמטו לגבייהו. כיון דמטו גבייהו, אמר רבי אלעזר ודאי כתיב  {{צ|עיני יהו&quot;ה אל צדיקים ואזניו אל שועתם}} {{ממ|תהלים|לד|טז}}. האי קרא קשיא וכו'.... 

{{קטן|(זה המאמר תמצאנו [[זהר חלק ב רכה א|בפרשת פקודי דף רכה סוע&quot;א]], עיין שם כי שם מקומו)}}


תא חזי הא אוקמוה, לית ברכתא דלעילא שרייא על מלה דאתמני. ואי תימא - ישראל היך אתמנון? אלא כופרא נטיל מנייהו והא אוקמוה. וחושבנא לא הוי עד דאתכניש כל ההוא כופרא וסליק לחושבנא. ובקדמיתא מברכין להו לישראל, ולבתר מנין ההוא כופרא, ולבתר אהדרן ומברכין לון לישראל. אשתכחו ישראל מתברכאן בקדמיתא ובסופא, ולא סליק בהון מותנא. 

מותנא אמאי סליק במניינא? אלא בגין דברכתא לא שרייא במניינא. כיון דאסתלק ברכתא - סטרא אחרא שריא עליה ויכיל לנזקא. בגין כך נטלין כופרא ופדיונא, לסלקא עליה מניינא, והא אוקמוה ואתמר:&lt;קטע סוף=דף קפז ב/&gt;


{{ממ זהר משולב|ב|קפח|א}}&lt;קטע התחלה=דף קפח א/&gt;רבי יוסי ורבי חייא הוו אזלי בארחא. עד דהוו אזלין רמש ליליא. יתבו. אדהוו יתבין, שריאת צפרא לאנהרא. קמו ואזלו. אמר רבי חייא, חמי אנפוי דמזרח דקא מנהרין. השתא כל אינון בני מדינחא דטורי נהורא, סגדין לגבי האי נהורא דנהיר באתר דשמשא עד לא יפוק, ופלחין ליה. דהא כיון דנפיק שמשא - כמה אינון דפלחין לשמשא. ואלין אינון דקא פלחין לנהורא דא, וקראן להאי נהורא {{צ|אלהא דמרגלא דנהיר}}, ואומאה דלהון באלֹהּ דמרגלא דנהיר. 

ואי תימא פולחנא דא למגנא הוא - מיומין עתיקין קדמאין חכמתא ידעו ביה! בזמנא דשמשא נהיר עד לא יפוק, ההוא ממנא דפקיד על שמשא ואתוון קדישין דשמא עלאה קדישא רשימן על רישיה, ובחילא דאינון אתוון פתח לכל כוי שמיא ובטש בהו ועבר. וההוא ממנא עאל גו ההוא זהרא דנהיר סחרניה דשמשא. ותמן שכיח עד דנפק שמשא ואתפשט בעלמא. וההוא ממנא - איהו פקידא על דהבא ועל מרגלן סומקן. ואינון פלחין לההוא דיוקנא דתמן. ובנקודין וסימנין דירתו מקדמאי מיומין עתיקין - אזלי וידעי נקודין דשמשא למשכח אתרין דדהבא ומרגלן. 

אמר רבי יוסי, עד כמה יהון פולחנין סגיאין אלין בעלמא?! דהא שקרא לית ליה קיימין לקיימא?!


פתח אידך ואמר  {{צ|שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר}} {{מקור|משלי יב יט}}. תא חזי, אילו כל בני עלמא הוו פלחין לשקרא - הוה הכי. אבל האי נהורא וזהרא דנהיר - ודאי קשוט איהו. כוכבי רומא דרקיעא - קשוט אינון. אי בטפשו וחסרונא דדעתא דלהון אינון אמרי וקראן להו אלהא - לא בעי קודשא בריך הוא לשיצאה עובדוי מעלמא. אבל לזמנא דאתי, לא ישתצון כוכביא ונהורין דעלמא, אבל מאן ישתצי? אינון דפלחו לון. וקרא דא הכי הוא: {{צ|שפת אמת תכון לעד}} - אלין ישראל דאינון שפת אמת - {{צ|יהו&quot;ה אלהינו יהו&quot;ה אחד}} {{מקור|דברים ו ד}}, וכלא איהו אמת ורזא דאמת. ומסיימי {{צ|יהו&quot;ה אלהיכם אמת}}. ודא איהו {{צ|שפת אמת תכון לעד}}. 

{{צ|ועד ארגיעה}} - &quot;ועד רגע&quot; מבעי ליה, מאי {{צ|ארגיעה}}? אלא עד כמה יהא קיומא דלהון בעלמא, עד זמנא דייתי ויהא לי נייחא, מפולחנא קשיא דעלוי, ובזמנא דארגיעה ישתצי {{צ|לשון שקר}}, אינון דקראן אלהא למאן דלאו הוא אלהא. אבל ישראל דאינון 'שפת אמת' כתיב בהו {{צ|עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו}} {{מקור|ישעיה מג כא}}. 

אדכרנא חדא זמנא דהוינא אזיל בהדי רבי אלעזר, פגע ביה הגמונא. אמר ליה לרבי אלעזר: אנת ידעת מאורייתא דיהודאי? אמר ליה ידענא. אמר ליה לית אתון אמרין דמהימנותא דלכון קשוט ואורייתכון קשוט, ואנן דמהימנותא דילן שקר ואורייתא דילן שקר - והא כתיב {{צ|שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר}}? אנן מיומין דעלמא קיימין במלכותא, ולא אעדי מינן לעלמין דרא בתר דרא, {{צ|תכון לעד}} ודאי! ואתון זעיר הוה לכו מלכותא, ומיד אעדי מנכון, וקרא אתקיים בכו דכתיב {{צ|ועד ארגיעה לשון שקר}}. 

אמר ליה: חמינא בך דאנת חכים באורייתא - תפח רוחיה&lt;קטע סוף=דף קפח א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קפח ב/&gt;דההוא גברא! אלו אמר קרא {{צ|שפת אמת כוננת לעד}} הוה כדקאמרת! אבל לא כתיב אלא {{צ|תכון}} - זמינא שפת אמת דתכון, מה דלאו הכי השתא, דהשתא שפת שקר קיימא, ושפת אמת שכיבא לעפרא. ובההוא זמנא דאמת יקום על קיומיה, ומגו ארץ תצמח - כדין {{צ|שפת אמת תכון לעד וגו'}}! אמר ליה ההוא הגמון: זכאה אנת וזכאה עמא דאוריתא דקשוט ירתין! בתר יומין שמענא דאתגייר. 


אזלו, מטו חד בי חקל וצלו צלותהון. כיון דצלו צלתהון, אמרו מכאן ולהלאה נתחבר בשכינתא ונזיל ונתעסק באורייתא.

פתח רבי יוסי ואמר: {{צ|הן יבושו ויכלמו כל הנחרים בך וגו'}} {{מקור|ישעיה מא יא}} -  זמין קודשא בריך הוא למעבד לישראל כל אינון טבאן דקאמר על ידי נביאי קשוט, וישראל סבלו עליהון כמה בישין בגלותהון. ואלמלא כל אינון טבאן דקא מחכאן וחמאן כתיבין באורייתא - לא הוו יכלין למיקם ולמסבל גלותא. אבל אזלין לבי מדרשות, פתחין ספרין וחמאן כל אינון טבאן דקא מחכאן, וחמאן כתיבין באורייתא דאבטח לון קודשא בריך הוא עלייהו, ומתנחמין בגלותהון. 

ושאר עמין מחרפין ומגדפין לון ואמרי {{צ|אן הוא אלהכון?! אן אינון טבאן דאתון אמרין דזמינין לכון?! וכי כל עמין דעלמא יכספו מנייכו?!}}. הדא הוא דכתיב {{צ|שמעו דבר יהו&quot;ה החרדים אל דברו, אמרו אחיכם שונאיכם וגו'}} {{ממ|ישעיהו|סו|ה}}. מאי {{צ|החרדים אל דברו}}? אינון דסבלו כמה בישין, כמה שמועות שמעי, אלין על אלין ואלין בתר אלין, וחרידו עליהון. כמה דאת אמר {{צ|כי וגו' קול חרדה שמענו פחד ואין שלום וגו'}} {{מקור|ירמיה ל ה}}. אינון חרדים תדיר אל דברו כד אתעביד דינא. 

{{צ|אמרו אחיכם שונאיכם}} - אלין אינון אחוכון בני עשו. {{צ|מנדיכם}} - כמה דאת אמר {{צ|סורו טמא קראו למו}} {{מקור|איכה ד טו}}, דלית עמא דקא מבזין לון באנפי ומרקקין באנפייהו לישראל כבני אדום, ואמרי &quot;כלהו מסאבין כנדה&quot;. ודא איהו {{צ|מנדיכם}}. 

{{צ|למען שמי יכבד יהו&quot;ה}} - &quot;אנן  בנוי דאל חי, די בָָּן יתייקר שמיה. אנן שלטנין על עלמא בגין ההוא דאקרי גדול&quot; - {{צ|עשו בנו הגדול}} {{מקור|בראשית כז א}}, ובשמא דא אקרי קודשא בריך הוא גדול - {{צ|גדול יהו&quot;ה ומהולל מאד}} {{מקור|תהלים קמה ג}}. &quot;אנן בני הגדול ואיהו גדול - ודאי {{צ|למען שמי יכבד יהו&quot;ה}}&quot;. 

&quot;אבל אתון זעירין מכלא - {{צ|יעקב בנה הקטן}} {{מקור|בראשית כז ו}} כתיב. אן הוא אלהכון? אן הוא אינון טבאן דיכספון כל עממיא מחדוה דלכון? מאן יתן {{צ|ונראה בשמחתכם}} כמה דאתון אמרין!&quot;. 

{{צ|והם יבושו}} - רוח הקדש אומר {{צ|והם יבושו}} כמאן דתלי קללתא באחרא. בגין דאתון אמרין דכדין יבושו ויכלמו - ובגין דא רוח קדשא הוה אמר מלה הכי. 

ועל דא - {{צ|הן יבושו ויכלמו כל הנחרים בך}} {{ממ|ישעיהו|מא|יא}}. מאי {{צ|כל הנחרים בך}}? דאתקפו נחיריהון ברוגזא עלך בגלותא דא. בההוא זמנא {{צ|יבושו ויכלמו}} מכל טבין דיחמון להון לישראל. 


אמר רבי חייא הכי הוא ודאי. אבל חמינן, והכי חמו תקיפי עלמא, דהא גלותא אתמשך ועדיין בריה דדוד לא אתי. אמר רבי יוסי, וכל דא הכי הוא. אבל מאן עביד דיסבלון ישראל גלותא דא? כל אינון הבטחות דאבטח לון קודשא בריך הוא. והא אתמר, דעאלין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וחמאן כל אינון נחמות, וחדאן בלבייהו, למסבל כל מה דייתי עלייהו. ואלמלא דא לא יכלין למסבל. 

אמר רבי חייא ודאי הכי איהו! וכלא בתשובה תליא! ואי תימא דיכלין השתא לאתערא תשובה כלהו כחדא - לא יכלין! מאי טעמא לא יכלין? בגין דכתיב  {{צ|והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה}} {{מקור|דברים ל א}}, וכתיב {{צ|והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך וגו'}}, וכתיב (שם ב) {{צ|ושבת עד יהו&quot;ה אלה&quot;יך וגו'}}. וכדין {{צ|אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצץ וגו'}}. ועד דכל אינון מלין לא יתקיימון - לא יכלין&lt;קטע סוף=דף קפח ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפ|א}}&lt;קטע התחלה=דף קפט א/&gt;לאתערא תשובה מנייהו. 


אמר רבי יוסי, כמה סתמת כל ארחין ושבילין מכל בני גלותא, ולא שבקת לון פתחון פה! אי הכי - להוו כמה דהוו בכל דרא ודרא, דלא יסבלון גלותא, ולא אגרא, ויפקון  מדינא דאורייתא, ויתערבון בשאר עמין!

פתח ואמר: {{צ|כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה וגו'}} {{מקור|ישעיה כו יז}}. מאי {{צ|כמו הרה}}? ארח איהו לעוברתא לאעברא עלה תשע ירחין שלמין, ואית בעלמא כמה וכמה דלא עבר עלה אלא יומא חד או תרין יומין מתשיעאה, וכל צירין וחבלין דעוברתא בתשיעאה אינון, ואף על גב דלא אעבר עלה אלא יומא חדא - אתחשיב עלה כאילו אתעברו כל תשיעאה שלים. אוף הכי ישראל. כיון דאטעמי טעם גלותא - אי יהדרון בתשובה, יתחשב עלייהו כאלו אעברו עלייהו כל אינון מלין דכתיבין באורייתא. כל שכן וכל שכן דכמה וכמה יסורין אעברו עלייהו מן יומא דגלותא שרי. 

אבל מאי דכתיב {{צ|בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים}} {{מקור|דברים ד ל}}? תא חזי כמה רחמנותא רחים קודשא בריך הוא לישראל במלה דא. למלכא דהוה ליה ברא יחידאה, ורחים ליה רחימו דנפשא, ומגו רחימו דיליה יהב ליה לאמיה מטרוניתא דתרבי ליה, ותוליף ליה ארחי מתתקנן. זמנא חדא חב לגבי אבוה. אתא אבוהי ואלקי ליה, ולבתר אעבר על חוביה. תב כמלקדמין וחב לאבוה, ואפקיה אבוה מביתיה וארגיז עליה. נפק ההוא ברא מביתיה. ובאתר דיהך בארח קשוט ויהא זכאה כדקא יאות בגין דישמע מלכא אבוה ויהא תיאובתיה עליה - מה עבד? אמר &quot;הואיל ונפקנא מהיכלא דאבא - אעביד מכאן ולהלאה כל מה דאנא בעי!&quot;. מה עבד? אזל ואתחבר בזונות, ואתלכלך בלכלוכא דטנופא בהדייהו, ולא הוה משתכח אלא בהדייהו בחבורא דלהון. מטרוניתא אמיה פקדת בכל יומא על ההוא ברא, וידעת דברה בהדי זונות אתחבר, וכל חברותא דידיה בהדייהו הוות. שריאת למבכי ולאתמררא על ברה. 

יומא חד עאל מלכא לגבה. חמא לה דאיהי מבכה. שאיל לה על מה את בכאת? אמרה ולא אבכה - דהא ברנא לבר מהיכלא דמלכא, ולא די דהוא לא יתיב בהיכלא דמלכא אלא דהוא יתיב בהדי זונות! מה יימרון כל בני עלמא - בריה דמלכא איהו דיתיב בבי זונות! שריאת למבכי ולאתחננא למלכא. אמר מלכא, בגינך אהדר ליה ואנת ערבאה דיליה! אמרת הא ודאי. 

אמר מלכא הואיל וכך הוא - לא אצטריך לאהדרא ליה ביממא באתגליא, דכסופא דילן איהו למהך בגיניה לבי זונות. ואי לא הוה כגוונא דא דטינף גרמיה הכי וחלל יקרי - הוינא אנא וכל חיילין דילי אזלין בגיניה בכמה יקר, בכמה בוקינס קמיה, בכמה מאני קרבא מימיניה ומשמאליה, עד דכל בני עלמא יודעזעון וינדעון כלא דברא דמלכא איהו. השתא כיון דאיהו טינף גרמיה וחלל יקרי - איהו יהדר בטמירו דלא ינדעון ביה. 

אהדר לגבי מלכא - יהביה לגבי אמיה. ליומין סרח כמלקדמין. מה עבד מלכא? אפיק ליה ולאמיה בהדיה מגו היכלא! אמר תרווייכו תהכון, ותרווייכו תסבלון גלותא ומלקיותא תמן! כיון דתרווייכו תסבלון כחדא - כדין ידענא דברי יתוב כדקא חזי. 

כך ישראל בנוי דמלכא קדישא אינון - אחית לון למצרים. 

ואי תימא בההוא זמנא לא חאבו? גזרה דגזר קודשא בריך הוא בין הבתרים הוה אתחזי למהוי קיים! וקודשא בריך הוא אשגח לתרין מלין; חד בגין ההוא מלה דאמר אברהם {{צ|במה אדע כי אירשנה}} {{מקור|בראשית טו ח}}, דא הוא&lt;קטע סוף=דף קפט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קפט ב/&gt;סבה ועילה. אבל עד דנפקו ממצרים לא הוי גוי ולא אתחזו כדקא יאות. 

פתח ואמר, {{צ|כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות}} {{מקור|שיר ב ב}}. בעא קודשא בריך הוא למעבד לון לישראל כגוונא דלעילא, ולמהוי שושנה חדא בארעא כגוונא עלאה. ושושנה דסלקא ריחא ואתבריר מכל שאר וורדין דעלמא לא הוי אלא ההיא דסלקא {{צ|בין החוחים}}? ודא ארחא כדקא יאות. ועל דא זרע שבעין זוגין דהוו שבעין נפש, ואעיל לון בין החוחים. ואינון חוחים - מיד דהוו אינון זוגין תמן - סליקו ענפין וטרפין, ושליטו על עלמא, וכדין פרחת שושנה בינייהו. 

כיון דבעא קודשא בריך הוא לאפקא שושנה ולקיט לה מבינייהו - כדין יבשו חוחים ואזדריקו ואשתציאו ולא אתחשבו לכלום. בשעתא דאזיל למלקטא שושנה דא, לאפקא בריה בוכריה, בההוא זמנא אזל מלכא גו כמה חיילין רברבנין ושליטין, עם דגלין פרישן, ואפיק לבריה בוכריה בכמה גבורן, ואייתי ליה להיכליה, ויתיב סגי בבי מלכא. 

כיון דחב לגבי אבוה - אוכח ליה ואלקי ליה דכתיב {{צ|ויחר אף יהו&quot;ה בישראל ויתנם ביד שוסים וגו'}} {{מקור|שופטים ב יד}}. סרח כמלקדמין ומרד באבוה - אפקיה מביתיה. מה עבדו ישראל? חמו דהא אתבדרו לבבל - אתערבו בעממיא; נסיבו נשין נכריות, ואולידו בנין מנהון. עם כל דא אימא קדישא הות אפטרופוסא עלייהו. ועל דעבד הכי, קודשא בריך הוא אמר הואיל וכסופא איהו - ליתי ברי איהו מגרמיה. הואיל וחלל יקרי - לא אתחזי דאנא איזיל תמן לאפקא ליה ולמעבד ליה נסין וגבורן כמלקדמין. תבו אינון בלא סיועא דאתחזו לון, בלא פליאן ונסין. אלא כלהו מתבדרן, כלהו לָאָן במסכנו. ותבו להיכלא דמלכא בכסופא. ואימא קדישא ערבת לון. 

חאבו כמלקדמין. מה עבד קודשא בריך הוא? אפיק להאי ברא כמלקדמין מהיכליה ואמיה בהדיה. אמר: מכאן ולהלאה אימא וברה יסבלון כמה בישין כחדא! הדא הוא דכתיב {{צ|ובפשעיכם שלחה אמכם}} {{מקור|ישעיה נ א}}. ועל דא כתיב {{צ|בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים}} {{מקור|דברים ד ל}} - מאי {{צ|באחרית הימים}}? אלא דא היא אימא קדישא דהיא {{צ|אחרית הימים}}, ועמה סבלו כל מה דסבלו בגלותא. 

ואילו יהדרון בתיובתא - אפילו חד ביש או חד צערא דיעבר עלייהו - אתחשב עלייהו כאלו סבלו כלא!ואי לאו - סתים קיצא וכל דרין דיליה, כמה דאמר בוצינא קדישא, דכתיב {{צ|לצמיתות לקונה אותו לדורותיו}} {{מקור|ויקרא כה ל}}. וכל דא בתיובתא תליא מילתא. 

אמר רבי חייא: ודאי הכי הוא, ועל דא גלותא אתמשך. אבל קודשא בריך הוא כל מה דמחא לון לישראל - בהאי {{צ|אחרית הימים}}. ובהאי אחרית הימים יעביד לון נסין ונוקמין, דכתיב {{צ|והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית יהו&quot;ה בראש ההרים}} {{מקור|ישעיה ב ב}}. מאן {{צ|ראש ההרים}}? דא אברהם סבא, כהנא רבא, ראש דכלא. ובגין דאיהו ראש - כוס דברכה יהיה נכון בראש ההרים, דא אברהם סבא, קדמאה לשאר ההרים. כוס דברכה אצטריך למהוי מתקנא בימינא. 

{{צ|ונשא מגבעות}} - אצטריך למהוי זקיף מן פתורא שיעורא דאקרי זרת לברכא לקודשא בריך הוא, ודא הוא {{צ|ונשא מגבעות}}. {{צ|מגבעות}} מאי הוא? אלא בֵּינה ובין בתולות אחריה רעותיה - שיעורא דזרת איהו. {{צ|נשא}} כוס דברכה {{צ|מגבעות}} ודאי. ועל דא - טבא דיהא ליה להאי ברא בוכרא - באחרית הימים איהו. 

אמר ליה שפיר קאמרת! האי קרא ודאי הכי הוא. {{צ|בראש ההרים}} - דא ימינא אברהם סבא, דאיהו ראש ההרים ודאי. {{צ|ונשא מגבעות}} - משיעורא דגבעות דאינון רעותיה, ושפיר קאמרת. {{צ|ונהרו אליו כל הגוים}} {{מקור|ישעיה ב ב}} - מאי הוא? אמר ליה, ואפילו נשים וקטנים, ושמש דפלח על פתורא אף על גב דאיהו לא אכל - אצטריך למשמע ולמימר אמן, (ס&quot;א להריק ברכה לכוס). דלא יימא בר נש &quot;אנא לא אכלית, והואיל&lt;קטע סוף=דף קפט ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצ|א}}&lt;קטע התחלה=דף קצ א/&gt;דלא אצטריפנא לזמון לא אשמע ולא אימא אמן&quot;. הכל חייבין ביה. 

דבר אחר: {{צ|ונהרו אליו כל הגוים}} - אף על גב דנשים וקטנים פטורין מן המצות - בכוס דברכה הכל חייבין; בלבד דינדעון למאן מברכין. ודא היא {{צ|ונהרו אליו כל הגוים}}. 


אתא רבי יוסי ונשקיה. אמר כמה שפיר מלה דא ומתיקא לחכא! {{ש}}
השתא אית לדייקא, אי האי 'אחרית הימים' איהו כוס דברכה ממש - מהו {{צ|הר בית יהו&quot;ה}}? הוה ליה למכתב הכי &quot;והיה אחרית הימים נכון יהיה בראש ההרים&quot; - מהו {{צ|באחרית הימים נכון יהיה הר בית יהו&quot;ה}}? {{ש}}
אמר ליה, {{צ|אחרית הימים}} איהו אילנא כלא - מרישיה ועד סיפיה, דהוא אילנא דטוב ורע. ואתא קרא לבררא {{צ|'''ב'''אחרית הימים}}, ואפיק {{צ|הר בית יהוה}} - דא טוב בלא רע. {{צ|הר בית יהוה}} ודאי - דלית תמן חולקא לסטרא אחרא, דהא אתבריר {{צ|הר בית יהוה}} מגו אילנא דאיהו {{צ|אחרית הימים}}. ודא איהו כוס דברכה דאיהו {{צ|נכון בראש ההרים}}. 

אמר רבי יוסי, זכאה ארחא דא דזכינא להאי מלה! {{ש}}
אמר ליה: ממאן שמעת לה? {{ש}}
אמר ליה יומא חדא הוינא אזיל בארחא ושמענא וחמינא ליה לרבי שמעון דהוה דריש להאי קרא לרבי אחא. וכיון דשמענא - חדינא ביה, ונטירנא ליה צריר בכנפא דלבושאי דלא יתעדי מנאי לעלמין. {{ש}}
אמר ליה, ודאי מלה קדישא דא מנהירו דבוצינא קדישא אתנהיר! זכאה דרא דקיימי עלמא וסמכוי שריין בגויה! ואי אנת צרירת להא מלה בקשרא חדא דלא יתעדי מינך - אנא אצרור לה בתלתין או בארבעין קשרין בכיסאי, דלא יתעדי מינאי לעלמין.


(כאן חסר) {{להשלים}}
...על ההיא מלה דאחמי קודשא בריך הוא למשה, בגין דאף על גב דישראל חבין קמיה בכל דרא ודרא, לא בעי מאן דיימא עלייהו דלטורין. מנלן? מהושע, דכתיב {{צ|תחלת דבר יהו&quot;ה בהושע}} {{מקור|הושע א ב}} - הא אוקמוה מלה. ועל דא {{צ|והיה מספר בני ישראל כחול הים וגו'}} {{ממ|הושע|ב|א}}. ובגין דא בריך לון בכמה ברכאן לאהדרא בתיובתא, ולאתבא לון לגבי אבוהון דבשמיא, ולא אעדי מתמן עד דקודשא בריך הוא מחל על חובייהו, ואתנקיאו קמיה. 


אליהו מה כתיב ביה? {{צ|ויבא וישב תחת רתם אחד וגו'}} {{מקור|מלכים א יט ד}}. אמר: מאריה דעלמא! אתתא חדא שדרת לון לישראל ודבורה שמה, דכתיב {{צ|והיא יושבת תחת תמר דבורה}} {{מקור|שופטים ד ה}} - דא הוא {{צ|רתם}}. ואהדרת לון למוטב, דכתיב {{צ|עד שקמתי דבורה}} {{ממ|שופטים|ה|ז}}. ואנא עאלית בינייהו ואכרזית קמייהו, ולא יכילנא.

עד דהוה יתיב, אתגלי עליה קודשא בריך הוא. אמר ליה {{צ|מה לך פה אליהו}}? בקדמיתא קא הוית מקטרגא ומקני על ברית, ומדחמינא בך דקנית עלי בההוא ברית - נטלית ליה ברעו דמשה ויהיבנא לך, עד דמשה הוה אמר {{צ|הנני נותן לו את בריתי שלום}} {{מקור|במדבר כה יב}}. השתא דאיהו דילך, לא אתחזי לך לקטרגא עלוי. הוה לך למשבק קנוייך לי, כמה בקדמיתא דהוה דילי, שבקנא ליה לידא אחרא ולא קטריגנא עלוי. 
{{צ|מה לך פה}} - מאי {{צ|פה}}? ברית קיימא, {{צ|פה יהו&quot;ה}} איהו. כיון דלא בעאת לשבקא לי - פומך אתברי באתר דההוא פומא.

תנן, בההיא שעתא אתעבר מניה ההוא נבזבזא דיהב ליה משה, דתנן מאי דכתיב {{צ|וילך בכח האכילה ההיא...עד הר האלהי&quot;ם חורבה}} {{מקור|מלכים א יט ח}}? למתבע מתמן. וכי מתמן הוה בעי? אלא למתבע כמלקדמין מההוא דירית בהר האלהי&quot;ם ברית דא. פנחס הוא אליהו ודאי בדרגא חדא. אמר ליה משה, לית אנת יכיל לקבלא מנאי, אלא זיל לינוקייהו דישראל ומאינון תרווח, ואינון יהבי לך. וכך הוא עביד. 


(חסר) {{להשלים}}
...כמה טיבו עביד קודשא בריך הוא בכל דרא ודרא לישראל - תא חזי מה כתיב, {{צ|ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים}} {{מקור|מיכה ו ד}}. והא כמה נביאי הוו לבתר משה? &lt;קטע סוף=דף קצ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קצ ב/&gt;&quot;ואשלח לפניך את משה אהרן ואלעזר ופנחס יהושע ואליהו ואלישע וכמה שאר צדיקי וחסידי&quot; מבעי ליה?! אלין תלתא אמאי? 

אלא אמר קודשא בריך הוא, עמי בני אמאי לא תדכרון לכל טבין דעבדית לכו, דשדרית לכו למשה אהרן ומרים. 
למלך בשר ודם דאית ליה מדינתא, ושדר לגבה גוברין אפרכין רברבנין, דיהון מנהלי עמא ומעיינין בהו ובדינייהו. מאן אצטריך למהוי זקוק במזונייהו במלין דיצטרכון - לאו עמא דמדינתא?! בעל כרחייהו יצטרכו לעיינא בהו, ולמיהב להו יקרא. 

שדרית למשה - איהו אייתי קמייכו מן למיכל, ונהיל לכו ולבנייכו ולבעירייכו, ואשתדל בדינייכו (ס&quot;א במזונייכו), ובכל מה דאצטריך לכו. שדרית לאהרן - אייתי (ס&quot;א לכו ענני) היכלין דענני יקר לחפאה עלייכו כמלכין. אסחי לכו בטלי יקר, דלא אתרקבו לבושיכון ומנעליכון, והוו מתחדשי בכל יומא. שדרית למרים - אייתיאת בירא לאשקאה לכו, ושתיתון אתון ובעירכון. אינון יהבו לכון, ומדלהון אכלתון ושתיתון, ויתיבתון בחופאה דיקר דלהון - ומדלכון לא יהבתון לון?! ולא עוד אלא דאשתדלו עליכון ונטלו על צואריהון מטולכון - והויתון מחרפין ומגדפין לון?! 

אמר רבי יוסי, לאו הוה אבא רחמן על בנוי כקודשא בריך הוא. וקרא הוא, דכתיב {{צ|לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב וגו'}} {{מקור|מלכים א ח נו}}. תא חזי רחמנו דיליה - אלו אמר {{צ|לא נפל דבר אחד מכל דברו}} ולא יתיר - נח לעלמא דלא אתברי. אבל מדאמר {{צ|מכל דברו הטוב}}, ואפיק ביש לאחורא, דהא מלה דביש לא בעי למעבד. ואף על גב דאגזים וארים רצועה - אתאת אימא ואתקפת בדרועיה ימינא, וקם רצועה בקיומיה, ולא נחית לתתא, ולא אתעביד. בגין דבעיטא חדא הוו תרווייהו - איהו דאגזים ואיהי דאחידת בימיניה. 

ואי תימא מנלן? ממלה דאיהי באתגליא, דכתיב {{צ|לך רד כי שחת עמך}} - שרי לארמא רצועה. ומשה דלא הוה ידע ארחא דאמא - שתיק. כיון דחמא קודשא בריך הוא כך - אנקיד ליה ובטש ביה ואמר {{צ|ועתה הניחה לי}}. מיד ארגיש משה ואחיד בדרועיה דקודשא בריך הוא דכתיב {{צ|זכור לאברהם}} - דא דרועיה ימינא. ובגין כך לא נחית רצועה. 

ואי תימא אימא דאיהי רגילה לאחדא ברצועה דמלכא אן הות, דשבקת מלה למשה? שאילנא ואמינא, והא לא ידענא ברירא דמלה, עד דנהוי קמיה דבוצינא קדישא. 

כד אתו לקמיה דרבי שמעון - חמא באנפייהו סימן. אמר: &quot;עולו בני קדישין, עולו רחימין דמלכא, עולו רחימין דילי, עולו רחימין אלין באלין&quot;. דאמר רבי אבא כל אלין חברייא דלא רחימין אלין לאלין - אסתלקו מעלמא עד לא מטא זמנייהו. כל חברייא ביומוי דרבי שמעון - רחימו דנפשא ורוחא הוה בינייהו, ובגין כך בדרא דרבי שמעון באתגלייא הוה. דהוה אמר רבי שמעון כל חברייא דלא רחמין אלין לאלין, גרמין דלא ליהך בארח מישר, ועוד דעבדין פגימו בה, דהא אורייתא רחימו ואחוה וקשוט אית בה. אברהם רחים ליצחק, יצחק לאברהם. מתחבקן דא בדא. יעקב - תרווייהו אחידן ביה ברחימו ובאחוה. יהבין רוחייהו דא בדא. חברייא! כההוא דוגמא אצטריכו ולא למעבד פגימו. 

כיון דחמא סימן באנפייהו ואמר לון הכי - אמרו ליה ודאי רוח נבואה שרא על בוצינא קדישא, והכי אצטריך לן למנדע. 

בכה רבי שמעון ואמר, חד מלה מאינון מלי דלחישו לי מגו ריש מתיבתא דגנתא דעדן, דלא אמרו באתגליא - מלה דא סתרא איהי - ואימא לכו בני רחימאי, בני רחימין דנפשאי. מה אעביד? אמרו לי בלחישא, ואנא אימא באתגלייא. ולזמנא דנחמי אנפין באנפין, &lt;קטע סוף=דף קצ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצא|א}}&lt;קטע התחלה=דף קצא א/&gt;כל אנפין יסתכמון בדא. 

בני, חובא דעבדו עמא דלבר ואשתתפו ביה עמא קדישא - באימא חאבו. דכתיב {{צ|קום עשה לנו אלהים}} - {{צ|אלהים}} ודאי, כבוד ישראל. דא איהו דשריא עלייהו כאימא על בנין. ודא הוא רזא דכתיב {{צ|וימירו את כבודם בתבנית שור}} {{מקור|תהלים קו כ}} - דא כבודם דישראל, אימא דלהון. ודא הוא דכתיב {{צ|גלה כבוד}} {{מקור|ש&quot;א ד כב}} - דגרמו לשכינתא דאתגלי בגלותא עמהון. ועל דא {{צ|וימירו את כבודם}}. במה? {{צ|בתבנית שור}}. 

הכא איהו רזא דמלה. תא חזי, לתתא גו שמרים דחמרא דורדיין בישין - נפק חד ערעורא מקטרגא, מזיקא קדמאה. ואיהו ברזא דיוקנא דאדם כד קריב לגו קדשא. כיון דאתעבר מתמן ובעי לנחתא לתתא, בעי לאתלבשא בלבושא לנזקא עלמא. ונחית הוא ורתיכוי. ולבושא קדמאה דקא נקיט - {{צ|תבנית שור}}, דיוקנא דשור. וקדמאה לנזיקין מאינון ארבע שור איהו. ואינון ארבע אבות לנזקא עלמא. וכלהו תלתא דאבות נזיקין בר שור - כלהו דיליה. ועל דא כתיב {{צ|וימירו את כבודם בתבנית שור}}. מהו {{צ|אוכל עשב}}? הא דרשינן ביה. אבל עקרא דמלה: מתמצית דלחם ושבע זיני דגן - לית ליה בהו חולקא. 

ובגיני כך אימא לא הות תמן, ולא יאות לה למהוי תמן. ובגין דאבא הוה ידע רחמנו דאימא וארחא דילה - אמר למשה. 

בני רחימאי! עיטא בתרווייהו בדא תדיר! ודא הוא דלחישו לי בלחישו - דלא חזי לגלאה - דברא לא ינדע. ויחמי דהא רצועה אתתקנת, וידחל תדיר. אבל תרווייהו בעיטא דא ובעיטא חדא.


תא חזי כתיב, {{צ|וירא העם כי בשש משה}} - מאן {{צ|העם}}? אינון ערב רב. מאן ערב רב? וכי לודים וכושים וכפתורים ותוגרמים הוו, דקראן לון ערב רב? והלא מצריים הוו, וממצרים נטלו! ואלו הוו ערבוביא דעמין סגיאין - הכי הוה ליה למכתב &quot;ערב רב '''עלו''' אתם&quot;, לפי ערבוביא דלהון. אלא {{צ|ערב רב '''עלה''' אתם}} {{מקור|שמות יב לח}} - עמא חד הוה ולישן חד! אבל כל חרשי מצרים וכל חרטומי דלהון הוו, דכתיב בהו {{צ|ויעשו גם הם חרטומי מצרים}} (שם ז כג), דבעו למיקם לקבל פליאן דקודשא בריך הוא. כיון דחמו נסין ופליאן דעבד משה במצרים - אהדרו לגבי משה. אמר ליה קודשא בריך הוא למשה: לא תקבל לון! אמר משה: מאריה דעלמא! כיון דחמו גבורתא דילך באען לאתגיירא - יחמון גבורתך בכל יומא, וינדעון דלית אלהא בר מנך. וקבל לון משה. 

אמאי קרא לון {{צ|ערב רב}}? אלא כל חרשין דמצרים הוו, וברישהון '''יונוס וימברוס''', ובשעתא דיומא הוו עבדי תדיר חרשייהו. וכל אלין חרשין עלאין הוו מסתכלי מכי נטי שמשא - משירותא דשית שעות ומחצה עד שירותא דתשע ומחצה, דהיינו 'ערב רברבא'. כל אינון חרשין זעירין - משירותא דתשע ומחצה עד פלגות ליליא. 

אינון עלאין דבהו הוו מסתכלי מכי נטי שמשא - דהא כדין שראן {{קיצור|תשע מאה ותשעין וחמש דרגין|995}} למשטטא על טורי חשוך. ורוחא דלהון הוה משטטא על כל אינון חרשין (נ&quot;א דרגין) בחרשייהו. ואלין הוו עבדי כל מה דאינון בעאן, עד דכל מצראי רחצנו דלהון באלין הוה. וקראן לון {{צ|ערב רב}} בגין דאית ערב זעירא; מתשע שעות &lt;קטע סוף=דף קצא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קצא ב/&gt;ומחצה ולתתא דא ערב זעירא. ותרי 'ערבי' אינון. ועל דא {{צ|וגם ערב רב עלה אתם}}. 

וחכמתא דלהון הוה סגי. ואינון אסתכלו בשעתי דיומא, ואסתכלו בדרגא דמשה, וחמו דהא בכל סטרין {{צ|בשש משה}} - בשש שעתי קדמאין דיומא - דאינון לא יכלין לשלטאה בהו. (ס&quot;א בגין שית) בשית דרגין עלאין דאחידן ביה (נ&quot;א דאחיד בהו), ובכל סטרין בשית הוה. ובעטרין דאלין שית הוה זמין לרדת מן ההר, דכתיב {{צ|כי בשש משה לרדת מן ההר}}. 

מיד {{צ|ויקהל העם על אהרן}}. דהכי תנינן דבההיא שעתא דנחית משה וקביל אורייתא בלחודוי, כללא דכל ישראל. ואיהו קביל אורייתא בעלמא - ואפילו מגלת אסתר, דכתיב {{צ|וקבל היהודים}} {{מקור|אסתר ט כז}} - &quot;וקבלו היהודים&quot; מבעי ליה - מאי {{צ|וקבל}}? אלא דא משה דאיהו {{צ|היהודים}} - כללא דיהודאי. 

{{צ|ויקהל העם על אהרן}} - אמאי על אהרן? בגין לאתכללא בסטרא דימינא, דהא אינון שמאלא בעו מניה, ובגין דלהוי כליל בימינא, אתכנשו על אהרן.
{{צ|ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים}} - {{צ|אלהי&quot;ם}} ודאי - בעו סטר שמאלא. {{צ|אשר ילכו}} - &quot;אשר ילך&quot; מבעי ליה - מאי {{צ|אשר ילכו}}? אלא אלהי&quot;ם שית דרגא אינון, כלהו בסטר שמאלא ד'''אלהי&quot;ם''' שית אינון. דאי תימא דהא שבע אינון - ההוא '''אלהי&quot;ם''' עלאה לא עאל בכללא. 

תא חזי, כל זמנא דהוה משה במצרים - שמא ד'''אלהי&quot;ם''' לא דכיר אלא שמא ד'''יהו&quot;ה'''. ועל דא קשיא ליה לפרעה - בגין דלא יהא תוקפא לההוא סטרא אחרא, ולא יתתקף בעלמא. השתא בעו ההיא מלה, והיינו {{צ|קום עשה לנו אלהי&quot;ם}} - {{צ|לנו}} דייקא - דאנן צריכין להאי מלה לתקפא סטרא דילן דהוה אתדחיא עד השתא. 

{{צ|אשר ילכו לפנינו}} - מאי אמרו? אלא הכי אמרו: חמינן דאתון ישראל כל טוב וכל יקר דעלמא לכו, ואנן דחיין לבר. דילכון - {{צ|ויהו&quot;ה הולך לפניהם יומם}} {{מקור|שמות יג כא}}. אוף הכי - {{צ|אלהי&quot;ם אשר ילכו לפנינו}}, כמה דאזיל קמייכו '''יהו&quot;ה''', דהא רשו אית לסטרא דילן למהך אוף הכי לקמנא, אי נזמין ליה עובדא. 


תא חזי, כל ענני יקר דאזלו במדברא לא הוו חפיין אלא לבני ישראל לחודייהו. וההוא עננא דיקר דכתיב {{צ|ויהו&quot;ה הולך לפניהם יומם}} אזלא לקמייהו. ואלין ערב רב וכל אינון בעירי עאנין ותורין הוו אזלו לבר ממשרייתא לבתרייתא. ותא חזי, כל אינון ארבעין שנין דקא אזלו ישראל במדברא - שום לכלוכא וטנופא לא הוה גו ענני לגו. ועל דא עאני ותורי דהוו אכלי עשב - לבר הוו, וכל אינון דנטרי לון. 

אמר רבי אלעזר, אבא אי הכי, אינון ערב רב לא הוו אכלי מן מנא? אמר ליה, ודאי הכי הוא! אלא מה דיהבין לון ישראל כמאן דיהיב לעבדיה. וממה הוו אכלי? מתמצית. מה דאשתאר מבתר ריחיא פסולת. וקרא אכריז ואמר: {{צ|ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה}} {{ממ|שמות|טז|לה}}, {{צ|בני ישראל}} ולא אחרא. {{צ|ויראו בני ישראל ויאמרו מן הוא}} - ולא שאר ערב רב עאני ותורי דהוו בינייהו. 

עד השתא הוו אתכפיין אינון ערב רב, והשתא קמו ובעו עובדא לאתקפא לסטרא אחרא. אמרו: או נהא כלנא עמא חדא ונהוי בכללא עמכון, או יהא לן מאן דיהך קמנא, כמה דיהך אלהכון קמיכון. אמר אהרן, חס ושלום דאלין ישתתפון בעמא קדישא למהוי כלא כללא חדא, ולא יתערבון עמא קדישא בעמא דא כללא חדא. אלא טב איהו לאפרשא לון מגו עמא קדישא עד דייתי משה. ואהרן לטב אתכוון, אלא סגיאין הוו מישראל דאשתתפו בהדייהו בלבא, ובגין כך, כד אתא משה אצטריך לבררא וללבנא לעמא קדישא מההוא חובא, ואשקי לון שקיו, עד דאתברירו &lt;קטע סוף=דף קצא ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצב|א}}&lt;קטע התחלה=דף קצב א/&gt;כלהו, ולא אשתאר בהו פסולת כלל:


אמר לון אהרן {{צ|פרקו נזמי הזהב}}. וכי לא הוה לון דהבא אחרא? אלא אמר אהרן בעוד דאית לון קטטה בבנייהו ובנשייהו יתעכבון, ובין כך ייתי משה. 

תא חזי, תנינן {{צ|קשים גרים לישראל כספחת בבשר החי}}. כל שכן אלין דלא הוו גרים כדקא יאות. אינון מה עבדו? {{צ|ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם}} - כמה אלפי ורבוון הוו מנזמיהון תמן. מה כתיב? {{צ|ויקח מידם ויצר אותו בחרט וגו'}}. אהרן לא אסתמר מאינון תרין חכימין דהוו ברישיהון דההוא ערב רב. חד מנייהו הוה קמיה, ואחרא הוה עביד בחרשוי. כיון דתרווייהו אתייעטו כחדא - נטלו ההיא דהבא; (חד) תרין שלישי בידא דחד, ושליש בידא דאחרא, בגין דהכי אצטריך בההוא זינא דחרשא. 

בכה רבי שמעון. אמר אי חסידא קדישא! אהרן משיחא דאלהא רבא! בחסידותך נפלו כמה מעמא קדישא, ואנת לא הוית ידע לאסתמרא! מהו עבדו? כד מטו שית שעתין ויומא הוה במתקלא - נטלו ההוא דהבא דפריקו מאודניהון. מאי טעמא? בגין דמאן דאצטריך למעבד חרשא, לא בעי למיחס עינוי על ממונא. ואינון אמרי שעתא קיימא לן אי אנן לא מעכבין, לאו שעתא למיחס על דהבא - מיד {{צ|ויתפרקו כל העם}}. מאי {{צ|ויתפרקו}}? כמה דאת אמר {{צ|מפרק הרים ומשבר סלעים}} {{מקור|מלכים א יט יא}} - דחבילו ותברו אודנייהו. 

בכה כמלקדמין ואמר, אי עמא קדישא דקודשא בריך הוא! פתח רבי שמעון בבכיה ואמר, {{צ|והגישו אדניו אל האלהים וגו'}} {{מקור|שמות כא ו}}. הא אוקמוה חברייא, אזן דשמע בסיני {{צ|כי לי בני ישראל עבדים וגו'}} {{מקור|ויקרא כה נה}}, ואיהו פריק עול מלכות שמים מעליה וזבין גרמיה לאחר - תרצע. ואלין חייביא רשיעין גוברין בישין, בתיאובתא דלהון למהדר לסרחנייהו, לא בעו מנשיהון ובניהון, אלא חבילו אורחייהו (ס&quot;א אודנייהו), ואתפרקו מעול שמיא דפקיד להו משה ותברו אודנייהו, דלית לון חולקא בשמא קדישא ועמא קדישא. 

מה עבדו? פליגו תרווייהו ההוא דהבא; חד נטיל תרין שלישין, וחד שליש. קמו לקבל שמשא בשית שעתין, עבדו חרשייהו ובלטו בלטיהון בחרשא דפומא. כיון דמטא שירותא דשבע - ארימו תרווייהו ידייהו על ידוי דאהרן  דכתיב {{צ|ויקח מידם}}; תרווייהו הוו ולא יתיר. כיון דאיהו קביל מידם  - קלא נפק ואמר {{צ|יד ליד לא ינקה רע}} {{מקור|משלי יא כא}}, דכתיב {{צ|כי ברע הוא}}, אייתי רע לעלמא. 

רזא דמלה, אינון רשעים חייבין חרשין בנוי דבלעם חייבא, בני בנוי דלבן רשיע, חמו דכוס של ברכה בימין איהו, ומן ימינא אתקף תדיר. אמרו אי יהא בסטר דא, ההוא רישא דימינא, הא תוקפא דילן כדקא יאות. 

כיון דמטא שבע שעתין דיומא - יהבו ליה לאהרן מיד. אי איהו הוה אמר לון &quot;שוו ליה בארעא בקדמיתא ואנא אטול&quot; - לא הוו יכלין בחרשייהו כלום. אלא {{צ|מידם}} נטל, וקרא מתרעם ואמר {{צ|ויקח מידם}}. חמו מה עבד אהרן! גבר נביאה גבר חכים לא ידע לאסתמרא! דאלו נטיל מארעא - כל חרשין דעלמא לא הוו יכלין לאצלחא, אבל במה אצלחו בעובדא דא? בגין ד{{צ|ויקח מידם}} ולא מארעא.


{{צ|ויצר אותו בחרט}} - לאו כמה דחשבין בני נשא, דעבד ציורין במחוגה או במלה אחרא. אלא אתא קרא לאוכחא מלה דאהרן לא ידע לאסתמרא. אילו כד נטל מידיהון הוה שדי לארעא, ואף על גב דיטול ליה לבתר, לא הוה &lt;קטע סוף=דף קצב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קצב ב/&gt;אצלח עובדא בישא דא. אבל בכלא סיועא בישא הוה. דנקיט דהבא וטמריה מעינא - ביש בתר ביש. מאי {{צ|ויצר אותו בחרט}}? דשוי כל דהבא בכיסא חדא ואסתמר מעינא - כדין סליק כלא לעובדא. 

בספרא דחנוך אשכחנא דהוה אמר הכי: ברא יחידאה יתייליד לההוא רישא חוורא. וכד ייתון מבשרא דחמרי - יטעין ליה בההוא דעייל (נ&quot;א דנטיל) מרגלן בזגין דדהבא, בלא דעתא דיליה. ודיוקנא יצייר בציורא בחרט. מאי בחרט? בחרט אנוש - דא קלמוסא דאנוש חייבא דאטעי לבני נשא. ודאי דא ברירא דמלה דאנוש כד אטעי עלמא בקלמוסא הוה רשים רשימין דכל דיוקנין ופלחנין נכראין, בההוא קלמוסא רשים רשימו. ועל דא כתיב {{צ|בחרט}} - ההוא דאשתמודע למעבד הכי. ודא הוא ברירו דמלה. 

וכלא הוה - דודאי בכיסא ארמי דהבא, וכסי ליה מעינא, כמה דאמרו אינון חרשין, והכי אצטריך בזיני דחרשין אלין. ודא הוא עובדא דחרשין אלין - מלה דאצטריך באתגליא לאתגלאה לבתר - אצטריך טמירו וכסויא בקדמיתא דיתכסי מעינא, ובתר יפוק אומנא לאומנותיה. ומלה דאצטריך בכסויא לבתר - אצטריך באתגליא בקדמיתא. 


השתא בני רחימאי רחימין דנפשאי - מה אעביד! ודאי אצטריכנא לגלאה! אציתו ואטמירו מלין! בסטר קדושה ההוא '''אלהי&quot;ם''' דקשוט מלך על עלמא - בתלת  עלמין אתתקף; בבריאה, ביצירה, בעשיה. והא אתמר רזא דכל חדא וחדא הכא. לקבל בריאה - {{צ|ויקח מידם}}, מלה דלא הוה ביה עד כען כלום. לקבל יצירה - {{צ|ויצר אותו בחרט}}. לקבל עשיה - {{צ|ויעשהו עגל מסכה}}. מאן חמא חרשין בכל עלמא כאלין! 

השתא אית למימר, וכי לא כתיב {{צ|ואשליכהו באש}} ולא יתיר, וכדין {{צ|ויצא העגל הזה}}. והשתא את אמרת {{צ|ויעשהו עגל מסכה}}? אלא חס ושלום דאהרן עבד, וקרא אוכח דכתיב {{צ|ויקח את העגל אשר עשו}}. אבל ממה דכתיב {{צ|ויקח מידם}} וכתיב {{צ|ויצר אותו}} - מחילא דתרין אלין אתעביד כלא - כביכול הוא עביד ליה! דאי תרין אלין לא הוו - לא אתעביד ולא נפק לאומנותא. אבל מאן גרם דאתעביד - אינון תרין. דבעוד דאיהו לקח מידם - אינהו הוו עבדי חרשייהו, ומלחשי בפומייהו, ומשכי רוחא לתתא מן סטרא אחרא. 

ומשכו תרין רוחין כחדא - חד מן דכר, וחד מן נוקבא. דכר אתלבש בדיוקנא דשור, נוקבא בדיוקנא דחמור. תרווייהו הוו כלילן כחדא. אמאי תרין אלין? אלא שור - הא אתמר. חמור אמאי? בגין דחרשין אלין דמצראי כתיב בהו {{צ|אשר בשר חמורים בשרם}} {{מקור|יחזקאל כג כ}}. ועל דא כל אינון דישראל דמיתו - אתחברו בהדייהו בלבהון. ובגין דהוו תרין דיוקנין כתיב {{צ|'''אלה''' אלהיך ישראל}}, ולא כתיב &quot;זה&quot; אלא {{צ|אלה}}. תרין הוו כחדא. {{צ|אשר העלוך מארץ מצרים}} - {{צ|העלוך}} ולא &quot;העלך&quot;.


כתיב {{צ|ויעשהו עגל מסכה ויאמרו}}. &quot;ויאמר&quot; לא כתיב אלא {{צ|ויאמרו}} - דאהרן לא אמר מדי. 

תנינן, {{קיצור|מאה ועשרים וחמש|125}} קנטרין הוו ביה - היך כתיב {{צ|ויקח מידם}}? וכי בידם הוו כלא אלין קנטרין? אלא מכללא דאינון קנטרין נטלו מָלֵי ידייהו, וההוא זעיר אסתלק על כלא כאילו הוה כלא בידייהו. 

תא חזי, מה כתיב {{צ|וירא אהרן ויבן מזבח לפניו}}. אי חסידא קדישא! כמה רעותך הוה לטב, ולא ידעת לאסתמרא! כיון דארמי ליה בנורא - אתתקף חילא דסטרא אחרא תמן בנורא, ונפק &lt;קטע סוף=דף קצב ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצג|א}}&lt;קטע התחלה=דף קצג א/&gt;דיוקנא דשור כמה דאתמר, בתרין משיכין דסטרא אחרא. מיד {{צ|וירא אהרן}}. מהו {{צ|וירא אהרן}}? חמא דסטרא אחרא אתתקף - מיד {{צ|ויבן מזבח לפניו}}; דאלמלא דאקדים ובנה מזבח דא, עלמא אתהדר לחרבנא. 

ללסטים דהוה נפיק לקפחא ולקטלא בני נשא. חמא לגיונא דמלכא דההוא לסטים נפק בחילא תקיף. מה עבד ההוא לגיונא? אשתדל בהדי מלכא לנפקא בארחא, ומשיך ליה ההוא לגיונא בההוא ארחא עד דאזיל ההוא לסטים בההוא ארחא. חמא דיוקנא דמלכא קאים קמיה. כיון דחמא ליה למלכא דהוה אזיל קמיה בארחא - מיד נרתע ואהדר לאחורא.  כך {{צ|וירא אהרן}} דסטר אחרא אתקף - אחיד באסוותא ואתקיף בסטר קדושה ושוי ליה קמיה. כיון דחמא סטרא בישא דיוקנא דמלכא דקאים - מיד אהדר לאחורא ואתחלש תוקפיה וחיליה דהוה אתתקף.  ומזבח דא אתגבר ואתחלש סטרא אחרא.

תא חזי, מה כתיב {{צ|ויקרא אהרן ויאמר חג ליהו&quot;ה מחר}} - {{צ|חג ליהו&quot;ה}} ולא לעגל. ולסטר קדושה עבד. ולסטר קדושה קרא ואמר. ודא אסוותא אקדים, דאלמלא דעבד דא, לא קאים עלמא על קיומיה. 

ועם כל דא לא שכיך רוגזיה מאהרן, אף על גב דלא אתכוון לביש. אמר ליה קודשא בריך הוא: אהרן! תרין חרשין אלין משכו לך למה דבעו. חייך תרין בנך יפלון, ועל חובא דא  יתפסון. הדא הוא דכתיב {{צ|ובאהרן התאנף יהו&quot;ה מאד להשמידו}} {{מקור|דברים ט כ}}. מאי {{צ|להשמידו}}? אלין בנוי, כמה דאת אמר {{צ|ואשמיד פריו ממעל}} {{מקור|עמוס ב ט}}, דפרי דבר נש בנוי אינון. 

תא חזי, אהרן שוי ליה לההוא מזבח לפניו, ועגלא תב לאחורא. בנוי שוו לסטר אחרא לפניו, וסטר קדושה אהדר לאחורא, דכתיב {{צ|ויקריבו לפני יהו&quot;ה}} {{מקור|ויקרא י א}} - לפני יהו&quot;ה שוו. אתפסו בחובה דא. 

אהרן חשב דבין כך ייתי משה, ועל דא ההוא מזבח לא סתיר ליה משה. דאילו הוה כמה דחשבין בני נשא - מלה קדמאה דאבעי למשה לנתצא לההוא מזבח אצטריך, כמה דנבי עדו על מזבח דבית אל, ונבואתיה על ההוא מזבח הוה. אבל הכא מלה אחרא הוה, כמה דאתמר. וכתיב {{צ|ויקח את העגל אשר עשו}}, ולא כתיב {{צ|וינתץ את המזבח}}. 

תא חזי, {{צ|ויקרא אהרן}} - אכריז איהו בקלא ואמר. כתיב הכא {{צ|ויקרא ויאמר}}, וכתיב ביונה {{צ|ויקרא ויאמר}} {{מקור|יונה ג ד}}. מה להלן כריז לדינא, אוף הכא כריז לדינא. {{צ|חג ליהו&quot;ה מחר}} - נבי נבואה בההוא רוח דמזבח, דזמין דינא לשריא עלייהו. {{צ|חג ליהו&quot;ה}} - למעבד בכו דינא. 

ותלת דינין הוו; חד {{צ|ויגוף יהו&quot;ה את העם}}, וחד בבני לוי, וחד דאשקי לבני ישראל. והיינו {{צ|חג}} דבני לוי, {{צ|ליהו&quot;ה}} ד{{צ|ויגוף יהו&quot;ה}}, מחר - דאשקי לון משה וביתו בההוא ליליא ולמחר אשתכחו נפיחין ומתין. ואינון מיין הוו מכשכשין במעיהון כל ליליא, ובצפרא אשתכחו מתין. ועל דא {{צ|חג ליהו&quot;ה מחר}}. וכל אסותא דעבד אהרן בגין דכתיב {{צ|ויבן מזבח לפניו}}. 

תא חזי (ההוא מזבח דקדושה הוה) דכתיב {{צ|וירא את העגל ומחולות}}, ואילו 'מזבח' לא כתיב, דהא אהרן מנדע הוה ידע דכתיב {{צ|זבח לאלהים יחרם בלתי ליהו&quot;ה לבדו}} {{מקור|שמות כב יט}}. ודאי אשתזיב אהרן בעיטא טבא דדבר לנפשיה. וכלא ברעותא שלים טב דלא אתכוין לביש. 


אמר ליה רבי אלעזר: אבא ודאי הכי הוא! וישראל לא הוו! אבל ירבעם דעבד עגלין - הא ישראל הוו ועגל עבדו! אמר ליה ודאי ואוקמוה, אבל ירבעם חטא והחטיא, ולאו כמה דאמרו, דודאי חובא בישא עבד ובמלכות חטא.  אמר ירבעם, ודאי ידענא דהא סטר קדושה לא שריא אלא בלבא דכל עלמא ודא ירושלם. אנא לא יכילנא לאמשכא לההוא סטר הכא. מה אעביד? מיד {{צ|ויועץ המלך ויעש וגו'}} {{מקור|מלכים א יב כח}}. נטל עיטא בישא. אמר הא &lt;קטע סוף=דף קצג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קצג ב/&gt;סטרא אחרא דאתמשכא מיד לכל אתר, וכל שכן בארעא דא דתיאובתיה לאשראה בגויה, אבל לא יכלא לאתלבשא אלא בדיוקנא דשור. 

תרין עגלים אמאי? אלא אמר ירבעם במצרים ובמדברא הוו אינון חרשין, דכתיב {{צ|בשר חמורים בשרם}} {{מקור|יחזקאל כג כ}}.  הכא - אינון תרין רוחין בישין יתלבשו כדקא חזי לון. דכר ונוקבא אינון - דכר הוה בבית אל, ונוקבא הות בדן. ומגו דכתיב {{צ|נפת תטפנה שפתי זרה}} {{מקור|משלי ה ג}} - אתמשכו ישראל אבתרה יתיר, דכתיב {{צ|וילכו העם לפני האחד עד דן}} {{מקור|מלכים א יב ל}}. ובגין כך תרין עגלין הוו. ומשיך לון ירבעם בארעא קדישא, והוה חובא עליה ועל ישראל, ומנע ברכאן מן עלמא, ועליה כתיב {{צ|גוזל אביו ואמו וגו'}} {{ממ|משלי|כח|כד}}. 

ועל דא הוו עגלין, דהא לבושא קדמאה דמתלבש סטרא אחרא שור איהו כמה דאתמר. ואי תימא אמאי איהו עגל ולא שור? אלא ודאי כך אתחזי. וכן בכל סטרין - שירותא דלבושא זוטא איהו, והא אוקימנא. 


ועל דא בני רחימאי, כיון ד'''אלהי&quot;ם''' בעו, ובסטר ד'''אלהי&quot;ם''' אתבני עובדא - '''אלהי&quot;ם''' קדישא אימא דאחידת תדיר בדרועא דמלכא וסליקת רצועא - לא הות תמן, ואצטריך ליה למשה למהוי תמן באתרהא. כיון דאנקיד ליה קודשא בריך הוא - אסתכל. 

תלת זמנין אנקיד ליה. אי משה רעיא מהימנא! כמה חילך תקיף! כמה גבורתך רב! תלת זמנין אנקיד ליה, דכתיב {{צ|ועתה הניחה לי}} - הא חד, {{צ|ויחר אפי בהם ואכלם}} - הא תרין, {{צ|ואעשה אותך לגוי גדול}} - הא תלת. חכמתא דמשה בתלת נקודין אלין. אחיד בדרועיה ימינא לקבל {{צ|הניחה לי}}, אחיד בדרועיה שמאלא לקבל {{צ|ויחר אפי בהם ואכלםPP, אתחבק בגופא דמלכא לקבל {{צ|ואעשה אותך לגוי גדול}}. וכד אתחבק בגופא - תרין דרועין מסטרא דא ומסטרא דא לא יכיל לאתנענעא לסטרא בעלמא. דא הוי חכמתא דמשה דבמילי  נקודין דמלכא ידע בכל חד מנייהו באן אתר יתתקף. ובחכמתא עבד. 


אתו רבי אלעזר וחבריא ונשקו ידוי. הוה תמן רבי אבא, אמר אלמלי לא אתינא לעלמא אלא למשמע דא די לן! בכה ואמר, ווי רבי כד תסתלק מעלמא! מאן ינהר ויגלי נהורין דאורייתא! מלה דא בחשוכא אתטמר עד השתא דנפק מתמן, והא נהיר עד רום רקיעא, ובכרסיא דמלכא רשים, וקודשא בריך הוא חדי השתא בהאי מלה, וכמה חדו על חדו אתוסף מקמי מלכא קדישא! מאן יתער מלי דחכמתא בעלמא דין כוותיך!


תא חזי, עד לא חטא אדם הוה סליק וקאים בחכמה דנהירו עלאה, ולא הוה מתפרש מאילנא דחיי. כיון דאסגי תיאובתא למנדע ולנחתא לתתא - אתמשיך אבתרייהו עד דאתפרש מאילנא דחיי, וידע רע ושבק טוב. ועל דא כתיב {{צ|כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע}} {{מקור|תהלים ה ה}} - מאן דאתמשך ברע לית ליה דיורא עם אילנא דחיי. ועד לא חטאו - הוו שמעין קלא מלעילא וידעין חכמתא עלאה ולא דחלי. כיון דחטאו - אפילו קלא דלתתא לא הוו יכלין למיקם ביה. 

כגוונא דא, עד לא חאבו ישראל, בשעתא דקיימו ישראל על טורא דסיני אתעבר מנייהו זוהמא דהאי חויא, דהא כדין בטול יצר הרע הוה מעלמא, ודחו ליה מנייהו. וכדין אתאחידו באילנא דחיי וסליקו לעילא ולא נחתו לתתא. כדין הוו ידעין והוו חמאן אספקלריאן עלאין, ואתנהרן עינייהו, וחדאן למנדע ולמשמע. וכדין חגר לון קודשא בריך הוא חגירין דאתוון דשמא קדישא, דלא יכיל לשלטאה עלייהו האי חויא, ולא יסאב לון כבקדמיתא. 

כיון דחטו בעגלא -  אתעברו מנייהו כל אינון דרגין ונהורין עלאין, ואתעבר מנייהו חגירו מזיינין דאתעטרו משמא קדישא עלאה, ואמשיכו עלייהו חויא בישא כמלקדמין, וגרימו מותא לכל עלמא. ולבתר מה כתיב? {{צ|וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו, וייראו מגשת אליו}}.&lt;קטע סוף=דף קצג ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ב|קצד|א}}&lt;קטע התחלה=דף קצד א/&gt;תא חזי מה כתיב בקדמיתא? {{צ|וירא ישראל את היד הגדולה}} {{מקור|שמות יד לא}}. וכלהו חמאן זהרין עלאין, אתנהרין באספקלריאה דנהרא, דכתיב {{צ|וכל העם רואים את הקולות}} (שם כ טז). ועל ימא הוו חמאן ולא דחלין דכתיב {{צ|זה אלי ואנוהו}}. לבתר דחבו - פני הסרסור לא הוו יכלי למחמי! מה כתיב {{צ|וייראו מגשת אליו}}. 

ותא חזי מה כתיב בהו? {{צ|ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חרב}} - דאתעברו מנייהו אינון מזיינין דאתחברו בהו בטורא דסיני, בגין דלא ישלוט בהו ההוא חויא בישא. כיון דאתעבר מנייהו מה כתיב? {{צ|ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה}}.  אמר רבי אלעזר, מאי האי קרא לגבי האי? אלא כיון דידע משה דאתעברו מנייהו דישראל אינון זיינין עלאין, אמר הא ודאי מכאן ולהלאה חויא בישא ייתי לדיירא בינייהו, ואי יקום מקדשא הכא בינייהו יסתאב. מיד {{צ|ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה}}, בגין דחמא משה דהא כדין ישלוט חויא בישא, מה דלא הוה מקדמת דנא. 

{{צ|וקרא לו אהל מועד}} - וכי לא הוה בקדמיתא אהל מועד?! אלא בקדמיתא 'אהל' סתם, השתא 'אהל מועד'. מאי {{צ|מועד}}? רבי אלעזר אמר לטב, רבי אבא אמר לביש. רבי אלעזר אמר לטב - מה 'מועד' דאיהו יום חדוה דסיהרא דאיתוספא ביה קדושה לא שלטא בה פגימותא -- אוף הכא קרי ליה בשמא דא לאחזאה דהא אתרחיק מבינייהו ולא אתפגים. ועל דא {{צ|וקרא לו אהל מועד}} כתיב. 

ורבי אבא אמר לביש. דהא בקדמיתא הוה 'אהל' סתם, כמה דאת אמר {{צ|אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח}} {{מקור|ישעיה לג כ}}. והשתא 'אהל מועד'. בקדמיתא - למיהב חיין ארוכין לעלמין, דלא ישלוט בהו מותא. מכאן ולהלאה {{צ|אהל מועד}} - כמה דאת אמר {{צ|ובית מועד לכל חי}} {{מקור|איוב ל כג}}. השתא אתייהיב ביה זמנא, וחיין קצובין לעלמא. בקדמיתא לא אתפגים, והשתא אתפגים. בקדמיתא - חברותא וזווגא לסיהרא בשמשא דלא יעדון. השתא {{צ|אהל מועד}} - זווגא דלהון מזמן לזמן. ובגין כך {{צ|וקרא לו אהל מועד}} מה דלא הוה קודם. 


רבי שמעון הוה יתיב ליליא חדא ולעי באורייתא, והוו יתבי קמיה רבי יהודה ורבי יצחק ורבי יוסי. {{ש}}
אמר רבי יהודה, הא כתיב {{צ|ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חרב}}, וקאמרינן דגרמו מותא עלייהו מההוא זמנא ולעילא, ושליט בהו ההוא חויא בישא דאעדי ליה מנייהו בקדמיתא. ישראל תינח! יהושע דלא חטא - אתעדי מניה ההוא זיינא עלאה דקביל עמהון בטורא דסיני או לא? אי תימא דלא אתעדי מניה - אי הכי אמאי מית כשאר כל בני נשא? ואי תימא דאתעדי מניה - אמאי והא לא חטא - דהא איהו עם משה הוה בשעתא דחבו ישראל? ואי תימא דלא קביל ההוא עטרא בטורא דסיני כמה דקבילו ישראל, אמאי? 

פתח רבי שמעון ואמר: {{צ|כי צדיק יהו&quot;ה צדקות אהב, ישר יחזו פנימו}} {{מקור|תהלים יא ז}}. האי קרא אמרו ביה חברייא מה דאמרו. אבל {{צ|כי צדיק יהו&quot;ה}} - צדיק הוא ושמיה צדיק, ובגין כך {{צ|צדקות אהב}}. {{צ|ישר}} - ואיהו ישר כמה דאת אמר {{צ|צדיק וישר}} {{מקור|דברים לב ד}}, ועל דא {{צ|יחזו פנימו}} כל בני עלמא, ויתקנון ארחייהו למהך בארח מישר כדקא יאות. 

ותא חזי כד דאין קודשא בריך הוא עלמא - לא דן ליה אלא לפום רובן דבני נשא. ותא חזי כד חב אדם באילנא דאכל מניה - גרם לההוא אילנא דשרי ביה מותא לכל עלמא, וגרם פגימו לאפרשא אתתא מבעלה, וקאים חובה דפגימו דא בסיהרא. עד דקיימו ישראל בטורא דסיני. כיון דקיימו ישראל בטורא &lt;קטע סוף=דף קצד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קצד ב/&gt;דסיני - אתעבר ההוא פגימו דסיהרא, וקיימא לאנהרא תדיר. כיון דחבו ישראל בעגלא - תבת סיהרא כמלקדמין לאתפגמא, ושלטא חויא בישא, ואחיד בה ומשיך לה לגביה ואתפגימת. 

וכד ידע משה דחבו ישראל ואתעברו מנייהו אינון זיינין קדישין - ידע ודאי דהא חויא אחיד בה בסיהרא לאמשכא לה לגביה ואתפגימת. כדין אפיק ליה לבר. וכיון דקיימא לאתפגמא, אף על גב דיהושע קאים בעטרא דזיינין דילה, כיון דפגימו שריא בה ואתהדרת כמה דאתפגימת בחובא דאדם - לא יכיל בר נש לאתקיימא בר משה דהוה שליט בה, ומותיה הוה בסטר אחרא. ועל דא לא הוה רשו לקיימא ליהושע תדיר, ולא לאחרא. ועל דא {{צ|אהל מועד}} קרי ליה, דהא שריא ביה זמן קציב לכל עלמא. 

ועל דא רזא דמלה. אית ימינא לעילא ואית ימינא לתתא. אית שמאלא לעילא, ואית שמאלא לתתא. אית ימינא לעילא בקדושה עלאה, ואית ימינא לתתא דאיהו בסטרא אחרא. אית שמאלא לעילא בקדושה עלאה לאתערא רחימותא - לאתקשרא סיהרא באתר קדישא לעילא לאתנהרא. ואית שמאלא לתתא - דאפריש רחימותא דלעילא, ואפריש לה מלאנהרא בשמשא ולאתקרבא בהדיה. ודא הוא סטרא דחויא בישא, דכד שמאלא דא דלתתא אתערא, כדין משיך לה לסיהרא ואפריש לה מלעילא, ואתחשכת נהורהא, ואתדבקת בחויא. וכדין שאיבת מותא לתתא לכלא; דאתדבקת בחויא ואתרחקת מאילנא דחיי. ועל דא גרים מותא לכל עלמא. 

ודא הוא כד אסתאב מקדשא. עד זמנא קציב דאתתקנת סיהרא ותבת לאנהרא. ודא הוא {{צ|אהל מועד}}. ועל דא יהושע לא מית אלא בעיטא דנחש דא, דקריב ופגים משכנא כקדמיתא. ודא הוא רזא דכתיב {{צ|יהושע בן נון נער}} {{מקור|שמות לג יא}}. דאף על גב דאיהו נער לתתא לקבלא נהורא - {{צ|לא ימיש מתוך האהל}} - כמה דאתפגים דא, הכי נמי אתפגים דא. אף על גב דזינא קדישא הוה ליה - כיון דאתפגים סיהרא - הכי הוא ודאי לא אשתזיב בלחודוי מניה, מההוא גוונא ממש, והא אתמר. 

זכאין אינון צדיקיא דידעין רזין דאורייתא ומתדבקין בה באורייתא ומקיימין קרא דכתיב {{צ|והגית בו יומם ולילה וגו'}} {{מקור|יהושע א ח}}! ובגינה יזכון לחיי עלמא דאתי דכתיב {{צ|כי הוא חייך ואורך ימיך וגו'}}  {{מקור|דברים ל כ}}.

;ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

==רעיא מהימנא - כי תשא==
&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קפז ב/&gt;פקודא ליתן מחצית השקל בשקל הקדש. רעיא מהימנא! מאן {{צ|מחצית השקל}}? איהו כגון {{צ|חצי ההין}}. ודא '''ו'''' - ממוצע בין שני ההי&quot;ן. אבנא למשקל בה - דא '''י'''. 

{{צ|עשרים גרה השקל}} - דא '''יו&quot;ד'''. {{ש}}
{{צ|העשיר לא ירבה}} - דא עמודא דאמצעיתא, לא ירבה על '''י''''. והכי אתמר בספר יצירה {{צ|עשר ספירות בלימה, עשר ולא אחד עשר}}.{{ש}} 
{{צ|והדל לא ימעיט}} - דא צדיק, לא ימעיט מעשר, כמה דאת אמר {{צ|עשר ולא תשע}}. {{ש}}
{{צ|ממחצית השקל}} דאיהו '''י''''. 


אמר ליה רעיא מהימנא: מלאך אנת בשמים! רחים אנת ממארך! לית תווהא בכל אינון מלין יקירין דיפקון מפומך. דהא מאן דאיהו מלכא או ברא דמלכא - לית תווהא דיפקון מרגלאין בפתוריה, מליין סגולות, מליין נהורין. לבר נש אחרא איהו תווהא. {{ש}}
אמר ליה: בריך אנת רעיא מהימנא! מתמן ואילך אימא אנת, דעלאין ותתאין נחתו למשמע מינך. {{ש}}
אמר ליה: אשלים מלולך!  {{ש}}
אמר ליה: לא אית כען למימר יתיר. אימא אנת עד זמנא אחרא. 


פתח רעיא מהימנא, פקודא בתר דא לקדש את החדש. בגין דסיהרא קדישא איהי כלה, דמתקדשת&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קפז ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קפח א/&gt;על פי בית דין דאיהו גבורה, בגין דתמן ליואי, דאתמר בהו 'וקדשת את הלוים'{{הערה|אין זה פסוק, וצע&quot;ע}}. 

ולבתר דאתחזיא סיהרא דיאותו לאורה - מברך עליה {{צ|ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר במאמרו ברא שחקים, וברוח פיו כל צבאם}}. ובמי מתקדשת ומתברכת? בתפארת, בגין דאיהי {{צ|עטרת תפארת לעמוסי בטן}}. 

'''עד כאן הרעיא מהימנא'''.&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קפח א/&gt;

==פרשת ויקהל==

{{צ|ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו'}}. {{ש}}
רבי חייא פתח, {{צ|ויאמר שאול אל הקני, לכו סורו רדו וגו'}} {{ממ|ש&quot;א|טו|ו}}. תא חזי מה כתיב בעמלק? {{צ|פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל וגו'}} (שם ב), וקודשא בריך הוא בכלהו קרבין דעבדו שאר עממין לגבייהו דישראל, מאי טעמא לא אקשי קמיה כהאי קרבא דעבד עמלק לגבייהו? אלא ודאי קרבא דעמלק הוה בכל סטרין לעילא ותתא, דהא בההוא זמנא אתתקף חויא בישא לעילא ואתתקף לתתא. מה חויא בישא כמין על פרשת ארחין - אוף הכא נמי עמלק חויא בישא הוה לגבייהו דישראל, דכמין לון &lt;קטע סוף=דף קצד ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ב|קצה|א}}&lt;קטע התחלה=דף קצה א/&gt;על פרשת ארחין, דכתיב {{צ|אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים}} {{מקור|שמואל א טו ב}}. כמין הוה לעילא לסאבא מקדשא, וכמין הוה לתתא לסאבא לישראל. מנלן? דכתיב {{צ|אשר קרך בדרך}} {{מקור|דברים כה יז}}. כתיב הכא {{צ|אשר קרך}} וכתיב התם {{צ|כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה}} {{ממ|דברים|כג|יא}}. 

ועל דא בבלעם כתיב {{צ|ויקר אלהי&quot;ם אל בלעם}} {{מקור|במדבר כג ד}}. {{צ|ויקר}} - לישנא דמסאבא נקט. ואי תימא הא כתיב {{צ|אלהי&quot;ם}}? אלא קודשא בריך הוא אזמין ליה ההוא אתר דמסאבא לאסתאבא ביה, בההוא דרגא דאיהו אתדבק לאסתאבא ביה. מה עבד בלעם? איהו חשיב באינון קרבנין לסלקא לעילא. מיד זמין ליה קודשא בריך הוא ההוא אתר - אמר ליה הא מסאבו לגבך כמה דאתחזי לך! ועל דא {{צ|ויקר אלהי&quot;ם אל בלעם}}. 

כגוונא דא {{צ|אשר קרך בדרך וגו'}} - אזמין לגבך ההוא חויא בישא לעילא לסאבא לך בכל סטרין. ואלמלא דאתתקף משה לעילא ויהושע לתתא - לא יכילו ישראל ליה. ובגין כך נטיר קודשא בריך הוא ההוא דבבו לדרי דרין. מאי טעמא? בגין דחשיב לאעקרא את קיימא מאתריה. ובגין כך {{צ|פקדתי}} בפקידה, דהא תמן אתרמיז רזא דאת קיימא קדישא. 

תא חזי מה כתיב {{צ|ויאמר שאול אל הקני}} {{ממ|ש&quot;א|טו|ו}} - מאן {{צ|קני}}? דא יתרו. וכי מאן יהיב בני יתרו הכא למהוי דיוריהון בעמלק - והא ביריחו הוו שריין?! אלא הא כתיב {{צ|ובני קני חתן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה וגו'}} {{מקור|שופטים א טז}}. וכד עלו מתמן שרו בתחומא דעמלק, עד ההוא זמנא דאתא שאול מלכא דכתיב {{צ|ויסר קני מתוך עמלק}}, בגין דהא בזמנא דחייביא אשתכחו (נ&quot;א אתענשו), אינון חסידי וזכאי דמשתכחין בינייהו מתפסן בחוביהון והא אוקמוה. 

כגוונא דא, אלמלא ההוא ערבוביא דאתחברו בהו בישראל - לא אתענשו ישראל על עובדא דעגלא. ותא חזי מה כתיב בקדמיתא? {{צ|מאת כל איש אשר ידבנו לבו}} {{מקור|שמות כה ב}} - לאכללא כלא. בגין דבעא קודשא בריך הוא למעבד עובדא דמשכנא מכל סטרין; במוחא וקליפא. ובגין דהוו אינון ערב רב בגווייהו אתמר {{צ|מאת כל איש אשר ידבנו לבו}} - לאכללא לון בינייהו דישראל דאינון מוחא. וכלהו אתפקדו. 

לבתר סטא זינא לזיניה, ואתו אינון ערב רב ועבדו ית עגלא, וסטו אבתרייהו אינון דמיתו, וגרמו לון לישראל מותא וקטולא. אמר קודשא בריך הוא, מכאן ולהלאה עובדא דמשכנא לא יהא אלא מסטרא דישראל בלחודייהו! מיד {{צ|ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו'}}, וכתיב בתריה {{צ|קחו מאתכם תרומה ליהו&quot;ה}}; {{צ|מאתכם}} ודאי, ולא כקדמיתא דכתיב {{צ|מאת כל איש אשר ידבנו לבו}}.  {{צ|ויקהל משה וגו'}} - מאן אתר כניש לון? אלא בגין דהוו אינון ערב רב בינייהו - אצטריך משה לאכנשא לון וליחדא לון מבינייהו.


{{צ|ויקהל משה}} - רבי אבא פתח {{צ|הקהל את העם האנשים והנשים והטף}} {{מקור|דברים לא יב}}. מה להלן כללא דכלהו ישראל - אוף הכא כללא דכלהו ישראל, ומאן אינון שתין רבוא. 

רבי אלעזר פתח קרא בישראל  כד נחית משה מן טורא דסיני דכתיב {{צ|וישמע יהושע את קול העם ברעה ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה}} {{מקור|שמות לב יז}}. {{צ|וישמע יהושע}} - וכי יהושע שמע ומשה לא שמע?! אלא ודאי עד השתא יהושע לא הוה ידע ומשה הוה ידע, אי הכי מהו {{צ|ברעה}}? אלא {{צ|ברע'''ה'''}} - ב'''ה'''' כתיב; דההוא קלא בסטרא אחרא הוה. ויהושע דהוה אנפוי דסיהרא, אסתכל בההוא קלא דהוה דסטרא דרעה - מיד {{צ|ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה}}. בההיא שעתא אתברו תרין לוחי אבנא דהוו בקדמיתא, והא אוקימנא, דאינון אתייקרו על ידוי &lt;קטע סוף=דף קצה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קצה ב/&gt;ונפלו ואתברו. מאי טעמא? בגין דפרחו אתוון מגו לוחי אבנין. 


תא חזי בארבע תקופין דשתא קלא אתער בארבע סטרין דעלמא. בההוא קלא אתערותא דסטרא אחרא אתער ביה, וההוא אתערותא דסטרא אחרא עאל בין קלא לקלא, ואתחשך נהורא בקלא דלתתא. ובגין דלא מטא נהורא דקלא דלעילא לקלא דלתתא - כדין אקדים ההוא אתערותא ועאל בין דא לדא. נחש דמפתי לאתתא ונטיל נהורא. וההוא קלא הוא {{צ|קול מלחמה קול רעה}}, ודא איהו {{צ|ברעה}}. ועל דא שמע יהושע ולא משה, בגין דנטל ההוא רעה נהורא דסיהרא דהוה אחיד בה יהושע. ומשה דהוה אחיד בשמשא לא שמע. וישראל כלהו אתחשך נהורא דילהון בגין ההוא רעה דאתדבקת בהו. כיון דמחל קודשא בריך הוא חוביהון - כדין {{צ|ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים וגו'}}, דהא ההוא ערב רב אתעבר מנייהו. 


רבי אלעזר ורבי יוסי הוו יתבי ליליא חד וקא מתעסקי באורייתא עד לא אתפליג ליליא. {{ש}}
אדהכי קרא גברא - בריכו ברכתא.  {{ש}}
אמר ליה רבי אלעזר, השתא הוא זמנא דקודשא בריך הוא עאל בגנתא דעדן לאשתעשעא עם צדיקייא!  {{ש}}
אמר ליה רבי יוסי, אמאי משתעשע קודשא בריך הוא?  {{ש}}
בכה רבי אלעזר ואמר: תא חזי, עד השתא קודשא בריך הוא אזדעזע {{קיצור|תלת מאה ותשעין|390}} רקיעין, ובטש בהו, ובכה על חרבן בי מקדשא, ואוריד תרין דמעין לגו ימא רבא, ואדכר לבנוהי מגו בכיה. 

בגין דלתלת סטרין אתפלג ליליא, בתריסר שעתי דהוו רשימין ביה. ואי אתוספן שעתי בליליא - אינון שעתי דמתוספאן דיממא אינון, ולא אתחשיבו מליליא בר תריסר דאינון דילה. ואינון תריסר אתפלגו לתלת סטרין, '''ותלת משריין''' דמלאכין קדישין אתמנון באינון תלת סטרין.


'''משרייא קדמאה''' - אתמנא בארבע שעתי קמייתא דשירותא דליליא לשבחא למאריהון. ומה קאמרי? {{צ|ליהו&quot;ה הארץ ומלאה וגו', כי הוא על ימים יסדה וגו', מי יעלה בהר יהו&quot;ה וגו', נקי כפים ובר לבב וגו'}} {{מקור|תהלים כד א}}. מאי טעמא דא? בגין דכד ליליא פרישׂ גדפוי על עלמא, כדין כל בני עלמא טעמין טעמא דמותא, ונפקי נשמתייהו לסלקא לעילא. ואינון מלאכין קיימין וקא אמרי {{צ|מי יעלה בהר יהו&quot;ה}}. {{צ|הר יהו&quot;ה}} - דא הר הבית, {{צ|מקום קדשו}} - דא עזרת ישראל. 

כגוונא דלעילא הכי נמי לתתא. בגין דבכל רקיעא ורקיעא כמה ממנן וכמה סרכין קיימין תמן. וכד נשמתין נפקין בעאן לסלקא לעילא. ואי לא זכיין - אינון דחיין לון לבר. ואזלין ושאטין בעלמא, ונטלין לון כמה חבילי טהירין, ואודעין לון מלין כדיבן. ולזמנין מלין דקשוט ממה דאתי לזמן קריב, כמה דאוקמוה. 

ואינון נשמתין דצדיקייא - אזלין ושאטן לעילא, ופתחין לון פתחין, וסלקין לון לגו ההוא אתר דאקרי {{צ|הר יהו&quot;ה}}, כגוונא דרזא דהר הבית לתתא. ומתמן עאלין לגו ההוא אתר דאקרי {{צ|מקום קדשו}} דתמן אתחזיין כל נשמתין לקמי מאריהון. כגוונא דא ההוא אתר דאתחזון ישראל קמי קודשא בריך הוא - אתר דאקרי {{צ|עזרת ישראל}}. בשעתא דנשמתין קיימין תמן - כדין חדוה דמאריהון לאתתקנא בהו אתר דאקרי {{צ|קדש הקדשים}}, ותמן רשימין כל עובדיהון וזכוון דלהון.


'''משרייא תניינא''' - אתמנא בארבע שעתי אחרנין. ולא אמרי שירתא בר תרי שעתי; עד דאתפלג ליליא ועאל קודשא בריך הוא בגנתא דעדן. ואלין אינון {{צ|אבלי ציון}}, ואינון דבכו על חרבן בי מקדשא. ובשירותא דארבע שעתי אמצעין פתחי ואמרי {{צ|על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו וגו'}} {{מקור|תהלים קלז א}}. ואלין אינון דבכו על נהרות בבל עמהון דישראל, &lt;קטע סוף=דף קצה ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצו|א}}&lt;קטע התחלה=דף קצו א/&gt;ממשמע דכתיב {{צ|גם בכינו}}. ומנלן דבכו תמן? דכתיב {{צ|הן אראלם צעקו חוצה}} {{מקור|ישעיה לג ז}} - מהו {{צ|חוצה}}? דא בבל, בגין דכלהו אוזפוה לשכינה עד בבל, ותמן בכו עמהון דישראל. ועל דא פתחי בהאי ומסיימי {{צ|זכור יהו&quot;ה לבני אדום וגו'}} {{ממ|תהלים|קלז|ז}}. 

כדין אתער קודשא בריך הוא בדרגוי, ובטש ברקיעין כדאמרן, ואזדעזעו תריסר אלפי עלמין, וגעי ובכי. דכתיב {{צ|יהו&quot;ה ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נוהו}} {{ממ|ירמיהו|כה|ל}}. ואדכר לון לישראל, ואחית תרין דמעין לגו ימא רבא. וכדין אתער שלהוביתא חד דבסטר צפון, ובטש רוחא חד דבסטר צפון בההוא שלהוביתא, ואזלא ושאטא בעלמא. וההיא שעתא אתפלג ליליא, ושלהוביתא אזלא ובטש בגדפוי דתרנגולא וקארי, כדין קודשא בריך הוא עאל בגנתא דעדן. וקודשא בריך הוא לית ליה נייחא עד דעאל לגנתא דעדן לאשתעשעא בנשמתהון דצדיקייא. 

וסימן - {{צ|כי נמכרנו אני ועמי וגו', ויאמר המלך מי הוא זה וגו', והמלך קם בחמתו ממשתה היין, אל גנת הביתן וגו'}} {{מקור|אסתר ז ד}}. בשעתא דקודשא בריך הוא עאל בגנתא דעדן - כדין כל אינון אילנין דגנתא וכל אינון נשמתין דצדיקייא פתחי ואמרי {{צ|שאו שערים ראשיכם וגו', מי זה מלך הכבוד וגו', שאו שערים ראשיכם גו'}} {{מקור|תהלים כד ז}}. 


ובשעתא דנשמתהון דצדיקייא די בארעא אהדרו לגופייהו - כדין אתקיפו בהו כל אינון מלאכין ואמרי {{צ|הנה ברכו את יהו&quot;ה כל עבדי יהו&quot;ה}} {{ממ|תהלים|קלד|א}}.ואוליפנא '''דדא משרייא תליתאה''' קא אמרי דא, בארבע שעתי בתרייתא. וקאמרי שירתא עד דסליק נהורא דצפרא, דכדין משבחין למריהון כל אינון ככביא ומזלי, וכל אינון מלאכין עלאין די שלטניהון ביממא - כלהו משבחן למאריהון ואמרי שירתא. הדא הוא דכתיב {{צ|ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהי&quot;ם}} {{מקור|איוב לח ז}}. 

בשעתא דשמשא נפיק ביממא - ישראל נטלי שירתא לתתא ושמשא לעילא. דכתיב {{צ|ייראוך עם שמש}} {{מקור|תהלים עב ה}}. בשעתא דנטיל שמשא בגלגלוי - פתח קל נעימותא ואמר שירתא. ומאי שירתא קאמר? {{צ|הודו ליהו&quot;ה קראו בשמו וגו' שירו לו זמרו לו וגו'}} {{הפניה לפסוקים|תהלים|קה|א|ב}}. וישראל משבחן לקודשא בריך הוא ביממא עם שמשא - הדא הוא דכתיב {{צ|ייראוך עם שמש}}. ואף על גב דהא אוקימנא להאי קרא. 


אמר רבי אלעזר, אלמלא דבני עלמא אטימין לבא וסתימין עיינין, לא יכלין למיקם מקל נעימותא דגלגלא דשמשא כד נטיל ומשבח קמי קודשא בריך הוא! 

אדהכי דאתעסקו באורייתא נהר יממא. קמו ואתו לקמיה דרבי שמעון. כיון דחמא לון, אמר רבי שמעון: אלעזר ברי! אנת וחברייא אסתימו גרמייכו אלין תלת יומין דלא תפקון לבר. בגין דמלאך המות אשתכח במתא, ואית ליה רשו לחבלא. וכיון דאתייהיב ליה רשו לחבלא - יכיל לחבלא לכל מאן דאתחזי קמיה. ותו, דבר נש דאתחזי קמיה - סליק ואסטי עליה ואדכר חובוי, ובעי דינא מקמי קודשא בריך הוא. ולא אתעדי מתמן עד דאתדן ההוא בר נש, ואתייהיב ליה רשו וקטיל ליה. 

אמר רבי שמעון: האלהי&quot;ם! רובא דעלמא לא מיתו עד לא מטא זמנייהו בר דלא ידעי לאסתמרא גרמייהו. דהא בשעתא דמיתא אפקי ליה מביתיה לבי קברי - מלאך המות אשתכח ביני נשי. אמאי ביני נשי? דהכי הוא אורחוי מיומא דפתי לחוה, ובגינה גרים מותא לכל עלמא. ועל דא כד קטיל בר נש וגוברי אשתכחו עם מיתא - עאל ביני נשי בארחא. ואית ליה רשו למקטל בני נשא. ואסתכל באנפייהו בארחא דאתחזיאו קמיה, משעתא דמפקי ליה מביתיה לבי קברי עד דאהדרו לביתייהו. ובגיניהון גרים מותא לכמה גוברין בעלמא עד לא מטא זמנייהו. ועל דא כתיב {{צ|ויש נספה בלא משפט}} {{מקור|משלי יג כג}} - בגין דסליק ואסטין ואדכר חובוי דבר נש קמיה קודשא בריך הוא, ואתדן על אינון חובין, ואסתלק עד לא מטא זמניה. 

מאי תקנתיה? בשעתא דנטלי מיתא לבי קברי - יהדר בר נש &lt;קטע סוף=דף קצו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קצו ב/&gt;אנפוי, וישבוק לנשי בתר כתפוי. ואי אינון מקדמי - יהך לאחורא,; בגין דלא יתחזי עמהון אנפין באנפין. ולבתר דמהדרי מבי קברי - לא יהדר בההוא ארחא דנשי קיימן, ולא יסתכל בהו כלל, אלא יסטי בארחא אחרא! ובגין דבני נשא לא ידעי ולא מסתכלן דא - רובא דעלמא אתדנו בדינא ואסתלקו עד לא מטא זמנייהו. 


אמר רבי אלעזר, אי הכי טב ליה לבר נש דלא יוזיף למיתא?! {{ש}}
אמר ליה: לא! דהא בר נש דאסתמר כהאי גוונא - אתחזי לארכא דיומין, וכל שכן לעלמא דאתי.  
תא חזי לאו למגנא אתקינו קדמאי שופר, לאמשכא מיתא מן ביתא לבי קברי. אי תימא דעל מיתא ויקרא דיליה לחוד איהו - לא! אלא בגין לאגנא על חייא, דלא ישלוט עלייהו מלאך המות לאסטאה לעילא, ויסתמרון מניה. 


פתח ואמר: {{צ|וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם וגו'}} {{מקור|במדבר י ט}}. ודייקנא {{צ|על הצר}} - דא מלאך המות. {{צ|הצורר אתכם}} - תדיר, וקטיל לבני נשא ובעי לקטלא אחרנין. מאי תקנתיה? {{צ|והרעותם}}. 
* אם בראש השנה דהוא יומא דדינא לעילא, האי מלאך המות נחית לתתא, בגין לאשגחא בעובדין דבני נשא ולסלקא לעילא לאסטאה לון. וישראל דידעי דהא מלאך המות נחית לתתא וסליק לעילא בגין למהוי קטיגוריא עלייהו - מקדמי בשופר ליבבא עליה דלא יכיל לון, ולאגנא עלייהו. 
* וכל שכן בשעתא דעביד דינא וקטיל בני נשא ואשתכח לתתא. 
* וכל שכן בשעתא דאזלי לבי קברי ואהדרו מבי קברי. דהא בשעתא דנשי נטלי רגלייהו עם מיתא - איהו נחית ואשתכח קמייהו דכתיב {{צ|רגליה יורדות מות}} {{מקור|משלי ה ה}}. {{צ|יורדות}} למאן? לההוא אתר דאקרי {{צ|מות}}. ועל דא - חוה גרמת מותא לכל עלמא, רחמנא לשזבינן. 


תא חזי, כתיב {{צ|כן דרך אשה מנאפת וגו'}} {{ממ|משלי|ל|ב}}, והא אוקימנא. אבל {{צ|כן דרך אשה מנאפת}} - דא הוא מלאך המות. והכי הוא והכי אקרי. {{צ|אכלה ומחתה פיה}} - אוקידת עלמא בשלהובי, וקטלת בני נשא עד לא מטא זמנייהו. {{צ|ואמרה לא פעלתי און}} - דהא דינא בעא עלייהו ואשתכחו בחובין, ובדינא קשוט מיתו. 

בשעתא דעבדו ישראל ית עגלא ומיתו כל אינון אוכלוסין, הוה מלאך המות אשתכח ביני נשי בגו משרייתא דישראל. כיון דאסתכל משה דהא מלאך המות אשתכח ביני נשי ומשרייתא דישראל בינייהו - מיד כניש לכל גוברין לחודייהו. הדא הוא דכתיב {{צ|ויקהל משה את כל עדת בני ישראל}} - אלין גוברין, דכניש לון ואפריש לון לחודייהו. ומלאך המות לא הוה מתפרש מגו נשין עד דאתוקם משכנא, דכתיב {{צ|ויקם משה את המשכן}}. 

ואפילו בשעתא דנשין הוו מייתין נדבה למשכנא - לא הוה מתעדי מבינייהו. עד דחמא משה ויהב לגוברין עיטא דלא ייתון בחבורא חדא עמהון, ולא יתחזון אנפין באנפין אלא לבתר כתפייהו. הדא הוא דכתיב {{צ|ויבאו האנשים על הנשים}}. &quot;ויביאו&quot; לא כתיב אלא {{צ|ויבאו}} - בארחא חדא לא הוו אזלין אלא לבתר כתפייהו, בגין דמלאך המות לא אתפרש מבינייהו עד דאתוקם משכנא. 

תא חזי, לא אשתכח ביני נשי בפחות משבע נשים ולא פחות מעשר. ובארחא באתגליא - בשבע אשתכח ובעי דינא, בעשר אסטי לקטלא. ובגין דאשתכח בינייהו בארחא באתגליא כתיב {{צ|ויבאו האנשים על הנשים}}. 

ואסתמרו כל ההוא יומא כלהו חברייא ואשתדלו באורייתא.


פתח רבי שמעון ואמר: {{צ|ויאמר יהו&quot;ה אל נח בא אתה וכל ביתך אל התבה}} {{מקור|בראשית ז א}}. האי קרא אוקימנא, אבל תא חזי, וכי לא יכיל קודשא בריך הוא לנטרא ליה לנח באתר חד בעלמא? דיהא &lt;קטע סוף=דף קצו ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצז|א}}&lt;קטע התחלה=דף קצז א/&gt;מבול בכל עלמא ולא יהא בההוא אתר, כמה דכתיב בגדעון {{מקור|שופטים ו א}} {{צ|ויהי חורב אל הגזה לבדה}}?! או לנטרא ליה בארעא דישראל דכתיב בה  {{צ|לא גשמה ביום זעם}} {{מקור|יחזקאל כב כד}} - דלא נחתו עלה מי טופנא. 

אלא כיון דמחבלא נחת לעלמא - מאן דלא סגיר גרמיה ואשתכח קמיה באתגלייא - אתחייב בנפשיה; דאיהו קטיל גרמיה. מנא לן? מלוט, דכתיב  {{צ|המלט על נפשך אל תביט אחריך}} {{מקור|בראשית יט י}}. מאי טעמא {{צ|אל תביט אחריך}}? בגין דמחבלא אזיל בתר כתפוי, ואי אהדר רישיה ואסתכל ביה אנפין באנפין - יכיל לנזקא ליה. ועל דא כתיב {{צ|ויסגור יהו&quot;ה בעדו}} {{ממ|בראשית|ז|טז}}, דלא יתחזי קמי מחבלא, ולא ישלוט עליה מלאך המות. 

ועד דהוו טמירין - מיתו תליסר גוברין במתא. אמר רבי שמעון: בריך רחמנא דלא אסתכל בדיוקנייכו מלאך המות!


{{צ|ויקהל משה וגו'}} - אהדר לון כמלקדמין עובדא דמשכנא. אמר רבי חייא, כלא כמה דאתמר, ועובדא דמשכנא לא אתעביד אלא מישראל בלחודייהו, ולא מאינון ערב רב. בגין דאינון ערב רב אמשיכו ליה למלאך המות לנחתא לעלמא, כיון דאסתכל משה ביה, אשדי לאינון ערב רב לבר, וכניש לון לישראל בלחודייהו. הדא הוא דכתיב {{צ|ויקהל משה וגו'}}. 

רבי שמעון פתח: {{צ|מי עלה שמים וירד, מי אסף רוח בחפניו, מי צרר מים בשמלה, מי הקים כל אפסי ארץ, מה שמו ומה שם בנו כי תדע}} {{מקור|משלי ל ד}}. האי קרא הא אוקימנא, וכמה סמכין אית ביה, וכלא בקודשא בריך הוא אתמר דאיהו כלא. ואתמר {{צ|מה שמו ומה שם בנו כי תדע}} - דא קודשא בריך הוא. {{צ|מה שמו}} - יהו&quot;ה. {{צ|ומה שם בנו}} - ישראל, דכתיב {{צ|בני בכרי ישראל}} {{מקור|שמות ד כב}}, והא אוקימנא. 

{{צ|מי עלה שמים}} - הא אוקמוה דא משה דכתיב {{צ|ואל משה אמר עלה אל יהו&quot;ה}} (שם כד יב). {{ש}}
דבר אחר: {{צ|מי עלה שמים}} - דא אליהו דכתיב ביה {{צ|ויעל אליהו בסערה השמים}} {{מקור|מלכים ב ב יא}}. וכי היך יכיל אליהו לסלקא לשמים? והא כלהו שמים לא יכלין למסבל אפילו גרעינא כחרדל מגופא דהאי עלמא - ואת אמרת {{צ|ויעל אליהו בסערה השמים}}?! אלא כמה דאת אמר  {{צ|וירד יהו&quot;ה על הר סיני}} {{מקור|שמות יט ב}} וכתיב {{צ|ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר}} {{ממ|שמות|כד|יח}} - וכי קודשא בריך הוא דהוה בטורא דסיני וכתיב {{צ|ומראה כבוד יהו&quot;ה כאש אוכלת בראש ההר}} (שם יז) - איך יכיל משה לסלקא גביה? אלא במשה כתיב {{צ|ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר}} - דעאל גו עננא כמאן דאתלבש בלבושא. הכי נמי אתלבש בעננא ועאל בגויה. ובעננא אתקריב לגבי אשא ויכיל למקרב. אוף הכי אליהו דכתיב {{צ|ויעל אליהו בסערה השמים}} - דעאל בההיא סערה ואתלבש ביה בההיא סערה, וסליק לעילא. 

ורזא אשכחנא בספרא דאדם קדמאה דאמר באינון תולדות דעלמא רוחא חדא יהא דיחות לעלמא בארעא ויתלבש בגופא ואליהו שמיה. ובההוא גופא יסתלק ואשתליל מגופיה וישתאר בסערה, וגופא דנהורא אחרא יזדמן ליה למהוי גו מלאכי. וכד יחות - יתלבש בההוא גופא דישתאר בההוא עלמא. ובההוא גופא יתחזי לתתא, ובגופא אחרא יתחזי לעילא. ודא איהו רזא ד{{צ|מי עלה שמים וירד}} - לא הוה בר נש דסליק לשמיא רוחא דיליה ונחית לבתר לתתא בר אליהו, דאיהו סליק לעילא ונחית לתתא. 


דבר אחר: {{צ|מי עלה שמים}} - דא אליהו. {{צ|וירד}} - דא יונה דנחת ליה נונא גו תהומי לעמקי ימא. יונה מחילא דאליהו קא אתא; אליהו סליק, יונה נחית. דא שאיל נפשיה למימת, ודא שאיל נפשיה למימת. ובגין כך אקרי {{צ|בן אמתי}} וכתיב {{צ|ודבר יהו&quot;ה בפיך אמת}} {{מקור|מלכים א יז כ}}. 

{{צ|מי צרר מים}} - דא אליהו דצריר צרורא דמיא בעלמא, ולא נחתו טלא ומטרא דשמיא. {{צ|בשמלה}} - דא אליהו, דהוה מחי &lt;קטע סוף=דף קצז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קצז ב/&gt;באדרתיה למעבד נסין. {{צ|מי אסף רוח בחפניו}} - דא אליהו, דאהדר רוחא דבר נש לגו מעוי. {{צ|מי הקים כל אפסי ארץ}} - דא אליהו דלבתר דצרר מים ואומי על  שמיא - לבתר אהדר בצלותיה ואוקים כל עלמא ונחית מטרא ואתיהיב מזונא לכלא. {{צ|מה שמו}} - דא אליהו. {{צ|ומה שם בנו}} - דא אליהו. {{צ|מה שמו}} - כד סליק לעילא, אליהו. {{צ|ומה שם בנו}} - כד נחית לתתא ואתעביד שליחא למעבד נסין, אליהו שמיה. 


דבר אחר: {{צ|מי עלה שמים}} - דא קודשא בריך הוא כמה דאוקימנא. ורזא דמלה '''מ&quot;י''', והא אוקימנא. והכא איהו רזא דרתיכא עלאה - ארבע סטרין דעלמא דאינון יסודי קדמאי דכלא. וכלהו תליין בההוא אתר עלאה דאקרי '''מ&quot;י''' כמה דאתמר. 

תא חזי, כד קיימא שעתא דרעותא קמי קודשא בריך הוא ליחדא רתיכא עלאה  ברתיכא תתאה למהוי כלא חד - כדין קלא נפיק מההוא אתר עלאה קדישא דאקרי 'שמים', וכניש כל אלין קדישין דלתתא, וכל אינון רברבן קדישין ומשריין עלאין, למהוי כלהו זמינין כחדא. הדא הוא דכתיב {{צ|ויקהל משה}} - דא רזא דשמים, {{צ|את כל עדת בני ישראל}} - אלין אינון תריסר משריין עלאין קדישין. 

{{צ|ויאמר אליהם}}, ומאי קאמר? {{צ|זה הדבר וגו' קחו מאתכם תרומה}} - אתתקנו כלכון לסלקא עלייכו ולמיטל עלייכו יקרא דכרסייא קדישא לסלקא לעילא. אפרישו מנייכו אינון יקרין, אינון רברבין עלאין, לסלקא לההיא תרומה, רזא דכרסייא קדישא לאתחברא באבהן. דהא מטרוניתא לא אתחזי למיתי לבעלה אלא באינון בתולתן עולמתהא, דייתון עמה ומדברן לה עד דמטת לבעלה. כמה דאת אמר {{צ|בתולות אחריה רעותיה וגו'}} {{מקור|תהלים מה טו}}. וכל כך למה? למיתי לאתחברא בבעלה.

{{צ|כל נדיב לבו}} - אלין אינון ארבע משריין עלאין, דבכללא דלהון כלילן כל אינון שאר משריין. ואלין אינון דנפקן באבהן עלאין דאקרון 'נדיבים', כמה דאוקמוה, דכתיב {{צ|כרוה נדיבי עם}} {{מקור|במדבר כא יח}} - אלין אבהן. 

{{צ|יביאה}} - &quot;יביאוה&quot; לא כתיב אלא {{צ|יביאה}} - ליחדא כלא כחדא. וכן &quot;יביא&quot; לא כתיב אלא {{צ|יביאה}} - לסלקא לה לגבי בעלה ביקרא כמה דאצטריך. {{צ|את תרומת יהו&quot;ה}} - {{צ|את}} לאסגאה כל אינון משריין עלאין אחרנין, לאתחברא כלא כחדא, ואינון תריסר בכללא חדא. 

{{צ|זהב, וכסף, ונחושת, תכלת, וארגמן, ותולעת שני, ושש, ועזים, וערת אילים מאדמים וערת תחשים, ועצי שטים, ושמן למאר, ובשמים המשחה ולקטרת הסמים}} - אלין אינון תריסר משריין עלאין, דכלילן כלהו כחדא, בכללא דארבע דאקרון 'חיות הקדש' כמה דאתמר. וכלהו אלין סלקין לכרסייא קדישא לאעלא לה לעילא לאתחברא בבעלה, בגין למהוי כלא חד, בגין דישתכח עמה ביקרא עלאה. כדין יתיב מלכא עלאה על כורסייא קדישא ואתחברא אתתא בבעלה למהוי כלא חד, וכדין איהו חדוותא דכלא. 

תא חזי, הכא שארי לממני זהב בקדמיתא וכסף לבתר; בגין דהאי חשבנא מתתא. אבל כד אתי לממני מחושבנא דרתיכא דלעילא - שארי לממני מימינא בקדמיתא ולבתר מן שמאלא. מנלן? דכתיב {{צ|לי הכסף ולי הזהב}} {{מקור|חגי ב ח}} - כסף בקדמיתא ולבתר הזהב. וברתיכא דלתתא שארו משמאלא ולבתר מימינא, דכתיב {{צ|זהב וכסף ונחשת}} - זהב בקדמיתא ולבתר כסף. 

וכל אינון רתיכין אקרון {{צ|נדיב לב}}. {{צ|כל}} - לאכללא כל שאר רתיכין. {{צ|לב}} - מאי {{צ|לב}}? היינו רזא דכתיב {{צ|וטוב לב משתה תמיד}} {{מקור|משלי טו טו}}. ודא איהו לבא דכלא. ודא כרסייא קדישא. ועל דא אקרון &lt;קטע סוף=דף קצז ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצח|א}}&lt;קטע התחלה=דף קצח א/&gt;'לב' - {{צ|כל נדיב לב}}. כמה דאוקימנא, דארבע משריין אלין כללא דכלהו, אקרון ברזא חדא {{צ|נדיב לב}}. 

{{צ|תרומת יהו&quot;ה}} - דא כרסייא קדישא. ובגין דארימו לה לעילא וסלקין לה לעילא אקרי {{צ|תרומת יהו&quot;ה}}. ועל דא כד חמא יחזקאל רזא דחיות דהוו סלקין - לא חמא מהו דסלקין, בגין דאיהי סלקא לגבי מלכא עלאה בגניזו בטמירא ביקרא עלאה.

{{צ|וכל חכם לב בכם}} - אלין אינון שתין מקורין דאשקייא עלמא, ומנהון אתשקי. {{צ|יבאו}} - אמאי {{צ|יבאו}}? אלא דייתון למנקט מעם גנזא דחיין. {{צ|יבאו}} ולבתר {{צ|ויעשו}} מה דקודשא בריך הוא פקיד לון לאהנאה עלמא.


{{צ|קחו מאתכם תרומה ליהו&quot;ה}}. {{ש}}
רבי יהודה פתח, {{צ|הלא פרוס לרעב לחמך וגו'}} {{מקור|ישעיה נח ז}}. תא חזי זכאה חולקיה דבר נש כד מסכנא אערע לגביה, דההוא מסכנא דורונא דקודשא בריך הוא הוי דשדר ליה. מאן דמקבל ליה לההוא דורונא בסבר אנפין - זכאה חולקיה! 

תא חזי, מאן דחייס למסכנא ואתיב ליה נפשיה - קודשא בריך הוא סליק עליה כאילו הוא ברא לנפשיה. ועל דא אברהם דהוה חייס לכל בני עלמא - סליק עליה קודשא בריך הוא כאילו הוא ברא לון, דכתיב {{צ|ואת הנפש אשר עשו בחרן}} {{מקור|בראשית יב ה}}, ואף על גב דהא אוקימנא. 

{{צ|הלא פרוס}} - מאי {{צ|פרוס}}? למפרס ליה מפה בנהמא ומזונא למיכל. דבר אחר: {{צ|הלא פרוס}} - כמה דאת אמר {{צ|פריס פריסת וגו'}} {{מקור|דניאל ה כח}}, דבעי למפרס פריסין דנהמא קמיה בגין דלא לכסיף, ויפרוס קמיה בעינא טבא. 

{{צ|לחמך}}. &quot;לחם&quot; לא כתיב אלא {{צ|לחמך}} - ההוא דילך מממונך. ולא דגזילו ולא דעשק ולא דגנבה, דאי הכי לאו זכותא הוא, אלא ווי ליה דאתי לאדכרא חובוי.  כגוונא דא - {{צ|קחו '''מאתכם''' תרומה}} - לארמא ממה דלכון, ולא מעשק ולא מגזל ולא מגנבה, והא אוקמוה. 


רבי חייא ורבי יצחק ורבי יוסי הוו אזלי בארחא. עד דהוו אזלי פגע בהו רבי אבא. אמר רבי חייא ודאי שכינתא בהדן! {{ש}}
כד מטא לגבייהו, אמר רבי אבא, כתיב {{צ|מן היום אשר הוצאתי את עמי את ישראל ממצרים, לא בחרתי בעיר מכל שבטי ישראל, ואבחר בדוד וגו', לבנות בית להיות שמי שם}} {{מקור|מלכים א ח טז}}. האי קרא לאו רישיה סיפיה, ולאו סיפיה רישיה! דכתיב {{צ|לא בחרתי בעיר...ואבחר בדוד}} - מאי האי עם האי?! &quot;ואבחר בירושלם&quot; מבעי ליה! 

אלא כד קודשא בריך הוא אית רעותא קמיה למבני קרתא - אסתכל בקדמיתא בההוא רישא דנהיג עמא דקרתא, ולבתר בני קרתא ואייתי לעמא ביה. הדא הוא דכתיב {{צ|לא בחרתי בעיר}} עד דאסתכלנא בדוד למהוי רעיא על ישראל. בגין דמתא וכל בני מתא כלהו קיימין ברעיא דנהיג לעמא. אי רעיא איהו טבא - טב ליה, טב למתא, טב לעמא! ואי רעיא איהו בישא - ווי ליה, ווי למתא, ווי לעמא! 

והשתא אסתכל קודשא בריך הוא בעלמא, וסליק ברעותיה למבני ליה, ואוקים ברישא דדרא לרבי שמעון, וחבריה למיקם קמיה! 

מלתא חדתא שמענא! פתח ואמר {{צ|אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על יהו&quot;ה אלהי&quot;ו}} {{מקור|תהלים קמו ה}}. וכי אל יעקב ולא אל אברהם ולא אל יצחק?! אלא {{צ|אל יעקב}} בגין דיעקב לא אתרחיץ באבוהי ולא באמיה כד ערק קמי אחוי ואזל יחידאי בלא ממונא, כמה דאת אמר {{צ|כי במקלי עברתי את הירדן הזה}} {{מקור|בראשית לב יא}}. ואיהו אתרחיץ ביה בקודשא בריך הוא, דכתיב {{צ|אם יהיה אלהי&quot;ם עמדי ושמרני וגו'}} (שם כח כ). וכלא שאיל מקמיה דקודשא בריך הוא ויהב ליה. 

{{צ|שברו על יהו&quot;ה אלהי&quot;ו}}. {{צ|שברו}}, ולא אמר 'תקותו' ולא 'בטחונו', אלא {{צ|שברו}}. אל תקרי {{צ|שׂברו}} אלא {{צ|שׁברו}} - דניחא להו לצדיקייא לתברא גרמייהו, ולאתברא תבירו על תבירו. וכלא {{צ|על יהו&quot;ה אלהי&quot;ו}}, כמה דאת אמר {{צ|כי עליך הורגנו כל היום}} {{מקור|תהלים מד כג}}, &lt;קטע סוף=דף קצח א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קצח ב/&gt; {{צ|כי עליך נשאנו חרפה}} {{מקור|תהלים סט ח}}. 

כגוונא דיעקב דכתיב {{צ|וירא יעקב כי יש שבר במצרים}} {{מקור|בראשית מב א}}, דהא תבירו דגלותא חמא דהוה ליה במצרים, ושוי תוקפיה בקודשא בריך הוא. ובנוי דיעקב סבלו תבירו דגלותא, ולא אשתנו מגו רזא דמהימנותא דאבהתהו, ושמא דקודשא בריך הוא הוה בגלותא רגילא בפומייהו. ועל דא כתיב במשה {{צ|ואמרו ל'''י'''' מ'''ה'''' שמ'''ו'''' מ'''ה''''}} {{מקור|שמות ג יג}} - בגין דהוו ידעי ליה ולא אנשו ליה לעלמין, וסבלו תבירו דגלותא על קודשא בריך הוא. ובגין כך זכי לפורקנין ולנסין ולאתוון סגיאין. 

ואתון קדישין עליונין! דסבלין תבירו דגופא מאתר לאתר על קודשא בריך הוא - על אחת כמה וכמה דזכאין אתון למעבד לכו נסין ופורקנין, ותזכון לחיי עלמא דאתי! 

אזלו כלהו כחדא.

פתח ואמר, {{צ|קחו מאתכם תרומה ליהו&quot;ה כל נדיב לבו יביאה וגו'}}. תא חזי, בשעתא דבר נש שוי רעותיה לגבי פולחנא דמאריה - ההוא רעותא סליק בקדמיתא על לבא, דאיהו קיומא ויסודא דכל גופא. לבתר סליק ההוא רעותא טבא על כל שייפי גופא. ורעותא דכל שייפי גופא ורעותא דלבא מתחבראן כחדא, ואינון משכין עלייהו זיהרא דשכינתא לדיירא עמהון, וההוא בר נש איהו חולקא דקודשא בריך הוא הוי. הדא הוא דכתיב {{צ|קחו מאתכם תרומה}} - מאתכם הוה אמשכותא לקבלא עלייכו ההיא תרומה, למהוי חולקא ליהו&quot;ה. 

ואי תימא דלאו ברשותיה דבר נש קיימא מלה -- תא חזי מה כתיב {{צ|כל נדיב לבו יביאה את תרומת יהו&quot;ה}} - כל נדיב לבו ודאי. מאן דיתרעי לביה - ימשיך לה לשכינתא לגביה. הדא הוא דכתיב {{צ|יביאה}} - אף על גב דאיהי באסתלקותא לעילא - {{צ|יביאה}} מאתר עלאה לאמשכא לדיירא עמיה. 
וכד תיתי לאשראה עמיה - כמה ברכאן וכמה עותרא תיתי עמה! הדא הוא דכתיב {{צ|זהב וכסף ונחשת}}; לא יחסר ליה כל עתרא דעלמא. דא לשאר בני עלמא - אבל אתון קדישין עליונין - {{צ|קחו מאתכם תרומה ליהו&quot;ה}}! 

אמר רבי חייא: מאן דשרי לארמא - הוא ירים!

פתח רבי אבא ואמר, {{צ|ויאמר יהו&quot;ה לדג}} {{מקור|יונה ב יא}} - וכי באן אתר אמר ליה? אלא בשעתא דברא קודשא בריך הוא עלמא, בעובדא דבראשית ביומא חמישאה ברא נוני ימא, כדין פקיד ואמר דיהא זמין חד נונא למבלע ליונה ויהא במעוי תלתא יומין ותלת לילון, ולבתר דירמי ליה לבר. 

ולא דא בלחודוי, אלא כל מה דעבד קודשא בריך הוא בעובדא דבראשית - בכלא אתני עמיה. 
* ביומא קדמאה ברא שמיא - אתני עמהון דיסליק לאליהו השמימה בגו סערה, וכן הוה, דכתיב {{צ|ויעל אליהו בסערה השמים}} {{מקור|מ&quot;ב ב יא}}. 
* בההוא יומא ברא נהורא, ואתני עמיה דיחשיך לשמשא במצרים תלתא יומין, דכתיב {{צ|ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים}} {{מקור|שמות י כב}}. 

* ביומא תניינא ברא רקיעא דיהא מפריש בין מיא למיא, כדכתיב {{צ|ויאמר אלהי&quot;ם יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים}} {{מקור|בראשית א ו}}. ואתני עמהון קודשא בריך הוא דמיא יהון מפרישין לישראל בין טומאה לטהרה, לאתדכאה בהו, וכך הוה. 

* ביומא תליתאה אפיק ארעא מגו מיא, ואכניש למיא, ועבד מההוא כנישו דאתכנשו לאתר חד - ימא. ואתני בימא למעבר לישראל בגויה ביבשתא, ולמטבע למצראי, וכך הוה, דכתיב {{צ|וישב הים לפנות בקר לאיתנו}} {{מקור|שמות יד כז}} - אל תקרי {{צ|לאיתנו}} אלא '''לתנאו'''; למה דאתני עמיה קודשא בריך הוא בעובדא דבראשית. 
* תו אתני בארעא דתפתח ית פומהא במחלקותא דקרח, ותבלע לקרח ולכל כנישתיה, וכך הוה, דכתיב {{צ|ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת קרח}} {{מקור|במדבר טז לב}}. 

* ביומא רביעאה ברא שמשא וסיהרא, דכתיב {{צ|יהי מארת ברקיע השמים}} {{מקור|בראשית א יד}}. ואתני עם שמשא למהוי קאים בפלגו שמיא ביומי דיהושע&lt;קטע סוף=דף קצח ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצט|א}}&lt;קטע התחלה=דף קצט א/&gt;דכתיב {{צ|ויעמוד השמש בחצי השמים}} {{מקור|יהושע י יג}}. אתני בכוכביא למעבד קרבא בסיסרא, דכתיב {{צ|הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא}} {{מקור|שופטים ה ב}}. 

* ביומא חמישאה ברא נוני ימא ועופי דשמיא. אתני בעופי למיזן עורבים לאליהו בזמנא דעצר לשמיא, דכתיב {{צ|ואת העורבים צויתי לכלכלך שם}} {{מקור|מלכים א יז ד}} - {{צ|צויתי}} דייקא. ואתני בנונא ימא לאזדמנא נונא חד למבלע ליה ליונה ולאשדאה ליה לבר. 

*ביומא שתיתאה ברא לאדם, ואתני עמיה דתפוק מניה אתתא דתיזון לאליהו, דכתיב  {{צ|הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך}} {{ממ|מ&quot;א|יז|ט}} - {{צ|הנה צויתי}} מיומא דאתברי עלמא. 

וכן בכל עובדא ועובדא דאתחדש בעלמא - קודשא בריך הוא פקיד ההוא עובדא מיומא דאתברי עלמא. אוף הכא, {{צ|ויאמר יהו&quot;ה לדג}} - {{צ|ויאמר}} - משית יומין דבראשית קאמר ליה. 


הכא אית לן סמך בעלמא, על עובדין דבני נשא בהאי עלמא. יונה דנחת לספינה - דא איהי נשמתא דבר נש דנחתא להאי עלמא למהוי בגופא דבר נש. אמאי אתקרי '''יונה'''? בגין דכיון דאשתתפת בגופא - כדין איהי יונה בהאי עלמא, כמה דאתמר {{צ|ולא תונו איש את עמיתו}} {{מקור|ויקרא כה יז}}. וכדין בר נש אזיל בהאי עלמא, כספינה בגו ימא רבא דחשיבת לאתברא, כמה דאת אמר {{צ|והאניה חשבה להשבר}} {{מקור|יונה א ד}}. 

ובר נש כד איהו בהאי עלמא חטי וחשיב דערק מקמי מאריה ולא אשגח בההוא עלמא - וכדין אטיל קודשא בריך הוא {{צ|רוח סערה}} תקיפא, דא איהי גזירת דינא דקיימא תדיר קמי קודשא בריך הוא, ובעאת דינא דבר נש מקמיה. ודא איהו דקא מטי לספינה, ואדכר חובוי דבר נש לאתפסא ליה. כיון דאתפס בר נש על ידא דההיא סערה בבי מרעיה מה כתיב {{צ|ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם}}? אף על גב דבר נש בבי מרעיה - נשמתא לא אתערת לאתבא קמי מאריה למפרק חובוי! 

מה כתיב {{צ|ויקרב אליו רב החובל}}? מאן {{צ|רב החובל}}? דא יצר טוב דאיהו מנהיג כלא. {{צ|ויאמר לו מה לך נרדם קום קרא אל אלה&quot;יך וגו'}} - לאו שעתא הוא למדמך, דהא סלקין לך לדינא על כל מה דעבדת בהאי עלמא. תוב מחובך! אסתכל במלין אלין ותוב למארך! 
* {{צ|מה מלאכתך}} דאת עסקת בה בהאי עלמא, ואודי עלה קמי מארך. 
* {{צ|ומאין תבא}} - אסתכל מאין באת, מטפה סרוחה, ולא תתגאי קמיה. 
* {{צ|מה ארצך}} - אסתכל דהא מארעא אתבריאת ולארעא תיתוב. 
* {{צ|ואי מזה עם אתה}} - אסתכל אי אית לך זכו דאבהן דיגין עלך. 

כיון דסלקין ליה לדינא בבי דינא דלעילא, ההיא סערה דאיהי גזרת דינא דסעיר עליה דבר נש, תבעת מן מלכא למידן אינון תפיסין דמלכא, וכלהו אתיין חד חד קמיה. ביה שעתא אתקריבו בי דינא. אית מנהון דפתחי בזכות, ואית מנהון דפתחי בחובה. וגזרת דינא תבעת דינא. ואי ההוא בר נש לא זכי בדינא מה כתיב? {{צ|ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה ולא יכלו}} - משתדלין אינון דאורו זכותיה לאתבא ליה להאי עלמא, ולא יכלו. מאי טעמא? {{צ|כי הים הולך וסוער עליהם}} - גזרה דדינא אזיל וסעיר בחובוי דבר נש ואתגבר עלייהו. 

כדין נחתין עליה תלת שליחן ממנן. חד דכתיב כל זכוון וכל חובין דעבד בר נש בהאי עלמא, וחד דעביד חושבן יומוי, וחד דהוה אזיל עמיה כד הוה במעי אמיה. והא אוקימנא דגזרת דינא לא שכיך עד ההוא זמנא דכתיב {{צ|וישאו את יונה}}. {{צ|וישאו}} - כד נטלי ליה מביתיה לבי קברי - כדין מכרזי עלוי. אי איהו זכאה - מכרזי עליה ואמרי הבו יקר לדיוקנא דמלכא! {{צ|יבא שלום ינוחו על משכבותם הלך נכחו}} {{מקור|ישעיה נז ב}}. מנא לן? דכתיב {{צ|והלך לפניך צדקך כבוד יהו&quot;ה יאספך}} (שם נח ח).&lt;קטע סוף=דף קצט א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ב|קצט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קצט ב/&gt; ואי חייבא איהי - מכריזי עליה ואמרו ווי ליה לפלניא! טב ליה דלא יתברי! כדין מה כתיב? {{צ|ויטלהו אל הים ויעמוד הים מזעפו}} - כד עאלין ליה לבי קברי דאיהו אתר דדינא - כדין גזרת דינא דהוה סעיר שכיך מזעפיה. 

ונונא דבלע ליה דא איהו קברא. מה כתיב? {{צ|ויהי יונה במעי הדג}} - מעוי דדג דא איהו בטן שאול. מנלן? דכתיב {{צ|מבטן שאול שועתי}} {{מקור|יונה ב ג}}. ואיהו במעי דנונא הוה וקארי ליה בטן שאול. {{צ|שלשה ימים ושלשה לילות}} - אלין תלת יומין דבר נש בקברא ואתבקעו מעוי. לבתר תלתא יומין ההוא טנופא אתהפך על אנפוי ואומר לו {{צ|טול מה דיהבית בי! אכלת ושתית כל יומא ולא יהבת למסכני. וכל יומך הוו כחגין וכמועדין, ומסכני הוו כנפין דלא אכלו בהדך. טול מה דיהבת בי!}}. הדא הוא דכתיב {{צ|וזריתי פרש על פניכם וגו'}} {{מקור|מלאכי ב ג}}, והא אוקימנא. 

לבתר דא, מתלתא יומין ולהלאה - כדין אתדן בר נש; מעינוי, מידוי, ומרגלוי. ואוקמוה עד תלתין יומין. כל אינון תלתין יומין אתדנו נפשא וגופא כחדא, ובגיני כך אשתכח נשמתא לתתא בארעא דלא סלקת לאתרה, כאתתא דיתבת לבר כל יומי מסאבותא. לבתר - נשמתא סלקא וגופא אתבלי בארעא, עד ההוא זמנא דיתער קודשא בריך הוא למיתייא. וזמינא קלא חדא לאתערא בבי קברי ויימא {{צ|הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל}} {{מקור|ישעיה כו יט}}. אימתי יהא דא? בזמנא דיתעבר מלאך המות מעלמא, דכתיב {{צ|בלע המות לנצח וגו'}} {{ממ|ישעיהו|כה|ח}}. כיון דבלע המות לנצח - לבתר {{צ|ומחה יהו&quot;ה אלהי&quot;ם דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ}}. 

כדין כתיב {{צ|ויאמר יהו&quot;ה לדג ויקא את יונה אל היבשה}}. כיון דאתער ההוא קלא ביני קברי - כדין כל קברייא יקיאו לאינון מתייא דבהון לבר. הדא הוא דכתיב {{צ|וארץ רפאים תפיל}} {{ממ|ישעיהו|כו|יט}}. מה {{צ|תפיל}}? דיקיא לו לבר. {{צ|רפאים}} - מהו {{צ|רפאים}}? דקבילו אסוותא כמלקדמין, ואתסיאו גרמין בגרמין, ואלין אקרון 'רפאים'.  

ואי תימא הא כתיב {{צ|רפאים בל יקומו}} (שם כו יד)?! אלא ודאי כל עלמא יתסון גרמין בבי קברי! אבל מנהון יקומון, ומנהון לא יקומון. ועל דא כתיב {{צ|רפאים בל יקומו}}. זכאה חולקהון דישראל דכתיב בהו {{צ|נבלתי יקומון}}! 

ובהאי נונא אשכחנא מלין לאסוותא דכל עלמא. האי נונא כיון דבלע ליונה - מת. וביה הוה יונה תלתא יומין. לבתר אתקיים כמלקדמין ואקי ליונה לבר, והא אוקמוה, דכתיב {{צ|ויתפלל יונה אל יהו&quot;ה אלה&quot;יו ממעי הדגה}}. כתיב הכא {{צ|הדגה}} וכתיב התם {{צ|והדגה אשר ביאור מתה}} {{מקור|שמות ז כא}}, והא אוקמוה. כגוונא דא זמינת ארעא דישראל לאתערא בקדמיתא, ולבתר {{צ|וארץ רפאים תפיל}}. 

והא אוקימנא, דשבעה דינין יחלפון עליה דבר נש כד נפיק מהאי עלמא. 
* '''חד''' ההוא דינא עלאה כד נפיק רוחא מן גופא, 
* '''ב'''' כד עובדוי ומלוי אזלין קמיה ומכרזי עלוי, 
* '''ג'''' כד עייל לקברא, 
* '''ד'''' דינא דקברא, 
* '''ה'''' דינא דתולעתא, 
* '''ו'''' דינא דגיהנם, 
* '''ז'''' דינא דרוחא דאזלא ושאטת בעלמא, ולא אשכחת אתר נייחא עד דישתלים עובדוי. 


בגין דא בעי בר נש לאסתכלא תדיר בעובדוי, ויתוב קמי מאריה. וכד אסתכל דוד מלכא בדינין אלין דבר נש - אקדים ואמר {{צ|ברכי נפשי את יהו&quot;ה}} {{מקור|תהלים קד א}} - עד לא תפוק מן עלמא, בעוד דאנת אשתכחת עם גופא. {{צ|וכל קרבי את שם קדשו}} - אינון שייפא גופא דמשתתפי כחדא ברוחא. השתא דתשתכחון עמה - אקדימו לברכא שמא קדישא עד לא ימטי זמנא דלא תיכלון לברכא ולאתבא בתיובתא! ועל דא אמר {{צ|ברכי נפשי את יהו&quot;ה הללויה}}. 

אתו אינון חברייא ונשקו רישיה. &lt;קטע סוף=דף קצט ב/&gt;


{{ממ זהר משולב|ב|ר|א}}&lt;קטע התחלה=דף ר א/&gt;רבי חייא פתח ואמר {{צ|קחו מאתכם תרומה ליהו&quot;ה}}. תא חזי, קודשא בריך הוא כד ברא עלמא - לא ברא ליה אלא בגין דייתון ישראל ויקבלון אורייתא. באורייתא אתברי עלמא ועל אורייתא קיימא. הדא הוא דכתיב {{צ|אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי}} {{מקור|ירמיה לג כה}}. 

אורייתא איהי ארכא דחיי בהאי עלמא, וארכא דחיי בעלמא דאתי. וכל מאן דאשתדל באורייתא כאילו אשתדל בהיכליה דקודשא בריך הוא; דהיכליה עלאה דקודשא בריך הוא אורייתא איהי. וכד בר נש עסיק באורייתא - קודשא בריך הוא קאים תמן ואצית לקליה, כמה דכתיב {{מקור|מלאכי ג טז}} {{צ|ויקשב יהו&quot;ה וישמע וגו'}}. ואשתזיב בר נש מתלת דינין - מדינא דהאי עלמא, ומדינא דמלאך המות דלא יכיל לשלטאה עליה, ומדינא דגיהנם. 

{{צ|ויכתב ספר זכרון}} - מאי איהו? אלא אית 'ספר' לעילא ואית 'ספר' לתתא. {{צ|זכרון}} - את קיימא קדישא, דנטיל וכניש לגביה כל חיין דלעילא. {{צ|ספר זכרון}} - תרין דרגין דאינון חד. ורזא דא '''שם יהו&quot;ה'''. '''שם'''  חד, '''יהו&quot;ה''' חד. וכלא מלה חדא. 

בגין דאית שם ואית שם. 'שם לעילא' דאיהו  אקרי 'שם' ממה דלא ידיע ולא אתרמיז בידיעה כלל, ודא אקרי {{צ|נקודה עלאה}}. 'שם לתתא' דאקרי 'שם' - {{מקור|דברים ד לב}} {{צ|מקצה השמים ועד קצה השמים}} - בגין ד{{צ|קצה השמים}} אקרי 'זכרון', והאי 'שם' איהו {{צ|נקודה דלתתא}}, דאיהו 'שם' מההוא 'זכרון' דאיהו {{צ|קצה השמים}}; דנטיל כל חיין דלעילא. ודא איהו {{צ|קצה השמים}} דלתתא. ו'שם' דיליה איהי נקודה דלתתא, נקודה דא איהו ספר דקיימא בחושבנא. ודא הוא {{צ|לחושבי שמו}}. {{צ|ספר}} דקאמרן ו{{צ|שם}} - חד מלה הוא בכל סטרין. 

נקודה דא - בגין דקיימא באמצעיתא - איהי עלאה על כל דאתאחדן בה. ושית סטרין אתאחדן ב'ספר' עלאה, ואיהו עלאה עלייהו. שית סטרין אתאחדן בספר תתאה, ואיהו עלאה עלייהו. ועל דא '''ספר עלאה ספר תתאה'''. וכלא אקרי '''תורה'''. מה בין האי להאי? אלא '''ספר עלאה''' איהו '''תורה שבכתב''', בגין דאיהי סתימא ולא קיימא אלא בכתב, דתמן איהו אתר לאתגלאה לתתא. ומאן איהו? עלמא דאתי. '''ספר תתאה''' - דא תורה דאקרי '''תורה שבעל פה''', ומאן איהו {{צ|על פה}}? אלין רתיכין דלתתא דאיהי קיימא עלייהו. ובגין דלאו אינון בכללא דכתיבה דלעילא אקרון {{צ|על פה}}. ותורה דא קיימא {{צ|על פה}} בגין דכתיב {{צ|ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים}} {{מקור|בראשית ב י}}. 

ותורה עלאה אף על גב דאיהי קיימא לעילא - לא אקרי &quot;על הכתב&quot; אלא '''שבכתב''' - דקיימא בכתב. וההוא כתב אתעביד היכלא לגביה, ואיהי קיימא גו ההוא היכלא ואתטמרת תמן. ובגין כך אקרי {{צ|תורה שבכתב}}, ולא &quot;על כתב&quot;. אבל תורה דלתתא איהי קיימא על רתיכהא, ואקרי {{צ|על פה}} - דקיימא עלייהו. ובגין דלא אתחשיבת מלגו מכללא דכתיבה - לא אתעבידו היכלא להאי נקודה כההיא נקודה עלאה. ובגין דקיימא עלייהו אקרי '''תרומה'''. 


תו שמענא מבוצינא קדישא - {{צ|תרומה}} - מהו {{צ|תרומה}}? כמה דאוקימנא '''תרי ממאה'''. תא חזי, כל אינון דרגין קדישין די ברזא דמהימנותא דקודשא בריך הוא אתגלי בהון אינון עשר דרגין, ואינון עשר אמירן כמה דאוקמוה. ואלין עשר סלקין למאה. וכד אצטריך לן להאי נקודה תתאה לארמא לה - אסיר לן לנטלא לה בלחודהא. אלא לה ולבעלה. ואינון '''תרי מאינון מאה''' דקאמרן. בגין דלא אצטריך לאפרשא לון כלל, אלא ליחדא לה ולבעלה, ועל דא אתקרי {{צ|תרומה}} בכללא חדא. 

ותא חזי, בכל יומא כרוזא קארי: כל בני עלמא! בכו קיימא מלה דא! ודא הוא &lt;קטע סוף=דף ר א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|ר|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ר ב/&gt;{{צ|קחו מאתכם תרומה ליהו&quot;ה}}. ואי תימא דקשיא מלה עלייכו - {{צ|כל נדיב לבו יביאה}}. מהו {{צ|יביאה}}? אלא מהכא אוליפנא רזא לצלותא, דבר נש דדחיל למאריה ומכוין לביה ורעותיה בצלותא - אתקין תקונא דלעילא כמה דאוקימנא. בקדמיתא בשירין ותושבחן דקאמרין מלאכין עלאין לעילא, ובההוא סדורא דתושבחן דקא אמרי ישראל לתתא, איהי קשיטת גרמהא ואתתקנת בתקונהא, כאתתא דאתקשטת לבעלה. ובסדורא דצלותא - בההוא תקונא דצלותא דמיושב - אתקינו עולמתהא וכל אינון דילה ומתקשטן כל אינון בהדה. לבתר דאתתקן כלא ואתסדרו - כד מטו ל{{צ|אמת ויציב}} - כדין כלא מתתקנא, איהי ועולמתהא. עד דמטו ל{{צ|גאל ישראל}} - כדין אצטריך למיקם כלא על קיומייהו. 

בגין דכד בר נש מטי ל{{צ|אמת ויציב}} וכלא אתתקן - עולמתהא נטלי לה, ואיהי נטילת גרמה, לגבי מלכא עלאה. כיון דמטו ל{{צ|גאל ישראל}} - כדין מלכא קדישא עלאה נטיל בדרגוי, ונפיק לקבלא לה. ואנן מקמי מלכא עלאה בעינן לקיימא על קיומנא באימתא ברעדה. דהא כדין אושיט ימיניה לגבה, ולבתר שמאליה דשוי לה תחות רישה, ולבתר מתחבקו תרווייהו כחדא בנשיקו. ואלין אינון תלת קדמייתא. ובעי בר נש לשוואה לביה ורעותיה ולכוונא בכל הני תקונין וסדורין דצלותא; פומיה ולביה ורעותיה כחדא. השתא דמלכא עלאה ומטרוניתא אינון בחבורא בחדוה באינון נשיקין - מאן דאצטריך למשאל שאלתין ישאל, דהא כדין שעתא דרעותא איהו. 

כיון דשאיל בר נש שאלתוי מקמי מלכא ומטרוניתא - כדין יתקין גרמיה ברעותיה ולביה לתלתא אחרנין, לאתערא חדוה דטמירו; דהא מאלין תלת אתברכא בדבקותא אחרא. ויתקין בר נש גרמיה למיפק מקמייהו ולאנחא לון בחדוה גניזא דאלין תלת, ועם כל דא דיהא רעותיה דיתברכון תתאי מאינון ברכאן דחדוה טמירא. וכדין אצטריך למנפל על אנפוי ולממסר נפשיה בשעתא דאיהי נקטא נפשין ורוחין - כדין איהי שעתא לממסר נפשיה בגו אינון נפשין דאיהי נקטא, דהא כדין צרורא דחיי איהו כדקא יאות. 

מלה דא שמענא ברזין דבוצינא קדישא, ולא אתייהיב לי רשו לגלאה בר לכו חסידי עליונין! דאי בההיא שעתא - דאיהי נקטא נפשין ורוחין ברעו דדביקותא חדא - איהו ישוי לביה ורעותיה לדא ויהיב נפשיה בדבקותא בההוא רעותא לאכללא לה בההוא דבקותא - אי אתקבלת בההיא שעתא בההוא רעותא דאינון נפשין רוחין ונשמתין דאיהי נקטא - האי איהו בר נש דאתצריר בצרורא דחיי בהאי עלמא ובעלמא דאתי. 

ותו דבעיא לאתכללא מכל סטרין מלכא ומטרוניתא; מלעילא ומתתא. ולאתעטרא בנשמתין בכל סטרין; אתעטרת בנשמתין מלעילא, ואתעטרת בנשמתין מתתא. ואי בר נש יכוין לביה ורעותיה לכל דא וימסר נפשיה מתתא בדביקותא ברעותא כמה דאתמר - כדין קודשא בריך הוא קארי ליה {{צ|שלום}} לתתא, כגוונא דההוא {{צ|שלום}} דלעילא; ההוא דבריך לה למטרוניתא ואכליל לה ואעטר לה בכל עטרין. אוף הכי האי בר נש - קודשא בריך הוא קרי ליה {{צ|שלום}} לתתא כמה דאת אמר {{צ|ויקרא לו יהו&quot;ה שלום}} {{ממ|שופטים|ו|כד}}. וכל יומוי הכי קראן ליה לעילא {{צ|שלום}}, בגין דאכליל ואעטר למטרוניתא לתתא, כגוונא דההוא {{צ|שלום}} לעילא. 

וכד אסתלק ההוא בר נש מהאי עלמא - נשמתיה סלקא ובקעא בכל אינון רקיעין, ולית מאן דימחי בידה. וקודשא בריך הוא קרי לה ואמר {{צ|יבא שלום}} {{מקור|ישעיה נז ב}}. ושכינתא אמרה {{צ|ינוחו על משכבותם וגו'}}. ויפתחון לה &lt;קטע סוף=דף ר ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רא|א}}&lt;קטע התחלה=דף רא א/&gt;תליסר טורי דאפרסמונא דכיא, ולא יהא מאן דימחי בידה. ועל דא זכאה איהו מאן דישוי לביה ורעותיה לדא! ועל דא כתיב {{צ|כל נדיב לבו יביאה את תרומת יהו&quot;ה}} לגבי מלכא עלאה, כמה דאתמר. 


ארים רבי אבא קליה ואמר: ווי רבי שמעון! אנת בחיין ואנא בכינא עלך! לא עלך בכינא - אלא בכינא על חברייא ובכינא על עלמא! רבי שמעון כבוצינא דשרגא דאדליק לעילא ואדליק לתתא. ובנהורא דאדליק לתתא - נהירין כל בני עלמא. ווי לעלמא כד יסתלק נהורא דלתתא בנהורא דלעילא! מאן ינהיר נהורא דאורייתא לעלמא! 

קם רבי אבא ונשיק לרבי חייא. אמר ליה: מלין אלין הוו תחות ידך, ועל דא קודשא בריך הוא שדרני עד הכא לאתחברא עמכון - זכאה חולקי!


רבי יוסי פתח קרא אבתריה ואמר {{צ|וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו וגו'}}. האי קרא אוקמוה, אבל תא חזי, בשעתא דאמר קודשא בריך הוא למשה {{צ|הבו לכם אנשים חכמים ונבונים}} {{מקור|דברים א יג}} - אשגח בכל ישראל ולא אשכח נבונים. הדא הוא דכתיב {{צ|ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים}}, ואלו נבונים לא כתיב. ואי תימא דנבון איהו דרגא עלאה מחכם - הכי איהו ודאי. מה בין האי להאי? חכם - הא אוקמוה דאפילו תלמיד המחכים לרביה אקרי 'חכם'. חכם דידע לגרמיה כל מה דאצטריך. נבון - כמה דרגין אית ביה; דאסתכל בכלא וידע בדיליה ובאחרנין. וסימנך  {{צ|יודע צדיק נפש בהמתו}} {{מקור|משלי יב י}}, {{צ|צדיק מושל יראת אלהי&quot;ם}} {{מקור|שמואל ב כג ג}}. והכא {{צ|חכם לב}} דייקא - בלב חכם ולא באתרא אחרא, בגין דקיימא בלב. ונבון לעילא ותתא אסתכל בדיליה ובאחרנין. 


פתח ואמר {{צ|ויאמר לי עבדי אתה וגו'}} {{מקור|ישעיה מט ג}}. הכא בצלותא דבעי בר נש לצלאה קמיה דקודשא בריך הוא, דאיהי פולחנא חדא רבא ויקירא, מאינון פולחנין דמאריה. 

תא חזי אית פולחנא דקודשא בריך הוא דקיימא בעובדא, דאיהו פולחנא דקיימא בעובדא דגופא, ואיהו פולחנא. ואית פולחנא דקודשא בריך הוא דאיהו פולחנא פנימאה יתיר, דאיהו עיקרא דכלא, קיימא בההוא פולחנא פנימאה דאיהו עיקרא דכלא. 

בגופא אית תריסר שייפין דקיימין בעובדא דגופא כמה דאוקימנא. ואינון שייפין דגופא, ופולחנא דקודשא בריך הוא דעובדא קיימא בהו. בגין דפולחנא דקודשא בריך הוא בתרין סטרין. בשייפין גופא לבר. ואית תריסר שייפין אחרנין פנימאין לגו מן גופא. ואינון תקונין פנימאין לגו מן גופא, לאתתקנא בהו תקונא דרוחא דאיהו פולחנא יקירא פנימאה דקודשא בריך הוא, כמה דאוקימנא גו רזין פנימאין דקאמר רבי שמעון. ואינון רזא דחכמתא עלאה, ואתידיעו ביני חבריא, זכאה חולקהון. 

צלותא דבר נש איהו פולחנא דרוחא, ואיהי קיימא ברזין עלאין. ובני נשא לא ידעין דהא צלותא דבר נש בקעת אוירין, בקעת רקיעין, פתחת פתחין, וסלקא לעילא. בשעתא דנהיר נהורא ואתפרש נהורא מן חשוכא - כדין כרוזא אזלא בכלהו רקיעין: {{צ|אתתקנו מארי דפתחין! מאריהון דהיכלין! כל חד וחד על מטריה!}}. בגין דאינון דשלטניהון ביממא לאו אינון דשלטניהון בליליא. וכד עאל ליליא אתעברו שולטנין דיממא ואתמנון שלטנין אחרנין דשליטין בליליא, ואתחלפן אלין באלין. ורזא דא {{צ|את המאור הגדול לממשלת היום וגו'}} {{מקור|בראשית א טז}}. וממשלת היום וממשלת הלילה - שולטנין אינון די ממנן ביממא ושולטנין אינון די ממנן בליליא. ואלין אקרון {{צ|ממשלת היום}} ואלין אקרון {{צ|ממשלת הלילה}}. 

כד עאל ליליא כרוזא נפקא: {{צ|אתתקנו שולטנין דליליא! כל חד וחד לאתריה!}}. &lt;קטע סוף=דף רא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רא ב/&gt;וכד נהיר יממא - כרוזא נפקא: {{צ|אתתקנו שולטנין דיממא כל חד וחד לאתריה!}}. וכד כרוזא אכריז - כדין כלהו כל חד וחד אתפקד על ההוא אתר דאתחזי ליה. כדין שכינתא קדמא ונחתא, וישראל עאלין לבי כנישתא לשבחא למאריהון, פתחין בשירין ותושבחן. דבעי ליה לבר נש כיון דאתקין גרמיה בפולחנא דעובדא בתקוני דמצוה וקדושה - ליחדא לביה בתקונא דפולחנא פנימאה דמאריה, ולשואה לביה ורעותיה בההוא פולחנא דאינון מלין דקאמר. דהא מלה סלקא, ואינון ממנן דקיימין באוירא אתמנון לארבע סטרי עלמא. 


'''לסטר מזרח''' אתמנא ממנא חד דקיימא באוירא לההוא סטרא, {{גמט דגש|גזרדי&quot;א}} שמיה, ועמיה סרכין ממנן אחרנין דאינון מחכאן לההיא מלה דצלותא. וסלקא באוירא בההוא סטרא, ונטיל לה האי ממנא. אי היא מלה כדקא יאות - הוא וכל אינון סרכין נשקין לההיא מלה וסלקין עמה עד ההוא אוירא דרקיעא לעילא דתמן ממנן סרכין אחרנין. 

בשעתא דנשקי לההיא מלה, פתחי ואמרי {{צ|זכאין אתון ישראל דידעיתו לאעטרא למאריכון בעטרין קדישין! זכאה איהו פומא דמלה דעטרא דא נפקא מניה!}}. כדין פרחין אתוון דקיימין באוירא, דבשמא קדישא דתריסר אתוון, דההוא שמא שליט באוירא. והאי איהו שמא דהוה טאס ביה אליהו עד דאסתלק לשמיא. והיינו דקאמר עובדיה לאליהו {{צ|ורוח יהו&quot;ה ישאך}} {{מקור|מלכים א יח יב}}, בגין דבשמא דא הוה אליהו טאס ביה באוירא, והאי איהו שמא דשליט באוירא. ואינון אתוון פרחין וסלקין בההיא מלה. וההוא ממנא דמפתחן דאוירא בידיה, וכל אינון ממנן אחרנין - כלהו סלקין ביה עד רקיעא, ואתמסר בידא דממנא אחרא לסלקא לעילא. 


'''לסטר דרום''' אית ממנא אחרא דשלטא באוירא לההוא סטר, וכמה ממנן אחרנין וסרכין עמיה, {{גמט דגש|פסגני&quot;ה}} שמיה,  וליה אתמסראן מפתחן דאוירא לההוא סטר. וכל אינון מארי דעקו דצלאן צלותא למאריהון מגו עקתא, מגו תבירו דלבא - אי ההיא מלה כדקא יאות - סלקא לאוירא בההוא סטרא, ונטיל לה האי ממנא ונשיק לה.  כד נשיק לה - פתח ואמר {{צ|קודשא בריך הוא יחוס לקבלך  ובגינך יתמלי רחמין!}}. סלקין עמה כל אינון ממנן קדישין, וכל אינון סרכין דההוא סטרא. ופרחין אתוון דשמא קדישא דאינון ארבע אתוון דמתעטרין, ושלטין בההוא סטרא דאוירא, וסלקין בההוא סטרא דאוירא עד רקיעא, עד ההוא ממנא דרקיעא דשליט בההוא סטרא. 


'''לסטר צפון''' אית ממנא אחרא, ועמיה כמה סרכין ממנן דשלטין באוירא. וההוא ממנא {{גמט דגש|פתחי&quot;ה}} שמיה. והאי אתמנא באוירא לההוא סטרא וכל אינון דמצלאן צלותין על בעלי דבבו דעקין לון. וכד מלה דההיא צלותא סלקא לאוירא בההוא סטרא - אי זכאה הוא - נטיל לה האי ממנא ונשיק לה. כדין אתער רוחא חדא דנפקא מגו תהומא בסטרא דצפון, וההוא רוחא קארי בכל אינון אוירין, ונטלי כלהו ההיא מלה וסלקין לה עד רקיעא ונשקין לה. פתחי ואמרי {{צ|מרך ירמי שנאך לקמך!}}. 


ואזלא וסלקא ובקעא רקיעין  ואוירין עד דסלקין עמה לגבי '''רקיעא קדמאה'''. סלקא צלותא ומטאת לגבי חד ממנא דאתמנא '''לסטר מערב''', ותמן קיימין תשעה פתחין, ובהו קיימין כמה סרכין וכמה ממנן, ועלייהו ממנא חד די שמיה {{גמט דגש|זבוליא&quot;ל}}, ודא איהו דבעי לשמשא בהאי רקיעא ביממא, ולא אתיהיב ליה רשו עד דסליק נהורא דסיהרא, וכדין אפיק כל אינון חילין וכל אינון ממנן. 

וכד נהיר יממא - עאלין כלהו בפתחא חדא דאינון תשעה פתחין, דאיהי פתחא עלאה על כלהו. וכד צלותא סלקא - &lt;קטע סוף=דף רא ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רב|א}}&lt;קטע התחלה=דף רב א/&gt;עאלת בההוא פתחא. וכלהו סרכין וכלהו ממנן נפקין מההוא פתחא. ועליהון {{גמט דגש|זבוליא&quot;ל}} ההוא רב ממנא. ונפקי כלהו ונשקי לה. 

ומטאן עמה עד '''רקיעא תניינא'''. וכד סלקא צלותא עד ההוא רקיעא - אתפתחו תריסר תרעין דההוא רקיעא. ובההוא תרעא דתריסר קאים ממנא חד דשמיה {{גמט דגש|ענא&quot;ל}}, והאי ממנא על כמה חיילין על כמה משריין. וכד צלותא סלקא - קאים האי ממנא וכריז על כל אינון פתחין ואמר  {{צ|פתחו שערים וגו'}} {{מקור|ישעיה כו ב}}. וכלהו תרעין פתיחין ועאלת צלותא בכל אינון פתחין. 

כדין אתער חד ממנא סבא דיומין דקאים '''לסטר דרום''', דשמיה {{גמט דגש|עזריא&quot;ל}} סבא, ולזמנין אתקרי {{גמט דגש|מחניא&quot;ל}} בגין דאתמנא על שתין רבוא משריין. וכלהו מארי דגדפין, מארי דמשריין, מליין עיינין. ולגבייהו קיימין אינון משריין מאריהון דאודנין. ואקרון {{צ|אודנין}} בגין דאינון צייתין כל אינון דמצלאן צלותהון בלחישו ברעותא דלבא, דלא אשתמע ההוא צלותא לאחרא. האי צלותא סלקא וצייתין לה כל אינון דאקרון {{צ|מארי דאודנין}}. ואי ההיא צלותא אשתמע לאודנין דבר נש - לית מאן דציית לה לעילא ולא צייתין לה אחרנין, בר מאן דשמע בקדמיתא. בגין כך בעי לאסתמרא דלא ישמעון לההיא צלותא בני נשא. ותו דמלה דצלותא אתאחדא בעלמא עלאה, ומלה דעלמא עלאה לא אצטריך למשמע. 

כגוונא דא, מאן דקרי בספרא דאורייתא - חד קרי וחד לשתוק. ואי תרי קראן באורייתא - גרעי מהימנותא דלעילא, בגין דחד קלא ודיבור כלא חד. כדין תרין קלין ותרין דבורין איהו גריעותא דמהימנותא. אלא דיהא קלא ודבור חד כמה דאצטריך, בגין דיהא ההוא קלא וההוא דבור חד. 

וההוא ממנא שמיה {{גמט דגש|עזריא&quot;ל}} סבא, כד ההיא צלותא סלקא בלחישו, כל אינון שתין רבוא משריין וכל אינון מארי דעיינין וכל אינון מארי דאודנין - כלהו נפקי ונשקי לההיא מלה דצלותא דסלקא. הדא הוא דכתיב {{צ|עיני יהו&quot;ה אל צדיקים ואזניו אל שועתם}} {{מקור|תהלים לד טז}}. {{צ|עיני יהו&quot;ה אל צדיקים}} - אלין מארי דעיינין דלתתא, בגין דאית  מארי דעיינין לעילא. {{צ|ואזניו אל שועתם}} - אלין מאריהון דאודנין. 


'''רקיעא תליתאה''' - ההיא צלותא סלקא ומטי לההוא רקיעא, ותמן ההוא ממנא דאקרי {{גמט דגש{גדרי&quot;ה}} ועמיה כמה סרכין וכמה ממנן. ואיהו משמש תלת זמנין ביומא לקבל חד שרביטא דזיהרא דנפיק. סליק ונחית ולא קיימא באתר חד. והאי איהו שרביטא דנטיל תלת זמנין ואתגניז. 
וכד צלותא סלקא - נחית ההוא שרביטא וסגיד קמי ההוא צלותא, ואקרי האי רקיעא &quot;רקיעא דשרביטא&quot;. וכד סלקא ההיא צלותא - ההוא ממנא בתר דסגיד בטש בההוא שרביטא בטינרא תקיפא דזהיר, דאיהו קאים באמצעיתא דההוא רקיעא. ונפקו מגו ההוא טינרא {{קיצור|תלת מאה ושבעין וחמש|375}} חיילין דאינון גניזין תמן מן יומא דאורייתא נחתת לארעא, בגין דאתתקפו  לסרבא דלא תחות לארעא, ואנזיף בהו קודשא בריך הוא, ועאלו גו ההוא טינרא. ולא נפקין בר ההוא זמנא דצלותא סלקא. פתחי ואמרי {{צ|יהו&quot;ה אדונינו מה אדיר שמך וגו'}} (שם ח י) - דא היא צלותא דסלקא על כל אינון רקיעין. כדין סגדין לגבה. 

מכאן ולהלאה צלותא מתעטרא בעטרין עלאין וסלקא לגו '''רקיעא רביעאה'''. וכדין שמשא נפיק בדרגוי ו{{גמט דגש|שמשיא&quot;ל}} רב ממנא נפיק, {{קיצור|ותלת מאה ושתין וחמש|365}} משריין סלקין עמיה לגו ההוא רקיעא, ואקרון &quot;ימות החמה&quot;. וכלהו מעטרן לההיא צלותא בעטרין דבוסמין דגנתא דעדן. ותמן אתעכבת צלותא עד דכלהו משריין סלקין עמה לגו ההוא '''רקיעא חמישאה''', ותמן איהו ממנא חד {{גמט דגש|גדריא&quot;ל}} שמיה, והוא מארי קרבין דשאר עמין. וכד צלותא סלקא - כדין אזדעזע הוא וכל משריין דיליה, ואתבר &lt;קטע סוף=דף רב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רב ב/&gt;חילייה, ונפקי וסגדי ומעטרין לההיא צלותא. 

וסלקין עמה עד דמטו לגבי '''רקיעא שתיתאה'''. וכדין נפקין כמה חיילין וכמה משריין ומקבלין לההוא צלותא, וסלקין בהדה עד דמטו ל{{קיצור|שבעין|70}} תרעין, דתמן קאים חד ממנא די שמיה {{גמט דגש|ענפיא&quot;ל}} רב ממנא, ואיהו מעטר לההיא צלותא בשבעין עטרין. וכיון דמתעטרא צלותא בכל הני עטרין - כדין מתחברן כל אינון חיילין דכלהו רקיעין, וסלקין לההיא צלותא דמתעטרא בכל עטרין לגבי '''רקיעא שביעאה'''. וכדין עאלת צלותא ו{{גמט דגש|סנדלפ&quot;ן}}, רב יקירא עלאה דכל מפתחן דמאריה בידיה, אעיל לההוא צלותא לגו שבעה היכלין.


תא חזי אמר רבי שמעון שבעה מדורין אינון וכו' - {{קטן|[היה מועתק כאן שבעה היכלות של עולם היצירה, וכבר נדפסו [[זהר חלק א מא א|בפרשת בראשית דף מ&quot;א ע&quot;א]], עיי&quot;ש]))


שבעה היכלין אלין אינון היכלין דמלכא, והאי צלותא כד מתעטרא בכל הני עטרין, כד עאלת מחבר לון כחדא לאתעטרא לעילא, למהוי כלא חד כדקא יאות. ושמא דקודשא בריך הוא מתעטרא בכל סטרין, עילא ותתא למהוי חד. וכדין {{צ|ברכות לראש צדיק}} {{מקור|משלי י ו}} כתיב. זכאה חולקיה דבר נש דידע לסדרא צלותיה כדקא יאות! בהאי צלותא דמתעטרא ביה קודשא בריך הוא איהו מחכה עד דיסתיימון כל צלותהון דישראל, וכדין כלא איהו בשלימו כדקא יאות עילא ותתא. 


'''עד הכא מלין דצלותא למנדע רזין עלאין.''' 

מכאן ולהלאה אית פקודי אורייתא דאינון קיימין במלה כמה דקיימין בעובדא. ואינון שית פקודין. וקיימין אוף הכא בצלותא. 
* חד - {{צ|ליראה את השם הנכבד והנורא}} {{מקור|דברים כח נח}},  
* תניינא - לאהבה אותו,  
* תליתאה - לברכו,  
* רביעה - ליחדו,  
* חמישאה - לברך כהנא ית עמא,  
* שתיתאה - למסור נשמתיה ליה. 

ואלין שית פקודין דקיימין בצלותא דמלה, בר אינון פקודין דקיימין בעובדא כגוונא דציצית ותפלין. 


'''ליראה את השם''' - פקודא דא קיימא באלין תושבחן דקאמר דוד מלכא ובאינון קרבנין דאורייתא, דתמן בעי בר נש לדחלא מקמי מאריה, בגין דאינון שירין קיימין בההוא אתר דאקרי 'יראה', וכל אינון {{צ|הללויה}} דאינון רזא דיראה דקודשא בריך הוא. ובעי בר נש לשואה רעותיה באינון שירין ביראה. ואוקמוה חברייא כל אינון רזין דשירין ותושבחן וכל אינון רזין דהללויה. 

כיון דמטי בר נש ל{{צ|ישתבח}} - ישוי רעותיה '''לברכא ליה''' לקודשא בריך הוא, כגון {{צ|יוצר אור}} {{צ|יוצר המאורות}}. 

'''לאהבה אותו''' - כד מטי ל{{צ|אהבת עולם}}, {{צ|ואהבת את יהו&quot;ה אלהי&quot;ך}}, דדא איהו רזא דרחימו דקודשא בריך הוא, והא אוקמוה. 

'''ליחדא ליה''' - {{צ|שמע ישראל יהו&quot;ה אלהינ&quot;ו יהו&quot;ה אחד}}, דהכא קיימא רזא דיחודא דקודשא בריך הוא, ליחדא שמיה ברעותא דלבא כדקא חזי. ומתמן ולהלאה אדכרותא דיציאת מצרים, דאיהו פקודא לאדכרא יציאת מצרים, דכתיב {{צ|וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים}} (שם ה טז). 

'''לברכא כהנא ית עמא''' - בגין לאכללא ישראל כחדא בשעתא דנטלין ברכאן לעילא, דהא בההיא שעתא נטלא כנסת ישראל ברכאן, ושעתא דרעותא הוא. 

'''למסור נפשיה לגביה''', ולמיהב ליה נשמתיה ברעותא דלבא, כד נפלין על אנפין ואמרין {{צ|אליך יהו&quot;ה נפשי אשא}} {{מקור|תהלים כה א}}, דיכוין לביה ורעותיה לגביה לממסר ליה נפשיה ברעותא שלים. 


ואלין אינון שית פקודין דקיימין בצלותא דסלקין לגבי שית מאה פקודין דאורייתא. ואי תימא תליסר אחרנין יתיר? אינון קיימין לאמשכא תליסר מכילן דרחמי, דכלא כלילן בהו. שית פקודין אלין דצלותא מתעטרא בהו. זכאה חולקיה מאן דישוי לביה ורעותיה לדא, ולאשלמא &lt;קטע סוף=דף רב ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רג|א}}&lt;קטע התחלה=דף רג א/&gt;לון בכל יומא! 

ובאלין תליין אחרנין סגיאין. אבל כד מטי בר נש לאתרין אלין - אצטריך ליה לכוונא לביה ורעותיה לאשלמא ההוא פקודא דקיימא בההוא מלה. וכדין אכריזו עליה ואמרי {{צ|ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר}} {{מקור|ישעיה מט ג}}. 

אתא רבי אבא ונשקיה.


פתח רבי יצחק אבתריה ואמר: {{צ|ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו'}}. אמאי כניש לון? בגין לממסר לון שבת כמלקדמין. דהא בקדמיתא עד לא עבדו ישראל ית עגלא מסר לון את השבת. ודא איהו דלא נטרו אינון ערב רב כיון דשמעו {{צ|ביני ובין בני ישראל}} אמרו ואנן מלה דא אתמנע מינן? מיד {{צ|ויקהל העם על אהרן וגו'}} {{מקור|שמות לב א}} ואתמשכו סגיאין אבתרייהו. לבתר דמיתו אינון דמיתו - כניש משה לבני ישראל בלחודייהו ויהב לון שבת כמלקדמין, הדא הוא דכתיב {{צ|ששת ימים תעשה מלאכה וגו'}}. 


{{צ|לא תבערו אש בכל מושבותיכם}}. הכא אית רזא דרזין, לאינון דידעי חכמתא עלאה. רזא דשבת הא אוקמוה חברייא, אבל רזא דא אתמסר לחכימי עליונין, דהא שבת רזא עלאה הוא. תא חזי, ביומא שתיתאה בשעתא דמטי זמנא דערב - כדין כוכבא חד מסטרא דצפון נהיר ועמיה שבעין כוכבין אחרנין. וההוא כוכבא בטש באינון כוכבין אחרנין, ואתכלילו כלהו בההוא כוכבא ואתעביד חד כללא דשבעין. וההוא כוכבא אתפשט, ואתעביד כמדורא חדא להיטא בכל סטרין. כדין אתפשט ההוא מדורא סחרנייהו דאלף טורין, וקיימא כחד חוטא דסחרא. 

והאי מדורא דאשא משיך לגביה גוונין אחרנין דלגו מניה. '''גוון קדמאה ירוקא''' - כיון דקיימא האי גוונא, סלקא ההוא מדורא דאשא ודליג לעילא על ההוא גוון ירוקא, ועאל לגו מניה, ושדי לההוא גוון ירוקא לבר וקיימא ירוקא לבר, וההוא מדורא דאשא דכוכבא כלילא לגו. 

לבתר אמשיך אבתריה '''גוון אחרא תניינא חוורא'''. וההוא חוורא עאל לגו. כיון דקיימא האי גוון - סלקא ההוא מדורא דאשא דההוא כוכבא ושדי לההוא חוורא לבר, ועאל איהו לגו. וכן כל אינון גוונין. עד דשדי לון לבר ועייל איהו לגו, וקריב לגבי ההיא נקודה טמירא, למיטל נהורא.


פתח ואמר {{צ|וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון וגו'}} {{מקור|יחזקאל א ד}}. יחזקאל חמא להאי חיזו בתקונא דלא קיימא, בר בשעתא דשליט ההוא כוכבא כדקאמרן. אבל האי קרא אוקמוה: {{צ|והנה רוח סערה}} אוקמוה, דהוה אתי למכבש כל עלמא לקמיה דנבוכדנצר חייבא, אבל רוח סערה דא איהו ההוא כוכבא דקאמרן דבלע שבעין כוכבין אחרנין, ודא איהו {{צ|רוח סערה}} דחמא אליהו, {{צ|מפרק הרים ומשבר סלעים}} {{מקור|מלכים א יט יא}}, ודא דקיימא תדיר קדם כלא למיטר ההוא דלגו, כקליפה למוחא.  ואמאי אקרי {{צ|סערה}}? דסעיר כלא עילא ותתא. 

{{צ|באה מן הצפון}} - דהא מן ההוא סטרא קא אתיא, וסימנך {{צ|מצפון תפתח הרעה}} {{מקור|ירמיה א יד}}, דהא כמה סטרין אחרנין אתאחדן בההוא רוח סערה, ובגין כך נפקא מן הצפון. 

{{צ|ענן}} - בגין דאיהי סוספיתא דדהבא, ומסטרא דצפון אתאחדא דא. והאי איהי נקודה אמצעיתא דקיימא בחורבא. ובגין דידע למפתי - שליט בגו נקודא דישובא וכל מלין דישובא. בר ארעא דישראל כד שראן ישראל בגוה - איהו לא שלטא עלייהו. ולבתר דחבו ישראל  שלטא על ארעא קדישא, בגין דכתיב {{צ|השיב אחור ימינו מפני אויב}} {{מקור|איכה ב ג}}. 

{{צ|ענן גדול}} - דא איהו עננא דחשוכא דאחשיך כל עלמא. תא חזי בין עננא לעננא. ההוא עננא &lt;קטע סוף=דף רג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רג ב/&gt;דכתיב {{צ|וענן יהו&quot;ה עליהם יומם}} {{מקור|במדבר י לד}}, {{צ|ועננך עומד עליהם}} (שם יד יד) - האי איהו עננא דנהיר וזהיר, וכל נהורין אתחזון גו ההוא עננא. אבל עננא דא - עננא חשוך דלא נהיר כלל, אבל מנע כל נהורין דלא יכלין לאתחזאה קמיה. 

{{צ|גדול}} - אמאי אקרי {{צ|גדול}}, והא זעיר איהו?! אלא {{צ|גדול}} איהו כיון דשליט. {{ש}}
דבר אחר: {{צ|גדול}} - ההוא חשוכא גדול כיון דכסי כל נהורין ולא אתחזון קמיה, ואיהו 'גדול'  על כל עובדין דעלמא. 

{{צ|ואש מתלקחת}} - דהא אשא דדינא קשיא לא אעדי מניה לעלמין. {{ש}}
{{צ|ונגה לו סביב}} - אף על גב דכל האי קיימא ביה - {{צ|נגה לו סביב}}. מהכא אוליפנא דאף על גב דלית סטרא דא אלא סטרא דמסאבו - {{צ|נגה לו סביב}} - ולא אטצריך ליה לבר נש לדחייא ליה לבר. מאי טעמא? בגין ד{{צ|נגה לו סביב}} - סטרא דקדושה דמהימנותא אית ליה, ולא אצטריך לאנהגא ביה קלנא. ועל דא אצטריך למיהב ליה חולקא בסטרא דקדושה דמהימנותא. 


רב המנונא סבא הכי אמר: וכי נגה לו סביב?! ואצטריך לאנהגא ביה קלנא. 

האי {{צ|נגה לו}} לגו איהו, ולא קיימא לבר. ובגין דקיימא ההוא {{צ|נגה לו}} מגו כתיב {{צ|ומתוכה כעין החשמל מתוך האש}} - {{צ|מתוכה}} דמאן? מתוכה דההוא נגה. 

{{צ|כעין החשמל}} - '''חש מל''', הא אוקמוה חיוון דאשא ממללא. אבל מבוצינא קדישא שמענא עלה רזא דרזין. כד ערלה שרי על קיימא קדישא לסאבא מקדשא - כדין ההוא מקדשא אתעכב מלגלאה, רזא דאת קיימא מגו ערלה. וכד האי נגה עאל לגו ואפריש בין ערלה ובין מקדשא - כדין אקרי '''חשמל''' - חש ואתגליא מל. מהו מל? כמה דאת אמר {{צ|מל יהושע}} {{מקור|יהושע ח ד}}, רזא דאת קיימא, דלא אתעכב מלאתגלאה מגו ערלה. 

ואית רזא אחרא, דהא נהורא דיליה אתחזי ולא אתחזי, וכד אתגליא חשמל אתעבר נהוריה. אבל רזא קדמאה איהו ברזא דקרא כדקא יאות, וכלא שפיר איהו ויאות הוא. בהאי נגה מפתי לאתתא לנטלא נהורא, ועל דא כתיב {{צ|וחלק משמן חכה}} {{מקור|משלי ה ג}}. שוי ההוא נהורא לקבליה דברית, ובגיני כך מפתי ליה ונטלא נהוריה. ודא איהו פתויא דמפתי לאתתא דכתיב {{צ|נפת תטפנה שפתי זרה וגו'}} (שם). 

תא חזי, ביומא שתיתאה כד מטא זמנא דערב, דליג לגו ההוא מדורא דאשא, וסלקא לעילא לאעלא גו גוונין. כדין מתתקנין ישראל לתתא ומסדרין סעודתין ומתקנין פתורין כל חד וחד פתוריה. כדין חד שלהובא נפיק ובטש בההוא מדורא. כיון דבטש ביה - מתגלגלן ההוא שלהובא וההוא מדורא ועאלין בנוקבא דתהומא רבא, ואתטמרן ויתבת תמן. וההוא שלהובא איהו מסטרא דימינא. ובגין דהוא מסטרא דימינא - אעבר לההוא מדורא ואעיל ליה לנוקבא דתהומא רבא, ויתיב תמן עד דנפיק שבתא. כיון דנפק שבתא, אצטריך להו לעמא דישראל לברכא על אשא, ונפקא ההוא שלהובא בברכתא דלתתא, ושליט על ההוא מדורא כל ההוא ליליא, ואתכפיא ההוא מדורא. 

תא חזי, כיון דעאל שבתא ואתטמר ההוא מדורא - כל אשין דאשא קשיא אתטמרו ואתכפיין, ואפילו אשא דגיהנם. וחייבין דגיהנם אית לון נייחא. וכלא תתא ועילא אית להו נייחא. כד נפק שבתא ומברכין ישראל על נורא - כדין נפקין כל אשין דמתטמרן, כל חד וחד לאתריה. ובגין דלא לאתערא אשא אחרא כתיב {{צ|לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת}}, והא אוקמוה. אשא דמדבחא אמאי? אלא כד עאל שבתא - כרוזא קרי בכולהו רקיעין; &quot;אתתקנו רתיכין! אתתקנו משריין לקדמות מאריכון!&quot;. כדין נפיק חד רוחא מסטרא דדרום, וההוא רוחא אתפרש &lt;קטע סוף=דף רג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רד|א}}&lt;קטע התחלה=דף רד א/&gt;על כל אינון חילין ומשריין דסטר ימינא ואתלבשן ביה. וההוא רוחא אקרי {{צ|לבושא דיקר דשבתא}}. כדין פתורי דהאי עלמא מתתקנן בחד היכלא. זכאה חולקיה דההוא בר נש דסדורא דפתוריה אתחזי תמן כדקא יאות, וקיימא כלא מתתקנא בלא כסופא, אינש כפום חיליה. 


כד עאל שבתא, אצטריכו אינון עמא קדישא לאסחאה גרמייהו משמושא דחול. מאי טעמא? בגין דבחול רוחא אחרא אזלא ושטיא ושרא על עמא, וכד בעי בר נש לנפקא מן ההוא רוחא ולאעלא ברוחא אחרא קדישא עלאה - בעי לאסחאה גרמיה למשרי עליה ההוא רוחא עלאה קדישא. 

תא חזי רזא עלאה דמלה. כל אינון שית יומין אתאחדן ברזא דחד נקודה קדישא. וכלהו יומין אתאחדן ביה. ואית יומין אחרנין דקיימין לבר בסטרא אחרא. ואית יומין אחרנין דקיימין לגו מעגולא קדישא, ואתאחדן בנקודה קדישא. וישראל קדישין וכל אינון דמתעסקין בקדושה כל יומא דשבתא - אתאחדן כל אינון שית יומין באינון שית יומין דלגו דאתאחדן בההיא נקודה. אתאחדן בהאי בגין לנטרא לון. 

וכל אינון שית יומין  דשבתא - ההיא נקודה טמירא איהי. כיון דעאל שבתא - כדין סלקא ההיא נקודה ואתעטרא ואתאחדא לעילא, וכלהו טמירין בגוה. 

תא חזי, אית ימים ואית ימים. ימי חול - כמה דאתמר; ואלין קיימין לבר לעמין. ימי השבת דאינון ימי השבוע - קיימין לישראל. וכד סלקא האי נקודה - כלא אתגניז ואיהי סלקא. כיון דאיהי סלקא אקרי '''שבת'''. מהו '''שבת'''? אי תימא בגין שביתה דכתיב {{צ|כי בו שבת}} - יאות הוא אבל רזא דמלה כיון דסלקא האי נקודה ונהורא נהיר - כדין מתעטרא איהי באבהן. כיון דמתעטרא איהי באבהן - כדין אתחברת ואתאחדת בהו למהוי חד ואקרי כלא '''שבת'''. '''שבת - ש' בת'''. '''ש'''' - הא אוקמוה, רזא דתלת אבהן דמתאחדן ב'''בת''' יחידה. ואיהי מתעטרא בהו, ואינון בעלמא דאתי, וכלא איהו חד. ודא איהו '''ש' בת''' למהוי כלא חד. 

ואי תימא {{צ|שבת הגדול}} ואיהו לעילא - אמאי אקרי 'שבת'? אלא ודאי הכי הוא. ורזא דמלה, בכל אתר נקודה דאיהי עיקרא דכל עינא אקרי {{צ|בת}}, כמה דאת אמר {{צ|שמרני כאישון בת עין}} {{מקור|תהלים יז ח}}, בגין דאיהי (נקודה) עיקרא דכל עינא אקרי בת. עלמא דאתי איהו היכלא לההיא נקודה עלאה, וכד איהי קיימא ונטלא בגדפהא לאבהן לאתעטרא לעילא אקרי כלא '''שבת'''. וכד אבהן מתעטרן לעילא בגו נקודה עלאה אקרי 'שבת' - נקודה תתאה כד מתעטרא באבהן אקרי 'שבת'. 

האי נקודה תתאה כד סלקא ואתחזיאת ואתקשיטת - כדין כל חדוה אשתכח לעילא ותתא, ועלמין כלהו בחדוה. ובהאי ליליא - האי נקודה אתפשט נהורהא ופריש גדפוי על עלמא, וכל שלטונין אחרנין מתעברן, ונטירו אשתכח על עלמא. וכדין אתוסף רוח נשמתא בישראל על כל חד וחד, ובההיא נשמתא יתירא נשיין כל עצבא וחימתא, ולא אשתכח בר חדוה לעילא ותתא. 

ההוא רוחא דנחית ואתוסף בבני עלמא - כד נחית - אתסחי בבוסמין דגנתא דעדן, ונחית ושרא על עמא קדישא. בההיא שעתא דההוא רוחא נחית - נחתין עמה לגו גנתא דעדן שתין רתיכין מתעטרין לשית סטרין. וכד מטי לגנתא דעדן - כדין כל אינון רוחין ונשמתין דגנתא דעדן - כלהו  מתעטרי בההוא רוחא, וכרוזי קרי ואמר: {{צ|זכאין אתון ישראל עמא קדישא, דרעותא דמאריכון אתער לגבייכו!}}&lt;קטע סוף=דף רד א/&gt;


{{ממ זהר משולב|ב|רד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רד ב/&gt;רזא דרזין לידעי חכמתא. זכאין אינון כד האי רוחא אתער! האי רוחא איהו אתפשטותא דהאי נקודה, ונפקא מינה ואתפשטא בעלמא. וההוא הוי רזא דשבת דשרא לתתא, ועל דא כתיב ביה 'שמירה' - {{צ|ושמרו בני ישראל את השבת}} {{מקור|שמות לא יז}}. והא אוקמוה, &quot;שבת&quot; לא כתיב אלא {{צ|את השבת}} - לאסגאה ההוא רוחא דשרי על כלא. ואצטריך לנטרא ליה הואיל וקיימא עמיה דבר נש, ועל דא כתיב {{צ|כל שומר שבת מחללו}} {{מקור|ישעיה נו ב}}. 


בהאי רזא אית רזא אחרא, האי רוחא אתהני בהאי יומא מהנאותן דישראל ומענוגא דלהון. ובגין דא בעי למיהב ליה ענוגא במיכלא ובמשתיא, תלת זמנין בתלת סעודתין דתלת דרגי מהימנותא כמה דאוקמוה. והאי נטיל חדוה וענוגא באינון סעודתי דישראל. זכאה חולקיה מאן דאהני ליה ומענג ליה בהאי יומא. האי רוחא אתהני כל שיתא יומין מרוחא עלאה דעתיקא דכל עתיקין. וביומא דשבתא - כיון דנחית ואתסחי בגנתא דעדן בליליא - אתענג מענוגא דגופא בסעודתי דמהימנותא, ואתענג האי רוחא מעילא ותתא, ואתרוי בכל סטרין בענוגא דלעילא ותתא. והואיל וקיימא עמיה דבר נש - אצטריך ליה לנטרא ליה. ועל דא כתיב {{צ|ושמרו בני ישראל את השבת}}. {{צ|שבת}} - דא הוא ההיא נקודה תתאה. {{צ|את השבת}} - דא הוא האי רוחא, אתפשטותא דההיא נקודה. 

ההוא אתפשטותא - כד אתוסף קדושן וברכאן מלעילא על ההיא נקודה - אתנהיר כלא, ואתעביד רוחא נהירא בכל סטרין; אתפלג לעילא ונהיר, ואתפלג לתתא ונהיר. ודא הוא דכתיב {{צ|ביני ובין בני ישראל}} - חולק אחסנא אית לן כחדא. חולקא דלעילא אתעטר בהאי יומא מענוגא עלאה קדישא, ואתהני מזיוא עלאה דעתיקא דכל עתיקין. חולקא תתאה אתעטר בהאי יומא מענוגא דלתתא, דאתהני בהני סעודתי. ועל דא בעי לענגא ליה במיכלא ובמשתיא בלבושי יקר ובחדוה דכלא. וכד מתעטרא האי חולקא לתתא ואתנטיר כמה דאצטריך - סלקא לעילא ואתחברא בההוא חולקא אחרא, והאי נקודה נטיל כלא מעילא ותתא, ואתכלילא מכל סטרין. ובגין דמתעטרא בשבת מעילא ומתתא - כל שאר יומין יהיב חילא לכלא, ואתייהיב ליה שולטנו מעילא ומתתא. וברזין דספרא דשלמה מלכא אשתכח רזא דא, ואוקמיה בוצינא קדישא, זכאה חולקיהון דישראל! 


כתיב {{צ|וינפש}} ואוקמוה {{צ|ווי נפש דאבדת}}. ושפיר איהו. אבל אי הכי - &quot;ווי גופא&quot; אצטריך למימר דמניה אבדת נפש?! {{ש}}
אבל רזא דמלה - בבר נש אית נפש דנטלא ומשיך לגביה להאי רוחא מערב שבת. וההוא רוחא שריא בגווה דההיא נפש, ודיירא בה כל יומא דשבתא. וכדין ההוא נפש יתיר ברבויא ותועלתא יתיר ממה דהוה. ועל דא תנינן, כל נפשאן דישראל מתעטרן ביומא דשבתא, ועטרא דלהון דשריא האי רוחא בגוייהו. כיון דנפק שבתא וההוא רוחא סלקא לעילא - כדין {{צ|ווי לנפש דאבדת}} מה דאבדת; אבדת ההוא עטרא עלאה וההוא חילא קדישא דהוה בה. ודא הוא {{צ|וינפש}} - ווי נפש דאבדת מה דאבדת. 

עונתן דחכימין דידעי רזין עלאין - מליליא דשבתא לליליא דשבתא. ואוקמוה. אבל מלה דא שאילנא לבוצינא קדישא, דהא חזינן דהאי כתרא תתאה נקטא מה דנקטא ביממא, ובליליא יהיב מזונא לכל חיליה, כמה דאוקמוה, דכתיב {{צ|ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה}} {{מקור|משלי לא טז}}; נקטא ביממא ויהבא בליליא. והשתא אמר מר דזווגא אשתכח בהאי ליליא? אמר - ודאי זווגא אשתכח בליליא דא. מאי טעמא? בגין דהאי ליליא אפרישת נשמתין לכל אינון &lt;קטע סוף=דף רד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רה|א}}&lt;קטע התחלה=דף רה א/&gt;חכימין דידעין רזין דחכמתא, וחבורא וזווגא לא אשתכח ביומא אחרא בכל חדוה בלא ערבוביא אחרא כגון דא. בגין דאינון נשמתין דפליגת - פליגת לון בחכימין בצדיקים בחסידין כדקא יאות. 

ותו - בכל ליליא וליליא זווגא אשתכח ודאי. אימתי? בפלגות ליליא, והא אוקימנא. אבל לא בכל סטרין כהאי זווגא. ובגין דא חכימין דידעין רזין, בעיין לסדרא שמושא דלהון בהאי ליליא. מאי טעמא? בגין דכל יומי דשבתא אית לון רוחא אחרא דשרא על עלמא, ובהאי ליליא אית לון רוחא אחרא קדישא עלאה דנחתא לבני קדישין. וההוא רוחא נשיב מעתיקא דכל עתיקין, ונחתא לגו נקודה תתאה למיהב בה נייחא לכלא. ודא אתפליג לכל סטרין לעילא ותתא, כמה דאת אמר {{צ|ביני ובין בני ישראל}}. 

וכד אינון חכימין יתבין בההוא רוחא קדישא רוחא עלאה - בעאן לשמשא ערסייהו. דהאי רוחא אמשיך אבתריה לתתא כל אינון נשמתין קדישין, וירתין קדישי עליונין בהאי רוחא נשמתין קדישין לבניהון כדקא יאות. כיון דהאי רוחא שרא על עלמא - כל רוחין בישין וכל מקטרגין בישין אסתלקו מעלמא. ולא בעינן לצלאה על נטורא - בגין דישראל אינון נטירין בההוא רוחא, וסכת שלום פריסת גדפהא עלייהו, ואינון נטירין מכלא. 

ואי תימא הא תנינן דלא יפוק בר נש יחידאי לא בליליא רביעאה דשבתא ולא בליליא דשבתא, ובעי בר נש לאסתמרא? והא אמרן דבליליא דשבתא נטירין בני נשא מכל מקטרגין דעלמא, ולא בעינן לצלאה על נטורא?! 

תא חזי הכי הוא ודאי! ליליא רביעאה דשבתא בעינן לאסתמרא מנייהו - מאי טעמא? בגין דכתיב {{צ|יהי מארת}} {{מקור|בראשית א יד}}, {{צ|מארת}} כתיב חסר. והא אוקמוה, דבגין דהיא חסרה - כמה חבילי טהירין אתכלילן בהאי {{צ|מארת}}, לווטין ומארת אינון בגריעותא דסיהרא, וכלהו שליטין בההוא ליליא. 

בליליא דשבתא - כיון דכלהו מתבדרן לאעלא בנוקבא דעפרא דלא יכלין לשלטאה - בעי בר נש יחידאי לאסתמרא. ותו, אף על גב דלא יכלין לשלטאה - אתחזיין לזמנין. ובר נש יחידאי בעי לאסתמרא. מלה דא הכי תנינן. ואי הכי גריעותא דנטורא איהו! אבל בשבתא, נטירו אשתכח לעמא קדישא, וקודשא בריך הוא כד עאל שבתא מעטר לכל חד וחד מישראל, ובעי דינטרון ליה להאי עטרא קדישא דאתעטרו ביה. ואף על גב דאינון לא אשתכחו בישובא - לזמנין לבר נש יחידאי אתחזון ואתרע מזליה. ואצטריך ליה לבר נש לאתעטרא בעטרא קדישא ולנטרא ליה. 

סוף סוף נטירו אשתכח בההוא ליליא לעמא קדישא הואיל {{צ|וסכת שלום}} פריסא על עמא. דהא תנינן בכל אתר ד{{צ|סכת שלום}} אשתכח - סטרא אחרא לא אשתכח תמן. ועל דא נטורא איהו ונטורא שכיח. 

יומא דשבתא חדוה איהו לכלא. וכלא אתנטר לעילא ותתא. ונהורא  תתאה נהרא לסלקא לעילא בשפירו דעטרין, שבעין חולקין יתיר. וסבא דכל סבין אתער. כדין כד סליק נהורא - עמא קדישא מקדמי לבי כנישתא בלבוש יקר בחדוה, מתעטרן בעטרא קדישא דלעילא בההוא רוחא דקיימא עלייהו לתתא, משבחן בשירין ותושבחן, וסלקין תושבחן לעילא, ועלאין ותתאין כלהו בחדוה, ומתעטרן כלהו כחדא. פתחי עלאי ואמרי: {{צ|זכאין אתון עמא קדישא בארעא, דמאריכון אתעטר עלייכו, וכל חילין קדישין מתעטרין בגיניכון!}} 

האי יומא - יומא דנשמתין איהו ולאו יומא דגופא. בגין דשלטנו דצרורא דנשמתין איהו, וקיימן עלאין ותתאין כלהו בזווגא &lt;קטע סוף=דף רה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רה ב/&gt;חדא, בעטרא דרוחא יתירא עלאה קדישא. 


'''צלותא דשבתא דעמא קדישא''' - תלת צלותין אשתכחו בהאי יומא לקבל תלת שבתי, ואוקמוה, וכלהו חד. כיון דעאלו עמא קדישא לבי כנישתא - אסיר לאשתדלא אפילו בצורך בי כנישתא! אלא במלי תושבחן וצלותא ואורייתא וכדקא חזי לון. ומאן דאשתדל במלין אחרנין ובמלין דעלמא - דא איהו בר נש דקא מחלל שבתא. לית ליה חולקא בעמא דישראל. תרין מלאכין ממנן על דא ביומא דשבתא, ואינון שוו ידיהון על רישיה ואמרי {{צ|ווי לפלניא דלית ליה חולקא בקודשא בריך הוא!}}. ועל דא בעי לאשתדלא בצלותא ובשירין ובתושבחן דמאריהון ולאשתדלא באורייתא. 

האי יומא איהו יומא דנשמתין דאתעטרא ההוא צרורא דנשמתין בתושבחן דמאריהון. בגין כך משבחי בתושבחן תשבחתא דנשמתא, והיינו '''{{צ|נשמת כל חי תברך את שמך יהו&quot;ה אלהינ&quot;ו ורוח כל בשר וכו'}}'''. ולית תושבחתא אלא בסטרא דנשמתא ורוחא. והאי יומא קיימא ברוחא ונשמתא ולאו דגופא. תושבחתא דדרגא אחרא עלאה. רזא דיומא שמשא קדישא - דאיהו נהורא דיממא - היינו '''{{צ|יוצר אור}}'''; רזא דנהורא דנהיר, דמניה אתזנן ונהרין כל אינון חיילין רתיכין וכוכביא ומזלי, וכל אינון דשלטין על עלמא. 

תושבחתא דעלמא דאתי ביומא דא היינו '''{{צ|אל אדון}}'''. ותושבחתא דא איהו ברזא דעשרין ותרין אתוון עלאין קדישין, דמתעטרן באבהן וברתיכא עלאה קדישא. אתוון זעירין אינון עשרין ותרין אתוון דאינון בעלמא תתאה, דאינון {{צ|אל ברוך גדול דעה וכו'}}, ולא אית בין תיבה לתיבה רווחא אחרא, אלא את רשימא בכל תיבה ותיבה. ובעלמא עלאה אית רווחא וסטרין קדישין בין את לאת. ודא איהו תושבחתא על תושבחתא, דאתוון עלאין דיומא שביעאה קא משבח ואמר למלכא עלאה {{צ|יוצר בראשית}}. 

כד תושבחתא דא סלקא לעילא - שתין רתיכין עלאין דקאמרן מזדמנין ונטלי להאי תושבחתא מעמא קדישא וסלקי לה לאתעטרא בה בכמה רתיכין עלאין די ממנן. וכל אינון צדיקייא דבגנתא דעדן - כלהו מתעטרן בתושבחתא דא. וכל אינון רתיכין וכל אינון נשמתין דצדיקייא - כלהו סלקין בתושבחתא דא עד רזא דכורסייא.  כד מטא לכורסייא קדישא תושבחתא דא דכל ישראל - קיימא תמן עד זמנא דקאמרי קדושה עלאה דמוסף, וכדין סלוקא דלתתא לעילא, לאתאחדא כלא לעילא לעילא למהוי כלא חד. דא איהי תושבחתא דסלקא על כלהו תושבחן. 

מכאן ולהלאה - סדורא דצלותא דשאר יומי עד {{צ|ישמח משה וכו'}} - חדוותא דדרגא עלאה, עיקרא דאבהן, דחדי בההוא עדבא דיליה כד סליק כורסייא לגביה ונטיל לה ומתחבראן כחדא. ודא איהו חדוה דאורייתא עלאה דלעילא, תורה שבכתב, דחדי באורייתא דלתתא תורה שבעל פה, ואתחברו דא בדא. כיון דאתחברו כחדא - בעי בר נש לאכללא בההוא חדוה לעמא קדישא - {{צ|ישמחו במלכותך שומרי שבת וכו' אלהינ&quot;ו ואלה&quot;י אבותינו רצה נא במנוחתנו}}. 


'''רזא דספר תורה ביומא דא''' - הא אוקמוה. תנינן, כתיב {{צ|ויקראו בספר בתורת האלהי&quot;ם מפורש ושום שכל ויבינו במקרא}} {{מקור|נחמיה ח ח}}. והא אוקמוה רזא דאינון פסוקי טעמי ומסורת, וכל אינון דיוקין  ורזין עלאין - כלא אתמסר למשה מסיני. אי בכל הני דיוקין אתמסר אורייתא למשה - ספר תורה דאיהו בכל אינון קדושאן - אמאי איהו חסר מכל הני תקונין ורזין דאתמסרו ליה למשה באורייתא?! 

אלא רזא דא, כד כורסייא קדישא מתעטרא ואתכלילת בתורה שבכתב - כל אינון דיוקנין וכל אינון טעמין ומסורות - כלהו עאלין בגניזו, ואתרשימו &lt;קטע סוף=דף רה ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רו|א}}&lt;קטע התחלה=דף רו א/&gt;בגו כורסייא קדישא. ואינון דיוקנין דאעיל אורייתא דבכתב באורייתא דבעל פה, ובהו אתעברת כאתתא דאתעברת מן דכורא, ואשתארו אתוון עלאין לחודייהו בקדושייהו כדקא חזי. 

ולאתחזאה בבי כנישתא - דהא אתברכת ואתעטרת כורסייא מרזא דתורה שבכתב, ותמן אעיל כל אינון דיוקנין ואיהי אתקדשת מניה. בעי לאתחזאה באתוון לחודייהו כדקא יאות. וכדין כלא אתקדש בקדושה עלאה כדקא חזי, כל שכן וכל שכן בהאי יומא. 

בהאי יומא בעי לסלקא שבעא גוברין לקבל שבעא קלין דאינון רזא דאורייתא. ובזמנין ובמועדין חמש גו רזא דא. ביומא דכפורי שית גו רזא עלאה דא. וכלא רזא חדא. '''חמש''' - דאינון חמש דרגין לתתא, מדרגא דאור קדמאה לתתא, ואינון רזא דאורייתא. '''שית''' - דאינון שית סטרין, וכלא רזא חדא. '''שבע''' - אינון שבע קלין. וכלהו רזא חדא אלין ואלין. בראש חדש אתוסף חד על תלתא בגין שמשא דנהיר בההוא זמנא לסיהרא ואתוסף נהורא על סיהרא. והיינו רזא ד'מוסף'. 

בספר תורה בעי לשתמע חד קלא ודבור. 

סדורא לסדרא עמא קדישא ביומא דא ובשאר יומין דספר תורה - בעי לתקנא תקונא דחד כורסייא דאקרי {{גמט דגש|תיבה}}. וההוא כורסייא דלהוי בשית דרגין לסלקא בהו, ולא יתיר, דכתיב {{ממ|דה&quot;ב|ט|יח}} {{צ|ושש מעלות לכסא}}. ודרגא חד לעילא לשואה עליה ספר תורה, ולאחזאה ליה לכלא. 

כד סליק ספר תורה לתמן - כדין בעאן כל עמא לסדרא גרמייהו לתתא, באימתא בדחילו ברתת בזיע, ולכוונא לבייהו כמה דהשתא קיימין על טורא דסיני לקבלא אורייתא. ויהון צייתין וירכון אודנייהו. ולית רשו לעמא למפתח פומיהון אפילו במילי דאורייתא, וכל שכן במלה אחרא, אלא כלהו באימתא כמאן דלית ליה פומא. והא אוקמוה דכתיב {{צ|וכפתחו עמדו כל העם}} {{מקור|נחמיה ח ה}}, {{צ|ואזני כל העם אל ספר התורה}} (שם ג). 

{{עוגן|בריך שמיה}}
אמר רבי שמעון, כד מפקין ספר תורה בצבורא למקרא ביה - מתפתחן תרעי שמייא דרחמין ומעוררין את האהבה לעילא, ואבעי ליה לבר נש למימר הכי:
: בריך שמיה דמארי עלמא. בריך כתרך ואתרך! יהא רעותך עם עמך ישראל לעלם, ופורקן ימינך אחזי לעמך בבית מקדשך, ולאמטויי לנא מטוב נהורך, ולקבלא צלותנא ברחמין. יהא רעוא קדמך דתוריך לן חיין בטיבו, ולהוי אנא עבדך פקידא בגו צדיקיא, למרחם עלי ולמנטר יתי וית כל די לי, ודי לעמך ישראל. אנת הוא זן לכלא ומפרנס לכלא. אנת הוא שליט על כלא. אנת הוא דשליט על מלכייא, ומלכותא דילך הוא. אנא עבדא דקודשא בריך הוא דסגידנא קמיה ומקמי דיקר אורייתיה. בכל עידן ועידן לא על אינש רחיצנא, ולא על בר אלהין סמיכנא. אלא באלהא דשמיא - דהוא אלהא קשוט, ואורייתיה קשוט, ונביאוהי קשוט, ומסגי למעבד טבוון וקשוט. ביה אנא רחיץ ולשמיה קדישא יקירא אנא אימר תושבחן. יהא רעוא קדמך דתפתח לבאי באורייתך, ותיהב לי בנין דכרין דעבדין רעותך, ותשלים משאלין דלבאי ולבא דכל עמך ישראל, לטב ולחיין ולשלם אמן. 


ואסיר למקרי בספרא דאורייתא בר חד בלחודוי. וכלא צייתין ושתקין. בגין דישמעון מלין מפומיה כאילו קבילו לה ההיא שעתא מטורא דסיני. 

ומאן דקרי באורייתא - להוי חד קאים עליה ושתיק; דלא ישתמע בר דבור חד בלחודוי, ולא תרין דבורין. לשון קדש חד. וחד הוא ולא תרין דבורין. ואי תרין משתכחין בספר תורה - גריעותא דרזא דמהימנותא איהו, וגריעותא דיקרא דאורייתא אשתכח בספר תורה. ובעי חד קלא. 

מתרגם חד. ורזא דא - קליפה ומוחא. כלא שתקין וחד קארי דכתיב {{צ|וידבר אלהי&quot;ם את כל הדברים האלה לאמר}} {{מקור|שמות כ א}}. איהו לעילא וכל עמא לתתא, דכתיב &lt;קטע סוף=דף רו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רו ב/&gt; {{צ|ויתיצבו בתחתית ההר}} {{מקור|שמות יט יז}}, וכתיב {{צ|ומשה עלה אל האלהי&quot;ם}} (שם ג). 

וההוא דקארי באורייתא ישוי לביה ורעותיה לאינון מלין, וכי איהו שליחא דמאריה בסדורא דהני מלין למשמע לכל עמא, דהא איהו קאים כדוגמא עלאה. בגין כך מאן דסליק למקרי באורייתא - יסדר אינון מלין בקדמיתא בביתיה, ואי לאו לא יקרי באורייתא. מנלן? מההוא דבור - עד לא ישמע אורייתא לעמא קדישא מה כתיב? {{צ|אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה}}, ולבתר {{צ|ויאמר לאדם הן יראת יהו&quot;ה היא חכמה וגו'}} {{מקור|איוב כח כז}}. 


אסיר ליה למאן דקארי באורייתא למפסק פרשתא או אפילו מלה חדא, אלא באתר דפסק משה פרשתא לעמא קדישא - יפסיק. ולא יפסיק מלין דפרשתא דשבתא דא בפרשתא דשבתא אחרא. רזא דא - בשעתא דאיפסיקו פרשיין - כל חד וחד אתעטרא וקיימא קמי קודשא בריך הוא. כיון דאשלימו למפסק הני פרשיין דכל שתא - אתעטרו קמיה קודשא בריך הוא ואמרי &quot;אנא משבת פלוני  מצבורא פלוני ואנא משבת פלוני מצבורא פלוני&quot;. בההיא שעתא קרא ל{{גמט דגש|יופיא&quot;ל}} רב ממנא, {{קיצור|ולחמשין ותלת|53}} רתיכין קדישין דתחות ידיה דאתמנון בשמושא דאורייתא. וכל רתיכא ורתיכא מני ליה - להאי רתיכא על פרשתא פלניא דבשבת פלוני, ורתיכא פלוני על פרשתא פלניא דשבת פלוני. וכל חד וחד משמשא לאורייתא דההוא שבת דיליה, ואסיר לן לערבא אלין באלין, ולא לאעלא רתיכא ברתיכא דחבריה אפילו כמלא נימא. ואפילו בחד תיבה או אפילו באת חד. אלא כל חד וחד כמה דפסיק לון קודשא בריך הוא וכמה דמני לון באינון פרשיין - כל חד וחד על מטריה. 

ועל דא כד מתעטרא פרשתא דא - סלקן אינון מלין דההיא פרשתא דאשתלים בצבורא, ונטיל לון ההוא רתיכא דממנא בההיא פרשתא, וסליק לון קמי קודשא בריך הוא. ואלין מלין ממש קיימין קמיה ואמרין {{צ|אנא פרשתא פלניא דאשלימו לי צבורא פלוני הכי והכי}}. אי אשתלים כדקא חזי ליה - סלקין אינון מלין ומתעטרן על כורסייא קדישא, וההוא רתיכא משמשא קמיה. כל רתיכא ורתיכא פרשתא דכל שבתא ושבתא, וכלהו מתעטרן בגו כורסייא קדישא. ובהו איהי סלקא לאתיחדא לעילא לעילא, ואתעביד כלא כללא חדא. בגין כך זכאה חולקיה מאן דאשלים פרשתא דכל שבתא ושבתא כדקא יאות כמה דאפסיקו לעילא. 


תרי זמני קרינן בספר תורה בשבתא. במנחה בשעתא דדינא תליא לעידן ערב - צריכין לאכללא שמאלא בימינא; דהא אורייתא מתרין סטרין אתייהיבת דכתיב  {{צ|מימינו אש דת למו}} {{מקור|דברים לג ב}} - ימינא ושמאלא. בגין כך ספר תורה במנחה דַי בעשרה פסוקין או יתיר, אבל לא שלימו דפרשתא. דהא שלימו דפרשתא לא הוי אלא בימינא, וימינא תלייא עד שעתא דמנחה, והא אוקמוה. 

בשני בשבתא ובחמישי בשבתא - בגין דקא נחתין דרגין לתתא דאינון כללא דאורייתא. ואי תימא הא נביאין מתפרשן לתתא?! אלא הכי הוא ודאי, אבל הני דלתתא כלהו כללא דאורייתא, וכל חד וחד כליל לכל חד וחד. ורזא דמלה, אלין דרגין עלאין אינון אקרון פרשתא חדא, ולבתר נפקין מנייהו תשע דרגין דאתאחדן כחדא. ובגין כך תשעה גוברין;  תלת בשבתא במנחה, ותלת ביומא תניינא, ותלת ביומא חמשאה - הא תשעה. 


ובספרא דרב ייבא סבא - במנחה בשבתא הא אתער רזא דשמאלא, ונקודה תתאה בההוא סטרא דשמאלא מקבלא רזא דאורייתא. כדין בההיא שעתא נטלא מסטרא דשמאלא, ומדיליה קרינן. דהא איהי קיימא ברזא &lt;קטע סוף=דף רו ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רז|א}}&lt;קטע התחלה=דף רז א/&gt;דתשע  וקרינן תשע. ואינון שית דחול ותלת בשעתא דאתער שמאלא בשבתא. ולאתכללא כלא כחדא. ואיהי מתעטרא בהו בתלת סטרין כגוונא דתלת סטרין עלאין, דאינון כללא דפרשתא דשבתא. זכאה חולקיה מאן דזכי ליקרא דשבתא! זכאה איהו בתרין עלמין בעלמא דין ובעלמא דאתי!

 
כתיב {{צ|אל יצא איש ממקומו ביום השביעי}} {{מקור|שמות טז כט}} - מהו {{צ|ממקומו}}? תנינן, {{צ|ממקומו}} - מההוא אתר דאתחזי למיהך. ורזא דמלה דכתיב {{צ|ברוך כבוד יהו&quot;ה ממקומו}} {{מקור|יחזקאל ג יב}}. ודא איהו מקום, ודא איהו רזא דכתיב {{צ|כי המקום אשר אתה עומד עליו}} {{מקור|שמות ג ה}} - אתר ידיעא איהו לעילא וקרינן ליה 'מקום', דאשתמודע ביה יקרא עלאה דלעילא. ובגין כך אזהרותא לבר נש - דהא מתעטרא בעטרא קדישא דלעילא - דלא יפוק מיניה. דאי (יפוק מפומיה מלולא דחול) יפוק מניה - קא מחלל שבתא. בידוי - בעבידתא כמה דאוקימנא. ברגלוי - למיהך לבר מתרי אלפין אמין. כל אלין חלולא דשבתא איהו. 

{{צ|אל יצא איש ממקומו}} - דא איהו אתר יקרא דקדושה דא, דהא מניה לבר אתר ד'אלהים אחרים' איהו. {{צ|ברוך כבוד יהו&quot;ה ממקומו}}. {{צ|כבוד יהו&quot;ה}} - דלעילא, {{צ|ממקומו}} - דא כבוד דלתתא. ודא איהו רזא דעטרא דשבתא. בגין כך {{צ|אל יצא איש ממקומו}} - בריך הוא לעלם ולעלמי עלמין. כתיב {{צ|הנה מקום אתי}} {{ממ|שמות|לג|כא}} - {{צ|מקום אתי}} ודאי. דא איהו מקום טמיר וגניז דלא אתיידע כלל. משמע דכתיב {{צ|אתי}} - אתר דלא אתגליא וקיימא טמירא. ודא איהו אתר עלאה לעילא לעילא, היכלא עלאה טמיר וגניז. אבל דא איהו אתר לתתא כדקאמרן. ודא איהו {{צ|מקום}} - דאתפרש לעילא ואתפרש לתתא. ובגין כך {{צ|אל יצא איש ממקומו ביום השביעי}}. 

{{צ|ומדתם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו'}} {{מקור|במדבר לה ה}} - הא אוקמוה באינון רזין עלאין, אבל {{צ|אלפים באמה}} - דירתה תרין סטרין לכל סטר. ואיהי מתעטרא תדיר בתרין סטרין, בין לעילא בין לתתא. וסימניך שכינה לא שריא לבר מתחומא דאתחזי לה. 


'''כד נפק שבתא''' צריכין ישראל דלתתא לאתעכבא, דהא יומא רבא עלאה איהו. ובהאי יומא אושפיזא רבא ויקירא קא שריא עליה. בגין כך בעי לאתעכבא לאתחזאה דלא דחקין באושפיזא קדישא. 

כדין פתחי ישראל ואמרי {{צ|והוא רחום יכפר עון וגו'}} {{מקור|תהלים עח לח}} - דתקונא שפירא איהו בהאי ליליא, כיון דדינא אתהדר לאתריה. מה דלא אתחזי כד עייל שבתא דדינא אסתלק ולא אשתכח. 


'''בשעתא דפתחי ישראל ויהי נעם וקדושתא דסדרא''' - כל אינון חייבין דגיהנם פתחין ואמרי: {{צ|זכאין אתון ישראל עמא קדישא! זכאין אתון צדיקייא דנטרי פקודי אורייתא! ווי לון לחייביא דלא זכו למיטר אורייתא!}}. כדין דומ&quot;ה קדים וכרוזא אתער ואמר {{צ|ישובו רשעים לשאולה כל גוים שכחי אלהי&quot;ם}} {{ממ|תהלים|ט|יח}}. וכל אינון חבילי טהירין טרדין לון בגיהנם. ולית מאן דמרחם עליהון. זכאין אינון כל נטרי שבתא בהאי עלמא וקא מענגי לההוא ענג דשריא מלעילא כדקאמרן. 


'''האי מאן דשרי בתעניתא בשבתא''' - תרי מתערי עליה קמי מלכא קדישא. חד - ההוא רוחא עלאה קדישא דאצטריך לאתענגא ולא אתענג. וחד - ההוא ממנא דקיימא על מאן דשרי בתעניתא ו{{גמט דגש|סנגרי&quot;ה}} שמיה. וסלקין קמי מלכא קדישא ומתערי עליה. 

וההוא רוחא אסתלק גריע מההוא אתהנותא דלתתא. וכד האי רוחא לא אשתלים לתתא - רוחא אחרא דלעילא לא אשתלים. כיון דלא אשתלים לתתא ולעילא - כדין אתחזי ההוא בר נש לאתלטיא ולאתענשא. אלא כיון דאשתלים זמנא אחרא, וההוא ממנא דאתמנא על ענוייא &lt;קטע סוף=דף רז א/&gt;
{{ממ זהר משולב|ב|רז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רז ב/&gt;ותעניתא אשתלים גו אינון ממנן אחרנין בענוגא דלעילא - קורעין ליה כל גזר דינא דאתגזר מאינון שבעין שנין עלאין. למלכא דחדי בהלולא דיליה וכל בני נשא חדאן עמיה. חמא חד בר נש יהיב בקולר - פקיד עלוי ושרייוהו בגין דישתכחון כולא בחדוה. 

ולבתר מתהדרין אלין ממנן דענשין לבני נשא ואתפרעין מניה דבר נש על דאשתכח בגיניה גריעותא עילא ותתא. מאי תקנתיה? ליתיב תעניתא על תעניתא. מאי טעמא? דא בטיל ענוגא דשבתא - יבטל ענוגא דחול. ואי איהו מבטל ענוגא דשבתא וקא מתענג בחול - דמי כמאן דחשב למלה אחרא יתיר ממה דחשיב ליה לקודשא בריך הוא. רוחא עלאה קדישא דקודשין דשריא עליה - לא עניג ובטיל ליה מניה. רוחא אחרא דחול דשריא לבתר על עלמא - חשיב וקא מענגא ליה! כדין מהדרין ומתפרעין מניה בהאי עלמא ובעלמא דאתי. 

בגין כך אצטריך תעניתא אחרינא ביומא קדמאה דחול בזמנא דשריא על עלמא ההוא רוחא דחול. ובהאי אית ליה אסוותא, כיון דלא חשיב לרוחא דחול. וסימניך {{צ|והשיב את הגזלה אשר גזל וגו'}} {{מקור|ויקרא ה כג}}. גזלן לא חשיב לקודשא בריך הוא לא חשיב לבני נשא - בגין כך לית ליה עונשא כגנב. גנב דחשיב לבני נשא יתיר מקודשא בריך הוא - אית ליה עונשא בהאי עלמא ובעלמא דאתי. זכאה איהו מאן דאשתלים לתתא לההוא עונג עלאה כדקא חזי! 


יומא דא מתעטרא בשבעין עטרין, ושמא עלאה קדישא אשתלים בכל סטרין, ואתנהירו כלהו דרגין. וכלא בחדוה דברכאן, ובקדושה על קדושה, ותוספת דקדושה. 

'''קדושה דמעלי שבתא''' - דא איהי קדושה דשבת בראשית, דהא אתקדש מ{{קיצור|תלתין ותרין|32}} שבילין, ו{{קיצור|תלת|3}} דרגין דתפוחין קדישין. ובעינן לאדכרא על האי קדושה כללא דעובדא דבראשית. ונייחא ברזא דתלתין ותרין שבילין ותלת דרגין דאתכלילן בהו. רזא דסהדותא דעובדא דבראשית - דהיינו {{צ|ויכלו השמים והארץ וכל צבאם וגו' ויכל אלהי&quot;ם}} {{מקור|בראשית ב א}} - דאית בסהדותא דא {{קיצור|תלתין וחמש|35}} תיבין; תלתין ותרין שבילין, ותלת דרגין דתפוחין קדישין. תלת דרגין דאינון {{צ|שביעי שביעי שביעי}} - אית ביה רזא דעלמא עלאה, ורזא דעלמא תתאה, ורזא דכל מהימנותא. תלת זמנין {{צ|אלהי&quot;ם}} - חד עלמא תתאה, וחד פחד יצחק, וחד עלמא עלאה קדישא קדש קודשין. 

ובעי בר נש למסהד סהדותא דא בחדוה ברעותא דליבא, לאסהדא קמי מאריה דמהימנותא. וכל מאן דיסהיד דא וישוי לביה ורעותיה לדא - מכפר על כל חובוי. 

'''ברוך אתה ה' אלהינ&quot;ו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו וכו'''' - האי קידושא איהו בחד מתקלא לקבל סהדותא דמהימנותא, ואינון {{קיצור|תלתין וחמש|35}} תיבין אחרנין כמה דאית ב{{צ|ויכלו}} - כלא סלקין ל{{קיצור|שבעין|70}} תיבין, לאתעטרא בהו שבת דמעלי שבתא. זכאה חולקיה דבר נש דיכוון רעותיה למלין אלין ליקרא דמאריה! 


'''קידושא דיומא''' - הא אוקמוה, {{צ|בורא פרי הגפן}} ולא יתיר. דהא יומא קאים לקדשא ליה - מה דלית הכי בליליא דאנן צריכין לקדשא ליה בהני מלין כמה דאוקימנא. ולא אתקדש האי ליליא אלא בעמא קדישא לתתא כד שריא עלייהו ההוא רוחא עלאה. ואנן בעינן לקדשא ליה ברעותא דלבא, לכוונא דעתא להאי. ויומא - איהו קא מקדשא ליה! וישראל מקדשי בצלותין ובעותין, ומתקדשין בקדושתיה בהאי יומא. זכאין ישראל עמא קדישא דאחסינו יומא דא - אחסנת ירותא לעלמין! 


'''לבתר דנפיק שבתא''' בעי בר נש לאפרשא בין קדש לחול. אמאי? דהא אתיהיב רשו לממנן דלתתא לשלטאה על עלמא ובכל עובדין דעלמא. לאחזאה יחודא באתר קדישא בקדושה עלאה, ולאפרשא לתתאי מיחודא עלאה. &lt;קטע סוף=דף רז ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ב|רח|א}}&lt;קטע התחלה=דף רח א/&gt;'''ולברכא על נהורא דאשא''' - בגין דכל אשין אחרנין אתטמרו ואתגניזו ביומא דשבתא, בר אשא חד דקדושה עלאה דאתגליא ואתכליל בקדושא דשבתא. וכד האי אשא אתגלייא - כל אשין אחרנין אתטמרו ואתגניזו קמיה. והאי אשא איהי דעקידה דיצחק, דאתלהטא על גבי מדבחא. בגין כך בעי לברכא על נהורא דאשא. והאי אשא לא בעי אשא דחול אלא אשא דשבת. והאי אשא איהו אשא דנפיק מההוא אשא דלעילא - ודא איהו אשא דסביל אשא. וכיון דהאי אשא דנפיק מאשא דלעילא אתברכא בברכה דנהורא - כדין כל שאר אשין אחרנין נפקין ואתמנן בדוכתייהו, ואתייהיב לון רשותא לאנהרא. 

בההיא שעתא דקא מברכין על אשא - אזדמנן ארבע רתיכין, ארבע משריין לתתא, לאנהרא מההוא אשא מברכא. ואינון אקרון {{צ|מאורי האש}}. בגין כך בעינן לאכפיא ארבע אצבעאן דידא דימינא ולאנהרא לון מגו ההוא נהורא דשרגא דמתברכא. ואינון אצבעאן רמז לאינון 'מאורי האש' דנהירי ושלטי מההוא נהורא דשרגא דמתברכא. ובגין דאינון דרגין לתתא - כד אחזי בר נש אצבעאן קמי ההוא נהורא דשרגא - בעי לאכפייא לון קמיה, בגין דההוא נהורא שלטא עלייהו ואינון נהרין מניה. בשאר ברכאן בעינן לזקפא לון לאצבעאן בגין לאחזאה קדושה עלאה דדרגין עלאין דשלטין על כלא, דשמא קדישא אתעטר בהו ואתקדש בהו, ואתברכן כלהו דרגין כחדא, ונהרין מגו בוצינא עלאה דכלא. ובגין כך בעינן לזקפא לון לעילא. והכא - בעינן לאכפייא אצבעאן קמי שרגא; בגין לאחזאה דרגין דלתתא דנהרין מגו בוצינא דלעילא, ומהכא שלטין ונהרין מינה ואינון {{צ|מאורי האש}}. 

בכל יומא אנן מברכינן {{צ|מאורי אור}} דאינון נהורין עלאין דקיימן בההוא {{צ|אור}} קדמאה. ואתברכן כלהו דרגין, ונהרין כלהו כחדא מגו בוצינא עלאה. והני אקרון {{צ|מאורי האש}}. ובגיני רזא דא מברכין {{צ|בורא מאורי האש}}. ואי תימא אמאי {{צ|בורא}} ולא אמרו &quot;מאיר מאורי האש&quot; הואיל וקא נהרין מההוא אש, מההוא בוצינא מברכא? 

אלא כיון דעאל שבתא - כל אינון דרגין דלתתא וכל אינון דנהרין ושלטין - כלהו עאלין ואתכלילו בהאי שרגא, ואתטמרו ואתגניזו ואתנטרו ביה, ולא יתחזון ביה אלא ההוא נקודא בלחודהא. וכלהו אתטמרו בגווה כל יומא דשבתא. כיון דנפק שבתא - אפיק לון לכל חד וחד, כאילו ההיא שעתא אתבריאו ונפקו כלהו ואתבריאו כמלקדמין, ואתמניאו על דוכתייהו לשלטאה. כדין אתברכא האי שרגא ואתכפיין קמיה לאנהרא. כיון דנהרין - כדין אתמנון כל חד וחד על דוכתיה. 

כגוונא דא אינון דרגין עלאין דאקרון {{צ|מאורי אור}} שלטין ביממא, ונהרין מגו בוצינא עלאה. בשעתא דרמש ליליא - ההוא בוצינא עלאה כניש לון ואעיל לון בגויה עד דנהיר יממא. כיון דמבריכן ישראל על נהורא ביממא - כדין אפיק לון בשלימו דנהורא. ועל דא מברכין {{צ|יוצר המאורות}} ולא אמרי &quot;בורא&quot;, והכא {{צ|בורא מאורי האש}}, בגין דאינון דרגין לתתא. 

וכלא איהו רזא דאצבעאן - בהו רמיז דרגין עלאין ודרגין תתאין. 
* דרגין עלאין אשתמודעאן בזקיפו דאצבעאן לעילא, 
* ובזקיפו דאצבעאן אתברכן דרגין עלאין ודרגין תתאין כחדא, 
* ובמאיכו דאצבעאן אתברכן לאנהרא דרגין תתאין לחודייהו. 


ורזא דא טופרי דאחורי אצבעאן ואצבעאן לחודייהו לגו. טופרי דאחורי אצבעאן - אינון אנפין אחרנין דאצטריכו לאנהרא מגו ההוא שרגא. ואינון אנפין דאקרון &lt;קטע סוף=דף רח א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רח ב/&gt;'אחוריים'. אצבעאן לגו בלא טופרין - אלין אינון אנפין פנימאן אתכסיין. ורזא דא {{צ|וראית את אחורי}} {{מקור|שמות לג כג}} - אלין {{צ|אחורי}} - אצבעאן לאחורא בטופריהון. {{צ|ופני לא יראו}} - אלין אצבעאן לגו בלא טופרין, דאינון אנפין פנימאין. 

וכד מברכינן על שרגא בעי לאחזאה אחורי אצבעאן בטופרין לאתנהרא מגו ההוא שרגא. ופנימאי דאצבעאן לא אצטריכו  לאחזאה לון לאתנהרא מגו ההוא שרגא - דהא אינון לא נהרין אלא מגו שרגא עלאה דלעילא לעילא דאיהי טמירא וגניזא דלא אתגלייא כלל. ואינון לא נהרין מגו שרגא דאתגליא כלל. בגין כך בעי לאחזאה אחורי אצבעאן בטופרין, ופנימאי דאצבעאן לא בעי לאחזאה קמי האי שרגא. טמירין אינון ובטמירו אתנהרין. פנימאין אינון ומפנימאין אתנהרן. עלאין אינון ומעלאה אתנהרן. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי! 


'''ובעי לארחא בבוסמין כד נפיק שבתא''' על דאסתלק ההוא רוחא, ונפשא דבר נש אשתארת בערטולא  בגין ההוא סליקו דאסתלק רוחא מניה. והא אוקמוה. 

כתיב {{צ|וירח את ריח בגדיו}} {{מקור|בראשית כז כז}}, הא אוקמוה. תא חזי כתיב {{צ|וירח את ריח בגדיו}}, הא אוקמוה, אינון לבושין דאדם קדמאה הוו, דיהב ליה קודשא בריך הוא לאלבשא לון. בגין דהא כד חב אדם - אתעדי מניה ההוא לבושא יקירא דאתלבש ביה בקדמיתא כד אעיל ליה בגנתא דעדן. ולבתר דחב - אלביש ליה בלבושא אחרא. 

לבושא קדמאה דאתלבש ביה אדם בגנתא דעדן - איהו הוה  מאינון רתיכין דאקרון 'אחוריים', ואינון לבושין דאקרון לבושי טופרא. וכד הוה בגנתא דעדן - כל אינון רתיכין וכל אינון משריין קדישין כלהו סחרין ליה לאדם, ואתנטיר מכלא, ולא הוה יכיל מלה בישא לאתקרבא בהדיה. כיון דחב ואתעדו מניה אינון לבושין - דחיל ממלין בישין ורוחין בישין, ואסתלקו מניה אינון משריין קדישין, ולא אשתארו ביה אלא אינון טופרי דאצבעאן{{הערה|מוגה עפ&quot;י גירסת מהדורת &quot;מתוק מדבש&quot; - ויקיעורך}}, דסחרין לון לטופרין סחרנו דזוהמא אחרא. 

ובגין כך לא ליבעי ליה לבר נש לרבאה אינון טופרין דזוהמא, דהא כמה דאסגיאו - הכי נמי אסגי עליה קסטורא, וידאג בכל יומא. ובעי לספרא לון. ולא ירמי לון - דלא יעביד קלנא בההוא אתר, דיכיל ההוא בר נש לאתזקא. וכלא כגוונא עלאה דהא לכלהו אחוריים סחרא סטרא אחרא, ולא אצטריך ליה באתר דעלמא. 

לבתר עבד ליה לאדם לבושין אחרנין; מטרפי אילנין דגנתא דעדן דארעא. דהא בקדמיתא הוו אינון לבושין מאינון אחוריים דגנתא דלעילא - והשתא מגנתא דארעא. ונפק מגנתא. ואינון לבושין הוו סלקין ריחין ובוסמין דגנתא דנפשא מתיישבא בהו וחדי בהו - הדא הוא דכתיב {{צ|וירח את ריח בגדיו ויברכהו}}, דהא אתיישבא נפשיה ורוחיה דיצחק בההוא ריחא. 

בגין דא כד נפק שבתא - בעי לארחא בבוסמין לאתישבא נפשיה בההוא ריחא על ההוא רוחא עלאה קדישא דאסתלק מינה. וההוא ריחא מעליא דבוסמין איהו הדס. דהא קיומא דאתר קדישא דנשמתין נפקין מניה - הדס איהו. ודא איהו קיומא דנפשא כגוונא דלעילא, לאתקיימא מההוא ערטולא דאשתארת. 

כד נפק שבתא - אתלבש אדם באינון לבושין דגנתא דעדן דארעא דסלקין ריחין ובוסמין, לקיימא נפשיה על ההוא רוחא קדישא עלאה יקירא דאסתלק מניה. והדס איהו קיומא דנפשא ודאי, כגוונא עלאה דאתקיימא קיומא דנפשא. 

ההוא רוחא עלאה דנחית עליה דבר נש בחדו וחדי לנפשיה - כדין קיימא נפשא דבר נש כגוונא דעלמא דאתי, דזמין &lt;קטע סוף=דף רח ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רט|א}}&lt;קטע התחלה=דף רט א/&gt;לאתהנאה מניה. כמה דבר נש אהני להאי רוחא בעלמא דא - הכי ההוא רוחא אהני ליה לבר נש לעלמא דאתי, דכתיב {{צ|אז תתענג על יהו&quot;ה וגו'}}, וכתיב {{צ|והשביע בצחצחות נפשך}} {{מקור|ישעיה נח יד}}. כמה דבר נש רוי לההוא ענוגא ואהני ליה - הכי נמי איהו רוי ליה לעלמא דאתי. כדין כד בר נש זכי ואשלים שלימו דיקרא דשבתא כדקאמרן. קודשא בריך הוא קארי עליה ואמר {{צ|ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר}} (שם מט ג). 


קם רבי אבא ושאר חברייא ונשקו רישיה. בכו ואמרו: זכאה חולקנא דארחא דא זמין קודשא בריך הוא לקבלן!{{ש}} 
אמר רבי אבא: לי זמין קודשא בריך הוא ארחא דא בגין לאתחברא עמכון - זכאה איהו חולקי דזכינא לארחא דא!{{ש}} 
אמר להו: אימא לכו מה דחמינא יומא דא. נפקנא לארחא וחמינא נהורא חדא, ואתפלג לתלת נהורין, ואזלו קמאי ואתטמרו, ואמינא &quot;ודאי שכינתא חמינא זכאה חולקי&quot;. והשתא אינון תלת נהורין דחמינא - אתון אינון! ודאי אתון נהורין ובוצינין עלאין לאנהרא בעלמא דין ובעלמא דאתי!
 

אמר רבי אבא, עד הכי לא ידענא דכל אלין מרגלן סתימין הוו תחות ידייכו. כיון דחמינא דהא ברעותא דפקודא דמאריכון אתאמרו מלין אלין - ידענא דכלהו מלין סלקין יומא דא לגו כורסייא עלאה, ונטיל לון ההוא מארי דאנפין ועביד מינייהו עטרין למאריה. ויומא דא מתעטרין שתין (נ&quot;א שבעין) רתיכין קדישין ליקרא דכרסייא באלין מלין דאתאמרו הכא יומא דא. 

אדהכי זקף עינוי וחמא דאערב שמשא. אמר רבי אבא, &quot;נהך לגבי האי כפר דאיהו קריב לגבן במדברא&quot;. אזלו וביתו תמן. בפלגות ליליא קם רבי אבא ושאר חברייא לאשתדלא באורייתא. אמר רבי אבא, מכאן ולהלאה נימא מלין לאתעטרא בהו צדיקיא דבגנתא דעדן - דהשתא איהו זמנא דקודשא בריך הוא וכל צדיקיא דבגנתא דעדן צייתין לקליהון דצדיקיא די בארעא. 

פתח רבי אבא ואמר, {{צ|השמים שמים ליהו&quot;ה והארץ וגו'}} {{מקור|תהלים קטו יז}}. האי קרא אית לאסתכלא ביה והכי אצטריך למימר - &quot;השמים ליהו&quot;ה והארץ נתן לבני אדם&quot;. מאי {{צ|השמים שמים}}? אלא הכא אית לאסתכלא, בגין דאית שמים ואית שמים; שמים לתתא וארץ לתתא מנייהו, שמים לעילא וארץ לתתא מנייהו. וכל דרגין עלאין ותתאין - כלהו כגוונא דא. אלין כאלין. 

'שמים לתתא' אינון עשר יריעות, כמה דאת אמר {{צ|נוטה שמים כיריעה}} {{ממ|תהלים|קד|ב}}. וקודשא בריך הוא עבד לון ומשריין די בגווייהו לאנהגא ארעא תתאה. תשיעאה אנהיג לתתאי, דסחרן כקופטרא דקולטא. עשיראה איהו עיקרא. ובכלהו משיריין ממנן עד שביעאה - משביעאה ולהלאה אית נהורא דאתפשט לתתא מגו כורסייא עלאה ונהיר לעשיראה. ועשיראה מההוא נהירו דנקטא יהיב לתשיעאה, ואיהו לתמינאה ולתתא. האי תמינאה - כד אתפקדון חילי דכוכביא ואפיק לון, ההוא נהירו קיימא ויהיב חיליה לכל חד וחד, לאתמנאה בההוא אתר דאצטריך, דכתיב  {{צ|והמוציא במספר צבאם וגו' מרב אונים}} {{מקור|ישעיה מ כו}} - דא איהו זהרא דלעילא דאקרי {{צ|רוב אונים}}. 

ובכל רקיעא ורקיעא אית ממנא, ואתפקד על עלמא ועל ארעא לאנהגא כלא. בר ארעא דישראל דלא אנהיג לה רקיעא ולא חילא אחרא אלא קודשא בריך הוא בלחודוי, והא אוקמוה. 

ואי תימא היך שריא למגנא רקיעא על ארעא דישראל, והא מטרא וטלא מרקיעא נחית עלה כשאר כל ארעא אחרא?! אלא בכל רקיעא ורקיעא אית ממנן שלטין על עלמא, &lt;קטע סוף=דף רט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רט ב/&gt;וההוא ממנא דשלטא על ההוא רקיעא יהיב מחילא דאית ליה לההוא רקיעא. וההוא רקיעא נקיט מההוא ממנא ויהיב לתתא לארעא. וההוא ממנא לא נקיט אלא מתמצית דלעילא. אבל ארעא קדישא - לא שליט על ההוא רקיעא דעליה ממנא אחרא ולא חילא אחרא, אלא קודשא בריך הוא בלחודוי, ואיהו פקיד לארעא קדישא בההוא רקיעא. 

בכל רקיעא ורקיעא אית פתחין ידיען, ושולטנו דכל ממנן מִפִתְחא לְפִתְחא רשימא. ומההוא פתחא ולהלן - לא שלטא אפילו כמלא נימא. ולא עאל דא  בתחומא דפתחא דחבריה, בר כד אתיהיב ליה רשו לשלטאה חד על חבריה, כדין שלטין מלכין די בארעא חד על חבריה. 

באמצעיתא דכלהו רקיעין אית פתחא חדא דאקרי {{גמט דגש|גבילון}}. ותחות האי פתחא אית שבעין פתחין אחרנין לתתא. ושבעין ממנין נטרין מרחיק תרי אלפין אמין דלא קרבין לגביה. ומההוא פתחא ארחא סליק לעילא לעילא עד די מטא לגו כורסייא עלאה. ומההוא פתחא לכל סטרין דרקיעא עד תרעא דפתחא דאקרי {{גמט דגש|מגדון}} (ס&quot;א {{גמט|מנדון}}), דתמן איהו סיומא דרקיעא דתחומא דארעא דישראל. 

וכל אינון שבעין פתחין דרשימין גו ההוא פתחא דאקרי '''גבילון''' - כלהו רשימין בכורסייא קדישא, וכלהו קרינן לון {{צ|שערי צדק}} דלא שליט אחרא עלייהו. וקודשא בריך הוא פקיד לארעא דישראל בההוא רקיעא, מפתחא לפתחא בפקידו כמה דאצטריך. ומתמציתא דההוא פקידא - נטלין אינון שבעין ממנן, ויהבין לכלהו ממנן אחרנין. 

בגנתא דעדן דלתתא - רקיעא דקיימא עליה אית ביה רזין עלאין. כד עבד קודשא בריך הוא רקיעא - אייתי אש ומים מגו כורסי יקריה ושתף לון כחדא, ועבד מנהון רקיעא לתתא, ואתפשטו, עד דמטו לההוא אתר דגנתא דעדן ויתבו. מה עבד קודשא בריך הוא? נטל משמים עלאין קדישין אש ומים אחרנין, דמשתכחין ולא משתכחין, דאתגליין ולא אתגליין, ומאינון אש ומים דאתנטלו משמים עלאין עבד מנייהו מתיחו דרקיעא, ומתח ליה על האי גנתא דלתתא, ומתחבר גו רקיעא אחרא. 

ארבע גוונין בההוא מתיחו דרקיעא דעל גנתא - '''חיור וסומק ירוק ואוכם'''. לגבי הני גוונין אית ארבע פתחין, לתתא מההוא מתיחו דרקיעא, ואינון פתחין לארבע סטרין דרקיעא דעל גבי גנתא, מאינון אש ומים דאתעביד מנהון ההוא רקיעא. ומתפתחין בארבע פתחין ארבע נהורין. 

'''לסטר ימינא''' - בההוא פתחא, מגו מתיחו דסטר  מיא, נהרין תרין נהורין באינון תרין פתחין; בפתחא דימינא ובפתחא דאיהו לקבל אנפין. 
גו נהורא דנהיר לסטר ימינא, אתרשים את חד נהיר ובליט (נ&quot;א ולהיט), ונציץ בנציצו מגו ההוא נהורא, ואיהו את '''מ'''', וקיימא באמצעיתא דההוא נהורא דפתחא. את דא סלקא ונחתא, ולא קאים באתר חד. ההוא נהורא נטיל לההוא את ואפיק לה - בגין כך לא קיימא באתר חד. גו נהורא דנהיר בסטרא דאיהו לקבל אנפין אתרשים את חד דנהיר ובליט, ונציץ בנציצו גו ההוא נהורא, ואיהי את '''ר'''', ולזמנין אתחזי '''ב'''', וקיימא באמצעיתא דההוא נהורא דפתחא, וסלקא ונחתא, לזמנין אתגליא ולזמנין לא אתגליא, ולא קיימא באתר חד. 

אלין תרין אתוון קיימין. וכד נשמתא דצדיקיא עאלת בגנתא דעדן - אלין תרין אתוון נפקין מגו ההוא נהורא, וקיימין על ההיא נשמתא, וסלקי ונחתי. כדין מאינון תרין פתחין, מקדמי ונחתי מעילא תרין רתיכין; רתיכא חדא עלאה דאיהי רתיכא ד{{גמט דגש|מיכא&quot;ל}} רב סגנין, רתיכא תניינא דאיהי רתיכא מההוא רב ממנא דאקרי {{גמט דגש|בוא&quot;ל}}, ודא איהו שמשא יקירא &lt;קטע סוף=דף רט ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רי|א}}&lt;קטע התחלה=דף רי א/&gt;דאקרי {{גמט דגש|רפאל}}. ואלין נחתין וקיימין על נשמתא ואמרין לה {{צ|שלום בואך! יבא שלום יבא שלום!}}. כדין אינון תרין אתוון סלקין וקיימין באתרייהו, ואתגניזו גו ההוא נהורא דאינון פתחין. 

'''תרין פתחין אחרנין''' - תרין נהורין אחרנין קא מלהטין מנהירו דאשא באינון פתחין; חד לסטר שמאלא וחד לאחורא. תרין אתוון אחרנין מלהטין באינון נהורין ונציצין בגווייהו - את חד '''ג'''', ואת חד '''נ''''. וכד אתוון קדמאי מתהדרן לאתרייהו - אלין תרין אחרנין נציצין, סלקין ונחתין, נפקין מאינון נהורין, וקיימין על נשמתא. 

כדין נחתין תרין רתיכין מאינון תרין פתחין. רתיכא חדא איהו רתיכא ד{{גמט דגש|גבריאל}} רב ממנא ויקירא, רתיכא תניינא איהי רתיכא אחרא קדישא ד{{גמט דגש|נוריא&quot;ל}} רב ממנא. ונחתין מאינון פתחין וקיימין על נשמתא, ואתוון מתהדרן לאתרייהו. כדין אלין תרין רתיכין עאלין לגו היכלא חדא טמירא דגנתא דאקרי {{גמט דגש|אהלו&quot;ת}}, ותמן תריסר זיני בוסמין גניזין, דכתיב {{ממ|שיר|ד|יד}} {{צ|נרד וכרכם קנה וקנמון וגו'}}. ואינון תריסר זיני דבוסמין דלתתא. ותמן כל אינון לבושין דנשמתין דאתחזון לאתלבשא בהו כל חד וחד כדקא חזי. בההוא לבושא אתרשימו כל אינון עובדין טבין דעבד בהאי עלמא, וכלהו רשימין ביה. ומכריזי {{צ|האי איהו לבושא דפלניא!}}. ונטלין לההוא לבושא ואתלבשת ביה ההיא נשמתא דצדיקיא בגנתא, כגוונא דדיוקנא דהאי עלמא. 

והני מילי מתלתין יומין ואילך. דהא כל תלתין יומין לית לך נשמתא דלא תקבל עונשא עד לא תיעול לגנתא דעדן. כיון דקבילת עונשא - עאלת לגנתא דעדן, כמה דאוקמוה, לבתר דאתלבנת אתלבשת. כיון דאתלבשת בהאי לבושא - יהבין לה אתר כמה דאתחזי לה. כדין כל אינון אתוון נחתין, וסלקין אינון רתיכין. ההוא רקיעא אהדר תרין זמנין בכל יומא בההוא נטילו דהאי רקיעא אחרא דמתדבק ביה. והאי רקיעא לא נפיק לבר מגנתא. רקיעא דא מרקמא בכל זיני גוונין. תרין ועשרין אתוון רשימין מחקקן בההוא רקיעא, כל את ואת נטיף טלא מטלא דלעילא על גנתא. ומההוא טלא דאתוון - אתסחיין אינון נשמתין ומתסיין בתר דטבלו בנהר דינור לאתדכאה. וטלא לא נחית אלא מגו אתוון דרשימין ומחקקן בההוא רקיעא, בגין דאינון אתוון כללא דאורייתא, וההוא רקיעא רזא דאורייתא, דהא מאש ומים דאורייתא אתעביד. ועל דא אינון נגדין טלא על כל אינון דאשתדלו באורייתא לשמה בהאי עלמא. ואלין מלין רשימין בגנתא דעדן, וסלקין עד ההוא רקיעא, ונטלין מאינון אתוון ההוא טלא, לאתזנא ההיא נשמתא. הדא הוא דכתיב {{מקור|דברים לב ב}} {{צ|יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי}}. 


'''באמצעיתא דהאי רקיעא''' קיימא פתחא חדא לקבל פתחא דהיכלא דלעילא, דבההוא פתחא פרחין נשמתין מגנתא דלתתא לעילא, בחד עמודא דנעיץ בגנתא עד ההוא פתחא.  גו ההוא  עמודא בההוא פתחא - דאיהו באמצעיתא דרקיעא דבגנתא - עאלין בגוה תלת גוונין דנהורא כלילן כחדא, ונהרן לגוונין דההוא עמודא, וכדין עמודא דא נציץ ואתלהיט בכמה גוונין דמתלהטן. 

בכל שעתא נהרין צדיקיא מההוא זיוא עלאה, אבל בכל שבתא ושבתא ובכל ריש ירחא - אתגלייא שכינתא יתיר משאר זמני בהאי רקיעא, ואתיין כלהו צדיקיא וסגדין לגביה. 

זכאה חולקיה מאן דזכי להני לבושי דקאמרן, דמתלבשן בהו צדיקיא בגנתא דעדן לתתא! אלין מעובדין טבין דעביד &lt;קטע סוף=דף רי א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רי|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רי ב/&gt;בר נש בהאי עלמא בפקודי אורייתא, ובהון קיימא נשמתא בגנתא דעדן לתתא, ואתלבשת בהני לבושין יקירין. 

כד סלקא נשמתא בההוא פתחא דרקיעא לעילא - אזדמנן לה לבושין אחרנין יקירין עלאין, דאינון מרעותא וכונה דלבא באורייתא ובצלותא. דכד סלקא ההוא רעותא לעילא, מתעטר בה מאן דמתעטרא, ואשתאר חולקא לההוא בר נש, ואתעבד מניה לבושין דנהורא לאתלבשא בהו נשמתא לסלקא לעילא. ואף על גב דאוקמוה דאינון לבושין בעובדין תליין - אלין לא תליין אלא ברעותא דרוחא כמה דאתמר, לקיימא גו מלאכין רוחין קדישין. 

ודא איהו ברירו דמלה. ובוצינא קדישא אוליף הכי מאליהו: לבושין דלתתא בגנתא דארעא - בעובדין, לבושין דלעילא - ברעותא וכוונא דרוחא בלבא. 


{{צ|ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן וגו'}} {{מקור|בראשית ב י}} - הא אוקמוה, אבל בהאי גנתא דלתתא {{צ|נהר יוצא מעדן}} ודאי. ואצטריך למנדע האי נהר דנפיק בגנתא דלתתא - באן אתר עקרא ושרשא דיליה? באן אתר? {{צ|בעדן}}. {{צ|עדן}} - דא רזא עלאה איהו, ולא אתייהיב רשו לשלטאה ביה עינא דסכלתנו. ורזא דמלה, אלמלי אתר דא אתמסר לתתא לאתגלאה - אתר דעדן עלאה קדישא אתמסר אוף הכי למנדע. אלא  בגין טמירו דיקרא דעדן עלאה קדישא - אתטמר ואתגניז עדן תתאה, דההוא נהר נגיד ונפיק מניה, ועל דא לא אתמסר לאתגלאה אפילו לאינון נשמתין דבגנתא דעדן. 

כמה דהאי נהר אתפרש ונפיק מגו עדן לאשקאה לגנתא דלעילא - הכי נמי מגו ההוא פתחא דאמצעיתא דגנתא נפיק חד נהורא דאתפרש לארבע סטרין, בארבע פתחין דקאמרן, אתר דקיימין אינון אתוון רשימן. וההוא נהורא דאתפרש לארבע נהורין בארבע אתוון דניצוצין - נפיק מעדן אתר דזהרא נקודה תתאה לעילא. וההוא נקודה אתנהיר ואתעביד עדן לאנהרא, ולא אית מאן דשליט למחמי ולמנדע להאי נקודה, בר ההוא נהירו דאתפשט מניה, דסגדין לקמיה אינון צדיקיא דבגנתא דעדן כמה דאתמר. והאי נקודה תתאה איהי גנתא לגבי עדן עלאה - אתר דלא אתייהיב למנדע ולאסתכלא. על כל דא כתיב {{צ|עין לא ראתה אלהי&quot;ם זולתך}} {{מקור|ישעיה סד ג}}. 

שמא דא אתפרש - {{צ|אלהי&quot;ם זולתך}} - דא נקודה תתאה קדישא, דאיהו ידע האי עדן דלתתא דטמיר בגנתא, ולית אחרא מאן דידע ליה. 
{{צ|אלהי&quot;ם זולתך}} - דא עדן עלאה על כלא, דאיהו רזא דעלמא דאתי. דאיהו ידע לנקודה תתאה בחד צדיק דנפיק מניה, נהר דרוי ליה. ולית מאן דידע ליה בר איהו דכתיב {{צ|אלהי&quot;ם זולתך}}, דאיהו אחיד לעילא לעילא עד אין סוף. והאי נהר דנפיק מעדן לתתא - רזא איהו לחכימין ברזא דכתיב  {{צ|והשביע בצחצחות נפשך}} {{מקור|ישעיה נח יא}}. ומלה דא אתפרש לעילא ותתא. נשמתא דנפקא מהאי עלמא דחשוכא איהי תאיבת למחמי בנהירו דעלמא עלאה, כהאי בר נש דתאיב למשתי בתאיבו למיא, הכי כל חד וחד איהו {{צ|צחצחות}} כמה דאת אמר {{צ|צחה צמא}} {{ממ|ישעיהו|ה|יג}} - צמא מאינון צחות דנהורין דגנתא ורקיעא והיכלין דגנתא. 

וההוא נהר דנפיק מעדן - כל אינון נשמתין בלבושי יקר יתבין על ההוא נהר. ואלמלא ההוא לבושא - לא יכלין למסבל. וכדין מתיישבן ורוון באינון צחות ויכלי למסבל. וההוא נהר איהו תקונא דנשמתין לאתיישבא, ולאתזנא ולאתהנאה מאינון צחות, ונשמתין אתהנן על ההוא נהר ומתיישבן ביה. ההוא נהר עלאה דלעילא אפיק נשמתין ופרחין מניה לגו גנתא -- האי נהר דלתתא בגנתא דארעא אתקין נשמתין לאתתקנא לאתיישבא באינון צחות. &lt;קטע סוף=דף רי ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ב|ריא|א}}&lt;קטע התחלה=דף ריא א/&gt;כגוונא דא בהאי עלמא לבר - בריחא דמיא מתיישבא נפשא לאתנהרא, דהא מעיקרא כגוונא דא נפקא. ובגין דמתתקנין נשמתין על ההוא נהר דנגיד ונפיק מעדן, יכלין לאתיישבא באינון צחות עלאין, ולסלקא לעילא בההוא פתחא דאמצעיתא דרקיעא. וחד עמודא דקאים באמצעות גנתא דקאמרן - בההוא עמודא סלקין לעילא בגו ההוא פתחא דרקיע. וביה סחרניה אית ביה {{צ|ענן ועשן ונגה}} {{מקור|ישעיה ד ה}}. ואף על גב דאוקמוה להאי קרא, אבל {{צ|ענן ועשן}} אלין מלבר, {{צ|ונגה}} מלגו. ודא איהו לחפיא על אינון דסלקין לעילא דלא יתחזון מקמי אינון דיתבין לתתא. 

והא הכא רזא דרזין. כד  האי נקודה בעא לאתתקנא בתקונוי ולאתקשטא, בשבתי ובזמני ובחגי, משדר ארבע אנפין דנשר, וקיימין על היכלא דאקרי {{גמט דגש|דרור}}, והיינו {{צ|מר דרור}}. ובגין דא בשתא דיובלא בעינן לאכרזא 'דרור' כמה דאת אמר {{צ|וקראתם דרור}} {{מקור|ויקרא כה י}}. ואינון ארבע אנפין יהבין קלא, ולית מאן דישמע ליה בר אינון נשמתין דאתחזון לסלקא. ואינון מתכנשין תמן ונטלי לון אלין ארבע אנפין, ואעלין לון לגו בההוא עמודא דקיימא באמצעיתא. ובההיא שעתא סלקא ההוא עמודא דעננא ואשא ותננא, ונגה מלגו. 

ואלין תרין אקרון {{צ|מכון הר ציון ומקראיה}} {{מקור|ישעיה ד ה}}. {{צ|מכון הר ציון}} - דא איהו תקונא דלעילא כד נקודה תתאה מתקשטא, ואינון {{צ|מקראיה}} דההיא נקודה לאתקשטא. כיון דסלקין אלין נשמתין עד ההוא פתחא דרקיעא - כדין ההוא רקיעא סחרא סחרני דגנתא תלת זמנין, ומקל נעימו דסחרא ההוא רקיעא נפקין כל אינון נשמתין, ושמעין ההוא נעימו דההוא רקיע, וחמאן ההוא עמודא דסלקא אשא ועננא ותננא ונגה דלהיט, וסגדין כלהו. כדין נשמתין סלקין בההוא פתחא, עד דסלקין לגו עגולא דסחרא  לההוא נקודה. כדין חמאן מה דחמאן, ומגו נהירו וחדוותא מההוא דחמאן - סלקין ונחתין, קרבין ורחקין, ואיהי תאיבא לגבייהו ומתקשטא בנהירו. כדין אלביש קנאה  חד צדיק עלאה, ואסתכל בנהורא ושפירו דהאי נקודה ובתקונהא, ואחיד בה וסליק לה לגביה, ונהיר נהורא בנהורא, והוו חד. 

כל חילא דשמייא פתחי בההיא שעתא ואמרי {{צ|זכאין אתון צדיקיא נטרי אורייתא! זכאין אינון דמשתדלין באורייתא! דהא חדוותא דמאריכון הוי בכו, דהא עטרא דמאריכון מתעטר בכון!}}. כדין כיון דנהרין נהורא בנהורא - תרין נהורין מתחברן כחדא ונהרין. לבתר אינון גוונין נחתין ואסתכלן לאשתעשעא באינון נשמתין דצדיקיא, ומתקני לון לעטרא לעילא. ועל דא אתמר {{צ|עין לא ראתה אלהי&quot;ם זולתך יעשה למחכה לו}}. 


פתח רבי שמעון ואמר, כתיב {{צ|ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא נטוי על ראשיהם מלמעלה}} {{מקור|יחזקאל א כב}}. האי קרא אוקמוה, אבל אית רקיע ואית רקיע. רקיעא דלתתא איהו קיימא על גבי ארבע חיון, ומתמן אתפשט ושרי דיוקנא דחד נוקבא דאחורי דכורא. ודא איהו רזא דכתיב {{צ|וראית את אחורי}} {{מקור|שמות לג כג}}, כמה דאת אמר {{צ|אחור וקדם צרתני}} {{מקור|תהלים קלט ה}}, וכתיב {{צ|ויקח אחת מצלעותיו}} {{מקור|בראשית ב כא}}. רקיע דלעילא איהו קיימא על גבי חיון עלאין, ומתמן אתפשט ושארי דיוקנא דחד דכורא, דאיהו רזא עלאה. 

והני תרין רקיעין - חד אקרי {{צ|קצה השמים}} וחד אקרי {{צ|מקצה השמים}}, דכתיב {{צ|ולמקצה השמים ועד קצה השמים}} {{מקור|דברים ד לב}}. ראשי החיה דלתתא - אינון ארבע חיון דאינון  נהורין עלאין על אינון ארבע אתוון רשימין די בגו אינון ארבע פתחין דבגנתא דעדן. ואף על גב דאמרן עדן דלתתא בארעא - הכי הוא ודאי - אבל כלא רזא עלאה איהו. כמה דאתמר &lt;קטע סוף=דף ריא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|ריא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ריא ב/&gt;דהאי נקודה דקאמרן - כמה דאית לה חולקא לעילא - הכי נמי אית לה חולקא לתתא בארעא. והאי גנתא לתתא איהו חולקא דהאי נקודה לאשתעשא ברוחי דצדיקייא בארעא. ואתהני בכל סטרין לעילא ותתא; לעילא בצדיק, לתתא בההוא איבא דצדיק. ולא אשתכח שעשועא עילא ותתא אלא בצדיק. והאי גנתא איהו מההיא נקודה דאקרי עדן. 

אינון ראשי החיה - אלין ארבע רישי אנפין. חד אריה דכתיב {{צ|ופני אריה אל הימין}} {{מקור|יחזקאל א י}}. וחד שור דכתיב {{צ|ופני שור מהשמאל}}. וחד נשר דכתיב {{צ|ופני נשר לארבעתן}}. אדם - כללא דכלא, דכתיב {{צ|ודמות פניהם פני אדם}}. ואלין ארבע רישי  חיון דנטלין לכורסייא קדישא. ומגו מטולא דלהון - זעין. ומההיא זיעא דמטולא דלהון אתעביד ההוא נהר די נור, דכתיב {{צ|נהר די נור נגיד ונפק מן קדמוהי, אלף אלפין ישמשונה}} {{מקור|דניאל ז י}}. 

ונשמתין כד סלקין - אתסחיין בההוא נהר די נור, וסלקין לקורבנא ולא אתוקדן אלא אתסחיין. תא חזי מסלמנדרא דעבדין מנה לבושא. ומגו דאיהי מנורא - לא אתסחיא ההוא לבושא אלא בנורא! אשא אכיל זוהמא דביה ואתסחי ההוא לבושא. הכי נמי נשמתא די נור דאתנטילת מגו כורסייא קדישא דכתיב בה (שם) {{צ|כרסיה שביבין די נור}} - בזמנא דבעיא לאתסחיא מההוא זוהמא דבה - אתעברת בנורא ואתסחיא. ונורא אכלא כל ההוא זוהמא די בנשמתא, ונשמתא אתסחיא ואתלבנת. 

ואי תימא אי הכי עונשא לית לה לנשמתא בהאי? תא חזי, ווי לנשמתא דסבלא אשא נוכראה - ואף על גב דאיהי אתלבנת! אבל כד זוהמא איהו סגי עלה - ווי לנשמתא דסבלת ההוא עונשא! בגין דההוא זוהמא - בתרי זמני אתלבנת בנורא. 

* זמנא קדמאה כיון דקבילת עונשא בגופא - אזלא נשמתא ונטלי לה ואעלין לה בגו אתר חד דאקרי {{צ|בן הנם}}. ואמאי אקרי {{צ|בן הנם}}? אלא אתר חד איהו בגיהנם דתמן אתצריפו נשמתין בצרופא לאתלבנא, עד לא עאלין בגנתא דעדן. 

: ואי זכאין אינון נשמתין - כד אעלין לון בההוא אתר - תרין מלאכין שליחן זמינין בגנתא דעדן וקיימין לתרעא, וצווחין לגבי אינון ממנן דבההוא אתר דגיהנם בגין לקבלא ההיא נשמתא. וההיא נשמתא - עד לא אתלבנת בנורא - אינון שליחן צווחין לגבייהו ואמרי {{צ|הנם!}} ובזמנא דהיא אתלבנת - אינון ממנן נפקין עמה מההוא אתר, וזמיני לה לגבי פתחא דגנתא דעדן דתמן אינון שליחן, ואמרי לון {{צ|הנם!}} הא אינון נשמתין דהא אתלבנו! כדין אעלין לההיא נשמתא בגנתא דעדן. 

: וכמה איהי תבירא מגו ההוא תבירו דאתלבנותא דגיהנם, דהוא תבירו דאשא תתאה. ואף על גב דנחית מלעילא! אבל כיון דמטא לארעא לתתא איהו אשא דלא דקיק, ונשמתא אתענשא ביה ואתברת.  כדין קודשא בריך הוא אפיק שמשא דנהיר מאינון ארבע פתחין דנהרין ברקיעא דעל גנתא. ומטא לההיא נשמתא - ואתסיאת. הדא הוא דכתיב {{צ|וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה}} {{מקור|מלאכי ג כ}}. 

* זמנא תניינא - לבתר דיתבא בגנתא דעדן דלתתא. כל ההוא זמנא דיתבא ועד כען - לא אתפרשת מאינון מלין דחיזו דהאי עלמא מכל וכל! וכד סלקין לה לעילא - אצטריך לאתפרשא מכל חיזו ומכל מלין דלתתא, ואעברו לה בההוא נהר די נור. כדין נשמתא אתלבנת ביה מכל וכל, ונפקת ואתחזיאת קמי מאריה דעלמא,  ברירא מכל סטרין. כיון דאסתכלת בההוא נהורא - אתסיאת ואשתלימת מכלא, וכדין קיימין אינון נשמתין בלבושין, מתעטרין קמי מאריהון. זכאה חולקהון דצדיקיא בעלמא דין ובעלמא דאתי!&lt;קטע סוף=דף ריא ב/&gt; 


{{ממ זהר משולב|ב|ריב|א}}&lt;קטע התחלה=דף ריב א/&gt;ואינון נשמתין דבגנתא דעדן לתתא - שטאן בכל רישי ירחי ושבתי, וסלקין עד ההוא אתר דאקרי {{צ|חומות ירושלם}} דתמן כמה ממנן ורתיכין דנטרי אינון חומות. דכתיב {{צ|על חומותיך ירושלם הפקדתי שומרים}} {{ממ|ישעיה|סב|ו}}. וסלקין עד ההוא אתר. ולא עאלין לגו עד דאתלבנן. ותמן סגדין וחדאן מההוא נהירו, ותייבין לגו גנתא. 

נפקין מתמן ושטאן בעלמא, וחמאן באינון גופין דחייביא, בההוא עונשא דלהון, דכתיב {{צ|ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר}} {{ממ|ישעיה|סו|כד}}. מאי {{צ|לכל בשר}}? לאינון שאר גופין דבסחרנייהו, והא אוקמוה. ולבתר משטטי ומסתכלן באינון מאריהון דכאבין ובני מרעין, ואינון דסבלין על יחודא דמאריהון. ותבין ואמרין ליה למשיחא. 

בשעתא דאמרין ליה למשיחא צערא דישראל בגלותהון, ואינון חייביא די בהון דלא מסתכלי למנדע למאריהון - ארים קלא ובכי על אינון חייבין דבהו. הדא הוא דכתיב {{צ|והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו}} {{ממ|ישעיה|נג|ה}}. תייבין אינון נשמתין וקיימין באתרייהו. 

בגנתא דעדן אית היכלא חדא דאקרי {{צ|היכלא דבני מרעין}} - כדין משיח עאל בההוא היכלא, וקארי לכל מרעין וכל כאבין, כל יסוריהון דישראל, דייתון עליה. וכלהו אתיין עליה. ואלמלא דאיהו אקיל מעלייהו דישראל ונטיל עליה - לא הוי בר נש דיכיל למסבל יסוריהון דישראל על עונשי דאורייתא! הדא הוא דכתיב {{צ|אכן חליינו הוא נשא וגו'}} (שם). 

כגוונא דא רבי אלעזר בארעא. בגין דלית חושבנא לאינון יסורין דקיימין עליה דבר נש בכל יומא על עונשי דאורייתא. וכלהו נחתו לעלמא בשעתא דאתייהיבת אורייתא. וכד הוו ישראל בארעא קדישא - באינון פולחנין וקרבנין דהוו עבדי - הוו מסלקין כל אינון מרעין ויסורין מעלמא. השתא משיח מסלק לון מבני עלמא; עד דנפיק בר נש מהאי עלמא ומקבל עונשיה כמה דאתמר. 

כד אינון חובין יתיר - דעיילין לון לגו בגו גיהנם באינון מדורין תתאין אחרנין, ומקבלין עונשא סגי מסגיאות זוהמא די בנשמתא - כדין אדליקו נורא יתיר למיכל ההוא זוהמא.  זכאין אינון דנטרי פקודי אורייתא! 


ההיא נקודה קדישא דאיהי בעיא לאשתעשע לעילא ולתתא ברוחיהון דצדיקייא כמה דאתמר - כד ההוא נקודה בעא לאשתעשעא לתתא ברוחיהון דצדיקייא - כאמא דחדאת על בנהא ואשתעשעת בהון. הכי נמי בפלגות ליליא איהי נחתא ואשתעשעת בהו. 

רקיע דקאמרן דקיימא על גנתא - איהי קיימא על ארבע רישי חיון. ואינון ארבע אתוון דקאמרן אינון רזא דארבע חיון. והאי רקיעא קיימא  עלייהו כמה דאתמר. רקיעא דההיא נקודה קיימא לעילא על אינון ארבע חיון עלאין דקאמרן, וההוא רקיעא  איהו אתרקם בגוונין קדישין. בהאי רקיע אסתכלן ארבע חיוון וכל אינון חיילין לתתא. כד האי רקיע אנהיר בגוונוי ונציץ - כדין ידעין כל אינון רתיכין וכל אינון חיילין ומשריין דהא טרפא דלהון אזדמן. 

רקיעא דא מרקמא בכל גוונין קדישין. ביה קיימין ארבע פתחין רשימין בארבע אתוון מנצצן. 
* '''פתחא חדא''' רשימא לסטר מזרח, וביה קיימא בההוא פתחא את חד, וההוא את איהי '''א''''. ודא נציץ וסליק ונחית בהאי פתחא. פתחא דא נהיר ונציץ מנציצו עלאה. והאי את נציץ ובליט  בגויה, ואיהי נחתא וסלקא ואתרשים בההוא פתחא. 
* '''פתחא תניינא''' רשימא לסטר צפון, וביה קיימא את חד, ואיהי את '''ד''''. &lt;קטע סוף=דף ריב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|ריב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ריב ב/&gt;ודא קיימא ונצצא, סלקא ונחתא ולהטא בההוא פתחא. לזמנין נציץ בנציצו, ולזמנין אתטמר ההוא נהורא ולא נהיר. ועל דא את דא לא קיימא בקיומא תדיר. ואת דא אתרשים בההוא פתחא. 
* '''פתחא תליתאה''' איהו פתחא דקיימא לסטר מערב, וביה קיימא את חד דאתרשים ואתנהיר בההוא פתחא, ודא איהו את '''נ''''. והאי את נציץ בנציצו בההוא פתחא. 
* '''פתחא רביעאה''' - דא איהו פתחא דקיימא לסטר דרום, וביה קיימא רשימו דחד נקודה תתאה זעירא, דאתחזי ולא אתחזי, ודא איהי את '''י''''. ואלין ארבע אתוון לארבע סטרין  נציצין בההוא רקיע באינון פתחין. בהאי רקיע רשימין אתוון אחרנין  לארבע סטרין בכתרין על רישייהו. ואינון עשרין ותרין אתוון מתעטרן בכתרין. 


רקיעא דא נטיל וסחרא על גבי חיוון ברשימו דאתוון, רזא דחושבן דיחודא., ברזא דצרופא חדא דאתוון עלאין. ואינון {{גמט דגש|א&quot;ט ב&quot;ח ג&quot;ז ד&quot;ו}}. אלין אתוון סחרן בההוא רקיעא ברזא דאתוון אחרנין  עלאין קדישין סתימין. ואינון אתוון אחרנין  סתימין סחרין לההוא רקיעא. וכדין אתחזיין אלין אתוון בגלגולא  דהאי רקיעא דאינון {{גמט דגש|א&quot;ט ב&quot;ח}}, ורשימין בהאי רקיעא. 

בשעתא דאתנהיר האי רקיעא - אתנהרן ביה ארבע רזין דשמהן קדישין, ואינון צרופא בצרופין דתלתין ותרין שבילין. כדין נחית טלא מהאי רקיעא באינון אתוון דרזא דשמא קדישא, ואתזנו כל אינון רתיכין וכל אינון חיילין ומשריין קדישין, ונטלי כלהו בחדוה. 
בשעתא דדינא תליא - אלין אתוון אתטמרו ואתגניזו ארבע גו ארבע, ואינון {{גמט דגש|ט&quot;ח ז&quot;ו}}. בשעתא דאלין אתגניזו ואתטמרו - כדין קלא דסטר צפון אתער, וידעי דדינא שריא על עלמא. 

בהאי רקיעא אתרשים גוונא חדא דכליל כל גוונין. כד נטיל האי רקיעא מסטרא דמזרח - אינון ארבע רישין דקאמרן בארבע  אתוון - נטלין כלהו במטלנין, וסלקי בסליקו לעילא. וכד אינון נטלין וסלקין לעילא - אסתלקת מאן דאסתלקת, ואתוון אתהדרו ואתחזיין בשלימו, ברזא קדמאה {{גמט דגש|א&quot;ט ב&quot;ח ג&quot;ז ד&quot;ו}}. ואתרקם ההוא רקיעא. כדין אתנהיר בנהירו. וכד האי רקיעא אתנהיר כמלקדמין באלין אתוון - כלהו אתהדרו ושאגי למטרף טרפא ומזונא. כיון דאינון שאגי וסלקין קלא - ההוא קלא אשתמע לעילא לעילא, וכדין נטלא ברכאן וקדושן מאן דנטלא. 

סחרן אתוון ומתגלגלן וסחרן ההוא רקיעא, וקיימן אינון אתוון לסטר דרום. כיון דקיימין אינון אתוון לסטר דרום - סלקין ונצצן בנציצו ולהטין. כדין באמצעיתא דההוא רקיעא רשימא חד אתרשים, וההוא רשימו איהו את חד ואיהו '''י''''. כיון דאת דא אתרשים ואתחזיא - כדין להטין אבתריה תלת אתוון אחרנין ואינון '''הו&quot;ה'''.  אלין אתוון מנצצן באמצעו דהאי רקיעא. סלקין ונחתין מלהטין בתליסר  להטין. כדין לבתר דאלין תליסר זמנין מלהטן - נחתא מאן דנחתא, ואתכלילת באינון אתוון, ואתעטרת בהו ולא אתידעת. כדין כלהו חיילין וכלהו משריין בחידו, וסלקין שירין ותושבחן. 


רקיעא דא נטלא תניינות, וסחרא ומתגלגלא. ואינון אתוון קדמאי דקאמרן דאינון '''א&quot;ט ב&quot;ח''' - כלהו אתכלילו באינון אתוון עלאין, רזא דשמא קדישא דקאמרן, וסחרן ההוא רקיעא. וקיימין אינון אתוון דהוו באמצעיתא רזא דשמא קדישא - כלהו אתרשימו לסטר צפון. ואתרשימו ולא אתרשימו. לית מאן דיסתכל בההוא סטרא. כלהו אתחפיין ואמרי בקל נעימו {{צ|ברוך כבוד יהו&quot;ה ממקומו}}. אתחפיין מסטרא דצפון &lt;קטע סוף=דף ריב ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ב|ריג|א}}&lt;קטע התחלה=דף ריג א/&gt; ואמרין דא, אתחפיין מכל סטרין ואמרין דא. רקיעא דא סחרא כמלקדמין, ואתגלגלא מסטרא לסטרא. כדין קל נעימו דמשריין סגיאין בסטרא דא, וקל נעימו משריין סגיאין בסטרא דא, וכן לארבע סטרין. 

בההיא שעתא ההוא רקיעא אתנהיר בנהירו אחרא - יתיר מכמה דהוה. וקיימא בנהירו בגוון אחרא, כלילא בכל גוונין. ואלין אתוון דקאמרן סלקין לעילא בההוא רקיעא, ומקבלין לאת חד דאיהי עלאה, דקא מתחברא בשמא דא דאלין אתוון. בגין דאף על גב דאלין אתוון דשמא קדישא - האי איהו שמא דאתכליל לתתא. בגין דרזא דא אתכליל לעילא ואתכליל לתתא, וכד אתכליל לתתא - אלין אתוון סלקין לקבלא לאת חד, דהא מההוא את אתזנו אלין אתוון לתתא. וההוא את איהו '''ו''''. ונחית ואתחברו אלין אתוון בההוא את. וכדין כלהו בעטורא חדא, ואתעביד שמא שלים. 

לתתא - שמא שלים ולא שלים. שמא שלים בחמש אתוון איהו '''ויהו&quot;ה''' - רזא דכר ונוקבא ברמיזו. שמא שלים בתשע אתוון - אינון '''יהו&quot;ה אלהי&quot;ם''', דא איהו שמא שלים מכלא. שמא אחרא איהו ברמיזו ואיהו בחמש כדקאמרן, אבל דא איהו שלים בכלא. 

כיון דמתחברן אלין אתוון - ההוא רקיעא אתנהיר בתלתין ותרין נהורין. כדין כלא איהו בחדוה, כלא קאים ברזא חדא עילא ותתא. כל אינון רתיכין וכל אינון משריין - כלהו קיימין ברזא דשלימו, וכל דרגין מתתקנן על אתרייהו, כל חד וחד כדקא יאות. בהאי רקיעא קאים לסטר צפון חד שלהובא נהיר, דלא שכיך תדיר, ואיהו רשים באתוון אחרנין לימין. ואינון עשר שמהן, וסלקין לשבעין שמהן. וכלהו רשימין בהאי רקיעא, ונהרין כלהו כחדא. 

מהאי רקיעא נטלין כל אינון רקיעין דלתתא דלסטר קדושה עד דמטו לאינון רקיעין אחרנין דלסטר אחרא. ואלין אקרון {{צ|יריעות עזים}} כמה דאת אמר {{צ|ויעש יריעת עזים לאהל על המשכן}}. בגין דאית יריעות ואית יריעות. 'יריעות המשכן' - אינון יריעות דאקרון רקיעי חיוון דמשכנא קדישא. 'יריעות עזים' - אינון רקיעין  אחרנין דסטרא אחרא. אלין רקיעין ברזא דרתיכין דרוחין קדישין, ואלין רקיעין דלבר דקיימין במלין דעלמא. 

ואינון סטרין דתיאובתין ועובדין דגופא. ואלין חפיין על אינון רקיעין דלגו, כקליפה על מוחא. רקיעין דלגו אינון ההוא קלישו דקיימא על מוחא, ואלין אקרון {{צ|שמים ליהו&quot;ה}} לשמא חדא דא דלתתא. רקיעין אחרנין לעילא, ואינון רקיעין פנימאין, דאקרון {{צ|רקיעי החיות}} דאינון רזא דשמא קדישא, ברזא דחיון רברבן עלאין. 

ואלין אינון רזין דאתוון  עלאין ברזי דאורייתא. כללא דעשרין ותרין אתוון מחקקן רשימין דנפקי מגו רקיעא עלאה תמינאה, דאיהו רקיע דעל גבי חיוון עלאין. והאי איהו דלית ליה חיזו. האי איהו טמיר וגניז - לית ביה גוון. כל גוונין מניה נפקי. ביה לית גוון, לא אתחזי ולא אתגליא. האי איהו דאפיק כל נהורין. ביה לא אתחזי לא נהירו ולא חשוך ולא גוון כלל, בר נשמתין דצדיקיא דחמאן מגו רקיעא תתאה כמבתר כותלא, נהירו דאפיק ונהיר האי רקיעא עלאה. וההוא נהירו דלא פסק - לית מאן דידע ליה לית מאן דקאים ביה. 

מתחות דא - כל אינון רקיעין אתכלילו בשמא דא אקרי {{צ|שמים}}, ואלין  דשמא קדישא אקרון {{צ|השמים}}; אינון דשמא עלאה אקרי בהון, אינון דשמא קדישא אתעטר בהון. ועל דא כתיב {{צ|השמים שמים ליהו&quot;ה}} {{ממ|תהלים|קטו|טז}} - לההוא גניזו דרקיעא עלאה דקאים עלייהו.&lt;קטע סוף=דף ריג א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ב|ריג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ריג ב/&gt;עד הכא רמז לשמא קדישא  דקודשא בריך הוא אקרי בשמהן. מכאן ולהלאה - לית חכים בסכלתנו דיכיל למנדע ולאדבקא כלל, בר נהירו חד זעיר בלא קיומא  לאתיישבא ביה. זכאה חולקיה מאן דעאל ונפק, וידע לאסתכלא ברזין דמאריה ולאתדבקא ביה! ברזין אלין יכיל בר נש לאתדבקא במאריה למנדע שלימו דחכמה ברזא עלאה. 

כד פלח למאריה בצלותא ברעותא בכוון לבא - אדבק רעותיה כנורא בגחלתא ליחדא אינון רקיעין תתאין דסטרא דקדושה, לאעטרא לון בשמא חדא תתאה. ומתמן ולהלאה ליחדא אינון רקיעין עלאין פנימאין, למהוי כלהו חד, בההוא רקיעא עלאה דקיימא עלייהו. 

ובעוד דפומיה ושפוותיה מרחשן, לביה יכוון ורעותיה יסתלק לעילא לעילא, ליחדא כלא ברזא דרזין, דתמן תקיעו דכל רעותין ומחשבין, ברזא דקיימא באין סוף. ולכוונא בהאי בכל צלותא וצלותא בכל יומא ויומא לאעטרא כל יומוי ברזא דיומין עלאין בפולחניה. 

בליליא ישוי רעותיה, דהא אתפטר מעלמא דא ונשמתיה נפקת מניה ויהדר לה למארי דכלא. בגין דכל ליליא וליליא  ההיא נקודה קיימא לאכללא בגווה אינון נשמתין דצדיקייא. 

רזא דרזין למנדע לאינון חכימי לבא - רקיעא דא תתאה ברזא דההיא נקודה קיימא כמה דאמרן. ההוא רקיעא איהו כליל מעילא ומתתא, ויסודא דיליה לתתא. כהאי שרגא דסלקא נהורא אוכמא לאתאחדא בנהורא חיורא, ויסודא דילה איהו לתתא בההיא פתילה במשחא. אוף הכי לתתא - ההיא נקודה ביממא אתכלילת מלעילא, ובליליא אתכלילת מתתא באינון נשמתין דצדיקיא. וכל מלין דעלמא אהדרו כלהו לעקרא ויסודא ושרשא דנפקו מניה. וכמה לילוָן זמינין לנטלא כל חד וחד מה דאתחזי ליה כמה דאת אמר {{צ|אף לילות יסרוני כליות}} {{ממ|תהלים|טז|ז}}. 

נפשא אזלת ושטאת ותבת לההוא עקרא דאתחזי לה. גופא קאים שכיך כאבנא, ואהדר לההוא אתר דאתחזי ליה למשרי עליה. ובגין כך תב גופא לסטריה ונפשא לסטרה. גופא שרי עלוי רזא דסטרא אחרא, ובגין כך אסתאבו ידוי, ובעי לאסחאה לון כמה דאוקימנא. דהא בליליא כלא תב לאתריה. ונשמתהון דצדיקיא סלקין ואתהדרן לאתרייהו, ואתעטרת בהו מאי דאתעטרת, ואתכלילת מכל סטרין. כדין סלקא יקרא דקודשא בריך הוא ואתעטר מכלא. 

בליליא שלטאן ממנן דאתפקדו על אינון נשמתין דצדיקיא לסלקא לון לעילא ולקרבא לון קרבן נייחא לגבי מאריהון. ההוא ממנא דאתפקד על כל אינון משריין - {{גמט דגש|סורי&quot;א}} שמיה, רב ממנא. כיון דנשמתא סלקא בכל אינון רקיעין - כדין מקרבין לה לגביה וארח בה, כמה דאת אמר  {{צ|והריחו ביראת יהו&quot;ה}} {{ממ|ישעיה|יא|ג}}, כמה דזמין מלכא משיחא למעבד בעלמא. ועל ידיה אעברו כלהו בפקדונא על ידיה לאתקרבא להלאה. 

וכלהו נשמתין כד אתקריבו לההוא אתר דאתקריבו ואתחזון תמן - דא איהו רזא - כלהו נשמתין אתכלילו בההיא נקודה. ונטלא לון זמנא חדא - כמאן דבלע בליעו דמלה ואתעברא כאתתא דמתעברא. רזא דא למארי מדין - כד האי נקודה אתעברת כאתתא דמתעברא - אתהני מההיא הנאותא דאתכלילת נשמתא מהאי עלמא, באינון עובדין ובההיא אורייתא דאשתדלת בה ביממא. ונטלא ההוא רעו דהאי עלמא, וביה אתהני בחדוה, ואתכלילת מכל סטרין. 

לבתר אפיקת לון לבר ואולידת לון כמלקדמין. ונשמתא איהי חדתא השתא כמלקדמין. ורזא דא  {{צ|חדשים לבקרים}} {{ממ|איכה|ג|כג}} - 'חדשים' ודאי כמה דאתמר. מה טעם &lt;קטע סוף=דף ריג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|ריד|א}}&lt;קטע התחלה=דף ריד א/&gt;אינון {{צ|חדשים}}? בגין רזא דכתיב {{צ|רבה אמונתך}} - 'רבה' ודאי, דיכלא לאכללא לון ולאעלא לון לגווה, ואפיקת לון ואינון חדתין. ועל דא נקטא אחרנין מלעילא ביממא. זכאין אינון צדיקיא בעלמא דין ובעלמא דאתי! 


אדהכי נהר יממא. אמר רבי אבא, נקום ונהך ונודה לרבון עלמא! קמו ואזלו וצלו ולבתר אהדרו חברייא לגביה. אמרו ליה: מאן דשרי - לסיים שבחא! זכאה חולקנא בארחא דא דכל האי זכינא לאעטרא ליה לקודשא בריך הוא ברזין דחכמתא!


פתח רבי אבא ואמר: {{צ|ויעש בצלאל את הארון עצי שטים וגו'}}. הכא - אף על גב דכל רזין דמשכנא הא אוקמוה חברייא באדרא קדישא - הכא אית לאסתכלא, דהא רזא דא מתעטרא בכמה רזין למילף חכמתא. 

'''ארון''' - דא איהו רזא למיעל תורה שבכתב, ואתגניז ביה בשית לוחין מסחרין, ודא אקרי '''ארון'''. 
כד סחרן אינון שית למהוי כחדא - כדין איהו גופא חד לאעלא ביה רזא דאורייתא בשית סטרין. {{תיקון|וארון|ואינון}}{{הערה|ה&quot;ג הרמ&quot;ק}} לוחין אינון חמש, ועאלין ביה חמש ספרים. ואינון חמש אינון שית - בחד דרגא דאעיל בה בגניזו דאקרי רזא דכלא, והאי איהו רזא דברית. כד עאל דא גו אינון חמש לוחין - כדין קיימא ארונא ואורייתא ברזא דתשע דרגין, דאינון תרין שמהן '''יהו&quot;ה אלהי&quot;ם'''. ולבתר קיימא לוחא חדא רזא עלאה דחפי על כלא, וההוא הוי רזא דההוא רקיעא דסחרא וחפי על כלא, וכלהו קיימי בגניזו. 

הכא אית לן לאסתכלא ולמנדע רזין דארונא. אית ארון ואית ארון, דא לקבל דא. 

פתח ואמר  {{צ|הכל נתן ארונה המלך למלך וגו'}} {{ממ|ש&quot;ב|כד|כג}}. וכי ארונה מלך הוה? ואף על גב דחברייא אוקמוה, אלא דוד דכתיב ביה  {{צ|כל מכה יבוסי ויגע בצנור וגו'}} {{ממ|ש&quot;ב|ה|ח}}, ואיהו נטל ותפיש לירושלם, ומדידיה הוה, אמאי קנה בכספא? ואי תימא אף על גב דהוות ירושלם דידיה דדוד - ההוא אתר אחסנתיה דארונה הוה. כמה דהוה בנבות היזרעאלי, דאף על גב דשליט אחאב והוה מלכא, אצטריך למתבע לנבות ההוא כרם - אוף הכי דוד. 

אלא ודאי ארונה מלכא הוה, וההוא אתר ברשותיה הוה, והוה שליט עלוי. וכד מטא זמנא לנפקא מתחות ידיה - לא נפיק אלא בסגיאות דמא וקטולא בישראל. לבתר קאים ההוא מלאכא מחבלא על ההוא אתר, ותמן כד הוה קטיל וקאים בההוא אתר לא הוה יכיל, ותשש חיליה. 

וההוא אתר - אתר דאתעקד ביה יצחק הוה, דתמן בנה אברהם מדבחא ועקד ליה ליצחק בריה. כיון דחמא קודשא בריך הוא ההוא אתר - אתמלי רחמין. הדא הוא דכתיב  {{צ|ראה יהו&quot;ה וינחם וגו'}} {{ממ|דה&quot;א|כא|טו}}. מהו {{צ|ראה יהו&quot;ה}}? חמא עקידת יצחק בההוא אתר ותב ורחם עלייהו. מיד {{צ|ויאמר למלאך המשחית רב עתה וגו'}} - מהו {{צ|רב}}? הא אוקמוה 'טול הרב'. אלא הכי הוא, כתיב הכא {{צ|רב}} וכתיב התם  {{צ|רב לכם שבת בהר הזה}} {{ממ|דברים|א|ו}}. אוף הכי נמי {{צ|רב}} - רב לך למהוי האי אתר תחות ידך. שנין סגיאין הוה תחות ידך - מכאן ולהלאה {{צ|רב}} - אהדר אתרא למאריה. ועם כל דא (בדמא) במותא וממונא נפק מתחות ידיה. 

אמאי אקרי {{צ|ארונה}}? אלא כתיב {{צ|ארונה}} וכתיב {{צ|ארנן}}. בעוד דההוא אתר הוה תחות ידיה אקרי {{צ|ארונה}} - ארון דסטרא אחרא. ועל דאתוספו ביה אתוון יתיר - הכי אצטריך לאתוספא לההוא רע עין, רזא דסטרא אחרא. וההוא תוספת איהו גריעותא לגביה. 

בסטר קדושה גרעין ליה אתוון ואתוסף קדושתיה. ודא רזא דכתיב  {{צ|על שני עשר בקר}} {{ממ|מ&quot;א|ז|כה}} - גרע מ&quot;ם &lt;קטע סוף=דף ריד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|ריד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ריד ב/&gt;דלא כתיב &quot;שנים&quot; אלא {{צ|שני}}. ולסטרא אחרא יהבין ליה תוספת אתוון דכתיב {{צ|ויעש יריעת עזים לאהל על המשכן עשתי עשרה יריעות}} - תוספת אתוון, ואיהו גריעותא. ובסטרא דקדושה {{צ|שני עשר}} ולא יתיר, והכא {{צ|עשתי עשרה}} וכלא איהו גריעו לגביה, והכי אצטריך לההוא רע עין לאשלמא עיניה, ואיהו בגריעו. כגוונא דא {{צ|ארונה}} תוספת אתוון ולא כתיב &quot;ארון&quot;. 

תא חזי, סטרא דקדושה אקרי {{צ|ארון הברית}}, וההוא ארון הברית אתחזי לגופא למיעל בה דיוקנא דאדם. ועל רזא דא אינון חסידי קדישין כד הוו מפטרי מהאי עלמא הוו אעלין לון בארון. דהא סטרא אחרא - לא מתתקן בגופא ולאו איהו בכללא דגופא דאדם, ובגין דא לא אתברון גופייא לההוא סטרא אחרא, בגין דלאו אינון בכללא דגופא דאדם. 

ביוסף מה כתיב?  {{צ|'''ויישם''' בארון}} {{ממ|בראשית|נ|כו}} - תרין יודי&quot;ן אמאי? אלא דאתחבר ברית בברית, רזא דלתתא ברזא דלעילא, ועאל בארונא. מאי טעמא?  בגין דנטר ברית קדישא ואתקיים ביה. להכי אתחזי לאעלא בארון. וכלא כדקא חזי. 

בכה רבי אבא ואמר: ווי לבני עלמא דלא ידעי לההוא כסופא! ווי לההוא עונשא! דכל מאן דבעי עאל בארונא! בגין דלא אצטריך למיעל בארונא בר צדיק דידע בנפשיה ואשתמודע בגרמיה דלא חטא בההוא ברית את קיימא קדישא מעולמוי, וקא נטיר ליה כדקא יאות. ואי לאו - לא אצטריך ליה למיעל בארונא ולמפגם ארונא! 

רזא דאצטריך לאתחברא באת קיימא קדישא, דאיהו רזא דאתחזי ליה ולא לאחרא. דהא ארון לא אתחבר אלא בצדיק דנטיר את קיימא קדישא.  ומאן דפגים ברית ועאל בארונא - ווי ליה דפגים ליה בחייוי, ווי ליה דפגים ליה במיתתיה. ווי ליה מההוא עונשא. ווי ליה דפגים את וארון קיימא קדישא. ווי ליה לההוא כסופא דנקמין מניה נקמת עלמין, נוקמא דעלמא דא ונוקמא דההוא פגימו. ורזא דא כתיב {{צ|כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים}} {{ממ|תהלים|קכה|ג}}. 

בשעתא דדיינין ליה בההוא עלמא - מסתכלן בעובדוי. אי הוה פגים רזא דברית קדישא דחתים בבשריה והשתא פגים ארונא  דיליה - בהאי - הא לית ליה חולקא בצדיקיא! מסתכלן ביה ודיינין ליה ומפקי ליה לבר מכללא דאדם. כיון דאפקי ליה מכללא דאדם - אפקי ליה מכללא דכלהו אחרנין דאתעתדו לחיי עלמא, ויהבי ליה לההוא סטרא דלא אתכליל ברזא דגופא דאדם. כיון דאתמסר לההוא סטרא - ווי ליה דאעלין ליה בגיהנם ולא נפיק מניה לעלמין! על דא כתיב {{צ|ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו'}} {{ממ|ישעיה|סו|כד}} - אינון דאשתארו מכללא דאדם. 

והני מילי כד לא עבד תיובתא שלימתא; תיובתא דאיהי אתחזייא לחפייא על כל עובדוי. ועם כל דא - טב ליה דלא יעול בארונא. דהא כל זמנא דגופא קיים נשמתא אתדנת ולא עאלת לאתרה, בר אינון חסידי עליונין קדישין דאתחזון לסלקא בגופיהון. זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי. בגין דלית חובה דקשיא קמי קודשא בריך הוא כהאי מאן דמשקר ופגים להאי את קיימא קדישא, ודא לא חמי אנפי שכינתא. על חובא דא כתיב {{צ|ויהי ער בכור יהודה רע בעיני יהו&quot;ה}} {{ממ|בראשית|לח|י}}, וכתיב {{צ|לא יגורך רע}} {{ממ|תהלים|ה|ה}}. 

מה כתיב הכא {{צ|ויעש בצלאל את הארון}}? וכי אמאי לא עבדו אינון חכימין דעבדו משכנא ית ארונא? אלא בצלאל - סיומא דגופא דאיהו רזא דברית קדישא, ונטר ליה, ואיהו קאים בעדבא דחולקיה - איהו אשתדל בעובדא דיליה ולא אחרא. 

אתו כלהו חברייא ונשקו ליה. 


כד מטו לגבי דרבי שמעון, וסדרו מלין אלין קמיה כל מה דאתמר בההוא ארחא - פתח ואמר  {{צ|וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום}} {{ממ|משלי|ד|יח}}. &lt;קטע סוף=דף ריד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רטו|א}}&lt;קטע התחלה=דף רטו א/&gt;האי קרא אתמר, אבל האי קרא אית לאסתכלא ביה - {{צ|וארח צדיקים}} - ההוא ארחא דצדיקיא אזלי ביה איהו ארח קשוט, ארחא דקודשא בריך הוא אתרעי ביה, ארחא דאיהו אזיל קמייהו, וכל אינון רתיכין אתיין למשמע מלין דאינון ממללן ואמרי בפומייהו. 

{{צ|כאור נגה}} - דנהיר ואזיל ולא אתחשך  כארח דאינון חייביא, דארח דלהון אתחשך תדיר, כמה דאת אמר  {{צ|דרך רשעים כאפלה וגו'}} {{ממ|משלי|ד|יט}}. 

דבר אחר: {{צ|וארח צדיקים}} - מה בין 'ארח' ל'דרך'? הא אוקמוה. אבל '''ארח''' הוא דהשתא אתפתח ואתגלייא ואתעביד בההוא אתר 'ארח', דלא כתישו ביה רגלין מקדמת דנא. '''דרך''' - כמה דאת אמר {{צ|כדורך בגת}} {{ממ|ישעיה|סג|ב}}, דכתשין ביה רגלין כל מאן דבעי. 

ועל דא לצדיקיא קארי 'ארח' דאינון הוו קדמאי למפתח ההוא אתר. ולא על כל אתר איהו, אלא אף על גב דאחרנין בני עלמא אזלי בההוא אתר - השתא דאזלין ביה צדיקיא - איהו אתר חדתא. דהשתא חדתא איהו ההוא אתר כמה דלא אזיל ביה בר נש אחרא לעלמין, בגין דצדיקיא עבדין חדתא לכל ההוא אתר, בכמה מלין עלאין דקודשא בריך הוא אתרעי בהון. ותו דשכינתא אזלא בההוא אתר, מה דלא הות מקדמת דנא, ובגין כך {{צ|ארח צדיקים}} אקרי, בגין דאתארח ביה אושפיזא עלאה קדישא. {{צ|דרך}} איהו פתוח לכלא, וכתשין ביה כל מאן דבעי, אפילו אינון חייבין. 

'''דרך''' - רזא דא  {{צ|הנותן בים דרך}} {{ממ|ישעיהו|מג|יז}}, בגין דדריך ביה סטרא אחרא דלא אצטריך, ושליט לסאבא משכנא. ועל דא צדיקיא בלחודייהו קיימי ושלטי בההוא אתר דאקרי 'ארח' כמה דאוקימנא. 'דרך' פתוח לכלא - להאי סטרא ולהאי סטרא. 

ואתון קדישי עליונין - ארח קדישא עלאה אזדמן לגבייכו וארחתון ביה. ומלין מעליין  אלין אתסדרו קמי עתיק יומין - זכאה חולקכון! 


פתח רבי שמעון ואמר: {{צ|ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה וגו'}} {{ממ|דברים|לד|ט}} - בכמה אתר תנינן דמשה אנפוי כאנפי שמשא ויהושע כאנפי סיהרא. דלית נהורא לסיהרא אלא נהורא דשמשא כד נהר לסיהרא, וסיהרא מגו שמשא אתמליא, וכד אתמליא כדין קיימא באשלמותא. 

אשתלימותא דסיהרא מאן איהו? רזא דכלא דאקרי {{צ|דמות}} ברזא דשמשא עלאה '''יהו&quot;ה''', דהא בשמא דא לא קאים בר בזמנא דקיימא באשלמותא. דהא כמה שמהן אינון דאחסינא ואתקרי בהו כך. כפום שעתא דקיימא ביה - הכי אקרי בההוא שמא ממש. וכד קיימא ברזא דאשלמותא ואשתלימת מכל סטרין - כדין אקרי '''יהו&quot;ה'''; אשלמותא דילה כאשלמותא דלעילא, דירתא ברתא לאמה. והיינו  נהירו בחמיסר יומין, דכתיב  {{צ|בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה}} {{ממ|ויקרא|כג|לד}}, וכתיב {{צ|אך בעשור (יום) לחדש השביעי}} (שם כז), וכלא רזא חדא. 

כד קיימא עלמא דאתי ברזא דכל עשר אמירן על האי חדש אקרי {{צ|בעשור}}, וכד אתרשימת סיהרא באשלמותא חדא בינייהו אקרי {{צ|בחמשה עשר}}, דהא '''ה'''' אתחברת ואתחקקת בינייהו. ורזא דא '''י&quot;ה'''. וכד קיימא בשמא דא - כדין אתחבר ב'''ה'''', ואיהי אתוספא  לגבי תתאי למיזן לון, ולמיהב לון טרפייהו, ואתוספא איהי ברזא דאת '''ה'''' כמלקדמין. חדא לאתחקקא ולאתחברא ברזא דלעילא, וחדא למיהב מזונא לתתא. וכדין קיימא סיהרא באשלמותא לכל סטרין, עילא ותתא, ברזא דשמא דא למהוי כלא רזא חדא ושלימו חד. 

{{ממ|דברים|לד|ט}} '''יהושע''' דא איהו רזא דאשלמותא דסיהרא באלין אתוון '''בן נו&quot;ן''' - נו&quot;ן ודאי, דהא '''נ'''' רזא דסיהרא איהי, {{צ|מלא}} ברזא דאשלמותא דשמא קדישא, כדין איהו {{צ|מלא רוח חכמה}} ודאי. בגין דנקודה עלאה דאיהי '''י'''' - אתפשט ואפיק רוח, וההוא רוח עביד היכלא, וההוא רוח אתפשט ואתעביד שית סטרין. ההוא רוח אתפשט ברזא דכל אלין, ואמלי, ועביד היכלא לתתא, ואתמלי כלא. ואתעביד רזא &lt;קטע סוף=דף רטו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רטו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רטו ב/&gt;דשמא קדישא באשלמותא חדא. ובגין דא - {{צ|יהושע מלא רוח חכמה}}, בגין {{צ|כי סמך משה את ידיו עליו}} - דאיהו אריק ברכאן עליה, ואתמלי בירא מניה. 

ואתון קדישי עליונין, כל חד מנייכו אתמלי רוח חכמה, וקיימא באשלמותא ברזין דחכמתא! בגין דקודשא בריך הוא הוא אתרעי בכו, ואסמיך ידוי עלייכו! זכאה חולקי דעיני חמו דא, וחמו שלימו דרוח חכמתא בכו! 


פתח ואמר, כתיב  {{צ|לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו}} {{ממ|ויקרא|יט|כו}}. האי קרא אוקמוה. ורזא דמלה הכי - מאן דאכיל בלא צלותא דיצלי  על דמיה - שקיל איהו כמנחש ומעונן. בגין דבליליא נשמתא סלקת  למחמי ברזא דיקירא עלאה, כל חד וחד כמה דאתחזי ליה, ואשתאר בר נש בההוא חילא  דאתפשט גו דמא לאתקיימא גופא, ועל דא טעים טעמא דמותא. 

וההוא חילא לא מתעתדא לאתערא גו ההוא חילא דנשמתא ולקבלא ליה. וכד אתער בר נש - לאו איהו דכי. והא אוקימנא דסטרא אחרא שליט על אתר דקיימא בלא נשמתא. כיון דאתדכי במיא, ואף על גב דאשתדל בר נש באורייתא - ההיא נשמתא לא אתקיימת באתרה, ולא שלטא ביה בבר נש בר חילא דדמא בלחודוי דאקרי 'נפש', ההיא דאתפשטא בדמא תדיר והא אוקימנא. וכד יצלי בר נש צלותא דפלחנא דמאריה - כדין מתיישבא חילא דדמא באתריה, ואתגבר חילא דנשמתא, ואתיישבא על ההוא אתר, וכדין בר נש אשתלים קמי מאריה כמה דאצטריך. נפש לתתא, ורזא דמלה דנשמתא לעילא. 

ועל דא מאן דצלי צלותא עד לא ייכול - קאים גרמיה כמה דאצטריך, וסלקא נשמתא על אתר מותבה כמה דאצטריך. ואי אכיל עד לא צלי צלותיה לאתיישבא דמא על אתריה - הא איהו כמנחש ומעונן, בגין דהא איהו ארחיה דמנחש, לסלקא לסטר אחרא ולמאכא סטרא דקדושה. 

אמאי אקרי בר נש ההוא דאשתדל בההוא סטרא {{צ|מנחש}}? על דאשתדל בההוא נחש לאתקפא חיליה ולאתגברא, ודא איהו כמאן דפלח לאלהים אחרים, וכן האי פלח לההוא חילא דדמא, ולא פלח ליה לקודשא בריך הוא, לאתקפא סטרא דנשמתא סטרא דקדושה. 

{{צ|מעונן}} - דאשתדל בחובה ולא אשתדל בזכו. ואי תימא הא קיימא '''נ'''' באמצעיתא - הכי הוא ודאי, דהא לא יכלין לשלטאה בההוא סטרא אחרא, עד דאתערבי ביה ערובא דסטר קדושה כחוט חד דקיק. מאן דבעי לקיימא שקרא - יערב בה מלה דקשוט בגין דיתקיים ההוא שקרא. ועל דא '''עון''' מלה דשקר הוא, ובגין לקיימא ליה עאלין בה מלה דקשוט, ודא איהו '''נ'''', בדא מקיימי לההוא שקר. ומאן דלא צלי צלותא לקמי קודשא בריך הוא עד לא ייכול על דמיה - כמנחש ומעונן. 


צלותא דבר נש - כמה דאמרתון אתון קדישי עליונין, זכאה חולקכון! דהא בצלותא מתתקן גופיה ונפשיה דבר נש, ואתעביד שלים. צלותא איהי תקונין מתקנן, דמתתקנן כחדא, ואינון ארבע. 

* '''תקונא קדמאה''' - תקונא דגרמיה לאשתלמא. 
* '''תקונא תניינא''' - תקונא דהאי עלמא. 
* '''תקונא תליתאה''' - תקונא דעלמא לעילא, בכל אינון חילי שמיא. 
* '''תקונא רביעאה''' - תקונא דשמא קדישא, ברזא דרתיכין קדישין, וברזא דעלמין כלהו עילא ותתא, בתקונא  כדקא יאות. 


* '''תקונא קדמאה''' - תקונא דגרמיה, בגין דאצטריך לאתקנא גרמיה במצוה וקדושה, ולאתתקנא בקרבנין ועלוון לאתדכאה. 

* '''תקונא תניינא''' - בתקונא דקיומא דהאי עלמא בעובדא דבראשית, לברכא לקודשא בריך הוא על כל עובדא ועובדא, באינון {{הפניה לפסוקים|תהלים|קמח|ג|ד}} {{צ|הללויה, הללוהו כל ככבי אור, הללוהו שמי השמים וגו'}}, לקיימא קיומא דהאי עלמא. ועל דא ב'''ברוך שאמר''' - '''ברוך ברוך''' על כלא. 

* '''תקונא תליתאה''' - דאיהו תקונא &lt;קטע סוף=דף רטו ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רטז|א}}&lt;קטע התחלה=דף רטז א/&gt;לעלמא לעילא, בכל אינון חיילי חיילין ומשריין, {{צ|יוצר משרתים ואשר משרתיו וגו', והאופנים וחיות הקודש}}. 

* '''תקונא רביעאה''' - תקונא דצלותא, בתקונא דרזא דשמא קדישא, כדקא אמרתון זכאה חולקכון. 

והכא רזא דתקונא דשמא שלים - זכאה חולקי עמכון בהאי עלמא ובעלמא דאתי! 


פקודי אורייתא דאמרתון בצלותא - ודאי הכי הוא. {{ש}}
פתח ואמר: כתיב {{צ|את יהו&quot;ה אלהי&quot;ך תירא אותו תעבד}} {{ממ|דברים|י|כ}}, וכתיב  {{צ|ויראת מאלהי&quot;ך}} {{ממ|ויקרא|יט|יד}}. האי קרא אית למימר הכי &quot;ויראת אלהיך&quot; בגין דהא כתיב {{צ|את יהו&quot;ה אלהי&quot;ך תירא}} - מהו {{צ|'''מ'''אלהיך}}. 

אלא רזא איהו - {{צ|מאלהיך}} ודאי - מההוא אתר דאתחבר וסחרא למוחא דלגו, ודא איהו {{צ|מאלהי&quot;ך}}. דחילו דא למדחל ליה, דהא תמן שריא דינא, ואיהו דינא דאשתאיב מגו דינא דלעילא בהאי אתר. 

תלת גווני אשא הכא. '''אשא קדמאה''' - איהו אשא דקביל אשא בחדו, וחדאן דא בדא ברחימו. '''אשא תניינא''' - איהו אשא דכתיב ביה  {{צ|ונגה לאש}} {{ממ|יחזקאל|א|יג}} - דאתחזי ביה נגה. ודא איהו אשא דקיימא גו אשא פנימאה בחדו, כמה דאתמר. '''אשא תליתאה''' - איהו אשא  דסחרא לההוא נגה, ובהאי אשא שארי דחילו דדינא לאלקאה חייביא. 
ואף על גב דתנינן דארבעה גווני אשא נינהו ואינון ארבע דאינון חד - אבל הכא בההוא אשא דקאמרן שארי דחילו דדינא. ועל דא כתיב {{צ|ויראת מאלהי&quot;ך}} - מההוא עונשא דיליה. 

ובההוא יראה בעי לשואה רעותיה בדחילו ורחימו כחדא; למדחל בהאי סטרא, ולמרחם בהאי סטרא, ובאינון גוונין דקאמרן. וההוא דחילו להוי למדחל מעונשא, דמאן דעבר על פקודי אורייתא אתענש בההוא סטרא. דכד שארי ההוא סטרא לאלקאה - לא שכיך עד דשיצי ליה מהאי עלמא ומעלמא דאתי. ובגין כך בעי למדחל מהאי אשא, דדחילו שריא ביה, ומניה אתפשט אשא לבר דדחלא אחרא. 

ועל דא כתיב {{צ|לא תיראו את אלהי האמורי}} {{ממ|שופטים|ו|י}} - דאסיר למדחל מניה. והאי אשא דדחילו דקאמרן איהו קדש ואשתתף בקדושה. והאי איהו דסחרא לההוא נגה דקאמרן. וההיא אשא אחרא דלבר - איהו דאתחבר בהאי לזמנין, ולזמנין אתעבר מניה ולא אתחבר בהדיה. וכד גרים דאתחבר בהאי - כדין הוא אשא דחשוך, ואחשיך וכסי נהירו דאלין אחרנין. וסימניך {{צ|ואש מתלקחת}} {{ממ|יחזקאל|א|ד}}, ולא דקיימא תדיר, והא אתמר. 


'''לבתר אהבה''', כמה דאוקמוה דאהבה שריא לבתר יראה. ורזא דמלה - כיון דשארי יראה על רישיה דבר נש - אתער לבתר אהבה דאיהו ימינא. דמאן דפלח מגו אהבה - אתדבק באתר עלאה לעילא, ואתדבק בקדושה דעלמא דאתי. בגין דהא סליק לאתעטרא לאתדבקא בסטר ימינא. ואי תימא דפולחנא דאיהו מסטרא דיראה לאו איהו פולחנא - פולחנא יקירא איהו! אבל לא סליק לאתדבקא לעילא. וכד פלח מאהבה - סליק ואתעטר לעילא ואתדבק בעלמא דאתי! ודא איהו בר נש דאזדמן לעלמא דאתי, זכאה חולקיה, דהא שליט על אתר דיראה. דהא לית מאן דשליט על דרגא דיראה אלא אהבה, רזא דימינא. 


'''רזא דיחודא''' - דאצטריך ליה לההוא דאתחזי לעלמא דאתי ליחדא שמא דקודשא בריך הוא, וליחדא שייפין ודרגין עלאין ותתאין, לאכללא כלהו, ולאעלאה כלהו באתר דאצטריך לקשרא קשראן. ודא איהו רזא דכתיב {{צ|שמע ישראל יהו&quot;ה אלהינ&quot;ו יהו&quot;ה אחד}} {{ממ|דברים|ו|ד}}. 

ורזא ד'''שמע''' - '''שם''' דסליק ל'''ע'''' שמהן. ודא כללא חדא. {{ש}}
'''ישראל''' - ישראל סבא. בגין דאית זוטא דכתיב  {{צ|נער ישראל ואהבהו}} {{ממ|הושע|יא|א}}. ודא איהו ישראל סבא, רזא חדא בכללא חדא. 

'''שמע ישראל''' - הכא אתכלילת אתתא בבעלה. {{ש}}
ולבתר דאתכלילו דא בדא בכללא חדא - כדין אצטריכו לייחדא &lt;קטע סוף=דף רטז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רטז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רטז ב/&gt;שייפין, ולחברא תרין משכנין כחדא בכלהו שייפין, ברעו דלבא, לאסתלקא בדבקותא דאין סוף, לאתדבקא כלא תמן, למהוי רעותא חדא עלאי ותתאי. 

ורזא דא '''יהיה''', כמה דאת אמר  {{צ|יהיה יהו&quot;ה אחד}} {{ממ|זכריה|יד|ט}}, ברזא דיהיה. '''י'''' ליחדא ולאתדבקא ב'''ה'''' דאיהו היכלא פנימאה,  אתר גניזו דהאי נקודה עלאה דאיהי '''י''''. ודא איהו רזא '''יהו&quot;ה אלהינ&quot;ו'''. אלין תרין אתוון  דאינון '''י&quot;ה''', ולאכללא כל שייפין בההוא אתר דנפקו מניה, דאיהו היכלא פנימאה. לאתבא מלין לאתריה - לעיקרא ויסודא ושרשא דלהון - עד ההוא אתר דשרשא דברית. ולבתר אינון תרין אתוון אחרנין - ליחדא ולאתדבקא '''י'''' ב'''ה''''. '''י'''' איהו רזא דברית קדישא, והאי '''ה'''' איהו היכלא - אתר גניזו דהאי רזא דברית קדישא דאיהו '''י''''. ואף על גב דאוקימנא דאיהו '''ו'''' תניינא - אבל '''י'''' רזא דיליה ליחדא לון כחדא. 

'''אחד''' - לייחדא מתמן ולעילא כלא כחדא, ולסלקא רעותא לאתקשרא כלא  בקשורא חד, לסלקא רעותיה בדחילו ורחימו לעילא לעילא עד אין סוף. ולא ישתבק רעותא מכל אינון דרגין ושייפין - אלא בכלהו יסתלק רעותיה לאדבקא לון, ולמיהוי כלא קשורא חדא באין סוף. 

ודא הוא יחודא דרב המנונא סבא דאוליף מאבוי ואבוי מרביה עד פומא דאליהו - ושפיר איהו. ויחודא בתקונא. ואף על גב דאנן אוקימנא להאי בכמה רזין - כלהו רזין סלקין לחד. אבל רזא דא אשכחנא בספריה ושפיר איהו ויחודא בתקונא. והא אנן ביחודא דרזא אחרא אתערנא מלין, ואיהו שפיר ויחודא כדקא חזי, והכי הוא, אבל יחודא דא - יחודא בתקונא. ודא איהו יחודא דרב המנונא סבא. 


ותו הוה אמר - מאן דרעותיה לאכללא כל רזין דיחודא במלה ד'''אחד''' - שפיר טפי. ולהכי אנן מאריכין ב{{צ|אחד}} לסלקא רעותיה מעילא לתתא ומתתא לעילא למהוי כלא חד. אבל ברזא דא '''יהי&quot;ה''' סימנא  בעלמא איהו להאי. והא דתנינן {{צ|אחד}}  רזא עילא ותתא וארבע סטרין דעלמא - הכי הוא - ליחדא עילא ותתא כמה דאתמר. וארבע סטרין דעלמא - אלין אינון רזא דרתיכא עלאה - לאתכללא כלא כחדא בקשרא חדא ביחודא חדא עד אין סוף, כמה דאוקימנא. 


'''רזא לאדכרא יציאת מצרים לבתר''' - בגין דהות שכינתא בגלותא, ובזמנא דאיהי בגלותא לאו איהו חבורא לאתחברא דא בדא, עלמא תתאה בעלמא עלאה, ולאתחזאה חירו דההיא גאולה דהות בכמה אתין בכמה נסין דעבד קודשא בריך הוא. ואצטריך ההוא פורקנא לאתדכרא ולאתחזאה דאף על גב דהות בגלותא - השתא חירו אית לה. מיומא דאינון קשרין במצרים אשתריאו - אינון אתין ונסין אתעבידו. ואצטריך לאחזאה חירו דילה בגין דאתחברא בבעלה, ובגין לאסמכא גאולה לתפלה למהוי כלא חד בלא פרודא, ולא לאתחזאה תרוכין. וסימנך  {{צ|ואשה גרושה מאישה לא יקחו}} {{ממ|ויקרא|כא|ז}}. 

ואי תימא - והא בגלותא איהי והא אתתרכת!? לאו הכי! אלא ודאי בגלותא איהי לדיירא עמהון דישראל ולאגנא עלייהו, אבל לא אתתרכת. והא שכינתא לא אתחזי בבית ראשון ובבית שני עד דלא גלו ישראל סלקא לעילא. ולבתר איהי שויאת מדורה עמהון. אבל תרוכין לא הות לעלמין. 


ובגין דא '''בעי לאחזאה פורקנא דאית ביה ארבע גאולות'''.  ורזא הכא - בשעתא דנפקא שכינתא מגלותא דמצרים - תבעת מקודשא בריך הוא דיפרוק לה השתא ארבע זמנין, דאינון ארבע גאולות, לקבל ארבע גליות בגין דתהא בת חורין ולא תהא מתתרכא. ובההיא שעתא קיימא ואתפרקת ארבע גאולות בההיא יציאת מצרים. והשתא דאצטריכת בתקונהא לאתחברא בבעלה - אצטריך לאחזאה ההיא גאולת מצרים דאית בה ארבע גאולות. ועל דא אית &lt;קטע סוף=דף רטז ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|ריז|א}}&lt;קטע התחלה=דף ריז א/&gt;לאדכרא בההיא גאולה ארבע זמנין {{צ|אמת אמת אמת אמת}} עד {{צ|עזרת אבותינו}}, דדא הוא 'עזרה' וסמך לישראל כלהו. ומתמן ולהלאה ארבע זמנין אחרנין {{צ|אמת אמת אמת אמת}} למהוי ארבע גאולות אלין בקיומא תקיף, בחותמא תקיף דגושפנקא דמלכא, ארבע גאולות כפולין בקיומא. 

וכלהו בההיא יציאת מצרים. דאלו לא אשתכחו אינון ארבע גאולות בההיא יציאת מצרים - כל זמנא דלהוי גלותא לא אתחברת בתקונהא לאתייחדא שמא קדישא! ועל דא אית לאדכרא גאולה דמצרים תדיר בכל קדושין דקודשא בריך הוא, בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמיא. 


'''רזא דקדושה''' -  הא אוקימנא, דהא בקדושה מתקדשי כלא עילא ותתא, וכל דרגין וכל רתיכין עלאין ותתאין - כלהו מתקדשי בקדושתא דא. ובקדושה דא אוקימנא רזין עלאין לאינון מארי רזין דמסתכלין בקדושה דמאריהון - זכאה חולקהון! 


'''רזא לממסר נפשא למאריה''' - שפיר איהו דקא אמרתון חבריא - זכאה חולקיכון! וזכאין עיני דחמו כך! דזכינא בחיי דמתערין מלין קדישין אלין בהאי עלמא. וכלהו כתיבי לעילא קמי מלכא קדישא. 


פתח ואמר - {{צ|אז נדברו יראי יהו&quot;ה איש אל רעהו ויקשב יהו&quot;ה וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי יהו&quot;ה ולחשבי שמו}} {{ממ|מלאכי|ג|טז}}. האי קרא אית לאסתכלא ביה, {{צ|אז נדברו}} - &quot;אז דברו&quot; מבעי ליה? מאי {{צ|נדברו}}? אלא 'נדברו' לעילא מכל אינון רתיכין קדישין, וכל אינון חיילין קדישין. בגין דאינון מלין קדישין סלקין לעילא, וכמה אינון דמקדמי ונטלין לון קמי מלכא קדישא, ומתעטרן בכמה עטרין באינון נהורין עלאין, וכלהו 'נדברו' מקמי מלכא עלאה. 

מאן חמי חדוון, מאן חמי תושבחן, דסלקין בכל אינון רקיעין כד סלקין מלין אלין קמי מלכא קדישא, ומלכא קדישא מסתכל בהו ואתעטר בהו. ואינון סלקין  ונחתין  ויתבין על חיקיה ומשתעשע בהו, ומתמן סלקין על רישיה והוו עטרה. ועל דא אמרה אורייתא  {{צ|ואהיה שעשועים יום יום}} {{ממ|משלי|ח|ל}} - &quot;והייתי&quot; לא כתיב, אלא {{צ|ואהיה}} - בכל זמן ובכל עידן דמלין עלאין סלקין קמיה. 


תרי זמני כתיב {{צ|יראי יהו&quot;ה יראי יהו&quot;ה}}. אלא {{צ|יראי יהו&quot;ה}} לעילא, {{צ|יראי יהו&quot;ה}} לתתא. {{צ|יראי יהו&quot;ה}} קיימין לתתא, ואינון מלין קיימין בדיוקניהון לעילא. ורזא דא אשכחנא בספרא דחנוך דכל מלין דצדיקיא די בארעא - אינון מתעטרן וקיימין קמי מלכא, ומשתעשע בהו קודשא בריך הוא, ולבתר אינון נחתי וקיימין קמיה בדיוקנא דההוא צדיק דקאמר לון, ואשתעשע קודשא בריך הוא בההוא דיוקנא. ולבתר אכתיבו בספר זכרון לפניו - לקיימא קמיה בקיומא תדיר. 

{{צ|ולחושבי שמו}} - מאי {{צ|ולחושבי שמו}}? הא אוקמוה.  כל אינון דמחשבי מלין דאורייתא לאדבקא למאריהון ברזא דשמא קדישא בגין למנדע ליה ולאתתקנא חכמה דשמיה בלבייהו, דכתיב {{צ|ולחושבי שמו}} דהוא רזא דשמא קדישא. 


כתיב  {{צ|וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא}} {{ממ|יחזקאל|א|כג}}, האי קרא הא אוקמוה, אבל {{צ|וממעל לרקיע}} - בההוא רקיע לתתא כמה דאמרתון חברייא. זכאה חולקי וזכאה חולקכון. דהא ברקיעא דלעילא לית מאן דאסתכל ביה, ומלעילא מניה קיימא ההוא אבן ספיר, דהא אתערנא ביה ברזא דההוא מרגלית טבא יקירא, כמה דאוקימנא. 

{{צ|דמות כסא}}, ולא כתיב &quot;דמות הכסא&quot;, בגין דאית כסא ואית כסא. 'הכסא' - עלאה טמירא גניזא דלא אתגליא, ולית מאן דקיימא ביה למנדע ולאסתכלא. ועל דא כתיב {{צ|כסא}} סתמא - דא כסא דלתתא. 

{{צ|דמות כמראה אדם}}. כיון דאמר {{צ|דמות}} אמאי {{צ|כמראה}}, דהא סגי ליה &quot;דמות אדם&quot;? אלא 'דמות אדם' - דא איהו רזא עלאה - בההוא כבוד עלאה דיוקנא דאדם. אבל הא דאתוסף {{צ|כמראה}} - לאכללא אינון דיוקנין דמלין דחכמתא, ואינון רזין דחכמתא &lt;קטע סוף=דף ריז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|ריז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ריז ב/&gt;דסלקן ומתעטרן לעילא, ולבתר קיימין בדיוקנא דאדם בההוא דיוקנא דצדיקיא דמעטרין לון. ובכלהו אשתעשע קודשא בריך הוא בעטרוי. 

ואתון חברייא - הא קודשא בריך הוא אשתעשעא השתא באינון מלין דקא אמריתו בההוא ארחא. והא קיימתון קמי מאריכון בדיוקנייכו קדישין! דהא אנא בשעתא דחמינא לכו ואסתכלנא בדיוקנייכו - חמינא בכו דאתון רשימין ברזא דאדם, וידענא דהא דיוקנא דלכון אתעתדא לעילא. והכי אזדמנן צדיקיא לזמנא דאתי לאשתמודעא לעיניהון דכלא ולאחזאה פרצופא קדישא לקמי כל עלמא. הדא הוא דכתיב {{צ|כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך יהו&quot;ה}} {{ממ|ישעיה|סא|ט}}. 


אדהכי חמא לרבי יוסי דהוה מהרהר במילי דעלמא. אמר ליה: יוסי! קום אשלים דיוקנך - דאת חד חסר בך! קם רבי יוסי וחדי במלין דאורייתא, וקם קמיה. אסתכל ביה רבי שמעון. אמר ליה: רבי יוסי! השתא אנת שלים קמי עתיק יומין ודיוקנך שלים!


פתח ואמר: {{צ|ויעש את ציץ נזר הקדש זהב טהור וגו'}} - אמאי אקרי 'ציץ'? אסתכלותא לאסתכלא ביה, ובגין דהוה קיימא על אסתכלותא דבר נש אקרי 'ציץ'. וכל מאן דאסתכל ביה בההוא ציץ - אשתמודעא ביה. בציץ הוו אתוון דשמא קדישא גליפן בגלופא ומחקקן ביה, ואי זכאה הוה ההוא דקיימא קמיה - אינון אתוון דמחקקן ביה גו דהבא הוו בלטין מתתא לעילא, וסלקין מההוא גליפו בנהירו, והוו נהרין באנפין דההוא בר נש, נציץ נציצו ביה ולא נצצין. בשעתא קדמיתא דאסתכל כהנא ביה - הוה חמי נהירו דאתוון כלהו באנפין, וכד הוה מסתכלא לעיינא ביה - לא הוה חמי מידי, אלא נהירו דאנפוי דנהיר כאלו ניצוצא דדהבא הוה נציץ ביה. 

בר דכהנא הוה ידע חיזו דאסתכלותא קדמאה דהוה חמי לפום שעתא, דהא רעותא דקודשא בריך הוא הוה ביה בההוא בר נש, וידע דאיהו זמין לעלמא דאתי, בגין דחיזו דא נהרין עליה מלעילא, וקודשא בריך הוא הוה אתרעי ביה. וכד מסתכלין ביה לא חמאן מידי - בגין דחיזו דלעילא לא אתגליא אלא לפום שעתא. ואי קיימא בר נש קמי ההוא ציץ ואנפוי לא אחזיין לפום שעתא חיזו קדישא - הוה ידע כהנא דהא איהו תקיף מצחא, ובעי לכפרא עליה ולמבעי עלוי רחמין:


{{צ|ויעש את ציץ נזר הקדש}}.{{ש}}
רבי יהודה פתח קרא ברות -  {{צ|עיניך בשדה אשר יקצרון וגו'}} {{ממ|רות|ב|ט}}. האי קרא אית לאסתכלא ביה - אמאי אצטריך הכא למכתב? אמר ליה רבי יצחק, אי הכי כמה קראין אינון באורייתא דאתחזיאו דלא אצטריכו למכתב, וחמינן דכלהו רזין עלאין. אמר רבי יהודה: האי קרא מאן דחמי ולא אסתכל ביה - כמה דלא טעים תבשילא דמי. 

אלא רזא הכא וברוח קדשא אתמר, בגין דחמא בעז דיינא דישראל ענוותנותא דההיא צדקת דלא מסלקא עינא למחמי באתר אחרא אלא לקמה, וחמאת כל מה דחמאת בעינא טבא, ותוקפא דמצחא לא הוה בה - שבח עינהא. בגין דאית עיינין דבגינהון לא שלטא ברכתא בההוא אתר. ואיהו - עינא טבא חמא בה; דכל מה דאסתכלת הוה בעינא טבא. ותו דחמא דהוה אצלח בידהא - כל מה דהות לקטא אתוסף בחקלא. ובעז אסתכל דרוחא קדישא שריא עלה - כדין פתח ואמר {{צ|עיניך בשדה אשר יקצרון וגו'}}. אי תימא בגין אינון לקטין כל אינון אחרנין היך אמר דתהך אבתרייהו? לא אצטריך למכתב אלא &quot;ולקטת אחריהן&quot; - מאי {{צ|והלכת אחריהן}}? אלא בגין עיניה קאמר - עיניה דהוו גרמין ברכאן סגיאין, ועל דא {{צ|והלכת אחריהן}} בתר עיניך. כל שאר בני עלמא לית להו &lt;קטע סוף=דף ריז ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|ריח|א}}&lt;קטע התחלה=דף ריח א/&gt;רשו למיהך בתר עינוי, ואנת - לבתר עיניך; דעיניך גרמין ברכאן סגיאין. 

דבר אחר: {{צ|עיניך בשדה אשר יקצרון}} - בעז חמא ברוח קודשא דזמינין לנפקא מינה מלכין עלאין שליטין דאינון עיינין דכלא, כמה דהות תמר, דכתיב בה {{צ|ותשב בפתח עינים}} {{ממ|בראשית|לח|}} - אתישבת בפתחא דנפקין מינה מלכין שליטין עלאין דאקרון עיינין, כמה דאת אמר {{צ|אם מעיני העדה}} {{ממ|במדבר|טו|כד}}. כמה דכל שייפי גופא לא אזלין אלא בתר עיינין, ועיינין אינון מנהגין לכל גופא - אוף הכי מלכין וסנהדרין וכל אינון שליטין - כלא אזלין אבתרייהו. ובגין כך אמר לה {{צ|עיניך}} - אלין מלכין ושליטין דזמינין למיפק מינה. 

{{צ|בשדה}} - מאן שדה? דא ציון וירושלם דכתיב {{צ|ציון שדה תחרש}} {{ממ|מיכה|ג|יב}}, וכתיב  {{צ|כריח שדה אשר ברכו יהו&quot;ה}} {{ממ|בראשית|כז|כז}} - דא ירושלם. ועל דא כתיב {{צ|עיניך בשדה}} דאינון עיינין דילה דזמינין למיפק מינה לא יהון שליטין אלא בשדה. 

{{צ|אשר יקצרון}} - דהא מההוא שדה הוו נקטין כל בני עלמא תורה ונהורא דנהיר, דכתיב {{צ|כי מציון תצא תורה}} {{ממ|ישעיה|ב|ג}}. {{ש}}
{{צ|והלכת אחריהן}} באלין עובדין דכשרן דאנא חמינא בך. {{ש}}
{{צ|הלא צויתי את הנערים וגו'}} - כמשמע דיליה, בגין דאתתא דעתהא קלה. {{ש}}
{{צ|וצמית}} - לישנא דנקיות נקט; {{צ|וצמית}} - דאי תיאובתיך לאדבקא בבר נש לקיימא זרעא בעלמא - {{צ|והלכת אל הכלים}} - אלין אינון צדיקיא דאקרון {{צ|כלי יהו&quot;ה}} דכתיב {{צ|הברו נשאי כלי יהו&quot;ה}} {{ממ|ישעיה|נב|יא}}. דזמינין צדיקייא לאייתאה לון כל עלמא דורונא למלכא משיחא ואינון {{צ|כלי יהו&quot;ה}} - מאנין דקודשא בריך הוא אתהני בהו. אלין אינון מאנין תבירין - תבירין אינון בהאי עלמא בגין לקיימא אורייתא, ושימושא דקודשא בריך הוא אשתמש בהו - לא אשתמש אלא מגו הני כלים. וכד תתדבק בהו - {{צ|ושתית וגו'}}. 


רבי יוסי פתח ואמר: {{צ|ויאכל בעז וישת וייטב לבו}} {{ממ|רות|ג|ז}} - מהו {{צ|וייטב לבו}}? דבריך על מזוניה, ואוקמוה. ודא איהו רזא דמאן דמברך על מזוניה - דא אוטיב ללביה. ומאן אוטיב? כמה דכתיב  {{צ|לך אמר לבי}} {{ממ|תהלים|כז|ז}}, וכתיב {{צ|צור לבבי וגו'}} {{ממ|תהלים|עג|כו}}. ובגין דברכת מזונא חביבא קמי קודשא בריך הוא - כל מאן דבריך על שבעא - אוטיב וחדי לאתר אחרא. וסימנך סעודתי דשבת - דאתר אחרא אתהני מההיא ברכה דשבעא וחידו. והכא - אתהני מההוא ברכה דשׂבעא.  מאי טעמא? בגין דמזונא איהו קשה קמי קודשא בריך הוא, וכיון דבר נש אכיל ושתי וקא מברך - ההיא ברכתא סלקא ואתהני מאינון מלין דשבעא דסלקין, ואשתכח דאתהני ממזונא מתתא ומלעילא. ודא איהו רזא דבין חברייא. 

רזא בחול - לא אתהני ההוא אתר אלא מאינון מילין דסלקין מגו שבעא, וכלהו מילין מתעטרן ורוון ושבעין בחדו, וההוא אתר אתהני מנייהו. 
בשבת - איהו רזא אחרא - במזונא ממש! ובההוא חדוה דמזונא דמצוה דשבת ובכלא אשתכח כלילא מעילא ותתא. ורזא דא {{צ|כי ממך הכל ומידך נתנו לך}} {{ממ|דה&quot;א|כט|יד}} - ודאי בהנאותיה דא ובההוא חדוה דמזונא דמצוה דשבת, כמה דאוקמוה. מאן דמברך לקודשא בריך הוא מגו שבעא - בעי לכוונא לביה ולשואה רעותיה בחדוה ולא ישתכח עציב, אלא דיברך בחדוה ברזא דא, ולישוי רעותיה. דהא איהו יהיב השתא לאחרא בחדוה בעינא טבא, וכמה דאיהו מברך בחדוה ובעינא טבא - הכי יהבין ליה בחדוה ובעינא טבא. ובגין כך לא ישתכח עציב כלל אלא בחדוה ובמילין דאורייתא, וישוי לביה ורעותיה למיהב ברכה דא ברזא דאצטריך. 

רזא הכא - ארבע רתיכין שליטין בארבע סטרין ומשריין אתזנו מההיא ברכתא דשבעא. ובאינון מלין ד{{צ|ברוך אתה}} אתהני ואתרבי ואתעטר ביה. ומאן דמברך אצטריך רעותא בחדוה ובעינא טבא. ועל דא כתיב {{צ|טוב עין הוא יבורך}} {{ממ|משלי|כב|ט}}. והכא שפיל לסיפיה דקרא דכתיב {{צ|כי נתן מלחמו לדל}}. דאי לא תימא הכי - האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה.&lt;קטע סוף=דף ריח א/&gt;
{{ממ זהר משולב|ב|ריח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ריח ב/&gt;אלא {{צ|טוב עין}} כמה דאוקימנא, {{צ|הוא יברך}} ודאי בעינא טבא בחדוה. ולאו איהו למגנא לברכא בחדוה - דהא מההיא ברכתא ומההוא חידו {{צ|נתן מלחמו לדל}} - אתר דאצטריך לאתזנא מכל סטרין, אתר דלית ליה מגרמיה כלום, אתר דאתהני מכל סטרין ואתכליל מכל סטרין. מלין אלין לא אתמסרו אלא לחכימין דידעין רזין עלאין וארחין דאורייתא. 


תא חזי, בעז טב עינא הוה. תוקפא דמצחא לא הוה ביה לעלמא. מה כתיב? {{צ|ויבא לשכב בקצה הערמה}} {{ממ|רות|ג|ז}} - רזא דכתיב {{צ|בטנך ערמת חטים}} {{ממ|שיר השירים|ז|ג}}. מהכא אוליפנא, כל מאן דמברך ברכת מזונא כדקא יאות, בחדוה ברעותא דלבא, כד סליק מהאי עלמא - אתר אתתקנא ליה גו רזין עלאין בהיכלין קדישין. זכאה איהו בר נש דנטיר פקודי דמאריה וידע רזא דלהון, דלית לן פקודא ופקודא באורייתא דלא תליין ביה רזין עלאין, ונהורין וזיוין עלאין. ובני נשא לא ידעי ולא משגיחין ביקרא דמאריהון. זכאה חולקהון דצדיקיא אינון דמשתדלי באורייתא! זכאין אינון בעלמא דין ובעלמא דאתי! 

תא חזי, דהא אמרו דכל אינון תקיפי מצחא דלית להו כסופא - לית להון חולקא בעלמא דין ובעלמא דאתי. כל אינון תקיפי מצחא דהוו בהו בישראל -, כד הוו מסתכלן בההוא ציץ - הוו מתברן לבייהו ומסתכלן בעובדייהו. בגין דציץ על את הוה קאים, וכל מאן דמסתכל ביה הוה מכסיף בעובדוי. ועל דא ציץ מכפרא על אינון תקיפי אנפין תקיפי מצחא. 

אתוון דרזא דשמא קדישא דהוו גליפין על ציצא הוו נהרין ובלטין ונצצין. כל מאן דהוה מסתכל בההוא נציצו דאתוון - אנפוי נפלין מאימתא והוה אתבר לביה, וכדין ציצא מכפרא עלייהו כגוונא דא, כיון דאיהו גרים לתברא לביה ולאתכנעא מקמי מאריה. 

כגוונא דא קטרת - כל מאן דארח בההוא תננא כד סליק ההוא עמודא מההיא מעלה עשן - הוה מברר לביה בברירו  למפלח למאריה, ואעבר מניה זוהמא דיצר הרע, ולא הוה ליה אלא לבא חדא לקבל אבוה דבשמיא. בגין דקטרת תבירו דיצר הרע איהו ודאי בכל סטרין. וכמה דציץ הוה קאים על ניסא - אוף קטרת, דלית לך מלה בעלמא למתבר ליה לסטרא אחרא בר קטרת. 

תא חזי מה כתיב  {{צ|קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת}} {{ממ|במדבר|יז|יא}} - מאי טעמא? {{צ|כי יצא הקצף מלפני יהו&quot;ה החל הנגף}} - דהא לית תבירו לההוא סטרא בר קטרת. דלית לך מלה חביבא קמי קודשא בריך הוא כקטרת, וקיימא לבטלא חרשין ומלין בישין מביתא, ריחא ועשנא דקטרת דעבדי בני נשא, בההוא עובדא איהו מבטל, כל שכן קטרת. 

מלה דא גזרה קיימא קמי קודשא בריך הוא דכל מאן דאסתכל וקרי בכל יומא עובדא  דקטרת - ישתזיב מכל מלין בישין וחרשין דעלמא, ומכל פגעין בישין, ומהרהורא בישא, ומדינא בישא ומותנא. ולא יתזק כל ההוא יומא. דלא יכיל סטרא אחרא לשלטא עליה. ואצטריך דיכוון ביה. 

אמר רבי שמעון, אי בני נשא הוו ידעי כמה עלאה איהו עובדא דקטרת קמי קודשא בריך הוא, הוו נטלי כל מלה ומלה מניה, והוו סלקי לה עטרה על רישייהו ככתרא דדהבא! ומאן דאשתדל ביה בעי לאסתכלא בעובדא דקטרת, ואי יכוון ביה בכל יומא - אית ליה חולקא בהאי עלמא ובעלמא דאתי, ויסתלק מותנא מניה ומעלמא, וישתזיב מכל דינין דהאי עלמא; מסטרין בישין ומדינא דגיהנם ומדינא דמלכו אחרא. 

בההוא קטרת כד הוה סליק תננא בעמודא - כהנא הוה חמי אתוון דרזא דשמא &lt;קטע סוף=דף ריח ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|ריט|א}}&lt;קטע התחלה=דף ריט א/&gt;קדישא  פרחין באוירא, וסלקו לעילא בההוא עמודא. לבתר כמה רתיכין קדישין סחרין ליה מכל סטרין, עד דסליק בנהירו וחדוה. וחדי למאן דחדי. וקשר קשרין לעילא ותתא ליחדא כלא והא אוקימנא. ודא מכפר על יצר הרע ועל עבודה זרה דאיהו סטרא אחרא והא אוקמוה:


פתח ואמר: {{צ|ועשית מזבח מקטר קטרת וגו'}} {{ממ|שמות|ל|א}} - האי קרא אית לאסתכלא ביה בגין דתרין מדבחין הוו - מדבחא לעלוון ומדבחא דקטרת בוסמין. דא לבר ודא לגו. האי מדבחא דקטרת דאיהו פנימאה - אמאי אקרי 'מזבח' - והא לא דבחין ביה דבחין, ומזבח על דא אקרי? אלא בגין דבטיל וכפית לכמה סטרין בישין. ובגין דההוא סטרא בישא כפית, לא יכיל לשלטאה ולא למהוי קטיגורא, ועל דא אקרי 'מזבח'. 

כד ההוא סטרא בישא הוה חמי  עמודא דעשנא דקטרת דסליק - אתכפיא וערק, ולא יכיל לקרבא כלל למשכנא. ובגין דלא אתזכי ולא אתערב בההוא חדוה דלעילא בר קודשא בריך הוא בלחודוי בגין דחביבא כל כך - לא קאים ההוא מזבח אלא  לגו, דהאי איהו מזבח דברכאן אשתכחו ביה, ועל דא סתים מעינא. 

מה כתיב באהרן? {{צ|ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה}} {{ממ|במדבר|יז|}} - דכפית ליה למלאך המות דלא יכיל לשלטאה כלל, ולא למעבד דינא. סימנא דא אתמסר בידנא, די בכל אתר דקאמרי בכוונה ורעותא דלבא עובדא דקטרת - דלא שלטא מותנא בההוא אתר ולא יתזק, ולא יכלין שאר עמין לשלטאה על ההוא אתר. 

תא חזי מה כתיב {{צ|מזבח מקטר קטרת}}? כיון דכתיב {{צ|מזבח}} אמאי אקרי {{צ|מקטר קטרת}}? אלא בגין דנטלי מהאי אתר לאקטרא כמה דעבד אהרן. {{ש}}
תו, {{צ|מזבח}} אצטריך לאקטרא לקדשא ליה בההוא קטרת, ועל דא {{צ|מקטר קטרת}}. {{ש}}
תו, {{צ|מקטר קטרת}} - כתרגום {{צ|לאקטרא קטרת}}, דהא אסיר לאקטרא באתר אחרא קטרת, בר  ממחתה דיום הכפורים. 


תא חזי, האי מאן דדינא רדיף אבתריה - אצטריך להאי קטרת ולאתבא קמי מאריה. דהא סיועא איהו לאסתלקא דינין מניה. ובהאי ודאי מסתלקין מיניה אי הוא רגילא בהאי לאדכרא תרין זמנין ביומא, בצפרא וברמשא, דכתיב  {{צ|קטרת סמים בבקר בבקר}} {{ממ|שמות|ל|ז}}, וכתיב {{צ|בין הערבים יקטירנה}} {{ממ|שמות|ל|ח}}, ודא איהו קיומא דעלמא תדיר, דכתיב {{צ|קטרת תמיד לפני יהו&quot;ה לדורותיכם}} (שם) - ודאי הוא קיומא דעלמא לתתא, וקיומא דעלמא לעילא. בההוא אתר דלא אדכר בכל יומא עובדא דקטרת - דינין דלעילא שריין ביה ומותנין סגיאין ביה, ועמין אחרנין שלטין עליה, בגין דכתיב {{צ|קטרת תמיד לפני יהו&quot;ה}} - תמיד איהו קיימא {{צ|לפני יהו&quot;ה}} יתיר מכל פלחנין אחרנין. חביבא איהו עובדא דקטרת דהוא יקיר וחביב קמי קודשא בריך הוא יתיר מכל פלחנין ורעותין  דעלמא. ואף על גב דצלותא איהי מעליא מכלא - עובדא דקטרת הוא יקיר וחביב קמי קודשא בריך הוא. 

תא חזי, מה בין צלותא לעובדא דקטרת? צלותא אתקינו לה באתר דקרבנין דהוו עבדי ישראל, וכל אינון קרבנין דהוו עבדין ישראל לאו אינון חשיבין כקטרת. 
ותו מה בין האי להאי? אלא צלותא איהו תקונא לאתקנא מה דאצטריך. קטרת - עביד יתיר! מתקין וקשיר קשרין, ועביד נהירו יתיר מכלא. והאי איהו דאעבר זוהמא. ואי דכי משכנא - כלא אתנהיר ואתתקן ואתקשר כחדא. ועל דא בעינן לאקדמא עובדא דקטרת לצלותא בכל יומא ויומא לאעברא זוהמא מעלמא, דאיהו תקונא דכלא בכל יומא ויומא, כגוונא דההוא קרבנא חביבא דאתרעי ביה קודשא בריך הוא. 

מה כתיב במשה? {{צ|ויאמר יהו&quot;ה אל משה קח לך סמים נטף וגו'}} {{ממ|שמות|לד|}}. אף על גב דאוקמוה, אבל מאי שנא בעובדא דא יתיר מכל מה דאמר ליה אלא {{צ|קח לך}} להנאתך ולתועלתך? בגין דכד אתתא אתדכאת - הנאותא דבעלה איהו. ורזא דא {{צ|קח לך סמים}} לאעברא זוהמא, לאתקדשא אתתא בבעלה. זכאה חולקיה דמשה!&lt;קטע סוף=דף ריט א/&gt;


{{ממ זהר משולב|ב|ריט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ריט ב/&gt;כגוונא דא, {{צ|קח לך עגל בן בקר}} {{ממ|ויקרא|ט|ב}} דאתמר לאהרן - לכפרא על חוביה; על ההוא עגל דאיהו גרים לון לישראל. ועל דא כתיב במשה {{צ|קח לך}} להנאתך ולתועלתך. וכן אוקמוה ב{{צ|פסל לך}} מההוא פסולת דלוח אבנא נתעשר משה. אוף הכי {{צ|לך}} - להנאתך ולטובתך. 


'''קטרת''' - קשיר קשירו, נהיר נהירו, ואעבר זוהמא. '''ד'''' אתעביד '''ה''''. '''ה'''' - אתחבר ב'''ו''''. '''ו'''' סליק ואתעטר ב'''ה''''. '''ה'''' אתנהיר ב'''י''''. וכלא סליק רעותא לאין סוף. והוי כלא קשירו חד, ואתעביד חד קשירו ברזא חדא, דאיהו קשרא עלאה דכלא. מכאן ולהלאה, כיון דכלא אתקשרא בהאי קשרא - אתעטר כלא ברזא דאין סוף, ורזא דשמא קדישא אתנהיר ואתעטר בכל סטרין, ועלמין כלהו בחדוה. ואתנהירו בוצינין, ומזונין וברכאן אשתכחו בכל עלמין, וכלא ברזא דקטרת. ואי זוהמא לא אתעבר - כלא לא אתעביד. דכלא בהאי תלייא. 

תא חזי, קטרת איהו קדמאה, תדיר קדים לכלא. ובגיני כך עובדא דקטרת אצטריך לאקדמא לצלותא בשירין ותושבחן, בגין דכל דא לא סלקא ולא אתתקן ולא אתקשר עד דאתעבר זוהמא. מה כתיב -  {{צ|וכפר על הקדש וגו'}} {{ממ|ויקרא|טז|טז}} בקדמיתא, ולבתר {{צ|ומפשעיהם לכל חטאתם}}. ועל דא בעינן לכפרא על קודשא ולאעברא זוהמא ולאתדכאה קודשא - ולבתר שירין ותושבחאן וצלותין, כלא כדקאמרן. 

זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי, דהא אינון ידעין לתקנא תקונא דלעילא ותתא. כדבעינן לתקנא תקונא מתתא לעילא עד דאתקשר כלא כחדא בקשורא חד בההוא קטורא  עלאה, כד בעינן לתקנא תקונין דלתתא, בעינן לתקנא בתקונא דאתוון רשימין, דקודשא בריך הוא אתקרי בהון. 


רבי שמעון ורבי אלעזר בריה הוו יתבי ליליא חד ולעאן באורייתא. אמר רבי אלעזר לרבי שמעון אבוי, הא כתיב  {{צ|ואל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים, ואל אישך תשוקתך וגו'}} {{ממ|בראשית|ג|טז}}, ואוליפנא דדא איהו רזא עלאה. תינח לתתא - אבל איהו כגוונא דלעילא - מאי איכא למימר? 

פתח רבי שמעון ואמר, {{צ|כאיל תערג על אפיקי מים}} {{ממ|תהלים|מב|ב}}. האי קרא אוקמוה, אבל חיה חדא אית בעלמא, ואיהי שלטא בשולטנא על אלף מפתחן בכל יומא. ואיהי נוקבא. ותיאובתה דילה תדיר {{צ|על אפיקי מים}} - למשתי ולאתרוואה מצחותא, דכתיב {{צ|כאיל תערוג וגו'}}. 

הכא אית לאסתכלא - בקדמיתא כתיב {{צ|כאיל}} ולא כתיב &quot;כאילת&quot;, ולבתר {{צ|תערוג}} ולא כתיב &quot;יערוג&quot;? {{ש}}
אבל רזא דא - דכר ונוקבא תרוייהו כחדא.  והאי נוקבא - {{צ|תערוג על אפיקי מים}}. ואיהי מתעברא מן דכורא וקשי עלה - דהא על דינא קיימא. וכד אולידת - קודשא בריך הוא זמין לה חד חויא עלאה רברבא, ואתי ונשיך לגבי ההוא אתר ואולידת. 

ורזא דא - {{צ|הרבה ארבה עצבונך והרונך}}, בגין דאיהי מתחלחלא בכל יומא, ובעציבו על עובדין דעלמא. {{ש}}
{{צ|בעצב תלדי בנים}} - {{צ|בעצב}} - דא רזא דחויא דעציב אנפיהון דעלמא. {{ש}}
{{צ|ואל אישך תשוקתך}} כמה דאת אמר {{צ|תערוג על אפיקי מים}}. {{ש}}
{{צ|והוא ימשל בך}} - הא אוקימנא רזא דאיהו שליט עלה. {{ש}}
וכל דא למה? בגין דאמרה סיהרא כמה דתנינן, ובגיני כך אזעירת נהוראה ואזעירת שלטנהא, ולית לה רשו מגרמה, בר כד יהבין לה חילא. 


{{צ|בעצב תלדי בנים}} כמה דאוקימנא. ואי תימא אמאי אצטריך חויא לדא? אלא דא פתח ארחא לנחתא כל אינון נשמתין דעלמא; דאלמלא לא פתח אורחין לנחתא לתתא - לא ישרי בגויה דבר נש. 
מה כתיב {{צ|לפתח חטאת רובץ}} {{ממ|בראשית|ד|ז}} - מאי {{צ|לפתח}}? לההוא פתח דאתעתדא לאולדא לאפקא נשמתין לעלמא - איהו קאים לגבי ההוא פתח. וכל אינון נשמתין דאצטריכו לנחתא בגופין קדישין - לא קאים איהו לההוא פתח, ולית ליה רשו בהאי נשמתא. ואי לאו - הא חויא נשיך. ואסתאב ההוא אתר, ולאו איהי נשמתא דאתדכיא. 

והכא איהו רזא עלאה, {{צ|בעצב תלדי בנים}} - רזא דא - דא נחש, דהא &lt;קטע סוף=דף ריט ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רכ|א}}&lt;קטע התחלה=דף רכ א/&gt;עמיה אולידת נשמתין. בגין דדא איהו על גופא ודא על נשמתא, ותרווייהו דא בדא. דא נקיט נשמתא, ודא נקיט גופא. וזמינא דא חויא לאולדא כל אינון גופין עד דלא ייתי זמנא דיליה. הדא הוא דכתיב {{צ|בטרם תחיל ילדה}} {{ממ|ישעיה|סו|}}. זמנא דחויא לאולדא בשבע שנין - והכא בשית מה דלאו איהו זמניה. ובההוא זמנא דאוליד לון - מההוא לידה ימות, דכתיב {{צ|בלע המות לנצח}} {{ממ|ישעיהו|כה|ח}}, וכתיב {{צ|יחיו מתיך נבלתי יקומון}} {{ממ|ישעיהו|כו|יט}}. 

אמר רבי שמעון בההוא זמנא דיתערון מתי עלמא ויתעתדון בארעא קדישא - יקומון חיילין חיילין כלהו על ארעא דגליל. בגין דתמן זמין מלכא משיחא לאתגלאה, בגין דאיהו חולקיה דיוסף. ותמן אתברו  בקדמיתא, ומתמן שארו לאגלאה מכל אתרייהו ולאתבדרא ביני עממיא, כמה דאת אמר {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ממ|עמוס|ו|ו}}.  ואמאי יקומון תמן? בגין דאיהו חולקיה דההוא דאשתוי בארונא, דכתיב  {{צ|ויישם בארון במצרים}} {{ממ|בראשית|נ|כו}}. ולבתר אתקבר בארעא קדישא דכתיב {{צ|ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל מצרים קברו בשכם}} {{ממ|יהושע|כד|לב}}. 

ודא איהו דקאים בקיומא דברית יתיר מכלא. ובההוא זמנא דיתערון כלהו חיילין חיילין - כלהו יהכון - דא לחולק אבהתהון ודא לחולק אבהתהון, דכתיב {{צ|ושבתם איש אל אחוזתו}} {{ממ|ויקרא|כה}}. וישתמודעון דא לדא. וזמין קב&quot;ה לאלבשא לון לכל חד וחד לבושי מרקמן, וייתו כלהו וישבחון למאריהון בירושלם, ויתחברון תמן אוכלוסין אוכלוסין, וירושלם יתמשך לכל סטרין יתיר ממה דאתמשך כד אתחברו תמן מגלותא. כיון דיתחברון וישבחון למאריהון - קודשא בריך הוא יחדי עמהון. הדא הוא דכתיב {{צ|ובאו ורננו במרום ציון}} {{ממ|ירמיהו|לא|}}. ולבתר {{צ|ונהרו אל טוב יהו&quot;ה וגו'}} - כל חד וחד לחולקיה וחולק אבהתוי. ואחסנתהון דישראל תהא עד מתא דרומאי, ותמן ילפון אורייתא והא אוקמוה. וכתיב {{צ|הקיצו ורננו שוכני עפר וגו'}} {{ממ|ישעיה|כו|}}: &lt;קטע סוף=דף רכ א/&gt;


-----------------</text>
      <sha1>lvrvc0o0l09wsy7kz4375tth80utv6t</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947871</id>
      <parentid>2947857</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:06:19Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <comment>/* רעיא מהימנא - כי תשא */</comment>
      <origin>2947871</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="414430" sha1="d71yyv41g0bi4htbthvlt20pg1mlqil" xml:space="preserve">{{סרגל ניווט|זוהר||חלק טו|חלק יז|חלק יח|}}
{{תוכן עניינים שטוח|3}}
&lt;קטע התחלה=דף קעט ב/&gt;
==פרשת תצוה - זהר==
{{ממ זהר משולב|ב|קעט|ב}}
&lt;קטע התחלה=דף קעט ב/&gt;ואתה תצוה את בני ישראל וגו', ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך וגו', אמר רבי חייא, מאי שנא הכא מבכל אתר, דכתיב ואתה הקרב אליך, ואתה תדבר אל כל חכמי לב, ואתה תצוה את בני ישראל, {{מקור|שמות ל כג}} {{צ|ואתה קח לך בשמים ראש מר דרור}}, אלא כלא ברזא עלאה איהו, לאכללא שכינתא בהדיה. 

אמר רבי יצחק, נהורא עלאה ונהורא תתאה כליל כחדא אקרי ואתה, כמה דאת אמר {{מקור|נחמיה ט ו}} {{צ|ואתה מחיה את כלם}}, ועל דא לא כתיב והקרבת את אהרן אחיך, וצוית את בני ישראל, ודברת אל כל חכמי לב, בגין דההוא זמנא שריא שמשא בסיהרא, ואשתתף כלא כחדא, לשריא על אומנותא דעובדא. 

אמר רבי אלעזר, מהכא {{מקור|שמות לו א}} {{צ|אשר נתן יהו&quot;ה חכמה ותבונה בהמה}}. 

רבי שמעון אמר מהכא, ואתה תדבר אל כל חכמי לב אשר מלאתיו רוח חכמה, אשר מלאתים מבעי ליה, אלא אשר מלאתיו לההוא לבא, מלאתיו רוח חכמה, כמה דאת אמר {{מקור|ישעיה יא ב}} {{צ|ונחה עליו רוח יהו&quot;ה רוח חכמה וגו}}, ועל דא אצטריך אשר מלאתיו רוח חכמה, דשריא שמשא בסיהרא באשלמותא דכלא, ועל דא אתרשים כלא בכל אתר. 

אמר רבי אלעזר, אי הכי הני ואתה ואתה היאך מתיישבן בקראי, אמר ליה, כלהו מתיישבן נינהו, ואתה הקרב אליך, ליחדא בהדיה, ולקרבא בהדיה רזא דשמא קדישא כדקא יאות, ואתה תדבר אל כל חכמי לב, בגין דכלהו לא אתיין למעבד עבידתא, עד דרוח קודשא ממללא בגווייהו, ולחש לון בלחישו, וכדין עבדי עבידתא, ואתה תצוה את בני ישראל, רוח קדשא פקדא עלייהו, ואנהיר עלייהו למעבד עובדא ברעותא שלים, ואתה קח לך, כמה דאוקימנא (דכתיב) ואתה הקרב אליך, והני כלהו הכא בעובדא דמשכנא, דכלא אתעביד ברזא דא. 

פתח רבי שמעון ואמר, {{מקור|תהלים כב כ}} {{צ|ואתה יהו&quot;ה אל תרחק, אילותי לעזרתי חושה}}, ואתה יהו&quot;ה כלא חד, אל תרחק, לאסתלקא מינן, למהוי סליק נהורא עלאה מתתאה, דהא כד אסתלק נהורא עלאה מתתאה, כדין אתחשך כל נהורא, ולא אשתכח כלל בעלמא. ועל דא אתחרב בי מקדשא ביומוי דירמיהו, ואף על גב דאתבני לבתר, לא אהדר נהורא לאתריה כדקא יאות, ועל רזא דא שמא דההוא נביאה דאתנבי על דא ירמיהו, אסתלקותא דנהורא עלאה, דאסתלק לעילא לעילא, ולא אהדר לאנהרא לבתר כדקא יאות, ירמיהו, אסתלק ולא אהדר לאתריה, ואתחרב בי מקדשא, ואתחשכו נהורין. אבל ישעיהו שמא גרים לפורקנא, ולאהדרא נהורא עלאה לאתריה, (ישעיהו לאנהרא ההוא נהורא עלאה, ולמעבד פורקנא) ולמבני בי מקדשא, וכל טבין וכל נהורין יהדרון כדבקדמיתא, 

ועל דא שמהן דתרין נביאין אלין קיימין דא לקבל דא, בגין דשמא גרים, וצרופא דאתוון דא בדא גרמין עובדא, הן לטב הן לביש, ועל רזא דא צרופא דאתוון דשמהן קדישין, וכן אתוון בגרמייהו, גרמין לאתחזאה רזין עלאין, כגוונא דשמא קדישא, דאתוון בגרמייהו גרמין רזין עלאין קדישין לאתחזאה בהו. 

רזא קדמאה, יו&quot;ד נקודה קדמאה,&lt;קטע סוף=דף קעט ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפ|א}}&lt;קטע התחלה=דף קפ א/&gt;דקיימא על תשע סמכין דסמכין לה, ואינון קיימין לארבע סטרי עלמא, כמה דסיפא דמחשבה נקודה בתראה קייא לארבע סטרי עלמא, בר דהאי דכר ואיהי נוקבא. 

והאי קיימא בלא גופא, וכד קיימא בלבושא דאתלבש בהו, איהי קיימא על תשע סמכין, ברזא דאת '''ם'''' בלא עגולא, ואף על גב דאת ס' איהי בעגולא וקיימא בעגולא, אבל ברזא דאתוון חקיקן, גו נקודי טהירין לעילא, אינון ברבועא, דלתתא איהו בעגולא. האי ברבוע איהי קיימא בשיעורא דתשע נקודין, תלת תלת לכל סטר, ואינון בשיעורא דחושבנא תמניא נקודין, ואינון תשע, ואלין אינון דקיימין מרזא דבוצינא ברבועא, בסמכין תשעה לאת יו&quot;ד, נקודה חדא, אינון תשעה אינון תמניא, ברזא דאת '''ם'''' ברבועא, כגוונא דא [ציור] [[File:Mem Sofit of Nekudot.png|20px|inline]] תלת לכל סטר, ודא איהו רזא דאת יו&quot;ד נקודה חדא. ואף על גב דאיהי נקודה חדא, דיוקנא דילה רישא לעילא, וקוצא לתתא, ושיעורא דילה תלת נקודין, כגוונא דא [ציור] [[File:Yud of nekudot.png|10px|inline]] {{הערה|יש ציורים שמציירים את הנקודה למטה באמצע שתי הנקודות העליונות, כמו סגו&quot;ל, וצע&quot;ע מה יותר נכון - ויקיעורך}}, ועל דא אתפשטותא לארבע סטרין, תלת תלת לכל סטר, איהי תשע ואיהי תמניא, ואלין אינון סמכין דנפקין מרזא דבוצינא, למהוי סמכין לאת יו&quot;ד, ואלין אקרון רתיכא דילה, ולא קיימין בשמא, בר ברזא דתשע נקודין דאורייתא. 

וברזא דספרא דאדם, אתפלגו אלין תשע דאינון תמניא, בצרופא דאתוון דשמא קדישא, לצרפא לון וליחדא לון בכל אינון גוונין, כד נטלין אלין תמניא דאינון תשע, נהרין בנהירו דאת '''ם'''' ברבועא, ואפיק נהורין תמניא, (ס&quot;א תמניא אתחזן) אתחזן, ואתוון תשעה, ואתפלגן לתתא לנטלא כל משכנא. ואינון צרופא דשמא קדישא, ברזא דשבעין ותרין אתוון מחקקן, דנפקי מרזא דתלת גוונין, ימינא ושמאלא ואמצעיתא, וכלא מרזא דתלת נקודין, שיעורא דאת יו&quot;ד, דאיהי לארבע סטרין, ואינון תמניא נקודין, ואינון תשע נקודין, ואינון תריסר נקודין עלאין, תלת תלת לכל סטר וסטר, ומהכא נחתין לתתא בתריסר לשית סטרין, וכד אתחקקן תריסר אלין בשית סטרין, אינון שבעין ותרין שמהן, רזא דשמא קדישא דשבעין ותרין, דאינון שמא דא קדישא. 

וכלא איהו סליק ברעותא, דסמיכו דמחשבה באינון סמכין דאת יו&quot;ד, ועל דא אתוון בצרופייהו תלת תלת בכל צרופא דיליה, בגין לסלקא ברעותא דאת י' דתלת נקודין כמה דאתמר, ועל דא לא אסתליק בסליקו דצרופא, אלא מעקרא ושרשא דרזא דאלין סמכין דסמכין לאת י', רזא דאת '''ם''' ברבועא, תשע נקודין, תמניא נקודין, תריסר נקודין, שבעין ותרין נקודין, אשתכח דכל רזא דשמא קדישא קיימא באת י', וכלא רזא חדא, וקיימא ברזא דבוצינא כמה דאתמר, למעבד סמיכו לכל את ואת, ואינון סמכין אינון רתיכא דלהון דכל את ואת כמה דאתמר. 

רזא תניינא את ה', דקיימא על חמשה סמכין דסמכין לה, דנפקין מרזא דבוצינא, כד אתכנש לאסתלקא לעילא מרזא דמשחתא, את דא היכלא קדישא אקרי, לגו נקודה דקאמרן, וכלא איהו ברזא דקאמרן דאת '''ם'''' ברבועא, אבל הכא לא אתרשים בר את ה', ורתיכא דילה חמשה סמכין דקאמרן. דכד בטש נהירו דבוצינא באת י' אתנהיר, ומההוא בטישותא אתעבידו אינון תשע סמכין דקאמרן, ומגו נהירו דאתנהר את י', אתפשטו תלת נקודין די', תרין לעילא דאינון רישא, וחד לתתא דאיהו קוצא די' כגוונא דא [ציור] [[File:Yud of nekudot.png|10px|inline]] {{הערה|יש ציורים שמציירים את הנקודה למטה באמצע שתי הנקודות העליונות, כמו סגו&quot;ל, וצע&quot;ע מה יותר נכון - ויקיעורך}} דקאמרן, כד אתפשטו, תרין אתעבידו תלת, חד אתעביד תרין, ואתפשטו, ואתעביד חד היכלא, דא היכלא לבתר דאתעביד היכלא לחד נקודה קדמאה,&lt;קטע סוף=דף קפ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קפ ב/&gt;אתעביד בנגיזו טמיר רזא דאת דא, וקיימא על חמש אחרנין. 

ארבעה, גניזין אינון בחד נקודה דקיימא לגו באמצעיתא, אינון חמש, ואיהי ה', כמה דה&quot;א דלתתא קיימא על ארבע, ואיהי נקודה על ארבע, דקיימא בגו אמצעיתא, אוף הכא נמי האי, ומה דקיימא על ה' סמכין, הכי הוא ודאי, בגין דהאי נקודה עלאה איהי על תרין גוונין, חד בלחודוי וחד בטמירו. 

ובספרא דרזין דחנוך, ה' ודאי קיימא על חמש סמכין, דנפקין מגו בוצינא, וכדין אפיק חמש קיימין אחרנין, ואשתכח האי ה' ברזא דעשרה, וכד אתפרשת, קיימא ה' דא על סמכין, ואינון הוו תליסר מכילן דרחמי, בחד דרגא דאתוסף עלייהו, ואלין אינון תריסר דקיימין בשית זמנין, אינון ארבעין ותרין זמנין, שבעין ותרין הוו, אבל נחתין לתת. 

והכא אתפרשו שבילין לכל סטר, דאינון תלתין ותרין, אשתאר ארבעין, ותרין אודנין ימינא ושמאלא, הא ארבעין ותרין, אלין מ&quot;ב אתוון עלאין, דאינון אתוון רברבן דאורייתא, בגין דאית אתוון רברבן, ואית אתוון זעירין, אתוון רברבין אינון לעילא, אתוון זעירין לתתא, וכלא לתתא כגוונא דלעילא. 

בגין דאית שמהן קדישין עלאין דקיימין ברעו דרוחא ולבא בלא מלולא כלל, ואית שמהן קדישין תתאין דקיימין במלה, ובמשיכו דמחשבה ורעו עלייהו. 

ואית שמהן אחרנין לתתא, דאינון מההוא סטרא אחרא, דאיהו מסטרא דמסאבא, ואלין לא קיימין אלא ברעו דעובדא לתתא, לסלקא רעו דההוא עובדא דלתתא לגביה, בגין דאיהו סטרא אחרא לאו איהו אלא בעובדין דהאי עלמא, לאסתאבא בהון, כגוונא דבלעם ואינון בני קדם, וכל אינון דמתעסקי בההוא סטרא אחרא. ואלין לא קיימי באתוון רשימין מן כ&quot;ב דאורייתא, בר תרין, ואלין ח' וק', וסמכי לון בסמיכו אתוון דשקר, אבל אלין אינון אשתמודעאן לגבייהו יתיר, ועל דא בתהלה לדוד, בכלהו כתיב ו' בכל את ואת, בר מאלין תרין דלא כתיב ו', דהא ו' שמא דקודשא בריך הוא איהו. 

ובגין כך אינון ארבעין ותרין אתוון, דעלמא דא אתברי בהו, אשתכח האי ה' עלאה לסלקא לתשעין ותרין, תשעין הוו בר תרין אודנין ימינא ושמאלא, ורזא דא (ס&quot;א וסימנך) {{מקור|בראשית יז יז}} {{צ|ואם שרה הבת תשעים שנה תלד}}, אבל איהו בחשבנא תשעין ותרין, וכד אתוסף דרגא דרזא דברית, איהו רקיעא תמינאה, וקיימא לתמניא יומין, הא מאה, ואלין ודאי מאה ברכאן בכל יומא, דאצטריכא כנסת ישראל לאתעטרא בהו, וכלא ברזא דה'. 

האי ה' איהי דיוקנא דילה בתרין נוני&quot;ן, רזא דמאה, ואינון חמש סמכין רתיכין דנפקי מגו בוצינא, ואינון חמש אחרנין דנפקין מינה, ועל דא דיוקנהא כגונא דא ן-ן, תרין נוני&quot;ן, ונקודה דקיימא באמצעיתא, ועל דא ו' קיימא בינייהו תדיר, כגוונא דא נו&quot;ן, בגין דהכא איהו אתריה לאתעטרא, ואף על גב דרזין אחרנין אינון ברזא דה', אבל דא איהו ברזין דספרא דחנוך, והכי הוא ודאי. 

וכד אתתקנא באינון חמשין בלחודייהו, איהי נקודה חדא דקיימא ברזא דנ', כגוונא דא ה נו&quot;ן וחד נקודה באמצעיתא, דאיהי שלטא עלייהו, וכלא רזא חדא, זכאין אינון דידעי ארחוי דאורייתא למהך בארחי קשוט, זכאין אינון בהאי עלמא וזכאין אינון בעלמא דאתי. 

רזא תליתאה את ו', האי את דיוקנא דרזא דאדם כמה דאתמר, והא אוקימנא דהאי את קיימא על י&quot;ב רתיכין, וכד מתפרשאן, אינון כ&quot;ד רתיכין דכלילן בהאי את, פשיטו דיוקנא דבר נש, לקבל דרועין וירכין וגופא,&lt;קטע סוף=דף קפ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפא|א}}&lt;קטע התחלה=דף קפא א/&gt;שייפין דלהון כ&quot;ד אינון, דדרועין וירכין, וגופא הא אתמר, אבל כלהו סתימין בגופא, דגופא קיימא בכלהו כ&quot;ד. 

וכלהו רתיכין כלילן ביה בגופא, ובגין דכלילן כלהו ביה, קיימא ו' פשיטו חד, גופא חד כליל בכ&quot;ד רתיכין, ואלין אינון, רישא בשית, גופא בי&quot;ח,ואף על גב דכל רתיכין אינון (נ&quot;א י' י' לכל סטר ונ&quot;א יח) י&quot;ב לכל סטר, בכלא קיימא גופא, אבל עשרים וארבע, אינון שית דרישא, דאינון שייפין לאעלאה רישא, תמני סרי חוליין, דקיימא רישא וסמכא גופא עלייהו. וכלהו פשיטו חד ברישא וגופא, ואינון שיתין כלהו כליל לון, דאיהו רזא דשית, ועל דא שיעורא דאת ו', רישא שיעורא בשית נקודין ממש, גופא בתמני סרי, כגוונא דא כל אלין רזין מתפרשן, לאכללא לון בגופא, בגין דדרועין וירכין כלהו בגניזו, ועל דא כלא אתכליל ברזא דאת ו', ודיוקנא דילה. וכד שלימו דאת דא אתחזי, כדין כל סטרין בישין אסתתמו, ואתפרשן מסיהרא, ולא אתחפיין, בגין דאיהו מבקע כל משקופין דרקיעין ואנהיר לה, ולא יכלא מקטרגא לאבאשא כלל, וכד האי אסתלק, כדין סליק ואסטי ומפתי, ויכיל לקטרגא על כל בני עלמא, בגין דאיהו מלך זקן וכסיל, והא אוקימנא. 

ו' איהו נהורא דנהיר לסיהרא, ואף על גב דנהירין סגיאין אתכלילן ביה, נהורא דנהיר לסיהרא איהו חד פשיטו למליא לה, ואיהו רזא דאלף, רשימו בכל אינון רזין, וכד נהיר לסיהרא, ברזא דו' נהיר לה. 

ובספרא דאדם קדמאה, בדיוקנין דאתוון, ו' חד נקודה לעילא, וחמש נקודין דלתתא, וכן שיעורא דילה כגוונא דא ו', וכל נקודה קיימא ברזא דעשר, בגין דלית לך נקודה דלא אשלים לעשר, דכל נקודה אית ביה תשע סמכין רתיכין, וההיא נקודה אשלים לעשר, נקודה דימינא תשע סמכין רתיכין לה, ואיהי עשרה, וכן לשמאלא, וכן לכל סטרין, ועל דא כלהו נקודין אינון כל חד וחד כללא דעשר, איהי ורתיכוי, וכלהו כלילן בההוא פשיטו דאת ו', בגין כך כלא איהו בדיוקנא ברזא דאת ו'. 

וכד עייל שימשא בסיהרא (סיהרא), נפק מהאי ו' חד בפשיטו רזא דברית, כגוונא דא ג', ודא איהו לאעלא בנוקבא, וכד אתכליל כלא בהאי פשיטו דאת ו', כדין קיימא לשמשא בנוקבא, ורזא דא דכתיב, ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך, את לאתכללא דרועא בגופא, ואת בניו אתו, אלין כל אינון רתיכין וסמכין דיליה, דרועא שמאלא לגביה, דכתיב {{מקור|במדבר ג מה}} {{צ|קח את הלוים}}, לאשתכחא ו' דכליל כלא בחד פשיטו למהוי חד, ועל דא אתכח יחודא בהאי, ימינא ושמאלא ואמצעיתא כלא איהו חד, ועל דא אתעביד חד פשיטו ואקרי אחד, ולא תשכח בר פשיטו חד בלחודוי, ודא הוא חד. 

ה' בתראה אתעביד חד גופא, בהאי נקודה דאמצעיתא, ואעיל בה ו', ואשתכח ו' בין ב' נקודין, חד לעילא וחד לתתא, וכדין אתאחיד עלמא עלאה בעלמא תתאה, ואיהו חד ואוקימנא, אתא רבי אלעזר ורבי אבא ונשקו ידוי, בכה רבי אבא ואמר, ווי לעלמא כד יתכניש שמשא, ויתחשך עלמא. 

אמר רבי אלעזר, ירכין לתתא ברזא דאת ו', מנא לן דאתכלילו בהאי את, אמר ליה דכתיב {{מקור|מלאכי ג כב}} {{צ|זכרו תורת משה עבדי}}, ולא כתיב נביאי, לאתחזאה דכלא אתכליל ברזא דו', ואת ו' אקרי חד, ואיהו חד בלחודהא, ופשיטו חד, והא אתמר:

ואתה הקרב אליך וגו', אמר רבי שמעון, לא שמש משה (נ&quot;א שמשא), (נ&quot;א דאיהו שמשא) בסיהרא, עד דאתכליל בכל סטרין ברזא דו', כמה דאוקימנא, תא חזי מה כתיב, מתוך בני ישראל לכהנו לי, לכהן לי לא כתיב, אלא לכהנו לי, לשמושא דיליה, לשמושא דאת דא, לשמושא דיליה ודאי, לי דא את ה,' לאעלא ולשמשא ו' בה', למהוי כלא חד, זכאין אינון ישראל&lt;קטע סוף=דף קפא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קפא ב/&gt;דעאלו ונפקו, וידעי ברזא דארחוי דאורייתא, למהך בארח קשוט. 

מתוך בני ישראל, אמאי מתוך בני ישראל, אלא כלא לא אתקרי למהוי חד כדקא יאות, אלא מתוך בני ישראל, דהא בני ישראל קיימי לתתא, לאפתחא ארחין, ולאנהרא שבילין, ולאדלקא בוצינין, ולקרבא כלא מתתא לעילא, למהוי כלא חד, ובגיני כך כתיב {{מקור|דברים ד ד}} {{צ|ואתם הדבקים ביהו&quot;ה וגו'}}. 

אמר רבי שמעון, כלא איהו קריבה, למאן דידע ליחדא יחודא, ולמפלח למאריה, דהא בזמנא דאשתכח קרבנא כדקא יאות, כדין אתקריב כלא חדא, (נ&quot;א דרגין כלהו כחד), ונהירו דאנפין אשתכח בעלמא בבי מקדשא, ואתכפיא ואתכסיא סטרא אחרא, ושליט סטרא דקדושה בנהירו וחידו. וכד קרבנא לא אשתכח כדקא יאות, או יחודא לא הוי כדקא יאות, כדין אנפין עציבו, ונהירו לא אשתכח, ואתכסיא סיהרא, ושלטא סטרא אחרא בעלמא, (נ&quot;א דלא אתחריב בי מקדשא אלא בגין וכו') בגין דלא אית מאן דידע ליחדא שמא קדישא כדקא יאות. 

אמר רבי שמעון, קודשא בריך הוא לא נסי לאיוב, ולא אתא עמיה בנסיונא כנסיונא דשאר צדיקיא, דהא לא כתיב ביה והאלהי&quot;ם נסה את איוב, כמה דכתיב באברהם {{מקור|בראשית כב א}} {{צ|והאלהי&quot;ם נסה את אברהם}}, דאיהו בידיה אקריב לבריה יחידאי לגביה, ואיוב לא יהיב ליה ולא מסר ליה כלום, ולא אתמר ליה, אבל אתמסר בידא דמקטרגא בדינא דקודשא בריך הוא, דאיהו אתער לההוא מקטרגא לגביה, מה דאיהו לא בעא, דהא בכל זמנא אתא ההוא מקטרגא לאתערא על בני נשא, והכא קודשא בריך הוא אתער לגביה, דכתיב {{מקור|איוב א ח}} {{צ|השמת לבך על עבדי איוב}}, אבל רזא עמיקא איהו. 

פתח ואמר, {{מקור|בראשית ד ג}} {{צ|ויהי מקץ ימים}}, ויבא קין מפרי האדמה מנחה ליהו&quot;ה, ויהי מקץ ימים, רזא איהו, מקץ ימים ולא מקץ ימין, דחה לקץ ימין וקריב לקץ ימים. והא אוקימנא, דכתיב {{מקור|דניאל יב יג}} {{צ|ואתה לך לקץ}}, אמר קודשא בריך הוא לדניאל ואתה לך לקץ, אמר ליה לאן קץ, לקץ הימים או לקץ הימין, עד דאמר ליה לקץ הימין, ועל דא דחיל דוד, דכתיב {{מקור|תהלים לט ה}} {{צ|הודיעני יהו&quot;ה קצי}}, או לקץ הימים או לקץ הימין, והכא מה כתיב ויהי מקץ ימים, ולא מקץ ימין, ובגיני כך לא אתקבל קרבניה, דהא מסטרא אחרא הוה כלא. 

תא חזי מה כתיב, {{מקור|בראשית ד ד}} {{צ|והבל הביא גם הוא}}, מאי {{צ|גם הוא}}? לאסגאה כלא דא בדא, קרבנא כלא ועקרא דיליה הוה לקודשא בריך הוא, ויהיב חולקיה לסטרא אחרא, כמה דאת אמר ומחלביהן, וקין עקרא עבד מקץ ימים, ויהב חולקא לקודשא בריך הוא, ועל דא אתדחא איהו וקרבניה. 

באיוב מה כתיב, {{מקור|איוב א ד}} {{צ|והלכו בניו ועשו משתה וגו'}}, וכתיב {{צ|ויהי כי הקיפו ימי המשתה}}, וכתיב {{צ|ושלחו וקראו לשלשת אחיותיהם לאכול ולשתות עמהם}}, דדא איהו עקרא לסטרא אחרא, ולבתר אקריב עולות, ועולה איהו דכר ולא נוקבא, וסלקא לעילא, וקרבנא לא קריב לאכללא ליה כדקא יאות. 

ותא חזי, אלמלא חולקא יהב לכלא, מקטרגא לא יכיל ליה לבתר, ואי תימא אמאי אבאיש ליה קודשא בריך הוא, אלא בגין דגרים לכסיא נהורא ולאתחפיא, ואיהו לא קריב קרבנא אחרא לאתזנא ביה אחרנין, אלא עולה דסלקא לעילא, ועל דא כתיב ככה יעשה איוב כל הימים, דאלמלא סטרא אחרא אתזנת בחולקא, אתעבר מעל מקדשא ואסתלק מניה, וסטרא דקדושה הוה סליק לעילא לעילא. אבל איהו לא בעא דאתהני אחרא מקרבניה, ואעדי גרמיה מניה, מנא לן, דכתיב (שם א) וסר מרע, ועל דא קריב תדיר עולה, דהא עולה לא אתהני מניה סטרא אחרא לעלמין, ובגין כך כל מה דנטיל לבתר מדידיה נטיל, ועל דא איוב גרים לחפיא ערלה על ברית קיימא, דלא הוה אעדי מניה, ובגין כך קודשא בריך הוא אתער לההוא מקטרגא, דכתיב השמת לבך על עבדי איוב. 

תא חזי כד בעא&lt;קטע סוף=דף קפא ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפב|א}}&lt;קטע התחלה=דף קפב א/&gt;קודשא בריך הוא לאתאחדא בהו בישראל במצרים, לא קיימא שעתא, בגין דערלה חפיא נהורא, עד זמנא דההוא מקטרגא הוה נטיל דיליה מאיוב, ועל דא פקיד ליה קודשא בריך הוא למיכליה לההוא פסח בבהילו, עד דההוא סטרא אחרא אשתדל ביה באיוב, ופקיד לאתעברא ערלה מנייהו, וכדין אתאחד קודשא בריך הוא בישראל, וההוא סטרא אחרא אתפרש מן קודשא, ואשתדל ביה באיוב, ונטיל מדיליה, וכדין {{מקור|שמות יב יא}} {{צ|פסח הוא ליהו&quot;ה}} ודאי, דעד השתא לא הוה פסח ליהו&quot;ה, זכאין אינון דידעי ומיחדי יחודא דמאריהון כדקא יאות. כתיב (שם לד יז) אלהי מסכה לא תעשה לך, וכתיב בתריה (שם יח) את חג המצות תשמר, מאי עביד) האי לגבי האי, אלא הכי אוקמוה, מאן דאכיל חמץ בפסח (כאלו עביד ע&quot;ז, למפלח לגרמיה, דהא רזא הכי הוא דחמץ בפסח), כמאן דפלח לע&quot;ז איהו. 

תא חזי, כד נפקו ישראל ממצרים נפקו מרשו דלהון, מרשו אחרא, מההוא רשו דאקרי חמץ נהמא בישא, ועל דא אקרי עבודה זרה הכי, ודא איהו רזא דיצר הרע, פולחנא נוכראה דאקרי אוף הכי שאור, ודא איהו יצר הרע, דהכי איהו יצר הרע בבר נש כחמיר בעיסה, עאל במעוי דבר נש זעיר זעיר, ולבתר אסגי ביה, עד דכל גופא אתערב בהדיה, ודא איהו עבודה זרה, ועל דא כתיב {{מקור|תהלים פא י}} {{צ|לא יהיה בך אל זר}}, אל זר ודאי. 

את חג המצות תשמר, רבי יהודה פתח, {{מקור|ישעיה ב כב}} {{צ|חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, כי במה נחשב הוא}}, האי קרא אוקמוה, אבל מאי חדלו לכם מן האדם, וכי אזהר ליה לבר נש לאתמנע משאר בני נשא, אוף אינון נמי לגביה, ישתכחון בני נשא דלא יקרבון אלין באלין לעלמין, אלא הא אוקמוה במאן דאשכים לפתחה דחבריה למיהב ליה שלם, ואנא אוקימנא ליה בקרא אחרא, דכתיב {{מקור|משלי כז יד}} {{צ|מברך רעהו בקול גדול בבקר השכם, קללה תחשב לו}}, ואף על גב דכלא שפיר, אבל מאי חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו. 

הכא פקיד קודשא בריך הוא לבר נש, ואזהיר ליה לאסתמרא אינון בני נשא דסטו ארחייהו מארח טב לארח ביש, ומסאבי נפשייהו בההוא מסאבו אחרא, דהא כד ברא קודשא בריך הוא לבר נש, עבד ליה בדיוקנא עלאה, ונפח ביה רוחא (נ&quot;א נשמתא) קדישא דכליל בתלת, כמה דאוקימנא דאית ביה נפש רוח ונשמה, ועילא מכלא נשמה, דאיהי חילא עלאה למנדע ולמטר פקודוי דקודשא בריך הוא, ואי ההיא נשמתא קדישא עאיל לה בפולחנא אחרא, האי איהו מסאיב לה, ונפיק מפולחנא דמאריה, בגין דתלת חילין אלין כלהו חד, נפש רוח ונשמה משתתפי כחדא והוו חד, וכלא כגוונא דרזא עלאה, (על דא נאמר (שם יג כ) הולך את חכמים וגו'). 

ואי חזינן להאי בר נש דהוו ביה אלין דרגין כלהו, עד לא קיימא בקיומיה למנדע מאן איהו, במאי אתידע (דלא) לקרבא בר נש בהדיה או לאתמנעא מניה, (ס&quot;א בר נש דאית ביה דרגין אלין כלהו, וקיימא בקיומיה, דא איהו גבר שלים, עבדא מהימנא דמאריה, ובעי לאשתתפא ביה ולאתחברא בהדיה, למילף אורחוי מניה, ובמאי אתידע בר נש למנדע מאן איהו לקרבא בהדיה או לאתמנעא מניה), ברוגזיה ממש ידע ליה בר נש, וישתמודע מאן איהו, אי ההיא נשמתא קדישא נטר בשעתא דרוגזוי (אתי עליה), דלא יעקר לה מאתרהא, בגין למשרי תחותה ההוא אל זר, דא איהו בר נש כדקא יאות, דא איהו עבדא דמאריה, דא איהו גבר שלים. 

ואי ההוא בר נש לא נטיר לה, ואיהו עקר קדושה דא עלאה מאתריה, למשרי באתריה סטרא אחרא, ודאי דא איהו בר נש דמריד במאריה, ואסיר לקרבא בהדיה ולאתחברא עמיה, ודא איהו {{מקור|איוב יח ד}} {{צ|טורף נפשו באפו}}, איהו טריף ועקר נפשיה בגין רוגזיה, ואשרי בגויה אל זר ועל דא כתיב חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו דההיא נשמתא קדישא טריף לה, וסאיב לה בגין אפו, אשר נשמה&lt;קטע סוף=דף קפב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קפב ב/&gt;אחלף באפו, כי במה נחשב הוא, עבודה זרה אתחשיב ההוא בר נש, ומאן דאתחבר עמיה ומאן דאשתעי (ס&quot;א דאשתתף) בהדיה, כמאן אתחבר בעבודה זרה ממש, מאי טעמא בגין דעבודה זרה ממש שארי בגויה, ולא עוד אלא דעקר קדושה עלאה מאתריה, ושארי באתריה עבודה זרה אל זר, מה אל זר כתיב ביה {{מקור|ויקרא יט ד}} {{צ|אל תפנו אל האלילים}}, כגוונא דא אסיר לאסתכלא באנפוי. 

ואי תימא הא רוגזא דרבנן, רוגזא דרבנן טב איהו לכל סטרין, דהא תנינן דאורייתא אשא איהי, ואורייתא קא מרתחא ליה, דכתיב {{מקור|ירמיה כג כט}} {{צ|הלא כה דברי כאש נאם יהו&quot;ה}}, רוגזא דרבנן במלי דאורייתא, רוגזא דרבנן למיהב יקרא לאורייתא, וכלא לפולחנא דקודשא בריך הוא הוי, לכך נאמר {{מקור|דברים ד כד}} {{צ|כי יהו&quot;ה אלה&quot;יך אש אוכלה הוא אל קנא}}. אבל אי במלין אחרנין, לאו פולחנא דקודשא בריך הוא האי, בגין דבכל חטאים דקא עביד בר נש לאו איהו עבודה זרה ממש כהאי, ואסיר לקרבא בהדיה דהאי. 

ואי תימא הא לשעתא הוה דעבר והדר אהדר, לאו הכי, דכיון דאעקר קדושה דנפשיה מניה ומאתריה, וההוא אל זר מקפח ההוא אתר, אתתקף ביה ולא שביק ליה, בר כד אתדכי בר נש מכל וכל, ועקר ליה לעלמין, ולבתר אשתדל לאתקדשא ולאמשכא קדושה עליה, כדין ולואי דאתקדש, אמר ליה רבי יוסי אתקדש ממש, (ס&quot;א אמאי והא אתדכי ואתקדש). 

אמר ליה תא חזי, בשעתא דאיהו עקר קדושה דנפשיה, ושריא באתריה ההוא אל זר דאקרי טמא, אסתאב בר נש, וסאיב למאן דקריב בהדיה, וההיא קדושה ערקת מניה, וכיון דערקת מניה זמנא חדא, כמה דיעביד בר נש, עוד לא תיתוב לאתרהא. 

אמר ליה, אי הכי כמה מסאבין אינון דמתדכאן, אמר ליה, שאני מסאבו אחרא דלא יכיל למעבד יתיר, אבל דא שניא מכלא, דכל גופא סאיב מגו ומבר, ונפשא וכלא מסאיב, ושאר מסאבו דעלמא לאו איהו אלא גופא לבר בלחודוי, ובגין כך כתיב חדלו לכם מן האדם אשר נשמה באפו, דאחלף קדושה דאריה בגין אפו, דדא איהו מסאבו דמסאיב כלא, כי במה נחשב הוא, במה עבודה זרה ודאי נחשב איהו. 

תא חזי, האי איהו רוגזא דאיהו עבודה זרה סטרא אחרא כמה דאמרן, דבעי בר נש לאסתמרא מניה ולאתפרשא מעלוי, ועל דא כתיב {{מקור|שמות לד יז}} {{צ|אלהי מסכה לא תעשה לך}}, לך בגין לאבאשא גרמך, וכתיב בתריה את חג המצות תשמר, תשמר דא סטרא דקדושה, דבעי בר נש לנטרא ליה, ולא יחלף ליה בגין סטרא אחרא, ואי יחלף ליה הא איהו מסאיב, וסאיב לכל מאן דקריב בהדיה. 

את חג המצות תשמר, האי איהו אתר דאקרי שמור, ובגין כך כתיב את חג המצות תשמר. 

שבעת ימים תאכל מצות כאשר צויתיך, שבעת ימים אלין, לאו אינון כשבעת הימים דסכות, דאינון עלאין, ואלין תתאין, ועל דא באינון הלל גמור, ובהני לאו הלל גמור, ועל דאינון לתתא, שבעת ימים תאכל מצות, מצת כתיב חסר בלא ו', דעד לא שראן אינון יומין עלאין רזא דו'. ואי תימא כיון דהאי רזא דחג המצות אתקדש, אמאי נחתא, דהא תנינן מעלין בקדש ולא מורידין, אמאי נחתא לתתא באינון יומין תתאין, תא חזי כתיב {{מקור|ויקרא טז ו}} {{צ|וכפר בעדו ובעד ביתו וגו'}}, מאן דיכפר, אצטריך (נ&quot;א לכפרא) עליה בקדמיתא, ובתר על ביתיה, כגוונא דא האי דרגא שארי לאתקדשא, ולנפקא בקדושה לכפרא עליה, וכיון דאיהו אתקדש, בעי לכפרא על ביתיה ולקדשא לון, ועל דא נחתא לתתא לקדשא ביתיה, ובמה מקדש לון, בישראל דלתתא (ס&quot;א בחושבנא דעומר), וכיון דאלין מתקדשאן, בעינן לסלקא לה לעילא, דהא כד ביתא דמטרוניתא אתקדשת, כדין סלקת לעילא לאתקשרא באינון יומין עלאין&lt;קטע סוף=דף קפב ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפג|א}}&lt;קטע התחלה=דף קפג א/&gt;לעילא. 

ועל דא אנן עבדין חושבנא בקיומא, על קיומנא קיימין, בגין דאינון יומין, יומין עלאין אינון. וכן בכל זמנא דעאל בר נש לאינון יומין עלאין, בין בצלותא בין בשבחא, אצטריך לקיימא על רגלוי, ירכין וגופא כחדא תמן, ירכין וגופא לקיימא כדכורא דקיימא בחיליה, ולא כנוקבא דארחהא למיתב, ועוד בגין שבחא דעלמא עלאה, ובגין דאיהו רזא דדכורא, נשים פטורות מחושבנא דא, ולא מתחייבן למימני בר דכורין, לאתקשרא כל חד כדקא יאות. 

כגוונא דא, {{מקור|שמות כג טז}} {{צ|יראה כל זכורך}}, דכורין ולא נשין, בגין דרזא דברית בדכורא איהו ולא בנוקבא, ובגין דקיימא רזא לעילא, נשין לא מתחייבן. ורזא אוליפנא הכא, דבכל שבעת יומין מאלין יומין עלאין, נטלא קדושא יומא חד (ומתאחד) דאלין תתאי, והאי תתאה אקרי שבוע, דאתקדש בשבעה יומין עלאין, וכן בכל שבעה ושבעה מאינון חמשין יומין, עד ולא עד בכלל. 

וכד אשתכחו ארבעין ותשע יומין עלאין, אשתכחו לתתא שבע יומין דאתקדשו בהו, וכל חד אקרי שבוע, דעאל באינון שבע, ועל דא כתיב {{מקור|ויקרא כג טו}} {{צ|שבע שבתות תמימות תהיינה}}, בגין דאינון נוקבין, נקט קרא לישנא דנוקבין. וכד אתקדשו בהו, וביתא מתתקנא לאתחברא אתתא בבעלה, כדין אקרי חג שבועות, מאינון נוקבי דשארו עלייהו אינון יומין עלאין דאתקדשו בהו, ובגין כך כתיב בשבועותיכם, אינון דלכון, ולא כתיב בשבועות, בגין דהכי נמי מתקדשין ישראל לתתא עמהון. 

ועל דא כד מטון לתשע וארבעין יומין, ההוא יומא עלאה דעלייהו דאיהו יומא דחמשין, דשליט על תשעה וארבעין יומין, רזא דכללא דאורייתא בתשעה וארבעין אנפין, וכדין ההוא יומא עלאה יומא דחמשין, באתערותא דלתתא, אפיק אורייתא כללא בתשעה וארבעין אנפין. 


רבי אלעזר פתח ואמר, {{מקור|תהלים פד ד}} {{צ|גם צפור מצאה בית}}, ודרור קן לה, אשר שתה אפרוחיה את מזבחותיך וגו', גם צפור מצאה בית, אלין צפרי שמיא, דמנהון שויין מדוריהון לבר, ומנהון שויין מדוריהון בביתא, כגון דרור דאיהו עופא דשוי דיוריה בביתא דכל בר נש ולא דחיל, אמאי, בגין דכלא קראן ליה דרור, מאי דרור, חירו, כמה דאת אמר {{מקור|ויקרא כה י}} {{צ|וקראתם דרור}}, ותרגומו חירו, ודא איהו צפור דרור, דהא מיומא דעביד קנא בביתא ואפיק בנין, מדוריה בביתא חמשין יומין, ולבתר מתפרשן אלין מאלין, ודא איהו עופא דאקרי דרור, חירו. 

תא חזי מה כתיב, וקדשתם את שנת החמשים שנה, וקראתם דרור בארץ, מהכא נפקא חירו לכלא, ובגין דנפקא מניה חירו, אורייתא דנפקת מניה אקרי חירו, ועל דא כתיב {{מקור|שמות לב י}} {{צ|חרות על הלחת}}, אל תקרי חרות אלא חירות, ודא אורייתא דאתקרי חירות, דהא מה דאפיק יומא דא עלאה אקרי חירו, ואיהו חירו דכלא, והאי יומא איהו חירו עלאה, בגין דאית חירו תתאה וחירו עלאה, ה&quot;א עלאה ה&quot;א תתאה, חירו עלאה, חירו תתאה, שמטה ויובל כחדא אינון:

תרין נהמי אכלו ישראל, חד כד נפקו ממצרים אכלו מצה לחם עוני, וחד במדברא לחם מן השמים, (חד בפסח וחד בשבועות), דכתיב (שם טז ד) {{צ|הנני ממטיר לכם לחם מן השמים}}, ועל דא קרבנא דיומא דא נהמא איהו, ועל נהמא אתקריבו כל שאר קרבנין, דנהמא איהו עיקר, דכתיב {{מקור|ויקרא כג יח}} {{צ|והקרבתם על הלחם שבעת כבשים וגו'}} (שם יז) {{צ|ממושבותיכם תביאו לחם תנופה וגו'}}, דדא איהו נהמא דאחכימו ביה ישראל חכמתא עלאה דאורייתא, ועאלו בארחהא. 

השתא אית לן לאסתכלא, בפסח נפקו ישראל מנהמא דאתקרי חמץ, כתיב {{מקור|שמות יג ז}} {{צ|ולא יראה לך חמץ}}, וכתיב (שם יב יט) {{צ|כי כל אוכל מחמצת}},&lt;קטע סוף=דף קפג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קפג ב/&gt;מאי טעמא, בגין יקרא דההוא נהמא דאתקרי מצה, השתא דזכו ישראל לנהמא עלאה יתיר, לא יאות הוה לאתבטלא חמץ ולא אתחזיא כלל, ואמאי קרבנא דא חמץ הוה, דכתיב סלת תהיינה חמץ תאפינה, ותו דהשתא ביומא דא אתבטל יצר הרע, ואורייתא דאתקרי חירו אשתכחת. 

אלא למלכא דהוה ליה בר יחידאי וחלש, יומא חד הוה תאיב למיכל, אמרו ייכול בריה דמלכא (ס&quot;א מיכלא דאסוותא) אסוותא דא, ועד דייכול ליה לא ישתכח מיכלא ומזונא אחרא בביתא, עבדו הכי, כיון דאכל ההוא אסוותא, אמר מכאן ולהלאה ייכול כל מה דאיהו תאיב, ולא יכיל לנזקא ליה. כך כד נפקו ישראל ממצרים, לא הוי ידעי עיקרא ורזא דמהימנותא, אמר קודשא בריך הוא, יטעמון ישראל אסוותא, ועד דייכלון אסוותא דא לא אתחזי להון מיכלא אחרא, כיון דאכלו מצה דאיהי אסוותא, למיעל ולמנדע ברזא דמהימנותא, אמר קודשא בריך הוא, מכאן ולהלאה אתחזי לון חמץ, וייכלון ליה, דהא לא יכיל לנזקא לון, וכל שכן דביומא דשבועות אזדמן נהמא עלאה, דאיהו אסוותא בכלא. 

ועל דא מקרבין חמץ לאתוקדא על מדבחא, ומקרבין תרין נהמין אחרנין כחדא, וחמץ אתוקדא בנורא דמדבחא, ולא יכיל לשלטאה ולנזקא לון לישראל, ובגיני כך ישראל קדישין אתדבקו ביה בקודשא בריך הוא באסוותא דאורייתא ביומא דא, ואלמלי הוו נטרי ישראל תרין סטרין דנהמי אלין, לא הוו עיילין בדינא לעלמין. 

ביומא דראש השנה דאיהו יומא דדינא, (וכל יומא) דלאו איהו אלא לאינון דלא נטלו מיכלא דאסוותא, ושבקו לאסוותא דאורייתא, בגין מיכלא אחרא דאיהו חמץ, דהא ביומא דא דראש השנה, ההוא חמץ סלקא ומקטרגא עליה דבר נש ואלשין עליה, ואיהו קייא ביומא דא מקטרגא על עלמא, וקודשא בריך הוא יתיב בדינא על כלא ודאין עלמא. 

ובגיני כך כד יהב קודשא בריך הוא אורייתא לישראל,אטעים להו מההוא נהמא עלאה דההוא אתר, ומגו ההוא נהמא הוו ידעין ומסתכלין ברזי דאורייתא, למהך בארח מישר, והא אוקמוה מלה אינון חברייא ברזין (ס&quot;א אלין דקאמרן) כדקאמרן. 

רבי שמעון ורבי אלעזר בריה הוו אזלי בארחא, והוו אזלין עמהון רבי אבא ורבי יוסי, עד דהוו אזלי אערעו בחד סבא, והוה אחיד בידיה חד ינוקא, זקף עינוי רבי שמעון וחמא ליה, אמר ליה לרבי אבא, ודאי מלין חדתין אית גבן בהאי סבא, כד מטו לגביה, אמר רבי שמעון, במטול דקופטרך בגבך קא אתית, מאן אנת, אמר ליה יודאי אנא, אמר מלין חדתין ודאי יומא דא לגבך, אמר ליה לאן הוא ארעך, אמר ליה דיורי הוה באינון פרישי מדברא, דהוינא משתדל באורייתא, והשתא אתינא לישובא למיתב בצלא דקודשא בריך הוא, באלין יומי דירחא שביעאה דא. 

חדי רבי שמעון, אמר נתיב, דודאי קודשא בריך הוא שדרך לגבן, אמר ליה חייך דנשמע מלה מפומך, מאינון מלין חדתין עתיקין דנטעתון תמן במדברא, מהאי ירחא שביעאה, ואמאי אתפרשתון השתא ממדברא למיתי לישובא, אמר ליה ההוא סבא, בשאלתא דא ידענא דחכמתא גבך, ומילך מטו לרקיעי דחכמתא, (ס&quot;א נטו לתקיעו דחכמתא):

פתח ההוא סבא ואמר, {{מקור|דברים א לא}} {{צ|ובמדבר אשר ראית, אשר נשאך יהו&quot;ה אלה&quot;יך כאשר ישא איש את בנו וגו'}}, האי קרא הכי מבעי ליה, ובמדבר אשר נשאך, מהו ראית, אלא קודשא בריך הוא דבר לון לישראל במדברא, מדברא תקיפא, כמה דכתיב (שם ח טו) נחש שרף ועקרב וגו', ומדברא דאיהו תקיף משאר מדברין בעלמא, מאי טעמא, בגין דההוא שעתא דנפקו&lt;קטע סוף=דף קפג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפד|א}}&lt;קטע התחלה=דף קפד א/&gt;ישראל ממצרים, ואשתלימו לשתין רבבן, אתתקף מלכותא קדישא, ואסתלק על כלא, וסיהרא אתנהירת, וכדין אתכפיא מלכו חייבא סטרא אחרא, ואפיק לון קודשא בריך הוא למיהך במדברא תקיפא, דאיהו אתר ושלטנו דסמא&quot;ל חייבא, דאיהו דיליה ממש, בגין לתברא תוקפיה וחיליה, ולכתתא רישיה, (ס&quot;א ולאחתא ליה), ולאכפיא ליה דלא ישלוט.

ואלמלא דחאבו ישראל, בעא קודשא בריך הוא לאעברא ליה מעלמא, ועל דא אעבר לון באחסנתיה ועדביה וחולקיה ממש, כיון דחאבו בכמה זמנין, נשיך לון חויא, וכדין אתקיים {{מקור|בראשית ג טו}} {{צ|הוא ישופך ראש וגו'}}, ישראל מחו רישיה בקדמיתא, ולא ידעי לאסתמרא מיניה, ולבתר איהו מחא בבתרייתא, ונפלו כלהו במדברא, ואתקיים ואתה תשופנו עקב, וארבעין שנין לקו מניה לקבל ארבעין מלקות דבי דינא, ועל דא כתיב אשר ראית, בעינייהו הוו חמאן לההוא מארי דמדברא אזיל כפית קמייהו, ונטלי אחסנתיה ועדביה, מנלן, מדכתיב {{מקור|שמות טו טו}} {{צ|אז נבהלו אלופי אדום}}, ואלין אינון {{מקור|דברים ח טו}} {{צ|נחש שרף ועקרב}}. 

ואנן אוף הכי אתפרשנא מישובא למדברא תקיפא, ולעיינא תמן באורייתא, בגין לאכפיא לההוא סטרא, ותו דלא מתישבן מלי דאורייתא אלא תמן, דלית נהורא אלא ההוא דנפיק מגו חשוכא, דכד אתכפיא סטרא דא, אסתלק קודשא בריך הוא לעילא ואתייקר ביקריה, ולית פולחנא דקודשא בריך הוא אלא מגו חשוכא, ולית טובא אלא מגו בישא, וכד עאל בר נש באורח בישא ושביק ליה, כדין אסתלק קודשא בריך הוא ביקריה, ועל דא שלימו דכלא טוב ורע כחדא, ולאסתלקא לבתר בטוב, ולית טוב אלא ההוא דנפק מגו בישא, ובהאי טוב אסתלק יקריה, ודא איהו פולחנא שלים. 

ואנן עד השתא יתיבנא תמן כל יומי שתא, בגין לאכפיא במדברא לההוא סטרא, השתא דמטא זמנא דפולחנא קדישא דסטרא דקדושה, אהדרנא לישובא, דתמן איהו פולחנא דיליה, ותו דהשתא בראש השנה מטא זמנא דההוא חויא למתבע דינא מקמי קודשא בריך הוא, ותמן איהו שליט, ובגין כך נפקנא מתמן ואתינא לישובא:

פתח ההוא סבא ואמר, {{מקור|תהלים פא ד}} {{צ|תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו}}, השתא איהו זמנא לאתערא דינא עלאה תקיפא, וכד איהו אתער, סטרא אחרא אתתקף בהדיה, וכיון דאיהו אתתקף, סליק וחפיא לסיהרא דלא נהיר נהורא, ואתמליא מסטרא דדינא, כדין כל עלמא איהו בדינא, עלאין ותתאין, וכרוזא כריז בכלהו רקיעין, אתקינו כורסיא דדינא למאריה דכלא, דאיהו בעי למידן. 

ורזא הכא, ואתנהיר לון במדברא, אמאי אתער דינא עלאה ביומא דא, אלא כל רזין וכל קדושין יקירין, כלהו תליין בשביעאה, וההוא שביעאה עלאה עלמא עלאה דאקרי עלמא דאתי, מניה נהרין כל בוצינין וכל קדושין וכל ברכאן. וכד מטי זמנא לחדתותי ברכאן, וקדושין לאנהרא, בעא לאשגחא בכל תקונא דעלמין כלהו, וכל אינון תקונים לאתקיימא, כלהון סלקין מגו תתאי אי אינון כשראן, ואי לא כשראן כדין קיימא (ס&quot;א מלה) דלא נהיר, עד דאתפרשן חייבין מגו זכאין, כדין אתער דינא, ומההוא דינא אתתקף סטרא אחרא, ואשתכח מקטרגא, בגין דינתנון ליה אינון חייביא, בגין דעליה כתיב, {{מקור|איוב כח ג}} {{צ|ולכל תכלית הוא חוקר}}, וחפיא לסיהרא, אמאי (ד&quot;א לא מסרא לון בידא דמקטרגא), בגין דלית תיאובתיה דקודשא בריך הוא לאובדא לעובדי ידוי. 

וההוא סטרא אחרא קיימא קליפה תקיפא, דלא יכיל לאתברא, בר בההוא עיטא דקודשא בריך הוא יהיב לישראל, דכתיב תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו, בגין לתברא ההוא כסה דאתחפיא סיהרא ולא נהיר, וכד מתערי ישראל לתתא בשופר, ההוא קלא דנפיק משופר, בטש באוירא ובקע רקיעין, עד דסלקא לגבי ההוא טנרא תקיפא (נ&quot;א סטרא אחרא) דחפי לסיהרא, אשגח ואשכח אתערותא דרחמי, כדין ההוא&lt;קטע סוף=דף קפד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קפד ב/&gt;דסליק וקיימא לעילא אתערבב, כדין ההוא קלא קיימא, ואעבר ההוא דינא. 

וכיון דלתתא אתערו רחמי, הכי נמי לעילא אתער שופרא אחרא עלאה, ואפיק קלא דאיהו רחמי, ואערעו קלא בקלא, רחמי ברחמי, ובאתערותא דלתתא אתער הכי נמי לעילא. ואי תימא היך יכיל קלא דלתתא או אתערותא דלתתא לאתערא:

הכי נמי, תא חזי עלמא תתאה קיימא לקבלא תדיר, והוא אקרי אבן טבא, ועלמא עלאה לא יהיב ליה אלא כגוונא דאיהו קיימא, אי איהו קיימא בנהירו דאנפין מתתא, כדין הכי נהרין ליה מעילא, ואי איהו קיימא בעציבו, יהבין ליה דינא בקבליה. 

כגוונא דא {{מקור|תהלים ק ב}} {{צ|עבדו את יהו&quot;ה בשמחה}}, חדוה דבר נש משיך לגביה חדוה אחרא עלאה, הכי נמי האי עלמא תתאה, כגוונא דאיהי אתערת הכי אמשיך מלעילא, בגין כך מקדמי ישראל ואתעריב שופר, קלא דאיהו (רזא דרחמי) כליל באשא ומיא ורוחא, ואתעביד חד, וסלקא לעילא, ובטש בהאי אבן טבא, ואצטבע באינון גוונין דהאי קלא, וכדין כמה דאתחזיאת הכי משיך מלעילא. וכיון דאתקנת בהאי קלא, רחמי נפקי מלעילא ושריין עלה, ואתכלילת ברחמי מתתא ומלעילא, וכדין אתערבב סטרא אחרא, (אסתכל וחמי בנהירו דאנפין), ואתחלש תקפיה, ולא יכיל לקטרגא. והאי אבן טבא קיימא בנהירו דאנפין מכל סטרין, בנהירו דלתתא ובנהירו דלעילא, אימתי קיימא בנהירו דלעילא, הוי אומר ביומא דכפורי, וביומא דכפורי אתנהיר ההוא אבן טבא בנהירו דלעילא, מגו נהירו דעלמא דאתי, (ואתערבב ההוא דלטורא), וכדין מתקנין ישראל לתתא חד שעיר, ומשדרין להאי מדברא תקיפא דאיהו שלטא עלי. 

וההוא סטרא אחרא איהו נקודא אמצעיתא דחריבו דעלמא, בגין דכל חריבו ושממון מיניה הוא, מההוא סטרא אחרא שליט עליה, ונקודה אמצעיתא דכל ישובא סטרא דקדושה איהו, ועל דא קיימא ירושלם באמצעיתא דכל ישובא דעלמא. 

בתרין נקודין אתפרשת מלכו שמיא סטרא דקדושה, חד דילה וחד דעלמא דאתי, נקודה עלאה טמיראה, ועל דא קיימא בתרין נקודין, נקודה דילה קיימא תחותה ירושלם, אמצעיתא דכל ישובא, נקודה דנטלא מאימא עלאה טמירא, איהו גן עדן דארעא, דקיימא באמצעיתא דכל עלמא לכל סטרין, דחריבו וישובא וכל סטרין דעלמא. 

ועל דא באמצעיתא דגן עדן, קיימא נקודה חדא עלאה טמירא וגניזא דלא ידיע, וחד עמודא נעיץ מתתא לעילא גו ההיא נקודה, ומתמן נבעי מיא דאתפרישו לארבע סטרי עלמא, אשתכחו תלת נקודין בעלמא דקיימאן דא על דא, כגוונא דתלת נקודין דאורייתא. 

תא חזי, ההוא שעיר דמשדרין ישראל לעזאזל לההוא מדברא, בגין למיהב חולקא לההוא סטרא אחרא לאתעסקא בהדיה, ואי תימא תרין שעירין אמאי הכא, חד ליהו&quot;ה וחד להוא סטרא אחרא, תינח ההוא שעיר דסטרא אחרא, ליהו&quot;ה אמאי. אלא למלכא דהוה ארגיז על בריה, קרא לסנטירא ההוא דעביד דינא בבני נשא תדיר, בגין דיזדמן למעבד דינא בבריה, ההוא סנטירא חדי, ועאל בבי מלכא למיכל תמן, כיון דאשגח ביה בריה, אמר ודאי לא עאל סנטירא דא בבי אבא אלא בגין דארגיז מלכא עלי, מה עבד, אזל ואתפייס בהדיה, כיון דאתפייס בהדיה, פקיד מלכא למעבד סעודתא עלאה ליה ולבריה, ופקיד ולא ינדע ביה ההוא סנטירא, לבתר עאל ההוא סנטירא, אמר מלכא השתא אי ינדע דא מסעודתא עלאה&lt;קטע סוף=דף קפד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפה|א}}&lt;קטע התחלה=דף קפה א/&gt;דאתקינית לי ולברי, יתערבב פתורא, מה עבד, קרא לממנא על סעודתא, אמר ליה אתקין מדי ותשוי קמאי, ותשוי קמיה דההוא סנטירא, בגין דיחשיב דסעיד קמאי מדילי, ולא ינדע בההיא סעודתא יקירא דחדוה דילי ודברי, ויטול ההוא חולקא ויזיל ליה, ויתפרש מחדוה דסעודתא דילן, ואי לאו דמלכא עביד הכי, לא יתפרש ההוא סנטירא מבי מלכא. 

כך אמר קודשא בריך הוא לישראל, אזמינו תרין שעירין, חד לי וחד לההוא דלטורא, בגין דיחשיב דמסעודתא דילי קאכיל, ולא ינדע בסעודתא דחדוה אחרא דילן, ויסב ההוא חולקא ויזיל לארחיה, ויתפרש מבית. כיון דאמא עלאה עלמא דאתי, אתי למשרי גו היכלא דעלמא תתאה, לאשכחא נהירו (נ&quot;א לאשגחא עלה בנהירו) דאנפין, דין הוא דלא ישתכח ההוא דלטורא, ולא מארי דדינין לקמיה, כד אפיק כל ברכאן ואנהיר לכלא, וכל ההוא חידו ישתכח, וישראל נטלי מאינון ברכאן. דהא כד עלמא דאתי עאל להיכלא דעלמא תתאה, ואשתכח דחדי עלמא תתאה עם בנוי בההיא סעודתא עלאה, כדין איהו בריך פתורא, ועלמין כלהו מתברכין, וכל חידו וכל נהירו דאנפין אשתכחו תמן, הדא הוא דכתיב {{מקור|ויקרא טז ל}} {{צ|לפני יהו&quot;ה תטהרו}}. 

כתיב (שם ח) {{צ|ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, גורל אחד ליהו&quot;ה וגורל אחד לעזאזל}}, דא איהו ההוא חדוה דההוא דלטורא, בגין דקודשא בריך הוא יטיל עמיה גורל, וזמין לה, ולא ידע דנור דליק אטיל על רישיה ועל עמא דיליה, כמה דאת אמר {{מקור|משלי כה כב}} {{צ|כי גחלים אתה חותה על ראשו}}, וסימנך {{מקור|אסתר ה יב}} {{צ|אף לא הביאה אסתר המלכה עם המלך אל המשתה אשר עשתה כי אם אותי}}, וכתיב {{צ|ויצא המן ביום ההוא שמח וטוב לב}}, בההוא חולקא דנטיל ואזיל ליה. 

ולבתר כד אתי מלכא עלאה לבי מטרוניתא, מטרוניתא תבעת עלה ועל בנהא ועל עמא מן מלכא, ואפילו בזמנא דישראל בגלותא, וצלו צלותין בכל יומא, איהי סלקת ביומא דא לקמי מלכא עלאה, ותבעת על בנהא, וכדין אתגזרו כל אינון נוקמין דזמין קודשא בריך הוא למעבד עם אדום, ואתגזר היך זמין דלטורא דא לאתעברא מעלמא, כמה דאת אמר {{מקור|ישעיה כה ח}} {{צ|בלע המות לנצח}}, וסימנך, בזמנא דגלותא {{מקור|אסתר ז ד}} {{צ|כי נמכרנו אני וגו', כי אין הצר שוה בנזק המלך}}, מאי {{צ|בנזק המלך}}? כמה דאת אמר {{מקור|יהושע ז ט}} {{צ|והכריתו את שמנו מן הארץ, ומה תעשה לשמך הגדול}}, דהא שמא עלאה לא אתקיים בקיומיה, ודא איהו בנזק המלך, וכדין והמן נבעת מלפני המלך והמלכה. 

כדין נהירו דאנפין וכל חידו אשתכח, וישראל נפקי לחירו בההוא יומא, כדין מההוא יומא ולהלאה חירו וחדוה באתגליא לשלטאה עלייהו, כדין בעי למחדי עמהון מכאן ולהלאה, כמה דיהבו ליה חולקא לאתפרשא מנהו, הכי נמי יהבין לשאר עמין לאתפרשא מנהון לתתא. 

תא חזי מה הוא רזא דקרבנא לקרבא שעיר (לקבל שעיר) ולא מלה אחרא, ואמאי שעיר בראש חדש, והכא נמי שעיר, אלא אי תימא בגין דאיהו סטרא דיליה, יאות, אמאי לא הוי עז, אלא מלה דא אצטריך, ואיהי אשתכחת למאריהון דחרשין, דכל עובדייהו במה דלא (אתחבר) יהא בנוקבא, ועל דא שעיר לא אתחבר בנוקבא,בסטרין דיליה כלהו, עז כד אתחבר בנוקבא, ובגין דאיהו מלכא, יהבין ליה בגין יקרא דיליה האי דלא אתחבר בנוקבא, ולא יהיב חיליה לאחרא, ודא אשתמודע לאינון חרשין דמשתמשין בהני עובדי, ובגיני כך שדיין על ההוא שעיר כל אינון חטאיהון. 

ותא חזי, אף על גב דאיהו חולקא לההוא סטרא אחרא, רזא הכא, כל הני סטרין אחרנין דלתתא (ס&quot;א דאקרון מצולות ים) כלהו מסאבין יתיר, וכל מה דנחתין דרגין תתאין, הכי מסאבו דלהון יתיר, ובגין כך בעז יתיר חולקיהון, בגין דשערא&lt;קטע סוף=דף קפה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קפה ב/&gt;דיליה תליא יתיר מבעירא אחרא, כמה דדינא דלהון תלי לתתא במסאבו, אבל האי מלכו חייבתא אחרא, מלכא דכלא בההוא סטרא, ברור איהו יתיר מסאבו דיליה, ולא מסאבו שלים כהני תתאי, ועל דא שעיר, דשער דיליה לא תליא ולא שעיע, לא שעיע בגין דההוא מסאבו דיליה, ולא תלי בגין דלא יתתקף ביה מסאבו כהני תתאי, ועל דא ודאי שעיר ולא אחרא. 

כפור, אמאי אקרי כפור, אלא בגין דנקי כל מסאבו ואעבר ליה מקמיה, בההוא יומא, ועל דא יום כפור, יומא דנקיותא, והכי קרינא ליה. 

כתיב {{מקור|ויקרא טז ל}} כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם, כי היום הזה מבעי ליה, מאי כי ביום הזה, אלא בגין דאתדכי מקדשא לעילא ואתנקי (נ&quot;א ואתנהיר), כתיב כי ביום הזה יכפר עליכם, יכפר וינקי בקדמיתא ביום הזה בגין דיתדכי, ולבתר עליכם. תו יכפר ביום הזה וינקי ליה בקדמיתא, וכל דא עליכם, בגינכון אצטריך לנקאה ליה ולדכאה ליה בקדמיתא. 

יכפר, מאן יכפר, אלא דא הוא עלמא עלאה דנהיר ונקי לכלא, ועל דא כלהו סטרין בישין דאקרון מצולות ים אתעברו, וכמה דאינון מצולות ים תליין, הכי נמי תלייא שערא (ס&quot;א דיליה דהוא סטרא וכו') דיליה, דהוא סטרא דלהון, ושערא דההוא סטרא לא שעיע. 

כגוונא דא כתיב {{מקור|ויקרא טז טז}} וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל ומפשעיהם לכל חטאתם, וכל חטאתם מבעי ליה, אלא להנאה להון מכאן ולהלאה, לכל חטאתם, דלא יכיל מקטרגא לשלטאה עלייהו, (ועל דא) ביומא דכפור דאיהו קנוחא דכל חובין ונקיו דלהון, בעאן ישראל לנקאה גרמייהו, ולמהך יחפי רגלין כמלאכי עלאין. 

חמש ענויין, בגין לאסתייעא מחמש סטרין עלאין, דיומא דכפורי אפיק לון, ואינון תרעין דיליה. ואי שתיה קא חשיב דאיהו מסטרא דיצחק, הא שית, ואף על גב דבכלל אכילה איהו, וכדין אינון שית, וענויא בתראה תשמיש המטה איהו, ובדרגא שתיתאה שכיח, ולקבליה אנן עבדין ענויא דא. 

כתיב {{מקור|במדבר כט ז}} ובעשור לחדש השביעי הזה, וכתיב {{מקור|ויקרא כג כז}} אך בעשור לחדש, בעשור, בעשירי מבעי ליה, מאי בעשור, אלא בגין דהשתא ביומא דא כל דרגין עלאין אתיין אלין על אלין, למשרי על סיהרא ולאנהרא לה, וכלהו ברזא דעשר, עד דסלקא למאה, וכד קיימא ברזא דמאה כדין כלא חד, ואקרי יום הכפורים, ועל דא בעשור, כמה דאת אמר זכור שמור, דכלהו אתיין בגין לעשרא, ולאנהרא ברזא דעשר. 

אהדר האי סבא רישיה לקבליה דרבי שמעון, ואמר ליה, (רבי שמעון), הא ידענא דשאלתא תבעי בהאי בעשור לחדש השביעי, אמר ליה רבי שמעון, ודאי (ס&quot;א דא בעשירי יאות הוא והכי הוא, אבל בעשור אמאי וכו'), בעשור יאות הוא, אי הכי הוא אמאי סליק למאה, והא מקרא לא אתחזי אלא דסליק לשבעין, משמע דכתיב בעשור לחדש השביעי, וכד מעשרי לשביעאה עשר זמנין, הא ודאי סליק לשבעין, אמר ליה על דא אהדרנא רישא לגבך, דהא ידענא דחכימא אנת. 

תא חזי תרין רזין הכא, חד דהא סיהרא חדש השביעי אקרי, ובגין כך אקרי חדש השביעי עשור, בגין דקא מנהרין לה עשר זמנין הא מאה, ותו האי מלה דקאמרת, ודאי לשבעין סליקא בהאי יומא, (ובדרגא בדשבעין איהו, ובדרגא דמאה איהו, לדרגא דמאה לאשלמא ולאנהרא), ובהאי דרגא דשבעין, דהא ביומא דא נטיל לכל עמא דישראל למידן, וכלהו קיימין בנשמתא יתיר מגופא, דהא ביומא דא ענויא דנפשא איהו ולא מגופא, כמה דאת אמר ועניתם את נפשותיכם, כי כל הנפש אשר לא תעונה, והאי יומא נטיל לכל נפשאן והוו ברשותיה, ואי לא קיימא ברזא (נ&quot;א ברשותא) דשבעין,לית ליה רשו בנפשאן (ס&quot;א לקיימא תמן), דקיומא דנפשאן ברזא&lt;קטע סוף=דף קפה ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפו|א}}&lt;קטע התחלה=דף קפו א/&gt;דשבעין, כמה דאת אמר {{מקור|תהלים צ י}} ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו'. 

ואי תימא נפשאן דרביי דלא אשלימו לשבעין שנין, לא שלטא בהו, ודאי שלטא בהו, אבל לא בשלימו כמאן דזכי יומין סגיאין לפקודי אורייתא, ועם כל דא בכלהו שבעין שנין אזלא. ועל דא תנינן, אחד המרבה ואחד הממעיט, מאן אחד, ביחודא דשבעין שנין, מאן דאסגי ומאן דאמעיט. ועל דא ביומא דכפורי אעבר בכלהו שבעין, ואשתלים האי דרגא בכלהו, וכל נשמתין סלקין קמיה ודאין להון בדינא, וקודשא בריך הוא חייס עלייהו דישראל ביומא דא. 

מאן דלא אעבר טינא מרוחיה לכפרא עליה, (ביומא דא) כד סליק צלותיה בהאי יומא, טבע בההוא אתר דאקרי רפש וטיט, ואיהו מצולות ים, ולא סליק לאתעטרא ברישא דמלכא. 

ביומא דא לא אצטריך בר נש לפרשא חטאוי קמי אחרא, בגין דכמה אינון דנטלי ההיא מלה וסלקי לה לעילא, ואית סהדין בההיא מלה, ומה {{מקור|מיכה ז ה}} משוכבת חיקך שמור פתחי פיך, כל שכן אינון דאזלי ועייני לקטרגא לון וסהדי עליה, וכל שכן דחציפו איהו לקמי כלא, וחלול שמא דקודשא בריך הוא, ועל דא כתיב {{מקור|קהלת ה ה}} אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. 

(מכאן ולהלאה רזא בגוון) פתח ואמר, {{מקור|שמות יב ב}} החדש הזה לכם ראש חדשים וגו', וכי כלהו זמנין וחדשין לאו אינון דקודשא בריך הוא, (אלא חדשיכם לא כתיב), אלא החדש הזה לכם, דילי איהו אבל אנא מסרית ליה לכון, דלכון איהו באתגליא, אבל שביעאה דילי איהו ועל דא איהו בכסה ולא באתגליא. 

ירחא דלכון איהו בסדורא כסדר דאתוון, אביב דאיהו אב&quot;ג, אי&quot;ב איהו רזא דג' (ס&quot;א ואיהו אב&quot;ג כסדרא דאתוון), אבל ירחא שביעאה דילי איהו מסופא דאתוון (ס&quot;א תשרי), מאי טעמא, אתון מתתא לעילא, ואנא מעילא לתתא. האי דילי ברישא דירחא אנא איהו באתכסייא, בעשרה דירחא אנא איהו, בגין דאנא בחמש קדמאי, ובחמש אחרנין, ובחמש תליתאי, בקדמיתא דירחא אנא איהו, בגין חמשה יומין, בעשרה דירחא אנא איהו, בגין חמש יומין אחרנין, בחמשה עשר דירחא אנא איהו, בגין חמש תליתאי. 

מאי טעמא כולי האי, בגין דכל ירחא דא מעלמא עלאה איהו, ועלמא עלאה ברזא דחמש איהו בכל זמנא וזמנא, ובגיני כך ירחא דא איהו בכסה ולא באתגליא, בגין דעלמא עלאה בכסה איהו, וכל מלוי באתכסייא, וירחא דא דקודשא בריך הוא איהו בלחודוי. 

כיון דמטא יומא דחמיסר, כדין גילויא איהו בחדתותא דסיהרא, וסיהרא אשתלימת ואתנהירת מאימא עלאה, וקיימא לאנהרא לתתאי, מגו נהורא דלעילא, ועל דא אקרי ראשון, כמה דאת אמר {{מקור|ויקרא כג מ}} ולקחתם לכם ביום הראשון, עד השתא קיימי כלהו יומין ברזא עלאה, מכאן נחתין לרזא תתאה. 

תא חזי, מיומא עלאה הוו אלין יומין קדמאין, רזא דעלמא עלאה, מאן דאין דינא דעלמא, דהא דינא לא אשתכח בהאי עלמא אלא מדינא תתאה רזא {{מקור|ישעיה נד ה}} דאלה&quot;י כל הארץ יקרא, דאי תימא דינא דעלמא דאין לעילא, אי הכי לא אתקרי עלמא דחירו, עלמא דנהירו דכל עלמין, עלמא דכל חיין, עלמא דכל חיר. 

ואי תימא מדינא דיצחק, אי איהו אתער דינא לגבי האי עלמא, לא יכלין כל עלמא למסבל, דההוא אשא תקיפא עלאה לא אית מאן דסביל ליה, אלא אשא דלתתא, דאיהו אשא דסביל אשא. אלא כמה דעלמא דא עלמא תתאה דכלהו עלמין, הכי נמי כל דינוי מעלמא תתאה, דאלהי&quot;ם שופט, ודא אקרי דינא עלאה על האי עלמא, ובגין דאיהו דרגא שביעאה, לא גזיר גזרה על בר נש אלא מעשרין שנין ולעילא. 

אשגח האי סבא ברבי שמעון, וחמא ליה דזלגין עינוי דמעין, אמר רבי שמעון, אי היא שביעאה, אמאי&lt;קטע סוף=דף קפו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קפו ב/&gt;מעשרין שנין ולעילא, אמר ליה, זכאה מאן דמליל על אודנין דשמעין. 

תא חזי, בי דינא דלתתא בארעא לא גזרין דינא על בר נש עד תליסר שנין, מאי טעמא, בגין דשבקין שבע שנין לשביעאה, אלה&quot;י כל הארץ יקרא,, ולית רשו לבר נש באינון שבע, ואינון שבע לא שראן אלא על תליסר דלתתא (בארעא), דאינון כורסייא לגביה, ובגין כך כל גזרין וכל דינין דלתתא, מאינון שבע שנין דלתתא כללא דעשרין שנין איהו. 

ודינא דעלמא בראש השנה, על ידא דהאי דרגא איהו, דאיהו ממש קיימא בדינא על בנוי בהאי עלמא, בגין לאתדכאה לגבי עלמא עלאה, בגין דלית ליה סיוע לסלקא ולאתדכאה, אלא מגו תתאי. 

וכד ישראל אינון בחמיסר יומין, כדין נטיל לבנוי לפרשא גדפוי עלייהו, ולמחדי עמהון, ועל דא כתיב ולקחתם לכם ביום הראשון, פרי, דא איהו אילנא דאקרי עץ פרי, ואשתכח ביה פרי. 

עץ הדר, כמה דאת אמר {{מקור|תהלים צו ו}} הוד והדר לפניו, מאי טעמא אקרי הדר, ומאן איהו הדר, אלא דא צדיק, אמאי אקרי הדר, והא אתר טמירא איהו דלית ליה גלויא, וצריכא לאתכסייא תדיר, ולית הדר אלא מאן דאתגלייא ואתחזי, אלא אף על גב דאיהו דרגא טמירא, הדורא איהו דכל גופא, ולא אשתכח הדורא לגופא אלא ביה. 

מאי טעמא, מאן דלית עמיה האי דרגא, לית ביה הדורא למיעל בבני נשא, קלא לאו עמיה בדבורא (ס&quot;א כדכורא), והדורא (ס&quot;א ודבורא) דקלא אתפסק מניה, דיקנא והדורא דדיקנא לאו עמיה, ואף על גב דאתכסייא ההוא דרגא, כל הדורא דגופא ביה תליא, ואתכסי ואתגלייא, ובגין כך עץ הדר, איהו עץ דכל הדורא דגופא ביה תליא, ודא איהו {{מקור|בראשית א יב}} עץ עושה פרי. 

כפת תמרים, הכא אתכלילת אתתא בבעלה בלא פרודא, כפות תמרים כחדא, וענף עץ עבות תלתא, ועלין דיליה, דא בסטרא דא, ודא בסטרא דא, וחד דשליט עלייהו, וערבי נחל תרין, דלית להו ריחא וטעמא, כשוקין בבני נשא, (ובגין כך) לולב נטיל כלהו, כחוטא דשדרה קיימא דגופא, ומה דנפיק לבר טפח, הכי הוא, בגין לאשלמא, ולאפקא כלא, ולשמשא כדקא חזי, (ובגין כך) בהני זינין בעי בר נש לאתחזאה קמי קודשא בריך הוא. 

עלין וטרפין דהני תמרים, אינון כל שאר חילין, דאתאחדן באינון כנויין דקודשא בריך הוא אקרי בהון, בגין דבעינן (ס&quot;א לאתחדתא) לתתא כגוונא דלעילא, דלית לך מלה בעלמא דלא אית לה דוגמא לעילא, כגוונא דלעילא הכי אית לתתא. 

ובעו ישראל לאתאחדא ברזא דא דמהימנותא קמי קודשא בריך הוא, כתיב {{מקור|ויקרא כג מב}} בסכת תשבו שבעת ימים, דא הוא רזא דמהימנותא, והאי קרא על עלמא עלאה אתמר, והכי תנינן, כד אתברי עלמא אתמר האי קרא. 

כד שרא חכמה לנפקא, מאתר דלא ידיע ולא אתחזי, כדין נפיק חד משחתא ובטש. וההיא חכמתא עלאה נציץ ואתפשט לכל סטרין, ברזא דמשכנא עלאה, וההוא משכנא עלאה אפיק שית סטרין, וכדין ההוא נציצו דמשחתא נהיר לכלא, ואמר בסכת תשבו שבעת ימים, מאן סכת חסר ו', דא משכנא תתאה, דאיהו כעששיתא לאחזאה לכל נהורין, וכדין אמר בסכת תשבו שבעת ימים, מאן שבעת ימים, מעלמא עלאה לתתאה, דכלהו קיימי בקיומא, לאנהרא להאי סכת, ומאן איהי, דא {{מקור|עמוס ט יא}} סכת דוד הנופלת, סכת שלום. 

ובעי עמא קדישא למיתב תחות צלהא ברזא דמהימנותא, ומאן דיתיב בצלא דא, יתיב באינון יומין עלאין, ועל דא כלהו בסכת בסכת, וחד בסוכות שלים, חד שלים, לאחזאה, דמאן דיתיב בצלא דא, יתיב באינון יומין עלאין לעילא, דקיימין על האי תתאה, לאנהרא ליה, לחפיא עליה, ולאגנא ליה, בשעתא דאצטריך. 

ותו, כלהו אקרון סכות בשלימו, וכתיב סכת חסר, דא עלמא תתאה דבעא בהני שבע יומין&lt;קטע סוף=דף קפו ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפז|א}}&lt;קטע התחלה=דף קפז א/&gt;קדישין, למיזן לשאר ממנן רברבן דעמין, בעוד דאיהי נטלא חדוה בבעלה, ולא יקטרגון חדוותא, בגין דיתערבבון (ס&quot;א דיתעדנון) בההוא מזונא, קרבנין דלהון סגיאין יתיר משאר יומין, בגין דיתעסקון בהו ולא יתערבון לבתר בחדוה דישראל, ומאן חדוה דישראל דא יומא תמינאה דעצרת. 

ותא חזי בעוד דאינון שאר ממנן חדאן, ואכלין בההוא מזונא דמתקני לון ישראל, אינון מתקני כורסייא לקודשא בריך הוא מתתא, ולסלקא ליה לעילא, באינון זינין, ובחדוה, ובהלולא, ולאקפא מדבחא, כדין איהי סלקא ונטלא ברכאן וחדוה בבעלה. 

ושאר חיוון רברבן ממנן דעמין, אכלן ומדקן ורפסן ואתזנו, ואיהי נקטא נפשאן בענוגין לעילא כמה דאתמר, כיון דנחתא והא נקטא כל ברכאן וכל קדושין וכל ענוגין, וישראל כל הני שבעה יומין הוו משכין לה באינון עובדין דקא עבדין, ומקרבין בהדה, כדין נחתא לקרבא בבנהא, ולמחדי לון יומא חד, וההוא יומא איהו יומא תמינאה, בגין דכל שבע יומין אחרנין בהדה, ועל דא איהו תמינאה, ותמניא יומין כחדא, ובגין כך אקרי עצרת, כנישין, כנישין כלהו בהאי יומא, ואקרי שמיני, ולית שמיני אלא מגו שבעה. 

כתיב {{מקור|איוב א כא}} יהי שם יהו&quot;ה מבורך, מאי מבורך, (אלא כלא ידעי), אבל רזא חדא ידע חד מחברנא במדברא, אחזיאו ליה בחלמא, ורבי יצחק כפתורא שמיה, מאי מברך, שירותא קשה וסופיה רך, מ&quot;ב קשה ודינא איהו ודאי, (ולבתר רך), כגוונא דא יומא דראש השנה מ&quot;ב, דהא במ&quot;ב (וברזא דמ&quot;ב) אתוון אתברי עלמא, ועל דא אתברי בדינא, לבתר רך, ועל דא תנינן כל שירותין קשין וסופא דלהון רכין, (ס&quot;א דהא במ&quot;ב וברזא דמ&quot;ב אתוון אתברי עלמא, ועל דא אתברי בדינא, לבתר רך, כגוונא דא) ביומא דראש השנה מ&quot;ב קשה בדינא, ביומא דעצרת רך בחדוה. 

תא חזי מה בין דינא עלאה להאי דינא, דינא עלאה שירותא וסופא קשה, ולית מאן דיקום ביה, וכל מה דאזיל אתתקף, ובתר דשארי לא סליק מניה, עד דאכיל ושצי כלא דלא אשתאר כלום, אבל דינא אחרא דתתא, שירותא קשה, וכל מה דאזיל אתחלש, עד דנהיר אנפין, כגוונא (ס&quot;א דא דינא דנוקבא) דנוקבא דחלש חילהא. 

אימתי אתער דינא דלעילא למשרי על עלמא, ביומא דטופנא, ועל דא לא אשתאר כלום בעלמא, בר ההוא תבותא דנח, דאיהי כגוונא עלאה דסביל לההוא תוקפא, ואי לאו דזמין קודשא בריך הוא ואשתכח ברחמי על עלמא, כל עלמא אתאביד, דכתיב {{מקור|תהלים כט י}} יהו&quot;ה למבול ישב, ועל דא לא שריא דינא דלעילא על עלמא, דלא יכיל עלמא למסבל ליה אפילו רגעא חדא. 

אדהכי הוה רבי שמעון בכי וחדי, זקפו עיינין וחמו חמשה מאינון פרושים, דהוו אזלי אבתריה למתבע ליה, קמו, אמר רבי שמעון מכאן ולהלאה מה שמך, אמר נהוראי סבא, בגין דנהוראי אחרא אית גבן, אזלו רבי שמעון ואינון חברייא עמיה תלת מילין, אמר רבי שמעון לאינון אחרנין מה ארחא דא גבייכו, אמרו, למתבע ליה להאי סבא, דמימוי אנן שתאן במדברא, אתא רבי שמעון ונשקיה, אמר ליה נהוראי שמך, ונהורא אנת, ונהורא עמך שרי. 

פתח רבי שמעון ואמר, {{מקור|דניאל ב כב}} הוא גלא עמיקתא ומסתרתא, ידע מה בחשוכא, ונהורא עמה שרא, הוא גלא עמיקתא ומסתרתא, קודשא בריך הוא גלי עמיקתא ומסתרתא, דכל עמיקין סתימין עלאין איהו גלי לון, ומאי טעמא גלי לון, בגין דידע מה בחשוכא, דאלמלא חשוכא לא אתידע נהורא, ואיהו ידע מה בחשוכא, ובגין כך גלי עמיקתא ומסתרתא, דאי לאו חשוכא לא יתגליין עמיקין ומסתרתן. 

ונהורא עמה שרא, מאן נהורא, דא נהורא&lt;קטע סוף=דף קפז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קפז ב/&gt;דאתגלייא מגו חשוכא, ואנן מגו חשוכא דהוה במדברא, אתגלי לן נהורא דא, רחמנא ישרי עמך נהורא, בעלמא דין ובעלמא דאתי. 

אזלי רבי שמעון וחברייא אלין תלת מילין אבתריה, אמר ליה אמאי לא אזלי אלין עמך כקדמיתא, אמר ליה, לא בעינא לאטרחא לבר נש עמי, השתא דאתו נזיל כחדא, אזלו, ורבי שמעון אזל לארחיה, אמר רבי אבא, הא אנן ידענא שמיה, ואיהו לא ידע שמיה דמר, אמר ליה מניה ידענא דלא לאתחזאה:

;ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

==פרשת כי תשא - זהר==
{{צ|וידבר יהו&quot;ה אל משה לאמר, כי תשא את ראש בני ישראל לפקודיהם וגו'}}. רבי אבא ורבי אחא ורבי יוסי הוו אזלי מטבריה לצפרי. עד דהוו אזלי, חמו ליה לרבי אלעזר דהוה אתי, ורבי חייא עמיה. אמר רבי אבא, ודאי נשתתף בהדי שכינתא! אוריכו להו עד דמטו לגבייהו. כיון דמטו גבייהו, אמר רבי אלעזר ודאי כתיב  {{צ|עיני יהו&quot;ה אל צדיקים ואזניו אל שועתם}} {{ממ|תהלים|לד|טז}}. האי קרא קשיא וכו'.... 

{{קטן|(זה המאמר תמצאנו [[זהר חלק ב רכה א|בפרשת פקודי דף רכה סוע&quot;א]], עיין שם כי שם מקומו)}}


תא חזי הא אוקמוה, לית ברכתא דלעילא שרייא על מלה דאתמני. ואי תימא - ישראל היך אתמנון? אלא כופרא נטיל מנייהו והא אוקמוה. וחושבנא לא הוי עד דאתכניש כל ההוא כופרא וסליק לחושבנא. ובקדמיתא מברכין להו לישראל, ולבתר מנין ההוא כופרא, ולבתר אהדרן ומברכין לון לישראל. אשתכחו ישראל מתברכאן בקדמיתא ובסופא, ולא סליק בהון מותנא. 

מותנא אמאי סליק במניינא? אלא בגין דברכתא לא שרייא במניינא. כיון דאסתלק ברכתא - סטרא אחרא שריא עליה ויכיל לנזקא. בגין כך נטלין כופרא ופדיונא, לסלקא עליה מניינא, והא אוקמוה ואתמר:&lt;קטע סוף=דף קפז ב/&gt;


{{ממ זהר משולב|ב|קפח|א}}&lt;קטע התחלה=דף קפח א/&gt;רבי יוסי ורבי חייא הוו אזלי בארחא. עד דהוו אזלין רמש ליליא. יתבו. אדהוו יתבין, שריאת צפרא לאנהרא. קמו ואזלו. אמר רבי חייא, חמי אנפוי דמזרח דקא מנהרין. השתא כל אינון בני מדינחא דטורי נהורא, סגדין לגבי האי נהורא דנהיר באתר דשמשא עד לא יפוק, ופלחין ליה. דהא כיון דנפיק שמשא - כמה אינון דפלחין לשמשא. ואלין אינון דקא פלחין לנהורא דא, וקראן להאי נהורא {{צ|אלהא דמרגלא דנהיר}}, ואומאה דלהון באלֹהּ דמרגלא דנהיר. 

ואי תימא פולחנא דא למגנא הוא - מיומין עתיקין קדמאין חכמתא ידעו ביה! בזמנא דשמשא נהיר עד לא יפוק, ההוא ממנא דפקיד על שמשא ואתוון קדישין דשמא עלאה קדישא רשימן על רישיה, ובחילא דאינון אתוון פתח לכל כוי שמיא ובטש בהו ועבר. וההוא ממנא עאל גו ההוא זהרא דנהיר סחרניה דשמשא. ותמן שכיח עד דנפק שמשא ואתפשט בעלמא. וההוא ממנא - איהו פקידא על דהבא ועל מרגלן סומקן. ואינון פלחין לההוא דיוקנא דתמן. ובנקודין וסימנין דירתו מקדמאי מיומין עתיקין - אזלי וידעי נקודין דשמשא למשכח אתרין דדהבא ומרגלן. 

אמר רבי יוסי, עד כמה יהון פולחנין סגיאין אלין בעלמא?! דהא שקרא לית ליה קיימין לקיימא?!


פתח אידך ואמר  {{צ|שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר}} {{מקור|משלי יב יט}}. תא חזי, אילו כל בני עלמא הוו פלחין לשקרא - הוה הכי. אבל האי נהורא וזהרא דנהיר - ודאי קשוט איהו. כוכבי רומא דרקיעא - קשוט אינון. אי בטפשו וחסרונא דדעתא דלהון אינון אמרי וקראן להו אלהא - לא בעי קודשא בריך הוא לשיצאה עובדוי מעלמא. אבל לזמנא דאתי, לא ישתצון כוכביא ונהורין דעלמא, אבל מאן ישתצי? אינון דפלחו לון. וקרא דא הכי הוא: {{צ|שפת אמת תכון לעד}} - אלין ישראל דאינון שפת אמת - {{צ|יהו&quot;ה אלהינו יהו&quot;ה אחד}} {{מקור|דברים ו ד}}, וכלא איהו אמת ורזא דאמת. ומסיימי {{צ|יהו&quot;ה אלהיכם אמת}}. ודא איהו {{צ|שפת אמת תכון לעד}}. 

{{צ|ועד ארגיעה}} - &quot;ועד רגע&quot; מבעי ליה, מאי {{צ|ארגיעה}}? אלא עד כמה יהא קיומא דלהון בעלמא, עד זמנא דייתי ויהא לי נייחא, מפולחנא קשיא דעלוי, ובזמנא דארגיעה ישתצי {{צ|לשון שקר}}, אינון דקראן אלהא למאן דלאו הוא אלהא. אבל ישראל דאינון 'שפת אמת' כתיב בהו {{צ|עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו}} {{מקור|ישעיה מג כא}}. 

אדכרנא חדא זמנא דהוינא אזיל בהדי רבי אלעזר, פגע ביה הגמונא. אמר ליה לרבי אלעזר: אנת ידעת מאורייתא דיהודאי? אמר ליה ידענא. אמר ליה לית אתון אמרין דמהימנותא דלכון קשוט ואורייתכון קשוט, ואנן דמהימנותא דילן שקר ואורייתא דילן שקר - והא כתיב {{צ|שפת אמת תכון לעד ועד ארגיעה לשון שקר}}? אנן מיומין דעלמא קיימין במלכותא, ולא אעדי מינן לעלמין דרא בתר דרא, {{צ|תכון לעד}} ודאי! ואתון זעיר הוה לכו מלכותא, ומיד אעדי מנכון, וקרא אתקיים בכו דכתיב {{צ|ועד ארגיעה לשון שקר}}. 

אמר ליה: חמינא בך דאנת חכים באורייתא - תפח רוחיה&lt;קטע סוף=דף קפח א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קפח ב/&gt;דההוא גברא! אלו אמר קרא {{צ|שפת אמת כוננת לעד}} הוה כדקאמרת! אבל לא כתיב אלא {{צ|תכון}} - זמינא שפת אמת דתכון, מה דלאו הכי השתא, דהשתא שפת שקר קיימא, ושפת אמת שכיבא לעפרא. ובההוא זמנא דאמת יקום על קיומיה, ומגו ארץ תצמח - כדין {{צ|שפת אמת תכון לעד וגו'}}! אמר ליה ההוא הגמון: זכאה אנת וזכאה עמא דאוריתא דקשוט ירתין! בתר יומין שמענא דאתגייר. 


אזלו, מטו חד בי חקל וצלו צלותהון. כיון דצלו צלתהון, אמרו מכאן ולהלאה נתחבר בשכינתא ונזיל ונתעסק באורייתא.

פתח רבי יוסי ואמר: {{צ|הן יבושו ויכלמו כל הנחרים בך וגו'}} {{מקור|ישעיה מא יא}} -  זמין קודשא בריך הוא למעבד לישראל כל אינון טבאן דקאמר על ידי נביאי קשוט, וישראל סבלו עליהון כמה בישין בגלותהון. ואלמלא כל אינון טבאן דקא מחכאן וחמאן כתיבין באורייתא - לא הוו יכלין למיקם ולמסבל גלותא. אבל אזלין לבי מדרשות, פתחין ספרין וחמאן כל אינון טבאן דקא מחכאן, וחמאן כתיבין באורייתא דאבטח לון קודשא בריך הוא עלייהו, ומתנחמין בגלותהון. 

ושאר עמין מחרפין ומגדפין לון ואמרי {{צ|אן הוא אלהכון?! אן אינון טבאן דאתון אמרין דזמינין לכון?! וכי כל עמין דעלמא יכספו מנייכו?!}}. הדא הוא דכתיב {{צ|שמעו דבר יהו&quot;ה החרדים אל דברו, אמרו אחיכם שונאיכם וגו'}} {{ממ|ישעיהו|סו|ה}}. מאי {{צ|החרדים אל דברו}}? אינון דסבלו כמה בישין, כמה שמועות שמעי, אלין על אלין ואלין בתר אלין, וחרידו עליהון. כמה דאת אמר {{צ|כי וגו' קול חרדה שמענו פחד ואין שלום וגו'}} {{מקור|ירמיה ל ה}}. אינון חרדים תדיר אל דברו כד אתעביד דינא. 

{{צ|אמרו אחיכם שונאיכם}} - אלין אינון אחוכון בני עשו. {{צ|מנדיכם}} - כמה דאת אמר {{צ|סורו טמא קראו למו}} {{מקור|איכה ד טו}}, דלית עמא דקא מבזין לון באנפי ומרקקין באנפייהו לישראל כבני אדום, ואמרי &quot;כלהו מסאבין כנדה&quot;. ודא איהו {{צ|מנדיכם}}. 

{{צ|למען שמי יכבד יהו&quot;ה}} - &quot;אנן  בנוי דאל חי, די בָָּן יתייקר שמיה. אנן שלטנין על עלמא בגין ההוא דאקרי גדול&quot; - {{צ|עשו בנו הגדול}} {{מקור|בראשית כז א}}, ובשמא דא אקרי קודשא בריך הוא גדול - {{צ|גדול יהו&quot;ה ומהולל מאד}} {{מקור|תהלים קמה ג}}. &quot;אנן בני הגדול ואיהו גדול - ודאי {{צ|למען שמי יכבד יהו&quot;ה}}&quot;. 

&quot;אבל אתון זעירין מכלא - {{צ|יעקב בנה הקטן}} {{מקור|בראשית כז ו}} כתיב. אן הוא אלהכון? אן הוא אינון טבאן דיכספון כל עממיא מחדוה דלכון? מאן יתן {{צ|ונראה בשמחתכם}} כמה דאתון אמרין!&quot;. 

{{צ|והם יבושו}} - רוח הקדש אומר {{צ|והם יבושו}} כמאן דתלי קללתא באחרא. בגין דאתון אמרין דכדין יבושו ויכלמו - ובגין דא רוח קדשא הוה אמר מלה הכי. 

ועל דא - {{צ|הן יבושו ויכלמו כל הנחרים בך}} {{ממ|ישעיהו|מא|יא}}. מאי {{צ|כל הנחרים בך}}? דאתקפו נחיריהון ברוגזא עלך בגלותא דא. בההוא זמנא {{צ|יבושו ויכלמו}} מכל טבין דיחמון להון לישראל. 


אמר רבי חייא הכי הוא ודאי. אבל חמינן, והכי חמו תקיפי עלמא, דהא גלותא אתמשך ועדיין בריה דדוד לא אתי. אמר רבי יוסי, וכל דא הכי הוא. אבל מאן עביד דיסבלון ישראל גלותא דא? כל אינון הבטחות דאבטח לון קודשא בריך הוא. והא אתמר, דעאלין לבתי כנסיות ולבתי מדרשות וחמאן כל אינון נחמות, וחדאן בלבייהו, למסבל כל מה דייתי עלייהו. ואלמלא דא לא יכלין למסבל. 

אמר רבי חייא ודאי הכי איהו! וכלא בתשובה תליא! ואי תימא דיכלין השתא לאתערא תשובה כלהו כחדא - לא יכלין! מאי טעמא לא יכלין? בגין דכתיב  {{צ|והיה כי יבאו עליך כל הדברים האלה}} {{מקור|דברים ל א}}, וכתיב {{צ|והשבות אל לבבך בכל הגוים אשר הדיחך וגו'}}, וכתיב (שם ב) {{צ|ושבת עד יהו&quot;ה אלה&quot;יך וגו'}}. וכדין {{צ|אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצץ וגו'}}. ועד דכל אינון מלין לא יתקיימון - לא יכלין&lt;קטע סוף=דף קפח ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפ|א}}&lt;קטע התחלה=דף קפט א/&gt;לאתערא תשובה מנייהו. 


אמר רבי יוסי, כמה סתמת כל ארחין ושבילין מכל בני גלותא, ולא שבקת לון פתחון פה! אי הכי - להוו כמה דהוו בכל דרא ודרא, דלא יסבלון גלותא, ולא אגרא, ויפקון  מדינא דאורייתא, ויתערבון בשאר עמין!

פתח ואמר: {{צ|כמו הרה תקריב ללדת תחיל תזעק בחבליה וגו'}} {{מקור|ישעיה כו יז}}. מאי {{צ|כמו הרה}}? ארח איהו לעוברתא לאעברא עלה תשע ירחין שלמין, ואית בעלמא כמה וכמה דלא עבר עלה אלא יומא חד או תרין יומין מתשיעאה, וכל צירין וחבלין דעוברתא בתשיעאה אינון, ואף על גב דלא אעבר עלה אלא יומא חדא - אתחשיב עלה כאילו אתעברו כל תשיעאה שלים. אוף הכי ישראל. כיון דאטעמי טעם גלותא - אי יהדרון בתשובה, יתחשב עלייהו כאלו אעברו עלייהו כל אינון מלין דכתיבין באורייתא. כל שכן וכל שכן דכמה וכמה יסורין אעברו עלייהו מן יומא דגלותא שרי. 

אבל מאי דכתיב {{צ|בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים}} {{מקור|דברים ד ל}}? תא חזי כמה רחמנותא רחים קודשא בריך הוא לישראל במלה דא. למלכא דהוה ליה ברא יחידאה, ורחים ליה רחימו דנפשא, ומגו רחימו דיליה יהב ליה לאמיה מטרוניתא דתרבי ליה, ותוליף ליה ארחי מתתקנן. זמנא חדא חב לגבי אבוה. אתא אבוהי ואלקי ליה, ולבתר אעבר על חוביה. תב כמלקדמין וחב לאבוה, ואפקיה אבוה מביתיה וארגיז עליה. נפק ההוא ברא מביתיה. ובאתר דיהך בארח קשוט ויהא זכאה כדקא יאות בגין דישמע מלכא אבוה ויהא תיאובתיה עליה - מה עבד? אמר &quot;הואיל ונפקנא מהיכלא דאבא - אעביד מכאן ולהלאה כל מה דאנא בעי!&quot;. מה עבד? אזל ואתחבר בזונות, ואתלכלך בלכלוכא דטנופא בהדייהו, ולא הוה משתכח אלא בהדייהו בחבורא דלהון. מטרוניתא אמיה פקדת בכל יומא על ההוא ברא, וידעת דברה בהדי זונות אתחבר, וכל חברותא דידיה בהדייהו הוות. שריאת למבכי ולאתמררא על ברה. 

יומא חד עאל מלכא לגבה. חמא לה דאיהי מבכה. שאיל לה על מה את בכאת? אמרה ולא אבכה - דהא ברנא לבר מהיכלא דמלכא, ולא די דהוא לא יתיב בהיכלא דמלכא אלא דהוא יתיב בהדי זונות! מה יימרון כל בני עלמא - בריה דמלכא איהו דיתיב בבי זונות! שריאת למבכי ולאתחננא למלכא. אמר מלכא, בגינך אהדר ליה ואנת ערבאה דיליה! אמרת הא ודאי. 

אמר מלכא הואיל וכך הוא - לא אצטריך לאהדרא ליה ביממא באתגליא, דכסופא דילן איהו למהך בגיניה לבי זונות. ואי לא הוה כגוונא דא דטינף גרמיה הכי וחלל יקרי - הוינא אנא וכל חיילין דילי אזלין בגיניה בכמה יקר, בכמה בוקינס קמיה, בכמה מאני קרבא מימיניה ומשמאליה, עד דכל בני עלמא יודעזעון וינדעון כלא דברא דמלכא איהו. השתא כיון דאיהו טינף גרמיה וחלל יקרי - איהו יהדר בטמירו דלא ינדעון ביה. 

אהדר לגבי מלכא - יהביה לגבי אמיה. ליומין סרח כמלקדמין. מה עבד מלכא? אפיק ליה ולאמיה בהדיה מגו היכלא! אמר תרווייכו תהכון, ותרווייכו תסבלון גלותא ומלקיותא תמן! כיון דתרווייכו תסבלון כחדא - כדין ידענא דברי יתוב כדקא חזי. 

כך ישראל בנוי דמלכא קדישא אינון - אחית לון למצרים. 

ואי תימא בההוא זמנא לא חאבו? גזרה דגזר קודשא בריך הוא בין הבתרים הוה אתחזי למהוי קיים! וקודשא בריך הוא אשגח לתרין מלין; חד בגין ההוא מלה דאמר אברהם {{צ|במה אדע כי אירשנה}} {{מקור|בראשית טו ח}}, דא הוא&lt;קטע סוף=דף קפט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קפט ב/&gt;סבה ועילה. אבל עד דנפקו ממצרים לא הוי גוי ולא אתחזו כדקא יאות. 

פתח ואמר, {{צ|כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות}} {{מקור|שיר ב ב}}. בעא קודשא בריך הוא למעבד לון לישראל כגוונא דלעילא, ולמהוי שושנה חדא בארעא כגוונא עלאה. ושושנה דסלקא ריחא ואתבריר מכל שאר וורדין דעלמא לא הוי אלא ההיא דסלקא {{צ|בין החוחים}}? ודא ארחא כדקא יאות. ועל דא זרע שבעין זוגין דהוו שבעין נפש, ואעיל לון בין החוחים. ואינון חוחים - מיד דהוו אינון זוגין תמן - סליקו ענפין וטרפין, ושליטו על עלמא, וכדין פרחת שושנה בינייהו. 

כיון דבעא קודשא בריך הוא לאפקא שושנה ולקיט לה מבינייהו - כדין יבשו חוחים ואזדריקו ואשתציאו ולא אתחשבו לכלום. בשעתא דאזיל למלקטא שושנה דא, לאפקא בריה בוכריה, בההוא זמנא אזל מלכא גו כמה חיילין רברבנין ושליטין, עם דגלין פרישן, ואפיק לבריה בוכריה בכמה גבורן, ואייתי ליה להיכליה, ויתיב סגי בבי מלכא. 

כיון דחב לגבי אבוה - אוכח ליה ואלקי ליה דכתיב {{צ|ויחר אף יהו&quot;ה בישראל ויתנם ביד שוסים וגו'}} {{מקור|שופטים ב יד}}. סרח כמלקדמין ומרד באבוה - אפקיה מביתיה. מה עבדו ישראל? חמו דהא אתבדרו לבבל - אתערבו בעממיא; נסיבו נשין נכריות, ואולידו בנין מנהון. עם כל דא אימא קדישא הות אפטרופוסא עלייהו. ועל דעבד הכי, קודשא בריך הוא אמר הואיל וכסופא איהו - ליתי ברי איהו מגרמיה. הואיל וחלל יקרי - לא אתחזי דאנא איזיל תמן לאפקא ליה ולמעבד ליה נסין וגבורן כמלקדמין. תבו אינון בלא סיועא דאתחזו לון, בלא פליאן ונסין. אלא כלהו מתבדרן, כלהו לָאָן במסכנו. ותבו להיכלא דמלכא בכסופא. ואימא קדישא ערבת לון. 

חאבו כמלקדמין. מה עבד קודשא בריך הוא? אפיק להאי ברא כמלקדמין מהיכליה ואמיה בהדיה. אמר: מכאן ולהלאה אימא וברה יסבלון כמה בישין כחדא! הדא הוא דכתיב {{צ|ובפשעיכם שלחה אמכם}} {{מקור|ישעיה נ א}}. ועל דא כתיב {{צ|בצר לך ומצאוך כל הדברים האלה באחרית הימים}} {{מקור|דברים ד ל}} - מאי {{צ|באחרית הימים}}? אלא דא היא אימא קדישא דהיא {{צ|אחרית הימים}}, ועמה סבלו כל מה דסבלו בגלותא. 

ואילו יהדרון בתיובתא - אפילו חד ביש או חד צערא דיעבר עלייהו - אתחשב עלייהו כאלו סבלו כלא!ואי לאו - סתים קיצא וכל דרין דיליה, כמה דאמר בוצינא קדישא, דכתיב {{צ|לצמיתות לקונה אותו לדורותיו}} {{מקור|ויקרא כה ל}}. וכל דא בתיובתא תליא מילתא. 

אמר רבי חייא: ודאי הכי הוא, ועל דא גלותא אתמשך. אבל קודשא בריך הוא כל מה דמחא לון לישראל - בהאי {{צ|אחרית הימים}}. ובהאי אחרית הימים יעביד לון נסין ונוקמין, דכתיב {{צ|והיה באחרית הימים נכון יהיה הר בית יהו&quot;ה בראש ההרים}} {{מקור|ישעיה ב ב}}. מאן {{צ|ראש ההרים}}? דא אברהם סבא, כהנא רבא, ראש דכלא. ובגין דאיהו ראש - כוס דברכה יהיה נכון בראש ההרים, דא אברהם סבא, קדמאה לשאר ההרים. כוס דברכה אצטריך למהוי מתקנא בימינא. 

{{צ|ונשא מגבעות}} - אצטריך למהוי זקיף מן פתורא שיעורא דאקרי זרת לברכא לקודשא בריך הוא, ודא הוא {{צ|ונשא מגבעות}}. {{צ|מגבעות}} מאי הוא? אלא בֵּינה ובין בתולות אחריה רעותיה - שיעורא דזרת איהו. {{צ|נשא}} כוס דברכה {{צ|מגבעות}} ודאי. ועל דא - טבא דיהא ליה להאי ברא בוכרא - באחרית הימים איהו. 

אמר ליה שפיר קאמרת! האי קרא ודאי הכי הוא. {{צ|בראש ההרים}} - דא ימינא אברהם סבא, דאיהו ראש ההרים ודאי. {{צ|ונשא מגבעות}} - משיעורא דגבעות דאינון רעותיה, ושפיר קאמרת. {{צ|ונהרו אליו כל הגוים}} {{מקור|ישעיה ב ב}} - מאי הוא? אמר ליה, ואפילו נשים וקטנים, ושמש דפלח על פתורא אף על גב דאיהו לא אכל - אצטריך למשמע ולמימר אמן, (ס&quot;א להריק ברכה לכוס). דלא יימא בר נש &quot;אנא לא אכלית, והואיל&lt;קטע סוף=דף קפט ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצ|א}}&lt;קטע התחלה=דף קצ א/&gt;דלא אצטריפנא לזמון לא אשמע ולא אימא אמן&quot;. הכל חייבין ביה. 

דבר אחר: {{צ|ונהרו אליו כל הגוים}} - אף על גב דנשים וקטנים פטורין מן המצות - בכוס דברכה הכל חייבין; בלבד דינדעון למאן מברכין. ודא היא {{צ|ונהרו אליו כל הגוים}}. 


אתא רבי יוסי ונשקיה. אמר כמה שפיר מלה דא ומתיקא לחכא! {{ש}}
השתא אית לדייקא, אי האי 'אחרית הימים' איהו כוס דברכה ממש - מהו {{צ|הר בית יהו&quot;ה}}? הוה ליה למכתב הכי &quot;והיה אחרית הימים נכון יהיה בראש ההרים&quot; - מהו {{צ|באחרית הימים נכון יהיה הר בית יהו&quot;ה}}? {{ש}}
אמר ליה, {{צ|אחרית הימים}} איהו אילנא כלא - מרישיה ועד סיפיה, דהוא אילנא דטוב ורע. ואתא קרא לבררא {{צ|'''ב'''אחרית הימים}}, ואפיק {{צ|הר בית יהוה}} - דא טוב בלא רע. {{צ|הר בית יהוה}} ודאי - דלית תמן חולקא לסטרא אחרא, דהא אתבריר {{צ|הר בית יהוה}} מגו אילנא דאיהו {{צ|אחרית הימים}}. ודא איהו כוס דברכה דאיהו {{צ|נכון בראש ההרים}}. 

אמר רבי יוסי, זכאה ארחא דא דזכינא להאי מלה! {{ש}}
אמר ליה: ממאן שמעת לה? {{ש}}
אמר ליה יומא חדא הוינא אזיל בארחא ושמענא וחמינא ליה לרבי שמעון דהוה דריש להאי קרא לרבי אחא. וכיון דשמענא - חדינא ביה, ונטירנא ליה צריר בכנפא דלבושאי דלא יתעדי מנאי לעלמין. {{ש}}
אמר ליה, ודאי מלה קדישא דא מנהירו דבוצינא קדישא אתנהיר! זכאה דרא דקיימי עלמא וסמכוי שריין בגויה! ואי אנת צרירת להא מלה בקשרא חדא דלא יתעדי מינך - אנא אצרור לה בתלתין או בארבעין קשרין בכיסאי, דלא יתעדי מינאי לעלמין.


(כאן חסר) {{להשלים}}
...על ההיא מלה דאחמי קודשא בריך הוא למשה, בגין דאף על גב דישראל חבין קמיה בכל דרא ודרא, לא בעי מאן דיימא עלייהו דלטורין. מנלן? מהושע, דכתיב {{צ|תחלת דבר יהו&quot;ה בהושע}} {{מקור|הושע א ב}} - הא אוקמוה מלה. ועל דא {{צ|והיה מספר בני ישראל כחול הים וגו'}} {{ממ|הושע|ב|א}}. ובגין דא בריך לון בכמה ברכאן לאהדרא בתיובתא, ולאתבא לון לגבי אבוהון דבשמיא, ולא אעדי מתמן עד דקודשא בריך הוא מחל על חובייהו, ואתנקיאו קמיה. 


אליהו מה כתיב ביה? {{צ|ויבא וישב תחת רתם אחד וגו'}} {{מקור|מלכים א יט ד}}. אמר: מאריה דעלמא! אתתא חדא שדרת לון לישראל ודבורה שמה, דכתיב {{צ|והיא יושבת תחת תמר דבורה}} {{מקור|שופטים ד ה}} - דא הוא {{צ|רתם}}. ואהדרת לון למוטב, דכתיב {{צ|עד שקמתי דבורה}} {{ממ|שופטים|ה|ז}}. ואנא עאלית בינייהו ואכרזית קמייהו, ולא יכילנא.

עד דהוה יתיב, אתגלי עליה קודשא בריך הוא. אמר ליה {{צ|מה לך פה אליהו}}? בקדמיתא קא הוית מקטרגא ומקני על ברית, ומדחמינא בך דקנית עלי בההוא ברית - נטלית ליה ברעו דמשה ויהיבנא לך, עד דמשה הוה אמר {{צ|הנני נותן לו את בריתי שלום}} {{מקור|במדבר כה יב}}. השתא דאיהו דילך, לא אתחזי לך לקטרגא עלוי. הוה לך למשבק קנוייך לי, כמה בקדמיתא דהוה דילי, שבקנא ליה לידא אחרא ולא קטריגנא עלוי. 
{{צ|מה לך פה}} - מאי {{צ|פה}}? ברית קיימא, {{צ|פה יהו&quot;ה}} איהו. כיון דלא בעאת לשבקא לי - פומך אתברי באתר דההוא פומא.

תנן, בההיא שעתא אתעבר מניה ההוא נבזבזא דיהב ליה משה, דתנן מאי דכתיב {{צ|וילך בכח האכילה ההיא...עד הר האלהי&quot;ם חורבה}} {{מקור|מלכים א יט ח}}? למתבע מתמן. וכי מתמן הוה בעי? אלא למתבע כמלקדמין מההוא דירית בהר האלהי&quot;ם ברית דא. פנחס הוא אליהו ודאי בדרגא חדא. אמר ליה משה, לית אנת יכיל לקבלא מנאי, אלא זיל לינוקייהו דישראל ומאינון תרווח, ואינון יהבי לך. וכך הוא עביד. 


(חסר) {{להשלים}}
...כמה טיבו עביד קודשא בריך הוא בכל דרא ודרא לישראל - תא חזי מה כתיב, {{צ|ואשלח לפניך את משה אהרן ומרים}} {{מקור|מיכה ו ד}}. והא כמה נביאי הוו לבתר משה? &lt;קטע סוף=דף קצ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קצ ב/&gt;&quot;ואשלח לפניך את משה אהרן ואלעזר ופנחס יהושע ואליהו ואלישע וכמה שאר צדיקי וחסידי&quot; מבעי ליה?! אלין תלתא אמאי? 

אלא אמר קודשא בריך הוא, עמי בני אמאי לא תדכרון לכל טבין דעבדית לכו, דשדרית לכו למשה אהרן ומרים. 
למלך בשר ודם דאית ליה מדינתא, ושדר לגבה גוברין אפרכין רברבנין, דיהון מנהלי עמא ומעיינין בהו ובדינייהו. מאן אצטריך למהוי זקוק במזונייהו במלין דיצטרכון - לאו עמא דמדינתא?! בעל כרחייהו יצטרכו לעיינא בהו, ולמיהב להו יקרא. 

שדרית למשה - איהו אייתי קמייכו מן למיכל, ונהיל לכו ולבנייכו ולבעירייכו, ואשתדל בדינייכו (ס&quot;א במזונייכו), ובכל מה דאצטריך לכו. שדרית לאהרן - אייתי (ס&quot;א לכו ענני) היכלין דענני יקר לחפאה עלייכו כמלכין. אסחי לכו בטלי יקר, דלא אתרקבו לבושיכון ומנעליכון, והוו מתחדשי בכל יומא. שדרית למרים - אייתיאת בירא לאשקאה לכו, ושתיתון אתון ובעירכון. אינון יהבו לכון, ומדלהון אכלתון ושתיתון, ויתיבתון בחופאה דיקר דלהון - ומדלכון לא יהבתון לון?! ולא עוד אלא דאשתדלו עליכון ונטלו על צואריהון מטולכון - והויתון מחרפין ומגדפין לון?! 

אמר רבי יוסי, לאו הוה אבא רחמן על בנוי כקודשא בריך הוא. וקרא הוא, דכתיב {{צ|לא נפל דבר אחד מכל דברו הטוב וגו'}} {{מקור|מלכים א ח נו}}. תא חזי רחמנו דיליה - אלו אמר {{צ|לא נפל דבר אחד מכל דברו}} ולא יתיר - נח לעלמא דלא אתברי. אבל מדאמר {{צ|מכל דברו הטוב}}, ואפיק ביש לאחורא, דהא מלה דביש לא בעי למעבד. ואף על גב דאגזים וארים רצועה - אתאת אימא ואתקפת בדרועיה ימינא, וקם רצועה בקיומיה, ולא נחית לתתא, ולא אתעביד. בגין דבעיטא חדא הוו תרווייהו - איהו דאגזים ואיהי דאחידת בימיניה. 

ואי תימא מנלן? ממלה דאיהי באתגליא, דכתיב {{צ|לך רד כי שחת עמך}} - שרי לארמא רצועה. ומשה דלא הוה ידע ארחא דאמא - שתיק. כיון דחמא קודשא בריך הוא כך - אנקיד ליה ובטש ביה ואמר {{צ|ועתה הניחה לי}}. מיד ארגיש משה ואחיד בדרועיה דקודשא בריך הוא דכתיב {{צ|זכור לאברהם}} - דא דרועיה ימינא. ובגין כך לא נחית רצועה. 

ואי תימא אימא דאיהי רגילה לאחדא ברצועה דמלכא אן הות, דשבקת מלה למשה? שאילנא ואמינא, והא לא ידענא ברירא דמלה, עד דנהוי קמיה דבוצינא קדישא. 

כד אתו לקמיה דרבי שמעון - חמא באנפייהו סימן. אמר: &quot;עולו בני קדישין, עולו רחימין דמלכא, עולו רחימין דילי, עולו רחימין אלין באלין&quot;. דאמר רבי אבא כל אלין חברייא דלא רחימין אלין לאלין - אסתלקו מעלמא עד לא מטא זמנייהו. כל חברייא ביומוי דרבי שמעון - רחימו דנפשא ורוחא הוה בינייהו, ובגין כך בדרא דרבי שמעון באתגלייא הוה. דהוה אמר רבי שמעון כל חברייא דלא רחמין אלין לאלין, גרמין דלא ליהך בארח מישר, ועוד דעבדין פגימו בה, דהא אורייתא רחימו ואחוה וקשוט אית בה. אברהם רחים ליצחק, יצחק לאברהם. מתחבקן דא בדא. יעקב - תרווייהו אחידן ביה ברחימו ובאחוה. יהבין רוחייהו דא בדא. חברייא! כההוא דוגמא אצטריכו ולא למעבד פגימו. 

כיון דחמא סימן באנפייהו ואמר לון הכי - אמרו ליה ודאי רוח נבואה שרא על בוצינא קדישא, והכי אצטריך לן למנדע. 

בכה רבי שמעון ואמר, חד מלה מאינון מלי דלחישו לי מגו ריש מתיבתא דגנתא דעדן, דלא אמרו באתגליא - מלה דא סתרא איהי - ואימא לכו בני רחימאי, בני רחימין דנפשאי. מה אעביד? אמרו לי בלחישא, ואנא אימא באתגלייא. ולזמנא דנחמי אנפין באנפין, &lt;קטע סוף=דף קצ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצא|א}}&lt;קטע התחלה=דף קצא א/&gt;כל אנפין יסתכמון בדא. 

בני, חובא דעבדו עמא דלבר ואשתתפו ביה עמא קדישא - באימא חאבו. דכתיב {{צ|קום עשה לנו אלהים}} - {{צ|אלהים}} ודאי, כבוד ישראל. דא איהו דשריא עלייהו כאימא על בנין. ודא הוא רזא דכתיב {{צ|וימירו את כבודם בתבנית שור}} {{מקור|תהלים קו כ}} - דא כבודם דישראל, אימא דלהון. ודא הוא דכתיב {{צ|גלה כבוד}} {{מקור|ש&quot;א ד כב}} - דגרמו לשכינתא דאתגלי בגלותא עמהון. ועל דא {{צ|וימירו את כבודם}}. במה? {{צ|בתבנית שור}}. 

הכא איהו רזא דמלה. תא חזי, לתתא גו שמרים דחמרא דורדיין בישין - נפק חד ערעורא מקטרגא, מזיקא קדמאה. ואיהו ברזא דיוקנא דאדם כד קריב לגו קדשא. כיון דאתעבר מתמן ובעי לנחתא לתתא, בעי לאתלבשא בלבושא לנזקא עלמא. ונחית הוא ורתיכוי. ולבושא קדמאה דקא נקיט - {{צ|תבנית שור}}, דיוקנא דשור. וקדמאה לנזיקין מאינון ארבע שור איהו. ואינון ארבע אבות לנזקא עלמא. וכלהו תלתא דאבות נזיקין בר שור - כלהו דיליה. ועל דא כתיב {{צ|וימירו את כבודם בתבנית שור}}. מהו {{צ|אוכל עשב}}? הא דרשינן ביה. אבל עקרא דמלה: מתמצית דלחם ושבע זיני דגן - לית ליה בהו חולקא. 

ובגיני כך אימא לא הות תמן, ולא יאות לה למהוי תמן. ובגין דאבא הוה ידע רחמנו דאימא וארחא דילה - אמר למשה. 

בני רחימאי! עיטא בתרווייהו בדא תדיר! ודא הוא דלחישו לי בלחישו - דלא חזי לגלאה - דברא לא ינדע. ויחמי דהא רצועה אתתקנת, וידחל תדיר. אבל תרווייהו בעיטא דא ובעיטא חדא.


תא חזי כתיב, {{צ|וירא העם כי בשש משה}} - מאן {{צ|העם}}? אינון ערב רב. מאן ערב רב? וכי לודים וכושים וכפתורים ותוגרמים הוו, דקראן לון ערב רב? והלא מצריים הוו, וממצרים נטלו! ואלו הוו ערבוביא דעמין סגיאין - הכי הוה ליה למכתב &quot;ערב רב '''עלו''' אתם&quot;, לפי ערבוביא דלהון. אלא {{צ|ערב רב '''עלה''' אתם}} {{מקור|שמות יב לח}} - עמא חד הוה ולישן חד! אבל כל חרשי מצרים וכל חרטומי דלהון הוו, דכתיב בהו {{צ|ויעשו גם הם חרטומי מצרים}} (שם ז כג), דבעו למיקם לקבל פליאן דקודשא בריך הוא. כיון דחמו נסין ופליאן דעבד משה במצרים - אהדרו לגבי משה. אמר ליה קודשא בריך הוא למשה: לא תקבל לון! אמר משה: מאריה דעלמא! כיון דחמו גבורתא דילך באען לאתגיירא - יחמון גבורתך בכל יומא, וינדעון דלית אלהא בר מנך. וקבל לון משה. 

אמאי קרא לון {{צ|ערב רב}}? אלא כל חרשין דמצרים הוו, וברישהון '''יונוס וימברוס''', ובשעתא דיומא הוו עבדי תדיר חרשייהו. וכל אלין חרשין עלאין הוו מסתכלי מכי נטי שמשא - משירותא דשית שעות ומחצה עד שירותא דתשע ומחצה, דהיינו 'ערב רברבא'. כל אינון חרשין זעירין - משירותא דתשע ומחצה עד פלגות ליליא. 

אינון עלאין דבהו הוו מסתכלי מכי נטי שמשא - דהא כדין שראן {{קיצור|תשע מאה ותשעין וחמש דרגין|995}} למשטטא על טורי חשוך. ורוחא דלהון הוה משטטא על כל אינון חרשין (נ&quot;א דרגין) בחרשייהו. ואלין הוו עבדי כל מה דאינון בעאן, עד דכל מצראי רחצנו דלהון באלין הוה. וקראן לון {{צ|ערב רב}} בגין דאית ערב זעירא; מתשע שעות &lt;קטע סוף=דף קצא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קצא ב/&gt;ומחצה ולתתא דא ערב זעירא. ותרי 'ערבי' אינון. ועל דא {{צ|וגם ערב רב עלה אתם}}. 

וחכמתא דלהון הוה סגי. ואינון אסתכלו בשעתי דיומא, ואסתכלו בדרגא דמשה, וחמו דהא בכל סטרין {{צ|בשש משה}} - בשש שעתי קדמאין דיומא - דאינון לא יכלין לשלטאה בהו. (ס&quot;א בגין שית) בשית דרגין עלאין דאחידן ביה (נ&quot;א דאחיד בהו), ובכל סטרין בשית הוה. ובעטרין דאלין שית הוה זמין לרדת מן ההר, דכתיב {{צ|כי בשש משה לרדת מן ההר}}. 

מיד {{צ|ויקהל העם על אהרן}}. דהכי תנינן דבההיא שעתא דנחית משה וקביל אורייתא בלחודוי, כללא דכל ישראל. ואיהו קביל אורייתא בעלמא - ואפילו מגלת אסתר, דכתיב {{צ|וקבל היהודים}} {{מקור|אסתר ט כז}} - &quot;וקבלו היהודים&quot; מבעי ליה - מאי {{צ|וקבל}}? אלא דא משה דאיהו {{צ|היהודים}} - כללא דיהודאי. 

{{צ|ויקהל העם על אהרן}} - אמאי על אהרן? בגין לאתכללא בסטרא דימינא, דהא אינון שמאלא בעו מניה, ובגין דלהוי כליל בימינא, אתכנשו על אהרן.
{{צ|ויאמרו אליו קום עשה לנו אלהים}} - {{צ|אלהי&quot;ם}} ודאי - בעו סטר שמאלא. {{צ|אשר ילכו}} - &quot;אשר ילך&quot; מבעי ליה - מאי {{צ|אשר ילכו}}? אלא אלהי&quot;ם שית דרגא אינון, כלהו בסטר שמאלא ד'''אלהי&quot;ם''' שית אינון. דאי תימא דהא שבע אינון - ההוא '''אלהי&quot;ם''' עלאה לא עאל בכללא. 

תא חזי, כל זמנא דהוה משה במצרים - שמא ד'''אלהי&quot;ם''' לא דכיר אלא שמא ד'''יהו&quot;ה'''. ועל דא קשיא ליה לפרעה - בגין דלא יהא תוקפא לההוא סטרא אחרא, ולא יתתקף בעלמא. השתא בעו ההיא מלה, והיינו {{צ|קום עשה לנו אלהי&quot;ם}} - {{צ|לנו}} דייקא - דאנן צריכין להאי מלה לתקפא סטרא דילן דהוה אתדחיא עד השתא. 

{{צ|אשר ילכו לפנינו}} - מאי אמרו? אלא הכי אמרו: חמינן דאתון ישראל כל טוב וכל יקר דעלמא לכו, ואנן דחיין לבר. דילכון - {{צ|ויהו&quot;ה הולך לפניהם יומם}} {{מקור|שמות יג כא}}. אוף הכי - {{צ|אלהי&quot;ם אשר ילכו לפנינו}}, כמה דאזיל קמייכו '''יהו&quot;ה''', דהא רשו אית לסטרא דילן למהך אוף הכי לקמנא, אי נזמין ליה עובדא. 


תא חזי, כל ענני יקר דאזלו במדברא לא הוו חפיין אלא לבני ישראל לחודייהו. וההוא עננא דיקר דכתיב {{צ|ויהו&quot;ה הולך לפניהם יומם}} אזלא לקמייהו. ואלין ערב רב וכל אינון בעירי עאנין ותורין הוו אזלו לבר ממשרייתא לבתרייתא. ותא חזי, כל אינון ארבעין שנין דקא אזלו ישראל במדברא - שום לכלוכא וטנופא לא הוה גו ענני לגו. ועל דא עאני ותורי דהוו אכלי עשב - לבר הוו, וכל אינון דנטרי לון. 

אמר רבי אלעזר, אבא אי הכי, אינון ערב רב לא הוו אכלי מן מנא? אמר ליה, ודאי הכי הוא! אלא מה דיהבין לון ישראל כמאן דיהיב לעבדיה. וממה הוו אכלי? מתמצית. מה דאשתאר מבתר ריחיא פסולת. וקרא אכריז ואמר: {{צ|ובני ישראל אכלו את המן ארבעים שנה}} {{ממ|שמות|טז|לה}}, {{צ|בני ישראל}} ולא אחרא. {{צ|ויראו בני ישראל ויאמרו מן הוא}} - ולא שאר ערב רב עאני ותורי דהוו בינייהו. 

עד השתא הוו אתכפיין אינון ערב רב, והשתא קמו ובעו עובדא לאתקפא לסטרא אחרא. אמרו: או נהא כלנא עמא חדא ונהוי בכללא עמכון, או יהא לן מאן דיהך קמנא, כמה דיהך אלהכון קמיכון. אמר אהרן, חס ושלום דאלין ישתתפון בעמא קדישא למהוי כלא כללא חדא, ולא יתערבון עמא קדישא בעמא דא כללא חדא. אלא טב איהו לאפרשא לון מגו עמא קדישא עד דייתי משה. ואהרן לטב אתכוון, אלא סגיאין הוו מישראל דאשתתפו בהדייהו בלבא, ובגין כך, כד אתא משה אצטריך לבררא וללבנא לעמא קדישא מההוא חובא, ואשקי לון שקיו, עד דאתברירו &lt;קטע סוף=דף קצא ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצב|א}}&lt;קטע התחלה=דף קצב א/&gt;כלהו, ולא אשתאר בהו פסולת כלל:


אמר לון אהרן {{צ|פרקו נזמי הזהב}}. וכי לא הוה לון דהבא אחרא? אלא אמר אהרן בעוד דאית לון קטטה בבנייהו ובנשייהו יתעכבון, ובין כך ייתי משה. 

תא חזי, תנינן {{צ|קשים גרים לישראל כספחת בבשר החי}}. כל שכן אלין דלא הוו גרים כדקא יאות. אינון מה עבדו? {{צ|ויתפרקו כל העם את נזמי הזהב אשר באזניהם}} - כמה אלפי ורבוון הוו מנזמיהון תמן. מה כתיב? {{צ|ויקח מידם ויצר אותו בחרט וגו'}}. אהרן לא אסתמר מאינון תרין חכימין דהוו ברישיהון דההוא ערב רב. חד מנייהו הוה קמיה, ואחרא הוה עביד בחרשוי. כיון דתרווייהו אתייעטו כחדא - נטלו ההיא דהבא; (חד) תרין שלישי בידא דחד, ושליש בידא דאחרא, בגין דהכי אצטריך בההוא זינא דחרשא. 

בכה רבי שמעון. אמר אי חסידא קדישא! אהרן משיחא דאלהא רבא! בחסידותך נפלו כמה מעמא קדישא, ואנת לא הוית ידע לאסתמרא! מהו עבדו? כד מטו שית שעתין ויומא הוה במתקלא - נטלו ההוא דהבא דפריקו מאודניהון. מאי טעמא? בגין דמאן דאצטריך למעבד חרשא, לא בעי למיחס עינוי על ממונא. ואינון אמרי שעתא קיימא לן אי אנן לא מעכבין, לאו שעתא למיחס על דהבא - מיד {{צ|ויתפרקו כל העם}}. מאי {{צ|ויתפרקו}}? כמה דאת אמר {{צ|מפרק הרים ומשבר סלעים}} {{מקור|מלכים א יט יא}} - דחבילו ותברו אודנייהו. 

בכה כמלקדמין ואמר, אי עמא קדישא דקודשא בריך הוא! פתח רבי שמעון בבכיה ואמר, {{צ|והגישו אדניו אל האלהים וגו'}} {{מקור|שמות כא ו}}. הא אוקמוה חברייא, אזן דשמע בסיני {{צ|כי לי בני ישראל עבדים וגו'}} {{מקור|ויקרא כה נה}}, ואיהו פריק עול מלכות שמים מעליה וזבין גרמיה לאחר - תרצע. ואלין חייביא רשיעין גוברין בישין, בתיאובתא דלהון למהדר לסרחנייהו, לא בעו מנשיהון ובניהון, אלא חבילו אורחייהו (ס&quot;א אודנייהו), ואתפרקו מעול שמיא דפקיד להו משה ותברו אודנייהו, דלית לון חולקא בשמא קדישא ועמא קדישא. 

מה עבדו? פליגו תרווייהו ההוא דהבא; חד נטיל תרין שלישין, וחד שליש. קמו לקבל שמשא בשית שעתין, עבדו חרשייהו ובלטו בלטיהון בחרשא דפומא. כיון דמטא שירותא דשבע - ארימו תרווייהו ידייהו על ידוי דאהרן  דכתיב {{צ|ויקח מידם}}; תרווייהו הוו ולא יתיר. כיון דאיהו קביל מידם  - קלא נפק ואמר {{צ|יד ליד לא ינקה רע}} {{מקור|משלי יא כא}}, דכתיב {{צ|כי ברע הוא}}, אייתי רע לעלמא. 

רזא דמלה, אינון רשעים חייבין חרשין בנוי דבלעם חייבא, בני בנוי דלבן רשיע, חמו דכוס של ברכה בימין איהו, ומן ימינא אתקף תדיר. אמרו אי יהא בסטר דא, ההוא רישא דימינא, הא תוקפא דילן כדקא יאות. 

כיון דמטא שבע שעתין דיומא - יהבו ליה לאהרן מיד. אי איהו הוה אמר לון &quot;שוו ליה בארעא בקדמיתא ואנא אטול&quot; - לא הוו יכלין בחרשייהו כלום. אלא {{צ|מידם}} נטל, וקרא מתרעם ואמר {{צ|ויקח מידם}}. חמו מה עבד אהרן! גבר נביאה גבר חכים לא ידע לאסתמרא! דאלו נטיל מארעא - כל חרשין דעלמא לא הוו יכלין לאצלחא, אבל במה אצלחו בעובדא דא? בגין ד{{צ|ויקח מידם}} ולא מארעא.


{{צ|ויצר אותו בחרט}} - לאו כמה דחשבין בני נשא, דעבד ציורין במחוגה או במלה אחרא. אלא אתא קרא לאוכחא מלה דאהרן לא ידע לאסתמרא. אילו כד נטל מידיהון הוה שדי לארעא, ואף על גב דיטול ליה לבתר, לא הוה &lt;קטע סוף=דף קצב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קצב ב/&gt;אצלח עובדא בישא דא. אבל בכלא סיועא בישא הוה. דנקיט דהבא וטמריה מעינא - ביש בתר ביש. מאי {{צ|ויצר אותו בחרט}}? דשוי כל דהבא בכיסא חדא ואסתמר מעינא - כדין סליק כלא לעובדא. 

בספרא דחנוך אשכחנא דהוה אמר הכי: ברא יחידאה יתייליד לההוא רישא חוורא. וכד ייתון מבשרא דחמרי - יטעין ליה בההוא דעייל (נ&quot;א דנטיל) מרגלן בזגין דדהבא, בלא דעתא דיליה. ודיוקנא יצייר בציורא בחרט. מאי בחרט? בחרט אנוש - דא קלמוסא דאנוש חייבא דאטעי לבני נשא. ודאי דא ברירא דמלה דאנוש כד אטעי עלמא בקלמוסא הוה רשים רשימין דכל דיוקנין ופלחנין נכראין, בההוא קלמוסא רשים רשימו. ועל דא כתיב {{צ|בחרט}} - ההוא דאשתמודע למעבד הכי. ודא הוא ברירו דמלה. 

וכלא הוה - דודאי בכיסא ארמי דהבא, וכסי ליה מעינא, כמה דאמרו אינון חרשין, והכי אצטריך בזיני דחרשין אלין. ודא הוא עובדא דחרשין אלין - מלה דאצטריך באתגליא לאתגלאה לבתר - אצטריך טמירו וכסויא בקדמיתא דיתכסי מעינא, ובתר יפוק אומנא לאומנותיה. ומלה דאצטריך בכסויא לבתר - אצטריך באתגליא בקדמיתא. 


השתא בני רחימאי רחימין דנפשאי - מה אעביד! ודאי אצטריכנא לגלאה! אציתו ואטמירו מלין! בסטר קדושה ההוא '''אלהי&quot;ם''' דקשוט מלך על עלמא - בתלת  עלמין אתתקף; בבריאה, ביצירה, בעשיה. והא אתמר רזא דכל חדא וחדא הכא. לקבל בריאה - {{צ|ויקח מידם}}, מלה דלא הוה ביה עד כען כלום. לקבל יצירה - {{צ|ויצר אותו בחרט}}. לקבל עשיה - {{צ|ויעשהו עגל מסכה}}. מאן חמא חרשין בכל עלמא כאלין! 

השתא אית למימר, וכי לא כתיב {{צ|ואשליכהו באש}} ולא יתיר, וכדין {{צ|ויצא העגל הזה}}. והשתא את אמרת {{צ|ויעשהו עגל מסכה}}? אלא חס ושלום דאהרן עבד, וקרא אוכח דכתיב {{צ|ויקח את העגל אשר עשו}}. אבל ממה דכתיב {{צ|ויקח מידם}} וכתיב {{צ|ויצר אותו}} - מחילא דתרין אלין אתעביד כלא - כביכול הוא עביד ליה! דאי תרין אלין לא הוו - לא אתעביד ולא נפק לאומנותא. אבל מאן גרם דאתעביד - אינון תרין. דבעוד דאיהו לקח מידם - אינהו הוו עבדי חרשייהו, ומלחשי בפומייהו, ומשכי רוחא לתתא מן סטרא אחרא. 

ומשכו תרין רוחין כחדא - חד מן דכר, וחד מן נוקבא. דכר אתלבש בדיוקנא דשור, נוקבא בדיוקנא דחמור. תרווייהו הוו כלילן כחדא. אמאי תרין אלין? אלא שור - הא אתמר. חמור אמאי? בגין דחרשין אלין דמצראי כתיב בהו {{צ|אשר בשר חמורים בשרם}} {{מקור|יחזקאל כג כ}}. ועל דא כל אינון דישראל דמיתו - אתחברו בהדייהו בלבהון. ובגין דהוו תרין דיוקנין כתיב {{צ|'''אלה''' אלהיך ישראל}}, ולא כתיב &quot;זה&quot; אלא {{צ|אלה}}. תרין הוו כחדא. {{צ|אשר העלוך מארץ מצרים}} - {{צ|העלוך}} ולא &quot;העלך&quot;.


כתיב {{צ|ויעשהו עגל מסכה ויאמרו}}. &quot;ויאמר&quot; לא כתיב אלא {{צ|ויאמרו}} - דאהרן לא אמר מדי. 

תנינן, {{קיצור|מאה ועשרים וחמש|125}} קנטרין הוו ביה - היך כתיב {{צ|ויקח מידם}}? וכי בידם הוו כלא אלין קנטרין? אלא מכללא דאינון קנטרין נטלו מָלֵי ידייהו, וההוא זעיר אסתלק על כלא כאילו הוה כלא בידייהו. 

תא חזי, מה כתיב {{צ|וירא אהרן ויבן מזבח לפניו}}. אי חסידא קדישא! כמה רעותך הוה לטב, ולא ידעת לאסתמרא! כיון דארמי ליה בנורא - אתתקף חילא דסטרא אחרא תמן בנורא, ונפק &lt;קטע סוף=דף קצב ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצג|א}}&lt;קטע התחלה=דף קצג א/&gt;דיוקנא דשור כמה דאתמר, בתרין משיכין דסטרא אחרא. מיד {{צ|וירא אהרן}}. מהו {{צ|וירא אהרן}}? חמא דסטרא אחרא אתתקף - מיד {{צ|ויבן מזבח לפניו}}; דאלמלא דאקדים ובנה מזבח דא, עלמא אתהדר לחרבנא. 

ללסטים דהוה נפיק לקפחא ולקטלא בני נשא. חמא לגיונא דמלכא דההוא לסטים נפק בחילא תקיף. מה עבד ההוא לגיונא? אשתדל בהדי מלכא לנפקא בארחא, ומשיך ליה ההוא לגיונא בההוא ארחא עד דאזיל ההוא לסטים בההוא ארחא. חמא דיוקנא דמלכא קאים קמיה. כיון דחמא ליה למלכא דהוה אזיל קמיה בארחא - מיד נרתע ואהדר לאחורא.  כך {{צ|וירא אהרן}} דסטר אחרא אתקף - אחיד באסוותא ואתקיף בסטר קדושה ושוי ליה קמיה. כיון דחמא סטרא בישא דיוקנא דמלכא דקאים - מיד אהדר לאחורא ואתחלש תוקפיה וחיליה דהוה אתתקף.  ומזבח דא אתגבר ואתחלש סטרא אחרא.

תא חזי, מה כתיב {{צ|ויקרא אהרן ויאמר חג ליהו&quot;ה מחר}} - {{צ|חג ליהו&quot;ה}} ולא לעגל. ולסטר קדושה עבד. ולסטר קדושה קרא ואמר. ודא אסוותא אקדים, דאלמלא דעבד דא, לא קאים עלמא על קיומיה. 

ועם כל דא לא שכיך רוגזיה מאהרן, אף על גב דלא אתכוון לביש. אמר ליה קודשא בריך הוא: אהרן! תרין חרשין אלין משכו לך למה דבעו. חייך תרין בנך יפלון, ועל חובא דא  יתפסון. הדא הוא דכתיב {{צ|ובאהרן התאנף יהו&quot;ה מאד להשמידו}} {{מקור|דברים ט כ}}. מאי {{צ|להשמידו}}? אלין בנוי, כמה דאת אמר {{צ|ואשמיד פריו ממעל}} {{מקור|עמוס ב ט}}, דפרי דבר נש בנוי אינון. 

תא חזי, אהרן שוי ליה לההוא מזבח לפניו, ועגלא תב לאחורא. בנוי שוו לסטר אחרא לפניו, וסטר קדושה אהדר לאחורא, דכתיב {{צ|ויקריבו לפני יהו&quot;ה}} {{מקור|ויקרא י א}} - לפני יהו&quot;ה שוו. אתפסו בחובה דא. 

אהרן חשב דבין כך ייתי משה, ועל דא ההוא מזבח לא סתיר ליה משה. דאילו הוה כמה דחשבין בני נשא - מלה קדמאה דאבעי למשה לנתצא לההוא מזבח אצטריך, כמה דנבי עדו על מזבח דבית אל, ונבואתיה על ההוא מזבח הוה. אבל הכא מלה אחרא הוה, כמה דאתמר. וכתיב {{צ|ויקח את העגל אשר עשו}}, ולא כתיב {{צ|וינתץ את המזבח}}. 

תא חזי, {{צ|ויקרא אהרן}} - אכריז איהו בקלא ואמר. כתיב הכא {{צ|ויקרא ויאמר}}, וכתיב ביונה {{צ|ויקרא ויאמר}} {{מקור|יונה ג ד}}. מה להלן כריז לדינא, אוף הכא כריז לדינא. {{צ|חג ליהו&quot;ה מחר}} - נבי נבואה בההוא רוח דמזבח, דזמין דינא לשריא עלייהו. {{צ|חג ליהו&quot;ה}} - למעבד בכו דינא. 

ותלת דינין הוו; חד {{צ|ויגוף יהו&quot;ה את העם}}, וחד בבני לוי, וחד דאשקי לבני ישראל. והיינו {{צ|חג}} דבני לוי, {{צ|ליהו&quot;ה}} ד{{צ|ויגוף יהו&quot;ה}}, מחר - דאשקי לון משה וביתו בההוא ליליא ולמחר אשתכחו נפיחין ומתין. ואינון מיין הוו מכשכשין במעיהון כל ליליא, ובצפרא אשתכחו מתין. ועל דא {{צ|חג ליהו&quot;ה מחר}}. וכל אסותא דעבד אהרן בגין דכתיב {{צ|ויבן מזבח לפניו}}. 

תא חזי (ההוא מזבח דקדושה הוה) דכתיב {{צ|וירא את העגל ומחולות}}, ואילו 'מזבח' לא כתיב, דהא אהרן מנדע הוה ידע דכתיב {{צ|זבח לאלהים יחרם בלתי ליהו&quot;ה לבדו}} {{מקור|שמות כב יט}}. ודאי אשתזיב אהרן בעיטא טבא דדבר לנפשיה. וכלא ברעותא שלים טב דלא אתכוין לביש. 


אמר ליה רבי אלעזר: אבא ודאי הכי הוא! וישראל לא הוו! אבל ירבעם דעבד עגלין - הא ישראל הוו ועגל עבדו! אמר ליה ודאי ואוקמוה, אבל ירבעם חטא והחטיא, ולאו כמה דאמרו, דודאי חובא בישא עבד ובמלכות חטא.  אמר ירבעם, ודאי ידענא דהא סטר קדושה לא שריא אלא בלבא דכל עלמא ודא ירושלם. אנא לא יכילנא לאמשכא לההוא סטר הכא. מה אעביד? מיד {{צ|ויועץ המלך ויעש וגו'}} {{מקור|מלכים א יב כח}}. נטל עיטא בישא. אמר הא &lt;קטע סוף=דף קצג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קצג ב/&gt;סטרא אחרא דאתמשכא מיד לכל אתר, וכל שכן בארעא דא דתיאובתיה לאשראה בגויה, אבל לא יכלא לאתלבשא אלא בדיוקנא דשור. 

תרין עגלים אמאי? אלא אמר ירבעם במצרים ובמדברא הוו אינון חרשין, דכתיב {{צ|בשר חמורים בשרם}} {{מקור|יחזקאל כג כ}}.  הכא - אינון תרין רוחין בישין יתלבשו כדקא חזי לון. דכר ונוקבא אינון - דכר הוה בבית אל, ונוקבא הות בדן. ומגו דכתיב {{צ|נפת תטפנה שפתי זרה}} {{מקור|משלי ה ג}} - אתמשכו ישראל אבתרה יתיר, דכתיב {{צ|וילכו העם לפני האחד עד דן}} {{מקור|מלכים א יב ל}}. ובגין כך תרין עגלין הוו. ומשיך לון ירבעם בארעא קדישא, והוה חובא עליה ועל ישראל, ומנע ברכאן מן עלמא, ועליה כתיב {{צ|גוזל אביו ואמו וגו'}} {{ממ|משלי|כח|כד}}. 

ועל דא הוו עגלין, דהא לבושא קדמאה דמתלבש סטרא אחרא שור איהו כמה דאתמר. ואי תימא אמאי איהו עגל ולא שור? אלא ודאי כך אתחזי. וכן בכל סטרין - שירותא דלבושא זוטא איהו, והא אוקימנא. 


ועל דא בני רחימאי, כיון ד'''אלהי&quot;ם''' בעו, ובסטר ד'''אלהי&quot;ם''' אתבני עובדא - '''אלהי&quot;ם''' קדישא אימא דאחידת תדיר בדרועא דמלכא וסליקת רצועא - לא הות תמן, ואצטריך ליה למשה למהוי תמן באתרהא. כיון דאנקיד ליה קודשא בריך הוא - אסתכל. 

תלת זמנין אנקיד ליה. אי משה רעיא מהימנא! כמה חילך תקיף! כמה גבורתך רב! תלת זמנין אנקיד ליה, דכתיב {{צ|ועתה הניחה לי}} - הא חד, {{צ|ויחר אפי בהם ואכלם}} - הא תרין, {{צ|ואעשה אותך לגוי גדול}} - הא תלת. חכמתא דמשה בתלת נקודין אלין. אחיד בדרועיה ימינא לקבל {{צ|הניחה לי}}, אחיד בדרועיה שמאלא לקבל {{צ|ויחר אפי בהם ואכלםPP, אתחבק בגופא דמלכא לקבל {{צ|ואעשה אותך לגוי גדול}}. וכד אתחבק בגופא - תרין דרועין מסטרא דא ומסטרא דא לא יכיל לאתנענעא לסטרא בעלמא. דא הוי חכמתא דמשה דבמילי  נקודין דמלכא ידע בכל חד מנייהו באן אתר יתתקף. ובחכמתא עבד. 


אתו רבי אלעזר וחבריא ונשקו ידוי. הוה תמן רבי אבא, אמר אלמלי לא אתינא לעלמא אלא למשמע דא די לן! בכה ואמר, ווי רבי כד תסתלק מעלמא! מאן ינהר ויגלי נהורין דאורייתא! מלה דא בחשוכא אתטמר עד השתא דנפק מתמן, והא נהיר עד רום רקיעא, ובכרסיא דמלכא רשים, וקודשא בריך הוא חדי השתא בהאי מלה, וכמה חדו על חדו אתוסף מקמי מלכא קדישא! מאן יתער מלי דחכמתא בעלמא דין כוותיך!


תא חזי, עד לא חטא אדם הוה סליק וקאים בחכמה דנהירו עלאה, ולא הוה מתפרש מאילנא דחיי. כיון דאסגי תיאובתא למנדע ולנחתא לתתא - אתמשיך אבתרייהו עד דאתפרש מאילנא דחיי, וידע רע ושבק טוב. ועל דא כתיב {{צ|כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע}} {{מקור|תהלים ה ה}} - מאן דאתמשך ברע לית ליה דיורא עם אילנא דחיי. ועד לא חטאו - הוו שמעין קלא מלעילא וידעין חכמתא עלאה ולא דחלי. כיון דחטאו - אפילו קלא דלתתא לא הוו יכלין למיקם ביה. 

כגוונא דא, עד לא חאבו ישראל, בשעתא דקיימו ישראל על טורא דסיני אתעבר מנייהו זוהמא דהאי חויא, דהא כדין בטול יצר הרע הוה מעלמא, ודחו ליה מנייהו. וכדין אתאחידו באילנא דחיי וסליקו לעילא ולא נחתו לתתא. כדין הוו ידעין והוו חמאן אספקלריאן עלאין, ואתנהרן עינייהו, וחדאן למנדע ולמשמע. וכדין חגר לון קודשא בריך הוא חגירין דאתוון דשמא קדישא, דלא יכיל לשלטאה עלייהו האי חויא, ולא יסאב לון כבקדמיתא. 

כיון דחטו בעגלא -  אתעברו מנייהו כל אינון דרגין ונהורין עלאין, ואתעבר מנייהו חגירו מזיינין דאתעטרו משמא קדישא עלאה, ואמשיכו עלייהו חויא בישא כמלקדמין, וגרימו מותא לכל עלמא. ולבתר מה כתיב? {{צ|וירא אהרן וכל בני ישראל את משה והנה קרן עור פניו, וייראו מגשת אליו}}.&lt;קטע סוף=דף קצג ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ב|קצד|א}}&lt;קטע התחלה=דף קצד א/&gt;תא חזי מה כתיב בקדמיתא? {{צ|וירא ישראל את היד הגדולה}} {{מקור|שמות יד לא}}. וכלהו חמאן זהרין עלאין, אתנהרין באספקלריאה דנהרא, דכתיב {{צ|וכל העם רואים את הקולות}} (שם כ טז). ועל ימא הוו חמאן ולא דחלין דכתיב {{צ|זה אלי ואנוהו}}. לבתר דחבו - פני הסרסור לא הוו יכלי למחמי! מה כתיב {{צ|וייראו מגשת אליו}}. 

ותא חזי מה כתיב בהו? {{צ|ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חרב}} - דאתעברו מנייהו אינון מזיינין דאתחברו בהו בטורא דסיני, בגין דלא ישלוט בהו ההוא חויא בישא. כיון דאתעבר מנייהו מה כתיב? {{צ|ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה}}.  אמר רבי אלעזר, מאי האי קרא לגבי האי? אלא כיון דידע משה דאתעברו מנייהו דישראל אינון זיינין עלאין, אמר הא ודאי מכאן ולהלאה חויא בישא ייתי לדיירא בינייהו, ואי יקום מקדשא הכא בינייהו יסתאב. מיד {{צ|ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה הרחק מן המחנה}}, בגין דחמא משה דהא כדין ישלוט חויא בישא, מה דלא הוה מקדמת דנא. 

{{צ|וקרא לו אהל מועד}} - וכי לא הוה בקדמיתא אהל מועד?! אלא בקדמיתא 'אהל' סתם, השתא 'אהל מועד'. מאי {{צ|מועד}}? רבי אלעזר אמר לטב, רבי אבא אמר לביש. רבי אלעזר אמר לטב - מה 'מועד' דאיהו יום חדוה דסיהרא דאיתוספא ביה קדושה לא שלטא בה פגימותא -- אוף הכא קרי ליה בשמא דא לאחזאה דהא אתרחיק מבינייהו ולא אתפגים. ועל דא {{צ|וקרא לו אהל מועד}} כתיב. 

ורבי אבא אמר לביש. דהא בקדמיתא הוה 'אהל' סתם, כמה דאת אמר {{צ|אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח}} {{מקור|ישעיה לג כ}}. והשתא 'אהל מועד'. בקדמיתא - למיהב חיין ארוכין לעלמין, דלא ישלוט בהו מותא. מכאן ולהלאה {{צ|אהל מועד}} - כמה דאת אמר {{צ|ובית מועד לכל חי}} {{מקור|איוב ל כג}}. השתא אתייהיב ביה זמנא, וחיין קצובין לעלמא. בקדמיתא לא אתפגים, והשתא אתפגים. בקדמיתא - חברותא וזווגא לסיהרא בשמשא דלא יעדון. השתא {{צ|אהל מועד}} - זווגא דלהון מזמן לזמן. ובגין כך {{צ|וקרא לו אהל מועד}} מה דלא הוה קודם. 


רבי שמעון הוה יתיב ליליא חדא ולעי באורייתא, והוו יתבי קמיה רבי יהודה ורבי יצחק ורבי יוסי. {{ש}}
אמר רבי יהודה, הא כתיב {{צ|ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חרב}}, וקאמרינן דגרמו מותא עלייהו מההוא זמנא ולעילא, ושליט בהו ההוא חויא בישא דאעדי ליה מנייהו בקדמיתא. ישראל תינח! יהושע דלא חטא - אתעדי מניה ההוא זיינא עלאה דקביל עמהון בטורא דסיני או לא? אי תימא דלא אתעדי מניה - אי הכי אמאי מית כשאר כל בני נשא? ואי תימא דאתעדי מניה - אמאי והא לא חטא - דהא איהו עם משה הוה בשעתא דחבו ישראל? ואי תימא דלא קביל ההוא עטרא בטורא דסיני כמה דקבילו ישראל, אמאי? 

פתח רבי שמעון ואמר: {{צ|כי צדיק יהו&quot;ה צדקות אהב, ישר יחזו פנימו}} {{מקור|תהלים יא ז}}. האי קרא אמרו ביה חברייא מה דאמרו. אבל {{צ|כי צדיק יהו&quot;ה}} - צדיק הוא ושמיה צדיק, ובגין כך {{צ|צדקות אהב}}. {{צ|ישר}} - ואיהו ישר כמה דאת אמר {{צ|צדיק וישר}} {{מקור|דברים לב ד}}, ועל דא {{צ|יחזו פנימו}} כל בני עלמא, ויתקנון ארחייהו למהך בארח מישר כדקא יאות. 

ותא חזי כד דאין קודשא בריך הוא עלמא - לא דן ליה אלא לפום רובן דבני נשא. ותא חזי כד חב אדם באילנא דאכל מניה - גרם לההוא אילנא דשרי ביה מותא לכל עלמא, וגרם פגימו לאפרשא אתתא מבעלה, וקאים חובה דפגימו דא בסיהרא. עד דקיימו ישראל בטורא דסיני. כיון דקיימו ישראל בטורא &lt;קטע סוף=דף קצד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קצד ב/&gt;דסיני - אתעבר ההוא פגימו דסיהרא, וקיימא לאנהרא תדיר. כיון דחבו ישראל בעגלא - תבת סיהרא כמלקדמין לאתפגמא, ושלטא חויא בישא, ואחיד בה ומשיך לה לגביה ואתפגימת. 

וכד ידע משה דחבו ישראל ואתעברו מנייהו אינון זיינין קדישין - ידע ודאי דהא חויא אחיד בה בסיהרא לאמשכא לה לגביה ואתפגימת. כדין אפיק ליה לבר. וכיון דקיימא לאתפגמא, אף על גב דיהושע קאים בעטרא דזיינין דילה, כיון דפגימו שריא בה ואתהדרת כמה דאתפגימת בחובא דאדם - לא יכיל בר נש לאתקיימא בר משה דהוה שליט בה, ומותיה הוה בסטר אחרא. ועל דא לא הוה רשו לקיימא ליהושע תדיר, ולא לאחרא. ועל דא {{צ|אהל מועד}} קרי ליה, דהא שריא ביה זמן קציב לכל עלמא. 

ועל דא רזא דמלה. אית ימינא לעילא ואית ימינא לתתא. אית שמאלא לעילא, ואית שמאלא לתתא. אית ימינא לעילא בקדושה עלאה, ואית ימינא לתתא דאיהו בסטרא אחרא. אית שמאלא לעילא בקדושה עלאה לאתערא רחימותא - לאתקשרא סיהרא באתר קדישא לעילא לאתנהרא. ואית שמאלא לתתא - דאפריש רחימותא דלעילא, ואפריש לה מלאנהרא בשמשא ולאתקרבא בהדיה. ודא הוא סטרא דחויא בישא, דכד שמאלא דא דלתתא אתערא, כדין משיך לה לסיהרא ואפריש לה מלעילא, ואתחשכת נהורהא, ואתדבקת בחויא. וכדין שאיבת מותא לתתא לכלא; דאתדבקת בחויא ואתרחקת מאילנא דחיי. ועל דא גרים מותא לכל עלמא. 

ודא הוא כד אסתאב מקדשא. עד זמנא קציב דאתתקנת סיהרא ותבת לאנהרא. ודא הוא {{צ|אהל מועד}}. ועל דא יהושע לא מית אלא בעיטא דנחש דא, דקריב ופגים משכנא כקדמיתא. ודא הוא רזא דכתיב {{צ|יהושע בן נון נער}} {{מקור|שמות לג יא}}. דאף על גב דאיהו נער לתתא לקבלא נהורא - {{צ|לא ימיש מתוך האהל}} - כמה דאתפגים דא, הכי נמי אתפגים דא. אף על גב דזינא קדישא הוה ליה - כיון דאתפגים סיהרא - הכי הוא ודאי לא אשתזיב בלחודוי מניה, מההוא גוונא ממש, והא אתמר. 

זכאין אינון צדיקיא דידעין רזין דאורייתא ומתדבקין בה באורייתא ומקיימין קרא דכתיב {{צ|והגית בו יומם ולילה וגו'}} {{מקור|יהושע א ח}}! ובגינה יזכון לחיי עלמא דאתי דכתיב {{צ|כי הוא חייך ואורך ימיך וגו'}}  {{מקור|דברים ל כ}}.

;ברוך ה' לעולם אמן ואמן:

==רעיא מהימנא - כי תשא==
{{ממ זהר משולב|ב|קפז|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קפז ב/&gt;פקודא ליתן מחצית השקל בשקל הקדש. רעיא מהימנא! מאן {{צ|מחצית השקל}}? איהו כגון {{צ|חצי ההין}}. ודא '''ו'''' - ממוצע בין שני ההי&quot;ן. אבנא למשקל בה - דא '''י'''. 

{{צ|עשרים גרה השקל}} - דא '''יו&quot;ד'''. {{ש}}
{{צ|העשיר לא ירבה}} - דא עמודא דאמצעיתא, לא ירבה על '''י''''. והכי אתמר בספר יצירה {{צ|עשר ספירות בלימה, עשר ולא אחד עשר}}.{{ש}} 
{{צ|והדל לא ימעיט}} - דא צדיק, לא ימעיט מעשר, כמה דאת אמר {{צ|עשר ולא תשע}}. {{ש}}
{{צ|ממחצית השקל}} דאיהו '''י''''. 


אמר ליה רעיא מהימנא: מלאך אנת בשמים! רחים אנת ממארך! לית תווהא בכל אינון מלין יקירין דיפקון מפומך. דהא מאן דאיהו מלכא או ברא דמלכא - לית תווהא דיפקון מרגלאין בפתוריה, מליין סגולות, מליין נהורין. לבר נש אחרא איהו תווהא. {{ש}}
אמר ליה: בריך אנת רעיא מהימנא! מתמן ואילך אימא אנת, דעלאין ותתאין נחתו למשמע מינך. {{ש}}
אמר ליה: אשלים מלולך!  {{ש}}
אמר ליה: לא אית כען למימר יתיר. אימא אנת עד זמנא אחרא. 


פתח רעיא מהימנא, פקודא בתר דא לקדש את החדש. בגין דסיהרא קדישא איהי כלה, דמתקדשת&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קפז ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קפח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קפח א/&gt;על פי בית דין דאיהו גבורה, בגין דתמן ליואי, דאתמר בהו 'וקדשת את הלוים'{{הערה|אין זה פסוק, וצע&quot;ע}}. 

ולבתר דאתחזיא סיהרא דיאותו לאורה - מברך עליה {{צ|ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם, אשר במאמרו ברא שחקים, וברוח פיו כל צבאם}}. ובמי מתקדשת ומתברכת? בתפארת, בגין דאיהי {{צ|עטרת תפארת לעמוסי בטן}}. 

'''עד כאן הרעיא מהימנא'''.&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קפח א/&gt;

==פרשת ויקהל==

{{צ|ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו'}}. {{ש}}
רבי חייא פתח, {{צ|ויאמר שאול אל הקני, לכו סורו רדו וגו'}} {{ממ|ש&quot;א|טו|ו}}. תא חזי מה כתיב בעמלק? {{צ|פקדתי את אשר עשה עמלק לישראל וגו'}} (שם ב), וקודשא בריך הוא בכלהו קרבין דעבדו שאר עממין לגבייהו דישראל, מאי טעמא לא אקשי קמיה כהאי קרבא דעבד עמלק לגבייהו? אלא ודאי קרבא דעמלק הוה בכל סטרין לעילא ותתא, דהא בההוא זמנא אתתקף חויא בישא לעילא ואתתקף לתתא. מה חויא בישא כמין על פרשת ארחין - אוף הכא נמי עמלק חויא בישא הוה לגבייהו דישראל, דכמין לון &lt;קטע סוף=דף קצד ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ב|קצה|א}}&lt;קטע התחלה=דף קצה א/&gt;על פרשת ארחין, דכתיב {{צ|אשר שם לו בדרך בעלותו ממצרים}} {{מקור|שמואל א טו ב}}. כמין הוה לעילא לסאבא מקדשא, וכמין הוה לתתא לסאבא לישראל. מנלן? דכתיב {{צ|אשר קרך בדרך}} {{מקור|דברים כה יז}}. כתיב הכא {{צ|אשר קרך}} וכתיב התם {{צ|כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה}} {{ממ|דברים|כג|יא}}. 

ועל דא בבלעם כתיב {{צ|ויקר אלהי&quot;ם אל בלעם}} {{מקור|במדבר כג ד}}. {{צ|ויקר}} - לישנא דמסאבא נקט. ואי תימא הא כתיב {{צ|אלהי&quot;ם}}? אלא קודשא בריך הוא אזמין ליה ההוא אתר דמסאבא לאסתאבא ביה, בההוא דרגא דאיהו אתדבק לאסתאבא ביה. מה עבד בלעם? איהו חשיב באינון קרבנין לסלקא לעילא. מיד זמין ליה קודשא בריך הוא ההוא אתר - אמר ליה הא מסאבו לגבך כמה דאתחזי לך! ועל דא {{צ|ויקר אלהי&quot;ם אל בלעם}}. 

כגוונא דא {{צ|אשר קרך בדרך וגו'}} - אזמין לגבך ההוא חויא בישא לעילא לסאבא לך בכל סטרין. ואלמלא דאתתקף משה לעילא ויהושע לתתא - לא יכילו ישראל ליה. ובגין כך נטיר קודשא בריך הוא ההוא דבבו לדרי דרין. מאי טעמא? בגין דחשיב לאעקרא את קיימא מאתריה. ובגין כך {{צ|פקדתי}} בפקידה, דהא תמן אתרמיז רזא דאת קיימא קדישא. 

תא חזי מה כתיב {{צ|ויאמר שאול אל הקני}} {{ממ|ש&quot;א|טו|ו}} - מאן {{צ|קני}}? דא יתרו. וכי מאן יהיב בני יתרו הכא למהוי דיוריהון בעמלק - והא ביריחו הוו שריין?! אלא הא כתיב {{צ|ובני קני חתן משה עלו מעיר התמרים את בני יהודה מדבר יהודה וגו'}} {{מקור|שופטים א טז}}. וכד עלו מתמן שרו בתחומא דעמלק, עד ההוא זמנא דאתא שאול מלכא דכתיב {{צ|ויסר קני מתוך עמלק}}, בגין דהא בזמנא דחייביא אשתכחו (נ&quot;א אתענשו), אינון חסידי וזכאי דמשתכחין בינייהו מתפסן בחוביהון והא אוקמוה. 

כגוונא דא, אלמלא ההוא ערבוביא דאתחברו בהו בישראל - לא אתענשו ישראל על עובדא דעגלא. ותא חזי מה כתיב בקדמיתא? {{צ|מאת כל איש אשר ידבנו לבו}} {{מקור|שמות כה ב}} - לאכללא כלא. בגין דבעא קודשא בריך הוא למעבד עובדא דמשכנא מכל סטרין; במוחא וקליפא. ובגין דהוו אינון ערב רב בגווייהו אתמר {{צ|מאת כל איש אשר ידבנו לבו}} - לאכללא לון בינייהו דישראל דאינון מוחא. וכלהו אתפקדו. 

לבתר סטא זינא לזיניה, ואתו אינון ערב רב ועבדו ית עגלא, וסטו אבתרייהו אינון דמיתו, וגרמו לון לישראל מותא וקטולא. אמר קודשא בריך הוא, מכאן ולהלאה עובדא דמשכנא לא יהא אלא מסטרא דישראל בלחודייהו! מיד {{צ|ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו'}}, וכתיב בתריה {{צ|קחו מאתכם תרומה ליהו&quot;ה}}; {{צ|מאתכם}} ודאי, ולא כקדמיתא דכתיב {{צ|מאת כל איש אשר ידבנו לבו}}.  {{צ|ויקהל משה וגו'}} - מאן אתר כניש לון? אלא בגין דהוו אינון ערב רב בינייהו - אצטריך משה לאכנשא לון וליחדא לון מבינייהו.


{{צ|ויקהל משה}} - רבי אבא פתח {{צ|הקהל את העם האנשים והנשים והטף}} {{מקור|דברים לא יב}}. מה להלן כללא דכלהו ישראל - אוף הכא כללא דכלהו ישראל, ומאן אינון שתין רבוא. 

רבי אלעזר פתח קרא בישראל  כד נחית משה מן טורא דסיני דכתיב {{צ|וישמע יהושע את קול העם ברעה ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה}} {{מקור|שמות לב יז}}. {{צ|וישמע יהושע}} - וכי יהושע שמע ומשה לא שמע?! אלא ודאי עד השתא יהושע לא הוה ידע ומשה הוה ידע, אי הכי מהו {{צ|ברעה}}? אלא {{צ|ברע'''ה'''}} - ב'''ה'''' כתיב; דההוא קלא בסטרא אחרא הוה. ויהושע דהוה אנפוי דסיהרא, אסתכל בההוא קלא דהוה דסטרא דרעה - מיד {{צ|ויאמר אל משה קול מלחמה במחנה}}. בההיא שעתא אתברו תרין לוחי אבנא דהוו בקדמיתא, והא אוקימנא, דאינון אתייקרו על ידוי &lt;קטע סוף=דף קצה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קצה ב/&gt;ונפלו ואתברו. מאי טעמא? בגין דפרחו אתוון מגו לוחי אבנין. 


תא חזי בארבע תקופין דשתא קלא אתער בארבע סטרין דעלמא. בההוא קלא אתערותא דסטרא אחרא אתער ביה, וההוא אתערותא דסטרא אחרא עאל בין קלא לקלא, ואתחשך נהורא בקלא דלתתא. ובגין דלא מטא נהורא דקלא דלעילא לקלא דלתתא - כדין אקדים ההוא אתערותא ועאל בין דא לדא. נחש דמפתי לאתתא ונטיל נהורא. וההוא קלא הוא {{צ|קול מלחמה קול רעה}}, ודא איהו {{צ|ברעה}}. ועל דא שמע יהושע ולא משה, בגין דנטל ההוא רעה נהורא דסיהרא דהוה אחיד בה יהושע. ומשה דהוה אחיד בשמשא לא שמע. וישראל כלהו אתחשך נהורא דילהון בגין ההוא רעה דאתדבקת בהו. כיון דמחל קודשא בריך הוא חוביהון - כדין {{צ|ויקהל משה את כל עדת בני ישראל ויאמר אליהם אלה הדברים וגו'}}, דהא ההוא ערב רב אתעבר מנייהו. 


רבי אלעזר ורבי יוסי הוו יתבי ליליא חד וקא מתעסקי באורייתא עד לא אתפליג ליליא. {{ש}}
אדהכי קרא גברא - בריכו ברכתא.  {{ש}}
אמר ליה רבי אלעזר, השתא הוא זמנא דקודשא בריך הוא עאל בגנתא דעדן לאשתעשעא עם צדיקייא!  {{ש}}
אמר ליה רבי יוסי, אמאי משתעשע קודשא בריך הוא?  {{ש}}
בכה רבי אלעזר ואמר: תא חזי, עד השתא קודשא בריך הוא אזדעזע {{קיצור|תלת מאה ותשעין|390}} רקיעין, ובטש בהו, ובכה על חרבן בי מקדשא, ואוריד תרין דמעין לגו ימא רבא, ואדכר לבנוהי מגו בכיה. 

בגין דלתלת סטרין אתפלג ליליא, בתריסר שעתי דהוו רשימין ביה. ואי אתוספן שעתי בליליא - אינון שעתי דמתוספאן דיממא אינון, ולא אתחשיבו מליליא בר תריסר דאינון דילה. ואינון תריסר אתפלגו לתלת סטרין, '''ותלת משריין''' דמלאכין קדישין אתמנון באינון תלת סטרין.


'''משרייא קדמאה''' - אתמנא בארבע שעתי קמייתא דשירותא דליליא לשבחא למאריהון. ומה קאמרי? {{צ|ליהו&quot;ה הארץ ומלאה וגו', כי הוא על ימים יסדה וגו', מי יעלה בהר יהו&quot;ה וגו', נקי כפים ובר לבב וגו'}} {{מקור|תהלים כד א}}. מאי טעמא דא? בגין דכד ליליא פרישׂ גדפוי על עלמא, כדין כל בני עלמא טעמין טעמא דמותא, ונפקי נשמתייהו לסלקא לעילא. ואינון מלאכין קיימין וקא אמרי {{צ|מי יעלה בהר יהו&quot;ה}}. {{צ|הר יהו&quot;ה}} - דא הר הבית, {{צ|מקום קדשו}} - דא עזרת ישראל. 

כגוונא דלעילא הכי נמי לתתא. בגין דבכל רקיעא ורקיעא כמה ממנן וכמה סרכין קיימין תמן. וכד נשמתין נפקין בעאן לסלקא לעילא. ואי לא זכיין - אינון דחיין לון לבר. ואזלין ושאטין בעלמא, ונטלין לון כמה חבילי טהירין, ואודעין לון מלין כדיבן. ולזמנין מלין דקשוט ממה דאתי לזמן קריב, כמה דאוקמוה. 

ואינון נשמתין דצדיקייא - אזלין ושאטן לעילא, ופתחין לון פתחין, וסלקין לון לגו ההוא אתר דאקרי {{צ|הר יהו&quot;ה}}, כגוונא דרזא דהר הבית לתתא. ומתמן עאלין לגו ההוא אתר דאקרי {{צ|מקום קדשו}} דתמן אתחזיין כל נשמתין לקמי מאריהון. כגוונא דא ההוא אתר דאתחזון ישראל קמי קודשא בריך הוא - אתר דאקרי {{צ|עזרת ישראל}}. בשעתא דנשמתין קיימין תמן - כדין חדוה דמאריהון לאתתקנא בהו אתר דאקרי {{צ|קדש הקדשים}}, ותמן רשימין כל עובדיהון וזכוון דלהון.


'''משרייא תניינא''' - אתמנא בארבע שעתי אחרנין. ולא אמרי שירתא בר תרי שעתי; עד דאתפלג ליליא ועאל קודשא בריך הוא בגנתא דעדן. ואלין אינון {{צ|אבלי ציון}}, ואינון דבכו על חרבן בי מקדשא. ובשירותא דארבע שעתי אמצעין פתחי ואמרי {{צ|על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו וגו'}} {{מקור|תהלים קלז א}}. ואלין אינון דבכו על נהרות בבל עמהון דישראל, &lt;קטע סוף=דף קצה ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצו|א}}&lt;קטע התחלה=דף קצו א/&gt;ממשמע דכתיב {{צ|גם בכינו}}. ומנלן דבכו תמן? דכתיב {{צ|הן אראלם צעקו חוצה}} {{מקור|ישעיה לג ז}} - מהו {{צ|חוצה}}? דא בבל, בגין דכלהו אוזפוה לשכינה עד בבל, ותמן בכו עמהון דישראל. ועל דא פתחי בהאי ומסיימי {{צ|זכור יהו&quot;ה לבני אדום וגו'}} {{ממ|תהלים|קלז|ז}}. 

כדין אתער קודשא בריך הוא בדרגוי, ובטש ברקיעין כדאמרן, ואזדעזעו תריסר אלפי עלמין, וגעי ובכי. דכתיב {{צ|יהו&quot;ה ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נוהו}} {{ממ|ירמיהו|כה|ל}}. ואדכר לון לישראל, ואחית תרין דמעין לגו ימא רבא. וכדין אתער שלהוביתא חד דבסטר צפון, ובטש רוחא חד דבסטר צפון בההוא שלהוביתא, ואזלא ושאטא בעלמא. וההיא שעתא אתפלג ליליא, ושלהוביתא אזלא ובטש בגדפוי דתרנגולא וקארי, כדין קודשא בריך הוא עאל בגנתא דעדן. וקודשא בריך הוא לית ליה נייחא עד דעאל לגנתא דעדן לאשתעשעא בנשמתהון דצדיקייא. 

וסימן - {{צ|כי נמכרנו אני ועמי וגו', ויאמר המלך מי הוא זה וגו', והמלך קם בחמתו ממשתה היין, אל גנת הביתן וגו'}} {{מקור|אסתר ז ד}}. בשעתא דקודשא בריך הוא עאל בגנתא דעדן - כדין כל אינון אילנין דגנתא וכל אינון נשמתין דצדיקייא פתחי ואמרי {{צ|שאו שערים ראשיכם וגו', מי זה מלך הכבוד וגו', שאו שערים ראשיכם גו'}} {{מקור|תהלים כד ז}}. 


ובשעתא דנשמתהון דצדיקייא די בארעא אהדרו לגופייהו - כדין אתקיפו בהו כל אינון מלאכין ואמרי {{צ|הנה ברכו את יהו&quot;ה כל עבדי יהו&quot;ה}} {{ממ|תהלים|קלד|א}}.ואוליפנא '''דדא משרייא תליתאה''' קא אמרי דא, בארבע שעתי בתרייתא. וקאמרי שירתא עד דסליק נהורא דצפרא, דכדין משבחין למריהון כל אינון ככביא ומזלי, וכל אינון מלאכין עלאין די שלטניהון ביממא - כלהו משבחן למאריהון ואמרי שירתא. הדא הוא דכתיב {{צ|ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהי&quot;ם}} {{מקור|איוב לח ז}}. 

בשעתא דשמשא נפיק ביממא - ישראל נטלי שירתא לתתא ושמשא לעילא. דכתיב {{צ|ייראוך עם שמש}} {{מקור|תהלים עב ה}}. בשעתא דנטיל שמשא בגלגלוי - פתח קל נעימותא ואמר שירתא. ומאי שירתא קאמר? {{צ|הודו ליהו&quot;ה קראו בשמו וגו' שירו לו זמרו לו וגו'}} {{הפניה לפסוקים|תהלים|קה|א|ב}}. וישראל משבחן לקודשא בריך הוא ביממא עם שמשא - הדא הוא דכתיב {{צ|ייראוך עם שמש}}. ואף על גב דהא אוקימנא להאי קרא. 


אמר רבי אלעזר, אלמלא דבני עלמא אטימין לבא וסתימין עיינין, לא יכלין למיקם מקל נעימותא דגלגלא דשמשא כד נטיל ומשבח קמי קודשא בריך הוא! 

אדהכי דאתעסקו באורייתא נהר יממא. קמו ואתו לקמיה דרבי שמעון. כיון דחמא לון, אמר רבי שמעון: אלעזר ברי! אנת וחברייא אסתימו גרמייכו אלין תלת יומין דלא תפקון לבר. בגין דמלאך המות אשתכח במתא, ואית ליה רשו לחבלא. וכיון דאתייהיב ליה רשו לחבלא - יכיל לחבלא לכל מאן דאתחזי קמיה. ותו, דבר נש דאתחזי קמיה - סליק ואסטי עליה ואדכר חובוי, ובעי דינא מקמי קודשא בריך הוא. ולא אתעדי מתמן עד דאתדן ההוא בר נש, ואתייהיב ליה רשו וקטיל ליה. 

אמר רבי שמעון: האלהי&quot;ם! רובא דעלמא לא מיתו עד לא מטא זמנייהו בר דלא ידעי לאסתמרא גרמייהו. דהא בשעתא דמיתא אפקי ליה מביתיה לבי קברי - מלאך המות אשתכח ביני נשי. אמאי ביני נשי? דהכי הוא אורחוי מיומא דפתי לחוה, ובגינה גרים מותא לכל עלמא. ועל דא כד קטיל בר נש וגוברי אשתכחו עם מיתא - עאל ביני נשי בארחא. ואית ליה רשו למקטל בני נשא. ואסתכל באנפייהו בארחא דאתחזיאו קמיה, משעתא דמפקי ליה מביתיה לבי קברי עד דאהדרו לביתייהו. ובגיניהון גרים מותא לכמה גוברין בעלמא עד לא מטא זמנייהו. ועל דא כתיב {{צ|ויש נספה בלא משפט}} {{מקור|משלי יג כג}} - בגין דסליק ואסטין ואדכר חובוי דבר נש קמיה קודשא בריך הוא, ואתדן על אינון חובין, ואסתלק עד לא מטא זמניה. 

מאי תקנתיה? בשעתא דנטלי מיתא לבי קברי - יהדר בר נש &lt;קטע סוף=דף קצו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קצו ב/&gt;אנפוי, וישבוק לנשי בתר כתפוי. ואי אינון מקדמי - יהך לאחורא,; בגין דלא יתחזי עמהון אנפין באנפין. ולבתר דמהדרי מבי קברי - לא יהדר בההוא ארחא דנשי קיימן, ולא יסתכל בהו כלל, אלא יסטי בארחא אחרא! ובגין דבני נשא לא ידעי ולא מסתכלן דא - רובא דעלמא אתדנו בדינא ואסתלקו עד לא מטא זמנייהו. 


אמר רבי אלעזר, אי הכי טב ליה לבר נש דלא יוזיף למיתא?! {{ש}}
אמר ליה: לא! דהא בר נש דאסתמר כהאי גוונא - אתחזי לארכא דיומין, וכל שכן לעלמא דאתי.  
תא חזי לאו למגנא אתקינו קדמאי שופר, לאמשכא מיתא מן ביתא לבי קברי. אי תימא דעל מיתא ויקרא דיליה לחוד איהו - לא! אלא בגין לאגנא על חייא, דלא ישלוט עלייהו מלאך המות לאסטאה לעילא, ויסתמרון מניה. 


פתח ואמר: {{צ|וכי תבאו מלחמה בארצכם על הצר הצורר אתכם וגו'}} {{מקור|במדבר י ט}}. ודייקנא {{צ|על הצר}} - דא מלאך המות. {{צ|הצורר אתכם}} - תדיר, וקטיל לבני נשא ובעי לקטלא אחרנין. מאי תקנתיה? {{צ|והרעותם}}. 
* אם בראש השנה דהוא יומא דדינא לעילא, האי מלאך המות נחית לתתא, בגין לאשגחא בעובדין דבני נשא ולסלקא לעילא לאסטאה לון. וישראל דידעי דהא מלאך המות נחית לתתא וסליק לעילא בגין למהוי קטיגוריא עלייהו - מקדמי בשופר ליבבא עליה דלא יכיל לון, ולאגנא עלייהו. 
* וכל שכן בשעתא דעביד דינא וקטיל בני נשא ואשתכח לתתא. 
* וכל שכן בשעתא דאזלי לבי קברי ואהדרו מבי קברי. דהא בשעתא דנשי נטלי רגלייהו עם מיתא - איהו נחית ואשתכח קמייהו דכתיב {{צ|רגליה יורדות מות}} {{מקור|משלי ה ה}}. {{צ|יורדות}} למאן? לההוא אתר דאקרי {{צ|מות}}. ועל דא - חוה גרמת מותא לכל עלמא, רחמנא לשזבינן. 


תא חזי, כתיב {{צ|כן דרך אשה מנאפת וגו'}} {{ממ|משלי|ל|ב}}, והא אוקימנא. אבל {{צ|כן דרך אשה מנאפת}} - דא הוא מלאך המות. והכי הוא והכי אקרי. {{צ|אכלה ומחתה פיה}} - אוקידת עלמא בשלהובי, וקטלת בני נשא עד לא מטא זמנייהו. {{צ|ואמרה לא פעלתי און}} - דהא דינא בעא עלייהו ואשתכחו בחובין, ובדינא קשוט מיתו. 

בשעתא דעבדו ישראל ית עגלא ומיתו כל אינון אוכלוסין, הוה מלאך המות אשתכח ביני נשי בגו משרייתא דישראל. כיון דאסתכל משה דהא מלאך המות אשתכח ביני נשי ומשרייתא דישראל בינייהו - מיד כניש לכל גוברין לחודייהו. הדא הוא דכתיב {{צ|ויקהל משה את כל עדת בני ישראל}} - אלין גוברין, דכניש לון ואפריש לון לחודייהו. ומלאך המות לא הוה מתפרש מגו נשין עד דאתוקם משכנא, דכתיב {{צ|ויקם משה את המשכן}}. 

ואפילו בשעתא דנשין הוו מייתין נדבה למשכנא - לא הוה מתעדי מבינייהו. עד דחמא משה ויהב לגוברין עיטא דלא ייתון בחבורא חדא עמהון, ולא יתחזון אנפין באנפין אלא לבתר כתפייהו. הדא הוא דכתיב {{צ|ויבאו האנשים על הנשים}}. &quot;ויביאו&quot; לא כתיב אלא {{צ|ויבאו}} - בארחא חדא לא הוו אזלין אלא לבתר כתפייהו, בגין דמלאך המות לא אתפרש מבינייהו עד דאתוקם משכנא. 

תא חזי, לא אשתכח ביני נשי בפחות משבע נשים ולא פחות מעשר. ובארחא באתגליא - בשבע אשתכח ובעי דינא, בעשר אסטי לקטלא. ובגין דאשתכח בינייהו בארחא באתגליא כתיב {{צ|ויבאו האנשים על הנשים}}. 

ואסתמרו כל ההוא יומא כלהו חברייא ואשתדלו באורייתא.


פתח רבי שמעון ואמר: {{צ|ויאמר יהו&quot;ה אל נח בא אתה וכל ביתך אל התבה}} {{מקור|בראשית ז א}}. האי קרא אוקימנא, אבל תא חזי, וכי לא יכיל קודשא בריך הוא לנטרא ליה לנח באתר חד בעלמא? דיהא &lt;קטע סוף=דף קצו ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצז|א}}&lt;קטע התחלה=דף קצז א/&gt;מבול בכל עלמא ולא יהא בההוא אתר, כמה דכתיב בגדעון {{מקור|שופטים ו א}} {{צ|ויהי חורב אל הגזה לבדה}}?! או לנטרא ליה בארעא דישראל דכתיב בה  {{צ|לא גשמה ביום זעם}} {{מקור|יחזקאל כב כד}} - דלא נחתו עלה מי טופנא. 

אלא כיון דמחבלא נחת לעלמא - מאן דלא סגיר גרמיה ואשתכח קמיה באתגלייא - אתחייב בנפשיה; דאיהו קטיל גרמיה. מנא לן? מלוט, דכתיב  {{צ|המלט על נפשך אל תביט אחריך}} {{מקור|בראשית יט י}}. מאי טעמא {{צ|אל תביט אחריך}}? בגין דמחבלא אזיל בתר כתפוי, ואי אהדר רישיה ואסתכל ביה אנפין באנפין - יכיל לנזקא ליה. ועל דא כתיב {{צ|ויסגור יהו&quot;ה בעדו}} {{ממ|בראשית|ז|טז}}, דלא יתחזי קמי מחבלא, ולא ישלוט עליה מלאך המות. 

ועד דהוו טמירין - מיתו תליסר גוברין במתא. אמר רבי שמעון: בריך רחמנא דלא אסתכל בדיוקנייכו מלאך המות!


{{צ|ויקהל משה וגו'}} - אהדר לון כמלקדמין עובדא דמשכנא. אמר רבי חייא, כלא כמה דאתמר, ועובדא דמשכנא לא אתעביד אלא מישראל בלחודייהו, ולא מאינון ערב רב. בגין דאינון ערב רב אמשיכו ליה למלאך המות לנחתא לעלמא, כיון דאסתכל משה ביה, אשדי לאינון ערב רב לבר, וכניש לון לישראל בלחודייהו. הדא הוא דכתיב {{צ|ויקהל משה וגו'}}. 

רבי שמעון פתח: {{צ|מי עלה שמים וירד, מי אסף רוח בחפניו, מי צרר מים בשמלה, מי הקים כל אפסי ארץ, מה שמו ומה שם בנו כי תדע}} {{מקור|משלי ל ד}}. האי קרא הא אוקימנא, וכמה סמכין אית ביה, וכלא בקודשא בריך הוא אתמר דאיהו כלא. ואתמר {{צ|מה שמו ומה שם בנו כי תדע}} - דא קודשא בריך הוא. {{צ|מה שמו}} - יהו&quot;ה. {{צ|ומה שם בנו}} - ישראל, דכתיב {{צ|בני בכרי ישראל}} {{מקור|שמות ד כב}}, והא אוקימנא. 

{{צ|מי עלה שמים}} - הא אוקמוה דא משה דכתיב {{צ|ואל משה אמר עלה אל יהו&quot;ה}} (שם כד יב). {{ש}}
דבר אחר: {{צ|מי עלה שמים}} - דא אליהו דכתיב ביה {{צ|ויעל אליהו בסערה השמים}} {{מקור|מלכים ב ב יא}}. וכי היך יכיל אליהו לסלקא לשמים? והא כלהו שמים לא יכלין למסבל אפילו גרעינא כחרדל מגופא דהאי עלמא - ואת אמרת {{צ|ויעל אליהו בסערה השמים}}?! אלא כמה דאת אמר  {{צ|וירד יהו&quot;ה על הר סיני}} {{מקור|שמות יט ב}} וכתיב {{צ|ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר}} {{ממ|שמות|כד|יח}} - וכי קודשא בריך הוא דהוה בטורא דסיני וכתיב {{צ|ומראה כבוד יהו&quot;ה כאש אוכלת בראש ההר}} (שם יז) - איך יכיל משה לסלקא גביה? אלא במשה כתיב {{צ|ויבא משה בתוך הענן ויעל אל ההר}} - דעאל גו עננא כמאן דאתלבש בלבושא. הכי נמי אתלבש בעננא ועאל בגויה. ובעננא אתקריב לגבי אשא ויכיל למקרב. אוף הכי אליהו דכתיב {{צ|ויעל אליהו בסערה השמים}} - דעאל בההיא סערה ואתלבש ביה בההיא סערה, וסליק לעילא. 

ורזא אשכחנא בספרא דאדם קדמאה דאמר באינון תולדות דעלמא רוחא חדא יהא דיחות לעלמא בארעא ויתלבש בגופא ואליהו שמיה. ובההוא גופא יסתלק ואשתליל מגופיה וישתאר בסערה, וגופא דנהורא אחרא יזדמן ליה למהוי גו מלאכי. וכד יחות - יתלבש בההוא גופא דישתאר בההוא עלמא. ובההוא גופא יתחזי לתתא, ובגופא אחרא יתחזי לעילא. ודא איהו רזא ד{{צ|מי עלה שמים וירד}} - לא הוה בר נש דסליק לשמיא רוחא דיליה ונחית לבתר לתתא בר אליהו, דאיהו סליק לעילא ונחית לתתא. 


דבר אחר: {{צ|מי עלה שמים}} - דא אליהו. {{צ|וירד}} - דא יונה דנחת ליה נונא גו תהומי לעמקי ימא. יונה מחילא דאליהו קא אתא; אליהו סליק, יונה נחית. דא שאיל נפשיה למימת, ודא שאיל נפשיה למימת. ובגין כך אקרי {{צ|בן אמתי}} וכתיב {{צ|ודבר יהו&quot;ה בפיך אמת}} {{מקור|מלכים א יז כ}}. 

{{צ|מי צרר מים}} - דא אליהו דצריר צרורא דמיא בעלמא, ולא נחתו טלא ומטרא דשמיא. {{צ|בשמלה}} - דא אליהו, דהוה מחי &lt;קטע סוף=דף קצז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קצז ב/&gt;באדרתיה למעבד נסין. {{צ|מי אסף רוח בחפניו}} - דא אליהו, דאהדר רוחא דבר נש לגו מעוי. {{צ|מי הקים כל אפסי ארץ}} - דא אליהו דלבתר דצרר מים ואומי על  שמיא - לבתר אהדר בצלותיה ואוקים כל עלמא ונחית מטרא ואתיהיב מזונא לכלא. {{צ|מה שמו}} - דא אליהו. {{צ|ומה שם בנו}} - דא אליהו. {{צ|מה שמו}} - כד סליק לעילא, אליהו. {{צ|ומה שם בנו}} - כד נחית לתתא ואתעביד שליחא למעבד נסין, אליהו שמיה. 


דבר אחר: {{צ|מי עלה שמים}} - דא קודשא בריך הוא כמה דאוקימנא. ורזא דמלה '''מ&quot;י''', והא אוקימנא. והכא איהו רזא דרתיכא עלאה - ארבע סטרין דעלמא דאינון יסודי קדמאי דכלא. וכלהו תליין בההוא אתר עלאה דאקרי '''מ&quot;י''' כמה דאתמר. 

תא חזי, כד קיימא שעתא דרעותא קמי קודשא בריך הוא ליחדא רתיכא עלאה  ברתיכא תתאה למהוי כלא חד - כדין קלא נפיק מההוא אתר עלאה קדישא דאקרי 'שמים', וכניש כל אלין קדישין דלתתא, וכל אינון רברבן קדישין ומשריין עלאין, למהוי כלהו זמינין כחדא. הדא הוא דכתיב {{צ|ויקהל משה}} - דא רזא דשמים, {{צ|את כל עדת בני ישראל}} - אלין אינון תריסר משריין עלאין קדישין. 

{{צ|ויאמר אליהם}}, ומאי קאמר? {{צ|זה הדבר וגו' קחו מאתכם תרומה}} - אתתקנו כלכון לסלקא עלייכו ולמיטל עלייכו יקרא דכרסייא קדישא לסלקא לעילא. אפרישו מנייכו אינון יקרין, אינון רברבין עלאין, לסלקא לההיא תרומה, רזא דכרסייא קדישא לאתחברא באבהן. דהא מטרוניתא לא אתחזי למיתי לבעלה אלא באינון בתולתן עולמתהא, דייתון עמה ומדברן לה עד דמטת לבעלה. כמה דאת אמר {{צ|בתולות אחריה רעותיה וגו'}} {{מקור|תהלים מה טו}}. וכל כך למה? למיתי לאתחברא בבעלה.

{{צ|כל נדיב לבו}} - אלין אינון ארבע משריין עלאין, דבכללא דלהון כלילן כל אינון שאר משריין. ואלין אינון דנפקן באבהן עלאין דאקרון 'נדיבים', כמה דאוקמוה, דכתיב {{צ|כרוה נדיבי עם}} {{מקור|במדבר כא יח}} - אלין אבהן. 

{{צ|יביאה}} - &quot;יביאוה&quot; לא כתיב אלא {{צ|יביאה}} - ליחדא כלא כחדא. וכן &quot;יביא&quot; לא כתיב אלא {{צ|יביאה}} - לסלקא לה לגבי בעלה ביקרא כמה דאצטריך. {{צ|את תרומת יהו&quot;ה}} - {{צ|את}} לאסגאה כל אינון משריין עלאין אחרנין, לאתחברא כלא כחדא, ואינון תריסר בכללא חדא. 

{{צ|זהב, וכסף, ונחושת, תכלת, וארגמן, ותולעת שני, ושש, ועזים, וערת אילים מאדמים וערת תחשים, ועצי שטים, ושמן למאר, ובשמים המשחה ולקטרת הסמים}} - אלין אינון תריסר משריין עלאין, דכלילן כלהו כחדא, בכללא דארבע דאקרון 'חיות הקדש' כמה דאתמר. וכלהו אלין סלקין לכרסייא קדישא לאעלא לה לעילא לאתחברא בבעלה, בגין למהוי כלא חד, בגין דישתכח עמה ביקרא עלאה. כדין יתיב מלכא עלאה על כורסייא קדישא ואתחברא אתתא בבעלה למהוי כלא חד, וכדין איהו חדוותא דכלא. 

תא חזי, הכא שארי לממני זהב בקדמיתא וכסף לבתר; בגין דהאי חשבנא מתתא. אבל כד אתי לממני מחושבנא דרתיכא דלעילא - שארי לממני מימינא בקדמיתא ולבתר מן שמאלא. מנלן? דכתיב {{צ|לי הכסף ולי הזהב}} {{מקור|חגי ב ח}} - כסף בקדמיתא ולבתר הזהב. וברתיכא דלתתא שארו משמאלא ולבתר מימינא, דכתיב {{צ|זהב וכסף ונחשת}} - זהב בקדמיתא ולבתר כסף. 

וכל אינון רתיכין אקרון {{צ|נדיב לב}}. {{צ|כל}} - לאכללא כל שאר רתיכין. {{צ|לב}} - מאי {{צ|לב}}? היינו רזא דכתיב {{צ|וטוב לב משתה תמיד}} {{מקור|משלי טו טו}}. ודא איהו לבא דכלא. ודא כרסייא קדישא. ועל דא אקרון &lt;קטע סוף=דף קצז ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצח|א}}&lt;קטע התחלה=דף קצח א/&gt;'לב' - {{צ|כל נדיב לב}}. כמה דאוקימנא, דארבע משריין אלין כללא דכלהו, אקרון ברזא חדא {{צ|נדיב לב}}. 

{{צ|תרומת יהו&quot;ה}} - דא כרסייא קדישא. ובגין דארימו לה לעילא וסלקין לה לעילא אקרי {{צ|תרומת יהו&quot;ה}}. ועל דא כד חמא יחזקאל רזא דחיות דהוו סלקין - לא חמא מהו דסלקין, בגין דאיהי סלקא לגבי מלכא עלאה בגניזו בטמירא ביקרא עלאה.

{{צ|וכל חכם לב בכם}} - אלין אינון שתין מקורין דאשקייא עלמא, ומנהון אתשקי. {{צ|יבאו}} - אמאי {{צ|יבאו}}? אלא דייתון למנקט מעם גנזא דחיין. {{צ|יבאו}} ולבתר {{צ|ויעשו}} מה דקודשא בריך הוא פקיד לון לאהנאה עלמא.


{{צ|קחו מאתכם תרומה ליהו&quot;ה}}. {{ש}}
רבי יהודה פתח, {{צ|הלא פרוס לרעב לחמך וגו'}} {{מקור|ישעיה נח ז}}. תא חזי זכאה חולקיה דבר נש כד מסכנא אערע לגביה, דההוא מסכנא דורונא דקודשא בריך הוא הוי דשדר ליה. מאן דמקבל ליה לההוא דורונא בסבר אנפין - זכאה חולקיה! 

תא חזי, מאן דחייס למסכנא ואתיב ליה נפשיה - קודשא בריך הוא סליק עליה כאילו הוא ברא לנפשיה. ועל דא אברהם דהוה חייס לכל בני עלמא - סליק עליה קודשא בריך הוא כאילו הוא ברא לון, דכתיב {{צ|ואת הנפש אשר עשו בחרן}} {{מקור|בראשית יב ה}}, ואף על גב דהא אוקימנא. 

{{צ|הלא פרוס}} - מאי {{צ|פרוס}}? למפרס ליה מפה בנהמא ומזונא למיכל. דבר אחר: {{צ|הלא פרוס}} - כמה דאת אמר {{צ|פריס פריסת וגו'}} {{מקור|דניאל ה כח}}, דבעי למפרס פריסין דנהמא קמיה בגין דלא לכסיף, ויפרוס קמיה בעינא טבא. 

{{צ|לחמך}}. &quot;לחם&quot; לא כתיב אלא {{צ|לחמך}} - ההוא דילך מממונך. ולא דגזילו ולא דעשק ולא דגנבה, דאי הכי לאו זכותא הוא, אלא ווי ליה דאתי לאדכרא חובוי.  כגוונא דא - {{צ|קחו '''מאתכם''' תרומה}} - לארמא ממה דלכון, ולא מעשק ולא מגזל ולא מגנבה, והא אוקמוה. 


רבי חייא ורבי יצחק ורבי יוסי הוו אזלי בארחא. עד דהוו אזלי פגע בהו רבי אבא. אמר רבי חייא ודאי שכינתא בהדן! {{ש}}
כד מטא לגבייהו, אמר רבי אבא, כתיב {{צ|מן היום אשר הוצאתי את עמי את ישראל ממצרים, לא בחרתי בעיר מכל שבטי ישראל, ואבחר בדוד וגו', לבנות בית להיות שמי שם}} {{מקור|מלכים א ח טז}}. האי קרא לאו רישיה סיפיה, ולאו סיפיה רישיה! דכתיב {{צ|לא בחרתי בעיר...ואבחר בדוד}} - מאי האי עם האי?! &quot;ואבחר בירושלם&quot; מבעי ליה! 

אלא כד קודשא בריך הוא אית רעותא קמיה למבני קרתא - אסתכל בקדמיתא בההוא רישא דנהיג עמא דקרתא, ולבתר בני קרתא ואייתי לעמא ביה. הדא הוא דכתיב {{צ|לא בחרתי בעיר}} עד דאסתכלנא בדוד למהוי רעיא על ישראל. בגין דמתא וכל בני מתא כלהו קיימין ברעיא דנהיג לעמא. אי רעיא איהו טבא - טב ליה, טב למתא, טב לעמא! ואי רעיא איהו בישא - ווי ליה, ווי למתא, ווי לעמא! 

והשתא אסתכל קודשא בריך הוא בעלמא, וסליק ברעותיה למבני ליה, ואוקים ברישא דדרא לרבי שמעון, וחבריה למיקם קמיה! 

מלתא חדתא שמענא! פתח ואמר {{צ|אשרי שאל יעקב בעזרו שברו על יהו&quot;ה אלהי&quot;ו}} {{מקור|תהלים קמו ה}}. וכי אל יעקב ולא אל אברהם ולא אל יצחק?! אלא {{צ|אל יעקב}} בגין דיעקב לא אתרחיץ באבוהי ולא באמיה כד ערק קמי אחוי ואזל יחידאי בלא ממונא, כמה דאת אמר {{צ|כי במקלי עברתי את הירדן הזה}} {{מקור|בראשית לב יא}}. ואיהו אתרחיץ ביה בקודשא בריך הוא, דכתיב {{צ|אם יהיה אלהי&quot;ם עמדי ושמרני וגו'}} (שם כח כ). וכלא שאיל מקמיה דקודשא בריך הוא ויהב ליה. 

{{צ|שברו על יהו&quot;ה אלהי&quot;ו}}. {{צ|שברו}}, ולא אמר 'תקותו' ולא 'בטחונו', אלא {{צ|שברו}}. אל תקרי {{צ|שׂברו}} אלא {{צ|שׁברו}} - דניחא להו לצדיקייא לתברא גרמייהו, ולאתברא תבירו על תבירו. וכלא {{צ|על יהו&quot;ה אלהי&quot;ו}}, כמה דאת אמר {{צ|כי עליך הורגנו כל היום}} {{מקור|תהלים מד כג}}, &lt;קטע סוף=דף קצח א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קצח ב/&gt; {{צ|כי עליך נשאנו חרפה}} {{מקור|תהלים סט ח}}. 

כגוונא דיעקב דכתיב {{צ|וירא יעקב כי יש שבר במצרים}} {{מקור|בראשית מב א}}, דהא תבירו דגלותא חמא דהוה ליה במצרים, ושוי תוקפיה בקודשא בריך הוא. ובנוי דיעקב סבלו תבירו דגלותא, ולא אשתנו מגו רזא דמהימנותא דאבהתהו, ושמא דקודשא בריך הוא הוה בגלותא רגילא בפומייהו. ועל דא כתיב במשה {{צ|ואמרו ל'''י'''' מ'''ה'''' שמ'''ו'''' מ'''ה''''}} {{מקור|שמות ג יג}} - בגין דהוו ידעי ליה ולא אנשו ליה לעלמין, וסבלו תבירו דגלותא על קודשא בריך הוא. ובגין כך זכי לפורקנין ולנסין ולאתוון סגיאין. 

ואתון קדישין עליונין! דסבלין תבירו דגופא מאתר לאתר על קודשא בריך הוא - על אחת כמה וכמה דזכאין אתון למעבד לכו נסין ופורקנין, ותזכון לחיי עלמא דאתי! 

אזלו כלהו כחדא.

פתח ואמר, {{צ|קחו מאתכם תרומה ליהו&quot;ה כל נדיב לבו יביאה וגו'}}. תא חזי, בשעתא דבר נש שוי רעותיה לגבי פולחנא דמאריה - ההוא רעותא סליק בקדמיתא על לבא, דאיהו קיומא ויסודא דכל גופא. לבתר סליק ההוא רעותא טבא על כל שייפי גופא. ורעותא דכל שייפי גופא ורעותא דלבא מתחבראן כחדא, ואינון משכין עלייהו זיהרא דשכינתא לדיירא עמהון, וההוא בר נש איהו חולקא דקודשא בריך הוא הוי. הדא הוא דכתיב {{צ|קחו מאתכם תרומה}} - מאתכם הוה אמשכותא לקבלא עלייכו ההיא תרומה, למהוי חולקא ליהו&quot;ה. 

ואי תימא דלאו ברשותיה דבר נש קיימא מלה -- תא חזי מה כתיב {{צ|כל נדיב לבו יביאה את תרומת יהו&quot;ה}} - כל נדיב לבו ודאי. מאן דיתרעי לביה - ימשיך לה לשכינתא לגביה. הדא הוא דכתיב {{צ|יביאה}} - אף על גב דאיהי באסתלקותא לעילא - {{צ|יביאה}} מאתר עלאה לאמשכא לדיירא עמיה. 
וכד תיתי לאשראה עמיה - כמה ברכאן וכמה עותרא תיתי עמה! הדא הוא דכתיב {{צ|זהב וכסף ונחשת}}; לא יחסר ליה כל עתרא דעלמא. דא לשאר בני עלמא - אבל אתון קדישין עליונין - {{צ|קחו מאתכם תרומה ליהו&quot;ה}}! 

אמר רבי חייא: מאן דשרי לארמא - הוא ירים!

פתח רבי אבא ואמר, {{צ|ויאמר יהו&quot;ה לדג}} {{מקור|יונה ב יא}} - וכי באן אתר אמר ליה? אלא בשעתא דברא קודשא בריך הוא עלמא, בעובדא דבראשית ביומא חמישאה ברא נוני ימא, כדין פקיד ואמר דיהא זמין חד נונא למבלע ליונה ויהא במעוי תלתא יומין ותלת לילון, ולבתר דירמי ליה לבר. 

ולא דא בלחודוי, אלא כל מה דעבד קודשא בריך הוא בעובדא דבראשית - בכלא אתני עמיה. 
* ביומא קדמאה ברא שמיא - אתני עמהון דיסליק לאליהו השמימה בגו סערה, וכן הוה, דכתיב {{צ|ויעל אליהו בסערה השמים}} {{מקור|מ&quot;ב ב יא}}. 
* בההוא יומא ברא נהורא, ואתני עמיה דיחשיך לשמשא במצרים תלתא יומין, דכתיב {{צ|ויהי חשך אפלה בכל ארץ מצרים שלשת ימים}} {{מקור|שמות י כב}}. 

* ביומא תניינא ברא רקיעא דיהא מפריש בין מיא למיא, כדכתיב {{צ|ויאמר אלהי&quot;ם יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים}} {{מקור|בראשית א ו}}. ואתני עמהון קודשא בריך הוא דמיא יהון מפרישין לישראל בין טומאה לטהרה, לאתדכאה בהו, וכך הוה. 

* ביומא תליתאה אפיק ארעא מגו מיא, ואכניש למיא, ועבד מההוא כנישו דאתכנשו לאתר חד - ימא. ואתני בימא למעבר לישראל בגויה ביבשתא, ולמטבע למצראי, וכך הוה, דכתיב {{צ|וישב הים לפנות בקר לאיתנו}} {{מקור|שמות יד כז}} - אל תקרי {{צ|לאיתנו}} אלא '''לתנאו'''; למה דאתני עמיה קודשא בריך הוא בעובדא דבראשית. 
* תו אתני בארעא דתפתח ית פומהא במחלקותא דקרח, ותבלע לקרח ולכל כנישתיה, וכך הוה, דכתיב {{צ|ותפתח הארץ את פיה ותבלע אותם ואת קרח}} {{מקור|במדבר טז לב}}. 

* ביומא רביעאה ברא שמשא וסיהרא, דכתיב {{צ|יהי מארת ברקיע השמים}} {{מקור|בראשית א יד}}. ואתני עם שמשא למהוי קאים בפלגו שמיא ביומי דיהושע&lt;קטע סוף=דף קצח ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|קצט|א}}&lt;קטע התחלה=דף קצט א/&gt;דכתיב {{צ|ויעמוד השמש בחצי השמים}} {{מקור|יהושע י יג}}. אתני בכוכביא למעבד קרבא בסיסרא, דכתיב {{צ|הכוכבים ממסלותם נלחמו עם סיסרא}} {{מקור|שופטים ה ב}}. 

* ביומא חמישאה ברא נוני ימא ועופי דשמיא. אתני בעופי למיזן עורבים לאליהו בזמנא דעצר לשמיא, דכתיב {{צ|ואת העורבים צויתי לכלכלך שם}} {{מקור|מלכים א יז ד}} - {{צ|צויתי}} דייקא. ואתני בנונא ימא לאזדמנא נונא חד למבלע ליה ליונה ולאשדאה ליה לבר. 

*ביומא שתיתאה ברא לאדם, ואתני עמיה דתפוק מניה אתתא דתיזון לאליהו, דכתיב  {{צ|הנה צויתי שם אשה אלמנה לכלכלך}} {{ממ|מ&quot;א|יז|ט}} - {{צ|הנה צויתי}} מיומא דאתברי עלמא. 

וכן בכל עובדא ועובדא דאתחדש בעלמא - קודשא בריך הוא פקיד ההוא עובדא מיומא דאתברי עלמא. אוף הכא, {{צ|ויאמר יהו&quot;ה לדג}} - {{צ|ויאמר}} - משית יומין דבראשית קאמר ליה. 


הכא אית לן סמך בעלמא, על עובדין דבני נשא בהאי עלמא. יונה דנחת לספינה - דא איהי נשמתא דבר נש דנחתא להאי עלמא למהוי בגופא דבר נש. אמאי אתקרי '''יונה'''? בגין דכיון דאשתתפת בגופא - כדין איהי יונה בהאי עלמא, כמה דאתמר {{צ|ולא תונו איש את עמיתו}} {{מקור|ויקרא כה יז}}. וכדין בר נש אזיל בהאי עלמא, כספינה בגו ימא רבא דחשיבת לאתברא, כמה דאת אמר {{צ|והאניה חשבה להשבר}} {{מקור|יונה א ד}}. 

ובר נש כד איהו בהאי עלמא חטי וחשיב דערק מקמי מאריה ולא אשגח בההוא עלמא - וכדין אטיל קודשא בריך הוא {{צ|רוח סערה}} תקיפא, דא איהי גזירת דינא דקיימא תדיר קמי קודשא בריך הוא, ובעאת דינא דבר נש מקמיה. ודא איהו דקא מטי לספינה, ואדכר חובוי דבר נש לאתפסא ליה. כיון דאתפס בר נש על ידא דההיא סערה בבי מרעיה מה כתיב {{צ|ויונה ירד אל ירכתי הספינה וישכב וירדם}}? אף על גב דבר נש בבי מרעיה - נשמתא לא אתערת לאתבא קמי מאריה למפרק חובוי! 

מה כתיב {{צ|ויקרב אליו רב החובל}}? מאן {{צ|רב החובל}}? דא יצר טוב דאיהו מנהיג כלא. {{צ|ויאמר לו מה לך נרדם קום קרא אל אלה&quot;יך וגו'}} - לאו שעתא הוא למדמך, דהא סלקין לך לדינא על כל מה דעבדת בהאי עלמא. תוב מחובך! אסתכל במלין אלין ותוב למארך! 
* {{צ|מה מלאכתך}} דאת עסקת בה בהאי עלמא, ואודי עלה קמי מארך. 
* {{צ|ומאין תבא}} - אסתכל מאין באת, מטפה סרוחה, ולא תתגאי קמיה. 
* {{צ|מה ארצך}} - אסתכל דהא מארעא אתבריאת ולארעא תיתוב. 
* {{צ|ואי מזה עם אתה}} - אסתכל אי אית לך זכו דאבהן דיגין עלך. 

כיון דסלקין ליה לדינא בבי דינא דלעילא, ההיא סערה דאיהי גזרת דינא דסעיר עליה דבר נש, תבעת מן מלכא למידן אינון תפיסין דמלכא, וכלהו אתיין חד חד קמיה. ביה שעתא אתקריבו בי דינא. אית מנהון דפתחי בזכות, ואית מנהון דפתחי בחובה. וגזרת דינא תבעת דינא. ואי ההוא בר נש לא זכי בדינא מה כתיב? {{צ|ויחתרו האנשים להשיב אל היבשה ולא יכלו}} - משתדלין אינון דאורו זכותיה לאתבא ליה להאי עלמא, ולא יכלו. מאי טעמא? {{צ|כי הים הולך וסוער עליהם}} - גזרה דדינא אזיל וסעיר בחובוי דבר נש ואתגבר עלייהו. 

כדין נחתין עליה תלת שליחן ממנן. חד דכתיב כל זכוון וכל חובין דעבד בר נש בהאי עלמא, וחד דעביד חושבן יומוי, וחד דהוה אזיל עמיה כד הוה במעי אמיה. והא אוקימנא דגזרת דינא לא שכיך עד ההוא זמנא דכתיב {{צ|וישאו את יונה}}. {{צ|וישאו}} - כד נטלי ליה מביתיה לבי קברי - כדין מכרזי עלוי. אי איהו זכאה - מכרזי עליה ואמרי הבו יקר לדיוקנא דמלכא! {{צ|יבא שלום ינוחו על משכבותם הלך נכחו}} {{מקור|ישעיה נז ב}}. מנא לן? דכתיב {{צ|והלך לפניך צדקך כבוד יהו&quot;ה יאספך}} (שם נח ח).&lt;קטע סוף=דף קצט א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ב|קצט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קצט ב/&gt; ואי חייבא איהי - מכריזי עליה ואמרו ווי ליה לפלניא! טב ליה דלא יתברי! כדין מה כתיב? {{צ|ויטלהו אל הים ויעמוד הים מזעפו}} - כד עאלין ליה לבי קברי דאיהו אתר דדינא - כדין גזרת דינא דהוה סעיר שכיך מזעפיה. 

ונונא דבלע ליה דא איהו קברא. מה כתיב? {{צ|ויהי יונה במעי הדג}} - מעוי דדג דא איהו בטן שאול. מנלן? דכתיב {{צ|מבטן שאול שועתי}} {{מקור|יונה ב ג}}. ואיהו במעי דנונא הוה וקארי ליה בטן שאול. {{צ|שלשה ימים ושלשה לילות}} - אלין תלת יומין דבר נש בקברא ואתבקעו מעוי. לבתר תלתא יומין ההוא טנופא אתהפך על אנפוי ואומר לו {{צ|טול מה דיהבית בי! אכלת ושתית כל יומא ולא יהבת למסכני. וכל יומך הוו כחגין וכמועדין, ומסכני הוו כנפין דלא אכלו בהדך. טול מה דיהבת בי!}}. הדא הוא דכתיב {{צ|וזריתי פרש על פניכם וגו'}} {{מקור|מלאכי ב ג}}, והא אוקימנא. 

לבתר דא, מתלתא יומין ולהלאה - כדין אתדן בר נש; מעינוי, מידוי, ומרגלוי. ואוקמוה עד תלתין יומין. כל אינון תלתין יומין אתדנו נפשא וגופא כחדא, ובגיני כך אשתכח נשמתא לתתא בארעא דלא סלקת לאתרה, כאתתא דיתבת לבר כל יומי מסאבותא. לבתר - נשמתא סלקא וגופא אתבלי בארעא, עד ההוא זמנא דיתער קודשא בריך הוא למיתייא. וזמינא קלא חדא לאתערא בבי קברי ויימא {{צ|הקיצו ורננו שוכני עפר כי טל אורות טלך וארץ רפאים תפיל}} {{מקור|ישעיה כו יט}}. אימתי יהא דא? בזמנא דיתעבר מלאך המות מעלמא, דכתיב {{צ|בלע המות לנצח וגו'}} {{ממ|ישעיהו|כה|ח}}. כיון דבלע המות לנצח - לבתר {{צ|ומחה יהו&quot;ה אלהי&quot;ם דמעה מעל כל פנים וחרפת עמו יסיר מעל כל הארץ}}. 

כדין כתיב {{צ|ויאמר יהו&quot;ה לדג ויקא את יונה אל היבשה}}. כיון דאתער ההוא קלא ביני קברי - כדין כל קברייא יקיאו לאינון מתייא דבהון לבר. הדא הוא דכתיב {{צ|וארץ רפאים תפיל}} {{ממ|ישעיהו|כו|יט}}. מה {{צ|תפיל}}? דיקיא לו לבר. {{צ|רפאים}} - מהו {{צ|רפאים}}? דקבילו אסוותא כמלקדמין, ואתסיאו גרמין בגרמין, ואלין אקרון 'רפאים'.  

ואי תימא הא כתיב {{צ|רפאים בל יקומו}} (שם כו יד)?! אלא ודאי כל עלמא יתסון גרמין בבי קברי! אבל מנהון יקומון, ומנהון לא יקומון. ועל דא כתיב {{צ|רפאים בל יקומו}}. זכאה חולקהון דישראל דכתיב בהו {{צ|נבלתי יקומון}}! 

ובהאי נונא אשכחנא מלין לאסוותא דכל עלמא. האי נונא כיון דבלע ליונה - מת. וביה הוה יונה תלתא יומין. לבתר אתקיים כמלקדמין ואקי ליונה לבר, והא אוקמוה, דכתיב {{צ|ויתפלל יונה אל יהו&quot;ה אלה&quot;יו ממעי הדגה}}. כתיב הכא {{צ|הדגה}} וכתיב התם {{צ|והדגה אשר ביאור מתה}} {{מקור|שמות ז כא}}, והא אוקמוה. כגוונא דא זמינת ארעא דישראל לאתערא בקדמיתא, ולבתר {{צ|וארץ רפאים תפיל}}. 

והא אוקימנא, דשבעה דינין יחלפון עליה דבר נש כד נפיק מהאי עלמא. 
* '''חד''' ההוא דינא עלאה כד נפיק רוחא מן גופא, 
* '''ב'''' כד עובדוי ומלוי אזלין קמיה ומכרזי עלוי, 
* '''ג'''' כד עייל לקברא, 
* '''ד'''' דינא דקברא, 
* '''ה'''' דינא דתולעתא, 
* '''ו'''' דינא דגיהנם, 
* '''ז'''' דינא דרוחא דאזלא ושאטת בעלמא, ולא אשכחת אתר נייחא עד דישתלים עובדוי. 


בגין דא בעי בר נש לאסתכלא תדיר בעובדוי, ויתוב קמי מאריה. וכד אסתכל דוד מלכא בדינין אלין דבר נש - אקדים ואמר {{צ|ברכי נפשי את יהו&quot;ה}} {{מקור|תהלים קד א}} - עד לא תפוק מן עלמא, בעוד דאנת אשתכחת עם גופא. {{צ|וכל קרבי את שם קדשו}} - אינון שייפא גופא דמשתתפי כחדא ברוחא. השתא דתשתכחון עמה - אקדימו לברכא שמא קדישא עד לא ימטי זמנא דלא תיכלון לברכא ולאתבא בתיובתא! ועל דא אמר {{צ|ברכי נפשי את יהו&quot;ה הללויה}}. 

אתו אינון חברייא ונשקו רישיה. &lt;קטע סוף=דף קצט ב/&gt;


{{ממ זהר משולב|ב|ר|א}}&lt;קטע התחלה=דף ר א/&gt;רבי חייא פתח ואמר {{צ|קחו מאתכם תרומה ליהו&quot;ה}}. תא חזי, קודשא בריך הוא כד ברא עלמא - לא ברא ליה אלא בגין דייתון ישראל ויקבלון אורייתא. באורייתא אתברי עלמא ועל אורייתא קיימא. הדא הוא דכתיב {{צ|אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי}} {{מקור|ירמיה לג כה}}. 

אורייתא איהי ארכא דחיי בהאי עלמא, וארכא דחיי בעלמא דאתי. וכל מאן דאשתדל באורייתא כאילו אשתדל בהיכליה דקודשא בריך הוא; דהיכליה עלאה דקודשא בריך הוא אורייתא איהי. וכד בר נש עסיק באורייתא - קודשא בריך הוא קאים תמן ואצית לקליה, כמה דכתיב {{מקור|מלאכי ג טז}} {{צ|ויקשב יהו&quot;ה וישמע וגו'}}. ואשתזיב בר נש מתלת דינין - מדינא דהאי עלמא, ומדינא דמלאך המות דלא יכיל לשלטאה עליה, ומדינא דגיהנם. 

{{צ|ויכתב ספר זכרון}} - מאי איהו? אלא אית 'ספר' לעילא ואית 'ספר' לתתא. {{צ|זכרון}} - את קיימא קדישא, דנטיל וכניש לגביה כל חיין דלעילא. {{צ|ספר זכרון}} - תרין דרגין דאינון חד. ורזא דא '''שם יהו&quot;ה'''. '''שם'''  חד, '''יהו&quot;ה''' חד. וכלא מלה חדא. 

בגין דאית שם ואית שם. 'שם לעילא' דאיהו  אקרי 'שם' ממה דלא ידיע ולא אתרמיז בידיעה כלל, ודא אקרי {{צ|נקודה עלאה}}. 'שם לתתא' דאקרי 'שם' - {{מקור|דברים ד לב}} {{צ|מקצה השמים ועד קצה השמים}} - בגין ד{{צ|קצה השמים}} אקרי 'זכרון', והאי 'שם' איהו {{צ|נקודה דלתתא}}, דאיהו 'שם' מההוא 'זכרון' דאיהו {{צ|קצה השמים}}; דנטיל כל חיין דלעילא. ודא איהו {{צ|קצה השמים}} דלתתא. ו'שם' דיליה איהי נקודה דלתתא, נקודה דא איהו ספר דקיימא בחושבנא. ודא הוא {{צ|לחושבי שמו}}. {{צ|ספר}} דקאמרן ו{{צ|שם}} - חד מלה הוא בכל סטרין. 

נקודה דא - בגין דקיימא באמצעיתא - איהי עלאה על כל דאתאחדן בה. ושית סטרין אתאחדן ב'ספר' עלאה, ואיהו עלאה עלייהו. שית סטרין אתאחדן בספר תתאה, ואיהו עלאה עלייהו. ועל דא '''ספר עלאה ספר תתאה'''. וכלא אקרי '''תורה'''. מה בין האי להאי? אלא '''ספר עלאה''' איהו '''תורה שבכתב''', בגין דאיהי סתימא ולא קיימא אלא בכתב, דתמן איהו אתר לאתגלאה לתתא. ומאן איהו? עלמא דאתי. '''ספר תתאה''' - דא תורה דאקרי '''תורה שבעל פה''', ומאן איהו {{צ|על פה}}? אלין רתיכין דלתתא דאיהי קיימא עלייהו. ובגין דלאו אינון בכללא דכתיבה דלעילא אקרון {{צ|על פה}}. ותורה דא קיימא {{צ|על פה}} בגין דכתיב {{צ|ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים}} {{מקור|בראשית ב י}}. 

ותורה עלאה אף על גב דאיהי קיימא לעילא - לא אקרי &quot;על הכתב&quot; אלא '''שבכתב''' - דקיימא בכתב. וההוא כתב אתעביד היכלא לגביה, ואיהי קיימא גו ההוא היכלא ואתטמרת תמן. ובגין כך אקרי {{צ|תורה שבכתב}}, ולא &quot;על כתב&quot;. אבל תורה דלתתא איהי קיימא על רתיכהא, ואקרי {{צ|על פה}} - דקיימא עלייהו. ובגין דלא אתחשיבת מלגו מכללא דכתיבה - לא אתעבידו היכלא להאי נקודה כההיא נקודה עלאה. ובגין דקיימא עלייהו אקרי '''תרומה'''. 


תו שמענא מבוצינא קדישא - {{צ|תרומה}} - מהו {{צ|תרומה}}? כמה דאוקימנא '''תרי ממאה'''. תא חזי, כל אינון דרגין קדישין די ברזא דמהימנותא דקודשא בריך הוא אתגלי בהון אינון עשר דרגין, ואינון עשר אמירן כמה דאוקמוה. ואלין עשר סלקין למאה. וכד אצטריך לן להאי נקודה תתאה לארמא לה - אסיר לן לנטלא לה בלחודהא. אלא לה ולבעלה. ואינון '''תרי מאינון מאה''' דקאמרן. בגין דלא אצטריך לאפרשא לון כלל, אלא ליחדא לה ולבעלה, ועל דא אתקרי {{צ|תרומה}} בכללא חדא. 

ותא חזי, בכל יומא כרוזא קארי: כל בני עלמא! בכו קיימא מלה דא! ודא הוא &lt;קטע סוף=דף ר א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|ר|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ר ב/&gt;{{צ|קחו מאתכם תרומה ליהו&quot;ה}}. ואי תימא דקשיא מלה עלייכו - {{צ|כל נדיב לבו יביאה}}. מהו {{צ|יביאה}}? אלא מהכא אוליפנא רזא לצלותא, דבר נש דדחיל למאריה ומכוין לביה ורעותיה בצלותא - אתקין תקונא דלעילא כמה דאוקימנא. בקדמיתא בשירין ותושבחן דקאמרין מלאכין עלאין לעילא, ובההוא סדורא דתושבחן דקא אמרי ישראל לתתא, איהי קשיטת גרמהא ואתתקנת בתקונהא, כאתתא דאתקשטת לבעלה. ובסדורא דצלותא - בההוא תקונא דצלותא דמיושב - אתקינו עולמתהא וכל אינון דילה ומתקשטן כל אינון בהדה. לבתר דאתתקן כלא ואתסדרו - כד מטו ל{{צ|אמת ויציב}} - כדין כלא מתתקנא, איהי ועולמתהא. עד דמטו ל{{צ|גאל ישראל}} - כדין אצטריך למיקם כלא על קיומייהו. 

בגין דכד בר נש מטי ל{{צ|אמת ויציב}} וכלא אתתקן - עולמתהא נטלי לה, ואיהי נטילת גרמה, לגבי מלכא עלאה. כיון דמטו ל{{צ|גאל ישראל}} - כדין מלכא קדישא עלאה נטיל בדרגוי, ונפיק לקבלא לה. ואנן מקמי מלכא עלאה בעינן לקיימא על קיומנא באימתא ברעדה. דהא כדין אושיט ימיניה לגבה, ולבתר שמאליה דשוי לה תחות רישה, ולבתר מתחבקו תרווייהו כחדא בנשיקו. ואלין אינון תלת קדמייתא. ובעי בר נש לשוואה לביה ורעותיה ולכוונא בכל הני תקונין וסדורין דצלותא; פומיה ולביה ורעותיה כחדא. השתא דמלכא עלאה ומטרוניתא אינון בחבורא בחדוה באינון נשיקין - מאן דאצטריך למשאל שאלתין ישאל, דהא כדין שעתא דרעותא איהו. 

כיון דשאיל בר נש שאלתוי מקמי מלכא ומטרוניתא - כדין יתקין גרמיה ברעותיה ולביה לתלתא אחרנין, לאתערא חדוה דטמירו; דהא מאלין תלת אתברכא בדבקותא אחרא. ויתקין בר נש גרמיה למיפק מקמייהו ולאנחא לון בחדוה גניזא דאלין תלת, ועם כל דא דיהא רעותיה דיתברכון תתאי מאינון ברכאן דחדוה טמירא. וכדין אצטריך למנפל על אנפוי ולממסר נפשיה בשעתא דאיהי נקטא נפשין ורוחין - כדין איהי שעתא לממסר נפשיה בגו אינון נפשין דאיהי נקטא, דהא כדין צרורא דחיי איהו כדקא יאות. 

מלה דא שמענא ברזין דבוצינא קדישא, ולא אתייהיב לי רשו לגלאה בר לכו חסידי עליונין! דאי בההיא שעתא - דאיהי נקטא נפשין ורוחין ברעו דדביקותא חדא - איהו ישוי לביה ורעותיה לדא ויהיב נפשיה בדבקותא בההוא רעותא לאכללא לה בההוא דבקותא - אי אתקבלת בההיא שעתא בההוא רעותא דאינון נפשין רוחין ונשמתין דאיהי נקטא - האי איהו בר נש דאתצריר בצרורא דחיי בהאי עלמא ובעלמא דאתי. 

ותו דבעיא לאתכללא מכל סטרין מלכא ומטרוניתא; מלעילא ומתתא. ולאתעטרא בנשמתין בכל סטרין; אתעטרת בנשמתין מלעילא, ואתעטרת בנשמתין מתתא. ואי בר נש יכוין לביה ורעותיה לכל דא וימסר נפשיה מתתא בדביקותא ברעותא כמה דאתמר - כדין קודשא בריך הוא קארי ליה {{צ|שלום}} לתתא, כגוונא דההוא {{צ|שלום}} דלעילא; ההוא דבריך לה למטרוניתא ואכליל לה ואעטר לה בכל עטרין. אוף הכי האי בר נש - קודשא בריך הוא קרי ליה {{צ|שלום}} לתתא כמה דאת אמר {{צ|ויקרא לו יהו&quot;ה שלום}} {{ממ|שופטים|ו|כד}}. וכל יומוי הכי קראן ליה לעילא {{צ|שלום}}, בגין דאכליל ואעטר למטרוניתא לתתא, כגוונא דההוא {{צ|שלום}} לעילא. 

וכד אסתלק ההוא בר נש מהאי עלמא - נשמתיה סלקא ובקעא בכל אינון רקיעין, ולית מאן דימחי בידה. וקודשא בריך הוא קרי לה ואמר {{צ|יבא שלום}} {{מקור|ישעיה נז ב}}. ושכינתא אמרה {{צ|ינוחו על משכבותם וגו'}}. ויפתחון לה &lt;קטע סוף=דף ר ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רא|א}}&lt;קטע התחלה=דף רא א/&gt;תליסר טורי דאפרסמונא דכיא, ולא יהא מאן דימחי בידה. ועל דא זכאה איהו מאן דישוי לביה ורעותיה לדא! ועל דא כתיב {{צ|כל נדיב לבו יביאה את תרומת יהו&quot;ה}} לגבי מלכא עלאה, כמה דאתמר. 


ארים רבי אבא קליה ואמר: ווי רבי שמעון! אנת בחיין ואנא בכינא עלך! לא עלך בכינא - אלא בכינא על חברייא ובכינא על עלמא! רבי שמעון כבוצינא דשרגא דאדליק לעילא ואדליק לתתא. ובנהורא דאדליק לתתא - נהירין כל בני עלמא. ווי לעלמא כד יסתלק נהורא דלתתא בנהורא דלעילא! מאן ינהיר נהורא דאורייתא לעלמא! 

קם רבי אבא ונשיק לרבי חייא. אמר ליה: מלין אלין הוו תחות ידך, ועל דא קודשא בריך הוא שדרני עד הכא לאתחברא עמכון - זכאה חולקי!


רבי יוסי פתח קרא אבתריה ואמר {{צ|וכל חכם לב בכם יבאו ויעשו וגו'}}. האי קרא אוקמוה, אבל תא חזי, בשעתא דאמר קודשא בריך הוא למשה {{צ|הבו לכם אנשים חכמים ונבונים}} {{מקור|דברים א יג}} - אשגח בכל ישראל ולא אשכח נבונים. הדא הוא דכתיב {{צ|ואקח את ראשי שבטיכם אנשים חכמים וידועים}}, ואלו נבונים לא כתיב. ואי תימא דנבון איהו דרגא עלאה מחכם - הכי איהו ודאי. מה בין האי להאי? חכם - הא אוקמוה דאפילו תלמיד המחכים לרביה אקרי 'חכם'. חכם דידע לגרמיה כל מה דאצטריך. נבון - כמה דרגין אית ביה; דאסתכל בכלא וידע בדיליה ובאחרנין. וסימנך  {{צ|יודע צדיק נפש בהמתו}} {{מקור|משלי יב י}}, {{צ|צדיק מושל יראת אלהי&quot;ם}} {{מקור|שמואל ב כג ג}}. והכא {{צ|חכם לב}} דייקא - בלב חכם ולא באתרא אחרא, בגין דקיימא בלב. ונבון לעילא ותתא אסתכל בדיליה ובאחרנין. 


פתח ואמר {{צ|ויאמר לי עבדי אתה וגו'}} {{מקור|ישעיה מט ג}}. הכא בצלותא דבעי בר נש לצלאה קמיה דקודשא בריך הוא, דאיהי פולחנא חדא רבא ויקירא, מאינון פולחנין דמאריה. 

תא חזי אית פולחנא דקודשא בריך הוא דקיימא בעובדא, דאיהו פולחנא דקיימא בעובדא דגופא, ואיהו פולחנא. ואית פולחנא דקודשא בריך הוא דאיהו פולחנא פנימאה יתיר, דאיהו עיקרא דכלא, קיימא בההוא פולחנא פנימאה דאיהו עיקרא דכלא. 

בגופא אית תריסר שייפין דקיימין בעובדא דגופא כמה דאוקימנא. ואינון שייפין דגופא, ופולחנא דקודשא בריך הוא דעובדא קיימא בהו. בגין דפולחנא דקודשא בריך הוא בתרין סטרין. בשייפין גופא לבר. ואית תריסר שייפין אחרנין פנימאין לגו מן גופא. ואינון תקונין פנימאין לגו מן גופא, לאתתקנא בהו תקונא דרוחא דאיהו פולחנא יקירא פנימאה דקודשא בריך הוא, כמה דאוקימנא גו רזין פנימאין דקאמר רבי שמעון. ואינון רזא דחכמתא עלאה, ואתידיעו ביני חבריא, זכאה חולקהון. 

צלותא דבר נש איהו פולחנא דרוחא, ואיהי קיימא ברזין עלאין. ובני נשא לא ידעין דהא צלותא דבר נש בקעת אוירין, בקעת רקיעין, פתחת פתחין, וסלקא לעילא. בשעתא דנהיר נהורא ואתפרש נהורא מן חשוכא - כדין כרוזא אזלא בכלהו רקיעין: {{צ|אתתקנו מארי דפתחין! מאריהון דהיכלין! כל חד וחד על מטריה!}}. בגין דאינון דשלטניהון ביממא לאו אינון דשלטניהון בליליא. וכד עאל ליליא אתעברו שולטנין דיממא ואתמנון שלטנין אחרנין דשליטין בליליא, ואתחלפן אלין באלין. ורזא דא {{צ|את המאור הגדול לממשלת היום וגו'}} {{מקור|בראשית א טז}}. וממשלת היום וממשלת הלילה - שולטנין אינון די ממנן ביממא ושולטנין אינון די ממנן בליליא. ואלין אקרון {{צ|ממשלת היום}} ואלין אקרון {{צ|ממשלת הלילה}}. 

כד עאל ליליא כרוזא נפקא: {{צ|אתתקנו שולטנין דליליא! כל חד וחד לאתריה!}}. &lt;קטע סוף=דף רא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רא ב/&gt;וכד נהיר יממא - כרוזא נפקא: {{צ|אתתקנו שולטנין דיממא כל חד וחד לאתריה!}}. וכד כרוזא אכריז - כדין כלהו כל חד וחד אתפקד על ההוא אתר דאתחזי ליה. כדין שכינתא קדמא ונחתא, וישראל עאלין לבי כנישתא לשבחא למאריהון, פתחין בשירין ותושבחן. דבעי ליה לבר נש כיון דאתקין גרמיה בפולחנא דעובדא בתקוני דמצוה וקדושה - ליחדא לביה בתקונא דפולחנא פנימאה דמאריה, ולשואה לביה ורעותיה בההוא פולחנא דאינון מלין דקאמר. דהא מלה סלקא, ואינון ממנן דקיימין באוירא אתמנון לארבע סטרי עלמא. 


'''לסטר מזרח''' אתמנא ממנא חד דקיימא באוירא לההוא סטרא, {{גמט דגש|גזרדי&quot;א}} שמיה, ועמיה סרכין ממנן אחרנין דאינון מחכאן לההיא מלה דצלותא. וסלקא באוירא בההוא סטרא, ונטיל לה האי ממנא. אי היא מלה כדקא יאות - הוא וכל אינון סרכין נשקין לההיא מלה וסלקין עמה עד ההוא אוירא דרקיעא לעילא דתמן ממנן סרכין אחרנין. 

בשעתא דנשקי לההיא מלה, פתחי ואמרי {{צ|זכאין אתון ישראל דידעיתו לאעטרא למאריכון בעטרין קדישין! זכאה איהו פומא דמלה דעטרא דא נפקא מניה!}}. כדין פרחין אתוון דקיימין באוירא, דבשמא קדישא דתריסר אתוון, דההוא שמא שליט באוירא. והאי איהו שמא דהוה טאס ביה אליהו עד דאסתלק לשמיא. והיינו דקאמר עובדיה לאליהו {{צ|ורוח יהו&quot;ה ישאך}} {{מקור|מלכים א יח יב}}, בגין דבשמא דא הוה אליהו טאס ביה באוירא, והאי איהו שמא דשליט באוירא. ואינון אתוון פרחין וסלקין בההיא מלה. וההוא ממנא דמפתחן דאוירא בידיה, וכל אינון ממנן אחרנין - כלהו סלקין ביה עד רקיעא, ואתמסר בידא דממנא אחרא לסלקא לעילא. 


'''לסטר דרום''' אית ממנא אחרא דשלטא באוירא לההוא סטר, וכמה ממנן אחרנין וסרכין עמיה, {{גמט דגש|פסגני&quot;ה}} שמיה,  וליה אתמסראן מפתחן דאוירא לההוא סטר. וכל אינון מארי דעקו דצלאן צלותא למאריהון מגו עקתא, מגו תבירו דלבא - אי ההיא מלה כדקא יאות - סלקא לאוירא בההוא סטרא, ונטיל לה האי ממנא ונשיק לה.  כד נשיק לה - פתח ואמר {{צ|קודשא בריך הוא יחוס לקבלך  ובגינך יתמלי רחמין!}}. סלקין עמה כל אינון ממנן קדישין, וכל אינון סרכין דההוא סטרא. ופרחין אתוון דשמא קדישא דאינון ארבע אתוון דמתעטרין, ושלטין בההוא סטרא דאוירא, וסלקין בההוא סטרא דאוירא עד רקיעא, עד ההוא ממנא דרקיעא דשליט בההוא סטרא. 


'''לסטר צפון''' אית ממנא אחרא, ועמיה כמה סרכין ממנן דשלטין באוירא. וההוא ממנא {{גמט דגש|פתחי&quot;ה}} שמיה. והאי אתמנא באוירא לההוא סטרא וכל אינון דמצלאן צלותין על בעלי דבבו דעקין לון. וכד מלה דההיא צלותא סלקא לאוירא בההוא סטרא - אי זכאה הוא - נטיל לה האי ממנא ונשיק לה. כדין אתער רוחא חדא דנפקא מגו תהומא בסטרא דצפון, וההוא רוחא קארי בכל אינון אוירין, ונטלי כלהו ההיא מלה וסלקין לה עד רקיעא ונשקין לה. פתחי ואמרי {{צ|מרך ירמי שנאך לקמך!}}. 


ואזלא וסלקא ובקעא רקיעין  ואוירין עד דסלקין עמה לגבי '''רקיעא קדמאה'''. סלקא צלותא ומטאת לגבי חד ממנא דאתמנא '''לסטר מערב''', ותמן קיימין תשעה פתחין, ובהו קיימין כמה סרכין וכמה ממנן, ועלייהו ממנא חד די שמיה {{גמט דגש|זבוליא&quot;ל}}, ודא איהו דבעי לשמשא בהאי רקיעא ביממא, ולא אתיהיב ליה רשו עד דסליק נהורא דסיהרא, וכדין אפיק כל אינון חילין וכל אינון ממנן. 

וכד נהיר יממא - עאלין כלהו בפתחא חדא דאינון תשעה פתחין, דאיהי פתחא עלאה על כלהו. וכד צלותא סלקא - &lt;קטע סוף=דף רא ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רב|א}}&lt;קטע התחלה=דף רב א/&gt;עאלת בההוא פתחא. וכלהו סרכין וכלהו ממנן נפקין מההוא פתחא. ועליהון {{גמט דגש|זבוליא&quot;ל}} ההוא רב ממנא. ונפקי כלהו ונשקי לה. 

ומטאן עמה עד '''רקיעא תניינא'''. וכד סלקא צלותא עד ההוא רקיעא - אתפתחו תריסר תרעין דההוא רקיעא. ובההוא תרעא דתריסר קאים ממנא חד דשמיה {{גמט דגש|ענא&quot;ל}}, והאי ממנא על כמה חיילין על כמה משריין. וכד צלותא סלקא - קאים האי ממנא וכריז על כל אינון פתחין ואמר  {{צ|פתחו שערים וגו'}} {{מקור|ישעיה כו ב}}. וכלהו תרעין פתיחין ועאלת צלותא בכל אינון פתחין. 

כדין אתער חד ממנא סבא דיומין דקאים '''לסטר דרום''', דשמיה {{גמט דגש|עזריא&quot;ל}} סבא, ולזמנין אתקרי {{גמט דגש|מחניא&quot;ל}} בגין דאתמנא על שתין רבוא משריין. וכלהו מארי דגדפין, מארי דמשריין, מליין עיינין. ולגבייהו קיימין אינון משריין מאריהון דאודנין. ואקרון {{צ|אודנין}} בגין דאינון צייתין כל אינון דמצלאן צלותהון בלחישו ברעותא דלבא, דלא אשתמע ההוא צלותא לאחרא. האי צלותא סלקא וצייתין לה כל אינון דאקרון {{צ|מארי דאודנין}}. ואי ההיא צלותא אשתמע לאודנין דבר נש - לית מאן דציית לה לעילא ולא צייתין לה אחרנין, בר מאן דשמע בקדמיתא. בגין כך בעי לאסתמרא דלא ישמעון לההיא צלותא בני נשא. ותו דמלה דצלותא אתאחדא בעלמא עלאה, ומלה דעלמא עלאה לא אצטריך למשמע. 

כגוונא דא, מאן דקרי בספרא דאורייתא - חד קרי וחד לשתוק. ואי תרי קראן באורייתא - גרעי מהימנותא דלעילא, בגין דחד קלא ודיבור כלא חד. כדין תרין קלין ותרין דבורין איהו גריעותא דמהימנותא. אלא דיהא קלא ודבור חד כמה דאצטריך, בגין דיהא ההוא קלא וההוא דבור חד. 

וההוא ממנא שמיה {{גמט דגש|עזריא&quot;ל}} סבא, כד ההיא צלותא סלקא בלחישו, כל אינון שתין רבוא משריין וכל אינון מארי דעיינין וכל אינון מארי דאודנין - כלהו נפקי ונשקי לההיא מלה דצלותא דסלקא. הדא הוא דכתיב {{צ|עיני יהו&quot;ה אל צדיקים ואזניו אל שועתם}} {{מקור|תהלים לד טז}}. {{צ|עיני יהו&quot;ה אל צדיקים}} - אלין מארי דעיינין דלתתא, בגין דאית  מארי דעיינין לעילא. {{צ|ואזניו אל שועתם}} - אלין מאריהון דאודנין. 


'''רקיעא תליתאה''' - ההיא צלותא סלקא ומטי לההוא רקיעא, ותמן ההוא ממנא דאקרי {{גמט דגש{גדרי&quot;ה}} ועמיה כמה סרכין וכמה ממנן. ואיהו משמש תלת זמנין ביומא לקבל חד שרביטא דזיהרא דנפיק. סליק ונחית ולא קיימא באתר חד. והאי איהו שרביטא דנטיל תלת זמנין ואתגניז. 
וכד צלותא סלקא - נחית ההוא שרביטא וסגיד קמי ההוא צלותא, ואקרי האי רקיעא &quot;רקיעא דשרביטא&quot;. וכד סלקא ההיא צלותא - ההוא ממנא בתר דסגיד בטש בההוא שרביטא בטינרא תקיפא דזהיר, דאיהו קאים באמצעיתא דההוא רקיעא. ונפקו מגו ההוא טינרא {{קיצור|תלת מאה ושבעין וחמש|375}} חיילין דאינון גניזין תמן מן יומא דאורייתא נחתת לארעא, בגין דאתתקפו  לסרבא דלא תחות לארעא, ואנזיף בהו קודשא בריך הוא, ועאלו גו ההוא טינרא. ולא נפקין בר ההוא זמנא דצלותא סלקא. פתחי ואמרי {{צ|יהו&quot;ה אדונינו מה אדיר שמך וגו'}} (שם ח י) - דא היא צלותא דסלקא על כל אינון רקיעין. כדין סגדין לגבה. 

מכאן ולהלאה צלותא מתעטרא בעטרין עלאין וסלקא לגו '''רקיעא רביעאה'''. וכדין שמשא נפיק בדרגוי ו{{גמט דגש|שמשיא&quot;ל}} רב ממנא נפיק, {{קיצור|ותלת מאה ושתין וחמש|365}} משריין סלקין עמיה לגו ההוא רקיעא, ואקרון &quot;ימות החמה&quot;. וכלהו מעטרן לההיא צלותא בעטרין דבוסמין דגנתא דעדן. ותמן אתעכבת צלותא עד דכלהו משריין סלקין עמה לגו ההוא '''רקיעא חמישאה''', ותמן איהו ממנא חד {{גמט דגש|גדריא&quot;ל}} שמיה, והוא מארי קרבין דשאר עמין. וכד צלותא סלקא - כדין אזדעזע הוא וכל משריין דיליה, ואתבר &lt;קטע סוף=דף רב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רב ב/&gt;חילייה, ונפקי וסגדי ומעטרין לההיא צלותא. 

וסלקין עמה עד דמטו לגבי '''רקיעא שתיתאה'''. וכדין נפקין כמה חיילין וכמה משריין ומקבלין לההוא צלותא, וסלקין בהדה עד דמטו ל{{קיצור|שבעין|70}} תרעין, דתמן קאים חד ממנא די שמיה {{גמט דגש|ענפיא&quot;ל}} רב ממנא, ואיהו מעטר לההיא צלותא בשבעין עטרין. וכיון דמתעטרא צלותא בכל הני עטרין - כדין מתחברן כל אינון חיילין דכלהו רקיעין, וסלקין לההיא צלותא דמתעטרא בכל עטרין לגבי '''רקיעא שביעאה'''. וכדין עאלת צלותא ו{{גמט דגש|סנדלפ&quot;ן}}, רב יקירא עלאה דכל מפתחן דמאריה בידיה, אעיל לההוא צלותא לגו שבעה היכלין.


תא חזי אמר רבי שמעון שבעה מדורין אינון וכו' - {{קטן|[היה מועתק כאן שבעה היכלות של עולם היצירה, וכבר נדפסו [[זהר חלק א מא א|בפרשת בראשית דף מ&quot;א ע&quot;א]], עיי&quot;ש]))


שבעה היכלין אלין אינון היכלין דמלכא, והאי צלותא כד מתעטרא בכל הני עטרין, כד עאלת מחבר לון כחדא לאתעטרא לעילא, למהוי כלא חד כדקא יאות. ושמא דקודשא בריך הוא מתעטרא בכל סטרין, עילא ותתא למהוי חד. וכדין {{צ|ברכות לראש צדיק}} {{מקור|משלי י ו}} כתיב. זכאה חולקיה דבר נש דידע לסדרא צלותיה כדקא יאות! בהאי צלותא דמתעטרא ביה קודשא בריך הוא איהו מחכה עד דיסתיימון כל צלותהון דישראל, וכדין כלא איהו בשלימו כדקא יאות עילא ותתא. 


'''עד הכא מלין דצלותא למנדע רזין עלאין.''' 

מכאן ולהלאה אית פקודי אורייתא דאינון קיימין במלה כמה דקיימין בעובדא. ואינון שית פקודין. וקיימין אוף הכא בצלותא. 
* חד - {{צ|ליראה את השם הנכבד והנורא}} {{מקור|דברים כח נח}},  
* תניינא - לאהבה אותו,  
* תליתאה - לברכו,  
* רביעה - ליחדו,  
* חמישאה - לברך כהנא ית עמא,  
* שתיתאה - למסור נשמתיה ליה. 

ואלין שית פקודין דקיימין בצלותא דמלה, בר אינון פקודין דקיימין בעובדא כגוונא דציצית ותפלין. 


'''ליראה את השם''' - פקודא דא קיימא באלין תושבחן דקאמר דוד מלכא ובאינון קרבנין דאורייתא, דתמן בעי בר נש לדחלא מקמי מאריה, בגין דאינון שירין קיימין בההוא אתר דאקרי 'יראה', וכל אינון {{צ|הללויה}} דאינון רזא דיראה דקודשא בריך הוא. ובעי בר נש לשואה רעותיה באינון שירין ביראה. ואוקמוה חברייא כל אינון רזין דשירין ותושבחן וכל אינון רזין דהללויה. 

כיון דמטי בר נש ל{{צ|ישתבח}} - ישוי רעותיה '''לברכא ליה''' לקודשא בריך הוא, כגון {{צ|יוצר אור}} {{צ|יוצר המאורות}}. 

'''לאהבה אותו''' - כד מטי ל{{צ|אהבת עולם}}, {{צ|ואהבת את יהו&quot;ה אלהי&quot;ך}}, דדא איהו רזא דרחימו דקודשא בריך הוא, והא אוקמוה. 

'''ליחדא ליה''' - {{צ|שמע ישראל יהו&quot;ה אלהינ&quot;ו יהו&quot;ה אחד}}, דהכא קיימא רזא דיחודא דקודשא בריך הוא, ליחדא שמיה ברעותא דלבא כדקא חזי. ומתמן ולהלאה אדכרותא דיציאת מצרים, דאיהו פקודא לאדכרא יציאת מצרים, דכתיב {{צ|וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים}} (שם ה טז). 

'''לברכא כהנא ית עמא''' - בגין לאכללא ישראל כחדא בשעתא דנטלין ברכאן לעילא, דהא בההיא שעתא נטלא כנסת ישראל ברכאן, ושעתא דרעותא הוא. 

'''למסור נפשיה לגביה''', ולמיהב ליה נשמתיה ברעותא דלבא, כד נפלין על אנפין ואמרין {{צ|אליך יהו&quot;ה נפשי אשא}} {{מקור|תהלים כה א}}, דיכוין לביה ורעותיה לגביה לממסר ליה נפשיה ברעותא שלים. 


ואלין אינון שית פקודין דקיימין בצלותא דסלקין לגבי שית מאה פקודין דאורייתא. ואי תימא תליסר אחרנין יתיר? אינון קיימין לאמשכא תליסר מכילן דרחמי, דכלא כלילן בהו. שית פקודין אלין דצלותא מתעטרא בהו. זכאה חולקיה מאן דישוי לביה ורעותיה לדא, ולאשלמא &lt;קטע סוף=דף רב ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רג|א}}&lt;קטע התחלה=דף רג א/&gt;לון בכל יומא! 

ובאלין תליין אחרנין סגיאין. אבל כד מטי בר נש לאתרין אלין - אצטריך ליה לכוונא לביה ורעותיה לאשלמא ההוא פקודא דקיימא בההוא מלה. וכדין אכריזו עליה ואמרי {{צ|ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר}} {{מקור|ישעיה מט ג}}. 

אתא רבי אבא ונשקיה.


פתח רבי יצחק אבתריה ואמר: {{צ|ויקהל משה את כל עדת בני ישראל וגו'}}. אמאי כניש לון? בגין לממסר לון שבת כמלקדמין. דהא בקדמיתא עד לא עבדו ישראל ית עגלא מסר לון את השבת. ודא איהו דלא נטרו אינון ערב רב כיון דשמעו {{צ|ביני ובין בני ישראל}} אמרו ואנן מלה דא אתמנע מינן? מיד {{צ|ויקהל העם על אהרן וגו'}} {{מקור|שמות לב א}} ואתמשכו סגיאין אבתרייהו. לבתר דמיתו אינון דמיתו - כניש משה לבני ישראל בלחודייהו ויהב לון שבת כמלקדמין, הדא הוא דכתיב {{צ|ששת ימים תעשה מלאכה וגו'}}. 


{{צ|לא תבערו אש בכל מושבותיכם}}. הכא אית רזא דרזין, לאינון דידעי חכמתא עלאה. רזא דשבת הא אוקמוה חברייא, אבל רזא דא אתמסר לחכימי עליונין, דהא שבת רזא עלאה הוא. תא חזי, ביומא שתיתאה בשעתא דמטי זמנא דערב - כדין כוכבא חד מסטרא דצפון נהיר ועמיה שבעין כוכבין אחרנין. וההוא כוכבא בטש באינון כוכבין אחרנין, ואתכלילו כלהו בההוא כוכבא ואתעביד חד כללא דשבעין. וההוא כוכבא אתפשט, ואתעביד כמדורא חדא להיטא בכל סטרין. כדין אתפשט ההוא מדורא סחרנייהו דאלף טורין, וקיימא כחד חוטא דסחרא. 

והאי מדורא דאשא משיך לגביה גוונין אחרנין דלגו מניה. '''גוון קדמאה ירוקא''' - כיון דקיימא האי גוונא, סלקא ההוא מדורא דאשא ודליג לעילא על ההוא גוון ירוקא, ועאל לגו מניה, ושדי לההוא גוון ירוקא לבר וקיימא ירוקא לבר, וההוא מדורא דאשא דכוכבא כלילא לגו. 

לבתר אמשיך אבתריה '''גוון אחרא תניינא חוורא'''. וההוא חוורא עאל לגו. כיון דקיימא האי גוון - סלקא ההוא מדורא דאשא דההוא כוכבא ושדי לההוא חוורא לבר, ועאל איהו לגו. וכן כל אינון גוונין. עד דשדי לון לבר ועייל איהו לגו, וקריב לגבי ההיא נקודה טמירא, למיטל נהורא.


פתח ואמר {{צ|וארא והנה רוח סערה באה מן הצפון וגו'}} {{מקור|יחזקאל א ד}}. יחזקאל חמא להאי חיזו בתקונא דלא קיימא, בר בשעתא דשליט ההוא כוכבא כדקאמרן. אבל האי קרא אוקמוה: {{צ|והנה רוח סערה}} אוקמוה, דהוה אתי למכבש כל עלמא לקמיה דנבוכדנצר חייבא, אבל רוח סערה דא איהו ההוא כוכבא דקאמרן דבלע שבעין כוכבין אחרנין, ודא איהו {{צ|רוח סערה}} דחמא אליהו, {{צ|מפרק הרים ומשבר סלעים}} {{מקור|מלכים א יט יא}}, ודא דקיימא תדיר קדם כלא למיטר ההוא דלגו, כקליפה למוחא.  ואמאי אקרי {{צ|סערה}}? דסעיר כלא עילא ותתא. 

{{צ|באה מן הצפון}} - דהא מן ההוא סטרא קא אתיא, וסימנך {{צ|מצפון תפתח הרעה}} {{מקור|ירמיה א יד}}, דהא כמה סטרין אחרנין אתאחדן בההוא רוח סערה, ובגין כך נפקא מן הצפון. 

{{צ|ענן}} - בגין דאיהי סוספיתא דדהבא, ומסטרא דצפון אתאחדא דא. והאי איהי נקודה אמצעיתא דקיימא בחורבא. ובגין דידע למפתי - שליט בגו נקודא דישובא וכל מלין דישובא. בר ארעא דישראל כד שראן ישראל בגוה - איהו לא שלטא עלייהו. ולבתר דחבו ישראל  שלטא על ארעא קדישא, בגין דכתיב {{צ|השיב אחור ימינו מפני אויב}} {{מקור|איכה ב ג}}. 

{{צ|ענן גדול}} - דא איהו עננא דחשוכא דאחשיך כל עלמא. תא חזי בין עננא לעננא. ההוא עננא &lt;קטע סוף=דף רג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רג ב/&gt;דכתיב {{צ|וענן יהו&quot;ה עליהם יומם}} {{מקור|במדבר י לד}}, {{צ|ועננך עומד עליהם}} (שם יד יד) - האי איהו עננא דנהיר וזהיר, וכל נהורין אתחזון גו ההוא עננא. אבל עננא דא - עננא חשוך דלא נהיר כלל, אבל מנע כל נהורין דלא יכלין לאתחזאה קמיה. 

{{צ|גדול}} - אמאי אקרי {{צ|גדול}}, והא זעיר איהו?! אלא {{צ|גדול}} איהו כיון דשליט. {{ש}}
דבר אחר: {{צ|גדול}} - ההוא חשוכא גדול כיון דכסי כל נהורין ולא אתחזון קמיה, ואיהו 'גדול'  על כל עובדין דעלמא. 

{{צ|ואש מתלקחת}} - דהא אשא דדינא קשיא לא אעדי מניה לעלמין. {{ש}}
{{צ|ונגה לו סביב}} - אף על גב דכל האי קיימא ביה - {{צ|נגה לו סביב}}. מהכא אוליפנא דאף על גב דלית סטרא דא אלא סטרא דמסאבו - {{צ|נגה לו סביב}} - ולא אטצריך ליה לבר נש לדחייא ליה לבר. מאי טעמא? בגין ד{{צ|נגה לו סביב}} - סטרא דקדושה דמהימנותא אית ליה, ולא אצטריך לאנהגא ביה קלנא. ועל דא אצטריך למיהב ליה חולקא בסטרא דקדושה דמהימנותא. 


רב המנונא סבא הכי אמר: וכי נגה לו סביב?! ואצטריך לאנהגא ביה קלנא. 

האי {{צ|נגה לו}} לגו איהו, ולא קיימא לבר. ובגין דקיימא ההוא {{צ|נגה לו}} מגו כתיב {{צ|ומתוכה כעין החשמל מתוך האש}} - {{צ|מתוכה}} דמאן? מתוכה דההוא נגה. 

{{צ|כעין החשמל}} - '''חש מל''', הא אוקמוה חיוון דאשא ממללא. אבל מבוצינא קדישא שמענא עלה רזא דרזין. כד ערלה שרי על קיימא קדישא לסאבא מקדשא - כדין ההוא מקדשא אתעכב מלגלאה, רזא דאת קיימא מגו ערלה. וכד האי נגה עאל לגו ואפריש בין ערלה ובין מקדשא - כדין אקרי '''חשמל''' - חש ואתגליא מל. מהו מל? כמה דאת אמר {{צ|מל יהושע}} {{מקור|יהושע ח ד}}, רזא דאת קיימא, דלא אתעכב מלאתגלאה מגו ערלה. 

ואית רזא אחרא, דהא נהורא דיליה אתחזי ולא אתחזי, וכד אתגליא חשמל אתעבר נהוריה. אבל רזא קדמאה איהו ברזא דקרא כדקא יאות, וכלא שפיר איהו ויאות הוא. בהאי נגה מפתי לאתתא לנטלא נהורא, ועל דא כתיב {{צ|וחלק משמן חכה}} {{מקור|משלי ה ג}}. שוי ההוא נהורא לקבליה דברית, ובגיני כך מפתי ליה ונטלא נהוריה. ודא איהו פתויא דמפתי לאתתא דכתיב {{צ|נפת תטפנה שפתי זרה וגו'}} (שם). 

תא חזי, ביומא שתיתאה כד מטא זמנא דערב, דליג לגו ההוא מדורא דאשא, וסלקא לעילא לאעלא גו גוונין. כדין מתתקנין ישראל לתתא ומסדרין סעודתין ומתקנין פתורין כל חד וחד פתוריה. כדין חד שלהובא נפיק ובטש בההוא מדורא. כיון דבטש ביה - מתגלגלן ההוא שלהובא וההוא מדורא ועאלין בנוקבא דתהומא רבא, ואתטמרן ויתבת תמן. וההוא שלהובא איהו מסטרא דימינא. ובגין דהוא מסטרא דימינא - אעבר לההוא מדורא ואעיל ליה לנוקבא דתהומא רבא, ויתיב תמן עד דנפיק שבתא. כיון דנפק שבתא, אצטריך להו לעמא דישראל לברכא על אשא, ונפקא ההוא שלהובא בברכתא דלתתא, ושליט על ההוא מדורא כל ההוא ליליא, ואתכפיא ההוא מדורא. 

תא חזי, כיון דעאל שבתא ואתטמר ההוא מדורא - כל אשין דאשא קשיא אתטמרו ואתכפיין, ואפילו אשא דגיהנם. וחייבין דגיהנם אית לון נייחא. וכלא תתא ועילא אית להו נייחא. כד נפק שבתא ומברכין ישראל על נורא - כדין נפקין כל אשין דמתטמרן, כל חד וחד לאתריה. ובגין דלא לאתערא אשא אחרא כתיב {{צ|לא תבערו אש בכל מושבותיכם ביום השבת}}, והא אוקמוה. אשא דמדבחא אמאי? אלא כד עאל שבתא - כרוזא קרי בכולהו רקיעין; &quot;אתתקנו רתיכין! אתתקנו משריין לקדמות מאריכון!&quot;. כדין נפיק חד רוחא מסטרא דדרום, וההוא רוחא אתפרש &lt;קטע סוף=דף רג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רד|א}}&lt;קטע התחלה=דף רד א/&gt;על כל אינון חילין ומשריין דסטר ימינא ואתלבשן ביה. וההוא רוחא אקרי {{צ|לבושא דיקר דשבתא}}. כדין פתורי דהאי עלמא מתתקנן בחד היכלא. זכאה חולקיה דההוא בר נש דסדורא דפתוריה אתחזי תמן כדקא יאות, וקיימא כלא מתתקנא בלא כסופא, אינש כפום חיליה. 


כד עאל שבתא, אצטריכו אינון עמא קדישא לאסחאה גרמייהו משמושא דחול. מאי טעמא? בגין דבחול רוחא אחרא אזלא ושטיא ושרא על עמא, וכד בעי בר נש לנפקא מן ההוא רוחא ולאעלא ברוחא אחרא קדישא עלאה - בעי לאסחאה גרמיה למשרי עליה ההוא רוחא עלאה קדישא. 

תא חזי רזא עלאה דמלה. כל אינון שית יומין אתאחדן ברזא דחד נקודה קדישא. וכלהו יומין אתאחדן ביה. ואית יומין אחרנין דקיימין לבר בסטרא אחרא. ואית יומין אחרנין דקיימין לגו מעגולא קדישא, ואתאחדן בנקודה קדישא. וישראל קדישין וכל אינון דמתעסקין בקדושה כל יומא דשבתא - אתאחדן כל אינון שית יומין באינון שית יומין דלגו דאתאחדן בההיא נקודה. אתאחדן בהאי בגין לנטרא לון. 

וכל אינון שית יומין  דשבתא - ההיא נקודה טמירא איהי. כיון דעאל שבתא - כדין סלקא ההיא נקודה ואתעטרא ואתאחדא לעילא, וכלהו טמירין בגוה. 

תא חזי, אית ימים ואית ימים. ימי חול - כמה דאתמר; ואלין קיימין לבר לעמין. ימי השבת דאינון ימי השבוע - קיימין לישראל. וכד סלקא האי נקודה - כלא אתגניז ואיהי סלקא. כיון דאיהי סלקא אקרי '''שבת'''. מהו '''שבת'''? אי תימא בגין שביתה דכתיב {{צ|כי בו שבת}} - יאות הוא אבל רזא דמלה כיון דסלקא האי נקודה ונהורא נהיר - כדין מתעטרא איהי באבהן. כיון דמתעטרא איהי באבהן - כדין אתחברת ואתאחדת בהו למהוי חד ואקרי כלא '''שבת'''. '''שבת - ש' בת'''. '''ש'''' - הא אוקמוה, רזא דתלת אבהן דמתאחדן ב'''בת''' יחידה. ואיהי מתעטרא בהו, ואינון בעלמא דאתי, וכלא איהו חד. ודא איהו '''ש' בת''' למהוי כלא חד. 

ואי תימא {{צ|שבת הגדול}} ואיהו לעילא - אמאי אקרי 'שבת'? אלא ודאי הכי הוא. ורזא דמלה, בכל אתר נקודה דאיהי עיקרא דכל עינא אקרי {{צ|בת}}, כמה דאת אמר {{צ|שמרני כאישון בת עין}} {{מקור|תהלים יז ח}}, בגין דאיהי (נקודה) עיקרא דכל עינא אקרי בת. עלמא דאתי איהו היכלא לההיא נקודה עלאה, וכד איהי קיימא ונטלא בגדפהא לאבהן לאתעטרא לעילא אקרי כלא '''שבת'''. וכד אבהן מתעטרן לעילא בגו נקודה עלאה אקרי 'שבת' - נקודה תתאה כד מתעטרא באבהן אקרי 'שבת'. 

האי נקודה תתאה כד סלקא ואתחזיאת ואתקשיטת - כדין כל חדוה אשתכח לעילא ותתא, ועלמין כלהו בחדוה. ובהאי ליליא - האי נקודה אתפשט נהורהא ופריש גדפוי על עלמא, וכל שלטונין אחרנין מתעברן, ונטירו אשתכח על עלמא. וכדין אתוסף רוח נשמתא בישראל על כל חד וחד, ובההיא נשמתא יתירא נשיין כל עצבא וחימתא, ולא אשתכח בר חדוה לעילא ותתא. 

ההוא רוחא דנחית ואתוסף בבני עלמא - כד נחית - אתסחי בבוסמין דגנתא דעדן, ונחית ושרא על עמא קדישא. בההיא שעתא דההוא רוחא נחית - נחתין עמה לגו גנתא דעדן שתין רתיכין מתעטרין לשית סטרין. וכד מטי לגנתא דעדן - כדין כל אינון רוחין ונשמתין דגנתא דעדן - כלהו  מתעטרי בההוא רוחא, וכרוזי קרי ואמר: {{צ|זכאין אתון ישראל עמא קדישא, דרעותא דמאריכון אתער לגבייכו!}}&lt;קטע סוף=דף רד א/&gt;


{{ממ זהר משולב|ב|רד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רד ב/&gt;רזא דרזין לידעי חכמתא. זכאין אינון כד האי רוחא אתער! האי רוחא איהו אתפשטותא דהאי נקודה, ונפקא מינה ואתפשטא בעלמא. וההוא הוי רזא דשבת דשרא לתתא, ועל דא כתיב ביה 'שמירה' - {{צ|ושמרו בני ישראל את השבת}} {{מקור|שמות לא יז}}. והא אוקמוה, &quot;שבת&quot; לא כתיב אלא {{צ|את השבת}} - לאסגאה ההוא רוחא דשרי על כלא. ואצטריך לנטרא ליה הואיל וקיימא עמיה דבר נש, ועל דא כתיב {{צ|כל שומר שבת מחללו}} {{מקור|ישעיה נו ב}}. 


בהאי רזא אית רזא אחרא, האי רוחא אתהני בהאי יומא מהנאותן דישראל ומענוגא דלהון. ובגין דא בעי למיהב ליה ענוגא במיכלא ובמשתיא, תלת זמנין בתלת סעודתין דתלת דרגי מהימנותא כמה דאוקמוה. והאי נטיל חדוה וענוגא באינון סעודתי דישראל. זכאה חולקיה מאן דאהני ליה ומענג ליה בהאי יומא. האי רוחא אתהני כל שיתא יומין מרוחא עלאה דעתיקא דכל עתיקין. וביומא דשבתא - כיון דנחית ואתסחי בגנתא דעדן בליליא - אתענג מענוגא דגופא בסעודתי דמהימנותא, ואתענג האי רוחא מעילא ותתא, ואתרוי בכל סטרין בענוגא דלעילא ותתא. והואיל וקיימא עמיה דבר נש - אצטריך ליה לנטרא ליה. ועל דא כתיב {{צ|ושמרו בני ישראל את השבת}}. {{צ|שבת}} - דא הוא ההיא נקודה תתאה. {{צ|את השבת}} - דא הוא האי רוחא, אתפשטותא דההיא נקודה. 

ההוא אתפשטותא - כד אתוסף קדושן וברכאן מלעילא על ההיא נקודה - אתנהיר כלא, ואתעביד רוחא נהירא בכל סטרין; אתפלג לעילא ונהיר, ואתפלג לתתא ונהיר. ודא הוא דכתיב {{צ|ביני ובין בני ישראל}} - חולק אחסנא אית לן כחדא. חולקא דלעילא אתעטר בהאי יומא מענוגא עלאה קדישא, ואתהני מזיוא עלאה דעתיקא דכל עתיקין. חולקא תתאה אתעטר בהאי יומא מענוגא דלתתא, דאתהני בהני סעודתי. ועל דא בעי לענגא ליה במיכלא ובמשתיא בלבושי יקר ובחדוה דכלא. וכד מתעטרא האי חולקא לתתא ואתנטיר כמה דאצטריך - סלקא לעילא ואתחברא בההוא חולקא אחרא, והאי נקודה נטיל כלא מעילא ותתא, ואתכלילא מכל סטרין. ובגין דמתעטרא בשבת מעילא ומתתא - כל שאר יומין יהיב חילא לכלא, ואתייהיב ליה שולטנו מעילא ומתתא. וברזין דספרא דשלמה מלכא אשתכח רזא דא, ואוקמיה בוצינא קדישא, זכאה חולקיהון דישראל! 


כתיב {{צ|וינפש}} ואוקמוה {{צ|ווי נפש דאבדת}}. ושפיר איהו. אבל אי הכי - &quot;ווי גופא&quot; אצטריך למימר דמניה אבדת נפש?! {{ש}}
אבל רזא דמלה - בבר נש אית נפש דנטלא ומשיך לגביה להאי רוחא מערב שבת. וההוא רוחא שריא בגווה דההיא נפש, ודיירא בה כל יומא דשבתא. וכדין ההוא נפש יתיר ברבויא ותועלתא יתיר ממה דהוה. ועל דא תנינן, כל נפשאן דישראל מתעטרן ביומא דשבתא, ועטרא דלהון דשריא האי רוחא בגוייהו. כיון דנפק שבתא וההוא רוחא סלקא לעילא - כדין {{צ|ווי לנפש דאבדת}} מה דאבדת; אבדת ההוא עטרא עלאה וההוא חילא קדישא דהוה בה. ודא הוא {{צ|וינפש}} - ווי נפש דאבדת מה דאבדת. 

עונתן דחכימין דידעי רזין עלאין - מליליא דשבתא לליליא דשבתא. ואוקמוה. אבל מלה דא שאילנא לבוצינא קדישא, דהא חזינן דהאי כתרא תתאה נקטא מה דנקטא ביממא, ובליליא יהיב מזונא לכל חיליה, כמה דאוקמוה, דכתיב {{צ|ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה}} {{מקור|משלי לא טז}}; נקטא ביממא ויהבא בליליא. והשתא אמר מר דזווגא אשתכח בהאי ליליא? אמר - ודאי זווגא אשתכח בליליא דא. מאי טעמא? בגין דהאי ליליא אפרישת נשמתין לכל אינון &lt;קטע סוף=דף רד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רה|א}}&lt;קטע התחלה=דף רה א/&gt;חכימין דידעין רזין דחכמתא, וחבורא וזווגא לא אשתכח ביומא אחרא בכל חדוה בלא ערבוביא אחרא כגון דא. בגין דאינון נשמתין דפליגת - פליגת לון בחכימין בצדיקים בחסידין כדקא יאות. 

ותו - בכל ליליא וליליא זווגא אשתכח ודאי. אימתי? בפלגות ליליא, והא אוקימנא. אבל לא בכל סטרין כהאי זווגא. ובגין דא חכימין דידעין רזין, בעיין לסדרא שמושא דלהון בהאי ליליא. מאי טעמא? בגין דכל יומי דשבתא אית לון רוחא אחרא דשרא על עלמא, ובהאי ליליא אית לון רוחא אחרא קדישא עלאה דנחתא לבני קדישין. וההוא רוחא נשיב מעתיקא דכל עתיקין, ונחתא לגו נקודה תתאה למיהב בה נייחא לכלא. ודא אתפליג לכל סטרין לעילא ותתא, כמה דאת אמר {{צ|ביני ובין בני ישראל}}. 

וכד אינון חכימין יתבין בההוא רוחא קדישא רוחא עלאה - בעאן לשמשא ערסייהו. דהאי רוחא אמשיך אבתריה לתתא כל אינון נשמתין קדישין, וירתין קדישי עליונין בהאי רוחא נשמתין קדישין לבניהון כדקא יאות. כיון דהאי רוחא שרא על עלמא - כל רוחין בישין וכל מקטרגין בישין אסתלקו מעלמא. ולא בעינן לצלאה על נטורא - בגין דישראל אינון נטירין בההוא רוחא, וסכת שלום פריסת גדפהא עלייהו, ואינון נטירין מכלא. 

ואי תימא הא תנינן דלא יפוק בר נש יחידאי לא בליליא רביעאה דשבתא ולא בליליא דשבתא, ובעי בר נש לאסתמרא? והא אמרן דבליליא דשבתא נטירין בני נשא מכל מקטרגין דעלמא, ולא בעינן לצלאה על נטורא?! 

תא חזי הכי הוא ודאי! ליליא רביעאה דשבתא בעינן לאסתמרא מנייהו - מאי טעמא? בגין דכתיב {{צ|יהי מארת}} {{מקור|בראשית א יד}}, {{צ|מארת}} כתיב חסר. והא אוקמוה, דבגין דהיא חסרה - כמה חבילי טהירין אתכלילן בהאי {{צ|מארת}}, לווטין ומארת אינון בגריעותא דסיהרא, וכלהו שליטין בההוא ליליא. 

בליליא דשבתא - כיון דכלהו מתבדרן לאעלא בנוקבא דעפרא דלא יכלין לשלטאה - בעי בר נש יחידאי לאסתמרא. ותו, אף על גב דלא יכלין לשלטאה - אתחזיין לזמנין. ובר נש יחידאי בעי לאסתמרא. מלה דא הכי תנינן. ואי הכי גריעותא דנטורא איהו! אבל בשבתא, נטירו אשתכח לעמא קדישא, וקודשא בריך הוא כד עאל שבתא מעטר לכל חד וחד מישראל, ובעי דינטרון ליה להאי עטרא קדישא דאתעטרו ביה. ואף על גב דאינון לא אשתכחו בישובא - לזמנין לבר נש יחידאי אתחזון ואתרע מזליה. ואצטריך ליה לבר נש לאתעטרא בעטרא קדישא ולנטרא ליה. 

סוף סוף נטירו אשתכח בההוא ליליא לעמא קדישא הואיל {{צ|וסכת שלום}} פריסא על עמא. דהא תנינן בכל אתר ד{{צ|סכת שלום}} אשתכח - סטרא אחרא לא אשתכח תמן. ועל דא נטורא איהו ונטורא שכיח. 

יומא דשבתא חדוה איהו לכלא. וכלא אתנטר לעילא ותתא. ונהורא  תתאה נהרא לסלקא לעילא בשפירו דעטרין, שבעין חולקין יתיר. וסבא דכל סבין אתער. כדין כד סליק נהורא - עמא קדישא מקדמי לבי כנישתא בלבוש יקר בחדוה, מתעטרן בעטרא קדישא דלעילא בההוא רוחא דקיימא עלייהו לתתא, משבחן בשירין ותושבחן, וסלקין תושבחן לעילא, ועלאין ותתאין כלהו בחדוה, ומתעטרן כלהו כחדא. פתחי עלאי ואמרי: {{צ|זכאין אתון עמא קדישא בארעא, דמאריכון אתעטר עלייכו, וכל חילין קדישין מתעטרין בגיניכון!}} 

האי יומא - יומא דנשמתין איהו ולאו יומא דגופא. בגין דשלטנו דצרורא דנשמתין איהו, וקיימן עלאין ותתאין כלהו בזווגא &lt;קטע סוף=דף רה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רה ב/&gt;חדא, בעטרא דרוחא יתירא עלאה קדישא. 


'''צלותא דשבתא דעמא קדישא''' - תלת צלותין אשתכחו בהאי יומא לקבל תלת שבתי, ואוקמוה, וכלהו חד. כיון דעאלו עמא קדישא לבי כנישתא - אסיר לאשתדלא אפילו בצורך בי כנישתא! אלא במלי תושבחן וצלותא ואורייתא וכדקא חזי לון. ומאן דאשתדל במלין אחרנין ובמלין דעלמא - דא איהו בר נש דקא מחלל שבתא. לית ליה חולקא בעמא דישראל. תרין מלאכין ממנן על דא ביומא דשבתא, ואינון שוו ידיהון על רישיה ואמרי {{צ|ווי לפלניא דלית ליה חולקא בקודשא בריך הוא!}}. ועל דא בעי לאשתדלא בצלותא ובשירין ובתושבחן דמאריהון ולאשתדלא באורייתא. 

האי יומא איהו יומא דנשמתין דאתעטרא ההוא צרורא דנשמתין בתושבחן דמאריהון. בגין כך משבחי בתושבחן תשבחתא דנשמתא, והיינו '''{{צ|נשמת כל חי תברך את שמך יהו&quot;ה אלהינ&quot;ו ורוח כל בשר וכו'}}'''. ולית תושבחתא אלא בסטרא דנשמתא ורוחא. והאי יומא קיימא ברוחא ונשמתא ולאו דגופא. תושבחתא דדרגא אחרא עלאה. רזא דיומא שמשא קדישא - דאיהו נהורא דיממא - היינו '''{{צ|יוצר אור}}'''; רזא דנהורא דנהיר, דמניה אתזנן ונהרין כל אינון חיילין רתיכין וכוכביא ומזלי, וכל אינון דשלטין על עלמא. 

תושבחתא דעלמא דאתי ביומא דא היינו '''{{צ|אל אדון}}'''. ותושבחתא דא איהו ברזא דעשרין ותרין אתוון עלאין קדישין, דמתעטרן באבהן וברתיכא עלאה קדישא. אתוון זעירין אינון עשרין ותרין אתוון דאינון בעלמא תתאה, דאינון {{צ|אל ברוך גדול דעה וכו'}}, ולא אית בין תיבה לתיבה רווחא אחרא, אלא את רשימא בכל תיבה ותיבה. ובעלמא עלאה אית רווחא וסטרין קדישין בין את לאת. ודא איהו תושבחתא על תושבחתא, דאתוון עלאין דיומא שביעאה קא משבח ואמר למלכא עלאה {{צ|יוצר בראשית}}. 

כד תושבחתא דא סלקא לעילא - שתין רתיכין עלאין דקאמרן מזדמנין ונטלי להאי תושבחתא מעמא קדישא וסלקי לה לאתעטרא בה בכמה רתיכין עלאין די ממנן. וכל אינון צדיקייא דבגנתא דעדן - כלהו מתעטרן בתושבחתא דא. וכל אינון רתיכין וכל אינון נשמתין דצדיקייא - כלהו סלקין בתושבחתא דא עד רזא דכורסייא.  כד מטא לכורסייא קדישא תושבחתא דא דכל ישראל - קיימא תמן עד זמנא דקאמרי קדושה עלאה דמוסף, וכדין סלוקא דלתתא לעילא, לאתאחדא כלא לעילא לעילא למהוי כלא חד. דא איהי תושבחתא דסלקא על כלהו תושבחן. 

מכאן ולהלאה - סדורא דצלותא דשאר יומי עד {{צ|ישמח משה וכו'}} - חדוותא דדרגא עלאה, עיקרא דאבהן, דחדי בההוא עדבא דיליה כד סליק כורסייא לגביה ונטיל לה ומתחבראן כחדא. ודא איהו חדוה דאורייתא עלאה דלעילא, תורה שבכתב, דחדי באורייתא דלתתא תורה שבעל פה, ואתחברו דא בדא. כיון דאתחברו כחדא - בעי בר נש לאכללא בההוא חדוה לעמא קדישא - {{צ|ישמחו במלכותך שומרי שבת וכו' אלהינ&quot;ו ואלה&quot;י אבותינו רצה נא במנוחתנו}}. 


'''רזא דספר תורה ביומא דא''' - הא אוקמוה. תנינן, כתיב {{צ|ויקראו בספר בתורת האלהי&quot;ם מפורש ושום שכל ויבינו במקרא}} {{מקור|נחמיה ח ח}}. והא אוקמוה רזא דאינון פסוקי טעמי ומסורת, וכל אינון דיוקין  ורזין עלאין - כלא אתמסר למשה מסיני. אי בכל הני דיוקין אתמסר אורייתא למשה - ספר תורה דאיהו בכל אינון קדושאן - אמאי איהו חסר מכל הני תקונין ורזין דאתמסרו ליה למשה באורייתא?! 

אלא רזא דא, כד כורסייא קדישא מתעטרא ואתכלילת בתורה שבכתב - כל אינון דיוקנין וכל אינון טעמין ומסורות - כלהו עאלין בגניזו, ואתרשימו &lt;קטע סוף=דף רה ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רו|א}}&lt;קטע התחלה=דף רו א/&gt;בגו כורסייא קדישא. ואינון דיוקנין דאעיל אורייתא דבכתב באורייתא דבעל פה, ובהו אתעברת כאתתא דאתעברת מן דכורא, ואשתארו אתוון עלאין לחודייהו בקדושייהו כדקא חזי. 

ולאתחזאה בבי כנישתא - דהא אתברכת ואתעטרת כורסייא מרזא דתורה שבכתב, ותמן אעיל כל אינון דיוקנין ואיהי אתקדשת מניה. בעי לאתחזאה באתוון לחודייהו כדקא יאות. וכדין כלא אתקדש בקדושה עלאה כדקא חזי, כל שכן וכל שכן בהאי יומא. 

בהאי יומא בעי לסלקא שבעא גוברין לקבל שבעא קלין דאינון רזא דאורייתא. ובזמנין ובמועדין חמש גו רזא דא. ביומא דכפורי שית גו רזא עלאה דא. וכלא רזא חדא. '''חמש''' - דאינון חמש דרגין לתתא, מדרגא דאור קדמאה לתתא, ואינון רזא דאורייתא. '''שית''' - דאינון שית סטרין, וכלא רזא חדא. '''שבע''' - אינון שבע קלין. וכלהו רזא חדא אלין ואלין. בראש חדש אתוסף חד על תלתא בגין שמשא דנהיר בההוא זמנא לסיהרא ואתוסף נהורא על סיהרא. והיינו רזא ד'מוסף'. 

בספר תורה בעי לשתמע חד קלא ודבור. 

סדורא לסדרא עמא קדישא ביומא דא ובשאר יומין דספר תורה - בעי לתקנא תקונא דחד כורסייא דאקרי {{גמט דגש|תיבה}}. וההוא כורסייא דלהוי בשית דרגין לסלקא בהו, ולא יתיר, דכתיב {{ממ|דה&quot;ב|ט|יח}} {{צ|ושש מעלות לכסא}}. ודרגא חד לעילא לשואה עליה ספר תורה, ולאחזאה ליה לכלא. 

כד סליק ספר תורה לתמן - כדין בעאן כל עמא לסדרא גרמייהו לתתא, באימתא בדחילו ברתת בזיע, ולכוונא לבייהו כמה דהשתא קיימין על טורא דסיני לקבלא אורייתא. ויהון צייתין וירכון אודנייהו. ולית רשו לעמא למפתח פומיהון אפילו במילי דאורייתא, וכל שכן במלה אחרא, אלא כלהו באימתא כמאן דלית ליה פומא. והא אוקמוה דכתיב {{צ|וכפתחו עמדו כל העם}} {{מקור|נחמיה ח ה}}, {{צ|ואזני כל העם אל ספר התורה}} (שם ג). 

{{עוגן|בריך שמיה}}
אמר רבי שמעון, כד מפקין ספר תורה בצבורא למקרא ביה - מתפתחן תרעי שמייא דרחמין ומעוררין את האהבה לעילא, ואבעי ליה לבר נש למימר הכי:
: בריך שמיה דמארי עלמא. בריך כתרך ואתרך! יהא רעותך עם עמך ישראל לעלם, ופורקן ימינך אחזי לעמך בבית מקדשך, ולאמטויי לנא מטוב נהורך, ולקבלא צלותנא ברחמין. יהא רעוא קדמך דתוריך לן חיין בטיבו, ולהוי אנא עבדך פקידא בגו צדיקיא, למרחם עלי ולמנטר יתי וית כל די לי, ודי לעמך ישראל. אנת הוא זן לכלא ומפרנס לכלא. אנת הוא שליט על כלא. אנת הוא דשליט על מלכייא, ומלכותא דילך הוא. אנא עבדא דקודשא בריך הוא דסגידנא קמיה ומקמי דיקר אורייתיה. בכל עידן ועידן לא על אינש רחיצנא, ולא על בר אלהין סמיכנא. אלא באלהא דשמיא - דהוא אלהא קשוט, ואורייתיה קשוט, ונביאוהי קשוט, ומסגי למעבד טבוון וקשוט. ביה אנא רחיץ ולשמיה קדישא יקירא אנא אימר תושבחן. יהא רעוא קדמך דתפתח לבאי באורייתך, ותיהב לי בנין דכרין דעבדין רעותך, ותשלים משאלין דלבאי ולבא דכל עמך ישראל, לטב ולחיין ולשלם אמן. 


ואסיר למקרי בספרא דאורייתא בר חד בלחודוי. וכלא צייתין ושתקין. בגין דישמעון מלין מפומיה כאילו קבילו לה ההיא שעתא מטורא דסיני. 

ומאן דקרי באורייתא - להוי חד קאים עליה ושתיק; דלא ישתמע בר דבור חד בלחודוי, ולא תרין דבורין. לשון קדש חד. וחד הוא ולא תרין דבורין. ואי תרין משתכחין בספר תורה - גריעותא דרזא דמהימנותא איהו, וגריעותא דיקרא דאורייתא אשתכח בספר תורה. ובעי חד קלא. 

מתרגם חד. ורזא דא - קליפה ומוחא. כלא שתקין וחד קארי דכתיב {{צ|וידבר אלהי&quot;ם את כל הדברים האלה לאמר}} {{מקור|שמות כ א}}. איהו לעילא וכל עמא לתתא, דכתיב &lt;קטע סוף=דף רו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רו ב/&gt; {{צ|ויתיצבו בתחתית ההר}} {{מקור|שמות יט יז}}, וכתיב {{צ|ומשה עלה אל האלהי&quot;ם}} (שם ג). 

וההוא דקארי באורייתא ישוי לביה ורעותיה לאינון מלין, וכי איהו שליחא דמאריה בסדורא דהני מלין למשמע לכל עמא, דהא איהו קאים כדוגמא עלאה. בגין כך מאן דסליק למקרי באורייתא - יסדר אינון מלין בקדמיתא בביתיה, ואי לאו לא יקרי באורייתא. מנלן? מההוא דבור - עד לא ישמע אורייתא לעמא קדישא מה כתיב? {{צ|אז ראה ויספרה הכינה וגם חקרה}}, ולבתר {{צ|ויאמר לאדם הן יראת יהו&quot;ה היא חכמה וגו'}} {{מקור|איוב כח כז}}. 


אסיר ליה למאן דקארי באורייתא למפסק פרשתא או אפילו מלה חדא, אלא באתר דפסק משה פרשתא לעמא קדישא - יפסיק. ולא יפסיק מלין דפרשתא דשבתא דא בפרשתא דשבתא אחרא. רזא דא - בשעתא דאיפסיקו פרשיין - כל חד וחד אתעטרא וקיימא קמי קודשא בריך הוא. כיון דאשלימו למפסק הני פרשיין דכל שתא - אתעטרו קמיה קודשא בריך הוא ואמרי &quot;אנא משבת פלוני  מצבורא פלוני ואנא משבת פלוני מצבורא פלוני&quot;. בההיא שעתא קרא ל{{גמט דגש|יופיא&quot;ל}} רב ממנא, {{קיצור|ולחמשין ותלת|53}} רתיכין קדישין דתחות ידיה דאתמנון בשמושא דאורייתא. וכל רתיכא ורתיכא מני ליה - להאי רתיכא על פרשתא פלניא דבשבת פלוני, ורתיכא פלוני על פרשתא פלניא דשבת פלוני. וכל חד וחד משמשא לאורייתא דההוא שבת דיליה, ואסיר לן לערבא אלין באלין, ולא לאעלא רתיכא ברתיכא דחבריה אפילו כמלא נימא. ואפילו בחד תיבה או אפילו באת חד. אלא כל חד וחד כמה דפסיק לון קודשא בריך הוא וכמה דמני לון באינון פרשיין - כל חד וחד על מטריה. 

ועל דא כד מתעטרא פרשתא דא - סלקן אינון מלין דההיא פרשתא דאשתלים בצבורא, ונטיל לון ההוא רתיכא דממנא בההיא פרשתא, וסליק לון קמי קודשא בריך הוא. ואלין מלין ממש קיימין קמיה ואמרין {{צ|אנא פרשתא פלניא דאשלימו לי צבורא פלוני הכי והכי}}. אי אשתלים כדקא חזי ליה - סלקין אינון מלין ומתעטרן על כורסייא קדישא, וההוא רתיכא משמשא קמיה. כל רתיכא ורתיכא פרשתא דכל שבתא ושבתא, וכלהו מתעטרן בגו כורסייא קדישא. ובהו איהי סלקא לאתיחדא לעילא לעילא, ואתעביד כלא כללא חדא. בגין כך זכאה חולקיה מאן דאשלים פרשתא דכל שבתא ושבתא כדקא יאות כמה דאפסיקו לעילא. 


תרי זמני קרינן בספר תורה בשבתא. במנחה בשעתא דדינא תליא לעידן ערב - צריכין לאכללא שמאלא בימינא; דהא אורייתא מתרין סטרין אתייהיבת דכתיב  {{צ|מימינו אש דת למו}} {{מקור|דברים לג ב}} - ימינא ושמאלא. בגין כך ספר תורה במנחה דַי בעשרה פסוקין או יתיר, אבל לא שלימו דפרשתא. דהא שלימו דפרשתא לא הוי אלא בימינא, וימינא תלייא עד שעתא דמנחה, והא אוקמוה. 

בשני בשבתא ובחמישי בשבתא - בגין דקא נחתין דרגין לתתא דאינון כללא דאורייתא. ואי תימא הא נביאין מתפרשן לתתא?! אלא הכי הוא ודאי, אבל הני דלתתא כלהו כללא דאורייתא, וכל חד וחד כליל לכל חד וחד. ורזא דמלה, אלין דרגין עלאין אינון אקרון פרשתא חדא, ולבתר נפקין מנייהו תשע דרגין דאתאחדן כחדא. ובגין כך תשעה גוברין;  תלת בשבתא במנחה, ותלת ביומא תניינא, ותלת ביומא חמשאה - הא תשעה. 


ובספרא דרב ייבא סבא - במנחה בשבתא הא אתער רזא דשמאלא, ונקודה תתאה בההוא סטרא דשמאלא מקבלא רזא דאורייתא. כדין בההיא שעתא נטלא מסטרא דשמאלא, ומדיליה קרינן. דהא איהי קיימא ברזא &lt;קטע סוף=דף רו ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רז|א}}&lt;קטע התחלה=דף רז א/&gt;דתשע  וקרינן תשע. ואינון שית דחול ותלת בשעתא דאתער שמאלא בשבתא. ולאתכללא כלא כחדא. ואיהי מתעטרא בהו בתלת סטרין כגוונא דתלת סטרין עלאין, דאינון כללא דפרשתא דשבתא. זכאה חולקיה מאן דזכי ליקרא דשבתא! זכאה איהו בתרין עלמין בעלמא דין ובעלמא דאתי!

 
כתיב {{צ|אל יצא איש ממקומו ביום השביעי}} {{מקור|שמות טז כט}} - מהו {{צ|ממקומו}}? תנינן, {{צ|ממקומו}} - מההוא אתר דאתחזי למיהך. ורזא דמלה דכתיב {{צ|ברוך כבוד יהו&quot;ה ממקומו}} {{מקור|יחזקאל ג יב}}. ודא איהו מקום, ודא איהו רזא דכתיב {{צ|כי המקום אשר אתה עומד עליו}} {{מקור|שמות ג ה}} - אתר ידיעא איהו לעילא וקרינן ליה 'מקום', דאשתמודע ביה יקרא עלאה דלעילא. ובגין כך אזהרותא לבר נש - דהא מתעטרא בעטרא קדישא דלעילא - דלא יפוק מיניה. דאי (יפוק מפומיה מלולא דחול) יפוק מניה - קא מחלל שבתא. בידוי - בעבידתא כמה דאוקימנא. ברגלוי - למיהך לבר מתרי אלפין אמין. כל אלין חלולא דשבתא איהו. 

{{צ|אל יצא איש ממקומו}} - דא איהו אתר יקרא דקדושה דא, דהא מניה לבר אתר ד'אלהים אחרים' איהו. {{צ|ברוך כבוד יהו&quot;ה ממקומו}}. {{צ|כבוד יהו&quot;ה}} - דלעילא, {{צ|ממקומו}} - דא כבוד דלתתא. ודא איהו רזא דעטרא דשבתא. בגין כך {{צ|אל יצא איש ממקומו}} - בריך הוא לעלם ולעלמי עלמין. כתיב {{צ|הנה מקום אתי}} {{ממ|שמות|לג|כא}} - {{צ|מקום אתי}} ודאי. דא איהו מקום טמיר וגניז דלא אתיידע כלל. משמע דכתיב {{צ|אתי}} - אתר דלא אתגליא וקיימא טמירא. ודא איהו אתר עלאה לעילא לעילא, היכלא עלאה טמיר וגניז. אבל דא איהו אתר לתתא כדקאמרן. ודא איהו {{צ|מקום}} - דאתפרש לעילא ואתפרש לתתא. ובגין כך {{צ|אל יצא איש ממקומו ביום השביעי}}. 

{{צ|ומדתם מחוץ לעיר את פאת קדמה אלפים באמה וגו'}} {{מקור|במדבר לה ה}} - הא אוקמוה באינון רזין עלאין, אבל {{צ|אלפים באמה}} - דירתה תרין סטרין לכל סטר. ואיהי מתעטרא תדיר בתרין סטרין, בין לעילא בין לתתא. וסימניך שכינה לא שריא לבר מתחומא דאתחזי לה. 


'''כד נפק שבתא''' צריכין ישראל דלתתא לאתעכבא, דהא יומא רבא עלאה איהו. ובהאי יומא אושפיזא רבא ויקירא קא שריא עליה. בגין כך בעי לאתעכבא לאתחזאה דלא דחקין באושפיזא קדישא. 

כדין פתחי ישראל ואמרי {{צ|והוא רחום יכפר עון וגו'}} {{מקור|תהלים עח לח}} - דתקונא שפירא איהו בהאי ליליא, כיון דדינא אתהדר לאתריה. מה דלא אתחזי כד עייל שבתא דדינא אסתלק ולא אשתכח. 


'''בשעתא דפתחי ישראל ויהי נעם וקדושתא דסדרא''' - כל אינון חייבין דגיהנם פתחין ואמרי: {{צ|זכאין אתון ישראל עמא קדישא! זכאין אתון צדיקייא דנטרי פקודי אורייתא! ווי לון לחייביא דלא זכו למיטר אורייתא!}}. כדין דומ&quot;ה קדים וכרוזא אתער ואמר {{צ|ישובו רשעים לשאולה כל גוים שכחי אלהי&quot;ם}} {{ממ|תהלים|ט|יח}}. וכל אינון חבילי טהירין טרדין לון בגיהנם. ולית מאן דמרחם עליהון. זכאין אינון כל נטרי שבתא בהאי עלמא וקא מענגי לההוא ענג דשריא מלעילא כדקאמרן. 


'''האי מאן דשרי בתעניתא בשבתא''' - תרי מתערי עליה קמי מלכא קדישא. חד - ההוא רוחא עלאה קדישא דאצטריך לאתענגא ולא אתענג. וחד - ההוא ממנא דקיימא על מאן דשרי בתעניתא ו{{גמט דגש|סנגרי&quot;ה}} שמיה. וסלקין קמי מלכא קדישא ומתערי עליה. 

וההוא רוחא אסתלק גריע מההוא אתהנותא דלתתא. וכד האי רוחא לא אשתלים לתתא - רוחא אחרא דלעילא לא אשתלים. כיון דלא אשתלים לתתא ולעילא - כדין אתחזי ההוא בר נש לאתלטיא ולאתענשא. אלא כיון דאשתלים זמנא אחרא, וההוא ממנא דאתמנא על ענוייא &lt;קטע סוף=דף רז א/&gt;
{{ממ זהר משולב|ב|רז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רז ב/&gt;ותעניתא אשתלים גו אינון ממנן אחרנין בענוגא דלעילא - קורעין ליה כל גזר דינא דאתגזר מאינון שבעין שנין עלאין. למלכא דחדי בהלולא דיליה וכל בני נשא חדאן עמיה. חמא חד בר נש יהיב בקולר - פקיד עלוי ושרייוהו בגין דישתכחון כולא בחדוה. 

ולבתר מתהדרין אלין ממנן דענשין לבני נשא ואתפרעין מניה דבר נש על דאשתכח בגיניה גריעותא עילא ותתא. מאי תקנתיה? ליתיב תעניתא על תעניתא. מאי טעמא? דא בטיל ענוגא דשבתא - יבטל ענוגא דחול. ואי איהו מבטל ענוגא דשבתא וקא מתענג בחול - דמי כמאן דחשב למלה אחרא יתיר ממה דחשיב ליה לקודשא בריך הוא. רוחא עלאה קדישא דקודשין דשריא עליה - לא עניג ובטיל ליה מניה. רוחא אחרא דחול דשריא לבתר על עלמא - חשיב וקא מענגא ליה! כדין מהדרין ומתפרעין מניה בהאי עלמא ובעלמא דאתי. 

בגין כך אצטריך תעניתא אחרינא ביומא קדמאה דחול בזמנא דשריא על עלמא ההוא רוחא דחול. ובהאי אית ליה אסוותא, כיון דלא חשיב לרוחא דחול. וסימניך {{צ|והשיב את הגזלה אשר גזל וגו'}} {{מקור|ויקרא ה כג}}. גזלן לא חשיב לקודשא בריך הוא לא חשיב לבני נשא - בגין כך לית ליה עונשא כגנב. גנב דחשיב לבני נשא יתיר מקודשא בריך הוא - אית ליה עונשא בהאי עלמא ובעלמא דאתי. זכאה איהו מאן דאשתלים לתתא לההוא עונג עלאה כדקא חזי! 


יומא דא מתעטרא בשבעין עטרין, ושמא עלאה קדישא אשתלים בכל סטרין, ואתנהירו כלהו דרגין. וכלא בחדוה דברכאן, ובקדושה על קדושה, ותוספת דקדושה. 

'''קדושה דמעלי שבתא''' - דא איהי קדושה דשבת בראשית, דהא אתקדש מ{{קיצור|תלתין ותרין|32}} שבילין, ו{{קיצור|תלת|3}} דרגין דתפוחין קדישין. ובעינן לאדכרא על האי קדושה כללא דעובדא דבראשית. ונייחא ברזא דתלתין ותרין שבילין ותלת דרגין דאתכלילן בהו. רזא דסהדותא דעובדא דבראשית - דהיינו {{צ|ויכלו השמים והארץ וכל צבאם וגו' ויכל אלהי&quot;ם}} {{מקור|בראשית ב א}} - דאית בסהדותא דא {{קיצור|תלתין וחמש|35}} תיבין; תלתין ותרין שבילין, ותלת דרגין דתפוחין קדישין. תלת דרגין דאינון {{צ|שביעי שביעי שביעי}} - אית ביה רזא דעלמא עלאה, ורזא דעלמא תתאה, ורזא דכל מהימנותא. תלת זמנין {{צ|אלהי&quot;ם}} - חד עלמא תתאה, וחד פחד יצחק, וחד עלמא עלאה קדישא קדש קודשין. 

ובעי בר נש למסהד סהדותא דא בחדוה ברעותא דליבא, לאסהדא קמי מאריה דמהימנותא. וכל מאן דיסהיד דא וישוי לביה ורעותיה לדא - מכפר על כל חובוי. 

'''ברוך אתה ה' אלהינ&quot;ו מלך העולם אשר קדשנו במצותיו ורצה בנו וכו'''' - האי קידושא איהו בחד מתקלא לקבל סהדותא דמהימנותא, ואינון {{קיצור|תלתין וחמש|35}} תיבין אחרנין כמה דאית ב{{צ|ויכלו}} - כלא סלקין ל{{קיצור|שבעין|70}} תיבין, לאתעטרא בהו שבת דמעלי שבתא. זכאה חולקיה דבר נש דיכוון רעותיה למלין אלין ליקרא דמאריה! 


'''קידושא דיומא''' - הא אוקמוה, {{צ|בורא פרי הגפן}} ולא יתיר. דהא יומא קאים לקדשא ליה - מה דלית הכי בליליא דאנן צריכין לקדשא ליה בהני מלין כמה דאוקימנא. ולא אתקדש האי ליליא אלא בעמא קדישא לתתא כד שריא עלייהו ההוא רוחא עלאה. ואנן בעינן לקדשא ליה ברעותא דלבא, לכוונא דעתא להאי. ויומא - איהו קא מקדשא ליה! וישראל מקדשי בצלותין ובעותין, ומתקדשין בקדושתיה בהאי יומא. זכאין ישראל עמא קדישא דאחסינו יומא דא - אחסנת ירותא לעלמין! 


'''לבתר דנפיק שבתא''' בעי בר נש לאפרשא בין קדש לחול. אמאי? דהא אתיהיב רשו לממנן דלתתא לשלטאה על עלמא ובכל עובדין דעלמא. לאחזאה יחודא באתר קדישא בקדושה עלאה, ולאפרשא לתתאי מיחודא עלאה. &lt;קטע סוף=דף רז ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ב|רח|א}}&lt;קטע התחלה=דף רח א/&gt;'''ולברכא על נהורא דאשא''' - בגין דכל אשין אחרנין אתטמרו ואתגניזו ביומא דשבתא, בר אשא חד דקדושה עלאה דאתגליא ואתכליל בקדושא דשבתא. וכד האי אשא אתגלייא - כל אשין אחרנין אתטמרו ואתגניזו קמיה. והאי אשא איהי דעקידה דיצחק, דאתלהטא על גבי מדבחא. בגין כך בעי לברכא על נהורא דאשא. והאי אשא לא בעי אשא דחול אלא אשא דשבת. והאי אשא איהו אשא דנפיק מההוא אשא דלעילא - ודא איהו אשא דסביל אשא. וכיון דהאי אשא דנפיק מאשא דלעילא אתברכא בברכה דנהורא - כדין כל שאר אשין אחרנין נפקין ואתמנן בדוכתייהו, ואתייהיב לון רשותא לאנהרא. 

בההיא שעתא דקא מברכין על אשא - אזדמנן ארבע רתיכין, ארבע משריין לתתא, לאנהרא מההוא אשא מברכא. ואינון אקרון {{צ|מאורי האש}}. בגין כך בעינן לאכפיא ארבע אצבעאן דידא דימינא ולאנהרא לון מגו ההוא נהורא דשרגא דמתברכא. ואינון אצבעאן רמז לאינון 'מאורי האש' דנהירי ושלטי מההוא נהורא דשרגא דמתברכא. ובגין דאינון דרגין לתתא - כד אחזי בר נש אצבעאן קמי ההוא נהורא דשרגא - בעי לאכפייא לון קמיה, בגין דההוא נהורא שלטא עלייהו ואינון נהרין מניה. בשאר ברכאן בעינן לזקפא לון לאצבעאן בגין לאחזאה קדושה עלאה דדרגין עלאין דשלטין על כלא, דשמא קדישא אתעטר בהו ואתקדש בהו, ואתברכן כלהו דרגין כחדא, ונהרין מגו בוצינא עלאה דכלא. ובגין כך בעינן לזקפא לון לעילא. והכא - בעינן לאכפייא אצבעאן קמי שרגא; בגין לאחזאה דרגין דלתתא דנהרין מגו בוצינא דלעילא, ומהכא שלטין ונהרין מינה ואינון {{צ|מאורי האש}}. 

בכל יומא אנן מברכינן {{צ|מאורי אור}} דאינון נהורין עלאין דקיימן בההוא {{צ|אור}} קדמאה. ואתברכן כלהו דרגין, ונהרין כלהו כחדא מגו בוצינא עלאה. והני אקרון {{צ|מאורי האש}}. ובגיני רזא דא מברכין {{צ|בורא מאורי האש}}. ואי תימא אמאי {{צ|בורא}} ולא אמרו &quot;מאיר מאורי האש&quot; הואיל וקא נהרין מההוא אש, מההוא בוצינא מברכא? 

אלא כיון דעאל שבתא - כל אינון דרגין דלתתא וכל אינון דנהרין ושלטין - כלהו עאלין ואתכלילו בהאי שרגא, ואתטמרו ואתגניזו ואתנטרו ביה, ולא יתחזון ביה אלא ההוא נקודא בלחודהא. וכלהו אתטמרו בגווה כל יומא דשבתא. כיון דנפק שבתא - אפיק לון לכל חד וחד, כאילו ההיא שעתא אתבריאו ונפקו כלהו ואתבריאו כמלקדמין, ואתמניאו על דוכתייהו לשלטאה. כדין אתברכא האי שרגא ואתכפיין קמיה לאנהרא. כיון דנהרין - כדין אתמנון כל חד וחד על דוכתיה. 

כגוונא דא אינון דרגין עלאין דאקרון {{צ|מאורי אור}} שלטין ביממא, ונהרין מגו בוצינא עלאה. בשעתא דרמש ליליא - ההוא בוצינא עלאה כניש לון ואעיל לון בגויה עד דנהיר יממא. כיון דמבריכן ישראל על נהורא ביממא - כדין אפיק לון בשלימו דנהורא. ועל דא מברכין {{צ|יוצר המאורות}} ולא אמרי &quot;בורא&quot;, והכא {{צ|בורא מאורי האש}}, בגין דאינון דרגין לתתא. 

וכלא איהו רזא דאצבעאן - בהו רמיז דרגין עלאין ודרגין תתאין. 
* דרגין עלאין אשתמודעאן בזקיפו דאצבעאן לעילא, 
* ובזקיפו דאצבעאן אתברכן דרגין עלאין ודרגין תתאין כחדא, 
* ובמאיכו דאצבעאן אתברכן לאנהרא דרגין תתאין לחודייהו. 


ורזא דא טופרי דאחורי אצבעאן ואצבעאן לחודייהו לגו. טופרי דאחורי אצבעאן - אינון אנפין אחרנין דאצטריכו לאנהרא מגו ההוא שרגא. ואינון אנפין דאקרון &lt;קטע סוף=דף רח א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רח ב/&gt;'אחוריים'. אצבעאן לגו בלא טופרין - אלין אינון אנפין פנימאן אתכסיין. ורזא דא {{צ|וראית את אחורי}} {{מקור|שמות לג כג}} - אלין {{צ|אחורי}} - אצבעאן לאחורא בטופריהון. {{צ|ופני לא יראו}} - אלין אצבעאן לגו בלא טופרין, דאינון אנפין פנימאין. 

וכד מברכינן על שרגא בעי לאחזאה אחורי אצבעאן בטופרין לאתנהרא מגו ההוא שרגא. ופנימאי דאצבעאן לא אצטריכו  לאחזאה לון לאתנהרא מגו ההוא שרגא - דהא אינון לא נהרין אלא מגו שרגא עלאה דלעילא לעילא דאיהי טמירא וגניזא דלא אתגלייא כלל. ואינון לא נהרין מגו שרגא דאתגליא כלל. בגין כך בעי לאחזאה אחורי אצבעאן בטופרין, ופנימאי דאצבעאן לא בעי לאחזאה קמי האי שרגא. טמירין אינון ובטמירו אתנהרין. פנימאין אינון ומפנימאין אתנהרן. עלאין אינון ומעלאה אתנהרן. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי! 


'''ובעי לארחא בבוסמין כד נפיק שבתא''' על דאסתלק ההוא רוחא, ונפשא דבר נש אשתארת בערטולא  בגין ההוא סליקו דאסתלק רוחא מניה. והא אוקמוה. 

כתיב {{צ|וירח את ריח בגדיו}} {{מקור|בראשית כז כז}}, הא אוקמוה. תא חזי כתיב {{צ|וירח את ריח בגדיו}}, הא אוקמוה, אינון לבושין דאדם קדמאה הוו, דיהב ליה קודשא בריך הוא לאלבשא לון. בגין דהא כד חב אדם - אתעדי מניה ההוא לבושא יקירא דאתלבש ביה בקדמיתא כד אעיל ליה בגנתא דעדן. ולבתר דחב - אלביש ליה בלבושא אחרא. 

לבושא קדמאה דאתלבש ביה אדם בגנתא דעדן - איהו הוה  מאינון רתיכין דאקרון 'אחוריים', ואינון לבושין דאקרון לבושי טופרא. וכד הוה בגנתא דעדן - כל אינון רתיכין וכל אינון משריין קדישין כלהו סחרין ליה לאדם, ואתנטיר מכלא, ולא הוה יכיל מלה בישא לאתקרבא בהדיה. כיון דחב ואתעדו מניה אינון לבושין - דחיל ממלין בישין ורוחין בישין, ואסתלקו מניה אינון משריין קדישין, ולא אשתארו ביה אלא אינון טופרי דאצבעאן{{הערה|מוגה עפ&quot;י גירסת מהדורת &quot;מתוק מדבש&quot; - ויקיעורך}}, דסחרין לון לטופרין סחרנו דזוהמא אחרא. 

ובגין כך לא ליבעי ליה לבר נש לרבאה אינון טופרין דזוהמא, דהא כמה דאסגיאו - הכי נמי אסגי עליה קסטורא, וידאג בכל יומא. ובעי לספרא לון. ולא ירמי לון - דלא יעביד קלנא בההוא אתר, דיכיל ההוא בר נש לאתזקא. וכלא כגוונא עלאה דהא לכלהו אחוריים סחרא סטרא אחרא, ולא אצטריך ליה באתר דעלמא. 

לבתר עבד ליה לאדם לבושין אחרנין; מטרפי אילנין דגנתא דעדן דארעא. דהא בקדמיתא הוו אינון לבושין מאינון אחוריים דגנתא דלעילא - והשתא מגנתא דארעא. ונפק מגנתא. ואינון לבושין הוו סלקין ריחין ובוסמין דגנתא דנפשא מתיישבא בהו וחדי בהו - הדא הוא דכתיב {{צ|וירח את ריח בגדיו ויברכהו}}, דהא אתיישבא נפשיה ורוחיה דיצחק בההוא ריחא. 

בגין דא כד נפק שבתא - בעי לארחא בבוסמין לאתישבא נפשיה בההוא ריחא על ההוא רוחא עלאה קדישא דאסתלק מינה. וההוא ריחא מעליא דבוסמין איהו הדס. דהא קיומא דאתר קדישא דנשמתין נפקין מניה - הדס איהו. ודא איהו קיומא דנפשא כגוונא דלעילא, לאתקיימא מההוא ערטולא דאשתארת. 

כד נפק שבתא - אתלבש אדם באינון לבושין דגנתא דעדן דארעא דסלקין ריחין ובוסמין, לקיימא נפשיה על ההוא רוחא קדישא עלאה יקירא דאסתלק מניה. והדס איהו קיומא דנפשא ודאי, כגוונא עלאה דאתקיימא קיומא דנפשא. 

ההוא רוחא עלאה דנחית עליה דבר נש בחדו וחדי לנפשיה - כדין קיימא נפשא דבר נש כגוונא דעלמא דאתי, דזמין &lt;קטע סוף=דף רח ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רט|א}}&lt;קטע התחלה=דף רט א/&gt;לאתהנאה מניה. כמה דבר נש אהני להאי רוחא בעלמא דא - הכי ההוא רוחא אהני ליה לבר נש לעלמא דאתי, דכתיב {{צ|אז תתענג על יהו&quot;ה וגו'}}, וכתיב {{צ|והשביע בצחצחות נפשך}} {{מקור|ישעיה נח יד}}. כמה דבר נש רוי לההוא ענוגא ואהני ליה - הכי נמי איהו רוי ליה לעלמא דאתי. כדין כד בר נש זכי ואשלים שלימו דיקרא דשבתא כדקאמרן. קודשא בריך הוא קארי עליה ואמר {{צ|ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר}} (שם מט ג). 


קם רבי אבא ושאר חברייא ונשקו רישיה. בכו ואמרו: זכאה חולקנא דארחא דא זמין קודשא בריך הוא לקבלן!{{ש}} 
אמר רבי אבא: לי זמין קודשא בריך הוא ארחא דא בגין לאתחברא עמכון - זכאה איהו חולקי דזכינא לארחא דא!{{ש}} 
אמר להו: אימא לכו מה דחמינא יומא דא. נפקנא לארחא וחמינא נהורא חדא, ואתפלג לתלת נהורין, ואזלו קמאי ואתטמרו, ואמינא &quot;ודאי שכינתא חמינא זכאה חולקי&quot;. והשתא אינון תלת נהורין דחמינא - אתון אינון! ודאי אתון נהורין ובוצינין עלאין לאנהרא בעלמא דין ובעלמא דאתי!
 

אמר רבי אבא, עד הכי לא ידענא דכל אלין מרגלן סתימין הוו תחות ידייכו. כיון דחמינא דהא ברעותא דפקודא דמאריכון אתאמרו מלין אלין - ידענא דכלהו מלין סלקין יומא דא לגו כורסייא עלאה, ונטיל לון ההוא מארי דאנפין ועביד מינייהו עטרין למאריה. ויומא דא מתעטרין שתין (נ&quot;א שבעין) רתיכין קדישין ליקרא דכרסייא באלין מלין דאתאמרו הכא יומא דא. 

אדהכי זקף עינוי וחמא דאערב שמשא. אמר רבי אבא, &quot;נהך לגבי האי כפר דאיהו קריב לגבן במדברא&quot;. אזלו וביתו תמן. בפלגות ליליא קם רבי אבא ושאר חברייא לאשתדלא באורייתא. אמר רבי אבא, מכאן ולהלאה נימא מלין לאתעטרא בהו צדיקיא דבגנתא דעדן - דהשתא איהו זמנא דקודשא בריך הוא וכל צדיקיא דבגנתא דעדן צייתין לקליהון דצדיקיא די בארעא. 

פתח רבי אבא ואמר, {{צ|השמים שמים ליהו&quot;ה והארץ וגו'}} {{מקור|תהלים קטו יז}}. האי קרא אית לאסתכלא ביה והכי אצטריך למימר - &quot;השמים ליהו&quot;ה והארץ נתן לבני אדם&quot;. מאי {{צ|השמים שמים}}? אלא הכא אית לאסתכלא, בגין דאית שמים ואית שמים; שמים לתתא וארץ לתתא מנייהו, שמים לעילא וארץ לתתא מנייהו. וכל דרגין עלאין ותתאין - כלהו כגוונא דא. אלין כאלין. 

'שמים לתתא' אינון עשר יריעות, כמה דאת אמר {{צ|נוטה שמים כיריעה}} {{ממ|תהלים|קד|ב}}. וקודשא בריך הוא עבד לון ומשריין די בגווייהו לאנהגא ארעא תתאה. תשיעאה אנהיג לתתאי, דסחרן כקופטרא דקולטא. עשיראה איהו עיקרא. ובכלהו משיריין ממנן עד שביעאה - משביעאה ולהלאה אית נהורא דאתפשט לתתא מגו כורסייא עלאה ונהיר לעשיראה. ועשיראה מההוא נהירו דנקטא יהיב לתשיעאה, ואיהו לתמינאה ולתתא. האי תמינאה - כד אתפקדון חילי דכוכביא ואפיק לון, ההוא נהירו קיימא ויהיב חיליה לכל חד וחד, לאתמנאה בההוא אתר דאצטריך, דכתיב  {{צ|והמוציא במספר צבאם וגו' מרב אונים}} {{מקור|ישעיה מ כו}} - דא איהו זהרא דלעילא דאקרי {{צ|רוב אונים}}. 

ובכל רקיעא ורקיעא אית ממנא, ואתפקד על עלמא ועל ארעא לאנהגא כלא. בר ארעא דישראל דלא אנהיג לה רקיעא ולא חילא אחרא אלא קודשא בריך הוא בלחודוי, והא אוקמוה. 

ואי תימא היך שריא למגנא רקיעא על ארעא דישראל, והא מטרא וטלא מרקיעא נחית עלה כשאר כל ארעא אחרא?! אלא בכל רקיעא ורקיעא אית ממנן שלטין על עלמא, &lt;קטע סוף=דף רט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רט ב/&gt;וההוא ממנא דשלטא על ההוא רקיעא יהיב מחילא דאית ליה לההוא רקיעא. וההוא רקיעא נקיט מההוא ממנא ויהיב לתתא לארעא. וההוא ממנא לא נקיט אלא מתמצית דלעילא. אבל ארעא קדישא - לא שליט על ההוא רקיעא דעליה ממנא אחרא ולא חילא אחרא, אלא קודשא בריך הוא בלחודוי, ואיהו פקיד לארעא קדישא בההוא רקיעא. 

בכל רקיעא ורקיעא אית פתחין ידיען, ושולטנו דכל ממנן מִפִתְחא לְפִתְחא רשימא. ומההוא פתחא ולהלן - לא שלטא אפילו כמלא נימא. ולא עאל דא  בתחומא דפתחא דחבריה, בר כד אתיהיב ליה רשו לשלטאה חד על חבריה, כדין שלטין מלכין די בארעא חד על חבריה. 

באמצעיתא דכלהו רקיעין אית פתחא חדא דאקרי {{גמט דגש|גבילון}}. ותחות האי פתחא אית שבעין פתחין אחרנין לתתא. ושבעין ממנין נטרין מרחיק תרי אלפין אמין דלא קרבין לגביה. ומההוא פתחא ארחא סליק לעילא לעילא עד די מטא לגו כורסייא עלאה. ומההוא פתחא לכל סטרין דרקיעא עד תרעא דפתחא דאקרי {{גמט דגש|מגדון}} (ס&quot;א {{גמט|מנדון}}), דתמן איהו סיומא דרקיעא דתחומא דארעא דישראל. 

וכל אינון שבעין פתחין דרשימין גו ההוא פתחא דאקרי '''גבילון''' - כלהו רשימין בכורסייא קדישא, וכלהו קרינן לון {{צ|שערי צדק}} דלא שליט אחרא עלייהו. וקודשא בריך הוא פקיד לארעא דישראל בההוא רקיעא, מפתחא לפתחא בפקידו כמה דאצטריך. ומתמציתא דההוא פקידא - נטלין אינון שבעין ממנן, ויהבין לכלהו ממנן אחרנין. 

בגנתא דעדן דלתתא - רקיעא דקיימא עליה אית ביה רזין עלאין. כד עבד קודשא בריך הוא רקיעא - אייתי אש ומים מגו כורסי יקריה ושתף לון כחדא, ועבד מנהון רקיעא לתתא, ואתפשטו, עד דמטו לההוא אתר דגנתא דעדן ויתבו. מה עבד קודשא בריך הוא? נטל משמים עלאין קדישין אש ומים אחרנין, דמשתכחין ולא משתכחין, דאתגליין ולא אתגליין, ומאינון אש ומים דאתנטלו משמים עלאין עבד מנייהו מתיחו דרקיעא, ומתח ליה על האי גנתא דלתתא, ומתחבר גו רקיעא אחרא. 

ארבע גוונין בההוא מתיחו דרקיעא דעל גנתא - '''חיור וסומק ירוק ואוכם'''. לגבי הני גוונין אית ארבע פתחין, לתתא מההוא מתיחו דרקיעא, ואינון פתחין לארבע סטרין דרקיעא דעל גבי גנתא, מאינון אש ומים דאתעביד מנהון ההוא רקיעא. ומתפתחין בארבע פתחין ארבע נהורין. 

'''לסטר ימינא''' - בההוא פתחא, מגו מתיחו דסטר  מיא, נהרין תרין נהורין באינון תרין פתחין; בפתחא דימינא ובפתחא דאיהו לקבל אנפין. 
גו נהורא דנהיר לסטר ימינא, אתרשים את חד נהיר ובליט (נ&quot;א ולהיט), ונציץ בנציצו מגו ההוא נהורא, ואיהו את '''מ'''', וקיימא באמצעיתא דההוא נהורא דפתחא. את דא סלקא ונחתא, ולא קאים באתר חד. ההוא נהורא נטיל לההוא את ואפיק לה - בגין כך לא קיימא באתר חד. גו נהורא דנהיר בסטרא דאיהו לקבל אנפין אתרשים את חד דנהיר ובליט, ונציץ בנציצו גו ההוא נהורא, ואיהי את '''ר'''', ולזמנין אתחזי '''ב'''', וקיימא באמצעיתא דההוא נהורא דפתחא, וסלקא ונחתא, לזמנין אתגליא ולזמנין לא אתגליא, ולא קיימא באתר חד. 

אלין תרין אתוון קיימין. וכד נשמתא דצדיקיא עאלת בגנתא דעדן - אלין תרין אתוון נפקין מגו ההוא נהורא, וקיימין על ההיא נשמתא, וסלקי ונחתי. כדין מאינון תרין פתחין, מקדמי ונחתי מעילא תרין רתיכין; רתיכא חדא עלאה דאיהי רתיכא ד{{גמט דגש|מיכא&quot;ל}} רב סגנין, רתיכא תניינא דאיהי רתיכא מההוא רב ממנא דאקרי {{גמט דגש|בוא&quot;ל}}, ודא איהו שמשא יקירא &lt;קטע סוף=דף רט ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רי|א}}&lt;קטע התחלה=דף רי א/&gt;דאקרי {{גמט דגש|רפאל}}. ואלין נחתין וקיימין על נשמתא ואמרין לה {{צ|שלום בואך! יבא שלום יבא שלום!}}. כדין אינון תרין אתוון סלקין וקיימין באתרייהו, ואתגניזו גו ההוא נהורא דאינון פתחין. 

'''תרין פתחין אחרנין''' - תרין נהורין אחרנין קא מלהטין מנהירו דאשא באינון פתחין; חד לסטר שמאלא וחד לאחורא. תרין אתוון אחרנין מלהטין באינון נהורין ונציצין בגווייהו - את חד '''ג'''', ואת חד '''נ''''. וכד אתוון קדמאי מתהדרן לאתרייהו - אלין תרין אחרנין נציצין, סלקין ונחתין, נפקין מאינון נהורין, וקיימין על נשמתא. 

כדין נחתין תרין רתיכין מאינון תרין פתחין. רתיכא חדא איהו רתיכא ד{{גמט דגש|גבריאל}} רב ממנא ויקירא, רתיכא תניינא איהי רתיכא אחרא קדישא ד{{גמט דגש|נוריא&quot;ל}} רב ממנא. ונחתין מאינון פתחין וקיימין על נשמתא, ואתוון מתהדרן לאתרייהו. כדין אלין תרין רתיכין עאלין לגו היכלא חדא טמירא דגנתא דאקרי {{גמט דגש|אהלו&quot;ת}}, ותמן תריסר זיני בוסמין גניזין, דכתיב {{ממ|שיר|ד|יד}} {{צ|נרד וכרכם קנה וקנמון וגו'}}. ואינון תריסר זיני דבוסמין דלתתא. ותמן כל אינון לבושין דנשמתין דאתחזון לאתלבשא בהו כל חד וחד כדקא חזי. בההוא לבושא אתרשימו כל אינון עובדין טבין דעבד בהאי עלמא, וכלהו רשימין ביה. ומכריזי {{צ|האי איהו לבושא דפלניא!}}. ונטלין לההוא לבושא ואתלבשת ביה ההיא נשמתא דצדיקיא בגנתא, כגוונא דדיוקנא דהאי עלמא. 

והני מילי מתלתין יומין ואילך. דהא כל תלתין יומין לית לך נשמתא דלא תקבל עונשא עד לא תיעול לגנתא דעדן. כיון דקבילת עונשא - עאלת לגנתא דעדן, כמה דאוקמוה, לבתר דאתלבנת אתלבשת. כיון דאתלבשת בהאי לבושא - יהבין לה אתר כמה דאתחזי לה. כדין כל אינון אתוון נחתין, וסלקין אינון רתיכין. ההוא רקיעא אהדר תרין זמנין בכל יומא בההוא נטילו דהאי רקיעא אחרא דמתדבק ביה. והאי רקיעא לא נפיק לבר מגנתא. רקיעא דא מרקמא בכל זיני גוונין. תרין ועשרין אתוון רשימין מחקקן בההוא רקיעא, כל את ואת נטיף טלא מטלא דלעילא על גנתא. ומההוא טלא דאתוון - אתסחיין אינון נשמתין ומתסיין בתר דטבלו בנהר דינור לאתדכאה. וטלא לא נחית אלא מגו אתוון דרשימין ומחקקן בההוא רקיעא, בגין דאינון אתוון כללא דאורייתא, וההוא רקיעא רזא דאורייתא, דהא מאש ומים דאורייתא אתעביד. ועל דא אינון נגדין טלא על כל אינון דאשתדלו באורייתא לשמה בהאי עלמא. ואלין מלין רשימין בגנתא דעדן, וסלקין עד ההוא רקיעא, ונטלין מאינון אתוון ההוא טלא, לאתזנא ההיא נשמתא. הדא הוא דכתיב {{מקור|דברים לב ב}} {{צ|יערף כמטר לקחי תזל כטל אמרתי}}. 


'''באמצעיתא דהאי רקיעא''' קיימא פתחא חדא לקבל פתחא דהיכלא דלעילא, דבההוא פתחא פרחין נשמתין מגנתא דלתתא לעילא, בחד עמודא דנעיץ בגנתא עד ההוא פתחא.  גו ההוא  עמודא בההוא פתחא - דאיהו באמצעיתא דרקיעא דבגנתא - עאלין בגוה תלת גוונין דנהורא כלילן כחדא, ונהרן לגוונין דההוא עמודא, וכדין עמודא דא נציץ ואתלהיט בכמה גוונין דמתלהטן. 

בכל שעתא נהרין צדיקיא מההוא זיוא עלאה, אבל בכל שבתא ושבתא ובכל ריש ירחא - אתגלייא שכינתא יתיר משאר זמני בהאי רקיעא, ואתיין כלהו צדיקיא וסגדין לגביה. 

זכאה חולקיה מאן דזכי להני לבושי דקאמרן, דמתלבשן בהו צדיקיא בגנתא דעדן לתתא! אלין מעובדין טבין דעביד &lt;קטע סוף=דף רי א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רי|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רי ב/&gt;בר נש בהאי עלמא בפקודי אורייתא, ובהון קיימא נשמתא בגנתא דעדן לתתא, ואתלבשת בהני לבושין יקירין. 

כד סלקא נשמתא בההוא פתחא דרקיעא לעילא - אזדמנן לה לבושין אחרנין יקירין עלאין, דאינון מרעותא וכונה דלבא באורייתא ובצלותא. דכד סלקא ההוא רעותא לעילא, מתעטר בה מאן דמתעטרא, ואשתאר חולקא לההוא בר נש, ואתעבד מניה לבושין דנהורא לאתלבשא בהו נשמתא לסלקא לעילא. ואף על גב דאוקמוה דאינון לבושין בעובדין תליין - אלין לא תליין אלא ברעותא דרוחא כמה דאתמר, לקיימא גו מלאכין רוחין קדישין. 

ודא איהו ברירו דמלה. ובוצינא קדישא אוליף הכי מאליהו: לבושין דלתתא בגנתא דארעא - בעובדין, לבושין דלעילא - ברעותא וכוונא דרוחא בלבא. 


{{צ|ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן וגו'}} {{מקור|בראשית ב י}} - הא אוקמוה, אבל בהאי גנתא דלתתא {{צ|נהר יוצא מעדן}} ודאי. ואצטריך למנדע האי נהר דנפיק בגנתא דלתתא - באן אתר עקרא ושרשא דיליה? באן אתר? {{צ|בעדן}}. {{צ|עדן}} - דא רזא עלאה איהו, ולא אתייהיב רשו לשלטאה ביה עינא דסכלתנו. ורזא דמלה, אלמלי אתר דא אתמסר לתתא לאתגלאה - אתר דעדן עלאה קדישא אתמסר אוף הכי למנדע. אלא  בגין טמירו דיקרא דעדן עלאה קדישא - אתטמר ואתגניז עדן תתאה, דההוא נהר נגיד ונפיק מניה, ועל דא לא אתמסר לאתגלאה אפילו לאינון נשמתין דבגנתא דעדן. 

כמה דהאי נהר אתפרש ונפיק מגו עדן לאשקאה לגנתא דלעילא - הכי נמי מגו ההוא פתחא דאמצעיתא דגנתא נפיק חד נהורא דאתפרש לארבע סטרין, בארבע פתחין דקאמרן, אתר דקיימין אינון אתוון רשימן. וההוא נהורא דאתפרש לארבע נהורין בארבע אתוון דניצוצין - נפיק מעדן אתר דזהרא נקודה תתאה לעילא. וההוא נקודה אתנהיר ואתעביד עדן לאנהרא, ולא אית מאן דשליט למחמי ולמנדע להאי נקודה, בר ההוא נהירו דאתפשט מניה, דסגדין לקמיה אינון צדיקיא דבגנתא דעדן כמה דאתמר. והאי נקודה תתאה איהי גנתא לגבי עדן עלאה - אתר דלא אתייהיב למנדע ולאסתכלא. על כל דא כתיב {{צ|עין לא ראתה אלהי&quot;ם זולתך}} {{מקור|ישעיה סד ג}}. 

שמא דא אתפרש - {{צ|אלהי&quot;ם זולתך}} - דא נקודה תתאה קדישא, דאיהו ידע האי עדן דלתתא דטמיר בגנתא, ולית אחרא מאן דידע ליה. 
{{צ|אלהי&quot;ם זולתך}} - דא עדן עלאה על כלא, דאיהו רזא דעלמא דאתי. דאיהו ידע לנקודה תתאה בחד צדיק דנפיק מניה, נהר דרוי ליה. ולית מאן דידע ליה בר איהו דכתיב {{צ|אלהי&quot;ם זולתך}}, דאיהו אחיד לעילא לעילא עד אין סוף. והאי נהר דנפיק מעדן לתתא - רזא איהו לחכימין ברזא דכתיב  {{צ|והשביע בצחצחות נפשך}} {{מקור|ישעיה נח יא}}. ומלה דא אתפרש לעילא ותתא. נשמתא דנפקא מהאי עלמא דחשוכא איהי תאיבת למחמי בנהירו דעלמא עלאה, כהאי בר נש דתאיב למשתי בתאיבו למיא, הכי כל חד וחד איהו {{צ|צחצחות}} כמה דאת אמר {{צ|צחה צמא}} {{ממ|ישעיהו|ה|יג}} - צמא מאינון צחות דנהורין דגנתא ורקיעא והיכלין דגנתא. 

וההוא נהר דנפיק מעדן - כל אינון נשמתין בלבושי יקר יתבין על ההוא נהר. ואלמלא ההוא לבושא - לא יכלין למסבל. וכדין מתיישבן ורוון באינון צחות ויכלי למסבל. וההוא נהר איהו תקונא דנשמתין לאתיישבא, ולאתזנא ולאתהנאה מאינון צחות, ונשמתין אתהנן על ההוא נהר ומתיישבן ביה. ההוא נהר עלאה דלעילא אפיק נשמתין ופרחין מניה לגו גנתא -- האי נהר דלתתא בגנתא דארעא אתקין נשמתין לאתתקנא לאתיישבא באינון צחות. &lt;קטע סוף=דף רי ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ב|ריא|א}}&lt;קטע התחלה=דף ריא א/&gt;כגוונא דא בהאי עלמא לבר - בריחא דמיא מתיישבא נפשא לאתנהרא, דהא מעיקרא כגוונא דא נפקא. ובגין דמתתקנין נשמתין על ההוא נהר דנגיד ונפיק מעדן, יכלין לאתיישבא באינון צחות עלאין, ולסלקא לעילא בההוא פתחא דאמצעיתא דרקיעא. וחד עמודא דקאים באמצעות גנתא דקאמרן - בההוא עמודא סלקין לעילא בגו ההוא פתחא דרקיע. וביה סחרניה אית ביה {{צ|ענן ועשן ונגה}} {{מקור|ישעיה ד ה}}. ואף על גב דאוקמוה להאי קרא, אבל {{צ|ענן ועשן}} אלין מלבר, {{צ|ונגה}} מלגו. ודא איהו לחפיא על אינון דסלקין לעילא דלא יתחזון מקמי אינון דיתבין לתתא. 

והא הכא רזא דרזין. כד  האי נקודה בעא לאתתקנא בתקונוי ולאתקשטא, בשבתי ובזמני ובחגי, משדר ארבע אנפין דנשר, וקיימין על היכלא דאקרי {{גמט דגש|דרור}}, והיינו {{צ|מר דרור}}. ובגין דא בשתא דיובלא בעינן לאכרזא 'דרור' כמה דאת אמר {{צ|וקראתם דרור}} {{מקור|ויקרא כה י}}. ואינון ארבע אנפין יהבין קלא, ולית מאן דישמע ליה בר אינון נשמתין דאתחזון לסלקא. ואינון מתכנשין תמן ונטלי לון אלין ארבע אנפין, ואעלין לון לגו בההוא עמודא דקיימא באמצעיתא. ובההיא שעתא סלקא ההוא עמודא דעננא ואשא ותננא, ונגה מלגו. 

ואלין תרין אקרון {{צ|מכון הר ציון ומקראיה}} {{מקור|ישעיה ד ה}}. {{צ|מכון הר ציון}} - דא איהו תקונא דלעילא כד נקודה תתאה מתקשטא, ואינון {{צ|מקראיה}} דההיא נקודה לאתקשטא. כיון דסלקין אלין נשמתין עד ההוא פתחא דרקיעא - כדין ההוא רקיעא סחרא סחרני דגנתא תלת זמנין, ומקל נעימו דסחרא ההוא רקיעא נפקין כל אינון נשמתין, ושמעין ההוא נעימו דההוא רקיע, וחמאן ההוא עמודא דסלקא אשא ועננא ותננא ונגה דלהיט, וסגדין כלהו. כדין נשמתין סלקין בההוא פתחא, עד דסלקין לגו עגולא דסחרא  לההוא נקודה. כדין חמאן מה דחמאן, ומגו נהירו וחדוותא מההוא דחמאן - סלקין ונחתין, קרבין ורחקין, ואיהי תאיבא לגבייהו ומתקשטא בנהירו. כדין אלביש קנאה  חד צדיק עלאה, ואסתכל בנהורא ושפירו דהאי נקודה ובתקונהא, ואחיד בה וסליק לה לגביה, ונהיר נהורא בנהורא, והוו חד. 

כל חילא דשמייא פתחי בההיא שעתא ואמרי {{צ|זכאין אתון צדיקיא נטרי אורייתא! זכאין אינון דמשתדלין באורייתא! דהא חדוותא דמאריכון הוי בכו, דהא עטרא דמאריכון מתעטר בכון!}}. כדין כיון דנהרין נהורא בנהורא - תרין נהורין מתחברן כחדא ונהרין. לבתר אינון גוונין נחתין ואסתכלן לאשתעשעא באינון נשמתין דצדיקיא, ומתקני לון לעטרא לעילא. ועל דא אתמר {{צ|עין לא ראתה אלהי&quot;ם זולתך יעשה למחכה לו}}. 


פתח רבי שמעון ואמר, כתיב {{צ|ודמות על ראשי החיה רקיע כעין הקרח הנורא נטוי על ראשיהם מלמעלה}} {{מקור|יחזקאל א כב}}. האי קרא אוקמוה, אבל אית רקיע ואית רקיע. רקיעא דלתתא איהו קיימא על גבי ארבע חיון, ומתמן אתפשט ושרי דיוקנא דחד נוקבא דאחורי דכורא. ודא איהו רזא דכתיב {{צ|וראית את אחורי}} {{מקור|שמות לג כג}}, כמה דאת אמר {{צ|אחור וקדם צרתני}} {{מקור|תהלים קלט ה}}, וכתיב {{צ|ויקח אחת מצלעותיו}} {{מקור|בראשית ב כא}}. רקיע דלעילא איהו קיימא על גבי חיון עלאין, ומתמן אתפשט ושארי דיוקנא דחד דכורא, דאיהו רזא עלאה. 

והני תרין רקיעין - חד אקרי {{צ|קצה השמים}} וחד אקרי {{צ|מקצה השמים}}, דכתיב {{צ|ולמקצה השמים ועד קצה השמים}} {{מקור|דברים ד לב}}. ראשי החיה דלתתא - אינון ארבע חיון דאינון  נהורין עלאין על אינון ארבע אתוון רשימין די בגו אינון ארבע פתחין דבגנתא דעדן. ואף על גב דאמרן עדן דלתתא בארעא - הכי הוא ודאי - אבל כלא רזא עלאה איהו. כמה דאתמר &lt;קטע סוף=דף ריא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|ריא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ריא ב/&gt;דהאי נקודה דקאמרן - כמה דאית לה חולקא לעילא - הכי נמי אית לה חולקא לתתא בארעא. והאי גנתא לתתא איהו חולקא דהאי נקודה לאשתעשא ברוחי דצדיקייא בארעא. ואתהני בכל סטרין לעילא ותתא; לעילא בצדיק, לתתא בההוא איבא דצדיק. ולא אשתכח שעשועא עילא ותתא אלא בצדיק. והאי גנתא איהו מההיא נקודה דאקרי עדן. 

אינון ראשי החיה - אלין ארבע רישי אנפין. חד אריה דכתיב {{צ|ופני אריה אל הימין}} {{מקור|יחזקאל א י}}. וחד שור דכתיב {{צ|ופני שור מהשמאל}}. וחד נשר דכתיב {{צ|ופני נשר לארבעתן}}. אדם - כללא דכלא, דכתיב {{צ|ודמות פניהם פני אדם}}. ואלין ארבע רישי  חיון דנטלין לכורסייא קדישא. ומגו מטולא דלהון - זעין. ומההיא זיעא דמטולא דלהון אתעביד ההוא נהר די נור, דכתיב {{צ|נהר די נור נגיד ונפק מן קדמוהי, אלף אלפין ישמשונה}} {{מקור|דניאל ז י}}. 

ונשמתין כד סלקין - אתסחיין בההוא נהר די נור, וסלקין לקורבנא ולא אתוקדן אלא אתסחיין. תא חזי מסלמנדרא דעבדין מנה לבושא. ומגו דאיהי מנורא - לא אתסחיא ההוא לבושא אלא בנורא! אשא אכיל זוהמא דביה ואתסחי ההוא לבושא. הכי נמי נשמתא די נור דאתנטילת מגו כורסייא קדישא דכתיב בה (שם) {{צ|כרסיה שביבין די נור}} - בזמנא דבעיא לאתסחיא מההוא זוהמא דבה - אתעברת בנורא ואתסחיא. ונורא אכלא כל ההוא זוהמא די בנשמתא, ונשמתא אתסחיא ואתלבנת. 

ואי תימא אי הכי עונשא לית לה לנשמתא בהאי? תא חזי, ווי לנשמתא דסבלא אשא נוכראה - ואף על גב דאיהי אתלבנת! אבל כד זוהמא איהו סגי עלה - ווי לנשמתא דסבלת ההוא עונשא! בגין דההוא זוהמא - בתרי זמני אתלבנת בנורא. 

* זמנא קדמאה כיון דקבילת עונשא בגופא - אזלא נשמתא ונטלי לה ואעלין לה בגו אתר חד דאקרי {{צ|בן הנם}}. ואמאי אקרי {{צ|בן הנם}}? אלא אתר חד איהו בגיהנם דתמן אתצריפו נשמתין בצרופא לאתלבנא, עד לא עאלין בגנתא דעדן. 

: ואי זכאין אינון נשמתין - כד אעלין לון בההוא אתר - תרין מלאכין שליחן זמינין בגנתא דעדן וקיימין לתרעא, וצווחין לגבי אינון ממנן דבההוא אתר דגיהנם בגין לקבלא ההיא נשמתא. וההיא נשמתא - עד לא אתלבנת בנורא - אינון שליחן צווחין לגבייהו ואמרי {{צ|הנם!}} ובזמנא דהיא אתלבנת - אינון ממנן נפקין עמה מההוא אתר, וזמיני לה לגבי פתחא דגנתא דעדן דתמן אינון שליחן, ואמרי לון {{צ|הנם!}} הא אינון נשמתין דהא אתלבנו! כדין אעלין לההיא נשמתא בגנתא דעדן. 

: וכמה איהי תבירא מגו ההוא תבירו דאתלבנותא דגיהנם, דהוא תבירו דאשא תתאה. ואף על גב דנחית מלעילא! אבל כיון דמטא לארעא לתתא איהו אשא דלא דקיק, ונשמתא אתענשא ביה ואתברת.  כדין קודשא בריך הוא אפיק שמשא דנהיר מאינון ארבע פתחין דנהרין ברקיעא דעל גנתא. ומטא לההיא נשמתא - ואתסיאת. הדא הוא דכתיב {{צ|וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה}} {{מקור|מלאכי ג כ}}. 

* זמנא תניינא - לבתר דיתבא בגנתא דעדן דלתתא. כל ההוא זמנא דיתבא ועד כען - לא אתפרשת מאינון מלין דחיזו דהאי עלמא מכל וכל! וכד סלקין לה לעילא - אצטריך לאתפרשא מכל חיזו ומכל מלין דלתתא, ואעברו לה בההוא נהר די נור. כדין נשמתא אתלבנת ביה מכל וכל, ונפקת ואתחזיאת קמי מאריה דעלמא,  ברירא מכל סטרין. כיון דאסתכלת בההוא נהורא - אתסיאת ואשתלימת מכלא, וכדין קיימין אינון נשמתין בלבושין, מתעטרין קמי מאריהון. זכאה חולקהון דצדיקיא בעלמא דין ובעלמא דאתי!&lt;קטע סוף=דף ריא ב/&gt; 


{{ממ זהר משולב|ב|ריב|א}}&lt;קטע התחלה=דף ריב א/&gt;ואינון נשמתין דבגנתא דעדן לתתא - שטאן בכל רישי ירחי ושבתי, וסלקין עד ההוא אתר דאקרי {{צ|חומות ירושלם}} דתמן כמה ממנן ורתיכין דנטרי אינון חומות. דכתיב {{צ|על חומותיך ירושלם הפקדתי שומרים}} {{ממ|ישעיה|סב|ו}}. וסלקין עד ההוא אתר. ולא עאלין לגו עד דאתלבנן. ותמן סגדין וחדאן מההוא נהירו, ותייבין לגו גנתא. 

נפקין מתמן ושטאן בעלמא, וחמאן באינון גופין דחייביא, בההוא עונשא דלהון, דכתיב {{צ|ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמות ואשם לא תכבה והיו דראון לכל בשר}} {{ממ|ישעיה|סו|כד}}. מאי {{צ|לכל בשר}}? לאינון שאר גופין דבסחרנייהו, והא אוקמוה. ולבתר משטטי ומסתכלן באינון מאריהון דכאבין ובני מרעין, ואינון דסבלין על יחודא דמאריהון. ותבין ואמרין ליה למשיחא. 

בשעתא דאמרין ליה למשיחא צערא דישראל בגלותהון, ואינון חייביא די בהון דלא מסתכלי למנדע למאריהון - ארים קלא ובכי על אינון חייבין דבהו. הדא הוא דכתיב {{צ|והוא מחולל מפשעינו מדוכא מעונותינו}} {{ממ|ישעיה|נג|ה}}. תייבין אינון נשמתין וקיימין באתרייהו. 

בגנתא דעדן אית היכלא חדא דאקרי {{צ|היכלא דבני מרעין}} - כדין משיח עאל בההוא היכלא, וקארי לכל מרעין וכל כאבין, כל יסוריהון דישראל, דייתון עליה. וכלהו אתיין עליה. ואלמלא דאיהו אקיל מעלייהו דישראל ונטיל עליה - לא הוי בר נש דיכיל למסבל יסוריהון דישראל על עונשי דאורייתא! הדא הוא דכתיב {{צ|אכן חליינו הוא נשא וגו'}} (שם). 

כגוונא דא רבי אלעזר בארעא. בגין דלית חושבנא לאינון יסורין דקיימין עליה דבר נש בכל יומא על עונשי דאורייתא. וכלהו נחתו לעלמא בשעתא דאתייהיבת אורייתא. וכד הוו ישראל בארעא קדישא - באינון פולחנין וקרבנין דהוו עבדי - הוו מסלקין כל אינון מרעין ויסורין מעלמא. השתא משיח מסלק לון מבני עלמא; עד דנפיק בר נש מהאי עלמא ומקבל עונשיה כמה דאתמר. 

כד אינון חובין יתיר - דעיילין לון לגו בגו גיהנם באינון מדורין תתאין אחרנין, ומקבלין עונשא סגי מסגיאות זוהמא די בנשמתא - כדין אדליקו נורא יתיר למיכל ההוא זוהמא.  זכאין אינון דנטרי פקודי אורייתא! 


ההיא נקודה קדישא דאיהי בעיא לאשתעשע לעילא ולתתא ברוחיהון דצדיקייא כמה דאתמר - כד ההוא נקודה בעא לאשתעשעא לתתא ברוחיהון דצדיקייא - כאמא דחדאת על בנהא ואשתעשעת בהון. הכי נמי בפלגות ליליא איהי נחתא ואשתעשעת בהו. 

רקיע דקאמרן דקיימא על גנתא - איהי קיימא על ארבע רישי חיון. ואינון ארבע אתוון דקאמרן אינון רזא דארבע חיון. והאי רקיעא קיימא  עלייהו כמה דאתמר. רקיעא דההיא נקודה קיימא לעילא על אינון ארבע חיון עלאין דקאמרן, וההוא רקיעא  איהו אתרקם בגוונין קדישין. בהאי רקיע אסתכלן ארבע חיוון וכל אינון חיילין לתתא. כד האי רקיע אנהיר בגוונוי ונציץ - כדין ידעין כל אינון רתיכין וכל אינון חיילין ומשריין דהא טרפא דלהון אזדמן. 

רקיעא דא מרקמא בכל גוונין קדישין. ביה קיימין ארבע פתחין רשימין בארבע אתוון מנצצן. 
* '''פתחא חדא''' רשימא לסטר מזרח, וביה קיימא בההוא פתחא את חד, וההוא את איהי '''א''''. ודא נציץ וסליק ונחית בהאי פתחא. פתחא דא נהיר ונציץ מנציצו עלאה. והאי את נציץ ובליט  בגויה, ואיהי נחתא וסלקא ואתרשים בההוא פתחא. 
* '''פתחא תניינא''' רשימא לסטר צפון, וביה קיימא את חד, ואיהי את '''ד''''. &lt;קטע סוף=דף ריב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|ריב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ריב ב/&gt;ודא קיימא ונצצא, סלקא ונחתא ולהטא בההוא פתחא. לזמנין נציץ בנציצו, ולזמנין אתטמר ההוא נהורא ולא נהיר. ועל דא את דא לא קיימא בקיומא תדיר. ואת דא אתרשים בההוא פתחא. 
* '''פתחא תליתאה''' איהו פתחא דקיימא לסטר מערב, וביה קיימא את חד דאתרשים ואתנהיר בההוא פתחא, ודא איהו את '''נ''''. והאי את נציץ בנציצו בההוא פתחא. 
* '''פתחא רביעאה''' - דא איהו פתחא דקיימא לסטר דרום, וביה קיימא רשימו דחד נקודה תתאה זעירא, דאתחזי ולא אתחזי, ודא איהי את '''י''''. ואלין ארבע אתוון לארבע סטרין  נציצין בההוא רקיע באינון פתחין. בהאי רקיע רשימין אתוון אחרנין  לארבע סטרין בכתרין על רישייהו. ואינון עשרין ותרין אתוון מתעטרן בכתרין. 


רקיעא דא נטיל וסחרא על גבי חיוון ברשימו דאתוון, רזא דחושבן דיחודא., ברזא דצרופא חדא דאתוון עלאין. ואינון {{גמט דגש|א&quot;ט ב&quot;ח ג&quot;ז ד&quot;ו}}. אלין אתוון סחרן בההוא רקיעא ברזא דאתוון אחרנין  עלאין קדישין סתימין. ואינון אתוון אחרנין  סתימין סחרין לההוא רקיעא. וכדין אתחזיין אלין אתוון בגלגולא  דהאי רקיעא דאינון {{גמט דגש|א&quot;ט ב&quot;ח}}, ורשימין בהאי רקיעא. 

בשעתא דאתנהיר האי רקיעא - אתנהרן ביה ארבע רזין דשמהן קדישין, ואינון צרופא בצרופין דתלתין ותרין שבילין. כדין נחית טלא מהאי רקיעא באינון אתוון דרזא דשמא קדישא, ואתזנו כל אינון רתיכין וכל אינון חיילין ומשריין קדישין, ונטלי כלהו בחדוה. 
בשעתא דדינא תליא - אלין אתוון אתטמרו ואתגניזו ארבע גו ארבע, ואינון {{גמט דגש|ט&quot;ח ז&quot;ו}}. בשעתא דאלין אתגניזו ואתטמרו - כדין קלא דסטר צפון אתער, וידעי דדינא שריא על עלמא. 

בהאי רקיעא אתרשים גוונא חדא דכליל כל גוונין. כד נטיל האי רקיעא מסטרא דמזרח - אינון ארבע רישין דקאמרן בארבע  אתוון - נטלין כלהו במטלנין, וסלקי בסליקו לעילא. וכד אינון נטלין וסלקין לעילא - אסתלקת מאן דאסתלקת, ואתוון אתהדרו ואתחזיין בשלימו, ברזא קדמאה {{גמט דגש|א&quot;ט ב&quot;ח ג&quot;ז ד&quot;ו}}. ואתרקם ההוא רקיעא. כדין אתנהיר בנהירו. וכד האי רקיעא אתנהיר כמלקדמין באלין אתוון - כלהו אתהדרו ושאגי למטרף טרפא ומזונא. כיון דאינון שאגי וסלקין קלא - ההוא קלא אשתמע לעילא לעילא, וכדין נטלא ברכאן וקדושן מאן דנטלא. 

סחרן אתוון ומתגלגלן וסחרן ההוא רקיעא, וקיימן אינון אתוון לסטר דרום. כיון דקיימין אינון אתוון לסטר דרום - סלקין ונצצן בנציצו ולהטין. כדין באמצעיתא דההוא רקיעא רשימא חד אתרשים, וההוא רשימו איהו את חד ואיהו '''י''''. כיון דאת דא אתרשים ואתחזיא - כדין להטין אבתריה תלת אתוון אחרנין ואינון '''הו&quot;ה'''.  אלין אתוון מנצצן באמצעו דהאי רקיעא. סלקין ונחתין מלהטין בתליסר  להטין. כדין לבתר דאלין תליסר זמנין מלהטן - נחתא מאן דנחתא, ואתכלילת באינון אתוון, ואתעטרת בהו ולא אתידעת. כדין כלהו חיילין וכלהו משריין בחידו, וסלקין שירין ותושבחן. 


רקיעא דא נטלא תניינות, וסחרא ומתגלגלא. ואינון אתוון קדמאי דקאמרן דאינון '''א&quot;ט ב&quot;ח''' - כלהו אתכלילו באינון אתוון עלאין, רזא דשמא קדישא דקאמרן, וסחרן ההוא רקיעא. וקיימין אינון אתוון דהוו באמצעיתא רזא דשמא קדישא - כלהו אתרשימו לסטר צפון. ואתרשימו ולא אתרשימו. לית מאן דיסתכל בההוא סטרא. כלהו אתחפיין ואמרי בקל נעימו {{צ|ברוך כבוד יהו&quot;ה ממקומו}}. אתחפיין מסטרא דצפון &lt;קטע סוף=דף ריב ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ב|ריג|א}}&lt;קטע התחלה=דף ריג א/&gt; ואמרין דא, אתחפיין מכל סטרין ואמרין דא. רקיעא דא סחרא כמלקדמין, ואתגלגלא מסטרא לסטרא. כדין קל נעימו דמשריין סגיאין בסטרא דא, וקל נעימו משריין סגיאין בסטרא דא, וכן לארבע סטרין. 

בההיא שעתא ההוא רקיעא אתנהיר בנהירו אחרא - יתיר מכמה דהוה. וקיימא בנהירו בגוון אחרא, כלילא בכל גוונין. ואלין אתוון דקאמרן סלקין לעילא בההוא רקיעא, ומקבלין לאת חד דאיהי עלאה, דקא מתחברא בשמא דא דאלין אתוון. בגין דאף על גב דאלין אתוון דשמא קדישא - האי איהו שמא דאתכליל לתתא. בגין דרזא דא אתכליל לעילא ואתכליל לתתא, וכד אתכליל לתתא - אלין אתוון סלקין לקבלא לאת חד, דהא מההוא את אתזנו אלין אתוון לתתא. וההוא את איהו '''ו''''. ונחית ואתחברו אלין אתוון בההוא את. וכדין כלהו בעטורא חדא, ואתעביד שמא שלים. 

לתתא - שמא שלים ולא שלים. שמא שלים בחמש אתוון איהו '''ויהו&quot;ה''' - רזא דכר ונוקבא ברמיזו. שמא שלים בתשע אתוון - אינון '''יהו&quot;ה אלהי&quot;ם''', דא איהו שמא שלים מכלא. שמא אחרא איהו ברמיזו ואיהו בחמש כדקאמרן, אבל דא איהו שלים בכלא. 

כיון דמתחברן אלין אתוון - ההוא רקיעא אתנהיר בתלתין ותרין נהורין. כדין כלא איהו בחדוה, כלא קאים ברזא חדא עילא ותתא. כל אינון רתיכין וכל אינון משריין - כלהו קיימין ברזא דשלימו, וכל דרגין מתתקנן על אתרייהו, כל חד וחד כדקא יאות. בהאי רקיעא קאים לסטר צפון חד שלהובא נהיר, דלא שכיך תדיר, ואיהו רשים באתוון אחרנין לימין. ואינון עשר שמהן, וסלקין לשבעין שמהן. וכלהו רשימין בהאי רקיעא, ונהרין כלהו כחדא. 

מהאי רקיעא נטלין כל אינון רקיעין דלתתא דלסטר קדושה עד דמטו לאינון רקיעין אחרנין דלסטר אחרא. ואלין אקרון {{צ|יריעות עזים}} כמה דאת אמר {{צ|ויעש יריעת עזים לאהל על המשכן}}. בגין דאית יריעות ואית יריעות. 'יריעות המשכן' - אינון יריעות דאקרון רקיעי חיוון דמשכנא קדישא. 'יריעות עזים' - אינון רקיעין  אחרנין דסטרא אחרא. אלין רקיעין ברזא דרתיכין דרוחין קדישין, ואלין רקיעין דלבר דקיימין במלין דעלמא. 

ואינון סטרין דתיאובתין ועובדין דגופא. ואלין חפיין על אינון רקיעין דלגו, כקליפה על מוחא. רקיעין דלגו אינון ההוא קלישו דקיימא על מוחא, ואלין אקרון {{צ|שמים ליהו&quot;ה}} לשמא חדא דא דלתתא. רקיעין אחרנין לעילא, ואינון רקיעין פנימאין, דאקרון {{צ|רקיעי החיות}} דאינון רזא דשמא קדישא, ברזא דחיון רברבן עלאין. 

ואלין אינון רזין דאתוון  עלאין ברזי דאורייתא. כללא דעשרין ותרין אתוון מחקקן רשימין דנפקי מגו רקיעא עלאה תמינאה, דאיהו רקיע דעל גבי חיוון עלאין. והאי איהו דלית ליה חיזו. האי איהו טמיר וגניז - לית ביה גוון. כל גוונין מניה נפקי. ביה לית גוון, לא אתחזי ולא אתגליא. האי איהו דאפיק כל נהורין. ביה לא אתחזי לא נהירו ולא חשוך ולא גוון כלל, בר נשמתין דצדיקיא דחמאן מגו רקיעא תתאה כמבתר כותלא, נהירו דאפיק ונהיר האי רקיעא עלאה. וההוא נהירו דלא פסק - לית מאן דידע ליה לית מאן דקאים ביה. 

מתחות דא - כל אינון רקיעין אתכלילו בשמא דא אקרי {{צ|שמים}}, ואלין  דשמא קדישא אקרון {{צ|השמים}}; אינון דשמא עלאה אקרי בהון, אינון דשמא קדישא אתעטר בהון. ועל דא כתיב {{צ|השמים שמים ליהו&quot;ה}} {{ממ|תהלים|קטו|טז}} - לההוא גניזו דרקיעא עלאה דקאים עלייהו.&lt;קטע סוף=דף ריג א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ב|ריג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ריג ב/&gt;עד הכא רמז לשמא קדישא  דקודשא בריך הוא אקרי בשמהן. מכאן ולהלאה - לית חכים בסכלתנו דיכיל למנדע ולאדבקא כלל, בר נהירו חד זעיר בלא קיומא  לאתיישבא ביה. זכאה חולקיה מאן דעאל ונפק, וידע לאסתכלא ברזין דמאריה ולאתדבקא ביה! ברזין אלין יכיל בר נש לאתדבקא במאריה למנדע שלימו דחכמה ברזא עלאה. 

כד פלח למאריה בצלותא ברעותא בכוון לבא - אדבק רעותיה כנורא בגחלתא ליחדא אינון רקיעין תתאין דסטרא דקדושה, לאעטרא לון בשמא חדא תתאה. ומתמן ולהלאה ליחדא אינון רקיעין עלאין פנימאין, למהוי כלהו חד, בההוא רקיעא עלאה דקיימא עלייהו. 

ובעוד דפומיה ושפוותיה מרחשן, לביה יכוון ורעותיה יסתלק לעילא לעילא, ליחדא כלא ברזא דרזין, דתמן תקיעו דכל רעותין ומחשבין, ברזא דקיימא באין סוף. ולכוונא בהאי בכל צלותא וצלותא בכל יומא ויומא לאעטרא כל יומוי ברזא דיומין עלאין בפולחניה. 

בליליא ישוי רעותיה, דהא אתפטר מעלמא דא ונשמתיה נפקת מניה ויהדר לה למארי דכלא. בגין דכל ליליא וליליא  ההיא נקודה קיימא לאכללא בגווה אינון נשמתין דצדיקייא. 

רזא דרזין למנדע לאינון חכימי לבא - רקיעא דא תתאה ברזא דההיא נקודה קיימא כמה דאמרן. ההוא רקיעא איהו כליל מעילא ומתתא, ויסודא דיליה לתתא. כהאי שרגא דסלקא נהורא אוכמא לאתאחדא בנהורא חיורא, ויסודא דילה איהו לתתא בההיא פתילה במשחא. אוף הכי לתתא - ההיא נקודה ביממא אתכלילת מלעילא, ובליליא אתכלילת מתתא באינון נשמתין דצדיקיא. וכל מלין דעלמא אהדרו כלהו לעקרא ויסודא ושרשא דנפקו מניה. וכמה לילוָן זמינין לנטלא כל חד וחד מה דאתחזי ליה כמה דאת אמר {{צ|אף לילות יסרוני כליות}} {{ממ|תהלים|טז|ז}}. 

נפשא אזלת ושטאת ותבת לההוא עקרא דאתחזי לה. גופא קאים שכיך כאבנא, ואהדר לההוא אתר דאתחזי ליה למשרי עליה. ובגין כך תב גופא לסטריה ונפשא לסטרה. גופא שרי עלוי רזא דסטרא אחרא, ובגין כך אסתאבו ידוי, ובעי לאסחאה לון כמה דאוקימנא. דהא בליליא כלא תב לאתריה. ונשמתהון דצדיקיא סלקין ואתהדרן לאתרייהו, ואתעטרת בהו מאי דאתעטרת, ואתכלילת מכל סטרין. כדין סלקא יקרא דקודשא בריך הוא ואתעטר מכלא. 

בליליא שלטאן ממנן דאתפקדו על אינון נשמתין דצדיקיא לסלקא לון לעילא ולקרבא לון קרבן נייחא לגבי מאריהון. ההוא ממנא דאתפקד על כל אינון משריין - {{גמט דגש|סורי&quot;א}} שמיה, רב ממנא. כיון דנשמתא סלקא בכל אינון רקיעין - כדין מקרבין לה לגביה וארח בה, כמה דאת אמר  {{צ|והריחו ביראת יהו&quot;ה}} {{ממ|ישעיה|יא|ג}}, כמה דזמין מלכא משיחא למעבד בעלמא. ועל ידיה אעברו כלהו בפקדונא על ידיה לאתקרבא להלאה. 

וכלהו נשמתין כד אתקריבו לההוא אתר דאתקריבו ואתחזון תמן - דא איהו רזא - כלהו נשמתין אתכלילו בההיא נקודה. ונטלא לון זמנא חדא - כמאן דבלע בליעו דמלה ואתעברא כאתתא דמתעברא. רזא דא למארי מדין - כד האי נקודה אתעברת כאתתא דמתעברא - אתהני מההיא הנאותא דאתכלילת נשמתא מהאי עלמא, באינון עובדין ובההיא אורייתא דאשתדלת בה ביממא. ונטלא ההוא רעו דהאי עלמא, וביה אתהני בחדוה, ואתכלילת מכל סטרין. 

לבתר אפיקת לון לבר ואולידת לון כמלקדמין. ונשמתא איהי חדתא השתא כמלקדמין. ורזא דא  {{צ|חדשים לבקרים}} {{ממ|איכה|ג|כג}} - 'חדשים' ודאי כמה דאתמר. מה טעם &lt;קטע סוף=דף ריג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|ריד|א}}&lt;קטע התחלה=דף ריד א/&gt;אינון {{צ|חדשים}}? בגין רזא דכתיב {{צ|רבה אמונתך}} - 'רבה' ודאי, דיכלא לאכללא לון ולאעלא לון לגווה, ואפיקת לון ואינון חדתין. ועל דא נקטא אחרנין מלעילא ביממא. זכאין אינון צדיקיא בעלמא דין ובעלמא דאתי! 


אדהכי נהר יממא. אמר רבי אבא, נקום ונהך ונודה לרבון עלמא! קמו ואזלו וצלו ולבתר אהדרו חברייא לגביה. אמרו ליה: מאן דשרי - לסיים שבחא! זכאה חולקנא בארחא דא דכל האי זכינא לאעטרא ליה לקודשא בריך הוא ברזין דחכמתא!


פתח רבי אבא ואמר: {{צ|ויעש בצלאל את הארון עצי שטים וגו'}}. הכא - אף על גב דכל רזין דמשכנא הא אוקמוה חברייא באדרא קדישא - הכא אית לאסתכלא, דהא רזא דא מתעטרא בכמה רזין למילף חכמתא. 

'''ארון''' - דא איהו רזא למיעל תורה שבכתב, ואתגניז ביה בשית לוחין מסחרין, ודא אקרי '''ארון'''. 
כד סחרן אינון שית למהוי כחדא - כדין איהו גופא חד לאעלא ביה רזא דאורייתא בשית סטרין. {{תיקון|וארון|ואינון}}{{הערה|ה&quot;ג הרמ&quot;ק}} לוחין אינון חמש, ועאלין ביה חמש ספרים. ואינון חמש אינון שית - בחד דרגא דאעיל בה בגניזו דאקרי רזא דכלא, והאי איהו רזא דברית. כד עאל דא גו אינון חמש לוחין - כדין קיימא ארונא ואורייתא ברזא דתשע דרגין, דאינון תרין שמהן '''יהו&quot;ה אלהי&quot;ם'''. ולבתר קיימא לוחא חדא רזא עלאה דחפי על כלא, וההוא הוי רזא דההוא רקיעא דסחרא וחפי על כלא, וכלהו קיימי בגניזו. 

הכא אית לן לאסתכלא ולמנדע רזין דארונא. אית ארון ואית ארון, דא לקבל דא. 

פתח ואמר  {{צ|הכל נתן ארונה המלך למלך וגו'}} {{ממ|ש&quot;ב|כד|כג}}. וכי ארונה מלך הוה? ואף על גב דחברייא אוקמוה, אלא דוד דכתיב ביה  {{צ|כל מכה יבוסי ויגע בצנור וגו'}} {{ממ|ש&quot;ב|ה|ח}}, ואיהו נטל ותפיש לירושלם, ומדידיה הוה, אמאי קנה בכספא? ואי תימא אף על גב דהוות ירושלם דידיה דדוד - ההוא אתר אחסנתיה דארונה הוה. כמה דהוה בנבות היזרעאלי, דאף על גב דשליט אחאב והוה מלכא, אצטריך למתבע לנבות ההוא כרם - אוף הכי דוד. 

אלא ודאי ארונה מלכא הוה, וההוא אתר ברשותיה הוה, והוה שליט עלוי. וכד מטא זמנא לנפקא מתחות ידיה - לא נפיק אלא בסגיאות דמא וקטולא בישראל. לבתר קאים ההוא מלאכא מחבלא על ההוא אתר, ותמן כד הוה קטיל וקאים בההוא אתר לא הוה יכיל, ותשש חיליה. 

וההוא אתר - אתר דאתעקד ביה יצחק הוה, דתמן בנה אברהם מדבחא ועקד ליה ליצחק בריה. כיון דחמא קודשא בריך הוא ההוא אתר - אתמלי רחמין. הדא הוא דכתיב  {{צ|ראה יהו&quot;ה וינחם וגו'}} {{ממ|דה&quot;א|כא|טו}}. מהו {{צ|ראה יהו&quot;ה}}? חמא עקידת יצחק בההוא אתר ותב ורחם עלייהו. מיד {{צ|ויאמר למלאך המשחית רב עתה וגו'}} - מהו {{צ|רב}}? הא אוקמוה 'טול הרב'. אלא הכי הוא, כתיב הכא {{צ|רב}} וכתיב התם  {{צ|רב לכם שבת בהר הזה}} {{ממ|דברים|א|ו}}. אוף הכי נמי {{צ|רב}} - רב לך למהוי האי אתר תחות ידך. שנין סגיאין הוה תחות ידך - מכאן ולהלאה {{צ|רב}} - אהדר אתרא למאריה. ועם כל דא (בדמא) במותא וממונא נפק מתחות ידיה. 

אמאי אקרי {{צ|ארונה}}? אלא כתיב {{צ|ארונה}} וכתיב {{צ|ארנן}}. בעוד דההוא אתר הוה תחות ידיה אקרי {{צ|ארונה}} - ארון דסטרא אחרא. ועל דאתוספו ביה אתוון יתיר - הכי אצטריך לאתוספא לההוא רע עין, רזא דסטרא אחרא. וההוא תוספת איהו גריעותא לגביה. 

בסטר קדושה גרעין ליה אתוון ואתוסף קדושתיה. ודא רזא דכתיב  {{צ|על שני עשר בקר}} {{ממ|מ&quot;א|ז|כה}} - גרע מ&quot;ם &lt;קטע סוף=דף ריד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|ריד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ריד ב/&gt;דלא כתיב &quot;שנים&quot; אלא {{צ|שני}}. ולסטרא אחרא יהבין ליה תוספת אתוון דכתיב {{צ|ויעש יריעת עזים לאהל על המשכן עשתי עשרה יריעות}} - תוספת אתוון, ואיהו גריעותא. ובסטרא דקדושה {{צ|שני עשר}} ולא יתיר, והכא {{צ|עשתי עשרה}} וכלא איהו גריעו לגביה, והכי אצטריך לההוא רע עין לאשלמא עיניה, ואיהו בגריעו. כגוונא דא {{צ|ארונה}} תוספת אתוון ולא כתיב &quot;ארון&quot;. 

תא חזי, סטרא דקדושה אקרי {{צ|ארון הברית}}, וההוא ארון הברית אתחזי לגופא למיעל בה דיוקנא דאדם. ועל רזא דא אינון חסידי קדישין כד הוו מפטרי מהאי עלמא הוו אעלין לון בארון. דהא סטרא אחרא - לא מתתקן בגופא ולאו איהו בכללא דגופא דאדם, ובגין דא לא אתברון גופייא לההוא סטרא אחרא, בגין דלאו אינון בכללא דגופא דאדם. 

ביוסף מה כתיב?  {{צ|'''ויישם''' בארון}} {{ממ|בראשית|נ|כו}} - תרין יודי&quot;ן אמאי? אלא דאתחבר ברית בברית, רזא דלתתא ברזא דלעילא, ועאל בארונא. מאי טעמא?  בגין דנטר ברית קדישא ואתקיים ביה. להכי אתחזי לאעלא בארון. וכלא כדקא חזי. 

בכה רבי אבא ואמר: ווי לבני עלמא דלא ידעי לההוא כסופא! ווי לההוא עונשא! דכל מאן דבעי עאל בארונא! בגין דלא אצטריך למיעל בארונא בר צדיק דידע בנפשיה ואשתמודע בגרמיה דלא חטא בההוא ברית את קיימא קדישא מעולמוי, וקא נטיר ליה כדקא יאות. ואי לאו - לא אצטריך ליה למיעל בארונא ולמפגם ארונא! 

רזא דאצטריך לאתחברא באת קיימא קדישא, דאיהו רזא דאתחזי ליה ולא לאחרא. דהא ארון לא אתחבר אלא בצדיק דנטיר את קיימא קדישא.  ומאן דפגים ברית ועאל בארונא - ווי ליה דפגים ליה בחייוי, ווי ליה דפגים ליה במיתתיה. ווי ליה מההוא עונשא. ווי ליה דפגים את וארון קיימא קדישא. ווי ליה לההוא כסופא דנקמין מניה נקמת עלמין, נוקמא דעלמא דא ונוקמא דההוא פגימו. ורזא דא כתיב {{צ|כי לא ינוח שבט הרשע על גורל הצדיקים}} {{ממ|תהלים|קכה|ג}}. 

בשעתא דדיינין ליה בההוא עלמא - מסתכלן בעובדוי. אי הוה פגים רזא דברית קדישא דחתים בבשריה והשתא פגים ארונא  דיליה - בהאי - הא לית ליה חולקא בצדיקיא! מסתכלן ביה ודיינין ליה ומפקי ליה לבר מכללא דאדם. כיון דאפקי ליה מכללא דאדם - אפקי ליה מכללא דכלהו אחרנין דאתעתדו לחיי עלמא, ויהבי ליה לההוא סטרא דלא אתכליל ברזא דגופא דאדם. כיון דאתמסר לההוא סטרא - ווי ליה דאעלין ליה בגיהנם ולא נפיק מניה לעלמין! על דא כתיב {{צ|ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי וגו'}} {{ממ|ישעיה|סו|כד}} - אינון דאשתארו מכללא דאדם. 

והני מילי כד לא עבד תיובתא שלימתא; תיובתא דאיהי אתחזייא לחפייא על כל עובדוי. ועם כל דא - טב ליה דלא יעול בארונא. דהא כל זמנא דגופא קיים נשמתא אתדנת ולא עאלת לאתרה, בר אינון חסידי עליונין קדישין דאתחזון לסלקא בגופיהון. זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי. בגין דלית חובה דקשיא קמי קודשא בריך הוא כהאי מאן דמשקר ופגים להאי את קיימא קדישא, ודא לא חמי אנפי שכינתא. על חובא דא כתיב {{צ|ויהי ער בכור יהודה רע בעיני יהו&quot;ה}} {{ממ|בראשית|לח|י}}, וכתיב {{צ|לא יגורך רע}} {{ממ|תהלים|ה|ה}}. 

מה כתיב הכא {{צ|ויעש בצלאל את הארון}}? וכי אמאי לא עבדו אינון חכימין דעבדו משכנא ית ארונא? אלא בצלאל - סיומא דגופא דאיהו רזא דברית קדישא, ונטר ליה, ואיהו קאים בעדבא דחולקיה - איהו אשתדל בעובדא דיליה ולא אחרא. 

אתו כלהו חברייא ונשקו ליה. 


כד מטו לגבי דרבי שמעון, וסדרו מלין אלין קמיה כל מה דאתמר בההוא ארחא - פתח ואמר  {{צ|וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום}} {{ממ|משלי|ד|יח}}. &lt;קטע סוף=דף ריד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רטו|א}}&lt;קטע התחלה=דף רטו א/&gt;האי קרא אתמר, אבל האי קרא אית לאסתכלא ביה - {{צ|וארח צדיקים}} - ההוא ארחא דצדיקיא אזלי ביה איהו ארח קשוט, ארחא דקודשא בריך הוא אתרעי ביה, ארחא דאיהו אזיל קמייהו, וכל אינון רתיכין אתיין למשמע מלין דאינון ממללן ואמרי בפומייהו. 

{{צ|כאור נגה}} - דנהיר ואזיל ולא אתחשך  כארח דאינון חייביא, דארח דלהון אתחשך תדיר, כמה דאת אמר  {{צ|דרך רשעים כאפלה וגו'}} {{ממ|משלי|ד|יט}}. 

דבר אחר: {{צ|וארח צדיקים}} - מה בין 'ארח' ל'דרך'? הא אוקמוה. אבל '''ארח''' הוא דהשתא אתפתח ואתגלייא ואתעביד בההוא אתר 'ארח', דלא כתישו ביה רגלין מקדמת דנא. '''דרך''' - כמה דאת אמר {{צ|כדורך בגת}} {{ממ|ישעיה|סג|ב}}, דכתשין ביה רגלין כל מאן דבעי. 

ועל דא לצדיקיא קארי 'ארח' דאינון הוו קדמאי למפתח ההוא אתר. ולא על כל אתר איהו, אלא אף על גב דאחרנין בני עלמא אזלי בההוא אתר - השתא דאזלין ביה צדיקיא - איהו אתר חדתא. דהשתא חדתא איהו ההוא אתר כמה דלא אזיל ביה בר נש אחרא לעלמין, בגין דצדיקיא עבדין חדתא לכל ההוא אתר, בכמה מלין עלאין דקודשא בריך הוא אתרעי בהון. ותו דשכינתא אזלא בההוא אתר, מה דלא הות מקדמת דנא, ובגין כך {{צ|ארח צדיקים}} אקרי, בגין דאתארח ביה אושפיזא עלאה קדישא. {{צ|דרך}} איהו פתוח לכלא, וכתשין ביה כל מאן דבעי, אפילו אינון חייבין. 

'''דרך''' - רזא דא  {{צ|הנותן בים דרך}} {{ממ|ישעיהו|מג|יז}}, בגין דדריך ביה סטרא אחרא דלא אצטריך, ושליט לסאבא משכנא. ועל דא צדיקיא בלחודייהו קיימי ושלטי בההוא אתר דאקרי 'ארח' כמה דאוקימנא. 'דרך' פתוח לכלא - להאי סטרא ולהאי סטרא. 

ואתון קדישי עליונין - ארח קדישא עלאה אזדמן לגבייכו וארחתון ביה. ומלין מעליין  אלין אתסדרו קמי עתיק יומין - זכאה חולקכון! 


פתח רבי שמעון ואמר: {{צ|ויהושע בן נון מלא רוח חכמה כי סמך משה וגו'}} {{ממ|דברים|לד|ט}} - בכמה אתר תנינן דמשה אנפוי כאנפי שמשא ויהושע כאנפי סיהרא. דלית נהורא לסיהרא אלא נהורא דשמשא כד נהר לסיהרא, וסיהרא מגו שמשא אתמליא, וכד אתמליא כדין קיימא באשלמותא. 

אשתלימותא דסיהרא מאן איהו? רזא דכלא דאקרי {{צ|דמות}} ברזא דשמשא עלאה '''יהו&quot;ה''', דהא בשמא דא לא קאים בר בזמנא דקיימא באשלמותא. דהא כמה שמהן אינון דאחסינא ואתקרי בהו כך. כפום שעתא דקיימא ביה - הכי אקרי בההוא שמא ממש. וכד קיימא ברזא דאשלמותא ואשתלימת מכל סטרין - כדין אקרי '''יהו&quot;ה'''; אשלמותא דילה כאשלמותא דלעילא, דירתא ברתא לאמה. והיינו  נהירו בחמיסר יומין, דכתיב  {{צ|בחמשה עשר יום לחדש השביעי הזה}} {{ממ|ויקרא|כג|לד}}, וכתיב {{צ|אך בעשור (יום) לחדש השביעי}} (שם כז), וכלא רזא חדא. 

כד קיימא עלמא דאתי ברזא דכל עשר אמירן על האי חדש אקרי {{צ|בעשור}}, וכד אתרשימת סיהרא באשלמותא חדא בינייהו אקרי {{צ|בחמשה עשר}}, דהא '''ה'''' אתחברת ואתחקקת בינייהו. ורזא דא '''י&quot;ה'''. וכד קיימא בשמא דא - כדין אתחבר ב'''ה'''', ואיהי אתוספא  לגבי תתאי למיזן לון, ולמיהב לון טרפייהו, ואתוספא איהי ברזא דאת '''ה'''' כמלקדמין. חדא לאתחקקא ולאתחברא ברזא דלעילא, וחדא למיהב מזונא לתתא. וכדין קיימא סיהרא באשלמותא לכל סטרין, עילא ותתא, ברזא דשמא דא למהוי כלא רזא חדא ושלימו חד. 

{{ממ|דברים|לד|ט}} '''יהושע''' דא איהו רזא דאשלמותא דסיהרא באלין אתוון '''בן נו&quot;ן''' - נו&quot;ן ודאי, דהא '''נ'''' רזא דסיהרא איהי, {{צ|מלא}} ברזא דאשלמותא דשמא קדישא, כדין איהו {{צ|מלא רוח חכמה}} ודאי. בגין דנקודה עלאה דאיהי '''י'''' - אתפשט ואפיק רוח, וההוא רוח עביד היכלא, וההוא רוח אתפשט ואתעביד שית סטרין. ההוא רוח אתפשט ברזא דכל אלין, ואמלי, ועביד היכלא לתתא, ואתמלי כלא. ואתעביד רזא &lt;קטע סוף=דף רטו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רטו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רטו ב/&gt;דשמא קדישא באשלמותא חדא. ובגין דא - {{צ|יהושע מלא רוח חכמה}}, בגין {{צ|כי סמך משה את ידיו עליו}} - דאיהו אריק ברכאן עליה, ואתמלי בירא מניה. 

ואתון קדישי עליונין, כל חד מנייכו אתמלי רוח חכמה, וקיימא באשלמותא ברזין דחכמתא! בגין דקודשא בריך הוא הוא אתרעי בכו, ואסמיך ידוי עלייכו! זכאה חולקי דעיני חמו דא, וחמו שלימו דרוח חכמתא בכו! 


פתח ואמר, כתיב  {{צ|לא תאכלו על הדם לא תנחשו ולא תעוננו}} {{ממ|ויקרא|יט|כו}}. האי קרא אוקמוה. ורזא דמלה הכי - מאן דאכיל בלא צלותא דיצלי  על דמיה - שקיל איהו כמנחש ומעונן. בגין דבליליא נשמתא סלקת  למחמי ברזא דיקירא עלאה, כל חד וחד כמה דאתחזי ליה, ואשתאר בר נש בההוא חילא  דאתפשט גו דמא לאתקיימא גופא, ועל דא טעים טעמא דמותא. 

וההוא חילא לא מתעתדא לאתערא גו ההוא חילא דנשמתא ולקבלא ליה. וכד אתער בר נש - לאו איהו דכי. והא אוקימנא דסטרא אחרא שליט על אתר דקיימא בלא נשמתא. כיון דאתדכי במיא, ואף על גב דאשתדל בר נש באורייתא - ההיא נשמתא לא אתקיימת באתרה, ולא שלטא ביה בבר נש בר חילא דדמא בלחודוי דאקרי 'נפש', ההיא דאתפשטא בדמא תדיר והא אוקימנא. וכד יצלי בר נש צלותא דפלחנא דמאריה - כדין מתיישבא חילא דדמא באתריה, ואתגבר חילא דנשמתא, ואתיישבא על ההוא אתר, וכדין בר נש אשתלים קמי מאריה כמה דאצטריך. נפש לתתא, ורזא דמלה דנשמתא לעילא. 

ועל דא מאן דצלי צלותא עד לא ייכול - קאים גרמיה כמה דאצטריך, וסלקא נשמתא על אתר מותבה כמה דאצטריך. ואי אכיל עד לא צלי צלותיה לאתיישבא דמא על אתריה - הא איהו כמנחש ומעונן, בגין דהא איהו ארחיה דמנחש, לסלקא לסטר אחרא ולמאכא סטרא דקדושה. 

אמאי אקרי בר נש ההוא דאשתדל בההוא סטרא {{צ|מנחש}}? על דאשתדל בההוא נחש לאתקפא חיליה ולאתגברא, ודא איהו כמאן דפלח לאלהים אחרים, וכן האי פלח לההוא חילא דדמא, ולא פלח ליה לקודשא בריך הוא, לאתקפא סטרא דנשמתא סטרא דקדושה. 

{{צ|מעונן}} - דאשתדל בחובה ולא אשתדל בזכו. ואי תימא הא קיימא '''נ'''' באמצעיתא - הכי הוא ודאי, דהא לא יכלין לשלטאה בההוא סטרא אחרא, עד דאתערבי ביה ערובא דסטר קדושה כחוט חד דקיק. מאן דבעי לקיימא שקרא - יערב בה מלה דקשוט בגין דיתקיים ההוא שקרא. ועל דא '''עון''' מלה דשקר הוא, ובגין לקיימא ליה עאלין בה מלה דקשוט, ודא איהו '''נ'''', בדא מקיימי לההוא שקר. ומאן דלא צלי צלותא לקמי קודשא בריך הוא עד לא ייכול על דמיה - כמנחש ומעונן. 


צלותא דבר נש - כמה דאמרתון אתון קדישי עליונין, זכאה חולקכון! דהא בצלותא מתתקן גופיה ונפשיה דבר נש, ואתעביד שלים. צלותא איהי תקונין מתקנן, דמתתקנן כחדא, ואינון ארבע. 

* '''תקונא קדמאה''' - תקונא דגרמיה לאשתלמא. 
* '''תקונא תניינא''' - תקונא דהאי עלמא. 
* '''תקונא תליתאה''' - תקונא דעלמא לעילא, בכל אינון חילי שמיא. 
* '''תקונא רביעאה''' - תקונא דשמא קדישא, ברזא דרתיכין קדישין, וברזא דעלמין כלהו עילא ותתא, בתקונא  כדקא יאות. 


* '''תקונא קדמאה''' - תקונא דגרמיה, בגין דאצטריך לאתקנא גרמיה במצוה וקדושה, ולאתתקנא בקרבנין ועלוון לאתדכאה. 

* '''תקונא תניינא''' - בתקונא דקיומא דהאי עלמא בעובדא דבראשית, לברכא לקודשא בריך הוא על כל עובדא ועובדא, באינון {{הפניה לפסוקים|תהלים|קמח|ג|ד}} {{צ|הללויה, הללוהו כל ככבי אור, הללוהו שמי השמים וגו'}}, לקיימא קיומא דהאי עלמא. ועל דא ב'''ברוך שאמר''' - '''ברוך ברוך''' על כלא. 

* '''תקונא תליתאה''' - דאיהו תקונא &lt;קטע סוף=דף רטו ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רטז|א}}&lt;קטע התחלה=דף רטז א/&gt;לעלמא לעילא, בכל אינון חיילי חיילין ומשריין, {{צ|יוצר משרתים ואשר משרתיו וגו', והאופנים וחיות הקודש}}. 

* '''תקונא רביעאה''' - תקונא דצלותא, בתקונא דרזא דשמא קדישא, כדקא אמרתון זכאה חולקכון. 

והכא רזא דתקונא דשמא שלים - זכאה חולקי עמכון בהאי עלמא ובעלמא דאתי! 


פקודי אורייתא דאמרתון בצלותא - ודאי הכי הוא. {{ש}}
פתח ואמר: כתיב {{צ|את יהו&quot;ה אלהי&quot;ך תירא אותו תעבד}} {{ממ|דברים|י|כ}}, וכתיב  {{צ|ויראת מאלהי&quot;ך}} {{ממ|ויקרא|יט|יד}}. האי קרא אית למימר הכי &quot;ויראת אלהיך&quot; בגין דהא כתיב {{צ|את יהו&quot;ה אלהי&quot;ך תירא}} - מהו {{צ|'''מ'''אלהיך}}. 

אלא רזא איהו - {{צ|מאלהיך}} ודאי - מההוא אתר דאתחבר וסחרא למוחא דלגו, ודא איהו {{צ|מאלהי&quot;ך}}. דחילו דא למדחל ליה, דהא תמן שריא דינא, ואיהו דינא דאשתאיב מגו דינא דלעילא בהאי אתר. 

תלת גווני אשא הכא. '''אשא קדמאה''' - איהו אשא דקביל אשא בחדו, וחדאן דא בדא ברחימו. '''אשא תניינא''' - איהו אשא דכתיב ביה  {{צ|ונגה לאש}} {{ממ|יחזקאל|א|יג}} - דאתחזי ביה נגה. ודא איהו אשא דקיימא גו אשא פנימאה בחדו, כמה דאתמר. '''אשא תליתאה''' - איהו אשא  דסחרא לההוא נגה, ובהאי אשא שארי דחילו דדינא לאלקאה חייביא. 
ואף על גב דתנינן דארבעה גווני אשא נינהו ואינון ארבע דאינון חד - אבל הכא בההוא אשא דקאמרן שארי דחילו דדינא. ועל דא כתיב {{צ|ויראת מאלהי&quot;ך}} - מההוא עונשא דיליה. 

ובההוא יראה בעי לשואה רעותיה בדחילו ורחימו כחדא; למדחל בהאי סטרא, ולמרחם בהאי סטרא, ובאינון גוונין דקאמרן. וההוא דחילו להוי למדחל מעונשא, דמאן דעבר על פקודי אורייתא אתענש בההוא סטרא. דכד שארי ההוא סטרא לאלקאה - לא שכיך עד דשיצי ליה מהאי עלמא ומעלמא דאתי. ובגין כך בעי למדחל מהאי אשא, דדחילו שריא ביה, ומניה אתפשט אשא לבר דדחלא אחרא. 

ועל דא כתיב {{צ|לא תיראו את אלהי האמורי}} {{ממ|שופטים|ו|י}} - דאסיר למדחל מניה. והאי אשא דדחילו דקאמרן איהו קדש ואשתתף בקדושה. והאי איהו דסחרא לההוא נגה דקאמרן. וההיא אשא אחרא דלבר - איהו דאתחבר בהאי לזמנין, ולזמנין אתעבר מניה ולא אתחבר בהדיה. וכד גרים דאתחבר בהאי - כדין הוא אשא דחשוך, ואחשיך וכסי נהירו דאלין אחרנין. וסימניך {{צ|ואש מתלקחת}} {{ממ|יחזקאל|א|ד}}, ולא דקיימא תדיר, והא אתמר. 


'''לבתר אהבה''', כמה דאוקמוה דאהבה שריא לבתר יראה. ורזא דמלה - כיון דשארי יראה על רישיה דבר נש - אתער לבתר אהבה דאיהו ימינא. דמאן דפלח מגו אהבה - אתדבק באתר עלאה לעילא, ואתדבק בקדושה דעלמא דאתי. בגין דהא סליק לאתעטרא לאתדבקא בסטר ימינא. ואי תימא דפולחנא דאיהו מסטרא דיראה לאו איהו פולחנא - פולחנא יקירא איהו! אבל לא סליק לאתדבקא לעילא. וכד פלח מאהבה - סליק ואתעטר לעילא ואתדבק בעלמא דאתי! ודא איהו בר נש דאזדמן לעלמא דאתי, זכאה חולקיה, דהא שליט על אתר דיראה. דהא לית מאן דשליט על דרגא דיראה אלא אהבה, רזא דימינא. 


'''רזא דיחודא''' - דאצטריך ליה לההוא דאתחזי לעלמא דאתי ליחדא שמא דקודשא בריך הוא, וליחדא שייפין ודרגין עלאין ותתאין, לאכללא כלהו, ולאעלאה כלהו באתר דאצטריך לקשרא קשראן. ודא איהו רזא דכתיב {{צ|שמע ישראל יהו&quot;ה אלהינ&quot;ו יהו&quot;ה אחד}} {{ממ|דברים|ו|ד}}. 

ורזא ד'''שמע''' - '''שם''' דסליק ל'''ע'''' שמהן. ודא כללא חדא. {{ש}}
'''ישראל''' - ישראל סבא. בגין דאית זוטא דכתיב  {{צ|נער ישראל ואהבהו}} {{ממ|הושע|יא|א}}. ודא איהו ישראל סבא, רזא חדא בכללא חדא. 

'''שמע ישראל''' - הכא אתכלילת אתתא בבעלה. {{ש}}
ולבתר דאתכלילו דא בדא בכללא חדא - כדין אצטריכו לייחדא &lt;קטע סוף=דף רטז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רטז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף רטז ב/&gt;שייפין, ולחברא תרין משכנין כחדא בכלהו שייפין, ברעו דלבא, לאסתלקא בדבקותא דאין סוף, לאתדבקא כלא תמן, למהוי רעותא חדא עלאי ותתאי. 

ורזא דא '''יהיה''', כמה דאת אמר  {{צ|יהיה יהו&quot;ה אחד}} {{ממ|זכריה|יד|ט}}, ברזא דיהיה. '''י'''' ליחדא ולאתדבקא ב'''ה'''' דאיהו היכלא פנימאה,  אתר גניזו דהאי נקודה עלאה דאיהי '''י''''. ודא איהו רזא '''יהו&quot;ה אלהינ&quot;ו'''. אלין תרין אתוון  דאינון '''י&quot;ה''', ולאכללא כל שייפין בההוא אתר דנפקו מניה, דאיהו היכלא פנימאה. לאתבא מלין לאתריה - לעיקרא ויסודא ושרשא דלהון - עד ההוא אתר דשרשא דברית. ולבתר אינון תרין אתוון אחרנין - ליחדא ולאתדבקא '''י'''' ב'''ה''''. '''י'''' איהו רזא דברית קדישא, והאי '''ה'''' איהו היכלא - אתר גניזו דהאי רזא דברית קדישא דאיהו '''י''''. ואף על גב דאוקימנא דאיהו '''ו'''' תניינא - אבל '''י'''' רזא דיליה ליחדא לון כחדא. 

'''אחד''' - לייחדא מתמן ולעילא כלא כחדא, ולסלקא רעותא לאתקשרא כלא  בקשורא חד, לסלקא רעותיה בדחילו ורחימו לעילא לעילא עד אין סוף. ולא ישתבק רעותא מכל אינון דרגין ושייפין - אלא בכלהו יסתלק רעותיה לאדבקא לון, ולמיהוי כלא קשורא חדא באין סוף. 

ודא הוא יחודא דרב המנונא סבא דאוליף מאבוי ואבוי מרביה עד פומא דאליהו - ושפיר איהו. ויחודא בתקונא. ואף על גב דאנן אוקימנא להאי בכמה רזין - כלהו רזין סלקין לחד. אבל רזא דא אשכחנא בספריה ושפיר איהו ויחודא בתקונא. והא אנן ביחודא דרזא אחרא אתערנא מלין, ואיהו שפיר ויחודא כדקא חזי, והכי הוא, אבל יחודא דא - יחודא בתקונא. ודא איהו יחודא דרב המנונא סבא. 


ותו הוה אמר - מאן דרעותיה לאכללא כל רזין דיחודא במלה ד'''אחד''' - שפיר טפי. ולהכי אנן מאריכין ב{{צ|אחד}} לסלקא רעותיה מעילא לתתא ומתתא לעילא למהוי כלא חד. אבל ברזא דא '''יהי&quot;ה''' סימנא  בעלמא איהו להאי. והא דתנינן {{צ|אחד}}  רזא עילא ותתא וארבע סטרין דעלמא - הכי הוא - ליחדא עילא ותתא כמה דאתמר. וארבע סטרין דעלמא - אלין אינון רזא דרתיכא עלאה - לאתכללא כלא כחדא בקשרא חדא ביחודא חדא עד אין סוף, כמה דאוקימנא. 


'''רזא לאדכרא יציאת מצרים לבתר''' - בגין דהות שכינתא בגלותא, ובזמנא דאיהי בגלותא לאו איהו חבורא לאתחברא דא בדא, עלמא תתאה בעלמא עלאה, ולאתחזאה חירו דההיא גאולה דהות בכמה אתין בכמה נסין דעבד קודשא בריך הוא. ואצטריך ההוא פורקנא לאתדכרא ולאתחזאה דאף על גב דהות בגלותא - השתא חירו אית לה. מיומא דאינון קשרין במצרים אשתריאו - אינון אתין ונסין אתעבידו. ואצטריך לאחזאה חירו דילה בגין דאתחברא בבעלה, ובגין לאסמכא גאולה לתפלה למהוי כלא חד בלא פרודא, ולא לאתחזאה תרוכין. וסימנך  {{צ|ואשה גרושה מאישה לא יקחו}} {{ממ|ויקרא|כא|ז}}. 

ואי תימא - והא בגלותא איהי והא אתתרכת!? לאו הכי! אלא ודאי בגלותא איהי לדיירא עמהון דישראל ולאגנא עלייהו, אבל לא אתתרכת. והא שכינתא לא אתחזי בבית ראשון ובבית שני עד דלא גלו ישראל סלקא לעילא. ולבתר איהי שויאת מדורה עמהון. אבל תרוכין לא הות לעלמין. 


ובגין דא '''בעי לאחזאה פורקנא דאית ביה ארבע גאולות'''.  ורזא הכא - בשעתא דנפקא שכינתא מגלותא דמצרים - תבעת מקודשא בריך הוא דיפרוק לה השתא ארבע זמנין, דאינון ארבע גאולות, לקבל ארבע גליות בגין דתהא בת חורין ולא תהא מתתרכא. ובההיא שעתא קיימא ואתפרקת ארבע גאולות בההיא יציאת מצרים. והשתא דאצטריכת בתקונהא לאתחברא בבעלה - אצטריך לאחזאה ההיא גאולת מצרים דאית בה ארבע גאולות. ועל דא אית &lt;קטע סוף=דף רטז ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|ריז|א}}&lt;קטע התחלה=דף ריז א/&gt;לאדכרא בההיא גאולה ארבע זמנין {{צ|אמת אמת אמת אמת}} עד {{צ|עזרת אבותינו}}, דדא הוא 'עזרה' וסמך לישראל כלהו. ומתמן ולהלאה ארבע זמנין אחרנין {{צ|אמת אמת אמת אמת}} למהוי ארבע גאולות אלין בקיומא תקיף, בחותמא תקיף דגושפנקא דמלכא, ארבע גאולות כפולין בקיומא. 

וכלהו בההיא יציאת מצרים. דאלו לא אשתכחו אינון ארבע גאולות בההיא יציאת מצרים - כל זמנא דלהוי גלותא לא אתחברת בתקונהא לאתייחדא שמא קדישא! ועל דא אית לאדכרא גאולה דמצרים תדיר בכל קדושין דקודשא בריך הוא, בריך שמיה לעלם ולעלמי עלמיא. 


'''רזא דקדושה''' -  הא אוקימנא, דהא בקדושה מתקדשי כלא עילא ותתא, וכל דרגין וכל רתיכין עלאין ותתאין - כלהו מתקדשי בקדושתא דא. ובקדושה דא אוקימנא רזין עלאין לאינון מארי רזין דמסתכלין בקדושה דמאריהון - זכאה חולקהון! 


'''רזא לממסר נפשא למאריה''' - שפיר איהו דקא אמרתון חבריא - זכאה חולקיכון! וזכאין עיני דחמו כך! דזכינא בחיי דמתערין מלין קדישין אלין בהאי עלמא. וכלהו כתיבי לעילא קמי מלכא קדישא. 


פתח ואמר - {{צ|אז נדברו יראי יהו&quot;ה איש אל רעהו ויקשב יהו&quot;ה וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו ליראי יהו&quot;ה ולחשבי שמו}} {{ממ|מלאכי|ג|טז}}. האי קרא אית לאסתכלא ביה, {{צ|אז נדברו}} - &quot;אז דברו&quot; מבעי ליה? מאי {{צ|נדברו}}? אלא 'נדברו' לעילא מכל אינון רתיכין קדישין, וכל אינון חיילין קדישין. בגין דאינון מלין קדישין סלקין לעילא, וכמה אינון דמקדמי ונטלין לון קמי מלכא קדישא, ומתעטרן בכמה עטרין באינון נהורין עלאין, וכלהו 'נדברו' מקמי מלכא עלאה. 

מאן חמי חדוון, מאן חמי תושבחן, דסלקין בכל אינון רקיעין כד סלקין מלין אלין קמי מלכא קדישא, ומלכא קדישא מסתכל בהו ואתעטר בהו. ואינון סלקין  ונחתין  ויתבין על חיקיה ומשתעשע בהו, ומתמן סלקין על רישיה והוו עטרה. ועל דא אמרה אורייתא  {{צ|ואהיה שעשועים יום יום}} {{ממ|משלי|ח|ל}} - &quot;והייתי&quot; לא כתיב, אלא {{צ|ואהיה}} - בכל זמן ובכל עידן דמלין עלאין סלקין קמיה. 


תרי זמני כתיב {{צ|יראי יהו&quot;ה יראי יהו&quot;ה}}. אלא {{צ|יראי יהו&quot;ה}} לעילא, {{צ|יראי יהו&quot;ה}} לתתא. {{צ|יראי יהו&quot;ה}} קיימין לתתא, ואינון מלין קיימין בדיוקניהון לעילא. ורזא דא אשכחנא בספרא דחנוך דכל מלין דצדיקיא די בארעא - אינון מתעטרן וקיימין קמי מלכא, ומשתעשע בהו קודשא בריך הוא, ולבתר אינון נחתי וקיימין קמיה בדיוקנא דההוא צדיק דקאמר לון, ואשתעשע קודשא בריך הוא בההוא דיוקנא. ולבתר אכתיבו בספר זכרון לפניו - לקיימא קמיה בקיומא תדיר. 

{{צ|ולחושבי שמו}} - מאי {{צ|ולחושבי שמו}}? הא אוקמוה.  כל אינון דמחשבי מלין דאורייתא לאדבקא למאריהון ברזא דשמא קדישא בגין למנדע ליה ולאתתקנא חכמה דשמיה בלבייהו, דכתיב {{צ|ולחושבי שמו}} דהוא רזא דשמא קדישא. 


כתיב  {{צ|וממעל לרקיע אשר על ראשם כמראה אבן ספיר דמות כסא}} {{ממ|יחזקאל|א|כג}}, האי קרא הא אוקמוה, אבל {{צ|וממעל לרקיע}} - בההוא רקיע לתתא כמה דאמרתון חברייא. זכאה חולקי וזכאה חולקכון. דהא ברקיעא דלעילא לית מאן דאסתכל ביה, ומלעילא מניה קיימא ההוא אבן ספיר, דהא אתערנא ביה ברזא דההוא מרגלית טבא יקירא, כמה דאוקימנא. 

{{צ|דמות כסא}}, ולא כתיב &quot;דמות הכסא&quot;, בגין דאית כסא ואית כסא. 'הכסא' - עלאה טמירא גניזא דלא אתגליא, ולית מאן דקיימא ביה למנדע ולאסתכלא. ועל דא כתיב {{צ|כסא}} סתמא - דא כסא דלתתא. 

{{צ|דמות כמראה אדם}}. כיון דאמר {{צ|דמות}} אמאי {{צ|כמראה}}, דהא סגי ליה &quot;דמות אדם&quot;? אלא 'דמות אדם' - דא איהו רזא עלאה - בההוא כבוד עלאה דיוקנא דאדם. אבל הא דאתוסף {{צ|כמראה}} - לאכללא אינון דיוקנין דמלין דחכמתא, ואינון רזין דחכמתא &lt;קטע סוף=דף ריז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|ריז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ריז ב/&gt;דסלקן ומתעטרן לעילא, ולבתר קיימין בדיוקנא דאדם בההוא דיוקנא דצדיקיא דמעטרין לון. ובכלהו אשתעשע קודשא בריך הוא בעטרוי. 

ואתון חברייא - הא קודשא בריך הוא אשתעשעא השתא באינון מלין דקא אמריתו בההוא ארחא. והא קיימתון קמי מאריכון בדיוקנייכו קדישין! דהא אנא בשעתא דחמינא לכו ואסתכלנא בדיוקנייכו - חמינא בכו דאתון רשימין ברזא דאדם, וידענא דהא דיוקנא דלכון אתעתדא לעילא. והכי אזדמנן צדיקיא לזמנא דאתי לאשתמודעא לעיניהון דכלא ולאחזאה פרצופא קדישא לקמי כל עלמא. הדא הוא דכתיב {{צ|כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך יהו&quot;ה}} {{ממ|ישעיה|סא|ט}}. 


אדהכי חמא לרבי יוסי דהוה מהרהר במילי דעלמא. אמר ליה: יוסי! קום אשלים דיוקנך - דאת חד חסר בך! קם רבי יוסי וחדי במלין דאורייתא, וקם קמיה. אסתכל ביה רבי שמעון. אמר ליה: רבי יוסי! השתא אנת שלים קמי עתיק יומין ודיוקנך שלים!


פתח ואמר: {{צ|ויעש את ציץ נזר הקדש זהב טהור וגו'}} - אמאי אקרי 'ציץ'? אסתכלותא לאסתכלא ביה, ובגין דהוה קיימא על אסתכלותא דבר נש אקרי 'ציץ'. וכל מאן דאסתכל ביה בההוא ציץ - אשתמודעא ביה. בציץ הוו אתוון דשמא קדישא גליפן בגלופא ומחקקן ביה, ואי זכאה הוה ההוא דקיימא קמיה - אינון אתוון דמחקקן ביה גו דהבא הוו בלטין מתתא לעילא, וסלקין מההוא גליפו בנהירו, והוו נהרין באנפין דההוא בר נש, נציץ נציצו ביה ולא נצצין. בשעתא קדמיתא דאסתכל כהנא ביה - הוה חמי נהירו דאתוון כלהו באנפין, וכד הוה מסתכלא לעיינא ביה - לא הוה חמי מידי, אלא נהירו דאנפוי דנהיר כאלו ניצוצא דדהבא הוה נציץ ביה. 

בר דכהנא הוה ידע חיזו דאסתכלותא קדמאה דהוה חמי לפום שעתא, דהא רעותא דקודשא בריך הוא הוה ביה בההוא בר נש, וידע דאיהו זמין לעלמא דאתי, בגין דחיזו דא נהרין עליה מלעילא, וקודשא בריך הוא הוה אתרעי ביה. וכד מסתכלין ביה לא חמאן מידי - בגין דחיזו דלעילא לא אתגליא אלא לפום שעתא. ואי קיימא בר נש קמי ההוא ציץ ואנפוי לא אחזיין לפום שעתא חיזו קדישא - הוה ידע כהנא דהא איהו תקיף מצחא, ובעי לכפרא עליה ולמבעי עלוי רחמין:


{{צ|ויעש את ציץ נזר הקדש}}.{{ש}}
רבי יהודה פתח קרא ברות -  {{צ|עיניך בשדה אשר יקצרון וגו'}} {{ממ|רות|ב|ט}}. האי קרא אית לאסתכלא ביה - אמאי אצטריך הכא למכתב? אמר ליה רבי יצחק, אי הכי כמה קראין אינון באורייתא דאתחזיאו דלא אצטריכו למכתב, וחמינן דכלהו רזין עלאין. אמר רבי יהודה: האי קרא מאן דחמי ולא אסתכל ביה - כמה דלא טעים תבשילא דמי. 

אלא רזא הכא וברוח קדשא אתמר, בגין דחמא בעז דיינא דישראל ענוותנותא דההיא צדקת דלא מסלקא עינא למחמי באתר אחרא אלא לקמה, וחמאת כל מה דחמאת בעינא טבא, ותוקפא דמצחא לא הוה בה - שבח עינהא. בגין דאית עיינין דבגינהון לא שלטא ברכתא בההוא אתר. ואיהו - עינא טבא חמא בה; דכל מה דאסתכלת הוה בעינא טבא. ותו דחמא דהוה אצלח בידהא - כל מה דהות לקטא אתוסף בחקלא. ובעז אסתכל דרוחא קדישא שריא עלה - כדין פתח ואמר {{צ|עיניך בשדה אשר יקצרון וגו'}}. אי תימא בגין אינון לקטין כל אינון אחרנין היך אמר דתהך אבתרייהו? לא אצטריך למכתב אלא &quot;ולקטת אחריהן&quot; - מאי {{צ|והלכת אחריהן}}? אלא בגין עיניה קאמר - עיניה דהוו גרמין ברכאן סגיאין, ועל דא {{צ|והלכת אחריהן}} בתר עיניך. כל שאר בני עלמא לית להו &lt;קטע סוף=דף ריז ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|ריח|א}}&lt;קטע התחלה=דף ריח א/&gt;רשו למיהך בתר עינוי, ואנת - לבתר עיניך; דעיניך גרמין ברכאן סגיאין. 

דבר אחר: {{צ|עיניך בשדה אשר יקצרון}} - בעז חמא ברוח קודשא דזמינין לנפקא מינה מלכין עלאין שליטין דאינון עיינין דכלא, כמה דהות תמר, דכתיב בה {{צ|ותשב בפתח עינים}} {{ממ|בראשית|לח|}} - אתישבת בפתחא דנפקין מינה מלכין שליטין עלאין דאקרון עיינין, כמה דאת אמר {{צ|אם מעיני העדה}} {{ממ|במדבר|טו|כד}}. כמה דכל שייפי גופא לא אזלין אלא בתר עיינין, ועיינין אינון מנהגין לכל גופא - אוף הכי מלכין וסנהדרין וכל אינון שליטין - כלא אזלין אבתרייהו. ובגין כך אמר לה {{צ|עיניך}} - אלין מלכין ושליטין דזמינין למיפק מינה. 

{{צ|בשדה}} - מאן שדה? דא ציון וירושלם דכתיב {{צ|ציון שדה תחרש}} {{ממ|מיכה|ג|יב}}, וכתיב  {{צ|כריח שדה אשר ברכו יהו&quot;ה}} {{ממ|בראשית|כז|כז}} - דא ירושלם. ועל דא כתיב {{צ|עיניך בשדה}} דאינון עיינין דילה דזמינין למיפק מינה לא יהון שליטין אלא בשדה. 

{{צ|אשר יקצרון}} - דהא מההוא שדה הוו נקטין כל בני עלמא תורה ונהורא דנהיר, דכתיב {{צ|כי מציון תצא תורה}} {{ממ|ישעיה|ב|ג}}. {{ש}}
{{צ|והלכת אחריהן}} באלין עובדין דכשרן דאנא חמינא בך. {{ש}}
{{צ|הלא צויתי את הנערים וגו'}} - כמשמע דיליה, בגין דאתתא דעתהא קלה. {{ש}}
{{צ|וצמית}} - לישנא דנקיות נקט; {{צ|וצמית}} - דאי תיאובתיך לאדבקא בבר נש לקיימא זרעא בעלמא - {{צ|והלכת אל הכלים}} - אלין אינון צדיקיא דאקרון {{צ|כלי יהו&quot;ה}} דכתיב {{צ|הברו נשאי כלי יהו&quot;ה}} {{ממ|ישעיה|נב|יא}}. דזמינין צדיקייא לאייתאה לון כל עלמא דורונא למלכא משיחא ואינון {{צ|כלי יהו&quot;ה}} - מאנין דקודשא בריך הוא אתהני בהו. אלין אינון מאנין תבירין - תבירין אינון בהאי עלמא בגין לקיימא אורייתא, ושימושא דקודשא בריך הוא אשתמש בהו - לא אשתמש אלא מגו הני כלים. וכד תתדבק בהו - {{צ|ושתית וגו'}}. 


רבי יוסי פתח ואמר: {{צ|ויאכל בעז וישת וייטב לבו}} {{ממ|רות|ג|ז}} - מהו {{צ|וייטב לבו}}? דבריך על מזוניה, ואוקמוה. ודא איהו רזא דמאן דמברך על מזוניה - דא אוטיב ללביה. ומאן אוטיב? כמה דכתיב  {{צ|לך אמר לבי}} {{ממ|תהלים|כז|ז}}, וכתיב {{צ|צור לבבי וגו'}} {{ממ|תהלים|עג|כו}}. ובגין דברכת מזונא חביבא קמי קודשא בריך הוא - כל מאן דבריך על שבעא - אוטיב וחדי לאתר אחרא. וסימנך סעודתי דשבת - דאתר אחרא אתהני מההיא ברכה דשבעא וחידו. והכא - אתהני מההוא ברכה דשׂבעא.  מאי טעמא? בגין דמזונא איהו קשה קמי קודשא בריך הוא, וכיון דבר נש אכיל ושתי וקא מברך - ההיא ברכתא סלקא ואתהני מאינון מלין דשבעא דסלקין, ואשתכח דאתהני ממזונא מתתא ומלעילא. ודא איהו רזא דבין חברייא. 

רזא בחול - לא אתהני ההוא אתר אלא מאינון מילין דסלקין מגו שבעא, וכלהו מילין מתעטרן ורוון ושבעין בחדו, וההוא אתר אתהני מנייהו. 
בשבת - איהו רזא אחרא - במזונא ממש! ובההוא חדוה דמזונא דמצוה דשבת ובכלא אשתכח כלילא מעילא ותתא. ורזא דא {{צ|כי ממך הכל ומידך נתנו לך}} {{ממ|דה&quot;א|כט|יד}} - ודאי בהנאותיה דא ובההוא חדוה דמזונא דמצוה דשבת, כמה דאוקמוה. מאן דמברך לקודשא בריך הוא מגו שבעא - בעי לכוונא לביה ולשואה רעותיה בחדוה ולא ישתכח עציב, אלא דיברך בחדוה ברזא דא, ולישוי רעותיה. דהא איהו יהיב השתא לאחרא בחדוה בעינא טבא, וכמה דאיהו מברך בחדוה ובעינא טבא - הכי יהבין ליה בחדוה ובעינא טבא. ובגין כך לא ישתכח עציב כלל אלא בחדוה ובמילין דאורייתא, וישוי לביה ורעותיה למיהב ברכה דא ברזא דאצטריך. 

רזא הכא - ארבע רתיכין שליטין בארבע סטרין ומשריין אתזנו מההיא ברכתא דשבעא. ובאינון מלין ד{{צ|ברוך אתה}} אתהני ואתרבי ואתעטר ביה. ומאן דמברך אצטריך רעותא בחדוה ובעינא טבא. ועל דא כתיב {{צ|טוב עין הוא יבורך}} {{ממ|משלי|כב|ט}}. והכא שפיל לסיפיה דקרא דכתיב {{צ|כי נתן מלחמו לדל}}. דאי לא תימא הכי - האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה.&lt;קטע סוף=דף ריח א/&gt;
{{ממ זהר משולב|ב|ריח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ריח ב/&gt;אלא {{צ|טוב עין}} כמה דאוקימנא, {{צ|הוא יברך}} ודאי בעינא טבא בחדוה. ולאו איהו למגנא לברכא בחדוה - דהא מההיא ברכתא ומההוא חידו {{צ|נתן מלחמו לדל}} - אתר דאצטריך לאתזנא מכל סטרין, אתר דלית ליה מגרמיה כלום, אתר דאתהני מכל סטרין ואתכליל מכל סטרין. מלין אלין לא אתמסרו אלא לחכימין דידעין רזין עלאין וארחין דאורייתא. 


תא חזי, בעז טב עינא הוה. תוקפא דמצחא לא הוה ביה לעלמא. מה כתיב? {{צ|ויבא לשכב בקצה הערמה}} {{ממ|רות|ג|ז}} - רזא דכתיב {{צ|בטנך ערמת חטים}} {{ממ|שיר השירים|ז|ג}}. מהכא אוליפנא, כל מאן דמברך ברכת מזונא כדקא יאות, בחדוה ברעותא דלבא, כד סליק מהאי עלמא - אתר אתתקנא ליה גו רזין עלאין בהיכלין קדישין. זכאה איהו בר נש דנטיר פקודי דמאריה וידע רזא דלהון, דלית לן פקודא ופקודא באורייתא דלא תליין ביה רזין עלאין, ונהורין וזיוין עלאין. ובני נשא לא ידעי ולא משגיחין ביקרא דמאריהון. זכאה חולקהון דצדיקיא אינון דמשתדלי באורייתא! זכאין אינון בעלמא דין ובעלמא דאתי! 

תא חזי, דהא אמרו דכל אינון תקיפי מצחא דלית להו כסופא - לית להון חולקא בעלמא דין ובעלמא דאתי. כל אינון תקיפי מצחא דהוו בהו בישראל -, כד הוו מסתכלן בההוא ציץ - הוו מתברן לבייהו ומסתכלן בעובדייהו. בגין דציץ על את הוה קאים, וכל מאן דמסתכל ביה הוה מכסיף בעובדוי. ועל דא ציץ מכפרא על אינון תקיפי אנפין תקיפי מצחא. 

אתוון דרזא דשמא קדישא דהוו גליפין על ציצא הוו נהרין ובלטין ונצצין. כל מאן דהוה מסתכל בההוא נציצו דאתוון - אנפוי נפלין מאימתא והוה אתבר לביה, וכדין ציצא מכפרא עלייהו כגוונא דא, כיון דאיהו גרים לתברא לביה ולאתכנעא מקמי מאריה. 

כגוונא דא קטרת - כל מאן דארח בההוא תננא כד סליק ההוא עמודא מההיא מעלה עשן - הוה מברר לביה בברירו  למפלח למאריה, ואעבר מניה זוהמא דיצר הרע, ולא הוה ליה אלא לבא חדא לקבל אבוה דבשמיא. בגין דקטרת תבירו דיצר הרע איהו ודאי בכל סטרין. וכמה דציץ הוה קאים על ניסא - אוף קטרת, דלית לך מלה בעלמא למתבר ליה לסטרא אחרא בר קטרת. 

תא חזי מה כתיב  {{צ|קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטרת}} {{ממ|במדבר|יז|יא}} - מאי טעמא? {{צ|כי יצא הקצף מלפני יהו&quot;ה החל הנגף}} - דהא לית תבירו לההוא סטרא בר קטרת. דלית לך מלה חביבא קמי קודשא בריך הוא כקטרת, וקיימא לבטלא חרשין ומלין בישין מביתא, ריחא ועשנא דקטרת דעבדי בני נשא, בההוא עובדא איהו מבטל, כל שכן קטרת. 

מלה דא גזרה קיימא קמי קודשא בריך הוא דכל מאן דאסתכל וקרי בכל יומא עובדא  דקטרת - ישתזיב מכל מלין בישין וחרשין דעלמא, ומכל פגעין בישין, ומהרהורא בישא, ומדינא בישא ומותנא. ולא יתזק כל ההוא יומא. דלא יכיל סטרא אחרא לשלטא עליה. ואצטריך דיכוון ביה. 

אמר רבי שמעון, אי בני נשא הוו ידעי כמה עלאה איהו עובדא דקטרת קמי קודשא בריך הוא, הוו נטלי כל מלה ומלה מניה, והוו סלקי לה עטרה על רישייהו ככתרא דדהבא! ומאן דאשתדל ביה בעי לאסתכלא בעובדא דקטרת, ואי יכוון ביה בכל יומא - אית ליה חולקא בהאי עלמא ובעלמא דאתי, ויסתלק מותנא מניה ומעלמא, וישתזיב מכל דינין דהאי עלמא; מסטרין בישין ומדינא דגיהנם ומדינא דמלכו אחרא. 

בההוא קטרת כד הוה סליק תננא בעמודא - כהנא הוה חמי אתוון דרזא דשמא &lt;קטע סוף=דף ריח ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|ריט|א}}&lt;קטע התחלה=דף ריט א/&gt;קדישא  פרחין באוירא, וסלקו לעילא בההוא עמודא. לבתר כמה רתיכין קדישין סחרין ליה מכל סטרין, עד דסליק בנהירו וחדוה. וחדי למאן דחדי. וקשר קשרין לעילא ותתא ליחדא כלא והא אוקימנא. ודא מכפר על יצר הרע ועל עבודה זרה דאיהו סטרא אחרא והא אוקמוה:


פתח ואמר: {{צ|ועשית מזבח מקטר קטרת וגו'}} {{ממ|שמות|ל|א}} - האי קרא אית לאסתכלא ביה בגין דתרין מדבחין הוו - מדבחא לעלוון ומדבחא דקטרת בוסמין. דא לבר ודא לגו. האי מדבחא דקטרת דאיהו פנימאה - אמאי אקרי 'מזבח' - והא לא דבחין ביה דבחין, ומזבח על דא אקרי? אלא בגין דבטיל וכפית לכמה סטרין בישין. ובגין דההוא סטרא בישא כפית, לא יכיל לשלטאה ולא למהוי קטיגורא, ועל דא אקרי 'מזבח'. 

כד ההוא סטרא בישא הוה חמי  עמודא דעשנא דקטרת דסליק - אתכפיא וערק, ולא יכיל לקרבא כלל למשכנא. ובגין דלא אתזכי ולא אתערב בההוא חדוה דלעילא בר קודשא בריך הוא בלחודוי בגין דחביבא כל כך - לא קאים ההוא מזבח אלא  לגו, דהאי איהו מזבח דברכאן אשתכחו ביה, ועל דא סתים מעינא. 

מה כתיב באהרן? {{צ|ויעמוד בין המתים ובין החיים ותעצר המגפה}} {{ממ|במדבר|יז|}} - דכפית ליה למלאך המות דלא יכיל לשלטאה כלל, ולא למעבד דינא. סימנא דא אתמסר בידנא, די בכל אתר דקאמרי בכוונה ורעותא דלבא עובדא דקטרת - דלא שלטא מותנא בההוא אתר ולא יתזק, ולא יכלין שאר עמין לשלטאה על ההוא אתר. 

תא חזי מה כתיב {{צ|מזבח מקטר קטרת}}? כיון דכתיב {{צ|מזבח}} אמאי אקרי {{צ|מקטר קטרת}}? אלא בגין דנטלי מהאי אתר לאקטרא כמה דעבד אהרן. {{ש}}
תו, {{צ|מזבח}} אצטריך לאקטרא לקדשא ליה בההוא קטרת, ועל דא {{צ|מקטר קטרת}}. {{ש}}
תו, {{צ|מקטר קטרת}} - כתרגום {{צ|לאקטרא קטרת}}, דהא אסיר לאקטרא באתר אחרא קטרת, בר  ממחתה דיום הכפורים. 


תא חזי, האי מאן דדינא רדיף אבתריה - אצטריך להאי קטרת ולאתבא קמי מאריה. דהא סיועא איהו לאסתלקא דינין מניה. ובהאי ודאי מסתלקין מיניה אי הוא רגילא בהאי לאדכרא תרין זמנין ביומא, בצפרא וברמשא, דכתיב  {{צ|קטרת סמים בבקר בבקר}} {{ממ|שמות|ל|ז}}, וכתיב {{צ|בין הערבים יקטירנה}} {{ממ|שמות|ל|ח}}, ודא איהו קיומא דעלמא תדיר, דכתיב {{צ|קטרת תמיד לפני יהו&quot;ה לדורותיכם}} (שם) - ודאי הוא קיומא דעלמא לתתא, וקיומא דעלמא לעילא. בההוא אתר דלא אדכר בכל יומא עובדא דקטרת - דינין דלעילא שריין ביה ומותנין סגיאין ביה, ועמין אחרנין שלטין עליה, בגין דכתיב {{צ|קטרת תמיד לפני יהו&quot;ה}} - תמיד איהו קיימא {{צ|לפני יהו&quot;ה}} יתיר מכל פלחנין אחרנין. חביבא איהו עובדא דקטרת דהוא יקיר וחביב קמי קודשא בריך הוא יתיר מכל פלחנין ורעותין  דעלמא. ואף על גב דצלותא איהי מעליא מכלא - עובדא דקטרת הוא יקיר וחביב קמי קודשא בריך הוא. 

תא חזי, מה בין צלותא לעובדא דקטרת? צלותא אתקינו לה באתר דקרבנין דהוו עבדי ישראל, וכל אינון קרבנין דהוו עבדין ישראל לאו אינון חשיבין כקטרת. 
ותו מה בין האי להאי? אלא צלותא איהו תקונא לאתקנא מה דאצטריך. קטרת - עביד יתיר! מתקין וקשיר קשרין, ועביד נהירו יתיר מכלא. והאי איהו דאעבר זוהמא. ואי דכי משכנא - כלא אתנהיר ואתתקן ואתקשר כחדא. ועל דא בעינן לאקדמא עובדא דקטרת לצלותא בכל יומא ויומא לאעברא זוהמא מעלמא, דאיהו תקונא דכלא בכל יומא ויומא, כגוונא דההוא קרבנא חביבא דאתרעי ביה קודשא בריך הוא. 

מה כתיב במשה? {{צ|ויאמר יהו&quot;ה אל משה קח לך סמים נטף וגו'}} {{ממ|שמות|לד|}}. אף על גב דאוקמוה, אבל מאי שנא בעובדא דא יתיר מכל מה דאמר ליה אלא {{צ|קח לך}} להנאתך ולתועלתך? בגין דכד אתתא אתדכאת - הנאותא דבעלה איהו. ורזא דא {{צ|קח לך סמים}} לאעברא זוהמא, לאתקדשא אתתא בבעלה. זכאה חולקיה דמשה!&lt;קטע סוף=דף ריט א/&gt;


{{ממ זהר משולב|ב|ריט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ריט ב/&gt;כגוונא דא, {{צ|קח לך עגל בן בקר}} {{ממ|ויקרא|ט|ב}} דאתמר לאהרן - לכפרא על חוביה; על ההוא עגל דאיהו גרים לון לישראל. ועל דא כתיב במשה {{צ|קח לך}} להנאתך ולתועלתך. וכן אוקמוה ב{{צ|פסל לך}} מההוא פסולת דלוח אבנא נתעשר משה. אוף הכי {{צ|לך}} - להנאתך ולטובתך. 


'''קטרת''' - קשיר קשירו, נהיר נהירו, ואעבר זוהמא. '''ד'''' אתעביד '''ה''''. '''ה'''' - אתחבר ב'''ו''''. '''ו'''' סליק ואתעטר ב'''ה''''. '''ה'''' אתנהיר ב'''י''''. וכלא סליק רעותא לאין סוף. והוי כלא קשירו חד, ואתעביד חד קשירו ברזא חדא, דאיהו קשרא עלאה דכלא. מכאן ולהלאה, כיון דכלא אתקשרא בהאי קשרא - אתעטר כלא ברזא דאין סוף, ורזא דשמא קדישא אתנהיר ואתעטר בכל סטרין, ועלמין כלהו בחדוה. ואתנהירו בוצינין, ומזונין וברכאן אשתכחו בכל עלמין, וכלא ברזא דקטרת. ואי זוהמא לא אתעבר - כלא לא אתעביד. דכלא בהאי תלייא. 

תא חזי, קטרת איהו קדמאה, תדיר קדים לכלא. ובגיני כך עובדא דקטרת אצטריך לאקדמא לצלותא בשירין ותושבחן, בגין דכל דא לא סלקא ולא אתתקן ולא אתקשר עד דאתעבר זוהמא. מה כתיב -  {{צ|וכפר על הקדש וגו'}} {{ממ|ויקרא|טז|טז}} בקדמיתא, ולבתר {{צ|ומפשעיהם לכל חטאתם}}. ועל דא בעינן לכפרא על קודשא ולאעברא זוהמא ולאתדכאה קודשא - ולבתר שירין ותושבחאן וצלותין, כלא כדקאמרן. 

זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי, דהא אינון ידעין לתקנא תקונא דלעילא ותתא. כדבעינן לתקנא תקונא מתתא לעילא עד דאתקשר כלא כחדא בקשורא חד בההוא קטורא  עלאה, כד בעינן לתקנא תקונין דלתתא, בעינן לתקנא בתקונא דאתוון רשימין, דקודשא בריך הוא אתקרי בהון. 


רבי שמעון ורבי אלעזר בריה הוו יתבי ליליא חד ולעאן באורייתא. אמר רבי אלעזר לרבי שמעון אבוי, הא כתיב  {{צ|ואל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים, ואל אישך תשוקתך וגו'}} {{ממ|בראשית|ג|טז}}, ואוליפנא דדא איהו רזא עלאה. תינח לתתא - אבל איהו כגוונא דלעילא - מאי איכא למימר? 

פתח רבי שמעון ואמר, {{צ|כאיל תערג על אפיקי מים}} {{ממ|תהלים|מב|ב}}. האי קרא אוקמוה, אבל חיה חדא אית בעלמא, ואיהי שלטא בשולטנא על אלף מפתחן בכל יומא. ואיהי נוקבא. ותיאובתה דילה תדיר {{צ|על אפיקי מים}} - למשתי ולאתרוואה מצחותא, דכתיב {{צ|כאיל תערוג וגו'}}. 

הכא אית לאסתכלא - בקדמיתא כתיב {{צ|כאיל}} ולא כתיב &quot;כאילת&quot;, ולבתר {{צ|תערוג}} ולא כתיב &quot;יערוג&quot;? {{ש}}
אבל רזא דא - דכר ונוקבא תרוייהו כחדא.  והאי נוקבא - {{צ|תערוג על אפיקי מים}}. ואיהי מתעברא מן דכורא וקשי עלה - דהא על דינא קיימא. וכד אולידת - קודשא בריך הוא זמין לה חד חויא עלאה רברבא, ואתי ונשיך לגבי ההוא אתר ואולידת. 

ורזא דא - {{צ|הרבה ארבה עצבונך והרונך}}, בגין דאיהי מתחלחלא בכל יומא, ובעציבו על עובדין דעלמא. {{ש}}
{{צ|בעצב תלדי בנים}} - {{צ|בעצב}} - דא רזא דחויא דעציב אנפיהון דעלמא. {{ש}}
{{צ|ואל אישך תשוקתך}} כמה דאת אמר {{צ|תערוג על אפיקי מים}}. {{ש}}
{{צ|והוא ימשל בך}} - הא אוקימנא רזא דאיהו שליט עלה. {{ש}}
וכל דא למה? בגין דאמרה סיהרא כמה דתנינן, ובגיני כך אזעירת נהוראה ואזעירת שלטנהא, ולית לה רשו מגרמה, בר כד יהבין לה חילא. 


{{צ|בעצב תלדי בנים}} כמה דאוקימנא. ואי תימא אמאי אצטריך חויא לדא? אלא דא פתח ארחא לנחתא כל אינון נשמתין דעלמא; דאלמלא לא פתח אורחין לנחתא לתתא - לא ישרי בגויה דבר נש. 
מה כתיב {{צ|לפתח חטאת רובץ}} {{ממ|בראשית|ד|ז}} - מאי {{צ|לפתח}}? לההוא פתח דאתעתדא לאולדא לאפקא נשמתין לעלמא - איהו קאים לגבי ההוא פתח. וכל אינון נשמתין דאצטריכו לנחתא בגופין קדישין - לא קאים איהו לההוא פתח, ולית ליה רשו בהאי נשמתא. ואי לאו - הא חויא נשיך. ואסתאב ההוא אתר, ולאו איהי נשמתא דאתדכיא. 

והכא איהו רזא עלאה, {{צ|בעצב תלדי בנים}} - רזא דא - דא נחש, דהא &lt;קטע סוף=דף ריט ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ב|רכ|א}}&lt;קטע התחלה=דף רכ א/&gt;עמיה אולידת נשמתין. בגין דדא איהו על גופא ודא על נשמתא, ותרווייהו דא בדא. דא נקיט נשמתא, ודא נקיט גופא. וזמינא דא חויא לאולדא כל אינון גופין עד דלא ייתי זמנא דיליה. הדא הוא דכתיב {{צ|בטרם תחיל ילדה}} {{ממ|ישעיה|סו|}}. זמנא דחויא לאולדא בשבע שנין - והכא בשית מה דלאו איהו זמניה. ובההוא זמנא דאוליד לון - מההוא לידה ימות, דכתיב {{צ|בלע המות לנצח}} {{ממ|ישעיהו|כה|ח}}, וכתיב {{צ|יחיו מתיך נבלתי יקומון}} {{ממ|ישעיהו|כו|יט}}. 

אמר רבי שמעון בההוא זמנא דיתערון מתי עלמא ויתעתדון בארעא קדישא - יקומון חיילין חיילין כלהו על ארעא דגליל. בגין דתמן זמין מלכא משיחא לאתגלאה, בגין דאיהו חולקיה דיוסף. ותמן אתברו  בקדמיתא, ומתמן שארו לאגלאה מכל אתרייהו ולאתבדרא ביני עממיא, כמה דאת אמר {{צ|וְלֹא נֶחְלוּ עַל שֵׁבֶר יוֹסֵף}} {{ממ|עמוס|ו|ו}}.  ואמאי יקומון תמן? בגין דאיהו חולקיה דההוא דאשתוי בארונא, דכתיב  {{צ|ויישם בארון במצרים}} {{ממ|בראשית|נ|כו}}. ולבתר אתקבר בארעא קדישא דכתיב {{צ|ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל מצרים קברו בשכם}} {{ממ|יהושע|כד|לב}}. 

ודא איהו דקאים בקיומא דברית יתיר מכלא. ובההוא זמנא דיתערון כלהו חיילין חיילין - כלהו יהכון - דא לחולק אבהתהון ודא לחולק אבהתהון, דכתיב {{צ|ושבתם איש אל אחוזתו}} {{ממ|ויקרא|כה}}. וישתמודעון דא לדא. וזמין קב&quot;ה לאלבשא לון לכל חד וחד לבושי מרקמן, וייתו כלהו וישבחון למאריהון בירושלם, ויתחברון תמן אוכלוסין אוכלוסין, וירושלם יתמשך לכל סטרין יתיר ממה דאתמשך כד אתחברו תמן מגלותא. כיון דיתחברון וישבחון למאריהון - קודשא בריך הוא יחדי עמהון. הדא הוא דכתיב {{צ|ובאו ורננו במרום ציון}} {{ממ|ירמיהו|לא|}}. ולבתר {{צ|ונהרו אל טוב יהו&quot;ה וגו'}} - כל חד וחד לחולקיה וחולק אבהתוי. ואחסנתהון דישראל תהא עד מתא דרומאי, ותמן ילפון אורייתא והא אוקמוה. וכתיב {{צ|הקיצו ורננו שוכני עפר וגו'}} {{ממ|ישעיה|כו|}}: &lt;קטע סוף=דף רכ א/&gt;


-----------------</text>
      <sha1>d71yyv41g0bi4htbthvlt20pg1mlqil</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זוהר חלק יט</title>
    <ns>0</ns>
    <id>261515</id>
    <revision>
      <id>2947862</id>
      <parentid>999160</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T19:48:15Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947862</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="251729" sha1="2rn2rkpgas2v18ysdjz8y1beyfqzduw" xml:space="preserve">__TOC__

==פרשת ויקרא==
{{ממ זהר משולב|ג|ב|א}}&lt;קטע התחלה=דף ב א/&gt;ויקרא רבי אלעזר פתח, {{צ|שאל לך אות מעם יהו&quot;ה אלהי&quot;ך, העמק שאלה או הגבה למעלה}} (ישעיה ז יא), אסתכלנא בדרין קדמאין ודרין בתראין, מה בין דרין קדמאין לדרין בתראין? דרין קדמאין הוו ידעין ומסתכלין בחכמתא עלאה, וידעין לצרפא אתוון דאתיהיבו ליה למשה בסיני. ואפילו חייבין דבהון בישראל הוו ידעין גו אתוון חכמתא עלאה, וידעין גו אתוון עלאין וגו אתוון תתאין, חכמתא לאנהגא עובדין בהאי עלמא. 

בגין דכל את ואת דאתמסר ליה למשה, הוו מתעטרין וסלקין על רישייהו דחיוון עלאין קדישין, וכלהו חיוון הוו מתעטרי בהו, ופרחין גו אוירא דנחתא מגו אוירא עלאה דקיק דלא ידיע, וסלקין ונחתין, אתוון רברבין ואתוון דקיקין. אתוון רברבין, נחתין מגו היכלא עלאה טמירא דכלא. ואתוון דקיקין הוו נחתין מגו היכלא אחרא תתאה. ואלין ואלין אתמסרו ליה למשה בסיני. 

וחבורא דאתוון דאינון מתחבראן בטמירו בכל את ואת, כגון א' את יחידא, מתחבראן עמה בטמירו תרין אחרנין ל' ף', וכן כלהו -- אתמסרו ליה למשה בסיני. וכלהו טמירין גו חבריא, זכאין אינון.

{{צ|שאל לך אות}} - אות ממש, דכלהו הוו נטלין ברזא דאתוון. וכן ברחב מה כתיב {{צ|ונתתם לי אות אמת}} (יהושע ב יב) - דא את ו', דדא אקרי 'אות אמת', ואי תימא שאר אתוון לאו אינון אמת? אין. אלא אות דא אות אמת אקרי. 

{{צ|העמק שאלה}} - דא אות ה' בתראה דבשמא קדישא, {{צ|או הגבה למעלה}} - דא את יו&quot;ד, רישא דבשמא קדישא. ודא איהו רזא דכתיב, {{צ|שאל לך אות מעם יהו&quot;ה אלהי&quot;ך}} - אות משמא קדישא, משמע דכתיב מעם יהו&quot;ה, דדא איהו שמא דקודשא בריך הוא, את חד דביה, ומשכנא קאים על דא. 

תא חזי, כד סליק עננא על משכנא ושרא עלוי כל אינון רתיכין וכל &lt;קטע סוף=דף ב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|ב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ב ב/&gt;אינון מאני משכנא דלעיל -- כלהו הוו גו עננא. מה כתיב (שמות מ לה) {{צ|ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד כי שכן עליו הענן}}, וכתיב (שם כד יח) {{צ|ויבא משה בתוך הענן, ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה}}. אי משה לא הוה יכיל לאעלא למשכנא, אמאי הוה יתיב בטורא כל אינון ארבעין יומין? אלא (ס&quot;א אינו), (בגין לקבלא אורייתא זמנא אחרא, דהא תרין לוחין אתברו בקדמיתא, והשתא הוה בטורא כמלקדמין:

אמר רבי יוסי, אי הכי והא כתיב, (שם מ יח) {{צ|ויקם משה את המשכן וגו'}}, וכתיב {{צ|ולא יכול משה לבא אל אהל מועד}}, וכתיב {{צ|ויהי משה בהר ארבעים יום וגו'}}. וכתיב {{צ|ויקרא אל משה וגו'}} - משמע דמשה בטורא הוה בההוא זמנא דקרא ליה, וכתיב {{צ|מאהל מועד}} - ואהל מועד לא הוה בטורא דסיני, דהא בינייהו דישראל הוה? 

אמר ליה, בההוא זמנא אשתלימו ארבעין יומין, וארבעין יומין הוה משה בטורא. ועננא אחרא עלאה הוה מתקן משכנא, ותקין פתורי מכל אינון רוחין קדישין, לאתתקנא אתר, דהא) תרי ענני הוו, (ס&quot;א ענן דנהיר, וענן דחשיך) חד דעאל ביה משה, וחד דשארי על משכנא. 

תא חזי מה כתיב, (שם לד) {{צ|וכבוד יהו&quot;ה מלא את המשכן}}, מלא לא כתיב אלא מלא, דהוה שלים לעילא ותתא, עם משכנא דלתתא, תקונא טמירא דנחת לתתא, ואתתקנת שכינתא. 

ארבע סטרין דמשריין אתגניזו, תקונא קדמאה דחד משמרה מאינון ארבע משריין כלא עד דאתתקנו. 

רישא לסטר ימינא '''צדקיא&quot;ל''' רב ממנא, רב משריין, דאיהו תחות שולטנא דמיכאל, ועמיה הוו מתתקנן כל אינון משריין תחות ידיה. וחד ממנא אתקם על ארבע, תלת ארבע לתתא, בגין דכל אינון משריין עלאין כד נחתין לתתא, משניין שמא דלהון בשמהן אחרנין, בר אינון עלאין לא משתנין לעלמין. והאי ממנא עלאה '''צדקיא&quot;ל''' קאים עלייהו לגו. {{ש}}
את חד נציץ על רישייהו ואיהו '''א'''' זעירא. כד האי את נציץ -- כלהו נטלין לההוא אתר דנציץ האי נציצו. 

לגו מנייהו '''רזיא&quot;ל''', רב ממנא, רב משריין, דקיימא לגו תחות שלטנותא דמיכאל, ועמיה כל אינון משריין דתחות ידיה, וחד ממנא קאים עלייהו בתרעא דאתקרי '''רומיא&quot;ל''', וסחרין ליה י&quot;ב ממנן, תלת תלת ארבע זמנין, '''ורזיא&quot;ל''' רב ממנא קיימא על כלהו, דלא אשתני שמיה. {{ש}}
את חד נציץ על רישייהו דכל אינון משריין, ואיהי את '''ר''''. כד האי נציץ -- נטלין כלהו לההוא סטרא דההוא נציצו. האי את קיימא על עונשא דמגלה רזין, וסימניך (משלי יג יח) {{צ|ריש וקלון}}. 

לגו מנייהו '''יופיא&quot;ל''' רב ממנא רב משריין, תחות שלטנותא דמיכאל. ועמיה הוו מתתקנן כל אינון משריין דתחות ידיה. ולא אתגליין הכא בחושבנא, בגין דלא אשתלימו הכא, עד דאתו לבית עולמים, דתמן אשתלימו כלהו, ואסגו משריין בשלימו, ומה דאמרן הכא, כל אינון משריין דתחות ידיה דאתמסרו בההוא שעתא לאעלא עמיה. וחד ממנא קיימא עלייהו '''וחכמיא&quot;ל''' שמיה, וי&quot;ב ממנן סחרין ליה, לכל עיבר תלת תלת כמה דאמרן, '''ויופיא&quot;ל''' רב ממנא קיימא על כלהו, דלא אשתני שמיה. {{ש}}
את חד נציץ על רישייהו דכל אילין משריין ואיהי את '''ק'''', וכד נציץ דא -- נטלין כלהו לההוא סטרא דההוא נציצו. האי את ק' תלייא באוירא, ואכפיא תלת זמנין ביומא, וסלקא ונחתא. 

תרין אתוון אילין -- '''ק' ר'''' -- אינון אתוון דקיימין באמצעיתא, חד דחפי לאת '''א'''', וחד דחפיא על '''י'''' דאיהי לבתר. 

לגו מנייהו '''קדומיא&quot;ל''', רב ממנא רב משריין, תחות שולטנותא דמיכאל. ועמיה הוו מתתקנן כל אינון משריין דתחות ידיה. וחד ממנא קיימא עלייהו בתרעא דאתקרי '''אריא&quot;ל''', וי&quot;ב ממנן סחרין ליה, תלת לכל סטר, והאי ממנא '''קדומיא&quot;ל''' קיימא עלייהו, דלא אשתני שמיה לעלמין. חד את קיימא נציץ על רישייהו, והוא את '''י'''' &lt;קטע סוף=דף ב ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|ג|א}}&lt;קטע התחלה=דף ג א/&gt;כד האי נציץ, נטלין כלהו לההוא נציצו דנציץ. 

אות '''ק'''' דקאמרן, חפיא על האי את '''י'''', '''ר'''' חפיא על '''א''''. 

לגו לגו באתר דאקרי קדש, נציץ חד את בטמירו ובגניזו, ואיהו את '''ו'''', והאי את '''ו'''' נציץ בנציצו על כלהו אתוון. 

וקלא נפיק מבינייהו דאלין אתוון, כדין בטש נציצו דאת ו' לנציצו דאת י', ונפק ההוא נציצו מגו אתר (ס&quot;א דאקרי קדש) דקדש, ובטש לגו נציצו דאת י', וכדין נציצו דאת י' בטש לגו נציצו דאת ק' (וקלא הוה נפיק), ונפקא נציצו דאת ק' ובטש לגו נציצו דאת ר', ונפקי נצוצין כלהו, ומתחברין לגו נציצו דאת א' דקיימא, וקלא הוה נפיק, ובטש בכל אינון נציצין דאתוון כחדא. נציצו דאת ו' בי', נציצו די' בק', נציצו דק' בר', נציצו דר' בא', ומתחברן גליפין דנציצין, ונפקי לבתר, ובתר דמתחברין בניצוציהון, נפיק קלא מביניהון, ומתחברן ברזא דא ויקרא אל משה. 

ומשה הוה מסתכל כל אינון יומין דלא עאל, לבתר אתהדרו אתוון והוו מתגלגלין בקולפוי, בצרופין דאתוון דאתמסרו לאדם בגנתא דעדן. את א' ודא לעאלא בגו טמירא לאתר דאקרי קדש, ונפק ו' ויהיב דוכתא לאת א', ואתחבר א' לגו ו' דבתריה, קר, וי' עאל בין ק' ור' ואשתכח קיר, ואתגליפו ואתנציצו כמלקדמין. וקלא נפיק מבינייהו, ומתחברן נציצין דאתוון ונפקי לבר, ואתגליין לגבי כל אינון משריין, דהוו נטלין אינון אתוון, וכד מתחברן נציצין דאתוון, קלא בטש בינייהו, ואתחזון בגלופייהו לכל אינון רתיכין, אוקיר, וקלא אהדר מבינייהו וקרי בין אינון רתיכין, (ישעיה יג יב) אוקיר אנוש מפז ואדם מכתם אופיר. זכאה חולקיה דמשה דחמי כל דא, אבל צרופא דא לא אתחמי לעינוי דמשה, אלא צרופא קדמאה דאיהו ויקרא, דא הוה חמי משה, הדא הוא דכתיב ויקרא אל משה, וצרופא דא אחרא לא גליין ליה, בגין דשבחא דבר נש לא מודעין לקמיה, וסימניך (במדבר יב ד) צאו שלשתכם, וכתיב ויקרא אהרן ומרים, וכתיב פה אל פה אדבר בו, וכתיב לא כן עבדי משה, בגין דלא מודעין שבחיה דבר נש לקמיה. סלקין אתוון, ואתהדרו בכל אינון משריין כגוונא דא בצרופא דא, אוקיר, וקלא נפיק ואכריז ואמר, אוקיר אנוש מפז וגו'. לבתר אתמשכו אתוון, והוו נציצין על רישייהו דכל אינון רתיכין, ואשתככו, עד דאתתקנו לדוכתיהו. 


רישא לסטר שמאלא, '''חזקיא&quot;ל''', רב ממנא רב משריין לכל אינון דקיימי לתרעא דמשכנא תחות שלטנותא דגבריא&quot;ל, ועמיה מתתקנן בההוא תרעא כל אינון משריין דתחות ידיה. וחד ממנא אתקם על תרעא לבר, '''וגזריא&quot;ל''' שמיה, ועמיה י&quot;ב ממנן דסחרן ליה, תלת תלת לכל סטר לד' סטרין. ואלין שננא דלהטא דחרבא דמתהפכא בידייהו, והאי ממנא '''חזקיא&quot;ל''' קאים עלייהו לעילא לעילא לגו. {{ש}}
את חד נציץ על רישייהו, ואיהי את '''א'''', דהא לא קיימי אלין ולא (ס&quot;א נטלי) שיילי, אלא ברזא ד'''א'''' דאיהי ימינא, בגין דשמאלא לא נטיל אלא בימינא, ימינא נטיל תדיר לשמאלא, ד'''א'''' את נציץ ונפיק מן ימינא, כדין נטלין לההוא אתר דנציץ ההוא נציצו. 

לגו מניה '''רהטיא&quot;ל''', רב משריין, דקיימא לגו תחות שלטנותא דגבריאל, ועמיה כל אינון משריין תחות ידיה. וחד ממנא קאים עלייהו בתרעא, דאתקרי '''קדשיא&quot;ל''', וסחרין ליה י&quot;ב ממנן, תלת תלת ד' זמנין, וההוא ממנא '''רהטיא&quot;ל''' קיימא על כלהו, דלא אשתני שמיה. {{ש}}
את חד נציץ על רישייהו דכל אלין משריין, ואת דא איהו '''ז'''', ואיהו אתחלף גו תקונא דמשכנא באת '''ל'''', האי אתחלף ברזא (שם כד ז) ד{{צ|יזל מים מדליו}}, ואתחלף &lt;קטע סוף=דף ג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|ג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ג ב/&gt;בגלופי אתוון ואקרי חלופא '''ל'''', כד האי נציץ על רישייהו דכל אלין משריין, כדין כלהו נטלין לההוא סטרא דההוא נציצו. 

לגו מן דא '''קפציא&quot;ל''', רב ממנא רב משריין, תחות שלטניה דגבריאל, ועמיה הוו מתתקנין כל אינון משריין דתחות ידיה, אינון דאתמסרו ליה בההוא שעתא, וחד ממנא קאים עלייהו '''עזא&quot;ל''' שמיה, וי&quot;ב ממנן סחרין ליה, לכל עיבר תלת תלת כמה דאוקימנא, '''וקפציא&quot;ל''' רב ממנא קיימא על כלהו.{{ש}}
את חד נציץ על רישייהו דכל אינון משריין, ואיהי את '''ש' '''{{הערה|הגהתי כאן על פי הגר&quot;א [[יהל אור/ספר ויקרא|ביהל אור]]. ובדפוסים אחרים כתוב ד' או ר'... - ויקיעורך}}, וכלהו נטלי לההוא נציצו דההוא את, האי את תלייא גו אוירא על תרין אתוון אחרנין. 

לגו מן דא '''שמעיא&quot;ל''' רב ממנא, האי אתחלף לד' שמהן, בגין דלא קיימא בגלפוי, זמנין לסטר ימינא וזמנין לסטר שמאלא, ועמיה י&quot;ב ממנן, דסחרין ליה לכל עיבר תלת תלת כמה דאוקימנא, '''ורגשיא&quot;ל''' רב ממנא על אלין י&quot;ב, תחותיה דההוא ממנא אחרא. {{ש}}
ואת חד נציץ על רישייהו לעילא, ואת דא איהי את '''ה'''', ודא תליא באוירא על כל שאר אתוון, בההוא את ש'{{הערה|כנזכר בהערה לעיל, גם כאן ההגהה על פי הגר&quot;א ביהל אור - ויקיעורך}} דקאמרן, ד', אלין תרין סליקו לעילא על כל שאר אחרנין, וכלהו נטלין לההוא נציצו דתליא מההוא את. 

לגו לגו באתר דאקרי קדש, נציץ את חד גו טמירו דקדש, ואיהי את '''ם'''' סתימא, האי נציץ בנציצו על כלהו אתוון, וקלא הוה נפיק מבינייהו דאלין אתוון. כדין בטש נציצו דהאי את, ונטיל תרין אתוון אחרנין נציצין דתליין באוירא, ואינון ש' ה'{{הערה|כנזכר בהערה לעיל, גם כאן ההגהה על פי הגר&quot;א ביהל אור - ויקיעורך}}, ואשתאר א&quot;ל, ואתחברן באלין אחרנין דסטר ימינא, ובטשו אלין באלין, ונטלי כלהו, ואתהדרן קדמאי כמלקדמין, ונפקי לבר, וכדין אקרון ויקרא אל משה:

ויקרא אל משה וידבר יהו&quot;ה אליו מאהל מועד לאמר, רבי חייא פתח ואמר, (שיר ה א) באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי וגו', האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה, כתיב אכלתי יערי עם דבשי שתיתי ייני עם חלבי, לבתר אכלו רעים, מאן דמזמן לאחרא, כד מזונא מתתקן קמיה, בתר דאיהו אכל היאך יזמין לאחרא. אלא זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה בעא לדכאה להון, ואתרעי בהון מכל שאר עמין, ומדאתרעי בהון, בעא לסלקא להון מכל מקטרגי עלמא. תא חזי (ס&quot;א בתר דאתעבד משכנא), ביומא דאתקם משכנא לתתא, בההוא יומא אתתקם משכנא אחרא לעילא עמיה, דכתיב (שמות מ יז) הוקם המשכן סתם, וההוא יומא חדוותא דקודשא בריך הוא הוה. כיון דאתקם משכנא, מה כתיב, (שם לה) ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד, כד חמא קודשא בריך הוא כך, אמר, ומה, על ידא דמשה אתקם, ואיהו לבר, מיד ויקרא אל משה, אמר ליה, משה, חנוכא דביתא במאי הוה, בסעודתא, אדם כי יקריב מכם קרבן ליהו&quot;ה, הדא הוא דכתיב באתי לגני אחותי כלה וגו', הא אוקמוה האי קרא. אבל באתי לגני, דא גן עדן דלעילא, אחותי כלה, דא כנסת ישראל, דבההוא יומא אזדווגו זווגין בכלא, אזדווגו זווגין בההוא גן עדן, דאתברכו כלהו משקיו דנחלא, ואתקשרו כל חד בחבריה, הדא הוא דכתיב אריתי מורי עם בשמי, אכלתי יערי:

רעיא מהימנא:

פתח ואמר באתי לגני אחותי כלה, איהי מלכות אדנ&quot;י, אריתי מורי דא חסד דרגא דאברהם, דאתמר עליה (שה&quot;ש ד ו) אלך לי אל הר המור, עם בשמי, דא נצח דרגא דאהרן, דכתיב ביה (שמות ל כג) ואתה קח לך בשמים ראש, ואינון דרועא ימינא בירכא ימינא, ורזא דמלה (תהלים טז יא) נעימות בימנך נצח, ואינון תרין ברכאן לקבליה, חד מגן אברהם, ותניינא עבודה דהוא &lt;קטע סוף=דף ג ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|ד|א}}&lt;קטע התחלה=דף ד א/&gt;

זהר:

עם דבשי, שתיתי ייני עם חלבי, כלהון אתשקיין ואתרוו ממבועא דנחלא. אכלו רעים שתו ושכרו דודים, כל אינון דלתתא, וכלהו ענפין (נ&quot;א עלמין), כלהו אתברכו ואתזנו כד אלין אתברכו לעילא, ובמה מתברכאן ומתבסמאן כלהו, בריחא דקרבנא. תא חזי, בשעתא דנחתת כנסת ישראל לאשרהא דיורהא בארעא, קודשא בריך הוא אמר ליה להאי קרא, בגין דאשתכחו ברכאן וחדוה בכלהו עלמין, ואתבסמת היא לנפקא מינה ברכאן לכלא, דכד אלין שית אתברכאן, כדין כלהו עלמין אתברכאן כחדא לתתא, ומתברכאן לעילא, (ס&quot;א וכנסת ישראל), וישראל אתברכו מכלהו. דבר אחר, באתי לגני אחותי כלה, רבי יצחק אמר, לא אזדווג קודשא בריך הוא (ס&quot;א ישראל) בכנסת ישראל, אלא בזמנא דאלין שית אתרוון משקיו דנחלא דלא פסק. רבי יהודה אמר, אכלו רעים שתו ושכרו דודים, אלין כל מארי דיבבא ויללה, דאתבסמו כלהו ואתברכו כחדא, דהא מסעודתא דמלכא מתהניין כלא, ואימתי אכלי כלהו, בשעתא דמלכא אתחדי, ועל דא מלכא אתחדי וחדי למטרוניתא בקדמיתא, לבתר כלהו אכלן וחדאן. רבי אבא אמר, אכלו רעים שתו ושכרו דודים, אלין אינון שית דקאמרן, ואלין אינון דכתיב בהו (שיר א ד) הביאני המלך חדריו וגו', שתו ושכרו, מההוא יין דרוי לכלא. רבי אלעזר אמר, כל אינון דלתתא, דכיון דאינון שית אתברכאן, כלהו דלתתא מתברכאן. רבי שמעון אמר, כלא שפיר, אבל רזא דמלה, אכלו רעים לעילא, שתו ושכרו דודים לתתא. אמר ליה רבי אלעזר, מאן אינון לעילא ומאן אינון לתתא, אמר ליה יאות שאילתא, דא אתר עלאה, דאינון באחדותא, בחדוותא, דלא מתפרשין לעלמין, אלין אקרון רעים, הדא הוא דכתיב (בראשית ב י) ונהר יוצא מעדן, ועדן וההוא נהר לא מתפרשן לעלמין, ואשתכחו לעלמין ברעותא באחדותא בחדוותא. שתו ושכרו דודים, אלין אינון לתתא דאקרון דודים לזמנין ידיען, והא אוקימנא. תא חזי, באינון עלאי כתיב בהו אכילה בלא שתיה, מאי טעמא, מאן דאית ליה גרבי דחמרא אכילה בעיא, ובגין דתמן שריא חמרא דמנטרא, כתיב בהו אכילה, ובאינון תתאי דבעיין שקיו, כתיב בהו שתיה, דהא כל נטיען שקיו בעיין מנחלא דעמיקא, ועל דא באלין אכילה, ובאלין שתיה, אלין רעים ואלין דודים. אמר ליה רבי אלעזר, אתחזי דהא דודים חביבותא אינון, אמאי אינון תתאי, אמר ליה, אינון דתאבין דא לדא, ולא משתכחין תדיר, אקרי דודים, ואינון דמשתכחי תדיר, ולא מתכסיין ולא מתפרשן דא מן דא אקרו רעים, ועל דא אלין דודים ואלין רעים, אלין ברעותא באחדותא תדיר, ואלין בתיאובתא לזמנין, ודא הוא שלימותא דכלא, בגין דתתברך כנסת ישראל, וכדין חדוותא בכלהו עלמין. רבי חזקיה, אוקים האי קרא בקרבנין, בגין דאינון סעודתא דמלכא לקרבא קמיה, ומתהניין מיניה מאריהון דדינין, ומתבסמן כלהו, ואשתכח חדוותא בכלא. רבי אחא, אוקים האי קרא בשעתא דעאלת שכינתא למשכנא, דאשתכחו ברכאן וחדוון בכלא, ועאלת שכינתא ככלה לחופה, וכדין אשתלימו (ס&quot;א אשתכחו) ישראל לתתא, ואתאחדו ביה:

רעיא מהימנא:

רצה. אכלתי יערי, דא גבורה פחד יצחק, עם דבשי, הוד דרגא דדוד, והיינו דרועא שמאלא עם ירכא שמאלא. שתיתי ייני עם חלבי, גוף וברית, יעקב עם שלמה. לבתר אכלו רעים שתו ושכרו דודים, י&quot;ב שבטים בי&quot;ב ברכאן, תוספת ברכת המינין, מאן אכיל לה, ההוא דאתמר ביה באתי לגני אחותי כלה. ואית דפליג לון ברזא אחרא, אריתי מורי עם בשמי, גוף וברית, יערי עם דבשי, שוקא ימינא עם שמאלא, ייני עם חלבי, דרועא שמאלא בימינא, דאינון ייני גבורה, חלבי חסד, (ע&quot;כ): &lt;קטע סוף=דף ד א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|ד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ד ב/&gt;בקודשא בריך הוא בארעא, הדא הוא דכתיב (שמות כה ח) ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם, וכדין עלאי ותתאי אתבסמו:

ויקרא אל משה, רבי שמעון פתח, (שיר ב יב) הנצנים נראו בארץ עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו, האי קרא אית ביה לאסתכלא, כיון דכתיב נראו בארץ, מהו דכתיב נשמע בארצנו, דהא בחד ארץ סגיא. אלא הנצנים אלין אינון נטיען, דעקרן קודשא בריך הוא, ושתיל לון באתרא אחרא, ואתרביאו כנטיעתא כד אפיק פרחין. נראו בארץ, דהאי ארץ מתברכא מנייהו כדקא חזי, ומאי איהי, ארץ קדישא, ארץ עלאה, ארץ ודאי. עת הזמיר הגיע, עידן לאעקרא שולטנותא דרברבי עמין, דלא ישלטון בהו בישראל, בשעתא דאתקם משכנא. וקול התור נשמע בארצנו, דא ארץ דלתתא דאחסנו ישראל על ידא דיהושע, מאן הוא קול התור, דא הוא תייר עלאה, דאזדווג עמה כד בנה שלמה בי מקדשא לתתא, וכדין אתעטר קודשא בריך הוא בעטרוי כחתן בכלה, כמה דאת אמר (שם ג יא) צאנה וראנה בנות ציון במלך שלמה וגו'. בספרא דאגדתא אמר, קול התור, דא תורה שבעל פה, דתורה שבכתב אקרי תורה סתם, תורה שבעל פה אקרי תור, כמה דאת אמר ויקר ויקרא, דא שלימו, ודא לאו הכי, ואנא אוקימנא כמה דאתמר, והכי הוא. תא חזי, כד נחתת שכינתא למשכנא, כתיב כלת משה חסר ו', כלת משה ודאי, ואוקמוה, אבל רזא דמלה, כלת משה דא כנסת ישראל, וכלא חד מלה, ולמלכא עלאה אתמר. כיון דאתקם משכנא, קאים משה לבר, אמר לא אתחזי למיעל אלא ברשותא, מיד ויקרא אל משה, מאן ויקרא, דא ההיא דביתא דילה היא, ההיא כלה דכל ביתא ברשותא דילה:

וידבר יהו&quot;ה אליו, ההוא דאקרי קול, ההוא דאחיד ביה משה. ויקרא אל משה, רבי אלעזר פתח, (ישעיה נ ב) מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה הקצר קצרה ידי מפדות, זכאין אינון ישראל, דבכל אתר דאשתכחו, קודשא בריך הוא אשתכח עמהון, וקודשא בריך הוא אשתכח ביניהון, ומתפאר בהו בישראל, הדא הוא דכתיב (שם מט ג) ישראל אשר בך אתפאר. ולא עוד, אלא דישראל אשלימו מהימנותא בארעא, וישראל שלימו דשמא קדישא אינון, וכד ישראל אשתלימו בעובדייהו כביכול שמא קדישא אשתלים. וכד ישראל לא אשתלימו לתתא בעובדייהו, ואתחייבו גלותא, כביכול שמא קדישא לא שלים לעילא, דתנן, דא סליק ודא נחית, ישראל דלעילא סליק לעילא, כנסת ישראל נחיתת לתתא, אתרחקו דא מן דא, כביכול אשתאר שמא קדישא בלא שלימו, וכלא בגין דכנסת ישראל בגלותא. ואף על גב דישראל בגלותא, קודשא בריך הוא אשתכח בינייהו, ואתי ואקדים לבי כנישתא, וקרי ואמר (ירמיה ג כב) שובו בנים שובבים ארפא משובותיכם, ולית מאן דיתער רוחיה, כדין קודשא בריך הוא אמר, מדוע באתי ואין איש קראתי ואין עונה, אקדמית ואין איש, ולית מאן דיתער רוחיה. תא חזי, בההוא יומא דאשתכלל בי משכנא, קודשא בריך הוא אקדים ושארי ביה, מיד ויקרא אל משה וידבר יהו&quot;ה אליו מאהל מועד לאמר, וידבר יהו&quot;ה אליו, ואודע ליה דזמינין ישראל למיחב קמיה, ולאתמשכנא האי אהל מועד בחובייהו, ולא יתקיים בידייהו (ס&quot;א בהדייהו), הדא הוא דכתיב וידבר יהו&quot;ה אליו מאהל מועד לאמר, מאי אמר ליה, מאהל מועד, מעסקי אהל מועד, דזמין לאתמשכנא בחובייהו דישראל, ולא יתקיים בקיומיה, אבל אסוותא להאי, אדם כי יקריב מכם קרבן ליהו&quot;ה, הרי לך קרבנין דאגין על כלא. רבי חזקיה הוה שכיח קמיה דרבי שמעון, אמר ליה, &lt;קטע סוף=דף ד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|ה|א}}&lt;קטע התחלה=דף ה א/&gt;האי דאקרי קרבן, קירוב מבעי ליה או קריבות, מאי קרבן. אמר ליה, הא ידיע הוא לגבי חברייא, קרבן מאינון כתרין קדישין, דמתקרבי כלהו כחדא, ומתקשרן דא בדא, עד דאתעבידו כלהו חד ביחודא שלים, לאתקנא שמא קדישא כדקא חזי. הדא הוא דכתיב קרבן ליהו&quot;ה, קרבן דאינון כתרין קדישין, ליהו&quot;ה הוא, לאתתקנא שמא קדישא, וליחדא ליה כדקא יאות, בגין דישתכחו רחמין בכלהו עלמין, ושמא קדישא יתעטר בעטרוי, לאתבסמא כלא. וכל דא בגין לאתערא רחמי, ולא לאתערא דינא, ובגין כך ליהו&quot;ה הוא, ולא לאלהי&quot;ם, ליהו&quot;ה אנן צריכין לאתערא רחמי, ולא לאלהי&quot;ם, רחמי בעינן, ולא דינא. אמר, זכאה חולקי דשאילנא ורווחנא מלין אלין, ודא ברירו דמלה, אבל הא כתיב (תהלים נא יט) זבחי אלהי&quot;ם רוח נשברה לב נשבר ונדכה אלהי&quot;ם לא תבזה, זבחי אלהי&quot;ם כתיב, ולא זבחי יהו&quot;ה. אמר ליה, ודאי הכי הוא, קרבן אלהי&quot;ם לא כתיב, אלא זבחי אלהי&quot;ם, ועל דא שחיטתן בצפון, דהא זביחה הוא בגין אלהי&quot;ם, ההוא סטר גבורה, דיתבסם ויתבר רוחא דדינא, ויתחלש דינא, ויתגברון רחמי על דינא, ועל דא זבחי אלהי&quot;ם, לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא, דכתיב רוח נשברה, למהוי ההוא רוחא תקיפא נשברה, ולא יתגבר רוחיה וחיליה ותקפיה. ובר נש בעי כדין למיקם על מדבחא ברוח נשברה, ויכסף מעובדוי, בגין דיהוי ההוא רוחא תקיפא תבירא, וכלא בגין דדינא יתבסם, ויתגברון רחמי על דינא:

אדם כי יקריב מכם קרבן ליהו&quot;ה, אמר רבי אלעזר, האי קרא הכי הוה ליה למכתב, אדם כי יקריב קרבן ליהו&quot;ה, מהו מכם, אלא לאפוקי אדם הראשון, דהוא אקריב קרבנא כד ברא קודשא בריך הוא עלמא, והא אוקמוה, והכא מכם כתיב. האי אדם, לאפוקי אדם אחרא דלא הוה מכם, אמר ליה רבי שמעון, שפיר קאמרת, והכי הוא. רבי אבא פתח, (שם מח א) שיר מזמור לבני קרח, האי שיר תושבחתא מעליא הוא על כל שאר תושבחן, דזכו לשבחא ליה בני קרח, שיר מזמור, תושבחתא על תשבחתא, תשבחתא דאתפלג לתרין תושבחן. וזכו בני קרח לשבחא לה לכנסת ישראל, ושבחא דכנסת ישראל קא אמרי, ומאי הוא, דכתיב (שם ב) גדול יהו&quot;ה ומהלל מאד בעיר אלהינ&quot;ו הר קדשו, אימתי אקרי קודשא בריך הוא גדול, בזמנא דכנסת ישראל אשתכחת עמיה, הדא הוא דכתיב בעיר אלהינ&quot;ו, הוא גדול, בעיר אלהינ&quot;ו, עם עיר אלהינ&quot;ו. אמר ליה רבי יהודה, אלהינ&quot;ו מאי בעי הכא, אמר ליה, הכי הוא ודאי, האי עיר דחלא אלהינ&quot;ו (ס&quot;א חילא) ותושבחתא דישראל הוא. מאי משמע, אשתמע דמלכא בלא מטרוניתא לאו הוא מלכא, ולאו הוא גדול ולא מהולל. ובגין כך כל מאן דלא אשתכח דכר ונוקבא, כל שבחא אעדיו מניה, ולאו הוא בכללא דאדם, ולא עוד אלא דלאו איהו כדאי לאתברכא. כתיב (איוב א ג) ויהי האיש ההוא גדול מכל בני קדם, ותנינן בספרא דרב המנונא סבא, דבת זוגו בדחילו דקודשא בריך הוא הות כותיה, ומסטרא דאתתיה אקרי גדול, אוף הכא גדול יהו&quot;ה ומהולל מאד, ובמה הוא גדול, הדר ואמר בעיר אלהינ&quot;ו הר קדשו, ובגין כך תושבחתא דא בשני. ואי תימא אמאי לא כתיב כי טוב בשני, בגין דזמינין לאתפרשא, ורזא דמלה (בראשית ב יט) לא טוב היות האדם לבדו, בזמנא דאיהו לבדו לא טוב כתיב, ועל דא לא כתיב כי טוב בשני. גדול יהו&quot;ה ומהלל כדקאמרן, יפה נוף משוש כל הארץ, תושבחתא דזווגא דילהון, יפה נוף, דא קודשא בריך הוא, ודא צדיק, משוש כל הארץ, כדין הוא חדוותא דכלא, וכנסת ישראל מתברכא. אלהי&quot;ם בארמנותיה נודע למשגב וגו', אלין אינון נצ&quot;ח והו&quot;ד, &lt;קטע סוף=דף ה א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|ה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ה ב/&gt;דתמן כנישותא דכל ברכאן, כנישותא דחדוותא, מתמן נפקא על ידא דהאי דרגא דאקרי צדיק, ותמן אתכנשו ברכאן, לבסמא להאי עיר קדישא ולאתברכא מתמן. כי הנה המלכים נועדו, אלין כל כתרי מלכא בכללא חדא, ולאתר אחרא מלין אלין סלקין. תא חזי, בשעתא דבר נש מתקן עובדוי על ידי דקרבנא, כלא אתבסם ואתקריב, ואתקשר דא בדא ביחודא שלים, הדא הוא דכתיב אדם כי יקריב מכם, כי יקריב, לקשרא מלין כדקא חזי. תא חזי, אדם כי יקריב, לאפוקי מאן דלא אתנסיב, דהא קרבניה לאו קרבן, וברכאן לא משתכחן לגביה (ס&quot;א על ידיה), לא לעילא ולא לתתא, ממשמע דכתיב אדם כי יקריב, שאני הכי דלאו איהו אדם, ולא בכללא דאדם הוא, ושכינתא לא שריא עלוהי, בגין דאיהו פגים, ואקרי בעל מום, ומארי דמומא אתרחקא מכלא, כל שכן למדבחא לקרבא קרבנא. ונדב ואביהוא אוכחן, דכתיב (ויקרא ט כד) ותצא אש מלפני יהו&quot;ה, ובגיני כך כתיב אדם כי יקריב מכם קרבן ליהו&quot;ה, אדם, דאשתכחו דכר ונוקבא, האי חזי לקרבא קרבנא, דא ולא אחרא. ואמר רבי אבא, אף על גב דאוקמוה לנדב ואביהוא במלה אחרא, הכי הוא ודאי, אבל קטרת עלאה הוא מכל קרבנין דעלמא, דעליה אתברכן עלאי ותתאי, וקרבנא דא דאיהו לעילא מכל קרבנין, לא אתחזון אינון לקרבנא, דהא לא אתנסיבו, לקרבנא לא אתחזון, כל שכן למלין עלאין דיתברכון על ידייהו. ואי תימא, ותצא אש מלפני יהו&quot;ה ותאכל אותם, אמאי, לבר נש דאתא קמי מטרוניתא, לבשרא לה דהא מלכא אתי לביתה, וישרי בה במטרוניתא, למחדי עמה, אתא לקמי מלכא, חמא מלכא ההוא בר נש דאיהו מארי דמומין, אמר מלכא, לאו הוא יקרא דילי, דעל ידוי דהאי פגים איעול למטרוניתא, אדהכי אתקנת מטרוניתא ביתא למלכא, כיון דחמאת דמלכא הוה זמין למיתי לגבה, וההוא בר נש גרים לאסתלקא מלכא מינה, כדין פקידת מטרוניתא לקטלא לההוא בר נש. כך, בזמנא דעאלו נדב ואביהוא וקטרת בידייהו, חדת מטרוניתא, ואתתקנת לקבלא למלכא, כיון דחמא מלכא אינון פגימין מארי דמומין, לא בעא מלכא דעל ידייהו ייתי למשרי עמה, ואסתלק מלכא מינה, חמת מטרוניתא דבגינהון אסתלק מלכא מינה, מיד ותצא אש מלפני יהו&quot;ה ותאכל אותם. וכל דא, בגין דמאן דלא אתנסיב הוא פגים, מאריה דמומין קדם מלכא, קדושה דמלכא אסתליק מניה, ולא שריא בפגימו, ועל דא כתיב אדם כי יקריב מכם קרבן, מאן דאקרי אדם יקריב, ומאן דלא אקרי אדם לא יקריב. מן הבהמה, כלל, מן הבקר ומן הצאן פרט לבתר, אלין דכשרין למיכל, ודלא כשרין למיכל אסיר לקרבא, ולאתר אחרא אסתלקו אינון דכשרן ואינון דלא כשרן:

אם עולה קרבנו, רבי חייא פתח, (ישעיה נה ח) כי לא מחשבתי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי, כי לא מחשבתי מחשבותיכם, מחשבתי כתיב חסר בלא ו'. תא חזי, מחשבה דקודשא בריך הוא, היא עלאה ורישא דכלא, ומההיא מחשבה אתפשטו ארחין ושבילין, לאשתכחא שמא קדישא, ולאתתקנא ליה בתקונוי כדקא יאות, ומההיא מחשבה אתנגיד ונפיק שקיו דגנתא דעדן, לאשקאה כלא, ומההיא מחשבה קיימין עלאין ותתאין, ומההיא מחשבה משתכח תורה שבכתב ותורה שבעל פה. מחשבה דבר נש היא רישא דכלא, ומההיא מחשבה אתפשטו ארחין ושבילין, לאסטאה ארחוי בהאי עלמא ובעלמא דאתי, ומההיא מחשבה אתנגיד ונפיק זוהמא דיצר הרע, לאבאשא ליה ולכלא, ומההיא מחשבה אשתכחו עבירות חטאות וזדונות, עבודה זרה גלוי עריות ושפיכת דמים, ועל דא כי &lt;קטע סוף=דף ה ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|ו|א}}&lt;קטע התחלה=דף ו א/&gt;לא מחשבתי מחשבותיכם, ובגין כך רישא דכלא כתיב אם עולה קרבנו. מן הבקר, ולא בקר, ומאן איהו, פר בן בקר איהו דאיהו דכר. רבי יצחק אמר, מן הבקר סתם, וחזר ופירש זכר תמים יקריבנו, זכר ולא נקבה, דהא דכר אשתמודע לעילא, ונוקבא אשתמודעא לתתא, וכן מן הצאן מן הכבשים ומן העזים, מאן דאתי לעולה, כלהו דכר ולא נוקבא, בגין דעולה, עולה על הלב, על הלב ודאי, ואשתמודע מאן דקאים על הלב, ובגין כך סלקא לעילא, וכלהו דכרין, ועל דא פתח קרא ברישא בעולה יתיר מכל שאר קרבנין, דהא מחשבה רישא דכלא:

אמר רבי יהודה, אי הכי באתר דמחשבה דלעילא בעי לקרבא, אמאי לתתא יתיר, לא הוה בידיה, אתא לקמיה דרבי שמעון, אמר ליה, רישא דכלא מחשבה הוא, וסיומא דההיא מחשבה אתר דאקרי בקר, ומאי איהו, ההוא סיומא דגופא דמבסם לנוקבא. (כך) מחשבה דבר נש רישא דכלא, סיומא דההיא מחשבה כד אתעביד עובדא, אימתי, בבקר, הדא הוא דכתיב (מיכה ב א) הוי חושבי און ופועלי רע, אימתי, על משכבותם באור הבקר יעשוה, ועל דא לההוא אתר דמחשבה, מחשבה אסתליק, ועובדא מתקרבא לסיומא דמחשבה ודאי:

רבי אחא הוה אזיל בארחא, והוה עמיה רבי יהודה, עד דהוי אזלי, אמר רבי יהודה, הא דתנינן, בתולת ישראל בתולה דאתברכא מן שבע (ס&quot;א מישראל) דאקרי בת שבע, ואוקמוה בכמה אתר, ובתולה לתתא ירתא שבע ברכות בגינה. והא כתיב, ואתה בן אדם שא קינה על בתולת ישראל, ודאי עלה אתמר, על כנסת ישראל. ודא קשיא מכלא, דכתיב (עמוס ה ב) נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, והאי דקא אמרי כלהו חבריא במלה דא, שפיר הוא, אבל אי פרשתא אתמר בארח נחמה, הוינן אמרי הכי, אבל בהאי קינה אתמר, והא קרא אוכח הכי. אמר ליה, ודאי הכי הוא, והא הוה קשיא לי ההוא מלה יתיר מכלא, ואתינן לגבי דרבי שמעון בחשוכן דאנפין, אמר לי, מחיזו דאנפך אשתמודע מה דבלבך, אמינא ליה ודאי דאנפי ולבי שוין, אמר לי, אימא לי מילך. אמינא ליה, כתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, מאן דאית ליה רוגזא בדביתהו, ונפקא מניה, לא תהדר לעלמין, אי הכי ווי לבנין דאתתרכו עמה, אמר לי, ולא סגי לך מה דאמרו כלהו חברייא, אמינא הא שמענא מלייהו דהוה מרחמי, ולא מתישבן בלבאי. אמר, כל מה דאמרו חברייא כלא שפיר ויאות, אבל ווי לדרא כד רעיין לא משתכחין, וענא סאטן ואזלין ולא ידעין לאן אתר אזלי, לא לימינא ולא לשמאלא, ודאי האי קרא בעיא למנדע, וכלהו גליין לאינון דחמאן בארחא דאורייתא בארח קשוט. תא חזי, בכלהו גלוותא דגלו ישראל, לכלהו שוי זמנא וקצא, ובכלהו הוי ישראל תייבין לקודשא בריך הוא, ובתולת ישראל הות תבת לאתרהא, בההוא זמנא דגזר עלה, והשתא בגלותא דא בתראה לאו הכי, דהא היא לא תיתוב הכי כזמנין אחרנין, והאי קרא אוכח, דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל, נפלה ולא אוסיף להקימה, לא כתיב. מתל למלכא דרגז על מטרוניתא, ואשדי לה מהיכליה לזמנא ידיעא, כד הוה מטי ההוא זמנא, מיד מטרוניתא הות עאלת ותבת קמי מלכא, וכן זמנא חד ותרין ותלת זמנין, לזמנא בתרייתא אתרחקת מהיכלא דמלכא, ואשדי לה מלכא מהיכליה לזמנא רחיקא, אמר מלכא, האי זמנא לאו הוא כשאר זמנין דהיא תיתי קמאי הכי, אלא אנא איזיל עם כל בני היכלי ואתבע עלה. כד מטא לגבה, חמא לה דהוה שכיבת לעפרא, מאן חמא יקרא דמטרוניתא בההוא &lt;קטע סוף=דף ו א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|ו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ו ב/&gt;זימנא, ובעותין דמלכא לקבלה, עד דאחיד לה מלכא בידוי, ואוקים לה, ואייתי לה להיכליה, ואומי לה דלא יתפרש מינה לעלמין ולא יתרחיק מינה. כך קודשא בריך הוא, כל זמנין דכנסת ישראל בגלותא, כד הוה מטי זמנא היא אתיאת והדרת קמי מלכא, והשתא בגלותא דא לאו הכי, אלא קודשא בריך הוא יוחיד בידהא, ויוקים לה, ויתפייס בהדה, ויתיב לה להיכליה. ותא חזי דהכי הוא, דהא כתיב, נפלה לא תוסיף קום, ועל דא כתיב, (עמוס ט יא) ביום ההוא אקים את סכת דוד הנופלת, היא לא תוסיף קום כזמנין אחרנין, אבל אנא אוקים לה, ועל דא כתיב, ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת, אני אקים את סוכת דוד, מאן סוכת דוד, דא בתולת ישראל, הנופלת, כמה דכתיב נפלה, ודא היא יקרא דבתולת ישראל ותושבחתא דילה, ודא אוליפנא בההיא שעתא. אמר רבי יהודה, ודאי מלילתא על לבאי ואתישבא, ודא ברירו דמלה, ואזלא האי כמלה חדא דשמענא ושכחנא, והשתא רווחנא לה, דתנינן, אמר רבי יוסי, זמין קודשא בריך הוא לאכרזא על כנסת ישראל, ויימא, (ישעיה נב ב) התנערי מעפר קומי שבי ירושלם, כמאן דאחיד בידא דחבריה, ויימא התנער קום, כך קודשא בריך הוא יוחיד בה, ויימא התנערי קומי. אמר ליה רבי אחא, וכן כל אינון בני היכלא דמלכא, בלישנא דא פתחין, הדא הוא דכתיב (שם ס א) קומי אורי כי בא אורך, הא מלכא הכא ודאי, כדין הוא יקרא דילה, וחדוותא דכלא, כד מלכא אתפייס בהדה, (כתיב (מ&quot;א א טו) ותבא בת שבע אל המלך החדרה, כגוונא דא) בכל אינון זמנין איהי אתת לגבי דמלכא, וקמת קמיה, הדא הוא דכתיב (שם כח) ותבא לפני המלך ותעמוד לפני המלך, אבל בזמנא דא לאו הכי, אלא מלכא ייתי לגבה, ויתפייס בהדה, ויתיב לה להיכליה, הדא הוא דכתיב (זכריה ט ט) הנה מלכך יבא לך, ודאי, ולא אנת לגביה, יבא לך לפייסא לך, יבא לך לאקמא לך, יבא לך לאשלמא לך בכלא, יבא לך לאעלאה לך להיכליה, ולאזדווגא עמך זווגא דעלמין, כמה דאת אמר (הושע ב כב) וארשתיך לי באמונה. עד דהוו אזלי, פגע בהו רבי אבא, אמרו הא מאריה דחכמתא אתי, נקבל אנפי שכינתא, כד קריבו בהדיה, אשתמיט מקסטורא דקופטרא, ונחת גבון. פתח ואמר, (שמות יט יט) ויהי קול השופר הולך וחזק מאד וגו', ויהי קול השופר, הכא אפליגו ספרי קדמאי, וכלהו בחד מלה אתתקעו, אית מאן דאמר קול השופר תרי, קול חד, השופר תרי, ודייק לה מדלא כתיב ויהי השופר הולך וחזק, אלא קול השופר, קול דנפיק משופר, דודאי שופר אקרי, כמה דאת אמר (ישעיה כז יג) יתקע בשופר גדול, והאי איהו שופר גדול, דביה נפקין עבדין לחירות עלמין, והא אוקמוה. ואית מאן דתני ודייק, דכלא חד, בגין דכתיב קול השופר, קול דאקרי שופר, ומנלן דאקרי קול, ממה דכתיב (דברים ה יט) קול גדול ולא יסף, והאי קול גדול אקרי שופר, ועל דא קול השופר. הולך, לאן הולך, אי תימא להר סיני, או לישראל, יורד מבעי ליה, אלא אורייתא מהכא נפקא, ומאתר דא דאיהו כללא דכל שאר קלין אתיהיבת, וכד יסתכלון מלי כלא חד. ועל דא לוחי קדמאי רשימין מהאי אתר הוו, ודא הוא רזא דמלה, דכתיב (שמות לב טז) חרות על הלוחות, אל תקרי חרות, אלא חירות, חירות ממש, אתר דכל חירו ביה תליא. ותא חזי, לית לך מלה באורייתא דאמרין כלהו חבריא, דא הכי ודא הכי, דלא אזיל כלא לאתר חד, ולמבועא חד אתכנש. הולך, כמה דאת אמר (קהלת א ז) כל הנחלים הולכים אל הים, וכתיב (שם ג כ) הכל הולך אל מקום אחד. וחזק מאד, כמה דתנינן, כלי מחזיק ארבעים סאה. וחזק מאד, דלית לך מלה באורייתא חלשא או תבירא, דכד תסתכל ותנדע בה, דלא תשכח לה תקיפא כפטישא דמתבר טינרין, ואי איהי חלשא, מינך הוא, כמה דאוקמוה, דכתיב (דברים לב מז) כי לא דבר רק הוא, ואם רק הוא, מכם איהו, ועל דא וחזק מאד כתיב. &lt;קטע סוף=דף ו ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|ז|א}}&lt;קטע התחלה=דף ז א/&gt;משה ידבר והאלהי&quot;ם יעננו בקול (שמות יט יט), באתר דא אתכללו מלין עלאין, הא אוקמוה, והאלהי&quot;ם יעננו בקול, בקולו של משה, בההוא קול דאחיד ביה משה. הכא אית לאסתכלא, דהא אפכא הוה, דכתיב (שם כ א) וידבר אלהי&quot;ם, והכא כתיב משה ידבר. אלא אית דאמרי, בגין דכתיב, (שם טז) ויאמרו אל משה דבר אתה עמנו ונשמעה, ואל ידבר עמנו אלהי&quot;ם, ועל דא משה ידבר, והאלהי&quot;ם יעננו, בגין דלא אשתכח מלה באורייתא מפומא דמשה בלחודוי. ודא הוא דאוקמוה, קללות שבמשנה תורה, משה מפי עצמו אמרן, מעצמו לא תנינן, אלא מפי עצמו, הללו מפי הגבורה, והללו מפי עצמו, מפי ההוא קול דאחיד ביה, דאקרי הכי ושפיר מלה:

ובספרא דאגדתא דבי רב אמרי, אף על גב דאורייתא מפי הגבורה אתמר, כולה מפי עצמו של משה כמו כן אתמר, ומאי איהו, כגון קללות שבמשנה תורה, ולבתר אתכלילן בגבורה, הדא הוא דכתיב משה ידבר, והאלהי&quot;ם יעננו בקול, משה ידבר, דא קולו של משה, והאלהי&quot;ם יעננו בקול, דא גבורה דאודי ליה לההוא קלא, הדא הוא דכתיב יעננו בקול, בההוא קול דמשה. והשתא מאן דפתח במלי דאורייתא, (אנן אחדי נודן ליה, אמרו נתיב ומאן דפתח) ליפתח ויימא, יתבו:

פתח רבי אבא ואמר, כתיב (ויקרא כב יב) ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה וגו', זכאה חולקיהון דישראל מכל עמין, דהא קודשא בריך הוא כד ברא עלמא, לא ברא ליה אלא בגיניהון דישראל, בגין דיקבלון אורייתא בטורא דסיני, ויתדכון בכלא, וישתכחון זכאין קמיה. תא חזי, כד אשתלים האי עלמא בהו בישראל כגוונא דלעילא, וההוא אדם אתנעיץ בארעא, ורומיה מטי עד צית שמיא, בעא קודשא בריך הוא לאשלמא (ס&quot;א לאשלפא) נשמתא קדישא מעילא לתתא, בגין דיתאחיד ויתקשר דא בדא, הדא הוא דכתיב (בראשית ב ז) וייצר יהו&quot;ה אלהי&quot;ם את האדם עפר מן האדמה וגו', למהוי קשיר דא בדא, וישתכח שלים כגוונא דלעילא, וישתלם ויתקן גרמיה הכי. ובגין כך ברא ליה דכר ונוקבא למהוי שלים, ואימתי אקרי בר נש שלים כגוונא דלעילא, בשעתא דאזדווג בבת זוגיה באחדותא בחדוותא ברעותא, ויפיק מניה ומנוקביה בן ובת, וכדין הוא בר נש שלים כגוונא דלעילא, ואשלים הוא לתתא כגוונא דשמא קדישא עלאה, וכדין אתקרי (ס&quot;א אתקיים) שמא קדישא עלאה עליה. ובר נש דלא בעי לאשלמא שמא קדישא לתתא, טב ליה דלא אתברי, דהא לית ליה חולקא כלל בשמא קדישא, וכד נפיק נשמתיה מניה, לא אתאחדא ביה כלל, דהא אזערת דיוקנא דמאריה, עד דאתקשרא (ס&quot;א דאתהדרת) ואתתקנת בכלא. הדא הוא דכתיב (ויקרא כב יב) ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וגו', ובת כהן דא נשמתא קדישא, דאתקרי ברתא דמלכא, דהא אוקמוה דנשמתא קדישא מזווגא דמלכא ומטרוניתא נפקת, ובגיני כך היך גופא דלתתא מדכר ונוקבא, אוף הכי נשמתא לעילא, כי תהיה אלמנה, מההוא גופא דאזדווגת ביה ומית, וגרושה, דאתרכת מההוא חולקא דשמא קדישא, וכל כך למה, בגין דזרע אין לה לאשתכחא כגוונא דלעילא, ולאתקשרא בשמא קדישא. ושבה אל בית אביה, מאן ושבה, ושבה סתם, לאתתקנא כמלקדמין, וכדין ושבה אל בית אביה, דא קודשא בריך הוא, כנעוריה, כקדמיתא, מלחם אביה תאכל, לאתענגא בענוגא דמלכא. מכאן ולהלאה, (ויקרא כב י) וכל זר לא יאכל קדש, מאן הוא זר, ההוא דלא (ס&quot;א אוקיר) אוקים שמא קדישא לתתא, ולית ליה ביה חולקא, לא יאכל קדש, לית ביה חולקא מענוגא דלעילא דאית ביה אכילה, דכתיב (שיר ה א) אכלו רעים, אכילה דלעילא, ענוגא &lt;קטע סוף=דף ז א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|ז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ז ב/&gt;דקודשא בריך הוא הוי, והאי ענוגא שריא באתר דשריא, כד ריחא דקרבנא הוה סליק. תא חזי, בשעתא דאשתכח מזונא לתתא, אשתכח מזונא לעילא, למלכא דאתקין סעודתא דיליה, ולא אתקין לעבדוהי, כד אתקן לעבדוהי אכיל הוא סעודתא דיליה, ואינון אכלי סעודתייהו. הדא הוא דכתיב (שם) אכלתי יערי עם דבשי, דא סעודתא דמלכא, אכלו רעים, שתו ושכרו דודים דא סעודתא דידהו, מריחא דקרבנא, כד ריחא דקרבנא הוה סליק, בגיני כך אקרי ריח ניחוח ליהו&quot;ה, ריח לעבדוהי, ניחוח ליהו&quot;ה, (מאתר דענוגא דעתיקא אשתכח), ועל דא סעודתא דמלכא אתעכב בגין סעודתא דעבדוהי, ובגין כך ישראל מפרנסי לאביהן שבשמים תנינן, ומסעודתא דמלכא מאן אכיל, אלא אינון נשמתין דצדיקייא. תו פתח ואמר, (תהלים קלג א) הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, זכאין אינון ישראל דלא יהב לון קודשא בריך הוא לרברבא או לשליחא, אלא ישראל אחידן ביה, והוא אחיד בהו, ומחביבותא דלהון קרא לון קודשא בריך הוא עבדין, הדא הוא דכתיב (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם. לבתר קרא לון בנים, הדא הוא דכתיב (דברים יד א) בנים אתם ליהו&quot;ה אלהיכ&quot;ם, לבתר קרא לון אחים, הדא הוא דכתיב (תהלים קכב ח) למען אחי ורעי וגו', ובגין דקרא לון אחים, בעא לשוואה מדוריה בהו, ולא יעדי מנייהו, כדין כתיב, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד. ובוצינא קדישא הכי אמר, הנה מה טוב ומה נעים וגו', כמה דאת אמר (ויקרא כ יז) ואיש אשר יקח את אחותו, ובספרא דרב ייבא סבא, ואיש, דא קודשא בריך הוא, אשר יקח את אחותו, דא כנסת ישראל, וכל כך למה, חסד הוא, חסד הוא ודאי, והא אוקמוה, ועל דא הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, קודשא בריך הוא וכנסת ישראל, גם לרבות ישראל דלתתא, כדאמרינן דהא בשעתא דכנסת ישראל (ס&quot;א באחוותא) באחדותא בקודשא בריך הוא, ישראל דלתתא שריין בחדוותא גם אינון בקודשא בריך הוא, ובגין כך גם יחד כתיב. ובספרא דרב המנונא סבא, גם יחד, לרבות צדיק בה בכנסת ישראל, דאינון זווגא חד וכלא מלה חד, ותנינן בפרשתא דשמע ישראל יהו&quot;ה אלהינ&quot;ו יהו&quot;ה אחד, מהו אחד, דא כנסת ישראל דאחיד ביה בקודשא בריך הוא. דאמר רבי שמעון, זווגא דדכר ונוקבא אקרי אחד, באתר דנוקבא שריא, אחד אקרי, מאי טעמא, בגין דדכר בלא נוקבא פלג גופא אקרי, ופלג לאו הוא חד, וכד מתחברן כחדא תרי פלגי, אתעבידו חד גופא, וכדין אקרי אחד. והשתא קודשא בריך הוא לא אקרי אחד, ורזא דמלה, כנסת ישראל בגלותא, וקודשא בריך הוא סליק לעילא לעילא, וזווגא אתפרש, ושמא קדישא לא אשתכח שלים, ואחד לא אקרי. ואימתי יתקרי אחד, בשעתא דמטרוניתא תשתכח ביה במלכא ויזדווגון כחדא, הדא הוא דכתיב (עובדיה א כה) והיתה ליהו&quot;ה המלוכה, מאן מלוכה, דא כנסת ישראל דמלכו בה אתקשר, כדין (זכריה יד ד) ביום ההוא יהיה יהו&quot;ה אחד ושמו אחד, ועל דא (תהלים קלג ב) הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, כשמן הטוב על הראש, מאן שמן הטוב, דא משח רבות קודשא, דנגיד ונפיק מעתיקא קדישא, דאשתכח בההוא נהר עלאה, דינקא לבנין, לאדלקא בוצינין, וההוא משח נגיד ברישא דמלכא, ומרישיה ליקירו דדיקנא קדישא, ומתמן נגיד לכל אינון לבושי יקר, דמלכא אתלבש בהו, הדא הוא דכתיב שיורד על פי מדותיו, על פי מדותיו ממש, ואלין אינון כתרי מלכא דשמיה קדישא אשתכח בהו. תא חזי, כל נגידו וכל חידו דעלמין, לא נחית לברכא, אלא על ידא דאלין כתרין קדישין דאינון שמא דמלכא קדישא, ובגין כך שיורד על פי מדותיו, על פי מדותיו ודאי, כמה דאת אמר (במדבר ד כז) על פי אהרן ובניו תהיה, כך על פי מדותיו, נחית ונגיד לכלהו עלמין, לאשתכחא ברכאן לכלא. ותא חזי, האי שמן &lt;קטע סוף=דף ז ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|ח|א}}&lt;קטע התחלה=דף ח א/&gt;טוב לא זמין, עד ההוא זמנא דפולחנא דלתתא הוה סליק, ואתערען דא בדא, הדא הוא דכתיב (משלי כז ט) שמן וקטרת ישמח לב, שמן לעילא וקטרת לתתא, כדין הוא חדוותא דכלא. רבי אחא ורבי יהודה זקיפו ידין, ואודו לרבי אבא. רבי אחא פתח, (בראשית כ ג) ויבא אלהי&quot;ם אל אבימלך בחלום הלילה, וכתיב ויאמר אליו האלהי&quot;ם בחלום גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת, האי ויבא אלהי&quot;ם אל אבימלך, מאי שנא באומות העולם ויבא אלהי&quot;ם, ולישראל לא. (אלא דא הוא רזא דאלהי&quot;ם אחרים, ואית לך למנדע, דשמא דקודשא בריך הוא (ישעיה נז טו) רם ונשא שוכן עד וקדוש שמו, והיא בלחודוי מלכא על כל מה דאשתכח בין לעילא בין לתתא, והיכלא קדישא דיליה באמצעיתא אתתקן, וסחרניה אית שבעין כתרין, ומנהון אתמשכו שבעין רברבין, ואתמנו על שבעין עמין דעלמא, למהוי כל חד וחד שליט על עמיה ועל ארעיה, וקודשא בריך הוא יהב לישראל רזא דשמיה בלחודיהון, והוא שליט על ישראל וירושלם, הדא הוא דכתיב (דניאל ט יט) כי שמך נקרא על עירך ועל עמך, ולית לעמא אחרא חולקא ביה בקודשא בריך הוא, דכתיב (דברים כח זי) וראו כל עמי הארץ כי שם יהו&quot;ה נקרא עליך, וכתיב (מיכה ד ה) כי כל העמים ילכו איש בשם אלהי&quot;ו וגו', וכתיב (דברים לב ט) כי חלק יהו&quot;ה עמו וגו'). אלא הכי תנינן, כל אלהי&quot;ם דהכא, ההוא חילא רברבא דממנא עלייהו הוה, כגוונא דא, (במדבר כב כ) ויבא אלהי&quot;ם אל בלעם לילה, ההוא חילא דאתפקד עליה. ואי תימא, ויאמר אליו האלהי&quot;ם בחלום, הכי הוא ודאי, גם אנכי ידעתי, גם אמאי הכא, אלא לרבות קא אתא, דאף על גב דלעילא מנאי ידיע, גם אנכי ידעתי, ואחשוך גם אנכי, גם לרבות. אותך מחטו לי, מחטו חסר אל&quot;ף כתיב, מאי קאמר, בגין דחטאה לאו בחילא קיימא, אלא הכי אוליפנא, בחוביהון דעמא דלתתא אתפגים לעילא, בחובי עמא דלתתא אתעבר רברבא דלהון דלעילא משולטניה, הדא הוא דכתיב ואחשוך גם אנכי אותך, דאף על גב דלעילא מנאי תליא מלתא, גם אנכי, לרבות לגרמיה, מחטו לי, בגין דלא ישתכחו גבאי כהאי מחט דנעיץ בבשרא, דלא תגרום לי את בחובך לאעברא לי משולטני, ויקוצון בי, דלא תקוץ לי במחטך, כמה דאת אמר (ויקרא כ כג) ואקץ בם, כהני קוצין דנעיצין בבשרא. מאי משמע, משמע, דבחובי בני אנשא עבדין פגימו לעילא, מאי איהו, כמה דאת אמר (ישעיה נ א) ובפשעכם שלחה אמכם. ועל דא קרבן אתקריב, מאי קרבן, האי דקאמרן דכתיב ובפשעכם שלחה אמכם, דהא חטא גרים פירודא בחוביה, קרבן, קריב עלמא עלאה בעלמא תתאה, ואתעביד כלא חד, אתו רבי אבא ורבי יהודה ואודו ליה לרבי אחא:

פתח רבי יהודה ואמר (תהלים ק ב) עבדו את יהו&quot;ה בשמחה וגו', עבדו את יהו&quot;ה בשמחה, הכי אוליפנא, דכל פולחנא דבעי בר נש למפלח לקודשא בריך הוא, בעי בחדוותא ברעותא דלבא, בגין דישתכח פולחניה בשלימו. ואי תימא פולחנא דקרבנא הכי הוא, לא אפשר, דהא ההוא בר נש דעבר על פקודא דמאריה, על פקודא דאורייתא, ותב לקמי דמאריה, במאן אנפין יקום קמיה, הא ודאי ברוח תבירא ברוח עציב, אן הוא שמחה אן הוא רננה. אלא תמן תנינן, ההוא בר נש דחטי קמי מאריה, ועבר על פקודוי, ואתי לקרבא קרבנא ולתקנא גרמיה, ברוח תבירא ברוח עציבא בעי לאשתכחא, ואי בכי, שפיר מכלא, הא שמחה הא רננה לא אשתכח. אלא במאי אתתקן, בהנהו כהני וליואי, דהא אינון אשלימו שמחה ורננה בגיניה. שמחה בכהנא אתקיים, בגין דהוא רחיקא מן דינא תדיר, וכהנא בעי לאשתכחא תדיר באנפין נהירין, חדאן יתיר מכל עמא, דהא כתרא דיליה גרים. רננה בליואי, והכי הוא, דהא ליואי משתכחי על שיר לעלמין, כמה דאוקמוה. ואלין קיימין &lt;קטע סוף=דף ח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|ח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ח ב/&gt;עליה, וביה אשתלים פולחנא לקודשא בריך הוא, כהנא קאים עליה, וכוון מילין בחדוותא ברעותא, ליחדא שמא קדישא כדקא יאות, וליואי בשיר, כדין כתיב, דעו כי יהו&quot;ה הוא אלהי&quot;ם, דא הוא קרבן, לקרבא רחמי בדינא ומתבסם כלא. השתא דלא אשתכח קרבנא, מאן דחטי קמי מאריה, ותב לגביה, ודאי במרירו דנפשא בעציבו בבכיה ברוח תבירא, היאך אוקים שמחה ורננה, הא לא אשתכחו גביה. אלא הכי אוקמוה, דתושבחן דמאריה, וחדוותא דאורייתא, ורננה דאורייתא, דא הוא שמחה ורננה. והא תנינן, ולא מתוך עצבות וכו', דלא יקום בר נש קמי מאריה בעציבו, והא לא יכיל, ומאי תקנתיה. אלא רזא דמלה הא תנינן, לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים וכו', ויצלי צלותיה, הדא הוא דכתיב (משלי ח לד) לשמור מזוזות פתחי, שני פתחים סלקא דעתך, אלא אימא שיעור שני פתחים. כאן רמז למה שאמר דוד, (תהלים כד ז) שאו שערים ראשיכם, אינון מעון ומכון, דאינון גו לגו, שירותא דדרגין חסד ופחד, ואינון פתחין דעלמא, על דא אצטריך בר נש דיתכוין בצלותיה לקבל קדש קודשין, דאינון שמא קדישא, ויצלי צלותיה, והנהו אלין שיעור תרין פתחין, תרין כתרין. ואית דמתני הכי, שמחה דא כנסת ישראל, ושמחה הא אוקמוה, דכתיב (ישעיה נה יב) כי בשמחה תצאו וגו', וזמינין ישראל לנפקא מן גלותא בהאי שמחה, ומאן איהי, כנסת ישראל, ועל דא עבדו את יהו&quot;ה בשמחה, כמה דכתיב (ויקרא טז ג) בזאת יבא אהרן אל הקדש, וכלא חד. באו לפניו ברננה, דא שלימו דילה, דשמחה בלב, ורננה בפה, ודא הוא שלימו יתיר, ושלימו דהאי שמחה הא אשתמודעא והא ידיעא, ודא הוא תקונא דבר נש לקמיה מאריה. כדין דעו כי יהו&quot;ה הוא אלהי&quot;ם, וכלא בחד מלה אתיא, דבעי לבתר ליחדא שמא קדישא כדקא יאות, ולקשרא דא בדא, למהוי כלא חד, ודא הוא פולחנא דקודשא בריך הוא. אמרו ליה רבי אחא ורבי אבא, ודאי הכי הוא, זכאה חולקיהון דצדיקייא דמשתדלי באורייתא, וידעי ארחוי דקודשא בריך הוא, קמו ואזלו אבתריה דרבי אבא, תלת מילין. פתח רבי אבא ואמר, (תהלים ה ח) ואני ברוב חסדך אבא ביתך, הכי אוקמוה, דלא לבעי ליה לבר נש למיעל לבי כנישתא, אלא אי אימלך בקדמיתא באברהם ויצחק ויעקב, בגין דאינון תקינו צלותא לקמי דקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב, ואני ברוב חסדך אבא ביתך, אבא ביתך דא אברהם, אשתחוה אל היכל קדשך דא יצחק, ביראתך דא יעקב, (ס&quot;א ואני ברוב חסדך דא אברהם, אבא ביתך דא יעקב, אשתחוה אל היכל קדשך ביראתך דא יצחק), ובעא לאכללא לון ברישא, ויעול לבי כנישתא ויצלי צלותיה, כדין כתיב (ישעיה מט ג) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר:

אם עולה קרבנו מן הבקר, אמר רבי יוסי, מאי שנא מן הבקר לעולה, ומן הצאן לעולה, ומן העוף לעולה, אי כלא חד, אמאי שנייא דא מן דא, דהא מן כלא אתעביד חד מלה, אלא מאן דאדבק ידיה לדא, מקריב מן הבקר, ואי לא יכיל מן הצאן, ואי לא יכיל מן העוף, דהא כתיב (ויקרא יד כא) ואם דל הוא ואין ידו משגת, דהא קודשא בריך הוא לא אטרח עליה דבר נש יתיר במלה דלא יכיל. אמר רבי אלעזר, כמה דהוה חטאה, הכי הוה מקריב, עתירא דזמנין דלביה גס ביה, הוה מקריב תורא, בגין דלביה חשיב יתיר למחטי קמי מאריה, בינוני מקריב מן הצאן, בגין דרעותיה לאו גס ביה כל כך למחטי, מסכנא דלביה לא גס ביה, רעותיה נמוך מכלא, מקריב מההוא קליל מכלא, ואשתמודען קרבניהון דכלהו, כל חד וחד בלחודייהו, וקודשא בריך הוא דאין דינא כל חד וחד במתקלא ישרה. רבי אלעזר שאיל לרבי שמעון אבוהי, אמר ליה, הא תנינן, דעל תלת חובי עלמא רעב בא לעולם, וכלהו חובי לא משתכחי אלא בעתירי, בגין דלבייהו גס בהו, ולא משתכחי במסכני, מה דינא &lt;קטע סוף=דף ח ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|ט|א}}&lt;קטע התחלה=דף ט א/&gt;הוא דקודשא בריך הוא קטיל למסכני, וקאים לעתירי, דהא מהשתא יוספון למחטי קמיה. אמר ליה יאות שאלת, והא אוקמוה חברייא ואמרו, כד בעא קודשא בריך הוא לאתפרעא מן רשיעייא, ולאובדא להו מן עלמא, כדין יהיב להו שלום, ואשלים להו בכלא. אבל תא חזי, דכל בני עלמא לא משתכחין קריבין למלכא עלאה, כאלין מאנין דאיהו אשתמש בהו, ומאן אינון (תהלים נא יט) לב נשבר ונדכה, (ישעיה נז טו) ואת דכא ושפל רוח, אלין אינון מאני דמלכא. וכד אשתכח בצורת בעלמא וכפנא, ודינא אתתקף על מסכני, כדין בכאן וגעאן קמי מלכא, וקודשא בריך הוא קריב לון יתיר מכלא, הדא הוא דכתיב (תהלים כב כה) כי לא בזה ולא שקץ ענות עני, וכדין קודשא בריך הוא פקיד על מה אתיא כפנא לעלמא, ווי לאינון חייביא דגרמי האי, כד אתער מלכא לאשגחא בעלמא על קלא דמסכני, רחמנא לישזבן מנייהו ומעולבנייהו. כדין כתיב (שמות כב כב) שמוע אשמע צעקתו, שמוע אשמע תרי זמני, חד לאשגחא בקליהון, וחד לאתפרעא מן אינון דגרמין לון האי, הדא הוא דכתיב (שם פסוק כו) ושמעתי כי חנון אני, (שם פסוק כג) וחרה אפי וגו', ועל דא בשעתא דכפנא אשתכח בעלמא, ווי לאינון עתירי חייביא בקליהון דמסכני לקמי קודשא בריך הוא. תא חזי, דההוא קרבנא דמסכנא קליל (נ&quot;א קריב) מכלא, בגין דלביה תביר, ואף על גב דחשיב למחטי, אתעבר מניה, דהא די ליה בצעריה ודאנשי ביתיה, ועל דא כל קרבנא וקרבנא, כל חד וחד בלחודוי אשתמודען כלהו לגבי כהנא. עובדא בההוא עתירא, דקריב קמי כהנא תרין יונין, כד חמא ליה כהנא, אמר ליה לאו דידך הוא האי קרבנא, אתא לביתיה והוה עציב, אמרו ליה אחוי אמאי את עציב, אמר להו דלא קריב לי כהנא קרבנא דילי, אמרו ליה ומאי איהו, אמר להו תרין יונין, אמרו ליה והא מן מסכנא איהו ולאו דידך, דהא כתיב ואם דל הוא ואין ידו משגת וגו', אלא קריב קרבנך, אמר להו מאי איהו, אמרו ליה חד תורא, אמר להו ומה כל כך חמירא מחשבה דחטאה, נדרנא דלא אסתלק על לבאי מחשבה דחטאה. מתמן ולהלאה מה עבד, כל יומא אשתדל בסחורתא, ובליליא הוה נאים, כד אתער, הוה קרי לאחוי ואוליפו ליה מלי דאורייתא, והוה לעי עד דסליק יממא, ואשתכח דאוליף אורייתא, והוו קארו ליה יהודה אחרא. יומא חד איערע ביה רבי ייסא סבא, והוה פריש נכסוי, פלגו למסכני, ופלגו לסחורתא על ימא, באינון גברין פרישי ימין, והוה יתיב ולעי באורייתא:

פתח ואמר, (ש&quot;א טו ו) ויאמר שאול אל הקני, מאן הוא קני, אלין בני יתרו חמוי דמשה, דעבדו קנא במדברא, כהאי דרור, כמה דאת אמר (תהלים פד ד) ודרור קן לה, בגין למלעי באורייתא, דאורייתא לא בעייא תפנוקין, ולא סחורתא, אלא לאעמלא בה יממא ולילי, בגין כך נטלו למדברא מעינוגא דיריחו, הדא הוא דכתיב (שופטים א טז) ובני קני חותן משה עלו מעיר התמרים וגו'. ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל, בגין דאהני למשה בביתיה, ומשה כללא דכל ישראל הוה, ותו בגין דאוליף פרשתא חדא יתיר באורייתא, ובדא עביד חסד עם ישראל. אמאי קא אתא הכא מלה דא במלחמתא דעמלק, אלא אמר שאול, כד נפקו ישראל ממצרים, מכל שאר אומין דעלמא לא הוה מאן דאזדווג להו לישראל לקטרגא להו, אלא עמלק, והוא עבד ביש לישראל, ואגח קרבא בהו, ואנת אקדמת להו שלם, ועבדת חסד עם כלהו, ובגיני כך לית אנת כדאי לאתחברא בהו. ולא עוד, אלא מה כתיב ביה ביתרו, (שמות יח יב) ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלהי&quot;ם, דהוא אקריב קרבנא לקודשא בריך הוא, ואתא לאתגיירא, מאי קא מיירי, דקרבניה &lt;קטע סוף=דף ט א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|ט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ט ב/&gt;חשיב קמי קודשא בריך הוא, ובגין דאיהו אקריב קרבנא לקודשא בריך הוא, כתיב (שם) ויבא אהרן וכל זקני ישראל לאכל לחם עם חותן משה לפני האלהי&quot;ם, לפני האלהי&quot;ם דייקא, מכאן אוליפנא, דכל מאן דאקריב קרבנא ברעותא דלבא, קודשא בריך הוא אזדמן לקבליה. תא חזי, קרבנא דמסכנא חשיב קמי קודשא בריך הוא, דהא הוא קריב תרי קרבנין לקמיה, חד חלביה ודמיה, וחד ההוא דקריב, דהא לית ליה למיכל, והוא אייתי קרבנא, קרבנא דעני קליל מכלא, תרין תורין או תרי בני יונה, ואי לאו, זעיר קמחא, ומתכפר ביה, ובההיא שעתא מכריזין ואמרי (תהלים כב כה) כי לא בזה ולא שקץ ענות עני, כל כך למה, בגין דקרבנא דעני עדיף מכלא, דהא הוא גרים לי למהוי בעדביה דקודשא בריך הוא, הוא גרים לי למהוי בחולקא דאורייתא, בגין כך פליגנא כל נכסי (ס&quot;א פליגנא נכסי, פלגא) למסכני, דהא אינון גרמו לי כולי האי. כמה דמסכנא ארתח חלביה ודמיה, כך ההוא קמחא מרתחין ליה במשח רבות, והכא אוליפנא, דאפילו כל בר נש מקריב האי מנחה על המחבת ומנחת מרחשת, בגין דכמה דחטאה ארתח חלביה ודמיה באשא דיצר הרע, וכל שייפוי רתחי באשא, כך קרבנא דא כהאי גוונא ממש, ועיקרא דקרבנא כגוונא דחטאה, ולקרבא קמי קודשא בריך הוא רעותא דלביה ורוחיה ונפשיה, דהאי חביבא מן כלא קמיה. זכאה חולקיהון דצדיקייא, דאינון מקרבין בכל יומא ויומא האי קרבנא לקמי קודשא בריך הוא, ומאי איהו גרמייהו ונפשייהו דמקרבין קמיה, ואנא בעינא לקרבא האי קרבנא (ממש), ודא בעי קודשא בריך הוא מבר נש בהאי עלמא, ועם כל דא קרבנא דכלא (ס&quot;א ממש) עדיף, בגין דיתברכון עלמין כלהו. תו פתח ואמר, (תהלים קלה כא) ברוך יהו&quot;ה מציון שוכן ירושלם הללויה, וכי מציון הוא ברוך, והא מנהרא עמיקא עלאה איהו ברוך. אלא ברוך יהו&quot;ה, כד נהיר סיהרא מנהירו דשמשא, ומתקרבי דא בדא, ולא עדיאו נהורא דא מן דא, ולזמנין דסיהרא אתקרי בשמא דמלכא, כמה דאיהו איקרי יהו&quot;ה, כך היא נקראת יהו&quot;ה, כמה דאת אמר (בראשית יט כד) ויהו&quot;ה המטיר על סדום ועל עמורה גפרית ואש מאת יהו&quot;ה מן השמים, ולא דא בלחודוהי, אלא אפילו חד שליחא, לזמנין (ממש) אתקרי בשמא דמלכא. דבר אחר, ברוך יהו&quot;ה מציון, מאן אתר אשתמודע דקודשא בריך הוא הוא ברוך, הדר ואמר מציון, דמציון אשתמודע דהוא ברוך, מאי טעמא, בגין דכתיב (תהלים קלג ג) כי שם צוה יהו&quot;ה את הברכה וגו'. אמר ליה רבי ייסא, זכאה חולקך דזכית לכולי האי, זכאין אינון דמשתדלין באורייתא, דכל מאן דאשתדל באורייתא כאילו אחיד בקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב, (דברים ד) ואתם הדבקים ביהו&quot;ה אלהיכ&quot;ם חיים כלכם היום:

אם זבח שלמים קרבנו, רבי יהודה פתח, (בראשית א ו) ויאמר אלהי&quot;ם יהי רקיע בתוך המים וגו', תא חזי, בשעתא דברא קודשא בריך הוא עלמא, ברא שבעה רקיעין לעילא, ברא שבעה ארצות לתתא, שבעה ימים, שבעה נהרות, שבעה יומין, שבעה שבועות, שבעה שנים, שבעה פעמים, שבעה אלפי שנין דהוי עלמא, קודשא בריך הוא בשביעאה דכלא, שבעה שחקים (ס&quot;א רקיעין) לעילא, בכל חד וחד כוכבים ומזלות ושמשים דמשמשין בכל רקיעא ורקיעא, ובכלהו מאלין, רתיכין אלין על אלין, לקבלא עלייהו עול מלכותא דמאריהון. ובכלהו רקיעין אית רתיכין ושמשין משניין דא מן דא אלין על אלין, מנהון בשית גדפין, ומנהון בארבע גדפין, מנהון בארבע פנים, ומנהון בתרין פנים, ומנהון בחד, מנהון אשא דלהיט, מנהון מייא, מנהון רוחא, הדא הוא דכתיב (תהלים קד ד) עושה מלאכיו רוחות משרתיו אש לוהט. וכלהו רקיעין אלין על אלין כגדלי בצלים, אלין לתתא ואלין לעילא, וכל רקיעא ורקיעא אזלא ורעשא מאימתא דמאריהון, על פומיה נטלין ועל פומיה קיימין, ועילא מכלהו קודשא בריך הוא, דנטיל כלא בחיליה ותוקפיה. כגוונא דא, שבעה ארצות לתתא, וכלהו בישובא, בר &lt;קטע סוף=דף ט ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|י|א}}&lt;קטע התחלה=דף י א/&gt;דאלין עלאין ואלין תתאין, וארץ ישראל עלאה מכלא וירושלם עלאה מכל ישובא. וחברנא יתבי דרומא, חמו בספרי קדמאי, ובספרא דאדם, דהכי מחלק כל אינון ארצות, דכלהו משתכחי לתתא, כגוונא דאינון רקיעין דלעילא, אלין על אלין, ואלין על אלין, ובין כל ארעא וארעא רקיע דמפריש בין דא לדא, ועל דא כלהו ארצות פרישן בשמהן, ובינייהו גן עדן וגיהנם, ואית בינייהו בריין משניין אלין מן אלין, כגוונא דלעילא, מנהון בתרין אנפין, ומנהון בארבע ומנהון בחד, וחיזו דאלין לאו כאלין. ואי תימא, הא כל בני עלמא מאדם נפקו, (לאו הכי דלא), וכי נחית אדם הראשון לכלהו ארצות ואוליד בנין, וכמה נשין הוו ליה, אלא אדם לא אשתכח אלא בהאי עלמא עלאה מכלהו דאקרי תבל כדאמרינן, דכתיב (משלי ח לא) משחקת בתבל ארצו, והאי תבל אחידא ברקיע דלעילא, ואתאחידא בשמא עלאה, הדא הוא דכתיב (תהלים ט ט) והוא ישפוט תבל בצדק, בצדק ודאי, בגין כך בנוי דאדם אשתכחו בהאי ארעא עלאה דאקרי תבל, ואינון עלאין על כלא, כגוונא דלעילא. מאי טעמא, כמה דלעילא לכלהו רקיעים אית רקיע עלאה מכלהו, ולעילא אשתכח כסא דקב&quot;ה, כמה דאת אמר (יחזקאל א י) כמראה אבן ספיר דמות כסא, ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, אוף הכא בהאי תבל אשתכח מלכא דכלא, ומאן איהו, אדם, מה דלא אשתכח בכלהו תתאין. ואינון תתאין מאן אתו, אלא מקסטורא (נ&quot;א מקטורא) דארעא, וסיועא דרקיעא דלעילא, נפקין בריין משניין אלין מן אלין, מנהון בלבושין מנהון בקליפין, כאלין תולעין דמשתכחי בארעא, מנהון בקליפין סומקין אוכמין חיורין, ומנהון מכל גוונין, כך כל בריין כגוונא דא, ולא אשתכחו בקיומא בר עשר שנין (או יתיר, ס&quot;א מעט או פחות מעט).{{עוגן|כדור עגול}} ובספרא דרב המנונא סבא פריש יתיר, דהא כל ישובא מתגלגלא בעיגולא ככדור, אלין לתתא ואלין לעילא, וכל אינון בריין משניין בחזווייהו, משינויא דאוירא, כפום כל אתר ואתר, וקיימין בקיומייהו כשאר בני נשא. ועל דא אית אתר בישובא, כד נהיר לאלין חשיך לאלין, לאלין יממא ולאלין ליליא, ואית אתר דכוליה יממא, ולא אשתכח ביה ליליא בר בשעתא חדא זעירא. והאי דאמר בספרי קדמאי ובספרא דאדם הראשון הכי הוא, דהכי כתיב (תהלים קלט יד) אודך על כי נוראות נפליתי נפלאים מעשיך, וכתיב (שם קד כד) מה רבו מעשיך ה', ועל דא כלא שפיר, ורזא דא אתמסר למאריהון דחכמתא, ולא למפלגי תחומין, בגין דאיהו רזא עמיקא דאורייתא. כגוונא דא אית בימא, דאית ביה כמה בריין משניין דא מן דא, הדא הוא דכתיב (שם כה) זה הים גדול ורחב ידים שם רמש ואין מספר חיות קטנות עם גדולות שם אניות יהלכון, לויתן וגו', וכלא תליא דא בדא, (ומתקשרא דא בדא), וכלא כגוונא דלעילא, ובכלהו עלמין לא שלטא בכלא בר אדם, וקב&quot;ה עליה. רבי נהורא סבא פריש לימא רבא, ואתרגיש ימא ואתאבידו כל אינון דהוו בארבא, ואתרחיש ליה ניסא, ונחת בשבילין ידיען בלבא דימא, ונפק תחות ימא לישובא חדא, וחמא מאינון בריין כלהו זעירין, והוו מצלי צלותא, ולא ידע מאי קא אמרי, אתרחיש ליה ניסא וסליק, אמר זכאין אינון צדיקייא דמשתדלי באורייתא, וידעין סתימין דרזי עלאי, ווי לאינון דאפליגו על מליהון ולא מהימני. מההוא יומא כד הוה אתי לבי רב, ואמרי מלתא דאורייתא, הוה בכי, אמרי ליה אמאי קא בכית, אמר לון בגין דעברנא על מהימנותא דמלי דרבנן, ומסתפינא מדינא דההוא עלמא. ויאמר אלהי&quot;ם יהי רקיע בתוך המים (בראשית א ו) רבי יהודה אמר, אלמלא ההוא רקיעא דאפריש בין מיין עלאי לתתאי, הוה פליגו בעלמא מנייהו, אבל &lt;קטע סוף=דף י א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|י|ב}}&lt;קטע התחלה=דף י ב/&gt;האי רקיע עביד שלמא בינייהו, ועלמא לא מתקיימא אלא על שלום. תא חזי, קב&quot;ה אקרי שלום, הוא שלום, ושמיה שלום, ואתקשר כלא בשלום. רבי אבא אמר, חמינא דהאי שמא קדישא עלאה כלא הוא שלום, וכלא חד, וארחן מתפרשן להאי סטרא ולהאי סטרא. (ס&quot;א כאן חסר התחלת המאמר) יו&quot;ד דשמא קדישא אתקשר בתלת קשרין, בגין דא, האי י' קוצא חד לעילא, וקוצא חד לתתא, וחד באמצעיתא, בגין דתלת קשרין אשתלשלו (נ&quot;א אתקשרו) בה, חד קוצא לעילא כתרא עלאה, דהוא עלאה מכל עלאין, רישא דכל רישין, והוא קאים על כלא. חד קוצא באמצעיתא, דהוא רישא אחרא, בגין דתלת רישין הוו, וכל חד וחד רישא בלחודוי, ועל דא קוצא דאמצעיתא דא הוא רישא אחרא, דנפיק מקוצא דלעילא, והוא רישא לכל שאר רישין, לאתבנאה שמא קדישא, והאי רישא סתימא דכלא. רישא אחרא תתאה, הוא רישא לאשקאה לגנתא, והוא מבוע דמיין, דכל נטיען אשתקיין מניה, ודא הוא י' בתלת קשרין, ועל דא שלשלת איקרי, כהאי שלשלת דאתקשר דא בדא, וכלא חד. תאנא בספרא דחנוך, בשעתא דאחזיאו ליה חכמתא דרזין עלאין, וחמא אילנא דגנתא דעדן, אחזיו ליה חכמתא ברזא עלאה, וחמא דכלהו עלמין הוו מתקשראן דא בדא, שאיל לון על מה קיימין, אמרו ליה על י' קיימי כלהו, ומניה אתבניאו ואשתלשלו (נ&quot;א אתבריאו ואשתכללו), דכתיב (תהלים קד כד) כלם בחכמה עשית, וחמא דכלהו מזדעזעו מדחילו דמאריהון, ועל שמיה אתקרון כלהו. ובספרא דשלמה מלכא אמר, מטון די בקטפורא דתלתא, דכלילן בקוטפא דגופיה, חד דחילו (ס&quot;א שלימו) דכלא, וחד סתים שבילין, חד נהר עמיקא. לבתר פריט באתוון, (דאלפא) ביתא בשכלוליה יו&quot;ד ה&quot;א, בניינא דכולא, (חד סתים שבילין, וחד נהר עמיקא לכל), שלימו דשמא קדישא, י' רישא דכלא, אב לכלא, ו' בן דאוליד ונפק מניה, ומניה אשתכח ד', בת, מטרוניתא, דכל דינין (ס&quot;א דיינין) בידהא אשתכחו, טמירא בכלהו עלמין, (ס&quot;א עלאין נפקין, ועלאין ותתאין), דעלאין נפקין, ותתאין מנה אתזני, הא יו&quot;ד שלימו דכלא, ושמא קדישא אשתכלל ביה, ואשתכח סתים בגויה. לבתר, יו&quot;ד אפיק כלא ושלשל כלא, בקשורא חדא דא בדא, והא אוקמיה בוצינא קדישא, י' אפיק ההוא נהר, דכתיב ביה (בראשית ב י) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, (ד&quot;א ל&quot;ג כגוונא) דא ה' רזא דבינה, והיא אימא עלאה. וההוא נהר אפיק תרין בנין כמה דאתמר, ומנה אתזנו, לבתר נפקין תרין בנין, וברתא אתזנת מבן דא ו', הא בן האי מלכא דשלמא כלא דיליה, רזא דתפארת, ולבתר אשתכח ה' דאתזנת מן ו', והא אוקמוה, (ס&quot;א לבתר נפקין תרין, ברא וברתא ו&quot;ה, האי ברא מלכא דשלמא כלא דיליה, והאי ה' ברתא אתזנת מן ו', והא אוקמוה). אשתכח די' עיקרא ושרשא ושלימו דכלא, הדא הוא דכתיב (משלי כד ג) בחכמה יבנה בית. תנן, עשרה שמות אשתכללו ונפקו מהאי יו&quot;ד, י' דהיא עשיראה דאתוון, וכלהו אעיל לון לההוא נהר קדישא כד אתעברא, ועשרה שמהן כלהו סתימין בחד, וכלהו סתימין בי', י' כליל לון, י' אפיק לון, הוא אב לכלא, אב לאבהן. מניה נפקו (ביה עשר תבין) ו&quot;ד, רמז לעשרה בחשבון, אתוון יו&quot;ד כליל לון ו&quot;ד, (ס&quot;א יו&quot;ד) שלימו דכלא, ו&quot;ד דכר ונוקבא, דו קרינן לון תרין, ועל דא אדם דו פרצופין אתברי, ואינון פרצופין דכר ונוקבא, הוו כגוונא דלעילא. ו&quot;ד מעילא לתתא, ד&quot;ו מתתא לעילא, וכלא חד מלה, י&quot;ג מכילין תליין ביה, ועל דא יו&quot;ד כליל ו&quot;ד כמה דאתמר, והא אוקמוה. ותא חזי עשרה שמהן אינון לקבל עשר אתוון, ובספרא דרב המנונא סבא, תמניא אינון, ותרין דרגין לקבל תרין רקיעין, ומשתניין שמהן, עשרה ותשעה ותמניא ושביעאה. קדמאה י&quot;ה, בגין די' כליל ה', וה' נפקא מן י', בגין כך חכמה י&quot;ה אקרי. תנינא יהו&quot;ה דאקרי אלהי&quot;ם, בגין דההוא נהר רחמי, ובגין דדינין מתערי מניה, (נפקו אלהי&quot;ם) אתוון דרחמי כתיב, ונקוד אלהי&quot;ם, ולא אלהי&quot;ם דינא. &lt;קטע סוף=דף י ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|יא|א}}&lt;קטע התחלה=דף יא א/&gt;תליתאה א&quot;ל, והוא גדולה, והוא אקרי הא&quot;ל הגדול. רביעאה אלהי&quot;ם, דדינין ביה אתערן, והוא דינא תקיפא. חמישאה יהו&quot;ה, כללא דכל שלימו דמהימנותא, ודא הוא רחמי בשלימו, ודא הוא תפארת. שתיתאה ושביעאה צבאות אקרון. תמינאה א&quot;ל חי, כמה דאת אמר (תהלים קלג ג) כי שם צוה יהו&quot;ה את הברכה חיים וגו', ודא צדיק דכל חיים נפקין מתמן, ואקרי יהו&quot;ה, כמה דאת אמר (שם יא ה) יהו&quot;ה צדיק יבחן, ודא היא ו' זעירא דשמא קדישא, בגין כך ו&quot;ו ווי&quot;ן תרין. תשיעאה אדנ&quot;י, ודא מלכות קדישא, דדינין נפקין מתמן לעלמא, ודא הוא כתרא בתראה דכלהו שמהן. ושם אהי&quot;ה כללא וסתימא דקדמיתא, ודא הוא כתרא עלאה, רישא דכל רישין, שמיה סתים ולא אתגליא ואתמר. ובספרא דאגדתא עשר שמהן כתיבן בגוונא אחרא, ואנא לא תנינא הכי:

רבי אבא פתח (שיר ד) עורי צפון ובאי תימן הפיחי גני יזלו בשמיו יבא דודי לגנו ויאכל פרי מגדיו, עורי צפון, אלין עולות דנשחטות בצפון, בגין דאינון מחשבות בצפוני לבא, ובאתר דדינא, בגין דמחשבה אשתכח בליליא, בזמנא דדינא אשתכח, רוח צפון מנשבא בפלגותא דליליא, כד מתערי אנשי, וכנור דדוד מנגן מאליו, ומחשבתן דבני נשא מתערי. ובאי תימן, אלין שלמים דנשחטין בדרום, בגין דאינון שלמא דכלא, שלמא דעלאי ודתתאי, ואלין שלימו דסטרי עלמא, שלימו דכלא מסטרא דמהימנותא. ושלמים, בגין דאינון שלמא דכלא, בעלים אכלין מנייהו ומתהניין מנייהו, דהא שלמא הוא ליה ולכל עלמא בדרגא חדא, חטאות ואשמות נאכלין לכהני, בגין דאינון זמינין לכפרא עלייהו, ולאעברא חובייהו, ומכל קרבני לא חביבין קמי קודשא בריך הוא כמו שלמים, בגין דאשתכח שלמא בעלאי ותתאי. ועילא מכלהו קטרת, דאיהו שלים מכלא, ולא אתיא לא על חטא ולא על אשם ולא על עון, אלא על שמחה, כמה דאת אמר (משלי כז ט) שמן וקטרת ישמח לב, והא אוקמוה, ועל דא קטרת לא מתקרב אלא בזמנא דשמן מתקרב, הדא הוא דכתיב, (שמות ל ז) והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר בהטיבו את הנרות יקטירנה, וכתיב (שם ח) ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה, בגין דישתכחו שמן וקטרת כחדא. תא חזי, שלמים בכלא הוא שלמא, וקטטא וקטרוגא לא אתער בעלמא, אבל קטרת קשיר קשירו דמהימנותא. רבי אלעזר אמר, כלהו עשרה שמהן כתיבי, ואנן תנינן. קדמאה אהיה דא סתימא עלאה, כמאן דאמר אנא מאן דאנא, ולא אתיידע מאן הוא, לבתר אשר אהיה, אנא דזמין לאתגליא באינון כתרין (אחרנין), דהא בקדמיתא סתים, ולבתר שרי לאתגליא, עד דמטי לגלוייא דשמא (ס&quot;א דשלימו) קדישא. וכך כתיב במשה, אהיה בקדמיתא סתימו דכלא, אנא הוא מאן דאנא, לבתר אשר אהיה, אנא זמין לאתגליא, לבתר אהיה בתראה, ודא כד אימא מתעברא, ועדיין הוא סתים, אימתי אתגליא, בזמנא דכתיב (שמות ג טז) לך ואספת את זקני ישראל, ואמרת אליהם יהו&quot;ה אלה&quot;י אבותיכם וגו', דא שלימו דכלא, והכא הוא גלוייא וקשורא דשמא קדישא, בגין כך קדמאה דכלא אהיה. תניינא י&quot;ה, בגין דחכמה אפיק ה' וסתים ביה, ולא אתפרשא לעלמין מניה, והא אוקמוה, דכתיב (בראשית ב ז) ונהר יוצא מעדן, כהאי גוונא ה', (לעשות ציור), והכי אוליפנא מאבא, י' כמה דאתמר. לבתר יה, דלא מתפרשן לעלמין, י' אפיק ה' כהאי גוונא, ה' (ציור) הרי י' וההוא נהר דנפיק מניה ואתמשך מניה. ולתתא תרין בנין דנפקין מנייהו, מסטרא דאבא י' נפיק בן, דהא אחיד ביה בי', ואחיד בההוא נהר, ומסטרא דאימא נפקת בת, דאיהו נהר תתאה. והאי בן אתמשך לבתר ונפיק מנייהו, &lt;קטע סוף=דף יא א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|יא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף יא ב/&gt;והוא ו', ודא ירית לאבא ולאימא, ואתקשר ביה מהימנותא דכלא, ומניה אתזנת ברתא, מההוא ירותא דאיהו ירית. ועל דא בעי למכתב שמא קדישא, י' בקדמיתא, קוצא חד לעילא, וקוצא חד באמצעיתא, וקוצא חד לתתא, והא אתמר. לבתר י&quot;ה דלא מתפרשן דא מן דא לעלמין, כגוונא דא ה' (ציור) בגין דישתכחו תרווייהו בשלימו דכלא, אב ואם בן ובת, כגוונא דא י&quot;ה (ס&quot;א ו&quot;ה), הרי לך כל שלימו דמהימנותא. לבתר אתפשט מהימנותא, ונפקין תרין בנין מכללא חד, בארחייהו, בן נפיק מתרווייהו, והוא ו' דשמא קדישא, בת נפקת מסטרא דאימא, והיא ה' בתראה דשמא קדישא, ולא אשתלימת אלא עם ו', בגין דמניה אתזנת. ועל דא בעי למכתב ו' ולבתר ה', כגוונא דא ה' (ציור) הרי ו' וההוא אתפשטותא דנפיק מניה, כגוונא דההוא נהר דנפיק מן י', בגין דמניה אתזנת, ו' הרי בן דנפיק מניה לתתא. והא מלין אלין אוקים לון אבא, והא אתמרו, ואנא כד מטינא למלין אלין אימא לון, בגין דפקדונא דאבא הכי. והכי בעי בר נש לאזדהרא בשמא קדישא, דיכתוב שמא קדישא כגוונא דא, ודא איהו כדקא חזי, ואי לאו לא אקרי שמא קדישא, ואקרי פגים, ומאן דפגים שמא קדישא, טב ליה דלא אתברי. תליתאה יהו&quot;ה דאקרי אלהי&quot;ם, כמה דאתמר, רחמי ונפיק מניה דינא, ודא הוא ההוא נהר דנגיד ונפיק מעדן. רביעאה א&quot;ל גדול, והא אתמר, ודא גדולה. חמישאה אלהי&quot;ם, ובכל אתר הוא גבורה. שתיתאה יהו&quot;ה רחמי, שלימו דכלא, עקרא דכלא, קשרא די מהימנותא, אחיד לכל סטרין, ודא תפארת ישראל. שביעאה ותמינאה צבאות. ועל דא יהו&quot;ה קריב בכלא, אחיד בכל סטרין, לזמנין יהו&quot;ה אלהי&quot;ם, דהא קריבין אינון תפארת לגבי גבורה, לזמנין יהו&quot;ה צבאות, דהא קריבין אינון תפארת לגבי נצח והוד דאקרון צבאות. והא אתמר דאשתמודען מילי נביאי מהימני מפומייהו, כד אמרי כה אמר יהו&quot;ה אלהי&quot;ם, וכד אמרי כה אמר יהו&quot;ה צבאות, והוו ידעין מאן אתר אתיין מלין. תשיעאה (נ&quot;א א&quot;ל) שדי, דאמר לעלמא די, דהא די ספוקא הוא, וספוקא לא אתי לעלמא אלא מן צדיק דאיהו יסוד עולם, דאמר לעולם די. עשיראה אדנ&quot;י, דהא דינא דמלכותא דינא ודאי, והאי לאגחא קרבין דמלכא בעלמא, ודא גבורה תתאה, ודא איהו צדק. ואלין אינון עשרה שמהן, דקודשא בריך הוא אקרי בהו, מתקשרן דא בדא ביחודא שלים, ואלין אינון כתרין קדישין דמלכא, דהוא אשתמודע בהו, ואינון שמיה והוא אינון. וכד מתקשרן כלהו כחדא על ריחא דקטרת, כדין אקרי קטרת קשורא, דמתקשרין כחדא, זכאה חולקיהון דצדיקייא דידעין ארחין דאורייתא, וידעין לאשתמודעא ביקרא דמאריהון, עלייהו כתיב (ישעיה סו יח) ובאו וראו את כבודי:

ואם זבח שלמים קרבנו, רבי שמעון אומר, כתיב (במדבר ז פו) עשרה עשרה הכף בשקל הקדש, עשרה עשרה למאי קא אתיא, אלא עשרה למעשה בראשית, ועשרה למתן תורה. עשרה מאמרות במעשה בראשית, ועשרה מאמרות במתן תורה, במאי קא מיירי, בגין דעלמא לא אתברי אלא בגין אורייתא, וכל זמנא דישראל מתעסקי באורייתא, עלמא מתקיימא, וכל זמנא דישראל מתבטלי מאורייתא, מה כתיב (ירמיה לג כה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. תא חזי, עשרה מאמרות למעשה בראשית, כדתנן בעשרה מאמרות נברא העולם, עשרה מאמרות למתן תורה, אלו עשרת הדברות. כתיב (שמות כ ב) אנכי יהו&quot;ה אלקיך, וכתיב במעשה בראשית (בראשית א ג) יהי אור ויהי אור, דא מהימנותא דקודשא בריך הוא &lt;קטע סוף=דף יא ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|יב|א}}&lt;קטע התחלה=דף יב א/&gt;אור אקרי, דכתיב (תהלים כז א) יהו&quot;ה אורי וישעי ממי אירא וגו'. כתיב (שמות כ ג) לא יהיה לך אלהים אחרים על פני, וכתיב במעשה בראשית (בראשית א ו) יהי רקיע בתוך המים וגו', יהי רקיע אלין ישראל, דאינון חולקא דקודשא בריך הוא, דאחדין בההוא אתרא דאקרי שמים, והיינו רזא, דזמנא חדא שאל רבי ייסא סבא לרבי אלעאי, אמר הא שאר עמין יהב לון קודשא בריך הוא לרברבין ממנן שליטין, ישראל באן אתר יהב לון, שלח ליה (שם יז) ויתן אתם אלהי&quot;ם ברקיע השמים, ושפיר שלח ליה. בתוך המים, בין מלולי אורייתא, ויהי מבדיל בין מים למים, בין קודשא בריך הוא דאקרי באר מים חיים, ובין עבודה זרה דאקרי (ירמיה ב יג) בורות נשברים וגו', דאינון מים המרים, מים עכורין מכונסים סרוחים ומטונפים, ועל דא ישראל קדושין מבדילין בין מים למים. כתיב (שמות כ ז) לא תשא את שם יהו&quot;ה אלהי&quot;ך לשוא, וכתיב במעשה בראשית (בראשית א ט) יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד, תא חזי, כל מאן דאומי בשמא קדישא לשקרא, כאילו פריש אימא מאתרה לעילא, וכתרין קדישין לא מתיישבי בדוכתייהו, כמה דאת אמר (משלי טז כח) ונרגן מפריד אלוף, ואין אלוף אלא קודשא בריך הוא, וכתיב (שם) יקוו המים מתחת השמים אל מקום אחד, לא תשוי פרודא בגין אומאה דשקרא, אל מקום אחד כדקא חזי, באתר דקשוט, ולא באתר אחרא לשקרא, ומאי שקרא הוא, דאזלין מיא לאתר אחרא דלאו איהו דיליה. כתיב (שמות כ ח) זכור את יום השבת לקדשו, וכתיב במעשה בראשית (בראשית א יא) תדשא הארץ דשא עשב, אימתי אתרביאת ארעא קדישא ואתעטרת בעטרהא, הוי אומר ביום השבת, דהא כדין אתחברת כלה (נ&quot;א מטרוניתא) במלכא, לאפקא דשאין וברכאן לעלמא. כתיב (שמות כ יב) כבד את אביך ואת אמך, וכתיב במעשה בראשית (בראשית א יד) יהי מארת ברקיע השמים, מאי קא מיירי, אלא אלין מאורות דא הוא אביך ואמך, אביך דא שמשא, אמך דא סיהרא, ואין שמשא אלא קודשא בריך הוא, דכתיב (תהלים פד יב) כי שמש ומגן יהו&quot;ה אלהי&quot;ם, ולית סיהרא אלא כנסת ישראל, דכתיב (ישעיה ס כ) וירחך לא יאסף, ועל דא כלא חד. כתיב (שמות כ יג) לא תרצח, וכתיב במעשה בראשית (בראשית א כ) ישרצו המים שרץ נפש חיה, ואנת לא תקטול בר נש דאקרי הכי, דכתיב (שם ב ז) ויהי האדם לנפש חיה, ולא תהוו כדגים הללו דרברבי בלע לזוטרי. כתיב (שמות כ יג) לא תנאף, וכתיב במעשה בראשית (בראשית כד) תוצא הארץ נפש חיה למינה, מכאן אוליפנא, דלא ישקר בר נש באנתו אחרא דלאו איהי בת זוגיה, ועל דא כתיב תוצא הארץ נפש חיה למינה, דלא תוליד אתתא אלא ממינה, ומאן איהו מינה, דא בן זוגה. כתיב (שמות שם) לא תגנוב, וכתיב במעשה בראשית (בראשית א כט) ויאמר אלהי&quot;ם הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע, מאי דיהבית לכו ואפקידת לכו, יהא לכו, ולא תגנובו מה דהוא מאחרא. כתיב (שמות שם) לא תענה ברעך עד שקר, וכתיב במעשה בראשית (בראשית א כו) ויאמר אלהי&quot;ם נעשה אדם בצלמנו, מאן דהוא בדיוקנא דמלכא לא תסהיד בו שקר, ומאן דאסהיד שקר בחבריה, כאילו אסהיד לעילא. כתיב (שמות כ יד) לא תחמוד אשת רעך, וכתיב במעשה בראשית (בראשית ב יח) לא טוב היות האדם לבדו וגו', הא בת זוגך לקבלך, ועל דא לא תחמוד אשת רעך. והיינו עשרה מאמרות למעשה בראשית, ועשרה מאמרות למתן תורה, והיינו דכתיב (במדבר ז פו) עשרה עשרה הכף בשקל הקדש, אתקלו כחדא בשקולא חדא, ובגין כך קאים עלמא ואשתכח ביה שלמא. ועל דא ואם זבח שלמים קרבנו, לקיימא עלמא בשלמא, ולא עוד אלא דמכפר על מצות עשה ועל מצות לא תעשה, בגין לאטלא שלום על כלא. כתיב (איוב כה ב) המשל ופחד עמו עושה שלום במרומיו, האי קרא אוקמוה חברייא, אבל המשל דא &lt;קטע סוף=דף יב א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|יב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף יב ב/&gt;אברהם, דכתיב ביה (בראשית כג ו) נשיא אלהי&quot;ם אתה בתוכנו, וכתיב (שם יב ב) ואברכך ואגדלה שמך, ופחד דא יצחק, דכתיב (שם לא מב) ופחד יצחק היה לי, עושה שלום במרומיו דא יעקב, דכתיב (מיכה ז כ) תתן אמת ליעקב, וכתיב (זכריה ח יט) והאמת והשלום אהבו, דאמת ושלום קשיר דא בדא. ועל דא הוא שלימותא דכלא, ושלמים שלימותא הוא, ושלמא דכלא, ומאן דאקריב שלמים, אסגי שלמא בעלמא, יעקב איהו עביד שלום כמה דאמרן, בגין דאחיד להאי ולהאי, ושלמים אחידן במצות עשה ובמצות לא תעשה, בהאי סטרא ובהאי סטרא, ועל דא אקרי שלמים, ורזא דמלה דכתיב (בראשית כה כז) ויעקב איש תם, גבר שלים, שלים לעילא ושלים לתתא. דבר אחר, המשל דא מיכאל, ופחד דא גבריאל, דא יסודא דיליה ממיא, ודא יסודא דיליה מאשא, וקודשא בריך הוא עביד שלמא בינייהו, דכתיב עושה שלום במרומיו. רבי אחא אמר כתיב (ויקרא ז יב) אם על תודה יקריבנו, והקריב על זבח התודה וגו', מאי קא מיירי, כמה דאת אמר (שם ה ה) והתודה אשר חטא עליה, עליה דייקא, ועל דא חלת מצות וגו', וחלות מצות הא אוקמוה, ועל מה אתיא, מצת וחלת כתיב חסר, בגין דחטא עליה. תאני רבי חייא, כתיב על זבח תודת שלמיו, דא שלימו דכלא, שלמיו תרי, תודה אתידע, אמר ליה רבי יהודה, תודה ידיע, שלמיו מהו תרי, אמר ליה תרי ווין, ו' ו', דהיינו שלמיו, שלמא דכלא. אמר רבי יצחק, תודת שלמיו, דאטיל שלמא בכלא, ואתער רחמי בכלהו עלמין. תודת שלמיו, רבי יוסי אמר, הא דאמר רבי חייא שפיר, דכנסת ישראל אתברכא מאינון תרי דאינון שלמא דכלא. רבי יוסי אמר, לחם חמץ הא ידיע, והא אתמר כמה דהוה חטאה, כך הוה מקרב בההוא גוונא ממש. תא חזי, חלת מצת חסר כמה דאתמר, בלולות בשמן ורקיקי מצות משוחים בשמן, למאי קא רמיזא, אמר רבי שמעון, הני אינון (בראשית ג כד) להט החרב המתהפכת וגו', בגין דכלהו אתמנן על ארחייהו דבני נשא, על אינון דעברין על פקודי אורייתא, ועל דא כולא סלת בלולה בשמן, לאמשכא משח רבות מאתר עלאה לתתא, ויתברכון כלהו כחדא מההוא משח רבות קודשא. ודא הוא יין לנסך, והא אוקימנא רביעית ההין, ובאתר חד תלי יין ושמן ומים לנסוך, והא אוקימנא מלי, מים לאשקאה גנתא וכל אינון נטיען, ועל דא אית מים ואית מים, יין אית אתר דאיהו טוב, ואית אתר דאיהו לאענשא דאיהו דינא. על דא מאן דחמי יין בחלמיה, אית למאן דאיהו טב, ואית למאן דאיהו דינא, אי תלמיד חכם הוא כתיב (תהלים קד טו) ויין ישמח לבב אנוש, וכתיב (שיר א ב) כי טובים דודיך מיין, ודא הוא יין דמנטרי דחדי לכלהו, ואי לאו (משלי לא ג) תנו שכר לאובד ויין למרי נפש, אית יין אחרא דאיהו דינא, ועל דא יאות לקרבא אלין מלין בקרבניה, בגין דיתעבר דינא ויתער רחמי, אעבר יין ואייתי יין, וכן בכלא. ושמן לא אעדי מקרבניה לעלמין, בר ממנחת קנאות, דכתיב (במדבר ה יא) לא יצוק עליו שמן וגו', דהא הכא לא בעיא רחמי, דהא כלא דינא דכתיב (שם כז) וצבתה בטנה ונפלה ירכה, וכתיב (שם כא) יתן יהו&quot;ה וגו', ועל דא וזאת תורת זבח השלמים, אם על תודה יקריבנו:

רבי חזקיה הוה יתיב קמיה דרבי יצחק, קמו בפלגות לילא למלעי באורייתא, פתח רבי יצחק ואמר, (תהלים קלד א) הנה ברכו את יהו&quot;ה כל עבדי יהו&quot;ה וגו', האי קרא הא אוקמוה חברייא, והא אתמר, אבל האי שבחא הוא דכל אינון בני מהימנותא, ומאן אינון בני מהימנותא, אינון דמשתדלי באורייתא, וידעין ליחדא שמא קדישא כדקא יאות, ושבחא דאינון בני מהימנותא, אינון דקיימין בפלגו ליליא למלעי &lt;קטע סוף=דף יב ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|יג|א}}&lt;קטע התחלה=דף יג א/&gt;באורייתא, ומתדבקו בה בכנסת ישראל, לשבחא ליה לקודשא בריך הוא במלי דאורייתא. תא חזי, בשעתא דבר נש קם בפלגות ליליא למלעי באורייתא, ורוח צפון אתער בפלגות ליליא, ההיא אילתא קיימא ומשבחא ליה לקודשא בריך הוא, ובשעתא דהיא קיימא, כמה אלף וכמה רבבן קיימין עמה בקיומייהו, וכלהו שארין לשבחא למלכא קדישא. ההוא מאן דזכי וקם בפלגות ליליא למלעי באורייתא, קודשא בריך הוא אצית ליה כמה דאוקמוה, דכתיב (שיר ח יב) היושבת בגנים חברים מקשיבים לקולך השמיעני, וכל אינון אוכלוסין לעילא, וכל בני תושבחתא דמזמרין למאריהון, כלהו משתככי בגין תושבחתא דאינון דלעו באורייתא, ומכרזי ואמרי (תהלים קלד א) הנה ברכו את יהו&quot;ה כל עבדי יהו&quot;ה, אתון ברכו את יהו&quot;ה, אתון שבחו למלכא קדישא, אתון אעטרו ליה למלכא. וההיא איילתא מתעטרא ביה בההוא בר נש, וקמת קמי מלכא, ואמרת, חמי במאי ברא אתינא לקמך, במאי ברא אתערנא לגבך, ומאן אינון דשבחא כלא דלהון קמי מלכא, הדר ואמר העומדים בבית יהו&quot;ה בלילות, אלין אקרון עבדי יהו&quot;ה, אלין אתחזון לברכא למלכא, וברכתא דלהון ברכתא, הדא הוא דכתיב (שם ב) שאו ידיכם קדש וברכו את יהו&quot;ה וגו', אתון אתחזון דמלכא קדישא יתברך על ידייכו, וברכתא דעל ידייכו ברכתא היא. שאו ידיכם קדש, מהו קדש, אתר עלאה דמבועא דנחלא עמיקא נפיק מיניה, דכתיב (בראשית ב י) ונהר יוצא מעדן להשקות, ועדן הוא דאקרי קדש עלאה, בגין כך שאו ידיכם קדש. ובר נש דעביד כן וזכי להאי, מאי קא מכרזי עליה (תהלים קכח ה), יברכך יהו&quot;ה מציון, את תברך לקודשא בריך הוא, מאתר דאקרי קדש עלאה, והוא יברך לך מאתר דאקרי ציון, דאת ומטרוניתא תתברכון כחדא, כמה דזווגא דילכון הוה כחדא לשבחא למלכא, כך מההוא אתר דמתברכא כנסת ישראל, מההוא אתר יזמין לך ברכאן, הדא הוא דכתיב, יברכך יהו&quot;ה מציון. (ולא עוד, אלא) (שם) וראה בטוב ירושלם, מאן הוא טוב ירושלם, אינון ברכאן דנפקא לה ממלכא, על ידא דההוא דרגא קדישא דצדיק, ועל דא יברכך יהו&quot;ה מציון וראה בטוב ירושלם, וכלא חד מלה. (ולא עוד, אלא) (שם ו) וראה בנים לבניך וגו', וראה בנים לבניך שפיר, מהו שלום על ישראל, מאי קא בעי הכא על ישראל, אלא בגין דאסגי שלמא לעילא, דכד הוא זכי לכולי האי, אסגי שלמא לעילא ותתא, שלום על ישראל סתם, ושלום שבחא הוא דעלאי ותתאי, שבחא הוא דכל עלמין, ומילי דאורייתא אסגיאו שלמא בעלמא, דכתיב (שם כט יא) יהו&quot;ה עוז לעמו יתן יהו&quot;ה יברך את עמו בשלום:

נפש כי תחטא, רבי יוסי פתח, (שיר ב יז) עד שיפוח היום ונסו הצללים וגו', כמה אית להו לבני נשא לאזדהרא מחוביהון, דלא למחטי קמי מאריהון, דהא בכל יומא ויומא כרוזא נפיק וקארי, אתערו בני עלמא לבייכו לקמי מלכא קדישא, אתערו לאזדהרא מחובייכו, אתערו נשמתא קדישא דיהב בגווייכו מאתר קדישא עלאה. דתנינן, בשעתא דקודשא בריך הוא אפיק נשמתא לנחתא בבני נשא, אסהיד בה בכמה יעודין בכמה קסטורין, בגין לנטרא פקודוי, ולא עוד אלא דאעבר לה באלף ותמניא עלמין לאשתעשעא, ולמחמי בהו יקרא דאינון דמשתדלי באורייתא, (נפקא) וקיימא קמי מלכא בלבוש יקר, בדיוקנא דהאי עלמא, בלבוש יקר עלאה אסתכלת ביקרא דמלכא כל יומא, ואעטר לה בכמה עטרין. בשעתא דמטי זמנא לנחתא לעלמא, עבדת מדורהא בגנתא דעדן דארעא תלתין יומין, למחמי יקרא דמאריהון דצדיקייא, וסלקא לאתרהא לעילא, ובתר דא נחתת לעלמא, &lt;קטע סוף=דף יג א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|יג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף יג ב/&gt;אעטר לה מלכא קדישא בשבע עטרין, עד דאתת ועאלת בגו גופא דבר נש. וכד איהי בגופא דבר נש, וחבת בהאי עלמא, ואשתדלת בחשוכהא, אורייתא תווהא עלה, ואמרת, ומה כל יקרא דא וכל אשלמותא אשלים לנפשתא מלכא עלאה, והיא חבאת קמיה, נפש כי תחטא, מה דין הוא דתחטא. אמר רבי יוסי, נפש כי תחטא, אהדרנא לקרא עד דיפוח היום, עיטא להאי נפש לאזדהרא מחובהא, ותיתוב לאתדכאה, עד שיפוח היום, עד שלא יפוח יומא דהאי עלמא, וייתי ההוא יומא תקיפא, דיתבע לה מלכא דינא לנפקא מהאי עלמא. ונסו הצללים, דא הוא רזא בין חברייא, דקא אמרי, דבשעתא דמטי זמנא דבר נש לנפקא מן עלמא, צולמא דבר נש אתעבר מניה, הדא הוא דכתיב, עד שיפוח היום, עד דלא ינשוף יומא לנפקא מהאי עלמא, ונסו הצללים, דאתעבר צולמא, יתוב קמיה מאריה. רבי אלעזר אמר, תרין צולמין אית ליה לבר נש כד איהו בקיומיה, חד רברבא וחד זעירא, דכתיב הצללים תרי, וכד משתכחי כחדא, כדין הוא בר נש בקיומיה, ועל דא ונסו הצללים כתיב. כדין בעי בר נש לאסתכלא בעובדוי, ולתקנא לון קמי מאריה, ויודי עלייהו, בגין דקודשא בריך הוא אקרי רחום וחנון, ומקבל לאינון דתבין קמיה. ודא הוא עד שיפוח היום ונסו הצללים, דכיון דאינון צללים מתעברן מיניה, ואיהו תפיס בקולרא, תשובה היא, אבל לא מעליא כל כך כזמנא דקאים איהו בקיומיה, ושלמה מלכא אכריז ואמר, (קהלת יב א) וזכור את בוראך בימי בחורותיך, עד אשר לא יבאו ימי הרעה וגו'. ועל דא, עד שיפוח היום, דבעי בר נש לאתקנא עובדוי, דכד מטון יומוי לאסתלקא מן עלמא, קודשא בריך הוא תוהא עליה ואומר, ונפש כי תחטא, ושמעה קול אלה, והא אומינא לה באומאה דשמי, דלא לשקרא בי, ואסהדית בה כד נחתת לעלמא, והוא עד ודאי, מכמה זמנין דאסהדית בה לנטרא פקודי. בגין כך הואיל ובר נש הוא עד, בשעתא דיתוב קמי מלכא, או ראה או ידע, או ראה אינון חובין דעבד ואסתכל בהו, או ידע בבירורא דמלה דעבר על פקודא דמאריה, אם לא יגיד, אם לא יודי עלייהו קמי מאריה, (מה כתיב) כד יפוק מהאי עלמא, ונשא עונו, וכד ישא עונו, היאך פתחין ליה פתחא, והאיך יקום קמי מאריה, ועל דא נפש כי תחטא כתיב:

נפש כי תחטא, רבי אבא פתח, (תהלים מד יח) כל זאת באתנו ולא שכחנוך ולא שקרנו בבריתך, כל זאת באתנו, כל אלו באו עלינו מבעי ליה, אלא כל דינין דלעילא אתו עלנא, ולא שכחנוך, ולא אנשינא מילולי אורייתך, מכאן אוליפנא, כל מאן דאנשי מילולי אורייתא, ולא בעי למלעי בה, כאלו אנשי לקודשא בריך הוא, דהא אורייתא כולה שמא דקודשא בריך הוא הוי. ולא שקרנו בבריתך, דכל מאן דמשקר ביה בהאי את קיימא קדישא דרשים ביה, כאלו משקר בשמא דמלכא, בגין דשמא דמלכא אתרשים ביה בבר נש. וקרא אחרא אורי ביה בהאי קרא, דכתיב (שם כא) אם שכחנו שם אלהינ&quot;ו ונפרוש כפינו לאל זר, אם שכחנו שם אלהינ&quot;ו, כמה דאת אמר ולא שכחנוך, (ודא היא אורייתא, דאיהי שם אלהינ&quot;ו), ונפרוש כפינו לאל זר, כמה דאת אמר, ולא שקרנו בבריתך, וכלא חד מלה, מאי שקרא הכא, דפריש כפיו לרשותא אחרא, ומשקר בהאי ברית, ועל דא אורייתא אחידת בהאי, דכל מאן דנטיר האי ברית, כאלו נטיר אורייתא כולה, ומאן דמשקר בהאי, כאלו משקר באורייתא כולה. תא חזי, אברהם עד לא אתגזר, הא לא אתמר דאיהו נטיר אורייתא, כיון דאתגזר, מה כתיב (בראשית כו ה) עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצותי חקותי ותורתי, וכלא בגין דאתגזר ואתרשים ביה רשימא קדישא, ונטיר ליה כדקא יאות, סליק ליה כאלו נטר אורייתא כולה, יצחק &lt;קטע סוף=דף יג ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|יד|א}}&lt;קטע התחלה=דף יד א/&gt;אוף הכי כתיב, (שם יז כא) ואת בריתי אקים את יצחק, ועל דא אורייתא אקרי ברית. תא חזי, יוסף בגין דנטר ליה להאי ברית, ולא בעא לשקרא ביה, זכה ליקרא בהאי עלמא, וליקרא לעלמא דאתי, ולא עוד אלא דקודשא בריך הוא אשרי שמיה בגויה, דכתיב (תהלים פא ו) עדות ביהוסף שמו, וזכה לברכתא דהאי עלמא, ולברכתא דעלמא דאתי. אמר רבי יצחק, כתיב (דברים לג יז) בכור שורו הדר לו וגו', יוסף בגין דנטיר להאי ברית, זכה בשור, דאיהו קדמאה לקרבנא. אמר ליה רבי יהודה, אי הכי אמאי אתברך במלה דאיהי שמאלא, בימינא מבעי ליה, דהא כתיב (יחזקאל א י) ופני שור מהשמאל, אמר ליה, בגין דיגין על חובי דירבעם. אמר ליה, רזא אוליפנא בהאי קרא, דכיון דיוסף נטר ליה להאי ברית, דהאי ברית אחיד בתרין דרגין, ואינון תרין דרגין לעילא בשמהן אתקרון, ואוליפנא בפרשת פרה אדומה, דהאי פרה חד דרגא מאינון תרין דרגין עילאין הוי, וזווגא דפרה שור אקרי, ודא הוא בכור שורו הדר לו וקרני ראם קרניו, הדר לו ודאי, ולאו האי כשור דעלמא, אלא וקרני ראם קרניו, קרנא עלאה הוא על כל אחרנין, ועל דא בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ. אמר רבי אבא, משמע דכל מאן דנטיר להאי את רשימא קדישא, אינון תרין דרגין עלאין אתקשרן ביה, לנטרא ליה בכלא, ולאעטרא ליה ביקרא עלאה. ועל דא זכה בתרין מלכו, חד הוא וחד בנו, דכיון דשלמה מלכא אתדבק בנשים נכריות, אתיהיב מלכותא לירבעם, ועל דא ברית חביב מכלא. בגין כך אמר רבי שמעון, האי בר נש דאוליד בר, אתקשר בשכינתא, דהיא פתחא דכל פתחין (ס&quot;א והאי רביא דאתגזר אתקשר בשכינתא, דהיא פתחא דכל כתרין) עלאין, פתחא דאתקשר בשמא קדישא. (דאמר רבי שמעון) וההוא דמא דנפיק מההוא רביא, נטיר קמי קודשא בריך הוא, ובשעתא דדינין מתערין בעלמא, אשגח קודשא בריך הוא בההוא דמא, ושזיב עלמא, ובגין כך כתיב, (בראשית יז יב) ובן שמונת ימים ימול לכם כל זכר וגו', וכתיב (תהלים צ י) ואם בגבורות שמנים שנה, וכלא בחד מתקלא סלקא. תאנא בההוא דמא זכי עלמא לאתבסמא בחסד, וקיימין כלהו עלמין, דכתיב (ירמיה לג כה) אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ וגו', אם לא בריתי תינח, יומם ולילה למה. אמר רבי שמעון, תנינן, תרין כתרין אתאחדן כחדא, ואינון פתחא דכל שאר כתרין. ותאנא חד דינא וחד רחמי, ומתבסמאן דא בדא, דכר ונוקבא, (ס&quot;א ותאנא, חד דכר וחד נוקבא, חד דינא וחד רחמי), בסטרא דדכורא שריא חסד, בסטרא דנוקבא שריא דינא, (ובגין כך) חד חוורא וחד סומקא, ובגין לאתבסמא דא בדא (בגין כך) מתקשרן דא בדא. והאי ברית אחיד בהו ביומם ולילה, בדינא וחסד, בדינא בקדמיתא, ולבתר שריא ביה בחסד, ואתבסם בכלא, ודא הוא ברית דאקרי יומם ולילה, דאחיד בתרוייהו. ומאן דזכי לנטרא להאי ברית כדקא יאות, ולא חטי ביה כל יומוי, אחיד בהו ביומם ולילה, וזכי לתרין עלמין, עלמא דא ועלמא דאתי. ועל דא אקרי אברהם שלים, דכתיב (בראשית יז א) התהלך לפני והיה תמים, ואימתי אקרי שלים, כד זכה בתרוייהו ביומם ולילה, דכתיב (תהלים מב ט) יומם יצוה יהו&quot;ה חסדו ובלילה שירה עמי, ותרוייהו אחסין אברהם, ולא אתקיימא ביה חסד בקיומא שלים, עד דאתגזר, כיון דאתגזר אתקיים ביה, וזכה לתרווייהו ואקרי שלים. כמה דתנינן דכתיב (בראשית יח א) והוא יושב פתח האהל כחום היום, פתח האהל דא הוא כתרא עשיראה דמלכא, דאיהו פתחא לכל משכנא קדישא דשאר כתרין, וקרייה דוד מלכא (להאי) פתחא (נ&quot;א צדק), דכתיב (תהלים קיח יט) פתחו לי שערי צדק, וכתיב זה השער ליהו&quot;ה. כחום היום, כד נהרא נהירו דחסד חולק עדביה, כמה דיתיב בהאי יתיב בהאי, אימתי אתקיימו ביה, כד אתגזר, ובגין כך אקרי ברית יומם ולילה. תאנא כתיב (שמות יב כג) ופסח יהו&quot;ה על הפתח, ומאי ופסח יהו&quot;ה על הפתח, דשריא על האי פתחא חסד לאתבסמא, ובגיני כך ולא יתן המשחית וגו'. אמר רבי אלעזר, הא תנינן, גיורא כד אתגזר ועייל תחות גדפי דשכינתא, אקרי גר צדק ולא יתיר, גר צדק ודאי, זכי למיעל בההוא &lt;קטע סוף=דף יד א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|יד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף יד ב/&gt;כתרא דצדק, ואת אמרת יומם ולילה, דזכו לתרווייהו. אמר ליה רבי שמעון, אלעזר ברי, לא דמי מאן דאתי משרשא קדישא ומגזעא דקשוט, למאן דאתי מגזעא בישא ומשרשא דגעלי בישין תקיפין, בישראל כתיב בהו, (ירמיה ב כא) ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת, באומות כתיב, (יחזקאל כג כה) אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם. ובגין כך ישראל קדישין זרעא דקשוט, גזעא דאתבסמו בטורא דסיני, ואתפסק מנייהו כל זוהמא, כלהו מתבסמין, וכלהו עיילי בקיימא קדישא דיומם ולילה, למהוי שלמים בכלא, אבל באומות קשיא למעבר מנייהו זוהמא, ואפילו עד תלת דרין, ובגין כך תנינן טוב שבגוים וכו', ובגין כך גר צדק ודאי. דאמר רב המנונא סבא, אומות עד לא אתגזרו שריין בכתרין תתאין דלא קדישין, ורוח מסאבא שריא עלייהו, כיון דאתגיירו ואתגזרו, שריין בכתרא קדישא (דשכינתא), דשריא על שאר כתרין תתאין, ורוחא קדישא שריא עלייהו, אבל ישראל קדישין בני קדישין דגזעין ושרשין, ואתבסמו בטורא דסיני, ועאלו במהימנותא שלימתא קדישתא, בשעתא דאתגזר, שריא בכלא, דכתיב (דברים ד ד) ואתם הדבקים ביהו&quot;ה אלהיכ&quot;ם חיים כלכם היום:

והיה כי יחטא ואשם, והשיב את הגזלה וגו', רבי יוסי אמר, (ישעיה נד ט) כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח, האי קרא קשיא, כתיב (בראשית ז י) ומי המבול היו על הארץ, וכתיב (שם ט יא) ולא יכרת כל בשר עוד ממי המבול, מי המבול כתיב ולא מי נח, והכא כתיב כי מי נח זאת לי, זאת לי, הם לי מבעי ליה. אלא הכי תאנא, כד זכאין סגיאו בעלמא, קודשא בריך הוא חדי ומשתבח בהו, דתנינן, כד שארי זכאה בעלמא ואשתכח ביה, כביכול אטיל שלמא בעלמא, וכל עלמא מתברכא בגיניה, ואטיל שלמא בפמליא של מעלה. מנא לן, דכתיב (ישעיה כז ה) או יחזיק במעזי יעשה שלום לי, שלום יעשה לי, תרין שלמין אמאי הכא, אלא יעשה שלום לי, דאשרי דכר ונוקבא, שלום יעשה לי דמתברכאן אבהן. מאי איכא בינייהו, אמר רבי יוסי, כד מתברכאן אבהן שלום יעשה לי, דאקדים שלמא בכלא, ובגין כך שלום קדים. יעשה שלום לי, מאי טעמא לא אקדים שלום הכא, אלא בגין דיתעבר חויא דשריא בנוקבא בקדמיתא, וייתי דכורא למשרי באתריה, ובגין כך יעשה אקדים, ולבתר שלום. תאנא, בזמנא דזכאה שארי בעלמא, דינין לא מתערין ולא שלטין בעלמא, משום דההוא בר נש זכאה הוא אות בעלמא, וקודשא בריך הוא בעי ביקריה, ועלמא מתקיים בגיניה. תניא אמר רבי יוסי, בזמנא דבני עלמא אשתכחו חייבין קמי קודשא בריך הוא, ההוא זכאה דאשתכח בעלמא, (בעי) קודשא בריך הוא לאשתעי בהדיה, בגין דיבעי רחמין על עלמא, ויתפייס בהדייהו, מה עבד קודשא בריך הוא, אשתעי בהדיה על אינון חייבי עלמא, אמר ליה לאוטבא ליה בלחודוי, ולשיצאה לכלהו, מה ארחיה דההוא בר נש זכאה, שביק דידיה ונסיב לדכולי עלמא, בדיל דיתפייס קודשא בריך הוא בהדייהו. מנא לן, ממשה, דאמר ליה קודשא בריך הוא, חאבו ישראל, (שמות לב ח) עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו וגו', תו אמר ליה (דברים ט יד) הרף ממני ואשמידם וגו', בהאי שעתא אמר משה, אי בגין יקרא דידי ישתצון ישראל מעלמא, טב לי מותא, ולא יימרון דשביקנא האי דכולי עלמא בגין יקרא דילי, מיד ויחל משה את פני יהו&quot;ה אלהי&quot;ו, ואושיט גרמיה למיתה בכמה אתרי בגיניהון דישראל, דכתיב ועתה אם תשא חטאתם, ואם אין מחני נא מספרך וגו', ותאנא לא זז משה מתמן, עד דמחל קודשא בריך הוא לישראל, הדא הוא דכתיב וינחם יהו&quot;ה על הרעה אשר דבר לעשות לעמו, וכתיב (במדבר יד כ) ויאמר יהו&quot;ה סלחתי כדבריך. ואלו בנח כתיב (בראשית ו יג) ויאמר אלהי&quot;ם לנח קץ כל בשר בא &lt;קטע סוף=דף יד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|טו|א}}&lt;קטע התחלה=דף טו א/&gt;לפני וגו', אמר ליה נח, ולי מה את עביד, אמר ליה (שם יח) והקימותי את בריתי אתך וגו' (שם יד) עשה לך תבת עצי גפר, ולא בעי רחמי על עלמא, ונחיתו מייא ואובידו בני עלמא, ובגין כך מי נח כתיב, מי נח ודאי, דביה הוו תליין, דלא בעא רחמי על עלמא. מכאן אמר רבי יוסי, מאי דכתיב (בראשית ט כ) ויחל נח איש האדמה, ויחל, כמה דאת אמר (במדבר ל ג) לא יחל דברו, דאתעביד חול, איש האדמה, דבגיניה אשתציאו בני עלמא, דלא בעא רחמי עלייהו. דבר אחר, איש האדמה, דבגיניה אתקיימת לבתר דאשתציאו קדמאי, דכתיב (בראשית ח כא) לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם וגו'. תאנא מי נח אקרון, דהוא גרים דאקרון על שמיה, אמר רבי יוסי, זאת לי, מאי קא מיירי, אלא אמר קודשא בריך הוא, מי נח גרמו לי דאגלי זאת בעלמא, דכתיב (ישעיה נט כא) ואני זאת בריתי אותם, (בראשית ט יב) זאת אות הברית וגו', (שם יג) את קשתי נתתי בענן, כלומר לית מאן דאשגח אלא ליקרא דשמי דרמיזא בזאת, ומאן גרים לי מי נח. מכאן סימנא לחסידא זכאה, דלא אתגלייא האי קשת ביומוי, ולא אצטריך עלמא ביומוי להאי (זאת) אות, ומאן איהו, ההוא דבעי רחמי על עלמא, ואתחזי לאגנא עלוי, כגון רבי שמעון בר יוחאי, דלא אצטריך עלמא ביומוי להאי אות, דהא הוא אות סימנא בעלמא הוה, דלא הוה גזרה דאתגזר על עלמא לעילא דלא מבטל לה. והיינו דכתיב (ש&quot;ב כג ג) מושל באדם, קודשא בריך הוא מושל באדם, ומי מושל בקודשא בריך הוא, כביכול צדיק, דקודשא בריך הוא גזיר, ואיהו מבטל. כגון רבי שמעון בר יוחאי, דיומא חד הוה יתיב אבבא דתרעא (נ&quot;א דמערתא) דלוד, זקף עינוי חזא שמשא דנהיר, ואסתים נהורא תלת זמנין, אדהכי אתחשך נהורא, ואתחזי ביה בשמשא אוכמא וירוקא. אמר ליה לרבי אלעזר בריה, תא אבתראי ברי, ונחמי, דהא ודאי גזרה אתגזר לעילא, וקודשא בריך הוא בעי לאודעא לי, דודאי תלתין יומין תליא ההוא מלתא דאתגזר לעילא, ולא עביד קודשא בריך הוא עד דאודעיה לצדיקייא, הדא הוא דכתיב (עמוס ג ז) כי לא יעשה יהו&quot;ה אלהי&quot;ם דבר כי אם גלה סודו אל עבדיו הנביאים. עד דהוו אזלי, עאלו בההוא כרם, חמו חד חויא דהוה אתי ופומיה פתיחא, (נ&quot;א והוה לחיש בלישניה) ומלהטא בארעא בעפרא, אשתניק רבי שמעון, וקטפר ידוי ברישיה דחויא, שכיך חויא, מאיך פומיה, וחמא לישניה מרחיש. אמר ליה, חויא חויא, זיל ואימא לההוא חויא עילאה, דהא רבי שמעון בר יוחאי בעלמא שכיח, עייליה לרישיה לחד נוקבא דעפרא, אמר, גוזר אנא, כשם דתתאה אתחזר לנוקבא דעפרא, כן עלאה יתחזר לנוקבא דתהומא רבא. רחיש רבי שמעון בצלותא, עד דהוו מצלי, שמעו חד קלא, פותקרא דקיטפא עולו לאתרייכו, קטפירא דבורייני לא שראן בעלמא, דהא רבי שמעון בר יוחאי בטיל לון. זכאה אנת רבי שמעון, דמארך בעי ביקרך על כל בני עלמא, במשה כתיב (שמות לב יב) ויחל משה וגו', דמשמע דאחיד ליה פרגודא, ואנת רבי שמעון גוזר, וקודשא בריך הוא מקיים, הוא גוזר, ואנת מבטל. אדהכי חמא דנהיר שמשא, ואתעבר ההוא אוכמא, אמר רבי שמעון, ודאי הא עלמא אתבסם. עאל לביתיה ודרש, (תהלים יא ז) כי צדיק יהו&quot;ה צדקות אהב ישר יחזו פנימו, מאי טעמא כי צדיק יהו&quot;ה צדקות אהב, משום דישר יחזו פנימו, מאי פנימו, פנים עלאין, דבני עלמא בעיין למבעי רחמי מניה, על כל מה דאצטריכן. אמר ליה רבי אלעזר בריה, אי הכי ישר יחזה פנימו מבעי ליה, או ישרים יחזו, מאי ישר יחזו. אמר ליה רזא עלאה, דאינון ימי קדם דעתיקא קדישא, סתימא דכל סתימין, וימי עולם דזעיר אנפין, דאינון אקרון פנימו, (דאינון) חמאן בארח מישר, מה דאצטריך למחמי. דתאנא, בשעתא דקודשא בריך הוא אשגח בעלמא, וחמא דמתכשרן עובדיהון דבני נשא לתתא, אתגלייא עתיקא קדישא בזעיר אנפין, ומסתכלן כל אינון אנפין באנפין סתימין, ומתברכן כלהו, מאי טעמא מתברכן, משום דמסתכלן אלין באלין בארח מישר, דלא סטאן לימינא ולשמאלא, הדא הוא דכתיב &lt;קטע סוף=דף טו א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|טו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף טו ב/&gt;ישר יחזו פנימו, ומתברכן כלהו, ומשקיין דא לדא, עד דאתברכן כלהו עלמין, ומשתכחי כלהו עלמין כחד, וכדין אתקרי (זכריה יד ט) יהו&quot;ה אחד ושמו אחד. וכד חובי עלמא סגיאו, אסתים עתיקא קדישא, ולא משגחין אנפין באנפין, וכדין דינין מתערי בעלמא, וכרסוון רמיו, ועתיק יומין אסתים ולא אתגלייא. הדא הוא דכתיב (דניאל ז ט) חזה הוית עד די כרסוון רמיו ועתיק יומין יתיב, עד די כרסוון רמיו, דאינון כתרין עלאין, דמשקיין לכלהו אחרנין לאוקומי בקיומייהו, ומאן אינון, אבהן, ועתיק יומין יתיב, ולא אתגלייא, וכדין מהפכין חייבי עלמין רחמי לדינא. תאנא, מסטרא דאימא, נפקין גרדינין נימוסין קליפין, ואחדון בקולפוי דגבורה, ושלטין על רחמי, כמה דאת אמר (במדבר טז לה) הנועדים על יהו&quot;ה, על יהו&quot;ה ממש, וכדין אשתכחו עלמין חסרין (ס&quot;א קטירין) דלא שלמין, וקטטותא אתער בכלהו. וכד בני עלמא מכשרין עובדיהון לתתא, מתבסמן דינין, ומתעברן, ומתערי רחמי, ושלטן על ההוא בישא דאתער מן דינא קשיא, וכד מתערן רחמי, חדוה וניחומין משתכחן, משום דשליטין על ההוא בישא, הדא הוא דכתיב (שמות לב יד) וינחם יהו&quot;ה על הרעה, וינחם משום (דשלטא על הרעה), דאתכפיא דינא קשיא, ושלטין רחמי. תאנא, בשעתא דמתבסמן דינין, ושלטין רחמי, כל כתרא וכתרא תב בקיומיה, ומתברכאן כלהו כחדא, וכד תייבין כל חד וחד לאתריה, ומתברכאן כלהו כחדא, ומתבסמא אימא בקלדיטי גליפין, ותייבין לסטרהא, כדין אקרי תשובה שלימא, ואתכפר עלמא, דהא אימא בחדוותא שלימתא יתבא, דכתיב (תהלים קיג ט) אם הבנים שמחה, וכדין אתקרי יום הכפורים, דכתיב ביה (ויקרא טז ל) לטהר אתכם מכל חטאתיכם, ומתפתחין חמשין תרעין דסטרין גליפין. תאנא, כתיב והיה כי יחטא ואשם, מהו כי יחטא, ולבסוף ואשם, אלא הכי תאנא, כי יחטא מאינון חובין דאקרון חטא, דכתיב מכל חטאות האדם, ואשם, כמה דאת אמר (במדבר ה ח) האשם המושב ליהו&quot;ה, ואשם, ויתקן, כלומר אם יתקן עובדוי, והשיב את הגזלה אשר גזל, אמר רבי יוסי, ממשמע דכתיב והשיב, וישיב לא כתיב, אלא והשיב, והשיב דייקא. תניא, בארבע תקופין דשתא קלא אתפסק, ודינין מתערין, ותשובה תליא, עד דאתתקן. וכד דינין מתערין, קלא נפיק, וארבע זוויין (ס&quot;א זמנין) דעלמא סלקין ונחתין, כרוזא קרי ולית מאן דישגח ויתער, וקודשא בריך הוא זמין, אם יתובון, יתוב, ואי לאו, כלא (ס&quot;א קלא) אתפסק, ודינין אתעבידו, וכדין אתקרי ויתעצב, ויתעצב בבתי בראי. אמר רבי יהודה, תנינן (במס' סוטה דף מח ע&quot;א), מן יומא דאתחרב בי מקדשא, לית יומא דלא אשתכח ביה רתחא בישא, מאי טעמא, משום דתנינן (במס' תענית דף ה ע&quot;א), אמר רבי יודאי אמר רבי ייסא, נשבע הקדוש ברוך הוא, שלא יכנס בירושלם דלעילא, עד שיכנסו ישראל בירושלם דלתתא, ובגין כך רתחא אשתכחת בעלמא. אמר רבי יוסי, כתיב (ויקרא יח ו) ערות אביך וערות אמך לא תגלה, וכתיב אמך היא לא תגלה ערותה, ותנינן אמך היא ודאי, הא אם גלה ערייתה, למאן בעי לאתבא לה, ודאי לתקנא מאי דגלי. דתניא, כד סגיא יצרא בישא בבר נש, לא סגיא אלא באינון עריין, וכלהו חובי אחידן בההוא ערייא, וכתיב לא תגלה, כד אתתקן, אתתקן לקבל ההוא דגלי, ודא אקרי תשובה. אמר רבי יצחק, כל חובי עלמא אחידן דא בדא, עד דאימא אתגליא בגיניהון, וכד איהי אתגלייא, כל אינון בנין אתגליין (בגינה), וכתיב (דברים כב ו) לא תקח האם על הבנים, וכד אתתקן עלמא לתתא, אתתקן כלא, עד דסלקא תקונא לאימא קדישא, ומתתקנא, ואתכסייא ממה דאתגליא, ובגין כך כתיב, (תהלים לב א) אשרי נשוי פשע כסוי חטאה, וכדין אקרי תשובה, תשובה ודאי, וכדין יום הכפורים אתקרי, כמה דכתיב (ויקרא טז ל) מכל חטאתיכם לפני יהו&quot;ה תטהרו. אמר רבי &lt;קטע סוף=דף טו ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|טז|א}}&lt;קטע התחלה=דף טז א/&gt;יהודה, אימתי אתקרי תשובה, כד אימא מתכסייא, וקיימא בחדוה על בנין, דכתיב (תהלים קיג ט) אם הבנים שמחה, ותבאת בקיומא, ומאן דהוה סגיר, תב לאתריה, וכלהו תבין חד לחד, ומתברכאן כל חד וחד, וכדין אתקרי תשובה (שלימתא), תשובה סתם, לאכללא כלא. אמר רבי יצחק, כד מתכשר עלמא כוליה מתכשר כחדא, כתיב (שם קח ה) כי גדול מעל שמים חסדך, מעל שמים, דסלקא לעילא מאתר דאקרי שמים, ומאי איהו, דא איהי אימא, והיינו דאקרי תשובה. רבי יהודה אמר, דיקא, דכתיב מעל שמים, אלמלא כתיב על שמים, משמע ההוא אתר דקיימא על שמים ולא יתיר, כיון דאמר מעל שמים, משמע ההוא אתר דקיימא על השמים לעילא לעילא, ומאי איהו, איהי אימא, והיינו דאקרי תשובה. דתאנא, בההוא זמנא דמתכשרן עובדין לתתא, ואימא בחדוותא, אתגלייא עתיקא קדישא, ותב נהורא לזעיר אנפין, וכדין כלא בחדוותא, כלא בשלימו, כלא אשתכחו בברכאן, ורחמין זמינין, ועלמין כלהו בחדוותא. הדא הוא דכתיב (מיכה ז יט) ישוב ירחמנו יכבוש עונותינו, מאן ישוב, ישוב עתיקא קדישא לאתגלייא בזעירא, ישוב לאתגלייא דהוה סתים בקדמיתא, וכלא אתקרי תשובה. אמר רבי יהודה, כלא בכלל, כלא סתם, וכתיב (דברים יג יח) למען ישוב יהו&quot;ה מחרון אפו ונתן לך רחמים, אמר רבי יצחק, כלא הוא ודאי, והא אוקימנא מלי קמי דרבי שמעון. והשיב את הגזלה, תמן שאילו חברייא, מפני מה בגזלה כתיב והשיב את הגזלה ולא יתיר, אלא הא אוקימנא, דא שוי דחילו עלאה כתתאה, ודא דגניב שוי דחילו תתאה לקבליה, ולא דחילו עלאה. מה כתיב לעילא, נפש כי תחטא, כדקאמרן, דאורייתא וקודשא בריך הוא תווהין עליה ואמרי, נפש כי תחטא וגו', וכתיב נפש כי תמעול מעל וגו', או נפש כי תשבע וגו'. אמר רבי יצחק, נפש כתיב, ולא רוח ולא נשמה, והכא גופא (ס&quot;א רוחא) ונפש, דכתיב והיה כי יחטא ואשם, והשיב את הגזלה, מאן דבעי לתקנא עובדוי, כמה דאמרן. והשיב, מאי והשיב, אלא כמאן דיתקן עובדין, בגין דיתיב מבועי מייא לאתרייהו, לאשקאה נטיען, דהא הוא גרים בחובוי לאתמנעא מנייהו, ועל דא והשיב את הגזלה וגו', כמה דאתמר, (ע&quot;כ). רבי אבא הוה יתיב קמיה דרבי שמעון, עאל רבי אלעזר בריה, אמר רבי שמעון, כתיב (תהלים צב יג) צדיק כתמר יפרח וגו', צדיק כתמר, מאי כתמר, דהא מכל אילני עלמא לית דמתעכב לאפרחא כמו תמר, דסליק לשבעין שנין, מאי טעמא כתמר, אלא אף על גב דקרא אסהיד, חברייא כלהו לא בעו לגלאה. אבל צדיק כתמר יפרח, על גלותא דבבל אתמר, דהא לא תבת שכינתא לאתרהא אלא בסוף שבעין שנין, הדא הוא דכתיב, (ירמיה כט י) כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם, ודא הוא צדיק כתמר יפרח, דסליק דכר ונוקבא לשבעין שנין, צדיק דא קודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב (תהלים יא ז) כי צדיק ה' צדקות אהב, וכתיב (שמות ט כז) יהו&quot;ה הצדיק, וכתיב (ישעיה ג י) אמרו צדיק כי טוב. כארז בלבנון ישגא, מהו ארז, דא קודשא בריך הוא, דכתיב (שה&quot;ש ה טו) בחור כארזים (דיתיב על כרסייא דיעקב שלימא). בלבנון ישגא, בלבנון ודאי, ודא הוא עדן דלעילא, דעליה כתיב (ישעיה סד ג) עין לא ראתה אלהי&quot;ם זולתך, והאי ארז בההוא אתר עלאה ישגא. ודא בגלותא בתראה, הוא כהאי ארז דאתעכב לסלקאה, ומשעתא דסליק עד דקאים בקיומיה, הוא יומא ושירותא דיומא אחרינא, עד דעביד צל בנהורא דיממא. וארז לא סליק אלא בעדונא דמיא, כמה דאת אמר, (במדבר כד ו) כארזים עלי מים, כך ארז בלבנון ישגא, דמתמן נפיק מבועא ונהרא דמיא לאשקאה, וארז דא קודשא בריך הוא, דכתיב (שיר ה טו) בחור כארזים. שתולים בבית יהו&quot;ה, לזמנא דמלכא משיחא, בחצרות אלהינ&quot;ו יפריחו, בתחיית המתים, עוד ינובון בשיבה, בההוא יומא דישתכח עלמא חרוב, דשנים ורעננים יהיו, לבתר, דכתיב (ישעיה סו כב) השמים החדשים והארץ החדשה, וכדין (תהלים קד לא) ישמח יהו&quot;ה במעשיו כתיב, וכל כך &lt;קטע סוף=דף טז א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|טז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף טז ב/&gt;

זהר:

למה, להגיד כי ישר יהו&quot;ה צורי ולא עולתה בו. תו פתח ואמר, (משלי טז כח) איש תהפוכות ישלח מדון ונרגן מפריד אלוף, איש תהפוכות ישלח מדון, כמה דאמרן, חייביא עבדי פגימו לעילא, ונרגן מפריד אלוף, מפריד אלופו של עולם, ודא קודשא בריך הוא. דבר אחר, איש תהפוכות ישלח מדון, מהו ישלח, ישלח לאינון נטיען, מדון, דינקן מסטרא דדינא, ונרגן מפריד אלוף, כמה דאמרן, חייביא עבדין פגימו לעילא, מפריד, דיחודא לא אשתכח, מפריד למטרוניתא ממלכא, ולמלכא ממטרוניתא, ובגין כך לא אקרי אחד, דאחד לא אקרי אלא כד אינון בזווגא חדא, ווי לאינון חייביא דעבדין פרודא לעילא. זכאין אינון צדיקייא דאינון מקיימין קיומא דלעילא, וזכאין אינון מאריהון דתשובה, דתייבין כלא לאתרייהו. ועל דא תנינן, אתר דבעלי תשובה יתבי, צדיקים גמורים לא יתבי ביה, מאי טעמא, אלא אינון אתתקנו באתר עלאה, באתר דשקיו דגנתא משתכח מתמן, ודא הוא תשובה, ועל דא אקרון בעלי תשובה, ואלין אתתקנו באתר אחרא דאקרי צדיק. ועל דא אלין יתבין באתר עלאה, ואלין יתבין באתר זוטרא, מאי טעמא, אלין תייבין מיא לאתרייהו מאתר עלאה דנהרא עמיקא, עד ההוא אתר דאקרי צדיק, וצדיקים גמורים נגדין לון, מההוא אתר דאינון יתבי, להאי עלמא, ועל דא אלין עלאין, ואלין תתאין, זכאה חולקיהון דמארי תשובה, וזכאה חולקיהון דצדיקייא, דבגיניהון עלמא מתקיימא. הדא הוא דכתיב, והיה כי יחטא ואשם וגו', מה כתיב לעילא, או מצא אבדה וכחש בה וגו' דהא בגין דא אסתלק קודשא בריך הוא מכלא, כביכול קודשא בריך הוא לא אשתכח בקיומיה, דהא כנסת ישראל אתפרשא מאתרהא, הדא הוא דכתיב (ירמיה ז כח) אבדה האמונה, מאי אמונה, דא כנסת ישראל, כמה דאת אמר (תהלים צב ג) ואמונתך בלילות, אבדה האמונה, כמה דאת אמר (ירמיה ט יא) על מה אבדה הארץ, וכלא חד. והא אוקימנא, אבדה, ולא נאבדת ולא אבודה, כגוונא דא (ישעיה נז א), הצדיק אבד, אבוד או נאבד לא כתיב, אלא אבד, הדא הוא דכתיב אבדה האמונה, בגין כך, והשיב את הגזלה או את האבדה וגו':

רעיא מהימנא:

אמר רעיא מהימנא, דוכתין אית בגיהנם רשימין למחללי שבתות בפרהסיא, ולא חזרין בתיובתא מאותו חלול, וממנן עלייהו, ואוף הכי דוכתין אית בגיהנם לאינון דמגלי עריין, ולאינון דמגליין פנים בתורה שלא כהלכה, ולאינון דשפכין דם נקי, ולאינון דאומין לשיקרא, ולאינון דשכבין עם נדה או בת אל נכר או זונה או שפחה, ואוף הכי לעובר על שס&quot;ה לא תעשה. לכל חובא אית דוכתא בגיהנם, וממנא עליה, ושטן יצר הרע דיליה ממנא על כלהו חובין ודוכתין, וממנן דיליה, ואי הדר בתיובתא מה כתיב, (ישעיה מד כב) מחיתי כעב פשעיך, אתמחו רשימין דרשיעיא דדוכתא דגיהנם מכל חובה וחובה. ואית חובין רשימין לעילא ולא לתתא, ואית דרשימין לתתא ולא לעילא, ואית דרשימין לתתא ולעילא, אתמחון לתתא אתמחון לעילא, בתר דאהדר בתיובתא. ועוד אוקמוה מארי מתניתין, רשע עונותיו חקוקים לו על עצמותיו, צדיקים זכויותיו חקוקים לו על עצמותיו, אמאי, בגין למהוי רשימין בין בעלי חוביהון, לאשתמודעא בהו, וקלא נפיק עליה האי רשע איהו, ישרפו עצמותיו בגיהנם. ואוקימנא, נשמות של רשעים הן הן המזיקים בעולם, ודינא דלהון אוקמוה עלייהו מארי מתניתין, דנשמתהון נשרפת ונעשית אפר תחת כפות רגלי הצדיקים. ובמאי אתוקדון, באש דכרסייא, דאתמר ביה (דניאל ז ט) כרסייה שביבין די נור, גלגלוהי נור דליק, (ונהר דינור נגיד ונפיק) מארבע חיון דאשא דסחרין לכורסייא דדין דאיהי אדנ&quot;י, דינא דמלכותא דינא. וההוא נהר אתמר ביה, נהר די נור נגיד ונפק מן קדמוהי, נשמתהון דצדיקייא טבלין ומתדכין ביה, ונשמתהון דרשיעי נידונין ביה, ואתבעירו קמיה כקש לפני אש, והיינו אש אוכלת אש. יהו&quot;ה איהי חמה, נרתיקה דיליה אדנ&quot;י, &lt;קטע סוף=דף טז ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|יז|א}}&lt;קטע התחלה=דף יז א/&gt;

זהר:

אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם, רבי אבא פתח, (שיר א ז) הגידה לי שאהבה נפשי וגו', אם לא תדעי לך היפה בנשים, צאי לך וגו', הני קראי אוקמוה חבריא במשה, בשעתא דהוה סליק מעלמא, דאמר (במדבר כז טז) יפקוד יהו&quot;ה אלה&quot;י הרוחות לכל בשר וגו', אשר יצא לפניהם וגו', ותנינן, דעל גלותא אתמר. ותא חזי, הני קראי כנסת ישראל אמרן למלכא קדישא, הגידה לי שאהבה נפשי, כמה דאת אמר (שיר ג ג) את שאהבה נפשי ראיתם, ולמלכא קדישא אתמר, אנת שאהבה נפשי איכה תרעה. בספרא דרב המנונא סבא אמר, כל זמנא דכנסת ישראל אשתכח ביה בקודשא בריך הוא, כביכול קודשא בריך הוא בשלימו, ורעי ברעותא ליה (ולאחרנין זן ליה) לגרמיה, מההוא יניקו דחלבא (ס&quot;א דמלכא) דאימא עלאה, ומההוא יניקו דאיהו יניק, אשקי לכל שאר אחרנין ויניק לון. ואוליפנא, דאמר רבי שמעון, כל זמנא דכנסת ישראל אשתכחת בקודשא בריך הוא, קודשא בריך הוא בשלימו בחדווה, ברכאן ביה שריין, ונפקין מניה לכל שאר אחרנין. וכל זמנא דכנסת ישראל לא אשתכחת ביה בקודשא בריך הוא, כביכול ברכאן אתמנעו מניה, ומכל שאר אחרנין, ורזא דמלתא, בכל אתר דלא אשתכח דכר ונוקבא ברכאן לא שראן עלוי, ועל דא קודשא בריך הוא געי ובכי, כמה דאת אמר (ירמיה כה ל) שאג ישאג על נוהו, ומאי אומר, אוי שהחרבתי את ביתי ושרפתי את היכלי וכו'. ובשעתא:

רעיא מהימנא:

והיינו רזא דאוקמוה, לעתיד לבא מוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה, צדיקים מתרפאין בה, ורשעים נדונין בה. ומחיוון דכרסייא דדינא הוה נחית אריה דאשא למיכל קרבנין, אינון דממנן על כל אבר דחב, מחבל קטיגור אחד, כמה דאוקמוה, עשה עבירה אחת קנה לו קטיגור אחד. ומיד דנחת אש של גבוה, ואוקיד לון לאלין אברים ופדרין ואמורין, דפרים וכבשים ועתודים ועזים, יהו&quot;ה דנחית כאריה דאשא לאוקדא לון, אתוקדון אברים דלהון, אתוקדון מחבלן דממנן עלייהו, ומתכפרין חובין דישראל דאינון אברים דשכינתא. בההוא זמנא, חיוון מתקרבין דממנן על זכוון, דאינון מכרסייא דרחמי דאיהו תשובה אימא עלאה. ובמה מתקרבין, בשם יהו&quot;ה דעאל בהון, ובגין דא קרבן ליהו&quot;ה, דלית מאן דיכיל לקרב חיון ויסודין לאעלאה שלם בינייהו, אלא שמיה, דקריב בשמיה מים לאש, ולא מכבה דא לדא, וקריב רוחא לעפרא, ולא מפריד ליה. בההוא זמנא אינון שלמים חיון ויסודין, ואתקריאו קדשים, דלית טמאים בינייהו. ועוד שלמים דא ה' בתראה, דאיהו שלימו דעמודא דאמצעיתא, בכל הויות דכלילן ביה לכל שית סטרין דיליה, דאינון שית ספיראן, ורזא דמלה, חתם רום, ופנה למעלה ביה&quot;ו לימינא דחסד, בהו&quot;י לשמאלא דגבורה, וי&quot;ה בעמודא דאמצעיתא, יו&quot;ה בנצח, בהוד הי&quot;ו, ביסוד וה&quot;י. אילנא דאחיד לון כלהו, תפארת, עץ עושה פרי, ובגין דא (קהלת יא ג) מקום שיפול העץ שם יה&quot;ו. ואוף הכי בכל הוי&quot;ה, ה' בתראה שלמים לה, ולכל הוויין דאחידן בה, כגוונא דא, יה&quot;ו עם ה' יהו&quot;ה, הו&quot;י עם ה' הוי&quot;ה, וה&quot;י עם ה' והי&quot;ה, ואוף הכי שאר הוויין. ואינון ח&quot;י אתוון דשית סטרין, דכלילן בצדיק חי עלמין, ועם ה' אתעביד חי&quot;ה, ורזא דמלה איהי ה', כגון תיבת נח דאתכניש בה מכל מין ומין, דאינון שנים שנים שבעה שבעה לקרבנא, שנים שנים ארבעה, שבעה שבעה ארבעה עשר, הא י&quot;ח, והתיבה ה' בה אשתלים חיה. וצדיק איהו כליל ו' דרגין, ובגין דא תקינו למפתר ביה חלמא, בתלת שלומות, בתלת פדיונות, דאיהו ו' בחושבן ו', ואיהו סלם דחלמא דיעקב, כליל ו' ספיראן. מוצב ארצה, שכינתא תתאה, ודא ה' תתאה, וראשו דא י', ביה איהו צדיק שביעי, מגיע השמימה, דא אימא עלאה, ודא ה' עלאה, דמסטרא דחלמא ה' שלטא על י', דאיהו רישא דסולמא, ה&quot;י מן אלהי&quot;ם, ובגין דא (בראשית כח יב) והנה מלאכי אלהי&quot;ם עולים וגו', ולא מלאכי יהו&quot;ה, אתוון כסדרן עולים בחולם, דאיהו כתר על ד' אתוון, דאתפשטותא דלהון מחכמה עד מלכות קדישא, בגין דחכמה איהי י', בינה ה', שית ספיראן ו', מלכות ה' בתראה, חולם כתר על כל אתוון. (ע&quot;כ הרעיא מהימנא): &lt;קטע סוף=דף יז א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|יז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף יז ב/&gt;דכנסת ישראל נפקת בגלותא, אמרת קמיה, הגידה לי שאהבה נפשי, אנת רחימא דנפשאי, אנת דכל רחימו דנפשי בך, איכה תרעה, איך תזון גרמך מעמיקא דנחלא דלא פסיק, איך תזון גרמך מנהירו דעדן עלאה. איכה תרביץ בצהרים, איך תזון לכל אינון אחרנין דאשתקיין מנך תדירא, ואנא הוינא אתזנא מנך בכל יומא, ומתשקיא, ואשקינא לכל אינון תתאי, וישראל אתזנו בי. והשתא שלמה אהיה כעוטיה, איך אהוי מתעטפא בלא ברכאן, כד יצטרכון אינון ברכאן ולא ישתכחון בידי. על עדרי חבריך, האיך איקום עלייהו, ולא אהיה רעיא להו וזנא להו, עדרי חבריך אלין אינון ישראל, דאינון בני אבהן דאינון רתיכא קדישא לעילא. אמר ליה קודשא בריך הוא, שבוק אנת דידי, דהא דידי מלה טמירא הוא לאתידע, אבל אם לא תדעי לך, לגרמך, הרי לך עיטא, היפה בנשים, כמה דאת אמר (שיר א טו) הנך יפה רעיתי, צאי לך בעקבי הצאן, אלין אינון צדיקייא, דאינון נדשין בין עקבין, ובגיניהון יהיב לך חילא לקיימא. (ועל כל דא) ורעי את גדיותיך על משכנות הרועים, אלין אינון תנוקות של בית רבן, דעלמא מתקיימא בגינהון, ויהבין חילא לכנסת ישראל בגלותא, משכנות הרועים, אלין בתי רבן, אתר בית מדרשא, דאשתכח אורייתא בהון תדירא. דבר אחר, אם לא תדעי לך היפה בנשים וגו', תא חזי, בשעתא דצדיקייא אשתכחו בעלמא, ואינון תנוקות של בית רבן משתכחי, ולעאן באורייתא, יכלא כנסת ישראל לקיימא עמהון בגלותא, ואי לאו כביכול היא ואינון לא יכלי לאתקיימא בעלמא. ואי זכאין אשתכחו, אינון אתפסן בקדמיתא, ואי לאו אינון גדיין דעלמא מתקיימא בגיניהון, מתפסין בקדמיתא, וקודשא בריך הוא סליק לון מעלמא, אף על גב דלא אשתכח בהו חובה, ולא דא בלחודוי, אלא רחיק מניה לכנסת ישראל, ואתגליא בגלותא. הדא הוא דכתיב, אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם, אמאי יחטא, לאשמת העם, בגין חובי עלמי דגרמו האי, לאשמת העם ודאי, ולא לאשמה דיליה, יחטא, יגרע טוביה ודאין דיניה בכלא, כמה דאת אמר (מ&quot;א א כא) והייתי אני ובני שלמה חטאים. דבר אחר אם הכהן המשיח, דא קודשא בריך הוא כדקאמרן, יחטא, יגרע מן כנסת ישראל ומעלמא, דלא יהיב לון ספוק ברכאן, אמאי איהו, לאשמת העם ודאי, בגין חובה דעמא היא:

אם הכהן המשיח יחטא, רבי יצחק פתח, (שמות לב יג) זכור לאברהם ליצחק ולישראל עבדיך, האי קרא קשיא, הכי מבעי ליה למכתב, זכור לאברהם וליצחק ולישראל, מאי ליצחק. אלא הכי תנינן, בכל אתר שמאלא אתכליל בימינא, ובכללא דימינא הוא, דהאי ימינא אתתקנת לעלמין לאכללא ביה שמאלא, ועל דא לא פליג, בגין לאכללא ליה ביה באברהם, ובגין כך לאברהם ליצחק (דייקא) כללא חד, (אבל) ולישראל, דהא בתרוייהו אחיד לון בגדפוי (ס&quot;א בכתפוי), והוא שלים בכלא. אשר נשבעת להם בך, אומאה אומי קודשא בריך הוא לאבהן, באבהן דלעילא, הדא הוא דכתיב אשר נשבעת להם בך, באינון דלעילא, באינון דשראן בך. ותדבר אליהם ארבה את זרעכם וגו', אשר אמרתי, אשר אמרת מבעי ליה, אלא קודשא בריך הוא אמר כך לאבהן זמנא ותרין זמנין. אשר אמרתי, דצביתי ברעו נפשי, דהא אמירה רעותא הוא, הדא הוא דכתיב (מ&quot;א ח יב) אדנ&quot;י אמר לשכון בערפל, ועוד (ש&quot;ב כ ד) מה תאמר נפשך ואעשה לך. ונחלו לעולם, מאי לעולם, עולם דלעילא, דאחידא ביה ההיא ארץ, ואתזנת מההיא עולם, ואי האי ארץ אתרכת, במאי הוא, לאשמת העם הוא דהוי. רבי יצחק אמר, אם הכהן המשיח יחטא, דא כהן דלתתא דאתתקן לעבודה, ואשתכח ביה חטאה, לאשמת העם הוא דהוי ודאי, ווי לאינון דסמיכין עליה, &lt;קטע סוף=דף יז ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|יח|א}}&lt;קטע התחלה=דף יח א/&gt;כגוונא דא שליחא דצבורא דאשתכח ביה חטאה, (בגין דעמא לא אשתכחו זכאין קמי קודשא בריך הוא), ווי לאינון דסמכין עליה. אמר רבי יהודה, וכל שכן כהנא, דכל ישראל ועלאין ותתאין כלהו אחידן (נ&quot;א מחכאן) ומצפאן לאתברכא על ידוי, דהא תנינן, בשעתא דכהנא שארי לכוונא מלין, ולקרבא קרבנא עלאה, כלא אשתכחו בברכתא ובחדוותא, ימינא שארי לאתערא, שמאלא אתכליל בימינא, וכלא אתאחיד ואתקשר דא בדא, ואתברכן כלהו כחדא, אשתכח דעל ידא דכהנא מתברכאן עלאי ותתאי, והא אוקמוה, ובגין כך בעי לקרבא קרבנא עליה, בגין דיתכפר חוביה. אמר רבי יוסי, הא תנינן דעל ידא דכהנא אתכפר חובא דבר נש, כד קריב קרבנא, השתא דאיהו חטי מאן מקריב עליה, ומאן יכפר עליה, אי תימא דאיהו מקריב על נפשיה, הא איהו אתקלקל, ולאו איהו כדאי דיתברכון עליה עילאי ותתאי, תתאי לא יתברכון על ידיה, כל שכן עלאי. אמר רבי יהודה, ולא, והא כתיב (ויקרא טז ו) וכפר בעדו ובעד ביתו, אמאי בעיא לכפרא עליה, בגין דאיהו חב יכפר על גרמיה, דכתיב וכפר בעדו. אמר רבי חייא, הא ידיע באן אתר אתקשר כהנא רבא, ובאן אתר אתקשר כהנא אחרא, וההוא דאקרי סגן ידיעא, בגין כך כהן אחרא קא מקריב קרבניה בקדמיתא, וסליק ליה עד ההוא אתר דאתקשר ביה, בתר דכהנא סליק לההוא אתר, לא מעכבין ליה לסלקא לאתריה ולאתכפרא חוביה, ועל דא אחרא קא מקריב עליה קרבניה, כיון דאחרא הוא מקריב, ולא מסתפקין כל כך על ידיה, לבתר איהו מקריב, ואינון עלאין כלהו מתחברן לכפרא חוביה, ומלכא קדישא אסתכם על ידייהו, כגוונא דא המתפלל וטעה יעמוד אחר תחתיו. רבי אלעזר ורבי אבא הוו יתבי, אמר רבי אלעזר, חמינא לאבא ביומי דראש השנה ויום הכפורים, דלא בעי למשמע צלותא מכל בר נש, אלא אי קאים עליה תלתא יומין קודם לדכאה ליה, דרבי שמעון הוה אמר הכי, בצלותא דהאי בר נש דאנא מדכינא, אתכפר עלמא, וכל שכן בתקיעה דשופרא, דלא מקבל תקיעתא דבר נש דלאו איהו חכים למתקע ברזא דתקיעה. דתנינן, רבי ייסא סבא אמר, הני תקיעתא כסדרן, קדמאה כלילא מכלא, תניינא חדא כסדרא וחדא כסדרא, גבורה גדולה בינייהו, תליתאה חד הכא וחד הכא, גבורה בינייהו, פוסקא סלקא, קומטרא נחתא, חד תקיפא וחד רפיא, והא אוקמוה, ואינון עשרה ואינון תשע, חד כללא דכלא. ובהאי יומא מתעטרא יצחק, והוא רישא לאבהן, בהאי יומא כתיב (ישעיה לג יד) פחדו בציון חטאים, בהאי יומא יצחק אתעקד, ועקיד כלא, ושרה מלילת (ס&quot;א מיללת), וקול שופרא תקיף לחדא, זכאה חולקיה מאן דעבר בינייהו ואשתזיב מנייהו. אמר רבי אבא, בגין כך קרינן פרשתא דיצחק בהאי יומא, דבהאי יומא אתעקד יצחק לתתא, ואתקשר בההוא דלעילא (נ&quot;א באברהם), אימתי אתקשר, בשעתא דכתיב (בראשית כב ט) ויעקוד את יצחק בנו וגו'. אמר רבי אלעזר, בהאי יומא אעטר יצחק לאברהם, דכתיב (שם א) והאלהי&quot;ם נסה את אברהם, מאי נסה, כמה דאת אמר (ישעיה מט כב) ואל עמים ארים נסי, (שמות יז טו) ויקרא שמו יהו&quot;ה נסי, מאי קמשמע לן, בגין דאשתכליל ימינא ואשתלים, הדא הוא דכתיב, והאלהי&quot;ם נסה את אברהם, והאלהי&quot;ם דייקא, ודא הוא (בראשית לא מב) ופחד יצחק. רבי אבא אמר, כתיב (תהלים עה ח) כי אלהי&quot;ם שופט זה ישפיל וזה ירים, כי אלהי&quot;ם שופט, אלמלא דאעבר דינא דיצחק באתר דיעקב שארי, (ס&quot;א ואתסי) ואתכסי (ס&quot;א ואתסחי) (ס&quot;א ואתבסם) תמן, ווי לעלמא דיערע בדיניה, ורזא דמלה (ישעיה סו יז) כי באש יהו&quot;ה נשפט, ודא הוא אתבסמותא דעלמא, וכיון דעאל באתרא דיעקב, ויעקב אחיד &lt;קטע סוף=דף יח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|יח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף יח ב/&gt;ביה, כדין שכיך אשא, ואצטננו גומריה. לבר נש דהוה רגיז, וחגר וזיין גרמיה ונפק ברוגזיה לקטלא לבני נשא, חד חכימא קם על פתחא ואחיד ביה, אמר אלמלא לא אחיד בי ואתתקף בי, הא קטולא בבני נשא אשתכח, בעוד דאתתקפו דא בדא, ואחיד דא בדא, אצטנן רוגזיה על דנפק לקטלא, נפק לאוכחא, מאן סביל רוגזא ותוקפא דדינא דההוא בר נש, הוי אימא דא דקאים אפתחא. כך, אמר קודשא בריך הוא לישראל, בני, לא תדחלון, הא אנא קאים על פתחא, אבל אזדרזו בהאי יומא והבו לי חילא, ובמה, בשופר, דאי אשתכח קול שופר כדקא יאות, ומכווני ביה לתתא, ההוא קלא סליק, וביה מתעטרי אבהן, וקיימי במשכניה דיעקב, ועל דא בעי לאזדהרא בשופרא, ולמנדע בההוא קלא, ולכונא (ביה). ולית לך קלא בשופרא דלא סליק רקיעא חד, וכל אינון אוכלוסין דההוא רקיעא יהבין אתר לההוא קלא, ומאי קא אמרי, (יואל ב יא) ויהו&quot;ה נתן קולו לפני חילו וגו', וקאים ההוא קלא בההוא רקיע, עד דאתי קלא אחרא, ואתעתדו (ס&quot;א ואתערו) כחדא, וסלקין בזווגא לרקיעא אחרא, ועל דא תנינן, אית קול דסליק קול, ומאי איהו, ההוא קלא דתקיעתא דישראל דתתא. וכיון דמתחברן כל אינון קלין דלתתא, וסלקין לההוא רקיעא עלאה דמלכא קדישא שארי ביה, מתעטרן (ס&quot;א מתעתדן) כלהו קמי מלכא, וכדין כורסוון רמיו, וכורסייא אחרא דיעקב קאים ואתתקן. על דא אשכחנא בספרא דרב המנונא סבא, באינון צלותי דראש השנה, דהוה אמר, צלותא וקל שופרא (דההוא קול) דאפיק ההוא זכאה, דאשתכח מרוחיה ומנפשיה בההוא שופרא, דההוא קול סליק לעילא, ובההוא יומא קיימין ומשתכחי מקטרגין לעילא, וכד סליק ההוא קלא דשופרא, כלהו אתדחיין קמיה, ולא יכלין לקיימא, זכאה חולקיהון דצדיקייא דידעין לכוונא רעותא לקמי מאריהון, וידעין לתקנא עלמא בהאי יומא בקל שופרא, ועל דא כתיב (תהלים פט טז) אשרי העם יודעי תרועה, יודעי ולא תוקעי. בהאי יומא בעי עמא לאסתכלא בבר נש שלים מכלא, דידע ארחוי דמלכא קדישא, דידע ביקרא דמלכא, דיבעי עלייהו בעותא בהאי יומא, ולזמנא קל שופרא בכלהו עלמין, בכוונה דלבא, בחכמתא, ברעותא, בשלימו, בגין דיסתלק דינא על ידוי מן עלמא, ווי לאינון דשליחא דלהון לא אשתכח כדקא יאות, דהא חובי עלמא (נ&quot;א עמא) אתיין לאדכרא בגיניה, הדא הוא דכתיב, אם הכהן המשיח יחטא, דהוא שליחא דכל ישראל, לאשמת העם הוא, בגין דדינא שריא עלייהו. וכד שליחא הוא זכאה כדקא יאות, זכאין אינון עמא, דכל דינין מסתלקין מנייהו על ידיה, כל שכן כהנא, דעליה מתברכאן עלאי ותתאי. אמר רבי אלעזר, ועל דא כהן ולוי עד לא יסלק לפולחנא בדקין אבתריה, וידעין ארחוי ועובדוי, ואי לא, לא סליק לפולחנא, וכן בסנהדרין למידן דינא. ואי אשתכח כדקא יאות, יהבין עליה חומרא דמקדשא, ואי לא, לא סליק לפולחנא, הדא הוא דכתיב (דברים לג ח) וללוי אמר תומיך ואוריך לאיש חסידך, מפני מה זכה (אהרן) לאורים ולתומים ולמפלח פולחנא, הוי אומר (שם) אשר נסיתו וגו', האומר לאביו ולאמו לא ראיתיו וגו', וכיון דאשתכחו באלין דרגין, כדין יורו משפטיך ליעקב וגו', ישימו קטורה וגו', לשככא רוגזא ולזמנא שלמא, וכליל על מזבחך, בגין דיתבסמון כלא, וישתכחון ברכאן בכלהו עלמין, כדין (שם יא) ברך יהו&quot;ה חילו וגו':

ואם כל עדת ישראל ישגו ונעלם וגו', רבי שמעון פתח, (ישעיה לב ט) נשים שאננות קומנה שמענה קולי וגו', כמה אית ליה לבר נש לאסתכלא ביקרא דמאריה, בגין דישתכח בריה שלים קמי קודשא בריך הוא, דכד ברא קודשא בריך הוא לבר נש, &lt;קטע סוף=דף יח ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|יט|א}}&lt;קטע התחלה=דף יט א/&gt;ברא ליה שלים כמה דאתמר, (קהלת ז כט) אשר עשה האלהי&quot;ם את האדם ישר וגו', את האדם דכר ונוקבא, ונוקבא אתכלילת בדכורא, וכדין ישר כתיב, לבתר והמה בקשו חשבונות רבים. תא חזי, מנוקבא דתהומא רבא עלאה, אשתכחת חד נוקבא, רוחתא דכל רוחין, והא אוקימנא לילית שמה, והיא אשתכחת בקדמיתא לגבי אדם, ובשעתא דאתברי אדם ואשתלים גופיה, אזדמנו על ההוא גופא אלף רוחין מסטרא דשמאלא, דא בעא לאעלא ביה, ודא בעא לאעלא ביה, ולא הוי יכלי, עד דגער בהו קודשא בריך הוא, ואדם הוה שכיב גופא בלא רוחא, וחיזו דיליה ירוקא הוה, וכל אינון רוחין סחרן עליה. בההיא שעתא נחית עננא חד, ודחה (וזריק) לכל אינון רוחין, ובשעתא דא כתיב (בראשית א כד) ויאמר אלהי&quot;ם תוצא הארץ נפש חיה, והא אוקימנא, דנוקבא אתעברת מן דכורא, מן ההוא נפש דאדם, והיא אפיקת ההוא רוחא לנשבא ביה באדם, כליל מתרין סטרין כדקא חזי, הדא הוא דכתיב (שם ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה, לנפש חיה ממש, ומאן דאסתפק בהאי, בגין דלא ידע אי חיה זו היא חיה תתאה או חיה דשמה ישראל, או מדכורא או מנוקבא, אבל לא כתיב לנפש החיה, אלא לנפש חיה סתם, דמשמע כלא. וכד קם אדם, הות נוקבתיה תקועה בסטרוי, וההיא נשמתא קדישא דביה, הוה אסגי להאי סטרא ולהאי סטרא, וסגי להאי ולהאי, בגין דהכי אתכלילת, לבתר נסר קודשא בריך הוא לאדם, ותקין לנוקביה, הדא הוא דכתיב (שם כב) ויבן יהו&quot;ה אלהי&quot;ם את הצלע וגו', את הצלע, הא אוקימנא, כמה דאת אמר, (שמות כו כ) ולצלע המשכן, ויביאה אל האדם, בתקונהא ככלה לחופה. כיון דחמת לילית דא, ערקת, והיא בכרכי ימא, ועד כען איהי זמינא לאבאשא בני עלמא, וכד זמין קודשא בריך הוא לחרבא רומי רשיעתא, ולמהוי חורבן לעלמין, יסלק להאי לילית, וישרי לה להאי חורבא, בגין דהיא חורבנא דעלמא, הדא הוא דכתיב (ישעיה לד יד) אך שם הרגיעה לילית ומצאה לה מנוח. ובספרי קדמאי אמרי, דאיהי ערקת מן אדם מקדמת דנא, ואנן לא תנינן הכי, בגין דהא נוקבא דא אשתכחת עמיה, אבל עד לא קמת האי נפש, (ס&quot;א דהא נוקבא דא לא אשתכחת עמיה, אבל עד לא אתתקנת נוקבא דא) עמיה דאדם כדקא יאות, הות מזדווגא עמיה, וכד האי אתתקנת עמיה כדקא יאות, ערקת היא לימא, וזמינא לאבאשא בני עלמא. אסוותא להאי, בההיא שעתא דאזדווג בר נש באתתיה, יכוין לביה לקדושה דמאריה, ולימא הכי, עטיפא בקטפא אזדמנת, שארי שארי, לא תעול ולא תנפוק, לא דידך ולא בעדבך, תוב תוב, ימא אתרגישא, גלגלוי ליך קראן, בחולקא קדישא אחידנא, בקדושה דמלכא אתעטפנא. ולחפיא ליה לרישיה ולאתתיה עד שעתא חדא, וכן בכל זמנא, עד תלת יומין לקליטה, דכל הרכבה דלא קולטת לתלת יומין, תוב ליתא קולטת:

ובספרא דאנח אשמדאי לשלמה מלכא, אמר תלתין יומין, ואמר, דלבתר דסיים עובדא לישדי מיין צלילן סוחרניה לערסיה, ונטורא דכלא. (לבתר) מאן דינקא לרביא, לא תזדווג לבר נש אלא בשעתא דרביא נאים, ולבתר לא תניק ליה עד שעתא חדא כתרי מילין, או חד מיל, אי לא יכלא בגין צערא דרביא בזמנא דאיהו בכי, ובדא לא מסתפי מנה לעלמין. זכאין אינון צדיקייא, דקודשא בריך הוא אוליף לון רזין עמיקין דלעילא ותתא, וכלא בגין אורייתא, דהא אורייתא מאן דישתדל בה, מתעטר בעטרין דשמא קדישא, דהא אורייתא שמא קדישא הוא, ומאן דישתדל בה אתרשים ואתעטר בשמא קדישא, וכדין ידע ארחין סתימין ורזין עמיקין דלעילא ותתא, ולא מסתפי לעלמין. תא חזי, &lt;קטע סוף=דף יט א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|יט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף יט ב/&gt;בההוא יומא אתפקדו על אילנא חד, ועברו על פקודא דמאריהון, ובגין דאתתא היא חבת בקדמיתא, ואתא עלה ההוא נחש, כתיב (בראשית ג טז) והוא ימשל בך, מכאן ולהלאה, בכל זמנין דגוברין אשתכחו חייבין קמי קודשא בריך הוא, הא אוקימנא דאינון נשים (דלעילא) מסטרא דדינא קשיא, זמינין לשלטאה עליהון מסטרא דדינא קשיא, הדא הוא דכתיב, (ישעיה ג יב) עמי נוגשיו מעולל ונשים משלו בו, נשים משלו בו ודאי. ואלין אקרון להט החרב המתהפכת, לאו דאינון חרב המתהפכת, אלא להט מההוא חרב דאקרי (ויקרא כו כה) חרב נוקמת נקם ברית, (ישעיה לד ו) חרב ליהו&quot;ה מלאה דם, וההוא להט החרב, מתהפכת לזמנין גוברין, ולזמנין נוקבין, והא אוקימנא. ווי לעלמא כד אינון נשין שלטן בעלמא, כד חמי נביאה דישראל מעקמי ארחייהו, ואינון אשתכחו בחובין קמי מאריהון, כדין אמר נשים שאננות היך אתון שקיטאן, היך אתון יתבן דלא לאתערא בעלמא, קומנה, ובאתר אחרא אוקימנא להאי קרא, והא אוקמוה חברייא. אבל לא אתמר אלא כמה דאשכחן בדבורה, דכתיב (שופטים ד ד) היא שופטה את ישראל בעת ההיא, ועל דא תנינן, ווי לבר נש דאתתא קא מברכא ליה לפתורא, כך דבורה היא שופטה את ישראל בעת ההיא, ווי לדרא דלא אשתכח בהו מאן דדאין לעמא אלא חד נוקבא. תא חזי, תרין נשין אינון דאשתכחי בעלמא, ואמרי תושבחתא דקודשא בריך הוא, דכל גוברין דעלמא לא יימרון הכי, ומאן אינון, דבורה וחנה, חנה אמרה (ש&quot;א ב ב) אין קדוש כיהו&quot;ה כי אין בלתך, וכלהו קראי, דהיא פתחת פתחא דמהימנותא לעלמא, כגון (שם ח) מקים מעפר דל מאשפות ירים אביון, הא פתחא דמהימנותא, להושיבי עם נדיבים, הא מהימנותא דלעילא, באתר דאבהן שריין, מאן נדיבים, אלין אבהן, כדכתיב (תהלים מז ט) נדיבי עמים נאספו. דבר אחר, להושיבי עם נדיבים, נבאה על שמואל, דאיהו זמין לאתקשא עם משה ואהרן, דכתיב (שם צט ו) משה ואהרן בכהניו ושמואל בקוראי שמו. וכסא כבוד ינחילם, מאן ינחילם, דא שמואל, דאחסין יקרא דמלכותא לתרין מלכין. דבר אחר, וכסא כבוד ינחילם, דא קודשא בריך הוא, דהוא אחסין כורסייא דיליה לעבדוהי, הדא הוא דכתיב וכסא כבוד ינחילם. יהו&quot;ה יחתו מריבו, מריבו חסר, מאי קא מיירי, אלא מריבו תנינן מריב ו', ודא מלכא קדישא, ורזא דחכמתא אתמר הכא, בשעתא דדינין מתערין ושליטין, שלטין על רחמי, ורחמי אתכפיין, ובשעתא דקודשא בריך הוא אתברך ממבועא דנחלא, כדין גברין רחמי ואתכפיין דיני, הדא הוא דכתיב יהו&quot;ה יחתו מריבו, מריב ו'. עליו בשמים ירעם, עליו, מאי עליו, בשעתא דטלא דעתיקא קדישא שריא עליה, ומליא רישיה, בההוא אתר דאקרי שמים, כדין ירעם, יתבר חיליהון ותוקפיהון דדינין תקיפין. ויתן עז למלכו, דא קודשא בריך הוא, וירם קרן משיחו, דא כנסת ישראל, דאקרי קרן היובל (ס&quot;א ל&quot;ג היובל) כמה דאוקימנא, משיחו, כמה דאת אמר (ש&quot;א כג א) משיח אלהי יעקב, בגין כך קרן משיחו, והא אתמר. דבורה דאתת לשבחא שבחא דמלכא קדישא, (שופטים ה ד) יהו&quot;ה בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום, מלמד דקודשא בריך הוא אזמין לכל שאר עמין לקבלא לאורייתא, ולא בעו, וכי לא הוה גלי קמיה דלא בעאן, אלא דלא יהא לון פתחון פה, דאלמלא יהב לון קודשא בריך הוא אורייתא הוו נטרי לה, וכל אינון קראי דאמרה דבורה, כלהו ברזא דחכמתא, עד ההוא שעתא דשבחת גרמה, שנאמר עד שקמתי דבורה, שקמתי אם בישראל, דהא אוקמוה, דאסתלק מינה רוח נבואה, ובגין כך (שם) עורי עורי דבורה, עורי עורי דברי שיר. וכל דא כד אשתכחו גוברין בחטאה, ולאו אינון כדאין למשרי עלייהו רוח קודשא ודאי: &lt;קטע סוף=דף יט ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|כ|א}}&lt;קטע התחלה=דף כ א/&gt;

זהר:

ואם כל עדת ישראל ישגו וגו', כמה דאוקימנא, בהוראה דטעו בה, אבל ואם כל עדת ישראל ישגו, ואם כל ישראל ישגו מבעי ליה, מאי כל עדת ישראל, אלא אינון (כלהו) דאשתכחן בירושלם, דהא מתמן נפקא אורייתא לכל עמא, ואי אינון דהוו תמן טעאן, כל ישראל טעאן. ותנינן, דכיון דתמן טעאן, כל עמא טעאן, בגין דכלהו משכי אבתרייהו. ונעלם דבר מעיני הקהל, עיני הקהל אלין סנהדרין, אלין אינון דממנן על ישראל:

רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי בארחא, עד דהוו אזלי, אמר רבי יוסי לרבי חייא, נשתדל במלי דאורייתא, במלי דעתיק יומין, פתח רבי חייא ואמר, (תהלים לב ה) חטאתי אודיעך וגו', מכאן אוליפנא דכל בר נש דמכסי חטאוי, ולא מפרש לון קמי מלכא קדישא, ויתבע עלייהו רחמי, לא יהבין ליה למפתח פתחא דתשובה, בגין דאיהו אכסיף (נ&quot;א מכסי) מיניה, ואי איהו פריש לון קמי קודשא בריך הוא, קודשא בריך הוא חייס עליה, ויתגברון רחמי על דינא. וכל שכן אי איהו בכי, דהא כל פתחין סתימין איהו פתח, ואתקבל צלותיה, ועל דא פרישו דחטאוי יקרא הוא דמלכא, לאגברא רחמי על דינא, ועל דא כתיב (שם נ כג) זובח תודה יכבדנני, מהו יכבדנני, תרין כבודין אינון, חד לעילא וחד לתתא, חד בעלמא דין וחד בעלמא דאתי. האי קרא קשיא בכלא, בסגיאות מלין, דהא באודה עלי פשעי סגי, מהו חטאתי אודיעך, ועוני לא כסיתי, ולבתר אודה עלי פשעי ליהו&quot;ה, ועוד דהא אודה עלי פשעי ליהו&quot;ה, לך מבעי ליה. אלא דוד כל מלוי ברוח הקדש אמרן, ולמלכותא דשמיא אמר, בגין דאיהי שליחא מתתאי לעלאי, ומעלאי לתתאי, ומאן דבעי למלכא, לה אודע בקדמיתא, ועל דא חטאתי אודיעך, (ד&quot;א, למלכותא דשמיא קאמר), ועוני לא כסיתי, מצדיקו של עולם, אמרתי אודה עלי פשעי ליהו&quot;ה, דא מלכא קדישא דשלמא כלא דיליה, ושלמא דבעי בר נש לאעלה קמיא, בהודאה, דהא שלמים הכי מתקרבין בהודאה, דכתיב (ויקרא טו ו) על זבח תודת שלמיו, ואתה נשאת עון חטאתי סלה, דא לעילא לעילא, אתר דעתיקא קדישא שריא, בגין כך האי קרא אחיד בכלא. כגוונא דא, מאן דיתבע בעותיה למלכא, בעי ליחדא שמא קדישא ברעותיה, מתתא לעילא, ומעילא לתתא, ולקשרא כלא בחד קשרא, ובההוא קשורא אשתכח בעותיה, אמר רבי יוסי, מאן הוא חכימא למתבע בעותיה כדוד מלכא, דהוא הוה נטיר פתחא דמלכא, אמר ליה רבי חייא, ודאי הכי הוא, ועל דא אורייתא אוליף לן ארחי:

רעיא מהימנא:

פקודא דא להביא קרבן, על סנהדרי גדולה שטעו, תנאין ואמוראין, שבעין סנהדרי גדולה היו, ומשה עלייהו, ושבעים סנהדרי קטנה הוו ואהרן עלייהו, ובגין דא אמרו מארי מתניתין, משה שושבינא דמלכא הוה, ודא תפארת, מתמן סנהדרי גדולה, אהרן שושבינא דמטרוניתא, ודא מלכות, ה&quot;א, זעירא קרינן לה, כגון (בראשית כט יח) אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה, ועל שמה אתקרי סנהדרי קטנה. ומתמן הוו ידעין סנהדרין שבעין לשון, דאינון שבעין פנים לתורה, דאית שבעים לשון מסטרא דמלכות הרשעה וכו', כלא בפרודא, הדא הוא דכתיב (שם י ה, ועיי&quot;ש פסוק לב) מאלה נפרדו איי הגוים בארצותם ללשונותם, כלהו שבעים לשון בפרודא דא מן דא. אבל באורייתא שבעים פנים לתורה, בלשון חד, ודא יסוד, ו' הלכה חדא, חכמה זעירא, מלכות, שבה שבעין לשון, כחושבן סוד מן יסוד, ויסוד איהו לשון הקדש, סוד המרכבה בשבעין קתדראין, עלייהו אתמר, כל העונה אמן יהא שמיה רבא מברך בכל כחו קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה, לשון חד איהו שבעים לשון, על מדה זעירא, דחכמה זעירא, דאיהי י', על מדה זעירא דחכמה, תרין, תרין שפוון, דבהון דעת ותבונה, בהון אשתלימו שבעין ותרין. (ע&quot;כ הרעיא מהימנא): &lt;קטע סוף=דף כ א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|כ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף כ ב/&gt;דמלכא קדישא, בגין דננדע למיהך אבתריה, כמה דאת אמר (דברים יג ה) אחרי יהו&quot;ה אלהיכ&quot;ם תלכו וגו'. רבי יוסי פתח ואמר, (ירמיה לא יד) כה אמר יהו&quot;ה קול ברמה נשמע נהי בכי וגו', כה אמר יהו&quot;ה, הא אוקמוה, בכל אתר דנביאה שרי למללא, הוי מלוי אשתמודען, והכא האי כה אמר יהו&quot;ה, קודשא בריך הוא, ומה אמר, קול ברמה נשמע. הכי תנינן, דבההוא יומא דאתחרב בי מקדשא לתתא, וישראל אזלו בגלותא, ריחיין על צואריהון, וידיהון מהדקן לאחורא, וכנסת ישראל אתתרכת מבית מלכא למיהך בתריהון, בשעתא דנחתת, אמרת, איהך בקדמיתא ואבכה על מדוראי, ועל בני, ועל בעלי, כד נחתת, חמת אתרהא חריב, וכמה דמא דחסידי אתושד בגווה, והיכלא קדישא וביתא אתוקד באשא. כדין ארימת קלא, ואתרגישו עלאי ותתאי, ומטא קלא לעילא עד אתר דמלכא שרי ביה, ובעא מלכא לאהדרא עלמא לתהו ובהו, עד דנחתו כמה אוכלוסין וכמה משריין לקבלה, ולא קבלה תנחומין מנייהו, הדא הוא דכתיב קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה, מאנה להנחם על בניה, דלא קבלה מנייהו תנחומין, כי איננו, בגין דמלכא קדישא הוה סליק לעילא לעילא, ולא אשתכח בגווה, הדא הוא דכתיב, כי איננו, ולא כתיב כי אינם. אמר ליה רבי חייא, מאי רחל מבכה על בניה, אמר ליה, אוליפנא דהיא כנסת ישראל, ודא אנתו דיעקב ודאי, דכתיב (בראשית כט יח) ויאהב יעקב את רחל, וכתיב (שם) ורחל עקרה, וכתיב התם (תהלים קיג ט) מושיבי עקרת הבית אם הבנים שמחה. דבר אחר, כי איננו, כמה דאתמר (בראשית לט ט) איננו גדול בבית וגו', איננו, דהא אסתלק לעילא ואתרחיק מכלא, איננו בזווגא בה, איננו לאשתכחא שמיה רבא. אמר רבי חייא, מאן אתר שריא לאתגלאה, אמר ליה, מבי מקדשא, דתמן שריא, ולבתר אסחרת כל ארעא דישראל, לבתר כד נפקת מן ארעא, קמת על מדברא, ויתיבת תמן תלת יומין, דברת אוכלוסהא ומשירייהא (ס&quot;א ומתיבתהא), ויתבהא מבי מלכא, וקראת עלה (איכה א א) איכה ישבה בדד וגו', בכו רבי חייא ורבי יוסי. אמר רבי יוסי, לא גלו ישראל מארעא, ולא אתחרב בי מקדשא, עד דישראל כלהו אשתכחו בחיובא קמי מלכא, ועד דדברי עלמא אשתכחו בחיובא בקדמיתא, הדא הוא דכתיב, (ישעיה ג יב) עמי מאשריך מתעים, ודרך ארחותיך בלעו, דכיון דרישי עמא אזלין בחיובא, כל עמא אתמשכו אבתרייהו, רבי חייא אמר מהכא, ואם כל עדת ישגו, במאי הוי, בגין ונעלם דבר מעיני הקהל, דעיני עמא אינון רישייהו, דכל עמא אתמשכון אבתרייהו. אזלו, עד דהוו אזלי, חמו חד אתר מדשנא בעשבין, ונהר מייא דהוה נגיד ביה, יתבו, עד דהוו יתבי, פרח חד עופא ורחיש קמייהו, אמר רבי חייא, ניקום מהכא דודאי נגרי טורייא הכא משתכחין, קמו ואזלו, עד דאהדרי רישייהו, חמו אינון לסטין דרהטין אבתרייהו, אתרחיש לון ניסא, ואשכחו קמייהו חד טינרא וחד מערתא ביה, עאלו תמן, ויתבו כל ההוא יומא וכל ליליא, פתח רבי חייא ואמר, (ירמיה ל י) ואתה אל תירא עבדי יעקב וגו', כי הנני מושיעך מרחוק, מרחוק, מקרוב מבעי ליה, והא אוקמוה האי קרא מרחוק, כמה דאת אמר, ושבו מארץ מרחק, אבל מרחוק, כההוא דכתיב (שם לא ב) מרחוק יהו&quot;ה נראה לי, וכתיב (משלי לא יד) ממרחק תביא לחמה, ומאן היא, עמיקא דנחלא, אתר דההוא נהר נגיד ונפיק. ושב יעקב, כיון דכתיב אל תירא עבדי יעקב, מהו ושב יעקב, אלא כמה דתנינן, קודשא בריך הוא סליק לעילא לעילא, כמה דכתיב (תהלים י א) למה יהו&quot;ה תעמוד ברחוק, ומההוא אתר רחוק, הנני מושיעך, ושב יעקב לאתריה (לכורסייה), לאזדווגא בכנסת ישראל, ושקט דא יסוד, ושאנן למשרי דיוריה בה. ואין מחריד מיצחק, כמה דאת אמר (בראשית כז לג) ויחרד יצחק חרדה גדולה, &lt;קטע סוף=דף כ ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|כא|א}}&lt;קטע התחלה=דף כא א/&gt;ועל דא, (בראשית לא מב) ופחד יצחק כתיב, וההוא פחד, כד אתער אסתלק יסוד לאתר אחרא, הדא הוא דכתיב (ישעיה לג יד) פחדו בציון חטאים, בציון דייקא, ועל דא ואין מחריד. והשתא קודשא בריך הוא שזיב לון מרחוק, ואסתיר לן בהאי אתר בהשקט ובשלוה, ואין מחריד מכלא, דכד קודשא בריך הוא עביד ניסא, בכלא עביד:

רבי יוסי פתח, (שופטים ד ח) ויאמר אליה ברק אם תלכי עמי והלכתי וגו', מאי קא מיירי, אלא אמר ברק, הואיל ורוח קדישא שריא עלה, בזכותה אשתזיב, ולא לישרי עלי נזקא, ומה ברק סמיך על אתתא לאשתזבה בגינה, אנן דאורייתא עמנא, דהיא שמיה דמלכא קדישא, על אחת כמה וכמה. יתבו גו ההוא מערתא כל ההוא יומא, כד רמש ליליא אתנהיר סיהרא במערתא, עברו תרי טייעי, וחמריהון טעינן מחמרא ומיכלא לגרמייהו, שארי על מטולא, אמרי האי להאי, נבית הכא, ניהב מיכלא ומשתייא לחמרי, ואנן נעול למערתא דא, אמר ליה חבריה, עד לא ניעול, תימא האי קרא דלא מתישבא. אמר ליה, מאי הוא, אמר ליה, מלה חד, דכתיב (תהלים נב יא) אודך לעולם כי עשית וגו', מהו כי עשית, ולא כתיב מה, וכתיב כי טוב נגד חסידיך, וכי לגבי אחרא לאו איהו טוב, לא הוה בידיה, אמר ווי לטיוענא דשבקנא לקודשא בריך הוא בגיניה. רבי חייא ורבי יוסי דהוו יתבי במערתא, חדו, אמר רבי חייא לרבי יוסי, ולא אמרית לך, דכד עביד קודשא בריך הוא ניסא, בכלא עביד, נפקו. כד נפקו, אקדים רבי חייא ופתח, (ישעיה נז יט) שלום שלום לרחוק, תרי שלמא הכא, חד לרחוק וחד לקרוב, וכלא חד, לרחוק דאתעביד קרוב, (תו לרחוק), דא הוא מאריה דתשובה, קודם הוה רחוק, והשתא איהו קרוב. תו, רחוק, כד בר נש אתרחיק מאורייתא רחיק הוא מקודשא בריך הוא, ומאן דקריב לאורייתא, קריב ליה קודשא בריך הוא בהדיה, והשתא אתחברו עמנא ועולו למערתא, אתו אינון טייעין ואשתתפו עמהון, אשתנקלו לחמרייהו, ואתקינו למיכל, נפקו כולהו לפום מערתא. אמר חד מן טייען, לימרו לן מארי דאורייתא האי קרא, אודך לעולם כי עשית ואקוה וגו', כי עשית, מהו כי עשית, ולא כתיב מה, וכתיב כי טוב נגד חסידיך, וכי לגבי אחרא לאו הוא כי טוב. אמר רבי חייא, כי עשית ודאי, ומה עשית, לעולם, דבגין האי עולם דעבד קודשא בריך הוא ואתקן ליה, אודי בר נש לקודשא בריך הוא בכל יומא, ואקוה שמך כי טוב נגד חסידיך, הכי הוא ודאי, לקבלי אינון זכאין שמא דקודשא בריך הוא טוב, ולא לקבלי חייביא, דמבזין ליה בכל יומא, ולא משתדלי באורייתא, אמר ליה, יאות הוא, אבל מלה שמענא מבתר כותלא, ומסתפינא לגלאה, אמרו ליה רבי חייא ורבי יוסי, אימא מילך, דאורייתא לאו איהו ירותא לאתר חד. אמר לון, יומא חד הוינא אזיל ללוד, עאלנא למתא, ואסמכנא גרמאי בתר כותלא חד, ורבי שמעון בן יוחאי הוה בההוא ביתא, ושמענא מפומיה האי קרא, אודך לעולם כי עשית, אודך, דוד המלך ע&quot;ה (לקודשא בריך הוא) אמרו על ההוא עולם בתראה דאיהו עבד, דדוד מלכא אחיד ביה בההוא עולם, וביה ירית מלכותא. ואקוה שמך כי טוב, דא קודשא בריך הוא, ביחודא דהאי עלמא דאקרי טוב, אימתי אקרי טוב, נגד חסידיך, מאן אינון חסידיך, אלא אית חסד ואית חסד, ואלין אקרון חסדי דוד הנאמנים, וכד אלין חסדי דוד אתמליין מההוא טיבו דנגידו דעתיקא קדישא, כדין אקרי יסוד טוב, וכדין אשתכח טוב לגבייהו, דהא (ס&quot;א כד אשתכח, כמה דאיהו ביה) כמה דאשתכח דאיהו ביה, הכי איהו מבסם להאי עלמא בתראה, וכלא אשתכח בברכה, ועל דא דוד הוה מחכה להאי דרגא דנהיר להאי עולם דאיהו אחיד ביה. מלין אלין הכי שמענא לון, אבל לא ידענא מאי הוא, אתו רבי חייא ורבי יוסי ונשקו ליה ברישיה, אמר רבי &lt;קטע סוף=דף כא א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|כא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף כא ב/&gt;חייא, מאן חפי עינך בעפרא רבי שמעון בן יוחאי, דאנת באתרך, ואנת מרעיש טורייא עלאי, ואפילו צפורי שמיא וכלא חדאן במלולך, ווי לעלמא בההיא שעתא כד תסתלק מניה. תו פתח ואמר ההוא גברא, הא מלה אחרא שמענא מניה בההיא שעתא, בקרא דכתיב (דניאל ט יז) ועתה שמע אלהינ&quot;ו אל תפלת עבדך ואל תחנוניו וגו', למען אדנ&quot;י, ואמר הכי, אי שמא דא מעליא (נ&quot;א לעילא) מכלא, שפיר הוא, דהכי אמרין עביד בדיל מלכא, אבל שמא דא הא ידיע דהוא אתר בי דינא, דמניה נפיק דינא לעלמא, מאן חמא דאמרין למלכא עביד בגין עבדך, או בגין מלה זעירא מנך. אלא הכי אצטריך, דשמא דא אתקין ביתא למלכא, ובי מקדשא לתתא, ודא אחיד בדא, בגין דאתקשר דא בדא, וכד מקדשא לתתא קאים בקיומיה, האי שמא לעילא קאים בקיומיה, ודא הוא כמאן דאמר למלכא בני ביתא דא והיכלא דא בגין דלא תשתכח מטרוניתא דיתבא לבר מהיכלה, אוף הכא (שם) והאר פניך על מקדשך השמם למען אדנ&quot;י, מאי טעמא למען אדנ&quot;י, דלא ישתכח לבר מן דיוריה. תווהו רבי חייא ורבי יוסי, וחדו בההוא ליליא, בתר דאכלו, פתח חבריה טייעא ואמר, אימא קמייכו מלה חד דאשתדלנא ביה האי יומא, האי קרא דכתיב (תהלים סג א) מזמור לדוד בהיותו במדבר יהודה, דוד אמר שירתא כד הוה עריק מחמוי, ומאי אמר (שם) אלהי&quot;ם אלי אתח אשחרך, צמאה לך נפשי וגו', אלהי&quot;ם אלי אתה, דהא בגבורה אחידא תדירא. אשחרך, וכי דוד היך יכיל לשחרא ליה לקודשא בריך הוא בארעא רחיקא, ואתתרך מארעא דשכינתא שריא, אלא אף על גב דאתתרך מתמן, לא שביק דידיה לשחרא ליה לקודשא בריך הוא. ואנא שמענא, אשחרך, כמאן דאמר איזיל לאתחזאה קמך, בר דלא יכילנא, כך אשחרך, בר דאנא לבר מאתר דשכינתא שריא. צמאה לך נפשי, דהא נפשאי וגופא דילי תאיבין לגבך, לאתחזאה קמך, ולא יכילנא, בגין דאנא בארץ ציה ועיף בלי מים, דהא ארץ ציה ועיף אקרי לבר מאתר דשכינתא שריא, בגין דמים חיים לא שכיח הכא, ומאן אינון מים חיים, דא שכינתא, דכתיב בה (שיר ד טו) באר מים חיים, ועל דא ארץ ציה ועיף בלי מים כתיב. אמרו רבי חייא ורבי יוסי, ודאי אורחא תקינא קמן, עאלו למערתא ודמכו, בפלגו ליליא שמעו קל חיותא במדברא דנהמי, אתערו, אמר רבי חייא, הא עידן הוא לסייעא לכנסת ישראל, דהיא משבחת למלכא, אמרו כל חד וחד לימא מלה ממה דשמע וידע באורייתא, יתבו כלהו. פתח רבי חייא ואמר, (תהלים כב א) למנצח על אילת השחר מזמור לדוד, מאן אילת השחר, דא כנסת ישראל דאקרי (משלי ה יט) אילת אהבים ויעלת חן, וכי אילת השחר, ולא כל יומא, אלא אילת מההוא אתר דאקרי שחר, כמה דאת אמר (הושע ו ג) כשחר נכון מוצאו, ודוד מלכא על כנסת ישראל קא אמר דא, דהא לא אמרה כנסת ישראל דא, (ס&quot;א דאקרי אילת אהבים ויעלת חן, והיא אתיא מההוא אתר דאקרי שחר, כמה דאת אמר כשחר נכון מוצאו, ודוד מלכא על כנסת ישראל קאמר דא), משמע דכתיב על אילת השחר. תא חזי, בשעתא דרמש ליליא, פתחין סתימין, דעלאי ותתאי משתכחי (ס&quot;א משתככי), וכל אינון רחיקין מתערין, ואזלין ושטאן כל עלמא, ומהדרין על גופי בני נשא, וסחרי לאתרייהו ולערסייהו, וחמאן דיוקנא דמלכא קדישא ומסתפי, דהא אתקפו בערסייהו במלי דשמא קדישא, ובני נשא נשמתהון סלקין כל חד וחד כדחזי ליה, והא אוקמוה, זכאה חולקהון דצדיקיא דנשמתהון סלקין לעילא, ולא מתעכבי באתר אחרא, דלא אצטריך. כד אתפלג ליליא, כרוזא קאים וכריז, ופתחין פתיחו, כדין רוחא חד דסטר צפון אתער, ואקיש &lt;קטע סוף=דף כא ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|כב|א}}&lt;קטע התחלה=דף כב א/&gt;בכנור דדוד, ומנגן מאליו, ושבחת למלכא, וקודשא בריך הוא משתעשע בצדיקייא בגנתא דעדן. זכאה חולקיה מאן דאתער בההוא זמנא ואשתדל באורייתא, וכל מאן דקאים בההוא זמנא ואשתדל באורייתא, אקרי חבריה דקודשא בריך הוא וכנסת ישראל, ולא עוד אלא דאלין אקרון אחים ורעים ליה, דכתיב (תהלים קכב ח) למען אחי ורעי אדברה נא שלום בך, ואקרון חברים בהדי מלאכין עלאין ומשריין עלאין, דכתיב (שיר ח יג) חברים מקשיבים לקולך. כד אתי יממא, כרוזא קאים וכריז, ופתחין דסטר דרומא אתפתחו, ומתערין כוכבים ומזלות, ופתחין דרחמי אתפתחו, ומלכא יתיב וקביל תושבחן, כדין כנסת ישראל נטלא לאינון מלין וסלקא, וכל אינון חברים אחידן בגדפהא, ומלייהו אתיין ושריין בחיקא דמלכא, כדין פקיד מלכא למיכתב כל אינון מלין. ובספרא כתיבו כל אינון בני היכליה, וחוטא דחסד אתמשך עלייהו, דמההוא חוטא אתעטר בר נש בעטרא דמלכא, ומניה דחלין עלאין ותתאין, הוא עאל בכל תרעי מלכא, ולית מאן דימחי בידוי, ואפילו בזמנא דמאריהון דדינא קיימין למידן עלמא, לא דיינין עליה דינא, בגין דהא אתרשים ברשימו דמלכא, דאשתמודעא דאיהו מהיכלא דמלכא, ובגין דא לא דיינין עליה דינא, זכאה חולקהון דצדיקייא דמשתדלי באורייתא, וכל שכן בזמנא דמלכא תאיב על מלי דאורייתא. תא חזי רזא דמלה, לא קיימא כנסת ישראל קמי מלכא אלא באורייתא, וכל זמנא דישראל בארעא אשתדלו באורייתא, כנסת ישראל שראת עמהון, כד אתבטלו ממלי אורייתא, לא יכלא לקיימא עמהון שעתא חדא, בגיני כך בשעתא דכנסת ישראל אתערת לגבי מלכא באורייתא, אתקיף חילה, ומלכא קדישא חדי לקבלא לה. וכל זמנא דכנסת ישראל אתת לקמי מלכא, ואורייתא לא אשתכח עמה, כביכול תשש חילהא, ווי לאינון דמחלשין חילא דלעילא, בגיני כך זכאין אינון דמשתדלי באורייתא, וכל שכן בההיא שעתא, דאצטריך לאשתתפא בה בכנסת ישראל, כדין קודשא בריך הוא קארי עליה, (ישעיה מט ג) ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. רבי יוסי פתח ואמר, (שם כא יא) משא דומה אלי קורא משעיר, שומר מה מלילה שומר מה מליל, האי קרא אוקמוה חברייא בכמה אתר, אבל משא דומה, כל זמנין דישראל אשתכחו בגלותא, אתידע זמנא וקצא דלהון, וזמנא וקצא דההוא גלותא, וגלותא דאדום הוא משא דומה, דלא אתגלייא ולא אתיידע כאינון אחרנין. קודשא בריך הוא אמר, אלי קורא משעיר, קלא שמענא בגלותא דשעיר, אינון דדחקי בינייהו, אינון דשכבי לעפרא, ומאי אמרי, שומר מה מלילה שומר מה מליל, אינון תבען לי על מטרוניתא, מה עבדית מן מטרוניתא דילי. כדין קודשא בריך הוא כניש לפמליא דיליה, ואמר, חמו בני רחימי דאינון דחיקין בגלותא, ושבקין צערא דלהון, ותבעין לי על מטרוניתא, ואמרי, שומר, אנת דאקרי שומר, אן הוא שמירה דילך, אן הוא שמירה דביתך, מה מלילה, מה עבדת מלילה, הכי נטרת לה, מה מליל, דהא לזמנין אתקרי לילה, ולזמנין אתקרי ליל, הדא הוא דכתיב (שמות יב מב) ליל שמורים הוא, וכתיב הוא הלילה הזה. כדין קודשא בריך הוא אתיב לון, הא שמירה דידי אשתכח, דהא אנא זמין לקבלה ולאשתכחא בהדה, הדא הוא דכתיב, אמר שומר, ההוא דנטיר ביתא, אתא בקר וגם לילה, דהא בקדמיתא אסתלק לעילא לעילא, וסליק לההוא בקר דאזדמן ביה תדירא, השתא אתא בקר, הא זמין לאתחברא בלילה, וגם לילה, הא זמינא היא, אבל בגיניכון אתעכבו, ואי אתון בעאן דא, על מה אתון מתעכבי, שובו, שובו בתשובה, כדין אתיו, אתו לגבאי, ונהוי כלא במדורא חדא, וכלנא נתוב לאתרנא, הדא הוא דכתיב (דברים ל ג) ושב יהו&quot;ה אלהי&quot;ך את שבותך, והשיב לא נאמר &lt;קטע סוף=דף כב א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|כב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף כב ב/&gt;אלא ושב, תרין ושב ושב כתיב הכא, אלא חד לכנסת ישראל, וחד לקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב ושב יהו&quot;ה אלהי&quot;ך את שבותך, ושב וקבצך מכל העמים:

פתח ההוא טייעא ואמר, (איוב לח ז) ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהי&quot;ם, תא חזי, כד קודשא בריך הוא אתי לאשתעשעא עם צדיקיא בגנתא דעדן, כל מלי דעלמא תתאה, (ס&quot;א עלאה) וכל עלאין ותתאין מתערין לקבליה, וכל אילנין דבגנתא דעדן פתחי שבחא לקבליה, הדא הוא דכתיב (ד&quot;ה א טז) אז ירננו עצי היער מלפני יהו&quot;ה כי בא, ואפילו עופי דארעא, כלהו מרחשי שבחא קמיה, כדין שלהובא נפק ובטש בגדפוי דתרנגולא, וקרי ושבח למלכא קדישא, וקרי לבני נשא דישתדלון באורייתא, ובשבחא דמאריהון ובפולחניה, זכאה חולקיהון דמאן דקיימין מערסייהו לאשתדלא באורייתא. כד אתי צפרא, פתחין דדרומא נפתחין, ותרעי דאסוותא נפקין לעלמא, ורוחא דמזרח אתער, ורחמי אשתכחו, וכל אינון כוכביא ומזלי, דממנן תחות שולטניה דהאי בקר, כלהו פתחין שבחא וזמרין למלכא עלאה, הדא הוא דכתיב ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהי&quot;ם, מה בעאן הכא בני אלהי&quot;ם, דאינון מזמנין תרועה בהאי בקר, והא כל דינין אתעברו בזמנא דחסד אתער בעלמא, אלא ויריעו כל בני אלהי&quot;ם, הא אתבר תוקפא דדינין קשיין, ואתבר חילא דלהון, כמה דאת אמר (ישעיה כד יט) רועה התרועעה ארץ. וכל כך, בגין דהאי בקר אתער בעלמא, ואברהם אתער ואתי למנטע אשל בבאר שבע, מלה דא הכי שמענא לה, בבאר שבע ודאי, וכתיב (בראשית כא לג) ויקרא שם בשם יהו&quot;ה אל עולם. פתח חבריה טייעא ואמר, (שם מד ג) הבקר אור והאנשים שלחו וגו', מאי הבקר אור, הכי אוליפנא, מהו בקר, אלא בזמנא דאתי צפרא, ודינין מתעברן, וחסד בעא לאתערא, כל אינון דאתיין מסטרא דא, מבקרי (ס&quot;א מפקדי) לאתרייהו, לזמנא ברכאן לעלמא, ודא הוא הבקר אור, דהא רחמי מתיישבי בעלמא, וחסד קאי באתריה, כדין הוא בקר אור, וכתיב (שם א ד) וירא אלהי&quot;ם את האור כי טוב. תא חזי, כלא הוא בדרגין ידיען, ליליא הא ידיעא, בקר אור הא ידיעא, והוא דרגא עלאה דאשתכח ביה תדירא, אימתי, כד נהיר שמשא, שמשא ידיעא, והוא דרגא עלאה דמבסם לכלא ונהיר לכלא, כמה דאת אמר (תהלים פד יב) כי שמש ומגן יהו&quot;ה אלהי&quot;ם, והאי בקר אור נהיר משמשא, ודא נהיר לליליא, בגין כך כלא תליא דא בדא, והאי בקר אור כד אתער, כל בני עלמא אתאחדן באחדותא בחדותא, ומשתכחי בעלמא, והשתא הא נהיר יממא, עידן רעותא הוא למהך באורחא, בריכו לון רבי חייא ורבי יוסי, ונשקו לון ברישייהו, ושדרו לון. אמר רבי חייא לרבי יוסי, בריך רחמנא דתקין ארחנא קמן, ודאי קודשא בריך הוא שדר לון גבן, זכאין אינון דמשתדלי באורייתא, ולא ארפין מינה שעתא חדא, נפקו רבי חייא ורבי יוסי ואזלי לארחייהו, אמר רבי יוסי, ודאי רחימותא דלבאי קשיר באלין טייעי, אמר רבי חייא, לא תווהנא על דא, דהא ביומוי דרבי שמעון אפילו צפרי שמייא מרחשן חכמתא, דהא מלוי אשתמודען לעילא ותתא. פתח רבי חייא ואמר, (דברים לא טז) ויאמר יהו&quot;ה אל משה, הנך שוכב עם אבותיך וגו', תא חזי, כל זמנא דהוה משה קיים בעלמא, הוה מחי בידייהו דישראל, בגין דלא ישתכחון בחיובא קמי קודשא בריך הוא, ובגין דמשה אשתכח בינייהו, לא יהא כההוא דרא, עד דרא דייתי מלכא משיחא, דיחמו יקרא דקודשא בריך הוא כוותייהו, דאינון אתדבקו מה דלא אתדבקו דרין אחרנין. דתנינן, חמאת שפחה חדא על ימא, מה דלא חמאת עינא דיחזקאל נביאה, אי אינון אתדבקו כל כך, נשיהון דישראל כל שכן, בנייהו כל שכן, גוברין כל שכן, סנהדרין כל שכן, וכל שכן נביאה עלאה מהימנא משה, דאיהו על כלא, והשתא אלין טייעי מדברא מרחשין חכמתא כל כך, כל שכן חכימי דרא, כל שכן אינון דקיימי קמיה דרבי שמעון, ואולפי מניה בכל &lt;קטע סוף=דף כב ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|כג|א}}&lt;קטע התחלה=דף כג א/&gt;יומא, כל שכן וכל שכן רבי שמעון, דהוא עלאה על כלא. בתר דמית משה מה כתיב, (דברים לא טז) וקם העם הזה וזנה וגו', כך, ווי לעלמא כד יסתלק מניה רבי שמעון, דמבועי דחכמתא יסתתמו מעלמא, ויבעי בר נש מלה דחכמתא ולא ישכח מאן דיימא, וטעאן כל עלמא באורייתא, בגין דלא ישתכח בינייהו מאן דאתער בחכמתא, על ההוא זמנא כתיב, ואם כל עדת ישראל ישגו, ואם ישגו באורייתא, ולא ינדעון ארחהא, במאי הוא, בגין ונעלם דבר מעיני הקהל, דלא אשתכח מאן דידע לגלאה עמיקתא דאורייתא ואורחהא, ווי לאינון דרין דמשתכחי כדין בעלמא. אמר רבי יהודה, זמין קודשא בריך הוא לגלאה רזין עמיקין דאורייתא, בזמנא דמלכא משיחא, בגין (ישעיה יא ט) דמלאה הארץ דעה את יהו&quot;ה כמים לים מכסים, וכתיב (ירמיה לא לג) ולא ילמדו עוד איש את רעהו ואיש את אחיו לאמר דעו את יהו&quot;ה, כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם, אמן כן יהי רצון:

אשר נשיא יחטא ועשה אחת וגו' בשגגה ואשם, תני רבי יצחק, מאי שנא בכל אתר דכתיב בהו ואם, כמה דאת אמר אם הכהן המשיח יחטא, ואם כל עדת ישראל ישגו, והכא אשר נשיא יחטא, ולא כתיב ואם הנשיא יחטא, מאי קא מיירי. אלא אלין כהנייא לא משתכחי הכי בחטאה, דהא כהן נטיר גרמיה תדירא, בגין דמטולא דמאריה עליה בכל יומא, ומטולא דישראל כלהו, ומטולא דכל חד וחד, ועל דא תווהא איהו כד יחטא, ובגין כך ואם כתיב, וכן ואם כל עדת ישראל ישגו, תווהא הוא דכלהו ישתכחו בחובא חד, דאי אלין יחטאון אלין לא יחטאון, ובגיני כך ואם כתיב, אבל הכא אשר נשיא יחטא ודאי, בגין דלביה גס ביה, ועמא אזלין אבתריה, ואתמנון תחותוי, ועל דא אשר נשיא יחטא, כגון דעבר על מצות לא תעשה, והוא עביד חד מנייהו, ועל דא לא כתיב ביה ואם, דהא מלוי לא בספקא הוו. רבי יהודה פתח, (שמות לה כז) והנשיאים הביאו את אבני השהם ואת אבני המלואים לאפוד ולחשן, מאי שנא דמלין אלין אקריבו נשיאים ולא בר נש אחרא, והא כתיב (שם ה) כל נדיב לבו יביאה את תרומת יהו&quot;ה, וכתיב (שם כז) ואבני שהם ואבני מלואים לאפד ולחשן. אלא אמר קודשא בריך הוא, אף על גב דבכלא תליא האי נדבה, סליקו אלין אבנים לנשיאים, מאי טעמא בגין דעל לבא דכהנא אשתכחו, אמר קודשא בריך הוא, ליתו נשיאים דלבייהו גס בהו, וייתון אלין אבנים דאינון משתכחי על לבא דכהנא, ויתכפר עלייהו מגסות לבייהו, וכתיב (שם כח) והיו על לב אהרן בבאו לפני יהו&quot;ה, ועל דא והנשיאים הביאו את אבני השהם ואת אבני המלואים, לכפרא עלייהו. ובגין כך, אשר נשיא יחטא ודאי, ועשה אחת מכל מצות יהו&quot;ה אלהי&quot;ו אשר לא תעשינה, כמה דאוקמוה דעבר על מצות לא תעשה, או הודע אליו חטאתו, דבגין דלביה גס ביה לא אשגח בחטאיה, ולבתר אתידע ליה ועבד מניה תשובה. רבי יהודה ורבי יוסי הוי יתבי חד ליליא ולעאן באורייתא, אמר רבי יהודה לרבי יוסי, חמינא דצחותא דאורייתא בליליא הוא יתיר מביממא, אמאי, אמר ליה בגין דצחותא דתורה שבכתב תורה שבעל פה היא, ותורה שבעל פה בליליא שלטא, ואתערת יתיר מביממא, ובזמנא דאיהי שלטא, כדין איהו צחותא דאורייתא:

פתח רבי יוסי ואמר, (איוב לה י) ולא אמר איה אלו&quot;ה עושי נותן זמירות בלילה, תא חזי, בשעתא דאתער רוח צפון, ואתפליג ליליא, הא אוקמוה דשלהובא חד נפיק, ובטש תחות גדפוי דתרנגולא, ואקיש גדפוי, וקארי, וההוא שלהובא בזמנא דמטי גביה ואתער לקבליה, אסתכי ביה ואזדעזע, וקארי, ואסתכי ואשגח בגין יקרא דמאריה למעבד רעותיה, וקארי לון לבני נשא. ועל דא אקרי שכוי, אשגחא, ואקרי גבר, בגין דאתער בשלהובא &lt;קטע סוף=דף כג א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|כג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף כג ב/&gt;דגבורה, בסטרא דגבורה קא אתיא לאתערא בעלמא, כדין אינון בני מהימנותא קיימין, ויהבין גבורה וחילא לכנסת ישראל, וכדין אקרי רנה דאורייתא, ועל דא ירית דוד מלכותא, הוא ובנוי לעלמין ולדרי דרין. וכד תרנגולא קארי, ובני נשא ניימי בערסייהו ולא מתערי, תרנגולא קארי לבתר, ואמר מה דאמר, והא אוקמוה, לבתר בטש בגדפוי, ואמר ווי לפלניא נזיף דמאריה, שבקא דמאריה, דלא אתער רוחיה, ולא אשגח ליקרא דמאריה. כד נהיר יממא, כרוזא קרי עליה ואמר, ולא אמר איה אלו&quot;ה עושי נותן זמירות בלילה, לסייעא ליה באינון תושבחן, ולמהוי כלא בסיועא חדא, עושי, עושני מבעי ליה, מהו עושי, אלא בשעתא דבר נש קם בפלגות ליליא, ואשתדל ברנה דאורייתא, דרנה דאורייתא לא אתקרי אלא בליליא, וכד איהו אשתכח באורייתא, כד נהיר יממא, קודשא בריך הוא וכנסת ישראל מתקני ליה בחד חוטא דחסד, לאשתזבא מכלא, ולנהרא ליה בין עלאין ותתאין. רבי יהודה אמר, אנא שמענא דאמר רבי אבא האי קרא, איה אלו&quot;ה עושי, עושה לי מבעי ליה, מהו עושי, אלא כמה דאמרת, בשעתא דאיהו קם בפלגות ליליא ואשתדל באורייתא, כד נהיר יממא אתער אברהם, בההוא חוטא דיליה, דכתיב ביה (בראשית יד כג) אם מחוט ועד שרוך נעל וגו', וקודשא בריך הוא וכנסת ישראל מתקני ליה, ועבדי ליה בכל יומא בריה חדשה, הדא הוא דכתיב אלו&quot;ה עושי. והא אוקמוה, א&quot;ל ו&quot;ה, א&quot;ל דא אברהם, דכתיב (ביה) האל הגדול, ו' דא קודשא בריך הוא, ה' דא כנסת ישראל, ודא הוא אלו&quot;ה, ואינון עבדין ליה לבר נש ומתקנין ליה בכל יומא, ובגין כך כתיב עושי, כמה דאת אמר (תהלים קמט ב) ישמח ישראל בעושיו, אמר רבי יוסי ודאי כך הוא, וכלא חד מלה:

רבי יהודה פתח ואמר, או הודע אליו חטאתו אשר חטא, הודע אליו מסטרא דמאן, או ידע (נ&quot;א נודע) חטאתו מבעי ליה, מהו הודע אליו, אלא קודשא בריך הוא פקיד לכנסת ישראל, לאודעא ליה לבר נש ההוא חובא דהוא חב, ובמה מודע ליה, בדינהא, כמה דאת אמר (איוב כ כז) יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו, הודע אליו, כמאן דפקיד לאחרא. דתנינן, בשעתא דבר נש חב קמי קודשא בריך הוא, ולא אשגח בחטאיה לאהדרא בתיובתא קמי מאריה, ואשדי ליה בתר כתפיה, נשמתיה ממש סלקת, ואסהידת קמי קודשא בריך הוא, כדין פקיד מלכא לכנסת ישראל ואמר, או הודע אליו חטאתו אשר חטא, אושיט דינא עליה, ואודע ליה חוביה, כמה דאת אמר (יחזקאל טז ב) הודע את ירושלם את תועבותיה. בתר דמטי עליה דינא, כדין אתער רוחא למהדר בתיובתא קמי מאריה, ואתכנע למקרב קרבנא, דהא מאן דלביה גס ביה, חטי, ואנשי חטאיה, ולא אשגח עליה, וקודשא בריך הוא זמין לקבליה, ופקיד לאודעא ליה לההוא חובא, בגין דלא יתנשי מיניה, אמר רבי יוסי הכי הוא ודאי, (ס&quot;א מנא לן דהכי) והכי אשכחנא בדוד, דכיון דעבד ההוא עובדא דבת שבע, לא אשגח ביה, אמר ליה קודשא בריך הוא, אנת אנשית ליה, אנא אדכרנא לך, מיד מה כתיב, (ש&quot;ב יב ז) אתה האיש, כה אמר יהו&quot;ה, אתה האיש, דלא דכרת ליה, אתה האיש, דאנשית ליה, ובמה אודע ליה, בדינא, אוף הכא, קודשא בריך הוא קאמר הודע אליו חטאתו אשר חטא, ושפיר מלה, והכי הוא, דלא כתיב או נודע אליו, כמה דכתיב (שמות כא לו) או נודע כי שור נגח הוא, ומאן דקאים בליליא למלעי באורייתא, אורייתא קא מודעא ליה חוביה, ולא באורח דינא, אלא כאימא דאודעא לברה במלה רכיך, והוא לא אנשי ליה, ותב בתיובתא קמי מאריה. ואי תימא דוד דהוה קם בפלגא ליליא, אמאי אתערו עליה בדינא, אלא שאני דוד דאיהו עבר במה דאתקשר, ובעא דינא, ובמה דעבר אתדן, הוא חטא לקבליה דמלכותא קדישא, ולגבי ירושלם קדישא, ובגין דא אתתרך מירושלם, ומלכותא אעדיו מניה, עד &lt;קטע סוף=דף כג ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|כד|א}}&lt;קטע התחלה=דף כד א/&gt;דאתתקן כדקא יאות (ואתעניש). אמר רבי יהודה, מהו דקודשא בריך הוא אעניש ליה לדוד על ידא דבריה, דכתיב (ש&quot;ב יב יא) הנני מקים עליך רעה מביתך, אמר רבי יוסי, הא אוקימנא, בגין דאי יקום עליה בר נש אחרא לא ירחם עליה, אמר ליה, והא אבשלום בעא לקטלא לאבוי, בכמה עיטין בישין (דבר) עליה יתיר מבר נש אחרא, אמר ליה, לא שמענא. אמר ליה, אנא שמענא, דוד חטא בבת שבע סתם, אמר קודשא בריך הוא, ליתי ברא דבת אל נכר, וינקום נקמתא, ומאן איהו, דא אבשלום, דברה דיפת תואר הוה מקרבא, מכאן אוליפנא, מאן דנטיל אתתא דא בקרבא, וחמיד בה, לסוף נפיק מינה בן סורר ומורה, מאי טעמא, בגין דעד כען לא פסקה מינה זוהמא, והא אוקמוה. רבי יוסי פתח ואמר, (ישעיה סב ח) נשבע יהו&quot;ה בימינו ובזרוע עזו, האי קרא אוקמוה, אבל תא חזי, כל זמנא דבר נש חטי קמיה דקודשא בריך הוא, אית דרגא דאשתמודעא לעילא לקבל האי חטאה, לדיינא ליה לבר נש, ואסתכל (ס&quot;א ואסתכם) עליה, אי תב בתיובתא שלימתא קמי מאריה, אתעבר חוביה, ודינא לא שלטא עלוי, ולא מאטי עלוי, אי לא תב, אתרשים ההוא חטאה לגבי ההוא דרגא, אוסיף למחטי, הא דרגא אחרא אזדמן לקבליה, ואסתכם בדרגא קדמאה, כדין בעיא תשובה יתיר, (ואי לא תב) ואי אוסיף למיחטי, אוסיף דרגא על דרגא, עד דאשלים לחמשה דרגין. כיון דאתתקן ימינא לקבליה, ואסתכם עליה, הא שמאלא זמינא לאסכמא בימינא ולאתכללא ביה, כיון דשמאלא אסתכם בימינא, כדין לא תליא בתשובה, והא אוקמוה, וכדין כלא אסתכמו עליה בדינא, ודינא שריא עליה. וכד דינא אשתלים ושריא עליה דבר נש, כדין אסתיים, ואתתקנו אצבען חמש בגו חמש, ימינא בשמאלא, לאחזאה דהא כלא אסתכמו עליה בההוא דינא, וידוי מתישרן לאחזאה מלה, בלא כוונה דבר נש, ולא יתכוון ביה, ועל דא כתיב, (שמות טו ו) ימינך יהו&quot;ה נאדרי בכח ימינך יהו&quot;ה תרעץ אויב, לאתכללא שמאלא בימינא, ואשלים דינא, וכדין הוא קיימא דכלא, ועל דא, כד בעא קודשא בריך הוא לקיימא כלא, כתיב (ישעיה סב ח) נשבע יהו&quot;ה בימינו ובזרוע עזו וגו'. רבי יהודה פתח, כתיב (ויקרא כג מ) פרי עץ הדר כפות תמרים, פרי עץ הדר מאן הוא, דא אתרוג, וכי אתרוג מעץ הדר הוא, והא כמה קוצין אית סחרניה מכאן ומכאן, ואת אמרת פרי עץ הדר, אלא רזא דמלה, דכתיב (בראשית ב כב) ויבן יהו&quot;ה אלהי&quot;ם את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה ויביאה אל האדם, וכתיב (שם כג) עצם מעצמי ובשר מבשרי, ודא הוא פרי עץ הדר, מנלן דאדם עץ אקרי, דכתיב (דברים כ יט) כי האדם עץ השדה. כפות תמרים, דסליק לשבעין שנין, וביה אשתכללו שבעין שנין עלאין, ודא אכפת ואתקשר לעילא ותתא, ועל דא אקרי כפות, כמה דאת אמר (דניאל ג כא) כפיתו, דסליק להכא ולהכא, הדא הוא דכתיב (דהי&quot;א כט יא) כי כל בשמים ובארץ דייקא. רבי יוסי אומר, פרי עץ הדר, דא מזבח דעביד פירין, וסליק איבין לכל סטרין, מאי טעמא, בגין דכל שבעין שנין יהבין לה חולקא, ואתברכא מכלהו, מאי קא מיירי, בגין דמאן דחטי לגבי מזבח, בכלא חטי, דהא כפית לקבל ההוא דכפית לעילא, ועל דא אתקשר דא בדא, פרי עץ הדר כפת תמרים, ולא כתיב וכפת תמרים. כתיב (ויקרא ז לה) זאת משחת אהרן ומשחת בניו, מאי קא מיירי, אלא זאת דא מזבח, דאתמשח על ידא דאהרן, דכתיב (שמות מ י) ומשחת את מזבח העולה ואת כל כליו, ומשחת (ס&quot;א זו משחת) בניו, דהא מכלהו אתמשח ואתרבי ואתברכא ואתדכא. תא חזי, בחג סובבים את המזבח זמנא חדא בכל יומא, ושבעה זמנין לבתר, מאי קא מיירי, אלא למלכא דזמין אושפיזין ואתעסק בהו, והוה ליה למלכא בת יחידאה, אמרה ליה מארי מלכא, בגין אושפיזין לא אשגחת עלי, אמר ליה חייך ברתי, פרקטא חדא אסליק לך בכל יומא, דשוי ככלהו. &lt;קטע סוף=דף כד א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|כד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף כד ב/&gt;

זהר:

כך, בכל יומא ויומא דחג, מקריבין ישראל לקבל אומין דעלמא, אמר מזבח למלכא קדישא, לכלהו משתכחי מאנין וחולקין, ולי מה אנת יהיב, אמר ליה, בכל יומא ויומא יסובבון ליך שבעה יומין (נ&quot;א זימנין) עלאין, לברכא לך, ויהבין לך שבעה חולקין (בכל יומא), רבי יוסי אמר, שבעין חולקין בכל יומא, לקבל שבעים פרים דמתקרבין בחג. רבי יהודה אמר, שבעה בכל יומא, בגין דהא אתברכא (מאתר) מכלהו, ולסוף שבעה יומין מתברכא מאתר דמשח רבותא אשתכח, (ולבתר) שבעה זמנין, לקבל כל אינון שבעה יומין, בגין לקיימא לה ברכאן מן מבועא דנחלא דנגיד תדיר ולא פסיק, אשתכח דאתברכא (תדיר) בכל יומא ויומא, עד שבעה יומין דאתברכא ממבועא דנחלא, וכן זמנא אחרא שבעה זמנין כחדא, ואתקיימו ברכאן לבתר מאתר עלאה דמבועא נפיק, ולא פסק כדקאמרן. בכל יומא מכריזין עלה ואמרין, (ש&quot;א ב ה) עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה, עד עקרה ילדה שבעה, דא כנסת ישראל, דאתברכא משבעה בכל יומא, וסליק לחושבן עלאה, ורבת בנים אמללה, אלין אומין עעכו&quot;ם דסלקין ביומא קדמאה לחושבן רב, ולבתר מתמעטין ואזלין בכל יומא ויומא, ועל דא מזבח מכפר על חוביהון דישראל, מזבח מדכי להון, ואריק להון ברכאן מעילא לתתא. וענף עץ עבות, דא מלכא קדישא דאחיד לתרין סטרין, ובגין כך הדס תלת ענפי, דיתעבד ענף עץ עבות דאחיד לכל סטרא. וערבי נחל, אלין תרין קיימין, דמהכא נפיק לכפת תמרים, כפת תמרים אחיד לעילא ואחיד לתתא, והא אתמר, אתרוג נפקא מגו כובין דאילנא, והכי הוא, כפת תמרים הכי נמי אחיד בהו, ודאי כל מה דנפיק מעלמא, מהכא נפקא ומהכא אתיין (ס&quot;א אתזן). רבי יוסי פתח, (תהלים מג ד) ואבואה אל מזבח אלהי&quot;ם, מאן מזבח אלהי&quot;ם, דא הוא מזבח דלעילא, מזבח אלהי&quot;ם ודאי, והיינו באר דיצחק, ולזמנין מזבח יהו&quot;ה, כמה דאת אמר (מ&quot;א ח נד) קם מלפני מזבח יהו&quot;ה, ועל דא ירתין עלמין מהכא דינא ורחמי, בגין דהיא ינקא בהאי סטרא ובהאי סטרא, והא אוקמוה מלה. נפש כי תמעול מעל וגו', רבי יצחק אמר, הא אוקמוה, נפש ודאי, כתיב (ש&quot;א כה כט) והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים את יהו&quot;ה אלהי&quot;ך, וכתיב ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. זכאין אינון צדיקייא דאית לון חולקא עלאה בקודשא בריך הוא, בחולקא קדישא, בקדושי מלכא, בגין דאינון מקדשי גרמייהו בקדושי דמאריהון, וכל מאן דאתקדש, קודשא בריך הוא מקדש ליה, דכתיב (ויקרא כ ז) והתקדשתם והייתם קדושים, בר נש מקדש גרמיה מלרע, מקדשין ליה מלעילא, וכד אתקדש בר נש בקדושה דמאריה, מלבישין (נ&quot;א ירתין) ליה נשמתא קדישא, אחסנא דקודשא בריך הוא וכנסת ישראל, וכדין ירית כלא, ואלין אקרון בנין לקודשא בריך הוא, כמה דכתיב (דברים יד א) בנים אתם ליהו&quot;ה אלהיכ&quot;ם, והא אוקמוה. תא חזי, כתיב (בראשית א כד) תוצא הארץ נפש חיה, ואוקמוה נפש חיה סתם, ומההוא חולקא ירית דוד מלכא, ואתקשר בקשורא עלאה, ואחסין מלכותא כמה דאתמר, ובגין כך והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים. והא אוקמוה, דנפש אתקשר:

רעיא מהימנא:

פקודא דא, המועל בהקדש צריך להביא קרן וחומש, הדא הוא דכתיב ואת חמישתו יוסף עליו, קרן ו', חומש דיליה ה' ודא (יהושע ו ה) קרן היובל, קרן דהוה במצחיה דההוא פר דהקריב אדם הראשון, האי איהו עקרא דכל קרבניא, הקרן קיימת לו לעולם הבא, ופירות דיליה בעלמא דין, ודא ה' ה', ע&quot;כ: &lt;קטע סוף=דף כד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|כה|א}}&lt;קטע התחלה=דף כה א/&gt;ברוח, ורוח בנשמה, ונשמה בקודשא בריך הוא, זכאה חולקיה מאן דירית ירותא דא עלאה. ווי לאינון רשיעיא, דנפשאן דלהון לא זכאן בעלמא דין כל שכן בעלמא דאתי, עלייהו כתיב (ש&quot;א כה כט) ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע, דאזלן ושטאן בעלמא, ולא אשכחן אתר לנייחא לאתקשרא ביה, ואסתאבן (נ&quot;א ואשתאבן) בגו סטרא דמסאבותא, וכרוזא קארי ואמר, נפש כי תמעול מעל ביהו&quot;ה, מקדש יהו&quot;ה טמא, דהא בקדושה לא עייל, ולא אתכליל, ואינון מזיקי עלמא, בגין דמתדבקן בהו ומסתאבן. רבי יצחק אמר, הא אוקמוה, נפש, כד מתעטרא כנסת ישראל במלכא קדישא, אתעטר ואקרי צרורא דחיי, בגין דבה אתקשר כלא. רבי אלעזר אמר, שכינתא כד נטלא באבהתא נטלא, הדא הוא דכתיב (שמות יד יט) ויסע מלאך האלהי&quot;ם ההולך וגו'. רבי אבא אמר, כלא אתעביד חד עטרא, בגין דיתעטר כחדא, ושמא קדישא אתחזי בגווייהו (ס&quot;א בגווני), בההיא שעתא אקרי (שיר ב ג) כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים. והוו חמאן ישראל זיו יקרא עלאה נטיל קמייהו, ודא הוא דתנינן, (דברים ד לז) ויוציאך בפניו בכחו הגדול ממצרים, אלין אבהתא, ובגין כך האי שמא מתבר טורין ומתבר טנרין, ואית ביה לטב ולביש, זכאה חולקהון דישראל. תא חזי, עז לקרבנא אמאי, והא אמר רבי שמעון, עז שמא דיליה גרים, לאוליף מן שמיה, דהא סטרא בישא זינא בישא הוא, אלא הכי אמר רבי שמעון, דא בעי לקרבא, דהא אי אעבר עליה רוחא דמסאבא, או אתעסק ביה, האי עז קרבניה, בההוא גוונא דאיהו חטי ביה. ואמר רבי שמעון, הא תנינן, אית מאן דזכה בנשמה, ואית מאן דזכה באתערותא דרוח, ואית מאן דלא זכי אלא בנפש, האי מאן דלא זכי אלא בנפש, ולא סליק יתיר, הא אתדבק בההוא סטרא מסאבא, וכד איהו נאים, אינון סטרין בישין אתיין ומתדבקן ביה, ומודעין ליה בחלמא מלין דעלמא, מנהון כדיבין ומנהון קשוט, ולזמנין דחייכן ביה, ואחזיאו ליה מלי שקר, וצערין ליה בחלמיה, ועל דא אומין עעכו&quot;ם מנהון דחמאן בחלמייהו מלי קשוט, בגין ההוא סטרא דמתדבקן ביה, וכלהו מלין לזמן קריב. תא חזי, באלין זינין בישין, אית תלת דרגין אלין על אלין, דרגא עלאה דלהון, הני דתליאן באוירא, דרגא תתאה דילהון, אינון דחייכן בבני נשא, וצערן להו בחלמייהו, בגין דכלהו חציפין ככלבי, ואית דרגא עלאה עלייהו דאינון מעלאי ותתאי, ואלין מודעי ליה לבר נש מלין מנהון כדיבין ומנהון קשוט, ואינון מלי דקשוט כלהו לזמן קריב. וההוא דרגא מאינון דתליין באוירא, דאינון עלאין יתיר, ההוא דלא זכי יתיר אלא בנפש, וההוא נפש בעי לאתתקנא לקבלא רוחא, עד לא רווח ליה, נפק מה דנפקא מההוא נפש, ואתפשט בעלמא, ובעא לסלקא, ולא בעי, עד דאערע בהו באינון דאוירא, ואינון מודעין ליה מלין, מנהון קריבין, ומנהון רחיקין יתיר, ובההוא דרגא אזיל ואתקשר בחלמיה, עד דקני רוח. כיון דקנה רוחא, ההוא רוחא נפיק, מתבר טורין וטנרין, סליק ואתפשט ואעיל בין מלאכי דעלאי קדישי, ותמן ידע מה דידע, ואוליף מלין, ואתהדר לאתריה, כדין הוא קשורא דבר נש בקדושה, עד דזכי בנשמה וקני לה. כיון דקנה נשמה, היא סלקא לעילא לעילא, ונטורי פתחין לא מעכבי לה, ואזלא ומתפשטא ועיילא בין אינון צדיקייא דצרירן בצרורא דחיי, ותמן חמי ענוגא דמלכא, ומתהניא מן זיוא עלאה. וכד אתער איילתא וקדישא ברוח צפון, נחתא, וקם ההוא זכאה דקני לה, ואתגבר כאריה תקיפא באורייתא עד דאתי צפרא, ואזיל בההיא איילתא קדישא לאתחזאה קמי מלכא, לקבלא חד חוטא דחסד, ומאי &lt;קטע סוף=דף כה א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|כה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף כה ב/&gt;איהו, דא חוטא דאברהם, דהוא קני ליה, דכתיב (בראשית יד כג) אם מחוט ועד שרוך נעל, הוא לא אתהני מאחרא כלום, ואמר אם מחוט, זכה להאי חוטא, ודא אקרי חוטא דאברהם. וכד אתי ההוא זכאה בהאי אילתא, כדין אתעטר עמה קמי מלכא, ודוד קאמר (תהלים כב א) למנצח על אילת השחר, דא כנסת ישראל, אילת השחר, שירתא דכנסת ישראל דקאמרי בגלותא אלי אלי למה עזבתני וגו'. אמר רבי שמעון, זכאין אינון מארי דנשמתא, מארי דאורייתא, בני פולחנא דמלכא קדישא, ווי לאינון חייביא דלא זכאן לאתדבקא במאריהון, ולא זכאן באורייתא, דכל מאן דלא זכי באורייתא, לא זכי לא ברוח ולא בנשמה, ואתדבקותא דילהון בההוא סטרא דזינין בישין, והאי לית ליה חולקא במלכא קדישא, לית ליה חולקא דקדושה, ווי ליה כד יפוק מהאי עלמא, דהא אשתמודע הוא לגבי אינון זינין בישין, מארי חציפותא תקיפי ככלבא, שלוחי דנורא דגיהנם, דלא מרחמי עלייהו. תא חזי, מה בין ישראל לעמין עעכו&quot;ם, ישראל, אף על גב דלא זכי בר נש ישראל אלא בנפש, דרגא עלאה קאים עליה, ואי איהו בעי למקני רוח, ואי איהו בעי למקני נשמה, קני וזכי בה, אבל עמין עעכו&quot;ם לא קניין לעלמא, בר אי אתגזר דקני נפש (תחת נפש) מאתר אחרא. וישראל דקיימי בדרגא תתאה בנפש, אי איהו לא בעי למזכי יתיר, עונשיה סגיא, ווי לההוא חייבא דאנשי פקודי דאורייתא, ולא אשתדל באורייתא, אנשי למאריה, עליה כתיב (שם קד) יתמו חטאים מן הארץ, ותא חזי, אית בני נשא דאתדבקן בהאי סטרא, בגין ההוא (נ&quot;א בהאי) נפש דלא זכאן יתיר, וכד אעבר עלייהו ההוא רוחא מסאבא, אשרי עלייהו ואתדבקו ביה, כדין ההוא חטאה דחטי בר נש, הוא מסטרא דההוא רוח מסאבא, וקרבניה איהו חד עז, בגין דאיהו בעירא דאתי מההוא סטרא, לכפרא על חוביה. אמר ליה רבי אלעזר בריה, והא כתיב (דברים כא כג) לא תלין נבלתו על העץ וגו' ולא תטמא את אדמתך, בגין דארעא היא קדישא (ובאתרא דשארי), ורוח מסאבא לא ישתכח אתרא בארעא קדישא למשרי עלוי, אי הכי כיון דההוא בעירא שארי עליה רוח מסאבא ואתי מסטרהא, אמאי מקריבין ליה לסטר קודשא, אמר ליה יאות שאלת. אבל תא חזי ברי, כתיב (שם ד כד) כי יהו&quot;ה אלהי&quot;ך אש אוכלה הוא, אית אשא אכיל אשא, אשתא דקודשא בריך הוא אכיל אשא אחרא, ותא חזי, אית מלאכין דאמרין שירתא קמי קודשא בריך הוא, ואינון מתבטלי כד מסיימי ההוא שירתא, בניצוצא דאשא אכלא, לתתא זמין קודשא בריך הוא אשא דמדבחא, והא אשא אכלא ושצי לכל ההוא סטרא, ואתבטל ההוא סטרא בההוא שלהובא דאשא, ולא אשאיר מניה בעלמא, וההוא בר נש דמקרב קרבניה קאים עליה, ובההוא ריחא דקרבנא דסליק, אתעבר מניה סטרא דרוח מסאבא דשריא עלוי, ויתכפר, בגיני כך כלא אתבטיל וישתצי, ולית מאן דקאים לגבי ההוא אשא. רבי אחא הוה אזיל בארחא, ורבי חייא ורבי יוסי אערעו כחדא, אמר רבי אחא, ודאי אנן תלת זמינין לקבלא אנפי שכינתא, אתחברו כחדא ואזלו, אמר רבי אחא כל חד וחד לימא מלה דקטורא דאורייתא, ונזיל:

פתח רבי חייא ואמר, (ישעיה מה ח) הרעיפו שמים ממעל וגו', האי קרא רזא הוא דחכמתא, דאוליפנא מבוצינא קדישא, הרעיפו שמים ממעל, מאי הרעיפו, כמה דאת אמר (דברים לב ב) יערוף כמטר לקחי, ועל סטרא דמטרא דהוא מזונא דכלא קאמר, ועל דא כל עיני עלמא מצפן לקודשא בריך הוא למזוני, בגין דאיהו יהיב מזונא לכלא, וזן כל, כמה דאת אמר (תהלים קמה טו) עיני כל אליך ישברו וגו'. ואי תימא דבאתר דא דאקרי שמים תליא מלתא, הא תנינן, דלאו בזכותא תליא מילתא, וזכותא הא אוקמוה, צדקה ותרגום צדקה זכותא, וזכותא ושמים חד מלה הוא, והכא הרעיפו שמים (ואי תימא דביה תליא) כתיב ממעל, ממעל ודאי, מעתיקא קדישא קא &lt;קטע סוף=דף כה ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|כו|א}}&lt;קטע התחלה=דף כו א/&gt;אתייא, ולא מההוא אתר דאקרי שמים ואקרי זכותא, אלא ממעל דייקא. ושחקים יזלו צדק, דכד שמים נטיל ליה ממעל, מההוא אתר עלאה דשארי עלוי, כדין שחקים יזלו צדק, מאן שחקים, אתר דטחנין מנא לצדיקיא, ומאן נינהו, נצח והוד, דאינון ודאי טחנין מנא לצדיקיא, למאן, לההוא אתר דאקרי צדיק, דהא אינון טחנין ליה לההוא מנא דאתיא מלעילא, וכל ההוא טיבו מתכניש בגווייהו, למיהב ליה לדרגא דצדיק, בגין דיתברכא צדק מההוא נזילו דלהון, ועל דא טחנין מנא לצדיקיא, מאן צדיקיא, דא צדיק וצדק, יוסף ורחל, דכד מזדווגן כחדא צדיקים אקרו, ואלין טחנין מן לצדיקיא ודאי, ועל דא ושחקים יזלו צדק. כדין תפתח ארץ לתתא, ויפרו ישע בני עלמא, וצדקה תצמיח יחד, כל רחמי וכל טיבו דעלמא סגיאו, ומזונייהו דבני נשא משתכחי בעלמא, כדין חדווה על חדווה אתוסף, וכל עלמין מתברכאן, אמר רבי אחא, אלמלא לא אתינא אלא למשמע דא דיי:

פתח רבי יוסי ואמר, (שופטים ה ט) לבי לחוקקי ישראל המתנדבים בעם ברכו יהו&quot;ה, תא חזי, כל רעותא וכל לבא דבעי בר נש לארקא ברכאן מעילא לתתא, ליחדא שמא קדישא, לבעי בצלותא לקודשא בריך הוא, ברעותא ובכוונה דלבא, לנגדא מההוא נחלא עמיקא, כמה דכתיב (תהלים קל א) ממעמקים קראתיך יהו&quot;ה, דתמן עומקא דכלא בעמיקי עלאי, דאינון שרותא עלאה, דאבא ואימא מזדווגין, אוף הכא לבי לחוקקי ישראל, מאן חוקקי ישראל, לא כתיב חקוקי ישראל, אלא לחוקקי, אלין אבא ואימא דאינון מחקקי לישראל קדישא, דאיהו נגיד מבינייהו. המתנדבים בעם, אלין אינון אבהן דאקרון נדיבים, כמה דאת אמר (שם מז י) נדיבי עמים נאספו עם אלה&quot;י אברהם, כדין ברכו יהו&quot;ה, לנגדא מיניה ברכאן לתתא, וישתכחון ברכאן בעלמא כלהו, דכד הכא משתכחין ברכאן מלעילא, כלא הוא בחדוותא, כלא הוא בשלימו, זכאה חולקהון דישראל דקודשא בריך הוא מריק עליהון ברכאן, וציית צלותהון, ועלייהו כתיב (שם קב יח) פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם וגו': &lt;קטע סוף=דף כו א/&gt;

==הערות שוליים==
{{הערות שוליים2}}</text>
      <sha1>2rn2rkpgas2v18ysdjz8y1beyfqzduw</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זוהר חלק כ</title>
    <ns>0</ns>
    <id>261516</id>
    <revision>
      <id>2947863</id>
      <parentid>477451</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T19:54:07Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947863</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="172055" sha1="qi7he1aofokulkg0kjpzaxyd1vooalh" xml:space="preserve">&lt;קטע התחלה=דף כו א/&gt;
==פרשת צו==
{{ממ זהר משולב|ג|כו|א}}זאת תורת העולה וגו', רבי שמעון פתח ואמר, (תהלים לו ז) צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה וגו', האי קרא אוקימנא ליה ואתמר, תא חזי, האי עולה, סליקו וקשירו דכנסת ישראל לעילא, ודבוקא דילה בגו עלמא דאתי, למהוי כלא חד, בקשורא חדא בחידו, ובגין דסלקא לעילא לעילא, כתיב זאת תורת, רזא דכר ונוקבא כחדא, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, לסלקא בחביבותא. כד אתער סטרא דצפון כמה דאוקימנא, דכתיב (שיר ב ו) שמאלו תחת לראשי, כדין איהי סלקא בחביבותא, ואתעטרא בימינא, ואתחברת באמצעיתא, ואתנהיר כלא מרזא דקדש הקדשים, ודא מגו דרזא דאדם, ברעו דכהנא, ובצלותא, ובשירתא. והא אוקימנא, דעולה קדש קדשים ברזא דרוח עלאה, בגין דתלת רוחין קשירין כחדא, רוח תתאה דאקרי רוח הקדש, רוח דלגו באמצעיתא דאקרי רוח חכמה ובינה, וכן אקרי רוח תתאה, אבל האי רוח דנפיק מגו שופר, כלילן באשא ומיא, רוח עלאה דאיהו סתים בחשאי, דביה קיימין כל רוחין קדישין, וכל אנפין נהירין, ובגין כך אהדרת עולה רוח ממש. ולבתר מרזא דבהמה &lt;קטע סוף=דף כו א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|כו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף כו ב/&gt;זוהר חלק ג דף כו/ב
מסתפקי ואתזנו, לאתקשרא רוחא אחרא דאיהי גו מסאבו, מאינון תרבין ושמנונין כמה דאתמר, ובגין כך עולה קדש קדשים, שאר קרבנין למעבד שלמא בעלמא כלהו מכמה סטרין, ומארי דדינין, לאתעברא ולאתנהרא מגו רעותא לאתבסמא, אקרון קדשים קלים, בגין דלא מתעטרי לעילא לעילא בקדש הקדשים, ועל דא אינון קדשים קלים, ונכיסו דלהון בכל אתר כמה דאוקמוה, אבל עולה דאיהי רזא דקדש הקדשים, לאו איהי כשאר קרבנין, דכל עובדהא קדש. תא חזי מה כתיב, ולבש הכהן מדו בד, אלין לבושין מיחדין לקדושה, בד יחידאי, מיחדא לקדושה, וכתיב (ויקרא טז ד) בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם, מאי טעמא דא קדש, אלא רזא דמלה כדקאמר, דאיהי קדש קדשים דסלקא כלא, ואתעטרא בקדש הקדשים בקשורא חדא, ולבתר מפני ואעבר רוח מסאבא דמסאב כלא, דלא שלטא, ולא יתקריב גו מקדשא, ואתעבר מכל סטרי דקודשא, ואשתאר כלא קדש בקדושה יחידאי. ואמר רבי שמעון, הא אתמר דכתיב (תהלים לו ז) אדם ובהמה תושיע יהו&quot;ה, והכי סלקא רזא דאדם מסטרא דאדם, ובהמה מסטרא דבהמה, ובגין כך כתיב, אדם כי יקריב מכם, אדם ודאי, דדא קרבניה לעילא לקשרא קשרא, ולבתר מן הבהמה, וכלא איהו בקרא, אדם ובהמה, ודא איהו רזא דאצטריך לקרבנא אדם ובהמה כדקאמר. תא חזי, כד ברא קודשא בריך הוא עלמא, הכי עבד אדם ובהמה, ואי תימא, והא כתיב (בראשית א כ) ועוף יעופף על הארץ, דהא מנייהו מקרבין קרבנא, ואפילו עולה, כמה דכתיב (ויקרא א יד) ואם מן העוף עולה קרבנו, תא חזי, מכל אינון עופין לא מקרבין אלא מן התורים או בני יונה, אלא רזא דא, מה דאתכשר בדא פסיל בדא, דא ימינא ודא שמאלא, וכלא חד. עוף יעופף על הארץ, הא אוקימנא דאינון רזא דרתיכא, ובהו תסתלק רוח הקודש לסלקא לעילא, דאינון תרי, חד לימינא וחד לשמאלא, עוף לימינא ודא מיכאל, יעופף לשמאלא ודא גבריאל, דא לימינא ודא לשמאלא. ובגין כך מקרבין תרין אלין, לסלקא רוח קודשא, ושמאלא מעטר וזיין לתתא לההוא סטר שמאלא, וימינא לימינא, ואתקשרת אתתא בבעלה, למהוי חד, וכלא מסתלק ומתקשר כחדא לעילא ותתא, וקודשא בריך הוא אסתלק בלחודוי ואתתקף. ובספרי קדמאי, מסכנא לא יהיב חולקא לאתזנא אלא לעילא לאתקשרא, אבל כלא לעילא ותתא, כל חד מתקשר לסטריה כדקא יאות, והא אוקימנא. רבי אלעזר שאיל לרבי שמעון אבוי, ואמר, הא קשורא דכלא אתקשר בקדש הקדשים לאתנהרא, אתדבקותא דרעוא דכהני ליואי וישראל לעילא עד היכן איהו סלקא. אמר ליה, הא אוקימנא עד אין סוף, דכל קשורא ויחודא ושלימו לאצנעא בההוא צניעו, דלא אתדבק ולא אתידע, דרעוא דכל רעוין ביה, אין סוף לא קיימא לאודעא, ולא למעבד סוף ולא למעבד ראש, דאין (נ&quot;א ראש כמה דאין) קדמאה אפיק ראש וסוף, מאן ראש, דא נקודה עלאה דאיהי רישא דכלא סתימאה, דקיימא גו מחשבה, ועביד סוף דאקרי סוף דבר, אבל להתם אין סוף. לאו רעותין לאו נהורין לאו בוצינין בההוא אין סוף, כל אלין נהורין ובוצינין תליין לאתקיימא בהו, ולא קיימי לאתדבקא, מאן דידע ולא ידע, לאו איהו אלא רעו עלאה סתימאה דכל סתימין, אין. וכד נקודה עלאה, ועלמא דאתי אסתלקו, לא ידעין בר ריחא, כמאן דארח בריחא ואתבסם, ולאו דא נייחא (ס&quot;א ניחח), דהא כתיב (ויקרא כו לא) ולא אריח בריח ניחחכם, דהא ריח ניחח, ריחא דרעותא, דכל הני רעותא דצלותא, ורעותא דשירותא, ורעותא דכהנא, דכלהו רזא דאדם, כדין כלהו אתעבידו רעותא חדא, וההיא אקרו ניחח, רעותא כתרגומו, כדין כלא אתקשר ואתנהיר כחדא כדקא יאות, כמה דאתמר. ועל דא אתיהיבת האי סטרא אחרא בידא דכהנא, דכתיב &lt;קטע סוף=דף כו ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|כז|א}}&lt;קטע התחלה=דף כז א/&gt;זוהר חלק ג דף כז/א
זהר:

צו את אהרן ואת בניו לאמר, רזא הכא, דהא אוקימנא לית צו אלא עבודה זרה, והכא אתייהיבת ליה לאתוקדא ההוא מחשבה רעה, ולאעברא לה מגו קודשא, בהאי רעותא דסלקא לעילא, ובהאי תננא ותרבין דאתוקדן, בגין לאתעברא מן קודשא, והאי צו ברשותייהו קיימא לאפרשא לה מן קודשא, מגו האי קרבנא. ואי תימא, צו את בני ישראל, הכי נמי, דהא ברשותייהו קיימא, לאפרשא לה מן קודשא, כל זמנא דעבדי רעותא דמאריהון, דלא יכלא לשלטאה עלייהו. והאי קרא כלא אתיא לאחזאה רזא דמלה, לאעטרא להאי רוח קודשא לעילא לעילא, ולאפרשא לה לדא רוח טומאה, לנחתא לה לתתא, דא ברעותא ובצלותא כדקאמרן, ודא בעובדא, כלא כדקחזי ליה. והאי קרא מוכחא עלייהו, דכתיב צו את אהרן ואת בניו לאמר, צו דא עבודה זרה, רוח מסאבא, לאמר, דא אתתא דאקרי יראת יהו&quot;ה, כתיב הכא לאמר, וכתיב התם (ירמיה ג א) לאמר הן ישלח איש את אשתו, והא אוקמוה, בגין כך כלא אתמר, וכהנא קיימא לאתתקנא כלא ברזא דאדם ובהמה. זכאה חולקהון דצדיקיא בעלמא דין ובעלמא דאתי, דאינון ידעי אורחי דאורייתא, ואזלי בה בארח קשוט, עלייהו כתיב (ישעיה לח טז) יהו&quot;ה עליהם יחיו, מאן עליהם, אלין ארחי דאורייתא, יחיו, יתקיימון בעלמא דין ובעלמא דאתי. תא חזי, כתיב זאת תורת העולה, אמר רבי חייא, האי קרא אוקימנא ליה בהאי גוונא, (זאת תורת, דא כנסת ישראל, העולה, דהיא סלקא ומתעטרא לעילא לעילא, לאתקשרא כדקא יאות, עד אתר דאקרי קדש קדשים). (דבר אחר) זאת תורת, דא כנסת ישראל, העולה דא מחשבה רעה, דאיהי סלקא על רעותא דבר נש, לאסטאה ליה מארח קשוט, היא העולה, היא דסלקא ואסטיאת ליה לבר נש, ובעי לאוקדא לה בנורא, בגין דלא יתיהיב לה דוכתא לאסטאה, ובגין כך על מוקדה על המזבח. כל הלילה, מאן לילה, דא כנסת ישראל דאיהי זאת, בגין דאתי לדכאה לבר נש מההוא רעותא, על מוקדה, בגין דנהר דינור איהו אתר לאוקדא לכל אינון דלא קיימי בקיומייהו, דהא עאלין לון בההוא נורא דדליק, ומעברי שולטניהון מעלמא, ובגין דלא ישלוט, אצטריך על מוקדה על המזבח כל הלילה, ואתכפיא ולא שלטא. ועל דא כד אתכפיא האי, סלקא כנסת ישראל דאיהי רוח קודשא, דסלקא ואתעטרא לעילא, דהא סליקו דילה כד אתכפיא האי חילא אחרא, ואתפרש מנה, ובגין כך בעינן ברזא דקרבנא לאפרשא להאי סטרא מרוח קודשא, ולמיהב לה חולקא, בגין דרוח קודשא תסתלק לעילא:

רבי אחא פתח ואמר, והאש על המזבח תוקד בו וגו', והאש על המזבח תוקד בו, אמאי, ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר, אמאי, וכהנא אמאי, והא תנינן, אש בכל אתר דינא הוא, וכהנא מסטרא דימינא קא אתי, ורחיקא הוא מן דינא, דהא כהנא לא אזדמן בדינא לעלמין, והכא הוא בעי לאוקדא דינא בעלמא, דכתיב ובער עליה הכהן. אלא הכי אוליפנא, בר נש דאתי למחטי קמי מאריה, הוא אוקיד גרמיה בשלהוביתא דיצר הרע, ויצר הרע מסטרא דרוח:

רעיא מהימנא:

פקודא לעשות העולה כמשפטה, ועלה אתמר זאת תורת העולה וגו', חמש אשים הוו נחתין על קרבנא, אש אוכל ואינו שותה, אש שותה ואינו אוכל, אש אוכל ושותה, אש אוכל לחים ויבשים, אש שאינו אוכל ואינו שותה, לקבלייהו אינון זאת תורת העולה חד, הוא העולה על מוקדה ב', על המזבח תלת, כל הלילה ד', ואש המזבח תוקד בו ה'. ואוקמוה מארי מתניתין, עולה כולה סלקא לגבוה, ודא בינה ה', ה' מראות דילה, י' בת יחידא, (שמות כד יז) ומראה כבוד יהו&quot;ה כאש אוכלת, ו' אור דבת עינא, והיא אש &lt;קטע סוף=דף כז א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|כז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף כז ב/&gt;זוהר חלק ג דף כז/ב
זהר:

מסאבא קא אתיא, והא שריא ביה רוח מסאבא. ולזמנין אשתמודען קרבני דאתיין מהאי סטרא, ובעא לקרבא על מדבחא כדדמי ליה, ולא אשתצי ולא אתבטל ההוא רוח מסאבא, בין מבר נש ובין מההוא סטרא דאתי מניה, אלא באשא דמדבחא, דההוא אשא מבערא רוח מסאבא וזינין בישין מעלמא, וכהנא בדא אתכוון לתקנא אשא, דיבער זינין בישין מעלמא. ועל דא בעי דלא ידעכון ליה לעלמין, ולא יתחלש חילא ותוקפא דיליה, לתברא חילא דתוקפא אחרא בישא מעלמא, ועל דא לא תכבה. וכהנא יסדר עליה אשא בבקר בבקר, בזמנא דשלטא סטרא דיליה ואתער בעלמא, בגין לבסמא עלמא (ס&quot;א ולבסמא דינא), ואתכפיין דינין ולא מתערי בעלמא, על דא תנינן, אית אשא אכלא אשא, אשא דלעילא אכלא אשא אחרא, אשא דמדבחא אכלא אשא אחרא, ועל דא אשא דא לא תכבה לעלמין, וכהנא מסדר ליה בכל יומא:

רעיא מהימנא:

שותה כל מיין דאורייתא, ואוכלת כל קרבנין דצלותא, ואוכלת לחין ויבשין, אינון פשטי דאורייתא דאינון כעצים יבשים, ורזי אורייתא אינון כעצים לחים, והאי איהו אש אוכלת לחין ויבשין. ועוד אוכלת לחים, כל קרבנין דהוו קרבין בצלותא על מצות עשה, ויבשין, כל קרבנין דהוו קרבין בצלותא על מצות לא תעשה, והאי איהו סקילה שריפה הרג וחנק, על מצות עשה ועל מצות לא תעשה, אלין אינון קרבניא דשכינתא, צלותא דפקודין דעשה ולא תעשה, ולקבל ה' מראות אלין תקינו ה' צלותי ביומא דכפורי ולקבל, בת עינא אינון עשרת ימי התשובה, ו' לקבל אור דבת עינא, ה' ענויין לקבל ה' בתראה:

פקודא בתר דא לעשות החטאת כמשפטה, תנאים ואמוראים, אתון דמסטרא דמדות דקודשא בריך הוא אתיתו, דטרחתון סגי לנקאה ברתא דילי, דאיהי הלכה, מאלין קליפין דערב רב, קושיין בישין דלית לון תירוץ ולא פרוקא, דעלייהו אתמר (קהלת א טו) מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות, אלא אתמר תיקו בהון, וכל תיקו דאסורא לחומרא, ואיהו תיקו חסר ן', דלית ליה תיקון, חסר נו&quot;ן דאיהו עלמא דאתי, דתיקו דעלמא דאתי שתיקה, כגון שתוק כך עלה במחשבה. ואית קושיין דאינון לבושין דהלכה, דאתמר בהון משבצות זהב, הדא הוא דכתיב (תהלים מה יד) כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, ואתון פסקין לון בכמה פסקות, ולבתר מתקנין ומפרקין לון בכמה פרוקין. ואי חסר שום פסק ממתניתא, כמה דאוקמוה זה חסר מן המשנה, אתון מתקנין לון, והאי הוא חסרון שיוכל להמנות. ואי ייתי טפש ויפיק שום ביש על ההוא אומנא דחתיך לבושין, ויימא וכי אורייתא איהי חסרה, והא כתיב (שם יט) תורת יהו&quot;ה תמימה, תמימה בכל אברין דגופא, דאינון רמ&quot;ח פקודין, הדא הוא דכתיב (שיר ד ז) כלך יפה רעיתי ומום אין בך, תמימה בלבושהא, ואיך חסר מן המשנה. אתון תימרון ליה, דוק ותשכח חתיכה, ותשכח לה מעורבת בשאר פסקות ומשניות, דאורח אומנא למחתך לבושין בכמה חתיכות, ותלמיד דלאו איהו בקי למקשר ההלכה באינון חתיכות, מתחלפי ליה פסקות וקושיין, ולא אשכח לון פרוקא, עד דייתי אומנא ופריק לון כל אלין ספקות דלהון. בההוא זמנא הלכה דאיהי ברתא, סליקת קדם מלכא שלימא בכלא, בגופא בלבושהא ובתכשיטהא, ואתקיים בה (בראשית ט טז) וראיתיה לזכור ברית עולם, ולזמנין אית לאומנא תלמיד בקי דישדר ליה לתקנא לון. קמו כלהו, ואמרו, ודאי אנת הוא אומנא רעיא מהימנא, דאתמר בך, משה קבל תורה מסיני, ומתמן ואילך כלהו תלמידים אינון דילך, מן יהושע עד סוף כל דרין, הדא הוא דאמרינן ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים עד סוף כלהו, תלמיד בקי דילך מאן הוא, הא חזינא דאתמר, הכל יהא מונח עד שיבא אליהו. אמר לון, ודאי הכי הוא, דאיהו תלמיד חבר, דעליה אתמר (במדבר כה יא) בן אהרן הכהן, כגוונא דאתמר באהרן (שמות ד טז) הוא יהיה לך לפה &lt;קטע סוף=דף כז ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|כח|א}}&lt;קטע התחלה=דף כח א/&gt;זוהר חלק ג דף כח/א
רעיא מהימנא:

הכי נמי בריה יהיה לי לפה, דאיהי אורייתא דבעל פה, בגין דהיכי דהוינא בקדמיתא כבד פה וכבד לשון, הכי יוקים לי קודשא בריך הוא, כבד פה באורייתא דבעל פה, וכבד לשון באורייתא שבכתב, דלא יימרון אלין דלא אשתמודעון לי, אחרא איהו, ואליהו הוא יהיה לי לפה, ייתי לתקנא כל אלין ספיקות ולפרקא לון. בההוא זמנא, זאת תורת העולה, ברתא דהות מהדקא שפלה בגלותא, סליקת על כל דרגין דלעילא, הדא הוא דכתיב (משלי לא כט) רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה, וסליקו דילה תהא לאבא, דאיהו לימינא חסד, דביה הרוצה להחכים ידרים, מתמן חכמ&quot;ה כ&quot;ח מ&quot;ה. אמר חד תנא, בודאי בגין דא אתמר בך, (ישעיה סג יב) מוליך לימין משה, בגין כלה דילך, דלא יהא לך שלימו אלא בה, דכד אנת תהא שלימא בה, אתמר בך (במדבר יב ח) פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות, במראה, כגוונא דכלה דאתפשטת מלבושהא, ומתייחדת עם בעלה בקירוב בשר, ברמ&quot;ח אברים דילה, ולא כסיאת אבר חד מינה, והאי איהו במרא&quot;ה, רמ&quot;ח בחושבן. אמר בוצינא קדישא, בקדמיתא אתחזי לך האי חיזו, דאתמר בה במראה, דאיהו לך המראה הגדול בסנה, דאדכר ביה חמש זמנין הסנה, וכען אתגלייא לך חיזו דא ברמ&quot;ח פקודין, דאינון בחמשה חומשי תורה, ולא בחידות, דאינון לבושין דילה, דבהון חזו כל נביאי, דלית ארח לאתגלאה כלה בקירוב בשר אלא לחתן דילה. בההוא זמנא יתקיים בהו, (בראשית ב כה) ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו, כגון אדם ואשתו, דכבר אתעבר ערבוביא בישא ערב רב קושיא בישא מעלמא, דאינון עריין דקודשא בריך הוא ושכינתיה, עריין דישראל, כל שכן עריין דילך רעיא מהימנא, ומהלכה דילך, דבגינייהו צריך לכסאה רזין דאורייתא, כמה דאוקמוה (משלי כה ב) כבוד אלהי&quot;ם הסתר דבר, עד דמתעברין מעלמא, ולית מלכים אלא ישראל, כמה דאוקמוה כל ישראל בני מלכים הם, בההוא זמנא, וכבוד מלכים חקור דבר, אמר רעיא מהימנא, בריך אנת לעתיק יומין, דמתמן אנת, כענפא דאתפשט מאילנא, הכי נשמתך ענפא מניה. תנאים ואמוראין, הא ודאי עולה וחטאת ואשם, תלת פקודין, אינון תלת אבהן, שלמים מטרוניתא, (ס&quot;א אתר דאיהו תשלומין דכלא, כגוונא) אבר דאיהי תשלומין דכל אבר. כגוונא דיומא קדמאה דחג, מי שלא חג ביום ראשון, אין תשלומין לראשון, ושאר יומין תשלומין זה בזה, ובהון וחסרון יוכל להמנות, אבל מי שלא חג יום טוב הראשון של חג, עליה אתמר (קהלת א טו) מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות. והאי איהו חטאת דמעכב לעולה, (מאי טעמא), חטא איהו דכר, חטאת נוקבא, ולזמנין דהא אתבסם חטאת ואתפרש מעולה, כההוא שעיר, דאתמר (במדבר כח טו) ושעיר עזים אחד לחטאת. אשם תלוי אחיד בתרוייהו, כמאן דאחיד לכאן ולכאן ואיהו תלוי באמצעיתא, כגון הכל תלוי עד שיבא אליהו, ויפריש לה מתמן, הכי אשם תלוי איהו אחיד בתרוייהו, עד דיהבין ליה מזונא דיליה שוחד דיליה, ויתפרש מתמן, ומתקרבין אברין דכלה דא לדא, דהכי איהו אשם וחטאת כסרכות דאחידן בריאה, ולא מניחין לה לפרחא, לסלקא לגבי עילא, לנשבא ברוחא דקודשא. שה איהו לעולה, דכתיב (בראשית כב ז) ואיה השה לעולה, ואתמר ביה (שמות יב ה) שה תמים זכר, הדא הוא דכתיב איש תמים. והא צריך למשאל, דהא שה איהו לימינא, שעיר איהו לשמאלא, דהיינו שעיר עזים אחד לחטאת, ואית שעיר ואית שעיר, שעיר אחד ליהו&quot;ה, ושעיר אחד לעזאזל, והיינו דכתיב (ויקרא טז ח) ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, גורל אחד ליהו&quot;ה, וגורל אחד לעזאזל, ובההוא שעיר אתמר בעשו, (בראשית כז יא) איש שעיר. ודא כבד דנטיל כל אינון שמרים דדם, (דמתמן) שחין אבעבועות פורחות, ספחת וכל מיני צרעת, והיינו דכתיב (ויקרא טז כב) ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזירה, ואינון עונות תם, דאיהו לבא. וכדין אתפרש מלערבא בלבא, וכדין אתבסם, ואיהו כבד באלין חובין, ולא קל לסלקא לגבי יעקב איש תם. חדו מארי מתניתין דמתיבתאן, דקא נחתי עם תנאין ואמוראין. קם חד מנייהו, ואמר רעיא מהימנא, הב לי רשו למשאל, בתר דזכינא למשמע מלין יקירין אלין מפומך, דאורייתא דא דנפקת מפומך, (משלי ג טו) יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, ועם כל דא הלכה היא וללמוד אני צריך, הא שעיר דעזאזל שפיר, אשם תלוי באן אתר איהו. אמר ליה, בריך אנת ברי, שפיר קא שאלת, אלא מה עמודא דאמצעיתא אחיד ביה ימינא ושמאלא, דאינון חסד וגבורה, כגופא דאחיד בין תרין דרועין דבר נש, או כנשר דאחידן ביה תרין גדפין לפרחא בהון, וכיונה דאחידת בה תרין גדפין, דאמתילת לאורייתא, וגדפין &lt;קטע סוף=דף כח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|כח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף כח ב/&gt;זוהר חלק ג דף כח/ב
רעיא מהימנא:

דילה, למצות עשה, ובהון היא העולה ופרחת לעילא. הכי פקודין דלא תעשה אינון תפישו דילה, כגון צפרים הנאחזים בפח, וכל תפשין דילה דמעכבין לה לפרחא, אתקריאו סרכות, כאלין סרכות דמעכבי לכנפי ריאה לנשבא. הכי אשם דישראל, אחיד בגדפוי דשכינתא, דאינון חיוון דכרסיא, דלא תהא עולה בהון בזכוון דישראל לגבי קודשא בריך הוא, ומעכבין לה, ומכבידין גדפהא, חי&quot;ת חי&quot;ת, חטאות דלהון. ואשם, אימא דערב רב, סרכא אחידת בכרסיא, דתמן מטרוניתא, ולא מנחת לה לסלקא מגלותא, וזכוון אחידן בה לסלקא, אשתארת באוירא, כגון סרכא תלויה באוירא, ודא עמודא דאמצעיתא (דאיהו אוירא), הכי אשם תלוי בצדיק, דאיהו אחיד בין שמיא וארעא. חטאת איהי יותרת הכבד, אכבידת עלה בחטאות דלכלוכין דחובין דישראל, כגוונא דכבד מכביד שמרים דאינון דמים על ערקין דלבא, הכי אלין חטאות מכבידין על גדפוי דשכינתא, דאינון פקודין דעשה, דדמיין לכנפי יונה. לא תעשה כד אינון מכבידין על עשה, דאינון כד חובין דישראל מרובין מזכוון, אתמר באורייתא דאיהו גופא, (דניאל ח יב) ותשלך אמת ארצה, ואיהי צווחת (איכה א יד) נתנני יהו&quot;ה בידי לא אוכל קום, (עמוס ה ב) נפלה לא תוסיף קום. ובגין דא תקינו תנאים ואמוראים, צלותין באתר דקרבנין, לאעברא חטאות ואשמות מינה, ובגין דא תקינו צלותא דשחרית כקרבן השחר, וצלותא דמנחה כקרבן בין הערבים, וצלותא דערבית כאמורים ופדרים דהוו מתאכלים כל הלילה. ותלת אבהן דתקינו תלת צלותין, לקבל מרכבתא דאינון קטירין בה, כמה דאוקמוה, האבות הן הן המרכבה, דאינון פני אריה אל הימין לארבעתם וגו'. (ע&quot;כ):

זהר:

אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, רבי חייא פתח, (בראשית כב ז) ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני וגו', ויאמר ויאמר תלת זמנין דיצחק ויאמר חד דאברהם אמאי הכי. אלא שלש למעשה בראשית, דאינון תלת דיצחק הוו, וחד דאברהם ברביעי, דכתיב הנני בני, דחיקא (ס&quot;א ודייקא) הנני, וכתיב (שם א יד) יהי מארת ברקיע השמים, מארת חסר. ואי תימא ויאמר ויאמר יתיר אינון, אלא אינון סתימין הוו במחשבה, ואלין אתגליין מגו חשוכא. ויאמר יצחק אל אברהם, וכתיב (שם) ויאמר אלהי&quot;ם יהי אור ויהי אור, ויאמר אבי, וכתיב ויאמר אלהי&quot;ם יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים, ויאמר הנה האש, ויאמר אלהי&quot;ם יקוו המים, ויאמר הנני, ויאמר אלהי&quot;ם יהי מארת:

רעיא מהימנא:

ועוד אש תמיד תוקד על המזבח, דא אורייתא, דאתמר בה (ירמיה כג כט) הלא כה דברי כאש נאם יהו&quot;ה, לא תכבה, ודאי דעבירה אינה מכבה תורה, אבל עבירה מכבה מצוה, ומאן דעביד עבירה דמכבה מצוה דאיהי נר, הכי מכבה נר דיליה, דאתמר בה (משלי כ כז) נר יהו&quot;ה נשמת אדם, מגופיה, והאי הוא כבוי, דאשתאר גופא בחשוכא. והכי מאן דסליק שכינתא מאתרהא, גרים כבוי (לכל העולם) וחשוכא לההוא אתר, וחשוכא איהי עבירה, (שם ל) ושפחה כי תירש גבירתה. וסליקו דמצוה מסטרא דעמי הארץ, להון מכבה מצוה, לקיים בהון (ש&quot;א ב ט) ורשעים בחשך ידמו, אבל לגבי מארי תורה, לית ליה כבייה עולמית בהון, בגין דנהרין לה בכמה רזין דאורייתא, דאור ר&quot;ז אתקרי. ומצות דאורייתא דמקיימין לה רבנן, תורה איהו לגבייהו, לילה ויומם לא תכבה עלייהו, בגין דמקיימין בה (יהושע א ח) והגית בו יומם ולילה. ועשן דסליק מפומייהו במילי דאורייתא, איהו עשן המערכה, דמסדרין לה ומעריכין לה לגבי בעלה, כגון (במדבר ח ב) בהעלותך את הנרות, דאתמר בהון (שמות כז כ) להעלות נר תמיד. ובעשן המערכה וענן הקטרת, דאורייתא עשן דילה, יתער מלבא לגבי חכמתא, דאיהו במוחא, כגוונא דעננא, דאתערותא דעננא מלבא, הדא הוא דכתיב (בראשית ב ו) ואד יעלה מן הארץ, ולבתר והשקה את כל פני האדמה, הכי יתער עשן מבינה, דאיהו בלבא, דאוקמוה לגביה הלב מבין, וסליק לגבי חכמה, דאיהי &lt;קטע סוף=דף כח ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|כט|א}}&lt;קטע התחלה=דף כט א/&gt;זוהר חלק ג דף כט/א
רעיא מהימנא:

(נ&quot;א במוחא) כמוחא, ומאן עשן, דא (דעת) עמודא דאמצעיתא, דעת, לב מבין דעת. לבתר דנחית עשן חכמה לגבי בינה, דאינון דא לשמאלא ודא לימינא, איהו נחית מלא מאבא ואימא, מלא י&quot;ה, לאוקדא עצים דאינון תלמידי חכמים מסטרא דעץ חיים, דאינון אברים דגופא, דתמן ה' העצים ודאי, לאוקדא לון בשלהובין דאורייתא, דאתמר ביה (ירמיה כג כט) הלא כה דברי כאש נאם יהו&quot;ה, בשלהובין דנר מצוה ברחימו. (ע&quot;כ):

פקודא להקריב בכל יומא תמידין, ואבתריה להדליק אש, הדא הוא דכתיב, אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, ואבתריה תרומת הדשן, ואבתריה קרבן נדר או נדבה. תנאים ואמוראים, כל אלין תמידין אינון מדות דקודשא בריך הוא, דצריכי למהוי לון נייחא, ואף על גב דכל ספירן כלהו חד, מכל מקום כל ספירה וספירה ממנא על שבתות וזמנין ויומין טבין. וההיא מדה דשלטנותא דההוא זמנא, כל ספירן אתכלילו בה, ואתקריאו כלהו על שם ההיא מדה, בחסד חסדים, בגבורה גבורות, והכי בכל מדה. ואית השבתת מלאכה, כגון שור דאית ליה עול, וחמור דאית ליה משאוי, בין עול מלכות שמים כגון תפילין, בין עול מלכות הרשעה כפום עובדייהו, באלין יומין אית לון השבתת מלאכה ונייחא. מאן דלא אתעסק באורייתא ובפקודין, אית ליה עול מלכות הרשעה, ומאן דאתעסק באורייתא ובפקודין, אית לון עול מלכות שמים, דאיהי ה' בתראה, מלכות שמים אתקריאת, עול מצות איהי ודאי, בגין דבה אתבריאו כל בריין דשמיא וארעא, הדא הוא דכתיב (בראשית ב ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בה' בראם. וכד ייתי שבת ויום טוב, נחתת בינה דאיהו יה&quot;ו, על ה' דאיהי מלכות שמים, נשמה יתרה, ואיהי (שמות לב טז) חרות על הלוחות, אנכי ביציאת מצרים, ופרישת גדפהא על ברתא, ועל משריין דילה, ואית לון נייחא. ואתמר במשריין דסמא&quot;ל ונחש, (דברים כח י) וראו כל עמי הארץ כי שם יהו&quot;ה נקרא עליך ויראו ממך, אות תפילין ואות שבת ואות דיומין טבין ואות ברית, כלהו שקילין. ואית אות דשד&quot;י דאיהו מטטרו&quot;ן, עבד, וכמה עבדין תליין מניה, דממנן על אלין דעבדין פקודי על מנת לקבל פרס, מטטרו&quot;ן ומשריין דיליה ממנן עלייהו, בגינייהו אתמר (שמות כג יב) למען ינוח שורך וחמורך ועבדך ואמתך. אבל אינון דעבדין פקודין שלא על מנת לקבל פרס, אינון בנוי דמלכא ומטרוניתא, ואינון כתרין ותגין על רישא דעבדין ביומין דחול, ובגינייהו אתמר, ודאשתמש בתגא חלף, והזר הקרב לגבייהו יומת, דשבתות אתקריאו לגבי עבדין. ובגין דא אם כבנים אם כעבדים, אם כבנים, דאתמר בהון (דברים יד א) בנים אתם ליהו&quot;ה אלהיכ&quot;ם, אם כעבדים, (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים, ולא שאר אומין. אבל אינון חייביא דלא משתדלין באורייתא ומצות, ולית עלייהו עול תורה ועול תפילין ושאר פקודין, אינון עבדין לאומין דעלמא, ומשתעבדין בהו, כגון (דברים ו כא) עבדים היינו לפרעה במצרים. ואי נטרי שבתות וימים טובים, אתמר בהו (שם) ויוציאנו יהו&quot;ה אלהינ&quot;ו, ויתקיים בהו (שמות כג יב) למען ינוח שורך וחמורך, חמור בתורה ובמצות, וינפש בן אמתך, ובהמתך, עם הארץ בהמה אקרי. ולבתר דייעול גרמיה תחות אדם בתורה, יתקיים ביה (תהלים לו ז) אדם ובהמה תושיע יהו&quot;ה, אם הוא כסוס דרכיב עליה מאריה, וסביל ליה ולא מבעט במאריה. ומאי סבילו דעם הארץ לתלמיד חכם, בגין דתלמיד חכם כיום שבת, צריך איהו, דלית ליה מדיליה. ואי עם הארץ סביל ליה בממוניה, ואתנהיג ביה כפום רעותיה לשמשא ליה, ולאתנהגא בפקודין כפום רעותיה, יתקיים ביה אדם ובהמה תושיע יהו&quot;ה, יושיע ליה משוד וגזלה, יושיע ליה ממלאך המות, דלא שליט עליה וישחוט ליה בסכין פגום דיליה, וכל מאן דשחיט בסכין פגום, נבלה איהו, דאתמר ביה (שמות כב ל) לכלב תשליכון אותו, דאיהו סמא&quot;ל. ונפש דתלמיד חכם אתקריאת שבת מלכתא, נפש יתירה דשבת, ועונג דיליה נשמת חיים, ורוח שכלי, ואינון נשמה יתירה רוח יתירה, על נשמה ורוחא ונפשא דאינון עבדין, דשלטין בגופא דיומין דחול. נשמה יתירה, נשמת כל חי, כתר בראש צדיק, דאיהו יום שבת, ובהאי נשמה יתירה תהלל יה, דאינון אבא ואימא, דעלה אתמר, (ישעיה סד ג) עין לא ראתה אלהי&quot;ם זולתך, בגין דאיהו מרכבה לעלת העלות, דאיהו מכוסה, ולא שליט עליה עינא, ובגין דא עין לא ראתה. רוחא יתירה, נהר דנפיק מעדן, מבין אבא ואימא, ומהלכו חמש מאה שנין, ומטי לשתיתאה דאיהו צדיק, להשקות את הגן, דאיהי נפש יתירה מלכות. נשמה דשלטא ביומין דחול על עבד יהו&quot;ה, איהי מכסא הכבוד, כמה דאוקמוה &lt;קטע סוף=דף כט א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|כט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף כט ב/&gt;זוהר חלק ג דף כט/ב
רעיא מהימנא:

מארי מתניתין, כל הנשמות גזורות מתחת כסא הכבוד. ורוח דשלטא ביומי דחול על עבד יהו&quot;ה, איהי מעבדא דמלכא, מטטרו&quot;ן, כליל שית סדרי משנה, ואיהי שש מעלות לכסא. ונפש דשליט בחול, איהי מכסא דין, סנדלפון, תכלת שבציצית, כמעשה לבנת הספיר. אבל ברתא דמלכא, בפסח איהי נפש השכלית, ליל שמורים, מצה שמורה, ורוח שמור, לקבליה איהי יום טוב, ואיהי יום שבת, זכור ושמור, בגין דאיהי אצילות ממלכות, והכי תלמידי חכמים בנוי דמלכא ומטרוניתא, אתקריאו שבתות וימים טובים, ולית לון מדילהון, דלאו אינון בעלי מלאכה כשאר עבדין, בנוי דחולין, אגרא דילהון בעלמא דין ובעלמא דאתי, לענגא לון בכל מיני מאכל ומשתה, ולאוקרא לון בלבושין שפירין, כגוונא דשבת דאתמר ביה כבדהו בכסות נקיה, כל מה דעבד בר נש לשבתות וימים טובים, אית למעבד לון. ומאן דמחלל שבת חייב סקילה, והכי מאן דאשתמש בתגא חלף, והכי הוא המשתמש במי ששונה הלכות, דמחלל תורתיה, וכל שכן המבזה ליה, כאילו מבזה שבתות ומועדות, ואוקומוה מארי מתניתין, כל המבזה את המועדות כאלו כופר בעיקר. וכגוונא דכל מאני בית המקדש אתקריאו קדש, הכי כל אינון דמשמשי תלמידי חכמים אתקריאו קדש, ותלמידי דרב דאינון לקבל אברים דגופא, אתקריאו קדש קדשים. ורזא דמלה קא רמיז בהון, (שמות כו לג) והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים, ומטטרו&quot;ן את ומשריין דילך צריכין לקרבא לון קרבנא קדם יהו&quot;ה בכל ליליא. עשייה לקבל עליה עול מלכות שמים, דא קבלת יסורין, דעניות לתלמידי חכמים, איהו מות לגופא דבעירן, דמזונא דאורייתא, איהו מזונא דנשמתא ורוחא ונפשא שכליים, דאינון כהן לוי וישראל, כהן ביה י' חכמה ודאי, לוי ביה ה' תבונה, ישראל ביה דעת ודא ו', נפש יתירה ה' בתראה, רמ&quot;ח מצות עשה ושס&quot;ה לא תעשה. ותורה דא אדם, הדא הוא דכתיב (במדבר יט יד) זאת התורה אדם, ודא כליל שמא מפרש יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א, האי איהו אורייתא מזונא לאדם, בארבע אנפין דיליה. מזונא דבעירן, נהמא וחמרא ובשרא וכל מיני פירות, (קהלת ז יד) זה לעמת זה עשה האלהי&quot;ם. וצריך בר נש לקרבא בכל ליליא, קרבן נפשא ורוחא ונשמתא דבעירן קדם יהו&quot;ה, ויתודה בכמה מיני ודויין, ויסלק לון במחשבתיה קרבנא קדם יהו&quot;ה, לאפקא לון בקריאת שמע, (בלב אחד) לקמי קודשא בריך הוא, ויפיק רוחיה דדפיק בערקין דלבא, נפש, יכוון בשריפתה, ובשחיטתה, ובנחירתה דהוו נחירין כהניא, הדא הוא דכתיב ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל, והיינו חנק. ותלתא מיתות אלין הוו כמרה סומקא ירוקא אוכמא, דאינון בכבד במרה בטחול, ואינון כתלת קליפין דאגוזא. וקודם דא יתקן מזבח אבנים, ויכוון למעבדה סקילה, ממרה חוורא דשלטת בכנפי ריאה, באינון סרכות דאלין בעירן תפוסין תמן, ונחיתת אשא תכלא וישצי לון, ויהון חיון ובעירן ועופין דכיין לקרבא ליהו&quot;ה, ולשרייא שמיה עלייהו. בההוא זמנא יתקיים בהו (דברים ד ד) ואתם הדבקים ביהו&quot;ה אלהיכ&quot;ם חיים, ויהון כסוסיא דרכיב מאריה עלייהו, הדא הוא דכתיב (חבקוק ג ח) כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה, ובההוא זמנא (תהלים לו ז) אדם ובהמה תושיע יהו&quot;ה. ותלמיד חכם איהו שקיל לכל מארי תורה, והכי צריך למהוי שקיל גרמיה מסטרא דאורייתא, ומסטרא דאברים דגופא צריך למישקל גרמיה לכל עמי הארץ, כמה דאוקמוה מארי מתניתין, לעולם יראה אדם עצמו כאילו כל העולם כלו תלוי בו. ויכוין בנפשיה וברוחיה ובנשמתיה, למעבד לון קרבנין עם כל בני עלמא, וקודשא בריך הוא מצרף מחשבה טובה למעשה, ובדא אדם ובהמה תושיע יהו&quot;ה. קמו כלהו תנאין ואמוראין לגביה, ואמרו כלהו בקלא חדא, אנת הוא רעיא מהימנא, דאית לך רשו למעבד כל דא, דאנת שקיל ככל ישראל, ובגין דא שלח לך קודשא בריך הוא בינייהו. (ע&quot;כ הרעיא מהימנא):

תוספתא:

זאת תורת העולה, אמר רבי חייא, האי קרא אוקימנא ליה בהאי גוונא, זאת תורת, דא כנסת ישראל, העולה דא מחשבה רעה, דאיהי סלקא על רעותא דבר נש, לאסטאה ליה מארחא דקשוט, היא העולה, היא היא דסלקא ואסטייה ליה לבר נש, ובעי לאוקדא ליה &lt;קטע סוף=דף כט ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|ל|א}}&lt;קטע התחלה=דף ל א/&gt;זוהר חלק ג דף ל/א
תוספתא:

בנורא, בגין דלא יתיהיב ליה דוכתא לאסטאה, ובגין כך על המזבח. כל הלילה, מאן לילה, דא כנסת ישראל, דאיהי זאת, לאתדכאה בר נש מההוא רעותא. על מוקדה, בגין דנהר דינור איהו אתר לאוקדא לכל אינון דלא קיימי בקיומייהו, דהא עאלין לון בההוא נורא דדליק, ומעברי שלטניהון מעלמא, ובגין דלא תשלוט אצטריך על מוקדה כל הלילה, ואתכפייא ולא שלטא. (ע&quot;כ):

זהר:

כתיב (מ&quot;א יט יא) והנה יהו&quot;ה עובר וגו', ורוח גדולה וחזק וגו', רוח גדולה דאמרן, וכתיב לא ברוח יהו&quot;ה, ואחר הרוח רעש, דכתיב (יחזקאל ג יב) ותשאני רוח ואשמע אחרי קול רעש גדול, הרי רעש אבתריה דרוח, ואחר הרעש אש, דא הוא דכתיב (דניאל ז י) נהר די נור נגיד ונפק מן קדמוהי וגו'. רבי יצחק אמר, היינו דכתיב (יחזקאל א יג) ודמות החיות מראיהן כגחלי אש, בוערות כמראה הלפידים, היא מתהלכת בין החיות, ונגה לאש, ומן האש יוצא ברק, ואחר האש קול דממה דקה. קול דא קול בתראה, דהיא דממה, דלית לה מלה פרטא, אלא היא דממה מגרמה, וכד מתכנשי עלה, היא אשתמע בכלהו עלמין, וכלהו מזדעזעי מנה. דממה דקה, אמאי היא דקה, בגין (ס&quot;א דאיהי) (דאתיא) זעירא מכלא. רבי חייא אמר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, דא אשו דיצחק, דכתיב (בראשית כב ו) הנה האש והעצים, והיינו אש תמיד דקיימא תדיר, והעצים, אלין עצים דאברהם, דכתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר. תנן, מאשא דיצחק נגיד ומטי להאי מזבח, ונפיק גומרא חד לסטר מזרח, וגומרא חד לסטר מערב, וגומרא חד לסטר צפון, וגומרא חד לסטר דרום, לארבע זוויין דמדבחא, וכהנא אסחר לה לארבע זוויין. במדבחא (ס&quot;א במזרח) אית כבש חד בדרגין ידיען, ודרגא תתאה מטי ונחית לתהומא עלאה, מגו שית חד, ובשעתא דאינון גומרין מטו לארבע זוויין, חד זיקא אתער ונחית לההוא תהומא עלאה. ובההוא אתר אית חיילין דאמרי קדוש בקל רב עלאה, ומסטרא אחרא אמרי קדוש בקל נעימותא עלאה, ומסטרא אחרא חיילין אחרנין דאמרי קדוש, וכן לארבע זוויין, שית מאה אלף רבוון חיילין בכל זווייא אשתכחו, ועלייהו חד ממנא, וכלהו מתלבשי אפודא, וקיימי לסדרא פולחנא דמדבחא, לקבל תתאי. באתר אחרא משתכחי גלגלי ימא דנהמין, ונחתין בדרגין ידיען, ותמן חיילין אמרין בקל נעימותא, (יחזקאל ג יב) ברוך כבוד יהו&quot;ה ממקומו, וכלהו משבחי בשירתא, ולא משתככי ביממא ובליליא, וכלהו מסדרי שבחא בקל נעימותא. באתר אחרא משתכחי חיילין חיילין, קיימין בדחילו בזיע ברתת, כמה דאת אמר (שם א יח) וגובה להם ויראה להם, וכלהו מסתכלי לגבי ההוא מדבחא דלעילא. ובשעתא דמטי אשא דיצחק על גבי מדבחא, כמה זיקין סלקין ונחתין לכל עיבר, ומתלהטין מנייהו כמה תקיפין מארי דחילא גיברין דעלמא, ואלמלא דכהנא קאים על מדבחא ומסדר אעין, לא יכיל עלמא למיקם קמייהו. מאלין גומרין וזיקין דנפקין, מתלהטן גביהון דאינון חיוון, כמה דאת אמר (שם יג) ודמות החיות מראיהם כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים. מסטרא דימינא דאינון חיוון, אתער רוחא חדא מלעילא, נשיב ויתיב בההוא אשא, ומתלהטא, ומתבסמא, ולהיט ושכיך בזיווא יקירא, ונהיר לכמה חיילין דקיימין בסטרא דימינא. מסטרא דשמאלא אתער רוחא אחרא תקיפא, מתבר טנרין, ונשיב (ס&quot;א ויתיב) בההוא אשא ואתתקף ואתגבר, כדין אתלבש מניה ההוא רוחא מסטרא דשמאלא, ונהיר (ס&quot;א ולהיט) לכמה חיילין דקיימין לההוא סטר, וכן לארבע סטרין לארבע משריין, וכלהו מתבסמן בשעתא דכהנא סליק על מדבחא. אמר רבי אבא, תרין מדבחאן אינון לתתא, ותרין לעילא, חד פנימאה דכלא &lt;קטע סוף=דף ל א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|ל|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ל ב/&gt;זוהר חלק ג דף ל/ב
דמתקריב ביה קטרת פנימאה ודקה, קשורא דמהימנותא, וכהנא עלאה מכלא אתקשר (נ&quot;א אקטר) קטורתא דא, בקשורא דמהימנותא, ודא אתקרי מזבח הזהב, ומהכא אתקטר ואתקשר קשרא דמהימנותא בחד קשרא. וחד מדבחא אחרא, ואקרי מזבח הנחשת, ודא הוא לבר (ס&quot;א רברבא עלאה), ומיכאל השר הגדול מקריב עליה קרבנא נייחא דקב&quot;ה. ולתתא מזבח הזהב ומזבח הנחשת, בדא קטרת, ובדא חלבים ואמורים. ועל דא כתיב (משלי כז ט) שמן וקטרת ישמח לב, ולא כתיב שמן וחלבין ואמורין ישמח, אף על גב דאתבסמותא דרוגזא ודינא אינון, אבל שמן וקטרת, חדוותא דכלא איהו, ולא מסטרא דרוגזא ודינא. ודא מדבחא דאיהו פנימאה דקטרת, (ס&quot;א דאינון פנימאה דקטרת), דקה בדקותא דכלא, בקשורא דמהימנותא, אקרי קול דממה דקה, ובגין דאיהו מדבחא פנימאה, דאתקשר בקשורא דמהימנותא, מדבחא אחרא אקרי מזבח החיצון, ופנימאה אקרי מזבח יהו&quot;ה, אחרא אקרי מזבח הנחשת, כמה דאת אמר (מ&quot;א ח סד) מזבח הנחשת אשר לפני יהו&quot;ה קטן מהכיל וגו'. רבי יוסי אמר מהכא, (דברים לג י) וכליל על מזבחך, תרי, וכתיב, על מזבחותי לרצון. רבי אבא אמר כתיב, (שמות יז טו) ויבן משה מזבח וגו', לקבל ההוא פנימאה בנה האי, ועל דא אתקרי יהו&quot;ה נסי, מהו נסי, דרשים רשימא דאת קיימא קדישא, דבשעתא דעמלק אתא לאעברא האי רשימא קדישא מנייהו דישראל, האי מזבח קיימא לקבליה, לנקמא ההוא נוקמא דאת קיימא, ועל דא אתקרי (ויקרא כו כה) חרב נוקמת נקם ברית, ודא אתקנת להו לישראל רשימא קדישא, ומשה בנה לקבל האי מזבח, וקרי ליה יהו&quot;ה נסי, ודא הוא מזבח פנימי, (מ&quot;א יט יג) קול דממה דקה. ועל דא, אש תמיד תוקד על המזבח וגו', אש דאשתכח תדירא, ומאי איהו, אשא דיצחק, וכדין שמא דא אדנ&quot;י. וכד יסדר עלה כהנא אינון אעין, אתבסמא בשמא, וקרינן לה בשמא דרחמי יהו&quot;ה, וקרינן לה בשמא דא, ולזמנין קיימא כגוונא דא, ולזמנין קיימא כגוונא דא. רבי שמעון אמר, תרי הוו, פנימאה קיימא על ההוא דלבר, ומנה אתזן, ואתקשרא דא בדא. זה קרבן אהרן, רבי חזקיה פתח, (תהלים קמה יז) צדיק יהו&quot;ה בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו, צדיק יהו&quot;ה בכל דרכיו, הא תנינן, כמה אית לון לבני נשא לאסתכלא ביקרא דמאריהון, ולא יסטו מארחייהו לבר, דהא בכל יומא ויומא דינא תלי בעלמא, בגין דעלמא על דינא אתברי, וקיימא. ועל דא בעי בר נש לאסתמרא מחובוי, דלא ידע זמנא דדינא שריא עלוי, יתיב בביתיה דינא שריא עלוי, נפק מביתיה לבר דינא שריא עלוי, ולא ידע אי יתוב לביתיה אי לאו, נפק לארחא על אחת כמה וכמה, דהא כדין דינא נפקא קמיה, הדא הוא דכתיב (שם פה יד) צדק לפניו יהלך. בגין כך בעי לאקדמא ולמבעי רחמי קמי מלכא, בגין דישתזיב מן דינא בשעתא דשריא בעלמא, דהא כל יומא ויומא שריא דינא בעלמא, הדא הוא דכתיב (שם ז יב) ואל זועם בכל יום. השתא אית למימר, הא תנינן ואתערו חברייא, אל בכל אתר חסד הוא, כמה דאת אמר (דברים י יז) האל הגדול, ודא נהירו דחכמה עלאה, ואת אמרת ואל זועם בכל יום, שביק קרא כל אלין שמהן ואחיד בהאי, אי הכי לא קיימין מילי, ועוד דכתיב (ישעיה ט ה) אל גבור, או נוקים ליה דינא, או נוקים ליה רחמי. אלא הכי שמענא, חייביא מהפכי רחמי לדינא, דלית לך בכל אינון כתרין עלאין דמלכא קדישא, דלא כלילן רחמי בדינא, ודינא ברחמי, וחייביא מהפכי רחמי לדינא. אמר ליה רבי יהודה, שפיר, בההוא דכתיב אל גבור, אלא אל זועם בכל יום מהו, דהא בכל יומא ויומא קיימא בדינא, בין דבני עלמא זכאין, בין דלא זכאין, לא הוה בידיה. אתו שאילו ליה לרבי שמעון, אמר לון ודאי אל זועם בכל יום, והא אוקמוה חברייא, לזמנין הוא דינא, לזמנין הוא &lt;קטע סוף=דף ל ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לא|א}}&lt;קטע התחלה=דף לא א/&gt;זוהר חלק ג דף לא/א
רחמי, אי זכאין בני עלמא הא אל קיימא והוא חסד, ואי לא זכאן הא אל קיימא ואקרי גבור, ועל דא קיימא בכל יומא. אבל מלה שפיר הוא, אל בכל אתר נהירו (רב) דחכמתא עלאה הוא, וקיימא בקיומיה בכל יומא, דכתיב (תהלים נב ג) חסד אל כל היום, ואלמלא דהאי אל אתער בעלמא, לא יכיל עלמא למיקם אפילו שעתא חדא, מקמי דינין תקיפין דמתערין בעלמא בכל יומא. הדא הוא דכתיב, (בראשית ב ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם, אלא באברהם, באתערותא דאברהם קיימי, וכד אתער אברהם בעלמא, כל אינון דינין דמשתכחי בכל יומא ויומא, דחי להו לבר, ולא קיימין קמיה. הדא הוא דכתיב, ואל זועם בכל יום, נזעם או זעום בכל יום לא כתיב, אלא זועם, בכל יומא ויומא דדינא אשתכח, דחי לון לבר, וקיימא הוא ומבסם עלמא, הדא הוא דכתיב (תהלים מב ט) יומם יצוה יהו&quot;ה חסדו, ואלמלא האי לא יכיל עלמא למיקם אפילו רגעא חדא, ועל דא כלא קיימי בגיניה דאברהם. והאי דכתיב אל גבור, לאו דאיהו גבור, אלא האי קרא רמז הוא דקא רמיז לאבהן, ורמיזא הוא דקא רמיז למהימנותא עלאה קדישא. דכתיב (ישעיה ט ה) פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום, פלא, דא חכמתא עלאה, דהיא פליאה ואתכסיא מכלא, כמה דאת אמר, (דברים יז ח) כי יפלא ממך דבר. יועץ, דא הוא נהר עלאה, דנגיד ונפיק ולא פסקא, ודא יועץ לכלא, ואשקי לכלא. אל, דא אברהם כמה דאוקימנא, האל הגדול. גבור, דא יצחק, דכתיב הגבור. אבי עד, דא יעקב, דאחיד להאי סטרא ולהאי סטרא, וקיימא בקיומא שלים. שר שלום, דא צדיק, דאיהו שלמא דעלמא, שלמא דביתא, שלמא דמטרוניתא. אתו רבי חזקיה ורבי יהודה ונשקו ידוי, בכו ואמרו, זכאה חולקנא דשאילנא האי, זכאה הוא דרא דאת שארי בגווייהו:

אמר רבי שמעון, כתיב זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו ליהו&quot;ה, תא חזי, חייבי עלמא גרמין ליה לקודשא בריך הוא, לאסתלקא מכנסת ישראל, הדא הוא דכתיב, (משלי טז כח) איש תהפוכות ישלח מדון, ונרגן מפריד אלוף, מאן הוא אלוף, דא קודשא בריך הוא, (דאיהו אלופו של עולם) כמה דאת אמר (ירמיה ג ד) אלוף נעורי אתה, ואינון (חייבי) מפרישין לזאת מזה דאיהו שלמא דביתא ואינון זווגא חדא. אתא אהרן קדישא ובנוי, ועל ידייהו מתקרבין תרוייהו, ואזדווג זה בזאת, הדא הוא דכתיב (ויקרא טז ב) בזאת יבא אהרן אל הקדש, זה קרבן אהרן ובניו, ואינון מזווגי למלכא קדישא עלאה במטרוניתא, ועל ידייהו מתברכאן עלאין ותתאין, ומשתכחין ברכאן בכלהו עלמין, ואשתכח כלא חד בלא פירודא. ואי תימא אמאי לא כתיב זאת קרבן, לקרבא זאת לאתריה, לאו הכי, דהא כהנא מעילא קא שרי לאייתאה זווגא לה לכנסת ישראל, עד דמטי להאי זה, לאזדווגא בזאת, ולקרבא לון כחדא, ובגין כך כהנא אשלים קרבנא, וקריב זווגא, זכאה חולקיהון בעלמא דין ובעלמא דאתי:

רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי מאושא לטבריא, אמר רבי חייא, כתיב (תהלים קלב יג) כי בחר יהו&quot;ה בציון וגומר, זאת מנוחתי וגו', לזמנין קארון להאי, חברייא כלהו, דכורא, בגין דאיהו (ס&quot;א דציון איהו) רחמי, והכא קרא נוקבא קרא ליה. אמר רבי יוסי, הכי שמיע לי מבוצינא קדישא, (אבל) בשעתא דזווגא אזדווג כחדא, לאחזאה דהא נוקבא אתכלילת ביה בכללא חדא, אתקרי נוקבא בשמא (דדכורא), דהא כדין ברכאן דמטרוניתא אשתכחו, ולא הוי בה פרישותא כלל, ועל דא למושב לו כתיב, וכתיב כי בחר יהו&quot;ה בציון, בציון דייקא, בההוא דאית בגויה, דשריא ביה, ולא כתיב לציון, וכלא חד, בין דקרא להאי בשמא דדכורא, ובין דקרא להאי בשמא דנוקבא, כלא חד, ובדרגא חד קיימין. (פתח רבי יוסי ואמר), ועל דא כתיב, (שם פז ה) ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, חד לדינא וחד לרחמי, כד מזדווגי כחדא בזווגא חד, כדין ציון אקרי, וציון וירושלם אשתמודע ואשתכח, ודא בדא תליא. פתח רבי יוסי ואמר כתיב, (ויקרא כ ז) והתקדשתם &lt;קטע סוף=דף לא א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף לא ב/&gt;זוהר חלק ג דף לא/ב
והייתם קדושים, מאן דמקדש גרמיה מלרע, מקדשין ליה מלעילא, מאן דמסאיב גרמיה מלרע, מסאבין ליה מלעילא, מקדשין ליה מלעילא יאות, דהא קדושה דמאריה שריא עליה, אבל מסאבין ליה, מאן אתר, ואי תימא מלעילא, וכי מסאבותא שריא לעילא. אמר רבי חייא, היינו דתנינן, בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא, אי עובדא דלתתא היא בקדושה, אתער קדושה לעילא, ואתי ושריא עליה, ואתקדש ביה, ואי איהו אסתאב לתתא, אתער רוח מסאבותא לעילא, ואתי ושריא עליה ואסתאב ביה, דהא בעובדא תליא מלתא. דהא לית לך טב וביש, קדושה ומסאבותא, דלית ליה עקרא ושרשא לעילא, ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא, מה דתלי בעובדא, בעובדא אתער לעילא, ואתעביד עובדא, ומה דתלי במלין, במלין, כד אתגזר במלה, אתער הכי לעילא. ואי תימא מלה מה אתער, אלא הכי כתיב (ישעיה נח יג) ודבר דבר, ההוא דבר אתער מלה אחרא לעילא דאקרי דבר, (הושע א א) דבר יהו&quot;ה אשר היה, (ש&quot;א ג א) ודבר יהו&quot;ה היה יקר, (תהלים לג י) בדבר יהו&quot;ה שמים נעשו, דהא תנינן, ההיא מלה סלקא ובקע רקיעין, עד דסלקא (ס&quot;א דאתישבא) בדוכתיה, ואתער מה דאתער, אי טב טב, אי ביש ביש, ועל דא כתיב (דברים כג י) ונשמרת מכל דבר רע. ארבעה מינין בלולב, ואינון שבעה, ואי תימא דשבעה מינין אינון, לאו הכי, אלא ארבעה נינהו, ואינון מתפרשין לתלתא אחרנין, ובעובדא דילהון אתערו שבעה אחרנין לעילא, לאוטבא עלמא בכמה סטרין. כנסת ישראל אף על גב דאיהי בכללא, מתברכא מכלהו שית, (ולאתברכא מאינון שית) ומנחלא דעמיקא דמבוע, דנגיד ולא פסיק לעלמין מימוי (ס&quot;א מלנגדא), דנגדא עלייהו, וינקא לבת, דהא בגין דאיהי בת לה לעלמא עלאה ותתאה, אתברכא מנייהו באתערותא דא, דהא בשעתא דכנסת ישראל אתברכא מנייהו, כלהו עלמין אתברכן, ועל דא סובבים את המזבח, כמה דאתמר. ועוד, באתערותא דא, כלהו שיתא מתברכא במיא, לאסתפקא ביה, ואשתאבין כלהו ממבועא (ס&quot;א דימא) דיינא (דמיא) (ס&quot;א דנחלא) עמיקא דכלא, לנחתא לעלמא, ובגין כך בעיין כלהו לחין ולא יבשין, לאמשכא ברכאן לעלמא, בגין דאילני אלין כלהו לחין תדירא, וטרפין דילהון משתכחין תדירא, וזמן חדוותא דלהון בהאי זמנא. ותנינן בספרא דרב המנונא סבא, דהא ההוא חילא דאתפקדא על אילנין אלין, כל חד וחד מאלין, לא נטיל ברכאן דחדוותא לעילא, אלא בזמנא דא, וחדוותא דילהון כולהו לעילא, וחדוותא דאילנין אלין לתתא, כולהו בזמנא דא הוא, ואתערותא דלהון באינון קדישי מלכא תליין, וכד ישראל נטלי לון, כלא אתער בזמנא דא, ועלמא מתברכא, וכנסת ישראל מתברכא, לארקא ברכאן לעלמא. כתיב (תהלים כט ג) קול יהו&quot;ה על המים, אל הכבוד, אמר רבי יוסי, דא אברהם, קול יהו&quot;ה בכח, דא יצחק, קול יהו&quot;ה בהדר, דא יעקב, קול יהו&quot;ה שובר ארזים, דא נצח, קול יהו&quot;ה חוצב להבות אש, דא הוד, קול יהו&quot;ה יחיל מדבר, דא צדיק, קול יהו&quot;ה יחולל אילות, דא צדק, וכלהו מתגדלי על ימא (מיא) ואתשקיין במיא לגדלא, הדא הוא דכתיב, (בראשית ב י) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, וכלהו הני מתערי ברכאן לעלמא, מההוא שקיו דאתשקיין כלהו. תא חזי, הני שבע קלין תליין במלה דפומא בשאר יומי שתא, והשתא לא תליין אלא בעובדא, ואנן עובדא קא בעינן, ולא מלה, בגין דבזמנא דא מברך לכל שתא:

ביומא שביעאה דחג, הוא סיומא דדינא דעלמא, ופתקין נפקין מבי מלכא, וגבורן מתערי, ומסתיימן בהאי יומא, וערבי נחל (תליין) בהו, ובעינן לאתערא גבורן למיא, ולסחרא שבעה זמנין, לרוואה להאי מזבח, ממיא דיצחק, בגין דאתמליא מיא האי בירא דיצחק, וכד הוא אתמליא, כל עלמא אתברכא במיא, ובהאי יומא, גבורות בעינן למייא, ולסיימא לון לבתר, דהא &lt;קטע סוף=דף לא ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לב|א}}&lt;קטע התחלה=דף לב א/&gt;זוהר חלק ג דף לב/א
בהאי יומא מסתיימי דינא. ובגין כך בעינן לבטשא לון בארעא, ולסיימא לון דלא משתכחי, דהאי יומא אתערותא וסיומא הוא, ועל דא אתערותא וסיומא הוא דעבדינן בערבי נחל. אמר רבי חייא, ודאי הכי הוא, ושפיר, וערבי נחל, מסטרא דנחל נפקי גבוראן, ובהאי יומא מתערי ומסיימי. בהאי יומא כתיב, (בראשית כז יח) וישב יצחק ויחפור את בארת המים, בארת כתיב חסר, וישב, מהו וישב, אלא יומא קדמאה דירחא שירותא דדינא הוה בכל עלמא, ויצחק קיימא לכורסייא למידן עלמא, בהאי יומא, וישב יצחק, לאתערא דינין ולסיימא דינין, ויחפור את בארת המים, לארקא גבורן לכנסת ישראל, לאתערא למיא, דהא מיא בגבורן נחתין לעלמא. ובגין דאלין גבורן לא נחתין אלא בעיבא, ויומא דעיבא לא נייחא רוחיהון דקיימי עלמא, אלא בגין דעלמא אצטריך להו, מאי טעמא, בגין דעלמא בדינא אתברי, וכלא בעיא הכי. בגין כך כלא בעובדא תליא מלתא, ועל דא כהנא בעובדא ותקונא דאיהו עביד לתתא, אתערו עלאין ותתאין לתקנא לון, ומתתקני על ידוי. אמר רבי יוסי, הא תנינן ערבה דדמיא לשפוון, בהאי יומא מאי היא, אמר רבי חייא, אף על גב דלדרשא הוא דאתי, הכי הוא ודאי, דהא בהאי יומא בשפוון תליא, בהאי יומא פקיד מלכא למיהב פתקין לסנטירא, ומסתיימי דינין, ואסתים לישנא בישא מעלמא. ביומא קדמאה דירחא שירותא דדינא הוא, וסיומא הוא בהאי יומא והא אתמר. תא חזי, ביומא דא שלמין ומסתיימי עמין ברכאן דילהון, ושראן בדינא, וישראל ביומא דא מסיימי דינין דלהון, ושראן בברכתא, דהא ליומא אחרא זמינין לאשתעשעא במלכא, לנטלא מניה ברכאן לכל שתא, ובההוא חדוותא לא משתכחי במלכא אלא ישראל בלחודייהו, ומאן דיתיב עם מלכא, ונטל ליה בלחודיה, כל מה דבעי שאיל ויהיב ליה, ועל דא ישראל שראן, ועמין מסיימי, ועל דא כתיב (מלאכי א ב) אהבתי אתכם אמר יהו&quot;ה וגו'. אמר ליה, הא חמינא ליה לעשו בשלוה במלכו בכריכן עלאין, ושליט על עלמא, ואת אמר ואשים את הריו שממה. אמר ליה, בכל אתר הכי הוא, כיון דמלכא קדישא גזר גזרה, ושוי ההיא גזרה בפתקיה, קרא אסהיד כמה דאתעביד, ועל דא ואשים את הריו שממה, הא שויתי בפתקא דילי. וכן כל אינון טבן דגזר עלייהו דישראל, דכתיב (יחזקאל יז כד) אני יהו&quot;ה דברתי ועשיתי:

וזאת תורת האשם, וזאת תורת המנחה, וזאת תורת זבח השלמים, זאת תורת החטאת, רבי יצחק אמר, הא אוקמוה, אי לתתא דא בכלא, אי לעילא דא בכלא, ומאן דאשתדל באורייתא, נטל לחולקיה בכלא, ואתאחיד בכל סטרין, ולא בעיא לקרבא קרבנא על נפשיה, והא אתמר. רבי יצחק פתח, (ירמיה ב ח) הכהנים לא אמרו איה יהו&quot;ה, ותופשי התורה לא ידעוני, והרועים פשעו בי, הכהנים, אלין כהנים דמשמשין בכהונה גדולה, ומקרבין מלין קדישין לאתרייהו, ומייחדין יחודא כל חד וחד כדקא חזי. ותופשי התורה, מאן אינון תופשי התורה, וכי כהני לאו תופשי התורה נינהו, אלא אלין אינון ליואי דתפשי בכנורות, דאתיין מסטרא דאורייתא, ואתיהיבת מסטרא דלהון אורייתא, ואינון ממנן על שבחא דתושבחתא דמלכא קדישא, ליחדא ליה יחודא שלים כדקא יאות. והרועים פשעו בי, אלין אינון רברבי עמא, דאינון רעיין לעמא, כרעיא דמדבר עאניה. ואלין אינון תלת דרגין, דבעיא לאשתכחא תדיר על קרבנא, לאשתכחא רעוא לעילא ותתא, ולאשתכחא ברכאן בכלהו עלמין. כהנא מקרב קרבנא, ואתכוון ליחדא שמא קדישא כדקא חזי, ולאתערא סטרא דיליה. וליואי אתכוונן בשיר, לאתערא סטרי דילהון, &lt;קטע סוף=דף לב א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף לב ב/&gt;זוהר חלק ג דף לב/ב
ולאתכללא בסטרא דכהנא. וישראל אתכוון לבא ורעותא לתיובתא שלימתא, ואתכנע קמי מלכא קדישא, והאי נטיל כלא ואתכפר חוביה, ואשתכח חדוותא בעלאי ותתאי. רבי יהודה פתח, (תהלים קד ג) המקרה במים עליותיו וגו', קודשא בריך הוא כד ברא עלמא, מגו מייא אפיק ליה, וסידר ליה על מייא, מה עבד, פלג מייא לתרין, פלגותא לתתא ופלגותא לעילא, ועביד מנייהו עובדין, מפלגותא תתאה עבד ותיקן עלמא דא, וסידר ליה על פלגותא דא, ואתקין ליה לעילא עלייהו, הדא הוא דכתיב (שם כד ב) כי הוא על ימים יסדה, ופלגו אחרא סלקיה לעילא, ותקר ביה תקראין עלאין, הדא הוא דכתיב המקרה במים עליותיו וגו'. ועבד רקיע בין תרין פלגותייא אלין, הדא הוא דכתיב (בראשית א ו) יהי רקיע בתוך המים וגו', ועלייהו אתקין וסידר עלאין קדישין מגו טיפי טיפי, ברוחא דאתגזרא בבוסיטא (ס&quot;א בבוצינא), (ס&quot;א וסידר מלאכי עלאי קדישי, מגו רוחא דאתגזר מפומיה) דכתיב וברוח פיו כל צבאם. ובאלין אתקין וסידר מזמרי תושבחתיה ביומא, ואתערבו בשלהובי אשא, ואינון גדודי חיילין אמרין שירתא ביומא, תושבחן בצפרא, וזמירן ברמשא, כד מטי ליליא, כלהו פסקי שירתא. לעילא מנייהו גדודין דאשא בשלהובא תקיף, קיימין ומריחין אשא דאכלא, ואהדרי לאתרייהו. ואית בסטרא אחרא דתהומין סלקין אלין על אלין, ואית תהומא עלאה ותהומא תתאה, ובכלהו שארן מאריהון דדינין מסטרא דדינא קשיא. ואית בגו סטרא דתהומא תתאה, שלהובין דאוקדין זיקין נורין, ממנן על דינין דעלמא, לאוקדא לחייביא בנורא דנגדי מההוא נהר דינור, וכלהו אשא, וחיזו דילהון אשא דלהיט, וקיימין בין עלאי ותתאי. וכד תננא דמדבחא סליק, מתעברן, וסלקין מההוא דרגא דקיימין לשיצאה ולאובדא, וההוא נגידו דאשא תקיפא דנהר דינור, דאיהו תקיף ועלאה, אהדר לאתריה. וכלהו מתהניין מתננא דמדבחא, בגין דאתתקנת לקבל (ס&quot;א מדבחא) מלכא עלאה, ובגין כך מתהניין מניה, ואינון קרבין להכא. ותננא אחרא סליק, והא אוקימנא, לכל חד וחד רעותא דכלא דסלקא לעילא, דאיהו נייחא דרוחא לגבי מלכא קדישא, הא אתמר, דבמדבחא סלקא. ואתחזי אוריאל, כחיזו דחד אריא תקיפא רביע על טרפיה, והוו חמאן כהני וישראל וחדאן, דהוו ידעין דאתקבל ברעוא קמי מלכא קדישא, ואשא אחרא עלאה קדישא נחית לקבלא אשא תתאה, כדין בר נש אזיל (נ&quot;א דחיל) ואזדעזע קמי מאריה, ותב בתיובתא שלימתא. למלכא דשדרו ליה דורונא, ואתיישר קמיה, אמר לעבדיה זיל וטול דורון דא דאייתיאו לי, כך אמר קודשא בריך הוא לאוריאל, זיל וקביל דורונא דבני מקריבין קמאי. כמה חדוואן משתכחי בכלא, כמה בסימותא בכלא משתכח, כד כהנא וליואה וההוא דמקריב קרבנא, מכווני לקרבא קרבנא כדקא יאות, ביחודא שלים. תא חזי, כתיב ותצא אש מלפני יהו&quot;ה ותאכל על המזבח את העולה וגומר, דא אוריאל, דנחית בחיזו דאשא בשלהובא, עד דנחית למדבחא לקבלא דורונא, ואתחזי כאריה רברבא רביע על קרבנא. וכד ישראל לא אשתכחו זכאין, או ההוא דמקריב קרבנא לא קריב כדקא יאות, ולא אתקבל קרבניה, הוו חמאן דלא סליק תננא בארח מישר, והוה קם חד רוחא מנוקבא דצפון, ועאל למדבחא, והוו חמאן דיוקנא דחד כלבא חציפא רביע על קרבנא, כדין הוו ידעי דלא אתקבל ברעוא ההוא קרבנא. למלכא דשדרו ליה דורון, חמא ליה מלכא דלאו איהו כדאי לקרבא קמיה, אמר מלכא, אסיקו ההוא דורונא והבו ליה לכלבא, דלאו איהו כדאי לאעלא קמאי, כך בשעתא דקרבנא אתקריב, ולא אתקבל ברעוא, דורונא לכלבא אתמסר, ובגין כך הוו חמאן דיוקנא דכלבא על גבי מדבחא:

תא חזי כתיב &lt;קטע סוף=דף לב ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לג|א}}&lt;קטע התחלה=דף לג א/&gt;זוהר חלק ג דף לג/א
זהר:

ותצא אש מלפני יהו&quot;ה ותאכל על המזבח את העולה, אמר רבי יהודה, דא אוריאל דאתחזי בשלהוביתא דאשא על מדבחא כמה דאתמר, רביע על קרבנא, וכדין חדוותא הוה בכלא, דהא אתקבל ברעוא, כמה דכתיב וירא כבוד יהו&quot;ה אל כל העם, ואי לאו הוה ערבוביא דבני אהרן, מן יומא דנפקו ישראל ממצרים, לא אשתכח רעוא הכי לעילא ותתא:

רעיא מהימנא:

פקודא דא, לשרוף קדשים באש, ואבתריה, והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף, תנאין ואמוראין, בסתרי תורה אית קדש ואית קדשים ואית קדש קדשים, מה הנאה אית לקודשא בריך הוא בקדשים דאתוקדו, אי תימא, בגין יצחק, דבשעתא דישראל בעקו סליק אפרו של יצחק קמיה, דאי חייבין שרפה אשתזיבו בגיניה, האי לדרשא איהו, ואי תימרון בגין צדיקייא (נ&quot;א ואי כגון) בני אהרן דהוו שריפת קדשים, דכתיב בהון ותצא אש מלפני יהו&quot;ה ותאכל אותם וימותו, ומיתתהון כפרה לישראל כמו שריפת קדשים, אוף דא לדרשא קא אתי. אלא תלת אשין בשרגא, אשא חוורא ואשא אוכמא ואשא תכלתא, לקבל תורה נביאים וכתובים, ולקבל כהן לוי וישראל. ותכלת איהי שכינתא קריבא לן, ואיהי אחידא באינון פתילות, בכנפי מצוה, דאתמר בהון (במדבר טו לח) ועשו להם ציצית, והאי תכלת דאיהי שכינתא, איהי דינא דאכילת קרבנין ועלוון. אי אשכחת בני נשא דאינון עצים יבשים, כגוונא דאינון פתילות יבשין, בלא משחא דאיהי אורייתא, רחמי איהו לון, (דלידונין) שריפה ואוקידת לון, ובגין דעמי הארץ אינון בעירן, כמה דאוקמוה, דאינון שקץ, תכלת דאיהי אדנ&quot;י, אוקידת לון, בגין דקרבין לגבה עם שרץ דאיהו יצר הרע זר, הדא הוא דכתיב (שם ג י) והזר הקרב יומת. ואי במיתתהון חזרין בתיובתא כד שחיט לון, (נ&quot;א כד שחיט לון מלאך המות, מיכאל) מלאך מיכאל דאיהו כהנא רבא, אריה דאכיל קרבנין נחית עלייהו, לקרבא לון קרבנא קדם יהו&quot;ה. וקדם דתפוק נשמתיה מתוודה בכמה ודויין, וכד נפיק נשמתיה, הוא יהוי מתכוון לגמור את השם, שמע ישראל, וברוך שם, לקרבא נשמתיה מאנא (נ&quot;א קרבנא) לשם יהו&quot;ה. וצריך למתודה לקודשא בריך הוא, לקבלא לקרבא ה' בשמיה, דאכיל ושצי, ולאחזרא בתיובתא לגבי יה&quot;ו, אהי&quot;ה, כחושבן מ&quot;ב, דאדנ&quot;י קרינן ליה דינא דמלכותא דינא. ויכוון בשמא מפרש דאיהו יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א בלב אחד, וביה יפוק רוחיה, בנפש דיליה מקבל עליה מיתה ויסורין, ובנשמתא מודה בכמה ודויין ומתחרט. בנפש מקבל עליה מיתה, שחיטה, שריפה, ואי צריך ארבע מיתות בית דין, דאינון סקילה שריפה הרג וחנק, מקבל ליה מאדנ&quot;י בנפש דיליה, ובנשמתיה מודה בכמה ודויין, וחוזר בתיובתא לגבי אהי&quot;ה, דאחיד בתרין שמהן יהו&quot;ה יהו&quot;ה. במחשבתיה, יכוין לאפקא וידוי, וקבלת מיתה עליה בלב אחד, דאיהו שמא מפרש, כגוונא דא יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א, (כבוד) ביה כהנים כורעים ומשתחוים על פניהם, ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כבוד איהו ל&quot;ב בחושבן, וביה היה מתכוין לגמור את השם, (וא&quot;ו איהו אחד בלב). ותנאין ואמוראין, אי תימרון וכי עם הארץ מנא ידע דא, אלא ודאי עם הארץ איהו כשור או שה או עז או (פר) תור או יונה, מה בעירן לא ידעי אורייתא דאיהי שם יהו&quot;ה, הכי עם הארץ לא ידע, אלא מיכאל כהנא רבא, איהו עביד ליה עולה וקרבנא קדם יהו&quot;ה, ואיהו מכוון בשמא מפרש בסליקו דרוחיה, דתיפוק בלב אחד, כגוונא דכד נפיק רוחא דבר נש בכל ליליא. ובגין דא אוקמוה רבנן, שוב יום אחד לפני מיתתך, דבכל יום ויום צריך בר נש לאהדרא בתיובתא, ולממסר רוחיה לגביה, דיפוק באחד, הדא הוא דכתיב (תהלים לא ו) בידך אפקיד רוחי. ואם הוא תלמיד חכם, עליה אתמר (משלי יב י) יודע צדיק נפש בהמתו, דלית חכם כמו כהנא, כמה דאוקמוה, הרוצה להחכים ידרים. ואם תלמיד חכם הוא, צריך שיהא ביה חסד, ועם י' דאיהו חכמה, חסיד, ומאן &lt;קטע סוף=דף לג א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף לג ב/&gt;זוהר חלק ג דף לג/ב
רעיא מהימנא:

דלית ביה חכמה, לאו איהו חסיד, ובגין דא אוקמוה, ולא עם הארץ חסיד. ואי אית ביה ה', חמשה חומשי תורה דאתייהיבו משמאלא, אתקרי גבור בתורה וירא חטא, ואי איהו בור, אתמר ביה אין בור ירא חטא. ומאן דזכי לתפארת דאיהו ו', ואיהו חכם מבין בתורה וירא חטא, ירית מלכותיה דאיהו ה&quot;א, מצות המלך, אי עביד פקודי מלכא, כיון דזכי לשם יהו&quot;ה, זכי לשמא מפרש, דאתקרי אדם, ודא יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א. בההוא זמנא שליט על גופיה, דאיהו שותפו דנפש הבהמית ורוח הבהמית, דבנפש הבהמית עשיית הבלי עלמא, רוח ממללא בהבלי עלמא, (נשמה דבה כל הרהורין ומחשבות דהבלי עלמא), ותלמיד חכם שליט עלייהו. הדא הוא דכתיב, (בראשית א כו) וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ, מאי ובכל הארץ, דא גופא, עולם קטן, ודחלין מניה, הדא הוא דכתיב, (שם ט ב) ומוראכם וחתכם. מסטרא דימינא שליט עלייהו, ביה וירדו, כמה דאת אמר (תהלים עב ח) וירד מים עד ים, מסטרא דשמאלא דחלין מניה, הדא הוא דכתיב ומוראכם וחתכם, ועליה אתמר (משלי יב י) יודע צדיק נפש בהמתו. בתר דאיהו צדיק, לא יהיב ליה שכר מצוות, לית ליה אגרא בעלמא דא, ולא מזונא כבעירן, דעני חשוב כמת, איהו עם שכינתא בקביעו דילה עמה, על כלא. כי יהו&quot;ה אלהי&quot;ך אש אוכלה הוא (דברים ד ט), האי אש צריך ליה תמיד עמה, דלית ליה כביה, דאיהו אכיל כל קרבנין דצלותין, ומלין דאורייתא, דאיהי שכינתא, איהו פרנסה דיליה, ובמה, בצלותין, הדא הוא דכתיב (שיר ה ג) פתחי לי, פתחי לי בצלותא, דאתמר בה (תהלים נא יז) אדנ&quot;י שפתי תפתח, דאיהי אחותי רעיתי, ולית רעיתי אלא פרנסתי, דבה מתקנין מאכלין דקרבנין דמלכא בנין קדישין, בכמה מיני מאכלין, בנהמא דאורייתא. דאתמר בה, (משלי ט ה) לכו לחמו בלחמי, מימינא, ובחמרא דאיהו יינא דאורייתא, משמאלא, בנסוך המים ויין דאורייתא דבכתב ובעל פה מעמודא דאמצעיתא דכליל תרווייהו, בבשרא דאיהי בשר הקדש בכמה קרבנין, דעלה אוקמוה מארי מתניתין, בבשר היורד מן השמים עסקינן, מאי מן השמים, עמודא דאמצעיתא, דעלה אתמר, (בראשית ב כג) ובשר מבשרי. ודא בשר הקדש, דאדליקת בכמה שלהובין מסטרא דגבורה ברחימו דבעלה, אתוקדת ברחימו דאהבה, בקריאת שמע ברחימו דיחודא, דליליא ויומא לא תכבה. וחברייא, בחייכון אל תתנו דמי לו לקודשא בריך הוא, למהוי איהו בשלהובין דרחימו דיחודיה דקריאת שמע, לקיימא ביה אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. (ע&quot;כ):

זהר:

תא חזי, אף על גב דבני אהרן מיתו בההיא שעתא, יאות הוה בכמה גוונין, חדא דלא הוה שעתא דקטרת, דהא קטרת לא סלקא אלא בזמנין ידיען, דכתיב (שמות ל ז) והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר, ואימתי, בהטיבו את הנרות וגו', לאשתכחא שמן וקטרת כחדא, וכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה וגו', ובזמנין אלין אתקריב, ולא בזמנא אחרא. בר בזמנא דמותנא שריא בעלמא, כמה דאערע, דכתיב (במדבר יז יא) ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש וגו', ובני אהרן לא קריבו בשעתא דשמן וקטרת משתכחי כחדא. ועוד, דדחקו שעתא בחיי דאבוהון, ועוד, דלא אנסיבו, והוו פגימין:

רעיא מהימנא:

לית מצורע אלא ההוא דאתעביד בזבותא, דחמש דמים אינון דדם נדה מסאבין, דאינון כלהו דם טמא, וחמש דמין דכיין, ומאן דאעבר עלייהו, כאלו אעבר על עשרה דברות, דאינון כלל תרי&quot;ג פקודין. ושפחה יצר הרע, איהי מלייא מומין, ובגין דא (ויקרא כא) כל אשר בו מום לא יקרב, ובגין דא כהנא לא הוה צריך לקרבא לגבי מאן דאית ביה מומא, מכל מומין דעלמא, בגין דמטרוניתא אתמר בה, (שיר ד) כלך יפה רעיתי ומום אין בך, הכי לא צריך לקרבא לגבה מאן דאית ביה מום, ואוף הכי לא צריך למקרב לגבה זר, (במדבר ג י) והזר הקרב יומת, והיינו ממז&quot;ר מום זר, מום נוקבא, זר זכר, ובגין דא מני (ויקרא יח יט) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, ועל אינון דקריבין לה כתיב בהון, ויקריבו לפני יהו&quot;ה אש זרה אשר לא צוה אותם, ותצא אש מלפני יהו&quot;ה &lt;קטע סוף=דף לג ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לד|א}}&lt;קטע התחלה=דף לד א/&gt;זוהר חלק ג דף לד/א
זהר:

דמאן דלא אנסיב פגים הוא, ולאו הוא כדאי לאשתכחא ברכאן בעלמא על ידוי, עלוי לא שריין, כל שכן על ידוי לאחרים, ועוד, דהא תנן רווי חמרא הוו. ובגין כך ותצא אש מלפני יהו&quot;ה ותאכל אותם וגו', דהא קטרת חביב הוא מכלא, וחדוותא דעלאין ותתאין, וכתיב (משלי כז) שמן וקטרת ישמח לב:

רעיא מהימנא:

ותאכל אותם וימותו. וקרבן דאתוון אינון, י' באיש, ה' באשה, ו' בבן חתן, ה' בכלה. זכאה איהו מאן דאקריב אתוון דיהו&quot;ה, ביה ובאתתיה ובבריה ובברתיה, בקדושה, ובברכה, בנקיו, בענוה, ובבשת פנים, בכל מדות טבין דכתיבין על מארי מתניתין, ומתחממין באשין קדישין דאיש ואשה, דאינון אש עולה ויורד, אש קדש ועצי המערכה, דאינון עצי הקדש, אברין קדישין, ואש של גבוה נחית דאיהו קדש הקדשים. ובגין תרין אשין אלין אמר נביא (ישעיה כד יד) באורים כבדו יהו&quot;ה, דאינון אשין דשכינתא, דבה כתיב (דברים ד כד) כי יהו&quot;ה אלהי&quot;ך אש אוכלה הוא. ואינון אש עלאה כסא רחמים, אש תתאה כסא דין, ואינון בינה ומלכות, מלכות אש עולה, בינה אש יורד, יהו&quot;ה עמודא דאמצעיתא אחיד בתרווייהו, בינה יה&quot;ו ה' מלכות. תפארת כד אחיד לון, שריא עליה חכמה, דביה כ&quot;ח מ&quot;ה, מ&quot;ה, איהו יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א, כ&quot;ח דיליה, יו&quot;ד וא&quot;ו דל&quot;ת, ה&quot;א אל&quot;ף, וא&quot;ו אל&quot;ף וא&quot;ו, ה&quot;א אל&quot;ף, וכלהו מ&quot;ב אתוון משתכחין בבר נש ובאתתיה ובבנוי, ובגין דא לית בר נש שלים אלא בבן ובת. ומאן דלית ליה בן דאיהו ו', אסתלק י' מיניה, ומאן דלית ליה בת דאיהי ה', אסתלק ה' עלאה דאיהי אם מן בת זוגיה, דאתוון לא שריין דא בלא דא, ובגין דא באיש ואשה בן ובת דאתעבידו כדקא יאות, שריא עלייהו יהו&quot;ה, ואתקריאו (שם יד א) (ס&quot;א בנים לקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב) בנים אתם ליהו&quot;ה אלהיכ&quot;ם. (ע&quot;כ):

זהר:

זאת משחת אהרן ומשחת בניו, אמר רבי יוסי, זאת ודאי, משיחותא דאהרן, דהא אהרן אתמשח, ואייתי ממשח רבות עלאה מעילא, ונגיד ליה לתתא, ועל ידא דאהרן אתמשח ממשיחתא קדישא, לאתברכא, ועל דא זאת משחת אהרן ומשחת בניו, ודאי. רבי יהודה פתח, (מ&quot;ב ד ב) ויאמר אליה אלישע מה אעשה לך, הגידי לי מה יש לך בבית, מהכא אוליפנא, דלית ברכתא שריא בפתורא ריקנייא ועל מלה ריקנית, ותאמר אין לשפחתך כל בבית, כי אם אסוך שמן, אמר לה, ודאי סיועא דנסא הוא, דהא ודאי באתריה הוא, ומתמן ברכאן נפקין ושריין, מה כתיב, הם מגישים אליה והיא מוצקת, והיא מוצקת סתם. רבי יוסי אמר, ויעמוד השמן, ותעמוד מבעי ליה, אלא ויעמוד ודאי, בקימא לאנגדא ברכאן, השמן, כמה דאוקמוה דכתיב (ישעיה ה יא) בקרן בן שמן, וכתיב (שיר א ג) שמן תורק שמך, לאחזאה דהא מהאי שמן נגדין ברכאן על ידא דכהנא, וכהנא נגיד להו לתתא, ואמשח (ס&quot;א ואתמשך) להאי זאת, הדא הוא דכתיב זאת משחת אהרן ומשחת בניו, וכתיב (תהלים קלג ב) כשמן הטוב על הראש, והא אתמר:

קח את אהרן ואת בניו אתו, ואת הבגדים, רבי חייא פתח (שם לו י) כי עמך מקור חיים באורך נראה אור, כי עמך מקור חיים, דא שמן עלאה דנגיד ולא פסיק לעלמין, דשריא בגו חכמה עלאה דכלא, הדא הוא דכתיב, כי עמך, עמך שריא, ולא מתפרשא מנך לעלמין, בחביבותא דכלא. מקור חיים, בגין דהיא מקורא ומבועא דחיים, לאפקא חיים לאילנא עלאה, ולאדלקא בוצינין, ועל דא ההוא אילנא אקרי עץ חיים, אילנא דנטיע ואשתרשא בגין ההוא מקורא דחיים. ועל דא באורך נראה אור, באורך, דא אור דגניז לצדיקייא לזמנא דאתי, דכתיב (בראשית א ד) וירא אלהי&quot;ם את האור כי טוב, ומההוא נהירו זמינין ישראל לאנהרא &lt;קטע סוף=דף לד א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף לד ב/&gt;זוהר חלק ג דף לד/ב
לעלמא דאתי. דבר אחר, כי עמך מקור חיים וגו', דא קודשא בריך הוא, דאיהו אילנא עלאה במציעות גנתא, דאחיד לכל סטרין, מאי טעמא, בגין דאחיד ביה ההוא (נ&quot;א בההוא) מקור חיים, ואעטר ליה בעטרין עלאין, סחרניה דגנתא, כאימא דמעטרא לברה על כלא, הדא הוא דכתיב, (שיר ג יא) צאינה וראינה בנות ציון וגו', ובגין כך כי עמך מקור חיים, ועל דא באורך נראה אור. רבי יצחק אמר, כי עמך מקור חיים, דא כהן גדול לעילא, לקבליה כהן גדול לתתא, בגין כך אנגיד משח רבות עלאה קדישא לתתא, ואדליק בוצינין. לעילא כהן גדול שלים בשלימו דשבעה יומין עלאין, לאתעטרא על כלא, לקביל דא שבעה ימי מלואים לכהנא דלתתא, לאשתכח כלא כגוונא דלעילא, ועל דא ימי מלואים אקרון, יומי אשלמותא, בגין דישתלים כהנא בשאר יומין אחרנין, לאשלמא שבעה כחדא. ואלין ימי מלואים אקרון, בגין דאתאחדן שאר אחרנין ביה, מאי קא מיירי, דכד כהנא אתער, כל שאר אחרנין מתערין עמיה. ובגין כך כתיב, ומפתח אהל מועד וגו', עד יום מלאת וגו', שבעה יומין ודאי, כדין אתעטר כהנא לתתא בכלא, כגוונא דלעילא, בגין דבשעתא דכהנא דלתתא אתער, כלא יתערון על ידיה לעילא, וישתכחון ברכאן לעילא ותתא. רבי אבא אמר, מאי שנא דמשח משה לאהרן, אלא בגין דאיהו ברא דההוא (ס&quot;א אחיד בההוא) אתר מקורא דחיי, וכתיב (ישעיה סג יב) מוליך לימין משה זרוע תפארתו, ומשה שימש כל אינון שבעה ימי מלואין, לאשראה כלא עמיה דאהרן:

רבי חזקיה הוה יתיב קמיה דרבי אלעזר, אמר ליה, כמה נהורין אתבריאו עד לא אברי עלמא, אמר ליה שבעה, ואלין אינון, אור תורה, אור גיהנם, אור גן עדן, אור כסא הכבוד, אור בית המקדש, אור תשובה, אורו של משיח, ואלין אתבריאו עד לא אתברי עלמא, שבעה נהורין בוצינין אתאחדו ביה באהרן, והוא אדליק בוצינין מעילא לתתא:

רבי אלעזר פתח, (קהלת ג כא) הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר, הא תנינן, הכל היה מן העפר אפילו גלגל חמה, מאן העפר, ההוא דשריא תחות כורסי יקרא קדישא. בספרא דבי רב ייסא סבא, הכל היה מן העפר, אתר דכניש לכלא, מלמד דנפקו שבילין להאי סטרא ולהאי סטרא, ואתכנשו לאנהרא, כעפרא דא דזרקין לה לכל עבר, ועל דא הכל היה מן העפר, והכל שב אל העפר ודאי. אלא מן העפר דבי מקדשא קדישא, והאי עפר מעפרא עלאה, כמה דאת אמר (איוב כח ו) ועפרות זהב לו, וכמה דאשתכח עובדא לתתא, הכי נמי הוא לעילא כגוונא דא. ואוקימנא עפר, עפר דבי מקדשא, דעלמא דא בה' אתברי, ועל דא אפילו גלגל חמה, כמה דאת אמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בה' בראם, ובגיני כך הכל היה מן העפר, מאן עפר, ההוא דשארי תחות כורסי יקרא קדישא:

כתיב (שיר ד ז) כלך יפה רעיתי ומום אין בך, כלך יפה רעיתי, דא כנסת ישראל, ומום אין בך, אלו סנהדרין, דאינון לקביל שבעין ותרין שמהן, שבעים נפש דנחתו עם יעקב, וקודשא בריך הוא על כלא, ועל דא אין בודקין מן הסנהדרין ולמעלה תנן:

כתיב (שמות יט ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, מאן ממלכת כהנים, כמה דאת אמר זאת משחת אהרן ומשחת בניו, דכד אתברכא כנסת ישראל על ידא דכהני, כדין אתקרי על שמיהון, הדא הוא דכתיב ממלכת כהנים. רבי שמעון אמר, תא חזי, מלכות כהנים לא אקרי, אלא ממלכת, דאמלכו לה כהני, ועבדו לה גבירתא על כלא, אבל מלכות כהנים לא אקרי, דהא מן השמים אקרי מלכות, מלכות שמים ודאי, והכא ממלכת, כמה דאת אמר, דכהני אמלכו לה ומחבראן לה במלכא, וכדין היא ממלכת על כל גנזי מלכא, ממלכת על כל זייני מלכא, &lt;קטע סוף=דף לד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לה|א}}&lt;קטע התחלה=דף לה א/&gt;זוהר חלק ג דף לה/א
ממלכת בעלאי ותתאי, ממלכת על כל עלמא. רבי יוסי אמר, כתיב (עמוס ט ו) ואגדתו על ארץ יסדה, ואגדתו, כד אזדווג מלכא לקבלה, בכל אינון עטרין קדישין בכנופיא חד, כדין ואגדתו כתיב. רבי יצחק אמר, ואגדתו, כמה דאת אמר (שמות יב כב) ולקחתם אגדת אזוב, מאי קא מיירי, דכד מתחבראן כחדא, ואתברכא מנייהו, כדין שלטא על כלא, ונהרא לעילא ותתא, וכלא בשעתא דכהנא פלח פולחנא, ואקריב קרבנא, ואקטר קטרת, ומכוון מלין לקרבא כלא כחדא, כדין כתיב ואגדתו על ארץ יסדה. רבי יוסי אמר, כד נטל אהרן, כלא נטלין עמיה, עד דאתברכא כנסת ישראל, ואתברכאן עלאי ותתאי, כדין כתיב (תהלים קלה כא) ברוך יהו&quot;ה מציון שוכן ירושלם הללויה, (שם עב יט) וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן. רבי אלעזר הוה אזיל מקפוטקיא ללוד, והוו עמיה רבי ייסא ורבי חזקיה, פתח רבי אלעזר ואמר, (ישעיה נא טז) ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך וגו', תנינן, כל בר נש דאשתדל במלי דאורייתא, ושפוותיה מרחשן אורייתא, קודשא בריך הוא חפי עליה, ושכינתא פרשא עליה גדפהא, הדא הוא דכתיב, ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך. ולא עוד, אלא דהוא מקיים עלמא, וקודשא בריך הוא חדי עמיה, כאלו ההוא יומא נטע שמיא וארעא, הדא הוא דכתיב (שם) לנטוע שמים וליסוד ארץ. ולאמר לציון עמי אתה, מכאן אוליפנא, דישראל אקרון בשמא דציון, דכתיב ולאמר לציון עמי אתה, וחמינא דכנסת ישראל אקרי בשמא דציון, דכתיב (שם א כז) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. תו פתח ואמר, (שם ח טז) צור תעודה חתום תורה בלמודי, צור תעודה, דא סהדותא דדוד, דכתיב (תהלים קלב יב) ועדותי זו אלמדם, צור, היא קישורא, כמאן דקטר קיטורא באתר חד. חתום תורה בלמודי, חתום תורה, חתימה דאורייתא, וכל נגידו ורבו דנגיד מלעילא. באן (נ&quot;א בין) חתימה דיליה, בלמודי, בגין דתמן אתכנש רבו ומשחא בין תרין קיימין, דתמן שריין, אתר כנישו דכל רבות ומשח דנגיד מלעילא, לאשדאה ליה בפומא דאמה, ולארקא ליה בהאי תעודה, וכדין אתקשר כלא קשרא חד מהימנא. תא חזי, מה בין אינון דמשתדלי באורייתא לנביאי מהימני, אינון דמשתדלי באורייתא עדיפי מנביאי בכל זמנא, מאי טעמא, דאינון קיימי בדרגא עלאה יתיר מנביאי, אינון דמשתדלי באורייתא קיימי לעילא, באתרא דאקרי תורה (נ&quot;א ת&quot;ת), דהוא קיומא דכל מהימנותא, ונביאי קיימי לתתא, באתר דאקרון נצח והוד, ועל דא (אקרון) אינון דמשתדלי באורייתא עדיפי מנביאי, ועלאין מנהון יתיר, דאלין קיימין לעילא, ואלין קיימין לתתא, אינון דאמרי מלין ברוח הקדש קיימי לתתא מכלהו. (ועל דא) זכאין אינון דמשתדלי באורייתא, דאינון בדרגא עלאה יתיר על כלא, (ועל דא) מאן דלעי באורייתא, לא אצטריך לא לקרבנין ולא לעלוון, דהא אורייתא עדיף מכלא, וקשורא דמהימנותא דכלא, ועל דא כתיב, (משלי ג יז) דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום, וכתיב (תהלים קיט קסה) שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול. עד דהוו אזלי, אשכחו חד גברא דהוה אתי ותלת ענפי הדס בידיה, קריבו גביה, אמרי ליה למה לך האי, אמר לרווחא אובדא, אמר רבי אלעזר שפיר קאמרת, אבל תלת אלין למה. אמר ליה חד לאברהם, חד ליצחק, וחד ליעקב, וקשירנא להו כחדא, וארחנא בהו, בגין דכתיב (שיר א ג) לריח שמניך טובים שמן תורק שמך, בגין דבהאי ריחא אתקיים חולשא דנפשא, ובהימנותא דא אתקיימא, ואתנגידו ברכאן מעילא ותתא, אמר רבי אלעזר זכאה חולקהון &lt;קטע סוף=דף לה א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף לה ב/&gt;זוהר חלק ג דף לה/ב
דישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי. תא חזי, לית עלמא (נ&quot;א נפשא) מתקיימא אלא על ריחא, ומריחא דא אשתמודעא ריחא אחרא, דהא בשעתא דנפיק שבתא, (נתפרדה החבילה), וסלקא נפשא יתירא, ואשתארון נפשא ורוחא מתפרשן עציבין, אתא ריחא דא ומתקרבן דא בדא וחדאן. ועל דא בעי רוחא בתר רוחא, לקבלא ריחא, כיון דאתקבל ריחא, מתקרבן כחדא וחדאן. כי האי גוונא ריחא דקורבנא, בריחא (דא) מתקרבין כלא כחדא, ומתהלטן בוציני, וחדאן. תא חזי, תרי בוציני, חד לעילא וחד לתתא, אי להיט בר נש האי בוצינא דלתתא, ההוא תננא דסליק (נ&quot;א מבוצינא תתאה), להיט ההוא בוצינא עלאה. כך תננא דקרבנין, האי תננא דסליק, להיט בוציני עלאי, ומתלהטן בחד, ומתקרבין כלהו כחדא בריחא דא, ובגין כך ריח ניחח ליהו&quot;ה, (אשה), והא אוקמוה. ועל דא ריחא דקרבנא קיומא דכלא, וקיומא דעלמא, וקרבנא על ידא דכהנא, דמקרב כלא, ובגין כך שבעה יומי אשלמותא אשתלימו ביה, בגין דיתברכון כלהו בפולחניה, וישתכחו חדוואן וברכאן לעילא ותתא. כתיב (ישעיה כה א) יהו&quot;ה אלה&quot;י אתה ארוממך וגו', האי קרא אוקמוה, יהו&quot;ה אלה&quot;י אתה, דבעי בר נש לאודאה לשמא קדישא, ולשבחא ליה על כלא, ומאן אתר שבחא דיליה, כמה דאוקמוה, והכא מעמיקא דכלא, דכתיב כי עשית פלא, פלא, כמה דכתיב (שם ט ה) ויקרא שמו פלא, והא אתמר. עצות מרחוק, עצות, כמה דאת אמר יועץ, מרחוק, דכתיב (ירמיה לא ב) מרחוק יהו&quot;ה נראה לי, וכתיב (משלי לא יד) ממרחק תביא לחמה. אמונה אמן, כמה דאת אמר (דברים לב ד) אל אמונה ואין עול, ואוקמוה אמונה בלילה, כמה דאת אמר (תהלים צב ג) ואמונתך בלילות, וכתיב (איכה ג כג) חדשים לבקרים רבה אמונתך. וזמין קודשא בריך הוא לדכאה לון לישראל מחוביהון, כמה דכתיב (יחזקאל לו כה) וזרקתי עליכם מים טהורים, וטהרתם מכל טומאותיכם, ומכל גלוליכם אטהר אתכם:

ברוך ה' לעולם אמן ואמן:


==פרשת שמיני==

ויהי ביום השמיני וגו', רבי יצחק פתח, (איוב לח ז) ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהי&quot;ם, זכאין אינון ישראל דקודשא בריך הוא יהיב לון אורייתא קדישא, חדוותא דכלא, חדוותא דקודשא בריך הוא, ואטיילותא דיליה, דכתיב (משלי ח ל) ואהיה שעשועים יום יום, ואורייתא כלא, חד שמא קדישא איהי דקודשא בריך הוא, ובאורייתא אתברי עלמא, דכתיב (שם) ואהיה אצלו אמון, אל תקרי אמון, אלא אומן. ובאורייתא אתברי בר נש, הדא הוא דכתיב (בראשית א כו) ויאמר אלהי&quot;ם נעשה אדם, אמר קודשא בריך הוא לאורייתא, בעינא למברי אדם, אמרה קמיה האי בר זמין למחטי ולארגזא קמך, אי לא תאריך רוגזך עליה, היך יקום בעלמא, אמר לה, אנא ואת נוקים ליה בעלמא, דהא לאו למגנא אתקרינא ארך אפים, (ס&quot;א דהא כל זמנא דישתדלון באורייתא, מתקיימי בעלמא). רבי חייא אמר, תורה שבכתב ותורה שבעל פה אוקמוה ליה לבר נש בעלמא, הדא הוא דכתיב (שם) נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. רבי יוסי אמר מהכא, (קהלת ב יב) את אשר כבר עשוהו, עשוהו ודאי, ודא הוא צלם ודמות, צלם בדכורא, דמות בנוקבא, ועל דא שירותא דאורייתא ב', ואוקמוה. רבי יצחק אמר, מפני מה ב' פתיחא וסתימא, אלא בשעתא דבר נש אתי &lt;קטע סוף=דף לה ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לו|א}}&lt;קטע התחלה=דף לו א/&gt;זוהר חלק ג דף לו/א
לאתחברא באורייתא, הרי היא פתיחא לקבלא ליה, ולאשתתפא בהדיה, ובשעתא דבר נש סתים עינוי מינה, ויהך לארחא אחרא, הרי היא סתימא מסטרא אחרא, כמה דאת אמר, אם יום תעזבני, יומים אעזבך, ולא ישכח פתחא, עד דיתוב לאתחברא בה באורייתא אנפין באנפין, ולא יתנשי מינה. ועל דא אורייתא פתחא קמי בני נשא, ואכרזא וקרי להון, (משלי ח ד) אליכם אישים אקרא וגו', וכתיב (שם א) בראש הומיות תקרא, בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר. רבי יהודה אמר, ב' תרין גגין, וחד דאחיד לון, מאי קא מיירי, אלא חד לשמייא, וחד לארעא, וקודשא בריך הוא אחיד וקביל לון. רבי אלעזר אמר תלת נהורין (ס&quot;א צדדין אלין) אינון עלאין קדישין דאחידן כחדא, ואינון כללא דאורייתא, ואלין פתחין פתחא לכלא, פתחין פתחא למהימנותא, ואלין ביתא דכלא, ועל דא בית אקרו, דאלין אינון ביתא, ובגין כך שירותא דאורייתא ב', דהא היא אורייתא (ס&quot;א ביה הוי אסותא) הוי, ואסותא דעלמא. ובגין כך, מאן דאשתדל באורייתא, כאלו אשתדל ביה בשמא קדישא, והא אתמר דאורייתא כלא חד שמא קדישא עלאה איהי, ובגין דאיהי שמא קדישא, פתחת בבי&quot;ת, דאיהי כללא דשמא קדישא, בתלת קשרי מהימנותא. תא חזי, כל אינון דמשתדלי באורייתא, מתדבקין ביה בקודשא בריך הוא, ומתעטרי בעטרי דאורייתא, ואתרחימו לעילא ותתא, וקודשא בריך הוא אושיט לון ימיניה, (ס&quot;א וקודשא בריך הוא ארשים לון), כל שכן אינון דמשתדלי באורייתא נמי בליליא, והא אוקמוה דאינון משתתפי בשכינתא, (נ&quot;א בכנסת ישראל), ואתחברו כחדא, וכד אתי צפרא, קודשא בריך הוא מעטר להו בחד חוטא דחסד, לאשתמודעא בין עלאין ותתאין. וכל אינון כוכבי צפרא, בשעתא דכנסת ישראל וכל אינון דלעאן באורייתא אתאן לאתחזאה קמי מלכא, כלהו מזמרי כחדא, הדא הוא דכתיב, ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהי&quot;ם. מאי ויריעו, כמה דאת אמר (ישעיה כד יט) רועה התרועעה הארץ, דאינון דינין מתתברין, ואתברו כלהו מקמי בקר, כד אתער בקר בעלמא, כמה דאת אמר (בראשית כב ג) וישכם אברהם בבקר, ועל דא ויריעו כל בני אלהי&quot;ם. רבי אלעזר הוה אזיל בארחא, אשכחיה לרבי פנחס בן יאיר דהוה אתי, געא חמריה, אמר רבי פנחס ודאי בטקולא (נ&quot;א בקלא) דחדוותא דחמרא חמינא, דאנפין חדתין ישתכחון הכא, כיון דנפק מבתר ענפוי דטורא, חמא ליה לרבי אלעזר דהוה אתי, אמר ודאי טקולא (נ&quot;א קלא) דחדוותא אשתלים, נחת רבי אלעזר לגביה, ונשיק ליה, אמר ליה אי טופסא דארחא חד לגבך, נזיל ונתחבר כחדא, ואי לאו, טול ארחך וזיל, אמר ליה, ודאי לקבלך אזילנא, כיון דאשכחנא לך איזיל אבתרך, ונתחבר כחדא. פתח רבי פנחס ואמר, (תהלים קכח ה) יברכך יהו&quot;ה מציון וראה בטוב וגו', יברכך יהו&quot;ה מציון, מאי טעמא מציון, בגין דתמן שראן ברכאן לאשתתפא (ס&quot;א לאשתכחא), הדא הוא דכתיב, כי שם צוה יהו&quot;ה את הברכה חיים עד העולם, ובגין כך יברכך יהו&quot;ה מציון, דהא מתמן נפקי ברכאן לכלא. וראה בטוב ירושלם, דבגיני ציון, ירושלם אתברכא, דכיון דציון אתמלי ברכאן, כדין ירושלם אתברכא, ואשתכחו בה רחמים, וכד ירושלם אתברכא, כל עמא אתברכא. כל ימי חייך, דלא יתחזי קשת ביומך כמה לאביך, ועל דא וראה בטוב ירושלם כל ימי חייך. וראה בנים לבניך, דחלי חטאה חסידין קדישין, כדין שלום על ישראל, מאי שלום על ישראל, אלא כמאן דאמר שלמא על רישיה דמלכא, דלא יחסר כלא, כך שלום על ישראל, בזמנא דצדיקייא ישתכחון בעלמא. פתח רבי אלעזר ואמר, (משלי יז ו) עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם, בנים הא אוקימנא, בני בנים אלין שאר כתרי מלכא, כמה דאת אמר (ישעיה נד יג) וכל בניך למודי יהו&quot;ה, וכתיב (איכה ד ב) בני ציון היקרים. (כמה דאת אמר), ותפארת בנים אבותם, לא מתעטרן בנין אלא באבהן, מכאן אוליפנא, דבנין לא מתעטרי ולא משתקיין משקיו דנחלא, אלא בזמנא דאבהן מתעטראן ומתברכאן, הדא הוא דכתיב &lt;קטע סוף=דף לו א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף לו ב/&gt;זוהר חלק ג דף לו/ב
ותפארת בנים אבותם. עד דהוו אזלי מטא עידן צלותא, נחתו וצלו, עד דהוו מצלי, קפטר חד חויא ברגלוי דחמרא דרבי פנחס, קסטא (ס&quot;א קפטא) וגעא תרי זמני, בתר דסיימו צלותא, אמר רבי פנחס, ודאי צערא הוא לבעירא דילי, דהא יומא דא אקדימנא, והוינא מרחיש באורייתא, ואעבר לי באתר דלכלוכא שריא, והשתא מצערי לה, קמו וחמו חד חויא קטיר ארגליה, אמר רבי פנחס, חויא חויא זיל ואסחר (ס&quot;א ואסטר) קוטרך, בקטפורא דחורא, אדהכי אתנשר חויא, ונפל קפסירי קפסירי. אמר רבי אלעזר, ומה כל כך מדקדק קודשא בריך הוא בצדיקייא, אמר ליה, ודאי קודשא בריך הוא מדקדק בהו בצדיקייא, ונטיר לון, ובעא לאוספא לון קדושה על קדושתייהו, והשתא האי חמרא על דלא נטר קדושתא דילי, אצטער, ודא חויא שליחא הויא. וכמה שלוחין אית ליה לקודשא בריך הוא, ובכלהו עביד שליחותיה, ואפילו בחיות ברא, הדא הוא דכתיב (ויקרא כו כב) והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם, ואפילו ביד גוי, הדא הוא דכתיב, (דברים כח מט) ישא יהו&quot;ה עליך גוי מרחוק מקצה הארץ. אמר רבי אלעזר, ובידא דישראל עביד שליחותא, אמר ליה אין, כגון רשע בידא דצדיק, אבל רשע בידא דישראל רשע אחרא לא עביד ביה שליחותא, אלא בזמנא דאיהו לא מכוון ביה, הדא הוא דכתיב (שמות כא יג) ואשר לא צדה והאלהי&quot;ם אנה לידו, ואשר לא צדה דייקא, דלא לקטלא ליה, דא והאלהי&quot;ם אנה לידו, בגין לאענשא לתרווייהו. אמר רבי אלעזר, היכי עביד קודשא בריך הוא שליחותא בידא דהני, ובידא דגוי, אמר ליה ואביך לא קאמר לך, אמר ליה עד לא שאילנא. פתח ואמר, (איוב לד כט) והוא ישקיט ומי ירשיע וגו', והוא ישקיט, בזמנא דקודשא בריך הוא יהיב שקיטו ושלוה לבר נש, מאן הוא רשאי לאבאשא ליה, ולמעבד ליה קטיגורייא. ויסתר פנים ומי ישורנו, ובזמנא דאיהו אסתר עיניה מלאשגחא עליה, מאן הוא דישגח עליה לנטרא ליה, ולמעבד ליה נטירו. וארחוי דקודשא בריך הוא בדא, על גוי ועל אדם יחד, בין לעלמא כלא, בין לעמא חד, בין לחד בלחודוי. תא חזי, בזמנא דבני נשא מתכשרן עובדין לתתא, ואתער לגבייהו לעילא ימינא דקודשא בריך הוא, כדין מתערין כמה רחימין, כמה נטורי עלמא, כמה נטורי דבר נש מימינא ומשמאלא, וכדין אתכפיא שמאלא ולא יכלא לשלטאה. ובזמנא דבני אנשא לא מתכשרן עובדין לתתא, שמאלא אתער, וכל אינון דאתו מסטרא דשמאלא כלהו אתערו, וכלהו אתעבידו שלוחין לאבאשא לגבייהו דבני נשא. דהא אינון דעברו על פתגמי אורייתא, כלהו רשימין באנפייהו, ואשתמודען לגבי אינון דמתערי מסטרא דשמאלא, ובגין כך חיוותא וגוי, וכל אינון דאתו מסטרא דשמאלא, כלהו אקרון (נ&quot;א אינון) שלוחין לגבי אינון רשימין, דמתערי להו. וישראל אף על גב דלא מכשרן עובדין, כלהו מן סטרא דימינא קא אתיין, ובגין דאתכפייא ימינא בעובדייהו, שלטא עלייהו שמאלא, וכל אינון דאתו מסטרא דשמאלא, ועל דא שליחותא בידא דחיוותא וגוי, וכל דדמי לון, דאינון מסטרא דשמאלא, ולא בידא דישראל, דאף על גב דחייבא איהו, מסטרא דימינא קא אתו. וישראל חייבא דנפל בידא דישראל חייבא אחרא, בזמנא דלא אתכוון ביה, בגין דיתענשו תרווייהו, ויקבלון עונשא לדכאה לון. אמר רבי אלעזר, מנלן, אמר ליה, אינון בימינא ולא אתדבקו בשמאלא, ולא אתערבו בהדה לעלמין, ועל דא לזמנא אחרא אתעברו. אמר רבי אלעזר, מנא לן, אמר ליה תא חזי מן פלגש בגבעה (שופטים כ), דאף על גב דחייבי נינהו, לא בעי קודשא בריך הוא דיתערון גבייהו חייבי ישראל אחרנין, ועל דא מיתו (מישראל) כל אינון זמנין דמיתו, עד דכלהו חייבין דאתערו לגבייהו מיתו ואתאבידו, ואשתארו אינון &lt;קטע סוף=דף לו ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לז|א}}&lt;קטע התחלה=דף לז א/&gt;זוהר חלק ג דף לז/א
זכאין יתיר, דיעבדון מלה בארח קשוט, ואף על גב דזכאין אינון, לא אתייהיב מלה אלא לאינון דאתייהיב, כד שקילן עלמין כחדא, עלמא תתאה כגוונא דעלמא עלאה, וההוא זמנא לא אשתכחו עלמין שקילן כחדא, ועל דא חייבין דישראל לגבייהו דחייבין אחרנין לאו אינון שלוחי מלכא, דהא לא אתיין מסטרא דשמאלא. מתל לבני נשא דחבו למלכא, אתער סנטירא לגבייהו, לתפשא לון ולאענשא לון, לאינון דחבו למלכא, קם חכים חד מנייהו ואתערב בהדי בני סנטירא, זקף סנטירא עינוי וחמא ליה, אמר ליה מאן יהבך לגבן, ולאו אנת מאינון דחבו למלכא, הא אנת אתענש בקדמיתא, שקילו ליה וקטלוהו. כך, ישראל מסטרא דימינא קא אתיין, ולא אתדבקו בשמאלא, ולא אתערבו בהדה לעלמין, וכד אינון גרמין בחובייהו דאתכפייא ימינא ואתער שמאלא, וכל אינון דאתו מסטריה, אי חד מישראל קם לאתערבא בהדייהו, אשתמודען ביה, ואמרי ליה, לאו אנת מאינון דקא אתיין מסטרא דימינא דאתכפייא מחובייהו, ולאו אנת מאינון דחבו למלכא, מאן יהבך לגבן, אשתכח דאיהו אתענש בקדמיתא. ושלמה מלכא צווח לקבלייהו ואמר, (קהלת ח ט) עת אשר שלט האדם באדם לרע לו, לרע לו ודאי, בגין דלאו שליחא דמלכא איהו, ולא אתי מההוא סטרא. אמר רבי אלעזר, ודאי הכי הוא, דהא תנינן, דאית ימינא ואית שמאלא, רחמי ודינא, ישראל ועמין, ישראל לימינא, ועמין לשמאלא, ישראל אף על גב דחייבי נינהו ואתכפיין, אינון בימינא, ולא אתדבקן בשמאלא, ולא אתערבון בהדה לעלמין. ובגין כך כתיב (תהלים ס ז) הושיעה ימינך וענני, דכד אסתלק ימינא, ישראל דאתדבקון בהדיה יסתלקון ויתעטרון בה, כדין אתכפייא שמאלא, וכל אינון דאתו מסטריה, הדא הוא דכתיב (שמות טו ו) ימינך יהו&quot;ה תרעץ אויב:

פתח רבי אלעזר ואמר, ויהי ביום השמיני קרא וגו', ויהי ביום השמיני, מאי יום השמיני, אלא כתיב ומפתח אהל מועד וגו', כי שבעת ימים ימלא את ידכם, כי שבעת, בשבעת ימים מבעי ליה, או שבעת ימים ימלא את ידכם, מאי כי שבעת ימים ימלא. אלא זכאין אינון כהני דמתעטרי בעטרוי דמלכא קדישא, ומשיחין במשח רבות קדישא, בגין דאתער משחא (אחרא) עלאה, דמשקי לכל שבעה, ואתמשחן מההוא רבות קדישא, ואתדלקו מניה כל אינון שבעה בוצינין, והאי משח רבות הוא כללא דכל שבעה, וכלהו ביה אתכלילו. ותנינן, שיתא אינון, וכלהו אתכלילן בהאי, ודא הוא כללא דכלהו, ובגין כך שבעת ימים ימלא, דהא בהאי תליין. ועל דא אקרי כנסת ישראל בת שבע, מאי איהי בת שבע, דאיהי כלילא משיתא אחרנין. כיון דהאי שבעה אשלים להו לכהני, ואעטר לון ומשח לון בכלא, כד מטו לכנסת ישראל דאיהי תמינאה, אתפקד אהרן לקרבא עגל, בגין דאיהו בריה דפרה, לכפרא על ההוא חובא דעגל אחרא דעבד אהרן, וחב לגבי פרה דאיהי תמינאה, שלימו דממוני (ס&quot;א דאמוני) ישראל. ואשתכח כהנא שלים בכלא, בתמניא מיני לבושין דיקר, שלים בכל כתרין, שלים לעילא שלים לתתא. ובכלא בעי לאחזאה עובדא, ועל דא אתעביד ביה באהרן עובדא לתתא, בגין דיתער הכי לעילא, וישתכח כלא בגוונא חד, וכדין אתברכאן עלמין כלהו, ומשתכחין ברכאן על ידא דכהנא, והכא אשתלים כהנא בכלא כדקא חזי. עגל למה, דכתיב עגל בן בקר לחטאת, בגין ההוא חטאת דעבד בקדמיתא. ואיל לעולה, מאי טעמא איל, בגין איל דיצחק דהוא עולה תמימה, והאי אתחזי לקרבא לאשלמא כלא, והאי אתר מסטרא דיצחק אשתאב, והאי איל בגין איל דיצחק מתקרבא עולה, (בגין דאיהי עולה) דהא עולה לעילא סלקא, ובגין לאעטרא לה בשלימותא, עגל ואיל, עגל בגינה כדקאמרן, איל לאשלמא &lt;קטע סוף=דף לז א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף לז ב/&gt;זוהר חלק ג דף לז/ב
לה בשלימו דיצחק כדקא חזי. וישראל דחבו עמיה דכהנא בהאי, מקריבין כגוונא דא, דכתיב ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני יהו&quot;ה, שור על מה דחבו, ואיל לאשלמא להאי אתר בשלימו דיצחק. מאי שנא בכהנא דכתיב ביה עגל לחטאת, ולא כתיב בישראל שור לחטאת, אלא ישראל הא קבילו עונשא בקדמיתא, ובגין דקבילו עונשא בכמה אתר, על דא קודשא בריך הוא לא בעא לאדכרא לון חובייהו כדקדמיתא, ועל דא לא כתיב הכא לחטאת, אלא לשלמים, בגין לאחזאה שלמא, דהא קודשא בריך הוא בשלמא בהו בישראל על דא. אבל אהרן דהא לא קביל עונשא, מצלותא דמשה, דכתיב (דברים ט כ) ובאהרן התאנף יהו&quot;ה וגו', וכתיב ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא, ועד כען חובא הוי תלי, כתיב ועגל בן בקר לחטאת, לחטאת ודאי, (ואיל לעולה) בגין דיכפר חוביה, ויתדכי וישתלים בכלא. ובההוא יומא אשתלימו עלאין ותתאין, ואשתכח שלמא בכלא, בחדוותא דלעילא ותתא, ואלמלא דאשתכח ערבוביא דבני אהרן בההוא יומא, מן יומא דאסתלקו ישראל מן ימא, לא אשתכח חדוותא דעלאי ותתאי כההוא יומא, בהאי יומא אתעבר ההוא חובא מן עלמא, ואשתכחו כהני וישראל מתדכאן מניה, (כל) ההוא יומא אתעברו כל אינון מקטרגין דלעילא, והוו אזלין ושאטן בסחרנייהו דישראל, ולא אשתכחו בההוא עידנא. עד דגרים שעתא וקמו נדב ואביהוא ועכבו (ס&quot;א וערבבו) חדוותא דכלא, ואשתכח רוגזא בעלמא, הדא הוא דכתיב וירא כבוד יהו&quot;ה אל כל העם, מיד ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו וגו'. תנן בההוא יומא חדוותא דכנסת ישראל הוות, לאתקטרא בקיטורא דמהימנותא, בכלהו קשרין קדישין, דהא קטרת קשיר כלא כחדא, ובגין כך אקרי קטרת, ואינון אתו וקשירו כל אינון אחרנין כחדא, ושרו לה לבר, דלא קשרו לה בהדייהו, וקשירו מלה אחרא, ובגין כך אזהר לון לכהני לבתר, דכתיב (ויקרא טז ג) בזאת יבא אהרן אל הקדש. ובכמה גוונין ערבבו חדותא דכנסת ישראל, חד דלא אתנסיבו, ולא אתחזיין לקרבא, ולאתברכא עלמין על ידייהו, וחד דלא הוה שעתא כדקא יאות, וחד דדחקו שעתא, וחד דהא מקדמת דנא נפק נמוסא דילהון. ויקריבו לפני יהו&quot;ה אש זרה וגו', ודאי מלה אחרא אתקשרו בקשורא דא, ושרו לכנסת ישראל לבר. אמר ליה רבי פנחס, לא תימא דאינון שארו לה לבר, אלא כנסת ישראל לא אתקשרא על ידייהו, דהא בכל אתר דלא אשתכח דכר ונוקבא, כנסת ישראל לא שריא בינייהו כלל, בגין כך אזהר לכהני, דכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש, דישתכח דכר ונוקבא, ועל דא לא ייעול כהנא לקודשא עד דיתנסיב, בגין דישתתף בקשורא דכנסת ישראל, דמאן דלא אנסיב, שארי לה לכנסת ישראל לבר, והיא לא אשתתפא בהדיה, ועל דא אשתכח ערבוביא בההוא יומא לגבייהו:

ויהי ביום השמיני, רבי יוסי פתח ואמר, (שיר ב ב) כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות, כשושנה בין החוחים, דא כנסת ישראל, והא אוקמוה דקודשא בריך הוא משבח לה לכנסת ישראל, וחביבותא דקודשא בריך הוא לקבלהא לאתדבקא בה. ועל דא מאן דאנסיב, בעי לשבחא ליה לקודשא בריך הוא, ולשבחא לה לכנסת ישראל, דהא תנינן, בכלא בעי לאחזאה עובדא, כמה דאיהו בר נש מתדבק בבת זוגיה, וחביבותא דיליה לקבלה, כך כד אתי למפלח קמי מלכא קדישא, הוא אתער זווגא אחרא, דהא קודשא בריך הוא חביבותא דיליה לאתדבקא בכנסת ישראל. ומאן דאתער מלה, קודשא בריך הוא מברך ליה, וכנסת ישראל מברכא ליה, והא אתמר. ועל דא שבחא דקודשא בריך הוא דמשבח לה לכנסת ישראל, כשושנה דאיהי בין החוחים, דאיהי מעליא וסלקא על כלא, כך כנסת ישראל בין שאר אוכלוסין, בגין דהיא סלקא &lt;קטע סוף=דף לז ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לח|א}}&lt;קטע התחלה=דף לח א/&gt;זוהר חלק ג דף לח/א
ומתעטרא על כלא, ודא שושנה בין החוחים, ואתרוג בין החוחים, לאחזאה שבחא דכנסת ישראל על כלא. תא חזי, כנסת ישראל אתברכא על ידא דכהנא, וישראל מתברכאן על ידא דכהנא, וכהנא מתברכא על ידא דכהנא עלאה, הדא הוא דכתיב, (במדבר ו כז) ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. כתיב (תהלים כה ו) זכר רחמיך יהו&quot;ה וחסדיך כי מעולם המה, זכר רחמיך, דא יעקב, וחסדיך דא אברהם, כי מעולם המה, ומעולם נטל לון קודשא בריך הוא, וסליק לון לעילא, ועבד מנייהו רתיכא קדישא, לאגנא על עלמא, ובגין דהוו מעולם, הוא דכיר להון לאגנא ולרחמא על עלמא, כגוונא דא נטיל קודשא בריך הוא לצדיקייא מן עלמא, וסליק לון לעילא, לאגנא על עלמא. ואי תימא יצחק אמאי לא אדכר הכא, אלא אשתאר לאתפרעא מאינון דעאקין לבנוי, הדא הוא דכתיב (שם פ ג) עוררה את גבורתך, וכתיב (ישעיה מב יג) יהו&quot;ה כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה וגו', ודא הוא יצחק דאסתלק מהכא. רבי חייא אמר, זכר רחמיך יהו&quot;ה וחסדיך, אלין אינון יעקב ואברהם, דבעינן להון לאגנא עלן, אבל יצחק למעבד קרבין קיימא, ובגיני כך לא בעינן ליה לגבייהו. דבר אחר, כי מעולם המה, דכד ברא קודשא בריך הוא עלמא, נטל יצחק וברא ביה עלמא, חמא דלא יכיל למיקם בלחודוי, נטל אברהם וקיים ביה עלמא, הדא הוא דכתיב (בראשית ב ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם, אלא באברהם. חמא דבעיין קיומא יתיר, נטל ליעקב ושתף ליה ביצחק, וקיים עלמא, הדא הוא דכתיב, ביום עשות יהו&quot;ה אלהי&quot;ם ארץ ושמים, ועל דא באברהם ויעקב אתקיים עלמא, ובגין כך כי מעולם המה:

רבי יהודה פתח, ויהי ביום השמיני, לבתר דאשתלים אהרן באינון שבעה יומין, ואתעטר בהו (ס&quot;א בההוא משח רבות קדישא עלאה), יומא תמינאה בעייא לאשתלמא מן שבעה, דאשלמותא על ידא דכהנא, ועל דא פולחנא בתמינאה, לאתעטרא מן שבעה. ולאתתקנא כהנא על ההוא (חובא) דחב (ס&quot;א דקביל) בקדמיתא, הדא הוא דכתיב, ויאמר אל אהרן קח לך עגל, הא אוקמוה עגל ודאי, לכפרא על ההוא עגל, דכתיב (שמות לב ד) ויעשהו עגל מסכה. בן בקר, מאי טעמא בן בקר ולא בן פרה, אלא איהו בעי לאתתקנא לגבי פרה, ולא אתחזי לקרבא מינה לגבה. מאן דשדר דורון למלכא, חמיתון דנסיב מבי מלכא ויהיב למלכא, אלא דורונא לשדרא למלכא מבי אחרא אצטריך, ולא מבי מלכא. רבי יוסי אמר, מדידיה לדידיה לא אתחזי, אמר רבי יהודה בגין כך בן בקר ודאי, ולא בן פרה. לחטאת, לדכאה על ההוא חובה דחב ביה, ואיל לעולה תמימים, תמימים, תמים מבעי ליה, אי תימא דעל איל ועגל קאמר, לאו הכי, דהא תרוייהו לא סלקין לעולה, דהא כתיב לעולה תמימים, ועגל לחטאת סלקא, מהו תמימים, וכתיב איל. אלא אילו דיצחק לקרבא לגבי פרה, דאדכר תרי זימני בקרא, חד דכתיב (בראשית כב יג) וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל וגו', הא חד, וחד וילך אברהם ויקח את האיל, הא תרי, ויעלהו לעולה, ועל דא איל לעולה תמימים, תרי איל, דאיהו תרי, ועל דא גבורות תנינן, ומנייהו מתפרשין לכמה אחרנין:

ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת, עגל לחטאת מבעי ליה, כגוונא דכהנא, אלא ישראל הא קבילו עונשא, ועל דא לא כתיב בהו עגל לחטאת, אלא עגל לעולה. מאי טעמא, דכל אינון דחבו ביה, קבילו עונשא, בין במלולא, בין בעובדא, בין בפולחנא, ואפילו אינון דלא עבדו מידי, אלא דסליקו ליה ברעותא דלבייהו למפלח ליה, אתענשו, כמה דכתיב (שמות לב כ) וישק את בני ישראל, אבל כל אינון דסליקו ליה ברעותא דלא למפלח ליה, אלא דסליקו גוונא דרעותא מניה, הכא אתדכן, ומקרבין ליה &lt;קטע סוף=דף לח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף לח ב/&gt;זוהר חלק ג דף לח/ב
לעולה ולא לחטאת. אבל קחו שעיר עזים לחטאת, אמאי, אלא בגין דהוו מקרבין בקדמיתא לשעירים, דשלטין על טורי רמאי, ודא הוא לחטאת, ובעיין לאתדכאה מההוא חובא, ולא עוד אלא לחדתותי דסיהרא אצטריך:

ושור ואיל לשלמים, שור ולא פר, בגין דשור שלים איהו, לאחזאה שלמא, הדא הוא דכתיב לשלמים. רבי יוסי אמר, שור ואיל מסטרא דשמאלא קא אתיין, שור מסטרא דשמאלא, דכתיב (יחזקאל א י) ופני שור מהשמאל, איל בגין אילו דיצחק, וסלקין לשלמים, לאשלמא לון לכנסת ישראל, ועל דא שור ואיל לשלמים. אמר רבי יהודה, כלא בגין דכנסת ישראל מתעטרא ומתברכא על ידא דכהנא באשלמותא, והאי יומא חדוותא דכלא הוה, חדוותא דכנסת ישראל בקודשא בריך הוא, חדוותא דעלאין ותתאין, וכמה דאשתלים כהנא לתתא, כביכול אשתלים כהנא לעילא, בר נדב ואביהוא דאתערו ערבוביא בין מטרוניתא ומלכא, ובגין כך ותצא אש מלפני יהו&quot;ה ותאכל אותם וגו'. (חסר):

ויאמר משה אל אלעזר ואל איתמר ראשיכם אל תפרעו וגו', כי שמן משחת יהו&quot;ה עליכם, רבי אבא אמר, הא תנינן, בעובדין דלתתא אתערון עובדין לעילא, ועובדא דלתתא בעי לאתחזאה כגוונא דעובדא דלעילא. תא חזי, כל חדוותא דלעילא, תליא בההוא שמנא קדישא, דמתמן נפיק חדוה וברכאן לכלהו בוצינין, וכהנא עלאה (מיניה) אתעטר בנגידו דמשחא, ובגין כך כהנא דרבו משחא אתנגיד עליה כגוונא דלעילא, בעי לאחזאה חידו ונהירו דאנפין (יתיר מכלא), ולא יתחזי גרעונא ברישיה, ולא בלבושיה, אלא למהוי כלא שלים כגוונא דלעילא, ולא יתחזי ביה פגימו כלל, בגין דלא יעביד פגימו באתר אחרא. תא חזי, אלמלא אלעזר ואיתמר אתחזון פגימו בההיא שעתא בלבושיהון או בראשיהון, לא אשתזיבו בההיא שעתא, דהא שעתא קיימא למעבד דינא. ועל דא תנינן, בשעתא דמותנא אערע בעלמא, לא יתער אינש גרמיה למלה בעלמא, בגין דלא יתערון עליה, בר אי אתער גרמיה לטב, ויכיל לדחייא (לדחקא) שעתא, דהא בזמנא ושעתא דדינא קיימא בעלמא, מאן דיערע ביה לקטי ליה ויסתלק מעלמא, ובגין כך ולא תמותו כתיב. ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה, בגין דאינון לא אתיין מסטרא דכהני, ולא מתזקי:

רבי אלעזר פתח, (שמות ו כג) ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה, ויקח אהרן, כלא כמה דאצטריך, כלא כגוונא דלעילא. תא חזי, ראויה היתה בת שבע לדוד מיומא דאתברי עלמא, ראויה היתה אלישבע לאהרן מיומא דאתברי עלמא, מה בין האי להאי. אלא כלא חד, אבל התם לדינא, הכא לרחמי, כד אתחברא בדוד, לדינא, לאגחא קרבין לאושדא דמין, הכא באהרן, לשלמא, לחדוה, לנהירו דאנפין, לאתברכא, ועל דא אתקרי (הכי) התם בת שבע, הכא אלישבע. אלישבע דאתחברא בחסד, (תא חזי) בת שבע לדינא, לירתא מלכותא, ולאתקפא. אמר רבי שמעון, הא דתנינן, דכתיב (שמות יט יט) קול השופר, שפיר הוא, ודא הוא יעקב, דאסתלק במחשבה דאבהן, ונפקו כחדא מגו שופר, דהא שופר אפיק מייא ואשא ורוחא כחדא, ואתעביד מנייהו קלא, כך אימא עלאה אפיק לאבהן בקל חד, ומגו מחשבה אסתלקו כחדא בחד קול, וההוא קול אקרי קול השופר, ודא יעקב דכליל לאבהן כחדא, ואקרי קול. ותרי קלי נינהו, דהא מגו קלא נפיק קלא, אבל קול חד דאקרי קול השופר, ומהכא נפקו שאר קולות, מגו ההוא שופר, בזווגא &lt;קטע סוף=דף לח ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לט|א}}&lt;קטע התחלה=דף לט א/&gt;זוהר חלק ג דף לט/א
דמחשבה, ושבעה קולות נינהו, דנפקין בזווגא דמחשבה בשופר, ודא שופר דאשקי לון ורוי לון לאבהן בקדמיתא, ולבתר לבנין, והא אוקמוה מלה. תא חזי, ויקח אהרן את אלישבע, לבסמא לה, למחדי לה, לחברא לה במלכא בזווגא שלים, לאשתכחא ברכאן לעלמין כולהו על ידא דאהרן. בגין כך בעי כהנא לאשתכחא בנהירו דאנפין, בחידו, כלא כגוונא דלעילא, דהא על ידוי ברכאן וחדוון משתכחי, ועל דא אתרחקא מניה דינא ורוגזא ועציבו, בגין דלא יתפגים מההוא אתר דאתקטר ביה, ועל דא ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה, ולאו כהנא, עלייהו כתיב (דברים לג יא) ברך יהו&quot;ה חילו, ופעל ידיו תרצה וגו':

יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך וגו', אמר רבי יהודה, מגו פרשתא דא שמעינן, דנדב ואביהוא רוי חמרא הוו, מדאזהר לן לכהני בהא. רבי חייא פתח, (תהלים קד טו) ויין ישמח לבב אנוש וגו', אי בעי כהנא למחדי ולאשתכחא בנהירו דאנפין יתיר מכלא, אמאי אסיר ליה חמרא, דהא חידו ביה אשתכח, נהירו דאנפין ביה אשתכח, אלא שירותא דחמרי חדוותא, סופיה עציבו. ועוד דיין מסטרא דליואי אתי, מאתר דחמרא שרי, דהא אורייתא וחמרא דאורייתא מסטרא דגבורה הוא, (ס&quot;א סופיה עציבו, וכהנא שירותא וסיומא בעי חדוותא ונהירו דאנפין, יין אתי מסטרא דליואי), וסטרא דכהנא מיין צלילין נהירין. רבי יוסי אמר, כל חד אוזיף לחבריה, וכליל כלא דא בדא, ובגין כך חמרא שרי חדוותא, בגין דכליל מגו מייא, ולבתר אהדר לאתריה, ועציב ורגיז ודאין דינא, (וכהנא שירותא וסיומא בעי חדוותא ונהירו דאנפין). רבי אבא אמר, מאתר חד נפקו יין ושמן ומים (דבש וחלב), מים ושמן לימינא, נטלי כהני ויירתי לון, ושמן יתיר מכלא, דאיהו חדוותא שירותא וסיומא, דכתיב (שם קלג ב) כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן, ויין לשמאלא, ירתי ליואי לארמא קלא ולזמרא ולא לשתוק, דהא חמרא לא שתיק לעלמין, ושמן בחשאי הוא תדיר. מה בין האי להאי, אלא שמן דאיהו בחשאי בלחישו תדיר, אתי מסטרא דמחשבה דאיהו בלחישו תדיר, ולא אשתמע והוא בחשאי, ועל דא הוא מימינא, ויין דאיהו לארמא קלא ולא שתיק לעלמין, אתי מסטרא דאימא וירתין ליואי לסטר שמאלא, וקיימי לזמרא לארמא קלא, וקיימי בדינא, ובגין כך כתיב (דברים כא ה) ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. בגין כך כהנא כד ייעול למקדשא למפלח פולחנא, אסיר ליה למשתי חמרא, דהא עובדוי בחשאי אינון, ובחשאי (ס&quot;א אתחזי) אתאן ואתכוון, (ס&quot;א ובחשאי אתכוון במה דאתכוון), וזווג למאן דזווג, ונגיד ברכאן לעלמין כלהו, וכלא בחשאי. (ועוד) דעובדוי כלהו ברזא, וחמרא מגלי רזין הוא, דהא כל עובדוי לארמא קלא קאים:

רבי יהודה ורבי יצחק הוו אזלי בארחא, מבי מרוניא לצפורי, והוה רבייא חד שכיח לגבייהו, בחמרא בקינטא דדובשא, אמר רבי יהודה, נימא מלה דאורייתא ונזיל. פתח רבי יצחק ואמר, (שיר ז י) וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים וגו', וחכך כיין הטוב, דא יינא דאורייתא דאיהו טב, דהא יינא אחרא לאו איהו טב, ויינא דאורייתא טב לכלא, טב לעלמא דא וטב לעלמא דאתי, ודא הוא יינא דניחא ליה לקודשא בריך הוא יתיר מכלא, ובזכו דא מאן דמרוי מיינא דאורייתא, יתער לעלמא דאתי, ויזכי לאחייא כד יוקים קודשא בריך הוא לצדיקייא. אמר רבי יהודה, דובב שפתי ישנים, הא תנינן, דאפילו בההוא עלמא יזכי למלעי באורייתא, הדא הוא דכתיב, דובב שפתי ישנים. אמר ההוא רבייא, אי כתיב וחכך מיין הטוב, הוינא אמרי הכי, אבל כיין הטוב, ולא מיין, אשגחו ביה, אמר רבי יהודה, ברי אימא מילך, דשפיר קא אמרת. אמר, אנא שמענא, דמאן דאשתדל באורייתא ודביק בה, וההיא מלה דאורייתא אשתמע בפומיה, ולא לחיש לה &lt;קטע סוף=דף לט א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף לט ב/&gt;זוהר חלק ג דף לט/ב
בלחישו, אלא ארים קליה בה, דאורייתא הכי בעיא לארמא קלא, דכתיב (משלי א כא) בראש הומיות תקרא, לארמא רנה דאורייתא, ולא בלחישו, כיין הטוב, כחמר טב דלא שתיק, והוא עתיד לארמא קלא כד יפוק מהאי עלמא, הולך לדודי למישרים, דלא יסטי לימינא ולשמאלא, ולא ישתכח דימחי בידוי. דובב שפתי ישנים, אפילו בההוא עלמא שפוותיה מרחשן אורייתא. תו שמענא, וחכך כיין הטוב, האי קרא לכנסת ישראל אתמר, ובתושבחתא אתמר, אי הכי מאן הוא דמשבח לה בהאי, אי קודשא בריך הוא, מהו הולך לדודי, הולך אלי מבעי ליה. אלא ודאי קודשא בריך הוא קא משבח לה לכנסת ישראל, כמה דהיא קא משבחת ליה, דכתיב חכו ממתקים, כך קודשא בריך הוא משבח לה לכנסת ישראל, (דכתיב) וחכך כיין הטוב, יין הטוב, דהוא חמרא דמנטרא, הולך לדודי, דא יצחק, דאקרי ידיד מבטן. למישרים, כמה דאת אמר (תהלים צט ד) אתה כוננת מישרים, לאתכללא שמאלא בימינא, ודא הוא מישרים, דבגין חדוותא דההוא חמר טב, אתכליל שמאלא בימינא, וחדאן כלא, (דובב שפתי ישנים), דהא כלא מתערי בחדוואן וברכאן, ועלמין כלהו משתכחי בחידו, ומתערי לארקא ברכאן לתתא. אתו רבי יהודה ורבי יצחק ונשקו ליה רישיה, וחדו עמיה, אמרו ליה מה שמך, אמר לון ייסא, אמרו, רבי ייסא תהא, יתיר תהא שכיח בעלמא מרבי ייסא חברנא דאסתלק מביננא. אמרו ליה, ומאן אבוך, אמר לון, אפטר מעלמא, והוה אוליף לי כל יומא תלת מלין דאורייתא, ובליליא תלת מלין דחכמתא דאגדתא, והני מלי אוליפנא מאבא, והשתא דיורי בחד בר נש, וסליק לי מאורייתא, ואנא אזיל כל יומא לעבידתיה, ובכל יומא אהדרנא אינון מלין דאוליפנא מאבא. אמרו ליה, ההוא בר נש ידע באורייתא, אמר לון, לאו, סבא הוא, ולא ידע לברכא ליה לקודשא בריך הוא, ואית ליה בנין ולא שוי לון בבי רב, אמר רבי יהודה, אי לא הוה הכי, הוה אעילנא לגבי האי כפר למללא עלך, השתא אסיר לן למחמי אנפוי, שדי חמרא מנך, ואת זיל לגבן, אמרו ליה מאן הוא אבוך, אמר, רבי זעירא דכפר ראמין. שמע רבי יהודה, ובכה, אמר, אנא הוינא בביתיה, ואוליפנא מניה תלת מלין בכסא, ואוליפנא מניה במעשה בראשית תרי, אמר רבי יצחק, ומה מהאי רביא בריה אוליפנא, מניה לא כל שכן. אזלו ואחידו בידיה, חמו חד חקל ויתבו תמן, אמרו ליה, אימא חד מלה מאינון דאוליף לך אבוך במעשה בראשית:

פתח ואמר, (בראשית א כא) ויברא אלהי&quot;ם את התנינים הגדולים וגו', ויברא אלהי&quot;ם, כל אתר דדינא אלהי&quot;ם אקרי, וההוא אתר עלאה, אתר דנפקו מניה, הכי קרי ליה הכא, ואף על גב דרחמי הוא, מניה נפקו דינין, וביה תליין. את התנינים הגדולים, אלין אבהן, דאינון מתשקיין בקדמיתא, ומשתרשין על כלא. ואת כל נפש החיה הרומשת, ואת כל נפש החיה, דא נפש, דההיא ארץ עלאה אפיקת מההיא חיה עלאה על כלא, דכתיב תוצא הארץ נפש חיה, ודא איהי נפש דאדם קדמאה, דמשיך בגויה. הרומשת, דא איהי חיה דרחשא בכל טורין (ס&quot;א סטרין) לעילא ותתא. אשר שרצו המים, דההוא נהר עלאה נגיד ונפיק מעדן, ואשקי להאי אילנא, לאשתרשא בשרשוי על כלא, ולאשתכחא ביה מזונא לכלא. דבר אחר, החיה הרומשת, דא הוא דוד מלכא, דכתיב ביה (תהלים קיח יז) לא אמות כי אחיה וגו'. ואת כל עוף כנף למינהו, אלין כל אינון מלאכין קדישין, דמשתכחי לקדשא שמא דמאריהון בכל יומא ויומא, דכתיב בהו (ישעיה ו ב) שש כנפים שש כנפים לאחד, ומנהון טאסין בעלמא למעבד רעותא דמאריהון, כל חד וחד כדקא חזי. אמר רבי יהודה, ודאי כל כך להאי רביא לא אתחזי, אבל אנא חמי ביה דלאתר עלאה יסתלק. אמר רבי יצחק &lt;קטע סוף=דף לט ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מ|א}}&lt;קטע התחלה=דף מ א/&gt;זוהר חלק ג דף מ/א
ודאי החיה (הרומשת), דא היא חיה עלאה על כלא, דהא אחרא ארץ קרייה קרא הכא, דכתיב והעוף ירב בארץ, בארץ ודאי, ולא במים, דהא ההוא נהר נגיד ונפיק, ואשקי בלא פירודא עד ההוא אתר דאקרי ארץ, ומתמן כתיב (בראשית ב י) ומשם יפרד וגו'. והעוף, וההוא עוף בהאי ארץ תליין ואתשקיין, ודא הוא דכתיב והעוף ירב בארץ. קמו ואזלו, אמר רבי יהודה, נשתתף להאי רבייא עמנא, וכל חד וחד לימא מלה דאורייתא. פתח רבי יהודה ואמר, (שיר ב ד) סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים וגו', האי קרא הא אתמר ושפיר, אבל כנסת ישראל קאמר דא בגלותא, סמכוני, מאי סמכוני, אלא מאן דנפיל בעי לאסמכא ליה, הדא הוא דכתיב (תהלים קמה טז) סומך יהו&quot;ה לכל הנופלים וגו', ובגין כך כנסת ישראל דנפלה, דכתיב (עמוס ה ב) נפלה לא תוסיף קום, בעיא לאסמכא, והיא אמרה סמכוני, למאן אמרה, לישראל בנהא דאינון בגלותא עמה. ובמה, באשישות, אלין אינון אבהן, דאינון אתמליין בקדמיתא מההוא חמר טב דמנטרא, וכד אינון אתמליין, הא ברכאן משתכחי לגבה, על ידא דחד דרגא דאיהו צדיק, ומאן דידע ליחדא שמא קדישא, אף על גב דברכאן לא משתכחי בעלמא, איהו סמיך וסעיד לה לכנסת ישראל בגלותא. רפדוני בתפוחים, כלא חד כמה דאמרן, אבל רזא דא, אשישא עייל חמרא, תפוח אפיק חמרא, ומכוון רעותא, ועל דא אשישות ותפוחים, אשישות לרוואה מחמרא, תפוחים לכוונא רעותא דלא יזיק חמרא. וכל דא למה, כי חולת אהבה אני בגלותא, ומאן דמיחד שמא קדישא, בעי ליחדא דינא ברחמי, לאכללא לון כדקא חזי, לאתבסמא, ולאתתקנא כלא כדקא יאות, ודא סמוך לה לכנסת ישראל בגלותא. רבי יצחק פתח, (דברים לב לח) אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם, זכאין אינון ישראל דאינון קדישין, וקודשא בריך הוא בעי לקדשא לון. תא חזי, ישראל קדישין, כל חיי עלמא דירתין, כלא תליין בההוא עלמא דאתי, בגין דאיהו חיין דכלא לעילא ותתא, והוא אתר דיין דמנטרא שארי, (ואקרי יין), ומתמן נפקין חיין וקדושא לכלא. ויין דישראל, בגין יין דישראל אחרא, ודא בדא תליא, דהא ישראל לעילא ביה נטל חיין, ובגין כך אקרי עץ חיים, עץ מההוא אתר דאקרי חיים, ונפקי מתמן חיין, ועל דא מברכין ליה לקודשא בריך הוא ביין, ויין דישראל לתתא כהאי גוונא. גוי עובד עבודה זרה דאיהו מסאב, ומאן דקריב בהדיה יסתאב, כד יקרב ביין דישראל, הא אסתאב, ואסיר, כל שכן ההוא יין דאיהו עביד. ועל דא לא תימא דדא הוא בלחודוי, אלא כל מה דעבדי ישראל לתתא, כלא הוא כעין דוגמא דלעילא, כל שכן יין, דקאי באתר עלאה דוגמא דמנטרא. בגין כך, ישראל שתיין יין דישראל דאתעביד כדקא חזי בקדושה, כגוונא דישראל לעילא, דשתי ואשתרשא ואתברכא בההוא יין עלאה קדישא, ולא שתאן יין דאתעביד במסאבותא, ומסטרא דמסאבותא, דהא ביה שרייא רוחא דמסאבותא, (ולאו הוא מסטרא דישראל), ומאן דשתי ליה (בהדייהו), אסתאב רוחיה, ואסתאב איהו, ולאו הוא מסטרא דישראל, ולית ליה חולקא בעלמא דאתי, דהא ההוא עלמא דאתי, יין דמנטרא איהו. ועל דא, ישראל קדישין בעיין לנטרא דא על כלא, בגין דיתקשר באתר דעלמא דאתי. ובגין כך ביין אתבריך קודשא בריך הוא יתיר מכלא, בגין דאיהו חדי לסטרא שמאלא, ובגו חדוותא דיליה אתכליל בימינא, וכד אתעביד כלא ימינא, כדין שמא קדישא בחידו, וברכאן משתכחי בכלהו עלמין, ובעובדא דלתתא יתער עובדא דלעילא, ועל דא מזמני יין לקביל יין. ובגין דאיהו מנטרא לעילא, בעי לנטרא ליה לתתא, וכל נטירו דיליה קדושה הוא לישראל. ומאן דפגים ליה לתתא בסטרא דמסאבותא, יסתאב איהו בהאי עלמא, ולית ליה חולקא בעלמא דאתי, אתר דההוא יין דמנטרא שריא, הוא לא נטיר ליה, לא יתנטר הוא לעלמא דאתי, &lt;קטע סוף=דף מ א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף מ ב/&gt;זוהר חלק ג דף מ/ב
הוא סאיב ליה, יסאבון ליה בההוא עלמא, לא יהא ליה חולקא בההוא יין דעלמא דאתי. זכאין אינון ישראל, דמקדשי נפשייהו בקדושה עלאה, ונטרי מה דאצטריך לאתנטרא, ומקדשי למלכא בנטירו עלאה דא, זכאין אינון בעלמא דין ובעלמא דאתי:

פתח ההוא רביא ואמר, (משלי כט ד) מלך במשפט יעמיד ארץ וגו', מאן מלך, דא קודשא בריך הוא, במשפט, דא יעקב, דאיהו כללא דאבהן, ואיש תרומות, תרומת כתיב, כמה דאת אמר, (שמות כה ג) וזאת התרומה. ואיש תרומות, דא עשו, דבעי על תרומות ועל מעשרות כל יומא, ולא עביד מדי. ואיש תרומות, דלאו איהו משפט, דהא תרומה אסתלקותא דרחמי, בגין דא לא אתיא במשפט, כמה דאת אמר (משלי יג כג) ויש נספה בלא משפט, ועל דא ואיש תרומת יהרסנה. ואי תימא הא דוד מלכא איש תרומה הוה, אלא ברחמי, ולא עוד, אלא (ס&quot;א דוד מלכא איש תרומה הוה, וארעא אתקיימא בגיניה, הכי הוא ודאי, אבל כלא ברחמי הוה), דהא כתיב, (ישעיה נה ג) חסדי דוד הנאמנים, כמה דאתדבק בהאי אתדבק בהאי. תא חזי, כל יומוי דדוד מלכא הוה משתדל, (בגין) דהאי תרומה יתקשר במשפט, ויזדווגון כחדא, (בגין דיתקיים בארעא), אתא שלמה וזווג לון כחדא, וקיימא סיהרא באשלמותא, וקיימא ארעא בקיומא, אתא צדקיהו ואפריש לון, ואשתארת ארעא בלא משפט, ואתפגימת סיהרא, ואתחריבת ארעא, כדין ואיש תרומת יהרסנה. ותא חזי, שמן לכהני ויין לליואי, לא בגין דבעיין יין, אלא מיין דמנטרא אתי לסטרא דלהון, לחברא כלא כחדא, ולמחדי עלמין כלהו, לאשתכחא בהו כלא ימינא ושמאלא כליל דא בדא, לאשתכחא בהו חביבותא דכלא, ורחימותא דבני מהימנותא. מאן דאתדבק רעותיה בהאי, הוא שלים בהאי עלמא ובעלמא דאתי, וישתכח כל יומוי דאתדבק בתשובה, אתר דיין ושמן משתכחי, כדין לא יתדבק בתר עלמא דא, לא לעותרא ולא לכסופא דיליה. ושלמה מלכא צוח על דא ואמר, (משלי כא יז) אוהב יין ושמן לא יעשיר, דהא עותרא אחרא יזדמן ליה, למהוי ליה חולקא ביה, ולמהוי ביה חולקא בעלמא דאתי, אתר דיין ושמן שריין, בעלמא דא ובעלמא דאתי, ומאן דרחים ליה להאי אתר, לא בעי עותרא, ולא רדיף אבתריה. זכאין אינון צדיקייא דמשתדלי בעותרא עלאה כל יומא, דכתיב (איוב כח יז) לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז, האי בהאי עלמא, לבתר (משלי ח כא) להנחיל אהבי יש, ואוצרותיהם אמלא. תו פתח ואמר, (שמות כד יב) ויאמר יהו&quot;ה אל משה עלה אלי ההרה וגו', והתורה, דא תורה שבכתב, והמצוה, דא תורה שבעל פה, להרתם כתיב חסר, כמה דאת אמר (שיר ג ד) ואל חדר הורתי. הכא אית לאסתכלא, להורתם דמי, אי תימא הורתם דישראל, לאו הכי, דהא ישראל לא אדכרו בהאי קרא, אלא הורתם דתורה ומצוה, ומאי היא, דא (אתר) יין דמנטרא, בגין דכל כתיבה דספר עלאה תמן שריא, ומתמן נפקא תורה, ועל דא קרינן תורה שבכתב. ודא הוא אשר כתבתי להרתם ודאי, (כמה דאת אמר, ואל חדר הורתי). תורה שבעל פה, תורה אחרא דקיימא על פה, מאן איהו פה, דא הוא דעת, דאיהו פה דספר וכתיבה, ותורה דא, היא תורה אחרא דאקרי תורה שבעל פה, דאיהי קיימא על ההוא פה דאיהי תורה שבכתב, בגין כך אסתליק משה בכלא, על כל שאר נביאי מהימני, דכתיב ואתנה לך, לך דייקא. כתיב (משלי כה ד) הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי, הגו רשע לפני מלך, ויכון בחסד כסאו, תא חזי, בשעתא דאסגיאו חייבין בעלמא, כרסייא דמלכא קדישא אתתקנת בדינא, ואסתאבת (ס&quot;א ואשתאבת), (ס&quot;א וקיימא) בדינא, ושלהובוי אוקדין עלמא, ובשעתא דאתעברן חייביא מעלמא, כדין ויכון בחסד כסאו, בחסד ולא בדינא. מאי משמע, משמע דעלמא תתאה תליא בעלמא עלאה, ועלמא עלאה לפום ארחי דעלמא תתאה. ויכון בחסד &lt;קטע סוף=דף מ ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מא|א}}&lt;קטע התחלה=דף מא א/&gt;זוהר חלק ג דף מא/א
כסאו, מאן דבעי לברכא ליה, ולאתקנא כורסייה, בחסד ולא בדינא, מאי משמע, דכד עייל כהנא לבי מקדשא, דייעול בחסד דאיהו מייא, ולא ייעול ביין דשתי דאיהו גבורה, ייעול בהאי מלה במייא, ולא ייעול בחמרא. אתו רבי יהודה ורבי יצחק ונשקו רישיה, ומההוא יומא לא אתפרש מבי רבי יהודה, וכד הוה עייל לבי מדרשא, הוה קם רבי יהודה קמיה, אמר, מלה אוליפנא מניה, ויאות לאנהגא ביה יקר. לבתר אסתלק בין חברייא, והוה קארן ליה רבי ייסא רישא דפטישא דמתבר טנרין, ואפיק שלהובין לכל סטר, והוי קרי עליה רבי אלעזר, (ירמיה א ה) בטרם אצרך בבטן ידעתיך:

וידבר יהו&quot;ה אל משה ואל אהרן לאמר אליהם, זאת החיה אשר תאכלו וגו', מאי שנא הכא אהרן, אלא בגין דאיהו קיימא תדיר לאפרשא בין מסאבא ובין דכיא, דכתיב להבדיל בין הטמא ובין הטהור. רבי אבא פתח ואמר, (תהלים לד יג) מי האיש החפץ חיים וגו', נצור לשונך מרע וגו', סור מרע וגו', וכתיב (משלי כא כג) שומר פיו ולשונו וגו', מי האיש החפץ חיים, מאן חיים, אלא אלין חיים דאקרון עלמא דאתי, וחיים תמן שריין, ועל דא תנינן, עץ חיים היא, אילנא מאינון חיים, אילנא דאתנטע באינון חיין, ועל דא מי האיש החפץ חיים כתיב. אוהב ימים לראות טוב, מאן ימים, אלא דא הוא שמא דמלכא קדישא, דאחידא באינון יומין עלאין, דאקרון ימי השמים על הארץ, ימי השמים ודאי, על הארץ ודאי, מאן דבעי חיים דלעילא, למהוי ליה חולקא בהו, ומאן דבעי יומין עלאין, לאתדבקא בהו, ולרחמא להו, ינטר פומא מכלא, ינטר פומיה ולישניה, ינטר פומיה ממיכלא וממשתיא, דמסאב לנפשא, ומרחקא לבר נש מאינון חיין, ומאינון יומין, וינטר (ס&quot;א פומיה ולישניה) לישניה ממלין בישין, דלא יסתאב בהו, ויתרחק מנייהו, ולא יהא ליה חולקא בהו. תא חזי, פומא ולישן, אתר (אחרא) עלאה הכי אקרי, ובגין כך לא יפגים איניש פומיה ולישניה, וכל שכן לאסתאבא נפשיה וגרמיה, בגין דאסתאב הוא בעלמא אחרא, והא אוקימנא:

זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה וגו', האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה, זאת החיה בקדמיתא, ולבתר מכל הבהמה, אלא אמר קודשא בריך הוא, בכל זמנא דישראל מנטרי נפשייהו וגרמייהו, דלא לסאבא לון, ודאי זאת החיה אשר תאכלו, יהון שכיחין בקדושה עלאה, לאתדבקא בשמי, בברירו דההיא בהמה דברירנא לכו למיכל, לא תסתאבו בהו, ותהוון דבקין בשמי. וכל זמנא דלאו אינון נטרין נפשייהו וגרמייהו ממיכלא ומשתייא, יתדבקון באתר אחרא מסאבא, לאסתאבא בהו, ובגין כך כתיב, זאת החיה אשר תאכלו. מכל, מכל ודאי, דאיהו רזא דשמא קדישא, לאתדבקא ביה. מכל הבהמה אשר על הארץ, בגין דהאי מיכלא דהאי בהמה אשתכח דכייא, ולא יסאב לכו, יהא לכו חולקא בשמי, לאתדבקא בי. תו, זאת החיה אשר תאכלו, בפרעה כתיב (שמות ו יט) בזאת תדע כי אני יהו&quot;ה, הא זאת לקבלך, לאתפרעא מנך, אוף הכא, זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה, הא זאת לקבליכון, לאתפרעא מנייכו, אי תסאבון נפשכון, מאי טעמא, בגין דנפשתא מנה הוו, ואי אתון תסאבון לההוא דילה, הא זאת לקבלייכו, אי לטב היא קיימא לגבייכו, אי לביש היא קיימא לגבייכו. אמר רבי אלעזר, זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה, מכל אינון דאחידן מן סטר דא, שארי לכו למיכל, וכל אינון דלא אתיין &lt;קטע סוף=דף מא א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף מא ב/&gt;זוהר חלק ג דף מא/ב
מסטרא דא, אסיר לכו למיכל, בגין דאית בעירן דאתיין מסטרא דא, ואית דאתיין מסטרא אחרא מסאבא, וסימנא דלהון, דכתיב כל מפרסת פרסה וגמרינן, כלהו רשימין, וכלהו ארשים להו קרא, ובגין כך, כל מאן דאכיל מאינון דאתיין מסטרא דא מסאבא, אסתאב בהו וסאיב לנפשיה, דאתייא מסטרא דכייא. רבי שמעון אמר, כלל כלא, כמה דאית עשר כתרין דמהימנותא לעילא, כך אית עשר כתרי דחרשי מסאבא לתתא, וכל מה די בארעא, מנייהו אחידן בסטרא דא, ומנייהו אחידן בסטרא אחרא. ואי תימא, האי עז דשריא עליה רוח מסאבא לגו, לאו הכי, דאי רוח מסאבא שריא ביה, אסיר לן למיכל, אלא אעברן בגווייהו ויתחזון לקבליהון, ולא שריא לדיירא בהו, דכד אינון שריין, רוח אחרא אעבר עלייהו, ופרישן מגרמייהו, ובגין כך אתחזון לקבלייהו, ומקטרגי בגווייהו, ולא שלטי בהו בגרמייהו, ועל דא שרי לן למיכל. תא חזי, כיון דאתיין לשלטאה בהו, אעבר רוחא חדא, זקפן עיינין, וחמאן רשימין דלהון ואתפרשן מנייהו, אבל אתחזו לקבליהון, ולא אסירי לן למיכל. בין בבעירי בין בחיוותא בין בעופי בין בנוני ימא, בכלהו אתחזון ימינא ושמאלא, (רחמי ודינא), וכל מאן דאתי מסטרא דימינא, (מסטרא דרחמי), שארי לן למיכל, וכל אינון דאתיין מסטרא דשמאלא, (מסטרא דדינא), כלהו אסיר לן למיכל, בגין דדרגא (ס&quot;א דגרמא) דכלהו מסאבא, וכלהו מסאבין, ורוח מסאבא שריא בגווייהו ודרי בהו, ועל דא רוחא קדישא דישראל לא יתערב בהו, ולא יסתאב בהו, בגין דישתכחון קדישין, וישתמודעון לעילא ותתא. זכאה חולקהון דישראל דמלכא קדישא אתרעי בהו, ובעי לדכאה להו ולקדשא להו על כלא, בגין דאחידן ביה. תא חזי, כתיב (ישעיה מט ג) ישראל אשר בך אתפאר, אי קודשא בריך הוא מתפאר בהו בישראל, היך אתיין לאסתאבא, ולאתדבקא בסטרא מסאבא, ועל דא כתיב, והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, ולא תשקצו את נפשותיכם וגו. מאן (דיתיב) דאיהו בדיוקנא דמלכא, לא לבעי ליה לאתפרשא מאורחוי דמלכא, ובגין כך רשים להו קודשא בריך הוא לישראל, כל אינון דאתיין מסטרא דא, וכל אינון דאתיין מסטרא אחרא, זכאה חולקהון דישראל, דכתיב בהו (שם סא ט) כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך יהו&quot;ה, ברך יהו&quot;ה ממש, ברך יהו&quot;ה בכלא. ותא חזי, כל מאן דאכיל מאינון מאכלי דאסירי, אתדבק בסטרא אחרא, וגעיל נפשיה וגרמיה, ורוח מסאב שרייא עליה, ואחזי גרמיה דלית ליה חולקא באלהא עלאה, ולא אתי מסטריה, ולא אתדבק ביה, ואי יפוק הכי מהאי עלמא, אחידן ביה כל אינון דאחידן בסטר (ס&quot;א דאתיין מסטר) דמסאבא, ומסאבין ליה, ודיינין ליה כבר נש דאיהו געלא דמריה, געלא בהאי עלמא, וגעלא בעלמא דאתי. ועל דא כתיב, ונטמתם בם בלא א', דלא אשתכח אסוותא לגעוליה, ולא נפיק ממסאבותיה לעלמין, ווי לון ווי לנפשייהו, דלא יתדבקון בצרורא דחיי לעלמין, דהא אסתאבו, ווי לגרמייהו, עלייהו כתיב (שם סו כד) כי תולעתם לא תמלות וגו', והיו דראון לכל בשר, מאי דראון, סרחונא, מאן גרים ליה, ההוא סטר דאתדבק ביה. ישראל אתיין מסטרא דימינא, אי אתדבקן בסטרא שמאלא הא פגמין לסטר דא, ופגמין לגרמייהו, ופגמין לנפשייהו, פגימין בעלמא דין ופגימין בעלמא דאתי, כל שכן מאן דאתדבק בסטרא דמסאבא, דכלא אחיד דא בדא, וכתיב (דברים יד כא) כי עם קדוש אתה ליהו&quot;ה אלהי&quot;ך וגו'. רבי יוסי פתח ואמר, (קהלת ו ז) כל עמל האדם לפיהו וגו', אסתכלנא במלי דשלמה מלכא, וכלהו אחידן בחכמה עלאה, כל עמל האדם לפיהו, האי קרא בשעתא דדיינין ליה &lt;קטע סוף=דף מא ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מב|א}}&lt;קטע התחלה=דף מב א/&gt;זוהר חלק ג דף מב/א
לבר נש בההוא עלמא כתיב, כל ההוא דינא, וכל מאי דסביל בההוא עלמא, ונקמין מיניה נקמתא דעלמא, לפיהו, בגין פיהו דלא נטיר ליה, וסאיב ליה לנפשיה, ולא אתדבק בסטרא דחיי, בסטרא דימינא. וגם הנפש לא תמלא, לא תשתלים דינהא לעלם ולעלמי עלמין. דבר אחר, לא תמלא, לא תשתלם לסלקא לאתרהא לעלמין, בגין דהא אסתאבת ואתדבקת בסטרא אחרא. רבי יצחק אמר, כל מאן דאסתאב בהו, כאלו פלח לעבודה זרה, דאיהו (דברים ז כה) תועבת יהו&quot;ה, וכתיב (שם יד ג) לא תאכל כל תועבה. מאן דפלח לעבודה זרה, נפיק מסטרא דחיי, נפיק מרשותא קדישא, ועייל ברשותא אחרא, אוף מאן דאסתאב בהני מיכלי, נפיק מסטרא דחיי, ונפיק מרשו קדישא, ועייל ברשותא אחרא, ולא עוד אלא דאסתאב בהאי עלמא ובעלמא דאתי, ועל דא ונטמתם בהם כתיב, בלא א'. וכתיב, (ויקרא כ כה) ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא, מאי לטמא, לטמא לעמין, דהא אינון מסאבין ומסטרא דמסאבא קא אתיין, וכל חד אתדבק באתריה. רבי אלעזר הוה יתיב קמיה דרבי שמעון אבוי, אמר ליה, הא דתנינן זמין קודשא בריך הוא לדכאה להו לישראל, במה, אמר ליה, כמה דכתיב, (יחזקאל לו כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וגו', כיון דאתדכאן, מתקדשן, וישראל דאתדבקן ביה בקודשא בריך הוא, קדש אקרון, דכתיב (ירמיה ב ג) קדש ישראל ליהו&quot;ה ראשית תבואתה, וכתיב (שמות כב ל) ואנשי קדש תהיון לי. זכאין אינון ישראל, דקודשא בריך הוא קאמר עלייהו והייתם קדושים כי קדוש אני יהו&quot;ה, בגין דכתיב (דברים י כ) ובו תדבק, וכתיב (תהלים קמז כ) לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה:

רעיא מהימנא:

דגים וחגבים אינם טעונין שחיטה, אלא אסיפתם היא המתרת אותם, הכי מארי מתיבתא אין צריכין שחיטה, אלא דאתמר בהון, (בראשית מט לג) ויגוע ויאסף אל עמיו. מה נוני ימא חיותן בימא, אף תלמידי חכמים מארי מתניתין, חיותייהו באורייתא, ואי אתפרשן מנה, מיד מתים. (נ&quot;א תנאין) תנינא דמתניתין, דבה אתרבי, כנוני ימא, ואי אינון דביבשתא יעלון למיא, ולא ידעין לשטטא, אינון מייתין, אבל אדם (דאינון מארי קבלה, אינון לעילא), דאיהו לעילא מכלהו, אתמר ביה, (שם א כו) וירדו בדגת הים ובעוף השמים. דאינון מארי מתניתין תניניא, התנין הגדול, (ישעיה כז א) נחש בריח, לקבל (שמות כו כח) והבריח התיכון בתוך הקרשים. בזמנא דתנינן מארי משנה אית בהון מחלוקת, ומקשין דא לדא חד בלע לחבריה, והאי איהו תלמיד זעיר שלא הגיע להוראה, ומורה, חייב מיתה, ואי אינון שוין דא לדא, ואית בהון מחלוקת וקושיא, אתמר בהון (ס&quot;א לבסוף) (במדבר כא יד) את והב בסופה, ואוקמוה אהבה בסופה. (ע&quot;כ הרעיא מהימנא):

ברוך ה' לעולם אמן ואמן: &lt;קטע סוף=דף מב א/&gt;</text>
      <sha1>qi7he1aofokulkg0kjpzaxyd1vooalh</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947864</id>
      <parentid>2947863</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T19:56:05Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947864</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="171071" sha1="jpq8rittcszmcnovp76vupyhsu1y546" xml:space="preserve">&lt;קטע התחלה=דף כו א/&gt;
==פרשת צו==
{{ממ זהר משולב|ג|כו|א}}זאת תורת העולה וגו', רבי שמעון פתח ואמר, (תהלים לו ז) צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה וגו', האי קרא אוקימנא ליה ואתמר, תא חזי, האי עולה, סליקו וקשירו דכנסת ישראל לעילא, ודבוקא דילה בגו עלמא דאתי, למהוי כלא חד, בקשורא חדא בחידו, ובגין דסלקא לעילא לעילא, כתיב זאת תורת, רזא דכר ונוקבא כחדא, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, לסלקא בחביבותא. כד אתער סטרא דצפון כמה דאוקימנא, דכתיב (שיר ב ו) שמאלו תחת לראשי, כדין איהי סלקא בחביבותא, ואתעטרא בימינא, ואתחברת באמצעיתא, ואתנהיר כלא מרזא דקדש הקדשים, ודא מגו דרזא דאדם, ברעו דכהנא, ובצלותא, ובשירתא. והא אוקימנא, דעולה קדש קדשים ברזא דרוח עלאה, בגין דתלת רוחין קשירין כחדא, רוח תתאה דאקרי רוח הקדש, רוח דלגו באמצעיתא דאקרי רוח חכמה ובינה, וכן אקרי רוח תתאה, אבל האי רוח דנפיק מגו שופר, כלילן באשא ומיא, רוח עלאה דאיהו סתים בחשאי, דביה קיימין כל רוחין קדישין, וכל אנפין נהירין, ובגין כך אהדרת עולה רוח ממש. ולבתר מרזא דבהמה &lt;קטע סוף=דף כו א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|כו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף כו ב/&gt;
מסתפקי ואתזנו, לאתקשרא רוחא אחרא דאיהי גו מסאבו, מאינון תרבין ושמנונין כמה דאתמר, ובגין כך עולה קדש קדשים, שאר קרבנין למעבד שלמא בעלמא כלהו מכמה סטרין, ומארי דדינין, לאתעברא ולאתנהרא מגו רעותא לאתבסמא, אקרון קדשים קלים, בגין דלא מתעטרי לעילא לעילא בקדש הקדשים, ועל דא אינון קדשים קלים, ונכיסו דלהון בכל אתר כמה דאוקמוה, אבל עולה דאיהי רזא דקדש הקדשים, לאו איהי כשאר קרבנין, דכל עובדהא קדש. תא חזי מה כתיב, ולבש הכהן מדו בד, אלין לבושין מיחדין לקדושה, בד יחידאי, מיחדא לקדושה, וכתיב (ויקרא טז ד) בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם, מאי טעמא דא קדש, אלא רזא דמלה כדקאמר, דאיהי קדש קדשים דסלקא כלא, ואתעטרא בקדש הקדשים בקשורא חדא, ולבתר מפני ואעבר רוח מסאבא דמסאב כלא, דלא שלטא, ולא יתקריב גו מקדשא, ואתעבר מכל סטרי דקודשא, ואשתאר כלא קדש בקדושה יחידאי. ואמר רבי שמעון, הא אתמר דכתיב (תהלים לו ז) אדם ובהמה תושיע יהו&quot;ה, והכי סלקא רזא דאדם מסטרא דאדם, ובהמה מסטרא דבהמה, ובגין כך כתיב, אדם כי יקריב מכם, אדם ודאי, דדא קרבניה לעילא לקשרא קשרא, ולבתר מן הבהמה, וכלא איהו בקרא, אדם ובהמה, ודא איהו רזא דאצטריך לקרבנא אדם ובהמה כדקאמר. תא חזי, כד ברא קודשא בריך הוא עלמא, הכי עבד אדם ובהמה, ואי תימא, והא כתיב (בראשית א כ) ועוף יעופף על הארץ, דהא מנייהו מקרבין קרבנא, ואפילו עולה, כמה דכתיב (ויקרא א יד) ואם מן העוף עולה קרבנו, תא חזי, מכל אינון עופין לא מקרבין אלא מן התורים או בני יונה, אלא רזא דא, מה דאתכשר בדא פסיל בדא, דא ימינא ודא שמאלא, וכלא חד. עוף יעופף על הארץ, הא אוקימנא דאינון רזא דרתיכא, ובהו תסתלק רוח הקודש לסלקא לעילא, דאינון תרי, חד לימינא וחד לשמאלא, עוף לימינא ודא מיכאל, יעופף לשמאלא ודא גבריאל, דא לימינא ודא לשמאלא. ובגין כך מקרבין תרין אלין, לסלקא רוח קודשא, ושמאלא מעטר וזיין לתתא לההוא סטר שמאלא, וימינא לימינא, ואתקשרת אתתא בבעלה, למהוי חד, וכלא מסתלק ומתקשר כחדא לעילא ותתא, וקודשא בריך הוא אסתלק בלחודוי ואתתקף. ובספרי קדמאי, מסכנא לא יהיב חולקא לאתזנא אלא לעילא לאתקשרא, אבל כלא לעילא ותתא, כל חד מתקשר לסטריה כדקא יאות, והא אוקימנא. רבי אלעזר שאיל לרבי שמעון אבוי, ואמר, הא קשורא דכלא אתקשר בקדש הקדשים לאתנהרא, אתדבקותא דרעוא דכהני ליואי וישראל לעילא עד היכן איהו סלקא. אמר ליה, הא אוקימנא עד אין סוף, דכל קשורא ויחודא ושלימו לאצנעא בההוא צניעו, דלא אתדבק ולא אתידע, דרעוא דכל רעוין ביה, אין סוף לא קיימא לאודעא, ולא למעבד סוף ולא למעבד ראש, דאין (נ&quot;א ראש כמה דאין) קדמאה אפיק ראש וסוף, מאן ראש, דא נקודה עלאה דאיהי רישא דכלא סתימאה, דקיימא גו מחשבה, ועביד סוף דאקרי סוף דבר, אבל להתם אין סוף. לאו רעותין לאו נהורין לאו בוצינין בההוא אין סוף, כל אלין נהורין ובוצינין תליין לאתקיימא בהו, ולא קיימי לאתדבקא, מאן דידע ולא ידע, לאו איהו אלא רעו עלאה סתימאה דכל סתימין, אין. וכד נקודה עלאה, ועלמא דאתי אסתלקו, לא ידעין בר ריחא, כמאן דארח בריחא ואתבסם, ולאו דא נייחא (ס&quot;א ניחח), דהא כתיב (ויקרא כו לא) ולא אריח בריח ניחחכם, דהא ריח ניחח, ריחא דרעותא, דכל הני רעותא דצלותא, ורעותא דשירותא, ורעותא דכהנא, דכלהו רזא דאדם, כדין כלהו אתעבידו רעותא חדא, וההיא אקרו ניחח, רעותא כתרגומו, כדין כלא אתקשר ואתנהיר כחדא כדקא יאות, כמה דאתמר. ועל דא אתיהיבת האי סטרא אחרא בידא דכהנא, דכתיב &lt;קטע סוף=דף כו ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|כז|א}}&lt;קטע התחלה=דף כז א/&gt;
זהר:

צו את אהרן ואת בניו לאמר, רזא הכא, דהא אוקימנא לית צו אלא עבודה זרה, והכא אתייהיבת ליה לאתוקדא ההוא מחשבה רעה, ולאעברא לה מגו קודשא, בהאי רעותא דסלקא לעילא, ובהאי תננא ותרבין דאתוקדן, בגין לאתעברא מן קודשא, והאי צו ברשותייהו קיימא לאפרשא לה מן קודשא, מגו האי קרבנא. ואי תימא, צו את בני ישראל, הכי נמי, דהא ברשותייהו קיימא, לאפרשא לה מן קודשא, כל זמנא דעבדי רעותא דמאריהון, דלא יכלא לשלטאה עלייהו. והאי קרא כלא אתיא לאחזאה רזא דמלה, לאעטרא להאי רוח קודשא לעילא לעילא, ולאפרשא לה לדא רוח טומאה, לנחתא לה לתתא, דא ברעותא ובצלותא כדקאמרן, ודא בעובדא, כלא כדקחזי ליה. והאי קרא מוכחא עלייהו, דכתיב צו את אהרן ואת בניו לאמר, צו דא עבודה זרה, רוח מסאבא, לאמר, דא אתתא דאקרי יראת יהו&quot;ה, כתיב הכא לאמר, וכתיב התם (ירמיה ג א) לאמר הן ישלח איש את אשתו, והא אוקמוה, בגין כך כלא אתמר, וכהנא קיימא לאתתקנא כלא ברזא דאדם ובהמה. זכאה חולקהון דצדיקיא בעלמא דין ובעלמא דאתי, דאינון ידעי אורחי דאורייתא, ואזלי בה בארח קשוט, עלייהו כתיב (ישעיה לח טז) יהו&quot;ה עליהם יחיו, מאן עליהם, אלין ארחי דאורייתא, יחיו, יתקיימון בעלמא דין ובעלמא דאתי. תא חזי, כתיב זאת תורת העולה, אמר רבי חייא, האי קרא אוקימנא ליה בהאי גוונא, (זאת תורת, דא כנסת ישראל, העולה, דהיא סלקא ומתעטרא לעילא לעילא, לאתקשרא כדקא יאות, עד אתר דאקרי קדש קדשים). (דבר אחר) זאת תורת, דא כנסת ישראל, העולה דא מחשבה רעה, דאיהי סלקא על רעותא דבר נש, לאסטאה ליה מארח קשוט, היא העולה, היא דסלקא ואסטיאת ליה לבר נש, ובעי לאוקדא לה בנורא, בגין דלא יתיהיב לה דוכתא לאסטאה, ובגין כך על מוקדה על המזבח. כל הלילה, מאן לילה, דא כנסת ישראל דאיהי זאת, בגין דאתי לדכאה לבר נש מההוא רעותא, על מוקדה, בגין דנהר דינור איהו אתר לאוקדא לכל אינון דלא קיימי בקיומייהו, דהא עאלין לון בההוא נורא דדליק, ומעברי שולטניהון מעלמא, ובגין דלא ישלוט, אצטריך על מוקדה על המזבח כל הלילה, ואתכפיא ולא שלטא. ועל דא כד אתכפיא האי, סלקא כנסת ישראל דאיהי רוח קודשא, דסלקא ואתעטרא לעילא, דהא סליקו דילה כד אתכפיא האי חילא אחרא, ואתפרש מנה, ובגין כך בעינן ברזא דקרבנא לאפרשא להאי סטרא מרוח קודשא, ולמיהב לה חולקא, בגין דרוח קודשא תסתלק לעילא:

רבי אחא פתח ואמר, והאש על המזבח תוקד בו וגו', והאש על המזבח תוקד בו, אמאי, ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר, אמאי, וכהנא אמאי, והא תנינן, אש בכל אתר דינא הוא, וכהנא מסטרא דימינא קא אתי, ורחיקא הוא מן דינא, דהא כהנא לא אזדמן בדינא לעלמין, והכא הוא בעי לאוקדא דינא בעלמא, דכתיב ובער עליה הכהן. אלא הכי אוליפנא, בר נש דאתי למחטי קמי מאריה, הוא אוקיד גרמיה בשלהוביתא דיצר הרע, ויצר הרע מסטרא דרוח:

רעיא מהימנא:

פקודא לעשות העולה כמשפטה, ועלה אתמר זאת תורת העולה וגו', חמש אשים הוו נחתין על קרבנא, אש אוכל ואינו שותה, אש שותה ואינו אוכל, אש אוכל ושותה, אש אוכל לחים ויבשים, אש שאינו אוכל ואינו שותה, לקבלייהו אינון זאת תורת העולה חד, הוא העולה על מוקדה ב', על המזבח תלת, כל הלילה ד', ואש המזבח תוקד בו ה'. ואוקמוה מארי מתניתין, עולה כולה סלקא לגבוה, ודא בינה ה', ה' מראות דילה, י' בת יחידא, (שמות כד יז) ומראה כבוד יהו&quot;ה כאש אוכלת, ו' אור דבת עינא, והיא אש &lt;קטע סוף=דף כז א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|כז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף כז ב/&gt;
זהר:

מסאבא קא אתיא, והא שריא ביה רוח מסאבא. ולזמנין אשתמודען קרבני דאתיין מהאי סטרא, ובעא לקרבא על מדבחא כדדמי ליה, ולא אשתצי ולא אתבטל ההוא רוח מסאבא, בין מבר נש ובין מההוא סטרא דאתי מניה, אלא באשא דמדבחא, דההוא אשא מבערא רוח מסאבא וזינין בישין מעלמא, וכהנא בדא אתכוון לתקנא אשא, דיבער זינין בישין מעלמא. ועל דא בעי דלא ידעכון ליה לעלמין, ולא יתחלש חילא ותוקפא דיליה, לתברא חילא דתוקפא אחרא בישא מעלמא, ועל דא לא תכבה. וכהנא יסדר עליה אשא בבקר בבקר, בזמנא דשלטא סטרא דיליה ואתער בעלמא, בגין לבסמא עלמא (ס&quot;א ולבסמא דינא), ואתכפיין דינין ולא מתערי בעלמא, על דא תנינן, אית אשא אכלא אשא, אשא דלעילא אכלא אשא אחרא, אשא דמדבחא אכלא אשא אחרא, ועל דא אשא דא לא תכבה לעלמין, וכהנא מסדר ליה בכל יומא:

רעיא מהימנא:

שותה כל מיין דאורייתא, ואוכלת כל קרבנין דצלותא, ואוכלת לחין ויבשין, אינון פשטי דאורייתא דאינון כעצים יבשים, ורזי אורייתא אינון כעצים לחים, והאי איהו אש אוכלת לחין ויבשין. ועוד אוכלת לחים, כל קרבנין דהוו קרבין בצלותא על מצות עשה, ויבשין, כל קרבנין דהוו קרבין בצלותא על מצות לא תעשה, והאי איהו סקילה שריפה הרג וחנק, על מצות עשה ועל מצות לא תעשה, אלין אינון קרבניא דשכינתא, צלותא דפקודין דעשה ולא תעשה, ולקבל ה' מראות אלין תקינו ה' צלותי ביומא דכפורי ולקבל, בת עינא אינון עשרת ימי התשובה, ו' לקבל אור דבת עינא, ה' ענויין לקבל ה' בתראה:

פקודא בתר דא לעשות החטאת כמשפטה, תנאים ואמוראים, אתון דמסטרא דמדות דקודשא בריך הוא אתיתו, דטרחתון סגי לנקאה ברתא דילי, דאיהי הלכה, מאלין קליפין דערב רב, קושיין בישין דלית לון תירוץ ולא פרוקא, דעלייהו אתמר (קהלת א טו) מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות, אלא אתמר תיקו בהון, וכל תיקו דאסורא לחומרא, ואיהו תיקו חסר ן', דלית ליה תיקון, חסר נו&quot;ן דאיהו עלמא דאתי, דתיקו דעלמא דאתי שתיקה, כגון שתוק כך עלה במחשבה. ואית קושיין דאינון לבושין דהלכה, דאתמר בהון משבצות זהב, הדא הוא דכתיב (תהלים מה יד) כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, ואתון פסקין לון בכמה פסקות, ולבתר מתקנין ומפרקין לון בכמה פרוקין. ואי חסר שום פסק ממתניתא, כמה דאוקמוה זה חסר מן המשנה, אתון מתקנין לון, והאי הוא חסרון שיוכל להמנות. ואי ייתי טפש ויפיק שום ביש על ההוא אומנא דחתיך לבושין, ויימא וכי אורייתא איהי חסרה, והא כתיב (שם יט) תורת יהו&quot;ה תמימה, תמימה בכל אברין דגופא, דאינון רמ&quot;ח פקודין, הדא הוא דכתיב (שיר ד ז) כלך יפה רעיתי ומום אין בך, תמימה בלבושהא, ואיך חסר מן המשנה. אתון תימרון ליה, דוק ותשכח חתיכה, ותשכח לה מעורבת בשאר פסקות ומשניות, דאורח אומנא למחתך לבושין בכמה חתיכות, ותלמיד דלאו איהו בקי למקשר ההלכה באינון חתיכות, מתחלפי ליה פסקות וקושיין, ולא אשכח לון פרוקא, עד דייתי אומנא ופריק לון כל אלין ספקות דלהון. בההוא זמנא הלכה דאיהי ברתא, סליקת קדם מלכא שלימא בכלא, בגופא בלבושהא ובתכשיטהא, ואתקיים בה (בראשית ט טז) וראיתיה לזכור ברית עולם, ולזמנין אית לאומנא תלמיד בקי דישדר ליה לתקנא לון. קמו כלהו, ואמרו, ודאי אנת הוא אומנא רעיא מהימנא, דאתמר בך, משה קבל תורה מסיני, ומתמן ואילך כלהו תלמידים אינון דילך, מן יהושע עד סוף כל דרין, הדא הוא דאמרינן ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים עד סוף כלהו, תלמיד בקי דילך מאן הוא, הא חזינא דאתמר, הכל יהא מונח עד שיבא אליהו. אמר לון, ודאי הכי הוא, דאיהו תלמיד חבר, דעליה אתמר (במדבר כה יא) בן אהרן הכהן, כגוונא דאתמר באהרן (שמות ד טז) הוא יהיה לך לפה &lt;קטע סוף=דף כז ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|כח|א}}&lt;קטע התחלה=דף כח א/&gt;
רעיא מהימנא:

הכי נמי בריה יהיה לי לפה, דאיהי אורייתא דבעל פה, בגין דהיכי דהוינא בקדמיתא כבד פה וכבד לשון, הכי יוקים לי קודשא בריך הוא, כבד פה באורייתא דבעל פה, וכבד לשון באורייתא שבכתב, דלא יימרון אלין דלא אשתמודעון לי, אחרא איהו, ואליהו הוא יהיה לי לפה, ייתי לתקנא כל אלין ספיקות ולפרקא לון. בההוא זמנא, זאת תורת העולה, ברתא דהות מהדקא שפלה בגלותא, סליקת על כל דרגין דלעילא, הדא הוא דכתיב (משלי לא כט) רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה, וסליקו דילה תהא לאבא, דאיהו לימינא חסד, דביה הרוצה להחכים ידרים, מתמן חכמ&quot;ה כ&quot;ח מ&quot;ה. אמר חד תנא, בודאי בגין דא אתמר בך, (ישעיה סג יב) מוליך לימין משה, בגין כלה דילך, דלא יהא לך שלימו אלא בה, דכד אנת תהא שלימא בה, אתמר בך (במדבר יב ח) פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות, במראה, כגוונא דכלה דאתפשטת מלבושהא, ומתייחדת עם בעלה בקירוב בשר, ברמ&quot;ח אברים דילה, ולא כסיאת אבר חד מינה, והאי איהו במרא&quot;ה, רמ&quot;ח בחושבן. אמר בוצינא קדישא, בקדמיתא אתחזי לך האי חיזו, דאתמר בה במראה, דאיהו לך המראה הגדול בסנה, דאדכר ביה חמש זמנין הסנה, וכען אתגלייא לך חיזו דא ברמ&quot;ח פקודין, דאינון בחמשה חומשי תורה, ולא בחידות, דאינון לבושין דילה, דבהון חזו כל נביאי, דלית ארח לאתגלאה כלה בקירוב בשר אלא לחתן דילה. בההוא זמנא יתקיים בהו, (בראשית ב כה) ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו, כגון אדם ואשתו, דכבר אתעבר ערבוביא בישא ערב רב קושיא בישא מעלמא, דאינון עריין דקודשא בריך הוא ושכינתיה, עריין דישראל, כל שכן עריין דילך רעיא מהימנא, ומהלכה דילך, דבגינייהו צריך לכסאה רזין דאורייתא, כמה דאוקמוה (משלי כה ב) כבוד אלהי&quot;ם הסתר דבר, עד דמתעברין מעלמא, ולית מלכים אלא ישראל, כמה דאוקמוה כל ישראל בני מלכים הם, בההוא זמנא, וכבוד מלכים חקור דבר, אמר רעיא מהימנא, בריך אנת לעתיק יומין, דמתמן אנת, כענפא דאתפשט מאילנא, הכי נשמתך ענפא מניה. תנאים ואמוראין, הא ודאי עולה וחטאת ואשם, תלת פקודין, אינון תלת אבהן, שלמים מטרוניתא, (ס&quot;א אתר דאיהו תשלומין דכלא, כגוונא) אבר דאיהי תשלומין דכל אבר. כגוונא דיומא קדמאה דחג, מי שלא חג ביום ראשון, אין תשלומין לראשון, ושאר יומין תשלומין זה בזה, ובהון וחסרון יוכל להמנות, אבל מי שלא חג יום טוב הראשון של חג, עליה אתמר (קהלת א טו) מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות. והאי איהו חטאת דמעכב לעולה, (מאי טעמא), חטא איהו דכר, חטאת נוקבא, ולזמנין דהא אתבסם חטאת ואתפרש מעולה, כההוא שעיר, דאתמר (במדבר כח טו) ושעיר עזים אחד לחטאת. אשם תלוי אחיד בתרוייהו, כמאן דאחיד לכאן ולכאן ואיהו תלוי באמצעיתא, כגון הכל תלוי עד שיבא אליהו, ויפריש לה מתמן, הכי אשם תלוי איהו אחיד בתרוייהו, עד דיהבין ליה מזונא דיליה שוחד דיליה, ויתפרש מתמן, ומתקרבין אברין דכלה דא לדא, דהכי איהו אשם וחטאת כסרכות דאחידן בריאה, ולא מניחין לה לפרחא, לסלקא לגבי עילא, לנשבא ברוחא דקודשא. שה איהו לעולה, דכתיב (בראשית כב ז) ואיה השה לעולה, ואתמר ביה (שמות יב ה) שה תמים זכר, הדא הוא דכתיב איש תמים. והא צריך למשאל, דהא שה איהו לימינא, שעיר איהו לשמאלא, דהיינו שעיר עזים אחד לחטאת, ואית שעיר ואית שעיר, שעיר אחד ליהו&quot;ה, ושעיר אחד לעזאזל, והיינו דכתיב (ויקרא טז ח) ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, גורל אחד ליהו&quot;ה, וגורל אחד לעזאזל, ובההוא שעיר אתמר בעשו, (בראשית כז יא) איש שעיר. ודא כבד דנטיל כל אינון שמרים דדם, (דמתמן) שחין אבעבועות פורחות, ספחת וכל מיני צרעת, והיינו דכתיב (ויקרא טז כב) ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזירה, ואינון עונות תם, דאיהו לבא. וכדין אתפרש מלערבא בלבא, וכדין אתבסם, ואיהו כבד באלין חובין, ולא קל לסלקא לגבי יעקב איש תם. חדו מארי מתניתין דמתיבתאן, דקא נחתי עם תנאין ואמוראין. קם חד מנייהו, ואמר רעיא מהימנא, הב לי רשו למשאל, בתר דזכינא למשמע מלין יקירין אלין מפומך, דאורייתא דא דנפקת מפומך, (משלי ג טו) יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, ועם כל דא הלכה היא וללמוד אני צריך, הא שעיר דעזאזל שפיר, אשם תלוי באן אתר איהו. אמר ליה, בריך אנת ברי, שפיר קא שאלת, אלא מה עמודא דאמצעיתא אחיד ביה ימינא ושמאלא, דאינון חסד וגבורה, כגופא דאחיד בין תרין דרועין דבר נש, או כנשר דאחידן ביה תרין גדפין לפרחא בהון, וכיונה דאחידת בה תרין גדפין, דאמתילת לאורייתא, וגדפין &lt;קטע סוף=דף כח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|כח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף כח ב/&gt;
רעיא מהימנא:

דילה, למצות עשה, ובהון היא העולה ופרחת לעילא. הכי פקודין דלא תעשה אינון תפישו דילה, כגון צפרים הנאחזים בפח, וכל תפשין דילה דמעכבין לה לפרחא, אתקריאו סרכות, כאלין סרכות דמעכבי לכנפי ריאה לנשבא. הכי אשם דישראל, אחיד בגדפוי דשכינתא, דאינון חיוון דכרסיא, דלא תהא עולה בהון בזכוון דישראל לגבי קודשא בריך הוא, ומעכבין לה, ומכבידין גדפהא, חי&quot;ת חי&quot;ת, חטאות דלהון. ואשם, אימא דערב רב, סרכא אחידת בכרסיא, דתמן מטרוניתא, ולא מנחת לה לסלקא מגלותא, וזכוון אחידן בה לסלקא, אשתארת באוירא, כגון סרכא תלויה באוירא, ודא עמודא דאמצעיתא (דאיהו אוירא), הכי אשם תלוי בצדיק, דאיהו אחיד בין שמיא וארעא. חטאת איהי יותרת הכבד, אכבידת עלה בחטאות דלכלוכין דחובין דישראל, כגוונא דכבד מכביד שמרים דאינון דמים על ערקין דלבא, הכי אלין חטאות מכבידין על גדפוי דשכינתא, דאינון פקודין דעשה, דדמיין לכנפי יונה. לא תעשה כד אינון מכבידין על עשה, דאינון כד חובין דישראל מרובין מזכוון, אתמר באורייתא דאיהו גופא, (דניאל ח יב) ותשלך אמת ארצה, ואיהי צווחת (איכה א יד) נתנני יהו&quot;ה בידי לא אוכל קום, (עמוס ה ב) נפלה לא תוסיף קום. ובגין דא תקינו תנאים ואמוראים, צלותין באתר דקרבנין, לאעברא חטאות ואשמות מינה, ובגין דא תקינו צלותא דשחרית כקרבן השחר, וצלותא דמנחה כקרבן בין הערבים, וצלותא דערבית כאמורים ופדרים דהוו מתאכלים כל הלילה. ותלת אבהן דתקינו תלת צלותין, לקבל מרכבתא דאינון קטירין בה, כמה דאוקמוה, האבות הן הן המרכבה, דאינון פני אריה אל הימין לארבעתם וגו'. (ע&quot;כ):

זהר:

אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, רבי חייא פתח, (בראשית כב ז) ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני וגו', ויאמר ויאמר תלת זמנין דיצחק ויאמר חד דאברהם אמאי הכי. אלא שלש למעשה בראשית, דאינון תלת דיצחק הוו, וחד דאברהם ברביעי, דכתיב הנני בני, דחיקא (ס&quot;א ודייקא) הנני, וכתיב (שם א יד) יהי מארת ברקיע השמים, מארת חסר. ואי תימא ויאמר ויאמר יתיר אינון, אלא אינון סתימין הוו במחשבה, ואלין אתגליין מגו חשוכא. ויאמר יצחק אל אברהם, וכתיב (שם) ויאמר אלהי&quot;ם יהי אור ויהי אור, ויאמר אבי, וכתיב ויאמר אלהי&quot;ם יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים, ויאמר הנה האש, ויאמר אלהי&quot;ם יקוו המים, ויאמר הנני, ויאמר אלהי&quot;ם יהי מארת:

רעיא מהימנא:

ועוד אש תמיד תוקד על המזבח, דא אורייתא, דאתמר בה (ירמיה כג כט) הלא כה דברי כאש נאם יהו&quot;ה, לא תכבה, ודאי דעבירה אינה מכבה תורה, אבל עבירה מכבה מצוה, ומאן דעביד עבירה דמכבה מצוה דאיהי נר, הכי מכבה נר דיליה, דאתמר בה (משלי כ כז) נר יהו&quot;ה נשמת אדם, מגופיה, והאי הוא כבוי, דאשתאר גופא בחשוכא. והכי מאן דסליק שכינתא מאתרהא, גרים כבוי (לכל העולם) וחשוכא לההוא אתר, וחשוכא איהי עבירה, (שם ל) ושפחה כי תירש גבירתה. וסליקו דמצוה מסטרא דעמי הארץ, להון מכבה מצוה, לקיים בהון (ש&quot;א ב ט) ורשעים בחשך ידמו, אבל לגבי מארי תורה, לית ליה כבייה עולמית בהון, בגין דנהרין לה בכמה רזין דאורייתא, דאור ר&quot;ז אתקרי. ומצות דאורייתא דמקיימין לה רבנן, תורה איהו לגבייהו, לילה ויומם לא תכבה עלייהו, בגין דמקיימין בה (יהושע א ח) והגית בו יומם ולילה. ועשן דסליק מפומייהו במילי דאורייתא, איהו עשן המערכה, דמסדרין לה ומעריכין לה לגבי בעלה, כגון (במדבר ח ב) בהעלותך את הנרות, דאתמר בהון (שמות כז כ) להעלות נר תמיד. ובעשן המערכה וענן הקטרת, דאורייתא עשן דילה, יתער מלבא לגבי חכמתא, דאיהו במוחא, כגוונא דעננא, דאתערותא דעננא מלבא, הדא הוא דכתיב (בראשית ב ו) ואד יעלה מן הארץ, ולבתר והשקה את כל פני האדמה, הכי יתער עשן מבינה, דאיהו בלבא, דאוקמוה לגביה הלב מבין, וסליק לגבי חכמה, דאיהי &lt;קטע סוף=דף כח ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|כט|א}}&lt;קטע התחלה=דף כט א/&gt;
רעיא מהימנא:

(נ&quot;א במוחא) כמוחא, ומאן עשן, דא (דעת) עמודא דאמצעיתא, דעת, לב מבין דעת. לבתר דנחית עשן חכמה לגבי בינה, דאינון דא לשמאלא ודא לימינא, איהו נחית מלא מאבא ואימא, מלא י&quot;ה, לאוקדא עצים דאינון תלמידי חכמים מסטרא דעץ חיים, דאינון אברים דגופא, דתמן ה' העצים ודאי, לאוקדא לון בשלהובין דאורייתא, דאתמר ביה (ירמיה כג כט) הלא כה דברי כאש נאם יהו&quot;ה, בשלהובין דנר מצוה ברחימו. (ע&quot;כ):

פקודא להקריב בכל יומא תמידין, ואבתריה להדליק אש, הדא הוא דכתיב, אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, ואבתריה תרומת הדשן, ואבתריה קרבן נדר או נדבה. תנאים ואמוראים, כל אלין תמידין אינון מדות דקודשא בריך הוא, דצריכי למהוי לון נייחא, ואף על גב דכל ספירן כלהו חד, מכל מקום כל ספירה וספירה ממנא על שבתות וזמנין ויומין טבין. וההיא מדה דשלטנותא דההוא זמנא, כל ספירן אתכלילו בה, ואתקריאו כלהו על שם ההיא מדה, בחסד חסדים, בגבורה גבורות, והכי בכל מדה. ואית השבתת מלאכה, כגון שור דאית ליה עול, וחמור דאית ליה משאוי, בין עול מלכות שמים כגון תפילין, בין עול מלכות הרשעה כפום עובדייהו, באלין יומין אית לון השבתת מלאכה ונייחא. מאן דלא אתעסק באורייתא ובפקודין, אית ליה עול מלכות הרשעה, ומאן דאתעסק באורייתא ובפקודין, אית לון עול מלכות שמים, דאיהי ה' בתראה, מלכות שמים אתקריאת, עול מצות איהי ודאי, בגין דבה אתבריאו כל בריין דשמיא וארעא, הדא הוא דכתיב (בראשית ב ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בה' בראם. וכד ייתי שבת ויום טוב, נחתת בינה דאיהו יה&quot;ו, על ה' דאיהי מלכות שמים, נשמה יתרה, ואיהי (שמות לב טז) חרות על הלוחות, אנכי ביציאת מצרים, ופרישת גדפהא על ברתא, ועל משריין דילה, ואית לון נייחא. ואתמר במשריין דסמא&quot;ל ונחש, (דברים כח י) וראו כל עמי הארץ כי שם יהו&quot;ה נקרא עליך ויראו ממך, אות תפילין ואות שבת ואות דיומין טבין ואות ברית, כלהו שקילין. ואית אות דשד&quot;י דאיהו מטטרו&quot;ן, עבד, וכמה עבדין תליין מניה, דממנן על אלין דעבדין פקודי על מנת לקבל פרס, מטטרו&quot;ן ומשריין דיליה ממנן עלייהו, בגינייהו אתמר (שמות כג יב) למען ינוח שורך וחמורך ועבדך ואמתך. אבל אינון דעבדין פקודין שלא על מנת לקבל פרס, אינון בנוי דמלכא ומטרוניתא, ואינון כתרין ותגין על רישא דעבדין ביומין דחול, ובגינייהו אתמר, ודאשתמש בתגא חלף, והזר הקרב לגבייהו יומת, דשבתות אתקריאו לגבי עבדין. ובגין דא אם כבנים אם כעבדים, אם כבנים, דאתמר בהון (דברים יד א) בנים אתם ליהו&quot;ה אלהיכ&quot;ם, אם כעבדים, (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים, ולא שאר אומין. אבל אינון חייביא דלא משתדלין באורייתא ומצות, ולית עלייהו עול תורה ועול תפילין ושאר פקודין, אינון עבדין לאומין דעלמא, ומשתעבדין בהו, כגון (דברים ו כא) עבדים היינו לפרעה במצרים. ואי נטרי שבתות וימים טובים, אתמר בהו (שם) ויוציאנו יהו&quot;ה אלהינ&quot;ו, ויתקיים בהו (שמות כג יב) למען ינוח שורך וחמורך, חמור בתורה ובמצות, וינפש בן אמתך, ובהמתך, עם הארץ בהמה אקרי. ולבתר דייעול גרמיה תחות אדם בתורה, יתקיים ביה (תהלים לו ז) אדם ובהמה תושיע יהו&quot;ה, אם הוא כסוס דרכיב עליה מאריה, וסביל ליה ולא מבעט במאריה. ומאי סבילו דעם הארץ לתלמיד חכם, בגין דתלמיד חכם כיום שבת, צריך איהו, דלית ליה מדיליה. ואי עם הארץ סביל ליה בממוניה, ואתנהיג ביה כפום רעותיה לשמשא ליה, ולאתנהגא בפקודין כפום רעותיה, יתקיים ביה אדם ובהמה תושיע יהו&quot;ה, יושיע ליה משוד וגזלה, יושיע ליה ממלאך המות, דלא שליט עליה וישחוט ליה בסכין פגום דיליה, וכל מאן דשחיט בסכין פגום, נבלה איהו, דאתמר ביה (שמות כב ל) לכלב תשליכון אותו, דאיהו סמא&quot;ל. ונפש דתלמיד חכם אתקריאת שבת מלכתא, נפש יתירה דשבת, ועונג דיליה נשמת חיים, ורוח שכלי, ואינון נשמה יתירה רוח יתירה, על נשמה ורוחא ונפשא דאינון עבדין, דשלטין בגופא דיומין דחול. נשמה יתירה, נשמת כל חי, כתר בראש צדיק, דאיהו יום שבת, ובהאי נשמה יתירה תהלל יה, דאינון אבא ואימא, דעלה אתמר, (ישעיה סד ג) עין לא ראתה אלהי&quot;ם זולתך, בגין דאיהו מרכבה לעלת העלות, דאיהו מכוסה, ולא שליט עליה עינא, ובגין דא עין לא ראתה. רוחא יתירה, נהר דנפיק מעדן, מבין אבא ואימא, ומהלכו חמש מאה שנין, ומטי לשתיתאה דאיהו צדיק, להשקות את הגן, דאיהי נפש יתירה מלכות. נשמה דשלטא ביומין דחול על עבד יהו&quot;ה, איהי מכסא הכבוד, כמה דאוקמוה &lt;קטע סוף=דף כט א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|כט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף כט ב/&gt;
רעיא מהימנא:

מארי מתניתין, כל הנשמות גזורות מתחת כסא הכבוד. ורוח דשלטא ביומי דחול על עבד יהו&quot;ה, איהי מעבדא דמלכא, מטטרו&quot;ן, כליל שית סדרי משנה, ואיהי שש מעלות לכסא. ונפש דשליט בחול, איהי מכסא דין, סנדלפון, תכלת שבציצית, כמעשה לבנת הספיר. אבל ברתא דמלכא, בפסח איהי נפש השכלית, ליל שמורים, מצה שמורה, ורוח שמור, לקבליה איהי יום טוב, ואיהי יום שבת, זכור ושמור, בגין דאיהי אצילות ממלכות, והכי תלמידי חכמים בנוי דמלכא ומטרוניתא, אתקריאו שבתות וימים טובים, ולית לון מדילהון, דלאו אינון בעלי מלאכה כשאר עבדין, בנוי דחולין, אגרא דילהון בעלמא דין ובעלמא דאתי, לענגא לון בכל מיני מאכל ומשתה, ולאוקרא לון בלבושין שפירין, כגוונא דשבת דאתמר ביה כבדהו בכסות נקיה, כל מה דעבד בר נש לשבתות וימים טובים, אית למעבד לון. ומאן דמחלל שבת חייב סקילה, והכי מאן דאשתמש בתגא חלף, והכי הוא המשתמש במי ששונה הלכות, דמחלל תורתיה, וכל שכן המבזה ליה, כאילו מבזה שבתות ומועדות, ואוקומוה מארי מתניתין, כל המבזה את המועדות כאלו כופר בעיקר. וכגוונא דכל מאני בית המקדש אתקריאו קדש, הכי כל אינון דמשמשי תלמידי חכמים אתקריאו קדש, ותלמידי דרב דאינון לקבל אברים דגופא, אתקריאו קדש קדשים. ורזא דמלה קא רמיז בהון, (שמות כו לג) והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים, ומטטרו&quot;ן את ומשריין דילך צריכין לקרבא לון קרבנא קדם יהו&quot;ה בכל ליליא. עשייה לקבל עליה עול מלכות שמים, דא קבלת יסורין, דעניות לתלמידי חכמים, איהו מות לגופא דבעירן, דמזונא דאורייתא, איהו מזונא דנשמתא ורוחא ונפשא שכליים, דאינון כהן לוי וישראל, כהן ביה י' חכמה ודאי, לוי ביה ה' תבונה, ישראל ביה דעת ודא ו', נפש יתירה ה' בתראה, רמ&quot;ח מצות עשה ושס&quot;ה לא תעשה. ותורה דא אדם, הדא הוא דכתיב (במדבר יט יד) זאת התורה אדם, ודא כליל שמא מפרש יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א, האי איהו אורייתא מזונא לאדם, בארבע אנפין דיליה. מזונא דבעירן, נהמא וחמרא ובשרא וכל מיני פירות, (קהלת ז יד) זה לעמת זה עשה האלהי&quot;ם. וצריך בר נש לקרבא בכל ליליא, קרבן נפשא ורוחא ונשמתא דבעירן קדם יהו&quot;ה, ויתודה בכמה מיני ודויין, ויסלק לון במחשבתיה קרבנא קדם יהו&quot;ה, לאפקא לון בקריאת שמע, (בלב אחד) לקמי קודשא בריך הוא, ויפיק רוחיה דדפיק בערקין דלבא, נפש, יכוון בשריפתה, ובשחיטתה, ובנחירתה דהוו נחירין כהניא, הדא הוא דכתיב ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל, והיינו חנק. ותלתא מיתות אלין הוו כמרה סומקא ירוקא אוכמא, דאינון בכבד במרה בטחול, ואינון כתלת קליפין דאגוזא. וקודם דא יתקן מזבח אבנים, ויכוון למעבדה סקילה, ממרה חוורא דשלטת בכנפי ריאה, באינון סרכות דאלין בעירן תפוסין תמן, ונחיתת אשא תכלא וישצי לון, ויהון חיון ובעירן ועופין דכיין לקרבא ליהו&quot;ה, ולשרייא שמיה עלייהו. בההוא זמנא יתקיים בהו (דברים ד ד) ואתם הדבקים ביהו&quot;ה אלהיכ&quot;ם חיים, ויהון כסוסיא דרכיב מאריה עלייהו, הדא הוא דכתיב (חבקוק ג ח) כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה, ובההוא זמנא (תהלים לו ז) אדם ובהמה תושיע יהו&quot;ה. ותלמיד חכם איהו שקיל לכל מארי תורה, והכי צריך למהוי שקיל גרמיה מסטרא דאורייתא, ומסטרא דאברים דגופא צריך למישקל גרמיה לכל עמי הארץ, כמה דאוקמוה מארי מתניתין, לעולם יראה אדם עצמו כאילו כל העולם כלו תלוי בו. ויכוין בנפשיה וברוחיה ובנשמתיה, למעבד לון קרבנין עם כל בני עלמא, וקודשא בריך הוא מצרף מחשבה טובה למעשה, ובדא אדם ובהמה תושיע יהו&quot;ה. קמו כלהו תנאין ואמוראין לגביה, ואמרו כלהו בקלא חדא, אנת הוא רעיא מהימנא, דאית לך רשו למעבד כל דא, דאנת שקיל ככל ישראל, ובגין דא שלח לך קודשא בריך הוא בינייהו. (ע&quot;כ הרעיא מהימנא):

תוספתא:

זאת תורת העולה, אמר רבי חייא, האי קרא אוקימנא ליה בהאי גוונא, זאת תורת, דא כנסת ישראל, העולה דא מחשבה רעה, דאיהי סלקא על רעותא דבר נש, לאסטאה ליה מארחא דקשוט, היא העולה, היא היא דסלקא ואסטייה ליה לבר נש, ובעי לאוקדא ליה &lt;קטע סוף=דף כט ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|ל|א}}&lt;קטע התחלה=דף ל א/&gt;
תוספתא:

בנורא, בגין דלא יתיהיב ליה דוכתא לאסטאה, ובגין כך על המזבח. כל הלילה, מאן לילה, דא כנסת ישראל, דאיהי זאת, לאתדכאה בר נש מההוא רעותא. על מוקדה, בגין דנהר דינור איהו אתר לאוקדא לכל אינון דלא קיימי בקיומייהו, דהא עאלין לון בההוא נורא דדליק, ומעברי שלטניהון מעלמא, ובגין דלא תשלוט אצטריך על מוקדה כל הלילה, ואתכפייא ולא שלטא. (ע&quot;כ):

זהר:

כתיב (מ&quot;א יט יא) והנה יהו&quot;ה עובר וגו', ורוח גדולה וחזק וגו', רוח גדולה דאמרן, וכתיב לא ברוח יהו&quot;ה, ואחר הרוח רעש, דכתיב (יחזקאל ג יב) ותשאני רוח ואשמע אחרי קול רעש גדול, הרי רעש אבתריה דרוח, ואחר הרעש אש, דא הוא דכתיב (דניאל ז י) נהר די נור נגיד ונפק מן קדמוהי וגו'. רבי יצחק אמר, היינו דכתיב (יחזקאל א יג) ודמות החיות מראיהן כגחלי אש, בוערות כמראה הלפידים, היא מתהלכת בין החיות, ונגה לאש, ומן האש יוצא ברק, ואחר האש קול דממה דקה. קול דא קול בתראה, דהיא דממה, דלית לה מלה פרטא, אלא היא דממה מגרמה, וכד מתכנשי עלה, היא אשתמע בכלהו עלמין, וכלהו מזדעזעי מנה. דממה דקה, אמאי היא דקה, בגין (ס&quot;א דאיהי) (דאתיא) זעירא מכלא. רבי חייא אמר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, דא אשו דיצחק, דכתיב (בראשית כב ו) הנה האש והעצים, והיינו אש תמיד דקיימא תדיר, והעצים, אלין עצים דאברהם, דכתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר. תנן, מאשא דיצחק נגיד ומטי להאי מזבח, ונפיק גומרא חד לסטר מזרח, וגומרא חד לסטר מערב, וגומרא חד לסטר צפון, וגומרא חד לסטר דרום, לארבע זוויין דמדבחא, וכהנא אסחר לה לארבע זוויין. במדבחא (ס&quot;א במזרח) אית כבש חד בדרגין ידיען, ודרגא תתאה מטי ונחית לתהומא עלאה, מגו שית חד, ובשעתא דאינון גומרין מטו לארבע זוויין, חד זיקא אתער ונחית לההוא תהומא עלאה. ובההוא אתר אית חיילין דאמרי קדוש בקל רב עלאה, ומסטרא אחרא אמרי קדוש בקל נעימותא עלאה, ומסטרא אחרא חיילין אחרנין דאמרי קדוש, וכן לארבע זוויין, שית מאה אלף רבוון חיילין בכל זווייא אשתכחו, ועלייהו חד ממנא, וכלהו מתלבשי אפודא, וקיימי לסדרא פולחנא דמדבחא, לקבל תתאי. באתר אחרא משתכחי גלגלי ימא דנהמין, ונחתין בדרגין ידיען, ותמן חיילין אמרין בקל נעימותא, (יחזקאל ג יב) ברוך כבוד יהו&quot;ה ממקומו, וכלהו משבחי בשירתא, ולא משתככי ביממא ובליליא, וכלהו מסדרי שבחא בקל נעימותא. באתר אחרא משתכחי חיילין חיילין, קיימין בדחילו בזיע ברתת, כמה דאת אמר (שם א יח) וגובה להם ויראה להם, וכלהו מסתכלי לגבי ההוא מדבחא דלעילא. ובשעתא דמטי אשא דיצחק על גבי מדבחא, כמה זיקין סלקין ונחתין לכל עיבר, ומתלהטין מנייהו כמה תקיפין מארי דחילא גיברין דעלמא, ואלמלא דכהנא קאים על מדבחא ומסדר אעין, לא יכיל עלמא למיקם קמייהו. מאלין גומרין וזיקין דנפקין, מתלהטן גביהון דאינון חיוון, כמה דאת אמר (שם יג) ודמות החיות מראיהם כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים. מסטרא דימינא דאינון חיוון, אתער רוחא חדא מלעילא, נשיב ויתיב בההוא אשא, ומתלהטא, ומתבסמא, ולהיט ושכיך בזיווא יקירא, ונהיר לכמה חיילין דקיימין בסטרא דימינא. מסטרא דשמאלא אתער רוחא אחרא תקיפא, מתבר טנרין, ונשיב (ס&quot;א ויתיב) בההוא אשא ואתתקף ואתגבר, כדין אתלבש מניה ההוא רוחא מסטרא דשמאלא, ונהיר (ס&quot;א ולהיט) לכמה חיילין דקיימין לההוא סטר, וכן לארבע סטרין לארבע משריין, וכלהו מתבסמן בשעתא דכהנא סליק על מדבחא. אמר רבי אבא, תרין מדבחאן אינון לתתא, ותרין לעילא, חד פנימאה דכלא &lt;קטע סוף=דף ל א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|ל|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ל ב/&gt;
דמתקריב ביה קטרת פנימאה ודקה, קשורא דמהימנותא, וכהנא עלאה מכלא אתקשר (נ&quot;א אקטר) קטורתא דא, בקשורא דמהימנותא, ודא אתקרי מזבח הזהב, ומהכא אתקטר ואתקשר קשרא דמהימנותא בחד קשרא. וחד מדבחא אחרא, ואקרי מזבח הנחשת, ודא הוא לבר (ס&quot;א רברבא עלאה), ומיכאל השר הגדול מקריב עליה קרבנא נייחא דקב&quot;ה. ולתתא מזבח הזהב ומזבח הנחשת, בדא קטרת, ובדא חלבים ואמורים. ועל דא כתיב (משלי כז ט) שמן וקטרת ישמח לב, ולא כתיב שמן וחלבין ואמורין ישמח, אף על גב דאתבסמותא דרוגזא ודינא אינון, אבל שמן וקטרת, חדוותא דכלא איהו, ולא מסטרא דרוגזא ודינא. ודא מדבחא דאיהו פנימאה דקטרת, (ס&quot;א דאינון פנימאה דקטרת), דקה בדקותא דכלא, בקשורא דמהימנותא, אקרי קול דממה דקה, ובגין דאיהו מדבחא פנימאה, דאתקשר בקשורא דמהימנותא, מדבחא אחרא אקרי מזבח החיצון, ופנימאה אקרי מזבח יהו&quot;ה, אחרא אקרי מזבח הנחשת, כמה דאת אמר (מ&quot;א ח סד) מזבח הנחשת אשר לפני יהו&quot;ה קטן מהכיל וגו'. רבי יוסי אמר מהכא, (דברים לג י) וכליל על מזבחך, תרי, וכתיב, על מזבחותי לרצון. רבי אבא אמר כתיב, (שמות יז טו) ויבן משה מזבח וגו', לקבל ההוא פנימאה בנה האי, ועל דא אתקרי יהו&quot;ה נסי, מהו נסי, דרשים רשימא דאת קיימא קדישא, דבשעתא דעמלק אתא לאעברא האי רשימא קדישא מנייהו דישראל, האי מזבח קיימא לקבליה, לנקמא ההוא נוקמא דאת קיימא, ועל דא אתקרי (ויקרא כו כה) חרב נוקמת נקם ברית, ודא אתקנת להו לישראל רשימא קדישא, ומשה בנה לקבל האי מזבח, וקרי ליה יהו&quot;ה נסי, ודא הוא מזבח פנימי, (מ&quot;א יט יג) קול דממה דקה. ועל דא, אש תמיד תוקד על המזבח וגו', אש דאשתכח תדירא, ומאי איהו, אשא דיצחק, וכדין שמא דא אדנ&quot;י. וכד יסדר עלה כהנא אינון אעין, אתבסמא בשמא, וקרינן לה בשמא דרחמי יהו&quot;ה, וקרינן לה בשמא דא, ולזמנין קיימא כגוונא דא, ולזמנין קיימא כגוונא דא. רבי שמעון אמר, תרי הוו, פנימאה קיימא על ההוא דלבר, ומנה אתזן, ואתקשרא דא בדא. זה קרבן אהרן, רבי חזקיה פתח, (תהלים קמה יז) צדיק יהו&quot;ה בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו, צדיק יהו&quot;ה בכל דרכיו, הא תנינן, כמה אית לון לבני נשא לאסתכלא ביקרא דמאריהון, ולא יסטו מארחייהו לבר, דהא בכל יומא ויומא דינא תלי בעלמא, בגין דעלמא על דינא אתברי, וקיימא. ועל דא בעי בר נש לאסתמרא מחובוי, דלא ידע זמנא דדינא שריא עלוי, יתיב בביתיה דינא שריא עלוי, נפק מביתיה לבר דינא שריא עלוי, ולא ידע אי יתוב לביתיה אי לאו, נפק לארחא על אחת כמה וכמה, דהא כדין דינא נפקא קמיה, הדא הוא דכתיב (שם פה יד) צדק לפניו יהלך. בגין כך בעי לאקדמא ולמבעי רחמי קמי מלכא, בגין דישתזיב מן דינא בשעתא דשריא בעלמא, דהא כל יומא ויומא שריא דינא בעלמא, הדא הוא דכתיב (שם ז יב) ואל זועם בכל יום. השתא אית למימר, הא תנינן ואתערו חברייא, אל בכל אתר חסד הוא, כמה דאת אמר (דברים י יז) האל הגדול, ודא נהירו דחכמה עלאה, ואת אמרת ואל זועם בכל יום, שביק קרא כל אלין שמהן ואחיד בהאי, אי הכי לא קיימין מילי, ועוד דכתיב (ישעיה ט ה) אל גבור, או נוקים ליה דינא, או נוקים ליה רחמי. אלא הכי שמענא, חייביא מהפכי רחמי לדינא, דלית לך בכל אינון כתרין עלאין דמלכא קדישא, דלא כלילן רחמי בדינא, ודינא ברחמי, וחייביא מהפכי רחמי לדינא. אמר ליה רבי יהודה, שפיר, בההוא דכתיב אל גבור, אלא אל זועם בכל יום מהו, דהא בכל יומא ויומא קיימא בדינא, בין דבני עלמא זכאין, בין דלא זכאין, לא הוה בידיה. אתו שאילו ליה לרבי שמעון, אמר לון ודאי אל זועם בכל יום, והא אוקמוה חברייא, לזמנין הוא דינא, לזמנין הוא &lt;קטע סוף=דף ל ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לא|א}}&lt;קטע התחלה=דף לא א/&gt;
רחמי, אי זכאין בני עלמא הא אל קיימא והוא חסד, ואי לא זכאן הא אל קיימא ואקרי גבור, ועל דא קיימא בכל יומא. אבל מלה שפיר הוא, אל בכל אתר נהירו (רב) דחכמתא עלאה הוא, וקיימא בקיומיה בכל יומא, דכתיב (תהלים נב ג) חסד אל כל היום, ואלמלא דהאי אל אתער בעלמא, לא יכיל עלמא למיקם אפילו שעתא חדא, מקמי דינין תקיפין דמתערין בעלמא בכל יומא. הדא הוא דכתיב, (בראשית ב ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם, אלא באברהם, באתערותא דאברהם קיימי, וכד אתער אברהם בעלמא, כל אינון דינין דמשתכחי בכל יומא ויומא, דחי להו לבר, ולא קיימין קמיה. הדא הוא דכתיב, ואל זועם בכל יום, נזעם או זעום בכל יום לא כתיב, אלא זועם, בכל יומא ויומא דדינא אשתכח, דחי לון לבר, וקיימא הוא ומבסם עלמא, הדא הוא דכתיב (תהלים מב ט) יומם יצוה יהו&quot;ה חסדו, ואלמלא האי לא יכיל עלמא למיקם אפילו רגעא חדא, ועל דא כלא קיימי בגיניה דאברהם. והאי דכתיב אל גבור, לאו דאיהו גבור, אלא האי קרא רמז הוא דקא רמיז לאבהן, ורמיזא הוא דקא רמיז למהימנותא עלאה קדישא. דכתיב (ישעיה ט ה) פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום, פלא, דא חכמתא עלאה, דהיא פליאה ואתכסיא מכלא, כמה דאת אמר, (דברים יז ח) כי יפלא ממך דבר. יועץ, דא הוא נהר עלאה, דנגיד ונפיק ולא פסקא, ודא יועץ לכלא, ואשקי לכלא. אל, דא אברהם כמה דאוקימנא, האל הגדול. גבור, דא יצחק, דכתיב הגבור. אבי עד, דא יעקב, דאחיד להאי סטרא ולהאי סטרא, וקיימא בקיומא שלים. שר שלום, דא צדיק, דאיהו שלמא דעלמא, שלמא דביתא, שלמא דמטרוניתא. אתו רבי חזקיה ורבי יהודה ונשקו ידוי, בכו ואמרו, זכאה חולקנא דשאילנא האי, זכאה הוא דרא דאת שארי בגווייהו:

אמר רבי שמעון, כתיב זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו ליהו&quot;ה, תא חזי, חייבי עלמא גרמין ליה לקודשא בריך הוא, לאסתלקא מכנסת ישראל, הדא הוא דכתיב, (משלי טז כח) איש תהפוכות ישלח מדון, ונרגן מפריד אלוף, מאן הוא אלוף, דא קודשא בריך הוא, (דאיהו אלופו של עולם) כמה דאת אמר (ירמיה ג ד) אלוף נעורי אתה, ואינון (חייבי) מפרישין לזאת מזה דאיהו שלמא דביתא ואינון זווגא חדא. אתא אהרן קדישא ובנוי, ועל ידייהו מתקרבין תרוייהו, ואזדווג זה בזאת, הדא הוא דכתיב (ויקרא טז ב) בזאת יבא אהרן אל הקדש, זה קרבן אהרן ובניו, ואינון מזווגי למלכא קדישא עלאה במטרוניתא, ועל ידייהו מתברכאן עלאין ותתאין, ומשתכחין ברכאן בכלהו עלמין, ואשתכח כלא חד בלא פירודא. ואי תימא אמאי לא כתיב זאת קרבן, לקרבא זאת לאתריה, לאו הכי, דהא כהנא מעילא קא שרי לאייתאה זווגא לה לכנסת ישראל, עד דמטי להאי זה, לאזדווגא בזאת, ולקרבא לון כחדא, ובגין כך כהנא אשלים קרבנא, וקריב זווגא, זכאה חולקיהון בעלמא דין ובעלמא דאתי:

רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי מאושא לטבריא, אמר רבי חייא, כתיב (תהלים קלב יג) כי בחר יהו&quot;ה בציון וגומר, זאת מנוחתי וגו', לזמנין קארון להאי, חברייא כלהו, דכורא, בגין דאיהו (ס&quot;א דציון איהו) רחמי, והכא קרא נוקבא קרא ליה. אמר רבי יוסי, הכי שמיע לי מבוצינא קדישא, (אבל) בשעתא דזווגא אזדווג כחדא, לאחזאה דהא נוקבא אתכלילת ביה בכללא חדא, אתקרי נוקבא בשמא (דדכורא), דהא כדין ברכאן דמטרוניתא אשתכחו, ולא הוי בה פרישותא כלל, ועל דא למושב לו כתיב, וכתיב כי בחר יהו&quot;ה בציון, בציון דייקא, בההוא דאית בגויה, דשריא ביה, ולא כתיב לציון, וכלא חד, בין דקרא להאי בשמא דדכורא, ובין דקרא להאי בשמא דנוקבא, כלא חד, ובדרגא חד קיימין. (פתח רבי יוסי ואמר), ועל דא כתיב, (שם פז ה) ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, חד לדינא וחד לרחמי, כד מזדווגי כחדא בזווגא חד, כדין ציון אקרי, וציון וירושלם אשתמודע ואשתכח, ודא בדא תליא. פתח רבי יוסי ואמר כתיב, (ויקרא כ ז) והתקדשתם &lt;קטע סוף=דף לא א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף לא ב/&gt;
והייתם קדושים, מאן דמקדש גרמיה מלרע, מקדשין ליה מלעילא, מאן דמסאיב גרמיה מלרע, מסאבין ליה מלעילא, מקדשין ליה מלעילא יאות, דהא קדושה דמאריה שריא עליה, אבל מסאבין ליה, מאן אתר, ואי תימא מלעילא, וכי מסאבותא שריא לעילא. אמר רבי חייא, היינו דתנינן, בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא, אי עובדא דלתתא היא בקדושה, אתער קדושה לעילא, ואתי ושריא עליה, ואתקדש ביה, ואי איהו אסתאב לתתא, אתער רוח מסאבותא לעילא, ואתי ושריא עליה ואסתאב ביה, דהא בעובדא תליא מלתא. דהא לית לך טב וביש, קדושה ומסאבותא, דלית ליה עקרא ושרשא לעילא, ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא, מה דתלי בעובדא, בעובדא אתער לעילא, ואתעביד עובדא, ומה דתלי במלין, במלין, כד אתגזר במלה, אתער הכי לעילא. ואי תימא מלה מה אתער, אלא הכי כתיב (ישעיה נח יג) ודבר דבר, ההוא דבר אתער מלה אחרא לעילא דאקרי דבר, (הושע א א) דבר יהו&quot;ה אשר היה, (ש&quot;א ג א) ודבר יהו&quot;ה היה יקר, (תהלים לג י) בדבר יהו&quot;ה שמים נעשו, דהא תנינן, ההיא מלה סלקא ובקע רקיעין, עד דסלקא (ס&quot;א דאתישבא) בדוכתיה, ואתער מה דאתער, אי טב טב, אי ביש ביש, ועל דא כתיב (דברים כג י) ונשמרת מכל דבר רע. ארבעה מינין בלולב, ואינון שבעה, ואי תימא דשבעה מינין אינון, לאו הכי, אלא ארבעה נינהו, ואינון מתפרשין לתלתא אחרנין, ובעובדא דילהון אתערו שבעה אחרנין לעילא, לאוטבא עלמא בכמה סטרין. כנסת ישראל אף על גב דאיהי בכללא, מתברכא מכלהו שית, (ולאתברכא מאינון שית) ומנחלא דעמיקא דמבוע, דנגיד ולא פסיק לעלמין מימוי (ס&quot;א מלנגדא), דנגדא עלייהו, וינקא לבת, דהא בגין דאיהי בת לה לעלמא עלאה ותתאה, אתברכא מנייהו באתערותא דא, דהא בשעתא דכנסת ישראל אתברכא מנייהו, כלהו עלמין אתברכן, ועל דא סובבים את המזבח, כמה דאתמר. ועוד, באתערותא דא, כלהו שיתא מתברכא במיא, לאסתפקא ביה, ואשתאבין כלהו ממבועא (ס&quot;א דימא) דיינא (דמיא) (ס&quot;א דנחלא) עמיקא דכלא, לנחתא לעלמא, ובגין כך בעיין כלהו לחין ולא יבשין, לאמשכא ברכאן לעלמא, בגין דאילני אלין כלהו לחין תדירא, וטרפין דילהון משתכחין תדירא, וזמן חדוותא דלהון בהאי זמנא. ותנינן בספרא דרב המנונא סבא, דהא ההוא חילא דאתפקדא על אילנין אלין, כל חד וחד מאלין, לא נטיל ברכאן דחדוותא לעילא, אלא בזמנא דא, וחדוותא דילהון כולהו לעילא, וחדוותא דאילנין אלין לתתא, כולהו בזמנא דא הוא, ואתערותא דלהון באינון קדישי מלכא תליין, וכד ישראל נטלי לון, כלא אתער בזמנא דא, ועלמא מתברכא, וכנסת ישראל מתברכא, לארקא ברכאן לעלמא. כתיב (תהלים כט ג) קול יהו&quot;ה על המים, אל הכבוד, אמר רבי יוסי, דא אברהם, קול יהו&quot;ה בכח, דא יצחק, קול יהו&quot;ה בהדר, דא יעקב, קול יהו&quot;ה שובר ארזים, דא נצח, קול יהו&quot;ה חוצב להבות אש, דא הוד, קול יהו&quot;ה יחיל מדבר, דא צדיק, קול יהו&quot;ה יחולל אילות, דא צדק, וכלהו מתגדלי על ימא (מיא) ואתשקיין במיא לגדלא, הדא הוא דכתיב, (בראשית ב י) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, וכלהו הני מתערי ברכאן לעלמא, מההוא שקיו דאתשקיין כלהו. תא חזי, הני שבע קלין תליין במלה דפומא בשאר יומי שתא, והשתא לא תליין אלא בעובדא, ואנן עובדא קא בעינן, ולא מלה, בגין דבזמנא דא מברך לכל שתא:

ביומא שביעאה דחג, הוא סיומא דדינא דעלמא, ופתקין נפקין מבי מלכא, וגבורן מתערי, ומסתיימן בהאי יומא, וערבי נחל (תליין) בהו, ובעינן לאתערא גבורן למיא, ולסחרא שבעה זמנין, לרוואה להאי מזבח, ממיא דיצחק, בגין דאתמליא מיא האי בירא דיצחק, וכד הוא אתמליא, כל עלמא אתברכא במיא, ובהאי יומא, גבורות בעינן למייא, ולסיימא לון לבתר, דהא &lt;קטע סוף=דף לא ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לב|א}}&lt;קטע התחלה=דף לב א/&gt;
בהאי יומא מסתיימי דינא. ובגין כך בעינן לבטשא לון בארעא, ולסיימא לון דלא משתכחי, דהאי יומא אתערותא וסיומא הוא, ועל דא אתערותא וסיומא הוא דעבדינן בערבי נחל. אמר רבי חייא, ודאי הכי הוא, ושפיר, וערבי נחל, מסטרא דנחל נפקי גבוראן, ובהאי יומא מתערי ומסיימי. בהאי יומא כתיב, (בראשית כז יח) וישב יצחק ויחפור את בארת המים, בארת כתיב חסר, וישב, מהו וישב, אלא יומא קדמאה דירחא שירותא דדינא הוה בכל עלמא, ויצחק קיימא לכורסייא למידן עלמא, בהאי יומא, וישב יצחק, לאתערא דינין ולסיימא דינין, ויחפור את בארת המים, לארקא גבורן לכנסת ישראל, לאתערא למיא, דהא מיא בגבורן נחתין לעלמא. ובגין דאלין גבורן לא נחתין אלא בעיבא, ויומא דעיבא לא נייחא רוחיהון דקיימי עלמא, אלא בגין דעלמא אצטריך להו, מאי טעמא, בגין דעלמא בדינא אתברי, וכלא בעיא הכי. בגין כך כלא בעובדא תליא מלתא, ועל דא כהנא בעובדא ותקונא דאיהו עביד לתתא, אתערו עלאין ותתאין לתקנא לון, ומתתקני על ידוי. אמר רבי יוסי, הא תנינן ערבה דדמיא לשפוון, בהאי יומא מאי היא, אמר רבי חייא, אף על גב דלדרשא הוא דאתי, הכי הוא ודאי, דהא בהאי יומא בשפוון תליא, בהאי יומא פקיד מלכא למיהב פתקין לסנטירא, ומסתיימי דינין, ואסתים לישנא בישא מעלמא. ביומא קדמאה דירחא שירותא דדינא הוא, וסיומא הוא בהאי יומא והא אתמר. תא חזי, ביומא דא שלמין ומסתיימי עמין ברכאן דילהון, ושראן בדינא, וישראל ביומא דא מסיימי דינין דלהון, ושראן בברכתא, דהא ליומא אחרא זמינין לאשתעשעא במלכא, לנטלא מניה ברכאן לכל שתא, ובההוא חדוותא לא משתכחי במלכא אלא ישראל בלחודייהו, ומאן דיתיב עם מלכא, ונטל ליה בלחודיה, כל מה דבעי שאיל ויהיב ליה, ועל דא ישראל שראן, ועמין מסיימי, ועל דא כתיב (מלאכי א ב) אהבתי אתכם אמר יהו&quot;ה וגו'. אמר ליה, הא חמינא ליה לעשו בשלוה במלכו בכריכן עלאין, ושליט על עלמא, ואת אמר ואשים את הריו שממה. אמר ליה, בכל אתר הכי הוא, כיון דמלכא קדישא גזר גזרה, ושוי ההיא גזרה בפתקיה, קרא אסהיד כמה דאתעביד, ועל דא ואשים את הריו שממה, הא שויתי בפתקא דילי. וכן כל אינון טבן דגזר עלייהו דישראל, דכתיב (יחזקאל יז כד) אני יהו&quot;ה דברתי ועשיתי:

וזאת תורת האשם, וזאת תורת המנחה, וזאת תורת זבח השלמים, זאת תורת החטאת, רבי יצחק אמר, הא אוקמוה, אי לתתא דא בכלא, אי לעילא דא בכלא, ומאן דאשתדל באורייתא, נטל לחולקיה בכלא, ואתאחיד בכל סטרין, ולא בעיא לקרבא קרבנא על נפשיה, והא אתמר. רבי יצחק פתח, (ירמיה ב ח) הכהנים לא אמרו איה יהו&quot;ה, ותופשי התורה לא ידעוני, והרועים פשעו בי, הכהנים, אלין כהנים דמשמשין בכהונה גדולה, ומקרבין מלין קדישין לאתרייהו, ומייחדין יחודא כל חד וחד כדקא חזי. ותופשי התורה, מאן אינון תופשי התורה, וכי כהני לאו תופשי התורה נינהו, אלא אלין אינון ליואי דתפשי בכנורות, דאתיין מסטרא דאורייתא, ואתיהיבת מסטרא דלהון אורייתא, ואינון ממנן על שבחא דתושבחתא דמלכא קדישא, ליחדא ליה יחודא שלים כדקא יאות. והרועים פשעו בי, אלין אינון רברבי עמא, דאינון רעיין לעמא, כרעיא דמדבר עאניה. ואלין אינון תלת דרגין, דבעיא לאשתכחא תדיר על קרבנא, לאשתכחא רעוא לעילא ותתא, ולאשתכחא ברכאן בכלהו עלמין. כהנא מקרב קרבנא, ואתכוון ליחדא שמא קדישא כדקא חזי, ולאתערא סטרא דיליה. וליואי אתכוונן בשיר, לאתערא סטרי דילהון, &lt;קטע סוף=דף לב א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף לב ב/&gt;
ולאתכללא בסטרא דכהנא. וישראל אתכוון לבא ורעותא לתיובתא שלימתא, ואתכנע קמי מלכא קדישא, והאי נטיל כלא ואתכפר חוביה, ואשתכח חדוותא בעלאי ותתאי. רבי יהודה פתח, (תהלים קד ג) המקרה במים עליותיו וגו', קודשא בריך הוא כד ברא עלמא, מגו מייא אפיק ליה, וסידר ליה על מייא, מה עבד, פלג מייא לתרין, פלגותא לתתא ופלגותא לעילא, ועביד מנייהו עובדין, מפלגותא תתאה עבד ותיקן עלמא דא, וסידר ליה על פלגותא דא, ואתקין ליה לעילא עלייהו, הדא הוא דכתיב (שם כד ב) כי הוא על ימים יסדה, ופלגו אחרא סלקיה לעילא, ותקר ביה תקראין עלאין, הדא הוא דכתיב המקרה במים עליותיו וגו'. ועבד רקיע בין תרין פלגותייא אלין, הדא הוא דכתיב (בראשית א ו) יהי רקיע בתוך המים וגו', ועלייהו אתקין וסידר עלאין קדישין מגו טיפי טיפי, ברוחא דאתגזרא בבוסיטא (ס&quot;א בבוצינא), (ס&quot;א וסידר מלאכי עלאי קדישי, מגו רוחא דאתגזר מפומיה) דכתיב וברוח פיו כל צבאם. ובאלין אתקין וסידר מזמרי תושבחתיה ביומא, ואתערבו בשלהובי אשא, ואינון גדודי חיילין אמרין שירתא ביומא, תושבחן בצפרא, וזמירן ברמשא, כד מטי ליליא, כלהו פסקי שירתא. לעילא מנייהו גדודין דאשא בשלהובא תקיף, קיימין ומריחין אשא דאכלא, ואהדרי לאתרייהו. ואית בסטרא אחרא דתהומין סלקין אלין על אלין, ואית תהומא עלאה ותהומא תתאה, ובכלהו שארן מאריהון דדינין מסטרא דדינא קשיא. ואית בגו סטרא דתהומא תתאה, שלהובין דאוקדין זיקין נורין, ממנן על דינין דעלמא, לאוקדא לחייביא בנורא דנגדי מההוא נהר דינור, וכלהו אשא, וחיזו דילהון אשא דלהיט, וקיימין בין עלאי ותתאי. וכד תננא דמדבחא סליק, מתעברן, וסלקין מההוא דרגא דקיימין לשיצאה ולאובדא, וההוא נגידו דאשא תקיפא דנהר דינור, דאיהו תקיף ועלאה, אהדר לאתריה. וכלהו מתהניין מתננא דמדבחא, בגין דאתתקנת לקבל (ס&quot;א מדבחא) מלכא עלאה, ובגין כך מתהניין מניה, ואינון קרבין להכא. ותננא אחרא סליק, והא אוקימנא, לכל חד וחד רעותא דכלא דסלקא לעילא, דאיהו נייחא דרוחא לגבי מלכא קדישא, הא אתמר, דבמדבחא סלקא. ואתחזי אוריאל, כחיזו דחד אריא תקיפא רביע על טרפיה, והוו חמאן כהני וישראל וחדאן, דהוו ידעין דאתקבל ברעוא קמי מלכא קדישא, ואשא אחרא עלאה קדישא נחית לקבלא אשא תתאה, כדין בר נש אזיל (נ&quot;א דחיל) ואזדעזע קמי מאריה, ותב בתיובתא שלימתא. למלכא דשדרו ליה דורונא, ואתיישר קמיה, אמר לעבדיה זיל וטול דורון דא דאייתיאו לי, כך אמר קודשא בריך הוא לאוריאל, זיל וקביל דורונא דבני מקריבין קמאי. כמה חדוואן משתכחי בכלא, כמה בסימותא בכלא משתכח, כד כהנא וליואה וההוא דמקריב קרבנא, מכווני לקרבא קרבנא כדקא יאות, ביחודא שלים. תא חזי, כתיב ותצא אש מלפני יהו&quot;ה ותאכל על המזבח את העולה וגומר, דא אוריאל, דנחית בחיזו דאשא בשלהובא, עד דנחית למדבחא לקבלא דורונא, ואתחזי כאריה רברבא רביע על קרבנא. וכד ישראל לא אשתכחו זכאין, או ההוא דמקריב קרבנא לא קריב כדקא יאות, ולא אתקבל קרבניה, הוו חמאן דלא סליק תננא בארח מישר, והוה קם חד רוחא מנוקבא דצפון, ועאל למדבחא, והוו חמאן דיוקנא דחד כלבא חציפא רביע על קרבנא, כדין הוו ידעי דלא אתקבל ברעוא ההוא קרבנא. למלכא דשדרו ליה דורון, חמא ליה מלכא דלאו איהו כדאי לקרבא קמיה, אמר מלכא, אסיקו ההוא דורונא והבו ליה לכלבא, דלאו איהו כדאי לאעלא קמאי, כך בשעתא דקרבנא אתקריב, ולא אתקבל ברעוא, דורונא לכלבא אתמסר, ובגין כך הוו חמאן דיוקנא דכלבא על גבי מדבחא:

תא חזי כתיב &lt;קטע סוף=דף לב ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לג|א}}&lt;קטע התחלה=דף לג א/&gt;
זהר:

ותצא אש מלפני יהו&quot;ה ותאכל על המזבח את העולה, אמר רבי יהודה, דא אוריאל דאתחזי בשלהוביתא דאשא על מדבחא כמה דאתמר, רביע על קרבנא, וכדין חדוותא הוה בכלא, דהא אתקבל ברעוא, כמה דכתיב וירא כבוד יהו&quot;ה אל כל העם, ואי לאו הוה ערבוביא דבני אהרן, מן יומא דנפקו ישראל ממצרים, לא אשתכח רעוא הכי לעילא ותתא:

רעיא מהימנא:

פקודא דא, לשרוף קדשים באש, ואבתריה, והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף, תנאין ואמוראין, בסתרי תורה אית קדש ואית קדשים ואית קדש קדשים, מה הנאה אית לקודשא בריך הוא בקדשים דאתוקדו, אי תימא, בגין יצחק, דבשעתא דישראל בעקו סליק אפרו של יצחק קמיה, דאי חייבין שרפה אשתזיבו בגיניה, האי לדרשא איהו, ואי תימרון בגין צדיקייא (נ&quot;א ואי כגון) בני אהרן דהוו שריפת קדשים, דכתיב בהון ותצא אש מלפני יהו&quot;ה ותאכל אותם וימותו, ומיתתהון כפרה לישראל כמו שריפת קדשים, אוף דא לדרשא קא אתי. אלא תלת אשין בשרגא, אשא חוורא ואשא אוכמא ואשא תכלתא, לקבל תורה נביאים וכתובים, ולקבל כהן לוי וישראל. ותכלת איהי שכינתא קריבא לן, ואיהי אחידא באינון פתילות, בכנפי מצוה, דאתמר בהון (במדבר טו לח) ועשו להם ציצית, והאי תכלת דאיהי שכינתא, איהי דינא דאכילת קרבנין ועלוון. אי אשכחת בני נשא דאינון עצים יבשים, כגוונא דאינון פתילות יבשין, בלא משחא דאיהי אורייתא, רחמי איהו לון, (דלידונין) שריפה ואוקידת לון, ובגין דעמי הארץ אינון בעירן, כמה דאוקמוה, דאינון שקץ, תכלת דאיהי אדנ&quot;י, אוקידת לון, בגין דקרבין לגבה עם שרץ דאיהו יצר הרע זר, הדא הוא דכתיב (שם ג י) והזר הקרב יומת. ואי במיתתהון חזרין בתיובתא כד שחיט לון, (נ&quot;א כד שחיט לון מלאך המות, מיכאל) מלאך מיכאל דאיהו כהנא רבא, אריה דאכיל קרבנין נחית עלייהו, לקרבא לון קרבנא קדם יהו&quot;ה. וקדם דתפוק נשמתיה מתוודה בכמה ודויין, וכד נפיק נשמתיה, הוא יהוי מתכוון לגמור את השם, שמע ישראל, וברוך שם, לקרבא נשמתיה מאנא (נ&quot;א קרבנא) לשם יהו&quot;ה. וצריך למתודה לקודשא בריך הוא, לקבלא לקרבא ה' בשמיה, דאכיל ושצי, ולאחזרא בתיובתא לגבי יה&quot;ו, אהי&quot;ה, כחושבן מ&quot;ב, דאדנ&quot;י קרינן ליה דינא דמלכותא דינא. ויכוון בשמא מפרש דאיהו יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א בלב אחד, וביה יפוק רוחיה, בנפש דיליה מקבל עליה מיתה ויסורין, ובנשמתא מודה בכמה ודויין ומתחרט. בנפש מקבל עליה מיתה, שחיטה, שריפה, ואי צריך ארבע מיתות בית דין, דאינון סקילה שריפה הרג וחנק, מקבל ליה מאדנ&quot;י בנפש דיליה, ובנשמתיה מודה בכמה ודויין, וחוזר בתיובתא לגבי אהי&quot;ה, דאחיד בתרין שמהן יהו&quot;ה יהו&quot;ה. במחשבתיה, יכוין לאפקא וידוי, וקבלת מיתה עליה בלב אחד, דאיהו שמא מפרש, כגוונא דא יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א, (כבוד) ביה כהנים כורעים ומשתחוים על פניהם, ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כבוד איהו ל&quot;ב בחושבן, וביה היה מתכוין לגמור את השם, (וא&quot;ו איהו אחד בלב). ותנאין ואמוראין, אי תימרון וכי עם הארץ מנא ידע דא, אלא ודאי עם הארץ איהו כשור או שה או עז או (פר) תור או יונה, מה בעירן לא ידעי אורייתא דאיהי שם יהו&quot;ה, הכי עם הארץ לא ידע, אלא מיכאל כהנא רבא, איהו עביד ליה עולה וקרבנא קדם יהו&quot;ה, ואיהו מכוון בשמא מפרש בסליקו דרוחיה, דתיפוק בלב אחד, כגוונא דכד נפיק רוחא דבר נש בכל ליליא. ובגין דא אוקמוה רבנן, שוב יום אחד לפני מיתתך, דבכל יום ויום צריך בר נש לאהדרא בתיובתא, ולממסר רוחיה לגביה, דיפוק באחד, הדא הוא דכתיב (תהלים לא ו) בידך אפקיד רוחי. ואם הוא תלמיד חכם, עליה אתמר (משלי יב י) יודע צדיק נפש בהמתו, דלית חכם כמו כהנא, כמה דאוקמוה, הרוצה להחכים ידרים. ואם תלמיד חכם הוא, צריך שיהא ביה חסד, ועם י' דאיהו חכמה, חסיד, ומאן &lt;קטע סוף=דף לג א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף לג ב/&gt;
רעיא מהימנא:

דלית ביה חכמה, לאו איהו חסיד, ובגין דא אוקמוה, ולא עם הארץ חסיד. ואי אית ביה ה', חמשה חומשי תורה דאתייהיבו משמאלא, אתקרי גבור בתורה וירא חטא, ואי איהו בור, אתמר ביה אין בור ירא חטא. ומאן דזכי לתפארת דאיהו ו', ואיהו חכם מבין בתורה וירא חטא, ירית מלכותיה דאיהו ה&quot;א, מצות המלך, אי עביד פקודי מלכא, כיון דזכי לשם יהו&quot;ה, זכי לשמא מפרש, דאתקרי אדם, ודא יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א. בההוא זמנא שליט על גופיה, דאיהו שותפו דנפש הבהמית ורוח הבהמית, דבנפש הבהמית עשיית הבלי עלמא, רוח ממללא בהבלי עלמא, (נשמה דבה כל הרהורין ומחשבות דהבלי עלמא), ותלמיד חכם שליט עלייהו. הדא הוא דכתיב, (בראשית א כו) וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ, מאי ובכל הארץ, דא גופא, עולם קטן, ודחלין מניה, הדא הוא דכתיב, (שם ט ב) ומוראכם וחתכם. מסטרא דימינא שליט עלייהו, ביה וירדו, כמה דאת אמר (תהלים עב ח) וירד מים עד ים, מסטרא דשמאלא דחלין מניה, הדא הוא דכתיב ומוראכם וחתכם, ועליה אתמר (משלי יב י) יודע צדיק נפש בהמתו. בתר דאיהו צדיק, לא יהיב ליה שכר מצוות, לית ליה אגרא בעלמא דא, ולא מזונא כבעירן, דעני חשוב כמת, איהו עם שכינתא בקביעו דילה עמה, על כלא. כי יהו&quot;ה אלהי&quot;ך אש אוכלה הוא (דברים ד ט), האי אש צריך ליה תמיד עמה, דלית ליה כביה, דאיהו אכיל כל קרבנין דצלותין, ומלין דאורייתא, דאיהי שכינתא, איהו פרנסה דיליה, ובמה, בצלותין, הדא הוא דכתיב (שיר ה ג) פתחי לי, פתחי לי בצלותא, דאתמר בה (תהלים נא יז) אדנ&quot;י שפתי תפתח, דאיהי אחותי רעיתי, ולית רעיתי אלא פרנסתי, דבה מתקנין מאכלין דקרבנין דמלכא בנין קדישין, בכמה מיני מאכלין, בנהמא דאורייתא. דאתמר בה, (משלי ט ה) לכו לחמו בלחמי, מימינא, ובחמרא דאיהו יינא דאורייתא, משמאלא, בנסוך המים ויין דאורייתא דבכתב ובעל פה מעמודא דאמצעיתא דכליל תרווייהו, בבשרא דאיהי בשר הקדש בכמה קרבנין, דעלה אוקמוה מארי מתניתין, בבשר היורד מן השמים עסקינן, מאי מן השמים, עמודא דאמצעיתא, דעלה אתמר, (בראשית ב כג) ובשר מבשרי. ודא בשר הקדש, דאדליקת בכמה שלהובין מסטרא דגבורה ברחימו דבעלה, אתוקדת ברחימו דאהבה, בקריאת שמע ברחימו דיחודא, דליליא ויומא לא תכבה. וחברייא, בחייכון אל תתנו דמי לו לקודשא בריך הוא, למהוי איהו בשלהובין דרחימו דיחודיה דקריאת שמע, לקיימא ביה אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. (ע&quot;כ):

זהר:

תא חזי, אף על גב דבני אהרן מיתו בההיא שעתא, יאות הוה בכמה גוונין, חדא דלא הוה שעתא דקטרת, דהא קטרת לא סלקא אלא בזמנין ידיען, דכתיב (שמות ל ז) והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר, ואימתי, בהטיבו את הנרות וגו', לאשתכחא שמן וקטרת כחדא, וכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה וגו', ובזמנין אלין אתקריב, ולא בזמנא אחרא. בר בזמנא דמותנא שריא בעלמא, כמה דאערע, דכתיב (במדבר יז יא) ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש וגו', ובני אהרן לא קריבו בשעתא דשמן וקטרת משתכחי כחדא. ועוד, דדחקו שעתא בחיי דאבוהון, ועוד, דלא אנסיבו, והוו פגימין:

רעיא מהימנא:

לית מצורע אלא ההוא דאתעביד בזבותא, דחמש דמים אינון דדם נדה מסאבין, דאינון כלהו דם טמא, וחמש דמין דכיין, ומאן דאעבר עלייהו, כאלו אעבר על עשרה דברות, דאינון כלל תרי&quot;ג פקודין. ושפחה יצר הרע, איהי מלייא מומין, ובגין דא (ויקרא כא) כל אשר בו מום לא יקרב, ובגין דא כהנא לא הוה צריך לקרבא לגבי מאן דאית ביה מומא, מכל מומין דעלמא, בגין דמטרוניתא אתמר בה, (שיר ד) כלך יפה רעיתי ומום אין בך, הכי לא צריך לקרבא לגבה מאן דאית ביה מום, ואוף הכי לא צריך למקרב לגבה זר, (במדבר ג י) והזר הקרב יומת, והיינו ממז&quot;ר מום זר, מום נוקבא, זר זכר, ובגין דא מני (ויקרא יח יט) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, ועל אינון דקריבין לה כתיב בהון, ויקריבו לפני יהו&quot;ה אש זרה אשר לא צוה אותם, ותצא אש מלפני יהו&quot;ה &lt;קטע סוף=דף לג ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לד|א}}&lt;קטע התחלה=דף לד א/&gt;
זהר:

דמאן דלא אנסיב פגים הוא, ולאו הוא כדאי לאשתכחא ברכאן בעלמא על ידוי, עלוי לא שריין, כל שכן על ידוי לאחרים, ועוד, דהא תנן רווי חמרא הוו. ובגין כך ותצא אש מלפני יהו&quot;ה ותאכל אותם וגו', דהא קטרת חביב הוא מכלא, וחדוותא דעלאין ותתאין, וכתיב (משלי כז) שמן וקטרת ישמח לב:

רעיא מהימנא:

ותאכל אותם וימותו. וקרבן דאתוון אינון, י' באיש, ה' באשה, ו' בבן חתן, ה' בכלה. זכאה איהו מאן דאקריב אתוון דיהו&quot;ה, ביה ובאתתיה ובבריה ובברתיה, בקדושה, ובברכה, בנקיו, בענוה, ובבשת פנים, בכל מדות טבין דכתיבין על מארי מתניתין, ומתחממין באשין קדישין דאיש ואשה, דאינון אש עולה ויורד, אש קדש ועצי המערכה, דאינון עצי הקדש, אברין קדישין, ואש של גבוה נחית דאיהו קדש הקדשים. ובגין תרין אשין אלין אמר נביא (ישעיה כד יד) באורים כבדו יהו&quot;ה, דאינון אשין דשכינתא, דבה כתיב (דברים ד כד) כי יהו&quot;ה אלהי&quot;ך אש אוכלה הוא. ואינון אש עלאה כסא רחמים, אש תתאה כסא דין, ואינון בינה ומלכות, מלכות אש עולה, בינה אש יורד, יהו&quot;ה עמודא דאמצעיתא אחיד בתרווייהו, בינה יה&quot;ו ה' מלכות. תפארת כד אחיד לון, שריא עליה חכמה, דביה כ&quot;ח מ&quot;ה, מ&quot;ה, איהו יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א, כ&quot;ח דיליה, יו&quot;ד וא&quot;ו דל&quot;ת, ה&quot;א אל&quot;ף, וא&quot;ו אל&quot;ף וא&quot;ו, ה&quot;א אל&quot;ף, וכלהו מ&quot;ב אתוון משתכחין בבר נש ובאתתיה ובבנוי, ובגין דא לית בר נש שלים אלא בבן ובת. ומאן דלית ליה בן דאיהו ו', אסתלק י' מיניה, ומאן דלית ליה בת דאיהי ה', אסתלק ה' עלאה דאיהי אם מן בת זוגיה, דאתוון לא שריין דא בלא דא, ובגין דא באיש ואשה בן ובת דאתעבידו כדקא יאות, שריא עלייהו יהו&quot;ה, ואתקריאו (שם יד א) (ס&quot;א בנים לקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב) בנים אתם ליהו&quot;ה אלהיכ&quot;ם. (ע&quot;כ):

זהר:

זאת משחת אהרן ומשחת בניו, אמר רבי יוסי, זאת ודאי, משיחותא דאהרן, דהא אהרן אתמשח, ואייתי ממשח רבות עלאה מעילא, ונגיד ליה לתתא, ועל ידא דאהרן אתמשח ממשיחתא קדישא, לאתברכא, ועל דא זאת משחת אהרן ומשחת בניו, ודאי. רבי יהודה פתח, (מ&quot;ב ד ב) ויאמר אליה אלישע מה אעשה לך, הגידי לי מה יש לך בבית, מהכא אוליפנא, דלית ברכתא שריא בפתורא ריקנייא ועל מלה ריקנית, ותאמר אין לשפחתך כל בבית, כי אם אסוך שמן, אמר לה, ודאי סיועא דנסא הוא, דהא ודאי באתריה הוא, ומתמן ברכאן נפקין ושריין, מה כתיב, הם מגישים אליה והיא מוצקת, והיא מוצקת סתם. רבי יוסי אמר, ויעמוד השמן, ותעמוד מבעי ליה, אלא ויעמוד ודאי, בקימא לאנגדא ברכאן, השמן, כמה דאוקמוה דכתיב (ישעיה ה יא) בקרן בן שמן, וכתיב (שיר א ג) שמן תורק שמך, לאחזאה דהא מהאי שמן נגדין ברכאן על ידא דכהנא, וכהנא נגיד להו לתתא, ואמשח (ס&quot;א ואתמשך) להאי זאת, הדא הוא דכתיב זאת משחת אהרן ומשחת בניו, וכתיב (תהלים קלג ב) כשמן הטוב על הראש, והא אתמר:

קח את אהרן ואת בניו אתו, ואת הבגדים, רבי חייא פתח (שם לו י) כי עמך מקור חיים באורך נראה אור, כי עמך מקור חיים, דא שמן עלאה דנגיד ולא פסיק לעלמין, דשריא בגו חכמה עלאה דכלא, הדא הוא דכתיב, כי עמך, עמך שריא, ולא מתפרשא מנך לעלמין, בחביבותא דכלא. מקור חיים, בגין דהיא מקורא ומבועא דחיים, לאפקא חיים לאילנא עלאה, ולאדלקא בוצינין, ועל דא ההוא אילנא אקרי עץ חיים, אילנא דנטיע ואשתרשא בגין ההוא מקורא דחיים. ועל דא באורך נראה אור, באורך, דא אור דגניז לצדיקייא לזמנא דאתי, דכתיב (בראשית א ד) וירא אלהי&quot;ם את האור כי טוב, ומההוא נהירו זמינין ישראל לאנהרא &lt;קטע סוף=דף לד א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף לד ב/&gt;
לעלמא דאתי. דבר אחר, כי עמך מקור חיים וגו', דא קודשא בריך הוא, דאיהו אילנא עלאה במציעות גנתא, דאחיד לכל סטרין, מאי טעמא, בגין דאחיד ביה ההוא (נ&quot;א בההוא) מקור חיים, ואעטר ליה בעטרין עלאין, סחרניה דגנתא, כאימא דמעטרא לברה על כלא, הדא הוא דכתיב, (שיר ג יא) צאינה וראינה בנות ציון וגו', ובגין כך כי עמך מקור חיים, ועל דא באורך נראה אור. רבי יצחק אמר, כי עמך מקור חיים, דא כהן גדול לעילא, לקבליה כהן גדול לתתא, בגין כך אנגיד משח רבות עלאה קדישא לתתא, ואדליק בוצינין. לעילא כהן גדול שלים בשלימו דשבעה יומין עלאין, לאתעטרא על כלא, לקביל דא שבעה ימי מלואים לכהנא דלתתא, לאשתכח כלא כגוונא דלעילא, ועל דא ימי מלואים אקרון, יומי אשלמותא, בגין דישתלים כהנא בשאר יומין אחרנין, לאשלמא שבעה כחדא. ואלין ימי מלואים אקרון, בגין דאתאחדן שאר אחרנין ביה, מאי קא מיירי, דכד כהנא אתער, כל שאר אחרנין מתערין עמיה. ובגין כך כתיב, ומפתח אהל מועד וגו', עד יום מלאת וגו', שבעה יומין ודאי, כדין אתעטר כהנא לתתא בכלא, כגוונא דלעילא, בגין דבשעתא דכהנא דלתתא אתער, כלא יתערון על ידיה לעילא, וישתכחון ברכאן לעילא ותתא. רבי אבא אמר, מאי שנא דמשח משה לאהרן, אלא בגין דאיהו ברא דההוא (ס&quot;א אחיד בההוא) אתר מקורא דחיי, וכתיב (ישעיה סג יב) מוליך לימין משה זרוע תפארתו, ומשה שימש כל אינון שבעה ימי מלואין, לאשראה כלא עמיה דאהרן:

רבי חזקיה הוה יתיב קמיה דרבי אלעזר, אמר ליה, כמה נהורין אתבריאו עד לא אברי עלמא, אמר ליה שבעה, ואלין אינון, אור תורה, אור גיהנם, אור גן עדן, אור כסא הכבוד, אור בית המקדש, אור תשובה, אורו של משיח, ואלין אתבריאו עד לא אתברי עלמא, שבעה נהורין בוצינין אתאחדו ביה באהרן, והוא אדליק בוצינין מעילא לתתא:

רבי אלעזר פתח, (קהלת ג כא) הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר, הא תנינן, הכל היה מן העפר אפילו גלגל חמה, מאן העפר, ההוא דשריא תחות כורסי יקרא קדישא. בספרא דבי רב ייסא סבא, הכל היה מן העפר, אתר דכניש לכלא, מלמד דנפקו שבילין להאי סטרא ולהאי סטרא, ואתכנשו לאנהרא, כעפרא דא דזרקין לה לכל עבר, ועל דא הכל היה מן העפר, והכל שב אל העפר ודאי. אלא מן העפר דבי מקדשא קדישא, והאי עפר מעפרא עלאה, כמה דאת אמר (איוב כח ו) ועפרות זהב לו, וכמה דאשתכח עובדא לתתא, הכי נמי הוא לעילא כגוונא דא. ואוקימנא עפר, עפר דבי מקדשא, דעלמא דא בה' אתברי, ועל דא אפילו גלגל חמה, כמה דאת אמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בה' בראם, ובגיני כך הכל היה מן העפר, מאן עפר, ההוא דשארי תחות כורסי יקרא קדישא:

כתיב (שיר ד ז) כלך יפה רעיתי ומום אין בך, כלך יפה רעיתי, דא כנסת ישראל, ומום אין בך, אלו סנהדרין, דאינון לקביל שבעין ותרין שמהן, שבעים נפש דנחתו עם יעקב, וקודשא בריך הוא על כלא, ועל דא אין בודקין מן הסנהדרין ולמעלה תנן:

כתיב (שמות יט ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, מאן ממלכת כהנים, כמה דאת אמר זאת משחת אהרן ומשחת בניו, דכד אתברכא כנסת ישראל על ידא דכהני, כדין אתקרי על שמיהון, הדא הוא דכתיב ממלכת כהנים. רבי שמעון אמר, תא חזי, מלכות כהנים לא אקרי, אלא ממלכת, דאמלכו לה כהני, ועבדו לה גבירתא על כלא, אבל מלכות כהנים לא אקרי, דהא מן השמים אקרי מלכות, מלכות שמים ודאי, והכא ממלכת, כמה דאת אמר, דכהני אמלכו לה ומחבראן לה במלכא, וכדין היא ממלכת על כל גנזי מלכא, ממלכת על כל זייני מלכא, &lt;קטע סוף=דף לד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לה|א}}&lt;קטע התחלה=דף לה א/&gt;
ממלכת בעלאי ותתאי, ממלכת על כל עלמא. רבי יוסי אמר, כתיב (עמוס ט ו) ואגדתו על ארץ יסדה, ואגדתו, כד אזדווג מלכא לקבלה, בכל אינון עטרין קדישין בכנופיא חד, כדין ואגדתו כתיב. רבי יצחק אמר, ואגדתו, כמה דאת אמר (שמות יב כב) ולקחתם אגדת אזוב, מאי קא מיירי, דכד מתחבראן כחדא, ואתברכא מנייהו, כדין שלטא על כלא, ונהרא לעילא ותתא, וכלא בשעתא דכהנא פלח פולחנא, ואקריב קרבנא, ואקטר קטרת, ומכוון מלין לקרבא כלא כחדא, כדין כתיב ואגדתו על ארץ יסדה. רבי יוסי אמר, כד נטל אהרן, כלא נטלין עמיה, עד דאתברכא כנסת ישראל, ואתברכאן עלאי ותתאי, כדין כתיב (תהלים קלה כא) ברוך יהו&quot;ה מציון שוכן ירושלם הללויה, (שם עב יט) וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן. רבי אלעזר הוה אזיל מקפוטקיא ללוד, והוו עמיה רבי ייסא ורבי חזקיה, פתח רבי אלעזר ואמר, (ישעיה נא טז) ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך וגו', תנינן, כל בר נש דאשתדל במלי דאורייתא, ושפוותיה מרחשן אורייתא, קודשא בריך הוא חפי עליה, ושכינתא פרשא עליה גדפהא, הדא הוא דכתיב, ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך. ולא עוד, אלא דהוא מקיים עלמא, וקודשא בריך הוא חדי עמיה, כאלו ההוא יומא נטע שמיא וארעא, הדא הוא דכתיב (שם) לנטוע שמים וליסוד ארץ. ולאמר לציון עמי אתה, מכאן אוליפנא, דישראל אקרון בשמא דציון, דכתיב ולאמר לציון עמי אתה, וחמינא דכנסת ישראל אקרי בשמא דציון, דכתיב (שם א כז) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. תו פתח ואמר, (שם ח טז) צור תעודה חתום תורה בלמודי, צור תעודה, דא סהדותא דדוד, דכתיב (תהלים קלב יב) ועדותי זו אלמדם, צור, היא קישורא, כמאן דקטר קיטורא באתר חד. חתום תורה בלמודי, חתום תורה, חתימה דאורייתא, וכל נגידו ורבו דנגיד מלעילא. באן (נ&quot;א בין) חתימה דיליה, בלמודי, בגין דתמן אתכנש רבו ומשחא בין תרין קיימין, דתמן שריין, אתר כנישו דכל רבות ומשח דנגיד מלעילא, לאשדאה ליה בפומא דאמה, ולארקא ליה בהאי תעודה, וכדין אתקשר כלא קשרא חד מהימנא. תא חזי, מה בין אינון דמשתדלי באורייתא לנביאי מהימני, אינון דמשתדלי באורייתא עדיפי מנביאי בכל זמנא, מאי טעמא, דאינון קיימי בדרגא עלאה יתיר מנביאי, אינון דמשתדלי באורייתא קיימי לעילא, באתרא דאקרי תורה (נ&quot;א ת&quot;ת), דהוא קיומא דכל מהימנותא, ונביאי קיימי לתתא, באתר דאקרון נצח והוד, ועל דא (אקרון) אינון דמשתדלי באורייתא עדיפי מנביאי, ועלאין מנהון יתיר, דאלין קיימין לעילא, ואלין קיימין לתתא, אינון דאמרי מלין ברוח הקדש קיימי לתתא מכלהו. (ועל דא) זכאין אינון דמשתדלי באורייתא, דאינון בדרגא עלאה יתיר על כלא, (ועל דא) מאן דלעי באורייתא, לא אצטריך לא לקרבנין ולא לעלוון, דהא אורייתא עדיף מכלא, וקשורא דמהימנותא דכלא, ועל דא כתיב, (משלי ג יז) דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום, וכתיב (תהלים קיט קסה) שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול. עד דהוו אזלי, אשכחו חד גברא דהוה אתי ותלת ענפי הדס בידיה, קריבו גביה, אמרי ליה למה לך האי, אמר לרווחא אובדא, אמר רבי אלעזר שפיר קאמרת, אבל תלת אלין למה. אמר ליה חד לאברהם, חד ליצחק, וחד ליעקב, וקשירנא להו כחדא, וארחנא בהו, בגין דכתיב (שיר א ג) לריח שמניך טובים שמן תורק שמך, בגין דבהאי ריחא אתקיים חולשא דנפשא, ובהימנותא דא אתקיימא, ואתנגידו ברכאן מעילא ותתא, אמר רבי אלעזר זכאה חולקהון &lt;קטע סוף=דף לה א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף לה ב/&gt;
דישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי. תא חזי, לית עלמא (נ&quot;א נפשא) מתקיימא אלא על ריחא, ומריחא דא אשתמודעא ריחא אחרא, דהא בשעתא דנפיק שבתא, (נתפרדה החבילה), וסלקא נפשא יתירא, ואשתארון נפשא ורוחא מתפרשן עציבין, אתא ריחא דא ומתקרבן דא בדא וחדאן. ועל דא בעי רוחא בתר רוחא, לקבלא ריחא, כיון דאתקבל ריחא, מתקרבן כחדא וחדאן. כי האי גוונא ריחא דקורבנא, בריחא (דא) מתקרבין כלא כחדא, ומתהלטן בוציני, וחדאן. תא חזי, תרי בוציני, חד לעילא וחד לתתא, אי להיט בר נש האי בוצינא דלתתא, ההוא תננא דסליק (נ&quot;א מבוצינא תתאה), להיט ההוא בוצינא עלאה. כך תננא דקרבנין, האי תננא דסליק, להיט בוציני עלאי, ומתלהטן בחד, ומתקרבין כלהו כחדא בריחא דא, ובגין כך ריח ניחח ליהו&quot;ה, (אשה), והא אוקמוה. ועל דא ריחא דקרבנא קיומא דכלא, וקיומא דעלמא, וקרבנא על ידא דכהנא, דמקרב כלא, ובגין כך שבעה יומי אשלמותא אשתלימו ביה, בגין דיתברכון כלהו בפולחניה, וישתכחו חדוואן וברכאן לעילא ותתא. כתיב (ישעיה כה א) יהו&quot;ה אלה&quot;י אתה ארוממך וגו', האי קרא אוקמוה, יהו&quot;ה אלה&quot;י אתה, דבעי בר נש לאודאה לשמא קדישא, ולשבחא ליה על כלא, ומאן אתר שבחא דיליה, כמה דאוקמוה, והכא מעמיקא דכלא, דכתיב כי עשית פלא, פלא, כמה דכתיב (שם ט ה) ויקרא שמו פלא, והא אתמר. עצות מרחוק, עצות, כמה דאת אמר יועץ, מרחוק, דכתיב (ירמיה לא ב) מרחוק יהו&quot;ה נראה לי, וכתיב (משלי לא יד) ממרחק תביא לחמה. אמונה אמן, כמה דאת אמר (דברים לב ד) אל אמונה ואין עול, ואוקמוה אמונה בלילה, כמה דאת אמר (תהלים צב ג) ואמונתך בלילות, וכתיב (איכה ג כג) חדשים לבקרים רבה אמונתך. וזמין קודשא בריך הוא לדכאה לון לישראל מחוביהון, כמה דכתיב (יחזקאל לו כה) וזרקתי עליכם מים טהורים, וטהרתם מכל טומאותיכם, ומכל גלוליכם אטהר אתכם:

ברוך ה' לעולם אמן ואמן:


==פרשת שמיני==

ויהי ביום השמיני וגו', רבי יצחק פתח, (איוב לח ז) ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהי&quot;ם, זכאין אינון ישראל דקודשא בריך הוא יהיב לון אורייתא קדישא, חדוותא דכלא, חדוותא דקודשא בריך הוא, ואטיילותא דיליה, דכתיב (משלי ח ל) ואהיה שעשועים יום יום, ואורייתא כלא, חד שמא קדישא איהי דקודשא בריך הוא, ובאורייתא אתברי עלמא, דכתיב (שם) ואהיה אצלו אמון, אל תקרי אמון, אלא אומן. ובאורייתא אתברי בר נש, הדא הוא דכתיב (בראשית א כו) ויאמר אלהי&quot;ם נעשה אדם, אמר קודשא בריך הוא לאורייתא, בעינא למברי אדם, אמרה קמיה האי בר זמין למחטי ולארגזא קמך, אי לא תאריך רוגזך עליה, היך יקום בעלמא, אמר לה, אנא ואת נוקים ליה בעלמא, דהא לאו למגנא אתקרינא ארך אפים, (ס&quot;א דהא כל זמנא דישתדלון באורייתא, מתקיימי בעלמא). רבי חייא אמר, תורה שבכתב ותורה שבעל פה אוקמוה ליה לבר נש בעלמא, הדא הוא דכתיב (שם) נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. רבי יוסי אמר מהכא, (קהלת ב יב) את אשר כבר עשוהו, עשוהו ודאי, ודא הוא צלם ודמות, צלם בדכורא, דמות בנוקבא, ועל דא שירותא דאורייתא ב', ואוקמוה. רבי יצחק אמר, מפני מה ב' פתיחא וסתימא, אלא בשעתא דבר נש אתי &lt;קטע סוף=דף לה ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לו|א}}&lt;קטע התחלה=דף לו א/&gt;
לאתחברא באורייתא, הרי היא פתיחא לקבלא ליה, ולאשתתפא בהדיה, ובשעתא דבר נש סתים עינוי מינה, ויהך לארחא אחרא, הרי היא סתימא מסטרא אחרא, כמה דאת אמר, אם יום תעזבני, יומים אעזבך, ולא ישכח פתחא, עד דיתוב לאתחברא בה באורייתא אנפין באנפין, ולא יתנשי מינה. ועל דא אורייתא פתחא קמי בני נשא, ואכרזא וקרי להון, (משלי ח ד) אליכם אישים אקרא וגו', וכתיב (שם א) בראש הומיות תקרא, בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר. רבי יהודה אמר, ב' תרין גגין, וחד דאחיד לון, מאי קא מיירי, אלא חד לשמייא, וחד לארעא, וקודשא בריך הוא אחיד וקביל לון. רבי אלעזר אמר תלת נהורין (ס&quot;א צדדין אלין) אינון עלאין קדישין דאחידן כחדא, ואינון כללא דאורייתא, ואלין פתחין פתחא לכלא, פתחין פתחא למהימנותא, ואלין ביתא דכלא, ועל דא בית אקרו, דאלין אינון ביתא, ובגין כך שירותא דאורייתא ב', דהא היא אורייתא (ס&quot;א ביה הוי אסותא) הוי, ואסותא דעלמא. ובגין כך, מאן דאשתדל באורייתא, כאלו אשתדל ביה בשמא קדישא, והא אתמר דאורייתא כלא חד שמא קדישא עלאה איהי, ובגין דאיהי שמא קדישא, פתחת בבי&quot;ת, דאיהי כללא דשמא קדישא, בתלת קשרי מהימנותא. תא חזי, כל אינון דמשתדלי באורייתא, מתדבקין ביה בקודשא בריך הוא, ומתעטרי בעטרי דאורייתא, ואתרחימו לעילא ותתא, וקודשא בריך הוא אושיט לון ימיניה, (ס&quot;א וקודשא בריך הוא ארשים לון), כל שכן אינון דמשתדלי באורייתא נמי בליליא, והא אוקמוה דאינון משתתפי בשכינתא, (נ&quot;א בכנסת ישראל), ואתחברו כחדא, וכד אתי צפרא, קודשא בריך הוא מעטר להו בחד חוטא דחסד, לאשתמודעא בין עלאין ותתאין. וכל אינון כוכבי צפרא, בשעתא דכנסת ישראל וכל אינון דלעאן באורייתא אתאן לאתחזאה קמי מלכא, כלהו מזמרי כחדא, הדא הוא דכתיב, ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהי&quot;ם. מאי ויריעו, כמה דאת אמר (ישעיה כד יט) רועה התרועעה הארץ, דאינון דינין מתתברין, ואתברו כלהו מקמי בקר, כד אתער בקר בעלמא, כמה דאת אמר (בראשית כב ג) וישכם אברהם בבקר, ועל דא ויריעו כל בני אלהי&quot;ם. רבי אלעזר הוה אזיל בארחא, אשכחיה לרבי פנחס בן יאיר דהוה אתי, געא חמריה, אמר רבי פנחס ודאי בטקולא (נ&quot;א בקלא) דחדוותא דחמרא חמינא, דאנפין חדתין ישתכחון הכא, כיון דנפק מבתר ענפוי דטורא, חמא ליה לרבי אלעזר דהוה אתי, אמר ודאי טקולא (נ&quot;א קלא) דחדוותא אשתלים, נחת רבי אלעזר לגביה, ונשיק ליה, אמר ליה אי טופסא דארחא חד לגבך, נזיל ונתחבר כחדא, ואי לאו, טול ארחך וזיל, אמר ליה, ודאי לקבלך אזילנא, כיון דאשכחנא לך איזיל אבתרך, ונתחבר כחדא. פתח רבי פנחס ואמר, (תהלים קכח ה) יברכך יהו&quot;ה מציון וראה בטוב וגו', יברכך יהו&quot;ה מציון, מאי טעמא מציון, בגין דתמן שראן ברכאן לאשתתפא (ס&quot;א לאשתכחא), הדא הוא דכתיב, כי שם צוה יהו&quot;ה את הברכה חיים עד העולם, ובגין כך יברכך יהו&quot;ה מציון, דהא מתמן נפקי ברכאן לכלא. וראה בטוב ירושלם, דבגיני ציון, ירושלם אתברכא, דכיון דציון אתמלי ברכאן, כדין ירושלם אתברכא, ואשתכחו בה רחמים, וכד ירושלם אתברכא, כל עמא אתברכא. כל ימי חייך, דלא יתחזי קשת ביומך כמה לאביך, ועל דא וראה בטוב ירושלם כל ימי חייך. וראה בנים לבניך, דחלי חטאה חסידין קדישין, כדין שלום על ישראל, מאי שלום על ישראל, אלא כמאן דאמר שלמא על רישיה דמלכא, דלא יחסר כלא, כך שלום על ישראל, בזמנא דצדיקייא ישתכחון בעלמא. פתח רבי אלעזר ואמר, (משלי יז ו) עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם, בנים הא אוקימנא, בני בנים אלין שאר כתרי מלכא, כמה דאת אמר (ישעיה נד יג) וכל בניך למודי יהו&quot;ה, וכתיב (איכה ד ב) בני ציון היקרים. (כמה דאת אמר), ותפארת בנים אבותם, לא מתעטרן בנין אלא באבהן, מכאן אוליפנא, דבנין לא מתעטרי ולא משתקיין משקיו דנחלא, אלא בזמנא דאבהן מתעטראן ומתברכאן, הדא הוא דכתיב &lt;קטע סוף=דף לו א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף לו ב/&gt;
ותפארת בנים אבותם. עד דהוו אזלי מטא עידן צלותא, נחתו וצלו, עד דהוו מצלי, קפטר חד חויא ברגלוי דחמרא דרבי פנחס, קסטא (ס&quot;א קפטא) וגעא תרי זמני, בתר דסיימו צלותא, אמר רבי פנחס, ודאי צערא הוא לבעירא דילי, דהא יומא דא אקדימנא, והוינא מרחיש באורייתא, ואעבר לי באתר דלכלוכא שריא, והשתא מצערי לה, קמו וחמו חד חויא קטיר ארגליה, אמר רבי פנחס, חויא חויא זיל ואסחר (ס&quot;א ואסטר) קוטרך, בקטפורא דחורא, אדהכי אתנשר חויא, ונפל קפסירי קפסירי. אמר רבי אלעזר, ומה כל כך מדקדק קודשא בריך הוא בצדיקייא, אמר ליה, ודאי קודשא בריך הוא מדקדק בהו בצדיקייא, ונטיר לון, ובעא לאוספא לון קדושה על קדושתייהו, והשתא האי חמרא על דלא נטר קדושתא דילי, אצטער, ודא חויא שליחא הויא. וכמה שלוחין אית ליה לקודשא בריך הוא, ובכלהו עביד שליחותיה, ואפילו בחיות ברא, הדא הוא דכתיב (ויקרא כו כב) והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם, ואפילו ביד גוי, הדא הוא דכתיב, (דברים כח מט) ישא יהו&quot;ה עליך גוי מרחוק מקצה הארץ. אמר רבי אלעזר, ובידא דישראל עביד שליחותא, אמר ליה אין, כגון רשע בידא דצדיק, אבל רשע בידא דישראל רשע אחרא לא עביד ביה שליחותא, אלא בזמנא דאיהו לא מכוון ביה, הדא הוא דכתיב (שמות כא יג) ואשר לא צדה והאלהי&quot;ם אנה לידו, ואשר לא צדה דייקא, דלא לקטלא ליה, דא והאלהי&quot;ם אנה לידו, בגין לאענשא לתרווייהו. אמר רבי אלעזר, היכי עביד קודשא בריך הוא שליחותא בידא דהני, ובידא דגוי, אמר ליה ואביך לא קאמר לך, אמר ליה עד לא שאילנא. פתח ואמר, (איוב לד כט) והוא ישקיט ומי ירשיע וגו', והוא ישקיט, בזמנא דקודשא בריך הוא יהיב שקיטו ושלוה לבר נש, מאן הוא רשאי לאבאשא ליה, ולמעבד ליה קטיגורייא. ויסתר פנים ומי ישורנו, ובזמנא דאיהו אסתר עיניה מלאשגחא עליה, מאן הוא דישגח עליה לנטרא ליה, ולמעבד ליה נטירו. וארחוי דקודשא בריך הוא בדא, על גוי ועל אדם יחד, בין לעלמא כלא, בין לעמא חד, בין לחד בלחודוי. תא חזי, בזמנא דבני נשא מתכשרן עובדין לתתא, ואתער לגבייהו לעילא ימינא דקודשא בריך הוא, כדין מתערין כמה רחימין, כמה נטורי עלמא, כמה נטורי דבר נש מימינא ומשמאלא, וכדין אתכפיא שמאלא ולא יכלא לשלטאה. ובזמנא דבני אנשא לא מתכשרן עובדין לתתא, שמאלא אתער, וכל אינון דאתו מסטרא דשמאלא כלהו אתערו, וכלהו אתעבידו שלוחין לאבאשא לגבייהו דבני נשא. דהא אינון דעברו על פתגמי אורייתא, כלהו רשימין באנפייהו, ואשתמודען לגבי אינון דמתערי מסטרא דשמאלא, ובגין כך חיוותא וגוי, וכל אינון דאתו מסטרא דשמאלא, כלהו אקרון (נ&quot;א אינון) שלוחין לגבי אינון רשימין, דמתערי להו. וישראל אף על גב דלא מכשרן עובדין, כלהו מן סטרא דימינא קא אתיין, ובגין דאתכפייא ימינא בעובדייהו, שלטא עלייהו שמאלא, וכל אינון דאתו מסטרא דשמאלא, ועל דא שליחותא בידא דחיוותא וגוי, וכל דדמי לון, דאינון מסטרא דשמאלא, ולא בידא דישראל, דאף על גב דחייבא איהו, מסטרא דימינא קא אתו. וישראל חייבא דנפל בידא דישראל חייבא אחרא, בזמנא דלא אתכוון ביה, בגין דיתענשו תרווייהו, ויקבלון עונשא לדכאה לון. אמר רבי אלעזר, מנלן, אמר ליה, אינון בימינא ולא אתדבקו בשמאלא, ולא אתערבו בהדה לעלמין, ועל דא לזמנא אחרא אתעברו. אמר רבי אלעזר, מנא לן, אמר ליה תא חזי מן פלגש בגבעה (שופטים כ), דאף על גב דחייבי נינהו, לא בעי קודשא בריך הוא דיתערון גבייהו חייבי ישראל אחרנין, ועל דא מיתו (מישראל) כל אינון זמנין דמיתו, עד דכלהו חייבין דאתערו לגבייהו מיתו ואתאבידו, ואשתארו אינון &lt;קטע סוף=דף לו ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לז|א}}&lt;קטע התחלה=דף לז א/&gt;
זכאין יתיר, דיעבדון מלה בארח קשוט, ואף על גב דזכאין אינון, לא אתייהיב מלה אלא לאינון דאתייהיב, כד שקילן עלמין כחדא, עלמא תתאה כגוונא דעלמא עלאה, וההוא זמנא לא אשתכחו עלמין שקילן כחדא, ועל דא חייבין דישראל לגבייהו דחייבין אחרנין לאו אינון שלוחי מלכא, דהא לא אתיין מסטרא דשמאלא. מתל לבני נשא דחבו למלכא, אתער סנטירא לגבייהו, לתפשא לון ולאענשא לון, לאינון דחבו למלכא, קם חכים חד מנייהו ואתערב בהדי בני סנטירא, זקף סנטירא עינוי וחמא ליה, אמר ליה מאן יהבך לגבן, ולאו אנת מאינון דחבו למלכא, הא אנת אתענש בקדמיתא, שקילו ליה וקטלוהו. כך, ישראל מסטרא דימינא קא אתיין, ולא אתדבקו בשמאלא, ולא אתערבו בהדה לעלמין, וכד אינון גרמין בחובייהו דאתכפייא ימינא ואתער שמאלא, וכל אינון דאתו מסטריה, אי חד מישראל קם לאתערבא בהדייהו, אשתמודען ביה, ואמרי ליה, לאו אנת מאינון דקא אתיין מסטרא דימינא דאתכפייא מחובייהו, ולאו אנת מאינון דחבו למלכא, מאן יהבך לגבן, אשתכח דאיהו אתענש בקדמיתא. ושלמה מלכא צווח לקבלייהו ואמר, (קהלת ח ט) עת אשר שלט האדם באדם לרע לו, לרע לו ודאי, בגין דלאו שליחא דמלכא איהו, ולא אתי מההוא סטרא. אמר רבי אלעזר, ודאי הכי הוא, דהא תנינן, דאית ימינא ואית שמאלא, רחמי ודינא, ישראל ועמין, ישראל לימינא, ועמין לשמאלא, ישראל אף על גב דחייבי נינהו ואתכפיין, אינון בימינא, ולא אתדבקן בשמאלא, ולא אתערבון בהדה לעלמין. ובגין כך כתיב (תהלים ס ז) הושיעה ימינך וענני, דכד אסתלק ימינא, ישראל דאתדבקון בהדיה יסתלקון ויתעטרון בה, כדין אתכפייא שמאלא, וכל אינון דאתו מסטריה, הדא הוא דכתיב (שמות טו ו) ימינך יהו&quot;ה תרעץ אויב:

פתח רבי אלעזר ואמר, ויהי ביום השמיני קרא וגו', ויהי ביום השמיני, מאי יום השמיני, אלא כתיב ומפתח אהל מועד וגו', כי שבעת ימים ימלא את ידכם, כי שבעת, בשבעת ימים מבעי ליה, או שבעת ימים ימלא את ידכם, מאי כי שבעת ימים ימלא. אלא זכאין אינון כהני דמתעטרי בעטרוי דמלכא קדישא, ומשיחין במשח רבות קדישא, בגין דאתער משחא (אחרא) עלאה, דמשקי לכל שבעה, ואתמשחן מההוא רבות קדישא, ואתדלקו מניה כל אינון שבעה בוצינין, והאי משח רבות הוא כללא דכל שבעה, וכלהו ביה אתכלילו. ותנינן, שיתא אינון, וכלהו אתכלילן בהאי, ודא הוא כללא דכלהו, ובגין כך שבעת ימים ימלא, דהא בהאי תליין. ועל דא אקרי כנסת ישראל בת שבע, מאי איהי בת שבע, דאיהי כלילא משיתא אחרנין. כיון דהאי שבעה אשלים להו לכהני, ואעטר לון ומשח לון בכלא, כד מטו לכנסת ישראל דאיהי תמינאה, אתפקד אהרן לקרבא עגל, בגין דאיהו בריה דפרה, לכפרא על ההוא חובא דעגל אחרא דעבד אהרן, וחב לגבי פרה דאיהי תמינאה, שלימו דממוני (ס&quot;א דאמוני) ישראל. ואשתכח כהנא שלים בכלא, בתמניא מיני לבושין דיקר, שלים בכל כתרין, שלים לעילא שלים לתתא. ובכלא בעי לאחזאה עובדא, ועל דא אתעביד ביה באהרן עובדא לתתא, בגין דיתער הכי לעילא, וישתכח כלא בגוונא חד, וכדין אתברכאן עלמין כלהו, ומשתכחין ברכאן על ידא דכהנא, והכא אשתלים כהנא בכלא כדקא חזי. עגל למה, דכתיב עגל בן בקר לחטאת, בגין ההוא חטאת דעבד בקדמיתא. ואיל לעולה, מאי טעמא איל, בגין איל דיצחק דהוא עולה תמימה, והאי אתחזי לקרבא לאשלמא כלא, והאי אתר מסטרא דיצחק אשתאב, והאי איל בגין איל דיצחק מתקרבא עולה, (בגין דאיהי עולה) דהא עולה לעילא סלקא, ובגין לאעטרא לה בשלימותא, עגל ואיל, עגל בגינה כדקאמרן, איל לאשלמא &lt;קטע סוף=דף לז א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף לז ב/&gt;
לה בשלימו דיצחק כדקא חזי. וישראל דחבו עמיה דכהנא בהאי, מקריבין כגוונא דא, דכתיב ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני יהו&quot;ה, שור על מה דחבו, ואיל לאשלמא להאי אתר בשלימו דיצחק. מאי שנא בכהנא דכתיב ביה עגל לחטאת, ולא כתיב בישראל שור לחטאת, אלא ישראל הא קבילו עונשא בקדמיתא, ובגין דקבילו עונשא בכמה אתר, על דא קודשא בריך הוא לא בעא לאדכרא לון חובייהו כדקדמיתא, ועל דא לא כתיב הכא לחטאת, אלא לשלמים, בגין לאחזאה שלמא, דהא קודשא בריך הוא בשלמא בהו בישראל על דא. אבל אהרן דהא לא קביל עונשא, מצלותא דמשה, דכתיב (דברים ט כ) ובאהרן התאנף יהו&quot;ה וגו', וכתיב ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא, ועד כען חובא הוי תלי, כתיב ועגל בן בקר לחטאת, לחטאת ודאי, (ואיל לעולה) בגין דיכפר חוביה, ויתדכי וישתלים בכלא. ובההוא יומא אשתלימו עלאין ותתאין, ואשתכח שלמא בכלא, בחדוותא דלעילא ותתא, ואלמלא דאשתכח ערבוביא דבני אהרן בההוא יומא, מן יומא דאסתלקו ישראל מן ימא, לא אשתכח חדוותא דעלאי ותתאי כההוא יומא, בהאי יומא אתעבר ההוא חובא מן עלמא, ואשתכחו כהני וישראל מתדכאן מניה, (כל) ההוא יומא אתעברו כל אינון מקטרגין דלעילא, והוו אזלין ושאטן בסחרנייהו דישראל, ולא אשתכחו בההוא עידנא. עד דגרים שעתא וקמו נדב ואביהוא ועכבו (ס&quot;א וערבבו) חדוותא דכלא, ואשתכח רוגזא בעלמא, הדא הוא דכתיב וירא כבוד יהו&quot;ה אל כל העם, מיד ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו וגו'. תנן בההוא יומא חדוותא דכנסת ישראל הוות, לאתקטרא בקיטורא דמהימנותא, בכלהו קשרין קדישין, דהא קטרת קשיר כלא כחדא, ובגין כך אקרי קטרת, ואינון אתו וקשירו כל אינון אחרנין כחדא, ושרו לה לבר, דלא קשרו לה בהדייהו, וקשירו מלה אחרא, ובגין כך אזהר לון לכהני לבתר, דכתיב (ויקרא טז ג) בזאת יבא אהרן אל הקדש. ובכמה גוונין ערבבו חדותא דכנסת ישראל, חד דלא אתנסיבו, ולא אתחזיין לקרבא, ולאתברכא עלמין על ידייהו, וחד דלא הוה שעתא כדקא יאות, וחד דדחקו שעתא, וחד דהא מקדמת דנא נפק נמוסא דילהון. ויקריבו לפני יהו&quot;ה אש זרה וגו', ודאי מלה אחרא אתקשרו בקשורא דא, ושרו לכנסת ישראל לבר. אמר ליה רבי פנחס, לא תימא דאינון שארו לה לבר, אלא כנסת ישראל לא אתקשרא על ידייהו, דהא בכל אתר דלא אשתכח דכר ונוקבא, כנסת ישראל לא שריא בינייהו כלל, בגין כך אזהר לכהני, דכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש, דישתכח דכר ונוקבא, ועל דא לא ייעול כהנא לקודשא עד דיתנסיב, בגין דישתתף בקשורא דכנסת ישראל, דמאן דלא אנסיב, שארי לה לכנסת ישראל לבר, והיא לא אשתתפא בהדיה, ועל דא אשתכח ערבוביא בההוא יומא לגבייהו:

ויהי ביום השמיני, רבי יוסי פתח ואמר, (שיר ב ב) כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות, כשושנה בין החוחים, דא כנסת ישראל, והא אוקמוה דקודשא בריך הוא משבח לה לכנסת ישראל, וחביבותא דקודשא בריך הוא לקבלהא לאתדבקא בה. ועל דא מאן דאנסיב, בעי לשבחא ליה לקודשא בריך הוא, ולשבחא לה לכנסת ישראל, דהא תנינן, בכלא בעי לאחזאה עובדא, כמה דאיהו בר נש מתדבק בבת זוגיה, וחביבותא דיליה לקבלה, כך כד אתי למפלח קמי מלכא קדישא, הוא אתער זווגא אחרא, דהא קודשא בריך הוא חביבותא דיליה לאתדבקא בכנסת ישראל. ומאן דאתער מלה, קודשא בריך הוא מברך ליה, וכנסת ישראל מברכא ליה, והא אתמר. ועל דא שבחא דקודשא בריך הוא דמשבח לה לכנסת ישראל, כשושנה דאיהי בין החוחים, דאיהי מעליא וסלקא על כלא, כך כנסת ישראל בין שאר אוכלוסין, בגין דהיא סלקא &lt;קטע סוף=דף לז ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לח|א}}&lt;קטע התחלה=דף לח א/&gt;
ומתעטרא על כלא, ודא שושנה בין החוחים, ואתרוג בין החוחים, לאחזאה שבחא דכנסת ישראל על כלא. תא חזי, כנסת ישראל אתברכא על ידא דכהנא, וישראל מתברכאן על ידא דכהנא, וכהנא מתברכא על ידא דכהנא עלאה, הדא הוא דכתיב, (במדבר ו כז) ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. כתיב (תהלים כה ו) זכר רחמיך יהו&quot;ה וחסדיך כי מעולם המה, זכר רחמיך, דא יעקב, וחסדיך דא אברהם, כי מעולם המה, ומעולם נטל לון קודשא בריך הוא, וסליק לון לעילא, ועבד מנייהו רתיכא קדישא, לאגנא על עלמא, ובגין דהוו מעולם, הוא דכיר להון לאגנא ולרחמא על עלמא, כגוונא דא נטיל קודשא בריך הוא לצדיקייא מן עלמא, וסליק לון לעילא, לאגנא על עלמא. ואי תימא יצחק אמאי לא אדכר הכא, אלא אשתאר לאתפרעא מאינון דעאקין לבנוי, הדא הוא דכתיב (שם פ ג) עוררה את גבורתך, וכתיב (ישעיה מב יג) יהו&quot;ה כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה וגו', ודא הוא יצחק דאסתלק מהכא. רבי חייא אמר, זכר רחמיך יהו&quot;ה וחסדיך, אלין אינון יעקב ואברהם, דבעינן להון לאגנא עלן, אבל יצחק למעבד קרבין קיימא, ובגיני כך לא בעינן ליה לגבייהו. דבר אחר, כי מעולם המה, דכד ברא קודשא בריך הוא עלמא, נטל יצחק וברא ביה עלמא, חמא דלא יכיל למיקם בלחודוי, נטל אברהם וקיים ביה עלמא, הדא הוא דכתיב (בראשית ב ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם, אלא באברהם. חמא דבעיין קיומא יתיר, נטל ליעקב ושתף ליה ביצחק, וקיים עלמא, הדא הוא דכתיב, ביום עשות יהו&quot;ה אלהי&quot;ם ארץ ושמים, ועל דא באברהם ויעקב אתקיים עלמא, ובגין כך כי מעולם המה:

רבי יהודה פתח, ויהי ביום השמיני, לבתר דאשתלים אהרן באינון שבעה יומין, ואתעטר בהו (ס&quot;א בההוא משח רבות קדישא עלאה), יומא תמינאה בעייא לאשתלמא מן שבעה, דאשלמותא על ידא דכהנא, ועל דא פולחנא בתמינאה, לאתעטרא מן שבעה. ולאתתקנא כהנא על ההוא (חובא) דחב (ס&quot;א דקביל) בקדמיתא, הדא הוא דכתיב, ויאמר אל אהרן קח לך עגל, הא אוקמוה עגל ודאי, לכפרא על ההוא עגל, דכתיב (שמות לב ד) ויעשהו עגל מסכה. בן בקר, מאי טעמא בן בקר ולא בן פרה, אלא איהו בעי לאתתקנא לגבי פרה, ולא אתחזי לקרבא מינה לגבה. מאן דשדר דורון למלכא, חמיתון דנסיב מבי מלכא ויהיב למלכא, אלא דורונא לשדרא למלכא מבי אחרא אצטריך, ולא מבי מלכא. רבי יוסי אמר, מדידיה לדידיה לא אתחזי, אמר רבי יהודה בגין כך בן בקר ודאי, ולא בן פרה. לחטאת, לדכאה על ההוא חובה דחב ביה, ואיל לעולה תמימים, תמימים, תמים מבעי ליה, אי תימא דעל איל ועגל קאמר, לאו הכי, דהא תרוייהו לא סלקין לעולה, דהא כתיב לעולה תמימים, ועגל לחטאת סלקא, מהו תמימים, וכתיב איל. אלא אילו דיצחק לקרבא לגבי פרה, דאדכר תרי זימני בקרא, חד דכתיב (בראשית כב יג) וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל וגו', הא חד, וחד וילך אברהם ויקח את האיל, הא תרי, ויעלהו לעולה, ועל דא איל לעולה תמימים, תרי איל, דאיהו תרי, ועל דא גבורות תנינן, ומנייהו מתפרשין לכמה אחרנין:

ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת, עגל לחטאת מבעי ליה, כגוונא דכהנא, אלא ישראל הא קבילו עונשא, ועל דא לא כתיב בהו עגל לחטאת, אלא עגל לעולה. מאי טעמא, דכל אינון דחבו ביה, קבילו עונשא, בין במלולא, בין בעובדא, בין בפולחנא, ואפילו אינון דלא עבדו מידי, אלא דסליקו ליה ברעותא דלבייהו למפלח ליה, אתענשו, כמה דכתיב (שמות לב כ) וישק את בני ישראל, אבל כל אינון דסליקו ליה ברעותא דלא למפלח ליה, אלא דסליקו גוונא דרעותא מניה, הכא אתדכן, ומקרבין ליה &lt;קטע סוף=דף לח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף לח ב/&gt;
לעולה ולא לחטאת. אבל קחו שעיר עזים לחטאת, אמאי, אלא בגין דהוו מקרבין בקדמיתא לשעירים, דשלטין על טורי רמאי, ודא הוא לחטאת, ובעיין לאתדכאה מההוא חובא, ולא עוד אלא לחדתותי דסיהרא אצטריך:

ושור ואיל לשלמים, שור ולא פר, בגין דשור שלים איהו, לאחזאה שלמא, הדא הוא דכתיב לשלמים. רבי יוסי אמר, שור ואיל מסטרא דשמאלא קא אתיין, שור מסטרא דשמאלא, דכתיב (יחזקאל א י) ופני שור מהשמאל, איל בגין אילו דיצחק, וסלקין לשלמים, לאשלמא לון לכנסת ישראל, ועל דא שור ואיל לשלמים. אמר רבי יהודה, כלא בגין דכנסת ישראל מתעטרא ומתברכא על ידא דכהנא באשלמותא, והאי יומא חדוותא דכלא הוה, חדוותא דכנסת ישראל בקודשא בריך הוא, חדוותא דעלאין ותתאין, וכמה דאשתלים כהנא לתתא, כביכול אשתלים כהנא לעילא, בר נדב ואביהוא דאתערו ערבוביא בין מטרוניתא ומלכא, ובגין כך ותצא אש מלפני יהו&quot;ה ותאכל אותם וגו'. (חסר):

ויאמר משה אל אלעזר ואל איתמר ראשיכם אל תפרעו וגו', כי שמן משחת יהו&quot;ה עליכם, רבי אבא אמר, הא תנינן, בעובדין דלתתא אתערון עובדין לעילא, ועובדא דלתתא בעי לאתחזאה כגוונא דעובדא דלעילא. תא חזי, כל חדוותא דלעילא, תליא בההוא שמנא קדישא, דמתמן נפיק חדוה וברכאן לכלהו בוצינין, וכהנא עלאה (מיניה) אתעטר בנגידו דמשחא, ובגין כך כהנא דרבו משחא אתנגיד עליה כגוונא דלעילא, בעי לאחזאה חידו ונהירו דאנפין (יתיר מכלא), ולא יתחזי גרעונא ברישיה, ולא בלבושיה, אלא למהוי כלא שלים כגוונא דלעילא, ולא יתחזי ביה פגימו כלל, בגין דלא יעביד פגימו באתר אחרא. תא חזי, אלמלא אלעזר ואיתמר אתחזון פגימו בההיא שעתא בלבושיהון או בראשיהון, לא אשתזיבו בההיא שעתא, דהא שעתא קיימא למעבד דינא. ועל דא תנינן, בשעתא דמותנא אערע בעלמא, לא יתער אינש גרמיה למלה בעלמא, בגין דלא יתערון עליה, בר אי אתער גרמיה לטב, ויכיל לדחייא (לדחקא) שעתא, דהא בזמנא ושעתא דדינא קיימא בעלמא, מאן דיערע ביה לקטי ליה ויסתלק מעלמא, ובגין כך ולא תמותו כתיב. ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה, בגין דאינון לא אתיין מסטרא דכהני, ולא מתזקי:

רבי אלעזר פתח, (שמות ו כג) ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה, ויקח אהרן, כלא כמה דאצטריך, כלא כגוונא דלעילא. תא חזי, ראויה היתה בת שבע לדוד מיומא דאתברי עלמא, ראויה היתה אלישבע לאהרן מיומא דאתברי עלמא, מה בין האי להאי. אלא כלא חד, אבל התם לדינא, הכא לרחמי, כד אתחברא בדוד, לדינא, לאגחא קרבין לאושדא דמין, הכא באהרן, לשלמא, לחדוה, לנהירו דאנפין, לאתברכא, ועל דא אתקרי (הכי) התם בת שבע, הכא אלישבע. אלישבע דאתחברא בחסד, (תא חזי) בת שבע לדינא, לירתא מלכותא, ולאתקפא. אמר רבי שמעון, הא דתנינן, דכתיב (שמות יט יט) קול השופר, שפיר הוא, ודא הוא יעקב, דאסתלק במחשבה דאבהן, ונפקו כחדא מגו שופר, דהא שופר אפיק מייא ואשא ורוחא כחדא, ואתעביד מנייהו קלא, כך אימא עלאה אפיק לאבהן בקל חד, ומגו מחשבה אסתלקו כחדא בחד קול, וההוא קול אקרי קול השופר, ודא יעקב דכליל לאבהן כחדא, ואקרי קול. ותרי קלי נינהו, דהא מגו קלא נפיק קלא, אבל קול חד דאקרי קול השופר, ומהכא נפקו שאר קולות, מגו ההוא שופר, בזווגא &lt;קטע סוף=דף לח ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לט|א}}&lt;קטע התחלה=דף לט א/&gt;
דמחשבה, ושבעה קולות נינהו, דנפקין בזווגא דמחשבה בשופר, ודא שופר דאשקי לון ורוי לון לאבהן בקדמיתא, ולבתר לבנין, והא אוקמוה מלה. תא חזי, ויקח אהרן את אלישבע, לבסמא לה, למחדי לה, לחברא לה במלכא בזווגא שלים, לאשתכחא ברכאן לעלמין כולהו על ידא דאהרן. בגין כך בעי כהנא לאשתכחא בנהירו דאנפין, בחידו, כלא כגוונא דלעילא, דהא על ידוי ברכאן וחדוון משתכחי, ועל דא אתרחקא מניה דינא ורוגזא ועציבו, בגין דלא יתפגים מההוא אתר דאתקטר ביה, ועל דא ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה, ולאו כהנא, עלייהו כתיב (דברים לג יא) ברך יהו&quot;ה חילו, ופעל ידיו תרצה וגו':

יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך וגו', אמר רבי יהודה, מגו פרשתא דא שמעינן, דנדב ואביהוא רוי חמרא הוו, מדאזהר לן לכהני בהא. רבי חייא פתח, (תהלים קד טו) ויין ישמח לבב אנוש וגו', אי בעי כהנא למחדי ולאשתכחא בנהירו דאנפין יתיר מכלא, אמאי אסיר ליה חמרא, דהא חידו ביה אשתכח, נהירו דאנפין ביה אשתכח, אלא שירותא דחמרי חדוותא, סופיה עציבו. ועוד דיין מסטרא דליואי אתי, מאתר דחמרא שרי, דהא אורייתא וחמרא דאורייתא מסטרא דגבורה הוא, (ס&quot;א סופיה עציבו, וכהנא שירותא וסיומא בעי חדוותא ונהירו דאנפין, יין אתי מסטרא דליואי), וסטרא דכהנא מיין צלילין נהירין. רבי יוסי אמר, כל חד אוזיף לחבריה, וכליל כלא דא בדא, ובגין כך חמרא שרי חדוותא, בגין דכליל מגו מייא, ולבתר אהדר לאתריה, ועציב ורגיז ודאין דינא, (וכהנא שירותא וסיומא בעי חדוותא ונהירו דאנפין). רבי אבא אמר, מאתר חד נפקו יין ושמן ומים (דבש וחלב), מים ושמן לימינא, נטלי כהני ויירתי לון, ושמן יתיר מכלא, דאיהו חדוותא שירותא וסיומא, דכתיב (שם קלג ב) כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן, ויין לשמאלא, ירתי ליואי לארמא קלא ולזמרא ולא לשתוק, דהא חמרא לא שתיק לעלמין, ושמן בחשאי הוא תדיר. מה בין האי להאי, אלא שמן דאיהו בחשאי בלחישו תדיר, אתי מסטרא דמחשבה דאיהו בלחישו תדיר, ולא אשתמע והוא בחשאי, ועל דא הוא מימינא, ויין דאיהו לארמא קלא ולא שתיק לעלמין, אתי מסטרא דאימא וירתין ליואי לסטר שמאלא, וקיימי לזמרא לארמא קלא, וקיימי בדינא, ובגין כך כתיב (דברים כא ה) ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. בגין כך כהנא כד ייעול למקדשא למפלח פולחנא, אסיר ליה למשתי חמרא, דהא עובדוי בחשאי אינון, ובחשאי (ס&quot;א אתחזי) אתאן ואתכוון, (ס&quot;א ובחשאי אתכוון במה דאתכוון), וזווג למאן דזווג, ונגיד ברכאן לעלמין כלהו, וכלא בחשאי. (ועוד) דעובדוי כלהו ברזא, וחמרא מגלי רזין הוא, דהא כל עובדוי לארמא קלא קאים:

רבי יהודה ורבי יצחק הוו אזלי בארחא, מבי מרוניא לצפורי, והוה רבייא חד שכיח לגבייהו, בחמרא בקינטא דדובשא, אמר רבי יהודה, נימא מלה דאורייתא ונזיל. פתח רבי יצחק ואמר, (שיר ז י) וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים וגו', וחכך כיין הטוב, דא יינא דאורייתא דאיהו טב, דהא יינא אחרא לאו איהו טב, ויינא דאורייתא טב לכלא, טב לעלמא דא וטב לעלמא דאתי, ודא הוא יינא דניחא ליה לקודשא בריך הוא יתיר מכלא, ובזכו דא מאן דמרוי מיינא דאורייתא, יתער לעלמא דאתי, ויזכי לאחייא כד יוקים קודשא בריך הוא לצדיקייא. אמר רבי יהודה, דובב שפתי ישנים, הא תנינן, דאפילו בההוא עלמא יזכי למלעי באורייתא, הדא הוא דכתיב, דובב שפתי ישנים. אמר ההוא רבייא, אי כתיב וחכך מיין הטוב, הוינא אמרי הכי, אבל כיין הטוב, ולא מיין, אשגחו ביה, אמר רבי יהודה, ברי אימא מילך, דשפיר קא אמרת. אמר, אנא שמענא, דמאן דאשתדל באורייתא ודביק בה, וההיא מלה דאורייתא אשתמע בפומיה, ולא לחיש לה &lt;קטע סוף=דף לט א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף לט ב/&gt;
בלחישו, אלא ארים קליה בה, דאורייתא הכי בעיא לארמא קלא, דכתיב (משלי א כא) בראש הומיות תקרא, לארמא רנה דאורייתא, ולא בלחישו, כיין הטוב, כחמר טב דלא שתיק, והוא עתיד לארמא קלא כד יפוק מהאי עלמא, הולך לדודי למישרים, דלא יסטי לימינא ולשמאלא, ולא ישתכח דימחי בידוי. דובב שפתי ישנים, אפילו בההוא עלמא שפוותיה מרחשן אורייתא. תו שמענא, וחכך כיין הטוב, האי קרא לכנסת ישראל אתמר, ובתושבחתא אתמר, אי הכי מאן הוא דמשבח לה בהאי, אי קודשא בריך הוא, מהו הולך לדודי, הולך אלי מבעי ליה. אלא ודאי קודשא בריך הוא קא משבח לה לכנסת ישראל, כמה דהיא קא משבחת ליה, דכתיב חכו ממתקים, כך קודשא בריך הוא משבח לה לכנסת ישראל, (דכתיב) וחכך כיין הטוב, יין הטוב, דהוא חמרא דמנטרא, הולך לדודי, דא יצחק, דאקרי ידיד מבטן. למישרים, כמה דאת אמר (תהלים צט ד) אתה כוננת מישרים, לאתכללא שמאלא בימינא, ודא הוא מישרים, דבגין חדוותא דההוא חמר טב, אתכליל שמאלא בימינא, וחדאן כלא, (דובב שפתי ישנים), דהא כלא מתערי בחדוואן וברכאן, ועלמין כלהו משתכחי בחידו, ומתערי לארקא ברכאן לתתא. אתו רבי יהודה ורבי יצחק ונשקו ליה רישיה, וחדו עמיה, אמרו ליה מה שמך, אמר לון ייסא, אמרו, רבי ייסא תהא, יתיר תהא שכיח בעלמא מרבי ייסא חברנא דאסתלק מביננא. אמרו ליה, ומאן אבוך, אמר לון, אפטר מעלמא, והוה אוליף לי כל יומא תלת מלין דאורייתא, ובליליא תלת מלין דחכמתא דאגדתא, והני מלי אוליפנא מאבא, והשתא דיורי בחד בר נש, וסליק לי מאורייתא, ואנא אזיל כל יומא לעבידתיה, ובכל יומא אהדרנא אינון מלין דאוליפנא מאבא. אמרו ליה, ההוא בר נש ידע באורייתא, אמר לון, לאו, סבא הוא, ולא ידע לברכא ליה לקודשא בריך הוא, ואית ליה בנין ולא שוי לון בבי רב, אמר רבי יהודה, אי לא הוה הכי, הוה אעילנא לגבי האי כפר למללא עלך, השתא אסיר לן למחמי אנפוי, שדי חמרא מנך, ואת זיל לגבן, אמרו ליה מאן הוא אבוך, אמר, רבי זעירא דכפר ראמין. שמע רבי יהודה, ובכה, אמר, אנא הוינא בביתיה, ואוליפנא מניה תלת מלין בכסא, ואוליפנא מניה במעשה בראשית תרי, אמר רבי יצחק, ומה מהאי רביא בריה אוליפנא, מניה לא כל שכן. אזלו ואחידו בידיה, חמו חד חקל ויתבו תמן, אמרו ליה, אימא חד מלה מאינון דאוליף לך אבוך במעשה בראשית:

פתח ואמר, (בראשית א כא) ויברא אלהי&quot;ם את התנינים הגדולים וגו', ויברא אלהי&quot;ם, כל אתר דדינא אלהי&quot;ם אקרי, וההוא אתר עלאה, אתר דנפקו מניה, הכי קרי ליה הכא, ואף על גב דרחמי הוא, מניה נפקו דינין, וביה תליין. את התנינים הגדולים, אלין אבהן, דאינון מתשקיין בקדמיתא, ומשתרשין על כלא. ואת כל נפש החיה הרומשת, ואת כל נפש החיה, דא נפש, דההיא ארץ עלאה אפיקת מההיא חיה עלאה על כלא, דכתיב תוצא הארץ נפש חיה, ודא איהי נפש דאדם קדמאה, דמשיך בגויה. הרומשת, דא איהי חיה דרחשא בכל טורין (ס&quot;א סטרין) לעילא ותתא. אשר שרצו המים, דההוא נהר עלאה נגיד ונפיק מעדן, ואשקי להאי אילנא, לאשתרשא בשרשוי על כלא, ולאשתכחא ביה מזונא לכלא. דבר אחר, החיה הרומשת, דא הוא דוד מלכא, דכתיב ביה (תהלים קיח יז) לא אמות כי אחיה וגו'. ואת כל עוף כנף למינהו, אלין כל אינון מלאכין קדישין, דמשתכחי לקדשא שמא דמאריהון בכל יומא ויומא, דכתיב בהו (ישעיה ו ב) שש כנפים שש כנפים לאחד, ומנהון טאסין בעלמא למעבד רעותא דמאריהון, כל חד וחד כדקא חזי. אמר רבי יהודה, ודאי כל כך להאי רביא לא אתחזי, אבל אנא חמי ביה דלאתר עלאה יסתלק. אמר רבי יצחק &lt;קטע סוף=דף לט ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מ|א}}&lt;קטע התחלה=דף מ א/&gt;
ודאי החיה (הרומשת), דא היא חיה עלאה על כלא, דהא אחרא ארץ קרייה קרא הכא, דכתיב והעוף ירב בארץ, בארץ ודאי, ולא במים, דהא ההוא נהר נגיד ונפיק, ואשקי בלא פירודא עד ההוא אתר דאקרי ארץ, ומתמן כתיב (בראשית ב י) ומשם יפרד וגו'. והעוף, וההוא עוף בהאי ארץ תליין ואתשקיין, ודא הוא דכתיב והעוף ירב בארץ. קמו ואזלו, אמר רבי יהודה, נשתתף להאי רבייא עמנא, וכל חד וחד לימא מלה דאורייתא. פתח רבי יהודה ואמר, (שיר ב ד) סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים וגו', האי קרא הא אתמר ושפיר, אבל כנסת ישראל קאמר דא בגלותא, סמכוני, מאי סמכוני, אלא מאן דנפיל בעי לאסמכא ליה, הדא הוא דכתיב (תהלים קמה טז) סומך יהו&quot;ה לכל הנופלים וגו', ובגין כך כנסת ישראל דנפלה, דכתיב (עמוס ה ב) נפלה לא תוסיף קום, בעיא לאסמכא, והיא אמרה סמכוני, למאן אמרה, לישראל בנהא דאינון בגלותא עמה. ובמה, באשישות, אלין אינון אבהן, דאינון אתמליין בקדמיתא מההוא חמר טב דמנטרא, וכד אינון אתמליין, הא ברכאן משתכחי לגבה, על ידא דחד דרגא דאיהו צדיק, ומאן דידע ליחדא שמא קדישא, אף על גב דברכאן לא משתכחי בעלמא, איהו סמיך וסעיד לה לכנסת ישראל בגלותא. רפדוני בתפוחים, כלא חד כמה דאמרן, אבל רזא דא, אשישא עייל חמרא, תפוח אפיק חמרא, ומכוון רעותא, ועל דא אשישות ותפוחים, אשישות לרוואה מחמרא, תפוחים לכוונא רעותא דלא יזיק חמרא. וכל דא למה, כי חולת אהבה אני בגלותא, ומאן דמיחד שמא קדישא, בעי ליחדא דינא ברחמי, לאכללא לון כדקא חזי, לאתבסמא, ולאתתקנא כלא כדקא יאות, ודא סמוך לה לכנסת ישראל בגלותא. רבי יצחק פתח, (דברים לב לח) אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם, זכאין אינון ישראל דאינון קדישין, וקודשא בריך הוא בעי לקדשא לון. תא חזי, ישראל קדישין, כל חיי עלמא דירתין, כלא תליין בההוא עלמא דאתי, בגין דאיהו חיין דכלא לעילא ותתא, והוא אתר דיין דמנטרא שארי, (ואקרי יין), ומתמן נפקין חיין וקדושא לכלא. ויין דישראל, בגין יין דישראל אחרא, ודא בדא תליא, דהא ישראל לעילא ביה נטל חיין, ובגין כך אקרי עץ חיים, עץ מההוא אתר דאקרי חיים, ונפקי מתמן חיין, ועל דא מברכין ליה לקודשא בריך הוא ביין, ויין דישראל לתתא כהאי גוונא. גוי עובד עבודה זרה דאיהו מסאב, ומאן דקריב בהדיה יסתאב, כד יקרב ביין דישראל, הא אסתאב, ואסיר, כל שכן ההוא יין דאיהו עביד. ועל דא לא תימא דדא הוא בלחודוי, אלא כל מה דעבדי ישראל לתתא, כלא הוא כעין דוגמא דלעילא, כל שכן יין, דקאי באתר עלאה דוגמא דמנטרא. בגין כך, ישראל שתיין יין דישראל דאתעביד כדקא חזי בקדושה, כגוונא דישראל לעילא, דשתי ואשתרשא ואתברכא בההוא יין עלאה קדישא, ולא שתאן יין דאתעביד במסאבותא, ומסטרא דמסאבותא, דהא ביה שרייא רוחא דמסאבותא, (ולאו הוא מסטרא דישראל), ומאן דשתי ליה (בהדייהו), אסתאב רוחיה, ואסתאב איהו, ולאו הוא מסטרא דישראל, ולית ליה חולקא בעלמא דאתי, דהא ההוא עלמא דאתי, יין דמנטרא איהו. ועל דא, ישראל קדישין בעיין לנטרא דא על כלא, בגין דיתקשר באתר דעלמא דאתי. ובגין כך ביין אתבריך קודשא בריך הוא יתיר מכלא, בגין דאיהו חדי לסטרא שמאלא, ובגו חדוותא דיליה אתכליל בימינא, וכד אתעביד כלא ימינא, כדין שמא קדישא בחידו, וברכאן משתכחי בכלהו עלמין, ובעובדא דלתתא יתער עובדא דלעילא, ועל דא מזמני יין לקביל יין. ובגין דאיהו מנטרא לעילא, בעי לנטרא ליה לתתא, וכל נטירו דיליה קדושה הוא לישראל. ומאן דפגים ליה לתתא בסטרא דמסאבותא, יסתאב איהו בהאי עלמא, ולית ליה חולקא בעלמא דאתי, אתר דההוא יין דמנטרא שריא, הוא לא נטיר ליה, לא יתנטר הוא לעלמא דאתי, &lt;קטע סוף=דף מ א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף מ ב/&gt;
הוא סאיב ליה, יסאבון ליה בההוא עלמא, לא יהא ליה חולקא בההוא יין דעלמא דאתי. זכאין אינון ישראל, דמקדשי נפשייהו בקדושה עלאה, ונטרי מה דאצטריך לאתנטרא, ומקדשי למלכא בנטירו עלאה דא, זכאין אינון בעלמא דין ובעלמא דאתי:

פתח ההוא רביא ואמר, (משלי כט ד) מלך במשפט יעמיד ארץ וגו', מאן מלך, דא קודשא בריך הוא, במשפט, דא יעקב, דאיהו כללא דאבהן, ואיש תרומות, תרומת כתיב, כמה דאת אמר, (שמות כה ג) וזאת התרומה. ואיש תרומות, דא עשו, דבעי על תרומות ועל מעשרות כל יומא, ולא עביד מדי. ואיש תרומות, דלאו איהו משפט, דהא תרומה אסתלקותא דרחמי, בגין דא לא אתיא במשפט, כמה דאת אמר (משלי יג כג) ויש נספה בלא משפט, ועל דא ואיש תרומת יהרסנה. ואי תימא הא דוד מלכא איש תרומה הוה, אלא ברחמי, ולא עוד, אלא (ס&quot;א דוד מלכא איש תרומה הוה, וארעא אתקיימא בגיניה, הכי הוא ודאי, אבל כלא ברחמי הוה), דהא כתיב, (ישעיה נה ג) חסדי דוד הנאמנים, כמה דאתדבק בהאי אתדבק בהאי. תא חזי, כל יומוי דדוד מלכא הוה משתדל, (בגין) דהאי תרומה יתקשר במשפט, ויזדווגון כחדא, (בגין דיתקיים בארעא), אתא שלמה וזווג לון כחדא, וקיימא סיהרא באשלמותא, וקיימא ארעא בקיומא, אתא צדקיהו ואפריש לון, ואשתארת ארעא בלא משפט, ואתפגימת סיהרא, ואתחריבת ארעא, כדין ואיש תרומת יהרסנה. ותא חזי, שמן לכהני ויין לליואי, לא בגין דבעיין יין, אלא מיין דמנטרא אתי לסטרא דלהון, לחברא כלא כחדא, ולמחדי עלמין כלהו, לאשתכחא בהו כלא ימינא ושמאלא כליל דא בדא, לאשתכחא בהו חביבותא דכלא, ורחימותא דבני מהימנותא. מאן דאתדבק רעותיה בהאי, הוא שלים בהאי עלמא ובעלמא דאתי, וישתכח כל יומוי דאתדבק בתשובה, אתר דיין ושמן משתכחי, כדין לא יתדבק בתר עלמא דא, לא לעותרא ולא לכסופא דיליה. ושלמה מלכא צוח על דא ואמר, (משלי כא יז) אוהב יין ושמן לא יעשיר, דהא עותרא אחרא יזדמן ליה, למהוי ליה חולקא ביה, ולמהוי ביה חולקא בעלמא דאתי, אתר דיין ושמן שריין, בעלמא דא ובעלמא דאתי, ומאן דרחים ליה להאי אתר, לא בעי עותרא, ולא רדיף אבתריה. זכאין אינון צדיקייא דמשתדלי בעותרא עלאה כל יומא, דכתיב (איוב כח יז) לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז, האי בהאי עלמא, לבתר (משלי ח כא) להנחיל אהבי יש, ואוצרותיהם אמלא. תו פתח ואמר, (שמות כד יב) ויאמר יהו&quot;ה אל משה עלה אלי ההרה וגו', והתורה, דא תורה שבכתב, והמצוה, דא תורה שבעל פה, להרתם כתיב חסר, כמה דאת אמר (שיר ג ד) ואל חדר הורתי. הכא אית לאסתכלא, להורתם דמי, אי תימא הורתם דישראל, לאו הכי, דהא ישראל לא אדכרו בהאי קרא, אלא הורתם דתורה ומצוה, ומאי היא, דא (אתר) יין דמנטרא, בגין דכל כתיבה דספר עלאה תמן שריא, ומתמן נפקא תורה, ועל דא קרינן תורה שבכתב. ודא הוא אשר כתבתי להרתם ודאי, (כמה דאת אמר, ואל חדר הורתי). תורה שבעל פה, תורה אחרא דקיימא על פה, מאן איהו פה, דא הוא דעת, דאיהו פה דספר וכתיבה, ותורה דא, היא תורה אחרא דאקרי תורה שבעל פה, דאיהי קיימא על ההוא פה דאיהי תורה שבכתב, בגין כך אסתליק משה בכלא, על כל שאר נביאי מהימני, דכתיב ואתנה לך, לך דייקא. כתיב (משלי כה ד) הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי, הגו רשע לפני מלך, ויכון בחסד כסאו, תא חזי, בשעתא דאסגיאו חייבין בעלמא, כרסייא דמלכא קדישא אתתקנת בדינא, ואסתאבת (ס&quot;א ואשתאבת), (ס&quot;א וקיימא) בדינא, ושלהובוי אוקדין עלמא, ובשעתא דאתעברן חייביא מעלמא, כדין ויכון בחסד כסאו, בחסד ולא בדינא. מאי משמע, משמע דעלמא תתאה תליא בעלמא עלאה, ועלמא עלאה לפום ארחי דעלמא תתאה. ויכון בחסד &lt;קטע סוף=דף מ ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מא|א}}&lt;קטע התחלה=דף מא א/&gt;
כסאו, מאן דבעי לברכא ליה, ולאתקנא כורסייה, בחסד ולא בדינא, מאי משמע, דכד עייל כהנא לבי מקדשא, דייעול בחסד דאיהו מייא, ולא ייעול ביין דשתי דאיהו גבורה, ייעול בהאי מלה במייא, ולא ייעול בחמרא. אתו רבי יהודה ורבי יצחק ונשקו רישיה, ומההוא יומא לא אתפרש מבי רבי יהודה, וכד הוה עייל לבי מדרשא, הוה קם רבי יהודה קמיה, אמר, מלה אוליפנא מניה, ויאות לאנהגא ביה יקר. לבתר אסתלק בין חברייא, והוה קארן ליה רבי ייסא רישא דפטישא דמתבר טנרין, ואפיק שלהובין לכל סטר, והוי קרי עליה רבי אלעזר, (ירמיה א ה) בטרם אצרך בבטן ידעתיך:

וידבר יהו&quot;ה אל משה ואל אהרן לאמר אליהם, זאת החיה אשר תאכלו וגו', מאי שנא הכא אהרן, אלא בגין דאיהו קיימא תדיר לאפרשא בין מסאבא ובין דכיא, דכתיב להבדיל בין הטמא ובין הטהור. רבי אבא פתח ואמר, (תהלים לד יג) מי האיש החפץ חיים וגו', נצור לשונך מרע וגו', סור מרע וגו', וכתיב (משלי כא כג) שומר פיו ולשונו וגו', מי האיש החפץ חיים, מאן חיים, אלא אלין חיים דאקרון עלמא דאתי, וחיים תמן שריין, ועל דא תנינן, עץ חיים היא, אילנא מאינון חיים, אילנא דאתנטע באינון חיין, ועל דא מי האיש החפץ חיים כתיב. אוהב ימים לראות טוב, מאן ימים, אלא דא הוא שמא דמלכא קדישא, דאחידא באינון יומין עלאין, דאקרון ימי השמים על הארץ, ימי השמים ודאי, על הארץ ודאי, מאן דבעי חיים דלעילא, למהוי ליה חולקא בהו, ומאן דבעי יומין עלאין, לאתדבקא בהו, ולרחמא להו, ינטר פומא מכלא, ינטר פומיה ולישניה, ינטר פומיה ממיכלא וממשתיא, דמסאב לנפשא, ומרחקא לבר נש מאינון חיין, ומאינון יומין, וינטר (ס&quot;א פומיה ולישניה) לישניה ממלין בישין, דלא יסתאב בהו, ויתרחק מנייהו, ולא יהא ליה חולקא בהו. תא חזי, פומא ולישן, אתר (אחרא) עלאה הכי אקרי, ובגין כך לא יפגים איניש פומיה ולישניה, וכל שכן לאסתאבא נפשיה וגרמיה, בגין דאסתאב הוא בעלמא אחרא, והא אוקימנא:

זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה וגו', האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה, זאת החיה בקדמיתא, ולבתר מכל הבהמה, אלא אמר קודשא בריך הוא, בכל זמנא דישראל מנטרי נפשייהו וגרמייהו, דלא לסאבא לון, ודאי זאת החיה אשר תאכלו, יהון שכיחין בקדושה עלאה, לאתדבקא בשמי, בברירו דההיא בהמה דברירנא לכו למיכל, לא תסתאבו בהו, ותהוון דבקין בשמי. וכל זמנא דלאו אינון נטרין נפשייהו וגרמייהו ממיכלא ומשתייא, יתדבקון באתר אחרא מסאבא, לאסתאבא בהו, ובגין כך כתיב, זאת החיה אשר תאכלו. מכל, מכל ודאי, דאיהו רזא דשמא קדישא, לאתדבקא ביה. מכל הבהמה אשר על הארץ, בגין דהאי מיכלא דהאי בהמה אשתכח דכייא, ולא יסאב לכו, יהא לכו חולקא בשמי, לאתדבקא בי. תו, זאת החיה אשר תאכלו, בפרעה כתיב (שמות ו יט) בזאת תדע כי אני יהו&quot;ה, הא זאת לקבלך, לאתפרעא מנך, אוף הכא, זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה, הא זאת לקבליכון, לאתפרעא מנייכו, אי תסאבון נפשכון, מאי טעמא, בגין דנפשתא מנה הוו, ואי אתון תסאבון לההוא דילה, הא זאת לקבלייכו, אי לטב היא קיימא לגבייכו, אי לביש היא קיימא לגבייכו. אמר רבי אלעזר, זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה, מכל אינון דאחידן מן סטר דא, שארי לכו למיכל, וכל אינון דלא אתיין &lt;קטע סוף=דף מא א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף מא ב/&gt;
מסטרא דא, אסיר לכו למיכל, בגין דאית בעירן דאתיין מסטרא דא, ואית דאתיין מסטרא אחרא מסאבא, וסימנא דלהון, דכתיב כל מפרסת פרסה וגמרינן, כלהו רשימין, וכלהו ארשים להו קרא, ובגין כך, כל מאן דאכיל מאינון דאתיין מסטרא דא מסאבא, אסתאב בהו וסאיב לנפשיה, דאתייא מסטרא דכייא. רבי שמעון אמר, כלל כלא, כמה דאית עשר כתרין דמהימנותא לעילא, כך אית עשר כתרי דחרשי מסאבא לתתא, וכל מה די בארעא, מנייהו אחידן בסטרא דא, ומנייהו אחידן בסטרא אחרא. ואי תימא, האי עז דשריא עליה רוח מסאבא לגו, לאו הכי, דאי רוח מסאבא שריא ביה, אסיר לן למיכל, אלא אעברן בגווייהו ויתחזון לקבליהון, ולא שריא לדיירא בהו, דכד אינון שריין, רוח אחרא אעבר עלייהו, ופרישן מגרמייהו, ובגין כך אתחזון לקבלייהו, ומקטרגי בגווייהו, ולא שלטי בהו בגרמייהו, ועל דא שרי לן למיכל. תא חזי, כיון דאתיין לשלטאה בהו, אעבר רוחא חדא, זקפן עיינין, וחמאן רשימין דלהון ואתפרשן מנייהו, אבל אתחזו לקבליהון, ולא אסירי לן למיכל. בין בבעירי בין בחיוותא בין בעופי בין בנוני ימא, בכלהו אתחזון ימינא ושמאלא, (רחמי ודינא), וכל מאן דאתי מסטרא דימינא, (מסטרא דרחמי), שארי לן למיכל, וכל אינון דאתיין מסטרא דשמאלא, (מסטרא דדינא), כלהו אסיר לן למיכל, בגין דדרגא (ס&quot;א דגרמא) דכלהו מסאבא, וכלהו מסאבין, ורוח מסאבא שריא בגווייהו ודרי בהו, ועל דא רוחא קדישא דישראל לא יתערב בהו, ולא יסתאב בהו, בגין דישתכחון קדישין, וישתמודעון לעילא ותתא. זכאה חולקהון דישראל דמלכא קדישא אתרעי בהו, ובעי לדכאה להו ולקדשא להו על כלא, בגין דאחידן ביה. תא חזי, כתיב (ישעיה מט ג) ישראל אשר בך אתפאר, אי קודשא בריך הוא מתפאר בהו בישראל, היך אתיין לאסתאבא, ולאתדבקא בסטרא מסאבא, ועל דא כתיב, והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, ולא תשקצו את נפשותיכם וגו. מאן (דיתיב) דאיהו בדיוקנא דמלכא, לא לבעי ליה לאתפרשא מאורחוי דמלכא, ובגין כך רשים להו קודשא בריך הוא לישראל, כל אינון דאתיין מסטרא דא, וכל אינון דאתיין מסטרא אחרא, זכאה חולקהון דישראל, דכתיב בהו (שם סא ט) כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך יהו&quot;ה, ברך יהו&quot;ה ממש, ברך יהו&quot;ה בכלא. ותא חזי, כל מאן דאכיל מאינון מאכלי דאסירי, אתדבק בסטרא אחרא, וגעיל נפשיה וגרמיה, ורוח מסאב שרייא עליה, ואחזי גרמיה דלית ליה חולקא באלהא עלאה, ולא אתי מסטריה, ולא אתדבק ביה, ואי יפוק הכי מהאי עלמא, אחידן ביה כל אינון דאחידן בסטר (ס&quot;א דאתיין מסטר) דמסאבא, ומסאבין ליה, ודיינין ליה כבר נש דאיהו געלא דמריה, געלא בהאי עלמא, וגעלא בעלמא דאתי. ועל דא כתיב, ונטמתם בם בלא א', דלא אשתכח אסוותא לגעוליה, ולא נפיק ממסאבותיה לעלמין, ווי לון ווי לנפשייהו, דלא יתדבקון בצרורא דחיי לעלמין, דהא אסתאבו, ווי לגרמייהו, עלייהו כתיב (שם סו כד) כי תולעתם לא תמלות וגו', והיו דראון לכל בשר, מאי דראון, סרחונא, מאן גרים ליה, ההוא סטר דאתדבק ביה. ישראל אתיין מסטרא דימינא, אי אתדבקן בסטרא שמאלא הא פגמין לסטר דא, ופגמין לגרמייהו, ופגמין לנפשייהו, פגימין בעלמא דין ופגימין בעלמא דאתי, כל שכן מאן דאתדבק בסטרא דמסאבא, דכלא אחיד דא בדא, וכתיב (דברים יד כא) כי עם קדוש אתה ליהו&quot;ה אלהי&quot;ך וגו'. רבי יוסי פתח ואמר, (קהלת ו ז) כל עמל האדם לפיהו וגו', אסתכלנא במלי דשלמה מלכא, וכלהו אחידן בחכמה עלאה, כל עמל האדם לפיהו, האי קרא בשעתא דדיינין ליה &lt;קטע סוף=דף מא ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מב|א}}&lt;קטע התחלה=דף מב א/&gt;
לבר נש בההוא עלמא כתיב, כל ההוא דינא, וכל מאי דסביל בההוא עלמא, ונקמין מיניה נקמתא דעלמא, לפיהו, בגין פיהו דלא נטיר ליה, וסאיב ליה לנפשיה, ולא אתדבק בסטרא דחיי, בסטרא דימינא. וגם הנפש לא תמלא, לא תשתלים דינהא לעלם ולעלמי עלמין. דבר אחר, לא תמלא, לא תשתלם לסלקא לאתרהא לעלמין, בגין דהא אסתאבת ואתדבקת בסטרא אחרא. רבי יצחק אמר, כל מאן דאסתאב בהו, כאלו פלח לעבודה זרה, דאיהו (דברים ז כה) תועבת יהו&quot;ה, וכתיב (שם יד ג) לא תאכל כל תועבה. מאן דפלח לעבודה זרה, נפיק מסטרא דחיי, נפיק מרשותא קדישא, ועייל ברשותא אחרא, אוף מאן דאסתאב בהני מיכלי, נפיק מסטרא דחיי, ונפיק מרשו קדישא, ועייל ברשותא אחרא, ולא עוד אלא דאסתאב בהאי עלמא ובעלמא דאתי, ועל דא ונטמתם בהם כתיב, בלא א'. וכתיב, (ויקרא כ כה) ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא, מאי לטמא, לטמא לעמין, דהא אינון מסאבין ומסטרא דמסאבא קא אתיין, וכל חד אתדבק באתריה. רבי אלעזר הוה יתיב קמיה דרבי שמעון אבוי, אמר ליה, הא דתנינן זמין קודשא בריך הוא לדכאה להו לישראל, במה, אמר ליה, כמה דכתיב, (יחזקאל לו כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וגו', כיון דאתדכאן, מתקדשן, וישראל דאתדבקן ביה בקודשא בריך הוא, קדש אקרון, דכתיב (ירמיה ב ג) קדש ישראל ליהו&quot;ה ראשית תבואתה, וכתיב (שמות כב ל) ואנשי קדש תהיון לי. זכאין אינון ישראל, דקודשא בריך הוא קאמר עלייהו והייתם קדושים כי קדוש אני יהו&quot;ה, בגין דכתיב (דברים י כ) ובו תדבק, וכתיב (תהלים קמז כ) לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה:

רעיא מהימנא:

דגים וחגבים אינם טעונין שחיטה, אלא אסיפתם היא המתרת אותם, הכי מארי מתיבתא אין צריכין שחיטה, אלא דאתמר בהון, (בראשית מט לג) ויגוע ויאסף אל עמיו. מה נוני ימא חיותן בימא, אף תלמידי חכמים מארי מתניתין, חיותייהו באורייתא, ואי אתפרשן מנה, מיד מתים. (נ&quot;א תנאין) תנינא דמתניתין, דבה אתרבי, כנוני ימא, ואי אינון דביבשתא יעלון למיא, ולא ידעין לשטטא, אינון מייתין, אבל אדם (דאינון מארי קבלה, אינון לעילא), דאיהו לעילא מכלהו, אתמר ביה, (שם א כו) וירדו בדגת הים ובעוף השמים. דאינון מארי מתניתין תניניא, התנין הגדול, (ישעיה כז א) נחש בריח, לקבל (שמות כו כח) והבריח התיכון בתוך הקרשים. בזמנא דתנינן מארי משנה אית בהון מחלוקת, ומקשין דא לדא חד בלע לחבריה, והאי איהו תלמיד זעיר שלא הגיע להוראה, ומורה, חייב מיתה, ואי אינון שוין דא לדא, ואית בהון מחלוקת וקושיא, אתמר בהון (ס&quot;א לבסוף) (במדבר כא יד) את והב בסופה, ואוקמוה אהבה בסופה. (ע&quot;כ הרעיא מהימנא):

ברוך ה' לעולם אמן ואמן: &lt;קטע סוף=דף מב א/&gt;</text>
      <sha1>jpq8rittcszmcnovp76vupyhsu1y546</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947865</id>
      <parentid>2947864</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T19:56:25Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947865</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="171080" sha1="6ubf9zbz4j779em42zhi84r48ul9vj6" xml:space="preserve">__TOC__

&lt;קטע התחלה=דף כו א/&gt;
==פרשת צו==
{{ממ זהר משולב|ג|כו|א}}זאת תורת העולה וגו', רבי שמעון פתח ואמר, (תהלים לו ז) צדקתך כהררי אל משפטיך תהום רבה וגו', האי קרא אוקימנא ליה ואתמר, תא חזי, האי עולה, סליקו וקשירו דכנסת ישראל לעילא, ודבוקא דילה בגו עלמא דאתי, למהוי כלא חד, בקשורא חדא בחידו, ובגין דסלקא לעילא לעילא, כתיב זאת תורת, רזא דכר ונוקבא כחדא, תורה שבכתב ותורה שבעל פה, לסלקא בחביבותא. כד אתער סטרא דצפון כמה דאוקימנא, דכתיב (שיר ב ו) שמאלו תחת לראשי, כדין איהי סלקא בחביבותא, ואתעטרא בימינא, ואתחברת באמצעיתא, ואתנהיר כלא מרזא דקדש הקדשים, ודא מגו דרזא דאדם, ברעו דכהנא, ובצלותא, ובשירתא. והא אוקימנא, דעולה קדש קדשים ברזא דרוח עלאה, בגין דתלת רוחין קשירין כחדא, רוח תתאה דאקרי רוח הקדש, רוח דלגו באמצעיתא דאקרי רוח חכמה ובינה, וכן אקרי רוח תתאה, אבל האי רוח דנפיק מגו שופר, כלילן באשא ומיא, רוח עלאה דאיהו סתים בחשאי, דביה קיימין כל רוחין קדישין, וכל אנפין נהירין, ובגין כך אהדרת עולה רוח ממש. ולבתר מרזא דבהמה &lt;קטע סוף=דף כו א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|כו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף כו ב/&gt;
מסתפקי ואתזנו, לאתקשרא רוחא אחרא דאיהי גו מסאבו, מאינון תרבין ושמנונין כמה דאתמר, ובגין כך עולה קדש קדשים, שאר קרבנין למעבד שלמא בעלמא כלהו מכמה סטרין, ומארי דדינין, לאתעברא ולאתנהרא מגו רעותא לאתבסמא, אקרון קדשים קלים, בגין דלא מתעטרי לעילא לעילא בקדש הקדשים, ועל דא אינון קדשים קלים, ונכיסו דלהון בכל אתר כמה דאוקמוה, אבל עולה דאיהי רזא דקדש הקדשים, לאו איהי כשאר קרבנין, דכל עובדהא קדש. תא חזי מה כתיב, ולבש הכהן מדו בד, אלין לבושין מיחדין לקדושה, בד יחידאי, מיחדא לקדושה, וכתיב (ויקרא טז ד) בגדי קדש הם ורחץ במים את בשרו ולבשם, מאי טעמא דא קדש, אלא רזא דמלה כדקאמר, דאיהי קדש קדשים דסלקא כלא, ואתעטרא בקדש הקדשים בקשורא חדא, ולבתר מפני ואעבר רוח מסאבא דמסאב כלא, דלא שלטא, ולא יתקריב גו מקדשא, ואתעבר מכל סטרי דקודשא, ואשתאר כלא קדש בקדושה יחידאי. ואמר רבי שמעון, הא אתמר דכתיב (תהלים לו ז) אדם ובהמה תושיע יהו&quot;ה, והכי סלקא רזא דאדם מסטרא דאדם, ובהמה מסטרא דבהמה, ובגין כך כתיב, אדם כי יקריב מכם, אדם ודאי, דדא קרבניה לעילא לקשרא קשרא, ולבתר מן הבהמה, וכלא איהו בקרא, אדם ובהמה, ודא איהו רזא דאצטריך לקרבנא אדם ובהמה כדקאמר. תא חזי, כד ברא קודשא בריך הוא עלמא, הכי עבד אדם ובהמה, ואי תימא, והא כתיב (בראשית א כ) ועוף יעופף על הארץ, דהא מנייהו מקרבין קרבנא, ואפילו עולה, כמה דכתיב (ויקרא א יד) ואם מן העוף עולה קרבנו, תא חזי, מכל אינון עופין לא מקרבין אלא מן התורים או בני יונה, אלא רזא דא, מה דאתכשר בדא פסיל בדא, דא ימינא ודא שמאלא, וכלא חד. עוף יעופף על הארץ, הא אוקימנא דאינון רזא דרתיכא, ובהו תסתלק רוח הקודש לסלקא לעילא, דאינון תרי, חד לימינא וחד לשמאלא, עוף לימינא ודא מיכאל, יעופף לשמאלא ודא גבריאל, דא לימינא ודא לשמאלא. ובגין כך מקרבין תרין אלין, לסלקא רוח קודשא, ושמאלא מעטר וזיין לתתא לההוא סטר שמאלא, וימינא לימינא, ואתקשרת אתתא בבעלה, למהוי חד, וכלא מסתלק ומתקשר כחדא לעילא ותתא, וקודשא בריך הוא אסתלק בלחודוי ואתתקף. ובספרי קדמאי, מסכנא לא יהיב חולקא לאתזנא אלא לעילא לאתקשרא, אבל כלא לעילא ותתא, כל חד מתקשר לסטריה כדקא יאות, והא אוקימנא. רבי אלעזר שאיל לרבי שמעון אבוי, ואמר, הא קשורא דכלא אתקשר בקדש הקדשים לאתנהרא, אתדבקותא דרעוא דכהני ליואי וישראל לעילא עד היכן איהו סלקא. אמר ליה, הא אוקימנא עד אין סוף, דכל קשורא ויחודא ושלימו לאצנעא בההוא צניעו, דלא אתדבק ולא אתידע, דרעוא דכל רעוין ביה, אין סוף לא קיימא לאודעא, ולא למעבד סוף ולא למעבד ראש, דאין (נ&quot;א ראש כמה דאין) קדמאה אפיק ראש וסוף, מאן ראש, דא נקודה עלאה דאיהי רישא דכלא סתימאה, דקיימא גו מחשבה, ועביד סוף דאקרי סוף דבר, אבל להתם אין סוף. לאו רעותין לאו נהורין לאו בוצינין בההוא אין סוף, כל אלין נהורין ובוצינין תליין לאתקיימא בהו, ולא קיימי לאתדבקא, מאן דידע ולא ידע, לאו איהו אלא רעו עלאה סתימאה דכל סתימין, אין. וכד נקודה עלאה, ועלמא דאתי אסתלקו, לא ידעין בר ריחא, כמאן דארח בריחא ואתבסם, ולאו דא נייחא (ס&quot;א ניחח), דהא כתיב (ויקרא כו לא) ולא אריח בריח ניחחכם, דהא ריח ניחח, ריחא דרעותא, דכל הני רעותא דצלותא, ורעותא דשירותא, ורעותא דכהנא, דכלהו רזא דאדם, כדין כלהו אתעבידו רעותא חדא, וההיא אקרו ניחח, רעותא כתרגומו, כדין כלא אתקשר ואתנהיר כחדא כדקא יאות, כמה דאתמר. ועל דא אתיהיבת האי סטרא אחרא בידא דכהנא, דכתיב &lt;קטע סוף=דף כו ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|כז|א}}&lt;קטע התחלה=דף כז א/&gt;
זהר:

צו את אהרן ואת בניו לאמר, רזא הכא, דהא אוקימנא לית צו אלא עבודה זרה, והכא אתייהיבת ליה לאתוקדא ההוא מחשבה רעה, ולאעברא לה מגו קודשא, בהאי רעותא דסלקא לעילא, ובהאי תננא ותרבין דאתוקדן, בגין לאתעברא מן קודשא, והאי צו ברשותייהו קיימא לאפרשא לה מן קודשא, מגו האי קרבנא. ואי תימא, צו את בני ישראל, הכי נמי, דהא ברשותייהו קיימא, לאפרשא לה מן קודשא, כל זמנא דעבדי רעותא דמאריהון, דלא יכלא לשלטאה עלייהו. והאי קרא כלא אתיא לאחזאה רזא דמלה, לאעטרא להאי רוח קודשא לעילא לעילא, ולאפרשא לה לדא רוח טומאה, לנחתא לה לתתא, דא ברעותא ובצלותא כדקאמרן, ודא בעובדא, כלא כדקחזי ליה. והאי קרא מוכחא עלייהו, דכתיב צו את אהרן ואת בניו לאמר, צו דא עבודה זרה, רוח מסאבא, לאמר, דא אתתא דאקרי יראת יהו&quot;ה, כתיב הכא לאמר, וכתיב התם (ירמיה ג א) לאמר הן ישלח איש את אשתו, והא אוקמוה, בגין כך כלא אתמר, וכהנא קיימא לאתתקנא כלא ברזא דאדם ובהמה. זכאה חולקהון דצדיקיא בעלמא דין ובעלמא דאתי, דאינון ידעי אורחי דאורייתא, ואזלי בה בארח קשוט, עלייהו כתיב (ישעיה לח טז) יהו&quot;ה עליהם יחיו, מאן עליהם, אלין ארחי דאורייתא, יחיו, יתקיימון בעלמא דין ובעלמא דאתי. תא חזי, כתיב זאת תורת העולה, אמר רבי חייא, האי קרא אוקימנא ליה בהאי גוונא, (זאת תורת, דא כנסת ישראל, העולה, דהיא סלקא ומתעטרא לעילא לעילא, לאתקשרא כדקא יאות, עד אתר דאקרי קדש קדשים). (דבר אחר) זאת תורת, דא כנסת ישראל, העולה דא מחשבה רעה, דאיהי סלקא על רעותא דבר נש, לאסטאה ליה מארח קשוט, היא העולה, היא דסלקא ואסטיאת ליה לבר נש, ובעי לאוקדא לה בנורא, בגין דלא יתיהיב לה דוכתא לאסטאה, ובגין כך על מוקדה על המזבח. כל הלילה, מאן לילה, דא כנסת ישראל דאיהי זאת, בגין דאתי לדכאה לבר נש מההוא רעותא, על מוקדה, בגין דנהר דינור איהו אתר לאוקדא לכל אינון דלא קיימי בקיומייהו, דהא עאלין לון בההוא נורא דדליק, ומעברי שולטניהון מעלמא, ובגין דלא ישלוט, אצטריך על מוקדה על המזבח כל הלילה, ואתכפיא ולא שלטא. ועל דא כד אתכפיא האי, סלקא כנסת ישראל דאיהי רוח קודשא, דסלקא ואתעטרא לעילא, דהא סליקו דילה כד אתכפיא האי חילא אחרא, ואתפרש מנה, ובגין כך בעינן ברזא דקרבנא לאפרשא להאי סטרא מרוח קודשא, ולמיהב לה חולקא, בגין דרוח קודשא תסתלק לעילא:

רבי אחא פתח ואמר, והאש על המזבח תוקד בו וגו', והאש על המזבח תוקד בו, אמאי, ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר, אמאי, וכהנא אמאי, והא תנינן, אש בכל אתר דינא הוא, וכהנא מסטרא דימינא קא אתי, ורחיקא הוא מן דינא, דהא כהנא לא אזדמן בדינא לעלמין, והכא הוא בעי לאוקדא דינא בעלמא, דכתיב ובער עליה הכהן. אלא הכי אוליפנא, בר נש דאתי למחטי קמי מאריה, הוא אוקיד גרמיה בשלהוביתא דיצר הרע, ויצר הרע מסטרא דרוח:

רעיא מהימנא:

פקודא לעשות העולה כמשפטה, ועלה אתמר זאת תורת העולה וגו', חמש אשים הוו נחתין על קרבנא, אש אוכל ואינו שותה, אש שותה ואינו אוכל, אש אוכל ושותה, אש אוכל לחים ויבשים, אש שאינו אוכל ואינו שותה, לקבלייהו אינון זאת תורת העולה חד, הוא העולה על מוקדה ב', על המזבח תלת, כל הלילה ד', ואש המזבח תוקד בו ה'. ואוקמוה מארי מתניתין, עולה כולה סלקא לגבוה, ודא בינה ה', ה' מראות דילה, י' בת יחידא, (שמות כד יז) ומראה כבוד יהו&quot;ה כאש אוכלת, ו' אור דבת עינא, והיא אש &lt;קטע סוף=דף כז א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|כז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף כז ב/&gt;
זהר:

מסאבא קא אתיא, והא שריא ביה רוח מסאבא. ולזמנין אשתמודען קרבני דאתיין מהאי סטרא, ובעא לקרבא על מדבחא כדדמי ליה, ולא אשתצי ולא אתבטל ההוא רוח מסאבא, בין מבר נש ובין מההוא סטרא דאתי מניה, אלא באשא דמדבחא, דההוא אשא מבערא רוח מסאבא וזינין בישין מעלמא, וכהנא בדא אתכוון לתקנא אשא, דיבער זינין בישין מעלמא. ועל דא בעי דלא ידעכון ליה לעלמין, ולא יתחלש חילא ותוקפא דיליה, לתברא חילא דתוקפא אחרא בישא מעלמא, ועל דא לא תכבה. וכהנא יסדר עליה אשא בבקר בבקר, בזמנא דשלטא סטרא דיליה ואתער בעלמא, בגין לבסמא עלמא (ס&quot;א ולבסמא דינא), ואתכפיין דינין ולא מתערי בעלמא, על דא תנינן, אית אשא אכלא אשא, אשא דלעילא אכלא אשא אחרא, אשא דמדבחא אכלא אשא אחרא, ועל דא אשא דא לא תכבה לעלמין, וכהנא מסדר ליה בכל יומא:

רעיא מהימנא:

שותה כל מיין דאורייתא, ואוכלת כל קרבנין דצלותא, ואוכלת לחין ויבשין, אינון פשטי דאורייתא דאינון כעצים יבשים, ורזי אורייתא אינון כעצים לחים, והאי איהו אש אוכלת לחין ויבשין. ועוד אוכלת לחים, כל קרבנין דהוו קרבין בצלותא על מצות עשה, ויבשין, כל קרבנין דהוו קרבין בצלותא על מצות לא תעשה, והאי איהו סקילה שריפה הרג וחנק, על מצות עשה ועל מצות לא תעשה, אלין אינון קרבניא דשכינתא, צלותא דפקודין דעשה ולא תעשה, ולקבל ה' מראות אלין תקינו ה' צלותי ביומא דכפורי ולקבל, בת עינא אינון עשרת ימי התשובה, ו' לקבל אור דבת עינא, ה' ענויין לקבל ה' בתראה:

פקודא בתר דא לעשות החטאת כמשפטה, תנאים ואמוראים, אתון דמסטרא דמדות דקודשא בריך הוא אתיתו, דטרחתון סגי לנקאה ברתא דילי, דאיהי הלכה, מאלין קליפין דערב רב, קושיין בישין דלית לון תירוץ ולא פרוקא, דעלייהו אתמר (קהלת א טו) מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות, אלא אתמר תיקו בהון, וכל תיקו דאסורא לחומרא, ואיהו תיקו חסר ן', דלית ליה תיקון, חסר נו&quot;ן דאיהו עלמא דאתי, דתיקו דעלמא דאתי שתיקה, כגון שתוק כך עלה במחשבה. ואית קושיין דאינון לבושין דהלכה, דאתמר בהון משבצות זהב, הדא הוא דכתיב (תהלים מה יד) כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, ואתון פסקין לון בכמה פסקות, ולבתר מתקנין ומפרקין לון בכמה פרוקין. ואי חסר שום פסק ממתניתא, כמה דאוקמוה זה חסר מן המשנה, אתון מתקנין לון, והאי הוא חסרון שיוכל להמנות. ואי ייתי טפש ויפיק שום ביש על ההוא אומנא דחתיך לבושין, ויימא וכי אורייתא איהי חסרה, והא כתיב (שם יט) תורת יהו&quot;ה תמימה, תמימה בכל אברין דגופא, דאינון רמ&quot;ח פקודין, הדא הוא דכתיב (שיר ד ז) כלך יפה רעיתי ומום אין בך, תמימה בלבושהא, ואיך חסר מן המשנה. אתון תימרון ליה, דוק ותשכח חתיכה, ותשכח לה מעורבת בשאר פסקות ומשניות, דאורח אומנא למחתך לבושין בכמה חתיכות, ותלמיד דלאו איהו בקי למקשר ההלכה באינון חתיכות, מתחלפי ליה פסקות וקושיין, ולא אשכח לון פרוקא, עד דייתי אומנא ופריק לון כל אלין ספקות דלהון. בההוא זמנא הלכה דאיהי ברתא, סליקת קדם מלכא שלימא בכלא, בגופא בלבושהא ובתכשיטהא, ואתקיים בה (בראשית ט טז) וראיתיה לזכור ברית עולם, ולזמנין אית לאומנא תלמיד בקי דישדר ליה לתקנא לון. קמו כלהו, ואמרו, ודאי אנת הוא אומנא רעיא מהימנא, דאתמר בך, משה קבל תורה מסיני, ומתמן ואילך כלהו תלמידים אינון דילך, מן יהושע עד סוף כל דרין, הדא הוא דאמרינן ומסרה ליהושע ויהושע לזקנים וזקנים לנביאים עד סוף כלהו, תלמיד בקי דילך מאן הוא, הא חזינא דאתמר, הכל יהא מונח עד שיבא אליהו. אמר לון, ודאי הכי הוא, דאיהו תלמיד חבר, דעליה אתמר (במדבר כה יא) בן אהרן הכהן, כגוונא דאתמר באהרן (שמות ד טז) הוא יהיה לך לפה &lt;קטע סוף=דף כז ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|כח|א}}&lt;קטע התחלה=דף כח א/&gt;
רעיא מהימנא:

הכי נמי בריה יהיה לי לפה, דאיהי אורייתא דבעל פה, בגין דהיכי דהוינא בקדמיתא כבד פה וכבד לשון, הכי יוקים לי קודשא בריך הוא, כבד פה באורייתא דבעל פה, וכבד לשון באורייתא שבכתב, דלא יימרון אלין דלא אשתמודעון לי, אחרא איהו, ואליהו הוא יהיה לי לפה, ייתי לתקנא כל אלין ספיקות ולפרקא לון. בההוא זמנא, זאת תורת העולה, ברתא דהות מהדקא שפלה בגלותא, סליקת על כל דרגין דלעילא, הדא הוא דכתיב (משלי לא כט) רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה, וסליקו דילה תהא לאבא, דאיהו לימינא חסד, דביה הרוצה להחכים ידרים, מתמן חכמ&quot;ה כ&quot;ח מ&quot;ה. אמר חד תנא, בודאי בגין דא אתמר בך, (ישעיה סג יב) מוליך לימין משה, בגין כלה דילך, דלא יהא לך שלימו אלא בה, דכד אנת תהא שלימא בה, אתמר בך (במדבר יב ח) פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות, במראה, כגוונא דכלה דאתפשטת מלבושהא, ומתייחדת עם בעלה בקירוב בשר, ברמ&quot;ח אברים דילה, ולא כסיאת אבר חד מינה, והאי איהו במרא&quot;ה, רמ&quot;ח בחושבן. אמר בוצינא קדישא, בקדמיתא אתחזי לך האי חיזו, דאתמר בה במראה, דאיהו לך המראה הגדול בסנה, דאדכר ביה חמש זמנין הסנה, וכען אתגלייא לך חיזו דא ברמ&quot;ח פקודין, דאינון בחמשה חומשי תורה, ולא בחידות, דאינון לבושין דילה, דבהון חזו כל נביאי, דלית ארח לאתגלאה כלה בקירוב בשר אלא לחתן דילה. בההוא זמנא יתקיים בהו, (בראשית ב כה) ויהיו שניהם ערומים האדם ואשתו ולא יתבוששו, כגון אדם ואשתו, דכבר אתעבר ערבוביא בישא ערב רב קושיא בישא מעלמא, דאינון עריין דקודשא בריך הוא ושכינתיה, עריין דישראל, כל שכן עריין דילך רעיא מהימנא, ומהלכה דילך, דבגינייהו צריך לכסאה רזין דאורייתא, כמה דאוקמוה (משלי כה ב) כבוד אלהי&quot;ם הסתר דבר, עד דמתעברין מעלמא, ולית מלכים אלא ישראל, כמה דאוקמוה כל ישראל בני מלכים הם, בההוא זמנא, וכבוד מלכים חקור דבר, אמר רעיא מהימנא, בריך אנת לעתיק יומין, דמתמן אנת, כענפא דאתפשט מאילנא, הכי נשמתך ענפא מניה. תנאים ואמוראין, הא ודאי עולה וחטאת ואשם, תלת פקודין, אינון תלת אבהן, שלמים מטרוניתא, (ס&quot;א אתר דאיהו תשלומין דכלא, כגוונא) אבר דאיהי תשלומין דכל אבר. כגוונא דיומא קדמאה דחג, מי שלא חג ביום ראשון, אין תשלומין לראשון, ושאר יומין תשלומין זה בזה, ובהון וחסרון יוכל להמנות, אבל מי שלא חג יום טוב הראשון של חג, עליה אתמר (קהלת א טו) מעוות לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות. והאי איהו חטאת דמעכב לעולה, (מאי טעמא), חטא איהו דכר, חטאת נוקבא, ולזמנין דהא אתבסם חטאת ואתפרש מעולה, כההוא שעיר, דאתמר (במדבר כח טו) ושעיר עזים אחד לחטאת. אשם תלוי אחיד בתרוייהו, כמאן דאחיד לכאן ולכאן ואיהו תלוי באמצעיתא, כגון הכל תלוי עד שיבא אליהו, ויפריש לה מתמן, הכי אשם תלוי איהו אחיד בתרוייהו, עד דיהבין ליה מזונא דיליה שוחד דיליה, ויתפרש מתמן, ומתקרבין אברין דכלה דא לדא, דהכי איהו אשם וחטאת כסרכות דאחידן בריאה, ולא מניחין לה לפרחא, לסלקא לגבי עילא, לנשבא ברוחא דקודשא. שה איהו לעולה, דכתיב (בראשית כב ז) ואיה השה לעולה, ואתמר ביה (שמות יב ה) שה תמים זכר, הדא הוא דכתיב איש תמים. והא צריך למשאל, דהא שה איהו לימינא, שעיר איהו לשמאלא, דהיינו שעיר עזים אחד לחטאת, ואית שעיר ואית שעיר, שעיר אחד ליהו&quot;ה, ושעיר אחד לעזאזל, והיינו דכתיב (ויקרא טז ח) ונתן אהרן על שני השעירים גורלות, גורל אחד ליהו&quot;ה, וגורל אחד לעזאזל, ובההוא שעיר אתמר בעשו, (בראשית כז יא) איש שעיר. ודא כבד דנטיל כל אינון שמרים דדם, (דמתמן) שחין אבעבועות פורחות, ספחת וכל מיני צרעת, והיינו דכתיב (ויקרא טז כב) ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזירה, ואינון עונות תם, דאיהו לבא. וכדין אתפרש מלערבא בלבא, וכדין אתבסם, ואיהו כבד באלין חובין, ולא קל לסלקא לגבי יעקב איש תם. חדו מארי מתניתין דמתיבתאן, דקא נחתי עם תנאין ואמוראין. קם חד מנייהו, ואמר רעיא מהימנא, הב לי רשו למשאל, בתר דזכינא למשמע מלין יקירין אלין מפומך, דאורייתא דא דנפקת מפומך, (משלי ג טו) יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה, ועם כל דא הלכה היא וללמוד אני צריך, הא שעיר דעזאזל שפיר, אשם תלוי באן אתר איהו. אמר ליה, בריך אנת ברי, שפיר קא שאלת, אלא מה עמודא דאמצעיתא אחיד ביה ימינא ושמאלא, דאינון חסד וגבורה, כגופא דאחיד בין תרין דרועין דבר נש, או כנשר דאחידן ביה תרין גדפין לפרחא בהון, וכיונה דאחידת בה תרין גדפין, דאמתילת לאורייתא, וגדפין &lt;קטע סוף=דף כח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|כח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף כח ב/&gt;
רעיא מהימנא:

דילה, למצות עשה, ובהון היא העולה ופרחת לעילא. הכי פקודין דלא תעשה אינון תפישו דילה, כגון צפרים הנאחזים בפח, וכל תפשין דילה דמעכבין לה לפרחא, אתקריאו סרכות, כאלין סרכות דמעכבי לכנפי ריאה לנשבא. הכי אשם דישראל, אחיד בגדפוי דשכינתא, דאינון חיוון דכרסיא, דלא תהא עולה בהון בזכוון דישראל לגבי קודשא בריך הוא, ומעכבין לה, ומכבידין גדפהא, חי&quot;ת חי&quot;ת, חטאות דלהון. ואשם, אימא דערב רב, סרכא אחידת בכרסיא, דתמן מטרוניתא, ולא מנחת לה לסלקא מגלותא, וזכוון אחידן בה לסלקא, אשתארת באוירא, כגון סרכא תלויה באוירא, ודא עמודא דאמצעיתא (דאיהו אוירא), הכי אשם תלוי בצדיק, דאיהו אחיד בין שמיא וארעא. חטאת איהי יותרת הכבד, אכבידת עלה בחטאות דלכלוכין דחובין דישראל, כגוונא דכבד מכביד שמרים דאינון דמים על ערקין דלבא, הכי אלין חטאות מכבידין על גדפוי דשכינתא, דאינון פקודין דעשה, דדמיין לכנפי יונה. לא תעשה כד אינון מכבידין על עשה, דאינון כד חובין דישראל מרובין מזכוון, אתמר באורייתא דאיהו גופא, (דניאל ח יב) ותשלך אמת ארצה, ואיהי צווחת (איכה א יד) נתנני יהו&quot;ה בידי לא אוכל קום, (עמוס ה ב) נפלה לא תוסיף קום. ובגין דא תקינו תנאים ואמוראים, צלותין באתר דקרבנין, לאעברא חטאות ואשמות מינה, ובגין דא תקינו צלותא דשחרית כקרבן השחר, וצלותא דמנחה כקרבן בין הערבים, וצלותא דערבית כאמורים ופדרים דהוו מתאכלים כל הלילה. ותלת אבהן דתקינו תלת צלותין, לקבל מרכבתא דאינון קטירין בה, כמה דאוקמוה, האבות הן הן המרכבה, דאינון פני אריה אל הימין לארבעתם וגו'. (ע&quot;כ):

זהר:

אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, רבי חייא פתח, (בראשית כב ז) ויאמר יצחק אל אברהם אביו ויאמר אבי ויאמר הנני בני וגו', ויאמר ויאמר תלת זמנין דיצחק ויאמר חד דאברהם אמאי הכי. אלא שלש למעשה בראשית, דאינון תלת דיצחק הוו, וחד דאברהם ברביעי, דכתיב הנני בני, דחיקא (ס&quot;א ודייקא) הנני, וכתיב (שם א יד) יהי מארת ברקיע השמים, מארת חסר. ואי תימא ויאמר ויאמר יתיר אינון, אלא אינון סתימין הוו במחשבה, ואלין אתגליין מגו חשוכא. ויאמר יצחק אל אברהם, וכתיב (שם) ויאמר אלהי&quot;ם יהי אור ויהי אור, ויאמר אבי, וכתיב ויאמר אלהי&quot;ם יהי רקיע בתוך המים ויהי מבדיל בין מים למים, ויאמר הנה האש, ויאמר אלהי&quot;ם יקוו המים, ויאמר הנני, ויאמר אלהי&quot;ם יהי מארת:

רעיא מהימנא:

ועוד אש תמיד תוקד על המזבח, דא אורייתא, דאתמר בה (ירמיה כג כט) הלא כה דברי כאש נאם יהו&quot;ה, לא תכבה, ודאי דעבירה אינה מכבה תורה, אבל עבירה מכבה מצוה, ומאן דעביד עבירה דמכבה מצוה דאיהי נר, הכי מכבה נר דיליה, דאתמר בה (משלי כ כז) נר יהו&quot;ה נשמת אדם, מגופיה, והאי הוא כבוי, דאשתאר גופא בחשוכא. והכי מאן דסליק שכינתא מאתרהא, גרים כבוי (לכל העולם) וחשוכא לההוא אתר, וחשוכא איהי עבירה, (שם ל) ושפחה כי תירש גבירתה. וסליקו דמצוה מסטרא דעמי הארץ, להון מכבה מצוה, לקיים בהון (ש&quot;א ב ט) ורשעים בחשך ידמו, אבל לגבי מארי תורה, לית ליה כבייה עולמית בהון, בגין דנהרין לה בכמה רזין דאורייתא, דאור ר&quot;ז אתקרי. ומצות דאורייתא דמקיימין לה רבנן, תורה איהו לגבייהו, לילה ויומם לא תכבה עלייהו, בגין דמקיימין בה (יהושע א ח) והגית בו יומם ולילה. ועשן דסליק מפומייהו במילי דאורייתא, איהו עשן המערכה, דמסדרין לה ומעריכין לה לגבי בעלה, כגון (במדבר ח ב) בהעלותך את הנרות, דאתמר בהון (שמות כז כ) להעלות נר תמיד. ובעשן המערכה וענן הקטרת, דאורייתא עשן דילה, יתער מלבא לגבי חכמתא, דאיהו במוחא, כגוונא דעננא, דאתערותא דעננא מלבא, הדא הוא דכתיב (בראשית ב ו) ואד יעלה מן הארץ, ולבתר והשקה את כל פני האדמה, הכי יתער עשן מבינה, דאיהו בלבא, דאוקמוה לגביה הלב מבין, וסליק לגבי חכמה, דאיהי &lt;קטע סוף=דף כח ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|כט|א}}&lt;קטע התחלה=דף כט א/&gt;
רעיא מהימנא:

(נ&quot;א במוחא) כמוחא, ומאן עשן, דא (דעת) עמודא דאמצעיתא, דעת, לב מבין דעת. לבתר דנחית עשן חכמה לגבי בינה, דאינון דא לשמאלא ודא לימינא, איהו נחית מלא מאבא ואימא, מלא י&quot;ה, לאוקדא עצים דאינון תלמידי חכמים מסטרא דעץ חיים, דאינון אברים דגופא, דתמן ה' העצים ודאי, לאוקדא לון בשלהובין דאורייתא, דאתמר ביה (ירמיה כג כט) הלא כה דברי כאש נאם יהו&quot;ה, בשלהובין דנר מצוה ברחימו. (ע&quot;כ):

פקודא להקריב בכל יומא תמידין, ואבתריה להדליק אש, הדא הוא דכתיב, אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, ואבתריה תרומת הדשן, ואבתריה קרבן נדר או נדבה. תנאים ואמוראים, כל אלין תמידין אינון מדות דקודשא בריך הוא, דצריכי למהוי לון נייחא, ואף על גב דכל ספירן כלהו חד, מכל מקום כל ספירה וספירה ממנא על שבתות וזמנין ויומין טבין. וההיא מדה דשלטנותא דההוא זמנא, כל ספירן אתכלילו בה, ואתקריאו כלהו על שם ההיא מדה, בחסד חסדים, בגבורה גבורות, והכי בכל מדה. ואית השבתת מלאכה, כגון שור דאית ליה עול, וחמור דאית ליה משאוי, בין עול מלכות שמים כגון תפילין, בין עול מלכות הרשעה כפום עובדייהו, באלין יומין אית לון השבתת מלאכה ונייחא. מאן דלא אתעסק באורייתא ובפקודין, אית ליה עול מלכות הרשעה, ומאן דאתעסק באורייתא ובפקודין, אית לון עול מלכות שמים, דאיהי ה' בתראה, מלכות שמים אתקריאת, עול מצות איהי ודאי, בגין דבה אתבריאו כל בריין דשמיא וארעא, הדא הוא דכתיב (בראשית ב ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בה' בראם. וכד ייתי שבת ויום טוב, נחתת בינה דאיהו יה&quot;ו, על ה' דאיהי מלכות שמים, נשמה יתרה, ואיהי (שמות לב טז) חרות על הלוחות, אנכי ביציאת מצרים, ופרישת גדפהא על ברתא, ועל משריין דילה, ואית לון נייחא. ואתמר במשריין דסמא&quot;ל ונחש, (דברים כח י) וראו כל עמי הארץ כי שם יהו&quot;ה נקרא עליך ויראו ממך, אות תפילין ואות שבת ואות דיומין טבין ואות ברית, כלהו שקילין. ואית אות דשד&quot;י דאיהו מטטרו&quot;ן, עבד, וכמה עבדין תליין מניה, דממנן על אלין דעבדין פקודי על מנת לקבל פרס, מטטרו&quot;ן ומשריין דיליה ממנן עלייהו, בגינייהו אתמר (שמות כג יב) למען ינוח שורך וחמורך ועבדך ואמתך. אבל אינון דעבדין פקודין שלא על מנת לקבל פרס, אינון בנוי דמלכא ומטרוניתא, ואינון כתרין ותגין על רישא דעבדין ביומין דחול, ובגינייהו אתמר, ודאשתמש בתגא חלף, והזר הקרב לגבייהו יומת, דשבתות אתקריאו לגבי עבדין. ובגין דא אם כבנים אם כעבדים, אם כבנים, דאתמר בהון (דברים יד א) בנים אתם ליהו&quot;ה אלהיכ&quot;ם, אם כעבדים, (ויקרא כה נה) כי לי בני ישראל עבדים, ולא שאר אומין. אבל אינון חייביא דלא משתדלין באורייתא ומצות, ולית עלייהו עול תורה ועול תפילין ושאר פקודין, אינון עבדין לאומין דעלמא, ומשתעבדין בהו, כגון (דברים ו כא) עבדים היינו לפרעה במצרים. ואי נטרי שבתות וימים טובים, אתמר בהו (שם) ויוציאנו יהו&quot;ה אלהינ&quot;ו, ויתקיים בהו (שמות כג יב) למען ינוח שורך וחמורך, חמור בתורה ובמצות, וינפש בן אמתך, ובהמתך, עם הארץ בהמה אקרי. ולבתר דייעול גרמיה תחות אדם בתורה, יתקיים ביה (תהלים לו ז) אדם ובהמה תושיע יהו&quot;ה, אם הוא כסוס דרכיב עליה מאריה, וסביל ליה ולא מבעט במאריה. ומאי סבילו דעם הארץ לתלמיד חכם, בגין דתלמיד חכם כיום שבת, צריך איהו, דלית ליה מדיליה. ואי עם הארץ סביל ליה בממוניה, ואתנהיג ביה כפום רעותיה לשמשא ליה, ולאתנהגא בפקודין כפום רעותיה, יתקיים ביה אדם ובהמה תושיע יהו&quot;ה, יושיע ליה משוד וגזלה, יושיע ליה ממלאך המות, דלא שליט עליה וישחוט ליה בסכין פגום דיליה, וכל מאן דשחיט בסכין פגום, נבלה איהו, דאתמר ביה (שמות כב ל) לכלב תשליכון אותו, דאיהו סמא&quot;ל. ונפש דתלמיד חכם אתקריאת שבת מלכתא, נפש יתירה דשבת, ועונג דיליה נשמת חיים, ורוח שכלי, ואינון נשמה יתירה רוח יתירה, על נשמה ורוחא ונפשא דאינון עבדין, דשלטין בגופא דיומין דחול. נשמה יתירה, נשמת כל חי, כתר בראש צדיק, דאיהו יום שבת, ובהאי נשמה יתירה תהלל יה, דאינון אבא ואימא, דעלה אתמר, (ישעיה סד ג) עין לא ראתה אלהי&quot;ם זולתך, בגין דאיהו מרכבה לעלת העלות, דאיהו מכוסה, ולא שליט עליה עינא, ובגין דא עין לא ראתה. רוחא יתירה, נהר דנפיק מעדן, מבין אבא ואימא, ומהלכו חמש מאה שנין, ומטי לשתיתאה דאיהו צדיק, להשקות את הגן, דאיהי נפש יתירה מלכות. נשמה דשלטא ביומין דחול על עבד יהו&quot;ה, איהי מכסא הכבוד, כמה דאוקמוה &lt;קטע סוף=דף כט א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|כט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף כט ב/&gt;
רעיא מהימנא:

מארי מתניתין, כל הנשמות גזורות מתחת כסא הכבוד. ורוח דשלטא ביומי דחול על עבד יהו&quot;ה, איהי מעבדא דמלכא, מטטרו&quot;ן, כליל שית סדרי משנה, ואיהי שש מעלות לכסא. ונפש דשליט בחול, איהי מכסא דין, סנדלפון, תכלת שבציצית, כמעשה לבנת הספיר. אבל ברתא דמלכא, בפסח איהי נפש השכלית, ליל שמורים, מצה שמורה, ורוח שמור, לקבליה איהי יום טוב, ואיהי יום שבת, זכור ושמור, בגין דאיהי אצילות ממלכות, והכי תלמידי חכמים בנוי דמלכא ומטרוניתא, אתקריאו שבתות וימים טובים, ולית לון מדילהון, דלאו אינון בעלי מלאכה כשאר עבדין, בנוי דחולין, אגרא דילהון בעלמא דין ובעלמא דאתי, לענגא לון בכל מיני מאכל ומשתה, ולאוקרא לון בלבושין שפירין, כגוונא דשבת דאתמר ביה כבדהו בכסות נקיה, כל מה דעבד בר נש לשבתות וימים טובים, אית למעבד לון. ומאן דמחלל שבת חייב סקילה, והכי מאן דאשתמש בתגא חלף, והכי הוא המשתמש במי ששונה הלכות, דמחלל תורתיה, וכל שכן המבזה ליה, כאילו מבזה שבתות ומועדות, ואוקומוה מארי מתניתין, כל המבזה את המועדות כאלו כופר בעיקר. וכגוונא דכל מאני בית המקדש אתקריאו קדש, הכי כל אינון דמשמשי תלמידי חכמים אתקריאו קדש, ותלמידי דרב דאינון לקבל אברים דגופא, אתקריאו קדש קדשים. ורזא דמלה קא רמיז בהון, (שמות כו לג) והבדילה הפרכת לכם בין הקדש ובין קדש הקדשים, ומטטרו&quot;ן את ומשריין דילך צריכין לקרבא לון קרבנא קדם יהו&quot;ה בכל ליליא. עשייה לקבל עליה עול מלכות שמים, דא קבלת יסורין, דעניות לתלמידי חכמים, איהו מות לגופא דבעירן, דמזונא דאורייתא, איהו מזונא דנשמתא ורוחא ונפשא שכליים, דאינון כהן לוי וישראל, כהן ביה י' חכמה ודאי, לוי ביה ה' תבונה, ישראל ביה דעת ודא ו', נפש יתירה ה' בתראה, רמ&quot;ח מצות עשה ושס&quot;ה לא תעשה. ותורה דא אדם, הדא הוא דכתיב (במדבר יט יד) זאת התורה אדם, ודא כליל שמא מפרש יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א, האי איהו אורייתא מזונא לאדם, בארבע אנפין דיליה. מזונא דבעירן, נהמא וחמרא ובשרא וכל מיני פירות, (קהלת ז יד) זה לעמת זה עשה האלהי&quot;ם. וצריך בר נש לקרבא בכל ליליא, קרבן נפשא ורוחא ונשמתא דבעירן קדם יהו&quot;ה, ויתודה בכמה מיני ודויין, ויסלק לון במחשבתיה קרבנא קדם יהו&quot;ה, לאפקא לון בקריאת שמע, (בלב אחד) לקמי קודשא בריך הוא, ויפיק רוחיה דדפיק בערקין דלבא, נפש, יכוון בשריפתה, ובשחיטתה, ובנחירתה דהוו נחירין כהניא, הדא הוא דכתיב ומלק את ראשו ממול ערפו ולא יבדיל, והיינו חנק. ותלתא מיתות אלין הוו כמרה סומקא ירוקא אוכמא, דאינון בכבד במרה בטחול, ואינון כתלת קליפין דאגוזא. וקודם דא יתקן מזבח אבנים, ויכוון למעבדה סקילה, ממרה חוורא דשלטת בכנפי ריאה, באינון סרכות דאלין בעירן תפוסין תמן, ונחיתת אשא תכלא וישצי לון, ויהון חיון ובעירן ועופין דכיין לקרבא ליהו&quot;ה, ולשרייא שמיה עלייהו. בההוא זמנא יתקיים בהו (דברים ד ד) ואתם הדבקים ביהו&quot;ה אלהיכ&quot;ם חיים, ויהון כסוסיא דרכיב מאריה עלייהו, הדא הוא דכתיב (חבקוק ג ח) כי תרכב על סוסיך מרכבותיך ישועה, ובההוא זמנא (תהלים לו ז) אדם ובהמה תושיע יהו&quot;ה. ותלמיד חכם איהו שקיל לכל מארי תורה, והכי צריך למהוי שקיל גרמיה מסטרא דאורייתא, ומסטרא דאברים דגופא צריך למישקל גרמיה לכל עמי הארץ, כמה דאוקמוה מארי מתניתין, לעולם יראה אדם עצמו כאילו כל העולם כלו תלוי בו. ויכוין בנפשיה וברוחיה ובנשמתיה, למעבד לון קרבנין עם כל בני עלמא, וקודשא בריך הוא מצרף מחשבה טובה למעשה, ובדא אדם ובהמה תושיע יהו&quot;ה. קמו כלהו תנאין ואמוראין לגביה, ואמרו כלהו בקלא חדא, אנת הוא רעיא מהימנא, דאית לך רשו למעבד כל דא, דאנת שקיל ככל ישראל, ובגין דא שלח לך קודשא בריך הוא בינייהו. (ע&quot;כ הרעיא מהימנא):

תוספתא:

זאת תורת העולה, אמר רבי חייא, האי קרא אוקימנא ליה בהאי גוונא, זאת תורת, דא כנסת ישראל, העולה דא מחשבה רעה, דאיהי סלקא על רעותא דבר נש, לאסטאה ליה מארחא דקשוט, היא העולה, היא היא דסלקא ואסטייה ליה לבר נש, ובעי לאוקדא ליה &lt;קטע סוף=דף כט ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|ל|א}}&lt;קטע התחלה=דף ל א/&gt;
תוספתא:

בנורא, בגין דלא יתיהיב ליה דוכתא לאסטאה, ובגין כך על המזבח. כל הלילה, מאן לילה, דא כנסת ישראל, דאיהי זאת, לאתדכאה בר נש מההוא רעותא. על מוקדה, בגין דנהר דינור איהו אתר לאוקדא לכל אינון דלא קיימי בקיומייהו, דהא עאלין לון בההוא נורא דדליק, ומעברי שלטניהון מעלמא, ובגין דלא תשלוט אצטריך על מוקדה כל הלילה, ואתכפייא ולא שלטא. (ע&quot;כ):

זהר:

כתיב (מ&quot;א יט יא) והנה יהו&quot;ה עובר וגו', ורוח גדולה וחזק וגו', רוח גדולה דאמרן, וכתיב לא ברוח יהו&quot;ה, ואחר הרוח רעש, דכתיב (יחזקאל ג יב) ותשאני רוח ואשמע אחרי קול רעש גדול, הרי רעש אבתריה דרוח, ואחר הרעש אש, דא הוא דכתיב (דניאל ז י) נהר די נור נגיד ונפק מן קדמוהי וגו'. רבי יצחק אמר, היינו דכתיב (יחזקאל א יג) ודמות החיות מראיהן כגחלי אש, בוערות כמראה הלפידים, היא מתהלכת בין החיות, ונגה לאש, ומן האש יוצא ברק, ואחר האש קול דממה דקה. קול דא קול בתראה, דהיא דממה, דלית לה מלה פרטא, אלא היא דממה מגרמה, וכד מתכנשי עלה, היא אשתמע בכלהו עלמין, וכלהו מזדעזעי מנה. דממה דקה, אמאי היא דקה, בגין (ס&quot;א דאיהי) (דאתיא) זעירא מכלא. רבי חייא אמר אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה, דא אשו דיצחק, דכתיב (בראשית כב ו) הנה האש והעצים, והיינו אש תמיד דקיימא תדיר, והעצים, אלין עצים דאברהם, דכתיב ובער עליה הכהן עצים בבקר בבקר. תנן, מאשא דיצחק נגיד ומטי להאי מזבח, ונפיק גומרא חד לסטר מזרח, וגומרא חד לסטר מערב, וגומרא חד לסטר צפון, וגומרא חד לסטר דרום, לארבע זוויין דמדבחא, וכהנא אסחר לה לארבע זוויין. במדבחא (ס&quot;א במזרח) אית כבש חד בדרגין ידיען, ודרגא תתאה מטי ונחית לתהומא עלאה, מגו שית חד, ובשעתא דאינון גומרין מטו לארבע זוויין, חד זיקא אתער ונחית לההוא תהומא עלאה. ובההוא אתר אית חיילין דאמרי קדוש בקל רב עלאה, ומסטרא אחרא אמרי קדוש בקל נעימותא עלאה, ומסטרא אחרא חיילין אחרנין דאמרי קדוש, וכן לארבע זוויין, שית מאה אלף רבוון חיילין בכל זווייא אשתכחו, ועלייהו חד ממנא, וכלהו מתלבשי אפודא, וקיימי לסדרא פולחנא דמדבחא, לקבל תתאי. באתר אחרא משתכחי גלגלי ימא דנהמין, ונחתין בדרגין ידיען, ותמן חיילין אמרין בקל נעימותא, (יחזקאל ג יב) ברוך כבוד יהו&quot;ה ממקומו, וכלהו משבחי בשירתא, ולא משתככי ביממא ובליליא, וכלהו מסדרי שבחא בקל נעימותא. באתר אחרא משתכחי חיילין חיילין, קיימין בדחילו בזיע ברתת, כמה דאת אמר (שם א יח) וגובה להם ויראה להם, וכלהו מסתכלי לגבי ההוא מדבחא דלעילא. ובשעתא דמטי אשא דיצחק על גבי מדבחא, כמה זיקין סלקין ונחתין לכל עיבר, ומתלהטין מנייהו כמה תקיפין מארי דחילא גיברין דעלמא, ואלמלא דכהנא קאים על מדבחא ומסדר אעין, לא יכיל עלמא למיקם קמייהו. מאלין גומרין וזיקין דנפקין, מתלהטן גביהון דאינון חיוון, כמה דאת אמר (שם יג) ודמות החיות מראיהם כגחלי אש בוערות כמראה הלפידים. מסטרא דימינא דאינון חיוון, אתער רוחא חדא מלעילא, נשיב ויתיב בההוא אשא, ומתלהטא, ומתבסמא, ולהיט ושכיך בזיווא יקירא, ונהיר לכמה חיילין דקיימין בסטרא דימינא. מסטרא דשמאלא אתער רוחא אחרא תקיפא, מתבר טנרין, ונשיב (ס&quot;א ויתיב) בההוא אשא ואתתקף ואתגבר, כדין אתלבש מניה ההוא רוחא מסטרא דשמאלא, ונהיר (ס&quot;א ולהיט) לכמה חיילין דקיימין לההוא סטר, וכן לארבע סטרין לארבע משריין, וכלהו מתבסמן בשעתא דכהנא סליק על מדבחא. אמר רבי אבא, תרין מדבחאן אינון לתתא, ותרין לעילא, חד פנימאה דכלא &lt;קטע סוף=דף ל א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|ל|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ל ב/&gt;
דמתקריב ביה קטרת פנימאה ודקה, קשורא דמהימנותא, וכהנא עלאה מכלא אתקשר (נ&quot;א אקטר) קטורתא דא, בקשורא דמהימנותא, ודא אתקרי מזבח הזהב, ומהכא אתקטר ואתקשר קשרא דמהימנותא בחד קשרא. וחד מדבחא אחרא, ואקרי מזבח הנחשת, ודא הוא לבר (ס&quot;א רברבא עלאה), ומיכאל השר הגדול מקריב עליה קרבנא נייחא דקב&quot;ה. ולתתא מזבח הזהב ומזבח הנחשת, בדא קטרת, ובדא חלבים ואמורים. ועל דא כתיב (משלי כז ט) שמן וקטרת ישמח לב, ולא כתיב שמן וחלבין ואמורין ישמח, אף על גב דאתבסמותא דרוגזא ודינא אינון, אבל שמן וקטרת, חדוותא דכלא איהו, ולא מסטרא דרוגזא ודינא. ודא מדבחא דאיהו פנימאה דקטרת, (ס&quot;א דאינון פנימאה דקטרת), דקה בדקותא דכלא, בקשורא דמהימנותא, אקרי קול דממה דקה, ובגין דאיהו מדבחא פנימאה, דאתקשר בקשורא דמהימנותא, מדבחא אחרא אקרי מזבח החיצון, ופנימאה אקרי מזבח יהו&quot;ה, אחרא אקרי מזבח הנחשת, כמה דאת אמר (מ&quot;א ח סד) מזבח הנחשת אשר לפני יהו&quot;ה קטן מהכיל וגו'. רבי יוסי אמר מהכא, (דברים לג י) וכליל על מזבחך, תרי, וכתיב, על מזבחותי לרצון. רבי אבא אמר כתיב, (שמות יז טו) ויבן משה מזבח וגו', לקבל ההוא פנימאה בנה האי, ועל דא אתקרי יהו&quot;ה נסי, מהו נסי, דרשים רשימא דאת קיימא קדישא, דבשעתא דעמלק אתא לאעברא האי רשימא קדישא מנייהו דישראל, האי מזבח קיימא לקבליה, לנקמא ההוא נוקמא דאת קיימא, ועל דא אתקרי (ויקרא כו כה) חרב נוקמת נקם ברית, ודא אתקנת להו לישראל רשימא קדישא, ומשה בנה לקבל האי מזבח, וקרי ליה יהו&quot;ה נסי, ודא הוא מזבח פנימי, (מ&quot;א יט יג) קול דממה דקה. ועל דא, אש תמיד תוקד על המזבח וגו', אש דאשתכח תדירא, ומאי איהו, אשא דיצחק, וכדין שמא דא אדנ&quot;י. וכד יסדר עלה כהנא אינון אעין, אתבסמא בשמא, וקרינן לה בשמא דרחמי יהו&quot;ה, וקרינן לה בשמא דא, ולזמנין קיימא כגוונא דא, ולזמנין קיימא כגוונא דא. רבי שמעון אמר, תרי הוו, פנימאה קיימא על ההוא דלבר, ומנה אתזן, ואתקשרא דא בדא. זה קרבן אהרן, רבי חזקיה פתח, (תהלים קמה יז) צדיק יהו&quot;ה בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו, צדיק יהו&quot;ה בכל דרכיו, הא תנינן, כמה אית לון לבני נשא לאסתכלא ביקרא דמאריהון, ולא יסטו מארחייהו לבר, דהא בכל יומא ויומא דינא תלי בעלמא, בגין דעלמא על דינא אתברי, וקיימא. ועל דא בעי בר נש לאסתמרא מחובוי, דלא ידע זמנא דדינא שריא עלוי, יתיב בביתיה דינא שריא עלוי, נפק מביתיה לבר דינא שריא עלוי, ולא ידע אי יתוב לביתיה אי לאו, נפק לארחא על אחת כמה וכמה, דהא כדין דינא נפקא קמיה, הדא הוא דכתיב (שם פה יד) צדק לפניו יהלך. בגין כך בעי לאקדמא ולמבעי רחמי קמי מלכא, בגין דישתזיב מן דינא בשעתא דשריא בעלמא, דהא כל יומא ויומא שריא דינא בעלמא, הדא הוא דכתיב (שם ז יב) ואל זועם בכל יום. השתא אית למימר, הא תנינן ואתערו חברייא, אל בכל אתר חסד הוא, כמה דאת אמר (דברים י יז) האל הגדול, ודא נהירו דחכמה עלאה, ואת אמרת ואל זועם בכל יום, שביק קרא כל אלין שמהן ואחיד בהאי, אי הכי לא קיימין מילי, ועוד דכתיב (ישעיה ט ה) אל גבור, או נוקים ליה דינא, או נוקים ליה רחמי. אלא הכי שמענא, חייביא מהפכי רחמי לדינא, דלית לך בכל אינון כתרין עלאין דמלכא קדישא, דלא כלילן רחמי בדינא, ודינא ברחמי, וחייביא מהפכי רחמי לדינא. אמר ליה רבי יהודה, שפיר, בההוא דכתיב אל גבור, אלא אל זועם בכל יום מהו, דהא בכל יומא ויומא קיימא בדינא, בין דבני עלמא זכאין, בין דלא זכאין, לא הוה בידיה. אתו שאילו ליה לרבי שמעון, אמר לון ודאי אל זועם בכל יום, והא אוקמוה חברייא, לזמנין הוא דינא, לזמנין הוא &lt;קטע סוף=דף ל ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לא|א}}&lt;קטע התחלה=דף לא א/&gt;
רחמי, אי זכאין בני עלמא הא אל קיימא והוא חסד, ואי לא זכאן הא אל קיימא ואקרי גבור, ועל דא קיימא בכל יומא. אבל מלה שפיר הוא, אל בכל אתר נהירו (רב) דחכמתא עלאה הוא, וקיימא בקיומיה בכל יומא, דכתיב (תהלים נב ג) חסד אל כל היום, ואלמלא דהאי אל אתער בעלמא, לא יכיל עלמא למיקם אפילו שעתא חדא, מקמי דינין תקיפין דמתערין בעלמא בכל יומא. הדא הוא דכתיב, (בראשית ב ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם, אלא באברהם, באתערותא דאברהם קיימי, וכד אתער אברהם בעלמא, כל אינון דינין דמשתכחי בכל יומא ויומא, דחי להו לבר, ולא קיימין קמיה. הדא הוא דכתיב, ואל זועם בכל יום, נזעם או זעום בכל יום לא כתיב, אלא זועם, בכל יומא ויומא דדינא אשתכח, דחי לון לבר, וקיימא הוא ומבסם עלמא, הדא הוא דכתיב (תהלים מב ט) יומם יצוה יהו&quot;ה חסדו, ואלמלא האי לא יכיל עלמא למיקם אפילו רגעא חדא, ועל דא כלא קיימי בגיניה דאברהם. והאי דכתיב אל גבור, לאו דאיהו גבור, אלא האי קרא רמז הוא דקא רמיז לאבהן, ורמיזא הוא דקא רמיז למהימנותא עלאה קדישא. דכתיב (ישעיה ט ה) פלא יועץ אל גבור אבי עד שר שלום, פלא, דא חכמתא עלאה, דהיא פליאה ואתכסיא מכלא, כמה דאת אמר, (דברים יז ח) כי יפלא ממך דבר. יועץ, דא הוא נהר עלאה, דנגיד ונפיק ולא פסקא, ודא יועץ לכלא, ואשקי לכלא. אל, דא אברהם כמה דאוקימנא, האל הגדול. גבור, דא יצחק, דכתיב הגבור. אבי עד, דא יעקב, דאחיד להאי סטרא ולהאי סטרא, וקיימא בקיומא שלים. שר שלום, דא צדיק, דאיהו שלמא דעלמא, שלמא דביתא, שלמא דמטרוניתא. אתו רבי חזקיה ורבי יהודה ונשקו ידוי, בכו ואמרו, זכאה חולקנא דשאילנא האי, זכאה הוא דרא דאת שארי בגווייהו:

אמר רבי שמעון, כתיב זה קרבן אהרן ובניו אשר יקריבו ליהו&quot;ה, תא חזי, חייבי עלמא גרמין ליה לקודשא בריך הוא, לאסתלקא מכנסת ישראל, הדא הוא דכתיב, (משלי טז כח) איש תהפוכות ישלח מדון, ונרגן מפריד אלוף, מאן הוא אלוף, דא קודשא בריך הוא, (דאיהו אלופו של עולם) כמה דאת אמר (ירמיה ג ד) אלוף נעורי אתה, ואינון (חייבי) מפרישין לזאת מזה דאיהו שלמא דביתא ואינון זווגא חדא. אתא אהרן קדישא ובנוי, ועל ידייהו מתקרבין תרוייהו, ואזדווג זה בזאת, הדא הוא דכתיב (ויקרא טז ב) בזאת יבא אהרן אל הקדש, זה קרבן אהרן ובניו, ואינון מזווגי למלכא קדישא עלאה במטרוניתא, ועל ידייהו מתברכאן עלאין ותתאין, ומשתכחין ברכאן בכלהו עלמין, ואשתכח כלא חד בלא פירודא. ואי תימא אמאי לא כתיב זאת קרבן, לקרבא זאת לאתריה, לאו הכי, דהא כהנא מעילא קא שרי לאייתאה זווגא לה לכנסת ישראל, עד דמטי להאי זה, לאזדווגא בזאת, ולקרבא לון כחדא, ובגין כך כהנא אשלים קרבנא, וקריב זווגא, זכאה חולקיהון בעלמא דין ובעלמא דאתי:

רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי מאושא לטבריא, אמר רבי חייא, כתיב (תהלים קלב יג) כי בחר יהו&quot;ה בציון וגומר, זאת מנוחתי וגו', לזמנין קארון להאי, חברייא כלהו, דכורא, בגין דאיהו (ס&quot;א דציון איהו) רחמי, והכא קרא נוקבא קרא ליה. אמר רבי יוסי, הכי שמיע לי מבוצינא קדישא, (אבל) בשעתא דזווגא אזדווג כחדא, לאחזאה דהא נוקבא אתכלילת ביה בכללא חדא, אתקרי נוקבא בשמא (דדכורא), דהא כדין ברכאן דמטרוניתא אשתכחו, ולא הוי בה פרישותא כלל, ועל דא למושב לו כתיב, וכתיב כי בחר יהו&quot;ה בציון, בציון דייקא, בההוא דאית בגויה, דשריא ביה, ולא כתיב לציון, וכלא חד, בין דקרא להאי בשמא דדכורא, ובין דקרא להאי בשמא דנוקבא, כלא חד, ובדרגא חד קיימין. (פתח רבי יוסי ואמר), ועל דא כתיב, (שם פז ה) ולציון יאמר איש ואיש יולד בה, חד לדינא וחד לרחמי, כד מזדווגי כחדא בזווגא חד, כדין ציון אקרי, וציון וירושלם אשתמודע ואשתכח, ודא בדא תליא. פתח רבי יוסי ואמר כתיב, (ויקרא כ ז) והתקדשתם &lt;קטע סוף=דף לא א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף לא ב/&gt;
והייתם קדושים, מאן דמקדש גרמיה מלרע, מקדשין ליה מלעילא, מאן דמסאיב גרמיה מלרע, מסאבין ליה מלעילא, מקדשין ליה מלעילא יאות, דהא קדושה דמאריה שריא עליה, אבל מסאבין ליה, מאן אתר, ואי תימא מלעילא, וכי מסאבותא שריא לעילא. אמר רבי חייא, היינו דתנינן, בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא, אי עובדא דלתתא היא בקדושה, אתער קדושה לעילא, ואתי ושריא עליה, ואתקדש ביה, ואי איהו אסתאב לתתא, אתער רוח מסאבותא לעילא, ואתי ושריא עליה ואסתאב ביה, דהא בעובדא תליא מלתא. דהא לית לך טב וביש, קדושה ומסאבותא, דלית ליה עקרא ושרשא לעילא, ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא, מה דתלי בעובדא, בעובדא אתער לעילא, ואתעביד עובדא, ומה דתלי במלין, במלין, כד אתגזר במלה, אתער הכי לעילא. ואי תימא מלה מה אתער, אלא הכי כתיב (ישעיה נח יג) ודבר דבר, ההוא דבר אתער מלה אחרא לעילא דאקרי דבר, (הושע א א) דבר יהו&quot;ה אשר היה, (ש&quot;א ג א) ודבר יהו&quot;ה היה יקר, (תהלים לג י) בדבר יהו&quot;ה שמים נעשו, דהא תנינן, ההיא מלה סלקא ובקע רקיעין, עד דסלקא (ס&quot;א דאתישבא) בדוכתיה, ואתער מה דאתער, אי טב טב, אי ביש ביש, ועל דא כתיב (דברים כג י) ונשמרת מכל דבר רע. ארבעה מינין בלולב, ואינון שבעה, ואי תימא דשבעה מינין אינון, לאו הכי, אלא ארבעה נינהו, ואינון מתפרשין לתלתא אחרנין, ובעובדא דילהון אתערו שבעה אחרנין לעילא, לאוטבא עלמא בכמה סטרין. כנסת ישראל אף על גב דאיהי בכללא, מתברכא מכלהו שית, (ולאתברכא מאינון שית) ומנחלא דעמיקא דמבוע, דנגיד ולא פסיק לעלמין מימוי (ס&quot;א מלנגדא), דנגדא עלייהו, וינקא לבת, דהא בגין דאיהי בת לה לעלמא עלאה ותתאה, אתברכא מנייהו באתערותא דא, דהא בשעתא דכנסת ישראל אתברכא מנייהו, כלהו עלמין אתברכן, ועל דא סובבים את המזבח, כמה דאתמר. ועוד, באתערותא דא, כלהו שיתא מתברכא במיא, לאסתפקא ביה, ואשתאבין כלהו ממבועא (ס&quot;א דימא) דיינא (דמיא) (ס&quot;א דנחלא) עמיקא דכלא, לנחתא לעלמא, ובגין כך בעיין כלהו לחין ולא יבשין, לאמשכא ברכאן לעלמא, בגין דאילני אלין כלהו לחין תדירא, וטרפין דילהון משתכחין תדירא, וזמן חדוותא דלהון בהאי זמנא. ותנינן בספרא דרב המנונא סבא, דהא ההוא חילא דאתפקדא על אילנין אלין, כל חד וחד מאלין, לא נטיל ברכאן דחדוותא לעילא, אלא בזמנא דא, וחדוותא דילהון כולהו לעילא, וחדוותא דאילנין אלין לתתא, כולהו בזמנא דא הוא, ואתערותא דלהון באינון קדישי מלכא תליין, וכד ישראל נטלי לון, כלא אתער בזמנא דא, ועלמא מתברכא, וכנסת ישראל מתברכא, לארקא ברכאן לעלמא. כתיב (תהלים כט ג) קול יהו&quot;ה על המים, אל הכבוד, אמר רבי יוסי, דא אברהם, קול יהו&quot;ה בכח, דא יצחק, קול יהו&quot;ה בהדר, דא יעקב, קול יהו&quot;ה שובר ארזים, דא נצח, קול יהו&quot;ה חוצב להבות אש, דא הוד, קול יהו&quot;ה יחיל מדבר, דא צדיק, קול יהו&quot;ה יחולל אילות, דא צדק, וכלהו מתגדלי על ימא (מיא) ואתשקיין במיא לגדלא, הדא הוא דכתיב, (בראשית ב י) ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, וכלהו הני מתערי ברכאן לעלמא, מההוא שקיו דאתשקיין כלהו. תא חזי, הני שבע קלין תליין במלה דפומא בשאר יומי שתא, והשתא לא תליין אלא בעובדא, ואנן עובדא קא בעינן, ולא מלה, בגין דבזמנא דא מברך לכל שתא:

ביומא שביעאה דחג, הוא סיומא דדינא דעלמא, ופתקין נפקין מבי מלכא, וגבורן מתערי, ומסתיימן בהאי יומא, וערבי נחל (תליין) בהו, ובעינן לאתערא גבורן למיא, ולסחרא שבעה זמנין, לרוואה להאי מזבח, ממיא דיצחק, בגין דאתמליא מיא האי בירא דיצחק, וכד הוא אתמליא, כל עלמא אתברכא במיא, ובהאי יומא, גבורות בעינן למייא, ולסיימא לון לבתר, דהא &lt;קטע סוף=דף לא ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לב|א}}&lt;קטע התחלה=דף לב א/&gt;
בהאי יומא מסתיימי דינא. ובגין כך בעינן לבטשא לון בארעא, ולסיימא לון דלא משתכחי, דהאי יומא אתערותא וסיומא הוא, ועל דא אתערותא וסיומא הוא דעבדינן בערבי נחל. אמר רבי חייא, ודאי הכי הוא, ושפיר, וערבי נחל, מסטרא דנחל נפקי גבוראן, ובהאי יומא מתערי ומסיימי. בהאי יומא כתיב, (בראשית כז יח) וישב יצחק ויחפור את בארת המים, בארת כתיב חסר, וישב, מהו וישב, אלא יומא קדמאה דירחא שירותא דדינא הוה בכל עלמא, ויצחק קיימא לכורסייא למידן עלמא, בהאי יומא, וישב יצחק, לאתערא דינין ולסיימא דינין, ויחפור את בארת המים, לארקא גבורן לכנסת ישראל, לאתערא למיא, דהא מיא בגבורן נחתין לעלמא. ובגין דאלין גבורן לא נחתין אלא בעיבא, ויומא דעיבא לא נייחא רוחיהון דקיימי עלמא, אלא בגין דעלמא אצטריך להו, מאי טעמא, בגין דעלמא בדינא אתברי, וכלא בעיא הכי. בגין כך כלא בעובדא תליא מלתא, ועל דא כהנא בעובדא ותקונא דאיהו עביד לתתא, אתערו עלאין ותתאין לתקנא לון, ומתתקני על ידוי. אמר רבי יוסי, הא תנינן ערבה דדמיא לשפוון, בהאי יומא מאי היא, אמר רבי חייא, אף על גב דלדרשא הוא דאתי, הכי הוא ודאי, דהא בהאי יומא בשפוון תליא, בהאי יומא פקיד מלכא למיהב פתקין לסנטירא, ומסתיימי דינין, ואסתים לישנא בישא מעלמא. ביומא קדמאה דירחא שירותא דדינא הוא, וסיומא הוא בהאי יומא והא אתמר. תא חזי, ביומא דא שלמין ומסתיימי עמין ברכאן דילהון, ושראן בדינא, וישראל ביומא דא מסיימי דינין דלהון, ושראן בברכתא, דהא ליומא אחרא זמינין לאשתעשעא במלכא, לנטלא מניה ברכאן לכל שתא, ובההוא חדוותא לא משתכחי במלכא אלא ישראל בלחודייהו, ומאן דיתיב עם מלכא, ונטל ליה בלחודיה, כל מה דבעי שאיל ויהיב ליה, ועל דא ישראל שראן, ועמין מסיימי, ועל דא כתיב (מלאכי א ב) אהבתי אתכם אמר יהו&quot;ה וגו'. אמר ליה, הא חמינא ליה לעשו בשלוה במלכו בכריכן עלאין, ושליט על עלמא, ואת אמר ואשים את הריו שממה. אמר ליה, בכל אתר הכי הוא, כיון דמלכא קדישא גזר גזרה, ושוי ההיא גזרה בפתקיה, קרא אסהיד כמה דאתעביד, ועל דא ואשים את הריו שממה, הא שויתי בפתקא דילי. וכן כל אינון טבן דגזר עלייהו דישראל, דכתיב (יחזקאל יז כד) אני יהו&quot;ה דברתי ועשיתי:

וזאת תורת האשם, וזאת תורת המנחה, וזאת תורת זבח השלמים, זאת תורת החטאת, רבי יצחק אמר, הא אוקמוה, אי לתתא דא בכלא, אי לעילא דא בכלא, ומאן דאשתדל באורייתא, נטל לחולקיה בכלא, ואתאחיד בכל סטרין, ולא בעיא לקרבא קרבנא על נפשיה, והא אתמר. רבי יצחק פתח, (ירמיה ב ח) הכהנים לא אמרו איה יהו&quot;ה, ותופשי התורה לא ידעוני, והרועים פשעו בי, הכהנים, אלין כהנים דמשמשין בכהונה גדולה, ומקרבין מלין קדישין לאתרייהו, ומייחדין יחודא כל חד וחד כדקא חזי. ותופשי התורה, מאן אינון תופשי התורה, וכי כהני לאו תופשי התורה נינהו, אלא אלין אינון ליואי דתפשי בכנורות, דאתיין מסטרא דאורייתא, ואתיהיבת מסטרא דלהון אורייתא, ואינון ממנן על שבחא דתושבחתא דמלכא קדישא, ליחדא ליה יחודא שלים כדקא יאות. והרועים פשעו בי, אלין אינון רברבי עמא, דאינון רעיין לעמא, כרעיא דמדבר עאניה. ואלין אינון תלת דרגין, דבעיא לאשתכחא תדיר על קרבנא, לאשתכחא רעוא לעילא ותתא, ולאשתכחא ברכאן בכלהו עלמין. כהנא מקרב קרבנא, ואתכוון ליחדא שמא קדישא כדקא חזי, ולאתערא סטרא דיליה. וליואי אתכוונן בשיר, לאתערא סטרי דילהון, &lt;קטע סוף=דף לב א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף לב ב/&gt;
ולאתכללא בסטרא דכהנא. וישראל אתכוון לבא ורעותא לתיובתא שלימתא, ואתכנע קמי מלכא קדישא, והאי נטיל כלא ואתכפר חוביה, ואשתכח חדוותא בעלאי ותתאי. רבי יהודה פתח, (תהלים קד ג) המקרה במים עליותיו וגו', קודשא בריך הוא כד ברא עלמא, מגו מייא אפיק ליה, וסידר ליה על מייא, מה עבד, פלג מייא לתרין, פלגותא לתתא ופלגותא לעילא, ועביד מנייהו עובדין, מפלגותא תתאה עבד ותיקן עלמא דא, וסידר ליה על פלגותא דא, ואתקין ליה לעילא עלייהו, הדא הוא דכתיב (שם כד ב) כי הוא על ימים יסדה, ופלגו אחרא סלקיה לעילא, ותקר ביה תקראין עלאין, הדא הוא דכתיב המקרה במים עליותיו וגו'. ועבד רקיע בין תרין פלגותייא אלין, הדא הוא דכתיב (בראשית א ו) יהי רקיע בתוך המים וגו', ועלייהו אתקין וסידר עלאין קדישין מגו טיפי טיפי, ברוחא דאתגזרא בבוסיטא (ס&quot;א בבוצינא), (ס&quot;א וסידר מלאכי עלאי קדישי, מגו רוחא דאתגזר מפומיה) דכתיב וברוח פיו כל צבאם. ובאלין אתקין וסידר מזמרי תושבחתיה ביומא, ואתערבו בשלהובי אשא, ואינון גדודי חיילין אמרין שירתא ביומא, תושבחן בצפרא, וזמירן ברמשא, כד מטי ליליא, כלהו פסקי שירתא. לעילא מנייהו גדודין דאשא בשלהובא תקיף, קיימין ומריחין אשא דאכלא, ואהדרי לאתרייהו. ואית בסטרא אחרא דתהומין סלקין אלין על אלין, ואית תהומא עלאה ותהומא תתאה, ובכלהו שארן מאריהון דדינין מסטרא דדינא קשיא. ואית בגו סטרא דתהומא תתאה, שלהובין דאוקדין זיקין נורין, ממנן על דינין דעלמא, לאוקדא לחייביא בנורא דנגדי מההוא נהר דינור, וכלהו אשא, וחיזו דילהון אשא דלהיט, וקיימין בין עלאי ותתאי. וכד תננא דמדבחא סליק, מתעברן, וסלקין מההוא דרגא דקיימין לשיצאה ולאובדא, וההוא נגידו דאשא תקיפא דנהר דינור, דאיהו תקיף ועלאה, אהדר לאתריה. וכלהו מתהניין מתננא דמדבחא, בגין דאתתקנת לקבל (ס&quot;א מדבחא) מלכא עלאה, ובגין כך מתהניין מניה, ואינון קרבין להכא. ותננא אחרא סליק, והא אוקימנא, לכל חד וחד רעותא דכלא דסלקא לעילא, דאיהו נייחא דרוחא לגבי מלכא קדישא, הא אתמר, דבמדבחא סלקא. ואתחזי אוריאל, כחיזו דחד אריא תקיפא רביע על טרפיה, והוו חמאן כהני וישראל וחדאן, דהוו ידעין דאתקבל ברעוא קמי מלכא קדישא, ואשא אחרא עלאה קדישא נחית לקבלא אשא תתאה, כדין בר נש אזיל (נ&quot;א דחיל) ואזדעזע קמי מאריה, ותב בתיובתא שלימתא. למלכא דשדרו ליה דורונא, ואתיישר קמיה, אמר לעבדיה זיל וטול דורון דא דאייתיאו לי, כך אמר קודשא בריך הוא לאוריאל, זיל וקביל דורונא דבני מקריבין קמאי. כמה חדוואן משתכחי בכלא, כמה בסימותא בכלא משתכח, כד כהנא וליואה וההוא דמקריב קרבנא, מכווני לקרבא קרבנא כדקא יאות, ביחודא שלים. תא חזי, כתיב ותצא אש מלפני יהו&quot;ה ותאכל על המזבח את העולה וגומר, דא אוריאל, דנחית בחיזו דאשא בשלהובא, עד דנחית למדבחא לקבלא דורונא, ואתחזי כאריה רברבא רביע על קרבנא. וכד ישראל לא אשתכחו זכאין, או ההוא דמקריב קרבנא לא קריב כדקא יאות, ולא אתקבל קרבניה, הוו חמאן דלא סליק תננא בארח מישר, והוה קם חד רוחא מנוקבא דצפון, ועאל למדבחא, והוו חמאן דיוקנא דחד כלבא חציפא רביע על קרבנא, כדין הוו ידעי דלא אתקבל ברעוא ההוא קרבנא. למלכא דשדרו ליה דורון, חמא ליה מלכא דלאו איהו כדאי לקרבא קמיה, אמר מלכא, אסיקו ההוא דורונא והבו ליה לכלבא, דלאו איהו כדאי לאעלא קמאי, כך בשעתא דקרבנא אתקריב, ולא אתקבל ברעוא, דורונא לכלבא אתמסר, ובגין כך הוו חמאן דיוקנא דכלבא על גבי מדבחא:

תא חזי כתיב &lt;קטע סוף=דף לב ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לג|א}}&lt;קטע התחלה=דף לג א/&gt;
זהר:

ותצא אש מלפני יהו&quot;ה ותאכל על המזבח את העולה, אמר רבי יהודה, דא אוריאל דאתחזי בשלהוביתא דאשא על מדבחא כמה דאתמר, רביע על קרבנא, וכדין חדוותא הוה בכלא, דהא אתקבל ברעוא, כמה דכתיב וירא כבוד יהו&quot;ה אל כל העם, ואי לאו הוה ערבוביא דבני אהרן, מן יומא דנפקו ישראל ממצרים, לא אשתכח רעוא הכי לעילא ותתא:

רעיא מהימנא:

פקודא דא, לשרוף קדשים באש, ואבתריה, והנותר מבשר הזבח ביום השלישי באש ישרף, תנאין ואמוראין, בסתרי תורה אית קדש ואית קדשים ואית קדש קדשים, מה הנאה אית לקודשא בריך הוא בקדשים דאתוקדו, אי תימא, בגין יצחק, דבשעתא דישראל בעקו סליק אפרו של יצחק קמיה, דאי חייבין שרפה אשתזיבו בגיניה, האי לדרשא איהו, ואי תימרון בגין צדיקייא (נ&quot;א ואי כגון) בני אהרן דהוו שריפת קדשים, דכתיב בהון ותצא אש מלפני יהו&quot;ה ותאכל אותם וימותו, ומיתתהון כפרה לישראל כמו שריפת קדשים, אוף דא לדרשא קא אתי. אלא תלת אשין בשרגא, אשא חוורא ואשא אוכמא ואשא תכלתא, לקבל תורה נביאים וכתובים, ולקבל כהן לוי וישראל. ותכלת איהי שכינתא קריבא לן, ואיהי אחידא באינון פתילות, בכנפי מצוה, דאתמר בהון (במדבר טו לח) ועשו להם ציצית, והאי תכלת דאיהי שכינתא, איהי דינא דאכילת קרבנין ועלוון. אי אשכחת בני נשא דאינון עצים יבשים, כגוונא דאינון פתילות יבשין, בלא משחא דאיהי אורייתא, רחמי איהו לון, (דלידונין) שריפה ואוקידת לון, ובגין דעמי הארץ אינון בעירן, כמה דאוקמוה, דאינון שקץ, תכלת דאיהי אדנ&quot;י, אוקידת לון, בגין דקרבין לגבה עם שרץ דאיהו יצר הרע זר, הדא הוא דכתיב (שם ג י) והזר הקרב יומת. ואי במיתתהון חזרין בתיובתא כד שחיט לון, (נ&quot;א כד שחיט לון מלאך המות, מיכאל) מלאך מיכאל דאיהו כהנא רבא, אריה דאכיל קרבנין נחית עלייהו, לקרבא לון קרבנא קדם יהו&quot;ה. וקדם דתפוק נשמתיה מתוודה בכמה ודויין, וכד נפיק נשמתיה, הוא יהוי מתכוון לגמור את השם, שמע ישראל, וברוך שם, לקרבא נשמתיה מאנא (נ&quot;א קרבנא) לשם יהו&quot;ה. וצריך למתודה לקודשא בריך הוא, לקבלא לקרבא ה' בשמיה, דאכיל ושצי, ולאחזרא בתיובתא לגבי יה&quot;ו, אהי&quot;ה, כחושבן מ&quot;ב, דאדנ&quot;י קרינן ליה דינא דמלכותא דינא. ויכוון בשמא מפרש דאיהו יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א בלב אחד, וביה יפוק רוחיה, בנפש דיליה מקבל עליה מיתה ויסורין, ובנשמתא מודה בכמה ודויין ומתחרט. בנפש מקבל עליה מיתה, שחיטה, שריפה, ואי צריך ארבע מיתות בית דין, דאינון סקילה שריפה הרג וחנק, מקבל ליה מאדנ&quot;י בנפש דיליה, ובנשמתיה מודה בכמה ודויין, וחוזר בתיובתא לגבי אהי&quot;ה, דאחיד בתרין שמהן יהו&quot;ה יהו&quot;ה. במחשבתיה, יכוין לאפקא וידוי, וקבלת מיתה עליה בלב אחד, דאיהו שמא מפרש, כגוונא דא יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א, (כבוד) ביה כהנים כורעים ומשתחוים על פניהם, ואומרים ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, כבוד איהו ל&quot;ב בחושבן, וביה היה מתכוין לגמור את השם, (וא&quot;ו איהו אחד בלב). ותנאין ואמוראין, אי תימרון וכי עם הארץ מנא ידע דא, אלא ודאי עם הארץ איהו כשור או שה או עז או (פר) תור או יונה, מה בעירן לא ידעי אורייתא דאיהי שם יהו&quot;ה, הכי עם הארץ לא ידע, אלא מיכאל כהנא רבא, איהו עביד ליה עולה וקרבנא קדם יהו&quot;ה, ואיהו מכוון בשמא מפרש בסליקו דרוחיה, דתיפוק בלב אחד, כגוונא דכד נפיק רוחא דבר נש בכל ליליא. ובגין דא אוקמוה רבנן, שוב יום אחד לפני מיתתך, דבכל יום ויום צריך בר נש לאהדרא בתיובתא, ולממסר רוחיה לגביה, דיפוק באחד, הדא הוא דכתיב (תהלים לא ו) בידך אפקיד רוחי. ואם הוא תלמיד חכם, עליה אתמר (משלי יב י) יודע צדיק נפש בהמתו, דלית חכם כמו כהנא, כמה דאוקמוה, הרוצה להחכים ידרים. ואם תלמיד חכם הוא, צריך שיהא ביה חסד, ועם י' דאיהו חכמה, חסיד, ומאן &lt;קטע סוף=דף לג א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף לג ב/&gt;
רעיא מהימנא:

דלית ביה חכמה, לאו איהו חסיד, ובגין דא אוקמוה, ולא עם הארץ חסיד. ואי אית ביה ה', חמשה חומשי תורה דאתייהיבו משמאלא, אתקרי גבור בתורה וירא חטא, ואי איהו בור, אתמר ביה אין בור ירא חטא. ומאן דזכי לתפארת דאיהו ו', ואיהו חכם מבין בתורה וירא חטא, ירית מלכותיה דאיהו ה&quot;א, מצות המלך, אי עביד פקודי מלכא, כיון דזכי לשם יהו&quot;ה, זכי לשמא מפרש, דאתקרי אדם, ודא יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א. בההוא זמנא שליט על גופיה, דאיהו שותפו דנפש הבהמית ורוח הבהמית, דבנפש הבהמית עשיית הבלי עלמא, רוח ממללא בהבלי עלמא, (נשמה דבה כל הרהורין ומחשבות דהבלי עלמא), ותלמיד חכם שליט עלייהו. הדא הוא דכתיב, (בראשית א כו) וירדו בדגת הים ובעוף השמים ובבהמה ובכל הארץ, מאי ובכל הארץ, דא גופא, עולם קטן, ודחלין מניה, הדא הוא דכתיב, (שם ט ב) ומוראכם וחתכם. מסטרא דימינא שליט עלייהו, ביה וירדו, כמה דאת אמר (תהלים עב ח) וירד מים עד ים, מסטרא דשמאלא דחלין מניה, הדא הוא דכתיב ומוראכם וחתכם, ועליה אתמר (משלי יב י) יודע צדיק נפש בהמתו. בתר דאיהו צדיק, לא יהיב ליה שכר מצוות, לית ליה אגרא בעלמא דא, ולא מזונא כבעירן, דעני חשוב כמת, איהו עם שכינתא בקביעו דילה עמה, על כלא. כי יהו&quot;ה אלהי&quot;ך אש אוכלה הוא (דברים ד ט), האי אש צריך ליה תמיד עמה, דלית ליה כביה, דאיהו אכיל כל קרבנין דצלותין, ומלין דאורייתא, דאיהי שכינתא, איהו פרנסה דיליה, ובמה, בצלותין, הדא הוא דכתיב (שיר ה ג) פתחי לי, פתחי לי בצלותא, דאתמר בה (תהלים נא יז) אדנ&quot;י שפתי תפתח, דאיהי אחותי רעיתי, ולית רעיתי אלא פרנסתי, דבה מתקנין מאכלין דקרבנין דמלכא בנין קדישין, בכמה מיני מאכלין, בנהמא דאורייתא. דאתמר בה, (משלי ט ה) לכו לחמו בלחמי, מימינא, ובחמרא דאיהו יינא דאורייתא, משמאלא, בנסוך המים ויין דאורייתא דבכתב ובעל פה מעמודא דאמצעיתא דכליל תרווייהו, בבשרא דאיהי בשר הקדש בכמה קרבנין, דעלה אוקמוה מארי מתניתין, בבשר היורד מן השמים עסקינן, מאי מן השמים, עמודא דאמצעיתא, דעלה אתמר, (בראשית ב כג) ובשר מבשרי. ודא בשר הקדש, דאדליקת בכמה שלהובין מסטרא דגבורה ברחימו דבעלה, אתוקדת ברחימו דאהבה, בקריאת שמע ברחימו דיחודא, דליליא ויומא לא תכבה. וחברייא, בחייכון אל תתנו דמי לו לקודשא בריך הוא, למהוי איהו בשלהובין דרחימו דיחודיה דקריאת שמע, לקיימא ביה אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה. (ע&quot;כ):

זהר:

תא חזי, אף על גב דבני אהרן מיתו בההיא שעתא, יאות הוה בכמה גוונין, חדא דלא הוה שעתא דקטרת, דהא קטרת לא סלקא אלא בזמנין ידיען, דכתיב (שמות ל ז) והקטיר עליו אהרן קטרת סמים בבקר בבקר, ואימתי, בהטיבו את הנרות וגו', לאשתכחא שמן וקטרת כחדא, וכתיב ובהעלות אהרן את הנרות בין הערבים יקטירנה וגו', ובזמנין אלין אתקריב, ולא בזמנא אחרא. בר בזמנא דמותנא שריא בעלמא, כמה דאערע, דכתיב (במדבר יז יא) ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש וגו', ובני אהרן לא קריבו בשעתא דשמן וקטרת משתכחי כחדא. ועוד, דדחקו שעתא בחיי דאבוהון, ועוד, דלא אנסיבו, והוו פגימין:

רעיא מהימנא:

לית מצורע אלא ההוא דאתעביד בזבותא, דחמש דמים אינון דדם נדה מסאבין, דאינון כלהו דם טמא, וחמש דמין דכיין, ומאן דאעבר עלייהו, כאלו אעבר על עשרה דברות, דאינון כלל תרי&quot;ג פקודין. ושפחה יצר הרע, איהי מלייא מומין, ובגין דא (ויקרא כא) כל אשר בו מום לא יקרב, ובגין דא כהנא לא הוה צריך לקרבא לגבי מאן דאית ביה מומא, מכל מומין דעלמא, בגין דמטרוניתא אתמר בה, (שיר ד) כלך יפה רעיתי ומום אין בך, הכי לא צריך לקרבא לגבה מאן דאית ביה מום, ואוף הכי לא צריך למקרב לגבה זר, (במדבר ג י) והזר הקרב יומת, והיינו ממז&quot;ר מום זר, מום נוקבא, זר זכר, ובגין דא מני (ויקרא יח יט) ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב, ועל אינון דקריבין לה כתיב בהון, ויקריבו לפני יהו&quot;ה אש זרה אשר לא צוה אותם, ותצא אש מלפני יהו&quot;ה &lt;קטע סוף=דף לג ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לד|א}}&lt;קטע התחלה=דף לד א/&gt;
זהר:

דמאן דלא אנסיב פגים הוא, ולאו הוא כדאי לאשתכחא ברכאן בעלמא על ידוי, עלוי לא שריין, כל שכן על ידוי לאחרים, ועוד, דהא תנן רווי חמרא הוו. ובגין כך ותצא אש מלפני יהו&quot;ה ותאכל אותם וגו', דהא קטרת חביב הוא מכלא, וחדוותא דעלאין ותתאין, וכתיב (משלי כז) שמן וקטרת ישמח לב:

רעיא מהימנא:

ותאכל אותם וימותו. וקרבן דאתוון אינון, י' באיש, ה' באשה, ו' בבן חתן, ה' בכלה. זכאה איהו מאן דאקריב אתוון דיהו&quot;ה, ביה ובאתתיה ובבריה ובברתיה, בקדושה, ובברכה, בנקיו, בענוה, ובבשת פנים, בכל מדות טבין דכתיבין על מארי מתניתין, ומתחממין באשין קדישין דאיש ואשה, דאינון אש עולה ויורד, אש קדש ועצי המערכה, דאינון עצי הקדש, אברין קדישין, ואש של גבוה נחית דאיהו קדש הקדשים. ובגין תרין אשין אלין אמר נביא (ישעיה כד יד) באורים כבדו יהו&quot;ה, דאינון אשין דשכינתא, דבה כתיב (דברים ד כד) כי יהו&quot;ה אלהי&quot;ך אש אוכלה הוא. ואינון אש עלאה כסא רחמים, אש תתאה כסא דין, ואינון בינה ומלכות, מלכות אש עולה, בינה אש יורד, יהו&quot;ה עמודא דאמצעיתא אחיד בתרווייהו, בינה יה&quot;ו ה' מלכות. תפארת כד אחיד לון, שריא עליה חכמה, דביה כ&quot;ח מ&quot;ה, מ&quot;ה, איהו יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א, כ&quot;ח דיליה, יו&quot;ד וא&quot;ו דל&quot;ת, ה&quot;א אל&quot;ף, וא&quot;ו אל&quot;ף וא&quot;ו, ה&quot;א אל&quot;ף, וכלהו מ&quot;ב אתוון משתכחין בבר נש ובאתתיה ובבנוי, ובגין דא לית בר נש שלים אלא בבן ובת. ומאן דלית ליה בן דאיהו ו', אסתלק י' מיניה, ומאן דלית ליה בת דאיהי ה', אסתלק ה' עלאה דאיהי אם מן בת זוגיה, דאתוון לא שריין דא בלא דא, ובגין דא באיש ואשה בן ובת דאתעבידו כדקא יאות, שריא עלייהו יהו&quot;ה, ואתקריאו (שם יד א) (ס&quot;א בנים לקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב) בנים אתם ליהו&quot;ה אלהיכ&quot;ם. (ע&quot;כ):

זהר:

זאת משחת אהרן ומשחת בניו, אמר רבי יוסי, זאת ודאי, משיחותא דאהרן, דהא אהרן אתמשח, ואייתי ממשח רבות עלאה מעילא, ונגיד ליה לתתא, ועל ידא דאהרן אתמשח ממשיחתא קדישא, לאתברכא, ועל דא זאת משחת אהרן ומשחת בניו, ודאי. רבי יהודה פתח, (מ&quot;ב ד ב) ויאמר אליה אלישע מה אעשה לך, הגידי לי מה יש לך בבית, מהכא אוליפנא, דלית ברכתא שריא בפתורא ריקנייא ועל מלה ריקנית, ותאמר אין לשפחתך כל בבית, כי אם אסוך שמן, אמר לה, ודאי סיועא דנסא הוא, דהא ודאי באתריה הוא, ומתמן ברכאן נפקין ושריין, מה כתיב, הם מגישים אליה והיא מוצקת, והיא מוצקת סתם. רבי יוסי אמר, ויעמוד השמן, ותעמוד מבעי ליה, אלא ויעמוד ודאי, בקימא לאנגדא ברכאן, השמן, כמה דאוקמוה דכתיב (ישעיה ה יא) בקרן בן שמן, וכתיב (שיר א ג) שמן תורק שמך, לאחזאה דהא מהאי שמן נגדין ברכאן על ידא דכהנא, וכהנא נגיד להו לתתא, ואמשח (ס&quot;א ואתמשך) להאי זאת, הדא הוא דכתיב זאת משחת אהרן ומשחת בניו, וכתיב (תהלים קלג ב) כשמן הטוב על הראש, והא אתמר:

קח את אהרן ואת בניו אתו, ואת הבגדים, רבי חייא פתח (שם לו י) כי עמך מקור חיים באורך נראה אור, כי עמך מקור חיים, דא שמן עלאה דנגיד ולא פסיק לעלמין, דשריא בגו חכמה עלאה דכלא, הדא הוא דכתיב, כי עמך, עמך שריא, ולא מתפרשא מנך לעלמין, בחביבותא דכלא. מקור חיים, בגין דהיא מקורא ומבועא דחיים, לאפקא חיים לאילנא עלאה, ולאדלקא בוצינין, ועל דא ההוא אילנא אקרי עץ חיים, אילנא דנטיע ואשתרשא בגין ההוא מקורא דחיים. ועל דא באורך נראה אור, באורך, דא אור דגניז לצדיקייא לזמנא דאתי, דכתיב (בראשית א ד) וירא אלהי&quot;ם את האור כי טוב, ומההוא נהירו זמינין ישראל לאנהרא &lt;קטע סוף=דף לד א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף לד ב/&gt;
לעלמא דאתי. דבר אחר, כי עמך מקור חיים וגו', דא קודשא בריך הוא, דאיהו אילנא עלאה במציעות גנתא, דאחיד לכל סטרין, מאי טעמא, בגין דאחיד ביה ההוא (נ&quot;א בההוא) מקור חיים, ואעטר ליה בעטרין עלאין, סחרניה דגנתא, כאימא דמעטרא לברה על כלא, הדא הוא דכתיב, (שיר ג יא) צאינה וראינה בנות ציון וגו', ובגין כך כי עמך מקור חיים, ועל דא באורך נראה אור. רבי יצחק אמר, כי עמך מקור חיים, דא כהן גדול לעילא, לקבליה כהן גדול לתתא, בגין כך אנגיד משח רבות עלאה קדישא לתתא, ואדליק בוצינין. לעילא כהן גדול שלים בשלימו דשבעה יומין עלאין, לאתעטרא על כלא, לקביל דא שבעה ימי מלואים לכהנא דלתתא, לאשתכח כלא כגוונא דלעילא, ועל דא ימי מלואים אקרון, יומי אשלמותא, בגין דישתלים כהנא בשאר יומין אחרנין, לאשלמא שבעה כחדא. ואלין ימי מלואים אקרון, בגין דאתאחדן שאר אחרנין ביה, מאי קא מיירי, דכד כהנא אתער, כל שאר אחרנין מתערין עמיה. ובגין כך כתיב, ומפתח אהל מועד וגו', עד יום מלאת וגו', שבעה יומין ודאי, כדין אתעטר כהנא לתתא בכלא, כגוונא דלעילא, בגין דבשעתא דכהנא דלתתא אתער, כלא יתערון על ידיה לעילא, וישתכחון ברכאן לעילא ותתא. רבי אבא אמר, מאי שנא דמשח משה לאהרן, אלא בגין דאיהו ברא דההוא (ס&quot;א אחיד בההוא) אתר מקורא דחיי, וכתיב (ישעיה סג יב) מוליך לימין משה זרוע תפארתו, ומשה שימש כל אינון שבעה ימי מלואין, לאשראה כלא עמיה דאהרן:

רבי חזקיה הוה יתיב קמיה דרבי אלעזר, אמר ליה, כמה נהורין אתבריאו עד לא אברי עלמא, אמר ליה שבעה, ואלין אינון, אור תורה, אור גיהנם, אור גן עדן, אור כסא הכבוד, אור בית המקדש, אור תשובה, אורו של משיח, ואלין אתבריאו עד לא אתברי עלמא, שבעה נהורין בוצינין אתאחדו ביה באהרן, והוא אדליק בוצינין מעילא לתתא:

רבי אלעזר פתח, (קהלת ג כא) הכל היה מן העפר והכל שב אל העפר, הא תנינן, הכל היה מן העפר אפילו גלגל חמה, מאן העפר, ההוא דשריא תחות כורסי יקרא קדישא. בספרא דבי רב ייסא סבא, הכל היה מן העפר, אתר דכניש לכלא, מלמד דנפקו שבילין להאי סטרא ולהאי סטרא, ואתכנשו לאנהרא, כעפרא דא דזרקין לה לכל עבר, ועל דא הכל היה מן העפר, והכל שב אל העפר ודאי. אלא מן העפר דבי מקדשא קדישא, והאי עפר מעפרא עלאה, כמה דאת אמר (איוב כח ו) ועפרות זהב לו, וכמה דאשתכח עובדא לתתא, הכי נמי הוא לעילא כגוונא דא. ואוקימנא עפר, עפר דבי מקדשא, דעלמא דא בה' אתברי, ועל דא אפילו גלגל חמה, כמה דאת אמר אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בה' בראם, ובגיני כך הכל היה מן העפר, מאן עפר, ההוא דשארי תחות כורסי יקרא קדישא:

כתיב (שיר ד ז) כלך יפה רעיתי ומום אין בך, כלך יפה רעיתי, דא כנסת ישראל, ומום אין בך, אלו סנהדרין, דאינון לקביל שבעין ותרין שמהן, שבעים נפש דנחתו עם יעקב, וקודשא בריך הוא על כלא, ועל דא אין בודקין מן הסנהדרין ולמעלה תנן:

כתיב (שמות יט ו) ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש, מאן ממלכת כהנים, כמה דאת אמר זאת משחת אהרן ומשחת בניו, דכד אתברכא כנסת ישראל על ידא דכהני, כדין אתקרי על שמיהון, הדא הוא דכתיב ממלכת כהנים. רבי שמעון אמר, תא חזי, מלכות כהנים לא אקרי, אלא ממלכת, דאמלכו לה כהני, ועבדו לה גבירתא על כלא, אבל מלכות כהנים לא אקרי, דהא מן השמים אקרי מלכות, מלכות שמים ודאי, והכא ממלכת, כמה דאת אמר, דכהני אמלכו לה ומחבראן לה במלכא, וכדין היא ממלכת על כל גנזי מלכא, ממלכת על כל זייני מלכא, &lt;קטע סוף=דף לד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לה|א}}&lt;קטע התחלה=דף לה א/&gt;
ממלכת בעלאי ותתאי, ממלכת על כל עלמא. רבי יוסי אמר, כתיב (עמוס ט ו) ואגדתו על ארץ יסדה, ואגדתו, כד אזדווג מלכא לקבלה, בכל אינון עטרין קדישין בכנופיא חד, כדין ואגדתו כתיב. רבי יצחק אמר, ואגדתו, כמה דאת אמר (שמות יב כב) ולקחתם אגדת אזוב, מאי קא מיירי, דכד מתחבראן כחדא, ואתברכא מנייהו, כדין שלטא על כלא, ונהרא לעילא ותתא, וכלא בשעתא דכהנא פלח פולחנא, ואקריב קרבנא, ואקטר קטרת, ומכוון מלין לקרבא כלא כחדא, כדין כתיב ואגדתו על ארץ יסדה. רבי יוסי אמר, כד נטל אהרן, כלא נטלין עמיה, עד דאתברכא כנסת ישראל, ואתברכאן עלאי ותתאי, כדין כתיב (תהלים קלה כא) ברוך יהו&quot;ה מציון שוכן ירושלם הללויה, (שם עב יט) וברוך שם כבודו לעולם וימלא כבודו את כל הארץ אמן ואמן. רבי אלעזר הוה אזיל מקפוטקיא ללוד, והוו עמיה רבי ייסא ורבי חזקיה, פתח רבי אלעזר ואמר, (ישעיה נא טז) ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך וגו', תנינן, כל בר נש דאשתדל במלי דאורייתא, ושפוותיה מרחשן אורייתא, קודשא בריך הוא חפי עליה, ושכינתא פרשא עליה גדפהא, הדא הוא דכתיב, ואשים דברי בפיך ובצל ידי כסיתיך. ולא עוד, אלא דהוא מקיים עלמא, וקודשא בריך הוא חדי עמיה, כאלו ההוא יומא נטע שמיא וארעא, הדא הוא דכתיב (שם) לנטוע שמים וליסוד ארץ. ולאמר לציון עמי אתה, מכאן אוליפנא, דישראל אקרון בשמא דציון, דכתיב ולאמר לציון עמי אתה, וחמינא דכנסת ישראל אקרי בשמא דציון, דכתיב (שם א כז) ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה. תו פתח ואמר, (שם ח טז) צור תעודה חתום תורה בלמודי, צור תעודה, דא סהדותא דדוד, דכתיב (תהלים קלב יב) ועדותי זו אלמדם, צור, היא קישורא, כמאן דקטר קיטורא באתר חד. חתום תורה בלמודי, חתום תורה, חתימה דאורייתא, וכל נגידו ורבו דנגיד מלעילא. באן (נ&quot;א בין) חתימה דיליה, בלמודי, בגין דתמן אתכנש רבו ומשחא בין תרין קיימין, דתמן שריין, אתר כנישו דכל רבות ומשח דנגיד מלעילא, לאשדאה ליה בפומא דאמה, ולארקא ליה בהאי תעודה, וכדין אתקשר כלא קשרא חד מהימנא. תא חזי, מה בין אינון דמשתדלי באורייתא לנביאי מהימני, אינון דמשתדלי באורייתא עדיפי מנביאי בכל זמנא, מאי טעמא, דאינון קיימי בדרגא עלאה יתיר מנביאי, אינון דמשתדלי באורייתא קיימי לעילא, באתרא דאקרי תורה (נ&quot;א ת&quot;ת), דהוא קיומא דכל מהימנותא, ונביאי קיימי לתתא, באתר דאקרון נצח והוד, ועל דא (אקרון) אינון דמשתדלי באורייתא עדיפי מנביאי, ועלאין מנהון יתיר, דאלין קיימין לעילא, ואלין קיימין לתתא, אינון דאמרי מלין ברוח הקדש קיימי לתתא מכלהו. (ועל דא) זכאין אינון דמשתדלי באורייתא, דאינון בדרגא עלאה יתיר על כלא, (ועל דא) מאן דלעי באורייתא, לא אצטריך לא לקרבנין ולא לעלוון, דהא אורייתא עדיף מכלא, וקשורא דמהימנותא דכלא, ועל דא כתיב, (משלי ג יז) דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום, וכתיב (תהלים קיט קסה) שלום רב לאוהבי תורתך ואין למו מכשול. עד דהוו אזלי, אשכחו חד גברא דהוה אתי ותלת ענפי הדס בידיה, קריבו גביה, אמרי ליה למה לך האי, אמר לרווחא אובדא, אמר רבי אלעזר שפיר קאמרת, אבל תלת אלין למה. אמר ליה חד לאברהם, חד ליצחק, וחד ליעקב, וקשירנא להו כחדא, וארחנא בהו, בגין דכתיב (שיר א ג) לריח שמניך טובים שמן תורק שמך, בגין דבהאי ריחא אתקיים חולשא דנפשא, ובהימנותא דא אתקיימא, ואתנגידו ברכאן מעילא ותתא, אמר רבי אלעזר זכאה חולקהון &lt;קטע סוף=דף לה א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף לה ב/&gt;
דישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי. תא חזי, לית עלמא (נ&quot;א נפשא) מתקיימא אלא על ריחא, ומריחא דא אשתמודעא ריחא אחרא, דהא בשעתא דנפיק שבתא, (נתפרדה החבילה), וסלקא נפשא יתירא, ואשתארון נפשא ורוחא מתפרשן עציבין, אתא ריחא דא ומתקרבן דא בדא וחדאן. ועל דא בעי רוחא בתר רוחא, לקבלא ריחא, כיון דאתקבל ריחא, מתקרבן כחדא וחדאן. כי האי גוונא ריחא דקורבנא, בריחא (דא) מתקרבין כלא כחדא, ומתהלטן בוציני, וחדאן. תא חזי, תרי בוציני, חד לעילא וחד לתתא, אי להיט בר נש האי בוצינא דלתתא, ההוא תננא דסליק (נ&quot;א מבוצינא תתאה), להיט ההוא בוצינא עלאה. כך תננא דקרבנין, האי תננא דסליק, להיט בוציני עלאי, ומתלהטן בחד, ומתקרבין כלהו כחדא בריחא דא, ובגין כך ריח ניחח ליהו&quot;ה, (אשה), והא אוקמוה. ועל דא ריחא דקרבנא קיומא דכלא, וקיומא דעלמא, וקרבנא על ידא דכהנא, דמקרב כלא, ובגין כך שבעה יומי אשלמותא אשתלימו ביה, בגין דיתברכון כלהו בפולחניה, וישתכחו חדוואן וברכאן לעילא ותתא. כתיב (ישעיה כה א) יהו&quot;ה אלה&quot;י אתה ארוממך וגו', האי קרא אוקמוה, יהו&quot;ה אלה&quot;י אתה, דבעי בר נש לאודאה לשמא קדישא, ולשבחא ליה על כלא, ומאן אתר שבחא דיליה, כמה דאוקמוה, והכא מעמיקא דכלא, דכתיב כי עשית פלא, פלא, כמה דכתיב (שם ט ה) ויקרא שמו פלא, והא אתמר. עצות מרחוק, עצות, כמה דאת אמר יועץ, מרחוק, דכתיב (ירמיה לא ב) מרחוק יהו&quot;ה נראה לי, וכתיב (משלי לא יד) ממרחק תביא לחמה. אמונה אמן, כמה דאת אמר (דברים לב ד) אל אמונה ואין עול, ואוקמוה אמונה בלילה, כמה דאת אמר (תהלים צב ג) ואמונתך בלילות, וכתיב (איכה ג כג) חדשים לבקרים רבה אמונתך. וזמין קודשא בריך הוא לדכאה לון לישראל מחוביהון, כמה דכתיב (יחזקאל לו כה) וזרקתי עליכם מים טהורים, וטהרתם מכל טומאותיכם, ומכל גלוליכם אטהר אתכם:

ברוך ה' לעולם אמן ואמן:


==פרשת שמיני==

ויהי ביום השמיני וגו', רבי יצחק פתח, (איוב לח ז) ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהי&quot;ם, זכאין אינון ישראל דקודשא בריך הוא יהיב לון אורייתא קדישא, חדוותא דכלא, חדוותא דקודשא בריך הוא, ואטיילותא דיליה, דכתיב (משלי ח ל) ואהיה שעשועים יום יום, ואורייתא כלא, חד שמא קדישא איהי דקודשא בריך הוא, ובאורייתא אתברי עלמא, דכתיב (שם) ואהיה אצלו אמון, אל תקרי אמון, אלא אומן. ובאורייתא אתברי בר נש, הדא הוא דכתיב (בראשית א כו) ויאמר אלהי&quot;ם נעשה אדם, אמר קודשא בריך הוא לאורייתא, בעינא למברי אדם, אמרה קמיה האי בר זמין למחטי ולארגזא קמך, אי לא תאריך רוגזך עליה, היך יקום בעלמא, אמר לה, אנא ואת נוקים ליה בעלמא, דהא לאו למגנא אתקרינא ארך אפים, (ס&quot;א דהא כל זמנא דישתדלון באורייתא, מתקיימי בעלמא). רבי חייא אמר, תורה שבכתב ותורה שבעל פה אוקמוה ליה לבר נש בעלמא, הדא הוא דכתיב (שם) נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. רבי יוסי אמר מהכא, (קהלת ב יב) את אשר כבר עשוהו, עשוהו ודאי, ודא הוא צלם ודמות, צלם בדכורא, דמות בנוקבא, ועל דא שירותא דאורייתא ב', ואוקמוה. רבי יצחק אמר, מפני מה ב' פתיחא וסתימא, אלא בשעתא דבר נש אתי &lt;קטע סוף=דף לה ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לו|א}}&lt;קטע התחלה=דף לו א/&gt;
לאתחברא באורייתא, הרי היא פתיחא לקבלא ליה, ולאשתתפא בהדיה, ובשעתא דבר נש סתים עינוי מינה, ויהך לארחא אחרא, הרי היא סתימא מסטרא אחרא, כמה דאת אמר, אם יום תעזבני, יומים אעזבך, ולא ישכח פתחא, עד דיתוב לאתחברא בה באורייתא אנפין באנפין, ולא יתנשי מינה. ועל דא אורייתא פתחא קמי בני נשא, ואכרזא וקרי להון, (משלי ח ד) אליכם אישים אקרא וגו', וכתיב (שם א) בראש הומיות תקרא, בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר. רבי יהודה אמר, ב' תרין גגין, וחד דאחיד לון, מאי קא מיירי, אלא חד לשמייא, וחד לארעא, וקודשא בריך הוא אחיד וקביל לון. רבי אלעזר אמר תלת נהורין (ס&quot;א צדדין אלין) אינון עלאין קדישין דאחידן כחדא, ואינון כללא דאורייתא, ואלין פתחין פתחא לכלא, פתחין פתחא למהימנותא, ואלין ביתא דכלא, ועל דא בית אקרו, דאלין אינון ביתא, ובגין כך שירותא דאורייתא ב', דהא היא אורייתא (ס&quot;א ביה הוי אסותא) הוי, ואסותא דעלמא. ובגין כך, מאן דאשתדל באורייתא, כאלו אשתדל ביה בשמא קדישא, והא אתמר דאורייתא כלא חד שמא קדישא עלאה איהי, ובגין דאיהי שמא קדישא, פתחת בבי&quot;ת, דאיהי כללא דשמא קדישא, בתלת קשרי מהימנותא. תא חזי, כל אינון דמשתדלי באורייתא, מתדבקין ביה בקודשא בריך הוא, ומתעטרי בעטרי דאורייתא, ואתרחימו לעילא ותתא, וקודשא בריך הוא אושיט לון ימיניה, (ס&quot;א וקודשא בריך הוא ארשים לון), כל שכן אינון דמשתדלי באורייתא נמי בליליא, והא אוקמוה דאינון משתתפי בשכינתא, (נ&quot;א בכנסת ישראל), ואתחברו כחדא, וכד אתי צפרא, קודשא בריך הוא מעטר להו בחד חוטא דחסד, לאשתמודעא בין עלאין ותתאין. וכל אינון כוכבי צפרא, בשעתא דכנסת ישראל וכל אינון דלעאן באורייתא אתאן לאתחזאה קמי מלכא, כלהו מזמרי כחדא, הדא הוא דכתיב, ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלהי&quot;ם. מאי ויריעו, כמה דאת אמר (ישעיה כד יט) רועה התרועעה הארץ, דאינון דינין מתתברין, ואתברו כלהו מקמי בקר, כד אתער בקר בעלמא, כמה דאת אמר (בראשית כב ג) וישכם אברהם בבקר, ועל דא ויריעו כל בני אלהי&quot;ם. רבי אלעזר הוה אזיל בארחא, אשכחיה לרבי פנחס בן יאיר דהוה אתי, געא חמריה, אמר רבי פנחס ודאי בטקולא (נ&quot;א בקלא) דחדוותא דחמרא חמינא, דאנפין חדתין ישתכחון הכא, כיון דנפק מבתר ענפוי דטורא, חמא ליה לרבי אלעזר דהוה אתי, אמר ודאי טקולא (נ&quot;א קלא) דחדוותא אשתלים, נחת רבי אלעזר לגביה, ונשיק ליה, אמר ליה אי טופסא דארחא חד לגבך, נזיל ונתחבר כחדא, ואי לאו, טול ארחך וזיל, אמר ליה, ודאי לקבלך אזילנא, כיון דאשכחנא לך איזיל אבתרך, ונתחבר כחדא. פתח רבי פנחס ואמר, (תהלים קכח ה) יברכך יהו&quot;ה מציון וראה בטוב וגו', יברכך יהו&quot;ה מציון, מאי טעמא מציון, בגין דתמן שראן ברכאן לאשתתפא (ס&quot;א לאשתכחא), הדא הוא דכתיב, כי שם צוה יהו&quot;ה את הברכה חיים עד העולם, ובגין כך יברכך יהו&quot;ה מציון, דהא מתמן נפקי ברכאן לכלא. וראה בטוב ירושלם, דבגיני ציון, ירושלם אתברכא, דכיון דציון אתמלי ברכאן, כדין ירושלם אתברכא, ואשתכחו בה רחמים, וכד ירושלם אתברכא, כל עמא אתברכא. כל ימי חייך, דלא יתחזי קשת ביומך כמה לאביך, ועל דא וראה בטוב ירושלם כל ימי חייך. וראה בנים לבניך, דחלי חטאה חסידין קדישין, כדין שלום על ישראל, מאי שלום על ישראל, אלא כמאן דאמר שלמא על רישיה דמלכא, דלא יחסר כלא, כך שלום על ישראל, בזמנא דצדיקייא ישתכחון בעלמא. פתח רבי אלעזר ואמר, (משלי יז ו) עטרת זקנים בני בנים ותפארת בנים אבותם, בנים הא אוקימנא, בני בנים אלין שאר כתרי מלכא, כמה דאת אמר (ישעיה נד יג) וכל בניך למודי יהו&quot;ה, וכתיב (איכה ד ב) בני ציון היקרים. (כמה דאת אמר), ותפארת בנים אבותם, לא מתעטרן בנין אלא באבהן, מכאן אוליפנא, דבנין לא מתעטרי ולא משתקיין משקיו דנחלא, אלא בזמנא דאבהן מתעטראן ומתברכאן, הדא הוא דכתיב &lt;קטע סוף=דף לו א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף לו ב/&gt;
ותפארת בנים אבותם. עד דהוו אזלי מטא עידן צלותא, נחתו וצלו, עד דהוו מצלי, קפטר חד חויא ברגלוי דחמרא דרבי פנחס, קסטא (ס&quot;א קפטא) וגעא תרי זמני, בתר דסיימו צלותא, אמר רבי פנחס, ודאי צערא הוא לבעירא דילי, דהא יומא דא אקדימנא, והוינא מרחיש באורייתא, ואעבר לי באתר דלכלוכא שריא, והשתא מצערי לה, קמו וחמו חד חויא קטיר ארגליה, אמר רבי פנחס, חויא חויא זיל ואסחר (ס&quot;א ואסטר) קוטרך, בקטפורא דחורא, אדהכי אתנשר חויא, ונפל קפסירי קפסירי. אמר רבי אלעזר, ומה כל כך מדקדק קודשא בריך הוא בצדיקייא, אמר ליה, ודאי קודשא בריך הוא מדקדק בהו בצדיקייא, ונטיר לון, ובעא לאוספא לון קדושה על קדושתייהו, והשתא האי חמרא על דלא נטר קדושתא דילי, אצטער, ודא חויא שליחא הויא. וכמה שלוחין אית ליה לקודשא בריך הוא, ובכלהו עביד שליחותיה, ואפילו בחיות ברא, הדא הוא דכתיב (ויקרא כו כב) והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם, ואפילו ביד גוי, הדא הוא דכתיב, (דברים כח מט) ישא יהו&quot;ה עליך גוי מרחוק מקצה הארץ. אמר רבי אלעזר, ובידא דישראל עביד שליחותא, אמר ליה אין, כגון רשע בידא דצדיק, אבל רשע בידא דישראל רשע אחרא לא עביד ביה שליחותא, אלא בזמנא דאיהו לא מכוון ביה, הדא הוא דכתיב (שמות כא יג) ואשר לא צדה והאלהי&quot;ם אנה לידו, ואשר לא צדה דייקא, דלא לקטלא ליה, דא והאלהי&quot;ם אנה לידו, בגין לאענשא לתרווייהו. אמר רבי אלעזר, היכי עביד קודשא בריך הוא שליחותא בידא דהני, ובידא דגוי, אמר ליה ואביך לא קאמר לך, אמר ליה עד לא שאילנא. פתח ואמר, (איוב לד כט) והוא ישקיט ומי ירשיע וגו', והוא ישקיט, בזמנא דקודשא בריך הוא יהיב שקיטו ושלוה לבר נש, מאן הוא רשאי לאבאשא ליה, ולמעבד ליה קטיגורייא. ויסתר פנים ומי ישורנו, ובזמנא דאיהו אסתר עיניה מלאשגחא עליה, מאן הוא דישגח עליה לנטרא ליה, ולמעבד ליה נטירו. וארחוי דקודשא בריך הוא בדא, על גוי ועל אדם יחד, בין לעלמא כלא, בין לעמא חד, בין לחד בלחודוי. תא חזי, בזמנא דבני נשא מתכשרן עובדין לתתא, ואתער לגבייהו לעילא ימינא דקודשא בריך הוא, כדין מתערין כמה רחימין, כמה נטורי עלמא, כמה נטורי דבר נש מימינא ומשמאלא, וכדין אתכפיא שמאלא ולא יכלא לשלטאה. ובזמנא דבני אנשא לא מתכשרן עובדין לתתא, שמאלא אתער, וכל אינון דאתו מסטרא דשמאלא כלהו אתערו, וכלהו אתעבידו שלוחין לאבאשא לגבייהו דבני נשא. דהא אינון דעברו על פתגמי אורייתא, כלהו רשימין באנפייהו, ואשתמודען לגבי אינון דמתערי מסטרא דשמאלא, ובגין כך חיוותא וגוי, וכל אינון דאתו מסטרא דשמאלא, כלהו אקרון (נ&quot;א אינון) שלוחין לגבי אינון רשימין, דמתערי להו. וישראל אף על גב דלא מכשרן עובדין, כלהו מן סטרא דימינא קא אתיין, ובגין דאתכפייא ימינא בעובדייהו, שלטא עלייהו שמאלא, וכל אינון דאתו מסטרא דשמאלא, ועל דא שליחותא בידא דחיוותא וגוי, וכל דדמי לון, דאינון מסטרא דשמאלא, ולא בידא דישראל, דאף על גב דחייבא איהו, מסטרא דימינא קא אתו. וישראל חייבא דנפל בידא דישראל חייבא אחרא, בזמנא דלא אתכוון ביה, בגין דיתענשו תרווייהו, ויקבלון עונשא לדכאה לון. אמר רבי אלעזר, מנלן, אמר ליה, אינון בימינא ולא אתדבקו בשמאלא, ולא אתערבו בהדה לעלמין, ועל דא לזמנא אחרא אתעברו. אמר רבי אלעזר, מנא לן, אמר ליה תא חזי מן פלגש בגבעה (שופטים כ), דאף על גב דחייבי נינהו, לא בעי קודשא בריך הוא דיתערון גבייהו חייבי ישראל אחרנין, ועל דא מיתו (מישראל) כל אינון זמנין דמיתו, עד דכלהו חייבין דאתערו לגבייהו מיתו ואתאבידו, ואשתארו אינון &lt;קטע סוף=דף לו ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לז|א}}&lt;קטע התחלה=דף לז א/&gt;
זכאין יתיר, דיעבדון מלה בארח קשוט, ואף על גב דזכאין אינון, לא אתייהיב מלה אלא לאינון דאתייהיב, כד שקילן עלמין כחדא, עלמא תתאה כגוונא דעלמא עלאה, וההוא זמנא לא אשתכחו עלמין שקילן כחדא, ועל דא חייבין דישראל לגבייהו דחייבין אחרנין לאו אינון שלוחי מלכא, דהא לא אתיין מסטרא דשמאלא. מתל לבני נשא דחבו למלכא, אתער סנטירא לגבייהו, לתפשא לון ולאענשא לון, לאינון דחבו למלכא, קם חכים חד מנייהו ואתערב בהדי בני סנטירא, זקף סנטירא עינוי וחמא ליה, אמר ליה מאן יהבך לגבן, ולאו אנת מאינון דחבו למלכא, הא אנת אתענש בקדמיתא, שקילו ליה וקטלוהו. כך, ישראל מסטרא דימינא קא אתיין, ולא אתדבקו בשמאלא, ולא אתערבו בהדה לעלמין, וכד אינון גרמין בחובייהו דאתכפייא ימינא ואתער שמאלא, וכל אינון דאתו מסטריה, אי חד מישראל קם לאתערבא בהדייהו, אשתמודען ביה, ואמרי ליה, לאו אנת מאינון דקא אתיין מסטרא דימינא דאתכפייא מחובייהו, ולאו אנת מאינון דחבו למלכא, מאן יהבך לגבן, אשתכח דאיהו אתענש בקדמיתא. ושלמה מלכא צווח לקבלייהו ואמר, (קהלת ח ט) עת אשר שלט האדם באדם לרע לו, לרע לו ודאי, בגין דלאו שליחא דמלכא איהו, ולא אתי מההוא סטרא. אמר רבי אלעזר, ודאי הכי הוא, דהא תנינן, דאית ימינא ואית שמאלא, רחמי ודינא, ישראל ועמין, ישראל לימינא, ועמין לשמאלא, ישראל אף על גב דחייבי נינהו ואתכפיין, אינון בימינא, ולא אתדבקן בשמאלא, ולא אתערבון בהדה לעלמין. ובגין כך כתיב (תהלים ס ז) הושיעה ימינך וענני, דכד אסתלק ימינא, ישראל דאתדבקון בהדיה יסתלקון ויתעטרון בה, כדין אתכפייא שמאלא, וכל אינון דאתו מסטריה, הדא הוא דכתיב (שמות טו ו) ימינך יהו&quot;ה תרעץ אויב:

פתח רבי אלעזר ואמר, ויהי ביום השמיני קרא וגו', ויהי ביום השמיני, מאי יום השמיני, אלא כתיב ומפתח אהל מועד וגו', כי שבעת ימים ימלא את ידכם, כי שבעת, בשבעת ימים מבעי ליה, או שבעת ימים ימלא את ידכם, מאי כי שבעת ימים ימלא. אלא זכאין אינון כהני דמתעטרי בעטרוי דמלכא קדישא, ומשיחין במשח רבות קדישא, בגין דאתער משחא (אחרא) עלאה, דמשקי לכל שבעה, ואתמשחן מההוא רבות קדישא, ואתדלקו מניה כל אינון שבעה בוצינין, והאי משח רבות הוא כללא דכל שבעה, וכלהו ביה אתכלילו. ותנינן, שיתא אינון, וכלהו אתכלילן בהאי, ודא הוא כללא דכלהו, ובגין כך שבעת ימים ימלא, דהא בהאי תליין. ועל דא אקרי כנסת ישראל בת שבע, מאי איהי בת שבע, דאיהי כלילא משיתא אחרנין. כיון דהאי שבעה אשלים להו לכהני, ואעטר לון ומשח לון בכלא, כד מטו לכנסת ישראל דאיהי תמינאה, אתפקד אהרן לקרבא עגל, בגין דאיהו בריה דפרה, לכפרא על ההוא חובא דעגל אחרא דעבד אהרן, וחב לגבי פרה דאיהי תמינאה, שלימו דממוני (ס&quot;א דאמוני) ישראל. ואשתכח כהנא שלים בכלא, בתמניא מיני לבושין דיקר, שלים בכל כתרין, שלים לעילא שלים לתתא. ובכלא בעי לאחזאה עובדא, ועל דא אתעביד ביה באהרן עובדא לתתא, בגין דיתער הכי לעילא, וישתכח כלא בגוונא חד, וכדין אתברכאן עלמין כלהו, ומשתכחין ברכאן על ידא דכהנא, והכא אשתלים כהנא בכלא כדקא חזי. עגל למה, דכתיב עגל בן בקר לחטאת, בגין ההוא חטאת דעבד בקדמיתא. ואיל לעולה, מאי טעמא איל, בגין איל דיצחק דהוא עולה תמימה, והאי אתחזי לקרבא לאשלמא כלא, והאי אתר מסטרא דיצחק אשתאב, והאי איל בגין איל דיצחק מתקרבא עולה, (בגין דאיהי עולה) דהא עולה לעילא סלקא, ובגין לאעטרא לה בשלימותא, עגל ואיל, עגל בגינה כדקאמרן, איל לאשלמא &lt;קטע סוף=דף לז א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף לז ב/&gt;
לה בשלימו דיצחק כדקא חזי. וישראל דחבו עמיה דכהנא בהאי, מקריבין כגוונא דא, דכתיב ושור ואיל לשלמים לזבוח לפני יהו&quot;ה, שור על מה דחבו, ואיל לאשלמא להאי אתר בשלימו דיצחק. מאי שנא בכהנא דכתיב ביה עגל לחטאת, ולא כתיב בישראל שור לחטאת, אלא ישראל הא קבילו עונשא בקדמיתא, ובגין דקבילו עונשא בכמה אתר, על דא קודשא בריך הוא לא בעא לאדכרא לון חובייהו כדקדמיתא, ועל דא לא כתיב הכא לחטאת, אלא לשלמים, בגין לאחזאה שלמא, דהא קודשא בריך הוא בשלמא בהו בישראל על דא. אבל אהרן דהא לא קביל עונשא, מצלותא דמשה, דכתיב (דברים ט כ) ובאהרן התאנף יהו&quot;ה וגו', וכתיב ואתפלל גם בעד אהרן בעת ההיא, ועד כען חובא הוי תלי, כתיב ועגל בן בקר לחטאת, לחטאת ודאי, (ואיל לעולה) בגין דיכפר חוביה, ויתדכי וישתלים בכלא. ובההוא יומא אשתלימו עלאין ותתאין, ואשתכח שלמא בכלא, בחדוותא דלעילא ותתא, ואלמלא דאשתכח ערבוביא דבני אהרן בההוא יומא, מן יומא דאסתלקו ישראל מן ימא, לא אשתכח חדוותא דעלאי ותתאי כההוא יומא, בהאי יומא אתעבר ההוא חובא מן עלמא, ואשתכחו כהני וישראל מתדכאן מניה, (כל) ההוא יומא אתעברו כל אינון מקטרגין דלעילא, והוו אזלין ושאטן בסחרנייהו דישראל, ולא אשתכחו בההוא עידנא. עד דגרים שעתא וקמו נדב ואביהוא ועכבו (ס&quot;א וערבבו) חדוותא דכלא, ואשתכח רוגזא בעלמא, הדא הוא דכתיב וירא כבוד יהו&quot;ה אל כל העם, מיד ויקחו שני בני אהרן נדב ואביהוא איש מחתתו וגו'. תנן בההוא יומא חדוותא דכנסת ישראל הוות, לאתקטרא בקיטורא דמהימנותא, בכלהו קשרין קדישין, דהא קטרת קשיר כלא כחדא, ובגין כך אקרי קטרת, ואינון אתו וקשירו כל אינון אחרנין כחדא, ושרו לה לבר, דלא קשרו לה בהדייהו, וקשירו מלה אחרא, ובגין כך אזהר לון לכהני לבתר, דכתיב (ויקרא טז ג) בזאת יבא אהרן אל הקדש. ובכמה גוונין ערבבו חדותא דכנסת ישראל, חד דלא אתנסיבו, ולא אתחזיין לקרבא, ולאתברכא עלמין על ידייהו, וחד דלא הוה שעתא כדקא יאות, וחד דדחקו שעתא, וחד דהא מקדמת דנא נפק נמוסא דילהון. ויקריבו לפני יהו&quot;ה אש זרה וגו', ודאי מלה אחרא אתקשרו בקשורא דא, ושרו לכנסת ישראל לבר. אמר ליה רבי פנחס, לא תימא דאינון שארו לה לבר, אלא כנסת ישראל לא אתקשרא על ידייהו, דהא בכל אתר דלא אשתכח דכר ונוקבא, כנסת ישראל לא שריא בינייהו כלל, בגין כך אזהר לכהני, דכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש, דישתכח דכר ונוקבא, ועל דא לא ייעול כהנא לקודשא עד דיתנסיב, בגין דישתתף בקשורא דכנסת ישראל, דמאן דלא אנסיב, שארי לה לכנסת ישראל לבר, והיא לא אשתתפא בהדיה, ועל דא אשתכח ערבוביא בההוא יומא לגבייהו:

ויהי ביום השמיני, רבי יוסי פתח ואמר, (שיר ב ב) כשושנה בין החוחים כן רעיתי בין הבנות, כשושנה בין החוחים, דא כנסת ישראל, והא אוקמוה דקודשא בריך הוא משבח לה לכנסת ישראל, וחביבותא דקודשא בריך הוא לקבלהא לאתדבקא בה. ועל דא מאן דאנסיב, בעי לשבחא ליה לקודשא בריך הוא, ולשבחא לה לכנסת ישראל, דהא תנינן, בכלא בעי לאחזאה עובדא, כמה דאיהו בר נש מתדבק בבת זוגיה, וחביבותא דיליה לקבלה, כך כד אתי למפלח קמי מלכא קדישא, הוא אתער זווגא אחרא, דהא קודשא בריך הוא חביבותא דיליה לאתדבקא בכנסת ישראל. ומאן דאתער מלה, קודשא בריך הוא מברך ליה, וכנסת ישראל מברכא ליה, והא אתמר. ועל דא שבחא דקודשא בריך הוא דמשבח לה לכנסת ישראל, כשושנה דאיהי בין החוחים, דאיהי מעליא וסלקא על כלא, כך כנסת ישראל בין שאר אוכלוסין, בגין דהיא סלקא &lt;קטע סוף=דף לז ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לח|א}}&lt;קטע התחלה=דף לח א/&gt;
ומתעטרא על כלא, ודא שושנה בין החוחים, ואתרוג בין החוחים, לאחזאה שבחא דכנסת ישראל על כלא. תא חזי, כנסת ישראל אתברכא על ידא דכהנא, וישראל מתברכאן על ידא דכהנא, וכהנא מתברכא על ידא דכהנא עלאה, הדא הוא דכתיב, (במדבר ו כז) ושמו את שמי על בני ישראל ואני אברכם. כתיב (תהלים כה ו) זכר רחמיך יהו&quot;ה וחסדיך כי מעולם המה, זכר רחמיך, דא יעקב, וחסדיך דא אברהם, כי מעולם המה, ומעולם נטל לון קודשא בריך הוא, וסליק לון לעילא, ועבד מנייהו רתיכא קדישא, לאגנא על עלמא, ובגין דהוו מעולם, הוא דכיר להון לאגנא ולרחמא על עלמא, כגוונא דא נטיל קודשא בריך הוא לצדיקייא מן עלמא, וסליק לון לעילא, לאגנא על עלמא. ואי תימא יצחק אמאי לא אדכר הכא, אלא אשתאר לאתפרעא מאינון דעאקין לבנוי, הדא הוא דכתיב (שם פ ג) עוררה את גבורתך, וכתיב (ישעיה מב יג) יהו&quot;ה כגבור יצא כאיש מלחמות יעיר קנאה וגו', ודא הוא יצחק דאסתלק מהכא. רבי חייא אמר, זכר רחמיך יהו&quot;ה וחסדיך, אלין אינון יעקב ואברהם, דבעינן להון לאגנא עלן, אבל יצחק למעבד קרבין קיימא, ובגיני כך לא בעינן ליה לגבייהו. דבר אחר, כי מעולם המה, דכד ברא קודשא בריך הוא עלמא, נטל יצחק וברא ביה עלמא, חמא דלא יכיל למיקם בלחודוי, נטל אברהם וקיים ביה עלמא, הדא הוא דכתיב (בראשית ב ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, אל תקרי בהבראם, אלא באברהם. חמא דבעיין קיומא יתיר, נטל ליעקב ושתף ליה ביצחק, וקיים עלמא, הדא הוא דכתיב, ביום עשות יהו&quot;ה אלהי&quot;ם ארץ ושמים, ועל דא באברהם ויעקב אתקיים עלמא, ובגין כך כי מעולם המה:

רבי יהודה פתח, ויהי ביום השמיני, לבתר דאשתלים אהרן באינון שבעה יומין, ואתעטר בהו (ס&quot;א בההוא משח רבות קדישא עלאה), יומא תמינאה בעייא לאשתלמא מן שבעה, דאשלמותא על ידא דכהנא, ועל דא פולחנא בתמינאה, לאתעטרא מן שבעה. ולאתתקנא כהנא על ההוא (חובא) דחב (ס&quot;א דקביל) בקדמיתא, הדא הוא דכתיב, ויאמר אל אהרן קח לך עגל, הא אוקמוה עגל ודאי, לכפרא על ההוא עגל, דכתיב (שמות לב ד) ויעשהו עגל מסכה. בן בקר, מאי טעמא בן בקר ולא בן פרה, אלא איהו בעי לאתתקנא לגבי פרה, ולא אתחזי לקרבא מינה לגבה. מאן דשדר דורון למלכא, חמיתון דנסיב מבי מלכא ויהיב למלכא, אלא דורונא לשדרא למלכא מבי אחרא אצטריך, ולא מבי מלכא. רבי יוסי אמר, מדידיה לדידיה לא אתחזי, אמר רבי יהודה בגין כך בן בקר ודאי, ולא בן פרה. לחטאת, לדכאה על ההוא חובה דחב ביה, ואיל לעולה תמימים, תמימים, תמים מבעי ליה, אי תימא דעל איל ועגל קאמר, לאו הכי, דהא תרוייהו לא סלקין לעולה, דהא כתיב לעולה תמימים, ועגל לחטאת סלקא, מהו תמימים, וכתיב איל. אלא אילו דיצחק לקרבא לגבי פרה, דאדכר תרי זימני בקרא, חד דכתיב (בראשית כב יג) וישא אברהם את עיניו וירא והנה איל וגו', הא חד, וחד וילך אברהם ויקח את האיל, הא תרי, ויעלהו לעולה, ועל דא איל לעולה תמימים, תרי איל, דאיהו תרי, ועל דא גבורות תנינן, ומנייהו מתפרשין לכמה אחרנין:

ואל בני ישראל תדבר לאמר קחו שעיר עזים לחטאת, עגל לחטאת מבעי ליה, כגוונא דכהנא, אלא ישראל הא קבילו עונשא, ועל דא לא כתיב בהו עגל לחטאת, אלא עגל לעולה. מאי טעמא, דכל אינון דחבו ביה, קבילו עונשא, בין במלולא, בין בעובדא, בין בפולחנא, ואפילו אינון דלא עבדו מידי, אלא דסליקו ליה ברעותא דלבייהו למפלח ליה, אתענשו, כמה דכתיב (שמות לב כ) וישק את בני ישראל, אבל כל אינון דסליקו ליה ברעותא דלא למפלח ליה, אלא דסליקו גוונא דרעותא מניה, הכא אתדכן, ומקרבין ליה &lt;קטע סוף=דף לח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף לח ב/&gt;
לעולה ולא לחטאת. אבל קחו שעיר עזים לחטאת, אמאי, אלא בגין דהוו מקרבין בקדמיתא לשעירים, דשלטין על טורי רמאי, ודא הוא לחטאת, ובעיין לאתדכאה מההוא חובא, ולא עוד אלא לחדתותי דסיהרא אצטריך:

ושור ואיל לשלמים, שור ולא פר, בגין דשור שלים איהו, לאחזאה שלמא, הדא הוא דכתיב לשלמים. רבי יוסי אמר, שור ואיל מסטרא דשמאלא קא אתיין, שור מסטרא דשמאלא, דכתיב (יחזקאל א י) ופני שור מהשמאל, איל בגין אילו דיצחק, וסלקין לשלמים, לאשלמא לון לכנסת ישראל, ועל דא שור ואיל לשלמים. אמר רבי יהודה, כלא בגין דכנסת ישראל מתעטרא ומתברכא על ידא דכהנא באשלמותא, והאי יומא חדוותא דכלא הוה, חדוותא דכנסת ישראל בקודשא בריך הוא, חדוותא דעלאין ותתאין, וכמה דאשתלים כהנא לתתא, כביכול אשתלים כהנא לעילא, בר נדב ואביהוא דאתערו ערבוביא בין מטרוניתא ומלכא, ובגין כך ותצא אש מלפני יהו&quot;ה ותאכל אותם וגו'. (חסר):

ויאמר משה אל אלעזר ואל איתמר ראשיכם אל תפרעו וגו', כי שמן משחת יהו&quot;ה עליכם, רבי אבא אמר, הא תנינן, בעובדין דלתתא אתערון עובדין לעילא, ועובדא דלתתא בעי לאתחזאה כגוונא דעובדא דלעילא. תא חזי, כל חדוותא דלעילא, תליא בההוא שמנא קדישא, דמתמן נפיק חדוה וברכאן לכלהו בוצינין, וכהנא עלאה (מיניה) אתעטר בנגידו דמשחא, ובגין כך כהנא דרבו משחא אתנגיד עליה כגוונא דלעילא, בעי לאחזאה חידו ונהירו דאנפין (יתיר מכלא), ולא יתחזי גרעונא ברישיה, ולא בלבושיה, אלא למהוי כלא שלים כגוונא דלעילא, ולא יתחזי ביה פגימו כלל, בגין דלא יעביד פגימו באתר אחרא. תא חזי, אלמלא אלעזר ואיתמר אתחזון פגימו בההיא שעתא בלבושיהון או בראשיהון, לא אשתזיבו בההיא שעתא, דהא שעתא קיימא למעבד דינא. ועל דא תנינן, בשעתא דמותנא אערע בעלמא, לא יתער אינש גרמיה למלה בעלמא, בגין דלא יתערון עליה, בר אי אתער גרמיה לטב, ויכיל לדחייא (לדחקא) שעתא, דהא בזמנא ושעתא דדינא קיימא בעלמא, מאן דיערע ביה לקטי ליה ויסתלק מעלמא, ובגין כך ולא תמותו כתיב. ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה, בגין דאינון לא אתיין מסטרא דכהני, ולא מתזקי:

רבי אלעזר פתח, (שמות ו כג) ויקח אהרן את אלישבע בת עמינדב אחות נחשון לו לאשה, ויקח אהרן, כלא כמה דאצטריך, כלא כגוונא דלעילא. תא חזי, ראויה היתה בת שבע לדוד מיומא דאתברי עלמא, ראויה היתה אלישבע לאהרן מיומא דאתברי עלמא, מה בין האי להאי. אלא כלא חד, אבל התם לדינא, הכא לרחמי, כד אתחברא בדוד, לדינא, לאגחא קרבין לאושדא דמין, הכא באהרן, לשלמא, לחדוה, לנהירו דאנפין, לאתברכא, ועל דא אתקרי (הכי) התם בת שבע, הכא אלישבע. אלישבע דאתחברא בחסד, (תא חזי) בת שבע לדינא, לירתא מלכותא, ולאתקפא. אמר רבי שמעון, הא דתנינן, דכתיב (שמות יט יט) קול השופר, שפיר הוא, ודא הוא יעקב, דאסתלק במחשבה דאבהן, ונפקו כחדא מגו שופר, דהא שופר אפיק מייא ואשא ורוחא כחדא, ואתעביד מנייהו קלא, כך אימא עלאה אפיק לאבהן בקל חד, ומגו מחשבה אסתלקו כחדא בחד קול, וההוא קול אקרי קול השופר, ודא יעקב דכליל לאבהן כחדא, ואקרי קול. ותרי קלי נינהו, דהא מגו קלא נפיק קלא, אבל קול חד דאקרי קול השופר, ומהכא נפקו שאר קולות, מגו ההוא שופר, בזווגא &lt;קטע סוף=דף לח ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לט|א}}&lt;קטע התחלה=דף לט א/&gt;
דמחשבה, ושבעה קולות נינהו, דנפקין בזווגא דמחשבה בשופר, ודא שופר דאשקי לון ורוי לון לאבהן בקדמיתא, ולבתר לבנין, והא אוקמוה מלה. תא חזי, ויקח אהרן את אלישבע, לבסמא לה, למחדי לה, לחברא לה במלכא בזווגא שלים, לאשתכחא ברכאן לעלמין כולהו על ידא דאהרן. בגין כך בעי כהנא לאשתכחא בנהירו דאנפין, בחידו, כלא כגוונא דלעילא, דהא על ידוי ברכאן וחדוון משתכחי, ועל דא אתרחקא מניה דינא ורוגזא ועציבו, בגין דלא יתפגים מההוא אתר דאתקטר ביה, ועל דא ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השרפה, ולאו כהנא, עלייהו כתיב (דברים לג יא) ברך יהו&quot;ה חילו, ופעל ידיו תרצה וגו':

יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך וגו', אמר רבי יהודה, מגו פרשתא דא שמעינן, דנדב ואביהוא רוי חמרא הוו, מדאזהר לן לכהני בהא. רבי חייא פתח, (תהלים קד טו) ויין ישמח לבב אנוש וגו', אי בעי כהנא למחדי ולאשתכחא בנהירו דאנפין יתיר מכלא, אמאי אסיר ליה חמרא, דהא חידו ביה אשתכח, נהירו דאנפין ביה אשתכח, אלא שירותא דחמרי חדוותא, סופיה עציבו. ועוד דיין מסטרא דליואי אתי, מאתר דחמרא שרי, דהא אורייתא וחמרא דאורייתא מסטרא דגבורה הוא, (ס&quot;א סופיה עציבו, וכהנא שירותא וסיומא בעי חדוותא ונהירו דאנפין, יין אתי מסטרא דליואי), וסטרא דכהנא מיין צלילין נהירין. רבי יוסי אמר, כל חד אוזיף לחבריה, וכליל כלא דא בדא, ובגין כך חמרא שרי חדוותא, בגין דכליל מגו מייא, ולבתר אהדר לאתריה, ועציב ורגיז ודאין דינא, (וכהנא שירותא וסיומא בעי חדוותא ונהירו דאנפין). רבי אבא אמר, מאתר חד נפקו יין ושמן ומים (דבש וחלב), מים ושמן לימינא, נטלי כהני ויירתי לון, ושמן יתיר מכלא, דאיהו חדוותא שירותא וסיומא, דכתיב (שם קלג ב) כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן, ויין לשמאלא, ירתי ליואי לארמא קלא ולזמרא ולא לשתוק, דהא חמרא לא שתיק לעלמין, ושמן בחשאי הוא תדיר. מה בין האי להאי, אלא שמן דאיהו בחשאי בלחישו תדיר, אתי מסטרא דמחשבה דאיהו בלחישו תדיר, ולא אשתמע והוא בחשאי, ועל דא הוא מימינא, ויין דאיהו לארמא קלא ולא שתיק לעלמין, אתי מסטרא דאימא וירתין ליואי לסטר שמאלא, וקיימי לזמרא לארמא קלא, וקיימי בדינא, ובגין כך כתיב (דברים כא ה) ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע. בגין כך כהנא כד ייעול למקדשא למפלח פולחנא, אסיר ליה למשתי חמרא, דהא עובדוי בחשאי אינון, ובחשאי (ס&quot;א אתחזי) אתאן ואתכוון, (ס&quot;א ובחשאי אתכוון במה דאתכוון), וזווג למאן דזווג, ונגיד ברכאן לעלמין כלהו, וכלא בחשאי. (ועוד) דעובדוי כלהו ברזא, וחמרא מגלי רזין הוא, דהא כל עובדוי לארמא קלא קאים:

רבי יהודה ורבי יצחק הוו אזלי בארחא, מבי מרוניא לצפורי, והוה רבייא חד שכיח לגבייהו, בחמרא בקינטא דדובשא, אמר רבי יהודה, נימא מלה דאורייתא ונזיל. פתח רבי יצחק ואמר, (שיר ז י) וחכך כיין הטוב הולך לדודי למישרים וגו', וחכך כיין הטוב, דא יינא דאורייתא דאיהו טב, דהא יינא אחרא לאו איהו טב, ויינא דאורייתא טב לכלא, טב לעלמא דא וטב לעלמא דאתי, ודא הוא יינא דניחא ליה לקודשא בריך הוא יתיר מכלא, ובזכו דא מאן דמרוי מיינא דאורייתא, יתער לעלמא דאתי, ויזכי לאחייא כד יוקים קודשא בריך הוא לצדיקייא. אמר רבי יהודה, דובב שפתי ישנים, הא תנינן, דאפילו בההוא עלמא יזכי למלעי באורייתא, הדא הוא דכתיב, דובב שפתי ישנים. אמר ההוא רבייא, אי כתיב וחכך מיין הטוב, הוינא אמרי הכי, אבל כיין הטוב, ולא מיין, אשגחו ביה, אמר רבי יהודה, ברי אימא מילך, דשפיר קא אמרת. אמר, אנא שמענא, דמאן דאשתדל באורייתא ודביק בה, וההיא מלה דאורייתא אשתמע בפומיה, ולא לחיש לה &lt;קטע סוף=דף לט א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|לט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף לט ב/&gt;
בלחישו, אלא ארים קליה בה, דאורייתא הכי בעיא לארמא קלא, דכתיב (משלי א כא) בראש הומיות תקרא, לארמא רנה דאורייתא, ולא בלחישו, כיין הטוב, כחמר טב דלא שתיק, והוא עתיד לארמא קלא כד יפוק מהאי עלמא, הולך לדודי למישרים, דלא יסטי לימינא ולשמאלא, ולא ישתכח דימחי בידוי. דובב שפתי ישנים, אפילו בההוא עלמא שפוותיה מרחשן אורייתא. תו שמענא, וחכך כיין הטוב, האי קרא לכנסת ישראל אתמר, ובתושבחתא אתמר, אי הכי מאן הוא דמשבח לה בהאי, אי קודשא בריך הוא, מהו הולך לדודי, הולך אלי מבעי ליה. אלא ודאי קודשא בריך הוא קא משבח לה לכנסת ישראל, כמה דהיא קא משבחת ליה, דכתיב חכו ממתקים, כך קודשא בריך הוא משבח לה לכנסת ישראל, (דכתיב) וחכך כיין הטוב, יין הטוב, דהוא חמרא דמנטרא, הולך לדודי, דא יצחק, דאקרי ידיד מבטן. למישרים, כמה דאת אמר (תהלים צט ד) אתה כוננת מישרים, לאתכללא שמאלא בימינא, ודא הוא מישרים, דבגין חדוותא דההוא חמר טב, אתכליל שמאלא בימינא, וחדאן כלא, (דובב שפתי ישנים), דהא כלא מתערי בחדוואן וברכאן, ועלמין כלהו משתכחי בחידו, ומתערי לארקא ברכאן לתתא. אתו רבי יהודה ורבי יצחק ונשקו ליה רישיה, וחדו עמיה, אמרו ליה מה שמך, אמר לון ייסא, אמרו, רבי ייסא תהא, יתיר תהא שכיח בעלמא מרבי ייסא חברנא דאסתלק מביננא. אמרו ליה, ומאן אבוך, אמר לון, אפטר מעלמא, והוה אוליף לי כל יומא תלת מלין דאורייתא, ובליליא תלת מלין דחכמתא דאגדתא, והני מלי אוליפנא מאבא, והשתא דיורי בחד בר נש, וסליק לי מאורייתא, ואנא אזיל כל יומא לעבידתיה, ובכל יומא אהדרנא אינון מלין דאוליפנא מאבא. אמרו ליה, ההוא בר נש ידע באורייתא, אמר לון, לאו, סבא הוא, ולא ידע לברכא ליה לקודשא בריך הוא, ואית ליה בנין ולא שוי לון בבי רב, אמר רבי יהודה, אי לא הוה הכי, הוה אעילנא לגבי האי כפר למללא עלך, השתא אסיר לן למחמי אנפוי, שדי חמרא מנך, ואת זיל לגבן, אמרו ליה מאן הוא אבוך, אמר, רבי זעירא דכפר ראמין. שמע רבי יהודה, ובכה, אמר, אנא הוינא בביתיה, ואוליפנא מניה תלת מלין בכסא, ואוליפנא מניה במעשה בראשית תרי, אמר רבי יצחק, ומה מהאי רביא בריה אוליפנא, מניה לא כל שכן. אזלו ואחידו בידיה, חמו חד חקל ויתבו תמן, אמרו ליה, אימא חד מלה מאינון דאוליף לך אבוך במעשה בראשית:

פתח ואמר, (בראשית א כא) ויברא אלהי&quot;ם את התנינים הגדולים וגו', ויברא אלהי&quot;ם, כל אתר דדינא אלהי&quot;ם אקרי, וההוא אתר עלאה, אתר דנפקו מניה, הכי קרי ליה הכא, ואף על גב דרחמי הוא, מניה נפקו דינין, וביה תליין. את התנינים הגדולים, אלין אבהן, דאינון מתשקיין בקדמיתא, ומשתרשין על כלא. ואת כל נפש החיה הרומשת, ואת כל נפש החיה, דא נפש, דההיא ארץ עלאה אפיקת מההיא חיה עלאה על כלא, דכתיב תוצא הארץ נפש חיה, ודא איהי נפש דאדם קדמאה, דמשיך בגויה. הרומשת, דא איהי חיה דרחשא בכל טורין (ס&quot;א סטרין) לעילא ותתא. אשר שרצו המים, דההוא נהר עלאה נגיד ונפיק מעדן, ואשקי להאי אילנא, לאשתרשא בשרשוי על כלא, ולאשתכחא ביה מזונא לכלא. דבר אחר, החיה הרומשת, דא הוא דוד מלכא, דכתיב ביה (תהלים קיח יז) לא אמות כי אחיה וגו'. ואת כל עוף כנף למינהו, אלין כל אינון מלאכין קדישין, דמשתכחי לקדשא שמא דמאריהון בכל יומא ויומא, דכתיב בהו (ישעיה ו ב) שש כנפים שש כנפים לאחד, ומנהון טאסין בעלמא למעבד רעותא דמאריהון, כל חד וחד כדקא חזי. אמר רבי יהודה, ודאי כל כך להאי רביא לא אתחזי, אבל אנא חמי ביה דלאתר עלאה יסתלק. אמר רבי יצחק &lt;קטע סוף=דף לט ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מ|א}}&lt;קטע התחלה=דף מ א/&gt;
ודאי החיה (הרומשת), דא היא חיה עלאה על כלא, דהא אחרא ארץ קרייה קרא הכא, דכתיב והעוף ירב בארץ, בארץ ודאי, ולא במים, דהא ההוא נהר נגיד ונפיק, ואשקי בלא פירודא עד ההוא אתר דאקרי ארץ, ומתמן כתיב (בראשית ב י) ומשם יפרד וגו'. והעוף, וההוא עוף בהאי ארץ תליין ואתשקיין, ודא הוא דכתיב והעוף ירב בארץ. קמו ואזלו, אמר רבי יהודה, נשתתף להאי רבייא עמנא, וכל חד וחד לימא מלה דאורייתא. פתח רבי יהודה ואמר, (שיר ב ד) סמכוני באשישות רפדוני בתפוחים וגו', האי קרא הא אתמר ושפיר, אבל כנסת ישראל קאמר דא בגלותא, סמכוני, מאי סמכוני, אלא מאן דנפיל בעי לאסמכא ליה, הדא הוא דכתיב (תהלים קמה טז) סומך יהו&quot;ה לכל הנופלים וגו', ובגין כך כנסת ישראל דנפלה, דכתיב (עמוס ה ב) נפלה לא תוסיף קום, בעיא לאסמכא, והיא אמרה סמכוני, למאן אמרה, לישראל בנהא דאינון בגלותא עמה. ובמה, באשישות, אלין אינון אבהן, דאינון אתמליין בקדמיתא מההוא חמר טב דמנטרא, וכד אינון אתמליין, הא ברכאן משתכחי לגבה, על ידא דחד דרגא דאיהו צדיק, ומאן דידע ליחדא שמא קדישא, אף על גב דברכאן לא משתכחי בעלמא, איהו סמיך וסעיד לה לכנסת ישראל בגלותא. רפדוני בתפוחים, כלא חד כמה דאמרן, אבל רזא דא, אשישא עייל חמרא, תפוח אפיק חמרא, ומכוון רעותא, ועל דא אשישות ותפוחים, אשישות לרוואה מחמרא, תפוחים לכוונא רעותא דלא יזיק חמרא. וכל דא למה, כי חולת אהבה אני בגלותא, ומאן דמיחד שמא קדישא, בעי ליחדא דינא ברחמי, לאכללא לון כדקא חזי, לאתבסמא, ולאתתקנא כלא כדקא יאות, ודא סמוך לה לכנסת ישראל בגלותא. רבי יצחק פתח, (דברים לב לח) אשר חלב זבחימו יאכלו ישתו יין נסיכם, זכאין אינון ישראל דאינון קדישין, וקודשא בריך הוא בעי לקדשא לון. תא חזי, ישראל קדישין, כל חיי עלמא דירתין, כלא תליין בההוא עלמא דאתי, בגין דאיהו חיין דכלא לעילא ותתא, והוא אתר דיין דמנטרא שארי, (ואקרי יין), ומתמן נפקין חיין וקדושא לכלא. ויין דישראל, בגין יין דישראל אחרא, ודא בדא תליא, דהא ישראל לעילא ביה נטל חיין, ובגין כך אקרי עץ חיים, עץ מההוא אתר דאקרי חיים, ונפקי מתמן חיין, ועל דא מברכין ליה לקודשא בריך הוא ביין, ויין דישראל לתתא כהאי גוונא. גוי עובד עבודה זרה דאיהו מסאב, ומאן דקריב בהדיה יסתאב, כד יקרב ביין דישראל, הא אסתאב, ואסיר, כל שכן ההוא יין דאיהו עביד. ועל דא לא תימא דדא הוא בלחודוי, אלא כל מה דעבדי ישראל לתתא, כלא הוא כעין דוגמא דלעילא, כל שכן יין, דקאי באתר עלאה דוגמא דמנטרא. בגין כך, ישראל שתיין יין דישראל דאתעביד כדקא חזי בקדושה, כגוונא דישראל לעילא, דשתי ואשתרשא ואתברכא בההוא יין עלאה קדישא, ולא שתאן יין דאתעביד במסאבותא, ומסטרא דמסאבותא, דהא ביה שרייא רוחא דמסאבותא, (ולאו הוא מסטרא דישראל), ומאן דשתי ליה (בהדייהו), אסתאב רוחיה, ואסתאב איהו, ולאו הוא מסטרא דישראל, ולית ליה חולקא בעלמא דאתי, דהא ההוא עלמא דאתי, יין דמנטרא איהו. ועל דא, ישראל קדישין בעיין לנטרא דא על כלא, בגין דיתקשר באתר דעלמא דאתי. ובגין כך ביין אתבריך קודשא בריך הוא יתיר מכלא, בגין דאיהו חדי לסטרא שמאלא, ובגו חדוותא דיליה אתכליל בימינא, וכד אתעביד כלא ימינא, כדין שמא קדישא בחידו, וברכאן משתכחי בכלהו עלמין, ובעובדא דלתתא יתער עובדא דלעילא, ועל דא מזמני יין לקביל יין. ובגין דאיהו מנטרא לעילא, בעי לנטרא ליה לתתא, וכל נטירו דיליה קדושה הוא לישראל. ומאן דפגים ליה לתתא בסטרא דמסאבותא, יסתאב איהו בהאי עלמא, ולית ליה חולקא בעלמא דאתי, אתר דההוא יין דמנטרא שריא, הוא לא נטיר ליה, לא יתנטר הוא לעלמא דאתי, &lt;קטע סוף=דף מ א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף מ ב/&gt;
הוא סאיב ליה, יסאבון ליה בההוא עלמא, לא יהא ליה חולקא בההוא יין דעלמא דאתי. זכאין אינון ישראל, דמקדשי נפשייהו בקדושה עלאה, ונטרי מה דאצטריך לאתנטרא, ומקדשי למלכא בנטירו עלאה דא, זכאין אינון בעלמא דין ובעלמא דאתי:

פתח ההוא רביא ואמר, (משלי כט ד) מלך במשפט יעמיד ארץ וגו', מאן מלך, דא קודשא בריך הוא, במשפט, דא יעקב, דאיהו כללא דאבהן, ואיש תרומות, תרומת כתיב, כמה דאת אמר, (שמות כה ג) וזאת התרומה. ואיש תרומות, דא עשו, דבעי על תרומות ועל מעשרות כל יומא, ולא עביד מדי. ואיש תרומות, דלאו איהו משפט, דהא תרומה אסתלקותא דרחמי, בגין דא לא אתיא במשפט, כמה דאת אמר (משלי יג כג) ויש נספה בלא משפט, ועל דא ואיש תרומת יהרסנה. ואי תימא הא דוד מלכא איש תרומה הוה, אלא ברחמי, ולא עוד, אלא (ס&quot;א דוד מלכא איש תרומה הוה, וארעא אתקיימא בגיניה, הכי הוא ודאי, אבל כלא ברחמי הוה), דהא כתיב, (ישעיה נה ג) חסדי דוד הנאמנים, כמה דאתדבק בהאי אתדבק בהאי. תא חזי, כל יומוי דדוד מלכא הוה משתדל, (בגין) דהאי תרומה יתקשר במשפט, ויזדווגון כחדא, (בגין דיתקיים בארעא), אתא שלמה וזווג לון כחדא, וקיימא סיהרא באשלמותא, וקיימא ארעא בקיומא, אתא צדקיהו ואפריש לון, ואשתארת ארעא בלא משפט, ואתפגימת סיהרא, ואתחריבת ארעא, כדין ואיש תרומת יהרסנה. ותא חזי, שמן לכהני ויין לליואי, לא בגין דבעיין יין, אלא מיין דמנטרא אתי לסטרא דלהון, לחברא כלא כחדא, ולמחדי עלמין כלהו, לאשתכחא בהו כלא ימינא ושמאלא כליל דא בדא, לאשתכחא בהו חביבותא דכלא, ורחימותא דבני מהימנותא. מאן דאתדבק רעותיה בהאי, הוא שלים בהאי עלמא ובעלמא דאתי, וישתכח כל יומוי דאתדבק בתשובה, אתר דיין ושמן משתכחי, כדין לא יתדבק בתר עלמא דא, לא לעותרא ולא לכסופא דיליה. ושלמה מלכא צוח על דא ואמר, (משלי כא יז) אוהב יין ושמן לא יעשיר, דהא עותרא אחרא יזדמן ליה, למהוי ליה חולקא ביה, ולמהוי ביה חולקא בעלמא דאתי, אתר דיין ושמן שריין, בעלמא דא ובעלמא דאתי, ומאן דרחים ליה להאי אתר, לא בעי עותרא, ולא רדיף אבתריה. זכאין אינון צדיקייא דמשתדלי בעותרא עלאה כל יומא, דכתיב (איוב כח יז) לא יערכנה זהב וזכוכית ותמורתה כלי פז, האי בהאי עלמא, לבתר (משלי ח כא) להנחיל אהבי יש, ואוצרותיהם אמלא. תו פתח ואמר, (שמות כד יב) ויאמר יהו&quot;ה אל משה עלה אלי ההרה וגו', והתורה, דא תורה שבכתב, והמצוה, דא תורה שבעל פה, להרתם כתיב חסר, כמה דאת אמר (שיר ג ד) ואל חדר הורתי. הכא אית לאסתכלא, להורתם דמי, אי תימא הורתם דישראל, לאו הכי, דהא ישראל לא אדכרו בהאי קרא, אלא הורתם דתורה ומצוה, ומאי היא, דא (אתר) יין דמנטרא, בגין דכל כתיבה דספר עלאה תמן שריא, ומתמן נפקא תורה, ועל דא קרינן תורה שבכתב. ודא הוא אשר כתבתי להרתם ודאי, (כמה דאת אמר, ואל חדר הורתי). תורה שבעל פה, תורה אחרא דקיימא על פה, מאן איהו פה, דא הוא דעת, דאיהו פה דספר וכתיבה, ותורה דא, היא תורה אחרא דאקרי תורה שבעל פה, דאיהי קיימא על ההוא פה דאיהי תורה שבכתב, בגין כך אסתליק משה בכלא, על כל שאר נביאי מהימני, דכתיב ואתנה לך, לך דייקא. כתיב (משלי כה ד) הגו סיגים מכסף ויצא לצורף כלי, הגו רשע לפני מלך, ויכון בחסד כסאו, תא חזי, בשעתא דאסגיאו חייבין בעלמא, כרסייא דמלכא קדישא אתתקנת בדינא, ואסתאבת (ס&quot;א ואשתאבת), (ס&quot;א וקיימא) בדינא, ושלהובוי אוקדין עלמא, ובשעתא דאתעברן חייביא מעלמא, כדין ויכון בחסד כסאו, בחסד ולא בדינא. מאי משמע, משמע דעלמא תתאה תליא בעלמא עלאה, ועלמא עלאה לפום ארחי דעלמא תתאה. ויכון בחסד &lt;קטע סוף=דף מ ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מא|א}}&lt;קטע התחלה=דף מא א/&gt;
כסאו, מאן דבעי לברכא ליה, ולאתקנא כורסייה, בחסד ולא בדינא, מאי משמע, דכד עייל כהנא לבי מקדשא, דייעול בחסד דאיהו מייא, ולא ייעול ביין דשתי דאיהו גבורה, ייעול בהאי מלה במייא, ולא ייעול בחמרא. אתו רבי יהודה ורבי יצחק ונשקו רישיה, ומההוא יומא לא אתפרש מבי רבי יהודה, וכד הוה עייל לבי מדרשא, הוה קם רבי יהודה קמיה, אמר, מלה אוליפנא מניה, ויאות לאנהגא ביה יקר. לבתר אסתלק בין חברייא, והוה קארן ליה רבי ייסא רישא דפטישא דמתבר טנרין, ואפיק שלהובין לכל סטר, והוי קרי עליה רבי אלעזר, (ירמיה א ה) בטרם אצרך בבטן ידעתיך:

וידבר יהו&quot;ה אל משה ואל אהרן לאמר אליהם, זאת החיה אשר תאכלו וגו', מאי שנא הכא אהרן, אלא בגין דאיהו קיימא תדיר לאפרשא בין מסאבא ובין דכיא, דכתיב להבדיל בין הטמא ובין הטהור. רבי אבא פתח ואמר, (תהלים לד יג) מי האיש החפץ חיים וגו', נצור לשונך מרע וגו', סור מרע וגו', וכתיב (משלי כא כג) שומר פיו ולשונו וגו', מי האיש החפץ חיים, מאן חיים, אלא אלין חיים דאקרון עלמא דאתי, וחיים תמן שריין, ועל דא תנינן, עץ חיים היא, אילנא מאינון חיים, אילנא דאתנטע באינון חיין, ועל דא מי האיש החפץ חיים כתיב. אוהב ימים לראות טוב, מאן ימים, אלא דא הוא שמא דמלכא קדישא, דאחידא באינון יומין עלאין, דאקרון ימי השמים על הארץ, ימי השמים ודאי, על הארץ ודאי, מאן דבעי חיים דלעילא, למהוי ליה חולקא בהו, ומאן דבעי יומין עלאין, לאתדבקא בהו, ולרחמא להו, ינטר פומא מכלא, ינטר פומיה ולישניה, ינטר פומיה ממיכלא וממשתיא, דמסאב לנפשא, ומרחקא לבר נש מאינון חיין, ומאינון יומין, וינטר (ס&quot;א פומיה ולישניה) לישניה ממלין בישין, דלא יסתאב בהו, ויתרחק מנייהו, ולא יהא ליה חולקא בהו. תא חזי, פומא ולישן, אתר (אחרא) עלאה הכי אקרי, ובגין כך לא יפגים איניש פומיה ולישניה, וכל שכן לאסתאבא נפשיה וגרמיה, בגין דאסתאב הוא בעלמא אחרא, והא אוקימנא:

זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה וגו', האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה, זאת החיה בקדמיתא, ולבתר מכל הבהמה, אלא אמר קודשא בריך הוא, בכל זמנא דישראל מנטרי נפשייהו וגרמייהו, דלא לסאבא לון, ודאי זאת החיה אשר תאכלו, יהון שכיחין בקדושה עלאה, לאתדבקא בשמי, בברירו דההיא בהמה דברירנא לכו למיכל, לא תסתאבו בהו, ותהוון דבקין בשמי. וכל זמנא דלאו אינון נטרין נפשייהו וגרמייהו ממיכלא ומשתייא, יתדבקון באתר אחרא מסאבא, לאסתאבא בהו, ובגין כך כתיב, זאת החיה אשר תאכלו. מכל, מכל ודאי, דאיהו רזא דשמא קדישא, לאתדבקא ביה. מכל הבהמה אשר על הארץ, בגין דהאי מיכלא דהאי בהמה אשתכח דכייא, ולא יסאב לכו, יהא לכו חולקא בשמי, לאתדבקא בי. תו, זאת החיה אשר תאכלו, בפרעה כתיב (שמות ו יט) בזאת תדע כי אני יהו&quot;ה, הא זאת לקבלך, לאתפרעא מנך, אוף הכא, זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה, הא זאת לקבליכון, לאתפרעא מנייכו, אי תסאבון נפשכון, מאי טעמא, בגין דנפשתא מנה הוו, ואי אתון תסאבון לההוא דילה, הא זאת לקבלייכו, אי לטב היא קיימא לגבייכו, אי לביש היא קיימא לגבייכו. אמר רבי אלעזר, זאת החיה אשר תאכלו מכל הבהמה, מכל אינון דאחידן מן סטר דא, שארי לכו למיכל, וכל אינון דלא אתיין &lt;קטע סוף=דף מא א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף מא ב/&gt;
מסטרא דא, אסיר לכו למיכל, בגין דאית בעירן דאתיין מסטרא דא, ואית דאתיין מסטרא אחרא מסאבא, וסימנא דלהון, דכתיב כל מפרסת פרסה וגמרינן, כלהו רשימין, וכלהו ארשים להו קרא, ובגין כך, כל מאן דאכיל מאינון דאתיין מסטרא דא מסאבא, אסתאב בהו וסאיב לנפשיה, דאתייא מסטרא דכייא. רבי שמעון אמר, כלל כלא, כמה דאית עשר כתרין דמהימנותא לעילא, כך אית עשר כתרי דחרשי מסאבא לתתא, וכל מה די בארעא, מנייהו אחידן בסטרא דא, ומנייהו אחידן בסטרא אחרא. ואי תימא, האי עז דשריא עליה רוח מסאבא לגו, לאו הכי, דאי רוח מסאבא שריא ביה, אסיר לן למיכל, אלא אעברן בגווייהו ויתחזון לקבליהון, ולא שריא לדיירא בהו, דכד אינון שריין, רוח אחרא אעבר עלייהו, ופרישן מגרמייהו, ובגין כך אתחזון לקבלייהו, ומקטרגי בגווייהו, ולא שלטי בהו בגרמייהו, ועל דא שרי לן למיכל. תא חזי, כיון דאתיין לשלטאה בהו, אעבר רוחא חדא, זקפן עיינין, וחמאן רשימין דלהון ואתפרשן מנייהו, אבל אתחזו לקבליהון, ולא אסירי לן למיכל. בין בבעירי בין בחיוותא בין בעופי בין בנוני ימא, בכלהו אתחזון ימינא ושמאלא, (רחמי ודינא), וכל מאן דאתי מסטרא דימינא, (מסטרא דרחמי), שארי לן למיכל, וכל אינון דאתיין מסטרא דשמאלא, (מסטרא דדינא), כלהו אסיר לן למיכל, בגין דדרגא (ס&quot;א דגרמא) דכלהו מסאבא, וכלהו מסאבין, ורוח מסאבא שריא בגווייהו ודרי בהו, ועל דא רוחא קדישא דישראל לא יתערב בהו, ולא יסתאב בהו, בגין דישתכחון קדישין, וישתמודעון לעילא ותתא. זכאה חולקהון דישראל דמלכא קדישא אתרעי בהו, ובעי לדכאה להו ולקדשא להו על כלא, בגין דאחידן ביה. תא חזי, כתיב (ישעיה מט ג) ישראל אשר בך אתפאר, אי קודשא בריך הוא מתפאר בהו בישראל, היך אתיין לאסתאבא, ולאתדבקא בסטרא מסאבא, ועל דא כתיב, והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני, ולא תשקצו את נפשותיכם וגו. מאן (דיתיב) דאיהו בדיוקנא דמלכא, לא לבעי ליה לאתפרשא מאורחוי דמלכא, ובגין כך רשים להו קודשא בריך הוא לישראל, כל אינון דאתיין מסטרא דא, וכל אינון דאתיין מסטרא אחרא, זכאה חולקהון דישראל, דכתיב בהו (שם סא ט) כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך יהו&quot;ה, ברך יהו&quot;ה ממש, ברך יהו&quot;ה בכלא. ותא חזי, כל מאן דאכיל מאינון מאכלי דאסירי, אתדבק בסטרא אחרא, וגעיל נפשיה וגרמיה, ורוח מסאב שרייא עליה, ואחזי גרמיה דלית ליה חולקא באלהא עלאה, ולא אתי מסטריה, ולא אתדבק ביה, ואי יפוק הכי מהאי עלמא, אחידן ביה כל אינון דאחידן בסטר (ס&quot;א דאתיין מסטר) דמסאבא, ומסאבין ליה, ודיינין ליה כבר נש דאיהו געלא דמריה, געלא בהאי עלמא, וגעלא בעלמא דאתי. ועל דא כתיב, ונטמתם בם בלא א', דלא אשתכח אסוותא לגעוליה, ולא נפיק ממסאבותיה לעלמין, ווי לון ווי לנפשייהו, דלא יתדבקון בצרורא דחיי לעלמין, דהא אסתאבו, ווי לגרמייהו, עלייהו כתיב (שם סו כד) כי תולעתם לא תמלות וגו', והיו דראון לכל בשר, מאי דראון, סרחונא, מאן גרים ליה, ההוא סטר דאתדבק ביה. ישראל אתיין מסטרא דימינא, אי אתדבקן בסטרא שמאלא הא פגמין לסטר דא, ופגמין לגרמייהו, ופגמין לנפשייהו, פגימין בעלמא דין ופגימין בעלמא דאתי, כל שכן מאן דאתדבק בסטרא דמסאבא, דכלא אחיד דא בדא, וכתיב (דברים יד כא) כי עם קדוש אתה ליהו&quot;ה אלהי&quot;ך וגו'. רבי יוסי פתח ואמר, (קהלת ו ז) כל עמל האדם לפיהו וגו', אסתכלנא במלי דשלמה מלכא, וכלהו אחידן בחכמה עלאה, כל עמל האדם לפיהו, האי קרא בשעתא דדיינין ליה &lt;קטע סוף=דף מא ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מב|א}}&lt;קטע התחלה=דף מב א/&gt;
לבר נש בההוא עלמא כתיב, כל ההוא דינא, וכל מאי דסביל בההוא עלמא, ונקמין מיניה נקמתא דעלמא, לפיהו, בגין פיהו דלא נטיר ליה, וסאיב ליה לנפשיה, ולא אתדבק בסטרא דחיי, בסטרא דימינא. וגם הנפש לא תמלא, לא תשתלים דינהא לעלם ולעלמי עלמין. דבר אחר, לא תמלא, לא תשתלם לסלקא לאתרהא לעלמין, בגין דהא אסתאבת ואתדבקת בסטרא אחרא. רבי יצחק אמר, כל מאן דאסתאב בהו, כאלו פלח לעבודה זרה, דאיהו (דברים ז כה) תועבת יהו&quot;ה, וכתיב (שם יד ג) לא תאכל כל תועבה. מאן דפלח לעבודה זרה, נפיק מסטרא דחיי, נפיק מרשותא קדישא, ועייל ברשותא אחרא, אוף מאן דאסתאב בהני מיכלי, נפיק מסטרא דחיי, ונפיק מרשו קדישא, ועייל ברשותא אחרא, ולא עוד אלא דאסתאב בהאי עלמא ובעלמא דאתי, ועל דא ונטמתם בהם כתיב, בלא א'. וכתיב, (ויקרא כ כה) ולא תשקצו את נפשותיכם בבהמה ובעוף ובכל אשר תרמוש האדמה אשר הבדלתי לכם לטמא, מאי לטמא, לטמא לעמין, דהא אינון מסאבין ומסטרא דמסאבא קא אתיין, וכל חד אתדבק באתריה. רבי אלעזר הוה יתיב קמיה דרבי שמעון אבוי, אמר ליה, הא דתנינן זמין קודשא בריך הוא לדכאה להו לישראל, במה, אמר ליה, כמה דכתיב, (יחזקאל לו כה) וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם וגו', כיון דאתדכאן, מתקדשן, וישראל דאתדבקן ביה בקודשא בריך הוא, קדש אקרון, דכתיב (ירמיה ב ג) קדש ישראל ליהו&quot;ה ראשית תבואתה, וכתיב (שמות כב ל) ואנשי קדש תהיון לי. זכאין אינון ישראל, דקודשא בריך הוא קאמר עלייהו והייתם קדושים כי קדוש אני יהו&quot;ה, בגין דכתיב (דברים י כ) ובו תדבק, וכתיב (תהלים קמז כ) לא עשה כן לכל גוי ומשפטים בל ידעום הללויה:

רעיא מהימנא:

דגים וחגבים אינם טעונין שחיטה, אלא אסיפתם היא המתרת אותם, הכי מארי מתיבתא אין צריכין שחיטה, אלא דאתמר בהון, (בראשית מט לג) ויגוע ויאסף אל עמיו. מה נוני ימא חיותן בימא, אף תלמידי חכמים מארי מתניתין, חיותייהו באורייתא, ואי אתפרשן מנה, מיד מתים. (נ&quot;א תנאין) תנינא דמתניתין, דבה אתרבי, כנוני ימא, ואי אינון דביבשתא יעלון למיא, ולא ידעין לשטטא, אינון מייתין, אבל אדם (דאינון מארי קבלה, אינון לעילא), דאיהו לעילא מכלהו, אתמר ביה, (שם א כו) וירדו בדגת הים ובעוף השמים. דאינון מארי מתניתין תניניא, התנין הגדול, (ישעיה כז א) נחש בריח, לקבל (שמות כו כח) והבריח התיכון בתוך הקרשים. בזמנא דתנינן מארי משנה אית בהון מחלוקת, ומקשין דא לדא חד בלע לחבריה, והאי איהו תלמיד זעיר שלא הגיע להוראה, ומורה, חייב מיתה, ואי אינון שוין דא לדא, ואית בהון מחלוקת וקושיא, אתמר בהון (ס&quot;א לבסוף) (במדבר כא יד) את והב בסופה, ואוקמוה אהבה בסופה. (ע&quot;כ הרעיא מהימנא):

ברוך ה' לעולם אמן ואמן: &lt;קטע סוף=דף מב א/&gt;</text>
      <sha1>6ubf9zbz4j779em42zhi84r48ul9vj6</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זוהר חלק כא</title>
    <ns>0</ns>
    <id>261517</id>
    <revision>
      <id>2947858</id>
      <parentid>1055979</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T19:42:18Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947858</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="142742" sha1="motc43twmksgkj5euwz5b5hq2fnhydc" xml:space="preserve">&lt;קטע התחלה=דף מב א/&gt;
==פרשת תזריע==
{{ממ זהר משולב|ג|מב|א}}&lt;קטע התחלה=דף מב א/&gt;וידבר יהו&quot;ה אל משה לאמר, אשה כי תזריע וילדה זכר וגו', רבי אלעזר פתח, (שיר ג א) על משכבי בלילות בקשתי וגו', על משכבי, במשכבי מבעי ליה, מהו על משכבי. אלא כנסת ישראל אמרה קמי קודשא בריך הוא, ובעאת מניה על גלותא, בגין דהיא יתבה בין שאר עמין עם בנהא, ושכיבת לעפרא, ועל דהיא שכיבת בארעא אחרא מסאבא, אמרה על משכבי בעינא, דכאיבנא (נ&quot;א דשכבינא) בגלותא, ועל דא בקשתי את שאהבה נפשי, לאפקא לי מניה, בקשתיו ולא מצאתיו, דלאו אורחיה לאזדווגא &lt;קטע סוף=דף מב א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף מב ב/&gt;
בי אלא בהיכליה. קראתיו ולא ענני, דהא ביני עמין אחרנין יתיבנא, וקליה לא שמעין אלא בנוי, דכתיב (דברים ד לג) השמע עם קול אלהי&quot;ם וגו'. רבי יצחק אמר, על משכבי בלילות, אמרה כנסת ישראל, על משכבי אתרעמנא קמיה, דיהא מזדווג עמי, למחדי לי ולברכא לי בחידו שלים, דהכי תנינן, דמזווגא דמלכא בכנסת ישראל, כמה צדיקים ירתו ירותת אחסנתא קדישא, וכמה ברכאן משתכחי בעלמא. רבי אבא הוה אזיל לכפר קניא (ס&quot;א בפרקמטיא), למערתא דלוד, והוו עמיה רבי יוסי ורבי חייא, אמר רבי יוסי, כתיב (משלי יב ד) אשת חיל עטרת בעלה וגו', אשת חיל דא כנסת ישראל, וכרקב בעצמותיו מבישה, אלין (נ&quot;א דא מהימנותא דשאר) עמין, דקודשא בריך הוא לא יכיל למסבל לון בעלמא, כמה דאת אמר (ויקרא כ כג) ואקוץ בם, כהני קוצין וכובין דדחקין ליה לבר נש, ולא יכיל למסבל לון. אמר רבי אבא, הכי הוא ודאי, אשת חיל דא כנסת ישראל, דהיא גבירתה מכמה חיילין, וכמה משריין דמשתכחי בעלמא, עטרת בעלה, כמה דאת אמר (ישעיה סב ג) עטרת תפארת, וכלא חד, (ל&quot;ג אשת חיל דא כנסת ישראל, דהא בזווגא דמלכא אפיקת כמה חיילין כמה משריין כמה צדיקים בעלמא, וכלהו אקרון בנים לקודשא בריך הוא ולכנסת ישראל, כמה דכתיב (דברים יד א) בנים אתם ליהו&quot;ה אלהיכ&quot;ם). עד דהוו אזלי, אמר רבי אבא, כל חד לימא מלה בכנסת ישראל, רבי אבא פתח ואמר, (משלי לא י) אשת חיל מי ימצא, דא כנסת ישראל, דאיהי אשת חיל כמה דאמרן, מי ימצא, כמה דאת אמר אשר ימצא אתכם באחרית הימים, (ל&quot;ג מי ימצא לאגחא ביה קרבא), מי ימצא, מאן יזכה למהוי בה בשלימו, ולאשתכחא עמה תדיר, כמה דאת אמר (תהלים כד ג) מי יעלה בהר יהו&quot;ה וגו'. ורחוק מפנינים מכרה, מכרה, מקחה מבעי ליה, אלא לכל אינון דלא אתדבקן בה בשלימו, ולא שלמין בהדה, היא מכרה לון ואסגרא לון בידא דעממין אחרנין, כמה דאת אמר (עי' ש&quot;א יב ט) ויעזבו בני ישראל את יהו&quot;ה וימכור אותם ביד סיסרא, וכדין כלהו רחיקין מאלין פנינים עלאין קדישין, דלא יהא לון חולקא בהו, הדא הוא דכתיב ורחוק מפנינים מכרה. רבי חייא פתח קרא אבתריה ואמר, בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר, בטח בה לב בעלה, דא קודשא בריך הוא, דבגיני כך מני לה על עלמא לאתדברא עלה, כל זיונין דיליה אפקיד בידהא, וכל אינון מגיחי קרבא, ועל דא ושלל לא יחסר. רבי יוסי פתח קרא אבתריה ואמר, גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה, גמלתהו טוב, היא זמינת טב לעלמא, זמינת טב להיכלא דמלכא, ולבני היכליה, ולא רע, בגין דכתיב (בראשית ב ט) ועץ הדעת טוב ורע. טוב אימתי, בזמנא דאינון ימי השמים נהרין עלה, ומזדווגן עמה כדקא יאות, דאינון ימי חייה, בגין דעץ החיים שדר לה חיים ונהיר לה, ובההוא זמנא גמלתהו טוב ולא רע, אמר רבי אבא שפיר הוא, וכלהו קראי בכנסת ישראל אתמרו:

אשה כי תזריע, תנינן אשה מזרעת תחלתה יולדת זכר, רבי אחא אמר, הא תנינן דקודשא בריך הוא גזר על ההיא טפה אי איהו דכר אי איהי נוקבא, ואת אמרת אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, אמר רבי יוסי, ודאי קודשא בריך הוא אבחין בין טפה דדכורא ובין טפה דנוקבא, ובגין דאבחין ליה, גזר עליה אי להוי דכר אי נוקבא. אמר רבי אחא, וילדה זכר, וכי כיון דמזרעת יולדת, דכתיב וילדה, (אלא) האי קרא הכי מבעי ליה, אשה כי תהר וילדה זכר, (ס&quot;א תזריע ויהיה זכר), מהו כי תזריע וילדה, אמר רבי יוסי, אתתא מן יומא דאתעברת עד יומא דיולדת, לית לה בפומא אלא ילידו דילה אי להוי דכר, ועל דא אשה כי תזריע וילדה זכר:

אשה כי תזריע, רבי חזקיה פתח, (תהלים קד כד) מה רבו מעשיך יהו&quot;ה, כמה סגיאין עובדוהי דמלכא קדישא בעלמא, משל לבר נש דנטיל בידוהי כמה &lt;קטע סוף=דף מב ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מג|א}}&lt;קטע התחלה=דף מג א/&gt;
מקטורין כחדא, וזרע לון בזמנא חדא, ולבתר נפיק כל חד וחד בלחודוהי, כך קודשא בריך הוא, עביד עובדוהי בחכמה, ובחכמה נטיל כלא כחדא וזרע לון, ולבתר נפקו כל חד וחד בזמניה, הדא הוא דכתיב (תהלים קד כד) כלם בחכמה עשית. אמר רבי אבא, מה רבו מעשיך יהו&quot;ה, כמה סגיאין אינון עובדוהי דמלכא קדישא, וכלהו סתימין בחכמה, הדא הוא דכתיב כלם בחכמה עשית, כלהו בחכמה כלילן, ולא נפקי לבר אלא בשבילין ידיען לגבי בינה, ומתמן אתעבידו כלא ואתתקנו, הדא הוא דכתיב (משלי כד ג) ובתבונה יתכונן, ועל דא כלם בחכמה, עשית בבינה. מלאה הארץ, הארץ, דא כנסת ישראל, דמתמן אתמליא מכלא, כמה דאת אמר (קהלת א ז) כל הנחלים הולכים אל הים וגו', קנינך, דהיא אפיקת לון לבתר, הדא הוא דכתיב (בראשית ב ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בה' בראם, בגיני כך מלאה הארץ קנינך. תא חזי, בשעתא דבר נש אתי לאתקדשא לאזדווגא בנוקביה, (בכוונה) ברעותא קדישא דיליה אתער עליה רוחא (אחרא) קדישא כליל דכר ונוקבא, ורמיז קודשא בריך הוא לחד שלוחא, ממנא על עדוייהון דבני נשא, ומני בידיה ההוא רוחא, ואודע ליה לאן אתר יפקוד ליה. הדא הוא דכתיב (איוב ג ג) והלילה אמר הורה גבר, הלילה אמר לההוא ממנא, הורה גבר מפלניא, וקודשא בריך הוא אפקיד ליה לההוא רוחא כל מה דאפקיד, והא אוקמוה. כדין רוחא נחתא, וחד צולמא עמיה, ההוא דקאים בדיוקניה לעילא, בההוא צולמא אתברי (ס&quot;א אתרבי), בההוא צולמא אזיל בהאי עלמא, הדא הוא דכתיב (תהלים לט ז) אך בצלם יתהלך איש, בעוד דהאי צולמא אשתכח עמיה דבר נש, בצולמא דיליה קאים בהאי עלמא, דמתחברן כחדא (ס&quot;א אשתכח עמיה, בר נש קאים בהאי עלמא, ותרין אינון דמתחברן כחדא) ושלמה מלכא אזהר לבני נשא ואמר, (שיר ב יז) עד שיפוח היום ונסו הצללים, תרי:

ובספרא דחרשין דאשמדאי אשכחנא, דאינון דידעי (ס&quot;א דבעו) לחרשא חרשין מסטר שמאלא, ולאתדבקא בהו, יקום לנהורא דשרגא, או באתר דיתחזון אינון צולמין דיליה, ויימא אינון מלין דמתתקני לאינון חרשין, ויקרי לון לאינון סטרין מסאבין, בשמהן מסאבין דלהון, ויזמין (ויומי) צולמין דיליה לאינון דקארי, ויימא דהוא אתתקן ברעותיה להו לפקודייהו, וההוא בר נש נפק מרשו דמאריה, ופקדונא דיליה יהב לסטר מסאבא. ובאינון מלין דחרשין דאיהו יימא, ויזמין (נ&quot;א ויומי) לון לצולמי, אתחזון תרין רוחין, ומתתקנין באינון צולמין דיליה בחיזו דבני אנשא, ומודעין ליה מלין לאבאשא, ומלין לאוטבא לזמנין ידיעין, ואלין תרי רוחין דלא אתכלילו בכללא דגופא, השתא אתכלילן באלין צולמין ומתתקנן בהו, ומודעין ליה לבר נש מלין לאבאשא, ודא הוא דנפיק מרשותא דמאריה, ופקדונא דיליה יהב לסטר מסאבא. תא חזי, אסיר ליה לבר נש לאשדאה מאני דביתיה, ולאפקדא ליה לסטרא אחרא דלא אצטריך, או מלה אחרא דכוותיה, (ס&quot;א דביתיה, לקבלא ליה), דהא כמה גרדיני נימוסין זמינין לההוא מלה לקבלא ליה, ומההוא זמנא לא שארי עליה ברכאן, דהא מסטרא אחרא הוא, כל שכן מאן דאזמין ברעותיה על ההוא טיבו עלאה דיליה לאחרא, ולסטרא אחרא, דהא מההוא דאזמין ליה הוי. וכד קריבו יומין דבר נש לנפקא מהאי עלמא, ההוא צולמא עלאה דיהבו ליה, אתיא ההוא רוחא בישא דהוה מתדבק ביה בכל יומא, ונטיל ליה לההוא צולמא, ואתתקן ביה ואזיל ליה, ולא אתחזר ביה בבר נש לעלמין, כדין ינדע דהא אתדחיא הוא מכלא. תא חזי, בשעתא דנשמתא נחתא לאעלא ליה בהאי עלמא, נחתא בגנתא דעדן דארעא, וחמאת יקרא דרוחיהון דצדיקיא, קיימין שורין שורין, לבתר אזלא לגיהנם, וחמאת להו לרשיעייא דצווחין ווי ווי, ולא מרחמי עלייהו, ובכלא אסהידו בה סהדותא, וההוא צולמא קדישא קיימא עליה, עד דנפיק לעלמא. &lt;קטע סוף=דף מג א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף מג ב/&gt;
כד נפיק לעלמא אזדמן ההוא צולמא לגביה, ואשתתף בהדיה, ואתרבי עמיה, כמה דאתמר (תהלים לט ז) אך בצלם יתהלך איש, ובההוא צלם אשתתפו (אשתכחו) יומוי דבר נש ותליין ביה, הדא הוא דכתיב (איוב ח ט) כי תמול אנחנו ולא נדע, כי צל ימינו עלי ארץ, כי צל ימינו ודאי. ומן יומא דמתעברא אתתא עד יומא דאולידת, לא ידעין בני נשא עובדוי דקודשא בריך הוא, כמה אינון רברבין וכמה אינון עלאין, הדא הוא דכתיב (תהלים קד כד) מה רבו מעשיך יהו&quot;ה וגו'. תא חזי, כל רוחין דעלמא כלילן דכר ונוקבא, וכד נפקין, דכר ונוקבא נפקין, ולבתר מתפרשן בארחייהו, אי זכי בר נש, לבתר מזדווגי כחדא, והיינו בת זוגו, ומתחברין בזווגא (ס&quot;א בגוונא) חד בכלא, רוחא וגופא. דכתיב (בראשית א כד) תוצא הארץ נפש חיה למינה, מאי למינה, ההוא רוחא דבר נש דנפיק זוגיה דדמי ליה, ומאי הארץ, כמה דאת אמר (תהלים קלט טו) רקמתי בתחתיות ארץ, והא אוקמוה, תוצא הארץ ודאי, דהא מנה נפקין. נפש חיה, כמה דאוקימנא, דא רוחיה דאדם קדמאה. היינו דכתיב (בראשית ג ג) ומפרי העץ אשר בתוך הגן, ומפרי העץ דא קודשא בריך הוא, אשר בתוך הגן, אשר בתוך האשה. תנינן היינו אשה כי תזריע וילדה זכר כתיב, ולא כליל דכר ונוקבא כפום אורחוי דעלמא, דאינון גרמו ליה, דלא מתחבראן כמה דנפקן מלעילא זוגות, בגין דאדם קדמאה וזוג דיליה חבו לקודשא בריך הוא, ועל דא מתפרשין כד נפקין מלעילא, עד דיהוי רעוא קמי קודשא בריך הוא, אי זכה בר נש יהבין ליה זוגתו, ואי לא מפרישין לה מניה, ויהבין לה לאחרא, ומולידין בנין דלא כדקא יאות. ועל דא כתיב (שם ו ג) לא ידון רוחי באדם, מאי רוחי, רוחו מבעי ליה, אינון תרין רוחי דנפקי זוגות לא ידונון כחדא, ועל דא כתיב וילדה זכר, ולא כלל דכר ונוקבא כפום אורחוי דעלמא, דאינון גרמו. רבי אלעזר אמר, לאו הכי, דהא כלא דכר ונוקבא כלילן כחדא, ומתפרשן לבתר, אבל וילדה זכר, כלילן כחדא מסטרא דימינא, ואם נקבה תלד, כלילן בחד, נוקבא ודכר מסטרא שמאלא, דשלטא סטר שמאלא על סטר ימינא יתיר, ודכורא אתכפיא בימינא דלא שלטא, וכדין ההוא דכר דנפיק מגו נוקבא מסטר שמאלא כל אורחוי כנוקבא, (ולא אקרי דכר), אבל דכר דנפיק מגו ימינא הוא שלטא, ונוקבא דנפקא מניה אתכפיא, דהא סטר שמאלא לא שלטא, ועל דא וילדה זכר כתיב, וכמה אלף ורבבן נפקי בזמנא חדא לעלמא. ומן יומא דאפקת לון, לא אקרון נפשן עד דאתיישבן בגופא, וכמה הוא ל&quot;ג ימים, היינו דכתיב ושלשים יום ושלשת ימים וגו'. וטמאה שבעת ימים, דהא כל שבעת ימים לא עאלין רוחין לגבה לאתקשרא בה, וכל אלין שבעת ימים רוחא אזלא בגופא לאשכחא אתריה, וכדין כתיב (ויקרא כב כז) והיה שבעת ימים תחת אמו. וביומא תמינאה, אתהדר רוחא וגופא לאתחזאה קמי מטרוניתא, ולאתקשרא בה ובדכורא, בגופא וברוחא. ושלשים יום ושלשת ימים תשב על דמי טהרה, לאתישבא רוחא בגופא. ותלת ימים מאי עבידתייהו, אלא תלת ימים דמילה דרביא כאיב, ורוחא לא שריא מדוריה בגופא כשאר יומין, ועל דא ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה. בדמי טהרה בקדמיתא, ולבתר ימי טהרה, בדמי טהרה אלין דמי מילה, דמא בתר דמא דאתי מרביא, וקודשא בריך הוא נטיר לאינון דמי כל אלין יומין, הדא הוא דכתיב, תשב בדמי טהרה, טהרה סתם, ולא אדכיר ה&quot;א בתראה, דלא תימא טהרה דמטרוניתא, אלא טהרה סתם, דמי טהרה אקרון, אלין דמי דכיא:

בכל קדש לא תגע ואל המקדש וגו', תא חזי, בכל יומא ויומא כנסת ישראל נטלא מבי מלכא מזונא, לרוחיהון דבני נשא, וזנת:

רעיא מהימנא:

וביום השמיני ימול בשר ערלתו, פקודא דא למגזר לתמניא יומין, גזירו דקיימא קדישא רזא עלאה, דכתיב (תהלים כה יד) סוד יהו&quot;ה ליראיו ובריתו להודיעם, למאן, לאינון יראיו, אינון דחלי חטאה, דהא רזא דקיימא קדישא לא אתחזי לגלאה בר להו, ורזא דקיימא קדישא הא אוקמוה ואתמר בכמה דוכתין. ורזא דא לתמניא יומין, איהו חיובא על עלמא לכל עמא קדישא, דכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו. יום השמיני דא הוא את קיימא קדישא, ואיהו תמינאה לכל דרגין, וגזירו דהוא קיימא, לאעברא ההוא ערלה &lt;קטע סוף=דף מג ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מד|א}}&lt;קטע התחלה=דף מד א/&gt;
זהר:

להו בקדושה, בר להני עד דאתיישבן בגופא אינון רוחין. בתר תלתין ותלת יומין אשגחת עלייהו כל יומא, דהא רוחין מתקשראן בגופא כשאר בני עלמא, כמה דהיא לא שרייא אלא באתר שלים, כך כל עובדוי כהאי גוונא, עד דאשתלימו, בכל קדש לא תגע, לאשגחא עלייהו. ואם נקבה תלד, כמה דאוקימנא דשלטא סטר שמאלא יתיר, ואתכפיא ימינא, ועל דא כלא על חד תרין רחיקא נוקבא מדכורא, לאתקשרא רוחא בגופא, דהא שמאלא לא אתישבא הכי כימינא, ואשתכחת בתוקפא יתיר:

אשה כי תזריע וילדה זכר וגו', רבי יהודה פתח, (ש&quot;א ב ב) אין קדוש כיהו&quot;ה כי אין בלתך, ואין צור כאלהינ&quot;ו, האי קרא קשיא, אין קדוש כיהו&quot;ה, משמע דאיכא קדוש אחרא, בגין דכתיב כיהו&quot;ה, ואין צור כאלהינ&quot;ו, משמע דאיכא צור אחרא. אלא ודאי אין קדוש כיהו&quot;ה, דכמה קדישין נינהו, קדישין לעילא, דכתיב (דניאל ד יד) ובמאמר קדישין שאלתא, ישראל קדישין נינהו, דכתיב (ויקרא יט ב) קדושים תהיו, וכלהו קדישין, ולאו קדישין כיהו&quot;ה, ומאי טעמא, בגין דכתיב כי אין בלתך, מאי כי אין בלתך, אלא קדושה דקודשא בריך הוא בלתי קדושה דלהון, דהוא לא אצטריך לקדושא דלהון, אבל אינון לאו אינון קדישין בלתך, ודא הוא כי אין בלתך, אין קדושה דלהון בלתך. ואין צור כאלהינ&quot;ו, כמה דאוקמוה, דקודשא בריך הוא צר צורה בגו צורה, ותקין לה, ונפח רוחא דחיי, ואפיק ליה לאוירא דעלמא. דבר אחר, ואין צור כאלהינ&quot;ו, אית צור דאקרי צור, (ישעיה נא א) הביטו אל צור חוצבתם, (שמות יז ו) והכית בצור, הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, וכלהו אקרון צור, ואין צור בכלהו כאלהינ&quot;ו, דליה שולטנו ומלכותא על כלא:

רבי חייא ורבי אחא הוו יתבי ליליא חד קמיה דרבי אבא, קמו בפלגות ליליא למלעי באורייתא, עד דנפקו לבר, חמו חד ככבא דהוה בטש תלת זמני בככבי אחרא, וסתים נהוריה, אדהכי שמעו תרי קלי בתרי סטרי, קלא חד לסטר צפון לעילא, וקלא:

רעיא מהימנא:

מקמי ברית. דהא בההוא זמנא דמתכנשי עמא קדישא לאעברא ההוא ערלה מקמי ברית, קודשא בריך הוא כניש כל פמליא דיליה, ואתגלי ודאי לאעברא לההוא ערלה לעילא מקמי ברית קיימא קדישא, דהא כל עובדין דישראל עבדין לתתא, מתערי עובדא לעילא, ובההוא זמנא אתדחייא ההוא ערלה מכל עמא קדישא לעילא. ולההוא ערלה מתקני מאנא חדא בעפרא, לאשראה ההוא ערלה בגויה, ברזא דכתיב (ישעיה סה כה) ונחש עפר לחמו, (בראשית ג יד) ועפר תאכל כל ימי חייך, מכאן דלא אצטריך לאנהגא קלנא בההוא אתר, אף על גב דמעברי ליה מקמי האי ברית. ודוכתיה כד מתעברא מהאי ברית, עפרא איהו, דהרי בתר דההוא נחש אתעבר מקמי אדם, קודשא בריך הוא שוי ליה מדוריה בעפר, דכתיב ועפר תאכל כל ימי חייך, וכיון דקודשא בריך הוא כד אעבר ליה מקמי אדם שוי מדוריה בעפרא, ואתקין ליה, כך בההוא גוונא ממש אנן צריכין כד מעברין לערלה, לאתתקנא ליה עפרא, למהוי ביה מדוריה. כל בר נש אצטריך לקרבא ההוא ברא קרבנא לקודשא בריך הוא בחדוה, ברעו דלבא, למיעל ליה תחות גדפוי דשכינתא, ואתחשב קמי קודשא בריך הוא דאיהו קרבנא שלים, לאתקבלא ברעוא. וקרבנא דא כגוונא דקרבנא דבעירא, דא לשמונה יומין, ודא לשמונה יומין, דכתיב (ויקרא כב כז) ומיום השמיני והלאה ירצה, במעבר עליה חד שבתא, כיון דאעבר עליה חד שבתא, כדין ירצה, דא לקרבנא, ודא לקרבנא, אמאי, בגין דאתדבק ואזדמן לגבי ההוא שבת רזא דברית קדישא, ועל דא כלא ברזא עלאה איהו, ע&quot;כ: &lt;קטע סוף=דף מד א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף מד ב/&gt;
חד לתתא, וההוא קלא אכריז ואמר, ואתכנישו לאתרייכו, השתא אסתמרותא דנוקבא פתיחא, קודשא בריך הוא עאל לטיילא בגנתא, לאשתעשעא בצדיקייא די בגנתא, אעבר ההוא קלא ושכיך. אהדרו רבי אחא ורבי חייא, אמרו הא ודאי עידן רעותא דאתערותא דכנסת ישראל, (עידן) הוא לאתחברא במלכא קדישא. אמר רבי אחא, ודאי לא (אתחברת) אנגידת לה כנסת ישראל בקודשא בריך הוא, אלא מגו שירתא, מגו שבחא דילה לגביה, עד דאתי צפרא ואושיט לה מלכא חוטא דחסד, ורזא דמלה כמה דאמרינן, (אסתר ה ב) ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו וגו', ולא תימא דלה בלחודהא אושיט לה מלכא דא, אלא לה ולכל אינון דמתחברן בה, תא ונתחבר כחדא, יתבו:

פתח רבי אחא ואמר, (בראשית ב יח) ויאמר ה' אלהי&quot;ם לא טוב היות האדם לבדו וגו', אמאי פתח קרא הכי, אלא הא אתמר, דעל דא לא כתיב כי טוב בשני, בגין דזמין אדם לאתפרשא. וכתיב לא טוב היות האדם לבדו, וכי לבדו הוה, והא כתיב (שם ה ב) זכר ונקבה בראם, ותנינן אדם דו פרצופין אתברי, ואת אמרת לא טוב היות האדם לבדו, אלא דלא אשתדל בנוקביה, ולא הות ליה סמך לקבליה, בגין דהות בסטרוי, והוו כחדא מאחורא, וכדין הוה האדם לבדו. אעשה לו עזר כנגדו, מהו כנגדו, לקבל אנפוי, לאתדבקא דא בדא אנפין באנפין. מה עבד קודשא בריך הוא, נסר ליה, ונטיל נוקבא מניה, הדא הוא דכתיב, (שם ב כא) ויקח אחת מצלעותיו, מהו אחת, דא נוקבא דיליה, כמה דאת אמר (שיר ו ט) אחת היא יונתי תמתי. ויביאה אל האדם, אתקין לה ככלה, ואייתי לה למהוי לקביל אנפוי, נהירין אנפין באנפין, ובעוד דהוה מתדבקא נוקבא בסטרוי, הוה האדם לבדו, לבתר, סליקו תרין, וקמו שבע כחדא. תא חזי, בשעתא דאתכנש (ס&quot;א דאתתקנת) לגבי אדם, קודשא בריך הוא בריך לון, הדא הוא דכתיב (בראשית א כח) ויברך אותם אלהי&quot;ם, כחזן דמברך לכלה בשבע ברכות, מכאן אוליפנא, חתן וכלה כיון דאתברכן בשבע ברכות, אתדבקן כחדא כדוגמא דלעילא. ועל דא, מאן דאתי לאתחברא באנתו דאחרא, הא פגים זווגא (כביכול עביד שתי רשויות לעילא), דהא זווגא דכנסת ישראל ביה בקודשא בריך הוא בלחודוי, בזמנא דאיהו ברחמי, ובזמנא דאיהו בדינא. תא חזי, מאן דמתחבר באנתו דאחרא, כאלו משקר ביה בקודשא בריך הוא ובכנסת ישראל, ועל דא קודשא בריך הוא לא מכפר ליה בתשובה, ותשובה תלייא עד דיסתלק מעלמא, הדא הוא דכתיב (ישעיה כב י) אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון, ואימתי, בשעתא דעאל בתשובה לההוא עלמא, ואית ליה לקבלא עונשא. רבי אלעזר אמר, מאן דמשקר בכנסת ישראל, לא יתקבל בתשובה עד דיתדן בדינא דגיהנם, כל שכן מאן דמשקר בכנסת ישראל ובקודשא בריך הוא, וכל שכן אי אטרח ליה לקודשא בריך הוא למעבד דיוקנא דממזר באנתו דאחרא, ואכחיש פומבי דמלכא. רבי חייא פתח ואמר, (משלי כח כד) גוזל אביו ואמו וגו', אביו דא קודשא בריך הוא, אמו דא כנסת ישראל, מאי גוזל, כמה דאת אמר (ישעיה ג יז) גזלת העני בבתיכם, ומאן איהו, מאן דחמיד אתתא אחרא, דלאו איהו בת זוגיה. תמן תנינן, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו גוזל לקודשא בריך הוא וכנסת ישראל, דכתיב גוזל אביו ואמו וגו', כל הנהה מן העולם הזה כלל, דא איהו אינתו, מאן דאתדבק באנתו למהני מנה, ואף על גב דאיהי פנויה, ואהני מנה בלא ברכה, כאילו גוזל קודשא בריך הוא וכנסת ישראל, מאי טעמא, בגין דזווגא דלהון בשבע ברכות הוא, ומה על פנויה כך, מאן דיתדבק באנתו אחרא, דקאים כגוונא דלעילא בזווגא דשבע ברכות, על אחת כמה וכמה. חבר הוא לאיש משחית (משלי כח כד), דא ירבעם כמה דאוקמוה, ואומר אין פשע, דאמר הא פנויה היא אמאי אסור, בגין דא גוזל אביו ואמו הוי, ולא עוד אלא דחבר הוא לאיש משחית, מאן הוא איש משחית, דפגים דיוקנא ותקונא דלעילא. כל שכן מאן דחמיד לאנתו דחבריה לאתדבקא בה (ס&quot;א ואתדבק בה), &lt;קטע סוף=דף מד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מה|א}}&lt;קטע התחלה=דף מה א/&gt;
דפגים יתיר, ועל דא אתפגים הוא לעלמין, איש משחית, דפגים לעילא, ופגים לתתא, ופגים לנפשיה, דכתיב משחית, וכתיב (משלי ו לב) משחית נפשו הוא יעשנה:

רבי אבא פתח ואמר, (בראשית לב כו) ויאמר שלחני כי עלה השחר וגו', ויאמר שלחני, וכי עקוד הוה בידיה דיעקב, אלא זכאין אינון צדיקייא דקודשא בריך הוא חס על יקרא דלהון, ולא שביק לון לעלמין, הדא הוא דכתיב, (תהלים נה כג) לא יתן לעולם מוט לצדיק, והא כתיב (בראשית לב כו) ותקע כף ירך יעקב, אלא לדידיה גבה, והא אתמר. כתיב (בראשית לב כב) והוא לן בלילה ההוא במחנה, וכתיב ויקחם ויעבירם את הנחל, מאי הוה דעתיה דיעקב למעברא להון בנחלא בליליא, אלא חמא מקטרגא אזיל בין משרייא דיליה, אמר יעקב אעבר לגיסא אחרא דנהרא, דלמא לא ישתכח ערבוביא. מאי קא חמא, חמא שלהובא דאשא מלהטא אזלא וטאס בין משרייתיה, אמר יעקב, מוטב לנטלא מהכא, ונהרא פסיק בגוון, ולא ישתכח ערבוביא, מיד ויקחם ויעבירם את הנחל. ויותר יעקב לבדו, מכאן אוליפנא, מאן דאשתכח בלחודוי בביתא בליליא, או ביממא בביתא מיחדא, כל שכן בליליא, מאי מיחדא, מיחדא משאר ביתין, או מאן דאזיל בלחודוי בליליא, יכיל לאתזקא, תא חזי, ויותר יעקב לבדו, כדין ויאבק איש עמו וגו'. תנינן, מסטרא דדינא קא אתי, ושולטניה בסטר ליליא, מאי בסטר ליליא, לאעלא גלותא (נ&quot;א בגלותא). כיון דסליק נהורא, תשש חיליה, ואתגבר עליה חיליה דיעקב, (נ&quot;א הוא) דהא מסטרא דליליא קא אתי, ובזמנא דהוה ליליא, לא הוה יכיל ביה יעקב, כד סליק נהורא אתתקף חילא דיעקב, ואחיד ביה ואתגבר עליה, חמא ליה יעקב דהא שליחא הוא. אמר ליה, שבוק לי דלא יכילנא לך, מאי טעמא לא יכיל ליה, בגין דהוה סליק נהורא, ואתבר חילא דידיה, דכתיב (איוב לח ז) ברן יחד ככבי בקר, ויריעו כל בני אלהי&quot;ם, מאי ויריעו, דאתברו כל אינון דאתיין מסטרא דדינא, כדין אתתקף יעקב ואחיד ביה. אמר ליה, שלחני כי עלה השחר, מטא זמנא לשבחא שבחא דקודשא בריך הוא ולאתכנשא. ויאמר, לא אשלחך כי אם ברכתני, אם תברכני מבעי ליה, מאי אם ברכתני, אלא אמר ליה יעקב, ודאי אבא בריך לי אינון ברכאן דבעא לברכא לעשו, ומסתפינא מינך על אינון ברכאן, אי אודית עלייהו, (או) אי לאו, או תשתכח עלי מקטרגא בגיניהון. מיד אמר ליה, ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך, מאי קאמר ליה, אלא הכי קאמר ליה, לאו בחכימו ולאו בעוקבא (דילך) רווחת לאינון ברכאן, לא יאמר עוד שמך יעקב, דהא לאו בעוקבא הוה, כי אם ישראל, ישראל ודאי אודי עלך, ומניה נפקו ברכאן, בגין דאנת אחיד ביה, ועל דא אנא וכל שאר אכלוסין אודינא עלייהו. כי שרית עם אלהי&quot;ם ועם אנשים ותוכל, עם אלהי&quot;ם, כל אינון דאתיין מסטרא דינא קשיא, ועם אנשים, דא עשו ואכלוסין דיליה, ותוכל, יכילת להון, ואינון לא יכלין לך. ולא שביק ליה יעקב עד דאודי ליה על אינון ברכאן, הדא הוא דכתיב ויברך אותו שם. תא חזי, בשעתא דסליק נהורא, אתכפיין כל אינון מארי דדינין ולא משתכחי, וכנסת ישראל משתעי ביה בקודשא בריך הוא, וההיא שעתא עידן דרעוא הוא לכלא, ואושיט לה מלכא ולכל אינון דמשתכחי עמה שרביטא דחוטא דחסד, לאשתכחא בשלימו במלכא קדישא, והא אתמר. תא חזי, בשעתא דקודשא בריך הוא אשתכח בה בכנסת ישראל, באינון זמנין דאשתכח עמה, והיא מתערת רעותא לגביה בקדמיתא, ומשכת ליה לגבה בסגיאות חיבתא ותיאובתא, כדין אתמליא מסטרא דימינא, וכמה אכלוסין משתכחי בסטרא דימינא בכלהו עלמין. וכד קודשא בריך הוא אתער חביבותא ורעותא בקדמיתא, והיא &lt;קטע סוף=דף מה א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף מה ב/&gt;
אתערת לבתר, ולאו בזמנא דאיהו אתער, כדין כלא בסטרא דנוקבא אשתכח, ושמאלא אתער, וכמה אכלוסין קיימי ומתערי בסטרא דשמאלא בכלהו עלמין. כהאי גוונא כתיב (נ&quot;א הדא הוא דכתיב), אשה כי תזריע וילדה זכר וגו', מאי טעמא, תנינן עלמא תתאה כגוונא דעלמא עלאה אשתכח, ודא כדוגמא דדא, ועל דא קודשא בריך הוא גזר דכר או נוקבא, לאשתכחא רעותא בעלמא. ובכלא בעי בר נש לאתדבקא רעותא לעילא לגבי קודשא בריך הוא, לאשתכחא רעוון בעלמא, זכאה חולקהון דצדיקייא, דאינון ידעין לאדבקא רעותהון לגבי מלכא קדישא, עלייהו כתיב (דברים ד ד) ואתם הדבקים ביהו&quot;ה אלהי&quot;כם חיים כלכם היום:

אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת וגו', רבי יהודה פתח ואמר, (שיר א ג) אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש, האי קרא אתמר, אבל בשעתא דסיהרא אתכסיא בגלותא, היא אמרה אל תראוני, לאו דאיהי פקידת דלא למחמי לה, אלא בגין דאיהי חמאת תיאובתא דישראל לגבה למחמי נהוראה, היא אמרת אל תראוני, לא תיכלון למחמי לי, אל תראוני ודאי, מאי טעמא, בגין שאני שחרחורת, בגין דאנא בקדרותא. מאי שחרחורת, שחורה מבעי ליה, אלא תרין קדרותי, חד ששזפתני השמש, דאסתלק מני שמשא לאנהרא לי ולאסתכלא בי, וחד דבני אמי נחרו בי. ששזפתני, שזפתני מבעי ליה, אלא רמז הוא דקא רמיז בשש, דכד נהרא שמשא, בשש נהורין נהיר, וכד אסתלק, כל אינון שית נהורין אסתלקו. בני אמי, אלין אינון דאתיין מסטרא דדינא קשיא, נחרו בי, כמה דאת אמר (תהלים סט ד) נחר גרוני, הדא הוא דכתיב (איכה הה) על צוארנו נרדפנו, דכד הוו עיילין ישראל בגלותא, הוו אזלי ידייהו מהדקן לאחורא, וריחיין על צואריהון, ולא יכילו לאפתחא פומא. שמוני נוטרה את הכרמים, למהך בגלותא לנטרא לשאר עמין בגיניהון דישראל, כרמי שלי לא נטרתי, דהא לא יכילנא לנטרא להון כד בקדמיתא, בקדמיתא נטירנא כרמי שלי, ומניה אתנטרו שאר כרמין, השתא נטירנא שאר כרמין, בגין כרמי שלי דלהוי נטיר בינייהו. רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי בארחא, כד מטו חד בי חקל, חמו חד דפטירא דקיטפא בין ארחא לסטר ימינא, אמר רבי יוסי, עטיפא דקוטרא בעיינין שכיח, לית לן רשו למחמי בחדוותא מיומא דאתחריב בי מקדשא. פתח ואמר, (תהלים כד א) ליהו&quot;ה הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה, כיון דאמר ליהו&quot;ה הארץ ומלואה, אמאי תבל ויושבי בה, וכי תבל לאו מן ארעא הוא. אלא הכי קאמר, ליהו&quot;ה הארץ ומלואה, דא ארעא קדישא דאקרי ארץ החיים, תבל ויושבי בה, דא שאר ארעאן, כמה דאת אמר (שם ט ט) והוא ישפוט תבל בצדק, דתבל בצדק תלייא, וכלא חד מלה. רבי חייא אמר, ליהו&quot;ה הארץ ומלואה, הארץ תינח, ומלואה מאי היא, אלא אלין נשמתין דצדיקייא, תבל ויושבי בה, תבל דא ארעא דלתתא, ויושבי בה, אלין אינון בני נשא. אמר רבי יוסי, אי הכי במאי אוקימנא כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה, אמר ליה, ודאי הכי הוא, דההיא ארץ החיים על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה, דכלהו נפקי מההוא נהר עלאה, דנגיד ונפיק מעדן, ובהו אתתקנא לאתעטרא במלכא קדישא, ולמיזן עלמין. (ובגין כך) מי יעלה בהר יהו&quot;ה וגו' נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי וגו', נפשו כתיב, מהו נפשי ונפשו, אלא כלא חד מלה, כמה דאת אמר (עמוס ו ט) נשבע יהו&quot;ה בנפשו, (ש&quot;א ב לה) כאשר בלבבי ובנפשי יעשה, ודוד מלכא אתאחיד בההוא לב ובההוא נפש, ועל דא לא נשא לשוא נפשו. עד דהוו אזלי, אערעו בחד בר נש, ואנפוי מליין מכתשין, והוה קם מתחות אילנא חד, אסתכלו ביה, וחמו &lt;קטע סוף=דף מה ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מו|א}}&lt;קטע התחלה=דף מו א/&gt;
אנפוי סומקין באינון מכתשין, אמר רבי חייא, מאן אנת, אמר ליה, יודאי אנא. אמר רבי יוסי, חטאה הוא, דאי לאו הכי, לא אתרשימו אנפוי באלין מרעין בישין, ואלין לא אקרון יסורין דאהבה, אמר רבי חייא, הכי הוא ודאי, דיסורין דאהבה מתחפיין אינון מבני נשא. תא חזי, דכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת, הא תלת זינין הכא, וכלהו אקרון נגע צרעת, הדא הוא דכתיב, והיה בעור בשרו לנגע צרעת, מאי נגע צרעת, סגירו, סגירו בכלא, וכתיב והובא אל אהרן הכהן וגו', אבל אינון דיתחזון לבר, כתיב וראהו הכהן וטמא אותו, דהא ודאי אינון דיתחזון לבר בבני נשא, מסטרא דמסאבא קא אתיין, ולאו יסורין דאהבה נינהו. אמר רבי יוסי, מנא לן, אמר רבי חייא, דכתיב (משלי כז ה) טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת, אי ההיא תוכחת מאהבה, (נ&quot;א אינהו תוכחת מאהבה, כד איהי) מסותרת מבני נשא. כגוונא דא, מאן דאוכח לחבריה ברחימותא, בעי לאסתרא מלוי מבני נשא, דלא יכסוף מנייהו חבריה, ואי מלוי אינון באתגלייא קמי בני נשא, לאו אינון ברחימותא. כך, קודשא בריך הוא כד אוכח לבר נש, בכלא אוכח ברחימותא, בקדמיתא מחי ליה בגרמיה דלגו, אי הדר ביה מוטב, ואי לאו, מחי ליה תחות תותביה, ואלין (בעורו) אקרון יסורין דאהבה, אי הדר ביה מוטב, ואי לאו, מחי ליה באתגלייא באנפוי קמי כלא, בגין דיסתכלון ביה, וינדעון דהא חטאה איהו, ולאו רחימא דמאריה הוא. אמר לון ההוא בר נש, בקיטרא דעיטא חד אתיתון גבאי, ודאי לאו אתון אלא מאינון דדיוריהון בבי רבי שמעון בר יוחאי, דלא דחלין מכלא, אי בני דאתיין אבתראי יקטרגו בכו, איך מלייכו באתגלייא. אמרו ליה, אורייתא הכי הוא, דכתיב (שם א כא) בראש הומיות תקרא, בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר, ומה אי במלי דאורייתא אנן דחלי מקמך, הא נשתכח בכסופא קמי קודשא בריך הוא, ולא עוד אלא דאורייתא בעי צחותא. פתח ההוא גברא ואמר, (מיכה ז יח) מי אל כמוך נושא עון וגו', ארים ירוי ובכי, אדהכי מטון בנוי, אמר בריה זעירא, סייעתא דשמייא הכא. פתח ואמר, (קהלת ז טו) את הכל ראיתי בימי הבלי, יש צדיק אובד בצדקו, ויש רשע מאריך ברעתו, האי קרא אוליפנא בי רבי דוסתאי סבא, דהוה אמר משמיה דרבי ייסא סבא, את הכל ראיתי בימי הבלי, וכי שלמה מלכא דהוה חכים על כלא, איך אמר דאיהו חמא כלא בזמנא דאיהו אזיל בחשוכי עלמא, דהא כל מאן דאשתדל בחשוכי עלמא, לא חמי מידי ולא ידע מידי. אלא הכי אתמר, ביומוי דשלמה מלכא קיימא סיהרא באשלמותא, ואתחכם שלמה על כל בני עלמא, וכדין חמא כלא וידע כלא. ומאי חמא, חמא כ&quot;ל דלא אעדי מן סיהרא, והוה נהיר לה שמשא (ס&quot;א ליה כשמשא), הדא הוא דכתיב את הכל ראיתי בימי הבלי, מאן הבלי, דא סיהרא דאתכלילת מן כלא, מן מייא ואשא ורוחא כחדא, כהבל דנפיק מן פומא, דכליל מכלא, והוא חמא כ&quot;ל בההוא הבל דיליה, דאחיד ביה. יש צדיק אובד בצדקו, תא חזי, בזמנא דאסגיאו זכאין בעלמא, האי כ&quot;ל לא אעדי מן סיהרא לעלמין, והאי כ&quot;ל נטל כל משח ורבו וחידו דלעילא, ואתמלי (ס&quot;א ידוי ורוי) וחדי ורבי, בגין לאזדווגא בסיהרא, והוא רווח בגינה. ובזמנא דאסגיאו חייבין בעלמא, וסיהרא אתחשכת, כדין צדיק אובד בצדקו, צדיק נאבד לא כתיב, אלא צדיק אובד, דהא לא אתחזי (נ&quot;א אתחבר) בסיהרא, ולא נטיל משח ורבו וחידו למלייא לה ולאזדווגא עמה, ועל דא צדיק אובד, בצדקו דא סיהרא, דבגין סיהרא דלא אשתכחת לאזדווגא עמיה, הוא אביד, דלא שאיב מחידו כמה דהוה עביד. וכדין כל סטר שמאלא אתער, וחייבין מאריכין בשלוה &lt;קטע סוף=דף מו א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף מו ב/&gt;
בעלמא, הדא הוא דכתיב ויש רשע מאריך ברעתו, מאי ברעתו, בההוא סטר (נ&quot;א בההוא רעה) דאתדבק ביה. תו, יש צדיק אובד בצדקו, דכד חייבין סגיאו בעלמא, ודינא תלייא (בחובייהו), צדיק אובד בצדקו, איהו אתפס בחובייהו, כגון אבא דאתפס בחובייהו דבני מאתיה, דהוו כלהו חציפין (לגביה), והוא לא אסהיד בהו, ולא אכסיף להו לעלמין, ומחי בידן דלא נתגרי בהו ברשיעייא, (נ&quot;א ולא מחי בידיהון, דלא מתגרו בהו), והוה אמר לן (תהלים לז א) לדוד אל תתחר במרעים אל תקנא בעושי עולה. אמר אבוי, ודאי קודשא בריך הוא אעניש לי בדא, דהא הוה רשו בידי למחאה בידייהו ולא עבדית, ולא אכסיפנא (נ&quot;א אוכיחנא) להו לא בטמירו ולא באתגלייא. תו, פתח בריה אחרא ואמר, (בראשית ב ז) וייצר יהו&quot;ה אלהי&quot;ם את האדם עפר מן האדמה וגו', וייצר יהו&quot;ה אלהי&quot;ם, בתרי יודי&quot;ן, בתרין יצרין, יצר טוב ויצר רע, חד לקביל מייא, וחד לקביל אשא, יהו&quot;ה אלהי&quot;ם, שם מלא, את האדם, כליל דכר ונוקבא, עפר מן האדמה, דא עפרא דארעא קדישא, דמתמן אתברי, והוא אתר דבי מקדשא. ויפח באפיו נשמת חיים, דא נשמתא קדישא דאתמשכא מאינון חיים דלעילא. ויהי האדם לנפש חיה, אדם אתכליל בנפשא קדישא מחיה עלאה, דאפיקת ארעא, דכתיב (שם א כד) תוצא הארץ נפש חיה, נפש דההיא חיה עלאה. תא חזי, בכל זמנא דהאי נשמתא קדישא אתדבקת ביה בבר נש, רחימא היא דמאריה, כמה נטורין נטרין ליה מכל סטרין, רשימא הוא לטב לעילא ותתא, ושכינתא קדישא שריא עלוי. ובזמנא דאיהו אסטי ארחוי, שכינתא אסתלקת מניה, ונשמתא קדישא לא אתדבקת ביה, ומסטרא דחויא בישא תקיפא אתער רוחא חד, דשט ואזיל בעלמא, דלא שריא אלא באתר דקדושה עלאה אסתלק מתמן, וכדין אסתאב בר נש, ואתפגים בבשריה, בחיזו דאנפוי, בכלא. ותא חזי, בגין דהאי נפש חיה איהי קדישא עלאה, כד ארעא קדישא משכא לה, ואתכלילת בגווה, כדין קרינן לה נשמה, ודא היא דסלקא לעילא, וממללא קמי מלכא קדישא, ועיילא בכל תרעין ולית דימחי בידהא, ועל דא אתקרי רוחא ממללא, דהא כל שאר נפשתא לית לון רשו למללא קמי מלכא, בר האי. ועל דא אורייתא אכריזת ואמרת, (תהלים לד יד) נצור לשונך מרע וגו', וכתיב (משלי כא כג) שומר פיו ולשונו וגו', בגין דאי שפוותיה ולישניה ממללן מלין בישין, אינון מלין סלקין לעילא, ובשעתא דסלקין, כלא מכריזין ואמרין, אסתלקו מסוחרניה דמלה בישא דפלניא, פנון אתר לארחיה דחויא תקיפא, כדין נשמתא קדישא אתעברת מניה ואסתלקת, ולא יכלא למללא, כמה דאת אמר (תהלים לט ג) נאלמתי דומיה החשיתי מטוב. וההיא נשמתא סלקא בכסופא, בעאקו דכלא, ולא יהבין לה אתר כמלקדמין, ועל דא כתיב, שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו, נפשו ודאי, ההיא דהות ממללא, אתעבידת משתוקא, בגין מלולא בישא, וכדין חויא אזדמן, דכלא לאתריה אתהדר. וכד ההוא מלה בישא סלקא באורחין ידיען, ושארי קמיה דחויא תקיפא, כמה רוחין מתערין בעלמא, ורוחא נחתא מההוא סטרא, ואשכח דההוא בר נש אתער ליה במלה בישא, והא רוחא ממללא קדישא אתעברת מניה, כדין שריא עלוי וסאיב ליה, וכדין הוא סגיר. כמה דעונשא דהאי בר נש בגין מלה בישא, כך ענשיה בגין מלה טבא דקאתי לידיה ויכיל למללא ולא מליל, בגין דפגים לההוא רוחא ממללא, דהיא אתתקנת למללא לעילא ולמללא לתתא, וכלא בקדושה. כל שכן אי עמא אזלין בארחא עקימא, והוא יכיל למללא להו ולאוכחא להו, ושתיק ולא מליל, כמה דאמינא דכתיב נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר, נעכר במכתשין דמסאבותא, ודא הוא דאמרו, דוד &lt;קטע סוף=דף מו ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מז|א}}&lt;קטע התחלה=דף מז א/&gt;
מלכא אלקי בהאי, ואתפני מניה, דכתיב (תהלים פו טז) פנה אלי וחנני, מהו פנה אלי, כמה דאת אמר (במדבר יב י) ויפן אהרן. נחתו רבי חייא ורבי יוסי ונשקוהו, אזדווגו כחדא כל ההוא ארחא, קרא רבי חייא עלייהו (משלי ד יח) וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום:

נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן, אמר רבי יוסי, האי נגע כל גוונין דיליה אתערו בהו חברייא, וכהנא הוה ידע בהו לדכיא ולמסאבא, הוה ידע אינון דהוו יסורין דרחימותא, או אינון דאשתכחו במאן דמאיס ביה מאריה ורחיק ביה, דהא לפום ארחוי דבר נש גרים נגע בעלמא. כתיב (תהלים קמא ד) אל תט לבי לדבר רע להתעולל עלילות ברשע, מכאן תנינן בארחא דבר נש בעי למיהך, בה מדברין ליה. אמר רבי יצחק, האי קרא קשיא, וכי קודשא בריך הוא אסטי ליה לבר נש למהך בארח חטאה ולמעבד עובדין בישין, אי הכי לית דינא בעלמא דא, ולא בעלמא דאתי, ואורייתא לא אתתקנת, דכתיב בה אם תשמע, ואם לא תשמע. אלא דוד אזהר ללביה, לדברא ליה בארח קשוט, כמה דאת אמר (דברים ל א) והשבות אל לבבך, מאי והשבות, אלא זמנא חד ותרין ותלת, לאהדרא לקבליה ולדברא ולאזהרא ליה, והכי קאמר ליה, אל תט לבי לדבר רע, ללביה קאמר דוד, (כלומר) אל תט, לפום ארחוי דבר נש (נ&quot;א והכי קאמר ליה, לבי, אל תט לדבר רע, דהא דבר רע) גרים נגע בעלמא, ודינא שריא בעלמא, והיינו נגע צרעת. נגע צרעת, הא אתערו חברייא, אבל צרעת כתרגומו, אמר רבי יהודה, מאי כתרגומו, סגירו, דסגיר ולא פתח, וכד סגיר הוא ולא פתח, נגע הוא דאקרי. רבי יוסי אמר, דלא מסתפקין אבהן, כל שכן בנין, והיינו דכתיב נגע צרעת כי תהיה באדם, באדם ממש, ומכאן נחית למאן דנחית, אשתכח נגע לכלא מההוא סגירו. אמר רבי יצחק, ודאי דא הוא רזא דמלה, דכתיב (איכה ב ז) נאר מקדשו, מאי טעמא משום דבני עלמא גרמו האי, דכתיב (במדבר יט כ) את מקדש יהו&quot;ה טמא, טמא ממש. אמר רבי אלעזר, טמא, משום דאסתלקת (שכינתא מניה) מאן דאסתלק, וחוייא תקיפא שרייא ואטיל זוהמא, וסאיב למאן דסאיב, וכלהו בגין חובי עלמא. תאני, כד שארי חויא (תקיפא) לאתגלאה, מסתלקין סמכין ובניינין, ומתעברין, ואתי חוייא תקיפא ואטיל זוהמא, וכדין אשתכח מקדשא מסאב. מאן מקדשא, כמה דאתמר (ויקרא יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, וכתיב (בראשית ג א) והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה יהו&quot;ה אלהי&quot;ם, ויאמר אל האשה, אל האשה ממש, דאתר מקדשא אתאחיד בגווה, והיינו את מקדש יהו&quot;ה טמא, בגין חובוי, משום דאתגליא חוייא תקיפא. מאן חובוי, דא לישנא בישא, דבגין לישנא בישא חוייא אזדמן, בין לעילא בין לתתא, דכתיב (במדבר כא ו) וישלח יהו&quot;ה בעם את הנחשים השרפים, השורפים או השרופים לא כתיב, אלא השרפים, מאן שרפים, דכתיב (תהלים עד יג) ראשי תנינים (תרי, חד אתאחיד לעילא וחד לתתא), (ס&quot;א תרי, חד אתחזרו לזמנין). וכתיב (ישעיה ו ב) שרפים עומדים ממעל לו, ממעל לו ודאי, כמה דאת אמר (איוב א ו) להתיצב על יהו&quot;ה, וכדין סגירו בכלא, ולית מאן דפתח. ועל דא כתיב (משלי ל ב) כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה פיה וגו', מאי מנאפת, מנאפת ממש ודאי, אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און. אמר רבי חייא אמר רבי יצחק, גריעותא דכלא לא אשתכח לתתא, אלא בגין דאשתכח לעילא, ולעילא לא אשתכח אלא כד אשתכח לתתא בחובי עלמא, דילפינן דכלא תלייא האי בהאי והאי בהאי:

ואיש כי ימרט ראשו וגו', רבי חייא פתח ואמר, (קהלת ב יג) וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות וגו', בכמה אתר אסתכלנא במלוי דשלמה מלכא, ואשגחנא בחכמתא &lt;קטע סוף=דף מז א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף מז ב/&gt;
סגיאה דיליה, ואסתים מלוי בגו לגו היכלא קדישא, האי קרא אית לאסתכלא ביה, אמאי אמר וראיתי אני, וכי שאר בני עלמא לא ידעי ולא חמאן דא, אפילו מאן דלא ידע חכמתא מן יומוי ולא אשגח בה, ידע הא שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך, והוא שבח גרמיה ואמר ראיתי אני. אלא הכי תאנא, מאן חכים כשלמה, דבשבעה דרגין דחכמה אתקרי כגוונא דלעילא, שיתא יומין לעילא, שביעאה עלאה עלייהו, שיתא יומין לתתא, שביעאה עלייהו, שיתא דרגין לכורסייא, הוא על כורסייא, דכתיב (דה&quot;א כט כג) וישב שלמה על כסא יהו&quot;ה למלך. שבעה כתרין דיומין לעילא, וכדין לקבליהון שבעא שמהן לשלמה, לאתחזאה ביה חכמתא קדישא, ובגין כך אתקרי שבע שמהן, שלמה, ידייה, אגור, בן יקה, למואל, איתיאל, קהלת. ואמר שבעה הבלים, ומה דאיהו חמא לא חמא בר נש אחרא, וכד כנש חכמתא ואסתלק בדרגין דחכמתא, אקרי קהלת. ושבעה הבלין אמר, לקביל שבעה כתרין דלעילא, וכל הבל קלא אתעביד מניה, ועלמא לא מתקיימא אלא בהבל. ותאנא משמיה דרבי שמעון, הבל אפיק קלא ברוחא ומייא דביה, ולית קלא אלא בהבל. ותאנא, בשבעה הבלין אתקיימין עלאין ותתאין, ותאני רבי יצחק, תא חזי דעל הבל מתקיים עלמא, דאלמלא לא הוה הבל דנפיק מפומא, לא אתקיים בר נש אפילו שעתא חדא. כגוונא דא אמר שלמה מלוי, דעלמא מתקיימי בהו, כהאי הבל דמתקיים ביה עלמא. והאי הבל דמתקיים ביה עלמא, מהבלים דלעילא קאתי, הדא הוא דכתיב (קהלת א ב) הבל הבלים, הבל מהבלים דלעילא, וכל מלוי הכי הוו, ובהבלים דלעילא כתיב, (דברים ח ג) כי על כל מוצא פי יהו&quot;ה יחיה האדם, מאי מוצא פי יהו&quot;ה, דא הבלים דלעילא. ותניא (קהלת ב יג) וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות, מן הסכלות ממש אתי תועלתא לחכמתא, דאלמלא לא אשתכח שטותא בעלמא, לא אשתמודע חכמתא ומלוי. ותאנא, חיובא הוא על בר נש דאוליף חכמתא, למילף זעיר מן שטותא, ולמנדע לה, בגין דאתי תועלתא לחכמתא בגיניה, כמה דאתיא תועלתא לנהורא מחשוכא, דאלמלא חשוכא לא אשתמודע נהורא, ולא אתייא (נ&quot;א אתחזי) תועלתא לעלמא מניה. תאנא, שיש יתרון לחכמה, לחכמה סתם, דאמר רבי שמעון לרבי אבא, תא חזי רזא דמלה, לא נהיר חכמתא דלעילא ולא אתנהיר, אלא בגין שטותא דאתער מאתר אחרא, ואלמלא האי נהירו ורבו סגיא ויתיר, לא הוה (להוי) ולא אתחזיא תועלתא דחכמתא, ובגין שטותא אתנהיר יתיר, ונהירין ליה יתיר, הדא הוא דכתיב שיש יתרון לחכמה סתם, מן הסכלות סתם, וכך לתתא, אלמלא לא הוה שטותא שכיח בעלמא, לא הוי חכמתא שכיח בעלמא. והיינו דרב המנונא סבא, כד הוה ילפין מניה חברייא רזי דחכמתא, הוה מסדר קמייהו פרקא דמלי דשטותא, בגין דייתי תועלתא לחכמתא בגיניה. הדא הוא דכתיב (קהלת י א) יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט, משום דהיא תקונא דחכמתא ויקרא דחכמתא, ועל דא כתיב (שם ב ג) ולבי נוהג בחכמה ולאחוז בסכלות. רבי יוסי אמר, יקר מחכמה ומכבוד, כלומר יקרא דחכמתא ונוי דילה, ויקרא דכבוד דלעילא, מאי היא, סכלות מעט, זעיר דשטותא, אחזי וגלי יקרא דחכמתא וכבוד דלעילא, יתיר מכל ארחין דעלמא. כיתרון האור מן החשך, תועלתא דנהורא לא אתייא (נ&quot;א אתחזי) אלא מן חשוכא, (ולעולם) תקונא דחוורא מאי היא, אוכמא, אלמלא אוכמא, לא אשתמודע חוורא, ובגין אוכמא אסתליק חוורא ואתיקר. אמר רבי יצחק, משל למתוק במר, דלא ידע אינש טעמא דמתיקא עד דטעים מרירא, מאן עביד להאי מתיקא, הוי אומר האי מרירא, והיינו דכתיב (שם ז יד) גם את זה לעומת זה עשה האלהי&quot;ם, וכתיב &lt;קטע סוף=דף מז ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מח|א}}&lt;קטע התחלה=דף מח א/&gt;
(שם ז יח) טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך. תאנא בכמה דרגין אתקרי בר נש, אדם, גבר, אנוש, איש, גדול שבכלם אדם, (משום) דכתיב (בראשית א כז) ויברא אלהי&quot;ם את האדם בצלמו, וכתיב (שם ט ו) כי בצלם אלהי&quot;ם עשה את האדם, ולא כתיב גבר אנוש איש. אמר רבי יהודה, אי הכי, והא כתיב (ויקרא א ב) אדם כי יקריב מכם קרבן ליהו&quot;ה, (ולא גבר אנוש איש), מאן בעי למקרב קרבנא, מאן דאיהו חטאה, וכתיב אדם. אמר רבי יצחק, תא חזי, קיומא דעלמא דעילאין ותתאין הוא קרבנא, נייחא דקודשא בריך הוא, ומאן אתחזי למקרב קמיה האי נייחא, הוי אומר האי אדם דיקירא מכלא. אמר ליה, אי הכי, הא כתיב אדם כי יהיה בעור בשרו וגו', והיה בעור בשרו לנגע צרעת, אמר ליה, להאי בעי קודשא בריך הוא לדכאה יתיר מכלא, דמאן דאיהו בדרגא עלאה דכלהו, לא ליתיב הכי. ובגין כך כתיב באדם, והובא אל הכהן, ובא לא כתיב, אלא והובא, דכל מאן דחמי ליה, אתחייב ביה לאקרובי קמי כהנא, דדיוקנא קדישא לא ליתיב הכי, וכתיב איש או אשה כי יהיה בו נגע וגו', איש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות וגו', ולא כתיב בהו והובא. אמר ליה, והא כתיב (במדבר יב ג) והאיש משה, (שמות לב א) כי זה משה האיש, אמאי לא אקרי אדם, אמר ליה, משום דאקרי עבד למלכא, דכתיב (במדבר יב ז) לא כן עבדי משה, (יהושע א ב) משה עבדי, ואוף הכי אקרי לגבי אדם דלעילא. אמר ליה, אי הכי והא כתיב (שמות טו ג) יהו&quot;ה איש מלחמה, ולא כתיב אדם, אמר ליה (תהלים כה יד) סוד יהו&quot;ה ליראיו, אמר ליה, אי הכי אנא בינייהו (ס&quot;א יתיב) אתיבו בכלא, ובאתר דא לא זכינא, אמר ליה, זיל לרבי אבא, דאנא אוליפנא מניה על מנת דלא לגלאה. אזל לגבי דרבי אבא, אשכחיה דהוה דריש ואמר, אימתי אתקרי שלימותא דלעילא (נ&quot;א דכולא), כד יתיב קודשא בריך הוא בכורסייא, ועד דלא יתיב בכורסייא, לא אשתכח שלימותא, דכתיב (יחזקאל א כו) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, משמע דכתיב אדם, דהוא כללא ושלימותא דכלא, אמר רבי יהודה, בריך רחמנא דאשכחית לך בהאי. אמר ליה, אי הכי הא כתיב (שמות טו ג) יהו&quot;ה איש מלחמה, ולא כתיב אדם, אמר ליה יאות שאלת. תא חזי, התם לא אשתכח שלימותא דכלא, ובגיני כך אקרי איש, אבל הכא שלימותא דכלא וכללא דכלא, בגין כך אקרי אדם, קארי עליה, (תהלים קיט עב) טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. תו אמר ליה, כתיב (שם לו ז) אדם ובהמה, ולא כתיב איש ובהמה, אמר ליה, ולא, והכתיב (שמות יא ז) למאיש ועד בהמה, אבל מה דכתיב אדם ובהמה, כמה דכתיב (מ&quot;א ה יג) מן הארז אשר בלבנון, עד האזוב אשר יוצא בקיר, אורחיה דקרא הוא דנקיט עלאה מכלהו, ונמיך מכלהו, אוף הכא עלאה מכלא אדם, ונמיך מכלא בהמה. אמר ליה, והא כתיב (בראשית ב ה) ואדם אין לעבוד את האדמה, אמר ליה, תא חזי, דכל מה די בעלמא לא הוי אלא בגיניה דאדם, וכלהו בגיניה מתקיימי, ולא אתחזיאו בעלמא, וכלהו אתעכבו, עד דייתי ההוא דאקרי אדם, הדא הוא דכתיב (שם) וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וגו', טרם, עד לא, כתרגומו, משום דדיוקנא עלאה לא אתחזי, הדא הוא דכתיב (שם) ואדם אין, כלומר כלהו אתעכבו בגיניה דהאי דיוקנא עד דאתחזי, ובגין כך לא אתחזי (נ&quot;א אתברי) האי דיוקנא, אלא בדיוקנא דאתחזי ליה, הדא הוא דכתיב, (שם ז) וייצר ה' אלהי&quot;ם את האדם, בשם מלא, כמה דאוקימנא, דאיהו שלימותא דכלא, וכללא דכלא. תאנא, בששי נברא אדם, בשעה שנשלם הכסא, ונקרא כסא, דכתיב (מ&quot;א י יט) שש מעלות לכסא, ולפיכך נברא האדם בששי, שהוא ראוי לישב על הכסא. ותאנא, כיון דנברא אדם, אתתקן כלא, וכל מה דלעילא ותתא, וכלא אתכליל באדם. תניא, אמר רבי יוסי, כתיב (יחזקאל א י) ודמות פניהם פני אדם, כללא דכלא, וכלא כלילן בהאי דיוקנא. אמר רבי יהודה, והא כתיב (שם) ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור &lt;קטע סוף=דף מח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף מח ב/&gt;
מהשמאל לארבעתן, אמר ליה כלא אנפי אדם הוו, ובההוא דיוקנא דאדם אתחזיין כל גוונין וכל דיוקנין. כמה דתנינן, אנפוי אנפי נשרא, לא דהוא נשרא, אלא דאתחזי בדיוקנא דאדם, משום דכליל כל גוונין וכל דיוקנין. אמר רבי יצחק, תא חזי, כל מאן דאיהו תחות שולטני דאדם, אתקרי איש, משום דאתתקן בגוונא דאדם, מדרגא אחרא דהוה ביה בקדמיתא. דתניא ברזא עלאה בספרא דצניעותא, כד אתברי אדם, נחת בדיוקנא קדישא עלאה, ונחתו עמיה תרין רוחין מתרין סטרין מימינא ומשמאלא, כללא דאדם, ורוחא דימינא אתקרי נשמתא קדישא, דכתיב (בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים, ורוחא דשמאלא אתקרי נפש חיה, והוה אזיל ונחית מעילא לתתא, ולא אתיישבא בהדי אחרא. כד הוה עייל שבתא, והוה חב אדם, אתעבידו (נ&quot;א אתנגידו) מההוא רוחא שמאלא בריין מתפשטן בעלמא, ולא אסתיימו גופא דלהון, ואתחברו בהאי גופא דאדם בדכורא ונוקבא, ואתיילידו בעלמא, ואלין אקרון נגעי בני אדם. תאנא, עלאין מנייהו דלא אתדבקו לתתא ותליין באוריא, ושמעין מה דשמעין מלעילא, ומנייהו ידעין אינון אחרנין לתתא. תנא, מן בוצינא דקרדינותא, נפקין תלת מאה ועשרין וחמש ניצוצי, מתגלפין ומתאחדן כחדא מסטרא דגבורה, דאקרון גבורות, (ס&quot;א ומתלכדן כחדא) ואתעביד חד (גופא), וכד עיילין אלין בגופא, אקרי איש. ולא איש דתנינן תם וישר, איש צדיק, ואיש דהכא איש מלחמה כתיב, דכלא סליק דינא וכלא כחדא. אמר רבי יהודה, אמאי, לא הוה בידיה (דרבי יצחק), אתו שאילו קמיה דרבי שמעון, אמר לון תו קשיא, דהא תנינן, כתיב (שם כג) לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת, ותנינן מאן איש, דא חסד, והכא אמריתו דהוא דינא. אלא הכי תאנא, כלא הוא בחד מתקלא סלקא, וכלא חד. ומשום דדיני תתאי מתאחדן (נ&quot;א ומתלכדן) ומתחברן בשערוי דהאי, אקרי הוא דינא קשיא, וכד אתעבר מניה שערא דרישא, אתבסם, ודינין דלתתא לא אזדמנו, ובגין כך אקרי טהור, דלא אקרי טהור אלא כד נפיק מסטרא דמסאבא, וכד נפיק מן מסאבא אקרי טהור, דכתיב (איוב יד ד) מי יתן טהור מטמא, מטמא ודאי, והכא כתיב ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא. ותא חזי, ברישא דהאי איש, בוצינא דקרדינותא, ובגין כך גולגלתא דרישא דהאי סומקא כלא כוורדא, ושערי סומקי בגו סומקי, ותליין מניה כתרין תתאין דלתתא, דמתערין דינין בעלמא, וכד אתעבר מניה שערא ואתגליש, מחסד עלאה אתבסם כלא, ואתקרי טהור על שמיה. אמר רבי יהודה, אי אתקרי על שמיה קדוש אתקרי ולא טהור, אמר ליה לאו הכי, דקדוש לא אתקרי אלא כד תלי שערא, דקדושה בשערא תלי, דכתיב (במדבר ו ה) קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, והאי אקרי טהור, מסטרא דתליין לתתא מניה, ובגיני כך אתעבר מניה שערא ואתדכיא. ותא חזי, כל מאן דאיהו מסטרא דדינא, ודינין מתאחדין ביה, לא אתדכי עד דאתעבר מניה שערא, ומדאתעבר מניה שערא אתדכי, ואי תימא אדם, לאו הכי, דהא הוא שלימותא דכלא, ורחמי אשתכחו ביה, בגין כך לאו הכי, דכלהו קדושאן וקדישין אתייחדו ביה, אבל האי הוא דינא, ודיני אתאחדן ביה, לא אתבסם עד דאתעבר מניה שערא. תא חזי, דהא ליואי דאתו מהאי סטרא דדינא, לא מתדכאן עד דאתעברון מנהון שערא, דכתיב (שם ח ז) וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בשרם וגו', ובגין דיתבסמון יתיר, בעי כהנא דאתי מסטרא דחסד עלאה לארמא לון, דכתיב (שם יא) והניף אהרן את הלוים תנופה לפני יהו&quot;ה, כמה דאיהו להאי איש דלעילא, דכד בעי לאתבסמא &lt;קטע סוף=דף מח ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מז|א}}&lt;קטע התחלה=דף מט א/&gt;
יתיר, אתגלייא ביה חסד עלאה, ואתבסם, ומבסם הוא לתתא. והאי איש בכללא דאדם הוא, וכד בעי קודשא בריך הוא לאגחא קרבא, בהאי איש אגח בהו קרבא, דכתיב (שמות טו ג) יהו&quot;ה איש מלחמה, בהאי איש ממש. ולא אגח בהו קרבא עד אעבר ליה שערא דרישא, בגין דישתלשלון משלשוליהון, ויתברון כל אינון כתרין דמתאחדן בשערי, הדא הוא דכתיב, (ישעיה ז כ) ביום ההוא יגלח יהו&quot;ה וגו', בעברי נהר במלך אשור, את הראש ושער הרגלים וגם את הזקן תספה. תאנא וכה תעשה להם לטהרם, מאי וכה, כגוונא דלעילא, הזה עליהם מי חטאת, שיורי טלא דבדולחא, הכא מי חטאת דאינון שיורי טלא, לזמנא דאתי כתיב (יחזקאל לו כה) וזרקתי עליכם מים טהורים. וכבסו בגדיהם, כגוונא דלעילא, דתקונוי דהאי איש אתסחן בחסד עלאה, ואתדכי מכלא. ותנינן, אמאי כתיב בתער ולא במספרים, אלא משום דיתעבר שערא בשרשוי, ויתעברון מניה דינין תתאין משלשוליהו. ולזמנא דיתכשרון עובדין לתתא, זמין קודשא בריך הוא שערא דא לאעברא ליה ולמגלשיה, בגין דלא יצמח וירבה, דכתיב כי ימרט ראשו. אמר רבי יצחק, רב מכל ליואי קרח הוא, דעבדיה קודשא בריך הוא לתתא כגוונא דלעילא, וקרייה קרח, אימתי, בשעתא דגליש בגיניה להאי איש, דכתיב קרח הוא. וכד חמא קרח רישיה בלא שערא, וחמא לאהרן מתקשט בקשוטי מלכין, אתזלזל בעיניה, וקנא לאהרן, אמר ליה קודשא בריך הוא, אנא עבדית לך כגוונא דלעילא, לא בעית לאעלאה בעלאין, חות לתתא והוי בתתאין, דכתיב (במדבר טז לג) וירדו חיים שאולה, מאי איהו שאול, גיהנם, דתמן צווחין חייבין, ולית מאן דמרחמי עלייהו, וזמינין אינון לאחייא ולאעלא, כד יתער קודשא בריך הוא לעמיה, ולאחייא להו, דכתיב (ש&quot;א ב ו) יהו&quot;ה ממית ומחיה מוריד שאול ויעל:

ואם מפאת פניו ימרט ראשו, תאנא, אית פנים ואית פנים, ומאן פנים הללו, אלין אינון דאקרון פנים של זעם, וכל אלין דתליין מאינון פנים, חציפין כלהו תקיפין כלהו, דלא מרחמי, וכד אתעבר שערא מסטרא דאינון פנים, מתעברן כלהו ואתברו. דתניא, כל אינון דתליין משערא דרישא, אינון עלאין על אחרנין, ולא חציפין כוותייהו, וכל אינון דתליין מסטרא דשערא דאינון פנים, כלהו חציפין ותקיפין, ובגין כך אנפוי מתלהטן כאשא, משום ניצוצא דבוצינא דקרדינותא, ובהאי כתיב (איכה ד טז) פני יהו&quot;ה חלקם, (תהלים לד יז) פני יהו&quot;ה בעושי רע. אמר רבי יצחק, מהו נגע לבן אדמדם, נגע ממש הוא, אי חוורא אתחזי וסומקא לא אתעבר, משמע דכתיב לבן אדמדם. אמר רבי יוסי, דחוורא לא אתחזי אלא בסומקא, כגוונא חוורא וסומקא. רבי יצחק אמר, אף על גב דחוורא אתחזי, אי סומקא לא אזיל, נגע הוא, דכתיב (ישעיה א יח) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, וכד אתחוור כלא, רחמי אשתכחו, ודינין לא אשתכחו, (ס&quot;א דהא אתעקרו). תאני רבי אבא, כתיב נגע הוא, וכתיב נגע היא, חד דכר וחד נוקבא, אלא כד נוקבא אסתאבת בגין חובי תתאי, כתיב היא, וכד דכר לא אתדכי בגין חובי תתאי, כתיב נגע הוא. ואשתמודען מלין אלין לגבי כהנא, דינין דאתו מהאי, ודינין דאתו מהאי. ואשתמודען קרבני דבעיין לקרבא, דכתיב (ויקרא א ג) זכר תמים, וכתיב (שם ה לב) נקבה תמימה יביאנה, דהא אשתמודעאן מלי, מאן אתו דינין, ומאן אינון חובי, דאתאחדן בהאי או בהאי. ועל דא כתיב, (תהלים נא יט) זבחי אלהי&quot;ם רוח נשברה, לאפקא שאר קרבנין דלא כתיב רוח נשברה, דאינון שלמא לעלמא, וחדווה דעלאין ותתאין:

ואם יראנה הכהן, תאנא רבי יוסי, כתיב &lt;קטע סוף=דף מט א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף מט ב/&gt;
(שם סה ג) שומע תפלה עדיך וגו', שומע תפלה, דא קודשא בריך הוא. רבי חזקיה אמר, שומע תפלה, שומע תפלות מבעי ליה, מהו שומע תפלה, אלא תפלה דא כנסת ישראל, דאיהי תפלה, דכתיב (שם קט ד) ואני תפלה, (ס&quot;א (שם סט יד) ואני תפלתי) ודוד בגין כנסת ישראל קאמר לה, ומה דאמר, ואני תפלה כלא חד, ועל דא שומע תפלה, ודא תפלה של יד, דכתיב (שמות יג טז) על ידכה בה&quot;א. עדיך כל בשר יבאו, בשעתא דגופא שריא בצערא במרעין במכתשין, כמה דאת אמר, ובשר כי יהיה בעורו, את הנגע בעור הבשר, הבשר החי, ובגין כך לא כתיב כל רוח יבאו, אלא כל בשר יבאו. מהו עדיך, אלא כמה דאתמר, והובא אל הכהן, דא הוא קודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב, ואם יראנה הכהן. תא חזי, באתר חד אהרן הכהן, ובאתרא אחרא הכהן סתם, ודא קודשא בריך הוא. אמר רבי יצחק, והא כתיב נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן, אי הכי דא קודשא בריך הוא, אמר ליה, אין, בגין דביה תלייא כל דכיותא וכל קדושה. אמר ליה, אי הכי אמאי והובא, והועלה מבעי ליה, אמר ליה, כמה דאת אמר (שמות כז ז) והובא את בדיו בטבעות, דעייל דא בגו דא, אוף הכא והובא, דיכנסון ליה לכהנא לדכאה ליה, (כד אהדר ביה), ויעלון מלה קמיה. אמר רבי יצחק, הכי תנינן, נגע צרעת, נגע הוא דינא תקיפא שריא בעלמא, צרעת סגירו, כמה דאתמר, סגירו דנהורא עלאה, סגירו דטיבו עלאה, דלא נחית לעלמא. כי תהיה באדם, באדם סתם, והובא אל הכהן, דא כהן דלתתא, דהוא אתתקן למפתח ההוא סגירו, ולאדלקא בוציניא, דישתכחו על ידוי ברכאן לעילא ולתתא, ויתעבר ויסתלק ההוא נגע, וישרי נהירו דרחמי על כלא, ובגין כך והובא אל הכהן. אמר רבי אבא, חמינא לאינהו בני עלמא, דלא משגחן, ולא ידעין ביקרא דמאריהון, כתיב בהו בישראל, (ויקרא כ כד) אשר הבדלתי אתכם מן העמים להיות לי, וכתיב (שם ז) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יהו&quot;ה, אי אינון מתרחקן, אן הוא קדושה דילהון, הא רעותא דילהון אתרחקת מניה. וקרא אכריז ואמר, (תהלים לב ט) אל תהיו כסוס כפרד אין הבין, במה אתפרשן בני נשא מסוס ופרד, בקדושה דגרמייהו, לאשתכחא שלימין ורשומין מכלא. ועל דא, זווגא דבני נשא הוא בזמנין ידיען, לכוונא רעותא, לאתדבקא ביה בקודשא בריך הוא. והא אתערו, בפלגות ליליא קודשא בריך הוא עאל בגנתא דעדן, לאשתעשעא עם צדיקייא, וכנסת ישראל משבחת ליה לקודשא בריך הוא, והוא שעתא דרעותא לאתדבקא בהו, וחברייא דמשתדלי באורייתא, משתתפי בה בכנסת ישראל לשבחא למלכא קדישא, ואתעסקן באורייתא, שאר בני נשא כדין עידן רעותא לאתקדשא בקדושה דקודשא בריך הוא, ולכוונא רעותא לאתדבקא ביה. ואינון חברייא דמשתדלי באורייתא, זווגא דילהון בשעתא דזווגא אחרא אשתכח, והאי משבת לשבת, לכוונא רעותא לאתדבקא ביה בקודשא בריך הוא ובכנסת ישראל, דהוא עידן רעותא דמתברכן כלא עלאי ותתאי. אי בני נשא אתרחקו מניה, ועבדן כבעירי, אן הוא קדושה דלהון, לאשתכחא קדישין, אן אינון נפשאן קדישין דמשכן מעילא, ושלמה מלכא צווח ואמר, (משלי יט ב) גם בלא דעת נפש לא טוב, גם בלא דעת, מאן הוא דעת, דא קודשא בריך הוא, נפש לא טוב, דא הוא נפש דאינון משכין בעובדייהו, לא טוב, דהא מסטרא אחרא אתמשכאן עלייהו נפשתא, דלאו איהו טוב, בגין דלא מכווני לבייהו לקודשא בריך הוא. מאן דאתלהיט ביצר הרע, בלא רעותא וכוונה דלבא לקודשא בריך הוא, מסטרא דיצר הרע אתמשך עליה נפשא, דלאו איהו טוב, הדא הוא דכתיב, גם בלא דעת נפש לא טוב. ואץ ברגלים חוטא, מאן דאיהו אץ ודחי שעתא בלא רעותא קדישא, חוטא, חוטא ודאי בכלא. ועל דא שריין מכתשין בישין בבני נשא, ואסהידו באנפייהו בחציפותא דילהון, לאחזאה דהא קודשא בריך הוא מאיס בהו, ולאו דעתיה בהון, עד דאינון זכאן, &lt;קטע סוף=דף מט ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נ|א}}&lt;קטע התחלה=דף נ א/&gt;
ומכשראן עובדייהו כמלקדמין, ומתברכן (ס&quot;א ומתדכאן). ועל דא אשתמודען מכתשין לגבי כהנא, אינון דאתיין מסטרא דמסאבא, ואינון דאתיין מסטרא אחרא. כגוונא דא כתיב, כי תבאו אל ארץ כנען וגו', ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, וכי אגר טב הוא דישתכח באינון דזכאן למיעל בארעא, אלא הא אוקמוה, לאשכחא מטמונין דאטמרן בביתייהו, ולאהנאה לון לישראל. אבל תא חזי, זכאין אינון ישראל דאינון מתדבקן ביה בקודשא בריך הוא, וקודשא בריך הוא רחים להו, דכתיב (מלאכי א ב) אהבתי אתכם אמר יהו&quot;ה, ומגו רחימותא דיליה אעיל להו לארעא קדישא, לאשראה שכינתיה בינייהו, ולמהוי דיוריה עמהון, וישראל דישתכחון קדישין על כל בני עלמא. תא חזי, כתיב (שמות לה כו) וכל הנשים אשר נשא לבן וגו', בשעתא דהוו עבדין עבידתא, הוו אמרי דא למקדשא, דא למשכנא, דא לפרוכתא, וכן כל אינון אומנין, בגין דתשרי קדושה על ידייהו, ואתקדש ההוא עבידתא, וכד סליק לאתריה, בקדושה סליק. כגוונא דא, מאן דעביד עבידתא לעבודה זרה או לסטרא אחרא דלא קדישא, כיון דאדכר ליה על ההוא עבידתא, הא רוח מסאבא שריא עלוי, וכד סליק עבידתא, במסאבא סליק. כנעניים פלחי לעבודה זרה אינהו, ומתדבקן כלהו כחדא ברוח מסאבא בעבודה זרה, והוו בניין בנין לפרצופייהו (ס&quot;א לטנופייהו) ולגעולייהו לסטר מסאבא לעבודה זרה, וכד שראן למבני, הוו אמרי מלה, וכיון דאתדכר בפומייהו, סליק עליה רוח מסאבא, כד אסתליק עבידתא, ברוח מסאבא אסתליק. כיון דעאלו ישראל לארעא, בעא קודשא בריך הוא לדכאה לון, ולקדשא לון ארעא, ולאפנאה אתר לשכינתא, דלא תשרי שכינתא גו מסאבא, ועל דא בההוא נגע צרעת הוו סתרין בניינין דאעין ואבנין דאתעבידו במסאבו. תא חזי, אי עובדא דא הוה לאשכחא מטמונין בלחודוי, יהדרון אבנין לבתר כמה דאינון לאתרייהו, ועפרא לאתריה, אבל קרא כתיב, וחלצו את האבנים, וכתיב ועפר אחר יקח, בגין דיתעבר רוחא מסאבא ויתפני, ויתקדש השתא כמלקדמין, וישתכחו ישראל בקדושה, ובדיורא קדישא, למשרי בינייהו שכינתא. ועל דא, מאן דבני בנין, כד שארי למבני, בעי לאדכרא בפומיה דהא לפולחנא דקודשא בריך הוא, הוא בני, בגין דכתיב (ירמיה כב יג) הוי בונה ביתו בלא צדק וגו', וכדין סייעתא דשמיא שארי עלוי, וקודשא בריך הוא זמין עליה קדושתא, וקארי עליה שלום, הדא הוא דכתיב (איוב ה כד) וידעת כי שלום אהלך וגו'. מהו (שם) ופקדת נוך, הא אוקמוה, אבל ופקדת, לאפקדא מלה בפומא, כד איהו בני, וכדין ולא תחטא כתיב, ואי לאו, הא זמין לביתיה סטרא אחרא. כל שכן מאן דבני, ורעותיה בגוונא אחרא, בגין דמייחד ביתא לסטרא אחרא לאסתאבא ביה, הא ודאי שריא ביה רוח מסאבא, ולא נפיק ההוא בר נש מעלמא, עד דאתענש בההוא ביתא, ומאן דדייר ביה יכול לאתזקא, דהא ההוא דירה רוח מסאבא שריא ביה, ואזיק מאן דאשתכח ביה. ואי תימא, במה ידיע, כגון דאתזק בההוא ביתא ההוא דבני ליה, או אנשי ביתיה, או בנזקי דגופא או בנזקי ממונא, הוא ותרין אחרנין אבתריה, הא ודאי יערוק בר נש לטורא ולא ידור ביה, ידור בטילא דעפרא ולא ידור ביה. ובגין כך, קודשא בריך הוא חס עלייהו דישראל, דאינון לא ידעין מלה בכל אינון בתי, והוא אמר, אתון לא ידעין, אנא ידענא, וארשימנא לון בנגע, נגע דייר בביתא, הא נגע אחרא תקיפא דיפיק ליה ויעבר ליה מן עלמא, וכדין ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו. כיון דאזיל ליה, מאי טעמא ונתץ את הבית, אלא בכל זמנא דההוא בניין ליהוי קיים, &lt;קטע סוף=דף נ א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף נ ב/&gt;
דיליה הוא, ויכיל לאהדרא. האי בארעא קדישא, כל שכן בארעא אחרא, דזמינא רוח מסאבא יתיר, ויכיל בר נש לאתזקא. אמר רבי אלעזר, וכל שכן דקארי בקלפוי דחברוי אחרנין לאשתכחא תמן, ואפילו טורפי דקספתא לא מעברן לה מההוא ביתא, ובגין כך, האי קרא אכריז ואמר, הוי בונה ביתו בלא צדק, הוי ודאי קאמרי כל יומא בההוא ביתא. רבי יוסי עאל חד יומא בחד ביתא, מטא בספתא (ס&quot;א אטרח בטיפסא) עאל לגו, שמע חד קלא דאמר, אתכנשו עולו, הא חד פלוגתא דילן, סיפתו וננזיק ליה עד לא ינפוק, אמרו לא ניכול, אלא אי דיוריה הכא, נפק רבי יוסי ודחיל, אמר, ודאי מאן דאעבר על מלוי דחברייא אתחייב בנפשיה. אמר ליה רבי חייא, והא גוים ושאר בני נשא דיירי בגוויה ואשתלימו, אמר ליה, אינון מסטרייהו קא אתיין, אבל מאן דדחיל חטאה יכיל לאתזקא, ואפילו אינון אי יעכבו דיוריהון ביה, לא יפקון בשלם. אמר ליה, והא כתיב (איוב כא ט) בתיהם שלום מפחד, אמר ליה, כגון דהוה מאחרא ואתבני מצדק, וקרא הכי הוא, בתיהם שלום מפחד, כשבתיהם שלום מפחד, שבט אלו&quot;ה לא שריא עליהם. ובא אשר לו הבית והגיד וגו', והגיד, ויאמר מבעי ליה, או וידבר, מהו והגיד, אלא בכל אתר מלה דחכמתא הוא, והא אוקמוה, כנגע נראה לי בבית. כנגע, נגע מבעי ליה, נראה לי, יש לי מבעי ליה, דהא כתיב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, דיתחזי לכלא, אמאי כנגע נראה לי. אלא בשעתא דהאי עייל, אחרא אתגלייא, ומקטרגא דא בדא, ועל דא נראה לי, ההוא דאתכסי אתגליא, ודאתגליא אתכסי, ולבתר מתחזי ליה בדיוקנא דההוא נגע דביתא, ואתכסייא אחרא, ועל דא והגיד לכהן, דמלה דחכמתא היא. וכדין אתי כהנא, וירמון ביתא, וינתצון ליה אבנין ואען וכלא, כיון דאנתצן ואתדכן כלא, מתברכאן, כדין כתיב (דברים ח יב) ובתים טובים תבנה וישבת, אלין אקרון טובים, דהא קדמאי לאו אינון טובים, ולאו בכללא דקדושה ודכיו נינהו. אמר רבי יהודה, אי הכי, במאי מוקמינן קרא דכתיב (שם ו יא) ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת, אי רוח מסאבא שריא בגוייהו, היך מלאים כל טוב. אמר רבי אלעזר, מלאים כל טוב, בממונא בכספא ובדהבא ובכלא, כמה דאת אמר, (בראשית מה כ) כי טוב כל ארץ מצרים, ואמר רבי יהודה, והא כל בתי דמצראין מליין חרשין וטעוון הוו, אלא בגין עותרא דארעא אתמר, אוף הכא, בגין עותרא וממונא הוא. תרין עותרין נטלו ישראל, חד כד נפקו מגלותא דמצרים, וחד כד עאלו לארעא. רבי שמעון אמר, כל דא ודאי הוה לאתקדשא ארעא, ולאעברא רוח מסאבא מארעא, ומגו ישראל, וכד ביתא הוה נתיץ, הוה אשתכח בה ממונא למבני ליה, ולמלייא ביתיה, בגין דלא יצטער על ביתא, וישרון בדיורא דקדושה:

ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות וגו', רבי יוסי אמר, כסילתא דמוקפי בבהרת עזה, חיזו תנינא, ובחיזו אתדן באינון גוונין. אמר רבי יצחק, שלש מאה טעמי אית מאן דגריס בבהרת עזה, וכלהו אוליפנא מאבא, בר חיזור (חיור) חד סאיב, סהדא חד, תרין, תרי סהדי ודכי, מכאן ולהלאה, אפילו מאה כתרי, ותרי כמאה, ודא אוליפנא לבתר, דכתיב (דברים יט טו) לא יקום עד אחד באיש וגו', על פי שנים עדים וגו'. רבי חזקיה הוה יתיב קמיה דרבי שמעון, אמר, כתיב נגע לבן אדמדם, כדין הוא נגע, דהא חוורא לא קאים בעיניה. פתח רבי שמעון ואמר, כתיב (ישעיה א יח) אם יהיו חטאיכם כשנים וגו', זכאין אינון ישראל, דקודשא בריך הוא בעי לדכאה לון בכלא, בגין דלא ישתכחון בדינא קמיה, ומאריהון דדינא לא ישלטון בהון, דהא כלא אזיל בתר זיניה, סומקא לסומקא, וחוורא לחוורא, ימינא לימינא, ושמאלא לשמאלא. בעשו כתיב (בראשית כה כה) ויצא הראשון אדמוני, ועל דא שריא ביה זיניה, &lt;קטע סוף=דף נ ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נא|א}}&lt;קטע התחלה=דף נא א/&gt;
ואי תימא, אדמוני כתיב בעשו, וכתיב ביה בדוד (ש&quot;א טז יב) ויביאהו והוא אדמוני, אלא דא מזוהמא דדהבא אתעביד, ודא בזוהרא דדהבא אתדבק, בעשו כתיב ביה אדמוני כלו כאדרת שער, בזוהמא דהתוכא נפק, בדוד כתיב ביה, עם יפה עינים וטוב ראי. תא חזי, מאי טעמא, גוונא חוורא אשתמודע, וגוונא סומקא אשתמודע, סומקא בקדמיתא והא אתחזי ביה חוורא, הא דכיותא אתיליד ביה ושארי לאתדכאה, חוורא בקדמיתא ואתחזי ביה סומקא, הא שארי לאסתאבא, וכתיב וטמאו הכהן, דהא אתיליד ביה סומקא לאסתאבא. וכהנא הוה ידע בכל אינון גוונין, ולזמנין דאתחזי ביה גוונא דדכיותא, ויסגר ליה למחמי אי אתיליד ביה גוונא אחרא, ואי לא, מדכי ליה, הדא הוא דכתיב, וטהרו הכהן:

רבי יצחק ורבי יהודה הוו אזלי בארחא, אמר רבי יהודה, כתיב (מ&quot;ב ה כז) וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם וגו', אי הוא חטא בנוי אמאי ילקון, אמר ליה, אלישע יתיר משאר נביאי חמא, חמא דלא נפיק מגחזי ברא דמעליא, ועל דא לייט לכלהו. ולא עוד, אלא אמר ליה, אנא פלחנא בשמושא עלאה לגבי אליהו, וזכינא בתרין חולקין, דהא פלחנא ליה בקשוט, ואנת רשע פגימת לי, אומית לשקרא וחמידת, הא עברת על אורייתא כלא, ומאן דאעבר על דא מית הוא לעלמא דאתי, אבל בגין דפלחת לי, שמושא דילך לא להוי למגנא, תהוי מיתה דילך בעלמא דין, ובעלמא דאתי לא, ובגין כך וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך:

(גוונא דחוורא אשתמודע וגוונא דסומקא אשתמודע), אמר רבי יוסי, בגד הצמר או הפשתים אמאי, אמר רבי יצחק, בכלא שריא ובכלא שלטא, ואית כגוונא דא, דכתיב (משלי לא יג) דרשה צמר ופשתים, ובגיני כך שולטניה דההוא נגע דנפיק מאתר עלאה דא, שלטא בכלא, בתרי גווני בצמר ובפשתים, ובגין כך זאת תורת נגע הצרעת בגד הצמר או הפשתים. רבי יצחק הוה אזיל לקטפורא דאבוי, חמא חד בר נש דסאטי, בקוטרא דמטולא אכתפוי, אמר ליה שורטא דקישטא בכתפך אמאי, לא אמר ליה מידי, אזל אבתריה, חמא דעייל במערתא חדא, עאל אבתריה, חמא קטורא דתננא דהוה סליק מתחות ארעא, ועאל ההוא בר נש בנוקבא חד, ואתכסיא מניה, דחיל רבי יצחק, ונפק לפום מערתא. עד דהוה יתיב, אעברו רבי יהודה ורבי חזקיה, חמא לון וקריב גביהון, סח לון עובדא, אמר רבי יהודה, בריך רחמנא דשזבך, האי מערתא דסגיר דסרוניא היא, וכל יתבי ההיא קרתא חרשין אינון, ואתיין למדברא לחוייא אוכמין, דאינון בני עשר שנין או יתיר, למעבד חרשין, ולא מנטרא מנייהו, ואתעבידו סגירין, וכל זייני חרשין דלהון בהאי מערתא אינון. אזלו, עד דהוו אזלי, אערעו בחד בר נש דהוה אתי, ובריה דהוה מרע קטיר על חמרא, אמרו ליה מאן את, אמר להו יודאי, ודא הוא ברי דאיהו קטיר על חמרא, אמרו ליה אמאי הוא קטיר, אמר לון דיורי הוא בחד כפר דאיהו מבני רומאי, והאי ברי הוה אוליף אורייתא בכל יומא, והוה אהדר לביתא ולעי לון לאינון מלין, ותלת שנין הוה דיורי בההוא ביתא, ולא חמינא מידי, והשתא יומא חד עאל ברי לביתא לאהדרא מלין, אעבר חד רוחא קמיה ונזיק ליה, אעקם פומיה ועינוי, וידוי אתעקמו, ולא יכיל למללא, ואתינא לגבי מערתא דסגירו דסרוניא, דילמא ילפון לי מלה דאסוותא. אמר ליה רבי יהודה, ובההוא &lt;קטע סוף=דף נא א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף נא ב/&gt;
ביתא ידעת מן קדמת דנא דאתנזק ביה בר נש אחרא, אמר ליה, ידענא דהא מכמה יומין אתנזק ביה חד בר נש, והוו אמרי דמרעא הוה, ומנייהו אמרי דרוחא דביתא, ולבתר עאלו ביה כמה בני נשא ולא אתנזיקו, אמרו, היינו דאמרי חברייא, ווי לאינון דעברין על מלייהו. פתח רבי יהודה ואמר, (ירמיה כב יג) הוי בונה ביתו בלא צדק, דהא בכל אתר דאשתכח ביה צדק, כל רוחין וכל מזיקי עלמא ערקין מניה, ולא משתכחי קמיה, ועם כל דא מאן דאקדים ונטיל אתר, אחיד ביה. אמר ליה רבי חזקיה, אי הכי שקיל שמא קדישא כרוח מסאבא, אמר ליה, לאו הכי, אלא שמא קדישא לא שריא באתר מסאבא, ובגין כך, אי שמא קדישא נטיל אתר מקדמת דנא, כל רוחין וכל מזיקין דעלמא לא יכלין לאתחזאה ביה, כל שכן לקרבא בהדיה, אי רוח מסאבא קדים נטיל אתר, שמא קדישא לא שריא ביה, דהא לאו אתריה. וכד הוה נחית נגע צרעת, הוה מדכי אתרא, ואפיק לרוח מסאבא מאתריה, ולבתר מנתצי ביתא, אבנין ואעין וכלא, ובני לה כמלקדמין בסטר קדישא בצדק, דדכיר ליה לשמא קדישא, ולשרי עליה קדושה, ועם כל דא בעפרא אחרא, וירחיק ביתא מאתריה מיסודא קדמאה תרי טפחים. השתא דלא אתחזי ולא נחית מאן דמקטרג ביה בההוא רוח מסאבא לאפקא ליה מאתריה, מאי תקנתיה, אי יכיל לנפקא מהאי ביתא שפיר, ואי לאו, יבנה ליה כמלקדמין, באבנין אחרנין ואעין וכלא, ויפיק וירחיק ליה מאתר קדמאה, ויבני ליה על שמא קדישא, ועם כל דא, לא נפיק ההוא רוחא מן אתר קדמאה, בגין דקדושה לא שריא על אתר מסאבא. אמר רבי יצחק, למה ליה לאטרחא כולי האי, בזמנא דא כתיב (קהלת א טו) מעוות לא יוכל לתקון וגו', מיומא דאתחרב בי מקדשא, לא אשתכח אסוותא בעלמא, בגיני כך בעי בר נש לאזהרא, כי היכי דלהוי נטיר. אמרי, נזיל בהדי האי בר נש ונחמי, אמר רבי יצחק אסיר לן, אי הוה אזיל לגבי גברא רבא דחיל חטאה, כגון נעמן לגבי אלישע, נזיל אבתריה, השתא דאיהו אזיל לגבי רחיקי עלמא, רחיקי אורייתא, געלי מכלא, אסיר לן לאתחזאה קמייהו, בריך רחמנא די שזיב לן מנייהו, והאי בר נש אסיר ליה. אמר רבי יהודה, והא תנינן בכל מתרפאין, חוץ מעצי אשרה וכו', אמר ליה, ודא עבודה זרה איהו, ולא עוד, אלא דהא כתיב (דברים יח י) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו'. אזלו לאורחייהו, אזל ההוא בר נש לההיא מערתא, הוא ובריה, שרי ליה במערתא, עד דנפק לקטרא לחמריה, נפק קיטורא דאשא, ומחא ליה ברישא וקטליה, אדהכי עאל אבוי ואשכחיה מית, נטל ליה ולחמריה ואזל ליה, ואשכח להו לבתר יומא חד, לרבי יצחק ולרבי יהודה ורבי חזקיה דהוו אזלי, בכה קמייהו וסח לון עובדא, אמר רבי יצחק, ולא זמנין סגיאין אמינא לך דאסיר למיהך תמן, בריך רחמנא (דניאל ד לד) די כל מעבדוהי קשוט וארחתיה דין. זכאין אינון צדיקייא דאזלין בארח קשוט, בעלמא דין ובעלמא דאתי, ועלייהו כתיב (משלי ד יח) וארח צדיקים כאור נגה וגו'. אמר רבי אלעזר, בכל עובדוי דבר נש, ליבעי ליה דליהוון כלהו לשמא קדישא, מאי לשמא קדישא, לאדכרא בפומיה שמא קדישא על כל מה דאיהו עביד, דכלא הוא לפולחניה, ולא ישרי עלוי סטרא אחרא, בגין דאיהו זמין תדירא לגבי בני נשא, ויכיל לאשראה על ההוא עבידתא. ועל דא, השתי או הערב הוה אסתאב, ושרייא &lt;קטע סוף=דף נא ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נב|א}}&lt;קטע התחלה=דף נב א/&gt;
עליה רוח מסאבא, ומה בהאי כך, מאן דפקיד מלוי לסטרא אחרא, דלא אצטריך, על אחת כמה וכמה, ובגין כך כתיב, (דברים כג י) ונשמרת מכל דבר רע. רבי אלעזר הוה אזיל למחמי לאבוי (ס&quot;א לחמוי), והוה עמיה רבי אבא, אמר רבי אבא, נימא מלין דאורייתא ונזיל. פתח רבי אלעזר ואמר, (בראשית יב יג) אמרי נא אחותי את, האי קרא קשיא, וכי אברהם דאיהו דחיל חטאה, רחימו דקודשא בריך הוא, הוה אמר הכי על אתתיה, בגין דיוטבין ליה. אלא אברהם אף על גב דהוה דחיל חטאה, לא סמיך על זכותא דיליה, ולא בעא מן קודשא בריך הוא לאפקא זכותיה, אלא על זכותא דאתתיה, דירווח בגינה ממונא דשאר עמין, דהא ממונא באתתיה זכי ליה בר נש, הדא הוא דכתיב, (משלי יט יד) בית והון נחלת אבות, ומיהו&quot;ה אשה משכלת, מאן דזכי באשה משכלת, זוכה בכלא, וכתיב (שם לא יא) בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר. ואברהם הוה אזיל בגינה למיכל שללא משאר עמין, וסמיך על זכותא דילה דלא יכלון לאענשא ליה, ולחייכא בה, ובגיני כך לא יהיב מידי למימר אחותי היא. ולא עוד, אלא דחמא חד מלאכא אזיל קמה, ואמר ליה לאברהם, לא תדחל מנה, קודשא בריך הוא שדר לי לאפקא לך ממונא דשאר עמין, ולנטרא לה מכלא. וכדין לא דחיל אברהם מאתתיה, אלא מניה, דלא חמא עמיה מלאכא אלא עמה, אמר, הא היא מתנטרא, ואנא לא נטירנא, ובגיני כך אמר אמרי נא אחותי את וגו'. ייטב לי, ייטיבו לי מבעי ליה, דכתיב והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת, ועל דא ייטיבו לי מבעי ליה, אלא ייטב לי, דא דאזיל קמך, ייטב לי בהאי עלמא קודשא בריך הוא בממונא, וחיתה נפשי בההוא עלמא, בגללך, דלא תסטי מן אורחא דקשוט, דאי אזכי בגינך בממונא בהאי עלמא, ותסטי אנת מאורחא, הא מיתא זמינא בההוא עלמא, אלא תסתמר דתחי נפשי בההוא עלמא בגללך. ובגין דההוא מלאכא אזיל קמה לנטרא לה, מה כתיב וינגע יהו&quot;ה את פרעה וגו', על דבר שרי ודאי, דהות אמרת למלאכא מחי, והוא מחי, ועל דא לא דחיל אברהם מנה כלום, דהא היא מתנטרא, ומה דחיל, מגרמיה דחיל, דלא חמא עמיה נטורא הכי. תא חזי, עשר זמנין פקידת שרה למלאכא למחאה לפרעה, ובעשר מכתשין אלקי, סימנא עבדת שרה לבנהא בתרהא דמצרים. רבי אבא פתח, (מיכה ז טו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, זמין קודשא בריך הוא לאחזאה פורקנא לבנוי, כאינון יומין דשלח קודשא בריך הוא לאפקא לישראל, ואחזי אינון מכתשין במצראי, ואלקי לון בגיניהון דישראל. תא חזי, מה בין פורקנא דא, לפורקנא דמצרים, פורקנא דמצרים הוה בחד מלכא ובמלכו חדא, הכא בכל מלכין דעלמא, וכדין יתייקר קודשא בריך הוא בכל עלמא, וינדעון כלא שלטנו דקודשא בריך הוא, וכלהו ילקון במכתשין עלאין על חד תרין, בגין דיסרבון כלהו בישראל. וכדין יתגלי שולטניה דקודשא בריך הוא, דכתיב (זכריה יד ט) והיה יהו&quot;ה למלך על כל הארץ, וכדין כלהו יתנדבון בהו בישראל לקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב (ישעיה סו כ) והביאו את כל אחיכם וגו'. כדין קיימין אבהן בחדוה, למחמי פורקנא דבנייהו כמלקדמין, הדא הוא דכתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, אמן כן יהי רצון:

ברוך ה' לעולם אמן ואמן. ימלוך ה' לעולם אמן ואמן: &lt;קטע סוף=דף נב א/&gt;


{{ממ זהר משולב|ג|נב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף נב ב/&gt;
==פרשת מצורע==

וידבר יהו&quot;ה אל משה לאמר, זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו וגו', רבי אבא פתח, (איוב יט כט) גורו לכם מפני חרב כי חמה עונות חרב, למען תדעון שדון. שדון, שדין כתיב. כמה אית לון לבני נשא לאסתמרא ארחייהו, ולדחלא מקמי קודשא בריך הוא, דלא יסטי מארחא דכשרא, ולא יעבור על פתגמי אורייתא, ולא יתנשי מנה. דכל מאן דלא לעי באורייתא, ולא ישתדל בה, נזיפא הוא מקודשא בריך הוא, רחיקא הוא מניה, לא שרייא שכינתא עמיה, ואינון נטורין דאזלין עמיה אסתלקו מניה, ולא עוד אלא דמכרזי קמיה ואמרי, אסתלקו סוחרניה דפלניא, דלא חש על יקרא דמאריה, ווי ליה דהא שבקוהו עלאין ותתאין, לית ליה חולקא בארחא דחיי. וכד איהו אשתדל בפולחנא דמאריה, ולעי באורייתא, כמה נטורין זמינין לקבליה לנטרא ליה, ושכינתא שריא עליה, וכלא מכרזי קמיה ואמרי, הבו יקרא לדיוקנא דמלכא, הבו יקרא לבריה דמלכא, אתנטיר הוא בעלמא דין ובעלמא דאתי, זכאה חולקיה. תא חזי, בלישנא בישא דאמר נחש לאתתא, גרים לאתתא ולאדם מגזר עלייהו מיתה, ועל כל עלמא, בלישנא בישא כתיב, (תהלים נז ה) ולשונם חרב חדה, בגין כך גורו לכם מפני חרב, מפני לישנא בישא. כי חמה עונות חרב, מאי כי חמה עונות חרב, דא חרב ליהו&quot;ה, דתנן, חרב אית ליה לקודשא בריך הוא, דביה דאין לחייביא, הדא הוא דכתיב, (ישעיה לד ו) חרב ליהו&quot;ה מלאה דם, (דברים לב מב) וחרבי תאכל בשר, ובגין כך גורו לכם מפני חרב, כי חמה עונות חרב, למען תדעון שדון, שדין כתיב, בגין דתדעון דהכי אתדן מאן דאית ליה חרב בלישניה, אזדמן ליה חרב (ס&quot;א אתדן בההוא חרב) דשצי כלא, הדא הוא דכתיב, זאת תהיה תורת המצורע. רבי אלעזר פתח, (קהלת ט יב) וכצפרים האחוזות בפח כהם יוקשים בני אדם, האי קרא הא אתמר, אבל תא חזי, בני נשא לא ידעין, ולא שמעין, ולא מסתכלי ברעותא דמאריהון, וכרוזא כל יומא קארי קמייהו, ולית מאן דציית ליה, ולית מאן דיתער רוחיה לפולחנא דמאריה. בשעתא דרמש ליליא, ותרעין סתימין, אתער נוקבא דתהומא רבא, וכמה חבילי טריקין משתכחי בעלמא, כדין אפיל קודשא בריך הוא שינתא על כל בני עלמא, ואפילו על כל די בהון אתערותא דחיי, ואינון שאטן בעלמא, ומודיעין להו לבני נשא מלין, מנהון כדיבין ומנהון קשוט, ובני נשא אתקטרו בשינתא. כד אתער רוחא דצפון ואתפליג ליליא, שלהובא נפקא ובטש תחות גדפוי דתרנגולא, וקרי, וקודשא בריך הוא עאל בגנתא דעדן לאשתעשעא עם צדיקייא, וכדין כרוזא נפיק וקרי, וכל בני עלמא מתערי בערסייהו, אינון די בהון אתערותא דחיי, קיימין לפולחנא דמאריהון ועסקי באורייתא ובשבחא דקודשא בריך הוא, עד דאתי צפרא. כד אתי צפרא, (ס&quot;א כרוזא קרי וכל) כל חיילין ומשריין דלעילא משבחן ליה לקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב (איוב לח ז) ברן יחד ככבי בקר וגו', כדין כמה תרעין אתפתחו לכל סטרין, ותרעא דאברהם אתפתח בה בכנסת ישראל, לזמנא לכל בני עלמא, הדא הוא דכתיב (בראשית כא לג) ויטע אשל בבאר שבע. ומאן דלא יתער רוחיה בפולחנא דמאריה, בהיך &lt;קטע סוף=דף נב ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נג|א}}&lt;קטע התחלה=דף נג א/&gt;
אנפין יקום קמי מלכא, כד יתערון עליה בדינא, ויתפסון ליה בקולרא, ולא ישתכח עליה זכותא לאשתזבא, כדין כתיב (קהלת ט יב) וכצפרים האחזות בפח כהם יוקשים בני אדם. ועד לא ינפוק בר נש מהאי עלמא, בכמה דינין אתדן נפשא עם גופא, עד לא יתפרשון דא מן דא, ולית מאן דישגח. (אפילו) בההוא זמנא דמטא שעתא לאתפרשא, לא נפקא נפשא מן גופא, עד דאתגלי עליה שכינתא, ונפשא מגו חדותא וחביבותא דשכינתא נפקא מגופא לקבלהא, אי זכאה הוא מתקשר בה ואתדבק בה, ואי לאו, שכינתא אזלא, והיא אשתארת ואזלת ומתאבלת על פרישותא דגופא, מתלא אמרי, שונרא מאשא לא מתפרשא, חדדי לסכינא אזלא אבתריה. לבתר אתדנו תרווייהו על ידוי דדומה, גופא אתדן בקברא עד דתב לעפרא, ונפשא באשא דגיהנם בכמה דינין, עד ההוא זמנא דאתגזר עלה לקבלא עונשא. בתר דקבילת עונשא, ומטי זמנא לאתדכאה, כדין אסתלקא מגיהנם, ואתלבנת מחובהא, כפרזלא דאתלבן בנורא, וסלקין עמה עד דעאלת לגנתא דעדן דלתתא, ואסתחייא תמן באינון מיא, ואסתחייא בבוסמין דתמן, כמה דאת אמר (שיר ג ו) מקטרת מר ולבונה, וקיימא תמן, עד זמנא דאתגזר עליה לאתרחקא מאתר דיתבין ביה צדיקייא. וכד מטא זמנא לסלקא, כדין סלקין עמה דרגא בתר דרגא, עד דאתקריבת כקורבנא על מדבחא, הדא הוא דכתיב, זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן, כהנא עלאה דלעילא. האי נפשא דלא אסתאב כל כך בהאי עלמא, האי אית ליה תקנתא כגוונא דא, ואי לאו (קהלת א טו) מעוות לא יוכל לתקון וגו':

זאת תהיה תורת המצורע, רבי יצחק פתח (שם ה) וזרח השמש ובא השמש וגו', האי קרא אתמר, ואוקימנא ליה בנשמתא דבר נש, בשעתא דהיא קיימא עמיה דבר נש בהאי עלמא, כדין וזרח השמש. ובא השמש, בזמנא דנפיק בר נש מהאי עלמא, ואשתכח בתשובה, כדין אל מקומו שואף זורח הוא שם, אי זכאה איהו, כמה דאת אמר (ויקרא כב ז) ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים. תא חזי, כל חובי עלמא קודשא בריך הוא מכפר עלייהו בתשובה, בר מההוא לישנא בישא, דאפיק שום ביש על חבריה, והא אוקמוה, דכתיב זאת תהיה תורת המצורע, זאת היא תורתו של מוציא שם רע. רבי חייא אמר, כל מאן דאפיק לישנא בישא, אסתאבן ליה כל שייפוי, ויתחזי לסגרא, בגין דההיא מלה בישא סלקא, ואתער רוחא מסאבא עלוי, ואסתאבא, אתי לאסתאבא מסאבין ליה, במלה דלתתא אתער מלה אחרא. פתח ואמר, (ישעיה א כא) איכה היתה לזונה קריה נאמנה וגו', מאן דהות מהימנא לבעלה, אהדרת לזונה, מלאתי משפט, משפט ודאי דא קודשא בריך הוא, צדק דא כנסת ישראל, ובגין דאתערת מלה אחרא, אסתלק מנה קודשא בריך הוא, ושריא בה רוחא דקטולי, הדא הוא דכתיב ועתה מרצחים. ומה ירושלם קרתא קדישא כך, שאר בני נשא על אחת כמה וכמה, הדא הוא דכתיב, זאת תהיה תורת המצורע. רבי יהודה אמר, זאת תהיה ודאי לקבליה, לאתפרעא מניה דההוא מוציא שם רע. ביום טהרתו והובא אל הכהן, מאי קא משמע לן, משמע מאן דאית ליה לישנא בישא צלותיה לא עאלת קמי קודשא בריך הוא, דהא אתער עליה רוחא מסאבא, כיון דאהדר בתשובה וקביל עליה תשובה, מה כתיב, ביום טהרתו והובא אל הכהן וגו', וראה הכהן וגו':

וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות, רבי יצחק ורבי יוסי הוו שכיחי קמיה דרבי שמעון, יומא חד אמרו ליה, עץ ארז הא ידיע, כמה דאת אמר (מ&quot;א ה יג) מן הארז אשר בלבנון, דהא ההוא עץ ארז לא אשתרשן נטיעוי אלא בלבנון, והא אתמר, אזוב למה, ומאי הוא. פתח ואמר, ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת &lt;קטע סוף=דף נג א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף נג ב/&gt;
ואזוב, תא חזי, בר נש דמשתדל בפולחנא דמאריה, ואשתדל באורייתא, קודשא בריך הוא שארי עלוי, ושכינתא אשתתפא בהדיה. כיון דבר נש אתי לאסתאבא, שכינתא אסתלקת מניה, קודשא בריך הוא אתרחיק מניה, וכל סטרא דקדושה דמאריה מתרחקין מניה, ושארי עליה רוח מסאבא, וכל סטרא דמסאבא. אתי לאתדכאה, מסייעין ליה, בתר דאתדכי ואהדר בתשובה, ההוא דאסתלק מניה, אהדר ושארי עלוי. תא חזי, כתיב ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות, כיון דאמר שתי צפרים, לא ידענא דאינון חיות, אלא הא אוקמוה, אבל חיות, חיות ממש, כמה דאת אמר (יחזקאל א טו) וארא החיות, לקבל אתר דינקי מנייהו נביאי מהימני. ועץ ארז הא אתמר, ושני תולעת, סטר סומקא דגבורה, דאשתתף בהדיה בקדמיתא. ואזוב דא ו' זעירא, דיניק לה לכנסת ישראל, ובגין כך עץ ארז ואזוב אזלן כחדא, ועל דא ו' כחדא אשתכחו, חד עלאה וחד זעירא, וקריין לון ו' עלאה ו' תתאה, וכלהו אהדרו לשרייא עלוי בגין דהא אתדכי. לקבל אלין לתתא (מנייהו), עץ ארז ואזוב ושני תולעת אשתכחו, (בשמא) ברביותא דא, ותליין מאלין עלאין. רבי יהודה ורבי יצחק הוו אזלי בארחא, יתבו בההוא בי חקלא וצלו, בתר דסיימו צלותא קמו ואזלו, פתח רבי יהודה במלי דאורייתא, ואמר, (משלי ג יח) עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר, עץ חיים, דא אורייתא, דאיהי אילנא עלאה רבא ותקיף, תורה, אמאי אקרי תורה, בגין דאורי וגלי במאי דהוה סתים דלא אתידע. חיים, דכל חיים דלעילא בה אתכלילו ומנה נפקין. למחזיקים בה, לאינון דאחדין בה, דמאן דאחיד באורייתא אחיד בכלא, אחיד לעילא ותתא. ותומכיה מאושר, מאן תומכיה, אלין אינון דמטילין מלאי לכיסן של תלמידי חכמים כמה דאוקמוה, ותומכיה, זכי לנביאי מהימני דיפקון מניה. מאושר, אל תקרי מאושר אלא מראשו, אינון תמכין לאורייתא מראשו ועד סופו, מראשו, דא רישא דכלא, דאקרי ראש, דכתיב (שם ח כב) מעולם נסכתי מראש, וראש דא חכמה, דאיהי רישא לכל גופא, וגופא אתפשט ביה עד סיומא דשית סטרין. ותומכיה, כמה דאת אמר (שיר ה טו) שוקיו עמודי שש, דאינון דמטילין מלאי לכיסן של תלמידי חכמים, אינון תמכין לאורייתא מרישא עד סיומא דגופא, וכל מהימנותא ביה תלייא ואתמך, וזכי לבנין דיתחזון לנביאי מהימני:

רבי יצחק פתח, (ויקרא א א) ויקרא אל משה וידבר יהו&quot;ה אליו מאהל מועד לאמר, ויקרא אלף זעירא, אמאי, אלא בגין לאחזאה, מאן ההוא דקרא, ההוא דשרי במקדשא, וכדין זמין למשה כמאן דזמין אושפיזא. הכא א' זעירא, התם א' רבתא, (דהי&quot;א א א) אדם שת אנוש, (ס&quot;א אדם) דא שלימו דכלא. תא חזי, מה בין משה לאהרן, הי מנייהו עלאה, אלא משה עלאה, משה שושבינא דמלכא, אהרן שושבינא דמטרוניתא. מתל למלכא, דהוה ליה מטרוניתא עלאה, מה עבד, יהב לה שושבינא לתקנא לה, ולאסתכלא במלי דביתא, ועל דא כד עייל שושבינא למלכא, לא עייל אלא עם מטרוניתא, הדא הוא דכתיב (ויקרא טז ג) בזאת יבא אהרן וגו'. משה שושבינא למלכא, בגין כך אזדמן כאושפיזא, ולבתר וידבר יהו&quot;ה אליו, אהרן הוא שושבינא למטרוניתא, וכל מלוי הוו לפייסא למלכא במטרוניתא, ויתפייס מלכא בהדה, ועל דא, בגין דאיהו שושבינא לה, שוי מדוריה בהדה, לתקנא ביתא, ולעיינא תדיר במלי דביתא, ועל דא אתתקן כגוונא דלעילא, ואקרי כהן גדול, מנא לן, דכתיב (תהלים קי ד) אתה כהן לעולם, על דברתי מלכי צדק. ובגין כך, כל מה דאצטריך מבי מלכא נטיל, ולית מאן דימחי בידיה, ועל דא הוא קאים לדכאה לכל אינון דעאלין לבי מטרוניתא בגין דלא &lt;קטע סוף=דף נג ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נד|א}}&lt;קטע התחלה=דף נד א/&gt;
ישתכח מסאבא באינון בני היכלא, ובגין כך כתיב ולקח למטהר שתי צפרים וגו':

רבי יהודה פתח ואמר, (שם ב ד) יושב בשמים ישחק יהו&quot;ה ילעג למו, יושב בשמים ישחק, דא יצחק, דאתי מסטרא דחמרא, נהיר בקדמיתא וחייך, ולבתר זעים ותריך, הדא הוא דכתיב יושב בשמים, ולא כתיב יושב שמים, ישחק, נהיר וחייך, ועל דא דינא נהיר וחייך להו לרשיעייא, ולבתר מה כתיב, אז ידבר אלימו באפו ובחרונו יבהלמו, וכך ארחי דחייביא, קודשא בריך הוא נהיר להו בהאי עלמא, ונהיר לון אנפין, כחמרא דנהיר בקדמיתא, ולבתר זעים וקטיל. וקודשא בריך הוא משיך לון לחייביא, אי יהדרון לקבליה יאות, ואי לא שצי לון מההוא עלמא דאתי, ולית לון ביה חולקא, וישתצון מכלא. אתון לאתדכאה, מסייעין לון, וקודשא בריך הוא מדכי לון, וקריב לון לגביה, וקארי עלייהו שלום, הדא הוא דכתיב (ישעיה נז יט) שלום שלום לרחוק ולקרוב וגו':

ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה וגו', רבי חייא פתח ואמר, (זכריה יד א) הנה יום בא ליהו&quot;ה וחלק שללך בקרבך, האי קרא הכי מבעי ליה, הנה יום יבא, מאי הנה יום בא. אלא שכבר בא עד לא אברי עלמא, והוא יום דביה יעביד דינא לחייביא, והוא יום דביה יתפרע קודשא בריך הוא מאינון דעקון לון לישראל, האי יום בא וקאים קמי קודשא בריך הוא, ותבע מניה למעבד דינא ולשיצאה עמין, ואתיהיב ליה רשו, כמה דאת אמר (שם ב) ואספתי את כל הגוים אל ירושלם למלחמה וגו'. רבי יצחק אמר, תרין יומין אינון לקודשא בריך הוא, חד שארי עמיה, וחד אתי לקמיה, ובאלין עביד קודשא בריך הוא קרבין בכלא, וכד האי יומא אתי לאגחא קרבא, אזדווג בההוא יומא אחרא, ונטיל זיינין על זייניה, ואגח קרבא בכלא, באינון ראמין ונמוכין, הדא הוא דכתיב (ישעיה ב יב) כי יום ליהו&quot;ה צבאות על כל גאה ורם, ועל כל נשא ושפל. רבי שמעון אמר, ואשה כי יזוב זוב דמה וגו', היינו דכתיב (שם לד ו) חרב ליהו&quot;ה מלאה דם, מלאה דם ודאי, דכתיב כי יזוב זוב דמה ימים רבים. בלא עת נדתה, היינו דכתיב (דניאל ט יד) וישקוד יהו&quot;ה על הרעה ויביאה עלינו, דתנינן, קודשא בריך הוא אקדים פורענותא לעלמא, חייביא מקדמין פורענותא בחוביהון למיתי לעלמא. או כי תזוב על נדתה, היינו (ויקרא כו יח) ויספתי ליסרה אתכם, מהו ויספתי ליסרה, אוסיף דינא על דינא, ואתן דמא על דמא, יתיר על מה דאית בההוא חרב ליהו&quot;ה מלאה דם. כתיב (בראשית ח כא) לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, מהו לא אוסיף, אלא לא אתן עוד תוספת לההוא חרב, אלא כגוונא דיכיל עלמא למסבל, והא כתיב ויספתי, אלא ליסרה כתיב, ולא לשיצאה, הדא הוא דכתיב, או כי תזוב על נדתה. כל ימי זוב טומאתה, מהו כל ימי זוב טומאתה, אלא חייביא מסאבין בחוביהון לגרמיהון, ומסאבין לאתר אחרא, כמה דאת אמר (במדבר יט כ) כי את מקדש יהו&quot;ה טמא, ואתער רוח מסאבא עלייהו. ולזמנא דאתי זמין קודשא בריך הוא לדכאה להו לישראל, ולאעברא לההוא רוחא מסאבא מעלמא, דכתיב (ישעיה נב א) לא יוסיף יבא בך עוד ערל וטמא, וכתיב (זכריה יג ב) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, מן הארץ ודאי, (מאן דאתי לאסתאבא מסאבין ליה ודאי). רבי חזקיה הוה יתיב קמיה דרבי אלעזר ליליא חד, קמו בפלגות ליליא למלעי באורייתא, פתח רבי אלעזר ואמר, (קהלת ז יד) ביום טובה היה בטוב וגו' גם את זה לעומת זה עשה האלהי&quot;ם וגו', ביום טובה היה בטוב, בזמנא דאסגי קודשא בריך הוא חסד בעלמא, בעי בר נש למיהך בשוקי, ולאתחזאה קמי כלא, דהא כד שארי טיבותא דקודשא בריך הוא בעלמא, בכלא שארי, ובכלא עביד טיבו, ואסגי ליה בעלמא, ובגין כך יתחזי בר נש באתגלייא בשוקי, ויעביד טיבו, דלשרי עליה טיבו אחרא, הדא הוא דכתיב, ביום טובה היה בטוב, היה בטוב ודאי. וביום רעה ראה, לא כתיב וביום רעה היה ברע, אלא ביום רעה ראה, דהא בשעתא דדינא תלייא בעלמא, לא לבעי ליה לאיניש לאתחזאה בשוקא, &lt;קטע סוף=דף נד א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף נד ב/&gt;
ולמיהך יחידאה בעלמא, דהא כד דינא שריא בעלמא על כלא שארי, ומאן דפגע ביה ואערע קמיה, יתדן בההוא דינא, וכדין כתיב (משלי יג כג) ויש נספה בלא משפט, דהא משפט אסתלק מצדק, ולא שריין דא בדא על עלמא, ועל דא ראה, ראה והוי נטיר, אשגח ועיין לכל סטר, והוי ידע דבכלהו שריא דינא, ולא תפוק לבר, ולא תתחזי בשוקא, בגין דלא ישרי עלך, מאי טעמא, בגין דגם את זה לעומת זה עשה האלהי&quot;ם, כמה דכד שארי טיבו בעלמא, שרי על כלא, כך כד שריא דינא בעלמא, שרי על כלא, ומאן דאערע ביה אתפס. תא חזי, כד דינא שריא בעלמא, כמה סייפין תליין, דנפקי מההוא חרב עלאה, וזקפין רישא, וחמאן דהא ההוא חרב עלאה סומקא, מלייא דמא בכל סטרין, כדין גזרין נימוסין, וכמה סייפיא אתערו, (ס&quot;א כדין פסירן סייפין, וכמה נימוסין אתערו), כמה דאת אמר, (שיר ג ח) איש חרבו על ירכו, וכתיב (יהושע ה יג) וחרבו שלופה בידו, וכלהו משתכחי למעבד דינא, ומאן דיערע בהו אתזק. כתיב (בראשית יט יט) הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך וגו', מאי טעמא, בגין דבכל אתר דדינא שריא, בכלא שריא, בין במתא בין במדברא, ובסחרנא דמתא. תו פתח ואמר, (שיר ח ו) שימני כחותם על לבך וגו', שימני כחותם, כנסת ישראל אמרה דא לקודשא בריך הוא, שימני כחותם, מאן הוא חותם, דא חותם דגושפנקא דקשוט, כחותם על לבך, דא חותם של תפילין דאנח בר נש על לביה, כחותם על זרועך, דא יד כהה דמנח בההוא זרוע, ומנו יצחק, וכנסת ישראל קאמר, שימני כחותם, חותם מבעי ליה, מאי כחותם, כאינון תפילין דרישא, דאתי שבחא לכל גופא, ועל דא תפילין בזרוע על הלב, ובדא אשתכח בר נש שלים, כגוונא דלעילא. כי עזה כמות אהבה, מאי כי עזה כמות, אלא לא אשתכח קשיותא בעלמא, כמה דפרישו דנפשא מגופא כד בעיין לאתפרשא, (ועל דא) כך אהבת כנסת ישראל לקודשא בריך הוא, דלא אתפרשן לעלמין, ובגין כך תפלה של יד אתקשרא בזרוע, לקיימא דכתיב (שם ב ו) שמאלו תחת לראשי. קשה כשאול קנאה, בכל דרגין דגיהנם לא אית קשיא כשאול, דנחית לתתא מנייהו, בר ההוא דרגא דאקרי אבדון, ודא ודא אשתתפו כחדא, ודא קשיא להו לחייביא מכלא, כך קשה כשאול קנאה, דלית קנאה אלא ברחימותא, ומגו רחימותא אתי קנאה, ומאן דקני לההוא דרחים, יתיר קשיא ליה לאתפרשא מניה, מההוא דרגא דאקרי שאול, דאיהו קשיא מכל דרגין דגיהנם. רשפיה רשפי אש שלהבת יה, ומאן איהו שלהבת יה, דא אשא דנפיק מגו שופר, כליל מרוחא ומיא, ומגו ההוא שלהובא כד מתלהטא בכנסת ישראל, אוקיד עלמא בשלהובתא, בקנאה דקודשא בריך הוא, ובשעתא דהיא מקנאה ליה, ווי דאערע בשלהוביתא, דאיהו יתוקד בהו. תו פתח ואמר, (שם ח ז) מים רבים לא יוכלו לכבות וגו', מים רבים דא דרועא ימינא, דבעי לקשרא ביה קשרא דתפלה על דרועא שמאלא, לקיימא וימינו תחבקני. דבר אחר, מים רבים, דא הוא נהר עלאה, דמניה נפקין נהרין לכל עבר, וכלהו נגדין ואתמשכן מניה, כמה דאת אמר, (תהלים צג ד) מקולות מים רבים, מאינון קולות דמים רבים, דנפקן ואתמשכן מניה, ונהרות, כמה דאת אמר, נשאו נהרות וגו'. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, דרחים כנסת ישראל לקודשא בריך הוא, יבוזו לו, בוז יבוזו לו, יבוז מבעי ליה, מאי יבוזו לו, אלא, אם יתן איש, דא קודשא בריך הוא, את כל הון ביתו, כמה דאת אמר (משלי כד ד) כל הון יקר ונעים, באהבה דכנסת ישראל לגביה, ולא לאתקשרא בהדה, בוז יבוזו לו, כל אינון:

תוספתא:

בוז יבוזו לו, מאי בוז, יומא תניינא ויומא שתיתאה ויומא שביעאה דסוכות, דבהון הוו מנסכי מים ויין. דשבעה יומין דסוכות, בהון הוו מקריבין ישראל שבעים פרים, לכפרא על שבעין ממנן, בגין דלא &lt;קטע סוף=דף נד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נה|א}}&lt;קטע התחלה=דף נה א/&gt;
זהר:

אכלוסין וכל אינון משריין דלעילא לההוא הון יקר, דהא לית רעותא לכולהו, אלא בשעתא דכנסת ישראל מתקשרא ביה בקודשא בריך הוא, ומתעטרא בהדיה, כדין כל אינון אכלוסין וכל אינון משריין וכלהו עלמין, כלהו בחדו, בנהירו, בברכאן, (ועל דא אמר) כתיב שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. מאן דאנח תפילין, כד מנח תפלה של יד, בעי לאושטא דרועא שמאלא, לקבלה ללכנסת ישראל, ולקשרא קשרא עם ימינא, בגין לחבקא לה, לקיימא דכתיב שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, לאתחזאה בר נש כגוונא דלעילא, ולאתעטרא בכלא, וכדין בר נש שלים בכלא בקדושה עלאה, וקודשא בריך הוא קארי עליה, (ישעיה מט ג) ישראל אשר בך אתפאר. רבי חזקיה פתח ואמר, (תהלים יז א) שמעה יהו&quot;ה צדק וגו', כמה חביבה כנסת ישראל קמי קודשא בריך הוא, דבכל זמנא דכנסת ישראל אתת לקמיה דקודשא בריך הוא, קודשא בריך הוא אזדמן לקבלה, הדא הוא דכתיב שמעה יהו&quot;ה צדק הקשיבה רנתי האזינה תפלתי, אמר דוד, אנא אתקטרנא בכנסת ישראל, כמה דהיא אשתכחת לקמך, אנא נמי אשתכחנא, ובגין כך שמעה יהו&quot;ה צדק בקדמיתא, ולבתר הקשיבה רנתי האזינה תפלתי. בלא שפתי מרמה, מאי בלא שפתי מרמה, אלא הכי תנינן, כל מלה ומלה דצלותא דאפיק בר נש מפומיה, סלקא לעילא, ובקעת רקיעין, ועאלת לאתר דעאלת, ותמן אתבחנת ההיא מלה, אי היא מלה דכשרא אי לא, אי איהי מלה דכשרא, עאלין לה קמי מלכא קדישא, למעבד רעותה, ואי לאו, סאטין לה לבר, ואתער בההיא מלה רוחא אחרא. ותא חזי, כתיב ביה ביוסף, (שם קה יח) ענו בכבל רגלו וגו', עד אימתי ענו בכבל רגלו, עד עת בא דברו, אמרת יהו&quot;ה צרפתהו, עד עת בא דברו דמאן, אלא עד עת בא דברו (דיוסף, ואתבחין) ההיא מלה, הדא הוא דכתיב, אמרת יהו&quot;ה צרפתהו, כדין שלח מלך ויתירהו, מושל עמים ויפתחהו. אדהכי הוה אתא צפרא, אמר רבי אלעזר, כתיב (ש&quot;א כה כט) והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים, נפש אדני סתם, כמה דאת אמר, (תהלים כד ד) אשר לא נשא לשוא נפשי, הא עידנא בצפרא לאתקשרא כנסת ישראל ולאתחברא בבעלה, זכאין אינון צדיקייא דמשתדלין באורייתא בליליא, ואתאן לאתקשרא ביה בקודשא בריך הוא ובכנסת ישראל, עלייהו כתיב, (משלי כג כה) ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך. אמר רבי אלעזר, כתיב (ויקרא טו לא) והזרתם את בני ישראל מטומאתם וגו', בטמאם את משכני אשר בתוכם, והזרתם, כהאי זר דאיהו זר מכלהו, ולא אתחבר במה דליתיה דיליה. ותא חזי, בשעתא דמסתאבין בני נשא לתתא, מסאבין לון כלא, והא אתמר, אבל בשעתא דרוח מסאבא אתער, (ס&quot;א לתתא אתער רוחא כו') חשבתון זר, אלא רוח מסאבא דלתתא, אתער רוח מסאבא אחרא, ואתיהיב ליה רשותא לנחתא לעלמא, מאי רשותא, רשותא דקדושה, דהוה נחית ומחי ביה, לא אשתכח ואסתלק, וכדין אתגלייא דינא לקבליהון דחייבין, ואוסיף דינא על דיניה, וכדין תרין רוחין משתכחין בעלמא, חד רוחא דדינא, וחד רוחא דמסאבא. אמר רבי אלעזר, אצטריכנא הכא למימר מלה דאוליפנא מאבא, תא חזי, הכא ילפינן מנגע דביתא, דכד רוחא מסאבא שריא בביתא, וקודשא בריך הוא בעי לדכאה ליה, שדר נגע צרעת בביתא, לקטרגא דא בדא, וההוא נגע לא אעדי מביתא, ואף על גב דרוח מסאבא אסתלק מההוא ביתא, עד דינתצון ביתא, אבנין ואעין וכלא, כדין אתדכי אתרא. כהאי גוונא, מאן דאסתאב ואתער רוח מסאבא ושארי עלוי, כד בעי קודשא בריך הוא לדכאה עלמא, אתער רוח דינא תקיפא, ואשתכח בעלמא, ושריא על ההוא רוח מסאבא, ומקטרגי דא בדא, עד:

תוספתא:

ישתאר עלמא חרוב מנייהו, הדא הוא דכתיב (במדבר כט יב) ובחמשה עשר יום וגו', והקרבתם עולה אשה וגו'. (ע&quot;כ התוספתא): &lt;קטע סוף=דף נה א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף נה ב/&gt;
דיתעבר מעלמא, וההוא רוח דינא תקיפא לא אסתליק מאתריה, עד דינתץ אתר שייפין וגרמין וכלא, כדין אתדכי עלמא, ואתעברו מיניה רוחין מסאבין, ועלמא אשתכח בדכיו. ועל דא תנינן, אתא לאסתאבא, מסאבין ליה ודאי, ווי ליה לבר נש כד שארי עליה רוח מסאבא, ואשתכח ביה בעלמא, דודאי לינדע דקודשא בריך הוא בעי לבערא ליה מן עלמא. זכאין אינון צדיקיא, דכלהו קדישין, ואשתכחו בקדושה קמי מלכא קדישא, ושריא עלייהו רוח קדישא, בהאי עלמא ובעלמא דאתי. כיון דאתא צפרא, קמו אזלו, עד דהוו אזלי, פתח רבי אלעזר ואמר, (בראשית לב ב) ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהי&quot;ם, ויעקב הלך לדרכו, דהוה אזיל לקבל אבוהי. תא חזי, כל זמנא דיעקב אשתכח לגביה דלבן, לא מליל עמיה קודשא בריך הוא, (ולא אשתכח לגביה), ואי תימא והא כתיב, (שם לא ג) ויאמר יהו&quot;ה אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך וגו', האי בסופא הוה, בזמנא דבעא לאתפרשא מלבן, וכד אתפרש מניה, אתו לקבליה אינון מלאכי, ואוזפוהו בארחא. תא חזי, כתיב ויפגעו בו, ויפגע במלאכי אלהי&quot;ם מבעי ליה, מאי בו, אלא אינהו אתו לאתכללא ביה, (ואוזפוהו בארחא), מאי לאתכללא ביה, אלא אינון מסטרא דגבורה קאתיין, דכתיב מלאכי אלהי&quot;ם, וחמא מסטרא אחרא מלאכי דרחמי, ואתכללו ביה רחמי ודינא. תא חזי, בקדמיתא מחנה אלהי&quot;ם זה, חד, לבתר ויקרא שם המקום ההוא מחנים, תרי, חד מסטרא דדינא וחד מסטרא דרחמי, מלאכין מהאי גיסא ומלאכין מהאי גיסא, ועל דא כתיב ויפגעו בו, בו דייקא. ויאמר יעקב כאשר ראם, ראה אותם מבעי ליה, מאי ראם, אלא חמא לון כלילן כחדא, מתדבקן דא בדא מתחברן דא בדא, ועל דא כתיב ראם, וכלהו אתו לאוזפא ליה, ולשיזבא ליה מידא דעשו. כתיב בעשו, (שם כה כה) ויצא הראשון אדמוני, ויצא הראשון, אי תימא דיעקב טפה קדמאה הוה, לאו הכי, דהא כתיב ויצא הראשון, ולא כתיב ויצא ראשון, ובגין דיצחק אתי מסטרא דדינא קשיא, נפק עשו אדמוני סומקא, דאי יעקב הוה בוכרא, ההיא טפה קדמאה היכי נפקא הכי סומקא, אבל טפה תניינא הוה, ובגין כך לא נפקא הכי, דהא מסטרא דרחמי הות ההיא טפה, מהאי גיסא ומהאי גיסא. וטפה דעשו לא הות כטפה דיעקב, דדא שלים ודא לא שלים, ובההיא שעתא יצחק הוה:

תוספתא:

רבי אלעזר ורבי יוסי חמוי, הוו אזלי מאושא ללוד, אמר רבי יוסי לרבי אלעזר, אפשר שמעת מאבוך, מאי דכתיב, ויעקב הלך לדרכו וגו', אמר ליה לא ידענא. עד דהוו אזלי, מטו למערתא דלוד, שמעו ההוא קלא דאמר, תרי עוזלין דאיילתא עבדו קמאי רעותא דניחא לי, ואינון הוו משירייתא קדישא דערע יעקב קמיה, אתרגיש רבי אלעזר, ואסתער בנפשוי, ואמר מאריה דעלמא, כך אורחוי, טב לן דלא נשמע, שמענא ולא ידענא. אתרחיש ליה ניסא, ושמע ההוא קלא דאמר, אברהם ויצחק הוו. נפל על אנפוי, וחמא דיוקנא דאבוי, אמר ליה אבא שאילנא, ואתיבונא דאברהם ויצחק הוו דערעו ליעקב כד אשתזיב מלבן. אמר ליה ברי פוק פתקך, וסב סבתך, פום ממלל רברבן הוה, ולא דא היא בלחודוי, אלא לכל צדיקייא, נשמתהון דצדיקייא מערעין קדמוהי לשיזבותיה, ואינון מלאכי קדישי עלאי. ותא חזי, יצחק קיים הוה בההיא שעתא, אבל נשמתיה קדישא אתנסיבת בכורסייא יקרא דמאריה, כד אתעקד על גבי מדבחא, ומכדין אסתמו עינוי מחיזו, היינו דכתיב, לולא וגו' ופחד יצחק היה לי. (ע&quot;כ התוספתא): &lt;קטע סוף=דף נה ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נו|א}}&lt;קטע התחלה=דף נו א/&gt;
מכוון בסיומא דדינא קשיא, דאפיק בסטרוי, בגליפוי טהירין, בשייפוי, ובגין כך עשו זוהמא דאתהתיך מדהבא. ועל דא תנינן, דבעי בר נש לכוונא בההיא שעתא ברעותא דמאריה, בגין דיפוק בנין קדישין לעלמא. ואי תימא יצחק לא אתכוון, לאו הכי, אלא אתכוון בקדושה, ואתכוון בסיומא דההוא אתר, ואשתכח כד נפק ההיא טפה קדמאה, בההוא אתר ממש, ועל דא כתיב כלו כאדרת שער. תא חזי, דוד בשפירו דסומקא נפק, ואתאחד בקדושה דמאריה, ועל דא כתיב, (ש&quot;א טז יב) והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי. אבל יעקב בוכרא הוה מניה דעשו, לאו מטפה, אלא דכוונא דרעותא באילנא עלאה רברבא ותקיף, ועשו בההוא אתר דסיומא דכלא, ובגין כך כתיב, (עובדיה א ב) הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד. רבי יהודה הוה מתני הכי, עשו נקרא ראשון, דכתיב (בראשית כה כה) ויצא הראשון אדמוני כלו, וקודשא בריך הוא אקרי ראשון, דכתיב (ישעיה מד ו) אני ראשון ואני אחרון, ואת אחרונים אני הוא, וזמין לאתפרעא ראשון מראשון, ולמבני ראשון, דכתיב (ירמיה יז יב) כסא כבוד מרום מראשון, ולזמנא דאתי כתיב, (ישעיה מא כז) ראשון לציון הנה הנם, ולירושלם מבשר אתן. תאנא, זמינא ירושלם למהוי שורהא לעילא, ולאתקרבא עד כורסי יקרא דמלכא, הדא הוא דכתיב, (ירמיה ג יז) בעת ההיא יקראו לירושלם כסא יהו&quot;ה, כדין כתיב (ישעיה ל כו) והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים, כדין (זכריה יד ט) ביום ההוא יהיה יהו&quot;ה אחד ושמו אחד:

ברוך ה' לעולם אמן ואמן. ימלוך יהו&quot;ה לעולם אמן ואמן: &lt;קטע סוף=דף נו א/&gt;</text>
      <sha1>motc43twmksgkj5euwz5b5hq2fnhydc</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947859</id>
      <parentid>2947858</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T19:43:03Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947859</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="142751" sha1="e599wwta857hzip2kce873ff1vkqtqy" xml:space="preserve">__TOC__

&lt;קטע התחלה=דף מב א/&gt;
==פרשת תזריע==
{{ממ זהר משולב|ג|מב|א}}&lt;קטע התחלה=דף מב א/&gt;וידבר יהו&quot;ה אל משה לאמר, אשה כי תזריע וילדה זכר וגו', רבי אלעזר פתח, (שיר ג א) על משכבי בלילות בקשתי וגו', על משכבי, במשכבי מבעי ליה, מהו על משכבי. אלא כנסת ישראל אמרה קמי קודשא בריך הוא, ובעאת מניה על גלותא, בגין דהיא יתבה בין שאר עמין עם בנהא, ושכיבת לעפרא, ועל דהיא שכיבת בארעא אחרא מסאבא, אמרה על משכבי בעינא, דכאיבנא (נ&quot;א דשכבינא) בגלותא, ועל דא בקשתי את שאהבה נפשי, לאפקא לי מניה, בקשתיו ולא מצאתיו, דלאו אורחיה לאזדווגא &lt;קטע סוף=דף מב א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף מב ב/&gt;
בי אלא בהיכליה. קראתיו ולא ענני, דהא ביני עמין אחרנין יתיבנא, וקליה לא שמעין אלא בנוי, דכתיב (דברים ד לג) השמע עם קול אלהי&quot;ם וגו'. רבי יצחק אמר, על משכבי בלילות, אמרה כנסת ישראל, על משכבי אתרעמנא קמיה, דיהא מזדווג עמי, למחדי לי ולברכא לי בחידו שלים, דהכי תנינן, דמזווגא דמלכא בכנסת ישראל, כמה צדיקים ירתו ירותת אחסנתא קדישא, וכמה ברכאן משתכחי בעלמא. רבי אבא הוה אזיל לכפר קניא (ס&quot;א בפרקמטיא), למערתא דלוד, והוו עמיה רבי יוסי ורבי חייא, אמר רבי יוסי, כתיב (משלי יב ד) אשת חיל עטרת בעלה וגו', אשת חיל דא כנסת ישראל, וכרקב בעצמותיו מבישה, אלין (נ&quot;א דא מהימנותא דשאר) עמין, דקודשא בריך הוא לא יכיל למסבל לון בעלמא, כמה דאת אמר (ויקרא כ כג) ואקוץ בם, כהני קוצין וכובין דדחקין ליה לבר נש, ולא יכיל למסבל לון. אמר רבי אבא, הכי הוא ודאי, אשת חיל דא כנסת ישראל, דהיא גבירתה מכמה חיילין, וכמה משריין דמשתכחי בעלמא, עטרת בעלה, כמה דאת אמר (ישעיה סב ג) עטרת תפארת, וכלא חד, (ל&quot;ג אשת חיל דא כנסת ישראל, דהא בזווגא דמלכא אפיקת כמה חיילין כמה משריין כמה צדיקים בעלמא, וכלהו אקרון בנים לקודשא בריך הוא ולכנסת ישראל, כמה דכתיב (דברים יד א) בנים אתם ליהו&quot;ה אלהיכ&quot;ם). עד דהוו אזלי, אמר רבי אבא, כל חד לימא מלה בכנסת ישראל, רבי אבא פתח ואמר, (משלי לא י) אשת חיל מי ימצא, דא כנסת ישראל, דאיהי אשת חיל כמה דאמרן, מי ימצא, כמה דאת אמר אשר ימצא אתכם באחרית הימים, (ל&quot;ג מי ימצא לאגחא ביה קרבא), מי ימצא, מאן יזכה למהוי בה בשלימו, ולאשתכחא עמה תדיר, כמה דאת אמר (תהלים כד ג) מי יעלה בהר יהו&quot;ה וגו'. ורחוק מפנינים מכרה, מכרה, מקחה מבעי ליה, אלא לכל אינון דלא אתדבקן בה בשלימו, ולא שלמין בהדה, היא מכרה לון ואסגרא לון בידא דעממין אחרנין, כמה דאת אמר (עי' ש&quot;א יב ט) ויעזבו בני ישראל את יהו&quot;ה וימכור אותם ביד סיסרא, וכדין כלהו רחיקין מאלין פנינים עלאין קדישין, דלא יהא לון חולקא בהו, הדא הוא דכתיב ורחוק מפנינים מכרה. רבי חייא פתח קרא אבתריה ואמר, בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר, בטח בה לב בעלה, דא קודשא בריך הוא, דבגיני כך מני לה על עלמא לאתדברא עלה, כל זיונין דיליה אפקיד בידהא, וכל אינון מגיחי קרבא, ועל דא ושלל לא יחסר. רבי יוסי פתח קרא אבתריה ואמר, גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה, גמלתהו טוב, היא זמינת טב לעלמא, זמינת טב להיכלא דמלכא, ולבני היכליה, ולא רע, בגין דכתיב (בראשית ב ט) ועץ הדעת טוב ורע. טוב אימתי, בזמנא דאינון ימי השמים נהרין עלה, ומזדווגן עמה כדקא יאות, דאינון ימי חייה, בגין דעץ החיים שדר לה חיים ונהיר לה, ובההוא זמנא גמלתהו טוב ולא רע, אמר רבי אבא שפיר הוא, וכלהו קראי בכנסת ישראל אתמרו:

אשה כי תזריע, תנינן אשה מזרעת תחלתה יולדת זכר, רבי אחא אמר, הא תנינן דקודשא בריך הוא גזר על ההיא טפה אי איהו דכר אי איהי נוקבא, ואת אמרת אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, אמר רבי יוסי, ודאי קודשא בריך הוא אבחין בין טפה דדכורא ובין טפה דנוקבא, ובגין דאבחין ליה, גזר עליה אי להוי דכר אי נוקבא. אמר רבי אחא, וילדה זכר, וכי כיון דמזרעת יולדת, דכתיב וילדה, (אלא) האי קרא הכי מבעי ליה, אשה כי תהר וילדה זכר, (ס&quot;א תזריע ויהיה זכר), מהו כי תזריע וילדה, אמר רבי יוסי, אתתא מן יומא דאתעברת עד יומא דיולדת, לית לה בפומא אלא ילידו דילה אי להוי דכר, ועל דא אשה כי תזריע וילדה זכר:

אשה כי תזריע, רבי חזקיה פתח, (תהלים קד כד) מה רבו מעשיך יהו&quot;ה, כמה סגיאין עובדוהי דמלכא קדישא בעלמא, משל לבר נש דנטיל בידוהי כמה &lt;קטע סוף=דף מב ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מג|א}}&lt;קטע התחלה=דף מג א/&gt;
מקטורין כחדא, וזרע לון בזמנא חדא, ולבתר נפיק כל חד וחד בלחודוהי, כך קודשא בריך הוא, עביד עובדוהי בחכמה, ובחכמה נטיל כלא כחדא וזרע לון, ולבתר נפקו כל חד וחד בזמניה, הדא הוא דכתיב (תהלים קד כד) כלם בחכמה עשית. אמר רבי אבא, מה רבו מעשיך יהו&quot;ה, כמה סגיאין אינון עובדוהי דמלכא קדישא, וכלהו סתימין בחכמה, הדא הוא דכתיב כלם בחכמה עשית, כלהו בחכמה כלילן, ולא נפקי לבר אלא בשבילין ידיען לגבי בינה, ומתמן אתעבידו כלא ואתתקנו, הדא הוא דכתיב (משלי כד ג) ובתבונה יתכונן, ועל דא כלם בחכמה, עשית בבינה. מלאה הארץ, הארץ, דא כנסת ישראל, דמתמן אתמליא מכלא, כמה דאת אמר (קהלת א ז) כל הנחלים הולכים אל הים וגו', קנינך, דהיא אפיקת לון לבתר, הדא הוא דכתיב (בראשית ב ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בה' בראם, בגיני כך מלאה הארץ קנינך. תא חזי, בשעתא דבר נש אתי לאתקדשא לאזדווגא בנוקביה, (בכוונה) ברעותא קדישא דיליה אתער עליה רוחא (אחרא) קדישא כליל דכר ונוקבא, ורמיז קודשא בריך הוא לחד שלוחא, ממנא על עדוייהון דבני נשא, ומני בידיה ההוא רוחא, ואודע ליה לאן אתר יפקוד ליה. הדא הוא דכתיב (איוב ג ג) והלילה אמר הורה גבר, הלילה אמר לההוא ממנא, הורה גבר מפלניא, וקודשא בריך הוא אפקיד ליה לההוא רוחא כל מה דאפקיד, והא אוקמוה. כדין רוחא נחתא, וחד צולמא עמיה, ההוא דקאים בדיוקניה לעילא, בההוא צולמא אתברי (ס&quot;א אתרבי), בההוא צולמא אזיל בהאי עלמא, הדא הוא דכתיב (תהלים לט ז) אך בצלם יתהלך איש, בעוד דהאי צולמא אשתכח עמיה דבר נש, בצולמא דיליה קאים בהאי עלמא, דמתחברן כחדא (ס&quot;א אשתכח עמיה, בר נש קאים בהאי עלמא, ותרין אינון דמתחברן כחדא) ושלמה מלכא אזהר לבני נשא ואמר, (שיר ב יז) עד שיפוח היום ונסו הצללים, תרי:

ובספרא דחרשין דאשמדאי אשכחנא, דאינון דידעי (ס&quot;א דבעו) לחרשא חרשין מסטר שמאלא, ולאתדבקא בהו, יקום לנהורא דשרגא, או באתר דיתחזון אינון צולמין דיליה, ויימא אינון מלין דמתתקני לאינון חרשין, ויקרי לון לאינון סטרין מסאבין, בשמהן מסאבין דלהון, ויזמין (ויומי) צולמין דיליה לאינון דקארי, ויימא דהוא אתתקן ברעותיה להו לפקודייהו, וההוא בר נש נפק מרשו דמאריה, ופקדונא דיליה יהב לסטר מסאבא. ובאינון מלין דחרשין דאיהו יימא, ויזמין (נ&quot;א ויומי) לון לצולמי, אתחזון תרין רוחין, ומתתקנין באינון צולמין דיליה בחיזו דבני אנשא, ומודעין ליה מלין לאבאשא, ומלין לאוטבא לזמנין ידיעין, ואלין תרי רוחין דלא אתכלילו בכללא דגופא, השתא אתכלילן באלין צולמין ומתתקנן בהו, ומודעין ליה לבר נש מלין לאבאשא, ודא הוא דנפיק מרשותא דמאריה, ופקדונא דיליה יהב לסטר מסאבא. תא חזי, אסיר ליה לבר נש לאשדאה מאני דביתיה, ולאפקדא ליה לסטרא אחרא דלא אצטריך, או מלה אחרא דכוותיה, (ס&quot;א דביתיה, לקבלא ליה), דהא כמה גרדיני נימוסין זמינין לההוא מלה לקבלא ליה, ומההוא זמנא לא שארי עליה ברכאן, דהא מסטרא אחרא הוא, כל שכן מאן דאזמין ברעותיה על ההוא טיבו עלאה דיליה לאחרא, ולסטרא אחרא, דהא מההוא דאזמין ליה הוי. וכד קריבו יומין דבר נש לנפקא מהאי עלמא, ההוא צולמא עלאה דיהבו ליה, אתיא ההוא רוחא בישא דהוה מתדבק ביה בכל יומא, ונטיל ליה לההוא צולמא, ואתתקן ביה ואזיל ליה, ולא אתחזר ביה בבר נש לעלמין, כדין ינדע דהא אתדחיא הוא מכלא. תא חזי, בשעתא דנשמתא נחתא לאעלא ליה בהאי עלמא, נחתא בגנתא דעדן דארעא, וחמאת יקרא דרוחיהון דצדיקיא, קיימין שורין שורין, לבתר אזלא לגיהנם, וחמאת להו לרשיעייא דצווחין ווי ווי, ולא מרחמי עלייהו, ובכלא אסהידו בה סהדותא, וההוא צולמא קדישא קיימא עליה, עד דנפיק לעלמא. &lt;קטע סוף=דף מג א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף מג ב/&gt;
כד נפיק לעלמא אזדמן ההוא צולמא לגביה, ואשתתף בהדיה, ואתרבי עמיה, כמה דאתמר (תהלים לט ז) אך בצלם יתהלך איש, ובההוא צלם אשתתפו (אשתכחו) יומוי דבר נש ותליין ביה, הדא הוא דכתיב (איוב ח ט) כי תמול אנחנו ולא נדע, כי צל ימינו עלי ארץ, כי צל ימינו ודאי. ומן יומא דמתעברא אתתא עד יומא דאולידת, לא ידעין בני נשא עובדוי דקודשא בריך הוא, כמה אינון רברבין וכמה אינון עלאין, הדא הוא דכתיב (תהלים קד כד) מה רבו מעשיך יהו&quot;ה וגו'. תא חזי, כל רוחין דעלמא כלילן דכר ונוקבא, וכד נפקין, דכר ונוקבא נפקין, ולבתר מתפרשן בארחייהו, אי זכי בר נש, לבתר מזדווגי כחדא, והיינו בת זוגו, ומתחברין בזווגא (ס&quot;א בגוונא) חד בכלא, רוחא וגופא. דכתיב (בראשית א כד) תוצא הארץ נפש חיה למינה, מאי למינה, ההוא רוחא דבר נש דנפיק זוגיה דדמי ליה, ומאי הארץ, כמה דאת אמר (תהלים קלט טו) רקמתי בתחתיות ארץ, והא אוקמוה, תוצא הארץ ודאי, דהא מנה נפקין. נפש חיה, כמה דאוקימנא, דא רוחיה דאדם קדמאה. היינו דכתיב (בראשית ג ג) ומפרי העץ אשר בתוך הגן, ומפרי העץ דא קודשא בריך הוא, אשר בתוך הגן, אשר בתוך האשה. תנינן היינו אשה כי תזריע וילדה זכר כתיב, ולא כליל דכר ונוקבא כפום אורחוי דעלמא, דאינון גרמו ליה, דלא מתחבראן כמה דנפקן מלעילא זוגות, בגין דאדם קדמאה וזוג דיליה חבו לקודשא בריך הוא, ועל דא מתפרשין כד נפקין מלעילא, עד דיהוי רעוא קמי קודשא בריך הוא, אי זכה בר נש יהבין ליה זוגתו, ואי לא מפרישין לה מניה, ויהבין לה לאחרא, ומולידין בנין דלא כדקא יאות. ועל דא כתיב (שם ו ג) לא ידון רוחי באדם, מאי רוחי, רוחו מבעי ליה, אינון תרין רוחי דנפקי זוגות לא ידונון כחדא, ועל דא כתיב וילדה זכר, ולא כלל דכר ונוקבא כפום אורחוי דעלמא, דאינון גרמו. רבי אלעזר אמר, לאו הכי, דהא כלא דכר ונוקבא כלילן כחדא, ומתפרשן לבתר, אבל וילדה זכר, כלילן כחדא מסטרא דימינא, ואם נקבה תלד, כלילן בחד, נוקבא ודכר מסטרא שמאלא, דשלטא סטר שמאלא על סטר ימינא יתיר, ודכורא אתכפיא בימינא דלא שלטא, וכדין ההוא דכר דנפיק מגו נוקבא מסטר שמאלא כל אורחוי כנוקבא, (ולא אקרי דכר), אבל דכר דנפיק מגו ימינא הוא שלטא, ונוקבא דנפקא מניה אתכפיא, דהא סטר שמאלא לא שלטא, ועל דא וילדה זכר כתיב, וכמה אלף ורבבן נפקי בזמנא חדא לעלמא. ומן יומא דאפקת לון, לא אקרון נפשן עד דאתיישבן בגופא, וכמה הוא ל&quot;ג ימים, היינו דכתיב ושלשים יום ושלשת ימים וגו'. וטמאה שבעת ימים, דהא כל שבעת ימים לא עאלין רוחין לגבה לאתקשרא בה, וכל אלין שבעת ימים רוחא אזלא בגופא לאשכחא אתריה, וכדין כתיב (ויקרא כב כז) והיה שבעת ימים תחת אמו. וביומא תמינאה, אתהדר רוחא וגופא לאתחזאה קמי מטרוניתא, ולאתקשרא בה ובדכורא, בגופא וברוחא. ושלשים יום ושלשת ימים תשב על דמי טהרה, לאתישבא רוחא בגופא. ותלת ימים מאי עבידתייהו, אלא תלת ימים דמילה דרביא כאיב, ורוחא לא שריא מדוריה בגופא כשאר יומין, ועל דא ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה. בדמי טהרה בקדמיתא, ולבתר ימי טהרה, בדמי טהרה אלין דמי מילה, דמא בתר דמא דאתי מרביא, וקודשא בריך הוא נטיר לאינון דמי כל אלין יומין, הדא הוא דכתיב, תשב בדמי טהרה, טהרה סתם, ולא אדכיר ה&quot;א בתראה, דלא תימא טהרה דמטרוניתא, אלא טהרה סתם, דמי טהרה אקרון, אלין דמי דכיא:

בכל קדש לא תגע ואל המקדש וגו', תא חזי, בכל יומא ויומא כנסת ישראל נטלא מבי מלכא מזונא, לרוחיהון דבני נשא, וזנת:

רעיא מהימנא:

וביום השמיני ימול בשר ערלתו, פקודא דא למגזר לתמניא יומין, גזירו דקיימא קדישא רזא עלאה, דכתיב (תהלים כה יד) סוד יהו&quot;ה ליראיו ובריתו להודיעם, למאן, לאינון יראיו, אינון דחלי חטאה, דהא רזא דקיימא קדישא לא אתחזי לגלאה בר להו, ורזא דקיימא קדישא הא אוקמוה ואתמר בכמה דוכתין. ורזא דא לתמניא יומין, איהו חיובא על עלמא לכל עמא קדישא, דכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו. יום השמיני דא הוא את קיימא קדישא, ואיהו תמינאה לכל דרגין, וגזירו דהוא קיימא, לאעברא ההוא ערלה &lt;קטע סוף=דף מג ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מד|א}}&lt;קטע התחלה=דף מד א/&gt;
זהר:

להו בקדושה, בר להני עד דאתיישבן בגופא אינון רוחין. בתר תלתין ותלת יומין אשגחת עלייהו כל יומא, דהא רוחין מתקשראן בגופא כשאר בני עלמא, כמה דהיא לא שרייא אלא באתר שלים, כך כל עובדוי כהאי גוונא, עד דאשתלימו, בכל קדש לא תגע, לאשגחא עלייהו. ואם נקבה תלד, כמה דאוקימנא דשלטא סטר שמאלא יתיר, ואתכפיא ימינא, ועל דא כלא על חד תרין רחיקא נוקבא מדכורא, לאתקשרא רוחא בגופא, דהא שמאלא לא אתישבא הכי כימינא, ואשתכחת בתוקפא יתיר:

אשה כי תזריע וילדה זכר וגו', רבי יהודה פתח, (ש&quot;א ב ב) אין קדוש כיהו&quot;ה כי אין בלתך, ואין צור כאלהינ&quot;ו, האי קרא קשיא, אין קדוש כיהו&quot;ה, משמע דאיכא קדוש אחרא, בגין דכתיב כיהו&quot;ה, ואין צור כאלהינ&quot;ו, משמע דאיכא צור אחרא. אלא ודאי אין קדוש כיהו&quot;ה, דכמה קדישין נינהו, קדישין לעילא, דכתיב (דניאל ד יד) ובמאמר קדישין שאלתא, ישראל קדישין נינהו, דכתיב (ויקרא יט ב) קדושים תהיו, וכלהו קדישין, ולאו קדישין כיהו&quot;ה, ומאי טעמא, בגין דכתיב כי אין בלתך, מאי כי אין בלתך, אלא קדושה דקודשא בריך הוא בלתי קדושה דלהון, דהוא לא אצטריך לקדושא דלהון, אבל אינון לאו אינון קדישין בלתך, ודא הוא כי אין בלתך, אין קדושה דלהון בלתך. ואין צור כאלהינ&quot;ו, כמה דאוקמוה, דקודשא בריך הוא צר צורה בגו צורה, ותקין לה, ונפח רוחא דחיי, ואפיק ליה לאוירא דעלמא. דבר אחר, ואין צור כאלהינ&quot;ו, אית צור דאקרי צור, (ישעיה נא א) הביטו אל צור חוצבתם, (שמות יז ו) והכית בצור, הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, וכלהו אקרון צור, ואין צור בכלהו כאלהינ&quot;ו, דליה שולטנו ומלכותא על כלא:

רבי חייא ורבי אחא הוו יתבי ליליא חד קמיה דרבי אבא, קמו בפלגות ליליא למלעי באורייתא, עד דנפקו לבר, חמו חד ככבא דהוה בטש תלת זמני בככבי אחרא, וסתים נהוריה, אדהכי שמעו תרי קלי בתרי סטרי, קלא חד לסטר צפון לעילא, וקלא:

רעיא מהימנא:

מקמי ברית. דהא בההוא זמנא דמתכנשי עמא קדישא לאעברא ההוא ערלה מקמי ברית, קודשא בריך הוא כניש כל פמליא דיליה, ואתגלי ודאי לאעברא לההוא ערלה לעילא מקמי ברית קיימא קדישא, דהא כל עובדין דישראל עבדין לתתא, מתערי עובדא לעילא, ובההוא זמנא אתדחייא ההוא ערלה מכל עמא קדישא לעילא. ולההוא ערלה מתקני מאנא חדא בעפרא, לאשראה ההוא ערלה בגויה, ברזא דכתיב (ישעיה סה כה) ונחש עפר לחמו, (בראשית ג יד) ועפר תאכל כל ימי חייך, מכאן דלא אצטריך לאנהגא קלנא בההוא אתר, אף על גב דמעברי ליה מקמי האי ברית. ודוכתיה כד מתעברא מהאי ברית, עפרא איהו, דהרי בתר דההוא נחש אתעבר מקמי אדם, קודשא בריך הוא שוי ליה מדוריה בעפר, דכתיב ועפר תאכל כל ימי חייך, וכיון דקודשא בריך הוא כד אעבר ליה מקמי אדם שוי מדוריה בעפרא, ואתקין ליה, כך בההוא גוונא ממש אנן צריכין כד מעברין לערלה, לאתתקנא ליה עפרא, למהוי ביה מדוריה. כל בר נש אצטריך לקרבא ההוא ברא קרבנא לקודשא בריך הוא בחדוה, ברעו דלבא, למיעל ליה תחות גדפוי דשכינתא, ואתחשב קמי קודשא בריך הוא דאיהו קרבנא שלים, לאתקבלא ברעוא. וקרבנא דא כגוונא דקרבנא דבעירא, דא לשמונה יומין, ודא לשמונה יומין, דכתיב (ויקרא כב כז) ומיום השמיני והלאה ירצה, במעבר עליה חד שבתא, כיון דאעבר עליה חד שבתא, כדין ירצה, דא לקרבנא, ודא לקרבנא, אמאי, בגין דאתדבק ואזדמן לגבי ההוא שבת רזא דברית קדישא, ועל דא כלא ברזא עלאה איהו, ע&quot;כ: &lt;קטע סוף=דף מד א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף מד ב/&gt;
חד לתתא, וההוא קלא אכריז ואמר, ואתכנישו לאתרייכו, השתא אסתמרותא דנוקבא פתיחא, קודשא בריך הוא עאל לטיילא בגנתא, לאשתעשעא בצדיקייא די בגנתא, אעבר ההוא קלא ושכיך. אהדרו רבי אחא ורבי חייא, אמרו הא ודאי עידן רעותא דאתערותא דכנסת ישראל, (עידן) הוא לאתחברא במלכא קדישא. אמר רבי אחא, ודאי לא (אתחברת) אנגידת לה כנסת ישראל בקודשא בריך הוא, אלא מגו שירתא, מגו שבחא דילה לגביה, עד דאתי צפרא ואושיט לה מלכא חוטא דחסד, ורזא דמלה כמה דאמרינן, (אסתר ה ב) ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו וגו', ולא תימא דלה בלחודהא אושיט לה מלכא דא, אלא לה ולכל אינון דמתחברן בה, תא ונתחבר כחדא, יתבו:

פתח רבי אחא ואמר, (בראשית ב יח) ויאמר ה' אלהי&quot;ם לא טוב היות האדם לבדו וגו', אמאי פתח קרא הכי, אלא הא אתמר, דעל דא לא כתיב כי טוב בשני, בגין דזמין אדם לאתפרשא. וכתיב לא טוב היות האדם לבדו, וכי לבדו הוה, והא כתיב (שם ה ב) זכר ונקבה בראם, ותנינן אדם דו פרצופין אתברי, ואת אמרת לא טוב היות האדם לבדו, אלא דלא אשתדל בנוקביה, ולא הות ליה סמך לקבליה, בגין דהות בסטרוי, והוו כחדא מאחורא, וכדין הוה האדם לבדו. אעשה לו עזר כנגדו, מהו כנגדו, לקבל אנפוי, לאתדבקא דא בדא אנפין באנפין. מה עבד קודשא בריך הוא, נסר ליה, ונטיל נוקבא מניה, הדא הוא דכתיב, (שם ב כא) ויקח אחת מצלעותיו, מהו אחת, דא נוקבא דיליה, כמה דאת אמר (שיר ו ט) אחת היא יונתי תמתי. ויביאה אל האדם, אתקין לה ככלה, ואייתי לה למהוי לקביל אנפוי, נהירין אנפין באנפין, ובעוד דהוה מתדבקא נוקבא בסטרוי, הוה האדם לבדו, לבתר, סליקו תרין, וקמו שבע כחדא. תא חזי, בשעתא דאתכנש (ס&quot;א דאתתקנת) לגבי אדם, קודשא בריך הוא בריך לון, הדא הוא דכתיב (בראשית א כח) ויברך אותם אלהי&quot;ם, כחזן דמברך לכלה בשבע ברכות, מכאן אוליפנא, חתן וכלה כיון דאתברכן בשבע ברכות, אתדבקן כחדא כדוגמא דלעילא. ועל דא, מאן דאתי לאתחברא באנתו דאחרא, הא פגים זווגא (כביכול עביד שתי רשויות לעילא), דהא זווגא דכנסת ישראל ביה בקודשא בריך הוא בלחודוי, בזמנא דאיהו ברחמי, ובזמנא דאיהו בדינא. תא חזי, מאן דמתחבר באנתו דאחרא, כאלו משקר ביה בקודשא בריך הוא ובכנסת ישראל, ועל דא קודשא בריך הוא לא מכפר ליה בתשובה, ותשובה תלייא עד דיסתלק מעלמא, הדא הוא דכתיב (ישעיה כב י) אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון, ואימתי, בשעתא דעאל בתשובה לההוא עלמא, ואית ליה לקבלא עונשא. רבי אלעזר אמר, מאן דמשקר בכנסת ישראל, לא יתקבל בתשובה עד דיתדן בדינא דגיהנם, כל שכן מאן דמשקר בכנסת ישראל ובקודשא בריך הוא, וכל שכן אי אטרח ליה לקודשא בריך הוא למעבד דיוקנא דממזר באנתו דאחרא, ואכחיש פומבי דמלכא. רבי חייא פתח ואמר, (משלי כח כד) גוזל אביו ואמו וגו', אביו דא קודשא בריך הוא, אמו דא כנסת ישראל, מאי גוזל, כמה דאת אמר (ישעיה ג יז) גזלת העני בבתיכם, ומאן איהו, מאן דחמיד אתתא אחרא, דלאו איהו בת זוגיה. תמן תנינן, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו גוזל לקודשא בריך הוא וכנסת ישראל, דכתיב גוזל אביו ואמו וגו', כל הנהה מן העולם הזה כלל, דא איהו אינתו, מאן דאתדבק באנתו למהני מנה, ואף על גב דאיהי פנויה, ואהני מנה בלא ברכה, כאילו גוזל קודשא בריך הוא וכנסת ישראל, מאי טעמא, בגין דזווגא דלהון בשבע ברכות הוא, ומה על פנויה כך, מאן דיתדבק באנתו אחרא, דקאים כגוונא דלעילא בזווגא דשבע ברכות, על אחת כמה וכמה. חבר הוא לאיש משחית (משלי כח כד), דא ירבעם כמה דאוקמוה, ואומר אין פשע, דאמר הא פנויה היא אמאי אסור, בגין דא גוזל אביו ואמו הוי, ולא עוד אלא דחבר הוא לאיש משחית, מאן הוא איש משחית, דפגים דיוקנא ותקונא דלעילא. כל שכן מאן דחמיד לאנתו דחבריה לאתדבקא בה (ס&quot;א ואתדבק בה), &lt;קטע סוף=דף מד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מה|א}}&lt;קטע התחלה=דף מה א/&gt;
דפגים יתיר, ועל דא אתפגים הוא לעלמין, איש משחית, דפגים לעילא, ופגים לתתא, ופגים לנפשיה, דכתיב משחית, וכתיב (משלי ו לב) משחית נפשו הוא יעשנה:

רבי אבא פתח ואמר, (בראשית לב כו) ויאמר שלחני כי עלה השחר וגו', ויאמר שלחני, וכי עקוד הוה בידיה דיעקב, אלא זכאין אינון צדיקייא דקודשא בריך הוא חס על יקרא דלהון, ולא שביק לון לעלמין, הדא הוא דכתיב, (תהלים נה כג) לא יתן לעולם מוט לצדיק, והא כתיב (בראשית לב כו) ותקע כף ירך יעקב, אלא לדידיה גבה, והא אתמר. כתיב (בראשית לב כב) והוא לן בלילה ההוא במחנה, וכתיב ויקחם ויעבירם את הנחל, מאי הוה דעתיה דיעקב למעברא להון בנחלא בליליא, אלא חמא מקטרגא אזיל בין משרייא דיליה, אמר יעקב אעבר לגיסא אחרא דנהרא, דלמא לא ישתכח ערבוביא. מאי קא חמא, חמא שלהובא דאשא מלהטא אזלא וטאס בין משרייתיה, אמר יעקב, מוטב לנטלא מהכא, ונהרא פסיק בגוון, ולא ישתכח ערבוביא, מיד ויקחם ויעבירם את הנחל. ויותר יעקב לבדו, מכאן אוליפנא, מאן דאשתכח בלחודוי בביתא בליליא, או ביממא בביתא מיחדא, כל שכן בליליא, מאי מיחדא, מיחדא משאר ביתין, או מאן דאזיל בלחודוי בליליא, יכיל לאתזקא, תא חזי, ויותר יעקב לבדו, כדין ויאבק איש עמו וגו'. תנינן, מסטרא דדינא קא אתי, ושולטניה בסטר ליליא, מאי בסטר ליליא, לאעלא גלותא (נ&quot;א בגלותא). כיון דסליק נהורא, תשש חיליה, ואתגבר עליה חיליה דיעקב, (נ&quot;א הוא) דהא מסטרא דליליא קא אתי, ובזמנא דהוה ליליא, לא הוה יכיל ביה יעקב, כד סליק נהורא אתתקף חילא דיעקב, ואחיד ביה ואתגבר עליה, חמא ליה יעקב דהא שליחא הוא. אמר ליה, שבוק לי דלא יכילנא לך, מאי טעמא לא יכיל ליה, בגין דהוה סליק נהורא, ואתבר חילא דידיה, דכתיב (איוב לח ז) ברן יחד ככבי בקר, ויריעו כל בני אלהי&quot;ם, מאי ויריעו, דאתברו כל אינון דאתיין מסטרא דדינא, כדין אתתקף יעקב ואחיד ביה. אמר ליה, שלחני כי עלה השחר, מטא זמנא לשבחא שבחא דקודשא בריך הוא ולאתכנשא. ויאמר, לא אשלחך כי אם ברכתני, אם תברכני מבעי ליה, מאי אם ברכתני, אלא אמר ליה יעקב, ודאי אבא בריך לי אינון ברכאן דבעא לברכא לעשו, ומסתפינא מינך על אינון ברכאן, אי אודית עלייהו, (או) אי לאו, או תשתכח עלי מקטרגא בגיניהון. מיד אמר ליה, ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך, מאי קאמר ליה, אלא הכי קאמר ליה, לאו בחכימו ולאו בעוקבא (דילך) רווחת לאינון ברכאן, לא יאמר עוד שמך יעקב, דהא לאו בעוקבא הוה, כי אם ישראל, ישראל ודאי אודי עלך, ומניה נפקו ברכאן, בגין דאנת אחיד ביה, ועל דא אנא וכל שאר אכלוסין אודינא עלייהו. כי שרית עם אלהי&quot;ם ועם אנשים ותוכל, עם אלהי&quot;ם, כל אינון דאתיין מסטרא דינא קשיא, ועם אנשים, דא עשו ואכלוסין דיליה, ותוכל, יכילת להון, ואינון לא יכלין לך. ולא שביק ליה יעקב עד דאודי ליה על אינון ברכאן, הדא הוא דכתיב ויברך אותו שם. תא חזי, בשעתא דסליק נהורא, אתכפיין כל אינון מארי דדינין ולא משתכחי, וכנסת ישראל משתעי ביה בקודשא בריך הוא, וההיא שעתא עידן דרעוא הוא לכלא, ואושיט לה מלכא ולכל אינון דמשתכחי עמה שרביטא דחוטא דחסד, לאשתכחא בשלימו במלכא קדישא, והא אתמר. תא חזי, בשעתא דקודשא בריך הוא אשתכח בה בכנסת ישראל, באינון זמנין דאשתכח עמה, והיא מתערת רעותא לגביה בקדמיתא, ומשכת ליה לגבה בסגיאות חיבתא ותיאובתא, כדין אתמליא מסטרא דימינא, וכמה אכלוסין משתכחי בסטרא דימינא בכלהו עלמין. וכד קודשא בריך הוא אתער חביבותא ורעותא בקדמיתא, והיא &lt;קטע סוף=דף מה א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף מה ב/&gt;
אתערת לבתר, ולאו בזמנא דאיהו אתער, כדין כלא בסטרא דנוקבא אשתכח, ושמאלא אתער, וכמה אכלוסין קיימי ומתערי בסטרא דשמאלא בכלהו עלמין. כהאי גוונא כתיב (נ&quot;א הדא הוא דכתיב), אשה כי תזריע וילדה זכר וגו', מאי טעמא, תנינן עלמא תתאה כגוונא דעלמא עלאה אשתכח, ודא כדוגמא דדא, ועל דא קודשא בריך הוא גזר דכר או נוקבא, לאשתכחא רעותא בעלמא. ובכלא בעי בר נש לאתדבקא רעותא לעילא לגבי קודשא בריך הוא, לאשתכחא רעוון בעלמא, זכאה חולקהון דצדיקייא, דאינון ידעין לאדבקא רעותהון לגבי מלכא קדישא, עלייהו כתיב (דברים ד ד) ואתם הדבקים ביהו&quot;ה אלהי&quot;כם חיים כלכם היום:

אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת וגו', רבי יהודה פתח ואמר, (שיר א ג) אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש, האי קרא אתמר, אבל בשעתא דסיהרא אתכסיא בגלותא, היא אמרה אל תראוני, לאו דאיהי פקידת דלא למחמי לה, אלא בגין דאיהי חמאת תיאובתא דישראל לגבה למחמי נהוראה, היא אמרת אל תראוני, לא תיכלון למחמי לי, אל תראוני ודאי, מאי טעמא, בגין שאני שחרחורת, בגין דאנא בקדרותא. מאי שחרחורת, שחורה מבעי ליה, אלא תרין קדרותי, חד ששזפתני השמש, דאסתלק מני שמשא לאנהרא לי ולאסתכלא בי, וחד דבני אמי נחרו בי. ששזפתני, שזפתני מבעי ליה, אלא רמז הוא דקא רמיז בשש, דכד נהרא שמשא, בשש נהורין נהיר, וכד אסתלק, כל אינון שית נהורין אסתלקו. בני אמי, אלין אינון דאתיין מסטרא דדינא קשיא, נחרו בי, כמה דאת אמר (תהלים סט ד) נחר גרוני, הדא הוא דכתיב (איכה הה) על צוארנו נרדפנו, דכד הוו עיילין ישראל בגלותא, הוו אזלי ידייהו מהדקן לאחורא, וריחיין על צואריהון, ולא יכילו לאפתחא פומא. שמוני נוטרה את הכרמים, למהך בגלותא לנטרא לשאר עמין בגיניהון דישראל, כרמי שלי לא נטרתי, דהא לא יכילנא לנטרא להון כד בקדמיתא, בקדמיתא נטירנא כרמי שלי, ומניה אתנטרו שאר כרמין, השתא נטירנא שאר כרמין, בגין כרמי שלי דלהוי נטיר בינייהו. רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי בארחא, כד מטו חד בי חקל, חמו חד דפטירא דקיטפא בין ארחא לסטר ימינא, אמר רבי יוסי, עטיפא דקוטרא בעיינין שכיח, לית לן רשו למחמי בחדוותא מיומא דאתחריב בי מקדשא. פתח ואמר, (תהלים כד א) ליהו&quot;ה הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה, כיון דאמר ליהו&quot;ה הארץ ומלואה, אמאי תבל ויושבי בה, וכי תבל לאו מן ארעא הוא. אלא הכי קאמר, ליהו&quot;ה הארץ ומלואה, דא ארעא קדישא דאקרי ארץ החיים, תבל ויושבי בה, דא שאר ארעאן, כמה דאת אמר (שם ט ט) והוא ישפוט תבל בצדק, דתבל בצדק תלייא, וכלא חד מלה. רבי חייא אמר, ליהו&quot;ה הארץ ומלואה, הארץ תינח, ומלואה מאי היא, אלא אלין נשמתין דצדיקייא, תבל ויושבי בה, תבל דא ארעא דלתתא, ויושבי בה, אלין אינון בני נשא. אמר רבי יוסי, אי הכי במאי אוקימנא כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה, אמר ליה, ודאי הכי הוא, דההיא ארץ החיים על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה, דכלהו נפקי מההוא נהר עלאה, דנגיד ונפיק מעדן, ובהו אתתקנא לאתעטרא במלכא קדישא, ולמיזן עלמין. (ובגין כך) מי יעלה בהר יהו&quot;ה וגו' נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי וגו', נפשו כתיב, מהו נפשי ונפשו, אלא כלא חד מלה, כמה דאת אמר (עמוס ו ט) נשבע יהו&quot;ה בנפשו, (ש&quot;א ב לה) כאשר בלבבי ובנפשי יעשה, ודוד מלכא אתאחיד בההוא לב ובההוא נפש, ועל דא לא נשא לשוא נפשו. עד דהוו אזלי, אערעו בחד בר נש, ואנפוי מליין מכתשין, והוה קם מתחות אילנא חד, אסתכלו ביה, וחמו &lt;קטע סוף=דף מה ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מו|א}}&lt;קטע התחלה=דף מו א/&gt;
אנפוי סומקין באינון מכתשין, אמר רבי חייא, מאן אנת, אמר ליה, יודאי אנא. אמר רבי יוסי, חטאה הוא, דאי לאו הכי, לא אתרשימו אנפוי באלין מרעין בישין, ואלין לא אקרון יסורין דאהבה, אמר רבי חייא, הכי הוא ודאי, דיסורין דאהבה מתחפיין אינון מבני נשא. תא חזי, דכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת, הא תלת זינין הכא, וכלהו אקרון נגע צרעת, הדא הוא דכתיב, והיה בעור בשרו לנגע צרעת, מאי נגע צרעת, סגירו, סגירו בכלא, וכתיב והובא אל אהרן הכהן וגו', אבל אינון דיתחזון לבר, כתיב וראהו הכהן וטמא אותו, דהא ודאי אינון דיתחזון לבר בבני נשא, מסטרא דמסאבא קא אתיין, ולאו יסורין דאהבה נינהו. אמר רבי יוסי, מנא לן, אמר רבי חייא, דכתיב (משלי כז ה) טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת, אי ההיא תוכחת מאהבה, (נ&quot;א אינהו תוכחת מאהבה, כד איהי) מסותרת מבני נשא. כגוונא דא, מאן דאוכח לחבריה ברחימותא, בעי לאסתרא מלוי מבני נשא, דלא יכסוף מנייהו חבריה, ואי מלוי אינון באתגלייא קמי בני נשא, לאו אינון ברחימותא. כך, קודשא בריך הוא כד אוכח לבר נש, בכלא אוכח ברחימותא, בקדמיתא מחי ליה בגרמיה דלגו, אי הדר ביה מוטב, ואי לאו, מחי ליה תחות תותביה, ואלין (בעורו) אקרון יסורין דאהבה, אי הדר ביה מוטב, ואי לאו, מחי ליה באתגלייא באנפוי קמי כלא, בגין דיסתכלון ביה, וינדעון דהא חטאה איהו, ולאו רחימא דמאריה הוא. אמר לון ההוא בר נש, בקיטרא דעיטא חד אתיתון גבאי, ודאי לאו אתון אלא מאינון דדיוריהון בבי רבי שמעון בר יוחאי, דלא דחלין מכלא, אי בני דאתיין אבתראי יקטרגו בכו, איך מלייכו באתגלייא. אמרו ליה, אורייתא הכי הוא, דכתיב (שם א כא) בראש הומיות תקרא, בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר, ומה אי במלי דאורייתא אנן דחלי מקמך, הא נשתכח בכסופא קמי קודשא בריך הוא, ולא עוד אלא דאורייתא בעי צחותא. פתח ההוא גברא ואמר, (מיכה ז יח) מי אל כמוך נושא עון וגו', ארים ירוי ובכי, אדהכי מטון בנוי, אמר בריה זעירא, סייעתא דשמייא הכא. פתח ואמר, (קהלת ז טו) את הכל ראיתי בימי הבלי, יש צדיק אובד בצדקו, ויש רשע מאריך ברעתו, האי קרא אוליפנא בי רבי דוסתאי סבא, דהוה אמר משמיה דרבי ייסא סבא, את הכל ראיתי בימי הבלי, וכי שלמה מלכא דהוה חכים על כלא, איך אמר דאיהו חמא כלא בזמנא דאיהו אזיל בחשוכי עלמא, דהא כל מאן דאשתדל בחשוכי עלמא, לא חמי מידי ולא ידע מידי. אלא הכי אתמר, ביומוי דשלמה מלכא קיימא סיהרא באשלמותא, ואתחכם שלמה על כל בני עלמא, וכדין חמא כלא וידע כלא. ומאי חמא, חמא כ&quot;ל דלא אעדי מן סיהרא, והוה נהיר לה שמשא (ס&quot;א ליה כשמשא), הדא הוא דכתיב את הכל ראיתי בימי הבלי, מאן הבלי, דא סיהרא דאתכלילת מן כלא, מן מייא ואשא ורוחא כחדא, כהבל דנפיק מן פומא, דכליל מכלא, והוא חמא כ&quot;ל בההוא הבל דיליה, דאחיד ביה. יש צדיק אובד בצדקו, תא חזי, בזמנא דאסגיאו זכאין בעלמא, האי כ&quot;ל לא אעדי מן סיהרא לעלמין, והאי כ&quot;ל נטל כל משח ורבו וחידו דלעילא, ואתמלי (ס&quot;א ידוי ורוי) וחדי ורבי, בגין לאזדווגא בסיהרא, והוא רווח בגינה. ובזמנא דאסגיאו חייבין בעלמא, וסיהרא אתחשכת, כדין צדיק אובד בצדקו, צדיק נאבד לא כתיב, אלא צדיק אובד, דהא לא אתחזי (נ&quot;א אתחבר) בסיהרא, ולא נטיל משח ורבו וחידו למלייא לה ולאזדווגא עמה, ועל דא צדיק אובד, בצדקו דא סיהרא, דבגין סיהרא דלא אשתכחת לאזדווגא עמיה, הוא אביד, דלא שאיב מחידו כמה דהוה עביד. וכדין כל סטר שמאלא אתער, וחייבין מאריכין בשלוה &lt;קטע סוף=דף מו א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף מו ב/&gt;
בעלמא, הדא הוא דכתיב ויש רשע מאריך ברעתו, מאי ברעתו, בההוא סטר (נ&quot;א בההוא רעה) דאתדבק ביה. תו, יש צדיק אובד בצדקו, דכד חייבין סגיאו בעלמא, ודינא תלייא (בחובייהו), צדיק אובד בצדקו, איהו אתפס בחובייהו, כגון אבא דאתפס בחובייהו דבני מאתיה, דהוו כלהו חציפין (לגביה), והוא לא אסהיד בהו, ולא אכסיף להו לעלמין, ומחי בידן דלא נתגרי בהו ברשיעייא, (נ&quot;א ולא מחי בידיהון, דלא מתגרו בהו), והוה אמר לן (תהלים לז א) לדוד אל תתחר במרעים אל תקנא בעושי עולה. אמר אבוי, ודאי קודשא בריך הוא אעניש לי בדא, דהא הוה רשו בידי למחאה בידייהו ולא עבדית, ולא אכסיפנא (נ&quot;א אוכיחנא) להו לא בטמירו ולא באתגלייא. תו, פתח בריה אחרא ואמר, (בראשית ב ז) וייצר יהו&quot;ה אלהי&quot;ם את האדם עפר מן האדמה וגו', וייצר יהו&quot;ה אלהי&quot;ם, בתרי יודי&quot;ן, בתרין יצרין, יצר טוב ויצר רע, חד לקביל מייא, וחד לקביל אשא, יהו&quot;ה אלהי&quot;ם, שם מלא, את האדם, כליל דכר ונוקבא, עפר מן האדמה, דא עפרא דארעא קדישא, דמתמן אתברי, והוא אתר דבי מקדשא. ויפח באפיו נשמת חיים, דא נשמתא קדישא דאתמשכא מאינון חיים דלעילא. ויהי האדם לנפש חיה, אדם אתכליל בנפשא קדישא מחיה עלאה, דאפיקת ארעא, דכתיב (שם א כד) תוצא הארץ נפש חיה, נפש דההיא חיה עלאה. תא חזי, בכל זמנא דהאי נשמתא קדישא אתדבקת ביה בבר נש, רחימא היא דמאריה, כמה נטורין נטרין ליה מכל סטרין, רשימא הוא לטב לעילא ותתא, ושכינתא קדישא שריא עלוי. ובזמנא דאיהו אסטי ארחוי, שכינתא אסתלקת מניה, ונשמתא קדישא לא אתדבקת ביה, ומסטרא דחויא בישא תקיפא אתער רוחא חד, דשט ואזיל בעלמא, דלא שריא אלא באתר דקדושה עלאה אסתלק מתמן, וכדין אסתאב בר נש, ואתפגים בבשריה, בחיזו דאנפוי, בכלא. ותא חזי, בגין דהאי נפש חיה איהי קדישא עלאה, כד ארעא קדישא משכא לה, ואתכלילת בגווה, כדין קרינן לה נשמה, ודא היא דסלקא לעילא, וממללא קמי מלכא קדישא, ועיילא בכל תרעין ולית דימחי בידהא, ועל דא אתקרי רוחא ממללא, דהא כל שאר נפשתא לית לון רשו למללא קמי מלכא, בר האי. ועל דא אורייתא אכריזת ואמרת, (תהלים לד יד) נצור לשונך מרע וגו', וכתיב (משלי כא כג) שומר פיו ולשונו וגו', בגין דאי שפוותיה ולישניה ממללן מלין בישין, אינון מלין סלקין לעילא, ובשעתא דסלקין, כלא מכריזין ואמרין, אסתלקו מסוחרניה דמלה בישא דפלניא, פנון אתר לארחיה דחויא תקיפא, כדין נשמתא קדישא אתעברת מניה ואסתלקת, ולא יכלא למללא, כמה דאת אמר (תהלים לט ג) נאלמתי דומיה החשיתי מטוב. וההיא נשמתא סלקא בכסופא, בעאקו דכלא, ולא יהבין לה אתר כמלקדמין, ועל דא כתיב, שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו, נפשו ודאי, ההיא דהות ממללא, אתעבידת משתוקא, בגין מלולא בישא, וכדין חויא אזדמן, דכלא לאתריה אתהדר. וכד ההוא מלה בישא סלקא באורחין ידיען, ושארי קמיה דחויא תקיפא, כמה רוחין מתערין בעלמא, ורוחא נחתא מההוא סטרא, ואשכח דההוא בר נש אתער ליה במלה בישא, והא רוחא ממללא קדישא אתעברת מניה, כדין שריא עלוי וסאיב ליה, וכדין הוא סגיר. כמה דעונשא דהאי בר נש בגין מלה בישא, כך ענשיה בגין מלה טבא דקאתי לידיה ויכיל למללא ולא מליל, בגין דפגים לההוא רוחא ממללא, דהיא אתתקנת למללא לעילא ולמללא לתתא, וכלא בקדושה. כל שכן אי עמא אזלין בארחא עקימא, והוא יכיל למללא להו ולאוכחא להו, ושתיק ולא מליל, כמה דאמינא דכתיב נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר, נעכר במכתשין דמסאבותא, ודא הוא דאמרו, דוד &lt;קטע סוף=דף מו ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מז|א}}&lt;קטע התחלה=דף מז א/&gt;
מלכא אלקי בהאי, ואתפני מניה, דכתיב (תהלים פו טז) פנה אלי וחנני, מהו פנה אלי, כמה דאת אמר (במדבר יב י) ויפן אהרן. נחתו רבי חייא ורבי יוסי ונשקוהו, אזדווגו כחדא כל ההוא ארחא, קרא רבי חייא עלייהו (משלי ד יח) וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום:

נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן, אמר רבי יוסי, האי נגע כל גוונין דיליה אתערו בהו חברייא, וכהנא הוה ידע בהו לדכיא ולמסאבא, הוה ידע אינון דהוו יסורין דרחימותא, או אינון דאשתכחו במאן דמאיס ביה מאריה ורחיק ביה, דהא לפום ארחוי דבר נש גרים נגע בעלמא. כתיב (תהלים קמא ד) אל תט לבי לדבר רע להתעולל עלילות ברשע, מכאן תנינן בארחא דבר נש בעי למיהך, בה מדברין ליה. אמר רבי יצחק, האי קרא קשיא, וכי קודשא בריך הוא אסטי ליה לבר נש למהך בארח חטאה ולמעבד עובדין בישין, אי הכי לית דינא בעלמא דא, ולא בעלמא דאתי, ואורייתא לא אתתקנת, דכתיב בה אם תשמע, ואם לא תשמע. אלא דוד אזהר ללביה, לדברא ליה בארח קשוט, כמה דאת אמר (דברים ל א) והשבות אל לבבך, מאי והשבות, אלא זמנא חד ותרין ותלת, לאהדרא לקבליה ולדברא ולאזהרא ליה, והכי קאמר ליה, אל תט לבי לדבר רע, ללביה קאמר דוד, (כלומר) אל תט, לפום ארחוי דבר נש (נ&quot;א והכי קאמר ליה, לבי, אל תט לדבר רע, דהא דבר רע) גרים נגע בעלמא, ודינא שריא בעלמא, והיינו נגע צרעת. נגע צרעת, הא אתערו חברייא, אבל צרעת כתרגומו, אמר רבי יהודה, מאי כתרגומו, סגירו, דסגיר ולא פתח, וכד סגיר הוא ולא פתח, נגע הוא דאקרי. רבי יוסי אמר, דלא מסתפקין אבהן, כל שכן בנין, והיינו דכתיב נגע צרעת כי תהיה באדם, באדם ממש, ומכאן נחית למאן דנחית, אשתכח נגע לכלא מההוא סגירו. אמר רבי יצחק, ודאי דא הוא רזא דמלה, דכתיב (איכה ב ז) נאר מקדשו, מאי טעמא משום דבני עלמא גרמו האי, דכתיב (במדבר יט כ) את מקדש יהו&quot;ה טמא, טמא ממש. אמר רבי אלעזר, טמא, משום דאסתלקת (שכינתא מניה) מאן דאסתלק, וחוייא תקיפא שרייא ואטיל זוהמא, וסאיב למאן דסאיב, וכלהו בגין חובי עלמא. תאני, כד שארי חויא (תקיפא) לאתגלאה, מסתלקין סמכין ובניינין, ומתעברין, ואתי חוייא תקיפא ואטיל זוהמא, וכדין אשתכח מקדשא מסאב. מאן מקדשא, כמה דאתמר (ויקרא יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, וכתיב (בראשית ג א) והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה יהו&quot;ה אלהי&quot;ם, ויאמר אל האשה, אל האשה ממש, דאתר מקדשא אתאחיד בגווה, והיינו את מקדש יהו&quot;ה טמא, בגין חובוי, משום דאתגליא חוייא תקיפא. מאן חובוי, דא לישנא בישא, דבגין לישנא בישא חוייא אזדמן, בין לעילא בין לתתא, דכתיב (במדבר כא ו) וישלח יהו&quot;ה בעם את הנחשים השרפים, השורפים או השרופים לא כתיב, אלא השרפים, מאן שרפים, דכתיב (תהלים עד יג) ראשי תנינים (תרי, חד אתאחיד לעילא וחד לתתא), (ס&quot;א תרי, חד אתחזרו לזמנין). וכתיב (ישעיה ו ב) שרפים עומדים ממעל לו, ממעל לו ודאי, כמה דאת אמר (איוב א ו) להתיצב על יהו&quot;ה, וכדין סגירו בכלא, ולית מאן דפתח. ועל דא כתיב (משלי ל ב) כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה פיה וגו', מאי מנאפת, מנאפת ממש ודאי, אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און. אמר רבי חייא אמר רבי יצחק, גריעותא דכלא לא אשתכח לתתא, אלא בגין דאשתכח לעילא, ולעילא לא אשתכח אלא כד אשתכח לתתא בחובי עלמא, דילפינן דכלא תלייא האי בהאי והאי בהאי:

ואיש כי ימרט ראשו וגו', רבי חייא פתח ואמר, (קהלת ב יג) וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות וגו', בכמה אתר אסתכלנא במלוי דשלמה מלכא, ואשגחנא בחכמתא &lt;קטע סוף=דף מז א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף מז ב/&gt;
סגיאה דיליה, ואסתים מלוי בגו לגו היכלא קדישא, האי קרא אית לאסתכלא ביה, אמאי אמר וראיתי אני, וכי שאר בני עלמא לא ידעי ולא חמאן דא, אפילו מאן דלא ידע חכמתא מן יומוי ולא אשגח בה, ידע הא שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך, והוא שבח גרמיה ואמר ראיתי אני. אלא הכי תאנא, מאן חכים כשלמה, דבשבעה דרגין דחכמה אתקרי כגוונא דלעילא, שיתא יומין לעילא, שביעאה עלאה עלייהו, שיתא יומין לתתא, שביעאה עלייהו, שיתא דרגין לכורסייא, הוא על כורסייא, דכתיב (דה&quot;א כט כג) וישב שלמה על כסא יהו&quot;ה למלך. שבעה כתרין דיומין לעילא, וכדין לקבליהון שבעא שמהן לשלמה, לאתחזאה ביה חכמתא קדישא, ובגין כך אתקרי שבע שמהן, שלמה, ידייה, אגור, בן יקה, למואל, איתיאל, קהלת. ואמר שבעה הבלים, ומה דאיהו חמא לא חמא בר נש אחרא, וכד כנש חכמתא ואסתלק בדרגין דחכמתא, אקרי קהלת. ושבעה הבלין אמר, לקביל שבעה כתרין דלעילא, וכל הבל קלא אתעביד מניה, ועלמא לא מתקיימא אלא בהבל. ותאנא משמיה דרבי שמעון, הבל אפיק קלא ברוחא ומייא דביה, ולית קלא אלא בהבל. ותאנא, בשבעה הבלין אתקיימין עלאין ותתאין, ותאני רבי יצחק, תא חזי דעל הבל מתקיים עלמא, דאלמלא לא הוה הבל דנפיק מפומא, לא אתקיים בר נש אפילו שעתא חדא. כגוונא דא אמר שלמה מלוי, דעלמא מתקיימי בהו, כהאי הבל דמתקיים ביה עלמא. והאי הבל דמתקיים ביה עלמא, מהבלים דלעילא קאתי, הדא הוא דכתיב (קהלת א ב) הבל הבלים, הבל מהבלים דלעילא, וכל מלוי הכי הוו, ובהבלים דלעילא כתיב, (דברים ח ג) כי על כל מוצא פי יהו&quot;ה יחיה האדם, מאי מוצא פי יהו&quot;ה, דא הבלים דלעילא. ותניא (קהלת ב יג) וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות, מן הסכלות ממש אתי תועלתא לחכמתא, דאלמלא לא אשתכח שטותא בעלמא, לא אשתמודע חכמתא ומלוי. ותאנא, חיובא הוא על בר נש דאוליף חכמתא, למילף זעיר מן שטותא, ולמנדע לה, בגין דאתי תועלתא לחכמתא בגיניה, כמה דאתיא תועלתא לנהורא מחשוכא, דאלמלא חשוכא לא אשתמודע נהורא, ולא אתייא (נ&quot;א אתחזי) תועלתא לעלמא מניה. תאנא, שיש יתרון לחכמה, לחכמה סתם, דאמר רבי שמעון לרבי אבא, תא חזי רזא דמלה, לא נהיר חכמתא דלעילא ולא אתנהיר, אלא בגין שטותא דאתער מאתר אחרא, ואלמלא האי נהירו ורבו סגיא ויתיר, לא הוה (להוי) ולא אתחזיא תועלתא דחכמתא, ובגין שטותא אתנהיר יתיר, ונהירין ליה יתיר, הדא הוא דכתיב שיש יתרון לחכמה סתם, מן הסכלות סתם, וכך לתתא, אלמלא לא הוה שטותא שכיח בעלמא, לא הוי חכמתא שכיח בעלמא. והיינו דרב המנונא סבא, כד הוה ילפין מניה חברייא רזי דחכמתא, הוה מסדר קמייהו פרקא דמלי דשטותא, בגין דייתי תועלתא לחכמתא בגיניה. הדא הוא דכתיב (קהלת י א) יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט, משום דהיא תקונא דחכמתא ויקרא דחכמתא, ועל דא כתיב (שם ב ג) ולבי נוהג בחכמה ולאחוז בסכלות. רבי יוסי אמר, יקר מחכמה ומכבוד, כלומר יקרא דחכמתא ונוי דילה, ויקרא דכבוד דלעילא, מאי היא, סכלות מעט, זעיר דשטותא, אחזי וגלי יקרא דחכמתא וכבוד דלעילא, יתיר מכל ארחין דעלמא. כיתרון האור מן החשך, תועלתא דנהורא לא אתייא (נ&quot;א אתחזי) אלא מן חשוכא, (ולעולם) תקונא דחוורא מאי היא, אוכמא, אלמלא אוכמא, לא אשתמודע חוורא, ובגין אוכמא אסתליק חוורא ואתיקר. אמר רבי יצחק, משל למתוק במר, דלא ידע אינש טעמא דמתיקא עד דטעים מרירא, מאן עביד להאי מתיקא, הוי אומר האי מרירא, והיינו דכתיב (שם ז יד) גם את זה לעומת זה עשה האלהי&quot;ם, וכתיב &lt;קטע סוף=דף מז ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מח|א}}&lt;קטע התחלה=דף מח א/&gt;
(שם ז יח) טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך. תאנא בכמה דרגין אתקרי בר נש, אדם, גבר, אנוש, איש, גדול שבכלם אדם, (משום) דכתיב (בראשית א כז) ויברא אלהי&quot;ם את האדם בצלמו, וכתיב (שם ט ו) כי בצלם אלהי&quot;ם עשה את האדם, ולא כתיב גבר אנוש איש. אמר רבי יהודה, אי הכי, והא כתיב (ויקרא א ב) אדם כי יקריב מכם קרבן ליהו&quot;ה, (ולא גבר אנוש איש), מאן בעי למקרב קרבנא, מאן דאיהו חטאה, וכתיב אדם. אמר רבי יצחק, תא חזי, קיומא דעלמא דעילאין ותתאין הוא קרבנא, נייחא דקודשא בריך הוא, ומאן אתחזי למקרב קמיה האי נייחא, הוי אומר האי אדם דיקירא מכלא. אמר ליה, אי הכי, הא כתיב אדם כי יהיה בעור בשרו וגו', והיה בעור בשרו לנגע צרעת, אמר ליה, להאי בעי קודשא בריך הוא לדכאה יתיר מכלא, דמאן דאיהו בדרגא עלאה דכלהו, לא ליתיב הכי. ובגין כך כתיב באדם, והובא אל הכהן, ובא לא כתיב, אלא והובא, דכל מאן דחמי ליה, אתחייב ביה לאקרובי קמי כהנא, דדיוקנא קדישא לא ליתיב הכי, וכתיב איש או אשה כי יהיה בו נגע וגו', איש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות וגו', ולא כתיב בהו והובא. אמר ליה, והא כתיב (במדבר יב ג) והאיש משה, (שמות לב א) כי זה משה האיש, אמאי לא אקרי אדם, אמר ליה, משום דאקרי עבד למלכא, דכתיב (במדבר יב ז) לא כן עבדי משה, (יהושע א ב) משה עבדי, ואוף הכי אקרי לגבי אדם דלעילא. אמר ליה, אי הכי והא כתיב (שמות טו ג) יהו&quot;ה איש מלחמה, ולא כתיב אדם, אמר ליה (תהלים כה יד) סוד יהו&quot;ה ליראיו, אמר ליה, אי הכי אנא בינייהו (ס&quot;א יתיב) אתיבו בכלא, ובאתר דא לא זכינא, אמר ליה, זיל לרבי אבא, דאנא אוליפנא מניה על מנת דלא לגלאה. אזל לגבי דרבי אבא, אשכחיה דהוה דריש ואמר, אימתי אתקרי שלימותא דלעילא (נ&quot;א דכולא), כד יתיב קודשא בריך הוא בכורסייא, ועד דלא יתיב בכורסייא, לא אשתכח שלימותא, דכתיב (יחזקאל א כו) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, משמע דכתיב אדם, דהוא כללא ושלימותא דכלא, אמר רבי יהודה, בריך רחמנא דאשכחית לך בהאי. אמר ליה, אי הכי הא כתיב (שמות טו ג) יהו&quot;ה איש מלחמה, ולא כתיב אדם, אמר ליה יאות שאלת. תא חזי, התם לא אשתכח שלימותא דכלא, ובגיני כך אקרי איש, אבל הכא שלימותא דכלא וכללא דכלא, בגין כך אקרי אדם, קארי עליה, (תהלים קיט עב) טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. תו אמר ליה, כתיב (שם לו ז) אדם ובהמה, ולא כתיב איש ובהמה, אמר ליה, ולא, והכתיב (שמות יא ז) למאיש ועד בהמה, אבל מה דכתיב אדם ובהמה, כמה דכתיב (מ&quot;א ה יג) מן הארז אשר בלבנון, עד האזוב אשר יוצא בקיר, אורחיה דקרא הוא דנקיט עלאה מכלהו, ונמיך מכלהו, אוף הכא עלאה מכלא אדם, ונמיך מכלא בהמה. אמר ליה, והא כתיב (בראשית ב ה) ואדם אין לעבוד את האדמה, אמר ליה, תא חזי, דכל מה די בעלמא לא הוי אלא בגיניה דאדם, וכלהו בגיניה מתקיימי, ולא אתחזיאו בעלמא, וכלהו אתעכבו, עד דייתי ההוא דאקרי אדם, הדא הוא דכתיב (שם) וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וגו', טרם, עד לא, כתרגומו, משום דדיוקנא עלאה לא אתחזי, הדא הוא דכתיב (שם) ואדם אין, כלומר כלהו אתעכבו בגיניה דהאי דיוקנא עד דאתחזי, ובגין כך לא אתחזי (נ&quot;א אתברי) האי דיוקנא, אלא בדיוקנא דאתחזי ליה, הדא הוא דכתיב, (שם ז) וייצר ה' אלהי&quot;ם את האדם, בשם מלא, כמה דאוקימנא, דאיהו שלימותא דכלא, וכללא דכלא. תאנא, בששי נברא אדם, בשעה שנשלם הכסא, ונקרא כסא, דכתיב (מ&quot;א י יט) שש מעלות לכסא, ולפיכך נברא האדם בששי, שהוא ראוי לישב על הכסא. ותאנא, כיון דנברא אדם, אתתקן כלא, וכל מה דלעילא ותתא, וכלא אתכליל באדם. תניא, אמר רבי יוסי, כתיב (יחזקאל א י) ודמות פניהם פני אדם, כללא דכלא, וכלא כלילן בהאי דיוקנא. אמר רבי יהודה, והא כתיב (שם) ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור &lt;קטע סוף=דף מח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף מח ב/&gt;
מהשמאל לארבעתן, אמר ליה כלא אנפי אדם הוו, ובההוא דיוקנא דאדם אתחזיין כל גוונין וכל דיוקנין. כמה דתנינן, אנפוי אנפי נשרא, לא דהוא נשרא, אלא דאתחזי בדיוקנא דאדם, משום דכליל כל גוונין וכל דיוקנין. אמר רבי יצחק, תא חזי, כל מאן דאיהו תחות שולטני דאדם, אתקרי איש, משום דאתתקן בגוונא דאדם, מדרגא אחרא דהוה ביה בקדמיתא. דתניא ברזא עלאה בספרא דצניעותא, כד אתברי אדם, נחת בדיוקנא קדישא עלאה, ונחתו עמיה תרין רוחין מתרין סטרין מימינא ומשמאלא, כללא דאדם, ורוחא דימינא אתקרי נשמתא קדישא, דכתיב (בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים, ורוחא דשמאלא אתקרי נפש חיה, והוה אזיל ונחית מעילא לתתא, ולא אתיישבא בהדי אחרא. כד הוה עייל שבתא, והוה חב אדם, אתעבידו (נ&quot;א אתנגידו) מההוא רוחא שמאלא בריין מתפשטן בעלמא, ולא אסתיימו גופא דלהון, ואתחברו בהאי גופא דאדם בדכורא ונוקבא, ואתיילידו בעלמא, ואלין אקרון נגעי בני אדם. תאנא, עלאין מנייהו דלא אתדבקו לתתא ותליין באוריא, ושמעין מה דשמעין מלעילא, ומנייהו ידעין אינון אחרנין לתתא. תנא, מן בוצינא דקרדינותא, נפקין תלת מאה ועשרין וחמש ניצוצי, מתגלפין ומתאחדן כחדא מסטרא דגבורה, דאקרון גבורות, (ס&quot;א ומתלכדן כחדא) ואתעביד חד (גופא), וכד עיילין אלין בגופא, אקרי איש. ולא איש דתנינן תם וישר, איש צדיק, ואיש דהכא איש מלחמה כתיב, דכלא סליק דינא וכלא כחדא. אמר רבי יהודה, אמאי, לא הוה בידיה (דרבי יצחק), אתו שאילו קמיה דרבי שמעון, אמר לון תו קשיא, דהא תנינן, כתיב (שם כג) לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת, ותנינן מאן איש, דא חסד, והכא אמריתו דהוא דינא. אלא הכי תאנא, כלא הוא בחד מתקלא סלקא, וכלא חד. ומשום דדיני תתאי מתאחדן (נ&quot;א ומתלכדן) ומתחברן בשערוי דהאי, אקרי הוא דינא קשיא, וכד אתעבר מניה שערא דרישא, אתבסם, ודינין דלתתא לא אזדמנו, ובגין כך אקרי טהור, דלא אקרי טהור אלא כד נפיק מסטרא דמסאבא, וכד נפיק מן מסאבא אקרי טהור, דכתיב (איוב יד ד) מי יתן טהור מטמא, מטמא ודאי, והכא כתיב ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא. ותא חזי, ברישא דהאי איש, בוצינא דקרדינותא, ובגין כך גולגלתא דרישא דהאי סומקא כלא כוורדא, ושערי סומקי בגו סומקי, ותליין מניה כתרין תתאין דלתתא, דמתערין דינין בעלמא, וכד אתעבר מניה שערא ואתגליש, מחסד עלאה אתבסם כלא, ואתקרי טהור על שמיה. אמר רבי יהודה, אי אתקרי על שמיה קדוש אתקרי ולא טהור, אמר ליה לאו הכי, דקדוש לא אתקרי אלא כד תלי שערא, דקדושה בשערא תלי, דכתיב (במדבר ו ה) קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, והאי אקרי טהור, מסטרא דתליין לתתא מניה, ובגיני כך אתעבר מניה שערא ואתדכיא. ותא חזי, כל מאן דאיהו מסטרא דדינא, ודינין מתאחדין ביה, לא אתדכי עד דאתעבר מניה שערא, ומדאתעבר מניה שערא אתדכי, ואי תימא אדם, לאו הכי, דהא הוא שלימותא דכלא, ורחמי אשתכחו ביה, בגין כך לאו הכי, דכלהו קדושאן וקדישין אתייחדו ביה, אבל האי הוא דינא, ודיני אתאחדן ביה, לא אתבסם עד דאתעבר מניה שערא. תא חזי, דהא ליואי דאתו מהאי סטרא דדינא, לא מתדכאן עד דאתעברון מנהון שערא, דכתיב (שם ח ז) וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בשרם וגו', ובגין דיתבסמון יתיר, בעי כהנא דאתי מסטרא דחסד עלאה לארמא לון, דכתיב (שם יא) והניף אהרן את הלוים תנופה לפני יהו&quot;ה, כמה דאיהו להאי איש דלעילא, דכד בעי לאתבסמא &lt;קטע סוף=דף מח ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מז|א}}&lt;קטע התחלה=דף מט א/&gt;
יתיר, אתגלייא ביה חסד עלאה, ואתבסם, ומבסם הוא לתתא. והאי איש בכללא דאדם הוא, וכד בעי קודשא בריך הוא לאגחא קרבא, בהאי איש אגח בהו קרבא, דכתיב (שמות טו ג) יהו&quot;ה איש מלחמה, בהאי איש ממש. ולא אגח בהו קרבא עד אעבר ליה שערא דרישא, בגין דישתלשלון משלשוליהון, ויתברון כל אינון כתרין דמתאחדן בשערי, הדא הוא דכתיב, (ישעיה ז כ) ביום ההוא יגלח יהו&quot;ה וגו', בעברי נהר במלך אשור, את הראש ושער הרגלים וגם את הזקן תספה. תאנא וכה תעשה להם לטהרם, מאי וכה, כגוונא דלעילא, הזה עליהם מי חטאת, שיורי טלא דבדולחא, הכא מי חטאת דאינון שיורי טלא, לזמנא דאתי כתיב (יחזקאל לו כה) וזרקתי עליכם מים טהורים. וכבסו בגדיהם, כגוונא דלעילא, דתקונוי דהאי איש אתסחן בחסד עלאה, ואתדכי מכלא. ותנינן, אמאי כתיב בתער ולא במספרים, אלא משום דיתעבר שערא בשרשוי, ויתעברון מניה דינין תתאין משלשוליהו. ולזמנא דיתכשרון עובדין לתתא, זמין קודשא בריך הוא שערא דא לאעברא ליה ולמגלשיה, בגין דלא יצמח וירבה, דכתיב כי ימרט ראשו. אמר רבי יצחק, רב מכל ליואי קרח הוא, דעבדיה קודשא בריך הוא לתתא כגוונא דלעילא, וקרייה קרח, אימתי, בשעתא דגליש בגיניה להאי איש, דכתיב קרח הוא. וכד חמא קרח רישיה בלא שערא, וחמא לאהרן מתקשט בקשוטי מלכין, אתזלזל בעיניה, וקנא לאהרן, אמר ליה קודשא בריך הוא, אנא עבדית לך כגוונא דלעילא, לא בעית לאעלאה בעלאין, חות לתתא והוי בתתאין, דכתיב (במדבר טז לג) וירדו חיים שאולה, מאי איהו שאול, גיהנם, דתמן צווחין חייבין, ולית מאן דמרחמי עלייהו, וזמינין אינון לאחייא ולאעלא, כד יתער קודשא בריך הוא לעמיה, ולאחייא להו, דכתיב (ש&quot;א ב ו) יהו&quot;ה ממית ומחיה מוריד שאול ויעל:

ואם מפאת פניו ימרט ראשו, תאנא, אית פנים ואית פנים, ומאן פנים הללו, אלין אינון דאקרון פנים של זעם, וכל אלין דתליין מאינון פנים, חציפין כלהו תקיפין כלהו, דלא מרחמי, וכד אתעבר שערא מסטרא דאינון פנים, מתעברן כלהו ואתברו. דתניא, כל אינון דתליין משערא דרישא, אינון עלאין על אחרנין, ולא חציפין כוותייהו, וכל אינון דתליין מסטרא דשערא דאינון פנים, כלהו חציפין ותקיפין, ובגין כך אנפוי מתלהטן כאשא, משום ניצוצא דבוצינא דקרדינותא, ובהאי כתיב (איכה ד טז) פני יהו&quot;ה חלקם, (תהלים לד יז) פני יהו&quot;ה בעושי רע. אמר רבי יצחק, מהו נגע לבן אדמדם, נגע ממש הוא, אי חוורא אתחזי וסומקא לא אתעבר, משמע דכתיב לבן אדמדם. אמר רבי יוסי, דחוורא לא אתחזי אלא בסומקא, כגוונא חוורא וסומקא. רבי יצחק אמר, אף על גב דחוורא אתחזי, אי סומקא לא אזיל, נגע הוא, דכתיב (ישעיה א יח) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, וכד אתחוור כלא, רחמי אשתכחו, ודינין לא אשתכחו, (ס&quot;א דהא אתעקרו). תאני רבי אבא, כתיב נגע הוא, וכתיב נגע היא, חד דכר וחד נוקבא, אלא כד נוקבא אסתאבת בגין חובי תתאי, כתיב היא, וכד דכר לא אתדכי בגין חובי תתאי, כתיב נגע הוא. ואשתמודען מלין אלין לגבי כהנא, דינין דאתו מהאי, ודינין דאתו מהאי. ואשתמודען קרבני דבעיין לקרבא, דכתיב (ויקרא א ג) זכר תמים, וכתיב (שם ה לב) נקבה תמימה יביאנה, דהא אשתמודעאן מלי, מאן אתו דינין, ומאן אינון חובי, דאתאחדן בהאי או בהאי. ועל דא כתיב, (תהלים נא יט) זבחי אלהי&quot;ם רוח נשברה, לאפקא שאר קרבנין דלא כתיב רוח נשברה, דאינון שלמא לעלמא, וחדווה דעלאין ותתאין:

ואם יראנה הכהן, תאנא רבי יוסי, כתיב &lt;קטע סוף=דף מט א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף מט ב/&gt;
(שם סה ג) שומע תפלה עדיך וגו', שומע תפלה, דא קודשא בריך הוא. רבי חזקיה אמר, שומע תפלה, שומע תפלות מבעי ליה, מהו שומע תפלה, אלא תפלה דא כנסת ישראל, דאיהי תפלה, דכתיב (שם קט ד) ואני תפלה, (ס&quot;א (שם סט יד) ואני תפלתי) ודוד בגין כנסת ישראל קאמר לה, ומה דאמר, ואני תפלה כלא חד, ועל דא שומע תפלה, ודא תפלה של יד, דכתיב (שמות יג טז) על ידכה בה&quot;א. עדיך כל בשר יבאו, בשעתא דגופא שריא בצערא במרעין במכתשין, כמה דאת אמר, ובשר כי יהיה בעורו, את הנגע בעור הבשר, הבשר החי, ובגין כך לא כתיב כל רוח יבאו, אלא כל בשר יבאו. מהו עדיך, אלא כמה דאתמר, והובא אל הכהן, דא הוא קודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב, ואם יראנה הכהן. תא חזי, באתר חד אהרן הכהן, ובאתרא אחרא הכהן סתם, ודא קודשא בריך הוא. אמר רבי יצחק, והא כתיב נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן, אי הכי דא קודשא בריך הוא, אמר ליה, אין, בגין דביה תלייא כל דכיותא וכל קדושה. אמר ליה, אי הכי אמאי והובא, והועלה מבעי ליה, אמר ליה, כמה דאת אמר (שמות כז ז) והובא את בדיו בטבעות, דעייל דא בגו דא, אוף הכא והובא, דיכנסון ליה לכהנא לדכאה ליה, (כד אהדר ביה), ויעלון מלה קמיה. אמר רבי יצחק, הכי תנינן, נגע צרעת, נגע הוא דינא תקיפא שריא בעלמא, צרעת סגירו, כמה דאתמר, סגירו דנהורא עלאה, סגירו דטיבו עלאה, דלא נחית לעלמא. כי תהיה באדם, באדם סתם, והובא אל הכהן, דא כהן דלתתא, דהוא אתתקן למפתח ההוא סגירו, ולאדלקא בוציניא, דישתכחו על ידוי ברכאן לעילא ולתתא, ויתעבר ויסתלק ההוא נגע, וישרי נהירו דרחמי על כלא, ובגין כך והובא אל הכהן. אמר רבי אבא, חמינא לאינהו בני עלמא, דלא משגחן, ולא ידעין ביקרא דמאריהון, כתיב בהו בישראל, (ויקרא כ כד) אשר הבדלתי אתכם מן העמים להיות לי, וכתיב (שם ז) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יהו&quot;ה, אי אינון מתרחקן, אן הוא קדושה דילהון, הא רעותא דילהון אתרחקת מניה. וקרא אכריז ואמר, (תהלים לב ט) אל תהיו כסוס כפרד אין הבין, במה אתפרשן בני נשא מסוס ופרד, בקדושה דגרמייהו, לאשתכחא שלימין ורשומין מכלא. ועל דא, זווגא דבני נשא הוא בזמנין ידיען, לכוונא רעותא, לאתדבקא ביה בקודשא בריך הוא. והא אתערו, בפלגות ליליא קודשא בריך הוא עאל בגנתא דעדן, לאשתעשעא עם צדיקייא, וכנסת ישראל משבחת ליה לקודשא בריך הוא, והוא שעתא דרעותא לאתדבקא בהו, וחברייא דמשתדלי באורייתא, משתתפי בה בכנסת ישראל לשבחא למלכא קדישא, ואתעסקן באורייתא, שאר בני נשא כדין עידן רעותא לאתקדשא בקדושה דקודשא בריך הוא, ולכוונא רעותא לאתדבקא ביה. ואינון חברייא דמשתדלי באורייתא, זווגא דילהון בשעתא דזווגא אחרא אשתכח, והאי משבת לשבת, לכוונא רעותא לאתדבקא ביה בקודשא בריך הוא ובכנסת ישראל, דהוא עידן רעותא דמתברכן כלא עלאי ותתאי. אי בני נשא אתרחקו מניה, ועבדן כבעירי, אן הוא קדושה דלהון, לאשתכחא קדישין, אן אינון נפשאן קדישין דמשכן מעילא, ושלמה מלכא צווח ואמר, (משלי יט ב) גם בלא דעת נפש לא טוב, גם בלא דעת, מאן הוא דעת, דא קודשא בריך הוא, נפש לא טוב, דא הוא נפש דאינון משכין בעובדייהו, לא טוב, דהא מסטרא אחרא אתמשכאן עלייהו נפשתא, דלאו איהו טוב, בגין דלא מכווני לבייהו לקודשא בריך הוא. מאן דאתלהיט ביצר הרע, בלא רעותא וכוונה דלבא לקודשא בריך הוא, מסטרא דיצר הרע אתמשך עליה נפשא, דלאו איהו טוב, הדא הוא דכתיב, גם בלא דעת נפש לא טוב. ואץ ברגלים חוטא, מאן דאיהו אץ ודחי שעתא בלא רעותא קדישא, חוטא, חוטא ודאי בכלא. ועל דא שריין מכתשין בישין בבני נשא, ואסהידו באנפייהו בחציפותא דילהון, לאחזאה דהא קודשא בריך הוא מאיס בהו, ולאו דעתיה בהון, עד דאינון זכאן, &lt;קטע סוף=דף מט ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נ|א}}&lt;קטע התחלה=דף נ א/&gt;
ומכשראן עובדייהו כמלקדמין, ומתברכן (ס&quot;א ומתדכאן). ועל דא אשתמודען מכתשין לגבי כהנא, אינון דאתיין מסטרא דמסאבא, ואינון דאתיין מסטרא אחרא. כגוונא דא כתיב, כי תבאו אל ארץ כנען וגו', ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, וכי אגר טב הוא דישתכח באינון דזכאן למיעל בארעא, אלא הא אוקמוה, לאשכחא מטמונין דאטמרן בביתייהו, ולאהנאה לון לישראל. אבל תא חזי, זכאין אינון ישראל דאינון מתדבקן ביה בקודשא בריך הוא, וקודשא בריך הוא רחים להו, דכתיב (מלאכי א ב) אהבתי אתכם אמר יהו&quot;ה, ומגו רחימותא דיליה אעיל להו לארעא קדישא, לאשראה שכינתיה בינייהו, ולמהוי דיוריה עמהון, וישראל דישתכחון קדישין על כל בני עלמא. תא חזי, כתיב (שמות לה כו) וכל הנשים אשר נשא לבן וגו', בשעתא דהוו עבדין עבידתא, הוו אמרי דא למקדשא, דא למשכנא, דא לפרוכתא, וכן כל אינון אומנין, בגין דתשרי קדושה על ידייהו, ואתקדש ההוא עבידתא, וכד סליק לאתריה, בקדושה סליק. כגוונא דא, מאן דעביד עבידתא לעבודה זרה או לסטרא אחרא דלא קדישא, כיון דאדכר ליה על ההוא עבידתא, הא רוח מסאבא שריא עלוי, וכד סליק עבידתא, במסאבא סליק. כנעניים פלחי לעבודה זרה אינהו, ומתדבקן כלהו כחדא ברוח מסאבא בעבודה זרה, והוו בניין בנין לפרצופייהו (ס&quot;א לטנופייהו) ולגעולייהו לסטר מסאבא לעבודה זרה, וכד שראן למבני, הוו אמרי מלה, וכיון דאתדכר בפומייהו, סליק עליה רוח מסאבא, כד אסתליק עבידתא, ברוח מסאבא אסתליק. כיון דעאלו ישראל לארעא, בעא קודשא בריך הוא לדכאה לון, ולקדשא לון ארעא, ולאפנאה אתר לשכינתא, דלא תשרי שכינתא גו מסאבא, ועל דא בההוא נגע צרעת הוו סתרין בניינין דאעין ואבנין דאתעבידו במסאבו. תא חזי, אי עובדא דא הוה לאשכחא מטמונין בלחודוי, יהדרון אבנין לבתר כמה דאינון לאתרייהו, ועפרא לאתריה, אבל קרא כתיב, וחלצו את האבנים, וכתיב ועפר אחר יקח, בגין דיתעבר רוחא מסאבא ויתפני, ויתקדש השתא כמלקדמין, וישתכחו ישראל בקדושה, ובדיורא קדישא, למשרי בינייהו שכינתא. ועל דא, מאן דבני בנין, כד שארי למבני, בעי לאדכרא בפומיה דהא לפולחנא דקודשא בריך הוא, הוא בני, בגין דכתיב (ירמיה כב יג) הוי בונה ביתו בלא צדק וגו', וכדין סייעתא דשמיא שארי עלוי, וקודשא בריך הוא זמין עליה קדושתא, וקארי עליה שלום, הדא הוא דכתיב (איוב ה כד) וידעת כי שלום אהלך וגו'. מהו (שם) ופקדת נוך, הא אוקמוה, אבל ופקדת, לאפקדא מלה בפומא, כד איהו בני, וכדין ולא תחטא כתיב, ואי לאו, הא זמין לביתיה סטרא אחרא. כל שכן מאן דבני, ורעותיה בגוונא אחרא, בגין דמייחד ביתא לסטרא אחרא לאסתאבא ביה, הא ודאי שריא ביה רוח מסאבא, ולא נפיק ההוא בר נש מעלמא, עד דאתענש בההוא ביתא, ומאן דדייר ביה יכול לאתזקא, דהא ההוא דירה רוח מסאבא שריא ביה, ואזיק מאן דאשתכח ביה. ואי תימא, במה ידיע, כגון דאתזק בההוא ביתא ההוא דבני ליה, או אנשי ביתיה, או בנזקי דגופא או בנזקי ממונא, הוא ותרין אחרנין אבתריה, הא ודאי יערוק בר נש לטורא ולא ידור ביה, ידור בטילא דעפרא ולא ידור ביה. ובגין כך, קודשא בריך הוא חס עלייהו דישראל, דאינון לא ידעין מלה בכל אינון בתי, והוא אמר, אתון לא ידעין, אנא ידענא, וארשימנא לון בנגע, נגע דייר בביתא, הא נגע אחרא תקיפא דיפיק ליה ויעבר ליה מן עלמא, וכדין ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו. כיון דאזיל ליה, מאי טעמא ונתץ את הבית, אלא בכל זמנא דההוא בניין ליהוי קיים, &lt;קטע סוף=דף נ א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף נ ב/&gt;
דיליה הוא, ויכיל לאהדרא. האי בארעא קדישא, כל שכן בארעא אחרא, דזמינא רוח מסאבא יתיר, ויכיל בר נש לאתזקא. אמר רבי אלעזר, וכל שכן דקארי בקלפוי דחברוי אחרנין לאשתכחא תמן, ואפילו טורפי דקספתא לא מעברן לה מההוא ביתא, ובגין כך, האי קרא אכריז ואמר, הוי בונה ביתו בלא צדק, הוי ודאי קאמרי כל יומא בההוא ביתא. רבי יוסי עאל חד יומא בחד ביתא, מטא בספתא (ס&quot;א אטרח בטיפסא) עאל לגו, שמע חד קלא דאמר, אתכנשו עולו, הא חד פלוגתא דילן, סיפתו וננזיק ליה עד לא ינפוק, אמרו לא ניכול, אלא אי דיוריה הכא, נפק רבי יוסי ודחיל, אמר, ודאי מאן דאעבר על מלוי דחברייא אתחייב בנפשיה. אמר ליה רבי חייא, והא גוים ושאר בני נשא דיירי בגוויה ואשתלימו, אמר ליה, אינון מסטרייהו קא אתיין, אבל מאן דדחיל חטאה יכיל לאתזקא, ואפילו אינון אי יעכבו דיוריהון ביה, לא יפקון בשלם. אמר ליה, והא כתיב (איוב כא ט) בתיהם שלום מפחד, אמר ליה, כגון דהוה מאחרא ואתבני מצדק, וקרא הכי הוא, בתיהם שלום מפחד, כשבתיהם שלום מפחד, שבט אלו&quot;ה לא שריא עליהם. ובא אשר לו הבית והגיד וגו', והגיד, ויאמר מבעי ליה, או וידבר, מהו והגיד, אלא בכל אתר מלה דחכמתא הוא, והא אוקמוה, כנגע נראה לי בבית. כנגע, נגע מבעי ליה, נראה לי, יש לי מבעי ליה, דהא כתיב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, דיתחזי לכלא, אמאי כנגע נראה לי. אלא בשעתא דהאי עייל, אחרא אתגלייא, ומקטרגא דא בדא, ועל דא נראה לי, ההוא דאתכסי אתגליא, ודאתגליא אתכסי, ולבתר מתחזי ליה בדיוקנא דההוא נגע דביתא, ואתכסייא אחרא, ועל דא והגיד לכהן, דמלה דחכמתא היא. וכדין אתי כהנא, וירמון ביתא, וינתצון ליה אבנין ואען וכלא, כיון דאנתצן ואתדכן כלא, מתברכאן, כדין כתיב (דברים ח יב) ובתים טובים תבנה וישבת, אלין אקרון טובים, דהא קדמאי לאו אינון טובים, ולאו בכללא דקדושה ודכיו נינהו. אמר רבי יהודה, אי הכי, במאי מוקמינן קרא דכתיב (שם ו יא) ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת, אי רוח מסאבא שריא בגוייהו, היך מלאים כל טוב. אמר רבי אלעזר, מלאים כל טוב, בממונא בכספא ובדהבא ובכלא, כמה דאת אמר, (בראשית מה כ) כי טוב כל ארץ מצרים, ואמר רבי יהודה, והא כל בתי דמצראין מליין חרשין וטעוון הוו, אלא בגין עותרא דארעא אתמר, אוף הכא, בגין עותרא וממונא הוא. תרין עותרין נטלו ישראל, חד כד נפקו מגלותא דמצרים, וחד כד עאלו לארעא. רבי שמעון אמר, כל דא ודאי הוה לאתקדשא ארעא, ולאעברא רוח מסאבא מארעא, ומגו ישראל, וכד ביתא הוה נתיץ, הוה אשתכח בה ממונא למבני ליה, ולמלייא ביתיה, בגין דלא יצטער על ביתא, וישרון בדיורא דקדושה:

ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות וגו', רבי יוסי אמר, כסילתא דמוקפי בבהרת עזה, חיזו תנינא, ובחיזו אתדן באינון גוונין. אמר רבי יצחק, שלש מאה טעמי אית מאן דגריס בבהרת עזה, וכלהו אוליפנא מאבא, בר חיזור (חיור) חד סאיב, סהדא חד, תרין, תרי סהדי ודכי, מכאן ולהלאה, אפילו מאה כתרי, ותרי כמאה, ודא אוליפנא לבתר, דכתיב (דברים יט טו) לא יקום עד אחד באיש וגו', על פי שנים עדים וגו'. רבי חזקיה הוה יתיב קמיה דרבי שמעון, אמר, כתיב נגע לבן אדמדם, כדין הוא נגע, דהא חוורא לא קאים בעיניה. פתח רבי שמעון ואמר, כתיב (ישעיה א יח) אם יהיו חטאיכם כשנים וגו', זכאין אינון ישראל, דקודשא בריך הוא בעי לדכאה לון בכלא, בגין דלא ישתכחון בדינא קמיה, ומאריהון דדינא לא ישלטון בהון, דהא כלא אזיל בתר זיניה, סומקא לסומקא, וחוורא לחוורא, ימינא לימינא, ושמאלא לשמאלא. בעשו כתיב (בראשית כה כה) ויצא הראשון אדמוני, ועל דא שריא ביה זיניה, &lt;קטע סוף=דף נ ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נא|א}}&lt;קטע התחלה=דף נא א/&gt;
ואי תימא, אדמוני כתיב בעשו, וכתיב ביה בדוד (ש&quot;א טז יב) ויביאהו והוא אדמוני, אלא דא מזוהמא דדהבא אתעביד, ודא בזוהרא דדהבא אתדבק, בעשו כתיב ביה אדמוני כלו כאדרת שער, בזוהמא דהתוכא נפק, בדוד כתיב ביה, עם יפה עינים וטוב ראי. תא חזי, מאי טעמא, גוונא חוורא אשתמודע, וגוונא סומקא אשתמודע, סומקא בקדמיתא והא אתחזי ביה חוורא, הא דכיותא אתיליד ביה ושארי לאתדכאה, חוורא בקדמיתא ואתחזי ביה סומקא, הא שארי לאסתאבא, וכתיב וטמאו הכהן, דהא אתיליד ביה סומקא לאסתאבא. וכהנא הוה ידע בכל אינון גוונין, ולזמנין דאתחזי ביה גוונא דדכיותא, ויסגר ליה למחמי אי אתיליד ביה גוונא אחרא, ואי לא, מדכי ליה, הדא הוא דכתיב, וטהרו הכהן:

רבי יצחק ורבי יהודה הוו אזלי בארחא, אמר רבי יהודה, כתיב (מ&quot;ב ה כז) וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם וגו', אי הוא חטא בנוי אמאי ילקון, אמר ליה, אלישע יתיר משאר נביאי חמא, חמא דלא נפיק מגחזי ברא דמעליא, ועל דא לייט לכלהו. ולא עוד, אלא אמר ליה, אנא פלחנא בשמושא עלאה לגבי אליהו, וזכינא בתרין חולקין, דהא פלחנא ליה בקשוט, ואנת רשע פגימת לי, אומית לשקרא וחמידת, הא עברת על אורייתא כלא, ומאן דאעבר על דא מית הוא לעלמא דאתי, אבל בגין דפלחת לי, שמושא דילך לא להוי למגנא, תהוי מיתה דילך בעלמא דין, ובעלמא דאתי לא, ובגין כך וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך:

(גוונא דחוורא אשתמודע וגוונא דסומקא אשתמודע), אמר רבי יוסי, בגד הצמר או הפשתים אמאי, אמר רבי יצחק, בכלא שריא ובכלא שלטא, ואית כגוונא דא, דכתיב (משלי לא יג) דרשה צמר ופשתים, ובגיני כך שולטניה דההוא נגע דנפיק מאתר עלאה דא, שלטא בכלא, בתרי גווני בצמר ובפשתים, ובגין כך זאת תורת נגע הצרעת בגד הצמר או הפשתים. רבי יצחק הוה אזיל לקטפורא דאבוי, חמא חד בר נש דסאטי, בקוטרא דמטולא אכתפוי, אמר ליה שורטא דקישטא בכתפך אמאי, לא אמר ליה מידי, אזל אבתריה, חמא דעייל במערתא חדא, עאל אבתריה, חמא קטורא דתננא דהוה סליק מתחות ארעא, ועאל ההוא בר נש בנוקבא חד, ואתכסיא מניה, דחיל רבי יצחק, ונפק לפום מערתא. עד דהוה יתיב, אעברו רבי יהודה ורבי חזקיה, חמא לון וקריב גביהון, סח לון עובדא, אמר רבי יהודה, בריך רחמנא דשזבך, האי מערתא דסגיר דסרוניא היא, וכל יתבי ההיא קרתא חרשין אינון, ואתיין למדברא לחוייא אוכמין, דאינון בני עשר שנין או יתיר, למעבד חרשין, ולא מנטרא מנייהו, ואתעבידו סגירין, וכל זייני חרשין דלהון בהאי מערתא אינון. אזלו, עד דהוו אזלי, אערעו בחד בר נש דהוה אתי, ובריה דהוה מרע קטיר על חמרא, אמרו ליה מאן את, אמר להו יודאי, ודא הוא ברי דאיהו קטיר על חמרא, אמרו ליה אמאי הוא קטיר, אמר לון דיורי הוא בחד כפר דאיהו מבני רומאי, והאי ברי הוה אוליף אורייתא בכל יומא, והוה אהדר לביתא ולעי לון לאינון מלין, ותלת שנין הוה דיורי בההוא ביתא, ולא חמינא מידי, והשתא יומא חד עאל ברי לביתא לאהדרא מלין, אעבר חד רוחא קמיה ונזיק ליה, אעקם פומיה ועינוי, וידוי אתעקמו, ולא יכיל למללא, ואתינא לגבי מערתא דסגירו דסרוניא, דילמא ילפון לי מלה דאסוותא. אמר ליה רבי יהודה, ובההוא &lt;קטע סוף=דף נא א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף נא ב/&gt;
ביתא ידעת מן קדמת דנא דאתנזק ביה בר נש אחרא, אמר ליה, ידענא דהא מכמה יומין אתנזק ביה חד בר נש, והוו אמרי דמרעא הוה, ומנייהו אמרי דרוחא דביתא, ולבתר עאלו ביה כמה בני נשא ולא אתנזיקו, אמרו, היינו דאמרי חברייא, ווי לאינון דעברין על מלייהו. פתח רבי יהודה ואמר, (ירמיה כב יג) הוי בונה ביתו בלא צדק, דהא בכל אתר דאשתכח ביה צדק, כל רוחין וכל מזיקי עלמא ערקין מניה, ולא משתכחי קמיה, ועם כל דא מאן דאקדים ונטיל אתר, אחיד ביה. אמר ליה רבי חזקיה, אי הכי שקיל שמא קדישא כרוח מסאבא, אמר ליה, לאו הכי, אלא שמא קדישא לא שריא באתר מסאבא, ובגין כך, אי שמא קדישא נטיל אתר מקדמת דנא, כל רוחין וכל מזיקין דעלמא לא יכלין לאתחזאה ביה, כל שכן לקרבא בהדיה, אי רוח מסאבא קדים נטיל אתר, שמא קדישא לא שריא ביה, דהא לאו אתריה. וכד הוה נחית נגע צרעת, הוה מדכי אתרא, ואפיק לרוח מסאבא מאתריה, ולבתר מנתצי ביתא, אבנין ואעין וכלא, ובני לה כמלקדמין בסטר קדישא בצדק, דדכיר ליה לשמא קדישא, ולשרי עליה קדושה, ועם כל דא בעפרא אחרא, וירחיק ביתא מאתריה מיסודא קדמאה תרי טפחים. השתא דלא אתחזי ולא נחית מאן דמקטרג ביה בההוא רוח מסאבא לאפקא ליה מאתריה, מאי תקנתיה, אי יכיל לנפקא מהאי ביתא שפיר, ואי לאו, יבנה ליה כמלקדמין, באבנין אחרנין ואעין וכלא, ויפיק וירחיק ליה מאתר קדמאה, ויבני ליה על שמא קדישא, ועם כל דא, לא נפיק ההוא רוחא מן אתר קדמאה, בגין דקדושה לא שריא על אתר מסאבא. אמר רבי יצחק, למה ליה לאטרחא כולי האי, בזמנא דא כתיב (קהלת א טו) מעוות לא יוכל לתקון וגו', מיומא דאתחרב בי מקדשא, לא אשתכח אסוותא בעלמא, בגיני כך בעי בר נש לאזהרא, כי היכי דלהוי נטיר. אמרי, נזיל בהדי האי בר נש ונחמי, אמר רבי יצחק אסיר לן, אי הוה אזיל לגבי גברא רבא דחיל חטאה, כגון נעמן לגבי אלישע, נזיל אבתריה, השתא דאיהו אזיל לגבי רחיקי עלמא, רחיקי אורייתא, געלי מכלא, אסיר לן לאתחזאה קמייהו, בריך רחמנא די שזיב לן מנייהו, והאי בר נש אסיר ליה. אמר רבי יהודה, והא תנינן בכל מתרפאין, חוץ מעצי אשרה וכו', אמר ליה, ודא עבודה זרה איהו, ולא עוד, אלא דהא כתיב (דברים יח י) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו'. אזלו לאורחייהו, אזל ההוא בר נש לההיא מערתא, הוא ובריה, שרי ליה במערתא, עד דנפק לקטרא לחמריה, נפק קיטורא דאשא, ומחא ליה ברישא וקטליה, אדהכי עאל אבוי ואשכחיה מית, נטל ליה ולחמריה ואזל ליה, ואשכח להו לבתר יומא חד, לרבי יצחק ולרבי יהודה ורבי חזקיה דהוו אזלי, בכה קמייהו וסח לון עובדא, אמר רבי יצחק, ולא זמנין סגיאין אמינא לך דאסיר למיהך תמן, בריך רחמנא (דניאל ד לד) די כל מעבדוהי קשוט וארחתיה דין. זכאין אינון צדיקייא דאזלין בארח קשוט, בעלמא דין ובעלמא דאתי, ועלייהו כתיב (משלי ד יח) וארח צדיקים כאור נגה וגו'. אמר רבי אלעזר, בכל עובדוי דבר נש, ליבעי ליה דליהוון כלהו לשמא קדישא, מאי לשמא קדישא, לאדכרא בפומיה שמא קדישא על כל מה דאיהו עביד, דכלא הוא לפולחניה, ולא ישרי עלוי סטרא אחרא, בגין דאיהו זמין תדירא לגבי בני נשא, ויכיל לאשראה על ההוא עבידתא. ועל דא, השתי או הערב הוה אסתאב, ושרייא &lt;קטע סוף=דף נא ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נב|א}}&lt;קטע התחלה=דף נב א/&gt;
עליה רוח מסאבא, ומה בהאי כך, מאן דפקיד מלוי לסטרא אחרא, דלא אצטריך, על אחת כמה וכמה, ובגין כך כתיב, (דברים כג י) ונשמרת מכל דבר רע. רבי אלעזר הוה אזיל למחמי לאבוי (ס&quot;א לחמוי), והוה עמיה רבי אבא, אמר רבי אבא, נימא מלין דאורייתא ונזיל. פתח רבי אלעזר ואמר, (בראשית יב יג) אמרי נא אחותי את, האי קרא קשיא, וכי אברהם דאיהו דחיל חטאה, רחימו דקודשא בריך הוא, הוה אמר הכי על אתתיה, בגין דיוטבין ליה. אלא אברהם אף על גב דהוה דחיל חטאה, לא סמיך על זכותא דיליה, ולא בעא מן קודשא בריך הוא לאפקא זכותיה, אלא על זכותא דאתתיה, דירווח בגינה ממונא דשאר עמין, דהא ממונא באתתיה זכי ליה בר נש, הדא הוא דכתיב, (משלי יט יד) בית והון נחלת אבות, ומיהו&quot;ה אשה משכלת, מאן דזכי באשה משכלת, זוכה בכלא, וכתיב (שם לא יא) בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר. ואברהם הוה אזיל בגינה למיכל שללא משאר עמין, וסמיך על זכותא דילה דלא יכלון לאענשא ליה, ולחייכא בה, ובגיני כך לא יהיב מידי למימר אחותי היא. ולא עוד, אלא דחמא חד מלאכא אזיל קמה, ואמר ליה לאברהם, לא תדחל מנה, קודשא בריך הוא שדר לי לאפקא לך ממונא דשאר עמין, ולנטרא לה מכלא. וכדין לא דחיל אברהם מאתתיה, אלא מניה, דלא חמא עמיה מלאכא אלא עמה, אמר, הא היא מתנטרא, ואנא לא נטירנא, ובגיני כך אמר אמרי נא אחותי את וגו'. ייטב לי, ייטיבו לי מבעי ליה, דכתיב והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת, ועל דא ייטיבו לי מבעי ליה, אלא ייטב לי, דא דאזיל קמך, ייטב לי בהאי עלמא קודשא בריך הוא בממונא, וחיתה נפשי בההוא עלמא, בגללך, דלא תסטי מן אורחא דקשוט, דאי אזכי בגינך בממונא בהאי עלמא, ותסטי אנת מאורחא, הא מיתא זמינא בההוא עלמא, אלא תסתמר דתחי נפשי בההוא עלמא בגללך. ובגין דההוא מלאכא אזיל קמה לנטרא לה, מה כתיב וינגע יהו&quot;ה את פרעה וגו', על דבר שרי ודאי, דהות אמרת למלאכא מחי, והוא מחי, ועל דא לא דחיל אברהם מנה כלום, דהא היא מתנטרא, ומה דחיל, מגרמיה דחיל, דלא חמא עמיה נטורא הכי. תא חזי, עשר זמנין פקידת שרה למלאכא למחאה לפרעה, ובעשר מכתשין אלקי, סימנא עבדת שרה לבנהא בתרהא דמצרים. רבי אבא פתח, (מיכה ז טו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, זמין קודשא בריך הוא לאחזאה פורקנא לבנוי, כאינון יומין דשלח קודשא בריך הוא לאפקא לישראל, ואחזי אינון מכתשין במצראי, ואלקי לון בגיניהון דישראל. תא חזי, מה בין פורקנא דא, לפורקנא דמצרים, פורקנא דמצרים הוה בחד מלכא ובמלכו חדא, הכא בכל מלכין דעלמא, וכדין יתייקר קודשא בריך הוא בכל עלמא, וינדעון כלא שלטנו דקודשא בריך הוא, וכלהו ילקון במכתשין עלאין על חד תרין, בגין דיסרבון כלהו בישראל. וכדין יתגלי שולטניה דקודשא בריך הוא, דכתיב (זכריה יד ט) והיה יהו&quot;ה למלך על כל הארץ, וכדין כלהו יתנדבון בהו בישראל לקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב (ישעיה סו כ) והביאו את כל אחיכם וגו'. כדין קיימין אבהן בחדוה, למחמי פורקנא דבנייהו כמלקדמין, הדא הוא דכתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, אמן כן יהי רצון:

ברוך ה' לעולם אמן ואמן. ימלוך ה' לעולם אמן ואמן: &lt;קטע סוף=דף נב א/&gt;


&lt;קטע התחלה=דף נב ב/&gt;
==פרשת מצורע==
{{ממ זהר משולב|ג|נב|ב}} וידבר יהו&quot;ה אל משה לאמר, זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו וגו', רבי אבא פתח, (איוב יט כט) גורו לכם מפני חרב כי חמה עונות חרב, למען תדעון שדון. שדון, שדין כתיב. כמה אית לון לבני נשא לאסתמרא ארחייהו, ולדחלא מקמי קודשא בריך הוא, דלא יסטי מארחא דכשרא, ולא יעבור על פתגמי אורייתא, ולא יתנשי מנה. דכל מאן דלא לעי באורייתא, ולא ישתדל בה, נזיפא הוא מקודשא בריך הוא, רחיקא הוא מניה, לא שרייא שכינתא עמיה, ואינון נטורין דאזלין עמיה אסתלקו מניה, ולא עוד אלא דמכרזי קמיה ואמרי, אסתלקו סוחרניה דפלניא, דלא חש על יקרא דמאריה, ווי ליה דהא שבקוהו עלאין ותתאין, לית ליה חולקא בארחא דחיי. וכד איהו אשתדל בפולחנא דמאריה, ולעי באורייתא, כמה נטורין זמינין לקבליה לנטרא ליה, ושכינתא שריא עליה, וכלא מכרזי קמיה ואמרי, הבו יקרא לדיוקנא דמלכא, הבו יקרא לבריה דמלכא, אתנטיר הוא בעלמא דין ובעלמא דאתי, זכאה חולקיה. תא חזי, בלישנא בישא דאמר נחש לאתתא, גרים לאתתא ולאדם מגזר עלייהו מיתה, ועל כל עלמא, בלישנא בישא כתיב, (תהלים נז ה) ולשונם חרב חדה, בגין כך גורו לכם מפני חרב, מפני לישנא בישא. כי חמה עונות חרב, מאי כי חמה עונות חרב, דא חרב ליהו&quot;ה, דתנן, חרב אית ליה לקודשא בריך הוא, דביה דאין לחייביא, הדא הוא דכתיב, (ישעיה לד ו) חרב ליהו&quot;ה מלאה דם, (דברים לב מב) וחרבי תאכל בשר, ובגין כך גורו לכם מפני חרב, כי חמה עונות חרב, למען תדעון שדון, שדין כתיב, בגין דתדעון דהכי אתדן מאן דאית ליה חרב בלישניה, אזדמן ליה חרב (ס&quot;א אתדן בההוא חרב) דשצי כלא, הדא הוא דכתיב, זאת תהיה תורת המצורע. רבי אלעזר פתח, (קהלת ט יב) וכצפרים האחוזות בפח כהם יוקשים בני אדם, האי קרא הא אתמר, אבל תא חזי, בני נשא לא ידעין, ולא שמעין, ולא מסתכלי ברעותא דמאריהון, וכרוזא כל יומא קארי קמייהו, ולית מאן דציית ליה, ולית מאן דיתער רוחיה לפולחנא דמאריה. בשעתא דרמש ליליא, ותרעין סתימין, אתער נוקבא דתהומא רבא, וכמה חבילי טריקין משתכחי בעלמא, כדין אפיל קודשא בריך הוא שינתא על כל בני עלמא, ואפילו על כל די בהון אתערותא דחיי, ואינון שאטן בעלמא, ומודיעין להו לבני נשא מלין, מנהון כדיבין ומנהון קשוט, ובני נשא אתקטרו בשינתא. כד אתער רוחא דצפון ואתפליג ליליא, שלהובא נפקא ובטש תחות גדפוי דתרנגולא, וקרי, וקודשא בריך הוא עאל בגנתא דעדן לאשתעשעא עם צדיקייא, וכדין כרוזא נפיק וקרי, וכל בני עלמא מתערי בערסייהו, אינון די בהון אתערותא דחיי, קיימין לפולחנא דמאריהון ועסקי באורייתא ובשבחא דקודשא בריך הוא, עד דאתי צפרא. כד אתי צפרא, (ס&quot;א כרוזא קרי וכל) כל חיילין ומשריין דלעילא משבחן ליה לקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב (איוב לח ז) ברן יחד ככבי בקר וגו', כדין כמה תרעין אתפתחו לכל סטרין, ותרעא דאברהם אתפתח בה בכנסת ישראל, לזמנא לכל בני עלמא, הדא הוא דכתיב (בראשית כא לג) ויטע אשל בבאר שבע. ומאן דלא יתער רוחיה בפולחנא דמאריה, בהיך &lt;קטע סוף=דף נב ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נג|א}}&lt;קטע התחלה=דף נג א/&gt;
אנפין יקום קמי מלכא, כד יתערון עליה בדינא, ויתפסון ליה בקולרא, ולא ישתכח עליה זכותא לאשתזבא, כדין כתיב (קהלת ט יב) וכצפרים האחזות בפח כהם יוקשים בני אדם. ועד לא ינפוק בר נש מהאי עלמא, בכמה דינין אתדן נפשא עם גופא, עד לא יתפרשון דא מן דא, ולית מאן דישגח. (אפילו) בההוא זמנא דמטא שעתא לאתפרשא, לא נפקא נפשא מן גופא, עד דאתגלי עליה שכינתא, ונפשא מגו חדותא וחביבותא דשכינתא נפקא מגופא לקבלהא, אי זכאה הוא מתקשר בה ואתדבק בה, ואי לאו, שכינתא אזלא, והיא אשתארת ואזלת ומתאבלת על פרישותא דגופא, מתלא אמרי, שונרא מאשא לא מתפרשא, חדדי לסכינא אזלא אבתריה. לבתר אתדנו תרווייהו על ידוי דדומה, גופא אתדן בקברא עד דתב לעפרא, ונפשא באשא דגיהנם בכמה דינין, עד ההוא זמנא דאתגזר עלה לקבלא עונשא. בתר דקבילת עונשא, ומטי זמנא לאתדכאה, כדין אסתלקא מגיהנם, ואתלבנת מחובהא, כפרזלא דאתלבן בנורא, וסלקין עמה עד דעאלת לגנתא דעדן דלתתא, ואסתחייא תמן באינון מיא, ואסתחייא בבוסמין דתמן, כמה דאת אמר (שיר ג ו) מקטרת מר ולבונה, וקיימא תמן, עד זמנא דאתגזר עליה לאתרחקא מאתר דיתבין ביה צדיקייא. וכד מטא זמנא לסלקא, כדין סלקין עמה דרגא בתר דרגא, עד דאתקריבת כקורבנא על מדבחא, הדא הוא דכתיב, זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן, כהנא עלאה דלעילא. האי נפשא דלא אסתאב כל כך בהאי עלמא, האי אית ליה תקנתא כגוונא דא, ואי לאו (קהלת א טו) מעוות לא יוכל לתקון וגו':

זאת תהיה תורת המצורע, רבי יצחק פתח (שם ה) וזרח השמש ובא השמש וגו', האי קרא אתמר, ואוקימנא ליה בנשמתא דבר נש, בשעתא דהיא קיימא עמיה דבר נש בהאי עלמא, כדין וזרח השמש. ובא השמש, בזמנא דנפיק בר נש מהאי עלמא, ואשתכח בתשובה, כדין אל מקומו שואף זורח הוא שם, אי זכאה איהו, כמה דאת אמר (ויקרא כב ז) ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים. תא חזי, כל חובי עלמא קודשא בריך הוא מכפר עלייהו בתשובה, בר מההוא לישנא בישא, דאפיק שום ביש על חבריה, והא אוקמוה, דכתיב זאת תהיה תורת המצורע, זאת היא תורתו של מוציא שם רע. רבי חייא אמר, כל מאן דאפיק לישנא בישא, אסתאבן ליה כל שייפוי, ויתחזי לסגרא, בגין דההיא מלה בישא סלקא, ואתער רוחא מסאבא עלוי, ואסתאבא, אתי לאסתאבא מסאבין ליה, במלה דלתתא אתער מלה אחרא. פתח ואמר, (ישעיה א כא) איכה היתה לזונה קריה נאמנה וגו', מאן דהות מהימנא לבעלה, אהדרת לזונה, מלאתי משפט, משפט ודאי דא קודשא בריך הוא, צדק דא כנסת ישראל, ובגין דאתערת מלה אחרא, אסתלק מנה קודשא בריך הוא, ושריא בה רוחא דקטולי, הדא הוא דכתיב ועתה מרצחים. ומה ירושלם קרתא קדישא כך, שאר בני נשא על אחת כמה וכמה, הדא הוא דכתיב, זאת תהיה תורת המצורע. רבי יהודה אמר, זאת תהיה ודאי לקבליה, לאתפרעא מניה דההוא מוציא שם רע. ביום טהרתו והובא אל הכהן, מאי קא משמע לן, משמע מאן דאית ליה לישנא בישא צלותיה לא עאלת קמי קודשא בריך הוא, דהא אתער עליה רוחא מסאבא, כיון דאהדר בתשובה וקביל עליה תשובה, מה כתיב, ביום טהרתו והובא אל הכהן וגו', וראה הכהן וגו':

וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות, רבי יצחק ורבי יוסי הוו שכיחי קמיה דרבי שמעון, יומא חד אמרו ליה, עץ ארז הא ידיע, כמה דאת אמר (מ&quot;א ה יג) מן הארז אשר בלבנון, דהא ההוא עץ ארז לא אשתרשן נטיעוי אלא בלבנון, והא אתמר, אזוב למה, ומאי הוא. פתח ואמר, ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת &lt;קטע סוף=דף נג א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף נג ב/&gt;
ואזוב, תא חזי, בר נש דמשתדל בפולחנא דמאריה, ואשתדל באורייתא, קודשא בריך הוא שארי עלוי, ושכינתא אשתתפא בהדיה. כיון דבר נש אתי לאסתאבא, שכינתא אסתלקת מניה, קודשא בריך הוא אתרחיק מניה, וכל סטרא דקדושה דמאריה מתרחקין מניה, ושארי עליה רוח מסאבא, וכל סטרא דמסאבא. אתי לאתדכאה, מסייעין ליה, בתר דאתדכי ואהדר בתשובה, ההוא דאסתלק מניה, אהדר ושארי עלוי. תא חזי, כתיב ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות, כיון דאמר שתי צפרים, לא ידענא דאינון חיות, אלא הא אוקמוה, אבל חיות, חיות ממש, כמה דאת אמר (יחזקאל א טו) וארא החיות, לקבל אתר דינקי מנייהו נביאי מהימני. ועץ ארז הא אתמר, ושני תולעת, סטר סומקא דגבורה, דאשתתף בהדיה בקדמיתא. ואזוב דא ו' זעירא, דיניק לה לכנסת ישראל, ובגין כך עץ ארז ואזוב אזלן כחדא, ועל דא ו' כחדא אשתכחו, חד עלאה וחד זעירא, וקריין לון ו' עלאה ו' תתאה, וכלהו אהדרו לשרייא עלוי בגין דהא אתדכי. לקבל אלין לתתא (מנייהו), עץ ארז ואזוב ושני תולעת אשתכחו, (בשמא) ברביותא דא, ותליין מאלין עלאין. רבי יהודה ורבי יצחק הוו אזלי בארחא, יתבו בההוא בי חקלא וצלו, בתר דסיימו צלותא קמו ואזלו, פתח רבי יהודה במלי דאורייתא, ואמר, (משלי ג יח) עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר, עץ חיים, דא אורייתא, דאיהי אילנא עלאה רבא ותקיף, תורה, אמאי אקרי תורה, בגין דאורי וגלי במאי דהוה סתים דלא אתידע. חיים, דכל חיים דלעילא בה אתכלילו ומנה נפקין. למחזיקים בה, לאינון דאחדין בה, דמאן דאחיד באורייתא אחיד בכלא, אחיד לעילא ותתא. ותומכיה מאושר, מאן תומכיה, אלין אינון דמטילין מלאי לכיסן של תלמידי חכמים כמה דאוקמוה, ותומכיה, זכי לנביאי מהימני דיפקון מניה. מאושר, אל תקרי מאושר אלא מראשו, אינון תמכין לאורייתא מראשו ועד סופו, מראשו, דא רישא דכלא, דאקרי ראש, דכתיב (שם ח כב) מעולם נסכתי מראש, וראש דא חכמה, דאיהי רישא לכל גופא, וגופא אתפשט ביה עד סיומא דשית סטרין. ותומכיה, כמה דאת אמר (שיר ה טו) שוקיו עמודי שש, דאינון דמטילין מלאי לכיסן של תלמידי חכמים, אינון תמכין לאורייתא מרישא עד סיומא דגופא, וכל מהימנותא ביה תלייא ואתמך, וזכי לבנין דיתחזון לנביאי מהימני:

רבי יצחק פתח, (ויקרא א א) ויקרא אל משה וידבר יהו&quot;ה אליו מאהל מועד לאמר, ויקרא אלף זעירא, אמאי, אלא בגין לאחזאה, מאן ההוא דקרא, ההוא דשרי במקדשא, וכדין זמין למשה כמאן דזמין אושפיזא. הכא א' זעירא, התם א' רבתא, (דהי&quot;א א א) אדם שת אנוש, (ס&quot;א אדם) דא שלימו דכלא. תא חזי, מה בין משה לאהרן, הי מנייהו עלאה, אלא משה עלאה, משה שושבינא דמלכא, אהרן שושבינא דמטרוניתא. מתל למלכא, דהוה ליה מטרוניתא עלאה, מה עבד, יהב לה שושבינא לתקנא לה, ולאסתכלא במלי דביתא, ועל דא כד עייל שושבינא למלכא, לא עייל אלא עם מטרוניתא, הדא הוא דכתיב (ויקרא טז ג) בזאת יבא אהרן וגו'. משה שושבינא למלכא, בגין כך אזדמן כאושפיזא, ולבתר וידבר יהו&quot;ה אליו, אהרן הוא שושבינא למטרוניתא, וכל מלוי הוו לפייסא למלכא במטרוניתא, ויתפייס מלכא בהדה, ועל דא, בגין דאיהו שושבינא לה, שוי מדוריה בהדה, לתקנא ביתא, ולעיינא תדיר במלי דביתא, ועל דא אתתקן כגוונא דלעילא, ואקרי כהן גדול, מנא לן, דכתיב (תהלים קי ד) אתה כהן לעולם, על דברתי מלכי צדק. ובגין כך, כל מה דאצטריך מבי מלכא נטיל, ולית מאן דימחי בידיה, ועל דא הוא קאים לדכאה לכל אינון דעאלין לבי מטרוניתא בגין דלא &lt;קטע סוף=דף נג ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נד|א}}&lt;קטע התחלה=דף נד א/&gt;
ישתכח מסאבא באינון בני היכלא, ובגין כך כתיב ולקח למטהר שתי צפרים וגו':

רבי יהודה פתח ואמר, (שם ב ד) יושב בשמים ישחק יהו&quot;ה ילעג למו, יושב בשמים ישחק, דא יצחק, דאתי מסטרא דחמרא, נהיר בקדמיתא וחייך, ולבתר זעים ותריך, הדא הוא דכתיב יושב בשמים, ולא כתיב יושב שמים, ישחק, נהיר וחייך, ועל דא דינא נהיר וחייך להו לרשיעייא, ולבתר מה כתיב, אז ידבר אלימו באפו ובחרונו יבהלמו, וכך ארחי דחייביא, קודשא בריך הוא נהיר להו בהאי עלמא, ונהיר לון אנפין, כחמרא דנהיר בקדמיתא, ולבתר זעים וקטיל. וקודשא בריך הוא משיך לון לחייביא, אי יהדרון לקבליה יאות, ואי לא שצי לון מההוא עלמא דאתי, ולית לון ביה חולקא, וישתצון מכלא. אתון לאתדכאה, מסייעין לון, וקודשא בריך הוא מדכי לון, וקריב לון לגביה, וקארי עלייהו שלום, הדא הוא דכתיב (ישעיה נז יט) שלום שלום לרחוק ולקרוב וגו':

ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה וגו', רבי חייא פתח ואמר, (זכריה יד א) הנה יום בא ליהו&quot;ה וחלק שללך בקרבך, האי קרא הכי מבעי ליה, הנה יום יבא, מאי הנה יום בא. אלא שכבר בא עד לא אברי עלמא, והוא יום דביה יעביד דינא לחייביא, והוא יום דביה יתפרע קודשא בריך הוא מאינון דעקון לון לישראל, האי יום בא וקאים קמי קודשא בריך הוא, ותבע מניה למעבד דינא ולשיצאה עמין, ואתיהיב ליה רשו, כמה דאת אמר (שם ב) ואספתי את כל הגוים אל ירושלם למלחמה וגו'. רבי יצחק אמר, תרין יומין אינון לקודשא בריך הוא, חד שארי עמיה, וחד אתי לקמיה, ובאלין עביד קודשא בריך הוא קרבין בכלא, וכד האי יומא אתי לאגחא קרבא, אזדווג בההוא יומא אחרא, ונטיל זיינין על זייניה, ואגח קרבא בכלא, באינון ראמין ונמוכין, הדא הוא דכתיב (ישעיה ב יב) כי יום ליהו&quot;ה צבאות על כל גאה ורם, ועל כל נשא ושפל. רבי שמעון אמר, ואשה כי יזוב זוב דמה וגו', היינו דכתיב (שם לד ו) חרב ליהו&quot;ה מלאה דם, מלאה דם ודאי, דכתיב כי יזוב זוב דמה ימים רבים. בלא עת נדתה, היינו דכתיב (דניאל ט יד) וישקוד יהו&quot;ה על הרעה ויביאה עלינו, דתנינן, קודשא בריך הוא אקדים פורענותא לעלמא, חייביא מקדמין פורענותא בחוביהון למיתי לעלמא. או כי תזוב על נדתה, היינו (ויקרא כו יח) ויספתי ליסרה אתכם, מהו ויספתי ליסרה, אוסיף דינא על דינא, ואתן דמא על דמא, יתיר על מה דאית בההוא חרב ליהו&quot;ה מלאה דם. כתיב (בראשית ח כא) לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, מהו לא אוסיף, אלא לא אתן עוד תוספת לההוא חרב, אלא כגוונא דיכיל עלמא למסבל, והא כתיב ויספתי, אלא ליסרה כתיב, ולא לשיצאה, הדא הוא דכתיב, או כי תזוב על נדתה. כל ימי זוב טומאתה, מהו כל ימי זוב טומאתה, אלא חייביא מסאבין בחוביהון לגרמיהון, ומסאבין לאתר אחרא, כמה דאת אמר (במדבר יט כ) כי את מקדש יהו&quot;ה טמא, ואתער רוח מסאבא עלייהו. ולזמנא דאתי זמין קודשא בריך הוא לדכאה להו לישראל, ולאעברא לההוא רוחא מסאבא מעלמא, דכתיב (ישעיה נב א) לא יוסיף יבא בך עוד ערל וטמא, וכתיב (זכריה יג ב) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, מן הארץ ודאי, (מאן דאתי לאסתאבא מסאבין ליה ודאי). רבי חזקיה הוה יתיב קמיה דרבי אלעזר ליליא חד, קמו בפלגות ליליא למלעי באורייתא, פתח רבי אלעזר ואמר, (קהלת ז יד) ביום טובה היה בטוב וגו' גם את זה לעומת זה עשה האלהי&quot;ם וגו', ביום טובה היה בטוב, בזמנא דאסגי קודשא בריך הוא חסד בעלמא, בעי בר נש למיהך בשוקי, ולאתחזאה קמי כלא, דהא כד שארי טיבותא דקודשא בריך הוא בעלמא, בכלא שארי, ובכלא עביד טיבו, ואסגי ליה בעלמא, ובגין כך יתחזי בר נש באתגלייא בשוקי, ויעביד טיבו, דלשרי עליה טיבו אחרא, הדא הוא דכתיב, ביום טובה היה בטוב, היה בטוב ודאי. וביום רעה ראה, לא כתיב וביום רעה היה ברע, אלא ביום רעה ראה, דהא בשעתא דדינא תלייא בעלמא, לא לבעי ליה לאיניש לאתחזאה בשוקא, &lt;קטע סוף=דף נד א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף נד ב/&gt;
ולמיהך יחידאה בעלמא, דהא כד דינא שריא בעלמא על כלא שארי, ומאן דפגע ביה ואערע קמיה, יתדן בההוא דינא, וכדין כתיב (משלי יג כג) ויש נספה בלא משפט, דהא משפט אסתלק מצדק, ולא שריין דא בדא על עלמא, ועל דא ראה, ראה והוי נטיר, אשגח ועיין לכל סטר, והוי ידע דבכלהו שריא דינא, ולא תפוק לבר, ולא תתחזי בשוקא, בגין דלא ישרי עלך, מאי טעמא, בגין דגם את זה לעומת זה עשה האלהי&quot;ם, כמה דכד שארי טיבו בעלמא, שרי על כלא, כך כד שריא דינא בעלמא, שרי על כלא, ומאן דאערע ביה אתפס. תא חזי, כד דינא שריא בעלמא, כמה סייפין תליין, דנפקי מההוא חרב עלאה, וזקפין רישא, וחמאן דהא ההוא חרב עלאה סומקא, מלייא דמא בכל סטרין, כדין גזרין נימוסין, וכמה סייפיא אתערו, (ס&quot;א כדין פסירן סייפין, וכמה נימוסין אתערו), כמה דאת אמר, (שיר ג ח) איש חרבו על ירכו, וכתיב (יהושע ה יג) וחרבו שלופה בידו, וכלהו משתכחי למעבד דינא, ומאן דיערע בהו אתזק. כתיב (בראשית יט יט) הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך וגו', מאי טעמא, בגין דבכל אתר דדינא שריא, בכלא שריא, בין במתא בין במדברא, ובסחרנא דמתא. תו פתח ואמר, (שיר ח ו) שימני כחותם על לבך וגו', שימני כחותם, כנסת ישראל אמרה דא לקודשא בריך הוא, שימני כחותם, מאן הוא חותם, דא חותם דגושפנקא דקשוט, כחותם על לבך, דא חותם של תפילין דאנח בר נש על לביה, כחותם על זרועך, דא יד כהה דמנח בההוא זרוע, ומנו יצחק, וכנסת ישראל קאמר, שימני כחותם, חותם מבעי ליה, מאי כחותם, כאינון תפילין דרישא, דאתי שבחא לכל גופא, ועל דא תפילין בזרוע על הלב, ובדא אשתכח בר נש שלים, כגוונא דלעילא. כי עזה כמות אהבה, מאי כי עזה כמות, אלא לא אשתכח קשיותא בעלמא, כמה דפרישו דנפשא מגופא כד בעיין לאתפרשא, (ועל דא) כך אהבת כנסת ישראל לקודשא בריך הוא, דלא אתפרשן לעלמין, ובגין כך תפלה של יד אתקשרא בזרוע, לקיימא דכתיב (שם ב ו) שמאלו תחת לראשי. קשה כשאול קנאה, בכל דרגין דגיהנם לא אית קשיא כשאול, דנחית לתתא מנייהו, בר ההוא דרגא דאקרי אבדון, ודא ודא אשתתפו כחדא, ודא קשיא להו לחייביא מכלא, כך קשה כשאול קנאה, דלית קנאה אלא ברחימותא, ומגו רחימותא אתי קנאה, ומאן דקני לההוא דרחים, יתיר קשיא ליה לאתפרשא מניה, מההוא דרגא דאקרי שאול, דאיהו קשיא מכל דרגין דגיהנם. רשפיה רשפי אש שלהבת יה, ומאן איהו שלהבת יה, דא אשא דנפיק מגו שופר, כליל מרוחא ומיא, ומגו ההוא שלהובא כד מתלהטא בכנסת ישראל, אוקיד עלמא בשלהובתא, בקנאה דקודשא בריך הוא, ובשעתא דהיא מקנאה ליה, ווי דאערע בשלהוביתא, דאיהו יתוקד בהו. תו פתח ואמר, (שם ח ז) מים רבים לא יוכלו לכבות וגו', מים רבים דא דרועא ימינא, דבעי לקשרא ביה קשרא דתפלה על דרועא שמאלא, לקיימא וימינו תחבקני. דבר אחר, מים רבים, דא הוא נהר עלאה, דמניה נפקין נהרין לכל עבר, וכלהו נגדין ואתמשכן מניה, כמה דאת אמר, (תהלים צג ד) מקולות מים רבים, מאינון קולות דמים רבים, דנפקן ואתמשכן מניה, ונהרות, כמה דאת אמר, נשאו נהרות וגו'. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, דרחים כנסת ישראל לקודשא בריך הוא, יבוזו לו, בוז יבוזו לו, יבוז מבעי ליה, מאי יבוזו לו, אלא, אם יתן איש, דא קודשא בריך הוא, את כל הון ביתו, כמה דאת אמר (משלי כד ד) כל הון יקר ונעים, באהבה דכנסת ישראל לגביה, ולא לאתקשרא בהדה, בוז יבוזו לו, כל אינון:

תוספתא:

בוז יבוזו לו, מאי בוז, יומא תניינא ויומא שתיתאה ויומא שביעאה דסוכות, דבהון הוו מנסכי מים ויין. דשבעה יומין דסוכות, בהון הוו מקריבין ישראל שבעים פרים, לכפרא על שבעין ממנן, בגין דלא &lt;קטע סוף=דף נד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נה|א}}&lt;קטע התחלה=דף נה א/&gt;
זהר:

אכלוסין וכל אינון משריין דלעילא לההוא הון יקר, דהא לית רעותא לכולהו, אלא בשעתא דכנסת ישראל מתקשרא ביה בקודשא בריך הוא, ומתעטרא בהדיה, כדין כל אינון אכלוסין וכל אינון משריין וכלהו עלמין, כלהו בחדו, בנהירו, בברכאן, (ועל דא אמר) כתיב שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. מאן דאנח תפילין, כד מנח תפלה של יד, בעי לאושטא דרועא שמאלא, לקבלה ללכנסת ישראל, ולקשרא קשרא עם ימינא, בגין לחבקא לה, לקיימא דכתיב שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, לאתחזאה בר נש כגוונא דלעילא, ולאתעטרא בכלא, וכדין בר נש שלים בכלא בקדושה עלאה, וקודשא בריך הוא קארי עליה, (ישעיה מט ג) ישראל אשר בך אתפאר. רבי חזקיה פתח ואמר, (תהלים יז א) שמעה יהו&quot;ה צדק וגו', כמה חביבה כנסת ישראל קמי קודשא בריך הוא, דבכל זמנא דכנסת ישראל אתת לקמיה דקודשא בריך הוא, קודשא בריך הוא אזדמן לקבלה, הדא הוא דכתיב שמעה יהו&quot;ה צדק הקשיבה רנתי האזינה תפלתי, אמר דוד, אנא אתקטרנא בכנסת ישראל, כמה דהיא אשתכחת לקמך, אנא נמי אשתכחנא, ובגין כך שמעה יהו&quot;ה צדק בקדמיתא, ולבתר הקשיבה רנתי האזינה תפלתי. בלא שפתי מרמה, מאי בלא שפתי מרמה, אלא הכי תנינן, כל מלה ומלה דצלותא דאפיק בר נש מפומיה, סלקא לעילא, ובקעת רקיעין, ועאלת לאתר דעאלת, ותמן אתבחנת ההיא מלה, אי היא מלה דכשרא אי לא, אי איהי מלה דכשרא, עאלין לה קמי מלכא קדישא, למעבד רעותה, ואי לאו, סאטין לה לבר, ואתער בההיא מלה רוחא אחרא. ותא חזי, כתיב ביה ביוסף, (שם קה יח) ענו בכבל רגלו וגו', עד אימתי ענו בכבל רגלו, עד עת בא דברו, אמרת יהו&quot;ה צרפתהו, עד עת בא דברו דמאן, אלא עד עת בא דברו (דיוסף, ואתבחין) ההיא מלה, הדא הוא דכתיב, אמרת יהו&quot;ה צרפתהו, כדין שלח מלך ויתירהו, מושל עמים ויפתחהו. אדהכי הוה אתא צפרא, אמר רבי אלעזר, כתיב (ש&quot;א כה כט) והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים, נפש אדני סתם, כמה דאת אמר, (תהלים כד ד) אשר לא נשא לשוא נפשי, הא עידנא בצפרא לאתקשרא כנסת ישראל ולאתחברא בבעלה, זכאין אינון צדיקייא דמשתדלין באורייתא בליליא, ואתאן לאתקשרא ביה בקודשא בריך הוא ובכנסת ישראל, עלייהו כתיב, (משלי כג כה) ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך. אמר רבי אלעזר, כתיב (ויקרא טו לא) והזרתם את בני ישראל מטומאתם וגו', בטמאם את משכני אשר בתוכם, והזרתם, כהאי זר דאיהו זר מכלהו, ולא אתחבר במה דליתיה דיליה. ותא חזי, בשעתא דמסתאבין בני נשא לתתא, מסאבין לון כלא, והא אתמר, אבל בשעתא דרוח מסאבא אתער, (ס&quot;א לתתא אתער רוחא כו') חשבתון זר, אלא רוח מסאבא דלתתא, אתער רוח מסאבא אחרא, ואתיהיב ליה רשותא לנחתא לעלמא, מאי רשותא, רשותא דקדושה, דהוה נחית ומחי ביה, לא אשתכח ואסתלק, וכדין אתגלייא דינא לקבליהון דחייבין, ואוסיף דינא על דיניה, וכדין תרין רוחין משתכחין בעלמא, חד רוחא דדינא, וחד רוחא דמסאבא. אמר רבי אלעזר, אצטריכנא הכא למימר מלה דאוליפנא מאבא, תא חזי, הכא ילפינן מנגע דביתא, דכד רוחא מסאבא שריא בביתא, וקודשא בריך הוא בעי לדכאה ליה, שדר נגע צרעת בביתא, לקטרגא דא בדא, וההוא נגע לא אעדי מביתא, ואף על גב דרוח מסאבא אסתלק מההוא ביתא, עד דינתצון ביתא, אבנין ואעין וכלא, כדין אתדכי אתרא. כהאי גוונא, מאן דאסתאב ואתער רוח מסאבא ושארי עלוי, כד בעי קודשא בריך הוא לדכאה עלמא, אתער רוח דינא תקיפא, ואשתכח בעלמא, ושריא על ההוא רוח מסאבא, ומקטרגי דא בדא, עד:

תוספתא:

ישתאר עלמא חרוב מנייהו, הדא הוא דכתיב (במדבר כט יב) ובחמשה עשר יום וגו', והקרבתם עולה אשה וגו'. (ע&quot;כ התוספתא): &lt;קטע סוף=דף נה א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף נה ב/&gt;
דיתעבר מעלמא, וההוא רוח דינא תקיפא לא אסתליק מאתריה, עד דינתץ אתר שייפין וגרמין וכלא, כדין אתדכי עלמא, ואתעברו מיניה רוחין מסאבין, ועלמא אשתכח בדכיו. ועל דא תנינן, אתא לאסתאבא, מסאבין ליה ודאי, ווי ליה לבר נש כד שארי עליה רוח מסאבא, ואשתכח ביה בעלמא, דודאי לינדע דקודשא בריך הוא בעי לבערא ליה מן עלמא. זכאין אינון צדיקיא, דכלהו קדישין, ואשתכחו בקדושה קמי מלכא קדישא, ושריא עלייהו רוח קדישא, בהאי עלמא ובעלמא דאתי. כיון דאתא צפרא, קמו אזלו, עד דהוו אזלי, פתח רבי אלעזר ואמר, (בראשית לב ב) ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהי&quot;ם, ויעקב הלך לדרכו, דהוה אזיל לקבל אבוהי. תא חזי, כל זמנא דיעקב אשתכח לגביה דלבן, לא מליל עמיה קודשא בריך הוא, (ולא אשתכח לגביה), ואי תימא והא כתיב, (שם לא ג) ויאמר יהו&quot;ה אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך וגו', האי בסופא הוה, בזמנא דבעא לאתפרשא מלבן, וכד אתפרש מניה, אתו לקבליה אינון מלאכי, ואוזפוהו בארחא. תא חזי, כתיב ויפגעו בו, ויפגע במלאכי אלהי&quot;ם מבעי ליה, מאי בו, אלא אינהו אתו לאתכללא ביה, (ואוזפוהו בארחא), מאי לאתכללא ביה, אלא אינון מסטרא דגבורה קאתיין, דכתיב מלאכי אלהי&quot;ם, וחמא מסטרא אחרא מלאכי דרחמי, ואתכללו ביה רחמי ודינא. תא חזי, בקדמיתא מחנה אלהי&quot;ם זה, חד, לבתר ויקרא שם המקום ההוא מחנים, תרי, חד מסטרא דדינא וחד מסטרא דרחמי, מלאכין מהאי גיסא ומלאכין מהאי גיסא, ועל דא כתיב ויפגעו בו, בו דייקא. ויאמר יעקב כאשר ראם, ראה אותם מבעי ליה, מאי ראם, אלא חמא לון כלילן כחדא, מתדבקן דא בדא מתחברן דא בדא, ועל דא כתיב ראם, וכלהו אתו לאוזפא ליה, ולשיזבא ליה מידא דעשו. כתיב בעשו, (שם כה כה) ויצא הראשון אדמוני, ויצא הראשון, אי תימא דיעקב טפה קדמאה הוה, לאו הכי, דהא כתיב ויצא הראשון, ולא כתיב ויצא ראשון, ובגין דיצחק אתי מסטרא דדינא קשיא, נפק עשו אדמוני סומקא, דאי יעקב הוה בוכרא, ההיא טפה קדמאה היכי נפקא הכי סומקא, אבל טפה תניינא הוה, ובגין כך לא נפקא הכי, דהא מסטרא דרחמי הות ההיא טפה, מהאי גיסא ומהאי גיסא. וטפה דעשו לא הות כטפה דיעקב, דדא שלים ודא לא שלים, ובההיא שעתא יצחק הוה:

תוספתא:

רבי אלעזר ורבי יוסי חמוי, הוו אזלי מאושא ללוד, אמר רבי יוסי לרבי אלעזר, אפשר שמעת מאבוך, מאי דכתיב, ויעקב הלך לדרכו וגו', אמר ליה לא ידענא. עד דהוו אזלי, מטו למערתא דלוד, שמעו ההוא קלא דאמר, תרי עוזלין דאיילתא עבדו קמאי רעותא דניחא לי, ואינון הוו משירייתא קדישא דערע יעקב קמיה, אתרגיש רבי אלעזר, ואסתער בנפשוי, ואמר מאריה דעלמא, כך אורחוי, טב לן דלא נשמע, שמענא ולא ידענא. אתרחיש ליה ניסא, ושמע ההוא קלא דאמר, אברהם ויצחק הוו. נפל על אנפוי, וחמא דיוקנא דאבוי, אמר ליה אבא שאילנא, ואתיבונא דאברהם ויצחק הוו דערעו ליעקב כד אשתזיב מלבן. אמר ליה ברי פוק פתקך, וסב סבתך, פום ממלל רברבן הוה, ולא דא היא בלחודוי, אלא לכל צדיקייא, נשמתהון דצדיקייא מערעין קדמוהי לשיזבותיה, ואינון מלאכי קדישי עלאי. ותא חזי, יצחק קיים הוה בההיא שעתא, אבל נשמתיה קדישא אתנסיבת בכורסייא יקרא דמאריה, כד אתעקד על גבי מדבחא, ומכדין אסתמו עינוי מחיזו, היינו דכתיב, לולא וגו' ופחד יצחק היה לי. (ע&quot;כ התוספתא): &lt;קטע סוף=דף נה ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נו|א}}&lt;קטע התחלה=דף נו א/&gt;
מכוון בסיומא דדינא קשיא, דאפיק בסטרוי, בגליפוי טהירין, בשייפוי, ובגין כך עשו זוהמא דאתהתיך מדהבא. ועל דא תנינן, דבעי בר נש לכוונא בההיא שעתא ברעותא דמאריה, בגין דיפוק בנין קדישין לעלמא. ואי תימא יצחק לא אתכוון, לאו הכי, אלא אתכוון בקדושה, ואתכוון בסיומא דההוא אתר, ואשתכח כד נפק ההיא טפה קדמאה, בההוא אתר ממש, ועל דא כתיב כלו כאדרת שער. תא חזי, דוד בשפירו דסומקא נפק, ואתאחד בקדושה דמאריה, ועל דא כתיב, (ש&quot;א טז יב) והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי. אבל יעקב בוכרא הוה מניה דעשו, לאו מטפה, אלא דכוונא דרעותא באילנא עלאה רברבא ותקיף, ועשו בההוא אתר דסיומא דכלא, ובגין כך כתיב, (עובדיה א ב) הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד. רבי יהודה הוה מתני הכי, עשו נקרא ראשון, דכתיב (בראשית כה כה) ויצא הראשון אדמוני כלו, וקודשא בריך הוא אקרי ראשון, דכתיב (ישעיה מד ו) אני ראשון ואני אחרון, ואת אחרונים אני הוא, וזמין לאתפרעא ראשון מראשון, ולמבני ראשון, דכתיב (ירמיה יז יב) כסא כבוד מרום מראשון, ולזמנא דאתי כתיב, (ישעיה מא כז) ראשון לציון הנה הנם, ולירושלם מבשר אתן. תאנא, זמינא ירושלם למהוי שורהא לעילא, ולאתקרבא עד כורסי יקרא דמלכא, הדא הוא דכתיב, (ירמיה ג יז) בעת ההיא יקראו לירושלם כסא יהו&quot;ה, כדין כתיב (ישעיה ל כו) והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים, כדין (זכריה יד ט) ביום ההוא יהיה יהו&quot;ה אחד ושמו אחד:

ברוך ה' לעולם אמן ואמן. ימלוך יהו&quot;ה לעולם אמן ואמן: &lt;קטע סוף=דף נו א/&gt;</text>
      <sha1>e599wwta857hzip2kce873ff1vkqtqy</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947861</id>
      <parentid>2947859</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T19:47:40Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947861</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="142847" sha1="rzi7blinat2f0jjcfhsq5mkz96k2zlh" xml:space="preserve">__TOC__

&lt;קטע התחלה=דף מב א/&gt;
==פרשת תזריע==
{{ממ זהר משולב|ג|מב|א}}&lt;קטע התחלה=דף מב א/&gt;{{צ|וידבר יהו&quot;ה אל משה לאמר, אשה כי תזריע וילדה זכר וגו'}}. רבי אלעזר פתח, (שיר ג א) {{צ|על משכבי בלילות בקשתי וגו'}} - {{צ|על משכבי}} - &quot;במשכבי&quot; מבעי ליה? מהו {{צ|על משכבי}}? אלא כנסת ישראל אמרה קמי קודשא בריך הוא, ובעאת מניה על גלותא, בגין דהיא יתבה בין שאר עמין עם בנהא, ושכיבת לעפרא, ועל דהיא שכיבת בארעא אחרא מסאבא, אמרה {{צ|על משכבי}} בעינא, דכאיבנא (נ&quot;א דשכבינא) בגלותא, ועל דא {{צ|בקשתי את שאהבה נפשי}}, לאפקא לי מניה, {{צ|בקשתיו ולא מצאתיו}}, דלאו אורחיה לאזדווגא &lt;קטע סוף=דף מב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|מב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף מב ב/&gt; בי אלא בהיכליה. 

{{צ|קראתיו ולא ענני}} - דהא ביני עמין אחרנין יתיבנא, וקליה לא שמעין אלא בנוי, דכתיב (דברים ד לג) {{צ|השמע עם קול אלהי&quot;ם וגו'}}. 

רבי יצחק אמר {{צ|על משכבי בלילות}} - אמרה כנסת ישראל {{צ|על משכבי}} אתרעמנא קמיה, דיהא מזדווג עמי, למחדי לי ולברכא לי בחידו שלים, דהכי תנינן, דמזווגא דמלכא בכנסת ישראל, כמה צדיקים ירתו ירותת אחסנתא קדישא, וכמה ברכאן משתכחי בעלמא. 


רבי אבא הוה אזיל לכפר קניא (ס&quot;א בפרקמטיא), למערתא דלוד, והוו עמיה רבי יוסי ורבי חייא, אמר רבי יוסי, כתיב (משלי יב ד) אשת חיל עטרת בעלה וגו', אשת חיל דא כנסת ישראל, וכרקב בעצמותיו מבישה, אלין (נ&quot;א דא מהימנותא דשאר) עמין, דקודשא בריך הוא לא יכיל למסבל לון בעלמא, כמה דאת אמר (ויקרא כ כג) ואקוץ בם, כהני קוצין וכובין דדחקין ליה לבר נש, ולא יכיל למסבל לון. אמר רבי אבא, הכי הוא ודאי, אשת חיל דא כנסת ישראל, דהיא גבירתה מכמה חיילין, וכמה משריין דמשתכחי בעלמא, עטרת בעלה, כמה דאת אמר (ישעיה סב ג) עטרת תפארת, וכלא חד, (ל&quot;ג אשת חיל דא כנסת ישראל, דהא בזווגא דמלכא אפיקת כמה חיילין כמה משריין כמה צדיקים בעלמא, וכלהו אקרון בנים לקודשא בריך הוא ולכנסת ישראל, כמה דכתיב (דברים יד א) בנים אתם ליהו&quot;ה אלהיכ&quot;ם). 

עד דהוו אזלי, אמר רבי אבא: כל חד לימא מלה בכנסת ישראל! 

רבי אבא פתח ואמר, (משלי לא י) {{צ|אשת חיל מי ימצא}} - דא כנסת ישראל, דאיהי אשת חיל כמה דאמרן, מי ימצא, כמה דאת אמר אשר ימצא אתכם באחרית הימים, (ל&quot;ג מי ימצא לאגחא ביה קרבא), מי ימצא, מאן יזכה למהוי בה בשלימו, ולאשתכחא עמה תדיר, כמה דאת אמר (תהלים כד ג) מי יעלה בהר יהו&quot;ה וגו'. ורחוק מפנינים מכרה, מכרה, מקחה מבעי ליה, אלא לכל אינון דלא אתדבקן בה בשלימו, ולא שלמין בהדה, היא מכרה לון ואסגרא לון בידא דעממין אחרנין, כמה דאת אמר (עי' ש&quot;א יב ט) ויעזבו בני ישראל את יהו&quot;ה וימכור אותם ביד סיסרא, וכדין כלהו רחיקין מאלין פנינים עלאין קדישין, דלא יהא לון חולקא בהו, הדא הוא דכתיב ורחוק מפנינים מכרה. רבי חייא פתח קרא אבתריה ואמר, בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר, בטח בה לב בעלה, דא קודשא בריך הוא, דבגיני כך מני לה על עלמא לאתדברא עלה, כל זיונין דיליה אפקיד בידהא, וכל אינון מגיחי קרבא, ועל דא ושלל לא יחסר. רבי יוסי פתח קרא אבתריה ואמר, גמלתהו טוב ולא רע כל ימי חייה, גמלתהו טוב, היא זמינת טב לעלמא, זמינת טב להיכלא דמלכא, ולבני היכליה, ולא רע, בגין דכתיב (בראשית ב ט) ועץ הדעת טוב ורע. טוב אימתי, בזמנא דאינון ימי השמים נהרין עלה, ומזדווגן עמה כדקא יאות, דאינון ימי חייה, בגין דעץ החיים שדר לה חיים ונהיר לה, ובההוא זמנא גמלתהו טוב ולא רע, אמר רבי אבא שפיר הוא, וכלהו קראי בכנסת ישראל אתמרו:

אשה כי תזריע, תנינן אשה מזרעת תחלתה יולדת זכר, רבי אחא אמר, הא תנינן דקודשא בריך הוא גזר על ההיא טפה אי איהו דכר אי איהי נוקבא, ואת אמרת אשה מזרעת תחלה יולדת זכר, אמר רבי יוסי, ודאי קודשא בריך הוא אבחין בין טפה דדכורא ובין טפה דנוקבא, ובגין דאבחין ליה, גזר עליה אי להוי דכר אי נוקבא. אמר רבי אחא, וילדה זכר, וכי כיון דמזרעת יולדת, דכתיב וילדה, (אלא) האי קרא הכי מבעי ליה, אשה כי תהר וילדה זכר, (ס&quot;א תזריע ויהיה זכר), מהו כי תזריע וילדה, אמר רבי יוסי, אתתא מן יומא דאתעברת עד יומא דיולדת, לית לה בפומא אלא ילידו דילה אי להוי דכר, ועל דא אשה כי תזריע וילדה זכר:

אשה כי תזריע, רבי חזקיה פתח, (תהלים קד כד) מה רבו מעשיך יהו&quot;ה, כמה סגיאין עובדוהי דמלכא קדישא בעלמא, משל לבר נש דנטיל בידוהי כמה &lt;קטע סוף=דף מב ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מג|א}}&lt;קטע התחלה=דף מג א/&gt;
מקטורין כחדא, וזרע לון בזמנא חדא, ולבתר נפיק כל חד וחד בלחודוהי, כך קודשא בריך הוא, עביד עובדוהי בחכמה, ובחכמה נטיל כלא כחדא וזרע לון, ולבתר נפקו כל חד וחד בזמניה, הדא הוא דכתיב (תהלים קד כד) כלם בחכמה עשית. אמר רבי אבא, מה רבו מעשיך יהו&quot;ה, כמה סגיאין אינון עובדוהי דמלכא קדישא, וכלהו סתימין בחכמה, הדא הוא דכתיב כלם בחכמה עשית, כלהו בחכמה כלילן, ולא נפקי לבר אלא בשבילין ידיען לגבי בינה, ומתמן אתעבידו כלא ואתתקנו, הדא הוא דכתיב (משלי כד ג) ובתבונה יתכונן, ועל דא כלם בחכמה, עשית בבינה. מלאה הארץ, הארץ, דא כנסת ישראל, דמתמן אתמליא מכלא, כמה דאת אמר (קהלת א ז) כל הנחלים הולכים אל הים וגו', קנינך, דהיא אפיקת לון לבתר, הדא הוא דכתיב (בראשית ב ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, בה' בראם, בגיני כך מלאה הארץ קנינך. תא חזי, בשעתא דבר נש אתי לאתקדשא לאזדווגא בנוקביה, (בכוונה) ברעותא קדישא דיליה אתער עליה רוחא (אחרא) קדישא כליל דכר ונוקבא, ורמיז קודשא בריך הוא לחד שלוחא, ממנא על עדוייהון דבני נשא, ומני בידיה ההוא רוחא, ואודע ליה לאן אתר יפקוד ליה. הדא הוא דכתיב (איוב ג ג) והלילה אמר הורה גבר, הלילה אמר לההוא ממנא, הורה גבר מפלניא, וקודשא בריך הוא אפקיד ליה לההוא רוחא כל מה דאפקיד, והא אוקמוה. כדין רוחא נחתא, וחד צולמא עמיה, ההוא דקאים בדיוקניה לעילא, בההוא צולמא אתברי (ס&quot;א אתרבי), בההוא צולמא אזיל בהאי עלמא, הדא הוא דכתיב (תהלים לט ז) אך בצלם יתהלך איש, בעוד דהאי צולמא אשתכח עמיה דבר נש, בצולמא דיליה קאים בהאי עלמא, דמתחברן כחדא (ס&quot;א אשתכח עמיה, בר נש קאים בהאי עלמא, ותרין אינון דמתחברן כחדא) ושלמה מלכא אזהר לבני נשא ואמר, (שיר ב יז) עד שיפוח היום ונסו הצללים, תרי:

ובספרא דחרשין דאשמדאי אשכחנא, דאינון דידעי (ס&quot;א דבעו) לחרשא חרשין מסטר שמאלא, ולאתדבקא בהו, יקום לנהורא דשרגא, או באתר דיתחזון אינון צולמין דיליה, ויימא אינון מלין דמתתקני לאינון חרשין, ויקרי לון לאינון סטרין מסאבין, בשמהן מסאבין דלהון, ויזמין (ויומי) צולמין דיליה לאינון דקארי, ויימא דהוא אתתקן ברעותיה להו לפקודייהו, וההוא בר נש נפק מרשו דמאריה, ופקדונא דיליה יהב לסטר מסאבא. ובאינון מלין דחרשין דאיהו יימא, ויזמין (נ&quot;א ויומי) לון לצולמי, אתחזון תרין רוחין, ומתתקנין באינון צולמין דיליה בחיזו דבני אנשא, ומודעין ליה מלין לאבאשא, ומלין לאוטבא לזמנין ידיעין, ואלין תרי רוחין דלא אתכלילו בכללא דגופא, השתא אתכלילן באלין צולמין ומתתקנן בהו, ומודעין ליה לבר נש מלין לאבאשא, ודא הוא דנפיק מרשותא דמאריה, ופקדונא דיליה יהב לסטר מסאבא. תא חזי, אסיר ליה לבר נש לאשדאה מאני דביתיה, ולאפקדא ליה לסטרא אחרא דלא אצטריך, או מלה אחרא דכוותיה, (ס&quot;א דביתיה, לקבלא ליה), דהא כמה גרדיני נימוסין זמינין לההוא מלה לקבלא ליה, ומההוא זמנא לא שארי עליה ברכאן, דהא מסטרא אחרא הוא, כל שכן מאן דאזמין ברעותיה על ההוא טיבו עלאה דיליה לאחרא, ולסטרא אחרא, דהא מההוא דאזמין ליה הוי. וכד קריבו יומין דבר נש לנפקא מהאי עלמא, ההוא צולמא עלאה דיהבו ליה, אתיא ההוא רוחא בישא דהוה מתדבק ביה בכל יומא, ונטיל ליה לההוא צולמא, ואתתקן ביה ואזיל ליה, ולא אתחזר ביה בבר נש לעלמין, כדין ינדע דהא אתדחיא הוא מכלא. תא חזי, בשעתא דנשמתא נחתא לאעלא ליה בהאי עלמא, נחתא בגנתא דעדן דארעא, וחמאת יקרא דרוחיהון דצדיקיא, קיימין שורין שורין, לבתר אזלא לגיהנם, וחמאת להו לרשיעייא דצווחין ווי ווי, ולא מרחמי עלייהו, ובכלא אסהידו בה סהדותא, וההוא צולמא קדישא קיימא עליה, עד דנפיק לעלמא. &lt;קטע סוף=דף מג א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף מג ב/&gt;
כד נפיק לעלמא אזדמן ההוא צולמא לגביה, ואשתתף בהדיה, ואתרבי עמיה, כמה דאתמר (תהלים לט ז) אך בצלם יתהלך איש, ובההוא צלם אשתתפו (אשתכחו) יומוי דבר נש ותליין ביה, הדא הוא דכתיב (איוב ח ט) כי תמול אנחנו ולא נדע, כי צל ימינו עלי ארץ, כי צל ימינו ודאי. ומן יומא דמתעברא אתתא עד יומא דאולידת, לא ידעין בני נשא עובדוי דקודשא בריך הוא, כמה אינון רברבין וכמה אינון עלאין, הדא הוא דכתיב (תהלים קד כד) מה רבו מעשיך יהו&quot;ה וגו'. תא חזי, כל רוחין דעלמא כלילן דכר ונוקבא, וכד נפקין, דכר ונוקבא נפקין, ולבתר מתפרשן בארחייהו, אי זכי בר נש, לבתר מזדווגי כחדא, והיינו בת זוגו, ומתחברין בזווגא (ס&quot;א בגוונא) חד בכלא, רוחא וגופא. דכתיב (בראשית א כד) תוצא הארץ נפש חיה למינה, מאי למינה, ההוא רוחא דבר נש דנפיק זוגיה דדמי ליה, ומאי הארץ, כמה דאת אמר (תהלים קלט טו) רקמתי בתחתיות ארץ, והא אוקמוה, תוצא הארץ ודאי, דהא מנה נפקין. נפש חיה, כמה דאוקימנא, דא רוחיה דאדם קדמאה. היינו דכתיב (בראשית ג ג) ומפרי העץ אשר בתוך הגן, ומפרי העץ דא קודשא בריך הוא, אשר בתוך הגן, אשר בתוך האשה. תנינן היינו אשה כי תזריע וילדה זכר כתיב, ולא כליל דכר ונוקבא כפום אורחוי דעלמא, דאינון גרמו ליה, דלא מתחבראן כמה דנפקן מלעילא זוגות, בגין דאדם קדמאה וזוג דיליה חבו לקודשא בריך הוא, ועל דא מתפרשין כד נפקין מלעילא, עד דיהוי רעוא קמי קודשא בריך הוא, אי זכה בר נש יהבין ליה זוגתו, ואי לא מפרישין לה מניה, ויהבין לה לאחרא, ומולידין בנין דלא כדקא יאות. ועל דא כתיב (שם ו ג) לא ידון רוחי באדם, מאי רוחי, רוחו מבעי ליה, אינון תרין רוחי דנפקי זוגות לא ידונון כחדא, ועל דא כתיב וילדה זכר, ולא כלל דכר ונוקבא כפום אורחוי דעלמא, דאינון גרמו. רבי אלעזר אמר, לאו הכי, דהא כלא דכר ונוקבא כלילן כחדא, ומתפרשן לבתר, אבל וילדה זכר, כלילן כחדא מסטרא דימינא, ואם נקבה תלד, כלילן בחד, נוקבא ודכר מסטרא שמאלא, דשלטא סטר שמאלא על סטר ימינא יתיר, ודכורא אתכפיא בימינא דלא שלטא, וכדין ההוא דכר דנפיק מגו נוקבא מסטר שמאלא כל אורחוי כנוקבא, (ולא אקרי דכר), אבל דכר דנפיק מגו ימינא הוא שלטא, ונוקבא דנפקא מניה אתכפיא, דהא סטר שמאלא לא שלטא, ועל דא וילדה זכר כתיב, וכמה אלף ורבבן נפקי בזמנא חדא לעלמא. ומן יומא דאפקת לון, לא אקרון נפשן עד דאתיישבן בגופא, וכמה הוא ל&quot;ג ימים, היינו דכתיב ושלשים יום ושלשת ימים וגו'. וטמאה שבעת ימים, דהא כל שבעת ימים לא עאלין רוחין לגבה לאתקשרא בה, וכל אלין שבעת ימים רוחא אזלא בגופא לאשכחא אתריה, וכדין כתיב (ויקרא כב כז) והיה שבעת ימים תחת אמו. וביומא תמינאה, אתהדר רוחא וגופא לאתחזאה קמי מטרוניתא, ולאתקשרא בה ובדכורא, בגופא וברוחא. ושלשים יום ושלשת ימים תשב על דמי טהרה, לאתישבא רוחא בגופא. ותלת ימים מאי עבידתייהו, אלא תלת ימים דמילה דרביא כאיב, ורוחא לא שריא מדוריה בגופא כשאר יומין, ועל דא ושלשים יום ושלשת ימים תשב בדמי טהרה. בדמי טהרה בקדמיתא, ולבתר ימי טהרה, בדמי טהרה אלין דמי מילה, דמא בתר דמא דאתי מרביא, וקודשא בריך הוא נטיר לאינון דמי כל אלין יומין, הדא הוא דכתיב, תשב בדמי טהרה, טהרה סתם, ולא אדכיר ה&quot;א בתראה, דלא תימא טהרה דמטרוניתא, אלא טהרה סתם, דמי טהרה אקרון, אלין דמי דכיא:

בכל קדש לא תגע ואל המקדש וגו', תא חזי, בכל יומא ויומא כנסת ישראל נטלא מבי מלכא מזונא, לרוחיהון דבני נשא, וזנת:

רעיא מהימנא:

וביום השמיני ימול בשר ערלתו, פקודא דא למגזר לתמניא יומין, גזירו דקיימא קדישא רזא עלאה, דכתיב (תהלים כה יד) סוד יהו&quot;ה ליראיו ובריתו להודיעם, למאן, לאינון יראיו, אינון דחלי חטאה, דהא רזא דקיימא קדישא לא אתחזי לגלאה בר להו, ורזא דקיימא קדישא הא אוקמוה ואתמר בכמה דוכתין. ורזא דא לתמניא יומין, איהו חיובא על עלמא לכל עמא קדישא, דכתיב וביום השמיני ימול בשר ערלתו. יום השמיני דא הוא את קיימא קדישא, ואיהו תמינאה לכל דרגין, וגזירו דהוא קיימא, לאעברא ההוא ערלה &lt;קטע סוף=דף מג ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מד|א}}&lt;קטע התחלה=דף מד א/&gt;
זהר:

להו בקדושה, בר להני עד דאתיישבן בגופא אינון רוחין. בתר תלתין ותלת יומין אשגחת עלייהו כל יומא, דהא רוחין מתקשראן בגופא כשאר בני עלמא, כמה דהיא לא שרייא אלא באתר שלים, כך כל עובדוי כהאי גוונא, עד דאשתלימו, בכל קדש לא תגע, לאשגחא עלייהו. ואם נקבה תלד, כמה דאוקימנא דשלטא סטר שמאלא יתיר, ואתכפיא ימינא, ועל דא כלא על חד תרין רחיקא נוקבא מדכורא, לאתקשרא רוחא בגופא, דהא שמאלא לא אתישבא הכי כימינא, ואשתכחת בתוקפא יתיר:

אשה כי תזריע וילדה זכר וגו', רבי יהודה פתח, (ש&quot;א ב ב) אין קדוש כיהו&quot;ה כי אין בלתך, ואין צור כאלהינ&quot;ו, האי קרא קשיא, אין קדוש כיהו&quot;ה, משמע דאיכא קדוש אחרא, בגין דכתיב כיהו&quot;ה, ואין צור כאלהינ&quot;ו, משמע דאיכא צור אחרא. אלא ודאי אין קדוש כיהו&quot;ה, דכמה קדישין נינהו, קדישין לעילא, דכתיב (דניאל ד יד) ובמאמר קדישין שאלתא, ישראל קדישין נינהו, דכתיב (ויקרא יט ב) קדושים תהיו, וכלהו קדישין, ולאו קדישין כיהו&quot;ה, ומאי טעמא, בגין דכתיב כי אין בלתך, מאי כי אין בלתך, אלא קדושה דקודשא בריך הוא בלתי קדושה דלהון, דהוא לא אצטריך לקדושא דלהון, אבל אינון לאו אינון קדישין בלתך, ודא הוא כי אין בלתך, אין קדושה דלהון בלתך. ואין צור כאלהינ&quot;ו, כמה דאוקמוה, דקודשא בריך הוא צר צורה בגו צורה, ותקין לה, ונפח רוחא דחיי, ואפיק ליה לאוירא דעלמא. דבר אחר, ואין צור כאלהינ&quot;ו, אית צור דאקרי צור, (ישעיה נא א) הביטו אל צור חוצבתם, (שמות יז ו) והכית בצור, הנני עומד לפניך שם על הצור בחורב, וכלהו אקרון צור, ואין צור בכלהו כאלהינ&quot;ו, דליה שולטנו ומלכותא על כלא:

רבי חייא ורבי אחא הוו יתבי ליליא חד קמיה דרבי אבא, קמו בפלגות ליליא למלעי באורייתא, עד דנפקו לבר, חמו חד ככבא דהוה בטש תלת זמני בככבי אחרא, וסתים נהוריה, אדהכי שמעו תרי קלי בתרי סטרי, קלא חד לסטר צפון לעילא, וקלא:

רעיא מהימנא:

מקמי ברית. דהא בההוא זמנא דמתכנשי עמא קדישא לאעברא ההוא ערלה מקמי ברית, קודשא בריך הוא כניש כל פמליא דיליה, ואתגלי ודאי לאעברא לההוא ערלה לעילא מקמי ברית קיימא קדישא, דהא כל עובדין דישראל עבדין לתתא, מתערי עובדא לעילא, ובההוא זמנא אתדחייא ההוא ערלה מכל עמא קדישא לעילא. ולההוא ערלה מתקני מאנא חדא בעפרא, לאשראה ההוא ערלה בגויה, ברזא דכתיב (ישעיה סה כה) ונחש עפר לחמו, (בראשית ג יד) ועפר תאכל כל ימי חייך, מכאן דלא אצטריך לאנהגא קלנא בההוא אתר, אף על גב דמעברי ליה מקמי האי ברית. ודוכתיה כד מתעברא מהאי ברית, עפרא איהו, דהרי בתר דההוא נחש אתעבר מקמי אדם, קודשא בריך הוא שוי ליה מדוריה בעפר, דכתיב ועפר תאכל כל ימי חייך, וכיון דקודשא בריך הוא כד אעבר ליה מקמי אדם שוי מדוריה בעפרא, ואתקין ליה, כך בההוא גוונא ממש אנן צריכין כד מעברין לערלה, לאתתקנא ליה עפרא, למהוי ביה מדוריה. כל בר נש אצטריך לקרבא ההוא ברא קרבנא לקודשא בריך הוא בחדוה, ברעו דלבא, למיעל ליה תחות גדפוי דשכינתא, ואתחשב קמי קודשא בריך הוא דאיהו קרבנא שלים, לאתקבלא ברעוא. וקרבנא דא כגוונא דקרבנא דבעירא, דא לשמונה יומין, ודא לשמונה יומין, דכתיב (ויקרא כב כז) ומיום השמיני והלאה ירצה, במעבר עליה חד שבתא, כיון דאעבר עליה חד שבתא, כדין ירצה, דא לקרבנא, ודא לקרבנא, אמאי, בגין דאתדבק ואזדמן לגבי ההוא שבת רזא דברית קדישא, ועל דא כלא ברזא עלאה איהו, ע&quot;כ: &lt;קטע סוף=דף מד א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף מד ב/&gt;
חד לתתא, וההוא קלא אכריז ואמר, ואתכנישו לאתרייכו, השתא אסתמרותא דנוקבא פתיחא, קודשא בריך הוא עאל לטיילא בגנתא, לאשתעשעא בצדיקייא די בגנתא, אעבר ההוא קלא ושכיך. אהדרו רבי אחא ורבי חייא, אמרו הא ודאי עידן רעותא דאתערותא דכנסת ישראל, (עידן) הוא לאתחברא במלכא קדישא. אמר רבי אחא, ודאי לא (אתחברת) אנגידת לה כנסת ישראל בקודשא בריך הוא, אלא מגו שירתא, מגו שבחא דילה לגביה, עד דאתי צפרא ואושיט לה מלכא חוטא דחסד, ורזא דמלה כמה דאמרינן, (אסתר ה ב) ויושט המלך לאסתר את שרביט הזהב אשר בידו וגו', ולא תימא דלה בלחודהא אושיט לה מלכא דא, אלא לה ולכל אינון דמתחברן בה, תא ונתחבר כחדא, יתבו:

פתח רבי אחא ואמר, (בראשית ב יח) ויאמר ה' אלהי&quot;ם לא טוב היות האדם לבדו וגו', אמאי פתח קרא הכי, אלא הא אתמר, דעל דא לא כתיב כי טוב בשני, בגין דזמין אדם לאתפרשא. וכתיב לא טוב היות האדם לבדו, וכי לבדו הוה, והא כתיב (שם ה ב) זכר ונקבה בראם, ותנינן אדם דו פרצופין אתברי, ואת אמרת לא טוב היות האדם לבדו, אלא דלא אשתדל בנוקביה, ולא הות ליה סמך לקבליה, בגין דהות בסטרוי, והוו כחדא מאחורא, וכדין הוה האדם לבדו. אעשה לו עזר כנגדו, מהו כנגדו, לקבל אנפוי, לאתדבקא דא בדא אנפין באנפין. מה עבד קודשא בריך הוא, נסר ליה, ונטיל נוקבא מניה, הדא הוא דכתיב, (שם ב כא) ויקח אחת מצלעותיו, מהו אחת, דא נוקבא דיליה, כמה דאת אמר (שיר ו ט) אחת היא יונתי תמתי. ויביאה אל האדם, אתקין לה ככלה, ואייתי לה למהוי לקביל אנפוי, נהירין אנפין באנפין, ובעוד דהוה מתדבקא נוקבא בסטרוי, הוה האדם לבדו, לבתר, סליקו תרין, וקמו שבע כחדא. תא חזי, בשעתא דאתכנש (ס&quot;א דאתתקנת) לגבי אדם, קודשא בריך הוא בריך לון, הדא הוא דכתיב (בראשית א כח) ויברך אותם אלהי&quot;ם, כחזן דמברך לכלה בשבע ברכות, מכאן אוליפנא, חתן וכלה כיון דאתברכן בשבע ברכות, אתדבקן כחדא כדוגמא דלעילא. ועל דא, מאן דאתי לאתחברא באנתו דאחרא, הא פגים זווגא (כביכול עביד שתי רשויות לעילא), דהא זווגא דכנסת ישראל ביה בקודשא בריך הוא בלחודוי, בזמנא דאיהו ברחמי, ובזמנא דאיהו בדינא. תא חזי, מאן דמתחבר באנתו דאחרא, כאלו משקר ביה בקודשא בריך הוא ובכנסת ישראל, ועל דא קודשא בריך הוא לא מכפר ליה בתשובה, ותשובה תלייא עד דיסתלק מעלמא, הדא הוא דכתיב (ישעיה כב י) אם יכופר העון הזה לכם עד תמותון, ואימתי, בשעתא דעאל בתשובה לההוא עלמא, ואית ליה לקבלא עונשא. רבי אלעזר אמר, מאן דמשקר בכנסת ישראל, לא יתקבל בתשובה עד דיתדן בדינא דגיהנם, כל שכן מאן דמשקר בכנסת ישראל ובקודשא בריך הוא, וכל שכן אי אטרח ליה לקודשא בריך הוא למעבד דיוקנא דממזר באנתו דאחרא, ואכחיש פומבי דמלכא. רבי חייא פתח ואמר, (משלי כח כד) גוזל אביו ואמו וגו', אביו דא קודשא בריך הוא, אמו דא כנסת ישראל, מאי גוזל, כמה דאת אמר (ישעיה ג יז) גזלת העני בבתיכם, ומאן איהו, מאן דחמיד אתתא אחרא, דלאו איהו בת זוגיה. תמן תנינן, כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה כאלו גוזל לקודשא בריך הוא וכנסת ישראל, דכתיב גוזל אביו ואמו וגו', כל הנהה מן העולם הזה כלל, דא איהו אינתו, מאן דאתדבק באנתו למהני מנה, ואף על גב דאיהי פנויה, ואהני מנה בלא ברכה, כאילו גוזל קודשא בריך הוא וכנסת ישראל, מאי טעמא, בגין דזווגא דלהון בשבע ברכות הוא, ומה על פנויה כך, מאן דיתדבק באנתו אחרא, דקאים כגוונא דלעילא בזווגא דשבע ברכות, על אחת כמה וכמה. חבר הוא לאיש משחית (משלי כח כד), דא ירבעם כמה דאוקמוה, ואומר אין פשע, דאמר הא פנויה היא אמאי אסור, בגין דא גוזל אביו ואמו הוי, ולא עוד אלא דחבר הוא לאיש משחית, מאן הוא איש משחית, דפגים דיוקנא ותקונא דלעילא. כל שכן מאן דחמיד לאנתו דחבריה לאתדבקא בה (ס&quot;א ואתדבק בה), &lt;קטע סוף=דף מד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מה|א}}&lt;קטע התחלה=דף מה א/&gt;
דפגים יתיר, ועל דא אתפגים הוא לעלמין, איש משחית, דפגים לעילא, ופגים לתתא, ופגים לנפשיה, דכתיב משחית, וכתיב (משלי ו לב) משחית נפשו הוא יעשנה:

רבי אבא פתח ואמר, (בראשית לב כו) ויאמר שלחני כי עלה השחר וגו', ויאמר שלחני, וכי עקוד הוה בידיה דיעקב, אלא זכאין אינון צדיקייא דקודשא בריך הוא חס על יקרא דלהון, ולא שביק לון לעלמין, הדא הוא דכתיב, (תהלים נה כג) לא יתן לעולם מוט לצדיק, והא כתיב (בראשית לב כו) ותקע כף ירך יעקב, אלא לדידיה גבה, והא אתמר. כתיב (בראשית לב כב) והוא לן בלילה ההוא במחנה, וכתיב ויקחם ויעבירם את הנחל, מאי הוה דעתיה דיעקב למעברא להון בנחלא בליליא, אלא חמא מקטרגא אזיל בין משרייא דיליה, אמר יעקב אעבר לגיסא אחרא דנהרא, דלמא לא ישתכח ערבוביא. מאי קא חמא, חמא שלהובא דאשא מלהטא אזלא וטאס בין משרייתיה, אמר יעקב, מוטב לנטלא מהכא, ונהרא פסיק בגוון, ולא ישתכח ערבוביא, מיד ויקחם ויעבירם את הנחל. ויותר יעקב לבדו, מכאן אוליפנא, מאן דאשתכח בלחודוי בביתא בליליא, או ביממא בביתא מיחדא, כל שכן בליליא, מאי מיחדא, מיחדא משאר ביתין, או מאן דאזיל בלחודוי בליליא, יכיל לאתזקא, תא חזי, ויותר יעקב לבדו, כדין ויאבק איש עמו וגו'. תנינן, מסטרא דדינא קא אתי, ושולטניה בסטר ליליא, מאי בסטר ליליא, לאעלא גלותא (נ&quot;א בגלותא). כיון דסליק נהורא, תשש חיליה, ואתגבר עליה חיליה דיעקב, (נ&quot;א הוא) דהא מסטרא דליליא קא אתי, ובזמנא דהוה ליליא, לא הוה יכיל ביה יעקב, כד סליק נהורא אתתקף חילא דיעקב, ואחיד ביה ואתגבר עליה, חמא ליה יעקב דהא שליחא הוא. אמר ליה, שבוק לי דלא יכילנא לך, מאי טעמא לא יכיל ליה, בגין דהוה סליק נהורא, ואתבר חילא דידיה, דכתיב (איוב לח ז) ברן יחד ככבי בקר, ויריעו כל בני אלהי&quot;ם, מאי ויריעו, דאתברו כל אינון דאתיין מסטרא דדינא, כדין אתתקף יעקב ואחיד ביה. אמר ליה, שלחני כי עלה השחר, מטא זמנא לשבחא שבחא דקודשא בריך הוא ולאתכנשא. ויאמר, לא אשלחך כי אם ברכתני, אם תברכני מבעי ליה, מאי אם ברכתני, אלא אמר ליה יעקב, ודאי אבא בריך לי אינון ברכאן דבעא לברכא לעשו, ומסתפינא מינך על אינון ברכאן, אי אודית עלייהו, (או) אי לאו, או תשתכח עלי מקטרגא בגיניהון. מיד אמר ליה, ויאמר לא יעקב יאמר עוד שמך, מאי קאמר ליה, אלא הכי קאמר ליה, לאו בחכימו ולאו בעוקבא (דילך) רווחת לאינון ברכאן, לא יאמר עוד שמך יעקב, דהא לאו בעוקבא הוה, כי אם ישראל, ישראל ודאי אודי עלך, ומניה נפקו ברכאן, בגין דאנת אחיד ביה, ועל דא אנא וכל שאר אכלוסין אודינא עלייהו. כי שרית עם אלהי&quot;ם ועם אנשים ותוכל, עם אלהי&quot;ם, כל אינון דאתיין מסטרא דינא קשיא, ועם אנשים, דא עשו ואכלוסין דיליה, ותוכל, יכילת להון, ואינון לא יכלין לך. ולא שביק ליה יעקב עד דאודי ליה על אינון ברכאן, הדא הוא דכתיב ויברך אותו שם. תא חזי, בשעתא דסליק נהורא, אתכפיין כל אינון מארי דדינין ולא משתכחי, וכנסת ישראל משתעי ביה בקודשא בריך הוא, וההיא שעתא עידן דרעוא הוא לכלא, ואושיט לה מלכא ולכל אינון דמשתכחי עמה שרביטא דחוטא דחסד, לאשתכחא בשלימו במלכא קדישא, והא אתמר. תא חזי, בשעתא דקודשא בריך הוא אשתכח בה בכנסת ישראל, באינון זמנין דאשתכח עמה, והיא מתערת רעותא לגביה בקדמיתא, ומשכת ליה לגבה בסגיאות חיבתא ותיאובתא, כדין אתמליא מסטרא דימינא, וכמה אכלוסין משתכחי בסטרא דימינא בכלהו עלמין. וכד קודשא בריך הוא אתער חביבותא ורעותא בקדמיתא, והיא &lt;קטע סוף=דף מה א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף מה ב/&gt;
אתערת לבתר, ולאו בזמנא דאיהו אתער, כדין כלא בסטרא דנוקבא אשתכח, ושמאלא אתער, וכמה אכלוסין קיימי ומתערי בסטרא דשמאלא בכלהו עלמין. כהאי גוונא כתיב (נ&quot;א הדא הוא דכתיב), אשה כי תזריע וילדה זכר וגו', מאי טעמא, תנינן עלמא תתאה כגוונא דעלמא עלאה אשתכח, ודא כדוגמא דדא, ועל דא קודשא בריך הוא גזר דכר או נוקבא, לאשתכחא רעותא בעלמא. ובכלא בעי בר נש לאתדבקא רעותא לעילא לגבי קודשא בריך הוא, לאשתכחא רעוון בעלמא, זכאה חולקהון דצדיקייא, דאינון ידעין לאדבקא רעותהון לגבי מלכא קדישא, עלייהו כתיב (דברים ד ד) ואתם הדבקים ביהו&quot;ה אלהי&quot;כם חיים כלכם היום:

אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת וגו', רבי יהודה פתח ואמר, (שיר א ג) אל תראוני שאני שחרחורת ששזפתני השמש, האי קרא אתמר, אבל בשעתא דסיהרא אתכסיא בגלותא, היא אמרה אל תראוני, לאו דאיהי פקידת דלא למחמי לה, אלא בגין דאיהי חמאת תיאובתא דישראל לגבה למחמי נהוראה, היא אמרת אל תראוני, לא תיכלון למחמי לי, אל תראוני ודאי, מאי טעמא, בגין שאני שחרחורת, בגין דאנא בקדרותא. מאי שחרחורת, שחורה מבעי ליה, אלא תרין קדרותי, חד ששזפתני השמש, דאסתלק מני שמשא לאנהרא לי ולאסתכלא בי, וחד דבני אמי נחרו בי. ששזפתני, שזפתני מבעי ליה, אלא רמז הוא דקא רמיז בשש, דכד נהרא שמשא, בשש נהורין נהיר, וכד אסתלק, כל אינון שית נהורין אסתלקו. בני אמי, אלין אינון דאתיין מסטרא דדינא קשיא, נחרו בי, כמה דאת אמר (תהלים סט ד) נחר גרוני, הדא הוא דכתיב (איכה הה) על צוארנו נרדפנו, דכד הוו עיילין ישראל בגלותא, הוו אזלי ידייהו מהדקן לאחורא, וריחיין על צואריהון, ולא יכילו לאפתחא פומא. שמוני נוטרה את הכרמים, למהך בגלותא לנטרא לשאר עמין בגיניהון דישראל, כרמי שלי לא נטרתי, דהא לא יכילנא לנטרא להון כד בקדמיתא, בקדמיתא נטירנא כרמי שלי, ומניה אתנטרו שאר כרמין, השתא נטירנא שאר כרמין, בגין כרמי שלי דלהוי נטיר בינייהו. רבי חייא ורבי יוסי הוו אזלי בארחא, כד מטו חד בי חקל, חמו חד דפטירא דקיטפא בין ארחא לסטר ימינא, אמר רבי יוסי, עטיפא דקוטרא בעיינין שכיח, לית לן רשו למחמי בחדוותא מיומא דאתחריב בי מקדשא. פתח ואמר, (תהלים כד א) ליהו&quot;ה הארץ ומלואה, תבל ויושבי בה, כיון דאמר ליהו&quot;ה הארץ ומלואה, אמאי תבל ויושבי בה, וכי תבל לאו מן ארעא הוא. אלא הכי קאמר, ליהו&quot;ה הארץ ומלואה, דא ארעא קדישא דאקרי ארץ החיים, תבל ויושבי בה, דא שאר ארעאן, כמה דאת אמר (שם ט ט) והוא ישפוט תבל בצדק, דתבל בצדק תלייא, וכלא חד מלה. רבי חייא אמר, ליהו&quot;ה הארץ ומלואה, הארץ תינח, ומלואה מאי היא, אלא אלין נשמתין דצדיקייא, תבל ויושבי בה, תבל דא ארעא דלתתא, ויושבי בה, אלין אינון בני נשא. אמר רבי יוסי, אי הכי במאי אוקימנא כי הוא על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה, אמר ליה, ודאי הכי הוא, דההיא ארץ החיים על ימים יסדה ועל נהרות יכוננה, דכלהו נפקי מההוא נהר עלאה, דנגיד ונפיק מעדן, ובהו אתתקנא לאתעטרא במלכא קדישא, ולמיזן עלמין. (ובגין כך) מי יעלה בהר יהו&quot;ה וגו' נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי וגו', נפשו כתיב, מהו נפשי ונפשו, אלא כלא חד מלה, כמה דאת אמר (עמוס ו ט) נשבע יהו&quot;ה בנפשו, (ש&quot;א ב לה) כאשר בלבבי ובנפשי יעשה, ודוד מלכא אתאחיד בההוא לב ובההוא נפש, ועל דא לא נשא לשוא נפשו. עד דהוו אזלי, אערעו בחד בר נש, ואנפוי מליין מכתשין, והוה קם מתחות אילנא חד, אסתכלו ביה, וחמו &lt;קטע סוף=דף מה ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מו|א}}&lt;קטע התחלה=דף מו א/&gt;
אנפוי סומקין באינון מכתשין, אמר רבי חייא, מאן אנת, אמר ליה, יודאי אנא. אמר רבי יוסי, חטאה הוא, דאי לאו הכי, לא אתרשימו אנפוי באלין מרעין בישין, ואלין לא אקרון יסורין דאהבה, אמר רבי חייא, הכי הוא ודאי, דיסורין דאהבה מתחפיין אינון מבני נשא. תא חזי, דכתיב אדם כי יהיה בעור בשרו שאת או ספחת או בהרת, הא תלת זינין הכא, וכלהו אקרון נגע צרעת, הדא הוא דכתיב, והיה בעור בשרו לנגע צרעת, מאי נגע צרעת, סגירו, סגירו בכלא, וכתיב והובא אל אהרן הכהן וגו', אבל אינון דיתחזון לבר, כתיב וראהו הכהן וטמא אותו, דהא ודאי אינון דיתחזון לבר בבני נשא, מסטרא דמסאבא קא אתיין, ולאו יסורין דאהבה נינהו. אמר רבי יוסי, מנא לן, אמר רבי חייא, דכתיב (משלי כז ה) טובה תוכחת מגולה מאהבה מסותרת, אי ההיא תוכחת מאהבה, (נ&quot;א אינהו תוכחת מאהבה, כד איהי) מסותרת מבני נשא. כגוונא דא, מאן דאוכח לחבריה ברחימותא, בעי לאסתרא מלוי מבני נשא, דלא יכסוף מנייהו חבריה, ואי מלוי אינון באתגלייא קמי בני נשא, לאו אינון ברחימותא. כך, קודשא בריך הוא כד אוכח לבר נש, בכלא אוכח ברחימותא, בקדמיתא מחי ליה בגרמיה דלגו, אי הדר ביה מוטב, ואי לאו, מחי ליה תחות תותביה, ואלין (בעורו) אקרון יסורין דאהבה, אי הדר ביה מוטב, ואי לאו, מחי ליה באתגלייא באנפוי קמי כלא, בגין דיסתכלון ביה, וינדעון דהא חטאה איהו, ולאו רחימא דמאריה הוא. אמר לון ההוא בר נש, בקיטרא דעיטא חד אתיתון גבאי, ודאי לאו אתון אלא מאינון דדיוריהון בבי רבי שמעון בר יוחאי, דלא דחלין מכלא, אי בני דאתיין אבתראי יקטרגו בכו, איך מלייכו באתגלייא. אמרו ליה, אורייתא הכי הוא, דכתיב (שם א כא) בראש הומיות תקרא, בפתחי שערים בעיר אמריה תאמר, ומה אי במלי דאורייתא אנן דחלי מקמך, הא נשתכח בכסופא קמי קודשא בריך הוא, ולא עוד אלא דאורייתא בעי צחותא. פתח ההוא גברא ואמר, (מיכה ז יח) מי אל כמוך נושא עון וגו', ארים ירוי ובכי, אדהכי מטון בנוי, אמר בריה זעירא, סייעתא דשמייא הכא. פתח ואמר, (קהלת ז טו) את הכל ראיתי בימי הבלי, יש צדיק אובד בצדקו, ויש רשע מאריך ברעתו, האי קרא אוליפנא בי רבי דוסתאי סבא, דהוה אמר משמיה דרבי ייסא סבא, את הכל ראיתי בימי הבלי, וכי שלמה מלכא דהוה חכים על כלא, איך אמר דאיהו חמא כלא בזמנא דאיהו אזיל בחשוכי עלמא, דהא כל מאן דאשתדל בחשוכי עלמא, לא חמי מידי ולא ידע מידי. אלא הכי אתמר, ביומוי דשלמה מלכא קיימא סיהרא באשלמותא, ואתחכם שלמה על כל בני עלמא, וכדין חמא כלא וידע כלא. ומאי חמא, חמא כ&quot;ל דלא אעדי מן סיהרא, והוה נהיר לה שמשא (ס&quot;א ליה כשמשא), הדא הוא דכתיב את הכל ראיתי בימי הבלי, מאן הבלי, דא סיהרא דאתכלילת מן כלא, מן מייא ואשא ורוחא כחדא, כהבל דנפיק מן פומא, דכליל מכלא, והוא חמא כ&quot;ל בההוא הבל דיליה, דאחיד ביה. יש צדיק אובד בצדקו, תא חזי, בזמנא דאסגיאו זכאין בעלמא, האי כ&quot;ל לא אעדי מן סיהרא לעלמין, והאי כ&quot;ל נטל כל משח ורבו וחידו דלעילא, ואתמלי (ס&quot;א ידוי ורוי) וחדי ורבי, בגין לאזדווגא בסיהרא, והוא רווח בגינה. ובזמנא דאסגיאו חייבין בעלמא, וסיהרא אתחשכת, כדין צדיק אובד בצדקו, צדיק נאבד לא כתיב, אלא צדיק אובד, דהא לא אתחזי (נ&quot;א אתחבר) בסיהרא, ולא נטיל משח ורבו וחידו למלייא לה ולאזדווגא עמה, ועל דא צדיק אובד, בצדקו דא סיהרא, דבגין סיהרא דלא אשתכחת לאזדווגא עמיה, הוא אביד, דלא שאיב מחידו כמה דהוה עביד. וכדין כל סטר שמאלא אתער, וחייבין מאריכין בשלוה &lt;קטע סוף=דף מו א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף מו ב/&gt;
בעלמא, הדא הוא דכתיב ויש רשע מאריך ברעתו, מאי ברעתו, בההוא סטר (נ&quot;א בההוא רעה) דאתדבק ביה. תו, יש צדיק אובד בצדקו, דכד חייבין סגיאו בעלמא, ודינא תלייא (בחובייהו), צדיק אובד בצדקו, איהו אתפס בחובייהו, כגון אבא דאתפס בחובייהו דבני מאתיה, דהוו כלהו חציפין (לגביה), והוא לא אסהיד בהו, ולא אכסיף להו לעלמין, ומחי בידן דלא נתגרי בהו ברשיעייא, (נ&quot;א ולא מחי בידיהון, דלא מתגרו בהו), והוה אמר לן (תהלים לז א) לדוד אל תתחר במרעים אל תקנא בעושי עולה. אמר אבוי, ודאי קודשא בריך הוא אעניש לי בדא, דהא הוה רשו בידי למחאה בידייהו ולא עבדית, ולא אכסיפנא (נ&quot;א אוכיחנא) להו לא בטמירו ולא באתגלייא. תו, פתח בריה אחרא ואמר, (בראשית ב ז) וייצר יהו&quot;ה אלהי&quot;ם את האדם עפר מן האדמה וגו', וייצר יהו&quot;ה אלהי&quot;ם, בתרי יודי&quot;ן, בתרין יצרין, יצר טוב ויצר רע, חד לקביל מייא, וחד לקביל אשא, יהו&quot;ה אלהי&quot;ם, שם מלא, את האדם, כליל דכר ונוקבא, עפר מן האדמה, דא עפרא דארעא קדישא, דמתמן אתברי, והוא אתר דבי מקדשא. ויפח באפיו נשמת חיים, דא נשמתא קדישא דאתמשכא מאינון חיים דלעילא. ויהי האדם לנפש חיה, אדם אתכליל בנפשא קדישא מחיה עלאה, דאפיקת ארעא, דכתיב (שם א כד) תוצא הארץ נפש חיה, נפש דההיא חיה עלאה. תא חזי, בכל זמנא דהאי נשמתא קדישא אתדבקת ביה בבר נש, רחימא היא דמאריה, כמה נטורין נטרין ליה מכל סטרין, רשימא הוא לטב לעילא ותתא, ושכינתא קדישא שריא עלוי. ובזמנא דאיהו אסטי ארחוי, שכינתא אסתלקת מניה, ונשמתא קדישא לא אתדבקת ביה, ומסטרא דחויא בישא תקיפא אתער רוחא חד, דשט ואזיל בעלמא, דלא שריא אלא באתר דקדושה עלאה אסתלק מתמן, וכדין אסתאב בר נש, ואתפגים בבשריה, בחיזו דאנפוי, בכלא. ותא חזי, בגין דהאי נפש חיה איהי קדישא עלאה, כד ארעא קדישא משכא לה, ואתכלילת בגווה, כדין קרינן לה נשמה, ודא היא דסלקא לעילא, וממללא קמי מלכא קדישא, ועיילא בכל תרעין ולית דימחי בידהא, ועל דא אתקרי רוחא ממללא, דהא כל שאר נפשתא לית לון רשו למללא קמי מלכא, בר האי. ועל דא אורייתא אכריזת ואמרת, (תהלים לד יד) נצור לשונך מרע וגו', וכתיב (משלי כא כג) שומר פיו ולשונו וגו', בגין דאי שפוותיה ולישניה ממללן מלין בישין, אינון מלין סלקין לעילא, ובשעתא דסלקין, כלא מכריזין ואמרין, אסתלקו מסוחרניה דמלה בישא דפלניא, פנון אתר לארחיה דחויא תקיפא, כדין נשמתא קדישא אתעברת מניה ואסתלקת, ולא יכלא למללא, כמה דאת אמר (תהלים לט ג) נאלמתי דומיה החשיתי מטוב. וההיא נשמתא סלקא בכסופא, בעאקו דכלא, ולא יהבין לה אתר כמלקדמין, ועל דא כתיב, שומר פיו ולשונו, שומר מצרות נפשו, נפשו ודאי, ההיא דהות ממללא, אתעבידת משתוקא, בגין מלולא בישא, וכדין חויא אזדמן, דכלא לאתריה אתהדר. וכד ההוא מלה בישא סלקא באורחין ידיען, ושארי קמיה דחויא תקיפא, כמה רוחין מתערין בעלמא, ורוחא נחתא מההוא סטרא, ואשכח דההוא בר נש אתער ליה במלה בישא, והא רוחא ממללא קדישא אתעברת מניה, כדין שריא עלוי וסאיב ליה, וכדין הוא סגיר. כמה דעונשא דהאי בר נש בגין מלה בישא, כך ענשיה בגין מלה טבא דקאתי לידיה ויכיל למללא ולא מליל, בגין דפגים לההוא רוחא ממללא, דהיא אתתקנת למללא לעילא ולמללא לתתא, וכלא בקדושה. כל שכן אי עמא אזלין בארחא עקימא, והוא יכיל למללא להו ולאוכחא להו, ושתיק ולא מליל, כמה דאמינא דכתיב נאלמתי דומיה החשיתי מטוב וכאבי נעכר, נעכר במכתשין דמסאבותא, ודא הוא דאמרו, דוד &lt;קטע סוף=דף מו ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מז|א}}&lt;קטע התחלה=דף מז א/&gt;
מלכא אלקי בהאי, ואתפני מניה, דכתיב (תהלים פו טז) פנה אלי וחנני, מהו פנה אלי, כמה דאת אמר (במדבר יב י) ויפן אהרן. נחתו רבי חייא ורבי יוסי ונשקוהו, אזדווגו כחדא כל ההוא ארחא, קרא רבי חייא עלייהו (משלי ד יח) וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום:

נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן, אמר רבי יוסי, האי נגע כל גוונין דיליה אתערו בהו חברייא, וכהנא הוה ידע בהו לדכיא ולמסאבא, הוה ידע אינון דהוו יסורין דרחימותא, או אינון דאשתכחו במאן דמאיס ביה מאריה ורחיק ביה, דהא לפום ארחוי דבר נש גרים נגע בעלמא. כתיב (תהלים קמא ד) אל תט לבי לדבר רע להתעולל עלילות ברשע, מכאן תנינן בארחא דבר נש בעי למיהך, בה מדברין ליה. אמר רבי יצחק, האי קרא קשיא, וכי קודשא בריך הוא אסטי ליה לבר נש למהך בארח חטאה ולמעבד עובדין בישין, אי הכי לית דינא בעלמא דא, ולא בעלמא דאתי, ואורייתא לא אתתקנת, דכתיב בה אם תשמע, ואם לא תשמע. אלא דוד אזהר ללביה, לדברא ליה בארח קשוט, כמה דאת אמר (דברים ל א) והשבות אל לבבך, מאי והשבות, אלא זמנא חד ותרין ותלת, לאהדרא לקבליה ולדברא ולאזהרא ליה, והכי קאמר ליה, אל תט לבי לדבר רע, ללביה קאמר דוד, (כלומר) אל תט, לפום ארחוי דבר נש (נ&quot;א והכי קאמר ליה, לבי, אל תט לדבר רע, דהא דבר רע) גרים נגע בעלמא, ודינא שריא בעלמא, והיינו נגע צרעת. נגע צרעת, הא אתערו חברייא, אבל צרעת כתרגומו, אמר רבי יהודה, מאי כתרגומו, סגירו, דסגיר ולא פתח, וכד סגיר הוא ולא פתח, נגע הוא דאקרי. רבי יוסי אמר, דלא מסתפקין אבהן, כל שכן בנין, והיינו דכתיב נגע צרעת כי תהיה באדם, באדם ממש, ומכאן נחית למאן דנחית, אשתכח נגע לכלא מההוא סגירו. אמר רבי יצחק, ודאי דא הוא רזא דמלה, דכתיב (איכה ב ז) נאר מקדשו, מאי טעמא משום דבני עלמא גרמו האי, דכתיב (במדבר יט כ) את מקדש יהו&quot;ה טמא, טמא ממש. אמר רבי אלעזר, טמא, משום דאסתלקת (שכינתא מניה) מאן דאסתלק, וחוייא תקיפא שרייא ואטיל זוהמא, וסאיב למאן דסאיב, וכלהו בגין חובי עלמא. תאני, כד שארי חויא (תקיפא) לאתגלאה, מסתלקין סמכין ובניינין, ומתעברין, ואתי חוייא תקיפא ואטיל זוהמא, וכדין אשתכח מקדשא מסאב. מאן מקדשא, כמה דאתמר (ויקרא יד לד) ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, וכתיב (בראשית ג א) והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה יהו&quot;ה אלהי&quot;ם, ויאמר אל האשה, אל האשה ממש, דאתר מקדשא אתאחיד בגווה, והיינו את מקדש יהו&quot;ה טמא, בגין חובוי, משום דאתגליא חוייא תקיפא. מאן חובוי, דא לישנא בישא, דבגין לישנא בישא חוייא אזדמן, בין לעילא בין לתתא, דכתיב (במדבר כא ו) וישלח יהו&quot;ה בעם את הנחשים השרפים, השורפים או השרופים לא כתיב, אלא השרפים, מאן שרפים, דכתיב (תהלים עד יג) ראשי תנינים (תרי, חד אתאחיד לעילא וחד לתתא), (ס&quot;א תרי, חד אתחזרו לזמנין). וכתיב (ישעיה ו ב) שרפים עומדים ממעל לו, ממעל לו ודאי, כמה דאת אמר (איוב א ו) להתיצב על יהו&quot;ה, וכדין סגירו בכלא, ולית מאן דפתח. ועל דא כתיב (משלי ל ב) כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה פיה וגו', מאי מנאפת, מנאפת ממש ודאי, אכלה ומחתה פיה ואמרה לא פעלתי און. אמר רבי חייא אמר רבי יצחק, גריעותא דכלא לא אשתכח לתתא, אלא בגין דאשתכח לעילא, ולעילא לא אשתכח אלא כד אשתכח לתתא בחובי עלמא, דילפינן דכלא תלייא האי בהאי והאי בהאי:

ואיש כי ימרט ראשו וגו', רבי חייא פתח ואמר, (קהלת ב יג) וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות וגו', בכמה אתר אסתכלנא במלוי דשלמה מלכא, ואשגחנא בחכמתא &lt;קטע סוף=דף מז א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף מז ב/&gt;
סגיאה דיליה, ואסתים מלוי בגו לגו היכלא קדישא, האי קרא אית לאסתכלא ביה, אמאי אמר וראיתי אני, וכי שאר בני עלמא לא ידעי ולא חמאן דא, אפילו מאן דלא ידע חכמתא מן יומוי ולא אשגח בה, ידע הא שיש יתרון לחכמה מן הסכלות כיתרון האור מן החשך, והוא שבח גרמיה ואמר ראיתי אני. אלא הכי תאנא, מאן חכים כשלמה, דבשבעה דרגין דחכמה אתקרי כגוונא דלעילא, שיתא יומין לעילא, שביעאה עלאה עלייהו, שיתא יומין לתתא, שביעאה עלייהו, שיתא דרגין לכורסייא, הוא על כורסייא, דכתיב (דה&quot;א כט כג) וישב שלמה על כסא יהו&quot;ה למלך. שבעה כתרין דיומין לעילא, וכדין לקבליהון שבעא שמהן לשלמה, לאתחזאה ביה חכמתא קדישא, ובגין כך אתקרי שבע שמהן, שלמה, ידייה, אגור, בן יקה, למואל, איתיאל, קהלת. ואמר שבעה הבלים, ומה דאיהו חמא לא חמא בר נש אחרא, וכד כנש חכמתא ואסתלק בדרגין דחכמתא, אקרי קהלת. ושבעה הבלין אמר, לקביל שבעה כתרין דלעילא, וכל הבל קלא אתעביד מניה, ועלמא לא מתקיימא אלא בהבל. ותאנא משמיה דרבי שמעון, הבל אפיק קלא ברוחא ומייא דביה, ולית קלא אלא בהבל. ותאנא, בשבעה הבלין אתקיימין עלאין ותתאין, ותאני רבי יצחק, תא חזי דעל הבל מתקיים עלמא, דאלמלא לא הוה הבל דנפיק מפומא, לא אתקיים בר נש אפילו שעתא חדא. כגוונא דא אמר שלמה מלוי, דעלמא מתקיימי בהו, כהאי הבל דמתקיים ביה עלמא. והאי הבל דמתקיים ביה עלמא, מהבלים דלעילא קאתי, הדא הוא דכתיב (קהלת א ב) הבל הבלים, הבל מהבלים דלעילא, וכל מלוי הכי הוו, ובהבלים דלעילא כתיב, (דברים ח ג) כי על כל מוצא פי יהו&quot;ה יחיה האדם, מאי מוצא פי יהו&quot;ה, דא הבלים דלעילא. ותניא (קהלת ב יג) וראיתי אני שיש יתרון לחכמה מן הסכלות, מן הסכלות ממש אתי תועלתא לחכמתא, דאלמלא לא אשתכח שטותא בעלמא, לא אשתמודע חכמתא ומלוי. ותאנא, חיובא הוא על בר נש דאוליף חכמתא, למילף זעיר מן שטותא, ולמנדע לה, בגין דאתי תועלתא לחכמתא בגיניה, כמה דאתיא תועלתא לנהורא מחשוכא, דאלמלא חשוכא לא אשתמודע נהורא, ולא אתייא (נ&quot;א אתחזי) תועלתא לעלמא מניה. תאנא, שיש יתרון לחכמה, לחכמה סתם, דאמר רבי שמעון לרבי אבא, תא חזי רזא דמלה, לא נהיר חכמתא דלעילא ולא אתנהיר, אלא בגין שטותא דאתער מאתר אחרא, ואלמלא האי נהירו ורבו סגיא ויתיר, לא הוה (להוי) ולא אתחזיא תועלתא דחכמתא, ובגין שטותא אתנהיר יתיר, ונהירין ליה יתיר, הדא הוא דכתיב שיש יתרון לחכמה סתם, מן הסכלות סתם, וכך לתתא, אלמלא לא הוה שטותא שכיח בעלמא, לא הוי חכמתא שכיח בעלמא. והיינו דרב המנונא סבא, כד הוה ילפין מניה חברייא רזי דחכמתא, הוה מסדר קמייהו פרקא דמלי דשטותא, בגין דייתי תועלתא לחכמתא בגיניה. הדא הוא דכתיב (קהלת י א) יקר מחכמה מכבוד סכלות מעט, משום דהיא תקונא דחכמתא ויקרא דחכמתא, ועל דא כתיב (שם ב ג) ולבי נוהג בחכמה ולאחוז בסכלות. רבי יוסי אמר, יקר מחכמה ומכבוד, כלומר יקרא דחכמתא ונוי דילה, ויקרא דכבוד דלעילא, מאי היא, סכלות מעט, זעיר דשטותא, אחזי וגלי יקרא דחכמתא וכבוד דלעילא, יתיר מכל ארחין דעלמא. כיתרון האור מן החשך, תועלתא דנהורא לא אתייא (נ&quot;א אתחזי) אלא מן חשוכא, (ולעולם) תקונא דחוורא מאי היא, אוכמא, אלמלא אוכמא, לא אשתמודע חוורא, ובגין אוכמא אסתליק חוורא ואתיקר. אמר רבי יצחק, משל למתוק במר, דלא ידע אינש טעמא דמתיקא עד דטעים מרירא, מאן עביד להאי מתיקא, הוי אומר האי מרירא, והיינו דכתיב (שם ז יד) גם את זה לעומת זה עשה האלהי&quot;ם, וכתיב &lt;קטע סוף=דף מז ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מח|א}}&lt;קטע התחלה=דף מח א/&gt;
(שם ז יח) טוב אשר תאחוז בזה וגם מזה אל תנח ידך. תאנא בכמה דרגין אתקרי בר נש, אדם, גבר, אנוש, איש, גדול שבכלם אדם, (משום) דכתיב (בראשית א כז) ויברא אלהי&quot;ם את האדם בצלמו, וכתיב (שם ט ו) כי בצלם אלהי&quot;ם עשה את האדם, ולא כתיב גבר אנוש איש. אמר רבי יהודה, אי הכי, והא כתיב (ויקרא א ב) אדם כי יקריב מכם קרבן ליהו&quot;ה, (ולא גבר אנוש איש), מאן בעי למקרב קרבנא, מאן דאיהו חטאה, וכתיב אדם. אמר רבי יצחק, תא חזי, קיומא דעלמא דעילאין ותתאין הוא קרבנא, נייחא דקודשא בריך הוא, ומאן אתחזי למקרב קמיה האי נייחא, הוי אומר האי אדם דיקירא מכלא. אמר ליה, אי הכי, הא כתיב אדם כי יהיה בעור בשרו וגו', והיה בעור בשרו לנגע צרעת, אמר ליה, להאי בעי קודשא בריך הוא לדכאה יתיר מכלא, דמאן דאיהו בדרגא עלאה דכלהו, לא ליתיב הכי. ובגין כך כתיב באדם, והובא אל הכהן, ובא לא כתיב, אלא והובא, דכל מאן דחמי ליה, אתחייב ביה לאקרובי קמי כהנא, דדיוקנא קדישא לא ליתיב הכי, וכתיב איש או אשה כי יהיה בו נגע וגו', איש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות וגו', ולא כתיב בהו והובא. אמר ליה, והא כתיב (במדבר יב ג) והאיש משה, (שמות לב א) כי זה משה האיש, אמאי לא אקרי אדם, אמר ליה, משום דאקרי עבד למלכא, דכתיב (במדבר יב ז) לא כן עבדי משה, (יהושע א ב) משה עבדי, ואוף הכי אקרי לגבי אדם דלעילא. אמר ליה, אי הכי והא כתיב (שמות טו ג) יהו&quot;ה איש מלחמה, ולא כתיב אדם, אמר ליה (תהלים כה יד) סוד יהו&quot;ה ליראיו, אמר ליה, אי הכי אנא בינייהו (ס&quot;א יתיב) אתיבו בכלא, ובאתר דא לא זכינא, אמר ליה, זיל לרבי אבא, דאנא אוליפנא מניה על מנת דלא לגלאה. אזל לגבי דרבי אבא, אשכחיה דהוה דריש ואמר, אימתי אתקרי שלימותא דלעילא (נ&quot;א דכולא), כד יתיב קודשא בריך הוא בכורסייא, ועד דלא יתיב בכורסייא, לא אשתכח שלימותא, דכתיב (יחזקאל א כו) ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, משמע דכתיב אדם, דהוא כללא ושלימותא דכלא, אמר רבי יהודה, בריך רחמנא דאשכחית לך בהאי. אמר ליה, אי הכי הא כתיב (שמות טו ג) יהו&quot;ה איש מלחמה, ולא כתיב אדם, אמר ליה יאות שאלת. תא חזי, התם לא אשתכח שלימותא דכלא, ובגיני כך אקרי איש, אבל הכא שלימותא דכלא וכללא דכלא, בגין כך אקרי אדם, קארי עליה, (תהלים קיט עב) טוב לי תורת פיך מאלפי זהב וכסף. תו אמר ליה, כתיב (שם לו ז) אדם ובהמה, ולא כתיב איש ובהמה, אמר ליה, ולא, והכתיב (שמות יא ז) למאיש ועד בהמה, אבל מה דכתיב אדם ובהמה, כמה דכתיב (מ&quot;א ה יג) מן הארז אשר בלבנון, עד האזוב אשר יוצא בקיר, אורחיה דקרא הוא דנקיט עלאה מכלהו, ונמיך מכלהו, אוף הכא עלאה מכלא אדם, ונמיך מכלא בהמה. אמר ליה, והא כתיב (בראשית ב ה) ואדם אין לעבוד את האדמה, אמר ליה, תא חזי, דכל מה די בעלמא לא הוי אלא בגיניה דאדם, וכלהו בגיניה מתקיימי, ולא אתחזיאו בעלמא, וכלהו אתעכבו, עד דייתי ההוא דאקרי אדם, הדא הוא דכתיב (שם) וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ וגו', טרם, עד לא, כתרגומו, משום דדיוקנא עלאה לא אתחזי, הדא הוא דכתיב (שם) ואדם אין, כלומר כלהו אתעכבו בגיניה דהאי דיוקנא עד דאתחזי, ובגין כך לא אתחזי (נ&quot;א אתברי) האי דיוקנא, אלא בדיוקנא דאתחזי ליה, הדא הוא דכתיב, (שם ז) וייצר ה' אלהי&quot;ם את האדם, בשם מלא, כמה דאוקימנא, דאיהו שלימותא דכלא, וכללא דכלא. תאנא, בששי נברא אדם, בשעה שנשלם הכסא, ונקרא כסא, דכתיב (מ&quot;א י יט) שש מעלות לכסא, ולפיכך נברא האדם בששי, שהוא ראוי לישב על הכסא. ותאנא, כיון דנברא אדם, אתתקן כלא, וכל מה דלעילא ותתא, וכלא אתכליל באדם. תניא, אמר רבי יוסי, כתיב (יחזקאל א י) ודמות פניהם פני אדם, כללא דכלא, וכלא כלילן בהאי דיוקנא. אמר רבי יהודה, והא כתיב (שם) ופני אריה אל הימין לארבעתם ופני שור &lt;קטע סוף=דף מח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף מח ב/&gt;
מהשמאל לארבעתן, אמר ליה כלא אנפי אדם הוו, ובההוא דיוקנא דאדם אתחזיין כל גוונין וכל דיוקנין. כמה דתנינן, אנפוי אנפי נשרא, לא דהוא נשרא, אלא דאתחזי בדיוקנא דאדם, משום דכליל כל גוונין וכל דיוקנין. אמר רבי יצחק, תא חזי, כל מאן דאיהו תחות שולטני דאדם, אתקרי איש, משום דאתתקן בגוונא דאדם, מדרגא אחרא דהוה ביה בקדמיתא. דתניא ברזא עלאה בספרא דצניעותא, כד אתברי אדם, נחת בדיוקנא קדישא עלאה, ונחתו עמיה תרין רוחין מתרין סטרין מימינא ומשמאלא, כללא דאדם, ורוחא דימינא אתקרי נשמתא קדישא, דכתיב (בראשית ב ז) ויפח באפיו נשמת חיים, ורוחא דשמאלא אתקרי נפש חיה, והוה אזיל ונחית מעילא לתתא, ולא אתיישבא בהדי אחרא. כד הוה עייל שבתא, והוה חב אדם, אתעבידו (נ&quot;א אתנגידו) מההוא רוחא שמאלא בריין מתפשטן בעלמא, ולא אסתיימו גופא דלהון, ואתחברו בהאי גופא דאדם בדכורא ונוקבא, ואתיילידו בעלמא, ואלין אקרון נגעי בני אדם. תאנא, עלאין מנייהו דלא אתדבקו לתתא ותליין באוריא, ושמעין מה דשמעין מלעילא, ומנייהו ידעין אינון אחרנין לתתא. תנא, מן בוצינא דקרדינותא, נפקין תלת מאה ועשרין וחמש ניצוצי, מתגלפין ומתאחדן כחדא מסטרא דגבורה, דאקרון גבורות, (ס&quot;א ומתלכדן כחדא) ואתעביד חד (גופא), וכד עיילין אלין בגופא, אקרי איש. ולא איש דתנינן תם וישר, איש צדיק, ואיש דהכא איש מלחמה כתיב, דכלא סליק דינא וכלא כחדא. אמר רבי יהודה, אמאי, לא הוה בידיה (דרבי יצחק), אתו שאילו קמיה דרבי שמעון, אמר לון תו קשיא, דהא תנינן, כתיב (שם כג) לזאת יקרא אשה כי מאיש לקחה זאת, ותנינן מאן איש, דא חסד, והכא אמריתו דהוא דינא. אלא הכי תאנא, כלא הוא בחד מתקלא סלקא, וכלא חד. ומשום דדיני תתאי מתאחדן (נ&quot;א ומתלכדן) ומתחברן בשערוי דהאי, אקרי הוא דינא קשיא, וכד אתעבר מניה שערא דרישא, אתבסם, ודינין דלתתא לא אזדמנו, ובגין כך אקרי טהור, דלא אקרי טהור אלא כד נפיק מסטרא דמסאבא, וכד נפיק מן מסאבא אקרי טהור, דכתיב (איוב יד ד) מי יתן טהור מטמא, מטמא ודאי, והכא כתיב ואיש כי ימרט ראשו קרח הוא טהור הוא. ותא חזי, ברישא דהאי איש, בוצינא דקרדינותא, ובגין כך גולגלתא דרישא דהאי סומקא כלא כוורדא, ושערי סומקי בגו סומקי, ותליין מניה כתרין תתאין דלתתא, דמתערין דינין בעלמא, וכד אתעבר מניה שערא ואתגליש, מחסד עלאה אתבסם כלא, ואתקרי טהור על שמיה. אמר רבי יהודה, אי אתקרי על שמיה קדוש אתקרי ולא טהור, אמר ליה לאו הכי, דקדוש לא אתקרי אלא כד תלי שערא, דקדושה בשערא תלי, דכתיב (במדבר ו ה) קדוש יהיה גדל פרע שער ראשו, והאי אקרי טהור, מסטרא דתליין לתתא מניה, ובגיני כך אתעבר מניה שערא ואתדכיא. ותא חזי, כל מאן דאיהו מסטרא דדינא, ודינין מתאחדין ביה, לא אתדכי עד דאתעבר מניה שערא, ומדאתעבר מניה שערא אתדכי, ואי תימא אדם, לאו הכי, דהא הוא שלימותא דכלא, ורחמי אשתכחו ביה, בגין כך לאו הכי, דכלהו קדושאן וקדישין אתייחדו ביה, אבל האי הוא דינא, ודיני אתאחדן ביה, לא אתבסם עד דאתעבר מניה שערא. תא חזי, דהא ליואי דאתו מהאי סטרא דדינא, לא מתדכאן עד דאתעברון מנהון שערא, דכתיב (שם ח ז) וכה תעשה להם לטהרם הזה עליהם מי חטאת והעבירו תער על כל בשרם וגו', ובגין דיתבסמון יתיר, בעי כהנא דאתי מסטרא דחסד עלאה לארמא לון, דכתיב (שם יא) והניף אהרן את הלוים תנופה לפני יהו&quot;ה, כמה דאיהו להאי איש דלעילא, דכד בעי לאתבסמא &lt;קטע סוף=דף מח ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מז|א}}&lt;קטע התחלה=דף מט א/&gt;
יתיר, אתגלייא ביה חסד עלאה, ואתבסם, ומבסם הוא לתתא. והאי איש בכללא דאדם הוא, וכד בעי קודשא בריך הוא לאגחא קרבא, בהאי איש אגח בהו קרבא, דכתיב (שמות טו ג) יהו&quot;ה איש מלחמה, בהאי איש ממש. ולא אגח בהו קרבא עד אעבר ליה שערא דרישא, בגין דישתלשלון משלשוליהון, ויתברון כל אינון כתרין דמתאחדן בשערי, הדא הוא דכתיב, (ישעיה ז כ) ביום ההוא יגלח יהו&quot;ה וגו', בעברי נהר במלך אשור, את הראש ושער הרגלים וגם את הזקן תספה. תאנא וכה תעשה להם לטהרם, מאי וכה, כגוונא דלעילא, הזה עליהם מי חטאת, שיורי טלא דבדולחא, הכא מי חטאת דאינון שיורי טלא, לזמנא דאתי כתיב (יחזקאל לו כה) וזרקתי עליכם מים טהורים. וכבסו בגדיהם, כגוונא דלעילא, דתקונוי דהאי איש אתסחן בחסד עלאה, ואתדכי מכלא. ותנינן, אמאי כתיב בתער ולא במספרים, אלא משום דיתעבר שערא בשרשוי, ויתעברון מניה דינין תתאין משלשוליהו. ולזמנא דיתכשרון עובדין לתתא, זמין קודשא בריך הוא שערא דא לאעברא ליה ולמגלשיה, בגין דלא יצמח וירבה, דכתיב כי ימרט ראשו. אמר רבי יצחק, רב מכל ליואי קרח הוא, דעבדיה קודשא בריך הוא לתתא כגוונא דלעילא, וקרייה קרח, אימתי, בשעתא דגליש בגיניה להאי איש, דכתיב קרח הוא. וכד חמא קרח רישיה בלא שערא, וחמא לאהרן מתקשט בקשוטי מלכין, אתזלזל בעיניה, וקנא לאהרן, אמר ליה קודשא בריך הוא, אנא עבדית לך כגוונא דלעילא, לא בעית לאעלאה בעלאין, חות לתתא והוי בתתאין, דכתיב (במדבר טז לג) וירדו חיים שאולה, מאי איהו שאול, גיהנם, דתמן צווחין חייבין, ולית מאן דמרחמי עלייהו, וזמינין אינון לאחייא ולאעלא, כד יתער קודשא בריך הוא לעמיה, ולאחייא להו, דכתיב (ש&quot;א ב ו) יהו&quot;ה ממית ומחיה מוריד שאול ויעל:

ואם מפאת פניו ימרט ראשו, תאנא, אית פנים ואית פנים, ומאן פנים הללו, אלין אינון דאקרון פנים של זעם, וכל אלין דתליין מאינון פנים, חציפין כלהו תקיפין כלהו, דלא מרחמי, וכד אתעבר שערא מסטרא דאינון פנים, מתעברן כלהו ואתברו. דתניא, כל אינון דתליין משערא דרישא, אינון עלאין על אחרנין, ולא חציפין כוותייהו, וכל אינון דתליין מסטרא דשערא דאינון פנים, כלהו חציפין ותקיפין, ובגין כך אנפוי מתלהטן כאשא, משום ניצוצא דבוצינא דקרדינותא, ובהאי כתיב (איכה ד טז) פני יהו&quot;ה חלקם, (תהלים לד יז) פני יהו&quot;ה בעושי רע. אמר רבי יצחק, מהו נגע לבן אדמדם, נגע ממש הוא, אי חוורא אתחזי וסומקא לא אתעבר, משמע דכתיב לבן אדמדם. אמר רבי יוסי, דחוורא לא אתחזי אלא בסומקא, כגוונא חוורא וסומקא. רבי יצחק אמר, אף על גב דחוורא אתחזי, אי סומקא לא אזיל, נגע הוא, דכתיב (ישעיה א יח) אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו, וכד אתחוור כלא, רחמי אשתכחו, ודינין לא אשתכחו, (ס&quot;א דהא אתעקרו). תאני רבי אבא, כתיב נגע הוא, וכתיב נגע היא, חד דכר וחד נוקבא, אלא כד נוקבא אסתאבת בגין חובי תתאי, כתיב היא, וכד דכר לא אתדכי בגין חובי תתאי, כתיב נגע הוא. ואשתמודען מלין אלין לגבי כהנא, דינין דאתו מהאי, ודינין דאתו מהאי. ואשתמודען קרבני דבעיין לקרבא, דכתיב (ויקרא א ג) זכר תמים, וכתיב (שם ה לב) נקבה תמימה יביאנה, דהא אשתמודעאן מלי, מאן אתו דינין, ומאן אינון חובי, דאתאחדן בהאי או בהאי. ועל דא כתיב, (תהלים נא יט) זבחי אלהי&quot;ם רוח נשברה, לאפקא שאר קרבנין דלא כתיב רוח נשברה, דאינון שלמא לעלמא, וחדווה דעלאין ותתאין:

ואם יראנה הכהן, תאנא רבי יוסי, כתיב &lt;קטע סוף=דף מט א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|מט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף מט ב/&gt;
(שם סה ג) שומע תפלה עדיך וגו', שומע תפלה, דא קודשא בריך הוא. רבי חזקיה אמר, שומע תפלה, שומע תפלות מבעי ליה, מהו שומע תפלה, אלא תפלה דא כנסת ישראל, דאיהי תפלה, דכתיב (שם קט ד) ואני תפלה, (ס&quot;א (שם סט יד) ואני תפלתי) ודוד בגין כנסת ישראל קאמר לה, ומה דאמר, ואני תפלה כלא חד, ועל דא שומע תפלה, ודא תפלה של יד, דכתיב (שמות יג טז) על ידכה בה&quot;א. עדיך כל בשר יבאו, בשעתא דגופא שריא בצערא במרעין במכתשין, כמה דאת אמר, ובשר כי יהיה בעורו, את הנגע בעור הבשר, הבשר החי, ובגין כך לא כתיב כל רוח יבאו, אלא כל בשר יבאו. מהו עדיך, אלא כמה דאתמר, והובא אל הכהן, דא הוא קודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב, ואם יראנה הכהן. תא חזי, באתר חד אהרן הכהן, ובאתרא אחרא הכהן סתם, ודא קודשא בריך הוא. אמר רבי יצחק, והא כתיב נגע צרעת כי תהיה באדם והובא אל הכהן, אי הכי דא קודשא בריך הוא, אמר ליה, אין, בגין דביה תלייא כל דכיותא וכל קדושה. אמר ליה, אי הכי אמאי והובא, והועלה מבעי ליה, אמר ליה, כמה דאת אמר (שמות כז ז) והובא את בדיו בטבעות, דעייל דא בגו דא, אוף הכא והובא, דיכנסון ליה לכהנא לדכאה ליה, (כד אהדר ביה), ויעלון מלה קמיה. אמר רבי יצחק, הכי תנינן, נגע צרעת, נגע הוא דינא תקיפא שריא בעלמא, צרעת סגירו, כמה דאתמר, סגירו דנהורא עלאה, סגירו דטיבו עלאה, דלא נחית לעלמא. כי תהיה באדם, באדם סתם, והובא אל הכהן, דא כהן דלתתא, דהוא אתתקן למפתח ההוא סגירו, ולאדלקא בוציניא, דישתכחו על ידוי ברכאן לעילא ולתתא, ויתעבר ויסתלק ההוא נגע, וישרי נהירו דרחמי על כלא, ובגין כך והובא אל הכהן. אמר רבי אבא, חמינא לאינהו בני עלמא, דלא משגחן, ולא ידעין ביקרא דמאריהון, כתיב בהו בישראל, (ויקרא כ כד) אשר הבדלתי אתכם מן העמים להיות לי, וכתיב (שם ז) והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יהו&quot;ה, אי אינון מתרחקן, אן הוא קדושה דילהון, הא רעותא דילהון אתרחקת מניה. וקרא אכריז ואמר, (תהלים לב ט) אל תהיו כסוס כפרד אין הבין, במה אתפרשן בני נשא מסוס ופרד, בקדושה דגרמייהו, לאשתכחא שלימין ורשומין מכלא. ועל דא, זווגא דבני נשא הוא בזמנין ידיען, לכוונא רעותא, לאתדבקא ביה בקודשא בריך הוא. והא אתערו, בפלגות ליליא קודשא בריך הוא עאל בגנתא דעדן, לאשתעשעא עם צדיקייא, וכנסת ישראל משבחת ליה לקודשא בריך הוא, והוא שעתא דרעותא לאתדבקא בהו, וחברייא דמשתדלי באורייתא, משתתפי בה בכנסת ישראל לשבחא למלכא קדישא, ואתעסקן באורייתא, שאר בני נשא כדין עידן רעותא לאתקדשא בקדושה דקודשא בריך הוא, ולכוונא רעותא לאתדבקא ביה. ואינון חברייא דמשתדלי באורייתא, זווגא דילהון בשעתא דזווגא אחרא אשתכח, והאי משבת לשבת, לכוונא רעותא לאתדבקא ביה בקודשא בריך הוא ובכנסת ישראל, דהוא עידן רעותא דמתברכן כלא עלאי ותתאי. אי בני נשא אתרחקו מניה, ועבדן כבעירי, אן הוא קדושה דלהון, לאשתכחא קדישין, אן אינון נפשאן קדישין דמשכן מעילא, ושלמה מלכא צווח ואמר, (משלי יט ב) גם בלא דעת נפש לא טוב, גם בלא דעת, מאן הוא דעת, דא קודשא בריך הוא, נפש לא טוב, דא הוא נפש דאינון משכין בעובדייהו, לא טוב, דהא מסטרא אחרא אתמשכאן עלייהו נפשתא, דלאו איהו טוב, בגין דלא מכווני לבייהו לקודשא בריך הוא. מאן דאתלהיט ביצר הרע, בלא רעותא וכוונה דלבא לקודשא בריך הוא, מסטרא דיצר הרע אתמשך עליה נפשא, דלאו איהו טוב, הדא הוא דכתיב, גם בלא דעת נפש לא טוב. ואץ ברגלים חוטא, מאן דאיהו אץ ודחי שעתא בלא רעותא קדישא, חוטא, חוטא ודאי בכלא. ועל דא שריין מכתשין בישין בבני נשא, ואסהידו באנפייהו בחציפותא דילהון, לאחזאה דהא קודשא בריך הוא מאיס בהו, ולאו דעתיה בהון, עד דאינון זכאן, &lt;קטע סוף=דף מט ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נ|א}}&lt;קטע התחלה=דף נ א/&gt;
ומכשראן עובדייהו כמלקדמין, ומתברכן (ס&quot;א ומתדכאן). ועל דא אשתמודען מכתשין לגבי כהנא, אינון דאתיין מסטרא דמסאבא, ואינון דאתיין מסטרא אחרא. כגוונא דא כתיב, כי תבאו אל ארץ כנען וגו', ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, וכי אגר טב הוא דישתכח באינון דזכאן למיעל בארעא, אלא הא אוקמוה, לאשכחא מטמונין דאטמרן בביתייהו, ולאהנאה לון לישראל. אבל תא חזי, זכאין אינון ישראל דאינון מתדבקן ביה בקודשא בריך הוא, וקודשא בריך הוא רחים להו, דכתיב (מלאכי א ב) אהבתי אתכם אמר יהו&quot;ה, ומגו רחימותא דיליה אעיל להו לארעא קדישא, לאשראה שכינתיה בינייהו, ולמהוי דיוריה עמהון, וישראל דישתכחון קדישין על כל בני עלמא. תא חזי, כתיב (שמות לה כו) וכל הנשים אשר נשא לבן וגו', בשעתא דהוו עבדין עבידתא, הוו אמרי דא למקדשא, דא למשכנא, דא לפרוכתא, וכן כל אינון אומנין, בגין דתשרי קדושה על ידייהו, ואתקדש ההוא עבידתא, וכד סליק לאתריה, בקדושה סליק. כגוונא דא, מאן דעביד עבידתא לעבודה זרה או לסטרא אחרא דלא קדישא, כיון דאדכר ליה על ההוא עבידתא, הא רוח מסאבא שריא עלוי, וכד סליק עבידתא, במסאבא סליק. כנעניים פלחי לעבודה זרה אינהו, ומתדבקן כלהו כחדא ברוח מסאבא בעבודה זרה, והוו בניין בנין לפרצופייהו (ס&quot;א לטנופייהו) ולגעולייהו לסטר מסאבא לעבודה זרה, וכד שראן למבני, הוו אמרי מלה, וכיון דאתדכר בפומייהו, סליק עליה רוח מסאבא, כד אסתליק עבידתא, ברוח מסאבא אסתליק. כיון דעאלו ישראל לארעא, בעא קודשא בריך הוא לדכאה לון, ולקדשא לון ארעא, ולאפנאה אתר לשכינתא, דלא תשרי שכינתא גו מסאבא, ועל דא בההוא נגע צרעת הוו סתרין בניינין דאעין ואבנין דאתעבידו במסאבו. תא חזי, אי עובדא דא הוה לאשכחא מטמונין בלחודוי, יהדרון אבנין לבתר כמה דאינון לאתרייהו, ועפרא לאתריה, אבל קרא כתיב, וחלצו את האבנים, וכתיב ועפר אחר יקח, בגין דיתעבר רוחא מסאבא ויתפני, ויתקדש השתא כמלקדמין, וישתכחו ישראל בקדושה, ובדיורא קדישא, למשרי בינייהו שכינתא. ועל דא, מאן דבני בנין, כד שארי למבני, בעי לאדכרא בפומיה דהא לפולחנא דקודשא בריך הוא, הוא בני, בגין דכתיב (ירמיה כב יג) הוי בונה ביתו בלא צדק וגו', וכדין סייעתא דשמיא שארי עלוי, וקודשא בריך הוא זמין עליה קדושתא, וקארי עליה שלום, הדא הוא דכתיב (איוב ה כד) וידעת כי שלום אהלך וגו'. מהו (שם) ופקדת נוך, הא אוקמוה, אבל ופקדת, לאפקדא מלה בפומא, כד איהו בני, וכדין ולא תחטא כתיב, ואי לאו, הא זמין לביתיה סטרא אחרא. כל שכן מאן דבני, ורעותיה בגוונא אחרא, בגין דמייחד ביתא לסטרא אחרא לאסתאבא ביה, הא ודאי שריא ביה רוח מסאבא, ולא נפיק ההוא בר נש מעלמא, עד דאתענש בההוא ביתא, ומאן דדייר ביה יכול לאתזקא, דהא ההוא דירה רוח מסאבא שריא ביה, ואזיק מאן דאשתכח ביה. ואי תימא, במה ידיע, כגון דאתזק בההוא ביתא ההוא דבני ליה, או אנשי ביתיה, או בנזקי דגופא או בנזקי ממונא, הוא ותרין אחרנין אבתריה, הא ודאי יערוק בר נש לטורא ולא ידור ביה, ידור בטילא דעפרא ולא ידור ביה. ובגין כך, קודשא בריך הוא חס עלייהו דישראל, דאינון לא ידעין מלה בכל אינון בתי, והוא אמר, אתון לא ידעין, אנא ידענא, וארשימנא לון בנגע, נגע דייר בביתא, הא נגע אחרא תקיפא דיפיק ליה ויעבר ליה מן עלמא, וכדין ונתץ את הבית את אבניו ואת עציו. כיון דאזיל ליה, מאי טעמא ונתץ את הבית, אלא בכל זמנא דההוא בניין ליהוי קיים, &lt;קטע סוף=דף נ א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף נ ב/&gt;
דיליה הוא, ויכיל לאהדרא. האי בארעא קדישא, כל שכן בארעא אחרא, דזמינא רוח מסאבא יתיר, ויכיל בר נש לאתזקא. אמר רבי אלעזר, וכל שכן דקארי בקלפוי דחברוי אחרנין לאשתכחא תמן, ואפילו טורפי דקספתא לא מעברן לה מההוא ביתא, ובגין כך, האי קרא אכריז ואמר, הוי בונה ביתו בלא צדק, הוי ודאי קאמרי כל יומא בההוא ביתא. רבי יוסי עאל חד יומא בחד ביתא, מטא בספתא (ס&quot;א אטרח בטיפסא) עאל לגו, שמע חד קלא דאמר, אתכנשו עולו, הא חד פלוגתא דילן, סיפתו וננזיק ליה עד לא ינפוק, אמרו לא ניכול, אלא אי דיוריה הכא, נפק רבי יוסי ודחיל, אמר, ודאי מאן דאעבר על מלוי דחברייא אתחייב בנפשיה. אמר ליה רבי חייא, והא גוים ושאר בני נשא דיירי בגוויה ואשתלימו, אמר ליה, אינון מסטרייהו קא אתיין, אבל מאן דדחיל חטאה יכיל לאתזקא, ואפילו אינון אי יעכבו דיוריהון ביה, לא יפקון בשלם. אמר ליה, והא כתיב (איוב כא ט) בתיהם שלום מפחד, אמר ליה, כגון דהוה מאחרא ואתבני מצדק, וקרא הכי הוא, בתיהם שלום מפחד, כשבתיהם שלום מפחד, שבט אלו&quot;ה לא שריא עליהם. ובא אשר לו הבית והגיד וגו', והגיד, ויאמר מבעי ליה, או וידבר, מהו והגיד, אלא בכל אתר מלה דחכמתא הוא, והא אוקמוה, כנגע נראה לי בבית. כנגע, נגע מבעי ליה, נראה לי, יש לי מבעי ליה, דהא כתיב ונתתי נגע צרעת בבית ארץ אחזתכם, דיתחזי לכלא, אמאי כנגע נראה לי. אלא בשעתא דהאי עייל, אחרא אתגלייא, ומקטרגא דא בדא, ועל דא נראה לי, ההוא דאתכסי אתגליא, ודאתגליא אתכסי, ולבתר מתחזי ליה בדיוקנא דההוא נגע דביתא, ואתכסייא אחרא, ועל דא והגיד לכהן, דמלה דחכמתא היא. וכדין אתי כהנא, וירמון ביתא, וינתצון ליה אבנין ואען וכלא, כיון דאנתצן ואתדכן כלא, מתברכאן, כדין כתיב (דברים ח יב) ובתים טובים תבנה וישבת, אלין אקרון טובים, דהא קדמאי לאו אינון טובים, ולאו בכללא דקדושה ודכיו נינהו. אמר רבי יהודה, אי הכי, במאי מוקמינן קרא דכתיב (שם ו יא) ובתים מלאים כל טוב אשר לא מלאת, אי רוח מסאבא שריא בגוייהו, היך מלאים כל טוב. אמר רבי אלעזר, מלאים כל טוב, בממונא בכספא ובדהבא ובכלא, כמה דאת אמר, (בראשית מה כ) כי טוב כל ארץ מצרים, ואמר רבי יהודה, והא כל בתי דמצראין מליין חרשין וטעוון הוו, אלא בגין עותרא דארעא אתמר, אוף הכא, בגין עותרא וממונא הוא. תרין עותרין נטלו ישראל, חד כד נפקו מגלותא דמצרים, וחד כד עאלו לארעא. רבי שמעון אמר, כל דא ודאי הוה לאתקדשא ארעא, ולאעברא רוח מסאבא מארעא, ומגו ישראל, וכד ביתא הוה נתיץ, הוה אשתכח בה ממונא למבני ליה, ולמלייא ביתיה, בגין דלא יצטער על ביתא, וישרון בדיורא דקדושה:

ואיש או אשה כי יהיה בעור בשרם בהרות וגו', רבי יוסי אמר, כסילתא דמוקפי בבהרת עזה, חיזו תנינא, ובחיזו אתדן באינון גוונין. אמר רבי יצחק, שלש מאה טעמי אית מאן דגריס בבהרת עזה, וכלהו אוליפנא מאבא, בר חיזור (חיור) חד סאיב, סהדא חד, תרין, תרי סהדי ודכי, מכאן ולהלאה, אפילו מאה כתרי, ותרי כמאה, ודא אוליפנא לבתר, דכתיב (דברים יט טו) לא יקום עד אחד באיש וגו', על פי שנים עדים וגו'. רבי חזקיה הוה יתיב קמיה דרבי שמעון, אמר, כתיב נגע לבן אדמדם, כדין הוא נגע, דהא חוורא לא קאים בעיניה. פתח רבי שמעון ואמר, כתיב (ישעיה א יח) אם יהיו חטאיכם כשנים וגו', זכאין אינון ישראל, דקודשא בריך הוא בעי לדכאה לון בכלא, בגין דלא ישתכחון בדינא קמיה, ומאריהון דדינא לא ישלטון בהון, דהא כלא אזיל בתר זיניה, סומקא לסומקא, וחוורא לחוורא, ימינא לימינא, ושמאלא לשמאלא. בעשו כתיב (בראשית כה כה) ויצא הראשון אדמוני, ועל דא שריא ביה זיניה, &lt;קטע סוף=דף נ ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נא|א}}&lt;קטע התחלה=דף נא א/&gt;
ואי תימא, אדמוני כתיב בעשו, וכתיב ביה בדוד (ש&quot;א טז יב) ויביאהו והוא אדמוני, אלא דא מזוהמא דדהבא אתעביד, ודא בזוהרא דדהבא אתדבק, בעשו כתיב ביה אדמוני כלו כאדרת שער, בזוהמא דהתוכא נפק, בדוד כתיב ביה, עם יפה עינים וטוב ראי. תא חזי, מאי טעמא, גוונא חוורא אשתמודע, וגוונא סומקא אשתמודע, סומקא בקדמיתא והא אתחזי ביה חוורא, הא דכיותא אתיליד ביה ושארי לאתדכאה, חוורא בקדמיתא ואתחזי ביה סומקא, הא שארי לאסתאבא, וכתיב וטמאו הכהן, דהא אתיליד ביה סומקא לאסתאבא. וכהנא הוה ידע בכל אינון גוונין, ולזמנין דאתחזי ביה גוונא דדכיותא, ויסגר ליה למחמי אי אתיליד ביה גוונא אחרא, ואי לא, מדכי ליה, הדא הוא דכתיב, וטהרו הכהן:

רבי יצחק ורבי יהודה הוו אזלי בארחא, אמר רבי יהודה, כתיב (מ&quot;ב ה כז) וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם וגו', אי הוא חטא בנוי אמאי ילקון, אמר ליה, אלישע יתיר משאר נביאי חמא, חמא דלא נפיק מגחזי ברא דמעליא, ועל דא לייט לכלהו. ולא עוד, אלא אמר ליה, אנא פלחנא בשמושא עלאה לגבי אליהו, וזכינא בתרין חולקין, דהא פלחנא ליה בקשוט, ואנת רשע פגימת לי, אומית לשקרא וחמידת, הא עברת על אורייתא כלא, ומאן דאעבר על דא מית הוא לעלמא דאתי, אבל בגין דפלחת לי, שמושא דילך לא להוי למגנא, תהוי מיתה דילך בעלמא דין, ובעלמא דאתי לא, ובגין כך וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך:

(גוונא דחוורא אשתמודע וגוונא דסומקא אשתמודע), אמר רבי יוסי, בגד הצמר או הפשתים אמאי, אמר רבי יצחק, בכלא שריא ובכלא שלטא, ואית כגוונא דא, דכתיב (משלי לא יג) דרשה צמר ופשתים, ובגיני כך שולטניה דההוא נגע דנפיק מאתר עלאה דא, שלטא בכלא, בתרי גווני בצמר ובפשתים, ובגין כך זאת תורת נגע הצרעת בגד הצמר או הפשתים. רבי יצחק הוה אזיל לקטפורא דאבוי, חמא חד בר נש דסאטי, בקוטרא דמטולא אכתפוי, אמר ליה שורטא דקישטא בכתפך אמאי, לא אמר ליה מידי, אזל אבתריה, חמא דעייל במערתא חדא, עאל אבתריה, חמא קטורא דתננא דהוה סליק מתחות ארעא, ועאל ההוא בר נש בנוקבא חד, ואתכסיא מניה, דחיל רבי יצחק, ונפק לפום מערתא. עד דהוה יתיב, אעברו רבי יהודה ורבי חזקיה, חמא לון וקריב גביהון, סח לון עובדא, אמר רבי יהודה, בריך רחמנא דשזבך, האי מערתא דסגיר דסרוניא היא, וכל יתבי ההיא קרתא חרשין אינון, ואתיין למדברא לחוייא אוכמין, דאינון בני עשר שנין או יתיר, למעבד חרשין, ולא מנטרא מנייהו, ואתעבידו סגירין, וכל זייני חרשין דלהון בהאי מערתא אינון. אזלו, עד דהוו אזלי, אערעו בחד בר נש דהוה אתי, ובריה דהוה מרע קטיר על חמרא, אמרו ליה מאן את, אמר להו יודאי, ודא הוא ברי דאיהו קטיר על חמרא, אמרו ליה אמאי הוא קטיר, אמר לון דיורי הוא בחד כפר דאיהו מבני רומאי, והאי ברי הוה אוליף אורייתא בכל יומא, והוה אהדר לביתא ולעי לון לאינון מלין, ותלת שנין הוה דיורי בההוא ביתא, ולא חמינא מידי, והשתא יומא חד עאל ברי לביתא לאהדרא מלין, אעבר חד רוחא קמיה ונזיק ליה, אעקם פומיה ועינוי, וידוי אתעקמו, ולא יכיל למללא, ואתינא לגבי מערתא דסגירו דסרוניא, דילמא ילפון לי מלה דאסוותא. אמר ליה רבי יהודה, ובההוא &lt;קטע סוף=דף נא א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף נא ב/&gt;
ביתא ידעת מן קדמת דנא דאתנזק ביה בר נש אחרא, אמר ליה, ידענא דהא מכמה יומין אתנזק ביה חד בר נש, והוו אמרי דמרעא הוה, ומנייהו אמרי דרוחא דביתא, ולבתר עאלו ביה כמה בני נשא ולא אתנזיקו, אמרו, היינו דאמרי חברייא, ווי לאינון דעברין על מלייהו. פתח רבי יהודה ואמר, (ירמיה כב יג) הוי בונה ביתו בלא צדק, דהא בכל אתר דאשתכח ביה צדק, כל רוחין וכל מזיקי עלמא ערקין מניה, ולא משתכחי קמיה, ועם כל דא מאן דאקדים ונטיל אתר, אחיד ביה. אמר ליה רבי חזקיה, אי הכי שקיל שמא קדישא כרוח מסאבא, אמר ליה, לאו הכי, אלא שמא קדישא לא שריא באתר מסאבא, ובגין כך, אי שמא קדישא נטיל אתר מקדמת דנא, כל רוחין וכל מזיקין דעלמא לא יכלין לאתחזאה ביה, כל שכן לקרבא בהדיה, אי רוח מסאבא קדים נטיל אתר, שמא קדישא לא שריא ביה, דהא לאו אתריה. וכד הוה נחית נגע צרעת, הוה מדכי אתרא, ואפיק לרוח מסאבא מאתריה, ולבתר מנתצי ביתא, אבנין ואעין וכלא, ובני לה כמלקדמין בסטר קדישא בצדק, דדכיר ליה לשמא קדישא, ולשרי עליה קדושה, ועם כל דא בעפרא אחרא, וירחיק ביתא מאתריה מיסודא קדמאה תרי טפחים. השתא דלא אתחזי ולא נחית מאן דמקטרג ביה בההוא רוח מסאבא לאפקא ליה מאתריה, מאי תקנתיה, אי יכיל לנפקא מהאי ביתא שפיר, ואי לאו, יבנה ליה כמלקדמין, באבנין אחרנין ואעין וכלא, ויפיק וירחיק ליה מאתר קדמאה, ויבני ליה על שמא קדישא, ועם כל דא, לא נפיק ההוא רוחא מן אתר קדמאה, בגין דקדושה לא שריא על אתר מסאבא. אמר רבי יצחק, למה ליה לאטרחא כולי האי, בזמנא דא כתיב (קהלת א טו) מעוות לא יוכל לתקון וגו', מיומא דאתחרב בי מקדשא, לא אשתכח אסוותא בעלמא, בגיני כך בעי בר נש לאזהרא, כי היכי דלהוי נטיר. אמרי, נזיל בהדי האי בר נש ונחמי, אמר רבי יצחק אסיר לן, אי הוה אזיל לגבי גברא רבא דחיל חטאה, כגון נעמן לגבי אלישע, נזיל אבתריה, השתא דאיהו אזיל לגבי רחיקי עלמא, רחיקי אורייתא, געלי מכלא, אסיר לן לאתחזאה קמייהו, בריך רחמנא די שזיב לן מנייהו, והאי בר נש אסיר ליה. אמר רבי יהודה, והא תנינן בכל מתרפאין, חוץ מעצי אשרה וכו', אמר ליה, ודא עבודה זרה איהו, ולא עוד, אלא דהא כתיב (דברים יח י) לא ימצא בך מעביר בנו ובתו באש וגו'. אזלו לאורחייהו, אזל ההוא בר נש לההיא מערתא, הוא ובריה, שרי ליה במערתא, עד דנפק לקטרא לחמריה, נפק קיטורא דאשא, ומחא ליה ברישא וקטליה, אדהכי עאל אבוי ואשכחיה מית, נטל ליה ולחמריה ואזל ליה, ואשכח להו לבתר יומא חד, לרבי יצחק ולרבי יהודה ורבי חזקיה דהוו אזלי, בכה קמייהו וסח לון עובדא, אמר רבי יצחק, ולא זמנין סגיאין אמינא לך דאסיר למיהך תמן, בריך רחמנא (דניאל ד לד) די כל מעבדוהי קשוט וארחתיה דין. זכאין אינון צדיקייא דאזלין בארח קשוט, בעלמא דין ובעלמא דאתי, ועלייהו כתיב (משלי ד יח) וארח צדיקים כאור נגה וגו'. אמר רבי אלעזר, בכל עובדוי דבר נש, ליבעי ליה דליהוון כלהו לשמא קדישא, מאי לשמא קדישא, לאדכרא בפומיה שמא קדישא על כל מה דאיהו עביד, דכלא הוא לפולחניה, ולא ישרי עלוי סטרא אחרא, בגין דאיהו זמין תדירא לגבי בני נשא, ויכיל לאשראה על ההוא עבידתא. ועל דא, השתי או הערב הוה אסתאב, ושרייא &lt;קטע סוף=דף נא ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נב|א}}&lt;קטע התחלה=דף נב א/&gt;
עליה רוח מסאבא, ומה בהאי כך, מאן דפקיד מלוי לסטרא אחרא, דלא אצטריך, על אחת כמה וכמה, ובגין כך כתיב, (דברים כג י) ונשמרת מכל דבר רע. רבי אלעזר הוה אזיל למחמי לאבוי (ס&quot;א לחמוי), והוה עמיה רבי אבא, אמר רבי אבא, נימא מלין דאורייתא ונזיל. פתח רבי אלעזר ואמר, (בראשית יב יג) אמרי נא אחותי את, האי קרא קשיא, וכי אברהם דאיהו דחיל חטאה, רחימו דקודשא בריך הוא, הוה אמר הכי על אתתיה, בגין דיוטבין ליה. אלא אברהם אף על גב דהוה דחיל חטאה, לא סמיך על זכותא דיליה, ולא בעא מן קודשא בריך הוא לאפקא זכותיה, אלא על זכותא דאתתיה, דירווח בגינה ממונא דשאר עמין, דהא ממונא באתתיה זכי ליה בר נש, הדא הוא דכתיב, (משלי יט יד) בית והון נחלת אבות, ומיהו&quot;ה אשה משכלת, מאן דזכי באשה משכלת, זוכה בכלא, וכתיב (שם לא יא) בטח בה לב בעלה ושלל לא יחסר. ואברהם הוה אזיל בגינה למיכל שללא משאר עמין, וסמיך על זכותא דילה דלא יכלון לאענשא ליה, ולחייכא בה, ובגיני כך לא יהיב מידי למימר אחותי היא. ולא עוד, אלא דחמא חד מלאכא אזיל קמה, ואמר ליה לאברהם, לא תדחל מנה, קודשא בריך הוא שדר לי לאפקא לך ממונא דשאר עמין, ולנטרא לה מכלא. וכדין לא דחיל אברהם מאתתיה, אלא מניה, דלא חמא עמיה מלאכא אלא עמה, אמר, הא היא מתנטרא, ואנא לא נטירנא, ובגיני כך אמר אמרי נא אחותי את וגו'. ייטב לי, ייטיבו לי מבעי ליה, דכתיב והיה כי יראו אותך המצרים ואמרו אשתו זאת, ועל דא ייטיבו לי מבעי ליה, אלא ייטב לי, דא דאזיל קמך, ייטב לי בהאי עלמא קודשא בריך הוא בממונא, וחיתה נפשי בההוא עלמא, בגללך, דלא תסטי מן אורחא דקשוט, דאי אזכי בגינך בממונא בהאי עלמא, ותסטי אנת מאורחא, הא מיתא זמינא בההוא עלמא, אלא תסתמר דתחי נפשי בההוא עלמא בגללך. ובגין דההוא מלאכא אזיל קמה לנטרא לה, מה כתיב וינגע יהו&quot;ה את פרעה וגו', על דבר שרי ודאי, דהות אמרת למלאכא מחי, והוא מחי, ועל דא לא דחיל אברהם מנה כלום, דהא היא מתנטרא, ומה דחיל, מגרמיה דחיל, דלא חמא עמיה נטורא הכי. תא חזי, עשר זמנין פקידת שרה למלאכא למחאה לפרעה, ובעשר מכתשין אלקי, סימנא עבדת שרה לבנהא בתרהא דמצרים. רבי אבא פתח, (מיכה ז טו) כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, זמין קודשא בריך הוא לאחזאה פורקנא לבנוי, כאינון יומין דשלח קודשא בריך הוא לאפקא לישראל, ואחזי אינון מכתשין במצראי, ואלקי לון בגיניהון דישראל. תא חזי, מה בין פורקנא דא, לפורקנא דמצרים, פורקנא דמצרים הוה בחד מלכא ובמלכו חדא, הכא בכל מלכין דעלמא, וכדין יתייקר קודשא בריך הוא בכל עלמא, וינדעון כלא שלטנו דקודשא בריך הוא, וכלהו ילקון במכתשין עלאין על חד תרין, בגין דיסרבון כלהו בישראל. וכדין יתגלי שולטניה דקודשא בריך הוא, דכתיב (זכריה יד ט) והיה יהו&quot;ה למלך על כל הארץ, וכדין כלהו יתנדבון בהו בישראל לקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב (ישעיה סו כ) והביאו את כל אחיכם וגו'. כדין קיימין אבהן בחדוה, למחמי פורקנא דבנייהו כמלקדמין, הדא הוא דכתיב כימי צאתך מארץ מצרים אראנו נפלאות, אמן כן יהי רצון:

ברוך ה' לעולם אמן ואמן. ימלוך ה' לעולם אמן ואמן: &lt;קטע סוף=דף נב א/&gt;


&lt;קטע התחלה=דף נב ב/&gt;
==פרשת מצורע==
{{ממ זהר משולב|ג|נב|ב}} וידבר יהו&quot;ה אל משה לאמר, זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו וגו', רבי אבא פתח, (איוב יט כט) גורו לכם מפני חרב כי חמה עונות חרב, למען תדעון שדון. שדון, שדין כתיב. כמה אית לון לבני נשא לאסתמרא ארחייהו, ולדחלא מקמי קודשא בריך הוא, דלא יסטי מארחא דכשרא, ולא יעבור על פתגמי אורייתא, ולא יתנשי מנה. דכל מאן דלא לעי באורייתא, ולא ישתדל בה, נזיפא הוא מקודשא בריך הוא, רחיקא הוא מניה, לא שרייא שכינתא עמיה, ואינון נטורין דאזלין עמיה אסתלקו מניה, ולא עוד אלא דמכרזי קמיה ואמרי, אסתלקו סוחרניה דפלניא, דלא חש על יקרא דמאריה, ווי ליה דהא שבקוהו עלאין ותתאין, לית ליה חולקא בארחא דחיי. וכד איהו אשתדל בפולחנא דמאריה, ולעי באורייתא, כמה נטורין זמינין לקבליה לנטרא ליה, ושכינתא שריא עליה, וכלא מכרזי קמיה ואמרי, הבו יקרא לדיוקנא דמלכא, הבו יקרא לבריה דמלכא, אתנטיר הוא בעלמא דין ובעלמא דאתי, זכאה חולקיה. תא חזי, בלישנא בישא דאמר נחש לאתתא, גרים לאתתא ולאדם מגזר עלייהו מיתה, ועל כל עלמא, בלישנא בישא כתיב, (תהלים נז ה) ולשונם חרב חדה, בגין כך גורו לכם מפני חרב, מפני לישנא בישא. כי חמה עונות חרב, מאי כי חמה עונות חרב, דא חרב ליהו&quot;ה, דתנן, חרב אית ליה לקודשא בריך הוא, דביה דאין לחייביא, הדא הוא דכתיב, (ישעיה לד ו) חרב ליהו&quot;ה מלאה דם, (דברים לב מב) וחרבי תאכל בשר, ובגין כך גורו לכם מפני חרב, כי חמה עונות חרב, למען תדעון שדון, שדין כתיב, בגין דתדעון דהכי אתדן מאן דאית ליה חרב בלישניה, אזדמן ליה חרב (ס&quot;א אתדן בההוא חרב) דשצי כלא, הדא הוא דכתיב, זאת תהיה תורת המצורע. רבי אלעזר פתח, (קהלת ט יב) וכצפרים האחוזות בפח כהם יוקשים בני אדם, האי קרא הא אתמר, אבל תא חזי, בני נשא לא ידעין, ולא שמעין, ולא מסתכלי ברעותא דמאריהון, וכרוזא כל יומא קארי קמייהו, ולית מאן דציית ליה, ולית מאן דיתער רוחיה לפולחנא דמאריה. בשעתא דרמש ליליא, ותרעין סתימין, אתער נוקבא דתהומא רבא, וכמה חבילי טריקין משתכחי בעלמא, כדין אפיל קודשא בריך הוא שינתא על כל בני עלמא, ואפילו על כל די בהון אתערותא דחיי, ואינון שאטן בעלמא, ומודיעין להו לבני נשא מלין, מנהון כדיבין ומנהון קשוט, ובני נשא אתקטרו בשינתא. כד אתער רוחא דצפון ואתפליג ליליא, שלהובא נפקא ובטש תחות גדפוי דתרנגולא, וקרי, וקודשא בריך הוא עאל בגנתא דעדן לאשתעשעא עם צדיקייא, וכדין כרוזא נפיק וקרי, וכל בני עלמא מתערי בערסייהו, אינון די בהון אתערותא דחיי, קיימין לפולחנא דמאריהון ועסקי באורייתא ובשבחא דקודשא בריך הוא, עד דאתי צפרא. כד אתי צפרא, (ס&quot;א כרוזא קרי וכל) כל חיילין ומשריין דלעילא משבחן ליה לקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב (איוב לח ז) ברן יחד ככבי בקר וגו', כדין כמה תרעין אתפתחו לכל סטרין, ותרעא דאברהם אתפתח בה בכנסת ישראל, לזמנא לכל בני עלמא, הדא הוא דכתיב (בראשית כא לג) ויטע אשל בבאר שבע. ומאן דלא יתער רוחיה בפולחנא דמאריה, בהיך &lt;קטע סוף=דף נב ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נג|א}}&lt;קטע התחלה=דף נג א/&gt;
אנפין יקום קמי מלכא, כד יתערון עליה בדינא, ויתפסון ליה בקולרא, ולא ישתכח עליה זכותא לאשתזבא, כדין כתיב (קהלת ט יב) וכצפרים האחזות בפח כהם יוקשים בני אדם. ועד לא ינפוק בר נש מהאי עלמא, בכמה דינין אתדן נפשא עם גופא, עד לא יתפרשון דא מן דא, ולית מאן דישגח. (אפילו) בההוא זמנא דמטא שעתא לאתפרשא, לא נפקא נפשא מן גופא, עד דאתגלי עליה שכינתא, ונפשא מגו חדותא וחביבותא דשכינתא נפקא מגופא לקבלהא, אי זכאה הוא מתקשר בה ואתדבק בה, ואי לאו, שכינתא אזלא, והיא אשתארת ואזלת ומתאבלת על פרישותא דגופא, מתלא אמרי, שונרא מאשא לא מתפרשא, חדדי לסכינא אזלא אבתריה. לבתר אתדנו תרווייהו על ידוי דדומה, גופא אתדן בקברא עד דתב לעפרא, ונפשא באשא דגיהנם בכמה דינין, עד ההוא זמנא דאתגזר עלה לקבלא עונשא. בתר דקבילת עונשא, ומטי זמנא לאתדכאה, כדין אסתלקא מגיהנם, ואתלבנת מחובהא, כפרזלא דאתלבן בנורא, וסלקין עמה עד דעאלת לגנתא דעדן דלתתא, ואסתחייא תמן באינון מיא, ואסתחייא בבוסמין דתמן, כמה דאת אמר (שיר ג ו) מקטרת מר ולבונה, וקיימא תמן, עד זמנא דאתגזר עליה לאתרחקא מאתר דיתבין ביה צדיקייא. וכד מטא זמנא לסלקא, כדין סלקין עמה דרגא בתר דרגא, עד דאתקריבת כקורבנא על מדבחא, הדא הוא דכתיב, זאת תהיה תורת המצורע ביום טהרתו והובא אל הכהן, כהנא עלאה דלעילא. האי נפשא דלא אסתאב כל כך בהאי עלמא, האי אית ליה תקנתא כגוונא דא, ואי לאו (קהלת א טו) מעוות לא יוכל לתקון וגו':

זאת תהיה תורת המצורע, רבי יצחק פתח (שם ה) וזרח השמש ובא השמש וגו', האי קרא אתמר, ואוקימנא ליה בנשמתא דבר נש, בשעתא דהיא קיימא עמיה דבר נש בהאי עלמא, כדין וזרח השמש. ובא השמש, בזמנא דנפיק בר נש מהאי עלמא, ואשתכח בתשובה, כדין אל מקומו שואף זורח הוא שם, אי זכאה איהו, כמה דאת אמר (ויקרא כב ז) ובא השמש וטהר, ואחר יאכל מן הקדשים. תא חזי, כל חובי עלמא קודשא בריך הוא מכפר עלייהו בתשובה, בר מההוא לישנא בישא, דאפיק שום ביש על חבריה, והא אוקמוה, דכתיב זאת תהיה תורת המצורע, זאת היא תורתו של מוציא שם רע. רבי חייא אמר, כל מאן דאפיק לישנא בישא, אסתאבן ליה כל שייפוי, ויתחזי לסגרא, בגין דההיא מלה בישא סלקא, ואתער רוחא מסאבא עלוי, ואסתאבא, אתי לאסתאבא מסאבין ליה, במלה דלתתא אתער מלה אחרא. פתח ואמר, (ישעיה א כא) איכה היתה לזונה קריה נאמנה וגו', מאן דהות מהימנא לבעלה, אהדרת לזונה, מלאתי משפט, משפט ודאי דא קודשא בריך הוא, צדק דא כנסת ישראל, ובגין דאתערת מלה אחרא, אסתלק מנה קודשא בריך הוא, ושריא בה רוחא דקטולי, הדא הוא דכתיב ועתה מרצחים. ומה ירושלם קרתא קדישא כך, שאר בני נשא על אחת כמה וכמה, הדא הוא דכתיב, זאת תהיה תורת המצורע. רבי יהודה אמר, זאת תהיה ודאי לקבליה, לאתפרעא מניה דההוא מוציא שם רע. ביום טהרתו והובא אל הכהן, מאי קא משמע לן, משמע מאן דאית ליה לישנא בישא צלותיה לא עאלת קמי קודשא בריך הוא, דהא אתער עליה רוחא מסאבא, כיון דאהדר בתשובה וקביל עליה תשובה, מה כתיב, ביום טהרתו והובא אל הכהן וגו', וראה הכהן וגו':

וצוה הכהן ולקח למטהר שתי צפרים חיות, רבי יצחק ורבי יוסי הוו שכיחי קמיה דרבי שמעון, יומא חד אמרו ליה, עץ ארז הא ידיע, כמה דאת אמר (מ&quot;א ה יג) מן הארז אשר בלבנון, דהא ההוא עץ ארז לא אשתרשן נטיעוי אלא בלבנון, והא אתמר, אזוב למה, ומאי הוא. פתח ואמר, ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות ועץ ארז ושני תולעת &lt;קטע סוף=דף נג א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף נג ב/&gt;
ואזוב, תא חזי, בר נש דמשתדל בפולחנא דמאריה, ואשתדל באורייתא, קודשא בריך הוא שארי עלוי, ושכינתא אשתתפא בהדיה. כיון דבר נש אתי לאסתאבא, שכינתא אסתלקת מניה, קודשא בריך הוא אתרחיק מניה, וכל סטרא דקדושה דמאריה מתרחקין מניה, ושארי עליה רוח מסאבא, וכל סטרא דמסאבא. אתי לאתדכאה, מסייעין ליה, בתר דאתדכי ואהדר בתשובה, ההוא דאסתלק מניה, אהדר ושארי עלוי. תא חזי, כתיב ולקח למטהר שתי צפרים חיות טהורות, כיון דאמר שתי צפרים, לא ידענא דאינון חיות, אלא הא אוקמוה, אבל חיות, חיות ממש, כמה דאת אמר (יחזקאל א טו) וארא החיות, לקבל אתר דינקי מנייהו נביאי מהימני. ועץ ארז הא אתמר, ושני תולעת, סטר סומקא דגבורה, דאשתתף בהדיה בקדמיתא. ואזוב דא ו' זעירא, דיניק לה לכנסת ישראל, ובגין כך עץ ארז ואזוב אזלן כחדא, ועל דא ו' כחדא אשתכחו, חד עלאה וחד זעירא, וקריין לון ו' עלאה ו' תתאה, וכלהו אהדרו לשרייא עלוי בגין דהא אתדכי. לקבל אלין לתתא (מנייהו), עץ ארז ואזוב ושני תולעת אשתכחו, (בשמא) ברביותא דא, ותליין מאלין עלאין. רבי יהודה ורבי יצחק הוו אזלי בארחא, יתבו בההוא בי חקלא וצלו, בתר דסיימו צלותא קמו ואזלו, פתח רבי יהודה במלי דאורייתא, ואמר, (משלי ג יח) עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר, עץ חיים, דא אורייתא, דאיהי אילנא עלאה רבא ותקיף, תורה, אמאי אקרי תורה, בגין דאורי וגלי במאי דהוה סתים דלא אתידע. חיים, דכל חיים דלעילא בה אתכלילו ומנה נפקין. למחזיקים בה, לאינון דאחדין בה, דמאן דאחיד באורייתא אחיד בכלא, אחיד לעילא ותתא. ותומכיה מאושר, מאן תומכיה, אלין אינון דמטילין מלאי לכיסן של תלמידי חכמים כמה דאוקמוה, ותומכיה, זכי לנביאי מהימני דיפקון מניה. מאושר, אל תקרי מאושר אלא מראשו, אינון תמכין לאורייתא מראשו ועד סופו, מראשו, דא רישא דכלא, דאקרי ראש, דכתיב (שם ח כב) מעולם נסכתי מראש, וראש דא חכמה, דאיהי רישא לכל גופא, וגופא אתפשט ביה עד סיומא דשית סטרין. ותומכיה, כמה דאת אמר (שיר ה טו) שוקיו עמודי שש, דאינון דמטילין מלאי לכיסן של תלמידי חכמים, אינון תמכין לאורייתא מרישא עד סיומא דגופא, וכל מהימנותא ביה תלייא ואתמך, וזכי לבנין דיתחזון לנביאי מהימני:

רבי יצחק פתח, (ויקרא א א) ויקרא אל משה וידבר יהו&quot;ה אליו מאהל מועד לאמר, ויקרא אלף זעירא, אמאי, אלא בגין לאחזאה, מאן ההוא דקרא, ההוא דשרי במקדשא, וכדין זמין למשה כמאן דזמין אושפיזא. הכא א' זעירא, התם א' רבתא, (דהי&quot;א א א) אדם שת אנוש, (ס&quot;א אדם) דא שלימו דכלא. תא חזי, מה בין משה לאהרן, הי מנייהו עלאה, אלא משה עלאה, משה שושבינא דמלכא, אהרן שושבינא דמטרוניתא. מתל למלכא, דהוה ליה מטרוניתא עלאה, מה עבד, יהב לה שושבינא לתקנא לה, ולאסתכלא במלי דביתא, ועל דא כד עייל שושבינא למלכא, לא עייל אלא עם מטרוניתא, הדא הוא דכתיב (ויקרא טז ג) בזאת יבא אהרן וגו'. משה שושבינא למלכא, בגין כך אזדמן כאושפיזא, ולבתר וידבר יהו&quot;ה אליו, אהרן הוא שושבינא למטרוניתא, וכל מלוי הוו לפייסא למלכא במטרוניתא, ויתפייס מלכא בהדה, ועל דא, בגין דאיהו שושבינא לה, שוי מדוריה בהדה, לתקנא ביתא, ולעיינא תדיר במלי דביתא, ועל דא אתתקן כגוונא דלעילא, ואקרי כהן גדול, מנא לן, דכתיב (תהלים קי ד) אתה כהן לעולם, על דברתי מלכי צדק. ובגין כך, כל מה דאצטריך מבי מלכא נטיל, ולית מאן דימחי בידיה, ועל דא הוא קאים לדכאה לכל אינון דעאלין לבי מטרוניתא בגין דלא &lt;קטע סוף=דף נג ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נד|א}}&lt;קטע התחלה=דף נד א/&gt;
ישתכח מסאבא באינון בני היכלא, ובגין כך כתיב ולקח למטהר שתי צפרים וגו':

רבי יהודה פתח ואמר, (שם ב ד) יושב בשמים ישחק יהו&quot;ה ילעג למו, יושב בשמים ישחק, דא יצחק, דאתי מסטרא דחמרא, נהיר בקדמיתא וחייך, ולבתר זעים ותריך, הדא הוא דכתיב יושב בשמים, ולא כתיב יושב שמים, ישחק, נהיר וחייך, ועל דא דינא נהיר וחייך להו לרשיעייא, ולבתר מה כתיב, אז ידבר אלימו באפו ובחרונו יבהלמו, וכך ארחי דחייביא, קודשא בריך הוא נהיר להו בהאי עלמא, ונהיר לון אנפין, כחמרא דנהיר בקדמיתא, ולבתר זעים וקטיל. וקודשא בריך הוא משיך לון לחייביא, אי יהדרון לקבליה יאות, ואי לא שצי לון מההוא עלמא דאתי, ולית לון ביה חולקא, וישתצון מכלא. אתון לאתדכאה, מסייעין לון, וקודשא בריך הוא מדכי לון, וקריב לון לגביה, וקארי עלייהו שלום, הדא הוא דכתיב (ישעיה נז יט) שלום שלום לרחוק ולקרוב וגו':

ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים בלא עת נדתה וגו', רבי חייא פתח ואמר, (זכריה יד א) הנה יום בא ליהו&quot;ה וחלק שללך בקרבך, האי קרא הכי מבעי ליה, הנה יום יבא, מאי הנה יום בא. אלא שכבר בא עד לא אברי עלמא, והוא יום דביה יעביד דינא לחייביא, והוא יום דביה יתפרע קודשא בריך הוא מאינון דעקון לון לישראל, האי יום בא וקאים קמי קודשא בריך הוא, ותבע מניה למעבד דינא ולשיצאה עמין, ואתיהיב ליה רשו, כמה דאת אמר (שם ב) ואספתי את כל הגוים אל ירושלם למלחמה וגו'. רבי יצחק אמר, תרין יומין אינון לקודשא בריך הוא, חד שארי עמיה, וחד אתי לקמיה, ובאלין עביד קודשא בריך הוא קרבין בכלא, וכד האי יומא אתי לאגחא קרבא, אזדווג בההוא יומא אחרא, ונטיל זיינין על זייניה, ואגח קרבא בכלא, באינון ראמין ונמוכין, הדא הוא דכתיב (ישעיה ב יב) כי יום ליהו&quot;ה צבאות על כל גאה ורם, ועל כל נשא ושפל. רבי שמעון אמר, ואשה כי יזוב זוב דמה וגו', היינו דכתיב (שם לד ו) חרב ליהו&quot;ה מלאה דם, מלאה דם ודאי, דכתיב כי יזוב זוב דמה ימים רבים. בלא עת נדתה, היינו דכתיב (דניאל ט יד) וישקוד יהו&quot;ה על הרעה ויביאה עלינו, דתנינן, קודשא בריך הוא אקדים פורענותא לעלמא, חייביא מקדמין פורענותא בחוביהון למיתי לעלמא. או כי תזוב על נדתה, היינו (ויקרא כו יח) ויספתי ליסרה אתכם, מהו ויספתי ליסרה, אוסיף דינא על דינא, ואתן דמא על דמא, יתיר על מה דאית בההוא חרב ליהו&quot;ה מלאה דם. כתיב (בראשית ח כא) לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, מהו לא אוסיף, אלא לא אתן עוד תוספת לההוא חרב, אלא כגוונא דיכיל עלמא למסבל, והא כתיב ויספתי, אלא ליסרה כתיב, ולא לשיצאה, הדא הוא דכתיב, או כי תזוב על נדתה. כל ימי זוב טומאתה, מהו כל ימי זוב טומאתה, אלא חייביא מסאבין בחוביהון לגרמיהון, ומסאבין לאתר אחרא, כמה דאת אמר (במדבר יט כ) כי את מקדש יהו&quot;ה טמא, ואתער רוח מסאבא עלייהו. ולזמנא דאתי זמין קודשא בריך הוא לדכאה להו לישראל, ולאעברא לההוא רוחא מסאבא מעלמא, דכתיב (ישעיה נב א) לא יוסיף יבא בך עוד ערל וטמא, וכתיב (זכריה יג ב) ואת רוח הטומאה אעביר מן הארץ, מן הארץ ודאי, (מאן דאתי לאסתאבא מסאבין ליה ודאי). רבי חזקיה הוה יתיב קמיה דרבי אלעזר ליליא חד, קמו בפלגות ליליא למלעי באורייתא, פתח רבי אלעזר ואמר, (קהלת ז יד) ביום טובה היה בטוב וגו' גם את זה לעומת זה עשה האלהי&quot;ם וגו', ביום טובה היה בטוב, בזמנא דאסגי קודשא בריך הוא חסד בעלמא, בעי בר נש למיהך בשוקי, ולאתחזאה קמי כלא, דהא כד שארי טיבותא דקודשא בריך הוא בעלמא, בכלא שארי, ובכלא עביד טיבו, ואסגי ליה בעלמא, ובגין כך יתחזי בר נש באתגלייא בשוקי, ויעביד טיבו, דלשרי עליה טיבו אחרא, הדא הוא דכתיב, ביום טובה היה בטוב, היה בטוב ודאי. וביום רעה ראה, לא כתיב וביום רעה היה ברע, אלא ביום רעה ראה, דהא בשעתא דדינא תלייא בעלמא, לא לבעי ליה לאיניש לאתחזאה בשוקא, &lt;קטע סוף=דף נד א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף נד ב/&gt;
ולמיהך יחידאה בעלמא, דהא כד דינא שריא בעלמא על כלא שארי, ומאן דפגע ביה ואערע קמיה, יתדן בההוא דינא, וכדין כתיב (משלי יג כג) ויש נספה בלא משפט, דהא משפט אסתלק מצדק, ולא שריין דא בדא על עלמא, ועל דא ראה, ראה והוי נטיר, אשגח ועיין לכל סטר, והוי ידע דבכלהו שריא דינא, ולא תפוק לבר, ולא תתחזי בשוקא, בגין דלא ישרי עלך, מאי טעמא, בגין דגם את זה לעומת זה עשה האלהי&quot;ם, כמה דכד שארי טיבו בעלמא, שרי על כלא, כך כד שריא דינא בעלמא, שרי על כלא, ומאן דאערע ביה אתפס. תא חזי, כד דינא שריא בעלמא, כמה סייפין תליין, דנפקי מההוא חרב עלאה, וזקפין רישא, וחמאן דהא ההוא חרב עלאה סומקא, מלייא דמא בכל סטרין, כדין גזרין נימוסין, וכמה סייפיא אתערו, (ס&quot;א כדין פסירן סייפין, וכמה נימוסין אתערו), כמה דאת אמר, (שיר ג ח) איש חרבו על ירכו, וכתיב (יהושע ה יג) וחרבו שלופה בידו, וכלהו משתכחי למעבד דינא, ומאן דיערע בהו אתזק. כתיב (בראשית יט יט) הנה נא מצא עבדך חן בעיניך ותגדל חסדך וגו', מאי טעמא, בגין דבכל אתר דדינא שריא, בכלא שריא, בין במתא בין במדברא, ובסחרנא דמתא. תו פתח ואמר, (שיר ח ו) שימני כחותם על לבך וגו', שימני כחותם, כנסת ישראל אמרה דא לקודשא בריך הוא, שימני כחותם, מאן הוא חותם, דא חותם דגושפנקא דקשוט, כחותם על לבך, דא חותם של תפילין דאנח בר נש על לביה, כחותם על זרועך, דא יד כהה דמנח בההוא זרוע, ומנו יצחק, וכנסת ישראל קאמר, שימני כחותם, חותם מבעי ליה, מאי כחותם, כאינון תפילין דרישא, דאתי שבחא לכל גופא, ועל דא תפילין בזרוע על הלב, ובדא אשתכח בר נש שלים, כגוונא דלעילא. כי עזה כמות אהבה, מאי כי עזה כמות, אלא לא אשתכח קשיותא בעלמא, כמה דפרישו דנפשא מגופא כד בעיין לאתפרשא, (ועל דא) כך אהבת כנסת ישראל לקודשא בריך הוא, דלא אתפרשן לעלמין, ובגין כך תפלה של יד אתקשרא בזרוע, לקיימא דכתיב (שם ב ו) שמאלו תחת לראשי. קשה כשאול קנאה, בכל דרגין דגיהנם לא אית קשיא כשאול, דנחית לתתא מנייהו, בר ההוא דרגא דאקרי אבדון, ודא ודא אשתתפו כחדא, ודא קשיא להו לחייביא מכלא, כך קשה כשאול קנאה, דלית קנאה אלא ברחימותא, ומגו רחימותא אתי קנאה, ומאן דקני לההוא דרחים, יתיר קשיא ליה לאתפרשא מניה, מההוא דרגא דאקרי שאול, דאיהו קשיא מכל דרגין דגיהנם. רשפיה רשפי אש שלהבת יה, ומאן איהו שלהבת יה, דא אשא דנפיק מגו שופר, כליל מרוחא ומיא, ומגו ההוא שלהובא כד מתלהטא בכנסת ישראל, אוקיד עלמא בשלהובתא, בקנאה דקודשא בריך הוא, ובשעתא דהיא מקנאה ליה, ווי דאערע בשלהוביתא, דאיהו יתוקד בהו. תו פתח ואמר, (שם ח ז) מים רבים לא יוכלו לכבות וגו', מים רבים דא דרועא ימינא, דבעי לקשרא ביה קשרא דתפלה על דרועא שמאלא, לקיימא וימינו תחבקני. דבר אחר, מים רבים, דא הוא נהר עלאה, דמניה נפקין נהרין לכל עבר, וכלהו נגדין ואתמשכן מניה, כמה דאת אמר, (תהלים צג ד) מקולות מים רבים, מאינון קולות דמים רבים, דנפקן ואתמשכן מניה, ונהרות, כמה דאת אמר, נשאו נהרות וגו'. אם יתן איש את כל הון ביתו באהבה, דרחים כנסת ישראל לקודשא בריך הוא, יבוזו לו, בוז יבוזו לו, יבוז מבעי ליה, מאי יבוזו לו, אלא, אם יתן איש, דא קודשא בריך הוא, את כל הון ביתו, כמה דאת אמר (משלי כד ד) כל הון יקר ונעים, באהבה דכנסת ישראל לגביה, ולא לאתקשרא בהדה, בוז יבוזו לו, כל אינון:

תוספתא:

בוז יבוזו לו, מאי בוז, יומא תניינא ויומא שתיתאה ויומא שביעאה דסוכות, דבהון הוו מנסכי מים ויין. דשבעה יומין דסוכות, בהון הוו מקריבין ישראל שבעים פרים, לכפרא על שבעין ממנן, בגין דלא &lt;קטע סוף=דף נד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נה|א}}&lt;קטע התחלה=דף נה א/&gt;
זהר:

אכלוסין וכל אינון משריין דלעילא לההוא הון יקר, דהא לית רעותא לכולהו, אלא בשעתא דכנסת ישראל מתקשרא ביה בקודשא בריך הוא, ומתעטרא בהדיה, כדין כל אינון אכלוסין וכל אינון משריין וכלהו עלמין, כלהו בחדו, בנהירו, בברכאן, (ועל דא אמר) כתיב שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. מאן דאנח תפילין, כד מנח תפלה של יד, בעי לאושטא דרועא שמאלא, לקבלה ללכנסת ישראל, ולקשרא קשרא עם ימינא, בגין לחבקא לה, לקיימא דכתיב שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני, לאתחזאה בר נש כגוונא דלעילא, ולאתעטרא בכלא, וכדין בר נש שלים בכלא בקדושה עלאה, וקודשא בריך הוא קארי עליה, (ישעיה מט ג) ישראל אשר בך אתפאר. רבי חזקיה פתח ואמר, (תהלים יז א) שמעה יהו&quot;ה צדק וגו', כמה חביבה כנסת ישראל קמי קודשא בריך הוא, דבכל זמנא דכנסת ישראל אתת לקמיה דקודשא בריך הוא, קודשא בריך הוא אזדמן לקבלה, הדא הוא דכתיב שמעה יהו&quot;ה צדק הקשיבה רנתי האזינה תפלתי, אמר דוד, אנא אתקטרנא בכנסת ישראל, כמה דהיא אשתכחת לקמך, אנא נמי אשתכחנא, ובגין כך שמעה יהו&quot;ה צדק בקדמיתא, ולבתר הקשיבה רנתי האזינה תפלתי. בלא שפתי מרמה, מאי בלא שפתי מרמה, אלא הכי תנינן, כל מלה ומלה דצלותא דאפיק בר נש מפומיה, סלקא לעילא, ובקעת רקיעין, ועאלת לאתר דעאלת, ותמן אתבחנת ההיא מלה, אי היא מלה דכשרא אי לא, אי איהי מלה דכשרא, עאלין לה קמי מלכא קדישא, למעבד רעותה, ואי לאו, סאטין לה לבר, ואתער בההיא מלה רוחא אחרא. ותא חזי, כתיב ביה ביוסף, (שם קה יח) ענו בכבל רגלו וגו', עד אימתי ענו בכבל רגלו, עד עת בא דברו, אמרת יהו&quot;ה צרפתהו, עד עת בא דברו דמאן, אלא עד עת בא דברו (דיוסף, ואתבחין) ההיא מלה, הדא הוא דכתיב, אמרת יהו&quot;ה צרפתהו, כדין שלח מלך ויתירהו, מושל עמים ויפתחהו. אדהכי הוה אתא צפרא, אמר רבי אלעזר, כתיב (ש&quot;א כה כט) והיתה נפש אדני צרורה בצרור החיים, נפש אדני סתם, כמה דאת אמר, (תהלים כד ד) אשר לא נשא לשוא נפשי, הא עידנא בצפרא לאתקשרא כנסת ישראל ולאתחברא בבעלה, זכאין אינון צדיקייא דמשתדלין באורייתא בליליא, ואתאן לאתקשרא ביה בקודשא בריך הוא ובכנסת ישראל, עלייהו כתיב, (משלי כג כה) ישמח אביך ואמך ותגל יולדתך. אמר רבי אלעזר, כתיב (ויקרא טו לא) והזרתם את בני ישראל מטומאתם וגו', בטמאם את משכני אשר בתוכם, והזרתם, כהאי זר דאיהו זר מכלהו, ולא אתחבר במה דליתיה דיליה. ותא חזי, בשעתא דמסתאבין בני נשא לתתא, מסאבין לון כלא, והא אתמר, אבל בשעתא דרוח מסאבא אתער, (ס&quot;א לתתא אתער רוחא כו') חשבתון זר, אלא רוח מסאבא דלתתא, אתער רוח מסאבא אחרא, ואתיהיב ליה רשותא לנחתא לעלמא, מאי רשותא, רשותא דקדושה, דהוה נחית ומחי ביה, לא אשתכח ואסתלק, וכדין אתגלייא דינא לקבליהון דחייבין, ואוסיף דינא על דיניה, וכדין תרין רוחין משתכחין בעלמא, חד רוחא דדינא, וחד רוחא דמסאבא. אמר רבי אלעזר, אצטריכנא הכא למימר מלה דאוליפנא מאבא, תא חזי, הכא ילפינן מנגע דביתא, דכד רוחא מסאבא שריא בביתא, וקודשא בריך הוא בעי לדכאה ליה, שדר נגע צרעת בביתא, לקטרגא דא בדא, וההוא נגע לא אעדי מביתא, ואף על גב דרוח מסאבא אסתלק מההוא ביתא, עד דינתצון ביתא, אבנין ואעין וכלא, כדין אתדכי אתרא. כהאי גוונא, מאן דאסתאב ואתער רוח מסאבא ושארי עלוי, כד בעי קודשא בריך הוא לדכאה עלמא, אתער רוח דינא תקיפא, ואשתכח בעלמא, ושריא על ההוא רוח מסאבא, ומקטרגי דא בדא, עד:

תוספתא:

ישתאר עלמא חרוב מנייהו, הדא הוא דכתיב (במדבר כט יב) ובחמשה עשר יום וגו', והקרבתם עולה אשה וגו'. (ע&quot;כ התוספתא): &lt;קטע סוף=דף נה א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף נה ב/&gt;
דיתעבר מעלמא, וההוא רוח דינא תקיפא לא אסתליק מאתריה, עד דינתץ אתר שייפין וגרמין וכלא, כדין אתדכי עלמא, ואתעברו מיניה רוחין מסאבין, ועלמא אשתכח בדכיו. ועל דא תנינן, אתא לאסתאבא, מסאבין ליה ודאי, ווי ליה לבר נש כד שארי עליה רוח מסאבא, ואשתכח ביה בעלמא, דודאי לינדע דקודשא בריך הוא בעי לבערא ליה מן עלמא. זכאין אינון צדיקיא, דכלהו קדישין, ואשתכחו בקדושה קמי מלכא קדישא, ושריא עלייהו רוח קדישא, בהאי עלמא ובעלמא דאתי. כיון דאתא צפרא, קמו אזלו, עד דהוו אזלי, פתח רבי אלעזר ואמר, (בראשית לב ב) ויעקב הלך לדרכו ויפגעו בו מלאכי אלהי&quot;ם, ויעקב הלך לדרכו, דהוה אזיל לקבל אבוהי. תא חזי, כל זמנא דיעקב אשתכח לגביה דלבן, לא מליל עמיה קודשא בריך הוא, (ולא אשתכח לגביה), ואי תימא והא כתיב, (שם לא ג) ויאמר יהו&quot;ה אל יעקב שוב אל ארץ אבותיך ולמולדתך וגו', האי בסופא הוה, בזמנא דבעא לאתפרשא מלבן, וכד אתפרש מניה, אתו לקבליה אינון מלאכי, ואוזפוהו בארחא. תא חזי, כתיב ויפגעו בו, ויפגע במלאכי אלהי&quot;ם מבעי ליה, מאי בו, אלא אינהו אתו לאתכללא ביה, (ואוזפוהו בארחא), מאי לאתכללא ביה, אלא אינון מסטרא דגבורה קאתיין, דכתיב מלאכי אלהי&quot;ם, וחמא מסטרא אחרא מלאכי דרחמי, ואתכללו ביה רחמי ודינא. תא חזי, בקדמיתא מחנה אלהי&quot;ם זה, חד, לבתר ויקרא שם המקום ההוא מחנים, תרי, חד מסטרא דדינא וחד מסטרא דרחמי, מלאכין מהאי גיסא ומלאכין מהאי גיסא, ועל דא כתיב ויפגעו בו, בו דייקא. ויאמר יעקב כאשר ראם, ראה אותם מבעי ליה, מאי ראם, אלא חמא לון כלילן כחדא, מתדבקן דא בדא מתחברן דא בדא, ועל דא כתיב ראם, וכלהו אתו לאוזפא ליה, ולשיזבא ליה מידא דעשו. כתיב בעשו, (שם כה כה) ויצא הראשון אדמוני, ויצא הראשון, אי תימא דיעקב טפה קדמאה הוה, לאו הכי, דהא כתיב ויצא הראשון, ולא כתיב ויצא ראשון, ובגין דיצחק אתי מסטרא דדינא קשיא, נפק עשו אדמוני סומקא, דאי יעקב הוה בוכרא, ההיא טפה קדמאה היכי נפקא הכי סומקא, אבל טפה תניינא הוה, ובגין כך לא נפקא הכי, דהא מסטרא דרחמי הות ההיא טפה, מהאי גיסא ומהאי גיסא. וטפה דעשו לא הות כטפה דיעקב, דדא שלים ודא לא שלים, ובההיא שעתא יצחק הוה:

תוספתא:

רבי אלעזר ורבי יוסי חמוי, הוו אזלי מאושא ללוד, אמר רבי יוסי לרבי אלעזר, אפשר שמעת מאבוך, מאי דכתיב, ויעקב הלך לדרכו וגו', אמר ליה לא ידענא. עד דהוו אזלי, מטו למערתא דלוד, שמעו ההוא קלא דאמר, תרי עוזלין דאיילתא עבדו קמאי רעותא דניחא לי, ואינון הוו משירייתא קדישא דערע יעקב קמיה, אתרגיש רבי אלעזר, ואסתער בנפשוי, ואמר מאריה דעלמא, כך אורחוי, טב לן דלא נשמע, שמענא ולא ידענא. אתרחיש ליה ניסא, ושמע ההוא קלא דאמר, אברהם ויצחק הוו. נפל על אנפוי, וחמא דיוקנא דאבוי, אמר ליה אבא שאילנא, ואתיבונא דאברהם ויצחק הוו דערעו ליעקב כד אשתזיב מלבן. אמר ליה ברי פוק פתקך, וסב סבתך, פום ממלל רברבן הוה, ולא דא היא בלחודוי, אלא לכל צדיקייא, נשמתהון דצדיקייא מערעין קדמוהי לשיזבותיה, ואינון מלאכי קדישי עלאי. ותא חזי, יצחק קיים הוה בההיא שעתא, אבל נשמתיה קדישא אתנסיבת בכורסייא יקרא דמאריה, כד אתעקד על גבי מדבחא, ומכדין אסתמו עינוי מחיזו, היינו דכתיב, לולא וגו' ופחד יצחק היה לי. (ע&quot;כ התוספתא): &lt;קטע סוף=דף נה ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נו|א}}&lt;קטע התחלה=דף נו א/&gt;
מכוון בסיומא דדינא קשיא, דאפיק בסטרוי, בגליפוי טהירין, בשייפוי, ובגין כך עשו זוהמא דאתהתיך מדהבא. ועל דא תנינן, דבעי בר נש לכוונא בההיא שעתא ברעותא דמאריה, בגין דיפוק בנין קדישין לעלמא. ואי תימא יצחק לא אתכוון, לאו הכי, אלא אתכוון בקדושה, ואתכוון בסיומא דההוא אתר, ואשתכח כד נפק ההיא טפה קדמאה, בההוא אתר ממש, ועל דא כתיב כלו כאדרת שער. תא חזי, דוד בשפירו דסומקא נפק, ואתאחד בקדושה דמאריה, ועל דא כתיב, (ש&quot;א טז יב) והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי. אבל יעקב בוכרא הוה מניה דעשו, לאו מטפה, אלא דכוונא דרעותא באילנא עלאה רברבא ותקיף, ועשו בההוא אתר דסיומא דכלא, ובגין כך כתיב, (עובדיה א ב) הנה קטן נתתיך בגוים בזוי אתה מאד. רבי יהודה הוה מתני הכי, עשו נקרא ראשון, דכתיב (בראשית כה כה) ויצא הראשון אדמוני כלו, וקודשא בריך הוא אקרי ראשון, דכתיב (ישעיה מד ו) אני ראשון ואני אחרון, ואת אחרונים אני הוא, וזמין לאתפרעא ראשון מראשון, ולמבני ראשון, דכתיב (ירמיה יז יב) כסא כבוד מרום מראשון, ולזמנא דאתי כתיב, (ישעיה מא כז) ראשון לציון הנה הנם, ולירושלם מבשר אתן. תאנא, זמינא ירושלם למהוי שורהא לעילא, ולאתקרבא עד כורסי יקרא דמלכא, הדא הוא דכתיב, (ירמיה ג יז) בעת ההיא יקראו לירושלם כסא יהו&quot;ה, כדין כתיב (ישעיה ל כו) והיה אור הלבנה כאור החמה, ואור החמה יהיה שבעתים, כדין (זכריה יד ט) ביום ההוא יהיה יהו&quot;ה אחד ושמו אחד:

ברוך ה' לעולם אמן ואמן. ימלוך יהו&quot;ה לעולם אמן ואמן: &lt;קטע סוף=דף נו א/&gt;</text>
      <sha1>rzi7blinat2f0jjcfhsq5mkz96k2zlh</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זוהר חלק כב</title>
    <ns>0</ns>
    <id>261518</id>
    <revision>
      <id>2947866</id>
      <parentid>886974</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:01:05Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947866</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="225157" sha1="tqzvx7t9ts5ahvrls5cfxhdsn3ucufj" xml:space="preserve">__TOC__

&lt;קטע התחלה=דף נו א/&gt;
==פרשת אחרי מות==

{{ממ זהר משולב|ג|נו|א}}וידבר יהו&quot;ה אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו', ויאמר יהו&quot;ה אל משה, רבי יהודה אמר, כיון דכתיב וידבר יהו&quot;ה אל משה, אמאי זמנא אחרא, ויאמר יהו&quot;ה אל משה דבר אל אהרן אחיך, דהא במלולא קדמאה סגי. אלא הכי תנינן, כתיב (ויקרא א א) ויקרא אל משה וידבר יהו&quot;ה אליו, וכתיב (שמות כד א) ואל משה אמר עלה אל יהו&quot;ה, והא אוקמוה מלה, דהכא דרגא חד, ולבתר דרגא אחרא, אוף הכא, וידבר יהו&quot;ה אל משה דרגא חד, ולבתר ויאמר יהו&quot;ה אל משה דבר אל אהרן אחיך דרגא אחרא, וכלא בחד מתקלא סלקא, ומן שרשא חדא כולא אתחבר:

אחרי מות שני בני אהרן, רבי יצחק פתח, (תהלים ב יא) עבדו את יהו&quot;ה ביראה וגילו ברעדה, וכתיב (שם ק ב) עבדו את יהו&quot;ה בשמחה באו לפניו ברננה, הני קראי קשיין אהדדי. אלא הכי תאנא, עבדו את יהו&quot;ה ביראה, דכל פולחנא דבעי בר נש למפלח קמי מאריה, בקדמיתא בעי יראה, לדחלא מניה, ובגין דחלא דמאריה, ישתכח לבתר דיעביד בחדוותא פקודי אורייתא, ועל דא כתיב (דברים י יב) מה יהו&quot;ה אלהי&quot;ך שואל מעמך כי אם ליראה. וגילו ברעדה, דאסיר ליה לבר נש למחדי יתיר בעלמא דין, האי במלי דעלמא, אבל במלי דאורייתא ובפקודי דאורייתא בעי למחדי, לבתר ישתכח בר נש דיעבד בחדוותא פקודי אורייתא, דכתיב עבדו את יהו&quot;ה בשמחה. רבי אבא אמר, עבדו את יהו&quot;ה ביראה, &lt;קטע סוף=דף נו א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף נו ב/&gt;זוהר חלק ג דף נו/ב
רזא דמלה הוא, עבדו את יהו&quot;ה ביראה, מה יראו הכא, אלא כמה דאוקימנא, דכתיב (משלי א ז) יראת יהו&quot;ה ראשית דעת, וכתיב (תהלים קיא י) ראשית חכמה יראת יהו&quot;ה, יראת יהו&quot;ה קודשא בריך הוא הכי אקרי. רבי אלעזר אמר, עבדו את יהו&quot;ה ביראה, מאן דבעי למעבד פולחנא דמאריה, מאן אתר שארי, ובאן אתר יכוון פולחנא ליחדא שמא דמאריה, הדר ואמר ביראה, ביראה הוא שירותא מתתא לעילא. (תא חזי בני אהרן הא אוקימנא והא אתמר מלה), תא חזי, מה כתיב הכא אחרי מות, ולבתר דבר אל אהרן אחיך וגו', בזאת יבא אהרן, אלא מכאן שירותא לאזהרא לכהני, כל מאן דבעיין לאזדהרא בהאי זאת, ודא היא יראת יהו&quot;ה. דבר אחר, אחרי מות שני בני אהרן, רבי יוסי אמר, אחרי מות נדב ואביהוא מבעי ליה, מאי טעמא שני בני אהרן, והא ידיע דבנוי הוו, אלא הכי תאנא, דעד כאן לאו ברשותייהו קיימי, אלא ברשותא דאבוהון, ובגין כך בקרבתם לפני יהו&quot;ה וימותו, דאינון דחקו שעתא בחיי דאבוהון, וכלא הוה, בגין ההוא חובא דעבדו, דכתיב (במדבר ג ד) בהקריבם אש זרה. דתניא, באתר חד כתיב בהקריבם אש זרה, ובאתר חד כתיב בקרבתם לפני יהו&quot;ה, והאי והאי הוה, ובגין כך כתיב הכא בני אהרן, וכתיב בקרבתם. (תאנא) אמר רבי חייא, יומא חד הוינא אזיל בארחא, למיהך גביה דרבי שמעון, למילף מניה פרשתא דפסחא, ערעית בחד טורא, וחמינא בקיעין גומין בחד טינרא, ותרין גוברין בה, עד דהוינא אזול, שמענא קלא דאינון גוברין, והוו אמרין (תהלים מח א) שיר מזמור לבני קרח, גדול יהו&quot;ה ומהלל מאד וגו', מאי שיר מזמור, אלא הכי תאנא משמיה דרבי שמעון, שיר דאיהו כפול, שיר דאיהו משובח משאר שירין, ועל דאיהו משובח משאר שירין, תרין זמנין אתמר ביה שירתא, וכן (שם צב א) מזמור שיר ליום השבת, כהאי גוונא שיר השירים אשר לשלמה, שירתא לעילא מן שירתא. שיר מזמור, שירתא דקודשא בריך הוא דקא מזמרי בני קרח, (על) אינון דיתבי על פתחא דגיהנם, ומאן אינון, אחוהון דאינון דיתבי בתרעי דגיהנם, ועל דא שירתא דא ביום שני אתמר. קריבנא גבייהו, אמינא להו מאי אסקייכו באתר דא, אמרו מזבני אנן, ותרי יומי בשבתא בדילנא מישובא ונעסק באורייתא, בגין דלא שבקין לן בני נשא כל יומא ויומא, אמינא זכאה חולקכון. תו פתחו ואמרו, בכל זמנא דצדיקייא מסתלקי מעלמא, דינא אסתלק מעלמא, ומיתתהון דצדיקייא מכפרת על חובי דרא, ועל דא פרשתא דבני אהרן ביומא דכפורי קרינן לה, למהוי כפרה לחוביהון דישראל, אמר קודשא בריך הוא, אתעסקו במיתתהון דצדיקייא אלין, ויתחשב לכו כאלו אתון מקרבין קרבנין בהאי יומא לכפרא עלייכו. דתנינן, כל זמנא דישראל יהון בגלותא, ולא יקרבון קרבנין בהאי יומא, ואינון תרין שעירין לא יכלין לקרבא, יהא להו דכרנא דתרי בני אהרן, ויתכפר עלייהו. דהכי אוליפנא, דכתיב (במדבר ג ב) ואלה שמות בני אהרן הכהנים וגו', וכתיב הבכור נדב ואביהוא אלעזר ואיתמר, ואלעזר ואיתמר מבעי ליה, מהו אלעזר ואיתמר, אלא שקול הוה אביהוא כתרי אחוי, ונדב ככלהו. ואית דמתני (לה אפכא), הבכור נדב, דא בלחודוי, ואביהוא בלחודוי, וכל חד אתחשיב בעיניה כתרוייהו, כאלעזר ואיתמר, אבל נדב ואביהוא בלחודייהו, שקולין הוי לקבל שבעין סנהדרין, דהוו משמשין קמי משה, ובגין כך מיתתהון מכפרא על ישראל, ועל דא כתיב (ויקרא י ו) ואחיכם כל בית ישראל יבכו את השריפה. ואמר רבי שמעון, הבכור נדב, כלומר ההוא דכל שבחא ויקרא דיליה, (מה שמיה), נדב ואביהוא על אחת כמה וכמה, דהני תרי לא אשתכחו כוותייהו בישראל:

וידבר יהו&quot;ה אל משה אחרי מות שני בני אהרן, רבי &lt;קטע סוף=דף נו ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נז|א}}&lt;קטע התחלה=דף נז א/&gt;זוהר חלק ג דף נז/א
חזקיה פתח ואמר, (ישעיה כט כב) לכן כה אמר יהו&quot;ה אל בית יעקב, אשר פדה את אברהם וגו', האי קרא קשיא, לכן כה אמר יהו&quot;ה אשר פדה את אברהם מבעי ליה, מאי כה אמר יהו&quot;ה אל בית יעקב אשר פדה את אברהם. אלא הא אוקמוה, והא אתמר, דיעקב פדה את אברהם ודאי, דבההיא שעתא דנפל בגו נורא דכשדאי, דנו דיניה, (ס&quot;א, ואמרו קמי קודשא בריך הוא, בגין מאי ישתזיב האי, זכות אבהן לית ליה, אמר לון ישתזיב בגין בנוי, דהכי תניא, ברא מזכי אבא), אמרו, הא ישמעאל דנפיק מניה, אמר קודשא בריך הוא, הא יצחק דיושיט קדליה על גבי מדבחא, אמרו, הא עשו דנפיק מניה, אמר, הא יעקב דאיהו כרסייא שלימתא, וכל בנוהי שלימין קמאי, אמרו, הא ודאי בזכותא דא ישתזיב אברהם, הדא הוא דכתיב אשר פדה את אברהם. לא עתה יבוש יעקב, ולא עתה פניו יחורו, כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי, מאן אינון ילדיו מעשה וגו', אלין אינון חנניה מישאל ועזריה, דאפילו גרמייהו לגו נורא יקידתא, לקדשא שמי, לא עתה יבוש יעקב, מאי בעי הכא יעקב, והא כתיב (דניאל א ו) ויהי בהם מבני יהודה דניאל חנניה מישאל ועזריה, בני יהודה אקרון, ובגין כך לא עתה יבוש יהודה מבעי ליה, מאי לא עתה יבוש יעקב. אלא הכי תנינן, בההיא שעתא דאתכפיתו למנפל בנורא, כל חד ארים קליה, ואמר גבי כל אינון עמין ומלכין ואפרכיא, חנניה אמר, (תהלים קיח ו) יהו&quot;ה לי לא אירא מה יעשה לי אדם, יהו&quot;ה לי בעוזרי ואני אראה בשונאי, טוב לחסות ביהו&quot;ה וגו', מישאל פתח ואמר, (ירמיה ל י) ואתה אל תירא עבדי יעקב נאם יהו&quot;ה, כי אתך אני נאם יהו&quot;ה להושיעך, כי אעשה וגו', בההיא שעתא דשמעו כלהו שמא דיעקב, תווהו וחייכו בלצנותא, עזריה פתח ואמר, (דברים ו ד) שמע ישראל יהו&quot;ה אלהינ&quot;ו יהו&quot;ה אחד. הדא הוא דכתיב, (ישעיה מד ה) זה יאמר ליהו&quot;ה אני וגו', זה יאמר ליהו&quot;ה אני, דא חנניה, וזה יקרא בשם יעקב, דא מישאל, וזה יכתוב ידו ליהו&quot;ה ובשם ישראל יכנה, דא עזריה, ביה שעתא כנש קודשא בריך הוא פמליא דיליה, אמר לון, במאן מלה מאינון מלין דאמרו אלין תלתא אשזיב לון, פתחו ואמרו, (תהלים פג יט) וידעו כי אתה שמך יהו&quot;ה לבדך עליון על כל הארץ. בה שעתא אמר קודשא בריך הוא לכורסייא, כורסייא דילי במאן מלה מאינון מלין אשזיב לאינון צדיקיא, אמר ליה בההוא מלה דכולהו חייכין בה אשזיב לון, לא עתה יבוש יעקב, ולא עתה פניו יחורו, כמה דקאים יעקב לגבי דאברהם בנורא, יקום השתא לגבי אלין, הדא הוא דכתיב, כה אמר יהו&quot;ה אל בית יעקב אשר פדה את אברהם, לא עתה יבוש יעקב וגו', מההיא כסופא דלצנותא. תנא, כלהו דהוו חייכין ממלה דא, אתוקדו בההוא נורא, וקטל לון שביבא דנורא. מאן שזיב לאלין, על דהוו מצלן קמי קודשא בריך הוא, ומיחדן שמיה כדקא יאות, ועל דמיחדן שמיה כדקא יאות, אשתזיבו מההוא נורא יקידתא. תרי בני אהרן קריבו אשא נוכראה, דלא אתיחדו שמיה כדקא יאות, ואתוקדו בנורא. רבי יצחק אמר, כתיב אחרי מות, וכתיב וימותו, כיון דאמר אחרי מות שני בני אהרן, לא ידענא דהא וימותו, אלא הכי תנינן, תרי מיתות הוה, חד לפני יהו&quot;ה, וחד דלא הוו להו בנין, דכל מאן דלא זכי לבנין, מית הוא, בגין כך אחרי מות וימותו. רבי אבא אמר, מאי דכתיב (במדבר ג ד) וימת נדב ואביהוא לפני יהו&quot;ה, בהקריבם אשר זרה לפני יהו&quot;ה במדבר סיני, ובנים לא היו להם, ויכהן אלעזר ואיתמר, מאי דא לגבי דא, דכתיב ובנים לא היו להם, ויכהן אלעזר ואיתמר, אלא רזא דמלתא, האי דאמינא וימותו, דלא הוו להו בנין, והכי הוא ודאי, אבל לא כשאר בני עלמא, אף על גב דלא אנסיבו, דהא אלין לא מיתו אלא מיתת גרמיהון, אבל מיתת נפשהון לא מיתו. מנא לן, דכתיב (שמות ו כה) ואלעזר בן אהרן &lt;קטע סוף=דף נז א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף נז ב/&gt;זוהר חלק ג דף נז/ב
לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה, ותלד לו את פנחס, אלה ראשי אבות הלוים למשפחותם, אלה, והא פנחס בלחודוי הוה, וכתיב ראשי אבות הלוים, בגין כך, מיתת גרמיהון מיתו, מיתת נפשהון לא מיתו, אמר רבי אלעזר, ודאי משמע אלה, ומשמע ראשי. ובגין כך כתיב (במדבר כה יא) פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, וכתיב ופנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן, היה כהן בימים ההם, פנחס בן אלעזר הכהן מבעי ליה, אלא בכל אתר דאתא פנחס, בן אהרן הכהן כתיב, ואלעזר לא כתיב, אלא אלעזר הכהן, דכתיב (שם כז כא) ולפני אלעזר הכהן, (שם לא כא) ויאמר אלעזר הכהן וגו', ועל דא מיתת גרמיהון מיתו, מיתת נפשהון לא מיתו. ותנינן ברזא דמתניתין, תרי, זוג, פן חס, והא אתמר, יו&quot;ד זעירא ביני אתוון דפינחס, דהאי יו&quot;ד כליל תרי כחדא, ודא הוא רזא דמלה, והא אתמר. רבי אלעזר שאיל לאבוי, אמר ליה, והא תרי אינון, תרי הוו, אמאי לא אשתכחו תרי, אמר ליה, תרי פלגי גופא הוו, דהא לא אנסיבו, ובגין כך בחד אתכלילו, דכתיב ותלד לו את פנחס אלה ראשי וגו'. ויו&quot;ד דפנחס לא אתיהיב ביה לחברא אתוון, אלא בשעתא דקני לקודשא בריך הוא, ואתא לישרא עקימא, דחמא דהאי את ברית קדישא עייל זמרי ברשותא אחרא, ובמה דאתעקם בקדמיתא אתתקן הכא, בנוכראה אתעקם בקדמיתא, דכתיב בהקריבם אש זרה, הכא בנוכראה אתתקן, כמה דכתיב (מלאכי ב יא) ובעל בת אל נכר, ומה להלן אשר זרה, אף כאן נמי אשה זרה. מאי אתחזי הכא, אלא בקדמיתא רחיקא קריבו, דכתיב בהקריבם אש זרה, אוף הכא זמרי הוה קריב רחיקא, שמא דמלכא הוה קריב גבי רחיקא, מיד (במדבר כה ז) וירא פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן ויקם מתוך העדה, הכא אתקין עקימא דקדמיתא, כדין אתיהיב יו&quot;ד בשמיה, לחברא אתוון כחדא. ואתבשר בשלום, דכתיב (שם יב) לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום, בריתי ממש, מאי שלום הכא, אלא בההוא כתרא חאבו בקדמיתא, בההוא כתרא אתערו קטטותא בקדמיתא, והשתא דאתתקן כתיב הנני נותן לו את בריתי שלום, בריתי ממש תהא עמיה בשלום, ובגין כך אתיהיב יו&quot;ד זעירא בשמיה, דהא מאתוון זעירן היא, לאתחזאה דהא אתתקן מה דאתעקם בקדמיתא, והא אשלימת עמיה, אתא רבי אלעזר ונשיק ידוי, אמר בריך רחמנא דשאילנא האי מלה, ולא אתאביד מנאי. תאנא, אמר רבי יוסי, בהאי יומא דכפורי אתתקן למקרי פרשתא דא, לכפרא לישראל בגלותא, בגין דא סדרא דיומא דא הכא אסתדר, ובגין דמיתתהון דבני אהרן מכפרא על ישראל. מכאן אוליפנא, כל ההוא בר נש דיסורי דמאריה אתיין עליה, כפרה דחובוי אינון, וכל מאן דמצטער על יסוריהון דצדיקייא, מעבירין חובייא דלהון מעלמא, ועל דא ביומא דא קורין אחרי מות שני בני אהרן, דישמעון עמא, ויצטערון על אבודהון דצדיקייא, ויתכפר להון חובייהו, וכל דמצטער על אבודהון דצדיקייא, או אחית דמעין עלייהו, קודשא בריך הוא מכריז עליה, ואומר (ישעיה ו ז) וסר עונך וחטאתך תכופר, ולא עוד אלא דלא ימותון בנוי ביומוי, ועליה כתיב (שם נג י) יראה זרע יאריך ימים וגו':

ויאמר יהו&quot;ה אל משה דבר ואל אהרן אחיך, ואל בא בכל עת אל הקדש וגו', רבי שמעון פתח ואמר, (קהלת א ז) כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא וגו', אמר רבי שמעון, תווהנא על בני עלמא, דהא לית להו עיינין למחזי, ולבא לאשגחא, ולא ידעין, ולא שוויין לבייהו לאסתכלא ברעותא דמאריהון, היך ניימין ולא מתערי משנתייהו, עד לא ייתי ההוא יומא דחפי עלייהו חשוכא וקבלא, ויתבע ההוא &lt;קטע סוף=דף נז ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נח|א}}&lt;קטע התחלה=דף נח א/&gt;זוהר חלק ג דף נח/א
מאריה דפקודנא חושבנא מנייהו. וכרוזא כל יומא קארי עלייהו, ונשמתהון אסהידת בהון כל יומא וליליא, אורייתא ראמת קלין לכל עבר, מכרזת ואומרת, (משלי א כב) עד מתי פתאים תאהבו פתי, (שם ט ד) מי פתי יסור הנה, חסר לב אמרה לו, לכו לחמו בלחמי ושתו ביין מסכתי, ולית מאן דירכין אודניה, ולית מאן דיתער לביה. תא חזי, זמינין דרי בתראי דייתון, דיתנשי אורייתא מבינייהו, וחכימי לבא יתכנשון לאתרייהו (ס&quot;א לאדרא קדישא), ולא ישתכח מאן דסגיר ופתח, ווי לההוא דרא, ומכאן ולהלאה לא יהא דרא כדרא דא, עד דרא דייתי מלכא משיחא, ומנדעא יתער בעלמא, דכתיב (ירמיה לא לג) כי כלם ידעו אותי למקטנם ועד גדולם. תא חזי, כתיב (בראשית ב י) ונהר יוצא מעדן, ותנינן מה שמיה דההוא נהר, הא אוקימנא יובל שמיה, דכתיב (ירמיה יז ח) ועל יובל ישלח שרשיו. ובספרא דרב המנונא סבא, חיים שמיה, דמתמן נפקין חיים לעלמא, ואינון אקרון חיי מלכא, והא אוקימנא, ההוא אילנא רבא ותקיפא, דמזון לכלא ביה, אקרי עץ חיים, אילנא דנטע שרשוי באינון חיים, וכלא הוא שפיר. ותאנא, ההוא נהר אפיק נחלין עמיקין, במשח רבות, לאשקאה גנתא, ולרוואה אילנין ונטיעין, דכתיב (תהלים קד טז) ישבעו עצי יהו&quot;ה ארזי לבנון אשר נטע, ואינון נחלין נגדין ואתמשכן ומתכנשין בתרין קיימין (נ&quot;א סמכין), ואינון ברייתי, (תרי) קרינן להו (מ&quot;א ז כא) יכי&quot;ן ובוע&quot;ז, ושפיר. ומתמן נפקין כל אינון נחלין, ושריין לון בחד דרגא דאקרי צדיק, דכתיב (משלי י כה) וצדיק יסוד עולם, וכלהו אזלין ומתכנשין לההוא אתר דאקרי ים, והוא ימא דחכמתא, הדא הוא דכתיב, (קהלת א ז) כל הנחלים הולכים אל הים וגו'. ואי תימא, דהא מטי לאתר דא ופסקין ולא תייבין לבתר, כתיב אל מקום שהנחלים הולכים, שם הם שבים ללכת, בגין דההוא נהרא לא פסיק לעלמין. הם שבים, לאן אתר שבים, לאינון תרין קיימין נצח והוד, ללכת בהאי צדיק, לאשכחא ברכאן וחידו, והיינו רזא דתנינן, (תהלים קד כו) לויתן זה יצרת לשחק בו, דא צדיק. כלם אליך ישברון לתת אכלם בעתו, מאן עתו (דא עתו דצדיק), דא מטרוניתא דאקרי עתו דצדיק, ובגין כך כלהו מחכאן להאי עתו, כלהו דאתזנן לתתא, מאתר דא אתזנן, ורזא דא אוקימנא, (שם קמה טו) עיני כל אליך ישברו וגו', כמה דאוקימנא. תא חזי, בשעתא דהאי כל מבסם לעתו, ומתחברא עמיה, כלהו עלמין בחדו, כלהו עלמין בברכאן, כדין שלמא אשתכח בעלאי ותתאי. וכד גרמין חייבי עלמא, דתמן לא אשתכחו ברכאן דאינון נחלי, וינקא האי עת מסטרא אחרא, כדין דינין מתערין בעלמא, ושלמא לא אשתכח. וכד בעאן בני עלמא לאתברכא, לא יכלין אלא על ידא דכהנא, בגין דיתער כתרא דיליה, ויתברך מטרוניתא, וישתכחו ברכאן בכלהו עלמין. תאנא, בההיא שעתא בעא משה קמי קודשא בריך הוא מלה דא, אמר ליה, אי בני עלמא יתובון קמך, על ידי דמאן מתברכאן, אמר ליה קודשא בריך הוא, ולי את אומר, דבר אל אהרן אחיך, דהא בידיה מסיראן ברכאן לעילא ותתא:

ויאמר יהו&quot;ה אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבא בכל עת אל הקדש וגו', אמר רבי אבא, זמנין אית קמי קודשא בריך הוא לאשתכחא רעוון, ולאשתכחא ברכאן, ולמתבע בעותי, וזמנין דרעוון לא אשתכחו, וברכאן לא מזדמנן, ודינין קשיין מתערין בעלמא, וזמנין דדינא תליא. תא חזי, זמנין אית בשתא דרעווא אשתכח, וזמנין אית בשתא דדינא אשתכח, וזמנין אית בשתא דדינא אשתכח ותליא, זמנין אית בירחי דרעווא &lt;קטע סוף=דף נח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף נח ב/&gt;זוהר חלק ג דף נח/ב
אשתכח בהו, וזמנין אית בירחי דדינין אשתכחו ותליין על כלא. זמנין אית בשבועי דרעוון משתכחן, וזמנין אית בשבועי דדינין משתכחן בעלמא, וזמנין אית ביומי דרעווא אשתכח בעלמא, ועלמא אתבסמא, וזמנין אית ביומי דדינין תליין ומשתכחן, ואפילו בשעתי. ועל דא כתיב, (קהלת ג א) ועת לכל חפץ וגו', וכתיב (תהלים סט יד) ואני תפלתי לך וגו', וכתיב (ישעיה נה ו) דרשו יהו&quot;ה בהמצאו, וכתיב (תהלים י א) למה יהו&quot;ה תעמוד ברחוק תעלים לעתות בצרה, וכתיב (ירמיה לא ב) מרחוק יהו&quot;ה נראה לי, וזמנין דאיהו קרוב דכתיב (תהלים קמה יח) קרוב יהו&quot;ה לכל קוראיו, בגין כך ואל יבא בכל עת אל הקודש וגו'. רבי שמעון אמר, הא אוקימנא מלה בעתו, והכי הוא ודאי, והכא אתא קודשא בריך הוא לאזהרא לאהרן, דלא יטעי בההוא חובא דטעו בנוי, דהא האי עת ידיעא, בגין כך לא יטעי לחבר עת אחרא לגבי מלכא, הדא הוא דכתיב, ואל יבא בכל עת אל הקדש, כלומר אף על גב דיחמי עידן דאתמסר בידא אחרא, לאתנהגא עלמא, ויתמסר בידוי לייחד ביה, לקרבא ליה לקודשא, דהא אנא ושמי חד הוא, ובגיני כך (ס&quot;א לקרבא ליה לקודשא בריך הוא, דהא האי עת ידיע, בגין כך) ואל יבא בכל עת אל הקדש, ואי בעי למנדע במה ייעול, בזאת, בזאת יבא אהרן אל הקדש, דהאי זאת היא עת דאחידת בשמי, בהאי י' דרשימא בשמי ייעול אל הקדש, (אבל) ואל יבא בכל עת. תאנא, אמר רבי יוסי, כתיב (קהלת ג יא) את הכל עשה יפה בעתו, האי מלה אוקמה בוצינא (ס&quot;א בשמא) קדישא, והכי הוא, דתנינא את הכל עשה יפה בעתו, והכי הוא ודאי, את הכל ודאי, עשה יפה בעתו, דא בדא, ולא יתערבון אחרנין בינייהו, בעתו ממש, ולא באחרא, בגיני כך אזהרותא לאהרן, ואל יבא בכל עת אל הקדש, אבל במה ייעול, בזאת, כמה דאוקימנא דכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש:

רבי אלעזר הוה יתיב קמי אבוה, אמר ליה, כתיב בכנישתא דקרח (במדבר טז לג) ויאבדו מתוך הקהל, מאי ויאבדו, אלא כמה דכתיב (ויקרא כג ל) והאבדתי את הנפש ההיא מקרב עמה, (ס&quot;א כתיב בבני אהרן, ותצא אש מלפני יהו&quot;ה ותאכל אותם וימותו, וכתיב בכנישתא דקרח, ואש יצאה מאת יהו&quot;ה ותאכל את החמשים ומאתים איש, סלקא דעתך דשקילין דא כדא), אמר רבי שמעון, שאני אינון בני אהרן, דלא כתיב בהו אבידה כאינון דכנישתא דקרח, דכתיב בהו (במדבר טז לג) ויאבדו מתוך הקהל, וכתיב (שם יז כו) הן גוענו אבדנו כלנו אבדנו, לאכללא אינון דאקריבו קטרת בוסמין מאתן וחמשין, דאתאבידו ודאי, ואלין לא אתאבידו. אמר ליה, כתיב, ואל יבא בכל עת אל הקדש, וכתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש, כיון דאמר ואל יבא בכל עת, אמאי לא כתיב בהי זמנא ייעול, אמר ליה, (אלעזר), הא אתמר, ומלה חד הוא, וזמנא חד הוא הוו ידעי כהני, אבל על מה דחאבו בנוי בעא לאזהרא הכא, והא אתמר. אמר ליה, ואנא הכי סבירנא, ובגין לאתיישבא מלה בעינא. אמר ליה, אלעזר ברי, תא חזי, כל קרבנין וכל עלוון, נייחא הוא דקודשא בריך הוא, אבל לא הוה נייחא כמה דהאי קטרת, דקטרת מעליא מכלא, ובגין כך הוו מעלין ליה לגו בגו בלחישו, והא אתמר, ובגין כך לא אתענשו כל בני נשא בשאר קרבנין ועלוון כמו בקטרת דכל פולחנא דקודשא בריך הוא הכי אתקטר ואתקשר יתיר מכלא ועד אקרי קטרת, והא אתמר (משלי כז ט) שמן וקטרת ישמח לב. פתח רבי שמעון ודרש, (שיר א ג) לריח שמניך טובים וגו', האי קרא אסתכלנא ביה, והכי הוא, לריח, מאי ריח, ריח דקטרת, דאיהו דקיקא ומעליא ופנימאה מכלא, וכד סליק ההוא ריח, לאתקשרא בההיא משח רבות דנחלי מבועא, אתערו דא בדא, ואתקטרו כחדא, וכדין אינון משחן טבאן לאנהרא, כמה דאת אמר, לריח שמניך טובים, וכדין אתרק משחא מדרגא לדרגא, באינון דרגין דאקרון שמא קדישא, הדא הוא דכתיב שמן תורק שמך. על כל עלמות אהבוך, מאי עלמות, כמה דאוקימנא, עולמות, עולמות ממש. דבר אחר, על כן עלמות אהבוך, כמה דאת אמר, (תהלים מו א) על עלמות שיר, וכלא חד. ובספרא דרב המנונא סבא כתיב, מאי עולמות, כמה דאת אמר, (משלי לא טו) ותתן טרף לביתה וחק &lt;קטע סוף=דף נח ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נט|א}}&lt;קטע התחלה=דף נט א/&gt;זוהר חלק ג דף נט/א
לנערותיה, נערותיה, הני עלמות, אהבוך, לברכא שמך ולזמרא קמך, ומתמן אשתכחן ברכאן בכלהו תתאי, ומתברכאן עלאין ותתאין. דבר אחר, על כן עלמות אהבוך, שפיר הוא מאן דאמר על מות אהבוך, דהא במלה דא מאריהון דדינין אתבסמון, ובגין דהאי קטרת אתקטר במשחא דלעילא, יתיר אתחשב קמיה דקודשא בריך הוא, מכל קרבנין ועלוון. אמרה כנסת ישראל, אנא כקטרת, ואנת כמשחא, משכני אחריך נרוצה וגו', נרוצה, כמה דאת אמר, על כן עלמות אהבוך, אנא וכל אכלוסין, דהא כלהו בי אחידן, ועל דא משכני, דהא בי תליין. הביאני המלך חדריו, אם ייעול לי מלכא באדרוי, נגילה ונשמחה בך, אנא וכלהו אכלוסין. תאנא, כלהו אכלוסין בשעתא דכנסת ישראל חדאת ומתברכא, כלהו חדאן, ודינא לא שריא כדין בעלמא, ועל דא כתיב (תהלים צו יא) ישמחו השמים ותגל הארץ. כי בענן אראה על הכפרת, אמר רבי יהודה, זכאין אינון צדיקייא דקודשא בריך הוא בעי ביקריהון, ותנינא, מלך בשר ודם אי בר נש רכיב על סוסיא דיליה, בר קטלא הוא, קודשא בריך הוא ארכיב אליהו על דיליה, דכתיב (מ&quot;ב ב יא) ויעל אליהו בסערה השמים וגו', הכא מאי כתיב, ולא ימות כי בענן אראה על הכפרת, וקודשא בריך הוא עייליה למשה ביה, הדא הוא דכתיב (שמות כד יח) ויבא משה בתוך הענן, בתוך הענן ממש, כי בענן אראה על הכפרת, הדא הוא דכתיב (ישעיה ד ה) וברא יהו&quot;ה על כל מכון הר ציון ועל מקראיה ענן יומם ועשן, וכתיב (שמות מ לח) כי ענן יהו&quot;ה על המשכן יומם. ותאנא האי דכתיב (שם לד ה) וירד יהו&quot;ה בענן, בענן אראה על הכפרת, תאנא אתר דהוו שראן אינון כרובי, כמה דאוקימנא כרובי על את הוו יתבין, ותאנא תלת זמנין ביומא אתרחיש נסא בגדפייהו, בשעתא דאתגלי עלייהו קדושה דמלכא, אינון מגרמייהו סלקין גדפייהו, ופרסין לון, וחפיין על כפורתא, לבתר קמיטין גדפייהו ונאחזין בגדפייהו, (ס&quot;א ונאחזין בגופייהו), כמה דאת אמר (שם כה כ) והיו הכרובים פורשי כנפים למעלה, ולא פרושי, סוככים, ולא סכוכים, דהא באת (ס&quot;א בזאת) הוו קיימי, וחדאן בשכינתא. אמר רבי אבא, מה בעא הכא כי בענן אראה על הכפרת, וכתיב בזאת יבא אהרן, והא כהנא לא חמי לשכינתא בשעתא כד הוה עאל, אלא עננא הוה נחית, וכד הוה נחית מטא על האי כפרת, ומתערין גדפייהו דכרובין, ואקשי להו, ואמרו שירתא. ומה שירתא אמרי, (תהלים צו ד) כי גדול יהו&quot;ה ומהלל מאד ונורא הוא על כל אלהי&quot;ם, האי כד סלקי גדפייהו, בשעתא דפרסין להו אמרי, (שם ה) כי כל אלהי העמים אלילים ויהו&quot;ה שמים עשה, כד חפיין על כפורתא אמרי, (שם צח ט) לפני יהו&quot;ה כי בא לשפוט (את) הארץ, ישפוט תבל בצדק ועמים במישרים. וקלהון הוה שמע כהנא במקדשא, כדין שוי קטרת באתריה, ואתכוון במה דאתכוון, בגין דיתברך כלא, (וקלהון) וגדפי כרובייא סלקין ונחתין, וזמרי שירתא, ומחפיין לכפורתא, וסלקי להו, הדא הוא דכתיב, סוככים, סוככים דייקא, ומנא לן דקלהון אשתמע, כמה דאת אמר (יחזקאל א כח) ואשמע את קול וגו'. אמר רבי יוסי, ועמים במישרים, מהו במישרים, כמה דאת אמר (שיר א ד) מישרים אהבוך, לאכללא תרין כרובין דכר ונוקבא, מישרים ודאי, ועל דא ועמים במישרים, וכתיב (במדבר ז פט) וישמע את הקול מדבר אליו, מבין שני הכרובים וידבר אליו. רבי יצחק, אמר מכאן אוליפנא, דבכל אתר דלא אשתכח דכר ונוקבא, לאו כדאי למחמי אפי שכינתא, הדא הוא דכתיב (תהלים קמ יד) ישבו ישרים את פניך, ותנינן כתיב (דברים לב ד) צדיק וישר הוא, דכר ונוקבא, אוף הכא כרובים דכר ונוקבא, ועלייהו כתיב (תהלים צט ד) אתה כוננת מישרים, ועמים במישרים, ובגיני כך (שמות כה) ופניהם איש אל אחיו, והא אוקימנא: &lt;קטע סוף=דף נט א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|נט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף נט ב/&gt;זוהר חלק ג דף נט/ב
תניא, אמר רבי יוסי, זמנא חדא הוה צריכא עלמא למטרא, אתו לקמיה (ס&quot;א אזלו לגביה) דרבי שמעון, רבי ייסא ורבי חזקיה ושאר חברייא, אשכוהו דהוה אזיל למחמי לרבי פנחס בן יאיר, הוא ורבי אלעזר בריה, כיון דחמא לון, פתח ואמר (תהלים קלג א) שיר המעלות הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, מאי שבת אחים גם יחד, כמה דאת אמר ופניהם איש אל אחיו, בשעתא דהוו חד בחד משגיחין אנפין באנפין, כתיב מה טוב ומה נעים, וכד מהדר דכורא אנפוי מן נוקבא, ווי לעלמא, כדין כתיב (משלי יג כג) ויש נספה בלא משפט, בלא משפט ודאי, וכתיב (תהלים פט טו) צדק ומשפט מכון כסאך, דלא אזיל דא בלא דא, וכד משפט מתרחק מצדק, ווי לעלמא, (כדין כתיב ויש נספה בלא משפט). והשתא חמינא דאתון אתיתון על דדכורא לא שריא בנוקבא, אמר אי לדא אתיתון גבאי, תיבו, דהאי יומא אסתכלנא דיתהדר כלא למישרי אנפין באנפין, ואי לאורייתא אתיתון, שרו גבאי, אמרו ליה לכלא קא אתינא לגבי דמר, ישתמיט חד מינן לבשרא לאחנא שאר חברייא, ואנן נתיב לקמיה דמר. עד דהוו אזלי, פתח ואמר (שיר א ה) שחורה אני ונאוה בנות ירושלם וגו', אמרה כנסת ישראל קמי קודשא בריך הוא, שחורה אני בגלותא, ונאוה אני בפקודי אורייתא, דאף על גב דישראל בגלותא, לא שבקי לון, כאהלי קדר, דאינון בני קטורה (ס&quot;א טוריא) דאתקדרו אנפייהו תדירא, ועם כל דא כיריעות שלמה, כההוא חיזו שמיא למדכי, דכתיב (תהלים קד ב) נוטה שמים כיריעה. אל תראוני שאני שחרחורת, מאי טעמא (ס&quot;א אני שחרחורת, בגין ששזפתני), אל תראוני, בגין שאני שחרחורת, ששזפתני השמש, דלא אסתכל בי שמשא, לאנהרא לי כדקא יאות, ישראל מה אינון אמרין, בני אמי נחרו בי, מאן אינון בני אמי, אלין רברבין ממנן תריסין על שאר עמין. דבר אחר, בני אמי ממש, כמה דאת אמר (איכה ב) השליך משמים ארץ וגו', וכד השליך משמים ארץ, שמוני נוטרה את הכרמים, מאי טעמא, בגין דכרמי שלי לא נטרתי, ותנינן, בני אמי ודאי אסתכמו עלי, כלומר כד אתעדי ארץ משמים, כמה דאוקימנא, דכתיב (שמות ב ד) ותתצב אחותו מרחוק. והכא אתמר ודאי, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, ובהו אוקימנא, (נ&quot;א והכא אוקימנא) גם יחד, כמה דאת אמר (ויקרא כו מד) ואף גם זאת בהיותם, שבת אחים בכלל, כיון דכתיב גם, לאכללא כל אינון דלעילא, דכל שולטנותא בההוא אתר אשתכח. דבר אחר, הנה מה טוב ומה נעים וגו', אלין אינון חברייא, בשעתא דאינון יתבין כחדא ולא מתפרשן דא מן דא, בקדמיתא אתחזון גוברי מגיחי קרבא, דבעו לקטלא דא לדא, לבתר אתהדרו ברחימותא דאחוה, קודשא בריך הוא מהו אומר, הנה מה טוב ומה נעים שבת אחים גם יחד, גם לאכללא עמהון שכינתא, ולא עוד אלא קודשא בריך הוא אצית למלולייהו, וניחא ליה וחדי בהו, הדא הוא דכתיב (מלאכי ג טז) אז נדברו יראי יהו&quot;ה איש אל רעהו, ויקשב יהו&quot;ה וישמע ויכתב ספר זכרון לפניו וגו'. ואתון חברייא דהכא, כמה דהויתון בחביבותא ברחימותא מקדמת דנא, הכי נמי מכאן ולהלאה לא תתפרשון דא מן דא, עד דקודשא בריך הוא חדי עמכון, ויקרי עלייכו שלם, וישתכח בגינכון שלמא בעלמא, הדא הוא דכתיב (תהלים קכב ח) למען אחי ורעי אדברא נא שלום בך. אזלו עד דהוו אזלי, מטו לבי רבי פנחס בן יאיר, נפק רבי פנחס ונשקיה, אמר זכינא לנשקא שכינתא, זכאה חולקי, אתקין להו טיקלי דערסי קפטורי דקילטא, אמר רבי שמעון, אורייתא לא בעא הכי, אעבר להון ויתיבו. אמר רבי פנחס, עד לא ניכול, נשמע ממאריה דאורייתא מלה, דהא רבי שמעון כל מלוי באתגלייא אינון, איהו גברא דלא דחיל מעילא ותתא למימר לון, לא דחיל מעילא, דהא קודשא בריך הוא אסתכם &lt;קטע סוף=דף נט ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|ס|א}}&lt;קטע התחלה=דף ס א/&gt;זוהר חלק ג דף ס/א
ביה. לא דחיל מתתא כאריה דלא דחיל מבני ענא. א&quot;ר שמעון לרבי אלעזר בריה אלעזר קום בקיומך ואימא מלה חדתא לגביה דר' פנחס ושאר חברייא. קם ר' אלעזר פתח ואמר וידבר יי' אל משה אחרי מות שני בני אהרן וגו'. האי קרא אית לאסתכלא ביה דאתחזי דיתירא איהו. דהא כתיב בתריה ויאמר יי' אל משה דבר אל אהרן אחיך מכאן שירותא דפרשתא האי קרא דלעילא מאי הוא דכתיב וידבר יי' אל משה מאי הוא דאמר ליה. ולבתר ויאמר יי' אל משה. אלא בשעתא דקב&quot;ה יהב קטרת בוסמין לאהרן בעא דלא ישתמש ביה בחייוי בר נש אחרא. מ&quot;ט בגין דאהרן אסגי שלמא בעלמא. א&quot;ל קב&quot;ה את בעא לאסגאה שלמא בעלמא על ידך יסגי שלמא לעילא הא קטורת בוסמין יהא מסור בידך מכאן ולהלאה ובחייך לא ישתמש ביה בר נש אחרא. נדב ואביהו אקדימו בחיי דאבוהון לאקרבא מה דלא אתמסר להו ומלה דא גרים להון דטעו ביה. ותאנא משה הוה מהרהר מאן גרם לן טעותא דא והוה עציב. מה כתיב וידבר יי' אל משה אחרי מות שני בני אהרן ומה אמר ליה בקרבתם לפני יי' וימותו בהקריבם לא כתיב בקרבתם. א&quot;ל קב&quot;ה למשה דא גרמא להו דדחקו שעתא בחיי אבוהון וטעו בה והיינו דכתיב אשר לא צוה אותם. אותם לא צוה אבל לאהרן צוה. ומה תרין בני אהרן על דדחיקו שעתא בחיי אבוהון גרמו לגרמייהו כל כך. אנא לגבי אבא ור' פנחס ושאר חברייא על אחת כמה וכמה. אתא ר' פנחס נשקיה וברכיה:

רבי שמעון פתח ואמר הנה מטתו שלשלמה ששים גבורים סביב לה וגו'. הנה מטתו שלשלמה. מאי מטתו דא כורסי (נ&quot;א ערסא) יקרא דמלכא דכתיב ביה בטח בה לב בעלה שלשלשמה מלכא די שלמא כלא דיליה הוא שיים גבורים סביב לה דאתאחדן בסטרהא מדינא קשייא ואקרון שתין פולסי דנורא (ס&quot;א שתין מזיינין זיוני קשיין דההוא נער אתלבש בהו) מימיני' שננא דחרבא תקיפא משמאליה גומרי דנורא תקיפא דמתאחדא בגליפוי (ס&quot;א בקליפוי) בשבעין אלף להטי נורא דאכלא ואינון שתין מזייני זיוני קשיין ומאינון גבורן תקיפן דההיא גבורה עלאה דקב&quot;ה הה&quot;ד מגבורי ישראל, ותאנא בהאי ערסא מה כתיב בה ותקם בעוד לילה כד ינקא מסטרא דימינא (ס&quot;א מסטרא דדינא) ותתן טרף לביתה. מאי טרף כד&quot;א וטרף ואין מציל (הה&quot;ד) כלם אחזי חרב מלומדי מלחמה זמינין בכל אתר למעבד ינא ואקרון מאי דיבבא ויללא. איש חרבו על ירכו כד&quot;א חגור חרבך על ירך גבור. מפחד בלילות הא אוקמוה מפחדה דגיהנם וגו'. אבל מפחד בלילות כלומר כל דא מאן אתר נטלין. מפחד. מההוא אתר דאקרי פחד. כד&quot;א ופחד יצחק היה לי. וישבע יעקב בפחד אביו יצחק. בלילות בזמנין דאינון מתפקדין למעבד דינא. ותאנא כתיב זממה ותקחהו. הה&quot;ד וכל חית השדה ישחקו שם ועל דא כתיב זה הים גדול ורחב ידים וגו'. שם אניות יהלכון וגו'. כד&quot;א היתה כאניות סוחר ממרחק תביא לחמה, ממרחק ודאי. מרישא דמוחא ומעילא דרישא. תביא לחמה על ידא דצדיק כד מזדווגן כחד כדין חדו בכלא הה&quot;ד לויתן זה יצרת לשחק בו תאנא אלף וחמש מאה מארי תריסין מארי דשולטנותא אתאחדן מהאי סטרא דאינון גיברין בידוי דההוא דאקרי נער ארבע מפתחין רברבן תנינייא אזלין תחות ספינה דהאי &lt;קטע סוף=דף ס א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|ס|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ס ב/&gt;זוהר חלק ג דף ס/ב
ימא רבא לארבא זוויין דא אזיל לסטרא דא ודא אזיל לסטרא דא. וכן כלהו ארבע חיזו דאנפין אתחזיין בהו וכד אתכלילן בחד כתיב ודמות פניהם פני אדם פניהם דכלא אפי רברבי ואפי זוטרי כלילן כחד לעילא תרי סלקין ושאטין ותרין מגרופין בידייהו אלף טורין סלקין ועאלין (ס&quot;א אלין טמירין עאלין וסלקין) בכל יומא משקיו דההוא ימא. לבתר אתעקרי מנה וסלקין לימא אחרא לית חושבנא לאינון דאתאחדן בשערהא תרין בנין ינקין כל יומא דאקרון מאללי ארעא ודא הוא רזא דספרא דצניעותא דכתיב וישלח יהושע בן נון מן השטים שנים אנשים מרגלים חרש לאמר ואלין ינקין מתחות סטרי אברהא. תרין בנות בתחות רגלהא (ס&quot;א ואלין ינקן מסטרא דאברהא תרין בנת בתחותהא) ועל דא כתיב ויראו בני האלקים את בנות האדם ואלין מתאחדן בטרפי (ס&quot;א בטופרי) דההיא ערסא ודא הוא דתנינן דכתיב אז תבאנה שתים נשים זונות אל המלך. אז תבאנה ולא מקדמת דנא. ובזמנא דישראל לתתא אהדרון קדל מבתר קב&quot;ה מאי כתיב עמי נוגשיו מעולל ונשים משלו בו ודאי בידא שמאלא שבעין ענפין דמגדלין בין נוני ימא כלהו סומקי כוורדא ועילא מנהון ענפא חד סומקא יתיר דא סליק ונחית וכלהו אתחפיין בשערהא. מארי דלישנא בישא כד נחית חוייא אתעביד מקפץ על טורין מדלגא על טנרי עד דישכח טרפא דאחיד בטופרי וייכול. כדין שכיך ואתחזר לישניה לטב. זכאין אינון ישראל דמזמנין ליה טרפיה אהדר לאתריה (ס&quot;א לבתריה) עייל בנוקבא דתהומא רבא כד (ס&quot;א סליק סלקין) סלקין מארי דרמחין וסייפין דלית לון חושבנא. סוחרנייהו דאינון שתין עלאין דסוחרניה דהאי ערסא אלף אלפין ורבוא רבוון קיימין בכל סטרא דהאי ערסא לעילא. ומניה אתזנן כלהו מקמיה (ס&quot;א ומניה אתזנו. ליה פלחין כלהו קמיה) יקומון. מתחות כלהו נפקין כמה אלף ורבבן דלית לון חושבנא ונחתין ושאטין בעלמא עד דתקעי מארי שופרא ומתכנשי. והני בזוהמא דטופרי אחידן. דא ערסא כליל לון דא ערסא רגלוהי אחידן בארבע סטרי עלמא כלא עאלין בכללא דאשתכח לעילא ואשתכח לתתא בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ועל דא כתיב הנה. מאי הנה בגין דזמינא לכלא לעילא ותתא. ורשומא האי ערסא מכלא. אדנ&quot;י אתקרי רבונא דכלא רשימא בין חיילהא. בגיני כך כהנא בעא לכוונא מלי דלעילא ליחדא שמא קדישא מאתר דבעא ליחדא ועל דא תנינן כתיב בזאת יבא אהרן אל הקדש. בהאי בעא לקרבא קדושה לאתריה. מהאי אתר בעי בר נש לדחלא מקמי קב&quot;ה. וע&quot;ד כתיב לו חכמו ישכילו זאת מיד יבינו לאחריתם. כלומר אי יסתכלון בני נשא בענשא היך אחידא זאת בין חיילהא והיך אתמנו קמה כל אינון בני חיילין ואחידן בפולחנא לאתפרעא מן חייביא מיד יבינו לאחריתם ויסתמרון עובדיהון ולא יחובון קמי מלכא קדישא. תו אר&quot;ש כל בר נש דזכי למילף אורייתא ונטיר לה להאי זאת, האי זאת נטירת ליה וגזר עמיה קיימא על קיימא דיליה דלא יתעדי מניה ומן בנוהי ומן בני בנוהי לעלמין הה&quot;ד ואני זאת בריתי אותם וגו'. יתבו למיכל עד דאכלו אר&quot;ש לחברייא כל חד וחד לימא מלה חדתא דאורייתא על פתורא לקמיה דרבי פנחס:

פתח רבי חזקיה ואמר יי' אלקים נתן לי לשון למודים לדעת לעות את יעף דבר וגו'. זכאין אינון ישראל דקודשא בריך הוא אתרעי בהו מכל שאר עמין וקראן קדש דכתיב קדש ישראל ליי' ויהיב &lt;קטע סוף=דף ס ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|סא|א}}&lt;קטע התחלה=דף סא א/&gt;זוהר חלק ג דף סא/א
להו חולק לאתאחדא בשמא קדישא. ובמה אחידו ישראל בשמא קדישא בגין דזכו באורייתא. דכל מאן דזכי באורייתא זכי ביה בקב&quot;ה (נ&quot;א בקדש). ותנינן קמיה דמר מאי קדש. שלימותא דאקרי חכמה עלאה. ומהאי אתר (נגיד משח רבות קדישא בשבילין ידיען לאתר דאקרי בינה עלאה) ומתמן נפקין מבועין ונחלין לכל עבר עד דמטו להאי זאת (ומאתר דא אתער רוחא קדישא). והאי זאת כד מתברכא אקרי קדש ואקרי חכמה וקראן ליה (נ&quot;א והאי זאת כד אתברכא מאתר עלאה דא דאקרי קדש ואקרי חכמה קראן לה) רוח הקדש כלומר רוח מההוא קדש דלעילא. וכד נפקין ומתערין מנה רזי אורייתא כדין אתקרי לשון הקדש. ובשעתא דנגיד ההוא רבות קדישא לאינון תרין קיימין דאקרון למודי יי' ואקרון צבקות אתכנש תמן. וכד נפיק מתמן בההוא דרגא דאקרי יסוד לההוא חכמה זעירא. כדין אתקרי לשון למודים. ונפיק לאתערא לאינון קדישי עליונים. כדין כתיב יי' אלקים נתן לי לשון למודים. ולמה לדעת לעות את יעף דבר. וקב&quot;ה יהיב האי לבוצינא קדישא ר&quot;ש. ועוד דסליק ליה לעילא בגין כך כל מלוי באתגלייא אתמרו ולא אתכסיין. עליה כתיב פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות:

פתח רבי ייסא ואמר ויין נתן חכמה לשלמה כאשר דבר לו ויהי שלום בין חירם ובין שלמה וגו'. ויי' נתן חכמה לשלמה דא הוא דתנינן ביומוי דשלמה מלכא קיימא סיהרא באשלמותא. כאשר דבר לו כמה דאתמר ליה החכמה והמדע נתון לך. ויהי שלום בין חירם ובין שלמה. וכי מה (בין) האי להאי. אלא הכי תנינן ויי' נתן חכמה לשלמה והאי חכמה במאי אוקים לה א&quot;ר יוסי אוקים לה בהאי. בקדמיתא דשלמה עבד דנחית לחירם מההוא דרגא דהוה אמר מושב אלקים ישבתי וגו' דתניא חירם מלך צור עבד גרמיה אלוה. בתר דשלמה אתא עבר ליה בחכמתיה דנחית מההוא עיטא ואודי ליה לשלמה. ובגין כך ויהי שלום בין חירם ובין שלמה. ותנינן א&quot;ר יצחק א&quot;ר יהודה דשדר ליה חד שידא ונחית ליה שבעה מדורין דגיהנם וסלקיה ושדר ליה פתקין בכל יומא ויומא בידיה עד דאהדר ואודי ליה לשלמה. ותנינן שלמה ירית לה לסיהרא בכל סטרוי. בג&quot;כ בכלא שליט בחכמתיה. ור&quot;ש בן יוחאי שליט בחכמתיה על כל בני עלמא כל אינון דסלקין בדרגוי לא סלקין אלא לאשלמא עמיה (ס&quot;א אי לא שלמין עמיה):

פתח רבי יוסי ואמר יונתי בחגוי הסלע בסתר המדרגה וגו'. יונתי דא כ&quot;י מה יונה לא שבקת בן זוגה לעלמין. כך כ&quot;י לא שבקת לקב&quot;ה לעלמין. בחגוי הסלע. אלין ת&quot;ח דלא משתכחי בנייחא בעלמא דין. בסתר המדרגה. אלין ת&quot;ח הצנועין דבהון חסידין דחלי קב&quot;ה. דשכינתא לא אעדי מנייהו לעלמין. כדין קב&quot;ה מתבע בגינייהו לכ&quot;י ואמר הראיני את מראיך השמיעני את קולך כי קולך ערב דלית קלא משתמע לעילא אלא קלא דאינון דמתעסקי באורייתא. ותאנא כל אינון דמתעסקי באורייתא בליליא דיוקניהון אתחקקק לעילא קמי קב&quot;ה וקב&quot;ה משתעשע בהו כוליה יומא ומסתכל בהו וההוא קלא (דהכא) סליק ובקע כל אינון רקיעין עד דסליק קמי קב&quot;ה. כדין כתיב כי קולך ערב ומראך נאוה. והשתא קב&quot;ה חקק דיוקנא דר&quot;ש לעילא. וקליה לעילא לעילא סלקא ומתעטרא בכתרא קדישא עד דקב&quot;ה מתעטר ביה בכלהו עלמין ומשתבח ביה. עליה כתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר:

פתח ר' חייא ואמר מה שהיה כבר הוא (נקרא שמו ל&quot;ג) ואשר להיות וגו'. מה שהיה כבר היינו דתנינן עד לא ברא קב&quot;ה האי עלמא הוה בארי עלמין וחריב לון עד &lt;קטע סוף=דף סא א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|סא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף סא ב/&gt;זוהר חלק ג דף סא/ב
דקב&quot;ה סליק ברעותיה למברי האי עלמא ואמליך באורייתא כדין אתתקן הוא בתקונוי ואתעטר בעטרוי וברא האי עלמא וכל מאי דאשתכח בהאי עלמא הא הוה קמיה (והא סליק מקמיה) ואתתקן קמיה ותאנא כל אינון דברי עלמא דאשתכחו בכל דרא ודרא עד לא ייתון לעלמא הא הוו קיימי קמיה בדיוקניהון. (והכי תאנא) אפילו כל אינון נשמתין דבני נשא עד לא ייחתון לעלמא כלהו גליפין קמיה ברקיעא בהוא דיוקנא ממש דאינון בהאי עלמא וכל מה דאולפין בהאי עלמא כלא ידעו עד לא ייתון לעלמא ותנינא האי באינון זכאי קשוט. וכל אינון דלא משתכחין זכאין בהאי עלמא אפילו תמן מתרחקין מקמי קב&quot;ה ועאלין בנוקבא דתהומא רבא ודחקין שעתא ונחתין לעלמא. וההיא נשמתא דלהון הא אוליפנא כמה דאינון קשי קדל בהאי עלמא כך הוו עד לא ייתון לעלמא. וההוא חולקא קדישא דיהב לון רמאן ליה ואזלין ושאטין ואסתאבון בההוא נוקבא דתהומא רבא ונטלי חולקהון מתמן ודחקין שעתא ונחתי לעלמא אי זכי לבתר ותב בתיובתא קמי מאריה הוא נטיל ההוא חולקא דיליה ממש הה&quot;ד מה שהיה כבר (נקרא שמו) ואשר להיות וגו'. תא חזי בני אהרן לא אשתכחו בישראל כוותייהו בר משה ואהרן ואינון אקרון אצילי בני ישראל ועל דטעו קמי מלכא קדישא מיתו. וכי קב&quot;ה בעא לאובדא לון והא תנינן ברזא דמתניתין דקב&quot;ה עבד חסד בכלא ואפילו ברשיעי עלמא לא בעי לאובדא לון והני זכאי קשוט ס&quot;ד דאינון אתאבידו מעלמא זכותא דלהון אן הוא. זכותא דאבוהון אן הוא. זכותא דמשה הכי נמי. ואינון היך אתאבידו אלא הכי אוליפנא מבוצינא קדישא דקב&quot;ה חס על יקרא דלהון ואתוקד גרמיהון לגו. ונשמתהון לא אתאבידו והא אוקימנא ות&quot;ח עד לא מיתו בני אהרן כתיב ואלעזר בן אהרן לקח לו וגו' אקרי שמיה פנחס דהוה זמין לאתתקנא עקימא הה&quot;ד ואשר להיות כבר היה. ותאנא כלהו זכאי קשוט עד לא ייתון לעלמא כלהו אתתקנו לעילא ואקרון בשמהן. ור' שמעון בן יוחאי מן יומא דברא קב&quot;ה עלמא הוה אזדמן קמי קב&quot;ה ואשתכח עמיה וקב&quot;ה קרי ליה בשמיה זכאה חולקיה לעילא ותתא עליה כתיב ישמח אביך ואמך. אביך דא קב&quot;ה ואמך דא כ&quot;י:

פתח ר' אבא ואמר עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו. האי קרא אוקמוה חברייא בשעתא דקב&quot;ה אשתכח וזמין בטורא דסיני למיהב אורייתא לישראל נרדי נתן ריחו ישראל יהבו וסליקו ריחא טב דקאים ואגין עלייהו לדרי דרין ואמרו כל אשר דבר יי' נעשה ונשמע. דבר אחר עד שהמלך במסבו בעוד דסליק משה לקבלא אורייתא מקב&quot;ה ואתחקק בתרי לוחי אבנין ישראל שבקו ההוא ריחא טבא דהוה מתעטר עלייהו ואמרו לעגל אלה אלקיך ישראל. השתא האי קרא ברזא דחכמתא הוא. ת&quot;ח כתיב ונהר יוצר מעדן להשקות את הגן האי נהרא אתפשט בסטרוי בשעתא דמזדווג עמיה בזווגא שלים כדי האי עדן (זווגא) בההוא נתיב דלא אתידע לעילא ותתא כד&quot;א נתיב לא ידעו עיט ואשתכחו ברעותא דלא מתפרשן תדירא חד מחד. כדין נפקין מבועין ונחלין ומעטרי לבן קדישא בכל אינון כתרין כדין כתיב בעטרה שעטרה לו אמו. ובההוא שעתא ירית ההוא בן אחסנתא דאבוי ואמיה כדין הוא אשתעשע בההוא ענוגא ותפנוקא. ותאנא בשעתא דמלכא עלאה בתפנוקי מלכין יתיב בעטרוי כדין כתיב עד שהמלך במסבו נרדי נתן ריחו דא יסוד דאפיק ברכאן לאזדווגא מלכא קדישא &lt;קטע סוף=דף סא ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|סב|א}}&lt;קטע התחלה=דף סב א/&gt;זוהר חלק ג דף סב/א
במטרוניתא (בהא דרגא) וכדין אתייהבון ברכאן בכולהו עלמין (ונפקין) ומתברכן עלאין ותתאין והשתא הא בוצינא קדישא מתעטר בעטרוי דהאי דרגא והוא וחברייא סליקו תשבחן מתתא לעילא והיא מתעטרא באינון תשבחן. השתא אית לאפקא ברכאן לכלהו חברייא מעילא לתתא בהאי דרגא קדישא ור' (ס&quot;א דר') אלעזר בריה לימא מאינון מלין מעליין דאוליף מאבוי:

פתח ר' אלעזר ואמר וירא והנה באר בשדה וגו'. ונאספו שמה כל העדרים וגו'. הני קראי אית לאסתכלא בהו וברזא דחכמתא אינון דאוליפנא מאבא והכי אוליפנא. וירא והנה באר בשדה. מאן באר דא היא דכתיב באר חפרוה שרים כרוה נדיבי העם. והנה שם שלשה עדרי צאן רובצים עליה אלין אינון נצח הוד יסוד דאלין אינון רביעין עלה וקיימין עלה ומאלין אמלייא ברכאן ההיא באר. כי מן הבאר ההיא ישקו העדרים דהא מן האי באר אתזנו עלאין ותתאין (נ&quot;א עלמין תתאין) ומתברכאן כלהו כחדא. והאבן גדולה על פי הבאר דא הוא דינא קשייא דקיימא עלה מסטרא אחרא לינקא לה (נ&quot;א מנה) ונאספו שמה כל העדרים. אלין אינון שית כתרי מלכא דמתכנשי כלהו ונגדי ברכאן מרישא דמלכא ומריקן בה. וכד אתחבראן כלהו כחדא לארקא בה כתיב וגללו את האבן מעל פי הבאר מנדרין (ס&quot;א מגנדרין) לההוא דינא קשייא ומעברן ליה מינה. והשקו את הצאן מריקין ברכאן מההוא באר לעלאין ותתאין. לבתר והשיבו את האבן על פי הבאר למקומה. תב ההוא דינא לאתריה בגין דאצטריך ליה לבשמא עלמא ולתקנא עלמא. והשתא הא קב&quot;ה אריק עלייכו ברכאן ממבועא דנחלא ומנייכו כל בני דרא מתברכין. זכאה חולקיכון בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייכו כתיב וכל בניך למודי יי' ורב שלום בניך:

פתח ר&quot;ש ואמר יעלזו חסידים בכבוד ירננו על משכבותם וגו'. תאנא בי&quot;ג מכילן אתקשר קשרא דמהימנותא לאשתכחא ברכאן לכלא וכל מהימנותא דקב&quot;ה בתלתא אסתימו ועל האי בי&quot;ג מכילן דאורייתא מתעטרא כמה דאוקימנא מק&quot;ו ומג&quot;ש וכו' וכמה זמנין אוקימנא האי. ושמא קדישא בהאי מתעטרא. ת&quot;ח בההיא שעתא דבעא יעקב דיתברכון בנוי בשמא (ס&quot;א בקשרא) דמהימנותא מה כתיב כל אלה שבטי ישראל עשר וזאת הא תליסר דאשתתף עמהון שכינתא ואתקיימו ברכאן. והיינו דכתיב איש אשר כברכתו ברך אותם. מאי כברכתו בההוא דוגמא דלעילא כברכתו דכל מכילא ומכילא. ותאנא כל אינון מכילין סלקין ומתעטרין ונייחין ברישא חדא ותמן מתעטרא רישא דמלכא. ההוא דאקרי בדרגא עלאה דחסידות. וחסידים ירתין כל ההוא כבוד דלעילא דכתיב יעלזו חסידים בכבוד בהאי עלמא. ירננו על משכבותם בעלמא דאתי. רוממות קל בגרונם דידעין לקשרא קשרא דמהימנותא כדקא יאות. וכדין חרב פיפיות בידם מאן חרב פיפיות דא הוא חרב ליי' חרבא דקב&quot;ה פיפיות להיטא בתרין דינין. ולמה. לעשות נקמה בגוים וגו'. והא ר' פנחס בן יאיר כתרא דחסד רישא עלאה. בג&quot;כ כבוד דלעילא ירית והוא קשיר קשרא עלאה קשרא קדישא קשרא דמהימנותא. זכאה חולקיה בעלמא דין ובעלמא דאתי. על האי פתורא אתמר זה השלחן אשר לפני יי'. קם ר' פנחס ונשיק ליה ובריך ליה ונשיק לר&quot;א ולכלהו חברייא ובריך לון נטל כסא ובריך. פתח ואמר תערוך לפני שלחן נגד צוררי וגו'. יתבו (ס&quot;א חדו) תמן כל ההוא והוו חברייא כלהו חדאן &lt;קטע סוף=דף סב א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|סב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף סב ב/&gt;זוהר חלק ג דף סב/ב
במלי דאורייתא וחדוותא דר&quot;ש הוה סגי. נטל ר' פנחס לר&quot;א ולא שבקיה כל ההוא יומא וכל ליליא והוה חדי עמיה קרא עליה אז תתענג על יי' כל חדוותא וענוגא יתירא דא דחולקי הוא (ע&quot;ד דעמי הוא. ע&quot;ד כתיב אשרי העם שככה לו וגו'). זמינין בההוא עלמא לאכרזא עלי זכאה חולקך רבי פנחס דאנת זכית לכל האי. שלום לך ושלום לעוזריך כי עזרך אלקיך. אשכימו למיזל קם ר' פנחס ואחיד ביה בר&quot;א ולא שבקיה למיהך. אוזיף ר' פנחס לר&quot;ש וברכיה ולכלהו חברייא. עד דהוו אזלי אמר להו ר&quot;ש לחברייא עת לעשות ליי'. אתא רבי אבא ושאיל כתיב ונתן אהרן על שני השעירים גורלות וגו'. הני עדבין למה. ואהרן למה ליה למיהב עדבין. ופרשתא דא למה. והא אוליפנא קמיה דמר סדרא דיומא והאי בעינא למנדע:

פתח ר&quot;ש ואמר ויקח מאתם את שמעון ויאסור אותו לעיניהם. וכי מה חמא יוסף למיסב לשמעון עמיה יתיר מאחוהי. אלא אמר יוסף בכל אתר שמעון (ולוי) פתיחותא דדינא איהו (אינון). וההוא שעתא דאזילנא מאבא לגבייהו דאחי. שמעון פתח בקדמיתא בדינא. הה&quot;ד ויאמרו איש אל אחיו הנה בעל החלומות הלזה בא. ועתה לכו וגו', לבתר בשכם ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי כלהו בדינא הוו. טב למיסב דא ולא יתער קטטותא בכלהו שבטין. ותנינן מאי קא חמא שמעון לאזדווגא בלוי יתיר מכלא. והא ראובן הוה אחוה וסמיך ליה. אלא שמעון חמא וידע דלוי מסטרא דדינא קא אתי ושמעון מסטרא דדינא קשיא יתיר אתאחד. אמר נתערב חד בחד ואנן נחריב עלמא. מאי עביד קב&quot;ה נטיל ליה לחולקיה ללוי אמר מכאן ולהלאה ליתיב בקופטירא בהדיה בלחודוי. תאנא בסטרא דאימא תרין גרדיני טהירין (ס&quot;א תריסין) אתאחדן בידוי שמאלא והא אוקימנא דאינון מאללי ארעא בכל יומא ויומא. והיינו רזא דכתיב שנים אנשים מרגלים. ותאנא זכאה חולקיהון דישראל יתיר מכל עמין עכו&quot;ם דקב&quot;ה בעי לדכאה להו ולרחמא עלייהו דאינון חולקיה ועדביה הה&quot;ד כי חלק ייק עמו וגו' וכתיב ירכיבהו על במתי ארץ. על במתי ארץ דייקא. דהא אינון אתאחדן לעילא לעילא. וע&quot;ד קב&quot;ה רחימותא דיליה אתדבק בהו הה&quot;ד אהבתי אתכם אמר יי'. וכתיב כי מאהבת יי' אתכם וגו' ומגו רחימותא יתירא דרחים להו יהב לון יומא חד בשתא לדכאה להו ולזכאה להו מכל חוביהון דכתיב כי ביום הזה וגו'. בגין דיהון זכאין בעלמא דין ובעלמא דאתי ולא ישתכח בהו חובא וע&quot;ד ביומא דא מתעטרין ישראל ושלטין על כלהו גרדינין ועל כלהו טהירין. תאנא ונתן אהרן על שני השעירים גורלות. ונתן אהרן בגין דאתי מסטרא דחסד על שני השעירים על דייקא בגין דתתבסם מטרוניתא. גורל אחד ליי' וגורל אחד לעזאזל. והא תרין שעירין אינון אמאי חד ליי' אלא אמר קב&quot;ה יתיב האי גבאי. וחד יזיל וישוט בעלמא. דאלמלי תרווייהו מזדווגן לא יכיל עלמא למסבל, נפק האי אזיל ושאט בעלמא ואשכח להו לישראל בכמה פולחנין בכמה דרגין בכמה נמוסין טבן לא יכיל להו כלהו שלמא בינייהו לא יכיל למיעל בהו בדלטורא (אזל ושאט בעלמא אשכח לישראל כהאי גוונא) (נ&quot;א ישראל לתתא אוף הכי כהאי גוונא). האי שעירא אחרא שלחין ליה במטולא דכל חובייהו דישראל. תאנא כמה חבילי טריקין מזדווגן (נ&quot;א מזדמנן) דאינון תחות ידיה וממנן לאללא ארעא על כל אינון &lt;קטע סוף=דף סב ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|סג|א}}&lt;קטע התחלה=דף סג א/&gt;זוהר חלק ג דף סג/א
דעברין על פתגמי אורייתא. וההוא יומא לא שכיח דילטורא (ס&quot;א פטרא) למללא בהו בישראל. כד מטא האי שעירא לגבי טורא כמה חידו על חידו מתבסמין כלהו ביה וההוא גרדינא דנפיק אהדר ואמר תושבחתא דישראל קטיגורא אתעביד סניגורא. ות&quot;ח לאו דא בלחודוי הוא אלא בכל אתר דבעיין ישראל לאתדכאה מחובייהו קב&quot;ה יהיב לון עיטא לקשרא מארי דדינא ולבסמא להו באינון קרבנין ועלוון דקרבין קמי קב&quot;ה. וכדין לא יכלין לאבאשא. וההוא יומא יתיר על כלא כמה דמבסמין ישראל לתתא לכלא הכי מבסמין לכל אינון דאית להו דילטורא (ס&quot;א פטרא) וכלא קרבנא הוא ופולחנא דקב&quot;ה. תאנא בההיא שעתא דכתיב ולקח אהרן את שני השעירים וגו', מתערין אינון בההוא יומא לעילא ובעיין לשלטאה (נ&quot;א לשטאה) ולמיפק בעלמא כיון דכהנא מקרב אלין לתתא מתקרבין אינון לעילא. כדין עדבין סלקין בכל סטרין כהנא יהב עדבין לתתא כהנא יהיב עדבין לעילא. כמה דחד אשתאר ביה בקב&quot;ה לתתא. וחד אפקין ליה לההוא מדברא הכי נמי לעילא חד אשתאר ביה בקב&quot;ה וחד נפיק ושט בעלמא. לההוא מדברא עלאה וחד בחד מתקשר. כתיב וסמך אהרן את שתי ידיו על ראש השעיר החי והתודה עליו וגו'. בג&quot;כ וסמך אהרן את שתי ידיו דקב&quot;ה יסתכם על ידוי, על ראש השעיר החי. החי דייקא. לאכללא ההוא דלעילא. והתודה עליו את כל עונות כמה דכתיב והתודה אשר חטא עליה. ואוקימנא עליה דאתדכי ב&quot;נ ואשתאר עליה כל ההוא חובא. אוף הכי והתודה עליו בתר דאודי כהנא בגינייהו דישראל. עליו, כלומר ישתארון כלהו עליו. א&quot;ל ר' אבא אי הכי והא כתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים. אמר ליה שאני הכא דהתם לשעירים הוו קרבין קרבנא ובג&quot;כ לא כתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם שעירים אלא לשעירים דהתם לשעירים הוו עבדי פולחנא ושולטנותא. והכא ונשא השעיר עליו את כל עונותם וקרבנא לא אתעביד אלא לקב&quot;ה ת&quot;ח דבגיני קרבנא מתבסמן עלאין ותתאין ודינא לא שריא ושלטא עלייהו דישראל. תאנא ושלח ביד איש עתי המדברה. מהו איש עתי. אלא רזא דמלה הכי הוא &lt;קטע סוף=דף סג א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|סג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף סג ב/&gt;זוהר חלק ג דף סג/ב
בכל מה דאתעביד בעי בר נש זמין לההיא מלה. אית ב&quot;נ דברכתא אתקיים על ידיה יתיר מאחרא. ת&quot;ח מה כתיב ביה בכהנא טוב עין הוא יבורך אל תקרי יבורך אלא יברך. בגין דהוא הוה זמין דיתקיים ברכתא על ידיה בהאי (ס&quot;א ושארי ברכתא באשגחותא דיליה). ואית ב&quot;נ דהוה זמין לאתקיימא לווטין על ידיה ובכל מה דישגח לייתי לווטייא ומארה ובעתיא. כגון בלעם דאקרי רע עין. דהוה זמין בכל ביש ולא הוה זמין לטב. ואע&quot;ג דברך. ברכתיה לא ברכתא ולא אתקיים.וכד הוה לייט כל מאן דלייט אתקיים ואפילו ברגעא חדא. ועל דא כתיב שתם העין. בכל אתר דעיניה שלטא אתלטייא. ת&quot;ח מה כתיב וישת אל המדבר פניו בגין דיתער מההוא סטרא ההוא דשלטא תמן. וייתי בדילטורייא עלייהו דישראל מה כתיב בהו בכהני טוב עין הוא יבורך דהוא הוה זמין בהאי ושארי ברכתא באשגחותא דיליה. ועל דא תנינן יסטי ב&quot;נ אפילו ממאה ארחין ולא יערע בב&quot;נ דאית ליה עינא בישא. אוף הכא ושלח ביד איש עתי דהוא זמין להאי ורשים להאי וכהנא הוה אשתמודע ביה חד עינא יתיר מאחרא פורתא. סורטא דעל עינא אתחפייא בשערין סגיאין. מכחלא עינא. ולא מסתכל במישר. האי הוא ב&quot;נ זמין להאי וכדקא חזי ליה וע&quot;ד כתיב ביד איש עתי. בגוש חלבא הוה בר נש דבכל אתר דמחי בידוי הוה מית ולא הוו בני נשא מקרבין בהדיה. בסוריא הוה ב&quot;נ דבכל אתר דאסתכל אפי' לטב כלא אתהפך לביש. יומא חד הוה חד ב&quot;נ אזיל בשוקא והוו אנפוי נהירין. אתא ההוא ב&quot;נ ואסתכל ביה ואתבקע עיניה. בג&quot;כ בכלא הוה ב&quot;נ זמין להאי ולהאי. ועל דא כתיב טוב עין הוא יבורך אל תקרא אלא יברך. ותאנא האי ב&quot;נ דהוה אזיל למדברא כד מטא ביה בההוא שעירא הוה סליק לטורא ודחי ליה בתרין ידוי. ולא הוה נחית לפלגות טורא עד דאתעביד שייפין שייפין וההוא ב&quot;נ הוה אמר כך ימחו עונות עמך וכו' ובגין דסליק ההוא קטיגוריא ואתעביד סניגורא דישראל, כדין קב&quot;ה כל חובייהו דישראל וכל מה דכתיב באינון פתקין דלעילא לאדכרא חובייהו דבני נשא נטיל לון ורמי לון כה&quot;ג לאתר דאתקרי מצלות ים, הה&quot;ד ותשלך במצלות ים כל חטאתם:

תאנא. ומאת עדת בני ישראל יקח שני שעירי עזים לחטאת. ומאת עדת בגין דיהא מכלהו. ויתכפר לכלהו. דהא כל חובייהו דבני ישראל הכא תליין וכלהו מתכפרי בדא. &lt;קטע סוף=דף סג ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|סד|א}}&lt;קטע התחלה=דף סד א/&gt;זוהר חלק ג דף סד/א
ולא סגי מבר נש חד. ומאן אתר אתנסיבו מאינון קופין דבעזרה נטלין אגרא ואייתי להו מאינון דמי דהוו מכלהו. וההוא שעירא אחרא דהוא אשתאר לקב&quot;ה עבדין ליה חטאת בקדמיתא והא אוקימנא באן אתר הוה מתקשרא. ולבתר דא מתקרבין הני ומתבסמין כלא ואשתארו ישראל זכאין קמי קב&quot;ה מכל חובין דעבדו וחבו קמיה. הה&quot;ד כי ביום הזה יכפר עליכם וגו'. תו אמר רבי שמעון ויאמר יעקב אל רבקה אמו הן עשו אחי איש שעיר ואנכי איש חלק מאי קא רמיזא. אלא ודאי עשו איש שעיר הוא מההוא דאקרי שעיר דהא מההוא סטרא אתי. ואנכי איש חלק גבר מההוא דפליג לכל שאר עמין רברבין ממנן דכתיב אשר חלק יי' אלקיך אותם, וכתיב כי חלק יי' עמו וגו'. תו איש חלק מתרי שעירים ואשתאר חדא. דכהנא פליג לה חד לחולקיה וחד לקב&quot;ה. אמאי. בגין דיטעון על כתפוי כל חובוי דיעקב דכתיב ונשא השעיר עליו את כל עונותם עונות תם. תאנא בההוא יומא כמה פתחין פתיחן לקבליהון דישראל לקבלא צלותהון. זכאה חולקהון דישראל דהא קב&quot;ה בעא לזכאה לון ולדכאה לון הה&quot;ד כי ביום הזה יכפר וגו'. בהאי יומא אתעטר כהנא בכמה עטרין. בהאי יומא פולחנא דכהנא יקירא ורב מכל פולחנין. לכלא יהב חולקא באינון קרבנין דקב&quot;ה. בהאי יומא אתעטר (ס&quot;א אתער) חסד בעלמא על ידא דכהנא מקרב קרבנין על חוביהון דעמא. על חוביה בקדמיתא ולבתר על חוביהון דעמא מקרב עלמין עליה ועל עמא והא אוקימנא מלי. עד דהוו אזלי יתבו בחד חקל וצלו. נחת חד עננא דאשא ואסחר לון. אמר רבי שמעון. הא חמינא דקב&quot;ה רעותא דיליה הכא. נתיב, יתבו והוו אמרי מלי דאורייתא:

פתח ואמר מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק, הא אסתכלנא במלוי דשלמה מלכא וכלהו (ס&quot;א בחכמתא) בחכמה אמרן ת&quot;ח ג' ספרים דחכמתא אפיק לעלמא וכלהו בחכמתא עלאה. שיר השירים חכמה. קהלת תבונה. ומשלי דעת לקבל ג' אלין עבד ג' ספרים. שיר השירים כנגד חכמה הכי הוא. קהלת לקבל תבונה הכי הוא משלי לקבל דעת במאי אתחזי. אלא כל אינון קראי בתרי גווני אינון רישא וסיפא תרי גווני אתחזייא. וכד מסתכלי קראי דא כליל בדא ודא כליל בדא. בג&quot;כ שקיל לקבליה דדעת. האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה. וכד אסתכלנא ביה כלא כליל חד בחד בין מסיפיה לרישיה בין מרישיה לסיפיה. שמועה טובה מארץ מרחק מים קרים על נפש עיפה. מים קרים על נפש עיפה ושמועה טובה מארץ מרחק ודא ודא נייחא דרוחא כמה דהאי נייחא דרוחא כך האי נייחא דרוחא. עד דהוו יתבי אתא חד ב&quot;נ אמר אנתו דר' שמעון אתסיאת ממרעהא. וחברייא שמעו קלא דקב&quot;ה שבק לאינון חובי דדרא. אמר ר' שמעון הא אתקיים הכא קרא ושמועה טובה מארץ מרחק הכי הוא נייחא דרוחא כמהו מקים קרים על נפש עיפה. אמר להו נקום ונזיל דקב&quot;ה ארחיש לן בנסין. פתח ואמר מים קרים על נפש עיפה דא אורייתא. דכל מאן דזכי למלעי באורייתא ומרוי נפשא מנה מה כתיב ושמועה טוב מארץ מרחק, קב&quot;ה אכריז עליה כמה טבאן לאוטבא ליה בעלמא דין ובעלמא דאתי. הה&quot;ד ושמועה טובה. מאן אתר. מארץ מרחק. מאתר דקב&quot;ה הוה רחיק מניה בקדמיתא. מאתר דהוה ב&quot;נ בדבבו עמיה בקדמיתא. דכתיב וארץ מתקוממה לו. מההוא אתר &lt;קטע סוף=דף סד א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|סד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף סד ב/&gt;זוהר חלק ג דף סד/ב
מקדימין ליה שלם. הה&quot;ד מארץ מרחק. וכתיב מרחוק יי' נראה לי ואהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד:

(כאן חסר) ויצא אל המזבח אשר לפני יי' וכפר עליו. ר' יהודה פתח ואמר מזמור לאסף קל אלקים יי' דבר ויקרא ארץ ממזרח שמש עד מבאו. תאנא אלף וחמש מאה וחמשין רבוא מארי שירתא מזמרין לקב&quot;ה כד נהיר יממא. ואלף וחמש מאה וארבעין ותמניא בטיהרא. ואלף וחמש מאה ותשעין אלף רבוא בההיא שעתא דאקרי בין הערבים. רבי יוסי אמר כד נהיר יממא כל אינון מארי דיבבא משבחן במלי תושבחן לקבליה דהאי בקר (ס&quot;א כד אתער דכד). דכד אתער האי בקר כלהו מתבסמין ודינא אשתכיך ואמרין תושבחן. הה&quot;ד ברן יחד ככבי בקר ויריעו כל בני אלקים. וההוא זמנא (הימנותא) חדוותא וברכאן משתכחין בעלמא וקב&quot;ה אתער לאברהם לאחייא ליה ואשתעשע ביה. ואשלטיה בעלמא. ומנא לן דהאי בקר דאברהם הוא דכתיב וישכם אברהם בבקר. בההוא זמנא דבין הערבים כל אינון אלף וחמש מאה ותשעין אלף רבוא. מארי דיללה אקרון. ומזמרין בההיא שעתא וקטטותא שריא בעלמא. וההיא שעתא אתערותא דאתער קב&quot;ה ליצחק וקם ודאין לחייביא דעברין על פתגמי אורייתא ושבעה נהרי אשא נגדין ונפקין וחלין על רישיהון דרשיעייא ושלהובי גומרין דנורא מתערין מעילא לתתא וכדין תב אברהם לאתריה כד&quot;א ואברהם שב למקומו. ויומא אתפני וחייבי גיהנם צוחין ואמרין אוי לנו כי פנה היום כי ינטו צללי ערב. וההיא שעתא בעי ב&quot;נ לאזדהרא בצלותא דמנחה. בזמנא דמטי ליליא אינון אלף וחמש מאה וארבעין ותמניא אקרון מברא לפרוכתא ואמרין שירתא כדין דינין דלתתא מתערין ואזלין ושאטין בעלמא. ואלין אמרין שירתא עד דיתפלג ליליא משמרה ופלגא. בתר דיתפליג ליליא מזדמני כלהו אחריני כחדא ואמרי תהלות כד&quot;א תהלות יי' יבשרו. ר' יהודה אמר כד רעוא אשתכח בצפרא תהלות יי' מבשרין. ר' יוסי אמר בתר דרוחא דצפון אתער בפלגות ליליא ואזיל ליה. תהלות מבשרי עד דייתי צפרא ואתער האי בקר כדין חדוותא וברכאן אשתכח בעלמא. תאנא אמר רבי אבא כלהו הכי ועילא מנהון סרכין תלתא. בההיא שעתא דאתער האי בקר ומתערין תושבחן כל אינון אלף וחמש מאה וחמשין רבוא אתמנא עלייהו חד ממנא והימן שמיה לקבליה דלתתא ותחות ידיה סרכן ממנן עלייהו לאתקנא שירתא בההיא שעתא דאתער זמנא דבין הערבים וזמרין כל אינון אלף וחמש מאה ותשעין אלף ריבוא מארי דיללה אתמנא עלייהו חד ממנא וידותון שמיה לקבליה דלתתא. ותחות ידיה סרכין ממנן עלייהו לאתקנא ההוא זמרא כד&quot;א זמיר עריצים בההיא שעתא דמטי ליליא מתערין כל אינון דמברא לפרוכתא כדין שכיך כלא ופטרא לא אשתכח ודינין דלתתא מתערין. כלהו אתמנן כחדא אלין על אלין. עד דאתפליג ליליא. בתר דאתפליג ליליא ומתכנשי כלהו אתמנא עלייהו חד ממנא וכניש לכל משריין כד&quot;א מאסף לכל המחנות וגו' ואסף שמיה לקבליה דלתתא. ותחות ידיה כל אינון סרכין ממנן ומבשרי תהלות. עד דאתי צפרא. כיון דאתי צפרא קם ההוא נע&quot;ר יונק משדי אמיה לדכאה להוה ועאל לשמשא. כד אתער בקר כדין היא שעתא דרעוא דאשתעי מטרוניתא במלכא ומלכא משיך מניה חד &lt;קטע סוף=דף סד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|סה|א}}&lt;קטע התחלה=דף סה א/&gt;זוהר חלק ג דף סה/א
חוטא דברכאן ופריס על מטרוניתא ועל אינון דמזדווגי לה. מאן אינון דמזדווגי עמה אינון דמשתדלי באורייתא בליליא כד אתפלג. רבי שמעון אמר זכאה חולקיה מאן דאתי עם מטרוניתא בשעתא דאתת לקבלא אנפי מלכא לאשתעי ביה. ואשתכח עמה בשעתא דאושיט מלכא ימינא לקבלא למטרוניתא. הה&quot;ד אשא כנפי שחר אשכנה באחרית ים. מאי אחרית ים. ההיא שעתא אחרית דההוא ים הוא דכד אתפלג שירותא הוה ודינא הוה והשתא אחרית הוא דילה דמסתלקין דינהא ועאלת בגדפוי דמלכא היא וכל אינון דמזדווגין לה הה&quot;ד אשכנה באחרית ים. ותאנא כל אינון דמשתדלי באורייתא בשעתא דאתפליג ליליא אשתתף בשכינתא. וכד אתי צפרא ומטרוניתא אתחברת עם מלכא הוא אשתכח עמה עם מלכא. ומלכא פריס על כלהו גדפוי הה&quot;ד יומם יצוה יי' חסדו ובלילה שירה עמי וגו' תאנא בההיא שעתא אבהן מזדמנין במטרוניתא וקדמין לאשתעי בהדה ולאתחברא עמה. וקב&quot;ה מליל עמה בהו. והוא קארי לה לפרסא לה גדפוי. הה&quot;ד מזמור לאסף קל אלקים יי' דבר ויקרא ארץ וגו' קל דא נהירו דחכמתא ואקרי חסד אלקים דא גבורה. ידוד דא שלימו דכלא רחמי. ועל דא דבר ויקרא ארץ וגו'. רבי אלעזר הוה יתיב קמיה דר&quot;ש אבוי אמר ליה הא תנינן אלקים בכל אתר דינא הוא. יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א אית אתר דאקרי אלקים כגון אדני ידוד. אמאי אקרי אלקים והא אתוון רחמי אינון בכל אתר. אמר ליה הכי הוא כתיב בקרא. דכתיב וידעת היום והשבות אל לבבך כי יי' הוא האלקים. וכתיב יי' הוא האלקים. אמר ליה מלה דא ידענא דבאתר דאית דינא אית רחמי ולזמנא באתר דאית רחמי אית דינא. א&quot;ל ת&quot;ח דהכי הוא ידוד בכל אתר רחמי ובשעתא דמהפכי חייביא רחמי לדינא כדין כתיב ידוד וקרינן ליה אלקים. אבל ת&quot;ח רזא דמלה. ג' דרגין אינון וכל דרגא ודרגא בלחודוי ואע&quot;ג דכלא חד. ומתקשרי בחד ולא מתפרשי דא מן דא. ת&quot;ח כלהו נטיען וכל אינון בוצינין (דמתלהטין) כלהו נהירין ומתלהטן ומשתקיין ומתברכאן מההוא נהרא דנגיד ונפיק דכלא כליל ביה (תרי נוסחי) וכללא דכלא ביה. והאי נהרא אתקרי א&quot;ם לגנתא ועילא מגנתא בגין דעדן משתתף בהדה ולא פריש (סא ב) מנה ובגין כך כל מבועין נפקין ונגדין ואשתקיין לכל עיבר. ופתחין בה פתיחן ועל דא רחמי מנה משתכחין ורחמי פתיחין בה. ובגין דקרינן לה אם נוקבא גבורה ודינא מנה נפיק אקרי רחמי בלחודהא הא מסטרהא דינין מתערין ובג&quot;כ כתיב ברחמי ונקוד בדינא אתוון ברחמי ואתנגיד דינא מסטרהא כגוונא דא ידוד האי דרגא חד. דרגא תניינא מסטרא דהאי קדמאה נפיק ואתער דרגא אחרא אקרי גבורה והאי אקרי אלקים באלין אתוון ממש ושירותא (חד) מזעיר אפין הוא וביה אתאחיד ובגין דאתאחיד (האי) בהאי כתיב יי' הוא האלקים. כי יי' הוא האלקים. באלין אתוון והוא חד ודא הוא דגא תניינא. דרגא תליתאה צדק כתרא בתראה האי בי דינא דמלכא ותאנא. אדני הכי כתיב והכי אקרי וכ&quot;י בהאי שמא אתקרי. והאי שמא באתר דא אשתלים ואלין אינון ג' דרגין דאקרון בשמהון דדינא וכלא מתקשר חד בחד בלא פרודא כמה דאוקימנא א&quot;ל אי ניחא קמיה דאבא הא שמענא בהאי דכתיב אהיה אשר אהיה ולא קיימא ביה. א&quot;ל אלעזר ברי הא אוקמוה חברייא והשתא בחד מלה אתקשר כלא &lt;קטע סוף=דף סה א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|סה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף סה ב/&gt;זוהר חלק ג דף סה/ב
ורזא דמלה הכי הוא. אהיה דא כללא דכלא. דכד שבילין סתימין ולא מתפרשן וכלילן בחד אתר. כדין אקרי אהיה כללא. כלא סתים ולא אתגלייא. בתר דנפק מניה שירותא וההוא נהר אתעבר לאמשכא כלא כדין אקרי אהיה אשר אהיה כלו' ע&quot;כ אהיה אהיה זמין לאמשכא ולאולדא כלא אהיה כלומר השתא אנא הוא כלל כלא כללא דכל פרטא. אשר אהיה דאתעברת אמא וזמינת לאפקא פרטין כלהו ולאתגלייא שמא עלאה. לבתר בעא משה למנדע פרטא דמלה מאן הוא עד דפריש ואמר אהיה (ס&quot;א ידוד דא הוא פרטא והכא לא כתיב אשר אהיה ואשכחנא בספרא דשלמה מלכא אשר בקיטורא דעדונא קסטירא בחברותא עלאה אשתכח כד&quot;א באשרי כי אשרוני בנות אהיה זמינא לאולדא. ת&quot;ח היך נחית מדרגא לדרגא לאודע' רזא דשמא קדישא (לאחזאה קב&quot;ה) למשה בקדמיתא אהיה כללא דכלא סתים דלא אתגלייא כלל כמה דאמינא וסימן ואהיה אצלו אמון וגו'. וכתיב לא ידע אנוש ערכה וגו'. לבתר אפיק (רזא דשירותא עלאה ראשיתא דכלא ו) ההוא נהרא אימא עלאה אתעברת וזמינא לאולדא ואמר אשר אהיה זמינא לאולדא ולתקנא כלא. לבתר שארי לאולדא ולא כתיב אשר אלא אהיה כלומר השתא יפיק ויתתקן כלא. בתר דנפיק כלא ואתתקן כל חד וחד באתריה שבק כלא ואמר ידוד. דא פרטא ודא קיומא ובההיא שעתא ידע משה רזא דשמא קדישא סתים וגליא ואתדבק מה דלא אתדבקו שאר בני עלמא זכאה חולקיה. אתא ר' אלעזר ונשיק ידוי. א&quot;ל אלעזר ברי מכאן ולהלאה אזדהר דלא למכתב שמא קדישא אלא כדקא יאות דכל מאן דלא ידע למכתב שמא קדישא כדקא יאות ולקשרא קשרא דמהימנותא קשרא דחד בחד בגין ליחדא שמא קדישא עליה כתיב כי דבר יי' בזה ואת מצותו הפר הכרת תכרת וגו'. אפי' דגרע חד דרגא או חד קשרא מאת חד מנייהו. ת&quot;ח י' בקדמיתא כללא דכלא סתים מכל סטרין. שבילין לא מתפתחין. כללא דדכר ונוקבא. קוצא דיו&quot;ד דלעילא רמיזא לאין. לבתר י' דאפיק ההוא נהרא דנגיד ונפיק מניה ולאתעברא מניה ה' בהאי כתיב ונהר יוצא מעדן. יוצא ולא יצא. בג&quot;כ לא בעיא לאתפרשא מניה. ובג&quot;כ כתיב רעיתי. ואי תימא נהר כתיב משמע חד והא הכא ג' הכי הוא ודאי. י' אפיק תלתא ובתלתא אתכלל כלא. י' אפיק לקמיה ההוא נהר ותרין בנין דינקא להו אמא ואתעברת מנייהו ואפיק לון. לבתר ה'. כגוונא דא ה' ואינון בנין תחות אבא ואמא. בתר דאולידת אפיקת בן דכר ושוייה לקמה ובעי למכתב ו' והאי ירית אחסנתא דאבא ואימא וירית תרין חולקין ומניה אתזן ברתא ועל דא בעי למכתב לבתר ו&quot;ה כחדא כמה דה&quot;א קדמאה י&quot;ה כחדא ולא בעי לאתפרשא לון. אוף הכא ו&quot;ה כחדא ולא בעי לאפרשא לון. והא אוקימנא מלי. ולאתר אחרא סלקין הני מלי. זכאה חולקהון דצדיקייא דידעין רזין עלאין דמלכא קדישא ויתחזון לאודאה ליה הה&quot;ד אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך. תאנא א&quot;ר יהודה קל אלקים יי' דבר ויקרא ארץ, שלימו דכלא שלימו דאבהן קדישי. דבר ויקרא ארץ. לאשתכחא בכ&quot;י בשלימו בחדוותא. ומאן אתר הוא אשתכח עמה. הדר ואמר מציון מכלל יופי אלקים הופיע. תאנא כד בעא קב&quot;ה למברי עלמא דלתתא כלא כגוונא דלעילא עבד ליה. עבד ירושלם אמצעיתא דכל ארעא. ואתר חד דאקרי ציון עלה. ומהאי אתר מתברכא ובהאי אתר דציון שארי עלמא לאתבנאה ומניה אתבני הה&quot;ד קל אלקים יי' דבר ויקרא ארץ ממזרח שמש עד מבואו. ומאן אתר. מציון מכלל יופי &lt;קטע סוף=דף סה ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|סו|א}}&lt;קטע התחלה=דף סו א/&gt;זוהר חלק ג דף סו/א
אלקים הופיע כלומר מציון דהוא שלימו דיופי דעלמא אלקים הופיע. ת&quot;ח לא אתברכא ירושלם אלא מציון. וציון מעילא. וכלא חד בחד אתקשר:

תאנא א&quot;ר יהודה ויצא אל המזבח אשר לפני יי' וכפר עליו. אל המזבח סתם. (כביכול) כמה דאתעביד לתתא אתעביד לעילא וכלא אתקשר חד בחד. ותאנא כמה דבהאי יומא מכפר כהנא לתתא הכי נמי לעילא. וכד כהנא דלתתא מסדר פולחניה כהנא דלעילא הכי נמי (כביכול) לא אשתכח לעילא עד דאשתכח לתתא. ומתתא שארי לסלקא קדושה דמלכא עלאה ומשתכחין כלהו עלמין חד קמיה דקב&quot;ה. א&quot;ר יהודה אלמלא הוו ידעי ישראל אמאי קב&quot;ה פקיד עלייהו דישראל לאוכחא להו יתיר מכל שאר עמין ינדעון דהא קב&quot;ה שביק דידיה ולא גבי מנהון חד ממאה. תאנא קב&quot;ה כמה רתיכין כמה חיילין אית ליה כמה שולטנין ממנן משתכחין בפולחניה. כד זמין להו לישראל בהאי עלמא אכתר לון בכתרין קדישין כגוונא דלעילא אשרי לון בארעא קדישא בגין דישתכחו בפולחניה קשיר לכולהו עלאי בהו בישראל וחדוון לא עאלין קמיה ופולחנא לא אתעביד קמיה לעילא עד דישראל עבדין לתתא כל זמנא דישראל משתכחין בפולחניה דמאריהון לתתא הכי נמי לעילא (כביכול). בזמנא דישראל בטלי פולחנא לתתא בטלי לעילא ופולחנא לא אשתכח לא לעילא ולא לתתא. ועל דישראל בטלו פולחנא דקב&quot;ה כד שראן בארעא הכי נמי לעילא כ&quot;ש לבתר. אמר קב&quot;ה ישראל אי אתון ידעין כמה אולכסין כמה חיילין מתעכבין בגינייכו תנדעון דלית אתון כדאי למיקם בעלמא אפילו שעתא חדא. ועכ&quot;ד מה כתיב ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם לא מאסתים ולא געלתים וגו'. (בג&quot;כ) ויצא אל המזבח אל המזבח סתם. אשר לפני יי' סתם. וכפר עליו לבתר ויצא ועשה את עולתו ואת עולת העם וגו' וכפר עליו מאי קא מיירי א&quot;ר יוסי לאתערא חסד בעלמא בקדמיתא. תאנא כתיב וכפר על הקדש מטמאת בני ישראל. מאי וכפר על הקדש אלא א&quot;ר אלעזר הא תנינן חייביא עבדין פגימותא לעילא ומתערין דינין וגרמין לאסתאבא מקדשא וחויא תקיפא שארי לאתגלאה. וכדין דינין מתערין בעלמא ובהאי יומא בעי כהנא לדכאה כלא ולאתעטרא (ס&quot;א ולאתערא) כתרא קדישא דיליה דהיא רישא דמלכא בגין דייתי מלכא לאשראה במטרוניתא וכד רישא דמלכא נטיל כלא נטיל וייתי לאזדווגא במטרוניתא ולאתערא חידו וברכאן בעלמא. (ס&quot;א בגין דייתי מלכא לאזדווגא במטרוניתא ולאתערא חידו וברכאן בעלמא וכד רישא דמלכא נטיל כלא נטיל) אשתכח דכל שלמא (נ&quot;א שלימו) דעילא ותתא בכהנא תליא דאי אתער כתרא דיליה כלא אתער וכלא בשלימו אשתכח וע&quot;ד כתיב וכפר על הקדש בקדמיתא וכפר על הקדש לאסגאה שלמא בעלמא ולאסגאה חידו בעלמא. וכד חידו דזווגא אשתכח במלכא ובמטרוניתא כל שמשין וכל בני היכלא כלהו אשתכחו בחידו (וכל חידו דעלמא) וכל חובין דחבו קמי מלכא אתכפר להו. הה&quot;ד מכל חטאתיכם לפני יי' תטהרו. ובג&quot;כ כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפר בקדש עד צאתו. בשעתא דעאל לזווגא להו. ובשעתא דמזדווגין מלכא ומטרוניתא ההיא שעתא וכפר בעדו ובעד ביתו:

תאנא וכל אדם לא יהיה באהל מועד. רבי יצחק פתח וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק וגו'. האי קרא אוקמוה ת&quot;ח בשעתא דישראל בגלותא כביכול קב&quot;ה עמהון בגלותא דהא שכינתא לא אתעדי מנייהו לעלמין. ת&quot;ח בזמנא דישראל אשתכחו בגלותא דבבל שכינתא בינייהו שרייא ותאבת עמהון מן גלותא. ובזכות אינון צדיקייא &lt;קטע סוף=דף סו א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|סו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף סו ב/&gt;זוהר חלק ג דף סו/ב
דאשתארו בארעא שארת בארעא ולא אעדי מנייהו לעלמין. א&quot;ר יהודה דאתהדרת מטרוניתא במלכא ואתהדר כלא בהלולא דמלכא בג&quot;כ אקרון אנשי כנסת הגדולה כנסת הגדולה ודאי. תאנא בכל זמנא דישראל בגלותא אי אינון זכאין קב&quot;ה אקדים לרחמא עלייהו ולאפקא לון מגלותא. ואי אינון לא זכאין מעכב לון בגלותא עד ההוא זמנא דאתגזר וכד מטא זמנא ואינון לא אתחזיין. קב&quot;ה אשגח ליקרא דשמיה ולא אנשי להו בגלותא הה&quot;ד וזכרתי את בריתי יעקוב וגו'. אלין אבהן דכלא רזא דשמא קדישא. רבי חייא אמר מאי טעמא יעקב קדמאה הכא. אלא בגין דיעקב כללא דאבהן והוא אילנא קדישא בג&quot;כ ו' דשמא קדישא ביה אחידא והכי קרינן יעקוב בו'. רבי יצחק אמר וא&quot;ו באתווי י&quot;ג מכילן דירית ירותא די&quot;ג מבועין דמבועא סתימא קדישא. רבי אבא אמר וא&quot;ו אמאי כליל ו' א' ו' אלא ו' דיתיב על כורסייא כד&quot;א ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה. א' סתים בגויה ולא אתגלייא ודא הוא דכתיב בי נשבעתי (קל א) נאם יי' בג&quot;כ כתיב ולא אקרי. בתראה כללא דקדמאה. בתראה הא אוקימנא (נ&quot;א ו' בתראה כללא דו' קדמאה ו' בתראה) דא יה&quot;ו יסוד דאיהו סיומא דגופא וכללא דיליה. וע&quot;ד כלילן אתוון דא בדא וא&quot;ו רישא וסיומא כמה דאוקימנא. ותאנא תרין אתוון אינון כהאי גוונא וא&quot;ו דאמינא נו&quot;ן אוף הכי ואע&quot;ג דאוקמוה מלה נו&quot;ן הכי מתפרשא. נ' כפופה דא מטרוניתא. וסמיכא לה ו' דאיהו יסוד בגין לאתברכא מניה. ן' פשוטה אתפשטותא דתפארת ועל דא כלילן אתוון ומתאחדן דא בדא. ואי תימא אמאי אהדר ו' אנפוי מנו&quot;ן כפופה ואהדר אנפיה לגבי ן' פשוטה אלא בגין יקרא דמלכא אהדר אנפוי לקבליה דמלכא. ותאנא מ&quot;ם לא כליל בגויה את אחרא (בגין) אלא מ' פתוחה ם' סתומה. מ' פתוחה דהוא כד דכר אתחבר עמה. ם' סתומה יובלא, דהא סתימין ארחהא. ואע&quot;ג דמתפשטין לזמנין. ואית דמתני בהאי כד&quot;א גן נעול אחותי כלה גן נעול מעין חתום א&quot;ר יצחק בשעתא דמלכא קדישא אדכר להו לישראל בגין שמיה ואהדרת מטרוניתא לאתרהא (כדין) כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד בבאו לכפור בקדש. כך כהנא בשעתא דעאל ליחדא שמא קדישא ולכפרא בקודשא לזווגא למלכא מטרוניתא כתיב וכל אדם לא יהיה באהל מועד וגו'. תאנא ר' יהודה אמר כהנא אתער שלמא בעלמא לעילא ותתא ותניא עאל בדרגא חד אסחי גופיה. נפיק מהאי דרגא לדרגא אחרא אסחי גופיה אחיד שלמא בהאי ובהאי, קדש ידוי ומתברכאן כחדא. ובכלא בעי לאחזאה עובדא ובעי לאחזאה לבושוי דיתלבש כגוונא דעובדא דיתכוון עד דיסדר כלא כמה דאצטריך ויתברכון עלאי ותתאי. תאנא ר&quot;ש פתח (ד') יו&quot;ד בגליפוי אתוון בסטרין אתקשרן ביו&quot;ד יו&quot;ד אזיל ליו&quot;ד (ס&quot;א לוי,) יו&quot;ד סליק ביו&quot;ד יו&quot;ד אזיל לוי&quot;ו מתכנשי בהו ומכוון דעתא. אתחבר ה' בוא&quot;ו. ה' עלאה אחיד תרעוי (ס&quot;א בתרעוי) בגלופי תכסיסין אחדא בנהירו אלף וחמש מאה ושבעין אכסדרין סתימין. סליק ה' ואתעטר חמשין זמנין לן' תרעין קיימין דקיימין. כד אתגלף בעטרוי נהרין אנפין דמלכא וא&quot;ו אתפשט לע&quot;ב גליפין. מעטר ה' לו' (נ&quot;א מתעטר ביו&quot;ד ה' לו') בע' אלף וה' מאה כתרין דמתעטרן בחד כתרא הה&quot;ד בעטרה שעטרה לו אמו. ו' בתרין רישין רישא דגולגלתא גליפא רישא קוצא חד לעילא וקוצא חד לתתא וי' נחית לו' (ס&quot;א וא&quot;ו נחית לוא&quot;ו) גליפא דגלופין בגווייהו שבעין אנפין דעטרין מעילא לתתא ביה טאסין גביעין ופרחין דא סליק ודא נחית. מתגלפין חד בחד אתקשר י' בה' ה' בו' ו' בה' (ס&quot;א ו' בה' ה' בו' ו' בו' ו' בה') דא אחיד בדא כד&quot;א ותשב באיתן קשתו ויפזו זרועי ידיו מידי אביר יעקב. וכתיב איתן מושבך ושים בסלע קנך כדין אתקשר &lt;קטע סוף=דף סו ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|סז|א}}&lt;קטע התחלה=דף סז א/&gt;זוהר חלק ג דף סז/א
כלא חד בחד דא בדא נהרין מפתחן ונהרין אנפין כלהו. כדין כלהו נפלין על אנפייהו ומזדעזען ואמרי בריך שמא יקרא מלכותיה לעלם ולעלמי עלמין. קלא מתקשר עמיה דכהנא והוא אתיב לגבייהו ואמר תטהרו. תטהרו לא אמרין שאר כהני ועמא בר כהנא רבא כד אתקשר ביה ההוא קלא. תאנא מכל חטאתיכם לפני יי' כיון דכתיב מכל חטאתיכם אמאי לפני יי'. אלא א&quot;ר יצחק לפני יי' ממש. דתניא מרישא דירחא ספרין פתיחין ודייני דיינין. בכל יומא ויומא בתי דינין אתמסרן לאתפתחא בדינא עד ההוא יומא דאקרי תשעה לירחא. בההוא יומא סלקין דינין כלהו למארי דדינא ומתקני כרסייא עלאה דרחמי למלכא קדישא. בההוא יומא בעאן ישראל לתתא למחדי בחדוותא לקדמות מאריהון דזמין ליומא אחרא למיתב עלייהו בכורסייא קדישא דרחמי. בכורסייא דוותרנותא. וכל אינון ספרין דפתיחין קמיה וכתיבין קמיה כל אינון חובין הוא מזכי לון ומדכי לון מכלהו הה&quot;ד מכל חטאתיכם לפני יי' תטהרו. לפני יי' ממש. אינון דאמרין קרא עד הכא אמרין ולא יתיר. ולית רשו לאחרא דלימא תטהרו אלא כהנא רבא דפלח פלחנא וקשר שמא קדישא בפומיה וכד הוה אתקשר ומתברך בפומיה ההוא קלא נחית ובטש ביה ואתנהר מלה בפומיה דכהנא ואומר תטהרו. פלח פולחנא ומתברכין כל אינון עלאין דאשתארו. ולבתר אסחי גופיה וקדש ידוי לאעלא בפולחנא אחרא קדישא. עד דיתכוון למיעל לאתר אחרא עלאה קדישא מכלא. ג' שורין סחרין ליה כהני אחוי. וליואי ומכל שאר עמא כלהו (ברכאן קמיה) וזקפין ידין עליה בצלותא. וקטרא דדהבא זקפא ברגליה, נטיל ג' פסיען וכלהו קיימין בקיומייהו ולא נטלין בתריה (הוה אקטיר בקטורת) נטיל ג' פסיען אחרן (רשימא בלבא) אסחר לדוכתיה. נטיל ג' פסיען אסתים עיינין ואתקשר לעילא. עאל לאתר דעאל שמע קול גדפי דכרובייא מזמרין ואקישן גדפין פרישאן לעילא הוה אקטיר קטורת משתככא קול גדפייהו ובלחישו אתדבקן. אי כהנא זכי דהא לעילא בחידו אשתכח. אוף הכא בההיא שעתא נפיק רעוא דנהורא מתבסמא מריחין דטורי אפרסמונא דכייא דלעילא ואזלא בכל ההוא אתר אעיל ריחא בתרי נוקבי דחוטמיה ואתיישבא לבא כדין כלא הוא בלחישו ופטרא לא אשתכח תמן. פתח כהנא פומיה בצלותא ברעותא בחדוותא וצלי צלותיה. בתר דסיים זקפין כרובייא כמלקדמין גדפייהו ומזמרין כדין ידע כהנא דרעותא הוו ועידן חדוותא לכלא ועמא ידעין דאתקבל צלותיה כמה דכתיב אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו. והוא תב לאחוריה וצלי צלותיה. זכאה חולקיה דכהנא דהא על ידוי חדו על חדו אשתכח ההוא יומא לעילא ותתא על ההיא שעתא כתיב אשרי העם שככה לו אשרי העם שיי' אלקיו:

והיתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי בעשור לחדש תענו את נפשותיכם וגו. ר' חייא פתח נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך וגו'. נפשי אויתיך בלילה נפשי אותך בלילה מבעי ליה מאי נפשי אויתיך אף רוחי בקרבי אשחרך. ישחרך מבעי ליה. אלא הכי תאנא קב&quot;ה רוחא ונפשא דכלא וישראל אמרי נפשי ורוחי אנת. בגין כך אויתיך לאדבקא בך ואשחרך לאשכחא רעותך. ר' יוסי אמר בשעתא דב&quot;נ נאים בערסיה נפקא נפשיה סלקת ואסהידת ביה בב&quot;נ על כל מה דעבד בכל יומא גופא אמר לנפשא נפשי אויתיך בלילה &lt;קטע סוף=דף סז א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|סז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף סז ב/&gt;זוהר חלק ג דף סז/ב
אף רוחי בקרבי אשחרך. ד&quot;א נפשי אויתיך אמרה כנסת ישראל קמי קב&quot;ה נפשי אויתיך בלילה בעוד דאנא בגלותא ביני עממיא ומניעא נפשי מכל בישתא (נ&quot;א ורוינא נפשי מכל פיסתא) דקוטרא בני עממיא. נפשי אויתיך בגין לאתבא לאתרי. אף רוחי בקרבי אשחרך כלומר אע&quot;ג דאינון משעבדין לבני בכל שעבודא. רוחא קדישא לא אתעדי מנאי בגין למשחר לך ולמעבד פקודיך. רבי יצחק אמר אמרו ישראל קמי קב&quot;ה בעוד דנפשי בי אויתיך בלילה מאי טעמא בלילה אלא בגין דהאי נפש בהאי שעתא אצטריך לחמדא לך. אף רוחי בקרבי אשחרך. כד אתער בי רוחא קדישא אשחרך באתערותא למעבד רעותך. כי כאשר משפטיך לארץ. בזמנא דמשפט נחית בארעא לבשמא עלמא. כדין צדק למדו יושבי תבל. כלומר יכלין למסבל דינא דצדק ולא ישתצי עלמא מניה. אימתי צדק למדו יושבי תבל, כאשר משפטיך לארץ. ר' חזקיה אמר נפשי אויתיך בלילה דא כנסת ישראל. אף רוחי בקרבי אשרך דא קב&quot;ה:

רבי אבא הוה יתיב קמיה דר' שמעון קם ר' שמעון בפלגו ליליא למלעי באורייתא. קמו רבי אלעזר ורבי אבא עמיה. פתח רבי שמעון ואמר כאיל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלקים. האי קרא אוקמוה חברייא זכאן אינון ישראל מכל עמין דקב&quot;ה יהב לון אורייתא קדישא ואורית לון נשמתין קדישין מאתר קדישא בגין למעבד פקודוי ולאשתע' באורייתא. דכל מאן דאשתעשע באורייתא לא דחיל מכלא דכתיב לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי. מאן אינון שעשועי. אורייתא. דאורייתא שעשועים אקרי דכתיב ואהיה שעשועים יום יום. ודא הוא דתנינן קב&quot;ה אתי לאשתעשעא עם צדיקייא בגנתא דעדן. מאי לאשתעשעא בגין למחדי בהו. דתנינן זכאין אינון צדיקייא דכתיב בהו אז תתענג עלי יי' בגין לאתענגא מההוא שקיו דנחלא כד&quot;א והשביע בצחצחות נפשך כביכול קב&quot;ה משתעשע בהו מההוא שקיו דנחלא דמתענגי בהו צדיקיא. ועל דא אתי לאשתעשעא עם צדיקיא. וכל מאן דאשתדל באורייתא זכי לאשתעשעא עם &lt;קטע סוף=דף סז ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|סח|א}}&lt;קטע התחלה=דף סח א/&gt;זוהר חלק ג דף סח/א
צדיקיא מההוא שקיו דנחלא. תאנא כאיל תערוג על אפיקי מים. דא כנסת ישראל כד&quot;א אילותי לעזרתי חושה. תערוג על אפיקי מים ודאי לאשתקיא משקיו דמבועי דנחלא על ידי דצדיק. תערוג כד&quot;א לערוגת הבושם. כן נפשי תערוג אליך אלקים. לאשתקייא מנך בעלמא דין ובעלמא דאתי. מבועי נחלא מאן אינון מבועא חד לעילא דכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן וגו'. ומתמן נגיד ונפיק ומשקי גנתא וכל אינון נחלין נגדין ונפקין ומתכנשין בתרי מבועין דאקרון נצח והוד ואלין אקרון אפיקי מים בההוא דרגא דצדיק דמיניה נגיד ונפיק ומשתקייא גנתא. בגין כך איל וצבי כחדא משתכחי (נ&quot;א איל וצבי אקרון עטרת ויסוד) צדק וצדיק. תאנא כתיב קול יי' יחולל אילות. אילות אילת כתיב חסר דא אילות השדה (נ&quot;א דא אילת השחר) (ד&quot;א אילות השדה) דתניא בפלגות ליליא בשעתא דקב&quot;ה עאל לגנתא דעדן לאשתעשעא עם צדיקיא האי קול נפיק וכאיב כל אינון אילתא דסחרני כורסייא יקירא קדישא הה&quot;ד ששים גבורים סביב לה. ד&quot;א יחולל אילות כד&quot;א חוללה ידו נחש בריח. ויחשוף יערות כד&quot;א ביערת הדבש. וכתיב אכלתי יערי עם דבשי וינקא להו כאמא דינקא לבנין. אמר ליה ר' אבא נפשי אויתיך בלילה אף רוחי בקרבי אשחרך. אויתיך אותך מבעי ליה אשחרך ישחרך מבעי ליה א&quot;ל הא אוקמוה כד&quot;א אשר בידו נפש כל חי ורוח כל בשר איש. ת&quot;ח נפשא ורוחא אשתמודע (ס&quot;א אשתעי ס&quot;א אשתתפי) כחדא לעלמין. תנא פולחנא שלימתא דבעי ב&quot;נ למפלח לקב&quot;ה כמה דתנינן ואהבת את יי' אלקיך וגו' דירחים ליה לקב&quot;ה רחימותא דנפש ממש ודא הוא רחימותא שלימתא רחימותא דנפשיה ורוחיה. כמה דאתדבקו אלין בגופא וגופא רחים לון. (ס&quot;א כדין) כד יתדבק ב&quot;נ לרחמא ליה לקב&quot;ה רחימותא דנפשיה ורוחיה לאדבקא ביה. הה&quot;ד נפשי אויתיך בליליה (כלומר) נפשי ממש. אף רוחי בקרבי אשחרך אתדבקא בך ברחימותא סגיאה. בלילה דבעי ב&quot;נ מרחימותא דקב&quot;ה למיקם בכל ליליא לאשתדלא בפולחניה עד דיתער צפרא ויתמשך עליה חוטא דחסד. דתניא זכאה חולקיה דההוא ב&quot;נ דרחימותא דא רחים ליה לקב&quot;ה והני (אינון) זכאי קשוט דמרחמין ליה לקב&quot;ה הכי. עלמא מתקיימא בגיניהון ושלטין על כל גזירין קשין דלעילא ותתא (נ&quot;א היא) (בגין דיתקיים עלמא בגיניהון). תאנא ההוא זכאה דאתדבק ברוחיה ונפשיה לעילא במלכא קדישא ברחימותא כדקא יאות. שליט בארעא דלתתא וכל מה דגזר על עלמא אתקיים. מנ&quot;ל מאליהו דכתיב חי יי' אשר עמדתי לפניו אם יהיה השנים האלה טל ומטר כי אם לפי דברי. ת&quot;ח בשעתא דאתיין נשמתין קדישין מעילא לתתא ואיגון זכאי עלמא משלפי להו ממלכא ומטרוניתא זעירין אינון דבההוא שעתא דנחית קיימא קמי מלכא ורעותא דמלכא לאסתכלא בה כמה דאוקימנא בשעתא דנשב קודשא בריך הוא רוחא בכל חילא וחילא דשמיא כלהו חיילין אתעבידו וקיימי בקיומייהו הדא הוא דכתיב וברוח פיו כל צבאם. ומנייהו אתעכבו עד דקודשא בריך הוא &lt;קטע סוף=דף סח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|סח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף סח ב/&gt;זוהר חלק ג דף סח/ב
אחית להו לתתא. ותאנא מיומא דאתברי עלמא קיימי קמיה דקב&quot;ה ואתעכבו עד דמטא זמנא לאחתא לון בארעא ואלין שליטו לעילא ותתא הה&quot;ד חי יי' אשר עמדתי לפניו. אשר אני עומד לא כתיב אלא אשר עמדתי. לבתר אהדר לאתריה וסליק לאדריה ואינון אחרנין לא סלקין עד דימותון. בגין דלא קיימו קודם לכן כאינון אחרנין. ובגין כך אליהו אתעביד שליחא מלאכא לעילא. ואלין דמתדבקין יתיר למלכא. אשכחנא בספרא דאדם קדמאה דכל רוחין קדישין דלעילא עבדין שליחותא וכלהו אתיין מאתר חד. דנשמתהון דצדיקייא מתרי דרגין דכלילן בחד ובג&quot;כ סלקין יתיר ודרגיהון יתיר והכי הוא. וכל אינון דהוו טמירין תמן נחתו וסליקו בחייהון כגון חנוך דלא אשתכח ביה מיתה והא אוקימנא מלה דא בחנוך ואליהו. ותאנא מאה ועשרין וחמש אלף דרגין (ס&quot;א לצדיקייא) לנשמתהון דצדיקייא סליקו ברעותא עד לא אתברי עלמא דקב&quot;ה מזמנא להו בעלמא דין בכל דרא ודרא וסלקין וטאסין עלמא ומתקשרי בצרורא דחיי. וזמין קב&quot;ה לחדתא עלמא בהו. עלייהו כתיב כי כאשר השמים החדשים והארץ החדשה וגו':

תענו את נפשותיכם. נפשותיכם קאמר. בגין דישראל משתכחין קמי מלכא קדישא זכאין ויהא רעותא דלהון לגבי קב&quot;ה ולאתדבקא ביה בגין דיתכפר להו חובייהו. ועל דא מאן דאכל ושתי בתשיעאה ומענגא נפשיה במיכלא ומשתיא אשתכח בעשיראה ענויא דנפשא בתרין חולקין ואשתכח כאילו אתענית שיעאה ועשיראה את נפשותיכם לאכללא כלא גופא ונפשא ולאתכנעא בהאי יומא לאתכפרא על חוביהון. תאנא כי ביום הזה יכפר עליכם. ביום הזה. היום הזה מבעי ליה אלא ביום הזה דייקא דביה אתגלי עתיקא קדישא לכפרה על חוביהון דכלא. ד&quot;א תענו את נפשותיכם. ר' אבא פתח ואמר עיר קטנה ואנשים בה מעט וגו' עיר קטנה. הא אוקמוה אבל עיר קטנה כד&quot;א עיר עז לנו ישועה ישית חומות וחיל וגו'. וכתיב ולא אבא בעיר. עיר קטנה זעירא היא. דהיא בתראה מכלא תתאה מכלא שורוי רברבין תקיפין קדישין. עיר הקדש אקרי ואנשים בה מעט זעירין אינון דזכאין לסלקא לגווה ולמשרי בה. כד&quot;א מי יעלה בהר יי' ומי יקום במקום קדשו וגו'. ועל דא אנשים בה מעט. ובא אליה מלך גדול דא קב&quot;ה לאזדווגא בה ולמשרי בה. וסבב אותה כד&quot;א ואני אהיה לה נאם יי' חומת אש סביב וגו'. ובנה עליה מצודים גדולים. דבנה שורוי רברבין תקיפין יאיאן ושפירין (ס&quot;א מכל אבנין יקירין) קדישין עיר הקדש אקרי. וכל ויקרא דמלכא עייל בגווה ובג&quot;כ היא בלחודהא כלילא מכל עטרי דמלכא וכל עטרי מלכא בה מתעטרין. בג&quot;כ ואנשים בה מעט כתיב. ומצא בה איש מסכן וחכם. הה&quot;ד נקי כפים ובר לבב. מסכן כד&quot;א ויבן ערי מסכנות לפרעה מתעטר בעטרין תקיפין בעטרי אורייתא בעטרי פקודי אורייתא דמלכא. וחכם דזכי בה בהאי חכמה וחכם דהוא חכים יתיר מכלא לעיינא בפולחנא דמאריה בגין למזכי בה ולאעלא בה. הה&quot;ד ומלט הוא את העיר בחכמתו. ומלט כמו אמלטה נא ואראה את אחי. אמלטה נא שמה. אוף הכא ומלט הוא את העיר בחכמתו. ואדם לא זכר את האיש המסכן ההוא. ואדם לא זכר למעבד פקודי אורייתא לאשתדלא באורייתא כההוא גבר מסכנא דאתחבר בכלא &lt;קטע סוף=דף סח ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|סט|א}}&lt;קטע התחלה=דף סט א/&gt;זוהר חלק ג דף סט/א
בגין למזכי בה ואמרתי אני טובה חכמה מגבורה. דהא בההוא עלמא לא יהבין רשו למיעל בר הני זכאי קשוט הני דמשתדלי בה באורייתא יומא ולילי ומתעטרי בפקודי אורייתא בהאי עלמא למיעל בהו לעלמא דאתי. וחכמת המסכן בזויה ודבריו אינם נשמעים. דהא בני נשא לא מסתכלין ביה ולא בעאן לאתחברא ביה ולאצית למלוי. דתאנא כל מאן דאצית למלוי דאורייתא זכאה הוא בהאי עלמא וכאילו קביל תורה מסיני. ואפילו מכל בר נש נמי בעי למשמע מלוי דאורייתא. ומאן דארכין אודניה לקבליה. יהיב יקרא למלכא קדישא ויהיב יקרא לאורייתא. עליה כתיב היום הזה נהיית לעם ליי' אלקיך. תאנא יומא חד הוו אזלי חברייא עמיה דר&quot;ש אר&quot;ש חמינא אלין עמין כלהו עלאי וישראל תתאי מכלהו מ&quot;ט. בגין דמלכא אשדר מטרוניתא מניה ואעיל אמהו באתרהא כד&quot;א תחת שלש רגזה ארץ וגו'. תחת עבד כי ימלוך וגו' ושפחה כי תירש גבירתה. מאן שפחה היא כתרא נוכראה דקטל קב&quot;ה בוכרא דלהון במצרים. דכתיב עד בכור השפחה אשר אחר הריחים. אחר הריחים הות יתבת בקדמיתא והשתא האי שפחה תירש גבירתה. בכה ר&quot;ש ואמר מלכא בלא מטרוניתא לא אקרי מלכא. מלכא דאתדבק בשפחה באמהו (דילה) דמטרוניתא אן הוא יקרא דיליה. וזמינא קלא לבשרא למטרוניתא ולימא גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלם הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא. כלומר צדיק הוא נושע בגין דהוה רכיב עד השתא באתר דלאו דיליה באתר נוכראה ויניק ליה ועל דא כתיב עני ורוכב על חמור. עני הוא בקדמיתא. ורוכב על חמור כמה דאוקימנא אינון כתרין תתאין דעמין עכו&quot;ם דקטיל קב&quot;ה בוכרא דלהון במצרים הה&quot;ד וכל בכור בהמה והא אוקימנא מלי. כביכול צדיק ונושע הוא ודאי יתיר מכלא. בגין דעד השתא שארי צדיק בלא צדק והשתא דיזדווגון כחדא צדיק ונושע הוא דהא לא יתיב בסטרא אחרא. תאנא הצדיק אבד ואין איש שם על לב וגו'. האי קרא קשיא הצדיק א בד נא בד מבעי ליה מהו אבד אלא אבד ממש. ומאי אבד למטרוניתא ואתדבק באתר אחרא דאקרי שפחה. אמר רבי יצחק לר&quot;ש אי ניחא קמיה דמר הא דתנינן דכתיב וצדיק יסוד עולם מאן דאמר דעל שבעה קיימי קיימא עלמא ומאן דאמר על חד קיימא עלמא היך מתישרן מלי. א&quot;ל כלא מלה חד הוא דהא ז' אינון ובהו אית חד קיימא דאקרי צדיק וקיימי עליה ועלמא בהאי אתקיימא. וכד אתקיימא עלמא עליה כאילו אתקיים על כולהו שבעה. ועל דא כתיב וצדיק יסוד עולם והא אוקימנא מלי בכמה אתר. ותאנא האי שפחה זמינא לשלטאה בארעא קדישא דלתתא כמה דהות מטרוניתא שלטא בקדמיתא דכתיב צדיק ילין בה והשתא שפחה כי תירש גבירתה בכלא וזמין קב&quot;ה לאתבא למטרוניתא לאתרהא כקדמיתא. וכדין ממאן הוא חדוותא הוי אימא חדוותא דמלכא וחדוותא דמטרוניתא. חדוותא דמלכא בגין דיתוב לה ויתפרש משפחה כדקא אמינא. וחדוותא דמטרונית בגין דתיתוב לאזדווגא במלכא הה&quot;ד גילי מאד בת ציון וגו'. ת&quot;ח כתיב והיתה זאת לכם לחקת עולם. והיתה לכם מבעי ליה מאי זאת הא דאמרן לחקת עולם. בכל אתר ואתר חקת עולם אתקרי גזרה דמלכא דעייל כל נימוסוי באתר דא ואסתים לון כמאן דסתים כלא באסקופא חדא. חקת עולם ודאי בהאי זאת &lt;קטע סוף=דף סט א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|סט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף סט ב/&gt;זוהר חלק ג דף סט/ב
רשים וחקק כל גניזין דיליה וכל טמירין דיליה. בחדש השביעי בעשור לחדש בעשור דייקא כמה דאוקימנא. תענו את נפשותיכם. ודאי הכי הוא והא אתמר. נפשותיכם ודאי. דהר בנפשא תלייא מלתא. ובגין כך אכילה ושתייה מתשיעאה יתיר מיומא אחרא ואע&quot;ג דהאי מלה אתמר בגוונא אחרא וכלא שפיר והאי והאי מלה חדא וכל חד באתריה והכי הוא. ותאנא בהאי יומא כל חידו וכל נהירו וכל וותרנותא דעלמין כלהו תליין באימא עלאה דכל מבועין נגדין ונפקין מנה. וכדין נהירין כל אינון בוצינין ונהרין בנהירו בחדוותא עד דמתבסס כלא וכדין כל אינון דינין אשתכחו בנהירו ודינא לא אתעביד ועל דא תענו את נפשותיכם. אמר רבי אבא הא אוקים לה מר מן גופא דמתניתא. לא גלו ישראל מארצם עד שכפרו בקב&quot;ה דכתיב אין לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי והא אתמר קרא אחרינא אשכחנא בהאי דכתיב ראה ביתך דוד. א&quot;ל הכי הוא ודאי בית דוד אקרי כמה דכתיב בית יעקב לכו ונלכה באור ה'. בית יעקב כד&quot;א ובית תפארתי אפאר. לכו ולנכה באור יי' דכתיב ונהר יוצא מעדן להשקות את הגן ונטע האי גן לאשתעשעא ביה עם צדיקייא דביה שריין. תאנא כתיב אך בעשור לחד השביעי הזה יום הכפורים הוא וגו'. ועניתם את נפשותיכם וכתיב והיתה לכם לחקת עולם בחדש השביעי וגו'. אך דכתיב מאי קא בעי הכא. אמר ליה למיעוטא קא אתייא דכיון דאמר ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחדש. אמר (לבתר) אך בעשור. אך עשור מבעי ליה דבעשור תלייא מלתא אמר ליה אי הכי אך ביום הראשון תשביתו שאור מבתיכם ותנינן אך חלק חציו אסור באכילת חמץ וחציו מותר אוף הכא אך בעשור לחדש אימא דחציו אסור במלאכה (נ&quot;א באכילה) וחציו מותר. א&quot;ל אוף הכא בועניתם את נפשותיכם תליא דהא ענוי לא אשתכח אלא מפלגות יומא ולהלאה ושפיר הוא אך חלק בועניתם את נפשותיכם. א&quot;ר אלעזר כתיב כי ביום הזה יכפר עליכם וגו'. אכפר עליכם מבעי ליה. אלא יכפר עליכם לאכללא יובלא דנגיד מבועי לאשקאה בהאי יומא לכל עיבר לארואה כלא ולאשקאה כלא ודא עליכם. כלומר בגיניכון לדכאה לכון בהאי יומא דכתיב לפני יי' תטהרו ולא ישלוט עלייכו דינא. ר' יהודה אמר זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אתרעי בהו ובעי לדכאה להו דלא ישתכח בהו חובא בגין דיהון בני היכליה וידורון בהיכליה. ולזמנא דאתי כתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וגו':

רבי יהודה פתח שיר המעלות ממעמקים קראתיך יי'. תנינן בשעתא דברא קב&quot;ה עלמא למברי ב&quot;נ אמליך באורייתא אמרה קמיה תבעי למברי האי ב&quot;נ זמין הוא למחטי קמך. זמין הוא לארגזא קמך אי תעביד ליה כעובדוי הא עלמא לא יכיל למיקם קמך כ&quot;ש ההוא ב&quot;נ א&quot;ל וכי למגנא אתקרינא קל רחום וחנון ארך אפים. ועד לא ברא קב&quot;ה עלמא ברא תשובה אמר לה לתשובה אנא בעינא למברי ב&quot;נ בעלמא על מנת דכד יתובון לך מחוביהון דתהוי זמינא למשבק חוביהון ולכפרא עלייהו. ובכל שעתא ושעתא תשובה זמינא לגבי בני נשא וכד בני נשא תייבין מחובייהו האי תשובה תבת לגבי קב&quot;ה וכפר על כלא ודינין אתכפיין ומתבסמאן כלהו וב&quot;נ אתדכי מחוביה. אימתי אתדכי ב&quot;נ מחוביה בשעתא דעאל בהאי תשובה כדקא חזי. ר' יצחק אמר דתב קמי מלכא עלאה וצלי &lt;קטע סוף=דף סט ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|ע|א}}&lt;קטע התחלה=דף ע א/&gt;זוהר חלק ג דף ע/א
צלותא מעומקא דלבא הה&quot;ד ממעמקים קראתיך יי'. ר' אבא אמר ממעמקים קראתיך יי' אתר גניז הוא לעילא והוא עמיקא דבירא ומהאי נפקין נחלין ומבועין לכל עיבר וההיא עמיקא דעמיקתא אקרי תשובה. ומאן דבעי לאתבא ולאתדכאה מחובוי. בהאי עומקא אצטריך למקרי לקב&quot;ה הה&quot;ד ממעמקים קראתיך יי'. תאנא בשעתא דהוה ב&quot;נ חב קמי מאריה וקריב קרבניה על מדבחא וכהנא מכפר עליה ובעי בעותיה עליה. מתערין רחמי ודינין מתבסמן ותשבוה אריק ברכאן במבועין דנגדין נפקין ומתברכין כלהו בוצינין כחדא וב&quot;נ אתדכי מחוביה. ת&quot;ח קב&quot;ה אפיק עשר כתרין עטרין קדישין לעילא דאתעטר בהו ומתלבש בהו והוא אינון ואינון הוא כשלהובא דאחידא בגומרא ולית תמן פרודא לקביל דנא אית עשר כתרין דלא קדישין לתתא ואינון אחידן בזוהמא דטופרא דחד עטרא קדישא דאקרי חכמה ועל דא אקרון חכמות. ותאנא עשרה זייני חכמות אלין נחתו לעלמא וכלהו אסתאבו (ס&quot;א אשתאבו) במצרים בר מחד דאתפשט בעלמא וכלהו זייני חרשי אינון ומנייהו ידעי מצרים חרשין על כל בני עלמא וכד מצראי בעאן למעבד כנופייא בחרשייהו לעובדיהון הוו נפקי לחקלא לטורי רמאי ודבחין דבחין ועבדין גומין בארעא וסחרין ההוא דמא סוחרניה דהני גומין ושאר דמא מתכנפי בהנהו גומין ובשרא שוין עלייהו. וקרבין קרבניהון לאינון זיינין בישין ואינון זיינין בישין מתכנשין ומתקרבין כחדא ומתפייסין בהדייהו בההוא טורא. ישראל דהוו בשעבודיהון הוו מתקרבין להון ואולפו מנייהו והוו טעאן בתרייהו והיינו דכתיב כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו וכמעשה ארץ כנען וגו'. וכתיב ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים וגו'. תאנא בשעתא דהוו מקרבין להון על גבי חקלא והוו מזמני ההוא דמא ומקרבי קרבנייהו הוו מתכנפי כל אינון זיינין בישין וחמאן להון כגוונא דשעירים כלהו מליין שערא ומודעי להו מה דאינון בעיין. ת&quot;ח יצחק מה כתיב ביה ויגש יעקב אל יצחק אביו וימושהו אמר דא לא אתעדי (ס&quot;א הכא לא אתער) אלא מטלא דשמיא דנגיד על ארעא. אמר רבי יוסי ומשמני הארץ בכלא ברכיה מ&quot;ט בגין דחמא ליה בשערא אמר למעבד דא ומשמני הארץ אצטריך ולא זוהמא דארעא דהאי זוהמא הוא דארעא וכד טלא דשמיא ומגדא דארעא מתחבראן אתעבר האי זוהמא. אמר ר' חייא בתרייתא דאינון כתרין תתאין דלא קדישין האי הוא. הה&quot;ד ודורש אל המתים ודא הוא עשיראה דכלא. דתניא א&quot;ר יצחק אמר ר' יהודה נפשתא דרשיעייא אלין אינון מזיקין דעלמא. א&quot;ר יוסי אי הכי טב להו לחייביא דאתעבדין מזיקין בעלמא. אן היא עונשא דגיהנם. אן הוא בישא דזמינא להו בההוא עלמא. אמר ר' חייא הכי תנינן והא אוקימנא מלי נפשתא דרשיעייא בשעתא דנפקין מעלמא כמה גרדיני נימוסין מזדמנין לקבלא להו ולאעלאה להו לגיהנם ועאלין להו בתלת דינין בכל יומא בגיהנם לבתר מזדווגי בהו ואזלין ושאטין בעלמא ומטען להו לרשיעייא לאינון דקא אסתים תשובה מקמייהו. לבתר תייבין להו לגיהנם ואסתאבין (נ&quot;א ואתדנון) תמן וכך בכל יומא. לבתר דאזלין בהו ושאטין בהו בעלמא מהדרין לקברייהו וחמן תולעתא דגופא מנקרי בשרא ומתאבלן עלייהו ואינון חרשין הוו אזלי לבי קברי וחרשי בחרשייהו ועבדין חד צלמא דבר נש ודבחין קמיה חד צפירא. לבתר עאלין לההוא &lt;קטע סוף=דף ע א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|ע|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ע ב/&gt;זוהר חלק ג דף ע/ב
צפירא בההוא קברא וההוא צלמא מתברין (ס&quot;א מדברין) ליה לארבע סטרין ומעלין ליה לארבע זיוויין דקברא. כדין מחרשי בחרשייהו ומתכנפי אינון כנופי ואינון זינין בישין ומייתין היא נפשתא ועאל בקברא ומשתעי בהדייהו. אמר ר' יצחק זכאין אינון צדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי דהא כלהו קדישין. גופא דילהון קדישא. נפשא דילהון קדישא. רוחא דילהון קדישא. נשמתא דילהון קדש קדשים. תלת דרגין אינון כגוונא דלעילא. דתניא א&quot;ר יהודה כתיב תוצא הארץ נפש חיה דא היא נשמתא (עלאה) דאדם קדמאה (עלאה) ת&quot;ח ג' דרגין אינון ואתדבקו כחד. נפש רוח נשמה ועלאה מנייהו נשמה דא&quot;ר יוסי בכלהו ב&quot;נ אית נפש. ואית נפש עלאה מנפש. זכה בר נש בהאי נפש מריקין עליה עטרא חד דאקרי רוח הה&quot;ד עד יערה עלינו רוח ממרום. כדין אתער בר נש באתערותא אחרא עלאה לאסתכלא בנימוסי מלכא קדישא. זכה בר נש ביה בההוא רוחא מעטרין ליה בכתרא קדישא עלאה דכליל כלא דאקרי נשמה. דאתקרי נשמת אלוה. ותאנא ברזא דרזין בגו רזא דספרא דשלמה מלכא האי קרא דכתיב ושבח אני את המתים שכבר מתו. כיון דכתיב ושבח אני את המתים אמאי שכבר מתו אלא שכבר מתו בהאי עלמא בפולחנא דמאריהון ותמן כתיב ג' מדורין עבד קב&quot;ה לצדיקייא חד (ס&quot;א דזכו אינון צדיקייא דלא אשתציאו מהאי עלמא וכד אצטריך) לנפשאן דאינון צדיקייא דלא אסתלקו מהאי עלמא ושכיחין בהאי עלמא וכד אצטריך עלמא רחמין ואינון חיין יתבין בצערא אינון מצלו צלותא עלייהו ואזלין ומודעין מלה לאינון דמיכין דחברון ומתערין ועאלין לבן עדן דארעא דתמן רוחיהון דצדיקייא מתלבשן בעטרין דנהורא ואתייעטו בהו וגזרין גזרה וקב&quot;ה עביד רעותא דלהון וחס על עלמא ואינון נפשן דצדיקייא משתכחין בהאי עלמא לאגנא על חייא והאי אקרי נפש ודא לא אסתלקא (ס&quot;א אשתצי) מהאי עלמא ושכיחא בהאי עלמא לאסתכלא ולמנדע ולאגנא על דרא והאי הוא דאמרו חברייא דמתי ידעי בצערא דעלמא ועונשא דחייבין די בארעא בהאי הוא דכתיב ונכרתה הנפש ההיא מעמיה. ומדורא תניינא הוא ג&quot;ע די בארעא ביה עבד קב&quot;ה מדורין עלאין יקירין כגוונא דהאי עלמא וכגוונא דעלמא עלאה והיכלין בתרין גוונין דלית להון חושבנא ואילנין ועשבין וריחין דסלקין בכל יומא. ובהאי אתר שארי ההוא דאקרי רוח דאינון צדיקייא ומדורא דההוא רוחא ביה שארי. וכל רוח ורוח מתלבש' בלבוש יקירא כגוונא דהאי עלמא וכגוונא דההוא עלמא עלאה. מדורא תליתאה ההוא מדורא עלאה קדישא דאתקרי צרורא דחיי דתמן מתעדנא ההוא דרגא עלאה קדישא דאקרי נשמה. והאי אתדבק לאתענגא בעדונא עלאה עליה כתיב אז תתענג על יי' והרכתביך וגו'. ותאנא בשעתא דאצטריך עלמא רחמי ואינון צדיקייא זכאין. ההוא נפש דאשתכחנא בעלמא לאגנא על עלמא. נפש סליק ואזיל ושאט בעלמא ומודע לרוח. ורוח סליק ואתעטר ומודע לנשמה ונשמה לקב&quot;ה. וכדין חס קב&quot;ה על עלמא. כדין נחתא מעילא לתתא. נשמה אודע לרוח ורוח אודע לנפשא. ובכל שבתא ושבתא וריש ירחא כלהו מתחברן ומתעטרן כחד. עד דאזדווגו למיתי לסגדא למלכא עלאה. ולבתר תייבין לאתרייהו. הה&quot;ד והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו יבא כל בשר וגו'. ובשעתא דאצטריך עלמא רחמי וחייא אזלי ומודעי להו לנפשייהו דצדיקייא ובכאן על קברייהו אינון דאתחזו לאודעא להו. מאי טעמא דשויין רעותא דילהון לאתדבקא נפשא בנפשא &lt;קטע סוף=דף ע ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|עא|א}}&lt;קטע התחלה=דף עא א/&gt;זוהר חלק ג דף עא/א
כדין אתערין נפשייהו דצדיקייא ומתכנפי ואזלין ושאטין לדמיכי חברון ומודיעי להו צערא דעלמא וכלהו עאלין בההוא פתחא דג&quot;ע ומודיעי לרוח. ואינון רוחין דמתעטרן בגיע מלאכי עלאין אזלי בינייהו וכלהו מודיעין לנשמה. ונשמה אודעת לקב&quot;ה וכולהו בעאן רחמי על חיין וחס קב&quot;ה על עלמא בגיניהון ועל דא אמר שלמה ושבח אני את המתים שכבר מתו וגו'. אמר ר' חייא תווהנא אי אית מאן דידע לאודעא להו למתיא בר אנן. א&quot;ר אבא צערא מודעא להו אורייתא מודעא להו דהא בשעתא דלית מאן דידע בהאי. אפקי אורייתא סמוך לקברי ואינון מתערי על אורייתא על מה אתגלייא לההוא אתר. כדין דומה אודע להון, א&quot;ר יוסי ואינון ידעי דהא עלמא בצערא וחייא לא אתחזון ולא ידעי לאודעא להו. ביה שעתא כלהו צוחין על אורייתא דאתקלנא ואתגלייא לההוא אתר. אי בני נשא תייבין ובכאן בלבא שלים ותייבין קמי קב&quot;ה. כלהו מתכנשי ובעאן רחמי ומודיעין לאינון דמיכי חברון ועאלין ומודעין לרוח דבג&quot;ע כמה דאמרן ואי אינון לא תייבין בלבא שלים למבעי ולמבכי על צערא דעלמא. ווי להון דכלהו מתכנפי לריקא אמרי מאן גרם לאורייתא קדישא דאתגלייא על ידייהו בלא תשובה. וכלהו אתאן לאתאחדתא (ס&quot;א לאדכרא) חובייהו בגיני כך לא יהכון תמן בלא תשובה ובלא תעניתא למבעי בעותא קמייהו. רבי אבא אמר (ס&quot;א כלא אתלת) בלא תלת תעניתא ר' יוסי אמר אפילו חד ובההוא יומא ובלבד דעלמא יתיב בצערא טפי כדין כלהו מזדוגי למבעי רחמין על עלמא. תאנא א&quot;ר יהודה יומא חד הוו אזלי ר' חזקיה ור' ייסא באורחא ערעו בגוש חלב והוה חריב. יתבו סמוך לבי קברי ור' ייסא הוה בידיה חד חוטרא (ס&quot;א קיטרא) דס&quot;ת דאתקרע. עד דיתבו אתרגיש חד קברא קמייהו וצוח ווי ווי דהא עלמא בצערא שכיח הא אורייתא הכא דאתגלייא. או חייא אתו לחייכא עלן ולכספא בכסופא עלן באורייתייהו. אזדעזעו רבי חזקיה ורבי ייסא אמר ר' חזקיה מאן את. א&quot;ל מיתא אנא והא אתערנא לגבי ס&quot;ת. דזמנא חדא הוה יתיב עלמא בצערא ואתו חייא הכא לאתערא לן בספר תורה ואנא וחבראי אקדימנא לגבי דמיכי חברון וכד אתחברו בג&quot;ע ברוחיהון דצדיקייא אשתכח קמייהו דההוא ס&quot;ת דאייתו לקמן אינון חייא הוה פסול ומשקר בשמא דמלכא על דאשתכח וא&quot;ו יתיר בההוא קרא דושסעת שסע שתי פרסות ואמרו דהואיל ושקרו בשמא דמלכא דלא יתובון לגביהון ודחו לי ולחבראי בההיא שעתא מבי מתיבתא. עד דחד סבא דהוה בינייהו אזל ואייתי ספרא דרב המנונא סבא וכדין אתער רבי אלעזר בר&quot;ש דהוה קביר עמנא ואזל ובעא בג&quot;ע עלייהו ואתסי עלמא כדין שארו לן. ומן ההוא יומא דסליקו ליה לר&quot;א מבי קברא דא ואתייהיב לגבי אבוה לית מאן דאתער למיקם קמייהו דדמיכי חברון דמסתפינא מן ההוא יומא דדחו לי ולחברי. והשתא אתיתון לגבן וס&quot;ת גביכון אמינא דהא עלמא בצערא אשתכח. וע&quot;ד אזדעזענא דאמינא מאן יקדים לאודעא לאינון זכאי קשוט דמיכי חברון. אשתמיט רבי ייסא בההוא קיטרא דספר תורה. א&quot;ר חזקיה חס ושלום לית עלמא בצערא ואנן לא אתינן להאי. קמו רבי חזקיה ורבי ייסא ואזלו. אמרי ודאי בשעתא דזכאין לא אשתכחו בעלמא, עלמא לא מתקיימא אלא בגיניהון דמתייא. אמר רבי ייסא בשעתא דאצטריך עלמא למטרא אמאי אזלינן לגביהון דמיתייא והא כתיב &lt;קטע סוף=דף עא א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|עא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף עא ב/&gt;זוהר חלק ג דף עא/ב
ודורש אל המתים ואסיר. אמר ליה עד כען לא חמיתא גדפא דצפרא דעדן. ודורש אל המתים אל המתים דייקא. דאינון חייבי עלמא דאינון מעמין עכו&quot;ם דאשתכחו תדיר מתים. אבל ישראל דאינון זכאי קשוט שלמה קרא עלייהו ושבח אני את המתים שכבר מתו בזמנא אחרא ולא השתא. שכבר מתו. והשתא אינון חיין. ועוד דשאר עמין כד אתאן למתיהון אתיין בחרשין לאתערא עלייהו זינין בישין. וכד ישראל אתאן למתיהון אתיין בכמה תשובה לקמי קב&quot;ה. בתבירו דלבא. בתעניתא לקבליה וכלא בגין דנשמתין קדישין יבעון רחמי לקמי קב&quot;ה עלייהו וקב&quot;ה חייס על עלמא בגיניהון. וע&quot;ד תנינן צדיקא אע&quot;ג דאתפטר מהאי עלמא לא אסתלק ולא אתאביד מכלהו עלמין דהא בכלהו עלמין אשתכח יתיר מחייוי. דבחייוי אשתכח בהאי עלמא בלחודוי ולבתר אשתכח בתלת עלמין וזמין לגבייהו דכתיב עלמות אהבוך אל תקרי עלמות אלא עולמות זכאה חולקהון. תאנא כתיב והיתה נפש אדוני צרורה בצרור החיים. והיתה נפש אדוני נשמת אדוני מבעי ליה. אלא כמה דאמרן דזכאה חולקהון דצדיקייא דכלא אתקשר דא בדא. נפש ברוח. ורוח בנשמה. ונשמה בקב&quot;ה. אשתכח דנפש צרורה בצרר החיים. אמר רבי אלעזר האי דאמרו חברייא גלותא דס&quot;ת אפילו מבי כנשתא לבי כנשתא אחרא אסיר. וכ&quot;ש לבי רחוב. אמאי לבי רחוב. אמר רבי יהודה כמה דאמרן בגין דיתערון עליה ויתבעון רחמי על עלמא. אמר ר' אבא שכינתא כד אתגלייא הכי נמי מאתר לאתר עד דאמרה מי יתנני במדבר מלון אורחים וגו'. אוף הכא בקדמיתא מבי כנשתא לגבי כנשתא לבתר לבי רחוב לבתר במדבר מלון אורחים. א&quot;ר יהודה בני בבל מסתפו ולא קא עבדי אפילו מבי כנשתא לבי כנשתא כ&quot;ש האי. תניא אמר להו ר&quot;ש לחברייא ביומאי לא יצטרכון בני עלמא להאי. א&quot;ל רבי יוסי צדיקייא מגינין עלמא עלמא בחייהון ובמיתתהון יותר מחייהון. הה&quot;ד וגנותי על העיר הזאת להושיעה למעני ולמען דוד עבדיואילו בחייוהי לא כתיב. א&quot;ר יהודה מאי שנא הכא דכתיב למעני ולמען דוד עבדי דשקיל האי לגבי האי. אלא בגין דדוד זכה לאתקשרא ברתיכא קדישא דאבהתא ובג&quot;כ כלא חד. בריך הוא לעלם ולעלמי עלמייא:

כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה לא תעשו. רבי יצחק פתח לספר בציון שם יי' ותהלתו בירושלם. תמן תנינן שמא קדישא סתים וגליא. ואורייתא דהיא שמא קדישא עלאה סתים וגליא. וכל קרא דבאורייתא וכל פרשתא דאורייתא סתים וגליא. דתניא אמר רבי יהודה מחציפותא דצדקת חדא נפקן כמה טבאן לעלמא. ומאן היא תמר. דכתיב ותשב בפתח עינים. אמר רבי אבא פרשתא דא מוכח דאורייתא סתים וגליא והא אסתכלנא באורייתא כלא ולא אשכחנא אתר דאקרי פתח עינים אלא כלא סתים ורזא דרזין הוא. ותניא מאי חמאת צדקת זו לעובדא דא. אלא ידעת בביתא דחמוהי ארחוי דקב&quot;ה היך מדבר האי עלמא עם בני נשא. ובגין דהיא ידעת קב&quot;ה אוקים מלה על ידהא. ואזלא הא כמה דתנינן אזדמנת הות בת שבע מו' ימי בראשית למהוי אמיה דשלמה מלכא. אוף הכא אזדמנת הות תמר לדא מיומא דאתברי עלמא. ותשב בפתח עינים מאן פתח עינים כד&quot;א והוא יושב פתח האהל. וכתיב ופסח יי' על הפתח. וכתיב פתחו לי שערי צדק וגו'. עינים. דכל עיינין דעלמא &lt;קטע סוף=דף עא ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|עב|א}}&lt;קטע התחלה=דף עב א/&gt;זוהר חלק ג דף עב/א
להאי פתחא מצפאן. אשר על דרך תמנתה. מאי תמנתה כד&quot;א תמונת יי' יביט והכי אוקימנא תמר אוקימת מלה לתתא ופרחת פרחין ואניצת ענפין ברזא דמהימנותא ויהודה עוד רד עם אל ועם קדושים נאמן. ויראה יהודה ויחשבה לזונה וגו'. כד&quot;א כן דרך אשה מנאפת. כי כסתה פניה ואוקימנא כי כסתה פניה כד&quot;א אכלה ומחתה פיה אוקידת עלמא בשלהובוי. ואמרה לא פעלתי און. מ&quot;ט בגין כי כסתה פניה ולית מאן דידע אורחהא לאשתזבא מנה. ויט אליה אל הדרך. אל הדרך ממש לאתחברא חיוורא בסומקא. ויאמר הבא נא אבא אליך וגו' הא אוקימנא הבה בכל אתר. כי לא ידע כי כלתו היא. כי כלתו היא דעלמא מתרגמינן ארי שצייתא דעלמא היא. מאי טעמא לא ידע. בגין דהא מנהרן אנפהא לקבלא מניה ואזדמנא לאתבסמא ולרחמא עלמא. כי כלתו היא. דא כלה ממש דכתיב אתי מלבנון כלה. ותאמר מה תתן לי כי תבא אלי. השתא כלה בעיא תכשיטהא. ויאמר אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן. למלכא דהוה ליה ברא מאמהו חדא ואזיל בהיכלא. בעי מלכא לאתנסבא במטרוניתא עלאה ולאעלאה בהיכליה אמרה מאן יהיב לי בהיכליה דמלכא אמר (נ&quot;א מאן יהיב ליה לדין בהיכליה דמלכא אמר מלכא) מכאן ולהלאה אשדר ואתריך לברא דאמהו מהיכלא דילי. כך נמי הכא אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן. והא אוקימנא בלא תבשל גדי. וכל אינון בסטרא דבכור בהמה קא אתו. ועל דא לא כתיב אנכי אתן אלא אנכי אשלח אתריך ואשדר ליה דלא ישתכח בהיכלי ותאמר אם תתן ערבון עד שלחך. אלין אינון סימניך דמטרוניתא דאתברכא מן מלכא בזווגהא. ויאמר מה הערבון אשר אתן לך ותאמר. חותמך ופתילך ומטך. אלין אינון קטרי (נ&quot;א סטרי) עלאי תכשיטהא דכלה אתברכא מתלתא אלין נצח הוד יסוד וכלא אשתכח בתלתא אלין וכלה (ס&quot;א מנה&quot;י) מהכא מתברכא. מיד ויתן לה ויבא אליה ותהר לו. ויהי כמשלש חדשים מאן משלש חדשים בתר דיתלתון ירחיא והא ג' ירחין אוקימנא והכא כמשלש חדשים דשארי ירחא רביעאה לאתערא דינין בעלמא בחובי בני נשא והיא ינקא מסטרא אחרא ויוגד ליהודה לאמר זנתה תמר כלתך. הא כלה בסטרא אחרא אשתכחת. מה כתיב הוציאוה. כמה דכתיב השליך משמים ארץ תפארת ישראל. תושרף. בשלהובי טיהרא בגלותא. מה כתיב היא מוצאת. לאתמשכא בגלותא. והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו. לאיש אשר אלה ממנו לא כתיב אלא לאיש אשר אלה לו דיליה סימנין אלין משתכחין אנכי הרה. מיד ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני. צדקה ודאי ושמא גרים. מאן גרים לה שמא דא. הדר ואמר ממני דכתיב כי צדיק יי' צדקות אהב ישר יחזו פנימו. צדקה. צדק ה'. ממני נטלת שמא דא ממני ירתא ממני אשתכחת. א&quot;ר יוסי מ&quot;ט חמיה כתיב באתר חד. יהודה באתר אחרא. א&quot;ל כלא אתקטר דא בדא. חמיה באתר עלאה תלי. א&quot;ר אלעזר פרשתא דא אוקימנא ברזא עלאה בכמה גוונין כד יסתכלון מלי. מנה ישתמע רזין דאורחוי דקב&quot;ה ודינוי בכל אתר והיא ידעת ואקדימת גרמאה למלה דא לאשלמא אורחוי דקב&quot;ה בגין דינפקו מנה מלכין שליטין וזמינין לשלטאה על עלמא. ורות כהאי גוונא עבדת. א&quot;ר אבא פרשתא דא ברזא דחכמתא דאורייתא אתקשרא וכלא סתים וגליא. ואורייתא כלא כהאי גוונא אשתכחת. ולית לך מלה באורייתא דלא רשים בה שמא קדישא עלאה דסתים וגליא &lt;קטע סוף=דף עב א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|עב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף עב ב/&gt;זוהר חלק ג דף עב/ב
בגיני כך סתימי דאורייתא קדישי עליונין ירתין לה ואתגלייא בשאר בני עלמא. כגוונא דא כתיב לספר בציון שם יי' ותהלתו בירושלם. דהא בציון במקדשא שרי לאדכרא שמא קדישא כדקא חזי. ולבר בכנויו. ועל דא כלא סתים וגליא. תאנא כל מאן דגרע את חד מאורייתא או יוסיף את חד באורייתא. כמאן דמשקר בשמא קדישא עלאה דמלכא. א&quot;ר יצחק עובדא דמצרים פלחין לשפחה כמה דאוקימנא. עובדא דכנען פלחין לההוא דאקרי שבי אשר בבית הבור. וע&quot;ד כתיב ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. בג&quot;כ כלהו מכתיבין (ס&quot;א מברכין) (ס&quot;א מכדבין) במלין קדישין ועבדין עובדין (ס&quot;א עריין) בכלא. בגיני כך כמעשה ארץ מצרים אשר ישבתם בה וגו'. רבי יהודה אמר דעבדין דינין (ס&quot;א זינין) בישין לשלטא על (נ&quot;א לסאבא) ארעא כד&quot;א ולא תטמא את אדמתך. וכתיב ותטמא הארץ:

כמעשה ארץ מצרים וגו' ר' חייא פתח לאחוז בכנפות הארץ וגו'. תאנא זמין קב&quot;ה לדכאה לארעיה מכל מסאבותא דעמין עכו&quot;ם דסאיבו לה. כהאי מאן דאחיד בטליתיה ואנער טנופא מניה וכל אינון דאתקברו בארעא קדישא למשדי לון לבר. ולדכאה ארעא קדישא מסטרא אחרא (ס&quot;א קדישא אחרא). כביכול דהוה מתזנא לשאר רברבי עמין ולקבלא מסאבותא דילהון ולדברא לון. וזמין לדכאה לה ולאעברא לון לבר. ר&quot;ש הוה מדכי טורי (ס&quot;א שוקי) דטברייא וכל דהוה תמן מית הוה סליק ליה ומדכי ארעא. תאנא כתיב ותבואו ותטמאו את ארצי וגו'. א&quot;ר יהודה זכאה חולקיה מאן דזכי בחייו למשרי מדורא בארעא קדישא דכל מאן דזכי לה זכי לאנגדא מטלא דמשייא דלעילא דנחית על ארעא. וכל מאן דזכי לאתקשרא בחייוי בהאי ארעא קדישא. זכי לאתקשרא לבתר בארעא קדישא עלאה. וכל מאן דלא זכי בחייוי ומייתין ליה לאתקברא תמן. עליה כתיב ונחלתי שמתם לתועבה רוחיה נפיק ברשותא נוכראה אחרא וגופיה אתי תחות רשותא דארעא קדישא. כביכול עביד קדש חול וחול קדש. וכל מאן דזכי למיפק נשמתיה בארעא קדישא אתכפרו חובוי וזכי לאתקשרא תחות גדפוי דשכינתא דכתיב וכפר אדמתו עמו. ולא עוד אלא אי זכי בחייוי זכי לאתמשכא עליה רוח קדישא תדיר. וכל מאן דיתיב ברשותא אחרא אתמשך עליה רוח אחרא נוכראה. תאנא כד סליק רב המנונא סבא להתם הוו עמיה תריסר בני מתיבתא דיליה. אמר לון אי אנא אזיל לארחא דא לאו על דידי קא עבידנא אלא לאתבא פקדונא למאריה. תנינן כל אינון דלא זכו להאי בחייוי. אתיבין פקדונא דמאריהון לאחרא אמר ר' יצחק בגיני כך כל מאן דאעבר מאינון זינין בישין או רשותא אחרא בארעא. ארעא אסתאבת. ווי ליה לההוא גבר ווי לנפשיה דהא ארעא קדישא לא מקבלא ליה לבתר. עליה כתיב יתמו חטאים מן הארץ בעוה&quot;ז ובעוה&quot;ב ורשעים עוד אינם בתחיית המתים כדין ברכי נפשי את יי' הללויה:

את משפטי תעשו ואת חקתי תשמרו ללכת בהם וגו'. רבי אבא אמר זכאה חולקא דישראל דקב&quot;ה אתרעי בהו מכל עמין עכו&quot;ם ובגין רחימותא דיליה עלייהו יהיב לון נימוסין דקשוט. נטע בהו אילנא דחיי. אשרי שכינתא בינייהו מאי טעמא. בגין דישראל רשימין ברשימא קדישא בבשריהון ואשתמודען דאינהו דיליה (ואשתמודען) מבני היכליה. ובגיני כך כל אינון דלא רשימין ברשימו קדישא &lt;קטע סוף=דף עב ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|עג|א}}&lt;קטע התחלה=דף עג א/&gt;זוהר חלק ג דף עג/א
בבשריהון לאו אינון דיליה ואשתמודען דכלהו מסטרא דמסאבותא אתיין ואסיר לאתחברא בהו ולאשתעי בהדייהו במלוי דקב&quot;ה. ואסיר לאודעא להו מלי דאורייתא בגין דאורייתא כלא שמא דקב&quot;ה וכל את דאורייתא מתקשרא בשמא קדישא וכל מאן דלא אתרשים ברשימא קדישא בבישריה אסיר לאודעא ליה מלה דאורייתא. וכ&quot;ש לאשתדלא (נ&quot;א לאסתכלא) ביה. ר&quot;ש פתח זאת חקת הפסח כל בן נכר לא יאכל בו וכתיב וכל עבד איש וגו'. וכתיב תושב ושכיר לא יאכל בו. ומאי פסחא דאיהו בשרא למיכלא. על דאתרמיז במלה קדישא אסיר לכל הני למיכל ביה ולמיהב להו למיכל עד דאתגזרו. אורייתא דהיא קדש קדשים (דקדשיא) שמא עלאה דקב&quot;ה עאכ&quot;ו. ר&quot;א שאיל לר&quot;ש אבוהי א&quot;ל הא תנינן אסור ללמד תורה לעכו&quot;ם ושפיר אתערו חברייא דבבל דכתיב לא עשה כן לכל גוי. אבל כיון דאמר מגיד דבריו ליעקב. אמאי חקיו ומשפטיו לישראל. א&quot;ל. אלעזר ת&quot;ח זכאין אינון ישראל דחולקא עלאה קדישא דא נטע בהו קב&quot;ה דכתיב כי לקח טוב נתתי לכם. לכם ולא לעמין עכו&quot;ם. ובגין דאיהי גניזא עלאה יקירא שמיה ממש אורייתא כלא סתים וגליא ברזא דשמיה. וע&quot;ד ישראל בתרין דרגין אינון סתים וגליא דתנינן ג' דרגין אינון מתקשרן דא בדא קב&quot;ה אורייתא וישראל. וכל חד דרגא על דרגא סתים וגליא. קב&quot;ה דרגא על דרגא סתים וגליא. אורייתא הכי נמי סתים וגליא. ישראל הכי נמי דרגא על דרגא. הה&quot;ד מגיד דבריו ליעקב חקיו ומשפטיו לישראל. תרין דרגין אינון יעקב וישראל חד גליא וחד סתים. מאי קא מיירי. אלא כל מאן דאתגזר ואתרשים בשמא (נ&quot;א ברשימא) קדישא יהבין ליה באנון מלין דאתגליין באורייתא כלומר מודיעין ליה ברישי אתוון ברישי פרקין יהבין עליה חומרא דפקודי אורייתא ולא יתיר עד דיסתלק בדרגא אחרא הה&quot;ד מגיד דבריו ליעקב (ליעקב שפיר) אבל חקיו ומשפטיו לישראל דאיהו בדרגא עלאה יתיר וכתיב לא יקרא שמך עוד יעקב וגו'. חקיו ומשפטיו לישראל אלין רזי אורייתא ונמוסי אורייתא וסתרי אורייתא דלא יצטרכון לגלאה אלא למאן דאיהו בדרגא עלאה יתיר כדקא חזי ומה לישראל האי לעמין עכו&quot;ם עאכ&quot;ו וכל מאן דלא אתגזר ויהבין ליה אפילו את זעירא דאורייתא כאילו חריב עלמא ומשקר בשמא דקב&quot;ה דכלא בהאי תליא ודא בדא אתקשר דכתיב אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי. ת&quot;ח כתיב וזאת התורה אשר שם משה לפני כל בני ישראל. לפני בני ישראל שם אבל לשאר עמין לא שם. בג&quot;כ דבר אל בני ישראל. ואל בני ישראל תאמר. וכן כלהו. ינוחון אבהן דעלמא אינון הלל ושמאי דהכי אמרו לאונקלוס ולא אודעו ליה מלה דאורייתא עד דאתגזר. ות&quot;ח מלה קדמאה דאורייתא דיהבין לינוקי אל&quot;ף בית דא מלה דלא יכלין בני עלמא לאדבקא בסולכתנו ולסלקא ליה ברעותא וכ&quot;ש למללא בפומיהון ואפי' מלאכי עלאי ועלאי דעלאי לא יכלין לאדבקא בגין דאינון סתימין דשמא קדישא ואלף וארבע מאה וחמש רבבן דעלמין כלהו תליין בקוצא דאלף ושבעין ותרין שמהן קדישין גליפין באתווי רשימין דקיימו בהו עלאי ותתאי שמיא וארעא וכורסייא יקרא דמלכא תליין מסטרא חדא לסטרא חדא דפשיטותא דאלף קיומא דעלמין כלהו וסמכין דעלאין ותתאין ברזא דחכמתא ושבילין סתימין ונהרין עמיקין ועשר אמירן כלהו נפקין מההוא קוצא תתאה דתחות אלף. מכאן ולהלאה שארי לאתפשטא אלף בבית. ולית חושבן לחכמתא דהכא אתגליף. בגיני &lt;קטע סוף=דף עג א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|עג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף עג ב/&gt;זוהר חלק ג דף עג/ב
כך אורייתא קיומא דכלא ומהימנותא דכלא לקשרא קשרא דמהימנותא דא בדא כדקא חזי ומאן דאתגזר אתקשר בההוא קשרא דמהימנותא. ומאן דלא אתגזר ולא אתקשר ביה כתיב ביה וכל זר לא יאכל קדש. וכל ערל לא יאכל בו. דהא אתער רוח מסאבא דמסטריה ואתי לאתערבא בקדושה. בריך רחמנא דפריש לישראל בנוי רשימין ברשימא קדישא. מנייהו. ומזוהמא דלהון. עלייהו כתיב ואנכי נטעתיך שורק כלה זרע אמת. ובגיני כך תתן אמת ליעקב ולא לאחרא תורת אמת לזרע אמת. אתא ר' אלעזר ונשקיה על ידוי. ר' חזקיה אמר כתיב כי לא יטוש יי' את עמו בעבור שמו וגו'. כי לא יטוש יי' את עמו. מ&quot;ט. בעבור שמו הגדול בגין דכלא אתקשר דא בדא. ובמה אתקשרו ישראל בקב&quot;ה. בההוא רשימא קדישא דאתרשים בבשריהון. ובגיני כך לא יטוש יי' את עמו. ולמה בעבור שמו הגדול דאתרשים בהו. תאנא אורייתא אקרי ברית. וקב&quot;ה אקרי ברית. והאי רשימא קדישא אקרי ברית. וע&quot;ד כלא אתקשר דא בדא ולא אתפרש דא מן דא. א&quot;ל ר' ייסא אורייתא וישראל שפיר. אבל קב&quot;ה מנלן דאקרי ברית. א&quot;ל דכתיב ויזכור להם בריתו והא אתיידע והא אתמר. ואת חקותי תשמרו. חקותי אלין אינון נמוסי מלכא. משפטי אלין אינון גזרי אורייתא. ר' יהודה אמר כל אינון נמוסין מאתר דאקרי צדק אקרון חקותי. ואינון גזרת מלכא. ובכל אתר דאקרי משפט אקרון דינא דמלכא דאיהו מלכא קדישא קב&quot;ה מלכא דשלמא כלא דיליה הוא דהוא מלכא קדישא באתר דתרין חולקין אחידן דא בדא. וע&quot;ד כתיב צדק ומשפט מכון כסאך ואינון דינא ורחמי ובגיני כך. חק ומשפט. וע&quot;ד כתיב חקיו ומשפטיו לישראל לישראל ולא לשאר עמין. בתריה מה כתיב לא עשה כן לכל גוי. ותנינן אע&quot;ג דאתגזר ולא עביד פקודי אורייתא הרי הוא כעכו&quot;ם בכלא. ואסיר למילף ליה פתגמי אורייתא. וע&quot;ד תנינן מזבח אבנים דא מזבח אבנים ממש והא קשיו דלביה באתריה קיימא וזוהמא לא אתפסק מניה. בגיני כך לא סליק בידיה ההוא גזירו ולא מהניא ליה. וע&quot;ד כתיב כי חרבך הנפת עליה ותחללה. בגיני כך לא עשה כל לכל גוי סתם. ומשפטים בל ידעום לעלם ולעלמי עלמין. מלה אחרא (נ&quot;א זעירא) לא יהבינן להו כ&quot;ש רזי אורייתא ונמוסין דאורייתא. וכתיב כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו. אשרי העם שככה לו אשרי העם שיי' אלקיו:

מתניתין בנמוסי טהירין ד' מפתחין שוין לארבע סטרי עלמא. בזוייתהון אשתכחו. חד לסטר ארבע וארבע לסטר חד אתגלפן (ס&quot;א אתפלגן) בחד גוונא. בההוא גוונא תכלא וארגוונא וצבע זהורי וחוורא וסומקא. דע עייל בגוונא דחבריה ודידיה ביה רשים ד' רישין. כחדא אסתליקו. ובחד דיוקנא מתדבקן. חד רישא אסתליק מגו סחיו דאסתחי. תרי איילתא קציבין בשיעורא חד סלקן מההוא סחיותא דכתיב כעדר הקצובות שעלו מן הרחצה. בשערא דלהון חיזו דאבן טבא דארבע גוונין. ארבע גדפין דכסיין על גופא. וידין זעירין תחות גדפייהו. וחמש בחמש גליפן. טאסין (ס&quot;א שאפין) לעילא לעילא מהיכלא דשפירא בריוא ויאה למחזי חד עולים רביא נפיק שנן חרבא דמתהפכא לגוברין לנוקבין. נטלין למשיחא דאיפה בין שמיא ובין ארעא. לזמנין נטלין (ס&quot;א עולין) לה בכל עלמא וכל משיחין בה משיחין דכתיב איפת צדק וגו'. יחד חיזו דבדולחא קיימא על חרבא חד ברישא דההוא רביא (נ&quot;א חרבא) מלהטא סומקא מגו בדולחא &lt;קטע סוף=דף עג ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|עד|א}}&lt;קטע התחלה=דף עד א/&gt;זוהר חלק ג דף עד/א
תרין סטרין מהאי גיסא ומהאי גיסא אתחזי ההוא חרבא ברשימין עמיקין חד גבר תקיף סולמא דקיימא בי&quot;ג עלמין חגיר ההוא חרבא למעבד נוקמין. עמיה חגירין שתין אחרנין כלהו משתלחפי (נ&quot;א מתיילפי) (ס&quot;א משלפי) נצחין קרבא הה&quot;ד חגור חרבך על ירך גבור הודך והדרך. וכתיב כלם אחוזי חרב מלומדי מלחמה וגו'. בכמה גוונין מתהפכין אנפייהו. לית דידע לון בר חד תולעתא. דשאט (ס&quot;א דשארי) בין נוני ימא כל אבנין דאעבר עלייהו מתבקעין. בההוא זמנא קלא דנפיק מאינון דחגירי חרבא מבקע תמניסר טורין רברבין ולית מאן דירכין אודניה. כלהו עלמא סתימין עיינין אטימין לבא לית מאן דישגח דהא בניינא לסתור כד עבדין עובדן דלא מתכשרן סאטין מארחא דתקנא ימינא אעדי ושמאלא שלטא, כדין עריין אשתכחו. ווי לחייביא דגרמין דא בעלמא דהא לא מתברכין לעילא עד דישתצון אינון לתתא הה&quot;ד ורשעים עוד אינם ברכי נפשי את יי' הללו יה (ע&quot;כ):

ערות אביך וערות אמך לא תגלה. ר' חייא פתח כתפוח בעצי היער כן דודי בין הבנים וגו'. האי קרא אוקמוה חברייא אבל כמה חביבה כנסת ישראל קמי קב&quot;ה דהיא משבחת ליה בהאי. הכא אית לאסתכלא אמאי משבחת ליה בתפוח ולא במלה אחרא או בגוונין או בריחא או בטעמא, אבל הואיל וכתיב תפוח בלא היא משבחת ליה. בגוונין בריחא ובטעמא. מה תפוח הוא אסוותא לכלא אוף קב&quot;ה אסוותא לכלא. מה תפוח אשתכח בגווני כמה דאוקימנא אוף קב&quot;ה אשתכח בגוונין עלאין. מה תפוח אית ביה ריחא דקיק מכל שאר אילני אוף קב&quot;ה כתיב ביה וריח לו כלבנון. מה תפוח טעמיה מתיקא. אוף קב&quot;ה כתיב ביה חכו ממתקים. וקב&quot;ה משבח לה לכנסת ישראל כשושנה והא אוקימנא מלי אמאי כשושנה והא אתמר. ר' יהודה אמר בשעתא דאסגיאו זכאי בעלמא כנסת ישראל סלקא ריחין טבין ומתברכא ממלכא קדישא ואנפהא נהירין. ובזמנא דאסגיאו חייבין בעלמא כביכול כ&quot;י לא סלקא ריחין טבין ואטעמת מסטרא אחרא מרירא. כדין כתיב השליך משמים ארץ וגו'. והנפהא חשוכן. ר' יוסי אמר בשעתא דאסגיאו זכאין בעלמא כתיב שמאלו תחת לראשי וימינו תחבקני. ובזמנא דאסגיאו חייבין בעלמא כתיב השיב אחור ימינו. ר' חזקיה אמר מהכא ונרגן מפריד אלוף כלומר פריש מלכא מן מטרוניתא הה&quot;ד ערות אביך וערות אמך לא תגלה:

רבי אלעזר הוה יתיב קמי אבוי א&quot;ל אי פרקליטא בעלמא במטרוניתא אשתכח. ואי קטיגוריא בעלמא במטרוניתא אשתכח. אמאי. אמר ליה למלכא דהוה ליה בר ממטרוניתא. כל זמנא דההוא ברא עביד רעותא דמלכא מלכא עביד מדוריה במטרוניתא. וכל זמנא דלא הוה ההוא בר עביד רעותא דמלכא. מלכא פריש מדוריה ממטרוניתא. כך קב&quot;ה וכ&quot;י כל זמנא דישראל עבדין רעותא דקב&quot;ה. קב&quot;ה שוי מדוריה בכנ&quot;י. וכל זמנא דישראל לא עבדין רעותא דקב&quot;ה קב&quot;ה לא שוי מדוריה בכנסת ישראל. מ&quot;ט בגין דישראל הוא ברא בוכרא דקב&quot;ה דכתיב בני בכורי ישראל. אימא דא היא כנסת ישראל דכתיב ואל תטוש תורת אמך. ת&quot;ח כל זמנא דישראל רחקין מהיכלא דמלכא כביכול מטרוניתא אתרחקת עמהון. מ&quot;ט בגין דמטרוניתא לא אקדימת קיסטא להאי בר לאלקאה ליה למיהך בארח מישר בגין דמלכא לא אלקי לבריה לעלמין אלא שבק כלא בידא דמטרוניתא לאנהגא היכלא ולאלקאה ברה ולדברא ליה בארח קשוט לקבליה דמלכא &lt;קטע סוף=דף עד א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|עד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף עד ב/&gt;זוהר חלק ג דף עד/ב
ורזא דמלה דכתיב דברי למואל מלך משא אשר יסרתו אמו. (אמו ודאי) דא בת שבע והא אתמר. כתיב משלי שלמה בן חכם ישמח אב ובן כסיל תוגת אמו. תוגת אמו ודאי חמי מה כתיב בן חכם ישמח אב. בעוד דהאי בר אזיל בארח מישר והוא חכימא ישמח אב (כלל) דא מלכא קדישא לעילא ישמח אב סתם. אשתכח האי בר בארחא תקלא מה כתיב ובן כסיל תוגת אמו. תוגת אמו ודאי דא כנסת ישראל ורזא דמלה כתיב ובפשעכם שלחה אמכם. ת&quot;ח לא אשתכח חדוותא קמי קב&quot;ה כיומא דסליק שלמה לחכמתא ואמר שיר השירים כדין נהירו אנפוי דמטרוניתא ואתי מלכא למשרי מדוריה עמה הה&quot;ד ותרב חכמת שלמה וגו'. מאי ותרב דסלקא שפירו דמטרוניתא ואתרביאת בדרגהא על כל שאר דרגין בגין דמלכא שוי מדוריה בה. וכל כך למה בגין דאפיקת ברא חכימא דא לעלמא (נ&quot;א למלכא). וכד אפיקת ליה לשלמה לכל ישראל אפיקת וכלהו הוו בדרגין עלאין זכאין כשלמה (ס&quot;א בשלמא) דקב&quot;ה חדי בהו ואינון ביה. וביומא דשכלל שלמה ביתא לתתא. אתקינת מטרוניתא ביתא למלכא. ושוו מדוריהון כחדא ונהירו אנפהא בחדוה שלימו. כדין אשתכח חדוותא לכלא לעילא ותתא. וכל כך למה בגין דכתיב משא אשר יסרתו אמו דדברת ליה לרעותא דמלכא. וכד האי בר כמה דאמינא (ס&quot;א דאצטריך) לא אתדבר לרעותיה דמלכא. כדין היא ערייתא דכלא. ערייתא דכל סטרין. דהא מלכא פריש ממטרוניתא ומטרוניתא אתרחקת מהיכליה ובג&quot;כ ערייתא היא דכלא. וכי לא ערייתא היא מלכא בלא מטרוניתא ומטרוניתא בלא מלכא. וע&quot;ד כתיב ערות אביך וערות אמך לא תגלה אמך היא. אמך היא ודאי. ושריא עמך. בגיני כך לא תגלה ערותה. ר&quot;ש אקיש ידוי ובכה. ואמר ווי אי אימא וגלינא רזא. ווי אי לא אימא דייבדון חברייא מלה. אהה יי' אלקים כלה אתה עושה את שארית ישראל. מאי אהה ומאי כלה אתה עושה. אלא רזא דמלה בזמנא דה' תתאה אתתרכת מהיכלא דמלכא ה' אחרא עלאה בגינה מנעת ברכתא. וכדין כתיב אהה כלה אתה עושה. בגין דכד איהי (נ&quot;א האי ה') אתמנעת מברכאן ה' אחרא מנעת לון מכלא. מאי טעמא בגין דברכאן לא משתכחי אלא באתר דשריין דכר ונוקבא. ועל דא כתיב יי' ממרום ישאג וממעון קדשו יתן קולו שאג ישאג על נוהו. על נוהו ממש. דא מטרוניתא ודא הוא ודאי. ומאי אומר אוי שהחרבתי את ביתי וכו' ביתי זווגא דמטרוניתא ודא הוא ודאי ערות אביך וערות אמך לא תגלה דהא מכל סטרין ערייתא הוא וכדין לבשו שמים קדרות ושק הושם כסותם. דהא אתר אחסנת ברכאן דמבועין דנחלין דהוו נגידין ושקיין כדקא חזו אתמנעו. תנינן כד אתפרש מלכא ממטרוניתא וברכאן לא משתכחן. כדין אקרי וי' מ&quot;ט וי' דתניא רישא דיסוד י' דהא יסוד ו' זעירא הוא וקב&quot;ה ו' רברבא עלאה וע&quot;ד כתיב וו' תרין ווין כחדא ורישא דהאי יסוד י' הוא. וכד אתרחקא מטרוניתא ממלכא וברכאן אתמנעו ממלכא וזווגא לא אשתכח ברישא דיסוד נטיל ו' עלאה להאי רישא דיסוד דהוא י' ונגיד ליה לגביה כדין הוא וי וי לכלא לעלאין ותתאין. וע&quot;ד תנינן מיומא דאתחרבי ירושלם ברכאן לא אשתכחו בעלמא ולית לך יום דלא אשתכח ביה לווטין דהא ברכאן אתמנעו בכל יום. אמר ליה או הכי או&quot;י או הו&quot;י (נ&quot;א או וה') מהו. אמר ליה כד מלה תליא בתשובה ולא תייבין כדין ה' עלאה נטיל לון. ואנגיד לוא&quot;ו וי' לגבה &lt;קטע סוף=דף עד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|עה|א}}&lt;קטע התחלה=דף עה א/&gt;זוהר חלק ג דף עה/א
בגין דלא תייבין כדין אקרי הוי. הוי כד אסתליק מלכא לעילא לעילא. וצווחין בני נשא ולא אשגח בהו וההוא עלאה אהיה טמירא סליק לו' וי' לגביה בגין דלא אתקביל צלותיה כדין אקרי אוי דהא א סליק לגביה דו' וי' (ס&quot;א דהוא אלף סליק גביה לה' לו' לי') וכדין תשובה לא אשתכח. וע&quot;ד אסתלק מאלין אתוון ה' דהא בתשובה לא תלייא. ודאי כד אסגיאו חובי עלמא טפי ותשובה הוה תלייא בקדמיתא ולא בעו כדין אסתלק ה' וא' סליק לו' יו&quot;ד לגביה ואקרי אוי. וכד חריב בי מקדשא ותשובה אסתלקת (ולאו מעלייא) כדין צווחו ואמרו אוי לנו כי פנה היום. מאי כי פנה היום. דא הוא יומא עלאה דאקרי תשובה דאסתלק ואתעבר ולא שכיח ההוא יומא דאשתמודע לפשטא ימינא לקבלא חייבין והא אתפני מכלא ולא אשתכח ועל דא אמרו אוי ולא הוי. כי ינטו צללי ערב. דהא אתיהיב רשו לרברבי ממנן דשאר עמין למשלט עלייהו. תאנא סליק ו' לעילא לעילא והיכלא אתוקד ועמא אתגלי ומטרוניתא אתתרכת וביתא אתחרבת. לבתר כד נחית ו&quot;ו לאתריה. אשגח בביתיה והא אתחרב. בעי למטרוניתא והא אתרחקת ואזלת. חמא להיכליה והא אתוקד. בעא לעמא והא אתגלי. חמא לברכאן דנחלין עמיקין דהוו נגדין והא אתמנעו. כדין כתיב ויקרא ה' אלקים צבקות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק. וכדין לבשו שמים קדרות. כדין ו' ה' (ס&quot;א ו' י') אתנגיד חד לקביל חד. וה' עלאה נגיד מבועי לסטרא אחרא. וברכאן לא משתכחין. דהא דכר ונוקבא לא אשתכחו ולא שריין כחדא. כדין שאג ישאג על נוהו. בכה ר&quot;ש ובכה רבי אלעזר אמר רבי אלעזר בכייה תקיעא בלבאי מסטרא חדא וחדוותא בליבאי מסטרא אחרא. דהא שמענא מלין דלא שמענא עד השתא זכאה חולקי:

ערות אשת אביך לא תגלה מאן אשת אביך. אמר רבי שמעון הא תנינן. כל מילוי דאורייתא סתים וגליא כמה דשמא קדישא סתים וגליא. אורייתא דהיא שמא קדישא הכי נמי סתים וגליא. הכא כלא באתגליא ידיעא סתים כמה דאוקימנא. והא קרא הכי הוא. אשת אביך תאנא כל זמנא דמטרוניתא אשתכחת במלכא וינקא לך אקרי אמך. השתא דאתגליא עמך ואתרחקת מן מלכא אשת אביך אתקרי. אנתו היא דמלכא קדישא לא אתפטרת בתרוכין מניה. אנתתיה היא ודאי כמה דכתיב כה אמר יי' אי זה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה אלא ודאי אנתו היא דמלכא אף על גב דאתגלייא. ועל דא פקיד עלה תרי זמני חד כד יתבא במלכא בזווגא חד ואתקרי אמך דכתיב ערות אמך לא תגלה. לא תעביד דיתרחקון דא מן דא ותשתלח על חובך. כמה דכתיב ובפשעכם שלחה אמכם. וחד כד היא בגלותא עמך ואתגלייא מהיכלא דמלכא ואתקרי אנתו דמלכא. אע&quot;ג דאתרחקת מניה לא תעביד בגין דתעדי מבינך וישלטון בך שנאך ולא תסתמר עלך בגלותא. הה&quot;ד ערות אשת אביך לא תגלה. מאי טעמא. בגין כי ערות אביך הוא. אע&quot;ג דאתרחקת מן מלכא אשגחותא דמלכא בה תדירא ובעיא לאסתמרא לקבלה יתיר ולא תיחוב לגבה:

רבי שמעון פתח כי יי' אלקיך מתהלך בקרב מחנך להצילך וגו'. כי יי' אלקיך דא שכינתא דאשתכח בהו בישראל וכל שכן בגלותא. לאגנא עלייהו תדירא מכל סטרין ומכל שאר עמין דלא ישיצון להו לישראל. דתניא לא יכלין &lt;קטע סוף=דף עה א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|עה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף עה ב/&gt;זוהר חלק ג דף עה/ב
שנאיהון דישראל לאבאשא להו עד דישראל מחלישין חילא דשכינתא מקמי רברבי ממנן דשאר עמין. כדין יכלין להון שנאיהון דישראל ושלטין עלייהו וגזרין עלייהו כמה גזירין בישין. וכד אינון תייבין לקבלה היא מתברת חילא ותוקפא דכל אינון ממנן רברבין ותברת חילא ותוקפא דשנאיהון דישראל ואתפרעא להו מכלא, וע&quot;ד והיה מחניך קדוש דבעי בר נש דלא יסתאב בחובוי ויעבר על פתגמי אורייתא. דאי עביד הכי מסאבין ליה כמה דכתיב ונטמתם בם בלא א'. ותאנא מאתן ותמניא וארבעין שייפין בגופא וכלהו אסתאבן כד איהו אסתאב כלומר כד בעי לאסתאבא וע&quot;ד והיה מחניך קדוש מאי מחניך אלין אינון שייפי גופא. ולא יראה בך ערות דבר מאי ערות דבר ערייתא נוכראה להאי (ס&quot;א דהוי) דבר רמז כמה דאוקימנא. דאי הכי ושב מאחריך ודאי וע&quot;ד ערות אשת אביך לא תגלה. מ&quot;ט בגין דכתיב ערות אביך הוא כמה דאוקימנא. תאנא על ג' מלין מתעכבין ישראל בגלותא. על דעבדין קלנא בשכינתא בגלותא. ומהדרי אנפייהו מן שכינתא. ועל דמסאבו גרמייהו קמי שכינתא. וכלהו אוקימנא במתניתא דילן:

רבי אבא הוה אזיל לקפוטקיא והוה עמיה ר' יוסי עד דהוו אזלי חמו חד בר נש דהוה אתי ורשימא חד באנפוי. אמר ר' אבא נסטי מהאי אורחא דהא אנפוי דדין אסהידו עליה דעבר בערייתא דאורייתא. בגיני כך אתרשים באנפוי. א&quot;ל ר' יוסי אי האי רשימא הוה ליה כד הוה ינוקא מאי ערייתא אשתכח ביה. א&quot;ל אנא חמינא באנפוי דאסהידו בערייתא דאורייתא. קרא ליה ר' אבא א&quot;ל אימא מלה. האי רשימא דאנפך מה הוא. אמר לון במטותא מנייכו לא תענשו יתיר לההוא בר נש דהא חובוי קא גרמו ליה. א&quot;ר אבא מהו. א&quot;ל יומא חד הוינא אזיל בארחא אני ואחתי. שרינא בחד אושפיזא ורוינא חמרא. וכל ההוא ליליא אחידנא באחתי. בצפרא קמנא ואושפיזאי קטט בחד גברא. עיילנא בינייהו וקטרו לי דא מהאי גיסא ודא מהאי גיסא ורשימא דא הוה עייל לבי מוחא ואשתזבנא ע&quot;י דחד אסייא דאית בגוון. אמר ליה מאן הוא אסייא. אמר ליה ר' שמלאי הוא. א&quot;ל מאי אסותא יהב לך. א&quot;ל אסותא דנפשא. ומההוא יומא אהדרנא בתשובה. ובכל יומא חזינא איפאי בחד חיזו ובכינא קמי קב&quot;ה דהוא רבון עלמין על ההוא חובה ומאינון דמעין אסחינא אנפאי. אמר רבי אבא אי לאו דאתמנע מנך תשובה אעברנא מאנפך ההוא רשימא. אבל קרינא עליך וסר עונך וחטאתך תכופר. אמר ליה ג' זמנין אימא. א&quot;ל ג' זמנין ואתעבר רשימא. אמר ר' אבא ודאי מארך הא בעא לאעברא מנך דודאי בתשובה אשתכחת. אמר ליה נדרנא מהאי יומא לאתעסקא באורייתא יממא וליליא. אמר ליה מה שמך. א&quot;ל אלעזר אמר ליה אל עזר ודאי שמא גרים דאלקך סייעך והוה בסעדך. שדריה ר' אבא וברכיה. לזמנא אחרא הוה ר' אבא אזיל לגבי ר&quot;ש עאל במאתיה אשכחיה דהוה יתיב ודריש איש בער לא ידע וכסיל לא יבין את זאת. איש בער לא ידע וגו'. כמה טפשין אינון בני עלמא דלא משגיחין ולא ידעין ולא מסתכלין למנדע אורחוי דקב&quot;ה על מה קיימין בעלמא. מאן מעכב להו למנדע טפשותא דלהון. בגן דלא משתדלי באורייתא. דאילו הוו משתדלי באורייתא ינדעון אורחוי דקב&quot;ה וכסיל לא יבין את זאת. דלא מסתכל ולא ידע &lt;קטע סוף=דף עה ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|עו|א}}&lt;קטע התחלה=דף עו א/&gt;זוהר חלק ג דף עו/א
נימוסי דזאת בעלמא. (דאף על גב) דדאין עלמא בדינוי וחמאן לדינוי דהאי זאת דמטאן על בני נשא דאינון זכאין ולא מטאן על רשיעייא חייביא דעברין על פתגמי אורייתא דכתיב בפרוח רשעים כמו עשב וגו'. דהאי עלמא ירתין ליה בכל סטרוי ודינין לא מטון עלוי בהאי עלמא ואלמלא דדוד מלכא אודעיה בסופיה דקרא לא ידעינן דכתיב להשמדם עדי עד לשיצאה להון מההוא עלמא ולמהוי עפרא תחות רגליהון דצדיקייא דכתיב ועסותם רשעים כי יהיו אפר תחת כפות רגליכם. תו פתח ואמר ויקם בי כחשי בפני יענה. במאי קא מיירי. אלא זכאה חולקיה דבר נש דאשתדל באורייתא למנדע אורחוי דקב&quot;ה. דכל מאן דאשתדל באורייתא כאילו אשתדל בשמיה ממש. מה שמיה דקב&quot;ה עביד נימוסין אוף אורייתא הכי נמי. תא חזי האי מאן דעבר על פתגמי אורייתא אורייתא סלקא ונחתא ועבדא ביה בב&quot;נ רשימין באנפוי בגין דיסתכלון ביה עלאי ותתאי וכלהו אושדן לווטין על רישיה. ותאנא כל אינון עיני יי' דאזלין ושאטין בעלמא למנדע אורחוי דבני נשא כלהון זקפין עיינין ומסתכלין באנפוי דההוא בר נש וחמאן להו וכלהו פתחין עליה ווי ווי. ווי ליה בהאי עלמא ווי ליה בעלמא דאתי. אסתלקו מסוחרניה דפלגיא דהא סהדותא באנפוי ורוחא דמסאבא שריא עלוי. וכל אינון יומין דאשתכח רשימו באנפוי לסהדותא אי אוליד בר אשליף ליה רוחא מסטרא דמסאבא. ואלין אינון חייבי דרא תקיפי אנפין. דמאריהון שביק להון בהאי עלמא לשיצאה להו בעלמא דאתי. תנינן האי צדיקא דאשתדל באורייתא יממא וליליא קב&quot;ה משיך עליה חד חוטא דחסד ואתרשים ליה באנפוי ומההוא רשימא דחלי עלאי ותתאי. הכי נמי מאן דעבר על פתגמי אורייתא משכאן עליה רוחא דמסאבא ואתרשים ליה באנפוי ומניה ערקין עלאי ותתאי וכלא מכרזי עליה אסתלקו מסחרניה דפלניא דעבר על פתגמי אורייתא ועל פקודי דמאריה ווי ליה ווי לנפשיה. האי אשליף רוחא דמסאבא דאשתכח עמיה ואורית ליה לבריה והאי הוא דקב&quot;ה לית ליה ביה חולקא ושביק ליה לשיצאה ליה לעלמא דאתי, אמר ליה רבי אבא שפיר קאמרת מנא לך האי. אמר ליה הכי אוליפנא ואוליפנא דהאי ירותא בישא אחסינון כלהו בנוי אי לא יתובון דהא לית מלה קיימא קמי תשובה ואנא הכי אוליפנא דאסוותא דא יהבו לי זמנא חדא דהוינא רשים באנפאי ויומא חד הוינא אזיל באורחא ואערענא בחד זכאה ועל ידוי אתעבר מנאי ההוא רשימא. אמר לי מה שמך. אמר ליה אלעזר וקרי עלי קל עזר אחרא. אמר ליה בריך רחמנא דחמינא לך וזכינא למחמי לך בהאי. זכאה חולקך בעלמא דין ובעלמא דאתי (א&quot;ל) אנא הוא דאערענא לך. אשתטח קמיה אייתיה לביתיה אתקין קמיה קורטיסא (ס&quot;א טרכוסא) דנהמא ובשרא דעגלא תליתאה. בתר דאכלו אמר ליה ההוא גברא רבי אימא ליחד מלה. חדא תורתא סומקא אית לי אימא דעגלא דבישרא דא דאכילנא ויומא חד עד לא אתעברת ואולידא אזלינא בתרהא למרעא למדברא עד דדברנא לה אעבר קמאי חד גברא. אמר לי מה שמה דתורתא דא. אמינא מן יומא דאתילדת לא קרינא לה בשמא. אמר לי בת שבע אם שלמה אתקרי אי תזכה לכפרה. ואנא בעוד דאהדרנא רישאי לא חמינא ליה. וחייכנא מההוא מלא. &lt;קטע סוף=דף עו א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|עו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף עו ב/&gt;זוהר חלק ג דף עו/ב
והשתא דזכינא באורייתא אתערנא על ההיא מלה ומן יומא דאתפטר ר' שמלאי מהכא לא הוה בר נש דינהיר לן באורייתא כוותיה ואנא דחילנא למימר מלה דאורייתא דלא אוליפנא ומלה דא דאסתכלנא דמלה דחכמתא היא ולא ידענא. א&quot;ל ודאי מלה דחכמתא היא ורמיזא עלאה יא לעילא ולתתא. אבל ת&quot;ח בת שבע אתקרי ממש ברזא דחכמתא. בג&quot;כ כתיב בה כלא בשבע. שבע פרות. ז' שרפות. ז' הזאות. ז' כבוסים. ז' טמאים. ז' טהורים. ז' כהנים. ומשה ואהרן בחושבנא. דהא כתיב וידבר יי' אל משה ואהרן וגו'. ושפיר קאמר ההוא גברא דאמר בת שבע וכלא רזא דחכמתא היא. א&quot;ל בריך רחמנא דשמענא מלה דא. בריך הוא דהא אקדים לי שלם בקדמיתא למזכי להאי דכתיב שלום שלום לרחוק ולקרוב אמר יי'. אנא כד הוינא רחוק קבה אקדים לי שלום למהוי קרוב. קרא עליה ר' אבא אתה שלום וביתך שלום וכל אשר לך שלום:

ערות אחות אביך לא תגלה. רבי חייא פתח ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וראה את ערותה וגו'. תמן תנינן מאה ותלתין שנין אתפרש אדם מאתתיה ולא הוה אוליד. מדקטל קין להבל לא בעא אדם לאזדווגא באתתיה. ר' יוסי אמר משעתא דאתגזר עליה ועל כל עלמא מיתה אמר אמאי אנא אוליד לבעתותא. מיד אתפרש מאתתיה. ותרין רוחין נוקבין הוו אתיין ואזדווגן עמיה ואולידו. ואינון דאולידו הוו מזיקין דעלמא ואקרון נגעי בני אדם. ואלין סאטן לבני אדם ושריין בפתחא דביתא. ובביראי. ובבתי כסאי. וע&quot;ד בר נש דאשתכח בפתחא דביתיה שמא קדישא שדי בכתרין עלאין. כלהו ערקאן ואתרחקן מגיה. הה&quot;ד ונגע לא יקרב באהליך. מאי ונגע לא יקרב אלין נגעי בני אדם. ותאנא בשעתא דנחת אדם בדיוקנא עלאה בדיוקנא קדישא וחמו ליה עלאי ותתאי כלהו קריבי גביה ומלכוהו על האי עלמא. בתר דאתא חוויא על חוה ואטיל בה זוהמא לבתר אולידת קין מתמן (ס&quot;א נתייחסו) נתחייבו כל דרין חייבין דעלמא ומדורא דשדין ורוחין מתמן אשתכחו ומסטרוי. ובגיני כך כל רוחין ושדין פלגותא אית בהו מבני נשא דלתתא. ופלגותא ממלאכי עלאי דלעילא. וכן כד אתילידו מאדם אינון אחרנין. כלהו אשתכחו כהאי גוונא פלגו מתתאי ופלגו מעלאי. בתר דאתילידו מאדם (ס&quot;א אהדרו ליה קצת מאינון רוחין דנפקו מתיאובתיה בחלמא) אוליד מאינון רוחין בנתן דדמיין לשפירו דעלאי ולשפירו דתתאי וע&quot;ד כתיב ויראו בני האלקים את בנות האדם כי טובת הנה וגו' וטעאן כלא בתרייהו. וחד דכורא אשתכח דאתא לעלמא מרוחיה דסטרא דקין וקרון ליה תובל קין, וחדא נוקבא נפקת עמיה והוו בריין וטעאן בתראה ואתקרי נעמ&quot;ה מינה נפקו רוחין ושדין אחרנין. ואינון תליין באוירא. ואודעין מלין לאינון אחרנין דשכיחין לתתא. ודא תובל קין אפיק זייני קטולא לעלמא. ודא נעמה אתרגישת בריגשהא ואתדבקת בסטרהא. ועד כען היא קיימא ומדורהא בין ריגשי ימא רבא. ונפקת וחייכת בבני נשא ואתחממת מנייהו בחלמא בההוא תיאובתא דבר נש ואתדבקת ביה. תיאובתא נטלת ולא יתיר ומההוא תיאובתא אתעברת ואפיקת זיינין אחרנין לעלמא ואלין בנין דאולידת מבני נשא משתכחין לקבלי נוקבי בני נשא ומתעברן מנייהו ואולידן רוחין וכלהו אזלין ללילית קדמיתא והיא מגדלת לון. והיא נפקת לעלמא ובעיא &lt;קטע סוף=דף עו ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|עז|א}}&lt;קטע התחלה=דף עז א/&gt;זוהר חלק ג דף עז/א
רבייהא וחמת רביי בני נשא ואתדבקת בהו לקטלא להו ולאשתאבא ברוחייהו דרביי בני נשא והיא אזלת בההוא רוחא (נ&quot;א רביא) ואזדמנן תמן ג' רוחין קדישין וטאסין קמה ונטלין ההוא רוחא (נ&quot;א רביא) מנה ומניחין ליה קמי קב&quot;ה ותמן מתגלפי (ס&quot;א מתאלפי) קמיה. בגיני כך אורייתא אזהרת להו לבני נשא והתקדשתם והייתם קדושים ודאי. אי אשתכח ב&quot;נ קדישא לא מסתפי מנה דכדין זמין קב&quot;ה לאלין ג' מלאכין קדישין דאמרן. ונטרין ליה לההוא רבייא והיא לא יכלא לאבאשא ליה. הה&quot;ד לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהליך. מ&quot;ט לא תאונה אליך רעה בגין כי מלאכיו יצוה לך. וכתיב כי בי חשק ואפלטהו. דאי ב&quot;נ לא אשתכח קדישא ואשליף רוחא מסטרא דמסאבא כדין היא אתייא וחייכת ביה בההוא רבייא ואי קטילת ליה אשתאבת בההוא רוחא ולא תעדי מניה לעלמין. ואי תימא אינון אחרנין דקטילת לון ואזדמנו קמה אינון תלתא קדישין ונטלין מנה ההוא רוחא הא לא בסטרא דמסאבו אשתכחו אמאי שלטא לקטלא להו. אלא האי כד בר נש לא אתקדש. אבל לא אתכוון לאסתאבא ולא אסתאב. בגין כך יכלא לשלטאה בגופא ולא ברוחא. וזמנין אשתכח דנפקת נעמה לעלמא לאתחממא מבני נשא ואשתכח בר נש בקשרא (נ&quot;א בקשוייא) דתיאובתא עמה ואתער משנתיה ואחיד באנתתיה ושכיב עמה ורעותא דיליה בההוא תיאובתא דהוה ליה בחלמיה. כדין ההוא בר דאוליד מסטרא דנעמה קא אתייא דהא בתיאובתא דילה אשתכח האי. כד נפקת לילי&quot;ת וחמאת ליה ידעת מלה והיא אתקטרת ביה ומגדלת ליה כאינון אחרנין בנוי דנעמ&quot;ה ואשתכחת עמיה זמנין סגיאין ולא קטלא ליה. האי הוא ב&quot;נ דבכל סיהרא וסיהרא אתפגים ולא אתיאשא מניה לעלמין. דהא בכל סיהרא וסיהרא כד אתחדשא בעלמא לילי&quot;ת נפקא ופקדא על כלהו דהיא מגדלת וחייכא בהו וכדין ההוא בר נש פגים בההוא זמנא. זכאין אינון צדיקייא דמתקדשי בקדושא דמלכא. עלייהו כתיב והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו וגו'. מלין אלין גלי שלמה מלכא בספרא דאשמדאי מלכא ואשכחנא ביה אלף וארבע מאה וחמש זיני מסאבותא דמסתאבי בהו בני נשא. דגלי דא אשמדאי לשלמה מלכא. ווי להו לבני נשא דכלהו אטימין וסתימין עיינין ולא ידעין ולא שמעין ולא משגיחין היך קיימין בעלמא. והא עיטא ואסוותא קמייהו ולא מסתכלין. דהא לא יכלין בני נשא לאשתזבא אלא בעיטא דאורייתא דכתיב כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה לילה. אשר לא יהיה טהור דייקא. מקרה לילה דייקא והא אוקימנא מלי בעיטא דאורייתא קדישא דהכי כתיב באורייתא קדישא והתקדשתם והייתם קדושים כי אני יי' אלקיכם:

תאנא בתר דאסתלקו קין והבל אתהדר אדם לאנתתיה ואתלבש ברוחא אחרא ואוליד לשת. מכאן אתייחסו דרי דצדיקייא בעלמא. ואסגי קב&quot;ה חסד בעלמא ובכל חד אתילידת נוקבא עמיה לאתישבא עלמא כגוונא דלעילא והא אוקמוה חברייא בסתימאה דמתני' דכתיב ואיש אשר יקח את אחותו בת אביו או בת אמו וגו' חסד הוא. חסד הוא ודאי ובתר דשארי חסד גזעין ושרשין נפקן מתחות לעילא ואתפרשן ענפין וקריב אתרחק. כדין ענפא אסגי ואתי לאתחברא בזווגא חד באילנא. האי בקדמיתא האי בסתימא דעלמא בגין דכתיב אמרתי עולם חסד יבנה. אבל מכאן ולהלאה בני נשא דישתכחון ביה ונכרתו לעיני בני עמם: &lt;קטע סוף=דף עז א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|עז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף עז ב/&gt;זוהר חלק ג דף עז/ב
תאנא ערות אחות אביך כמה דאתגלייא בסתימא כתיב כי ישראים דרכי יי' וצדיקים ילכו בם וגו'. זכאה חולקיהון דצדיקייא דידעי ארחוי דקב&quot;ה ואזלין בהו ואשתמודען גבייהו זכאה חולקיהון. תאנא אתעברת ה&quot;א עלאה ברחימותא וחביבותא דלא מתפרש מנה יו&quot;ד לעלמין אתעברת ואפיקת וא&quot;ו לבתר קאים קמה וינקא ליה ודא (נ&quot;א ודאין ביה עלמא) וא&quot;ו כד נפקא. בת זוגו נפקת עמיה. אתייא חסד אתער גביה ופריש לון ונפקו גזעין מתחות לעילא ואתפשטו ענפין ואסגיאו ואתעבידת ה&quot;א תתאה. ואתרביאת בענפהא לעילא לעילא עד דאזדווגת באילנא עעלאה ואתחברו וא&quot;ו עם ה&quot;א, אן גרים לון חסד הוא. חסד הוא ודאי. דחבר לון כחדא. יו&quot;ד עם ה&quot;א עלאה. לא תלייא חבורא דלהון בחסד אלא במזלא תלייא חבורא דלהון וחביבותא דלהון דלא מתפרשן לעלמין. יו&quot;ד אתקשר בה&quot;א. וה&quot;א אתקשר בוא&quot;ו. וא&quot;ו אתקשר בה&quot;א. וה&quot;א אתקשר בכלא. וכלא חד קישורא הוא וחד מלה. לא אתפרשו דא מן דא לעלמין. כביכול מאן דגרים פרודא כאילו חרב עלמא ואקרי ערייתא דכלא. ולזמנא דאתי זמין קב&quot;ה לאתבא שכינתא לאתרהא ולאשתכחא כלא בזווגא חד. דכתיב ביום ההוא יהיה יי' אחד וגו'. ואי תימא השתא לאו הוא אחד. לא. דהא השתא חייבי עלמא גרמו דלא אשתכח חד. דהא מטרוניתא אתרחקת מן מלכא ולא משתכחי בזווגא אימא עלאה אתרחקת מן מלכא ולא ינקא ליה בגין דמלכא בלא מטרוניתא לא מתעטר בעטרוי עמה (ס&quot;א דאימא) כמה בקדמיתא. כד אתחבר במטרוניתא דעטרת ליה בכמה עטרין בכמה זהירין בעטראן קדישין עלאין דכתיב צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה וגו' דאזדווג במטרוניתא כדין עטרא ליה אימא עלאה כדקא יאות. והשתא דלא אשתכח מלכא במטרוניתא כדין אימא עלאה נטלת כתרהא (נ&quot;א עטראה) ומנעת מניה מבועי דנחלין ולא אשתכח בקישורא חד. כביכול לא אשתכח חחד. ובזמנא דתיתוב מטרוניתא לאתר היכלא ומלכא יזדווג עמה בזווגא חד. כדין יתחבר כלא כחדא בלא פרודא ועל דא כתיב ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. ביום ההוא בזמנא דיתוב מטרוניתא להיכלא כדין כלא אשתכח חד בלא פרודא. וכדין ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט וגו'. דתניא אר&quot;ש לא תיעול מטרוניתא בחדוותא בהיכליה עד דיתדן מלכותא דעשו ותיסב מניה נוקמין דגרמא כל האי. לבתר תזדווג במלכא ויהא חדו שלים. הה&quot;ד ועלו מושיעים בהר ציון לשפוט את הר עשו בקדמיתא. ולבתר והיתה ליי' המלוכה. מאן מלוכה דא מטרוניתא הה&quot;ד והיתה ליי' המלוכה. ולבתר דיזדווגן כחדא. מה כתיב והיה יי' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד:

ערות אחי אביך לא תגלה. תאני רבי יהודה דא ישראל לתתא. ואחות אמך דא ירושלם דלתתא. דבחובין אלין יגלון ישראל ביני עממיא ויתחריב ירושלם לתתא. וע&quot;ד תנינן רחימותא דקודשא בריך הוא דקרא לישראל אחים שנאמר למען אחי ורעי אדברה נא וגו'. (ואוקימנא מלין ותמן (ס&quot;א מילי תמן) בת בנה ובת בתה ואע&quot;ג דאינון באתגלייא ובאתכסיא וכן בתריה דהא עלמא אצטריך לון ואינון ישובא דעלמא כמה דכתיב רעך ורע אביך) והאי רזא דמלה דאר&quot;ש א&quot;ר יהודה אי אחי למה רעי ואי רעי למה אחי. אלא תאנא ההיא מלה דלא אתעדי לעלמין אקרי רע כד&quot;א רעך ורע אביך אל תעזוב והאי רזא דמלה דאר&quot;ש. אימא עלאה. רעיא אקרי. בגין דלא אתעדי רחימותא דאבא מנה &lt;קטע סוף=דף עז ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|עח|א}}&lt;קטע התחלה=דף עח א/&gt;זוהר חלק ג דף עח/א
לעלמין. ואימא תתאה כלה אקרי ואקרי אחות. כמה דאוקימנא אחות לנו קטנה והיינו סתם מתניתא דילן דכתיב הכא ערות אחותך בת אביך או בת אמך כיון דאמר בת אביך מאי או בת אמך. אלא אי מסטרא דאבא אשתכחת חכמה אתקרי. ואי מסטרא דאימא בינה אתקרי. ועכ&quot;פ בין האי ובין האי מאימא ואבא אשתכחת. דהא יו&quot;ד לא אתעדי מן ה' לעלמין ודא הוא רזא דמלה מולדת בית מסטרא דאבא או מולדת חוץ מסטרא דאימא, ר' אבא אמר בחכמה יבנה בית מאן הוא בית דאתבני בחכמה הוי אימא דא נהר דנפיק מעדן. בגיני כך מולדת בית או מולדת חוץ כד נפקת מן ו' כמה דכתיב עצם מעצמי ובשר מבשרי. וכתיב ויקח אחת מצלעותיו ודא הוא מולדת חוץ מאתר דזעיר אפין אשתכח כמה דאתמר. וע&quot;ד א&quot;ר יהודה ישראל אחין אקרון לקב&quot;ה דלא אעדי רחימותא דילהון לעלמין. ירושלם דלתתא אחות אמך אתקרי. כמה דכתיב ירושלם הבנויה עיר שחוברה לה יחדו וגו'. מאי שחוברה לה יחדו בגין דאזדווג בה מלכא משית סטרין בכל סטרי מלכא בדרגא דצדיק וכל כתרי מלכא כלילן ביה והיינו שחוברה לה יחדו. ר' יצחק אמר ששם עלו שבטים שבטי יה. מאן שבטים אלין תריסר תחומין דמתפרשן מההוא אילנא רבא ותקיף דאחסין לון מסטרא דאבא ואימא, הה&quot;ד שבטי יה משפר סהדותא דאסהיד ברא קדישא (נ&quot;א (רצה) דאסהיד או&quot;א בברא קדישא) דכתיב שבטי יה עדות לישראל. ואינון נהרין עמיקין דנגדין ואתמשכן מן יה. וכלא (ס&quot;א וכ&quot;כ למה) להודות לשם יי'. (ס&quot;א (ובג&quot;כ) כי שמה ישבו כסאות למשפט כסאות לבית דוד לאחסנא מלכותא קדישא הוא ובנוי לדרי דרין ודא היא שירתא דאמר דוד על מלכו עלאה קדישא. ר' חזקיה אמר כלא ברזא עלאה הוא לאחזאה דמאן דפגים לתתא פגים לעילא. ערות כלתך לא תגלה דתנינן עונתן של ת&quot;ח משבת לשבת. בגין דידעין רזא דמלה ויכוונון לא וישתכח רעותהון שלים ובנין דאולידו אקרון בגין דמלכא. ואי אילין פגימו מלה לתתא כביכול פגמין אינון בכלה דלעילא כדין כתיב ערות כלתך לא תגלה. דא בגין אינון דידעין אורחין דאורייתא. שאר עמא ההוא דאתגליא כלתך ממש. ובחובא דא שכינתא אסתלקת מבינייהו:

תאנא אתגליף שמא קדישא בסטרין ידיען באתוון רשימין דעשרין ותרין י' בא' א' בי' י' בב' ב' בי' י' בא' ה' בג' יו&quot;ד בה&quot;א יו&quot;ד בגימ&quot;ל ה&quot;א ביו&quot;ד גימ&quot;ל בה&quot;א ה&quot;א בדל&quot;ת כלהו מתגלפי ביו&quot;ד יו&quot;ד סליק לון ה&quot;א כליל ביו&quot;ד. מניה נפקת כדין מעטרין לאבהן. אתפתחת ה&quot;א בנחלוי ואעטר לרישא דו' דתמן שריין אבהן ו' כליל שית אתוון וכלהו כליל יו&quot;ד. י' אתגליף בגלופוי וסליק לאתעטרא בתריסר אתוון אחרנין מניה נפקו עשר אמירן בגלופוי. וכלהו שבילין דאורחא עלאה (ס&quot;א דאורחין דאורייתא) יקירא דכלא כדין ה&quot;א אחרא אתכלילת מן כלהו גליפא מסטרא מתיחא (ס&quot;א מתייחדא) טמירא לאולדא לתתא אתגליפו (ס&quot;א אתפליגו) כלהו בארבעין ותרין אתוון וכלהו פרישנא במתניתא דידן וכלהו סלקן ברישא דמלכא. שבע שבתין שלימין מתפרשן בשבעין אתוון ישבעין ותרין אסתלקו ואסתלקו באות ו'. (ס&quot;א יו&quot;ד) רשימן בפרשת ויהי בשלח פרעה בקרא ויסע ויבא ויט כד נטלת שכינתא ושבעה רשימין אתרשימו ביה שבעה אסתלקו &lt;קטע סוף=דף עח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|עח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף עח ב/&gt;זוהר חלק ג דף עח/ב
מניה בעובדין רשימין. תאנא אסתלקו אתוון ברשימין ידיען וארחין סתימין בר לזכאי קשוט סמכי עלמא. אר&quot;ש לר' אלעזר ת&quot;ח הני עשרין ותרין אתוון דגליפין באורייתא כלהו מתפרשי בהני (נ&quot;א מאלין) י' אמירן כל אמירה ואמירה מאלין עשר דאינון כתרי מלכא כלהו גליפין באתוון ידיען (ד&quot;א אחרנין), בגיני כך שמא קדישא אתכסייא באתוון אחרנין וכל אמירה אוזיף לאמירה עלאה מנה אתווי בגין דאתכליל האי בהאי. וע&quot;ד שמא קדישא נליפנא ליה באתוון אחרנין בגין דאתכסיין דא בדא ודא בדא עד דמתקשרין כלהו כחדא. ומאן דבעי למנדע צרופי שמהן קדישין לנדע אינון אתוון דרשימין בכל כתרא וכתרא וכדין לנדע ויתקיים בכלא והא גליפנא לון בכל אינון אתוון דרשימין וידיעין בכל כתרא וכתרא מספרא עלאה דשלמה. והכי סליק בידן וחברייא גליפין לון (ס&quot;א ולחברייא גלינא לון) ושפיר הוא דהא כל כתרא וכתרא אוזיף לחבריה אתוי כמה דאוקימנא. ולזמנין דלא אצטריך אלא באתווי אינון דרשימין ביה. וכלהו ידיען לגבי חברייא והא אוקימנא לון. זכאין אינון צדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי דקב&quot;ה בעי ביקריהון ומגלי להון רזין עלאין דשמיה קדישא דלא גלי לעלאין קדישין. וע&quot;ד יכיל משה לאתעטרא ביני קדישין וכלהו לא יכלי למקרב בהדיה כנורא יקידתא וגומרי דאשא. דאי לאו הכי מאן הוה ליה למשה למיקם בינייהו. אלא זכאה חולקא דמשה דהא כד שארי למללא עמיה קב&quot;ה בעא למנדע שמיה קדישא (ס&quot;א שמוי קדישין) סתים וגלייא בכל חד וחד כדקא חזי וכדין אדבק וידע יתיר מכל בני עלמא. ת&quot;ח בשעתא דסליק משה גו עננא יקירא עאל ביני קדישין, פגע ביה חד מלאכא בשלהובי נורא בעיינין מלהטן ונדפוי מוקדן בעא לשאפא ליה בגוויה וההוא מלאכא גבריאל (ס&quot;א גזריאל) (ס&quot;א גזרנאל) שמיה. כדין אדכר משה חד שמא קדישא דהוה גליף בתריסר אתוון ואזדעזע ואתרגש. עד דסליק משה בינייהו וכן לכל חד וחד. זכאה חולקיה והא אוקימנא מלי. ערות אשה ובתה לא תגלה. תאנא בתקוני מטרוניתא אוקימנא אלין עריין אע&quot;ג דאינון (נ&quot;א עריין אינון) באתגלייא ובסתימא ותמן בת בנה בת בתה דהא עלמא אצטריך לון ואינון ישובא דעלמא כמה דאוקימנא. ומאן דגלי חד ערייתא ווי ליה ווי לנפשיה דהא גלי בגין דא עריין אחרנין ותניא מלה בתראה דעשר אמירן דאורייתא לא תחמוד אשת רעך בגין דהאי כללא דכלהו. ומאן דחמיד אתתא אחרא כאלו אעבר על אורייתא כלא. ברם לא אית מלה דקיימא קמי תשובה וכ&quot;ש אי קביל עונשיה כדוד מלכא. א&quot;ר יוסי תנינן כל מאן דחב ואתפרש מההוא חובא תשובה קא מעלייא ליה טפי. ואי לאו לא סליק בידיה תשובה ולא מעלייא ליה. אי הכי דוד היאך לא אתפרש מבת שבע לבתר. א&quot;ל בת שבע דידיה הות ודידיה נטיל דהא מית בעלה. דתניא אזדמנת הות בת שבע לדוד מיומא דאתברי עלמא ומה עכבא ליה דנטל ברתיה דשאול מלכא. וההוא יומא נטל לה אוריה ברחמי אע&quot;ג דלא הות דיליה. לבתר אתא דוד ונטיל דיליה ועל דדוד דחיק שעתא קמי קב&quot;ה לקטלא לאוריה ולמעבד הכי. אבאיש קמיה ואענש ליה לדוד. דהא קב&quot;ה בעא לאתבא ליה לדוד לקיימא ליה מלכותא קדישא עלאה. וכד תאב לדידיה תאב. תאנא א&quot;ר יוסי מאי דכתיב אני יי'. אני יי' עתיד ליתן שכר טוב לצדיקים לעתיד לבא אני יי' עתיד להפרע מן הרשעים לעתיד לבא. אינון דכתיב בהו הפושעים בי. כתיב אני יי' וכתיב אני אמית ואחיה אע&quot;פ &lt;קטע סוף=דף עח ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|עט|א}}&lt;קטע התחלה=דף עט א/&gt;זוהר חלק ג דף עט/א
שאני במדת הרחמים הרשעים הופכים אותי למדת הדין. דתניא שם מלא יי' אלקים זכו יי' ואי לאו אלקים. אר&quot;ש חייבין עבדי פגימותא לעילא. מאי פגימותא כמה דאוקימנא. פגימותא ממש. והא אתמר:

תאנא כתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב לגלות ערותה. תני רבי יהודה דרא דרשב&quot;י שארי בגויה כלהו זכאין חסידין כלהו דחלי חטאה נינהו. שכינתא שרייא בינייהו. מה דלית כן בדרין אחרנין. בגיני כך מלין אינון מתפרשאן ולא אתטמראן. בדרין אחרנין לאו הכי ומלין דרזי עלאה לא יכלין לגלאה ואינון דידעי מסתפו. דרבי שמעון כד הוה אמר רזא דהאי קרא חברייא כלהו עינוי נבעין דמעין וכלהו מלין דאמר הוו בעינייהו גליין כמה דכתיב פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות. דיומא חד שאיל ר' ייסא אמר ביעא דקושטא (ס&quot;א דקוסטא) דנפקא מעופא דשריא (ס&quot;א ושדי) בנורא ואתבקע לארבע סטרין. תרין סלקין מנייהו וחד מאיך וחד רביע ברביעא (ס&quot;א נביע נביעא) דימא רבא. א&quot;ר אבא עבדת קמיה דר&quot;ש קדש חול דהא כתיב פה אל פה אדבר בו. א&quot;ל ר&quot;ש עד לא יתבקע ביעא תסתלק מעלמא וכך הוה באדרא דר&quot;ש. תאנא ביומוי דר&quot;ש הוה אמר בר נש לחבריה פתח פיך ויאירו דבריך בתר דשכיב ר&quot;ש הוו אמרי אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. תניא אר&quot;ש אי בני עלמא מסתכלן במה דכתיב באורייתא לא ייתון לארגזא קמי מאריהון. תאנא כד מתערין דינין קשין לאחתא בעלמא. ואל אשה בנדת טומאתה וגו'. הכא כתיב סוד יי' ליראיו ובאדרא (ס&quot;א ובהאי דרא) קדישא אתמר הכא אצטריכנא לגלאה דהא לאתר דא אסתלק. דתנינן בשעתא דחויא תקיפא דלעילא אתער בגין חובי עלמא שארי ואתחבר עם נוקבא ואטיל בה זוהמא אתפרש דכורא מנה בגין דהא אסתאבת ואתקריאת מסאבא ולא אתחזי לדכורא למקרב בהדה דרווי אי אסתאב הוא בהדה בזמנא דאיהי אסתאבת. ותאנא מאה ועשרין וחמש זיני מסאבותא נחתו לעלמא דמתאחדן מסטרא דחויא תקיפא ושבע' ועשרין רברבין מנייהו מתאחדן בנוקבי ואתדבקן בהו. ווי למאן דיקרב בהדה בההוא זמנא דמאן דיקרב בהדה אחזי פגימותא לעילא דהא בחובא דא אתער חויא תקיפא לעילא ואשדי זוהמא באתר דלא אצטריך ואתחבר בנוקבא ואתרבי שעריה לדכורא ונוקבא אסתאבת ושערהא רבא וטופרהא סגיאו וכדין דינין שריין לאתערא בעלמא ויסתאבון כלא הה&quot;ד כי את מקדש יי' טמא. מקדש יי' אסתאב בחובייהו דבני נשא. תאנא מאי דכתיב ואיבה אשית בינך ובין האשה. ארבעה ועשרין זיני מסאבותא אטיל חוייא בנוקבא כד אתחבר עמה כחושבן ואיבה. ועשרין וארבע זינין (ס&quot;א דינין) מתערין לעילא ועשרין וארבע לתתא. ושערא רבא וטופרין סגיאו וכדין דינין מתערין בכלא. ותאנא כד בעת אתתא לאתדכאה בעייא לספרא ההוא שערא דרבי ביומא דאיהי מסאבא ולספרא טופרהא וכל ההוא זוהמא די בהון. דתאנא ברזי דמסאבותא זוהמא דטופרין יתער זוהמא אחרא. ובגיני כך בעיין גניזא. ומאן דאעבר לון לגמרי כאלו אתער חסד בעלמא. דתניא לא לבעי ליה לאיניש למיהב דוכרנא לזינין בישין דתנינן אלף וארבע מאה וחמש זינין בישין מתאחדן בההוא זוהמא דאטיל חויא תקיפא וכלהו מתערין בההוא זוהמא דטופרין ואפילו מאן דבעי יעביד בהו חרשין לבני נשא משום אינון דתליין בהו. ומאן דאעבר &lt;קטע סוף=דף עט א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|עט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף עט ב/&gt;זוהר חלק ג דף עט/ב
לון כאילו אסגי חסד בעלמא ודינין בישין לא משתכחין. ויעבר ההוא זוהמא וטופרהא דרשים ביה. דתניא מאן דדריך ברגליה או במסאניה עלייהו יכיל לאתזקא. ומה בהאי שיורי דשיורי דזוהמא דלעילא כך. אתתא דמקבלא ואתחברת בחויא ואטיל בה זוהמא עאכ&quot;ו. ווי לעלמא דמקבלא מנה מההוא זוהמא. בגיני כך ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. אמר ר' שמעון אמר קב&quot;ה הביאו עלי כפרה בר&quot;ח. עלי ודאי בגין דיתעבר ההוא חויא ויתבסם מאן דבעיא. עלי כמה דכתיב שרפים עומדים ממעל לו. וע&quot;ד כתיב בקרח הנועדים על יי' דבגיניהון אתער מאן דאתער דאתי מסטרייהו. אוף הכא הביאו עלי כפרה. עלי ממש בגין דיתבסם ויתעבר ולא אשתכח חויא באתר דשארי. וכ&quot;כ למה. על שמעטתי את הירח ושלטא בה מאן דלא אצטריך ובגיני כך כתיב ואל אשה בנדת טומאתה לא תקרב. זכאה דרא דר&quot;ש בן יוחאי שארי בגויה זכאה עדביה בין עלאין ותתאין. עליה כתיב אשריך ארץ שמלכך בן חורין מהו בן חורין דזקיף רישא לגלאה ולפרשא מלין ולא דחיל. כהאי דאיהו בן חורין ויימא מאי דבעיא ולא דחיל. מהו מלכך דא הוא רשב&quot;י מאריה דאורייתא מאריה דחכמתא. דכד הוה רבי אבא וחברייא חמאן לרבי שמעון הוו רהטי אבתריה ואמרי אחרי יי' ילכו כאריה ישאג. אמר רבי שמעון כתיב והיה מדי חדש בחדשו ומדי שבת בשבתו אמאי שקיל דא בדא. אלא כלא בחד דרגא סליקו דא אזדווג בדא. וחדוותא דדא בדא לא אשתכח אלא כד אתגלי עתיקא קדישא וכדין חדוותא דכלא. ותנינן כתיב מזמור שיר ליום השבת. ליום השבת ממש. שבחא דקא משבח קב&quot;ה. כדין חדוותא אשתכח ונשמתא אתוספת. דהא עתיקא אתגלי וזווגא יזדמן. אוף הכי בחדתותי סיהרא דהא נהיר לה שמשא בחדוותא דנהירו דעתיקא לעילא. בגיני כך האי קרבנא הוא לעילא בגין דיתבסם כלא וישתכח חדוותא בעלמא. וע&quot;ד הביאו עלי כפרה דייקא מלה. תאנא כתיב עולת שבת בשבתו על עולת התמיד דבעי לכוונא לבא לעילא לעילא יתיר משאר יומין. וע&quot;ד על עולת התמיד דייקא. תניא כתיב בחנה ותתפלל על יי'. על דייקא בגין דבנין במזלא קדישא תליין כמה דאוקימנא ולית לך מלה באורייתא או את זעירא באורייתא. דלא רמיזא בחכמתא עלאה ותליין מניה תלי תלין רזין דחכמתא עלאה הה&quot;ד קווצותיו תלתלים והא אתמר. רבי יוסי אשכחיה לרבי אבא דהוה יתיב וקארי האי קרא דכתיב השלך על יי' יהבך על דייקא דהא מזוני במזלא תליין. ר' יהודה הוה קארי על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצא. על זאת ודאי. לעת מצא הא אוקימנא. אבל לעת מצא כמה דכתיב דרשו יי' בהמצאו וקראוהו בהיותו קרוב. ד&quot;א לעת מצא בשעתא דנהרין נגדין ואתמשכאן ומסתפקי אבהן ומתברכאן כלא. רק לשטף מים רבים. מאן שטף מים רבים. דא עמיקא דמבועין ונהרין דמאן יזכה ליה ומאן יזכה לקרבא ולסלקא תמן הה&quot;ד ביה רק לשטף מים רבים אליו לא יגיעו דהא לא זכאין ולא יכלין. רבי יצחק אמר כתיב אחת שאלתי מאת יי' אותה אבקש וגו'. זכאין אינון צדיקייא דכמה גניזין עלאין טמירין להו בההוא עלמא דקב&quot;ה משתעשע בהו באינון עלמין כמה דאוקימנא בנעם יי' והא אתמר. רבי חזקיה אמר מהכא עין לא ראתה אלקים זולתך יעשה למחכה לו. יעשה. תעשה מבעי ליה. אלא יעשה ודאי היינו יוסיף על ימיך חמש עשרה שנה והיינו השלך על יי' יחהבך וכתיב ותתפלל על יי' וכלא חד. זכאה חולקהין דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא &lt;קטע סוף=דף עט ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|פ|א}}&lt;קטע התחלה=דף פ א/&gt;זוהר חלק ג דף פ/א
דאתי עלייהו כתיב וישמח כל חוסי בך לעולם ירננו ותסך עלימו ויעלצו בך אוהבי שמך. וכתיב אך צדיקים יודו לשמך ישבו ישרים את פניך. וכתיב ויבטחו בך יודעי שמך כי לא עזבת דורשיך יי'. ברוך יי' לעולם אמן ואמן. ימלוך יי' לעולם אמן ואמן: &lt;קטע סוף=דף פ א/&gt;</text>
      <sha1>tqzvx7t9ts5ahvrls5cfxhdsn3ucufj</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זוהר חלק כג</title>
    <ns>0</ns>
    <id>261519</id>
    <revision>
      <id>2947867</id>
      <parentid>2808516</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:01:45Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947867</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="246105" sha1="gwi6ndz1xo5apblljqmuia9pl1bgmzj" xml:space="preserve">__TOC__

&lt;קטע התחלה=דף פ א/&gt;

==קדושים==
{{ממ זהר משולב|ג|פ|א}}{{צ|וידבר יי' אל משה לאמר. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם}}. 

רבי אלעזר פתח {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וגו'}}. בכמה זמנין אורייתא אסהידת בהו בבני נשא, כמה זמנין ארימת קלין לכל סטרין לאתערא להו, וכלהו דמיכין בשינתא בחוביהון (ס&quot;א בחוריהון), לא מסתכלין ולא משגיחין. בהיך אנפין יקומון ליומא דדינא עלאה כד יתבע לון מלכא עלאה עלבונא דאורייתא דצווחת לקבליהון ולא אהדרו אפין לקבלה דכלהו פגימין בכלא דלא ידעו מהימנותא דמלכא עלאה. ווי לון ווי לנפשהון. דהא אורייתא ביה אסהידת ואמרת {{צ|מי פתי יסור הנה חסר לב (ס&quot;א ואמרה) אמרה לו}}. 

מהו {{צ|חסר לב}}? דלית ליה מהימנותא. דמאן דלא אשתדל באורייתא לאו ביה מהימנותא ופגים הוא מכלא.  {{צ|אמרה לו}} - 'אומרה לו' מבעי ליה, כד&quot;א {{צ|אומרה לאל סלעי}}, מהו {{צ|אמרה}}? אלא לאכללא ולאתוספא אורייתא דלעילא דהיא קרייה ליה חסר לב פגים מהימנותא דהכי תנינן כל מאן דלא אשתדל באורייתא אסיר למקרב לגביה לאשתתפא בהדיה ולמעבד ביה סחורתא. וכ&quot;ש למהך עמיה באורחא דהא לית ביה מהימנותא (וע&quot;ד) תנינן כל בר נש דאזיל בארחא ולית עמיה מלי דאורייתא אתחייב בנפשיה. כ&quot;ש מאן דאזדווג בארחא עם מאן דלית ביה מהימנותא. דלא חשיב ליקרא דמאריה ודידיה דלא חס על נפשיה. 

ר' יהודה אומר מאן דלא חס על נפשיה היך ישלוף נפשא דכשרא לבריה. 

אמר ר' אלעזר תווהנא על דרא והא אתמר מלה וכו' וע&quot;ד כתיב {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין}}. זכאין אינון צדיקייא דמשתדלי באורייתא וידעין ארחוי דקב&quot;ה ומקדשי גרמייהו בקדושה דמלכא ואשתכחו קדישין בכלא. ובגין כך משלפי רוחא דקדושה מלעילא ובנייהו כלהו זכאי קשוט ואקרון בני מלכא בנין קדישין. {{ש}}
ווי להון לרשיעייא דכלהו חציפין ועובדייהו חציפין. בגיני כך ירתין בנייהו נפשא חציפא מסטרא דמסאבא. כמה דכתיב {{צ|ונטמתם בם}} - אתא לאסתאבא מסאבין ליה. 

{{צ|אל תהיו כסוס כפרד}} - דאינון מארי זנותא (ס&quot;א דמסאבותא) על כלא. {{צ|אין הבין}} - דלא ישתדלו בני נשא בארחא דאאי הכי כתיב הכא {{צ|אין הבין}} וכתיב התם {{צ|והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה רועים לא ידעו הבין}}. כלומר יהון מזדמנין אינון דאקרון עזי נפש. מאי טעמא משום דלא ידעו הבין. {{ש}}
{{צ|והמה רועים}} - מאי &lt;קטע סוף=דף פ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פ ב/&gt;{{צ|רועים}}? אלין אינון מדברי ומנהגי לבר נש בגיהנם. {{ש}}
{{צ|לא ידעו שבעה}} - כד&quot;א {{צ|לעלוקה שתי בנות הב הב}}, בגין כך דאינון הב הב לא ידעו שבעה. {{ש}}
{{צ|כלם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו}} - דהא תיירי דגיהנם אינון. 

וכל דא מאן גרים להו? בגין דלא אתקדשו בההוא זווגא כמה דאצטריך. וע&quot;ד כתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. אמר קב&quot;ה מכל שאר עמין לא רעיתי לאדבקא בי אלא ישראל דכתיב {{צ|ואתם הדבקים ביי'}} - אתון ולא שאר עמין (וע&quot;ד כתיב הכא קדושים) בג&quot;כ (קדושים תהיו דייקא):


{{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. רבי יצחק פתח: {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים וגו'}} - וכי בגין דהיא ארץ צלצל כנפים קנטורא ביה אשתכח דכתיב {{צ|הוי ארץ}}? אלא אמר ר' יצחק בשעתא דקב&quot;ה ברא עלמא ובעא לגלאה עמיקתא מגו מסתרתא ונהורא מגו חשוכא הוו כלילן דא בדא, ובגין כך מגו חשוכא נפק נהורא ומגו מסתרתא נפק ואתגליא עמיקא. ודא נפקא מן דא, דמגו טב נפיק ביש ומגו רחמי נפיק דינא. וכלא אתכליל דא בדא יצר טוב ויצר רע ימינא ושמאלא. ישראל ושאר עמי, חוור ואוכם וכלא חד בחד תלייא. 

תאנא אמר ר' יצחק אמר ר' יהודה כל עלמא כלהו לא אתחזי אלא בחד עטירא דקוטפא (ס&quot;א דקיזטופא) בקיטרוי כד אתדן עלמא בדינא כליל ברחמי אתדן. ואי לאו לא יכיל עלמא לקיימא אפילו רגעא חדא. והא אוקימנא מלי כמה דכתיב {{צ|כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל}}. ותאנא בההוא זמנא דדינא תלייא בעלמא וצדק אתעטרא בדינא כמה מארי דגדפין מתערי לקבלי מארי דדינא קשיא לשלטאה בעלמא פרסין גדפין מהאי סטרא ומהאי סטרא לאשתטחא (ס&quot;א לאשגחא) בעלמא. כדין מתערין גדפין למפרס לון ולאשתאבא (נ&quot;א ולאשתתפא) בדינא קשיא ושאטין בעלמא לאבאשא. כדין כתיב {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים}}. 

אמר ר' יהודה חמינא בני עלמא בחציפותא בר אינון זכאי קשוט. ובגין כך כביכול כלא הכי אשתכח אתא לאתדכאה מסייעין ליה. אתי לאסתאבא כמה דאוקימנא ונטמתם בם:


רבי יוסי הוה אזיל בארחא. פגע ביה ר' חייא. אמר ליה האי דאוקמוה חברייא דכתיב בעלי {{צ|ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה עד עולם}} - בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה. אמאי? בגין דדברי תורה סלקין על כל קרבנין דעלמא כמה דאוקמוה דכתיב {{צ|זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים}} - שקיל אורייתא לקביל כל קרבנין דעלמא. 

א&quot;ל הכי הוא ודאי. דכל מאן דאשתדל באורייתא אע&quot;ג דאתגזר עליה עונשא מלעילא ניחא ליה מכל קרבנין ועלוון וההוא עונשא אתקרע (ובגין דילעי בה לשמה קב&quot;ה אתפייס בהדיה). ותא חזי לא אתדכי בר נש לעלמין אלא במילין דאורייתא. בגיני כך מלין דאורייתא לא מקבלין טומאה בגין דאיהי קיימא לדכאה לאלין מסאבי. ואסוותא באורייתא אשתכח דכתיב {{צ|רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך}}. ודכוותא אשתכח באורייתא דכתיב {{צ|יראת יי' טהורה עומדת לעד}} - מאי {{צ|עומדת לעד}}? דקיימא תדירא בההוא דכיותא ולא אתעדי מניה לעלמין. 

א&quot;ל יראת יי' כתיב ולא תורה. א&quot;ל הכי הוא ודאי דהא אורייתא מסטרא דגבורה קא אתייא. א&quot;ל ומהתם נפקא? מהכא נפקא דכתיב ראשית חכמה יראת יי'. וכתיב יראת יי' טהורה. ואורייתא קדושה אתקרי דכתיב כי קדוש אני יי' ודא אורייתא שמא קדישא עלאה וע&quot;ד&lt;קטע סוף=דף פ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|א}}&lt;קטע התחלה=דף פא א/&gt;מאן דאשתדל בה אתדכי ולבתר אתקדש דכתיב {{צ|קדושים תהיו}} - קדושים היו לא כתיב אלא {{צ|תהיו}} - תהיו ודאי. 

א&quot;ל הכי הוא ומקרא כתיב {{צ|ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש}} וכתיב {{צ|אלה הדברים וגו'}}. 

תאנא קדושה דאורייתא קדושה דסליקת על כל קדושין. וקדושה דחכמתא עלאה סתימאה סלקא על כלא. אמר ליה לאו אורייתא בלא חכמתא ולא חכמתא בלא אורייתא וכלא בחד דרגא הוא וכלא חד אלא אורייתא בחכמה עלאה אשתכחת ובה קיימא ובה אתנטעו שרשהא מכל סטרין. 


עד דהוו אזלי אשכחו חד בר נש בלקינטא דקוסטא (ס&quot;א בלקיטנא דקיסחא) רכיב על סוסיא אשתמיט ידוי לחד ענפא דאילנא. א&quot;ר יוסי האי הוא דכתיב {{צ|והתקדשתם והייתם קדושים}}, אדם מקדש עצמו מלמטה מקדישין אותו מלמעלה. הה&quot;ד {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}:


תאני רבי אבא פרשתא דא כללא דאורייתא היא. וחותמא דקושטא דגושפנקא היא. בפרשתא דא אתחדשו רזין עלאין דאורייתא. בעשר אמירן וגזרין וענשין ופקודין עלאין דכד מטאן חברייא לפרשתא דא הוו חדאן. 

אמר ר' אבא מאי טעמא פרשתא דעריות ופרשתא דקדושים תהיו סמוכין דא לדא? אלא הכי תאנא כל מאן דאסתמר מאלין עריין בקדושה אתעביד ודאי. וכל שכן אי אתקדש בקדושה דמאריה. והא אתערו חברייא אימתי עונתן דכלא לאתקדש בר נש. תא חזי מאן דבעי לאתקדשא ברעותא דמאריה לא לישמש אלא מפלגות ליליא ואילך או בפלגות ליליא דהא בההיא שעתא קב&quot;ה אשתכח בגנתא דעדן וקדושה עלאה אתער. וכדין שעתא היא לאתקדשא. האי לשאר בני נשא. תלמידי חכמים דידעין ארחוי דאורייתא בפלגות ליליא שעתא דלהון למיקם למלעי באורייתא לאזדווגא בכ&quot;י לשבחא לשמא קדישא למלכא קדישא. בליליא דשבתא דרעותא דכלא אשתכח זווגא דלהון בההיא שעתא. לאפקא רעותא דקב&quot;ה וכ&quot;י כמה דאתמר דכתיב {{צ|בנים אתם ליי' אלקיכם}} ואלין אקרון קדישין דכתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. וכתיב {{צ|והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וגו':}}


קדושים תהיו. רבי אבא פתח ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. ת&quot;ח בכל עמין דעלמא לא אתרעי בהו קב&quot;ה בר בישראל בלחודייהו. ועבד לון עמא יחידאה בעלמא וקרא לון גוי אחד כשמיה. ואעטר לון בכמה עטרין וכמה פקודין לאתעטרא בהו. ועל דא תפילין דרישא ותפילין דדרועא לאתעטרא בהו בר נש כגוונא דלעילא ולאשתכחא חד שלים בכלא. ובההיא שעתא דאתעטר בהו בר נש ואתקדש בהו. אתעביד שלים ואקרי אחד דאחד לא אקרי אלא כד איהו שלים ומאן דפגים לא אקרי אחד ועל דא קב&quot;ה אקרי אחד בשלימו דכלא בשלימו דאבהן בשלימו דכנסת ישראל. בג&quot;כ ישראל לתתא אקרון אחד. דכד בר נש אנח תפילין ואתחפי בכסוי דמצוה כדין אתעטר בעטרין קדישין כגוונא דלעילא ואקרי אחד. ובגיני כך ליתי אחד וישתדל באחד. קב&quot;ה דאיהו אחד ישתדל באחד. דהא לית מלכא משתדל אלא במאי דאתחזי ליה. ובגיני כך כתיב והוא באחד ומי ישיבנו. לא שארי קב&quot;ה ולא אשתכח אלא באחד. באחד אחד מבעי ליה. אלא במאן דאתתקן בקדושה עלאה למהוי חד. כדין הוא שריא באחד ולא באתר אחרא. ואימתי אקרי ב&quot;נ אחד. בשעתא דאשתכח דכר ונוקבא ואתקדש בקדושה (ס&quot;א בעטרין) עלאה ואתכוון לאתקדשא. ות&quot;ח בזמנא&lt;קטע סוף=דף פא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פא ב/&gt;
דאשתכח בר נש בזווגא חד דכר ונוקבא ואתכוון לאתקדשא כדקא יאות. כדין הוא שלים ואקרי אחד בלא פגימו. בגיני כך בעי בר נש למהדי לאתתיה בההיא שעתא לזמנא לה ברעותא חדא עמיה. ויתכונון תרוייהו כחד לההיא מלה. וכד משתכחי תרוייהו כחד כדין כלא חד בנפשא ובגופא. בנפשא לאדבקא דא בדא ברעותא חדא. ובגופא כמה דאוליפנא דבר נש דלא נסיב הוא כמאן דאתפליג וכד מתחברן דכר ונוקבא כדין אתעבידו חד גופא אשתכח דאינהו חד נפשא וחד גופא ואקרי בר נש אחד כדין קב&quot;ה שארי באחד ואפקיד רוחא דקדושה בההוא אחד. ואלין אקרון בנין דקב&quot;ה כמה דאתמר. ובגיני כך קדושים תהיו כי קדוש אני יי' זכאין אינון ישראל דלא אוקים מלה דא באתר אחרא אלא ביה ממש דכתיב כי קדוש אני יי' לאתדבקא ביה ולא באחרא ועלדא קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם:

איש אמו ואביו תיראו וגו' הא תנינן דפרשתא דא כללא דאורייתא מקיש דחילו דאבא ואימא לשבתותי. אלא אמר ר' יוסי כלא חד מאן דדחיל מהאי נטיר להאי. איש אמו אקדים אמו לאביו בדחילו. מ&quot;ט כמה דאוקמוה אבל אימא דלית רשו בידהא כל כך כאביו (ס&quot;א אבל ת&quot;ח אמו דא כ&quot;י ובגין דבה שריא יראה ואיהי יראת ה' אתקרי) אקדים דחילו חילה. רבי יצחק אמר מה כתיב לעילא קדושים תהיו אתי בר נש לאתקדשא באתתיה כחד. ממאן הוא שבחא יתיר בההיא קדושה. הוי אימא מנוקבא. בג&quot;כ איש אמו ואביו תיראו. ר' יהודה אמר איש אמו ואביו תיראו כהאי גוונא ביום עשות יי' אלקים ארץ ושמים ובאתר אחרא אקדים שמים לארץ אלא לאחזאה דתרוייהו כחדא אתעבידו אוף הכא אקדים אמא לאבא ובאתר אחרא אקדים אבא לאמא לאחזאה דתרוייהו כחדא אשתדלו ביה. ואת שבתותי תשמרו שקיל דא לדא וכלא כחדא אתקלו במתקלא חד. דכתיב ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם. וכתיב זכור את יום השבת לקדשו. אלא חד לאבא וחד לאימא כתיב הכא איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. וכתיב התם ואת שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. מה מקדשי &lt;קטע סוף=דף פא ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פב|א}}&lt;קטע התחלה=דף פב א/&gt;כמשמעו, תו מקדשי אלין אינון דמקדשי גרמייהו בההוא שעתא. כגוונא דא וממקדשי תחלו. אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי. מה להלן ממקודשי אף כאן ממקודשי דאינון אבא ואימא:

איש אמו ואביו תיראו. ר&quot;ש אמר כתיב ואתם הדבקים ביי' וגו'. זכאין אינון ישראל דמתדבקן ביה בקב&quot;ה (אינון ולא אומין עכו&quot;ם) ובגין דאינון מתדבקן ביה בקב&quot;ה כלא אתדבקו כחדא דא בדא. 

ת&quot;ח בשעתא דב&quot;נ מקדש לתתא כגון חברייא דמקדשי גרמייהו משבת לשבת בשעתא דזווגא עלאה אשתכח דהא בההיא שעתא רעיא אשתכח וברכתא אזדמנת. כדין מתדבקן כלהו כחד. נפשא דשבת וגופא דאזדמן בשבת. ועל דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דאינון זווגא חד בגופא בההיא שעתא דאתקדשא. ואת שבתותי תשמורו דא שבת עילאה ושבת תתאה דאינון מזמני לנפשא בההוא גופא מההוא זווגא עלאה וע&quot;ד ואת שבתותי תשמורו תרי. וכלא אתדבק דא בדא זכאה חולקהון דישראל. 

ד&quot;א ואת שבתותי תשמורו לאזהרה לאינון דמחכאן לזווגיהו משבת לשבת והא אוקימנא כמה דכתיב לסריסים אשר ישמרו את שבתותי. מאן סריסים אלין אינון חברייא דמסרסן גרמייהו כל שאר יומין בגין למלעי באורייתא ואינון מחכאן משבת לשבת. הה&quot;ד אשר ישמרו את שבתותי כד&quot;א ואביו שמר את הדבר ובגיני כך ואת שבתותי תשמורו. איש אמו ואביו תיראו דא גופא. ואת שבתותי תשמורו דא נפשא וכלא אתדבק דא בדא זכאה חולקהון דישראל: 

רעיא מהימנא

אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. פִּקּוּדָא דָּא, שָׁקִיל דָּא לְדָא. שָׁקִיל יְקָרָא דְּאָב וְאֵם, לִיקָרָא דְּשַׁבָּת. לְאַבָּא אַקְדִּים כָּבוֹד, וְהַאי אִיהוּ דְּאָמַר קְרָא, (מלאכי א) וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיִּה מוֹרָאִי. כְּבוֹדִי סָלִיק בְּחוּשְׁבָּן עֶשֶׂר אֲמִירָן, ול&quot;ב אֱלֹהִים דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית.

וּבְכָל אֲתַר (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֵין כָּבוֹד אֶלָּא תּוֹרָה. בְּגִין דְּאִינּוּן לֵ&quot;ב אֱלֹהִים דְּתוֹרָה, יְקָרָא דִּילֵיהּ. וְאִלֵּין (אינון) חֲכָמִים דְּאוֹרַיְיתָא, חֲכָמִים בְּחָכְמָה, יָרְתִין הַאי כָּבוֹד וְלָא טִפְּשֵׁי, דְּעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. וּמְנָלָן דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּאוֹרַיְיתָא אִקְרֵי כְּסִיל, דִּכְתִּיב, (תהלים צב) וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת. וְאֵין זֹאת, אֶלָּא תּוֹרָה, דִּכְתִּיב, (דברים ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה.

רַעְיָא מְהֵימָנָא. בְּגִין דַּחֲלִישָׁתָא, פָּתַחְנָא לְפַרְשְׁתָּא בְּאִלֵּין פִּקוּדִין, לְמֶהֱוִי מְעַט עֶזֶר לָךְ. אִתְתָּקַּף בָּךְ, דְּהָא מַשִּׁרְיָין דִּמְתִּיבְתָּאן אָתָאן לְגַבָּךְ, בְּפִקּוּדָא בָּתַר דָּא, דְּאִיהוּ פִּקּוּדָא לְהַעֲמִיד עָלֶיךָ מֶלֶךְ לְעֵילָּא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יוֹקִים לָךְ מֶלֶךְ בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין בְּדִיוּקְנֵיהּ. בְּגִין דְּרַבָּנָן דִּמְתִיבְתָּא, עָלַיְיהוּ שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה וְתַתָּאָה. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֶלֶךְ בְּאֶמְצָּעִיתָא, אָחִיד בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא בְּדִיוּקְנֵיהּ, בְּרָא דִּילֵיהּ, קוּם בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא.

קָם רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְסָלִיק יְדוֹי לְעֵילָּא, וְאָמַר, יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ עִלַּת הָעִלּוֹת, דְּאַנְתְּ מִתְעַלֶּה מֵעִלּוּי לְעִלּוּי, עַד דְּלֵית עִלּוּי. אֶלָּא דְּאַנְתְּ לְעֵילָּא מִכָּל עִלּוּי. לְמֵיהַב לִי חֵילָא, לְמֶעְבַּד רְעוּתָךְ בְּדַרְגִּין דִּילָךְ, דְּאִינּוּן אַבָּא וְאִימָּא, וַאֲנָא בְּרָא דִּלְהוֹן. וּבְיִחוּדָךְ תַּרְוַויְיהוּ אֶחָד. וְאַנְתְּ שַׁקְלַת דְּחִילוּ דְּאַבָּא וְאִימָא, לִדְחִילוּ דִּילָךְ, בָּתַר דְּאַנְתְּ בְּאֶמְצָּעִיתָא חַד, וְלָא תְּרֵין, בְּלָא שׁוּתָּפוּ, אַף עַל גַּב דְּאִינּוּן חַד בְּשׁוּתָּפוּ דִּילָךְ, אֲבָל אַנְּתְּ חַד בְּלָא שׁוּתָּפוּ דְּתִנְיָינָא. וּבְגִין דָּא אִתְּמַר בָּךְ, (דברים לב) וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי.

הַב לִי חֵילָא, לְאִתְּעָרָא בִּיקָרָךְ בְּקַדְמִיתָא. וּלְבָתַר בִּיקָרָא דְּאָבִי וְאִמִי דְּבִשְׁמַיָּא, דְּאוּקְמוּהָ עָלַיְיהוּ, (משלי כח) גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאוֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית. וְאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, אֵין אָבִיו, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאֵין אִמּוֹ, אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וִיקָרָא דִּילָךְ אַבָּא חָכְמָה, דְּכָלִיל עֶשֶׂר סְפִירוֹת מִתַּתָּא דִּילֵיהּ לְעֵילָּא, וְתַרְוַויְיהוּ אִינּוּן כּוּרְסְיָיא סַפְסָל תְּחוֹתָךְ לִיקָרָךְ.

וְהָכִי תַּקִּינוּ, לְמֶהֱוִי קָטָן לַגָּדוֹל מְכַבֵּד דִּלְעֵילָּא מִנֵּיהּ. אַבָּא, אִיהוּ חָכְמָה, הֲלֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, לְמֶהֱוִי מְשַׁמֵשׁ תְּחוֹתָךְ, וְאַנְתְּ כֶּתֶר עֶלְיוֹן עַל רֵישֵׁיהּ. וְלֵית כֶּתֶר עֲלָךְ, וְלֵית אֱלָהָא אָחֳרָא. וְאִימָּא, לְשַׁמְּשָׁא לְאַבָּא. דְּאִיהוּ תְּחוֹתֵיהּ לְמֶהֱוִי כִּסֵּא תְּחוֹתֵיהּ.

וַיֹּאמֶר אִיהוּ, בְּכָל מַאֲמָר, עַד תְּלָתִין וּתְרֵין, יְהִי כֵּן, וַיְהִי כֵן. וְאִיהִי, עֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ מִיַּד. וּבְגִין דְּעֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ וְצִּוּוּיֵהּ בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל, בל&quot;ב שְׁבִילִין דִּבְהוֹן אִתְבְּרֵי כָּל דִּבְרֵאשִׁית, עוֹבָדָא אִתְקְרִיאַת כָּבוֹד, (תהלים כט) וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד. (יחזקאל ג) בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' מִמְּקוֹמוֹ. אַיִּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ לְהַעֲרִיצּוֹ.

וְתַרְגּוּם כְּבוֹד אָבִיו, יְקָרָא דַּאֲבוּהִי. וְדָא (תהלים יט) תּוֹרַת יְיָ' תְּמִימָה, עָלָהּ אִתְּמַר (משלי ג) יְקָרָה הִיא וְיִשְׂרָאֵל מִפְּנִינִים. דְּאִתְקְרִיאוּ בָּנִים, בִּכְלַל בֵּן וּבַת, מִסִּטְרָא דְּתִפְאֶרֶת וּמַלְכוּת. דְּאִינּוּן בֵּן וּבַת, יְקָרָא דְּאָבִיו וְאִמּוֹ, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, וְצִּווּי דִּילֵיהּ, אִינּוּן פִּקוּדִין דַּעֲשֵׂה. וְהָא אוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, יֵשׁ מְצּוּוְּה וְעוֹשֶׂה. וּבְגִין כָּךְ אִיהוּ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְהַאי אִיהוּ כָּבוֹד דְּאַבָּא וְאִימָא, דִּיצַּוְּה לִבְרֵיהּ דְּיֶעְבַּד הָכֵי וְאִיהוּ עָבִיד מִיַּד, בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל.

וְעִלַּת עַל כֹּלָּא, אֲנָא בָּעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בִּיקָרָךְ, לְתַקֵּן מִדּוֹת דְּאַבָּא וְאִימָּא, לִיקָרָךְ. תְּהֵא בְּעֶזְרִי לְסַדְּרָא כֹּלָּא כְּדְקָא יִאוֹת. וְאַנְתְּ תְּסַדֵר לִי, וּלְכָל מָארֵי מְתִיבְתָּאן עֵילָּא וְתַתָּא, וּמַשִּׁרְיָין דְּמַלְאָכִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, לְמֶהֱוִי מְתַקְּנִין וּמְסַדְּרִין לִיקָרָא דִּילָךְ, וְלִיקָרָא דְּאַבָּא וְאִימָּא, לְמֶהֱוִי סַפְסָל תְּחוֹת רַגְלוֹי. וּלְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דִּילֵיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דְּלָא תַּעֲשֶׂה.

וְהַאי אִיהוּ&lt;קטע סוף=דף פב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פב ב/&gt;אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְסָמִיךְ לֵיהּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. וּבִקְרָא אַחֲרִינָא וְאֶת מִצְּוֹתַי תַּעֲשׂוּ. מִסִּטְרָא דְּפִקּוּדִין דַּעֲשֵׂה דְּאִינּוּן כָּבוֹד, אַקְדִּים אַבָּא לְאִימָּא, וְדָא י&quot;ה. מִסִּטְרָא דְּלָא תַּעֲשֶׂה, אַקְדִּים אִימָּא לְאַבָּא, וְדָא הֵ&quot;י. וְהַיְינוּ כְּבוֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר. לְאִלֵּין דְּלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בְּהַאי כָּבוֹד, הַסְתֵּר דָּבָר מִנַּיְיהוּ.

וְעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. אִלֵּין אִינּוּן עַמֵּי הָאָרֶץ, בָּתַר דְּלָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּהַאי כָּבוֹד דְּאוֹרַיְיתָא, וְאֵיךְ אָמְרִין אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם שְׁמַע קוֹלֵנוּ חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ וְקַבֵּל תְּפִלָּתֵנוּ. הָא אִיהוּ לֵימָּא לוֹן, וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי, אַיִּה אִשְׁתַּדְּלוּתָא דִּלְכוֹן בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְפִקּוּדִין דִּילִי, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיַי, דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּצִּוּוּיָיה דְּמָארֵיהּ, אֵיךְ יַעְבִיד לֵיהּ.

בַּר מִמַּאן דְּשָׁמַע מֵחֲכָמִים וְעָבִיד, וְהַאי אִיהוּ דְּקַבִּיל נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְעִם כָּל דָּא, מַאן דְּלָא קַבִּיל מִמָּארֵיהּ, אֶלָּא מִשְלוּחֵיהּ, אִיכָּא אַפְרָשׁוּתָא. וּמַאי אַפְרָשׁוּתָא אִית בֵּין דָּא לְדָא. דְּהָא כְּתִיב, מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּלְבָתַר וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ. אֲנָא קַבִּילְנָא, וּלְבָתַר מוֹסַרְנָא לְכֻלְּהוּ. וְהָכִי מַאן דִּמְקַבֵּל מֵאָחֳרָא, כְּקַבָּלַת סִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּיא מִשִּׁמְּשָׁא, וּבְהַאי קִבּוּל אִתְמְלֵי. וּמַאן דִּמְקַבֵּל יָכִיל לְאִסְתַּלְּקָא מִנֵּיהּ נְבִיעוּ, כְּמָה דַּחֲזֵינָא בְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, דְּאִסְתַּלְּקַת נְהוֹרָא דִּלְהוֹן, בְּלֵילְיָא, דְּלָא נָהִיר שִׁמְשָׁא, אֶלָּא בִּימָמָא. וְסִיהֲרָא בְּלֵילְיָא.

וְאִי תֵּימָא דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּסִיהֲרָא מִשִּׁמְּשָׁא אִיהוּ, דְּאַף עַל גַּב דְּאִתְכְּנִישׁ, נָהִיר בְּסִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּא, הָא חֲזֵינָן מִסִּטְרָא אָחֳרָא בְּלָקוּתָא דְּסִיהֲרָא וְשִׁמְּשָׁא דְּאִסְתְּלַּק נְהוֹרַיְיהוּ, וְאִשְׁתָּאָרוּ כְּגוּפָא בְּלָא נִשְׁמְתָא, דְּאִית אָדוֹן עֲלֵיהֶם מַחֲשִׁיךְ מְאוֹרֵיהֶם. אֲבָל עִקָּרָא דִּנְהוֹרָא, הַהוּא אֲתַר דִּנְבִיעַ דְּלֵית פְּסָק לִנְהוֹרָא דִּילֵיהּ, וְלָא אִית עָלֵיהּ אֱלָהָא אָחֳרָא לְמִפְסַק מִנֵּיהּ נְהוֹרֵיהּ.

וְעִלַּת הָעִלּוֹת, בָּתַר דְּאַנְתְּ תַּמָּן, לֵית פְּסָק לִנְבִיעוּ דִּנְהוֹרָא דְּאוֹרַיְיתָא. יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ דְּלָא תָּזוּז מֵאַבָּא וְאִימָּא דִּילִי, וְלָא מִבְּנוֹי. וְהָכִי מַאן דְּאָמִית גַּרְמֵיהּ עַל אוֹרַיְיתָא, דְּהִיא יְקָרָה, אִתְקַיְּימַת בֵּיהּ, וְלָא מַפְסְקַת מִנֵּיהּ. מַה דְּלָאו הָכִי, מַאן דְּלָא יִשְׁתַּדֵּל בָּה, אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּעָבַד צִּוּוּי חֲכָמִים, אִיהוּ שַׁמָּשׁ דִּלְהוֹן, עֶבֶד וְלָא בֵּן, אֲבָל אִי אִיהוּ מְהֵימָנָא, מָארֵיהּ אַשְׁלִיט לֵיהּ בְּכָל דִּילֵיהּ.

אֲבָל מַאן דְּלָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא מְשַׁמֵּשׁ חֲכָמִים, לְמִשְׁמַע מִנַּיְיהוּ פִּקוּדִין, לְקַיֵּים נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. אֶלָּא דְּסָּרַח וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה, אִיהוּ שָׁקִיל לְאוּמִין דְּעָלְמָא עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, בְּנוֹי דְּסָמָאֵ&quot;ל וְנָחָשׁ, דְּאִתְּמַר בְּהוּ, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן, דְּלָא בָּעוּ לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא, דְּכָל דְּלֵית בֵּיהּ תּוֹרָה, לֵית בֵּיהּ כָּבוֹד, דְּאִתְּמַר בָּהֶם (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ.

וְעִם כָּל דָּא מָארֵי מְתִיבְתָּא, לָא כָּל כָּבוֹד שָׁוְה, דְּהָא (מלאכי א) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו. בֵּן יְכַבֵּד, עַל מְנָת דְּלָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, אֲבָל מְצּוּוְּה הוּא בִּכְבוֹד אַבָּא וְאִימָּא. וְאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, יִכְתַּשׁ לֵיהּ אַבָּא וְאִימָּא, עַד דְּיַעֲבִד עַל כָּרְחֵיהּ. וְאִי הֲוִי בְּרָא רַבְרְבָא, בֵּית דִּין כּוֹפִין לֵיהּ. דְּאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (דברים כא) בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלֵנוּ, וְדָנִין לֵיהּ בִּסְקִילָה. אֲבָל עֶבֶד דִּמְשַׁמֵּשׁ עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אִי לָא עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּרַבֵּיהּ, מָארֵיהּ אַעְבָּר לֵיהּ מִגּוֹ בֵּיתֵיהּ, וְיִטוֹל אָחֳרָא. מַה דְּלָא הֲוָה יָכִיל לְמֶעְבַּד הָכִי לִבְרֵיהּ, אֶלָּא אוֹ יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ אוֹ יִקְטוֹל לֵיהּ.

אָמַר לֵיהּ בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, מַאן גָּרִים דְּלָא יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ, הוֹאִיל וּבְרֵיהּ הוּא. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וַדַּאי תַּעֲרוֹבֶת דְּרַע, וְרָזָא דָּא גָּרַם לְיִשְׂרָאֵל, לְמֶחֱטֵי גַּבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. וְרָזָא דָּא, (תהלים קו) וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם. וְדָא גָּרַם קִטוּלָא לְיִשְׂרָאֵל, וְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא. וּבְגִין דָּא, אֵין מְקַבְּלִים גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא (דברים לב) יְיָ' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, עֶבֶד טוֹב וְעֶבֶד רָע, מִסִּטְרָא דִּמְטַטְרוֹ&quot;ן עֶבֶד טוֹב, עֶבֶד נֶאֱמָן לְרַבֵּיהּ. עֶבֶד רָע סָמָאֵ&quot;ל. מַאן דְּאִיהוּ מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, אִיהוּ בֶּן העוֹלָם הַבָּא, בֶּן מִסִּטְרָא דְּבֵן יָ&quot;הּ, בִּינָ&quot;ה. וְיָרִית מַלְכוּתָא דְּאִיהִי ה'. וְאֵיךְ יָרִית לָהּ. אִי עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּאַבָּא וְאִימָא, בְּגִין דְּאִיהוּ מַלְכוּתָא מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ, וְעָלֵיהּ אִתְּמַר, (אסתר ג) מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ. אִיהִי מִצְּוָה, וְצִּוּוּיַיא דְּמַלְכָּא עַל עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה.

מִצְּוָה מִדְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהִי תִּפְאֶרֶת. וְהָכָא לֵית תַּמָּן פִּרוּדָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֱמֶת, תּוֹרָתוֹ תּוֹרַת אֱמֶת, אִיהוּ תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ. כְּגַוְונָא דְּבִינָה, תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ דְּחָכְמָה. דְּאִית תּוֹרָה דִּבְרִיאָה, וְחָכְמָה דִּבְרִיאָה, וּבִינָה דִּבְרִיאָה, וְהָכִי בְּכָל מִדּוֹת. בְּהַאי, יָכִיל בֵּן בְּהַאי אוֹרַיְיתָא, לְמֶהֱוִי בְּלָא מִצְּוָה, וּמִצְּוָה בְּלָא תּוֹרָה בְּפֵרוּדָא. וּמֵהָכָא,בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה.&lt;קטע סוף=דף פב ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פג|א}}&lt;קטע התחלה=דף פג א/&gt; אֲבָל מִסִּטְרָא דַּאֲצִּילוּת, לֵית אַפְרְשׁוּתָא, תַּמָּן, וְכֵן מִתַּמָּן אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ וְלֵית בָּהּ עוֹנֶשׁ וְלָא שָׂכָר וְלָא מִיתָה.

וּבְגִין דָּא, אוֹרַיְיתָא דָּא אִילָנָא דְּחַיִּי, שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא, וְאִילָנָא דָּא, אִילָנָא דְּחַיֵּי אִתְקְרֵי, וְאִתְקְרֵי הָעוֹלָם הַבָּא, וְלָא אִתְקְרֵי בֵּיהּ שָׂכָר. בְּגִין דְּאִיהוּ בֵּן. מִתַּמָּן, לָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, לָא בְּמַעֲשֵׂה וְלָא בְּדִיבּוּר וְלָא בְּמַחֲשָׁבָה.

אָתָא בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, לְנַשְּׁקָא לֵיהּ יְדֵיהּ. אָמַר, וַדַּאי אַנְתְּ הוּא בֵּן מִתַּמָּן, בְּדִיּוּקְנָא דִּבְרָא בּוּכְרָא דִּילֵיהּ, תִּפְאֶרֶת בְּרָא דְּאַבָּא וְאִימָא עִלָּאָה, אֲצִּילוּת דִּילֵיהּ בְּלָא הַפְסָקָה, לָא קְדָמָךְ בְּרָא אָחֳרָא, לָא בְּמַחֲשָׁבָה, וְלָא בְּדִבּוּר, וְלָא בְּמַעֲשֶׂה. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְאַנְתְּ, וְחַבְרַיָּיא, וְרָאשֵׁי מָארֵי מְתִיבְתָּאן, דִּמְזַמְּנִין הָכָא, אִתִּי, בְּלָא הַפְסָקָה כְּלַל, וּבְלָא תַּעֲרוֹבֶת. נַשְׁקוּ כֻּלְּהוּ דָּא לְדָא, וְאִשְׁתְּמוֹדָעוּ בְּאַחְוָה, וּבָכוּ.

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, עִם כָּל דָּא, בְּרָא בּוּכְרָא חַיָּיבִין כָּל אֲחוּי בִּיקָרֵיהּ, דְּהָא כְּתִיב (שמות כ) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֶת לְרַבּוֹת אָחִיךְ הַגָּדוֹל. וַאֲפִילּוּ מִכָּל סִטְרָא אִיהוּ מְפֹרָשׁ עֲלָךְ בְּאוֹרַיְיתָא, בְּשַׁגַּ&quot;ם זֶה הֶבֶל. וְלָא הֲוָה לְאָדָם קַדְמָאָה בְּרָא קַדְמָאָה מִנֵּיהּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, בְּשַׁגַּם, זֶה מֹשֶׁה. דִּבְּרָא דְּמַלְכָּא בְּכָל אֲתַר, אַנְתְּ בּוּכְרָא מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּטוֹב וָרָע, אַנְתְּ הוּא טוֹב. (בוכרא) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית א) וַיַרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, (שמות ב) וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא.

וּמִתַּמָּן קָרָא יָתָךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֶבֶד נֶאֱמָן. לְבָתַר סְלִיקַת לְמֶהֱוִי מַלְכָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ. לְבָתַר בֶּן בַּיִת לְעֵילָּא. מֶלֶךְ מִסִּטְרָא דְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבִינָה דִּבְרִיאָה. כְּעַן אַנְתְּ מֶלֶךְ, מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּמַלְכוּת דַּאֲצִּילוּת. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבֶ&quot;ן יָ&quot;הּ, תִּפְאֶרֶת דַּאֲצִּילוּת, זַכָּאָה חוּלָקָךְ. וּמַאן גָּרִים לָךְ דָּא, בְּגִין דְּאִשְׁתְּדָּלוּתָךְ בַּתּוֹרָה וּבַמִצְּוָה, לְיַחֲדָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, לְאַעֲלָא מַלְכָּא עַל אַתְרֵיהּ, וְעַל מַשִׁרְיָיתֵיהּ לְעֵילָּא, וְעַל יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא.

וּבְגִין כַּךְ (ס&quot;א ובגינך) יָרְתִין כֻּלְּהוּ נִשְׁמָתִין דַּאֲצִּילוּת מִנֵּיהּ, וְאִתְקְרִיאוּ בְּנִין דִּילֵיהּ, מִשֵׁם יְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת, דְּלֵית תַּמָּן פִּרוּד וְקִצּוּץ. דִּבְקַדְמֵיתָא אִתְּמַר בְּהוּ בְּנִין לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, מִצַּד יְהוָֹ&quot;ה דִּבְרִיאָה, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ בְּרָאתִיו יְצַּרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו, וּכְעַן בָּנִים לַיְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת.

וּבָךְ אִתְקַיָּים פִּקּוּדָא, דְּאִיהִי מִצְּוָה עַל יִשְׂרָאֵל, לְהַעֲמִיד עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים יז) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ. וְאִתְקַיָּים בָּךְ (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ, כַּד בְּקַדְמִיתָא. וְכֻלְּהוּ מִתְנַהֲגִין אֲבַתְרָךְ, כָּאֵבָרִין דְּמִתְנַהֲגִין כֻּלְּהוּ בִּתְנוּעָה דְּנִשְׁמְתָא, דְּאִתְפַּשְּׁטָא עַל כָּל אֵבֶר. בְּגִין דְּכֶתֶר עֶלְיוֹן אַנְתְּ תְּהֵא מְעוּטָר בֵּיהּ, דְּבֵיהּ עִלַּת הָעִלּוֹת אִיהוּ כֶּתֶר עַל כֹּלָּא, טָמִיר וְגָנִיז מִלְּגָיו מִנֵּיהּ. וּמִנֵּיהּ אִתְפְּשָׁט עַל כָּל סְפִירָן, וּמְסַדֵּר לוֹן לְמֶהֱוִי דָּא רַב, וְדָא זְעֵיר, וְדָא בֵּינוֹנִי, וְאַנְהִיג לוֹן לִרְעוּתֵיהּ, וְנָהִיר בְּהוּ, וּמְקַשֵׁר לוֹן, וּמְיַחֵד לוֹן.

הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא מַנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל, בְּכָל מִדּוֹת טָבִין דִּילֵיהּ, וּתְסַדֵּר כָּל חַד כִּדְחֲזֵי לֵיהּ, הַבְּכוֹר כִּבְכוֹרָתוֹ, וְהַצָּעִיר כִּצְּעִירֻתוֹ, וּבֵינוֹנִי כְּפוּם דַּרְגֵּיהּ. וּתְקַשֵׁר לוֹן קֶשֶׁר אֶחָד לְגַבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. לְמֶהֱוִי כֻּלְּהוּ בְּשָׂפָה בְּרוּרָה, לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּלְקַדְּשֵׁיהּ, וּלְיַיחֲדֵיהּ, בְּדַרְגָּא דִּילָךְ, בְּמַחֲשָׁבָה דִּילָךְ, בַּאֲצִּילוּת דִּילָךְ, דְּאִתְקָיָּים בָּךְ (במדבר יא) וְאָצַּלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם. קוּם אִתְּעַר בְּפִקּוּדָא, לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. (פרשת תצא רפ&quot;א ע&quot;ב שייך לנשא קמ&quot;ה ע&quot;א)

(ויקרא יט) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְגוֹ' פִּקּוּדָא דָא, לְכַבֵּד אָב וְאֵם, דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְמִדְחַל מֵאָבוֹי וּמֵאִמֵיהּ, וּלְאוֹקִיר לוֹן. כְּמָה דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְאוֹקִיר לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מִסִּטְרָא דְּרוּחָא דְּיָהַב בְּגַוִיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ. הָכִי אִצְּטְרִיךְ לֵיהּ לְאוֹקִיר לַאֲבוֹי וּלְאִמֵּיהּ, מִסִּטְרָא דְּגוּפָא דִּילֵיהּ, וּלְמִדְחַל מִנְּהוֹן, דְּהָא אִינּוּן מִשְׁתַּתְּפִין בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעַבְדֵּי לֵיהּ גּוּפָא, וְהוֹאִיל וְאִינּוּן שׁוּתָּפִין בְּעוֹבָדָא, לִיהֱווּ שׁוּתָּפִין בִּדְחִילוּ וִיקָרָא.

כגוונא דא, תלת שותפין אשתכחו לעילא ברזא דאדם, אדם קדמאה אף על גב דגופא דיליה הוה מעפרא, לאו מעפרא דהכא הוה, אלא מעפרא דבי מקדשא לעילא, אבא ואימא אשתכחו, ומלכא עלאה אשתתף בהדייהו, ושדר ביה רוחא דחיי ואתברי.

וכגוונא דא אשתכח כלא עילא ותתא, ועל דא אצטריך ליה לבר נש למדחל לקדשא בריך הוא, ולמדחל לאבוי ולאמיה.

בְּסִתְרֵי תּוֹרָה, אָדָם קַדְמָאָה לָא הֲוָה לֵיהּ מֵהַאי עָלְמָא כְּלוּם. חַד צַּדִּיק עֲבַד שִׁמּוּשָׁא בְּנוּקְבֵיהּ, וְאִתְעָבִיד מֵהַהוּא שִׁמּוּשָׁא גּוּפָא חֲדָא, דִּנְהִירוּ דִּילֵיהּ יַתִיר מִכָּל אִינּוּן מַלְאֲכִין שְׁלִיחָן לְעֵילָּא. וְכַד אִתְבְּרֵי הַהוּא גּוּפָא מַלְכָּא עִלָּאָה, שָׁדַר בְּהַהוּא צַּדִיק כ&quot;ב אַתְוָון, וְאִשְׁתְּתַּף בַּהֲדַיְיהוּ, וְנָפַק לְעָלְמָא.

כֵּיוָן דְּנָפַק, חָמוּ לֵיהּ שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, וְאַסְתִּימוּ&lt;קטע סוף=דף פג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פג ב/&gt;נְהוֹרַיְיהוּ, דְּתַפּוּחָא דְּרַגְלֵיהּ אַחְשִׁיךְ נְהוֹרָא דִּלְהוֹן. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּמֵעוֹבָדָא דְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא עִלָּאָה נָפַק. כֵּיוָן דְּחָטָא, אִתְחֲשָׁךְ, וְאַזְעִיר גַּרְמֵיהּ, וְאִצְּטְרִיךְ לְגוּפָא אָחֳרָא בְּמִשְׁכָא וּבְבִשְׂרָא. דִּכְתִיב, (בראשית ג) וַיַּעֲשׂ יְיָ' אֱלֹהִים לָאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם. כְּהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דַּעֲבַד הַהוּא צַּדִיק בְּנוּקְבֵיהּ, לָא אִשְׁתְּכַח מִקַּדְמַת דְּנָא, וּלְבָתַּר דְּנָא, דְּהָא עַד לָא נָפַק לְצּוֹרֵף אוּמָנָא.

עַד דְּאָתָא חֲנוֹךְ, וְנָטִיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵאַרְעָא, וְאַבְרִיר פְּסוֹלֶת וְקַסְטוּרָא מִכַּסְפָא, וְכֵן בְּכָל אִינּוּן צַּדִּיקַיָּיא דִּי בְּאַרְעָא. לְבָתַר אִתְתָּקַּן הַהוּא אֲתַר, וְאִתְעָבִידוּ רוּחִין וְנִשְׁמָתִין בְּשִׁמּוּשַׁיְיהוּ וְגוּפָא מִתַּתָּא בְּאַרְעָא. וְעַל דָּא בְּשׁוּתָּפוּ דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, בַּר נָשׁ אָתֵי לְעָלְמָא, וְאִצְּטְרִיךְ לְמִדְחַל לְאִינּוּן שׁוּתָּפִין, וּלְאוֹקִיר לוֹן, כְּמָה דְּאִתְּמַר (ע&quot;כ רעיא מהימנא)

אל תפנו אל האלילים ואלקי מסכה לא תעשו לכם. ר' חייא פתח אל תפן אל קשי העם הזה וגו'. אל תפן. וכי מאן הוא דיימא למלכא אל תפן. והא כתיב כי עיניו על דרכי איש. וכתיב אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם יי' והא בכלא אשגח קב&quot;ה וכל עובדין מסתכל ועייל בדינא על כלהו אם טב ואם ביש כד&quot;א האלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. ומשה אמר אל תפן. אלא כמה בעי בר נש לאסתמרא מחובוי בגין דלא יחטי קמי מלכא קדישא. ת&quot;ח בר נש דעביד מצוה ההיא מצוה סלקא וקיימא קמי קב&quot;ה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקב&quot;ה מני לה קמיה לאשגחא בה כל יומא לאוטבא ליה בגינה. עבר על פתגמי אורייתא ההיא עבירה סלקא קמיה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקודשא בריך הוא מני לה וקיימא תמן לאשגחא בה לשצאה ליה. הה&quot;ד וירא יי' וינאץ מכעס בניו ובנותיו מהו וירא ההוא דקיימא קמיה. תב בתשובה מה כתיב גם יי' העביר חטאתך לא תמות דאעבר ההוא חובא מקמיה בגין דלא יסתכל ביה. לאוטבא ליה. ועל דא אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו. אמר רבי יוסי וכן מהכא משמע דכתיב נכתם עונך לפני. רבי יוסי זעירא עאל קמיה דרבי שמעון יומא חד אשגחיה דהוה יתיב וקארי כתיב ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל משמע דאדם וחוה כחדא אתבריאו ובגופא חדא דכתיב אשר נתת עמדי ולא כתיב אשר נתת לי. אמר ליה אי הכי והכתיב אני האשה הנצבת עמכה בזה. ולא כתיב הנצבת לפניך אמר ליה אי כתיב הנתנת עמך הוה אמינא הכי כדכתיב אשר נתת עמדי אבל הנצבת כתיב. אמר ליה והא כתיב ויאמר יי' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. אעשה לו השתא. אמר ליה הכי הוא ודאי דאדם לבדו הוה דלא הוה סמך בנוקביה בגין דהות בסטרוי כמה דאוקימנא. ומה דאמר אעשה לו עזר. הכי הוא דלא כתיב אברא לו עזר בגין דכתיב זכר ונקבה בראם אבל אעשה כתיב. ומהו אעשה אתקן משמע. דקב&quot;ה נטיל לה מסטרוי ותקין לה בתקונא ואייתי לה קמיה. וכדין אשתמש אדם באנתתיה והוה ליה סמך. ותנינן שפירו דאדם קדתיר' דקיטרא עלאה מזיהרא דנהרא. שפירו דחוה דלא הוו יכלין כל בריין לאסתכלא בה. ואפילו אדם לא הוה אסתכל בה עד ההיא זמנא דחאבו ואעדיאת (ס&quot;א ואזעירת) שפירו דלהון. כדין אסתכל בה אדם ואשתמודע בה לשמשא בה. הה&quot;ד וידע אדם עוד את אשתו. וידע בכלא וידע בתשמיש. וידע דאשתמודע בה ואסתכל בה. ותנינן אסיר ליה לבר נש לאסתכלא בשפירו דאנתתא בגין דלא ייתי בהרהורא בישא ויתעקל &lt;קטע סוף=דף פג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|א}}&lt;קטע התחלה=דף פד א/&gt;למלה אחרא. וכך הוה רבי שמעון עביד כד הוה אזל במתא והוו חברייא אזלין אבתריה וחמא לאינתו שפיראן מאיך עיניה והוה אמר לחברייא אל תפנו. וכל מאן דיסתכל בשפירו דאנתתא ביממא אתי להרהורי בליליא ואי סליק ההוא הרהורא בישא עלויה. אעבר משום ואלקי מסכה לא תעשו לכם. תו אי שמש באנתתיה בזמנא דסליק ביה ההוא הרהורא בישא. אינון בנין דאולידו אלקי מסכה אקרון. וע&quot;ד כתיב אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם. רבי אבא אמר אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באלילי ע&quot;ז ובנשי דעמין ולא לאתהנייא מנייהו ולא לאתרפאה בהו דאסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באתר דלא אצטריך. ר' אבא פתח פנה אלי וחנני תנה עזך לעבדך. פנה אלי וחנני. וכי לא הוה ליה לקב&quot;ה בעלמא שפירא כדוד דאיהו אמר פנה אלי וחנני. אלא הכי תנינן דוד אחרא אית ליה לקב&quot;ה והוא ממנא על כמה אכלוסין עלאין ומשריין. וכד בעי קב&quot;ה לרחמא על עלמא אסתכל בהאי דוד ונהיר ליה אנפין והוא נהיר לעלמין וחייס עלמא. ושפירו דהאי דוד נהיר לעלמין כלהו. רישיה גולגלתא דדהבא אתרקימת בשבעה תכשיטי זינין דדהבא והא אוקמוה וחביבותא דקב&quot;ה לקבליה. ומסגיאות רחימותא דיליה גביה אמר ליה לקב&quot;ה דיהדר עינוי לקבליה ויסתכל ביה. בגין דאינון שפירן בכלא. כד&quot;א הסבי עיניך מנגדי וגו'. הסבי עיניך. מנגדי דבשעתא דאלין עיינין מסתכלי ביה בקב&quot;ה כדין מתערין בלביה קסטין דבלסטראי ברחימותא עלאה. ובסגיאות שלהוביתא דרחימו עלאה לגביה אמר הסבי עיניך מנגדי אסחר עיניך לסטר אחרא מני דאינון מוקדין לי בשלהובי רחימותא. וע&quot;ד כתיב ביה בדוד והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי. ובגין ההוא דוד עלאה שפירא רחימא ותיאובתא דקב&quot;ה לאדבקא ביה. אמר דוד פנה אלי וחנני כגוונא דא ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יי' משמע דעאל עמיה עם יעקב גנתא דעדן דאיהו שדה דתפוחין קדישין. וכי היך יכיל גנתא דעדן לאעלא עמיה דהא גנתא דעדן כמה רב הוא בפותיא ובארכא. כמה זינין דבייתין עלאין קדישין דרגין על דרגין מדורין על מדורין אית תמן. אלא גנתא אחרא עלאה קדישא אית ליה לקב&quot;ה וההוא גנתא רחימותא דיליה ואתדבק ביה ולא אתנטיר אלא לקב&quot;ה בלחודוי דהוא עייל ביה. ודא אחסין קב&quot;ה לאשתכחא תדיר עמהון דצדיקייא. וכ&quot;ש לאשתכחא ביה ביעקב ודא זמין ליה קב&quot;ה לאעלאה עמיה לסייעא ליה. כגוונא דא אני יי' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק הארץ וגו'. תנן מלמד שנתקפלה לו ארץ ישראל וכי ארץ ישראל דאיהי ת' פרסה על ארבע מאות פרסה היך אתעקרת מאתרה ויתבה תחותוי. אלא ארץ אחרא עלאה אית לקב&quot;ה וארץ ישראל אקרי. והיא תחות דרגא דיעקב דקאים עלה. ואחסין לה קב&quot;ה לישראל בגין רחימותא דלהון. לדיירא עמהון ולדברא להון ולאגנא להון מכלא ואקרי ארץ חיים. ת&quot;ח אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באתר דקב&quot;ה מאיס ביה ורחיקא ביה נפשיה. ומה במה דרחים קב&quot;ה אסור לאסתכלא ביה במה דרחיק עאכ&quot;ו. דת&quot;ח אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא בקשת. בגין דאיהו חיזו דדיוקנא עלאה. אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באת קיימא דיליה בגין דהוא רמיז לצדיקא דעלמא. אסיר ליה לבר נש לאסתכלא באצבען דכהני בשעתא דפרסי ידייהו בגין דתמן שריא יקרא דמלכא עלאה. ומה באתר קדישא עלאה אסור&lt;קטע סוף=דף פד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פד ב/&gt;
לאסתכלא. באתר מסאבא רחיקא לא כ&quot;ש. בגיני כך אל תפנו אל האלילים. ר' יצחק אמר ומה לאסתכלא בהו אסיר. למפלח להו או למעבד להו עאכ&quot;ו. ובגיני כך אל תפנו אל האלילים. הכא אתא לאזהרא להו לישראל כקדמיתא לקביל לא יהיה לך אלקים אחרים על פני. ואלקי מסכה לא תעשו לכם לקביל לא תעשה לך פסל. אני יי' אלקיכם לקביל אנכי יי' אלקיך. איש אמו ואביו תיראו לקביל כבדש את אביך ואת אמך. ואת שבתותי תשמרו. זכור את יום השבת לקדשו. לא תשבעו בשמי לשקר. לא תשא את שם יי' אלקיך לשוא. לא תגנובו. לא תגנוב. ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. לא תענה ברעך עד שקר. מות יומת הנואף והנואפת. לא תנאף. לא תעמוד על דם רעך. לא תרצח. והא אוקמוה וע&quot;ד כללא דאורייתא בפרשתא דא. אמר ר' חייא בקדמיתא אנכי יי' אלקיך זכור את יום השבת לא תשא לא תרצח לא תנאף לא תגנוב. בלישנא יחידאי. והכא אני יי' אלקיכם. איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו. אל תפנו אל האלילים. בלישנא דסגיאין. אלא ת&quot;ח מיומא דהוו ישראל שכיחין בעלמא לא אשתכחו קמי קב&quot;ה בלבא חד וברעותא חדא כמה בההוא יומא דקיימו בטורא דסיני. וע&quot;ד כלא אתמר בלשון יחידאי לבתר בלישנא דסגיאין דהא לא אשתכחו כל כך בההוא רעותא:

רבי אלעזר הוה אזיל למחמי לר' יוסי בר&quot;ש בן לקונייא חמוי והוו עמיה ר' חייא ור' יוסי. כד מטו חד בי חקל יתבו תחות אילנא חדא. א&quot;ר אלעזר כל חד לימא מלה דאורייתא. פתח ר' אלעזר ואמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים ואלקים זולתי לא תדע. לא כתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אלא אנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. וכי מארץ מצרים הוה להו מלכא ולא מקדמת דנא והא כתיב ויאמר יעקב אל בניו הסירו את אלקי הנכר אשר בתוככם וכתיב ונקומה ונעלה בית אל. ואת אמרת מארץ מצרים. אלא מן יומא דהוו ישראל בעלמא לא אשתמודעו יקרא דקב&quot;ה בר בארעא דמצרים דהוו בההוא פולחנא קשיא וצווחו לקבליה ולא אשתנו מנמוסא דילהון לעלמין ותמן אתבחינו אבהתנא כדהבא מגו שפכה (ס&quot;א כהתוכא דדהבא מגו טיפסא) ועוד דהוו חמאן בכל יומא כמה חרשין כמה זינין בישין לאטעאה לון לבני נשא ולא סטו מארחא לימינא ולשמאלא. ואע&quot;ג דלא הוו ידעי כל כך ביקרא דקב&quot;ה אלא הוו אזלין בתר נמוסי אבהתהון. ולבתר חמו כמה נסין וכמה גבוראן ונטל לון קב&quot;ה לפולחניה. ובגין דכלהו חמו כמה נסין ואתין בעיניהון וכל אינון אתן וגבורן. אמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. דתמן הוה באתגלייא יקרא דיליה. ואתגלי עלייהו על ימא וחמו זיו יקרא עלאה דיליה אפין באפין דלא תימרון אלהא אחרא הוא דמליל עמנא אלא אנא הוא דחמיתון בארעא דמצרים. אנא הוא דקטלנא סנאיכון בארעא דמצרים. אנא הוא דעבדנא כל אינון עשר מחאן בארעא דמצרים. ובגיני כך ואלקים זולתי לא תדע דלא תימא דאחרא הוא אלא אנא הוא כלא. 

תו פתח לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. לא תלין פעולת שכיר אמאי אלא מקרא אחרא אשתמע דכתיב ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו. לא תבא עליו השמש אזדהר דלא תתכנש בגינוי מעלמא עד לא ימטי זמנך לאתכנשא. כד&quot;א עד אשר לא תחשך השמש וגו'. מהכא אוליפנא מלה אחרא מאן דאשלים לנפשא דמסכנא אפילו&lt;קטע סוף=דף פד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|א}}&lt;קטע התחלה=דף פה א/&gt;דמטו יומוי לאסתלקא מעלמא קב&quot;ה אשלים לנפשיה ויהיב ליה חיין יתיר. לא תלין פעולת שכיר. ת&quot;ח מאן דנטיל אגרא דמסכנא כאילו נטיל נפשיה ודאנשי ביתיה הוא אזער נפשייהו קב&quot;ה אזער יומוי ואזער נפשיה מההוא עלמא. דהא כל אינון הבלים דנפקי מפומיה כל ההוא יומא כלהו סלקין קמיה דקב&quot;ה וקיימין קמיה לבתר סלקא נפשיה ונפשייהו דאנשי ביתיה וקיימין באינון הבלים דפומיה. וכדין אפילו אתגזר על ההוא ב&quot;נ כמה יומין וכמה טבאן כלהו מתעקראן מיניה ומסתלקי מניה. ולא עוד אלא דנפשא דיליה לא סלקא לעילא והיינו דאמר רבי אבא רחמנא לשזבינן מנייהו ומעלבונייהו ואוקמוה אפילו עשיר הוא ואליו הוא נושא את נפשו דייקא אפילו מכל ב&quot;נ נמי וכ&quot;ש מסכנא. והיינו דהוה רב המנונא עביד כד הוה ההוא אגיר מסתלק מעבידתיה הוה יהיב ליה אגריה וא&quot;ל טול נפשך דאפקידת בידאי טול פקדונך ואפילו אמר יהא בידך דאנא בעינא לסלקא אגרי. לא הוה בעי. אמר פרד נא דגופך לא אתחזי לאתפקדא בידי. כל שכן פקדונא דנפשא. דהא פקדונא דנפשא לא אתיהיבת אלא לקב&quot;ה דכתיב בידך אפקיד רוחי. אמר רבי חייא ובידא דאחרא שארי. אמר ליה אפילו בידיה בתר דיהיב. כתיב לא תלין פעולת שכיר. וכתיב ולא תבא עליו השמש אלא הא אוקמוה. אבל ת&quot;ח לית לך יומא ויומא דלא שלטא ביה יומא עלאה אחרא ואי איהו לא יהיב ליה נפשא דיליה בההוא יומא כמאן דפגים לההוא יומא עלאה. ובג&quot;כ ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. והא דאתמר לא תלין בגין דנפשיה לא סליק וסליק ההוא נפשא דמסכנא ולאנשי ביתיה כמה דאתמר. 

ר' חייא פתח ואמר קרא אבתריה. לא תקלל חרש ולפני עור וגו'. האי קרא כמשמעו. אבל פרשתא דא כלא אוליפנא מנה מלין אחרנין. וכלהו תליין דא בדא. ת&quot;ח מאן דלייט לחבריה ואיהו קמיה ואכסיף ליה כאילו אושיד דמיה והא אוקימנא. והאי קרא דלאו חבריה עמיה והוא לייט ליה ההיא מלה סלקא. דלית לך מלה ומלה דנפק מפומיה דלא אית ליה קלא ההוא קלא סליק לעילא וכמה קסטרין מתחבראן עמיה דההוא קלא עד דסלקא ואתער אתר דתהומא רבא. כמה דאוקמוה וכמה מתערין עליה דההוא ב&quot;נ ווי למאן דאפיק מלה בישא מפומיה. והא אוקמוה. ולפני עור לא תתן מכשול כמשמעו ואוקמוה במאן דגרים לאחרא למחטי. וכן מאן דמחי לבריה רבא ולפני עור לא תתן וגו'. במאן דלא מטא להוראה ואורי (קאמר. כמה דתנינן) דכתיב כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה והאי אעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול. בגין דאכשיל ליה לחבריה לעלמא דאתי. דתנינן מאן דאזיל בארח מישר באורייתא ומאן דאשתדל באורייתא כדקא יאות אית ליה חולקא טבא תדיר לעלמא דאתי. דההיא מלה דאורייתא דאפיק מפומיה אזלא ושאטא בעלמא וסלקא לעילא. וכמה עלאין קדישין מתחבראן בההיא מלה וסלקא בארח מישר ואתעטר בעטרא קדישא ואסתחי בנהרא דעלמא דאתי דנגיד ונפק מעדן ואתקבל ביה ואשתאב בגויה ואתענג (ס&quot;א ואתנטע) סוחרניה דההוא נהרא אילנא עלאה וכדין נגיד ונפיק נהורא עלאה ואתעטר ביה בההוא ב&quot;נ כל יומא כמה דאתמר ומאן דלעי (נ&quot;א דיליף) באורייתא ולא משתדל בה בארח קשוט&lt;קטע סוף=דף פה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פה ב/&gt; ובארח מישר ההוא מלה סלקא וסטי אורחין ולית מאן דיתחבר בה וכלא דחיין לה לבר ואזיל ושאט בעלמא ולא ישכח אתר. מאן גרים ליה האי. ההוא דסאטי ליה מארח מישר הה&quot;ד ולפני עור לא תתן מכשול. ובגין כך כתיב ויראת מאלקיך אני יי'. ומאן דתיאובתיה למלעי באורייתא ולא אשכח מאן דיוליף ליה והוא ברחימותא דאורייתא לעי בה ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע. כל מלה ומלה סלקא וקב&quot;ה חדי בההיא מלה וקביל לה ונטע לה סחרניה דההוא נחלא ואתעבידו מאלין מלין אילנין רברבין ואקרון ערבי נחל הה&quot;ד באהבתה תשגה תמיד. ודוד מלכא אמר הורני יי' דרכך אהלך באמתך וכתיב ונחני בארח מישור למען שוררי. זכאין אינון דידעין ארחוי דאורייתא ומשתדלי בה בארח מישר דאינון נטעין אילנין דחיין לעילא דלכהו אסוותא. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. וכי אית תורה דלאו איהי אמת. אין. כגוונא דאמרן דאורי מאן דלא ידע ולאו איהו קשוט. וההוא דאוליף מלה מיניה אוליף מלה דלאו איהו אמת. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. ועם כל דא מבעי ליה לב&quot;נ למילף מלי דאורייתא מכל בר נש אפילו ממאן דלא ידע בגין דעל דא יתער באורייתא וייתי למילף ממאן דידע ולבתר אשתכח דאזיל בה באורייתא בארח קשוט. ת&quot;ח ישתדל ב&quot;נ בעלמא באורייתא ופקודוי אפילו דלא עביד לשמה דמתוך שלא לשמה בא לשמה. רבי יוסי פתח קרא אבתריה ואמר. לא תעשו עול במשפט וגו'. לא תעשו עול במשפט כמשמעו אבל הא אתמר דפרשתא דא מלין עלאין ויקירין אית בה בפקודי אורייתא. האי קרא מסופיה קא משמע דכתיב בצדק תשפוט עמיתך. ת&quot;ח תרי דרגין אינון הכא משפט וצדק. מה בין האי להאי. אלא חד רחמי וחד דינא ודא אתבסם בדא. כד אתער צדק דאין דינא לכלא כחדא דלית ביה רחמי ולאו וותרנותא. כד אתער משפט אית ביה רחמי. יכול יהא כלא במשפט. אתא קרא ואמר בצדק תשפוט עמיתך. מ&quot;ט בגין דצדק לאו דאין לדא ושביק לדא אלא כלהו כחדא בשקולא חדא. כגוונא דא לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול אלא בשקולא חדא בצדק יכול יהא כלא דינא בצדק בלחודוי אתא קרא ואמר תשפוט דבעי לחברא להו כחדא דלא ישתכח דא בלא דא והאי שלימו דדינא. וכ&quot;כ למה. בגין דקב&quot;ה שכיח תמן ובגיני כך בעי לאשלמא דינא. כגוונא דאיהו עביד לתתא כגוונא דיליה ממש עביד לעילא. ות&quot;ח קב&quot;ה שוי כורסייא דדינא בשעתא דדייני יתבין. הה&quot;ד כונן למשפט כסאו. ומתמן אתתקן כורסיה דקב&quot;ה. ומאן איהו כורסיה. אלין אינון צדק ומשפט. הה&quot;ד צדק ומשפט מכון כסאך. ומאן דדאין דינא בעי למידן (ס&quot;א למיתב) בכורסיה דמלכא. ואי פגים חד מנייהו כאלו פגים לכורסיה דמלכא וכדין קב&quot;ה אסתלק מבינייהו דדייני ולא קאים בדינייהו ומאי אמר עתה אקום יאמר יי' וגו'. ורוחא דקודשא אמר רומה על השמים אלקים:&lt;קטע סוף=דף פה ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פו|א}}&lt;קטע התחלה=דף פו א/&gt;
פתח ואמר ויהי קול השופר הולך וגו' ויהי קול השופר הכא אתפליגו ספרי קדמאי וכו'. עת אתו רבי אבא ורבי יהודה ואודו ליה לר' אחא קמו עד דהוו אזלי א&quot;ר אלעזר לא תלך רכיל בעמך לא תשנא את אחיך. לא תקום ולא תטור. הא אוקימנא לון וכלהו אתערו עלייהו חברייא אבל נימא מלה בפרשתא דא. כתיב את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. 

פתח ר' אלעזר ואמר אתם עדי נאם יי' ועבדי אשר בחרתי למען תדעו ותאמינו וגו'. אתם עדי אלין אינון ישראל. ותנינן אלין אינון שמייא וארעא דכתיב העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ אבל ישראל אינון סהדין אלין על אלין ושמייא וארעא וכלא סהדין עלייהו ועבדי אשר בחרתי דא יעקב דכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. וכתיב ואתה אל תירא עבדי יעקב. ואית דאמרי דא דוד. ודוד עבדי אקרי דכתיב למעני ולמען דוד עבדי. אשר בחרתי דא דוד עלאה. למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא. מאי כי אני הוא דאתרעיתי בההוא דוד ובההוא יעקב אנא הוא אינון ממש. לפני לא נוצר אל. דתנינן קרא קב&quot;ה ליעקב אל דכתיב ויקרא לו קל אלקי ישראל. קב&quot;ה קרא ליעקב קל הה&quot;ד לפני לא נוצר קל ואחרי לא יהיה ובגין כך אני הוא כלא כמה דאתמר. ואחרי לא יהיה דהא דוד הכי אקרי ולאו אית בתריה אחרא. ת&quot;ח כד ברא קב&quot;ה עלמא אתקין כל מלה ומלה כל חד וחד בסטרוי ומני עלייהו חילין עלאין ולית לך אפי' עשבא זעירא בארעא דלית ליה חילא עלאה לעילא וכל מה דעבדין בכל חד וחד (תרי נוסחי) וכל מה דכל חד וחד עביד. כלא הוא בתקיפו דההוא חילא עלאה דממנא עליה לעילא. וכלהו נימוסין גזירין מדינא. על דינא נטלין ועל דינא קיימין. לית מאן דנפיק&lt;קטע סוף=דף פו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פו ב/&gt;מן קיומיה לבר. וכלהו ממנן מן יומא דאתברי עלמא מתפקדן שלטונין על כל מלה ומלה. וכלהו נטלין על נמוסא אחרא עלאה דנטלין כל חד וחד כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. כיון דנטלין ההוא חק. כלהו אקרון חקות. וההוא חק דאתיהיב להו. מן שמייא קא אתי וכדין אתקרון חקות שמים. ומנלן דמן שמים קא אתיין דכתיב כי חק לישראל הוא. ועל דא כתיב את חקותי תשמרו בגין דכל חד וחד ממנא על מלה ידיעא בעלמא בההוא חק. בגין כך אסיר למחלף זינין ולאעלא זינא בזינא אחרא בגין דאעקר לכל חילא וחילא מאתרייהו (ואכחיש פמליא של מעלה) ואכחיש פומבי דמלכא. כלאים מהו כלאים כמאן דיהיב אחרא בבי מטרא כד&quot;א אל בית הכלא בגין דלא למעבד מידי. כלאים מניעותא דמנע לכל אינון חילין מעבידתא דלהון. כלאים ערבובייא דעביד ערבובייא בחילא דלעילא ואכחיש פומבי דמלכא כמה דאתמר (ובג&quot;כ) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. ת&quot;ח כתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. והא אתמר דשני פקודי דמלכא ואחלף עץ חיים דביה אשתלים כלא וביה תליא מהימנותא ואתדבק באתר אחרא. והא תנינן בכלא בעי ב&quot;נ לאחזאה עובדא כגוונא דלעילא ולמעבד עובדא כמה דאצטריך ואי אשתני במלה אחרא הוא אנגיד עליה לשרייא ביה מלה אחרא דלא אצטריך. ות&quot;ח בשעתא דב&quot;נ אחזי עובדא לתתא בארח מישר כמה דאצטריך נגיד ונפיק ושרייא עלוי רוח קדישא עלאה. ובשעתא דאיהו אחזי עובדא לתתא באורחא עקימא דלית איהו ארח מישר כדין נגיד ונפיק ושרי עלוי רוח אחרא דלא אצטריך דסטי ליה לב&quot;נ לסטר ביש. מאן משיך עליה ההוא רוחא. הוי אומר ההוא עובדא דאחזי בסטר אחרא. כתיב דרשה צמר ופשתים. דרשה. מהו דרשה דבעיא ודריש על צמר ופשתים מאן דמחבר לון כחדא. ואי תימא בציצית אמאי שרי הא אוקמוה אבל התם הוא ההוא לבושא בתקונוי באשלמות עובדא כדקא חזי. (נ&quot;א ודא) תו דרשה צמר ופשתים למעבד נוקמא במאן דמחבר לון כחדא. אבל אימתי שרייא בשעתא דאיהו באשלמותא דכתיב ותעש בחפץ כפיה. וציצית הא אוקימנא דהתם בההוא כללא דשלימותא אשתכח ולא עביד מידי. אבל בשעתא דלא אשתכח בשלימותא מאן דאתי לחברא לון כחדא אתער עליה רוחא דלא אצטריך. מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן דדא אתי מסטרא חד ודא אתי מסטרא אחרא ובגין כך לא לבעי לן לחברא לון כחדא (ס&quot;א ל&quot;ג מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן) וקרבנא דקין אתרחק מקמי קרבנא דהבל. וע&quot;ד ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. לא יעלה עליך סתם. לא יעלה עליך רוחא אחרא לשלטאה בך. ואצטריך ליה לב&quot;נ לאחזאה עובדא דכשרא כמה דיאות ובההוא עובדא שריא עליה רוח קדישא רוח עלאה לאתקדשא ביה. אתא לאתקדשא מקדשין ליה דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יי'. כתיב ומעץ הדעת טוב ורע ומה על דא גרים אדם מיתה בעלמא מאן דאחזי עובדא אחרא דלא אצטריך על אחת כמה וכמה. שור וחמור אוכחן. מסטרא דא אקרי שור ומסטרא דא אקרי חמור. וע&quot;ד כתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. לא תעביד ערבובייא כחדא בגין דאתער לאתחברא סטרא אחרא כחדא לאבאשא עלמא. ומאן דפריש לון אסגי שלמא בעלמא. אוף הכא מאן דפריש לון בההוא גוונא כמה דאמרו דלא אשתכח שוע&lt;קטע סוף=דף פו ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|א}}&lt;קטע התחלה=דף פז א/&gt;טווי ונוז כחדא האי ב&quot;נ אסגי שלמא עליה ועל כל עלמא. קרבנא דקין הוה פשתים וקרבנא דהבל הוה צמר לאו דא כדא ולאו דא כדא. רזא דמלה קין כלאים הוה ערבוביא דלא אצטריך. סטרא אחרא דלא זינא דחוה ואדם וקורבניה מההוא סטרא קא אתיא. הבל מזינא חדא דאדם וחוה ובמעהא דחוה אתחברו אלין תרין סטרין. ובגין דאתחברו כחדא לא אתיא מנייהו תועלתא לעלמא ואתאבידו. ועד יומא דין סטרא דלהון קיימא. ומאן דאחזי גרמיה בעובדא דחבורא דא אתער עליה אינון סטרין כחדא ויכיל לאתזקא ושארי עלוי רוחא אחרא דלא אצטריך. וישראל בעאן לאתערא עלייהו רוחא קדישא למהוי קדישין לאשתכחא בשלמא בעלמא דין ובעלמא דאתי. כתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור אמאי אקרי בד יחידאי בגין דלא בעי לחברא להאי פשתים באחרא. ועל דא לא כתיב מדו פשתים אלא בד יחידאה. וכהנא אמאי איהו בעי לאתחזאה בהאי. אלא אלין מאני בד בעי לאתחזאה בהו על מזבח העולה כד הוה מפני קטרא (ס&quot;א קיטמא) דדשנא דעולה דהא עולה מסטרא דעכו&quot;ם והרהורא בישא קא אתיא ובג&quot;כ בעי לאתחזאה בהו בלחודייהו ולא בערבובייא כמה דאמרן בגין דיתכפר ליה לב&quot;נ כל אינון חובין דאתיין מההוא סטרא. וכד עייל למקדשא אתר דשלימו אשתכח וכל אינון פולחני דשלימותא אע&quot;ג דאתחברו לית לן בה כמה דאמרן בציצית בגין דתמן אשתכחו ואתחברו כל אינון זיינין דלעילא וכל אינון מאני מקדשא משתכחין ביה כמה זיינין משניין דא מן דא וכלהו אתכלילו תמן כגוונא דלעילא. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה יהיב להו אורייתא דקשוט אורייתא דמהימנותא וריחם להו מכל שאר עמין עכו&quot;ם דכתיב אהבתי אתכם אמר יי':

פתח ר' חייא אבתריה ואמר כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו'. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ליי'. כי תבאו אל הארץ הא אוקמוה חברייא אבל ת&quot;ח דהא אילנא לא עביד פירין אלא בארעא. וארעא אפקי להון ואחזי ההוא איבא לעלמא. וארעא לא עבדא פירין אלא מגו חילא אחרא דעלה. כמה דנוקבא לא עבדא פירין אלא מגו חילא דדכורא וההוא איבא לא אשתלים באשלמותא עד תלת שנין וחילא לא אתפקדא עליה לעילא עד דאשתלים. בתר דאשתלים אתפקדא עליה חילא וארעא אתתקנת ביה. דהא עד תלת שנין ארעא לא אתתקנת ביה ולא (אשתכחת) אשתלימת (ס&quot;א אתבסמת) (נ&quot;א אסתכמת) עמיה. בתר דאשתלים ואתתקנו כחדא כדין הוא שלימותא. ת&quot;ח נוקבא עד ג' זמנין דאתעברת איבא דמעהא לא אשתלים. בתר ג' עידואן נוקבא אתתקנת בההוא איבא ואסתכמו כחדא. כדין ההוא איבא שלימו דכלא ושפירו דכלא. בתר דנפק עד ג' שנין לא אית ליה חילא לעילא דהא כדין אשתלים בשולא דיליה לוי אתרעי מכלא תליתאה לאמיה דאתתקנת ביה ואסתכמת (ס&quot;א ואתבסמת) בהדיה. בתר ג' שנין אתפקדת עליה (נ&quot;א אתפקד עלה) חילא עלאה לעילא. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים. מאי קדש הלולים תושבחן לשבחא ליה לקב&quot;ה עד הכא. מכאן ואילך רזא דמלה דבשנה &lt;קטע סוף=דף פז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פז ב/&gt;הרביעית מזדווגת כנסת ישראל לקב&quot;ה והלולא חד אשתכח. דכתיב קדש הלולים הלולא וחדווא בזמנא (ס&quot;א בזווגא) חדא. מאי שנה (הרביעית) דא קב&quot;ה. ותנינן שנה הרביעית דא כנסת ישראל דאיהי קיימא רביעאה לכורסייא וכלא חד דהא כדין קב&quot;ה מזדווג בה בכ&quot;י וכדין היא קדש והלולא קדישא אשתכח (וקב&quot;ה אזדווג בהדה) וכדין חיילין אתמנן על עלמא על כל מלה ומלה כדקא חזי ליה. מכאן ולהלאה מתברכאן כלהו ושארי למיכל דהא כלהו בשלימותא דכלא. בשלימותא דעילא ותתא. ועד לא אשתלים בכלא מתתא ומעילא אסיר למיכל מניה. ומאן דאכיל מניה כמאן דלית ליה חולקא בקב&quot;ה ובכ&quot;י דהא ההוא איבא בלא רשותא עלאה קדישא קיימא דלא שארי עליה עד דישתלים. ובלא רשותא תתאה דהא לא אסתכמת (ס&quot;א אתבסמת) חילא דארעא ביה וההוא דאכיל מניה אחזי גרמיה דלית ליה חולקא לעילא ותתא. ואי בריך עליה ברכה לבטלה הוא. דהא קב&quot;ה עד כאן לא שרייא עלוי ולית ביה חולקא רחמנא לישזבינן מאינון דלא משגיחין ליקרא דמאריהון. זכאין אינון צדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ואורח צדיקים כאור נגה. בגין דבההוא זמנא יסתלק חויא דשריא בנוקבא בקדמיתא וייתי דכורא למשרי באתריה כד בקדמיתא וכלא יהא שלים:

תאנא בזמנא דזכאה שארי בעלמא וכו' עד צדיק כתמר יפרח:

רבי יוסי פתח קרא ואמר. לא תאכלו על הדם. הא בכמה אתר אוקמוה חברייא וכל הני קראי אבתריה. וכל חד וחד באתגליא. אבל האי קרא אית לאתערא ביה דכתיב מפני שיבה תקום וגו'. מפני שיבה שיבה דאורייתא סתם. תקום דבעי ב&quot;נ למיקם בקיומא (מכאן דבעי ב&quot;נ למיקם) מקמי ס&quot;ת והכי רב המנונא (ס&quot;א ייסא) סבא כד הוה חמי ס&quot;ת הוה קם מקמיה ואמר מפני שיבה תקום. (כד הוי חמי חומש דאורייתא הוה קם מקמיה (ס&quot;א עביד ליה הדורא) והוה אמר והדרת פני זקן) כגוונא דא בעי ב&quot;נ למיקם בקיומיה לקמיה דת&quot;ח בגין דאיהו קאים בקיומא (נ&quot;א בדיוקנא) קדישא עלאה ורמז לכהנא עלאה (ס&quot;א והכא רמיז לעתיקא) קדישא עלאה דכתיב והדרת פני זקן דאיהו בעלמא. אר&quot;ש מכאן רמז לתורה שבכתב ורמז לתורה שבע&quot;פ. ותו תנינן. האי קרא לדרשה הוא דאתא מפני שיבה תקום כמה דאתערו ביה חברייא מפני שיבה תקום. אזהר ליה לבר נש עד לא יסתלק בסיבותא דיקים בקיומא טבא בעלמא בגין דדין הוא הדורא ליה אבל לסוף יומוי לית שבחא ליה לב&quot;נ כ&quot;כ כד איהו סיב ולא יכיל למהוי ביש. אלא שבחא דיליה כד איהו בתוקפיה ואיהו טב ושלמה מלכא צווח ואמר גם במעלליו יתנכר נער וגו'. כגוונא דא כתיב וזכור את בוראיך בימי בחורותיך. א&quot;ר אלעזר ודאי (הכי הוא) ארחא דא מתקנא קמן והאי אורחא דקב&quot;ה הוא פתח ואמר כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד. מאי כי יודע יי' אלא קב&quot;ה יודע ואשגח באחרא דצדיקייא לאוטבא להו ולאגנא להו והוא אזיל קמייהו לנטרא להו. ובג&quot;כ מאן דנפיק לארחא בעי דלהוי ההיא ארחא דקב&quot;ה וישתתף ליה בהדייהו. ובג&quot;כ כתיב כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד היא מגרמה בגין דקב&quot;ה לא &lt;קטע סוף=דף פז ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=דף פח א/&gt;אשתמודע ליה לההוא ארחא דלהון ולא אזיל בהדייהו. כתיב דרך וכתיב ארח מה בין האי להאי. אלא דרך דשאר קרסולי בני נשא אזלו בה. ארח דאיהו אתפתח מן זמנא זעירא (דא ארח כד&quot;א וארח לחברה עם פועלי און) ועל ארחא דא כתיב וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום אכי&quot;ר. בילא&quot;ו יילא&quot;ו:


ויאמר יי' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו. א&quot;ר יוסי מ&quot;ט דא לקבל דא דכתיב לעילא ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו וסמיך ליה אמור אל הכהנים. אלא (משמע) כיון דאזהר להו לישראל לקדשא להו בכלא אזהר להו לכהני לקדשא לון וכן ללוים. לכהני מניין דכתיב אמור אל הכהנים. ללואי מנין דכתיב ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם. בגין דישתכחון כלהו זכאין קדישין דכיין. אמור אל הכהנים בני אהרן מ&quot;ט הכא בני אהרן וכי לא ידענא דבני אהרן נינהו. אלא בני אהרן ולא בני לוי. דאהרן דהוא שירותא דכל כהני דעלמא דביה אתרעי קב&quot;ה מכלא בגין למעבד שלמא בעלמא ובגין דאהרן ארחוי סליקו ליה להאי. דכל יומוי דאהרן הוה משתדל לאסגאה שלמא בעלמא. ובגין דארחוי כך סליק ליה קב&quot;ה להאי למיעל שלא בפמליא דלעילא. ובגין כך אמור אל הכהנים בני אהרן. אמור אל הכהנים ואמרת אליהם. 

רבי יהודה פתח מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. מה רב טובך כמה עלאה ויקירא ההוא נהורא עלאה דאקרי טוב דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב ודא הוא אור הגנוז דביה עביד קב&quot;ה טב בעלמא ולא מנע ליה בכל יומא בגין דביה מתקיים עלמא וקאים עליה. אשר צפנת ליראיך דתנן נהורא עלאה עבד קב&quot;ה כד ברא עלמא וגניז ליה לצדיקיא לזמנא דאתי. הה&quot;ד אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך. פעלת בזמנא דאתברי עלמא ההוא נהורא הוה קאים ונהיר מרישא דעלמא לסייפי דעלמא. כד אסתכל קב&quot;ה לאינון חייבין דזמינין לקיימא בעלמא גניז ליה לההוא נהורא דכתיב וימנע מרשעים אורם. וזמין לאנהרא לצדיקיא לעלמא דאתי ודא הוא צפנת ליראיך וכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. ת&quot;ח בשעתא דבר נש קאים למיהך לההוא עלמא והוא בבי מרעיה אתיין עליה ג' שלוחין וחמי תמן מה דלא יכיל בר נש למחמי כד איהו בהאי עלמא. וההוא יומא יומא דדינא עלאה הוא דמלכא בעי פקדונא דיליה. זכאה ההוא בר נש דפקודא אתיב למלכא כמה דאתיהיב ליה בגויה. אי ההוא פקדונא אתטנף בטנופי גופא מה יימא למארי פקדונא. זקף עינוי וחמי למלאך המות קאים קמיה וסייפיה שליפא בידיה קסטר בקטרין בקוטמא דההוא בר נש ולית לה לנפשא קשיו בכלא כפרישו דילה מן גופא ובר נש לא מית עד דחמי לשכינתא ומגו סגיאות תיאובתא דשכינתא נפשא נפקת &lt;קטע סוף=דף פח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|פח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פח ב/&gt;
לקבלא לשכינתא. בתר דנפק' מאן איהי נפשא דאתדבק בה (ס&quot;א ותתקבל) ויקבל בגופא (ס&quot;א בגווה) והא אוקמוה להני מילי. בתר דנפקא נפשא מן גופא ואשתאר גופא בלא רוחא אסור למשבק ליה בלא קבורתא דכתיב לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא. בגין דמיתא דישתהי כ&quot;ד שעות דאינון יומם ולילה בלא קבורתא יהיב חלישותא בשייפוי דרתיכא ומעכב עבידתא דקב&quot;ה מלמעבד. דאפשר דקב&quot;ה גזר עליה בגין למיתי בגלגולא אחרא מיד בההוא יומא דאתפטר לאוטבא ליה. וכל זמנא דלא אתקבר גופא נשמתא לאו עאלת קמי קב&quot;ה ולא יכלא למהוי בגופא אחרא בגלגולא תניינא דלא יהבין לנשמתא גופא אחרא עד דיתקבר קדמאה. ודא דמי לב&quot;נ דמיתת אתתיה לא אתחזי ליה למיסב אתתא אחרא עד דקביר לקדמיתא ובגין דא אמרה אורייתא לא תלין נבלתו על העץ. דבר אחר כד אתפרשא נשמתא מן גופא ובעיא למיזל לההוא עלמא לא תיעול לההוא עלמא עד דיהבין לה גופא אחרא מנהורא ולבתר יכלא למיעל ומאליהו תנדע דהוו ליה תרין גופין חד דביה אתחזי לתתא לבני נשא וחד דביה אתחזי לעילא בין מלאכין עלאין קדישין. וכל כמה דגופא לא אתקבר צערא הוא לנשמתא ורוח מסאבא אזדמן לשרייא עלוי ולסאבא לההוא גופא. ובגין דההוא רוח מסאבא אזדמן לא מבעי ליה לאינש למיבת ההוא גופא ליליא חד בגין דרוח מסאבא אשתכח בליליא ואשתטח בכל ארעא לאשכחא גופא בלא נפשא לסאבא ליה ואסתאב יתיר וע&quot;ד אזהר לכהני ואמר לנפש לא יטמא בעמיו. בגין דאינון קדישין ולא ישרי עלייהו רוח מסאבא ולא יסתאבון:

אמור אל הכהנים ר' יצחק אמר אמור אל הכהנים בלחישו כמה דכל עובדיהון דכהני בלחישו כך אמירה דלהון בלחישו. אמור ואמרת זמנא חד ותרין זמנין לאזהרא להו על קדושייהו בגין דלא יסתאבון. דמאן דמשמש באתר קדישא בעיא דישתכח קדישא בכלא. לנפש לא יטמא כמה דאוקימנא דגופא בלא רוח מסאבא הוא ושארי עליה רוח מסאבא. דהא תיאובתא דרוחי מסאבא לגבי גופיהון דישראל איהו בגין דאתרק מנייהו רוחא קדישא ובמנא דקודשא אתיין לאתחברא וכהני דאינון קדישין קדושתא על קדושתא לא בעיין לאסתאבא כלל בגין דכתיב כי נזר אלקיו על ראשו. וכתיב כי שמן משחת אלקיו עליו אני יי' והוא כגוונא דלעילא קאים לתתא. דכתיב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו האי קרא אוקמוה אבל כשמן הטוב על הראש. דא משח רבות קדישא עלאה דנגיד ונפיק מאתר דנהרא עמיקא דכלא. ד&quot;א דנגיד ונפיק מרישא דכל רישין סתימא דכל סתימין. על הראש. על הראש ודאי רישא דאדם קדמאה. יורד על הזקן דא דיקנא יקירא כמה דאוקמוה. זקן אהרן. דא כהן גדול דלעילא והא אוקמוה וההוא שמן &lt;קטע סוף=דף פח ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|פט|א}}&lt;קטע התחלה=דף פט א/&gt;יורד על פי מדותיו דמאינון משיחין נגיד ונפיק ונחית לתתאי וכגוונא דא נגיד ואתעטר כהנא תתאה במשח רבותא לתתא. האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה. כתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא. לא יטמאו מבעי ליה מהו לא יטמא. אלא על ההוא כהן עלאה מכלהו קאמר א&quot;ר יהודה והא כתיב והכהן הגדול מאחיו (כאן חסר) אלא ודאי הכי הוא כמה דאתמר. וא&quot;ר יצחק כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה אצטריך לאשתכחא יתיר מכלא כמה דאתמר:

ולאחותו הבתולה הקרובה אליו וגו' מאי כתיב לעילא כי אם לשארו הקרוב אליו וגו'. ר' אבא פתח מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו' מי זה בא מאדום זמין קב&quot;ה ללבשא לבושי נוקמא על אדום דאחריבו ביתיה ואוקידו היכליה וגלו לכנסת ישראל ביני עממיא ולמעבד להון נוקמת עלמין עד דישתכחון כל טורין מטורי עלמא מליין מקטולי עמין ולמקרי לכל עופא דשמייא עלייהו וכל חיות ברא יתזנון מנייהו תריסר ירחי ועופא דשמייא שבע שנין עד לא תסבל ארעא ניוולא דידהו. הה&quot;ד כי זבח ליי' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום עד דאינון לבושין יסתאבון הה&quot;ד וכל מלבושי אגאלתי. חמוץ בגדים מבצרה בגין דמנה נפקו אכלוסין דעלמא לחיילא על ירושלם ואינון שרו לאוקדא היכלא ובני אדום מפגרין שורין ורמו אבני יסודא הה&quot;ד זכור יי' לבני אדום וגו' האומרים ערו ערו עד היסוד בה. זה הדור בלבושו באינון לבושי דנוקמא דזמין לאלבשא. צועה ברוב כחו. מה צועה מתבר כמה דכתיב עמים תחתיך יפלו וגו'. אמרו ישראל לישעיה מאן הוא דין דיעביד כל כך. פתח ואמר אני מדבר בצדקה. ההוא דאיהו רב להושיע ההוא דכתיב ביה אוהב צדקה ומשפט ואיהו צדקה ממש ואיהו רב להושיע. וכל כך למה. בגין דגרמו לכ&quot;י למהוי שכיבת לעפרא בגלותא ולמנפל לארעא כמה דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל ובגין כך קב&quot;ה ילבש לבושי נוקמא עלייהו לסאבא לון בסגיאו דקטולייא דכתיב וכל מלבושי אגאלתי. וכל כך למה דכתיב ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש. דלאו חולקיה דעשו ולא הוות בעדביה דההוא דכתיב ביה איש יודע ציד איש שדה. לה יטמא באינון לבושין דנוקמא דזמין לאסתאבא בין אינון אכלוסין דכתיב ביה לה יטמא בגינה בגין דאיהי שכיבת לעפרא והוא בעי לאקמא לה הה&quot;ד קומי אורי כי בא אורך (ס&quot;א וכתיב ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת וגו':

לא יקרחה קרחה בראשם. ר' יוסי אמר לא יקרחה בה&quot;א מ&quot;ט. אלא ההוא שמן עלאה דאיהו משח רבות קודשא דאשלים לכל שבה יומין כמה דאתמר דכתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם ההוא שמן עלאה אתעדי מניה ואתקרח אי איהו אפגים רישיה. בגין דרישא דכהנא עלאה ההוא שמן עלאה הוי ועל דא לא לבעי ליה לכהנא דלתתא לאחזאה ביה בגרמיה פגימו כלל והא אתמר ובג&quot;כ כתיב בה&quot;א. פתח ואמר בשוב יי' את שיבת ציון היינו כחולמים. בשוב יי' את שיבת דא בגלות בבל אתמר. דלא אשתכחו יתיר בגלותא אלא שבעין שנין דכתיב כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם. וכתיב היינו כחולמים מאי כחולמים אלא הא אתערו חברייא דאיכא שבעין &lt;קטע סוף=דף פט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פט ב/&gt;שנין בחלמא. ות&quot;ח כתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם. מאן שבעת ימים הא אתמר. ההוא אתר עלאה דהיא כללא דכל שיתא אחרנין אקרי שבעת ימים ואקרי תשובה. תנינן מאן דיתיב בתעניתא בשבתא קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה ושבעין שנה אינון שבע אנפי מלכא דאפילו אסתכמו עליה (כלא) לביש ההוא גזר דינא אתקרע. מ&quot;ט בגין דאחיד ביה בההוא יומא בכללא דכלהו דאקרי שבעה ואקרי תשובה בגין כך בכלהו אחיד ואהדר בתשובה ואתקרע גזר דינא בכלהו ועל דא ודאי שבעין שנין איכא בחלמא. כגוונא דא כהנא אתעטר בשבע דאקרי שבעת ימים אי פגים רישיה ההוא שבעה דאיהו כללא דכלהו אקרח מניה כל ההוא קדושה דכולהו דשריא עליה. ועל דא אזדהרו דלא יקרחה קרחה בראשם וישתכחו פגימין מכלא. ובגין כך כהנא בעי לאשתכחא בשלימו יתיר מכלא כ&quot;ש ההוא דאיהו עלאה מכלהו. א&quot;ר אבא כאן בה&quot;א תתאה כאן בה&quot;א עלאה כ&quot;ג דאיהו עלאה מכלהו בה&quot;א עלאה דכתיב אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו וגו'. ומלא ידו וגו' דכתיב שבעת ימים ימלא את ידכם. כהנא אחרא בה' תתאה. דכתיב לא יקרחה קרחה בראשם וכתיב בתריה ולא יחללו שם אלקיהם והאי שם הא ידיעא איהו ובגין כך כתיב והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ללבוש את הבגדים כמה דאמרן. ובגין דאיהו קדישא כגוונא דלעילא כתיב ומן המקדש לא יצא. 

ר' אבא פתח ואמר לך יי' הצדקה ולנו בושת הפנים כהיום הזה לאיש יהודה וליושבי ירושלם זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אתרעי בהו מכל עמין עכו&quot;ם ומגו רחימותא דלהון יהיב להו אורייתא דקשוט למנדע ארחא דמלכא קדישא. וכל מאן דאשתדל באורייתא כאילו אשתדל ביה בקב&quot;ה דאורייתא כלא שמיה דקב&quot;ה הוי. ובגין כך מאן דאתעסק באורייתא אתעסק ביה בשמיה ומאן דאתרחק מאורייתא רחיקא הוא מקב&quot;ה. ת&quot;ח לך יי' הצדקה כד&quot;א לך יי' הגדולה והגבורה. מאן צדקה אתר דכל אנפין נהירין אחידן ביה והוא אחיד בכלהו וביה אשתכחו. ולנו בושת הפנים אתר דכל אנפין נהירין אתרחקן מניה. צדקה אמת קשוט ונהורא דכלא ונהורא דאנפין חידו כלא. בשת כסיפא רחיקו דקשוט מאן דאכסיף. בגין דאמת דאיהו צדקה אתרחק מניה. רחיקו דאנפין נהירין. ת&quot;ח כהנא עלאה בעי לאתחזאה בשפירו דאנפין בנהירו דאנפין בחידו יתיר מכלא. ולא בעי לאתחזאה ביה עציבו ורוגזא אלא כלא כגוונא דלעילא. זכאה חולקיה דעליה כתיב אני חלקך ונחלתך. וכתיב יי' הוא נחלתו. וע&quot;ד בעי לאתחזאה שלים בכלא בגרמיה בלבושיה דלא יפגים גרמיה כלל כמה דאתמר. האי איהו בתר נישואין וכו' עד לארעא דישראל. זהו קצת מאמר מרעיא מהימנא מצאתי בהעתק ונדפס באורך בפ' כי תצא כי שם ביתו מאמר מתחיל וענשו אותו. והוא אשה בבתוליה יקח. 

ר&quot;ש פתח והנה הוא שם עלילות דברים וגו'. וכתיב וענשו אותו מאה כסף וגו' כי הוציא שם רע על בתולת ישראל וכי בתולת ישראל היא בתולת אביה או בתולת בעלה היא. מהו &lt;קטע סוף=דף פט ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|א}}&lt;קטע התחלה=דף צ א/&gt;בתולת ישראל הכא. הה&quot;ד שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. אוף הכא כהנא דקאים כגוונא דלעילא כתיב והוא אשה בבתוליה יקח הכי נמי בבתוליה דלא תפוק מבבא דחצרה מזמנא לבר והוא אתמר. 

רבי שמעון הוה אזיל בארחא והוו עמיה רבי יהודה ור' יוסי ור' חזקיה. פתח ר&quot;ש ואמר טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו. טרף נתן ליראיו אלין אינון זכאין אינון דחלי דקב&quot;ה דכל מאן דדחיל ליה אתקרי מאינשי דביתא דמלכא ועליה כתיב אשר איש ירא את ה'. מהו טרף נתן ליראיו אלא כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה. מהכא אוליפנא דכל בר נש דלעי באורייתא בליליא וקם בפלגות ליליא בשעתא דכנסת ישראל אתערת לאתקנא ביתא למלכא האי אשתתף בהדה והאי אקרי מבי מלכא ויהבין ליה כל יומא מאינון תיקוני ביתא הה&quot;ד ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. מאן ביתה כל אינון דמשתתפי בהדה בליליא אקרון ביתה בני ביתה. ובג&quot;כ טרף נתן ליראיו מהו טרף טרף ממש דאיהי נטלא מאתר רחיקא עלאה דכתיב ממרחק תביא לחמה. ומאן זכי להאי טרף סופיה דקרא אוכח דכתיב יזכור לעולם בריתו מאן דאסתכל (ס&quot;א דאשתדל) באורייתא לאשתתפא בהדה בליליא. ולא עוד אלא דצדיק חד עלאה אית ליה לקב&quot;ה והוא אשתתף בהדיה וירתין תרווייהו לכנישתא דישראל דכתיב צדיקים לעולם יירשו ארץ. 

תו פתח ואמר ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני יי' מקדשו. ת&quot;ח כל מאן דאפיק זרע לבטלה לא זכי למחמי אפי שכינתא ואקרי רע דכתיב כי לא קל חפץ רשע אתה לא יגורך רע האי מאן דאפיק ליה בידיה או אנתו אחרא דלא כשרא ואי תימא דאפיק ליה באנתו דלא מתעברא הכי נמי. לא אלא כמה דאמרן ועל דא יבעי ב&quot;נ מקב&quot;ה דיזמין ליה מאנא דכשרא דלא יפגים זרעיה. מאן דאפיק זרעא במאנא דלא כשרא פגים ליה לזרעיה ווי למאן דפגים זרעיה. ומה בשאר בני נשא כך בכהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה עלאה עאכ&quot;ו. בעמיו מהו בעמיו דהא כתיב לעילא אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח וכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו. בהם מבעי ליה מהו בעמיו אלא מלה דא קלנא בעמיו פגימו בעמיו ועל דא כתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה מעמיו ודאי כלא כגוונא דלעילא כי אני יי' מקדשו מהו מקדשו אלא אנא הוא ההוא דאיהו מקדש ליה בכל יומא ובג&quot;כ לא יפגים זרעיה ולא ישתכח ביה פגימו. (ס&quot;א ובגין דא) דהא אני יי' מקדשו דאנא בעינא לקדשא ליה וישתכח קדישא בכלא. דקדישא ישתמש על ידא דקדישא. ת&quot;ח קב&quot;ה &lt;קטע סוף=דף צ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צ ב/&gt;ישתמש ע&quot;י דכהנא וישתכח קדישא כד אתי לשמשא ובגין דקב&quot;ה ישתמש על ידא דכהנא דאיהו קדישא כהנא ישתמש ע&quot;י דרכיא דאתקדש בדכיותיה ומאי איהו ליואי בר נש (ס&quot;א כהנא) אחרא ישתמש ע&quot;י דקדישא אחרא בגין דישתכחון כלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דעלייהו כתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. כמה פרישן ישראל מכלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה הה&quot;ד והתקדשתם והייתם קדושים כי אני יי' וגו'. 

תו פתח ואמר ליי' הישועה על עמך ברכתך סלה ליי' הישועה הכי תנינן זכאין אינון ישראל דבכל אתר דאתגלו שכינתא אתגלייא בהדייהו. כד יפקון ישראל מגלותא פורקנא למאן. לישראל או לקב&quot;ה אלא הא אוקמוה בכמה קראי והכא ליי' הישועה ודאי אימתי על עמך ברכתך סלה. בשעתא דקב&quot;ה ישגח בברכאן עלייהו דישראל לאפקא לון מן גלותא ולאוטבא להו כדין ליי' הישועה ודאי. ועל דא תנינן דקב&quot;ה ייתוב עמהון דישראל מן גלותא הה&quot;ד ושב יי' אלקיך את שבותך ורחמך:

איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. ר' יצחק אמר בגין דאיהו פגים ומאן דאיהו פגים לא אתחזו לשמשא בקודשא והוא אוקמוה דב&quot;נ דאשתכח פגים לית ביה מהימנותא וההוא פגימו אסהיד עליה כ&quot;ש כהנא דבעייא לאשתכחא שלים מאריה דמהימנותא יתיר מכלא והא אוקמוה. ר' אלעזר הוה יתיב בקסטרא דבי חמוי והוא הוה אמר זילגא דבקסטירא בעינא שכיח. אדהכי אעבר חד ב&quot;נ פגים מעיניה חד אמר חמוי נשאל להאי. אמר פגים הוא ולאו מהימנא. אמר נשאל בהדיה אתו שאילו ליה א&quot;ל טופקא מאן הוא בעלמא. אמר עתירא אבל דישליף בהדיה אנא מכלהו. (ס&quot;א עתירא אבל דישליף ווי על דא בהדיה אנא מכלהו) א&quot;ר אלעזר במלוי אשתמע דלאו מהימנותא גביה ולאו בר מהימנא הוא. ת&quot;ח קב&quot;ה אמר כל איש אשר בו מום לא יקרב דהא קדוש' דלעילא לא שריא באתר פגים פתח ואמר לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה. לתורה ולתעודה מאן הוא תורה ומאן הוא תעודה אלא תורה דא תורה שבכתב. תעודה דא תורה שבע&quot;פ תורה שבע&quot;פ לא שריא באתר פגים. דהא מתורה שבכתב אתבני. כתיב צור תעודה חתום תורה בלמודי צור תעודה דא תורה שבע&quot;פ בגין דתמן אתצר צרורא דחיי ובתעודה אתקשר קשרא דחיי (נ&quot;א קשרא דמהימנותא) דלעילא למהוי כלא חד. ומתמן לתתא אתפרשן אורחים ושבילים ומתמן מתפרשין אורחין בעלמין כלהו הה&quot;ד ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים חתום חתמה תורה חתימה דאורייתא דאיהי תורה שבכתב. באן אתר. בלמודי אלין נביאי כד&quot;א ויקם את העמוד הימני ויקרא שמו יכין ויקם את העמוד השמאלי ויקרא שמו בועז ומתמן אתפרשן אורחין לנביאי מהימני וקיימי אלין בקיומא לגופא לשית טהירין הה&quot;ד שוקיו עמודי שש. וכלא לא קיימא אלא בשלימו ולא שרייא קדוש' דכלא אלא בשלימו כד מתחבראן דא בדא כלא הוא שלים כלא הוא חד לא אתפגי' אתר. וע&quot;ד אקרי כ&quot;י שלם כד&quot;א ומלכי צדק מלך שלם ויהי בשלם סכו. ובג&quot;כ לא שרייא כלא אלא באתר שלים ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב כגוונא דא קרבנא דביה מומא לא יתקריב מאי טעמא דכתיב כי לא לרצון יהיה לכם. ואי תימא הא קודשא בריך הוא לא שארי אלא באתר תבירא במאנא תבירא דכתיב ואת דכא ושפל רוח. האי אתר שלים יתיר הוא מכלא (דכתיב ואת דכא ושפל רוח) בגין דמאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דכלא גאותא עלאה ודא הוא שלים. אבל לא כתיב ואת &lt;קטע סוף=דף צ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|א}}&lt;קטע התחלה=דף צא א/&gt;עור ושבור וחרום ושרוע. אלא ואת דכא ושפל רוח. מאן דמאיך גרמיה קב&quot;ה זקיף ליה. ובגיני כך כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בעי למהוי שלים יתיר מכלא ולא יתחזי פגים ועל דא אזהר להו לכהני דכתיב איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. 

תו פתח ואמר וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע וכי קב&quot;ה אמר אין רע אי הכי טוב הוא. אלא סיפיה דקרא אוכח דישראל באינון יומין הוו ממנן כהני מארי דמומין על גבי מדבחא ולשמשא על מקדשא ואמרי מאי אכפת ליה לקב&quot;ה דא או אחרא ואינון הוו דאמרי אין רע. וקב&quot;ה אתיב להון ההוא מלה דהוו אמרי. אמר. ישראל אתון אמרי כד מקרבי מארי דמומין על פולחני אין רע מאי אכפת ליה לקב&quot;ה. סופיה דקרא מה כתיב הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך. בר נש מנייכו אי בעיתו לשלומי למלכא ולקרבא קמיה דורונא אתון משדרין ליה בפגימא או לאו. הירצך או הישא פניך בההוא דורונא כ&quot;ש וכ&quot;ש דאתון מקרבין קמאי בר נש פגים לקרבא דורונא הא דורונא דילכון לכלבא אתמסר דודאי בר נש דאיהו פגים פגים הוא מכלא פגים הוא מהימנותא ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב אמר רבי יוסי זמין קב&quot;ה לאשלמא להו לישראל ולאשתכחא שלימין בכלא דכלא דלא יהא בהון מארי דמומין כלל בגין דיהון תקונא דעלמא כאלין מאני ולבושא דבר נש דאינון תקונא דגופא הה&quot;ד ויתיצבו כמו לבוש (ס&quot;א ד&quot;א) ת&quot;ח כד יתערון מעפרא כמה דעאלו הכי יקומון. חגרין או סומין עאלו חגרין וסומין יקומון בההוא לבושא דלא יימרון דאחרא הוא דאתער. ולבתר קב&quot;ה ייסי לון וישתכחון שלימין קמיה וכדין יהא עלמא שלים בכלא כדין ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד:

שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו וגו'. רבי יוסי פתח צדקתך כהררי קל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע יי'. האי קרא אית לאסתכלא ביה. אבל תא חזי צדק כתרא קדישא עלאה. כהררי קל כאינון טורין עלאין קדישין דאקרון טורי דאפרסמונא דכיא. ובגין דאיהי סלקא לאתקשרא בהו לעילא כל דינהא בשיקולא חדא לכלא דלית בההוא דינא רחמי. משפטיך תהום רבה משפט דאיהו רחמי נחית לתתא לההוא דרגא לתקנא עלמין וחייס על כלא ועביד דינא ברחמי לבסמא עלמא ובגין דאיהו רחמי אדם ובהמה תושיע יי' לכלא בשיקולא חדא אדם ובהמה הא אוקמוה מאן דהוא אדם ושוי לגרמיה כבהמה אדם ובהמה דין אדם ודין בהמה חד הוא. אדם. ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר. בהמה והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה ליי' בגין דיעבר עלייהו שבת חד ודא אוקמוה:

רבי חייא פתח יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו. ת&quot;ח זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דקב&quot;ה אתרעי בהו ואינון מתדבקין ביה ואקרון קדישין עם קדוש. וכן עד דסליק לון לדרגא עלאה דאקרי קדש דכתיב קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה כמה דאוקימנא דהא ישראל מתמניא יומין מתדבקין ביה בשמיה ורשימין בשמיה ואינון דיליה כד&quot;א ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ ועממין לא מתדבקין ביה ולא אזלין בנימוסיה ורשימא קדישא אעדיאו מנייהו עד &lt;קטע סוף=דף צא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צא ב/&gt;דאינון מתדבקן בסטרא אחרא דלאו קדישא. ות&quot; בשעתא דבעא קב&quot;ה למיהב אורייתא לישראל זמין בה לבני עשו אמר לון בעאן אתון לקבלא אורייתא. בההיא שעתא אתרגיזת ארעא קדישא ובעיא לאעלא לנוקבא דתהומא רבה. אמרה קמיה מארי דעלמא פסטירא דחדווה (ס&quot;א דעלמא) תרי אלפי שנין עד לא אתברי עלמא קלטינא קמי (נ&quot;א קליטנא) גו נ&quot;א אזדמן קמי) ערלין דלא רשימין בקיומך. אמר לה קב&quot;ה כורסייא כורסייא ייבדון אלף אומין כוותייהו וקיימא דאורייתא לא יזדמן קמייהו. הה&quot;ד יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה ודאי בגין דאורייתא לא אתיהיבת (בגין דאיהי קיימא קדישא) אלא למאן דאית ביה קיימא קדישא ומאן דאליף אורייתא למאן דלא אתגזר משקר בתרי קיימי משקר בקיימא דאורייתא ומשקר בקיימא דצדיק וכנסת ישראל. דאורייתא להאי אתר אתיהיבת ולא לאחרא. רבי אבא אמר משקר בתלת דוכתי עלאי משקר בתורה משקר בנביאים משקר בכתובים. משקר בתורה דכתיב וזאת התורה וגו'. משקר בנביאים דכתיב וכל בניך למודי יי' אינון למודי יי' ולא אחרא וכתיב חתום תורה בלמודי אינון ולא אחרא. משקר בכתובים דכתיב ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל. וכתיב אך צדיקים יודו לשמך מאן צדיקים דא צדיק וכ&quot;י דמאן דלא אתגזר ולא עאל בקיומא דלהון לא יודון לשמיה קדישא דהיא אורייתא. 

א&quot;ר חייא כיון דאתגלי קב&quot;ה על טורא דסיני למיהב אורייתא לישראל שכיכת ארעא ותבת בנייחא הה&quot;ד ארץ יראה ושקטה. ת&quot;ח בר נש דאתיליד לא אתמנא עליה חילא דלעילא עד דאתגזר כיון דאתגזר אתער עליה (רוחא) אתערותא דרוחא דלעילא. זכי לאתעסקא באורייתא אתער עליה ואתערותא יתיר. זכי ועביד פקודי אורייתא. אתער עליה אתערותא יתיר. זכי ואתנסיב זכי ואוליד בנין ואוליף לון ארחוי דמלכא קדישא הא כדין הוא אדם שלים. שלים בכלא. אבל בהמה דאתילידת בההיא שעתא דאתילידת ההוא חילא דאית לה בסופא אית לה בההיא שעתא דאתילידת ואתמנא עליה. ובגין כך כתיב שור או כבש או עז כי יולד. עגל או טלה או שעיר או גדי לא אתמר אלא שור או כשב או עז ההוא דאית ליה לסופא אית ליה בשעתא דאתיליד. והיה שבעת ימים תחת אמו בגין לאתישבא ביה ההוא חילא ואתקיים ביה. ובמה יתקיים ביה כד ישרי עליה שבת חד ואי לא לא יתקיים (ועוד דאתייבש מזוהמא דאמיה) ולבתר דיתקיים ביה ההוא חילא כתיב ירצה לקרבן אשה ליי' בקיומא דשבת חד דאעבר עליה. ובר נש. בקיומא דשבת חד אתקיים ביה אתערותא דהאי עלמא וחילא דיליה. בתר דאתגזר אתער עליה אתערותא דרוחא עלאה וכ&quot;י אעבר עליה וחמאת ליה ברשימא קדישא ואתערת עליה ושרייא עליה רוחא דההוא עלמא קדישא כד&quot;א ואעבור עליך ואראך מתבוסת בדמיך וגו'. בדמיך בתרי. ואי תימא התם כד נפקי ישראל ממצרים דשכיח בינייהו דם פסח ודם מילה כדין כתיב בדמיך חיי הכא מאי בדמיך. אלא תרין חד דמילה וחד דפריעה. חד דגזירו דכנסת ישראל וחד דפריעה בצדיק יסוד עולם ואלין תרין דמין דבר נש קאים בגינייהו בקיומא דעלמא דאתי הה&quot;ד בדמיך חיי. רבי שמעון אמר סוד יי' ליראיו ובריתו להודיעם. סוד יי' ליראיו דא כנסת ישראל. ובריתו להודיעם דא צדיק יסוד עולם &lt;קטע סוף=דף צא ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צב|א}}&lt;קטע התחלה=דף צב א/&gt;בקשורא חדא. יו&quot;ד תלת אתוון שלימותא דכלא. ראשיתא דכלא י' עלאה דכלא. וא&quot;ו אמצעיתא שלימותא דכל סטרין מעבר לכל רוחין ביה תלייא מהימנותא. דל&quot;ת גנתא צרורא דחיי. את דא זעירא שלימא דכלא. את דא סתימא דכל סטרין. כד נפיק. נפיק כמלכא עם חילוי. תב (נ&quot;א יתיב) לבתר י' בלחודוי ביה אסתים מלה ביה נפיק סגיר ופתח. (נ&quot;א נגיד ונפיק ופתח) ה&quot;א (נ&quot;א דא) שלימותא דכלא לעילא ותתא והא אתמר הא. ה' הא ידיעא. א הוא יו&quot;ד שלימו דתלת אתוון דאינון ברישא דסתימין (ס&quot;א ביו&quot;ד והא אוקמוה) ביה ו' ע&quot;ג א' (ס&quot;א דא' הא) והא אוקמוה וכלא חד מלה הוא שלימו דשמא קדישא הוא שלימו דעילא בגין כך לזמנין ה&quot;א נטיל א' בזמנא דהיא מתעטרא בעטרוי. ת&quot;ח כל את ואת דשמא קדישא אתחזי ביה שלימו דכלא שמא. יו&quot;ד הא אתמר שלימו דכלא. ה' שלימו דכלא ואע&quot;ג דלאו איהו באלף ה&quot;א בלחודוי הא אתמר בדיוקנא (ס&quot;א דא הא הוא כו') ה&quot;י (ס&quot;א איהו) הוא שלימותא דכלא. ו' בין בסטרא דא בין בסטרא אחרא שלימו הוא דכלא וא&quot;ו ה&quot;א הוא שלימו יתיר לאעטרא לכלא הא דכלא חד והא אתערו ביה חברייא. ת&quot;ח והיה שבעת ימים וגו'. יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א (נ&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א יו&quot;ד ה&quot;א) אתגליפו אתוון (והיה) ו' ה' הא שבעת יומין אתכלילו בחד י' ה' שבעת יומין י' חד כללא דכלא ה&quot;א תלת היא ותרין בנין וברא חד תרין אבהן ביה כלילן הא שיתא. ברתא נוקבא חד הא שבעה אשתמע דה' עלאה כללא דשיתא י&quot;ה הא שבעה היינו דכתיב שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום. והיה שבעת ימים תחת אמו. תחת אמו אתעטרו שבעת ימים דכתיב לך יי' הגדולה והגבורה וגו' וע&quot;ד שבעת ימים לתתא ליקרא דאמא עלאה. תחת אמו לתתא. דכתיב עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה עקרא דכל ביתא ילדה שבעה אלין שבעת יומין דחג הסכות. ורבת בנים אמללה אלין קרבנין דחג דנחתין בכל יומא מן מנינא. ות&quot;ח אלין סלקין לעילא לעילא ואלין נחתין לתתא לתתא כד&quot;א אם תגביה כנשר ואם בין ככבים שים קנך משם אורידך נאם יי' וישראל סלקין מתתא לעילא דכתיב והיה זרעך כעפר הארץ וכתיב והרביתי את זרעך ככוכבי השמים. ולבתר סלקין על כלא ומתדבקן באתר עלאה על כלא הה&quot;ד ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו':

ושור או שה אותו ואת בנו. אמר ר' יוסי כתרגומו לה ולברה דעקרא דאמא למנדע ברה ואזיל בתרה ולא אזיל בתר אבוה ואנן לא ידעינן מאן הוא. לא תשחטו ביום אחד. א&quot;ר יהודה מ&quot;ט אי תימא משום עגמת נפש דבעירא ניכוס להאי בביתא חד ולהאי בביתא אחרא או להאי השתא ולהאי לבתר. א&quot;ל אית מאן דשרי ולאו הכי אלא ביום אחד ממש. ת&quot;ח תנינן יפה תענית לחלום כאש לנעורת ועקרא דתעניתא בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא. מאי טעמא. בגין דלית לך יום לתתא דלא שלטא ביה יומא אחרא עלאה וכד איהו שארי בתעניתא דחלמא אוליפנא דההוא יומא לא אתעדי עד דאתבטל ההוא גזרה ואי דחי ליה ליומא אחרא הא שולטנא דיומא אחרא הוא ולא עאל יומא ביומא אחרא דחבריה. כהאי גוונא לית לך יום דלא אתמנא עליה יומא עלאה לעילא. ובעי בר נש לאסתמרא דלא יעביד פגימו בההוא יומא ולא יתפגים קמי שאר יומין אחרנין. ותנינן בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא. אי בר נש עביד עובדא לתתא כדקא &lt;קטע סוף=דף צב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צב ב/&gt;יאות הכי אתער חילא כדקא יאות לעילא. עביד בר נש חסד בעלמא אתער חסד לעילא ושארי בההוא יומא ואתעטר ביה בגיניה ואי אתדבר בר נש לרחמי לתתא אתער רחמי על ההוא יומא ואתעטר ברחמי בגיניה. וכדין ההוא יומא קאים עליה למהוי אפוטרופא בגיניה בשעתא דאצטריך ליה. כגוונא דדא בהפוכא דא (ועל כלא) אי עביד בר נש עובדא דאכזרי הכי אתער בההוא יומא ופגים ליה ולבתר קאים עליה לאכזרי לשיצאה ליה מעלמא. בההיא מדה דבר נש מודד בה מודדין ליה תנן דישראל אכזריות אתמנע מנייהו מכל שאר עמין ולא יתחזון מניה עובדא בעלמא דהא כמה מארי דעיינין קיימין עליה דבר נש בההוא עובדא. זכאה מאן דאחזי עובדא דכשרא לתתא דהא בעובדא תלייא מלתא בכלא לאתערא מלה אחרא:

רבי שמעון פתח וירא יעקב כי יש שבר במצרים האי קרא רזא דחכמתא אית ביה ואית לן לאסתכלא ביה דלאו סופיה רישיה ולאו רישיה סופיה אלא ת&quot;ח בשעתא דקב&quot;ה בעי למידן עלמא בכפנא לא יהיב מלה דא לידא דכרוזא דהא כל דינין אחרנין דעלמא כרוזא כריז עלוהי עד לא ייתון לעלמא ודינא דא לא אתיהיב לכרוזא. אלא קב&quot;ה אכריז עליה וקארי הה&quot;ד כי קרא יי' לרעב. מההיא שעתא אתפקדן על עלמא ממנן אחרנין בפקידו דרעב (דתרעין) ואסיר ליה לבר נש דאית ליה שבעא לאחזאה בגרמיה שבעא דהא אחזי פגימו לעילא ואכחיש מלה דמלכא וכביכול כאלו אעבר ממנן דמלכא מאתרייהו. וע&quot;ד אמר יעקב לבנוי למה תתראו למה תעבידו פגימו לעילא ולתתא ולאכחשא מלה דמלכא וכל אינון ממנן בכריזו דיליה. אבל הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה ותמן אחזיאו גרמייכו בשבעא ולא תכחישו פמליא דלעילא הכא. ות&quot;ח יעקב כמה תבואה הות ליה ולא בעי לשבור אלא בתוך הבאים בגין דלא ישתכח פגימו בעובדא דיליה. (מה שחסר כאן עיין בסוף הספר סימן ג) 

תו פתח ואמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. ותנינן ידו כתיב דבעי לזקפא ימינא על שמאלא ואמאי לאחזאה עובדא לתתא בגין דיתער עובדא לעילא כתיב והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו' שופר תרועה אמאי אלא שופר דמתבר שלשלאין דמתבר שולטנותא מכל עבדין ובעיא לאחזאה שופר דאיהו פשוט ולא כפוף לאחזאה תורו לכלא דהא יומא גרים ובכלא בעי לאחזאה עובדא ועל דא שופר ולא קרן בגין לאחזאה מאן הוא אתר דאקרי שופר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דאינון ידעין לאתדבקא במלכא קדישא ולאתערא חילא דלעילא ולאמשכא קדושה דמאריהון עלייהו בגין כך כתיב אשריך ישראל מי כמוך וגו'. ואתם הדבקים ביי' אלקיכם חיים כלכם היום: &lt;קטע סוף=דף צב ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|צג|א}}&lt;קטע התחלה=דף צג א/&gt;אלה מועדי יי' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי ר' יצחק פתח ויקרא אלקים לאור יום וגו'. תנינן אור דהוה בקדמיתא הוה נהיר מסייפי עלמא לסייפי עלמא כד אסתכל קב&quot;ה לחייבין דזמינין למיקם בעלמא גניז ליה לצדיקייא לעלמא דאתי הה&quot;ד וימנע מרשעים אורם. וכתיב אור זרוע לצדיק. ת&quot;ח ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה הא תנינן יהי אור אור דכבר הוה נהכא אי תימא אור דאיהו יום בלחודוי הדר ואמר ולחשך קרא לילה. אי תימא כל חד בלחודוי &lt;קטע סוף=דף צג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צג ב/&gt;
הדר ואמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד דלילה לית בלא יום ולית יום בלא לילה ולא אקרי אחד אלא בזווגא חד וקב&quot;ה וכנסת ישראל אקרי אחד ודא בלא דא לא אקרי אחד. ת&quot;ח בגין דכנסת ישראל השתא בגלותא כביכול לא אקרי אחד ואימתי אקרי אחד בשעתא דיפקון ישראל מן גלותא וכנסת ישראל אהדרת לאתרהא לאזדווגא ביה בקב&quot;ה הה&quot;ד ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. (בגין כך ויהי ערב ויהי בקר יום אחד) ודא בלא דא לא אקרי אחד. ת&quot;ח מועדי יי' אשר תקראו וגו' לזמנא כלא לאתר חד ולאשתכחא כלא בשלימו ברזא דאחד ולמהוי ישראל לתתא (בזווגא חדא) גוי אחד בארץ. תינח קב&quot;ה בכנסת ישראל דאקרי אחד ישראל לתתא דאינון זמינין כגונא דלעילא במה יקרון אחד. אלא בירושלם דלתת קרון ישראל אחד מנא לן דכתיב גוי אחד בארץ. ודאי בארץ הם גוי אחד עמה אקרון אחד ולא אינון בלחודייהו דהא ומי כעמך ישראל גוי אחד סגי ליה אבל לא אקרון אחד אלא בארץ בזווגא דהאי ארץ כגוונא דלעילא ובגין כך כלא קשיר דא בדא זווגא חדא זכאה חולקהון דישראל. ששת ימים תעשה מלאכה אתמר והא אוקמוה:

רבי יוסי ור' חייא הוו אזלי בארחא וכו'. עד הושיעה ימינך וענני. כבר נדפס בפרשת וארא דף לב עמוד א וצריך להוסיף אחר מלת קדישא. א&quot;ל את חמי ואנא חמינא מפומיה דר' שמעון שמענא מלה ובכינא. א&quot;ל מאי האי. אחר מלת דא דאתגזר בי כדקא יאות:

אלה מועדי יי' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם. ר' יצחק פתח לך אמר לבי בקשו פני את פניך יי' אבקש. האי קרא אוקמוה חברייא בכמה אתר אבל האי קרא הכי אתמר לך אמר לבי. דוד מלכא אמר דא בגין כנסת ישראל לקבל מלכא קדישא ומאי אמר לך אמר לבי בגינך אמר לבי לבני עלמא ואזהר לון לבי דאיהו אחיד ביה. דדא בגין מלכא עלאה אמר. בקשו פני אלין עטרי מלכא דאיהו אחיד בהו ואינון ביה אינון שמיה ואיהו שמיה מלה חדא הוא. בגין כך אמר דוד את פניך יי' אבקש כד&quot;א דרשו יי' ועזו בקשו פניו תמיד. ת&quot;ח יאות הוא דוד מלכא למימר שירתא בגין כנסת ישראל יתיר מכל בני עלמא ולמימר מלי דכנסת ישראל למלכא בגין דאיהו אחיד בה. ד&quot;א לך אמר לבי בקשו פני בגינך אמר לבי לבני עלמא בקשו פני (ס&quot;א את פניך יי' אבקש) אלין זמנייא וחגייא דכלהו זמין להון לאתר דאקרי קדש בגין לעטרא לון כל חד וחד ביומיה כל חד וחד בזמניה וישאבון כלהו מההוא עמיקא דעמיקתא דנחלין ומבועין נפקין מניה בגין כך כתיבי מקראי קדש זמינין אינון לההוא אתר דאקרי קדש לאתעטרא ביה ולאשתאבא ביה בגין דיתקדשון כלהון כחדא וישתכח בהו חדוותא. ר' אבא אמר מקראי קדש זמינין דקדש וכד מהאי זמינין ימן נחלא דנגיד ונפיק. למלכא דזמין בני נשא לסעודתיה אעטר קמייהו מכל זיני מיכלא דעלמא אפתח להו גרבי חמרא שפיר בריחא שפיר למשתייא. דהכי אתחזי. מאן דמזמין. למכלא ולמשתייא זמין. כך מקראי קדש כיון דאינון זמינין לסעודתא דמלכא זמינין אינון לחמרא טב ושפיר דמנטרא (כד&quot;א כי טובים דודיך מיין). וע&quot;ד מקראי קדש כתיב. אשר תקראו אותם במועדם (הכי תנינן) כתיב ואנשי קדש תהיון לי ישראל לתתא אקרון אנשי קדש. כיון דזמינין אינון מקדש דלעילא. אתון אנשי קדש לתתא זמינא להו כדין אתקינו סעודתא וחדו דהא לכו אתחזי בגין דאתון אתקרון אנשי קדש ויהון כלהו &lt;קטע סוף=דף צג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|א}}&lt;קטע התחלה=דף צד א/&gt;זמינין בכל סטרין דקדש לעילא ותתא. 

ד&quot;א אלה מועדי יי' מהו מועדי יי' ר' שמעון אמר מיי' אינון דביה אתקשרו מתתא לעילא ומעילא לתתא כלהו ביה מתקשרן ותמעטרן (ס&quot;א ומתעתדן) (נ&quot;א ומתאחדן) כלהו לאתקשרא קשרא חד בקשרא דמלכא מאי טעמא כמה דמלכא ירית לאבא ולאמא ואחיד בההוא קדש ואתעטר בהו (בגין) כך כל אינון דאחידן ביה במלכא בעיין לאזדמנא בההוא אתר עלאה דאקרי קדש בגין דיתאחדו כלהו כחדא (למלכא) וע&quot;ד מועדי יי' אקרי ולבתר מקראי קדש דהא בהו אתעטר במלכא אשר תקראו אותם במועדם. תרין חולקין אית לישראל בהו אי מסטרא דמלכא חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואתם הדבקים ביי' אלקיכם וגו' כי חלק יי' עמו. ואי מסטרא עלאה דקדש חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואנשי קדש תהיון לי וכתיב קדש ישראל ליי' וע&quot;ד לכו אתחזו לזמנא להו ולתקנא קמייהו חדוותא וסעודתא ולמחדי בהו. ומאן דמזמן לאחרא (ס&quot;א לאורחא) בעי לאחזאה ליה חידו ואנפין נהירין לעטרא (נ&quot;א לנטרא) אורחיה דההוא אושפיזא. למלכא דזמין אושפיזא יקירא אמר לבני היכליה כל שאר יומין הויתון כל חד וחד בביתיה דא עביד עבידתיה ודא אזיל בסחורתיה ודא אזיל בחקליה. בר ההוא יומא דילי דכלכון מתערין (ס&quot;א מתעתדי) בחדוותא דילי השתא זמינית אושפיזא עלאה ויקירא לא בעינא דתשתדלון בעבידתא ולא בסחורתא ולא במדברי אלא כלהו אזדמנו כגוונא דההוא יומא דילי ואתקינו גרמייכו לקבלא לההוא אושפיזא באנפין נהירין בחדוותא בתושבחתא. אתקינו ליה סעודתא יקירא בגין דיהא זמיני דילי בכל סטרין. כך אמר קב&quot;ה לישראל בני כל שאר יומין אתון משתדלי בעבידתא בסחורתא בר ההוא יומא דילי. השתא אושפיזא עלאה ויקירא זמינית אתון קבילו ליה באנפין נהירין זמינו ליה אתקינו ליה סעודתי עלאי פתורי מסדרן כגוונא דההוא יומא דילי. בג&quot;כ תקראו אותם במועדם. ת&quot;ח בשעתא דישראל לתתא חדאן בהני מועדיא ומשבחין שבחא לקב&quot;ה מסדרין פתורי מתקני גרמייהו במאני יקר מלאכי עלאי אמרין מה טיבן דישראל בכך קב&quot;ה אמר אושפיזא עלאה אית לון יומא דא. אמרי ולאו דילך הוא מההוא אתר דאקרי קדש. אמר לון וכי ישראל לאו קדש נינהו ואקרון קדש לון אתחזי לזמנא אושפיזא דילי. חד מסטרא דילי דהא אינון דבקים בי וחד מסטרא דקדש דכתיב קדש ישראל ליי' הואיל וישראל אקרון קדש אושפיזא דלהון הוא ודאי. בגין דזמינו דהאי אושפיזא מקדש הוא דכתיב מקראי קדש. פתחו כלהו ואמרו אשרי העם שככה לו. תלתא אינון זמינין מקדש ולא יותר. חג המצות. וחג השבועות. וחג הסוכות. 

אמר ליה רבי אבא וכי שבת לאו מקדש הוא זמין. אמר ליה לאו בתרי סטרין. חד דהוא ודאי קדש אקרי דכתיב ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם וחד דשבת לאו זמין הוא דהא ירותא דיליה הוא ודאי. ירותא דקדש הוא ירית ולאו זמיני וע&quot;ד כלהון זמינין בקדש ומתקשרן בשבת ומתעטרן ביה. בהאי יומא שביעאה אתעטר ביה. וע&quot;ד שבת לאו זמין הוא. 

לברא דעאל לביתא דאבו ואימיה ואכל ושתי בשעתא דהוא בעי. למלכא דהוה ליה ברא יחידאי חביבא דנפשיה יהב ליה שושבינא לנטרא ליה ולאתחברא בהו אמר מלכא יאות הוא לזמנא לאלין שושבינין דברי ולאחזאה יקרא וחביבותא דילי בהו. זמין לון להני שושבינין. ברא לא אתחזי לזמנא אלא למיעל ולמיכל ולמשתי בביתא דאבוי בשעתא דאיהו בעי. הה&quot;ד מי כמוכה באלים יי' מי כמוכה נאדר בקדש. &lt;קטע סוף=דף צד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צד ב/&gt;נאדר בקדש ודאי כבר דאתתקן (ס&quot;א דאתתקף) באבוי נאדר בקדש ולאו זמין מקדש. 

{{צ|ששת ימים תעשה מלאכה}} - ששת ימים מאי עבידתייהו? אמר ר' יוסי כתיב {{צ|כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ}}, ולא כתיב בששת והא אוקמוה וכל יומא יומא עביד עבידתיה ואקרון יומי מלאכה. א&quot;ר יצחק אי הכי אמאי אקרון {{צ|ששת ימי חול}}, אמאי חול? 

א&quot;ר יוסי השתא אתנהיג עלמא ע&quot;י דשלוחייהו בג&quot;כ יומי חול אקרון. ר' חייא אמר בגין דשרי למעבד בהון עבידתא ובגין דא לא אקרון קדש. ומאן דלאו אקרון קדש - חול אקרון. וע&quot;ד אתקינו חברייא בהבדלה {{צ|בין קדש לחול}}. מאי הבדלה הכא אלא קדש מלה בגרמיה הוא ושארא מניה אתיין. וע&quot;ד אלין לעובדא ואלין לנטרא. ואימתי אשתכח נטירו בהו. כד זמינין מקדש. 

א&quot;ר יהודה חדוותא ונטירותא דיומא דשבתא על כלא הוא ובגין דהאי יומא אתעטר באבא ואמא ואתוסף קדושה על קדושתיה מה דלא אשתכח הכי בשאר יומי דהא הוא קדש ואתעטר בקדש ואוסיף קדושה על קדושתיה. בגין כך האי יומא חדוותא דעלאי ותתאי כלא חדאן ביה. מלי ברכאן בכלהו עלמין. כלהון מניה אתקנו (נ&quot;א אתזנו). בהאי יומא נייחא דעלאי ותתאי. בהאי יומא נייחא דחייביא דגיהנם. 

למלכא דעבד הלולא לבריה יחידאי. אעטר ליה בעטרא עלאה. מני ליה מלכא על כלא. בהאי יומא חדוותא לכלא. חד סנטירא דאתפקד על דינא דבני נשא הוו בידיה גוברין דבעיין קטולא גוברין דבעיין לאלקאה. בגין יקרא דהאי יומא דחדוותא דמלכא שביק דינוי ונטר לחדוותא דמלכא. כך ההוא יומא הלולא דמלכא במטרוניתא, חדוותא דאבא ואמא עליה, חדוותא דעלאין ותתאין. בחדוותא דמלכא כלהו חדאן ולא יצטערון ביה. על דא כתיב {{צ|וקראת לשבת ענג}}. מאי ענג לא אשתכח אלא לעילא באתר דקדש עלאה שארי כד&quot;א אז תתענג על יי' דהאי ענג על יי' הוא, והאי יומא דהוא חלולא דמלכא אתעטר בההוא עטרא דענג הה&quot;ד וקראת לשבת ענג. מה דלא אשתכח הכי בשאר יומין. 

בהאי יומא תלת סעודתאן בעיין בני מלכא לזמנא ולסדרא פתורא בגין יקרא דמלכא כמה דאוקימנא. וכד אזדמן ביה חגא או זמנא לא יסדר ב&quot;נ תרי פתורי בכל סעודתא חד לשבת וחד לאושפיזא בגין דכתיב {{צ|על שלחן המלך תמיד הוא אוכל}}, ספוקא הוא בפתורא דמלכא לההוא אושפיזא דאתייא ליה. וע&quot;ד בעי ב&quot;נ לסדורי פתורא שלימא למלכא והוא יהיב מניה לאושפיזא. 

א&quot;ר אלעזר סעודתא תליתאה דשבת כד אערע ביה אושפיזא שבקין ליה או לא שבקין ליה? אי לא שבקין ליה - אשתכח אושפיזא דחייא מפתורא דמלכא. אי שבקין ליה - אשתכח פגימו בסעודתא דמלכא? 

א&quot;ל ר&quot;ש אבוי למלכא דאיערע ביה אושפיזא ונטל מיכלא מקמיה וסלקא לאושפיזיה. אשתכח אע&quot;ג דמלכא לא אכל עמיה - ממיכלא דמלכא קא אכיל, ומלכא יהיב ליה למיכל, וכל דא בגין דהוא אושפיזיה דמלכא. ובבי רב המנונא סבא לא חיישו לאושפיזא בשעתא דא ולבתר מסדרי פתורא לאושפיזא. 

בהאי יומא מלולא אסיר הה&quot;ד {{צ|ממצוא חפצך ודבר דבר}}, ותנן חפצך כתיב בגין דהאי יומא כל מהימנותא אתקשר ביה. 

אמר ר&quot;א והיך עבידנא דלא לסדרא (ס&quot;א לסלקא) סעודתא דמלכא לאושפיזא דהא ארביסר דחל להיות בשבת סלקא סעודתא דמלכא לפסחא אע&quot;ג דלאו אושפיזיה. א&quot;ל הכי אמינא דאי הוא אושפיזיה (כל ההוא יומא) יכלא לסלקא ליה ואי לאו לא סלקא ליה. ואי נימא די&quot;ד דחל &lt;קטע סוף=דף צד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|א}}&lt;קטע התחלה=דף צה א/&gt;להיות בשבת אתדחייא סעודתא דמלכא מקמי סעודתא דפסחא - שאני פסח דסעודתא דשבת אתדחייא בכמה גוונין. חד בגין מצות ומרורים דבעי ב&quot;נ דישתכח תאיבא. וחד בגין פסח - והא נהמא לא אשתכח מו' שעות ולמעלה, דסדורא דפתורא בלא נהמא לאו הוא סדורא. ואי תימא בחמרא - חמרא שארי בגין דתאיב (ס&quot;א דגביר ס&quot;א דגריר) לבא. אבל מיומי אשתדלנא דלא בטילנא סעודתא דשבת אפילו אינון יומי דאשתכח ביה. בהאי יומא חקל דתפוחין קדישא אתברך ומתברכן עלאין ותתאין והאי יומא קשורא הוא דאורייתא. 

א&quot;ר אבא הכי הוה עביד ר&quot;ש בזמנא דאסתלק סעודתא דשבתא מסדר פתוריה ואשתדל במעשה מרכבה והוה אמר הא סעודתא דמלכא דייתי למיכל גבאי. בגיני כך שבת אשתכח בכלא עדיף מכל זמנין וחגין ואקרי {{צ}}קדש ולא {{צ|מקרא קדש}}. א&quot;ר יהודה כלהו מועדין {{צ|מקראי קדש}} קרינן בהו. אבל נפקי ר&quot;ה ויומא דכפורא דלא אשתכח בהו חדוותא דהא אינון דינא הוו אבל אלין תלתא זמנין מקדש לחדווא לכלא לאשתעשעא בהו בקב&quot;ה הה&quot;ד ושמחתם לפני יי' אלקיכם וכתיב ושמחת לפני יי' אלקיך. בהאי יומא דשבתא אתנשי כל צערא וכל רוגזא וכל דוחקא מכל עלמא בגין דאיהו יומא דהילולא דמלכא דנשמתין אתוספן כגוונא דעלמא דאתי. 

א&quot;ר יצחק לרבי יהודה כתיב זכור את יום השבת לקדשו ותנינן. זכרהו על היין אמאי על היין. א&quot;ל בגין דיין חדוותא דאורייתא. ויינא דאורייתא חדוותא הוא דכלא. והאי יין חדי למלכא והאי יין מעטרא למלכא בעיטרוי הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו. ותנינן בכלא בעייא לאחזאה ב&quot;נ עובדא. דלא אשתכח קדושה אלא ביין כד&quot;א כי טובים דודיך מיין מיין אינון טבאן. נזכירה דודיך מיין. וע&quot;ד קדושה דשבת ביין והא אוקמוה והא אתמר:

ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש וגו'. ר' חייא פתח אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק וגו'. אמרה כנסת ישראל. אני ישנה בגלותא דמצרים דהוו בני שעבודא דקשיו ולבי ער לנטרא להו דלא ישתיצון בגלותא. קול דודי דופק דא קב&quot;ה דאמר ואזכור את בריתי. פתחי לי פתחא כחדודא דמחטא ואנא אפתח לך תרעין עלאין. פתחי לי אחותי דהא פתחא לאעלא לי בך הוא. דלא ייעלון לגבאי בני אלא בך. אנת הוא פתחא לאעלאה לי (בך) אי אנת לא תפתח פתחך הא אנא סגיר דלא ישכחון לי בג&quot;כ פתחי לי פתחי לי ודאי. וע&quot;ד אמר דוד כד בעי לאעלא למלכא אמר פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה. זה השער ליי' דא הוא פתחא ודאי לאעלא למלכא. זה השער ליי' לאשכחא ליה ולאתדבקא ביה. וע&quot;ד פתחי לי אחותי רעיתי שראשי וגו'. בגין לאזדווגא עמך ולמהוי עמך בשלם דעלמין. ת&quot;ח בשעתא דקב&quot;ה הוה קטי לבוכרי דמצראי כל אינון דקטל בפלגות ליליא ואחית דרגין מעילא לתתא. ביה שעתא עאלו ישראל בקיומא דאת קדישא אתגזרו ואשתתפו בכנסת ישראל ואתאחדו בה. כדין ההוא דמא אחזיאו ליה על פתחא. ותרין דמי הוו חד דפסחא וחד דמא דאתגזרו. והוה רשים על פתחא רשימא דמהימנותא חד הכא וחד הכא וחד בינייהו והא אתמר ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף בגין לאחזאה מהימנותא:

ובארבעה (נ&quot;א ובחמשה) עשר. הא אתמר. דהא כדין מבטלין חמץ ושאור ואסתלקו ישראל מרשותא אחרא ואתעקרו מניה ואתאחדו במצה &lt;קטע סוף=דף צה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צה ב/&gt;קשורא קדישא. בתר דאתגזרו עאלו בה עד דאתפרעו ואתגלייא רשימא דלהון וכדין יהב להון קשורא באתר עלאה בקשורא דמהימנותא באתר דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים מן השמים דייקא והא אוקמוה. ת&quot;ח בארביסר (נ&quot;א בחמיסר) ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בשלימו עם שמשא וכתרין תתאין לא משתכחין כל כך בעלמא דהא בחדתותי דסיהרא זינין בישין משתכחין ומתערי לאתפשטא בעלמא ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בנהירו דשמשא בשלימו מתכנשי כלהו לאתר חד וקדושי מלכא אתערו כדין כתיב ליל שמורים הוא ליי' דהא זווגא קדישא אשתכח והוא שמורים בכלא. ר' אחא אמר בגין כך תקונא דכלא (נ&quot;א דכלה) בההוא יומא ובליליא אשתכח ישובא דביתא ווי לאינון דלאו מבני ביתא נינהו כד אתאן לאזדווגא אורייתא (ס&quot;א אריוותא) כחדא ווי לאינון דלא אשתמודען גבייהו. בגין כך ישראל קדישין מתקנין לון ביתא כל ההוא יומא ועל ידייהו עיילי מאן דעיילי ואינון חדאן וזמרן חדווייהו זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי 

א&quot;ר יוסי למה לן לאטרחא כולי האי קרא שלים הוא דהא בהאי ליליא זווגא עלאה קדישא אתער ואשתכח הה&quot;ד הוא הלילה הזה ליי' שמורים מאי שמורים תרי זווגא דסיהרא בשמשא. לכל בני ישראל לדורתם דהא מכאן ולהלאה אתאחדו ואתקשרו בקשורא דשמא קדישא ונפקו מרשותא אחרא בגיני כך בארבעה עשר מתקני גרמייהו ומבערי חמץ מבינייהו ועיילי ברשותא קדישא וכדין מתעטרי חתן וכלה בעטרוי דאימא עלאה ובעי ב&quot;נ לאחזאה גרמיה דאיהו בר חורין. א&quot;ר יוסי הני ארבע כסי דההוא ליליא אמאי א&quot;ר אבא הא אוקמוה חברייא לקביל ד' גאולות אבל שפיר הוא בספרא דרב ייסא סבא דקאמר הואיל וזווגא קדישא אשתכח בהאי ליליא בכל סטרין וזווגא הוא בארבע קשרין דאינון ד' דרגין ולא מתפרשי דא מן דא כד זווגא דא אשתכח ואנן בחדוותא דלהון אתערנא בגין דהא זכינא בהו דמאן דאחיד בדא זכי בכלא. וע&quot;ד אשתני ליליא דא מכל שאר לילוון ובעינן למעבד שמא בכלא ולמחדי בהאי ליליא בגין דחדוותא הוא לעילא ותתא. ועוד אמר דארבא אלין ארבע גאולות קרינן להו. מ&quot;ט. בגין דהאי דרגא בתראה גואל אתקרי המלאך הגואל. ולא אקרי גואל אלא על ידא דדרגא אחרא עלאה דקיימא עלה ונהיר לה. ודא לא אפיק לה נהורא אלא באלין תרין דרגין (ס&quot;א באינון דרגין) דעליה אשתכח דארבע אלין ארבע גאולות נינהו. 

ר' יהודה שאל לר' אבא הא כתיב (ס&quot;א האי דכתיב) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וחדוותא הוא כל שבעה אמאי לא אשתלים הלל כל ז' יומין כמו בסכות דאשתכח ח' יומין הלילא בשלימו דחדוותא כל יומא ויומא. א&quot;ל שפיר קאמרת אבל ידיעא הוא דהא הכא לא אתקשרו ישראל כל כך בכלא כמה דאתקשרו לבתר. בגין כך בהאי ליליא דזווגא אשתכח (בכל אינון דרגין עלאין) וחדוותא דכלא אשתכח וישראל אתקשרו בההוא חדוותא עבידנא שלימו והלילא אשתלים. (אבל באינון דרגין עלאין) לבתר אע&quot;ג דכלהו משתכחי עד כען ישראל לא אתקשרו בהו ולא אתפרעו לאתגלייא רשימא קדישא ולא קבילו אורייתא ולא עאלו כמב דעאלו לבתר. בגין כך בסכות שלימו דכלא אשתכח ביה וחדוותא דכלא יתיר אבל הכא עד כען לא זכו ולא אשתכח שלימו ביה כ&quot;כ אע&quot;ג דאשתכחו כל ז' לאו הוא באתגלייא וישראל עד לא אתקשרו בהו כדקא חזי. וע&quot;ד חדוותא דכלא ושלימו דהלילא בהאי ליליא בגין ההוא חולקא דאתקשרו ביה. מ&quot;ט דכיון דבההוא ליליא זווגא אשתכח כל קשורא דכלא אשתכח בסטרא דזווגא ולא בסטרא דישראל דכד זווגא אשתכח בה משתכחי אלין תרין &lt;קטע סוף=דף צה ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צו|א}}&lt;קטע התחלה=דף צו א/&gt;(ס&quot;א תלת) דרגין דקיימין עלה וכד אלין משתכחי הא כל גופא אשתכח בהו וכדין שלימו דכלא וחדוותא מכלא והלילא אשתלים דהא כדין אתעטרת סיהרא בכלא. אבל לא לבתר דכל יומא ויומא אשתכחי וישראל עד לא זכו בהו הא לאו הלילא שלימא כמו בזמנין אחרנין. א&quot;ל ר' יהודה שפיר הוא והכי הוא ודאי והאי זמנא אחרא שמענא ליה בהאי גוונא ואנשינא מלי. השתא מלה אחרא בעינא למנדע הא חזינא בפסח ז' ובסכות ז' ושלימו דחדוותא ביומא אחרא. בשבועות אמאי לא אשתכחו ביה ז' ימים והא הכא אתחזון יתיר מכלא. פתח ואמר ומי כעמך בישראל גוי אחד בארץ. וכי מאי שנא הכא דאקרון ישראל אחד יתיר מאתר אחרא. אלא כיון דשבחא דישראל אתייא לפרשא קרא לון אחד דהא בכל אתר שבחא דישראל אחד הוא. מאי טעמא בגין דכל קשירו דעלאי ותתאי בהאי אתר דאקרי ישראל אשתכח. (ועוד) דאתקשר במה דלעילא ואתקשר במה דלתתא ואתקשר בכנסת ישראל. וע&quot;ד אקרי כלא אחד ובאתר דא אשתמודעא מהימנותא וקשורא שלימא ויחודא עלאה קדישא. וע&quot;ד יומא דא קשורא דמהימנותא הוא קשורא דכלא וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה אילנא הוא דאקרי אחד וע&quot;ד בגין דאינון מתקשרי באתר דא אקרי הכי ועץ חיים אחד הוא ודאי אקרי בגין דכלא ביה אתקשר ויומא (ס&quot;א ושמא) דיליה אחד ודאי קשורא דכלא ואמצעיתא דכלא הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן בתוך ממש דבמציעות. ואחיד בכל סטרין ואתקשר ביה וע&quot;ד פס וסכות והוא באמצעיתא בגין דאיהו אמצעיתא דכלא ודא הוא שבחא דאורייתא בהאי יומא ולא יתיר שבחא דמהימנותא וקשורא דכלא. אמר ר' יהודה בריך רחמנא דשאילנא וזכינא להני מלי. א&quot;ר יצחק חדוותא ושירתא זמינין ישראל לשבחא לקב&quot;ה כהאי שבחא דמשבחי ישראל בליליא דפסחדא דכ&quot;י אתקדשת בקדושא דמלכא הה&quot;ד השיר יהיה לכם כליל התקדש חג כליל התקדש חג דייקא ברוך יי' לעולם אמן ואמן:

וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה ליי' בשבועותיכם מקרא קדש יהיה לכם וגו' ר&quot;ש פתח אז ירננו עצי היער מלפני יי' כי בא לשפוט את הארץ. זכאה חולקיהון דאינון דמשתדלי באורייתא יממא ולילי דידעין ארחוי דקב&quot;ה ואתאחדן בשמיה (כל יומא) ווי לאינון דלא משתדלי באורייתא דהא לית לון חולקא בשמא קדישא ולא אתאחדן ביה לא בהאי עלמא ולא בעלמא דאתי מאן דזכי בהאי עלמא זכי בעלמא אתי. דהכי תנינן דובב שפתי ישנים אע&quot;ג דאינון בההוא עלמא שפוותייהו מרחשן תמן אורייתא. ת&quot;ח עד השתא אקריבו ישראל תבואת הארץ. תבואת הארץ ודאי ואתעסקו ביה ואתקשרו בההוא קשורא. ואע&quot;ג דדינא אשתכח דינא בשלמא אשתכח ביה (ס&quot;א דעלמא אתנהגא ביה) ואקריבו שעורים בגין דאיהו קדמאה מכל שאר תבואה ומן קדמאה מתקרבא ולא מההוא דמתאחר דהא אחידו קדמאה דישראל אתאחדו ביה בקב&quot;ה הכא הוא. אמר קב&quot;ה אנא יהיבית לכו מן במדברא מההוא אתר דאקרי שמים דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ואתון מקרבין קמאי שעורים ורזא דמלה זאת תורת הקנאת חסר אזהרותא לנשי עלמא דלא ישטון תחות בעליהון. ואי לאו קמח שעורים זמינא לקרבא. וממלה חדא אשתמודע מלה אחרא זכאה חולקיהון דישראל דהא כ&quot;י לא שקרת במלכא קדישא לעלמין כ&quot;י תווה' אשר תשטה אשה תחת אישה בג&quot;כ דינא דהאי אתתא &lt;קטע סוף=דף צו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צו ב/&gt;מאתרהא קא אתייא ומאן הוא אתרהא ההוא דכתיב בה אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה. אשת חיל עטרת בעלה. וההוא קמח שעורים דאייתית ההיא אתתא מנחת קנאת אתקרי חסר כנסת ישראל הכי אקרי וע&quot;ד בפינחס כתיב תחת אשר קנא לאלקיו דקנאה הכא אתאחד דמאן דמשקר בהאי ברית קנאה אתערת עליה ועל דא קנאין פוגעין בו. ת&quot;ח קמח שעורים האי עומר דכיון דהוה מטא לריחין דגרוסות מפיקין מניה עשרון מנופה בי&quot;ג נפה ודא שבע שבתות תמימות לבתר דסלקין שבע שבתות אין אתא מלכא קדישא לאזדווגא בה בכנסת ישראל ואורייתא אתיהיבת וכדין אתעטר מלכא ביחודא שלים ואשתכח אחד לעילא ותתא וכד אתער מלכא קדישא ומטא זמנא דאורייתא כל אינון אילנין דמבקרי אבייהו סלקין שירתא ומאי אמרי. בשעתא דמלקטי להון פתחו ואמרי יי' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה. יי' בהשמים חסדך. וכתיב וכל עצי השדה ימחאו כף:

תו פתח ואמר מזמור שירו ליי' שיר חדש כי נפלאות עשה שיר חדש אקרי בגין כך בהקריבכם מנחה חדשה התם מנחת קנאות הכא מנחה חדשה. חדשה דחדושא דכלא (ס&quot;א דכלה) הכא. קשורא דכלא דעילא ותתא קשורא דמהימנותא ועל דא יעקב שלימא אתעטר בעטורי ואורייתא אתיהיבת. וכד מטון בכורים לגבי כהנא הוה בעי בר נש למימר ולפרשא מלין על ההוא אילנא דארעא דאשתלים כגוונא דלעילא בתריסר תחומין בשבעין ענפין ובעא לאובדא ליה לבן ארמאה דאתפגים עלמא בגיניה וקב&quot;ה שזיב ליה ואתעטר בדינוי (ס&quot;א בבנוי) כמה דאוקימנא בגין ההוא אילנא וכל קשרא דמהימנותא ביה תלייא וע&quot;ד מנחה חדשה אתקרי. מ&quot;ט בגין דחדוותא דעלאי ותתאי הוא וחדוותא דסיהרא ובכל זמנא חדתותי דסיהרא קשרא דמהימנותא הוא וחדוותא דילה (דסיהרא). למלכא דהוו ליה בנין וברתא חדא אתקין סעודתא לכלהו בנין לא אשתכחת ההיא ברתא על פתורא כד אתאת אמרת למלכא מארי לכל אחי זמינת ויהבת לכל חד מאנין ידיען ולי לא יהבת חולקא בינייהו. אמר לה חייך ברתי מנא דילך ישתכח על חד תרין. הא כלא יתנון לך מחולקיהון. אשתכח לבתר בידהא חולקין על חד תרין מכלא.כך כ&quot;י מכלא נטלא חולקין וע&quot;ד אתקרי כלה כלולא. ככלה דכלהו מזמנין לה מאנין וחולקין ותכשיטין כך היא כ&quot;י חדתותי (נ&quot;א חדוותא) דילה בכלא וכלא יהבין לה חולקין ומאנין. 

ת&quot;ח בשעתא דמלכא קדישא ואשתכח בעטרוי חדוותא דכנסת ישראל הוא. וכד אורייתא אתיהיבת אתעטרת כנסת ישראל בעטרין עלאין. ובגין דכל קשרא דמהימנותא אתקשר בהאי אילנא אקרי יום אחד דכתיב והיה יום אחד הוא יודע ליי'. יום אחד ודאי דכנסת ישראל יום אחד בקשורא דלעילא. קשורא דלעילא רישא וגלגלתא ומוחי קשורא אחרא תרין דרועין וגופא דאחידן מחילא דרישא ואוקמא רב המנונא (ס&quot;א בתרין) בתלת קשירין דאבהתא (קשורא אחרא) תרין קיימין (נ&quot;א כוליין דלתתא) דאתמשכו במשח רבות (בקיומא) בתרין דרגין לתרין נחלין לאכנשא זרעא לאפקא בדרגא אחרא בפום אמה. אילנא דא הוא גופא דאמצעיתא דאחיד לכל הני וכלא מתקשרן ביה והוא בהון ועל דא כלא חד ועד אזדווגת ביה מטרוניתא כדין הוא אחדע והא אוקימנא מלי. תא חזי כתיב ביום השמיני עצרת מאן עצרת אלא בההוא אתר דכלא מתקשרן כחדא אקרי עצרת. מאי עצרת (ס&quot;א כנופיא כנישו) כנישו ואי תימא הכא דאקרי עצרת מ&quot;ט אלא בכל אינון יומין יומי סעודתי דענפי אילנא &lt;קטע סוף=דף צו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צז|א}}&lt;קטע התחלה=דף צז א/&gt;הוו ועל דא שבעים פרים אינון. לבתר חדוותא (דגופא) דאילנא ממש וחדוותא דאורייתא ובגיניה הוא יומא חד עצרת חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא ועל דא לית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכנסת ישראל בג&quot;כ עצרת תהיה לכם. לכם ולא לאחרא (ס&quot;א לבתר חדוותא דאילנא ממש ובגיניה הוא יומא חד ולית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכ&quot;י וע&quot;ד כתיב עצרת תהיה לכם. אוף הכי בהאי יומא חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא וכלא אשתכח ביה) דהא בשעתא דמלכא אשתכח כלא אשתכח ביה. ועל דא תנינן בעצרת על פירות האילן והא אוקמוה. בגין כך אחד אקרי. אחד ודאי כמה דאמרן. ת&quot;ח מה כתיב ממושבותיכם תביאולחם תנופה וגו' סלת תהיינה חמץ תאפינה. מאי שנא הכא חמץ (בכנ&quot;י) אלא בגין דכלא אחידן ביה (וכן) באילנא דהא באילנא אחידן ענפין באילנא אחידן עלין קליפין דינין סגיאין בכל סטרין כלא אשתכח ביה. בגין דהאי אילנא מכפר על יצר הרע דהוא בבי מותביה דב&quot;נ. א&quot;ר אלעזר מהאי אילנא אתזנו כל שאר אילנין לתתא והוא אשתרש' על חד נהרא עמיקא דנגיד ונפיק ולא פסקין מימוי לעלמין. עליה כתיב והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ועל דא אקרי אורייתא עץ חיים היא וגו' ומאי ותומכיה מאושר הא אוקמוה אבל ותומכיה מאושר כמה דאת אמר באשרי כי אשרוני בנות:

רבי אבא ורבי חייא הוו אזלי באורחא א&quot;ר חייא כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה. מאי קא מיירי. א&quot;ל הא אוקמוה חברייא אבל ת&quot;ח ישראל כד הוו במצרים הוו ברשותא אחרא והוו אחידן במסאבותא כאתת דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא. בתר דאתגזרו עאלו בחולקא קדישא דאקרי ברית כיון &lt;קטע סוף=דף צז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צז ב/&gt;דאתאחדו ביה פסק מסאבותא מנייהו כדא אתתא כד פסקו מנה דמי מסאבותא בתר דאתפסקו מנה מה כתיב וספרה לה שבעת ימים. אוף הכא כיון דעאלו בחולקא קדישא פסקא מסאבו מנייהו ואמר קב&quot;ה מכאן ולהלאה חושבנא לדכיותא. וספרתם לכם. לכם דייקא כד&quot;א וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה. אוף הכא לכם לעצמכם ולמה בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין ולבתר למיתי לאתחברא ביה במלכא ולקבלא אורייתיה. התם וספרה לה שבעת ימים הכא שבע שבתות אמאי שבע שבתות בגין למזכי לאתדכאה במיין דההוא נהר דנגיד ונפיק ואקרי מים חיים וההוא נהר שבע שבתות נפקו מניה. ועל דא שבע שבתות ודאי בגין למזכי ביה כמה דאתתא דכיו דילה בליליא לאשתמשא בבעלה כך כתיב וברדת הטל על המחנה לילה. על המחנה כתיב ולא כתיב וברדת הטל לילה אלא על המחנה בגין דיורד מההוא נקודה על אינון יומין דאתקריאו מחנה ומתחברת במלכא קדישא ואימתי נחת האי טלא כד קריבו ישראל לטורא דסיני כדין נחת ההוא טלא בשלימו ואדכי ואתפסקת זוהמתן מנייהו ואתחברו ביה במלכא וכ&quot;י וקבילו אורייתא והא אוקימנא. ובההוא זמנא ודאי כל הנחלים הולכים אל הים לאתדכאה ולאסתחאה וכלא אתקשרו (ס&quot;א אתקדשו) ואתחברו ביה במלכא קדישא. ת&quot;ח כל ב&quot;נ דלא מני חושבנא דא אינון שבע שבתות תמימות למזכי לדכיותא דא לא אקרי טהור ולאו בכללא דטהור הוא ולאו הוא כדא למהוי ליה חולקא באורייתא. ומאן דמטי טהור להאי יומא וחושבנא לא אתאביד מניה כד מאטי להאי ליליא לבעי ליה למלעי באורייתא ולאתחברה בה ולנטרא דכיו עלאה דמטי עליה בההוא ליליא ואתדכי. ואוליפנא &lt;קטע סוף=דף צז ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צח|א}}&lt;קטע התחלה=דף צח א/&gt;דאורייתא דבעי ליה למלעי בהאי ליליא אורייתא דבע&quot;פ. בגין דיתדכון (ס&quot;א דיתדבק) כחדא ממבועא דנחלא עמיקא. לבתר בהאי יומא ליתי תורה שבכתב ויתחבר (ס&quot;א בהו) בה וישתכחון כחדא בזווגא חד לעילא. כדין מכריזי עליה ואמרי ואני זאת בריתי אותם אמר יי' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך וגו'. ועל דא חסידי קדמאי לא הוו ניימי בהאי ליליא והוו לעאן באורייתא ואמרי ניתי לאחסנא ירותא קדישא לן ולבנן בתרין עלמין וההוא ליליא כנסת ישראל אתעטרא עלייהו ואתיא לאזדווגא ביה במלכא ותרווייהו מתעטרי על רישייהו דאינון דזכאן להכי. 

ר&quot;ש הכי אמר בשעתא דמתכנשי חברייא בהאי ליליא לגביה ניתי לתקנא תכשיטי כלה בגין דתשתכח למחר בתכשיטהא ותקונהא לגבי מלכא כדקא יאות. זכאה חולקהון דחבריא כד יתבע מלכא למטרוניתא מאן תקין תכשיטהא ואנהיר עטרהא ושוי תקונהא. ולית לך בעלמא מאן דידע לתקנא תכשיטי כלה אלא חברייא זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי. תא חזי חברייא מתקני בהאי ליליא תכשיטהא לכלה ומעטרי לה בעטרהא לגבי מלכא ומאן מתקין ליה למלכא בהאי ליליא לאשתכחא בה בכלה לאזדווגא בה במטרוניתא נהרא קדישא עמיקא דכל נהרין. אימא עלאה הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה וגו'. לבתר דאתקינת ליה למלכא ואעטרת ליה אתיית לדכאה לה למטרוניתא ולאינון דמשתכחי גבה. למלכא דהוה ליה בר יחידאי אתא לזוגא ליה במטרוניתא עלאה מאי עבדת אמיה כל ההוא ליליא עאלת לבי גניזהא אפיקת עטרא עלאה בשבעין &lt;קטע סוף=דף צח א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צח ב/&gt;אבני יקר סחרנהא ואעטרת ליה אפיקת לבושין דמילת ואלבישת ליה ואתקנת ליה בתקוני דמלכין. לבתר עאלת לבי כלה חמאת עולימתהא דקא מתקני עטרהא ולבושהא ותכשיטהא לתקנא לה. אמרה לון הא אתקינת בי טבילה אתר דמיין נבעין וכל ריחין ובוסמין סוחרני אינון מיין לדכאה לכלתי לית כלתי מטרוניתא דברי ועולימתהא ויתדכון בההוא אתר דאתקינת בההוא בי טבילה דמיין נבעין דעמי לבתר תקינו לה בתכשיטהא אלבישו לה לבושהא אעטרו לה בעטרהא. לבתר כד ייתי ברי לאזדווגא במטרוניתא. יתקין היכלא לכלהו וישתכח מדוריה בכו כחדא. כך מלכא קדישא ומטרוניתא וחברייא כהאי גוונאי ואימא עלאה דמתקנת כלא אשתכח דמלכא עלאה ומטרוניתא וחברייא מדוריהון כחדא ולא מתפרשין לעלמין הה&quot;ד יי' מי יגור באהלך וגו'. הולך תמים ופועל צדק. מאן הוא פועל צדק אלא אלין אינון דמתקני למטרוניתא בתשכיטההא בלבושהא בעטרהא. וכל חד פועל צדק אקרי. א&quot;ר חייא אלמלא לא זכינא בעלמא אלא למשמע מלין אלין דיי. זכאה חולקהון דאינון דמשתדלי באורייתא וידעין אורחוי דמלכא קדישא דרעותא דלהון באורייתא עלייהו כתיב כי בי חשק ואפלטהו. וכתיב אחלצהו ואכבדהו:

בחדש השביעי באחד לחדש. רבי יצחק פתח תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה קריב לון לגביה מן כל אומין עכו&quot;ם ואתרעי בהו ומאתר רחיקא קריב לון לגביה הה&quot;ד ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלקי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה דהא מאתר רחיקא אתרעי בהו וקריב לון לגביה וכתיב ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וגו'. הני קראי אית לאסתכלא בהו וכי כל ישראל לא הוו ידעי דא וכ&quot;ש יהושע אלא אורייתא כולה סתים וגלייא כמה דשמא קדישא סתים וגלייא כגין דאורייתא כולה שמא קדישא היא ועל דא איהי סתים וגלייא אי ישראל &lt;קטע סוף=דף צח ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|א}}&lt;קטע התחלה=דף צט א/&gt;ויהושע הוו ידעי אמאי כתיב כה אמר יי'. אלא ודאי סתימא דמלה טיבו סגי עבד קב&quot;ה בישראל דאתרעי בהו באבהתא ועביד לון רתיכא קדישא עלאה ליקריה ואפיק לון מגו נהרא עלאה יקירא קדישא בוצינא דכל בוצינין בגין דיתעטר בהו. הה&quot;ד כה אמר יי' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם הנהר ההוא נהר דאשתמודע ואתידע. מעולם מאי קא בעי הכא אלא לאחזאה חכמתא מעבר הנהר מעולם אלא ההוא נהר עולם אקרי ועל דא בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה טיבו וקשוט דעבד קב&quot;ה לישראל. ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר מאי קא מיירי. אלא אברהם לא אתדבק ביה בההוא נהר כמו יצחק דאתדבק ביה בסטריה לאתתקפא. ת&quot;ח האי נהר אע&quot;ג דלאו איהי דינא. דינין נפקי מסטריה ואתתקפו ביה וכד יצחק אתתקף (בדינוי) בבנוי כדין עלאין ותתאין מתכנפי לדינא וכרסייא דדינא אתתקן ומלכא קדישא יתיב על כורסייא דדינא ודאין עלמא כדין תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו. זכאין אינון ישראל דידעין לסלקא כורסייא דדינא ולתקנא כורסייא דרחמי ובמה בשופר. רבי אבא הוה יתיב קמיה דר&quot;ש א&quot;ל הא זמנין סגיאין שאילנא על האי שופר מאי קא מיירי ועד כאן לא אתישבנא ביה. א&quot;ל ודאי האי הוא ברירא דמלה דישראל בעיין ביומא דינא (נ&quot;א דא) שופר ולא קרן בגין דקרן הא אתידע באן אתר איהו ולאתדבקא דינא לא בעינא. אבל הא תנינן במלין ובעובדא בעינן לאחזאה ולאתערא מלין סתימין. ת&quot;ח כד ההוא שופר עלאה דנהירו דכלא ביה אסתלק ולא נהיר לבנין כדין דינא אתער וכרסוון אתתקנו לבי דינא ודא שופר אילו דיצחק אקרי תוקפיה &lt;קטע סוף=דף צט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צט ב/&gt;דיצחק תושבחתיה דאבהן כד אסתלק ההוא שופר גדול דלא ינקא לבנין כדין יצחק אתתקף ואתתקן לדינא בעלמא. וכד אתער האי שופר וכד בני נשא תייבין מחטאיהון בעיין לנגדא קול שופר מתתא וההוא קלא סליק לעילא כדין אתער שופרא אחרא עלאה ואתער רחמי ואסתלק דינא ובעינן לאחזאה עובדא בשופר לאתערא שופרא אחרא ולאפקא בהאי שופר לתתא אינון קלי לאחזאה דכל אינון קלין דלעילא דכלילן כלהו בההוא שופר עלאה יתערון לנפקא ובהני קלין דלתתא יהבין ישראל חילא (לרחמי מתתא ואתער שופר גדול) לעילא ועל דא בעינן לזמנא שופר ביומא דא ולסדרא קלין לכוונא ביה בגין לאתערא שופר אחרא דביה כלילן קלי לעילא (ולסדרא קלין בשופר). 

סדרא קדמאה קלא נפיק ומתעטר לעילא סליק רקיעין ואתבקע בין טורי רמאי ומטי לגביה דאברהם ושריא ברישיה ואתעטר ואתער הוא ואתקן לכורסייא. ובספרא דאגדתא תנינן בשעתא דההוא קלא קדמאה סליק אתער ואתעטר אברהם ואתקן לכרסייא פקדין עליה (ס&quot;א או&quot;א) אבא. אדהכי סלקא תניינא תקיפא לתברא תוקפי רגיזין. 

ודא סדרא תניינט ההוא קלא תבירא בתוקפוי וכדין סלקא וכל דינין דיתערון (ס&quot;א דאתערען) קמיה אתברו עד דסליק לאתריה דיצחק. כיון דיצחק אתער וחמי לאברהם מתקן לכורסייא לקיימא קמיה כדין אתכפיא ותבר תוקפא קשיא ובהאי בעי מאן דתקע לכוונא לבא ורעותא בגין לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא. הה&quot;ד אשרי העם יודעי תרועה. יודעי ודאי. 

סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ובקע כל אינון רקיעין ורחמי מתערן ומטי ההוא קלא לרישיה דיעקב &lt;קטע סוף=דף צט ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|ק|א}}&lt;קטע התחלה=דף ק א/&gt;ויעקב אתער וחמי לאברהם מתתקן בגיסא אחרא כדין אחידן תרוייהו ביה ביצחק דא מהאי סטרא ודא מהאי סטרא ולא יכלין תוקפוי לנפקא לבר. '''והני תלתא סדרין כלהו סדרא חד'''. 

סדרא אחרא קלא נפיק וסליק ונטיל לאברהם מאתריה ונגיד ליה לתתא לאתר דתוקפיהון דיצחק שריין וקיימן ליה לאברהם בגווייהו. סדרא תניינא נפיק קלא תבירא לא תקיפא כקדמאה. לא דחליש ההוא קלא דתקע אלא דההוא קלא לאו איהו לגבי יצחק בקדמיתא דתמן תוקפא תקיפא שריא אלא לגבי אינון בי דינא דלתתא דאינון רפויין יתיר וכלהו חמאן לאברהם לגבייהו ואתכפיין קמיה. אדהכי סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ואתעטר ברישיה דיעקב ונגיד ליה לתתא לההוא אתר דאינון גבוראן שריין וקאים לקבלייהו אברהם מהאי סטרא ויעקב מהאי סטרא ואינון באמצעיתא כדין אתכפיין כלהו ומשתכחין (ס&quot;א ומשתככי) באתרייהו. '''והני כלהו סדרא אחרא תניינא'''. 

סדרא בתראה דבעיא לסלקא לון לאתרייהו ולישבא (ס&quot;א ולישרא) בינייהו ליצחק כמלקדמין. בגין דהאי בעא לישרא ליה באתריה ולא יפוק בתוקפוי לבר כדין דינין כלהו אתכפיין ורחמין אתערו. 

על דא בעי לכוונא לבא ורעותא בהני קלי ולמחהדר בתיובתא קמי מאריהון. כדין כד ישראל מתקני ומסדרי קלין ברעותא דלבא כדקא יאות בשופרא דא אהדר ההוא שופר עלאה. וכד אהדר מעטרא ליה ליעקב ואתתקן כלא. וכורסייא אחרא רמיו וכדין חידו אשתכח בכלא וקב&quot;ה מרחם על עלמא. זכאה חולקהון דישראל דידעין לנגדא ולאמשכא &lt;קטע סוף=דף ק א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|ק|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ק ב/&gt;למאריהון מדינא לרחמי ולתקנא כלהו עלמין על ידייהו. ת&quot;ח לקביל דא תלתא ספרין פתיחין ביומא דא וכמה דרחמין מתערין ודינין קשיין אתכפיין ועאלין לדוכתייהו כך הוא לתתא כגוונא דלעילא דינין קשיין אתכפין ואתעברו מעלמא ומאן אינון אלין אינון רשעים גמורים דאינון דינין קשיין דאתכפיין ואתעברו מעלמא ועל דא נכתבים ונחתמים וכו'. אמר ר' אבא ודאי דא הוא ברירא דמלה בריך רחמנא דשאילנא ורווחנא בהני מלי. 

אמר ר' יהודה כתיב זכרון תרועה זכרון עבדינן לכוונא לבא ורעותא ישראל עבדין זכרון לתתא במה בעובדא בגין דיתער מלה כההוא גוונא לעילא. אמר ר' אלעזר כתיב בכסה ליום חגנו דאתכסייא ביה סיהרא והיך אתכסייא. אלא כד קיימא עיבא ושמשא לא נהיר כדין סיהרא אתכסייא ולא נהיר ועל דא מקמי עיבא שמשא לא נהיר כ&quot;ש סיהרא דאתכסייא ולא נהירא ועל דא בכסה ליום חגנו בה&quot;א דאתכסייא סיהרא ובמה נהיר כלא בתיובתא ובקל שופרא דכתיב אשרי העם יודעי תרועה כדין יי' באור פניך יהלכון. ת&quot;ח בהאי יומא אתכסייא סיהרא ולא נהיר עד בעשור לחדש דישראל תייבין כלהו בתיובתא שלימתא ואימא עלאה תאבת ונהרת לה והאי יומא נהירו דאימא נטלא ואשתכח חידו בכלא ועל דא כתיב יום הכפורים הוא. יום כפור מבעי ליה מאן יום הכפורים אלא בגין דתרי נהורין נהרין בחד. בוצינא עלאה נהיר לבוצינא תתאה ובהאי יומא מנהורא עלאה נהיר ולא מנהורא דשמשא ובגין כך בכסה ליום חגנו כתיב. 

רבי אבא שלח ליה לר&quot;ש אמר אימתי זווגא דכנסת ישראל במלכא קדישא שלח ליה וגם אמנה ואחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה אתרגיש רבי אבא ארים קליה בכה ואמר ר' ר' בוצינא קדישא ווי ווי לעלמא כד תפוק מניה ווי' לדרא דיהון בעלמא כד תסתלק מנהון וישתארון יתמין מנך. א&quot;ל רבי חייא לר' אבא האי דשלח לקבלך מאי קאמר אמר ודאי לאו זווגא דמלכא במטרוניתא אלא בזמנא דנהרא מאבא עלאה וכד אתנהרא מניה קרינן לה קדש דהא מבי אבא נטלא האי וכדין מזדווגי כחדא בגין דמלכא קדש אקרי דכתיב קדש ישראל ליי' דנטיל מאתר דאקרי קדש. כדין אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי דהא מבי אבא שמא דא ולא מבי אמא ועל דא ותהי לי לאשה לאזדווגא כחדא בזמנא דא ולא בזמנא אחרא דזמנא דנטלא מבי אבא ולא בזמנא דנטלא מבי אימא ויום הכפורים אוכח דתשמיש המטה אסור בגין דזווגא לא אשתכח דהא מבי אימא נטלא ולא מבי אבא. א&quot;ר חייא ודאי זכאה דרא דר&quot;ש שארי בגויה זכאין אינון דקיימין קמיה כל יומא. 

א&quot;ר אבא בראש השנה נברא אדם וקאים בדינא קמי מאריה ותב &lt;קטע סוף=דף ק ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קא|א}}&lt;קטע התחלה=דף קא א/&gt;בתיובתא וקביל ליה קודשא בריך הוא. אמר ליה אדם אנת תהא סימנא לבניך לדרי דרין בהאי יומא קיימין בדינא ואי יתובון אנא אקבל לון ואיקום מכורסייא דדינא ואתקיים על כורסייא דרחמי וארחם עלייהו. ודוד אמר אהבתי כי ישמע יי' את קולי תחנוני ועל דא כתיב כי עמך הסליחה למען תורא. וכתיב כי עמך מקור חיים באורך נראה אור:

אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם רבי חייא פתח לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. לדוד משכיל הא תנינן בעשרה זיני זמרא אתקרי (נ&quot;א אתתקן) ספר תהלים. בנצוח. בנגון. במשכיל. במכתם. במזמור. בשיר. באשרי. בתפלה. בהודאה. בהללויה. ועלאה מכלהו הללויה והא אוקמוה. הכא משכיל אתריה ידיע מהו משכיל מייא דאחכימו לאינון דשתו להו ההוא אתר (ס&quot;א דמשתדלין בההוא אתר) דאקרי משכיל כד&quot;א משכיל על דבר ימצא טוב. ובגין דאקרי הכי תליא ביה סליחה חירו דחירין הה&quot;ד אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. מאי כסוי חטאה הא אוקמוה דהוא כסוי מב&quot;נ ההוא חטאה דחב לקב&quot;ה ואודי קמי קב&quot;ה אבל (ס&quot;א כסוי חטאה) ת&quot;ח כד ב&quot;נ חטי וחב זמנא חדא ותרין ותלתא ולא אהדר ביה הא חובוי באתגלייא אינון ומפרסמי לון לעילא ומפרסמי לון לתתא וכרוזי אזלין קמיה ומכרזי אסתלקו מסחרניה דפלנייא נזיף הוא ממאריה נזיף הוא לעילא נזיף הוא לתתא ווי ליה דפגים דיוקנא דמאריה ווי ליה דלא חייש ליקרא רמאריה קב&quot;ה גלי חוביה לעילא הדא הוא דכתיב יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. וכד בר נש אזיל בארחא דאמריה ואשתדל בפולחניה ואזדמן ליה חטאה חד כלא מכסין עלוי' עלאין ותתאין דא אקרי כסוי חטאה. 

א&quot;ל ר' אבא עד כען לא מטית לעקרא דמלה ושפיר קאמרת. והאי דקאמרו חברייא שפיר. אבל אי הכי מכוסה חטאה מבעי ליה מהו כסוי חטאה. אלא תרי מלי דחכמתא אית ביה ותרוייהו הכי. חד כמה דתנינן דעובדין טבין דבר נש עביד בהאי עלמא עבדין ליה בההוא עלמא לבושא יקירא עלאה לאתלבשא בהו. וכד בר נש אתקין עובדין טבין וגברין עליה עובדין בישין ואשגח ביה קב&quot;ה ועובדוי בישין סגיאין ואיהו רשע דאשתכח חטאה קמי מאריה ותוהא על אינון טבאן דעבד בקדמיתא הא אתאביד הוא מכלא מהאי עלמא ומעלמא דאתי. מה עביד קב&quot;ה מאינון טבאן דעביד האי חטאה בקדמיתא. אלא קב&quot;ה אף על גב דההוא רשע חטאה אתעביד. אינון טבאן וזכיין לא אתאבידו אית צדיק דאזיל בארחוי דמלכא עלאה ואתקין לבושוי מעובדוי ועד לא אשלים לבושוי אסתלק. קב&quot;ה אשלים ליה מאינון עובדין דעבד (ס&quot;א דאביד) האי רשע חטאה ואשלים לבושוי לאתתקנא בהו בההוא עלמא הה&quot;ד יכין וצדיק ילבש ההוא חטאה אתקין וצדיק אתחפי ממה דאיהו תקין הה&quot;ד כסוי חטאה (כסוי הוא מידא דחטאה אתחפי מחטאה) וע&quot;ד לא כתיב מכוסה אלא כסוי. וחד. דאתחפי ההוא חטאה דהאי זכאה באינון דאקרון מצולות ים דהא מאן דנפיל במצולות ים לא אשתכח לעלמין בגין דמיין חפין עלייהו (מאן מצולות ים) כד&quot;א ותשליך &lt;קטע סוף=דף קא א/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קא ב/&gt;במצולות ים כל חטאתם. מאן מצולות ים אלא רזא יקירא הוא והא (ס&quot;א אוקמוה ר&quot;ש אמר) אוקמיה ר&quot;ש ואמר כל אינון דאתו מסטרא תקיפא ואתאחדו בזינין בישין בכתרין תתאין כגון עזאזל ביומא דכפורי דא אקרי מצולות ים כזפטא דכספא כד בחנין ליה בנורא הה&quot;ד הגו סיגים מכסף כך האי מאינון מצולות ים הוא ומצולות ים אקרי מצולות מההוא ים קדישא מצולות זוהמא דכספא ועל דא כל אינון חטאין דישראל שדיין לגויה (ס&quot;א לגביה) והוא קביל לון וישתאבון בגויה. מ&quot;ט בגין דאיהו חטאה אקרי מאי חטאה גרעונא וע&quot;ד הוא גרעונא דכלא ונטל גרעונא דגופא ודנפשא. בהאי יומא נחית האי מצולות ים זוהמא (דכספא) דנפשא ונטיל זוהמא דגופא. מאן היא זוהמא דגופא דא אינון חובין דאתעבידו על ידי דיצר הרע דאקרי מזוהם מנוול. אמר ר' יוסי תנן ונתן אהרן על שני השעירים גורלות אי הכי יקרא הוא דעזאזל חמיתון עבדא דשדי עדבין במאיה ארחיה דעלמא לא נטל אלא מה דיהיב ליה מאריה. אבל בגין דסמאל זמין האי יומא בדלטורא ובגין דלא יהא ליה פטרא (ס&quot;א בהאי עדבא הוא סלקא ביה) יהבין ליה חולקא בהאי. והאי עדבא מגרמיה הוא דסליק ביה דאמר ר' יהודה א&quot;ר יצחק מלה עלאה אשכחנא בעדבא. עדבא דיהושע כתיב ביה על פי הגורל. ע&quot;פ הגורל וואי דאיהו אמר דא חולקא דיהודה דא דבנימין וכו' וכן כלהו אוף הכא כיון דכהנא שוי ידוי אינון עדבין מדלגי וסלקין בידא דכהנא (נ&quot;א דסלקין עדבין בידא דכהנא אינון מדלגי מן ידוי) ושארן באתרייהו הה&quot;ד והשעיר אשר עלה עליו הגורל עלה עליו ודאי. ולא דא בלחודוי אלא בכל זמנא דדלטורא זמין ואתיהיב ליה רשותא בעינן לשואה לקבליה במה דיתעסק ושביק לון לישראל בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא הה&quot;ד ויאמר יי' אל השטן מאין תבא והא תנינן משוט בארץ מאי הוא אלא האי הוא דלטורא רבא מקטרגא דישראל והא אתערו חברייא (דודאי) בההיא שעתא דהוו זמינין ישראל למעבר ימא ולאתפרעא ממצראי אמר אנא אעברנא בארעא קדישא וחמינא דלא אתחזון אלין למיעל בגוה א אנת דאין דינא דינייהו הכא ממצראי מה שניין אלין מאלין או ימותון כלהו כחדא או יהדרון כלהו למצרים ולאו אנת הוא דאמרת ועבדום וענו אותם ת' שנה והא לא סליקו מחושבנא אלא רד&quot;ו ולא יתיר. אמר קב&quot;ה מה אעביד אשתדלותא בעייא הכא לאייתאה לקרבא לקבליה יהיבנא ליה במה דיתעסק וישבוק בהו לבני והא אשתכח במאן דיתעסק מיד אמר ליה השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמהו בארץ. מיד פלג ליה דלטורא במלין ויען השטן את יי' ויאמר החנם ירא איוב אלקים. לרעיא דבעי לאעברא עאניה בחד נהרא אעבר זאבא לקטרגא ליה בעאניה רעיא הוה חכים אמר מאי אעביד דבעוד דאנא אעבר לטלייא יקטרג הוא בעאני זקיף עינוי וחמי בין עאוא חד תיישא מאלין תיישי ברא דהוה רב ותקיף אמר אשדי דא לקבליה ובעוד דמקטרגי דא בדא אעבר לכל עאנא וישתזבון מניה. כך קב&quot;ה אמר ודאי הא תיישא חד רב ותקיף ואלים אשדי לקבליה ובעוד דהוא ישתדל ביה יעברון בני ולא ישתכח קטיגורא לגבייהו. מיד ויאמר יי' אל השטן השמת לבך עד דקב&quot;ה זווג להו כחדא דכתיב הנו בידך. בעוד דהוא אשתדל ביה שביק לון לישראל ולא אשתכח קטיגורא לגבייהו. אוף הכי בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא ובעינא לשדרא לקבליה במה דיתעסק (כגוונא דיליה) ובעוד דאיהו אשתדל ביה שביק לון לישראל ומתלא אמרא לזלזולא דבי מלכא הב ליה זעיר חמרא וישבחך קמי מלכא ואי לאו יימא למלכא מלה בישא. לזמנין נטלין לה לההיא מלה עלאי דבי מלכא ומלכא עביר דינא בגיניה.&lt;קטע סוף=דף קא ב/&gt; {{ממ זהר משולב|ג|קב|א}}&lt;קטע התחלה=דף קב א/&gt;ר' יצחק אמר לשטייא דקאים קמי מלכא הב ליה חמרא ולבתר אימא ליה ואחזי ליה כל אינון טעוון דעבדת וכל אינון בישין והוא ייתי וישבחך ויימא דלא ישתכח בעלמא כוותך אוף הכא הא קאים דלטורא תדיר קמי מלכא. ישראל יהבין ליה האי דורון ובהאי דורון פתקא לכל בישין ולכל טעוון ולכל חובין דעבדו ישראל והוא אתי ומשבח להו לישראל ואתעביד סניגורא עלייהו וקב&quot;ה אהדר כלא לרישא דבישי דעמיה בגין דכתיב כי גחלים אתה חותה על ראשו. א&quot;ר יוסי ווי לון לעמא דעשו בשעתא דהאי שעיר משדרי לההוא דלטורא ממנא דעלייהו דבגיניה אתי לשבחא לון לישראל וקב&quot;ה אהדר כל אינון חובין לרישא דעמיה בגין דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. א&quot;ר יהודה אלמלי הוו ידעי עכו&quot;ם מהאי שעיר לא שבקין לון לישראל יומא חד בעלמא. ת&quot;ח כל ההוא יומא משתדל איהו בההוא שעיר ובגין כך קב&quot;ה מכפר להו ישראל ודכי לון מכלא ולא אשתכח קטגוריא קמיה לבתר הוא אתי ומשבח להו לישראל וכדין שאיל ליה כד&quot;א ויאמר יי' אל השטן מאין תבא אתיב בתושבחתייהו דישראל וקטיגורא אתעביד סניגורא ואזיל ליה. כדין קב&quot;ה אמר לשבעין שרין דחסרין כורסייא חמיתון האי דלטורא היאך קאים על בני תדיר (אסתכמו) הא חדא דאשתכח (ס&quot;א אשתדר) גביה בפתקא דכל חובייהו וכל טעותייהו וכל מה דחטו וחבו קמאי והוא קביל לון כדין אסתכמו כלהו דיהדרון אינון חובין על עמיה. רבי אבא אמר כל אינון חובין וחטאין מתדבקין ביה כמה דכתיב ותשליך במצולות ים כל חטאתם ולבתר כלהו מתהדרן ברישיהון דעמיה הה&quot;ד ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה. בהאי יומא מתעטר כהנא בעטרין עלאין והוא קאים בין עלאי ותתאי ומכפר עליה ועל ביתיה ועל כהני ועל מקדשא ועל ישראל כלהו. תאנא בשעתא דעאל בדמא דכפר מכוין ברישא דמהימנותא ואדי באצבעיה כמה דכתיב והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת והיך עביד בסים בקפטא (ס&quot;א בקטפא) דאצבעא ואדי כמצ&quot;יף בטיצפין דאצבעא לסטרי קפתורא (ס&quot;א קטעורא) (ס&quot;א כפורתא) אדי ואתכוון ושארי לממני אחת. אחת ואחת אחת בלחודהא אחת דכליל כלא. אחת שבחא דכלא, אחת דכלא אהדרן לקבלה אחת רישא דכלא לבתר אחת ואחת דאינון שריין כחדא ברעותא באחוותא ולא מתפרשין לעלמין. בתר דמטא להאי ואחת דהיא אימא דכלא מכאן שארי לממני בזווגא ומני ואמר אחת ושתים. אחת ושלש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע. בגין לאמשכא ולנגדא להאי אחת דהיא אימא (ימא) עלאה בדרגין ידיען לכתרא (ס&quot;א לנהרא לאימא) דאימא תתאה ולאמשכא נהרין עמיקין מאתרייהו לכנסת ישראל. וע&quot;ד יומא דא תרין נהורין נהרין כחדא אימא עלאה נהרא לאימא תתאה וע&quot;ד כתיב יום הכפורים כמא דאתמר. א&quot;ר יצחק קפטרא חדא קשירא ברגלוי דכהנא בשעתא דהוה עאל דאי ימות התם יפקוהו מלבר ובמה ידעי בההוא זהוריתא אתידע ואשתמודע כד לא יהפך גווני. בההוא שעתא אשתמודע דכהנא אשתכח לגו בחטאה ואי יפוק בשלם בזהוריתא אתידע ואשתמודע דיהפך גווני לחוור כדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. ואי לאו כלהו אשתכחו בצערא והיו ידעי כלא דלא אתקבלו צלותהון. א&quot;ר יהודה כיון דהוה עאל וטמטם עינוי דלא לאסתכלא במה דלא אצטריך והוה שמע קל גדפי כרובייא מזמרי ומשבחי. הוה ידע כהנא דכלא הוה בחדוה ויפוק בשלם ועם כל דא בצלותיה הוה ידע דמלין נפקין בחדוותא ומתקבלן ומתברכן כדקא יאות וכדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. &lt;קטע סוף=דף קב א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קב ב/&gt;רבי אלעזר שאל לרבי שמעון אבוי א&quot;ל האי יומא אמאי הוא בהאי אתר תלי ולא בדרגא אחרא דיאות הוא למהוי בדרגא דמלכא שארי יתיר מכלא.{{ררר}} א&quot;ל ר&quot;ש אלעזר ברי הכי הוא ודאי ויאות שאלת. ת&quot;ח מלכא קדישא שביק היכליה וביתיה בידא דמטרוניתא ושבק לבנוי עמה בגין לדברא לון ולאלקאה לון ולמשרי בגוויה דאי זכאן מטרוניתא עאלת בחדוותא ביקרא לגבי מלכא. ואי לא זכאן היא ואינון אתהדרו בגלותא והא אוקימנא כמה דכתיב &quot;משדד אב יבריח אם&quot; וכתיב &quot;ובפשעכם שלחה אמכם&quot;. וע&quot;ד אית יומא חד בשתא לאשגחא בהו ולעיינא בהו. וכד אזדמן האי יומא אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמן לקבליה לאסתכלא בהו בישראל וישראל אזדרזו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדן אזדמן להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא. 

בני מלכא בנהא דאתפקדן בידהא כלהו זכאין כלהו בלא חטאן בלא חובין כדין אזדווגת (ס&quot;א וכד אזדמן האי יומא וישראל אזדמנו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדין אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמנת לקבלה לאסתכלא בהו בישראל וחמאת בני מלכא בנהא (נ&quot;א ברה) דאתפקדון בידהא דמטרוניתא כלהו זכאין כלהו בלא חטאין בלא חובין כדין אזמינת להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא כדין מטרוניתא עאלת) לגבי מלכא בנהירו בחדווה בשלימו ברעותא דהא רביאת בנין למלכא עלאה כדקא יאות. וכד האי יומא לא אשתכחו כדקא יאות ווי לון ווי לשלוחיהון ווי דהא מטרוניתא אתרחקת מן מלכא ואמא עלאה אסתלקת ולא נפיק מנה חירו לעלמין. 

זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אוליף לון אורחוי בגין לאשתזבא מן דינא וישתכחון זכאין קמיה הה&quot;ד כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. וכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאתיכם וגו'. ובחמשה עשר יום לחדש השביעי וגו'. 


ר' יוסי שאל לר' אבא א&quot;ל הני חמשה עשר יום מאי קא מיירי. א&quot;ל ודאי רזא יקירא הוא. ת&quot;ח בין לעילא בין לתתא כל חד וחד בארחיה נטלא ובארחיה יתבא ובארחיה אתער ועביד מאי דעביד. האי עשיר מכנסת ישראל אינון. ויומא עשיראה בעשיראה קיימא. ועל דא בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית וגו' והאי יומא הוא דילה וחמשה יומין אחרנין דמלכא הוא. ההוא יומא דאתי עלה דהא חמישאה ביה יתיב מלכא בתרעא. ובכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא. חמשה עלייהו דמלכא הוא ההוא יומא דאתי עלה בגין כך חמשה יומין מירחא לאורייתא. 

ואי תימא שביעאה בזמנא דתרין אבהן משתכחי ביה דהא מלכא בהו וכדין מתעטר בכלא וחד מלה שביעאה וחמישאה. ת&quot;ח חמישאה דיליה הוא ודאי כמה דאתמר וכדין נהיר אבא לאמא ואתנהירו מנה חמשין תרעין לאנהרא לחמישאה. ואי תימא שביעאה בגין דמלכא בשלימו דאבהן ועטרה ירית משביעאה כמה דכתיב צאינה וראינה בנות ציון וע&quot;ד בשביעאה הוא יומא דמעטרא מלכא בעטרוי וכדין ירית מלכא לאבא ואמא דמזדווגין כחדא. ועל דא כלא בחד תלייא:

ובחמשה עשר יום. רבי יהודה פתח וישמע הכנעני מלך ערד. תנינן ג' מתנן עלאין אזדמנו להו לישראל ע&quot;י תלתא אהין משה אהרן ומרים. מן בזכות משה. ענני כבוד בזכות אהרן. באר בזכות מרים. וכלהו אחידן לעילא. מן בזכות משה דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים &lt;קטע סוף=דף קב ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קג|א}}&lt;קטע התחלה=דף קג א/&gt;מן השמים (דייקא) דא משה. ענני כבוד בזכות אהרן דכתיב אשר עין בעין (אהרן) נראה אתה יי' וגו' וכתיב וכסה ענן הקטרת. מה להלן שבעה אף כאן נמי שבעה דהא בקטרת שבעה עננין מתקשרן כחדא (ועוד) ואהרון רישא לכל שבעה עננין הוא והוא קשיר לשית אחרנין ביה בכל יומא. באר בזכות מרים דהא היא ודאי באר אתקרי. ובספרא דאגדתא ותתצב אחותו מרחוק לדעה וגו'. דא הוא באר מים חיים וכלא קשורא חד. מתה מרים אסתלק באר דכתיב ולא היה מים לעדה ובההיא שעתא בעאת באר אחרא לאסתלקא דהוה שכיח עמהון דישראל. כד חמאת שתא עננין דהוו קשירין עלה אתקשרת היא בהו. מית אהרן אסתלקו אינון עננין ואסתלק עננא דבירא עמהון אתא משה אהדר להו הה&quot;ד עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם. לקחת מתנות ודאי. אינון מתנות דהוו בקדמיתא. באר ועננין. באר דא באר דיצחק. עננים אלין עננים דאהרן. א&quot;ר יצחק מפני מה זכה אהרן לדא בגין דאיהו קשיר בעננים (נ&quot;א רישא לעננים) והוא אקשיר כל יומא ויומא לכלהו כחדא דמתברכאן כלהו על ידוי. ת&quot;ח על כל חסד דעבד קב&quot;ה בישראל קשיר עמהון ז' ענני יקירן וקשיר להו בכנסת ישראל דהא עננא דילה אתקשר בשיתא אחרנין ובכלהו שבעה אזלו ישראל במדברא. מ&quot;ט בגין דכלהו קשרא דמהימנותא נינהו ועל דא בסכות תשבו שבעת ימים. מאי קא מיירי בגין דכתיב בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי ובעי ב&quot;נ לאחזאה גרמיה דיתיב תחות צלא דמהימנותא. תא חזי כל אינון שנין דקאים אהרן הוו ישראל בצלא דמהימנותא תחות אלין עננין. בתר דמית אהרן אסתלק עננא חד דהוא ימינא דכלא וכד האי אסתלק אסתלקו כל שאר עמיה (נ&quot;א עננין) ואתחזיאו כלהו בגריעותא והא אוקמוה דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן. אל תקרי ויראו אלא וייראו מיד וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים. שמע דאסתלקו אינון עננים ומית תיירא רברבא דכל אינון עננים אתקשרו ביה. אמר רבי יצחק הכנעני מלך ערד יושב הנגב ודאי. וכד אתו אינון מאללין דשדר משה אמרו עמלק יושב בארץ הנגב בגין לתברא לבייהו דהא בעמלק אתבר חיליהון בקדמיתא. אמר רבי אבא וישמע הכנעני מאי קא מיירי הכא בתר דאסתלקו אינון עננים אלא כנען כתיב ביה ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. הכא אוליפנא מאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אתחזי למהוי עבד לעבדי עבדין הה&quot;ד וילחם בישראל וישב ממנו שבי הוא נטל עבדין מישראל לגרמיה ועל דא כתיב כל האזרח בישראל ישבו בסכות כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסכות תחות צלא דמהימנותא. ומאן דליתיה מגזעא ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפוק גרמיה מתחות צלא דמהימנותא. כתיב כנען בידו מאזני מרמה דא אליעזר עבד אברהם. ות&quot;ח כתיב ארור כנען. ובגין דזכה כנען דא לשמשא לאברהם כיון דשמש לאברהם יתיב תחות צלא דמהימנותא זכה למיפק מההוא לטייא ולא עוד אלא דכתיב ביה ברכה דכתיב ויאמר בא ברוך יי'. מאי קא מיירי. דכל מאן דיתיב תחות צלא דמהימנותא אחסין חירו ליה ולבנוי לעלמין ואתברך ברכתא עלאה ומאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אחסין גלותא ליה ולבנוי דכתיב וילחם בישראל וישב ממנו שבי: &lt;קטע סוף=דף קג א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קג ב/&gt;בסכות תשבו חסר ודא עננא חד דכלהו קשירין ביה דכתיב כי ענן יי' עליהם יומם. וכתיב ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם דא הוא עננא דאהרן דאקרי יומם דכתיב יומם יצוה יי' חסדו עננא חד נטיל עמיה חמש אחרנין ואינון שית. ועננא אחרא דכתיב ובעמוד אש לילה דא נהרא להו לישראל מנהירו דאינון שית:

רבי אלעזר פתח (ואמר) כה אמר יי' זכרתי לך חסד נעוריך וגו'. האי קרא על כ&quot;י אתמר בשעתא דהות אזלא במדברא עמהון דישראל. זכרתי לך חסד דא עננא דאהרן דנטלא בחמש אחרנין דאתקשרו עלך ונהירו עלך. אהבת כלולותיך דאשתכללו לך (ס&quot;א וכלהו אשתכללו בך) ואעטרו לך ואתקינו לך ככלה דתעדי תכשיטהא וכ&quot;כ למה. בגין לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ת&quot;ח בשעתא דב&quot;נ יתיב במדורא דא צלא דמהימנותא שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא ואברהם וחמשא צדיקייא אחרנין שויין מדוריהון עמיה. אמר ר' אבא אברהם וחמשא צדיקייא ודוד מלכא שוין מדוריהון עמיה הה&quot;ד בסכות תשבו שבעת ימים. שבעת ימים כתיב ולא בשבעת ימים. כגוונא דא כתיב כי ששת ימים עשה יי' את השמים וגו'. ובעי ב&quot;נ למחדי בכל יומא ויומא באנפין נהירין באושפיזין אלין דשריין עמיה. ואמר רבי אבא כתיב בסכות תשבו שבעת ימים לבתר ישבו בסכות בקדמיתא תשבו ולבתר ישבו. אלא קדמאה לאושפיזי. תניינא לבני עלמא. קדמאה לאושפיזי כי הא דרב המנונא סבא כד הוה עייל לסוכה הוה חדי וקאים על פתחא דסוכה מלגאו ואמר נזמן לאושפיזין מסדר (נ&quot;א נסדר) פתורא וקאים על רגלוהי ומברך ואומר בסכות תשבו שבעת ימים. תיבו אושפיזין עלאין תיבו. תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו. ארים (ס&quot;א אסחי) ידוי וחדי ואמר זכאה חולקנא זכאה חולקהון דישראל דכתיב כי חלק יי' עמו וגו' והוה יתיב. תניינא לבני עלמא. דמאן &lt;קטע סוף=דף קג ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קד|א}}&lt;קטע התחלה=דף קד א/&gt;דאית ליה חולקא בעמא ובארעא קדישא יתיב בצלא דמהימנותא לקבלא אושפיזין למחדי בהאי עלמא ובעלמא דאתי. ובעי למחדי למסכני מ&quot;ט בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין דמסכני הוא. וההוא דיתיב בצלא דא דמהימנותא וזמין אושפיזין אלין עלאין אושפיזי מהימנותא ולא יהיב לון חולקהון כלהו קיימי מניה ואמרי אל תלחם את לחם רע עין וגו' אשתכח דההוא פתורא דתקין דיליה הוא ולאו דקב&quot;ה עליה כתיב וזריתי פרש על פניכם וגו' פרש חגיכם ולא חגי. ווי ליה לההוא בר נש בשעתא דאלין אושפיזי מהימנותא קיימי מפתוריה. ואמר ר' אבא אברהם כל יומוי הוה קאים בפרשת אורחין לזמנא אושפיזין ולתקנא לון פתורי. השתא דמזמנין ליה ולכלהו צדיקייא ולדוד מלכא ולא יהבין לון חולקהון אברהם קאים מפתורא וקרי סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וכלהו סלקין אבתריה. יצחק אמר ובטן רשעים תחסר. יעקב אמר פתך אכלת תקיאנה ושאר כל צדיקייא אמרי כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. דוד מלכא אמר (חסר כאן) ואשלים דינוי דכתיב ויהי כעשרת הימים ויגוף יי' את נבל וימת. מאי קא מיירי בגין דדוד שאל לנבל ואתעביד ליה אושפיזא ולא בעא. ודא זמין ליה ולא יהב ליה חולקא. ובאינון עשרה יומין דדוד מלכא דאין עלמא אתדן עליה ההוא ב&quot;נ דאשלים ליה ביש יתיר מנבל. א&quot;ר אלעזר (בג&quot;כ) אורייתא לא אטרח עליה דב&quot;נ יתיר אלא כמה דיכיל דכתיב איש כמתנת ידו וגו'. ולא לימא איניש אכול ואשבע וארווי בקדמיתא ומה דישתאר אתן למסכני אלא רישא דכלא דאושפיזין הוא ואי חדי לאושפיזין ורוי לון קב&quot;ה חדי עמיה ואברהם קרי עליה אז תתענג על יי'. ויצחק קארי עליה כל כלי יוצר עליך לא יוצלח. אר&quot;ש האי דוד מלכא א&quot;ל בגין דכל זיינין דמלכא וקרבין דמלכא בידוי דדוד אתפקדו. אבל יצחק קאמר גבור בארץ יהיה זרעו וגו'. הון ועושר בביתו וגו'. יעקב אמר אז יבקע כשחר אורך וגו' שאר צדיקייא אמרי ונחך יי' תמיד והשביע וגו'. דוד מלכא אמר כל כלי יוצר עליך לא יוצלח דהא הוא על כל זיני עלמא אתפקד זכאה חולקיה דב&quot;נ דזכי לכל האי. זכאה חולקהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ועמך כלם צדיקים וגו':

ולקחתם לכם ביום הראשון וגו'. ר&quot;ש פתח כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. כל הנקרא בשמי דא אדם דקב&quot;ה ברא ליה בשמיה (נ&quot;א בדיוקניה) דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו וקרא ליה בשמיה בשעתא דאפיק קשוט ודינא בעלמא ואקרי אלקים דכתיב אלקים לא תקלל. קרא ליה בשמיה דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו ושפיר. הא אוקימנא דכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו בשעתא דזווגא אתמר. וכך הוא בזווגא דתרווייהו בצלם ודמות ואדם מדכר ונוקבא נפק. ויברא אלקים את האדם בצלמו. בספרא דשלמה מלכא אשכחנא דבשעתא דזווגא &lt;קטע סוף=דף קד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קד ב/&gt;אשתכח לתתא שדר קב&quot;ה חד דיוקנא כפרצופא דב&quot;נ. רשימא חקיקא בצולמא וקיימא על ההוא זווגא ואלמלי אתיהיב רשו לעינא למחזי חמי ב&quot;נ על רישיה חד צולמא רשימא כפרצופא דב&quot;נ ובההוא צולמא אתברי ב&quot;נ ועד דקיימא (ס&quot;א ועד לא קיימא) ההוא צולמא דשדר ליה מארים על רישיה וישתכח תמן לא אתברי ב&quot;נ הה&quot;ד ויברא אלקים את האדם בצלמו ההוא צלם אזדמן לקבליה עד דנפיק לעלמא. כד נפק. בההוא צלם אתרבי בההוא צלם אזיל הה&quot;ד אך בצלם יתהלך איש. והאי צלם איהו מלעילא. בשעתא דאינון רוחין נפקין מאתרייהו כל רוחא ורוחא אתתקן קמי מלכא קדישא בתקוני יקר בפרצופא דקאים בהאי עלמא. ומההוא דיוקנא תקונא יקר נפיק האי צלם. ודא תליתאה לרוחא ואקדימת בהאי עלמא שעתא דזווגא אשתכח ולית לך זווגא בעלמא דלא אשתכח צלם בגווייהו. אבל ישראל קדישין האי צלם קדישא ומאתר קדישא אשתכח בגווייהו. ולעכו&quot;ם צלם מאינון זינין בישין מסטרא דמסאבותא אשתכח בגווייהו. וע&quot;ד לא ליבעי לאיניש לאתערבא צולמא דיליה בצולמי דעובדי כו&quot;ם בגין דהאי קדישא והאי מסאבא:

תא חזי מה בין ישראל לעמין עובדי כו&quot;ם וכו' עד דמלכא דזמין אושפיזון. זה המאמר כתיב בפ' ויחי יעקב דף רכ ע&quot;א שורה ראשונה (ושייך כאן) ואלו החלופים מצאתי בין כתוב בהעתק לבין הכתוב שם. שורה כ&quot;ג במקום עלמין מצאתי צולמים. שורה כ&quot;ה במקום יעדי דיני גריע'. שורה כ&quot;ו במקום ידיה מצאתי דינא. שורה ל&quot;א מי יתן ערב ודא כד נהרא סיהרא וליליא אתתקן בנהורא. שורה ל&quot;ה עובדין. מצאתי בריין ע&quot;ב שורה ה' בית חילא. שורה ו' יצרתיו היינו וענף עץ עבות. אף עשיתיו. שורה י&quot;ד לחירו וע&quot;ד קרינאי ליה יום הראשון דא בספרא דאגדתא ושפיר הוא. שורה כ&quot;ה דאבא בג&quot;כ כלא יאה ולא בסימא לפירין ולא עביד פירין. שם הדין צ&quot;ל תרין. שורה כ&quot;ו לבירא ד&quot;א. שורה כ&quot;ט יעקב צ&quot;ל בירא. שורא ל&quot;א דא בדא צ&quot;ל דא שלא דא. שורה ל&quot;ג צ&quot;ל אעג דבהאי נחל דינא לא אשתכח ביה. שורה ל&quot;ה צ&quot;ל דצדיק איכא וכנישו רברבא נפקי מנייהו. שורה ל&quot;ו צ&quot;ל מנייהו לא איבא ולא טעמא. שם וכלא שפיר וע&quot;ד אתרוג בשמאלא) ובסוף המאמר מצאתי כתיב. דכתיב ביום השמיני עצרת תהיה לכם דהא יומא דא ממלכה הוא בלחודוי חדוותא דיליה בהו בישראל. מתל למלכא דזמין אושפיזין. אשתדלו בהו כל בני היכליה לבתר אמר מלכא עד כאן אנא ואתון אשתדלנא כלהו באושפיזין וקרבתון קרבנין על שאר עמין בכל יומא מכאן ולהלאה אנא ואתון נחדי יומא חד הה&quot;ד ביום השמיני עצרת תהיה לכם. לכם לקרבא קרבנין עלייכו אבל אושפיזי מהימנותא במלכא משתכחו תדירא. וביומא דחדוות דמלכא כלהון מתכנפי עמיה ומשתכחן. ועל דא כתיב עצרת תרגומו כנישו. והאי יומא יעקב הוא רישא לחדוותא. וכל אינון אושפיזי חדאן עמיה ועל דא כתיב אשריך ישראל מי כמוך וכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר:

ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור וגו' א&quot;ר אלעזר הא אוקמוה אבל אמאי אסמיך קב&quot;ה פש' דא לפרשת מועדים. אלא כלהו בוצינין עלאין כלהו בוצינין לאדלקא משח רבות עלאה והא אתמר. ועל ידייהו דישראל מתברכאן עלאין ותתאין ואדליקו בוצינין כמה דאוקמיה דכתיב שמן וקטרת ישמח לב חדוות' דעלאין ותתאין:&lt;קטע סוף=דף קד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קה|א}}&lt;קטע התחלה=דף קה א/&gt;רבי אבא פתח שמחו ביי' וגילו צדקים (שמחו ביי' כד&quot;א) וכתיב זה היום עשה יי' נגילה ונשמחה בו ואוקמוה דהא בקב&quot;ה (נ&quot;א במועדיא) בעי למהדי (ליה) ולאנהרא (ליה) אנפין וישתכח בר נש בחדווה (עמיה) בגין דההוא חדווה דקב&quot;ה הוי דכתיב נגילה ונשמחה בו ביומא. בו בקב&quot;ה וכלא חד מלה. שמחו ביי' כד דינין אתכפיין ורחמי אתערו וכד מתערי רחמי כדין וגילו צדיקים (כתיב) צדיק וצדק מתברכאן כחדא דאקרון צדיקים כמה דאתמר דהא אלין מתברכאן (ס&quot;א מברכין) לעלמין ודאן לעלמין כלהו. והרנינו כל ישרי לב. אלין בני מהימנותא לאתקשרא בהו ובכלא בעי עובדא לתתא לאתערא לעילא ת&quot;ח מאן דאמר דלא בעיא עובדא בכלא או מלין לאפקא לון ולמעבד קלא בהו. תיפח רוחיה והא הכא פרשתא דא אוכח אדלקות בוצינייא וקטרת בוסמין (כחדא בגין) דכתיב שמן וקטרת ישמח לב (ובהאי) ובעובדא דא אשתכח אדלקותא לעילא וחדוותא לתתא (ס&quot;א אדלקותא וחדוותא לעילא ותתא) ואתקשרותא כחדא כדקא יאות (ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא). אמר ר' יהודה מזבח דלתתא אתער מזבח אחרא. כהן דלתתא אתער כהן אחרא בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא. ר' יוסי ור' יצחק הוו אזלי באורחא אמר ר' יוסי לר' יצחק כתיב וקראת לשבת ענג לקדוש יי' מכבד וגו'. וכבדתו מעשות דרכיך שפיר. אבל ממצא חפצך ודבר דבר מה הוא ומאי גריעותא הוא לשבת. א&quot;ל ודאי גריעותא הוא דלית לך מלה ומלה דנפיק מפומיה דבר נש דלית לה קלא וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא. ומאי הוא ההוא דאקרי חול (לעילא) מאינון יומין דחול. וכד אתער חול ביומא קדישא גריעותא הוא לעילא ודאי וקב&quot;ה וכנסת ישראל שאלי עליה מאן הוא דבעי לאפרשא זווגא דילן מאן הוא דבעי חול הכא. עתיקא קדישא לא אתחזי ולא שרייא על חול. בגין כך הרהור מותר מאי טעמא בגין דהרהור לא עביד מדי ולא אתעביד מניה קלא ולא סליק. אבל לבתר דאפיק מלה מפומיה ההוא מלה אתעביד קלא ובקע אוירין ורקיעין וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא ועל דא ממצוא חפצך ודבר דבר כתיב. ומאן דאפיק מלה קדישא מפומיה מלה דאורייתא אתעביד מניה קלא וסליק לעילא ואתערו קדושי מלכא עלאה ומתעטרן ברישיה וכדין אשתכח חדוותא לעילא ותתא. א&quot;ל ודאי הכי הוא והא שמענא מלה אבל מאן דשארי בתעניתא בשבתא עביד גריעותא לשבת או לא. אי תימא דלא עביד גריעותא הא סעודתי דמהימנותא בטיל מניה ועונשיה סגי הא חדוותא דשבת בטיל מניה. א&quot;ל מלה דא שמענא דדא הוא דאשגחן עליה מלעילא מכל בני עלמא בגין דהאי יומא חדוותא הוא לעילא ותתא חדוותא דכל חדוון חדוותא דכל מהימנותא ביה אשתכח ואפילו רשעים דגיהנם נייחין בהאי יומא. והאי בר נש לית ליה חדווה ולית ליה נייחא ושניא דא מכל עלאין ותתאין כלהו שאלין עליה מאי שניא דפלנייא הוא בצערא. ובשעתא דעתיקא קדישא אתגלי בהאי יומא ואשתכח האי בצערא צלותיה סלקא וקיימא קמיה כדין אתקרעו כל גזרי דינין דתגזרו עליה ואפילו אסתכמו בבי דינא דמלכא עליה לביש כלא אתקרע בגין דבשעתא דעתיקא אתגלייא כל חירו וכל חידו אשתכח בגין דאתגליא בהלולא דמלכא. ועל דא תנינן קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. מאן שבעים שנה אלא אע&quot;ג דאסכמו עליה כל אינון שבעין כתרי מלכא דהוא אתחזי בהו כלא אתקרע בגין דעתיקא קדישא נטיל (ס&quot;א בטיל ליה והני) ליה לבר נש. והני &lt;קטע סוף=דף קה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קה ב/&gt;מילי כד מתערי עליה בחלמא בליליא דשבתא. למלכא דעביד הלולא לבריה וגזר חדווה על כלא בהאי יומא דהלולא כל עלמא הוו חדאן ובר נש חד הוה עציב תפיש בקולרא. אתא מלכא לחדוותא חמא כל עמא חדאן כמה דאיהו גזר. זקף עינוי חמא ההוא בר נש תפיש בקולרא עציב. אמר ומה כל בני עלמא חדאן בהלולא דברי ודא תפיש בקולרא. מיד פקיד ונפקי ליה ושארו ליה מקולריה (ס&quot;א מקטרוי). כך האי דשארי בתעניתא בשבתא כל עלמא חדאן ואיהו עציב והאי אתפש בקולרא. בשעתא דעתיקא קדישא אתגלייא בהאי יומא ואשתכח האי בר נש תפיש בקולרא אע&quot;ג דאסכימו עליה כל אינון שבעין שנין דאמרן כלא אתקרע ולא שארי עליה דינא. ביומא אחרא אית ביה רשו למקרע ליה בההוא יומא כ&quot;ש שבת דלית לך יום דלא אשתכח ביה חילא ומאן דשארי בתעניתא דחלמא בההוא יומא לא סליק ההוא יומא עד דקרע דיניה אבל לאו דשבעים שנה כיומא דשבת. בגין כך בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא דלית רשו ליומא על יומא אחרא. כל יומא מה דאירע ביומיה עביד דלא אירע ביומיה לא עביד ועל דא לא לבעי ליה לאינש לסלקא ליה מיומא דא ליומא אחרא ובגין כך דבר יום ביומו תנינן ולא דבר יום ליומא אחרא. ותא חזי לאו למגנא מתערי עליה בחלמא בגין למתבע עליה רחמי ווי לההוא בר נש דלא מתערי עליה ולאו אודעו ליה בחלמא דהא אקרי רע ובגיני כך לא יגורך רע כתיב. וכתיב בל יפקד רע בל יפקד בגין דאיהו רע אמר רבי יוסי כתיב ממצוא חפצך ודבר דבר. כיון דכתיב ממצוא חפצך מהו ודבר דבר אלא עד דיגזר מלה כדקא יאות וימלל ליה ודאי כך הוא ברירא דמלה משמע דכתיב ודבר דבר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע:

ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי וגו'. ויצא רבי יהודה אמר נפק מכללא דחולקא דישראל דנפק מכללא דכלא נפק מכללא דמהימנותא. וינצו במחנה מכאן אוליפנא כל מאן דאתי מזוהמא דזרעא לסוף גלייה ליה קמי כלא. מאן גרים ליה זוהמא דחולקא בישא דאית ביה דלית ליה חולקא בכללא דישראל. רבי חייא פתח כבוד אלקים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר. כבוד אלקים הסתר דבר דלית רשו לבר נש לגלאה מלין סתימין דלא אתמסרו לאתגלייא מלין דחפא לון עתיק יומין כד&quot;א לאכול לשבעה ולמכסה עתיק. לאכול לשבעה עד ההוא אתר דאית ליה רשו ולא יתיר ועכ&quot;ד ולמכסה עתיק למכסה עתיק ודאי. דבר אחר לאכול לשבעה אינון חברייא דידעין ארחין ושבילין למיהך בארח מהימנותא כדקא יאות כגון דרא דר&quot;ש שארי בגויה ולמכסה עתיק מדרין אחרנין דהא כלהון לא אתחזון לאכול ולשבעה ולאתגלייא מלין בגווייהו. אלא למכסה עתיק כד&quot;א אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. ביומוי דר' שמעון הוה בר נש אמר לחבריה פתח פיך ויאירו דבריך בתר דשכיב הוו אמרי אל תתן את פיך וגו'. ביומוי לאכול לשבעה בתר דשכיב ולמכסה עתיק דחברייא מגמגמי ולא קיימי במלין. דבר אחר לאכול לשבעה באינון מלין דאתגליין ולמכסה עתיק באינון מלי דאתחפיין: &lt;קטע סוף=דף קה ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קו|א}}&lt;קטע התחלה=דף קו א/&gt;ויקוב בן האשה הישראלית את השם מהו ויקוב רבי אבא אמר ויקוב ודאי כד&quot;א ויקוב חור בדלתו נקיב מה דהוה סתים. ושם אמו שלומית בת דברי עד כאן סתים שמא דאמיה כיון דכתיב ויקוב נקיב שמא דאימיה. אמר רבי אבא אי לאו דבוצינא קדישא קיימא בעלמא לא ארשינא לגלאה (מכאן ולהלאה) דהא לא אתיהיב מלה דא לגלאה אלא לחברייא דאינון בין מחצדי חקלא (דאי לאו) תיפח רוחיהון דאינון דאתיין לגלאה לאינון דלא ידעי. ת&quot;ח כתיב וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי האי קרא הא אוקימנא אבל דא בר אינתו אחרא דאבוי בעלה דשלומית הוה. וכיון דאתא ההוא מצראה עלה בפלגות ליליא תב לביתא וידע מלה אתפרש מנה ולא אתא עלה. ונטל אינתו אחרא ואוליד להאי ואקרי איש הישראלי. ואחרא בן הישראלית. אי אינון אינצו הכא כחדא מאי קא בעי הכא שמא קדישא ואמאי קלל שמא קדישא. אלא איש הישראלי אמר מלה מאמיה מגו קטטה. מיד ויקוב בן האשה הישראלית. כד&quot;א ויקוב חור בדלתו. רזא דמלה נטל ה' דשמא קדישא ולייט לאגנא על אמיה ודא הוא נקיבא דאיהו נקיב ופריש שמא קדישא. ולמחצרי חקלא אתמר. ורזא דמלה כן דרך אשה מנאפת וגו' זכאה חולקהון דצדיקייא דידעין מלה ומכסיין לה. וע&quot;ד אתמר ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל. ה' בתראה הות נוקבא דינקא בתרין סטרין בגין כך נטלא זיינין דמלכא ונקמת נקמתא. דכתיב הוצא את המקלל. על דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דחילו דאמא אקדים לאבא. וזכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי:

ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. רבי יהודה אמר הא אוקמוה. אבל כי יקלל אלקיו סתים ובגין דאמר אלקיו סתם לכך ונשא חטאו דהא לא ידעינן מאן הוא דחלא דיליה אי אחד מן השרים או חד מן ככביא או חד מדברי עלמא. א&quot;ר יוסי אי צדיק גמור הוא לא יתער (ס&quot;א מלה) חיליהון וכיון דאתער מלה דא חיישינן מינות אזדריקת ביה ולא ימות (ס&quot;א א&quot;ר יוסי אפילו צדיק גמור לא ימות) על דא בגין דאיהו מלה סתים. רבי יהודה אמר דאין ליה לטב בהא דאי אמר אלקי יכיל למטען אלקי דהוה עד השתא דאתמשכנא אבתריה בלבאי והשתא אהדרנא לקבלא מהימנותא עלאה אבל אי אמר יי' אלקים או יי' ונקיב ליה בשמא האי לית ליה למטען בהאי בגין דדא הוא מהימנותא דכלא וכל את ואת דשמא קדישא דא סלקא לשמא שלימא (ס&quot;א לשבחא). ד&quot;א ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ר' יצחק אמר ויקוב בן האשה אמאי. אלא כמה דאוקמוה אבל האיש הישראלי בעלה דשלומית הוה. רבי יהודה אמר בריה דבעלה דשלומית מאנתו אחרא הוה. א&quot;ר יצחק נצו כחדא וא&quot;ל מלה מאימיה וכי אבוי הוה דאתקטל בשמא קדישא כמה דאוקמוה דכתיב הלהרגני אתה אומר דהא בשמא קדישא קטיל ליה משה ועל דא אושיט מלה לקבליה ודא הוא דכתיב ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל. ויביאו אותו אל משה. אמאי. (ס&quot;א לגבי דמשה בין דקטיל לאבוהי כו') בגין דמטא לגביה דמשה על דקטיל לאבוהי בשמא קדישא בגין כך ויביאו אותו אל משה כיון דחמא משה מיד ויניחוהו במשמר ואבא וברא נפלו בידא דמשה:

איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו רבי יצחק פתח שמע עמי ואעידה בך ישראל אם תשמע לי. לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר. כיון דכתיב לא יהיה בך אל זר מאי ולא תשתחוה לאל נכר &lt;קטע סוף=דף קו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קו ב/&gt;אלא לא יהיה בך אל זר דלא ייעול בר נש ליצר הרע בגויה דכל מאן דאתי לאתחברא ביה אל זר שריא בגויה דהא כד אתחבר ב&quot;נ ביה מיד אתי לאעברא על פתגמי אורייתא אתי לאעברא על מהימנותא דשמא קדישא ואתי לבתר למסגד לטעוון אחרן ועל דא כתיב לא יהיה בך אל זר כיון דלא יהיה בך אל זר לא תיתי למסגד לטעוון אחרן ולמעבר על מהימנותא דשמא קדישא חדא הוא דכתיב ולא תשתחוה לאל נכר ומהימנותא בישא דב&quot;נ דא הוא. ועל דא כי יקלל אלקיו דיכיל למטען דהוא לייט לההוא אל זר יצרא בישא דשרייא עליה לזמנין ואנן לא ידעינן מלוי אי קשוט או לאו ועל דא תשא חטאו אבל ונוקב שם יי' מות יומת. אמר רבי יהודה אי הכי אמאי ונשא חטאו ונסלח חטאו מבעי ליה. (ס&quot;א אלא) א&quot;ל כגון דאמר אלקי כמה דאוקימנא סתם ולא פריש. רבי חייא אמר כי יקלל אלקיו סתם ולא פירש והא ודאי ונשא חטאו. אבל ונוקב שם יי' מות יומת דהא הכא תלייא מהימנותא דכלא ולית ליה רשו למטען עליה כלל. אמר רבי יוסי הכי הוא ודאי דהא שמא דא מהימנותא דעלאי ותאי ועל דא קיימין עלמין כלהו באת חד זעירא תליין אלף אלפין ורבוא רבבן עלמין דכסופין ועל דא תנינן אתוון אלין קשירין אלין באלין וכמה אלף רבבן עלאין (ס&quot;א עלמין) תליין בכל את ואת ואסתליקו ואתקשרו במהימנותא (ואתגלייא) וסתים בהו מה דלא אתדבקו עלאין ותתאין אורייתא בהו תלייא עלמא דין ועלמא דאתי הוא ושמיה חד. ועל דא כתיב אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני וכתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך:

רבי חזקיה פתח לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה במשוך היובל. ומה טורא דסיני דאיהו טורא כשאר טורי עלמא בגין דאתחזי עליה יקרא דמלכא קדישא כתיב לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה מאן דקריב למלכא לא כ&quot;ש. ומה טורא דסיני דיכיל ב&quot;נ לאושיט ביה ידא ארח יקר בדחילו כתיב לא תגע בו יד סתם ואפילו בארח יקר. מאן דאושיט ידיה בארח קלנא לקביל מלכא לא כל שכן. רבי ייסא פתח ואמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. ומה משה דמן יומא דאתיליד זיהרא קדישא עלאה לא אעדי מניה כתיב ביה אל תקרב הלום. אמר ליה. משה עד כאן לא אנת כדאי לאשתמשא ביקרי של נעליך. ומה משה כך דהוה קריב בדחילו בקדושה כתיב ביה הכי. מאן דקריב בארח קלנא לגבי מלכא על אחת כמה וכמה. רבי אבא אמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. ת&quot;ח כד הוו ישראל במצרים היו ידעי באינון רברבי עלמא דממנן שעל שאר עמין וכל חד וחד הוה ליה דחלא בלחודוי מנייהו. כיון דאתקשרו בקשרא דמהימנותא וקריב לון קב&quot;ה לפולחניה אתפרשו מנייהו וקריבו לגבי מהימנותא עלאה קדישא ובג&quot;כ כתיב איש איש כי יקלל אלקיו ואע&quot;ג דפולחנא נוכראה הוא כיון דאנא פקודת לון ממנא לדברא עלמא מאן דלייט ומבזי לון ונשא חטאו ודאי דהא ברשותי קיימין ואזלי ומדברין בני עלמא. אבל ונוקב שם יי' מות יומת לאו ונשא חטאו כמה לאלין אלא מות יומת. מות בעלמא דין יומת בעלמא דאתי. לאלין ונשא חטאו בגין דמבזי עובדי ידי מבזי לשמשי דאנא פקידית ואסיר הוא אבל מיתה לא אתחייב בהו. ר&quot;ש הוה אזיל בארחא והוה עמיה רבי אלעזר ורבי אבא ורבי חייא ורבי יוסי ורבי יהודה מטו לחד טיקלי דמיא פוסקרא רבי יוסי בקטפוי לגו מייא אמר &lt;קטע סוף=דף קו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קז|א}}&lt;קטע התחלה=דף קז א/&gt;קוטרא דקוסטי דמיא ולואי ולא שכיח. א&quot;ל ריש אסיר לך. שמשא דעלמא הוא ואסיר לאנהגא קלנא בשמשא דקב&quot;ה וכ&quot;ש דאינון עובדי קשוט. בנימוסי דקסטירא עלאה שכיחי. פתח ואמר וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וירא אלקים את כל אשר עשה סתם אפילו נחשים ועקרבים ויתושים ואפילו אינון דאתחזון מחבלי עלמא בכלהו כתיב והנה טוב מאד כלהו שמשי עלמא מדברי עלמא ובני נשא לא ידעי. עד דהוו אזלי חמו חד חויא מדבר קמייהו אמר ר&quot;ש ודא דא אזיל לארחשא לן ניסא רהט ההוא חויא קמייהו וקטר בחד אפעה בקיטרא דאורחא סטון (ס&quot;א נצן) חד בחד ומיתו. כד מטון חמו לון לתרוייהו שכיבין בארחא. אר&quot;ש בריך רחמנא דרחיש לן ניסא דהא כל מאן דאסתכל בהאי כד איהו בקיומיה או איהו יסתכל בבר נש לא ישתזיב ודאי כ&quot;ש אי יקרב בהדיה. קרא עליה לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך. ובכלא עביד קב&quot;ה שליחותא דיליה ולית לן לאנהגא קלנא בכל מה דאיהו עבד וע&quot;ד כתיב טוב יי' לכל ורחמיו על כל מעשיו. וכתיב יודוך יי' כל מעשיך. (נדפס ויחי רבא):

רבי שמעון פתח אני חבצלת השרון שושנת העמקים. כמה חביבה כנסת ישראל קמי קב&quot;ה דקב&quot;ה משבח לה והיא משבחת ליה תדיר וכמה שבחין ומזמרין אתקנת ליה למלכא תדיר. זכאה חולקהון דישראל דאחידן בעדבא דחולקא קדישא כמה דכתיב כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו. אני חבצלת השרון דא כ&quot;י דאקרי חבצלת דקיימא בשפירו דנוי בגנתא דעדן לאתנטעא. השרון דהיא נטרת (נ&quot;א שרה) ומשבחת ליה למלכא עלאה. ד&quot;א אני חבצלת השרון. דבעייא לאשתקאה משקיו דנחלא עמיקא מבועא דנחלין כד&quot;א והיה השרון (כערבה) (לאגם מים). שושנת העמקים דקיימא בעמיקתא דכלא. שושנת העמקים. מאי אינון עמקים כד&quot;א ממעמקים קראתיך יי'. חבצלת השרון מההוא אתר דשקיו דנחלין עמיקין נפקין ולא פסקין לעלמין. שושנת העמקים דההוא אתר דאקרי עמיקא דכלא סתים מכל סטרין. ת&quot;ח בקדמיתא חבצלת ירוקא בטרפין ירוקין לבתר שושנה בתרין גוונין סומק וחוור. שושנת בשית טרפין. שושנת דשניאת גוונהא ואשתניאת מגוונא לגוונא. שושנת בקדמיתא חבצלת בזמנא דבעייא לאזדווגא ביה במלכא אקרי חבצלת. בתר דאתדבקת ביה במלכא באינון נשיקין אקרי שושנה בגין דכתיב שפתותיו שושנים. שושנת העמקים דהיא שניית ומשניאת גוונהא זמנין לטב וזמנין לביש זמנין לדינא וזמנין לרחמי. ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וגו'. ת&quot;ח דהא בני נשא לא ידעין ולא מסתכלין ולא משגיחין בשעתא דברא קב&quot;ה לאדם. ואוקיר ליה ביקירו עלאה בעא מיניה לאתדבקא ביה בגין דישתכח יחידאי ובלא יחידאי ובאתר דדביקותא יחידא' דלא ישתני ולא יתהפך לעלמין בההוא קשורא דמהימנותא יחידאה דכלא ביה אתקשר. הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן. ולבתר סאטו מאורחא דמהימנותא ושבקו אילנא יחידאה עלאה מכל אילנין ואתו לאתדבקא באתר דמשתני ומתהפך מגוונא לגוונא ומטב לביש ומביש לטב ונחתו מעילא לתתא ותאדבקו לתתא בשנויין סגיאין ושבקו עלאה דכלא דהוה חד ולא אשתני לעלמין הה&quot;ד אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. והמה בקשו חשבונות רבים ודאי. כדין אתהפך לבייהו בההוא סטרא ממש זמנין לטב זמנין לביש זמנין לרחמי זמנין לדינא &lt;קטע סוף=דף קז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קז ב/&gt;כההוא מלה דאתדבקו בה ודאי. והמה בקשו חשבונות רבים ואתדבקו בהו. א&quot;ל קב&quot;ה אדם שבקת חיי ואתדבקת במותא. חיי דכתיב ועץ החיים בתוך הגן עץ דאתקרי חיי דמאן דאחיד ביה ולא טעים טעמא דמותא לעלמין ואתדבקת באילנא אחרא הא ודאי מותא הוא לקבלך הה&quot;ד רגליה יורדות מות וגו' וכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה ודאי באתר דמותא אתדבק ושבק אתר דחיי בגין כך אתגזר עליה ועל כל עלמא מותא. אי הוא חטא כל עלמא מאי חטאו אי תימא דכל בריין אתו ואכלו מאילנא דא ואתרמי מכלא. לאו הכי. אלא בשעתא דאדם קאים על רגלוי חמו ליה בריין כלהו ודחלו מקמיה והוו נטלין בתריה כעבדין קמי מלכא והוא אמר לון אנא ואתון בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני יי' עושנו וכלהו אתו בתריה. כיון דחמו דאדם מגיד להאי אתר ואתדבק ביה כלהו אתמשכו אבתריה וגרים מותא ליה ולכל עלמא כדין אשתני אדם לכמה גוונין זמנין לטב זמנין לביש זמנין רוגזא זמנין נייחא זמנין דינא וזמנין רחמי זמנין חיי זמנין מותא ולא קאים בקיומא תדיר בחד מנייהו בגין דההוא אתר גרמא ליה וע&quot;ד אקרי להט החרב המתהפכת מן סטרא דא לסטרא דא מן טב לביש מן רחמי לדינא מן שלום לקרבא. אתהפיכת הוא לכלא ואקרי טוב ורע דכתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. ומלכא עילאה לרחמא על עובדי ידוי אוכח ליה ואמר ליה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו והוא לא קביל מניה ואתמשך בתר אתתיה ואתתרך לעלמין דהא אתתא לאתר דא סלקא ולא יתיר ואתתא גרים מותא לכלא. ת&quot;ח לעלמא דאתי כתיב כי כימי העץ ימי עמי. כימי העץ ההוא עץ דאשתמודע. ביה זמנא כתיב בלע המות לנצח ומחה יי' אלקים דמעה מעל כל פנים. ברוך יי' לעולם אמן ואמן. ימלוך יי' לעולם אמן ואמן: &lt;קטע סוף=דף קז ב/&gt;</text>
      <sha1>gwi6ndz1xo5apblljqmuia9pl1bgmzj</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947869</id>
      <parentid>2947867</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:03:07Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947869</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="246127" sha1="m4y6ebn6umbxy34ne5ykf6bb0jt8wfj" xml:space="preserve">__TOC__

&lt;קטע התחלה=דף פ א/&gt;

==קדושים==
{{ממ זהר משולב|ג|פ|א}}{{צ|וידבר יי' אל משה לאמר. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם}}. 

רבי אלעזר פתח {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וגו'}}. בכמה זמנין אורייתא אסהידת בהו בבני נשא, כמה זמנין ארימת קלין לכל סטרין לאתערא להו, וכלהו דמיכין בשינתא בחוביהון (ס&quot;א בחוריהון), לא מסתכלין ולא משגיחין. בהיך אנפין יקומון ליומא דדינא עלאה כד יתבע לון מלכא עלאה עלבונא דאורייתא דצווחת לקבליהון ולא אהדרו אפין לקבלה דכלהו פגימין בכלא דלא ידעו מהימנותא דמלכא עלאה. ווי לון ווי לנפשהון. דהא אורייתא ביה אסהידת ואמרת {{צ|מי פתי יסור הנה חסר לב (ס&quot;א ואמרה) אמרה לו}}. 

מהו {{צ|חסר לב}}? דלית ליה מהימנותא. דמאן דלא אשתדל באורייתא לאו ביה מהימנותא ופגים הוא מכלא.  {{צ|אמרה לו}} - 'אומרה לו' מבעי ליה, כד&quot;א {{צ|אומרה לאל סלעי}}, מהו {{צ|אמרה}}? אלא לאכללא ולאתוספא אורייתא דלעילא דהיא קרייה ליה חסר לב פגים מהימנותא דהכי תנינן כל מאן דלא אשתדל באורייתא אסיר למקרב לגביה לאשתתפא בהדיה ולמעבד ביה סחורתא. וכ&quot;ש למהך עמיה באורחא דהא לית ביה מהימנותא (וע&quot;ד) תנינן כל בר נש דאזיל בארחא ולית עמיה מלי דאורייתא אתחייב בנפשיה. כ&quot;ש מאן דאזדווג בארחא עם מאן דלית ביה מהימנותא. דלא חשיב ליקרא דמאריה ודידיה דלא חס על נפשיה. 

ר' יהודה אומר מאן דלא חס על נפשיה היך ישלוף נפשא דכשרא לבריה. 

אמר ר' אלעזר תווהנא על דרא והא אתמר מלה וכו' וע&quot;ד כתיב {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין}}. זכאין אינון צדיקייא דמשתדלי באורייתא וידעין ארחוי דקב&quot;ה ומקדשי גרמייהו בקדושה דמלכא ואשתכחו קדישין בכלא. ובגין כך משלפי רוחא דקדושה מלעילא ובנייהו כלהו זכאי קשוט ואקרון בני מלכא בנין קדישין. {{ש}}
ווי להון לרשיעייא דכלהו חציפין ועובדייהו חציפין. בגיני כך ירתין בנייהו נפשא חציפא מסטרא דמסאבא. כמה דכתיב {{צ|ונטמתם בם}} - אתא לאסתאבא מסאבין ליה. 

{{צ|אל תהיו כסוס כפרד}} - דאינון מארי זנותא (ס&quot;א דמסאבותא) על כלא. {{צ|אין הבין}} - דלא ישתדלו בני נשא בארחא דאאי הכי כתיב הכא {{צ|אין הבין}} וכתיב התם {{צ|והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה רועים לא ידעו הבין}}. כלומר יהון מזדמנין אינון דאקרון עזי נפש. מאי טעמא משום דלא ידעו הבין. {{ש}}
{{צ|והמה רועים}} - מאי &lt;קטע סוף=דף פ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פ ב/&gt;{{צ|רועים}}? אלין אינון מדברי ומנהגי לבר נש בגיהנם. {{ש}}
{{צ|לא ידעו שבעה}} - כד&quot;א {{צ|לעלוקה שתי בנות הב הב}}, בגין כך דאינון הב הב לא ידעו שבעה. {{ש}}
{{צ|כלם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו}} - דהא תיירי דגיהנם אינון. 

וכל דא מאן גרים להו? בגין דלא אתקדשו בההוא זווגא כמה דאצטריך. וע&quot;ד כתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. אמר קב&quot;ה מכל שאר עמין לא רעיתי לאדבקא בי אלא ישראל דכתיב {{צ|ואתם הדבקים ביי'}} - אתון ולא שאר עמין (וע&quot;ד כתיב הכא קדושים) בג&quot;כ (קדושים תהיו דייקא):


{{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. רבי יצחק פתח: {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים וגו'}} - וכי בגין דהיא ארץ צלצל כנפים קנטורא ביה אשתכח דכתיב {{צ|הוי ארץ}}? אלא אמר ר' יצחק בשעתא דקב&quot;ה ברא עלמא ובעא לגלאה עמיקתא מגו מסתרתא ונהורא מגו חשוכא הוו כלילן דא בדא, ובגין כך מגו חשוכא נפק נהורא ומגו מסתרתא נפק ואתגליא עמיקא. ודא נפקא מן דא, דמגו טב נפיק ביש ומגו רחמי נפיק דינא. וכלא אתכליל דא בדא יצר טוב ויצר רע ימינא ושמאלא. ישראל ושאר עמי, חוור ואוכם וכלא חד בחד תלייא. 

תאנא אמר ר' יצחק אמר ר' יהודה כל עלמא כלהו לא אתחזי אלא בחד עטירא דקוטפא (ס&quot;א דקיזטופא) בקיטרוי כד אתדן עלמא בדינא כליל ברחמי אתדן. ואי לאו לא יכיל עלמא לקיימא אפילו רגעא חדא. והא אוקימנא מלי כמה דכתיב {{צ|כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל}}. ותאנא בההוא זמנא דדינא תלייא בעלמא וצדק אתעטרא בדינא כמה מארי דגדפין מתערי לקבלי מארי דדינא קשיא לשלטאה בעלמא פרסין גדפין מהאי סטרא ומהאי סטרא לאשתטחא (ס&quot;א לאשגחא) בעלמא. כדין מתערין גדפין למפרס לון ולאשתאבא (נ&quot;א ולאשתתפא) בדינא קשיא ושאטין בעלמא לאבאשא. כדין כתיב {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים}}. 

אמר ר' יהודה חמינא בני עלמא בחציפותא בר אינון זכאי קשוט. ובגין כך כביכול כלא הכי אשתכח אתא לאתדכאה מסייעין ליה. אתי לאסתאבא כמה דאוקימנא ונטמתם בם:


רבי יוסי הוה אזיל בארחא. פגע ביה ר' חייא. אמר ליה האי דאוקמוה חברייא דכתיב בעלי {{צ|ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה עד עולם}} - בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה. אמאי? בגין דדברי תורה סלקין על כל קרבנין דעלמא כמה דאוקמוה דכתיב {{צ|זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים}} - שקיל אורייתא לקביל כל קרבנין דעלמא. 

א&quot;ל הכי הוא ודאי. דכל מאן דאשתדל באורייתא אע&quot;ג דאתגזר עליה עונשא מלעילא ניחא ליה מכל קרבנין ועלוון וההוא עונשא אתקרע (ובגין דילעי בה לשמה קב&quot;ה אתפייס בהדיה). ותא חזי לא אתדכי בר נש לעלמין אלא במילין דאורייתא. בגיני כך מלין דאורייתא לא מקבלין טומאה בגין דאיהי קיימא לדכאה לאלין מסאבי. ואסוותא באורייתא אשתכח דכתיב {{צ|רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך}}. ודכוותא אשתכח באורייתא דכתיב {{צ|יראת יי' טהורה עומדת לעד}} - מאי {{צ|עומדת לעד}}? דקיימא תדירא בההוא דכיותא ולא אתעדי מניה לעלמין. 

א&quot;ל יראת יי' כתיב ולא תורה. א&quot;ל הכי הוא ודאי דהא אורייתא מסטרא דגבורה קא אתייא. א&quot;ל ומהתם נפקא? מהכא נפקא דכתיב ראשית חכמה יראת יי'. וכתיב יראת יי' טהורה. ואורייתא קדושה אתקרי דכתיב כי קדוש אני יי' ודא אורייתא שמא קדישא עלאה וע&quot;ד&lt;קטע סוף=דף פ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|א}}&lt;קטע התחלה=דף פא א/&gt;מאן דאשתדל בה אתדכי ולבתר אתקדש דכתיב {{צ|קדושים תהיו}} - קדושים היו לא כתיב אלא {{צ|תהיו}} - תהיו ודאי. 

א&quot;ל הכי הוא ומקרא כתיב {{צ|ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש}} וכתיב {{צ|אלה הדברים וגו'}}. 

תאנא קדושה דאורייתא קדושה דסליקת על כל קדושין. וקדושה דחכמתא עלאה סתימאה סלקא על כלא. אמר ליה לאו אורייתא בלא חכמתא ולא חכמתא בלא אורייתא וכלא בחד דרגא הוא וכלא חד אלא אורייתא בחכמה עלאה אשתכחת ובה קיימא ובה אתנטעו שרשהא מכל סטרין. 


עד דהוו אזלי אשכחו חד בר נש בלקינטא דקוסטא (ס&quot;א בלקיטנא דקיסחא) רכיב על סוסיא אשתמיט ידוי לחד ענפא דאילנא. א&quot;ר יוסי האי הוא דכתיב {{צ|והתקדשתם והייתם קדושים}}, אדם מקדש עצמו מלמטה מקדישין אותו מלמעלה. הה&quot;ד {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}:


תאני רבי אבא פרשתא דא כללא דאורייתא היא. וחותמא דקושטא דגושפנקא היא. בפרשתא דא אתחדשו רזין עלאין דאורייתא. בעשר אמירן וגזרין וענשין ופקודין עלאין דכד מטאן חברייא לפרשתא דא הוו חדאן. 

אמר ר' אבא מאי טעמא פרשתא דעריות ופרשתא דקדושים תהיו סמוכין דא לדא? אלא הכי תאנא כל מאן דאסתמר מאלין עריין בקדושה אתעביד ודאי. וכל שכן אי אתקדש בקדושה דמאריה. והא אתערו חברייא אימתי עונתן דכלא לאתקדש בר נש. תא חזי מאן דבעי לאתקדשא ברעותא דמאריה לא לישמש אלא מפלגות ליליא ואילך או בפלגות ליליא דהא בההיא שעתא קב&quot;ה אשתכח בגנתא דעדן וקדושה עלאה אתער. וכדין שעתא היא לאתקדשא. האי לשאר בני נשא. תלמידי חכמים דידעין ארחוי דאורייתא בפלגות ליליא שעתא דלהון למיקם למלעי באורייתא לאזדווגא בכ&quot;י לשבחא לשמא קדישא למלכא קדישא. בליליא דשבתא דרעותא דכלא אשתכח זווגא דלהון בההיא שעתא. לאפקא רעותא דקב&quot;ה וכ&quot;י כמה דאתמר דכתיב {{צ|בנים אתם ליי' אלקיכם}} ואלין אקרון קדישין דכתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. וכתיב {{צ|והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וגו':}}


קדושים תהיו. רבי אבא פתח ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. ת&quot;ח בכל עמין דעלמא לא אתרעי בהו קב&quot;ה בר בישראל בלחודייהו. ועבד לון עמא יחידאה בעלמא וקרא לון גוי אחד כשמיה. ואעטר לון בכמה עטרין וכמה פקודין לאתעטרא בהו. ועל דא תפילין דרישא ותפילין דדרועא לאתעטרא בהו בר נש כגוונא דלעילא ולאשתכחא חד שלים בכלא. ובההיא שעתא דאתעטר בהו בר נש ואתקדש בהו. אתעביד שלים ואקרי אחד דאחד לא אקרי אלא כד איהו שלים ומאן דפגים לא אקרי אחד ועל דא קב&quot;ה אקרי אחד בשלימו דכלא בשלימו דאבהן בשלימו דכנסת ישראל. בג&quot;כ ישראל לתתא אקרון אחד. דכד בר נש אנח תפילין ואתחפי בכסוי דמצוה כדין אתעטר בעטרין קדישין כגוונא דלעילא ואקרי אחד. ובגיני כך ליתי אחד וישתדל באחד. קב&quot;ה דאיהו אחד ישתדל באחד. דהא לית מלכא משתדל אלא במאי דאתחזי ליה. ובגיני כך כתיב והוא באחד ומי ישיבנו. לא שארי קב&quot;ה ולא אשתכח אלא באחד. באחד אחד מבעי ליה. אלא במאן דאתתקן בקדושה עלאה למהוי חד. כדין הוא שריא באחד ולא באתר אחרא. ואימתי אקרי ב&quot;נ אחד. בשעתא דאשתכח דכר ונוקבא ואתקדש בקדושה (ס&quot;א בעטרין) עלאה ואתכוון לאתקדשא. ות&quot;ח בזמנא&lt;קטע סוף=דף פא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פא ב/&gt;
דאשתכח בר נש בזווגא חד דכר ונוקבא ואתכוון לאתקדשא כדקא יאות. כדין הוא שלים ואקרי אחד בלא פגימו. בגיני כך בעי בר נש למהדי לאתתיה בההיא שעתא לזמנא לה ברעותא חדא עמיה. ויתכונון תרוייהו כחד לההיא מלה. וכד משתכחי תרוייהו כחד כדין כלא חד בנפשא ובגופא. בנפשא לאדבקא דא בדא ברעותא חדא. ובגופא כמה דאוליפנא דבר נש דלא נסיב הוא כמאן דאתפליג וכד מתחברן דכר ונוקבא כדין אתעבידו חד גופא אשתכח דאינהו חד נפשא וחד גופא ואקרי בר נש אחד כדין קב&quot;ה שארי באחד ואפקיד רוחא דקדושה בההוא אחד. ואלין אקרון בנין דקב&quot;ה כמה דאתמר. ובגיני כך קדושים תהיו כי קדוש אני יי' זכאין אינון ישראל דלא אוקים מלה דא באתר אחרא אלא ביה ממש דכתיב כי קדוש אני יי' לאתדבקא ביה ולא באחרא ועלדא קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם:

איש אמו ואביו תיראו וגו' הא תנינן דפרשתא דא כללא דאורייתא מקיש דחילו דאבא ואימא לשבתותי. אלא אמר ר' יוסי כלא חד מאן דדחיל מהאי נטיר להאי. איש אמו אקדים אמו לאביו בדחילו. מ&quot;ט כמה דאוקמוה אבל אימא דלית רשו בידהא כל כך כאביו (ס&quot;א אבל ת&quot;ח אמו דא כ&quot;י ובגין דבה שריא יראה ואיהי יראת ה' אתקרי) אקדים דחילו חילה. רבי יצחק אמר מה כתיב לעילא קדושים תהיו אתי בר נש לאתקדשא באתתיה כחד. ממאן הוא שבחא יתיר בההיא קדושה. הוי אימא מנוקבא. בג&quot;כ איש אמו ואביו תיראו. ר' יהודה אמר איש אמו ואביו תיראו כהאי גוונא ביום עשות יי' אלקים ארץ ושמים ובאתר אחרא אקדים שמים לארץ אלא לאחזאה דתרוייהו כחדא אתעבידו אוף הכא אקדים אמא לאבא ובאתר אחרא אקדים אבא לאמא לאחזאה דתרוייהו כחדא אשתדלו ביה. ואת שבתותי תשמרו שקיל דא לדא וכלא כחדא אתקלו במתקלא חד. דכתיב ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם. וכתיב זכור את יום השבת לקדשו. אלא חד לאבא וחד לאימא כתיב הכא איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. וכתיב התם ואת שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. מה מקדשי &lt;קטע סוף=דף פא ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פב|א}}&lt;קטע התחלה=דף פב א/&gt;כמשמעו, תו מקדשי אלין אינון דמקדשי גרמייהו בההוא שעתא. כגוונא דא וממקדשי תחלו. אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי. מה להלן ממקודשי אף כאן ממקודשי דאינון אבא ואימא:

איש אמו ואביו תיראו. ר&quot;ש אמר כתיב ואתם הדבקים ביי' וגו'. זכאין אינון ישראל דמתדבקן ביה בקב&quot;ה (אינון ולא אומין עכו&quot;ם) ובגין דאינון מתדבקן ביה בקב&quot;ה כלא אתדבקו כחדא דא בדא. 

ת&quot;ח בשעתא דב&quot;נ מקדש לתתא כגון חברייא דמקדשי גרמייהו משבת לשבת בשעתא דזווגא עלאה אשתכח דהא בההיא שעתא רעיא אשתכח וברכתא אזדמנת. כדין מתדבקן כלהו כחד. נפשא דשבת וגופא דאזדמן בשבת. ועל דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דאינון זווגא חד בגופא בההיא שעתא דאתקדשא. ואת שבתותי תשמורו דא שבת עילאה ושבת תתאה דאינון מזמני לנפשא בההוא גופא מההוא זווגא עלאה וע&quot;ד ואת שבתותי תשמורו תרי. וכלא אתדבק דא בדא זכאה חולקהון דישראל. 

ד&quot;א ואת שבתותי תשמורו לאזהרה לאינון דמחכאן לזווגיהו משבת לשבת והא אוקימנא כמה דכתיב לסריסים אשר ישמרו את שבתותי. מאן סריסים אלין אינון חברייא דמסרסן גרמייהו כל שאר יומין בגין למלעי באורייתא ואינון מחכאן משבת לשבת. הה&quot;ד אשר ישמרו את שבתותי כד&quot;א ואביו שמר את הדבר ובגיני כך ואת שבתותי תשמורו. איש אמו ואביו תיראו דא גופא. ואת שבתותי תשמורו דא נפשא וכלא אתדבק דא בדא זכאה חולקהון דישראל: 

רעיא מהימנא

אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. פִּקּוּדָא דָּא, שָׁקִיל דָּא לְדָא. שָׁקִיל יְקָרָא דְּאָב וְאֵם, לִיקָרָא דְּשַׁבָּת. לְאַבָּא אַקְדִּים כָּבוֹד, וְהַאי אִיהוּ דְּאָמַר קְרָא, (מלאכי א) וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיִּה מוֹרָאִי. כְּבוֹדִי סָלִיק בְּחוּשְׁבָּן עֶשֶׂר אֲמִירָן, ול&quot;ב אֱלֹהִים דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית.

וּבְכָל אֲתַר (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֵין כָּבוֹד אֶלָּא תּוֹרָה. בְּגִין דְּאִינּוּן לֵ&quot;ב אֱלֹהִים דְּתוֹרָה, יְקָרָא דִּילֵיהּ. וְאִלֵּין (אינון) חֲכָמִים דְּאוֹרַיְיתָא, חֲכָמִים בְּחָכְמָה, יָרְתִין הַאי כָּבוֹד וְלָא טִפְּשֵׁי, דְּעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. וּמְנָלָן דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּאוֹרַיְיתָא אִקְרֵי כְּסִיל, דִּכְתִּיב, (תהלים צב) וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת. וְאֵין זֹאת, אֶלָּא תּוֹרָה, דִּכְתִּיב, (דברים ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה.

רַעְיָא מְהֵימָנָא. בְּגִין דַּחֲלִישָׁתָא, פָּתַחְנָא לְפַרְשְׁתָּא בְּאִלֵּין פִּקוּדִין, לְמֶהֱוִי מְעַט עֶזֶר לָךְ. אִתְתָּקַּף בָּךְ, דְּהָא מַשִּׁרְיָין דִּמְתִּיבְתָּאן אָתָאן לְגַבָּךְ, בְּפִקּוּדָא בָּתַר דָּא, דְּאִיהוּ פִּקּוּדָא לְהַעֲמִיד עָלֶיךָ מֶלֶךְ לְעֵילָּא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יוֹקִים לָךְ מֶלֶךְ בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין בְּדִיוּקְנֵיהּ. בְּגִין דְּרַבָּנָן דִּמְתִיבְתָּא, עָלַיְיהוּ שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה וְתַתָּאָה. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֶלֶךְ בְּאֶמְצָּעִיתָא, אָחִיד בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא בְּדִיוּקְנֵיהּ, בְּרָא דִּילֵיהּ, קוּם בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא.

קָם רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְסָלִיק יְדוֹי לְעֵילָּא, וְאָמַר, יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ עִלַּת הָעִלּוֹת, דְּאַנְתְּ מִתְעַלֶּה מֵעִלּוּי לְעִלּוּי, עַד דְּלֵית עִלּוּי. אֶלָּא דְּאַנְתְּ לְעֵילָּא מִכָּל עִלּוּי. לְמֵיהַב לִי חֵילָא, לְמֶעְבַּד רְעוּתָךְ בְּדַרְגִּין דִּילָךְ, דְּאִינּוּן אַבָּא וְאִימָּא, וַאֲנָא בְּרָא דִּלְהוֹן. וּבְיִחוּדָךְ תַּרְוַויְיהוּ אֶחָד. וְאַנְתְּ שַׁקְלַת דְּחִילוּ דְּאַבָּא וְאִימָא, לִדְחִילוּ דִּילָךְ, בָּתַר דְּאַנְתְּ בְּאֶמְצָּעִיתָא חַד, וְלָא תְּרֵין, בְּלָא שׁוּתָּפוּ, אַף עַל גַּב דְּאִינּוּן חַד בְּשׁוּתָּפוּ דִּילָךְ, אֲבָל אַנְּתְּ חַד בְּלָא שׁוּתָּפוּ דְּתִנְיָינָא. וּבְגִין דָּא אִתְּמַר בָּךְ, (דברים לב) וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי.

הַב לִי חֵילָא, לְאִתְּעָרָא בִּיקָרָךְ בְּקַדְמִיתָא. וּלְבָתַר בִּיקָרָא דְּאָבִי וְאִמִי דְּבִשְׁמַיָּא, דְּאוּקְמוּהָ עָלַיְיהוּ, (משלי כח) גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאוֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית. וְאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, אֵין אָבִיו, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאֵין אִמּוֹ, אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וִיקָרָא דִּילָךְ אַבָּא חָכְמָה, דְּכָלִיל עֶשֶׂר סְפִירוֹת מִתַּתָּא דִּילֵיהּ לְעֵילָּא, וְתַרְוַויְיהוּ אִינּוּן כּוּרְסְיָיא סַפְסָל תְּחוֹתָךְ לִיקָרָךְ.

וְהָכִי תַּקִּינוּ, לְמֶהֱוִי קָטָן לַגָּדוֹל מְכַבֵּד דִּלְעֵילָּא מִנֵּיהּ. אַבָּא, אִיהוּ חָכְמָה, הֲלֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, לְמֶהֱוִי מְשַׁמֵשׁ תְּחוֹתָךְ, וְאַנְתְּ כֶּתֶר עֶלְיוֹן עַל רֵישֵׁיהּ. וְלֵית כֶּתֶר עֲלָךְ, וְלֵית אֱלָהָא אָחֳרָא. וְאִימָּא, לְשַׁמְּשָׁא לְאַבָּא. דְּאִיהוּ תְּחוֹתֵיהּ לְמֶהֱוִי כִּסֵּא תְּחוֹתֵיהּ.

וַיֹּאמֶר אִיהוּ, בְּכָל מַאֲמָר, עַד תְּלָתִין וּתְרֵין, יְהִי כֵּן, וַיְהִי כֵן. וְאִיהִי, עֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ מִיַּד. וּבְגִין דְּעֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ וְצִּוּוּיֵהּ בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל, בל&quot;ב שְׁבִילִין דִּבְהוֹן אִתְבְּרֵי כָּל דִּבְרֵאשִׁית, עוֹבָדָא אִתְקְרִיאַת כָּבוֹד, (תהלים כט) וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד. (יחזקאל ג) בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' מִמְּקוֹמוֹ. אַיִּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ לְהַעֲרִיצּוֹ.

וְתַרְגּוּם כְּבוֹד אָבִיו, יְקָרָא דַּאֲבוּהִי. וְדָא (תהלים יט) תּוֹרַת יְיָ' תְּמִימָה, עָלָהּ אִתְּמַר (משלי ג) יְקָרָה הִיא וְיִשְׂרָאֵל מִפְּנִינִים. דְּאִתְקְרִיאוּ בָּנִים, בִּכְלַל בֵּן וּבַת, מִסִּטְרָא דְּתִפְאֶרֶת וּמַלְכוּת. דְּאִינּוּן בֵּן וּבַת, יְקָרָא דְּאָבִיו וְאִמּוֹ, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, וְצִּווּי דִּילֵיהּ, אִינּוּן פִּקוּדִין דַּעֲשֵׂה. וְהָא אוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, יֵשׁ מְצּוּוְּה וְעוֹשֶׂה. וּבְגִין כָּךְ אִיהוּ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְהַאי אִיהוּ כָּבוֹד דְּאַבָּא וְאִימָא, דִּיצַּוְּה לִבְרֵיהּ דְּיֶעְבַּד הָכֵי וְאִיהוּ עָבִיד מִיַּד, בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל.

וְעִלַּת עַל כֹּלָּא, אֲנָא בָּעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בִּיקָרָךְ, לְתַקֵּן מִדּוֹת דְּאַבָּא וְאִימָּא, לִיקָרָךְ. תְּהֵא בְּעֶזְרִי לְסַדְּרָא כֹּלָּא כְּדְקָא יִאוֹת. וְאַנְתְּ תְּסַדֵר לִי, וּלְכָל מָארֵי מְתִיבְתָּאן עֵילָּא וְתַתָּא, וּמַשִּׁרְיָין דְּמַלְאָכִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, לְמֶהֱוִי מְתַקְּנִין וּמְסַדְּרִין לִיקָרָא דִּילָךְ, וְלִיקָרָא דְּאַבָּא וְאִימָּא, לְמֶהֱוִי סַפְסָל תְּחוֹת רַגְלוֹי. וּלְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דִּילֵיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דְּלָא תַּעֲשֶׂה.

וְהַאי אִיהוּ&lt;קטע סוף=דף פב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פב ב/&gt;אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְסָמִיךְ לֵיהּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. וּבִקְרָא אַחֲרִינָא וְאֶת מִצְּוֹתַי תַּעֲשׂוּ. מִסִּטְרָא דְּפִקּוּדִין דַּעֲשֵׂה דְּאִינּוּן כָּבוֹד, אַקְדִּים אַבָּא לְאִימָּא, וְדָא י&quot;ה. מִסִּטְרָא דְּלָא תַּעֲשֶׂה, אַקְדִּים אִימָּא לְאַבָּא, וְדָא הֵ&quot;י. וְהַיְינוּ כְּבוֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר. לְאִלֵּין דְּלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בְּהַאי כָּבוֹד, הַסְתֵּר דָּבָר מִנַּיְיהוּ.

וְעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. אִלֵּין אִינּוּן עַמֵּי הָאָרֶץ, בָּתַר דְּלָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּהַאי כָּבוֹד דְּאוֹרַיְיתָא, וְאֵיךְ אָמְרִין אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם שְׁמַע קוֹלֵנוּ חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ וְקַבֵּל תְּפִלָּתֵנוּ. הָא אִיהוּ לֵימָּא לוֹן, וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי, אַיִּה אִשְׁתַּדְּלוּתָא דִּלְכוֹן בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְפִקּוּדִין דִּילִי, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיַי, דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּצִּוּוּיָיה דְּמָארֵיהּ, אֵיךְ יַעְבִיד לֵיהּ.

בַּר מִמַּאן דְּשָׁמַע מֵחֲכָמִים וְעָבִיד, וְהַאי אִיהוּ דְּקַבִּיל נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְעִם כָּל דָּא, מַאן דְּלָא קַבִּיל מִמָּארֵיהּ, אֶלָּא מִשְלוּחֵיהּ, אִיכָּא אַפְרָשׁוּתָא. וּמַאי אַפְרָשׁוּתָא אִית בֵּין דָּא לְדָא. דְּהָא כְּתִיב, מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּלְבָתַר וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ. אֲנָא קַבִּילְנָא, וּלְבָתַר מוֹסַרְנָא לְכֻלְּהוּ. וְהָכִי מַאן דִּמְקַבֵּל מֵאָחֳרָא, כְּקַבָּלַת סִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּיא מִשִּׁמְּשָׁא, וּבְהַאי קִבּוּל אִתְמְלֵי. וּמַאן דִּמְקַבֵּל יָכִיל לְאִסְתַּלְּקָא מִנֵּיהּ נְבִיעוּ, כְּמָה דַּחֲזֵינָא בְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, דְּאִסְתַּלְּקַת נְהוֹרָא דִּלְהוֹן, בְּלֵילְיָא, דְּלָא נָהִיר שִׁמְשָׁא, אֶלָּא בִּימָמָא. וְסִיהֲרָא בְּלֵילְיָא.

וְאִי תֵּימָא דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּסִיהֲרָא מִשִּׁמְּשָׁא אִיהוּ, דְּאַף עַל גַּב דְּאִתְכְּנִישׁ, נָהִיר בְּסִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּא, הָא חֲזֵינָן מִסִּטְרָא אָחֳרָא בְּלָקוּתָא דְּסִיהֲרָא וְשִׁמְּשָׁא דְּאִסְתְּלַּק נְהוֹרַיְיהוּ, וְאִשְׁתָּאָרוּ כְּגוּפָא בְּלָא נִשְׁמְתָא, דְּאִית אָדוֹן עֲלֵיהֶם מַחֲשִׁיךְ מְאוֹרֵיהֶם. אֲבָל עִקָּרָא דִּנְהוֹרָא, הַהוּא אֲתַר דִּנְבִיעַ דְּלֵית פְּסָק לִנְהוֹרָא דִּילֵיהּ, וְלָא אִית עָלֵיהּ אֱלָהָא אָחֳרָא לְמִפְסַק מִנֵּיהּ נְהוֹרֵיהּ.

וְעִלַּת הָעִלּוֹת, בָּתַר דְּאַנְתְּ תַּמָּן, לֵית פְּסָק לִנְבִיעוּ דִּנְהוֹרָא דְּאוֹרַיְיתָא. יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ דְּלָא תָּזוּז מֵאַבָּא וְאִימָּא דִּילִי, וְלָא מִבְּנוֹי. וְהָכִי מַאן דְּאָמִית גַּרְמֵיהּ עַל אוֹרַיְיתָא, דְּהִיא יְקָרָה, אִתְקַיְּימַת בֵּיהּ, וְלָא מַפְסְקַת מִנֵּיהּ. מַה דְּלָאו הָכִי, מַאן דְּלָא יִשְׁתַּדֵּל בָּה, אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּעָבַד צִּוּוּי חֲכָמִים, אִיהוּ שַׁמָּשׁ דִּלְהוֹן, עֶבֶד וְלָא בֵּן, אֲבָל אִי אִיהוּ מְהֵימָנָא, מָארֵיהּ אַשְׁלִיט לֵיהּ בְּכָל דִּילֵיהּ.

אֲבָל מַאן דְּלָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא מְשַׁמֵּשׁ חֲכָמִים, לְמִשְׁמַע מִנַּיְיהוּ פִּקוּדִין, לְקַיֵּים נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. אֶלָּא דְּסָּרַח וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה, אִיהוּ שָׁקִיל לְאוּמִין דְּעָלְמָא עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, בְּנוֹי דְּסָמָאֵ&quot;ל וְנָחָשׁ, דְּאִתְּמַר בְּהוּ, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן, דְּלָא בָּעוּ לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא, דְּכָל דְּלֵית בֵּיהּ תּוֹרָה, לֵית בֵּיהּ כָּבוֹד, דְּאִתְּמַר בָּהֶם (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ.

וְעִם כָּל דָּא מָארֵי מְתִיבְתָּא, לָא כָּל כָּבוֹד שָׁוְה, דְּהָא (מלאכי א) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו. בֵּן יְכַבֵּד, עַל מְנָת דְּלָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, אֲבָל מְצּוּוְּה הוּא בִּכְבוֹד אַבָּא וְאִימָּא. וְאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, יִכְתַּשׁ לֵיהּ אַבָּא וְאִימָּא, עַד דְּיַעֲבִד עַל כָּרְחֵיהּ. וְאִי הֲוִי בְּרָא רַבְרְבָא, בֵּית דִּין כּוֹפִין לֵיהּ. דְּאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (דברים כא) בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלֵנוּ, וְדָנִין לֵיהּ בִּסְקִילָה. אֲבָל עֶבֶד דִּמְשַׁמֵּשׁ עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אִי לָא עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּרַבֵּיהּ, מָארֵיהּ אַעְבָּר לֵיהּ מִגּוֹ בֵּיתֵיהּ, וְיִטוֹל אָחֳרָא. מַה דְּלָא הֲוָה יָכִיל לְמֶעְבַּד הָכִי לִבְרֵיהּ, אֶלָּא אוֹ יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ אוֹ יִקְטוֹל לֵיהּ.

אָמַר לֵיהּ בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, מַאן גָּרִים דְּלָא יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ, הוֹאִיל וּבְרֵיהּ הוּא. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וַדַּאי תַּעֲרוֹבֶת דְּרַע, וְרָזָא דָּא גָּרַם לְיִשְׂרָאֵל, לְמֶחֱטֵי גַּבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. וְרָזָא דָּא, (תהלים קו) וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם. וְדָא גָּרַם קִטוּלָא לְיִשְׂרָאֵל, וְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא. וּבְגִין דָּא, אֵין מְקַבְּלִים גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא (דברים לב) יְיָ' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, עֶבֶד טוֹב וְעֶבֶד רָע, מִסִּטְרָא דִּמְטַטְרוֹ&quot;ן עֶבֶד טוֹב, עֶבֶד נֶאֱמָן לְרַבֵּיהּ. עֶבֶד רָע סָמָאֵ&quot;ל. מַאן דְּאִיהוּ מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, אִיהוּ בֶּן העוֹלָם הַבָּא, בֶּן מִסִּטְרָא דְּבֵן יָ&quot;הּ, בִּינָ&quot;ה. וְיָרִית מַלְכוּתָא דְּאִיהִי ה'. וְאֵיךְ יָרִית לָהּ. אִי עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּאַבָּא וְאִימָא, בְּגִין דְּאִיהוּ מַלְכוּתָא מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ, וְעָלֵיהּ אִתְּמַר, (אסתר ג) מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ. אִיהִי מִצְּוָה, וְצִּוּוּיַיא דְּמַלְכָּא עַל עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה.

מִצְּוָה מִדְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהִי תִּפְאֶרֶת. וְהָכָא לֵית תַּמָּן פִּרוּדָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֱמֶת, תּוֹרָתוֹ תּוֹרַת אֱמֶת, אִיהוּ תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ. כְּגַוְונָא דְּבִינָה, תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ דְּחָכְמָה. דְּאִית תּוֹרָה דִּבְרִיאָה, וְחָכְמָה דִּבְרִיאָה, וּבִינָה דִּבְרִיאָה, וְהָכִי בְּכָל מִדּוֹת. בְּהַאי, יָכִיל בֵּן בְּהַאי אוֹרַיְיתָא, לְמֶהֱוִי בְּלָא מִצְּוָה, וּמִצְּוָה בְּלָא תּוֹרָה בְּפֵרוּדָא. וּמֵהָכָא,בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה.&lt;קטע סוף=דף פב ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פג|א}}&lt;קטע התחלה=דף פג א/&gt; אֲבָל מִסִּטְרָא דַּאֲצִּילוּת, לֵית אַפְרְשׁוּתָא, תַּמָּן, וְכֵן מִתַּמָּן אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ וְלֵית בָּהּ עוֹנֶשׁ וְלָא שָׂכָר וְלָא מִיתָה.

וּבְגִין דָּא, אוֹרַיְיתָא דָּא אִילָנָא דְּחַיִּי, שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא, וְאִילָנָא דָּא, אִילָנָא דְּחַיֵּי אִתְקְרֵי, וְאִתְקְרֵי הָעוֹלָם הַבָּא, וְלָא אִתְקְרֵי בֵּיהּ שָׂכָר. בְּגִין דְּאִיהוּ בֵּן. מִתַּמָּן, לָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, לָא בְּמַעֲשֵׂה וְלָא בְּדִיבּוּר וְלָא בְּמַחֲשָׁבָה.

אָתָא בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, לְנַשְּׁקָא לֵיהּ יְדֵיהּ. אָמַר, וַדַּאי אַנְתְּ הוּא בֵּן מִתַּמָּן, בְּדִיּוּקְנָא דִּבְרָא בּוּכְרָא דִּילֵיהּ, תִּפְאֶרֶת בְּרָא דְּאַבָּא וְאִימָא עִלָּאָה, אֲצִּילוּת דִּילֵיהּ בְּלָא הַפְסָקָה, לָא קְדָמָךְ בְּרָא אָחֳרָא, לָא בְּמַחֲשָׁבָה, וְלָא בְּדִבּוּר, וְלָא בְּמַעֲשֶׂה. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְאַנְתְּ, וְחַבְרַיָּיא, וְרָאשֵׁי מָארֵי מְתִיבְתָּאן, דִּמְזַמְּנִין הָכָא, אִתִּי, בְּלָא הַפְסָקָה כְּלַל, וּבְלָא תַּעֲרוֹבֶת. נַשְׁקוּ כֻּלְּהוּ דָּא לְדָא, וְאִשְׁתְּמוֹדָעוּ בְּאַחְוָה, וּבָכוּ.

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, עִם כָּל דָּא, בְּרָא בּוּכְרָא חַיָּיבִין כָּל אֲחוּי בִּיקָרֵיהּ, דְּהָא כְּתִיב (שמות כ) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֶת לְרַבּוֹת אָחִיךְ הַגָּדוֹל. וַאֲפִילּוּ מִכָּל סִטְרָא אִיהוּ מְפֹרָשׁ עֲלָךְ בְּאוֹרַיְיתָא, בְּשַׁגַּ&quot;ם זֶה הֶבֶל. וְלָא הֲוָה לְאָדָם קַדְמָאָה בְּרָא קַדְמָאָה מִנֵּיהּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, בְּשַׁגַּם, זֶה מֹשֶׁה. דִּבְּרָא דְּמַלְכָּא בְּכָל אֲתַר, אַנְתְּ בּוּכְרָא מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּטוֹב וָרָע, אַנְתְּ הוּא טוֹב. (בוכרא) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית א) וַיַרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, (שמות ב) וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא.

וּמִתַּמָּן קָרָא יָתָךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֶבֶד נֶאֱמָן. לְבָתַר סְלִיקַת לְמֶהֱוִי מַלְכָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ. לְבָתַר בֶּן בַּיִת לְעֵילָּא. מֶלֶךְ מִסִּטְרָא דְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבִינָה דִּבְרִיאָה. כְּעַן אַנְתְּ מֶלֶךְ, מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּמַלְכוּת דַּאֲצִּילוּת. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבֶ&quot;ן יָ&quot;הּ, תִּפְאֶרֶת דַּאֲצִּילוּת, זַכָּאָה חוּלָקָךְ. וּמַאן גָּרִים לָךְ דָּא, בְּגִין דְּאִשְׁתְּדָּלוּתָךְ בַּתּוֹרָה וּבַמִצְּוָה, לְיַחֲדָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, לְאַעֲלָא מַלְכָּא עַל אַתְרֵיהּ, וְעַל מַשִׁרְיָיתֵיהּ לְעֵילָּא, וְעַל יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא.

וּבְגִין כַּךְ (ס&quot;א ובגינך) יָרְתִין כֻּלְּהוּ נִשְׁמָתִין דַּאֲצִּילוּת מִנֵּיהּ, וְאִתְקְרִיאוּ בְּנִין דִּילֵיהּ, מִשֵׁם יְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת, דְּלֵית תַּמָּן פִּרוּד וְקִצּוּץ. דִּבְקַדְמֵיתָא אִתְּמַר בְּהוּ בְּנִין לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, מִצַּד יְהוָֹ&quot;ה דִּבְרִיאָה, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ בְּרָאתִיו יְצַּרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו, וּכְעַן בָּנִים לַיְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת.

וּבָךְ אִתְקַיָּים פִּקּוּדָא, דְּאִיהִי מִצְּוָה עַל יִשְׂרָאֵל, לְהַעֲמִיד עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים יז) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ. וְאִתְקַיָּים בָּךְ (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ, כַּד בְּקַדְמִיתָא. וְכֻלְּהוּ מִתְנַהֲגִין אֲבַתְרָךְ, כָּאֵבָרִין דְּמִתְנַהֲגִין כֻּלְּהוּ בִּתְנוּעָה דְּנִשְׁמְתָא, דְּאִתְפַּשְּׁטָא עַל כָּל אֵבֶר. בְּגִין דְּכֶתֶר עֶלְיוֹן אַנְתְּ תְּהֵא מְעוּטָר בֵּיהּ, דְּבֵיהּ עִלַּת הָעִלּוֹת אִיהוּ כֶּתֶר עַל כֹּלָּא, טָמִיר וְגָנִיז מִלְּגָיו מִנֵּיהּ. וּמִנֵּיהּ אִתְפְּשָׁט עַל כָּל סְפִירָן, וּמְסַדֵּר לוֹן לְמֶהֱוִי דָּא רַב, וְדָא זְעֵיר, וְדָא בֵּינוֹנִי, וְאַנְהִיג לוֹן לִרְעוּתֵיהּ, וְנָהִיר בְּהוּ, וּמְקַשֵׁר לוֹן, וּמְיַחֵד לוֹן.

הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא מַנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל, בְּכָל מִדּוֹת טָבִין דִּילֵיהּ, וּתְסַדֵּר כָּל חַד כִּדְחֲזֵי לֵיהּ, הַבְּכוֹר כִּבְכוֹרָתוֹ, וְהַצָּעִיר כִּצְּעִירֻתוֹ, וּבֵינוֹנִי כְּפוּם דַּרְגֵּיהּ. וּתְקַשֵׁר לוֹן קֶשֶׁר אֶחָד לְגַבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. לְמֶהֱוִי כֻּלְּהוּ בְּשָׂפָה בְּרוּרָה, לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּלְקַדְּשֵׁיהּ, וּלְיַיחֲדֵיהּ, בְּדַרְגָּא דִּילָךְ, בְּמַחֲשָׁבָה דִּילָךְ, בַּאֲצִּילוּת דִּילָךְ, דְּאִתְקָיָּים בָּךְ (במדבר יא) וְאָצַּלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם. קוּם אִתְּעַר בְּפִקּוּדָא, לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. (פרשת תצא רפ&quot;א ע&quot;ב שייך לנשא קמ&quot;ה ע&quot;א)

(ויקרא יט) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְגוֹ' פִּקּוּדָא דָא, לְכַבֵּד אָב וְאֵם, דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְמִדְחַל מֵאָבוֹי וּמֵאִמֵיהּ, וּלְאוֹקִיר לוֹן. כְּמָה דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְאוֹקִיר לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מִסִּטְרָא דְּרוּחָא דְּיָהַב בְּגַוִיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ. הָכִי אִצְּטְרִיךְ לֵיהּ לְאוֹקִיר לַאֲבוֹי וּלְאִמֵּיהּ, מִסִּטְרָא דְּגוּפָא דִּילֵיהּ, וּלְמִדְחַל מִנְּהוֹן, דְּהָא אִינּוּן מִשְׁתַּתְּפִין בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעַבְדֵּי לֵיהּ גּוּפָא, וְהוֹאִיל וְאִינּוּן שׁוּתָּפִין בְּעוֹבָדָא, לִיהֱווּ שׁוּתָּפִין בִּדְחִילוּ וִיקָרָא.

כגוונא דא, תלת שותפין אשתכחו לעילא ברזא דאדם, אדם קדמאה אף על גב דגופא דיליה הוה מעפרא, לאו מעפרא דהכא הוה, אלא מעפרא דבי מקדשא לעילא, אבא ואימא אשתכחו, ומלכא עלאה אשתתף בהדייהו, ושדר ביה רוחא דחיי ואתברי.

וכגוונא דא אשתכח כלא עילא ותתא, ועל דא אצטריך ליה לבר נש למדחל לקדשא בריך הוא, ולמדחל לאבוי ולאמיה.

בְּסִתְרֵי תּוֹרָה, אָדָם קַדְמָאָה לָא הֲוָה לֵיהּ מֵהַאי עָלְמָא כְּלוּם. חַד צַּדִּיק עֲבַד שִׁמּוּשָׁא בְּנוּקְבֵיהּ, וְאִתְעָבִיד מֵהַהוּא שִׁמּוּשָׁא גּוּפָא חֲדָא, דִּנְהִירוּ דִּילֵיהּ יַתִיר מִכָּל אִינּוּן מַלְאֲכִין שְׁלִיחָן לְעֵילָּא. וְכַד אִתְבְּרֵי הַהוּא גּוּפָא מַלְכָּא עִלָּאָה, שָׁדַר בְּהַהוּא צַּדִיק כ&quot;ב אַתְוָון, וְאִשְׁתְּתַּף בַּהֲדַיְיהוּ, וְנָפַק לְעָלְמָא.

כֵּיוָן דְּנָפַק, חָמוּ לֵיהּ שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, וְאַסְתִּימוּ&lt;קטע סוף=דף פג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פג ב/&gt;נְהוֹרַיְיהוּ, דְּתַפּוּחָא דְּרַגְלֵיהּ אַחְשִׁיךְ נְהוֹרָא דִּלְהוֹן. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּמֵעוֹבָדָא דְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא עִלָּאָה נָפַק. כֵּיוָן דְּחָטָא, אִתְחֲשָׁךְ, וְאַזְעִיר גַּרְמֵיהּ, וְאִצְּטְרִיךְ לְגוּפָא אָחֳרָא בְּמִשְׁכָא וּבְבִשְׂרָא. דִּכְתִיב, (בראשית ג) וַיַּעֲשׂ יְיָ' אֱלֹהִים לָאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם. כְּהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דַּעֲבַד הַהוּא צַּדִיק בְּנוּקְבֵיהּ, לָא אִשְׁתְּכַח מִקַּדְמַת דְּנָא, וּלְבָתַּר דְּנָא, דְּהָא עַד לָא נָפַק לְצּוֹרֵף אוּמָנָא.

עַד דְּאָתָא חֲנוֹךְ, וְנָטִיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵאַרְעָא, וְאַבְרִיר פְּסוֹלֶת וְקַסְטוּרָא מִכַּסְפָא, וְכֵן בְּכָל אִינּוּן צַּדִּיקַיָּיא דִּי בְּאַרְעָא. לְבָתַר אִתְתָּקַּן הַהוּא אֲתַר, וְאִתְעָבִידוּ רוּחִין וְנִשְׁמָתִין בְּשִׁמּוּשַׁיְיהוּ וְגוּפָא מִתַּתָּא בְּאַרְעָא. וְעַל דָּא בְּשׁוּתָּפוּ דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, בַּר נָשׁ אָתֵי לְעָלְמָא, וְאִצְּטְרִיךְ לְמִדְחַל לְאִינּוּן שׁוּתָּפִין, וּלְאוֹקִיר לוֹן, כְּמָה דְּאִתְּמַר (ע&quot;כ רעיא מהימנא)

אל תפנו אל האלילים ואלקי מסכה לא תעשו לכם. ר' חייא פתח אל תפן אל קשי העם הזה וגו'. אל תפן. וכי מאן הוא דיימא למלכא אל תפן. והא כתיב כי עיניו על דרכי איש. וכתיב אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם יי' והא בכלא אשגח קב&quot;ה וכל עובדין מסתכל ועייל בדינא על כלהו אם טב ואם ביש כד&quot;א האלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. ומשה אמר אל תפן. אלא כמה בעי בר נש לאסתמרא מחובוי בגין דלא יחטי קמי מלכא קדישא. ת&quot;ח בר נש דעביד מצוה ההיא מצוה סלקא וקיימא קמי קב&quot;ה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקב&quot;ה מני לה קמיה לאשגחא בה כל יומא לאוטבא ליה בגינה. עבר על פתגמי אורייתא ההיא עבירה סלקא קמיה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקודשא בריך הוא מני לה וקיימא תמן לאשגחא בה לשצאה ליה. הה&quot;ד וירא יי' וינאץ מכעס בניו ובנותיו מהו וירא ההוא דקיימא קמיה. תב בתשובה מה כתיב גם יי' העביר חטאתך לא תמות דאעבר ההוא חובא מקמיה בגין דלא יסתכל ביה. לאוטבא ליה. ועל דא אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו. אמר רבי יוסי וכן מהכא משמע דכתיב נכתם עונך לפני. רבי יוסי זעירא עאל קמיה דרבי שמעון יומא חד אשגחיה דהוה יתיב וקארי כתיב ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל משמע דאדם וחוה כחדא אתבריאו ובגופא חדא דכתיב אשר נתת עמדי ולא כתיב אשר נתת לי. אמר ליה אי הכי והכתיב אני האשה הנצבת עמכה בזה. ולא כתיב הנצבת לפניך אמר ליה אי כתיב הנתנת עמך הוה אמינא הכי כדכתיב אשר נתת עמדי אבל הנצבת כתיב. אמר ליה והא כתיב ויאמר יי' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. אעשה לו השתא. אמר ליה הכי הוא ודאי דאדם לבדו הוה דלא הוה סמך בנוקביה בגין דהות בסטרוי כמה דאוקימנא. ומה דאמר אעשה לו עזר. הכי הוא דלא כתיב אברא לו עזר בגין דכתיב זכר ונקבה בראם אבל אעשה כתיב. ומהו אעשה אתקן משמע. דקב&quot;ה נטיל לה מסטרוי ותקין לה בתקונא ואייתי לה קמיה. וכדין אשתמש אדם באנתתיה והוה ליה סמך. ותנינן שפירו דאדם קדתיר' דקיטרא עלאה מזיהרא דנהרא. שפירו דחוה דלא הוו יכלין כל בריין לאסתכלא בה. ואפילו אדם לא הוה אסתכל בה עד ההיא זמנא דחאבו ואעדיאת (ס&quot;א ואזעירת) שפירו דלהון. כדין אסתכל בה אדם ואשתמודע בה לשמשא בה. הה&quot;ד וידע אדם עוד את אשתו. וידע בכלא וידע בתשמיש. וידע דאשתמודע בה ואסתכל בה. ותנינן אסיר ליה לבר נש לאסתכלא בשפירו דאנתתא בגין דלא ייתי בהרהורא בישא ויתעקל &lt;קטע סוף=דף פג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|א}}&lt;קטע התחלה=דף פד א/&gt;למלה אחרא. וכך הוה רבי שמעון עביד כד הוה אזל במתא והוו חברייא אזלין אבתריה וחמא לאינתו שפיראן מאיך עיניה והוה אמר לחברייא אל תפנו. וכל מאן דיסתכל בשפירו דאנתתא ביממא אתי להרהורי בליליא ואי סליק ההוא הרהורא בישא עלויה. אעבר משום ואלקי מסכה לא תעשו לכם. תו אי שמש באנתתיה בזמנא דסליק ביה ההוא הרהורא בישא. אינון בנין דאולידו אלקי מסכה אקרון. וע&quot;ד כתיב אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם. רבי אבא אמר אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באלילי ע&quot;ז ובנשי דעמין ולא לאתהנייא מנייהו ולא לאתרפאה בהו דאסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באתר דלא אצטריך. ר' אבא פתח פנה אלי וחנני תנה עזך לעבדך. פנה אלי וחנני. וכי לא הוה ליה לקב&quot;ה בעלמא שפירא כדוד דאיהו אמר פנה אלי וחנני. אלא הכי תנינן דוד אחרא אית ליה לקב&quot;ה והוא ממנא על כמה אכלוסין עלאין ומשריין. וכד בעי קב&quot;ה לרחמא על עלמא אסתכל בהאי דוד ונהיר ליה אנפין והוא נהיר לעלמין וחייס עלמא. ושפירו דהאי דוד נהיר לעלמין כלהו. רישיה גולגלתא דדהבא אתרקימת בשבעה תכשיטי זינין דדהבא והא אוקמוה וחביבותא דקב&quot;ה לקבליה. ומסגיאות רחימותא דיליה גביה אמר ליה לקב&quot;ה דיהדר עינוי לקבליה ויסתכל ביה. בגין דאינון שפירן בכלא. כד&quot;א הסבי עיניך מנגדי וגו'. הסבי עיניך. מנגדי דבשעתא דאלין עיינין מסתכלי ביה בקב&quot;ה כדין מתערין בלביה קסטין דבלסטראי ברחימותא עלאה. ובסגיאות שלהוביתא דרחימו עלאה לגביה אמר הסבי עיניך מנגדי אסחר עיניך לסטר אחרא מני דאינון מוקדין לי בשלהובי רחימותא. וע&quot;ד כתיב ביה בדוד והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי. ובגין ההוא דוד עלאה שפירא רחימא ותיאובתא דקב&quot;ה לאדבקא ביה. אמר דוד פנה אלי וחנני כגוונא דא ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יי' משמע דעאל עמיה עם יעקב גנתא דעדן דאיהו שדה דתפוחין קדישין. וכי היך יכיל גנתא דעדן לאעלא עמיה דהא גנתא דעדן כמה רב הוא בפותיא ובארכא. כמה זינין דבייתין עלאין קדישין דרגין על דרגין מדורין על מדורין אית תמן. אלא גנתא אחרא עלאה קדישא אית ליה לקב&quot;ה וההוא גנתא רחימותא דיליה ואתדבק ביה ולא אתנטיר אלא לקב&quot;ה בלחודוי דהוא עייל ביה. ודא אחסין קב&quot;ה לאשתכחא תדיר עמהון דצדיקייא. וכ&quot;ש לאשתכחא ביה ביעקב ודא זמין ליה קב&quot;ה לאעלאה עמיה לסייעא ליה. כגוונא דא אני יי' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק הארץ וגו'. תנן מלמד שנתקפלה לו ארץ ישראל וכי ארץ ישראל דאיהי ת' פרסה על ארבע מאות פרסה היך אתעקרת מאתרה ויתבה תחותוי. אלא ארץ אחרא עלאה אית לקב&quot;ה וארץ ישראל אקרי. והיא תחות דרגא דיעקב דקאים עלה. ואחסין לה קב&quot;ה לישראל בגין רחימותא דלהון. לדיירא עמהון ולדברא להון ולאגנא להון מכלא ואקרי ארץ חיים. ת&quot;ח אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באתר דקב&quot;ה מאיס ביה ורחיקא ביה נפשיה. ומה במה דרחים קב&quot;ה אסור לאסתכלא ביה במה דרחיק עאכ&quot;ו. דת&quot;ח אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא בקשת. בגין דאיהו חיזו דדיוקנא עלאה. אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באת קיימא דיליה בגין דהוא רמיז לצדיקא דעלמא. אסיר ליה לבר נש לאסתכלא באצבען דכהני בשעתא דפרסי ידייהו בגין דתמן שריא יקרא דמלכא עלאה. ומה באתר קדישא עלאה אסור&lt;קטע סוף=דף פד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פד ב/&gt;
לאסתכלא. באתר מסאבא רחיקא לא כ&quot;ש. בגיני כך אל תפנו אל האלילים. ר' יצחק אמר ומה לאסתכלא בהו אסיר. למפלח להו או למעבד להו עאכ&quot;ו. ובגיני כך אל תפנו אל האלילים. הכא אתא לאזהרא להו לישראל כקדמיתא לקביל לא יהיה לך אלקים אחרים על פני. ואלקי מסכה לא תעשו לכם לקביל לא תעשה לך פסל. אני יי' אלקיכם לקביל אנכי יי' אלקיך. איש אמו ואביו תיראו לקביל כבדש את אביך ואת אמך. ואת שבתותי תשמרו. זכור את יום השבת לקדשו. לא תשבעו בשמי לשקר. לא תשא את שם יי' אלקיך לשוא. לא תגנובו. לא תגנוב. ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. לא תענה ברעך עד שקר. מות יומת הנואף והנואפת. לא תנאף. לא תעמוד על דם רעך. לא תרצח. והא אוקמוה וע&quot;ד כללא דאורייתא בפרשתא דא. אמר ר' חייא בקדמיתא אנכי יי' אלקיך זכור את יום השבת לא תשא לא תרצח לא תנאף לא תגנוב. בלישנא יחידאי. והכא אני יי' אלקיכם. איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו. אל תפנו אל האלילים. בלישנא דסגיאין. אלא ת&quot;ח מיומא דהוו ישראל שכיחין בעלמא לא אשתכחו קמי קב&quot;ה בלבא חד וברעותא חדא כמה בההוא יומא דקיימו בטורא דסיני. וע&quot;ד כלא אתמר בלשון יחידאי לבתר בלישנא דסגיאין דהא לא אשתכחו כל כך בההוא רעותא:

רבי אלעזר הוה אזיל למחמי לר' יוסי בר&quot;ש בן לקונייא חמוי והוו עמיה ר' חייא ור' יוסי. כד מטו חד בי חקל יתבו תחות אילנא חדא. א&quot;ר אלעזר כל חד לימא מלה דאורייתא. פתח ר' אלעזר ואמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים ואלקים זולתי לא תדע. לא כתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אלא אנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. וכי מארץ מצרים הוה להו מלכא ולא מקדמת דנא והא כתיב ויאמר יעקב אל בניו הסירו את אלקי הנכר אשר בתוככם וכתיב ונקומה ונעלה בית אל. ואת אמרת מארץ מצרים. אלא מן יומא דהוו ישראל בעלמא לא אשתמודעו יקרא דקב&quot;ה בר בארעא דמצרים דהוו בההוא פולחנא קשיא וצווחו לקבליה ולא אשתנו מנמוסא דילהון לעלמין ותמן אתבחינו אבהתנא כדהבא מגו שפכה (ס&quot;א כהתוכא דדהבא מגו טיפסא) ועוד דהוו חמאן בכל יומא כמה חרשין כמה זינין בישין לאטעאה לון לבני נשא ולא סטו מארחא לימינא ולשמאלא. ואע&quot;ג דלא הוו ידעי כל כך ביקרא דקב&quot;ה אלא הוו אזלין בתר נמוסי אבהתהון. ולבתר חמו כמה נסין וכמה גבוראן ונטל לון קב&quot;ה לפולחניה. ובגין דכלהו חמו כמה נסין ואתין בעיניהון וכל אינון אתן וגבורן. אמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. דתמן הוה באתגלייא יקרא דיליה. ואתגלי עלייהו על ימא וחמו זיו יקרא עלאה דיליה אפין באפין דלא תימרון אלהא אחרא הוא דמליל עמנא אלא אנא הוא דחמיתון בארעא דמצרים. אנא הוא דקטלנא סנאיכון בארעא דמצרים. אנא הוא דעבדנא כל אינון עשר מחאן בארעא דמצרים. ובגיני כך ואלקים זולתי לא תדע דלא תימא דאחרא הוא אלא אנא הוא כלא. 

תו פתח לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. לא תלין פעולת שכיר אמאי אלא מקרא אחרא אשתמע דכתיב ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו. לא תבא עליו השמש אזדהר דלא תתכנש בגינוי מעלמא עד לא ימטי זמנך לאתכנשא. כד&quot;א עד אשר לא תחשך השמש וגו'. מהכא אוליפנא מלה אחרא מאן דאשלים לנפשא דמסכנא אפילו&lt;קטע סוף=דף פד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|א}}&lt;קטע התחלה=דף פה א/&gt;דמטו יומוי לאסתלקא מעלמא קב&quot;ה אשלים לנפשיה ויהיב ליה חיין יתיר. לא תלין פעולת שכיר. ת&quot;ח מאן דנטיל אגרא דמסכנא כאילו נטיל נפשיה ודאנשי ביתיה הוא אזער נפשייהו קב&quot;ה אזער יומוי ואזער נפשיה מההוא עלמא. דהא כל אינון הבלים דנפקי מפומיה כל ההוא יומא כלהו סלקין קמיה דקב&quot;ה וקיימין קמיה לבתר סלקא נפשיה ונפשייהו דאנשי ביתיה וקיימין באינון הבלים דפומיה. וכדין אפילו אתגזר על ההוא ב&quot;נ כמה יומין וכמה טבאן כלהו מתעקראן מיניה ומסתלקי מניה. ולא עוד אלא דנפשא דיליה לא סלקא לעילא והיינו דאמר רבי אבא רחמנא לשזבינן מנייהו ומעלבונייהו ואוקמוה אפילו עשיר הוא ואליו הוא נושא את נפשו דייקא אפילו מכל ב&quot;נ נמי וכ&quot;ש מסכנא. והיינו דהוה רב המנונא עביד כד הוה ההוא אגיר מסתלק מעבידתיה הוה יהיב ליה אגריה וא&quot;ל טול נפשך דאפקידת בידאי טול פקדונך ואפילו אמר יהא בידך דאנא בעינא לסלקא אגרי. לא הוה בעי. אמר פרד נא דגופך לא אתחזי לאתפקדא בידי. כל שכן פקדונא דנפשא. דהא פקדונא דנפשא לא אתיהיבת אלא לקב&quot;ה דכתיב בידך אפקיד רוחי. אמר רבי חייא ובידא דאחרא שארי. אמר ליה אפילו בידיה בתר דיהיב. כתיב לא תלין פעולת שכיר. וכתיב ולא תבא עליו השמש אלא הא אוקמוה. אבל ת&quot;ח לית לך יומא ויומא דלא שלטא ביה יומא עלאה אחרא ואי איהו לא יהיב ליה נפשא דיליה בההוא יומא כמאן דפגים לההוא יומא עלאה. ובג&quot;כ ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. והא דאתמר לא תלין בגין דנפשיה לא סליק וסליק ההוא נפשא דמסכנא ולאנשי ביתיה כמה דאתמר. 

ר' חייא פתח ואמר קרא אבתריה. לא תקלל חרש ולפני עור וגו'. האי קרא כמשמעו. אבל פרשתא דא כלא אוליפנא מנה מלין אחרנין. וכלהו תליין דא בדא. ת&quot;ח מאן דלייט לחבריה ואיהו קמיה ואכסיף ליה כאילו אושיד דמיה והא אוקימנא. והאי קרא דלאו חבריה עמיה והוא לייט ליה ההיא מלה סלקא. דלית לך מלה ומלה דנפק מפומיה דלא אית ליה קלא ההוא קלא סליק לעילא וכמה קסטרין מתחבראן עמיה דההוא קלא עד דסלקא ואתער אתר דתהומא רבא. כמה דאוקמוה וכמה מתערין עליה דההוא ב&quot;נ ווי למאן דאפיק מלה בישא מפומיה. והא אוקמוה. ולפני עור לא תתן מכשול כמשמעו ואוקמוה במאן דגרים לאחרא למחטי. וכן מאן דמחי לבריה רבא ולפני עור לא תתן וגו'. במאן דלא מטא להוראה ואורי (קאמר. כמה דתנינן) דכתיב כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה והאי אעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול. בגין דאכשיל ליה לחבריה לעלמא דאתי. דתנינן מאן דאזיל בארח מישר באורייתא ומאן דאשתדל באורייתא כדקא יאות אית ליה חולקא טבא תדיר לעלמא דאתי. דההיא מלה דאורייתא דאפיק מפומיה אזלא ושאטא בעלמא וסלקא לעילא. וכמה עלאין קדישין מתחבראן בההיא מלה וסלקא בארח מישר ואתעטר בעטרא קדישא ואסתחי בנהרא דעלמא דאתי דנגיד ונפק מעדן ואתקבל ביה ואשתאב בגויה ואתענג (ס&quot;א ואתנטע) סוחרניה דההוא נהרא אילנא עלאה וכדין נגיד ונפיק נהורא עלאה ואתעטר ביה בההוא ב&quot;נ כל יומא כמה דאתמר ומאן דלעי (נ&quot;א דיליף) באורייתא ולא משתדל בה בארח קשוט&lt;קטע סוף=דף פה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פה ב/&gt; ובארח מישר ההוא מלה סלקא וסטי אורחין ולית מאן דיתחבר בה וכלא דחיין לה לבר ואזיל ושאט בעלמא ולא ישכח אתר. מאן גרים ליה האי. ההוא דסאטי ליה מארח מישר הה&quot;ד ולפני עור לא תתן מכשול. ובגין כך כתיב ויראת מאלקיך אני יי'. ומאן דתיאובתיה למלעי באורייתא ולא אשכח מאן דיוליף ליה והוא ברחימותא דאורייתא לעי בה ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע. כל מלה ומלה סלקא וקב&quot;ה חדי בההיא מלה וקביל לה ונטע לה סחרניה דההוא נחלא ואתעבידו מאלין מלין אילנין רברבין ואקרון ערבי נחל הה&quot;ד באהבתה תשגה תמיד. ודוד מלכא אמר הורני יי' דרכך אהלך באמתך וכתיב ונחני בארח מישור למען שוררי. זכאין אינון דידעין ארחוי דאורייתא ומשתדלי בה בארח מישר דאינון נטעין אילנין דחיין לעילא דלכהו אסוותא. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. וכי אית תורה דלאו איהי אמת. אין. כגוונא דאמרן דאורי מאן דלא ידע ולאו איהו קשוט. וההוא דאוליף מלה מיניה אוליף מלה דלאו איהו אמת. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. ועם כל דא מבעי ליה לב&quot;נ למילף מלי דאורייתא מכל בר נש אפילו ממאן דלא ידע בגין דעל דא יתער באורייתא וייתי למילף ממאן דידע ולבתר אשתכח דאזיל בה באורייתא בארח קשוט. ת&quot;ח ישתדל ב&quot;נ בעלמא באורייתא ופקודוי אפילו דלא עביד לשמה דמתוך שלא לשמה בא לשמה. רבי יוסי פתח קרא אבתריה ואמר. לא תעשו עול במשפט וגו'. לא תעשו עול במשפט כמשמעו אבל הא אתמר דפרשתא דא מלין עלאין ויקירין אית בה בפקודי אורייתא. האי קרא מסופיה קא משמע דכתיב בצדק תשפוט עמיתך. ת&quot;ח תרי דרגין אינון הכא משפט וצדק. מה בין האי להאי. אלא חד רחמי וחד דינא ודא אתבסם בדא. כד אתער צדק דאין דינא לכלא כחדא דלית ביה רחמי ולאו וותרנותא. כד אתער משפט אית ביה רחמי. יכול יהא כלא במשפט. אתא קרא ואמר בצדק תשפוט עמיתך. מ&quot;ט בגין דצדק לאו דאין לדא ושביק לדא אלא כלהו כחדא בשקולא חדא. כגוונא דא לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול אלא בשקולא חדא בצדק יכול יהא כלא דינא בצדק בלחודוי אתא קרא ואמר תשפוט דבעי לחברא להו כחדא דלא ישתכח דא בלא דא והאי שלימו דדינא. וכ&quot;כ למה. בגין דקב&quot;ה שכיח תמן ובגיני כך בעי לאשלמא דינא. כגוונא דאיהו עביד לתתא כגוונא דיליה ממש עביד לעילא. ות&quot;ח קב&quot;ה שוי כורסייא דדינא בשעתא דדייני יתבין. הה&quot;ד כונן למשפט כסאו. ומתמן אתתקן כורסיה דקב&quot;ה. ומאן איהו כורסיה. אלין אינון צדק ומשפט. הה&quot;ד צדק ומשפט מכון כסאך. ומאן דדאין דינא בעי למידן (ס&quot;א למיתב) בכורסיה דמלכא. ואי פגים חד מנייהו כאלו פגים לכורסיה דמלכא וכדין קב&quot;ה אסתלק מבינייהו דדייני ולא קאים בדינייהו ומאי אמר עתה אקום יאמר יי' וגו'. ורוחא דקודשא אמר רומה על השמים אלקים:&lt;קטע סוף=דף פה ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פו|א}}&lt;קטע התחלה=דף פו א/&gt;
פתח ואמר ויהי קול השופר הולך וגו' ויהי קול השופר הכא אתפליגו ספרי קדמאי וכו'. עת אתו רבי אבא ורבי יהודה ואודו ליה לר' אחא קמו עד דהוו אזלי א&quot;ר אלעזר לא תלך רכיל בעמך לא תשנא את אחיך. לא תקום ולא תטור. הא אוקימנא לון וכלהו אתערו עלייהו חברייא אבל נימא מלה בפרשתא דא. כתיב את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. 

פתח ר' אלעזר ואמר אתם עדי נאם יי' ועבדי אשר בחרתי למען תדעו ותאמינו וגו'. אתם עדי אלין אינון ישראל. ותנינן אלין אינון שמייא וארעא דכתיב העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ אבל ישראל אינון סהדין אלין על אלין ושמייא וארעא וכלא סהדין עלייהו ועבדי אשר בחרתי דא יעקב דכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. וכתיב ואתה אל תירא עבדי יעקב. ואית דאמרי דא דוד. ודוד עבדי אקרי דכתיב למעני ולמען דוד עבדי. אשר בחרתי דא דוד עלאה. למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא. מאי כי אני הוא דאתרעיתי בההוא דוד ובההוא יעקב אנא הוא אינון ממש. לפני לא נוצר אל. דתנינן קרא קב&quot;ה ליעקב אל דכתיב ויקרא לו קל אלקי ישראל. קב&quot;ה קרא ליעקב קל הה&quot;ד לפני לא נוצר קל ואחרי לא יהיה ובגין כך אני הוא כלא כמה דאתמר. ואחרי לא יהיה דהא דוד הכי אקרי ולאו אית בתריה אחרא. ת&quot;ח כד ברא קב&quot;ה עלמא אתקין כל מלה ומלה כל חד וחד בסטרוי ומני עלייהו חילין עלאין ולית לך אפי' עשבא זעירא בארעא דלית ליה חילא עלאה לעילא וכל מה דעבדין בכל חד וחד (תרי נוסחי) וכל מה דכל חד וחד עביד. כלא הוא בתקיפו דההוא חילא עלאה דממנא עליה לעילא. וכלהו נימוסין גזירין מדינא. על דינא נטלין ועל דינא קיימין. לית מאן דנפיק&lt;קטע סוף=דף פו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פו ב/&gt;מן קיומיה לבר. וכלהו ממנן מן יומא דאתברי עלמא מתפקדן שלטונין על כל מלה ומלה. וכלהו נטלין על נמוסא אחרא עלאה דנטלין כל חד וחד כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. כיון דנטלין ההוא חק. כלהו אקרון חקות. וההוא חק דאתיהיב להו. מן שמייא קא אתי וכדין אתקרון חקות שמים. ומנלן דמן שמים קא אתיין דכתיב כי חק לישראל הוא. ועל דא כתיב את חקותי תשמרו בגין דכל חד וחד ממנא על מלה ידיעא בעלמא בההוא חק. בגין כך אסיר למחלף זינין ולאעלא זינא בזינא אחרא בגין דאעקר לכל חילא וחילא מאתרייהו (ואכחיש פמליא של מעלה) ואכחיש פומבי דמלכא. כלאים מהו כלאים כמאן דיהיב אחרא בבי מטרא כד&quot;א אל בית הכלא בגין דלא למעבד מידי. כלאים מניעותא דמנע לכל אינון חילין מעבידתא דלהון. כלאים ערבובייא דעביד ערבובייא בחילא דלעילא ואכחיש פומבי דמלכא כמה דאתמר (ובג&quot;כ) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. ת&quot;ח כתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. והא אתמר דשני פקודי דמלכא ואחלף עץ חיים דביה אשתלים כלא וביה תליא מהימנותא ואתדבק באתר אחרא. והא תנינן בכלא בעי ב&quot;נ לאחזאה עובדא כגוונא דלעילא ולמעבד עובדא כמה דאצטריך ואי אשתני במלה אחרא הוא אנגיד עליה לשרייא ביה מלה אחרא דלא אצטריך. ות&quot;ח בשעתא דב&quot;נ אחזי עובדא לתתא בארח מישר כמה דאצטריך נגיד ונפיק ושרייא עלוי רוח קדישא עלאה. ובשעתא דאיהו אחזי עובדא לתתא באורחא עקימא דלית איהו ארח מישר כדין נגיד ונפיק ושרי עלוי רוח אחרא דלא אצטריך דסטי ליה לב&quot;נ לסטר ביש. מאן משיך עליה ההוא רוחא. הוי אומר ההוא עובדא דאחזי בסטר אחרא. כתיב דרשה צמר ופשתים. דרשה. מהו דרשה דבעיא ודריש על צמר ופשתים מאן דמחבר לון כחדא. ואי תימא בציצית אמאי שרי הא אוקמוה אבל התם הוא ההוא לבושא בתקונוי באשלמות עובדא כדקא חזי. (נ&quot;א ודא) תו דרשה צמר ופשתים למעבד נוקמא במאן דמחבר לון כחדא. אבל אימתי שרייא בשעתא דאיהו באשלמותא דכתיב ותעש בחפץ כפיה. וציצית הא אוקימנא דהתם בההוא כללא דשלימותא אשתכח ולא עביד מידי. אבל בשעתא דלא אשתכח בשלימותא מאן דאתי לחברא לון כחדא אתער עליה רוחא דלא אצטריך. מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן דדא אתי מסטרא חד ודא אתי מסטרא אחרא ובגין כך לא לבעי לן לחברא לון כחדא (ס&quot;א ל&quot;ג מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן) וקרבנא דקין אתרחק מקמי קרבנא דהבל. וע&quot;ד ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. לא יעלה עליך סתם. לא יעלה עליך רוחא אחרא לשלטאה בך. ואצטריך ליה לב&quot;נ לאחזאה עובדא דכשרא כמה דיאות ובההוא עובדא שריא עליה רוח קדישא רוח עלאה לאתקדשא ביה. אתא לאתקדשא מקדשין ליה דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יי'. כתיב ומעץ הדעת טוב ורע ומה על דא גרים אדם מיתה בעלמא מאן דאחזי עובדא אחרא דלא אצטריך על אחת כמה וכמה. שור וחמור אוכחן. מסטרא דא אקרי שור ומסטרא דא אקרי חמור. וע&quot;ד כתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. לא תעביד ערבובייא כחדא בגין דאתער לאתחברא סטרא אחרא כחדא לאבאשא עלמא. ומאן דפריש לון אסגי שלמא בעלמא. אוף הכא מאן דפריש לון בההוא גוונא כמה דאמרו דלא אשתכח שוע&lt;קטע סוף=דף פו ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|א}}&lt;קטע התחלה=דף פז א/&gt;טווי ונוז כחדא האי ב&quot;נ אסגי שלמא עליה ועל כל עלמא. קרבנא דקין הוה פשתים וקרבנא דהבל הוה צמר לאו דא כדא ולאו דא כדא. רזא דמלה קין כלאים הוה ערבוביא דלא אצטריך. סטרא אחרא דלא זינא דחוה ואדם וקורבניה מההוא סטרא קא אתיא. הבל מזינא חדא דאדם וחוה ובמעהא דחוה אתחברו אלין תרין סטרין. ובגין דאתחברו כחדא לא אתיא מנייהו תועלתא לעלמא ואתאבידו. ועד יומא דין סטרא דלהון קיימא. ומאן דאחזי גרמיה בעובדא דחבורא דא אתער עליה אינון סטרין כחדא ויכיל לאתזקא ושארי עלוי רוחא אחרא דלא אצטריך. וישראל בעאן לאתערא עלייהו רוחא קדישא למהוי קדישין לאשתכחא בשלמא בעלמא דין ובעלמא דאתי. כתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור אמאי אקרי בד יחידאי בגין דלא בעי לחברא להאי פשתים באחרא. ועל דא לא כתיב מדו פשתים אלא בד יחידאה. וכהנא אמאי איהו בעי לאתחזאה בהאי. אלא אלין מאני בד בעי לאתחזאה בהו על מזבח העולה כד הוה מפני קטרא (ס&quot;א קיטמא) דדשנא דעולה דהא עולה מסטרא דעכו&quot;ם והרהורא בישא קא אתיא ובג&quot;כ בעי לאתחזאה בהו בלחודייהו ולא בערבובייא כמה דאמרן בגין דיתכפר ליה לב&quot;נ כל אינון חובין דאתיין מההוא סטרא. וכד עייל למקדשא אתר דשלימו אשתכח וכל אינון פולחני דשלימותא אע&quot;ג דאתחברו לית לן בה כמה דאמרן בציצית בגין דתמן אשתכחו ואתחברו כל אינון זיינין דלעילא וכל אינון מאני מקדשא משתכחין ביה כמה זיינין משניין דא מן דא וכלהו אתכלילו תמן כגוונא דלעילא. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה יהיב להו אורייתא דקשוט אורייתא דמהימנותא וריחם להו מכל שאר עמין עכו&quot;ם דכתיב אהבתי אתכם אמר יי':

פתח ר' חייא אבתריה ואמר כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו'. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ליי'. כי תבאו אל הארץ הא אוקמוה חברייא אבל ת&quot;ח דהא אילנא לא עביד פירין אלא בארעא. וארעא אפקי להון ואחזי ההוא איבא לעלמא. וארעא לא עבדא פירין אלא מגו חילא אחרא דעלה. כמה דנוקבא לא עבדא פירין אלא מגו חילא דדכורא וההוא איבא לא אשתלים באשלמותא עד תלת שנין וחילא לא אתפקדא עליה לעילא עד דאשתלים. בתר דאשתלים אתפקדא עליה חילא וארעא אתתקנת ביה. דהא עד תלת שנין ארעא לא אתתקנת ביה ולא (אשתכחת) אשתלימת (ס&quot;א אתבסמת) (נ&quot;א אסתכמת) עמיה. בתר דאשתלים ואתתקנו כחדא כדין הוא שלימותא. ת&quot;ח נוקבא עד ג' זמנין דאתעברת איבא דמעהא לא אשתלים. בתר ג' עידואן נוקבא אתתקנת בההוא איבא ואסתכמו כחדא. כדין ההוא איבא שלימו דכלא ושפירו דכלא. בתר דנפק עד ג' שנין לא אית ליה חילא לעילא דהא כדין אשתלים בשולא דיליה לוי אתרעי מכלא תליתאה לאמיה דאתתקנת ביה ואסתכמת (ס&quot;א ואתבסמת) בהדיה. בתר ג' שנין אתפקדת עליה (נ&quot;א אתפקד עלה) חילא עלאה לעילא. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים. מאי קדש הלולים תושבחן לשבחא ליה לקב&quot;ה עד הכא. מכאן ואילך רזא דמלה דבשנה &lt;קטע סוף=דף פז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פז ב/&gt;הרביעית מזדווגת כנסת ישראל לקב&quot;ה והלולא חד אשתכח. דכתיב קדש הלולים הלולא וחדווא בזמנא (ס&quot;א בזווגא) חדא. מאי שנה (הרביעית) דא קב&quot;ה. ותנינן שנה הרביעית דא כנסת ישראל דאיהי קיימא רביעאה לכורסייא וכלא חד דהא כדין קב&quot;ה מזדווג בה בכ&quot;י וכדין היא קדש והלולא קדישא אשתכח (וקב&quot;ה אזדווג בהדה) וכדין חיילין אתמנן על עלמא על כל מלה ומלה כדקא חזי ליה. מכאן ולהלאה מתברכאן כלהו ושארי למיכל דהא כלהו בשלימותא דכלא. בשלימותא דעילא ותתא. ועד לא אשתלים בכלא מתתא ומעילא אסיר למיכל מניה. ומאן דאכיל מניה כמאן דלית ליה חולקא בקב&quot;ה ובכ&quot;י דהא ההוא איבא בלא רשותא עלאה קדישא קיימא דלא שארי עליה עד דישתלים. ובלא רשותא תתאה דהא לא אסתכמת (ס&quot;א אתבסמת) חילא דארעא ביה וההוא דאכיל מניה אחזי גרמיה דלית ליה חולקא לעילא ותתא. ואי בריך עליה ברכה לבטלה הוא. דהא קב&quot;ה עד כאן לא שרייא עלוי ולית ביה חולקא רחמנא לישזבינן מאינון דלא משגיחין ליקרא דמאריהון. זכאין אינון צדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ואורח צדיקים כאור נגה. בגין דבההוא זמנא יסתלק חויא דשריא בנוקבא בקדמיתא וייתי דכורא למשרי באתריה כד בקדמיתא וכלא יהא שלים:

תאנא בזמנא דזכאה שארי בעלמא וכו' עד צדיק כתמר יפרח:

רבי יוסי פתח קרא ואמר. לא תאכלו על הדם. הא בכמה אתר אוקמוה חברייא וכל הני קראי אבתריה. וכל חד וחד באתגליא. אבל האי קרא אית לאתערא ביה דכתיב מפני שיבה תקום וגו'. מפני שיבה שיבה דאורייתא סתם. תקום דבעי ב&quot;נ למיקם בקיומא (מכאן דבעי ב&quot;נ למיקם) מקמי ס&quot;ת והכי רב המנונא (ס&quot;א ייסא) סבא כד הוה חמי ס&quot;ת הוה קם מקמיה ואמר מפני שיבה תקום. (כד הוי חמי חומש דאורייתא הוה קם מקמיה (ס&quot;א עביד ליה הדורא) והוה אמר והדרת פני זקן) כגוונא דא בעי ב&quot;נ למיקם בקיומיה לקמיה דת&quot;ח בגין דאיהו קאים בקיומא (נ&quot;א בדיוקנא) קדישא עלאה ורמז לכהנא עלאה (ס&quot;א והכא רמיז לעתיקא) קדישא עלאה דכתיב והדרת פני זקן דאיהו בעלמא. אר&quot;ש מכאן רמז לתורה שבכתב ורמז לתורה שבע&quot;פ. ותו תנינן. האי קרא לדרשה הוא דאתא מפני שיבה תקום כמה דאתערו ביה חברייא מפני שיבה תקום. אזהר ליה לבר נש עד לא יסתלק בסיבותא דיקים בקיומא טבא בעלמא בגין דדין הוא הדורא ליה אבל לסוף יומוי לית שבחא ליה לב&quot;נ כ&quot;כ כד איהו סיב ולא יכיל למהוי ביש. אלא שבחא דיליה כד איהו בתוקפיה ואיהו טב ושלמה מלכא צווח ואמר גם במעלליו יתנכר נער וגו'. כגוונא דא כתיב וזכור את בוראיך בימי בחורותיך. א&quot;ר אלעזר ודאי (הכי הוא) ארחא דא מתקנא קמן והאי אורחא דקב&quot;ה הוא פתח ואמר כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד. מאי כי יודע יי' אלא קב&quot;ה יודע ואשגח באחרא דצדיקייא לאוטבא להו ולאגנא להו והוא אזיל קמייהו לנטרא להו. ובג&quot;כ מאן דנפיק לארחא בעי דלהוי ההיא ארחא דקב&quot;ה וישתתף ליה בהדייהו. ובג&quot;כ כתיב כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד היא מגרמה בגין דקב&quot;ה לא &lt;קטע סוף=דף פז ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=דף פח א/&gt;אשתמודע ליה לההוא ארחא דלהון ולא אזיל בהדייהו. כתיב דרך וכתיב ארח מה בין האי להאי. אלא דרך דשאר קרסולי בני נשא אזלו בה. ארח דאיהו אתפתח מן זמנא זעירא (דא ארח כד&quot;א וארח לחברה עם פועלי און) ועל ארחא דא כתיב וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום אכי&quot;ר. בילא&quot;ו יילא&quot;ו:


==פרשת אמור==
ויאמר יי' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו. א&quot;ר יוסי מ&quot;ט דא לקבל דא דכתיב לעילא ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו וסמיך ליה אמור אל הכהנים. אלא (משמע) כיון דאזהר להו לישראל לקדשא להו בכלא אזהר להו לכהני לקדשא לון וכן ללוים. לכהני מניין דכתיב אמור אל הכהנים. ללואי מנין דכתיב ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם. בגין דישתכחון כלהו זכאין קדישין דכיין. אמור אל הכהנים בני אהרן מ&quot;ט הכא בני אהרן וכי לא ידענא דבני אהרן נינהו. אלא בני אהרן ולא בני לוי. דאהרן דהוא שירותא דכל כהני דעלמא דביה אתרעי קב&quot;ה מכלא בגין למעבד שלמא בעלמא ובגין דאהרן ארחוי סליקו ליה להאי. דכל יומוי דאהרן הוה משתדל לאסגאה שלמא בעלמא. ובגין דארחוי כך סליק ליה קב&quot;ה להאי למיעל שלא בפמליא דלעילא. ובגין כך אמור אל הכהנים בני אהרן. אמור אל הכהנים ואמרת אליהם. 

רבי יהודה פתח מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. מה רב טובך כמה עלאה ויקירא ההוא נהורא עלאה דאקרי טוב דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב ודא הוא אור הגנוז דביה עביד קב&quot;ה טב בעלמא ולא מנע ליה בכל יומא בגין דביה מתקיים עלמא וקאים עליה. אשר צפנת ליראיך דתנן נהורא עלאה עבד קב&quot;ה כד ברא עלמא וגניז ליה לצדיקיא לזמנא דאתי. הה&quot;ד אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך. פעלת בזמנא דאתברי עלמא ההוא נהורא הוה קאים ונהיר מרישא דעלמא לסייפי דעלמא. כד אסתכל קב&quot;ה לאינון חייבין דזמינין לקיימא בעלמא גניז ליה לההוא נהורא דכתיב וימנע מרשעים אורם. וזמין לאנהרא לצדיקיא לעלמא דאתי ודא הוא צפנת ליראיך וכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. ת&quot;ח בשעתא דבר נש קאים למיהך לההוא עלמא והוא בבי מרעיה אתיין עליה ג' שלוחין וחמי תמן מה דלא יכיל בר נש למחמי כד איהו בהאי עלמא. וההוא יומא יומא דדינא עלאה הוא דמלכא בעי פקדונא דיליה. זכאה ההוא בר נש דפקודא אתיב למלכא כמה דאתיהיב ליה בגויה. אי ההוא פקדונא אתטנף בטנופי גופא מה יימא למארי פקדונא. זקף עינוי וחמי למלאך המות קאים קמיה וסייפיה שליפא בידיה קסטר בקטרין בקוטמא דההוא בר נש ולית לה לנפשא קשיו בכלא כפרישו דילה מן גופא ובר נש לא מית עד דחמי לשכינתא ומגו סגיאות תיאובתא דשכינתא נפשא נפקת &lt;קטע סוף=דף פח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|פח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פח ב/&gt;
לקבלא לשכינתא. בתר דנפק' מאן איהי נפשא דאתדבק בה (ס&quot;א ותתקבל) ויקבל בגופא (ס&quot;א בגווה) והא אוקמוה להני מילי. בתר דנפקא נפשא מן גופא ואשתאר גופא בלא רוחא אסור למשבק ליה בלא קבורתא דכתיב לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא. בגין דמיתא דישתהי כ&quot;ד שעות דאינון יומם ולילה בלא קבורתא יהיב חלישותא בשייפוי דרתיכא ומעכב עבידתא דקב&quot;ה מלמעבד. דאפשר דקב&quot;ה גזר עליה בגין למיתי בגלגולא אחרא מיד בההוא יומא דאתפטר לאוטבא ליה. וכל זמנא דלא אתקבר גופא נשמתא לאו עאלת קמי קב&quot;ה ולא יכלא למהוי בגופא אחרא בגלגולא תניינא דלא יהבין לנשמתא גופא אחרא עד דיתקבר קדמאה. ודא דמי לב&quot;נ דמיתת אתתיה לא אתחזי ליה למיסב אתתא אחרא עד דקביר לקדמיתא ובגין דא אמרה אורייתא לא תלין נבלתו על העץ. דבר אחר כד אתפרשא נשמתא מן גופא ובעיא למיזל לההוא עלמא לא תיעול לההוא עלמא עד דיהבין לה גופא אחרא מנהורא ולבתר יכלא למיעל ומאליהו תנדע דהוו ליה תרין גופין חד דביה אתחזי לתתא לבני נשא וחד דביה אתחזי לעילא בין מלאכין עלאין קדישין. וכל כמה דגופא לא אתקבר צערא הוא לנשמתא ורוח מסאבא אזדמן לשרייא עלוי ולסאבא לההוא גופא. ובגין דההוא רוח מסאבא אזדמן לא מבעי ליה לאינש למיבת ההוא גופא ליליא חד בגין דרוח מסאבא אשתכח בליליא ואשתטח בכל ארעא לאשכחא גופא בלא נפשא לסאבא ליה ואסתאב יתיר וע&quot;ד אזהר לכהני ואמר לנפש לא יטמא בעמיו. בגין דאינון קדישין ולא ישרי עלייהו רוח מסאבא ולא יסתאבון:

אמור אל הכהנים ר' יצחק אמר אמור אל הכהנים בלחישו כמה דכל עובדיהון דכהני בלחישו כך אמירה דלהון בלחישו. אמור ואמרת זמנא חד ותרין זמנין לאזהרא להו על קדושייהו בגין דלא יסתאבון. דמאן דמשמש באתר קדישא בעיא דישתכח קדישא בכלא. לנפש לא יטמא כמה דאוקימנא דגופא בלא רוח מסאבא הוא ושארי עליה רוח מסאבא. דהא תיאובתא דרוחי מסאבא לגבי גופיהון דישראל איהו בגין דאתרק מנייהו רוחא קדישא ובמנא דקודשא אתיין לאתחברא וכהני דאינון קדישין קדושתא על קדושתא לא בעיין לאסתאבא כלל בגין דכתיב כי נזר אלקיו על ראשו. וכתיב כי שמן משחת אלקיו עליו אני יי' והוא כגוונא דלעילא קאים לתתא. דכתיב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו האי קרא אוקמוה אבל כשמן הטוב על הראש. דא משח רבות קדישא עלאה דנגיד ונפיק מאתר דנהרא עמיקא דכלא. ד&quot;א דנגיד ונפיק מרישא דכל רישין סתימא דכל סתימין. על הראש. על הראש ודאי רישא דאדם קדמאה. יורד על הזקן דא דיקנא יקירא כמה דאוקמוה. זקן אהרן. דא כהן גדול דלעילא והא אוקמוה וההוא שמן &lt;קטע סוף=דף פח ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|פט|א}}&lt;קטע התחלה=דף פט א/&gt;יורד על פי מדותיו דמאינון משיחין נגיד ונפיק ונחית לתתאי וכגוונא דא נגיד ואתעטר כהנא תתאה במשח רבותא לתתא. האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה. כתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא. לא יטמאו מבעי ליה מהו לא יטמא. אלא על ההוא כהן עלאה מכלהו קאמר א&quot;ר יהודה והא כתיב והכהן הגדול מאחיו (כאן חסר) אלא ודאי הכי הוא כמה דאתמר. וא&quot;ר יצחק כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה אצטריך לאשתכחא יתיר מכלא כמה דאתמר:

ולאחותו הבתולה הקרובה אליו וגו' מאי כתיב לעילא כי אם לשארו הקרוב אליו וגו'. ר' אבא פתח מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו' מי זה בא מאדום זמין קב&quot;ה ללבשא לבושי נוקמא על אדום דאחריבו ביתיה ואוקידו היכליה וגלו לכנסת ישראל ביני עממיא ולמעבד להון נוקמת עלמין עד דישתכחון כל טורין מטורי עלמא מליין מקטולי עמין ולמקרי לכל עופא דשמייא עלייהו וכל חיות ברא יתזנון מנייהו תריסר ירחי ועופא דשמייא שבע שנין עד לא תסבל ארעא ניוולא דידהו. הה&quot;ד כי זבח ליי' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום עד דאינון לבושין יסתאבון הה&quot;ד וכל מלבושי אגאלתי. חמוץ בגדים מבצרה בגין דמנה נפקו אכלוסין דעלמא לחיילא על ירושלם ואינון שרו לאוקדא היכלא ובני אדום מפגרין שורין ורמו אבני יסודא הה&quot;ד זכור יי' לבני אדום וגו' האומרים ערו ערו עד היסוד בה. זה הדור בלבושו באינון לבושי דנוקמא דזמין לאלבשא. צועה ברוב כחו. מה צועה מתבר כמה דכתיב עמים תחתיך יפלו וגו'. אמרו ישראל לישעיה מאן הוא דין דיעביד כל כך. פתח ואמר אני מדבר בצדקה. ההוא דאיהו רב להושיע ההוא דכתיב ביה אוהב צדקה ומשפט ואיהו צדקה ממש ואיהו רב להושיע. וכל כך למה. בגין דגרמו לכ&quot;י למהוי שכיבת לעפרא בגלותא ולמנפל לארעא כמה דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל ובגין כך קב&quot;ה ילבש לבושי נוקמא עלייהו לסאבא לון בסגיאו דקטולייא דכתיב וכל מלבושי אגאלתי. וכל כך למה דכתיב ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש. דלאו חולקיה דעשו ולא הוות בעדביה דההוא דכתיב ביה איש יודע ציד איש שדה. לה יטמא באינון לבושין דנוקמא דזמין לאסתאבא בין אינון אכלוסין דכתיב ביה לה יטמא בגינה בגין דאיהי שכיבת לעפרא והוא בעי לאקמא לה הה&quot;ד קומי אורי כי בא אורך (ס&quot;א וכתיב ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת וגו':

לא יקרחה קרחה בראשם. ר' יוסי אמר לא יקרחה בה&quot;א מ&quot;ט. אלא ההוא שמן עלאה דאיהו משח רבות קודשא דאשלים לכל שבה יומין כמה דאתמר דכתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם ההוא שמן עלאה אתעדי מניה ואתקרח אי איהו אפגים רישיה. בגין דרישא דכהנא עלאה ההוא שמן עלאה הוי ועל דא לא לבעי ליה לכהנא דלתתא לאחזאה ביה בגרמיה פגימו כלל והא אתמר ובג&quot;כ כתיב בה&quot;א. פתח ואמר בשוב יי' את שיבת ציון היינו כחולמים. בשוב יי' את שיבת דא בגלות בבל אתמר. דלא אשתכחו יתיר בגלותא אלא שבעין שנין דכתיב כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם. וכתיב היינו כחולמים מאי כחולמים אלא הא אתערו חברייא דאיכא שבעין &lt;קטע סוף=דף פט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פט ב/&gt;שנין בחלמא. ות&quot;ח כתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם. מאן שבעת ימים הא אתמר. ההוא אתר עלאה דהיא כללא דכל שיתא אחרנין אקרי שבעת ימים ואקרי תשובה. תנינן מאן דיתיב בתעניתא בשבתא קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה ושבעין שנה אינון שבע אנפי מלכא דאפילו אסתכמו עליה (כלא) לביש ההוא גזר דינא אתקרע. מ&quot;ט בגין דאחיד ביה בההוא יומא בכללא דכלהו דאקרי שבעה ואקרי תשובה בגין כך בכלהו אחיד ואהדר בתשובה ואתקרע גזר דינא בכלהו ועל דא ודאי שבעין שנין איכא בחלמא. כגוונא דא כהנא אתעטר בשבע דאקרי שבעת ימים אי פגים רישיה ההוא שבעה דאיהו כללא דכלהו אקרח מניה כל ההוא קדושה דכולהו דשריא עליה. ועל דא אזדהרו דלא יקרחה קרחה בראשם וישתכחו פגימין מכלא. ובגין כך כהנא בעי לאשתכחא בשלימו יתיר מכלא כ&quot;ש ההוא דאיהו עלאה מכלהו. א&quot;ר אבא כאן בה&quot;א תתאה כאן בה&quot;א עלאה כ&quot;ג דאיהו עלאה מכלהו בה&quot;א עלאה דכתיב אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו וגו'. ומלא ידו וגו' דכתיב שבעת ימים ימלא את ידכם. כהנא אחרא בה' תתאה. דכתיב לא יקרחה קרחה בראשם וכתיב בתריה ולא יחללו שם אלקיהם והאי שם הא ידיעא איהו ובגין כך כתיב והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ללבוש את הבגדים כמה דאמרן. ובגין דאיהו קדישא כגוונא דלעילא כתיב ומן המקדש לא יצא. 

ר' אבא פתח ואמר לך יי' הצדקה ולנו בושת הפנים כהיום הזה לאיש יהודה וליושבי ירושלם זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אתרעי בהו מכל עמין עכו&quot;ם ומגו רחימותא דלהון יהיב להו אורייתא דקשוט למנדע ארחא דמלכא קדישא. וכל מאן דאשתדל באורייתא כאילו אשתדל ביה בקב&quot;ה דאורייתא כלא שמיה דקב&quot;ה הוי. ובגין כך מאן דאתעסק באורייתא אתעסק ביה בשמיה ומאן דאתרחק מאורייתא רחיקא הוא מקב&quot;ה. ת&quot;ח לך יי' הצדקה כד&quot;א לך יי' הגדולה והגבורה. מאן צדקה אתר דכל אנפין נהירין אחידן ביה והוא אחיד בכלהו וביה אשתכחו. ולנו בושת הפנים אתר דכל אנפין נהירין אתרחקן מניה. צדקה אמת קשוט ונהורא דכלא ונהורא דאנפין חידו כלא. בשת כסיפא רחיקו דקשוט מאן דאכסיף. בגין דאמת דאיהו צדקה אתרחק מניה. רחיקו דאנפין נהירין. ת&quot;ח כהנא עלאה בעי לאתחזאה בשפירו דאנפין בנהירו דאנפין בחידו יתיר מכלא. ולא בעי לאתחזאה ביה עציבו ורוגזא אלא כלא כגוונא דלעילא. זכאה חולקיה דעליה כתיב אני חלקך ונחלתך. וכתיב יי' הוא נחלתו. וע&quot;ד בעי לאתחזאה שלים בכלא בגרמיה בלבושיה דלא יפגים גרמיה כלל כמה דאתמר. האי איהו בתר נישואין וכו' עד לארעא דישראל. זהו קצת מאמר מרעיא מהימנא מצאתי בהעתק ונדפס באורך בפ' כי תצא כי שם ביתו מאמר מתחיל וענשו אותו. והוא אשה בבתוליה יקח. 

ר&quot;ש פתח והנה הוא שם עלילות דברים וגו'. וכתיב וענשו אותו מאה כסף וגו' כי הוציא שם רע על בתולת ישראל וכי בתולת ישראל היא בתולת אביה או בתולת בעלה היא. מהו &lt;קטע סוף=דף פט ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|א}}&lt;קטע התחלה=דף צ א/&gt;בתולת ישראל הכא. הה&quot;ד שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. אוף הכא כהנא דקאים כגוונא דלעילא כתיב והוא אשה בבתוליה יקח הכי נמי בבתוליה דלא תפוק מבבא דחצרה מזמנא לבר והוא אתמר. 

רבי שמעון הוה אזיל בארחא והוו עמיה רבי יהודה ור' יוסי ור' חזקיה. פתח ר&quot;ש ואמר טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו. טרף נתן ליראיו אלין אינון זכאין אינון דחלי דקב&quot;ה דכל מאן דדחיל ליה אתקרי מאינשי דביתא דמלכא ועליה כתיב אשר איש ירא את ה'. מהו טרף נתן ליראיו אלא כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה. מהכא אוליפנא דכל בר נש דלעי באורייתא בליליא וקם בפלגות ליליא בשעתא דכנסת ישראל אתערת לאתקנא ביתא למלכא האי אשתתף בהדה והאי אקרי מבי מלכא ויהבין ליה כל יומא מאינון תיקוני ביתא הה&quot;ד ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. מאן ביתה כל אינון דמשתתפי בהדה בליליא אקרון ביתה בני ביתה. ובג&quot;כ טרף נתן ליראיו מהו טרף טרף ממש דאיהי נטלא מאתר רחיקא עלאה דכתיב ממרחק תביא לחמה. ומאן זכי להאי טרף סופיה דקרא אוכח דכתיב יזכור לעולם בריתו מאן דאסתכל (ס&quot;א דאשתדל) באורייתא לאשתתפא בהדה בליליא. ולא עוד אלא דצדיק חד עלאה אית ליה לקב&quot;ה והוא אשתתף בהדיה וירתין תרווייהו לכנישתא דישראל דכתיב צדיקים לעולם יירשו ארץ. 

תו פתח ואמר ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני יי' מקדשו. ת&quot;ח כל מאן דאפיק זרע לבטלה לא זכי למחמי אפי שכינתא ואקרי רע דכתיב כי לא קל חפץ רשע אתה לא יגורך רע האי מאן דאפיק ליה בידיה או אנתו אחרא דלא כשרא ואי תימא דאפיק ליה באנתו דלא מתעברא הכי נמי. לא אלא כמה דאמרן ועל דא יבעי ב&quot;נ מקב&quot;ה דיזמין ליה מאנא דכשרא דלא יפגים זרעיה. מאן דאפיק זרעא במאנא דלא כשרא פגים ליה לזרעיה ווי למאן דפגים זרעיה. ומה בשאר בני נשא כך בכהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה עלאה עאכ&quot;ו. בעמיו מהו בעמיו דהא כתיב לעילא אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח וכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו. בהם מבעי ליה מהו בעמיו אלא מלה דא קלנא בעמיו פגימו בעמיו ועל דא כתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה מעמיו ודאי כלא כגוונא דלעילא כי אני יי' מקדשו מהו מקדשו אלא אנא הוא ההוא דאיהו מקדש ליה בכל יומא ובג&quot;כ לא יפגים זרעיה ולא ישתכח ביה פגימו. (ס&quot;א ובגין דא) דהא אני יי' מקדשו דאנא בעינא לקדשא ליה וישתכח קדישא בכלא. דקדישא ישתמש על ידא דקדישא. ת&quot;ח קב&quot;ה &lt;קטע סוף=דף צ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צ ב/&gt;ישתמש ע&quot;י דכהנא וישתכח קדישא כד אתי לשמשא ובגין דקב&quot;ה ישתמש על ידא דכהנא דאיהו קדישא כהנא ישתמש ע&quot;י דרכיא דאתקדש בדכיותיה ומאי איהו ליואי בר נש (ס&quot;א כהנא) אחרא ישתמש ע&quot;י דקדישא אחרא בגין דישתכחון כלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דעלייהו כתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. כמה פרישן ישראל מכלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה הה&quot;ד והתקדשתם והייתם קדושים כי אני יי' וגו'. 

תו פתח ואמר ליי' הישועה על עמך ברכתך סלה ליי' הישועה הכי תנינן זכאין אינון ישראל דבכל אתר דאתגלו שכינתא אתגלייא בהדייהו. כד יפקון ישראל מגלותא פורקנא למאן. לישראל או לקב&quot;ה אלא הא אוקמוה בכמה קראי והכא ליי' הישועה ודאי אימתי על עמך ברכתך סלה. בשעתא דקב&quot;ה ישגח בברכאן עלייהו דישראל לאפקא לון מן גלותא ולאוטבא להו כדין ליי' הישועה ודאי. ועל דא תנינן דקב&quot;ה ייתוב עמהון דישראל מן גלותא הה&quot;ד ושב יי' אלקיך את שבותך ורחמך:

איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. ר' יצחק אמר בגין דאיהו פגים ומאן דאיהו פגים לא אתחזו לשמשא בקודשא והוא אוקמוה דב&quot;נ דאשתכח פגים לית ביה מהימנותא וההוא פגימו אסהיד עליה כ&quot;ש כהנא דבעייא לאשתכחא שלים מאריה דמהימנותא יתיר מכלא והא אוקמוה. ר' אלעזר הוה יתיב בקסטרא דבי חמוי והוא הוה אמר זילגא דבקסטירא בעינא שכיח. אדהכי אעבר חד ב&quot;נ פגים מעיניה חד אמר חמוי נשאל להאי. אמר פגים הוא ולאו מהימנא. אמר נשאל בהדיה אתו שאילו ליה א&quot;ל טופקא מאן הוא בעלמא. אמר עתירא אבל דישליף בהדיה אנא מכלהו. (ס&quot;א עתירא אבל דישליף ווי על דא בהדיה אנא מכלהו) א&quot;ר אלעזר במלוי אשתמע דלאו מהימנותא גביה ולאו בר מהימנא הוא. ת&quot;ח קב&quot;ה אמר כל איש אשר בו מום לא יקרב דהא קדוש' דלעילא לא שריא באתר פגים פתח ואמר לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה. לתורה ולתעודה מאן הוא תורה ומאן הוא תעודה אלא תורה דא תורה שבכתב. תעודה דא תורה שבע&quot;פ תורה שבע&quot;פ לא שריא באתר פגים. דהא מתורה שבכתב אתבני. כתיב צור תעודה חתום תורה בלמודי צור תעודה דא תורה שבע&quot;פ בגין דתמן אתצר צרורא דחיי ובתעודה אתקשר קשרא דחיי (נ&quot;א קשרא דמהימנותא) דלעילא למהוי כלא חד. ומתמן לתתא אתפרשן אורחים ושבילים ומתמן מתפרשין אורחין בעלמין כלהו הה&quot;ד ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים חתום חתמה תורה חתימה דאורייתא דאיהי תורה שבכתב. באן אתר. בלמודי אלין נביאי כד&quot;א ויקם את העמוד הימני ויקרא שמו יכין ויקם את העמוד השמאלי ויקרא שמו בועז ומתמן אתפרשן אורחין לנביאי מהימני וקיימי אלין בקיומא לגופא לשית טהירין הה&quot;ד שוקיו עמודי שש. וכלא לא קיימא אלא בשלימו ולא שרייא קדוש' דכלא אלא בשלימו כד מתחבראן דא בדא כלא הוא שלים כלא הוא חד לא אתפגי' אתר. וע&quot;ד אקרי כ&quot;י שלם כד&quot;א ומלכי צדק מלך שלם ויהי בשלם סכו. ובג&quot;כ לא שרייא כלא אלא באתר שלים ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב כגוונא דא קרבנא דביה מומא לא יתקריב מאי טעמא דכתיב כי לא לרצון יהיה לכם. ואי תימא הא קודשא בריך הוא לא שארי אלא באתר תבירא במאנא תבירא דכתיב ואת דכא ושפל רוח. האי אתר שלים יתיר הוא מכלא (דכתיב ואת דכא ושפל רוח) בגין דמאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דכלא גאותא עלאה ודא הוא שלים. אבל לא כתיב ואת &lt;קטע סוף=דף צ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|א}}&lt;קטע התחלה=דף צא א/&gt;עור ושבור וחרום ושרוע. אלא ואת דכא ושפל רוח. מאן דמאיך גרמיה קב&quot;ה זקיף ליה. ובגיני כך כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בעי למהוי שלים יתיר מכלא ולא יתחזי פגים ועל דא אזהר להו לכהני דכתיב איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. 

תו פתח ואמר וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע וכי קב&quot;ה אמר אין רע אי הכי טוב הוא. אלא סיפיה דקרא אוכח דישראל באינון יומין הוו ממנן כהני מארי דמומין על גבי מדבחא ולשמשא על מקדשא ואמרי מאי אכפת ליה לקב&quot;ה דא או אחרא ואינון הוו דאמרי אין רע. וקב&quot;ה אתיב להון ההוא מלה דהוו אמרי. אמר. ישראל אתון אמרי כד מקרבי מארי דמומין על פולחני אין רע מאי אכפת ליה לקב&quot;ה. סופיה דקרא מה כתיב הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך. בר נש מנייכו אי בעיתו לשלומי למלכא ולקרבא קמיה דורונא אתון משדרין ליה בפגימא או לאו. הירצך או הישא פניך בההוא דורונא כ&quot;ש וכ&quot;ש דאתון מקרבין קמאי בר נש פגים לקרבא דורונא הא דורונא דילכון לכלבא אתמסר דודאי בר נש דאיהו פגים פגים הוא מכלא פגים הוא מהימנותא ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב אמר רבי יוסי זמין קב&quot;ה לאשלמא להו לישראל ולאשתכחא שלימין בכלא דכלא דלא יהא בהון מארי דמומין כלל בגין דיהון תקונא דעלמא כאלין מאני ולבושא דבר נש דאינון תקונא דגופא הה&quot;ד ויתיצבו כמו לבוש (ס&quot;א ד&quot;א) ת&quot;ח כד יתערון מעפרא כמה דעאלו הכי יקומון. חגרין או סומין עאלו חגרין וסומין יקומון בההוא לבושא דלא יימרון דאחרא הוא דאתער. ולבתר קב&quot;ה ייסי לון וישתכחון שלימין קמיה וכדין יהא עלמא שלים בכלא כדין ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד:

שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו וגו'. רבי יוסי פתח צדקתך כהררי קל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע יי'. האי קרא אית לאסתכלא ביה. אבל תא חזי צדק כתרא קדישא עלאה. כהררי קל כאינון טורין עלאין קדישין דאקרון טורי דאפרסמונא דכיא. ובגין דאיהי סלקא לאתקשרא בהו לעילא כל דינהא בשיקולא חדא לכלא דלית בההוא דינא רחמי. משפטיך תהום רבה משפט דאיהו רחמי נחית לתתא לההוא דרגא לתקנא עלמין וחייס על כלא ועביד דינא ברחמי לבסמא עלמא ובגין דאיהו רחמי אדם ובהמה תושיע יי' לכלא בשיקולא חדא אדם ובהמה הא אוקמוה מאן דהוא אדם ושוי לגרמיה כבהמה אדם ובהמה דין אדם ודין בהמה חד הוא. אדם. ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר. בהמה והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה ליי' בגין דיעבר עלייהו שבת חד ודא אוקמוה:

רבי חייא פתח יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו. ת&quot;ח זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דקב&quot;ה אתרעי בהו ואינון מתדבקין ביה ואקרון קדישין עם קדוש. וכן עד דסליק לון לדרגא עלאה דאקרי קדש דכתיב קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה כמה דאוקימנא דהא ישראל מתמניא יומין מתדבקין ביה בשמיה ורשימין בשמיה ואינון דיליה כד&quot;א ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ ועממין לא מתדבקין ביה ולא אזלין בנימוסיה ורשימא קדישא אעדיאו מנייהו עד &lt;קטע סוף=דף צא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צא ב/&gt;דאינון מתדבקן בסטרא אחרא דלאו קדישא. ות&quot; בשעתא דבעא קב&quot;ה למיהב אורייתא לישראל זמין בה לבני עשו אמר לון בעאן אתון לקבלא אורייתא. בההיא שעתא אתרגיזת ארעא קדישא ובעיא לאעלא לנוקבא דתהומא רבה. אמרה קמיה מארי דעלמא פסטירא דחדווה (ס&quot;א דעלמא) תרי אלפי שנין עד לא אתברי עלמא קלטינא קמי (נ&quot;א קליטנא) גו נ&quot;א אזדמן קמי) ערלין דלא רשימין בקיומך. אמר לה קב&quot;ה כורסייא כורסייא ייבדון אלף אומין כוותייהו וקיימא דאורייתא לא יזדמן קמייהו. הה&quot;ד יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה ודאי בגין דאורייתא לא אתיהיבת (בגין דאיהי קיימא קדישא) אלא למאן דאית ביה קיימא קדישא ומאן דאליף אורייתא למאן דלא אתגזר משקר בתרי קיימי משקר בקיימא דאורייתא ומשקר בקיימא דצדיק וכנסת ישראל. דאורייתא להאי אתר אתיהיבת ולא לאחרא. רבי אבא אמר משקר בתלת דוכתי עלאי משקר בתורה משקר בנביאים משקר בכתובים. משקר בתורה דכתיב וזאת התורה וגו'. משקר בנביאים דכתיב וכל בניך למודי יי' אינון למודי יי' ולא אחרא וכתיב חתום תורה בלמודי אינון ולא אחרא. משקר בכתובים דכתיב ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל. וכתיב אך צדיקים יודו לשמך מאן צדיקים דא צדיק וכ&quot;י דמאן דלא אתגזר ולא עאל בקיומא דלהון לא יודון לשמיה קדישא דהיא אורייתא. 

א&quot;ר חייא כיון דאתגלי קב&quot;ה על טורא דסיני למיהב אורייתא לישראל שכיכת ארעא ותבת בנייחא הה&quot;ד ארץ יראה ושקטה. ת&quot;ח בר נש דאתיליד לא אתמנא עליה חילא דלעילא עד דאתגזר כיון דאתגזר אתער עליה (רוחא) אתערותא דרוחא דלעילא. זכי לאתעסקא באורייתא אתער עליה ואתערותא יתיר. זכי ועביד פקודי אורייתא. אתער עליה אתערותא יתיר. זכי ואתנסיב זכי ואוליד בנין ואוליף לון ארחוי דמלכא קדישא הא כדין הוא אדם שלים. שלים בכלא. אבל בהמה דאתילידת בההיא שעתא דאתילידת ההוא חילא דאית לה בסופא אית לה בההיא שעתא דאתילידת ואתמנא עליה. ובגין כך כתיב שור או כבש או עז כי יולד. עגל או טלה או שעיר או גדי לא אתמר אלא שור או כשב או עז ההוא דאית ליה לסופא אית ליה בשעתא דאתיליד. והיה שבעת ימים תחת אמו בגין לאתישבא ביה ההוא חילא ואתקיים ביה. ובמה יתקיים ביה כד ישרי עליה שבת חד ואי לא לא יתקיים (ועוד דאתייבש מזוהמא דאמיה) ולבתר דיתקיים ביה ההוא חילא כתיב ירצה לקרבן אשה ליי' בקיומא דשבת חד דאעבר עליה. ובר נש. בקיומא דשבת חד אתקיים ביה אתערותא דהאי עלמא וחילא דיליה. בתר דאתגזר אתער עליה אתערותא דרוחא עלאה וכ&quot;י אעבר עליה וחמאת ליה ברשימא קדישא ואתערת עליה ושרייא עליה רוחא דההוא עלמא קדישא כד&quot;א ואעבור עליך ואראך מתבוסת בדמיך וגו'. בדמיך בתרי. ואי תימא התם כד נפקי ישראל ממצרים דשכיח בינייהו דם פסח ודם מילה כדין כתיב בדמיך חיי הכא מאי בדמיך. אלא תרין חד דמילה וחד דפריעה. חד דגזירו דכנסת ישראל וחד דפריעה בצדיק יסוד עולם ואלין תרין דמין דבר נש קאים בגינייהו בקיומא דעלמא דאתי הה&quot;ד בדמיך חיי. רבי שמעון אמר סוד יי' ליראיו ובריתו להודיעם. סוד יי' ליראיו דא כנסת ישראל. ובריתו להודיעם דא צדיק יסוד עולם &lt;קטע סוף=דף צא ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צב|א}}&lt;קטע התחלה=דף צב א/&gt;בקשורא חדא. יו&quot;ד תלת אתוון שלימותא דכלא. ראשיתא דכלא י' עלאה דכלא. וא&quot;ו אמצעיתא שלימותא דכל סטרין מעבר לכל רוחין ביה תלייא מהימנותא. דל&quot;ת גנתא צרורא דחיי. את דא זעירא שלימא דכלא. את דא סתימא דכל סטרין. כד נפיק. נפיק כמלכא עם חילוי. תב (נ&quot;א יתיב) לבתר י' בלחודוי ביה אסתים מלה ביה נפיק סגיר ופתח. (נ&quot;א נגיד ונפיק ופתח) ה&quot;א (נ&quot;א דא) שלימותא דכלא לעילא ותתא והא אתמר הא. ה' הא ידיעא. א הוא יו&quot;ד שלימו דתלת אתוון דאינון ברישא דסתימין (ס&quot;א ביו&quot;ד והא אוקמוה) ביה ו' ע&quot;ג א' (ס&quot;א דא' הא) והא אוקמוה וכלא חד מלה הוא שלימו דשמא קדישא הוא שלימו דעילא בגין כך לזמנין ה&quot;א נטיל א' בזמנא דהיא מתעטרא בעטרוי. ת&quot;ח כל את ואת דשמא קדישא אתחזי ביה שלימו דכלא שמא. יו&quot;ד הא אתמר שלימו דכלא. ה' שלימו דכלא ואע&quot;ג דלאו איהו באלף ה&quot;א בלחודוי הא אתמר בדיוקנא (ס&quot;א דא הא הוא כו') ה&quot;י (ס&quot;א איהו) הוא שלימותא דכלא. ו' בין בסטרא דא בין בסטרא אחרא שלימו הוא דכלא וא&quot;ו ה&quot;א הוא שלימו יתיר לאעטרא לכלא הא דכלא חד והא אתערו ביה חברייא. ת&quot;ח והיה שבעת ימים וגו'. יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א (נ&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א יו&quot;ד ה&quot;א) אתגליפו אתוון (והיה) ו' ה' הא שבעת יומין אתכלילו בחד י' ה' שבעת יומין י' חד כללא דכלא ה&quot;א תלת היא ותרין בנין וברא חד תרין אבהן ביה כלילן הא שיתא. ברתא נוקבא חד הא שבעה אשתמע דה' עלאה כללא דשיתא י&quot;ה הא שבעה היינו דכתיב שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום. והיה שבעת ימים תחת אמו. תחת אמו אתעטרו שבעת ימים דכתיב לך יי' הגדולה והגבורה וגו' וע&quot;ד שבעת ימים לתתא ליקרא דאמא עלאה. תחת אמו לתתא. דכתיב עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה עקרא דכל ביתא ילדה שבעה אלין שבעת יומין דחג הסכות. ורבת בנים אמללה אלין קרבנין דחג דנחתין בכל יומא מן מנינא. ות&quot;ח אלין סלקין לעילא לעילא ואלין נחתין לתתא לתתא כד&quot;א אם תגביה כנשר ואם בין ככבים שים קנך משם אורידך נאם יי' וישראל סלקין מתתא לעילא דכתיב והיה זרעך כעפר הארץ וכתיב והרביתי את זרעך ככוכבי השמים. ולבתר סלקין על כלא ומתדבקן באתר עלאה על כלא הה&quot;ד ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו':

ושור או שה אותו ואת בנו. אמר ר' יוסי כתרגומו לה ולברה דעקרא דאמא למנדע ברה ואזיל בתרה ולא אזיל בתר אבוה ואנן לא ידעינן מאן הוא. לא תשחטו ביום אחד. א&quot;ר יהודה מ&quot;ט אי תימא משום עגמת נפש דבעירא ניכוס להאי בביתא חד ולהאי בביתא אחרא או להאי השתא ולהאי לבתר. א&quot;ל אית מאן דשרי ולאו הכי אלא ביום אחד ממש. ת&quot;ח תנינן יפה תענית לחלום כאש לנעורת ועקרא דתעניתא בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא. מאי טעמא. בגין דלית לך יום לתתא דלא שלטא ביה יומא אחרא עלאה וכד איהו שארי בתעניתא דחלמא אוליפנא דההוא יומא לא אתעדי עד דאתבטל ההוא גזרה ואי דחי ליה ליומא אחרא הא שולטנא דיומא אחרא הוא ולא עאל יומא ביומא אחרא דחבריה. כהאי גוונא לית לך יום דלא אתמנא עליה יומא עלאה לעילא. ובעי בר נש לאסתמרא דלא יעביד פגימו בההוא יומא ולא יתפגים קמי שאר יומין אחרנין. ותנינן בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא. אי בר נש עביד עובדא לתתא כדקא &lt;קטע סוף=דף צב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צב ב/&gt;יאות הכי אתער חילא כדקא יאות לעילא. עביד בר נש חסד בעלמא אתער חסד לעילא ושארי בההוא יומא ואתעטר ביה בגיניה ואי אתדבר בר נש לרחמי לתתא אתער רחמי על ההוא יומא ואתעטר ברחמי בגיניה. וכדין ההוא יומא קאים עליה למהוי אפוטרופא בגיניה בשעתא דאצטריך ליה. כגוונא דדא בהפוכא דא (ועל כלא) אי עביד בר נש עובדא דאכזרי הכי אתער בההוא יומא ופגים ליה ולבתר קאים עליה לאכזרי לשיצאה ליה מעלמא. בההיא מדה דבר נש מודד בה מודדין ליה תנן דישראל אכזריות אתמנע מנייהו מכל שאר עמין ולא יתחזון מניה עובדא בעלמא דהא כמה מארי דעיינין קיימין עליה דבר נש בההוא עובדא. זכאה מאן דאחזי עובדא דכשרא לתתא דהא בעובדא תלייא מלתא בכלא לאתערא מלה אחרא:

רבי שמעון פתח וירא יעקב כי יש שבר במצרים האי קרא רזא דחכמתא אית ביה ואית לן לאסתכלא ביה דלאו סופיה רישיה ולאו רישיה סופיה אלא ת&quot;ח בשעתא דקב&quot;ה בעי למידן עלמא בכפנא לא יהיב מלה דא לידא דכרוזא דהא כל דינין אחרנין דעלמא כרוזא כריז עלוהי עד לא ייתון לעלמא ודינא דא לא אתיהיב לכרוזא. אלא קב&quot;ה אכריז עליה וקארי הה&quot;ד כי קרא יי' לרעב. מההיא שעתא אתפקדן על עלמא ממנן אחרנין בפקידו דרעב (דתרעין) ואסיר ליה לבר נש דאית ליה שבעא לאחזאה בגרמיה שבעא דהא אחזי פגימו לעילא ואכחיש מלה דמלכא וכביכול כאלו אעבר ממנן דמלכא מאתרייהו. וע&quot;ד אמר יעקב לבנוי למה תתראו למה תעבידו פגימו לעילא ולתתא ולאכחשא מלה דמלכא וכל אינון ממנן בכריזו דיליה. אבל הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה ותמן אחזיאו גרמייכו בשבעא ולא תכחישו פמליא דלעילא הכא. ות&quot;ח יעקב כמה תבואה הות ליה ולא בעי לשבור אלא בתוך הבאים בגין דלא ישתכח פגימו בעובדא דיליה. (מה שחסר כאן עיין בסוף הספר סימן ג) 

תו פתח ואמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. ותנינן ידו כתיב דבעי לזקפא ימינא על שמאלא ואמאי לאחזאה עובדא לתתא בגין דיתער עובדא לעילא כתיב והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו' שופר תרועה אמאי אלא שופר דמתבר שלשלאין דמתבר שולטנותא מכל עבדין ובעיא לאחזאה שופר דאיהו פשוט ולא כפוף לאחזאה תורו לכלא דהא יומא גרים ובכלא בעי לאחזאה עובדא ועל דא שופר ולא קרן בגין לאחזאה מאן הוא אתר דאקרי שופר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דאינון ידעין לאתדבקא במלכא קדישא ולאתערא חילא דלעילא ולאמשכא קדושה דמאריהון עלייהו בגין כך כתיב אשריך ישראל מי כמוך וגו'. ואתם הדבקים ביי' אלקיכם חיים כלכם היום: &lt;קטע סוף=דף צב ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|צג|א}}&lt;קטע התחלה=דף צג א/&gt;אלה מועדי יי' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי ר' יצחק פתח ויקרא אלקים לאור יום וגו'. תנינן אור דהוה בקדמיתא הוה נהיר מסייפי עלמא לסייפי עלמא כד אסתכל קב&quot;ה לחייבין דזמינין למיקם בעלמא גניז ליה לצדיקייא לעלמא דאתי הה&quot;ד וימנע מרשעים אורם. וכתיב אור זרוע לצדיק. ת&quot;ח ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה הא תנינן יהי אור אור דכבר הוה נהכא אי תימא אור דאיהו יום בלחודוי הדר ואמר ולחשך קרא לילה. אי תימא כל חד בלחודוי &lt;קטע סוף=דף צג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צג ב/&gt;
הדר ואמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד דלילה לית בלא יום ולית יום בלא לילה ולא אקרי אחד אלא בזווגא חד וקב&quot;ה וכנסת ישראל אקרי אחד ודא בלא דא לא אקרי אחד. ת&quot;ח בגין דכנסת ישראל השתא בגלותא כביכול לא אקרי אחד ואימתי אקרי אחד בשעתא דיפקון ישראל מן גלותא וכנסת ישראל אהדרת לאתרהא לאזדווגא ביה בקב&quot;ה הה&quot;ד ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. (בגין כך ויהי ערב ויהי בקר יום אחד) ודא בלא דא לא אקרי אחד. ת&quot;ח מועדי יי' אשר תקראו וגו' לזמנא כלא לאתר חד ולאשתכחא כלא בשלימו ברזא דאחד ולמהוי ישראל לתתא (בזווגא חדא) גוי אחד בארץ. תינח קב&quot;ה בכנסת ישראל דאקרי אחד ישראל לתתא דאינון זמינין כגונא דלעילא במה יקרון אחד. אלא בירושלם דלתת קרון ישראל אחד מנא לן דכתיב גוי אחד בארץ. ודאי בארץ הם גוי אחד עמה אקרון אחד ולא אינון בלחודייהו דהא ומי כעמך ישראל גוי אחד סגי ליה אבל לא אקרון אחד אלא בארץ בזווגא דהאי ארץ כגוונא דלעילא ובגין כך כלא קשיר דא בדא זווגא חדא זכאה חולקהון דישראל. ששת ימים תעשה מלאכה אתמר והא אוקמוה:

רבי יוסי ור' חייא הוו אזלי בארחא וכו'. עד הושיעה ימינך וענני. כבר נדפס בפרשת וארא דף לב עמוד א וצריך להוסיף אחר מלת קדישא. א&quot;ל את חמי ואנא חמינא מפומיה דר' שמעון שמענא מלה ובכינא. א&quot;ל מאי האי. אחר מלת דא דאתגזר בי כדקא יאות:

אלה מועדי יי' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם. ר' יצחק פתח לך אמר לבי בקשו פני את פניך יי' אבקש. האי קרא אוקמוה חברייא בכמה אתר אבל האי קרא הכי אתמר לך אמר לבי. דוד מלכא אמר דא בגין כנסת ישראל לקבל מלכא קדישא ומאי אמר לך אמר לבי בגינך אמר לבי לבני עלמא ואזהר לון לבי דאיהו אחיד ביה. דדא בגין מלכא עלאה אמר. בקשו פני אלין עטרי מלכא דאיהו אחיד בהו ואינון ביה אינון שמיה ואיהו שמיה מלה חדא הוא. בגין כך אמר דוד את פניך יי' אבקש כד&quot;א דרשו יי' ועזו בקשו פניו תמיד. ת&quot;ח יאות הוא דוד מלכא למימר שירתא בגין כנסת ישראל יתיר מכל בני עלמא ולמימר מלי דכנסת ישראל למלכא בגין דאיהו אחיד בה. ד&quot;א לך אמר לבי בקשו פני בגינך אמר לבי לבני עלמא בקשו פני (ס&quot;א את פניך יי' אבקש) אלין זמנייא וחגייא דכלהו זמין להון לאתר דאקרי קדש בגין לעטרא לון כל חד וחד ביומיה כל חד וחד בזמניה וישאבון כלהו מההוא עמיקא דעמיקתא דנחלין ומבועין נפקין מניה בגין כך כתיבי מקראי קדש זמינין אינון לההוא אתר דאקרי קדש לאתעטרא ביה ולאשתאבא ביה בגין דיתקדשון כלהון כחדא וישתכח בהו חדוותא. ר' אבא אמר מקראי קדש זמינין דקדש וכד מהאי זמינין ימן נחלא דנגיד ונפיק. למלכא דזמין בני נשא לסעודתיה אעטר קמייהו מכל זיני מיכלא דעלמא אפתח להו גרבי חמרא שפיר בריחא שפיר למשתייא. דהכי אתחזי. מאן דמזמין. למכלא ולמשתייא זמין. כך מקראי קדש כיון דאינון זמינין לסעודתא דמלכא זמינין אינון לחמרא טב ושפיר דמנטרא (כד&quot;א כי טובים דודיך מיין). וע&quot;ד מקראי קדש כתיב. אשר תקראו אותם במועדם (הכי תנינן) כתיב ואנשי קדש תהיון לי ישראל לתתא אקרון אנשי קדש. כיון דזמינין אינון מקדש דלעילא. אתון אנשי קדש לתתא זמינא להו כדין אתקינו סעודתא וחדו דהא לכו אתחזי בגין דאתון אתקרון אנשי קדש ויהון כלהו &lt;קטע סוף=דף צג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|א}}&lt;קטע התחלה=דף צד א/&gt;זמינין בכל סטרין דקדש לעילא ותתא. 

ד&quot;א אלה מועדי יי' מהו מועדי יי' ר' שמעון אמר מיי' אינון דביה אתקשרו מתתא לעילא ומעילא לתתא כלהו ביה מתקשרן ותמעטרן (ס&quot;א ומתעתדן) (נ&quot;א ומתאחדן) כלהו לאתקשרא קשרא חד בקשרא דמלכא מאי טעמא כמה דמלכא ירית לאבא ולאמא ואחיד בההוא קדש ואתעטר בהו (בגין) כך כל אינון דאחידן ביה במלכא בעיין לאזדמנא בההוא אתר עלאה דאקרי קדש בגין דיתאחדו כלהו כחדא (למלכא) וע&quot;ד מועדי יי' אקרי ולבתר מקראי קדש דהא בהו אתעטר במלכא אשר תקראו אותם במועדם. תרין חולקין אית לישראל בהו אי מסטרא דמלכא חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואתם הדבקים ביי' אלקיכם וגו' כי חלק יי' עמו. ואי מסטרא עלאה דקדש חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואנשי קדש תהיון לי וכתיב קדש ישראל ליי' וע&quot;ד לכו אתחזו לזמנא להו ולתקנא קמייהו חדוותא וסעודתא ולמחדי בהו. ומאן דמזמן לאחרא (ס&quot;א לאורחא) בעי לאחזאה ליה חידו ואנפין נהירין לעטרא (נ&quot;א לנטרא) אורחיה דההוא אושפיזא. למלכא דזמין אושפיזא יקירא אמר לבני היכליה כל שאר יומין הויתון כל חד וחד בביתיה דא עביד עבידתיה ודא אזיל בסחורתיה ודא אזיל בחקליה. בר ההוא יומא דילי דכלכון מתערין (ס&quot;א מתעתדי) בחדוותא דילי השתא זמינית אושפיזא עלאה ויקירא לא בעינא דתשתדלון בעבידתא ולא בסחורתא ולא במדברי אלא כלהו אזדמנו כגוונא דההוא יומא דילי ואתקינו גרמייכו לקבלא לההוא אושפיזא באנפין נהירין בחדוותא בתושבחתא. אתקינו ליה סעודתא יקירא בגין דיהא זמיני דילי בכל סטרין. כך אמר קב&quot;ה לישראל בני כל שאר יומין אתון משתדלי בעבידתא בסחורתא בר ההוא יומא דילי. השתא אושפיזא עלאה ויקירא זמינית אתון קבילו ליה באנפין נהירין זמינו ליה אתקינו ליה סעודתי עלאי פתורי מסדרן כגוונא דההוא יומא דילי. בג&quot;כ תקראו אותם במועדם. ת&quot;ח בשעתא דישראל לתתא חדאן בהני מועדיא ומשבחין שבחא לקב&quot;ה מסדרין פתורי מתקני גרמייהו במאני יקר מלאכי עלאי אמרין מה טיבן דישראל בכך קב&quot;ה אמר אושפיזא עלאה אית לון יומא דא. אמרי ולאו דילך הוא מההוא אתר דאקרי קדש. אמר לון וכי ישראל לאו קדש נינהו ואקרון קדש לון אתחזי לזמנא אושפיזא דילי. חד מסטרא דילי דהא אינון דבקים בי וחד מסטרא דקדש דכתיב קדש ישראל ליי' הואיל וישראל אקרון קדש אושפיזא דלהון הוא ודאי. בגין דזמינו דהאי אושפיזא מקדש הוא דכתיב מקראי קדש. פתחו כלהו ואמרו אשרי העם שככה לו. תלתא אינון זמינין מקדש ולא יותר. חג המצות. וחג השבועות. וחג הסוכות. 

אמר ליה רבי אבא וכי שבת לאו מקדש הוא זמין. אמר ליה לאו בתרי סטרין. חד דהוא ודאי קדש אקרי דכתיב ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם וחד דשבת לאו זמין הוא דהא ירותא דיליה הוא ודאי. ירותא דקדש הוא ירית ולאו זמיני וע&quot;ד כלהון זמינין בקדש ומתקשרן בשבת ומתעטרן ביה. בהאי יומא שביעאה אתעטר ביה. וע&quot;ד שבת לאו זמין הוא. 

לברא דעאל לביתא דאבו ואימיה ואכל ושתי בשעתא דהוא בעי. למלכא דהוה ליה ברא יחידאי חביבא דנפשיה יהב ליה שושבינא לנטרא ליה ולאתחברא בהו אמר מלכא יאות הוא לזמנא לאלין שושבינין דברי ולאחזאה יקרא וחביבותא דילי בהו. זמין לון להני שושבינין. ברא לא אתחזי לזמנא אלא למיעל ולמיכל ולמשתי בביתא דאבוי בשעתא דאיהו בעי. הה&quot;ד מי כמוכה באלים יי' מי כמוכה נאדר בקדש. &lt;קטע סוף=דף צד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צד ב/&gt;נאדר בקדש ודאי כבר דאתתקן (ס&quot;א דאתתקף) באבוי נאדר בקדש ולאו זמין מקדש. 

{{צ|ששת ימים תעשה מלאכה}} - ששת ימים מאי עבידתייהו? אמר ר' יוסי כתיב {{צ|כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ}}, ולא כתיב בששת והא אוקמוה וכל יומא יומא עביד עבידתיה ואקרון יומי מלאכה. א&quot;ר יצחק אי הכי אמאי אקרון {{צ|ששת ימי חול}}, אמאי חול? 

א&quot;ר יוסי השתא אתנהיג עלמא ע&quot;י דשלוחייהו בג&quot;כ יומי חול אקרון. ר' חייא אמר בגין דשרי למעבד בהון עבידתא ובגין דא לא אקרון קדש. ומאן דלאו אקרון קדש - חול אקרון. וע&quot;ד אתקינו חברייא בהבדלה {{צ|בין קדש לחול}}. מאי הבדלה הכא אלא קדש מלה בגרמיה הוא ושארא מניה אתיין. וע&quot;ד אלין לעובדא ואלין לנטרא. ואימתי אשתכח נטירו בהו. כד זמינין מקדש. 

א&quot;ר יהודה חדוותא ונטירותא דיומא דשבתא על כלא הוא ובגין דהאי יומא אתעטר באבא ואמא ואתוסף קדושה על קדושתיה מה דלא אשתכח הכי בשאר יומי דהא הוא קדש ואתעטר בקדש ואוסיף קדושה על קדושתיה. בגין כך האי יומא חדוותא דעלאי ותתאי כלא חדאן ביה. מלי ברכאן בכלהו עלמין. כלהון מניה אתקנו (נ&quot;א אתזנו). בהאי יומא נייחא דעלאי ותתאי. בהאי יומא נייחא דחייביא דגיהנם. 

למלכא דעבד הלולא לבריה יחידאי. אעטר ליה בעטרא עלאה. מני ליה מלכא על כלא. בהאי יומא חדוותא לכלא. חד סנטירא דאתפקד על דינא דבני נשא הוו בידיה גוברין דבעיין קטולא גוברין דבעיין לאלקאה. בגין יקרא דהאי יומא דחדוותא דמלכא שביק דינוי ונטר לחדוותא דמלכא. כך ההוא יומא הלולא דמלכא במטרוניתא, חדוותא דאבא ואמא עליה, חדוותא דעלאין ותתאין. בחדוותא דמלכא כלהו חדאן ולא יצטערון ביה. על דא כתיב {{צ|וקראת לשבת ענג}}. מאי ענג לא אשתכח אלא לעילא באתר דקדש עלאה שארי כד&quot;א אז תתענג על יי' דהאי ענג על יי' הוא, והאי יומא דהוא חלולא דמלכא אתעטר בההוא עטרא דענג הה&quot;ד וקראת לשבת ענג. מה דלא אשתכח הכי בשאר יומין. 

בהאי יומא תלת סעודתאן בעיין בני מלכא לזמנא ולסדרא פתורא בגין יקרא דמלכא כמה דאוקימנא. וכד אזדמן ביה חגא או זמנא לא יסדר ב&quot;נ תרי פתורי בכל סעודתא חד לשבת וחד לאושפיזא בגין דכתיב {{צ|על שלחן המלך תמיד הוא אוכל}}, ספוקא הוא בפתורא דמלכא לההוא אושפיזא דאתייא ליה. וע&quot;ד בעי ב&quot;נ לסדורי פתורא שלימא למלכא והוא יהיב מניה לאושפיזא. 

א&quot;ר אלעזר סעודתא תליתאה דשבת כד אערע ביה אושפיזא שבקין ליה או לא שבקין ליה? אי לא שבקין ליה - אשתכח אושפיזא דחייא מפתורא דמלכא. אי שבקין ליה - אשתכח פגימו בסעודתא דמלכא? 

א&quot;ל ר&quot;ש אבוי למלכא דאיערע ביה אושפיזא ונטל מיכלא מקמיה וסלקא לאושפיזיה. אשתכח אע&quot;ג דמלכא לא אכל עמיה - ממיכלא דמלכא קא אכיל, ומלכא יהיב ליה למיכל, וכל דא בגין דהוא אושפיזיה דמלכא. ובבי רב המנונא סבא לא חיישו לאושפיזא בשעתא דא ולבתר מסדרי פתורא לאושפיזא. 

בהאי יומא מלולא אסיר הה&quot;ד {{צ|ממצוא חפצך ודבר דבר}}, ותנן חפצך כתיב בגין דהאי יומא כל מהימנותא אתקשר ביה. 

אמר ר&quot;א והיך עבידנא דלא לסדרא (ס&quot;א לסלקא) סעודתא דמלכא לאושפיזא דהא ארביסר דחל להיות בשבת סלקא סעודתא דמלכא לפסחא אע&quot;ג דלאו אושפיזיה. א&quot;ל הכי אמינא דאי הוא אושפיזיה (כל ההוא יומא) יכלא לסלקא ליה ואי לאו לא סלקא ליה. ואי נימא די&quot;ד דחל &lt;קטע סוף=דף צד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|א}}&lt;קטע התחלה=דף צה א/&gt;להיות בשבת אתדחייא סעודתא דמלכא מקמי סעודתא דפסחא - שאני פסח דסעודתא דשבת אתדחייא בכמה גוונין. חד בגין מצות ומרורים דבעי ב&quot;נ דישתכח תאיבא. וחד בגין פסח - והא נהמא לא אשתכח מו' שעות ולמעלה, דסדורא דפתורא בלא נהמא לאו הוא סדורא. ואי תימא בחמרא - חמרא שארי בגין דתאיב (ס&quot;א דגביר ס&quot;א דגריר) לבא. אבל מיומי אשתדלנא דלא בטילנא סעודתא דשבת אפילו אינון יומי דאשתכח ביה. בהאי יומא חקל דתפוחין קדישא אתברך ומתברכן עלאין ותתאין והאי יומא קשורא הוא דאורייתא. 

א&quot;ר אבא הכי הוה עביד ר&quot;ש בזמנא דאסתלק סעודתא דשבתא מסדר פתוריה ואשתדל במעשה מרכבה והוה אמר הא סעודתא דמלכא דייתי למיכל גבאי. בגיני כך שבת אשתכח בכלא עדיף מכל זמנין וחגין ואקרי {{צ}}קדש ולא {{צ|מקרא קדש}}. א&quot;ר יהודה כלהו מועדין {{צ|מקראי קדש}} קרינן בהו. אבל נפקי ר&quot;ה ויומא דכפורא דלא אשתכח בהו חדוותא דהא אינון דינא הוו אבל אלין תלתא זמנין מקדש לחדווא לכלא לאשתעשעא בהו בקב&quot;ה הה&quot;ד ושמחתם לפני יי' אלקיכם וכתיב ושמחת לפני יי' אלקיך. בהאי יומא דשבתא אתנשי כל צערא וכל רוגזא וכל דוחקא מכל עלמא בגין דאיהו יומא דהילולא דמלכא דנשמתין אתוספן כגוונא דעלמא דאתי. 

א&quot;ר יצחק לרבי יהודה כתיב זכור את יום השבת לקדשו ותנינן. זכרהו על היין אמאי על היין. א&quot;ל בגין דיין חדוותא דאורייתא. ויינא דאורייתא חדוותא הוא דכלא. והאי יין חדי למלכא והאי יין מעטרא למלכא בעיטרוי הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו. ותנינן בכלא בעייא לאחזאה ב&quot;נ עובדא. דלא אשתכח קדושה אלא ביין כד&quot;א כי טובים דודיך מיין מיין אינון טבאן. נזכירה דודיך מיין. וע&quot;ד קדושה דשבת ביין והא אוקמוה והא אתמר:

ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש וגו'. ר' חייא פתח אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק וגו'. אמרה כנסת ישראל. אני ישנה בגלותא דמצרים דהוו בני שעבודא דקשיו ולבי ער לנטרא להו דלא ישתיצון בגלותא. קול דודי דופק דא קב&quot;ה דאמר ואזכור את בריתי. פתחי לי פתחא כחדודא דמחטא ואנא אפתח לך תרעין עלאין. פתחי לי אחותי דהא פתחא לאעלא לי בך הוא. דלא ייעלון לגבאי בני אלא בך. אנת הוא פתחא לאעלאה לי (בך) אי אנת לא תפתח פתחך הא אנא סגיר דלא ישכחון לי בג&quot;כ פתחי לי פתחי לי ודאי. וע&quot;ד אמר דוד כד בעי לאעלא למלכא אמר פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה. זה השער ליי' דא הוא פתחא ודאי לאעלא למלכא. זה השער ליי' לאשכחא ליה ולאתדבקא ביה. וע&quot;ד פתחי לי אחותי רעיתי שראשי וגו'. בגין לאזדווגא עמך ולמהוי עמך בשלם דעלמין. ת&quot;ח בשעתא דקב&quot;ה הוה קטי לבוכרי דמצראי כל אינון דקטל בפלגות ליליא ואחית דרגין מעילא לתתא. ביה שעתא עאלו ישראל בקיומא דאת קדישא אתגזרו ואשתתפו בכנסת ישראל ואתאחדו בה. כדין ההוא דמא אחזיאו ליה על פתחא. ותרין דמי הוו חד דפסחא וחד דמא דאתגזרו. והוה רשים על פתחא רשימא דמהימנותא חד הכא וחד הכא וחד בינייהו והא אתמר ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף בגין לאחזאה מהימנותא:

ובארבעה (נ&quot;א ובחמשה) עשר. הא אתמר. דהא כדין מבטלין חמץ ושאור ואסתלקו ישראל מרשותא אחרא ואתעקרו מניה ואתאחדו במצה &lt;קטע סוף=דף צה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צה ב/&gt;קשורא קדישא. בתר דאתגזרו עאלו בה עד דאתפרעו ואתגלייא רשימא דלהון וכדין יהב להון קשורא באתר עלאה בקשורא דמהימנותא באתר דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים מן השמים דייקא והא אוקמוה. ת&quot;ח בארביסר (נ&quot;א בחמיסר) ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בשלימו עם שמשא וכתרין תתאין לא משתכחין כל כך בעלמא דהא בחדתותי דסיהרא זינין בישין משתכחין ומתערי לאתפשטא בעלמא ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בנהירו דשמשא בשלימו מתכנשי כלהו לאתר חד וקדושי מלכא אתערו כדין כתיב ליל שמורים הוא ליי' דהא זווגא קדישא אשתכח והוא שמורים בכלא. ר' אחא אמר בגין כך תקונא דכלא (נ&quot;א דכלה) בההוא יומא ובליליא אשתכח ישובא דביתא ווי לאינון דלאו מבני ביתא נינהו כד אתאן לאזדווגא אורייתא (ס&quot;א אריוותא) כחדא ווי לאינון דלא אשתמודען גבייהו. בגין כך ישראל קדישין מתקנין לון ביתא כל ההוא יומא ועל ידייהו עיילי מאן דעיילי ואינון חדאן וזמרן חדווייהו זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי 

א&quot;ר יוסי למה לן לאטרחא כולי האי קרא שלים הוא דהא בהאי ליליא זווגא עלאה קדישא אתער ואשתכח הה&quot;ד הוא הלילה הזה ליי' שמורים מאי שמורים תרי זווגא דסיהרא בשמשא. לכל בני ישראל לדורתם דהא מכאן ולהלאה אתאחדו ואתקשרו בקשורא דשמא קדישא ונפקו מרשותא אחרא בגיני כך בארבעה עשר מתקני גרמייהו ומבערי חמץ מבינייהו ועיילי ברשותא קדישא וכדין מתעטרי חתן וכלה בעטרוי דאימא עלאה ובעי ב&quot;נ לאחזאה גרמיה דאיהו בר חורין. א&quot;ר יוסי הני ארבע כסי דההוא ליליא אמאי א&quot;ר אבא הא אוקמוה חברייא לקביל ד' גאולות אבל שפיר הוא בספרא דרב ייסא סבא דקאמר הואיל וזווגא קדישא אשתכח בהאי ליליא בכל סטרין וזווגא הוא בארבע קשרין דאינון ד' דרגין ולא מתפרשי דא מן דא כד זווגא דא אשתכח ואנן בחדוותא דלהון אתערנא בגין דהא זכינא בהו דמאן דאחיד בדא זכי בכלא. וע&quot;ד אשתני ליליא דא מכל שאר לילוון ובעינן למעבד שמא בכלא ולמחדי בהאי ליליא בגין דחדוותא הוא לעילא ותתא. ועוד אמר דארבא אלין ארבע גאולות קרינן להו. מ&quot;ט. בגין דהאי דרגא בתראה גואל אתקרי המלאך הגואל. ולא אקרי גואל אלא על ידא דדרגא אחרא עלאה דקיימא עלה ונהיר לה. ודא לא אפיק לה נהורא אלא באלין תרין דרגין (ס&quot;א באינון דרגין) דעליה אשתכח דארבע אלין ארבע גאולות נינהו. 

ר' יהודה שאל לר' אבא הא כתיב (ס&quot;א האי דכתיב) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וחדוותא הוא כל שבעה אמאי לא אשתלים הלל כל ז' יומין כמו בסכות דאשתכח ח' יומין הלילא בשלימו דחדוותא כל יומא ויומא. א&quot;ל שפיר קאמרת אבל ידיעא הוא דהא הכא לא אתקשרו ישראל כל כך בכלא כמה דאתקשרו לבתר. בגין כך בהאי ליליא דזווגא אשתכח (בכל אינון דרגין עלאין) וחדוותא דכלא אשתכח וישראל אתקשרו בההוא חדוותא עבידנא שלימו והלילא אשתלים. (אבל באינון דרגין עלאין) לבתר אע&quot;ג דכלהו משתכחי עד כען ישראל לא אתקשרו בהו ולא אתפרעו לאתגלייא רשימא קדישא ולא קבילו אורייתא ולא עאלו כמב דעאלו לבתר. בגין כך בסכות שלימו דכלא אשתכח ביה וחדוותא דכלא יתיר אבל הכא עד כען לא זכו ולא אשתכח שלימו ביה כ&quot;כ אע&quot;ג דאשתכחו כל ז' לאו הוא באתגלייא וישראל עד לא אתקשרו בהו כדקא חזי. וע&quot;ד חדוותא דכלא ושלימו דהלילא בהאי ליליא בגין ההוא חולקא דאתקשרו ביה. מ&quot;ט דכיון דבההוא ליליא זווגא אשתכח כל קשורא דכלא אשתכח בסטרא דזווגא ולא בסטרא דישראל דכד זווגא אשתכח בה משתכחי אלין תרין &lt;קטע סוף=דף צה ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צו|א}}&lt;קטע התחלה=דף צו א/&gt;(ס&quot;א תלת) דרגין דקיימין עלה וכד אלין משתכחי הא כל גופא אשתכח בהו וכדין שלימו דכלא וחדוותא מכלא והלילא אשתלים דהא כדין אתעטרת סיהרא בכלא. אבל לא לבתר דכל יומא ויומא אשתכחי וישראל עד לא זכו בהו הא לאו הלילא שלימא כמו בזמנין אחרנין. א&quot;ל ר' יהודה שפיר הוא והכי הוא ודאי והאי זמנא אחרא שמענא ליה בהאי גוונא ואנשינא מלי. השתא מלה אחרא בעינא למנדע הא חזינא בפסח ז' ובסכות ז' ושלימו דחדוותא ביומא אחרא. בשבועות אמאי לא אשתכחו ביה ז' ימים והא הכא אתחזון יתיר מכלא. פתח ואמר ומי כעמך בישראל גוי אחד בארץ. וכי מאי שנא הכא דאקרון ישראל אחד יתיר מאתר אחרא. אלא כיון דשבחא דישראל אתייא לפרשא קרא לון אחד דהא בכל אתר שבחא דישראל אחד הוא. מאי טעמא בגין דכל קשירו דעלאי ותתאי בהאי אתר דאקרי ישראל אשתכח. (ועוד) דאתקשר במה דלעילא ואתקשר במה דלתתא ואתקשר בכנסת ישראל. וע&quot;ד אקרי כלא אחד ובאתר דא אשתמודעא מהימנותא וקשורא שלימא ויחודא עלאה קדישא. וע&quot;ד יומא דא קשורא דמהימנותא הוא קשורא דכלא וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה אילנא הוא דאקרי אחד וע&quot;ד בגין דאינון מתקשרי באתר דא אקרי הכי ועץ חיים אחד הוא ודאי אקרי בגין דכלא ביה אתקשר ויומא (ס&quot;א ושמא) דיליה אחד ודאי קשורא דכלא ואמצעיתא דכלא הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן בתוך ממש דבמציעות. ואחיד בכל סטרין ואתקשר ביה וע&quot;ד פס וסכות והוא באמצעיתא בגין דאיהו אמצעיתא דכלא ודא הוא שבחא דאורייתא בהאי יומא ולא יתיר שבחא דמהימנותא וקשורא דכלא. אמר ר' יהודה בריך רחמנא דשאילנא וזכינא להני מלי. א&quot;ר יצחק חדוותא ושירתא זמינין ישראל לשבחא לקב&quot;ה כהאי שבחא דמשבחי ישראל בליליא דפסחדא דכ&quot;י אתקדשת בקדושא דמלכא הה&quot;ד השיר יהיה לכם כליל התקדש חג כליל התקדש חג דייקא ברוך יי' לעולם אמן ואמן:

וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה ליי' בשבועותיכם מקרא קדש יהיה לכם וגו' ר&quot;ש פתח אז ירננו עצי היער מלפני יי' כי בא לשפוט את הארץ. זכאה חולקיהון דאינון דמשתדלי באורייתא יממא ולילי דידעין ארחוי דקב&quot;ה ואתאחדן בשמיה (כל יומא) ווי לאינון דלא משתדלי באורייתא דהא לית לון חולקא בשמא קדישא ולא אתאחדן ביה לא בהאי עלמא ולא בעלמא דאתי מאן דזכי בהאי עלמא זכי בעלמא אתי. דהכי תנינן דובב שפתי ישנים אע&quot;ג דאינון בההוא עלמא שפוותייהו מרחשן תמן אורייתא. ת&quot;ח עד השתא אקריבו ישראל תבואת הארץ. תבואת הארץ ודאי ואתעסקו ביה ואתקשרו בההוא קשורא. ואע&quot;ג דדינא אשתכח דינא בשלמא אשתכח ביה (ס&quot;א דעלמא אתנהגא ביה) ואקריבו שעורים בגין דאיהו קדמאה מכל שאר תבואה ומן קדמאה מתקרבא ולא מההוא דמתאחר דהא אחידו קדמאה דישראל אתאחדו ביה בקב&quot;ה הכא הוא. אמר קב&quot;ה אנא יהיבית לכו מן במדברא מההוא אתר דאקרי שמים דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ואתון מקרבין קמאי שעורים ורזא דמלה זאת תורת הקנאת חסר אזהרותא לנשי עלמא דלא ישטון תחות בעליהון. ואי לאו קמח שעורים זמינא לקרבא. וממלה חדא אשתמודע מלה אחרא זכאה חולקיהון דישראל דהא כ&quot;י לא שקרת במלכא קדישא לעלמין כ&quot;י תווה' אשר תשטה אשה תחת אישה בג&quot;כ דינא דהאי אתתא &lt;קטע סוף=דף צו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צו ב/&gt;מאתרהא קא אתייא ומאן הוא אתרהא ההוא דכתיב בה אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה. אשת חיל עטרת בעלה. וההוא קמח שעורים דאייתית ההיא אתתא מנחת קנאת אתקרי חסר כנסת ישראל הכי אקרי וע&quot;ד בפינחס כתיב תחת אשר קנא לאלקיו דקנאה הכא אתאחד דמאן דמשקר בהאי ברית קנאה אתערת עליה ועל דא קנאין פוגעין בו. ת&quot;ח קמח שעורים האי עומר דכיון דהוה מטא לריחין דגרוסות מפיקין מניה עשרון מנופה בי&quot;ג נפה ודא שבע שבתות תמימות לבתר דסלקין שבע שבתות אין אתא מלכא קדישא לאזדווגא בה בכנסת ישראל ואורייתא אתיהיבת וכדין אתעטר מלכא ביחודא שלים ואשתכח אחד לעילא ותתא וכד אתער מלכא קדישא ומטא זמנא דאורייתא כל אינון אילנין דמבקרי אבייהו סלקין שירתא ומאי אמרי. בשעתא דמלקטי להון פתחו ואמרי יי' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה. יי' בהשמים חסדך. וכתיב וכל עצי השדה ימחאו כף:

תו פתח ואמר מזמור שירו ליי' שיר חדש כי נפלאות עשה שיר חדש אקרי בגין כך בהקריבכם מנחה חדשה התם מנחת קנאות הכא מנחה חדשה. חדשה דחדושא דכלא (ס&quot;א דכלה) הכא. קשורא דכלא דעילא ותתא קשורא דמהימנותא ועל דא יעקב שלימא אתעטר בעטורי ואורייתא אתיהיבת. וכד מטון בכורים לגבי כהנא הוה בעי בר נש למימר ולפרשא מלין על ההוא אילנא דארעא דאשתלים כגוונא דלעילא בתריסר תחומין בשבעין ענפין ובעא לאובדא ליה לבן ארמאה דאתפגים עלמא בגיניה וקב&quot;ה שזיב ליה ואתעטר בדינוי (ס&quot;א בבנוי) כמה דאוקימנא בגין ההוא אילנא וכל קשרא דמהימנותא ביה תלייא וע&quot;ד מנחה חדשה אתקרי. מ&quot;ט בגין דחדוותא דעלאי ותתאי הוא וחדוותא דסיהרא ובכל זמנא חדתותי דסיהרא קשרא דמהימנותא הוא וחדוותא דילה (דסיהרא). למלכא דהוו ליה בנין וברתא חדא אתקין סעודתא לכלהו בנין לא אשתכחת ההיא ברתא על פתורא כד אתאת אמרת למלכא מארי לכל אחי זמינת ויהבת לכל חד מאנין ידיען ולי לא יהבת חולקא בינייהו. אמר לה חייך ברתי מנא דילך ישתכח על חד תרין. הא כלא יתנון לך מחולקיהון. אשתכח לבתר בידהא חולקין על חד תרין מכלא.כך כ&quot;י מכלא נטלא חולקין וע&quot;ד אתקרי כלה כלולא. ככלה דכלהו מזמנין לה מאנין וחולקין ותכשיטין כך היא כ&quot;י חדתותי (נ&quot;א חדוותא) דילה בכלא וכלא יהבין לה חולקין ומאנין. 

ת&quot;ח בשעתא דמלכא קדישא ואשתכח בעטרוי חדוותא דכנסת ישראל הוא. וכד אורייתא אתיהיבת אתעטרת כנסת ישראל בעטרין עלאין. ובגין דכל קשרא דמהימנותא אתקשר בהאי אילנא אקרי יום אחד דכתיב והיה יום אחד הוא יודע ליי'. יום אחד ודאי דכנסת ישראל יום אחד בקשורא דלעילא. קשורא דלעילא רישא וגלגלתא ומוחי קשורא אחרא תרין דרועין וגופא דאחידן מחילא דרישא ואוקמא רב המנונא (ס&quot;א בתרין) בתלת קשירין דאבהתא (קשורא אחרא) תרין קיימין (נ&quot;א כוליין דלתתא) דאתמשכו במשח רבות (בקיומא) בתרין דרגין לתרין נחלין לאכנשא זרעא לאפקא בדרגא אחרא בפום אמה. אילנא דא הוא גופא דאמצעיתא דאחיד לכל הני וכלא מתקשרן ביה והוא בהון ועל דא כלא חד ועד אזדווגת ביה מטרוניתא כדין הוא אחדע והא אוקימנא מלי. תא חזי כתיב ביום השמיני עצרת מאן עצרת אלא בההוא אתר דכלא מתקשרן כחדא אקרי עצרת. מאי עצרת (ס&quot;א כנופיא כנישו) כנישו ואי תימא הכא דאקרי עצרת מ&quot;ט אלא בכל אינון יומין יומי סעודתי דענפי אילנא &lt;קטע סוף=דף צו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צז|א}}&lt;קטע התחלה=דף צז א/&gt;הוו ועל דא שבעים פרים אינון. לבתר חדוותא (דגופא) דאילנא ממש וחדוותא דאורייתא ובגיניה הוא יומא חד עצרת חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא ועל דא לית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכנסת ישראל בג&quot;כ עצרת תהיה לכם. לכם ולא לאחרא (ס&quot;א לבתר חדוותא דאילנא ממש ובגיניה הוא יומא חד ולית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכ&quot;י וע&quot;ד כתיב עצרת תהיה לכם. אוף הכי בהאי יומא חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא וכלא אשתכח ביה) דהא בשעתא דמלכא אשתכח כלא אשתכח ביה. ועל דא תנינן בעצרת על פירות האילן והא אוקמוה. בגין כך אחד אקרי. אחד ודאי כמה דאמרן. ת&quot;ח מה כתיב ממושבותיכם תביאולחם תנופה וגו' סלת תהיינה חמץ תאפינה. מאי שנא הכא חמץ (בכנ&quot;י) אלא בגין דכלא אחידן ביה (וכן) באילנא דהא באילנא אחידן ענפין באילנא אחידן עלין קליפין דינין סגיאין בכל סטרין כלא אשתכח ביה. בגין דהאי אילנא מכפר על יצר הרע דהוא בבי מותביה דב&quot;נ. א&quot;ר אלעזר מהאי אילנא אתזנו כל שאר אילנין לתתא והוא אשתרש' על חד נהרא עמיקא דנגיד ונפיק ולא פסקין מימוי לעלמין. עליה כתיב והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ועל דא אקרי אורייתא עץ חיים היא וגו' ומאי ותומכיה מאושר הא אוקמוה אבל ותומכיה מאושר כמה דאת אמר באשרי כי אשרוני בנות:

רבי אבא ורבי חייא הוו אזלי באורחא א&quot;ר חייא כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה. מאי קא מיירי. א&quot;ל הא אוקמוה חברייא אבל ת&quot;ח ישראל כד הוו במצרים הוו ברשותא אחרא והוו אחידן במסאבותא כאתת דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא. בתר דאתגזרו עאלו בחולקא קדישא דאקרי ברית כיון &lt;קטע סוף=דף צז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צז ב/&gt;דאתאחדו ביה פסק מסאבותא מנייהו כדא אתתא כד פסקו מנה דמי מסאבותא בתר דאתפסקו מנה מה כתיב וספרה לה שבעת ימים. אוף הכא כיון דעאלו בחולקא קדישא פסקא מסאבו מנייהו ואמר קב&quot;ה מכאן ולהלאה חושבנא לדכיותא. וספרתם לכם. לכם דייקא כד&quot;א וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה. אוף הכא לכם לעצמכם ולמה בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין ולבתר למיתי לאתחברא ביה במלכא ולקבלא אורייתיה. התם וספרה לה שבעת ימים הכא שבע שבתות אמאי שבע שבתות בגין למזכי לאתדכאה במיין דההוא נהר דנגיד ונפיק ואקרי מים חיים וההוא נהר שבע שבתות נפקו מניה. ועל דא שבע שבתות ודאי בגין למזכי ביה כמה דאתתא דכיו דילה בליליא לאשתמשא בבעלה כך כתיב וברדת הטל על המחנה לילה. על המחנה כתיב ולא כתיב וברדת הטל לילה אלא על המחנה בגין דיורד מההוא נקודה על אינון יומין דאתקריאו מחנה ומתחברת במלכא קדישא ואימתי נחת האי טלא כד קריבו ישראל לטורא דסיני כדין נחת ההוא טלא בשלימו ואדכי ואתפסקת זוהמתן מנייהו ואתחברו ביה במלכא וכ&quot;י וקבילו אורייתא והא אוקימנא. ובההוא זמנא ודאי כל הנחלים הולכים אל הים לאתדכאה ולאסתחאה וכלא אתקשרו (ס&quot;א אתקדשו) ואתחברו ביה במלכא קדישא. ת&quot;ח כל ב&quot;נ דלא מני חושבנא דא אינון שבע שבתות תמימות למזכי לדכיותא דא לא אקרי טהור ולאו בכללא דטהור הוא ולאו הוא כדא למהוי ליה חולקא באורייתא. ומאן דמטי טהור להאי יומא וחושבנא לא אתאביד מניה כד מאטי להאי ליליא לבעי ליה למלעי באורייתא ולאתחברה בה ולנטרא דכיו עלאה דמטי עליה בההוא ליליא ואתדכי. ואוליפנא &lt;קטע סוף=דף צז ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צח|א}}&lt;קטע התחלה=דף צח א/&gt;דאורייתא דבעי ליה למלעי בהאי ליליא אורייתא דבע&quot;פ. בגין דיתדכון (ס&quot;א דיתדבק) כחדא ממבועא דנחלא עמיקא. לבתר בהאי יומא ליתי תורה שבכתב ויתחבר (ס&quot;א בהו) בה וישתכחון כחדא בזווגא חד לעילא. כדין מכריזי עליה ואמרי ואני זאת בריתי אותם אמר יי' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך וגו'. ועל דא חסידי קדמאי לא הוו ניימי בהאי ליליא והוו לעאן באורייתא ואמרי ניתי לאחסנא ירותא קדישא לן ולבנן בתרין עלמין וההוא ליליא כנסת ישראל אתעטרא עלייהו ואתיא לאזדווגא ביה במלכא ותרווייהו מתעטרי על רישייהו דאינון דזכאן להכי. 

ר&quot;ש הכי אמר בשעתא דמתכנשי חברייא בהאי ליליא לגביה ניתי לתקנא תכשיטי כלה בגין דתשתכח למחר בתכשיטהא ותקונהא לגבי מלכא כדקא יאות. זכאה חולקהון דחבריא כד יתבע מלכא למטרוניתא מאן תקין תכשיטהא ואנהיר עטרהא ושוי תקונהא. ולית לך בעלמא מאן דידע לתקנא תכשיטי כלה אלא חברייא זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי. תא חזי חברייא מתקני בהאי ליליא תכשיטהא לכלה ומעטרי לה בעטרהא לגבי מלכא ומאן מתקין ליה למלכא בהאי ליליא לאשתכחא בה בכלה לאזדווגא בה במטרוניתא נהרא קדישא עמיקא דכל נהרין. אימא עלאה הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה וגו'. לבתר דאתקינת ליה למלכא ואעטרת ליה אתיית לדכאה לה למטרוניתא ולאינון דמשתכחי גבה. למלכא דהוה ליה בר יחידאי אתא לזוגא ליה במטרוניתא עלאה מאי עבדת אמיה כל ההוא ליליא עאלת לבי גניזהא אפיקת עטרא עלאה בשבעין &lt;קטע סוף=דף צח א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צח ב/&gt;אבני יקר סחרנהא ואעטרת ליה אפיקת לבושין דמילת ואלבישת ליה ואתקנת ליה בתקוני דמלכין. לבתר עאלת לבי כלה חמאת עולימתהא דקא מתקני עטרהא ולבושהא ותכשיטהא לתקנא לה. אמרה לון הא אתקינת בי טבילה אתר דמיין נבעין וכל ריחין ובוסמין סוחרני אינון מיין לדכאה לכלתי לית כלתי מטרוניתא דברי ועולימתהא ויתדכון בההוא אתר דאתקינת בההוא בי טבילה דמיין נבעין דעמי לבתר תקינו לה בתכשיטהא אלבישו לה לבושהא אעטרו לה בעטרהא. לבתר כד ייתי ברי לאזדווגא במטרוניתא. יתקין היכלא לכלהו וישתכח מדוריה בכו כחדא. כך מלכא קדישא ומטרוניתא וחברייא כהאי גוונאי ואימא עלאה דמתקנת כלא אשתכח דמלכא עלאה ומטרוניתא וחברייא מדוריהון כחדא ולא מתפרשין לעלמין הה&quot;ד יי' מי יגור באהלך וגו'. הולך תמים ופועל צדק. מאן הוא פועל צדק אלא אלין אינון דמתקני למטרוניתא בתשכיטההא בלבושהא בעטרהא. וכל חד פועל צדק אקרי. א&quot;ר חייא אלמלא לא זכינא בעלמא אלא למשמע מלין אלין דיי. זכאה חולקהון דאינון דמשתדלי באורייתא וידעין אורחוי דמלכא קדישא דרעותא דלהון באורייתא עלייהו כתיב כי בי חשק ואפלטהו. וכתיב אחלצהו ואכבדהו:

בחדש השביעי באחד לחדש. רבי יצחק פתח תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה קריב לון לגביה מן כל אומין עכו&quot;ם ואתרעי בהו ומאתר רחיקא קריב לון לגביה הה&quot;ד ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלקי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה דהא מאתר רחיקא אתרעי בהו וקריב לון לגביה וכתיב ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וגו'. הני קראי אית לאסתכלא בהו וכי כל ישראל לא הוו ידעי דא וכ&quot;ש יהושע אלא אורייתא כולה סתים וגלייא כמה דשמא קדישא סתים וגלייא כגין דאורייתא כולה שמא קדישא היא ועל דא איהי סתים וגלייא אי ישראל &lt;קטע סוף=דף צח ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|א}}&lt;קטע התחלה=דף צט א/&gt;ויהושע הוו ידעי אמאי כתיב כה אמר יי'. אלא ודאי סתימא דמלה טיבו סגי עבד קב&quot;ה בישראל דאתרעי בהו באבהתא ועביד לון רתיכא קדישא עלאה ליקריה ואפיק לון מגו נהרא עלאה יקירא קדישא בוצינא דכל בוצינין בגין דיתעטר בהו. הה&quot;ד כה אמר יי' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם הנהר ההוא נהר דאשתמודע ואתידע. מעולם מאי קא בעי הכא אלא לאחזאה חכמתא מעבר הנהר מעולם אלא ההוא נהר עולם אקרי ועל דא בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה טיבו וקשוט דעבד קב&quot;ה לישראל. ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר מאי קא מיירי. אלא אברהם לא אתדבק ביה בההוא נהר כמו יצחק דאתדבק ביה בסטריה לאתתקפא. ת&quot;ח האי נהר אע&quot;ג דלאו איהי דינא. דינין נפקי מסטריה ואתתקפו ביה וכד יצחק אתתקף (בדינוי) בבנוי כדין עלאין ותתאין מתכנפי לדינא וכרסייא דדינא אתתקן ומלכא קדישא יתיב על כורסייא דדינא ודאין עלמא כדין תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו. זכאין אינון ישראל דידעין לסלקא כורסייא דדינא ולתקנא כורסייא דרחמי ובמה בשופר. רבי אבא הוה יתיב קמיה דר&quot;ש א&quot;ל הא זמנין סגיאין שאילנא על האי שופר מאי קא מיירי ועד כאן לא אתישבנא ביה. א&quot;ל ודאי האי הוא ברירא דמלה דישראל בעיין ביומא דינא (נ&quot;א דא) שופר ולא קרן בגין דקרן הא אתידע באן אתר איהו ולאתדבקא דינא לא בעינא. אבל הא תנינן במלין ובעובדא בעינן לאחזאה ולאתערא מלין סתימין. ת&quot;ח כד ההוא שופר עלאה דנהירו דכלא ביה אסתלק ולא נהיר לבנין כדין דינא אתער וכרסוון אתתקנו לבי דינא ודא שופר אילו דיצחק אקרי תוקפיה &lt;קטע סוף=דף צט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צט ב/&gt;דיצחק תושבחתיה דאבהן כד אסתלק ההוא שופר גדול דלא ינקא לבנין כדין יצחק אתתקף ואתתקן לדינא בעלמא. וכד אתער האי שופר וכד בני נשא תייבין מחטאיהון בעיין לנגדא קול שופר מתתא וההוא קלא סליק לעילא כדין אתער שופרא אחרא עלאה ואתער רחמי ואסתלק דינא ובעינן לאחזאה עובדא בשופר לאתערא שופרא אחרא ולאפקא בהאי שופר לתתא אינון קלי לאחזאה דכל אינון קלין דלעילא דכלילן כלהו בההוא שופר עלאה יתערון לנפקא ובהני קלין דלתתא יהבין ישראל חילא (לרחמי מתתא ואתער שופר גדול) לעילא ועל דא בעינן לזמנא שופר ביומא דא ולסדרא קלין לכוונא ביה בגין לאתערא שופר אחרא דביה כלילן קלי לעילא (ולסדרא קלין בשופר). 

סדרא קדמאה קלא נפיק ומתעטר לעילא סליק רקיעין ואתבקע בין טורי רמאי ומטי לגביה דאברהם ושריא ברישיה ואתעטר ואתער הוא ואתקן לכורסייא. ובספרא דאגדתא תנינן בשעתא דההוא קלא קדמאה סליק אתער ואתעטר אברהם ואתקן לכרסייא פקדין עליה (ס&quot;א או&quot;א) אבא. אדהכי סלקא תניינא תקיפא לתברא תוקפי רגיזין. 

ודא סדרא תניינט ההוא קלא תבירא בתוקפוי וכדין סלקא וכל דינין דיתערון (ס&quot;א דאתערען) קמיה אתברו עד דסליק לאתריה דיצחק. כיון דיצחק אתער וחמי לאברהם מתקן לכורסייא לקיימא קמיה כדין אתכפיא ותבר תוקפא קשיא ובהאי בעי מאן דתקע לכוונא לבא ורעותא בגין לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא. הה&quot;ד אשרי העם יודעי תרועה. יודעי ודאי. 

סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ובקע כל אינון רקיעין ורחמי מתערן ומטי ההוא קלא לרישיה דיעקב &lt;קטע סוף=דף צט ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|ק|א}}&lt;קטע התחלה=דף ק א/&gt;ויעקב אתער וחמי לאברהם מתתקן בגיסא אחרא כדין אחידן תרוייהו ביה ביצחק דא מהאי סטרא ודא מהאי סטרא ולא יכלין תוקפוי לנפקא לבר. '''והני תלתא סדרין כלהו סדרא חד'''. 

סדרא אחרא קלא נפיק וסליק ונטיל לאברהם מאתריה ונגיד ליה לתתא לאתר דתוקפיהון דיצחק שריין וקיימן ליה לאברהם בגווייהו. סדרא תניינא נפיק קלא תבירא לא תקיפא כקדמאה. לא דחליש ההוא קלא דתקע אלא דההוא קלא לאו איהו לגבי יצחק בקדמיתא דתמן תוקפא תקיפא שריא אלא לגבי אינון בי דינא דלתתא דאינון רפויין יתיר וכלהו חמאן לאברהם לגבייהו ואתכפיין קמיה. אדהכי סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ואתעטר ברישיה דיעקב ונגיד ליה לתתא לההוא אתר דאינון גבוראן שריין וקאים לקבלייהו אברהם מהאי סטרא ויעקב מהאי סטרא ואינון באמצעיתא כדין אתכפיין כלהו ומשתכחין (ס&quot;א ומשתככי) באתרייהו. '''והני כלהו סדרא אחרא תניינא'''. 

סדרא בתראה דבעיא לסלקא לון לאתרייהו ולישבא (ס&quot;א ולישרא) בינייהו ליצחק כמלקדמין. בגין דהאי בעא לישרא ליה באתריה ולא יפוק בתוקפוי לבר כדין דינין כלהו אתכפיין ורחמין אתערו. 

על דא בעי לכוונא לבא ורעותא בהני קלי ולמחהדר בתיובתא קמי מאריהון. כדין כד ישראל מתקני ומסדרי קלין ברעותא דלבא כדקא יאות בשופרא דא אהדר ההוא שופר עלאה. וכד אהדר מעטרא ליה ליעקב ואתתקן כלא. וכורסייא אחרא רמיו וכדין חידו אשתכח בכלא וקב&quot;ה מרחם על עלמא. זכאה חולקהון דישראל דידעין לנגדא ולאמשכא &lt;קטע סוף=דף ק א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|ק|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ק ב/&gt;למאריהון מדינא לרחמי ולתקנא כלהו עלמין על ידייהו. ת&quot;ח לקביל דא תלתא ספרין פתיחין ביומא דא וכמה דרחמין מתערין ודינין קשיין אתכפיין ועאלין לדוכתייהו כך הוא לתתא כגוונא דלעילא דינין קשיין אתכפין ואתעברו מעלמא ומאן אינון אלין אינון רשעים גמורים דאינון דינין קשיין דאתכפיין ואתעברו מעלמא ועל דא נכתבים ונחתמים וכו'. אמר ר' אבא ודאי דא הוא ברירא דמלה בריך רחמנא דשאילנא ורווחנא בהני מלי. 

אמר ר' יהודה כתיב זכרון תרועה זכרון עבדינן לכוונא לבא ורעותא ישראל עבדין זכרון לתתא במה בעובדא בגין דיתער מלה כההוא גוונא לעילא. אמר ר' אלעזר כתיב בכסה ליום חגנו דאתכסייא ביה סיהרא והיך אתכסייא. אלא כד קיימא עיבא ושמשא לא נהיר כדין סיהרא אתכסייא ולא נהיר ועל דא מקמי עיבא שמשא לא נהיר כ&quot;ש סיהרא דאתכסייא ולא נהירא ועל דא בכסה ליום חגנו בה&quot;א דאתכסייא סיהרא ובמה נהיר כלא בתיובתא ובקל שופרא דכתיב אשרי העם יודעי תרועה כדין יי' באור פניך יהלכון. ת&quot;ח בהאי יומא אתכסייא סיהרא ולא נהיר עד בעשור לחדש דישראל תייבין כלהו בתיובתא שלימתא ואימא עלאה תאבת ונהרת לה והאי יומא נהירו דאימא נטלא ואשתכח חידו בכלא ועל דא כתיב יום הכפורים הוא. יום כפור מבעי ליה מאן יום הכפורים אלא בגין דתרי נהורין נהרין בחד. בוצינא עלאה נהיר לבוצינא תתאה ובהאי יומא מנהורא עלאה נהיר ולא מנהורא דשמשא ובגין כך בכסה ליום חגנו כתיב. 

רבי אבא שלח ליה לר&quot;ש אמר אימתי זווגא דכנסת ישראל במלכא קדישא שלח ליה וגם אמנה ואחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה אתרגיש רבי אבא ארים קליה בכה ואמר ר' ר' בוצינא קדישא ווי ווי לעלמא כד תפוק מניה ווי' לדרא דיהון בעלמא כד תסתלק מנהון וישתארון יתמין מנך. א&quot;ל רבי חייא לר' אבא האי דשלח לקבלך מאי קאמר אמר ודאי לאו זווגא דמלכא במטרוניתא אלא בזמנא דנהרא מאבא עלאה וכד אתנהרא מניה קרינן לה קדש דהא מבי אבא נטלא האי וכדין מזדווגי כחדא בגין דמלכא קדש אקרי דכתיב קדש ישראל ליי' דנטיל מאתר דאקרי קדש. כדין אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי דהא מבי אבא שמא דא ולא מבי אמא ועל דא ותהי לי לאשה לאזדווגא כחדא בזמנא דא ולא בזמנא אחרא דזמנא דנטלא מבי אבא ולא בזמנא דנטלא מבי אימא ויום הכפורים אוכח דתשמיש המטה אסור בגין דזווגא לא אשתכח דהא מבי אימא נטלא ולא מבי אבא. א&quot;ר חייא ודאי זכאה דרא דר&quot;ש שארי בגויה זכאין אינון דקיימין קמיה כל יומא. 

א&quot;ר אבא בראש השנה נברא אדם וקאים בדינא קמי מאריה ותב &lt;קטע סוף=דף ק ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קא|א}}&lt;קטע התחלה=דף קא א/&gt;בתיובתא וקביל ליה קודשא בריך הוא. אמר ליה אדם אנת תהא סימנא לבניך לדרי דרין בהאי יומא קיימין בדינא ואי יתובון אנא אקבל לון ואיקום מכורסייא דדינא ואתקיים על כורסייא דרחמי וארחם עלייהו. ודוד אמר אהבתי כי ישמע יי' את קולי תחנוני ועל דא כתיב כי עמך הסליחה למען תורא. וכתיב כי עמך מקור חיים באורך נראה אור:

אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם רבי חייא פתח לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. לדוד משכיל הא תנינן בעשרה זיני זמרא אתקרי (נ&quot;א אתתקן) ספר תהלים. בנצוח. בנגון. במשכיל. במכתם. במזמור. בשיר. באשרי. בתפלה. בהודאה. בהללויה. ועלאה מכלהו הללויה והא אוקמוה. הכא משכיל אתריה ידיע מהו משכיל מייא דאחכימו לאינון דשתו להו ההוא אתר (ס&quot;א דמשתדלין בההוא אתר) דאקרי משכיל כד&quot;א משכיל על דבר ימצא טוב. ובגין דאקרי הכי תליא ביה סליחה חירו דחירין הה&quot;ד אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. מאי כסוי חטאה הא אוקמוה דהוא כסוי מב&quot;נ ההוא חטאה דחב לקב&quot;ה ואודי קמי קב&quot;ה אבל (ס&quot;א כסוי חטאה) ת&quot;ח כד ב&quot;נ חטי וחב זמנא חדא ותרין ותלתא ולא אהדר ביה הא חובוי באתגלייא אינון ומפרסמי לון לעילא ומפרסמי לון לתתא וכרוזי אזלין קמיה ומכרזי אסתלקו מסחרניה דפלנייא נזיף הוא ממאריה נזיף הוא לעילא נזיף הוא לתתא ווי ליה דפגים דיוקנא דמאריה ווי ליה דלא חייש ליקרא רמאריה קב&quot;ה גלי חוביה לעילא הדא הוא דכתיב יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. וכד בר נש אזיל בארחא דאמריה ואשתדל בפולחניה ואזדמן ליה חטאה חד כלא מכסין עלוי' עלאין ותתאין דא אקרי כסוי חטאה. 

א&quot;ל ר' אבא עד כען לא מטית לעקרא דמלה ושפיר קאמרת. והאי דקאמרו חברייא שפיר. אבל אי הכי מכוסה חטאה מבעי ליה מהו כסוי חטאה. אלא תרי מלי דחכמתא אית ביה ותרוייהו הכי. חד כמה דתנינן דעובדין טבין דבר נש עביד בהאי עלמא עבדין ליה בההוא עלמא לבושא יקירא עלאה לאתלבשא בהו. וכד בר נש אתקין עובדין טבין וגברין עליה עובדין בישין ואשגח ביה קב&quot;ה ועובדוי בישין סגיאין ואיהו רשע דאשתכח חטאה קמי מאריה ותוהא על אינון טבאן דעבד בקדמיתא הא אתאביד הוא מכלא מהאי עלמא ומעלמא דאתי. מה עביד קב&quot;ה מאינון טבאן דעביד האי חטאה בקדמיתא. אלא קב&quot;ה אף על גב דההוא רשע חטאה אתעביד. אינון טבאן וזכיין לא אתאבידו אית צדיק דאזיל בארחוי דמלכא עלאה ואתקין לבושוי מעובדוי ועד לא אשלים לבושוי אסתלק. קב&quot;ה אשלים ליה מאינון עובדין דעבד (ס&quot;א דאביד) האי רשע חטאה ואשלים לבושוי לאתתקנא בהו בההוא עלמא הה&quot;ד יכין וצדיק ילבש ההוא חטאה אתקין וצדיק אתחפי ממה דאיהו תקין הה&quot;ד כסוי חטאה (כסוי הוא מידא דחטאה אתחפי מחטאה) וע&quot;ד לא כתיב מכוסה אלא כסוי. וחד. דאתחפי ההוא חטאה דהאי זכאה באינון דאקרון מצולות ים דהא מאן דנפיל במצולות ים לא אשתכח לעלמין בגין דמיין חפין עלייהו (מאן מצולות ים) כד&quot;א ותשליך &lt;קטע סוף=דף קא א/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קא ב/&gt;במצולות ים כל חטאתם. מאן מצולות ים אלא רזא יקירא הוא והא (ס&quot;א אוקמוה ר&quot;ש אמר) אוקמיה ר&quot;ש ואמר כל אינון דאתו מסטרא תקיפא ואתאחדו בזינין בישין בכתרין תתאין כגון עזאזל ביומא דכפורי דא אקרי מצולות ים כזפטא דכספא כד בחנין ליה בנורא הה&quot;ד הגו סיגים מכסף כך האי מאינון מצולות ים הוא ומצולות ים אקרי מצולות מההוא ים קדישא מצולות זוהמא דכספא ועל דא כל אינון חטאין דישראל שדיין לגויה (ס&quot;א לגביה) והוא קביל לון וישתאבון בגויה. מ&quot;ט בגין דאיהו חטאה אקרי מאי חטאה גרעונא וע&quot;ד הוא גרעונא דכלא ונטל גרעונא דגופא ודנפשא. בהאי יומא נחית האי מצולות ים זוהמא (דכספא) דנפשא ונטיל זוהמא דגופא. מאן היא זוהמא דגופא דא אינון חובין דאתעבידו על ידי דיצר הרע דאקרי מזוהם מנוול. אמר ר' יוסי תנן ונתן אהרן על שני השעירים גורלות אי הכי יקרא הוא דעזאזל חמיתון עבדא דשדי עדבין במאיה ארחיה דעלמא לא נטל אלא מה דיהיב ליה מאריה. אבל בגין דסמאל זמין האי יומא בדלטורא ובגין דלא יהא ליה פטרא (ס&quot;א בהאי עדבא הוא סלקא ביה) יהבין ליה חולקא בהאי. והאי עדבא מגרמיה הוא דסליק ביה דאמר ר' יהודה א&quot;ר יצחק מלה עלאה אשכחנא בעדבא. עדבא דיהושע כתיב ביה על פי הגורל. ע&quot;פ הגורל וואי דאיהו אמר דא חולקא דיהודה דא דבנימין וכו' וכן כלהו אוף הכא כיון דכהנא שוי ידוי אינון עדבין מדלגי וסלקין בידא דכהנא (נ&quot;א דסלקין עדבין בידא דכהנא אינון מדלגי מן ידוי) ושארן באתרייהו הה&quot;ד והשעיר אשר עלה עליו הגורל עלה עליו ודאי. ולא דא בלחודוי אלא בכל זמנא דדלטורא זמין ואתיהיב ליה רשותא בעינן לשואה לקבליה במה דיתעסק ושביק לון לישראל בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא הה&quot;ד ויאמר יי' אל השטן מאין תבא והא תנינן משוט בארץ מאי הוא אלא האי הוא דלטורא רבא מקטרגא דישראל והא אתערו חברייא (דודאי) בההיא שעתא דהוו זמינין ישראל למעבר ימא ולאתפרעא ממצראי אמר אנא אעברנא בארעא קדישא וחמינא דלא אתחזון אלין למיעל בגוה א אנת דאין דינא דינייהו הכא ממצראי מה שניין אלין מאלין או ימותון כלהו כחדא או יהדרון כלהו למצרים ולאו אנת הוא דאמרת ועבדום וענו אותם ת' שנה והא לא סליקו מחושבנא אלא רד&quot;ו ולא יתיר. אמר קב&quot;ה מה אעביד אשתדלותא בעייא הכא לאייתאה לקרבא לקבליה יהיבנא ליה במה דיתעסק וישבוק בהו לבני והא אשתכח במאן דיתעסק מיד אמר ליה השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמהו בארץ. מיד פלג ליה דלטורא במלין ויען השטן את יי' ויאמר החנם ירא איוב אלקים. לרעיא דבעי לאעברא עאניה בחד נהרא אעבר זאבא לקטרגא ליה בעאניה רעיא הוה חכים אמר מאי אעביד דבעוד דאנא אעבר לטלייא יקטרג הוא בעאני זקיף עינוי וחמי בין עאוא חד תיישא מאלין תיישי ברא דהוה רב ותקיף אמר אשדי דא לקבליה ובעוד דמקטרגי דא בדא אעבר לכל עאנא וישתזבון מניה. כך קב&quot;ה אמר ודאי הא תיישא חד רב ותקיף ואלים אשדי לקבליה ובעוד דהוא ישתדל ביה יעברון בני ולא ישתכח קטיגורא לגבייהו. מיד ויאמר יי' אל השטן השמת לבך עד דקב&quot;ה זווג להו כחדא דכתיב הנו בידך. בעוד דהוא אשתדל ביה שביק לון לישראל ולא אשתכח קטיגורא לגבייהו. אוף הכי בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא ובעינא לשדרא לקבליה במה דיתעסק (כגוונא דיליה) ובעוד דאיהו אשתדל ביה שביק לון לישראל ומתלא אמרא לזלזולא דבי מלכא הב ליה זעיר חמרא וישבחך קמי מלכא ואי לאו יימא למלכא מלה בישא. לזמנין נטלין לה לההיא מלה עלאי דבי מלכא ומלכא עביר דינא בגיניה.&lt;קטע סוף=דף קא ב/&gt; {{ממ זהר משולב|ג|קב|א}}&lt;קטע התחלה=דף קב א/&gt;ר' יצחק אמר לשטייא דקאים קמי מלכא הב ליה חמרא ולבתר אימא ליה ואחזי ליה כל אינון טעוון דעבדת וכל אינון בישין והוא ייתי וישבחך ויימא דלא ישתכח בעלמא כוותך אוף הכא הא קאים דלטורא תדיר קמי מלכא. ישראל יהבין ליה האי דורון ובהאי דורון פתקא לכל בישין ולכל טעוון ולכל חובין דעבדו ישראל והוא אתי ומשבח להו לישראל ואתעביד סניגורא עלייהו וקב&quot;ה אהדר כלא לרישא דבישי דעמיה בגין דכתיב כי גחלים אתה חותה על ראשו. א&quot;ר יוסי ווי לון לעמא דעשו בשעתא דהאי שעיר משדרי לההוא דלטורא ממנא דעלייהו דבגיניה אתי לשבחא לון לישראל וקב&quot;ה אהדר כל אינון חובין לרישא דעמיה בגין דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. א&quot;ר יהודה אלמלי הוו ידעי עכו&quot;ם מהאי שעיר לא שבקין לון לישראל יומא חד בעלמא. ת&quot;ח כל ההוא יומא משתדל איהו בההוא שעיר ובגין כך קב&quot;ה מכפר להו ישראל ודכי לון מכלא ולא אשתכח קטגוריא קמיה לבתר הוא אתי ומשבח להו לישראל וכדין שאיל ליה כד&quot;א ויאמר יי' אל השטן מאין תבא אתיב בתושבחתייהו דישראל וקטיגורא אתעביד סניגורא ואזיל ליה. כדין קב&quot;ה אמר לשבעין שרין דחסרין כורסייא חמיתון האי דלטורא היאך קאים על בני תדיר (אסתכמו) הא חדא דאשתכח (ס&quot;א אשתדר) גביה בפתקא דכל חובייהו וכל טעותייהו וכל מה דחטו וחבו קמאי והוא קביל לון כדין אסתכמו כלהו דיהדרון אינון חובין על עמיה. רבי אבא אמר כל אינון חובין וחטאין מתדבקין ביה כמה דכתיב ותשליך במצולות ים כל חטאתם ולבתר כלהו מתהדרן ברישיהון דעמיה הה&quot;ד ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה. בהאי יומא מתעטר כהנא בעטרין עלאין והוא קאים בין עלאי ותתאי ומכפר עליה ועל ביתיה ועל כהני ועל מקדשא ועל ישראל כלהו. תאנא בשעתא דעאל בדמא דכפר מכוין ברישא דמהימנותא ואדי באצבעיה כמה דכתיב והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת והיך עביד בסים בקפטא (ס&quot;א בקטפא) דאצבעא ואדי כמצ&quot;יף בטיצפין דאצבעא לסטרי קפתורא (ס&quot;א קטעורא) (ס&quot;א כפורתא) אדי ואתכוון ושארי לממני אחת. אחת ואחת אחת בלחודהא אחת דכליל כלא. אחת שבחא דכלא, אחת דכלא אהדרן לקבלה אחת רישא דכלא לבתר אחת ואחת דאינון שריין כחדא ברעותא באחוותא ולא מתפרשין לעלמין. בתר דמטא להאי ואחת דהיא אימא דכלא מכאן שארי לממני בזווגא ומני ואמר אחת ושתים. אחת ושלש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע. בגין לאמשכא ולנגדא להאי אחת דהיא אימא (ימא) עלאה בדרגין ידיען לכתרא (ס&quot;א לנהרא לאימא) דאימא תתאה ולאמשכא נהרין עמיקין מאתרייהו לכנסת ישראל. וע&quot;ד יומא דא תרין נהורין נהרין כחדא אימא עלאה נהרא לאימא תתאה וע&quot;ד כתיב יום הכפורים כמא דאתמר. א&quot;ר יצחק קפטרא חדא קשירא ברגלוי דכהנא בשעתא דהוה עאל דאי ימות התם יפקוהו מלבר ובמה ידעי בההוא זהוריתא אתידע ואשתמודע כד לא יהפך גווני. בההוא שעתא אשתמודע דכהנא אשתכח לגו בחטאה ואי יפוק בשלם בזהוריתא אתידע ואשתמודע דיהפך גווני לחוור כדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. ואי לאו כלהו אשתכחו בצערא והיו ידעי כלא דלא אתקבלו צלותהון. א&quot;ר יהודה כיון דהוה עאל וטמטם עינוי דלא לאסתכלא במה דלא אצטריך והוה שמע קל גדפי כרובייא מזמרי ומשבחי. הוה ידע כהנא דכלא הוה בחדוה ויפוק בשלם ועם כל דא בצלותיה הוה ידע דמלין נפקין בחדוותא ומתקבלן ומתברכן כדקא יאות וכדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. &lt;קטע סוף=דף קב א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קב ב/&gt;רבי אלעזר שאל לרבי שמעון אבוי א&quot;ל האי יומא אמאי הוא בהאי אתר תלי ולא בדרגא אחרא דיאות הוא למהוי בדרגא דמלכא שארי יתיר מכלא.{{ררר}} א&quot;ל ר&quot;ש אלעזר ברי הכי הוא ודאי ויאות שאלת. ת&quot;ח מלכא קדישא שביק היכליה וביתיה בידא דמטרוניתא ושבק לבנוי עמה בגין לדברא לון ולאלקאה לון ולמשרי בגוויה דאי זכאן מטרוניתא עאלת בחדוותא ביקרא לגבי מלכא. ואי לא זכאן היא ואינון אתהדרו בגלותא והא אוקימנא כמה דכתיב &quot;משדד אב יבריח אם&quot; וכתיב &quot;ובפשעכם שלחה אמכם&quot;. וע&quot;ד אית יומא חד בשתא לאשגחא בהו ולעיינא בהו. וכד אזדמן האי יומא אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמן לקבליה לאסתכלא בהו בישראל וישראל אזדרזו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדן אזדמן להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא. 

בני מלכא בנהא דאתפקדן בידהא כלהו זכאין כלהו בלא חטאן בלא חובין כדין אזדווגת (ס&quot;א וכד אזדמן האי יומא וישראל אזדמנו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדין אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמנת לקבלה לאסתכלא בהו בישראל וחמאת בני מלכא בנהא (נ&quot;א ברה) דאתפקדון בידהא דמטרוניתא כלהו זכאין כלהו בלא חטאין בלא חובין כדין אזמינת להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא כדין מטרוניתא עאלת) לגבי מלכא בנהירו בחדווה בשלימו ברעותא דהא רביאת בנין למלכא עלאה כדקא יאות. וכד האי יומא לא אשתכחו כדקא יאות ווי לון ווי לשלוחיהון ווי דהא מטרוניתא אתרחקת מן מלכא ואמא עלאה אסתלקת ולא נפיק מנה חירו לעלמין. 

זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אוליף לון אורחוי בגין לאשתזבא מן דינא וישתכחון זכאין קמיה הה&quot;ד כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. וכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאתיכם וגו'. ובחמשה עשר יום לחדש השביעי וגו'. 


ר' יוסי שאל לר' אבא א&quot;ל הני חמשה עשר יום מאי קא מיירי. א&quot;ל ודאי רזא יקירא הוא. ת&quot;ח בין לעילא בין לתתא כל חד וחד בארחיה נטלא ובארחיה יתבא ובארחיה אתער ועביד מאי דעביד. האי עשיר מכנסת ישראל אינון. ויומא עשיראה בעשיראה קיימא. ועל דא בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית וגו' והאי יומא הוא דילה וחמשה יומין אחרנין דמלכא הוא. ההוא יומא דאתי עלה דהא חמישאה ביה יתיב מלכא בתרעא. ובכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא. חמשה עלייהו דמלכא הוא ההוא יומא דאתי עלה בגין כך חמשה יומין מירחא לאורייתא. 

ואי תימא שביעאה בזמנא דתרין אבהן משתכחי ביה דהא מלכא בהו וכדין מתעטר בכלא וחד מלה שביעאה וחמישאה. ת&quot;ח חמישאה דיליה הוא ודאי כמה דאתמר וכדין נהיר אבא לאמא ואתנהירו מנה חמשין תרעין לאנהרא לחמישאה. ואי תימא שביעאה בגין דמלכא בשלימו דאבהן ועטרה ירית משביעאה כמה דכתיב צאינה וראינה בנות ציון וע&quot;ד בשביעאה הוא יומא דמעטרא מלכא בעטרוי וכדין ירית מלכא לאבא ואמא דמזדווגין כחדא. ועל דא כלא בחד תלייא:

ובחמשה עשר יום. רבי יהודה פתח וישמע הכנעני מלך ערד. תנינן ג' מתנן עלאין אזדמנו להו לישראל ע&quot;י תלתא אהין משה אהרן ומרים. מן בזכות משה. ענני כבוד בזכות אהרן. באר בזכות מרים. וכלהו אחידן לעילא. מן בזכות משה דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים &lt;קטע סוף=דף קב ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קג|א}}&lt;קטע התחלה=דף קג א/&gt;מן השמים (דייקא) דא משה. ענני כבוד בזכות אהרן דכתיב אשר עין בעין (אהרן) נראה אתה יי' וגו' וכתיב וכסה ענן הקטרת. מה להלן שבעה אף כאן נמי שבעה דהא בקטרת שבעה עננין מתקשרן כחדא (ועוד) ואהרון רישא לכל שבעה עננין הוא והוא קשיר לשית אחרנין ביה בכל יומא. באר בזכות מרים דהא היא ודאי באר אתקרי. ובספרא דאגדתא ותתצב אחותו מרחוק לדעה וגו'. דא הוא באר מים חיים וכלא קשורא חד. מתה מרים אסתלק באר דכתיב ולא היה מים לעדה ובההיא שעתא בעאת באר אחרא לאסתלקא דהוה שכיח עמהון דישראל. כד חמאת שתא עננין דהוו קשירין עלה אתקשרת היא בהו. מית אהרן אסתלקו אינון עננין ואסתלק עננא דבירא עמהון אתא משה אהדר להו הה&quot;ד עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם. לקחת מתנות ודאי. אינון מתנות דהוו בקדמיתא. באר ועננין. באר דא באר דיצחק. עננים אלין עננים דאהרן. א&quot;ר יצחק מפני מה זכה אהרן לדא בגין דאיהו קשיר בעננים (נ&quot;א רישא לעננים) והוא אקשיר כל יומא ויומא לכלהו כחדא דמתברכאן כלהו על ידוי. ת&quot;ח על כל חסד דעבד קב&quot;ה בישראל קשיר עמהון ז' ענני יקירן וקשיר להו בכנסת ישראל דהא עננא דילה אתקשר בשיתא אחרנין ובכלהו שבעה אזלו ישראל במדברא. מ&quot;ט בגין דכלהו קשרא דמהימנותא נינהו ועל דא בסכות תשבו שבעת ימים. מאי קא מיירי בגין דכתיב בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי ובעי ב&quot;נ לאחזאה גרמיה דיתיב תחות צלא דמהימנותא. תא חזי כל אינון שנין דקאים אהרן הוו ישראל בצלא דמהימנותא תחות אלין עננין. בתר דמית אהרן אסתלק עננא חד דהוא ימינא דכלא וכד האי אסתלק אסתלקו כל שאר עמיה (נ&quot;א עננין) ואתחזיאו כלהו בגריעותא והא אוקמוה דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן. אל תקרי ויראו אלא וייראו מיד וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים. שמע דאסתלקו אינון עננים ומית תיירא רברבא דכל אינון עננים אתקשרו ביה. אמר רבי יצחק הכנעני מלך ערד יושב הנגב ודאי. וכד אתו אינון מאללין דשדר משה אמרו עמלק יושב בארץ הנגב בגין לתברא לבייהו דהא בעמלק אתבר חיליהון בקדמיתא. אמר רבי אבא וישמע הכנעני מאי קא מיירי הכא בתר דאסתלקו אינון עננים אלא כנען כתיב ביה ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. הכא אוליפנא מאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אתחזי למהוי עבד לעבדי עבדין הה&quot;ד וילחם בישראל וישב ממנו שבי הוא נטל עבדין מישראל לגרמיה ועל דא כתיב כל האזרח בישראל ישבו בסכות כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסכות תחות צלא דמהימנותא. ומאן דליתיה מגזעא ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפוק גרמיה מתחות צלא דמהימנותא. כתיב כנען בידו מאזני מרמה דא אליעזר עבד אברהם. ות&quot;ח כתיב ארור כנען. ובגין דזכה כנען דא לשמשא לאברהם כיון דשמש לאברהם יתיב תחות צלא דמהימנותא זכה למיפק מההוא לטייא ולא עוד אלא דכתיב ביה ברכה דכתיב ויאמר בא ברוך יי'. מאי קא מיירי. דכל מאן דיתיב תחות צלא דמהימנותא אחסין חירו ליה ולבנוי לעלמין ואתברך ברכתא עלאה ומאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אחסין גלותא ליה ולבנוי דכתיב וילחם בישראל וישב ממנו שבי: &lt;קטע סוף=דף קג א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קג ב/&gt;בסכות תשבו חסר ודא עננא חד דכלהו קשירין ביה דכתיב כי ענן יי' עליהם יומם. וכתיב ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם דא הוא עננא דאהרן דאקרי יומם דכתיב יומם יצוה יי' חסדו עננא חד נטיל עמיה חמש אחרנין ואינון שית. ועננא אחרא דכתיב ובעמוד אש לילה דא נהרא להו לישראל מנהירו דאינון שית:

רבי אלעזר פתח (ואמר) כה אמר יי' זכרתי לך חסד נעוריך וגו'. האי קרא על כ&quot;י אתמר בשעתא דהות אזלא במדברא עמהון דישראל. זכרתי לך חסד דא עננא דאהרן דנטלא בחמש אחרנין דאתקשרו עלך ונהירו עלך. אהבת כלולותיך דאשתכללו לך (ס&quot;א וכלהו אשתכללו בך) ואעטרו לך ואתקינו לך ככלה דתעדי תכשיטהא וכ&quot;כ למה. בגין לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ת&quot;ח בשעתא דב&quot;נ יתיב במדורא דא צלא דמהימנותא שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא ואברהם וחמשא צדיקייא אחרנין שויין מדוריהון עמיה. אמר ר' אבא אברהם וחמשא צדיקייא ודוד מלכא שוין מדוריהון עמיה הה&quot;ד בסכות תשבו שבעת ימים. שבעת ימים כתיב ולא בשבעת ימים. כגוונא דא כתיב כי ששת ימים עשה יי' את השמים וגו'. ובעי ב&quot;נ למחדי בכל יומא ויומא באנפין נהירין באושפיזין אלין דשריין עמיה. ואמר רבי אבא כתיב בסכות תשבו שבעת ימים לבתר ישבו בסכות בקדמיתא תשבו ולבתר ישבו. אלא קדמאה לאושפיזי. תניינא לבני עלמא. קדמאה לאושפיזי כי הא דרב המנונא סבא כד הוה עייל לסוכה הוה חדי וקאים על פתחא דסוכה מלגאו ואמר נזמן לאושפיזין מסדר (נ&quot;א נסדר) פתורא וקאים על רגלוהי ומברך ואומר בסכות תשבו שבעת ימים. תיבו אושפיזין עלאין תיבו. תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו. ארים (ס&quot;א אסחי) ידוי וחדי ואמר זכאה חולקנא זכאה חולקהון דישראל דכתיב כי חלק יי' עמו וגו' והוה יתיב. תניינא לבני עלמא. דמאן &lt;קטע סוף=דף קג ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קד|א}}&lt;קטע התחלה=דף קד א/&gt;דאית ליה חולקא בעמא ובארעא קדישא יתיב בצלא דמהימנותא לקבלא אושפיזין למחדי בהאי עלמא ובעלמא דאתי. ובעי למחדי למסכני מ&quot;ט בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין דמסכני הוא. וההוא דיתיב בצלא דא דמהימנותא וזמין אושפיזין אלין עלאין אושפיזי מהימנותא ולא יהיב לון חולקהון כלהו קיימי מניה ואמרי אל תלחם את לחם רע עין וגו' אשתכח דההוא פתורא דתקין דיליה הוא ולאו דקב&quot;ה עליה כתיב וזריתי פרש על פניכם וגו' פרש חגיכם ולא חגי. ווי ליה לההוא בר נש בשעתא דאלין אושפיזי מהימנותא קיימי מפתוריה. ואמר ר' אבא אברהם כל יומוי הוה קאים בפרשת אורחין לזמנא אושפיזין ולתקנא לון פתורי. השתא דמזמנין ליה ולכלהו צדיקייא ולדוד מלכא ולא יהבין לון חולקהון אברהם קאים מפתורא וקרי סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וכלהו סלקין אבתריה. יצחק אמר ובטן רשעים תחסר. יעקב אמר פתך אכלת תקיאנה ושאר כל צדיקייא אמרי כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. דוד מלכא אמר (חסר כאן) ואשלים דינוי דכתיב ויהי כעשרת הימים ויגוף יי' את נבל וימת. מאי קא מיירי בגין דדוד שאל לנבל ואתעביד ליה אושפיזא ולא בעא. ודא זמין ליה ולא יהב ליה חולקא. ובאינון עשרה יומין דדוד מלכא דאין עלמא אתדן עליה ההוא ב&quot;נ דאשלים ליה ביש יתיר מנבל. א&quot;ר אלעזר (בג&quot;כ) אורייתא לא אטרח עליה דב&quot;נ יתיר אלא כמה דיכיל דכתיב איש כמתנת ידו וגו'. ולא לימא איניש אכול ואשבע וארווי בקדמיתא ומה דישתאר אתן למסכני אלא רישא דכלא דאושפיזין הוא ואי חדי לאושפיזין ורוי לון קב&quot;ה חדי עמיה ואברהם קרי עליה אז תתענג על יי'. ויצחק קארי עליה כל כלי יוצר עליך לא יוצלח. אר&quot;ש האי דוד מלכא א&quot;ל בגין דכל זיינין דמלכא וקרבין דמלכא בידוי דדוד אתפקדו. אבל יצחק קאמר גבור בארץ יהיה זרעו וגו'. הון ועושר בביתו וגו'. יעקב אמר אז יבקע כשחר אורך וגו' שאר צדיקייא אמרי ונחך יי' תמיד והשביע וגו'. דוד מלכא אמר כל כלי יוצר עליך לא יוצלח דהא הוא על כל זיני עלמא אתפקד זכאה חולקיה דב&quot;נ דזכי לכל האי. זכאה חולקהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ועמך כלם צדיקים וגו':

ולקחתם לכם ביום הראשון וגו'. ר&quot;ש פתח כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. כל הנקרא בשמי דא אדם דקב&quot;ה ברא ליה בשמיה (נ&quot;א בדיוקניה) דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו וקרא ליה בשמיה בשעתא דאפיק קשוט ודינא בעלמא ואקרי אלקים דכתיב אלקים לא תקלל. קרא ליה בשמיה דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו ושפיר. הא אוקימנא דכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו בשעתא דזווגא אתמר. וכך הוא בזווגא דתרווייהו בצלם ודמות ואדם מדכר ונוקבא נפק. ויברא אלקים את האדם בצלמו. בספרא דשלמה מלכא אשכחנא דבשעתא דזווגא &lt;קטע סוף=דף קד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קד ב/&gt;אשתכח לתתא שדר קב&quot;ה חד דיוקנא כפרצופא דב&quot;נ. רשימא חקיקא בצולמא וקיימא על ההוא זווגא ואלמלי אתיהיב רשו לעינא למחזי חמי ב&quot;נ על רישיה חד צולמא רשימא כפרצופא דב&quot;נ ובההוא צולמא אתברי ב&quot;נ ועד דקיימא (ס&quot;א ועד לא קיימא) ההוא צולמא דשדר ליה מארים על רישיה וישתכח תמן לא אתברי ב&quot;נ הה&quot;ד ויברא אלקים את האדם בצלמו ההוא צלם אזדמן לקבליה עד דנפיק לעלמא. כד נפק. בההוא צלם אתרבי בההוא צלם אזיל הה&quot;ד אך בצלם יתהלך איש. והאי צלם איהו מלעילא. בשעתא דאינון רוחין נפקין מאתרייהו כל רוחא ורוחא אתתקן קמי מלכא קדישא בתקוני יקר בפרצופא דקאים בהאי עלמא. ומההוא דיוקנא תקונא יקר נפיק האי צלם. ודא תליתאה לרוחא ואקדימת בהאי עלמא שעתא דזווגא אשתכח ולית לך זווגא בעלמא דלא אשתכח צלם בגווייהו. אבל ישראל קדישין האי צלם קדישא ומאתר קדישא אשתכח בגווייהו. ולעכו&quot;ם צלם מאינון זינין בישין מסטרא דמסאבותא אשתכח בגווייהו. וע&quot;ד לא ליבעי לאיניש לאתערבא צולמא דיליה בצולמי דעובדי כו&quot;ם בגין דהאי קדישא והאי מסאבא:

תא חזי מה בין ישראל לעמין עובדי כו&quot;ם וכו' עד דמלכא דזמין אושפיזון. זה המאמר כתיב בפ' ויחי יעקב דף רכ ע&quot;א שורה ראשונה (ושייך כאן) ואלו החלופים מצאתי בין כתוב בהעתק לבין הכתוב שם. שורה כ&quot;ג במקום עלמין מצאתי צולמים. שורה כ&quot;ה במקום יעדי דיני גריע'. שורה כ&quot;ו במקום ידיה מצאתי דינא. שורה ל&quot;א מי יתן ערב ודא כד נהרא סיהרא וליליא אתתקן בנהורא. שורה ל&quot;ה עובדין. מצאתי בריין ע&quot;ב שורה ה' בית חילא. שורה ו' יצרתיו היינו וענף עץ עבות. אף עשיתיו. שורה י&quot;ד לחירו וע&quot;ד קרינאי ליה יום הראשון דא בספרא דאגדתא ושפיר הוא. שורה כ&quot;ה דאבא בג&quot;כ כלא יאה ולא בסימא לפירין ולא עביד פירין. שם הדין צ&quot;ל תרין. שורה כ&quot;ו לבירא ד&quot;א. שורה כ&quot;ט יעקב צ&quot;ל בירא. שורא ל&quot;א דא בדא צ&quot;ל דא שלא דא. שורה ל&quot;ג צ&quot;ל אעג דבהאי נחל דינא לא אשתכח ביה. שורה ל&quot;ה צ&quot;ל דצדיק איכא וכנישו רברבא נפקי מנייהו. שורה ל&quot;ו צ&quot;ל מנייהו לא איבא ולא טעמא. שם וכלא שפיר וע&quot;ד אתרוג בשמאלא) ובסוף המאמר מצאתי כתיב. דכתיב ביום השמיני עצרת תהיה לכם דהא יומא דא ממלכה הוא בלחודוי חדוותא דיליה בהו בישראל. מתל למלכא דזמין אושפיזין. אשתדלו בהו כל בני היכליה לבתר אמר מלכא עד כאן אנא ואתון אשתדלנא כלהו באושפיזין וקרבתון קרבנין על שאר עמין בכל יומא מכאן ולהלאה אנא ואתון נחדי יומא חד הה&quot;ד ביום השמיני עצרת תהיה לכם. לכם לקרבא קרבנין עלייכו אבל אושפיזי מהימנותא במלכא משתכחו תדירא. וביומא דחדוות דמלכא כלהון מתכנפי עמיה ומשתכחן. ועל דא כתיב עצרת תרגומו כנישו. והאי יומא יעקב הוא רישא לחדוותא. וכל אינון אושפיזי חדאן עמיה ועל דא כתיב אשריך ישראל מי כמוך וכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר:

ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור וגו' א&quot;ר אלעזר הא אוקמוה אבל אמאי אסמיך קב&quot;ה פש' דא לפרשת מועדים. אלא כלהו בוצינין עלאין כלהו בוצינין לאדלקא משח רבות עלאה והא אתמר. ועל ידייהו דישראל מתברכאן עלאין ותתאין ואדליקו בוצינין כמה דאוקמיה דכתיב שמן וקטרת ישמח לב חדוות' דעלאין ותתאין:&lt;קטע סוף=דף קד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קה|א}}&lt;קטע התחלה=דף קה א/&gt;רבי אבא פתח שמחו ביי' וגילו צדקים (שמחו ביי' כד&quot;א) וכתיב זה היום עשה יי' נגילה ונשמחה בו ואוקמוה דהא בקב&quot;ה (נ&quot;א במועדיא) בעי למהדי (ליה) ולאנהרא (ליה) אנפין וישתכח בר נש בחדווה (עמיה) בגין דההוא חדווה דקב&quot;ה הוי דכתיב נגילה ונשמחה בו ביומא. בו בקב&quot;ה וכלא חד מלה. שמחו ביי' כד דינין אתכפיין ורחמי אתערו וכד מתערי רחמי כדין וגילו צדיקים (כתיב) צדיק וצדק מתברכאן כחדא דאקרון צדיקים כמה דאתמר דהא אלין מתברכאן (ס&quot;א מברכין) לעלמין ודאן לעלמין כלהו. והרנינו כל ישרי לב. אלין בני מהימנותא לאתקשרא בהו ובכלא בעי עובדא לתתא לאתערא לעילא ת&quot;ח מאן דאמר דלא בעיא עובדא בכלא או מלין לאפקא לון ולמעבד קלא בהו. תיפח רוחיה והא הכא פרשתא דא אוכח אדלקות בוצינייא וקטרת בוסמין (כחדא בגין) דכתיב שמן וקטרת ישמח לב (ובהאי) ובעובדא דא אשתכח אדלקותא לעילא וחדוותא לתתא (ס&quot;א אדלקותא וחדוותא לעילא ותתא) ואתקשרותא כחדא כדקא יאות (ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא). אמר ר' יהודה מזבח דלתתא אתער מזבח אחרא. כהן דלתתא אתער כהן אחרא בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא. ר' יוסי ור' יצחק הוו אזלי באורחא אמר ר' יוסי לר' יצחק כתיב וקראת לשבת ענג לקדוש יי' מכבד וגו'. וכבדתו מעשות דרכיך שפיר. אבל ממצא חפצך ודבר דבר מה הוא ומאי גריעותא הוא לשבת. א&quot;ל ודאי גריעותא הוא דלית לך מלה ומלה דנפיק מפומיה דבר נש דלית לה קלא וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא. ומאי הוא ההוא דאקרי חול (לעילא) מאינון יומין דחול. וכד אתער חול ביומא קדישא גריעותא הוא לעילא ודאי וקב&quot;ה וכנסת ישראל שאלי עליה מאן הוא דבעי לאפרשא זווגא דילן מאן הוא דבעי חול הכא. עתיקא קדישא לא אתחזי ולא שרייא על חול. בגין כך הרהור מותר מאי טעמא בגין דהרהור לא עביד מדי ולא אתעביד מניה קלא ולא סליק. אבל לבתר דאפיק מלה מפומיה ההוא מלה אתעביד קלא ובקע אוירין ורקיעין וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא ועל דא ממצוא חפצך ודבר דבר כתיב. ומאן דאפיק מלה קדישא מפומיה מלה דאורייתא אתעביד מניה קלא וסליק לעילא ואתערו קדושי מלכא עלאה ומתעטרן ברישיה וכדין אשתכח חדוותא לעילא ותתא. א&quot;ל ודאי הכי הוא והא שמענא מלה אבל מאן דשארי בתעניתא בשבתא עביד גריעותא לשבת או לא. אי תימא דלא עביד גריעותא הא סעודתי דמהימנותא בטיל מניה ועונשיה סגי הא חדוותא דשבת בטיל מניה. א&quot;ל מלה דא שמענא דדא הוא דאשגחן עליה מלעילא מכל בני עלמא בגין דהאי יומא חדוותא הוא לעילא ותתא חדוותא דכל חדוון חדוותא דכל מהימנותא ביה אשתכח ואפילו רשעים דגיהנם נייחין בהאי יומא. והאי בר נש לית ליה חדווה ולית ליה נייחא ושניא דא מכל עלאין ותתאין כלהו שאלין עליה מאי שניא דפלנייא הוא בצערא. ובשעתא דעתיקא קדישא אתגלי בהאי יומא ואשתכח האי בצערא צלותיה סלקא וקיימא קמיה כדין אתקרעו כל גזרי דינין דתגזרו עליה ואפילו אסתכמו בבי דינא דמלכא עליה לביש כלא אתקרע בגין דבשעתא דעתיקא אתגלייא כל חירו וכל חידו אשתכח בגין דאתגליא בהלולא דמלכא. ועל דא תנינן קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. מאן שבעים שנה אלא אע&quot;ג דאסכמו עליה כל אינון שבעין כתרי מלכא דהוא אתחזי בהו כלא אתקרע בגין דעתיקא קדישא נטיל (ס&quot;א בטיל ליה והני) ליה לבר נש. והני &lt;קטע סוף=דף קה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קה ב/&gt;מילי כד מתערי עליה בחלמא בליליא דשבתא. למלכא דעביד הלולא לבריה וגזר חדווה על כלא בהאי יומא דהלולא כל עלמא הוו חדאן ובר נש חד הוה עציב תפיש בקולרא. אתא מלכא לחדוותא חמא כל עמא חדאן כמה דאיהו גזר. זקף עינוי חמא ההוא בר נש תפיש בקולרא עציב. אמר ומה כל בני עלמא חדאן בהלולא דברי ודא תפיש בקולרא. מיד פקיד ונפקי ליה ושארו ליה מקולריה (ס&quot;א מקטרוי). כך האי דשארי בתעניתא בשבתא כל עלמא חדאן ואיהו עציב והאי אתפש בקולרא. בשעתא דעתיקא קדישא אתגלייא בהאי יומא ואשתכח האי בר נש תפיש בקולרא אע&quot;ג דאסכימו עליה כל אינון שבעין שנין דאמרן כלא אתקרע ולא שארי עליה דינא. ביומא אחרא אית ביה רשו למקרע ליה בההוא יומא כ&quot;ש שבת דלית לך יום דלא אשתכח ביה חילא ומאן דשארי בתעניתא דחלמא בההוא יומא לא סליק ההוא יומא עד דקרע דיניה אבל לאו דשבעים שנה כיומא דשבת. בגין כך בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא דלית רשו ליומא על יומא אחרא. כל יומא מה דאירע ביומיה עביד דלא אירע ביומיה לא עביד ועל דא לא לבעי ליה לאינש לסלקא ליה מיומא דא ליומא אחרא ובגין כך דבר יום ביומו תנינן ולא דבר יום ליומא אחרא. ותא חזי לאו למגנא מתערי עליה בחלמא בגין למתבע עליה רחמי ווי לההוא בר נש דלא מתערי עליה ולאו אודעו ליה בחלמא דהא אקרי רע ובגיני כך לא יגורך רע כתיב. וכתיב בל יפקד רע בל יפקד בגין דאיהו רע אמר רבי יוסי כתיב ממצוא חפצך ודבר דבר. כיון דכתיב ממצוא חפצך מהו ודבר דבר אלא עד דיגזר מלה כדקא יאות וימלל ליה ודאי כך הוא ברירא דמלה משמע דכתיב ודבר דבר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע:

ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי וגו'. ויצא רבי יהודה אמר נפק מכללא דחולקא דישראל דנפק מכללא דכלא נפק מכללא דמהימנותא. וינצו במחנה מכאן אוליפנא כל מאן דאתי מזוהמא דזרעא לסוף גלייה ליה קמי כלא. מאן גרים ליה זוהמא דחולקא בישא דאית ביה דלית ליה חולקא בכללא דישראל. רבי חייא פתח כבוד אלקים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר. כבוד אלקים הסתר דבר דלית רשו לבר נש לגלאה מלין סתימין דלא אתמסרו לאתגלייא מלין דחפא לון עתיק יומין כד&quot;א לאכול לשבעה ולמכסה עתיק. לאכול לשבעה עד ההוא אתר דאית ליה רשו ולא יתיר ועכ&quot;ד ולמכסה עתיק למכסה עתיק ודאי. דבר אחר לאכול לשבעה אינון חברייא דידעין ארחין ושבילין למיהך בארח מהימנותא כדקא יאות כגון דרא דר&quot;ש שארי בגויה ולמכסה עתיק מדרין אחרנין דהא כלהון לא אתחזון לאכול ולשבעה ולאתגלייא מלין בגווייהו. אלא למכסה עתיק כד&quot;א אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. ביומוי דר' שמעון הוה בר נש אמר לחבריה פתח פיך ויאירו דבריך בתר דשכיב הוו אמרי אל תתן את פיך וגו'. ביומוי לאכול לשבעה בתר דשכיב ולמכסה עתיק דחברייא מגמגמי ולא קיימי במלין. דבר אחר לאכול לשבעה באינון מלין דאתגליין ולמכסה עתיק באינון מלי דאתחפיין: &lt;קטע סוף=דף קה ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קו|א}}&lt;קטע התחלה=דף קו א/&gt;ויקוב בן האשה הישראלית את השם מהו ויקוב רבי אבא אמר ויקוב ודאי כד&quot;א ויקוב חור בדלתו נקיב מה דהוה סתים. ושם אמו שלומית בת דברי עד כאן סתים שמא דאמיה כיון דכתיב ויקוב נקיב שמא דאימיה. אמר רבי אבא אי לאו דבוצינא קדישא קיימא בעלמא לא ארשינא לגלאה (מכאן ולהלאה) דהא לא אתיהיב מלה דא לגלאה אלא לחברייא דאינון בין מחצדי חקלא (דאי לאו) תיפח רוחיהון דאינון דאתיין לגלאה לאינון דלא ידעי. ת&quot;ח כתיב וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי האי קרא הא אוקימנא אבל דא בר אינתו אחרא דאבוי בעלה דשלומית הוה. וכיון דאתא ההוא מצראה עלה בפלגות ליליא תב לביתא וידע מלה אתפרש מנה ולא אתא עלה. ונטל אינתו אחרא ואוליד להאי ואקרי איש הישראלי. ואחרא בן הישראלית. אי אינון אינצו הכא כחדא מאי קא בעי הכא שמא קדישא ואמאי קלל שמא קדישא. אלא איש הישראלי אמר מלה מאמיה מגו קטטה. מיד ויקוב בן האשה הישראלית. כד&quot;א ויקוב חור בדלתו. רזא דמלה נטל ה' דשמא קדישא ולייט לאגנא על אמיה ודא הוא נקיבא דאיהו נקיב ופריש שמא קדישא. ולמחצרי חקלא אתמר. ורזא דמלה כן דרך אשה מנאפת וגו' זכאה חולקהון דצדיקייא דידעין מלה ומכסיין לה. וע&quot;ד אתמר ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל. ה' בתראה הות נוקבא דינקא בתרין סטרין בגין כך נטלא זיינין דמלכא ונקמת נקמתא. דכתיב הוצא את המקלל. על דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דחילו דאמא אקדים לאבא. וזכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי:

ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. רבי יהודה אמר הא אוקמוה. אבל כי יקלל אלקיו סתים ובגין דאמר אלקיו סתם לכך ונשא חטאו דהא לא ידעינן מאן הוא דחלא דיליה אי אחד מן השרים או חד מן ככביא או חד מדברי עלמא. א&quot;ר יוסי אי צדיק גמור הוא לא יתער (ס&quot;א מלה) חיליהון וכיון דאתער מלה דא חיישינן מינות אזדריקת ביה ולא ימות (ס&quot;א א&quot;ר יוסי אפילו צדיק גמור לא ימות) על דא בגין דאיהו מלה סתים. רבי יהודה אמר דאין ליה לטב בהא דאי אמר אלקי יכיל למטען אלקי דהוה עד השתא דאתמשכנא אבתריה בלבאי והשתא אהדרנא לקבלא מהימנותא עלאה אבל אי אמר יי' אלקים או יי' ונקיב ליה בשמא האי לית ליה למטען בהאי בגין דדא הוא מהימנותא דכלא וכל את ואת דשמא קדישא דא סלקא לשמא שלימא (ס&quot;א לשבחא). ד&quot;א ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ר' יצחק אמר ויקוב בן האשה אמאי. אלא כמה דאוקמוה אבל האיש הישראלי בעלה דשלומית הוה. רבי יהודה אמר בריה דבעלה דשלומית מאנתו אחרא הוה. א&quot;ר יצחק נצו כחדא וא&quot;ל מלה מאימיה וכי אבוי הוה דאתקטל בשמא קדישא כמה דאוקמוה דכתיב הלהרגני אתה אומר דהא בשמא קדישא קטיל ליה משה ועל דא אושיט מלה לקבליה ודא הוא דכתיב ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל. ויביאו אותו אל משה. אמאי. (ס&quot;א לגבי דמשה בין דקטיל לאבוהי כו') בגין דמטא לגביה דמשה על דקטיל לאבוהי בשמא קדישא בגין כך ויביאו אותו אל משה כיון דחמא משה מיד ויניחוהו במשמר ואבא וברא נפלו בידא דמשה:

איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו רבי יצחק פתח שמע עמי ואעידה בך ישראל אם תשמע לי. לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר. כיון דכתיב לא יהיה בך אל זר מאי ולא תשתחוה לאל נכר &lt;קטע סוף=דף קו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קו ב/&gt;אלא לא יהיה בך אל זר דלא ייעול בר נש ליצר הרע בגויה דכל מאן דאתי לאתחברא ביה אל זר שריא בגויה דהא כד אתחבר ב&quot;נ ביה מיד אתי לאעברא על פתגמי אורייתא אתי לאעברא על מהימנותא דשמא קדישא ואתי לבתר למסגד לטעוון אחרן ועל דא כתיב לא יהיה בך אל זר כיון דלא יהיה בך אל זר לא תיתי למסגד לטעוון אחרן ולמעבר על מהימנותא דשמא קדישא חדא הוא דכתיב ולא תשתחוה לאל נכר ומהימנותא בישא דב&quot;נ דא הוא. ועל דא כי יקלל אלקיו דיכיל למטען דהוא לייט לההוא אל זר יצרא בישא דשרייא עליה לזמנין ואנן לא ידעינן מלוי אי קשוט או לאו ועל דא תשא חטאו אבל ונוקב שם יי' מות יומת. אמר רבי יהודה אי הכי אמאי ונשא חטאו ונסלח חטאו מבעי ליה. (ס&quot;א אלא) א&quot;ל כגון דאמר אלקי כמה דאוקימנא סתם ולא פריש. רבי חייא אמר כי יקלל אלקיו סתם ולא פירש והא ודאי ונשא חטאו. אבל ונוקב שם יי' מות יומת דהא הכא תלייא מהימנותא דכלא ולית ליה רשו למטען עליה כלל. אמר רבי יוסי הכי הוא ודאי דהא שמא דא מהימנותא דעלאי ותאי ועל דא קיימין עלמין כלהו באת חד זעירא תליין אלף אלפין ורבוא רבבן עלמין דכסופין ועל דא תנינן אתוון אלין קשירין אלין באלין וכמה אלף רבבן עלאין (ס&quot;א עלמין) תליין בכל את ואת ואסתליקו ואתקשרו במהימנותא (ואתגלייא) וסתים בהו מה דלא אתדבקו עלאין ותתאין אורייתא בהו תלייא עלמא דין ועלמא דאתי הוא ושמיה חד. ועל דא כתיב אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני וכתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך:

רבי חזקיה פתח לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה במשוך היובל. ומה טורא דסיני דאיהו טורא כשאר טורי עלמא בגין דאתחזי עליה יקרא דמלכא קדישא כתיב לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה מאן דקריב למלכא לא כ&quot;ש. ומה טורא דסיני דיכיל ב&quot;נ לאושיט ביה ידא ארח יקר בדחילו כתיב לא תגע בו יד סתם ואפילו בארח יקר. מאן דאושיט ידיה בארח קלנא לקביל מלכא לא כל שכן. רבי ייסא פתח ואמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. ומה משה דמן יומא דאתיליד זיהרא קדישא עלאה לא אעדי מניה כתיב ביה אל תקרב הלום. אמר ליה. משה עד כאן לא אנת כדאי לאשתמשא ביקרי של נעליך. ומה משה כך דהוה קריב בדחילו בקדושה כתיב ביה הכי. מאן דקריב בארח קלנא לגבי מלכא על אחת כמה וכמה. רבי אבא אמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. ת&quot;ח כד הוו ישראל במצרים היו ידעי באינון רברבי עלמא דממנן שעל שאר עמין וכל חד וחד הוה ליה דחלא בלחודוי מנייהו. כיון דאתקשרו בקשרא דמהימנותא וקריב לון קב&quot;ה לפולחניה אתפרשו מנייהו וקריבו לגבי מהימנותא עלאה קדישא ובג&quot;כ כתיב איש איש כי יקלל אלקיו ואע&quot;ג דפולחנא נוכראה הוא כיון דאנא פקודת לון ממנא לדברא עלמא מאן דלייט ומבזי לון ונשא חטאו ודאי דהא ברשותי קיימין ואזלי ומדברין בני עלמא. אבל ונוקב שם יי' מות יומת לאו ונשא חטאו כמה לאלין אלא מות יומת. מות בעלמא דין יומת בעלמא דאתי. לאלין ונשא חטאו בגין דמבזי עובדי ידי מבזי לשמשי דאנא פקידית ואסיר הוא אבל מיתה לא אתחייב בהו. ר&quot;ש הוה אזיל בארחא והוה עמיה רבי אלעזר ורבי אבא ורבי חייא ורבי יוסי ורבי יהודה מטו לחד טיקלי דמיא פוסקרא רבי יוסי בקטפוי לגו מייא אמר &lt;קטע סוף=דף קו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קז|א}}&lt;קטע התחלה=דף קז א/&gt;קוטרא דקוסטי דמיא ולואי ולא שכיח. א&quot;ל ריש אסיר לך. שמשא דעלמא הוא ואסיר לאנהגא קלנא בשמשא דקב&quot;ה וכ&quot;ש דאינון עובדי קשוט. בנימוסי דקסטירא עלאה שכיחי. פתח ואמר וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וירא אלקים את כל אשר עשה סתם אפילו נחשים ועקרבים ויתושים ואפילו אינון דאתחזון מחבלי עלמא בכלהו כתיב והנה טוב מאד כלהו שמשי עלמא מדברי עלמא ובני נשא לא ידעי. עד דהוו אזלי חמו חד חויא מדבר קמייהו אמר ר&quot;ש ודא דא אזיל לארחשא לן ניסא רהט ההוא חויא קמייהו וקטר בחד אפעה בקיטרא דאורחא סטון (ס&quot;א נצן) חד בחד ומיתו. כד מטון חמו לון לתרוייהו שכיבין בארחא. אר&quot;ש בריך רחמנא דרחיש לן ניסא דהא כל מאן דאסתכל בהאי כד איהו בקיומיה או איהו יסתכל בבר נש לא ישתזיב ודאי כ&quot;ש אי יקרב בהדיה. קרא עליה לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך. ובכלא עביד קב&quot;ה שליחותא דיליה ולית לן לאנהגא קלנא בכל מה דאיהו עבד וע&quot;ד כתיב טוב יי' לכל ורחמיו על כל מעשיו. וכתיב יודוך יי' כל מעשיך. (נדפס ויחי רבא):

רבי שמעון פתח אני חבצלת השרון שושנת העמקים. כמה חביבה כנסת ישראל קמי קב&quot;ה דקב&quot;ה משבח לה והיא משבחת ליה תדיר וכמה שבחין ומזמרין אתקנת ליה למלכא תדיר. זכאה חולקהון דישראל דאחידן בעדבא דחולקא קדישא כמה דכתיב כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו. אני חבצלת השרון דא כ&quot;י דאקרי חבצלת דקיימא בשפירו דנוי בגנתא דעדן לאתנטעא. השרון דהיא נטרת (נ&quot;א שרה) ומשבחת ליה למלכא עלאה. ד&quot;א אני חבצלת השרון. דבעייא לאשתקאה משקיו דנחלא עמיקא מבועא דנחלין כד&quot;א והיה השרון (כערבה) (לאגם מים). שושנת העמקים דקיימא בעמיקתא דכלא. שושנת העמקים. מאי אינון עמקים כד&quot;א ממעמקים קראתיך יי'. חבצלת השרון מההוא אתר דשקיו דנחלין עמיקין נפקין ולא פסקין לעלמין. שושנת העמקים דההוא אתר דאקרי עמיקא דכלא סתים מכל סטרין. ת&quot;ח בקדמיתא חבצלת ירוקא בטרפין ירוקין לבתר שושנה בתרין גוונין סומק וחוור. שושנת בשית טרפין. שושנת דשניאת גוונהא ואשתניאת מגוונא לגוונא. שושנת בקדמיתא חבצלת בזמנא דבעייא לאזדווגא ביה במלכא אקרי חבצלת. בתר דאתדבקת ביה במלכא באינון נשיקין אקרי שושנה בגין דכתיב שפתותיו שושנים. שושנת העמקים דהיא שניית ומשניאת גוונהא זמנין לטב וזמנין לביש זמנין לדינא וזמנין לרחמי. ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וגו'. ת&quot;ח דהא בני נשא לא ידעין ולא מסתכלין ולא משגיחין בשעתא דברא קב&quot;ה לאדם. ואוקיר ליה ביקירו עלאה בעא מיניה לאתדבקא ביה בגין דישתכח יחידאי ובלא יחידאי ובאתר דדביקותא יחידא' דלא ישתני ולא יתהפך לעלמין בההוא קשורא דמהימנותא יחידאה דכלא ביה אתקשר. הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן. ולבתר סאטו מאורחא דמהימנותא ושבקו אילנא יחידאה עלאה מכל אילנין ואתו לאתדבקא באתר דמשתני ומתהפך מגוונא לגוונא ומטב לביש ומביש לטב ונחתו מעילא לתתא ותאדבקו לתתא בשנויין סגיאין ושבקו עלאה דכלא דהוה חד ולא אשתני לעלמין הה&quot;ד אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. והמה בקשו חשבונות רבים ודאי. כדין אתהפך לבייהו בההוא סטרא ממש זמנין לטב זמנין לביש זמנין לרחמי זמנין לדינא &lt;קטע סוף=דף קז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קז ב/&gt;כההוא מלה דאתדבקו בה ודאי. והמה בקשו חשבונות רבים ואתדבקו בהו. א&quot;ל קב&quot;ה אדם שבקת חיי ואתדבקת במותא. חיי דכתיב ועץ החיים בתוך הגן עץ דאתקרי חיי דמאן דאחיד ביה ולא טעים טעמא דמותא לעלמין ואתדבקת באילנא אחרא הא ודאי מותא הוא לקבלך הה&quot;ד רגליה יורדות מות וגו' וכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה ודאי באתר דמותא אתדבק ושבק אתר דחיי בגין כך אתגזר עליה ועל כל עלמא מותא. אי הוא חטא כל עלמא מאי חטאו אי תימא דכל בריין אתו ואכלו מאילנא דא ואתרמי מכלא. לאו הכי. אלא בשעתא דאדם קאים על רגלוי חמו ליה בריין כלהו ודחלו מקמיה והוו נטלין בתריה כעבדין קמי מלכא והוא אמר לון אנא ואתון בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני יי' עושנו וכלהו אתו בתריה. כיון דחמו דאדם מגיד להאי אתר ואתדבק ביה כלהו אתמשכו אבתריה וגרים מותא ליה ולכל עלמא כדין אשתני אדם לכמה גוונין זמנין לטב זמנין לביש זמנין רוגזא זמנין נייחא זמנין דינא וזמנין רחמי זמנין חיי זמנין מותא ולא קאים בקיומא תדיר בחד מנייהו בגין דההוא אתר גרמא ליה וע&quot;ד אקרי להט החרב המתהפכת מן סטרא דא לסטרא דא מן טב לביש מן רחמי לדינא מן שלום לקרבא. אתהפיכת הוא לכלא ואקרי טוב ורע דכתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. ומלכא עילאה לרחמא על עובדי ידוי אוכח ליה ואמר ליה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו והוא לא קביל מניה ואתמשך בתר אתתיה ואתתרך לעלמין דהא אתתא לאתר דא סלקא ולא יתיר ואתתא גרים מותא לכלא. ת&quot;ח לעלמא דאתי כתיב כי כימי העץ ימי עמי. כימי העץ ההוא עץ דאשתמודע. ביה זמנא כתיב בלע המות לנצח ומחה יי' אלקים דמעה מעל כל פנים. ברוך יי' לעולם אמן ואמן. ימלוך יי' לעולם אמן ואמן: &lt;קטע סוף=דף קז ב/&gt;</text>
      <sha1>m4y6ebn6umbxy34ne5ykf6bb0jt8wfj</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947870</id>
      <parentid>2947869</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:05:12Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <comment>/* פרשת אמור */</comment>
      <origin>2947870</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="246134" sha1="hwkumdbpit2cd2talamtlu0lzrax5u0" xml:space="preserve">__TOC__

&lt;קטע התחלה=דף פ א/&gt;

==קדושים==
{{ממ זהר משולב|ג|פ|א}}{{צ|וידבר יי' אל משה לאמר. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם}}. 

רבי אלעזר פתח {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וגו'}}. בכמה זמנין אורייתא אסהידת בהו בבני נשא, כמה זמנין ארימת קלין לכל סטרין לאתערא להו, וכלהו דמיכין בשינתא בחוביהון (ס&quot;א בחוריהון), לא מסתכלין ולא משגיחין. בהיך אנפין יקומון ליומא דדינא עלאה כד יתבע לון מלכא עלאה עלבונא דאורייתא דצווחת לקבליהון ולא אהדרו אפין לקבלה דכלהו פגימין בכלא דלא ידעו מהימנותא דמלכא עלאה. ווי לון ווי לנפשהון. דהא אורייתא ביה אסהידת ואמרת {{צ|מי פתי יסור הנה חסר לב (ס&quot;א ואמרה) אמרה לו}}. 

מהו {{צ|חסר לב}}? דלית ליה מהימנותא. דמאן דלא אשתדל באורייתא לאו ביה מהימנותא ופגים הוא מכלא.  {{צ|אמרה לו}} - 'אומרה לו' מבעי ליה, כד&quot;א {{צ|אומרה לאל סלעי}}, מהו {{צ|אמרה}}? אלא לאכללא ולאתוספא אורייתא דלעילא דהיא קרייה ליה חסר לב פגים מהימנותא דהכי תנינן כל מאן דלא אשתדל באורייתא אסיר למקרב לגביה לאשתתפא בהדיה ולמעבד ביה סחורתא. וכ&quot;ש למהך עמיה באורחא דהא לית ביה מהימנותא (וע&quot;ד) תנינן כל בר נש דאזיל בארחא ולית עמיה מלי דאורייתא אתחייב בנפשיה. כ&quot;ש מאן דאזדווג בארחא עם מאן דלית ביה מהימנותא. דלא חשיב ליקרא דמאריה ודידיה דלא חס על נפשיה. 

ר' יהודה אומר מאן דלא חס על נפשיה היך ישלוף נפשא דכשרא לבריה. 

אמר ר' אלעזר תווהנא על דרא והא אתמר מלה וכו' וע&quot;ד כתיב {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין}}. זכאין אינון צדיקייא דמשתדלי באורייתא וידעין ארחוי דקב&quot;ה ומקדשי גרמייהו בקדושה דמלכא ואשתכחו קדישין בכלא. ובגין כך משלפי רוחא דקדושה מלעילא ובנייהו כלהו זכאי קשוט ואקרון בני מלכא בנין קדישין. {{ש}}
ווי להון לרשיעייא דכלהו חציפין ועובדייהו חציפין. בגיני כך ירתין בנייהו נפשא חציפא מסטרא דמסאבא. כמה דכתיב {{צ|ונטמתם בם}} - אתא לאסתאבא מסאבין ליה. 

{{צ|אל תהיו כסוס כפרד}} - דאינון מארי זנותא (ס&quot;א דמסאבותא) על כלא. {{צ|אין הבין}} - דלא ישתדלו בני נשא בארחא דאאי הכי כתיב הכא {{צ|אין הבין}} וכתיב התם {{צ|והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה רועים לא ידעו הבין}}. כלומר יהון מזדמנין אינון דאקרון עזי נפש. מאי טעמא משום דלא ידעו הבין. {{ש}}
{{צ|והמה רועים}} - מאי &lt;קטע סוף=דף פ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פ ב/&gt;{{צ|רועים}}? אלין אינון מדברי ומנהגי לבר נש בגיהנם. {{ש}}
{{צ|לא ידעו שבעה}} - כד&quot;א {{צ|לעלוקה שתי בנות הב הב}}, בגין כך דאינון הב הב לא ידעו שבעה. {{ש}}
{{צ|כלם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו}} - דהא תיירי דגיהנם אינון. 

וכל דא מאן גרים להו? בגין דלא אתקדשו בההוא זווגא כמה דאצטריך. וע&quot;ד כתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. אמר קב&quot;ה מכל שאר עמין לא רעיתי לאדבקא בי אלא ישראל דכתיב {{צ|ואתם הדבקים ביי'}} - אתון ולא שאר עמין (וע&quot;ד כתיב הכא קדושים) בג&quot;כ (קדושים תהיו דייקא):


{{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. רבי יצחק פתח: {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים וגו'}} - וכי בגין דהיא ארץ צלצל כנפים קנטורא ביה אשתכח דכתיב {{צ|הוי ארץ}}? אלא אמר ר' יצחק בשעתא דקב&quot;ה ברא עלמא ובעא לגלאה עמיקתא מגו מסתרתא ונהורא מגו חשוכא הוו כלילן דא בדא, ובגין כך מגו חשוכא נפק נהורא ומגו מסתרתא נפק ואתגליא עמיקא. ודא נפקא מן דא, דמגו טב נפיק ביש ומגו רחמי נפיק דינא. וכלא אתכליל דא בדא יצר טוב ויצר רע ימינא ושמאלא. ישראל ושאר עמי, חוור ואוכם וכלא חד בחד תלייא. 

תאנא אמר ר' יצחק אמר ר' יהודה כל עלמא כלהו לא אתחזי אלא בחד עטירא דקוטפא (ס&quot;א דקיזטופא) בקיטרוי כד אתדן עלמא בדינא כליל ברחמי אתדן. ואי לאו לא יכיל עלמא לקיימא אפילו רגעא חדא. והא אוקימנא מלי כמה דכתיב {{צ|כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל}}. ותאנא בההוא זמנא דדינא תלייא בעלמא וצדק אתעטרא בדינא כמה מארי דגדפין מתערי לקבלי מארי דדינא קשיא לשלטאה בעלמא פרסין גדפין מהאי סטרא ומהאי סטרא לאשתטחא (ס&quot;א לאשגחא) בעלמא. כדין מתערין גדפין למפרס לון ולאשתאבא (נ&quot;א ולאשתתפא) בדינא קשיא ושאטין בעלמא לאבאשא. כדין כתיב {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים}}. 

אמר ר' יהודה חמינא בני עלמא בחציפותא בר אינון זכאי קשוט. ובגין כך כביכול כלא הכי אשתכח אתא לאתדכאה מסייעין ליה. אתי לאסתאבא כמה דאוקימנא ונטמתם בם:


רבי יוסי הוה אזיל בארחא. פגע ביה ר' חייא. אמר ליה האי דאוקמוה חברייא דכתיב בעלי {{צ|ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה עד עולם}} - בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה. אמאי? בגין דדברי תורה סלקין על כל קרבנין דעלמא כמה דאוקמוה דכתיב {{צ|זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים}} - שקיל אורייתא לקביל כל קרבנין דעלמא. 

א&quot;ל הכי הוא ודאי. דכל מאן דאשתדל באורייתא אע&quot;ג דאתגזר עליה עונשא מלעילא ניחא ליה מכל קרבנין ועלוון וההוא עונשא אתקרע (ובגין דילעי בה לשמה קב&quot;ה אתפייס בהדיה). ותא חזי לא אתדכי בר נש לעלמין אלא במילין דאורייתא. בגיני כך מלין דאורייתא לא מקבלין טומאה בגין דאיהי קיימא לדכאה לאלין מסאבי. ואסוותא באורייתא אשתכח דכתיב {{צ|רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך}}. ודכוותא אשתכח באורייתא דכתיב {{צ|יראת יי' טהורה עומדת לעד}} - מאי {{צ|עומדת לעד}}? דקיימא תדירא בההוא דכיותא ולא אתעדי מניה לעלמין. 

א&quot;ל יראת יי' כתיב ולא תורה. א&quot;ל הכי הוא ודאי דהא אורייתא מסטרא דגבורה קא אתייא. א&quot;ל ומהתם נפקא? מהכא נפקא דכתיב ראשית חכמה יראת יי'. וכתיב יראת יי' טהורה. ואורייתא קדושה אתקרי דכתיב כי קדוש אני יי' ודא אורייתא שמא קדישא עלאה וע&quot;ד&lt;קטע סוף=דף פ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|א}}&lt;קטע התחלה=דף פא א/&gt;מאן דאשתדל בה אתדכי ולבתר אתקדש דכתיב {{צ|קדושים תהיו}} - קדושים היו לא כתיב אלא {{צ|תהיו}} - תהיו ודאי. 

א&quot;ל הכי הוא ומקרא כתיב {{צ|ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש}} וכתיב {{צ|אלה הדברים וגו'}}. 

תאנא קדושה דאורייתא קדושה דסליקת על כל קדושין. וקדושה דחכמתא עלאה סתימאה סלקא על כלא. אמר ליה לאו אורייתא בלא חכמתא ולא חכמתא בלא אורייתא וכלא בחד דרגא הוא וכלא חד אלא אורייתא בחכמה עלאה אשתכחת ובה קיימא ובה אתנטעו שרשהא מכל סטרין. 


עד דהוו אזלי אשכחו חד בר נש בלקינטא דקוסטא (ס&quot;א בלקיטנא דקיסחא) רכיב על סוסיא אשתמיט ידוי לחד ענפא דאילנא. א&quot;ר יוסי האי הוא דכתיב {{צ|והתקדשתם והייתם קדושים}}, אדם מקדש עצמו מלמטה מקדישין אותו מלמעלה. הה&quot;ד {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}:


תאני רבי אבא פרשתא דא כללא דאורייתא היא. וחותמא דקושטא דגושפנקא היא. בפרשתא דא אתחדשו רזין עלאין דאורייתא. בעשר אמירן וגזרין וענשין ופקודין עלאין דכד מטאן חברייא לפרשתא דא הוו חדאן. 

אמר ר' אבא מאי טעמא פרשתא דעריות ופרשתא דקדושים תהיו סמוכין דא לדא? אלא הכי תאנא כל מאן דאסתמר מאלין עריין בקדושה אתעביד ודאי. וכל שכן אי אתקדש בקדושה דמאריה. והא אתערו חברייא אימתי עונתן דכלא לאתקדש בר נש. תא חזי מאן דבעי לאתקדשא ברעותא דמאריה לא לישמש אלא מפלגות ליליא ואילך או בפלגות ליליא דהא בההיא שעתא קב&quot;ה אשתכח בגנתא דעדן וקדושה עלאה אתער. וכדין שעתא היא לאתקדשא. האי לשאר בני נשא. תלמידי חכמים דידעין ארחוי דאורייתא בפלגות ליליא שעתא דלהון למיקם למלעי באורייתא לאזדווגא בכ&quot;י לשבחא לשמא קדישא למלכא קדישא. בליליא דשבתא דרעותא דכלא אשתכח זווגא דלהון בההיא שעתא. לאפקא רעותא דקב&quot;ה וכ&quot;י כמה דאתמר דכתיב {{צ|בנים אתם ליי' אלקיכם}} ואלין אקרון קדישין דכתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. וכתיב {{צ|והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וגו':}}


קדושים תהיו. רבי אבא פתח ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. ת&quot;ח בכל עמין דעלמא לא אתרעי בהו קב&quot;ה בר בישראל בלחודייהו. ועבד לון עמא יחידאה בעלמא וקרא לון גוי אחד כשמיה. ואעטר לון בכמה עטרין וכמה פקודין לאתעטרא בהו. ועל דא תפילין דרישא ותפילין דדרועא לאתעטרא בהו בר נש כגוונא דלעילא ולאשתכחא חד שלים בכלא. ובההיא שעתא דאתעטר בהו בר נש ואתקדש בהו. אתעביד שלים ואקרי אחד דאחד לא אקרי אלא כד איהו שלים ומאן דפגים לא אקרי אחד ועל דא קב&quot;ה אקרי אחד בשלימו דכלא בשלימו דאבהן בשלימו דכנסת ישראל. בג&quot;כ ישראל לתתא אקרון אחד. דכד בר נש אנח תפילין ואתחפי בכסוי דמצוה כדין אתעטר בעטרין קדישין כגוונא דלעילא ואקרי אחד. ובגיני כך ליתי אחד וישתדל באחד. קב&quot;ה דאיהו אחד ישתדל באחד. דהא לית מלכא משתדל אלא במאי דאתחזי ליה. ובגיני כך כתיב והוא באחד ומי ישיבנו. לא שארי קב&quot;ה ולא אשתכח אלא באחד. באחד אחד מבעי ליה. אלא במאן דאתתקן בקדושה עלאה למהוי חד. כדין הוא שריא באחד ולא באתר אחרא. ואימתי אקרי ב&quot;נ אחד. בשעתא דאשתכח דכר ונוקבא ואתקדש בקדושה (ס&quot;א בעטרין) עלאה ואתכוון לאתקדשא. ות&quot;ח בזמנא&lt;קטע סוף=דף פא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פא ב/&gt;
דאשתכח בר נש בזווגא חד דכר ונוקבא ואתכוון לאתקדשא כדקא יאות. כדין הוא שלים ואקרי אחד בלא פגימו. בגיני כך בעי בר נש למהדי לאתתיה בההיא שעתא לזמנא לה ברעותא חדא עמיה. ויתכונון תרוייהו כחד לההיא מלה. וכד משתכחי תרוייהו כחד כדין כלא חד בנפשא ובגופא. בנפשא לאדבקא דא בדא ברעותא חדא. ובגופא כמה דאוליפנא דבר נש דלא נסיב הוא כמאן דאתפליג וכד מתחברן דכר ונוקבא כדין אתעבידו חד גופא אשתכח דאינהו חד נפשא וחד גופא ואקרי בר נש אחד כדין קב&quot;ה שארי באחד ואפקיד רוחא דקדושה בההוא אחד. ואלין אקרון בנין דקב&quot;ה כמה דאתמר. ובגיני כך קדושים תהיו כי קדוש אני יי' זכאין אינון ישראל דלא אוקים מלה דא באתר אחרא אלא ביה ממש דכתיב כי קדוש אני יי' לאתדבקא ביה ולא באחרא ועלדא קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם:

איש אמו ואביו תיראו וגו' הא תנינן דפרשתא דא כללא דאורייתא מקיש דחילו דאבא ואימא לשבתותי. אלא אמר ר' יוסי כלא חד מאן דדחיל מהאי נטיר להאי. איש אמו אקדים אמו לאביו בדחילו. מ&quot;ט כמה דאוקמוה אבל אימא דלית רשו בידהא כל כך כאביו (ס&quot;א אבל ת&quot;ח אמו דא כ&quot;י ובגין דבה שריא יראה ואיהי יראת ה' אתקרי) אקדים דחילו חילה. רבי יצחק אמר מה כתיב לעילא קדושים תהיו אתי בר נש לאתקדשא באתתיה כחד. ממאן הוא שבחא יתיר בההיא קדושה. הוי אימא מנוקבא. בג&quot;כ איש אמו ואביו תיראו. ר' יהודה אמר איש אמו ואביו תיראו כהאי גוונא ביום עשות יי' אלקים ארץ ושמים ובאתר אחרא אקדים שמים לארץ אלא לאחזאה דתרוייהו כחדא אתעבידו אוף הכא אקדים אמא לאבא ובאתר אחרא אקדים אבא לאמא לאחזאה דתרוייהו כחדא אשתדלו ביה. ואת שבתותי תשמרו שקיל דא לדא וכלא כחדא אתקלו במתקלא חד. דכתיב ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם. וכתיב זכור את יום השבת לקדשו. אלא חד לאבא וחד לאימא כתיב הכא איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. וכתיב התם ואת שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. מה מקדשי &lt;קטע סוף=דף פא ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פב|א}}&lt;קטע התחלה=דף פב א/&gt;כמשמעו, תו מקדשי אלין אינון דמקדשי גרמייהו בההוא שעתא. כגוונא דא וממקדשי תחלו. אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי. מה להלן ממקודשי אף כאן ממקודשי דאינון אבא ואימא:

איש אמו ואביו תיראו. ר&quot;ש אמר כתיב ואתם הדבקים ביי' וגו'. זכאין אינון ישראל דמתדבקן ביה בקב&quot;ה (אינון ולא אומין עכו&quot;ם) ובגין דאינון מתדבקן ביה בקב&quot;ה כלא אתדבקו כחדא דא בדא. 

ת&quot;ח בשעתא דב&quot;נ מקדש לתתא כגון חברייא דמקדשי גרמייהו משבת לשבת בשעתא דזווגא עלאה אשתכח דהא בההיא שעתא רעיא אשתכח וברכתא אזדמנת. כדין מתדבקן כלהו כחד. נפשא דשבת וגופא דאזדמן בשבת. ועל דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דאינון זווגא חד בגופא בההיא שעתא דאתקדשא. ואת שבתותי תשמורו דא שבת עילאה ושבת תתאה דאינון מזמני לנפשא בההוא גופא מההוא זווגא עלאה וע&quot;ד ואת שבתותי תשמורו תרי. וכלא אתדבק דא בדא זכאה חולקהון דישראל. 

ד&quot;א ואת שבתותי תשמורו לאזהרה לאינון דמחכאן לזווגיהו משבת לשבת והא אוקימנא כמה דכתיב לסריסים אשר ישמרו את שבתותי. מאן סריסים אלין אינון חברייא דמסרסן גרמייהו כל שאר יומין בגין למלעי באורייתא ואינון מחכאן משבת לשבת. הה&quot;ד אשר ישמרו את שבתותי כד&quot;א ואביו שמר את הדבר ובגיני כך ואת שבתותי תשמורו. איש אמו ואביו תיראו דא גופא. ואת שבתותי תשמורו דא נפשא וכלא אתדבק דא בדא זכאה חולקהון דישראל: 

רעיא מהימנא

אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. פִּקּוּדָא דָּא, שָׁקִיל דָּא לְדָא. שָׁקִיל יְקָרָא דְּאָב וְאֵם, לִיקָרָא דְּשַׁבָּת. לְאַבָּא אַקְדִּים כָּבוֹד, וְהַאי אִיהוּ דְּאָמַר קְרָא, (מלאכי א) וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיִּה מוֹרָאִי. כְּבוֹדִי סָלִיק בְּחוּשְׁבָּן עֶשֶׂר אֲמִירָן, ול&quot;ב אֱלֹהִים דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית.

וּבְכָל אֲתַר (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֵין כָּבוֹד אֶלָּא תּוֹרָה. בְּגִין דְּאִינּוּן לֵ&quot;ב אֱלֹהִים דְּתוֹרָה, יְקָרָא דִּילֵיהּ. וְאִלֵּין (אינון) חֲכָמִים דְּאוֹרַיְיתָא, חֲכָמִים בְּחָכְמָה, יָרְתִין הַאי כָּבוֹד וְלָא טִפְּשֵׁי, דְּעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. וּמְנָלָן דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּאוֹרַיְיתָא אִקְרֵי כְּסִיל, דִּכְתִּיב, (תהלים צב) וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת. וְאֵין זֹאת, אֶלָּא תּוֹרָה, דִּכְתִּיב, (דברים ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה.

רַעְיָא מְהֵימָנָא. בְּגִין דַּחֲלִישָׁתָא, פָּתַחְנָא לְפַרְשְׁתָּא בְּאִלֵּין פִּקוּדִין, לְמֶהֱוִי מְעַט עֶזֶר לָךְ. אִתְתָּקַּף בָּךְ, דְּהָא מַשִּׁרְיָין דִּמְתִּיבְתָּאן אָתָאן לְגַבָּךְ, בְּפִקּוּדָא בָּתַר דָּא, דְּאִיהוּ פִּקּוּדָא לְהַעֲמִיד עָלֶיךָ מֶלֶךְ לְעֵילָּא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יוֹקִים לָךְ מֶלֶךְ בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין בְּדִיוּקְנֵיהּ. בְּגִין דְּרַבָּנָן דִּמְתִיבְתָּא, עָלַיְיהוּ שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה וְתַתָּאָה. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֶלֶךְ בְּאֶמְצָּעִיתָא, אָחִיד בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא בְּדִיוּקְנֵיהּ, בְּרָא דִּילֵיהּ, קוּם בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא.

קָם רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְסָלִיק יְדוֹי לְעֵילָּא, וְאָמַר, יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ עִלַּת הָעִלּוֹת, דְּאַנְתְּ מִתְעַלֶּה מֵעִלּוּי לְעִלּוּי, עַד דְּלֵית עִלּוּי. אֶלָּא דְּאַנְתְּ לְעֵילָּא מִכָּל עִלּוּי. לְמֵיהַב לִי חֵילָא, לְמֶעְבַּד רְעוּתָךְ בְּדַרְגִּין דִּילָךְ, דְּאִינּוּן אַבָּא וְאִימָּא, וַאֲנָא בְּרָא דִּלְהוֹן. וּבְיִחוּדָךְ תַּרְוַויְיהוּ אֶחָד. וְאַנְתְּ שַׁקְלַת דְּחִילוּ דְּאַבָּא וְאִימָא, לִדְחִילוּ דִּילָךְ, בָּתַר דְּאַנְתְּ בְּאֶמְצָּעִיתָא חַד, וְלָא תְּרֵין, בְּלָא שׁוּתָּפוּ, אַף עַל גַּב דְּאִינּוּן חַד בְּשׁוּתָּפוּ דִּילָךְ, אֲבָל אַנְּתְּ חַד בְּלָא שׁוּתָּפוּ דְּתִנְיָינָא. וּבְגִין דָּא אִתְּמַר בָּךְ, (דברים לב) וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי.

הַב לִי חֵילָא, לְאִתְּעָרָא בִּיקָרָךְ בְּקַדְמִיתָא. וּלְבָתַר בִּיקָרָא דְּאָבִי וְאִמִי דְּבִשְׁמַיָּא, דְּאוּקְמוּהָ עָלַיְיהוּ, (משלי כח) גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאוֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית. וְאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, אֵין אָבִיו, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאֵין אִמּוֹ, אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וִיקָרָא דִּילָךְ אַבָּא חָכְמָה, דְּכָלִיל עֶשֶׂר סְפִירוֹת מִתַּתָּא דִּילֵיהּ לְעֵילָּא, וְתַרְוַויְיהוּ אִינּוּן כּוּרְסְיָיא סַפְסָל תְּחוֹתָךְ לִיקָרָךְ.

וְהָכִי תַּקִּינוּ, לְמֶהֱוִי קָטָן לַגָּדוֹל מְכַבֵּד דִּלְעֵילָּא מִנֵּיהּ. אַבָּא, אִיהוּ חָכְמָה, הֲלֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, לְמֶהֱוִי מְשַׁמֵשׁ תְּחוֹתָךְ, וְאַנְתְּ כֶּתֶר עֶלְיוֹן עַל רֵישֵׁיהּ. וְלֵית כֶּתֶר עֲלָךְ, וְלֵית אֱלָהָא אָחֳרָא. וְאִימָּא, לְשַׁמְּשָׁא לְאַבָּא. דְּאִיהוּ תְּחוֹתֵיהּ לְמֶהֱוִי כִּסֵּא תְּחוֹתֵיהּ.

וַיֹּאמֶר אִיהוּ, בְּכָל מַאֲמָר, עַד תְּלָתִין וּתְרֵין, יְהִי כֵּן, וַיְהִי כֵן. וְאִיהִי, עֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ מִיַּד. וּבְגִין דְּעֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ וְצִּוּוּיֵהּ בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל, בל&quot;ב שְׁבִילִין דִּבְהוֹן אִתְבְּרֵי כָּל דִּבְרֵאשִׁית, עוֹבָדָא אִתְקְרִיאַת כָּבוֹד, (תהלים כט) וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד. (יחזקאל ג) בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' מִמְּקוֹמוֹ. אַיִּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ לְהַעֲרִיצּוֹ.

וְתַרְגּוּם כְּבוֹד אָבִיו, יְקָרָא דַּאֲבוּהִי. וְדָא (תהלים יט) תּוֹרַת יְיָ' תְּמִימָה, עָלָהּ אִתְּמַר (משלי ג) יְקָרָה הִיא וְיִשְׂרָאֵל מִפְּנִינִים. דְּאִתְקְרִיאוּ בָּנִים, בִּכְלַל בֵּן וּבַת, מִסִּטְרָא דְּתִפְאֶרֶת וּמַלְכוּת. דְּאִינּוּן בֵּן וּבַת, יְקָרָא דְּאָבִיו וְאִמּוֹ, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, וְצִּווּי דִּילֵיהּ, אִינּוּן פִּקוּדִין דַּעֲשֵׂה. וְהָא אוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, יֵשׁ מְצּוּוְּה וְעוֹשֶׂה. וּבְגִין כָּךְ אִיהוּ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְהַאי אִיהוּ כָּבוֹד דְּאַבָּא וְאִימָא, דִּיצַּוְּה לִבְרֵיהּ דְּיֶעְבַּד הָכֵי וְאִיהוּ עָבִיד מִיַּד, בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל.

וְעִלַּת עַל כֹּלָּא, אֲנָא בָּעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בִּיקָרָךְ, לְתַקֵּן מִדּוֹת דְּאַבָּא וְאִימָּא, לִיקָרָךְ. תְּהֵא בְּעֶזְרִי לְסַדְּרָא כֹּלָּא כְּדְקָא יִאוֹת. וְאַנְתְּ תְּסַדֵר לִי, וּלְכָל מָארֵי מְתִיבְתָּאן עֵילָּא וְתַתָּא, וּמַשִּׁרְיָין דְּמַלְאָכִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, לְמֶהֱוִי מְתַקְּנִין וּמְסַדְּרִין לִיקָרָא דִּילָךְ, וְלִיקָרָא דְּאַבָּא וְאִימָּא, לְמֶהֱוִי סַפְסָל תְּחוֹת רַגְלוֹי. וּלְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דִּילֵיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דְּלָא תַּעֲשֶׂה.

וְהַאי אִיהוּ&lt;קטע סוף=דף פב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פב ב/&gt;אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְסָמִיךְ לֵיהּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. וּבִקְרָא אַחֲרִינָא וְאֶת מִצְּוֹתַי תַּעֲשׂוּ. מִסִּטְרָא דְּפִקּוּדִין דַּעֲשֵׂה דְּאִינּוּן כָּבוֹד, אַקְדִּים אַבָּא לְאִימָּא, וְדָא י&quot;ה. מִסִּטְרָא דְּלָא תַּעֲשֶׂה, אַקְדִּים אִימָּא לְאַבָּא, וְדָא הֵ&quot;י. וְהַיְינוּ כְּבוֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר. לְאִלֵּין דְּלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בְּהַאי כָּבוֹד, הַסְתֵּר דָּבָר מִנַּיְיהוּ.

וְעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. אִלֵּין אִינּוּן עַמֵּי הָאָרֶץ, בָּתַר דְּלָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּהַאי כָּבוֹד דְּאוֹרַיְיתָא, וְאֵיךְ אָמְרִין אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם שְׁמַע קוֹלֵנוּ חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ וְקַבֵּל תְּפִלָּתֵנוּ. הָא אִיהוּ לֵימָּא לוֹן, וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי, אַיִּה אִשְׁתַּדְּלוּתָא דִּלְכוֹן בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְפִקּוּדִין דִּילִי, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיַי, דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּצִּוּוּיָיה דְּמָארֵיהּ, אֵיךְ יַעְבִיד לֵיהּ.

בַּר מִמַּאן דְּשָׁמַע מֵחֲכָמִים וְעָבִיד, וְהַאי אִיהוּ דְּקַבִּיל נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְעִם כָּל דָּא, מַאן דְּלָא קַבִּיל מִמָּארֵיהּ, אֶלָּא מִשְלוּחֵיהּ, אִיכָּא אַפְרָשׁוּתָא. וּמַאי אַפְרָשׁוּתָא אִית בֵּין דָּא לְדָא. דְּהָא כְּתִיב, מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּלְבָתַר וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ. אֲנָא קַבִּילְנָא, וּלְבָתַר מוֹסַרְנָא לְכֻלְּהוּ. וְהָכִי מַאן דִּמְקַבֵּל מֵאָחֳרָא, כְּקַבָּלַת סִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּיא מִשִּׁמְּשָׁא, וּבְהַאי קִבּוּל אִתְמְלֵי. וּמַאן דִּמְקַבֵּל יָכִיל לְאִסְתַּלְּקָא מִנֵּיהּ נְבִיעוּ, כְּמָה דַּחֲזֵינָא בְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, דְּאִסְתַּלְּקַת נְהוֹרָא דִּלְהוֹן, בְּלֵילְיָא, דְּלָא נָהִיר שִׁמְשָׁא, אֶלָּא בִּימָמָא. וְסִיהֲרָא בְּלֵילְיָא.

וְאִי תֵּימָא דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּסִיהֲרָא מִשִּׁמְּשָׁא אִיהוּ, דְּאַף עַל גַּב דְּאִתְכְּנִישׁ, נָהִיר בְּסִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּא, הָא חֲזֵינָן מִסִּטְרָא אָחֳרָא בְּלָקוּתָא דְּסִיהֲרָא וְשִׁמְּשָׁא דְּאִסְתְּלַּק נְהוֹרַיְיהוּ, וְאִשְׁתָּאָרוּ כְּגוּפָא בְּלָא נִשְׁמְתָא, דְּאִית אָדוֹן עֲלֵיהֶם מַחֲשִׁיךְ מְאוֹרֵיהֶם. אֲבָל עִקָּרָא דִּנְהוֹרָא, הַהוּא אֲתַר דִּנְבִיעַ דְּלֵית פְּסָק לִנְהוֹרָא דִּילֵיהּ, וְלָא אִית עָלֵיהּ אֱלָהָא אָחֳרָא לְמִפְסַק מִנֵּיהּ נְהוֹרֵיהּ.

וְעִלַּת הָעִלּוֹת, בָּתַר דְּאַנְתְּ תַּמָּן, לֵית פְּסָק לִנְבִיעוּ דִּנְהוֹרָא דְּאוֹרַיְיתָא. יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ דְּלָא תָּזוּז מֵאַבָּא וְאִימָּא דִּילִי, וְלָא מִבְּנוֹי. וְהָכִי מַאן דְּאָמִית גַּרְמֵיהּ עַל אוֹרַיְיתָא, דְּהִיא יְקָרָה, אִתְקַיְּימַת בֵּיהּ, וְלָא מַפְסְקַת מִנֵּיהּ. מַה דְּלָאו הָכִי, מַאן דְּלָא יִשְׁתַּדֵּל בָּה, אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּעָבַד צִּוּוּי חֲכָמִים, אִיהוּ שַׁמָּשׁ דִּלְהוֹן, עֶבֶד וְלָא בֵּן, אֲבָל אִי אִיהוּ מְהֵימָנָא, מָארֵיהּ אַשְׁלִיט לֵיהּ בְּכָל דִּילֵיהּ.

אֲבָל מַאן דְּלָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא מְשַׁמֵּשׁ חֲכָמִים, לְמִשְׁמַע מִנַּיְיהוּ פִּקוּדִין, לְקַיֵּים נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. אֶלָּא דְּסָּרַח וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה, אִיהוּ שָׁקִיל לְאוּמִין דְּעָלְמָא עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, בְּנוֹי דְּסָמָאֵ&quot;ל וְנָחָשׁ, דְּאִתְּמַר בְּהוּ, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן, דְּלָא בָּעוּ לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא, דְּכָל דְּלֵית בֵּיהּ תּוֹרָה, לֵית בֵּיהּ כָּבוֹד, דְּאִתְּמַר בָּהֶם (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ.

וְעִם כָּל דָּא מָארֵי מְתִיבְתָּא, לָא כָּל כָּבוֹד שָׁוְה, דְּהָא (מלאכי א) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו. בֵּן יְכַבֵּד, עַל מְנָת דְּלָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, אֲבָל מְצּוּוְּה הוּא בִּכְבוֹד אַבָּא וְאִימָּא. וְאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, יִכְתַּשׁ לֵיהּ אַבָּא וְאִימָּא, עַד דְּיַעֲבִד עַל כָּרְחֵיהּ. וְאִי הֲוִי בְּרָא רַבְרְבָא, בֵּית דִּין כּוֹפִין לֵיהּ. דְּאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (דברים כא) בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלֵנוּ, וְדָנִין לֵיהּ בִּסְקִילָה. אֲבָל עֶבֶד דִּמְשַׁמֵּשׁ עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אִי לָא עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּרַבֵּיהּ, מָארֵיהּ אַעְבָּר לֵיהּ מִגּוֹ בֵּיתֵיהּ, וְיִטוֹל אָחֳרָא. מַה דְּלָא הֲוָה יָכִיל לְמֶעְבַּד הָכִי לִבְרֵיהּ, אֶלָּא אוֹ יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ אוֹ יִקְטוֹל לֵיהּ.

אָמַר לֵיהּ בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, מַאן גָּרִים דְּלָא יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ, הוֹאִיל וּבְרֵיהּ הוּא. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וַדַּאי תַּעֲרוֹבֶת דְּרַע, וְרָזָא דָּא גָּרַם לְיִשְׂרָאֵל, לְמֶחֱטֵי גַּבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. וְרָזָא דָּא, (תהלים קו) וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם. וְדָא גָּרַם קִטוּלָא לְיִשְׂרָאֵל, וְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא. וּבְגִין דָּא, אֵין מְקַבְּלִים גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא (דברים לב) יְיָ' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, עֶבֶד טוֹב וְעֶבֶד רָע, מִסִּטְרָא דִּמְטַטְרוֹ&quot;ן עֶבֶד טוֹב, עֶבֶד נֶאֱמָן לְרַבֵּיהּ. עֶבֶד רָע סָמָאֵ&quot;ל. מַאן דְּאִיהוּ מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, אִיהוּ בֶּן העוֹלָם הַבָּא, בֶּן מִסִּטְרָא דְּבֵן יָ&quot;הּ, בִּינָ&quot;ה. וְיָרִית מַלְכוּתָא דְּאִיהִי ה'. וְאֵיךְ יָרִית לָהּ. אִי עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּאַבָּא וְאִימָא, בְּגִין דְּאִיהוּ מַלְכוּתָא מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ, וְעָלֵיהּ אִתְּמַר, (אסתר ג) מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ. אִיהִי מִצְּוָה, וְצִּוּוּיַיא דְּמַלְכָּא עַל עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה.

מִצְּוָה מִדְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהִי תִּפְאֶרֶת. וְהָכָא לֵית תַּמָּן פִּרוּדָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֱמֶת, תּוֹרָתוֹ תּוֹרַת אֱמֶת, אִיהוּ תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ. כְּגַוְונָא דְּבִינָה, תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ דְּחָכְמָה. דְּאִית תּוֹרָה דִּבְרִיאָה, וְחָכְמָה דִּבְרִיאָה, וּבִינָה דִּבְרִיאָה, וְהָכִי בְּכָל מִדּוֹת. בְּהַאי, יָכִיל בֵּן בְּהַאי אוֹרַיְיתָא, לְמֶהֱוִי בְּלָא מִצְּוָה, וּמִצְּוָה בְּלָא תּוֹרָה בְּפֵרוּדָא. וּמֵהָכָא,בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה.&lt;קטע סוף=דף פב ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פג|א}}&lt;קטע התחלה=דף פג א/&gt; אֲבָל מִסִּטְרָא דַּאֲצִּילוּת, לֵית אַפְרְשׁוּתָא, תַּמָּן, וְכֵן מִתַּמָּן אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ וְלֵית בָּהּ עוֹנֶשׁ וְלָא שָׂכָר וְלָא מִיתָה.

וּבְגִין דָּא, אוֹרַיְיתָא דָּא אִילָנָא דְּחַיִּי, שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא, וְאִילָנָא דָּא, אִילָנָא דְּחַיֵּי אִתְקְרֵי, וְאִתְקְרֵי הָעוֹלָם הַבָּא, וְלָא אִתְקְרֵי בֵּיהּ שָׂכָר. בְּגִין דְּאִיהוּ בֵּן. מִתַּמָּן, לָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, לָא בְּמַעֲשֵׂה וְלָא בְּדִיבּוּר וְלָא בְּמַחֲשָׁבָה.

אָתָא בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, לְנַשְּׁקָא לֵיהּ יְדֵיהּ. אָמַר, וַדַּאי אַנְתְּ הוּא בֵּן מִתַּמָּן, בְּדִיּוּקְנָא דִּבְרָא בּוּכְרָא דִּילֵיהּ, תִּפְאֶרֶת בְּרָא דְּאַבָּא וְאִימָא עִלָּאָה, אֲצִּילוּת דִּילֵיהּ בְּלָא הַפְסָקָה, לָא קְדָמָךְ בְּרָא אָחֳרָא, לָא בְּמַחֲשָׁבָה, וְלָא בְּדִבּוּר, וְלָא בְּמַעֲשֶׂה. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְאַנְתְּ, וְחַבְרַיָּיא, וְרָאשֵׁי מָארֵי מְתִיבְתָּאן, דִּמְזַמְּנִין הָכָא, אִתִּי, בְּלָא הַפְסָקָה כְּלַל, וּבְלָא תַּעֲרוֹבֶת. נַשְׁקוּ כֻּלְּהוּ דָּא לְדָא, וְאִשְׁתְּמוֹדָעוּ בְּאַחְוָה, וּבָכוּ.

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, עִם כָּל דָּא, בְּרָא בּוּכְרָא חַיָּיבִין כָּל אֲחוּי בִּיקָרֵיהּ, דְּהָא כְּתִיב (שמות כ) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֶת לְרַבּוֹת אָחִיךְ הַגָּדוֹל. וַאֲפִילּוּ מִכָּל סִטְרָא אִיהוּ מְפֹרָשׁ עֲלָךְ בְּאוֹרַיְיתָא, בְּשַׁגַּ&quot;ם זֶה הֶבֶל. וְלָא הֲוָה לְאָדָם קַדְמָאָה בְּרָא קַדְמָאָה מִנֵּיהּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, בְּשַׁגַּם, זֶה מֹשֶׁה. דִּבְּרָא דְּמַלְכָּא בְּכָל אֲתַר, אַנְתְּ בּוּכְרָא מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּטוֹב וָרָע, אַנְתְּ הוּא טוֹב. (בוכרא) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית א) וַיַרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, (שמות ב) וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא.

וּמִתַּמָּן קָרָא יָתָךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֶבֶד נֶאֱמָן. לְבָתַר סְלִיקַת לְמֶהֱוִי מַלְכָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ. לְבָתַר בֶּן בַּיִת לְעֵילָּא. מֶלֶךְ מִסִּטְרָא דְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבִינָה דִּבְרִיאָה. כְּעַן אַנְתְּ מֶלֶךְ, מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּמַלְכוּת דַּאֲצִּילוּת. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבֶ&quot;ן יָ&quot;הּ, תִּפְאֶרֶת דַּאֲצִּילוּת, זַכָּאָה חוּלָקָךְ. וּמַאן גָּרִים לָךְ דָּא, בְּגִין דְּאִשְׁתְּדָּלוּתָךְ בַּתּוֹרָה וּבַמִצְּוָה, לְיַחֲדָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, לְאַעֲלָא מַלְכָּא עַל אַתְרֵיהּ, וְעַל מַשִׁרְיָיתֵיהּ לְעֵילָּא, וְעַל יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא.

וּבְגִין כַּךְ (ס&quot;א ובגינך) יָרְתִין כֻּלְּהוּ נִשְׁמָתִין דַּאֲצִּילוּת מִנֵּיהּ, וְאִתְקְרִיאוּ בְּנִין דִּילֵיהּ, מִשֵׁם יְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת, דְּלֵית תַּמָּן פִּרוּד וְקִצּוּץ. דִּבְקַדְמֵיתָא אִתְּמַר בְּהוּ בְּנִין לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, מִצַּד יְהוָֹ&quot;ה דִּבְרִיאָה, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ בְּרָאתִיו יְצַּרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו, וּכְעַן בָּנִים לַיְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת.

וּבָךְ אִתְקַיָּים פִּקּוּדָא, דְּאִיהִי מִצְּוָה עַל יִשְׂרָאֵל, לְהַעֲמִיד עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים יז) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ. וְאִתְקַיָּים בָּךְ (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ, כַּד בְּקַדְמִיתָא. וְכֻלְּהוּ מִתְנַהֲגִין אֲבַתְרָךְ, כָּאֵבָרִין דְּמִתְנַהֲגִין כֻּלְּהוּ בִּתְנוּעָה דְּנִשְׁמְתָא, דְּאִתְפַּשְּׁטָא עַל כָּל אֵבֶר. בְּגִין דְּכֶתֶר עֶלְיוֹן אַנְתְּ תְּהֵא מְעוּטָר בֵּיהּ, דְּבֵיהּ עִלַּת הָעִלּוֹת אִיהוּ כֶּתֶר עַל כֹּלָּא, טָמִיר וְגָנִיז מִלְּגָיו מִנֵּיהּ. וּמִנֵּיהּ אִתְפְּשָׁט עַל כָּל סְפִירָן, וּמְסַדֵּר לוֹן לְמֶהֱוִי דָּא רַב, וְדָא זְעֵיר, וְדָא בֵּינוֹנִי, וְאַנְהִיג לוֹן לִרְעוּתֵיהּ, וְנָהִיר בְּהוּ, וּמְקַשֵׁר לוֹן, וּמְיַחֵד לוֹן.

הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא מַנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל, בְּכָל מִדּוֹת טָבִין דִּילֵיהּ, וּתְסַדֵּר כָּל חַד כִּדְחֲזֵי לֵיהּ, הַבְּכוֹר כִּבְכוֹרָתוֹ, וְהַצָּעִיר כִּצְּעִירֻתוֹ, וּבֵינוֹנִי כְּפוּם דַּרְגֵּיהּ. וּתְקַשֵׁר לוֹן קֶשֶׁר אֶחָד לְגַבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. לְמֶהֱוִי כֻּלְּהוּ בְּשָׂפָה בְּרוּרָה, לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּלְקַדְּשֵׁיהּ, וּלְיַיחֲדֵיהּ, בְּדַרְגָּא דִּילָךְ, בְּמַחֲשָׁבָה דִּילָךְ, בַּאֲצִּילוּת דִּילָךְ, דְּאִתְקָיָּים בָּךְ (במדבר יא) וְאָצַּלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם. קוּם אִתְּעַר בְּפִקּוּדָא, לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. (פרשת תצא רפ&quot;א ע&quot;ב שייך לנשא קמ&quot;ה ע&quot;א)

(ויקרא יט) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְגוֹ' פִּקּוּדָא דָא, לְכַבֵּד אָב וְאֵם, דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְמִדְחַל מֵאָבוֹי וּמֵאִמֵיהּ, וּלְאוֹקִיר לוֹן. כְּמָה דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְאוֹקִיר לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מִסִּטְרָא דְּרוּחָא דְּיָהַב בְּגַוִיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ. הָכִי אִצְּטְרִיךְ לֵיהּ לְאוֹקִיר לַאֲבוֹי וּלְאִמֵּיהּ, מִסִּטְרָא דְּגוּפָא דִּילֵיהּ, וּלְמִדְחַל מִנְּהוֹן, דְּהָא אִינּוּן מִשְׁתַּתְּפִין בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעַבְדֵּי לֵיהּ גּוּפָא, וְהוֹאִיל וְאִינּוּן שׁוּתָּפִין בְּעוֹבָדָא, לִיהֱווּ שׁוּתָּפִין בִּדְחִילוּ וִיקָרָא.

כגוונא דא, תלת שותפין אשתכחו לעילא ברזא דאדם, אדם קדמאה אף על גב דגופא דיליה הוה מעפרא, לאו מעפרא דהכא הוה, אלא מעפרא דבי מקדשא לעילא, אבא ואימא אשתכחו, ומלכא עלאה אשתתף בהדייהו, ושדר ביה רוחא דחיי ואתברי.

וכגוונא דא אשתכח כלא עילא ותתא, ועל דא אצטריך ליה לבר נש למדחל לקדשא בריך הוא, ולמדחל לאבוי ולאמיה.

בְּסִתְרֵי תּוֹרָה, אָדָם קַדְמָאָה לָא הֲוָה לֵיהּ מֵהַאי עָלְמָא כְּלוּם. חַד צַּדִּיק עֲבַד שִׁמּוּשָׁא בְּנוּקְבֵיהּ, וְאִתְעָבִיד מֵהַהוּא שִׁמּוּשָׁא גּוּפָא חֲדָא, דִּנְהִירוּ דִּילֵיהּ יַתִיר מִכָּל אִינּוּן מַלְאֲכִין שְׁלִיחָן לְעֵילָּא. וְכַד אִתְבְּרֵי הַהוּא גּוּפָא מַלְכָּא עִלָּאָה, שָׁדַר בְּהַהוּא צַּדִיק כ&quot;ב אַתְוָון, וְאִשְׁתְּתַּף בַּהֲדַיְיהוּ, וְנָפַק לְעָלְמָא.

כֵּיוָן דְּנָפַק, חָמוּ לֵיהּ שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, וְאַסְתִּימוּ&lt;קטע סוף=דף פג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פג ב/&gt;נְהוֹרַיְיהוּ, דְּתַפּוּחָא דְּרַגְלֵיהּ אַחְשִׁיךְ נְהוֹרָא דִּלְהוֹן. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּמֵעוֹבָדָא דְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא עִלָּאָה נָפַק. כֵּיוָן דְּחָטָא, אִתְחֲשָׁךְ, וְאַזְעִיר גַּרְמֵיהּ, וְאִצְּטְרִיךְ לְגוּפָא אָחֳרָא בְּמִשְׁכָא וּבְבִשְׂרָא. דִּכְתִיב, (בראשית ג) וַיַּעֲשׂ יְיָ' אֱלֹהִים לָאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם. כְּהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דַּעֲבַד הַהוּא צַּדִיק בְּנוּקְבֵיהּ, לָא אִשְׁתְּכַח מִקַּדְמַת דְּנָא, וּלְבָתַּר דְּנָא, דְּהָא עַד לָא נָפַק לְצּוֹרֵף אוּמָנָא.

עַד דְּאָתָא חֲנוֹךְ, וְנָטִיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵאַרְעָא, וְאַבְרִיר פְּסוֹלֶת וְקַסְטוּרָא מִכַּסְפָא, וְכֵן בְּכָל אִינּוּן צַּדִּיקַיָּיא דִּי בְּאַרְעָא. לְבָתַר אִתְתָּקַּן הַהוּא אֲתַר, וְאִתְעָבִידוּ רוּחִין וְנִשְׁמָתִין בְּשִׁמּוּשַׁיְיהוּ וְגוּפָא מִתַּתָּא בְּאַרְעָא. וְעַל דָּא בְּשׁוּתָּפוּ דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, בַּר נָשׁ אָתֵי לְעָלְמָא, וְאִצְּטְרִיךְ לְמִדְחַל לְאִינּוּן שׁוּתָּפִין, וּלְאוֹקִיר לוֹן, כְּמָה דְּאִתְּמַר (ע&quot;כ רעיא מהימנא)

אל תפנו אל האלילים ואלקי מסכה לא תעשו לכם. ר' חייא פתח אל תפן אל קשי העם הזה וגו'. אל תפן. וכי מאן הוא דיימא למלכא אל תפן. והא כתיב כי עיניו על דרכי איש. וכתיב אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם יי' והא בכלא אשגח קב&quot;ה וכל עובדין מסתכל ועייל בדינא על כלהו אם טב ואם ביש כד&quot;א האלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. ומשה אמר אל תפן. אלא כמה בעי בר נש לאסתמרא מחובוי בגין דלא יחטי קמי מלכא קדישא. ת&quot;ח בר נש דעביד מצוה ההיא מצוה סלקא וקיימא קמי קב&quot;ה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקב&quot;ה מני לה קמיה לאשגחא בה כל יומא לאוטבא ליה בגינה. עבר על פתגמי אורייתא ההיא עבירה סלקא קמיה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקודשא בריך הוא מני לה וקיימא תמן לאשגחא בה לשצאה ליה. הה&quot;ד וירא יי' וינאץ מכעס בניו ובנותיו מהו וירא ההוא דקיימא קמיה. תב בתשובה מה כתיב גם יי' העביר חטאתך לא תמות דאעבר ההוא חובא מקמיה בגין דלא יסתכל ביה. לאוטבא ליה. ועל דא אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו. אמר רבי יוסי וכן מהכא משמע דכתיב נכתם עונך לפני. רבי יוסי זעירא עאל קמיה דרבי שמעון יומא חד אשגחיה דהוה יתיב וקארי כתיב ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל משמע דאדם וחוה כחדא אתבריאו ובגופא חדא דכתיב אשר נתת עמדי ולא כתיב אשר נתת לי. אמר ליה אי הכי והכתיב אני האשה הנצבת עמכה בזה. ולא כתיב הנצבת לפניך אמר ליה אי כתיב הנתנת עמך הוה אמינא הכי כדכתיב אשר נתת עמדי אבל הנצבת כתיב. אמר ליה והא כתיב ויאמר יי' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. אעשה לו השתא. אמר ליה הכי הוא ודאי דאדם לבדו הוה דלא הוה סמך בנוקביה בגין דהות בסטרוי כמה דאוקימנא. ומה דאמר אעשה לו עזר. הכי הוא דלא כתיב אברא לו עזר בגין דכתיב זכר ונקבה בראם אבל אעשה כתיב. ומהו אעשה אתקן משמע. דקב&quot;ה נטיל לה מסטרוי ותקין לה בתקונא ואייתי לה קמיה. וכדין אשתמש אדם באנתתיה והוה ליה סמך. ותנינן שפירו דאדם קדתיר' דקיטרא עלאה מזיהרא דנהרא. שפירו דחוה דלא הוו יכלין כל בריין לאסתכלא בה. ואפילו אדם לא הוה אסתכל בה עד ההיא זמנא דחאבו ואעדיאת (ס&quot;א ואזעירת) שפירו דלהון. כדין אסתכל בה אדם ואשתמודע בה לשמשא בה. הה&quot;ד וידע אדם עוד את אשתו. וידע בכלא וידע בתשמיש. וידע דאשתמודע בה ואסתכל בה. ותנינן אסיר ליה לבר נש לאסתכלא בשפירו דאנתתא בגין דלא ייתי בהרהורא בישא ויתעקל &lt;קטע סוף=דף פג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|א}}&lt;קטע התחלה=דף פד א/&gt;למלה אחרא. וכך הוה רבי שמעון עביד כד הוה אזל במתא והוו חברייא אזלין אבתריה וחמא לאינתו שפיראן מאיך עיניה והוה אמר לחברייא אל תפנו. וכל מאן דיסתכל בשפירו דאנתתא ביממא אתי להרהורי בליליא ואי סליק ההוא הרהורא בישא עלויה. אעבר משום ואלקי מסכה לא תעשו לכם. תו אי שמש באנתתיה בזמנא דסליק ביה ההוא הרהורא בישא. אינון בנין דאולידו אלקי מסכה אקרון. וע&quot;ד כתיב אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם. רבי אבא אמר אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באלילי ע&quot;ז ובנשי דעמין ולא לאתהנייא מנייהו ולא לאתרפאה בהו דאסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באתר דלא אצטריך. ר' אבא פתח פנה אלי וחנני תנה עזך לעבדך. פנה אלי וחנני. וכי לא הוה ליה לקב&quot;ה בעלמא שפירא כדוד דאיהו אמר פנה אלי וחנני. אלא הכי תנינן דוד אחרא אית ליה לקב&quot;ה והוא ממנא על כמה אכלוסין עלאין ומשריין. וכד בעי קב&quot;ה לרחמא על עלמא אסתכל בהאי דוד ונהיר ליה אנפין והוא נהיר לעלמין וחייס עלמא. ושפירו דהאי דוד נהיר לעלמין כלהו. רישיה גולגלתא דדהבא אתרקימת בשבעה תכשיטי זינין דדהבא והא אוקמוה וחביבותא דקב&quot;ה לקבליה. ומסגיאות רחימותא דיליה גביה אמר ליה לקב&quot;ה דיהדר עינוי לקבליה ויסתכל ביה. בגין דאינון שפירן בכלא. כד&quot;א הסבי עיניך מנגדי וגו'. הסבי עיניך. מנגדי דבשעתא דאלין עיינין מסתכלי ביה בקב&quot;ה כדין מתערין בלביה קסטין דבלסטראי ברחימותא עלאה. ובסגיאות שלהוביתא דרחימו עלאה לגביה אמר הסבי עיניך מנגדי אסחר עיניך לסטר אחרא מני דאינון מוקדין לי בשלהובי רחימותא. וע&quot;ד כתיב ביה בדוד והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי. ובגין ההוא דוד עלאה שפירא רחימא ותיאובתא דקב&quot;ה לאדבקא ביה. אמר דוד פנה אלי וחנני כגוונא דא ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יי' משמע דעאל עמיה עם יעקב גנתא דעדן דאיהו שדה דתפוחין קדישין. וכי היך יכיל גנתא דעדן לאעלא עמיה דהא גנתא דעדן כמה רב הוא בפותיא ובארכא. כמה זינין דבייתין עלאין קדישין דרגין על דרגין מדורין על מדורין אית תמן. אלא גנתא אחרא עלאה קדישא אית ליה לקב&quot;ה וההוא גנתא רחימותא דיליה ואתדבק ביה ולא אתנטיר אלא לקב&quot;ה בלחודוי דהוא עייל ביה. ודא אחסין קב&quot;ה לאשתכחא תדיר עמהון דצדיקייא. וכ&quot;ש לאשתכחא ביה ביעקב ודא זמין ליה קב&quot;ה לאעלאה עמיה לסייעא ליה. כגוונא דא אני יי' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק הארץ וגו'. תנן מלמד שנתקפלה לו ארץ ישראל וכי ארץ ישראל דאיהי ת' פרסה על ארבע מאות פרסה היך אתעקרת מאתרה ויתבה תחותוי. אלא ארץ אחרא עלאה אית לקב&quot;ה וארץ ישראל אקרי. והיא תחות דרגא דיעקב דקאים עלה. ואחסין לה קב&quot;ה לישראל בגין רחימותא דלהון. לדיירא עמהון ולדברא להון ולאגנא להון מכלא ואקרי ארץ חיים. ת&quot;ח אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באתר דקב&quot;ה מאיס ביה ורחיקא ביה נפשיה. ומה במה דרחים קב&quot;ה אסור לאסתכלא ביה במה דרחיק עאכ&quot;ו. דת&quot;ח אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא בקשת. בגין דאיהו חיזו דדיוקנא עלאה. אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באת קיימא דיליה בגין דהוא רמיז לצדיקא דעלמא. אסיר ליה לבר נש לאסתכלא באצבען דכהני בשעתא דפרסי ידייהו בגין דתמן שריא יקרא דמלכא עלאה. ומה באתר קדישא עלאה אסור&lt;קטע סוף=דף פד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פד ב/&gt;
לאסתכלא. באתר מסאבא רחיקא לא כ&quot;ש. בגיני כך אל תפנו אל האלילים. ר' יצחק אמר ומה לאסתכלא בהו אסיר. למפלח להו או למעבד להו עאכ&quot;ו. ובגיני כך אל תפנו אל האלילים. הכא אתא לאזהרא להו לישראל כקדמיתא לקביל לא יהיה לך אלקים אחרים על פני. ואלקי מסכה לא תעשו לכם לקביל לא תעשה לך פסל. אני יי' אלקיכם לקביל אנכי יי' אלקיך. איש אמו ואביו תיראו לקביל כבדש את אביך ואת אמך. ואת שבתותי תשמרו. זכור את יום השבת לקדשו. לא תשבעו בשמי לשקר. לא תשא את שם יי' אלקיך לשוא. לא תגנובו. לא תגנוב. ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. לא תענה ברעך עד שקר. מות יומת הנואף והנואפת. לא תנאף. לא תעמוד על דם רעך. לא תרצח. והא אוקמוה וע&quot;ד כללא דאורייתא בפרשתא דא. אמר ר' חייא בקדמיתא אנכי יי' אלקיך זכור את יום השבת לא תשא לא תרצח לא תנאף לא תגנוב. בלישנא יחידאי. והכא אני יי' אלקיכם. איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו. אל תפנו אל האלילים. בלישנא דסגיאין. אלא ת&quot;ח מיומא דהוו ישראל שכיחין בעלמא לא אשתכחו קמי קב&quot;ה בלבא חד וברעותא חדא כמה בההוא יומא דקיימו בטורא דסיני. וע&quot;ד כלא אתמר בלשון יחידאי לבתר בלישנא דסגיאין דהא לא אשתכחו כל כך בההוא רעותא:

רבי אלעזר הוה אזיל למחמי לר' יוסי בר&quot;ש בן לקונייא חמוי והוו עמיה ר' חייא ור' יוסי. כד מטו חד בי חקל יתבו תחות אילנא חדא. א&quot;ר אלעזר כל חד לימא מלה דאורייתא. פתח ר' אלעזר ואמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים ואלקים זולתי לא תדע. לא כתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אלא אנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. וכי מארץ מצרים הוה להו מלכא ולא מקדמת דנא והא כתיב ויאמר יעקב אל בניו הסירו את אלקי הנכר אשר בתוככם וכתיב ונקומה ונעלה בית אל. ואת אמרת מארץ מצרים. אלא מן יומא דהוו ישראל בעלמא לא אשתמודעו יקרא דקב&quot;ה בר בארעא דמצרים דהוו בההוא פולחנא קשיא וצווחו לקבליה ולא אשתנו מנמוסא דילהון לעלמין ותמן אתבחינו אבהתנא כדהבא מגו שפכה (ס&quot;א כהתוכא דדהבא מגו טיפסא) ועוד דהוו חמאן בכל יומא כמה חרשין כמה זינין בישין לאטעאה לון לבני נשא ולא סטו מארחא לימינא ולשמאלא. ואע&quot;ג דלא הוו ידעי כל כך ביקרא דקב&quot;ה אלא הוו אזלין בתר נמוסי אבהתהון. ולבתר חמו כמה נסין וכמה גבוראן ונטל לון קב&quot;ה לפולחניה. ובגין דכלהו חמו כמה נסין ואתין בעיניהון וכל אינון אתן וגבורן. אמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. דתמן הוה באתגלייא יקרא דיליה. ואתגלי עלייהו על ימא וחמו זיו יקרא עלאה דיליה אפין באפין דלא תימרון אלהא אחרא הוא דמליל עמנא אלא אנא הוא דחמיתון בארעא דמצרים. אנא הוא דקטלנא סנאיכון בארעא דמצרים. אנא הוא דעבדנא כל אינון עשר מחאן בארעא דמצרים. ובגיני כך ואלקים זולתי לא תדע דלא תימא דאחרא הוא אלא אנא הוא כלא. 

תו פתח לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. לא תלין פעולת שכיר אמאי אלא מקרא אחרא אשתמע דכתיב ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו. לא תבא עליו השמש אזדהר דלא תתכנש בגינוי מעלמא עד לא ימטי זמנך לאתכנשא. כד&quot;א עד אשר לא תחשך השמש וגו'. מהכא אוליפנא מלה אחרא מאן דאשלים לנפשא דמסכנא אפילו&lt;קטע סוף=דף פד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|א}}&lt;קטע התחלה=דף פה א/&gt;דמטו יומוי לאסתלקא מעלמא קב&quot;ה אשלים לנפשיה ויהיב ליה חיין יתיר. לא תלין פעולת שכיר. ת&quot;ח מאן דנטיל אגרא דמסכנא כאילו נטיל נפשיה ודאנשי ביתיה הוא אזער נפשייהו קב&quot;ה אזער יומוי ואזער נפשיה מההוא עלמא. דהא כל אינון הבלים דנפקי מפומיה כל ההוא יומא כלהו סלקין קמיה דקב&quot;ה וקיימין קמיה לבתר סלקא נפשיה ונפשייהו דאנשי ביתיה וקיימין באינון הבלים דפומיה. וכדין אפילו אתגזר על ההוא ב&quot;נ כמה יומין וכמה טבאן כלהו מתעקראן מיניה ומסתלקי מניה. ולא עוד אלא דנפשא דיליה לא סלקא לעילא והיינו דאמר רבי אבא רחמנא לשזבינן מנייהו ומעלבונייהו ואוקמוה אפילו עשיר הוא ואליו הוא נושא את נפשו דייקא אפילו מכל ב&quot;נ נמי וכ&quot;ש מסכנא. והיינו דהוה רב המנונא עביד כד הוה ההוא אגיר מסתלק מעבידתיה הוה יהיב ליה אגריה וא&quot;ל טול נפשך דאפקידת בידאי טול פקדונך ואפילו אמר יהא בידך דאנא בעינא לסלקא אגרי. לא הוה בעי. אמר פרד נא דגופך לא אתחזי לאתפקדא בידי. כל שכן פקדונא דנפשא. דהא פקדונא דנפשא לא אתיהיבת אלא לקב&quot;ה דכתיב בידך אפקיד רוחי. אמר רבי חייא ובידא דאחרא שארי. אמר ליה אפילו בידיה בתר דיהיב. כתיב לא תלין פעולת שכיר. וכתיב ולא תבא עליו השמש אלא הא אוקמוה. אבל ת&quot;ח לית לך יומא ויומא דלא שלטא ביה יומא עלאה אחרא ואי איהו לא יהיב ליה נפשא דיליה בההוא יומא כמאן דפגים לההוא יומא עלאה. ובג&quot;כ ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. והא דאתמר לא תלין בגין דנפשיה לא סליק וסליק ההוא נפשא דמסכנא ולאנשי ביתיה כמה דאתמר. 

ר' חייא פתח ואמר קרא אבתריה. לא תקלל חרש ולפני עור וגו'. האי קרא כמשמעו. אבל פרשתא דא כלא אוליפנא מנה מלין אחרנין. וכלהו תליין דא בדא. ת&quot;ח מאן דלייט לחבריה ואיהו קמיה ואכסיף ליה כאילו אושיד דמיה והא אוקימנא. והאי קרא דלאו חבריה עמיה והוא לייט ליה ההיא מלה סלקא. דלית לך מלה ומלה דנפק מפומיה דלא אית ליה קלא ההוא קלא סליק לעילא וכמה קסטרין מתחבראן עמיה דההוא קלא עד דסלקא ואתער אתר דתהומא רבא. כמה דאוקמוה וכמה מתערין עליה דההוא ב&quot;נ ווי למאן דאפיק מלה בישא מפומיה. והא אוקמוה. ולפני עור לא תתן מכשול כמשמעו ואוקמוה במאן דגרים לאחרא למחטי. וכן מאן דמחי לבריה רבא ולפני עור לא תתן וגו'. במאן דלא מטא להוראה ואורי (קאמר. כמה דתנינן) דכתיב כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה והאי אעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול. בגין דאכשיל ליה לחבריה לעלמא דאתי. דתנינן מאן דאזיל בארח מישר באורייתא ומאן דאשתדל באורייתא כדקא יאות אית ליה חולקא טבא תדיר לעלמא דאתי. דההיא מלה דאורייתא דאפיק מפומיה אזלא ושאטא בעלמא וסלקא לעילא. וכמה עלאין קדישין מתחבראן בההיא מלה וסלקא בארח מישר ואתעטר בעטרא קדישא ואסתחי בנהרא דעלמא דאתי דנגיד ונפק מעדן ואתקבל ביה ואשתאב בגויה ואתענג (ס&quot;א ואתנטע) סוחרניה דההוא נהרא אילנא עלאה וכדין נגיד ונפיק נהורא עלאה ואתעטר ביה בההוא ב&quot;נ כל יומא כמה דאתמר ומאן דלעי (נ&quot;א דיליף) באורייתא ולא משתדל בה בארח קשוט&lt;קטע סוף=דף פה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פה ב/&gt; ובארח מישר ההוא מלה סלקא וסטי אורחין ולית מאן דיתחבר בה וכלא דחיין לה לבר ואזיל ושאט בעלמא ולא ישכח אתר. מאן גרים ליה האי. ההוא דסאטי ליה מארח מישר הה&quot;ד ולפני עור לא תתן מכשול. ובגין כך כתיב ויראת מאלקיך אני יי'. ומאן דתיאובתיה למלעי באורייתא ולא אשכח מאן דיוליף ליה והוא ברחימותא דאורייתא לעי בה ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע. כל מלה ומלה סלקא וקב&quot;ה חדי בההיא מלה וקביל לה ונטע לה סחרניה דההוא נחלא ואתעבידו מאלין מלין אילנין רברבין ואקרון ערבי נחל הה&quot;ד באהבתה תשגה תמיד. ודוד מלכא אמר הורני יי' דרכך אהלך באמתך וכתיב ונחני בארח מישור למען שוררי. זכאין אינון דידעין ארחוי דאורייתא ומשתדלי בה בארח מישר דאינון נטעין אילנין דחיין לעילא דלכהו אסוותא. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. וכי אית תורה דלאו איהי אמת. אין. כגוונא דאמרן דאורי מאן דלא ידע ולאו איהו קשוט. וההוא דאוליף מלה מיניה אוליף מלה דלאו איהו אמת. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. ועם כל דא מבעי ליה לב&quot;נ למילף מלי דאורייתא מכל בר נש אפילו ממאן דלא ידע בגין דעל דא יתער באורייתא וייתי למילף ממאן דידע ולבתר אשתכח דאזיל בה באורייתא בארח קשוט. ת&quot;ח ישתדל ב&quot;נ בעלמא באורייתא ופקודוי אפילו דלא עביד לשמה דמתוך שלא לשמה בא לשמה. רבי יוסי פתח קרא אבתריה ואמר. לא תעשו עול במשפט וגו'. לא תעשו עול במשפט כמשמעו אבל הא אתמר דפרשתא דא מלין עלאין ויקירין אית בה בפקודי אורייתא. האי קרא מסופיה קא משמע דכתיב בצדק תשפוט עמיתך. ת&quot;ח תרי דרגין אינון הכא משפט וצדק. מה בין האי להאי. אלא חד רחמי וחד דינא ודא אתבסם בדא. כד אתער צדק דאין דינא לכלא כחדא דלית ביה רחמי ולאו וותרנותא. כד אתער משפט אית ביה רחמי. יכול יהא כלא במשפט. אתא קרא ואמר בצדק תשפוט עמיתך. מ&quot;ט בגין דצדק לאו דאין לדא ושביק לדא אלא כלהו כחדא בשקולא חדא. כגוונא דא לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול אלא בשקולא חדא בצדק יכול יהא כלא דינא בצדק בלחודוי אתא קרא ואמר תשפוט דבעי לחברא להו כחדא דלא ישתכח דא בלא דא והאי שלימו דדינא. וכ&quot;כ למה. בגין דקב&quot;ה שכיח תמן ובגיני כך בעי לאשלמא דינא. כגוונא דאיהו עביד לתתא כגוונא דיליה ממש עביד לעילא. ות&quot;ח קב&quot;ה שוי כורסייא דדינא בשעתא דדייני יתבין. הה&quot;ד כונן למשפט כסאו. ומתמן אתתקן כורסיה דקב&quot;ה. ומאן איהו כורסיה. אלין אינון צדק ומשפט. הה&quot;ד צדק ומשפט מכון כסאך. ומאן דדאין דינא בעי למידן (ס&quot;א למיתב) בכורסיה דמלכא. ואי פגים חד מנייהו כאלו פגים לכורסיה דמלכא וכדין קב&quot;ה אסתלק מבינייהו דדייני ולא קאים בדינייהו ומאי אמר עתה אקום יאמר יי' וגו'. ורוחא דקודשא אמר רומה על השמים אלקים:&lt;קטע סוף=דף פה ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פו|א}}&lt;קטע התחלה=דף פו א/&gt;
פתח ואמר ויהי קול השופר הולך וגו' ויהי קול השופר הכא אתפליגו ספרי קדמאי וכו'. עת אתו רבי אבא ורבי יהודה ואודו ליה לר' אחא קמו עד דהוו אזלי א&quot;ר אלעזר לא תלך רכיל בעמך לא תשנא את אחיך. לא תקום ולא תטור. הא אוקימנא לון וכלהו אתערו עלייהו חברייא אבל נימא מלה בפרשתא דא. כתיב את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. 

פתח ר' אלעזר ואמר אתם עדי נאם יי' ועבדי אשר בחרתי למען תדעו ותאמינו וגו'. אתם עדי אלין אינון ישראל. ותנינן אלין אינון שמייא וארעא דכתיב העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ אבל ישראל אינון סהדין אלין על אלין ושמייא וארעא וכלא סהדין עלייהו ועבדי אשר בחרתי דא יעקב דכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. וכתיב ואתה אל תירא עבדי יעקב. ואית דאמרי דא דוד. ודוד עבדי אקרי דכתיב למעני ולמען דוד עבדי. אשר בחרתי דא דוד עלאה. למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא. מאי כי אני הוא דאתרעיתי בההוא דוד ובההוא יעקב אנא הוא אינון ממש. לפני לא נוצר אל. דתנינן קרא קב&quot;ה ליעקב אל דכתיב ויקרא לו קל אלקי ישראל. קב&quot;ה קרא ליעקב קל הה&quot;ד לפני לא נוצר קל ואחרי לא יהיה ובגין כך אני הוא כלא כמה דאתמר. ואחרי לא יהיה דהא דוד הכי אקרי ולאו אית בתריה אחרא. ת&quot;ח כד ברא קב&quot;ה עלמא אתקין כל מלה ומלה כל חד וחד בסטרוי ומני עלייהו חילין עלאין ולית לך אפי' עשבא זעירא בארעא דלית ליה חילא עלאה לעילא וכל מה דעבדין בכל חד וחד (תרי נוסחי) וכל מה דכל חד וחד עביד. כלא הוא בתקיפו דההוא חילא עלאה דממנא עליה לעילא. וכלהו נימוסין גזירין מדינא. על דינא נטלין ועל דינא קיימין. לית מאן דנפיק&lt;קטע סוף=דף פו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פו ב/&gt;מן קיומיה לבר. וכלהו ממנן מן יומא דאתברי עלמא מתפקדן שלטונין על כל מלה ומלה. וכלהו נטלין על נמוסא אחרא עלאה דנטלין כל חד וחד כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. כיון דנטלין ההוא חק. כלהו אקרון חקות. וההוא חק דאתיהיב להו. מן שמייא קא אתי וכדין אתקרון חקות שמים. ומנלן דמן שמים קא אתיין דכתיב כי חק לישראל הוא. ועל דא כתיב את חקותי תשמרו בגין דכל חד וחד ממנא על מלה ידיעא בעלמא בההוא חק. בגין כך אסיר למחלף זינין ולאעלא זינא בזינא אחרא בגין דאעקר לכל חילא וחילא מאתרייהו (ואכחיש פמליא של מעלה) ואכחיש פומבי דמלכא. כלאים מהו כלאים כמאן דיהיב אחרא בבי מטרא כד&quot;א אל בית הכלא בגין דלא למעבד מידי. כלאים מניעותא דמנע לכל אינון חילין מעבידתא דלהון. כלאים ערבובייא דעביד ערבובייא בחילא דלעילא ואכחיש פומבי דמלכא כמה דאתמר (ובג&quot;כ) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. ת&quot;ח כתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. והא אתמר דשני פקודי דמלכא ואחלף עץ חיים דביה אשתלים כלא וביה תליא מהימנותא ואתדבק באתר אחרא. והא תנינן בכלא בעי ב&quot;נ לאחזאה עובדא כגוונא דלעילא ולמעבד עובדא כמה דאצטריך ואי אשתני במלה אחרא הוא אנגיד עליה לשרייא ביה מלה אחרא דלא אצטריך. ות&quot;ח בשעתא דב&quot;נ אחזי עובדא לתתא בארח מישר כמה דאצטריך נגיד ונפיק ושרייא עלוי רוח קדישא עלאה. ובשעתא דאיהו אחזי עובדא לתתא באורחא עקימא דלית איהו ארח מישר כדין נגיד ונפיק ושרי עלוי רוח אחרא דלא אצטריך דסטי ליה לב&quot;נ לסטר ביש. מאן משיך עליה ההוא רוחא. הוי אומר ההוא עובדא דאחזי בסטר אחרא. כתיב דרשה צמר ופשתים. דרשה. מהו דרשה דבעיא ודריש על צמר ופשתים מאן דמחבר לון כחדא. ואי תימא בציצית אמאי שרי הא אוקמוה אבל התם הוא ההוא לבושא בתקונוי באשלמות עובדא כדקא חזי. (נ&quot;א ודא) תו דרשה צמר ופשתים למעבד נוקמא במאן דמחבר לון כחדא. אבל אימתי שרייא בשעתא דאיהו באשלמותא דכתיב ותעש בחפץ כפיה. וציצית הא אוקימנא דהתם בההוא כללא דשלימותא אשתכח ולא עביד מידי. אבל בשעתא דלא אשתכח בשלימותא מאן דאתי לחברא לון כחדא אתער עליה רוחא דלא אצטריך. מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן דדא אתי מסטרא חד ודא אתי מסטרא אחרא ובגין כך לא לבעי לן לחברא לון כחדא (ס&quot;א ל&quot;ג מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן) וקרבנא דקין אתרחק מקמי קרבנא דהבל. וע&quot;ד ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. לא יעלה עליך סתם. לא יעלה עליך רוחא אחרא לשלטאה בך. ואצטריך ליה לב&quot;נ לאחזאה עובדא דכשרא כמה דיאות ובההוא עובדא שריא עליה רוח קדישא רוח עלאה לאתקדשא ביה. אתא לאתקדשא מקדשין ליה דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יי'. כתיב ומעץ הדעת טוב ורע ומה על דא גרים אדם מיתה בעלמא מאן דאחזי עובדא אחרא דלא אצטריך על אחת כמה וכמה. שור וחמור אוכחן. מסטרא דא אקרי שור ומסטרא דא אקרי חמור. וע&quot;ד כתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. לא תעביד ערבובייא כחדא בגין דאתער לאתחברא סטרא אחרא כחדא לאבאשא עלמא. ומאן דפריש לון אסגי שלמא בעלמא. אוף הכא מאן דפריש לון בההוא גוונא כמה דאמרו דלא אשתכח שוע&lt;קטע סוף=דף פו ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|א}}&lt;קטע התחלה=דף פז א/&gt;טווי ונוז כחדא האי ב&quot;נ אסגי שלמא עליה ועל כל עלמא. קרבנא דקין הוה פשתים וקרבנא דהבל הוה צמר לאו דא כדא ולאו דא כדא. רזא דמלה קין כלאים הוה ערבוביא דלא אצטריך. סטרא אחרא דלא זינא דחוה ואדם וקורבניה מההוא סטרא קא אתיא. הבל מזינא חדא דאדם וחוה ובמעהא דחוה אתחברו אלין תרין סטרין. ובגין דאתחברו כחדא לא אתיא מנייהו תועלתא לעלמא ואתאבידו. ועד יומא דין סטרא דלהון קיימא. ומאן דאחזי גרמיה בעובדא דחבורא דא אתער עליה אינון סטרין כחדא ויכיל לאתזקא ושארי עלוי רוחא אחרא דלא אצטריך. וישראל בעאן לאתערא עלייהו רוחא קדישא למהוי קדישין לאשתכחא בשלמא בעלמא דין ובעלמא דאתי. כתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור אמאי אקרי בד יחידאי בגין דלא בעי לחברא להאי פשתים באחרא. ועל דא לא כתיב מדו פשתים אלא בד יחידאה. וכהנא אמאי איהו בעי לאתחזאה בהאי. אלא אלין מאני בד בעי לאתחזאה בהו על מזבח העולה כד הוה מפני קטרא (ס&quot;א קיטמא) דדשנא דעולה דהא עולה מסטרא דעכו&quot;ם והרהורא בישא קא אתיא ובג&quot;כ בעי לאתחזאה בהו בלחודייהו ולא בערבובייא כמה דאמרן בגין דיתכפר ליה לב&quot;נ כל אינון חובין דאתיין מההוא סטרא. וכד עייל למקדשא אתר דשלימו אשתכח וכל אינון פולחני דשלימותא אע&quot;ג דאתחברו לית לן בה כמה דאמרן בציצית בגין דתמן אשתכחו ואתחברו כל אינון זיינין דלעילא וכל אינון מאני מקדשא משתכחין ביה כמה זיינין משניין דא מן דא וכלהו אתכלילו תמן כגוונא דלעילא. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה יהיב להו אורייתא דקשוט אורייתא דמהימנותא וריחם להו מכל שאר עמין עכו&quot;ם דכתיב אהבתי אתכם אמר יי':

פתח ר' חייא אבתריה ואמר כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו'. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ליי'. כי תבאו אל הארץ הא אוקמוה חברייא אבל ת&quot;ח דהא אילנא לא עביד פירין אלא בארעא. וארעא אפקי להון ואחזי ההוא איבא לעלמא. וארעא לא עבדא פירין אלא מגו חילא אחרא דעלה. כמה דנוקבא לא עבדא פירין אלא מגו חילא דדכורא וההוא איבא לא אשתלים באשלמותא עד תלת שנין וחילא לא אתפקדא עליה לעילא עד דאשתלים. בתר דאשתלים אתפקדא עליה חילא וארעא אתתקנת ביה. דהא עד תלת שנין ארעא לא אתתקנת ביה ולא (אשתכחת) אשתלימת (ס&quot;א אתבסמת) (נ&quot;א אסתכמת) עמיה. בתר דאשתלים ואתתקנו כחדא כדין הוא שלימותא. ת&quot;ח נוקבא עד ג' זמנין דאתעברת איבא דמעהא לא אשתלים. בתר ג' עידואן נוקבא אתתקנת בההוא איבא ואסתכמו כחדא. כדין ההוא איבא שלימו דכלא ושפירו דכלא. בתר דנפק עד ג' שנין לא אית ליה חילא לעילא דהא כדין אשתלים בשולא דיליה לוי אתרעי מכלא תליתאה לאמיה דאתתקנת ביה ואסתכמת (ס&quot;א ואתבסמת) בהדיה. בתר ג' שנין אתפקדת עליה (נ&quot;א אתפקד עלה) חילא עלאה לעילא. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים. מאי קדש הלולים תושבחן לשבחא ליה לקב&quot;ה עד הכא. מכאן ואילך רזא דמלה דבשנה &lt;קטע סוף=דף פז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פז ב/&gt;הרביעית מזדווגת כנסת ישראל לקב&quot;ה והלולא חד אשתכח. דכתיב קדש הלולים הלולא וחדווא בזמנא (ס&quot;א בזווגא) חדא. מאי שנה (הרביעית) דא קב&quot;ה. ותנינן שנה הרביעית דא כנסת ישראל דאיהי קיימא רביעאה לכורסייא וכלא חד דהא כדין קב&quot;ה מזדווג בה בכ&quot;י וכדין היא קדש והלולא קדישא אשתכח (וקב&quot;ה אזדווג בהדה) וכדין חיילין אתמנן על עלמא על כל מלה ומלה כדקא חזי ליה. מכאן ולהלאה מתברכאן כלהו ושארי למיכל דהא כלהו בשלימותא דכלא. בשלימותא דעילא ותתא. ועד לא אשתלים בכלא מתתא ומעילא אסיר למיכל מניה. ומאן דאכיל מניה כמאן דלית ליה חולקא בקב&quot;ה ובכ&quot;י דהא ההוא איבא בלא רשותא עלאה קדישא קיימא דלא שארי עליה עד דישתלים. ובלא רשותא תתאה דהא לא אסתכמת (ס&quot;א אתבסמת) חילא דארעא ביה וההוא דאכיל מניה אחזי גרמיה דלית ליה חולקא לעילא ותתא. ואי בריך עליה ברכה לבטלה הוא. דהא קב&quot;ה עד כאן לא שרייא עלוי ולית ביה חולקא רחמנא לישזבינן מאינון דלא משגיחין ליקרא דמאריהון. זכאין אינון צדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ואורח צדיקים כאור נגה. בגין דבההוא זמנא יסתלק חויא דשריא בנוקבא בקדמיתא וייתי דכורא למשרי באתריה כד בקדמיתא וכלא יהא שלים:

תאנא בזמנא דזכאה שארי בעלמא וכו' עד צדיק כתמר יפרח:

רבי יוסי פתח קרא ואמר. לא תאכלו על הדם. הא בכמה אתר אוקמוה חברייא וכל הני קראי אבתריה. וכל חד וחד באתגליא. אבל האי קרא אית לאתערא ביה דכתיב מפני שיבה תקום וגו'. מפני שיבה שיבה דאורייתא סתם. תקום דבעי ב&quot;נ למיקם בקיומא (מכאן דבעי ב&quot;נ למיקם) מקמי ס&quot;ת והכי רב המנונא (ס&quot;א ייסא) סבא כד הוה חמי ס&quot;ת הוה קם מקמיה ואמר מפני שיבה תקום. (כד הוי חמי חומש דאורייתא הוה קם מקמיה (ס&quot;א עביד ליה הדורא) והוה אמר והדרת פני זקן) כגוונא דא בעי ב&quot;נ למיקם בקיומיה לקמיה דת&quot;ח בגין דאיהו קאים בקיומא (נ&quot;א בדיוקנא) קדישא עלאה ורמז לכהנא עלאה (ס&quot;א והכא רמיז לעתיקא) קדישא עלאה דכתיב והדרת פני זקן דאיהו בעלמא. אר&quot;ש מכאן רמז לתורה שבכתב ורמז לתורה שבע&quot;פ. ותו תנינן. האי קרא לדרשה הוא דאתא מפני שיבה תקום כמה דאתערו ביה חברייא מפני שיבה תקום. אזהר ליה לבר נש עד לא יסתלק בסיבותא דיקים בקיומא טבא בעלמא בגין דדין הוא הדורא ליה אבל לסוף יומוי לית שבחא ליה לב&quot;נ כ&quot;כ כד איהו סיב ולא יכיל למהוי ביש. אלא שבחא דיליה כד איהו בתוקפיה ואיהו טב ושלמה מלכא צווח ואמר גם במעלליו יתנכר נער וגו'. כגוונא דא כתיב וזכור את בוראיך בימי בחורותיך. א&quot;ר אלעזר ודאי (הכי הוא) ארחא דא מתקנא קמן והאי אורחא דקב&quot;ה הוא פתח ואמר כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד. מאי כי יודע יי' אלא קב&quot;ה יודע ואשגח באחרא דצדיקייא לאוטבא להו ולאגנא להו והוא אזיל קמייהו לנטרא להו. ובג&quot;כ מאן דנפיק לארחא בעי דלהוי ההיא ארחא דקב&quot;ה וישתתף ליה בהדייהו. ובג&quot;כ כתיב כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד היא מגרמה בגין דקב&quot;ה לא &lt;קטע סוף=דף פז ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=דף פח א/&gt;אשתמודע ליה לההוא ארחא דלהון ולא אזיל בהדייהו. כתיב דרך וכתיב ארח מה בין האי להאי. אלא דרך דשאר קרסולי בני נשא אזלו בה. ארח דאיהו אתפתח מן זמנא זעירא (דא ארח כד&quot;א וארח לחברה עם פועלי און) ועל ארחא דא כתיב וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום אכי&quot;ר. בילא&quot;ו יילא&quot;ו:


==פרשת אמור==
{{צ|ויאמר יי' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו}}. א&quot;ר יוסי מ&quot;ט דא לקבל דא דכתיב לעילא ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו וסמיך ליה אמור אל הכהנים. אלא (משמע) כיון דאזהר להו לישראל לקדשא להו בכלא אזהר להו לכהני לקדשא לון וכן ללוים. לכהני מניין דכתיב אמור אל הכהנים. ללואי מנין דכתיב ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם. בגין דישתכחון כלהו זכאין קדישין דכיין. אמור אל הכהנים בני אהרן מ&quot;ט הכא בני אהרן וכי לא ידענא דבני אהרן נינהו. אלא בני אהרן ולא בני לוי. דאהרן דהוא שירותא דכל כהני דעלמא דביה אתרעי קב&quot;ה מכלא בגין למעבד שלמא בעלמא ובגין דאהרן ארחוי סליקו ליה להאי. דכל יומוי דאהרן הוה משתדל לאסגאה שלמא בעלמא. ובגין דארחוי כך סליק ליה קב&quot;ה להאי למיעל שלא בפמליא דלעילא. ובגין כך אמור אל הכהנים בני אהרן. אמור אל הכהנים ואמרת אליהם. 

רבי יהודה פתח מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. מה רב טובך כמה עלאה ויקירא ההוא נהורא עלאה דאקרי טוב דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב ודא הוא אור הגנוז דביה עביד קב&quot;ה טב בעלמא ולא מנע ליה בכל יומא בגין דביה מתקיים עלמא וקאים עליה. אשר צפנת ליראיך דתנן נהורא עלאה עבד קב&quot;ה כד ברא עלמא וגניז ליה לצדיקיא לזמנא דאתי. הה&quot;ד אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך. פעלת בזמנא דאתברי עלמא ההוא נהורא הוה קאים ונהיר מרישא דעלמא לסייפי דעלמא. כד אסתכל קב&quot;ה לאינון חייבין דזמינין לקיימא בעלמא גניז ליה לההוא נהורא דכתיב וימנע מרשעים אורם. וזמין לאנהרא לצדיקיא לעלמא דאתי ודא הוא צפנת ליראיך וכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. ת&quot;ח בשעתא דבר נש קאים למיהך לההוא עלמא והוא בבי מרעיה אתיין עליה ג' שלוחין וחמי תמן מה דלא יכיל בר נש למחמי כד איהו בהאי עלמא. וההוא יומא יומא דדינא עלאה הוא דמלכא בעי פקדונא דיליה. זכאה ההוא בר נש דפקודא אתיב למלכא כמה דאתיהיב ליה בגויה. אי ההוא פקדונא אתטנף בטנופי גופא מה יימא למארי פקדונא. זקף עינוי וחמי למלאך המות קאים קמיה וסייפיה שליפא בידיה קסטר בקטרין בקוטמא דההוא בר נש ולית לה לנפשא קשיו בכלא כפרישו דילה מן גופא ובר נש לא מית עד דחמי לשכינתא ומגו סגיאות תיאובתא דשכינתא נפשא נפקת &lt;קטע סוף=דף פח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|פח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פח ב/&gt;
לקבלא לשכינתא. בתר דנפק' מאן איהי נפשא דאתדבק בה (ס&quot;א ותתקבל) ויקבל בגופא (ס&quot;א בגווה) והא אוקמוה להני מילי. בתר דנפקא נפשא מן גופא ואשתאר גופא בלא רוחא אסור למשבק ליה בלא קבורתא דכתיב לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא. בגין דמיתא דישתהי כ&quot;ד שעות דאינון יומם ולילה בלא קבורתא יהיב חלישותא בשייפוי דרתיכא ומעכב עבידתא דקב&quot;ה מלמעבד. דאפשר דקב&quot;ה גזר עליה בגין למיתי בגלגולא אחרא מיד בההוא יומא דאתפטר לאוטבא ליה. וכל זמנא דלא אתקבר גופא נשמתא לאו עאלת קמי קב&quot;ה ולא יכלא למהוי בגופא אחרא בגלגולא תניינא דלא יהבין לנשמתא גופא אחרא עד דיתקבר קדמאה. ודא דמי לב&quot;נ דמיתת אתתיה לא אתחזי ליה למיסב אתתא אחרא עד דקביר לקדמיתא ובגין דא אמרה אורייתא לא תלין נבלתו על העץ. דבר אחר כד אתפרשא נשמתא מן גופא ובעיא למיזל לההוא עלמא לא תיעול לההוא עלמא עד דיהבין לה גופא אחרא מנהורא ולבתר יכלא למיעל ומאליהו תנדע דהוו ליה תרין גופין חד דביה אתחזי לתתא לבני נשא וחד דביה אתחזי לעילא בין מלאכין עלאין קדישין. וכל כמה דגופא לא אתקבר צערא הוא לנשמתא ורוח מסאבא אזדמן לשרייא עלוי ולסאבא לההוא גופא. ובגין דההוא רוח מסאבא אזדמן לא מבעי ליה לאינש למיבת ההוא גופא ליליא חד בגין דרוח מסאבא אשתכח בליליא ואשתטח בכל ארעא לאשכחא גופא בלא נפשא לסאבא ליה ואסתאב יתיר וע&quot;ד אזהר לכהני ואמר לנפש לא יטמא בעמיו. בגין דאינון קדישין ולא ישרי עלייהו רוח מסאבא ולא יסתאבון:

אמור אל הכהנים ר' יצחק אמר אמור אל הכהנים בלחישו כמה דכל עובדיהון דכהני בלחישו כך אמירה דלהון בלחישו. אמור ואמרת זמנא חד ותרין זמנין לאזהרא להו על קדושייהו בגין דלא יסתאבון. דמאן דמשמש באתר קדישא בעיא דישתכח קדישא בכלא. לנפש לא יטמא כמה דאוקימנא דגופא בלא רוח מסאבא הוא ושארי עליה רוח מסאבא. דהא תיאובתא דרוחי מסאבא לגבי גופיהון דישראל איהו בגין דאתרק מנייהו רוחא קדישא ובמנא דקודשא אתיין לאתחברא וכהני דאינון קדישין קדושתא על קדושתא לא בעיין לאסתאבא כלל בגין דכתיב כי נזר אלקיו על ראשו. וכתיב כי שמן משחת אלקיו עליו אני יי' והוא כגוונא דלעילא קאים לתתא. דכתיב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו האי קרא אוקמוה אבל כשמן הטוב על הראש. דא משח רבות קדישא עלאה דנגיד ונפיק מאתר דנהרא עמיקא דכלא. ד&quot;א דנגיד ונפיק מרישא דכל רישין סתימא דכל סתימין. על הראש. על הראש ודאי רישא דאדם קדמאה. יורד על הזקן דא דיקנא יקירא כמה דאוקמוה. זקן אהרן. דא כהן גדול דלעילא והא אוקמוה וההוא שמן &lt;קטע סוף=דף פח ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|פט|א}}&lt;קטע התחלה=דף פט א/&gt;יורד על פי מדותיו דמאינון משיחין נגיד ונפיק ונחית לתתאי וכגוונא דא נגיד ואתעטר כהנא תתאה במשח רבותא לתתא. האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה. כתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא. לא יטמאו מבעי ליה מהו לא יטמא. אלא על ההוא כהן עלאה מכלהו קאמר א&quot;ר יהודה והא כתיב והכהן הגדול מאחיו (כאן חסר) אלא ודאי הכי הוא כמה דאתמר. וא&quot;ר יצחק כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה אצטריך לאשתכחא יתיר מכלא כמה דאתמר:

ולאחותו הבתולה הקרובה אליו וגו' מאי כתיב לעילא כי אם לשארו הקרוב אליו וגו'. ר' אבא פתח מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו' מי זה בא מאדום זמין קב&quot;ה ללבשא לבושי נוקמא על אדום דאחריבו ביתיה ואוקידו היכליה וגלו לכנסת ישראל ביני עממיא ולמעבד להון נוקמת עלמין עד דישתכחון כל טורין מטורי עלמא מליין מקטולי עמין ולמקרי לכל עופא דשמייא עלייהו וכל חיות ברא יתזנון מנייהו תריסר ירחי ועופא דשמייא שבע שנין עד לא תסבל ארעא ניוולא דידהו. הה&quot;ד כי זבח ליי' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום עד דאינון לבושין יסתאבון הה&quot;ד וכל מלבושי אגאלתי. חמוץ בגדים מבצרה בגין דמנה נפקו אכלוסין דעלמא לחיילא על ירושלם ואינון שרו לאוקדא היכלא ובני אדום מפגרין שורין ורמו אבני יסודא הה&quot;ד זכור יי' לבני אדום וגו' האומרים ערו ערו עד היסוד בה. זה הדור בלבושו באינון לבושי דנוקמא דזמין לאלבשא. צועה ברוב כחו. מה צועה מתבר כמה דכתיב עמים תחתיך יפלו וגו'. אמרו ישראל לישעיה מאן הוא דין דיעביד כל כך. פתח ואמר אני מדבר בצדקה. ההוא דאיהו רב להושיע ההוא דכתיב ביה אוהב צדקה ומשפט ואיהו צדקה ממש ואיהו רב להושיע. וכל כך למה. בגין דגרמו לכ&quot;י למהוי שכיבת לעפרא בגלותא ולמנפל לארעא כמה דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל ובגין כך קב&quot;ה ילבש לבושי נוקמא עלייהו לסאבא לון בסגיאו דקטולייא דכתיב וכל מלבושי אגאלתי. וכל כך למה דכתיב ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש. דלאו חולקיה דעשו ולא הוות בעדביה דההוא דכתיב ביה איש יודע ציד איש שדה. לה יטמא באינון לבושין דנוקמא דזמין לאסתאבא בין אינון אכלוסין דכתיב ביה לה יטמא בגינה בגין דאיהי שכיבת לעפרא והוא בעי לאקמא לה הה&quot;ד קומי אורי כי בא אורך (ס&quot;א וכתיב ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת וגו':

לא יקרחה קרחה בראשם. ר' יוסי אמר לא יקרחה בה&quot;א מ&quot;ט. אלא ההוא שמן עלאה דאיהו משח רבות קודשא דאשלים לכל שבה יומין כמה דאתמר דכתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם ההוא שמן עלאה אתעדי מניה ואתקרח אי איהו אפגים רישיה. בגין דרישא דכהנא עלאה ההוא שמן עלאה הוי ועל דא לא לבעי ליה לכהנא דלתתא לאחזאה ביה בגרמיה פגימו כלל והא אתמר ובג&quot;כ כתיב בה&quot;א. פתח ואמר בשוב יי' את שיבת ציון היינו כחולמים. בשוב יי' את שיבת דא בגלות בבל אתמר. דלא אשתכחו יתיר בגלותא אלא שבעין שנין דכתיב כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם. וכתיב היינו כחולמים מאי כחולמים אלא הא אתערו חברייא דאיכא שבעין &lt;קטע סוף=דף פט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פט ב/&gt;שנין בחלמא. ות&quot;ח כתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם. מאן שבעת ימים הא אתמר. ההוא אתר עלאה דהיא כללא דכל שיתא אחרנין אקרי שבעת ימים ואקרי תשובה. תנינן מאן דיתיב בתעניתא בשבתא קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה ושבעין שנה אינון שבע אנפי מלכא דאפילו אסתכמו עליה (כלא) לביש ההוא גזר דינא אתקרע. מ&quot;ט בגין דאחיד ביה בההוא יומא בכללא דכלהו דאקרי שבעה ואקרי תשובה בגין כך בכלהו אחיד ואהדר בתשובה ואתקרע גזר דינא בכלהו ועל דא ודאי שבעין שנין איכא בחלמא. כגוונא דא כהנא אתעטר בשבע דאקרי שבעת ימים אי פגים רישיה ההוא שבעה דאיהו כללא דכלהו אקרח מניה כל ההוא קדושה דכולהו דשריא עליה. ועל דא אזדהרו דלא יקרחה קרחה בראשם וישתכחו פגימין מכלא. ובגין כך כהנא בעי לאשתכחא בשלימו יתיר מכלא כ&quot;ש ההוא דאיהו עלאה מכלהו. א&quot;ר אבא כאן בה&quot;א תתאה כאן בה&quot;א עלאה כ&quot;ג דאיהו עלאה מכלהו בה&quot;א עלאה דכתיב אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו וגו'. ומלא ידו וגו' דכתיב שבעת ימים ימלא את ידכם. כהנא אחרא בה' תתאה. דכתיב לא יקרחה קרחה בראשם וכתיב בתריה ולא יחללו שם אלקיהם והאי שם הא ידיעא איהו ובגין כך כתיב והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ללבוש את הבגדים כמה דאמרן. ובגין דאיהו קדישא כגוונא דלעילא כתיב ומן המקדש לא יצא. 

ר' אבא פתח ואמר לך יי' הצדקה ולנו בושת הפנים כהיום הזה לאיש יהודה וליושבי ירושלם זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אתרעי בהו מכל עמין עכו&quot;ם ומגו רחימותא דלהון יהיב להו אורייתא דקשוט למנדע ארחא דמלכא קדישא. וכל מאן דאשתדל באורייתא כאילו אשתדל ביה בקב&quot;ה דאורייתא כלא שמיה דקב&quot;ה הוי. ובגין כך מאן דאתעסק באורייתא אתעסק ביה בשמיה ומאן דאתרחק מאורייתא רחיקא הוא מקב&quot;ה. ת&quot;ח לך יי' הצדקה כד&quot;א לך יי' הגדולה והגבורה. מאן צדקה אתר דכל אנפין נהירין אחידן ביה והוא אחיד בכלהו וביה אשתכחו. ולנו בושת הפנים אתר דכל אנפין נהירין אתרחקן מניה. צדקה אמת קשוט ונהורא דכלא ונהורא דאנפין חידו כלא. בשת כסיפא רחיקו דקשוט מאן דאכסיף. בגין דאמת דאיהו צדקה אתרחק מניה. רחיקו דאנפין נהירין. ת&quot;ח כהנא עלאה בעי לאתחזאה בשפירו דאנפין בנהירו דאנפין בחידו יתיר מכלא. ולא בעי לאתחזאה ביה עציבו ורוגזא אלא כלא כגוונא דלעילא. זכאה חולקיה דעליה כתיב אני חלקך ונחלתך. וכתיב יי' הוא נחלתו. וע&quot;ד בעי לאתחזאה שלים בכלא בגרמיה בלבושיה דלא יפגים גרמיה כלל כמה דאתמר. האי איהו בתר נישואין וכו' עד לארעא דישראל. זהו קצת מאמר מרעיא מהימנא מצאתי בהעתק ונדפס באורך בפ' כי תצא כי שם ביתו מאמר מתחיל וענשו אותו. והוא אשה בבתוליה יקח. 

ר&quot;ש פתח והנה הוא שם עלילות דברים וגו'. וכתיב וענשו אותו מאה כסף וגו' כי הוציא שם רע על בתולת ישראל וכי בתולת ישראל היא בתולת אביה או בתולת בעלה היא. מהו &lt;קטע סוף=דף פט ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|א}}&lt;קטע התחלה=דף צ א/&gt;בתולת ישראל הכא. הה&quot;ד שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. אוף הכא כהנא דקאים כגוונא דלעילא כתיב והוא אשה בבתוליה יקח הכי נמי בבתוליה דלא תפוק מבבא דחצרה מזמנא לבר והוא אתמר. 

רבי שמעון הוה אזיל בארחא והוו עמיה רבי יהודה ור' יוסי ור' חזקיה. פתח ר&quot;ש ואמר טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו. טרף נתן ליראיו אלין אינון זכאין אינון דחלי דקב&quot;ה דכל מאן דדחיל ליה אתקרי מאינשי דביתא דמלכא ועליה כתיב אשר איש ירא את ה'. מהו טרף נתן ליראיו אלא כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה. מהכא אוליפנא דכל בר נש דלעי באורייתא בליליא וקם בפלגות ליליא בשעתא דכנסת ישראל אתערת לאתקנא ביתא למלכא האי אשתתף בהדה והאי אקרי מבי מלכא ויהבין ליה כל יומא מאינון תיקוני ביתא הה&quot;ד ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. מאן ביתה כל אינון דמשתתפי בהדה בליליא אקרון ביתה בני ביתה. ובג&quot;כ טרף נתן ליראיו מהו טרף טרף ממש דאיהי נטלא מאתר רחיקא עלאה דכתיב ממרחק תביא לחמה. ומאן זכי להאי טרף סופיה דקרא אוכח דכתיב יזכור לעולם בריתו מאן דאסתכל (ס&quot;א דאשתדל) באורייתא לאשתתפא בהדה בליליא. ולא עוד אלא דצדיק חד עלאה אית ליה לקב&quot;ה והוא אשתתף בהדיה וירתין תרווייהו לכנישתא דישראל דכתיב צדיקים לעולם יירשו ארץ. 

תו פתח ואמר ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני יי' מקדשו. ת&quot;ח כל מאן דאפיק זרע לבטלה לא זכי למחמי אפי שכינתא ואקרי רע דכתיב כי לא קל חפץ רשע אתה לא יגורך רע האי מאן דאפיק ליה בידיה או אנתו אחרא דלא כשרא ואי תימא דאפיק ליה באנתו דלא מתעברא הכי נמי. לא אלא כמה דאמרן ועל דא יבעי ב&quot;נ מקב&quot;ה דיזמין ליה מאנא דכשרא דלא יפגים זרעיה. מאן דאפיק זרעא במאנא דלא כשרא פגים ליה לזרעיה ווי למאן דפגים זרעיה. ומה בשאר בני נשא כך בכהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה עלאה עאכ&quot;ו. בעמיו מהו בעמיו דהא כתיב לעילא אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח וכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו. בהם מבעי ליה מהו בעמיו אלא מלה דא קלנא בעמיו פגימו בעמיו ועל דא כתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה מעמיו ודאי כלא כגוונא דלעילא כי אני יי' מקדשו מהו מקדשו אלא אנא הוא ההוא דאיהו מקדש ליה בכל יומא ובג&quot;כ לא יפגים זרעיה ולא ישתכח ביה פגימו. (ס&quot;א ובגין דא) דהא אני יי' מקדשו דאנא בעינא לקדשא ליה וישתכח קדישא בכלא. דקדישא ישתמש על ידא דקדישא. ת&quot;ח קב&quot;ה &lt;קטע סוף=דף צ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צ ב/&gt;ישתמש ע&quot;י דכהנא וישתכח קדישא כד אתי לשמשא ובגין דקב&quot;ה ישתמש על ידא דכהנא דאיהו קדישא כהנא ישתמש ע&quot;י דרכיא דאתקדש בדכיותיה ומאי איהו ליואי בר נש (ס&quot;א כהנא) אחרא ישתמש ע&quot;י דקדישא אחרא בגין דישתכחון כלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דעלייהו כתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. כמה פרישן ישראל מכלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה הה&quot;ד והתקדשתם והייתם קדושים כי אני יי' וגו'. 

תו פתח ואמר ליי' הישועה על עמך ברכתך סלה ליי' הישועה הכי תנינן זכאין אינון ישראל דבכל אתר דאתגלו שכינתא אתגלייא בהדייהו. כד יפקון ישראל מגלותא פורקנא למאן. לישראל או לקב&quot;ה אלא הא אוקמוה בכמה קראי והכא ליי' הישועה ודאי אימתי על עמך ברכתך סלה. בשעתא דקב&quot;ה ישגח בברכאן עלייהו דישראל לאפקא לון מן גלותא ולאוטבא להו כדין ליי' הישועה ודאי. ועל דא תנינן דקב&quot;ה ייתוב עמהון דישראל מן גלותא הה&quot;ד ושב יי' אלקיך את שבותך ורחמך:

איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. ר' יצחק אמר בגין דאיהו פגים ומאן דאיהו פגים לא אתחזו לשמשא בקודשא והוא אוקמוה דב&quot;נ דאשתכח פגים לית ביה מהימנותא וההוא פגימו אסהיד עליה כ&quot;ש כהנא דבעייא לאשתכחא שלים מאריה דמהימנותא יתיר מכלא והא אוקמוה. ר' אלעזר הוה יתיב בקסטרא דבי חמוי והוא הוה אמר זילגא דבקסטירא בעינא שכיח. אדהכי אעבר חד ב&quot;נ פגים מעיניה חד אמר חמוי נשאל להאי. אמר פגים הוא ולאו מהימנא. אמר נשאל בהדיה אתו שאילו ליה א&quot;ל טופקא מאן הוא בעלמא. אמר עתירא אבל דישליף בהדיה אנא מכלהו. (ס&quot;א עתירא אבל דישליף ווי על דא בהדיה אנא מכלהו) א&quot;ר אלעזר במלוי אשתמע דלאו מהימנותא גביה ולאו בר מהימנא הוא. ת&quot;ח קב&quot;ה אמר כל איש אשר בו מום לא יקרב דהא קדוש' דלעילא לא שריא באתר פגים פתח ואמר לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה. לתורה ולתעודה מאן הוא תורה ומאן הוא תעודה אלא תורה דא תורה שבכתב. תעודה דא תורה שבע&quot;פ תורה שבע&quot;פ לא שריא באתר פגים. דהא מתורה שבכתב אתבני. כתיב צור תעודה חתום תורה בלמודי צור תעודה דא תורה שבע&quot;פ בגין דתמן אתצר צרורא דחיי ובתעודה אתקשר קשרא דחיי (נ&quot;א קשרא דמהימנותא) דלעילא למהוי כלא חד. ומתמן לתתא אתפרשן אורחים ושבילים ומתמן מתפרשין אורחין בעלמין כלהו הה&quot;ד ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים חתום חתמה תורה חתימה דאורייתא דאיהי תורה שבכתב. באן אתר. בלמודי אלין נביאי כד&quot;א ויקם את העמוד הימני ויקרא שמו יכין ויקם את העמוד השמאלי ויקרא שמו בועז ומתמן אתפרשן אורחין לנביאי מהימני וקיימי אלין בקיומא לגופא לשית טהירין הה&quot;ד שוקיו עמודי שש. וכלא לא קיימא אלא בשלימו ולא שרייא קדוש' דכלא אלא בשלימו כד מתחבראן דא בדא כלא הוא שלים כלא הוא חד לא אתפגי' אתר. וע&quot;ד אקרי כ&quot;י שלם כד&quot;א ומלכי צדק מלך שלם ויהי בשלם סכו. ובג&quot;כ לא שרייא כלא אלא באתר שלים ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב כגוונא דא קרבנא דביה מומא לא יתקריב מאי טעמא דכתיב כי לא לרצון יהיה לכם. ואי תימא הא קודשא בריך הוא לא שארי אלא באתר תבירא במאנא תבירא דכתיב ואת דכא ושפל רוח. האי אתר שלים יתיר הוא מכלא (דכתיב ואת דכא ושפל רוח) בגין דמאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דכלא גאותא עלאה ודא הוא שלים. אבל לא כתיב ואת &lt;קטע סוף=דף צ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|א}}&lt;קטע התחלה=דף צא א/&gt;עור ושבור וחרום ושרוע. אלא ואת דכא ושפל רוח. מאן דמאיך גרמיה קב&quot;ה זקיף ליה. ובגיני כך כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בעי למהוי שלים יתיר מכלא ולא יתחזי פגים ועל דא אזהר להו לכהני דכתיב איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. 

תו פתח ואמר וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע וכי קב&quot;ה אמר אין רע אי הכי טוב הוא. אלא סיפיה דקרא אוכח דישראל באינון יומין הוו ממנן כהני מארי דמומין על גבי מדבחא ולשמשא על מקדשא ואמרי מאי אכפת ליה לקב&quot;ה דא או אחרא ואינון הוו דאמרי אין רע. וקב&quot;ה אתיב להון ההוא מלה דהוו אמרי. אמר. ישראל אתון אמרי כד מקרבי מארי דמומין על פולחני אין רע מאי אכפת ליה לקב&quot;ה. סופיה דקרא מה כתיב הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך. בר נש מנייכו אי בעיתו לשלומי למלכא ולקרבא קמיה דורונא אתון משדרין ליה בפגימא או לאו. הירצך או הישא פניך בההוא דורונא כ&quot;ש וכ&quot;ש דאתון מקרבין קמאי בר נש פגים לקרבא דורונא הא דורונא דילכון לכלבא אתמסר דודאי בר נש דאיהו פגים פגים הוא מכלא פגים הוא מהימנותא ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב אמר רבי יוסי זמין קב&quot;ה לאשלמא להו לישראל ולאשתכחא שלימין בכלא דכלא דלא יהא בהון מארי דמומין כלל בגין דיהון תקונא דעלמא כאלין מאני ולבושא דבר נש דאינון תקונא דגופא הה&quot;ד ויתיצבו כמו לבוש (ס&quot;א ד&quot;א) ת&quot;ח כד יתערון מעפרא כמה דעאלו הכי יקומון. חגרין או סומין עאלו חגרין וסומין יקומון בההוא לבושא דלא יימרון דאחרא הוא דאתער. ולבתר קב&quot;ה ייסי לון וישתכחון שלימין קמיה וכדין יהא עלמא שלים בכלא כדין ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד:

שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו וגו'. רבי יוסי פתח צדקתך כהררי קל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע יי'. האי קרא אית לאסתכלא ביה. אבל תא חזי צדק כתרא קדישא עלאה. כהררי קל כאינון טורין עלאין קדישין דאקרון טורי דאפרסמונא דכיא. ובגין דאיהי סלקא לאתקשרא בהו לעילא כל דינהא בשיקולא חדא לכלא דלית בההוא דינא רחמי. משפטיך תהום רבה משפט דאיהו רחמי נחית לתתא לההוא דרגא לתקנא עלמין וחייס על כלא ועביד דינא ברחמי לבסמא עלמא ובגין דאיהו רחמי אדם ובהמה תושיע יי' לכלא בשיקולא חדא אדם ובהמה הא אוקמוה מאן דהוא אדם ושוי לגרמיה כבהמה אדם ובהמה דין אדם ודין בהמה חד הוא. אדם. ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר. בהמה והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה ליי' בגין דיעבר עלייהו שבת חד ודא אוקמוה:

רבי חייא פתח יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו. ת&quot;ח זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דקב&quot;ה אתרעי בהו ואינון מתדבקין ביה ואקרון קדישין עם קדוש. וכן עד דסליק לון לדרגא עלאה דאקרי קדש דכתיב קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה כמה דאוקימנא דהא ישראל מתמניא יומין מתדבקין ביה בשמיה ורשימין בשמיה ואינון דיליה כד&quot;א ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ ועממין לא מתדבקין ביה ולא אזלין בנימוסיה ורשימא קדישא אעדיאו מנייהו עד &lt;קטע סוף=דף צא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צא ב/&gt;דאינון מתדבקן בסטרא אחרא דלאו קדישא. ות&quot; בשעתא דבעא קב&quot;ה למיהב אורייתא לישראל זמין בה לבני עשו אמר לון בעאן אתון לקבלא אורייתא. בההיא שעתא אתרגיזת ארעא קדישא ובעיא לאעלא לנוקבא דתהומא רבה. אמרה קמיה מארי דעלמא פסטירא דחדווה (ס&quot;א דעלמא) תרי אלפי שנין עד לא אתברי עלמא קלטינא קמי (נ&quot;א קליטנא) גו נ&quot;א אזדמן קמי) ערלין דלא רשימין בקיומך. אמר לה קב&quot;ה כורסייא כורסייא ייבדון אלף אומין כוותייהו וקיימא דאורייתא לא יזדמן קמייהו. הה&quot;ד יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה ודאי בגין דאורייתא לא אתיהיבת (בגין דאיהי קיימא קדישא) אלא למאן דאית ביה קיימא קדישא ומאן דאליף אורייתא למאן דלא אתגזר משקר בתרי קיימי משקר בקיימא דאורייתא ומשקר בקיימא דצדיק וכנסת ישראל. דאורייתא להאי אתר אתיהיבת ולא לאחרא. רבי אבא אמר משקר בתלת דוכתי עלאי משקר בתורה משקר בנביאים משקר בכתובים. משקר בתורה דכתיב וזאת התורה וגו'. משקר בנביאים דכתיב וכל בניך למודי יי' אינון למודי יי' ולא אחרא וכתיב חתום תורה בלמודי אינון ולא אחרא. משקר בכתובים דכתיב ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל. וכתיב אך צדיקים יודו לשמך מאן צדיקים דא צדיק וכ&quot;י דמאן דלא אתגזר ולא עאל בקיומא דלהון לא יודון לשמיה קדישא דהיא אורייתא. 

א&quot;ר חייא כיון דאתגלי קב&quot;ה על טורא דסיני למיהב אורייתא לישראל שכיכת ארעא ותבת בנייחא הה&quot;ד ארץ יראה ושקטה. ת&quot;ח בר נש דאתיליד לא אתמנא עליה חילא דלעילא עד דאתגזר כיון דאתגזר אתער עליה (רוחא) אתערותא דרוחא דלעילא. זכי לאתעסקא באורייתא אתער עליה ואתערותא יתיר. זכי ועביד פקודי אורייתא. אתער עליה אתערותא יתיר. זכי ואתנסיב זכי ואוליד בנין ואוליף לון ארחוי דמלכא קדישא הא כדין הוא אדם שלים. שלים בכלא. אבל בהמה דאתילידת בההיא שעתא דאתילידת ההוא חילא דאית לה בסופא אית לה בההיא שעתא דאתילידת ואתמנא עליה. ובגין כך כתיב שור או כבש או עז כי יולד. עגל או טלה או שעיר או גדי לא אתמר אלא שור או כשב או עז ההוא דאית ליה לסופא אית ליה בשעתא דאתיליד. והיה שבעת ימים תחת אמו בגין לאתישבא ביה ההוא חילא ואתקיים ביה. ובמה יתקיים ביה כד ישרי עליה שבת חד ואי לא לא יתקיים (ועוד דאתייבש מזוהמא דאמיה) ולבתר דיתקיים ביה ההוא חילא כתיב ירצה לקרבן אשה ליי' בקיומא דשבת חד דאעבר עליה. ובר נש. בקיומא דשבת חד אתקיים ביה אתערותא דהאי עלמא וחילא דיליה. בתר דאתגזר אתער עליה אתערותא דרוחא עלאה וכ&quot;י אעבר עליה וחמאת ליה ברשימא קדישא ואתערת עליה ושרייא עליה רוחא דההוא עלמא קדישא כד&quot;א ואעבור עליך ואראך מתבוסת בדמיך וגו'. בדמיך בתרי. ואי תימא התם כד נפקי ישראל ממצרים דשכיח בינייהו דם פסח ודם מילה כדין כתיב בדמיך חיי הכא מאי בדמיך. אלא תרין חד דמילה וחד דפריעה. חד דגזירו דכנסת ישראל וחד דפריעה בצדיק יסוד עולם ואלין תרין דמין דבר נש קאים בגינייהו בקיומא דעלמא דאתי הה&quot;ד בדמיך חיי. רבי שמעון אמר סוד יי' ליראיו ובריתו להודיעם. סוד יי' ליראיו דא כנסת ישראל. ובריתו להודיעם דא צדיק יסוד עולם &lt;קטע סוף=דף צא ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צב|א}}&lt;קטע התחלה=דף צב א/&gt;בקשורא חדא. יו&quot;ד תלת אתוון שלימותא דכלא. ראשיתא דכלא י' עלאה דכלא. וא&quot;ו אמצעיתא שלימותא דכל סטרין מעבר לכל רוחין ביה תלייא מהימנותא. דל&quot;ת גנתא צרורא דחיי. את דא זעירא שלימא דכלא. את דא סתימא דכל סטרין. כד נפיק. נפיק כמלכא עם חילוי. תב (נ&quot;א יתיב) לבתר י' בלחודוי ביה אסתים מלה ביה נפיק סגיר ופתח. (נ&quot;א נגיד ונפיק ופתח) ה&quot;א (נ&quot;א דא) שלימותא דכלא לעילא ותתא והא אתמר הא. ה' הא ידיעא. א הוא יו&quot;ד שלימו דתלת אתוון דאינון ברישא דסתימין (ס&quot;א ביו&quot;ד והא אוקמוה) ביה ו' ע&quot;ג א' (ס&quot;א דא' הא) והא אוקמוה וכלא חד מלה הוא שלימו דשמא קדישא הוא שלימו דעילא בגין כך לזמנין ה&quot;א נטיל א' בזמנא דהיא מתעטרא בעטרוי. ת&quot;ח כל את ואת דשמא קדישא אתחזי ביה שלימו דכלא שמא. יו&quot;ד הא אתמר שלימו דכלא. ה' שלימו דכלא ואע&quot;ג דלאו איהו באלף ה&quot;א בלחודוי הא אתמר בדיוקנא (ס&quot;א דא הא הוא כו') ה&quot;י (ס&quot;א איהו) הוא שלימותא דכלא. ו' בין בסטרא דא בין בסטרא אחרא שלימו הוא דכלא וא&quot;ו ה&quot;א הוא שלימו יתיר לאעטרא לכלא הא דכלא חד והא אתערו ביה חברייא. ת&quot;ח והיה שבעת ימים וגו'. יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א (נ&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א יו&quot;ד ה&quot;א) אתגליפו אתוון (והיה) ו' ה' הא שבעת יומין אתכלילו בחד י' ה' שבעת יומין י' חד כללא דכלא ה&quot;א תלת היא ותרין בנין וברא חד תרין אבהן ביה כלילן הא שיתא. ברתא נוקבא חד הא שבעה אשתמע דה' עלאה כללא דשיתא י&quot;ה הא שבעה היינו דכתיב שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום. והיה שבעת ימים תחת אמו. תחת אמו אתעטרו שבעת ימים דכתיב לך יי' הגדולה והגבורה וגו' וע&quot;ד שבעת ימים לתתא ליקרא דאמא עלאה. תחת אמו לתתא. דכתיב עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה עקרא דכל ביתא ילדה שבעה אלין שבעת יומין דחג הסכות. ורבת בנים אמללה אלין קרבנין דחג דנחתין בכל יומא מן מנינא. ות&quot;ח אלין סלקין לעילא לעילא ואלין נחתין לתתא לתתא כד&quot;א אם תגביה כנשר ואם בין ככבים שים קנך משם אורידך נאם יי' וישראל סלקין מתתא לעילא דכתיב והיה זרעך כעפר הארץ וכתיב והרביתי את זרעך ככוכבי השמים. ולבתר סלקין על כלא ומתדבקן באתר עלאה על כלא הה&quot;ד ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו':

ושור או שה אותו ואת בנו. אמר ר' יוסי כתרגומו לה ולברה דעקרא דאמא למנדע ברה ואזיל בתרה ולא אזיל בתר אבוה ואנן לא ידעינן מאן הוא. לא תשחטו ביום אחד. א&quot;ר יהודה מ&quot;ט אי תימא משום עגמת נפש דבעירא ניכוס להאי בביתא חד ולהאי בביתא אחרא או להאי השתא ולהאי לבתר. א&quot;ל אית מאן דשרי ולאו הכי אלא ביום אחד ממש. ת&quot;ח תנינן יפה תענית לחלום כאש לנעורת ועקרא דתעניתא בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא. מאי טעמא. בגין דלית לך יום לתתא דלא שלטא ביה יומא אחרא עלאה וכד איהו שארי בתעניתא דחלמא אוליפנא דההוא יומא לא אתעדי עד דאתבטל ההוא גזרה ואי דחי ליה ליומא אחרא הא שולטנא דיומא אחרא הוא ולא עאל יומא ביומא אחרא דחבריה. כהאי גוונא לית לך יום דלא אתמנא עליה יומא עלאה לעילא. ובעי בר נש לאסתמרא דלא יעביד פגימו בההוא יומא ולא יתפגים קמי שאר יומין אחרנין. ותנינן בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא. אי בר נש עביד עובדא לתתא כדקא &lt;קטע סוף=דף צב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צב ב/&gt;יאות הכי אתער חילא כדקא יאות לעילא. עביד בר נש חסד בעלמא אתער חסד לעילא ושארי בההוא יומא ואתעטר ביה בגיניה ואי אתדבר בר נש לרחמי לתתא אתער רחמי על ההוא יומא ואתעטר ברחמי בגיניה. וכדין ההוא יומא קאים עליה למהוי אפוטרופא בגיניה בשעתא דאצטריך ליה. כגוונא דדא בהפוכא דא (ועל כלא) אי עביד בר נש עובדא דאכזרי הכי אתער בההוא יומא ופגים ליה ולבתר קאים עליה לאכזרי לשיצאה ליה מעלמא. בההיא מדה דבר נש מודד בה מודדין ליה תנן דישראל אכזריות אתמנע מנייהו מכל שאר עמין ולא יתחזון מניה עובדא בעלמא דהא כמה מארי דעיינין קיימין עליה דבר נש בההוא עובדא. זכאה מאן דאחזי עובדא דכשרא לתתא דהא בעובדא תלייא מלתא בכלא לאתערא מלה אחרא:

רבי שמעון פתח וירא יעקב כי יש שבר במצרים האי קרא רזא דחכמתא אית ביה ואית לן לאסתכלא ביה דלאו סופיה רישיה ולאו רישיה סופיה אלא ת&quot;ח בשעתא דקב&quot;ה בעי למידן עלמא בכפנא לא יהיב מלה דא לידא דכרוזא דהא כל דינין אחרנין דעלמא כרוזא כריז עלוהי עד לא ייתון לעלמא ודינא דא לא אתיהיב לכרוזא. אלא קב&quot;ה אכריז עליה וקארי הה&quot;ד כי קרא יי' לרעב. מההיא שעתא אתפקדן על עלמא ממנן אחרנין בפקידו דרעב (דתרעין) ואסיר ליה לבר נש דאית ליה שבעא לאחזאה בגרמיה שבעא דהא אחזי פגימו לעילא ואכחיש מלה דמלכא וכביכול כאלו אעבר ממנן דמלכא מאתרייהו. וע&quot;ד אמר יעקב לבנוי למה תתראו למה תעבידו פגימו לעילא ולתתא ולאכחשא מלה דמלכא וכל אינון ממנן בכריזו דיליה. אבל הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה ותמן אחזיאו גרמייכו בשבעא ולא תכחישו פמליא דלעילא הכא. ות&quot;ח יעקב כמה תבואה הות ליה ולא בעי לשבור אלא בתוך הבאים בגין דלא ישתכח פגימו בעובדא דיליה. (מה שחסר כאן עיין בסוף הספר סימן ג) 

תו פתח ואמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. ותנינן ידו כתיב דבעי לזקפא ימינא על שמאלא ואמאי לאחזאה עובדא לתתא בגין דיתער עובדא לעילא כתיב והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו' שופר תרועה אמאי אלא שופר דמתבר שלשלאין דמתבר שולטנותא מכל עבדין ובעיא לאחזאה שופר דאיהו פשוט ולא כפוף לאחזאה תורו לכלא דהא יומא גרים ובכלא בעי לאחזאה עובדא ועל דא שופר ולא קרן בגין לאחזאה מאן הוא אתר דאקרי שופר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דאינון ידעין לאתדבקא במלכא קדישא ולאתערא חילא דלעילא ולאמשכא קדושה דמאריהון עלייהו בגין כך כתיב אשריך ישראל מי כמוך וגו'. ואתם הדבקים ביי' אלקיכם חיים כלכם היום: &lt;קטע סוף=דף צב ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|צג|א}}&lt;קטע התחלה=דף צג א/&gt;אלה מועדי יי' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי ר' יצחק פתח ויקרא אלקים לאור יום וגו'. תנינן אור דהוה בקדמיתא הוה נהיר מסייפי עלמא לסייפי עלמא כד אסתכל קב&quot;ה לחייבין דזמינין למיקם בעלמא גניז ליה לצדיקייא לעלמא דאתי הה&quot;ד וימנע מרשעים אורם. וכתיב אור זרוע לצדיק. ת&quot;ח ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה הא תנינן יהי אור אור דכבר הוה נהכא אי תימא אור דאיהו יום בלחודוי הדר ואמר ולחשך קרא לילה. אי תימא כל חד בלחודוי &lt;קטע סוף=דף צג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צג ב/&gt;
הדר ואמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד דלילה לית בלא יום ולית יום בלא לילה ולא אקרי אחד אלא בזווגא חד וקב&quot;ה וכנסת ישראל אקרי אחד ודא בלא דא לא אקרי אחד. ת&quot;ח בגין דכנסת ישראל השתא בגלותא כביכול לא אקרי אחד ואימתי אקרי אחד בשעתא דיפקון ישראל מן גלותא וכנסת ישראל אהדרת לאתרהא לאזדווגא ביה בקב&quot;ה הה&quot;ד ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. (בגין כך ויהי ערב ויהי בקר יום אחד) ודא בלא דא לא אקרי אחד. ת&quot;ח מועדי יי' אשר תקראו וגו' לזמנא כלא לאתר חד ולאשתכחא כלא בשלימו ברזא דאחד ולמהוי ישראל לתתא (בזווגא חדא) גוי אחד בארץ. תינח קב&quot;ה בכנסת ישראל דאקרי אחד ישראל לתתא דאינון זמינין כגונא דלעילא במה יקרון אחד. אלא בירושלם דלתת קרון ישראל אחד מנא לן דכתיב גוי אחד בארץ. ודאי בארץ הם גוי אחד עמה אקרון אחד ולא אינון בלחודייהו דהא ומי כעמך ישראל גוי אחד סגי ליה אבל לא אקרון אחד אלא בארץ בזווגא דהאי ארץ כגוונא דלעילא ובגין כך כלא קשיר דא בדא זווגא חדא זכאה חולקהון דישראל. ששת ימים תעשה מלאכה אתמר והא אוקמוה:

רבי יוסי ור' חייא הוו אזלי בארחא וכו'. עד הושיעה ימינך וענני. כבר נדפס בפרשת וארא דף לב עמוד א וצריך להוסיף אחר מלת קדישא. א&quot;ל את חמי ואנא חמינא מפומיה דר' שמעון שמענא מלה ובכינא. א&quot;ל מאי האי. אחר מלת דא דאתגזר בי כדקא יאות:

אלה מועדי יי' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם. ר' יצחק פתח לך אמר לבי בקשו פני את פניך יי' אבקש. האי קרא אוקמוה חברייא בכמה אתר אבל האי קרא הכי אתמר לך אמר לבי. דוד מלכא אמר דא בגין כנסת ישראל לקבל מלכא קדישא ומאי אמר לך אמר לבי בגינך אמר לבי לבני עלמא ואזהר לון לבי דאיהו אחיד ביה. דדא בגין מלכא עלאה אמר. בקשו פני אלין עטרי מלכא דאיהו אחיד בהו ואינון ביה אינון שמיה ואיהו שמיה מלה חדא הוא. בגין כך אמר דוד את פניך יי' אבקש כד&quot;א דרשו יי' ועזו בקשו פניו תמיד. ת&quot;ח יאות הוא דוד מלכא למימר שירתא בגין כנסת ישראל יתיר מכל בני עלמא ולמימר מלי דכנסת ישראל למלכא בגין דאיהו אחיד בה. ד&quot;א לך אמר לבי בקשו פני בגינך אמר לבי לבני עלמא בקשו פני (ס&quot;א את פניך יי' אבקש) אלין זמנייא וחגייא דכלהו זמין להון לאתר דאקרי קדש בגין לעטרא לון כל חד וחד ביומיה כל חד וחד בזמניה וישאבון כלהו מההוא עמיקא דעמיקתא דנחלין ומבועין נפקין מניה בגין כך כתיבי מקראי קדש זמינין אינון לההוא אתר דאקרי קדש לאתעטרא ביה ולאשתאבא ביה בגין דיתקדשון כלהון כחדא וישתכח בהו חדוותא. ר' אבא אמר מקראי קדש זמינין דקדש וכד מהאי זמינין ימן נחלא דנגיד ונפיק. למלכא דזמין בני נשא לסעודתיה אעטר קמייהו מכל זיני מיכלא דעלמא אפתח להו גרבי חמרא שפיר בריחא שפיר למשתייא. דהכי אתחזי. מאן דמזמין. למכלא ולמשתייא זמין. כך מקראי קדש כיון דאינון זמינין לסעודתא דמלכא זמינין אינון לחמרא טב ושפיר דמנטרא (כד&quot;א כי טובים דודיך מיין). וע&quot;ד מקראי קדש כתיב. אשר תקראו אותם במועדם (הכי תנינן) כתיב ואנשי קדש תהיון לי ישראל לתתא אקרון אנשי קדש. כיון דזמינין אינון מקדש דלעילא. אתון אנשי קדש לתתא זמינא להו כדין אתקינו סעודתא וחדו דהא לכו אתחזי בגין דאתון אתקרון אנשי קדש ויהון כלהו &lt;קטע סוף=דף צג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|א}}&lt;קטע התחלה=דף צד א/&gt;זמינין בכל סטרין דקדש לעילא ותתא. 

ד&quot;א אלה מועדי יי' מהו מועדי יי' ר' שמעון אמר מיי' אינון דביה אתקשרו מתתא לעילא ומעילא לתתא כלהו ביה מתקשרן ותמעטרן (ס&quot;א ומתעתדן) (נ&quot;א ומתאחדן) כלהו לאתקשרא קשרא חד בקשרא דמלכא מאי טעמא כמה דמלכא ירית לאבא ולאמא ואחיד בההוא קדש ואתעטר בהו (בגין) כך כל אינון דאחידן ביה במלכא בעיין לאזדמנא בההוא אתר עלאה דאקרי קדש בגין דיתאחדו כלהו כחדא (למלכא) וע&quot;ד מועדי יי' אקרי ולבתר מקראי קדש דהא בהו אתעטר במלכא אשר תקראו אותם במועדם. תרין חולקין אית לישראל בהו אי מסטרא דמלכא חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואתם הדבקים ביי' אלקיכם וגו' כי חלק יי' עמו. ואי מסטרא עלאה דקדש חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואנשי קדש תהיון לי וכתיב קדש ישראל ליי' וע&quot;ד לכו אתחזו לזמנא להו ולתקנא קמייהו חדוותא וסעודתא ולמחדי בהו. ומאן דמזמן לאחרא (ס&quot;א לאורחא) בעי לאחזאה ליה חידו ואנפין נהירין לעטרא (נ&quot;א לנטרא) אורחיה דההוא אושפיזא. למלכא דזמין אושפיזא יקירא אמר לבני היכליה כל שאר יומין הויתון כל חד וחד בביתיה דא עביד עבידתיה ודא אזיל בסחורתיה ודא אזיל בחקליה. בר ההוא יומא דילי דכלכון מתערין (ס&quot;א מתעתדי) בחדוותא דילי השתא זמינית אושפיזא עלאה ויקירא לא בעינא דתשתדלון בעבידתא ולא בסחורתא ולא במדברי אלא כלהו אזדמנו כגוונא דההוא יומא דילי ואתקינו גרמייכו לקבלא לההוא אושפיזא באנפין נהירין בחדוותא בתושבחתא. אתקינו ליה סעודתא יקירא בגין דיהא זמיני דילי בכל סטרין. כך אמר קב&quot;ה לישראל בני כל שאר יומין אתון משתדלי בעבידתא בסחורתא בר ההוא יומא דילי. השתא אושפיזא עלאה ויקירא זמינית אתון קבילו ליה באנפין נהירין זמינו ליה אתקינו ליה סעודתי עלאי פתורי מסדרן כגוונא דההוא יומא דילי. בג&quot;כ תקראו אותם במועדם. ת&quot;ח בשעתא דישראל לתתא חדאן בהני מועדיא ומשבחין שבחא לקב&quot;ה מסדרין פתורי מתקני גרמייהו במאני יקר מלאכי עלאי אמרין מה טיבן דישראל בכך קב&quot;ה אמר אושפיזא עלאה אית לון יומא דא. אמרי ולאו דילך הוא מההוא אתר דאקרי קדש. אמר לון וכי ישראל לאו קדש נינהו ואקרון קדש לון אתחזי לזמנא אושפיזא דילי. חד מסטרא דילי דהא אינון דבקים בי וחד מסטרא דקדש דכתיב קדש ישראל ליי' הואיל וישראל אקרון קדש אושפיזא דלהון הוא ודאי. בגין דזמינו דהאי אושפיזא מקדש הוא דכתיב מקראי קדש. פתחו כלהו ואמרו אשרי העם שככה לו. תלתא אינון זמינין מקדש ולא יותר. חג המצות. וחג השבועות. וחג הסוכות. 

אמר ליה רבי אבא וכי שבת לאו מקדש הוא זמין. אמר ליה לאו בתרי סטרין. חד דהוא ודאי קדש אקרי דכתיב ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם וחד דשבת לאו זמין הוא דהא ירותא דיליה הוא ודאי. ירותא דקדש הוא ירית ולאו זמיני וע&quot;ד כלהון זמינין בקדש ומתקשרן בשבת ומתעטרן ביה. בהאי יומא שביעאה אתעטר ביה. וע&quot;ד שבת לאו זמין הוא. 

לברא דעאל לביתא דאבו ואימיה ואכל ושתי בשעתא דהוא בעי. למלכא דהוה ליה ברא יחידאי חביבא דנפשיה יהב ליה שושבינא לנטרא ליה ולאתחברא בהו אמר מלכא יאות הוא לזמנא לאלין שושבינין דברי ולאחזאה יקרא וחביבותא דילי בהו. זמין לון להני שושבינין. ברא לא אתחזי לזמנא אלא למיעל ולמיכל ולמשתי בביתא דאבוי בשעתא דאיהו בעי. הה&quot;ד מי כמוכה באלים יי' מי כמוכה נאדר בקדש. &lt;קטע סוף=דף צד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צד ב/&gt;נאדר בקדש ודאי כבר דאתתקן (ס&quot;א דאתתקף) באבוי נאדר בקדש ולאו זמין מקדש. 

{{צ|ששת ימים תעשה מלאכה}} - ששת ימים מאי עבידתייהו? אמר ר' יוסי כתיב {{צ|כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ}}, ולא כתיב בששת והא אוקמוה וכל יומא יומא עביד עבידתיה ואקרון יומי מלאכה. א&quot;ר יצחק אי הכי אמאי אקרון {{צ|ששת ימי חול}}, אמאי חול? 

א&quot;ר יוסי השתא אתנהיג עלמא ע&quot;י דשלוחייהו בג&quot;כ יומי חול אקרון. ר' חייא אמר בגין דשרי למעבד בהון עבידתא ובגין דא לא אקרון קדש. ומאן דלאו אקרון קדש - חול אקרון. וע&quot;ד אתקינו חברייא בהבדלה {{צ|בין קדש לחול}}. מאי הבדלה הכא אלא קדש מלה בגרמיה הוא ושארא מניה אתיין. וע&quot;ד אלין לעובדא ואלין לנטרא. ואימתי אשתכח נטירו בהו. כד זמינין מקדש. 

א&quot;ר יהודה חדוותא ונטירותא דיומא דשבתא על כלא הוא ובגין דהאי יומא אתעטר באבא ואמא ואתוסף קדושה על קדושתיה מה דלא אשתכח הכי בשאר יומי דהא הוא קדש ואתעטר בקדש ואוסיף קדושה על קדושתיה. בגין כך האי יומא חדוותא דעלאי ותתאי כלא חדאן ביה. מלי ברכאן בכלהו עלמין. כלהון מניה אתקנו (נ&quot;א אתזנו). בהאי יומא נייחא דעלאי ותתאי. בהאי יומא נייחא דחייביא דגיהנם. 

למלכא דעבד הלולא לבריה יחידאי. אעטר ליה בעטרא עלאה. מני ליה מלכא על כלא. בהאי יומא חדוותא לכלא. חד סנטירא דאתפקד על דינא דבני נשא הוו בידיה גוברין דבעיין קטולא גוברין דבעיין לאלקאה. בגין יקרא דהאי יומא דחדוותא דמלכא שביק דינוי ונטר לחדוותא דמלכא. כך ההוא יומא הלולא דמלכא במטרוניתא, חדוותא דאבא ואמא עליה, חדוותא דעלאין ותתאין. בחדוותא דמלכא כלהו חדאן ולא יצטערון ביה. על דא כתיב {{צ|וקראת לשבת ענג}}. מאי ענג לא אשתכח אלא לעילא באתר דקדש עלאה שארי כד&quot;א אז תתענג על יי' דהאי ענג על יי' הוא, והאי יומא דהוא חלולא דמלכא אתעטר בההוא עטרא דענג הה&quot;ד וקראת לשבת ענג. מה דלא אשתכח הכי בשאר יומין. 

בהאי יומא תלת סעודתאן בעיין בני מלכא לזמנא ולסדרא פתורא בגין יקרא דמלכא כמה דאוקימנא. וכד אזדמן ביה חגא או זמנא לא יסדר ב&quot;נ תרי פתורי בכל סעודתא חד לשבת וחד לאושפיזא בגין דכתיב {{צ|על שלחן המלך תמיד הוא אוכל}}, ספוקא הוא בפתורא דמלכא לההוא אושפיזא דאתייא ליה. וע&quot;ד בעי ב&quot;נ לסדורי פתורא שלימא למלכא והוא יהיב מניה לאושפיזא. 

א&quot;ר אלעזר סעודתא תליתאה דשבת כד אערע ביה אושפיזא שבקין ליה או לא שבקין ליה? אי לא שבקין ליה - אשתכח אושפיזא דחייא מפתורא דמלכא. אי שבקין ליה - אשתכח פגימו בסעודתא דמלכא? 

א&quot;ל ר&quot;ש אבוי למלכא דאיערע ביה אושפיזא ונטל מיכלא מקמיה וסלקא לאושפיזיה. אשתכח אע&quot;ג דמלכא לא אכל עמיה - ממיכלא דמלכא קא אכיל, ומלכא יהיב ליה למיכל, וכל דא בגין דהוא אושפיזיה דמלכא. ובבי רב המנונא סבא לא חיישו לאושפיזא בשעתא דא ולבתר מסדרי פתורא לאושפיזא. 

בהאי יומא מלולא אסיר הה&quot;ד {{צ|ממצוא חפצך ודבר דבר}}, ותנן חפצך כתיב בגין דהאי יומא כל מהימנותא אתקשר ביה. 

אמר ר&quot;א והיך עבידנא דלא לסדרא (ס&quot;א לסלקא) סעודתא דמלכא לאושפיזא דהא ארביסר דחל להיות בשבת סלקא סעודתא דמלכא לפסחא אע&quot;ג דלאו אושפיזיה. א&quot;ל הכי אמינא דאי הוא אושפיזיה (כל ההוא יומא) יכלא לסלקא ליה ואי לאו לא סלקא ליה. ואי נימא די&quot;ד דחל &lt;קטע סוף=דף צד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|א}}&lt;קטע התחלה=דף צה א/&gt;להיות בשבת אתדחייא סעודתא דמלכא מקמי סעודתא דפסחא - שאני פסח דסעודתא דשבת אתדחייא בכמה גוונין. חד בגין מצות ומרורים דבעי ב&quot;נ דישתכח תאיבא. וחד בגין פסח - והא נהמא לא אשתכח מו' שעות ולמעלה, דסדורא דפתורא בלא נהמא לאו הוא סדורא. ואי תימא בחמרא - חמרא שארי בגין דתאיב (ס&quot;א דגביר ס&quot;א דגריר) לבא. אבל מיומי אשתדלנא דלא בטילנא סעודתא דשבת אפילו אינון יומי דאשתכח ביה. בהאי יומא חקל דתפוחין קדישא אתברך ומתברכן עלאין ותתאין והאי יומא קשורא הוא דאורייתא. 

א&quot;ר אבא הכי הוה עביד ר&quot;ש בזמנא דאסתלק סעודתא דשבתא מסדר פתוריה ואשתדל במעשה מרכבה והוה אמר הא סעודתא דמלכא דייתי למיכל גבאי. בגיני כך שבת אשתכח בכלא עדיף מכל זמנין וחגין ואקרי {{צ}}קדש ולא {{צ|מקרא קדש}}. א&quot;ר יהודה כלהו מועדין {{צ|מקראי קדש}} קרינן בהו. אבל נפקי ר&quot;ה ויומא דכפורא דלא אשתכח בהו חדוותא דהא אינון דינא הוו אבל אלין תלתא זמנין מקדש לחדווא לכלא לאשתעשעא בהו בקב&quot;ה הה&quot;ד ושמחתם לפני יי' אלקיכם וכתיב ושמחת לפני יי' אלקיך. בהאי יומא דשבתא אתנשי כל צערא וכל רוגזא וכל דוחקא מכל עלמא בגין דאיהו יומא דהילולא דמלכא דנשמתין אתוספן כגוונא דעלמא דאתי. 

א&quot;ר יצחק לרבי יהודה כתיב זכור את יום השבת לקדשו ותנינן. זכרהו על היין אמאי על היין. א&quot;ל בגין דיין חדוותא דאורייתא. ויינא דאורייתא חדוותא הוא דכלא. והאי יין חדי למלכא והאי יין מעטרא למלכא בעיטרוי הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו. ותנינן בכלא בעייא לאחזאה ב&quot;נ עובדא. דלא אשתכח קדושה אלא ביין כד&quot;א כי טובים דודיך מיין מיין אינון טבאן. נזכירה דודיך מיין. וע&quot;ד קדושה דשבת ביין והא אוקמוה והא אתמר:

ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש וגו'. ר' חייא פתח אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק וגו'. אמרה כנסת ישראל. אני ישנה בגלותא דמצרים דהוו בני שעבודא דקשיו ולבי ער לנטרא להו דלא ישתיצון בגלותא. קול דודי דופק דא קב&quot;ה דאמר ואזכור את בריתי. פתחי לי פתחא כחדודא דמחטא ואנא אפתח לך תרעין עלאין. פתחי לי אחותי דהא פתחא לאעלא לי בך הוא. דלא ייעלון לגבאי בני אלא בך. אנת הוא פתחא לאעלאה לי (בך) אי אנת לא תפתח פתחך הא אנא סגיר דלא ישכחון לי בג&quot;כ פתחי לי פתחי לי ודאי. וע&quot;ד אמר דוד כד בעי לאעלא למלכא אמר פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה. זה השער ליי' דא הוא פתחא ודאי לאעלא למלכא. זה השער ליי' לאשכחא ליה ולאתדבקא ביה. וע&quot;ד פתחי לי אחותי רעיתי שראשי וגו'. בגין לאזדווגא עמך ולמהוי עמך בשלם דעלמין. ת&quot;ח בשעתא דקב&quot;ה הוה קטי לבוכרי דמצראי כל אינון דקטל בפלגות ליליא ואחית דרגין מעילא לתתא. ביה שעתא עאלו ישראל בקיומא דאת קדישא אתגזרו ואשתתפו בכנסת ישראל ואתאחדו בה. כדין ההוא דמא אחזיאו ליה על פתחא. ותרין דמי הוו חד דפסחא וחד דמא דאתגזרו. והוה רשים על פתחא רשימא דמהימנותא חד הכא וחד הכא וחד בינייהו והא אתמר ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף בגין לאחזאה מהימנותא:

ובארבעה (נ&quot;א ובחמשה) עשר. הא אתמר. דהא כדין מבטלין חמץ ושאור ואסתלקו ישראל מרשותא אחרא ואתעקרו מניה ואתאחדו במצה &lt;קטע סוף=דף צה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צה ב/&gt;קשורא קדישא. בתר דאתגזרו עאלו בה עד דאתפרעו ואתגלייא רשימא דלהון וכדין יהב להון קשורא באתר עלאה בקשורא דמהימנותא באתר דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים מן השמים דייקא והא אוקמוה. ת&quot;ח בארביסר (נ&quot;א בחמיסר) ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בשלימו עם שמשא וכתרין תתאין לא משתכחין כל כך בעלמא דהא בחדתותי דסיהרא זינין בישין משתכחין ומתערי לאתפשטא בעלמא ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בנהירו דשמשא בשלימו מתכנשי כלהו לאתר חד וקדושי מלכא אתערו כדין כתיב ליל שמורים הוא ליי' דהא זווגא קדישא אשתכח והוא שמורים בכלא. ר' אחא אמר בגין כך תקונא דכלא (נ&quot;א דכלה) בההוא יומא ובליליא אשתכח ישובא דביתא ווי לאינון דלאו מבני ביתא נינהו כד אתאן לאזדווגא אורייתא (ס&quot;א אריוותא) כחדא ווי לאינון דלא אשתמודען גבייהו. בגין כך ישראל קדישין מתקנין לון ביתא כל ההוא יומא ועל ידייהו עיילי מאן דעיילי ואינון חדאן וזמרן חדווייהו זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי 

א&quot;ר יוסי למה לן לאטרחא כולי האי קרא שלים הוא דהא בהאי ליליא זווגא עלאה קדישא אתער ואשתכח הה&quot;ד הוא הלילה הזה ליי' שמורים מאי שמורים תרי זווגא דסיהרא בשמשא. לכל בני ישראל לדורתם דהא מכאן ולהלאה אתאחדו ואתקשרו בקשורא דשמא קדישא ונפקו מרשותא אחרא בגיני כך בארבעה עשר מתקני גרמייהו ומבערי חמץ מבינייהו ועיילי ברשותא קדישא וכדין מתעטרי חתן וכלה בעטרוי דאימא עלאה ובעי ב&quot;נ לאחזאה גרמיה דאיהו בר חורין. א&quot;ר יוסי הני ארבע כסי דההוא ליליא אמאי א&quot;ר אבא הא אוקמוה חברייא לקביל ד' גאולות אבל שפיר הוא בספרא דרב ייסא סבא דקאמר הואיל וזווגא קדישא אשתכח בהאי ליליא בכל סטרין וזווגא הוא בארבע קשרין דאינון ד' דרגין ולא מתפרשי דא מן דא כד זווגא דא אשתכח ואנן בחדוותא דלהון אתערנא בגין דהא זכינא בהו דמאן דאחיד בדא זכי בכלא. וע&quot;ד אשתני ליליא דא מכל שאר לילוון ובעינן למעבד שמא בכלא ולמחדי בהאי ליליא בגין דחדוותא הוא לעילא ותתא. ועוד אמר דארבא אלין ארבע גאולות קרינן להו. מ&quot;ט. בגין דהאי דרגא בתראה גואל אתקרי המלאך הגואל. ולא אקרי גואל אלא על ידא דדרגא אחרא עלאה דקיימא עלה ונהיר לה. ודא לא אפיק לה נהורא אלא באלין תרין דרגין (ס&quot;א באינון דרגין) דעליה אשתכח דארבע אלין ארבע גאולות נינהו. 

ר' יהודה שאל לר' אבא הא כתיב (ס&quot;א האי דכתיב) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וחדוותא הוא כל שבעה אמאי לא אשתלים הלל כל ז' יומין כמו בסכות דאשתכח ח' יומין הלילא בשלימו דחדוותא כל יומא ויומא. א&quot;ל שפיר קאמרת אבל ידיעא הוא דהא הכא לא אתקשרו ישראל כל כך בכלא כמה דאתקשרו לבתר. בגין כך בהאי ליליא דזווגא אשתכח (בכל אינון דרגין עלאין) וחדוותא דכלא אשתכח וישראל אתקשרו בההוא חדוותא עבידנא שלימו והלילא אשתלים. (אבל באינון דרגין עלאין) לבתר אע&quot;ג דכלהו משתכחי עד כען ישראל לא אתקשרו בהו ולא אתפרעו לאתגלייא רשימא קדישא ולא קבילו אורייתא ולא עאלו כמב דעאלו לבתר. בגין כך בסכות שלימו דכלא אשתכח ביה וחדוותא דכלא יתיר אבל הכא עד כען לא זכו ולא אשתכח שלימו ביה כ&quot;כ אע&quot;ג דאשתכחו כל ז' לאו הוא באתגלייא וישראל עד לא אתקשרו בהו כדקא חזי. וע&quot;ד חדוותא דכלא ושלימו דהלילא בהאי ליליא בגין ההוא חולקא דאתקשרו ביה. מ&quot;ט דכיון דבההוא ליליא זווגא אשתכח כל קשורא דכלא אשתכח בסטרא דזווגא ולא בסטרא דישראל דכד זווגא אשתכח בה משתכחי אלין תרין &lt;קטע סוף=דף צה ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צו|א}}&lt;קטע התחלה=דף צו א/&gt;(ס&quot;א תלת) דרגין דקיימין עלה וכד אלין משתכחי הא כל גופא אשתכח בהו וכדין שלימו דכלא וחדוותא מכלא והלילא אשתלים דהא כדין אתעטרת סיהרא בכלא. אבל לא לבתר דכל יומא ויומא אשתכחי וישראל עד לא זכו בהו הא לאו הלילא שלימא כמו בזמנין אחרנין. א&quot;ל ר' יהודה שפיר הוא והכי הוא ודאי והאי זמנא אחרא שמענא ליה בהאי גוונא ואנשינא מלי. השתא מלה אחרא בעינא למנדע הא חזינא בפסח ז' ובסכות ז' ושלימו דחדוותא ביומא אחרא. בשבועות אמאי לא אשתכחו ביה ז' ימים והא הכא אתחזון יתיר מכלא. פתח ואמר ומי כעמך בישראל גוי אחד בארץ. וכי מאי שנא הכא דאקרון ישראל אחד יתיר מאתר אחרא. אלא כיון דשבחא דישראל אתייא לפרשא קרא לון אחד דהא בכל אתר שבחא דישראל אחד הוא. מאי טעמא בגין דכל קשירו דעלאי ותתאי בהאי אתר דאקרי ישראל אשתכח. (ועוד) דאתקשר במה דלעילא ואתקשר במה דלתתא ואתקשר בכנסת ישראל. וע&quot;ד אקרי כלא אחד ובאתר דא אשתמודעא מהימנותא וקשורא שלימא ויחודא עלאה קדישא. וע&quot;ד יומא דא קשורא דמהימנותא הוא קשורא דכלא וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה אילנא הוא דאקרי אחד וע&quot;ד בגין דאינון מתקשרי באתר דא אקרי הכי ועץ חיים אחד הוא ודאי אקרי בגין דכלא ביה אתקשר ויומא (ס&quot;א ושמא) דיליה אחד ודאי קשורא דכלא ואמצעיתא דכלא הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן בתוך ממש דבמציעות. ואחיד בכל סטרין ואתקשר ביה וע&quot;ד פס וסכות והוא באמצעיתא בגין דאיהו אמצעיתא דכלא ודא הוא שבחא דאורייתא בהאי יומא ולא יתיר שבחא דמהימנותא וקשורא דכלא. אמר ר' יהודה בריך רחמנא דשאילנא וזכינא להני מלי. א&quot;ר יצחק חדוותא ושירתא זמינין ישראל לשבחא לקב&quot;ה כהאי שבחא דמשבחי ישראל בליליא דפסחדא דכ&quot;י אתקדשת בקדושא דמלכא הה&quot;ד השיר יהיה לכם כליל התקדש חג כליל התקדש חג דייקא ברוך יי' לעולם אמן ואמן:

וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה ליי' בשבועותיכם מקרא קדש יהיה לכם וגו' ר&quot;ש פתח אז ירננו עצי היער מלפני יי' כי בא לשפוט את הארץ. זכאה חולקיהון דאינון דמשתדלי באורייתא יממא ולילי דידעין ארחוי דקב&quot;ה ואתאחדן בשמיה (כל יומא) ווי לאינון דלא משתדלי באורייתא דהא לית לון חולקא בשמא קדישא ולא אתאחדן ביה לא בהאי עלמא ולא בעלמא דאתי מאן דזכי בהאי עלמא זכי בעלמא אתי. דהכי תנינן דובב שפתי ישנים אע&quot;ג דאינון בההוא עלמא שפוותייהו מרחשן תמן אורייתא. ת&quot;ח עד השתא אקריבו ישראל תבואת הארץ. תבואת הארץ ודאי ואתעסקו ביה ואתקשרו בההוא קשורא. ואע&quot;ג דדינא אשתכח דינא בשלמא אשתכח ביה (ס&quot;א דעלמא אתנהגא ביה) ואקריבו שעורים בגין דאיהו קדמאה מכל שאר תבואה ומן קדמאה מתקרבא ולא מההוא דמתאחר דהא אחידו קדמאה דישראל אתאחדו ביה בקב&quot;ה הכא הוא. אמר קב&quot;ה אנא יהיבית לכו מן במדברא מההוא אתר דאקרי שמים דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ואתון מקרבין קמאי שעורים ורזא דמלה זאת תורת הקנאת חסר אזהרותא לנשי עלמא דלא ישטון תחות בעליהון. ואי לאו קמח שעורים זמינא לקרבא. וממלה חדא אשתמודע מלה אחרא זכאה חולקיהון דישראל דהא כ&quot;י לא שקרת במלכא קדישא לעלמין כ&quot;י תווה' אשר תשטה אשה תחת אישה בג&quot;כ דינא דהאי אתתא &lt;קטע סוף=דף צו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צו ב/&gt;מאתרהא קא אתייא ומאן הוא אתרהא ההוא דכתיב בה אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה. אשת חיל עטרת בעלה. וההוא קמח שעורים דאייתית ההיא אתתא מנחת קנאת אתקרי חסר כנסת ישראל הכי אקרי וע&quot;ד בפינחס כתיב תחת אשר קנא לאלקיו דקנאה הכא אתאחד דמאן דמשקר בהאי ברית קנאה אתערת עליה ועל דא קנאין פוגעין בו. ת&quot;ח קמח שעורים האי עומר דכיון דהוה מטא לריחין דגרוסות מפיקין מניה עשרון מנופה בי&quot;ג נפה ודא שבע שבתות תמימות לבתר דסלקין שבע שבתות אין אתא מלכא קדישא לאזדווגא בה בכנסת ישראל ואורייתא אתיהיבת וכדין אתעטר מלכא ביחודא שלים ואשתכח אחד לעילא ותתא וכד אתער מלכא קדישא ומטא זמנא דאורייתא כל אינון אילנין דמבקרי אבייהו סלקין שירתא ומאי אמרי. בשעתא דמלקטי להון פתחו ואמרי יי' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה. יי' בהשמים חסדך. וכתיב וכל עצי השדה ימחאו כף:

תו פתח ואמר מזמור שירו ליי' שיר חדש כי נפלאות עשה שיר חדש אקרי בגין כך בהקריבכם מנחה חדשה התם מנחת קנאות הכא מנחה חדשה. חדשה דחדושא דכלא (ס&quot;א דכלה) הכא. קשורא דכלא דעילא ותתא קשורא דמהימנותא ועל דא יעקב שלימא אתעטר בעטורי ואורייתא אתיהיבת. וכד מטון בכורים לגבי כהנא הוה בעי בר נש למימר ולפרשא מלין על ההוא אילנא דארעא דאשתלים כגוונא דלעילא בתריסר תחומין בשבעין ענפין ובעא לאובדא ליה לבן ארמאה דאתפגים עלמא בגיניה וקב&quot;ה שזיב ליה ואתעטר בדינוי (ס&quot;א בבנוי) כמה דאוקימנא בגין ההוא אילנא וכל קשרא דמהימנותא ביה תלייא וע&quot;ד מנחה חדשה אתקרי. מ&quot;ט בגין דחדוותא דעלאי ותתאי הוא וחדוותא דסיהרא ובכל זמנא חדתותי דסיהרא קשרא דמהימנותא הוא וחדוותא דילה (דסיהרא). למלכא דהוו ליה בנין וברתא חדא אתקין סעודתא לכלהו בנין לא אשתכחת ההיא ברתא על פתורא כד אתאת אמרת למלכא מארי לכל אחי זמינת ויהבת לכל חד מאנין ידיען ולי לא יהבת חולקא בינייהו. אמר לה חייך ברתי מנא דילך ישתכח על חד תרין. הא כלא יתנון לך מחולקיהון. אשתכח לבתר בידהא חולקין על חד תרין מכלא.כך כ&quot;י מכלא נטלא חולקין וע&quot;ד אתקרי כלה כלולא. ככלה דכלהו מזמנין לה מאנין וחולקין ותכשיטין כך היא כ&quot;י חדתותי (נ&quot;א חדוותא) דילה בכלא וכלא יהבין לה חולקין ומאנין. 

ת&quot;ח בשעתא דמלכא קדישא ואשתכח בעטרוי חדוותא דכנסת ישראל הוא. וכד אורייתא אתיהיבת אתעטרת כנסת ישראל בעטרין עלאין. ובגין דכל קשרא דמהימנותא אתקשר בהאי אילנא אקרי יום אחד דכתיב והיה יום אחד הוא יודע ליי'. יום אחד ודאי דכנסת ישראל יום אחד בקשורא דלעילא. קשורא דלעילא רישא וגלגלתא ומוחי קשורא אחרא תרין דרועין וגופא דאחידן מחילא דרישא ואוקמא רב המנונא (ס&quot;א בתרין) בתלת קשירין דאבהתא (קשורא אחרא) תרין קיימין (נ&quot;א כוליין דלתתא) דאתמשכו במשח רבות (בקיומא) בתרין דרגין לתרין נחלין לאכנשא זרעא לאפקא בדרגא אחרא בפום אמה. אילנא דא הוא גופא דאמצעיתא דאחיד לכל הני וכלא מתקשרן ביה והוא בהון ועל דא כלא חד ועד אזדווגת ביה מטרוניתא כדין הוא אחדע והא אוקימנא מלי. תא חזי כתיב ביום השמיני עצרת מאן עצרת אלא בההוא אתר דכלא מתקשרן כחדא אקרי עצרת. מאי עצרת (ס&quot;א כנופיא כנישו) כנישו ואי תימא הכא דאקרי עצרת מ&quot;ט אלא בכל אינון יומין יומי סעודתי דענפי אילנא &lt;קטע סוף=דף צו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צז|א}}&lt;קטע התחלה=דף צז א/&gt;הוו ועל דא שבעים פרים אינון. לבתר חדוותא (דגופא) דאילנא ממש וחדוותא דאורייתא ובגיניה הוא יומא חד עצרת חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא ועל דא לית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכנסת ישראל בג&quot;כ עצרת תהיה לכם. לכם ולא לאחרא (ס&quot;א לבתר חדוותא דאילנא ממש ובגיניה הוא יומא חד ולית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכ&quot;י וע&quot;ד כתיב עצרת תהיה לכם. אוף הכי בהאי יומא חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא וכלא אשתכח ביה) דהא בשעתא דמלכא אשתכח כלא אשתכח ביה. ועל דא תנינן בעצרת על פירות האילן והא אוקמוה. בגין כך אחד אקרי. אחד ודאי כמה דאמרן. ת&quot;ח מה כתיב ממושבותיכם תביאולחם תנופה וגו' סלת תהיינה חמץ תאפינה. מאי שנא הכא חמץ (בכנ&quot;י) אלא בגין דכלא אחידן ביה (וכן) באילנא דהא באילנא אחידן ענפין באילנא אחידן עלין קליפין דינין סגיאין בכל סטרין כלא אשתכח ביה. בגין דהאי אילנא מכפר על יצר הרע דהוא בבי מותביה דב&quot;נ. א&quot;ר אלעזר מהאי אילנא אתזנו כל שאר אילנין לתתא והוא אשתרש' על חד נהרא עמיקא דנגיד ונפיק ולא פסקין מימוי לעלמין. עליה כתיב והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ועל דא אקרי אורייתא עץ חיים היא וגו' ומאי ותומכיה מאושר הא אוקמוה אבל ותומכיה מאושר כמה דאת אמר באשרי כי אשרוני בנות:

רבי אבא ורבי חייא הוו אזלי באורחא א&quot;ר חייא כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה. מאי קא מיירי. א&quot;ל הא אוקמוה חברייא אבל ת&quot;ח ישראל כד הוו במצרים הוו ברשותא אחרא והוו אחידן במסאבותא כאתת דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא. בתר דאתגזרו עאלו בחולקא קדישא דאקרי ברית כיון &lt;קטע סוף=דף צז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צז ב/&gt;דאתאחדו ביה פסק מסאבותא מנייהו כדא אתתא כד פסקו מנה דמי מסאבותא בתר דאתפסקו מנה מה כתיב וספרה לה שבעת ימים. אוף הכא כיון דעאלו בחולקא קדישא פסקא מסאבו מנייהו ואמר קב&quot;ה מכאן ולהלאה חושבנא לדכיותא. וספרתם לכם. לכם דייקא כד&quot;א וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה. אוף הכא לכם לעצמכם ולמה בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין ולבתר למיתי לאתחברא ביה במלכא ולקבלא אורייתיה. התם וספרה לה שבעת ימים הכא שבע שבתות אמאי שבע שבתות בגין למזכי לאתדכאה במיין דההוא נהר דנגיד ונפיק ואקרי מים חיים וההוא נהר שבע שבתות נפקו מניה. ועל דא שבע שבתות ודאי בגין למזכי ביה כמה דאתתא דכיו דילה בליליא לאשתמשא בבעלה כך כתיב וברדת הטל על המחנה לילה. על המחנה כתיב ולא כתיב וברדת הטל לילה אלא על המחנה בגין דיורד מההוא נקודה על אינון יומין דאתקריאו מחנה ומתחברת במלכא קדישא ואימתי נחת האי טלא כד קריבו ישראל לטורא דסיני כדין נחת ההוא טלא בשלימו ואדכי ואתפסקת זוהמתן מנייהו ואתחברו ביה במלכא וכ&quot;י וקבילו אורייתא והא אוקימנא. ובההוא זמנא ודאי כל הנחלים הולכים אל הים לאתדכאה ולאסתחאה וכלא אתקשרו (ס&quot;א אתקדשו) ואתחברו ביה במלכא קדישא. ת&quot;ח כל ב&quot;נ דלא מני חושבנא דא אינון שבע שבתות תמימות למזכי לדכיותא דא לא אקרי טהור ולאו בכללא דטהור הוא ולאו הוא כדא למהוי ליה חולקא באורייתא. ומאן דמטי טהור להאי יומא וחושבנא לא אתאביד מניה כד מאטי להאי ליליא לבעי ליה למלעי באורייתא ולאתחברה בה ולנטרא דכיו עלאה דמטי עליה בההוא ליליא ואתדכי. ואוליפנא &lt;קטע סוף=דף צז ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צח|א}}&lt;קטע התחלה=דף צח א/&gt;דאורייתא דבעי ליה למלעי בהאי ליליא אורייתא דבע&quot;פ. בגין דיתדכון (ס&quot;א דיתדבק) כחדא ממבועא דנחלא עמיקא. לבתר בהאי יומא ליתי תורה שבכתב ויתחבר (ס&quot;א בהו) בה וישתכחון כחדא בזווגא חד לעילא. כדין מכריזי עליה ואמרי ואני זאת בריתי אותם אמר יי' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך וגו'. ועל דא חסידי קדמאי לא הוו ניימי בהאי ליליא והוו לעאן באורייתא ואמרי ניתי לאחסנא ירותא קדישא לן ולבנן בתרין עלמין וההוא ליליא כנסת ישראל אתעטרא עלייהו ואתיא לאזדווגא ביה במלכא ותרווייהו מתעטרי על רישייהו דאינון דזכאן להכי. 

ר&quot;ש הכי אמר בשעתא דמתכנשי חברייא בהאי ליליא לגביה ניתי לתקנא תכשיטי כלה בגין דתשתכח למחר בתכשיטהא ותקונהא לגבי מלכא כדקא יאות. זכאה חולקהון דחבריא כד יתבע מלכא למטרוניתא מאן תקין תכשיטהא ואנהיר עטרהא ושוי תקונהא. ולית לך בעלמא מאן דידע לתקנא תכשיטי כלה אלא חברייא זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי. תא חזי חברייא מתקני בהאי ליליא תכשיטהא לכלה ומעטרי לה בעטרהא לגבי מלכא ומאן מתקין ליה למלכא בהאי ליליא לאשתכחא בה בכלה לאזדווגא בה במטרוניתא נהרא קדישא עמיקא דכל נהרין. אימא עלאה הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה וגו'. לבתר דאתקינת ליה למלכא ואעטרת ליה אתיית לדכאה לה למטרוניתא ולאינון דמשתכחי גבה. למלכא דהוה ליה בר יחידאי אתא לזוגא ליה במטרוניתא עלאה מאי עבדת אמיה כל ההוא ליליא עאלת לבי גניזהא אפיקת עטרא עלאה בשבעין &lt;קטע סוף=דף צח א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צח ב/&gt;אבני יקר סחרנהא ואעטרת ליה אפיקת לבושין דמילת ואלבישת ליה ואתקנת ליה בתקוני דמלכין. לבתר עאלת לבי כלה חמאת עולימתהא דקא מתקני עטרהא ולבושהא ותכשיטהא לתקנא לה. אמרה לון הא אתקינת בי טבילה אתר דמיין נבעין וכל ריחין ובוסמין סוחרני אינון מיין לדכאה לכלתי לית כלתי מטרוניתא דברי ועולימתהא ויתדכון בההוא אתר דאתקינת בההוא בי טבילה דמיין נבעין דעמי לבתר תקינו לה בתכשיטהא אלבישו לה לבושהא אעטרו לה בעטרהא. לבתר כד ייתי ברי לאזדווגא במטרוניתא. יתקין היכלא לכלהו וישתכח מדוריה בכו כחדא. כך מלכא קדישא ומטרוניתא וחברייא כהאי גוונאי ואימא עלאה דמתקנת כלא אשתכח דמלכא עלאה ומטרוניתא וחברייא מדוריהון כחדא ולא מתפרשין לעלמין הה&quot;ד יי' מי יגור באהלך וגו'. הולך תמים ופועל צדק. מאן הוא פועל צדק אלא אלין אינון דמתקני למטרוניתא בתשכיטההא בלבושהא בעטרהא. וכל חד פועל צדק אקרי. א&quot;ר חייא אלמלא לא זכינא בעלמא אלא למשמע מלין אלין דיי. זכאה חולקהון דאינון דמשתדלי באורייתא וידעין אורחוי דמלכא קדישא דרעותא דלהון באורייתא עלייהו כתיב כי בי חשק ואפלטהו. וכתיב אחלצהו ואכבדהו:

בחדש השביעי באחד לחדש. רבי יצחק פתח תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה קריב לון לגביה מן כל אומין עכו&quot;ם ואתרעי בהו ומאתר רחיקא קריב לון לגביה הה&quot;ד ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלקי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה דהא מאתר רחיקא אתרעי בהו וקריב לון לגביה וכתיב ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וגו'. הני קראי אית לאסתכלא בהו וכי כל ישראל לא הוו ידעי דא וכ&quot;ש יהושע אלא אורייתא כולה סתים וגלייא כמה דשמא קדישא סתים וגלייא כגין דאורייתא כולה שמא קדישא היא ועל דא איהי סתים וגלייא אי ישראל &lt;קטע סוף=דף צח ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|א}}&lt;קטע התחלה=דף צט א/&gt;ויהושע הוו ידעי אמאי כתיב כה אמר יי'. אלא ודאי סתימא דמלה טיבו סגי עבד קב&quot;ה בישראל דאתרעי בהו באבהתא ועביד לון רתיכא קדישא עלאה ליקריה ואפיק לון מגו נהרא עלאה יקירא קדישא בוצינא דכל בוצינין בגין דיתעטר בהו. הה&quot;ד כה אמר יי' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם הנהר ההוא נהר דאשתמודע ואתידע. מעולם מאי קא בעי הכא אלא לאחזאה חכמתא מעבר הנהר מעולם אלא ההוא נהר עולם אקרי ועל דא בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה טיבו וקשוט דעבד קב&quot;ה לישראל. ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר מאי קא מיירי. אלא אברהם לא אתדבק ביה בההוא נהר כמו יצחק דאתדבק ביה בסטריה לאתתקפא. ת&quot;ח האי נהר אע&quot;ג דלאו איהי דינא. דינין נפקי מסטריה ואתתקפו ביה וכד יצחק אתתקף (בדינוי) בבנוי כדין עלאין ותתאין מתכנפי לדינא וכרסייא דדינא אתתקן ומלכא קדישא יתיב על כורסייא דדינא ודאין עלמא כדין תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו. זכאין אינון ישראל דידעין לסלקא כורסייא דדינא ולתקנא כורסייא דרחמי ובמה בשופר. רבי אבא הוה יתיב קמיה דר&quot;ש א&quot;ל הא זמנין סגיאין שאילנא על האי שופר מאי קא מיירי ועד כאן לא אתישבנא ביה. א&quot;ל ודאי האי הוא ברירא דמלה דישראל בעיין ביומא דינא (נ&quot;א דא) שופר ולא קרן בגין דקרן הא אתידע באן אתר איהו ולאתדבקא דינא לא בעינא. אבל הא תנינן במלין ובעובדא בעינן לאחזאה ולאתערא מלין סתימין. ת&quot;ח כד ההוא שופר עלאה דנהירו דכלא ביה אסתלק ולא נהיר לבנין כדין דינא אתער וכרסוון אתתקנו לבי דינא ודא שופר אילו דיצחק אקרי תוקפיה &lt;קטע סוף=דף צט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צט ב/&gt;דיצחק תושבחתיה דאבהן כד אסתלק ההוא שופר גדול דלא ינקא לבנין כדין יצחק אתתקף ואתתקן לדינא בעלמא. וכד אתער האי שופר וכד בני נשא תייבין מחטאיהון בעיין לנגדא קול שופר מתתא וההוא קלא סליק לעילא כדין אתער שופרא אחרא עלאה ואתער רחמי ואסתלק דינא ובעינן לאחזאה עובדא בשופר לאתערא שופרא אחרא ולאפקא בהאי שופר לתתא אינון קלי לאחזאה דכל אינון קלין דלעילא דכלילן כלהו בההוא שופר עלאה יתערון לנפקא ובהני קלין דלתתא יהבין ישראל חילא (לרחמי מתתא ואתער שופר גדול) לעילא ועל דא בעינן לזמנא שופר ביומא דא ולסדרא קלין לכוונא ביה בגין לאתערא שופר אחרא דביה כלילן קלי לעילא (ולסדרא קלין בשופר). 

סדרא קדמאה קלא נפיק ומתעטר לעילא סליק רקיעין ואתבקע בין טורי רמאי ומטי לגביה דאברהם ושריא ברישיה ואתעטר ואתער הוא ואתקן לכורסייא. ובספרא דאגדתא תנינן בשעתא דההוא קלא קדמאה סליק אתער ואתעטר אברהם ואתקן לכרסייא פקדין עליה (ס&quot;א או&quot;א) אבא. אדהכי סלקא תניינא תקיפא לתברא תוקפי רגיזין. 

ודא סדרא תניינט ההוא קלא תבירא בתוקפוי וכדין סלקא וכל דינין דיתערון (ס&quot;א דאתערען) קמיה אתברו עד דסליק לאתריה דיצחק. כיון דיצחק אתער וחמי לאברהם מתקן לכורסייא לקיימא קמיה כדין אתכפיא ותבר תוקפא קשיא ובהאי בעי מאן דתקע לכוונא לבא ורעותא בגין לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא. הה&quot;ד אשרי העם יודעי תרועה. יודעי ודאי. 

סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ובקע כל אינון רקיעין ורחמי מתערן ומטי ההוא קלא לרישיה דיעקב &lt;קטע סוף=דף צט ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|ק|א}}&lt;קטע התחלה=דף ק א/&gt;ויעקב אתער וחמי לאברהם מתתקן בגיסא אחרא כדין אחידן תרוייהו ביה ביצחק דא מהאי סטרא ודא מהאי סטרא ולא יכלין תוקפוי לנפקא לבר. '''והני תלתא סדרין כלהו סדרא חד'''. 

סדרא אחרא קלא נפיק וסליק ונטיל לאברהם מאתריה ונגיד ליה לתתא לאתר דתוקפיהון דיצחק שריין וקיימן ליה לאברהם בגווייהו. סדרא תניינא נפיק קלא תבירא לא תקיפא כקדמאה. לא דחליש ההוא קלא דתקע אלא דההוא קלא לאו איהו לגבי יצחק בקדמיתא דתמן תוקפא תקיפא שריא אלא לגבי אינון בי דינא דלתתא דאינון רפויין יתיר וכלהו חמאן לאברהם לגבייהו ואתכפיין קמיה. אדהכי סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ואתעטר ברישיה דיעקב ונגיד ליה לתתא לההוא אתר דאינון גבוראן שריין וקאים לקבלייהו אברהם מהאי סטרא ויעקב מהאי סטרא ואינון באמצעיתא כדין אתכפיין כלהו ומשתכחין (ס&quot;א ומשתככי) באתרייהו. '''והני כלהו סדרא אחרא תניינא'''. 

סדרא בתראה דבעיא לסלקא לון לאתרייהו ולישבא (ס&quot;א ולישרא) בינייהו ליצחק כמלקדמין. בגין דהאי בעא לישרא ליה באתריה ולא יפוק בתוקפוי לבר כדין דינין כלהו אתכפיין ורחמין אתערו. 

על דא בעי לכוונא לבא ורעותא בהני קלי ולמחהדר בתיובתא קמי מאריהון. כדין כד ישראל מתקני ומסדרי קלין ברעותא דלבא כדקא יאות בשופרא דא אהדר ההוא שופר עלאה. וכד אהדר מעטרא ליה ליעקב ואתתקן כלא. וכורסייא אחרא רמיו וכדין חידו אשתכח בכלא וקב&quot;ה מרחם על עלמא. זכאה חולקהון דישראל דידעין לנגדא ולאמשכא &lt;קטע סוף=דף ק א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|ק|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ק ב/&gt;למאריהון מדינא לרחמי ולתקנא כלהו עלמין על ידייהו. ת&quot;ח לקביל דא תלתא ספרין פתיחין ביומא דא וכמה דרחמין מתערין ודינין קשיין אתכפיין ועאלין לדוכתייהו כך הוא לתתא כגוונא דלעילא דינין קשיין אתכפין ואתעברו מעלמא ומאן אינון אלין אינון רשעים גמורים דאינון דינין קשיין דאתכפיין ואתעברו מעלמא ועל דא נכתבים ונחתמים וכו'. אמר ר' אבא ודאי דא הוא ברירא דמלה בריך רחמנא דשאילנא ורווחנא בהני מלי. 

אמר ר' יהודה כתיב זכרון תרועה זכרון עבדינן לכוונא לבא ורעותא ישראל עבדין זכרון לתתא במה בעובדא בגין דיתער מלה כההוא גוונא לעילא. אמר ר' אלעזר כתיב בכסה ליום חגנו דאתכסייא ביה סיהרא והיך אתכסייא. אלא כד קיימא עיבא ושמשא לא נהיר כדין סיהרא אתכסייא ולא נהיר ועל דא מקמי עיבא שמשא לא נהיר כ&quot;ש סיהרא דאתכסייא ולא נהירא ועל דא בכסה ליום חגנו בה&quot;א דאתכסייא סיהרא ובמה נהיר כלא בתיובתא ובקל שופרא דכתיב אשרי העם יודעי תרועה כדין יי' באור פניך יהלכון. ת&quot;ח בהאי יומא אתכסייא סיהרא ולא נהיר עד בעשור לחדש דישראל תייבין כלהו בתיובתא שלימתא ואימא עלאה תאבת ונהרת לה והאי יומא נהירו דאימא נטלא ואשתכח חידו בכלא ועל דא כתיב יום הכפורים הוא. יום כפור מבעי ליה מאן יום הכפורים אלא בגין דתרי נהורין נהרין בחד. בוצינא עלאה נהיר לבוצינא תתאה ובהאי יומא מנהורא עלאה נהיר ולא מנהורא דשמשא ובגין כך בכסה ליום חגנו כתיב. 

רבי אבא שלח ליה לר&quot;ש אמר אימתי זווגא דכנסת ישראל במלכא קדישא שלח ליה וגם אמנה ואחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה אתרגיש רבי אבא ארים קליה בכה ואמר ר' ר' בוצינא קדישא ווי ווי לעלמא כד תפוק מניה ווי' לדרא דיהון בעלמא כד תסתלק מנהון וישתארון יתמין מנך. א&quot;ל רבי חייא לר' אבא האי דשלח לקבלך מאי קאמר אמר ודאי לאו זווגא דמלכא במטרוניתא אלא בזמנא דנהרא מאבא עלאה וכד אתנהרא מניה קרינן לה קדש דהא מבי אבא נטלא האי וכדין מזדווגי כחדא בגין דמלכא קדש אקרי דכתיב קדש ישראל ליי' דנטיל מאתר דאקרי קדש. כדין אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי דהא מבי אבא שמא דא ולא מבי אמא ועל דא ותהי לי לאשה לאזדווגא כחדא בזמנא דא ולא בזמנא אחרא דזמנא דנטלא מבי אבא ולא בזמנא דנטלא מבי אימא ויום הכפורים אוכח דתשמיש המטה אסור בגין דזווגא לא אשתכח דהא מבי אימא נטלא ולא מבי אבא. א&quot;ר חייא ודאי זכאה דרא דר&quot;ש שארי בגויה זכאין אינון דקיימין קמיה כל יומא. 

א&quot;ר אבא בראש השנה נברא אדם וקאים בדינא קמי מאריה ותב &lt;קטע סוף=דף ק ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קא|א}}&lt;קטע התחלה=דף קא א/&gt;בתיובתא וקביל ליה קודשא בריך הוא. אמר ליה אדם אנת תהא סימנא לבניך לדרי דרין בהאי יומא קיימין בדינא ואי יתובון אנא אקבל לון ואיקום מכורסייא דדינא ואתקיים על כורסייא דרחמי וארחם עלייהו. ודוד אמר אהבתי כי ישמע יי' את קולי תחנוני ועל דא כתיב כי עמך הסליחה למען תורא. וכתיב כי עמך מקור חיים באורך נראה אור:

אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם רבי חייא פתח לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. לדוד משכיל הא תנינן בעשרה זיני זמרא אתקרי (נ&quot;א אתתקן) ספר תהלים. בנצוח. בנגון. במשכיל. במכתם. במזמור. בשיר. באשרי. בתפלה. בהודאה. בהללויה. ועלאה מכלהו הללויה והא אוקמוה. הכא משכיל אתריה ידיע מהו משכיל מייא דאחכימו לאינון דשתו להו ההוא אתר (ס&quot;א דמשתדלין בההוא אתר) דאקרי משכיל כד&quot;א משכיל על דבר ימצא טוב. ובגין דאקרי הכי תליא ביה סליחה חירו דחירין הה&quot;ד אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. מאי כסוי חטאה הא אוקמוה דהוא כסוי מב&quot;נ ההוא חטאה דחב לקב&quot;ה ואודי קמי קב&quot;ה אבל (ס&quot;א כסוי חטאה) ת&quot;ח כד ב&quot;נ חטי וחב זמנא חדא ותרין ותלתא ולא אהדר ביה הא חובוי באתגלייא אינון ומפרסמי לון לעילא ומפרסמי לון לתתא וכרוזי אזלין קמיה ומכרזי אסתלקו מסחרניה דפלנייא נזיף הוא ממאריה נזיף הוא לעילא נזיף הוא לתתא ווי ליה דפגים דיוקנא דמאריה ווי ליה דלא חייש ליקרא רמאריה קב&quot;ה גלי חוביה לעילא הדא הוא דכתיב יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. וכד בר נש אזיל בארחא דאמריה ואשתדל בפולחניה ואזדמן ליה חטאה חד כלא מכסין עלוי' עלאין ותתאין דא אקרי כסוי חטאה. 

א&quot;ל ר' אבא עד כען לא מטית לעקרא דמלה ושפיר קאמרת. והאי דקאמרו חברייא שפיר. אבל אי הכי מכוסה חטאה מבעי ליה מהו כסוי חטאה. אלא תרי מלי דחכמתא אית ביה ותרוייהו הכי. חד כמה דתנינן דעובדין טבין דבר נש עביד בהאי עלמא עבדין ליה בההוא עלמא לבושא יקירא עלאה לאתלבשא בהו. וכד בר נש אתקין עובדין טבין וגברין עליה עובדין בישין ואשגח ביה קב&quot;ה ועובדוי בישין סגיאין ואיהו רשע דאשתכח חטאה קמי מאריה ותוהא על אינון טבאן דעבד בקדמיתא הא אתאביד הוא מכלא מהאי עלמא ומעלמא דאתי. מה עביד קב&quot;ה מאינון טבאן דעביד האי חטאה בקדמיתא. אלא קב&quot;ה אף על גב דההוא רשע חטאה אתעביד. אינון טבאן וזכיין לא אתאבידו אית צדיק דאזיל בארחוי דמלכא עלאה ואתקין לבושוי מעובדוי ועד לא אשלים לבושוי אסתלק. קב&quot;ה אשלים ליה מאינון עובדין דעבד (ס&quot;א דאביד) האי רשע חטאה ואשלים לבושוי לאתתקנא בהו בההוא עלמא הה&quot;ד יכין וצדיק ילבש ההוא חטאה אתקין וצדיק אתחפי ממה דאיהו תקין הה&quot;ד כסוי חטאה (כסוי הוא מידא דחטאה אתחפי מחטאה) וע&quot;ד לא כתיב מכוסה אלא כסוי. וחד. דאתחפי ההוא חטאה דהאי זכאה באינון דאקרון מצולות ים דהא מאן דנפיל במצולות ים לא אשתכח לעלמין בגין דמיין חפין עלייהו (מאן מצולות ים) כד&quot;א ותשליך &lt;קטע סוף=דף קא א/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קא ב/&gt;במצולות ים כל חטאתם. מאן מצולות ים אלא רזא יקירא הוא והא (ס&quot;א אוקמוה ר&quot;ש אמר) אוקמיה ר&quot;ש ואמר כל אינון דאתו מסטרא תקיפא ואתאחדו בזינין בישין בכתרין תתאין כגון עזאזל ביומא דכפורי דא אקרי מצולות ים כזפטא דכספא כד בחנין ליה בנורא הה&quot;ד הגו סיגים מכסף כך האי מאינון מצולות ים הוא ומצולות ים אקרי מצולות מההוא ים קדישא מצולות זוהמא דכספא ועל דא כל אינון חטאין דישראל שדיין לגויה (ס&quot;א לגביה) והוא קביל לון וישתאבון בגויה. מ&quot;ט בגין דאיהו חטאה אקרי מאי חטאה גרעונא וע&quot;ד הוא גרעונא דכלא ונטל גרעונא דגופא ודנפשא. בהאי יומא נחית האי מצולות ים זוהמא (דכספא) דנפשא ונטיל זוהמא דגופא. מאן היא זוהמא דגופא דא אינון חובין דאתעבידו על ידי דיצר הרע דאקרי מזוהם מנוול. אמר ר' יוסי תנן ונתן אהרן על שני השעירים גורלות אי הכי יקרא הוא דעזאזל חמיתון עבדא דשדי עדבין במאיה ארחיה דעלמא לא נטל אלא מה דיהיב ליה מאריה. אבל בגין דסמאל זמין האי יומא בדלטורא ובגין דלא יהא ליה פטרא (ס&quot;א בהאי עדבא הוא סלקא ביה) יהבין ליה חולקא בהאי. והאי עדבא מגרמיה הוא דסליק ביה דאמר ר' יהודה א&quot;ר יצחק מלה עלאה אשכחנא בעדבא. עדבא דיהושע כתיב ביה על פי הגורל. ע&quot;פ הגורל וואי דאיהו אמר דא חולקא דיהודה דא דבנימין וכו' וכן כלהו אוף הכא כיון דכהנא שוי ידוי אינון עדבין מדלגי וסלקין בידא דכהנא (נ&quot;א דסלקין עדבין בידא דכהנא אינון מדלגי מן ידוי) ושארן באתרייהו הה&quot;ד והשעיר אשר עלה עליו הגורל עלה עליו ודאי. ולא דא בלחודוי אלא בכל זמנא דדלטורא זמין ואתיהיב ליה רשותא בעינן לשואה לקבליה במה דיתעסק ושביק לון לישראל בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא הה&quot;ד ויאמר יי' אל השטן מאין תבא והא תנינן משוט בארץ מאי הוא אלא האי הוא דלטורא רבא מקטרגא דישראל והא אתערו חברייא (דודאי) בההיא שעתא דהוו זמינין ישראל למעבר ימא ולאתפרעא ממצראי אמר אנא אעברנא בארעא קדישא וחמינא דלא אתחזון אלין למיעל בגוה א אנת דאין דינא דינייהו הכא ממצראי מה שניין אלין מאלין או ימותון כלהו כחדא או יהדרון כלהו למצרים ולאו אנת הוא דאמרת ועבדום וענו אותם ת' שנה והא לא סליקו מחושבנא אלא רד&quot;ו ולא יתיר. אמר קב&quot;ה מה אעביד אשתדלותא בעייא הכא לאייתאה לקרבא לקבליה יהיבנא ליה במה דיתעסק וישבוק בהו לבני והא אשתכח במאן דיתעסק מיד אמר ליה השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמהו בארץ. מיד פלג ליה דלטורא במלין ויען השטן את יי' ויאמר החנם ירא איוב אלקים. לרעיא דבעי לאעברא עאניה בחד נהרא אעבר זאבא לקטרגא ליה בעאניה רעיא הוה חכים אמר מאי אעביד דבעוד דאנא אעבר לטלייא יקטרג הוא בעאני זקיף עינוי וחמי בין עאוא חד תיישא מאלין תיישי ברא דהוה רב ותקיף אמר אשדי דא לקבליה ובעוד דמקטרגי דא בדא אעבר לכל עאנא וישתזבון מניה. כך קב&quot;ה אמר ודאי הא תיישא חד רב ותקיף ואלים אשדי לקבליה ובעוד דהוא ישתדל ביה יעברון בני ולא ישתכח קטיגורא לגבייהו. מיד ויאמר יי' אל השטן השמת לבך עד דקב&quot;ה זווג להו כחדא דכתיב הנו בידך. בעוד דהוא אשתדל ביה שביק לון לישראל ולא אשתכח קטיגורא לגבייהו. אוף הכי בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא ובעינא לשדרא לקבליה במה דיתעסק (כגוונא דיליה) ובעוד דאיהו אשתדל ביה שביק לון לישראל ומתלא אמרא לזלזולא דבי מלכא הב ליה זעיר חמרא וישבחך קמי מלכא ואי לאו יימא למלכא מלה בישא. לזמנין נטלין לה לההיא מלה עלאי דבי מלכא ומלכא עביר דינא בגיניה.&lt;קטע סוף=דף קא ב/&gt; {{ממ זהר משולב|ג|קב|א}}&lt;קטע התחלה=דף קב א/&gt;ר' יצחק אמר לשטייא דקאים קמי מלכא הב ליה חמרא ולבתר אימא ליה ואחזי ליה כל אינון טעוון דעבדת וכל אינון בישין והוא ייתי וישבחך ויימא דלא ישתכח בעלמא כוותך אוף הכא הא קאים דלטורא תדיר קמי מלכא. ישראל יהבין ליה האי דורון ובהאי דורון פתקא לכל בישין ולכל טעוון ולכל חובין דעבדו ישראל והוא אתי ומשבח להו לישראל ואתעביד סניגורא עלייהו וקב&quot;ה אהדר כלא לרישא דבישי דעמיה בגין דכתיב כי גחלים אתה חותה על ראשו. א&quot;ר יוסי ווי לון לעמא דעשו בשעתא דהאי שעיר משדרי לההוא דלטורא ממנא דעלייהו דבגיניה אתי לשבחא לון לישראל וקב&quot;ה אהדר כל אינון חובין לרישא דעמיה בגין דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. א&quot;ר יהודה אלמלי הוו ידעי עכו&quot;ם מהאי שעיר לא שבקין לון לישראל יומא חד בעלמא. ת&quot;ח כל ההוא יומא משתדל איהו בההוא שעיר ובגין כך קב&quot;ה מכפר להו ישראל ודכי לון מכלא ולא אשתכח קטגוריא קמיה לבתר הוא אתי ומשבח להו לישראל וכדין שאיל ליה כד&quot;א ויאמר יי' אל השטן מאין תבא אתיב בתושבחתייהו דישראל וקטיגורא אתעביד סניגורא ואזיל ליה. כדין קב&quot;ה אמר לשבעין שרין דחסרין כורסייא חמיתון האי דלטורא היאך קאים על בני תדיר (אסתכמו) הא חדא דאשתכח (ס&quot;א אשתדר) גביה בפתקא דכל חובייהו וכל טעותייהו וכל מה דחטו וחבו קמאי והוא קביל לון כדין אסתכמו כלהו דיהדרון אינון חובין על עמיה. רבי אבא אמר כל אינון חובין וחטאין מתדבקין ביה כמה דכתיב ותשליך במצולות ים כל חטאתם ולבתר כלהו מתהדרן ברישיהון דעמיה הה&quot;ד ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה. בהאי יומא מתעטר כהנא בעטרין עלאין והוא קאים בין עלאי ותתאי ומכפר עליה ועל ביתיה ועל כהני ועל מקדשא ועל ישראל כלהו. תאנא בשעתא דעאל בדמא דכפר מכוין ברישא דמהימנותא ואדי באצבעיה כמה דכתיב והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת והיך עביד בסים בקפטא (ס&quot;א בקטפא) דאצבעא ואדי כמצ&quot;יף בטיצפין דאצבעא לסטרי קפתורא (ס&quot;א קטעורא) (ס&quot;א כפורתא) אדי ואתכוון ושארי לממני אחת. אחת ואחת אחת בלחודהא אחת דכליל כלא. אחת שבחא דכלא, אחת דכלא אהדרן לקבלה אחת רישא דכלא לבתר אחת ואחת דאינון שריין כחדא ברעותא באחוותא ולא מתפרשין לעלמין. בתר דמטא להאי ואחת דהיא אימא דכלא מכאן שארי לממני בזווגא ומני ואמר אחת ושתים. אחת ושלש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע. בגין לאמשכא ולנגדא להאי אחת דהיא אימא (ימא) עלאה בדרגין ידיען לכתרא (ס&quot;א לנהרא לאימא) דאימא תתאה ולאמשכא נהרין עמיקין מאתרייהו לכנסת ישראל. וע&quot;ד יומא דא תרין נהורין נהרין כחדא אימא עלאה נהרא לאימא תתאה וע&quot;ד כתיב יום הכפורים כמא דאתמר. א&quot;ר יצחק קפטרא חדא קשירא ברגלוי דכהנא בשעתא דהוה עאל דאי ימות התם יפקוהו מלבר ובמה ידעי בההוא זהוריתא אתידע ואשתמודע כד לא יהפך גווני. בההוא שעתא אשתמודע דכהנא אשתכח לגו בחטאה ואי יפוק בשלם בזהוריתא אתידע ואשתמודע דיהפך גווני לחוור כדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. ואי לאו כלהו אשתכחו בצערא והיו ידעי כלא דלא אתקבלו צלותהון. א&quot;ר יהודה כיון דהוה עאל וטמטם עינוי דלא לאסתכלא במה דלא אצטריך והוה שמע קל גדפי כרובייא מזמרי ומשבחי. הוה ידע כהנא דכלא הוה בחדוה ויפוק בשלם ועם כל דא בצלותיה הוה ידע דמלין נפקין בחדוותא ומתקבלן ומתברכן כדקא יאות וכדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. &lt;קטע סוף=דף קב א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קב ב/&gt;רבי אלעזר שאל לרבי שמעון אבוי א&quot;ל האי יומא אמאי הוא בהאי אתר תלי ולא בדרגא אחרא דיאות הוא למהוי בדרגא דמלכא שארי יתיר מכלא.{{ררר}} א&quot;ל ר&quot;ש אלעזר ברי הכי הוא ודאי ויאות שאלת. ת&quot;ח מלכא קדישא שביק היכליה וביתיה בידא דמטרוניתא ושבק לבנוי עמה בגין לדברא לון ולאלקאה לון ולמשרי בגוויה דאי זכאן מטרוניתא עאלת בחדוותא ביקרא לגבי מלכא. ואי לא זכאן היא ואינון אתהדרו בגלותא והא אוקימנא כמה דכתיב &quot;משדד אב יבריח אם&quot; וכתיב &quot;ובפשעכם שלחה אמכם&quot;. וע&quot;ד אית יומא חד בשתא לאשגחא בהו ולעיינא בהו. וכד אזדמן האי יומא אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמן לקבליה לאסתכלא בהו בישראל וישראל אזדרזו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדן אזדמן להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא. 

בני מלכא בנהא דאתפקדן בידהא כלהו זכאין כלהו בלא חטאן בלא חובין כדין אזדווגת (ס&quot;א וכד אזדמן האי יומא וישראל אזדמנו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדין אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמנת לקבלה לאסתכלא בהו בישראל וחמאת בני מלכא בנהא (נ&quot;א ברה) דאתפקדון בידהא דמטרוניתא כלהו זכאין כלהו בלא חטאין בלא חובין כדין אזמינת להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא כדין מטרוניתא עאלת) לגבי מלכא בנהירו בחדווה בשלימו ברעותא דהא רביאת בנין למלכא עלאה כדקא יאות. וכד האי יומא לא אשתכחו כדקא יאות ווי לון ווי לשלוחיהון ווי דהא מטרוניתא אתרחקת מן מלכא ואמא עלאה אסתלקת ולא נפיק מנה חירו לעלמין. 

זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אוליף לון אורחוי בגין לאשתזבא מן דינא וישתכחון זכאין קמיה הה&quot;ד כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. וכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאתיכם וגו'. ובחמשה עשר יום לחדש השביעי וגו'. 


ר' יוסי שאל לר' אבא א&quot;ל הני חמשה עשר יום מאי קא מיירי. א&quot;ל ודאי רזא יקירא הוא. ת&quot;ח בין לעילא בין לתתא כל חד וחד בארחיה נטלא ובארחיה יתבא ובארחיה אתער ועביד מאי דעביד. האי עשיר מכנסת ישראל אינון. ויומא עשיראה בעשיראה קיימא. ועל דא בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית וגו' והאי יומא הוא דילה וחמשה יומין אחרנין דמלכא הוא. ההוא יומא דאתי עלה דהא חמישאה ביה יתיב מלכא בתרעא. ובכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא. חמשה עלייהו דמלכא הוא ההוא יומא דאתי עלה בגין כך חמשה יומין מירחא לאורייתא. 

ואי תימא שביעאה בזמנא דתרין אבהן משתכחי ביה דהא מלכא בהו וכדין מתעטר בכלא וחד מלה שביעאה וחמישאה. ת&quot;ח חמישאה דיליה הוא ודאי כמה דאתמר וכדין נהיר אבא לאמא ואתנהירו מנה חמשין תרעין לאנהרא לחמישאה. ואי תימא שביעאה בגין דמלכא בשלימו דאבהן ועטרה ירית משביעאה כמה דכתיב צאינה וראינה בנות ציון וע&quot;ד בשביעאה הוא יומא דמעטרא מלכא בעטרוי וכדין ירית מלכא לאבא ואמא דמזדווגין כחדא. ועל דא כלא בחד תלייא:

ובחמשה עשר יום. רבי יהודה פתח וישמע הכנעני מלך ערד. תנינן ג' מתנן עלאין אזדמנו להו לישראל ע&quot;י תלתא אהין משה אהרן ומרים. מן בזכות משה. ענני כבוד בזכות אהרן. באר בזכות מרים. וכלהו אחידן לעילא. מן בזכות משה דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים &lt;קטע סוף=דף קב ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קג|א}}&lt;קטע התחלה=דף קג א/&gt;מן השמים (דייקא) דא משה. ענני כבוד בזכות אהרן דכתיב אשר עין בעין (אהרן) נראה אתה יי' וגו' וכתיב וכסה ענן הקטרת. מה להלן שבעה אף כאן נמי שבעה דהא בקטרת שבעה עננין מתקשרן כחדא (ועוד) ואהרון רישא לכל שבעה עננין הוא והוא קשיר לשית אחרנין ביה בכל יומא. באר בזכות מרים דהא היא ודאי באר אתקרי. ובספרא דאגדתא ותתצב אחותו מרחוק לדעה וגו'. דא הוא באר מים חיים וכלא קשורא חד. מתה מרים אסתלק באר דכתיב ולא היה מים לעדה ובההיא שעתא בעאת באר אחרא לאסתלקא דהוה שכיח עמהון דישראל. כד חמאת שתא עננין דהוו קשירין עלה אתקשרת היא בהו. מית אהרן אסתלקו אינון עננין ואסתלק עננא דבירא עמהון אתא משה אהדר להו הה&quot;ד עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם. לקחת מתנות ודאי. אינון מתנות דהוו בקדמיתא. באר ועננין. באר דא באר דיצחק. עננים אלין עננים דאהרן. א&quot;ר יצחק מפני מה זכה אהרן לדא בגין דאיהו קשיר בעננים (נ&quot;א רישא לעננים) והוא אקשיר כל יומא ויומא לכלהו כחדא דמתברכאן כלהו על ידוי. ת&quot;ח על כל חסד דעבד קב&quot;ה בישראל קשיר עמהון ז' ענני יקירן וקשיר להו בכנסת ישראל דהא עננא דילה אתקשר בשיתא אחרנין ובכלהו שבעה אזלו ישראל במדברא. מ&quot;ט בגין דכלהו קשרא דמהימנותא נינהו ועל דא בסכות תשבו שבעת ימים. מאי קא מיירי בגין דכתיב בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי ובעי ב&quot;נ לאחזאה גרמיה דיתיב תחות צלא דמהימנותא. תא חזי כל אינון שנין דקאים אהרן הוו ישראל בצלא דמהימנותא תחות אלין עננין. בתר דמית אהרן אסתלק עננא חד דהוא ימינא דכלא וכד האי אסתלק אסתלקו כל שאר עמיה (נ&quot;א עננין) ואתחזיאו כלהו בגריעותא והא אוקמוה דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן. אל תקרי ויראו אלא וייראו מיד וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים. שמע דאסתלקו אינון עננים ומית תיירא רברבא דכל אינון עננים אתקשרו ביה. אמר רבי יצחק הכנעני מלך ערד יושב הנגב ודאי. וכד אתו אינון מאללין דשדר משה אמרו עמלק יושב בארץ הנגב בגין לתברא לבייהו דהא בעמלק אתבר חיליהון בקדמיתא. אמר רבי אבא וישמע הכנעני מאי קא מיירי הכא בתר דאסתלקו אינון עננים אלא כנען כתיב ביה ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. הכא אוליפנא מאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אתחזי למהוי עבד לעבדי עבדין הה&quot;ד וילחם בישראל וישב ממנו שבי הוא נטל עבדין מישראל לגרמיה ועל דא כתיב כל האזרח בישראל ישבו בסכות כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסכות תחות צלא דמהימנותא. ומאן דליתיה מגזעא ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפוק גרמיה מתחות צלא דמהימנותא. כתיב כנען בידו מאזני מרמה דא אליעזר עבד אברהם. ות&quot;ח כתיב ארור כנען. ובגין דזכה כנען דא לשמשא לאברהם כיון דשמש לאברהם יתיב תחות צלא דמהימנותא זכה למיפק מההוא לטייא ולא עוד אלא דכתיב ביה ברכה דכתיב ויאמר בא ברוך יי'. מאי קא מיירי. דכל מאן דיתיב תחות צלא דמהימנותא אחסין חירו ליה ולבנוי לעלמין ואתברך ברכתא עלאה ומאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אחסין גלותא ליה ולבנוי דכתיב וילחם בישראל וישב ממנו שבי: &lt;קטע סוף=דף קג א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קג ב/&gt;בסכות תשבו חסר ודא עננא חד דכלהו קשירין ביה דכתיב כי ענן יי' עליהם יומם. וכתיב ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם דא הוא עננא דאהרן דאקרי יומם דכתיב יומם יצוה יי' חסדו עננא חד נטיל עמיה חמש אחרנין ואינון שית. ועננא אחרא דכתיב ובעמוד אש לילה דא נהרא להו לישראל מנהירו דאינון שית:

רבי אלעזר פתח (ואמר) כה אמר יי' זכרתי לך חסד נעוריך וגו'. האי קרא על כ&quot;י אתמר בשעתא דהות אזלא במדברא עמהון דישראל. זכרתי לך חסד דא עננא דאהרן דנטלא בחמש אחרנין דאתקשרו עלך ונהירו עלך. אהבת כלולותיך דאשתכללו לך (ס&quot;א וכלהו אשתכללו בך) ואעטרו לך ואתקינו לך ככלה דתעדי תכשיטהא וכ&quot;כ למה. בגין לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ת&quot;ח בשעתא דב&quot;נ יתיב במדורא דא צלא דמהימנותא שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא ואברהם וחמשא צדיקייא אחרנין שויין מדוריהון עמיה. אמר ר' אבא אברהם וחמשא צדיקייא ודוד מלכא שוין מדוריהון עמיה הה&quot;ד בסכות תשבו שבעת ימים. שבעת ימים כתיב ולא בשבעת ימים. כגוונא דא כתיב כי ששת ימים עשה יי' את השמים וגו'. ובעי ב&quot;נ למחדי בכל יומא ויומא באנפין נהירין באושפיזין אלין דשריין עמיה. ואמר רבי אבא כתיב בסכות תשבו שבעת ימים לבתר ישבו בסכות בקדמיתא תשבו ולבתר ישבו. אלא קדמאה לאושפיזי. תניינא לבני עלמא. קדמאה לאושפיזי כי הא דרב המנונא סבא כד הוה עייל לסוכה הוה חדי וקאים על פתחא דסוכה מלגאו ואמר נזמן לאושפיזין מסדר (נ&quot;א נסדר) פתורא וקאים על רגלוהי ומברך ואומר בסכות תשבו שבעת ימים. תיבו אושפיזין עלאין תיבו. תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו. ארים (ס&quot;א אסחי) ידוי וחדי ואמר זכאה חולקנא זכאה חולקהון דישראל דכתיב כי חלק יי' עמו וגו' והוה יתיב. תניינא לבני עלמא. דמאן &lt;קטע סוף=דף קג ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קד|א}}&lt;קטע התחלה=דף קד א/&gt;דאית ליה חולקא בעמא ובארעא קדישא יתיב בצלא דמהימנותא לקבלא אושפיזין למחדי בהאי עלמא ובעלמא דאתי. ובעי למחדי למסכני מ&quot;ט בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין דמסכני הוא. וההוא דיתיב בצלא דא דמהימנותא וזמין אושפיזין אלין עלאין אושפיזי מהימנותא ולא יהיב לון חולקהון כלהו קיימי מניה ואמרי אל תלחם את לחם רע עין וגו' אשתכח דההוא פתורא דתקין דיליה הוא ולאו דקב&quot;ה עליה כתיב וזריתי פרש על פניכם וגו' פרש חגיכם ולא חגי. ווי ליה לההוא בר נש בשעתא דאלין אושפיזי מהימנותא קיימי מפתוריה. ואמר ר' אבא אברהם כל יומוי הוה קאים בפרשת אורחין לזמנא אושפיזין ולתקנא לון פתורי. השתא דמזמנין ליה ולכלהו צדיקייא ולדוד מלכא ולא יהבין לון חולקהון אברהם קאים מפתורא וקרי סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וכלהו סלקין אבתריה. יצחק אמר ובטן רשעים תחסר. יעקב אמר פתך אכלת תקיאנה ושאר כל צדיקייא אמרי כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. דוד מלכא אמר (חסר כאן) ואשלים דינוי דכתיב ויהי כעשרת הימים ויגוף יי' את נבל וימת. מאי קא מיירי בגין דדוד שאל לנבל ואתעביד ליה אושפיזא ולא בעא. ודא זמין ליה ולא יהב ליה חולקא. ובאינון עשרה יומין דדוד מלכא דאין עלמא אתדן עליה ההוא ב&quot;נ דאשלים ליה ביש יתיר מנבל. א&quot;ר אלעזר (בג&quot;כ) אורייתא לא אטרח עליה דב&quot;נ יתיר אלא כמה דיכיל דכתיב איש כמתנת ידו וגו'. ולא לימא איניש אכול ואשבע וארווי בקדמיתא ומה דישתאר אתן למסכני אלא רישא דכלא דאושפיזין הוא ואי חדי לאושפיזין ורוי לון קב&quot;ה חדי עמיה ואברהם קרי עליה אז תתענג על יי'. ויצחק קארי עליה כל כלי יוצר עליך לא יוצלח. אר&quot;ש האי דוד מלכא א&quot;ל בגין דכל זיינין דמלכא וקרבין דמלכא בידוי דדוד אתפקדו. אבל יצחק קאמר גבור בארץ יהיה זרעו וגו'. הון ועושר בביתו וגו'. יעקב אמר אז יבקע כשחר אורך וגו' שאר צדיקייא אמרי ונחך יי' תמיד והשביע וגו'. דוד מלכא אמר כל כלי יוצר עליך לא יוצלח דהא הוא על כל זיני עלמא אתפקד זכאה חולקיה דב&quot;נ דזכי לכל האי. זכאה חולקהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ועמך כלם צדיקים וגו':

ולקחתם לכם ביום הראשון וגו'. ר&quot;ש פתח כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. כל הנקרא בשמי דא אדם דקב&quot;ה ברא ליה בשמיה (נ&quot;א בדיוקניה) דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו וקרא ליה בשמיה בשעתא דאפיק קשוט ודינא בעלמא ואקרי אלקים דכתיב אלקים לא תקלל. קרא ליה בשמיה דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו ושפיר. הא אוקימנא דכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו בשעתא דזווגא אתמר. וכך הוא בזווגא דתרווייהו בצלם ודמות ואדם מדכר ונוקבא נפק. ויברא אלקים את האדם בצלמו. בספרא דשלמה מלכא אשכחנא דבשעתא דזווגא &lt;קטע סוף=דף קד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קד ב/&gt;אשתכח לתתא שדר קב&quot;ה חד דיוקנא כפרצופא דב&quot;נ. רשימא חקיקא בצולמא וקיימא על ההוא זווגא ואלמלי אתיהיב רשו לעינא למחזי חמי ב&quot;נ על רישיה חד צולמא רשימא כפרצופא דב&quot;נ ובההוא צולמא אתברי ב&quot;נ ועד דקיימא (ס&quot;א ועד לא קיימא) ההוא צולמא דשדר ליה מארים על רישיה וישתכח תמן לא אתברי ב&quot;נ הה&quot;ד ויברא אלקים את האדם בצלמו ההוא צלם אזדמן לקבליה עד דנפיק לעלמא. כד נפק. בההוא צלם אתרבי בההוא צלם אזיל הה&quot;ד אך בצלם יתהלך איש. והאי צלם איהו מלעילא. בשעתא דאינון רוחין נפקין מאתרייהו כל רוחא ורוחא אתתקן קמי מלכא קדישא בתקוני יקר בפרצופא דקאים בהאי עלמא. ומההוא דיוקנא תקונא יקר נפיק האי צלם. ודא תליתאה לרוחא ואקדימת בהאי עלמא שעתא דזווגא אשתכח ולית לך זווגא בעלמא דלא אשתכח צלם בגווייהו. אבל ישראל קדישין האי צלם קדישא ומאתר קדישא אשתכח בגווייהו. ולעכו&quot;ם צלם מאינון זינין בישין מסטרא דמסאבותא אשתכח בגווייהו. וע&quot;ד לא ליבעי לאיניש לאתערבא צולמא דיליה בצולמי דעובדי כו&quot;ם בגין דהאי קדישא והאי מסאבא:

תא חזי מה בין ישראל לעמין עובדי כו&quot;ם וכו' עד דמלכא דזמין אושפיזון. זה המאמר כתיב בפ' ויחי יעקב דף רכ ע&quot;א שורה ראשונה (ושייך כאן) ואלו החלופים מצאתי בין כתוב בהעתק לבין הכתוב שם. שורה כ&quot;ג במקום עלמין מצאתי צולמים. שורה כ&quot;ה במקום יעדי דיני גריע'. שורה כ&quot;ו במקום ידיה מצאתי דינא. שורה ל&quot;א מי יתן ערב ודא כד נהרא סיהרא וליליא אתתקן בנהורא. שורה ל&quot;ה עובדין. מצאתי בריין ע&quot;ב שורה ה' בית חילא. שורה ו' יצרתיו היינו וענף עץ עבות. אף עשיתיו. שורה י&quot;ד לחירו וע&quot;ד קרינאי ליה יום הראשון דא בספרא דאגדתא ושפיר הוא. שורה כ&quot;ה דאבא בג&quot;כ כלא יאה ולא בסימא לפירין ולא עביד פירין. שם הדין צ&quot;ל תרין. שורה כ&quot;ו לבירא ד&quot;א. שורה כ&quot;ט יעקב צ&quot;ל בירא. שורא ל&quot;א דא בדא צ&quot;ל דא שלא דא. שורה ל&quot;ג צ&quot;ל אעג דבהאי נחל דינא לא אשתכח ביה. שורה ל&quot;ה צ&quot;ל דצדיק איכא וכנישו רברבא נפקי מנייהו. שורה ל&quot;ו צ&quot;ל מנייהו לא איבא ולא טעמא. שם וכלא שפיר וע&quot;ד אתרוג בשמאלא) ובסוף המאמר מצאתי כתיב. דכתיב ביום השמיני עצרת תהיה לכם דהא יומא דא ממלכה הוא בלחודוי חדוותא דיליה בהו בישראל. מתל למלכא דזמין אושפיזין. אשתדלו בהו כל בני היכליה לבתר אמר מלכא עד כאן אנא ואתון אשתדלנא כלהו באושפיזין וקרבתון קרבנין על שאר עמין בכל יומא מכאן ולהלאה אנא ואתון נחדי יומא חד הה&quot;ד ביום השמיני עצרת תהיה לכם. לכם לקרבא קרבנין עלייכו אבל אושפיזי מהימנותא במלכא משתכחו תדירא. וביומא דחדוות דמלכא כלהון מתכנפי עמיה ומשתכחן. ועל דא כתיב עצרת תרגומו כנישו. והאי יומא יעקב הוא רישא לחדוותא. וכל אינון אושפיזי חדאן עמיה ועל דא כתיב אשריך ישראל מי כמוך וכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר:

ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור וגו' א&quot;ר אלעזר הא אוקמוה אבל אמאי אסמיך קב&quot;ה פש' דא לפרשת מועדים. אלא כלהו בוצינין עלאין כלהו בוצינין לאדלקא משח רבות עלאה והא אתמר. ועל ידייהו דישראל מתברכאן עלאין ותתאין ואדליקו בוצינין כמה דאוקמיה דכתיב שמן וקטרת ישמח לב חדוות' דעלאין ותתאין:&lt;קטע סוף=דף קד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קה|א}}&lt;קטע התחלה=דף קה א/&gt;רבי אבא פתח שמחו ביי' וגילו צדקים (שמחו ביי' כד&quot;א) וכתיב זה היום עשה יי' נגילה ונשמחה בו ואוקמוה דהא בקב&quot;ה (נ&quot;א במועדיא) בעי למהדי (ליה) ולאנהרא (ליה) אנפין וישתכח בר נש בחדווה (עמיה) בגין דההוא חדווה דקב&quot;ה הוי דכתיב נגילה ונשמחה בו ביומא. בו בקב&quot;ה וכלא חד מלה. שמחו ביי' כד דינין אתכפיין ורחמי אתערו וכד מתערי רחמי כדין וגילו צדיקים (כתיב) צדיק וצדק מתברכאן כחדא דאקרון צדיקים כמה דאתמר דהא אלין מתברכאן (ס&quot;א מברכין) לעלמין ודאן לעלמין כלהו. והרנינו כל ישרי לב. אלין בני מהימנותא לאתקשרא בהו ובכלא בעי עובדא לתתא לאתערא לעילא ת&quot;ח מאן דאמר דלא בעיא עובדא בכלא או מלין לאפקא לון ולמעבד קלא בהו. תיפח רוחיה והא הכא פרשתא דא אוכח אדלקות בוצינייא וקטרת בוסמין (כחדא בגין) דכתיב שמן וקטרת ישמח לב (ובהאי) ובעובדא דא אשתכח אדלקותא לעילא וחדוותא לתתא (ס&quot;א אדלקותא וחדוותא לעילא ותתא) ואתקשרותא כחדא כדקא יאות (ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא). אמר ר' יהודה מזבח דלתתא אתער מזבח אחרא. כהן דלתתא אתער כהן אחרא בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא. ר' יוסי ור' יצחק הוו אזלי באורחא אמר ר' יוסי לר' יצחק כתיב וקראת לשבת ענג לקדוש יי' מכבד וגו'. וכבדתו מעשות דרכיך שפיר. אבל ממצא חפצך ודבר דבר מה הוא ומאי גריעותא הוא לשבת. א&quot;ל ודאי גריעותא הוא דלית לך מלה ומלה דנפיק מפומיה דבר נש דלית לה קלא וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא. ומאי הוא ההוא דאקרי חול (לעילא) מאינון יומין דחול. וכד אתער חול ביומא קדישא גריעותא הוא לעילא ודאי וקב&quot;ה וכנסת ישראל שאלי עליה מאן הוא דבעי לאפרשא זווגא דילן מאן הוא דבעי חול הכא. עתיקא קדישא לא אתחזי ולא שרייא על חול. בגין כך הרהור מותר מאי טעמא בגין דהרהור לא עביד מדי ולא אתעביד מניה קלא ולא סליק. אבל לבתר דאפיק מלה מפומיה ההוא מלה אתעביד קלא ובקע אוירין ורקיעין וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא ועל דא ממצוא חפצך ודבר דבר כתיב. ומאן דאפיק מלה קדישא מפומיה מלה דאורייתא אתעביד מניה קלא וסליק לעילא ואתערו קדושי מלכא עלאה ומתעטרן ברישיה וכדין אשתכח חדוותא לעילא ותתא. א&quot;ל ודאי הכי הוא והא שמענא מלה אבל מאן דשארי בתעניתא בשבתא עביד גריעותא לשבת או לא. אי תימא דלא עביד גריעותא הא סעודתי דמהימנותא בטיל מניה ועונשיה סגי הא חדוותא דשבת בטיל מניה. א&quot;ל מלה דא שמענא דדא הוא דאשגחן עליה מלעילא מכל בני עלמא בגין דהאי יומא חדוותא הוא לעילא ותתא חדוותא דכל חדוון חדוותא דכל מהימנותא ביה אשתכח ואפילו רשעים דגיהנם נייחין בהאי יומא. והאי בר נש לית ליה חדווה ולית ליה נייחא ושניא דא מכל עלאין ותתאין כלהו שאלין עליה מאי שניא דפלנייא הוא בצערא. ובשעתא דעתיקא קדישא אתגלי בהאי יומא ואשתכח האי בצערא צלותיה סלקא וקיימא קמיה כדין אתקרעו כל גזרי דינין דתגזרו עליה ואפילו אסתכמו בבי דינא דמלכא עליה לביש כלא אתקרע בגין דבשעתא דעתיקא אתגלייא כל חירו וכל חידו אשתכח בגין דאתגליא בהלולא דמלכא. ועל דא תנינן קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. מאן שבעים שנה אלא אע&quot;ג דאסכמו עליה כל אינון שבעין כתרי מלכא דהוא אתחזי בהו כלא אתקרע בגין דעתיקא קדישא נטיל (ס&quot;א בטיל ליה והני) ליה לבר נש. והני &lt;קטע סוף=דף קה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קה ב/&gt;מילי כד מתערי עליה בחלמא בליליא דשבתא. למלכא דעביד הלולא לבריה וגזר חדווה על כלא בהאי יומא דהלולא כל עלמא הוו חדאן ובר נש חד הוה עציב תפיש בקולרא. אתא מלכא לחדוותא חמא כל עמא חדאן כמה דאיהו גזר. זקף עינוי חמא ההוא בר נש תפיש בקולרא עציב. אמר ומה כל בני עלמא חדאן בהלולא דברי ודא תפיש בקולרא. מיד פקיד ונפקי ליה ושארו ליה מקולריה (ס&quot;א מקטרוי). כך האי דשארי בתעניתא בשבתא כל עלמא חדאן ואיהו עציב והאי אתפש בקולרא. בשעתא דעתיקא קדישא אתגלייא בהאי יומא ואשתכח האי בר נש תפיש בקולרא אע&quot;ג דאסכימו עליה כל אינון שבעין שנין דאמרן כלא אתקרע ולא שארי עליה דינא. ביומא אחרא אית ביה רשו למקרע ליה בההוא יומא כ&quot;ש שבת דלית לך יום דלא אשתכח ביה חילא ומאן דשארי בתעניתא דחלמא בההוא יומא לא סליק ההוא יומא עד דקרע דיניה אבל לאו דשבעים שנה כיומא דשבת. בגין כך בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא דלית רשו ליומא על יומא אחרא. כל יומא מה דאירע ביומיה עביד דלא אירע ביומיה לא עביד ועל דא לא לבעי ליה לאינש לסלקא ליה מיומא דא ליומא אחרא ובגין כך דבר יום ביומו תנינן ולא דבר יום ליומא אחרא. ותא חזי לאו למגנא מתערי עליה בחלמא בגין למתבע עליה רחמי ווי לההוא בר נש דלא מתערי עליה ולאו אודעו ליה בחלמא דהא אקרי רע ובגיני כך לא יגורך רע כתיב. וכתיב בל יפקד רע בל יפקד בגין דאיהו רע אמר רבי יוסי כתיב ממצוא חפצך ודבר דבר. כיון דכתיב ממצוא חפצך מהו ודבר דבר אלא עד דיגזר מלה כדקא יאות וימלל ליה ודאי כך הוא ברירא דמלה משמע דכתיב ודבר דבר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע:

ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי וגו'. ויצא רבי יהודה אמר נפק מכללא דחולקא דישראל דנפק מכללא דכלא נפק מכללא דמהימנותא. וינצו במחנה מכאן אוליפנא כל מאן דאתי מזוהמא דזרעא לסוף גלייה ליה קמי כלא. מאן גרים ליה זוהמא דחולקא בישא דאית ביה דלית ליה חולקא בכללא דישראל. רבי חייא פתח כבוד אלקים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר. כבוד אלקים הסתר דבר דלית רשו לבר נש לגלאה מלין סתימין דלא אתמסרו לאתגלייא מלין דחפא לון עתיק יומין כד&quot;א לאכול לשבעה ולמכסה עתיק. לאכול לשבעה עד ההוא אתר דאית ליה רשו ולא יתיר ועכ&quot;ד ולמכסה עתיק למכסה עתיק ודאי. דבר אחר לאכול לשבעה אינון חברייא דידעין ארחין ושבילין למיהך בארח מהימנותא כדקא יאות כגון דרא דר&quot;ש שארי בגויה ולמכסה עתיק מדרין אחרנין דהא כלהון לא אתחזון לאכול ולשבעה ולאתגלייא מלין בגווייהו. אלא למכסה עתיק כד&quot;א אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. ביומוי דר' שמעון הוה בר נש אמר לחבריה פתח פיך ויאירו דבריך בתר דשכיב הוו אמרי אל תתן את פיך וגו'. ביומוי לאכול לשבעה בתר דשכיב ולמכסה עתיק דחברייא מגמגמי ולא קיימי במלין. דבר אחר לאכול לשבעה באינון מלין דאתגליין ולמכסה עתיק באינון מלי דאתחפיין: &lt;קטע סוף=דף קה ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קו|א}}&lt;קטע התחלה=דף קו א/&gt;ויקוב בן האשה הישראלית את השם מהו ויקוב רבי אבא אמר ויקוב ודאי כד&quot;א ויקוב חור בדלתו נקיב מה דהוה סתים. ושם אמו שלומית בת דברי עד כאן סתים שמא דאמיה כיון דכתיב ויקוב נקיב שמא דאימיה. אמר רבי אבא אי לאו דבוצינא קדישא קיימא בעלמא לא ארשינא לגלאה (מכאן ולהלאה) דהא לא אתיהיב מלה דא לגלאה אלא לחברייא דאינון בין מחצדי חקלא (דאי לאו) תיפח רוחיהון דאינון דאתיין לגלאה לאינון דלא ידעי. ת&quot;ח כתיב וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי האי קרא הא אוקימנא אבל דא בר אינתו אחרא דאבוי בעלה דשלומית הוה. וכיון דאתא ההוא מצראה עלה בפלגות ליליא תב לביתא וידע מלה אתפרש מנה ולא אתא עלה. ונטל אינתו אחרא ואוליד להאי ואקרי איש הישראלי. ואחרא בן הישראלית. אי אינון אינצו הכא כחדא מאי קא בעי הכא שמא קדישא ואמאי קלל שמא קדישא. אלא איש הישראלי אמר מלה מאמיה מגו קטטה. מיד ויקוב בן האשה הישראלית. כד&quot;א ויקוב חור בדלתו. רזא דמלה נטל ה' דשמא קדישא ולייט לאגנא על אמיה ודא הוא נקיבא דאיהו נקיב ופריש שמא קדישא. ולמחצרי חקלא אתמר. ורזא דמלה כן דרך אשה מנאפת וגו' זכאה חולקהון דצדיקייא דידעין מלה ומכסיין לה. וע&quot;ד אתמר ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל. ה' בתראה הות נוקבא דינקא בתרין סטרין בגין כך נטלא זיינין דמלכא ונקמת נקמתא. דכתיב הוצא את המקלל. על דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דחילו דאמא אקדים לאבא. וזכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי:

ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. רבי יהודה אמר הא אוקמוה. אבל כי יקלל אלקיו סתים ובגין דאמר אלקיו סתם לכך ונשא חטאו דהא לא ידעינן מאן הוא דחלא דיליה אי אחד מן השרים או חד מן ככביא או חד מדברי עלמא. א&quot;ר יוסי אי צדיק גמור הוא לא יתער (ס&quot;א מלה) חיליהון וכיון דאתער מלה דא חיישינן מינות אזדריקת ביה ולא ימות (ס&quot;א א&quot;ר יוסי אפילו צדיק גמור לא ימות) על דא בגין דאיהו מלה סתים. רבי יהודה אמר דאין ליה לטב בהא דאי אמר אלקי יכיל למטען אלקי דהוה עד השתא דאתמשכנא אבתריה בלבאי והשתא אהדרנא לקבלא מהימנותא עלאה אבל אי אמר יי' אלקים או יי' ונקיב ליה בשמא האי לית ליה למטען בהאי בגין דדא הוא מהימנותא דכלא וכל את ואת דשמא קדישא דא סלקא לשמא שלימא (ס&quot;א לשבחא). ד&quot;א ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ר' יצחק אמר ויקוב בן האשה אמאי. אלא כמה דאוקמוה אבל האיש הישראלי בעלה דשלומית הוה. רבי יהודה אמר בריה דבעלה דשלומית מאנתו אחרא הוה. א&quot;ר יצחק נצו כחדא וא&quot;ל מלה מאימיה וכי אבוי הוה דאתקטל בשמא קדישא כמה דאוקמוה דכתיב הלהרגני אתה אומר דהא בשמא קדישא קטיל ליה משה ועל דא אושיט מלה לקבליה ודא הוא דכתיב ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל. ויביאו אותו אל משה. אמאי. (ס&quot;א לגבי דמשה בין דקטיל לאבוהי כו') בגין דמטא לגביה דמשה על דקטיל לאבוהי בשמא קדישא בגין כך ויביאו אותו אל משה כיון דחמא משה מיד ויניחוהו במשמר ואבא וברא נפלו בידא דמשה:

איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו רבי יצחק פתח שמע עמי ואעידה בך ישראל אם תשמע לי. לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר. כיון דכתיב לא יהיה בך אל זר מאי ולא תשתחוה לאל נכר &lt;קטע סוף=דף קו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קו ב/&gt;אלא לא יהיה בך אל זר דלא ייעול בר נש ליצר הרע בגויה דכל מאן דאתי לאתחברא ביה אל זר שריא בגויה דהא כד אתחבר ב&quot;נ ביה מיד אתי לאעברא על פתגמי אורייתא אתי לאעברא על מהימנותא דשמא קדישא ואתי לבתר למסגד לטעוון אחרן ועל דא כתיב לא יהיה בך אל זר כיון דלא יהיה בך אל זר לא תיתי למסגד לטעוון אחרן ולמעבר על מהימנותא דשמא קדישא חדא הוא דכתיב ולא תשתחוה לאל נכר ומהימנותא בישא דב&quot;נ דא הוא. ועל דא כי יקלל אלקיו דיכיל למטען דהוא לייט לההוא אל זר יצרא בישא דשרייא עליה לזמנין ואנן לא ידעינן מלוי אי קשוט או לאו ועל דא תשא חטאו אבל ונוקב שם יי' מות יומת. אמר רבי יהודה אי הכי אמאי ונשא חטאו ונסלח חטאו מבעי ליה. (ס&quot;א אלא) א&quot;ל כגון דאמר אלקי כמה דאוקימנא סתם ולא פריש. רבי חייא אמר כי יקלל אלקיו סתם ולא פירש והא ודאי ונשא חטאו. אבל ונוקב שם יי' מות יומת דהא הכא תלייא מהימנותא דכלא ולית ליה רשו למטען עליה כלל. אמר רבי יוסי הכי הוא ודאי דהא שמא דא מהימנותא דעלאי ותאי ועל דא קיימין עלמין כלהו באת חד זעירא תליין אלף אלפין ורבוא רבבן עלמין דכסופין ועל דא תנינן אתוון אלין קשירין אלין באלין וכמה אלף רבבן עלאין (ס&quot;א עלמין) תליין בכל את ואת ואסתליקו ואתקשרו במהימנותא (ואתגלייא) וסתים בהו מה דלא אתדבקו עלאין ותתאין אורייתא בהו תלייא עלמא דין ועלמא דאתי הוא ושמיה חד. ועל דא כתיב אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני וכתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך:

רבי חזקיה פתח לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה במשוך היובל. ומה טורא דסיני דאיהו טורא כשאר טורי עלמא בגין דאתחזי עליה יקרא דמלכא קדישא כתיב לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה מאן דקריב למלכא לא כ&quot;ש. ומה טורא דסיני דיכיל ב&quot;נ לאושיט ביה ידא ארח יקר בדחילו כתיב לא תגע בו יד סתם ואפילו בארח יקר. מאן דאושיט ידיה בארח קלנא לקביל מלכא לא כל שכן. רבי ייסא פתח ואמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. ומה משה דמן יומא דאתיליד זיהרא קדישא עלאה לא אעדי מניה כתיב ביה אל תקרב הלום. אמר ליה. משה עד כאן לא אנת כדאי לאשתמשא ביקרי של נעליך. ומה משה כך דהוה קריב בדחילו בקדושה כתיב ביה הכי. מאן דקריב בארח קלנא לגבי מלכא על אחת כמה וכמה. רבי אבא אמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. ת&quot;ח כד הוו ישראל במצרים היו ידעי באינון רברבי עלמא דממנן שעל שאר עמין וכל חד וחד הוה ליה דחלא בלחודוי מנייהו. כיון דאתקשרו בקשרא דמהימנותא וקריב לון קב&quot;ה לפולחניה אתפרשו מנייהו וקריבו לגבי מהימנותא עלאה קדישא ובג&quot;כ כתיב איש איש כי יקלל אלקיו ואע&quot;ג דפולחנא נוכראה הוא כיון דאנא פקודת לון ממנא לדברא עלמא מאן דלייט ומבזי לון ונשא חטאו ודאי דהא ברשותי קיימין ואזלי ומדברין בני עלמא. אבל ונוקב שם יי' מות יומת לאו ונשא חטאו כמה לאלין אלא מות יומת. מות בעלמא דין יומת בעלמא דאתי. לאלין ונשא חטאו בגין דמבזי עובדי ידי מבזי לשמשי דאנא פקידית ואסיר הוא אבל מיתה לא אתחייב בהו. ר&quot;ש הוה אזיל בארחא והוה עמיה רבי אלעזר ורבי אבא ורבי חייא ורבי יוסי ורבי יהודה מטו לחד טיקלי דמיא פוסקרא רבי יוסי בקטפוי לגו מייא אמר &lt;קטע סוף=דף קו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קז|א}}&lt;קטע התחלה=דף קז א/&gt;קוטרא דקוסטי דמיא ולואי ולא שכיח. א&quot;ל ריש אסיר לך. שמשא דעלמא הוא ואסיר לאנהגא קלנא בשמשא דקב&quot;ה וכ&quot;ש דאינון עובדי קשוט. בנימוסי דקסטירא עלאה שכיחי. פתח ואמר וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וירא אלקים את כל אשר עשה סתם אפילו נחשים ועקרבים ויתושים ואפילו אינון דאתחזון מחבלי עלמא בכלהו כתיב והנה טוב מאד כלהו שמשי עלמא מדברי עלמא ובני נשא לא ידעי. עד דהוו אזלי חמו חד חויא מדבר קמייהו אמר ר&quot;ש ודא דא אזיל לארחשא לן ניסא רהט ההוא חויא קמייהו וקטר בחד אפעה בקיטרא דאורחא סטון (ס&quot;א נצן) חד בחד ומיתו. כד מטון חמו לון לתרוייהו שכיבין בארחא. אר&quot;ש בריך רחמנא דרחיש לן ניסא דהא כל מאן דאסתכל בהאי כד איהו בקיומיה או איהו יסתכל בבר נש לא ישתזיב ודאי כ&quot;ש אי יקרב בהדיה. קרא עליה לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך. ובכלא עביד קב&quot;ה שליחותא דיליה ולית לן לאנהגא קלנא בכל מה דאיהו עבד וע&quot;ד כתיב טוב יי' לכל ורחמיו על כל מעשיו. וכתיב יודוך יי' כל מעשיך. (נדפס ויחי רבא):

רבי שמעון פתח אני חבצלת השרון שושנת העמקים. כמה חביבה כנסת ישראל קמי קב&quot;ה דקב&quot;ה משבח לה והיא משבחת ליה תדיר וכמה שבחין ומזמרין אתקנת ליה למלכא תדיר. זכאה חולקהון דישראל דאחידן בעדבא דחולקא קדישא כמה דכתיב כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו. אני חבצלת השרון דא כ&quot;י דאקרי חבצלת דקיימא בשפירו דנוי בגנתא דעדן לאתנטעא. השרון דהיא נטרת (נ&quot;א שרה) ומשבחת ליה למלכא עלאה. ד&quot;א אני חבצלת השרון. דבעייא לאשתקאה משקיו דנחלא עמיקא מבועא דנחלין כד&quot;א והיה השרון (כערבה) (לאגם מים). שושנת העמקים דקיימא בעמיקתא דכלא. שושנת העמקים. מאי אינון עמקים כד&quot;א ממעמקים קראתיך יי'. חבצלת השרון מההוא אתר דשקיו דנחלין עמיקין נפקין ולא פסקין לעלמין. שושנת העמקים דההוא אתר דאקרי עמיקא דכלא סתים מכל סטרין. ת&quot;ח בקדמיתא חבצלת ירוקא בטרפין ירוקין לבתר שושנה בתרין גוונין סומק וחוור. שושנת בשית טרפין. שושנת דשניאת גוונהא ואשתניאת מגוונא לגוונא. שושנת בקדמיתא חבצלת בזמנא דבעייא לאזדווגא ביה במלכא אקרי חבצלת. בתר דאתדבקת ביה במלכא באינון נשיקין אקרי שושנה בגין דכתיב שפתותיו שושנים. שושנת העמקים דהיא שניית ומשניאת גוונהא זמנין לטב וזמנין לביש זמנין לדינא וזמנין לרחמי. ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וגו'. ת&quot;ח דהא בני נשא לא ידעין ולא מסתכלין ולא משגיחין בשעתא דברא קב&quot;ה לאדם. ואוקיר ליה ביקירו עלאה בעא מיניה לאתדבקא ביה בגין דישתכח יחידאי ובלא יחידאי ובאתר דדביקותא יחידא' דלא ישתני ולא יתהפך לעלמין בההוא קשורא דמהימנותא יחידאה דכלא ביה אתקשר. הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן. ולבתר סאטו מאורחא דמהימנותא ושבקו אילנא יחידאה עלאה מכל אילנין ואתו לאתדבקא באתר דמשתני ומתהפך מגוונא לגוונא ומטב לביש ומביש לטב ונחתו מעילא לתתא ותאדבקו לתתא בשנויין סגיאין ושבקו עלאה דכלא דהוה חד ולא אשתני לעלמין הה&quot;ד אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. והמה בקשו חשבונות רבים ודאי. כדין אתהפך לבייהו בההוא סטרא ממש זמנין לטב זמנין לביש זמנין לרחמי זמנין לדינא &lt;קטע סוף=דף קז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קז ב/&gt;כההוא מלה דאתדבקו בה ודאי. והמה בקשו חשבונות רבים ואתדבקו בהו. א&quot;ל קב&quot;ה אדם שבקת חיי ואתדבקת במותא. חיי דכתיב ועץ החיים בתוך הגן עץ דאתקרי חיי דמאן דאחיד ביה ולא טעים טעמא דמותא לעלמין ואתדבקת באילנא אחרא הא ודאי מותא הוא לקבלך הה&quot;ד רגליה יורדות מות וגו' וכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה ודאי באתר דמותא אתדבק ושבק אתר דחיי בגין כך אתגזר עליה ועל כל עלמא מותא. אי הוא חטא כל עלמא מאי חטאו אי תימא דכל בריין אתו ואכלו מאילנא דא ואתרמי מכלא. לאו הכי. אלא בשעתא דאדם קאים על רגלוי חמו ליה בריין כלהו ודחלו מקמיה והוו נטלין בתריה כעבדין קמי מלכא והוא אמר לון אנא ואתון בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני יי' עושנו וכלהו אתו בתריה. כיון דחמו דאדם מגיד להאי אתר ואתדבק ביה כלהו אתמשכו אבתריה וגרים מותא ליה ולכל עלמא כדין אשתני אדם לכמה גוונין זמנין לטב זמנין לביש זמנין רוגזא זמנין נייחא זמנין דינא וזמנין רחמי זמנין חיי זמנין מותא ולא קאים בקיומא תדיר בחד מנייהו בגין דההוא אתר גרמא ליה וע&quot;ד אקרי להט החרב המתהפכת מן סטרא דא לסטרא דא מן טב לביש מן רחמי לדינא מן שלום לקרבא. אתהפיכת הוא לכלא ואקרי טוב ורע דכתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. ומלכא עילאה לרחמא על עובדי ידוי אוכח ליה ואמר ליה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו והוא לא קביל מניה ואתמשך בתר אתתיה ואתתרך לעלמין דהא אתתא לאתר דא סלקא ולא יתיר ואתתא גרים מותא לכלא. ת&quot;ח לעלמא דאתי כתיב כי כימי העץ ימי עמי. כימי העץ ההוא עץ דאשתמודע. ביה זמנא כתיב בלע המות לנצח ומחה יי' אלקים דמעה מעל כל פנים. ברוך יי' לעולם אמן ואמן. ימלוך יי' לעולם אמן ואמן: &lt;קטע סוף=דף קז ב/&gt;</text>
      <sha1>hwkumdbpit2cd2talamtlu0lzrax5u0</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947878</id>
      <parentid>2947870</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:11:56Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947878</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="246134" sha1="jdplzwqwcrez0zd3qvsfcl7aycnbw22" xml:space="preserve">__TOC__

&lt;קטע התחלה=דף פ א/&gt;

==קדושים==
{{ממ זהר משולב|ג|פ|א}}{{צ|וידבר יי' אל משה לאמר. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם}}. 

רבי אלעזר פתח {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וגו'}}. בכמה זמנין אורייתא אסהידת בהו בבני נשא, כמה זמנין ארימת קלין לכל סטרין לאתערא להו, וכלהו דמיכין בשינתא בחוביהון (ס&quot;א בחוריהון), לא מסתכלין ולא משגיחין. בהיך אנפין יקומון ליומא דדינא עלאה כד יתבע לון מלכא עלאה עלבונא דאורייתא דצווחת לקבליהון ולא אהדרו אפין לקבלה דכלהו פגימין בכלא דלא ידעו מהימנותא דמלכא עלאה. ווי לון ווי לנפשהון. דהא אורייתא ביה אסהידת ואמרת {{צ|מי פתי יסור הנה חסר לב (ס&quot;א ואמרה) אמרה לו}}. 

מהו {{צ|חסר לב}}? דלית ליה מהימנותא. דמאן דלא אשתדל באורייתא לאו ביה מהימנותא ופגים הוא מכלא.  {{צ|אמרה לו}} - 'אומרה לו' מבעי ליה, כד&quot;א {{צ|אומרה לאל סלעי}}, מהו {{צ|אמרה}}? אלא לאכללא ולאתוספא אורייתא דלעילא דהיא קרייה ליה חסר לב פגים מהימנותא דהכי תנינן כל מאן דלא אשתדל באורייתא אסיר למקרב לגביה לאשתתפא בהדיה ולמעבד ביה סחורתא. וכ&quot;ש למהך עמיה באורחא דהא לית ביה מהימנותא (וע&quot;ד) תנינן כל בר נש דאזיל בארחא ולית עמיה מלי דאורייתא אתחייב בנפשיה. כ&quot;ש מאן דאזדווג בארחא עם מאן דלית ביה מהימנותא. דלא חשיב ליקרא דמאריה ודידיה דלא חס על נפשיה. 

ר' יהודה אומר מאן דלא חס על נפשיה היך ישלוף נפשא דכשרא לבריה. 

אמר ר' אלעזר תווהנא על דרא והא אתמר מלה וכו' וע&quot;ד כתיב {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין}}. זכאין אינון צדיקייא דמשתדלי באורייתא וידעין ארחוי דקב&quot;ה ומקדשי גרמייהו בקדושה דמלכא ואשתכחו קדישין בכלא. ובגין כך משלפי רוחא דקדושה מלעילא ובנייהו כלהו זכאי קשוט ואקרון בני מלכא בנין קדישין. {{ש}}
ווי להון לרשיעייא דכלהו חציפין ועובדייהו חציפין. בגיני כך ירתין בנייהו נפשא חציפא מסטרא דמסאבא. כמה דכתיב {{צ|ונטמתם בם}} - אתא לאסתאבא מסאבין ליה. 

{{צ|אל תהיו כסוס כפרד}} - דאינון מארי זנותא (ס&quot;א דמסאבותא) על כלא. {{צ|אין הבין}} - דלא ישתדלו בני נשא בארחא דאאי הכי כתיב הכא {{צ|אין הבין}} וכתיב התם {{צ|והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה רועים לא ידעו הבין}}. כלומר יהון מזדמנין אינון דאקרון עזי נפש. מאי טעמא משום דלא ידעו הבין. {{ש}}
{{צ|והמה רועים}} - מאי &lt;קטע סוף=דף פ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פ ב/&gt;{{צ|רועים}}? אלין אינון מדברי ומנהגי לבר נש בגיהנם. {{ש}}
{{צ|לא ידעו שבעה}} - כד&quot;א {{צ|לעלוקה שתי בנות הב הב}}, בגין כך דאינון הב הב לא ידעו שבעה. {{ש}}
{{צ|כלם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו}} - דהא תיירי דגיהנם אינון. 

וכל דא מאן גרים להו? בגין דלא אתקדשו בההוא זווגא כמה דאצטריך. וע&quot;ד כתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. אמר קב&quot;ה מכל שאר עמין לא רעיתי לאדבקא בי אלא ישראל דכתיב {{צ|ואתם הדבקים ביי'}} - אתון ולא שאר עמין (וע&quot;ד כתיב הכא קדושים) בג&quot;כ (קדושים תהיו דייקא):


{{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. רבי יצחק פתח: {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים וגו'}} - וכי בגין דהיא ארץ צלצל כנפים קנטורא ביה אשתכח דכתיב {{צ|הוי ארץ}}? אלא אמר ר' יצחק בשעתא דקב&quot;ה ברא עלמא ובעא לגלאה עמיקתא מגו מסתרתא ונהורא מגו חשוכא הוו כלילן דא בדא, ובגין כך מגו חשוכא נפק נהורא ומגו מסתרתא נפק ואתגליא עמיקא. ודא נפקא מן דא, דמגו טב נפיק ביש ומגו רחמי נפיק דינא. וכלא אתכליל דא בדא יצר טוב ויצר רע ימינא ושמאלא. ישראל ושאר עמי, חוור ואוכם וכלא חד בחד תלייא. 

תאנא אמר ר' יצחק אמר ר' יהודה כל עלמא כלהו לא אתחזי אלא בחד עטירא דקוטפא (ס&quot;א דקיזטופא) בקיטרוי כד אתדן עלמא בדינא כליל ברחמי אתדן. ואי לאו לא יכיל עלמא לקיימא אפילו רגעא חדא. והא אוקימנא מלי כמה דכתיב {{צ|כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל}}. ותאנא בההוא זמנא דדינא תלייא בעלמא וצדק אתעטרא בדינא כמה מארי דגדפין מתערי לקבלי מארי דדינא קשיא לשלטאה בעלמא פרסין גדפין מהאי סטרא ומהאי סטרא לאשתטחא (ס&quot;א לאשגחא) בעלמא. כדין מתערין גדפין למפרס לון ולאשתאבא (נ&quot;א ולאשתתפא) בדינא קשיא ושאטין בעלמא לאבאשא. כדין כתיב {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים}}. 

אמר ר' יהודה חמינא בני עלמא בחציפותא בר אינון זכאי קשוט. ובגין כך כביכול כלא הכי אשתכח אתא לאתדכאה מסייעין ליה. אתי לאסתאבא כמה דאוקימנא ונטמתם בם:


רבי יוסי הוה אזיל בארחא. פגע ביה ר' חייא. אמר ליה האי דאוקמוה חברייא דכתיב בעלי {{צ|ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה עד עולם}} - בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה. אמאי? בגין דדברי תורה סלקין על כל קרבנין דעלמא כמה דאוקמוה דכתיב {{צ|זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים}} - שקיל אורייתא לקביל כל קרבנין דעלמא. 

א&quot;ל הכי הוא ודאי. דכל מאן דאשתדל באורייתא אע&quot;ג דאתגזר עליה עונשא מלעילא ניחא ליה מכל קרבנין ועלוון וההוא עונשא אתקרע (ובגין דילעי בה לשמה קב&quot;ה אתפייס בהדיה). ותא חזי לא אתדכי בר נש לעלמין אלא במילין דאורייתא. בגיני כך מלין דאורייתא לא מקבלין טומאה בגין דאיהי קיימא לדכאה לאלין מסאבי. ואסוותא באורייתא אשתכח דכתיב {{צ|רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך}}. ודכוותא אשתכח באורייתא דכתיב {{צ|יראת יי' טהורה עומדת לעד}} - מאי {{צ|עומדת לעד}}? דקיימא תדירא בההוא דכיותא ולא אתעדי מניה לעלמין. 

א&quot;ל יראת יי' כתיב ולא תורה. א&quot;ל הכי הוא ודאי דהא אורייתא מסטרא דגבורה קא אתייא. א&quot;ל ומהתם נפקא? מהכא נפקא דכתיב ראשית חכמה יראת יי'. וכתיב יראת יי' טהורה. ואורייתא קדושה אתקרי דכתיב כי קדוש אני יי' ודא אורייתא שמא קדישא עלאה וע&quot;ד&lt;קטע סוף=דף פ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|א}}&lt;קטע התחלה=דף פא א/&gt;מאן דאשתדל בה אתדכי ולבתר אתקדש דכתיב {{צ|קדושים תהיו}} - קדושים היו לא כתיב אלא {{צ|תהיו}} - תהיו ודאי. 

א&quot;ל הכי הוא ומקרא כתיב {{צ|ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש}} וכתיב {{צ|אלה הדברים וגו'}}. 

תאנא קדושה דאורייתא קדושה דסליקת על כל קדושין. וקדושה דחכמתא עלאה סתימאה סלקא על כלא. אמר ליה לאו אורייתא בלא חכמתא ולא חכמתא בלא אורייתא וכלא בחד דרגא הוא וכלא חד אלא אורייתא בחכמה עלאה אשתכחת ובה קיימא ובה אתנטעו שרשהא מכל סטרין. 


עד דהוו אזלי אשכחו חד בר נש בלקינטא דקוסטא (ס&quot;א בלקיטנא דקיסחא) רכיב על סוסיא אשתמיט ידוי לחד ענפא דאילנא. א&quot;ר יוסי האי הוא דכתיב {{צ|והתקדשתם והייתם קדושים}}, אדם מקדש עצמו מלמטה מקדישין אותו מלמעלה. הה&quot;ד {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}:


תאני רבי אבא פרשתא דא כללא דאורייתא היא. וחותמא דקושטא דגושפנקא היא. בפרשתא דא אתחדשו רזין עלאין דאורייתא. בעשר אמירן וגזרין וענשין ופקודין עלאין דכד מטאן חברייא לפרשתא דא הוו חדאן. 

אמר ר' אבא מאי טעמא פרשתא דעריות ופרשתא דקדושים תהיו סמוכין דא לדא? אלא הכי תאנא כל מאן דאסתמר מאלין עריין בקדושה אתעביד ודאי. וכל שכן אי אתקדש בקדושה דמאריה. והא אתערו חברייא אימתי עונתן דכלא לאתקדש בר נש. תא חזי מאן דבעי לאתקדשא ברעותא דמאריה לא לישמש אלא מפלגות ליליא ואילך או בפלגות ליליא דהא בההיא שעתא קב&quot;ה אשתכח בגנתא דעדן וקדושה עלאה אתער. וכדין שעתא היא לאתקדשא. האי לשאר בני נשא. תלמידי חכמים דידעין ארחוי דאורייתא בפלגות ליליא שעתא דלהון למיקם למלעי באורייתא לאזדווגא בכ&quot;י לשבחא לשמא קדישא למלכא קדישא. בליליא דשבתא דרעותא דכלא אשתכח זווגא דלהון בההיא שעתא. לאפקא רעותא דקב&quot;ה וכ&quot;י כמה דאתמר דכתיב {{צ|בנים אתם ליי' אלקיכם}} ואלין אקרון קדישין דכתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. וכתיב {{צ|והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וגו':}}


קדושים תהיו. רבי אבא פתח ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ. ת&quot;ח בכל עמין דעלמא לא אתרעי בהו קב&quot;ה בר בישראל בלחודייהו. ועבד לון עמא יחידאה בעלמא וקרא לון גוי אחד כשמיה. ואעטר לון בכמה עטרין וכמה פקודין לאתעטרא בהו. ועל דא תפילין דרישא ותפילין דדרועא לאתעטרא בהו בר נש כגוונא דלעילא ולאשתכחא חד שלים בכלא. ובההיא שעתא דאתעטר בהו בר נש ואתקדש בהו. אתעביד שלים ואקרי אחד דאחד לא אקרי אלא כד איהו שלים ומאן דפגים לא אקרי אחד ועל דא קב&quot;ה אקרי אחד בשלימו דכלא בשלימו דאבהן בשלימו דכנסת ישראל. בג&quot;כ ישראל לתתא אקרון אחד. דכד בר נש אנח תפילין ואתחפי בכסוי דמצוה כדין אתעטר בעטרין קדישין כגוונא דלעילא ואקרי אחד. ובגיני כך ליתי אחד וישתדל באחד. קב&quot;ה דאיהו אחד ישתדל באחד. דהא לית מלכא משתדל אלא במאי דאתחזי ליה. ובגיני כך כתיב והוא באחד ומי ישיבנו. לא שארי קב&quot;ה ולא אשתכח אלא באחד. באחד אחד מבעי ליה. אלא במאן דאתתקן בקדושה עלאה למהוי חד. כדין הוא שריא באחד ולא באתר אחרא. ואימתי אקרי ב&quot;נ אחד. בשעתא דאשתכח דכר ונוקבא ואתקדש בקדושה (ס&quot;א בעטרין) עלאה ואתכוון לאתקדשא. ות&quot;ח בזמנא&lt;קטע סוף=דף פא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פא ב/&gt;
דאשתכח בר נש בזווגא חד דכר ונוקבא ואתכוון לאתקדשא כדקא יאות. כדין הוא שלים ואקרי אחד בלא פגימו. בגיני כך בעי בר נש למהדי לאתתיה בההיא שעתא לזמנא לה ברעותא חדא עמיה. ויתכונון תרוייהו כחד לההיא מלה. וכד משתכחי תרוייהו כחד כדין כלא חד בנפשא ובגופא. בנפשא לאדבקא דא בדא ברעותא חדא. ובגופא כמה דאוליפנא דבר נש דלא נסיב הוא כמאן דאתפליג וכד מתחברן דכר ונוקבא כדין אתעבידו חד גופא אשתכח דאינהו חד נפשא וחד גופא ואקרי בר נש אחד כדין קב&quot;ה שארי באחד ואפקיד רוחא דקדושה בההוא אחד. ואלין אקרון בנין דקב&quot;ה כמה דאתמר. ובגיני כך קדושים תהיו כי קדוש אני יי' זכאין אינון ישראל דלא אוקים מלה דא באתר אחרא אלא ביה ממש דכתיב כי קדוש אני יי' לאתדבקא ביה ולא באחרא ועלדא קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם:

איש אמו ואביו תיראו וגו' הא תנינן דפרשתא דא כללא דאורייתא מקיש דחילו דאבא ואימא לשבתותי. אלא אמר ר' יוסי כלא חד מאן דדחיל מהאי נטיר להאי. איש אמו אקדים אמו לאביו בדחילו. מ&quot;ט כמה דאוקמוה אבל אימא דלית רשו בידהא כל כך כאביו (ס&quot;א אבל ת&quot;ח אמו דא כ&quot;י ובגין דבה שריא יראה ואיהי יראת ה' אתקרי) אקדים דחילו חילה. רבי יצחק אמר מה כתיב לעילא קדושים תהיו אתי בר נש לאתקדשא באתתיה כחד. ממאן הוא שבחא יתיר בההיא קדושה. הוי אימא מנוקבא. בג&quot;כ איש אמו ואביו תיראו. ר' יהודה אמר איש אמו ואביו תיראו כהאי גוונא ביום עשות יי' אלקים ארץ ושמים ובאתר אחרא אקדים שמים לארץ אלא לאחזאה דתרוייהו כחדא אתעבידו אוף הכא אקדים אמא לאבא ובאתר אחרא אקדים אבא לאמא לאחזאה דתרוייהו כחדא אשתדלו ביה. ואת שבתותי תשמרו שקיל דא לדא וכלא כחדא אתקלו במתקלא חד. דכתיב ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם. וכתיב זכור את יום השבת לקדשו. אלא חד לאבא וחד לאימא כתיב הכא איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו. וכתיב התם ואת שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו. מה מקדשי &lt;קטע סוף=דף פא ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פב|א}}&lt;קטע התחלה=דף פב א/&gt;כמשמעו, תו מקדשי אלין אינון דמקדשי גרמייהו בההוא שעתא. כגוונא דא וממקדשי תחלו. אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי. מה להלן ממקודשי אף כאן ממקודשי דאינון אבא ואימא:

איש אמו ואביו תיראו. ר&quot;ש אמר כתיב ואתם הדבקים ביי' וגו'. זכאין אינון ישראל דמתדבקן ביה בקב&quot;ה (אינון ולא אומין עכו&quot;ם) ובגין דאינון מתדבקן ביה בקב&quot;ה כלא אתדבקו כחדא דא בדא. 

ת&quot;ח בשעתא דב&quot;נ מקדש לתתא כגון חברייא דמקדשי גרמייהו משבת לשבת בשעתא דזווגא עלאה אשתכח דהא בההיא שעתא רעיא אשתכח וברכתא אזדמנת. כדין מתדבקן כלהו כחד. נפשא דשבת וגופא דאזדמן בשבת. ועל דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דאינון זווגא חד בגופא בההיא שעתא דאתקדשא. ואת שבתותי תשמורו דא שבת עילאה ושבת תתאה דאינון מזמני לנפשא בההוא גופא מההוא זווגא עלאה וע&quot;ד ואת שבתותי תשמורו תרי. וכלא אתדבק דא בדא זכאה חולקהון דישראל. 

ד&quot;א ואת שבתותי תשמורו לאזהרה לאינון דמחכאן לזווגיהו משבת לשבת והא אוקימנא כמה דכתיב לסריסים אשר ישמרו את שבתותי. מאן סריסים אלין אינון חברייא דמסרסן גרמייהו כל שאר יומין בגין למלעי באורייתא ואינון מחכאן משבת לשבת. הה&quot;ד אשר ישמרו את שבתותי כד&quot;א ואביו שמר את הדבר ובגיני כך ואת שבתותי תשמורו. איש אמו ואביו תיראו דא גופא. ואת שבתותי תשמורו דא נפשא וכלא אתדבק דא בדא זכאה חולקהון דישראל: 

רעיא מהימנא

אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. פִּקּוּדָא דָּא, שָׁקִיל דָּא לְדָא. שָׁקִיל יְקָרָא דְּאָב וְאֵם, לִיקָרָא דְּשַׁבָּת. לְאַבָּא אַקְדִּים כָּבוֹד, וְהַאי אִיהוּ דְּאָמַר קְרָא, (מלאכי א) וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיִּה מוֹרָאִי. כְּבוֹדִי סָלִיק בְּחוּשְׁבָּן עֶשֶׂר אֲמִירָן, ול&quot;ב אֱלֹהִים דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית.

וּבְכָל אֲתַר (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֵין כָּבוֹד אֶלָּא תּוֹרָה. בְּגִין דְּאִינּוּן לֵ&quot;ב אֱלֹהִים דְּתוֹרָה, יְקָרָא דִּילֵיהּ. וְאִלֵּין (אינון) חֲכָמִים דְּאוֹרַיְיתָא, חֲכָמִים בְּחָכְמָה, יָרְתִין הַאי כָּבוֹד וְלָא טִפְּשֵׁי, דְּעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. וּמְנָלָן דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּאוֹרַיְיתָא אִקְרֵי כְּסִיל, דִּכְתִּיב, (תהלים צב) וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת. וְאֵין זֹאת, אֶלָּא תּוֹרָה, דִּכְתִּיב, (דברים ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה.

רַעְיָא מְהֵימָנָא. בְּגִין דַּחֲלִישָׁתָא, פָּתַחְנָא לְפַרְשְׁתָּא בְּאִלֵּין פִּקוּדִין, לְמֶהֱוִי מְעַט עֶזֶר לָךְ. אִתְתָּקַּף בָּךְ, דְּהָא מַשִּׁרְיָין דִּמְתִּיבְתָּאן אָתָאן לְגַבָּךְ, בְּפִקּוּדָא בָּתַר דָּא, דְּאִיהוּ פִּקּוּדָא לְהַעֲמִיד עָלֶיךָ מֶלֶךְ לְעֵילָּא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יוֹקִים לָךְ מֶלֶךְ בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין בְּדִיוּקְנֵיהּ. בְּגִין דְּרַבָּנָן דִּמְתִיבְתָּא, עָלַיְיהוּ שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה וְתַתָּאָה. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֶלֶךְ בְּאֶמְצָּעִיתָא, אָחִיד בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא בְּדִיוּקְנֵיהּ, בְּרָא דִּילֵיהּ, קוּם בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא.

קָם רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְסָלִיק יְדוֹי לְעֵילָּא, וְאָמַר, יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ עִלַּת הָעִלּוֹת, דְּאַנְתְּ מִתְעַלֶּה מֵעִלּוּי לְעִלּוּי, עַד דְּלֵית עִלּוּי. אֶלָּא דְּאַנְתְּ לְעֵילָּא מִכָּל עִלּוּי. לְמֵיהַב לִי חֵילָא, לְמֶעְבַּד רְעוּתָךְ בְּדַרְגִּין דִּילָךְ, דְּאִינּוּן אַבָּא וְאִימָּא, וַאֲנָא בְּרָא דִּלְהוֹן. וּבְיִחוּדָךְ תַּרְוַויְיהוּ אֶחָד. וְאַנְתְּ שַׁקְלַת דְּחִילוּ דְּאַבָּא וְאִימָא, לִדְחִילוּ דִּילָךְ, בָּתַר דְּאַנְתְּ בְּאֶמְצָּעִיתָא חַד, וְלָא תְּרֵין, בְּלָא שׁוּתָּפוּ, אַף עַל גַּב דְּאִינּוּן חַד בְּשׁוּתָּפוּ דִּילָךְ, אֲבָל אַנְּתְּ חַד בְּלָא שׁוּתָּפוּ דְּתִנְיָינָא. וּבְגִין דָּא אִתְּמַר בָּךְ, (דברים לב) וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי.

הַב לִי חֵילָא, לְאִתְּעָרָא בִּיקָרָךְ בְּקַדְמִיתָא. וּלְבָתַר בִּיקָרָא דְּאָבִי וְאִמִי דְּבִשְׁמַיָּא, דְּאוּקְמוּהָ עָלַיְיהוּ, (משלי כח) גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאוֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית. וְאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, אֵין אָבִיו, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאֵין אִמּוֹ, אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וִיקָרָא דִּילָךְ אַבָּא חָכְמָה, דְּכָלִיל עֶשֶׂר סְפִירוֹת מִתַּתָּא דִּילֵיהּ לְעֵילָּא, וְתַרְוַויְיהוּ אִינּוּן כּוּרְסְיָיא סַפְסָל תְּחוֹתָךְ לִיקָרָךְ.

וְהָכִי תַּקִּינוּ, לְמֶהֱוִי קָטָן לַגָּדוֹל מְכַבֵּד דִּלְעֵילָּא מִנֵּיהּ. אַבָּא, אִיהוּ חָכְמָה, הֲלֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, לְמֶהֱוִי מְשַׁמֵשׁ תְּחוֹתָךְ, וְאַנְתְּ כֶּתֶר עֶלְיוֹן עַל רֵישֵׁיהּ. וְלֵית כֶּתֶר עֲלָךְ, וְלֵית אֱלָהָא אָחֳרָא. וְאִימָּא, לְשַׁמְּשָׁא לְאַבָּא. דְּאִיהוּ תְּחוֹתֵיהּ לְמֶהֱוִי כִּסֵּא תְּחוֹתֵיהּ.

וַיֹּאמֶר אִיהוּ, בְּכָל מַאֲמָר, עַד תְּלָתִין וּתְרֵין, יְהִי כֵּן, וַיְהִי כֵן. וְאִיהִי, עֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ מִיַּד. וּבְגִין דְּעֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ וְצִּוּוּיֵהּ בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל, בל&quot;ב שְׁבִילִין דִּבְהוֹן אִתְבְּרֵי כָּל דִּבְרֵאשִׁית, עוֹבָדָא אִתְקְרִיאַת כָּבוֹד, (תהלים כט) וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד. (יחזקאל ג) בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' מִמְּקוֹמוֹ. אַיִּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ לְהַעֲרִיצּוֹ.

וְתַרְגּוּם כְּבוֹד אָבִיו, יְקָרָא דַּאֲבוּהִי. וְדָא (תהלים יט) תּוֹרַת יְיָ' תְּמִימָה, עָלָהּ אִתְּמַר (משלי ג) יְקָרָה הִיא וְיִשְׂרָאֵל מִפְּנִינִים. דְּאִתְקְרִיאוּ בָּנִים, בִּכְלַל בֵּן וּבַת, מִסִּטְרָא דְּתִפְאֶרֶת וּמַלְכוּת. דְּאִינּוּן בֵּן וּבַת, יְקָרָא דְּאָבִיו וְאִמּוֹ, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, וְצִּווּי דִּילֵיהּ, אִינּוּן פִּקוּדִין דַּעֲשֵׂה. וְהָא אוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, יֵשׁ מְצּוּוְּה וְעוֹשֶׂה. וּבְגִין כָּךְ אִיהוּ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְהַאי אִיהוּ כָּבוֹד דְּאַבָּא וְאִימָא, דִּיצַּוְּה לִבְרֵיהּ דְּיֶעְבַּד הָכֵי וְאִיהוּ עָבִיד מִיַּד, בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל.

וְעִלַּת עַל כֹּלָּא, אֲנָא בָּעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בִּיקָרָךְ, לְתַקֵּן מִדּוֹת דְּאַבָּא וְאִימָּא, לִיקָרָךְ. תְּהֵא בְּעֶזְרִי לְסַדְּרָא כֹּלָּא כְּדְקָא יִאוֹת. וְאַנְתְּ תְּסַדֵר לִי, וּלְכָל מָארֵי מְתִיבְתָּאן עֵילָּא וְתַתָּא, וּמַשִּׁרְיָין דְּמַלְאָכִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, לְמֶהֱוִי מְתַקְּנִין וּמְסַדְּרִין לִיקָרָא דִּילָךְ, וְלִיקָרָא דְּאַבָּא וְאִימָּא, לְמֶהֱוִי סַפְסָל תְּחוֹת רַגְלוֹי. וּלְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דִּילֵיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דְּלָא תַּעֲשֶׂה.

וְהַאי אִיהוּ&lt;קטע סוף=דף פב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פב ב/&gt;אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְסָמִיךְ לֵיהּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. וּבִקְרָא אַחֲרִינָא וְאֶת מִצְּוֹתַי תַּעֲשׂוּ. מִסִּטְרָא דְּפִקּוּדִין דַּעֲשֵׂה דְּאִינּוּן כָּבוֹד, אַקְדִּים אַבָּא לְאִימָּא, וְדָא י&quot;ה. מִסִּטְרָא דְּלָא תַּעֲשֶׂה, אַקְדִּים אִימָּא לְאַבָּא, וְדָא הֵ&quot;י. וְהַיְינוּ כְּבוֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר. לְאִלֵּין דְּלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בְּהַאי כָּבוֹד, הַסְתֵּר דָּבָר מִנַּיְיהוּ.

וְעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. אִלֵּין אִינּוּן עַמֵּי הָאָרֶץ, בָּתַר דְּלָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּהַאי כָּבוֹד דְּאוֹרַיְיתָא, וְאֵיךְ אָמְרִין אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם שְׁמַע קוֹלֵנוּ חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ וְקַבֵּל תְּפִלָּתֵנוּ. הָא אִיהוּ לֵימָּא לוֹן, וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי, אַיִּה אִשְׁתַּדְּלוּתָא דִּלְכוֹן בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְפִקּוּדִין דִּילִי, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיַי, דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּצִּוּוּיָיה דְּמָארֵיהּ, אֵיךְ יַעְבִיד לֵיהּ.

בַּר מִמַּאן דְּשָׁמַע מֵחֲכָמִים וְעָבִיד, וְהַאי אִיהוּ דְּקַבִּיל נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְעִם כָּל דָּא, מַאן דְּלָא קַבִּיל מִמָּארֵיהּ, אֶלָּא מִשְלוּחֵיהּ, אִיכָּא אַפְרָשׁוּתָא. וּמַאי אַפְרָשׁוּתָא אִית בֵּין דָּא לְדָא. דְּהָא כְּתִיב, מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּלְבָתַר וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ. אֲנָא קַבִּילְנָא, וּלְבָתַר מוֹסַרְנָא לְכֻלְּהוּ. וְהָכִי מַאן דִּמְקַבֵּל מֵאָחֳרָא, כְּקַבָּלַת סִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּיא מִשִּׁמְּשָׁא, וּבְהַאי קִבּוּל אִתְמְלֵי. וּמַאן דִּמְקַבֵּל יָכִיל לְאִסְתַּלְּקָא מִנֵּיהּ נְבִיעוּ, כְּמָה דַּחֲזֵינָא בְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, דְּאִסְתַּלְּקַת נְהוֹרָא דִּלְהוֹן, בְּלֵילְיָא, דְּלָא נָהִיר שִׁמְשָׁא, אֶלָּא בִּימָמָא. וְסִיהֲרָא בְּלֵילְיָא.

וְאִי תֵּימָא דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּסִיהֲרָא מִשִּׁמְּשָׁא אִיהוּ, דְּאַף עַל גַּב דְּאִתְכְּנִישׁ, נָהִיר בְּסִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּא, הָא חֲזֵינָן מִסִּטְרָא אָחֳרָא בְּלָקוּתָא דְּסִיהֲרָא וְשִׁמְּשָׁא דְּאִסְתְּלַּק נְהוֹרַיְיהוּ, וְאִשְׁתָּאָרוּ כְּגוּפָא בְּלָא נִשְׁמְתָא, דְּאִית אָדוֹן עֲלֵיהֶם מַחֲשִׁיךְ מְאוֹרֵיהֶם. אֲבָל עִקָּרָא דִּנְהוֹרָא, הַהוּא אֲתַר דִּנְבִיעַ דְּלֵית פְּסָק לִנְהוֹרָא דִּילֵיהּ, וְלָא אִית עָלֵיהּ אֱלָהָא אָחֳרָא לְמִפְסַק מִנֵּיהּ נְהוֹרֵיהּ.

וְעִלַּת הָעִלּוֹת, בָּתַר דְּאַנְתְּ תַּמָּן, לֵית פְּסָק לִנְבִיעוּ דִּנְהוֹרָא דְּאוֹרַיְיתָא. יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ דְּלָא תָּזוּז מֵאַבָּא וְאִימָּא דִּילִי, וְלָא מִבְּנוֹי. וְהָכִי מַאן דְּאָמִית גַּרְמֵיהּ עַל אוֹרַיְיתָא, דְּהִיא יְקָרָה, אִתְקַיְּימַת בֵּיהּ, וְלָא מַפְסְקַת מִנֵּיהּ. מַה דְּלָאו הָכִי, מַאן דְּלָא יִשְׁתַּדֵּל בָּה, אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּעָבַד צִּוּוּי חֲכָמִים, אִיהוּ שַׁמָּשׁ דִּלְהוֹן, עֶבֶד וְלָא בֵּן, אֲבָל אִי אִיהוּ מְהֵימָנָא, מָארֵיהּ אַשְׁלִיט לֵיהּ בְּכָל דִּילֵיהּ.

אֲבָל מַאן דְּלָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא מְשַׁמֵּשׁ חֲכָמִים, לְמִשְׁמַע מִנַּיְיהוּ פִּקוּדִין, לְקַיֵּים נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. אֶלָּא דְּסָּרַח וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה, אִיהוּ שָׁקִיל לְאוּמִין דְּעָלְמָא עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, בְּנוֹי דְּסָמָאֵ&quot;ל וְנָחָשׁ, דְּאִתְּמַר בְּהוּ, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן, דְּלָא בָּעוּ לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא, דְּכָל דְּלֵית בֵּיהּ תּוֹרָה, לֵית בֵּיהּ כָּבוֹד, דְּאִתְּמַר בָּהֶם (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ.

וְעִם כָּל דָּא מָארֵי מְתִיבְתָּא, לָא כָּל כָּבוֹד שָׁוְה, דְּהָא (מלאכי א) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו. בֵּן יְכַבֵּד, עַל מְנָת דְּלָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, אֲבָל מְצּוּוְּה הוּא בִּכְבוֹד אַבָּא וְאִימָּא. וְאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, יִכְתַּשׁ לֵיהּ אַבָּא וְאִימָּא, עַד דְּיַעֲבִד עַל כָּרְחֵיהּ. וְאִי הֲוִי בְּרָא רַבְרְבָא, בֵּית דִּין כּוֹפִין לֵיהּ. דְּאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (דברים כא) בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלֵנוּ, וְדָנִין לֵיהּ בִּסְקִילָה. אֲבָל עֶבֶד דִּמְשַׁמֵּשׁ עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אִי לָא עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּרַבֵּיהּ, מָארֵיהּ אַעְבָּר לֵיהּ מִגּוֹ בֵּיתֵיהּ, וְיִטוֹל אָחֳרָא. מַה דְּלָא הֲוָה יָכִיל לְמֶעְבַּד הָכִי לִבְרֵיהּ, אֶלָּא אוֹ יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ אוֹ יִקְטוֹל לֵיהּ.

אָמַר לֵיהּ בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, מַאן גָּרִים דְּלָא יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ, הוֹאִיל וּבְרֵיהּ הוּא. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וַדַּאי תַּעֲרוֹבֶת דְּרַע, וְרָזָא דָּא גָּרַם לְיִשְׂרָאֵל, לְמֶחֱטֵי גַּבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. וְרָזָא דָּא, (תהלים קו) וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם. וְדָא גָּרַם קִטוּלָא לְיִשְׂרָאֵל, וְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא. וּבְגִין דָּא, אֵין מְקַבְּלִים גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא (דברים לב) יְיָ' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, עֶבֶד טוֹב וְעֶבֶד רָע, מִסִּטְרָא דִּמְטַטְרוֹ&quot;ן עֶבֶד טוֹב, עֶבֶד נֶאֱמָן לְרַבֵּיהּ. עֶבֶד רָע סָמָאֵ&quot;ל. מַאן דְּאִיהוּ מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, אִיהוּ בֶּן העוֹלָם הַבָּא, בֶּן מִסִּטְרָא דְּבֵן יָ&quot;הּ, בִּינָ&quot;ה. וְיָרִית מַלְכוּתָא דְּאִיהִי ה'. וְאֵיךְ יָרִית לָהּ. אִי עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּאַבָּא וְאִימָא, בְּגִין דְּאִיהוּ מַלְכוּתָא מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ, וְעָלֵיהּ אִתְּמַר, (אסתר ג) מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ. אִיהִי מִצְּוָה, וְצִּוּוּיַיא דְּמַלְכָּא עַל עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה.

מִצְּוָה מִדְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהִי תִּפְאֶרֶת. וְהָכָא לֵית תַּמָּן פִּרוּדָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֱמֶת, תּוֹרָתוֹ תּוֹרַת אֱמֶת, אִיהוּ תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ. כְּגַוְונָא דְּבִינָה, תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ דְּחָכְמָה. דְּאִית תּוֹרָה דִּבְרִיאָה, וְחָכְמָה דִּבְרִיאָה, וּבִינָה דִּבְרִיאָה, וְהָכִי בְּכָל מִדּוֹת. בְּהַאי, יָכִיל בֵּן בְּהַאי אוֹרַיְיתָא, לְמֶהֱוִי בְּלָא מִצְּוָה, וּמִצְּוָה בְּלָא תּוֹרָה בְּפֵרוּדָא. וּמֵהָכָא,בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה.&lt;קטע סוף=דף פב ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פג|א}}&lt;קטע התחלה=דף פג א/&gt; אֲבָל מִסִּטְרָא דַּאֲצִּילוּת, לֵית אַפְרְשׁוּתָא, תַּמָּן, וְכֵן מִתַּמָּן אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ וְלֵית בָּהּ עוֹנֶשׁ וְלָא שָׂכָר וְלָא מִיתָה.

וּבְגִין דָּא, אוֹרַיְיתָא דָּא אִילָנָא דְּחַיִּי, שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא, וְאִילָנָא דָּא, אִילָנָא דְּחַיֵּי אִתְקְרֵי, וְאִתְקְרֵי הָעוֹלָם הַבָּא, וְלָא אִתְקְרֵי בֵּיהּ שָׂכָר. בְּגִין דְּאִיהוּ בֵּן. מִתַּמָּן, לָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, לָא בְּמַעֲשֵׂה וְלָא בְּדִיבּוּר וְלָא בְּמַחֲשָׁבָה.

אָתָא בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, לְנַשְּׁקָא לֵיהּ יְדֵיהּ. אָמַר, וַדַּאי אַנְתְּ הוּא בֵּן מִתַּמָּן, בְּדִיּוּקְנָא דִּבְרָא בּוּכְרָא דִּילֵיהּ, תִּפְאֶרֶת בְּרָא דְּאַבָּא וְאִימָא עִלָּאָה, אֲצִּילוּת דִּילֵיהּ בְּלָא הַפְסָקָה, לָא קְדָמָךְ בְּרָא אָחֳרָא, לָא בְּמַחֲשָׁבָה, וְלָא בְּדִבּוּר, וְלָא בְּמַעֲשֶׂה. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְאַנְתְּ, וְחַבְרַיָּיא, וְרָאשֵׁי מָארֵי מְתִיבְתָּאן, דִּמְזַמְּנִין הָכָא, אִתִּי, בְּלָא הַפְסָקָה כְּלַל, וּבְלָא תַּעֲרוֹבֶת. נַשְׁקוּ כֻּלְּהוּ דָּא לְדָא, וְאִשְׁתְּמוֹדָעוּ בְּאַחְוָה, וּבָכוּ.

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, עִם כָּל דָּא, בְּרָא בּוּכְרָא חַיָּיבִין כָּל אֲחוּי בִּיקָרֵיהּ, דְּהָא כְּתִיב (שמות כ) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֶת לְרַבּוֹת אָחִיךְ הַגָּדוֹל. וַאֲפִילּוּ מִכָּל סִטְרָא אִיהוּ מְפֹרָשׁ עֲלָךְ בְּאוֹרַיְיתָא, בְּשַׁגַּ&quot;ם זֶה הֶבֶל. וְלָא הֲוָה לְאָדָם קַדְמָאָה בְּרָא קַדְמָאָה מִנֵּיהּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, בְּשַׁגַּם, זֶה מֹשֶׁה. דִּבְּרָא דְּמַלְכָּא בְּכָל אֲתַר, אַנְתְּ בּוּכְרָא מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּטוֹב וָרָע, אַנְתְּ הוּא טוֹב. (בוכרא) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית א) וַיַרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, (שמות ב) וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא.

וּמִתַּמָּן קָרָא יָתָךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֶבֶד נֶאֱמָן. לְבָתַר סְלִיקַת לְמֶהֱוִי מַלְכָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ. לְבָתַר בֶּן בַּיִת לְעֵילָּא. מֶלֶךְ מִסִּטְרָא דְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבִינָה דִּבְרִיאָה. כְּעַן אַנְתְּ מֶלֶךְ, מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּמַלְכוּת דַּאֲצִּילוּת. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבֶ&quot;ן יָ&quot;הּ, תִּפְאֶרֶת דַּאֲצִּילוּת, זַכָּאָה חוּלָקָךְ. וּמַאן גָּרִים לָךְ דָּא, בְּגִין דְּאִשְׁתְּדָּלוּתָךְ בַּתּוֹרָה וּבַמִצְּוָה, לְיַחֲדָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, לְאַעֲלָא מַלְכָּא עַל אַתְרֵיהּ, וְעַל מַשִׁרְיָיתֵיהּ לְעֵילָּא, וְעַל יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא.

וּבְגִין כַּךְ (ס&quot;א ובגינך) יָרְתִין כֻּלְּהוּ נִשְׁמָתִין דַּאֲצִּילוּת מִנֵּיהּ, וְאִתְקְרִיאוּ בְּנִין דִּילֵיהּ, מִשֵׁם יְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת, דְּלֵית תַּמָּן פִּרוּד וְקִצּוּץ. דִּבְקַדְמֵיתָא אִתְּמַר בְּהוּ בְּנִין לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, מִצַּד יְהוָֹ&quot;ה דִּבְרִיאָה, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ בְּרָאתִיו יְצַּרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו, וּכְעַן בָּנִים לַיְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת.

וּבָךְ אִתְקַיָּים פִּקּוּדָא, דְּאִיהִי מִצְּוָה עַל יִשְׂרָאֵל, לְהַעֲמִיד עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים יז) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ. וְאִתְקַיָּים בָּךְ (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ, כַּד בְּקַדְמִיתָא. וְכֻלְּהוּ מִתְנַהֲגִין אֲבַתְרָךְ, כָּאֵבָרִין דְּמִתְנַהֲגִין כֻּלְּהוּ בִּתְנוּעָה דְּנִשְׁמְתָא, דְּאִתְפַּשְּׁטָא עַל כָּל אֵבֶר. בְּגִין דְּכֶתֶר עֶלְיוֹן אַנְתְּ תְּהֵא מְעוּטָר בֵּיהּ, דְּבֵיהּ עִלַּת הָעִלּוֹת אִיהוּ כֶּתֶר עַל כֹּלָּא, טָמִיר וְגָנִיז מִלְּגָיו מִנֵּיהּ. וּמִנֵּיהּ אִתְפְּשָׁט עַל כָּל סְפִירָן, וּמְסַדֵּר לוֹן לְמֶהֱוִי דָּא רַב, וְדָא זְעֵיר, וְדָא בֵּינוֹנִי, וְאַנְהִיג לוֹן לִרְעוּתֵיהּ, וְנָהִיר בְּהוּ, וּמְקַשֵׁר לוֹן, וּמְיַחֵד לוֹן.

הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא מַנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל, בְּכָל מִדּוֹת טָבִין דִּילֵיהּ, וּתְסַדֵּר כָּל חַד כִּדְחֲזֵי לֵיהּ, הַבְּכוֹר כִּבְכוֹרָתוֹ, וְהַצָּעִיר כִּצְּעִירֻתוֹ, וּבֵינוֹנִי כְּפוּם דַּרְגֵּיהּ. וּתְקַשֵׁר לוֹן קֶשֶׁר אֶחָד לְגַבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. לְמֶהֱוִי כֻּלְּהוּ בְּשָׂפָה בְּרוּרָה, לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּלְקַדְּשֵׁיהּ, וּלְיַיחֲדֵיהּ, בְּדַרְגָּא דִּילָךְ, בְּמַחֲשָׁבָה דִּילָךְ, בַּאֲצִּילוּת דִּילָךְ, דְּאִתְקָיָּים בָּךְ (במדבר יא) וְאָצַּלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם. קוּם אִתְּעַר בְּפִקּוּדָא, לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. (פרשת תצא רפ&quot;א ע&quot;ב שייך לנשא קמ&quot;ה ע&quot;א)

(ויקרא יט) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְגוֹ' פִּקּוּדָא דָא, לְכַבֵּד אָב וְאֵם, דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְמִדְחַל מֵאָבוֹי וּמֵאִמֵיהּ, וּלְאוֹקִיר לוֹן. כְּמָה דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְאוֹקִיר לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מִסִּטְרָא דְּרוּחָא דְּיָהַב בְּגַוִיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ. הָכִי אִצְּטְרִיךְ לֵיהּ לְאוֹקִיר לַאֲבוֹי וּלְאִמֵּיהּ, מִסִּטְרָא דְּגוּפָא דִּילֵיהּ, וּלְמִדְחַל מִנְּהוֹן, דְּהָא אִינּוּן מִשְׁתַּתְּפִין בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעַבְדֵּי לֵיהּ גּוּפָא, וְהוֹאִיל וְאִינּוּן שׁוּתָּפִין בְּעוֹבָדָא, לִיהֱווּ שׁוּתָּפִין בִּדְחִילוּ וִיקָרָא.

כגוונא דא, תלת שותפין אשתכחו לעילא ברזא דאדם, אדם קדמאה אף על גב דגופא דיליה הוה מעפרא, לאו מעפרא דהכא הוה, אלא מעפרא דבי מקדשא לעילא, אבא ואימא אשתכחו, ומלכא עלאה אשתתף בהדייהו, ושדר ביה רוחא דחיי ואתברי.

וכגוונא דא אשתכח כלא עילא ותתא, ועל דא אצטריך ליה לבר נש למדחל לקדשא בריך הוא, ולמדחל לאבוי ולאמיה.

בְּסִתְרֵי תּוֹרָה, אָדָם קַדְמָאָה לָא הֲוָה לֵיהּ מֵהַאי עָלְמָא כְּלוּם. חַד צַּדִּיק עֲבַד שִׁמּוּשָׁא בְּנוּקְבֵיהּ, וְאִתְעָבִיד מֵהַהוּא שִׁמּוּשָׁא גּוּפָא חֲדָא, דִּנְהִירוּ דִּילֵיהּ יַתִיר מִכָּל אִינּוּן מַלְאֲכִין שְׁלִיחָן לְעֵילָּא. וְכַד אִתְבְּרֵי הַהוּא גּוּפָא מַלְכָּא עִלָּאָה, שָׁדַר בְּהַהוּא צַּדִיק כ&quot;ב אַתְוָון, וְאִשְׁתְּתַּף בַּהֲדַיְיהוּ, וְנָפַק לְעָלְמָא.

כֵּיוָן דְּנָפַק, חָמוּ לֵיהּ שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, וְאַסְתִּימוּ&lt;קטע סוף=דף פג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פג ב/&gt;נְהוֹרַיְיהוּ, דְּתַפּוּחָא דְּרַגְלֵיהּ אַחְשִׁיךְ נְהוֹרָא דִּלְהוֹן. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּמֵעוֹבָדָא דְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא עִלָּאָה נָפַק. כֵּיוָן דְּחָטָא, אִתְחֲשָׁךְ, וְאַזְעִיר גַּרְמֵיהּ, וְאִצְּטְרִיךְ לְגוּפָא אָחֳרָא בְּמִשְׁכָא וּבְבִשְׂרָא. דִּכְתִיב, (בראשית ג) וַיַּעֲשׂ יְיָ' אֱלֹהִים לָאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם. כְּהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דַּעֲבַד הַהוּא צַּדִיק בְּנוּקְבֵיהּ, לָא אִשְׁתְּכַח מִקַּדְמַת דְּנָא, וּלְבָתַּר דְּנָא, דְּהָא עַד לָא נָפַק לְצּוֹרֵף אוּמָנָא.

עַד דְּאָתָא חֲנוֹךְ, וְנָטִיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵאַרְעָא, וְאַבְרִיר פְּסוֹלֶת וְקַסְטוּרָא מִכַּסְפָא, וְכֵן בְּכָל אִינּוּן צַּדִּיקַיָּיא דִּי בְּאַרְעָא. לְבָתַר אִתְתָּקַּן הַהוּא אֲתַר, וְאִתְעָבִידוּ רוּחִין וְנִשְׁמָתִין בְּשִׁמּוּשַׁיְיהוּ וְגוּפָא מִתַּתָּא בְּאַרְעָא. וְעַל דָּא בְּשׁוּתָּפוּ דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, בַּר נָשׁ אָתֵי לְעָלְמָא, וְאִצְּטְרִיךְ לְמִדְחַל לְאִינּוּן שׁוּתָּפִין, וּלְאוֹקִיר לוֹן, כְּמָה דְּאִתְּמַר (ע&quot;כ רעיא מהימנא)

אל תפנו אל האלילים ואלקי מסכה לא תעשו לכם. ר' חייא פתח אל תפן אל קשי העם הזה וגו'. אל תפן. וכי מאן הוא דיימא למלכא אל תפן. והא כתיב כי עיניו על דרכי איש. וכתיב אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם יי' והא בכלא אשגח קב&quot;ה וכל עובדין מסתכל ועייל בדינא על כלהו אם טב ואם ביש כד&quot;א האלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. ומשה אמר אל תפן. אלא כמה בעי בר נש לאסתמרא מחובוי בגין דלא יחטי קמי מלכא קדישא. ת&quot;ח בר נש דעביד מצוה ההיא מצוה סלקא וקיימא קמי קב&quot;ה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקב&quot;ה מני לה קמיה לאשגחא בה כל יומא לאוטבא ליה בגינה. עבר על פתגמי אורייתא ההיא עבירה סלקא קמיה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקודשא בריך הוא מני לה וקיימא תמן לאשגחא בה לשצאה ליה. הה&quot;ד וירא יי' וינאץ מכעס בניו ובנותיו מהו וירא ההוא דקיימא קמיה. תב בתשובה מה כתיב גם יי' העביר חטאתך לא תמות דאעבר ההוא חובא מקמיה בגין דלא יסתכל ביה. לאוטבא ליה. ועל דא אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו. אמר רבי יוסי וכן מהכא משמע דכתיב נכתם עונך לפני. רבי יוסי זעירא עאל קמיה דרבי שמעון יומא חד אשגחיה דהוה יתיב וקארי כתיב ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל משמע דאדם וחוה כחדא אתבריאו ובגופא חדא דכתיב אשר נתת עמדי ולא כתיב אשר נתת לי. אמר ליה אי הכי והכתיב אני האשה הנצבת עמכה בזה. ולא כתיב הנצבת לפניך אמר ליה אי כתיב הנתנת עמך הוה אמינא הכי כדכתיב אשר נתת עמדי אבל הנצבת כתיב. אמר ליה והא כתיב ויאמר יי' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. אעשה לו השתא. אמר ליה הכי הוא ודאי דאדם לבדו הוה דלא הוה סמך בנוקביה בגין דהות בסטרוי כמה דאוקימנא. ומה דאמר אעשה לו עזר. הכי הוא דלא כתיב אברא לו עזר בגין דכתיב זכר ונקבה בראם אבל אעשה כתיב. ומהו אעשה אתקן משמע. דקב&quot;ה נטיל לה מסטרוי ותקין לה בתקונא ואייתי לה קמיה. וכדין אשתמש אדם באנתתיה והוה ליה סמך. ותנינן שפירו דאדם קדתיר' דקיטרא עלאה מזיהרא דנהרא. שפירו דחוה דלא הוו יכלין כל בריין לאסתכלא בה. ואפילו אדם לא הוה אסתכל בה עד ההיא זמנא דחאבו ואעדיאת (ס&quot;א ואזעירת) שפירו דלהון. כדין אסתכל בה אדם ואשתמודע בה לשמשא בה. הה&quot;ד וידע אדם עוד את אשתו. וידע בכלא וידע בתשמיש. וידע דאשתמודע בה ואסתכל בה. ותנינן אסיר ליה לבר נש לאסתכלא בשפירו דאנתתא בגין דלא ייתי בהרהורא בישא ויתעקל &lt;קטע סוף=דף פג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|א}}&lt;קטע התחלה=דף פד א/&gt;למלה אחרא. וכך הוה רבי שמעון עביד כד הוה אזל במתא והוו חברייא אזלין אבתריה וחמא לאינתו שפיראן מאיך עיניה והוה אמר לחברייא אל תפנו. וכל מאן דיסתכל בשפירו דאנתתא ביממא אתי להרהורי בליליא ואי סליק ההוא הרהורא בישא עלויה. אעבר משום ואלקי מסכה לא תעשו לכם. תו אי שמש באנתתיה בזמנא דסליק ביה ההוא הרהורא בישא. אינון בנין דאולידו אלקי מסכה אקרון. וע&quot;ד כתיב אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם. רבי אבא אמר אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באלילי ע&quot;ז ובנשי דעמין ולא לאתהנייא מנייהו ולא לאתרפאה בהו דאסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באתר דלא אצטריך. ר' אבא פתח פנה אלי וחנני תנה עזך לעבדך. פנה אלי וחנני. וכי לא הוה ליה לקב&quot;ה בעלמא שפירא כדוד דאיהו אמר פנה אלי וחנני. אלא הכי תנינן דוד אחרא אית ליה לקב&quot;ה והוא ממנא על כמה אכלוסין עלאין ומשריין. וכד בעי קב&quot;ה לרחמא על עלמא אסתכל בהאי דוד ונהיר ליה אנפין והוא נהיר לעלמין וחייס עלמא. ושפירו דהאי דוד נהיר לעלמין כלהו. רישיה גולגלתא דדהבא אתרקימת בשבעה תכשיטי זינין דדהבא והא אוקמוה וחביבותא דקב&quot;ה לקבליה. ומסגיאות רחימותא דיליה גביה אמר ליה לקב&quot;ה דיהדר עינוי לקבליה ויסתכל ביה. בגין דאינון שפירן בכלא. כד&quot;א הסבי עיניך מנגדי וגו'. הסבי עיניך. מנגדי דבשעתא דאלין עיינין מסתכלי ביה בקב&quot;ה כדין מתערין בלביה קסטין דבלסטראי ברחימותא עלאה. ובסגיאות שלהוביתא דרחימו עלאה לגביה אמר הסבי עיניך מנגדי אסחר עיניך לסטר אחרא מני דאינון מוקדין לי בשלהובי רחימותא. וע&quot;ד כתיב ביה בדוד והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי. ובגין ההוא דוד עלאה שפירא רחימא ותיאובתא דקב&quot;ה לאדבקא ביה. אמר דוד פנה אלי וחנני כגוונא דא ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יי' משמע דעאל עמיה עם יעקב גנתא דעדן דאיהו שדה דתפוחין קדישין. וכי היך יכיל גנתא דעדן לאעלא עמיה דהא גנתא דעדן כמה רב הוא בפותיא ובארכא. כמה זינין דבייתין עלאין קדישין דרגין על דרגין מדורין על מדורין אית תמן. אלא גנתא אחרא עלאה קדישא אית ליה לקב&quot;ה וההוא גנתא רחימותא דיליה ואתדבק ביה ולא אתנטיר אלא לקב&quot;ה בלחודוי דהוא עייל ביה. ודא אחסין קב&quot;ה לאשתכחא תדיר עמהון דצדיקייא. וכ&quot;ש לאשתכחא ביה ביעקב ודא זמין ליה קב&quot;ה לאעלאה עמיה לסייעא ליה. כגוונא דא אני יי' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק הארץ וגו'. תנן מלמד שנתקפלה לו ארץ ישראל וכי ארץ ישראל דאיהי ת' פרסה על ארבע מאות פרסה היך אתעקרת מאתרה ויתבה תחותוי. אלא ארץ אחרא עלאה אית לקב&quot;ה וארץ ישראל אקרי. והיא תחות דרגא דיעקב דקאים עלה. ואחסין לה קב&quot;ה לישראל בגין רחימותא דלהון. לדיירא עמהון ולדברא להון ולאגנא להון מכלא ואקרי ארץ חיים. ת&quot;ח אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באתר דקב&quot;ה מאיס ביה ורחיקא ביה נפשיה. ומה במה דרחים קב&quot;ה אסור לאסתכלא ביה במה דרחיק עאכ&quot;ו. דת&quot;ח אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא בקשת. בגין דאיהו חיזו דדיוקנא עלאה. אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באת קיימא דיליה בגין דהוא רמיז לצדיקא דעלמא. אסיר ליה לבר נש לאסתכלא באצבען דכהני בשעתא דפרסי ידייהו בגין דתמן שריא יקרא דמלכא עלאה. ומה באתר קדישא עלאה אסור&lt;קטע סוף=דף פד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פד ב/&gt;
לאסתכלא. באתר מסאבא רחיקא לא כ&quot;ש. בגיני כך אל תפנו אל האלילים. ר' יצחק אמר ומה לאסתכלא בהו אסיר. למפלח להו או למעבד להו עאכ&quot;ו. ובגיני כך אל תפנו אל האלילים. הכא אתא לאזהרא להו לישראל כקדמיתא לקביל לא יהיה לך אלקים אחרים על פני. ואלקי מסכה לא תעשו לכם לקביל לא תעשה לך פסל. אני יי' אלקיכם לקביל אנכי יי' אלקיך. איש אמו ואביו תיראו לקביל כבדש את אביך ואת אמך. ואת שבתותי תשמרו. זכור את יום השבת לקדשו. לא תשבעו בשמי לשקר. לא תשא את שם יי' אלקיך לשוא. לא תגנובו. לא תגנוב. ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. לא תענה ברעך עד שקר. מות יומת הנואף והנואפת. לא תנאף. לא תעמוד על דם רעך. לא תרצח. והא אוקמוה וע&quot;ד כללא דאורייתא בפרשתא דא. אמר ר' חייא בקדמיתא אנכי יי' אלקיך זכור את יום השבת לא תשא לא תרצח לא תנאף לא תגנוב. בלישנא יחידאי. והכא אני יי' אלקיכם. איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו. אל תפנו אל האלילים. בלישנא דסגיאין. אלא ת&quot;ח מיומא דהוו ישראל שכיחין בעלמא לא אשתכחו קמי קב&quot;ה בלבא חד וברעותא חדא כמה בההוא יומא דקיימו בטורא דסיני. וע&quot;ד כלא אתמר בלשון יחידאי לבתר בלישנא דסגיאין דהא לא אשתכחו כל כך בההוא רעותא:

רבי אלעזר הוה אזיל למחמי לר' יוסי בר&quot;ש בן לקונייא חמוי והוו עמיה ר' חייא ור' יוסי. כד מטו חד בי חקל יתבו תחות אילנא חדא. א&quot;ר אלעזר כל חד לימא מלה דאורייתא. פתח ר' אלעזר ואמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים ואלקים זולתי לא תדע. לא כתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אלא אנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. וכי מארץ מצרים הוה להו מלכא ולא מקדמת דנא והא כתיב ויאמר יעקב אל בניו הסירו את אלקי הנכר אשר בתוככם וכתיב ונקומה ונעלה בית אל. ואת אמרת מארץ מצרים. אלא מן יומא דהוו ישראל בעלמא לא אשתמודעו יקרא דקב&quot;ה בר בארעא דמצרים דהוו בההוא פולחנא קשיא וצווחו לקבליה ולא אשתנו מנמוסא דילהון לעלמין ותמן אתבחינו אבהתנא כדהבא מגו שפכה (ס&quot;א כהתוכא דדהבא מגו טיפסא) ועוד דהוו חמאן בכל יומא כמה חרשין כמה זינין בישין לאטעאה לון לבני נשא ולא סטו מארחא לימינא ולשמאלא. ואע&quot;ג דלא הוו ידעי כל כך ביקרא דקב&quot;ה אלא הוו אזלין בתר נמוסי אבהתהון. ולבתר חמו כמה נסין וכמה גבוראן ונטל לון קב&quot;ה לפולחניה. ובגין דכלהו חמו כמה נסין ואתין בעיניהון וכל אינון אתן וגבורן. אמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. דתמן הוה באתגלייא יקרא דיליה. ואתגלי עלייהו על ימא וחמו זיו יקרא עלאה דיליה אפין באפין דלא תימרון אלהא אחרא הוא דמליל עמנא אלא אנא הוא דחמיתון בארעא דמצרים. אנא הוא דקטלנא סנאיכון בארעא דמצרים. אנא הוא דעבדנא כל אינון עשר מחאן בארעא דמצרים. ובגיני כך ואלקים זולתי לא תדע דלא תימא דאחרא הוא אלא אנא הוא כלא. 

תו פתח לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. לא תלין פעולת שכיר אמאי אלא מקרא אחרא אשתמע דכתיב ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו. לא תבא עליו השמש אזדהר דלא תתכנש בגינוי מעלמא עד לא ימטי זמנך לאתכנשא. כד&quot;א עד אשר לא תחשך השמש וגו'. מהכא אוליפנא מלה אחרא מאן דאשלים לנפשא דמסכנא אפילו&lt;קטע סוף=דף פד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|א}}&lt;קטע התחלה=דף פה א/&gt;דמטו יומוי לאסתלקא מעלמא קב&quot;ה אשלים לנפשיה ויהיב ליה חיין יתיר. לא תלין פעולת שכיר. ת&quot;ח מאן דנטיל אגרא דמסכנא כאילו נטיל נפשיה ודאנשי ביתיה הוא אזער נפשייהו קב&quot;ה אזער יומוי ואזער נפשיה מההוא עלמא. דהא כל אינון הבלים דנפקי מפומיה כל ההוא יומא כלהו סלקין קמיה דקב&quot;ה וקיימין קמיה לבתר סלקא נפשיה ונפשייהו דאנשי ביתיה וקיימין באינון הבלים דפומיה. וכדין אפילו אתגזר על ההוא ב&quot;נ כמה יומין וכמה טבאן כלהו מתעקראן מיניה ומסתלקי מניה. ולא עוד אלא דנפשא דיליה לא סלקא לעילא והיינו דאמר רבי אבא רחמנא לשזבינן מנייהו ומעלבונייהו ואוקמוה אפילו עשיר הוא ואליו הוא נושא את נפשו דייקא אפילו מכל ב&quot;נ נמי וכ&quot;ש מסכנא. והיינו דהוה רב המנונא עביד כד הוה ההוא אגיר מסתלק מעבידתיה הוה יהיב ליה אגריה וא&quot;ל טול נפשך דאפקידת בידאי טול פקדונך ואפילו אמר יהא בידך דאנא בעינא לסלקא אגרי. לא הוה בעי. אמר פרד נא דגופך לא אתחזי לאתפקדא בידי. כל שכן פקדונא דנפשא. דהא פקדונא דנפשא לא אתיהיבת אלא לקב&quot;ה דכתיב בידך אפקיד רוחי. אמר רבי חייא ובידא דאחרא שארי. אמר ליה אפילו בידיה בתר דיהיב. כתיב לא תלין פעולת שכיר. וכתיב ולא תבא עליו השמש אלא הא אוקמוה. אבל ת&quot;ח לית לך יומא ויומא דלא שלטא ביה יומא עלאה אחרא ואי איהו לא יהיב ליה נפשא דיליה בההוא יומא כמאן דפגים לההוא יומא עלאה. ובג&quot;כ ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. והא דאתמר לא תלין בגין דנפשיה לא סליק וסליק ההוא נפשא דמסכנא ולאנשי ביתיה כמה דאתמר. 

ר' חייא פתח ואמר קרא אבתריה. לא תקלל חרש ולפני עור וגו'. האי קרא כמשמעו. אבל פרשתא דא כלא אוליפנא מנה מלין אחרנין. וכלהו תליין דא בדא. ת&quot;ח מאן דלייט לחבריה ואיהו קמיה ואכסיף ליה כאילו אושיד דמיה והא אוקימנא. והאי קרא דלאו חבריה עמיה והוא לייט ליה ההיא מלה סלקא. דלית לך מלה ומלה דנפק מפומיה דלא אית ליה קלא ההוא קלא סליק לעילא וכמה קסטרין מתחבראן עמיה דההוא קלא עד דסלקא ואתער אתר דתהומא רבא. כמה דאוקמוה וכמה מתערין עליה דההוא ב&quot;נ ווי למאן דאפיק מלה בישא מפומיה. והא אוקמוה. ולפני עור לא תתן מכשול כמשמעו ואוקמוה במאן דגרים לאחרא למחטי. וכן מאן דמחי לבריה רבא ולפני עור לא תתן וגו'. במאן דלא מטא להוראה ואורי (קאמר. כמה דתנינן) דכתיב כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה והאי אעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול. בגין דאכשיל ליה לחבריה לעלמא דאתי. דתנינן מאן דאזיל בארח מישר באורייתא ומאן דאשתדל באורייתא כדקא יאות אית ליה חולקא טבא תדיר לעלמא דאתי. דההיא מלה דאורייתא דאפיק מפומיה אזלא ושאטא בעלמא וסלקא לעילא. וכמה עלאין קדישין מתחבראן בההיא מלה וסלקא בארח מישר ואתעטר בעטרא קדישא ואסתחי בנהרא דעלמא דאתי דנגיד ונפק מעדן ואתקבל ביה ואשתאב בגויה ואתענג (ס&quot;א ואתנטע) סוחרניה דההוא נהרא אילנא עלאה וכדין נגיד ונפיק נהורא עלאה ואתעטר ביה בההוא ב&quot;נ כל יומא כמה דאתמר ומאן דלעי (נ&quot;א דיליף) באורייתא ולא משתדל בה בארח קשוט&lt;קטע סוף=דף פה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פה ב/&gt; ובארח מישר ההוא מלה סלקא וסטי אורחין ולית מאן דיתחבר בה וכלא דחיין לה לבר ואזיל ושאט בעלמא ולא ישכח אתר. מאן גרים ליה האי. ההוא דסאטי ליה מארח מישר הה&quot;ד ולפני עור לא תתן מכשול. ובגין כך כתיב ויראת מאלקיך אני יי'. ומאן דתיאובתיה למלעי באורייתא ולא אשכח מאן דיוליף ליה והוא ברחימותא דאורייתא לעי בה ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע. כל מלה ומלה סלקא וקב&quot;ה חדי בההיא מלה וקביל לה ונטע לה סחרניה דההוא נחלא ואתעבידו מאלין מלין אילנין רברבין ואקרון ערבי נחל הה&quot;ד באהבתה תשגה תמיד. ודוד מלכא אמר הורני יי' דרכך אהלך באמתך וכתיב ונחני בארח מישור למען שוררי. זכאין אינון דידעין ארחוי דאורייתא ומשתדלי בה בארח מישר דאינון נטעין אילנין דחיין לעילא דלכהו אסוותא. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. וכי אית תורה דלאו איהי אמת. אין. כגוונא דאמרן דאורי מאן דלא ידע ולאו איהו קשוט. וההוא דאוליף מלה מיניה אוליף מלה דלאו איהו אמת. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. ועם כל דא מבעי ליה לב&quot;נ למילף מלי דאורייתא מכל בר נש אפילו ממאן דלא ידע בגין דעל דא יתער באורייתא וייתי למילף ממאן דידע ולבתר אשתכח דאזיל בה באורייתא בארח קשוט. ת&quot;ח ישתדל ב&quot;נ בעלמא באורייתא ופקודוי אפילו דלא עביד לשמה דמתוך שלא לשמה בא לשמה. רבי יוסי פתח קרא אבתריה ואמר. לא תעשו עול במשפט וגו'. לא תעשו עול במשפט כמשמעו אבל הא אתמר דפרשתא דא מלין עלאין ויקירין אית בה בפקודי אורייתא. האי קרא מסופיה קא משמע דכתיב בצדק תשפוט עמיתך. ת&quot;ח תרי דרגין אינון הכא משפט וצדק. מה בין האי להאי. אלא חד רחמי וחד דינא ודא אתבסם בדא. כד אתער צדק דאין דינא לכלא כחדא דלית ביה רחמי ולאו וותרנותא. כד אתער משפט אית ביה רחמי. יכול יהא כלא במשפט. אתא קרא ואמר בצדק תשפוט עמיתך. מ&quot;ט בגין דצדק לאו דאין לדא ושביק לדא אלא כלהו כחדא בשקולא חדא. כגוונא דא לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול אלא בשקולא חדא בצדק יכול יהא כלא דינא בצדק בלחודוי אתא קרא ואמר תשפוט דבעי לחברא להו כחדא דלא ישתכח דא בלא דא והאי שלימו דדינא. וכ&quot;כ למה. בגין דקב&quot;ה שכיח תמן ובגיני כך בעי לאשלמא דינא. כגוונא דאיהו עביד לתתא כגוונא דיליה ממש עביד לעילא. ות&quot;ח קב&quot;ה שוי כורסייא דדינא בשעתא דדייני יתבין. הה&quot;ד כונן למשפט כסאו. ומתמן אתתקן כורסיה דקב&quot;ה. ומאן איהו כורסיה. אלין אינון צדק ומשפט. הה&quot;ד צדק ומשפט מכון כסאך. ומאן דדאין דינא בעי למידן (ס&quot;א למיתב) בכורסיה דמלכא. ואי פגים חד מנייהו כאלו פגים לכורסיה דמלכא וכדין קב&quot;ה אסתלק מבינייהו דדייני ולא קאים בדינייהו ומאי אמר עתה אקום יאמר יי' וגו'. ורוחא דקודשא אמר רומה על השמים אלקים:&lt;קטע סוף=דף פה ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פו|א}}&lt;קטע התחלה=דף פו א/&gt;
פתח ואמר ויהי קול השופר הולך וגו' ויהי קול השופר הכא אתפליגו ספרי קדמאי וכו'. עת אתו רבי אבא ורבי יהודה ואודו ליה לר' אחא קמו עד דהוו אזלי א&quot;ר אלעזר לא תלך רכיל בעמך לא תשנא את אחיך. לא תקום ולא תטור. הא אוקימנא לון וכלהו אתערו עלייהו חברייא אבל נימא מלה בפרשתא דא. כתיב את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. 

פתח ר' אלעזר ואמר אתם עדי נאם יי' ועבדי אשר בחרתי למען תדעו ותאמינו וגו'. אתם עדי אלין אינון ישראל. ותנינן אלין אינון שמייא וארעא דכתיב העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ אבל ישראל אינון סהדין אלין על אלין ושמייא וארעא וכלא סהדין עלייהו ועבדי אשר בחרתי דא יעקב דכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. וכתיב ואתה אל תירא עבדי יעקב. ואית דאמרי דא דוד. ודוד עבדי אקרי דכתיב למעני ולמען דוד עבדי. אשר בחרתי דא דוד עלאה. למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא. מאי כי אני הוא דאתרעיתי בההוא דוד ובההוא יעקב אנא הוא אינון ממש. לפני לא נוצר אל. דתנינן קרא קב&quot;ה ליעקב אל דכתיב ויקרא לו קל אלקי ישראל. קב&quot;ה קרא ליעקב קל הה&quot;ד לפני לא נוצר קל ואחרי לא יהיה ובגין כך אני הוא כלא כמה דאתמר. ואחרי לא יהיה דהא דוד הכי אקרי ולאו אית בתריה אחרא. ת&quot;ח כד ברא קב&quot;ה עלמא אתקין כל מלה ומלה כל חד וחד בסטרוי ומני עלייהו חילין עלאין ולית לך אפי' עשבא זעירא בארעא דלית ליה חילא עלאה לעילא וכל מה דעבדין בכל חד וחד (תרי נוסחי) וכל מה דכל חד וחד עביד. כלא הוא בתקיפו דההוא חילא עלאה דממנא עליה לעילא. וכלהו נימוסין גזירין מדינא. על דינא נטלין ועל דינא קיימין. לית מאן דנפיק&lt;קטע סוף=דף פו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פו ב/&gt;מן קיומיה לבר. וכלהו ממנן מן יומא דאתברי עלמא מתפקדן שלטונין על כל מלה ומלה. וכלהו נטלין על נמוסא אחרא עלאה דנטלין כל חד וחד כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. כיון דנטלין ההוא חק. כלהו אקרון חקות. וההוא חק דאתיהיב להו. מן שמייא קא אתי וכדין אתקרון חקות שמים. ומנלן דמן שמים קא אתיין דכתיב כי חק לישראל הוא. ועל דא כתיב את חקותי תשמרו בגין דכל חד וחד ממנא על מלה ידיעא בעלמא בההוא חק. בגין כך אסיר למחלף זינין ולאעלא זינא בזינא אחרא בגין דאעקר לכל חילא וחילא מאתרייהו (ואכחיש פמליא של מעלה) ואכחיש פומבי דמלכא. כלאים מהו כלאים כמאן דיהיב אחרא בבי מטרא כד&quot;א אל בית הכלא בגין דלא למעבד מידי. כלאים מניעותא דמנע לכל אינון חילין מעבידתא דלהון. כלאים ערבובייא דעביד ערבובייא בחילא דלעילא ואכחיש פומבי דמלכא כמה דאתמר (ובג&quot;כ) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. ת&quot;ח כתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. והא אתמר דשני פקודי דמלכא ואחלף עץ חיים דביה אשתלים כלא וביה תליא מהימנותא ואתדבק באתר אחרא. והא תנינן בכלא בעי ב&quot;נ לאחזאה עובדא כגוונא דלעילא ולמעבד עובדא כמה דאצטריך ואי אשתני במלה אחרא הוא אנגיד עליה לשרייא ביה מלה אחרא דלא אצטריך. ות&quot;ח בשעתא דב&quot;נ אחזי עובדא לתתא בארח מישר כמה דאצטריך נגיד ונפיק ושרייא עלוי רוח קדישא עלאה. ובשעתא דאיהו אחזי עובדא לתתא באורחא עקימא דלית איהו ארח מישר כדין נגיד ונפיק ושרי עלוי רוח אחרא דלא אצטריך דסטי ליה לב&quot;נ לסטר ביש. מאן משיך עליה ההוא רוחא. הוי אומר ההוא עובדא דאחזי בסטר אחרא. כתיב דרשה צמר ופשתים. דרשה. מהו דרשה דבעיא ודריש על צמר ופשתים מאן דמחבר לון כחדא. ואי תימא בציצית אמאי שרי הא אוקמוה אבל התם הוא ההוא לבושא בתקונוי באשלמות עובדא כדקא חזי. (נ&quot;א ודא) תו דרשה צמר ופשתים למעבד נוקמא במאן דמחבר לון כחדא. אבל אימתי שרייא בשעתא דאיהו באשלמותא דכתיב ותעש בחפץ כפיה. וציצית הא אוקימנא דהתם בההוא כללא דשלימותא אשתכח ולא עביד מידי. אבל בשעתא דלא אשתכח בשלימותא מאן דאתי לחברא לון כחדא אתער עליה רוחא דלא אצטריך. מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן דדא אתי מסטרא חד ודא אתי מסטרא אחרא ובגין כך לא לבעי לן לחברא לון כחדא (ס&quot;א ל&quot;ג מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן) וקרבנא דקין אתרחק מקמי קרבנא דהבל. וע&quot;ד ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. לא יעלה עליך סתם. לא יעלה עליך רוחא אחרא לשלטאה בך. ואצטריך ליה לב&quot;נ לאחזאה עובדא דכשרא כמה דיאות ובההוא עובדא שריא עליה רוח קדישא רוח עלאה לאתקדשא ביה. אתא לאתקדשא מקדשין ליה דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יי'. כתיב ומעץ הדעת טוב ורע ומה על דא גרים אדם מיתה בעלמא מאן דאחזי עובדא אחרא דלא אצטריך על אחת כמה וכמה. שור וחמור אוכחן. מסטרא דא אקרי שור ומסטרא דא אקרי חמור. וע&quot;ד כתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. לא תעביד ערבובייא כחדא בגין דאתער לאתחברא סטרא אחרא כחדא לאבאשא עלמא. ומאן דפריש לון אסגי שלמא בעלמא. אוף הכא מאן דפריש לון בההוא גוונא כמה דאמרו דלא אשתכח שוע&lt;קטע סוף=דף פו ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|א}}&lt;קטע התחלה=דף פז א/&gt;טווי ונוז כחדא האי ב&quot;נ אסגי שלמא עליה ועל כל עלמא. קרבנא דקין הוה פשתים וקרבנא דהבל הוה צמר לאו דא כדא ולאו דא כדא. רזא דמלה קין כלאים הוה ערבוביא דלא אצטריך. סטרא אחרא דלא זינא דחוה ואדם וקורבניה מההוא סטרא קא אתיא. הבל מזינא חדא דאדם וחוה ובמעהא דחוה אתחברו אלין תרין סטרין. ובגין דאתחברו כחדא לא אתיא מנייהו תועלתא לעלמא ואתאבידו. ועד יומא דין סטרא דלהון קיימא. ומאן דאחזי גרמיה בעובדא דחבורא דא אתער עליה אינון סטרין כחדא ויכיל לאתזקא ושארי עלוי רוחא אחרא דלא אצטריך. וישראל בעאן לאתערא עלייהו רוחא קדישא למהוי קדישין לאשתכחא בשלמא בעלמא דין ובעלמא דאתי. כתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור אמאי אקרי בד יחידאי בגין דלא בעי לחברא להאי פשתים באחרא. ועל דא לא כתיב מדו פשתים אלא בד יחידאה. וכהנא אמאי איהו בעי לאתחזאה בהאי. אלא אלין מאני בד בעי לאתחזאה בהו על מזבח העולה כד הוה מפני קטרא (ס&quot;א קיטמא) דדשנא דעולה דהא עולה מסטרא דעכו&quot;ם והרהורא בישא קא אתיא ובג&quot;כ בעי לאתחזאה בהו בלחודייהו ולא בערבובייא כמה דאמרן בגין דיתכפר ליה לב&quot;נ כל אינון חובין דאתיין מההוא סטרא. וכד עייל למקדשא אתר דשלימו אשתכח וכל אינון פולחני דשלימותא אע&quot;ג דאתחברו לית לן בה כמה דאמרן בציצית בגין דתמן אשתכחו ואתחברו כל אינון זיינין דלעילא וכל אינון מאני מקדשא משתכחין ביה כמה זיינין משניין דא מן דא וכלהו אתכלילו תמן כגוונא דלעילא. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה יהיב להו אורייתא דקשוט אורייתא דמהימנותא וריחם להו מכל שאר עמין עכו&quot;ם דכתיב אהבתי אתכם אמר יי':

פתח ר' חייא אבתריה ואמר כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו'. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ליי'. כי תבאו אל הארץ הא אוקמוה חברייא אבל ת&quot;ח דהא אילנא לא עביד פירין אלא בארעא. וארעא אפקי להון ואחזי ההוא איבא לעלמא. וארעא לא עבדא פירין אלא מגו חילא אחרא דעלה. כמה דנוקבא לא עבדא פירין אלא מגו חילא דדכורא וההוא איבא לא אשתלים באשלמותא עד תלת שנין וחילא לא אתפקדא עליה לעילא עד דאשתלים. בתר דאשתלים אתפקדא עליה חילא וארעא אתתקנת ביה. דהא עד תלת שנין ארעא לא אתתקנת ביה ולא (אשתכחת) אשתלימת (ס&quot;א אתבסמת) (נ&quot;א אסתכמת) עמיה. בתר דאשתלים ואתתקנו כחדא כדין הוא שלימותא. ת&quot;ח נוקבא עד ג' זמנין דאתעברת איבא דמעהא לא אשתלים. בתר ג' עידואן נוקבא אתתקנת בההוא איבא ואסתכמו כחדא. כדין ההוא איבא שלימו דכלא ושפירו דכלא. בתר דנפק עד ג' שנין לא אית ליה חילא לעילא דהא כדין אשתלים בשולא דיליה לוי אתרעי מכלא תליתאה לאמיה דאתתקנת ביה ואסתכמת (ס&quot;א ואתבסמת) בהדיה. בתר ג' שנין אתפקדת עליה (נ&quot;א אתפקד עלה) חילא עלאה לעילא. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים. מאי קדש הלולים תושבחן לשבחא ליה לקב&quot;ה עד הכא. מכאן ואילך רזא דמלה דבשנה &lt;קטע סוף=דף פז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פז ב/&gt;הרביעית מזדווגת כנסת ישראל לקב&quot;ה והלולא חד אשתכח. דכתיב קדש הלולים הלולא וחדווא בזמנא (ס&quot;א בזווגא) חדא. מאי שנה (הרביעית) דא קב&quot;ה. ותנינן שנה הרביעית דא כנסת ישראל דאיהי קיימא רביעאה לכורסייא וכלא חד דהא כדין קב&quot;ה מזדווג בה בכ&quot;י וכדין היא קדש והלולא קדישא אשתכח (וקב&quot;ה אזדווג בהדה) וכדין חיילין אתמנן על עלמא על כל מלה ומלה כדקא חזי ליה. מכאן ולהלאה מתברכאן כלהו ושארי למיכל דהא כלהו בשלימותא דכלא. בשלימותא דעילא ותתא. ועד לא אשתלים בכלא מתתא ומעילא אסיר למיכל מניה. ומאן דאכיל מניה כמאן דלית ליה חולקא בקב&quot;ה ובכ&quot;י דהא ההוא איבא בלא רשותא עלאה קדישא קיימא דלא שארי עליה עד דישתלים. ובלא רשותא תתאה דהא לא אסתכמת (ס&quot;א אתבסמת) חילא דארעא ביה וההוא דאכיל מניה אחזי גרמיה דלית ליה חולקא לעילא ותתא. ואי בריך עליה ברכה לבטלה הוא. דהא קב&quot;ה עד כאן לא שרייא עלוי ולית ביה חולקא רחמנא לישזבינן מאינון דלא משגיחין ליקרא דמאריהון. זכאין אינון צדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ואורח צדיקים כאור נגה. בגין דבההוא זמנא יסתלק חויא דשריא בנוקבא בקדמיתא וייתי דכורא למשרי באתריה כד בקדמיתא וכלא יהא שלים:

תאנא בזמנא דזכאה שארי בעלמא וכו' עד צדיק כתמר יפרח:

רבי יוסי פתח קרא ואמר. לא תאכלו על הדם. הא בכמה אתר אוקמוה חברייא וכל הני קראי אבתריה. וכל חד וחד באתגליא. אבל האי קרא אית לאתערא ביה דכתיב מפני שיבה תקום וגו'. מפני שיבה שיבה דאורייתא סתם. תקום דבעי ב&quot;נ למיקם בקיומא (מכאן דבעי ב&quot;נ למיקם) מקמי ס&quot;ת והכי רב המנונא (ס&quot;א ייסא) סבא כד הוה חמי ס&quot;ת הוה קם מקמיה ואמר מפני שיבה תקום. (כד הוי חמי חומש דאורייתא הוה קם מקמיה (ס&quot;א עביד ליה הדורא) והוה אמר והדרת פני זקן) כגוונא דא בעי ב&quot;נ למיקם בקיומיה לקמיה דת&quot;ח בגין דאיהו קאים בקיומא (נ&quot;א בדיוקנא) קדישא עלאה ורמז לכהנא עלאה (ס&quot;א והכא רמיז לעתיקא) קדישא עלאה דכתיב והדרת פני זקן דאיהו בעלמא. אר&quot;ש מכאן רמז לתורה שבכתב ורמז לתורה שבע&quot;פ. ותו תנינן. האי קרא לדרשה הוא דאתא מפני שיבה תקום כמה דאתערו ביה חברייא מפני שיבה תקום. אזהר ליה לבר נש עד לא יסתלק בסיבותא דיקים בקיומא טבא בעלמא בגין דדין הוא הדורא ליה אבל לסוף יומוי לית שבחא ליה לב&quot;נ כ&quot;כ כד איהו סיב ולא יכיל למהוי ביש. אלא שבחא דיליה כד איהו בתוקפיה ואיהו טב ושלמה מלכא צווח ואמר גם במעלליו יתנכר נער וגו'. כגוונא דא כתיב וזכור את בוראיך בימי בחורותיך. א&quot;ר אלעזר ודאי (הכי הוא) ארחא דא מתקנא קמן והאי אורחא דקב&quot;ה הוא פתח ואמר כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד. מאי כי יודע יי' אלא קב&quot;ה יודע ואשגח באחרא דצדיקייא לאוטבא להו ולאגנא להו והוא אזיל קמייהו לנטרא להו. ובג&quot;כ מאן דנפיק לארחא בעי דלהוי ההיא ארחא דקב&quot;ה וישתתף ליה בהדייהו. ובג&quot;כ כתיב כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד היא מגרמה בגין דקב&quot;ה לא &lt;קטע סוף=דף פז ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=דף פח א/&gt;אשתמודע ליה לההוא ארחא דלהון ולא אזיל בהדייהו. כתיב דרך וכתיב ארח מה בין האי להאי. אלא דרך דשאר קרסולי בני נשא אזלו בה. ארח דאיהו אתפתח מן זמנא זעירא (דא ארח כד&quot;א וארח לחברה עם פועלי און) ועל ארחא דא כתיב וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום אכי&quot;ר. בילא&quot;ו יילא&quot;ו:


==פרשת אמור==
{{צ|ויאמר יי' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו}}. א&quot;ר יוסי מ&quot;ט דא לקבל דא דכתיב לעילא ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו וסמיך ליה אמור אל הכהנים. אלא (משמע) כיון דאזהר להו לישראל לקדשא להו בכלא אזהר להו לכהני לקדשא לון וכן ללוים. לכהני מניין דכתיב אמור אל הכהנים. ללואי מנין דכתיב ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם. בגין דישתכחון כלהו זכאין קדישין דכיין. אמור אל הכהנים בני אהרן מ&quot;ט הכא בני אהרן וכי לא ידענא דבני אהרן נינהו. אלא בני אהרן ולא בני לוי. דאהרן דהוא שירותא דכל כהני דעלמא דביה אתרעי קב&quot;ה מכלא בגין למעבד שלמא בעלמא ובגין דאהרן ארחוי סליקו ליה להאי. דכל יומוי דאהרן הוה משתדל לאסגאה שלמא בעלמא. ובגין דארחוי כך סליק ליה קב&quot;ה להאי למיעל שלא בפמליא דלעילא. ובגין כך אמור אל הכהנים בני אהרן. אמור אל הכהנים ואמרת אליהם. 

רבי יהודה פתח מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. מה רב טובך כמה עלאה ויקירא ההוא נהורא עלאה דאקרי טוב דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב ודא הוא אור הגנוז דביה עביד קב&quot;ה טב בעלמא ולא מנע ליה בכל יומא בגין דביה מתקיים עלמא וקאים עליה. אשר צפנת ליראיך דתנן נהורא עלאה עבד קב&quot;ה כד ברא עלמא וגניז ליה לצדיקיא לזמנא דאתי. הה&quot;ד אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך. פעלת בזמנא דאתברי עלמא ההוא נהורא הוה קאים ונהיר מרישא דעלמא לסייפי דעלמא. כד אסתכל קב&quot;ה לאינון חייבין דזמינין לקיימא בעלמא גניז ליה לההוא נהורא דכתיב וימנע מרשעים אורם. וזמין לאנהרא לצדיקיא לעלמא דאתי ודא הוא צפנת ליראיך וכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. ת&quot;ח בשעתא דבר נש קאים למיהך לההוא עלמא והוא בבי מרעיה אתיין עליה ג' שלוחין וחמי תמן מה דלא יכיל בר נש למחמי כד איהו בהאי עלמא. וההוא יומא יומא דדינא עלאה הוא דמלכא בעי פקדונא דיליה. זכאה ההוא בר נש דפקודא אתיב למלכא כמה דאתיהיב ליה בגויה. אי ההוא פקדונא אתטנף בטנופי גופא מה יימא למארי פקדונא. זקף עינוי וחמי למלאך המות קאים קמיה וסייפיה שליפא בידיה קסטר בקטרין בקוטמא דההוא בר נש ולית לה לנפשא קשיו בכלא כפרישו דילה מן גופא ובר נש לא מית עד דחמי לשכינתא ומגו סגיאות תיאובתא דשכינתא נפשא נפקת &lt;קטע סוף=דף פח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|פח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פח ב/&gt;
לקבלא לשכינתא. בתר דנפק' מאן איהי נפשא דאתדבק בה (ס&quot;א ותתקבל) ויקבל בגופא (ס&quot;א בגווה) והא אוקמוה להני מילי. בתר דנפקא נפשא מן גופא ואשתאר גופא בלא רוחא אסור למשבק ליה בלא קבורתא דכתיב לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא. בגין דמיתא דישתהי כ&quot;ד שעות דאינון יומם ולילה בלא קבורתא יהיב חלישותא בשייפוי דרתיכא ומעכב עבידתא דקב&quot;ה מלמעבד. דאפשר דקב&quot;ה גזר עליה בגין למיתי בגלגולא אחרא מיד בההוא יומא דאתפטר לאוטבא ליה. וכל זמנא דלא אתקבר גופא נשמתא לאו עאלת קמי קב&quot;ה ולא יכלא למהוי בגופא אחרא בגלגולא תניינא דלא יהבין לנשמתא גופא אחרא עד דיתקבר קדמאה. ודא דמי לב&quot;נ דמיתת אתתיה לא אתחזי ליה למיסב אתתא אחרא עד דקביר לקדמיתא ובגין דא אמרה אורייתא לא תלין נבלתו על העץ. דבר אחר כד אתפרשא נשמתא מן גופא ובעיא למיזל לההוא עלמא לא תיעול לההוא עלמא עד דיהבין לה גופא אחרא מנהורא ולבתר יכלא למיעל ומאליהו תנדע דהוו ליה תרין גופין חד דביה אתחזי לתתא לבני נשא וחד דביה אתחזי לעילא בין מלאכין עלאין קדישין. וכל כמה דגופא לא אתקבר צערא הוא לנשמתא ורוח מסאבא אזדמן לשרייא עלוי ולסאבא לההוא גופא. ובגין דההוא רוח מסאבא אזדמן לא מבעי ליה לאינש למיבת ההוא גופא ליליא חד בגין דרוח מסאבא אשתכח בליליא ואשתטח בכל ארעא לאשכחא גופא בלא נפשא לסאבא ליה ואסתאב יתיר וע&quot;ד אזהר לכהני ואמר לנפש לא יטמא בעמיו. בגין דאינון קדישין ולא ישרי עלייהו רוח מסאבא ולא יסתאבון:

אמור אל הכהנים ר' יצחק אמר אמור אל הכהנים בלחישו כמה דכל עובדיהון דכהני בלחישו כך אמירה דלהון בלחישו. אמור ואמרת זמנא חד ותרין זמנין לאזהרא להו על קדושייהו בגין דלא יסתאבון. דמאן דמשמש באתר קדישא בעיא דישתכח קדישא בכלא. לנפש לא יטמא כמה דאוקימנא דגופא בלא רוח מסאבא הוא ושארי עליה רוח מסאבא. דהא תיאובתא דרוחי מסאבא לגבי גופיהון דישראל איהו בגין דאתרק מנייהו רוחא קדישא ובמנא דקודשא אתיין לאתחברא וכהני דאינון קדישין קדושתא על קדושתא לא בעיין לאסתאבא כלל בגין דכתיב כי נזר אלקיו על ראשו. וכתיב כי שמן משחת אלקיו עליו אני יי' והוא כגוונא דלעילא קאים לתתא. דכתיב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו האי קרא אוקמוה אבל כשמן הטוב על הראש. דא משח רבות קדישא עלאה דנגיד ונפיק מאתר דנהרא עמיקא דכלא. ד&quot;א דנגיד ונפיק מרישא דכל רישין סתימא דכל סתימין. על הראש. על הראש ודאי רישא דאדם קדמאה. יורד על הזקן דא דיקנא יקירא כמה דאוקמוה. זקן אהרן. דא כהן גדול דלעילא והא אוקמוה וההוא שמן &lt;קטע סוף=דף פח ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|פט|א}}&lt;קטע התחלה=דף פט א/&gt;יורד על פי מדותיו דמאינון משיחין נגיד ונפיק ונחית לתתאי וכגוונא דא נגיד ואתעטר כהנא תתאה במשח רבותא לתתא. האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה. כתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא. לא יטמאו מבעי ליה מהו לא יטמא. אלא על ההוא כהן עלאה מכלהו קאמר א&quot;ר יהודה והא כתיב והכהן הגדול מאחיו (כאן חסר) אלא ודאי הכי הוא כמה דאתמר. וא&quot;ר יצחק כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה אצטריך לאשתכחא יתיר מכלא כמה דאתמר:

ולאחותו הבתולה הקרובה אליו וגו' מאי כתיב לעילא כי אם לשארו הקרוב אליו וגו'. ר' אבא פתח מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו' מי זה בא מאדום זמין קב&quot;ה ללבשא לבושי נוקמא על אדום דאחריבו ביתיה ואוקידו היכליה וגלו לכנסת ישראל ביני עממיא ולמעבד להון נוקמת עלמין עד דישתכחון כל טורין מטורי עלמא מליין מקטולי עמין ולמקרי לכל עופא דשמייא עלייהו וכל חיות ברא יתזנון מנייהו תריסר ירחי ועופא דשמייא שבע שנין עד לא תסבל ארעא ניוולא דידהו. הה&quot;ד כי זבח ליי' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום עד דאינון לבושין יסתאבון הה&quot;ד וכל מלבושי אגאלתי. חמוץ בגדים מבצרה בגין דמנה נפקו אכלוסין דעלמא לחיילא על ירושלם ואינון שרו לאוקדא היכלא ובני אדום מפגרין שורין ורמו אבני יסודא הה&quot;ד זכור יי' לבני אדום וגו' האומרים ערו ערו עד היסוד בה. זה הדור בלבושו באינון לבושי דנוקמא דזמין לאלבשא. צועה ברוב כחו. מה צועה מתבר כמה דכתיב עמים תחתיך יפלו וגו'. אמרו ישראל לישעיה מאן הוא דין דיעביד כל כך. פתח ואמר אני מדבר בצדקה. ההוא דאיהו רב להושיע ההוא דכתיב ביה אוהב צדקה ומשפט ואיהו צדקה ממש ואיהו רב להושיע. וכל כך למה. בגין דגרמו לכ&quot;י למהוי שכיבת לעפרא בגלותא ולמנפל לארעא כמה דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל ובגין כך קב&quot;ה ילבש לבושי נוקמא עלייהו לסאבא לון בסגיאו דקטולייא דכתיב וכל מלבושי אגאלתי. וכל כך למה דכתיב ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש. דלאו חולקיה דעשו ולא הוות בעדביה דההוא דכתיב ביה איש יודע ציד איש שדה. לה יטמא באינון לבושין דנוקמא דזמין לאסתאבא בין אינון אכלוסין דכתיב ביה לה יטמא בגינה בגין דאיהי שכיבת לעפרא והוא בעי לאקמא לה הה&quot;ד קומי אורי כי בא אורך (ס&quot;א וכתיב ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת וגו':

לא יקרחה קרחה בראשם. ר' יוסי אמר לא יקרחה בה&quot;א מ&quot;ט. אלא ההוא שמן עלאה דאיהו משח רבות קודשא דאשלים לכל שבה יומין כמה דאתמר דכתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם ההוא שמן עלאה אתעדי מניה ואתקרח אי איהו אפגים רישיה. בגין דרישא דכהנא עלאה ההוא שמן עלאה הוי ועל דא לא לבעי ליה לכהנא דלתתא לאחזאה ביה בגרמיה פגימו כלל והא אתמר ובג&quot;כ כתיב בה&quot;א. פתח ואמר בשוב יי' את שיבת ציון היינו כחולמים. בשוב יי' את שיבת דא בגלות בבל אתמר. דלא אשתכחו יתיר בגלותא אלא שבעין שנין דכתיב כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם. וכתיב היינו כחולמים מאי כחולמים אלא הא אתערו חברייא דאיכא שבעין &lt;קטע סוף=דף פט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פט ב/&gt;שנין בחלמא. ות&quot;ח כתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם. מאן שבעת ימים הא אתמר. ההוא אתר עלאה דהיא כללא דכל שיתא אחרנין אקרי שבעת ימים ואקרי תשובה. תנינן מאן דיתיב בתעניתא בשבתא קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה ושבעין שנה אינון שבע אנפי מלכא דאפילו אסתכמו עליה (כלא) לביש ההוא גזר דינא אתקרע. מ&quot;ט בגין דאחיד ביה בההוא יומא בכללא דכלהו דאקרי שבעה ואקרי תשובה בגין כך בכלהו אחיד ואהדר בתשובה ואתקרע גזר דינא בכלהו ועל דא ודאי שבעין שנין איכא בחלמא. כגוונא דא כהנא אתעטר בשבע דאקרי שבעת ימים אי פגים רישיה ההוא שבעה דאיהו כללא דכלהו אקרח מניה כל ההוא קדושה דכולהו דשריא עליה. ועל דא אזדהרו דלא יקרחה קרחה בראשם וישתכחו פגימין מכלא. ובגין כך כהנא בעי לאשתכחא בשלימו יתיר מכלא כ&quot;ש ההוא דאיהו עלאה מכלהו. א&quot;ר אבא כאן בה&quot;א תתאה כאן בה&quot;א עלאה כ&quot;ג דאיהו עלאה מכלהו בה&quot;א עלאה דכתיב אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו וגו'. ומלא ידו וגו' דכתיב שבעת ימים ימלא את ידכם. כהנא אחרא בה' תתאה. דכתיב לא יקרחה קרחה בראשם וכתיב בתריה ולא יחללו שם אלקיהם והאי שם הא ידיעא איהו ובגין כך כתיב והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ללבוש את הבגדים כמה דאמרן. ובגין דאיהו קדישא כגוונא דלעילא כתיב ומן המקדש לא יצא. 

ר' אבא פתח ואמר לך יי' הצדקה ולנו בושת הפנים כהיום הזה לאיש יהודה וליושבי ירושלם זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אתרעי בהו מכל עמין עכו&quot;ם ומגו רחימותא דלהון יהיב להו אורייתא דקשוט למנדע ארחא דמלכא קדישא. וכל מאן דאשתדל באורייתא כאילו אשתדל ביה בקב&quot;ה דאורייתא כלא שמיה דקב&quot;ה הוי. ובגין כך מאן דאתעסק באורייתא אתעסק ביה בשמיה ומאן דאתרחק מאורייתא רחיקא הוא מקב&quot;ה. ת&quot;ח לך יי' הצדקה כד&quot;א לך יי' הגדולה והגבורה. מאן צדקה אתר דכל אנפין נהירין אחידן ביה והוא אחיד בכלהו וביה אשתכחו. ולנו בושת הפנים אתר דכל אנפין נהירין אתרחקן מניה. צדקה אמת קשוט ונהורא דכלא ונהורא דאנפין חידו כלא. בשת כסיפא רחיקו דקשוט מאן דאכסיף. בגין דאמת דאיהו צדקה אתרחק מניה. רחיקו דאנפין נהירין. ת&quot;ח כהנא עלאה בעי לאתחזאה בשפירו דאנפין בנהירו דאנפין בחידו יתיר מכלא. ולא בעי לאתחזאה ביה עציבו ורוגזא אלא כלא כגוונא דלעילא. זכאה חולקיה דעליה כתיב אני חלקך ונחלתך. וכתיב יי' הוא נחלתו. וע&quot;ד בעי לאתחזאה שלים בכלא בגרמיה בלבושיה דלא יפגים גרמיה כלל כמה דאתמר. האי איהו בתר נישואין וכו' עד לארעא דישראל. זהו קצת מאמר מרעיא מהימנא מצאתי בהעתק ונדפס באורך בפ' כי תצא כי שם ביתו מאמר מתחיל וענשו אותו. והוא אשה בבתוליה יקח. 

ר&quot;ש פתח והנה הוא שם עלילות דברים וגו'. וכתיב וענשו אותו מאה כסף וגו' כי הוציא שם רע על בתולת ישראל וכי בתולת ישראל היא בתולת אביה או בתולת בעלה היא. מהו &lt;קטע סוף=דף פט ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|א}}&lt;קטע התחלה=דף צ א/&gt;בתולת ישראל הכא. הה&quot;ד שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. אוף הכא כהנא דקאים כגוונא דלעילא כתיב והוא אשה בבתוליה יקח הכי נמי בבתוליה דלא תפוק מבבא דחצרה מזמנא לבר והוא אתמר. 

רבי שמעון הוה אזיל בארחא והוו עמיה רבי יהודה ור' יוסי ור' חזקיה. פתח ר&quot;ש ואמר טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו. טרף נתן ליראיו אלין אינון זכאין אינון דחלי דקב&quot;ה דכל מאן דדחיל ליה אתקרי מאינשי דביתא דמלכא ועליה כתיב אשר איש ירא את ה'. מהו טרף נתן ליראיו אלא כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה. מהכא אוליפנא דכל בר נש דלעי באורייתא בליליא וקם בפלגות ליליא בשעתא דכנסת ישראל אתערת לאתקנא ביתא למלכא האי אשתתף בהדה והאי אקרי מבי מלכא ויהבין ליה כל יומא מאינון תיקוני ביתא הה&quot;ד ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. מאן ביתה כל אינון דמשתתפי בהדה בליליא אקרון ביתה בני ביתה. ובג&quot;כ טרף נתן ליראיו מהו טרף טרף ממש דאיהי נטלא מאתר רחיקא עלאה דכתיב ממרחק תביא לחמה. ומאן זכי להאי טרף סופיה דקרא אוכח דכתיב יזכור לעולם בריתו מאן דאסתכל (ס&quot;א דאשתדל) באורייתא לאשתתפא בהדה בליליא. ולא עוד אלא דצדיק חד עלאה אית ליה לקב&quot;ה והוא אשתתף בהדיה וירתין תרווייהו לכנישתא דישראל דכתיב צדיקים לעולם יירשו ארץ. 

תו פתח ואמר ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני יי' מקדשו. ת&quot;ח כל מאן דאפיק זרע לבטלה לא זכי למחמי אפי שכינתא ואקרי רע דכתיב כי לא קל חפץ רשע אתה לא יגורך רע האי מאן דאפיק ליה בידיה או אנתו אחרא דלא כשרא ואי תימא דאפיק ליה באנתו דלא מתעברא הכי נמי. לא אלא כמה דאמרן ועל דא יבעי ב&quot;נ מקב&quot;ה דיזמין ליה מאנא דכשרא דלא יפגים זרעיה. מאן דאפיק זרעא במאנא דלא כשרא פגים ליה לזרעיה ווי למאן דפגים זרעיה. ומה בשאר בני נשא כך בכהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה עלאה עאכ&quot;ו. בעמיו מהו בעמיו דהא כתיב לעילא אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח וכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו. בהם מבעי ליה מהו בעמיו אלא מלה דא קלנא בעמיו פגימו בעמיו ועל דא כתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה מעמיו ודאי כלא כגוונא דלעילא כי אני יי' מקדשו מהו מקדשו אלא אנא הוא ההוא דאיהו מקדש ליה בכל יומא ובג&quot;כ לא יפגים זרעיה ולא ישתכח ביה פגימו. (ס&quot;א ובגין דא) דהא אני יי' מקדשו דאנא בעינא לקדשא ליה וישתכח קדישא בכלא. דקדישא ישתמש על ידא דקדישא. ת&quot;ח קב&quot;ה &lt;קטע סוף=דף צ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צ ב/&gt;ישתמש ע&quot;י דכהנא וישתכח קדישא כד אתי לשמשא ובגין דקב&quot;ה ישתמש על ידא דכהנא דאיהו קדישא כהנא ישתמש ע&quot;י דרכיא דאתקדש בדכיותיה ומאי איהו ליואי בר נש (ס&quot;א כהנא) אחרא ישתמש ע&quot;י דקדישא אחרא בגין דישתכחון כלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דעלייהו כתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. כמה פרישן ישראל מכלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה הה&quot;ד והתקדשתם והייתם קדושים כי אני יי' וגו'. 

תו פתח ואמר ליי' הישועה על עמך ברכתך סלה ליי' הישועה הכי תנינן זכאין אינון ישראל דבכל אתר דאתגלו שכינתא אתגלייא בהדייהו. כד יפקון ישראל מגלותא פורקנא למאן. לישראל או לקב&quot;ה אלא הא אוקמוה בכמה קראי והכא ליי' הישועה ודאי אימתי על עמך ברכתך סלה. בשעתא דקב&quot;ה ישגח בברכאן עלייהו דישראל לאפקא לון מן גלותא ולאוטבא להו כדין ליי' הישועה ודאי. ועל דא תנינן דקב&quot;ה ייתוב עמהון דישראל מן גלותא הה&quot;ד ושב יי' אלקיך את שבותך ורחמך:

איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. ר' יצחק אמר בגין דאיהו פגים ומאן דאיהו פגים לא אתחזו לשמשא בקודשא והוא אוקמוה דב&quot;נ דאשתכח פגים לית ביה מהימנותא וההוא פגימו אסהיד עליה כ&quot;ש כהנא דבעייא לאשתכחא שלים מאריה דמהימנותא יתיר מכלא והא אוקמוה. ר' אלעזר הוה יתיב בקסטרא דבי חמוי והוא הוה אמר זילגא דבקסטירא בעינא שכיח. אדהכי אעבר חד ב&quot;נ פגים מעיניה חד אמר חמוי נשאל להאי. אמר פגים הוא ולאו מהימנא. אמר נשאל בהדיה אתו שאילו ליה א&quot;ל טופקא מאן הוא בעלמא. אמר עתירא אבל דישליף בהדיה אנא מכלהו. (ס&quot;א עתירא אבל דישליף ווי על דא בהדיה אנא מכלהו) א&quot;ר אלעזר במלוי אשתמע דלאו מהימנותא גביה ולאו בר מהימנא הוא. ת&quot;ח קב&quot;ה אמר כל איש אשר בו מום לא יקרב דהא קדוש' דלעילא לא שריא באתר פגים פתח ואמר לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה. לתורה ולתעודה מאן הוא תורה ומאן הוא תעודה אלא תורה דא תורה שבכתב. תעודה דא תורה שבע&quot;פ תורה שבע&quot;פ לא שריא באתר פגים. דהא מתורה שבכתב אתבני. כתיב צור תעודה חתום תורה בלמודי צור תעודה דא תורה שבע&quot;פ בגין דתמן אתצר צרורא דחיי ובתעודה אתקשר קשרא דחיי (נ&quot;א קשרא דמהימנותא) דלעילא למהוי כלא חד. ומתמן לתתא אתפרשן אורחים ושבילים ומתמן מתפרשין אורחין בעלמין כלהו הה&quot;ד ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים חתום חתמה תורה חתימה דאורייתא דאיהי תורה שבכתב. באן אתר. בלמודי אלין נביאי כד&quot;א ויקם את העמוד הימני ויקרא שמו יכין ויקם את העמוד השמאלי ויקרא שמו בועז ומתמן אתפרשן אורחין לנביאי מהימני וקיימי אלין בקיומא לגופא לשית טהירין הה&quot;ד שוקיו עמודי שש. וכלא לא קיימא אלא בשלימו ולא שרייא קדוש' דכלא אלא בשלימו כד מתחבראן דא בדא כלא הוא שלים כלא הוא חד לא אתפגי' אתר. וע&quot;ד אקרי כ&quot;י שלם כד&quot;א ומלכי צדק מלך שלם ויהי בשלם סכו. ובג&quot;כ לא שרייא כלא אלא באתר שלים ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב כגוונא דא קרבנא דביה מומא לא יתקריב מאי טעמא דכתיב כי לא לרצון יהיה לכם. ואי תימא הא קודשא בריך הוא לא שארי אלא באתר תבירא במאנא תבירא דכתיב ואת דכא ושפל רוח. האי אתר שלים יתיר הוא מכלא (דכתיב ואת דכא ושפל רוח) בגין דמאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דכלא גאותא עלאה ודא הוא שלים. אבל לא כתיב ואת &lt;קטע סוף=דף צ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|א}}&lt;קטע התחלה=דף צא א/&gt;עור ושבור וחרום ושרוע. אלא ואת דכא ושפל רוח. מאן דמאיך גרמיה קב&quot;ה זקיף ליה. ובגיני כך כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בעי למהוי שלים יתיר מכלא ולא יתחזי פגים ועל דא אזהר להו לכהני דכתיב איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. 

תו פתח ואמר וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע וכי קב&quot;ה אמר אין רע אי הכי טוב הוא. אלא סיפיה דקרא אוכח דישראל באינון יומין הוו ממנן כהני מארי דמומין על גבי מדבחא ולשמשא על מקדשא ואמרי מאי אכפת ליה לקב&quot;ה דא או אחרא ואינון הוו דאמרי אין רע. וקב&quot;ה אתיב להון ההוא מלה דהוו אמרי. אמר. ישראל אתון אמרי כד מקרבי מארי דמומין על פולחני אין רע מאי אכפת ליה לקב&quot;ה. סופיה דקרא מה כתיב הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך. בר נש מנייכו אי בעיתו לשלומי למלכא ולקרבא קמיה דורונא אתון משדרין ליה בפגימא או לאו. הירצך או הישא פניך בההוא דורונא כ&quot;ש וכ&quot;ש דאתון מקרבין קמאי בר נש פגים לקרבא דורונא הא דורונא דילכון לכלבא אתמסר דודאי בר נש דאיהו פגים פגים הוא מכלא פגים הוא מהימנותא ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב אמר רבי יוסי זמין קב&quot;ה לאשלמא להו לישראל ולאשתכחא שלימין בכלא דכלא דלא יהא בהון מארי דמומין כלל בגין דיהון תקונא דעלמא כאלין מאני ולבושא דבר נש דאינון תקונא דגופא הה&quot;ד ויתיצבו כמו לבוש (ס&quot;א ד&quot;א) ת&quot;ח כד יתערון מעפרא כמה דעאלו הכי יקומון. חגרין או סומין עאלו חגרין וסומין יקומון בההוא לבושא דלא יימרון דאחרא הוא דאתער. ולבתר קב&quot;ה ייסי לון וישתכחון שלימין קמיה וכדין יהא עלמא שלים בכלא כדין ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד:

שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו וגו'. רבי יוסי פתח צדקתך כהררי קל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע יי'. האי קרא אית לאסתכלא ביה. אבל תא חזי צדק כתרא קדישא עלאה. כהררי קל כאינון טורין עלאין קדישין דאקרון טורי דאפרסמונא דכיא. ובגין דאיהי סלקא לאתקשרא בהו לעילא כל דינהא בשיקולא חדא לכלא דלית בההוא דינא רחמי. משפטיך תהום רבה משפט דאיהו רחמי נחית לתתא לההוא דרגא לתקנא עלמין וחייס על כלא ועביד דינא ברחמי לבסמא עלמא ובגין דאיהו רחמי אדם ובהמה תושיע יי' לכלא בשיקולא חדא אדם ובהמה הא אוקמוה מאן דהוא אדם ושוי לגרמיה כבהמה אדם ובהמה דין אדם ודין בהמה חד הוא. אדם. ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר. בהמה והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה ליי' בגין דיעבר עלייהו שבת חד ודא אוקמוה:

רבי חייא פתח יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו. ת&quot;ח זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דקב&quot;ה אתרעי בהו ואינון מתדבקין ביה ואקרון קדישין עם קדוש. וכן עד דסליק לון לדרגא עלאה דאקרי קדש דכתיב קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה כמה דאוקימנא דהא ישראל מתמניא יומין מתדבקין ביה בשמיה ורשימין בשמיה ואינון דיליה כד&quot;א ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ ועממין לא מתדבקין ביה ולא אזלין בנימוסיה ורשימא קדישא אעדיאו מנייהו עד &lt;קטע סוף=דף צא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צא ב/&gt;דאינון מתדבקן בסטרא אחרא דלאו קדישא. ות&quot; בשעתא דבעא קב&quot;ה למיהב אורייתא לישראל זמין בה לבני עשו אמר לון בעאן אתון לקבלא אורייתא. בההיא שעתא אתרגיזת ארעא קדישא ובעיא לאעלא לנוקבא דתהומא רבה. אמרה קמיה מארי דעלמא פסטירא דחדווה (ס&quot;א דעלמא) תרי אלפי שנין עד לא אתברי עלמא קלטינא קמי (נ&quot;א קליטנא) גו נ&quot;א אזדמן קמי) ערלין דלא רשימין בקיומך. אמר לה קב&quot;ה כורסייא כורסייא ייבדון אלף אומין כוותייהו וקיימא דאורייתא לא יזדמן קמייהו. הה&quot;ד יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה ודאי בגין דאורייתא לא אתיהיבת (בגין דאיהי קיימא קדישא) אלא למאן דאית ביה קיימא קדישא ומאן דאליף אורייתא למאן דלא אתגזר משקר בתרי קיימי משקר בקיימא דאורייתא ומשקר בקיימא דצדיק וכנסת ישראל. דאורייתא להאי אתר אתיהיבת ולא לאחרא. רבי אבא אמר משקר בתלת דוכתי עלאי משקר בתורה משקר בנביאים משקר בכתובים. משקר בתורה דכתיב וזאת התורה וגו'. משקר בנביאים דכתיב וכל בניך למודי יי' אינון למודי יי' ולא אחרא וכתיב חתום תורה בלמודי אינון ולא אחרא. משקר בכתובים דכתיב ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל. וכתיב אך צדיקים יודו לשמך מאן צדיקים דא צדיק וכ&quot;י דמאן דלא אתגזר ולא עאל בקיומא דלהון לא יודון לשמיה קדישא דהיא אורייתא. 

א&quot;ר חייא כיון דאתגלי קב&quot;ה על טורא דסיני למיהב אורייתא לישראל שכיכת ארעא ותבת בנייחא הה&quot;ד ארץ יראה ושקטה. ת&quot;ח בר נש דאתיליד לא אתמנא עליה חילא דלעילא עד דאתגזר כיון דאתגזר אתער עליה (רוחא) אתערותא דרוחא דלעילא. זכי לאתעסקא באורייתא אתער עליה ואתערותא יתיר. זכי ועביד פקודי אורייתא. אתער עליה אתערותא יתיר. זכי ואתנסיב זכי ואוליד בנין ואוליף לון ארחוי דמלכא קדישא הא כדין הוא אדם שלים. שלים בכלא. אבל בהמה דאתילידת בההיא שעתא דאתילידת ההוא חילא דאית לה בסופא אית לה בההיא שעתא דאתילידת ואתמנא עליה. ובגין כך כתיב שור או כבש או עז כי יולד. עגל או טלה או שעיר או גדי לא אתמר אלא שור או כשב או עז ההוא דאית ליה לסופא אית ליה בשעתא דאתיליד. והיה שבעת ימים תחת אמו בגין לאתישבא ביה ההוא חילא ואתקיים ביה. ובמה יתקיים ביה כד ישרי עליה שבת חד ואי לא לא יתקיים (ועוד דאתייבש מזוהמא דאמיה) ולבתר דיתקיים ביה ההוא חילא כתיב ירצה לקרבן אשה ליי' בקיומא דשבת חד דאעבר עליה. ובר נש. בקיומא דשבת חד אתקיים ביה אתערותא דהאי עלמא וחילא דיליה. בתר דאתגזר אתער עליה אתערותא דרוחא עלאה וכ&quot;י אעבר עליה וחמאת ליה ברשימא קדישא ואתערת עליה ושרייא עליה רוחא דההוא עלמא קדישא כד&quot;א ואעבור עליך ואראך מתבוסת בדמיך וגו'. בדמיך בתרי. ואי תימא התם כד נפקי ישראל ממצרים דשכיח בינייהו דם פסח ודם מילה כדין כתיב בדמיך חיי הכא מאי בדמיך. אלא תרין חד דמילה וחד דפריעה. חד דגזירו דכנסת ישראל וחד דפריעה בצדיק יסוד עולם ואלין תרין דמין דבר נש קאים בגינייהו בקיומא דעלמא דאתי הה&quot;ד בדמיך חיי. רבי שמעון אמר סוד יי' ליראיו ובריתו להודיעם. סוד יי' ליראיו דא כנסת ישראל. ובריתו להודיעם דא צדיק יסוד עולם &lt;קטע סוף=דף צא ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צב|א}}&lt;קטע התחלה=דף צב א/&gt;בקשורא חדא. יו&quot;ד תלת אתוון שלימותא דכלא. ראשיתא דכלא י' עלאה דכלא. וא&quot;ו אמצעיתא שלימותא דכל סטרין מעבר לכל רוחין ביה תלייא מהימנותא. דל&quot;ת גנתא צרורא דחיי. את דא זעירא שלימא דכלא. את דא סתימא דכל סטרין. כד נפיק. נפיק כמלכא עם חילוי. תב (נ&quot;א יתיב) לבתר י' בלחודוי ביה אסתים מלה ביה נפיק סגיר ופתח. (נ&quot;א נגיד ונפיק ופתח) ה&quot;א (נ&quot;א דא) שלימותא דכלא לעילא ותתא והא אתמר הא. ה' הא ידיעא. א הוא יו&quot;ד שלימו דתלת אתוון דאינון ברישא דסתימין (ס&quot;א ביו&quot;ד והא אוקמוה) ביה ו' ע&quot;ג א' (ס&quot;א דא' הא) והא אוקמוה וכלא חד מלה הוא שלימו דשמא קדישא הוא שלימו דעילא בגין כך לזמנין ה&quot;א נטיל א' בזמנא דהיא מתעטרא בעטרוי. ת&quot;ח כל את ואת דשמא קדישא אתחזי ביה שלימו דכלא שמא. יו&quot;ד הא אתמר שלימו דכלא. ה' שלימו דכלא ואע&quot;ג דלאו איהו באלף ה&quot;א בלחודוי הא אתמר בדיוקנא (ס&quot;א דא הא הוא כו') ה&quot;י (ס&quot;א איהו) הוא שלימותא דכלא. ו' בין בסטרא דא בין בסטרא אחרא שלימו הוא דכלא וא&quot;ו ה&quot;א הוא שלימו יתיר לאעטרא לכלא הא דכלא חד והא אתערו ביה חברייא. ת&quot;ח והיה שבעת ימים וגו'. יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א (נ&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א יו&quot;ד ה&quot;א) אתגליפו אתוון (והיה) ו' ה' הא שבעת יומין אתכלילו בחד י' ה' שבעת יומין י' חד כללא דכלא ה&quot;א תלת היא ותרין בנין וברא חד תרין אבהן ביה כלילן הא שיתא. ברתא נוקבא חד הא שבעה אשתמע דה' עלאה כללא דשיתא י&quot;ה הא שבעה היינו דכתיב שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום. והיה שבעת ימים תחת אמו. תחת אמו אתעטרו שבעת ימים דכתיב לך יי' הגדולה והגבורה וגו' וע&quot;ד שבעת ימים לתתא ליקרא דאמא עלאה. תחת אמו לתתא. דכתיב עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה עקרא דכל ביתא ילדה שבעה אלין שבעת יומין דחג הסכות. ורבת בנים אמללה אלין קרבנין דחג דנחתין בכל יומא מן מנינא. ות&quot;ח אלין סלקין לעילא לעילא ואלין נחתין לתתא לתתא כד&quot;א אם תגביה כנשר ואם בין ככבים שים קנך משם אורידך נאם יי' וישראל סלקין מתתא לעילא דכתיב והיה זרעך כעפר הארץ וכתיב והרביתי את זרעך ככוכבי השמים. ולבתר סלקין על כלא ומתדבקן באתר עלאה על כלא הה&quot;ד ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו':

ושור או שה אותו ואת בנו. אמר ר' יוסי כתרגומו לה ולברה דעקרא דאמא למנדע ברה ואזיל בתרה ולא אזיל בתר אבוה ואנן לא ידעינן מאן הוא. לא תשחטו ביום אחד. א&quot;ר יהודה מ&quot;ט אי תימא משום עגמת נפש דבעירא ניכוס להאי בביתא חד ולהאי בביתא אחרא או להאי השתא ולהאי לבתר. א&quot;ל אית מאן דשרי ולאו הכי אלא ביום אחד ממש. ת&quot;ח תנינן יפה תענית לחלום כאש לנעורת ועקרא דתעניתא בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא. מאי טעמא. בגין דלית לך יום לתתא דלא שלטא ביה יומא אחרא עלאה וכד איהו שארי בתעניתא דחלמא אוליפנא דההוא יומא לא אתעדי עד דאתבטל ההוא גזרה ואי דחי ליה ליומא אחרא הא שולטנא דיומא אחרא הוא ולא עאל יומא ביומא אחרא דחבריה. כהאי גוונא לית לך יום דלא אתמנא עליה יומא עלאה לעילא. ובעי בר נש לאסתמרא דלא יעביד פגימו בההוא יומא ולא יתפגים קמי שאר יומין אחרנין. ותנינן בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא. אי בר נש עביד עובדא לתתא כדקא &lt;קטע סוף=דף צב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צב ב/&gt;יאות הכי אתער חילא כדקא יאות לעילא. עביד בר נש חסד בעלמא אתער חסד לעילא ושארי בההוא יומא ואתעטר ביה בגיניה ואי אתדבר בר נש לרחמי לתתא אתער רחמי על ההוא יומא ואתעטר ברחמי בגיניה. וכדין ההוא יומא קאים עליה למהוי אפוטרופא בגיניה בשעתא דאצטריך ליה. כגוונא דדא בהפוכא דא (ועל כלא) אי עביד בר נש עובדא דאכזרי הכי אתער בההוא יומא ופגים ליה ולבתר קאים עליה לאכזרי לשיצאה ליה מעלמא. בההיא מדה דבר נש מודד בה מודדין ליה תנן דישראל אכזריות אתמנע מנייהו מכל שאר עמין ולא יתחזון מניה עובדא בעלמא דהא כמה מארי דעיינין קיימין עליה דבר נש בההוא עובדא. זכאה מאן דאחזי עובדא דכשרא לתתא דהא בעובדא תלייא מלתא בכלא לאתערא מלה אחרא:

רבי שמעון פתח וירא יעקב כי יש שבר במצרים האי קרא רזא דחכמתא אית ביה ואית לן לאסתכלא ביה דלאו סופיה רישיה ולאו רישיה סופיה אלא ת&quot;ח בשעתא דקב&quot;ה בעי למידן עלמא בכפנא לא יהיב מלה דא לידא דכרוזא דהא כל דינין אחרנין דעלמא כרוזא כריז עלוהי עד לא ייתון לעלמא ודינא דא לא אתיהיב לכרוזא. אלא קב&quot;ה אכריז עליה וקארי הה&quot;ד כי קרא יי' לרעב. מההיא שעתא אתפקדן על עלמא ממנן אחרנין בפקידו דרעב (דתרעין) ואסיר ליה לבר נש דאית ליה שבעא לאחזאה בגרמיה שבעא דהא אחזי פגימו לעילא ואכחיש מלה דמלכא וכביכול כאלו אעבר ממנן דמלכא מאתרייהו. וע&quot;ד אמר יעקב לבנוי למה תתראו למה תעבידו פגימו לעילא ולתתא ולאכחשא מלה דמלכא וכל אינון ממנן בכריזו דיליה. אבל הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה ותמן אחזיאו גרמייכו בשבעא ולא תכחישו פמליא דלעילא הכא. ות&quot;ח יעקב כמה תבואה הות ליה ולא בעי לשבור אלא בתוך הבאים בגין דלא ישתכח פגימו בעובדא דיליה. (מה שחסר כאן עיין בסוף הספר סימן ג) 

תו פתח ואמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. ותנינן ידו כתיב דבעי לזקפא ימינא על שמאלא ואמאי לאחזאה עובדא לתתא בגין דיתער עובדא לעילא כתיב והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו' שופר תרועה אמאי אלא שופר דמתבר שלשלאין דמתבר שולטנותא מכל עבדין ובעיא לאחזאה שופר דאיהו פשוט ולא כפוף לאחזאה תורו לכלא דהא יומא גרים ובכלא בעי לאחזאה עובדא ועל דא שופר ולא קרן בגין לאחזאה מאן הוא אתר דאקרי שופר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דאינון ידעין לאתדבקא במלכא קדישא ולאתערא חילא דלעילא ולאמשכא קדושה דמאריהון עלייהו בגין כך כתיב אשריך ישראל מי כמוך וגו'. ואתם הדבקים ביי' אלקיכם חיים כלכם היום: &lt;קטע סוף=דף צב ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|צג|א}}&lt;קטע התחלה=דף צג א/&gt;אלה מועדי יי' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי ר' יצחק פתח ויקרא אלקים לאור יום וגו'. תנינן אור דהוה בקדמיתא הוה נהיר מסייפי עלמא לסייפי עלמא כד אסתכל קב&quot;ה לחייבין דזמינין למיקם בעלמא גניז ליה לצדיקייא לעלמא דאתי הה&quot;ד וימנע מרשעים אורם. וכתיב אור זרוע לצדיק. ת&quot;ח ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה הא תנינן יהי אור אור דכבר הוה נהכא אי תימא אור דאיהו יום בלחודוי הדר ואמר ולחשך קרא לילה. אי תימא כל חד בלחודוי &lt;קטע סוף=דף צג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צג ב/&gt;
הדר ואמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד דלילה לית בלא יום ולית יום בלא לילה ולא אקרי אחד אלא בזווגא חד וקב&quot;ה וכנסת ישראל אקרי אחד ודא בלא דא לא אקרי אחד. ת&quot;ח בגין דכנסת ישראל השתא בגלותא כביכול לא אקרי אחד ואימתי אקרי אחד בשעתא דיפקון ישראל מן גלותא וכנסת ישראל אהדרת לאתרהא לאזדווגא ביה בקב&quot;ה הה&quot;ד ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. (בגין כך ויהי ערב ויהי בקר יום אחד) ודא בלא דא לא אקרי אחד. ת&quot;ח מועדי יי' אשר תקראו וגו' לזמנא כלא לאתר חד ולאשתכחא כלא בשלימו ברזא דאחד ולמהוי ישראל לתתא (בזווגא חדא) גוי אחד בארץ. תינח קב&quot;ה בכנסת ישראל דאקרי אחד ישראל לתתא דאינון זמינין כגונא דלעילא במה יקרון אחד. אלא בירושלם דלתת קרון ישראל אחד מנא לן דכתיב גוי אחד בארץ. ודאי בארץ הם גוי אחד עמה אקרון אחד ולא אינון בלחודייהו דהא ומי כעמך ישראל גוי אחד סגי ליה אבל לא אקרון אחד אלא בארץ בזווגא דהאי ארץ כגוונא דלעילא ובגין כך כלא קשיר דא בדא זווגא חדא זכאה חולקהון דישראל. ששת ימים תעשה מלאכה אתמר והא אוקמוה:

רבי יוסי ור' חייא הוו אזלי בארחא וכו'. עד הושיעה ימינך וענני. כבר נדפס בפרשת וארא דף לב עמוד א וצריך להוסיף אחר מלת קדישא. א&quot;ל את חמי ואנא חמינא מפומיה דר' שמעון שמענא מלה ובכינא. א&quot;ל מאי האי. אחר מלת דא דאתגזר בי כדקא יאות:

אלה מועדי יי' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם. ר' יצחק פתח לך אמר לבי בקשו פני את פניך יי' אבקש. האי קרא אוקמוה חברייא בכמה אתר אבל האי קרא הכי אתמר לך אמר לבי. דוד מלכא אמר דא בגין כנסת ישראל לקבל מלכא קדישא ומאי אמר לך אמר לבי בגינך אמר לבי לבני עלמא ואזהר לון לבי דאיהו אחיד ביה. דדא בגין מלכא עלאה אמר. בקשו פני אלין עטרי מלכא דאיהו אחיד בהו ואינון ביה אינון שמיה ואיהו שמיה מלה חדא הוא. בגין כך אמר דוד את פניך יי' אבקש כד&quot;א דרשו יי' ועזו בקשו פניו תמיד. ת&quot;ח יאות הוא דוד מלכא למימר שירתא בגין כנסת ישראל יתיר מכל בני עלמא ולמימר מלי דכנסת ישראל למלכא בגין דאיהו אחיד בה. ד&quot;א לך אמר לבי בקשו פני בגינך אמר לבי לבני עלמא בקשו פני (ס&quot;א את פניך יי' אבקש) אלין זמנייא וחגייא דכלהו זמין להון לאתר דאקרי קדש בגין לעטרא לון כל חד וחד ביומיה כל חד וחד בזמניה וישאבון כלהו מההוא עמיקא דעמיקתא דנחלין ומבועין נפקין מניה בגין כך כתיבי מקראי קדש זמינין אינון לההוא אתר דאקרי קדש לאתעטרא ביה ולאשתאבא ביה בגין דיתקדשון כלהון כחדא וישתכח בהו חדוותא. ר' אבא אמר מקראי קדש זמינין דקדש וכד מהאי זמינין ימן נחלא דנגיד ונפיק. למלכא דזמין בני נשא לסעודתיה אעטר קמייהו מכל זיני מיכלא דעלמא אפתח להו גרבי חמרא שפיר בריחא שפיר למשתייא. דהכי אתחזי. מאן דמזמין. למכלא ולמשתייא זמין. כך מקראי קדש כיון דאינון זמינין לסעודתא דמלכא זמינין אינון לחמרא טב ושפיר דמנטרא (כד&quot;א כי טובים דודיך מיין). וע&quot;ד מקראי קדש כתיב. אשר תקראו אותם במועדם (הכי תנינן) כתיב ואנשי קדש תהיון לי ישראל לתתא אקרון אנשי קדש. כיון דזמינין אינון מקדש דלעילא. אתון אנשי קדש לתתא זמינא להו כדין אתקינו סעודתא וחדו דהא לכו אתחזי בגין דאתון אתקרון אנשי קדש ויהון כלהו &lt;קטע סוף=דף צג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|א}}&lt;קטע התחלה=דף צד א/&gt;זמינין בכל סטרין דקדש לעילא ותתא. 

ד&quot;א אלה מועדי יי' מהו מועדי יי' ר' שמעון אמר מיי' אינון דביה אתקשרו מתתא לעילא ומעילא לתתא כלהו ביה מתקשרן ותמעטרן (ס&quot;א ומתעתדן) (נ&quot;א ומתאחדן) כלהו לאתקשרא קשרא חד בקשרא דמלכא מאי טעמא כמה דמלכא ירית לאבא ולאמא ואחיד בההוא קדש ואתעטר בהו (בגין) כך כל אינון דאחידן ביה במלכא בעיין לאזדמנא בההוא אתר עלאה דאקרי קדש בגין דיתאחדו כלהו כחדא (למלכא) וע&quot;ד מועדי יי' אקרי ולבתר מקראי קדש דהא בהו אתעטר במלכא אשר תקראו אותם במועדם. תרין חולקין אית לישראל בהו אי מסטרא דמלכא חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואתם הדבקים ביי' אלקיכם וגו' כי חלק יי' עמו. ואי מסטרא עלאה דקדש חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואנשי קדש תהיון לי וכתיב קדש ישראל ליי' וע&quot;ד לכו אתחזו לזמנא להו ולתקנא קמייהו חדוותא וסעודתא ולמחדי בהו. ומאן דמזמן לאחרא (ס&quot;א לאורחא) בעי לאחזאה ליה חידו ואנפין נהירין לעטרא (נ&quot;א לנטרא) אורחיה דההוא אושפיזא. למלכא דזמין אושפיזא יקירא אמר לבני היכליה כל שאר יומין הויתון כל חד וחד בביתיה דא עביד עבידתיה ודא אזיל בסחורתיה ודא אזיל בחקליה. בר ההוא יומא דילי דכלכון מתערין (ס&quot;א מתעתדי) בחדוותא דילי השתא זמינית אושפיזא עלאה ויקירא לא בעינא דתשתדלון בעבידתא ולא בסחורתא ולא במדברי אלא כלהו אזדמנו כגוונא דההוא יומא דילי ואתקינו גרמייכו לקבלא לההוא אושפיזא באנפין נהירין בחדוותא בתושבחתא. אתקינו ליה סעודתא יקירא בגין דיהא זמיני דילי בכל סטרין. כך אמר קב&quot;ה לישראל בני כל שאר יומין אתון משתדלי בעבידתא בסחורתא בר ההוא יומא דילי. השתא אושפיזא עלאה ויקירא זמינית אתון קבילו ליה באנפין נהירין זמינו ליה אתקינו ליה סעודתי עלאי פתורי מסדרן כגוונא דההוא יומא דילי. בג&quot;כ תקראו אותם במועדם. ת&quot;ח בשעתא דישראל לתתא חדאן בהני מועדיא ומשבחין שבחא לקב&quot;ה מסדרין פתורי מתקני גרמייהו במאני יקר מלאכי עלאי אמרין מה טיבן דישראל בכך קב&quot;ה אמר אושפיזא עלאה אית לון יומא דא. אמרי ולאו דילך הוא מההוא אתר דאקרי קדש. אמר לון וכי ישראל לאו קדש נינהו ואקרון קדש לון אתחזי לזמנא אושפיזא דילי. חד מסטרא דילי דהא אינון דבקים בי וחד מסטרא דקדש דכתיב קדש ישראל ליי' הואיל וישראל אקרון קדש אושפיזא דלהון הוא ודאי. בגין דזמינו דהאי אושפיזא מקדש הוא דכתיב מקראי קדש. פתחו כלהו ואמרו אשרי העם שככה לו. תלתא אינון זמינין מקדש ולא יותר. חג המצות. וחג השבועות. וחג הסוכות. 

אמר ליה רבי אבא וכי שבת לאו מקדש הוא זמין. אמר ליה לאו בתרי סטרין. חד דהוא ודאי קדש אקרי דכתיב ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם וחד דשבת לאו זמין הוא דהא ירותא דיליה הוא ודאי. ירותא דקדש הוא ירית ולאו זמיני וע&quot;ד כלהון זמינין בקדש ומתקשרן בשבת ומתעטרן ביה. בהאי יומא שביעאה אתעטר ביה. וע&quot;ד שבת לאו זמין הוא. 

לברא דעאל לביתא דאבו ואימיה ואכל ושתי בשעתא דהוא בעי. למלכא דהוה ליה ברא יחידאי חביבא דנפשיה יהב ליה שושבינא לנטרא ליה ולאתחברא בהו אמר מלכא יאות הוא לזמנא לאלין שושבינין דברי ולאחזאה יקרא וחביבותא דילי בהו. זמין לון להני שושבינין. ברא לא אתחזי לזמנא אלא למיעל ולמיכל ולמשתי בביתא דאבוי בשעתא דאיהו בעי. הה&quot;ד מי כמוכה באלים יי' מי כמוכה נאדר בקדש. &lt;קטע סוף=דף צד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צד ב/&gt;נאדר בקדש ודאי כבר דאתתקן (ס&quot;א דאתתקף) באבוי נאדר בקדש ולאו זמין מקדש. 

{{צ|ששת ימים תעשה מלאכה}} - ששת ימים מאי עבידתייהו? אמר ר' יוסי כתיב {{צ|כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ}}, ולא כתיב בששת והא אוקמוה וכל יומא יומא עביד עבידתיה ואקרון יומי מלאכה. א&quot;ר יצחק אי הכי אמאי אקרון {{צ|ששת ימי חול}}, אמאי חול? 

א&quot;ר יוסי השתא אתנהיג עלמא ע&quot;י דשלוחייהו בג&quot;כ יומי חול אקרון. ר' חייא אמר בגין דשרי למעבד בהון עבידתא ובגין דא לא אקרון קדש. ומאן דלאו אקרון קדש - חול אקרון. וע&quot;ד אתקינו חברייא בהבדלה {{צ|בין קדש לחול}}. מאי הבדלה הכא אלא קדש מלה בגרמיה הוא ושארא מניה אתיין. וע&quot;ד אלין לעובדא ואלין לנטרא. ואימתי אשתכח נטירו בהו. כד זמינין מקדש. 

א&quot;ר יהודה חדוותא ונטירותא דיומא דשבתא על כלא הוא ובגין דהאי יומא אתעטר באבא ואמא ואתוסף קדושה על קדושתיה מה דלא אשתכח הכי בשאר יומי דהא הוא קדש ואתעטר בקדש ואוסיף קדושה על קדושתיה. בגין כך האי יומא חדוותא דעלאי ותתאי כלא חדאן ביה. מלי ברכאן בכלהו עלמין. כלהון מניה אתקנו (נ&quot;א אתזנו). בהאי יומא נייחא דעלאי ותתאי. בהאי יומא נייחא דחייביא דגיהנם. 

למלכא דעבד הלולא לבריה יחידאי. אעטר ליה בעטרא עלאה. מני ליה מלכא על כלא. בהאי יומא חדוותא לכלא. חד סנטירא דאתפקד על דינא דבני נשא הוו בידיה גוברין דבעיין קטולא גוברין דבעיין לאלקאה. בגין יקרא דהאי יומא דחדוותא דמלכא שביק דינוי ונטר לחדוותא דמלכא. כך ההוא יומא הלולא דמלכא במטרוניתא, חדוותא דאבא ואמא עליה, חדוותא דעלאין ותתאין. בחדוותא דמלכא כלהו חדאן ולא יצטערון ביה. על דא כתיב {{צ|וקראת לשבת ענג}}. מאי ענג לא אשתכח אלא לעילא באתר דקדש עלאה שארי כד&quot;א אז תתענג על יי' דהאי ענג על יי' הוא, והאי יומא דהוא חלולא דמלכא אתעטר בההוא עטרא דענג הה&quot;ד וקראת לשבת ענג. מה דלא אשתכח הכי בשאר יומין. 

בהאי יומא תלת סעודתאן בעיין בני מלכא לזמנא ולסדרא פתורא בגין יקרא דמלכא כמה דאוקימנא. וכד אזדמן ביה חגא או זמנא לא יסדר ב&quot;נ תרי פתורי בכל סעודתא חד לשבת וחד לאושפיזא בגין דכתיב {{צ|על שלחן המלך תמיד הוא אוכל}}, ספוקא הוא בפתורא דמלכא לההוא אושפיזא דאתייא ליה. וע&quot;ד בעי ב&quot;נ לסדורי פתורא שלימא למלכא והוא יהיב מניה לאושפיזא. 

א&quot;ר אלעזר סעודתא תליתאה דשבת כד אערע ביה אושפיזא שבקין ליה או לא שבקין ליה? אי לא שבקין ליה - אשתכח אושפיזא דחייא מפתורא דמלכא. אי שבקין ליה - אשתכח פגימו בסעודתא דמלכא? 

א&quot;ל ר&quot;ש אבוי למלכא דאיערע ביה אושפיזא ונטל מיכלא מקמיה וסלקא לאושפיזיה. אשתכח אע&quot;ג דמלכא לא אכל עמיה - ממיכלא דמלכא קא אכיל, ומלכא יהיב ליה למיכל, וכל דא בגין דהוא אושפיזיה דמלכא. ובבי רב המנונא סבא לא חיישו לאושפיזא בשעתא דא ולבתר מסדרי פתורא לאושפיזא. 

בהאי יומא מלולא אסיר הה&quot;ד {{צ|ממצוא חפצך ודבר דבר}}, ותנן חפצך כתיב בגין דהאי יומא כל מהימנותא אתקשר ביה. 

אמר ר&quot;א והיך עבידנא דלא לסדרא (ס&quot;א לסלקא) סעודתא דמלכא לאושפיזא דהא ארביסר דחל להיות בשבת סלקא סעודתא דמלכא לפסחא אע&quot;ג דלאו אושפיזיה. א&quot;ל הכי אמינא דאי הוא אושפיזיה (כל ההוא יומא) יכלא לסלקא ליה ואי לאו לא סלקא ליה. ואי נימא די&quot;ד דחל &lt;קטע סוף=דף צד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|א}}&lt;קטע התחלה=דף צה א/&gt;להיות בשבת אתדחייא סעודתא דמלכא מקמי סעודתא דפסחא - שאני פסח דסעודתא דשבת אתדחייא בכמה גוונין. חד בגין מצות ומרורים דבעי ב&quot;נ דישתכח תאיבא. וחד בגין פסח - והא נהמא לא אשתכח מו' שעות ולמעלה, דסדורא דפתורא בלא נהמא לאו הוא סדורא. ואי תימא בחמרא - חמרא שארי בגין דתאיב (ס&quot;א דגביר ס&quot;א דגריר) לבא. אבל מיומי אשתדלנא דלא בטילנא סעודתא דשבת אפילו אינון יומי דאשתכח ביה. בהאי יומא חקל דתפוחין קדישא אתברך ומתברכן עלאין ותתאין והאי יומא קשורא הוא דאורייתא. 

א&quot;ר אבא הכי הוה עביד ר&quot;ש בזמנא דאסתלק סעודתא דשבתא מסדר פתוריה ואשתדל במעשה מרכבה והוה אמר הא סעודתא דמלכא דייתי למיכל גבאי. בגיני כך שבת אשתכח בכלא עדיף מכל זמנין וחגין ואקרי {{צ}}קדש ולא {{צ|מקרא קדש}}. א&quot;ר יהודה כלהו מועדין {{צ|מקראי קדש}} קרינן בהו. אבל נפקי ר&quot;ה ויומא דכפורא דלא אשתכח בהו חדוותא דהא אינון דינא הוו אבל אלין תלתא זמנין מקדש לחדווא לכלא לאשתעשעא בהו בקב&quot;ה הה&quot;ד ושמחתם לפני יי' אלקיכם וכתיב ושמחת לפני יי' אלקיך. בהאי יומא דשבתא אתנשי כל צערא וכל רוגזא וכל דוחקא מכל עלמא בגין דאיהו יומא דהילולא דמלכא דנשמתין אתוספן כגוונא דעלמא דאתי. 

א&quot;ר יצחק לרבי יהודה כתיב זכור את יום השבת לקדשו ותנינן. זכרהו על היין אמאי על היין. א&quot;ל בגין דיין חדוותא דאורייתא. ויינא דאורייתא חדוותא הוא דכלא. והאי יין חדי למלכא והאי יין מעטרא למלכא בעיטרוי הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו. ותנינן בכלא בעייא לאחזאה ב&quot;נ עובדא. דלא אשתכח קדושה אלא ביין כד&quot;א כי טובים דודיך מיין מיין אינון טבאן. נזכירה דודיך מיין. וע&quot;ד קדושה דשבת ביין והא אוקמוה והא אתמר:

ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש וגו'. ר' חייא פתח אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק וגו'. אמרה כנסת ישראל. אני ישנה בגלותא דמצרים דהוו בני שעבודא דקשיו ולבי ער לנטרא להו דלא ישתיצון בגלותא. קול דודי דופק דא קב&quot;ה דאמר ואזכור את בריתי. פתחי לי פתחא כחדודא דמחטא ואנא אפתח לך תרעין עלאין. פתחי לי אחותי דהא פתחא לאעלא לי בך הוא. דלא ייעלון לגבאי בני אלא בך. אנת הוא פתחא לאעלאה לי (בך) אי אנת לא תפתח פתחך הא אנא סגיר דלא ישכחון לי בג&quot;כ פתחי לי פתחי לי ודאי. וע&quot;ד אמר דוד כד בעי לאעלא למלכא אמר פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה. זה השער ליי' דא הוא פתחא ודאי לאעלא למלכא. זה השער ליי' לאשכחא ליה ולאתדבקא ביה. וע&quot;ד פתחי לי אחותי רעיתי שראשי וגו'. בגין לאזדווגא עמך ולמהוי עמך בשלם דעלמין. ת&quot;ח בשעתא דקב&quot;ה הוה קטי לבוכרי דמצראי כל אינון דקטל בפלגות ליליא ואחית דרגין מעילא לתתא. ביה שעתא עאלו ישראל בקיומא דאת קדישא אתגזרו ואשתתפו בכנסת ישראל ואתאחדו בה. כדין ההוא דמא אחזיאו ליה על פתחא. ותרין דמי הוו חד דפסחא וחד דמא דאתגזרו. והוה רשים על פתחא רשימא דמהימנותא חד הכא וחד הכא וחד בינייהו והא אתמר ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף בגין לאחזאה מהימנותא:

ובארבעה (נ&quot;א ובחמשה) עשר. הא אתמר. דהא כדין מבטלין חמץ ושאור ואסתלקו ישראל מרשותא אחרא ואתעקרו מניה ואתאחדו במצה &lt;קטע סוף=דף צה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צה ב/&gt;קשורא קדישא. בתר דאתגזרו עאלו בה עד דאתפרעו ואתגלייא רשימא דלהון וכדין יהב להון קשורא באתר עלאה בקשורא דמהימנותא באתר דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים מן השמים דייקא והא אוקמוה. ת&quot;ח בארביסר (נ&quot;א בחמיסר) ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בשלימו עם שמשא וכתרין תתאין לא משתכחין כל כך בעלמא דהא בחדתותי דסיהרא זינין בישין משתכחין ומתערי לאתפשטא בעלמא ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בנהירו דשמשא בשלימו מתכנשי כלהו לאתר חד וקדושי מלכא אתערו כדין כתיב ליל שמורים הוא ליי' דהא זווגא קדישא אשתכח והוא שמורים בכלא. ר' אחא אמר בגין כך תקונא דכלא (נ&quot;א דכלה) בההוא יומא ובליליא אשתכח ישובא דביתא ווי לאינון דלאו מבני ביתא נינהו כד אתאן לאזדווגא אורייתא (ס&quot;א אריוותא) כחדא ווי לאינון דלא אשתמודען גבייהו. בגין כך ישראל קדישין מתקנין לון ביתא כל ההוא יומא ועל ידייהו עיילי מאן דעיילי ואינון חדאן וזמרן חדווייהו זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי 

א&quot;ר יוסי למה לן לאטרחא כולי האי קרא שלים הוא דהא בהאי ליליא זווגא עלאה קדישא אתער ואשתכח הה&quot;ד הוא הלילה הזה ליי' שמורים מאי שמורים תרי זווגא דסיהרא בשמשא. לכל בני ישראל לדורתם דהא מכאן ולהלאה אתאחדו ואתקשרו בקשורא דשמא קדישא ונפקו מרשותא אחרא בגיני כך בארבעה עשר מתקני גרמייהו ומבערי חמץ מבינייהו ועיילי ברשותא קדישא וכדין מתעטרי חתן וכלה בעטרוי דאימא עלאה ובעי ב&quot;נ לאחזאה גרמיה דאיהו בר חורין. א&quot;ר יוסי הני ארבע כסי דההוא ליליא אמאי א&quot;ר אבא הא אוקמוה חברייא לקביל ד' גאולות אבל שפיר הוא בספרא דרב ייסא סבא דקאמר הואיל וזווגא קדישא אשתכח בהאי ליליא בכל סטרין וזווגא הוא בארבע קשרין דאינון ד' דרגין ולא מתפרשי דא מן דא כד זווגא דא אשתכח ואנן בחדוותא דלהון אתערנא בגין דהא זכינא בהו דמאן דאחיד בדא זכי בכלא. וע&quot;ד אשתני ליליא דא מכל שאר לילוון ובעינן למעבד שמא בכלא ולמחדי בהאי ליליא בגין דחדוותא הוא לעילא ותתא. ועוד אמר דארבא אלין ארבע גאולות קרינן להו. מ&quot;ט. בגין דהאי דרגא בתראה גואל אתקרי המלאך הגואל. ולא אקרי גואל אלא על ידא דדרגא אחרא עלאה דקיימא עלה ונהיר לה. ודא לא אפיק לה נהורא אלא באלין תרין דרגין (ס&quot;א באינון דרגין) דעליה אשתכח דארבע אלין ארבע גאולות נינהו. 

ר' יהודה שאל לר' אבא הא כתיב (ס&quot;א האי דכתיב) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וחדוותא הוא כל שבעה אמאי לא אשתלים הלל כל ז' יומין כמו בסכות דאשתכח ח' יומין הלילא בשלימו דחדוותא כל יומא ויומא. א&quot;ל שפיר קאמרת אבל ידיעא הוא דהא הכא לא אתקשרו ישראל כל כך בכלא כמה דאתקשרו לבתר. בגין כך בהאי ליליא דזווגא אשתכח (בכל אינון דרגין עלאין) וחדוותא דכלא אשתכח וישראל אתקשרו בההוא חדוותא עבידנא שלימו והלילא אשתלים. (אבל באינון דרגין עלאין) לבתר אע&quot;ג דכלהו משתכחי עד כען ישראל לא אתקשרו בהו ולא אתפרעו לאתגלייא רשימא קדישא ולא קבילו אורייתא ולא עאלו כמב דעאלו לבתר. בגין כך בסכות שלימו דכלא אשתכח ביה וחדוותא דכלא יתיר אבל הכא עד כען לא זכו ולא אשתכח שלימו ביה כ&quot;כ אע&quot;ג דאשתכחו כל ז' לאו הוא באתגלייא וישראל עד לא אתקשרו בהו כדקא חזי. וע&quot;ד חדוותא דכלא ושלימו דהלילא בהאי ליליא בגין ההוא חולקא דאתקשרו ביה. מ&quot;ט דכיון דבההוא ליליא זווגא אשתכח כל קשורא דכלא אשתכח בסטרא דזווגא ולא בסטרא דישראל דכד זווגא אשתכח בה משתכחי אלין תרין &lt;קטע סוף=דף צה ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צו|א}}&lt;קטע התחלה=דף צו א/&gt;(ס&quot;א תלת) דרגין דקיימין עלה וכד אלין משתכחי הא כל גופא אשתכח בהו וכדין שלימו דכלא וחדוותא מכלא והלילא אשתלים דהא כדין אתעטרת סיהרא בכלא. אבל לא לבתר דכל יומא ויומא אשתכחי וישראל עד לא זכו בהו הא לאו הלילא שלימא כמו בזמנין אחרנין. א&quot;ל ר' יהודה שפיר הוא והכי הוא ודאי והאי זמנא אחרא שמענא ליה בהאי גוונא ואנשינא מלי. השתא מלה אחרא בעינא למנדע הא חזינא בפסח ז' ובסכות ז' ושלימו דחדוותא ביומא אחרא. בשבועות אמאי לא אשתכחו ביה ז' ימים והא הכא אתחזון יתיר מכלא. פתח ואמר ומי כעמך בישראל גוי אחד בארץ. וכי מאי שנא הכא דאקרון ישראל אחד יתיר מאתר אחרא. אלא כיון דשבחא דישראל אתייא לפרשא קרא לון אחד דהא בכל אתר שבחא דישראל אחד הוא. מאי טעמא בגין דכל קשירו דעלאי ותתאי בהאי אתר דאקרי ישראל אשתכח. (ועוד) דאתקשר במה דלעילא ואתקשר במה דלתתא ואתקשר בכנסת ישראל. וע&quot;ד אקרי כלא אחד ובאתר דא אשתמודעא מהימנותא וקשורא שלימא ויחודא עלאה קדישא. וע&quot;ד יומא דא קשורא דמהימנותא הוא קשורא דכלא וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה אילנא הוא דאקרי אחד וע&quot;ד בגין דאינון מתקשרי באתר דא אקרי הכי ועץ חיים אחד הוא ודאי אקרי בגין דכלא ביה אתקשר ויומא (ס&quot;א ושמא) דיליה אחד ודאי קשורא דכלא ואמצעיתא דכלא הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן בתוך ממש דבמציעות. ואחיד בכל סטרין ואתקשר ביה וע&quot;ד פס וסכות והוא באמצעיתא בגין דאיהו אמצעיתא דכלא ודא הוא שבחא דאורייתא בהאי יומא ולא יתיר שבחא דמהימנותא וקשורא דכלא. אמר ר' יהודה בריך רחמנא דשאילנא וזכינא להני מלי. א&quot;ר יצחק חדוותא ושירתא זמינין ישראל לשבחא לקב&quot;ה כהאי שבחא דמשבחי ישראל בליליא דפסחדא דכ&quot;י אתקדשת בקדושא דמלכא הה&quot;ד השיר יהיה לכם כליל התקדש חג כליל התקדש חג דייקא ברוך יי' לעולם אמן ואמן:

וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה ליי' בשבועותיכם מקרא קדש יהיה לכם וגו' ר&quot;ש פתח אז ירננו עצי היער מלפני יי' כי בא לשפוט את הארץ. זכאה חולקיהון דאינון דמשתדלי באורייתא יממא ולילי דידעין ארחוי דקב&quot;ה ואתאחדן בשמיה (כל יומא) ווי לאינון דלא משתדלי באורייתא דהא לית לון חולקא בשמא קדישא ולא אתאחדן ביה לא בהאי עלמא ולא בעלמא דאתי מאן דזכי בהאי עלמא זכי בעלמא אתי. דהכי תנינן דובב שפתי ישנים אע&quot;ג דאינון בההוא עלמא שפוותייהו מרחשן תמן אורייתא. ת&quot;ח עד השתא אקריבו ישראל תבואת הארץ. תבואת הארץ ודאי ואתעסקו ביה ואתקשרו בההוא קשורא. ואע&quot;ג דדינא אשתכח דינא בשלמא אשתכח ביה (ס&quot;א דעלמא אתנהגא ביה) ואקריבו שעורים בגין דאיהו קדמאה מכל שאר תבואה ומן קדמאה מתקרבא ולא מההוא דמתאחר דהא אחידו קדמאה דישראל אתאחדו ביה בקב&quot;ה הכא הוא. אמר קב&quot;ה אנא יהיבית לכו מן במדברא מההוא אתר דאקרי שמים דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ואתון מקרבין קמאי שעורים ורזא דמלה זאת תורת הקנאת חסר אזהרותא לנשי עלמא דלא ישטון תחות בעליהון. ואי לאו קמח שעורים זמינא לקרבא. וממלה חדא אשתמודע מלה אחרא זכאה חולקיהון דישראל דהא כ&quot;י לא שקרת במלכא קדישא לעלמין כ&quot;י תווה' אשר תשטה אשה תחת אישה בג&quot;כ דינא דהאי אתתא &lt;קטע סוף=דף צו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צו ב/&gt;מאתרהא קא אתייא ומאן הוא אתרהא ההוא דכתיב בה אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה. אשת חיל עטרת בעלה. וההוא קמח שעורים דאייתית ההיא אתתא מנחת קנאת אתקרי חסר כנסת ישראל הכי אקרי וע&quot;ד בפינחס כתיב תחת אשר קנא לאלקיו דקנאה הכא אתאחד דמאן דמשקר בהאי ברית קנאה אתערת עליה ועל דא קנאין פוגעין בו. ת&quot;ח קמח שעורים האי עומר דכיון דהוה מטא לריחין דגרוסות מפיקין מניה עשרון מנופה בי&quot;ג נפה ודא שבע שבתות תמימות לבתר דסלקין שבע שבתות אין אתא מלכא קדישא לאזדווגא בה בכנסת ישראל ואורייתא אתיהיבת וכדין אתעטר מלכא ביחודא שלים ואשתכח אחד לעילא ותתא וכד אתער מלכא קדישא ומטא זמנא דאורייתא כל אינון אילנין דמבקרי אבייהו סלקין שירתא ומאי אמרי. בשעתא דמלקטי להון פתחו ואמרי יי' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה. יי' בהשמים חסדך. וכתיב וכל עצי השדה ימחאו כף:

תו פתח ואמר מזמור שירו ליי' שיר חדש כי נפלאות עשה שיר חדש אקרי בגין כך בהקריבכם מנחה חדשה התם מנחת קנאות הכא מנחה חדשה. חדשה דחדושא דכלא (ס&quot;א דכלה) הכא. קשורא דכלא דעילא ותתא קשורא דמהימנותא ועל דא יעקב שלימא אתעטר בעטורי ואורייתא אתיהיבת. וכד מטון בכורים לגבי כהנא הוה בעי בר נש למימר ולפרשא מלין על ההוא אילנא דארעא דאשתלים כגוונא דלעילא בתריסר תחומין בשבעין ענפין ובעא לאובדא ליה לבן ארמאה דאתפגים עלמא בגיניה וקב&quot;ה שזיב ליה ואתעטר בדינוי (ס&quot;א בבנוי) כמה דאוקימנא בגין ההוא אילנא וכל קשרא דמהימנותא ביה תלייא וע&quot;ד מנחה חדשה אתקרי. מ&quot;ט בגין דחדוותא דעלאי ותתאי הוא וחדוותא דסיהרא ובכל זמנא חדתותי דסיהרא קשרא דמהימנותא הוא וחדוותא דילה (דסיהרא). למלכא דהוו ליה בנין וברתא חדא אתקין סעודתא לכלהו בנין לא אשתכחת ההיא ברתא על פתורא כד אתאת אמרת למלכא מארי לכל אחי זמינת ויהבת לכל חד מאנין ידיען ולי לא יהבת חולקא בינייהו. אמר לה חייך ברתי מנא דילך ישתכח על חד תרין. הא כלא יתנון לך מחולקיהון. אשתכח לבתר בידהא חולקין על חד תרין מכלא.כך כ&quot;י מכלא נטלא חולקין וע&quot;ד אתקרי כלה כלולא. ככלה דכלהו מזמנין לה מאנין וחולקין ותכשיטין כך היא כ&quot;י חדתותי (נ&quot;א חדוותא) דילה בכלא וכלא יהבין לה חולקין ומאנין. 

ת&quot;ח בשעתא דמלכא קדישא ואשתכח בעטרוי חדוותא דכנסת ישראל הוא. וכד אורייתא אתיהיבת אתעטרת כנסת ישראל בעטרין עלאין. ובגין דכל קשרא דמהימנותא אתקשר בהאי אילנא אקרי יום אחד דכתיב והיה יום אחד הוא יודע ליי'. יום אחד ודאי דכנסת ישראל יום אחד בקשורא דלעילא. קשורא דלעילא רישא וגלגלתא ומוחי קשורא אחרא תרין דרועין וגופא דאחידן מחילא דרישא ואוקמא רב המנונא (ס&quot;א בתרין) בתלת קשירין דאבהתא (קשורא אחרא) תרין קיימין (נ&quot;א כוליין דלתתא) דאתמשכו במשח רבות (בקיומא) בתרין דרגין לתרין נחלין לאכנשא זרעא לאפקא בדרגא אחרא בפום אמה. אילנא דא הוא גופא דאמצעיתא דאחיד לכל הני וכלא מתקשרן ביה והוא בהון ועל דא כלא חד ועד אזדווגת ביה מטרוניתא כדין הוא אחדע והא אוקימנא מלי. תא חזי כתיב ביום השמיני עצרת מאן עצרת אלא בההוא אתר דכלא מתקשרן כחדא אקרי עצרת. מאי עצרת (ס&quot;א כנופיא כנישו) כנישו ואי תימא הכא דאקרי עצרת מ&quot;ט אלא בכל אינון יומין יומי סעודתי דענפי אילנא &lt;קטע סוף=דף צו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צז|א}}&lt;קטע התחלה=דף צז א/&gt;הוו ועל דא שבעים פרים אינון. לבתר חדוותא (דגופא) דאילנא ממש וחדוותא דאורייתא ובגיניה הוא יומא חד עצרת חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא ועל דא לית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכנסת ישראל בג&quot;כ עצרת תהיה לכם. לכם ולא לאחרא (ס&quot;א לבתר חדוותא דאילנא ממש ובגיניה הוא יומא חד ולית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכ&quot;י וע&quot;ד כתיב עצרת תהיה לכם. אוף הכי בהאי יומא חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא וכלא אשתכח ביה) דהא בשעתא דמלכא אשתכח כלא אשתכח ביה. ועל דא תנינן בעצרת על פירות האילן והא אוקמוה. בגין כך אחד אקרי. אחד ודאי כמה דאמרן. ת&quot;ח מה כתיב ממושבותיכם תביאולחם תנופה וגו' סלת תהיינה חמץ תאפינה. מאי שנא הכא חמץ (בכנ&quot;י) אלא בגין דכלא אחידן ביה (וכן) באילנא דהא באילנא אחידן ענפין באילנא אחידן עלין קליפין דינין סגיאין בכל סטרין כלא אשתכח ביה. בגין דהאי אילנא מכפר על יצר הרע דהוא בבי מותביה דב&quot;נ. א&quot;ר אלעזר מהאי אילנא אתזנו כל שאר אילנין לתתא והוא אשתרש' על חד נהרא עמיקא דנגיד ונפיק ולא פסקין מימוי לעלמין. עליה כתיב והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ועל דא אקרי אורייתא עץ חיים היא וגו' ומאי ותומכיה מאושר הא אוקמוה אבל ותומכיה מאושר כמה דאת אמר באשרי כי אשרוני בנות:

רבי אבא ורבי חייא הוו אזלי באורחא א&quot;ר חייא כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה. מאי קא מיירי. א&quot;ל הא אוקמוה חברייא אבל ת&quot;ח ישראל כד הוו במצרים הוו ברשותא אחרא והוו אחידן במסאבותא כאתת דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא. בתר דאתגזרו עאלו בחולקא קדישא דאקרי ברית כיון &lt;קטע סוף=דף צז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צז ב/&gt;דאתאחדו ביה פסק מסאבותא מנייהו כדא אתתא כד פסקו מנה דמי מסאבותא בתר דאתפסקו מנה מה כתיב וספרה לה שבעת ימים. אוף הכא כיון דעאלו בחולקא קדישא פסקא מסאבו מנייהו ואמר קב&quot;ה מכאן ולהלאה חושבנא לדכיותא. וספרתם לכם. לכם דייקא כד&quot;א וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה. אוף הכא לכם לעצמכם ולמה בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין ולבתר למיתי לאתחברא ביה במלכא ולקבלא אורייתיה. התם וספרה לה שבעת ימים הכא שבע שבתות אמאי שבע שבתות בגין למזכי לאתדכאה במיין דההוא נהר דנגיד ונפיק ואקרי מים חיים וההוא נהר שבע שבתות נפקו מניה. ועל דא שבע שבתות ודאי בגין למזכי ביה כמה דאתתא דכיו דילה בליליא לאשתמשא בבעלה כך כתיב וברדת הטל על המחנה לילה. על המחנה כתיב ולא כתיב וברדת הטל לילה אלא על המחנה בגין דיורד מההוא נקודה על אינון יומין דאתקריאו מחנה ומתחברת במלכא קדישא ואימתי נחת האי טלא כד קריבו ישראל לטורא דסיני כדין נחת ההוא טלא בשלימו ואדכי ואתפסקת זוהמתן מנייהו ואתחברו ביה במלכא וכ&quot;י וקבילו אורייתא והא אוקימנא. ובההוא זמנא ודאי כל הנחלים הולכים אל הים לאתדכאה ולאסתחאה וכלא אתקשרו (ס&quot;א אתקדשו) ואתחברו ביה במלכא קדישא. ת&quot;ח כל ב&quot;נ דלא מני חושבנא דא אינון שבע שבתות תמימות למזכי לדכיותא דא לא אקרי טהור ולאו בכללא דטהור הוא ולאו הוא כדא למהוי ליה חולקא באורייתא. ומאן דמטי טהור להאי יומא וחושבנא לא אתאביד מניה כד מאטי להאי ליליא לבעי ליה למלעי באורייתא ולאתחברה בה ולנטרא דכיו עלאה דמטי עליה בההוא ליליא ואתדכי. ואוליפנא &lt;קטע סוף=דף צז ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צח|א}}&lt;קטע התחלה=דף צח א/&gt;דאורייתא דבעי ליה למלעי בהאי ליליא אורייתא דבע&quot;פ. בגין דיתדכון (ס&quot;א דיתדבק) כחדא ממבועא דנחלא עמיקא. לבתר בהאי יומא ליתי תורה שבכתב ויתחבר (ס&quot;א בהו) בה וישתכחון כחדא בזווגא חד לעילא. כדין מכריזי עליה ואמרי ואני זאת בריתי אותם אמר יי' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך וגו'. ועל דא חסידי קדמאי לא הוו ניימי בהאי ליליא והוו לעאן באורייתא ואמרי ניתי לאחסנא ירותא קדישא לן ולבנן בתרין עלמין וההוא ליליא כנסת ישראל אתעטרא עלייהו ואתיא לאזדווגא ביה במלכא ותרווייהו מתעטרי על רישייהו דאינון דזכאן להכי. 

ר&quot;ש הכי אמר בשעתא דמתכנשי חברייא בהאי ליליא לגביה ניתי לתקנא תכשיטי כלה בגין דתשתכח למחר בתכשיטהא ותקונהא לגבי מלכא כדקא יאות. זכאה חולקהון דחבריא כד יתבע מלכא למטרוניתא מאן תקין תכשיטהא ואנהיר עטרהא ושוי תקונהא. ולית לך בעלמא מאן דידע לתקנא תכשיטי כלה אלא חברייא זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי. תא חזי חברייא מתקני בהאי ליליא תכשיטהא לכלה ומעטרי לה בעטרהא לגבי מלכא ומאן מתקין ליה למלכא בהאי ליליא לאשתכחא בה בכלה לאזדווגא בה במטרוניתא נהרא קדישא עמיקא דכל נהרין. אימא עלאה הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה וגו'. לבתר דאתקינת ליה למלכא ואעטרת ליה אתיית לדכאה לה למטרוניתא ולאינון דמשתכחי גבה. למלכא דהוה ליה בר יחידאי אתא לזוגא ליה במטרוניתא עלאה מאי עבדת אמיה כל ההוא ליליא עאלת לבי גניזהא אפיקת עטרא עלאה בשבעין &lt;קטע סוף=דף צח א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צח ב/&gt;אבני יקר סחרנהא ואעטרת ליה אפיקת לבושין דמילת ואלבישת ליה ואתקנת ליה בתקוני דמלכין. לבתר עאלת לבי כלה חמאת עולימתהא דקא מתקני עטרהא ולבושהא ותכשיטהא לתקנא לה. אמרה לון הא אתקינת בי טבילה אתר דמיין נבעין וכל ריחין ובוסמין סוחרני אינון מיין לדכאה לכלתי לית כלתי מטרוניתא דברי ועולימתהא ויתדכון בההוא אתר דאתקינת בההוא בי טבילה דמיין נבעין דעמי לבתר תקינו לה בתכשיטהא אלבישו לה לבושהא אעטרו לה בעטרהא. לבתר כד ייתי ברי לאזדווגא במטרוניתא. יתקין היכלא לכלהו וישתכח מדוריה בכו כחדא. כך מלכא קדישא ומטרוניתא וחברייא כהאי גוונאי ואימא עלאה דמתקנת כלא אשתכח דמלכא עלאה ומטרוניתא וחברייא מדוריהון כחדא ולא מתפרשין לעלמין הה&quot;ד יי' מי יגור באהלך וגו'. הולך תמים ופועל צדק. מאן הוא פועל צדק אלא אלין אינון דמתקני למטרוניתא בתשכיטההא בלבושהא בעטרהא. וכל חד פועל צדק אקרי. א&quot;ר חייא אלמלא לא זכינא בעלמא אלא למשמע מלין אלין דיי. זכאה חולקהון דאינון דמשתדלי באורייתא וידעין אורחוי דמלכא קדישא דרעותא דלהון באורייתא עלייהו כתיב כי בי חשק ואפלטהו. וכתיב אחלצהו ואכבדהו:

בחדש השביעי באחד לחדש. רבי יצחק פתח תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה קריב לון לגביה מן כל אומין עכו&quot;ם ואתרעי בהו ומאתר רחיקא קריב לון לגביה הה&quot;ד ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלקי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה דהא מאתר רחיקא אתרעי בהו וקריב לון לגביה וכתיב ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וגו'. הני קראי אית לאסתכלא בהו וכי כל ישראל לא הוו ידעי דא וכ&quot;ש יהושע אלא אורייתא כולה סתים וגלייא כמה דשמא קדישא סתים וגלייא כגין דאורייתא כולה שמא קדישא היא ועל דא איהי סתים וגלייא אי ישראל &lt;קטע סוף=דף צח ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|א}}&lt;קטע התחלה=דף צט א/&gt;ויהושע הוו ידעי אמאי כתיב כה אמר יי'. אלא ודאי סתימא דמלה טיבו סגי עבד קב&quot;ה בישראל דאתרעי בהו באבהתא ועביד לון רתיכא קדישא עלאה ליקריה ואפיק לון מגו נהרא עלאה יקירא קדישא בוצינא דכל בוצינין בגין דיתעטר בהו. הה&quot;ד כה אמר יי' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם הנהר ההוא נהר דאשתמודע ואתידע. מעולם מאי קא בעי הכא אלא לאחזאה חכמתא מעבר הנהר מעולם אלא ההוא נהר עולם אקרי ועל דא בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה טיבו וקשוט דעבד קב&quot;ה לישראל. ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר מאי קא מיירי. אלא אברהם לא אתדבק ביה בההוא נהר כמו יצחק דאתדבק ביה בסטריה לאתתקפא. ת&quot;ח האי נהר אע&quot;ג דלאו איהי דינא. דינין נפקי מסטריה ואתתקפו ביה וכד יצחק אתתקף (בדינוי) בבנוי כדין עלאין ותתאין מתכנפי לדינא וכרסייא דדינא אתתקן ומלכא קדישא יתיב על כורסייא דדינא ודאין עלמא כדין תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו. זכאין אינון ישראל דידעין לסלקא כורסייא דדינא ולתקנא כורסייא דרחמי ובמה בשופר. רבי אבא הוה יתיב קמיה דר&quot;ש א&quot;ל הא זמנין סגיאין שאילנא על האי שופר מאי קא מיירי ועד כאן לא אתישבנא ביה. א&quot;ל ודאי האי הוא ברירא דמלה דישראל בעיין ביומא דינא (נ&quot;א דא) שופר ולא קרן בגין דקרן הא אתידע באן אתר איהו ולאתדבקא דינא לא בעינא. אבל הא תנינן במלין ובעובדא בעינן לאחזאה ולאתערא מלין סתימין. ת&quot;ח כד ההוא שופר עלאה דנהירו דכלא ביה אסתלק ולא נהיר לבנין כדין דינא אתער וכרסוון אתתקנו לבי דינא ודא שופר אילו דיצחק אקרי תוקפיה &lt;קטע סוף=דף צט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צט ב/&gt;דיצחק תושבחתיה דאבהן כד אסתלק ההוא שופר גדול דלא ינקא לבנין כדין יצחק אתתקף ואתתקן לדינא בעלמא. וכד אתער האי שופר וכד בני נשא תייבין מחטאיהון בעיין לנגדא קול שופר מתתא וההוא קלא סליק לעילא כדין אתער שופרא אחרא עלאה ואתער רחמי ואסתלק דינא ובעינן לאחזאה עובדא בשופר לאתערא שופרא אחרא ולאפקא בהאי שופר לתתא אינון קלי לאחזאה דכל אינון קלין דלעילא דכלילן כלהו בההוא שופר עלאה יתערון לנפקא ובהני קלין דלתתא יהבין ישראל חילא (לרחמי מתתא ואתער שופר גדול) לעילא ועל דא בעינן לזמנא שופר ביומא דא ולסדרא קלין לכוונא ביה בגין לאתערא שופר אחרא דביה כלילן קלי לעילא (ולסדרא קלין בשופר). 

סדרא קדמאה קלא נפיק ומתעטר לעילא סליק רקיעין ואתבקע בין טורי רמאי ומטי לגביה דאברהם ושריא ברישיה ואתעטר ואתער הוא ואתקן לכורסייא. ובספרא דאגדתא תנינן בשעתא דההוא קלא קדמאה סליק אתער ואתעטר אברהם ואתקן לכרסייא פקדין עליה (ס&quot;א או&quot;א) אבא. אדהכי סלקא תניינא תקיפא לתברא תוקפי רגיזין. 

ודא סדרא תניינט ההוא קלא תבירא בתוקפוי וכדין סלקא וכל דינין דיתערון (ס&quot;א דאתערען) קמיה אתברו עד דסליק לאתריה דיצחק. כיון דיצחק אתער וחמי לאברהם מתקן לכורסייא לקיימא קמיה כדין אתכפיא ותבר תוקפא קשיא ובהאי בעי מאן דתקע לכוונא לבא ורעותא בגין לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא. הה&quot;ד אשרי העם יודעי תרועה. יודעי ודאי. 

סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ובקע כל אינון רקיעין ורחמי מתערן ומטי ההוא קלא לרישיה דיעקב &lt;קטע סוף=דף צט ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|ק|א}}&lt;קטע התחלה=דף ק א/&gt;ויעקב אתער וחמי לאברהם מתתקן בגיסא אחרא כדין אחידן תרוייהו ביה ביצחק דא מהאי סטרא ודא מהאי סטרא ולא יכלין תוקפוי לנפקא לבר. '''והני תלתא סדרין כלהו סדרא חד'''. 

סדרא אחרא קלא נפיק וסליק ונטיל לאברהם מאתריה ונגיד ליה לתתא לאתר דתוקפיהון דיצחק שריין וקיימן ליה לאברהם בגווייהו. סדרא תניינא נפיק קלא תבירא לא תקיפא כקדמאה. לא דחליש ההוא קלא דתקע אלא דההוא קלא לאו איהו לגבי יצחק בקדמיתא דתמן תוקפא תקיפא שריא אלא לגבי אינון בי דינא דלתתא דאינון רפויין יתיר וכלהו חמאן לאברהם לגבייהו ואתכפיין קמיה. אדהכי סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ואתעטר ברישיה דיעקב ונגיד ליה לתתא לההוא אתר דאינון גבוראן שריין וקאים לקבלייהו אברהם מהאי סטרא ויעקב מהאי סטרא ואינון באמצעיתא כדין אתכפיין כלהו ומשתכחין (ס&quot;א ומשתככי) באתרייהו. '''והני כלהו סדרא אחרא תניינא'''. 

סדרא בתראה דבעיא לסלקא לון לאתרייהו ולישבא (ס&quot;א ולישרא) בינייהו ליצחק כמלקדמין. בגין דהאי בעא לישרא ליה באתריה ולא יפוק בתוקפוי לבר כדין דינין כלהו אתכפיין ורחמין אתערו. 

על דא בעי לכוונא לבא ורעותא בהני קלי ולמחהדר בתיובתא קמי מאריהון. כדין כד ישראל מתקני ומסדרי קלין ברעותא דלבא כדקא יאות בשופרא דא אהדר ההוא שופר עלאה. וכד אהדר מעטרא ליה ליעקב ואתתקן כלא. וכורסייא אחרא רמיו וכדין חידו אשתכח בכלא וקב&quot;ה מרחם על עלמא. זכאה חולקהון דישראל דידעין לנגדא ולאמשכא &lt;קטע סוף=דף ק א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|ק|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ק ב/&gt;למאריהון מדינא לרחמי ולתקנא כלהו עלמין על ידייהו. ת&quot;ח לקביל דא תלתא ספרין פתיחין ביומא דא וכמה דרחמין מתערין ודינין קשיין אתכפיין ועאלין לדוכתייהו כך הוא לתתא כגוונא דלעילא דינין קשיין אתכפין ואתעברו מעלמא ומאן אינון אלין אינון רשעים גמורים דאינון דינין קשיין דאתכפיין ואתעברו מעלמא ועל דא נכתבים ונחתמים וכו'. אמר ר' אבא ודאי דא הוא ברירא דמלה בריך רחמנא דשאילנא ורווחנא בהני מלי. 

אמר ר' יהודה כתיב זכרון תרועה זכרון עבדינן לכוונא לבא ורעותא ישראל עבדין זכרון לתתא במה בעובדא בגין דיתער מלה כההוא גוונא לעילא. אמר ר' אלעזר כתיב בכסה ליום חגנו דאתכסייא ביה סיהרא והיך אתכסייא. אלא כד קיימא עיבא ושמשא לא נהיר כדין סיהרא אתכסייא ולא נהיר ועל דא מקמי עיבא שמשא לא נהיר כ&quot;ש סיהרא דאתכסייא ולא נהירא ועל דא בכסה ליום חגנו בה&quot;א דאתכסייא סיהרא ובמה נהיר כלא בתיובתא ובקל שופרא דכתיב אשרי העם יודעי תרועה כדין יי' באור פניך יהלכון. ת&quot;ח בהאי יומא אתכסייא סיהרא ולא נהיר עד בעשור לחדש דישראל תייבין כלהו בתיובתא שלימתא ואימא עלאה תאבת ונהרת לה והאי יומא נהירו דאימא נטלא ואשתכח חידו בכלא ועל דא כתיב יום הכפורים הוא. יום כפור מבעי ליה מאן יום הכפורים אלא בגין דתרי נהורין נהרין בחד. בוצינא עלאה נהיר לבוצינא תתאה ובהאי יומא מנהורא עלאה נהיר ולא מנהורא דשמשא ובגין כך בכסה ליום חגנו כתיב. 

רבי אבא שלח ליה לר&quot;ש אמר אימתי זווגא דכנסת ישראל במלכא קדישא שלח ליה וגם אמנה ואחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה אתרגיש רבי אבא ארים קליה בכה ואמר ר' ר' בוצינא קדישא ווי ווי לעלמא כד תפוק מניה ווי' לדרא דיהון בעלמא כד תסתלק מנהון וישתארון יתמין מנך. א&quot;ל רבי חייא לר' אבא האי דשלח לקבלך מאי קאמר אמר ודאי לאו זווגא דמלכא במטרוניתא אלא בזמנא דנהרא מאבא עלאה וכד אתנהרא מניה קרינן לה קדש דהא מבי אבא נטלא האי וכדין מזדווגי כחדא בגין דמלכא קדש אקרי דכתיב קדש ישראל ליי' דנטיל מאתר דאקרי קדש. כדין אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי דהא מבי אבא שמא דא ולא מבי אמא ועל דא ותהי לי לאשה לאזדווגא כחדא בזמנא דא ולא בזמנא אחרא דזמנא דנטלא מבי אבא ולא בזמנא דנטלא מבי אימא ויום הכפורים אוכח דתשמיש המטה אסור בגין דזווגא לא אשתכח דהא מבי אימא נטלא ולא מבי אבא. א&quot;ר חייא ודאי זכאה דרא דר&quot;ש שארי בגויה זכאין אינון דקיימין קמיה כל יומא. 

א&quot;ר אבא בראש השנה נברא אדם וקאים בדינא קמי מאריה ותב &lt;קטע סוף=דף ק ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קא|א}}&lt;קטע התחלה=דף קא א/&gt;בתיובתא וקביל ליה קודשא בריך הוא. אמר ליה אדם אנת תהא סימנא לבניך לדרי דרין בהאי יומא קיימין בדינא ואי יתובון אנא אקבל לון ואיקום מכורסייא דדינא ואתקיים על כורסייא דרחמי וארחם עלייהו. ודוד אמר אהבתי כי ישמע יי' את קולי תחנוני ועל דא כתיב כי עמך הסליחה למען תורא. וכתיב כי עמך מקור חיים באורך נראה אור:

אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם רבי חייא פתח לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. לדוד משכיל הא תנינן בעשרה זיני זמרא אתקרי (נ&quot;א אתתקן) ספר תהלים. בנצוח. בנגון. במשכיל. במכתם. במזמור. בשיר. באשרי. בתפלה. בהודאה. בהללויה. ועלאה מכלהו הללויה והא אוקמוה. הכא משכיל אתריה ידיע מהו משכיל מייא דאחכימו לאינון דשתו להו ההוא אתר (ס&quot;א דמשתדלין בההוא אתר) דאקרי משכיל כד&quot;א משכיל על דבר ימצא טוב. ובגין דאקרי הכי תליא ביה סליחה חירו דחירין הה&quot;ד אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. מאי כסוי חטאה הא אוקמוה דהוא כסוי מב&quot;נ ההוא חטאה דחב לקב&quot;ה ואודי קמי קב&quot;ה אבל (ס&quot;א כסוי חטאה) ת&quot;ח כד ב&quot;נ חטי וחב זמנא חדא ותרין ותלתא ולא אהדר ביה הא חובוי באתגלייא אינון ומפרסמי לון לעילא ומפרסמי לון לתתא וכרוזי אזלין קמיה ומכרזי אסתלקו מסחרניה דפלנייא נזיף הוא ממאריה נזיף הוא לעילא נזיף הוא לתתא ווי ליה דפגים דיוקנא דמאריה ווי ליה דלא חייש ליקרא רמאריה קב&quot;ה גלי חוביה לעילא הדא הוא דכתיב יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. וכד בר נש אזיל בארחא דאמריה ואשתדל בפולחניה ואזדמן ליה חטאה חד כלא מכסין עלוי' עלאין ותתאין דא אקרי כסוי חטאה. 

א&quot;ל ר' אבא עד כען לא מטית לעקרא דמלה ושפיר קאמרת. והאי דקאמרו חברייא שפיר. אבל אי הכי מכוסה חטאה מבעי ליה מהו כסוי חטאה. אלא תרי מלי דחכמתא אית ביה ותרוייהו הכי. חד כמה דתנינן דעובדין טבין דבר נש עביד בהאי עלמא עבדין ליה בההוא עלמא לבושא יקירא עלאה לאתלבשא בהו. וכד בר נש אתקין עובדין טבין וגברין עליה עובדין בישין ואשגח ביה קב&quot;ה ועובדוי בישין סגיאין ואיהו רשע דאשתכח חטאה קמי מאריה ותוהא על אינון טבאן דעבד בקדמיתא הא אתאביד הוא מכלא מהאי עלמא ומעלמא דאתי. מה עביד קב&quot;ה מאינון טבאן דעביד האי חטאה בקדמיתא. אלא קב&quot;ה אף על גב דההוא רשע חטאה אתעביד. אינון טבאן וזכיין לא אתאבידו אית צדיק דאזיל בארחוי דמלכא עלאה ואתקין לבושוי מעובדוי ועד לא אשלים לבושוי אסתלק. קב&quot;ה אשלים ליה מאינון עובדין דעבד (ס&quot;א דאביד) האי רשע חטאה ואשלים לבושוי לאתתקנא בהו בההוא עלמא הה&quot;ד יכין וצדיק ילבש ההוא חטאה אתקין וצדיק אתחפי ממה דאיהו תקין הה&quot;ד כסוי חטאה (כסוי הוא מידא דחטאה אתחפי מחטאה) וע&quot;ד לא כתיב מכוסה אלא כסוי. וחד. דאתחפי ההוא חטאה דהאי זכאה באינון דאקרון מצולות ים דהא מאן דנפיל במצולות ים לא אשתכח לעלמין בגין דמיין חפין עלייהו (מאן מצולות ים) כד&quot;א ותשליך &lt;קטע סוף=דף קא א/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קא ב/&gt;במצולות ים כל חטאתם. מאן מצולות ים אלא רזא יקירא הוא והא (ס&quot;א אוקמוה ר&quot;ש אמר) אוקמיה ר&quot;ש ואמר כל אינון דאתו מסטרא תקיפא ואתאחדו בזינין בישין בכתרין תתאין כגון עזאזל ביומא דכפורי דא אקרי מצולות ים כזפטא דכספא כד בחנין ליה בנורא הה&quot;ד הגו סיגים מכסף כך האי מאינון מצולות ים הוא ומצולות ים אקרי מצולות מההוא ים קדישא מצולות זוהמא דכספא ועל דא כל אינון חטאין דישראל שדיין לגויה (ס&quot;א לגביה) והוא קביל לון וישתאבון בגויה. מ&quot;ט בגין דאיהו חטאה אקרי מאי חטאה גרעונא וע&quot;ד הוא גרעונא דכלא ונטל גרעונא דגופא ודנפשא. בהאי יומא נחית האי מצולות ים זוהמא (דכספא) דנפשא ונטיל זוהמא דגופא. מאן היא זוהמא דגופא דא אינון חובין דאתעבידו על ידי דיצר הרע דאקרי מזוהם מנוול. אמר ר' יוסי תנן ונתן אהרן על שני השעירים גורלות אי הכי יקרא הוא דעזאזל חמיתון עבדא דשדי עדבין במאיה ארחיה דעלמא לא נטל אלא מה דיהיב ליה מאריה. אבל בגין דסמאל זמין האי יומא בדלטורא ובגין דלא יהא ליה פטרא (ס&quot;א בהאי עדבא הוא סלקא ביה) יהבין ליה חולקא בהאי. והאי עדבא מגרמיה הוא דסליק ביה דאמר ר' יהודה א&quot;ר יצחק מלה עלאה אשכחנא בעדבא. עדבא דיהושע כתיב ביה על פי הגורל. ע&quot;פ הגורל וואי דאיהו אמר דא חולקא דיהודה דא דבנימין וכו' וכן כלהו אוף הכא כיון דכהנא שוי ידוי אינון עדבין מדלגי וסלקין בידא דכהנא (נ&quot;א דסלקין עדבין בידא דכהנא אינון מדלגי מן ידוי) ושארן באתרייהו הה&quot;ד והשעיר אשר עלה עליו הגורל עלה עליו ודאי. ולא דא בלחודוי אלא בכל זמנא דדלטורא זמין ואתיהיב ליה רשותא בעינן לשואה לקבליה במה דיתעסק ושביק לון לישראל בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא הה&quot;ד ויאמר יי' אל השטן מאין תבא והא תנינן משוט בארץ מאי הוא אלא האי הוא דלטורא רבא מקטרגא דישראל והא אתערו חברייא (דודאי) בההיא שעתא דהוו זמינין ישראל למעבר ימא ולאתפרעא ממצראי אמר אנא אעברנא בארעא קדישא וחמינא דלא אתחזון אלין למיעל בגוה א אנת דאין דינא דינייהו הכא ממצראי מה שניין אלין מאלין או ימותון כלהו כחדא או יהדרון כלהו למצרים ולאו אנת הוא דאמרת ועבדום וענו אותם ת' שנה והא לא סליקו מחושבנא אלא רד&quot;ו ולא יתיר. אמר קב&quot;ה מה אעביד אשתדלותא בעייא הכא לאייתאה לקרבא לקבליה יהיבנא ליה במה דיתעסק וישבוק בהו לבני והא אשתכח במאן דיתעסק מיד אמר ליה השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמהו בארץ. מיד פלג ליה דלטורא במלין ויען השטן את יי' ויאמר החנם ירא איוב אלקים. לרעיא דבעי לאעברא עאניה בחד נהרא אעבר זאבא לקטרגא ליה בעאניה רעיא הוה חכים אמר מאי אעביד דבעוד דאנא אעבר לטלייא יקטרג הוא בעאני זקיף עינוי וחמי בין עאוא חד תיישא מאלין תיישי ברא דהוה רב ותקיף אמר אשדי דא לקבליה ובעוד דמקטרגי דא בדא אעבר לכל עאנא וישתזבון מניה. כך קב&quot;ה אמר ודאי הא תיישא חד רב ותקיף ואלים אשדי לקבליה ובעוד דהוא ישתדל ביה יעברון בני ולא ישתכח קטיגורא לגבייהו. מיד ויאמר יי' אל השטן השמת לבך עד דקב&quot;ה זווג להו כחדא דכתיב הנו בידך. בעוד דהוא אשתדל ביה שביק לון לישראל ולא אשתכח קטיגורא לגבייהו. אוף הכי בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא ובעינא לשדרא לקבליה במה דיתעסק (כגוונא דיליה) ובעוד דאיהו אשתדל ביה שביק לון לישראל ומתלא אמרא לזלזולא דבי מלכא הב ליה זעיר חמרא וישבחך קמי מלכא ואי לאו יימא למלכא מלה בישא. לזמנין נטלין לה לההיא מלה עלאי דבי מלכא ומלכא עביר דינא בגיניה.&lt;קטע סוף=דף קא ב/&gt; {{ממ זהר משולב|ג|קב|א}}&lt;קטע התחלה=דף קב א/&gt;ר' יצחק אמר לשטייא דקאים קמי מלכא הב ליה חמרא ולבתר אימא ליה ואחזי ליה כל אינון טעוון דעבדת וכל אינון בישין והוא ייתי וישבחך ויימא דלא ישתכח בעלמא כוותך אוף הכא הא קאים דלטורא תדיר קמי מלכא. ישראל יהבין ליה האי דורון ובהאי דורון פתקא לכל בישין ולכל טעוון ולכל חובין דעבדו ישראל והוא אתי ומשבח להו לישראל ואתעביד סניגורא עלייהו וקב&quot;ה אהדר כלא לרישא דבישי דעמיה בגין דכתיב כי גחלים אתה חותה על ראשו. א&quot;ר יוסי ווי לון לעמא דעשו בשעתא דהאי שעיר משדרי לההוא דלטורא ממנא דעלייהו דבגיניה אתי לשבחא לון לישראל וקב&quot;ה אהדר כל אינון חובין לרישא דעמיה בגין דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. א&quot;ר יהודה אלמלי הוו ידעי עכו&quot;ם מהאי שעיר לא שבקין לון לישראל יומא חד בעלמא. ת&quot;ח כל ההוא יומא משתדל איהו בההוא שעיר ובגין כך קב&quot;ה מכפר להו ישראל ודכי לון מכלא ולא אשתכח קטגוריא קמיה לבתר הוא אתי ומשבח להו לישראל וכדין שאיל ליה כד&quot;א ויאמר יי' אל השטן מאין תבא אתיב בתושבחתייהו דישראל וקטיגורא אתעביד סניגורא ואזיל ליה. כדין קב&quot;ה אמר לשבעין שרין דחסרין כורסייא חמיתון האי דלטורא היאך קאים על בני תדיר (אסתכמו) הא חדא דאשתכח (ס&quot;א אשתדר) גביה בפתקא דכל חובייהו וכל טעותייהו וכל מה דחטו וחבו קמאי והוא קביל לון כדין אסתכמו כלהו דיהדרון אינון חובין על עמיה. רבי אבא אמר כל אינון חובין וחטאין מתדבקין ביה כמה דכתיב ותשליך במצולות ים כל חטאתם ולבתר כלהו מתהדרן ברישיהון דעמיה הה&quot;ד ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה. בהאי יומא מתעטר כהנא בעטרין עלאין והוא קאים בין עלאי ותתאי ומכפר עליה ועל ביתיה ועל כהני ועל מקדשא ועל ישראל כלהו. תאנא בשעתא דעאל בדמא דכפר מכוין ברישא דמהימנותא ואדי באצבעיה כמה דכתיב והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת והיך עביד בסים בקפטא (ס&quot;א בקטפא) דאצבעא ואדי כמצ&quot;יף בטיצפין דאצבעא לסטרי קפתורא (ס&quot;א קטעורא) (ס&quot;א כפורתא) אדי ואתכוון ושארי לממני אחת. אחת ואחת אחת בלחודהא אחת דכליל כלא. אחת שבחא דכלא, אחת דכלא אהדרן לקבלה אחת רישא דכלא לבתר אחת ואחת דאינון שריין כחדא ברעותא באחוותא ולא מתפרשין לעלמין. בתר דמטא להאי ואחת דהיא אימא דכלא מכאן שארי לממני בזווגא ומני ואמר אחת ושתים. אחת ושלש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע. בגין לאמשכא ולנגדא להאי אחת דהיא אימא (ימא) עלאה בדרגין ידיען לכתרא (ס&quot;א לנהרא לאימא) דאימא תתאה ולאמשכא נהרין עמיקין מאתרייהו לכנסת ישראל. וע&quot;ד יומא דא תרין נהורין נהרין כחדא אימא עלאה נהרא לאימא תתאה וע&quot;ד כתיב יום הכפורים כמא דאתמר. א&quot;ר יצחק קפטרא חדא קשירא ברגלוי דכהנא בשעתא דהוה עאל דאי ימות התם יפקוהו מלבר ובמה ידעי בההוא זהוריתא אתידע ואשתמודע כד לא יהפך גווני. בההוא שעתא אשתמודע דכהנא אשתכח לגו בחטאה ואי יפוק בשלם בזהוריתא אתידע ואשתמודע דיהפך גווני לחוור כדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. ואי לאו כלהו אשתכחו בצערא והיו ידעי כלא דלא אתקבלו צלותהון. א&quot;ר יהודה כיון דהוה עאל וטמטם עינוי דלא לאסתכלא במה דלא אצטריך והוה שמע קל גדפי כרובייא מזמרי ומשבחי. הוה ידע כהנא דכלא הוה בחדוה ויפוק בשלם ועם כל דא בצלותיה הוה ידע דמלין נפקין בחדוותא ומתקבלן ומתברכן כדקא יאות וכדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. &lt;קטע סוף=דף קב א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קב ב/&gt;רבי אלעזר שאל לרבי שמעון אבוי א&quot;ל האי יומא אמאי הוא בהאי אתר תלי ולא בדרגא אחרא דיאות הוא למהוי בדרגא דמלכא שארי יתיר מכלא.{{ררר}} א&quot;ל ר&quot;ש אלעזר ברי הכי הוא ודאי ויאות שאלת. ת&quot;ח מלכא קדישא שביק היכליה וביתיה בידא דמטרוניתא ושבק לבנוי עמה בגין לדברא לון ולאלקאה לון ולמשרי בגוויה דאי זכאן מטרוניתא עאלת בחדוותא ביקרא לגבי מלכא. ואי לא זכאן היא ואינון אתהדרו בגלותא והא אוקימנא כמה דכתיב &quot;משדד אב יבריח אם&quot; וכתיב &quot;ובפשעכם שלחה אמכם&quot;. וע&quot;ד אית יומא חד בשתא לאשגחא בהו ולעיינא בהו. וכד אזדמן האי יומא אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמן לקבליה לאסתכלא בהו בישראל וישראל אזדרזו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדן אזדמן להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא. 

בני מלכא בנהא דאתפקדן בידהא כלהו זכאין כלהו בלא חטאן בלא חובין כדין אזדווגת (ס&quot;א וכד אזדמן האי יומא וישראל אזדמנו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדין אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמנת לקבלה לאסתכלא בהו בישראל וחמאת בני מלכא בנהא (נ&quot;א ברה) דאתפקדון בידהא דמטרוניתא כלהו זכאין כלהו בלא חטאין בלא חובין כדין אזמינת להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא כדין מטרוניתא עאלת) לגבי מלכא בנהירו בחדווה בשלימו ברעותא דהא רביאת בנין למלכא עלאה כדקא יאות. וכד האי יומא לא אשתכחו כדקא יאות ווי לון ווי לשלוחיהון ווי דהא מטרוניתא אתרחקת מן מלכא ואמא עלאה אסתלקת ולא נפיק מנה חירו לעלמין. 

זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אוליף לון אורחוי בגין לאשתזבא מן דינא וישתכחון זכאין קמיה הה&quot;ד כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. וכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאתיכם וגו'. ובחמשה עשר יום לחדש השביעי וגו'. 


ר' יוסי שאל לר' אבא א&quot;ל הני חמשה עשר יום מאי קא מיירי. א&quot;ל ודאי רזא יקירא הוא. ת&quot;ח בין לעילא בין לתתא כל חד וחד בארחיה נטלא ובארחיה יתבא ובארחיה אתער ועביד מאי דעביד. האי עשיר מכנסת ישראל אינון. ויומא עשיראה בעשיראה קיימא. ועל דא בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית וגו' והאי יומא הוא דילה וחמשה יומין אחרנין דמלכא הוא. ההוא יומא דאתי עלה דהא חמישאה ביה יתיב מלכא בתרעא. ובכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא. חמשה עלייהו דמלכא הוא ההוא יומא דאתי עלה בגין כך חמשה יומין מירחא לאורייתא. 

ואי תימא שביעאה בזמנא דתרין אבהן משתכחי ביה דהא מלכא בהו וכדין מתעטר בכלא וחד מלה שביעאה וחמישאה. ת&quot;ח חמישאה דיליה הוא ודאי כמה דאתמר וכדין נהיר אבא לאמא ואתנהירו מנה חמשין תרעין לאנהרא לחמישאה. ואי תימא שביעאה בגין דמלכא בשלימו דאבהן ועטרה ירית משביעאה כמה דכתיב צאינה וראינה בנות ציון וע&quot;ד בשביעאה הוא יומא דמעטרא מלכא בעטרוי וכדין ירית מלכא לאבא ואמא דמזדווגין כחדא. ועל דא כלא בחד תלייא:

ובחמשה עשר יום. רבי יהודה פתח וישמע הכנעני מלך ערד. תנינן ג' מתנן עלאין אזדמנו להו לישראל ע&quot;י תלתא אהין משה אהרן ומרים. מן בזכות משה. ענני כבוד בזכות אהרן. באר בזכות מרים. וכלהו אחידן לעילא. מן בזכות משה דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים &lt;קטע סוף=דף קב ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קג|א}}&lt;קטע התחלה=דף קג א/&gt;מן השמים (דייקא) דא משה. ענני כבוד בזכות אהרן דכתיב אשר עין בעין (אהרן) נראה אתה יי' וגו' וכתיב וכסה ענן הקטרת. מה להלן שבעה אף כאן נמי שבעה דהא בקטרת שבעה עננין מתקשרן כחדא (ועוד) ואהרון רישא לכל שבעה עננין הוא והוא קשיר לשית אחרנין ביה בכל יומא. באר בזכות מרים דהא היא ודאי באר אתקרי. ובספרא דאגדתא ותתצב אחותו מרחוק לדעה וגו'. דא הוא באר מים חיים וכלא קשורא חד. מתה מרים אסתלק באר דכתיב ולא היה מים לעדה ובההיא שעתא בעאת באר אחרא לאסתלקא דהוה שכיח עמהון דישראל. כד חמאת שתא עננין דהוו קשירין עלה אתקשרת היא בהו. מית אהרן אסתלקו אינון עננין ואסתלק עננא דבירא עמהון אתא משה אהדר להו הה&quot;ד עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם. לקחת מתנות ודאי. אינון מתנות דהוו בקדמיתא. באר ועננין. באר דא באר דיצחק. עננים אלין עננים דאהרן. א&quot;ר יצחק מפני מה זכה אהרן לדא בגין דאיהו קשיר בעננים (נ&quot;א רישא לעננים) והוא אקשיר כל יומא ויומא לכלהו כחדא דמתברכאן כלהו על ידוי. ת&quot;ח על כל חסד דעבד קב&quot;ה בישראל קשיר עמהון ז' ענני יקירן וקשיר להו בכנסת ישראל דהא עננא דילה אתקשר בשיתא אחרנין ובכלהו שבעה אזלו ישראל במדברא. מ&quot;ט בגין דכלהו קשרא דמהימנותא נינהו ועל דא בסכות תשבו שבעת ימים. מאי קא מיירי בגין דכתיב בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי ובעי ב&quot;נ לאחזאה גרמיה דיתיב תחות צלא דמהימנותא. תא חזי כל אינון שנין דקאים אהרן הוו ישראל בצלא דמהימנותא תחות אלין עננין. בתר דמית אהרן אסתלק עננא חד דהוא ימינא דכלא וכד האי אסתלק אסתלקו כל שאר עמיה (נ&quot;א עננין) ואתחזיאו כלהו בגריעותא והא אוקמוה דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן. אל תקרי ויראו אלא וייראו מיד וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים. שמע דאסתלקו אינון עננים ומית תיירא רברבא דכל אינון עננים אתקשרו ביה. אמר רבי יצחק הכנעני מלך ערד יושב הנגב ודאי. וכד אתו אינון מאללין דשדר משה אמרו עמלק יושב בארץ הנגב בגין לתברא לבייהו דהא בעמלק אתבר חיליהון בקדמיתא. אמר רבי אבא וישמע הכנעני מאי קא מיירי הכא בתר דאסתלקו אינון עננים אלא כנען כתיב ביה ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. הכא אוליפנא מאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אתחזי למהוי עבד לעבדי עבדין הה&quot;ד וילחם בישראל וישב ממנו שבי הוא נטל עבדין מישראל לגרמיה ועל דא כתיב כל האזרח בישראל ישבו בסכות כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסכות תחות צלא דמהימנותא. ומאן דליתיה מגזעא ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפוק גרמיה מתחות צלא דמהימנותא. כתיב כנען בידו מאזני מרמה דא אליעזר עבד אברהם. ות&quot;ח כתיב ארור כנען. ובגין דזכה כנען דא לשמשא לאברהם כיון דשמש לאברהם יתיב תחות צלא דמהימנותא זכה למיפק מההוא לטייא ולא עוד אלא דכתיב ביה ברכה דכתיב ויאמר בא ברוך יי'. מאי קא מיירי. דכל מאן דיתיב תחות צלא דמהימנותא אחסין חירו ליה ולבנוי לעלמין ואתברך ברכתא עלאה ומאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אחסין גלותא ליה ולבנוי דכתיב וילחם בישראל וישב ממנו שבי: &lt;קטע סוף=דף קג א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קג ב/&gt;בסכות תשבו חסר ודא עננא חד דכלהו קשירין ביה דכתיב כי ענן יי' עליהם יומם. וכתיב ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם דא הוא עננא דאהרן דאקרי יומם דכתיב יומם יצוה יי' חסדו עננא חד נטיל עמיה חמש אחרנין ואינון שית. ועננא אחרא דכתיב ובעמוד אש לילה דא נהרא להו לישראל מנהירו דאינון שית:

רבי אלעזר פתח (ואמר) כה אמר יי' זכרתי לך חסד נעוריך וגו'. האי קרא על כ&quot;י אתמר בשעתא דהות אזלא במדברא עמהון דישראל. זכרתי לך חסד דא עננא דאהרן דנטלא בחמש אחרנין דאתקשרו עלך ונהירו עלך. אהבת כלולותיך דאשתכללו לך (ס&quot;א וכלהו אשתכללו בך) ואעטרו לך ואתקינו לך ככלה דתעדי תכשיטהא וכ&quot;כ למה. בגין לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ת&quot;ח בשעתא דב&quot;נ יתיב במדורא דא צלא דמהימנותא שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא ואברהם וחמשא צדיקייא אחרנין שויין מדוריהון עמיה. אמר ר' אבא אברהם וחמשא צדיקייא ודוד מלכא שוין מדוריהון עמיה הה&quot;ד בסכות תשבו שבעת ימים. שבעת ימים כתיב ולא בשבעת ימים. כגוונא דא כתיב כי ששת ימים עשה יי' את השמים וגו'. ובעי ב&quot;נ למחדי בכל יומא ויומא באנפין נהירין באושפיזין אלין דשריין עמיה. ואמר רבי אבא כתיב בסכות תשבו שבעת ימים לבתר ישבו בסכות בקדמיתא תשבו ולבתר ישבו. אלא קדמאה לאושפיזי. תניינא לבני עלמא. קדמאה לאושפיזי כי הא דרב המנונא סבא כד הוה עייל לסוכה הוה חדי וקאים על פתחא דסוכה מלגאו ואמר נזמן לאושפיזין מסדר (נ&quot;א נסדר) פתורא וקאים על רגלוהי ומברך ואומר בסכות תשבו שבעת ימים. תיבו אושפיזין עלאין תיבו. תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו. ארים (ס&quot;א אסחי) ידוי וחדי ואמר זכאה חולקנא זכאה חולקהון דישראל דכתיב כי חלק יי' עמו וגו' והוה יתיב. תניינא לבני עלמא. דמאן &lt;קטע סוף=דף קג ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קד|א}}&lt;קטע התחלה=דף קד א/&gt;דאית ליה חולקא בעמא ובארעא קדישא יתיב בצלא דמהימנותא לקבלא אושפיזין למחדי בהאי עלמא ובעלמא דאתי. ובעי למחדי למסכני מ&quot;ט בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין דמסכני הוא. וההוא דיתיב בצלא דא דמהימנותא וזמין אושפיזין אלין עלאין אושפיזי מהימנותא ולא יהיב לון חולקהון כלהו קיימי מניה ואמרי אל תלחם את לחם רע עין וגו' אשתכח דההוא פתורא דתקין דיליה הוא ולאו דקב&quot;ה עליה כתיב וזריתי פרש על פניכם וגו' פרש חגיכם ולא חגי. ווי ליה לההוא בר נש בשעתא דאלין אושפיזי מהימנותא קיימי מפתוריה. ואמר ר' אבא אברהם כל יומוי הוה קאים בפרשת אורחין לזמנא אושפיזין ולתקנא לון פתורי. השתא דמזמנין ליה ולכלהו צדיקייא ולדוד מלכא ולא יהבין לון חולקהון אברהם קאים מפתורא וקרי סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וכלהו סלקין אבתריה. יצחק אמר ובטן רשעים תחסר. יעקב אמר פתך אכלת תקיאנה ושאר כל צדיקייא אמרי כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. דוד מלכא אמר (חסר כאן) ואשלים דינוי דכתיב ויהי כעשרת הימים ויגוף יי' את נבל וימת. מאי קא מיירי בגין דדוד שאל לנבל ואתעביד ליה אושפיזא ולא בעא. ודא זמין ליה ולא יהב ליה חולקא. ובאינון עשרה יומין דדוד מלכא דאין עלמא אתדן עליה ההוא ב&quot;נ דאשלים ליה ביש יתיר מנבל. א&quot;ר אלעזר (בג&quot;כ) אורייתא לא אטרח עליה דב&quot;נ יתיר אלא כמה דיכיל דכתיב איש כמתנת ידו וגו'. ולא לימא איניש אכול ואשבע וארווי בקדמיתא ומה דישתאר אתן למסכני אלא רישא דכלא דאושפיזין הוא ואי חדי לאושפיזין ורוי לון קב&quot;ה חדי עמיה ואברהם קרי עליה אז תתענג על יי'. ויצחק קארי עליה כל כלי יוצר עליך לא יוצלח. אר&quot;ש האי דוד מלכא א&quot;ל בגין דכל זיינין דמלכא וקרבין דמלכא בידוי דדוד אתפקדו. אבל יצחק קאמר גבור בארץ יהיה זרעו וגו'. הון ועושר בביתו וגו'. יעקב אמר אז יבקע כשחר אורך וגו' שאר צדיקייא אמרי ונחך יי' תמיד והשביע וגו'. דוד מלכא אמר כל כלי יוצר עליך לא יוצלח דהא הוא על כל זיני עלמא אתפקד זכאה חולקיה דב&quot;נ דזכי לכל האי. זכאה חולקהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ועמך כלם צדיקים וגו':

ולקחתם לכם ביום הראשון וגו'. ר&quot;ש פתח כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. כל הנקרא בשמי דא אדם דקב&quot;ה ברא ליה בשמיה (נ&quot;א בדיוקניה) דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו וקרא ליה בשמיה בשעתא דאפיק קשוט ודינא בעלמא ואקרי אלקים דכתיב אלקים לא תקלל. קרא ליה בשמיה דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו ושפיר. הא אוקימנא דכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו בשעתא דזווגא אתמר. וכך הוא בזווגא דתרווייהו בצלם ודמות ואדם מדכר ונוקבא נפק. ויברא אלקים את האדם בצלמו. בספרא דשלמה מלכא אשכחנא דבשעתא דזווגא &lt;קטע סוף=דף קד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קד ב/&gt;אשתכח לתתא שדר קב&quot;ה חד דיוקנא כפרצופא דב&quot;נ. רשימא חקיקא בצולמא וקיימא על ההוא זווגא ואלמלי אתיהיב רשו לעינא למחזי חמי ב&quot;נ על רישיה חד צולמא רשימא כפרצופא דב&quot;נ ובההוא צולמא אתברי ב&quot;נ ועד דקיימא (ס&quot;א ועד לא קיימא) ההוא צולמא דשדר ליה מארים על רישיה וישתכח תמן לא אתברי ב&quot;נ הה&quot;ד ויברא אלקים את האדם בצלמו ההוא צלם אזדמן לקבליה עד דנפיק לעלמא. כד נפק. בההוא צלם אתרבי בההוא צלם אזיל הה&quot;ד אך בצלם יתהלך איש. והאי צלם איהו מלעילא. בשעתא דאינון רוחין נפקין מאתרייהו כל רוחא ורוחא אתתקן קמי מלכא קדישא בתקוני יקר בפרצופא דקאים בהאי עלמא. ומההוא דיוקנא תקונא יקר נפיק האי צלם. ודא תליתאה לרוחא ואקדימת בהאי עלמא שעתא דזווגא אשתכח ולית לך זווגא בעלמא דלא אשתכח צלם בגווייהו. אבל ישראל קדישין האי צלם קדישא ומאתר קדישא אשתכח בגווייהו. ולעכו&quot;ם צלם מאינון זינין בישין מסטרא דמסאבותא אשתכח בגווייהו. וע&quot;ד לא ליבעי לאיניש לאתערבא צולמא דיליה בצולמי דעובדי כו&quot;ם בגין דהאי קדישא והאי מסאבא:

תא חזי מה בין ישראל לעמין עובדי כו&quot;ם וכו' עד דמלכא דזמין אושפיזון. זה המאמר כתיב בפ' ויחי יעקב דף רכ ע&quot;א שורה ראשונה (ושייך כאן) ואלו החלופים מצאתי בין כתוב בהעתק לבין הכתוב שם. שורה כ&quot;ג במקום עלמין מצאתי צולמים. שורה כ&quot;ה במקום יעדי דיני גריע'. שורה כ&quot;ו במקום ידיה מצאתי דינא. שורה ל&quot;א מי יתן ערב ודא כד נהרא סיהרא וליליא אתתקן בנהורא. שורה ל&quot;ה עובדין. מצאתי בריין ע&quot;ב שורה ה' בית חילא. שורה ו' יצרתיו היינו וענף עץ עבות. אף עשיתיו. שורה י&quot;ד לחירו וע&quot;ד קרינאי ליה יום הראשון דא בספרא דאגדתא ושפיר הוא. שורה כ&quot;ה דאבא בג&quot;כ כלא יאה ולא בסימא לפירין ולא עביד פירין. שם הדין צ&quot;ל תרין. שורה כ&quot;ו לבירא ד&quot;א. שורה כ&quot;ט יעקב צ&quot;ל בירא. שורא ל&quot;א דא בדא צ&quot;ל דא שלא דא. שורה ל&quot;ג צ&quot;ל אעג דבהאי נחל דינא לא אשתכח ביה. שורה ל&quot;ה צ&quot;ל דצדיק איכא וכנישו רברבא נפקי מנייהו. שורה ל&quot;ו צ&quot;ל מנייהו לא איבא ולא טעמא. שם וכלא שפיר וע&quot;ד אתרוג בשמאלא) ובסוף המאמר מצאתי כתיב. דכתיב ביום השמיני עצרת תהיה לכם דהא יומא דא ממלכה הוא בלחודוי חדוותא דיליה בהו בישראל. מתל למלכא דזמין אושפיזין. אשתדלו בהו כל בני היכליה לבתר אמר מלכא עד כאן אנא ואתון אשתדלנא כלהו באושפיזין וקרבתון קרבנין על שאר עמין בכל יומא מכאן ולהלאה אנא ואתון נחדי יומא חד הה&quot;ד ביום השמיני עצרת תהיה לכם. לכם לקרבא קרבנין עלייכו אבל אושפיזי מהימנותא במלכא משתכחו תדירא. וביומא דחדוות דמלכא כלהון מתכנפי עמיה ומשתכחן. ועל דא כתיב עצרת תרגומו כנישו. והאי יומא יעקב הוא רישא לחדוותא. וכל אינון אושפיזי חדאן עמיה ועל דא כתיב אשריך ישראל מי כמוך וכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר:

ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור וגו' א&quot;ר אלעזר הא אוקמוה אבל אמאי אסמיך קב&quot;ה פש' דא לפרשת מועדים. אלא כלהו בוצינין עלאין כלהו בוצינין לאדלקא משח רבות עלאה והא אתמר. ועל ידייהו דישראל מתברכאן עלאין ותתאין ואדליקו בוצינין כמה דאוקמיה דכתיב שמן וקטרת ישמח לב חדוות' דעלאין ותתאין:&lt;קטע סוף=דף קד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קה|א}}&lt;קטע התחלה=דף קה א/&gt;רבי אבא פתח שמחו ביי' וגילו צדקים (שמחו ביי' כד&quot;א) וכתיב זה היום עשה יי' נגילה ונשמחה בו ואוקמוה דהא בקב&quot;ה (נ&quot;א במועדיא) בעי למהדי (ליה) ולאנהרא (ליה) אנפין וישתכח בר נש בחדווה (עמיה) בגין דההוא חדווה דקב&quot;ה הוי דכתיב נגילה ונשמחה בו ביומא. בו בקב&quot;ה וכלא חד מלה. שמחו ביי' כד דינין אתכפיין ורחמי אתערו וכד מתערי רחמי כדין וגילו צדיקים (כתיב) צדיק וצדק מתברכאן כחדא דאקרון צדיקים כמה דאתמר דהא אלין מתברכאן (ס&quot;א מברכין) לעלמין ודאן לעלמין כלהו. והרנינו כל ישרי לב. אלין בני מהימנותא לאתקשרא בהו ובכלא בעי עובדא לתתא לאתערא לעילא ת&quot;ח מאן דאמר דלא בעיא עובדא בכלא או מלין לאפקא לון ולמעבד קלא בהו. תיפח רוחיה והא הכא פרשתא דא אוכח אדלקות בוצינייא וקטרת בוסמין (כחדא בגין) דכתיב שמן וקטרת ישמח לב (ובהאי) ובעובדא דא אשתכח אדלקותא לעילא וחדוותא לתתא (ס&quot;א אדלקותא וחדוותא לעילא ותתא) ואתקשרותא כחדא כדקא יאות (ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא). אמר ר' יהודה מזבח דלתתא אתער מזבח אחרא. כהן דלתתא אתער כהן אחרא בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא. ר' יוסי ור' יצחק הוו אזלי באורחא אמר ר' יוסי לר' יצחק כתיב וקראת לשבת ענג לקדוש יי' מכבד וגו'. וכבדתו מעשות דרכיך שפיר. אבל ממצא חפצך ודבר דבר מה הוא ומאי גריעותא הוא לשבת. א&quot;ל ודאי גריעותא הוא דלית לך מלה ומלה דנפיק מפומיה דבר נש דלית לה קלא וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא. ומאי הוא ההוא דאקרי חול (לעילא) מאינון יומין דחול. וכד אתער חול ביומא קדישא גריעותא הוא לעילא ודאי וקב&quot;ה וכנסת ישראל שאלי עליה מאן הוא דבעי לאפרשא זווגא דילן מאן הוא דבעי חול הכא. עתיקא קדישא לא אתחזי ולא שרייא על חול. בגין כך הרהור מותר מאי טעמא בגין דהרהור לא עביד מדי ולא אתעביד מניה קלא ולא סליק. אבל לבתר דאפיק מלה מפומיה ההוא מלה אתעביד קלא ובקע אוירין ורקיעין וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא ועל דא ממצוא חפצך ודבר דבר כתיב. ומאן דאפיק מלה קדישא מפומיה מלה דאורייתא אתעביד מניה קלא וסליק לעילא ואתערו קדושי מלכא עלאה ומתעטרן ברישיה וכדין אשתכח חדוותא לעילא ותתא. א&quot;ל ודאי הכי הוא והא שמענא מלה אבל מאן דשארי בתעניתא בשבתא עביד גריעותא לשבת או לא. אי תימא דלא עביד גריעותא הא סעודתי דמהימנותא בטיל מניה ועונשיה סגי הא חדוותא דשבת בטיל מניה. א&quot;ל מלה דא שמענא דדא הוא דאשגחן עליה מלעילא מכל בני עלמא בגין דהאי יומא חדוותא הוא לעילא ותתא חדוותא דכל חדוון חדוותא דכל מהימנותא ביה אשתכח ואפילו רשעים דגיהנם נייחין בהאי יומא. והאי בר נש לית ליה חדווה ולית ליה נייחא ושניא דא מכל עלאין ותתאין כלהו שאלין עליה מאי שניא דפלנייא הוא בצערא. ובשעתא דעתיקא קדישא אתגלי בהאי יומא ואשתכח האי בצערא צלותיה סלקא וקיימא קמיה כדין אתקרעו כל גזרי דינין דתגזרו עליה ואפילו אסתכמו בבי דינא דמלכא עליה לביש כלא אתקרע בגין דבשעתא דעתיקא אתגלייא כל חירו וכל חידו אשתכח בגין דאתגליא בהלולא דמלכא. ועל דא תנינן קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. מאן שבעים שנה אלא אע&quot;ג דאסכמו עליה כל אינון שבעין כתרי מלכא דהוא אתחזי בהו כלא אתקרע בגין דעתיקא קדישא נטיל (ס&quot;א בטיל ליה והני) ליה לבר נש. והני &lt;קטע סוף=דף קה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קה ב/&gt;מילי כד מתערי עליה בחלמא בליליא דשבתא. למלכא דעביד הלולא לבריה וגזר חדווה על כלא בהאי יומא דהלולא כל עלמא הוו חדאן ובר נש חד הוה עציב תפיש בקולרא. אתא מלכא לחדוותא חמא כל עמא חדאן כמה דאיהו גזר. זקף עינוי חמא ההוא בר נש תפיש בקולרא עציב. אמר ומה כל בני עלמא חדאן בהלולא דברי ודא תפיש בקולרא. מיד פקיד ונפקי ליה ושארו ליה מקולריה (ס&quot;א מקטרוי). כך האי דשארי בתעניתא בשבתא כל עלמא חדאן ואיהו עציב והאי אתפש בקולרא. בשעתא דעתיקא קדישא אתגלייא בהאי יומא ואשתכח האי בר נש תפיש בקולרא אע&quot;ג דאסכימו עליה כל אינון שבעין שנין דאמרן כלא אתקרע ולא שארי עליה דינא. ביומא אחרא אית ביה רשו למקרע ליה בההוא יומא כ&quot;ש שבת דלית לך יום דלא אשתכח ביה חילא ומאן דשארי בתעניתא דחלמא בההוא יומא לא סליק ההוא יומא עד דקרע דיניה אבל לאו דשבעים שנה כיומא דשבת. בגין כך בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא דלית רשו ליומא על יומא אחרא. כל יומא מה דאירע ביומיה עביד דלא אירע ביומיה לא עביד ועל דא לא לבעי ליה לאינש לסלקא ליה מיומא דא ליומא אחרא ובגין כך דבר יום ביומו תנינן ולא דבר יום ליומא אחרא. ותא חזי לאו למגנא מתערי עליה בחלמא בגין למתבע עליה רחמי ווי לההוא בר נש דלא מתערי עליה ולאו אודעו ליה בחלמא דהא אקרי רע ובגיני כך לא יגורך רע כתיב. וכתיב בל יפקד רע בל יפקד בגין דאיהו רע אמר רבי יוסי כתיב ממצוא חפצך ודבר דבר. כיון דכתיב ממצוא חפצך מהו ודבר דבר אלא עד דיגזר מלה כדקא יאות וימלל ליה ודאי כך הוא ברירא דמלה משמע דכתיב ודבר דבר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע:

ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי וגו'. ויצא רבי יהודה אמר נפק מכללא דחולקא דישראל דנפק מכללא דכלא נפק מכללא דמהימנותא. וינצו במחנה מכאן אוליפנא כל מאן דאתי מזוהמא דזרעא לסוף גלייה ליה קמי כלא. מאן גרים ליה זוהמא דחולקא בישא דאית ביה דלית ליה חולקא בכללא דישראל. רבי חייא פתח כבוד אלקים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר. כבוד אלקים הסתר דבר דלית רשו לבר נש לגלאה מלין סתימין דלא אתמסרו לאתגלייא מלין דחפא לון עתיק יומין כד&quot;א לאכול לשבעה ולמכסה עתיק. לאכול לשבעה עד ההוא אתר דאית ליה רשו ולא יתיר ועכ&quot;ד ולמכסה עתיק למכסה עתיק ודאי. דבר אחר לאכול לשבעה אינון חברייא דידעין ארחין ושבילין למיהך בארח מהימנותא כדקא יאות כגון דרא דר&quot;ש שארי בגויה ולמכסה עתיק מדרין אחרנין דהא כלהון לא אתחזון לאכול ולשבעה ולאתגלייא מלין בגווייהו. אלא למכסה עתיק כד&quot;א אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. ביומוי דר' שמעון הוה בר נש אמר לחבריה פתח פיך ויאירו דבריך בתר דשכיב הוו אמרי אל תתן את פיך וגו'. ביומוי לאכול לשבעה בתר דשכיב ולמכסה עתיק דחברייא מגמגמי ולא קיימי במלין. דבר אחר לאכול לשבעה באינון מלין דאתגליין ולמכסה עתיק באינון מלי דאתחפיין: &lt;קטע סוף=דף קה ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קו|א}}&lt;קטע התחלה=דף קו א/&gt;ויקוב בן האשה הישראלית את השם מהו ויקוב רבי אבא אמר ויקוב ודאי כד&quot;א ויקוב חור בדלתו נקיב מה דהוה סתים. ושם אמו שלומית בת דברי עד כאן סתים שמא דאמיה כיון דכתיב ויקוב נקיב שמא דאימיה. אמר רבי אבא אי לאו דבוצינא קדישא קיימא בעלמא לא ארשינא לגלאה (מכאן ולהלאה) דהא לא אתיהיב מלה דא לגלאה אלא לחברייא דאינון בין מחצדי חקלא (דאי לאו) תיפח רוחיהון דאינון דאתיין לגלאה לאינון דלא ידעי. ת&quot;ח כתיב וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי האי קרא הא אוקימנא אבל דא בר אינתו אחרא דאבוי בעלה דשלומית הוה. וכיון דאתא ההוא מצראה עלה בפלגות ליליא תב לביתא וידע מלה אתפרש מנה ולא אתא עלה. ונטל אינתו אחרא ואוליד להאי ואקרי איש הישראלי. ואחרא בן הישראלית. אי אינון אינצו הכא כחדא מאי קא בעי הכא שמא קדישא ואמאי קלל שמא קדישא. אלא איש הישראלי אמר מלה מאמיה מגו קטטה. מיד ויקוב בן האשה הישראלית. כד&quot;א ויקוב חור בדלתו. רזא דמלה נטל ה' דשמא קדישא ולייט לאגנא על אמיה ודא הוא נקיבא דאיהו נקיב ופריש שמא קדישא. ולמחצרי חקלא אתמר. ורזא דמלה כן דרך אשה מנאפת וגו' זכאה חולקהון דצדיקייא דידעין מלה ומכסיין לה. וע&quot;ד אתמר ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל. ה' בתראה הות נוקבא דינקא בתרין סטרין בגין כך נטלא זיינין דמלכא ונקמת נקמתא. דכתיב הוצא את המקלל. על דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דחילו דאמא אקדים לאבא. וזכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי:

ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. רבי יהודה אמר הא אוקמוה. אבל כי יקלל אלקיו סתים ובגין דאמר אלקיו סתם לכך ונשא חטאו דהא לא ידעינן מאן הוא דחלא דיליה אי אחד מן השרים או חד מן ככביא או חד מדברי עלמא. א&quot;ר יוסי אי צדיק גמור הוא לא יתער (ס&quot;א מלה) חיליהון וכיון דאתער מלה דא חיישינן מינות אזדריקת ביה ולא ימות (ס&quot;א א&quot;ר יוסי אפילו צדיק גמור לא ימות) על דא בגין דאיהו מלה סתים. רבי יהודה אמר דאין ליה לטב בהא דאי אמר אלקי יכיל למטען אלקי דהוה עד השתא דאתמשכנא אבתריה בלבאי והשתא אהדרנא לקבלא מהימנותא עלאה אבל אי אמר יי' אלקים או יי' ונקיב ליה בשמא האי לית ליה למטען בהאי בגין דדא הוא מהימנותא דכלא וכל את ואת דשמא קדישא דא סלקא לשמא שלימא (ס&quot;א לשבחא). ד&quot;א ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ר' יצחק אמר ויקוב בן האשה אמאי. אלא כמה דאוקמוה אבל האיש הישראלי בעלה דשלומית הוה. רבי יהודה אמר בריה דבעלה דשלומית מאנתו אחרא הוה. א&quot;ר יצחק נצו כחדא וא&quot;ל מלה מאימיה וכי אבוי הוה דאתקטל בשמא קדישא כמה דאוקמוה דכתיב הלהרגני אתה אומר דהא בשמא קדישא קטיל ליה משה ועל דא אושיט מלה לקבליה ודא הוא דכתיב ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל. ויביאו אותו אל משה. אמאי. (ס&quot;א לגבי דמשה בין דקטיל לאבוהי כו') בגין דמטא לגביה דמשה על דקטיל לאבוהי בשמא קדישא בגין כך ויביאו אותו אל משה כיון דחמא משה מיד ויניחוהו במשמר ואבא וברא נפלו בידא דמשה:

איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו רבי יצחק פתח שמע עמי ואעידה בך ישראל אם תשמע לי. לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר. כיון דכתיב לא יהיה בך אל זר מאי ולא תשתחוה לאל נכר &lt;קטע סוף=דף קו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קו ב/&gt;אלא לא יהיה בך אל זר דלא ייעול בר נש ליצר הרע בגויה דכל מאן דאתי לאתחברא ביה אל זר שריא בגויה דהא כד אתחבר ב&quot;נ ביה מיד אתי לאעברא על פתגמי אורייתא אתי לאעברא על מהימנותא דשמא קדישא ואתי לבתר למסגד לטעוון אחרן ועל דא כתיב לא יהיה בך אל זר כיון דלא יהיה בך אל זר לא תיתי למסגד לטעוון אחרן ולמעבר על מהימנותא דשמא קדישא חדא הוא דכתיב ולא תשתחוה לאל נכר ומהימנותא בישא דב&quot;נ דא הוא. ועל דא כי יקלל אלקיו דיכיל למטען דהוא לייט לההוא אל זר יצרא בישא דשרייא עליה לזמנין ואנן לא ידעינן מלוי אי קשוט או לאו ועל דא תשא חטאו אבל ונוקב שם יי' מות יומת. אמר רבי יהודה אי הכי אמאי ונשא חטאו ונסלח חטאו מבעי ליה. (ס&quot;א אלא) א&quot;ל כגון דאמר אלקי כמה דאוקימנא סתם ולא פריש. רבי חייא אמר כי יקלל אלקיו סתם ולא פירש והא ודאי ונשא חטאו. אבל ונוקב שם יי' מות יומת דהא הכא תלייא מהימנותא דכלא ולית ליה רשו למטען עליה כלל. אמר רבי יוסי הכי הוא ודאי דהא שמא דא מהימנותא דעלאי ותאי ועל דא קיימין עלמין כלהו באת חד זעירא תליין אלף אלפין ורבוא רבבן עלמין דכסופין ועל דא תנינן אתוון אלין קשירין אלין באלין וכמה אלף רבבן עלאין (ס&quot;א עלמין) תליין בכל את ואת ואסתליקו ואתקשרו במהימנותא (ואתגלייא) וסתים בהו מה דלא אתדבקו עלאין ותתאין אורייתא בהו תלייא עלמא דין ועלמא דאתי הוא ושמיה חד. ועל דא כתיב אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני וכתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך:

רבי חזקיה פתח לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה במשוך היובל. ומה טורא דסיני דאיהו טורא כשאר טורי עלמא בגין דאתחזי עליה יקרא דמלכא קדישא כתיב לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה מאן דקריב למלכא לא כ&quot;ש. ומה טורא דסיני דיכיל ב&quot;נ לאושיט ביה ידא ארח יקר בדחילו כתיב לא תגע בו יד סתם ואפילו בארח יקר. מאן דאושיט ידיה בארח קלנא לקביל מלכא לא כל שכן. רבי ייסא פתח ואמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. ומה משה דמן יומא דאתיליד זיהרא קדישא עלאה לא אעדי מניה כתיב ביה אל תקרב הלום. אמר ליה. משה עד כאן לא אנת כדאי לאשתמשא ביקרי של נעליך. ומה משה כך דהוה קריב בדחילו בקדושה כתיב ביה הכי. מאן דקריב בארח קלנא לגבי מלכא על אחת כמה וכמה. רבי אבא אמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. ת&quot;ח כד הוו ישראל במצרים היו ידעי באינון רברבי עלמא דממנן שעל שאר עמין וכל חד וחד הוה ליה דחלא בלחודוי מנייהו. כיון דאתקשרו בקשרא דמהימנותא וקריב לון קב&quot;ה לפולחניה אתפרשו מנייהו וקריבו לגבי מהימנותא עלאה קדישא ובג&quot;כ כתיב איש איש כי יקלל אלקיו ואע&quot;ג דפולחנא נוכראה הוא כיון דאנא פקודת לון ממנא לדברא עלמא מאן דלייט ומבזי לון ונשא חטאו ודאי דהא ברשותי קיימין ואזלי ומדברין בני עלמא. אבל ונוקב שם יי' מות יומת לאו ונשא חטאו כמה לאלין אלא מות יומת. מות בעלמא דין יומת בעלמא דאתי. לאלין ונשא חטאו בגין דמבזי עובדי ידי מבזי לשמשי דאנא פקידית ואסיר הוא אבל מיתה לא אתחייב בהו. ר&quot;ש הוה אזיל בארחא והוה עמיה רבי אלעזר ורבי אבא ורבי חייא ורבי יוסי ורבי יהודה מטו לחד טיקלי דמיא פוסקרא רבי יוסי בקטפוי לגו מייא אמר &lt;קטע סוף=דף קו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קז|א}}&lt;קטע התחלה=דף קז א/&gt;קוטרא דקוסטי דמיא ולואי ולא שכיח. א&quot;ל ריש אסיר לך. שמשא דעלמא הוא ואסיר לאנהגא קלנא בשמשא דקב&quot;ה וכ&quot;ש דאינון עובדי קשוט. בנימוסי דקסטירא עלאה שכיחי. פתח ואמר וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וירא אלקים את כל אשר עשה סתם אפילו נחשים ועקרבים ויתושים ואפילו אינון דאתחזון מחבלי עלמא בכלהו כתיב והנה טוב מאד כלהו שמשי עלמא מדברי עלמא ובני נשא לא ידעי. עד דהוו אזלי חמו חד חויא מדבר קמייהו אמר ר&quot;ש ודא דא אזיל לארחשא לן ניסא רהט ההוא חויא קמייהו וקטר בחד אפעה בקיטרא דאורחא סטון (ס&quot;א נצן) חד בחד ומיתו. כד מטון חמו לון לתרוייהו שכיבין בארחא. אר&quot;ש בריך רחמנא דרחיש לן ניסא דהא כל מאן דאסתכל בהאי כד איהו בקיומיה או איהו יסתכל בבר נש לא ישתזיב ודאי כ&quot;ש אי יקרב בהדיה. קרא עליה לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך. ובכלא עביד קב&quot;ה שליחותא דיליה ולית לן לאנהגא קלנא בכל מה דאיהו עבד וע&quot;ד כתיב טוב יי' לכל ורחמיו על כל מעשיו. וכתיב יודוך יי' כל מעשיך. (נדפס ויחי רבא):

רבי שמעון פתח אני חבצלת השרון שושנת העמקים. כמה חביבה כנסת ישראל קמי קב&quot;ה דקב&quot;ה משבח לה והיא משבחת ליה תדיר וכמה שבחין ומזמרין אתקנת ליה למלכא תדיר. זכאה חולקהון דישראל דאחידן בעדבא דחולקא קדישא כמה דכתיב כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו. אני חבצלת השרון דא כ&quot;י דאקרי חבצלת דקיימא בשפירו דנוי בגנתא דעדן לאתנטעא. השרון דהיא נטרת (נ&quot;א שרה) ומשבחת ליה למלכא עלאה. ד&quot;א אני חבצלת השרון. דבעייא לאשתקאה משקיו דנחלא עמיקא מבועא דנחלין כד&quot;א והיה השרון (כערבה) (לאגם מים). שושנת העמקים דקיימא בעמיקתא דכלא. שושנת העמקים. מאי אינון עמקים כד&quot;א ממעמקים קראתיך יי'. חבצלת השרון מההוא אתר דשקיו דנחלין עמיקין נפקין ולא פסקין לעלמין. שושנת העמקים דההוא אתר דאקרי עמיקא דכלא סתים מכל סטרין. ת&quot;ח בקדמיתא חבצלת ירוקא בטרפין ירוקין לבתר שושנה בתרין גוונין סומק וחוור. שושנת בשית טרפין. שושנת דשניאת גוונהא ואשתניאת מגוונא לגוונא. שושנת בקדמיתא חבצלת בזמנא דבעייא לאזדווגא ביה במלכא אקרי חבצלת. בתר דאתדבקת ביה במלכא באינון נשיקין אקרי שושנה בגין דכתיב שפתותיו שושנים. שושנת העמקים דהיא שניית ומשניאת גוונהא זמנין לטב וזמנין לביש זמנין לדינא וזמנין לרחמי. ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וגו'. ת&quot;ח דהא בני נשא לא ידעין ולא מסתכלין ולא משגיחין בשעתא דברא קב&quot;ה לאדם. ואוקיר ליה ביקירו עלאה בעא מיניה לאתדבקא ביה בגין דישתכח יחידאי ובלא יחידאי ובאתר דדביקותא יחידא' דלא ישתני ולא יתהפך לעלמין בההוא קשורא דמהימנותא יחידאה דכלא ביה אתקשר. הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן. ולבתר סאטו מאורחא דמהימנותא ושבקו אילנא יחידאה עלאה מכל אילנין ואתו לאתדבקא באתר דמשתני ומתהפך מגוונא לגוונא ומטב לביש ומביש לטב ונחתו מעילא לתתא ותאדבקו לתתא בשנויין סגיאין ושבקו עלאה דכלא דהוה חד ולא אשתני לעלמין הה&quot;ד אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. והמה בקשו חשבונות רבים ודאי. כדין אתהפך לבייהו בההוא סטרא ממש זמנין לטב זמנין לביש זמנין לרחמי זמנין לדינא &lt;קטע סוף=דף קז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קז ב/&gt;כההוא מלה דאתדבקו בה ודאי. והמה בקשו חשבונות רבים ואתדבקו בהו. א&quot;ל קב&quot;ה אדם שבקת חיי ואתדבקת במותא. חיי דכתיב ועץ החיים בתוך הגן עץ דאתקרי חיי דמאן דאחיד ביה ולא טעים טעמא דמותא לעלמין ואתדבקת באילנא אחרא הא ודאי מותא הוא לקבלך הה&quot;ד רגליה יורדות מות וגו' וכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה ודאי באתר דמותא אתדבק ושבק אתר דחיי בגין כך אתגזר עליה ועל כל עלמא מותא. אי הוא חטא כל עלמא מאי חטאו אי תימא דכל בריין אתו ואכלו מאילנא דא ואתרמי מכלא. לאו הכי. אלא בשעתא דאדם קאים על רגלוי חמו ליה בריין כלהו ודחלו מקמיה והוו נטלין בתריה כעבדין קמי מלכא והוא אמר לון אנא ואתון בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני יי' עושנו וכלהו אתו בתריה. כיון דחמו דאדם מגיד להאי אתר ואתדבק ביה כלהו אתמשכו אבתריה וגרים מותא ליה ולכל עלמא כדין אשתני אדם לכמה גוונין זמנין לטב זמנין לביש זמנין רוגזא זמנין נייחא זמנין דינא וזמנין רחמי זמנין חיי זמנין מותא ולא קאים בקיומא תדיר בחד מנייהו בגין דההוא אתר גרמא ליה וע&quot;ד אקרי להט החרב המתהפכת מן סטרא דא לסטרא דא מן טב לביש מן רחמי לדינא מן שלום לקרבא. אתהפיכת הוא לכלא ואקרי טוב ורע דכתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. ומלכא עילאה לרחמא על עובדי ידוי אוכח ליה ואמר ליה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו והוא לא קביל מניה ואתמשך בתר אתתיה ואתתרך לעלמין דהא אתתא לאתר דא סלקא ולא יתיר ואתתא גרים מותא לכלא. ת&quot;ח לעלמא דאתי כתיב כי כימי העץ ימי עמי. כימי העץ ההוא עץ דאשתמודע. ביה זמנא כתיב בלע המות לנצח ומחה יי' אלקים דמעה מעל כל פנים. ברוך יי' לעולם אמן ואמן. ימלוך יי' לעולם אמן ואמן: &lt;קטע סוף=דף קז ב/&gt;</text>
      <sha1>jdplzwqwcrez0zd3qvsfcl7aycnbw22</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947913</id>
      <parentid>2947878</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T21:29:58Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947913</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="251347" sha1="og1bbchpuzc14xg1p4fjpehawve2qu1" xml:space="preserve">__TOC__

&lt;קטע התחלה=דף פ א/&gt;

==קדושים==
{{ממ זהר משולב|ג|פ|א}} {{צ|וידבר יי' אל משה לאמר. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם}} {{ממ|ויקרא|יט|ב}}. 

רבי אלעזר פתח {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וגו'}} {{ממ|תהלים|לב|ט}}. בכמה זמנין אורייתא אסהידת בהו בבני נשא, כמה זמנין ארימת קלין לכל סטרין לאתערא להו, וכלהו דמיכין בשינתא בחוביהון (ס&quot;א בחוריהון), לא מסתכלין ולא משגיחין. בהיך אנפין יקומון ליומא דדינא עלאה כד יתבע לון מלכא עלאה עלבונא דאורייתא דצווחת לקבליהון ולא אהדרו אפין לקבלה דכלהו פגימין בכלא דלא ידעו מהימנותא דמלכא עלאה. ווי לון ווי לנפשהון. דהא אורייתא ביה אסהידת ואמרת {{צ|מי פתי יסור הנה חסר לב (ס&quot;א ואמרה) אמרה לו}} {{ממ|משלי|ט|טז}}. 

מהו {{צ|חסר לב}}? דלית ליה מהימנותא. דמאן דלא אשתדל באורייתא לאו ביה מהימנותא ופגים הוא מכלא.  {{צ|אמרה לו}} - 'אומרה לו' מבעי ליה, כד&quot;א {{צ|אומרה לאל סלעי}} - מהו {{צ|אמרה}}? אלא לאכללא ולאתוספא אורייתא דלעילא דהיא קרייה ליה חסר לב פגים מהימנותא דהכי תנינן כל מאן דלא אשתדל באורייתא אסיר למקרב לגביה לאשתתפא בהדיה ולמעבד ביה סחורתא. וכ&quot;ש למהך עמיה באורחא דהא לית ביה מהימנותא (וע&quot;ד) תנינן כל בר נש דאזיל בארחא ולית עמיה מלי דאורייתא אתחייב בנפשיה. כ&quot;ש מאן דאזדווג בארחא עם מאן דלית ביה מהימנותא. דלא חשיב ליקרא דמאריה ודידיה דלא חס על נפשיה. 

ר' יהודה אומר מאן דלא חס על נפשיה היך ישלוף נפשא דכשרא לבריה. 

אמר ר' אלעזר תווהנא על דרא והא אתמר מלה וכו' וע&quot;ד כתיב {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין}}. זכאין אינון צדיקייא דמשתדלי באורייתא וידעין ארחוי דקב&quot;ה ומקדשי גרמייהו בקדושה דמלכא ואשתכחו קדישין בכלא. ובגין כך משלפי רוחא דקדושה מלעילא ובנייהו כלהו זכאי קשוט ואקרון בני מלכא בנין קדישין. {{ש}}
ווי להון לרשיעייא דכלהו חציפין ועובדייהו חציפין. בגיני כך ירתין בנייהו נפשא חציפא מסטרא דמסאבא. כמה דכתיב {{צ|ונטמתם בם}} - אתא לאסתאבא מסאבין ליה. 

{{צ|אל תהיו כסוס כפרד}} - דאינון מארי זנותא (ס&quot;א דמסאבותא) על כלא. {{צ|אין הבין}} - דלא ישתדלו בני נשא בארחא דאאי הכי כתיב הכא {{צ|אין הבין}} וכתיב התם {{צ|והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה רועים לא ידעו הבין}} {{ממ|ישעיהו|נו|יא}}. כלומר יהון מזדמנין אינון דאקרון עזי נפש. מאי טעמא משום דלא ידעו הבין. {{ש}}
{{צ|והמה רועים}} - מאי &lt;קטע סוף=דף פ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פ ב/&gt;{{צ|רועים}}? אלין אינון מדברי ומנהגי לבר נש בגיהנם. {{ש}}
{{צ|לא ידעו שבעה}} - כד&quot;א {{צ|לעלוקה שתי בנות הב הב}} {{ממ|משלי|ל|טו}}, בגין כך דאינון הב הב לא ידעו שבעה. {{ש}}
{{צ|כלם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו}} - דהא תיירי דגיהנם אינון. 

וכל דא מאן גרים להו? בגין דלא אתקדשו בההוא זווגא כמה דאצטריך. וע&quot;ד כתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. אמר קב&quot;ה מכל שאר עמין לא רעיתי לאדבקא בי אלא ישראל דכתיב {{צ|ואתם הדבקים ביי'}} - אתון ולא שאר עמין (וע&quot;ד כתיב הכא קדושים) בג&quot;כ (קדושים תהיו דייקא):


{{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. רבי יצחק פתח: {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים וגו'}} {{ממ|ישעיהו|יח|א}} - וכי בגין דהיא ארץ צלצל כנפים קנטורא ביה אשתכח דכתיב {{צ|הוי ארץ}}? אלא אמר ר' יצחק בשעתא דקב&quot;ה ברא עלמא ובעא לגלאה עמיקתא מגו מסתרתא ונהורא מגו חשוכא הוו כלילן דא בדא, ובגין כך מגו חשוכא נפק נהורא ומגו מסתרתא נפק ואתגליא עמיקא. ודא נפקא מן דא, דמגו טב נפיק ביש ומגו רחמי נפיק דינא. וכלא אתכליל דא בדא יצר טוב ויצר רע ימינא ושמאלא. ישראל ושאר עמי, חוור ואוכם וכלא חד בחד תלייא. 

תאנא אמר ר' יצחק אמר ר' יהודה כל עלמא כלהו לא אתחזי אלא בחד עטירא דקוטפא (ס&quot;א דקיזטופא) בקיטרוי כד אתדן עלמא בדינא כליל ברחמי אתדן. ואי לאו לא יכיל עלמא לקיימא אפילו רגעא חדא. והא אוקימנא מלי כמה דכתיב {{צ|כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל}}. ותאנא בההוא זמנא דדינא תלייא בעלמא וצדק אתעטרא בדינא כמה מארי דגדפין מתערי לקבלי מארי דדינא קשיא לשלטאה בעלמא פרסין גדפין מהאי סטרא ומהאי סטרא לאשתטחא (ס&quot;א לאשגחא) בעלמא. כדין מתערין גדפין למפרס לון ולאשתאבא (נ&quot;א ולאשתתפא) בדינא קשיא ושאטין בעלמא לאבאשא. כדין כתיב {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים}}. 

אמר ר' יהודה חמינא בני עלמא בחציפותא בר אינון זכאי קשוט. ובגין כך כביכול כלא הכי אשתכח אתא לאתדכאה מסייעין ליה. אתי לאסתאבא כמה דאוקימנא ונטמתם בם:


רבי יוסי הוה אזיל בארחא. פגע ביה ר' חייא. אמר ליה האי דאוקמוה חברייא דכתיב בעלי {{צ|ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה עד עולם}} - בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה. אמאי? בגין דדברי תורה סלקין על כל קרבנין דעלמא כמה דאוקמוה דכתיב {{צ|זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים}} - שקיל אורייתא לקביל כל קרבנין דעלמא. 

א&quot;ל הכי הוא ודאי. דכל מאן דאשתדל באורייתא אע&quot;ג דאתגזר עליה עונשא מלעילא ניחא ליה מכל קרבנין ועלוון וההוא עונשא אתקרע (ובגין דילעי בה לשמה קב&quot;ה אתפייס בהדיה). ותא חזי לא אתדכי בר נש לעלמין אלא במילין דאורייתא. בגיני כך מלין דאורייתא לא מקבלין טומאה בגין דאיהי קיימא לדכאה לאלין מסאבי. ואסוותא באורייתא אשתכח דכתיב {{צ|רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך}}. ודכוותא אשתכח באורייתא דכתיב {{צ|יראת יי' טהורה עומדת לעד}} - מאי {{צ|עומדת לעד}}? דקיימא תדירא בההוא דכיותא ולא אתעדי מניה לעלמין. 

א&quot;ל יראת יי' כתיב ולא תורה. א&quot;ל הכי הוא ודאי דהא אורייתא מסטרא דגבורה קא אתייא. א&quot;ל ומהתם נפקא? מהכא נפקא דכתיב ראשית חכמה יראת יי'. וכתיב יראת יי' טהורה. ואורייתא קדושה אתקרי דכתיב כי קדוש אני יי' ודא אורייתא שמא קדישא עלאה וע&quot;ד&lt;קטע סוף=דף פ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|א}}&lt;קטע התחלה=דף פא א/&gt;מאן דאשתדל בה אתדכי ולבתר אתקדש דכתיב {{צ|קדושים תהיו}} - קדושים היו לא כתיב אלא {{צ|תהיו}} - תהיו ודאי. 

א&quot;ל הכי הוא ומקרא כתיב {{צ|ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש}} וכתיב {{צ|אלה הדברים וגו'}}. 

תאנא קדושה דאורייתא קדושה דסליקת על כל קדושין. וקדושה דחכמתא עלאה סתימאה סלקא על כלא. אמר ליה לאו אורייתא בלא חכמתא ולא חכמתא בלא אורייתא וכלא בחד דרגא הוא וכלא חד אלא אורייתא בחכמה עלאה אשתכחת ובה קיימא ובה אתנטעו שרשהא מכל סטרין. 


עד דהוו אזלי אשכחו חד בר נש בלקינטא דקוסטא (ס&quot;א בלקיטנא דקיסחא) רכיב על סוסיא אשתמיט ידוי לחד ענפא דאילנא. א&quot;ר יוסי האי הוא דכתיב {{צ|והתקדשתם והייתם קדושים}}, אדם מקדש עצמו מלמטה מקדישין אותו מלמעלה. הה&quot;ד {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}:


תאני רבי אבא פרשתא דא כללא דאורייתא היא. וחותמא דקושטא דגושפנקא היא. בפרשתא דא אתחדשו רזין עלאין דאורייתא. בעשר אמירן וגזרין וענשין ופקודין עלאין דכד מטאן חברייא לפרשתא דא הוו חדאן. 

אמר ר' אבא מאי טעמא פרשתא דעריות ופרשתא דקדושים תהיו סמוכין דא לדא? אלא הכי תאנא כל מאן דאסתמר מאלין עריין בקדושה אתעביד ודאי. וכל שכן אי אתקדש בקדושה דמאריה. והא אתערו חברייא אימתי עונתן דכלא לאתקדש בר נש. תא חזי מאן דבעי לאתקדשא ברעותא דמאריה לא לישמש אלא מפלגות ליליא ואילך או בפלגות ליליא דהא בההיא שעתא קב&quot;ה אשתכח בגנתא דעדן וקדושה עלאה אתער. וכדין שעתא היא לאתקדשא. האי לשאר בני נשא. תלמידי חכמים דידעין ארחוי דאורייתא בפלגות ליליא שעתא דלהון למיקם למלעי באורייתא לאזדווגא בכ&quot;י לשבחא לשמא קדישא למלכא קדישא. בליליא דשבתא דרעותא דכלא אשתכח זווגא דלהון בההיא שעתא. לאפקא רעותא דקב&quot;ה וכ&quot;י כמה דאתמר דכתיב {{צ|בנים אתם ליי' אלקיכם}} ואלין אקרון קדישין דכתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. וכתיב {{צ|והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וגו':}}


{{צ|קדושים תהיו}}. {{ש}}
רבי אבא פתח {{צ|ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ}} {{ממ|ש&quot;ב|ז|כג}} {{ממ|דה&quot;א|יז|כא}}. ת&quot;ח בכל עמין דעלמא לא אתרעי בהו קב&quot;ה בר בישראל בלחודייהו. ועבד לון עמא יחידאה בעלמא וקרא לון גוי אחד כשמיה. ואעטר לון בכמה עטרין וכמה פקודין לאתעטרא בהו. ועל דא תפילין דרישא ותפילין דדרועא לאתעטרא בהו בר נש כגוונא דלעילא ולאשתכחא חד שלים בכלא. ובההיא שעתא דאתעטר בהו בר נש ואתקדש בהו. אתעביד שלים ואקרי אחד דאחד לא אקרי אלא כד איהו שלים ומאן דפגים לא אקרי אחד ועל דא קב&quot;ה אקרי אחד בשלימו דכלא בשלימו דאבהן בשלימו דכנסת ישראל. בג&quot;כ ישראל לתתא אקרון אחד. דכד בר נש אנח תפילין ואתחפי בכסוי דמצוה כדין אתעטר בעטרין קדישין כגוונא דלעילא ואקרי אחד. ובגיני כך ליתי אחד וישתדל באחד. קב&quot;ה דאיהו אחד ישתדל באחד. דהא לית מלכא משתדל אלא במאי דאתחזי ליה. ובגיני כך כתיב והוא באחד ומי ישיבנו. לא שארי קב&quot;ה ולא אשתכח אלא באחד. באחד אחד מבעי ליה. אלא במאן דאתתקן בקדושה עלאה למהוי חד. כדין הוא שריא באחד ולא באתר אחרא. ואימתי אקרי ב&quot;נ אחד. בשעתא דאשתכח דכר ונוקבא ואתקדש בקדושה (ס&quot;א בעטרין) עלאה ואתכוון לאתקדשא. ות&quot;ח בזמנא&lt;קטע סוף=דף פא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פא ב/&gt;
דאשתכח בר נש בזווגא חד דכר ונוקבא ואתכוון לאתקדשא כדקא יאות. כדין הוא שלים ואקרי אחד בלא פגימו. בגיני כך בעי בר נש למהדי לאתתיה בההיא שעתא לזמנא לה ברעותא חדא עמיה. ויתכונון תרוייהו כחד לההיא מלה. וכד משתכחי תרוייהו כחד כדין כלא חד בנפשא ובגופא. בנפשא לאדבקא דא בדא ברעותא חדא. ובגופא כמה דאוליפנא דבר נש דלא נסיב הוא כמאן דאתפליג וכד מתחברן דכר ונוקבא כדין אתעבידו חד גופא אשתכח דאינהו חד נפשא וחד גופא ואקרי בר נש אחד כדין קב&quot;ה שארי באחד ואפקיד רוחא דקדושה בההוא אחד. ואלין אקרון בנין דקב&quot;ה כמה דאתמר. ובגיני כך קדושים תהיו כי קדוש אני יי' זכאין אינון ישראל דלא אוקים מלה דא באתר אחרא אלא ביה ממש דכתיב כי קדוש אני יי' לאתדבקא ביה ולא באחרא ועלדא קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם:


{{צ|איש אמו ואביו תיראו וגו'}} - הא תנינן דפרשתא דא כללא דאורייתא מקיש דחילו דאבא ואימא לשבתותי. אלא אמר ר' יוסי כלא חד מאן דדחיל מהאי נטיר להאי. איש אמו אקדים אמו לאביו בדחילו. מ&quot;ט כמה דאוקמוה אבל אימא דלית רשו בידהא כל כך כאביו (ס&quot;א אבל ת&quot;ח אמו דא כ&quot;י ובגין דבה שריא יראה ואיהי יראת ה' אתקרי) אקדים דחילו חילה. רבי יצחק אמר מה כתיב לעילא קדושים תהיו אתי בר נש לאתקדשא באתתיה כחד. ממאן הוא שבחא יתיר בההיא קדושה. הוי אימא מנוקבא. בג&quot;כ {{צ|איש אמו ואביו תיראו}}. 

ר' יהודה אמר {{צ|איש אמו ואביו תיראו}} כהאי גוונא {{צ|ביום עשות יי' אלקים ארץ ושמים}} ובאתר אחרא אקדים שמים לארץ אלא לאחזאה דתרוייהו כחדא אתעבידו אוף הכא אקדים אמא לאבא ובאתר אחרא אקדים אבא לאמא לאחזאה דתרוייהו כחדא אשתדלו ביה. {{צ|ואת שבתותי תשמרו}} - שקיל דא לדא וכלא כחדא אתקלו במתקלא חד דכתיב {{צ|ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם}}, וכתיב {{צ|זכור את יום השבת לקדשו}}. אלא חד לאבא וחד לאימא. כתיב הכא {{צ|איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו}}, וכתיב התם {{צ|ואת שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו}}. מה מקדשי &lt;קטע סוף=דף פא ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פב|א}}&lt;קטע התחלה=דף פב א/&gt;כמשמעו, תו מקדשי אלין אינון דמקדשי גרמייהו בההוא שעתא. כגוונא דא וממקדשי תחלו. אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי. מה להלן ממקודשי אף כאן ממקודשי דאינון אבא ואימא:


{{צ|איש אמו ואביו תיראו}}. ר&quot;ש אמר כתיב {{צ|ואתם הדבקים ביי' וגו'}} {{ממ|דברים|ד|ד}} - זכאין אינון ישראל דמתדבקן ביה בקב&quot;ה (אינון ולא אומין עכו&quot;ם) ובגין דאינון מתדבקן ביה בקב&quot;ה כלא אתדבקו כחדא דא בדא. 

ת&quot;ח בשעתא דב&quot;נ מקדש לתתא כגון חברייא דמקדשי גרמייהו משבת לשבת בשעתא דזווגא עלאה אשתכח דהא בההיא שעתא רעיא אשתכח וברכתא אזדמנת. כדין מתדבקן כלהו כחד. נפשא דשבת וגופא דאזדמן בשבת. ועל דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דאינון זווגא חד בגופא בההיא שעתא דאתקדשא. ואת שבתותי תשמורו דא שבת עילאה ושבת תתאה דאינון מזמני לנפשא בההוא גופא מההוא זווגא עלאה וע&quot;ד ואת שבתותי תשמורו תרי. וכלא אתדבק דא בדא זכאה חולקהון דישראל. 

ד&quot;א {{צ|ואת שבתותי תשמורו}} - לאזהרה לאינון דמחכאן לזווגיהו משבת לשבת והא אוקימנא כמה דכתיב {{צ|לסריסים אשר ישמרו את שבתותי}} - מאן {{צ|סריסים}}? אלין אינון חברייא דמסרסן גרמייהו כל שאר יומין בגין למלעי באורייתא ואינון מחכאן משבת לשבת. הה&quot;ד {{צ|אשר ישמרו את שבתותי}}, כד&quot;א {{צ|ואביו שמר את הדבר}}. ובגיני כך {{צ|ואת שבתותי תשמורו}}. 

{{צ|איש אמו ואביו תיראו}} - דא גופא. {{צ|ואת שבתותי תשמורו}} - דא נפשא. וכלא אתדבק דא בדא - זכאה חולקהון דישראל! 

רעיא מהימנא

אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. פִּקּוּדָא דָּא, שָׁקִיל דָּא לְדָא. שָׁקִיל יְקָרָא דְּאָב וְאֵם, לִיקָרָא דְּשַׁבָּת. לְאַבָּא אַקְדִּים כָּבוֹד, וְהַאי אִיהוּ דְּאָמַר קְרָא, (מלאכי א) וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיִּה מוֹרָאִי. כְּבוֹדִי סָלִיק בְּחוּשְׁבָּן עֶשֶׂר אֲמִירָן, ול&quot;ב אֱלֹהִים דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית.

וּבְכָל אֲתַר (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֵין כָּבוֹד אֶלָּא תּוֹרָה. בְּגִין דְּאִינּוּן לֵ&quot;ב אֱלֹהִים דְּתוֹרָה, יְקָרָא דִּילֵיהּ. וְאִלֵּין (אינון) חֲכָמִים דְּאוֹרַיְיתָא, חֲכָמִים בְּחָכְמָה, יָרְתִין הַאי כָּבוֹד וְלָא טִפְּשֵׁי, דְּעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. וּמְנָלָן דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּאוֹרַיְיתָא אִקְרֵי כְּסִיל, דִּכְתִּיב, (תהלים צב) וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת. וְאֵין זֹאת, אֶלָּא תּוֹרָה, דִּכְתִּיב, (דברים ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה.

רַעְיָא מְהֵימָנָא. בְּגִין דַּחֲלִישָׁתָא, פָּתַחְנָא לְפַרְשְׁתָּא בְּאִלֵּין פִּקוּדִין, לְמֶהֱוִי מְעַט עֶזֶר לָךְ. אִתְתָּקַּף בָּךְ, דְּהָא מַשִּׁרְיָין דִּמְתִּיבְתָּאן אָתָאן לְגַבָּךְ, בְּפִקּוּדָא בָּתַר דָּא, דְּאִיהוּ פִּקּוּדָא לְהַעֲמִיד עָלֶיךָ מֶלֶךְ לְעֵילָּא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יוֹקִים לָךְ מֶלֶךְ בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין בְּדִיוּקְנֵיהּ. בְּגִין דְּרַבָּנָן דִּמְתִיבְתָּא, עָלַיְיהוּ שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה וְתַתָּאָה. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֶלֶךְ בְּאֶמְצָּעִיתָא, אָחִיד בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא בְּדִיוּקְנֵיהּ, בְּרָא דִּילֵיהּ, קוּם בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא.

קָם רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְסָלִיק יְדוֹי לְעֵילָּא, וְאָמַר, יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ עִלַּת הָעִלּוֹת, דְּאַנְתְּ מִתְעַלֶּה מֵעִלּוּי לְעִלּוּי, עַד דְּלֵית עִלּוּי. אֶלָּא דְּאַנְתְּ לְעֵילָּא מִכָּל עִלּוּי. לְמֵיהַב לִי חֵילָא, לְמֶעְבַּד רְעוּתָךְ בְּדַרְגִּין דִּילָךְ, דְּאִינּוּן אַבָּא וְאִימָּא, וַאֲנָא בְּרָא דִּלְהוֹן. וּבְיִחוּדָךְ תַּרְוַויְיהוּ אֶחָד. וְאַנְתְּ שַׁקְלַת דְּחִילוּ דְּאַבָּא וְאִימָא, לִדְחִילוּ דִּילָךְ, בָּתַר דְּאַנְתְּ בְּאֶמְצָּעִיתָא חַד, וְלָא תְּרֵין, בְּלָא שׁוּתָּפוּ, אַף עַל גַּב דְּאִינּוּן חַד בְּשׁוּתָּפוּ דִּילָךְ, אֲבָל אַנְּתְּ חַד בְּלָא שׁוּתָּפוּ דְּתִנְיָינָא. וּבְגִין דָּא אִתְּמַר בָּךְ, (דברים לב) וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי.

הַב לִי חֵילָא, לְאִתְּעָרָא בִּיקָרָךְ בְּקַדְמִיתָא. וּלְבָתַר בִּיקָרָא דְּאָבִי וְאִמִי דְּבִשְׁמַיָּא, דְּאוּקְמוּהָ עָלַיְיהוּ, (משלי כח) גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאוֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית. וְאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, אֵין אָבִיו, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאֵין אִמּוֹ, אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וִיקָרָא דִּילָךְ אַבָּא חָכְמָה, דְּכָלִיל עֶשֶׂר סְפִירוֹת מִתַּתָּא דִּילֵיהּ לְעֵילָּא, וְתַרְוַויְיהוּ אִינּוּן כּוּרְסְיָיא סַפְסָל תְּחוֹתָךְ לִיקָרָךְ.

וְהָכִי תַּקִּינוּ, לְמֶהֱוִי קָטָן לַגָּדוֹל מְכַבֵּד דִּלְעֵילָּא מִנֵּיהּ. אַבָּא, אִיהוּ חָכְמָה, הֲלֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, לְמֶהֱוִי מְשַׁמֵשׁ תְּחוֹתָךְ, וְאַנְתְּ כֶּתֶר עֶלְיוֹן עַל רֵישֵׁיהּ. וְלֵית כֶּתֶר עֲלָךְ, וְלֵית אֱלָהָא אָחֳרָא. וְאִימָּא, לְשַׁמְּשָׁא לְאַבָּא. דְּאִיהוּ תְּחוֹתֵיהּ לְמֶהֱוִי כִּסֵּא תְּחוֹתֵיהּ.

וַיֹּאמֶר אִיהוּ, בְּכָל מַאֲמָר, עַד תְּלָתִין וּתְרֵין, יְהִי כֵּן, וַיְהִי כֵן. וְאִיהִי, עֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ מִיַּד. וּבְגִין דְּעֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ וְצִּוּוּיֵהּ בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל, בל&quot;ב שְׁבִילִין דִּבְהוֹן אִתְבְּרֵי כָּל דִּבְרֵאשִׁית, עוֹבָדָא אִתְקְרִיאַת כָּבוֹד, (תהלים כט) וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד. (יחזקאל ג) בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' מִמְּקוֹמוֹ. אַיִּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ לְהַעֲרִיצּוֹ.

וְתַרְגּוּם כְּבוֹד אָבִיו, יְקָרָא דַּאֲבוּהִי. וְדָא (תהלים יט) תּוֹרַת יְיָ' תְּמִימָה, עָלָהּ אִתְּמַר (משלי ג) יְקָרָה הִיא וְיִשְׂרָאֵל מִפְּנִינִים. דְּאִתְקְרִיאוּ בָּנִים, בִּכְלַל בֵּן וּבַת, מִסִּטְרָא דְּתִפְאֶרֶת וּמַלְכוּת. דְּאִינּוּן בֵּן וּבַת, יְקָרָא דְּאָבִיו וְאִמּוֹ, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, וְצִּווּי דִּילֵיהּ, אִינּוּן פִּקוּדִין דַּעֲשֵׂה. וְהָא אוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, יֵשׁ מְצּוּוְּה וְעוֹשֶׂה. וּבְגִין כָּךְ אִיהוּ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְהַאי אִיהוּ כָּבוֹד דְּאַבָּא וְאִימָא, דִּיצַּוְּה לִבְרֵיהּ דְּיֶעְבַּד הָכֵי וְאִיהוּ עָבִיד מִיַּד, בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל.

וְעִלַּת עַל כֹּלָּא, אֲנָא בָּעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בִּיקָרָךְ, לְתַקֵּן מִדּוֹת דְּאַבָּא וְאִימָּא, לִיקָרָךְ. תְּהֵא בְּעֶזְרִי לְסַדְּרָא כֹּלָּא כְּדְקָא יִאוֹת. וְאַנְתְּ תְּסַדֵר לִי, וּלְכָל מָארֵי מְתִיבְתָּאן עֵילָּא וְתַתָּא, וּמַשִּׁרְיָין דְּמַלְאָכִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, לְמֶהֱוִי מְתַקְּנִין וּמְסַדְּרִין לִיקָרָא דִּילָךְ, וְלִיקָרָא דְּאַבָּא וְאִימָּא, לְמֶהֱוִי סַפְסָל תְּחוֹת רַגְלוֹי. וּלְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דִּילֵיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דְּלָא תַּעֲשֶׂה.

וְהַאי אִיהוּ&lt;קטע סוף=דף פב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פב ב/&gt;אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְסָמִיךְ לֵיהּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. וּבִקְרָא אַחֲרִינָא וְאֶת מִצְּוֹתַי תַּעֲשׂוּ. מִסִּטְרָא דְּפִקּוּדִין דַּעֲשֵׂה דְּאִינּוּן כָּבוֹד, אַקְדִּים אַבָּא לְאִימָּא, וְדָא י&quot;ה. מִסִּטְרָא דְּלָא תַּעֲשֶׂה, אַקְדִּים אִימָּא לְאַבָּא, וְדָא הֵ&quot;י. וְהַיְינוּ כְּבוֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר. לְאִלֵּין דְּלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בְּהַאי כָּבוֹד, הַסְתֵּר דָּבָר מִנַּיְיהוּ.

וְעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. אִלֵּין אִינּוּן עַמֵּי הָאָרֶץ, בָּתַר דְּלָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּהַאי כָּבוֹד דְּאוֹרַיְיתָא, וְאֵיךְ אָמְרִין אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם שְׁמַע קוֹלֵנוּ חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ וְקַבֵּל תְּפִלָּתֵנוּ. הָא אִיהוּ לֵימָּא לוֹן, וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי, אַיִּה אִשְׁתַּדְּלוּתָא דִּלְכוֹן בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְפִקּוּדִין דִּילִי, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיַי, דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּצִּוּוּיָיה דְּמָארֵיהּ, אֵיךְ יַעְבִיד לֵיהּ.

בַּר מִמַּאן דְּשָׁמַע מֵחֲכָמִים וְעָבִיד, וְהַאי אִיהוּ דְּקַבִּיל נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְעִם כָּל דָּא, מַאן דְּלָא קַבִּיל מִמָּארֵיהּ, אֶלָּא מִשְלוּחֵיהּ, אִיכָּא אַפְרָשׁוּתָא. וּמַאי אַפְרָשׁוּתָא אִית בֵּין דָּא לְדָא. דְּהָא כְּתִיב, מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּלְבָתַר וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ. אֲנָא קַבִּילְנָא, וּלְבָתַר מוֹסַרְנָא לְכֻלְּהוּ. וְהָכִי מַאן דִּמְקַבֵּל מֵאָחֳרָא, כְּקַבָּלַת סִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּיא מִשִּׁמְּשָׁא, וּבְהַאי קִבּוּל אִתְמְלֵי. וּמַאן דִּמְקַבֵּל יָכִיל לְאִסְתַּלְּקָא מִנֵּיהּ נְבִיעוּ, כְּמָה דַּחֲזֵינָא בְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, דְּאִסְתַּלְּקַת נְהוֹרָא דִּלְהוֹן, בְּלֵילְיָא, דְּלָא נָהִיר שִׁמְשָׁא, אֶלָּא בִּימָמָא. וְסִיהֲרָא בְּלֵילְיָא.

וְאִי תֵּימָא דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּסִיהֲרָא מִשִּׁמְּשָׁא אִיהוּ, דְּאַף עַל גַּב דְּאִתְכְּנִישׁ, נָהִיר בְּסִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּא, הָא חֲזֵינָן מִסִּטְרָא אָחֳרָא בְּלָקוּתָא דְּסִיהֲרָא וְשִׁמְּשָׁא דְּאִסְתְּלַּק נְהוֹרַיְיהוּ, וְאִשְׁתָּאָרוּ כְּגוּפָא בְּלָא נִשְׁמְתָא, דְּאִית אָדוֹן עֲלֵיהֶם מַחֲשִׁיךְ מְאוֹרֵיהֶם. אֲבָל עִקָּרָא דִּנְהוֹרָא, הַהוּא אֲתַר דִּנְבִיעַ דְּלֵית פְּסָק לִנְהוֹרָא דִּילֵיהּ, וְלָא אִית עָלֵיהּ אֱלָהָא אָחֳרָא לְמִפְסַק מִנֵּיהּ נְהוֹרֵיהּ.

וְעִלַּת הָעִלּוֹת, בָּתַר דְּאַנְתְּ תַּמָּן, לֵית פְּסָק לִנְבִיעוּ דִּנְהוֹרָא דְּאוֹרַיְיתָא. יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ דְּלָא תָּזוּז מֵאַבָּא וְאִימָּא דִּילִי, וְלָא מִבְּנוֹי. וְהָכִי מַאן דְּאָמִית גַּרְמֵיהּ עַל אוֹרַיְיתָא, דְּהִיא יְקָרָה, אִתְקַיְּימַת בֵּיהּ, וְלָא מַפְסְקַת מִנֵּיהּ. מַה דְּלָאו הָכִי, מַאן דְּלָא יִשְׁתַּדֵּל בָּה, אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּעָבַד צִּוּוּי חֲכָמִים, אִיהוּ שַׁמָּשׁ דִּלְהוֹן, עֶבֶד וְלָא בֵּן, אֲבָל אִי אִיהוּ מְהֵימָנָא, מָארֵיהּ אַשְׁלִיט לֵיהּ בְּכָל דִּילֵיהּ.

אֲבָל מַאן דְּלָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא מְשַׁמֵּשׁ חֲכָמִים, לְמִשְׁמַע מִנַּיְיהוּ פִּקוּדִין, לְקַיֵּים נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. אֶלָּא דְּסָּרַח וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה, אִיהוּ שָׁקִיל לְאוּמִין דְּעָלְמָא עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, בְּנוֹי דְּסָמָאֵ&quot;ל וְנָחָשׁ, דְּאִתְּמַר בְּהוּ, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן, דְּלָא בָּעוּ לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא, דְּכָל דְּלֵית בֵּיהּ תּוֹרָה, לֵית בֵּיהּ כָּבוֹד, דְּאִתְּמַר בָּהֶם (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ.

וְעִם כָּל דָּא מָארֵי מְתִיבְתָּא, לָא כָּל כָּבוֹד שָׁוְה, דְּהָא (מלאכי א) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו. בֵּן יְכַבֵּד, עַל מְנָת דְּלָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, אֲבָל מְצּוּוְּה הוּא בִּכְבוֹד אַבָּא וְאִימָּא. וְאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, יִכְתַּשׁ לֵיהּ אַבָּא וְאִימָּא, עַד דְּיַעֲבִד עַל כָּרְחֵיהּ. וְאִי הֲוִי בְּרָא רַבְרְבָא, בֵּית דִּין כּוֹפִין לֵיהּ. דְּאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (דברים כא) בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלֵנוּ, וְדָנִין לֵיהּ בִּסְקִילָה. אֲבָל עֶבֶד דִּמְשַׁמֵּשׁ עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אִי לָא עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּרַבֵּיהּ, מָארֵיהּ אַעְבָּר לֵיהּ מִגּוֹ בֵּיתֵיהּ, וְיִטוֹל אָחֳרָא. מַה דְּלָא הֲוָה יָכִיל לְמֶעְבַּד הָכִי לִבְרֵיהּ, אֶלָּא אוֹ יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ אוֹ יִקְטוֹל לֵיהּ.

אָמַר לֵיהּ בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, מַאן גָּרִים דְּלָא יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ, הוֹאִיל וּבְרֵיהּ הוּא. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וַדַּאי תַּעֲרוֹבֶת דְּרַע, וְרָזָא דָּא גָּרַם לְיִשְׂרָאֵל, לְמֶחֱטֵי גַּבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. וְרָזָא דָּא, (תהלים קו) וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם. וְדָא גָּרַם קִטוּלָא לְיִשְׂרָאֵל, וְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא. וּבְגִין דָּא, אֵין מְקַבְּלִים גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא (דברים לב) יְיָ' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, עֶבֶד טוֹב וְעֶבֶד רָע, מִסִּטְרָא דִּמְטַטְרוֹ&quot;ן עֶבֶד טוֹב, עֶבֶד נֶאֱמָן לְרַבֵּיהּ. עֶבֶד רָע סָמָאֵ&quot;ל. מַאן דְּאִיהוּ מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, אִיהוּ בֶּן העוֹלָם הַבָּא, בֶּן מִסִּטְרָא דְּבֵן יָ&quot;הּ, בִּינָ&quot;ה. וְיָרִית מַלְכוּתָא דְּאִיהִי ה'. וְאֵיךְ יָרִית לָהּ. אִי עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּאַבָּא וְאִימָא, בְּגִין דְּאִיהוּ מַלְכוּתָא מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ, וְעָלֵיהּ אִתְּמַר, (אסתר ג) מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ. אִיהִי מִצְּוָה, וְצִּוּוּיַיא דְּמַלְכָּא עַל עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה.

מִצְּוָה מִדְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהִי תִּפְאֶרֶת. וְהָכָא לֵית תַּמָּן פִּרוּדָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֱמֶת, תּוֹרָתוֹ תּוֹרַת אֱמֶת, אִיהוּ תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ. כְּגַוְונָא דְּבִינָה, תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ דְּחָכְמָה. דְּאִית תּוֹרָה דִּבְרִיאָה, וְחָכְמָה דִּבְרִיאָה, וּבִינָה דִּבְרִיאָה, וְהָכִי בְּכָל מִדּוֹת. בְּהַאי, יָכִיל בֵּן בְּהַאי אוֹרַיְיתָא, לְמֶהֱוִי בְּלָא מִצְּוָה, וּמִצְּוָה בְּלָא תּוֹרָה בְּפֵרוּדָא. וּמֵהָכָא,בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה.&lt;קטע סוף=דף פב ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פג|א}}&lt;קטע התחלה=דף פג א/&gt; אֲבָל מִסִּטְרָא דַּאֲצִּילוּת, לֵית אַפְרְשׁוּתָא, תַּמָּן, וְכֵן מִתַּמָּן אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ וְלֵית בָּהּ עוֹנֶשׁ וְלָא שָׂכָר וְלָא מִיתָה.

וּבְגִין דָּא, אוֹרַיְיתָא דָּא אִילָנָא דְּחַיִּי, שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא, וְאִילָנָא דָּא, אִילָנָא דְּחַיֵּי אִתְקְרֵי, וְאִתְקְרֵי הָעוֹלָם הַבָּא, וְלָא אִתְקְרֵי בֵּיהּ שָׂכָר. בְּגִין דְּאִיהוּ בֵּן. מִתַּמָּן, לָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, לָא בְּמַעֲשֵׂה וְלָא בְּדִיבּוּר וְלָא בְּמַחֲשָׁבָה.

אָתָא בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, לְנַשְּׁקָא לֵיהּ יְדֵיהּ. אָמַר, וַדַּאי אַנְתְּ הוּא בֵּן מִתַּמָּן, בְּדִיּוּקְנָא דִּבְרָא בּוּכְרָא דִּילֵיהּ, תִּפְאֶרֶת בְּרָא דְּאַבָּא וְאִימָא עִלָּאָה, אֲצִּילוּת דִּילֵיהּ בְּלָא הַפְסָקָה, לָא קְדָמָךְ בְּרָא אָחֳרָא, לָא בְּמַחֲשָׁבָה, וְלָא בְּדִבּוּר, וְלָא בְּמַעֲשֶׂה. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְאַנְתְּ, וְחַבְרַיָּיא, וְרָאשֵׁי מָארֵי מְתִיבְתָּאן, דִּמְזַמְּנִין הָכָא, אִתִּי, בְּלָא הַפְסָקָה כְּלַל, וּבְלָא תַּעֲרוֹבֶת. נַשְׁקוּ כֻּלְּהוּ דָּא לְדָא, וְאִשְׁתְּמוֹדָעוּ בְּאַחְוָה, וּבָכוּ.

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, עִם כָּל דָּא, בְּרָא בּוּכְרָא חַיָּיבִין כָּל אֲחוּי בִּיקָרֵיהּ, דְּהָא כְּתִיב (שמות כ) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֶת לְרַבּוֹת אָחִיךְ הַגָּדוֹל. וַאֲפִילּוּ מִכָּל סִטְרָא אִיהוּ מְפֹרָשׁ עֲלָךְ בְּאוֹרַיְיתָא, בְּשַׁגַּ&quot;ם זֶה הֶבֶל. וְלָא הֲוָה לְאָדָם קַדְמָאָה בְּרָא קַדְמָאָה מִנֵּיהּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, בְּשַׁגַּם, זֶה מֹשֶׁה. דִּבְּרָא דְּמַלְכָּא בְּכָל אֲתַר, אַנְתְּ בּוּכְרָא מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּטוֹב וָרָע, אַנְתְּ הוּא טוֹב. (בוכרא) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית א) וַיַרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, (שמות ב) וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא.

וּמִתַּמָּן קָרָא יָתָךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֶבֶד נֶאֱמָן. לְבָתַר סְלִיקַת לְמֶהֱוִי מַלְכָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ. לְבָתַר בֶּן בַּיִת לְעֵילָּא. מֶלֶךְ מִסִּטְרָא דְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבִינָה דִּבְרִיאָה. כְּעַן אַנְתְּ מֶלֶךְ, מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּמַלְכוּת דַּאֲצִּילוּת. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבֶ&quot;ן יָ&quot;הּ, תִּפְאֶרֶת דַּאֲצִּילוּת, זַכָּאָה חוּלָקָךְ. וּמַאן גָּרִים לָךְ דָּא, בְּגִין דְּאִשְׁתְּדָּלוּתָךְ בַּתּוֹרָה וּבַמִצְּוָה, לְיַחֲדָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, לְאַעֲלָא מַלְכָּא עַל אַתְרֵיהּ, וְעַל מַשִׁרְיָיתֵיהּ לְעֵילָּא, וְעַל יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא.

וּבְגִין כַּךְ (ס&quot;א ובגינך) יָרְתִין כֻּלְּהוּ נִשְׁמָתִין דַּאֲצִּילוּת מִנֵּיהּ, וְאִתְקְרִיאוּ בְּנִין דִּילֵיהּ, מִשֵׁם יְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת, דְּלֵית תַּמָּן פִּרוּד וְקִצּוּץ. דִּבְקַדְמֵיתָא אִתְּמַר בְּהוּ בְּנִין לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, מִצַּד יְהוָֹ&quot;ה דִּבְרִיאָה, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ בְּרָאתִיו יְצַּרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו, וּכְעַן בָּנִים לַיְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת.

וּבָךְ אִתְקַיָּים פִּקּוּדָא, דְּאִיהִי מִצְּוָה עַל יִשְׂרָאֵל, לְהַעֲמִיד עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים יז) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ. וְאִתְקַיָּים בָּךְ (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ, כַּד בְּקַדְמִיתָא. וְכֻלְּהוּ מִתְנַהֲגִין אֲבַתְרָךְ, כָּאֵבָרִין דְּמִתְנַהֲגִין כֻּלְּהוּ בִּתְנוּעָה דְּנִשְׁמְתָא, דְּאִתְפַּשְּׁטָא עַל כָּל אֵבֶר. בְּגִין דְּכֶתֶר עֶלְיוֹן אַנְתְּ תְּהֵא מְעוּטָר בֵּיהּ, דְּבֵיהּ עִלַּת הָעִלּוֹת אִיהוּ כֶּתֶר עַל כֹּלָּא, טָמִיר וְגָנִיז מִלְּגָיו מִנֵּיהּ. וּמִנֵּיהּ אִתְפְּשָׁט עַל כָּל סְפִירָן, וּמְסַדֵּר לוֹן לְמֶהֱוִי דָּא רַב, וְדָא זְעֵיר, וְדָא בֵּינוֹנִי, וְאַנְהִיג לוֹן לִרְעוּתֵיהּ, וְנָהִיר בְּהוּ, וּמְקַשֵׁר לוֹן, וּמְיַחֵד לוֹן.

הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא מַנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל, בְּכָל מִדּוֹת טָבִין דִּילֵיהּ, וּתְסַדֵּר כָּל חַד כִּדְחֲזֵי לֵיהּ, הַבְּכוֹר כִּבְכוֹרָתוֹ, וְהַצָּעִיר כִּצְּעִירֻתוֹ, וּבֵינוֹנִי כְּפוּם דַּרְגֵּיהּ. וּתְקַשֵׁר לוֹן קֶשֶׁר אֶחָד לְגַבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. לְמֶהֱוִי כֻּלְּהוּ בְּשָׂפָה בְּרוּרָה, לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּלְקַדְּשֵׁיהּ, וּלְיַיחֲדֵיהּ, בְּדַרְגָּא דִּילָךְ, בְּמַחֲשָׁבָה דִּילָךְ, בַּאֲצִּילוּת דִּילָךְ, דְּאִתְקָיָּים בָּךְ (במדבר יא) וְאָצַּלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם. קוּם אִתְּעַר בְּפִקּוּדָא, לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. (פרשת תצא רפ&quot;א ע&quot;ב שייך לנשא קמ&quot;ה ע&quot;א)

(ויקרא יט) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְגוֹ' פִּקּוּדָא דָא, לְכַבֵּד אָב וְאֵם, דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְמִדְחַל מֵאָבוֹי וּמֵאִמֵיהּ, וּלְאוֹקִיר לוֹן. כְּמָה דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְאוֹקִיר לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מִסִּטְרָא דְּרוּחָא דְּיָהַב בְּגַוִיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ. הָכִי אִצְּטְרִיךְ לֵיהּ לְאוֹקִיר לַאֲבוֹי וּלְאִמֵּיהּ, מִסִּטְרָא דְּגוּפָא דִּילֵיהּ, וּלְמִדְחַל מִנְּהוֹן, דְּהָא אִינּוּן מִשְׁתַּתְּפִין בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעַבְדֵּי לֵיהּ גּוּפָא, וְהוֹאִיל וְאִינּוּן שׁוּתָּפִין בְּעוֹבָדָא, לִיהֱווּ שׁוּתָּפִין בִּדְחִילוּ וִיקָרָא.

כגוונא דא, תלת שותפין אשתכחו לעילא ברזא דאדם, אדם קדמאה אף על גב דגופא דיליה הוה מעפרא, לאו מעפרא דהכא הוה, אלא מעפרא דבי מקדשא לעילא, אבא ואימא אשתכחו, ומלכא עלאה אשתתף בהדייהו, ושדר ביה רוחא דחיי ואתברי.

וכגוונא דא אשתכח כלא עילא ותתא, ועל דא אצטריך ליה לבר נש למדחל לקדשא בריך הוא, ולמדחל לאבוי ולאמיה.

בְּסִתְרֵי תּוֹרָה, אָדָם קַדְמָאָה לָא הֲוָה לֵיהּ מֵהַאי עָלְמָא כְּלוּם. חַד צַּדִּיק עֲבַד שִׁמּוּשָׁא בְּנוּקְבֵיהּ, וְאִתְעָבִיד מֵהַהוּא שִׁמּוּשָׁא גּוּפָא חֲדָא, דִּנְהִירוּ דִּילֵיהּ יַתִיר מִכָּל אִינּוּן מַלְאֲכִין שְׁלִיחָן לְעֵילָּא. וְכַד אִתְבְּרֵי הַהוּא גּוּפָא מַלְכָּא עִלָּאָה, שָׁדַר בְּהַהוּא צַּדִיק כ&quot;ב אַתְוָון, וְאִשְׁתְּתַּף בַּהֲדַיְיהוּ, וְנָפַק לְעָלְמָא.

כֵּיוָן דְּנָפַק, חָמוּ לֵיהּ שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, וְאַסְתִּימוּ&lt;קטע סוף=דף פג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פג ב/&gt;נְהוֹרַיְיהוּ, דְּתַפּוּחָא דְּרַגְלֵיהּ אַחְשִׁיךְ נְהוֹרָא דִּלְהוֹן. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּמֵעוֹבָדָא דְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא עִלָּאָה נָפַק. כֵּיוָן דְּחָטָא, אִתְחֲשָׁךְ, וְאַזְעִיר גַּרְמֵיהּ, וְאִצְּטְרִיךְ לְגוּפָא אָחֳרָא בְּמִשְׁכָא וּבְבִשְׂרָא. דִּכְתִיב, (בראשית ג) וַיַּעֲשׂ יְיָ' אֱלֹהִים לָאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם. כְּהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דַּעֲבַד הַהוּא צַּדִיק בְּנוּקְבֵיהּ, לָא אִשְׁתְּכַח מִקַּדְמַת דְּנָא, וּלְבָתַּר דְּנָא, דְּהָא עַד לָא נָפַק לְצּוֹרֵף אוּמָנָא.

עַד דְּאָתָא חֲנוֹךְ, וְנָטִיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵאַרְעָא, וְאַבְרִיר פְּסוֹלֶת וְקַסְטוּרָא מִכַּסְפָא, וְכֵן בְּכָל אִינּוּן צַּדִּיקַיָּיא דִּי בְּאַרְעָא. לְבָתַר אִתְתָּקַּן הַהוּא אֲתַר, וְאִתְעָבִידוּ רוּחִין וְנִשְׁמָתִין בְּשִׁמּוּשַׁיְיהוּ וְגוּפָא מִתַּתָּא בְּאַרְעָא. וְעַל דָּא בְּשׁוּתָּפוּ דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, בַּר נָשׁ אָתֵי לְעָלְמָא, וְאִצְּטְרִיךְ לְמִדְחַל לְאִינּוּן שׁוּתָּפִין, וּלְאוֹקִיר לוֹן, כְּמָה דְּאִתְּמַר (ע&quot;כ רעיא מהימנא)

אל תפנו אל האלילים ואלקי מסכה לא תעשו לכם. ר' חייא פתח אל תפן אל קשי העם הזה וגו'. אל תפן. וכי מאן הוא דיימא למלכא אל תפן. והא כתיב כי עיניו על דרכי איש. וכתיב אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם יי' והא בכלא אשגח קב&quot;ה וכל עובדין מסתכל ועייל בדינא על כלהו אם טב ואם ביש כד&quot;א האלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. ומשה אמר אל תפן. אלא כמה בעי בר נש לאסתמרא מחובוי בגין דלא יחטי קמי מלכא קדישא. ת&quot;ח בר נש דעביד מצוה ההיא מצוה סלקא וקיימא קמי קב&quot;ה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקב&quot;ה מני לה קמיה לאשגחא בה כל יומא לאוטבא ליה בגינה. עבר על פתגמי אורייתא ההיא עבירה סלקא קמיה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקודשא בריך הוא מני לה וקיימא תמן לאשגחא בה לשצאה ליה. הה&quot;ד וירא יי' וינאץ מכעס בניו ובנותיו מהו וירא ההוא דקיימא קמיה. תב בתשובה מה כתיב גם יי' העביר חטאתך לא תמות דאעבר ההוא חובא מקמיה בגין דלא יסתכל ביה. לאוטבא ליה. ועל דא אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו. אמר רבי יוסי וכן מהכא משמע דכתיב נכתם עונך לפני. רבי יוסי זעירא עאל קמיה דרבי שמעון יומא חד אשגחיה דהוה יתיב וקארי כתיב ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל משמע דאדם וחוה כחדא אתבריאו ובגופא חדא דכתיב אשר נתת עמדי ולא כתיב אשר נתת לי. אמר ליה אי הכי והכתיב אני האשה הנצבת עמכה בזה. ולא כתיב הנצבת לפניך אמר ליה אי כתיב הנתנת עמך הוה אמינא הכי כדכתיב אשר נתת עמדי אבל הנצבת כתיב. אמר ליה והא כתיב ויאמר יי' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. אעשה לו השתא. אמר ליה הכי הוא ודאי דאדם לבדו הוה דלא הוה סמך בנוקביה בגין דהות בסטרוי כמה דאוקימנא. ומה דאמר אעשה לו עזר. הכי הוא דלא כתיב אברא לו עזר בגין דכתיב זכר ונקבה בראם אבל אעשה כתיב. ומהו אעשה אתקן משמע. דקב&quot;ה נטיל לה מסטרוי ותקין לה בתקונא ואייתי לה קמיה. וכדין אשתמש אדם באנתתיה והוה ליה סמך. ותנינן שפירו דאדם קדתיר' דקיטרא עלאה מזיהרא דנהרא. שפירו דחוה דלא הוו יכלין כל בריין לאסתכלא בה. ואפילו אדם לא הוה אסתכל בה עד ההיא זמנא דחאבו ואעדיאת (ס&quot;א ואזעירת) שפירו דלהון. כדין אסתכל בה אדם ואשתמודע בה לשמשא בה. הה&quot;ד וידע אדם עוד את אשתו. וידע בכלא וידע בתשמיש. וידע דאשתמודע בה ואסתכל בה. ותנינן אסיר ליה לבר נש לאסתכלא בשפירו דאנתתא בגין דלא ייתי בהרהורא בישא ויתעקל &lt;קטע סוף=דף פג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|א}}&lt;קטע התחלה=דף פד א/&gt;למלה אחרא. וכך הוה רבי שמעון עביד כד הוה אזל במתא והוו חברייא אזלין אבתריה וחמא לאינתו שפיראן מאיך עיניה והוה אמר לחברייא אל תפנו. וכל מאן דיסתכל בשפירו דאנתתא ביממא אתי להרהורי בליליא ואי סליק ההוא הרהורא בישא עלויה. אעבר משום ואלקי מסכה לא תעשו לכם. תו אי שמש באנתתיה בזמנא דסליק ביה ההוא הרהורא בישא. אינון בנין דאולידו אלקי מסכה אקרון. וע&quot;ד כתיב אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם. רבי אבא אמר אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באלילי ע&quot;ז ובנשי דעמין ולא לאתהנייא מנייהו ולא לאתרפאה בהו דאסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באתר דלא אצטריך. ר' אבא פתח פנה אלי וחנני תנה עזך לעבדך. פנה אלי וחנני. וכי לא הוה ליה לקב&quot;ה בעלמא שפירא כדוד דאיהו אמר פנה אלי וחנני. אלא הכי תנינן דוד אחרא אית ליה לקב&quot;ה והוא ממנא על כמה אכלוסין עלאין ומשריין. וכד בעי קב&quot;ה לרחמא על עלמא אסתכל בהאי דוד ונהיר ליה אנפין והוא נהיר לעלמין וחייס עלמא. ושפירו דהאי דוד נהיר לעלמין כלהו. רישיה גולגלתא דדהבא אתרקימת בשבעה תכשיטי זינין דדהבא והא אוקמוה וחביבותא דקב&quot;ה לקבליה. ומסגיאות רחימותא דיליה גביה אמר ליה לקב&quot;ה דיהדר עינוי לקבליה ויסתכל ביה. בגין דאינון שפירן בכלא. כד&quot;א הסבי עיניך מנגדי וגו'. הסבי עיניך. מנגדי דבשעתא דאלין עיינין מסתכלי ביה בקב&quot;ה כדין מתערין בלביה קסטין דבלסטראי ברחימותא עלאה. ובסגיאות שלהוביתא דרחימו עלאה לגביה אמר הסבי עיניך מנגדי אסחר עיניך לסטר אחרא מני דאינון מוקדין לי בשלהובי רחימותא. וע&quot;ד כתיב ביה בדוד והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי. ובגין ההוא דוד עלאה שפירא רחימא ותיאובתא דקב&quot;ה לאדבקא ביה. אמר דוד פנה אלי וחנני כגוונא דא ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יי' משמע דעאל עמיה עם יעקב גנתא דעדן דאיהו שדה דתפוחין קדישין. וכי היך יכיל גנתא דעדן לאעלא עמיה דהא גנתא דעדן כמה רב הוא בפותיא ובארכא. כמה זינין דבייתין עלאין קדישין דרגין על דרגין מדורין על מדורין אית תמן. אלא גנתא אחרא עלאה קדישא אית ליה לקב&quot;ה וההוא גנתא רחימותא דיליה ואתדבק ביה ולא אתנטיר אלא לקב&quot;ה בלחודוי דהוא עייל ביה. ודא אחסין קב&quot;ה לאשתכחא תדיר עמהון דצדיקייא. וכ&quot;ש לאשתכחא ביה ביעקב ודא זמין ליה קב&quot;ה לאעלאה עמיה לסייעא ליה. כגוונא דא אני יי' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק הארץ וגו'. תנן מלמד שנתקפלה לו ארץ ישראל וכי ארץ ישראל דאיהי ת' פרסה על ארבע מאות פרסה היך אתעקרת מאתרה ויתבה תחותוי. אלא ארץ אחרא עלאה אית לקב&quot;ה וארץ ישראל אקרי. והיא תחות דרגא דיעקב דקאים עלה. ואחסין לה קב&quot;ה לישראל בגין רחימותא דלהון. לדיירא עמהון ולדברא להון ולאגנא להון מכלא ואקרי ארץ חיים. ת&quot;ח אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באתר דקב&quot;ה מאיס ביה ורחיקא ביה נפשיה. ומה במה דרחים קב&quot;ה אסור לאסתכלא ביה במה דרחיק עאכ&quot;ו. דת&quot;ח אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא בקשת. בגין דאיהו חיזו דדיוקנא עלאה. אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באת קיימא דיליה בגין דהוא רמיז לצדיקא דעלמא. אסיר ליה לבר נש לאסתכלא באצבען דכהני בשעתא דפרסי ידייהו בגין דתמן שריא יקרא דמלכא עלאה. ומה באתר קדישא עלאה אסור&lt;קטע סוף=דף פד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פד ב/&gt;
לאסתכלא. באתר מסאבא רחיקא לא כ&quot;ש. בגיני כך אל תפנו אל האלילים. ר' יצחק אמר ומה לאסתכלא בהו אסיר. למפלח להו או למעבד להו עאכ&quot;ו. ובגיני כך אל תפנו אל האלילים. הכא אתא לאזהרא להו לישראל כקדמיתא לקביל לא יהיה לך אלקים אחרים על פני. ואלקי מסכה לא תעשו לכם לקביל לא תעשה לך פסל. אני יי' אלקיכם לקביל אנכי יי' אלקיך. איש אמו ואביו תיראו לקביל כבדש את אביך ואת אמך. ואת שבתותי תשמרו. זכור את יום השבת לקדשו. לא תשבעו בשמי לשקר. לא תשא את שם יי' אלקיך לשוא. לא תגנובו. לא תגנוב. ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. לא תענה ברעך עד שקר. מות יומת הנואף והנואפת. לא תנאף. לא תעמוד על דם רעך. לא תרצח. והא אוקמוה וע&quot;ד כללא דאורייתא בפרשתא דא. אמר ר' חייא בקדמיתא אנכי יי' אלקיך זכור את יום השבת לא תשא לא תרצח לא תנאף לא תגנוב. בלישנא יחידאי. והכא אני יי' אלקיכם. איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו. אל תפנו אל האלילים. בלישנא דסגיאין. אלא ת&quot;ח מיומא דהוו ישראל שכיחין בעלמא לא אשתכחו קמי קב&quot;ה בלבא חד וברעותא חדא כמה בההוא יומא דקיימו בטורא דסיני. וע&quot;ד כלא אתמר בלשון יחידאי לבתר בלישנא דסגיאין דהא לא אשתכחו כל כך בההוא רעותא:

רבי אלעזר הוה אזיל למחמי לר' יוסי בר&quot;ש בן לקונייא חמוי והוו עמיה ר' חייא ור' יוסי. כד מטו חד בי חקל יתבו תחות אילנא חדא. א&quot;ר אלעזר כל חד לימא מלה דאורייתא. פתח ר' אלעזר ואמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים ואלקים זולתי לא תדע. לא כתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אלא אנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. וכי מארץ מצרים הוה להו מלכא ולא מקדמת דנא והא כתיב ויאמר יעקב אל בניו הסירו את אלקי הנכר אשר בתוככם וכתיב ונקומה ונעלה בית אל. ואת אמרת מארץ מצרים. אלא מן יומא דהוו ישראל בעלמא לא אשתמודעו יקרא דקב&quot;ה בר בארעא דמצרים דהוו בההוא פולחנא קשיא וצווחו לקבליה ולא אשתנו מנמוסא דילהון לעלמין ותמן אתבחינו אבהתנא כדהבא מגו שפכה (ס&quot;א כהתוכא דדהבא מגו טיפסא) ועוד דהוו חמאן בכל יומא כמה חרשין כמה זינין בישין לאטעאה לון לבני נשא ולא סטו מארחא לימינא ולשמאלא. ואע&quot;ג דלא הוו ידעי כל כך ביקרא דקב&quot;ה אלא הוו אזלין בתר נמוסי אבהתהון. ולבתר חמו כמה נסין וכמה גבוראן ונטל לון קב&quot;ה לפולחניה. ובגין דכלהו חמו כמה נסין ואתין בעיניהון וכל אינון אתן וגבורן. אמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. דתמן הוה באתגלייא יקרא דיליה. ואתגלי עלייהו על ימא וחמו זיו יקרא עלאה דיליה אפין באפין דלא תימרון אלהא אחרא הוא דמליל עמנא אלא אנא הוא דחמיתון בארעא דמצרים. אנא הוא דקטלנא סנאיכון בארעא דמצרים. אנא הוא דעבדנא כל אינון עשר מחאן בארעא דמצרים. ובגיני כך ואלקים זולתי לא תדע דלא תימא דאחרא הוא אלא אנא הוא כלא. 

תו פתח לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. לא תלין פעולת שכיר אמאי אלא מקרא אחרא אשתמע דכתיב ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו. לא תבא עליו השמש אזדהר דלא תתכנש בגינוי מעלמא עד לא ימטי זמנך לאתכנשא. כד&quot;א עד אשר לא תחשך השמש וגו'. מהכא אוליפנא מלה אחרא מאן דאשלים לנפשא דמסכנא אפילו&lt;קטע סוף=דף פד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|א}}&lt;קטע התחלה=דף פה א/&gt;דמטו יומוי לאסתלקא מעלמא קב&quot;ה אשלים לנפשיה ויהיב ליה חיין יתיר. לא תלין פעולת שכיר. ת&quot;ח מאן דנטיל אגרא דמסכנא כאילו נטיל נפשיה ודאנשי ביתיה הוא אזער נפשייהו קב&quot;ה אזער יומוי ואזער נפשיה מההוא עלמא. דהא כל אינון הבלים דנפקי מפומיה כל ההוא יומא כלהו סלקין קמיה דקב&quot;ה וקיימין קמיה לבתר סלקא נפשיה ונפשייהו דאנשי ביתיה וקיימין באינון הבלים דפומיה. וכדין אפילו אתגזר על ההוא ב&quot;נ כמה יומין וכמה טבאן כלהו מתעקראן מיניה ומסתלקי מניה. ולא עוד אלא דנפשא דיליה לא סלקא לעילא והיינו דאמר רבי אבא רחמנא לשזבינן מנייהו ומעלבונייהו ואוקמוה אפילו עשיר הוא ואליו הוא נושא את נפשו דייקא אפילו מכל ב&quot;נ נמי וכ&quot;ש מסכנא. והיינו דהוה רב המנונא עביד כד הוה ההוא אגיר מסתלק מעבידתיה הוה יהיב ליה אגריה וא&quot;ל טול נפשך דאפקידת בידאי טול פקדונך ואפילו אמר יהא בידך דאנא בעינא לסלקא אגרי. לא הוה בעי. אמר פרד נא דגופך לא אתחזי לאתפקדא בידי. כל שכן פקדונא דנפשא. דהא פקדונא דנפשא לא אתיהיבת אלא לקב&quot;ה דכתיב בידך אפקיד רוחי. אמר רבי חייא ובידא דאחרא שארי. אמר ליה אפילו בידיה בתר דיהיב. כתיב לא תלין פעולת שכיר. וכתיב ולא תבא עליו השמש אלא הא אוקמוה. אבל ת&quot;ח לית לך יומא ויומא דלא שלטא ביה יומא עלאה אחרא ואי איהו לא יהיב ליה נפשא דיליה בההוא יומא כמאן דפגים לההוא יומא עלאה. ובג&quot;כ ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. והא דאתמר לא תלין בגין דנפשיה לא סליק וסליק ההוא נפשא דמסכנא ולאנשי ביתיה כמה דאתמר. 

ר' חייא פתח ואמר קרא אבתריה. לא תקלל חרש ולפני עור וגו'. האי קרא כמשמעו. אבל פרשתא דא כלא אוליפנא מנה מלין אחרנין. וכלהו תליין דא בדא. ת&quot;ח מאן דלייט לחבריה ואיהו קמיה ואכסיף ליה כאילו אושיד דמיה והא אוקימנא. והאי קרא דלאו חבריה עמיה והוא לייט ליה ההיא מלה סלקא. דלית לך מלה ומלה דנפק מפומיה דלא אית ליה קלא ההוא קלא סליק לעילא וכמה קסטרין מתחבראן עמיה דההוא קלא עד דסלקא ואתער אתר דתהומא רבא. כמה דאוקמוה וכמה מתערין עליה דההוא ב&quot;נ ווי למאן דאפיק מלה בישא מפומיה. והא אוקמוה. ולפני עור לא תתן מכשול כמשמעו ואוקמוה במאן דגרים לאחרא למחטי. וכן מאן דמחי לבריה רבא ולפני עור לא תתן וגו'. במאן דלא מטא להוראה ואורי (קאמר. כמה דתנינן) דכתיב כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה והאי אעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול. בגין דאכשיל ליה לחבריה לעלמא דאתי. דתנינן מאן דאזיל בארח מישר באורייתא ומאן דאשתדל באורייתא כדקא יאות אית ליה חולקא טבא תדיר לעלמא דאתי. דההיא מלה דאורייתא דאפיק מפומיה אזלא ושאטא בעלמא וסלקא לעילא. וכמה עלאין קדישין מתחבראן בההיא מלה וסלקא בארח מישר ואתעטר בעטרא קדישא ואסתחי בנהרא דעלמא דאתי דנגיד ונפק מעדן ואתקבל ביה ואשתאב בגויה ואתענג (ס&quot;א ואתנטע) סוחרניה דההוא נהרא אילנא עלאה וכדין נגיד ונפיק נהורא עלאה ואתעטר ביה בההוא ב&quot;נ כל יומא כמה דאתמר ומאן דלעי (נ&quot;א דיליף) באורייתא ולא משתדל בה בארח קשוט&lt;קטע סוף=דף פה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פה ב/&gt; ובארח מישר ההוא מלה סלקא וסטי אורחין ולית מאן דיתחבר בה וכלא דחיין לה לבר ואזיל ושאט בעלמא ולא ישכח אתר. מאן גרים ליה האי. ההוא דסאטי ליה מארח מישר הה&quot;ד ולפני עור לא תתן מכשול. ובגין כך כתיב ויראת מאלקיך אני יי'. ומאן דתיאובתיה למלעי באורייתא ולא אשכח מאן דיוליף ליה והוא ברחימותא דאורייתא לעי בה ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע. כל מלה ומלה סלקא וקב&quot;ה חדי בההיא מלה וקביל לה ונטע לה סחרניה דההוא נחלא ואתעבידו מאלין מלין אילנין רברבין ואקרון ערבי נחל הה&quot;ד באהבתה תשגה תמיד. ודוד מלכא אמר הורני יי' דרכך אהלך באמתך וכתיב ונחני בארח מישור למען שוררי. זכאין אינון דידעין ארחוי דאורייתא ומשתדלי בה בארח מישר דאינון נטעין אילנין דחיין לעילא דלכהו אסוותא. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. וכי אית תורה דלאו איהי אמת. אין. כגוונא דאמרן דאורי מאן דלא ידע ולאו איהו קשוט. וההוא דאוליף מלה מיניה אוליף מלה דלאו איהו אמת. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. ועם כל דא מבעי ליה לב&quot;נ למילף מלי דאורייתא מכל בר נש אפילו ממאן דלא ידע בגין דעל דא יתער באורייתא וייתי למילף ממאן דידע ולבתר אשתכח דאזיל בה באורייתא בארח קשוט. ת&quot;ח ישתדל ב&quot;נ בעלמא באורייתא ופקודוי אפילו דלא עביד לשמה דמתוך שלא לשמה בא לשמה. רבי יוסי פתח קרא אבתריה ואמר. לא תעשו עול במשפט וגו'. לא תעשו עול במשפט כמשמעו אבל הא אתמר דפרשתא דא מלין עלאין ויקירין אית בה בפקודי אורייתא. האי קרא מסופיה קא משמע דכתיב בצדק תשפוט עמיתך. ת&quot;ח תרי דרגין אינון הכא משפט וצדק. מה בין האי להאי. אלא חד רחמי וחד דינא ודא אתבסם בדא. כד אתער צדק דאין דינא לכלא כחדא דלית ביה רחמי ולאו וותרנותא. כד אתער משפט אית ביה רחמי. יכול יהא כלא במשפט. אתא קרא ואמר בצדק תשפוט עמיתך. מ&quot;ט בגין דצדק לאו דאין לדא ושביק לדא אלא כלהו כחדא בשקולא חדא. כגוונא דא לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול אלא בשקולא חדא בצדק יכול יהא כלא דינא בצדק בלחודוי אתא קרא ואמר תשפוט דבעי לחברא להו כחדא דלא ישתכח דא בלא דא והאי שלימו דדינא. וכ&quot;כ למה. בגין דקב&quot;ה שכיח תמן ובגיני כך בעי לאשלמא דינא. כגוונא דאיהו עביד לתתא כגוונא דיליה ממש עביד לעילא. ות&quot;ח קב&quot;ה שוי כורסייא דדינא בשעתא דדייני יתבין. הה&quot;ד כונן למשפט כסאו. ומתמן אתתקן כורסיה דקב&quot;ה. ומאן איהו כורסיה. אלין אינון צדק ומשפט. הה&quot;ד צדק ומשפט מכון כסאך. ומאן דדאין דינא בעי למידן (ס&quot;א למיתב) בכורסיה דמלכא. ואי פגים חד מנייהו כאלו פגים לכורסיה דמלכא וכדין קב&quot;ה אסתלק מבינייהו דדייני ולא קאים בדינייהו ומאי אמר עתה אקום יאמר יי' וגו'. ורוחא דקודשא אמר רומה על השמים אלקים:&lt;קטע סוף=דף פה ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פו|א}}&lt;קטע התחלה=דף פו א/&gt;
פתח ואמר ויהי קול השופר הולך וגו' ויהי קול השופר הכא אתפליגו ספרי קדמאי וכו'. עת אתו רבי אבא ורבי יהודה ואודו ליה לר' אחא קמו עד דהוו אזלי א&quot;ר אלעזר לא תלך רכיל בעמך לא תשנא את אחיך. לא תקום ולא תטור. הא אוקימנא לון וכלהו אתערו עלייהו חברייא אבל נימא מלה בפרשתא דא. כתיב את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. 

פתח ר' אלעזר ואמר אתם עדי נאם יי' ועבדי אשר בחרתי למען תדעו ותאמינו וגו'. אתם עדי אלין אינון ישראל. ותנינן אלין אינון שמייא וארעא דכתיב העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ אבל ישראל אינון סהדין אלין על אלין ושמייא וארעא וכלא סהדין עלייהו ועבדי אשר בחרתי דא יעקב דכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. וכתיב ואתה אל תירא עבדי יעקב. ואית דאמרי דא דוד. ודוד עבדי אקרי דכתיב למעני ולמען דוד עבדי. אשר בחרתי דא דוד עלאה. למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא. מאי כי אני הוא דאתרעיתי בההוא דוד ובההוא יעקב אנא הוא אינון ממש. לפני לא נוצר אל. דתנינן קרא קב&quot;ה ליעקב אל דכתיב ויקרא לו קל אלקי ישראל. קב&quot;ה קרא ליעקב קל הה&quot;ד לפני לא נוצר קל ואחרי לא יהיה ובגין כך אני הוא כלא כמה דאתמר. ואחרי לא יהיה דהא דוד הכי אקרי ולאו אית בתריה אחרא. ת&quot;ח כד ברא קב&quot;ה עלמא אתקין כל מלה ומלה כל חד וחד בסטרוי ומני עלייהו חילין עלאין ולית לך אפי' עשבא זעירא בארעא דלית ליה חילא עלאה לעילא וכל מה דעבדין בכל חד וחד (תרי נוסחי) וכל מה דכל חד וחד עביד. כלא הוא בתקיפו דההוא חילא עלאה דממנא עליה לעילא. וכלהו נימוסין גזירין מדינא. על דינא נטלין ועל דינא קיימין. לית מאן דנפיק&lt;קטע סוף=דף פו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פו ב/&gt;מן קיומיה לבר. וכלהו ממנן מן יומא דאתברי עלמא מתפקדן שלטונין על כל מלה ומלה. וכלהו נטלין על נמוסא אחרא עלאה דנטלין כל חד וחד כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. כיון דנטלין ההוא חק. כלהו אקרון חקות. וההוא חק דאתיהיב להו. מן שמייא קא אתי וכדין אתקרון חקות שמים. ומנלן דמן שמים קא אתיין דכתיב כי חק לישראל הוא. ועל דא כתיב את חקותי תשמרו בגין דכל חד וחד ממנא על מלה ידיעא בעלמא בההוא חק. בגין כך אסיר למחלף זינין ולאעלא זינא בזינא אחרא בגין דאעקר לכל חילא וחילא מאתרייהו (ואכחיש פמליא של מעלה) ואכחיש פומבי דמלכא. כלאים מהו כלאים כמאן דיהיב אחרא בבי מטרא כד&quot;א אל בית הכלא בגין דלא למעבד מידי. כלאים מניעותא דמנע לכל אינון חילין מעבידתא דלהון. כלאים ערבובייא דעביד ערבובייא בחילא דלעילא ואכחיש פומבי דמלכא כמה דאתמר (ובג&quot;כ) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. ת&quot;ח כתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. והא אתמר דשני פקודי דמלכא ואחלף עץ חיים דביה אשתלים כלא וביה תליא מהימנותא ואתדבק באתר אחרא. והא תנינן בכלא בעי ב&quot;נ לאחזאה עובדא כגוונא דלעילא ולמעבד עובדא כמה דאצטריך ואי אשתני במלה אחרא הוא אנגיד עליה לשרייא ביה מלה אחרא דלא אצטריך. ות&quot;ח בשעתא דב&quot;נ אחזי עובדא לתתא בארח מישר כמה דאצטריך נגיד ונפיק ושרייא עלוי רוח קדישא עלאה. ובשעתא דאיהו אחזי עובדא לתתא באורחא עקימא דלית איהו ארח מישר כדין נגיד ונפיק ושרי עלוי רוח אחרא דלא אצטריך דסטי ליה לב&quot;נ לסטר ביש. מאן משיך עליה ההוא רוחא. הוי אומר ההוא עובדא דאחזי בסטר אחרא. כתיב דרשה צמר ופשתים. דרשה. מהו דרשה דבעיא ודריש על צמר ופשתים מאן דמחבר לון כחדא. ואי תימא בציצית אמאי שרי הא אוקמוה אבל התם הוא ההוא לבושא בתקונוי באשלמות עובדא כדקא חזי. (נ&quot;א ודא) תו דרשה צמר ופשתים למעבד נוקמא במאן דמחבר לון כחדא. אבל אימתי שרייא בשעתא דאיהו באשלמותא דכתיב ותעש בחפץ כפיה. וציצית הא אוקימנא דהתם בההוא כללא דשלימותא אשתכח ולא עביד מידי. אבל בשעתא דלא אשתכח בשלימותא מאן דאתי לחברא לון כחדא אתער עליה רוחא דלא אצטריך. מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן דדא אתי מסטרא חד ודא אתי מסטרא אחרא ובגין כך לא לבעי לן לחברא לון כחדא (ס&quot;א ל&quot;ג מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן) וקרבנא דקין אתרחק מקמי קרבנא דהבל. וע&quot;ד ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. לא יעלה עליך סתם. לא יעלה עליך רוחא אחרא לשלטאה בך. ואצטריך ליה לב&quot;נ לאחזאה עובדא דכשרא כמה דיאות ובההוא עובדא שריא עליה רוח קדישא רוח עלאה לאתקדשא ביה. אתא לאתקדשא מקדשין ליה דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יי'. כתיב ומעץ הדעת טוב ורע ומה על דא גרים אדם מיתה בעלמא מאן דאחזי עובדא אחרא דלא אצטריך על אחת כמה וכמה. שור וחמור אוכחן. מסטרא דא אקרי שור ומסטרא דא אקרי חמור. וע&quot;ד כתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. לא תעביד ערבובייא כחדא בגין דאתער לאתחברא סטרא אחרא כחדא לאבאשא עלמא. ומאן דפריש לון אסגי שלמא בעלמא. אוף הכא מאן דפריש לון בההוא גוונא כמה דאמרו דלא אשתכח שוע&lt;קטע סוף=דף פו ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|א}}&lt;קטע התחלה=דף פז א/&gt;טווי ונוז כחדא האי ב&quot;נ אסגי שלמא עליה ועל כל עלמא. קרבנא דקין הוה פשתים וקרבנא דהבל הוה צמר לאו דא כדא ולאו דא כדא. רזא דמלה קין כלאים הוה ערבוביא דלא אצטריך. סטרא אחרא דלא זינא דחוה ואדם וקורבניה מההוא סטרא קא אתיא. הבל מזינא חדא דאדם וחוה ובמעהא דחוה אתחברו אלין תרין סטרין. ובגין דאתחברו כחדא לא אתיא מנייהו תועלתא לעלמא ואתאבידו. ועד יומא דין סטרא דלהון קיימא. ומאן דאחזי גרמיה בעובדא דחבורא דא אתער עליה אינון סטרין כחדא ויכיל לאתזקא ושארי עלוי רוחא אחרא דלא אצטריך. וישראל בעאן לאתערא עלייהו רוחא קדישא למהוי קדישין לאשתכחא בשלמא בעלמא דין ובעלמא דאתי. כתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור אמאי אקרי בד יחידאי בגין דלא בעי לחברא להאי פשתים באחרא. ועל דא לא כתיב מדו פשתים אלא בד יחידאה. וכהנא אמאי איהו בעי לאתחזאה בהאי. אלא אלין מאני בד בעי לאתחזאה בהו על מזבח העולה כד הוה מפני קטרא (ס&quot;א קיטמא) דדשנא דעולה דהא עולה מסטרא דעכו&quot;ם והרהורא בישא קא אתיא ובג&quot;כ בעי לאתחזאה בהו בלחודייהו ולא בערבובייא כמה דאמרן בגין דיתכפר ליה לב&quot;נ כל אינון חובין דאתיין מההוא סטרא. וכד עייל למקדשא אתר דשלימו אשתכח וכל אינון פולחני דשלימותא אע&quot;ג דאתחברו לית לן בה כמה דאמרן בציצית בגין דתמן אשתכחו ואתחברו כל אינון זיינין דלעילא וכל אינון מאני מקדשא משתכחין ביה כמה זיינין משניין דא מן דא וכלהו אתכלילו תמן כגוונא דלעילא. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה יהיב להו אורייתא דקשוט אורייתא דמהימנותא וריחם להו מכל שאר עמין עכו&quot;ם דכתיב אהבתי אתכם אמר יי':

פתח ר' חייא אבתריה ואמר כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו'. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ליי'. כי תבאו אל הארץ הא אוקמוה חברייא אבל ת&quot;ח דהא אילנא לא עביד פירין אלא בארעא. וארעא אפקי להון ואחזי ההוא איבא לעלמא. וארעא לא עבדא פירין אלא מגו חילא אחרא דעלה. כמה דנוקבא לא עבדא פירין אלא מגו חילא דדכורא וההוא איבא לא אשתלים באשלמותא עד תלת שנין וחילא לא אתפקדא עליה לעילא עד דאשתלים. בתר דאשתלים אתפקדא עליה חילא וארעא אתתקנת ביה. דהא עד תלת שנין ארעא לא אתתקנת ביה ולא (אשתכחת) אשתלימת (ס&quot;א אתבסמת) (נ&quot;א אסתכמת) עמיה. בתר דאשתלים ואתתקנו כחדא כדין הוא שלימותא. ת&quot;ח נוקבא עד ג' זמנין דאתעברת איבא דמעהא לא אשתלים. בתר ג' עידואן נוקבא אתתקנת בההוא איבא ואסתכמו כחדא. כדין ההוא איבא שלימו דכלא ושפירו דכלא. בתר דנפק עד ג' שנין לא אית ליה חילא לעילא דהא כדין אשתלים בשולא דיליה לוי אתרעי מכלא תליתאה לאמיה דאתתקנת ביה ואסתכמת (ס&quot;א ואתבסמת) בהדיה. בתר ג' שנין אתפקדת עליה (נ&quot;א אתפקד עלה) חילא עלאה לעילא. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים. מאי קדש הלולים תושבחן לשבחא ליה לקב&quot;ה עד הכא. מכאן ואילך רזא דמלה דבשנה &lt;קטע סוף=דף פז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פז ב/&gt;הרביעית מזדווגת כנסת ישראל לקב&quot;ה והלולא חד אשתכח. דכתיב קדש הלולים הלולא וחדווא בזמנא (ס&quot;א בזווגא) חדא. מאי שנה (הרביעית) דא קב&quot;ה. ותנינן שנה הרביעית דא כנסת ישראל דאיהי קיימא רביעאה לכורסייא וכלא חד דהא כדין קב&quot;ה מזדווג בה בכ&quot;י וכדין היא קדש והלולא קדישא אשתכח (וקב&quot;ה אזדווג בהדה) וכדין חיילין אתמנן על עלמא על כל מלה ומלה כדקא חזי ליה. מכאן ולהלאה מתברכאן כלהו ושארי למיכל דהא כלהו בשלימותא דכלא. בשלימותא דעילא ותתא. ועד לא אשתלים בכלא מתתא ומעילא אסיר למיכל מניה. ומאן דאכיל מניה כמאן דלית ליה חולקא בקב&quot;ה ובכ&quot;י דהא ההוא איבא בלא רשותא עלאה קדישא קיימא דלא שארי עליה עד דישתלים. ובלא רשותא תתאה דהא לא אסתכמת (ס&quot;א אתבסמת) חילא דארעא ביה וההוא דאכיל מניה אחזי גרמיה דלית ליה חולקא לעילא ותתא. ואי בריך עליה ברכה לבטלה הוא. דהא קב&quot;ה עד כאן לא שרייא עלוי ולית ביה חולקא רחמנא לישזבינן מאינון דלא משגיחין ליקרא דמאריהון. זכאין אינון צדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ואורח צדיקים כאור נגה. בגין דבההוא זמנא יסתלק חויא דשריא בנוקבא בקדמיתא וייתי דכורא למשרי באתריה כד בקדמיתא וכלא יהא שלים:

תאנא בזמנא דזכאה שארי בעלמא וכו' עד צדיק כתמר יפרח:

רבי יוסי פתח קרא ואמר. לא תאכלו על הדם. הא בכמה אתר אוקמוה חברייא וכל הני קראי אבתריה. וכל חד וחד באתגליא. אבל האי קרא אית לאתערא ביה דכתיב מפני שיבה תקום וגו'. מפני שיבה שיבה דאורייתא סתם. תקום דבעי ב&quot;נ למיקם בקיומא (מכאן דבעי ב&quot;נ למיקם) מקמי ס&quot;ת והכי רב המנונא (ס&quot;א ייסא) סבא כד הוה חמי ס&quot;ת הוה קם מקמיה ואמר מפני שיבה תקום. (כד הוי חמי חומש דאורייתא הוה קם מקמיה (ס&quot;א עביד ליה הדורא) והוה אמר והדרת פני זקן) כגוונא דא בעי ב&quot;נ למיקם בקיומיה לקמיה דת&quot;ח בגין דאיהו קאים בקיומא (נ&quot;א בדיוקנא) קדישא עלאה ורמז לכהנא עלאה (ס&quot;א והכא רמיז לעתיקא) קדישא עלאה דכתיב והדרת פני זקן דאיהו בעלמא. אר&quot;ש מכאן רמז לתורה שבכתב ורמז לתורה שבע&quot;פ. ותו תנינן. האי קרא לדרשה הוא דאתא מפני שיבה תקום כמה דאתערו ביה חברייא מפני שיבה תקום. אזהר ליה לבר נש עד לא יסתלק בסיבותא דיקים בקיומא טבא בעלמא בגין דדין הוא הדורא ליה אבל לסוף יומוי לית שבחא ליה לב&quot;נ כ&quot;כ כד איהו סיב ולא יכיל למהוי ביש. אלא שבחא דיליה כד איהו בתוקפיה ואיהו טב ושלמה מלכא צווח ואמר גם במעלליו יתנכר נער וגו'. כגוונא דא כתיב וזכור את בוראיך בימי בחורותיך. א&quot;ר אלעזר ודאי (הכי הוא) ארחא דא מתקנא קמן והאי אורחא דקב&quot;ה הוא פתח ואמר כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד. מאי כי יודע יי' אלא קב&quot;ה יודע ואשגח באחרא דצדיקייא לאוטבא להו ולאגנא להו והוא אזיל קמייהו לנטרא להו. ובג&quot;כ מאן דנפיק לארחא בעי דלהוי ההיא ארחא דקב&quot;ה וישתתף ליה בהדייהו. ובג&quot;כ כתיב כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד היא מגרמה בגין דקב&quot;ה לא &lt;קטע סוף=דף פז ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=דף פח א/&gt;אשתמודע ליה לההוא ארחא דלהון ולא אזיל בהדייהו. כתיב דרך וכתיב ארח מה בין האי להאי. אלא דרך דשאר קרסולי בני נשא אזלו בה. ארח דאיהו אתפתח מן זמנא זעירא (דא ארח כד&quot;א וארח לחברה עם פועלי און) ועל ארחא דא כתיב וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום אכי&quot;ר. בילא&quot;ו יילא&quot;ו:


==פרשת קדושים - רעיא מהימנא==
{{ממ זהר משולב|ג|פ|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פ א/&gt; 
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פ א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פ|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פ ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פ א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פא|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פא א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פא א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פא|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פא ב/&gt; 
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פא ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פב|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פב א/&gt; 
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פב א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פב|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פב ב/&gt; 
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פג א/&gt; 
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פג א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פג ב/&gt; 
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פג ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פד|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פד א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פד א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פד|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פד ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פד ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פה|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פה א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פה א/&gt;

[פה ע&quot;ב עד פו ע&quot;ב - לא ברור מה יש בדף]

{{ממ זהר משולב|ג|פז|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פז א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פז א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פז|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פז ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פז ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח א/&gt;


==פרשת אמור==
{{צ|ויאמר יי' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו}}. א&quot;ר יוסי מ&quot;ט דא לקבל דא דכתיב לעילא ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו וסמיך ליה אמור אל הכהנים. אלא (משמע) כיון דאזהר להו לישראל לקדשא להו בכלא אזהר להו לכהני לקדשא לון וכן ללוים. לכהני מניין דכתיב אמור אל הכהנים. ללואי מנין דכתיב ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם. בגין דישתכחון כלהו זכאין קדישין דכיין. אמור אל הכהנים בני אהרן מ&quot;ט הכא בני אהרן וכי לא ידענא דבני אהרן נינהו. אלא בני אהרן ולא בני לוי. דאהרן דהוא שירותא דכל כהני דעלמא דביה אתרעי קב&quot;ה מכלא בגין למעבד שלמא בעלמא ובגין דאהרן ארחוי סליקו ליה להאי. דכל יומוי דאהרן הוה משתדל לאסגאה שלמא בעלמא. ובגין דארחוי כך סליק ליה קב&quot;ה להאי למיעל שלא בפמליא דלעילא. ובגין כך אמור אל הכהנים בני אהרן. אמור אל הכהנים ואמרת אליהם. 

רבי יהודה פתח מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. מה רב טובך כמה עלאה ויקירא ההוא נהורא עלאה דאקרי טוב דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב ודא הוא אור הגנוז דביה עביד קב&quot;ה טב בעלמא ולא מנע ליה בכל יומא בגין דביה מתקיים עלמא וקאים עליה. אשר צפנת ליראיך דתנן נהורא עלאה עבד קב&quot;ה כד ברא עלמא וגניז ליה לצדיקיא לזמנא דאתי. הה&quot;ד אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך. פעלת בזמנא דאתברי עלמא ההוא נהורא הוה קאים ונהיר מרישא דעלמא לסייפי דעלמא. כד אסתכל קב&quot;ה לאינון חייבין דזמינין לקיימא בעלמא גניז ליה לההוא נהורא דכתיב וימנע מרשעים אורם. וזמין לאנהרא לצדיקיא לעלמא דאתי ודא הוא צפנת ליראיך וכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. ת&quot;ח בשעתא דבר נש קאים למיהך לההוא עלמא והוא בבי מרעיה אתיין עליה ג' שלוחין וחמי תמן מה דלא יכיל בר נש למחמי כד איהו בהאי עלמא. וההוא יומא יומא דדינא עלאה הוא דמלכא בעי פקדונא דיליה. זכאה ההוא בר נש דפקודא אתיב למלכא כמה דאתיהיב ליה בגויה. אי ההוא פקדונא אתטנף בטנופי גופא מה יימא למארי פקדונא. זקף עינוי וחמי למלאך המות קאים קמיה וסייפיה שליפא בידיה קסטר בקטרין בקוטמא דההוא בר נש ולית לה לנפשא קשיו בכלא כפרישו דילה מן גופא ובר נש לא מית עד דחמי לשכינתא ומגו סגיאות תיאובתא דשכינתא נפשא נפקת &lt;קטע סוף=דף פח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|פח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פח ב/&gt;
לקבלא לשכינתא. בתר דנפק' מאן איהי נפשא דאתדבק בה (ס&quot;א ותתקבל) ויקבל בגופא (ס&quot;א בגווה) והא אוקמוה להני מילי. בתר דנפקא נפשא מן גופא ואשתאר גופא בלא רוחא אסור למשבק ליה בלא קבורתא דכתיב לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא. בגין דמיתא דישתהי כ&quot;ד שעות דאינון יומם ולילה בלא קבורתא יהיב חלישותא בשייפוי דרתיכא ומעכב עבידתא דקב&quot;ה מלמעבד. דאפשר דקב&quot;ה גזר עליה בגין למיתי בגלגולא אחרא מיד בההוא יומא דאתפטר לאוטבא ליה. וכל זמנא דלא אתקבר גופא נשמתא לאו עאלת קמי קב&quot;ה ולא יכלא למהוי בגופא אחרא בגלגולא תניינא דלא יהבין לנשמתא גופא אחרא עד דיתקבר קדמאה. ודא דמי לב&quot;נ דמיתת אתתיה לא אתחזי ליה למיסב אתתא אחרא עד דקביר לקדמיתא ובגין דא אמרה אורייתא לא תלין נבלתו על העץ. דבר אחר כד אתפרשא נשמתא מן גופא ובעיא למיזל לההוא עלמא לא תיעול לההוא עלמא עד דיהבין לה גופא אחרא מנהורא ולבתר יכלא למיעל ומאליהו תנדע דהוו ליה תרין גופין חד דביה אתחזי לתתא לבני נשא וחד דביה אתחזי לעילא בין מלאכין עלאין קדישין. וכל כמה דגופא לא אתקבר צערא הוא לנשמתא ורוח מסאבא אזדמן לשרייא עלוי ולסאבא לההוא גופא. ובגין דההוא רוח מסאבא אזדמן לא מבעי ליה לאינש למיבת ההוא גופא ליליא חד בגין דרוח מסאבא אשתכח בליליא ואשתטח בכל ארעא לאשכחא גופא בלא נפשא לסאבא ליה ואסתאב יתיר וע&quot;ד אזהר לכהני ואמר לנפש לא יטמא בעמיו. בגין דאינון קדישין ולא ישרי עלייהו רוח מסאבא ולא יסתאבון:

אמור אל הכהנים ר' יצחק אמר אמור אל הכהנים בלחישו כמה דכל עובדיהון דכהני בלחישו כך אמירה דלהון בלחישו. אמור ואמרת זמנא חד ותרין זמנין לאזהרא להו על קדושייהו בגין דלא יסתאבון. דמאן דמשמש באתר קדישא בעיא דישתכח קדישא בכלא. לנפש לא יטמא כמה דאוקימנא דגופא בלא רוח מסאבא הוא ושארי עליה רוח מסאבא. דהא תיאובתא דרוחי מסאבא לגבי גופיהון דישראל איהו בגין דאתרק מנייהו רוחא קדישא ובמנא דקודשא אתיין לאתחברא וכהני דאינון קדישין קדושתא על קדושתא לא בעיין לאסתאבא כלל בגין דכתיב כי נזר אלקיו על ראשו. וכתיב כי שמן משחת אלקיו עליו אני יי' והוא כגוונא דלעילא קאים לתתא. דכתיב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו האי קרא אוקמוה אבל כשמן הטוב על הראש. דא משח רבות קדישא עלאה דנגיד ונפיק מאתר דנהרא עמיקא דכלא. ד&quot;א דנגיד ונפיק מרישא דכל רישין סתימא דכל סתימין. על הראש. על הראש ודאי רישא דאדם קדמאה. יורד על הזקן דא דיקנא יקירא כמה דאוקמוה. זקן אהרן. דא כהן גדול דלעילא והא אוקמוה וההוא שמן &lt;קטע סוף=דף פח ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|פט|א}}&lt;קטע התחלה=דף פט א/&gt;יורד על פי מדותיו דמאינון משיחין נגיד ונפיק ונחית לתתאי וכגוונא דא נגיד ואתעטר כהנא תתאה במשח רבותא לתתא. האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה. כתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא. לא יטמאו מבעי ליה מהו לא יטמא. אלא על ההוא כהן עלאה מכלהו קאמר א&quot;ר יהודה והא כתיב והכהן הגדול מאחיו (כאן חסר) אלא ודאי הכי הוא כמה דאתמר. וא&quot;ר יצחק כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה אצטריך לאשתכחא יתיר מכלא כמה דאתמר:

ולאחותו הבתולה הקרובה אליו וגו' מאי כתיב לעילא כי אם לשארו הקרוב אליו וגו'. ר' אבא פתח מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו' מי זה בא מאדום זמין קב&quot;ה ללבשא לבושי נוקמא על אדום דאחריבו ביתיה ואוקידו היכליה וגלו לכנסת ישראל ביני עממיא ולמעבד להון נוקמת עלמין עד דישתכחון כל טורין מטורי עלמא מליין מקטולי עמין ולמקרי לכל עופא דשמייא עלייהו וכל חיות ברא יתזנון מנייהו תריסר ירחי ועופא דשמייא שבע שנין עד לא תסבל ארעא ניוולא דידהו. הה&quot;ד כי זבח ליי' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום עד דאינון לבושין יסתאבון הה&quot;ד וכל מלבושי אגאלתי. חמוץ בגדים מבצרה בגין דמנה נפקו אכלוסין דעלמא לחיילא על ירושלם ואינון שרו לאוקדא היכלא ובני אדום מפגרין שורין ורמו אבני יסודא הה&quot;ד זכור יי' לבני אדום וגו' האומרים ערו ערו עד היסוד בה. זה הדור בלבושו באינון לבושי דנוקמא דזמין לאלבשא. צועה ברוב כחו. מה צועה מתבר כמה דכתיב עמים תחתיך יפלו וגו'. אמרו ישראל לישעיה מאן הוא דין דיעביד כל כך. פתח ואמר אני מדבר בצדקה. ההוא דאיהו רב להושיע ההוא דכתיב ביה אוהב צדקה ומשפט ואיהו צדקה ממש ואיהו רב להושיע. וכל כך למה. בגין דגרמו לכ&quot;י למהוי שכיבת לעפרא בגלותא ולמנפל לארעא כמה דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל ובגין כך קב&quot;ה ילבש לבושי נוקמא עלייהו לסאבא לון בסגיאו דקטולייא דכתיב וכל מלבושי אגאלתי. וכל כך למה דכתיב ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש. דלאו חולקיה דעשו ולא הוות בעדביה דההוא דכתיב ביה איש יודע ציד איש שדה. לה יטמא באינון לבושין דנוקמא דזמין לאסתאבא בין אינון אכלוסין דכתיב ביה לה יטמא בגינה בגין דאיהי שכיבת לעפרא והוא בעי לאקמא לה הה&quot;ד קומי אורי כי בא אורך (ס&quot;א וכתיב ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת וגו':

לא יקרחה קרחה בראשם. ר' יוסי אמר לא יקרחה בה&quot;א מ&quot;ט. אלא ההוא שמן עלאה דאיהו משח רבות קודשא דאשלים לכל שבה יומין כמה דאתמר דכתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם ההוא שמן עלאה אתעדי מניה ואתקרח אי איהו אפגים רישיה. בגין דרישא דכהנא עלאה ההוא שמן עלאה הוי ועל דא לא לבעי ליה לכהנא דלתתא לאחזאה ביה בגרמיה פגימו כלל והא אתמר ובג&quot;כ כתיב בה&quot;א. פתח ואמר בשוב יי' את שיבת ציון היינו כחולמים. בשוב יי' את שיבת דא בגלות בבל אתמר. דלא אשתכחו יתיר בגלותא אלא שבעין שנין דכתיב כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם. וכתיב היינו כחולמים מאי כחולמים אלא הא אתערו חברייא דאיכא שבעין &lt;קטע סוף=דף פט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פט ב/&gt;שנין בחלמא. ות&quot;ח כתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם. מאן שבעת ימים הא אתמר. ההוא אתר עלאה דהיא כללא דכל שיתא אחרנין אקרי שבעת ימים ואקרי תשובה. תנינן מאן דיתיב בתעניתא בשבתא קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה ושבעין שנה אינון שבע אנפי מלכא דאפילו אסתכמו עליה (כלא) לביש ההוא גזר דינא אתקרע. מ&quot;ט בגין דאחיד ביה בההוא יומא בכללא דכלהו דאקרי שבעה ואקרי תשובה בגין כך בכלהו אחיד ואהדר בתשובה ואתקרע גזר דינא בכלהו ועל דא ודאי שבעין שנין איכא בחלמא. כגוונא דא כהנא אתעטר בשבע דאקרי שבעת ימים אי פגים רישיה ההוא שבעה דאיהו כללא דכלהו אקרח מניה כל ההוא קדושה דכולהו דשריא עליה. ועל דא אזדהרו דלא יקרחה קרחה בראשם וישתכחו פגימין מכלא. ובגין כך כהנא בעי לאשתכחא בשלימו יתיר מכלא כ&quot;ש ההוא דאיהו עלאה מכלהו. א&quot;ר אבא כאן בה&quot;א תתאה כאן בה&quot;א עלאה כ&quot;ג דאיהו עלאה מכלהו בה&quot;א עלאה דכתיב אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו וגו'. ומלא ידו וגו' דכתיב שבעת ימים ימלא את ידכם. כהנא אחרא בה' תתאה. דכתיב לא יקרחה קרחה בראשם וכתיב בתריה ולא יחללו שם אלקיהם והאי שם הא ידיעא איהו ובגין כך כתיב והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ללבוש את הבגדים כמה דאמרן. ובגין דאיהו קדישא כגוונא דלעילא כתיב ומן המקדש לא יצא. 

ר' אבא פתח ואמר לך יי' הצדקה ולנו בושת הפנים כהיום הזה לאיש יהודה וליושבי ירושלם זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אתרעי בהו מכל עמין עכו&quot;ם ומגו רחימותא דלהון יהיב להו אורייתא דקשוט למנדע ארחא דמלכא קדישא. וכל מאן דאשתדל באורייתא כאילו אשתדל ביה בקב&quot;ה דאורייתא כלא שמיה דקב&quot;ה הוי. ובגין כך מאן דאתעסק באורייתא אתעסק ביה בשמיה ומאן דאתרחק מאורייתא רחיקא הוא מקב&quot;ה. ת&quot;ח לך יי' הצדקה כד&quot;א לך יי' הגדולה והגבורה. מאן צדקה אתר דכל אנפין נהירין אחידן ביה והוא אחיד בכלהו וביה אשתכחו. ולנו בושת הפנים אתר דכל אנפין נהירין אתרחקן מניה. צדקה אמת קשוט ונהורא דכלא ונהורא דאנפין חידו כלא. בשת כסיפא רחיקו דקשוט מאן דאכסיף. בגין דאמת דאיהו צדקה אתרחק מניה. רחיקו דאנפין נהירין. ת&quot;ח כהנא עלאה בעי לאתחזאה בשפירו דאנפין בנהירו דאנפין בחידו יתיר מכלא. ולא בעי לאתחזאה ביה עציבו ורוגזא אלא כלא כגוונא דלעילא. זכאה חולקיה דעליה כתיב אני חלקך ונחלתך. וכתיב יי' הוא נחלתו. וע&quot;ד בעי לאתחזאה שלים בכלא בגרמיה בלבושיה דלא יפגים גרמיה כלל כמה דאתמר. האי איהו בתר נישואין וכו' עד לארעא דישראל. 

זהו קצת מאמר מרעיא מהימנא מצאתי בהעתק ונדפס באורך בפ' כי תצא כי שם ביתו מאמר מתחיל וענשו אותו. והוא אשה בבתוליה יקח. 

ר&quot;ש פתח והנה הוא שם עלילות דברים וגו'. וכתיב וענשו אותו מאה כסף וגו' כי הוציא שם רע על בתולת ישראל וכי בתולת ישראל היא בתולת אביה או בתולת בעלה היא. מהו &lt;קטע סוף=דף פט ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|א}}&lt;קטע התחלה=דף צ א/&gt;בתולת ישראל הכא. הה&quot;ד שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. אוף הכא כהנא דקאים כגוונא דלעילא כתיב והוא אשה בבתוליה יקח הכי נמי בבתוליה דלא תפוק מבבא דחצרה מזמנא לבר והוא אתמר. 

רבי שמעון הוה אזיל בארחא והוו עמיה רבי יהודה ור' יוסי ור' חזקיה. פתח ר&quot;ש ואמר טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו. טרף נתן ליראיו אלין אינון זכאין אינון דחלי דקב&quot;ה דכל מאן דדחיל ליה אתקרי מאינשי דביתא דמלכא ועליה כתיב אשר איש ירא את ה'. מהו טרף נתן ליראיו אלא כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה. מהכא אוליפנא דכל בר נש דלעי באורייתא בליליא וקם בפלגות ליליא בשעתא דכנסת ישראל אתערת לאתקנא ביתא למלכא האי אשתתף בהדה והאי אקרי מבי מלכא ויהבין ליה כל יומא מאינון תיקוני ביתא הה&quot;ד ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. מאן ביתה כל אינון דמשתתפי בהדה בליליא אקרון ביתה בני ביתה. ובג&quot;כ טרף נתן ליראיו מהו טרף טרף ממש דאיהי נטלא מאתר רחיקא עלאה דכתיב ממרחק תביא לחמה. ומאן זכי להאי טרף סופיה דקרא אוכח דכתיב יזכור לעולם בריתו מאן דאסתכל (ס&quot;א דאשתדל) באורייתא לאשתתפא בהדה בליליא. ולא עוד אלא דצדיק חד עלאה אית ליה לקב&quot;ה והוא אשתתף בהדיה וירתין תרווייהו לכנישתא דישראל דכתיב צדיקים לעולם יירשו ארץ. 

תו פתח ואמר ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני יי' מקדשו. ת&quot;ח כל מאן דאפיק זרע לבטלה לא זכי למחמי אפי שכינתא ואקרי רע דכתיב כי לא קל חפץ רשע אתה לא יגורך רע האי מאן דאפיק ליה בידיה או אנתו אחרא דלא כשרא ואי תימא דאפיק ליה באנתו דלא מתעברא הכי נמי. לא אלא כמה דאמרן ועל דא יבעי ב&quot;נ מקב&quot;ה דיזמין ליה מאנא דכשרא דלא יפגים זרעיה. מאן דאפיק זרעא במאנא דלא כשרא פגים ליה לזרעיה ווי למאן דפגים זרעיה. ומה בשאר בני נשא כך בכהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה עלאה עאכ&quot;ו. בעמיו מהו בעמיו דהא כתיב לעילא אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח וכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו. בהם מבעי ליה מהו בעמיו אלא מלה דא קלנא בעמיו פגימו בעמיו ועל דא כתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה מעמיו ודאי כלא כגוונא דלעילא כי אני יי' מקדשו מהו מקדשו אלא אנא הוא ההוא דאיהו מקדש ליה בכל יומא ובג&quot;כ לא יפגים זרעיה ולא ישתכח ביה פגימו. (ס&quot;א ובגין דא) דהא אני יי' מקדשו דאנא בעינא לקדשא ליה וישתכח קדישא בכלא. דקדישא ישתמש על ידא דקדישא. ת&quot;ח קב&quot;ה &lt;קטע סוף=דף צ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צ ב/&gt;ישתמש ע&quot;י דכהנא וישתכח קדישא כד אתי לשמשא ובגין דקב&quot;ה ישתמש על ידא דכהנא דאיהו קדישא כהנא ישתמש ע&quot;י דרכיא דאתקדש בדכיותיה ומאי איהו ליואי בר נש (ס&quot;א כהנא) אחרא ישתמש ע&quot;י דקדישא אחרא בגין דישתכחון כלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דעלייהו כתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. כמה פרישן ישראל מכלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה הה&quot;ד והתקדשתם והייתם קדושים כי אני יי' וגו'. 

תו פתח ואמר ליי' הישועה על עמך ברכתך סלה ליי' הישועה הכי תנינן זכאין אינון ישראל דבכל אתר דאתגלו שכינתא אתגלייא בהדייהו. כד יפקון ישראל מגלותא פורקנא למאן. לישראל או לקב&quot;ה אלא הא אוקמוה בכמה קראי והכא ליי' הישועה ודאי אימתי על עמך ברכתך סלה. בשעתא דקב&quot;ה ישגח בברכאן עלייהו דישראל לאפקא לון מן גלותא ולאוטבא להו כדין ליי' הישועה ודאי. ועל דא תנינן דקב&quot;ה ייתוב עמהון דישראל מן גלותא הה&quot;ד ושב יי' אלקיך את שבותך ורחמך:

איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. ר' יצחק אמר בגין דאיהו פגים ומאן דאיהו פגים לא אתחזו לשמשא בקודשא והוא אוקמוה דב&quot;נ דאשתכח פגים לית ביה מהימנותא וההוא פגימו אסהיד עליה כ&quot;ש כהנא דבעייא לאשתכחא שלים מאריה דמהימנותא יתיר מכלא והא אוקמוה. ר' אלעזר הוה יתיב בקסטרא דבי חמוי והוא הוה אמר זילגא דבקסטירא בעינא שכיח. אדהכי אעבר חד ב&quot;נ פגים מעיניה חד אמר חמוי נשאל להאי. אמר פגים הוא ולאו מהימנא. אמר נשאל בהדיה אתו שאילו ליה א&quot;ל טופקא מאן הוא בעלמא. אמר עתירא אבל דישליף בהדיה אנא מכלהו. (ס&quot;א עתירא אבל דישליף ווי על דא בהדיה אנא מכלהו) א&quot;ר אלעזר במלוי אשתמע דלאו מהימנותא גביה ולאו בר מהימנא הוא. ת&quot;ח קב&quot;ה אמר כל איש אשר בו מום לא יקרב דהא קדוש' דלעילא לא שריא באתר פגים פתח ואמר לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה. לתורה ולתעודה מאן הוא תורה ומאן הוא תעודה אלא תורה דא תורה שבכתב. תעודה דא תורה שבע&quot;פ תורה שבע&quot;פ לא שריא באתר פגים. דהא מתורה שבכתב אתבני. כתיב צור תעודה חתום תורה בלמודי צור תעודה דא תורה שבע&quot;פ בגין דתמן אתצר צרורא דחיי ובתעודה אתקשר קשרא דחיי (נ&quot;א קשרא דמהימנותא) דלעילא למהוי כלא חד. ומתמן לתתא אתפרשן אורחים ושבילים ומתמן מתפרשין אורחין בעלמין כלהו הה&quot;ד ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים חתום חתמה תורה חתימה דאורייתא דאיהי תורה שבכתב. באן אתר. בלמודי אלין נביאי כד&quot;א ויקם את העמוד הימני ויקרא שמו יכין ויקם את העמוד השמאלי ויקרא שמו בועז ומתמן אתפרשן אורחין לנביאי מהימני וקיימי אלין בקיומא לגופא לשית טהירין הה&quot;ד שוקיו עמודי שש. וכלא לא קיימא אלא בשלימו ולא שרייא קדוש' דכלא אלא בשלימו כד מתחבראן דא בדא כלא הוא שלים כלא הוא חד לא אתפגי' אתר. וע&quot;ד אקרי כ&quot;י שלם כד&quot;א ומלכי צדק מלך שלם ויהי בשלם סכו. ובג&quot;כ לא שרייא כלא אלא באתר שלים ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב כגוונא דא קרבנא דביה מומא לא יתקריב מאי טעמא דכתיב כי לא לרצון יהיה לכם. ואי תימא הא קודשא בריך הוא לא שארי אלא באתר תבירא במאנא תבירא דכתיב ואת דכא ושפל רוח. האי אתר שלים יתיר הוא מכלא (דכתיב ואת דכא ושפל רוח) בגין דמאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דכלא גאותא עלאה ודא הוא שלים. אבל לא כתיב ואת &lt;קטע סוף=דף צ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|א}}&lt;קטע התחלה=דף צא א/&gt;עור ושבור וחרום ושרוע. אלא ואת דכא ושפל רוח. מאן דמאיך גרמיה קב&quot;ה זקיף ליה. ובגיני כך כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בעי למהוי שלים יתיר מכלא ולא יתחזי פגים ועל דא אזהר להו לכהני דכתיב איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. 

תו פתח ואמר וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע וכי קב&quot;ה אמר אין רע אי הכי טוב הוא. אלא סיפיה דקרא אוכח דישראל באינון יומין הוו ממנן כהני מארי דמומין על גבי מדבחא ולשמשא על מקדשא ואמרי מאי אכפת ליה לקב&quot;ה דא או אחרא ואינון הוו דאמרי אין רע. וקב&quot;ה אתיב להון ההוא מלה דהוו אמרי. אמר. ישראל אתון אמרי כד מקרבי מארי דמומין על פולחני אין רע מאי אכפת ליה לקב&quot;ה. סופיה דקרא מה כתיב הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך. בר נש מנייכו אי בעיתו לשלומי למלכא ולקרבא קמיה דורונא אתון משדרין ליה בפגימא או לאו. הירצך או הישא פניך בההוא דורונא כ&quot;ש וכ&quot;ש דאתון מקרבין קמאי בר נש פגים לקרבא דורונא הא דורונא דילכון לכלבא אתמסר דודאי בר נש דאיהו פגים פגים הוא מכלא פגים הוא מהימנותא ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב אמר רבי יוסי זמין קב&quot;ה לאשלמא להו לישראל ולאשתכחא שלימין בכלא דכלא דלא יהא בהון מארי דמומין כלל בגין דיהון תקונא דעלמא כאלין מאני ולבושא דבר נש דאינון תקונא דגופא הה&quot;ד ויתיצבו כמו לבוש (ס&quot;א ד&quot;א) ת&quot;ח כד יתערון מעפרא כמה דעאלו הכי יקומון. חגרין או סומין עאלו חגרין וסומין יקומון בההוא לבושא דלא יימרון דאחרא הוא דאתער. ולבתר קב&quot;ה ייסי לון וישתכחון שלימין קמיה וכדין יהא עלמא שלים בכלא כדין ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד:

שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו וגו'. רבי יוסי פתח צדקתך כהררי קל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע יי'. האי קרא אית לאסתכלא ביה. אבל תא חזי צדק כתרא קדישא עלאה. כהררי קל כאינון טורין עלאין קדישין דאקרון טורי דאפרסמונא דכיא. ובגין דאיהי סלקא לאתקשרא בהו לעילא כל דינהא בשיקולא חדא לכלא דלית בההוא דינא רחמי. משפטיך תהום רבה משפט דאיהו רחמי נחית לתתא לההוא דרגא לתקנא עלמין וחייס על כלא ועביד דינא ברחמי לבסמא עלמא ובגין דאיהו רחמי אדם ובהמה תושיע יי' לכלא בשיקולא חדא אדם ובהמה הא אוקמוה מאן דהוא אדם ושוי לגרמיה כבהמה אדם ובהמה דין אדם ודין בהמה חד הוא. אדם. ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר. בהמה והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה ליי' בגין דיעבר עלייהו שבת חד ודא אוקמוה:

רבי חייא פתח יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו. ת&quot;ח זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דקב&quot;ה אתרעי בהו ואינון מתדבקין ביה ואקרון קדישין עם קדוש. וכן עד דסליק לון לדרגא עלאה דאקרי קדש דכתיב קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה כמה דאוקימנא דהא ישראל מתמניא יומין מתדבקין ביה בשמיה ורשימין בשמיה ואינון דיליה כד&quot;א ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ ועממין לא מתדבקין ביה ולא אזלין בנימוסיה ורשימא קדישא אעדיאו מנייהו עד &lt;קטע סוף=דף צא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צא ב/&gt;דאינון מתדבקן בסטרא אחרא דלאו קדישא. ות&quot; בשעתא דבעא קב&quot;ה למיהב אורייתא לישראל זמין בה לבני עשו אמר לון בעאן אתון לקבלא אורייתא. בההיא שעתא אתרגיזת ארעא קדישא ובעיא לאעלא לנוקבא דתהומא רבה. אמרה קמיה מארי דעלמא פסטירא דחדווה (ס&quot;א דעלמא) תרי אלפי שנין עד לא אתברי עלמא קלטינא קמי (נ&quot;א קליטנא) גו נ&quot;א אזדמן קמי) ערלין דלא רשימין בקיומך. אמר לה קב&quot;ה כורסייא כורסייא ייבדון אלף אומין כוותייהו וקיימא דאורייתא לא יזדמן קמייהו. הה&quot;ד יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה ודאי בגין דאורייתא לא אתיהיבת (בגין דאיהי קיימא קדישא) אלא למאן דאית ביה קיימא קדישא ומאן דאליף אורייתא למאן דלא אתגזר משקר בתרי קיימי משקר בקיימא דאורייתא ומשקר בקיימא דצדיק וכנסת ישראל. דאורייתא להאי אתר אתיהיבת ולא לאחרא. רבי אבא אמר משקר בתלת דוכתי עלאי משקר בתורה משקר בנביאים משקר בכתובים. משקר בתורה דכתיב וזאת התורה וגו'. משקר בנביאים דכתיב וכל בניך למודי יי' אינון למודי יי' ולא אחרא וכתיב חתום תורה בלמודי אינון ולא אחרא. משקר בכתובים דכתיב ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל. וכתיב אך צדיקים יודו לשמך מאן צדיקים דא צדיק וכ&quot;י דמאן דלא אתגזר ולא עאל בקיומא דלהון לא יודון לשמיה קדישא דהיא אורייתא. 

א&quot;ר חייא כיון דאתגלי קב&quot;ה על טורא דסיני למיהב אורייתא לישראל שכיכת ארעא ותבת בנייחא הה&quot;ד ארץ יראה ושקטה. ת&quot;ח בר נש דאתיליד לא אתמנא עליה חילא דלעילא עד דאתגזר כיון דאתגזר אתער עליה (רוחא) אתערותא דרוחא דלעילא. זכי לאתעסקא באורייתא אתער עליה ואתערותא יתיר. זכי ועביד פקודי אורייתא. אתער עליה אתערותא יתיר. זכי ואתנסיב זכי ואוליד בנין ואוליף לון ארחוי דמלכא קדישא הא כדין הוא אדם שלים. שלים בכלא. אבל בהמה דאתילידת בההיא שעתא דאתילידת ההוא חילא דאית לה בסופא אית לה בההיא שעתא דאתילידת ואתמנא עליה. ובגין כך כתיב שור או כבש או עז כי יולד. עגל או טלה או שעיר או גדי לא אתמר אלא שור או כשב או עז ההוא דאית ליה לסופא אית ליה בשעתא דאתיליד. והיה שבעת ימים תחת אמו בגין לאתישבא ביה ההוא חילא ואתקיים ביה. ובמה יתקיים ביה כד ישרי עליה שבת חד ואי לא לא יתקיים (ועוד דאתייבש מזוהמא דאמיה) ולבתר דיתקיים ביה ההוא חילא כתיב ירצה לקרבן אשה ליי' בקיומא דשבת חד דאעבר עליה. ובר נש. בקיומא דשבת חד אתקיים ביה אתערותא דהאי עלמא וחילא דיליה. בתר דאתגזר אתער עליה אתערותא דרוחא עלאה וכ&quot;י אעבר עליה וחמאת ליה ברשימא קדישא ואתערת עליה ושרייא עליה רוחא דההוא עלמא קדישא כד&quot;א ואעבור עליך ואראך מתבוסת בדמיך וגו'. בדמיך בתרי. ואי תימא התם כד נפקי ישראל ממצרים דשכיח בינייהו דם פסח ודם מילה כדין כתיב בדמיך חיי הכא מאי בדמיך. אלא תרין חד דמילה וחד דפריעה. חד דגזירו דכנסת ישראל וחד דפריעה בצדיק יסוד עולם ואלין תרין דמין דבר נש קאים בגינייהו בקיומא דעלמא דאתי הה&quot;ד בדמיך חיי. רבי שמעון אמר סוד יי' ליראיו ובריתו להודיעם. סוד יי' ליראיו דא כנסת ישראל. ובריתו להודיעם דא צדיק יסוד עולם &lt;קטע סוף=דף צא ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צב|א}}&lt;קטע התחלה=דף צב א/&gt;בקשורא חדא. יו&quot;ד תלת אתוון שלימותא דכלא. ראשיתא דכלא י' עלאה דכלא. וא&quot;ו אמצעיתא שלימותא דכל סטרין מעבר לכל רוחין ביה תלייא מהימנותא. דל&quot;ת גנתא צרורא דחיי. את דא זעירא שלימא דכלא. את דא סתימא דכל סטרין. כד נפיק. נפיק כמלכא עם חילוי. תב (נ&quot;א יתיב) לבתר י' בלחודוי ביה אסתים מלה ביה נפיק סגיר ופתח. (נ&quot;א נגיד ונפיק ופתח) ה&quot;א (נ&quot;א דא) שלימותא דכלא לעילא ותתא והא אתמר הא. ה' הא ידיעא. א הוא יו&quot;ד שלימו דתלת אתוון דאינון ברישא דסתימין (ס&quot;א ביו&quot;ד והא אוקמוה) ביה ו' ע&quot;ג א' (ס&quot;א דא' הא) והא אוקמוה וכלא חד מלה הוא שלימו דשמא קדישא הוא שלימו דעילא בגין כך לזמנין ה&quot;א נטיל א' בזמנא דהיא מתעטרא בעטרוי. ת&quot;ח כל את ואת דשמא קדישא אתחזי ביה שלימו דכלא שמא. יו&quot;ד הא אתמר שלימו דכלא. ה' שלימו דכלא ואע&quot;ג דלאו איהו באלף ה&quot;א בלחודוי הא אתמר בדיוקנא (ס&quot;א דא הא הוא כו') ה&quot;י (ס&quot;א איהו) הוא שלימותא דכלא. ו' בין בסטרא דא בין בסטרא אחרא שלימו הוא דכלא וא&quot;ו ה&quot;א הוא שלימו יתיר לאעטרא לכלא הא דכלא חד והא אתערו ביה חברייא. ת&quot;ח והיה שבעת ימים וגו'. יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א (נ&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א יו&quot;ד ה&quot;א) אתגליפו אתוון (והיה) ו' ה' הא שבעת יומין אתכלילו בחד י' ה' שבעת יומין י' חד כללא דכלא ה&quot;א תלת היא ותרין בנין וברא חד תרין אבהן ביה כלילן הא שיתא. ברתא נוקבא חד הא שבעה אשתמע דה' עלאה כללא דשיתא י&quot;ה הא שבעה היינו דכתיב שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום. והיה שבעת ימים תחת אמו. תחת אמו אתעטרו שבעת ימים דכתיב לך יי' הגדולה והגבורה וגו' וע&quot;ד שבעת ימים לתתא ליקרא דאמא עלאה. תחת אמו לתתא. דכתיב עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה עקרא דכל ביתא ילדה שבעה אלין שבעת יומין דחג הסכות. ורבת בנים אמללה אלין קרבנין דחג דנחתין בכל יומא מן מנינא. ות&quot;ח אלין סלקין לעילא לעילא ואלין נחתין לתתא לתתא כד&quot;א אם תגביה כנשר ואם בין ככבים שים קנך משם אורידך נאם יי' וישראל סלקין מתתא לעילא דכתיב והיה זרעך כעפר הארץ וכתיב והרביתי את זרעך ככוכבי השמים. ולבתר סלקין על כלא ומתדבקן באתר עלאה על כלא הה&quot;ד ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו':

ושור או שה אותו ואת בנו. אמר ר' יוסי כתרגומו לה ולברה דעקרא דאמא למנדע ברה ואזיל בתרה ולא אזיל בתר אבוה ואנן לא ידעינן מאן הוא. לא תשחטו ביום אחד. א&quot;ר יהודה מ&quot;ט אי תימא משום עגמת נפש דבעירא ניכוס להאי בביתא חד ולהאי בביתא אחרא או להאי השתא ולהאי לבתר. א&quot;ל אית מאן דשרי ולאו הכי אלא ביום אחד ממש. ת&quot;ח תנינן יפה תענית לחלום כאש לנעורת ועקרא דתעניתא בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא. מאי טעמא. בגין דלית לך יום לתתא דלא שלטא ביה יומא אחרא עלאה וכד איהו שארי בתעניתא דחלמא אוליפנא דההוא יומא לא אתעדי עד דאתבטל ההוא גזרה ואי דחי ליה ליומא אחרא הא שולטנא דיומא אחרא הוא ולא עאל יומא ביומא אחרא דחבריה. כהאי גוונא לית לך יום דלא אתמנא עליה יומא עלאה לעילא. ובעי בר נש לאסתמרא דלא יעביד פגימו בההוא יומא ולא יתפגים קמי שאר יומין אחרנין. ותנינן בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא. אי בר נש עביד עובדא לתתא כדקא &lt;קטע סוף=דף צב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צב ב/&gt;יאות הכי אתער חילא כדקא יאות לעילא. עביד בר נש חסד בעלמא אתער חסד לעילא ושארי בההוא יומא ואתעטר ביה בגיניה ואי אתדבר בר נש לרחמי לתתא אתער רחמי על ההוא יומא ואתעטר ברחמי בגיניה. וכדין ההוא יומא קאים עליה למהוי אפוטרופא בגיניה בשעתא דאצטריך ליה. כגוונא דדא בהפוכא דא (ועל כלא) אי עביד בר נש עובדא דאכזרי הכי אתער בההוא יומא ופגים ליה ולבתר קאים עליה לאכזרי לשיצאה ליה מעלמא. בההיא מדה דבר נש מודד בה מודדין ליה תנן דישראל אכזריות אתמנע מנייהו מכל שאר עמין ולא יתחזון מניה עובדא בעלמא דהא כמה מארי דעיינין קיימין עליה דבר נש בההוא עובדא. זכאה מאן דאחזי עובדא דכשרא לתתא דהא בעובדא תלייא מלתא בכלא לאתערא מלה אחרא:

רבי שמעון פתח וירא יעקב כי יש שבר במצרים האי קרא רזא דחכמתא אית ביה ואית לן לאסתכלא ביה דלאו סופיה רישיה ולאו רישיה סופיה אלא ת&quot;ח בשעתא דקב&quot;ה בעי למידן עלמא בכפנא לא יהיב מלה דא לידא דכרוזא דהא כל דינין אחרנין דעלמא כרוזא כריז עלוהי עד לא ייתון לעלמא ודינא דא לא אתיהיב לכרוזא. אלא קב&quot;ה אכריז עליה וקארי הה&quot;ד כי קרא יי' לרעב. מההיא שעתא אתפקדן על עלמא ממנן אחרנין בפקידו דרעב (דתרעין) ואסיר ליה לבר נש דאית ליה שבעא לאחזאה בגרמיה שבעא דהא אחזי פגימו לעילא ואכחיש מלה דמלכא וכביכול כאלו אעבר ממנן דמלכא מאתרייהו. וע&quot;ד אמר יעקב לבנוי למה תתראו למה תעבידו פגימו לעילא ולתתא ולאכחשא מלה דמלכא וכל אינון ממנן בכריזו דיליה. אבל הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה ותמן אחזיאו גרמייכו בשבעא ולא תכחישו פמליא דלעילא הכא. ות&quot;ח יעקב כמה תבואה הות ליה ולא בעי לשבור אלא בתוך הבאים בגין דלא ישתכח פגימו בעובדא דיליה. (מה שחסר כאן עיין בסוף הספר סימן ג) 

תו פתח ואמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. ותנינן ידו כתיב דבעי לזקפא ימינא על שמאלא ואמאי לאחזאה עובדא לתתא בגין דיתער עובדא לעילא כתיב והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו' שופר תרועה אמאי אלא שופר דמתבר שלשלאין דמתבר שולטנותא מכל עבדין ובעיא לאחזאה שופר דאיהו פשוט ולא כפוף לאחזאה תורו לכלא דהא יומא גרים ובכלא בעי לאחזאה עובדא ועל דא שופר ולא קרן בגין לאחזאה מאן הוא אתר דאקרי שופר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דאינון ידעין לאתדבקא במלכא קדישא ולאתערא חילא דלעילא ולאמשכא קדושה דמאריהון עלייהו בגין כך כתיב אשריך ישראל מי כמוך וגו'. ואתם הדבקים ביי' אלקיכם חיים כלכם היום: &lt;קטע סוף=דף צב ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|צג|א}}&lt;קטע התחלה=דף צג א/&gt;אלה מועדי יי' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי ר' יצחק פתח ויקרא אלקים לאור יום וגו'. תנינן אור דהוה בקדמיתא הוה נהיר מסייפי עלמא לסייפי עלמא כד אסתכל קב&quot;ה לחייבין דזמינין למיקם בעלמא גניז ליה לצדיקייא לעלמא דאתי הה&quot;ד וימנע מרשעים אורם. וכתיב אור זרוע לצדיק. ת&quot;ח ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה הא תנינן יהי אור אור דכבר הוה נהכא אי תימא אור דאיהו יום בלחודוי הדר ואמר ולחשך קרא לילה. אי תימא כל חד בלחודוי &lt;קטע סוף=דף צג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צג ב/&gt;
הדר ואמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד דלילה לית בלא יום ולית יום בלא לילה ולא אקרי אחד אלא בזווגא חד וקב&quot;ה וכנסת ישראל אקרי אחד ודא בלא דא לא אקרי אחד. ת&quot;ח בגין דכנסת ישראל השתא בגלותא כביכול לא אקרי אחד ואימתי אקרי אחד בשעתא דיפקון ישראל מן גלותא וכנסת ישראל אהדרת לאתרהא לאזדווגא ביה בקב&quot;ה הה&quot;ד ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. (בגין כך ויהי ערב ויהי בקר יום אחד) ודא בלא דא לא אקרי אחד. ת&quot;ח מועדי יי' אשר תקראו וגו' לזמנא כלא לאתר חד ולאשתכחא כלא בשלימו ברזא דאחד ולמהוי ישראל לתתא (בזווגא חדא) גוי אחד בארץ. תינח קב&quot;ה בכנסת ישראל דאקרי אחד ישראל לתתא דאינון זמינין כגונא דלעילא במה יקרון אחד. אלא בירושלם דלתת קרון ישראל אחד מנא לן דכתיב גוי אחד בארץ. ודאי בארץ הם גוי אחד עמה אקרון אחד ולא אינון בלחודייהו דהא ומי כעמך ישראל גוי אחד סגי ליה אבל לא אקרון אחד אלא בארץ בזווגא דהאי ארץ כגוונא דלעילא ובגין כך כלא קשיר דא בדא זווגא חדא זכאה חולקהון דישראל. ששת ימים תעשה מלאכה אתמר והא אוקמוה:

רבי יוסי ור' חייא הוו אזלי בארחא וכו'. עד הושיעה ימינך וענני. כבר נדפס בפרשת וארא דף לב עמוד א וצריך להוסיף אחר מלת קדישא. א&quot;ל את חמי ואנא חמינא מפומיה דר' שמעון שמענא מלה ובכינא. א&quot;ל מאי האי. אחר מלת דא דאתגזר בי כדקא יאות:

אלה מועדי יי' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם. ר' יצחק פתח לך אמר לבי בקשו פני את פניך יי' אבקש. האי קרא אוקמוה חברייא בכמה אתר אבל האי קרא הכי אתמר לך אמר לבי. דוד מלכא אמר דא בגין כנסת ישראל לקבל מלכא קדישא ומאי אמר לך אמר לבי בגינך אמר לבי לבני עלמא ואזהר לון לבי דאיהו אחיד ביה. דדא בגין מלכא עלאה אמר. בקשו פני אלין עטרי מלכא דאיהו אחיד בהו ואינון ביה אינון שמיה ואיהו שמיה מלה חדא הוא. בגין כך אמר דוד את פניך יי' אבקש כד&quot;א דרשו יי' ועזו בקשו פניו תמיד. ת&quot;ח יאות הוא דוד מלכא למימר שירתא בגין כנסת ישראל יתיר מכל בני עלמא ולמימר מלי דכנסת ישראל למלכא בגין דאיהו אחיד בה. ד&quot;א לך אמר לבי בקשו פני בגינך אמר לבי לבני עלמא בקשו פני (ס&quot;א את פניך יי' אבקש) אלין זמנייא וחגייא דכלהו זמין להון לאתר דאקרי קדש בגין לעטרא לון כל חד וחד ביומיה כל חד וחד בזמניה וישאבון כלהו מההוא עמיקא דעמיקתא דנחלין ומבועין נפקין מניה בגין כך כתיבי מקראי קדש זמינין אינון לההוא אתר דאקרי קדש לאתעטרא ביה ולאשתאבא ביה בגין דיתקדשון כלהון כחדא וישתכח בהו חדוותא. ר' אבא אמר מקראי קדש זמינין דקדש וכד מהאי זמינין ימן נחלא דנגיד ונפיק. למלכא דזמין בני נשא לסעודתיה אעטר קמייהו מכל זיני מיכלא דעלמא אפתח להו גרבי חמרא שפיר בריחא שפיר למשתייא. דהכי אתחזי. מאן דמזמין. למכלא ולמשתייא זמין. כך מקראי קדש כיון דאינון זמינין לסעודתא דמלכא זמינין אינון לחמרא טב ושפיר דמנטרא (כד&quot;א כי טובים דודיך מיין). וע&quot;ד מקראי קדש כתיב. אשר תקראו אותם במועדם (הכי תנינן) כתיב ואנשי קדש תהיון לי ישראל לתתא אקרון אנשי קדש. כיון דזמינין אינון מקדש דלעילא. אתון אנשי קדש לתתא זמינא להו כדין אתקינו סעודתא וחדו דהא לכו אתחזי בגין דאתון אתקרון אנשי קדש ויהון כלהו &lt;קטע סוף=דף צג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|א}}&lt;קטע התחלה=דף צד א/&gt;זמינין בכל סטרין דקדש לעילא ותתא. 

ד&quot;א אלה מועדי יי' מהו מועדי יי' ר' שמעון אמר מיי' אינון דביה אתקשרו מתתא לעילא ומעילא לתתא כלהו ביה מתקשרן ותמעטרן (ס&quot;א ומתעתדן) (נ&quot;א ומתאחדן) כלהו לאתקשרא קשרא חד בקשרא דמלכא מאי טעמא כמה דמלכא ירית לאבא ולאמא ואחיד בההוא קדש ואתעטר בהו (בגין) כך כל אינון דאחידן ביה במלכא בעיין לאזדמנא בההוא אתר עלאה דאקרי קדש בגין דיתאחדו כלהו כחדא (למלכא) וע&quot;ד מועדי יי' אקרי ולבתר מקראי קדש דהא בהו אתעטר במלכא אשר תקראו אותם במועדם. תרין חולקין אית לישראל בהו אי מסטרא דמלכא חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואתם הדבקים ביי' אלקיכם וגו' כי חלק יי' עמו. ואי מסטרא עלאה דקדש חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואנשי קדש תהיון לי וכתיב קדש ישראל ליי' וע&quot;ד לכו אתחזו לזמנא להו ולתקנא קמייהו חדוותא וסעודתא ולמחדי בהו. ומאן דמזמן לאחרא (ס&quot;א לאורחא) בעי לאחזאה ליה חידו ואנפין נהירין לעטרא (נ&quot;א לנטרא) אורחיה דההוא אושפיזא. למלכא דזמין אושפיזא יקירא אמר לבני היכליה כל שאר יומין הויתון כל חד וחד בביתיה דא עביד עבידתיה ודא אזיל בסחורתיה ודא אזיל בחקליה. בר ההוא יומא דילי דכלכון מתערין (ס&quot;א מתעתדי) בחדוותא דילי השתא זמינית אושפיזא עלאה ויקירא לא בעינא דתשתדלון בעבידתא ולא בסחורתא ולא במדברי אלא כלהו אזדמנו כגוונא דההוא יומא דילי ואתקינו גרמייכו לקבלא לההוא אושפיזא באנפין נהירין בחדוותא בתושבחתא. אתקינו ליה סעודתא יקירא בגין דיהא זמיני דילי בכל סטרין. כך אמר קב&quot;ה לישראל בני כל שאר יומין אתון משתדלי בעבידתא בסחורתא בר ההוא יומא דילי. השתא אושפיזא עלאה ויקירא זמינית אתון קבילו ליה באנפין נהירין זמינו ליה אתקינו ליה סעודתי עלאי פתורי מסדרן כגוונא דההוא יומא דילי. בג&quot;כ תקראו אותם במועדם. ת&quot;ח בשעתא דישראל לתתא חדאן בהני מועדיא ומשבחין שבחא לקב&quot;ה מסדרין פתורי מתקני גרמייהו במאני יקר מלאכי עלאי אמרין מה טיבן דישראל בכך קב&quot;ה אמר אושפיזא עלאה אית לון יומא דא. אמרי ולאו דילך הוא מההוא אתר דאקרי קדש. אמר לון וכי ישראל לאו קדש נינהו ואקרון קדש לון אתחזי לזמנא אושפיזא דילי. חד מסטרא דילי דהא אינון דבקים בי וחד מסטרא דקדש דכתיב קדש ישראל ליי' הואיל וישראל אקרון קדש אושפיזא דלהון הוא ודאי. בגין דזמינו דהאי אושפיזא מקדש הוא דכתיב מקראי קדש. פתחו כלהו ואמרו אשרי העם שככה לו. תלתא אינון זמינין מקדש ולא יותר. חג המצות. וחג השבועות. וחג הסוכות. 

אמר ליה רבי אבא וכי שבת לאו מקדש הוא זמין. אמר ליה לאו בתרי סטרין. חד דהוא ודאי קדש אקרי דכתיב ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם וחד דשבת לאו זמין הוא דהא ירותא דיליה הוא ודאי. ירותא דקדש הוא ירית ולאו זמיני וע&quot;ד כלהון זמינין בקדש ומתקשרן בשבת ומתעטרן ביה. בהאי יומא שביעאה אתעטר ביה. וע&quot;ד שבת לאו זמין הוא. 

לברא דעאל לביתא דאבו ואימיה ואכל ושתי בשעתא דהוא בעי. למלכא דהוה ליה ברא יחידאי חביבא דנפשיה יהב ליה שושבינא לנטרא ליה ולאתחברא בהו אמר מלכא יאות הוא לזמנא לאלין שושבינין דברי ולאחזאה יקרא וחביבותא דילי בהו. זמין לון להני שושבינין. ברא לא אתחזי לזמנא אלא למיעל ולמיכל ולמשתי בביתא דאבוי בשעתא דאיהו בעי. הה&quot;ד מי כמוכה באלים יי' מי כמוכה נאדר בקדש. &lt;קטע סוף=דף צד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צד ב/&gt;נאדר בקדש ודאי כבר דאתתקן (ס&quot;א דאתתקף) באבוי נאדר בקדש ולאו זמין מקדש. 

{{צ|ששת ימים תעשה מלאכה}} - ששת ימים מאי עבידתייהו? אמר ר' יוסי כתיב {{צ|כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ}}, ולא כתיב בששת והא אוקמוה וכל יומא יומא עביד עבידתיה ואקרון יומי מלאכה. א&quot;ר יצחק אי הכי אמאי אקרון {{צ|ששת ימי חול}}, אמאי חול? 

א&quot;ר יוסי השתא אתנהיג עלמא ע&quot;י דשלוחייהו בג&quot;כ יומי חול אקרון. ר' חייא אמר בגין דשרי למעבד בהון עבידתא ובגין דא לא אקרון קדש. ומאן דלאו אקרון קדש - חול אקרון. וע&quot;ד אתקינו חברייא בהבדלה {{צ|בין קדש לחול}}. מאי הבדלה הכא אלא קדש מלה בגרמיה הוא ושארא מניה אתיין. וע&quot;ד אלין לעובדא ואלין לנטרא. ואימתי אשתכח נטירו בהו. כד זמינין מקדש. 

א&quot;ר יהודה חדוותא ונטירותא דיומא דשבתא על כלא הוא ובגין דהאי יומא אתעטר באבא ואמא ואתוסף קדושה על קדושתיה מה דלא אשתכח הכי בשאר יומי דהא הוא קדש ואתעטר בקדש ואוסיף קדושה על קדושתיה. בגין כך האי יומא חדוותא דעלאי ותתאי כלא חדאן ביה. מלי ברכאן בכלהו עלמין. כלהון מניה אתקנו (נ&quot;א אתזנו). בהאי יומא נייחא דעלאי ותתאי. בהאי יומא נייחא דחייביא דגיהנם. 

למלכא דעבד הלולא לבריה יחידאי. אעטר ליה בעטרא עלאה. מני ליה מלכא על כלא. בהאי יומא חדוותא לכלא. חד סנטירא דאתפקד על דינא דבני נשא הוו בידיה גוברין דבעיין קטולא גוברין דבעיין לאלקאה. בגין יקרא דהאי יומא דחדוותא דמלכא שביק דינוי ונטר לחדוותא דמלכא. כך ההוא יומא הלולא דמלכא במטרוניתא, חדוותא דאבא ואמא עליה, חדוותא דעלאין ותתאין. בחדוותא דמלכא כלהו חדאן ולא יצטערון ביה. על דא כתיב {{צ|וקראת לשבת ענג}}. מאי ענג לא אשתכח אלא לעילא באתר דקדש עלאה שארי כד&quot;א אז תתענג על יי' דהאי ענג על יי' הוא, והאי יומא דהוא חלולא דמלכא אתעטר בההוא עטרא דענג הה&quot;ד וקראת לשבת ענג. מה דלא אשתכח הכי בשאר יומין. 

בהאי יומא תלת סעודתאן בעיין בני מלכא לזמנא ולסדרא פתורא בגין יקרא דמלכא כמה דאוקימנא. וכד אזדמן ביה חגא או זמנא לא יסדר ב&quot;נ תרי פתורי בכל סעודתא חד לשבת וחד לאושפיזא בגין דכתיב {{צ|על שלחן המלך תמיד הוא אוכל}}, ספוקא הוא בפתורא דמלכא לההוא אושפיזא דאתייא ליה. וע&quot;ד בעי ב&quot;נ לסדורי פתורא שלימא למלכא והוא יהיב מניה לאושפיזא. 

א&quot;ר אלעזר סעודתא תליתאה דשבת כד אערע ביה אושפיזא שבקין ליה או לא שבקין ליה? אי לא שבקין ליה - אשתכח אושפיזא דחייא מפתורא דמלכא. אי שבקין ליה - אשתכח פגימו בסעודתא דמלכא? 

א&quot;ל ר&quot;ש אבוי למלכא דאיערע ביה אושפיזא ונטל מיכלא מקמיה וסלקא לאושפיזיה. אשתכח אע&quot;ג דמלכא לא אכל עמיה - ממיכלא דמלכא קא אכיל, ומלכא יהיב ליה למיכל, וכל דא בגין דהוא אושפיזיה דמלכא. ובבי רב המנונא סבא לא חיישו לאושפיזא בשעתא דא ולבתר מסדרי פתורא לאושפיזא. 

בהאי יומא מלולא אסיר הה&quot;ד {{צ|ממצוא חפצך ודבר דבר}}, ותנן חפצך כתיב בגין דהאי יומא כל מהימנותא אתקשר ביה. 

אמר ר&quot;א והיך עבידנא דלא לסדרא (ס&quot;א לסלקא) סעודתא דמלכא לאושפיזא דהא ארביסר דחל להיות בשבת סלקא סעודתא דמלכא לפסחא אע&quot;ג דלאו אושפיזיה. א&quot;ל הכי אמינא דאי הוא אושפיזיה (כל ההוא יומא) יכלא לסלקא ליה ואי לאו לא סלקא ליה. ואי נימא די&quot;ד דחל &lt;קטע סוף=דף צד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|א}}&lt;קטע התחלה=דף צה א/&gt;להיות בשבת אתדחייא סעודתא דמלכא מקמי סעודתא דפסחא - שאני פסח דסעודתא דשבת אתדחייא בכמה גוונין. חד בגין מצות ומרורים דבעי ב&quot;נ דישתכח תאיבא. וחד בגין פסח - והא נהמא לא אשתכח מו' שעות ולמעלה, דסדורא דפתורא בלא נהמא לאו הוא סדורא. ואי תימא בחמרא - חמרא שארי בגין דתאיב (ס&quot;א דגביר ס&quot;א דגריר) לבא. אבל מיומי אשתדלנא דלא בטילנא סעודתא דשבת אפילו אינון יומי דאשתכח ביה. בהאי יומא חקל דתפוחין קדישא אתברך ומתברכן עלאין ותתאין והאי יומא קשורא הוא דאורייתא. 

א&quot;ר אבא הכי הוה עביד ר&quot;ש בזמנא דאסתלק סעודתא דשבתא מסדר פתוריה ואשתדל במעשה מרכבה והוה אמר הא סעודתא דמלכא דייתי למיכל גבאי. בגיני כך שבת אשתכח בכלא עדיף מכל זמנין וחגין ואקרי {{צ}}קדש ולא {{צ|מקרא קדש}}. א&quot;ר יהודה כלהו מועדין {{צ|מקראי קדש}} קרינן בהו. אבל נפקי ר&quot;ה ויומא דכפורא דלא אשתכח בהו חדוותא דהא אינון דינא הוו אבל אלין תלתא זמנין מקדש לחדווא לכלא לאשתעשעא בהו בקב&quot;ה הה&quot;ד ושמחתם לפני יי' אלקיכם וכתיב ושמחת לפני יי' אלקיך. בהאי יומא דשבתא אתנשי כל צערא וכל רוגזא וכל דוחקא מכל עלמא בגין דאיהו יומא דהילולא דמלכא דנשמתין אתוספן כגוונא דעלמא דאתי. 

א&quot;ר יצחק לרבי יהודה כתיב זכור את יום השבת לקדשו ותנינן. זכרהו על היין אמאי על היין. א&quot;ל בגין דיין חדוותא דאורייתא. ויינא דאורייתא חדוותא הוא דכלא. והאי יין חדי למלכא והאי יין מעטרא למלכא בעיטרוי הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו. ותנינן בכלא בעייא לאחזאה ב&quot;נ עובדא. דלא אשתכח קדושה אלא ביין כד&quot;א כי טובים דודיך מיין מיין אינון טבאן. נזכירה דודיך מיין. וע&quot;ד קדושה דשבת ביין והא אוקמוה והא אתמר:

ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש וגו'. ר' חייא פתח אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק וגו'. אמרה כנסת ישראל. אני ישנה בגלותא דמצרים דהוו בני שעבודא דקשיו ולבי ער לנטרא להו דלא ישתיצון בגלותא. קול דודי דופק דא קב&quot;ה דאמר ואזכור את בריתי. פתחי לי פתחא כחדודא דמחטא ואנא אפתח לך תרעין עלאין. פתחי לי אחותי דהא פתחא לאעלא לי בך הוא. דלא ייעלון לגבאי בני אלא בך. אנת הוא פתחא לאעלאה לי (בך) אי אנת לא תפתח פתחך הא אנא סגיר דלא ישכחון לי בג&quot;כ פתחי לי פתחי לי ודאי. וע&quot;ד אמר דוד כד בעי לאעלא למלכא אמר פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה. זה השער ליי' דא הוא פתחא ודאי לאעלא למלכא. זה השער ליי' לאשכחא ליה ולאתדבקא ביה. וע&quot;ד פתחי לי אחותי רעיתי שראשי וגו'. בגין לאזדווגא עמך ולמהוי עמך בשלם דעלמין. ת&quot;ח בשעתא דקב&quot;ה הוה קטי לבוכרי דמצראי כל אינון דקטל בפלגות ליליא ואחית דרגין מעילא לתתא. ביה שעתא עאלו ישראל בקיומא דאת קדישא אתגזרו ואשתתפו בכנסת ישראל ואתאחדו בה. כדין ההוא דמא אחזיאו ליה על פתחא. ותרין דמי הוו חד דפסחא וחד דמא דאתגזרו. והוה רשים על פתחא רשימא דמהימנותא חד הכא וחד הכא וחד בינייהו והא אתמר ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף בגין לאחזאה מהימנותא:

ובארבעה (נ&quot;א ובחמשה) עשר. הא אתמר. דהא כדין מבטלין חמץ ושאור ואסתלקו ישראל מרשותא אחרא ואתעקרו מניה ואתאחדו במצה &lt;קטע סוף=דף צה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צה ב/&gt;קשורא קדישא. בתר דאתגזרו עאלו בה עד דאתפרעו ואתגלייא רשימא דלהון וכדין יהב להון קשורא באתר עלאה בקשורא דמהימנותא באתר דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים מן השמים דייקא והא אוקמוה. ת&quot;ח בארביסר (נ&quot;א בחמיסר) ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בשלימו עם שמשא וכתרין תתאין לא משתכחין כל כך בעלמא דהא בחדתותי דסיהרא זינין בישין משתכחין ומתערי לאתפשטא בעלמא ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בנהירו דשמשא בשלימו מתכנשי כלהו לאתר חד וקדושי מלכא אתערו כדין כתיב ליל שמורים הוא ליי' דהא זווגא קדישא אשתכח והוא שמורים בכלא. ר' אחא אמר בגין כך תקונא דכלא (נ&quot;א דכלה) בההוא יומא ובליליא אשתכח ישובא דביתא ווי לאינון דלאו מבני ביתא נינהו כד אתאן לאזדווגא אורייתא (ס&quot;א אריוותא) כחדא ווי לאינון דלא אשתמודען גבייהו. בגין כך ישראל קדישין מתקנין לון ביתא כל ההוא יומא ועל ידייהו עיילי מאן דעיילי ואינון חדאן וזמרן חדווייהו זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי 

א&quot;ר יוסי למה לן לאטרחא כולי האי קרא שלים הוא דהא בהאי ליליא זווגא עלאה קדישא אתער ואשתכח הה&quot;ד הוא הלילה הזה ליי' שמורים מאי שמורים תרי זווגא דסיהרא בשמשא. לכל בני ישראל לדורתם דהא מכאן ולהלאה אתאחדו ואתקשרו בקשורא דשמא קדישא ונפקו מרשותא אחרא בגיני כך בארבעה עשר מתקני גרמייהו ומבערי חמץ מבינייהו ועיילי ברשותא קדישא וכדין מתעטרי חתן וכלה בעטרוי דאימא עלאה ובעי ב&quot;נ לאחזאה גרמיה דאיהו בר חורין. א&quot;ר יוסי הני ארבע כסי דההוא ליליא אמאי א&quot;ר אבא הא אוקמוה חברייא לקביל ד' גאולות אבל שפיר הוא בספרא דרב ייסא סבא דקאמר הואיל וזווגא קדישא אשתכח בהאי ליליא בכל סטרין וזווגא הוא בארבע קשרין דאינון ד' דרגין ולא מתפרשי דא מן דא כד זווגא דא אשתכח ואנן בחדוותא דלהון אתערנא בגין דהא זכינא בהו דמאן דאחיד בדא זכי בכלא. וע&quot;ד אשתני ליליא דא מכל שאר לילוון ובעינן למעבד שמא בכלא ולמחדי בהאי ליליא בגין דחדוותא הוא לעילא ותתא. ועוד אמר דארבא אלין ארבע גאולות קרינן להו. מ&quot;ט. בגין דהאי דרגא בתראה גואל אתקרי המלאך הגואל. ולא אקרי גואל אלא על ידא דדרגא אחרא עלאה דקיימא עלה ונהיר לה. ודא לא אפיק לה נהורא אלא באלין תרין דרגין (ס&quot;א באינון דרגין) דעליה אשתכח דארבע אלין ארבע גאולות נינהו. 

ר' יהודה שאל לר' אבא הא כתיב (ס&quot;א האי דכתיב) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וחדוותא הוא כל שבעה אמאי לא אשתלים הלל כל ז' יומין כמו בסכות דאשתכח ח' יומין הלילא בשלימו דחדוותא כל יומא ויומא. א&quot;ל שפיר קאמרת אבל ידיעא הוא דהא הכא לא אתקשרו ישראל כל כך בכלא כמה דאתקשרו לבתר. בגין כך בהאי ליליא דזווגא אשתכח (בכל אינון דרגין עלאין) וחדוותא דכלא אשתכח וישראל אתקשרו בההוא חדוותא עבידנא שלימו והלילא אשתלים. (אבל באינון דרגין עלאין) לבתר אע&quot;ג דכלהו משתכחי עד כען ישראל לא אתקשרו בהו ולא אתפרעו לאתגלייא רשימא קדישא ולא קבילו אורייתא ולא עאלו כמב דעאלו לבתר. בגין כך בסכות שלימו דכלא אשתכח ביה וחדוותא דכלא יתיר אבל הכא עד כען לא זכו ולא אשתכח שלימו ביה כ&quot;כ אע&quot;ג דאשתכחו כל ז' לאו הוא באתגלייא וישראל עד לא אתקשרו בהו כדקא חזי. וע&quot;ד חדוותא דכלא ושלימו דהלילא בהאי ליליא בגין ההוא חולקא דאתקשרו ביה. מ&quot;ט דכיון דבההוא ליליא זווגא אשתכח כל קשורא דכלא אשתכח בסטרא דזווגא ולא בסטרא דישראל דכד זווגא אשתכח בה משתכחי אלין תרין &lt;קטע סוף=דף צה ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צו|א}}&lt;קטע התחלה=דף צו א/&gt;(ס&quot;א תלת) דרגין דקיימין עלה וכד אלין משתכחי הא כל גופא אשתכח בהו וכדין שלימו דכלא וחדוותא מכלא והלילא אשתלים דהא כדין אתעטרת סיהרא בכלא. אבל לא לבתר דכל יומא ויומא אשתכחי וישראל עד לא זכו בהו הא לאו הלילא שלימא כמו בזמנין אחרנין. א&quot;ל ר' יהודה שפיר הוא והכי הוא ודאי והאי זמנא אחרא שמענא ליה בהאי גוונא ואנשינא מלי. השתא מלה אחרא בעינא למנדע הא חזינא בפסח ז' ובסכות ז' ושלימו דחדוותא ביומא אחרא. בשבועות אמאי לא אשתכחו ביה ז' ימים והא הכא אתחזון יתיר מכלא. פתח ואמר ומי כעמך בישראל גוי אחד בארץ. וכי מאי שנא הכא דאקרון ישראל אחד יתיר מאתר אחרא. אלא כיון דשבחא דישראל אתייא לפרשא קרא לון אחד דהא בכל אתר שבחא דישראל אחד הוא. מאי טעמא בגין דכל קשירו דעלאי ותתאי בהאי אתר דאקרי ישראל אשתכח. (ועוד) דאתקשר במה דלעילא ואתקשר במה דלתתא ואתקשר בכנסת ישראל. וע&quot;ד אקרי כלא אחד ובאתר דא אשתמודעא מהימנותא וקשורא שלימא ויחודא עלאה קדישא. וע&quot;ד יומא דא קשורא דמהימנותא הוא קשורא דכלא וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה אילנא הוא דאקרי אחד וע&quot;ד בגין דאינון מתקשרי באתר דא אקרי הכי ועץ חיים אחד הוא ודאי אקרי בגין דכלא ביה אתקשר ויומא (ס&quot;א ושמא) דיליה אחד ודאי קשורא דכלא ואמצעיתא דכלא הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן בתוך ממש דבמציעות. ואחיד בכל סטרין ואתקשר ביה וע&quot;ד פס וסכות והוא באמצעיתא בגין דאיהו אמצעיתא דכלא ודא הוא שבחא דאורייתא בהאי יומא ולא יתיר שבחא דמהימנותא וקשורא דכלא. אמר ר' יהודה בריך רחמנא דשאילנא וזכינא להני מלי. א&quot;ר יצחק חדוותא ושירתא זמינין ישראל לשבחא לקב&quot;ה כהאי שבחא דמשבחי ישראל בליליא דפסחדא דכ&quot;י אתקדשת בקדושא דמלכא הה&quot;ד השיר יהיה לכם כליל התקדש חג כליל התקדש חג דייקא ברוך יי' לעולם אמן ואמן:

וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה ליי' בשבועותיכם מקרא קדש יהיה לכם וגו' ר&quot;ש פתח אז ירננו עצי היער מלפני יי' כי בא לשפוט את הארץ. זכאה חולקיהון דאינון דמשתדלי באורייתא יממא ולילי דידעין ארחוי דקב&quot;ה ואתאחדן בשמיה (כל יומא) ווי לאינון דלא משתדלי באורייתא דהא לית לון חולקא בשמא קדישא ולא אתאחדן ביה לא בהאי עלמא ולא בעלמא דאתי מאן דזכי בהאי עלמא זכי בעלמא אתי. דהכי תנינן דובב שפתי ישנים אע&quot;ג דאינון בההוא עלמא שפוותייהו מרחשן תמן אורייתא. ת&quot;ח עד השתא אקריבו ישראל תבואת הארץ. תבואת הארץ ודאי ואתעסקו ביה ואתקשרו בההוא קשורא. ואע&quot;ג דדינא אשתכח דינא בשלמא אשתכח ביה (ס&quot;א דעלמא אתנהגא ביה) ואקריבו שעורים בגין דאיהו קדמאה מכל שאר תבואה ומן קדמאה מתקרבא ולא מההוא דמתאחר דהא אחידו קדמאה דישראל אתאחדו ביה בקב&quot;ה הכא הוא. אמר קב&quot;ה אנא יהיבית לכו מן במדברא מההוא אתר דאקרי שמים דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ואתון מקרבין קמאי שעורים ורזא דמלה זאת תורת הקנאת חסר אזהרותא לנשי עלמא דלא ישטון תחות בעליהון. ואי לאו קמח שעורים זמינא לקרבא. וממלה חדא אשתמודע מלה אחרא זכאה חולקיהון דישראל דהא כ&quot;י לא שקרת במלכא קדישא לעלמין כ&quot;י תווה' אשר תשטה אשה תחת אישה בג&quot;כ דינא דהאי אתתא &lt;קטע סוף=דף צו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צו ב/&gt;מאתרהא קא אתייא ומאן הוא אתרהא ההוא דכתיב בה אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה. אשת חיל עטרת בעלה. וההוא קמח שעורים דאייתית ההיא אתתא מנחת קנאת אתקרי חסר כנסת ישראל הכי אקרי וע&quot;ד בפינחס כתיב תחת אשר קנא לאלקיו דקנאה הכא אתאחד דמאן דמשקר בהאי ברית קנאה אתערת עליה ועל דא קנאין פוגעין בו. ת&quot;ח קמח שעורים האי עומר דכיון דהוה מטא לריחין דגרוסות מפיקין מניה עשרון מנופה בי&quot;ג נפה ודא שבע שבתות תמימות לבתר דסלקין שבע שבתות אין אתא מלכא קדישא לאזדווגא בה בכנסת ישראל ואורייתא אתיהיבת וכדין אתעטר מלכא ביחודא שלים ואשתכח אחד לעילא ותתא וכד אתער מלכא קדישא ומטא זמנא דאורייתא כל אינון אילנין דמבקרי אבייהו סלקין שירתא ומאי אמרי. בשעתא דמלקטי להון פתחו ואמרי יי' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה. יי' בהשמים חסדך. וכתיב וכל עצי השדה ימחאו כף:

תו פתח ואמר מזמור שירו ליי' שיר חדש כי נפלאות עשה שיר חדש אקרי בגין כך בהקריבכם מנחה חדשה התם מנחת קנאות הכא מנחה חדשה. חדשה דחדושא דכלא (ס&quot;א דכלה) הכא. קשורא דכלא דעילא ותתא קשורא דמהימנותא ועל דא יעקב שלימא אתעטר בעטורי ואורייתא אתיהיבת. וכד מטון בכורים לגבי כהנא הוה בעי בר נש למימר ולפרשא מלין על ההוא אילנא דארעא דאשתלים כגוונא דלעילא בתריסר תחומין בשבעין ענפין ובעא לאובדא ליה לבן ארמאה דאתפגים עלמא בגיניה וקב&quot;ה שזיב ליה ואתעטר בדינוי (ס&quot;א בבנוי) כמה דאוקימנא בגין ההוא אילנא וכל קשרא דמהימנותא ביה תלייא וע&quot;ד מנחה חדשה אתקרי. מ&quot;ט בגין דחדוותא דעלאי ותתאי הוא וחדוותא דסיהרא ובכל זמנא חדתותי דסיהרא קשרא דמהימנותא הוא וחדוותא דילה (דסיהרא). למלכא דהוו ליה בנין וברתא חדא אתקין סעודתא לכלהו בנין לא אשתכחת ההיא ברתא על פתורא כד אתאת אמרת למלכא מארי לכל אחי זמינת ויהבת לכל חד מאנין ידיען ולי לא יהבת חולקא בינייהו. אמר לה חייך ברתי מנא דילך ישתכח על חד תרין. הא כלא יתנון לך מחולקיהון. אשתכח לבתר בידהא חולקין על חד תרין מכלא.כך כ&quot;י מכלא נטלא חולקין וע&quot;ד אתקרי כלה כלולא. ככלה דכלהו מזמנין לה מאנין וחולקין ותכשיטין כך היא כ&quot;י חדתותי (נ&quot;א חדוותא) דילה בכלא וכלא יהבין לה חולקין ומאנין. 

ת&quot;ח בשעתא דמלכא קדישא ואשתכח בעטרוי חדוותא דכנסת ישראל הוא. וכד אורייתא אתיהיבת אתעטרת כנסת ישראל בעטרין עלאין. ובגין דכל קשרא דמהימנותא אתקשר בהאי אילנא אקרי יום אחד דכתיב והיה יום אחד הוא יודע ליי'. יום אחד ודאי דכנסת ישראל יום אחד בקשורא דלעילא. קשורא דלעילא רישא וגלגלתא ומוחי קשורא אחרא תרין דרועין וגופא דאחידן מחילא דרישא ואוקמא רב המנונא (ס&quot;א בתרין) בתלת קשירין דאבהתא (קשורא אחרא) תרין קיימין (נ&quot;א כוליין דלתתא) דאתמשכו במשח רבות (בקיומא) בתרין דרגין לתרין נחלין לאכנשא זרעא לאפקא בדרגא אחרא בפום אמה. אילנא דא הוא גופא דאמצעיתא דאחיד לכל הני וכלא מתקשרן ביה והוא בהון ועל דא כלא חד ועד אזדווגת ביה מטרוניתא כדין הוא אחדע והא אוקימנא מלי. תא חזי כתיב ביום השמיני עצרת מאן עצרת אלא בההוא אתר דכלא מתקשרן כחדא אקרי עצרת. מאי עצרת (ס&quot;א כנופיא כנישו) כנישו ואי תימא הכא דאקרי עצרת מ&quot;ט אלא בכל אינון יומין יומי סעודתי דענפי אילנא &lt;קטע סוף=דף צו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צז|א}}&lt;קטע התחלה=דף צז א/&gt;הוו ועל דא שבעים פרים אינון. לבתר חדוותא (דגופא) דאילנא ממש וחדוותא דאורייתא ובגיניה הוא יומא חד עצרת חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא ועל דא לית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכנסת ישראל בג&quot;כ עצרת תהיה לכם. לכם ולא לאחרא (ס&quot;א לבתר חדוותא דאילנא ממש ובגיניה הוא יומא חד ולית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכ&quot;י וע&quot;ד כתיב עצרת תהיה לכם. אוף הכי בהאי יומא חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא וכלא אשתכח ביה) דהא בשעתא דמלכא אשתכח כלא אשתכח ביה. ועל דא תנינן בעצרת על פירות האילן והא אוקמוה. בגין כך אחד אקרי. אחד ודאי כמה דאמרן. ת&quot;ח מה כתיב ממושבותיכם תביאולחם תנופה וגו' סלת תהיינה חמץ תאפינה. מאי שנא הכא חמץ (בכנ&quot;י) אלא בגין דכלא אחידן ביה (וכן) באילנא דהא באילנא אחידן ענפין באילנא אחידן עלין קליפין דינין סגיאין בכל סטרין כלא אשתכח ביה. בגין דהאי אילנא מכפר על יצר הרע דהוא בבי מותביה דב&quot;נ. א&quot;ר אלעזר מהאי אילנא אתזנו כל שאר אילנין לתתא והוא אשתרש' על חד נהרא עמיקא דנגיד ונפיק ולא פסקין מימוי לעלמין. עליה כתיב והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ועל דא אקרי אורייתא עץ חיים היא וגו' ומאי ותומכיה מאושר הא אוקמוה אבל ותומכיה מאושר כמה דאת אמר באשרי כי אשרוני בנות:

רבי אבא ורבי חייא הוו אזלי באורחא א&quot;ר חייא כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה. מאי קא מיירי. א&quot;ל הא אוקמוה חברייא אבל ת&quot;ח ישראל כד הוו במצרים הוו ברשותא אחרא והוו אחידן במסאבותא כאתת דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא. בתר דאתגזרו עאלו בחולקא קדישא דאקרי ברית כיון &lt;קטע סוף=דף צז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צז ב/&gt;דאתאחדו ביה פסק מסאבותא מנייהו כדא אתתא כד פסקו מנה דמי מסאבותא בתר דאתפסקו מנה מה כתיב וספרה לה שבעת ימים. אוף הכא כיון דעאלו בחולקא קדישא פסקא מסאבו מנייהו ואמר קב&quot;ה מכאן ולהלאה חושבנא לדכיותא. וספרתם לכם. לכם דייקא כד&quot;א וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה. אוף הכא לכם לעצמכם ולמה בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין ולבתר למיתי לאתחברא ביה במלכא ולקבלא אורייתיה. התם וספרה לה שבעת ימים הכא שבע שבתות אמאי שבע שבתות בגין למזכי לאתדכאה במיין דההוא נהר דנגיד ונפיק ואקרי מים חיים וההוא נהר שבע שבתות נפקו מניה. ועל דא שבע שבתות ודאי בגין למזכי ביה כמה דאתתא דכיו דילה בליליא לאשתמשא בבעלה כך כתיב וברדת הטל על המחנה לילה. על המחנה כתיב ולא כתיב וברדת הטל לילה אלא על המחנה בגין דיורד מההוא נקודה על אינון יומין דאתקריאו מחנה ומתחברת במלכא קדישא ואימתי נחת האי טלא כד קריבו ישראל לטורא דסיני כדין נחת ההוא טלא בשלימו ואדכי ואתפסקת זוהמתן מנייהו ואתחברו ביה במלכא וכ&quot;י וקבילו אורייתא והא אוקימנא. ובההוא זמנא ודאי כל הנחלים הולכים אל הים לאתדכאה ולאסתחאה וכלא אתקשרו (ס&quot;א אתקדשו) ואתחברו ביה במלכא קדישא. ת&quot;ח כל ב&quot;נ דלא מני חושבנא דא אינון שבע שבתות תמימות למזכי לדכיותא דא לא אקרי טהור ולאו בכללא דטהור הוא ולאו הוא כדא למהוי ליה חולקא באורייתא. ומאן דמטי טהור להאי יומא וחושבנא לא אתאביד מניה כד מאטי להאי ליליא לבעי ליה למלעי באורייתא ולאתחברה בה ולנטרא דכיו עלאה דמטי עליה בההוא ליליא ואתדכי. ואוליפנא &lt;קטע סוף=דף צז ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צח|א}}&lt;קטע התחלה=דף צח א/&gt;דאורייתא דבעי ליה למלעי בהאי ליליא אורייתא דבע&quot;פ. בגין דיתדכון (ס&quot;א דיתדבק) כחדא ממבועא דנחלא עמיקא. לבתר בהאי יומא ליתי תורה שבכתב ויתחבר (ס&quot;א בהו) בה וישתכחון כחדא בזווגא חד לעילא. כדין מכריזי עליה ואמרי ואני זאת בריתי אותם אמר יי' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך וגו'. ועל דא חסידי קדמאי לא הוו ניימי בהאי ליליא והוו לעאן באורייתא ואמרי ניתי לאחסנא ירותא קדישא לן ולבנן בתרין עלמין וההוא ליליא כנסת ישראל אתעטרא עלייהו ואתיא לאזדווגא ביה במלכא ותרווייהו מתעטרי על רישייהו דאינון דזכאן להכי. 

ר&quot;ש הכי אמר בשעתא דמתכנשי חברייא בהאי ליליא לגביה ניתי לתקנא תכשיטי כלה בגין דתשתכח למחר בתכשיטהא ותקונהא לגבי מלכא כדקא יאות. זכאה חולקהון דחבריא כד יתבע מלכא למטרוניתא מאן תקין תכשיטהא ואנהיר עטרהא ושוי תקונהא. ולית לך בעלמא מאן דידע לתקנא תכשיטי כלה אלא חברייא זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי. תא חזי חברייא מתקני בהאי ליליא תכשיטהא לכלה ומעטרי לה בעטרהא לגבי מלכא ומאן מתקין ליה למלכא בהאי ליליא לאשתכחא בה בכלה לאזדווגא בה במטרוניתא נהרא קדישא עמיקא דכל נהרין. אימא עלאה הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה וגו'. לבתר דאתקינת ליה למלכא ואעטרת ליה אתיית לדכאה לה למטרוניתא ולאינון דמשתכחי גבה. למלכא דהוה ליה בר יחידאי אתא לזוגא ליה במטרוניתא עלאה מאי עבדת אמיה כל ההוא ליליא עאלת לבי גניזהא אפיקת עטרא עלאה בשבעין &lt;קטע סוף=דף צח א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צח ב/&gt;אבני יקר סחרנהא ואעטרת ליה אפיקת לבושין דמילת ואלבישת ליה ואתקנת ליה בתקוני דמלכין. לבתר עאלת לבי כלה חמאת עולימתהא דקא מתקני עטרהא ולבושהא ותכשיטהא לתקנא לה. אמרה לון הא אתקינת בי טבילה אתר דמיין נבעין וכל ריחין ובוסמין סוחרני אינון מיין לדכאה לכלתי לית כלתי מטרוניתא דברי ועולימתהא ויתדכון בההוא אתר דאתקינת בההוא בי טבילה דמיין נבעין דעמי לבתר תקינו לה בתכשיטהא אלבישו לה לבושהא אעטרו לה בעטרהא. לבתר כד ייתי ברי לאזדווגא במטרוניתא. יתקין היכלא לכלהו וישתכח מדוריה בכו כחדא. כך מלכא קדישא ומטרוניתא וחברייא כהאי גוונאי ואימא עלאה דמתקנת כלא אשתכח דמלכא עלאה ומטרוניתא וחברייא מדוריהון כחדא ולא מתפרשין לעלמין הה&quot;ד יי' מי יגור באהלך וגו'. הולך תמים ופועל צדק. מאן הוא פועל צדק אלא אלין אינון דמתקני למטרוניתא בתשכיטההא בלבושהא בעטרהא. וכל חד פועל צדק אקרי. א&quot;ר חייא אלמלא לא זכינא בעלמא אלא למשמע מלין אלין דיי. זכאה חולקהון דאינון דמשתדלי באורייתא וידעין אורחוי דמלכא קדישא דרעותא דלהון באורייתא עלייהו כתיב כי בי חשק ואפלטהו. וכתיב אחלצהו ואכבדהו:

בחדש השביעי באחד לחדש. רבי יצחק פתח תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה קריב לון לגביה מן כל אומין עכו&quot;ם ואתרעי בהו ומאתר רחיקא קריב לון לגביה הה&quot;ד ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלקי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה דהא מאתר רחיקא אתרעי בהו וקריב לון לגביה וכתיב ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וגו'. הני קראי אית לאסתכלא בהו וכי כל ישראל לא הוו ידעי דא וכ&quot;ש יהושע אלא אורייתא כולה סתים וגלייא כמה דשמא קדישא סתים וגלייא כגין דאורייתא כולה שמא קדישא היא ועל דא איהי סתים וגלייא אי ישראל &lt;קטע סוף=דף צח ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|א}}&lt;קטע התחלה=דף צט א/&gt;ויהושע הוו ידעי אמאי כתיב כה אמר יי'. אלא ודאי סתימא דמלה טיבו סגי עבד קב&quot;ה בישראל דאתרעי בהו באבהתא ועביד לון רתיכא קדישא עלאה ליקריה ואפיק לון מגו נהרא עלאה יקירא קדישא בוצינא דכל בוצינין בגין דיתעטר בהו. הה&quot;ד כה אמר יי' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם הנהר ההוא נהר דאשתמודע ואתידע. מעולם מאי קא בעי הכא אלא לאחזאה חכמתא מעבר הנהר מעולם אלא ההוא נהר עולם אקרי ועל דא בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה טיבו וקשוט דעבד קב&quot;ה לישראל. ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר מאי קא מיירי. אלא אברהם לא אתדבק ביה בההוא נהר כמו יצחק דאתדבק ביה בסטריה לאתתקפא. ת&quot;ח האי נהר אע&quot;ג דלאו איהי דינא. דינין נפקי מסטריה ואתתקפו ביה וכד יצחק אתתקף (בדינוי) בבנוי כדין עלאין ותתאין מתכנפי לדינא וכרסייא דדינא אתתקן ומלכא קדישא יתיב על כורסייא דדינא ודאין עלמא כדין תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו. זכאין אינון ישראל דידעין לסלקא כורסייא דדינא ולתקנא כורסייא דרחמי ובמה בשופר. רבי אבא הוה יתיב קמיה דר&quot;ש א&quot;ל הא זמנין סגיאין שאילנא על האי שופר מאי קא מיירי ועד כאן לא אתישבנא ביה. א&quot;ל ודאי האי הוא ברירא דמלה דישראל בעיין ביומא דינא (נ&quot;א דא) שופר ולא קרן בגין דקרן הא אתידע באן אתר איהו ולאתדבקא דינא לא בעינא. אבל הא תנינן במלין ובעובדא בעינן לאחזאה ולאתערא מלין סתימין. ת&quot;ח כד ההוא שופר עלאה דנהירו דכלא ביה אסתלק ולא נהיר לבנין כדין דינא אתער וכרסוון אתתקנו לבי דינא ודא שופר אילו דיצחק אקרי תוקפיה &lt;קטע סוף=דף צט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צט ב/&gt;דיצחק תושבחתיה דאבהן כד אסתלק ההוא שופר גדול דלא ינקא לבנין כדין יצחק אתתקף ואתתקן לדינא בעלמא. וכד אתער האי שופר וכד בני נשא תייבין מחטאיהון בעיין לנגדא קול שופר מתתא וההוא קלא סליק לעילא כדין אתער שופרא אחרא עלאה ואתער רחמי ואסתלק דינא ובעינן לאחזאה עובדא בשופר לאתערא שופרא אחרא ולאפקא בהאי שופר לתתא אינון קלי לאחזאה דכל אינון קלין דלעילא דכלילן כלהו בההוא שופר עלאה יתערון לנפקא ובהני קלין דלתתא יהבין ישראל חילא (לרחמי מתתא ואתער שופר גדול) לעילא ועל דא בעינן לזמנא שופר ביומא דא ולסדרא קלין לכוונא ביה בגין לאתערא שופר אחרא דביה כלילן קלי לעילא (ולסדרא קלין בשופר). 

סדרא קדמאה קלא נפיק ומתעטר לעילא סליק רקיעין ואתבקע בין טורי רמאי ומטי לגביה דאברהם ושריא ברישיה ואתעטר ואתער הוא ואתקן לכורסייא. ובספרא דאגדתא תנינן בשעתא דההוא קלא קדמאה סליק אתער ואתעטר אברהם ואתקן לכרסייא פקדין עליה (ס&quot;א או&quot;א) אבא. אדהכי סלקא תניינא תקיפא לתברא תוקפי רגיזין. 

ודא סדרא תניינט ההוא קלא תבירא בתוקפוי וכדין סלקא וכל דינין דיתערון (ס&quot;א דאתערען) קמיה אתברו עד דסליק לאתריה דיצחק. כיון דיצחק אתער וחמי לאברהם מתקן לכורסייא לקיימא קמיה כדין אתכפיא ותבר תוקפא קשיא ובהאי בעי מאן דתקע לכוונא לבא ורעותא בגין לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא. הה&quot;ד אשרי העם יודעי תרועה. יודעי ודאי. 

סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ובקע כל אינון רקיעין ורחמי מתערן ומטי ההוא קלא לרישיה דיעקב &lt;קטע סוף=דף צט ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|ק|א}}&lt;קטע התחלה=דף ק א/&gt;ויעקב אתער וחמי לאברהם מתתקן בגיסא אחרא כדין אחידן תרוייהו ביה ביצחק דא מהאי סטרא ודא מהאי סטרא ולא יכלין תוקפוי לנפקא לבר. '''והני תלתא סדרין כלהו סדרא חד'''. 

סדרא אחרא קלא נפיק וסליק ונטיל לאברהם מאתריה ונגיד ליה לתתא לאתר דתוקפיהון דיצחק שריין וקיימן ליה לאברהם בגווייהו. סדרא תניינא נפיק קלא תבירא לא תקיפא כקדמאה. לא דחליש ההוא קלא דתקע אלא דההוא קלא לאו איהו לגבי יצחק בקדמיתא דתמן תוקפא תקיפא שריא אלא לגבי אינון בי דינא דלתתא דאינון רפויין יתיר וכלהו חמאן לאברהם לגבייהו ואתכפיין קמיה. אדהכי סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ואתעטר ברישיה דיעקב ונגיד ליה לתתא לההוא אתר דאינון גבוראן שריין וקאים לקבלייהו אברהם מהאי סטרא ויעקב מהאי סטרא ואינון באמצעיתא כדין אתכפיין כלהו ומשתכחין (ס&quot;א ומשתככי) באתרייהו. '''והני כלהו סדרא אחרא תניינא'''. 

סדרא בתראה דבעיא לסלקא לון לאתרייהו ולישבא (ס&quot;א ולישרא) בינייהו ליצחק כמלקדמין. בגין דהאי בעא לישרא ליה באתריה ולא יפוק בתוקפוי לבר כדין דינין כלהו אתכפיין ורחמין אתערו. 

על דא בעי לכוונא לבא ורעותא בהני קלי ולמחהדר בתיובתא קמי מאריהון. כדין כד ישראל מתקני ומסדרי קלין ברעותא דלבא כדקא יאות בשופרא דא אהדר ההוא שופר עלאה. וכד אהדר מעטרא ליה ליעקב ואתתקן כלא. וכורסייא אחרא רמיו וכדין חידו אשתכח בכלא וקב&quot;ה מרחם על עלמא. זכאה חולקהון דישראל דידעין לנגדא ולאמשכא &lt;קטע סוף=דף ק א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|ק|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ק ב/&gt;למאריהון מדינא לרחמי ולתקנא כלהו עלמין על ידייהו. ת&quot;ח לקביל דא תלתא ספרין פתיחין ביומא דא וכמה דרחמין מתערין ודינין קשיין אתכפיין ועאלין לדוכתייהו כך הוא לתתא כגוונא דלעילא דינין קשיין אתכפין ואתעברו מעלמא ומאן אינון אלין אינון רשעים גמורים דאינון דינין קשיין דאתכפיין ואתעברו מעלמא ועל דא נכתבים ונחתמים וכו'. אמר ר' אבא ודאי דא הוא ברירא דמלה בריך רחמנא דשאילנא ורווחנא בהני מלי. 

אמר ר' יהודה כתיב זכרון תרועה זכרון עבדינן לכוונא לבא ורעותא ישראל עבדין זכרון לתתא במה בעובדא בגין דיתער מלה כההוא גוונא לעילא. אמר ר' אלעזר כתיב בכסה ליום חגנו דאתכסייא ביה סיהרא והיך אתכסייא. אלא כד קיימא עיבא ושמשא לא נהיר כדין סיהרא אתכסייא ולא נהיר ועל דא מקמי עיבא שמשא לא נהיר כ&quot;ש סיהרא דאתכסייא ולא נהירא ועל דא בכסה ליום חגנו בה&quot;א דאתכסייא סיהרא ובמה נהיר כלא בתיובתא ובקל שופרא דכתיב אשרי העם יודעי תרועה כדין יי' באור פניך יהלכון. ת&quot;ח בהאי יומא אתכסייא סיהרא ולא נהיר עד בעשור לחדש דישראל תייבין כלהו בתיובתא שלימתא ואימא עלאה תאבת ונהרת לה והאי יומא נהירו דאימא נטלא ואשתכח חידו בכלא ועל דא כתיב יום הכפורים הוא. יום כפור מבעי ליה מאן יום הכפורים אלא בגין דתרי נהורין נהרין בחד. בוצינא עלאה נהיר לבוצינא תתאה ובהאי יומא מנהורא עלאה נהיר ולא מנהורא דשמשא ובגין כך בכסה ליום חגנו כתיב. 

רבי אבא שלח ליה לר&quot;ש אמר אימתי זווגא דכנסת ישראל במלכא קדישא שלח ליה וגם אמנה ואחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה אתרגיש רבי אבא ארים קליה בכה ואמר ר' ר' בוצינא קדישא ווי ווי לעלמא כד תפוק מניה ווי' לדרא דיהון בעלמא כד תסתלק מנהון וישתארון יתמין מנך. א&quot;ל רבי חייא לר' אבא האי דשלח לקבלך מאי קאמר אמר ודאי לאו זווגא דמלכא במטרוניתא אלא בזמנא דנהרא מאבא עלאה וכד אתנהרא מניה קרינן לה קדש דהא מבי אבא נטלא האי וכדין מזדווגי כחדא בגין דמלכא קדש אקרי דכתיב קדש ישראל ליי' דנטיל מאתר דאקרי קדש. כדין אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי דהא מבי אבא שמא דא ולא מבי אמא ועל דא ותהי לי לאשה לאזדווגא כחדא בזמנא דא ולא בזמנא אחרא דזמנא דנטלא מבי אבא ולא בזמנא דנטלא מבי אימא ויום הכפורים אוכח דתשמיש המטה אסור בגין דזווגא לא אשתכח דהא מבי אימא נטלא ולא מבי אבא. א&quot;ר חייא ודאי זכאה דרא דר&quot;ש שארי בגויה זכאין אינון דקיימין קמיה כל יומא. 

א&quot;ר אבא בראש השנה נברא אדם וקאים בדינא קמי מאריה ותב &lt;קטע סוף=דף ק ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קא|א}}&lt;קטע התחלה=דף קא א/&gt;בתיובתא וקביל ליה קודשא בריך הוא. אמר ליה אדם אנת תהא סימנא לבניך לדרי דרין בהאי יומא קיימין בדינא ואי יתובון אנא אקבל לון ואיקום מכורסייא דדינא ואתקיים על כורסייא דרחמי וארחם עלייהו. ודוד אמר אהבתי כי ישמע יי' את קולי תחנוני ועל דא כתיב כי עמך הסליחה למען תורא. וכתיב כי עמך מקור חיים באורך נראה אור:

אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם רבי חייא פתח לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. לדוד משכיל הא תנינן בעשרה זיני זמרא אתקרי (נ&quot;א אתתקן) ספר תהלים. בנצוח. בנגון. במשכיל. במכתם. במזמור. בשיר. באשרי. בתפלה. בהודאה. בהללויה. ועלאה מכלהו הללויה והא אוקמוה. הכא משכיל אתריה ידיע מהו משכיל מייא דאחכימו לאינון דשתו להו ההוא אתר (ס&quot;א דמשתדלין בההוא אתר) דאקרי משכיל כד&quot;א משכיל על דבר ימצא טוב. ובגין דאקרי הכי תליא ביה סליחה חירו דחירין הה&quot;ד אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. מאי כסוי חטאה הא אוקמוה דהוא כסוי מב&quot;נ ההוא חטאה דחב לקב&quot;ה ואודי קמי קב&quot;ה אבל (ס&quot;א כסוי חטאה) ת&quot;ח כד ב&quot;נ חטי וחב זמנא חדא ותרין ותלתא ולא אהדר ביה הא חובוי באתגלייא אינון ומפרסמי לון לעילא ומפרסמי לון לתתא וכרוזי אזלין קמיה ומכרזי אסתלקו מסחרניה דפלנייא נזיף הוא ממאריה נזיף הוא לעילא נזיף הוא לתתא ווי ליה דפגים דיוקנא דמאריה ווי ליה דלא חייש ליקרא רמאריה קב&quot;ה גלי חוביה לעילא הדא הוא דכתיב יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. וכד בר נש אזיל בארחא דאמריה ואשתדל בפולחניה ואזדמן ליה חטאה חד כלא מכסין עלוי' עלאין ותתאין דא אקרי כסוי חטאה. 

א&quot;ל ר' אבא עד כען לא מטית לעקרא דמלה ושפיר קאמרת. והאי דקאמרו חברייא שפיר. אבל אי הכי מכוסה חטאה מבעי ליה מהו כסוי חטאה. אלא תרי מלי דחכמתא אית ביה ותרוייהו הכי. חד כמה דתנינן דעובדין טבין דבר נש עביד בהאי עלמא עבדין ליה בההוא עלמא לבושא יקירא עלאה לאתלבשא בהו. וכד בר נש אתקין עובדין טבין וגברין עליה עובדין בישין ואשגח ביה קב&quot;ה ועובדוי בישין סגיאין ואיהו רשע דאשתכח חטאה קמי מאריה ותוהא על אינון טבאן דעבד בקדמיתא הא אתאביד הוא מכלא מהאי עלמא ומעלמא דאתי. מה עביד קב&quot;ה מאינון טבאן דעביד האי חטאה בקדמיתא. אלא קב&quot;ה אף על גב דההוא רשע חטאה אתעביד. אינון טבאן וזכיין לא אתאבידו אית צדיק דאזיל בארחוי דמלכא עלאה ואתקין לבושוי מעובדוי ועד לא אשלים לבושוי אסתלק. קב&quot;ה אשלים ליה מאינון עובדין דעבד (ס&quot;א דאביד) האי רשע חטאה ואשלים לבושוי לאתתקנא בהו בההוא עלמא הה&quot;ד יכין וצדיק ילבש ההוא חטאה אתקין וצדיק אתחפי ממה דאיהו תקין הה&quot;ד כסוי חטאה (כסוי הוא מידא דחטאה אתחפי מחטאה) וע&quot;ד לא כתיב מכוסה אלא כסוי. וחד. דאתחפי ההוא חטאה דהאי זכאה באינון דאקרון מצולות ים דהא מאן דנפיל במצולות ים לא אשתכח לעלמין בגין דמיין חפין עלייהו (מאן מצולות ים) כד&quot;א ותשליך &lt;קטע סוף=דף קא א/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קא ב/&gt;במצולות ים כל חטאתם. מאן מצולות ים אלא רזא יקירא הוא והא (ס&quot;א אוקמוה ר&quot;ש אמר) אוקמיה ר&quot;ש ואמר כל אינון דאתו מסטרא תקיפא ואתאחדו בזינין בישין בכתרין תתאין כגון עזאזל ביומא דכפורי דא אקרי מצולות ים כזפטא דכספא כד בחנין ליה בנורא הה&quot;ד הגו סיגים מכסף כך האי מאינון מצולות ים הוא ומצולות ים אקרי מצולות מההוא ים קדישא מצולות זוהמא דכספא ועל דא כל אינון חטאין דישראל שדיין לגויה (ס&quot;א לגביה) והוא קביל לון וישתאבון בגויה. מ&quot;ט בגין דאיהו חטאה אקרי מאי חטאה גרעונא וע&quot;ד הוא גרעונא דכלא ונטל גרעונא דגופא ודנפשא. בהאי יומא נחית האי מצולות ים זוהמא (דכספא) דנפשא ונטיל זוהמא דגופא. מאן היא זוהמא דגופא דא אינון חובין דאתעבידו על ידי דיצר הרע דאקרי מזוהם מנוול. אמר ר' יוסי תנן ונתן אהרן על שני השעירים גורלות אי הכי יקרא הוא דעזאזל חמיתון עבדא דשדי עדבין במאיה ארחיה דעלמא לא נטל אלא מה דיהיב ליה מאריה. אבל בגין דסמאל זמין האי יומא בדלטורא ובגין דלא יהא ליה פטרא (ס&quot;א בהאי עדבא הוא סלקא ביה) יהבין ליה חולקא בהאי. והאי עדבא מגרמיה הוא דסליק ביה דאמר ר' יהודה א&quot;ר יצחק מלה עלאה אשכחנא בעדבא. עדבא דיהושע כתיב ביה על פי הגורל. ע&quot;פ הגורל וואי דאיהו אמר דא חולקא דיהודה דא דבנימין וכו' וכן כלהו אוף הכא כיון דכהנא שוי ידוי אינון עדבין מדלגי וסלקין בידא דכהנא (נ&quot;א דסלקין עדבין בידא דכהנא אינון מדלגי מן ידוי) ושארן באתרייהו הה&quot;ד והשעיר אשר עלה עליו הגורל עלה עליו ודאי. ולא דא בלחודוי אלא בכל זמנא דדלטורא זמין ואתיהיב ליה רשותא בעינן לשואה לקבליה במה דיתעסק ושביק לון לישראל בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא הה&quot;ד ויאמר יי' אל השטן מאין תבא והא תנינן משוט בארץ מאי הוא אלא האי הוא דלטורא רבא מקטרגא דישראל והא אתערו חברייא (דודאי) בההיא שעתא דהוו זמינין ישראל למעבר ימא ולאתפרעא ממצראי אמר אנא אעברנא בארעא קדישא וחמינא דלא אתחזון אלין למיעל בגוה א אנת דאין דינא דינייהו הכא ממצראי מה שניין אלין מאלין או ימותון כלהו כחדא או יהדרון כלהו למצרים ולאו אנת הוא דאמרת ועבדום וענו אותם ת' שנה והא לא סליקו מחושבנא אלא רד&quot;ו ולא יתיר. אמר קב&quot;ה מה אעביד אשתדלותא בעייא הכא לאייתאה לקרבא לקבליה יהיבנא ליה במה דיתעסק וישבוק בהו לבני והא אשתכח במאן דיתעסק מיד אמר ליה השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמהו בארץ. מיד פלג ליה דלטורא במלין ויען השטן את יי' ויאמר החנם ירא איוב אלקים. לרעיא דבעי לאעברא עאניה בחד נהרא אעבר זאבא לקטרגא ליה בעאניה רעיא הוה חכים אמר מאי אעביד דבעוד דאנא אעבר לטלייא יקטרג הוא בעאני זקיף עינוי וחמי בין עאוא חד תיישא מאלין תיישי ברא דהוה רב ותקיף אמר אשדי דא לקבליה ובעוד דמקטרגי דא בדא אעבר לכל עאנא וישתזבון מניה. כך קב&quot;ה אמר ודאי הא תיישא חד רב ותקיף ואלים אשדי לקבליה ובעוד דהוא ישתדל ביה יעברון בני ולא ישתכח קטיגורא לגבייהו. מיד ויאמר יי' אל השטן השמת לבך עד דקב&quot;ה זווג להו כחדא דכתיב הנו בידך. בעוד דהוא אשתדל ביה שביק לון לישראל ולא אשתכח קטיגורא לגבייהו. אוף הכי בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא ובעינא לשדרא לקבליה במה דיתעסק (כגוונא דיליה) ובעוד דאיהו אשתדל ביה שביק לון לישראל ומתלא אמרא לזלזולא דבי מלכא הב ליה זעיר חמרא וישבחך קמי מלכא ואי לאו יימא למלכא מלה בישא. לזמנין נטלין לה לההיא מלה עלאי דבי מלכא ומלכא עביר דינא בגיניה.&lt;קטע סוף=דף קא ב/&gt; {{ממ זהר משולב|ג|קב|א}}&lt;קטע התחלה=דף קב א/&gt;ר' יצחק אמר לשטייא דקאים קמי מלכא הב ליה חמרא ולבתר אימא ליה ואחזי ליה כל אינון טעוון דעבדת וכל אינון בישין והוא ייתי וישבחך ויימא דלא ישתכח בעלמא כוותך אוף הכא הא קאים דלטורא תדיר קמי מלכא. ישראל יהבין ליה האי דורון ובהאי דורון פתקא לכל בישין ולכל טעוון ולכל חובין דעבדו ישראל והוא אתי ומשבח להו לישראל ואתעביד סניגורא עלייהו וקב&quot;ה אהדר כלא לרישא דבישי דעמיה בגין דכתיב כי גחלים אתה חותה על ראשו. א&quot;ר יוסי ווי לון לעמא דעשו בשעתא דהאי שעיר משדרי לההוא דלטורא ממנא דעלייהו דבגיניה אתי לשבחא לון לישראל וקב&quot;ה אהדר כל אינון חובין לרישא דעמיה בגין דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. א&quot;ר יהודה אלמלי הוו ידעי עכו&quot;ם מהאי שעיר לא שבקין לון לישראל יומא חד בעלמא. ת&quot;ח כל ההוא יומא משתדל איהו בההוא שעיר ובגין כך קב&quot;ה מכפר להו ישראל ודכי לון מכלא ולא אשתכח קטגוריא קמיה לבתר הוא אתי ומשבח להו לישראל וכדין שאיל ליה כד&quot;א ויאמר יי' אל השטן מאין תבא אתיב בתושבחתייהו דישראל וקטיגורא אתעביד סניגורא ואזיל ליה. כדין קב&quot;ה אמר לשבעין שרין דחסרין כורסייא חמיתון האי דלטורא היאך קאים על בני תדיר (אסתכמו) הא חדא דאשתכח (ס&quot;א אשתדר) גביה בפתקא דכל חובייהו וכל טעותייהו וכל מה דחטו וחבו קמאי והוא קביל לון כדין אסתכמו כלהו דיהדרון אינון חובין על עמיה. רבי אבא אמר כל אינון חובין וחטאין מתדבקין ביה כמה דכתיב ותשליך במצולות ים כל חטאתם ולבתר כלהו מתהדרן ברישיהון דעמיה הה&quot;ד ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה. בהאי יומא מתעטר כהנא בעטרין עלאין והוא קאים בין עלאי ותתאי ומכפר עליה ועל ביתיה ועל כהני ועל מקדשא ועל ישראל כלהו. תאנא בשעתא דעאל בדמא דכפר מכוין ברישא דמהימנותא ואדי באצבעיה כמה דכתיב והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת והיך עביד בסים בקפטא (ס&quot;א בקטפא) דאצבעא ואדי כמצ&quot;יף בטיצפין דאצבעא לסטרי קפתורא (ס&quot;א קטעורא) (ס&quot;א כפורתא) אדי ואתכוון ושארי לממני אחת. אחת ואחת אחת בלחודהא אחת דכליל כלא. אחת שבחא דכלא, אחת דכלא אהדרן לקבלה אחת רישא דכלא לבתר אחת ואחת דאינון שריין כחדא ברעותא באחוותא ולא מתפרשין לעלמין. בתר דמטא להאי ואחת דהיא אימא דכלא מכאן שארי לממני בזווגא ומני ואמר אחת ושתים. אחת ושלש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע. בגין לאמשכא ולנגדא להאי אחת דהיא אימא (ימא) עלאה בדרגין ידיען לכתרא (ס&quot;א לנהרא לאימא) דאימא תתאה ולאמשכא נהרין עמיקין מאתרייהו לכנסת ישראל. וע&quot;ד יומא דא תרין נהורין נהרין כחדא אימא עלאה נהרא לאימא תתאה וע&quot;ד כתיב יום הכפורים כמא דאתמר. א&quot;ר יצחק קפטרא חדא קשירא ברגלוי דכהנא בשעתא דהוה עאל דאי ימות התם יפקוהו מלבר ובמה ידעי בההוא זהוריתא אתידע ואשתמודע כד לא יהפך גווני. בההוא שעתא אשתמודע דכהנא אשתכח לגו בחטאה ואי יפוק בשלם בזהוריתא אתידע ואשתמודע דיהפך גווני לחוור כדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. ואי לאו כלהו אשתכחו בצערא והיו ידעי כלא דלא אתקבלו צלותהון. א&quot;ר יהודה כיון דהוה עאל וטמטם עינוי דלא לאסתכלא במה דלא אצטריך והוה שמע קל גדפי כרובייא מזמרי ומשבחי. הוה ידע כהנא דכלא הוה בחדוה ויפוק בשלם ועם כל דא בצלותיה הוה ידע דמלין נפקין בחדוותא ומתקבלן ומתברכן כדקא יאות וכדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. &lt;קטע סוף=דף קב א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קב ב/&gt;רבי אלעזר שאל לרבי שמעון אבוי א&quot;ל האי יומא אמאי הוא בהאי אתר תלי ולא בדרגא אחרא דיאות הוא למהוי בדרגא דמלכא שארי יתיר מכלא.{{ררר}} א&quot;ל ר&quot;ש אלעזר ברי הכי הוא ודאי ויאות שאלת. ת&quot;ח מלכא קדישא שביק היכליה וביתיה בידא דמטרוניתא ושבק לבנוי עמה בגין לדברא לון ולאלקאה לון ולמשרי בגוויה דאי זכאן מטרוניתא עאלת בחדוותא ביקרא לגבי מלכא. ואי לא זכאן היא ואינון אתהדרו בגלותא והא אוקימנא כמה דכתיב &quot;משדד אב יבריח אם&quot; וכתיב &quot;ובפשעכם שלחה אמכם&quot;. וע&quot;ד אית יומא חד בשתא לאשגחא בהו ולעיינא בהו. וכד אזדמן האי יומא אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמן לקבליה לאסתכלא בהו בישראל וישראל אזדרזו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדן אזדמן להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא. 

בני מלכא בנהא דאתפקדן בידהא כלהו זכאין כלהו בלא חטאן בלא חובין כדין אזדווגת (ס&quot;א וכד אזדמן האי יומא וישראל אזדמנו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדין אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמנת לקבלה לאסתכלא בהו בישראל וחמאת בני מלכא בנהא (נ&quot;א ברה) דאתפקדון בידהא דמטרוניתא כלהו זכאין כלהו בלא חטאין בלא חובין כדין אזמינת להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא כדין מטרוניתא עאלת) לגבי מלכא בנהירו בחדווה בשלימו ברעותא דהא רביאת בנין למלכא עלאה כדקא יאות. וכד האי יומא לא אשתכחו כדקא יאות ווי לון ווי לשלוחיהון ווי דהא מטרוניתא אתרחקת מן מלכא ואמא עלאה אסתלקת ולא נפיק מנה חירו לעלמין. 

זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אוליף לון אורחוי בגין לאשתזבא מן דינא וישתכחון זכאין קמיה הה&quot;ד כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. וכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאתיכם וגו'. ובחמשה עשר יום לחדש השביעי וגו'. 


ר' יוסי שאל לר' אבא א&quot;ל הני חמשה עשר יום מאי קא מיירי. א&quot;ל ודאי רזא יקירא הוא. ת&quot;ח בין לעילא בין לתתא כל חד וחד בארחיה נטלא ובארחיה יתבא ובארחיה אתער ועביד מאי דעביד. האי עשיר מכנסת ישראל אינון. ויומא עשיראה בעשיראה קיימא. ועל דא בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית וגו' והאי יומא הוא דילה וחמשה יומין אחרנין דמלכא הוא. ההוא יומא דאתי עלה דהא חמישאה ביה יתיב מלכא בתרעא. ובכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא. חמשה עלייהו דמלכא הוא ההוא יומא דאתי עלה בגין כך חמשה יומין מירחא לאורייתא. 

ואי תימא שביעאה בזמנא דתרין אבהן משתכחי ביה דהא מלכא בהו וכדין מתעטר בכלא וחד מלה שביעאה וחמישאה. ת&quot;ח חמישאה דיליה הוא ודאי כמה דאתמר וכדין נהיר אבא לאמא ואתנהירו מנה חמשין תרעין לאנהרא לחמישאה. ואי תימא שביעאה בגין דמלכא בשלימו דאבהן ועטרה ירית משביעאה כמה דכתיב צאינה וראינה בנות ציון וע&quot;ד בשביעאה הוא יומא דמעטרא מלכא בעטרוי וכדין ירית מלכא לאבא ואמא דמזדווגין כחדא. ועל דא כלא בחד תלייא:

ובחמשה עשר יום. רבי יהודה פתח וישמע הכנעני מלך ערד. תנינן ג' מתנן עלאין אזדמנו להו לישראל ע&quot;י תלתא אהין משה אהרן ומרים. מן בזכות משה. ענני כבוד בזכות אהרן. באר בזכות מרים. וכלהו אחידן לעילא. מן בזכות משה דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים &lt;קטע סוף=דף קב ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קג|א}}&lt;קטע התחלה=דף קג א/&gt;מן השמים (דייקא) דא משה. ענני כבוד בזכות אהרן דכתיב אשר עין בעין (אהרן) נראה אתה יי' וגו' וכתיב וכסה ענן הקטרת. מה להלן שבעה אף כאן נמי שבעה דהא בקטרת שבעה עננין מתקשרן כחדא (ועוד) ואהרון רישא לכל שבעה עננין הוא והוא קשיר לשית אחרנין ביה בכל יומא. באר בזכות מרים דהא היא ודאי באר אתקרי. ובספרא דאגדתא ותתצב אחותו מרחוק לדעה וגו'. דא הוא באר מים חיים וכלא קשורא חד. מתה מרים אסתלק באר דכתיב ולא היה מים לעדה ובההיא שעתא בעאת באר אחרא לאסתלקא דהוה שכיח עמהון דישראל. כד חמאת שתא עננין דהוו קשירין עלה אתקשרת היא בהו. מית אהרן אסתלקו אינון עננין ואסתלק עננא דבירא עמהון אתא משה אהדר להו הה&quot;ד עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם. לקחת מתנות ודאי. אינון מתנות דהוו בקדמיתא. באר ועננין. באר דא באר דיצחק. עננים אלין עננים דאהרן. א&quot;ר יצחק מפני מה זכה אהרן לדא בגין דאיהו קשיר בעננים (נ&quot;א רישא לעננים) והוא אקשיר כל יומא ויומא לכלהו כחדא דמתברכאן כלהו על ידוי. ת&quot;ח על כל חסד דעבד קב&quot;ה בישראל קשיר עמהון ז' ענני יקירן וקשיר להו בכנסת ישראל דהא עננא דילה אתקשר בשיתא אחרנין ובכלהו שבעה אזלו ישראל במדברא. מ&quot;ט בגין דכלהו קשרא דמהימנותא נינהו ועל דא בסכות תשבו שבעת ימים. מאי קא מיירי בגין דכתיב בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי ובעי ב&quot;נ לאחזאה גרמיה דיתיב תחות צלא דמהימנותא. תא חזי כל אינון שנין דקאים אהרן הוו ישראל בצלא דמהימנותא תחות אלין עננין. בתר דמית אהרן אסתלק עננא חד דהוא ימינא דכלא וכד האי אסתלק אסתלקו כל שאר עמיה (נ&quot;א עננין) ואתחזיאו כלהו בגריעותא והא אוקמוה דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן. אל תקרי ויראו אלא וייראו מיד וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים. שמע דאסתלקו אינון עננים ומית תיירא רברבא דכל אינון עננים אתקשרו ביה. אמר רבי יצחק הכנעני מלך ערד יושב הנגב ודאי. וכד אתו אינון מאללין דשדר משה אמרו עמלק יושב בארץ הנגב בגין לתברא לבייהו דהא בעמלק אתבר חיליהון בקדמיתא. אמר רבי אבא וישמע הכנעני מאי קא מיירי הכא בתר דאסתלקו אינון עננים אלא כנען כתיב ביה ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. הכא אוליפנא מאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אתחזי למהוי עבד לעבדי עבדין הה&quot;ד וילחם בישראל וישב ממנו שבי הוא נטל עבדין מישראל לגרמיה ועל דא כתיב כל האזרח בישראל ישבו בסכות כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסכות תחות צלא דמהימנותא. ומאן דליתיה מגזעא ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפוק גרמיה מתחות צלא דמהימנותא. כתיב כנען בידו מאזני מרמה דא אליעזר עבד אברהם. ות&quot;ח כתיב ארור כנען. ובגין דזכה כנען דא לשמשא לאברהם כיון דשמש לאברהם יתיב תחות צלא דמהימנותא זכה למיפק מההוא לטייא ולא עוד אלא דכתיב ביה ברכה דכתיב ויאמר בא ברוך יי'. מאי קא מיירי. דכל מאן דיתיב תחות צלא דמהימנותא אחסין חירו ליה ולבנוי לעלמין ואתברך ברכתא עלאה ומאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אחסין גלותא ליה ולבנוי דכתיב וילחם בישראל וישב ממנו שבי: &lt;קטע סוף=דף קג א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קג ב/&gt;בסכות תשבו חסר ודא עננא חד דכלהו קשירין ביה דכתיב כי ענן יי' עליהם יומם. וכתיב ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם דא הוא עננא דאהרן דאקרי יומם דכתיב יומם יצוה יי' חסדו עננא חד נטיל עמיה חמש אחרנין ואינון שית. ועננא אחרא דכתיב ובעמוד אש לילה דא נהרא להו לישראל מנהירו דאינון שית:

רבי אלעזר פתח (ואמר) כה אמר יי' זכרתי לך חסד נעוריך וגו'. האי קרא על כ&quot;י אתמר בשעתא דהות אזלא במדברא עמהון דישראל. זכרתי לך חסד דא עננא דאהרן דנטלא בחמש אחרנין דאתקשרו עלך ונהירו עלך. אהבת כלולותיך דאשתכללו לך (ס&quot;א וכלהו אשתכללו בך) ואעטרו לך ואתקינו לך ככלה דתעדי תכשיטהא וכ&quot;כ למה. בגין לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ת&quot;ח בשעתא דב&quot;נ יתיב במדורא דא צלא דמהימנותא שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא ואברהם וחמשא צדיקייא אחרנין שויין מדוריהון עמיה. אמר ר' אבא אברהם וחמשא צדיקייא ודוד מלכא שוין מדוריהון עמיה הה&quot;ד בסכות תשבו שבעת ימים. שבעת ימים כתיב ולא בשבעת ימים. כגוונא דא כתיב כי ששת ימים עשה יי' את השמים וגו'. ובעי ב&quot;נ למחדי בכל יומא ויומא באנפין נהירין באושפיזין אלין דשריין עמיה. ואמר רבי אבא כתיב בסכות תשבו שבעת ימים לבתר ישבו בסכות בקדמיתא תשבו ולבתר ישבו. אלא קדמאה לאושפיזי. תניינא לבני עלמא. קדמאה לאושפיזי כי הא דרב המנונא סבא כד הוה עייל לסוכה הוה חדי וקאים על פתחא דסוכה מלגאו ואמר נזמן לאושפיזין מסדר (נ&quot;א נסדר) פתורא וקאים על רגלוהי ומברך ואומר בסכות תשבו שבעת ימים. תיבו אושפיזין עלאין תיבו. תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו. ארים (ס&quot;א אסחי) ידוי וחדי ואמר זכאה חולקנא זכאה חולקהון דישראל דכתיב כי חלק יי' עמו וגו' והוה יתיב. תניינא לבני עלמא. דמאן &lt;קטע סוף=דף קג ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קד|א}}&lt;קטע התחלה=דף קד א/&gt;דאית ליה חולקא בעמא ובארעא קדישא יתיב בצלא דמהימנותא לקבלא אושפיזין למחדי בהאי עלמא ובעלמא דאתי. ובעי למחדי למסכני מ&quot;ט בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין דמסכני הוא. וההוא דיתיב בצלא דא דמהימנותא וזמין אושפיזין אלין עלאין אושפיזי מהימנותא ולא יהיב לון חולקהון כלהו קיימי מניה ואמרי אל תלחם את לחם רע עין וגו' אשתכח דההוא פתורא דתקין דיליה הוא ולאו דקב&quot;ה עליה כתיב וזריתי פרש על פניכם וגו' פרש חגיכם ולא חגי. ווי ליה לההוא בר נש בשעתא דאלין אושפיזי מהימנותא קיימי מפתוריה. ואמר ר' אבא אברהם כל יומוי הוה קאים בפרשת אורחין לזמנא אושפיזין ולתקנא לון פתורי. השתא דמזמנין ליה ולכלהו צדיקייא ולדוד מלכא ולא יהבין לון חולקהון אברהם קאים מפתורא וקרי סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וכלהו סלקין אבתריה. יצחק אמר ובטן רשעים תחסר. יעקב אמר פתך אכלת תקיאנה ושאר כל צדיקייא אמרי כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. דוד מלכא אמר (חסר כאן) ואשלים דינוי דכתיב ויהי כעשרת הימים ויגוף יי' את נבל וימת. מאי קא מיירי בגין דדוד שאל לנבל ואתעביד ליה אושפיזא ולא בעא. ודא זמין ליה ולא יהב ליה חולקא. ובאינון עשרה יומין דדוד מלכא דאין עלמא אתדן עליה ההוא ב&quot;נ דאשלים ליה ביש יתיר מנבל. א&quot;ר אלעזר (בג&quot;כ) אורייתא לא אטרח עליה דב&quot;נ יתיר אלא כמה דיכיל דכתיב איש כמתנת ידו וגו'. ולא לימא איניש אכול ואשבע וארווי בקדמיתא ומה דישתאר אתן למסכני אלא רישא דכלא דאושפיזין הוא ואי חדי לאושפיזין ורוי לון קב&quot;ה חדי עמיה ואברהם קרי עליה אז תתענג על יי'. ויצחק קארי עליה כל כלי יוצר עליך לא יוצלח. אר&quot;ש האי דוד מלכא א&quot;ל בגין דכל זיינין דמלכא וקרבין דמלכא בידוי דדוד אתפקדו. אבל יצחק קאמר גבור בארץ יהיה זרעו וגו'. הון ועושר בביתו וגו'. יעקב אמר אז יבקע כשחר אורך וגו' שאר צדיקייא אמרי ונחך יי' תמיד והשביע וגו'. דוד מלכא אמר כל כלי יוצר עליך לא יוצלח דהא הוא על כל זיני עלמא אתפקד זכאה חולקיה דב&quot;נ דזכי לכל האי. זכאה חולקהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ועמך כלם צדיקים וגו':

ולקחתם לכם ביום הראשון וגו'. ר&quot;ש פתח כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. כל הנקרא בשמי דא אדם דקב&quot;ה ברא ליה בשמיה (נ&quot;א בדיוקניה) דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו וקרא ליה בשמיה בשעתא דאפיק קשוט ודינא בעלמא ואקרי אלקים דכתיב אלקים לא תקלל. קרא ליה בשמיה דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו ושפיר. הא אוקימנא דכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו בשעתא דזווגא אתמר. וכך הוא בזווגא דתרווייהו בצלם ודמות ואדם מדכר ונוקבא נפק. ויברא אלקים את האדם בצלמו. בספרא דשלמה מלכא אשכחנא דבשעתא דזווגא &lt;קטע סוף=דף קד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קד ב/&gt;אשתכח לתתא שדר קב&quot;ה חד דיוקנא כפרצופא דב&quot;נ. רשימא חקיקא בצולמא וקיימא על ההוא זווגא ואלמלי אתיהיב רשו לעינא למחזי חמי ב&quot;נ על רישיה חד צולמא רשימא כפרצופא דב&quot;נ ובההוא צולמא אתברי ב&quot;נ ועד דקיימא (ס&quot;א ועד לא קיימא) ההוא צולמא דשדר ליה מארים על רישיה וישתכח תמן לא אתברי ב&quot;נ הה&quot;ד ויברא אלקים את האדם בצלמו ההוא צלם אזדמן לקבליה עד דנפיק לעלמא. כד נפק. בההוא צלם אתרבי בההוא צלם אזיל הה&quot;ד אך בצלם יתהלך איש. והאי צלם איהו מלעילא. בשעתא דאינון רוחין נפקין מאתרייהו כל רוחא ורוחא אתתקן קמי מלכא קדישא בתקוני יקר בפרצופא דקאים בהאי עלמא. ומההוא דיוקנא תקונא יקר נפיק האי צלם. ודא תליתאה לרוחא ואקדימת בהאי עלמא שעתא דזווגא אשתכח ולית לך זווגא בעלמא דלא אשתכח צלם בגווייהו. אבל ישראל קדישין האי צלם קדישא ומאתר קדישא אשתכח בגווייהו. ולעכו&quot;ם צלם מאינון זינין בישין מסטרא דמסאבותא אשתכח בגווייהו. וע&quot;ד לא ליבעי לאיניש לאתערבא צולמא דיליה בצולמי דעובדי כו&quot;ם בגין דהאי קדישא והאי מסאבא:

תא חזי מה בין ישראל לעמין עובדי כו&quot;ם וכו' עד דמלכא דזמין אושפיזון. זה המאמר כתיב בפ' ויחי יעקב דף רכ ע&quot;א שורה ראשונה (ושייך כאן) ואלו החלופים מצאתי בין כתוב בהעתק לבין הכתוב שם. שורה כ&quot;ג במקום עלמין מצאתי צולמים. שורה כ&quot;ה במקום יעדי דיני גריע'. שורה כ&quot;ו במקום ידיה מצאתי דינא. שורה ל&quot;א מי יתן ערב ודא כד נהרא סיהרא וליליא אתתקן בנהורא. שורה ל&quot;ה עובדין. מצאתי בריין ע&quot;ב שורה ה' בית חילא. שורה ו' יצרתיו היינו וענף עץ עבות. אף עשיתיו. שורה י&quot;ד לחירו וע&quot;ד קרינאי ליה יום הראשון דא בספרא דאגדתא ושפיר הוא. שורה כ&quot;ה דאבא בג&quot;כ כלא יאה ולא בסימא לפירין ולא עביד פירין. שם הדין צ&quot;ל תרין. שורה כ&quot;ו לבירא ד&quot;א. שורה כ&quot;ט יעקב צ&quot;ל בירא. שורא ל&quot;א דא בדא צ&quot;ל דא שלא דא. שורה ל&quot;ג צ&quot;ל אעג דבהאי נחל דינא לא אשתכח ביה. שורה ל&quot;ה צ&quot;ל דצדיק איכא וכנישו רברבא נפקי מנייהו. שורה ל&quot;ו צ&quot;ל מנייהו לא איבא ולא טעמא. שם וכלא שפיר וע&quot;ד אתרוג בשמאלא) ובסוף המאמר מצאתי כתיב. דכתיב ביום השמיני עצרת תהיה לכם דהא יומא דא ממלכה הוא בלחודוי חדוותא דיליה בהו בישראל. מתל למלכא דזמין אושפיזין. אשתדלו בהו כל בני היכליה לבתר אמר מלכא עד כאן אנא ואתון אשתדלנא כלהו באושפיזין וקרבתון קרבנין על שאר עמין בכל יומא מכאן ולהלאה אנא ואתון נחדי יומא חד הה&quot;ד ביום השמיני עצרת תהיה לכם. לכם לקרבא קרבנין עלייכו אבל אושפיזי מהימנותא במלכא משתכחו תדירא. וביומא דחדוות דמלכא כלהון מתכנפי עמיה ומשתכחן. ועל דא כתיב עצרת תרגומו כנישו. והאי יומא יעקב הוא רישא לחדוותא. וכל אינון אושפיזי חדאן עמיה ועל דא כתיב אשריך ישראל מי כמוך וכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר:

ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור וגו' א&quot;ר אלעזר הא אוקמוה אבל אמאי אסמיך קב&quot;ה פש' דא לפרשת מועדים. אלא כלהו בוצינין עלאין כלהו בוצינין לאדלקא משח רבות עלאה והא אתמר. ועל ידייהו דישראל מתברכאן עלאין ותתאין ואדליקו בוצינין כמה דאוקמיה דכתיב שמן וקטרת ישמח לב חדוות' דעלאין ותתאין:&lt;קטע סוף=דף קד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קה|א}}&lt;קטע התחלה=דף קה א/&gt;רבי אבא פתח שמחו ביי' וגילו צדקים (שמחו ביי' כד&quot;א) וכתיב זה היום עשה יי' נגילה ונשמחה בו ואוקמוה דהא בקב&quot;ה (נ&quot;א במועדיא) בעי למהדי (ליה) ולאנהרא (ליה) אנפין וישתכח בר נש בחדווה (עמיה) בגין דההוא חדווה דקב&quot;ה הוי דכתיב נגילה ונשמחה בו ביומא. בו בקב&quot;ה וכלא חד מלה. שמחו ביי' כד דינין אתכפיין ורחמי אתערו וכד מתערי רחמי כדין וגילו צדיקים (כתיב) צדיק וצדק מתברכאן כחדא דאקרון צדיקים כמה דאתמר דהא אלין מתברכאן (ס&quot;א מברכין) לעלמין ודאן לעלמין כלהו. והרנינו כל ישרי לב. אלין בני מהימנותא לאתקשרא בהו ובכלא בעי עובדא לתתא לאתערא לעילא ת&quot;ח מאן דאמר דלא בעיא עובדא בכלא או מלין לאפקא לון ולמעבד קלא בהו. תיפח רוחיה והא הכא פרשתא דא אוכח אדלקות בוצינייא וקטרת בוסמין (כחדא בגין) דכתיב שמן וקטרת ישמח לב (ובהאי) ובעובדא דא אשתכח אדלקותא לעילא וחדוותא לתתא (ס&quot;א אדלקותא וחדוותא לעילא ותתא) ואתקשרותא כחדא כדקא יאות (ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא). אמר ר' יהודה מזבח דלתתא אתער מזבח אחרא. כהן דלתתא אתער כהן אחרא בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא. ר' יוסי ור' יצחק הוו אזלי באורחא אמר ר' יוסי לר' יצחק כתיב וקראת לשבת ענג לקדוש יי' מכבד וגו'. וכבדתו מעשות דרכיך שפיר. אבל ממצא חפצך ודבר דבר מה הוא ומאי גריעותא הוא לשבת. א&quot;ל ודאי גריעותא הוא דלית לך מלה ומלה דנפיק מפומיה דבר נש דלית לה קלא וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא. ומאי הוא ההוא דאקרי חול (לעילא) מאינון יומין דחול. וכד אתער חול ביומא קדישא גריעותא הוא לעילא ודאי וקב&quot;ה וכנסת ישראל שאלי עליה מאן הוא דבעי לאפרשא זווגא דילן מאן הוא דבעי חול הכא. עתיקא קדישא לא אתחזי ולא שרייא על חול. בגין כך הרהור מותר מאי טעמא בגין דהרהור לא עביד מדי ולא אתעביד מניה קלא ולא סליק. אבל לבתר דאפיק מלה מפומיה ההוא מלה אתעביד קלא ובקע אוירין ורקיעין וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא ועל דא ממצוא חפצך ודבר דבר כתיב. ומאן דאפיק מלה קדישא מפומיה מלה דאורייתא אתעביד מניה קלא וסליק לעילא ואתערו קדושי מלכא עלאה ומתעטרן ברישיה וכדין אשתכח חדוותא לעילא ותתא. א&quot;ל ודאי הכי הוא והא שמענא מלה אבל מאן דשארי בתעניתא בשבתא עביד גריעותא לשבת או לא. אי תימא דלא עביד גריעותא הא סעודתי דמהימנותא בטיל מניה ועונשיה סגי הא חדוותא דשבת בטיל מניה. א&quot;ל מלה דא שמענא דדא הוא דאשגחן עליה מלעילא מכל בני עלמא בגין דהאי יומא חדוותא הוא לעילא ותתא חדוותא דכל חדוון חדוותא דכל מהימנותא ביה אשתכח ואפילו רשעים דגיהנם נייחין בהאי יומא. והאי בר נש לית ליה חדווה ולית ליה נייחא ושניא דא מכל עלאין ותתאין כלהו שאלין עליה מאי שניא דפלנייא הוא בצערא. ובשעתא דעתיקא קדישא אתגלי בהאי יומא ואשתכח האי בצערא צלותיה סלקא וקיימא קמיה כדין אתקרעו כל גזרי דינין דתגזרו עליה ואפילו אסתכמו בבי דינא דמלכא עליה לביש כלא אתקרע בגין דבשעתא דעתיקא אתגלייא כל חירו וכל חידו אשתכח בגין דאתגליא בהלולא דמלכא. ועל דא תנינן קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. מאן שבעים שנה אלא אע&quot;ג דאסכמו עליה כל אינון שבעין כתרי מלכא דהוא אתחזי בהו כלא אתקרע בגין דעתיקא קדישא נטיל (ס&quot;א בטיל ליה והני) ליה לבר נש. והני &lt;קטע סוף=דף קה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קה ב/&gt;מילי כד מתערי עליה בחלמא בליליא דשבתא. למלכא דעביד הלולא לבריה וגזר חדווה על כלא בהאי יומא דהלולא כל עלמא הוו חדאן ובר נש חד הוה עציב תפיש בקולרא. אתא מלכא לחדוותא חמא כל עמא חדאן כמה דאיהו גזר. זקף עינוי חמא ההוא בר נש תפיש בקולרא עציב. אמר ומה כל בני עלמא חדאן בהלולא דברי ודא תפיש בקולרא. מיד פקיד ונפקי ליה ושארו ליה מקולריה (ס&quot;א מקטרוי). כך האי דשארי בתעניתא בשבתא כל עלמא חדאן ואיהו עציב והאי אתפש בקולרא. בשעתא דעתיקא קדישא אתגלייא בהאי יומא ואשתכח האי בר נש תפיש בקולרא אע&quot;ג דאסכימו עליה כל אינון שבעין שנין דאמרן כלא אתקרע ולא שארי עליה דינא. ביומא אחרא אית ביה רשו למקרע ליה בההוא יומא כ&quot;ש שבת דלית לך יום דלא אשתכח ביה חילא ומאן דשארי בתעניתא דחלמא בההוא יומא לא סליק ההוא יומא עד דקרע דיניה אבל לאו דשבעים שנה כיומא דשבת. בגין כך בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא דלית רשו ליומא על יומא אחרא. כל יומא מה דאירע ביומיה עביד דלא אירע ביומיה לא עביד ועל דא לא לבעי ליה לאינש לסלקא ליה מיומא דא ליומא אחרא ובגין כך דבר יום ביומו תנינן ולא דבר יום ליומא אחרא. ותא חזי לאו למגנא מתערי עליה בחלמא בגין למתבע עליה רחמי ווי לההוא בר נש דלא מתערי עליה ולאו אודעו ליה בחלמא דהא אקרי רע ובגיני כך לא יגורך רע כתיב. וכתיב בל יפקד רע בל יפקד בגין דאיהו רע אמר רבי יוסי כתיב ממצוא חפצך ודבר דבר. כיון דכתיב ממצוא חפצך מהו ודבר דבר אלא עד דיגזר מלה כדקא יאות וימלל ליה ודאי כך הוא ברירא דמלה משמע דכתיב ודבר דבר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע:

ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי וגו'. ויצא רבי יהודה אמר נפק מכללא דחולקא דישראל דנפק מכללא דכלא נפק מכללא דמהימנותא. וינצו במחנה מכאן אוליפנא כל מאן דאתי מזוהמא דזרעא לסוף גלייה ליה קמי כלא. מאן גרים ליה זוהמא דחולקא בישא דאית ביה דלית ליה חולקא בכללא דישראל. רבי חייא פתח כבוד אלקים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר. כבוד אלקים הסתר דבר דלית רשו לבר נש לגלאה מלין סתימין דלא אתמסרו לאתגלייא מלין דחפא לון עתיק יומין כד&quot;א לאכול לשבעה ולמכסה עתיק. לאכול לשבעה עד ההוא אתר דאית ליה רשו ולא יתיר ועכ&quot;ד ולמכסה עתיק למכסה עתיק ודאי. דבר אחר לאכול לשבעה אינון חברייא דידעין ארחין ושבילין למיהך בארח מהימנותא כדקא יאות כגון דרא דר&quot;ש שארי בגויה ולמכסה עתיק מדרין אחרנין דהא כלהון לא אתחזון לאכול ולשבעה ולאתגלייא מלין בגווייהו. אלא למכסה עתיק כד&quot;א אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. ביומוי דר' שמעון הוה בר נש אמר לחבריה פתח פיך ויאירו דבריך בתר דשכיב הוו אמרי אל תתן את פיך וגו'. ביומוי לאכול לשבעה בתר דשכיב ולמכסה עתיק דחברייא מגמגמי ולא קיימי במלין. דבר אחר לאכול לשבעה באינון מלין דאתגליין ולמכסה עתיק באינון מלי דאתחפיין: &lt;קטע סוף=דף קה ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קו|א}}&lt;קטע התחלה=דף קו א/&gt;ויקוב בן האשה הישראלית את השם מהו ויקוב רבי אבא אמר ויקוב ודאי כד&quot;א ויקוב חור בדלתו נקיב מה דהוה סתים. ושם אמו שלומית בת דברי עד כאן סתים שמא דאמיה כיון דכתיב ויקוב נקיב שמא דאימיה. אמר רבי אבא אי לאו דבוצינא קדישא קיימא בעלמא לא ארשינא לגלאה (מכאן ולהלאה) דהא לא אתיהיב מלה דא לגלאה אלא לחברייא דאינון בין מחצדי חקלא (דאי לאו) תיפח רוחיהון דאינון דאתיין לגלאה לאינון דלא ידעי. ת&quot;ח כתיב וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי האי קרא הא אוקימנא אבל דא בר אינתו אחרא דאבוי בעלה דשלומית הוה. וכיון דאתא ההוא מצראה עלה בפלגות ליליא תב לביתא וידע מלה אתפרש מנה ולא אתא עלה. ונטל אינתו אחרא ואוליד להאי ואקרי איש הישראלי. ואחרא בן הישראלית. אי אינון אינצו הכא כחדא מאי קא בעי הכא שמא קדישא ואמאי קלל שמא קדישא. אלא איש הישראלי אמר מלה מאמיה מגו קטטה. מיד ויקוב בן האשה הישראלית. כד&quot;א ויקוב חור בדלתו. רזא דמלה נטל ה' דשמא קדישא ולייט לאגנא על אמיה ודא הוא נקיבא דאיהו נקיב ופריש שמא קדישא. ולמחצרי חקלא אתמר. ורזא דמלה כן דרך אשה מנאפת וגו' זכאה חולקהון דצדיקייא דידעין מלה ומכסיין לה. וע&quot;ד אתמר ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל. ה' בתראה הות נוקבא דינקא בתרין סטרין בגין כך נטלא זיינין דמלכא ונקמת נקמתא. דכתיב הוצא את המקלל. על דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דחילו דאמא אקדים לאבא. וזכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי:

ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. רבי יהודה אמר הא אוקמוה. אבל כי יקלל אלקיו סתים ובגין דאמר אלקיו סתם לכך ונשא חטאו דהא לא ידעינן מאן הוא דחלא דיליה אי אחד מן השרים או חד מן ככביא או חד מדברי עלמא. א&quot;ר יוסי אי צדיק גמור הוא לא יתער (ס&quot;א מלה) חיליהון וכיון דאתער מלה דא חיישינן מינות אזדריקת ביה ולא ימות (ס&quot;א א&quot;ר יוסי אפילו צדיק גמור לא ימות) על דא בגין דאיהו מלה סתים. רבי יהודה אמר דאין ליה לטב בהא דאי אמר אלקי יכיל למטען אלקי דהוה עד השתא דאתמשכנא אבתריה בלבאי והשתא אהדרנא לקבלא מהימנותא עלאה אבל אי אמר יי' אלקים או יי' ונקיב ליה בשמא האי לית ליה למטען בהאי בגין דדא הוא מהימנותא דכלא וכל את ואת דשמא קדישא דא סלקא לשמא שלימא (ס&quot;א לשבחא). ד&quot;א ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ר' יצחק אמר ויקוב בן האשה אמאי. אלא כמה דאוקמוה אבל האיש הישראלי בעלה דשלומית הוה. רבי יהודה אמר בריה דבעלה דשלומית מאנתו אחרא הוה. א&quot;ר יצחק נצו כחדא וא&quot;ל מלה מאימיה וכי אבוי הוה דאתקטל בשמא קדישא כמה דאוקמוה דכתיב הלהרגני אתה אומר דהא בשמא קדישא קטיל ליה משה ועל דא אושיט מלה לקבליה ודא הוא דכתיב ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל. ויביאו אותו אל משה. אמאי. (ס&quot;א לגבי דמשה בין דקטיל לאבוהי כו') בגין דמטא לגביה דמשה על דקטיל לאבוהי בשמא קדישא בגין כך ויביאו אותו אל משה כיון דחמא משה מיד ויניחוהו במשמר ואבא וברא נפלו בידא דמשה:

איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו רבי יצחק פתח שמע עמי ואעידה בך ישראל אם תשמע לי. לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר. כיון דכתיב לא יהיה בך אל זר מאי ולא תשתחוה לאל נכר &lt;קטע סוף=דף קו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קו ב/&gt;אלא לא יהיה בך אל זר דלא ייעול בר נש ליצר הרע בגויה דכל מאן דאתי לאתחברא ביה אל זר שריא בגויה דהא כד אתחבר ב&quot;נ ביה מיד אתי לאעברא על פתגמי אורייתא אתי לאעברא על מהימנותא דשמא קדישא ואתי לבתר למסגד לטעוון אחרן ועל דא כתיב לא יהיה בך אל זר כיון דלא יהיה בך אל זר לא תיתי למסגד לטעוון אחרן ולמעבר על מהימנותא דשמא קדישא חדא הוא דכתיב ולא תשתחוה לאל נכר ומהימנותא בישא דב&quot;נ דא הוא. ועל דא כי יקלל אלקיו דיכיל למטען דהוא לייט לההוא אל זר יצרא בישא דשרייא עליה לזמנין ואנן לא ידעינן מלוי אי קשוט או לאו ועל דא תשא חטאו אבל ונוקב שם יי' מות יומת. אמר רבי יהודה אי הכי אמאי ונשא חטאו ונסלח חטאו מבעי ליה. (ס&quot;א אלא) א&quot;ל כגון דאמר אלקי כמה דאוקימנא סתם ולא פריש. רבי חייא אמר כי יקלל אלקיו סתם ולא פירש והא ודאי ונשא חטאו. אבל ונוקב שם יי' מות יומת דהא הכא תלייא מהימנותא דכלא ולית ליה רשו למטען עליה כלל. אמר רבי יוסי הכי הוא ודאי דהא שמא דא מהימנותא דעלאי ותאי ועל דא קיימין עלמין כלהו באת חד זעירא תליין אלף אלפין ורבוא רבבן עלמין דכסופין ועל דא תנינן אתוון אלין קשירין אלין באלין וכמה אלף רבבן עלאין (ס&quot;א עלמין) תליין בכל את ואת ואסתליקו ואתקשרו במהימנותא (ואתגלייא) וסתים בהו מה דלא אתדבקו עלאין ותתאין אורייתא בהו תלייא עלמא דין ועלמא דאתי הוא ושמיה חד. ועל דא כתיב אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני וכתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך:

רבי חזקיה פתח לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה במשוך היובל. ומה טורא דסיני דאיהו טורא כשאר טורי עלמא בגין דאתחזי עליה יקרא דמלכא קדישא כתיב לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה מאן דקריב למלכא לא כ&quot;ש. ומה טורא דסיני דיכיל ב&quot;נ לאושיט ביה ידא ארח יקר בדחילו כתיב לא תגע בו יד סתם ואפילו בארח יקר. מאן דאושיט ידיה בארח קלנא לקביל מלכא לא כל שכן. רבי ייסא פתח ואמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. ומה משה דמן יומא דאתיליד זיהרא קדישא עלאה לא אעדי מניה כתיב ביה אל תקרב הלום. אמר ליה. משה עד כאן לא אנת כדאי לאשתמשא ביקרי של נעליך. ומה משה כך דהוה קריב בדחילו בקדושה כתיב ביה הכי. מאן דקריב בארח קלנא לגבי מלכא על אחת כמה וכמה. רבי אבא אמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. ת&quot;ח כד הוו ישראל במצרים היו ידעי באינון רברבי עלמא דממנן שעל שאר עמין וכל חד וחד הוה ליה דחלא בלחודוי מנייהו. כיון דאתקשרו בקשרא דמהימנותא וקריב לון קב&quot;ה לפולחניה אתפרשו מנייהו וקריבו לגבי מהימנותא עלאה קדישא ובג&quot;כ כתיב איש איש כי יקלל אלקיו ואע&quot;ג דפולחנא נוכראה הוא כיון דאנא פקודת לון ממנא לדברא עלמא מאן דלייט ומבזי לון ונשא חטאו ודאי דהא ברשותי קיימין ואזלי ומדברין בני עלמא. אבל ונוקב שם יי' מות יומת לאו ונשא חטאו כמה לאלין אלא מות יומת. מות בעלמא דין יומת בעלמא דאתי. לאלין ונשא חטאו בגין דמבזי עובדי ידי מבזי לשמשי דאנא פקידית ואסיר הוא אבל מיתה לא אתחייב בהו. ר&quot;ש הוה אזיל בארחא והוה עמיה רבי אלעזר ורבי אבא ורבי חייא ורבי יוסי ורבי יהודה מטו לחד טיקלי דמיא פוסקרא רבי יוסי בקטפוי לגו מייא אמר &lt;קטע סוף=דף קו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קז|א}}&lt;קטע התחלה=דף קז א/&gt;קוטרא דקוסטי דמיא ולואי ולא שכיח. א&quot;ל ריש אסיר לך. שמשא דעלמא הוא ואסיר לאנהגא קלנא בשמשא דקב&quot;ה וכ&quot;ש דאינון עובדי קשוט. בנימוסי דקסטירא עלאה שכיחי. פתח ואמר וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וירא אלקים את כל אשר עשה סתם אפילו נחשים ועקרבים ויתושים ואפילו אינון דאתחזון מחבלי עלמא בכלהו כתיב והנה טוב מאד כלהו שמשי עלמא מדברי עלמא ובני נשא לא ידעי. עד דהוו אזלי חמו חד חויא מדבר קמייהו אמר ר&quot;ש ודא דא אזיל לארחשא לן ניסא רהט ההוא חויא קמייהו וקטר בחד אפעה בקיטרא דאורחא סטון (ס&quot;א נצן) חד בחד ומיתו. כד מטון חמו לון לתרוייהו שכיבין בארחא. אר&quot;ש בריך רחמנא דרחיש לן ניסא דהא כל מאן דאסתכל בהאי כד איהו בקיומיה או איהו יסתכל בבר נש לא ישתזיב ודאי כ&quot;ש אי יקרב בהדיה. קרא עליה לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך. ובכלא עביד קב&quot;ה שליחותא דיליה ולית לן לאנהגא קלנא בכל מה דאיהו עבד וע&quot;ד כתיב טוב יי' לכל ורחמיו על כל מעשיו. וכתיב יודוך יי' כל מעשיך. (נדפס ויחי רבא):

רבי שמעון פתח אני חבצלת השרון שושנת העמקים. כמה חביבה כנסת ישראל קמי קב&quot;ה דקב&quot;ה משבח לה והיא משבחת ליה תדיר וכמה שבחין ומזמרין אתקנת ליה למלכא תדיר. זכאה חולקהון דישראל דאחידן בעדבא דחולקא קדישא כמה דכתיב כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו. אני חבצלת השרון דא כ&quot;י דאקרי חבצלת דקיימא בשפירו דנוי בגנתא דעדן לאתנטעא. השרון דהיא נטרת (נ&quot;א שרה) ומשבחת ליה למלכא עלאה. ד&quot;א אני חבצלת השרון. דבעייא לאשתקאה משקיו דנחלא עמיקא מבועא דנחלין כד&quot;א והיה השרון (כערבה) (לאגם מים). שושנת העמקים דקיימא בעמיקתא דכלא. שושנת העמקים. מאי אינון עמקים כד&quot;א ממעמקים קראתיך יי'. חבצלת השרון מההוא אתר דשקיו דנחלין עמיקין נפקין ולא פסקין לעלמין. שושנת העמקים דההוא אתר דאקרי עמיקא דכלא סתים מכל סטרין. ת&quot;ח בקדמיתא חבצלת ירוקא בטרפין ירוקין לבתר שושנה בתרין גוונין סומק וחוור. שושנת בשית טרפין. שושנת דשניאת גוונהא ואשתניאת מגוונא לגוונא. שושנת בקדמיתא חבצלת בזמנא דבעייא לאזדווגא ביה במלכא אקרי חבצלת. בתר דאתדבקת ביה במלכא באינון נשיקין אקרי שושנה בגין דכתיב שפתותיו שושנים. שושנת העמקים דהיא שניית ומשניאת גוונהא זמנין לטב וזמנין לביש זמנין לדינא וזמנין לרחמי. ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וגו'. ת&quot;ח דהא בני נשא לא ידעין ולא מסתכלין ולא משגיחין בשעתא דברא קב&quot;ה לאדם. ואוקיר ליה ביקירו עלאה בעא מיניה לאתדבקא ביה בגין דישתכח יחידאי ובלא יחידאי ובאתר דדביקותא יחידא' דלא ישתני ולא יתהפך לעלמין בההוא קשורא דמהימנותא יחידאה דכלא ביה אתקשר. הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן. ולבתר סאטו מאורחא דמהימנותא ושבקו אילנא יחידאה עלאה מכל אילנין ואתו לאתדבקא באתר דמשתני ומתהפך מגוונא לגוונא ומטב לביש ומביש לטב ונחתו מעילא לתתא ותאדבקו לתתא בשנויין סגיאין ושבקו עלאה דכלא דהוה חד ולא אשתני לעלמין הה&quot;ד אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. והמה בקשו חשבונות רבים ודאי. כדין אתהפך לבייהו בההוא סטרא ממש זמנין לטב זמנין לביש זמנין לרחמי זמנין לדינא &lt;קטע סוף=דף קז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קז ב/&gt;כההוא מלה דאתדבקו בה ודאי. והמה בקשו חשבונות רבים ואתדבקו בהו. א&quot;ל קב&quot;ה אדם שבקת חיי ואתדבקת במותא. חיי דכתיב ועץ החיים בתוך הגן עץ דאתקרי חיי דמאן דאחיד ביה ולא טעים טעמא דמותא לעלמין ואתדבקת באילנא אחרא הא ודאי מותא הוא לקבלך הה&quot;ד רגליה יורדות מות וגו' וכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה ודאי באתר דמותא אתדבק ושבק אתר דחיי בגין כך אתגזר עליה ועל כל עלמא מותא. אי הוא חטא כל עלמא מאי חטאו אי תימא דכל בריין אתו ואכלו מאילנא דא ואתרמי מכלא. לאו הכי. אלא בשעתא דאדם קאים על רגלוי חמו ליה בריין כלהו ודחלו מקמיה והוו נטלין בתריה כעבדין קמי מלכא והוא אמר לון אנא ואתון בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני יי' עושנו וכלהו אתו בתריה. כיון דחמו דאדם מגיד להאי אתר ואתדבק ביה כלהו אתמשכו אבתריה וגרים מותא ליה ולכל עלמא כדין אשתני אדם לכמה גוונין זמנין לטב זמנין לביש זמנין רוגזא זמנין נייחא זמנין דינא וזמנין רחמי זמנין חיי זמנין מותא ולא קאים בקיומא תדיר בחד מנייהו בגין דההוא אתר גרמא ליה וע&quot;ד אקרי להט החרב המתהפכת מן סטרא דא לסטרא דא מן טב לביש מן רחמי לדינא מן שלום לקרבא. אתהפיכת הוא לכלא ואקרי טוב ורע דכתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. ומלכא עילאה לרחמא על עובדי ידוי אוכח ליה ואמר ליה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו והוא לא קביל מניה ואתמשך בתר אתתיה ואתתרך לעלמין דהא אתתא לאתר דא סלקא ולא יתיר ואתתא גרים מותא לכלא. ת&quot;ח לעלמא דאתי כתיב כי כימי העץ ימי עמי. כימי העץ ההוא עץ דאשתמודע. ביה זמנא כתיב בלע המות לנצח ומחה יי' אלקים דמעה מעל כל פנים. ברוך יי' לעולם אמן ואמן. ימלוך יי' לעולם אמן ואמן: &lt;קטע סוף=דף קז ב/&gt;


==פרשת אמור - רעיא מהימנא==
{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פח|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פט|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פט א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פט א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פט|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פט ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פט ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צ|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צ א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צ א/&gt;

'''מדף צ ע&quot;ב עד צב' ע&quot;א - אין רעיא מהימנא'''


{{ממ זהר משולב|ג|צב|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צב ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צג|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צג א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צג א/&gt;

'''מדף צג ע&quot;ב עד צו ע&quot;ב - אין רעיא מהימנא'''

{{ממ זהר משולב|ג|צז|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צז א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צז א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צז|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צז ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צז ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צח א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צח א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צח|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צח ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צח ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צט|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צט א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צט א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צט|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צט ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צט ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|ק|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף ק א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף ק א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|ק|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף ק ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף ק ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קא|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קא א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קא א/&gt;

'''קא עד קג - לא ברור מה יש בדפים אלו'''

{{ממ זהר משולב|ג|קג|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קג ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קג ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קד|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קד א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קד א/&gt;

'''מדף קד ע&quot;ב עד הסוף - אין רעיא מהימנא'''</text>
      <sha1>og1bbchpuzc14xg1p4fjpehawve2qu1</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947914</id>
      <parentid>2947913</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T21:39:16Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947914</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="251352" sha1="3rwnziyha3i6fasfh2cflilc2pksnkt" xml:space="preserve">__TOC__

&lt;קטע התחלה=דף פ א/&gt;

==קדושים==
{{ממ זהר משולב|ג|פ|א}} {{צ|וידבר יי' אל משה לאמר. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם}} {{ממ|ויקרא|יט|ב}}. 

רבי אלעזר פתח {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וגו'}} {{ממ|תהלים|לב|ט}}. בכמה זמנין אורייתא אסהידת בהו בבני נשא, כמה זמנין ארימת קלין לכל סטרין לאתערא להו, וכלהו דמיכין בשינתא בחוביהון (ס&quot;א בחוריהון), לא מסתכלין ולא משגיחין. בהיך אנפין יקומון ליומא דדינא עלאה כד יתבע לון מלכא עלאה עלבונא דאורייתא דצווחת לקבליהון ולא אהדרו אפין לקבלה דכלהו פגימין בכלא דלא ידעו מהימנותא דמלכא עלאה. ווי לון ווי לנפשהון. דהא אורייתא ביה אסהידת ואמרת {{צ|מי פתי יסור הנה חסר לב (ס&quot;א ואמרה) אמרה לו}} {{ממ|משלי|ט|טז}}. 

מהו {{צ|חסר לב}}? דלית ליה מהימנותא. דמאן דלא אשתדל באורייתא לאו ביה מהימנותא ופגים הוא מכלא.  {{צ|אמרה לו}} - 'אומרה לו' מבעי ליה, כד&quot;א {{צ|אומרה לאל סלעי}} - מהו {{צ|אמרה}}? אלא לאכללא ולאתוספא אורייתא דלעילא דהיא קרייה ליה חסר לב פגים מהימנותא דהכי תנינן כל מאן דלא אשתדל באורייתא אסיר למקרב לגביה לאשתתפא בהדיה ולמעבד ביה סחורתא. וכ&quot;ש למהך עמיה באורחא דהא לית ביה מהימנותא (וע&quot;ד) תנינן כל בר נש דאזיל בארחא ולית עמיה מלי דאורייתא אתחייב בנפשיה. כ&quot;ש מאן דאזדווג בארחא עם מאן דלית ביה מהימנותא. דלא חשיב ליקרא דמאריה ודידיה דלא חס על נפשיה. 

ר' יהודה אומר מאן דלא חס על נפשיה היך ישלוף נפשא דכשרא לבריה. 

אמר ר' אלעזר תווהנא על דרא והא אתמר מלה וכו' וע&quot;ד כתיב {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין}}. זכאין אינון צדיקייא דמשתדלי באורייתא וידעין ארחוי דקב&quot;ה ומקדשי גרמייהו בקדושה דמלכא ואשתכחו קדישין בכלא. ובגין כך משלפי רוחא דקדושה מלעילא ובנייהו כלהו זכאי קשוט ואקרון בני מלכא בנין קדישין. {{ש}}
ווי להון לרשיעייא דכלהו חציפין ועובדייהו חציפין. בגיני כך ירתין בנייהו נפשא חציפא מסטרא דמסאבא. כמה דכתיב {{צ|ונטמתם בם}} - אתא לאסתאבא מסאבין ליה. 

{{צ|אל תהיו כסוס כפרד}} - דאינון מארי זנותא (ס&quot;א דמסאבותא) על כלא. {{צ|אין הבין}} - דלא ישתדלו בני נשא בארחא דאאי הכי כתיב הכא {{צ|אין הבין}} וכתיב התם {{צ|והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה רועים לא ידעו הבין}} {{ממ|ישעיהו|נו|יא}}. כלומר יהון מזדמנין אינון דאקרון עזי נפש. מאי טעמא משום דלא ידעו הבין. {{ש}}
{{צ|והמה רועים}} - מאי &lt;קטע סוף=דף פ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פ ב/&gt;{{צ|רועים}}? אלין אינון מדברי ומנהגי לבר נש בגיהנם. {{ש}}
{{צ|לא ידעו שבעה}} - כד&quot;א {{צ|לעלוקה שתי בנות הב הב}} {{ממ|משלי|ל|טו}}, בגין כך דאינון הב הב לא ידעו שבעה. {{ש}}
{{צ|כלם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו}} - דהא תיירי דגיהנם אינון. 

וכל דא מאן גרים להו? בגין דלא אתקדשו בההוא זווגא כמה דאצטריך. וע&quot;ד כתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. אמר קב&quot;ה מכל שאר עמין לא רעיתי לאדבקא בי אלא ישראל דכתיב {{צ|ואתם הדבקים ביי'}} - אתון ולא שאר עמין (וע&quot;ד כתיב הכא קדושים) בג&quot;כ (קדושים תהיו דייקא):


{{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. רבי יצחק פתח: {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים וגו'}} {{ממ|ישעיהו|יח|א}} - וכי בגין דהיא ארץ צלצל כנפים קנטורא ביה אשתכח דכתיב {{צ|הוי ארץ}}? אלא אמר ר' יצחק בשעתא דקב&quot;ה ברא עלמא ובעא לגלאה עמיקתא מגו מסתרתא ונהורא מגו חשוכא הוו כלילן דא בדא, ובגין כך מגו חשוכא נפק נהורא ומגו מסתרתא נפק ואתגליא עמיקא. ודא נפקא מן דא, דמגו טב נפיק ביש ומגו רחמי נפיק דינא. וכלא אתכליל דא בדא יצר טוב ויצר רע ימינא ושמאלא. ישראל ושאר עמי, חוור ואוכם וכלא חד בחד תלייא. 

תאנא אמר ר' יצחק אמר ר' יהודה כל עלמא כלהו לא אתחזי אלא בחד עטירא דקוטפא (ס&quot;א דקיזטופא) בקיטרוי כד אתדן עלמא בדינא כליל ברחמי אתדן. ואי לאו לא יכיל עלמא לקיימא אפילו רגעא חדא. והא אוקימנא מלי כמה דכתיב {{צ|כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל}}. ותאנא בההוא זמנא דדינא תלייא בעלמא וצדק אתעטרא בדינא כמה מארי דגדפין מתערי לקבלי מארי דדינא קשיא לשלטאה בעלמא פרסין גדפין מהאי סטרא ומהאי סטרא לאשתטחא (ס&quot;א לאשגחא) בעלמא. כדין מתערין גדפין למפרס לון ולאשתאבא (נ&quot;א ולאשתתפא) בדינא קשיא ושאטין בעלמא לאבאשא. כדין כתיב {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים}}. 

אמר ר' יהודה חמינא בני עלמא בחציפותא בר אינון זכאי קשוט. ובגין כך כביכול כלא הכי אשתכח אתא לאתדכאה מסייעין ליה. אתי לאסתאבא כמה דאוקימנא ונטמתם בם:


רבי יוסי הוה אזיל בארחא. פגע ביה ר' חייא. אמר ליה האי דאוקמוה חברייא דכתיב בעלי {{צ|ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה עד עולם}} - בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה. אמאי? בגין דדברי תורה סלקין על כל קרבנין דעלמא כמה דאוקמוה דכתיב {{צ|זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים}} - שקיל אורייתא לקביל כל קרבנין דעלמא. 

א&quot;ל הכי הוא ודאי. דכל מאן דאשתדל באורייתא אע&quot;ג דאתגזר עליה עונשא מלעילא ניחא ליה מכל קרבנין ועלוון וההוא עונשא אתקרע (ובגין דילעי בה לשמה קב&quot;ה אתפייס בהדיה). ותא חזי לא אתדכי בר נש לעלמין אלא במילין דאורייתא. בגיני כך מלין דאורייתא לא מקבלין טומאה בגין דאיהי קיימא לדכאה לאלין מסאבי. ואסוותא באורייתא אשתכח דכתיב {{צ|רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך}}. ודכוותא אשתכח באורייתא דכתיב {{צ|יראת יי' טהורה עומדת לעד}} - מאי {{צ|עומדת לעד}}? דקיימא תדירא בההוא דכיותא ולא אתעדי מניה לעלמין. 

א&quot;ל יראת יי' כתיב ולא תורה. א&quot;ל הכי הוא ודאי דהא אורייתא מסטרא דגבורה קא אתייא. א&quot;ל ומהתם נפקא? מהכא נפקא דכתיב ראשית חכמה יראת יי'. וכתיב יראת יי' טהורה. ואורייתא קדושה אתקרי דכתיב כי קדוש אני יי' ודא אורייתא שמא קדישא עלאה וע&quot;ד&lt;קטע סוף=דף פ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|א}}&lt;קטע התחלה=דף פא א/&gt;מאן דאשתדל בה אתדכי ולבתר אתקדש דכתיב {{צ|קדושים תהיו}} - קדושים היו לא כתיב אלא {{צ|תהיו}} - תהיו ודאי. 

א&quot;ל הכי הוא ומקרא כתיב {{צ|ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש}} וכתיב {{צ|אלה הדברים וגו'}}. 

תאנא קדושה דאורייתא קדושה דסליקת על כל קדושין. וקדושה דחכמתא עלאה סתימאה סלקא על כלא. אמר ליה לאו אורייתא בלא חכמתא ולא חכמתא בלא אורייתא וכלא בחד דרגא הוא וכלא חד אלא אורייתא בחכמה עלאה אשתכחת ובה קיימא ובה אתנטעו שרשהא מכל סטרין. 


עד דהוו אזלי אשכחו חד בר נש בלקינטא דקוסטא (ס&quot;א בלקיטנא דקיסחא) רכיב על סוסיא אשתמיט ידוי לחד ענפא דאילנא. א&quot;ר יוסי האי הוא דכתיב {{צ|והתקדשתם והייתם קדושים}}, אדם מקדש עצמו מלמטה מקדישין אותו מלמעלה. הה&quot;ד {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}:


תאני רבי אבא פרשתא דא כללא דאורייתא היא. וחותמא דקושטא דגושפנקא היא. בפרשתא דא אתחדשו רזין עלאין דאורייתא. בעשר אמירן וגזרין וענשין ופקודין עלאין דכד מטאן חברייא לפרשתא דא הוו חדאן. 

אמר ר' אבא מאי טעמא פרשתא דעריות ופרשתא דקדושים תהיו סמוכין דא לדא? אלא הכי תאנא כל מאן דאסתמר מאלין עריין בקדושה אתעביד ודאי. וכל שכן אי אתקדש בקדושה דמאריה. והא אתערו חברייא אימתי עונתן דכלא לאתקדש בר נש. תא חזי מאן דבעי לאתקדשא ברעותא דמאריה לא לישמש אלא מפלגות ליליא ואילך או בפלגות ליליא דהא בההיא שעתא קב&quot;ה אשתכח בגנתא דעדן וקדושה עלאה אתער. וכדין שעתא היא לאתקדשא. האי לשאר בני נשא. תלמידי חכמים דידעין ארחוי דאורייתא בפלגות ליליא שעתא דלהון למיקם למלעי באורייתא לאזדווגא בכ&quot;י לשבחא לשמא קדישא למלכא קדישא. בליליא דשבתא דרעותא דכלא אשתכח זווגא דלהון בההיא שעתא. לאפקא רעותא דקב&quot;ה וכ&quot;י כמה דאתמר דכתיב {{צ|בנים אתם ליי' אלקיכם}} ואלין אקרון קדישין דכתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. וכתיב {{צ|והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וגו':}}


{{צ|קדושים תהיו}}. {{ש}}
רבי אבא פתח {{צ|ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ}} {{ממ|ש&quot;ב|ז|כג}} {{ממ|דה&quot;א|יז|כא}}. ת&quot;ח בכל עמין דעלמא לא אתרעי בהו קב&quot;ה בר בישראל בלחודייהו. ועבד לון עמא יחידאה בעלמא וקרא לון גוי אחד כשמיה. ואעטר לון בכמה עטרין וכמה פקודין לאתעטרא בהו. ועל דא תפילין דרישא ותפילין דדרועא לאתעטרא בהו בר נש כגוונא דלעילא ולאשתכחא חד שלים בכלא. ובההיא שעתא דאתעטר בהו בר נש ואתקדש בהו. אתעביד שלים ואקרי אחד דאחד לא אקרי אלא כד איהו שלים ומאן דפגים לא אקרי אחד ועל דא קב&quot;ה אקרי אחד בשלימו דכלא בשלימו דאבהן בשלימו דכנסת ישראל. בג&quot;כ ישראל לתתא אקרון אחד. דכד בר נש אנח תפילין ואתחפי בכסוי דמצוה כדין אתעטר בעטרין קדישין כגוונא דלעילא ואקרי אחד. ובגיני כך ליתי אחד וישתדל באחד. קב&quot;ה דאיהו אחד ישתדל באחד. דהא לית מלכא משתדל אלא במאי דאתחזי ליה. ובגיני כך כתיב והוא באחד ומי ישיבנו. לא שארי קב&quot;ה ולא אשתכח אלא באחד. באחד אחד מבעי ליה. אלא במאן דאתתקן בקדושה עלאה למהוי חד. כדין הוא שריא באחד ולא באתר אחרא. ואימתי אקרי ב&quot;נ אחד. בשעתא דאשתכח דכר ונוקבא ואתקדש בקדושה (ס&quot;א בעטרין) עלאה ואתכוון לאתקדשא. ות&quot;ח בזמנא&lt;קטע סוף=דף פא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פא ב/&gt;
דאשתכח בר נש בזווגא חד דכר ונוקבא ואתכוון לאתקדשא כדקא יאות. כדין הוא שלים ואקרי אחד בלא פגימו. בגיני כך בעי בר נש למהדי לאתתיה בההיא שעתא לזמנא לה ברעותא חדא עמיה. ויתכונון תרוייהו כחד לההיא מלה. וכד משתכחי תרוייהו כחד כדין כלא חד בנפשא ובגופא. בנפשא לאדבקא דא בדא ברעותא חדא. ובגופא כמה דאוליפנא דבר נש דלא נסיב הוא כמאן דאתפליג וכד מתחברן דכר ונוקבא כדין אתעבידו חד גופא אשתכח דאינהו חד נפשא וחד גופא ואקרי בר נש אחד כדין קב&quot;ה שארי באחד ואפקיד רוחא דקדושה בההוא אחד. ואלין אקרון בנין דקב&quot;ה כמה דאתמר. ובגיני כך קדושים תהיו כי קדוש אני יי' זכאין אינון ישראל דלא אוקים מלה דא באתר אחרא אלא ביה ממש דכתיב כי קדוש אני יי' לאתדבקא ביה ולא באחרא ועלדא קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם:


{{צ|איש אמו ואביו תיראו וגו'}} - הא תנינן דפרשתא דא כללא דאורייתא מקיש דחילו דאבא ואימא לשבתותי. אלא אמר ר' יוסי כלא חד מאן דדחיל מהאי נטיר להאי. איש אמו אקדים אמו לאביו בדחילו. מ&quot;ט כמה דאוקמוה אבל אימא דלית רשו בידהא כל כך כאביו (ס&quot;א אבל ת&quot;ח אמו דא כ&quot;י ובגין דבה שריא יראה ואיהי יראת ה' אתקרי) אקדים דחילו חילה. רבי יצחק אמר מה כתיב לעילא קדושים תהיו אתי בר נש לאתקדשא באתתיה כחד. ממאן הוא שבחא יתיר בההיא קדושה. הוי אימא מנוקבא. בג&quot;כ {{צ|איש אמו ואביו תיראו}}. 

ר' יהודה אמר {{צ|איש אמו ואביו תיראו}} כהאי גוונא {{צ|ביום עשות יי' אלקים ארץ ושמים}} ובאתר אחרא אקדים שמים לארץ אלא לאחזאה דתרוייהו כחדא אתעבידו אוף הכא אקדים אמא לאבא ובאתר אחרא אקדים אבא לאמא לאחזאה דתרוייהו כחדא אשתדלו ביה. {{צ|ואת שבתותי תשמרו}} - שקיל דא לדא וכלא כחדא אתקלו במתקלא חד דכתיב {{צ|ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם}}, וכתיב {{צ|זכור את יום השבת לקדשו}}. אלא חד לאבא וחד לאימא. כתיב הכא {{צ|איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו}}, וכתיב התם {{צ|ואת שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו}}. מה מקדשי &lt;קטע סוף=דף פא ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פב|א}}&lt;קטע התחלה=דף פב א/&gt;כמשמעו, תו מקדשי אלין אינון דמקדשי גרמייהו בההוא שעתא. כגוונא דא וממקדשי תחלו. אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי. מה להלן ממקודשי אף כאן ממקודשי דאינון אבא ואימא:


{{צ|איש אמו ואביו תיראו}}. ר&quot;ש אמר כתיב {{צ|ואתם הדבקים ביי' וגו'}} {{ממ|דברים|ד|ד}} - זכאין אינון ישראל דמתדבקן ביה בקב&quot;ה (אינון ולא אומין עכו&quot;ם) ובגין דאינון מתדבקן ביה בקב&quot;ה כלא אתדבקו כחדא דא בדא. 

ת&quot;ח בשעתא דב&quot;נ מקדש לתתא כגון חברייא דמקדשי גרמייהו משבת לשבת בשעתא דזווגא עלאה אשתכח דהא בההיא שעתא רעיא אשתכח וברכתא אזדמנת. כדין מתדבקן כלהו כחד. נפשא דשבת וגופא דאזדמן בשבת. ועל דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דאינון זווגא חד בגופא בההיא שעתא דאתקדשא. ואת שבתותי תשמורו דא שבת עילאה ושבת תתאה דאינון מזמני לנפשא בההוא גופא מההוא זווגא עלאה וע&quot;ד ואת שבתותי תשמורו תרי. וכלא אתדבק דא בדא זכאה חולקהון דישראל. 

ד&quot;א {{צ|ואת שבתותי תשמורו}} - לאזהרה לאינון דמחכאן לזווגיהו משבת לשבת והא אוקימנא כמה דכתיב {{צ|לסריסים אשר ישמרו את שבתותי}} - מאן {{צ|סריסים}}? אלין אינון חברייא דמסרסן גרמייהו כל שאר יומין בגין למלעי באורייתא ואינון מחכאן משבת לשבת. הה&quot;ד {{צ|אשר ישמרו את שבתותי}}, כד&quot;א {{צ|ואביו שמר את הדבר}}. ובגיני כך {{צ|ואת שבתותי תשמורו}}. 

{{צ|איש אמו ואביו תיראו}} - דא גופא. {{צ|ואת שבתותי תשמורו}} - דא נפשא. וכלא אתדבק דא בדא - זכאה חולקהון דישראל! 


אל תפנו אל האלילים ואלקי מסכה לא תעשו לכם. ר' חייא פתח אל תפן אל קשי העם הזה וגו'. אל תפן. וכי מאן הוא דיימא למלכא אל תפן. והא כתיב כי עיניו על דרכי איש. וכתיב אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם יי' והא בכלא אשגח קב&quot;ה וכל עובדין מסתכל ועייל בדינא על כלהו אם טב ואם ביש כד&quot;א האלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. ומשה אמר אל תפן. אלא כמה בעי בר נש לאסתמרא מחובוי בגין דלא יחטי קמי מלכא קדישא. ת&quot;ח בר נש דעביד מצוה ההיא מצוה סלקא וקיימא קמי קב&quot;ה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקב&quot;ה מני לה קמיה לאשגחא בה כל יומא לאוטבא ליה בגינה. עבר על פתגמי אורייתא ההיא עבירה סלקא קמיה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקודשא בריך הוא מני לה וקיימא תמן לאשגחא בה לשצאה ליה. הה&quot;ד וירא יי' וינאץ מכעס בניו ובנותיו מהו וירא ההוא דקיימא קמיה. תב בתשובה מה כתיב גם יי' העביר חטאתך לא תמות דאעבר ההוא חובא מקמיה בגין דלא יסתכל ביה. לאוטבא ליה. ועל דא אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו. אמר רבי יוסי וכן מהכא משמע דכתיב נכתם עונך לפני. רבי יוסי זעירא עאל קמיה דרבי שמעון יומא חד אשגחיה דהוה יתיב וקארי כתיב ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל משמע דאדם וחוה כחדא אתבריאו ובגופא חדא דכתיב אשר נתת עמדי ולא כתיב אשר נתת לי. אמר ליה אי הכי והכתיב אני האשה הנצבת עמכה בזה. ולא כתיב הנצבת לפניך אמר ליה אי כתיב הנתנת עמך הוה אמינא הכי כדכתיב אשר נתת עמדי אבל הנצבת כתיב. אמר ליה והא כתיב ויאמר יי' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. אעשה לו השתא. אמר ליה הכי הוא ודאי דאדם לבדו הוה דלא הוה סמך בנוקביה בגין דהות בסטרוי כמה דאוקימנא. ומה דאמר אעשה לו עזר. הכי הוא דלא כתיב אברא לו עזר בגין דכתיב זכר ונקבה בראם אבל אעשה כתיב. ומהו אעשה אתקן משמע. דקב&quot;ה נטיל לה מסטרוי ותקין לה בתקונא ואייתי לה קמיה. וכדין אשתמש אדם באנתתיה והוה ליה סמך. ותנינן שפירו דאדם קדתיר' דקיטרא עלאה מזיהרא דנהרא. שפירו דחוה דלא הוו יכלין כל בריין לאסתכלא בה. ואפילו אדם לא הוה אסתכל בה עד ההיא זמנא דחאבו ואעדיאת (ס&quot;א ואזעירת) שפירו דלהון. כדין אסתכל בה אדם ואשתמודע בה לשמשא בה. הה&quot;ד וידע אדם עוד את אשתו. וידע בכלא וידע בתשמיש. וידע דאשתמודע בה ואסתכל בה. ותנינן אסיר ליה לבר נש לאסתכלא בשפירו דאנתתא בגין דלא ייתי בהרהורא בישא ויתעקל &lt;קטע סוף=דף פג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|א}}&lt;קטע התחלה=דף פד א/&gt;למלה אחרא. וכך הוה רבי שמעון עביד כד הוה אזל במתא והוו חברייא אזלין אבתריה וחמא לאינתו שפיראן מאיך עיניה והוה אמר לחברייא אל תפנו. וכל מאן דיסתכל בשפירו דאנתתא ביממא אתי להרהורי בליליא ואי סליק ההוא הרהורא בישא עלויה. אעבר משום ואלקי מסכה לא תעשו לכם. תו אי שמש באנתתיה בזמנא דסליק ביה ההוא הרהורא בישא. אינון בנין דאולידו אלקי מסכה אקרון. וע&quot;ד כתיב אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם. רבי אבא אמר אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באלילי ע&quot;ז ובנשי דעמין ולא לאתהנייא מנייהו ולא לאתרפאה בהו דאסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באתר דלא אצטריך. ר' אבא פתח פנה אלי וחנני תנה עזך לעבדך. פנה אלי וחנני. וכי לא הוה ליה לקב&quot;ה בעלמא שפירא כדוד דאיהו אמר פנה אלי וחנני. אלא הכי תנינן דוד אחרא אית ליה לקב&quot;ה והוא ממנא על כמה אכלוסין עלאין ומשריין. וכד בעי קב&quot;ה לרחמא על עלמא אסתכל בהאי דוד ונהיר ליה אנפין והוא נהיר לעלמין וחייס עלמא. ושפירו דהאי דוד נהיר לעלמין כלהו. רישיה גולגלתא דדהבא אתרקימת בשבעה תכשיטי זינין דדהבא והא אוקמוה וחביבותא דקב&quot;ה לקבליה. ומסגיאות רחימותא דיליה גביה אמר ליה לקב&quot;ה דיהדר עינוי לקבליה ויסתכל ביה. בגין דאינון שפירן בכלא. כד&quot;א הסבי עיניך מנגדי וגו'. הסבי עיניך. מנגדי דבשעתא דאלין עיינין מסתכלי ביה בקב&quot;ה כדין מתערין בלביה קסטין דבלסטראי ברחימותא עלאה. ובסגיאות שלהוביתא דרחימו עלאה לגביה אמר הסבי עיניך מנגדי אסחר עיניך לסטר אחרא מני דאינון מוקדין לי בשלהובי רחימותא. וע&quot;ד כתיב ביה בדוד והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי. ובגין ההוא דוד עלאה שפירא רחימא ותיאובתא דקב&quot;ה לאדבקא ביה. אמר דוד פנה אלי וחנני כגוונא דא ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יי' משמע דעאל עמיה עם יעקב גנתא דעדן דאיהו שדה דתפוחין קדישין. וכי היך יכיל גנתא דעדן לאעלא עמיה דהא גנתא דעדן כמה רב הוא בפותיא ובארכא. כמה זינין דבייתין עלאין קדישין דרגין על דרגין מדורין על מדורין אית תמן. אלא גנתא אחרא עלאה קדישא אית ליה לקב&quot;ה וההוא גנתא רחימותא דיליה ואתדבק ביה ולא אתנטיר אלא לקב&quot;ה בלחודוי דהוא עייל ביה. ודא אחסין קב&quot;ה לאשתכחא תדיר עמהון דצדיקייא. וכ&quot;ש לאשתכחא ביה ביעקב ודא זמין ליה קב&quot;ה לאעלאה עמיה לסייעא ליה. כגוונא דא אני יי' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק הארץ וגו'. תנן מלמד שנתקפלה לו ארץ ישראל וכי ארץ ישראל דאיהי ת' פרסה על ארבע מאות פרסה היך אתעקרת מאתרה ויתבה תחותוי. אלא ארץ אחרא עלאה אית לקב&quot;ה וארץ ישראל אקרי. והיא תחות דרגא דיעקב דקאים עלה. ואחסין לה קב&quot;ה לישראל בגין רחימותא דלהון. לדיירא עמהון ולדברא להון ולאגנא להון מכלא ואקרי ארץ חיים. ת&quot;ח אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באתר דקב&quot;ה מאיס ביה ורחיקא ביה נפשיה. ומה במה דרחים קב&quot;ה אסור לאסתכלא ביה במה דרחיק עאכ&quot;ו. דת&quot;ח אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא בקשת. בגין דאיהו חיזו דדיוקנא עלאה. אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באת קיימא דיליה בגין דהוא רמיז לצדיקא דעלמא. אסיר ליה לבר נש לאסתכלא באצבען דכהני בשעתא דפרסי ידייהו בגין דתמן שריא יקרא דמלכא עלאה. ומה באתר קדישא עלאה אסור&lt;קטע סוף=דף פד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פד ב/&gt;
לאסתכלא. באתר מסאבא רחיקא לא כ&quot;ש. בגיני כך אל תפנו אל האלילים. ר' יצחק אמר ומה לאסתכלא בהו אסיר. למפלח להו או למעבד להו עאכ&quot;ו. ובגיני כך אל תפנו אל האלילים. הכא אתא לאזהרא להו לישראל כקדמיתא לקביל לא יהיה לך אלקים אחרים על פני. ואלקי מסכה לא תעשו לכם לקביל לא תעשה לך פסל. אני יי' אלקיכם לקביל אנכי יי' אלקיך. איש אמו ואביו תיראו לקביל כבדש את אביך ואת אמך. ואת שבתותי תשמרו. זכור את יום השבת לקדשו. לא תשבעו בשמי לשקר. לא תשא את שם יי' אלקיך לשוא. לא תגנובו. לא תגנוב. ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. לא תענה ברעך עד שקר. מות יומת הנואף והנואפת. לא תנאף. לא תעמוד על דם רעך. לא תרצח. והא אוקמוה וע&quot;ד כללא דאורייתא בפרשתא דא. אמר ר' חייא בקדמיתא אנכי יי' אלקיך זכור את יום השבת לא תשא לא תרצח לא תנאף לא תגנוב. בלישנא יחידאי. והכא אני יי' אלקיכם. איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו. אל תפנו אל האלילים. בלישנא דסגיאין. אלא ת&quot;ח מיומא דהוו ישראל שכיחין בעלמא לא אשתכחו קמי קב&quot;ה בלבא חד וברעותא חדא כמה בההוא יומא דקיימו בטורא דסיני. וע&quot;ד כלא אתמר בלשון יחידאי לבתר בלישנא דסגיאין דהא לא אשתכחו כל כך בההוא רעותא:

רבי אלעזר הוה אזיל למחמי לר' יוסי בר&quot;ש בן לקונייא חמוי והוו עמיה ר' חייא ור' יוסי. כד מטו חד בי חקל יתבו תחות אילנא חדא. א&quot;ר אלעזר כל חד לימא מלה דאורייתא. פתח ר' אלעזר ואמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים ואלקים זולתי לא תדע. לא כתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אלא אנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. וכי מארץ מצרים הוה להו מלכא ולא מקדמת דנא והא כתיב ויאמר יעקב אל בניו הסירו את אלקי הנכר אשר בתוככם וכתיב ונקומה ונעלה בית אל. ואת אמרת מארץ מצרים. אלא מן יומא דהוו ישראל בעלמא לא אשתמודעו יקרא דקב&quot;ה בר בארעא דמצרים דהוו בההוא פולחנא קשיא וצווחו לקבליה ולא אשתנו מנמוסא דילהון לעלמין ותמן אתבחינו אבהתנא כדהבא מגו שפכה (ס&quot;א כהתוכא דדהבא מגו טיפסא) ועוד דהוו חמאן בכל יומא כמה חרשין כמה זינין בישין לאטעאה לון לבני נשא ולא סטו מארחא לימינא ולשמאלא. ואע&quot;ג דלא הוו ידעי כל כך ביקרא דקב&quot;ה אלא הוו אזלין בתר נמוסי אבהתהון. ולבתר חמו כמה נסין וכמה גבוראן ונטל לון קב&quot;ה לפולחניה. ובגין דכלהו חמו כמה נסין ואתין בעיניהון וכל אינון אתן וגבורן. אמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. דתמן הוה באתגלייא יקרא דיליה. ואתגלי עלייהו על ימא וחמו זיו יקרא עלאה דיליה אפין באפין דלא תימרון אלהא אחרא הוא דמליל עמנא אלא אנא הוא דחמיתון בארעא דמצרים. אנא הוא דקטלנא סנאיכון בארעא דמצרים. אנא הוא דעבדנא כל אינון עשר מחאן בארעא דמצרים. ובגיני כך ואלקים זולתי לא תדע דלא תימא דאחרא הוא אלא אנא הוא כלא. 

תו פתח לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. לא תלין פעולת שכיר אמאי אלא מקרא אחרא אשתמע דכתיב ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו. לא תבא עליו השמש אזדהר דלא תתכנש בגינוי מעלמא עד לא ימטי זמנך לאתכנשא. כד&quot;א עד אשר לא תחשך השמש וגו'. מהכא אוליפנא מלה אחרא מאן דאשלים לנפשא דמסכנא אפילו&lt;קטע סוף=דף פד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|א}}&lt;קטע התחלה=דף פה א/&gt;דמטו יומוי לאסתלקא מעלמא קב&quot;ה אשלים לנפשיה ויהיב ליה חיין יתיר. לא תלין פעולת שכיר. ת&quot;ח מאן דנטיל אגרא דמסכנא כאילו נטיל נפשיה ודאנשי ביתיה הוא אזער נפשייהו קב&quot;ה אזער יומוי ואזער נפשיה מההוא עלמא. דהא כל אינון הבלים דנפקי מפומיה כל ההוא יומא כלהו סלקין קמיה דקב&quot;ה וקיימין קמיה לבתר סלקא נפשיה ונפשייהו דאנשי ביתיה וקיימין באינון הבלים דפומיה. וכדין אפילו אתגזר על ההוא ב&quot;נ כמה יומין וכמה טבאן כלהו מתעקראן מיניה ומסתלקי מניה. ולא עוד אלא דנפשא דיליה לא סלקא לעילא והיינו דאמר רבי אבא רחמנא לשזבינן מנייהו ומעלבונייהו ואוקמוה אפילו עשיר הוא ואליו הוא נושא את נפשו דייקא אפילו מכל ב&quot;נ נמי וכ&quot;ש מסכנא. והיינו דהוה רב המנונא עביד כד הוה ההוא אגיר מסתלק מעבידתיה הוה יהיב ליה אגריה וא&quot;ל טול נפשך דאפקידת בידאי טול פקדונך ואפילו אמר יהא בידך דאנא בעינא לסלקא אגרי. לא הוה בעי. אמר פרד נא דגופך לא אתחזי לאתפקדא בידי. כל שכן פקדונא דנפשא. דהא פקדונא דנפשא לא אתיהיבת אלא לקב&quot;ה דכתיב בידך אפקיד רוחי. אמר רבי חייא ובידא דאחרא שארי. אמר ליה אפילו בידיה בתר דיהיב. כתיב לא תלין פעולת שכיר. וכתיב ולא תבא עליו השמש אלא הא אוקמוה. אבל ת&quot;ח לית לך יומא ויומא דלא שלטא ביה יומא עלאה אחרא ואי איהו לא יהיב ליה נפשא דיליה בההוא יומא כמאן דפגים לההוא יומא עלאה. ובג&quot;כ ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. והא דאתמר לא תלין בגין דנפשיה לא סליק וסליק ההוא נפשא דמסכנא ולאנשי ביתיה כמה דאתמר. 

ר' חייא פתח ואמר קרא אבתריה. לא תקלל חרש ולפני עור וגו'. האי קרא כמשמעו. אבל פרשתא דא כלא אוליפנא מנה מלין אחרנין. וכלהו תליין דא בדא. ת&quot;ח מאן דלייט לחבריה ואיהו קמיה ואכסיף ליה כאילו אושיד דמיה והא אוקימנא. והאי קרא דלאו חבריה עמיה והוא לייט ליה ההיא מלה סלקא. דלית לך מלה ומלה דנפק מפומיה דלא אית ליה קלא ההוא קלא סליק לעילא וכמה קסטרין מתחבראן עמיה דההוא קלא עד דסלקא ואתער אתר דתהומא רבא. כמה דאוקמוה וכמה מתערין עליה דההוא ב&quot;נ ווי למאן דאפיק מלה בישא מפומיה. והא אוקמוה. ולפני עור לא תתן מכשול כמשמעו ואוקמוה במאן דגרים לאחרא למחטי. וכן מאן דמחי לבריה רבא ולפני עור לא תתן וגו'. במאן דלא מטא להוראה ואורי (קאמר. כמה דתנינן) דכתיב כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה והאי אעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול. בגין דאכשיל ליה לחבריה לעלמא דאתי. דתנינן מאן דאזיל בארח מישר באורייתא ומאן דאשתדל באורייתא כדקא יאות אית ליה חולקא טבא תדיר לעלמא דאתי. דההיא מלה דאורייתא דאפיק מפומיה אזלא ושאטא בעלמא וסלקא לעילא. וכמה עלאין קדישין מתחבראן בההיא מלה וסלקא בארח מישר ואתעטר בעטרא קדישא ואסתחי בנהרא דעלמא דאתי דנגיד ונפק מעדן ואתקבל ביה ואשתאב בגויה ואתענג (ס&quot;א ואתנטע) סוחרניה דההוא נהרא אילנא עלאה וכדין נגיד ונפיק נהורא עלאה ואתעטר ביה בההוא ב&quot;נ כל יומא כמה דאתמר ומאן דלעי (נ&quot;א דיליף) באורייתא ולא משתדל בה בארח קשוט&lt;קטע סוף=דף פה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פה ב/&gt; ובארח מישר ההוא מלה סלקא וסטי אורחין ולית מאן דיתחבר בה וכלא דחיין לה לבר ואזיל ושאט בעלמא ולא ישכח אתר. מאן גרים ליה האי. ההוא דסאטי ליה מארח מישר הה&quot;ד ולפני עור לא תתן מכשול. ובגין כך כתיב ויראת מאלקיך אני יי'. ומאן דתיאובתיה למלעי באורייתא ולא אשכח מאן דיוליף ליה והוא ברחימותא דאורייתא לעי בה ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע. כל מלה ומלה סלקא וקב&quot;ה חדי בההיא מלה וקביל לה ונטע לה סחרניה דההוא נחלא ואתעבידו מאלין מלין אילנין רברבין ואקרון ערבי נחל הה&quot;ד באהבתה תשגה תמיד. ודוד מלכא אמר הורני יי' דרכך אהלך באמתך וכתיב ונחני בארח מישור למען שוררי. זכאין אינון דידעין ארחוי דאורייתא ומשתדלי בה בארח מישר דאינון נטעין אילנין דחיין לעילא דלכהו אסוותא. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. וכי אית תורה דלאו איהי אמת. אין. כגוונא דאמרן דאורי מאן דלא ידע ולאו איהו קשוט. וההוא דאוליף מלה מיניה אוליף מלה דלאו איהו אמת. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. ועם כל דא מבעי ליה לב&quot;נ למילף מלי דאורייתא מכל בר נש אפילו ממאן דלא ידע בגין דעל דא יתער באורייתא וייתי למילף ממאן דידע ולבתר אשתכח דאזיל בה באורייתא בארח קשוט. ת&quot;ח ישתדל ב&quot;נ בעלמא באורייתא ופקודוי אפילו דלא עביד לשמה דמתוך שלא לשמה בא לשמה. רבי יוסי פתח קרא אבתריה ואמר. לא תעשו עול במשפט וגו'. לא תעשו עול במשפט כמשמעו אבל הא אתמר דפרשתא דא מלין עלאין ויקירין אית בה בפקודי אורייתא. האי קרא מסופיה קא משמע דכתיב בצדק תשפוט עמיתך. ת&quot;ח תרי דרגין אינון הכא משפט וצדק. מה בין האי להאי. אלא חד רחמי וחד דינא ודא אתבסם בדא. כד אתער צדק דאין דינא לכלא כחדא דלית ביה רחמי ולאו וותרנותא. כד אתער משפט אית ביה רחמי. יכול יהא כלא במשפט. אתא קרא ואמר בצדק תשפוט עמיתך. מ&quot;ט בגין דצדק לאו דאין לדא ושביק לדא אלא כלהו כחדא בשקולא חדא. כגוונא דא לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול אלא בשקולא חדא בצדק יכול יהא כלא דינא בצדק בלחודוי אתא קרא ואמר תשפוט דבעי לחברא להו כחדא דלא ישתכח דא בלא דא והאי שלימו דדינא. וכ&quot;כ למה. בגין דקב&quot;ה שכיח תמן ובגיני כך בעי לאשלמא דינא. כגוונא דאיהו עביד לתתא כגוונא דיליה ממש עביד לעילא. ות&quot;ח קב&quot;ה שוי כורסייא דדינא בשעתא דדייני יתבין. הה&quot;ד כונן למשפט כסאו. ומתמן אתתקן כורסיה דקב&quot;ה. ומאן איהו כורסיה. אלין אינון צדק ומשפט. הה&quot;ד צדק ומשפט מכון כסאך. ומאן דדאין דינא בעי למידן (ס&quot;א למיתב) בכורסיה דמלכא. ואי פגים חד מנייהו כאלו פגים לכורסיה דמלכא וכדין קב&quot;ה אסתלק מבינייהו דדייני ולא קאים בדינייהו ומאי אמר עתה אקום יאמר יי' וגו'. ורוחא דקודשא אמר רומה על השמים אלקים:&lt;קטע סוף=דף פה ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פו|א}}&lt;קטע התחלה=דף פו א/&gt;
פתח ואמר ויהי קול השופר הולך וגו' ויהי קול השופר הכא אתפליגו ספרי קדמאי וכו'. עת אתו רבי אבא ורבי יהודה ואודו ליה לר' אחא קמו עד דהוו אזלי א&quot;ר אלעזר לא תלך רכיל בעמך לא תשנא את אחיך. לא תקום ולא תטור. הא אוקימנא לון וכלהו אתערו עלייהו חברייא אבל נימא מלה בפרשתא דא. כתיב את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. 

פתח ר' אלעזר ואמר אתם עדי נאם יי' ועבדי אשר בחרתי למען תדעו ותאמינו וגו'. אתם עדי אלין אינון ישראל. ותנינן אלין אינון שמייא וארעא דכתיב העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ אבל ישראל אינון סהדין אלין על אלין ושמייא וארעא וכלא סהדין עלייהו ועבדי אשר בחרתי דא יעקב דכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. וכתיב ואתה אל תירא עבדי יעקב. ואית דאמרי דא דוד. ודוד עבדי אקרי דכתיב למעני ולמען דוד עבדי. אשר בחרתי דא דוד עלאה. למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא. מאי כי אני הוא דאתרעיתי בההוא דוד ובההוא יעקב אנא הוא אינון ממש. לפני לא נוצר אל. דתנינן קרא קב&quot;ה ליעקב אל דכתיב ויקרא לו קל אלקי ישראל. קב&quot;ה קרא ליעקב קל הה&quot;ד לפני לא נוצר קל ואחרי לא יהיה ובגין כך אני הוא כלא כמה דאתמר. ואחרי לא יהיה דהא דוד הכי אקרי ולאו אית בתריה אחרא. ת&quot;ח כד ברא קב&quot;ה עלמא אתקין כל מלה ומלה כל חד וחד בסטרוי ומני עלייהו חילין עלאין ולית לך אפי' עשבא זעירא בארעא דלית ליה חילא עלאה לעילא וכל מה דעבדין בכל חד וחד (תרי נוסחי) וכל מה דכל חד וחד עביד. כלא הוא בתקיפו דההוא חילא עלאה דממנא עליה לעילא. וכלהו נימוסין גזירין מדינא. על דינא נטלין ועל דינא קיימין. לית מאן דנפיק&lt;קטע סוף=דף פו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פו ב/&gt;מן קיומיה לבר. וכלהו ממנן מן יומא דאתברי עלמא מתפקדן שלטונין על כל מלה ומלה. וכלהו נטלין על נמוסא אחרא עלאה דנטלין כל חד וחד כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. כיון דנטלין ההוא חק. כלהו אקרון חקות. וההוא חק דאתיהיב להו. מן שמייא קא אתי וכדין אתקרון חקות שמים. ומנלן דמן שמים קא אתיין דכתיב כי חק לישראל הוא. ועל דא כתיב את חקותי תשמרו בגין דכל חד וחד ממנא על מלה ידיעא בעלמא בההוא חק. בגין כך אסיר למחלף זינין ולאעלא זינא בזינא אחרא בגין דאעקר לכל חילא וחילא מאתרייהו (ואכחיש פמליא של מעלה) ואכחיש פומבי דמלכא. כלאים מהו כלאים כמאן דיהיב אחרא בבי מטרא כד&quot;א אל בית הכלא בגין דלא למעבד מידי. כלאים מניעותא דמנע לכל אינון חילין מעבידתא דלהון. כלאים ערבובייא דעביד ערבובייא בחילא דלעילא ואכחיש פומבי דמלכא כמה דאתמר (ובג&quot;כ) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. ת&quot;ח כתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. והא אתמר דשני פקודי דמלכא ואחלף עץ חיים דביה אשתלים כלא וביה תליא מהימנותא ואתדבק באתר אחרא. והא תנינן בכלא בעי ב&quot;נ לאחזאה עובדא כגוונא דלעילא ולמעבד עובדא כמה דאצטריך ואי אשתני במלה אחרא הוא אנגיד עליה לשרייא ביה מלה אחרא דלא אצטריך. ות&quot;ח בשעתא דב&quot;נ אחזי עובדא לתתא בארח מישר כמה דאצטריך נגיד ונפיק ושרייא עלוי רוח קדישא עלאה. ובשעתא דאיהו אחזי עובדא לתתא באורחא עקימא דלית איהו ארח מישר כדין נגיד ונפיק ושרי עלוי רוח אחרא דלא אצטריך דסטי ליה לב&quot;נ לסטר ביש. מאן משיך עליה ההוא רוחא. הוי אומר ההוא עובדא דאחזי בסטר אחרא. כתיב דרשה צמר ופשתים. דרשה. מהו דרשה דבעיא ודריש על צמר ופשתים מאן דמחבר לון כחדא. ואי תימא בציצית אמאי שרי הא אוקמוה אבל התם הוא ההוא לבושא בתקונוי באשלמות עובדא כדקא חזי. (נ&quot;א ודא) תו דרשה צמר ופשתים למעבד נוקמא במאן דמחבר לון כחדא. אבל אימתי שרייא בשעתא דאיהו באשלמותא דכתיב ותעש בחפץ כפיה. וציצית הא אוקימנא דהתם בההוא כללא דשלימותא אשתכח ולא עביד מידי. אבל בשעתא דלא אשתכח בשלימותא מאן דאתי לחברא לון כחדא אתער עליה רוחא דלא אצטריך. מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן דדא אתי מסטרא חד ודא אתי מסטרא אחרא ובגין כך לא לבעי לן לחברא לון כחדא (ס&quot;א ל&quot;ג מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן) וקרבנא דקין אתרחק מקמי קרבנא דהבל. וע&quot;ד ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. לא יעלה עליך סתם. לא יעלה עליך רוחא אחרא לשלטאה בך. ואצטריך ליה לב&quot;נ לאחזאה עובדא דכשרא כמה דיאות ובההוא עובדא שריא עליה רוח קדישא רוח עלאה לאתקדשא ביה. אתא לאתקדשא מקדשין ליה דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יי'. כתיב ומעץ הדעת טוב ורע ומה על דא גרים אדם מיתה בעלמא מאן דאחזי עובדא אחרא דלא אצטריך על אחת כמה וכמה. שור וחמור אוכחן. מסטרא דא אקרי שור ומסטרא דא אקרי חמור. וע&quot;ד כתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. לא תעביד ערבובייא כחדא בגין דאתער לאתחברא סטרא אחרא כחדא לאבאשא עלמא. ומאן דפריש לון אסגי שלמא בעלמא. אוף הכא מאן דפריש לון בההוא גוונא כמה דאמרו דלא אשתכח שוע&lt;קטע סוף=דף פו ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|א}}&lt;קטע התחלה=דף פז א/&gt;טווי ונוז כחדא האי ב&quot;נ אסגי שלמא עליה ועל כל עלמא. קרבנא דקין הוה פשתים וקרבנא דהבל הוה צמר לאו דא כדא ולאו דא כדא. רזא דמלה קין כלאים הוה ערבוביא דלא אצטריך. סטרא אחרא דלא זינא דחוה ואדם וקורבניה מההוא סטרא קא אתיא. הבל מזינא חדא דאדם וחוה ובמעהא דחוה אתחברו אלין תרין סטרין. ובגין דאתחברו כחדא לא אתיא מנייהו תועלתא לעלמא ואתאבידו. ועד יומא דין סטרא דלהון קיימא. ומאן דאחזי גרמיה בעובדא דחבורא דא אתער עליה אינון סטרין כחדא ויכיל לאתזקא ושארי עלוי רוחא אחרא דלא אצטריך. וישראל בעאן לאתערא עלייהו רוחא קדישא למהוי קדישין לאשתכחא בשלמא בעלמא דין ובעלמא דאתי. כתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור אמאי אקרי בד יחידאי בגין דלא בעי לחברא להאי פשתים באחרא. ועל דא לא כתיב מדו פשתים אלא בד יחידאה. וכהנא אמאי איהו בעי לאתחזאה בהאי. אלא אלין מאני בד בעי לאתחזאה בהו על מזבח העולה כד הוה מפני קטרא (ס&quot;א קיטמא) דדשנא דעולה דהא עולה מסטרא דעכו&quot;ם והרהורא בישא קא אתיא ובג&quot;כ בעי לאתחזאה בהו בלחודייהו ולא בערבובייא כמה דאמרן בגין דיתכפר ליה לב&quot;נ כל אינון חובין דאתיין מההוא סטרא. וכד עייל למקדשא אתר דשלימו אשתכח וכל אינון פולחני דשלימותא אע&quot;ג דאתחברו לית לן בה כמה דאמרן בציצית בגין דתמן אשתכחו ואתחברו כל אינון זיינין דלעילא וכל אינון מאני מקדשא משתכחין ביה כמה זיינין משניין דא מן דא וכלהו אתכלילו תמן כגוונא דלעילא. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה יהיב להו אורייתא דקשוט אורייתא דמהימנותא וריחם להו מכל שאר עמין עכו&quot;ם דכתיב אהבתי אתכם אמר יי':

פתח ר' חייא אבתריה ואמר כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו'. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ליי'. כי תבאו אל הארץ הא אוקמוה חברייא אבל ת&quot;ח דהא אילנא לא עביד פירין אלא בארעא. וארעא אפקי להון ואחזי ההוא איבא לעלמא. וארעא לא עבדא פירין אלא מגו חילא אחרא דעלה. כמה דנוקבא לא עבדא פירין אלא מגו חילא דדכורא וההוא איבא לא אשתלים באשלמותא עד תלת שנין וחילא לא אתפקדא עליה לעילא עד דאשתלים. בתר דאשתלים אתפקדא עליה חילא וארעא אתתקנת ביה. דהא עד תלת שנין ארעא לא אתתקנת ביה ולא (אשתכחת) אשתלימת (ס&quot;א אתבסמת) (נ&quot;א אסתכמת) עמיה. בתר דאשתלים ואתתקנו כחדא כדין הוא שלימותא. ת&quot;ח נוקבא עד ג' זמנין דאתעברת איבא דמעהא לא אשתלים. בתר ג' עידואן נוקבא אתתקנת בההוא איבא ואסתכמו כחדא. כדין ההוא איבא שלימו דכלא ושפירו דכלא. בתר דנפק עד ג' שנין לא אית ליה חילא לעילא דהא כדין אשתלים בשולא דיליה לוי אתרעי מכלא תליתאה לאמיה דאתתקנת ביה ואסתכמת (ס&quot;א ואתבסמת) בהדיה. בתר ג' שנין אתפקדת עליה (נ&quot;א אתפקד עלה) חילא עלאה לעילא. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים. מאי קדש הלולים תושבחן לשבחא ליה לקב&quot;ה עד הכא. מכאן ואילך רזא דמלה דבשנה &lt;קטע סוף=דף פז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פז ב/&gt;הרביעית מזדווגת כנסת ישראל לקב&quot;ה והלולא חד אשתכח. דכתיב קדש הלולים הלולא וחדווא בזמנא (ס&quot;א בזווגא) חדא. מאי שנה (הרביעית) דא קב&quot;ה. ותנינן שנה הרביעית דא כנסת ישראל דאיהי קיימא רביעאה לכורסייא וכלא חד דהא כדין קב&quot;ה מזדווג בה בכ&quot;י וכדין היא קדש והלולא קדישא אשתכח (וקב&quot;ה אזדווג בהדה) וכדין חיילין אתמנן על עלמא על כל מלה ומלה כדקא חזי ליה. מכאן ולהלאה מתברכאן כלהו ושארי למיכל דהא כלהו בשלימותא דכלא. בשלימותא דעילא ותתא. ועד לא אשתלים בכלא מתתא ומעילא אסיר למיכל מניה. ומאן דאכיל מניה כמאן דלית ליה חולקא בקב&quot;ה ובכ&quot;י דהא ההוא איבא בלא רשותא עלאה קדישא קיימא דלא שארי עליה עד דישתלים. ובלא רשותא תתאה דהא לא אסתכמת (ס&quot;א אתבסמת) חילא דארעא ביה וההוא דאכיל מניה אחזי גרמיה דלית ליה חולקא לעילא ותתא. ואי בריך עליה ברכה לבטלה הוא. דהא קב&quot;ה עד כאן לא שרייא עלוי ולית ביה חולקא רחמנא לישזבינן מאינון דלא משגיחין ליקרא דמאריהון. זכאין אינון צדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ואורח צדיקים כאור נגה. בגין דבההוא זמנא יסתלק חויא דשריא בנוקבא בקדמיתא וייתי דכורא למשרי באתריה כד בקדמיתא וכלא יהא שלים:

תאנא בזמנא דזכאה שארי בעלמא וכו' עד צדיק כתמר יפרח:

רבי יוסי פתח קרא ואמר. לא תאכלו על הדם. הא בכמה אתר אוקמוה חברייא וכל הני קראי אבתריה. וכל חד וחד באתגליא. אבל האי קרא אית לאתערא ביה דכתיב מפני שיבה תקום וגו'. מפני שיבה שיבה דאורייתא סתם. תקום דבעי ב&quot;נ למיקם בקיומא (מכאן דבעי ב&quot;נ למיקם) מקמי ס&quot;ת והכי רב המנונא (ס&quot;א ייסא) סבא כד הוה חמי ס&quot;ת הוה קם מקמיה ואמר מפני שיבה תקום. (כד הוי חמי חומש דאורייתא הוה קם מקמיה (ס&quot;א עביד ליה הדורא) והוה אמר והדרת פני זקן) כגוונא דא בעי ב&quot;נ למיקם בקיומיה לקמיה דת&quot;ח בגין דאיהו קאים בקיומא (נ&quot;א בדיוקנא) קדישא עלאה ורמז לכהנא עלאה (ס&quot;א והכא רמיז לעתיקא) קדישא עלאה דכתיב והדרת פני זקן דאיהו בעלמא. אר&quot;ש מכאן רמז לתורה שבכתב ורמז לתורה שבע&quot;פ. ותו תנינן. האי קרא לדרשה הוא דאתא מפני שיבה תקום כמה דאתערו ביה חברייא מפני שיבה תקום. אזהר ליה לבר נש עד לא יסתלק בסיבותא דיקים בקיומא טבא בעלמא בגין דדין הוא הדורא ליה אבל לסוף יומוי לית שבחא ליה לב&quot;נ כ&quot;כ כד איהו סיב ולא יכיל למהוי ביש. אלא שבחא דיליה כד איהו בתוקפיה ואיהו טב ושלמה מלכא צווח ואמר גם במעלליו יתנכר נער וגו'. כגוונא דא כתיב וזכור את בוראיך בימי בחורותיך. א&quot;ר אלעזר ודאי (הכי הוא) ארחא דא מתקנא קמן והאי אורחא דקב&quot;ה הוא פתח ואמר כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד. מאי כי יודע יי' אלא קב&quot;ה יודע ואשגח באחרא דצדיקייא לאוטבא להו ולאגנא להו והוא אזיל קמייהו לנטרא להו. ובג&quot;כ מאן דנפיק לארחא בעי דלהוי ההיא ארחא דקב&quot;ה וישתתף ליה בהדייהו. ובג&quot;כ כתיב כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד היא מגרמה בגין דקב&quot;ה לא &lt;קטע סוף=דף פז ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=דף פח א/&gt;אשתמודע ליה לההוא ארחא דלהון ולא אזיל בהדייהו. כתיב דרך וכתיב ארח מה בין האי להאי. אלא דרך דשאר קרסולי בני נשא אזלו בה. ארח דאיהו אתפתח מן זמנא זעירא (דא ארח כד&quot;א וארח לחברה עם פועלי און) ועל ארחא דא כתיב וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום אכי&quot;ר. בילא&quot;ו יילא&quot;ו:


==פרשת קדושים - רעיא מהימנא==
רעיא מהימנא

אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. פִּקּוּדָא דָּא, שָׁקִיל דָּא לְדָא. שָׁקִיל יְקָרָא דְּאָב וְאֵם, לִיקָרָא דְּשַׁבָּת. לְאַבָּא אַקְדִּים כָּבוֹד, וְהַאי אִיהוּ דְּאָמַר קְרָא, (מלאכי א) וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיִּה מוֹרָאִי. כְּבוֹדִי סָלִיק בְּחוּשְׁבָּן עֶשֶׂר אֲמִירָן, ול&quot;ב אֱלֹהִים דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית.

וּבְכָל אֲתַר (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֵין כָּבוֹד אֶלָּא תּוֹרָה. בְּגִין דְּאִינּוּן לֵ&quot;ב אֱלֹהִים דְּתוֹרָה, יְקָרָא דִּילֵיהּ. וְאִלֵּין (אינון) חֲכָמִים דְּאוֹרַיְיתָא, חֲכָמִים בְּחָכְמָה, יָרְתִין הַאי כָּבוֹד וְלָא טִפְּשֵׁי, דְּעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. וּמְנָלָן דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּאוֹרַיְיתָא אִקְרֵי כְּסִיל, דִּכְתִּיב, (תהלים צב) וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת. וְאֵין זֹאת, אֶלָּא תּוֹרָה, דִּכְתִּיב, (דברים ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה.

רַעְיָא מְהֵימָנָא. בְּגִין דַּחֲלִישָׁתָא, פָּתַחְנָא לְפַרְשְׁתָּא בְּאִלֵּין פִּקוּדִין, לְמֶהֱוִי מְעַט עֶזֶר לָךְ. אִתְתָּקַּף בָּךְ, דְּהָא מַשִּׁרְיָין דִּמְתִּיבְתָּאן אָתָאן לְגַבָּךְ, בְּפִקּוּדָא בָּתַר דָּא, דְּאִיהוּ פִּקּוּדָא לְהַעֲמִיד עָלֶיךָ מֶלֶךְ לְעֵילָּא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יוֹקִים לָךְ מֶלֶךְ בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין בְּדִיוּקְנֵיהּ. בְּגִין דְּרַבָּנָן דִּמְתִיבְתָּא, עָלַיְיהוּ שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה וְתַתָּאָה. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֶלֶךְ בְּאֶמְצָּעִיתָא, אָחִיד בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא בְּדִיוּקְנֵיהּ, בְּרָא דִּילֵיהּ, קוּם בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא.

קָם רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְסָלִיק יְדוֹי לְעֵילָּא, וְאָמַר, יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ עִלַּת הָעִלּוֹת, דְּאַנְתְּ מִתְעַלֶּה מֵעִלּוּי לְעִלּוּי, עַד דְּלֵית עִלּוּי. אֶלָּא דְּאַנְתְּ לְעֵילָּא מִכָּל עִלּוּי. לְמֵיהַב לִי חֵילָא, לְמֶעְבַּד רְעוּתָךְ בְּדַרְגִּין דִּילָךְ, דְּאִינּוּן אַבָּא וְאִימָּא, וַאֲנָא בְּרָא דִּלְהוֹן. וּבְיִחוּדָךְ תַּרְוַויְיהוּ אֶחָד. וְאַנְתְּ שַׁקְלַת דְּחִילוּ דְּאַבָּא וְאִימָא, לִדְחִילוּ דִּילָךְ, בָּתַר דְּאַנְתְּ בְּאֶמְצָּעִיתָא חַד, וְלָא תְּרֵין, בְּלָא שׁוּתָּפוּ, אַף עַל גַּב דְּאִינּוּן חַד בְּשׁוּתָּפוּ דִּילָךְ, אֲבָל אַנְּתְּ חַד בְּלָא שׁוּתָּפוּ דְּתִנְיָינָא. וּבְגִין דָּא אִתְּמַר בָּךְ, (דברים לב) וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי.

הַב לִי חֵילָא, לְאִתְּעָרָא בִּיקָרָךְ בְּקַדְמִיתָא. וּלְבָתַר בִּיקָרָא דְּאָבִי וְאִמִי דְּבִשְׁמַיָּא, דְּאוּקְמוּהָ עָלַיְיהוּ, (משלי כח) גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאוֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית. וְאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, אֵין אָבִיו, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאֵין אִמּוֹ, אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וִיקָרָא דִּילָךְ אַבָּא חָכְמָה, דְּכָלִיל עֶשֶׂר סְפִירוֹת מִתַּתָּא דִּילֵיהּ לְעֵילָּא, וְתַרְוַויְיהוּ אִינּוּן כּוּרְסְיָיא סַפְסָל תְּחוֹתָךְ לִיקָרָךְ.

וְהָכִי תַּקִּינוּ, לְמֶהֱוִי קָטָן לַגָּדוֹל מְכַבֵּד דִּלְעֵילָּא מִנֵּיהּ. אַבָּא, אִיהוּ חָכְמָה, הֲלֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, לְמֶהֱוִי מְשַׁמֵשׁ תְּחוֹתָךְ, וְאַנְתְּ כֶּתֶר עֶלְיוֹן עַל רֵישֵׁיהּ. וְלֵית כֶּתֶר עֲלָךְ, וְלֵית אֱלָהָא אָחֳרָא. וְאִימָּא, לְשַׁמְּשָׁא לְאַבָּא. דְּאִיהוּ תְּחוֹתֵיהּ לְמֶהֱוִי כִּסֵּא תְּחוֹתֵיהּ.

וַיֹּאמֶר אִיהוּ, בְּכָל מַאֲמָר, עַד תְּלָתִין וּתְרֵין, יְהִי כֵּן, וַיְהִי כֵן. וְאִיהִי, עֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ מִיַּד. וּבְגִין דְּעֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ וְצִּוּוּיֵהּ בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל, בל&quot;ב שְׁבִילִין דִּבְהוֹן אִתְבְּרֵי כָּל דִּבְרֵאשִׁית, עוֹבָדָא אִתְקְרִיאַת כָּבוֹד, (תהלים כט) וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד. (יחזקאל ג) בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' מִמְּקוֹמוֹ. אַיִּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ לְהַעֲרִיצּוֹ.

וְתַרְגּוּם כְּבוֹד אָבִיו, יְקָרָא דַּאֲבוּהִי. וְדָא (תהלים יט) תּוֹרַת יְיָ' תְּמִימָה, עָלָהּ אִתְּמַר (משלי ג) יְקָרָה הִיא וְיִשְׂרָאֵל מִפְּנִינִים. דְּאִתְקְרִיאוּ בָּנִים, בִּכְלַל בֵּן וּבַת, מִסִּטְרָא דְּתִפְאֶרֶת וּמַלְכוּת. דְּאִינּוּן בֵּן וּבַת, יְקָרָא דְּאָבִיו וְאִמּוֹ, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, וְצִּווּי דִּילֵיהּ, אִינּוּן פִּקוּדִין דַּעֲשֵׂה. וְהָא אוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, יֵשׁ מְצּוּוְּה וְעוֹשֶׂה. וּבְגִין כָּךְ אִיהוּ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְהַאי אִיהוּ כָּבוֹד דְּאַבָּא וְאִימָא, דִּיצַּוְּה לִבְרֵיהּ דְּיֶעְבַּד הָכֵי וְאִיהוּ עָבִיד מִיַּד, בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל.

וְעִלַּת עַל כֹּלָּא, אֲנָא בָּעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בִּיקָרָךְ, לְתַקֵּן מִדּוֹת דְּאַבָּא וְאִימָּא, לִיקָרָךְ. תְּהֵא בְּעֶזְרִי לְסַדְּרָא כֹּלָּא כְּדְקָא יִאוֹת. וְאַנְתְּ תְּסַדֵר לִי, וּלְכָל מָארֵי מְתִיבְתָּאן עֵילָּא וְתַתָּא, וּמַשִּׁרְיָין דְּמַלְאָכִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, לְמֶהֱוִי מְתַקְּנִין וּמְסַדְּרִין לִיקָרָא דִּילָךְ, וְלִיקָרָא דְּאַבָּא וְאִימָּא, לְמֶהֱוִי סַפְסָל תְּחוֹת רַגְלוֹי. וּלְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דִּילֵיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דְּלָא תַּעֲשֶׂה.

וְהַאי אִיהוּ&lt;קטע סוף=דף פב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פב ב/&gt;אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְסָמִיךְ לֵיהּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. וּבִקְרָא אַחֲרִינָא וְאֶת מִצְּוֹתַי תַּעֲשׂוּ. מִסִּטְרָא דְּפִקּוּדִין דַּעֲשֵׂה דְּאִינּוּן כָּבוֹד, אַקְדִּים אַבָּא לְאִימָּא, וְדָא י&quot;ה. מִסִּטְרָא דְּלָא תַּעֲשֶׂה, אַקְדִּים אִימָּא לְאַבָּא, וְדָא הֵ&quot;י. וְהַיְינוּ כְּבוֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר. לְאִלֵּין דְּלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בְּהַאי כָּבוֹד, הַסְתֵּר דָּבָר מִנַּיְיהוּ.

וְעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. אִלֵּין אִינּוּן עַמֵּי הָאָרֶץ, בָּתַר דְּלָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּהַאי כָּבוֹד דְּאוֹרַיְיתָא, וְאֵיךְ אָמְרִין אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם שְׁמַע קוֹלֵנוּ חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ וְקַבֵּל תְּפִלָּתֵנוּ. הָא אִיהוּ לֵימָּא לוֹן, וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי, אַיִּה אִשְׁתַּדְּלוּתָא דִּלְכוֹן בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְפִקּוּדִין דִּילִי, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיַי, דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּצִּוּוּיָיה דְּמָארֵיהּ, אֵיךְ יַעְבִיד לֵיהּ.

בַּר מִמַּאן דְּשָׁמַע מֵחֲכָמִים וְעָבִיד, וְהַאי אִיהוּ דְּקַבִּיל נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְעִם כָּל דָּא, מַאן דְּלָא קַבִּיל מִמָּארֵיהּ, אֶלָּא מִשְלוּחֵיהּ, אִיכָּא אַפְרָשׁוּתָא. וּמַאי אַפְרָשׁוּתָא אִית בֵּין דָּא לְדָא. דְּהָא כְּתִיב, מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּלְבָתַר וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ. אֲנָא קַבִּילְנָא, וּלְבָתַר מוֹסַרְנָא לְכֻלְּהוּ. וְהָכִי מַאן דִּמְקַבֵּל מֵאָחֳרָא, כְּקַבָּלַת סִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּיא מִשִּׁמְּשָׁא, וּבְהַאי קִבּוּל אִתְמְלֵי. וּמַאן דִּמְקַבֵּל יָכִיל לְאִסְתַּלְּקָא מִנֵּיהּ נְבִיעוּ, כְּמָה דַּחֲזֵינָא בְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, דְּאִסְתַּלְּקַת נְהוֹרָא דִּלְהוֹן, בְּלֵילְיָא, דְּלָא נָהִיר שִׁמְשָׁא, אֶלָּא בִּימָמָא. וְסִיהֲרָא בְּלֵילְיָא.

וְאִי תֵּימָא דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּסִיהֲרָא מִשִּׁמְּשָׁא אִיהוּ, דְּאַף עַל גַּב דְּאִתְכְּנִישׁ, נָהִיר בְּסִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּא, הָא חֲזֵינָן מִסִּטְרָא אָחֳרָא בְּלָקוּתָא דְּסִיהֲרָא וְשִׁמְּשָׁא דְּאִסְתְּלַּק נְהוֹרַיְיהוּ, וְאִשְׁתָּאָרוּ כְּגוּפָא בְּלָא נִשְׁמְתָא, דְּאִית אָדוֹן עֲלֵיהֶם מַחֲשִׁיךְ מְאוֹרֵיהֶם. אֲבָל עִקָּרָא דִּנְהוֹרָא, הַהוּא אֲתַר דִּנְבִיעַ דְּלֵית פְּסָק לִנְהוֹרָא דִּילֵיהּ, וְלָא אִית עָלֵיהּ אֱלָהָא אָחֳרָא לְמִפְסַק מִנֵּיהּ נְהוֹרֵיהּ.

וְעִלַּת הָעִלּוֹת, בָּתַר דְּאַנְתְּ תַּמָּן, לֵית פְּסָק לִנְבִיעוּ דִּנְהוֹרָא דְּאוֹרַיְיתָא. יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ דְּלָא תָּזוּז מֵאַבָּא וְאִימָּא דִּילִי, וְלָא מִבְּנוֹי. וְהָכִי מַאן דְּאָמִית גַּרְמֵיהּ עַל אוֹרַיְיתָא, דְּהִיא יְקָרָה, אִתְקַיְּימַת בֵּיהּ, וְלָא מַפְסְקַת מִנֵּיהּ. מַה דְּלָאו הָכִי, מַאן דְּלָא יִשְׁתַּדֵּל בָּה, אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּעָבַד צִּוּוּי חֲכָמִים, אִיהוּ שַׁמָּשׁ דִּלְהוֹן, עֶבֶד וְלָא בֵּן, אֲבָל אִי אִיהוּ מְהֵימָנָא, מָארֵיהּ אַשְׁלִיט לֵיהּ בְּכָל דִּילֵיהּ.

אֲבָל מַאן דְּלָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא מְשַׁמֵּשׁ חֲכָמִים, לְמִשְׁמַע מִנַּיְיהוּ פִּקוּדִין, לְקַיֵּים נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. אֶלָּא דְּסָּרַח וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה, אִיהוּ שָׁקִיל לְאוּמִין דְּעָלְמָא עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, בְּנוֹי דְּסָמָאֵ&quot;ל וְנָחָשׁ, דְּאִתְּמַר בְּהוּ, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן, דְּלָא בָּעוּ לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא, דְּכָל דְּלֵית בֵּיהּ תּוֹרָה, לֵית בֵּיהּ כָּבוֹד, דְּאִתְּמַר בָּהֶם (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ.

וְעִם כָּל דָּא מָארֵי מְתִיבְתָּא, לָא כָּל כָּבוֹד שָׁוְה, דְּהָא (מלאכי א) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו. בֵּן יְכַבֵּד, עַל מְנָת דְּלָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, אֲבָל מְצּוּוְּה הוּא בִּכְבוֹד אַבָּא וְאִימָּא. וְאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, יִכְתַּשׁ לֵיהּ אַבָּא וְאִימָּא, עַד דְּיַעֲבִד עַל כָּרְחֵיהּ. וְאִי הֲוִי בְּרָא רַבְרְבָא, בֵּית דִּין כּוֹפִין לֵיהּ. דְּאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (דברים כא) בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלֵנוּ, וְדָנִין לֵיהּ בִּסְקִילָה. אֲבָל עֶבֶד דִּמְשַׁמֵּשׁ עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אִי לָא עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּרַבֵּיהּ, מָארֵיהּ אַעְבָּר לֵיהּ מִגּוֹ בֵּיתֵיהּ, וְיִטוֹל אָחֳרָא. מַה דְּלָא הֲוָה יָכִיל לְמֶעְבַּד הָכִי לִבְרֵיהּ, אֶלָּא אוֹ יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ אוֹ יִקְטוֹל לֵיהּ.

אָמַר לֵיהּ בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, מַאן גָּרִים דְּלָא יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ, הוֹאִיל וּבְרֵיהּ הוּא. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וַדַּאי תַּעֲרוֹבֶת דְּרַע, וְרָזָא דָּא גָּרַם לְיִשְׂרָאֵל, לְמֶחֱטֵי גַּבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. וְרָזָא דָּא, (תהלים קו) וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם. וְדָא גָּרַם קִטוּלָא לְיִשְׂרָאֵל, וְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא. וּבְגִין דָּא, אֵין מְקַבְּלִים גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא (דברים לב) יְיָ' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, עֶבֶד טוֹב וְעֶבֶד רָע, מִסִּטְרָא דִּמְטַטְרוֹ&quot;ן עֶבֶד טוֹב, עֶבֶד נֶאֱמָן לְרַבֵּיהּ. עֶבֶד רָע סָמָאֵ&quot;ל. מַאן דְּאִיהוּ מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, אִיהוּ בֶּן העוֹלָם הַבָּא, בֶּן מִסִּטְרָא דְּבֵן יָ&quot;הּ, בִּינָ&quot;ה. וְיָרִית מַלְכוּתָא דְּאִיהִי ה'. וְאֵיךְ יָרִית לָהּ. אִי עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּאַבָּא וְאִימָא, בְּגִין דְּאִיהוּ מַלְכוּתָא מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ, וְעָלֵיהּ אִתְּמַר, (אסתר ג) מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ. אִיהִי מִצְּוָה, וְצִּוּוּיַיא דְּמַלְכָּא עַל עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה.

מִצְּוָה מִדְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהִי תִּפְאֶרֶת. וְהָכָא לֵית תַּמָּן פִּרוּדָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֱמֶת, תּוֹרָתוֹ תּוֹרַת אֱמֶת, אִיהוּ תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ. כְּגַוְונָא דְּבִינָה, תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ דְּחָכְמָה. דְּאִית תּוֹרָה דִּבְרִיאָה, וְחָכְמָה דִּבְרִיאָה, וּבִינָה דִּבְרִיאָה, וְהָכִי בְּכָל מִדּוֹת. בְּהַאי, יָכִיל בֵּן בְּהַאי אוֹרַיְיתָא, לְמֶהֱוִי בְּלָא מִצְּוָה, וּמִצְּוָה בְּלָא תּוֹרָה בְּפֵרוּדָא. וּמֵהָכָא,בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה.&lt;קטע סוף=דף פב ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פג|א}}&lt;קטע התחלה=דף פג א/&gt; אֲבָל מִסִּטְרָא דַּאֲצִּילוּת, לֵית אַפְרְשׁוּתָא, תַּמָּן, וְכֵן מִתַּמָּן אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ וְלֵית בָּהּ עוֹנֶשׁ וְלָא שָׂכָר וְלָא מִיתָה.

וּבְגִין דָּא, אוֹרַיְיתָא דָּא אִילָנָא דְּחַיִּי, שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא, וְאִילָנָא דָּא, אִילָנָא דְּחַיֵּי אִתְקְרֵי, וְאִתְקְרֵי הָעוֹלָם הַבָּא, וְלָא אִתְקְרֵי בֵּיהּ שָׂכָר. בְּגִין דְּאִיהוּ בֵּן. מִתַּמָּן, לָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, לָא בְּמַעֲשֵׂה וְלָא בְּדִיבּוּר וְלָא בְּמַחֲשָׁבָה.

אָתָא בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, לְנַשְּׁקָא לֵיהּ יְדֵיהּ. אָמַר, וַדַּאי אַנְתְּ הוּא בֵּן מִתַּמָּן, בְּדִיּוּקְנָא דִּבְרָא בּוּכְרָא דִּילֵיהּ, תִּפְאֶרֶת בְּרָא דְּאַבָּא וְאִימָא עִלָּאָה, אֲצִּילוּת דִּילֵיהּ בְּלָא הַפְסָקָה, לָא קְדָמָךְ בְּרָא אָחֳרָא, לָא בְּמַחֲשָׁבָה, וְלָא בְּדִבּוּר, וְלָא בְּמַעֲשֶׂה. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְאַנְתְּ, וְחַבְרַיָּיא, וְרָאשֵׁי מָארֵי מְתִיבְתָּאן, דִּמְזַמְּנִין הָכָא, אִתִּי, בְּלָא הַפְסָקָה כְּלַל, וּבְלָא תַּעֲרוֹבֶת. נַשְׁקוּ כֻּלְּהוּ דָּא לְדָא, וְאִשְׁתְּמוֹדָעוּ בְּאַחְוָה, וּבָכוּ.

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, עִם כָּל דָּא, בְּרָא בּוּכְרָא חַיָּיבִין כָּל אֲחוּי בִּיקָרֵיהּ, דְּהָא כְּתִיב (שמות כ) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֶת לְרַבּוֹת אָחִיךְ הַגָּדוֹל. וַאֲפִילּוּ מִכָּל סִטְרָא אִיהוּ מְפֹרָשׁ עֲלָךְ בְּאוֹרַיְיתָא, בְּשַׁגַּ&quot;ם זֶה הֶבֶל. וְלָא הֲוָה לְאָדָם קַדְמָאָה בְּרָא קַדְמָאָה מִנֵּיהּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, בְּשַׁגַּם, זֶה מֹשֶׁה. דִּבְּרָא דְּמַלְכָּא בְּכָל אֲתַר, אַנְתְּ בּוּכְרָא מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּטוֹב וָרָע, אַנְתְּ הוּא טוֹב. (בוכרא) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית א) וַיַרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, (שמות ב) וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא.

וּמִתַּמָּן קָרָא יָתָךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֶבֶד נֶאֱמָן. לְבָתַר סְלִיקַת לְמֶהֱוִי מַלְכָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ. לְבָתַר בֶּן בַּיִת לְעֵילָּא. מֶלֶךְ מִסִּטְרָא דְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבִינָה דִּבְרִיאָה. כְּעַן אַנְתְּ מֶלֶךְ, מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּמַלְכוּת דַּאֲצִּילוּת. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבֶ&quot;ן יָ&quot;הּ, תִּפְאֶרֶת דַּאֲצִּילוּת, זַכָּאָה חוּלָקָךְ. וּמַאן גָּרִים לָךְ דָּא, בְּגִין דְּאִשְׁתְּדָּלוּתָךְ בַּתּוֹרָה וּבַמִצְּוָה, לְיַחֲדָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, לְאַעֲלָא מַלְכָּא עַל אַתְרֵיהּ, וְעַל מַשִׁרְיָיתֵיהּ לְעֵילָּא, וְעַל יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא.

וּבְגִין כַּךְ (ס&quot;א ובגינך) יָרְתִין כֻּלְּהוּ נִשְׁמָתִין דַּאֲצִּילוּת מִנֵּיהּ, וְאִתְקְרִיאוּ בְּנִין דִּילֵיהּ, מִשֵׁם יְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת, דְּלֵית תַּמָּן פִּרוּד וְקִצּוּץ. דִּבְקַדְמֵיתָא אִתְּמַר בְּהוּ בְּנִין לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, מִצַּד יְהוָֹ&quot;ה דִּבְרִיאָה, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ בְּרָאתִיו יְצַּרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו, וּכְעַן בָּנִים לַיְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת.

וּבָךְ אִתְקַיָּים פִּקּוּדָא, דְּאִיהִי מִצְּוָה עַל יִשְׂרָאֵל, לְהַעֲמִיד עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים יז) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ. וְאִתְקַיָּים בָּךְ (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ, כַּד בְּקַדְמִיתָא. וְכֻלְּהוּ מִתְנַהֲגִין אֲבַתְרָךְ, כָּאֵבָרִין דְּמִתְנַהֲגִין כֻּלְּהוּ בִּתְנוּעָה דְּנִשְׁמְתָא, דְּאִתְפַּשְּׁטָא עַל כָּל אֵבֶר. בְּגִין דְּכֶתֶר עֶלְיוֹן אַנְתְּ תְּהֵא מְעוּטָר בֵּיהּ, דְּבֵיהּ עִלַּת הָעִלּוֹת אִיהוּ כֶּתֶר עַל כֹּלָּא, טָמִיר וְגָנִיז מִלְּגָיו מִנֵּיהּ. וּמִנֵּיהּ אִתְפְּשָׁט עַל כָּל סְפִירָן, וּמְסַדֵּר לוֹן לְמֶהֱוִי דָּא רַב, וְדָא זְעֵיר, וְדָא בֵּינוֹנִי, וְאַנְהִיג לוֹן לִרְעוּתֵיהּ, וְנָהִיר בְּהוּ, וּמְקַשֵׁר לוֹן, וּמְיַחֵד לוֹן.

הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא מַנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל, בְּכָל מִדּוֹת טָבִין דִּילֵיהּ, וּתְסַדֵּר כָּל חַד כִּדְחֲזֵי לֵיהּ, הַבְּכוֹר כִּבְכוֹרָתוֹ, וְהַצָּעִיר כִּצְּעִירֻתוֹ, וּבֵינוֹנִי כְּפוּם דַּרְגֵּיהּ. וּתְקַשֵׁר לוֹן קֶשֶׁר אֶחָד לְגַבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. לְמֶהֱוִי כֻּלְּהוּ בְּשָׂפָה בְּרוּרָה, לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּלְקַדְּשֵׁיהּ, וּלְיַיחֲדֵיהּ, בְּדַרְגָּא דִּילָךְ, בְּמַחֲשָׁבָה דִּילָךְ, בַּאֲצִּילוּת דִּילָךְ, דְּאִתְקָיָּים בָּךְ (במדבר יא) וְאָצַּלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם. קוּם אִתְּעַר בְּפִקּוּדָא, לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. (פרשת תצא רפ&quot;א ע&quot;ב שייך לנשא קמ&quot;ה ע&quot;א)

(ויקרא יט) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְגוֹ' פִּקּוּדָא דָא, לְכַבֵּד אָב וְאֵם, דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְמִדְחַל מֵאָבוֹי וּמֵאִמֵיהּ, וּלְאוֹקִיר לוֹן. כְּמָה דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְאוֹקִיר לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מִסִּטְרָא דְּרוּחָא דְּיָהַב בְּגַוִיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ. הָכִי אִצְּטְרִיךְ לֵיהּ לְאוֹקִיר לַאֲבוֹי וּלְאִמֵּיהּ, מִסִּטְרָא דְּגוּפָא דִּילֵיהּ, וּלְמִדְחַל מִנְּהוֹן, דְּהָא אִינּוּן מִשְׁתַּתְּפִין בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעַבְדֵּי לֵיהּ גּוּפָא, וְהוֹאִיל וְאִינּוּן שׁוּתָּפִין בְּעוֹבָדָא, לִיהֱווּ שׁוּתָּפִין בִּדְחִילוּ וִיקָרָא.

כגוונא דא, תלת שותפין אשתכחו לעילא ברזא דאדם, אדם קדמאה אף על גב דגופא דיליה הוה מעפרא, לאו מעפרא דהכא הוה, אלא מעפרא דבי מקדשא לעילא, אבא ואימא אשתכחו, ומלכא עלאה אשתתף בהדייהו, ושדר ביה רוחא דחיי ואתברי.

וכגוונא דא אשתכח כלא עילא ותתא, ועל דא אצטריך ליה לבר נש למדחל לקדשא בריך הוא, ולמדחל לאבוי ולאמיה.

בְּסִתְרֵי תּוֹרָה, אָדָם קַדְמָאָה לָא הֲוָה לֵיהּ מֵהַאי עָלְמָא כְּלוּם. חַד צַּדִּיק עֲבַד שִׁמּוּשָׁא בְּנוּקְבֵיהּ, וְאִתְעָבִיד מֵהַהוּא שִׁמּוּשָׁא גּוּפָא חֲדָא, דִּנְהִירוּ דִּילֵיהּ יַתִיר מִכָּל אִינּוּן מַלְאֲכִין שְׁלִיחָן לְעֵילָּא. וְכַד אִתְבְּרֵי הַהוּא גּוּפָא מַלְכָּא עִלָּאָה, שָׁדַר בְּהַהוּא צַּדִיק כ&quot;ב אַתְוָון, וְאִשְׁתְּתַּף בַּהֲדַיְיהוּ, וְנָפַק לְעָלְמָא.

כֵּיוָן דְּנָפַק, חָמוּ לֵיהּ שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, וְאַסְתִּימוּ&lt;קטע סוף=דף פג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פג ב/&gt;נְהוֹרַיְיהוּ, דְּתַפּוּחָא דְּרַגְלֵיהּ אַחְשִׁיךְ נְהוֹרָא דִּלְהוֹן. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּמֵעוֹבָדָא דְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא עִלָּאָה נָפַק. כֵּיוָן דְּחָטָא, אִתְחֲשָׁךְ, וְאַזְעִיר גַּרְמֵיהּ, וְאִצְּטְרִיךְ לְגוּפָא אָחֳרָא בְּמִשְׁכָא וּבְבִשְׂרָא. דִּכְתִיב, (בראשית ג) וַיַּעֲשׂ יְיָ' אֱלֹהִים לָאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם. כְּהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דַּעֲבַד הַהוּא צַּדִיק בְּנוּקְבֵיהּ, לָא אִשְׁתְּכַח מִקַּדְמַת דְּנָא, וּלְבָתַּר דְּנָא, דְּהָא עַד לָא נָפַק לְצּוֹרֵף אוּמָנָא.

עַד דְּאָתָא חֲנוֹךְ, וְנָטִיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵאַרְעָא, וְאַבְרִיר פְּסוֹלֶת וְקַסְטוּרָא מִכַּסְפָא, וְכֵן בְּכָל אִינּוּן צַּדִּיקַיָּיא דִּי בְּאַרְעָא. לְבָתַר אִתְתָּקַּן הַהוּא אֲתַר, וְאִתְעָבִידוּ רוּחִין וְנִשְׁמָתִין בְּשִׁמּוּשַׁיְיהוּ וְגוּפָא מִתַּתָּא בְּאַרְעָא. וְעַל דָּא בְּשׁוּתָּפוּ דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, בַּר נָשׁ אָתֵי לְעָלְמָא, וְאִצְּטְרִיךְ לְמִדְחַל לְאִינּוּן שׁוּתָּפִין, וּלְאוֹקִיר לוֹן, כְּמָה דְּאִתְּמַר (ע&quot;כ רעיא מהימנא)


{{ממ זהר משולב|ג|פ|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פ א/&gt; 
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פ א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פ|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פ ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פ א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פא|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פא א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פא א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פא|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פא ב/&gt; 
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פא ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פב|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פב א/&gt; 
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פב א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פב|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פב ב/&gt; 
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פג א/&gt; 
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פג א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פג ב/&gt; 
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פג ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פד|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פד א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פד א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פד|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פד ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פד ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פה|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פה א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פה א/&gt;

[פה ע&quot;ב עד פו ע&quot;ב - לא ברור מה יש בדף]

{{ממ זהר משולב|ג|פז|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פז א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פז א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פז|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פז ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פז ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח א/&gt;


==פרשת אמור==
{{צ|ויאמר יי' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו}}. א&quot;ר יוסי מ&quot;ט דא לקבל דא דכתיב לעילא ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו וסמיך ליה אמור אל הכהנים. אלא (משמע) כיון דאזהר להו לישראל לקדשא להו בכלא אזהר להו לכהני לקדשא לון וכן ללוים. לכהני מניין דכתיב אמור אל הכהנים. ללואי מנין דכתיב ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם. בגין דישתכחון כלהו זכאין קדישין דכיין. אמור אל הכהנים בני אהרן מ&quot;ט הכא בני אהרן וכי לא ידענא דבני אהרן נינהו. אלא בני אהרן ולא בני לוי. דאהרן דהוא שירותא דכל כהני דעלמא דביה אתרעי קב&quot;ה מכלא בגין למעבד שלמא בעלמא ובגין דאהרן ארחוי סליקו ליה להאי. דכל יומוי דאהרן הוה משתדל לאסגאה שלמא בעלמא. ובגין דארחוי כך סליק ליה קב&quot;ה להאי למיעל שלא בפמליא דלעילא. ובגין כך אמור אל הכהנים בני אהרן. אמור אל הכהנים ואמרת אליהם. 

רבי יהודה פתח מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. מה רב טובך כמה עלאה ויקירא ההוא נהורא עלאה דאקרי טוב דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב ודא הוא אור הגנוז דביה עביד קב&quot;ה טב בעלמא ולא מנע ליה בכל יומא בגין דביה מתקיים עלמא וקאים עליה. אשר צפנת ליראיך דתנן נהורא עלאה עבד קב&quot;ה כד ברא עלמא וגניז ליה לצדיקיא לזמנא דאתי. הה&quot;ד אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך. פעלת בזמנא דאתברי עלמא ההוא נהורא הוה קאים ונהיר מרישא דעלמא לסייפי דעלמא. כד אסתכל קב&quot;ה לאינון חייבין דזמינין לקיימא בעלמא גניז ליה לההוא נהורא דכתיב וימנע מרשעים אורם. וזמין לאנהרא לצדיקיא לעלמא דאתי ודא הוא צפנת ליראיך וכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. ת&quot;ח בשעתא דבר נש קאים למיהך לההוא עלמא והוא בבי מרעיה אתיין עליה ג' שלוחין וחמי תמן מה דלא יכיל בר נש למחמי כד איהו בהאי עלמא. וההוא יומא יומא דדינא עלאה הוא דמלכא בעי פקדונא דיליה. זכאה ההוא בר נש דפקודא אתיב למלכא כמה דאתיהיב ליה בגויה. אי ההוא פקדונא אתטנף בטנופי גופא מה יימא למארי פקדונא. זקף עינוי וחמי למלאך המות קאים קמיה וסייפיה שליפא בידיה קסטר בקטרין בקוטמא דההוא בר נש ולית לה לנפשא קשיו בכלא כפרישו דילה מן גופא ובר נש לא מית עד דחמי לשכינתא ומגו סגיאות תיאובתא דשכינתא נפשא נפקת &lt;קטע סוף=דף פח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|פח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פח ב/&gt;
לקבלא לשכינתא. בתר דנפק' מאן איהי נפשא דאתדבק בה (ס&quot;א ותתקבל) ויקבל בגופא (ס&quot;א בגווה) והא אוקמוה להני מילי. בתר דנפקא נפשא מן גופא ואשתאר גופא בלא רוחא אסור למשבק ליה בלא קבורתא דכתיב לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא. בגין דמיתא דישתהי כ&quot;ד שעות דאינון יומם ולילה בלא קבורתא יהיב חלישותא בשייפוי דרתיכא ומעכב עבידתא דקב&quot;ה מלמעבד. דאפשר דקב&quot;ה גזר עליה בגין למיתי בגלגולא אחרא מיד בההוא יומא דאתפטר לאוטבא ליה. וכל זמנא דלא אתקבר גופא נשמתא לאו עאלת קמי קב&quot;ה ולא יכלא למהוי בגופא אחרא בגלגולא תניינא דלא יהבין לנשמתא גופא אחרא עד דיתקבר קדמאה. ודא דמי לב&quot;נ דמיתת אתתיה לא אתחזי ליה למיסב אתתא אחרא עד דקביר לקדמיתא ובגין דא אמרה אורייתא לא תלין נבלתו על העץ. דבר אחר כד אתפרשא נשמתא מן גופא ובעיא למיזל לההוא עלמא לא תיעול לההוא עלמא עד דיהבין לה גופא אחרא מנהורא ולבתר יכלא למיעל ומאליהו תנדע דהוו ליה תרין גופין חד דביה אתחזי לתתא לבני נשא וחד דביה אתחזי לעילא בין מלאכין עלאין קדישין. וכל כמה דגופא לא אתקבר צערא הוא לנשמתא ורוח מסאבא אזדמן לשרייא עלוי ולסאבא לההוא גופא. ובגין דההוא רוח מסאבא אזדמן לא מבעי ליה לאינש למיבת ההוא גופא ליליא חד בגין דרוח מסאבא אשתכח בליליא ואשתטח בכל ארעא לאשכחא גופא בלא נפשא לסאבא ליה ואסתאב יתיר וע&quot;ד אזהר לכהני ואמר לנפש לא יטמא בעמיו. בגין דאינון קדישין ולא ישרי עלייהו רוח מסאבא ולא יסתאבון:

אמור אל הכהנים ר' יצחק אמר אמור אל הכהנים בלחישו כמה דכל עובדיהון דכהני בלחישו כך אמירה דלהון בלחישו. אמור ואמרת זמנא חד ותרין זמנין לאזהרא להו על קדושייהו בגין דלא יסתאבון. דמאן דמשמש באתר קדישא בעיא דישתכח קדישא בכלא. לנפש לא יטמא כמה דאוקימנא דגופא בלא רוח מסאבא הוא ושארי עליה רוח מסאבא. דהא תיאובתא דרוחי מסאבא לגבי גופיהון דישראל איהו בגין דאתרק מנייהו רוחא קדישא ובמנא דקודשא אתיין לאתחברא וכהני דאינון קדישין קדושתא על קדושתא לא בעיין לאסתאבא כלל בגין דכתיב כי נזר אלקיו על ראשו. וכתיב כי שמן משחת אלקיו עליו אני יי' והוא כגוונא דלעילא קאים לתתא. דכתיב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו האי קרא אוקמוה אבל כשמן הטוב על הראש. דא משח רבות קדישא עלאה דנגיד ונפיק מאתר דנהרא עמיקא דכלא. ד&quot;א דנגיד ונפיק מרישא דכל רישין סתימא דכל סתימין. על הראש. על הראש ודאי רישא דאדם קדמאה. יורד על הזקן דא דיקנא יקירא כמה דאוקמוה. זקן אהרן. דא כהן גדול דלעילא והא אוקמוה וההוא שמן &lt;קטע סוף=דף פח ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|פט|א}}&lt;קטע התחלה=דף פט א/&gt;יורד על פי מדותיו דמאינון משיחין נגיד ונפיק ונחית לתתאי וכגוונא דא נגיד ואתעטר כהנא תתאה במשח רבותא לתתא. האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה. כתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא. לא יטמאו מבעי ליה מהו לא יטמא. אלא על ההוא כהן עלאה מכלהו קאמר א&quot;ר יהודה והא כתיב והכהן הגדול מאחיו (כאן חסר) אלא ודאי הכי הוא כמה דאתמר. וא&quot;ר יצחק כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה אצטריך לאשתכחא יתיר מכלא כמה דאתמר:

ולאחותו הבתולה הקרובה אליו וגו' מאי כתיב לעילא כי אם לשארו הקרוב אליו וגו'. ר' אבא פתח מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו' מי זה בא מאדום זמין קב&quot;ה ללבשא לבושי נוקמא על אדום דאחריבו ביתיה ואוקידו היכליה וגלו לכנסת ישראל ביני עממיא ולמעבד להון נוקמת עלמין עד דישתכחון כל טורין מטורי עלמא מליין מקטולי עמין ולמקרי לכל עופא דשמייא עלייהו וכל חיות ברא יתזנון מנייהו תריסר ירחי ועופא דשמייא שבע שנין עד לא תסבל ארעא ניוולא דידהו. הה&quot;ד כי זבח ליי' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום עד דאינון לבושין יסתאבון הה&quot;ד וכל מלבושי אגאלתי. חמוץ בגדים מבצרה בגין דמנה נפקו אכלוסין דעלמא לחיילא על ירושלם ואינון שרו לאוקדא היכלא ובני אדום מפגרין שורין ורמו אבני יסודא הה&quot;ד זכור יי' לבני אדום וגו' האומרים ערו ערו עד היסוד בה. זה הדור בלבושו באינון לבושי דנוקמא דזמין לאלבשא. צועה ברוב כחו. מה צועה מתבר כמה דכתיב עמים תחתיך יפלו וגו'. אמרו ישראל לישעיה מאן הוא דין דיעביד כל כך. פתח ואמר אני מדבר בצדקה. ההוא דאיהו רב להושיע ההוא דכתיב ביה אוהב צדקה ומשפט ואיהו צדקה ממש ואיהו רב להושיע. וכל כך למה. בגין דגרמו לכ&quot;י למהוי שכיבת לעפרא בגלותא ולמנפל לארעא כמה דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל ובגין כך קב&quot;ה ילבש לבושי נוקמא עלייהו לסאבא לון בסגיאו דקטולייא דכתיב וכל מלבושי אגאלתי. וכל כך למה דכתיב ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש. דלאו חולקיה דעשו ולא הוות בעדביה דההוא דכתיב ביה איש יודע ציד איש שדה. לה יטמא באינון לבושין דנוקמא דזמין לאסתאבא בין אינון אכלוסין דכתיב ביה לה יטמא בגינה בגין דאיהי שכיבת לעפרא והוא בעי לאקמא לה הה&quot;ד קומי אורי כי בא אורך (ס&quot;א וכתיב ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת וגו':

לא יקרחה קרחה בראשם. ר' יוסי אמר לא יקרחה בה&quot;א מ&quot;ט. אלא ההוא שמן עלאה דאיהו משח רבות קודשא דאשלים לכל שבה יומין כמה דאתמר דכתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם ההוא שמן עלאה אתעדי מניה ואתקרח אי איהו אפגים רישיה. בגין דרישא דכהנא עלאה ההוא שמן עלאה הוי ועל דא לא לבעי ליה לכהנא דלתתא לאחזאה ביה בגרמיה פגימו כלל והא אתמר ובג&quot;כ כתיב בה&quot;א. פתח ואמר בשוב יי' את שיבת ציון היינו כחולמים. בשוב יי' את שיבת דא בגלות בבל אתמר. דלא אשתכחו יתיר בגלותא אלא שבעין שנין דכתיב כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם. וכתיב היינו כחולמים מאי כחולמים אלא הא אתערו חברייא דאיכא שבעין &lt;קטע סוף=דף פט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פט ב/&gt;שנין בחלמא. ות&quot;ח כתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם. מאן שבעת ימים הא אתמר. ההוא אתר עלאה דהיא כללא דכל שיתא אחרנין אקרי שבעת ימים ואקרי תשובה. תנינן מאן דיתיב בתעניתא בשבתא קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה ושבעין שנה אינון שבע אנפי מלכא דאפילו אסתכמו עליה (כלא) לביש ההוא גזר דינא אתקרע. מ&quot;ט בגין דאחיד ביה בההוא יומא בכללא דכלהו דאקרי שבעה ואקרי תשובה בגין כך בכלהו אחיד ואהדר בתשובה ואתקרע גזר דינא בכלהו ועל דא ודאי שבעין שנין איכא בחלמא. כגוונא דא כהנא אתעטר בשבע דאקרי שבעת ימים אי פגים רישיה ההוא שבעה דאיהו כללא דכלהו אקרח מניה כל ההוא קדושה דכולהו דשריא עליה. ועל דא אזדהרו דלא יקרחה קרחה בראשם וישתכחו פגימין מכלא. ובגין כך כהנא בעי לאשתכחא בשלימו יתיר מכלא כ&quot;ש ההוא דאיהו עלאה מכלהו. א&quot;ר אבא כאן בה&quot;א תתאה כאן בה&quot;א עלאה כ&quot;ג דאיהו עלאה מכלהו בה&quot;א עלאה דכתיב אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו וגו'. ומלא ידו וגו' דכתיב שבעת ימים ימלא את ידכם. כהנא אחרא בה' תתאה. דכתיב לא יקרחה קרחה בראשם וכתיב בתריה ולא יחללו שם אלקיהם והאי שם הא ידיעא איהו ובגין כך כתיב והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ללבוש את הבגדים כמה דאמרן. ובגין דאיהו קדישא כגוונא דלעילא כתיב ומן המקדש לא יצא. 

ר' אבא פתח ואמר לך יי' הצדקה ולנו בושת הפנים כהיום הזה לאיש יהודה וליושבי ירושלם זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אתרעי בהו מכל עמין עכו&quot;ם ומגו רחימותא דלהון יהיב להו אורייתא דקשוט למנדע ארחא דמלכא קדישא. וכל מאן דאשתדל באורייתא כאילו אשתדל ביה בקב&quot;ה דאורייתא כלא שמיה דקב&quot;ה הוי. ובגין כך מאן דאתעסק באורייתא אתעסק ביה בשמיה ומאן דאתרחק מאורייתא רחיקא הוא מקב&quot;ה. ת&quot;ח לך יי' הצדקה כד&quot;א לך יי' הגדולה והגבורה. מאן צדקה אתר דכל אנפין נהירין אחידן ביה והוא אחיד בכלהו וביה אשתכחו. ולנו בושת הפנים אתר דכל אנפין נהירין אתרחקן מניה. צדקה אמת קשוט ונהורא דכלא ונהורא דאנפין חידו כלא. בשת כסיפא רחיקו דקשוט מאן דאכסיף. בגין דאמת דאיהו צדקה אתרחק מניה. רחיקו דאנפין נהירין. ת&quot;ח כהנא עלאה בעי לאתחזאה בשפירו דאנפין בנהירו דאנפין בחידו יתיר מכלא. ולא בעי לאתחזאה ביה עציבו ורוגזא אלא כלא כגוונא דלעילא. זכאה חולקיה דעליה כתיב אני חלקך ונחלתך. וכתיב יי' הוא נחלתו. וע&quot;ד בעי לאתחזאה שלים בכלא בגרמיה בלבושיה דלא יפגים גרמיה כלל כמה דאתמר. האי איהו בתר נישואין וכו' עד לארעא דישראל. 

זהו קצת מאמר מרעיא מהימנא מצאתי בהעתק ונדפס באורך בפ' כי תצא כי שם ביתו מאמר מתחיל וענשו אותו. והוא אשה בבתוליה יקח. 

ר&quot;ש פתח והנה הוא שם עלילות דברים וגו'. וכתיב וענשו אותו מאה כסף וגו' כי הוציא שם רע על בתולת ישראל וכי בתולת ישראל היא בתולת אביה או בתולת בעלה היא. מהו &lt;קטע סוף=דף פט ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|א}}&lt;קטע התחלה=דף צ א/&gt;בתולת ישראל הכא. הה&quot;ד שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. אוף הכא כהנא דקאים כגוונא דלעילא כתיב והוא אשה בבתוליה יקח הכי נמי בבתוליה דלא תפוק מבבא דחצרה מזמנא לבר והוא אתמר. 

רבי שמעון הוה אזיל בארחא והוו עמיה רבי יהודה ור' יוסי ור' חזקיה. פתח ר&quot;ש ואמר טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו. טרף נתן ליראיו אלין אינון זכאין אינון דחלי דקב&quot;ה דכל מאן דדחיל ליה אתקרי מאינשי דביתא דמלכא ועליה כתיב אשר איש ירא את ה'. מהו טרף נתן ליראיו אלא כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה. מהכא אוליפנא דכל בר נש דלעי באורייתא בליליא וקם בפלגות ליליא בשעתא דכנסת ישראל אתערת לאתקנא ביתא למלכא האי אשתתף בהדה והאי אקרי מבי מלכא ויהבין ליה כל יומא מאינון תיקוני ביתא הה&quot;ד ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. מאן ביתה כל אינון דמשתתפי בהדה בליליא אקרון ביתה בני ביתה. ובג&quot;כ טרף נתן ליראיו מהו טרף טרף ממש דאיהי נטלא מאתר רחיקא עלאה דכתיב ממרחק תביא לחמה. ומאן זכי להאי טרף סופיה דקרא אוכח דכתיב יזכור לעולם בריתו מאן דאסתכל (ס&quot;א דאשתדל) באורייתא לאשתתפא בהדה בליליא. ולא עוד אלא דצדיק חד עלאה אית ליה לקב&quot;ה והוא אשתתף בהדיה וירתין תרווייהו לכנישתא דישראל דכתיב צדיקים לעולם יירשו ארץ. 

תו פתח ואמר ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני יי' מקדשו. ת&quot;ח כל מאן דאפיק זרע לבטלה לא זכי למחמי אפי שכינתא ואקרי רע דכתיב כי לא קל חפץ רשע אתה לא יגורך רע האי מאן דאפיק ליה בידיה או אנתו אחרא דלא כשרא ואי תימא דאפיק ליה באנתו דלא מתעברא הכי נמי. לא אלא כמה דאמרן ועל דא יבעי ב&quot;נ מקב&quot;ה דיזמין ליה מאנא דכשרא דלא יפגים זרעיה. מאן דאפיק זרעא במאנא דלא כשרא פגים ליה לזרעיה ווי למאן דפגים זרעיה. ומה בשאר בני נשא כך בכהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה עלאה עאכ&quot;ו. בעמיו מהו בעמיו דהא כתיב לעילא אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח וכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו. בהם מבעי ליה מהו בעמיו אלא מלה דא קלנא בעמיו פגימו בעמיו ועל דא כתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה מעמיו ודאי כלא כגוונא דלעילא כי אני יי' מקדשו מהו מקדשו אלא אנא הוא ההוא דאיהו מקדש ליה בכל יומא ובג&quot;כ לא יפגים זרעיה ולא ישתכח ביה פגימו. (ס&quot;א ובגין דא) דהא אני יי' מקדשו דאנא בעינא לקדשא ליה וישתכח קדישא בכלא. דקדישא ישתמש על ידא דקדישא. ת&quot;ח קב&quot;ה &lt;קטע סוף=דף צ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צ ב/&gt;ישתמש ע&quot;י דכהנא וישתכח קדישא כד אתי לשמשא ובגין דקב&quot;ה ישתמש על ידא דכהנא דאיהו קדישא כהנא ישתמש ע&quot;י דרכיא דאתקדש בדכיותיה ומאי איהו ליואי בר נש (ס&quot;א כהנא) אחרא ישתמש ע&quot;י דקדישא אחרא בגין דישתכחון כלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דעלייהו כתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. כמה פרישן ישראל מכלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה הה&quot;ד והתקדשתם והייתם קדושים כי אני יי' וגו'. 

תו פתח ואמר ליי' הישועה על עמך ברכתך סלה ליי' הישועה הכי תנינן זכאין אינון ישראל דבכל אתר דאתגלו שכינתא אתגלייא בהדייהו. כד יפקון ישראל מגלותא פורקנא למאן. לישראל או לקב&quot;ה אלא הא אוקמוה בכמה קראי והכא ליי' הישועה ודאי אימתי על עמך ברכתך סלה. בשעתא דקב&quot;ה ישגח בברכאן עלייהו דישראל לאפקא לון מן גלותא ולאוטבא להו כדין ליי' הישועה ודאי. ועל דא תנינן דקב&quot;ה ייתוב עמהון דישראל מן גלותא הה&quot;ד ושב יי' אלקיך את שבותך ורחמך:

איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. ר' יצחק אמר בגין דאיהו פגים ומאן דאיהו פגים לא אתחזו לשמשא בקודשא והוא אוקמוה דב&quot;נ דאשתכח פגים לית ביה מהימנותא וההוא פגימו אסהיד עליה כ&quot;ש כהנא דבעייא לאשתכחא שלים מאריה דמהימנותא יתיר מכלא והא אוקמוה. ר' אלעזר הוה יתיב בקסטרא דבי חמוי והוא הוה אמר זילגא דבקסטירא בעינא שכיח. אדהכי אעבר חד ב&quot;נ פגים מעיניה חד אמר חמוי נשאל להאי. אמר פגים הוא ולאו מהימנא. אמר נשאל בהדיה אתו שאילו ליה א&quot;ל טופקא מאן הוא בעלמא. אמר עתירא אבל דישליף בהדיה אנא מכלהו. (ס&quot;א עתירא אבל דישליף ווי על דא בהדיה אנא מכלהו) א&quot;ר אלעזר במלוי אשתמע דלאו מהימנותא גביה ולאו בר מהימנא הוא. ת&quot;ח קב&quot;ה אמר כל איש אשר בו מום לא יקרב דהא קדוש' דלעילא לא שריא באתר פגים פתח ואמר לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה. לתורה ולתעודה מאן הוא תורה ומאן הוא תעודה אלא תורה דא תורה שבכתב. תעודה דא תורה שבע&quot;פ תורה שבע&quot;פ לא שריא באתר פגים. דהא מתורה שבכתב אתבני. כתיב צור תעודה חתום תורה בלמודי צור תעודה דא תורה שבע&quot;פ בגין דתמן אתצר צרורא דחיי ובתעודה אתקשר קשרא דחיי (נ&quot;א קשרא דמהימנותא) דלעילא למהוי כלא חד. ומתמן לתתא אתפרשן אורחים ושבילים ומתמן מתפרשין אורחין בעלמין כלהו הה&quot;ד ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים חתום חתמה תורה חתימה דאורייתא דאיהי תורה שבכתב. באן אתר. בלמודי אלין נביאי כד&quot;א ויקם את העמוד הימני ויקרא שמו יכין ויקם את העמוד השמאלי ויקרא שמו בועז ומתמן אתפרשן אורחין לנביאי מהימני וקיימי אלין בקיומא לגופא לשית טהירין הה&quot;ד שוקיו עמודי שש. וכלא לא קיימא אלא בשלימו ולא שרייא קדוש' דכלא אלא בשלימו כד מתחבראן דא בדא כלא הוא שלים כלא הוא חד לא אתפגי' אתר. וע&quot;ד אקרי כ&quot;י שלם כד&quot;א ומלכי צדק מלך שלם ויהי בשלם סכו. ובג&quot;כ לא שרייא כלא אלא באתר שלים ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב כגוונא דא קרבנא דביה מומא לא יתקריב מאי טעמא דכתיב כי לא לרצון יהיה לכם. ואי תימא הא קודשא בריך הוא לא שארי אלא באתר תבירא במאנא תבירא דכתיב ואת דכא ושפל רוח. האי אתר שלים יתיר הוא מכלא (דכתיב ואת דכא ושפל רוח) בגין דמאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דכלא גאותא עלאה ודא הוא שלים. אבל לא כתיב ואת &lt;קטע סוף=דף צ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|א}}&lt;קטע התחלה=דף צא א/&gt;עור ושבור וחרום ושרוע. אלא ואת דכא ושפל רוח. מאן דמאיך גרמיה קב&quot;ה זקיף ליה. ובגיני כך כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בעי למהוי שלים יתיר מכלא ולא יתחזי פגים ועל דא אזהר להו לכהני דכתיב איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. 

תו פתח ואמר וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע וכי קב&quot;ה אמר אין רע אי הכי טוב הוא. אלא סיפיה דקרא אוכח דישראל באינון יומין הוו ממנן כהני מארי דמומין על גבי מדבחא ולשמשא על מקדשא ואמרי מאי אכפת ליה לקב&quot;ה דא או אחרא ואינון הוו דאמרי אין רע. וקב&quot;ה אתיב להון ההוא מלה דהוו אמרי. אמר. ישראל אתון אמרי כד מקרבי מארי דמומין על פולחני אין רע מאי אכפת ליה לקב&quot;ה. סופיה דקרא מה כתיב הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך. בר נש מנייכו אי בעיתו לשלומי למלכא ולקרבא קמיה דורונא אתון משדרין ליה בפגימא או לאו. הירצך או הישא פניך בההוא דורונא כ&quot;ש וכ&quot;ש דאתון מקרבין קמאי בר נש פגים לקרבא דורונא הא דורונא דילכון לכלבא אתמסר דודאי בר נש דאיהו פגים פגים הוא מכלא פגים הוא מהימנותא ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב אמר רבי יוסי זמין קב&quot;ה לאשלמא להו לישראל ולאשתכחא שלימין בכלא דכלא דלא יהא בהון מארי דמומין כלל בגין דיהון תקונא דעלמא כאלין מאני ולבושא דבר נש דאינון תקונא דגופא הה&quot;ד ויתיצבו כמו לבוש (ס&quot;א ד&quot;א) ת&quot;ח כד יתערון מעפרא כמה דעאלו הכי יקומון. חגרין או סומין עאלו חגרין וסומין יקומון בההוא לבושא דלא יימרון דאחרא הוא דאתער. ולבתר קב&quot;ה ייסי לון וישתכחון שלימין קמיה וכדין יהא עלמא שלים בכלא כדין ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד:

שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו וגו'. רבי יוסי פתח צדקתך כהררי קל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע יי'. האי קרא אית לאסתכלא ביה. אבל תא חזי צדק כתרא קדישא עלאה. כהררי קל כאינון טורין עלאין קדישין דאקרון טורי דאפרסמונא דכיא. ובגין דאיהי סלקא לאתקשרא בהו לעילא כל דינהא בשיקולא חדא לכלא דלית בההוא דינא רחמי. משפטיך תהום רבה משפט דאיהו רחמי נחית לתתא לההוא דרגא לתקנא עלמין וחייס על כלא ועביד דינא ברחמי לבסמא עלמא ובגין דאיהו רחמי אדם ובהמה תושיע יי' לכלא בשיקולא חדא אדם ובהמה הא אוקמוה מאן דהוא אדם ושוי לגרמיה כבהמה אדם ובהמה דין אדם ודין בהמה חד הוא. אדם. ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר. בהמה והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה ליי' בגין דיעבר עלייהו שבת חד ודא אוקמוה:

רבי חייא פתח יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו. ת&quot;ח זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דקב&quot;ה אתרעי בהו ואינון מתדבקין ביה ואקרון קדישין עם קדוש. וכן עד דסליק לון לדרגא עלאה דאקרי קדש דכתיב קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה כמה דאוקימנא דהא ישראל מתמניא יומין מתדבקין ביה בשמיה ורשימין בשמיה ואינון דיליה כד&quot;א ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ ועממין לא מתדבקין ביה ולא אזלין בנימוסיה ורשימא קדישא אעדיאו מנייהו עד &lt;קטע סוף=דף צא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צא ב/&gt;דאינון מתדבקן בסטרא אחרא דלאו קדישא. ות&quot; בשעתא דבעא קב&quot;ה למיהב אורייתא לישראל זמין בה לבני עשו אמר לון בעאן אתון לקבלא אורייתא. בההיא שעתא אתרגיזת ארעא קדישא ובעיא לאעלא לנוקבא דתהומא רבה. אמרה קמיה מארי דעלמא פסטירא דחדווה (ס&quot;א דעלמא) תרי אלפי שנין עד לא אתברי עלמא קלטינא קמי (נ&quot;א קליטנא) גו נ&quot;א אזדמן קמי) ערלין דלא רשימין בקיומך. אמר לה קב&quot;ה כורסייא כורסייא ייבדון אלף אומין כוותייהו וקיימא דאורייתא לא יזדמן קמייהו. הה&quot;ד יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה ודאי בגין דאורייתא לא אתיהיבת (בגין דאיהי קיימא קדישא) אלא למאן דאית ביה קיימא קדישא ומאן דאליף אורייתא למאן דלא אתגזר משקר בתרי קיימי משקר בקיימא דאורייתא ומשקר בקיימא דצדיק וכנסת ישראל. דאורייתא להאי אתר אתיהיבת ולא לאחרא. רבי אבא אמר משקר בתלת דוכתי עלאי משקר בתורה משקר בנביאים משקר בכתובים. משקר בתורה דכתיב וזאת התורה וגו'. משקר בנביאים דכתיב וכל בניך למודי יי' אינון למודי יי' ולא אחרא וכתיב חתום תורה בלמודי אינון ולא אחרא. משקר בכתובים דכתיב ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל. וכתיב אך צדיקים יודו לשמך מאן צדיקים דא צדיק וכ&quot;י דמאן דלא אתגזר ולא עאל בקיומא דלהון לא יודון לשמיה קדישא דהיא אורייתא. 

א&quot;ר חייא כיון דאתגלי קב&quot;ה על טורא דסיני למיהב אורייתא לישראל שכיכת ארעא ותבת בנייחא הה&quot;ד ארץ יראה ושקטה. ת&quot;ח בר נש דאתיליד לא אתמנא עליה חילא דלעילא עד דאתגזר כיון דאתגזר אתער עליה (רוחא) אתערותא דרוחא דלעילא. זכי לאתעסקא באורייתא אתער עליה ואתערותא יתיר. זכי ועביד פקודי אורייתא. אתער עליה אתערותא יתיר. זכי ואתנסיב זכי ואוליד בנין ואוליף לון ארחוי דמלכא קדישא הא כדין הוא אדם שלים. שלים בכלא. אבל בהמה דאתילידת בההיא שעתא דאתילידת ההוא חילא דאית לה בסופא אית לה בההיא שעתא דאתילידת ואתמנא עליה. ובגין כך כתיב שור או כבש או עז כי יולד. עגל או טלה או שעיר או גדי לא אתמר אלא שור או כשב או עז ההוא דאית ליה לסופא אית ליה בשעתא דאתיליד. והיה שבעת ימים תחת אמו בגין לאתישבא ביה ההוא חילא ואתקיים ביה. ובמה יתקיים ביה כד ישרי עליה שבת חד ואי לא לא יתקיים (ועוד דאתייבש מזוהמא דאמיה) ולבתר דיתקיים ביה ההוא חילא כתיב ירצה לקרבן אשה ליי' בקיומא דשבת חד דאעבר עליה. ובר נש. בקיומא דשבת חד אתקיים ביה אתערותא דהאי עלמא וחילא דיליה. בתר דאתגזר אתער עליה אתערותא דרוחא עלאה וכ&quot;י אעבר עליה וחמאת ליה ברשימא קדישא ואתערת עליה ושרייא עליה רוחא דההוא עלמא קדישא כד&quot;א ואעבור עליך ואראך מתבוסת בדמיך וגו'. בדמיך בתרי. ואי תימא התם כד נפקי ישראל ממצרים דשכיח בינייהו דם פסח ודם מילה כדין כתיב בדמיך חיי הכא מאי בדמיך. אלא תרין חד דמילה וחד דפריעה. חד דגזירו דכנסת ישראל וחד דפריעה בצדיק יסוד עולם ואלין תרין דמין דבר נש קאים בגינייהו בקיומא דעלמא דאתי הה&quot;ד בדמיך חיי. רבי שמעון אמר סוד יי' ליראיו ובריתו להודיעם. סוד יי' ליראיו דא כנסת ישראל. ובריתו להודיעם דא צדיק יסוד עולם &lt;קטע סוף=דף צא ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צב|א}}&lt;קטע התחלה=דף צב א/&gt;בקשורא חדא. יו&quot;ד תלת אתוון שלימותא דכלא. ראשיתא דכלא י' עלאה דכלא. וא&quot;ו אמצעיתא שלימותא דכל סטרין מעבר לכל רוחין ביה תלייא מהימנותא. דל&quot;ת גנתא צרורא דחיי. את דא זעירא שלימא דכלא. את דא סתימא דכל סטרין. כד נפיק. נפיק כמלכא עם חילוי. תב (נ&quot;א יתיב) לבתר י' בלחודוי ביה אסתים מלה ביה נפיק סגיר ופתח. (נ&quot;א נגיד ונפיק ופתח) ה&quot;א (נ&quot;א דא) שלימותא דכלא לעילא ותתא והא אתמר הא. ה' הא ידיעא. א הוא יו&quot;ד שלימו דתלת אתוון דאינון ברישא דסתימין (ס&quot;א ביו&quot;ד והא אוקמוה) ביה ו' ע&quot;ג א' (ס&quot;א דא' הא) והא אוקמוה וכלא חד מלה הוא שלימו דשמא קדישא הוא שלימו דעילא בגין כך לזמנין ה&quot;א נטיל א' בזמנא דהיא מתעטרא בעטרוי. ת&quot;ח כל את ואת דשמא קדישא אתחזי ביה שלימו דכלא שמא. יו&quot;ד הא אתמר שלימו דכלא. ה' שלימו דכלא ואע&quot;ג דלאו איהו באלף ה&quot;א בלחודוי הא אתמר בדיוקנא (ס&quot;א דא הא הוא כו') ה&quot;י (ס&quot;א איהו) הוא שלימותא דכלא. ו' בין בסטרא דא בין בסטרא אחרא שלימו הוא דכלא וא&quot;ו ה&quot;א הוא שלימו יתיר לאעטרא לכלא הא דכלא חד והא אתערו ביה חברייא. ת&quot;ח והיה שבעת ימים וגו'. יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א (נ&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א יו&quot;ד ה&quot;א) אתגליפו אתוון (והיה) ו' ה' הא שבעת יומין אתכלילו בחד י' ה' שבעת יומין י' חד כללא דכלא ה&quot;א תלת היא ותרין בנין וברא חד תרין אבהן ביה כלילן הא שיתא. ברתא נוקבא חד הא שבעה אשתמע דה' עלאה כללא דשיתא י&quot;ה הא שבעה היינו דכתיב שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום. והיה שבעת ימים תחת אמו. תחת אמו אתעטרו שבעת ימים דכתיב לך יי' הגדולה והגבורה וגו' וע&quot;ד שבעת ימים לתתא ליקרא דאמא עלאה. תחת אמו לתתא. דכתיב עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה עקרא דכל ביתא ילדה שבעה אלין שבעת יומין דחג הסכות. ורבת בנים אמללה אלין קרבנין דחג דנחתין בכל יומא מן מנינא. ות&quot;ח אלין סלקין לעילא לעילא ואלין נחתין לתתא לתתא כד&quot;א אם תגביה כנשר ואם בין ככבים שים קנך משם אורידך נאם יי' וישראל סלקין מתתא לעילא דכתיב והיה זרעך כעפר הארץ וכתיב והרביתי את זרעך ככוכבי השמים. ולבתר סלקין על כלא ומתדבקן באתר עלאה על כלא הה&quot;ד ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו':

ושור או שה אותו ואת בנו. אמר ר' יוסי כתרגומו לה ולברה דעקרא דאמא למנדע ברה ואזיל בתרה ולא אזיל בתר אבוה ואנן לא ידעינן מאן הוא. לא תשחטו ביום אחד. א&quot;ר יהודה מ&quot;ט אי תימא משום עגמת נפש דבעירא ניכוס להאי בביתא חד ולהאי בביתא אחרא או להאי השתא ולהאי לבתר. א&quot;ל אית מאן דשרי ולאו הכי אלא ביום אחד ממש. ת&quot;ח תנינן יפה תענית לחלום כאש לנעורת ועקרא דתעניתא בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא. מאי טעמא. בגין דלית לך יום לתתא דלא שלטא ביה יומא אחרא עלאה וכד איהו שארי בתעניתא דחלמא אוליפנא דההוא יומא לא אתעדי עד דאתבטל ההוא גזרה ואי דחי ליה ליומא אחרא הא שולטנא דיומא אחרא הוא ולא עאל יומא ביומא אחרא דחבריה. כהאי גוונא לית לך יום דלא אתמנא עליה יומא עלאה לעילא. ובעי בר נש לאסתמרא דלא יעביד פגימו בההוא יומא ולא יתפגים קמי שאר יומין אחרנין. ותנינן בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא. אי בר נש עביד עובדא לתתא כדקא &lt;קטע סוף=דף צב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צב ב/&gt;יאות הכי אתער חילא כדקא יאות לעילא. עביד בר נש חסד בעלמא אתער חסד לעילא ושארי בההוא יומא ואתעטר ביה בגיניה ואי אתדבר בר נש לרחמי לתתא אתער רחמי על ההוא יומא ואתעטר ברחמי בגיניה. וכדין ההוא יומא קאים עליה למהוי אפוטרופא בגיניה בשעתא דאצטריך ליה. כגוונא דדא בהפוכא דא (ועל כלא) אי עביד בר נש עובדא דאכזרי הכי אתער בההוא יומא ופגים ליה ולבתר קאים עליה לאכזרי לשיצאה ליה מעלמא. בההיא מדה דבר נש מודד בה מודדין ליה תנן דישראל אכזריות אתמנע מנייהו מכל שאר עמין ולא יתחזון מניה עובדא בעלמא דהא כמה מארי דעיינין קיימין עליה דבר נש בההוא עובדא. זכאה מאן דאחזי עובדא דכשרא לתתא דהא בעובדא תלייא מלתא בכלא לאתערא מלה אחרא:

רבי שמעון פתח וירא יעקב כי יש שבר במצרים האי קרא רזא דחכמתא אית ביה ואית לן לאסתכלא ביה דלאו סופיה רישיה ולאו רישיה סופיה אלא ת&quot;ח בשעתא דקב&quot;ה בעי למידן עלמא בכפנא לא יהיב מלה דא לידא דכרוזא דהא כל דינין אחרנין דעלמא כרוזא כריז עלוהי עד לא ייתון לעלמא ודינא דא לא אתיהיב לכרוזא. אלא קב&quot;ה אכריז עליה וקארי הה&quot;ד כי קרא יי' לרעב. מההיא שעתא אתפקדן על עלמא ממנן אחרנין בפקידו דרעב (דתרעין) ואסיר ליה לבר נש דאית ליה שבעא לאחזאה בגרמיה שבעא דהא אחזי פגימו לעילא ואכחיש מלה דמלכא וכביכול כאלו אעבר ממנן דמלכא מאתרייהו. וע&quot;ד אמר יעקב לבנוי למה תתראו למה תעבידו פגימו לעילא ולתתא ולאכחשא מלה דמלכא וכל אינון ממנן בכריזו דיליה. אבל הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה ותמן אחזיאו גרמייכו בשבעא ולא תכחישו פמליא דלעילא הכא. ות&quot;ח יעקב כמה תבואה הות ליה ולא בעי לשבור אלא בתוך הבאים בגין דלא ישתכח פגימו בעובדא דיליה. (מה שחסר כאן עיין בסוף הספר סימן ג) 

תו פתח ואמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. ותנינן ידו כתיב דבעי לזקפא ימינא על שמאלא ואמאי לאחזאה עובדא לתתא בגין דיתער עובדא לעילא כתיב והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו' שופר תרועה אמאי אלא שופר דמתבר שלשלאין דמתבר שולטנותא מכל עבדין ובעיא לאחזאה שופר דאיהו פשוט ולא כפוף לאחזאה תורו לכלא דהא יומא גרים ובכלא בעי לאחזאה עובדא ועל דא שופר ולא קרן בגין לאחזאה מאן הוא אתר דאקרי שופר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דאינון ידעין לאתדבקא במלכא קדישא ולאתערא חילא דלעילא ולאמשכא קדושה דמאריהון עלייהו בגין כך כתיב אשריך ישראל מי כמוך וגו'. ואתם הדבקים ביי' אלקיכם חיים כלכם היום: &lt;קטע סוף=דף צב ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|צג|א}}&lt;קטע התחלה=דף צג א/&gt;אלה מועדי יי' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי ר' יצחק פתח ויקרא אלקים לאור יום וגו'. תנינן אור דהוה בקדמיתא הוה נהיר מסייפי עלמא לסייפי עלמא כד אסתכל קב&quot;ה לחייבין דזמינין למיקם בעלמא גניז ליה לצדיקייא לעלמא דאתי הה&quot;ד וימנע מרשעים אורם. וכתיב אור זרוע לצדיק. ת&quot;ח ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה הא תנינן יהי אור אור דכבר הוה נהכא אי תימא אור דאיהו יום בלחודוי הדר ואמר ולחשך קרא לילה. אי תימא כל חד בלחודוי &lt;קטע סוף=דף צג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צג ב/&gt;
הדר ואמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד דלילה לית בלא יום ולית יום בלא לילה ולא אקרי אחד אלא בזווגא חד וקב&quot;ה וכנסת ישראל אקרי אחד ודא בלא דא לא אקרי אחד. ת&quot;ח בגין דכנסת ישראל השתא בגלותא כביכול לא אקרי אחד ואימתי אקרי אחד בשעתא דיפקון ישראל מן גלותא וכנסת ישראל אהדרת לאתרהא לאזדווגא ביה בקב&quot;ה הה&quot;ד ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. (בגין כך ויהי ערב ויהי בקר יום אחד) ודא בלא דא לא אקרי אחד. ת&quot;ח מועדי יי' אשר תקראו וגו' לזמנא כלא לאתר חד ולאשתכחא כלא בשלימו ברזא דאחד ולמהוי ישראל לתתא (בזווגא חדא) גוי אחד בארץ. תינח קב&quot;ה בכנסת ישראל דאקרי אחד ישראל לתתא דאינון זמינין כגונא דלעילא במה יקרון אחד. אלא בירושלם דלתת קרון ישראל אחד מנא לן דכתיב גוי אחד בארץ. ודאי בארץ הם גוי אחד עמה אקרון אחד ולא אינון בלחודייהו דהא ומי כעמך ישראל גוי אחד סגי ליה אבל לא אקרון אחד אלא בארץ בזווגא דהאי ארץ כגוונא דלעילא ובגין כך כלא קשיר דא בדא זווגא חדא זכאה חולקהון דישראל. ששת ימים תעשה מלאכה אתמר והא אוקמוה:

רבי יוסי ור' חייא הוו אזלי בארחא וכו'. עד הושיעה ימינך וענני. כבר נדפס בפרשת וארא דף לב עמוד א וצריך להוסיף אחר מלת קדישא. א&quot;ל את חמי ואנא חמינא מפומיה דר' שמעון שמענא מלה ובכינא. א&quot;ל מאי האי. אחר מלת דא דאתגזר בי כדקא יאות:

אלה מועדי יי' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם. ר' יצחק פתח לך אמר לבי בקשו פני את פניך יי' אבקש. האי קרא אוקמוה חברייא בכמה אתר אבל האי קרא הכי אתמר לך אמר לבי. דוד מלכא אמר דא בגין כנסת ישראל לקבל מלכא קדישא ומאי אמר לך אמר לבי בגינך אמר לבי לבני עלמא ואזהר לון לבי דאיהו אחיד ביה. דדא בגין מלכא עלאה אמר. בקשו פני אלין עטרי מלכא דאיהו אחיד בהו ואינון ביה אינון שמיה ואיהו שמיה מלה חדא הוא. בגין כך אמר דוד את פניך יי' אבקש כד&quot;א דרשו יי' ועזו בקשו פניו תמיד. ת&quot;ח יאות הוא דוד מלכא למימר שירתא בגין כנסת ישראל יתיר מכל בני עלמא ולמימר מלי דכנסת ישראל למלכא בגין דאיהו אחיד בה. ד&quot;א לך אמר לבי בקשו פני בגינך אמר לבי לבני עלמא בקשו פני (ס&quot;א את פניך יי' אבקש) אלין זמנייא וחגייא דכלהו זמין להון לאתר דאקרי קדש בגין לעטרא לון כל חד וחד ביומיה כל חד וחד בזמניה וישאבון כלהו מההוא עמיקא דעמיקתא דנחלין ומבועין נפקין מניה בגין כך כתיבי מקראי קדש זמינין אינון לההוא אתר דאקרי קדש לאתעטרא ביה ולאשתאבא ביה בגין דיתקדשון כלהון כחדא וישתכח בהו חדוותא. ר' אבא אמר מקראי קדש זמינין דקדש וכד מהאי זמינין ימן נחלא דנגיד ונפיק. למלכא דזמין בני נשא לסעודתיה אעטר קמייהו מכל זיני מיכלא דעלמא אפתח להו גרבי חמרא שפיר בריחא שפיר למשתייא. דהכי אתחזי. מאן דמזמין. למכלא ולמשתייא זמין. כך מקראי קדש כיון דאינון זמינין לסעודתא דמלכא זמינין אינון לחמרא טב ושפיר דמנטרא (כד&quot;א כי טובים דודיך מיין). וע&quot;ד מקראי קדש כתיב. אשר תקראו אותם במועדם (הכי תנינן) כתיב ואנשי קדש תהיון לי ישראל לתתא אקרון אנשי קדש. כיון דזמינין אינון מקדש דלעילא. אתון אנשי קדש לתתא זמינא להו כדין אתקינו סעודתא וחדו דהא לכו אתחזי בגין דאתון אתקרון אנשי קדש ויהון כלהו &lt;קטע סוף=דף צג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|א}}&lt;קטע התחלה=דף צד א/&gt;זמינין בכל סטרין דקדש לעילא ותתא. 

ד&quot;א אלה מועדי יי' מהו מועדי יי' ר' שמעון אמר מיי' אינון דביה אתקשרו מתתא לעילא ומעילא לתתא כלהו ביה מתקשרן ותמעטרן (ס&quot;א ומתעתדן) (נ&quot;א ומתאחדן) כלהו לאתקשרא קשרא חד בקשרא דמלכא מאי טעמא כמה דמלכא ירית לאבא ולאמא ואחיד בההוא קדש ואתעטר בהו (בגין) כך כל אינון דאחידן ביה במלכא בעיין לאזדמנא בההוא אתר עלאה דאקרי קדש בגין דיתאחדו כלהו כחדא (למלכא) וע&quot;ד מועדי יי' אקרי ולבתר מקראי קדש דהא בהו אתעטר במלכא אשר תקראו אותם במועדם. תרין חולקין אית לישראל בהו אי מסטרא דמלכא חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואתם הדבקים ביי' אלקיכם וגו' כי חלק יי' עמו. ואי מסטרא עלאה דקדש חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואנשי קדש תהיון לי וכתיב קדש ישראל ליי' וע&quot;ד לכו אתחזו לזמנא להו ולתקנא קמייהו חדוותא וסעודתא ולמחדי בהו. ומאן דמזמן לאחרא (ס&quot;א לאורחא) בעי לאחזאה ליה חידו ואנפין נהירין לעטרא (נ&quot;א לנטרא) אורחיה דההוא אושפיזא. למלכא דזמין אושפיזא יקירא אמר לבני היכליה כל שאר יומין הויתון כל חד וחד בביתיה דא עביד עבידתיה ודא אזיל בסחורתיה ודא אזיל בחקליה. בר ההוא יומא דילי דכלכון מתערין (ס&quot;א מתעתדי) בחדוותא דילי השתא זמינית אושפיזא עלאה ויקירא לא בעינא דתשתדלון בעבידתא ולא בסחורתא ולא במדברי אלא כלהו אזדמנו כגוונא דההוא יומא דילי ואתקינו גרמייכו לקבלא לההוא אושפיזא באנפין נהירין בחדוותא בתושבחתא. אתקינו ליה סעודתא יקירא בגין דיהא זמיני דילי בכל סטרין. כך אמר קב&quot;ה לישראל בני כל שאר יומין אתון משתדלי בעבידתא בסחורתא בר ההוא יומא דילי. השתא אושפיזא עלאה ויקירא זמינית אתון קבילו ליה באנפין נהירין זמינו ליה אתקינו ליה סעודתי עלאי פתורי מסדרן כגוונא דההוא יומא דילי. בג&quot;כ תקראו אותם במועדם. ת&quot;ח בשעתא דישראל לתתא חדאן בהני מועדיא ומשבחין שבחא לקב&quot;ה מסדרין פתורי מתקני גרמייהו במאני יקר מלאכי עלאי אמרין מה טיבן דישראל בכך קב&quot;ה אמר אושפיזא עלאה אית לון יומא דא. אמרי ולאו דילך הוא מההוא אתר דאקרי קדש. אמר לון וכי ישראל לאו קדש נינהו ואקרון קדש לון אתחזי לזמנא אושפיזא דילי. חד מסטרא דילי דהא אינון דבקים בי וחד מסטרא דקדש דכתיב קדש ישראל ליי' הואיל וישראל אקרון קדש אושפיזא דלהון הוא ודאי. בגין דזמינו דהאי אושפיזא מקדש הוא דכתיב מקראי קדש. פתחו כלהו ואמרו אשרי העם שככה לו. תלתא אינון זמינין מקדש ולא יותר. חג המצות. וחג השבועות. וחג הסוכות. 

אמר ליה רבי אבא וכי שבת לאו מקדש הוא זמין. אמר ליה לאו בתרי סטרין. חד דהוא ודאי קדש אקרי דכתיב ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם וחד דשבת לאו זמין הוא דהא ירותא דיליה הוא ודאי. ירותא דקדש הוא ירית ולאו זמיני וע&quot;ד כלהון זמינין בקדש ומתקשרן בשבת ומתעטרן ביה. בהאי יומא שביעאה אתעטר ביה. וע&quot;ד שבת לאו זמין הוא. 

לברא דעאל לביתא דאבו ואימיה ואכל ושתי בשעתא דהוא בעי. למלכא דהוה ליה ברא יחידאי חביבא דנפשיה יהב ליה שושבינא לנטרא ליה ולאתחברא בהו אמר מלכא יאות הוא לזמנא לאלין שושבינין דברי ולאחזאה יקרא וחביבותא דילי בהו. זמין לון להני שושבינין. ברא לא אתחזי לזמנא אלא למיעל ולמיכל ולמשתי בביתא דאבוי בשעתא דאיהו בעי. הה&quot;ד מי כמוכה באלים יי' מי כמוכה נאדר בקדש. &lt;קטע סוף=דף צד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צד ב/&gt;נאדר בקדש ודאי כבר דאתתקן (ס&quot;א דאתתקף) באבוי נאדר בקדש ולאו זמין מקדש. 

{{צ|ששת ימים תעשה מלאכה}} - ששת ימים מאי עבידתייהו? אמר ר' יוסי כתיב {{צ|כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ}}, ולא כתיב בששת והא אוקמוה וכל יומא יומא עביד עבידתיה ואקרון יומי מלאכה. א&quot;ר יצחק אי הכי אמאי אקרון {{צ|ששת ימי חול}}, אמאי חול? 

א&quot;ר יוסי השתא אתנהיג עלמא ע&quot;י דשלוחייהו בג&quot;כ יומי חול אקרון. ר' חייא אמר בגין דשרי למעבד בהון עבידתא ובגין דא לא אקרון קדש. ומאן דלאו אקרון קדש - חול אקרון. וע&quot;ד אתקינו חברייא בהבדלה {{צ|בין קדש לחול}}. מאי הבדלה הכא אלא קדש מלה בגרמיה הוא ושארא מניה אתיין. וע&quot;ד אלין לעובדא ואלין לנטרא. ואימתי אשתכח נטירו בהו. כד זמינין מקדש. 

א&quot;ר יהודה חדוותא ונטירותא דיומא דשבתא על כלא הוא ובגין דהאי יומא אתעטר באבא ואמא ואתוסף קדושה על קדושתיה מה דלא אשתכח הכי בשאר יומי דהא הוא קדש ואתעטר בקדש ואוסיף קדושה על קדושתיה. בגין כך האי יומא חדוותא דעלאי ותתאי כלא חדאן ביה. מלי ברכאן בכלהו עלמין. כלהון מניה אתקנו (נ&quot;א אתזנו). בהאי יומא נייחא דעלאי ותתאי. בהאי יומא נייחא דחייביא דגיהנם. 

למלכא דעבד הלולא לבריה יחידאי. אעטר ליה בעטרא עלאה. מני ליה מלכא על כלא. בהאי יומא חדוותא לכלא. חד סנטירא דאתפקד על דינא דבני נשא הוו בידיה גוברין דבעיין קטולא גוברין דבעיין לאלקאה. בגין יקרא דהאי יומא דחדוותא דמלכא שביק דינוי ונטר לחדוותא דמלכא. כך ההוא יומא הלולא דמלכא במטרוניתא, חדוותא דאבא ואמא עליה, חדוותא דעלאין ותתאין. בחדוותא דמלכא כלהו חדאן ולא יצטערון ביה. על דא כתיב {{צ|וקראת לשבת ענג}}. מאי ענג לא אשתכח אלא לעילא באתר דקדש עלאה שארי כד&quot;א אז תתענג על יי' דהאי ענג על יי' הוא, והאי יומא דהוא חלולא דמלכא אתעטר בההוא עטרא דענג הה&quot;ד וקראת לשבת ענג. מה דלא אשתכח הכי בשאר יומין. 

בהאי יומא תלת סעודתאן בעיין בני מלכא לזמנא ולסדרא פתורא בגין יקרא דמלכא כמה דאוקימנא. וכד אזדמן ביה חגא או זמנא לא יסדר ב&quot;נ תרי פתורי בכל סעודתא חד לשבת וחד לאושפיזא בגין דכתיב {{צ|על שלחן המלך תמיד הוא אוכל}}, ספוקא הוא בפתורא דמלכא לההוא אושפיזא דאתייא ליה. וע&quot;ד בעי ב&quot;נ לסדורי פתורא שלימא למלכא והוא יהיב מניה לאושפיזא. 

א&quot;ר אלעזר סעודתא תליתאה דשבת כד אערע ביה אושפיזא שבקין ליה או לא שבקין ליה? אי לא שבקין ליה - אשתכח אושפיזא דחייא מפתורא דמלכא. אי שבקין ליה - אשתכח פגימו בסעודתא דמלכא? 

א&quot;ל ר&quot;ש אבוי למלכא דאיערע ביה אושפיזא ונטל מיכלא מקמיה וסלקא לאושפיזיה. אשתכח אע&quot;ג דמלכא לא אכל עמיה - ממיכלא דמלכא קא אכיל, ומלכא יהיב ליה למיכל, וכל דא בגין דהוא אושפיזיה דמלכא. ובבי רב המנונא סבא לא חיישו לאושפיזא בשעתא דא ולבתר מסדרי פתורא לאושפיזא. 

בהאי יומא מלולא אסיר הה&quot;ד {{צ|ממצוא חפצך ודבר דבר}}, ותנן חפצך כתיב בגין דהאי יומא כל מהימנותא אתקשר ביה. 

אמר ר&quot;א והיך עבידנא דלא לסדרא (ס&quot;א לסלקא) סעודתא דמלכא לאושפיזא דהא ארביסר דחל להיות בשבת סלקא סעודתא דמלכא לפסחא אע&quot;ג דלאו אושפיזיה. א&quot;ל הכי אמינא דאי הוא אושפיזיה (כל ההוא יומא) יכלא לסלקא ליה ואי לאו לא סלקא ליה. ואי נימא די&quot;ד דחל &lt;קטע סוף=דף צד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|א}}&lt;קטע התחלה=דף צה א/&gt;להיות בשבת אתדחייא סעודתא דמלכא מקמי סעודתא דפסחא - שאני פסח דסעודתא דשבת אתדחייא בכמה גוונין. חד בגין מצות ומרורים דבעי ב&quot;נ דישתכח תאיבא. וחד בגין פסח - והא נהמא לא אשתכח מו' שעות ולמעלה, דסדורא דפתורא בלא נהמא לאו הוא סדורא. ואי תימא בחמרא - חמרא שארי בגין דתאיב (ס&quot;א דגביר ס&quot;א דגריר) לבא. אבל מיומי אשתדלנא דלא בטילנא סעודתא דשבת אפילו אינון יומי דאשתכח ביה. בהאי יומא חקל דתפוחין קדישא אתברך ומתברכן עלאין ותתאין והאי יומא קשורא הוא דאורייתא. 

א&quot;ר אבא הכי הוה עביד ר&quot;ש בזמנא דאסתלק סעודתא דשבתא מסדר פתוריה ואשתדל במעשה מרכבה והוה אמר הא סעודתא דמלכא דייתי למיכל גבאי. בגיני כך שבת אשתכח בכלא עדיף מכל זמנין וחגין ואקרי {{צ}}קדש ולא {{צ|מקרא קדש}}. א&quot;ר יהודה כלהו מועדין {{צ|מקראי קדש}} קרינן בהו. אבל נפקי ר&quot;ה ויומא דכפורא דלא אשתכח בהו חדוותא דהא אינון דינא הוו אבל אלין תלתא זמנין מקדש לחדווא לכלא לאשתעשעא בהו בקב&quot;ה הה&quot;ד ושמחתם לפני יי' אלקיכם וכתיב ושמחת לפני יי' אלקיך. בהאי יומא דשבתא אתנשי כל צערא וכל רוגזא וכל דוחקא מכל עלמא בגין דאיהו יומא דהילולא דמלכא דנשמתין אתוספן כגוונא דעלמא דאתי. 

א&quot;ר יצחק לרבי יהודה כתיב זכור את יום השבת לקדשו ותנינן. זכרהו על היין אמאי על היין. א&quot;ל בגין דיין חדוותא דאורייתא. ויינא דאורייתא חדוותא הוא דכלא. והאי יין חדי למלכא והאי יין מעטרא למלכא בעיטרוי הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו. ותנינן בכלא בעייא לאחזאה ב&quot;נ עובדא. דלא אשתכח קדושה אלא ביין כד&quot;א כי טובים דודיך מיין מיין אינון טבאן. נזכירה דודיך מיין. וע&quot;ד קדושה דשבת ביין והא אוקמוה והא אתמר:

ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש וגו'. ר' חייא פתח אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק וגו'. אמרה כנסת ישראל. אני ישנה בגלותא דמצרים דהוו בני שעבודא דקשיו ולבי ער לנטרא להו דלא ישתיצון בגלותא. קול דודי דופק דא קב&quot;ה דאמר ואזכור את בריתי. פתחי לי פתחא כחדודא דמחטא ואנא אפתח לך תרעין עלאין. פתחי לי אחותי דהא פתחא לאעלא לי בך הוא. דלא ייעלון לגבאי בני אלא בך. אנת הוא פתחא לאעלאה לי (בך) אי אנת לא תפתח פתחך הא אנא סגיר דלא ישכחון לי בג&quot;כ פתחי לי פתחי לי ודאי. וע&quot;ד אמר דוד כד בעי לאעלא למלכא אמר פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה. זה השער ליי' דא הוא פתחא ודאי לאעלא למלכא. זה השער ליי' לאשכחא ליה ולאתדבקא ביה. וע&quot;ד פתחי לי אחותי רעיתי שראשי וגו'. בגין לאזדווגא עמך ולמהוי עמך בשלם דעלמין. ת&quot;ח בשעתא דקב&quot;ה הוה קטי לבוכרי דמצראי כל אינון דקטל בפלגות ליליא ואחית דרגין מעילא לתתא. ביה שעתא עאלו ישראל בקיומא דאת קדישא אתגזרו ואשתתפו בכנסת ישראל ואתאחדו בה. כדין ההוא דמא אחזיאו ליה על פתחא. ותרין דמי הוו חד דפסחא וחד דמא דאתגזרו. והוה רשים על פתחא רשימא דמהימנותא חד הכא וחד הכא וחד בינייהו והא אתמר ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף בגין לאחזאה מהימנותא:

ובארבעה (נ&quot;א ובחמשה) עשר. הא אתמר. דהא כדין מבטלין חמץ ושאור ואסתלקו ישראל מרשותא אחרא ואתעקרו מניה ואתאחדו במצה &lt;קטע סוף=דף צה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צה ב/&gt;קשורא קדישא. בתר דאתגזרו עאלו בה עד דאתפרעו ואתגלייא רשימא דלהון וכדין יהב להון קשורא באתר עלאה בקשורא דמהימנותא באתר דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים מן השמים דייקא והא אוקמוה. ת&quot;ח בארביסר (נ&quot;א בחמיסר) ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בשלימו עם שמשא וכתרין תתאין לא משתכחין כל כך בעלמא דהא בחדתותי דסיהרא זינין בישין משתכחין ומתערי לאתפשטא בעלמא ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בנהירו דשמשא בשלימו מתכנשי כלהו לאתר חד וקדושי מלכא אתערו כדין כתיב ליל שמורים הוא ליי' דהא זווגא קדישא אשתכח והוא שמורים בכלא. ר' אחא אמר בגין כך תקונא דכלא (נ&quot;א דכלה) בההוא יומא ובליליא אשתכח ישובא דביתא ווי לאינון דלאו מבני ביתא נינהו כד אתאן לאזדווגא אורייתא (ס&quot;א אריוותא) כחדא ווי לאינון דלא אשתמודען גבייהו. בגין כך ישראל קדישין מתקנין לון ביתא כל ההוא יומא ועל ידייהו עיילי מאן דעיילי ואינון חדאן וזמרן חדווייהו זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי 

א&quot;ר יוסי למה לן לאטרחא כולי האי קרא שלים הוא דהא בהאי ליליא זווגא עלאה קדישא אתער ואשתכח הה&quot;ד הוא הלילה הזה ליי' שמורים מאי שמורים תרי זווגא דסיהרא בשמשא. לכל בני ישראל לדורתם דהא מכאן ולהלאה אתאחדו ואתקשרו בקשורא דשמא קדישא ונפקו מרשותא אחרא בגיני כך בארבעה עשר מתקני גרמייהו ומבערי חמץ מבינייהו ועיילי ברשותא קדישא וכדין מתעטרי חתן וכלה בעטרוי דאימא עלאה ובעי ב&quot;נ לאחזאה גרמיה דאיהו בר חורין. א&quot;ר יוסי הני ארבע כסי דההוא ליליא אמאי א&quot;ר אבא הא אוקמוה חברייא לקביל ד' גאולות אבל שפיר הוא בספרא דרב ייסא סבא דקאמר הואיל וזווגא קדישא אשתכח בהאי ליליא בכל סטרין וזווגא הוא בארבע קשרין דאינון ד' דרגין ולא מתפרשי דא מן דא כד זווגא דא אשתכח ואנן בחדוותא דלהון אתערנא בגין דהא זכינא בהו דמאן דאחיד בדא זכי בכלא. וע&quot;ד אשתני ליליא דא מכל שאר לילוון ובעינן למעבד שמא בכלא ולמחדי בהאי ליליא בגין דחדוותא הוא לעילא ותתא. ועוד אמר דארבא אלין ארבע גאולות קרינן להו. מ&quot;ט. בגין דהאי דרגא בתראה גואל אתקרי המלאך הגואל. ולא אקרי גואל אלא על ידא דדרגא אחרא עלאה דקיימא עלה ונהיר לה. ודא לא אפיק לה נהורא אלא באלין תרין דרגין (ס&quot;א באינון דרגין) דעליה אשתכח דארבע אלין ארבע גאולות נינהו. 

ר' יהודה שאל לר' אבא הא כתיב (ס&quot;א האי דכתיב) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וחדוותא הוא כל שבעה אמאי לא אשתלים הלל כל ז' יומין כמו בסכות דאשתכח ח' יומין הלילא בשלימו דחדוותא כל יומא ויומא. א&quot;ל שפיר קאמרת אבל ידיעא הוא דהא הכא לא אתקשרו ישראל כל כך בכלא כמה דאתקשרו לבתר. בגין כך בהאי ליליא דזווגא אשתכח (בכל אינון דרגין עלאין) וחדוותא דכלא אשתכח וישראל אתקשרו בההוא חדוותא עבידנא שלימו והלילא אשתלים. (אבל באינון דרגין עלאין) לבתר אע&quot;ג דכלהו משתכחי עד כען ישראל לא אתקשרו בהו ולא אתפרעו לאתגלייא רשימא קדישא ולא קבילו אורייתא ולא עאלו כמב דעאלו לבתר. בגין כך בסכות שלימו דכלא אשתכח ביה וחדוותא דכלא יתיר אבל הכא עד כען לא זכו ולא אשתכח שלימו ביה כ&quot;כ אע&quot;ג דאשתכחו כל ז' לאו הוא באתגלייא וישראל עד לא אתקשרו בהו כדקא חזי. וע&quot;ד חדוותא דכלא ושלימו דהלילא בהאי ליליא בגין ההוא חולקא דאתקשרו ביה. מ&quot;ט דכיון דבההוא ליליא זווגא אשתכח כל קשורא דכלא אשתכח בסטרא דזווגא ולא בסטרא דישראל דכד זווגא אשתכח בה משתכחי אלין תרין &lt;קטע סוף=דף צה ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צו|א}}&lt;קטע התחלה=דף צו א/&gt;(ס&quot;א תלת) דרגין דקיימין עלה וכד אלין משתכחי הא כל גופא אשתכח בהו וכדין שלימו דכלא וחדוותא מכלא והלילא אשתלים דהא כדין אתעטרת סיהרא בכלא. אבל לא לבתר דכל יומא ויומא אשתכחי וישראל עד לא זכו בהו הא לאו הלילא שלימא כמו בזמנין אחרנין. א&quot;ל ר' יהודה שפיר הוא והכי הוא ודאי והאי זמנא אחרא שמענא ליה בהאי גוונא ואנשינא מלי. השתא מלה אחרא בעינא למנדע הא חזינא בפסח ז' ובסכות ז' ושלימו דחדוותא ביומא אחרא. בשבועות אמאי לא אשתכחו ביה ז' ימים והא הכא אתחזון יתיר מכלא. פתח ואמר ומי כעמך בישראל גוי אחד בארץ. וכי מאי שנא הכא דאקרון ישראל אחד יתיר מאתר אחרא. אלא כיון דשבחא דישראל אתייא לפרשא קרא לון אחד דהא בכל אתר שבחא דישראל אחד הוא. מאי טעמא בגין דכל קשירו דעלאי ותתאי בהאי אתר דאקרי ישראל אשתכח. (ועוד) דאתקשר במה דלעילא ואתקשר במה דלתתא ואתקשר בכנסת ישראל. וע&quot;ד אקרי כלא אחד ובאתר דא אשתמודעא מהימנותא וקשורא שלימא ויחודא עלאה קדישא. וע&quot;ד יומא דא קשורא דמהימנותא הוא קשורא דכלא וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה אילנא הוא דאקרי אחד וע&quot;ד בגין דאינון מתקשרי באתר דא אקרי הכי ועץ חיים אחד הוא ודאי אקרי בגין דכלא ביה אתקשר ויומא (ס&quot;א ושמא) דיליה אחד ודאי קשורא דכלא ואמצעיתא דכלא הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן בתוך ממש דבמציעות. ואחיד בכל סטרין ואתקשר ביה וע&quot;ד פס וסכות והוא באמצעיתא בגין דאיהו אמצעיתא דכלא ודא הוא שבחא דאורייתא בהאי יומא ולא יתיר שבחא דמהימנותא וקשורא דכלא. אמר ר' יהודה בריך רחמנא דשאילנא וזכינא להני מלי. א&quot;ר יצחק חדוותא ושירתא זמינין ישראל לשבחא לקב&quot;ה כהאי שבחא דמשבחי ישראל בליליא דפסחדא דכ&quot;י אתקדשת בקדושא דמלכא הה&quot;ד השיר יהיה לכם כליל התקדש חג כליל התקדש חג דייקא ברוך יי' לעולם אמן ואמן:

וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה ליי' בשבועותיכם מקרא קדש יהיה לכם וגו' ר&quot;ש פתח אז ירננו עצי היער מלפני יי' כי בא לשפוט את הארץ. זכאה חולקיהון דאינון דמשתדלי באורייתא יממא ולילי דידעין ארחוי דקב&quot;ה ואתאחדן בשמיה (כל יומא) ווי לאינון דלא משתדלי באורייתא דהא לית לון חולקא בשמא קדישא ולא אתאחדן ביה לא בהאי עלמא ולא בעלמא דאתי מאן דזכי בהאי עלמא זכי בעלמא אתי. דהכי תנינן דובב שפתי ישנים אע&quot;ג דאינון בההוא עלמא שפוותייהו מרחשן תמן אורייתא. ת&quot;ח עד השתא אקריבו ישראל תבואת הארץ. תבואת הארץ ודאי ואתעסקו ביה ואתקשרו בההוא קשורא. ואע&quot;ג דדינא אשתכח דינא בשלמא אשתכח ביה (ס&quot;א דעלמא אתנהגא ביה) ואקריבו שעורים בגין דאיהו קדמאה מכל שאר תבואה ומן קדמאה מתקרבא ולא מההוא דמתאחר דהא אחידו קדמאה דישראל אתאחדו ביה בקב&quot;ה הכא הוא. אמר קב&quot;ה אנא יהיבית לכו מן במדברא מההוא אתר דאקרי שמים דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ואתון מקרבין קמאי שעורים ורזא דמלה זאת תורת הקנאת חסר אזהרותא לנשי עלמא דלא ישטון תחות בעליהון. ואי לאו קמח שעורים זמינא לקרבא. וממלה חדא אשתמודע מלה אחרא זכאה חולקיהון דישראל דהא כ&quot;י לא שקרת במלכא קדישא לעלמין כ&quot;י תווה' אשר תשטה אשה תחת אישה בג&quot;כ דינא דהאי אתתא &lt;קטע סוף=דף צו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צו ב/&gt;מאתרהא קא אתייא ומאן הוא אתרהא ההוא דכתיב בה אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה. אשת חיל עטרת בעלה. וההוא קמח שעורים דאייתית ההיא אתתא מנחת קנאת אתקרי חסר כנסת ישראל הכי אקרי וע&quot;ד בפינחס כתיב תחת אשר קנא לאלקיו דקנאה הכא אתאחד דמאן דמשקר בהאי ברית קנאה אתערת עליה ועל דא קנאין פוגעין בו. ת&quot;ח קמח שעורים האי עומר דכיון דהוה מטא לריחין דגרוסות מפיקין מניה עשרון מנופה בי&quot;ג נפה ודא שבע שבתות תמימות לבתר דסלקין שבע שבתות אין אתא מלכא קדישא לאזדווגא בה בכנסת ישראל ואורייתא אתיהיבת וכדין אתעטר מלכא ביחודא שלים ואשתכח אחד לעילא ותתא וכד אתער מלכא קדישא ומטא זמנא דאורייתא כל אינון אילנין דמבקרי אבייהו סלקין שירתא ומאי אמרי. בשעתא דמלקטי להון פתחו ואמרי יי' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה. יי' בהשמים חסדך. וכתיב וכל עצי השדה ימחאו כף:

תו פתח ואמר מזמור שירו ליי' שיר חדש כי נפלאות עשה שיר חדש אקרי בגין כך בהקריבכם מנחה חדשה התם מנחת קנאות הכא מנחה חדשה. חדשה דחדושא דכלא (ס&quot;א דכלה) הכא. קשורא דכלא דעילא ותתא קשורא דמהימנותא ועל דא יעקב שלימא אתעטר בעטורי ואורייתא אתיהיבת. וכד מטון בכורים לגבי כהנא הוה בעי בר נש למימר ולפרשא מלין על ההוא אילנא דארעא דאשתלים כגוונא דלעילא בתריסר תחומין בשבעין ענפין ובעא לאובדא ליה לבן ארמאה דאתפגים עלמא בגיניה וקב&quot;ה שזיב ליה ואתעטר בדינוי (ס&quot;א בבנוי) כמה דאוקימנא בגין ההוא אילנא וכל קשרא דמהימנותא ביה תלייא וע&quot;ד מנחה חדשה אתקרי. מ&quot;ט בגין דחדוותא דעלאי ותתאי הוא וחדוותא דסיהרא ובכל זמנא חדתותי דסיהרא קשרא דמהימנותא הוא וחדוותא דילה (דסיהרא). למלכא דהוו ליה בנין וברתא חדא אתקין סעודתא לכלהו בנין לא אשתכחת ההיא ברתא על פתורא כד אתאת אמרת למלכא מארי לכל אחי זמינת ויהבת לכל חד מאנין ידיען ולי לא יהבת חולקא בינייהו. אמר לה חייך ברתי מנא דילך ישתכח על חד תרין. הא כלא יתנון לך מחולקיהון. אשתכח לבתר בידהא חולקין על חד תרין מכלא.כך כ&quot;י מכלא נטלא חולקין וע&quot;ד אתקרי כלה כלולא. ככלה דכלהו מזמנין לה מאנין וחולקין ותכשיטין כך היא כ&quot;י חדתותי (נ&quot;א חדוותא) דילה בכלא וכלא יהבין לה חולקין ומאנין. 

ת&quot;ח בשעתא דמלכא קדישא ואשתכח בעטרוי חדוותא דכנסת ישראל הוא. וכד אורייתא אתיהיבת אתעטרת כנסת ישראל בעטרין עלאין. ובגין דכל קשרא דמהימנותא אתקשר בהאי אילנא אקרי יום אחד דכתיב והיה יום אחד הוא יודע ליי'. יום אחד ודאי דכנסת ישראל יום אחד בקשורא דלעילא. קשורא דלעילא רישא וגלגלתא ומוחי קשורא אחרא תרין דרועין וגופא דאחידן מחילא דרישא ואוקמא רב המנונא (ס&quot;א בתרין) בתלת קשירין דאבהתא (קשורא אחרא) תרין קיימין (נ&quot;א כוליין דלתתא) דאתמשכו במשח רבות (בקיומא) בתרין דרגין לתרין נחלין לאכנשא זרעא לאפקא בדרגא אחרא בפום אמה. אילנא דא הוא גופא דאמצעיתא דאחיד לכל הני וכלא מתקשרן ביה והוא בהון ועל דא כלא חד ועד אזדווגת ביה מטרוניתא כדין הוא אחדע והא אוקימנא מלי. תא חזי כתיב ביום השמיני עצרת מאן עצרת אלא בההוא אתר דכלא מתקשרן כחדא אקרי עצרת. מאי עצרת (ס&quot;א כנופיא כנישו) כנישו ואי תימא הכא דאקרי עצרת מ&quot;ט אלא בכל אינון יומין יומי סעודתי דענפי אילנא &lt;קטע סוף=דף צו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צז|א}}&lt;קטע התחלה=דף צז א/&gt;הוו ועל דא שבעים פרים אינון. לבתר חדוותא (דגופא) דאילנא ממש וחדוותא דאורייתא ובגיניה הוא יומא חד עצרת חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא ועל דא לית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכנסת ישראל בג&quot;כ עצרת תהיה לכם. לכם ולא לאחרא (ס&quot;א לבתר חדוותא דאילנא ממש ובגיניה הוא יומא חד ולית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכ&quot;י וע&quot;ד כתיב עצרת תהיה לכם. אוף הכי בהאי יומא חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא וכלא אשתכח ביה) דהא בשעתא דמלכא אשתכח כלא אשתכח ביה. ועל דא תנינן בעצרת על פירות האילן והא אוקמוה. בגין כך אחד אקרי. אחד ודאי כמה דאמרן. ת&quot;ח מה כתיב ממושבותיכם תביאולחם תנופה וגו' סלת תהיינה חמץ תאפינה. מאי שנא הכא חמץ (בכנ&quot;י) אלא בגין דכלא אחידן ביה (וכן) באילנא דהא באילנא אחידן ענפין באילנא אחידן עלין קליפין דינין סגיאין בכל סטרין כלא אשתכח ביה. בגין דהאי אילנא מכפר על יצר הרע דהוא בבי מותביה דב&quot;נ. א&quot;ר אלעזר מהאי אילנא אתזנו כל שאר אילנין לתתא והוא אשתרש' על חד נהרא עמיקא דנגיד ונפיק ולא פסקין מימוי לעלמין. עליה כתיב והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ועל דא אקרי אורייתא עץ חיים היא וגו' ומאי ותומכיה מאושר הא אוקמוה אבל ותומכיה מאושר כמה דאת אמר באשרי כי אשרוני בנות:

רבי אבא ורבי חייא הוו אזלי באורחא א&quot;ר חייא כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה. מאי קא מיירי. א&quot;ל הא אוקמוה חברייא אבל ת&quot;ח ישראל כד הוו במצרים הוו ברשותא אחרא והוו אחידן במסאבותא כאתת דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא. בתר דאתגזרו עאלו בחולקא קדישא דאקרי ברית כיון &lt;קטע סוף=דף צז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צז ב/&gt;דאתאחדו ביה פסק מסאבותא מנייהו כדא אתתא כד פסקו מנה דמי מסאבותא בתר דאתפסקו מנה מה כתיב וספרה לה שבעת ימים. אוף הכא כיון דעאלו בחולקא קדישא פסקא מסאבו מנייהו ואמר קב&quot;ה מכאן ולהלאה חושבנא לדכיותא. וספרתם לכם. לכם דייקא כד&quot;א וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה. אוף הכא לכם לעצמכם ולמה בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין ולבתר למיתי לאתחברא ביה במלכא ולקבלא אורייתיה. התם וספרה לה שבעת ימים הכא שבע שבתות אמאי שבע שבתות בגין למזכי לאתדכאה במיין דההוא נהר דנגיד ונפיק ואקרי מים חיים וההוא נהר שבע שבתות נפקו מניה. ועל דא שבע שבתות ודאי בגין למזכי ביה כמה דאתתא דכיו דילה בליליא לאשתמשא בבעלה כך כתיב וברדת הטל על המחנה לילה. על המחנה כתיב ולא כתיב וברדת הטל לילה אלא על המחנה בגין דיורד מההוא נקודה על אינון יומין דאתקריאו מחנה ומתחברת במלכא קדישא ואימתי נחת האי טלא כד קריבו ישראל לטורא דסיני כדין נחת ההוא טלא בשלימו ואדכי ואתפסקת זוהמתן מנייהו ואתחברו ביה במלכא וכ&quot;י וקבילו אורייתא והא אוקימנא. ובההוא זמנא ודאי כל הנחלים הולכים אל הים לאתדכאה ולאסתחאה וכלא אתקשרו (ס&quot;א אתקדשו) ואתחברו ביה במלכא קדישא. ת&quot;ח כל ב&quot;נ דלא מני חושבנא דא אינון שבע שבתות תמימות למזכי לדכיותא דא לא אקרי טהור ולאו בכללא דטהור הוא ולאו הוא כדא למהוי ליה חולקא באורייתא. ומאן דמטי טהור להאי יומא וחושבנא לא אתאביד מניה כד מאטי להאי ליליא לבעי ליה למלעי באורייתא ולאתחברה בה ולנטרא דכיו עלאה דמטי עליה בההוא ליליא ואתדכי. ואוליפנא &lt;קטע סוף=דף צז ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צח|א}}&lt;קטע התחלה=דף צח א/&gt;דאורייתא דבעי ליה למלעי בהאי ליליא אורייתא דבע&quot;פ. בגין דיתדכון (ס&quot;א דיתדבק) כחדא ממבועא דנחלא עמיקא. לבתר בהאי יומא ליתי תורה שבכתב ויתחבר (ס&quot;א בהו) בה וישתכחון כחדא בזווגא חד לעילא. כדין מכריזי עליה ואמרי ואני זאת בריתי אותם אמר יי' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך וגו'. ועל דא חסידי קדמאי לא הוו ניימי בהאי ליליא והוו לעאן באורייתא ואמרי ניתי לאחסנא ירותא קדישא לן ולבנן בתרין עלמין וההוא ליליא כנסת ישראל אתעטרא עלייהו ואתיא לאזדווגא ביה במלכא ותרווייהו מתעטרי על רישייהו דאינון דזכאן להכי. 

ר&quot;ש הכי אמר בשעתא דמתכנשי חברייא בהאי ליליא לגביה ניתי לתקנא תכשיטי כלה בגין דתשתכח למחר בתכשיטהא ותקונהא לגבי מלכא כדקא יאות. זכאה חולקהון דחבריא כד יתבע מלכא למטרוניתא מאן תקין תכשיטהא ואנהיר עטרהא ושוי תקונהא. ולית לך בעלמא מאן דידע לתקנא תכשיטי כלה אלא חברייא זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי. תא חזי חברייא מתקני בהאי ליליא תכשיטהא לכלה ומעטרי לה בעטרהא לגבי מלכא ומאן מתקין ליה למלכא בהאי ליליא לאשתכחא בה בכלה לאזדווגא בה במטרוניתא נהרא קדישא עמיקא דכל נהרין. אימא עלאה הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה וגו'. לבתר דאתקינת ליה למלכא ואעטרת ליה אתיית לדכאה לה למטרוניתא ולאינון דמשתכחי גבה. למלכא דהוה ליה בר יחידאי אתא לזוגא ליה במטרוניתא עלאה מאי עבדת אמיה כל ההוא ליליא עאלת לבי גניזהא אפיקת עטרא עלאה בשבעין &lt;קטע סוף=דף צח א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צח ב/&gt;אבני יקר סחרנהא ואעטרת ליה אפיקת לבושין דמילת ואלבישת ליה ואתקנת ליה בתקוני דמלכין. לבתר עאלת לבי כלה חמאת עולימתהא דקא מתקני עטרהא ולבושהא ותכשיטהא לתקנא לה. אמרה לון הא אתקינת בי טבילה אתר דמיין נבעין וכל ריחין ובוסמין סוחרני אינון מיין לדכאה לכלתי לית כלתי מטרוניתא דברי ועולימתהא ויתדכון בההוא אתר דאתקינת בההוא בי טבילה דמיין נבעין דעמי לבתר תקינו לה בתכשיטהא אלבישו לה לבושהא אעטרו לה בעטרהא. לבתר כד ייתי ברי לאזדווגא במטרוניתא. יתקין היכלא לכלהו וישתכח מדוריה בכו כחדא. כך מלכא קדישא ומטרוניתא וחברייא כהאי גוונאי ואימא עלאה דמתקנת כלא אשתכח דמלכא עלאה ומטרוניתא וחברייא מדוריהון כחדא ולא מתפרשין לעלמין הה&quot;ד יי' מי יגור באהלך וגו'. הולך תמים ופועל צדק. מאן הוא פועל צדק אלא אלין אינון דמתקני למטרוניתא בתשכיטההא בלבושהא בעטרהא. וכל חד פועל צדק אקרי. א&quot;ר חייא אלמלא לא זכינא בעלמא אלא למשמע מלין אלין דיי. זכאה חולקהון דאינון דמשתדלי באורייתא וידעין אורחוי דמלכא קדישא דרעותא דלהון באורייתא עלייהו כתיב כי בי חשק ואפלטהו. וכתיב אחלצהו ואכבדהו:

בחדש השביעי באחד לחדש. רבי יצחק פתח תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה קריב לון לגביה מן כל אומין עכו&quot;ם ואתרעי בהו ומאתר רחיקא קריב לון לגביה הה&quot;ד ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלקי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה דהא מאתר רחיקא אתרעי בהו וקריב לון לגביה וכתיב ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וגו'. הני קראי אית לאסתכלא בהו וכי כל ישראל לא הוו ידעי דא וכ&quot;ש יהושע אלא אורייתא כולה סתים וגלייא כמה דשמא קדישא סתים וגלייא כגין דאורייתא כולה שמא קדישא היא ועל דא איהי סתים וגלייא אי ישראל &lt;קטע סוף=דף צח ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|א}}&lt;קטע התחלה=דף צט א/&gt;ויהושע הוו ידעי אמאי כתיב כה אמר יי'. אלא ודאי סתימא דמלה טיבו סגי עבד קב&quot;ה בישראל דאתרעי בהו באבהתא ועביד לון רתיכא קדישא עלאה ליקריה ואפיק לון מגו נהרא עלאה יקירא קדישא בוצינא דכל בוצינין בגין דיתעטר בהו. הה&quot;ד כה אמר יי' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם הנהר ההוא נהר דאשתמודע ואתידע. מעולם מאי קא בעי הכא אלא לאחזאה חכמתא מעבר הנהר מעולם אלא ההוא נהר עולם אקרי ועל דא בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה טיבו וקשוט דעבד קב&quot;ה לישראל. ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר מאי קא מיירי. אלא אברהם לא אתדבק ביה בההוא נהר כמו יצחק דאתדבק ביה בסטריה לאתתקפא. ת&quot;ח האי נהר אע&quot;ג דלאו איהי דינא. דינין נפקי מסטריה ואתתקפו ביה וכד יצחק אתתקף (בדינוי) בבנוי כדין עלאין ותתאין מתכנפי לדינא וכרסייא דדינא אתתקן ומלכא קדישא יתיב על כורסייא דדינא ודאין עלמא כדין תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו. זכאין אינון ישראל דידעין לסלקא כורסייא דדינא ולתקנא כורסייא דרחמי ובמה בשופר. רבי אבא הוה יתיב קמיה דר&quot;ש א&quot;ל הא זמנין סגיאין שאילנא על האי שופר מאי קא מיירי ועד כאן לא אתישבנא ביה. א&quot;ל ודאי האי הוא ברירא דמלה דישראל בעיין ביומא דינא (נ&quot;א דא) שופר ולא קרן בגין דקרן הא אתידע באן אתר איהו ולאתדבקא דינא לא בעינא. אבל הא תנינן במלין ובעובדא בעינן לאחזאה ולאתערא מלין סתימין. ת&quot;ח כד ההוא שופר עלאה דנהירו דכלא ביה אסתלק ולא נהיר לבנין כדין דינא אתער וכרסוון אתתקנו לבי דינא ודא שופר אילו דיצחק אקרי תוקפיה &lt;קטע סוף=דף צט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צט ב/&gt;דיצחק תושבחתיה דאבהן כד אסתלק ההוא שופר גדול דלא ינקא לבנין כדין יצחק אתתקף ואתתקן לדינא בעלמא. וכד אתער האי שופר וכד בני נשא תייבין מחטאיהון בעיין לנגדא קול שופר מתתא וההוא קלא סליק לעילא כדין אתער שופרא אחרא עלאה ואתער רחמי ואסתלק דינא ובעינן לאחזאה עובדא בשופר לאתערא שופרא אחרא ולאפקא בהאי שופר לתתא אינון קלי לאחזאה דכל אינון קלין דלעילא דכלילן כלהו בההוא שופר עלאה יתערון לנפקא ובהני קלין דלתתא יהבין ישראל חילא (לרחמי מתתא ואתער שופר גדול) לעילא ועל דא בעינן לזמנא שופר ביומא דא ולסדרא קלין לכוונא ביה בגין לאתערא שופר אחרא דביה כלילן קלי לעילא (ולסדרא קלין בשופר). 

סדרא קדמאה קלא נפיק ומתעטר לעילא סליק רקיעין ואתבקע בין טורי רמאי ומטי לגביה דאברהם ושריא ברישיה ואתעטר ואתער הוא ואתקן לכורסייא. ובספרא דאגדתא תנינן בשעתא דההוא קלא קדמאה סליק אתער ואתעטר אברהם ואתקן לכרסייא פקדין עליה (ס&quot;א או&quot;א) אבא. אדהכי סלקא תניינא תקיפא לתברא תוקפי רגיזין. 

ודא סדרא תניינט ההוא קלא תבירא בתוקפוי וכדין סלקא וכל דינין דיתערון (ס&quot;א דאתערען) קמיה אתברו עד דסליק לאתריה דיצחק. כיון דיצחק אתער וחמי לאברהם מתקן לכורסייא לקיימא קמיה כדין אתכפיא ותבר תוקפא קשיא ובהאי בעי מאן דתקע לכוונא לבא ורעותא בגין לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא. הה&quot;ד אשרי העם יודעי תרועה. יודעי ודאי. 

סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ובקע כל אינון רקיעין ורחמי מתערן ומטי ההוא קלא לרישיה דיעקב &lt;קטע סוף=דף צט ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|ק|א}}&lt;קטע התחלה=דף ק א/&gt;ויעקב אתער וחמי לאברהם מתתקן בגיסא אחרא כדין אחידן תרוייהו ביה ביצחק דא מהאי סטרא ודא מהאי סטרא ולא יכלין תוקפוי לנפקא לבר. '''והני תלתא סדרין כלהו סדרא חד'''. 

סדרא אחרא קלא נפיק וסליק ונטיל לאברהם מאתריה ונגיד ליה לתתא לאתר דתוקפיהון דיצחק שריין וקיימן ליה לאברהם בגווייהו. סדרא תניינא נפיק קלא תבירא לא תקיפא כקדמאה. לא דחליש ההוא קלא דתקע אלא דההוא קלא לאו איהו לגבי יצחק בקדמיתא דתמן תוקפא תקיפא שריא אלא לגבי אינון בי דינא דלתתא דאינון רפויין יתיר וכלהו חמאן לאברהם לגבייהו ואתכפיין קמיה. אדהכי סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ואתעטר ברישיה דיעקב ונגיד ליה לתתא לההוא אתר דאינון גבוראן שריין וקאים לקבלייהו אברהם מהאי סטרא ויעקב מהאי סטרא ואינון באמצעיתא כדין אתכפיין כלהו ומשתכחין (ס&quot;א ומשתככי) באתרייהו. '''והני כלהו סדרא אחרא תניינא'''. 

סדרא בתראה דבעיא לסלקא לון לאתרייהו ולישבא (ס&quot;א ולישרא) בינייהו ליצחק כמלקדמין. בגין דהאי בעא לישרא ליה באתריה ולא יפוק בתוקפוי לבר כדין דינין כלהו אתכפיין ורחמין אתערו. 

על דא בעי לכוונא לבא ורעותא בהני קלי ולמחהדר בתיובתא קמי מאריהון. כדין כד ישראל מתקני ומסדרי קלין ברעותא דלבא כדקא יאות בשופרא דא אהדר ההוא שופר עלאה. וכד אהדר מעטרא ליה ליעקב ואתתקן כלא. וכורסייא אחרא רמיו וכדין חידו אשתכח בכלא וקב&quot;ה מרחם על עלמא. זכאה חולקהון דישראל דידעין לנגדא ולאמשכא &lt;קטע סוף=דף ק א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|ק|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ק ב/&gt;למאריהון מדינא לרחמי ולתקנא כלהו עלמין על ידייהו. ת&quot;ח לקביל דא תלתא ספרין פתיחין ביומא דא וכמה דרחמין מתערין ודינין קשיין אתכפיין ועאלין לדוכתייהו כך הוא לתתא כגוונא דלעילא דינין קשיין אתכפין ואתעברו מעלמא ומאן אינון אלין אינון רשעים גמורים דאינון דינין קשיין דאתכפיין ואתעברו מעלמא ועל דא נכתבים ונחתמים וכו'. אמר ר' אבא ודאי דא הוא ברירא דמלה בריך רחמנא דשאילנא ורווחנא בהני מלי. 

אמר ר' יהודה כתיב זכרון תרועה זכרון עבדינן לכוונא לבא ורעותא ישראל עבדין זכרון לתתא במה בעובדא בגין דיתער מלה כההוא גוונא לעילא. אמר ר' אלעזר כתיב בכסה ליום חגנו דאתכסייא ביה סיהרא והיך אתכסייא. אלא כד קיימא עיבא ושמשא לא נהיר כדין סיהרא אתכסייא ולא נהיר ועל דא מקמי עיבא שמשא לא נהיר כ&quot;ש סיהרא דאתכסייא ולא נהירא ועל דא בכסה ליום חגנו בה&quot;א דאתכסייא סיהרא ובמה נהיר כלא בתיובתא ובקל שופרא דכתיב אשרי העם יודעי תרועה כדין יי' באור פניך יהלכון. ת&quot;ח בהאי יומא אתכסייא סיהרא ולא נהיר עד בעשור לחדש דישראל תייבין כלהו בתיובתא שלימתא ואימא עלאה תאבת ונהרת לה והאי יומא נהירו דאימא נטלא ואשתכח חידו בכלא ועל דא כתיב יום הכפורים הוא. יום כפור מבעי ליה מאן יום הכפורים אלא בגין דתרי נהורין נהרין בחד. בוצינא עלאה נהיר לבוצינא תתאה ובהאי יומא מנהורא עלאה נהיר ולא מנהורא דשמשא ובגין כך בכסה ליום חגנו כתיב. 

רבי אבא שלח ליה לר&quot;ש אמר אימתי זווגא דכנסת ישראל במלכא קדישא שלח ליה וגם אמנה ואחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה אתרגיש רבי אבא ארים קליה בכה ואמר ר' ר' בוצינא קדישא ווי ווי לעלמא כד תפוק מניה ווי' לדרא דיהון בעלמא כד תסתלק מנהון וישתארון יתמין מנך. א&quot;ל רבי חייא לר' אבא האי דשלח לקבלך מאי קאמר אמר ודאי לאו זווגא דמלכא במטרוניתא אלא בזמנא דנהרא מאבא עלאה וכד אתנהרא מניה קרינן לה קדש דהא מבי אבא נטלא האי וכדין מזדווגי כחדא בגין דמלכא קדש אקרי דכתיב קדש ישראל ליי' דנטיל מאתר דאקרי קדש. כדין אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי דהא מבי אבא שמא דא ולא מבי אמא ועל דא ותהי לי לאשה לאזדווגא כחדא בזמנא דא ולא בזמנא אחרא דזמנא דנטלא מבי אבא ולא בזמנא דנטלא מבי אימא ויום הכפורים אוכח דתשמיש המטה אסור בגין דזווגא לא אשתכח דהא מבי אימא נטלא ולא מבי אבא. א&quot;ר חייא ודאי זכאה דרא דר&quot;ש שארי בגויה זכאין אינון דקיימין קמיה כל יומא. 

א&quot;ר אבא בראש השנה נברא אדם וקאים בדינא קמי מאריה ותב &lt;קטע סוף=דף ק ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קא|א}}&lt;קטע התחלה=דף קא א/&gt;בתיובתא וקביל ליה קודשא בריך הוא. אמר ליה אדם אנת תהא סימנא לבניך לדרי דרין בהאי יומא קיימין בדינא ואי יתובון אנא אקבל לון ואיקום מכורסייא דדינא ואתקיים על כורסייא דרחמי וארחם עלייהו. ודוד אמר אהבתי כי ישמע יי' את קולי תחנוני ועל דא כתיב כי עמך הסליחה למען תורא. וכתיב כי עמך מקור חיים באורך נראה אור:

אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם רבי חייא פתח לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. לדוד משכיל הא תנינן בעשרה זיני זמרא אתקרי (נ&quot;א אתתקן) ספר תהלים. בנצוח. בנגון. במשכיל. במכתם. במזמור. בשיר. באשרי. בתפלה. בהודאה. בהללויה. ועלאה מכלהו הללויה והא אוקמוה. הכא משכיל אתריה ידיע מהו משכיל מייא דאחכימו לאינון דשתו להו ההוא אתר (ס&quot;א דמשתדלין בההוא אתר) דאקרי משכיל כד&quot;א משכיל על דבר ימצא טוב. ובגין דאקרי הכי תליא ביה סליחה חירו דחירין הה&quot;ד אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. מאי כסוי חטאה הא אוקמוה דהוא כסוי מב&quot;נ ההוא חטאה דחב לקב&quot;ה ואודי קמי קב&quot;ה אבל (ס&quot;א כסוי חטאה) ת&quot;ח כד ב&quot;נ חטי וחב זמנא חדא ותרין ותלתא ולא אהדר ביה הא חובוי באתגלייא אינון ומפרסמי לון לעילא ומפרסמי לון לתתא וכרוזי אזלין קמיה ומכרזי אסתלקו מסחרניה דפלנייא נזיף הוא ממאריה נזיף הוא לעילא נזיף הוא לתתא ווי ליה דפגים דיוקנא דמאריה ווי ליה דלא חייש ליקרא רמאריה קב&quot;ה גלי חוביה לעילא הדא הוא דכתיב יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. וכד בר נש אזיל בארחא דאמריה ואשתדל בפולחניה ואזדמן ליה חטאה חד כלא מכסין עלוי' עלאין ותתאין דא אקרי כסוי חטאה. 

א&quot;ל ר' אבא עד כען לא מטית לעקרא דמלה ושפיר קאמרת. והאי דקאמרו חברייא שפיר. אבל אי הכי מכוסה חטאה מבעי ליה מהו כסוי חטאה. אלא תרי מלי דחכמתא אית ביה ותרוייהו הכי. חד כמה דתנינן דעובדין טבין דבר נש עביד בהאי עלמא עבדין ליה בההוא עלמא לבושא יקירא עלאה לאתלבשא בהו. וכד בר נש אתקין עובדין טבין וגברין עליה עובדין בישין ואשגח ביה קב&quot;ה ועובדוי בישין סגיאין ואיהו רשע דאשתכח חטאה קמי מאריה ותוהא על אינון טבאן דעבד בקדמיתא הא אתאביד הוא מכלא מהאי עלמא ומעלמא דאתי. מה עביד קב&quot;ה מאינון טבאן דעביד האי חטאה בקדמיתא. אלא קב&quot;ה אף על גב דההוא רשע חטאה אתעביד. אינון טבאן וזכיין לא אתאבידו אית צדיק דאזיל בארחוי דמלכא עלאה ואתקין לבושוי מעובדוי ועד לא אשלים לבושוי אסתלק. קב&quot;ה אשלים ליה מאינון עובדין דעבד (ס&quot;א דאביד) האי רשע חטאה ואשלים לבושוי לאתתקנא בהו בההוא עלמא הה&quot;ד יכין וצדיק ילבש ההוא חטאה אתקין וצדיק אתחפי ממה דאיהו תקין הה&quot;ד כסוי חטאה (כסוי הוא מידא דחטאה אתחפי מחטאה) וע&quot;ד לא כתיב מכוסה אלא כסוי. וחד. דאתחפי ההוא חטאה דהאי זכאה באינון דאקרון מצולות ים דהא מאן דנפיל במצולות ים לא אשתכח לעלמין בגין דמיין חפין עלייהו (מאן מצולות ים) כד&quot;א ותשליך &lt;קטע סוף=דף קא א/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קא ב/&gt;במצולות ים כל חטאתם. מאן מצולות ים אלא רזא יקירא הוא והא (ס&quot;א אוקמוה ר&quot;ש אמר) אוקמיה ר&quot;ש ואמר כל אינון דאתו מסטרא תקיפא ואתאחדו בזינין בישין בכתרין תתאין כגון עזאזל ביומא דכפורי דא אקרי מצולות ים כזפטא דכספא כד בחנין ליה בנורא הה&quot;ד הגו סיגים מכסף כך האי מאינון מצולות ים הוא ומצולות ים אקרי מצולות מההוא ים קדישא מצולות זוהמא דכספא ועל דא כל אינון חטאין דישראל שדיין לגויה (ס&quot;א לגביה) והוא קביל לון וישתאבון בגויה. מ&quot;ט בגין דאיהו חטאה אקרי מאי חטאה גרעונא וע&quot;ד הוא גרעונא דכלא ונטל גרעונא דגופא ודנפשא. בהאי יומא נחית האי מצולות ים זוהמא (דכספא) דנפשא ונטיל זוהמא דגופא. מאן היא זוהמא דגופא דא אינון חובין דאתעבידו על ידי דיצר הרע דאקרי מזוהם מנוול. אמר ר' יוסי תנן ונתן אהרן על שני השעירים גורלות אי הכי יקרא הוא דעזאזל חמיתון עבדא דשדי עדבין במאיה ארחיה דעלמא לא נטל אלא מה דיהיב ליה מאריה. אבל בגין דסמאל זמין האי יומא בדלטורא ובגין דלא יהא ליה פטרא (ס&quot;א בהאי עדבא הוא סלקא ביה) יהבין ליה חולקא בהאי. והאי עדבא מגרמיה הוא דסליק ביה דאמר ר' יהודה א&quot;ר יצחק מלה עלאה אשכחנא בעדבא. עדבא דיהושע כתיב ביה על פי הגורל. ע&quot;פ הגורל וואי דאיהו אמר דא חולקא דיהודה דא דבנימין וכו' וכן כלהו אוף הכא כיון דכהנא שוי ידוי אינון עדבין מדלגי וסלקין בידא דכהנא (נ&quot;א דסלקין עדבין בידא דכהנא אינון מדלגי מן ידוי) ושארן באתרייהו הה&quot;ד והשעיר אשר עלה עליו הגורל עלה עליו ודאי. ולא דא בלחודוי אלא בכל זמנא דדלטורא זמין ואתיהיב ליה רשותא בעינן לשואה לקבליה במה דיתעסק ושביק לון לישראל בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא הה&quot;ד ויאמר יי' אל השטן מאין תבא והא תנינן משוט בארץ מאי הוא אלא האי הוא דלטורא רבא מקטרגא דישראל והא אתערו חברייא (דודאי) בההיא שעתא דהוו זמינין ישראל למעבר ימא ולאתפרעא ממצראי אמר אנא אעברנא בארעא קדישא וחמינא דלא אתחזון אלין למיעל בגוה א אנת דאין דינא דינייהו הכא ממצראי מה שניין אלין מאלין או ימותון כלהו כחדא או יהדרון כלהו למצרים ולאו אנת הוא דאמרת ועבדום וענו אותם ת' שנה והא לא סליקו מחושבנא אלא רד&quot;ו ולא יתיר. אמר קב&quot;ה מה אעביד אשתדלותא בעייא הכא לאייתאה לקרבא לקבליה יהיבנא ליה במה דיתעסק וישבוק בהו לבני והא אשתכח במאן דיתעסק מיד אמר ליה השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמהו בארץ. מיד פלג ליה דלטורא במלין ויען השטן את יי' ויאמר החנם ירא איוב אלקים. לרעיא דבעי לאעברא עאניה בחד נהרא אעבר זאבא לקטרגא ליה בעאניה רעיא הוה חכים אמר מאי אעביד דבעוד דאנא אעבר לטלייא יקטרג הוא בעאני זקיף עינוי וחמי בין עאוא חד תיישא מאלין תיישי ברא דהוה רב ותקיף אמר אשדי דא לקבליה ובעוד דמקטרגי דא בדא אעבר לכל עאנא וישתזבון מניה. כך קב&quot;ה אמר ודאי הא תיישא חד רב ותקיף ואלים אשדי לקבליה ובעוד דהוא ישתדל ביה יעברון בני ולא ישתכח קטיגורא לגבייהו. מיד ויאמר יי' אל השטן השמת לבך עד דקב&quot;ה זווג להו כחדא דכתיב הנו בידך. בעוד דהוא אשתדל ביה שביק לון לישראל ולא אשתכח קטיגורא לגבייהו. אוף הכי בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא ובעינא לשדרא לקבליה במה דיתעסק (כגוונא דיליה) ובעוד דאיהו אשתדל ביה שביק לון לישראל ומתלא אמרא לזלזולא דבי מלכא הב ליה זעיר חמרא וישבחך קמי מלכא ואי לאו יימא למלכא מלה בישא. לזמנין נטלין לה לההיא מלה עלאי דבי מלכא ומלכא עביר דינא בגיניה.&lt;קטע סוף=דף קא ב/&gt; {{ממ זהר משולב|ג|קב|א}}&lt;קטע התחלה=דף קב א/&gt;ר' יצחק אמר לשטייא דקאים קמי מלכא הב ליה חמרא ולבתר אימא ליה ואחזי ליה כל אינון טעוון דעבדת וכל אינון בישין והוא ייתי וישבחך ויימא דלא ישתכח בעלמא כוותך אוף הכא הא קאים דלטורא תדיר קמי מלכא. ישראל יהבין ליה האי דורון ובהאי דורון פתקא לכל בישין ולכל טעוון ולכל חובין דעבדו ישראל והוא אתי ומשבח להו לישראל ואתעביד סניגורא עלייהו וקב&quot;ה אהדר כלא לרישא דבישי דעמיה בגין דכתיב כי גחלים אתה חותה על ראשו. א&quot;ר יוסי ווי לון לעמא דעשו בשעתא דהאי שעיר משדרי לההוא דלטורא ממנא דעלייהו דבגיניה אתי לשבחא לון לישראל וקב&quot;ה אהדר כל אינון חובין לרישא דעמיה בגין דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. א&quot;ר יהודה אלמלי הוו ידעי עכו&quot;ם מהאי שעיר לא שבקין לון לישראל יומא חד בעלמא. ת&quot;ח כל ההוא יומא משתדל איהו בההוא שעיר ובגין כך קב&quot;ה מכפר להו ישראל ודכי לון מכלא ולא אשתכח קטגוריא קמיה לבתר הוא אתי ומשבח להו לישראל וכדין שאיל ליה כד&quot;א ויאמר יי' אל השטן מאין תבא אתיב בתושבחתייהו דישראל וקטיגורא אתעביד סניגורא ואזיל ליה. כדין קב&quot;ה אמר לשבעין שרין דחסרין כורסייא חמיתון האי דלטורא היאך קאים על בני תדיר (אסתכמו) הא חדא דאשתכח (ס&quot;א אשתדר) גביה בפתקא דכל חובייהו וכל טעותייהו וכל מה דחטו וחבו קמאי והוא קביל לון כדין אסתכמו כלהו דיהדרון אינון חובין על עמיה. רבי אבא אמר כל אינון חובין וחטאין מתדבקין ביה כמה דכתיב ותשליך במצולות ים כל חטאתם ולבתר כלהו מתהדרן ברישיהון דעמיה הה&quot;ד ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה. בהאי יומא מתעטר כהנא בעטרין עלאין והוא קאים בין עלאי ותתאי ומכפר עליה ועל ביתיה ועל כהני ועל מקדשא ועל ישראל כלהו. תאנא בשעתא דעאל בדמא דכפר מכוין ברישא דמהימנותא ואדי באצבעיה כמה דכתיב והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת והיך עביד בסים בקפטא (ס&quot;א בקטפא) דאצבעא ואדי כמצ&quot;יף בטיצפין דאצבעא לסטרי קפתורא (ס&quot;א קטעורא) (ס&quot;א כפורתא) אדי ואתכוון ושארי לממני אחת. אחת ואחת אחת בלחודהא אחת דכליל כלא. אחת שבחא דכלא, אחת דכלא אהדרן לקבלה אחת רישא דכלא לבתר אחת ואחת דאינון שריין כחדא ברעותא באחוותא ולא מתפרשין לעלמין. בתר דמטא להאי ואחת דהיא אימא דכלא מכאן שארי לממני בזווגא ומני ואמר אחת ושתים. אחת ושלש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע. בגין לאמשכא ולנגדא להאי אחת דהיא אימא (ימא) עלאה בדרגין ידיען לכתרא (ס&quot;א לנהרא לאימא) דאימא תתאה ולאמשכא נהרין עמיקין מאתרייהו לכנסת ישראל. וע&quot;ד יומא דא תרין נהורין נהרין כחדא אימא עלאה נהרא לאימא תתאה וע&quot;ד כתיב יום הכפורים כמא דאתמר. א&quot;ר יצחק קפטרא חדא קשירא ברגלוי דכהנא בשעתא דהוה עאל דאי ימות התם יפקוהו מלבר ובמה ידעי בההוא זהוריתא אתידע ואשתמודע כד לא יהפך גווני. בההוא שעתא אשתמודע דכהנא אשתכח לגו בחטאה ואי יפוק בשלם בזהוריתא אתידע ואשתמודע דיהפך גווני לחוור כדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. ואי לאו כלהו אשתכחו בצערא והיו ידעי כלא דלא אתקבלו צלותהון. א&quot;ר יהודה כיון דהוה עאל וטמטם עינוי דלא לאסתכלא במה דלא אצטריך והוה שמע קל גדפי כרובייא מזמרי ומשבחי. הוה ידע כהנא דכלא הוה בחדוה ויפוק בשלם ועם כל דא בצלותיה הוה ידע דמלין נפקין בחדוותא ומתקבלן ומתברכן כדקא יאות וכדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. &lt;קטע סוף=דף קב א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קב ב/&gt;רבי אלעזר שאל לרבי שמעון אבוי א&quot;ל האי יומא אמאי הוא בהאי אתר תלי ולא בדרגא אחרא דיאות הוא למהוי בדרגא דמלכא שארי יתיר מכלא.{{ררר}} א&quot;ל ר&quot;ש אלעזר ברי הכי הוא ודאי ויאות שאלת. ת&quot;ח מלכא קדישא שביק היכליה וביתיה בידא דמטרוניתא ושבק לבנוי עמה בגין לדברא לון ולאלקאה לון ולמשרי בגוויה דאי זכאן מטרוניתא עאלת בחדוותא ביקרא לגבי מלכא. ואי לא זכאן היא ואינון אתהדרו בגלותא והא אוקימנא כמה דכתיב &quot;משדד אב יבריח אם&quot; וכתיב &quot;ובפשעכם שלחה אמכם&quot;. וע&quot;ד אית יומא חד בשתא לאשגחא בהו ולעיינא בהו. וכד אזדמן האי יומא אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמן לקבליה לאסתכלא בהו בישראל וישראל אזדרזו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדן אזדמן להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא. 

בני מלכא בנהא דאתפקדן בידהא כלהו זכאין כלהו בלא חטאן בלא חובין כדין אזדווגת (ס&quot;א וכד אזדמן האי יומא וישראל אזדמנו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדין אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמנת לקבלה לאסתכלא בהו בישראל וחמאת בני מלכא בנהא (נ&quot;א ברה) דאתפקדון בידהא דמטרוניתא כלהו זכאין כלהו בלא חטאין בלא חובין כדין אזמינת להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא כדין מטרוניתא עאלת) לגבי מלכא בנהירו בחדווה בשלימו ברעותא דהא רביאת בנין למלכא עלאה כדקא יאות. וכד האי יומא לא אשתכחו כדקא יאות ווי לון ווי לשלוחיהון ווי דהא מטרוניתא אתרחקת מן מלכא ואמא עלאה אסתלקת ולא נפיק מנה חירו לעלמין. 

זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אוליף לון אורחוי בגין לאשתזבא מן דינא וישתכחון זכאין קמיה הה&quot;ד כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. וכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאתיכם וגו'. ובחמשה עשר יום לחדש השביעי וגו'. 


ר' יוסי שאל לר' אבא א&quot;ל הני חמשה עשר יום מאי קא מיירי. א&quot;ל ודאי רזא יקירא הוא. ת&quot;ח בין לעילא בין לתתא כל חד וחד בארחיה נטלא ובארחיה יתבא ובארחיה אתער ועביד מאי דעביד. האי עשיר מכנסת ישראל אינון. ויומא עשיראה בעשיראה קיימא. ועל דא בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית וגו' והאי יומא הוא דילה וחמשה יומין אחרנין דמלכא הוא. ההוא יומא דאתי עלה דהא חמישאה ביה יתיב מלכא בתרעא. ובכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא. חמשה עלייהו דמלכא הוא ההוא יומא דאתי עלה בגין כך חמשה יומין מירחא לאורייתא. 

ואי תימא שביעאה בזמנא דתרין אבהן משתכחי ביה דהא מלכא בהו וכדין מתעטר בכלא וחד מלה שביעאה וחמישאה. ת&quot;ח חמישאה דיליה הוא ודאי כמה דאתמר וכדין נהיר אבא לאמא ואתנהירו מנה חמשין תרעין לאנהרא לחמישאה. ואי תימא שביעאה בגין דמלכא בשלימו דאבהן ועטרה ירית משביעאה כמה דכתיב צאינה וראינה בנות ציון וע&quot;ד בשביעאה הוא יומא דמעטרא מלכא בעטרוי וכדין ירית מלכא לאבא ואמא דמזדווגין כחדא. ועל דא כלא בחד תלייא:

ובחמשה עשר יום. רבי יהודה פתח וישמע הכנעני מלך ערד. תנינן ג' מתנן עלאין אזדמנו להו לישראל ע&quot;י תלתא אהין משה אהרן ומרים. מן בזכות משה. ענני כבוד בזכות אהרן. באר בזכות מרים. וכלהו אחידן לעילא. מן בזכות משה דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים &lt;קטע סוף=דף קב ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קג|א}}&lt;קטע התחלה=דף קג א/&gt;מן השמים (דייקא) דא משה. ענני כבוד בזכות אהרן דכתיב אשר עין בעין (אהרן) נראה אתה יי' וגו' וכתיב וכסה ענן הקטרת. מה להלן שבעה אף כאן נמי שבעה דהא בקטרת שבעה עננין מתקשרן כחדא (ועוד) ואהרון רישא לכל שבעה עננין הוא והוא קשיר לשית אחרנין ביה בכל יומא. באר בזכות מרים דהא היא ודאי באר אתקרי. ובספרא דאגדתא ותתצב אחותו מרחוק לדעה וגו'. דא הוא באר מים חיים וכלא קשורא חד. מתה מרים אסתלק באר דכתיב ולא היה מים לעדה ובההיא שעתא בעאת באר אחרא לאסתלקא דהוה שכיח עמהון דישראל. כד חמאת שתא עננין דהוו קשירין עלה אתקשרת היא בהו. מית אהרן אסתלקו אינון עננין ואסתלק עננא דבירא עמהון אתא משה אהדר להו הה&quot;ד עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם. לקחת מתנות ודאי. אינון מתנות דהוו בקדמיתא. באר ועננין. באר דא באר דיצחק. עננים אלין עננים דאהרן. א&quot;ר יצחק מפני מה זכה אהרן לדא בגין דאיהו קשיר בעננים (נ&quot;א רישא לעננים) והוא אקשיר כל יומא ויומא לכלהו כחדא דמתברכאן כלהו על ידוי. ת&quot;ח על כל חסד דעבד קב&quot;ה בישראל קשיר עמהון ז' ענני יקירן וקשיר להו בכנסת ישראל דהא עננא דילה אתקשר בשיתא אחרנין ובכלהו שבעה אזלו ישראל במדברא. מ&quot;ט בגין דכלהו קשרא דמהימנותא נינהו ועל דא בסכות תשבו שבעת ימים. מאי קא מיירי בגין דכתיב בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי ובעי ב&quot;נ לאחזאה גרמיה דיתיב תחות צלא דמהימנותא. תא חזי כל אינון שנין דקאים אהרן הוו ישראל בצלא דמהימנותא תחות אלין עננין. בתר דמית אהרן אסתלק עננא חד דהוא ימינא דכלא וכד האי אסתלק אסתלקו כל שאר עמיה (נ&quot;א עננין) ואתחזיאו כלהו בגריעותא והא אוקמוה דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן. אל תקרי ויראו אלא וייראו מיד וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים. שמע דאסתלקו אינון עננים ומית תיירא רברבא דכל אינון עננים אתקשרו ביה. אמר רבי יצחק הכנעני מלך ערד יושב הנגב ודאי. וכד אתו אינון מאללין דשדר משה אמרו עמלק יושב בארץ הנגב בגין לתברא לבייהו דהא בעמלק אתבר חיליהון בקדמיתא. אמר רבי אבא וישמע הכנעני מאי קא מיירי הכא בתר דאסתלקו אינון עננים אלא כנען כתיב ביה ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. הכא אוליפנא מאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אתחזי למהוי עבד לעבדי עבדין הה&quot;ד וילחם בישראל וישב ממנו שבי הוא נטל עבדין מישראל לגרמיה ועל דא כתיב כל האזרח בישראל ישבו בסכות כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסכות תחות צלא דמהימנותא. ומאן דליתיה מגזעא ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפוק גרמיה מתחות צלא דמהימנותא. כתיב כנען בידו מאזני מרמה דא אליעזר עבד אברהם. ות&quot;ח כתיב ארור כנען. ובגין דזכה כנען דא לשמשא לאברהם כיון דשמש לאברהם יתיב תחות צלא דמהימנותא זכה למיפק מההוא לטייא ולא עוד אלא דכתיב ביה ברכה דכתיב ויאמר בא ברוך יי'. מאי קא מיירי. דכל מאן דיתיב תחות צלא דמהימנותא אחסין חירו ליה ולבנוי לעלמין ואתברך ברכתא עלאה ומאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אחסין גלותא ליה ולבנוי דכתיב וילחם בישראל וישב ממנו שבי: &lt;קטע סוף=דף קג א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קג ב/&gt;בסכות תשבו חסר ודא עננא חד דכלהו קשירין ביה דכתיב כי ענן יי' עליהם יומם. וכתיב ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם דא הוא עננא דאהרן דאקרי יומם דכתיב יומם יצוה יי' חסדו עננא חד נטיל עמיה חמש אחרנין ואינון שית. ועננא אחרא דכתיב ובעמוד אש לילה דא נהרא להו לישראל מנהירו דאינון שית:

רבי אלעזר פתח (ואמר) כה אמר יי' זכרתי לך חסד נעוריך וגו'. האי קרא על כ&quot;י אתמר בשעתא דהות אזלא במדברא עמהון דישראל. זכרתי לך חסד דא עננא דאהרן דנטלא בחמש אחרנין דאתקשרו עלך ונהירו עלך. אהבת כלולותיך דאשתכללו לך (ס&quot;א וכלהו אשתכללו בך) ואעטרו לך ואתקינו לך ככלה דתעדי תכשיטהא וכ&quot;כ למה. בגין לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ת&quot;ח בשעתא דב&quot;נ יתיב במדורא דא צלא דמהימנותא שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא ואברהם וחמשא צדיקייא אחרנין שויין מדוריהון עמיה. אמר ר' אבא אברהם וחמשא צדיקייא ודוד מלכא שוין מדוריהון עמיה הה&quot;ד בסכות תשבו שבעת ימים. שבעת ימים כתיב ולא בשבעת ימים. כגוונא דא כתיב כי ששת ימים עשה יי' את השמים וגו'. ובעי ב&quot;נ למחדי בכל יומא ויומא באנפין נהירין באושפיזין אלין דשריין עמיה. ואמר רבי אבא כתיב בסכות תשבו שבעת ימים לבתר ישבו בסכות בקדמיתא תשבו ולבתר ישבו. אלא קדמאה לאושפיזי. תניינא לבני עלמא. קדמאה לאושפיזי כי הא דרב המנונא סבא כד הוה עייל לסוכה הוה חדי וקאים על פתחא דסוכה מלגאו ואמר נזמן לאושפיזין מסדר (נ&quot;א נסדר) פתורא וקאים על רגלוהי ומברך ואומר בסכות תשבו שבעת ימים. תיבו אושפיזין עלאין תיבו. תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו. ארים (ס&quot;א אסחי) ידוי וחדי ואמר זכאה חולקנא זכאה חולקהון דישראל דכתיב כי חלק יי' עמו וגו' והוה יתיב. תניינא לבני עלמא. דמאן &lt;קטע סוף=דף קג ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קד|א}}&lt;קטע התחלה=דף קד א/&gt;דאית ליה חולקא בעמא ובארעא קדישא יתיב בצלא דמהימנותא לקבלא אושפיזין למחדי בהאי עלמא ובעלמא דאתי. ובעי למחדי למסכני מ&quot;ט בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין דמסכני הוא. וההוא דיתיב בצלא דא דמהימנותא וזמין אושפיזין אלין עלאין אושפיזי מהימנותא ולא יהיב לון חולקהון כלהו קיימי מניה ואמרי אל תלחם את לחם רע עין וגו' אשתכח דההוא פתורא דתקין דיליה הוא ולאו דקב&quot;ה עליה כתיב וזריתי פרש על פניכם וגו' פרש חגיכם ולא חגי. ווי ליה לההוא בר נש בשעתא דאלין אושפיזי מהימנותא קיימי מפתוריה. ואמר ר' אבא אברהם כל יומוי הוה קאים בפרשת אורחין לזמנא אושפיזין ולתקנא לון פתורי. השתא דמזמנין ליה ולכלהו צדיקייא ולדוד מלכא ולא יהבין לון חולקהון אברהם קאים מפתורא וקרי סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וכלהו סלקין אבתריה. יצחק אמר ובטן רשעים תחסר. יעקב אמר פתך אכלת תקיאנה ושאר כל צדיקייא אמרי כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. דוד מלכא אמר (חסר כאן) ואשלים דינוי דכתיב ויהי כעשרת הימים ויגוף יי' את נבל וימת. מאי קא מיירי בגין דדוד שאל לנבל ואתעביד ליה אושפיזא ולא בעא. ודא זמין ליה ולא יהב ליה חולקא. ובאינון עשרה יומין דדוד מלכא דאין עלמא אתדן עליה ההוא ב&quot;נ דאשלים ליה ביש יתיר מנבל. א&quot;ר אלעזר (בג&quot;כ) אורייתא לא אטרח עליה דב&quot;נ יתיר אלא כמה דיכיל דכתיב איש כמתנת ידו וגו'. ולא לימא איניש אכול ואשבע וארווי בקדמיתא ומה דישתאר אתן למסכני אלא רישא דכלא דאושפיזין הוא ואי חדי לאושפיזין ורוי לון קב&quot;ה חדי עמיה ואברהם קרי עליה אז תתענג על יי'. ויצחק קארי עליה כל כלי יוצר עליך לא יוצלח. אר&quot;ש האי דוד מלכא א&quot;ל בגין דכל זיינין דמלכא וקרבין דמלכא בידוי דדוד אתפקדו. אבל יצחק קאמר גבור בארץ יהיה זרעו וגו'. הון ועושר בביתו וגו'. יעקב אמר אז יבקע כשחר אורך וגו' שאר צדיקייא אמרי ונחך יי' תמיד והשביע וגו'. דוד מלכא אמר כל כלי יוצר עליך לא יוצלח דהא הוא על כל זיני עלמא אתפקד זכאה חולקיה דב&quot;נ דזכי לכל האי. זכאה חולקהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ועמך כלם צדיקים וגו':

ולקחתם לכם ביום הראשון וגו'. ר&quot;ש פתח כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. כל הנקרא בשמי דא אדם דקב&quot;ה ברא ליה בשמיה (נ&quot;א בדיוקניה) דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו וקרא ליה בשמיה בשעתא דאפיק קשוט ודינא בעלמא ואקרי אלקים דכתיב אלקים לא תקלל. קרא ליה בשמיה דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו ושפיר. הא אוקימנא דכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו בשעתא דזווגא אתמר. וכך הוא בזווגא דתרווייהו בצלם ודמות ואדם מדכר ונוקבא נפק. ויברא אלקים את האדם בצלמו. בספרא דשלמה מלכא אשכחנא דבשעתא דזווגא &lt;קטע סוף=דף קד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קד ב/&gt;אשתכח לתתא שדר קב&quot;ה חד דיוקנא כפרצופא דב&quot;נ. רשימא חקיקא בצולמא וקיימא על ההוא זווגא ואלמלי אתיהיב רשו לעינא למחזי חמי ב&quot;נ על רישיה חד צולמא רשימא כפרצופא דב&quot;נ ובההוא צולמא אתברי ב&quot;נ ועד דקיימא (ס&quot;א ועד לא קיימא) ההוא צולמא דשדר ליה מארים על רישיה וישתכח תמן לא אתברי ב&quot;נ הה&quot;ד ויברא אלקים את האדם בצלמו ההוא צלם אזדמן לקבליה עד דנפיק לעלמא. כד נפק. בההוא צלם אתרבי בההוא צלם אזיל הה&quot;ד אך בצלם יתהלך איש. והאי צלם איהו מלעילא. בשעתא דאינון רוחין נפקין מאתרייהו כל רוחא ורוחא אתתקן קמי מלכא קדישא בתקוני יקר בפרצופא דקאים בהאי עלמא. ומההוא דיוקנא תקונא יקר נפיק האי צלם. ודא תליתאה לרוחא ואקדימת בהאי עלמא שעתא דזווגא אשתכח ולית לך זווגא בעלמא דלא אשתכח צלם בגווייהו. אבל ישראל קדישין האי צלם קדישא ומאתר קדישא אשתכח בגווייהו. ולעכו&quot;ם צלם מאינון זינין בישין מסטרא דמסאבותא אשתכח בגווייהו. וע&quot;ד לא ליבעי לאיניש לאתערבא צולמא דיליה בצולמי דעובדי כו&quot;ם בגין דהאי קדישא והאי מסאבא:

תא חזי מה בין ישראל לעמין עובדי כו&quot;ם וכו' עד דמלכא דזמין אושפיזון. זה המאמר כתיב בפ' ויחי יעקב דף רכ ע&quot;א שורה ראשונה (ושייך כאן) ואלו החלופים מצאתי בין כתוב בהעתק לבין הכתוב שם. שורה כ&quot;ג במקום עלמין מצאתי צולמים. שורה כ&quot;ה במקום יעדי דיני גריע'. שורה כ&quot;ו במקום ידיה מצאתי דינא. שורה ל&quot;א מי יתן ערב ודא כד נהרא סיהרא וליליא אתתקן בנהורא. שורה ל&quot;ה עובדין. מצאתי בריין ע&quot;ב שורה ה' בית חילא. שורה ו' יצרתיו היינו וענף עץ עבות. אף עשיתיו. שורה י&quot;ד לחירו וע&quot;ד קרינאי ליה יום הראשון דא בספרא דאגדתא ושפיר הוא. שורה כ&quot;ה דאבא בג&quot;כ כלא יאה ולא בסימא לפירין ולא עביד פירין. שם הדין צ&quot;ל תרין. שורה כ&quot;ו לבירא ד&quot;א. שורה כ&quot;ט יעקב צ&quot;ל בירא. שורא ל&quot;א דא בדא צ&quot;ל דא שלא דא. שורה ל&quot;ג צ&quot;ל אעג דבהאי נחל דינא לא אשתכח ביה. שורה ל&quot;ה צ&quot;ל דצדיק איכא וכנישו רברבא נפקי מנייהו. שורה ל&quot;ו צ&quot;ל מנייהו לא איבא ולא טעמא. שם וכלא שפיר וע&quot;ד אתרוג בשמאלא) ובסוף המאמר מצאתי כתיב. דכתיב ביום השמיני עצרת תהיה לכם דהא יומא דא ממלכה הוא בלחודוי חדוותא דיליה בהו בישראל. מתל למלכא דזמין אושפיזין. אשתדלו בהו כל בני היכליה לבתר אמר מלכא עד כאן אנא ואתון אשתדלנא כלהו באושפיזין וקרבתון קרבנין על שאר עמין בכל יומא מכאן ולהלאה אנא ואתון נחדי יומא חד הה&quot;ד ביום השמיני עצרת תהיה לכם. לכם לקרבא קרבנין עלייכו אבל אושפיזי מהימנותא במלכא משתכחו תדירא. וביומא דחדוות דמלכא כלהון מתכנפי עמיה ומשתכחן. ועל דא כתיב עצרת תרגומו כנישו. והאי יומא יעקב הוא רישא לחדוותא. וכל אינון אושפיזי חדאן עמיה ועל דא כתיב אשריך ישראל מי כמוך וכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר:

ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור וגו' א&quot;ר אלעזר הא אוקמוה אבל אמאי אסמיך קב&quot;ה פש' דא לפרשת מועדים. אלא כלהו בוצינין עלאין כלהו בוצינין לאדלקא משח רבות עלאה והא אתמר. ועל ידייהו דישראל מתברכאן עלאין ותתאין ואדליקו בוצינין כמה דאוקמיה דכתיב שמן וקטרת ישמח לב חדוות' דעלאין ותתאין:&lt;קטע סוף=דף קד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קה|א}}&lt;קטע התחלה=דף קה א/&gt;רבי אבא פתח שמחו ביי' וגילו צדקים (שמחו ביי' כד&quot;א) וכתיב זה היום עשה יי' נגילה ונשמחה בו ואוקמוה דהא בקב&quot;ה (נ&quot;א במועדיא) בעי למהדי (ליה) ולאנהרא (ליה) אנפין וישתכח בר נש בחדווה (עמיה) בגין דההוא חדווה דקב&quot;ה הוי דכתיב נגילה ונשמחה בו ביומא. בו בקב&quot;ה וכלא חד מלה. שמחו ביי' כד דינין אתכפיין ורחמי אתערו וכד מתערי רחמי כדין וגילו צדיקים (כתיב) צדיק וצדק מתברכאן כחדא דאקרון צדיקים כמה דאתמר דהא אלין מתברכאן (ס&quot;א מברכין) לעלמין ודאן לעלמין כלהו. והרנינו כל ישרי לב. אלין בני מהימנותא לאתקשרא בהו ובכלא בעי עובדא לתתא לאתערא לעילא ת&quot;ח מאן דאמר דלא בעיא עובדא בכלא או מלין לאפקא לון ולמעבד קלא בהו. תיפח רוחיה והא הכא פרשתא דא אוכח אדלקות בוצינייא וקטרת בוסמין (כחדא בגין) דכתיב שמן וקטרת ישמח לב (ובהאי) ובעובדא דא אשתכח אדלקותא לעילא וחדוותא לתתא (ס&quot;א אדלקותא וחדוותא לעילא ותתא) ואתקשרותא כחדא כדקא יאות (ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא). אמר ר' יהודה מזבח דלתתא אתער מזבח אחרא. כהן דלתתא אתער כהן אחרא בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא. ר' יוסי ור' יצחק הוו אזלי באורחא אמר ר' יוסי לר' יצחק כתיב וקראת לשבת ענג לקדוש יי' מכבד וגו'. וכבדתו מעשות דרכיך שפיר. אבל ממצא חפצך ודבר דבר מה הוא ומאי גריעותא הוא לשבת. א&quot;ל ודאי גריעותא הוא דלית לך מלה ומלה דנפיק מפומיה דבר נש דלית לה קלא וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא. ומאי הוא ההוא דאקרי חול (לעילא) מאינון יומין דחול. וכד אתער חול ביומא קדישא גריעותא הוא לעילא ודאי וקב&quot;ה וכנסת ישראל שאלי עליה מאן הוא דבעי לאפרשא זווגא דילן מאן הוא דבעי חול הכא. עתיקא קדישא לא אתחזי ולא שרייא על חול. בגין כך הרהור מותר מאי טעמא בגין דהרהור לא עביד מדי ולא אתעביד מניה קלא ולא סליק. אבל לבתר דאפיק מלה מפומיה ההוא מלה אתעביד קלא ובקע אוירין ורקיעין וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא ועל דא ממצוא חפצך ודבר דבר כתיב. ומאן דאפיק מלה קדישא מפומיה מלה דאורייתא אתעביד מניה קלא וסליק לעילא ואתערו קדושי מלכא עלאה ומתעטרן ברישיה וכדין אשתכח חדוותא לעילא ותתא. א&quot;ל ודאי הכי הוא והא שמענא מלה אבל מאן דשארי בתעניתא בשבתא עביד גריעותא לשבת או לא. אי תימא דלא עביד גריעותא הא סעודתי דמהימנותא בטיל מניה ועונשיה סגי הא חדוותא דשבת בטיל מניה. א&quot;ל מלה דא שמענא דדא הוא דאשגחן עליה מלעילא מכל בני עלמא בגין דהאי יומא חדוותא הוא לעילא ותתא חדוותא דכל חדוון חדוותא דכל מהימנותא ביה אשתכח ואפילו רשעים דגיהנם נייחין בהאי יומא. והאי בר נש לית ליה חדווה ולית ליה נייחא ושניא דא מכל עלאין ותתאין כלהו שאלין עליה מאי שניא דפלנייא הוא בצערא. ובשעתא דעתיקא קדישא אתגלי בהאי יומא ואשתכח האי בצערא צלותיה סלקא וקיימא קמיה כדין אתקרעו כל גזרי דינין דתגזרו עליה ואפילו אסתכמו בבי דינא דמלכא עליה לביש כלא אתקרע בגין דבשעתא דעתיקא אתגלייא כל חירו וכל חידו אשתכח בגין דאתגליא בהלולא דמלכא. ועל דא תנינן קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. מאן שבעים שנה אלא אע&quot;ג דאסכמו עליה כל אינון שבעין כתרי מלכא דהוא אתחזי בהו כלא אתקרע בגין דעתיקא קדישא נטיל (ס&quot;א בטיל ליה והני) ליה לבר נש. והני &lt;קטע סוף=דף קה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קה ב/&gt;מילי כד מתערי עליה בחלמא בליליא דשבתא. למלכא דעביד הלולא לבריה וגזר חדווה על כלא בהאי יומא דהלולא כל עלמא הוו חדאן ובר נש חד הוה עציב תפיש בקולרא. אתא מלכא לחדוותא חמא כל עמא חדאן כמה דאיהו גזר. זקף עינוי חמא ההוא בר נש תפיש בקולרא עציב. אמר ומה כל בני עלמא חדאן בהלולא דברי ודא תפיש בקולרא. מיד פקיד ונפקי ליה ושארו ליה מקולריה (ס&quot;א מקטרוי). כך האי דשארי בתעניתא בשבתא כל עלמא חדאן ואיהו עציב והאי אתפש בקולרא. בשעתא דעתיקא קדישא אתגלייא בהאי יומא ואשתכח האי בר נש תפיש בקולרא אע&quot;ג דאסכימו עליה כל אינון שבעין שנין דאמרן כלא אתקרע ולא שארי עליה דינא. ביומא אחרא אית ביה רשו למקרע ליה בההוא יומא כ&quot;ש שבת דלית לך יום דלא אשתכח ביה חילא ומאן דשארי בתעניתא דחלמא בההוא יומא לא סליק ההוא יומא עד דקרע דיניה אבל לאו דשבעים שנה כיומא דשבת. בגין כך בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא דלית רשו ליומא על יומא אחרא. כל יומא מה דאירע ביומיה עביד דלא אירע ביומיה לא עביד ועל דא לא לבעי ליה לאינש לסלקא ליה מיומא דא ליומא אחרא ובגין כך דבר יום ביומו תנינן ולא דבר יום ליומא אחרא. ותא חזי לאו למגנא מתערי עליה בחלמא בגין למתבע עליה רחמי ווי לההוא בר נש דלא מתערי עליה ולאו אודעו ליה בחלמא דהא אקרי רע ובגיני כך לא יגורך רע כתיב. וכתיב בל יפקד רע בל יפקד בגין דאיהו רע אמר רבי יוסי כתיב ממצוא חפצך ודבר דבר. כיון דכתיב ממצוא חפצך מהו ודבר דבר אלא עד דיגזר מלה כדקא יאות וימלל ליה ודאי כך הוא ברירא דמלה משמע דכתיב ודבר דבר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע:

ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי וגו'. ויצא רבי יהודה אמר נפק מכללא דחולקא דישראל דנפק מכללא דכלא נפק מכללא דמהימנותא. וינצו במחנה מכאן אוליפנא כל מאן דאתי מזוהמא דזרעא לסוף גלייה ליה קמי כלא. מאן גרים ליה זוהמא דחולקא בישא דאית ביה דלית ליה חולקא בכללא דישראל. רבי חייא פתח כבוד אלקים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר. כבוד אלקים הסתר דבר דלית רשו לבר נש לגלאה מלין סתימין דלא אתמסרו לאתגלייא מלין דחפא לון עתיק יומין כד&quot;א לאכול לשבעה ולמכסה עתיק. לאכול לשבעה עד ההוא אתר דאית ליה רשו ולא יתיר ועכ&quot;ד ולמכסה עתיק למכסה עתיק ודאי. דבר אחר לאכול לשבעה אינון חברייא דידעין ארחין ושבילין למיהך בארח מהימנותא כדקא יאות כגון דרא דר&quot;ש שארי בגויה ולמכסה עתיק מדרין אחרנין דהא כלהון לא אתחזון לאכול ולשבעה ולאתגלייא מלין בגווייהו. אלא למכסה עתיק כד&quot;א אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. ביומוי דר' שמעון הוה בר נש אמר לחבריה פתח פיך ויאירו דבריך בתר דשכיב הוו אמרי אל תתן את פיך וגו'. ביומוי לאכול לשבעה בתר דשכיב ולמכסה עתיק דחברייא מגמגמי ולא קיימי במלין. דבר אחר לאכול לשבעה באינון מלין דאתגליין ולמכסה עתיק באינון מלי דאתחפיין: &lt;קטע סוף=דף קה ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קו|א}}&lt;קטע התחלה=דף קו א/&gt;ויקוב בן האשה הישראלית את השם מהו ויקוב רבי אבא אמר ויקוב ודאי כד&quot;א ויקוב חור בדלתו נקיב מה דהוה סתים. ושם אמו שלומית בת דברי עד כאן סתים שמא דאמיה כיון דכתיב ויקוב נקיב שמא דאימיה. אמר רבי אבא אי לאו דבוצינא קדישא קיימא בעלמא לא ארשינא לגלאה (מכאן ולהלאה) דהא לא אתיהיב מלה דא לגלאה אלא לחברייא דאינון בין מחצדי חקלא (דאי לאו) תיפח רוחיהון דאינון דאתיין לגלאה לאינון דלא ידעי. ת&quot;ח כתיב וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי האי קרא הא אוקימנא אבל דא בר אינתו אחרא דאבוי בעלה דשלומית הוה. וכיון דאתא ההוא מצראה עלה בפלגות ליליא תב לביתא וידע מלה אתפרש מנה ולא אתא עלה. ונטל אינתו אחרא ואוליד להאי ואקרי איש הישראלי. ואחרא בן הישראלית. אי אינון אינצו הכא כחדא מאי קא בעי הכא שמא קדישא ואמאי קלל שמא קדישא. אלא איש הישראלי אמר מלה מאמיה מגו קטטה. מיד ויקוב בן האשה הישראלית. כד&quot;א ויקוב חור בדלתו. רזא דמלה נטל ה' דשמא קדישא ולייט לאגנא על אמיה ודא הוא נקיבא דאיהו נקיב ופריש שמא קדישא. ולמחצרי חקלא אתמר. ורזא דמלה כן דרך אשה מנאפת וגו' זכאה חולקהון דצדיקייא דידעין מלה ומכסיין לה. וע&quot;ד אתמר ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל. ה' בתראה הות נוקבא דינקא בתרין סטרין בגין כך נטלא זיינין דמלכא ונקמת נקמתא. דכתיב הוצא את המקלל. על דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דחילו דאמא אקדים לאבא. וזכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי:

ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. רבי יהודה אמר הא אוקמוה. אבל כי יקלל אלקיו סתים ובגין דאמר אלקיו סתם לכך ונשא חטאו דהא לא ידעינן מאן הוא דחלא דיליה אי אחד מן השרים או חד מן ככביא או חד מדברי עלמא. א&quot;ר יוסי אי צדיק גמור הוא לא יתער (ס&quot;א מלה) חיליהון וכיון דאתער מלה דא חיישינן מינות אזדריקת ביה ולא ימות (ס&quot;א א&quot;ר יוסי אפילו צדיק גמור לא ימות) על דא בגין דאיהו מלה סתים. רבי יהודה אמר דאין ליה לטב בהא דאי אמר אלקי יכיל למטען אלקי דהוה עד השתא דאתמשכנא אבתריה בלבאי והשתא אהדרנא לקבלא מהימנותא עלאה אבל אי אמר יי' אלקים או יי' ונקיב ליה בשמא האי לית ליה למטען בהאי בגין דדא הוא מהימנותא דכלא וכל את ואת דשמא קדישא דא סלקא לשמא שלימא (ס&quot;א לשבחא). ד&quot;א ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ר' יצחק אמר ויקוב בן האשה אמאי. אלא כמה דאוקמוה אבל האיש הישראלי בעלה דשלומית הוה. רבי יהודה אמר בריה דבעלה דשלומית מאנתו אחרא הוה. א&quot;ר יצחק נצו כחדא וא&quot;ל מלה מאימיה וכי אבוי הוה דאתקטל בשמא קדישא כמה דאוקמוה דכתיב הלהרגני אתה אומר דהא בשמא קדישא קטיל ליה משה ועל דא אושיט מלה לקבליה ודא הוא דכתיב ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל. ויביאו אותו אל משה. אמאי. (ס&quot;א לגבי דמשה בין דקטיל לאבוהי כו') בגין דמטא לגביה דמשה על דקטיל לאבוהי בשמא קדישא בגין כך ויביאו אותו אל משה כיון דחמא משה מיד ויניחוהו במשמר ואבא וברא נפלו בידא דמשה:

איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו רבי יצחק פתח שמע עמי ואעידה בך ישראל אם תשמע לי. לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר. כיון דכתיב לא יהיה בך אל זר מאי ולא תשתחוה לאל נכר &lt;קטע סוף=דף קו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קו ב/&gt;אלא לא יהיה בך אל זר דלא ייעול בר נש ליצר הרע בגויה דכל מאן דאתי לאתחברא ביה אל זר שריא בגויה דהא כד אתחבר ב&quot;נ ביה מיד אתי לאעברא על פתגמי אורייתא אתי לאעברא על מהימנותא דשמא קדישא ואתי לבתר למסגד לטעוון אחרן ועל דא כתיב לא יהיה בך אל זר כיון דלא יהיה בך אל זר לא תיתי למסגד לטעוון אחרן ולמעבר על מהימנותא דשמא קדישא חדא הוא דכתיב ולא תשתחוה לאל נכר ומהימנותא בישא דב&quot;נ דא הוא. ועל דא כי יקלל אלקיו דיכיל למטען דהוא לייט לההוא אל זר יצרא בישא דשרייא עליה לזמנין ואנן לא ידעינן מלוי אי קשוט או לאו ועל דא תשא חטאו אבל ונוקב שם יי' מות יומת. אמר רבי יהודה אי הכי אמאי ונשא חטאו ונסלח חטאו מבעי ליה. (ס&quot;א אלא) א&quot;ל כגון דאמר אלקי כמה דאוקימנא סתם ולא פריש. רבי חייא אמר כי יקלל אלקיו סתם ולא פירש והא ודאי ונשא חטאו. אבל ונוקב שם יי' מות יומת דהא הכא תלייא מהימנותא דכלא ולית ליה רשו למטען עליה כלל. אמר רבי יוסי הכי הוא ודאי דהא שמא דא מהימנותא דעלאי ותאי ועל דא קיימין עלמין כלהו באת חד זעירא תליין אלף אלפין ורבוא רבבן עלמין דכסופין ועל דא תנינן אתוון אלין קשירין אלין באלין וכמה אלף רבבן עלאין (ס&quot;א עלמין) תליין בכל את ואת ואסתליקו ואתקשרו במהימנותא (ואתגלייא) וסתים בהו מה דלא אתדבקו עלאין ותתאין אורייתא בהו תלייא עלמא דין ועלמא דאתי הוא ושמיה חד. ועל דא כתיב אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני וכתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך:

רבי חזקיה פתח לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה במשוך היובל. ומה טורא דסיני דאיהו טורא כשאר טורי עלמא בגין דאתחזי עליה יקרא דמלכא קדישא כתיב לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה מאן דקריב למלכא לא כ&quot;ש. ומה טורא דסיני דיכיל ב&quot;נ לאושיט ביה ידא ארח יקר בדחילו כתיב לא תגע בו יד סתם ואפילו בארח יקר. מאן דאושיט ידיה בארח קלנא לקביל מלכא לא כל שכן. רבי ייסא פתח ואמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. ומה משה דמן יומא דאתיליד זיהרא קדישא עלאה לא אעדי מניה כתיב ביה אל תקרב הלום. אמר ליה. משה עד כאן לא אנת כדאי לאשתמשא ביקרי של נעליך. ומה משה כך דהוה קריב בדחילו בקדושה כתיב ביה הכי. מאן דקריב בארח קלנא לגבי מלכא על אחת כמה וכמה. רבי אבא אמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. ת&quot;ח כד הוו ישראל במצרים היו ידעי באינון רברבי עלמא דממנן שעל שאר עמין וכל חד וחד הוה ליה דחלא בלחודוי מנייהו. כיון דאתקשרו בקשרא דמהימנותא וקריב לון קב&quot;ה לפולחניה אתפרשו מנייהו וקריבו לגבי מהימנותא עלאה קדישא ובג&quot;כ כתיב איש איש כי יקלל אלקיו ואע&quot;ג דפולחנא נוכראה הוא כיון דאנא פקודת לון ממנא לדברא עלמא מאן דלייט ומבזי לון ונשא חטאו ודאי דהא ברשותי קיימין ואזלי ומדברין בני עלמא. אבל ונוקב שם יי' מות יומת לאו ונשא חטאו כמה לאלין אלא מות יומת. מות בעלמא דין יומת בעלמא דאתי. לאלין ונשא חטאו בגין דמבזי עובדי ידי מבזי לשמשי דאנא פקידית ואסיר הוא אבל מיתה לא אתחייב בהו. ר&quot;ש הוה אזיל בארחא והוה עמיה רבי אלעזר ורבי אבא ורבי חייא ורבי יוסי ורבי יהודה מטו לחד טיקלי דמיא פוסקרא רבי יוסי בקטפוי לגו מייא אמר &lt;קטע סוף=דף קו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קז|א}}&lt;קטע התחלה=דף קז א/&gt;קוטרא דקוסטי דמיא ולואי ולא שכיח. א&quot;ל ריש אסיר לך. שמשא דעלמא הוא ואסיר לאנהגא קלנא בשמשא דקב&quot;ה וכ&quot;ש דאינון עובדי קשוט. בנימוסי דקסטירא עלאה שכיחי. פתח ואמר וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וירא אלקים את כל אשר עשה סתם אפילו נחשים ועקרבים ויתושים ואפילו אינון דאתחזון מחבלי עלמא בכלהו כתיב והנה טוב מאד כלהו שמשי עלמא מדברי עלמא ובני נשא לא ידעי. עד דהוו אזלי חמו חד חויא מדבר קמייהו אמר ר&quot;ש ודא דא אזיל לארחשא לן ניסא רהט ההוא חויא קמייהו וקטר בחד אפעה בקיטרא דאורחא סטון (ס&quot;א נצן) חד בחד ומיתו. כד מטון חמו לון לתרוייהו שכיבין בארחא. אר&quot;ש בריך רחמנא דרחיש לן ניסא דהא כל מאן דאסתכל בהאי כד איהו בקיומיה או איהו יסתכל בבר נש לא ישתזיב ודאי כ&quot;ש אי יקרב בהדיה. קרא עליה לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך. ובכלא עביד קב&quot;ה שליחותא דיליה ולית לן לאנהגא קלנא בכל מה דאיהו עבד וע&quot;ד כתיב טוב יי' לכל ורחמיו על כל מעשיו. וכתיב יודוך יי' כל מעשיך. (נדפס ויחי רבא):

רבי שמעון פתח אני חבצלת השרון שושנת העמקים. כמה חביבה כנסת ישראל קמי קב&quot;ה דקב&quot;ה משבח לה והיא משבחת ליה תדיר וכמה שבחין ומזמרין אתקנת ליה למלכא תדיר. זכאה חולקהון דישראל דאחידן בעדבא דחולקא קדישא כמה דכתיב כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו. אני חבצלת השרון דא כ&quot;י דאקרי חבצלת דקיימא בשפירו דנוי בגנתא דעדן לאתנטעא. השרון דהיא נטרת (נ&quot;א שרה) ומשבחת ליה למלכא עלאה. ד&quot;א אני חבצלת השרון. דבעייא לאשתקאה משקיו דנחלא עמיקא מבועא דנחלין כד&quot;א והיה השרון (כערבה) (לאגם מים). שושנת העמקים דקיימא בעמיקתא דכלא. שושנת העמקים. מאי אינון עמקים כד&quot;א ממעמקים קראתיך יי'. חבצלת השרון מההוא אתר דשקיו דנחלין עמיקין נפקין ולא פסקין לעלמין. שושנת העמקים דההוא אתר דאקרי עמיקא דכלא סתים מכל סטרין. ת&quot;ח בקדמיתא חבצלת ירוקא בטרפין ירוקין לבתר שושנה בתרין גוונין סומק וחוור. שושנת בשית טרפין. שושנת דשניאת גוונהא ואשתניאת מגוונא לגוונא. שושנת בקדמיתא חבצלת בזמנא דבעייא לאזדווגא ביה במלכא אקרי חבצלת. בתר דאתדבקת ביה במלכא באינון נשיקין אקרי שושנה בגין דכתיב שפתותיו שושנים. שושנת העמקים דהיא שניית ומשניאת גוונהא זמנין לטב וזמנין לביש זמנין לדינא וזמנין לרחמי. ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וגו'. ת&quot;ח דהא בני נשא לא ידעין ולא מסתכלין ולא משגיחין בשעתא דברא קב&quot;ה לאדם. ואוקיר ליה ביקירו עלאה בעא מיניה לאתדבקא ביה בגין דישתכח יחידאי ובלא יחידאי ובאתר דדביקותא יחידא' דלא ישתני ולא יתהפך לעלמין בההוא קשורא דמהימנותא יחידאה דכלא ביה אתקשר. הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן. ולבתר סאטו מאורחא דמהימנותא ושבקו אילנא יחידאה עלאה מכל אילנין ואתו לאתדבקא באתר דמשתני ומתהפך מגוונא לגוונא ומטב לביש ומביש לטב ונחתו מעילא לתתא ותאדבקו לתתא בשנויין סגיאין ושבקו עלאה דכלא דהוה חד ולא אשתני לעלמין הה&quot;ד אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. והמה בקשו חשבונות רבים ודאי. כדין אתהפך לבייהו בההוא סטרא ממש זמנין לטב זמנין לביש זמנין לרחמי זמנין לדינא &lt;קטע סוף=דף קז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קז ב/&gt;כההוא מלה דאתדבקו בה ודאי. והמה בקשו חשבונות רבים ואתדבקו בהו. א&quot;ל קב&quot;ה אדם שבקת חיי ואתדבקת במותא. חיי דכתיב ועץ החיים בתוך הגן עץ דאתקרי חיי דמאן דאחיד ביה ולא טעים טעמא דמותא לעלמין ואתדבקת באילנא אחרא הא ודאי מותא הוא לקבלך הה&quot;ד רגליה יורדות מות וגו' וכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה ודאי באתר דמותא אתדבק ושבק אתר דחיי בגין כך אתגזר עליה ועל כל עלמא מותא. אי הוא חטא כל עלמא מאי חטאו אי תימא דכל בריין אתו ואכלו מאילנא דא ואתרמי מכלא. לאו הכי. אלא בשעתא דאדם קאים על רגלוי חמו ליה בריין כלהו ודחלו מקמיה והוו נטלין בתריה כעבדין קמי מלכא והוא אמר לון אנא ואתון בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני יי' עושנו וכלהו אתו בתריה. כיון דחמו דאדם מגיד להאי אתר ואתדבק ביה כלהו אתמשכו אבתריה וגרים מותא ליה ולכל עלמא כדין אשתני אדם לכמה גוונין זמנין לטב זמנין לביש זמנין רוגזא זמנין נייחא זמנין דינא וזמנין רחמי זמנין חיי זמנין מותא ולא קאים בקיומא תדיר בחד מנייהו בגין דההוא אתר גרמא ליה וע&quot;ד אקרי להט החרב המתהפכת מן סטרא דא לסטרא דא מן טב לביש מן רחמי לדינא מן שלום לקרבא. אתהפיכת הוא לכלא ואקרי טוב ורע דכתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. ומלכא עילאה לרחמא על עובדי ידוי אוכח ליה ואמר ליה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו והוא לא קביל מניה ואתמשך בתר אתתיה ואתתרך לעלמין דהא אתתא לאתר דא סלקא ולא יתיר ואתתא גרים מותא לכלא. ת&quot;ח לעלמא דאתי כתיב כי כימי העץ ימי עמי. כימי העץ ההוא עץ דאשתמודע. ביה זמנא כתיב בלע המות לנצח ומחה יי' אלקים דמעה מעל כל פנים. ברוך יי' לעולם אמן ואמן. ימלוך יי' לעולם אמן ואמן: &lt;קטע סוף=דף קז ב/&gt;


==פרשת אמור - רעיא מהימנא==
{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פח|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פט|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פט א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פט א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פט|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פט ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פט ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צ|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צ א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צ א/&gt;

'''מדף צ ע&quot;ב עד צב' ע&quot;א - אין רעיא מהימנא'''


{{ממ זהר משולב|ג|צב|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צב ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צג|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צג א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צג א/&gt;

'''מדף צג ע&quot;ב עד צו ע&quot;ב - אין רעיא מהימנא'''

{{ממ זהר משולב|ג|צז|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צז א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צז א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צז|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צז ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צז ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צח א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צח א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צח|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צח ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צח ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צט|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צט א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צט א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צט|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צט ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צט ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|ק|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף ק א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף ק א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|ק|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף ק ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף ק ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קא|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קא א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קא א/&gt;

'''קא עד קג - לא ברור מה יש בדפים אלו'''

{{ממ זהר משולב|ג|קג|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קג ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קג ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קד|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קד א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קד א/&gt;

'''מדף קד ע&quot;ב עד הסוף - אין רעיא מהימנא'''</text>
      <sha1>3rwnziyha3i6fasfh2cflilc2pksnkt</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947915</id>
      <parentid>2947914</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T21:45:32Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <comment>/* קדושים */</comment>
      <origin>2947915</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="251841" sha1="pkky15sjeo3fsf0pszya4j1lfzkkbpl" xml:space="preserve">__TOC__

&lt;קטע התחלה=דף פ א/&gt;

==קדושים==
{{ממ זהר משולב|ג|פ|א}} {{צ|וידבר יי' אל משה לאמר. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם}} {{ממ|ויקרא|יט|ב}}. 

רבי אלעזר פתח {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וגו'}} {{ממ|תהלים|לב|ט}}. בכמה זמנין אורייתא אסהידת בהו בבני נשא, כמה זמנין ארימת קלין לכל סטרין לאתערא להו, וכלהו דמיכין בשינתא בחוביהון (ס&quot;א בחוריהון), לא מסתכלין ולא משגיחין. בהיך אנפין יקומון ליומא דדינא עלאה כד יתבע לון מלכא עלאה עלבונא דאורייתא דצווחת לקבליהון ולא אהדרו אפין לקבלה דכלהו פגימין בכלא דלא ידעו מהימנותא דמלכא עלאה. ווי לון ווי לנפשהון. דהא אורייתא ביה אסהידת ואמרת {{צ|מי פתי יסור הנה חסר לב (ס&quot;א ואמרה) אמרה לו}} {{ממ|משלי|ט|טז}}. 

מהו {{צ|חסר לב}}? דלית ליה מהימנותא. דמאן דלא אשתדל באורייתא לאו ביה מהימנותא ופגים הוא מכלא.  {{צ|אמרה לו}} - 'אומרה לו' מבעי ליה, כד&quot;א {{צ|אומרה לאל סלעי}} - מהו {{צ|אמרה}}? אלא לאכללא ולאתוספא אורייתא דלעילא דהיא קרייה ליה חסר לב פגים מהימנותא דהכי תנינן כל מאן דלא אשתדל באורייתא אסיר למקרב לגביה לאשתתפא בהדיה ולמעבד ביה סחורתא. וכ&quot;ש למהך עמיה באורחא דהא לית ביה מהימנותא (וע&quot;ד) תנינן כל בר נש דאזיל בארחא ולית עמיה מלי דאורייתא אתחייב בנפשיה. כ&quot;ש מאן דאזדווג בארחא עם מאן דלית ביה מהימנותא. דלא חשיב ליקרא דמאריה ודידיה דלא חס על נפשיה. 

ר' יהודה אומר מאן דלא חס על נפשיה היך ישלוף נפשא דכשרא לבריה. 

אמר ר' אלעזר תווהנא על דרא והא אתמר מלה וכו' וע&quot;ד כתיב {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין}}. זכאין אינון צדיקייא דמשתדלי באורייתא וידעין ארחוי דקב&quot;ה ומקדשי גרמייהו בקדושה דמלכא ואשתכחו קדישין בכלא. ובגין כך משלפי רוחא דקדושה מלעילא ובנייהו כלהו זכאי קשוט ואקרון בני מלכא בנין קדישין. {{ש}}
ווי להון לרשיעייא דכלהו חציפין ועובדייהו חציפין. בגיני כך ירתין בנייהו נפשא חציפא מסטרא דמסאבא. כמה דכתיב {{צ|ונטמתם בם}} - אתא לאסתאבא מסאבין ליה. 

{{צ|אל תהיו כסוס כפרד}} - דאינון מארי זנותא (ס&quot;א דמסאבותא) על כלא. {{צ|אין הבין}} - דלא ישתדלו בני נשא בארחא דאאי הכי כתיב הכא {{צ|אין הבין}} וכתיב התם {{צ|והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה רועים לא ידעו הבין}} {{ממ|ישעיהו|נו|יא}}. כלומר יהון מזדמנין אינון דאקרון עזי נפש. מאי טעמא משום דלא ידעו הבין. {{ש}}
{{צ|והמה רועים}} - מאי &lt;קטע סוף=דף פ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פ ב/&gt;{{צ|רועים}}? אלין אינון מדברי ומנהגי לבר נש בגיהנם. {{ש}}
{{צ|לא ידעו שבעה}} - כד&quot;א {{צ|לעלוקה שתי בנות הב הב}} {{ממ|משלי|ל|טו}}, בגין כך דאינון הב הב לא ידעו שבעה. {{ש}}
{{צ|כלם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו}} - דהא תיירי דגיהנם אינון. 

וכל דא מאן גרים להו? בגין דלא אתקדשו בההוא זווגא כמה דאצטריך. וע&quot;ד כתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. אמר קב&quot;ה מכל שאר עמין לא רעיתי לאדבקא בי אלא ישראל דכתיב {{צ|ואתם הדבקים ביי'}} - אתון ולא שאר עמין (וע&quot;ד כתיב הכא קדושים) בג&quot;כ (קדושים תהיו דייקא):


{{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. רבי יצחק פתח: {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים וגו'}} {{ממ|ישעיהו|יח|א}} - וכי בגין דהיא ארץ צלצל כנפים קנטורא ביה אשתכח דכתיב {{צ|הוי ארץ}}? אלא אמר ר' יצחק בשעתא דקב&quot;ה ברא עלמא ובעא לגלאה עמיקתא מגו מסתרתא ונהורא מגו חשוכא הוו כלילן דא בדא, ובגין כך מגו חשוכא נפק נהורא ומגו מסתרתא נפק ואתגליא עמיקא. ודא נפקא מן דא, דמגו טב נפיק ביש ומגו רחמי נפיק דינא. וכלא אתכליל דא בדא יצר טוב ויצר רע ימינא ושמאלא. ישראל ושאר עמי, חוור ואוכם וכלא חד בחד תלייא. 

תאנא אמר ר' יצחק אמר ר' יהודה כל עלמא כלהו לא אתחזי אלא בחד עטירא דקוטפא (ס&quot;א דקיזטופא) בקיטרוי כד אתדן עלמא בדינא כליל ברחמי אתדן. ואי לאו לא יכיל עלמא לקיימא אפילו רגעא חדא. והא אוקימנא מלי כמה דכתיב {{צ|כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל}}. ותאנא בההוא זמנא דדינא תלייא בעלמא וצדק אתעטרא בדינא כמה מארי דגדפין מתערי לקבלי מארי דדינא קשיא לשלטאה בעלמא פרסין גדפין מהאי סטרא ומהאי סטרא לאשתטחא (ס&quot;א לאשגחא) בעלמא. כדין מתערין גדפין למפרס לון ולאשתאבא (נ&quot;א ולאשתתפא) בדינא קשיא ושאטין בעלמא לאבאשא. כדין כתיב {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים}}. 

אמר ר' יהודה חמינא בני עלמא בחציפותא בר אינון זכאי קשוט. ובגין כך כביכול כלא הכי אשתכח אתא לאתדכאה מסייעין ליה. אתי לאסתאבא כמה דאוקימנא ונטמתם בם:


רבי יוסי הוה אזיל בארחא. פגע ביה ר' חייא. אמר ליה האי דאוקמוה חברייא דכתיב בעלי {{צ|ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה עד עולם}} - בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה. אמאי? בגין דדברי תורה סלקין על כל קרבנין דעלמא כמה דאוקמוה דכתיב {{צ|זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים}} - שקיל אורייתא לקביל כל קרבנין דעלמא. 

א&quot;ל הכי הוא ודאי. דכל מאן דאשתדל באורייתא אע&quot;ג דאתגזר עליה עונשא מלעילא ניחא ליה מכל קרבנין ועלוון וההוא עונשא אתקרע (ובגין דילעי בה לשמה קב&quot;ה אתפייס בהדיה). ותא חזי לא אתדכי בר נש לעלמין אלא במילין דאורייתא. בגיני כך מלין דאורייתא לא מקבלין טומאה בגין דאיהי קיימא לדכאה לאלין מסאבי. ואסוותא באורייתא אשתכח דכתיב {{צ|רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך}}. ודכוותא אשתכח באורייתא דכתיב {{צ|יראת יי' טהורה עומדת לעד}} - מאי {{צ|עומדת לעד}}? דקיימא תדירא בההוא דכיותא ולא אתעדי מניה לעלמין. 

א&quot;ל יראת יי' כתיב ולא תורה. א&quot;ל הכי הוא ודאי דהא אורייתא מסטרא דגבורה קא אתייא. א&quot;ל ומהתם נפקא? מהכא נפקא דכתיב ראשית חכמה יראת יי'. וכתיב יראת יי' טהורה. ואורייתא קדושה אתקרי דכתיב כי קדוש אני יי' ודא אורייתא שמא קדישא עלאה וע&quot;ד&lt;קטע סוף=דף פ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|א}}&lt;קטע התחלה=דף פא א/&gt;מאן דאשתדל בה אתדכי ולבתר אתקדש דכתיב {{צ|קדושים תהיו}} - קדושים היו לא כתיב אלא {{צ|תהיו}} - תהיו ודאי. 

א&quot;ל הכי הוא ומקרא כתיב {{צ|ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש}} וכתיב {{צ|אלה הדברים וגו'}}. 

תאנא קדושה דאורייתא קדושה דסליקת על כל קדושין. וקדושה דחכמתא עלאה סתימאה סלקא על כלא. אמר ליה לאו אורייתא בלא חכמתא ולא חכמתא בלא אורייתא וכלא בחד דרגא הוא וכלא חד אלא אורייתא בחכמה עלאה אשתכחת ובה קיימא ובה אתנטעו שרשהא מכל סטרין. 


עד דהוו אזלי אשכחו חד בר נש בלקינטא דקוסטא (ס&quot;א בלקיטנא דקיסחא) רכיב על סוסיא אשתמיט ידוי לחד ענפא דאילנא. א&quot;ר יוסי האי הוא דכתיב {{צ|והתקדשתם והייתם קדושים}}, אדם מקדש עצמו מלמטה מקדישין אותו מלמעלה. הה&quot;ד {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}:


תאני רבי אבא פרשתא דא כללא דאורייתא היא. וחותמא דקושטא דגושפנקא היא. בפרשתא דא אתחדשו רזין עלאין דאורייתא. בעשר אמירן וגזרין וענשין ופקודין עלאין דכד מטאן חברייא לפרשתא דא הוו חדאן. 

אמר ר' אבא מאי טעמא פרשתא דעריות ופרשתא דקדושים תהיו סמוכין דא לדא? אלא הכי תאנא כל מאן דאסתמר מאלין עריין בקדושה אתעביד ודאי. וכל שכן אי אתקדש בקדושה דמאריה. והא אתערו חברייא אימתי עונתן דכלא לאתקדש בר נש. תא חזי מאן דבעי לאתקדשא ברעותא דמאריה לא לישמש אלא מפלגות ליליא ואילך או בפלגות ליליא דהא בההיא שעתא קב&quot;ה אשתכח בגנתא דעדן וקדושה עלאה אתער. וכדין שעתא היא לאתקדשא. האי לשאר בני נשא. תלמידי חכמים דידעין ארחוי דאורייתא בפלגות ליליא שעתא דלהון למיקם למלעי באורייתא לאזדווגא בכ&quot;י לשבחא לשמא קדישא למלכא קדישא. בליליא דשבתא דרעותא דכלא אשתכח זווגא דלהון בההיא שעתא. לאפקא רעותא דקב&quot;ה וכ&quot;י כמה דאתמר דכתיב {{צ|בנים אתם ליי' אלקיכם}} ואלין אקרון קדישין דכתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. וכתיב {{צ|והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וגו':}}


{{צ|קדושים תהיו}}. {{ש}}
רבי אבא פתח {{צ|ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ}} {{ממ|ש&quot;ב|ז|כג}} {{ממ|דה&quot;א|יז|כא}}. ת&quot;ח בכל עמין דעלמא לא אתרעי בהו קב&quot;ה בר בישראל בלחודייהו. ועבד לון עמא יחידאה בעלמא וקרא לון גוי אחד כשמיה. ואעטר לון בכמה עטרין וכמה פקודין לאתעטרא בהו. ועל דא תפילין דרישא ותפילין דדרועא לאתעטרא בהו בר נש כגוונא דלעילא ולאשתכחא חד שלים בכלא. ובההיא שעתא דאתעטר בהו בר נש ואתקדש בהו. אתעביד שלים ואקרי אחד דאחד לא אקרי אלא כד איהו שלים ומאן דפגים לא אקרי אחד ועל דא קב&quot;ה אקרי אחד בשלימו דכלא בשלימו דאבהן בשלימו דכנסת ישראל. בג&quot;כ ישראל לתתא אקרון אחד. דכד בר נש אנח תפילין ואתחפי בכסוי דמצוה כדין אתעטר בעטרין קדישין כגוונא דלעילא ואקרי אחד. ובגיני כך ליתי אחד וישתדל באחד. קב&quot;ה דאיהו אחד ישתדל באחד. דהא לית מלכא משתדל אלא במאי דאתחזי ליה. ובגיני כך כתיב והוא באחד ומי ישיבנו. לא שארי קב&quot;ה ולא אשתכח אלא באחד. באחד אחד מבעי ליה. אלא במאן דאתתקן בקדושה עלאה למהוי חד. כדין הוא שריא באחד ולא באתר אחרא. ואימתי אקרי ב&quot;נ אחד. בשעתא דאשתכח דכר ונוקבא ואתקדש בקדושה (ס&quot;א בעטרין) עלאה ואתכוון לאתקדשא. ות&quot;ח בזמנא&lt;קטע סוף=דף פא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פא ב/&gt;
דאשתכח בר נש בזווגא חד דכר ונוקבא ואתכוון לאתקדשא כדקא יאות. כדין הוא שלים ואקרי אחד בלא פגימו. בגיני כך בעי בר נש למהדי לאתתיה בההיא שעתא לזמנא לה ברעותא חדא עמיה. ויתכונון תרוייהו כחד לההיא מלה. וכד משתכחי תרוייהו כחד כדין כלא חד בנפשא ובגופא. בנפשא לאדבקא דא בדא ברעותא חדא. ובגופא כמה דאוליפנא דבר נש דלא נסיב הוא כמאן דאתפליג וכד מתחברן דכר ונוקבא כדין אתעבידו חד גופא אשתכח דאינהו חד נפשא וחד גופא ואקרי בר נש אחד כדין קב&quot;ה שארי באחד ואפקיד רוחא דקדושה בההוא אחד. ואלין אקרון בנין דקב&quot;ה כמה דאתמר. ובגיני כך קדושים תהיו כי קדוש אני יי' זכאין אינון ישראל דלא אוקים מלה דא באתר אחרא אלא ביה ממש דכתיב כי קדוש אני יי' לאתדבקא ביה ולא באחרא ועלדא קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם:


{{צ|איש אמו ואביו תיראו וגו'}} - הא תנינן דפרשתא דא כללא דאורייתא מקיש דחילו דאבא ואימא לשבתותי. אלא אמר ר' יוסי כלא חד מאן דדחיל מהאי נטיר להאי. איש אמו אקדים אמו לאביו בדחילו. מ&quot;ט כמה דאוקמוה אבל אימא דלית רשו בידהא כל כך כאביו (ס&quot;א אבל ת&quot;ח אמו דא כ&quot;י ובגין דבה שריא יראה ואיהי יראת ה' אתקרי) אקדים דחילו חילה. רבי יצחק אמר מה כתיב לעילא קדושים תהיו אתי בר נש לאתקדשא באתתיה כחד. ממאן הוא שבחא יתיר בההיא קדושה. הוי אימא מנוקבא. בג&quot;כ {{צ|איש אמו ואביו תיראו}}. 

ר' יהודה אמר {{צ|איש אמו ואביו תיראו}} כהאי גוונא {{צ|ביום עשות יי' אלקים ארץ ושמים}} ובאתר אחרא אקדים שמים לארץ אלא לאחזאה דתרוייהו כחדא אתעבידו אוף הכא אקדים אמא לאבא ובאתר אחרא אקדים אבא לאמא לאחזאה דתרוייהו כחדא אשתדלו ביה. {{צ|ואת שבתותי תשמרו}} - שקיל דא לדא וכלא כחדא אתקלו במתקלא חד דכתיב {{צ|ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם}}, וכתיב {{צ|זכור את יום השבת לקדשו}}. אלא חד לאבא וחד לאימא. כתיב הכא {{צ|איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו}}, וכתיב התם {{צ|ואת שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו}}. מה מקדשי &lt;קטע סוף=דף פא ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פב|א}}&lt;קטע התחלה=דף פב א/&gt;כמשמעו, תו מקדשי אלין אינון דמקדשי גרמייהו בההוא שעתא. כגוונא דא וממקדשי תחלו. אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי. מה להלן ממקודשי אף כאן ממקודשי דאינון אבא ואימא:


{{צ|איש אמו ואביו תיראו}}. ר&quot;ש אמר כתיב {{צ|ואתם הדבקים ביי' וגו'}} {{ממ|דברים|ד|ד}} - זכאין אינון ישראל דמתדבקן ביה בקב&quot;ה (אינון ולא אומין עכו&quot;ם) ובגין דאינון מתדבקן ביה בקב&quot;ה כלא אתדבקו כחדא דא בדא. 

ת&quot;ח בשעתא דב&quot;נ מקדש לתתא כגון חברייא דמקדשי גרמייהו משבת לשבת בשעתא דזווגא עלאה אשתכח דהא בההיא שעתא רעיא אשתכח וברכתא אזדמנת. כדין מתדבקן כלהו כחד. נפשא דשבת וגופא דאזדמן בשבת. ועל דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דאינון זווגא חד בגופא בההיא שעתא דאתקדשא. ואת שבתותי תשמורו דא שבת עילאה ושבת תתאה דאינון מזמני לנפשא בההוא גופא מההוא זווגא עלאה וע&quot;ד ואת שבתותי תשמורו תרי. וכלא אתדבק דא בדא זכאה חולקהון דישראל. 

ד&quot;א {{צ|ואת שבתותי תשמורו}} - לאזהרה לאינון דמחכאן לזווגיהו משבת לשבת והא אוקימנא כמה דכתיב {{צ|לסריסים אשר ישמרו את שבתותי}} - מאן {{צ|סריסים}}? אלין אינון חברייא דמסרסן גרמייהו כל שאר יומין בגין למלעי באורייתא ואינון מחכאן משבת לשבת. הה&quot;ד {{צ|אשר ישמרו את שבתותי}}, כד&quot;א {{צ|ואביו שמר את הדבר}}. ובגיני כך {{צ|ואת שבתותי תשמורו}}. 

{{צ|איש אמו ואביו תיראו}} - דא גופא. {{צ|ואת שבתותי תשמורו}} - דא נפשא. וכלא אתדבק דא בדא - זכאה חולקהון דישראל!&lt;קטע סוף=דף פב א/&gt; 

{{ממ זהר משולב|ג|פב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פב ב/&gt;(הדף מכיל רק [[#פרשת קדושים- רעיא מהימנא|רעיא מהימנא]])
&lt;קטע סוף=דף פב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|א}}&lt;קטע התחלה=דף פג א/&gt;(הדף מכיל רק [[#פרשת קדושים- רעיא מהימנא|רעיא מהימנא]])
&lt;קטע סוף=דף פג א/&gt;


{{ממ זהר משולב|ג|פג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פג ב/&gt;אל תפנו אל האלילים ואלקי מסכה לא תעשו לכם. ר' חייא פתח אל תפן אל קשי העם הזה וגו'. אל תפן. וכי מאן הוא דיימא למלכא אל תפן. והא כתיב כי עיניו על דרכי איש. וכתיב אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם יי' והא בכלא אשגח קב&quot;ה וכל עובדין מסתכל ועייל בדינא על כלהו אם טב ואם ביש כד&quot;א האלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. ומשה אמר אל תפן. אלא כמה בעי בר נש לאסתמרא מחובוי בגין דלא יחטי קמי מלכא קדישא. ת&quot;ח בר נש דעביד מצוה ההיא מצוה סלקא וקיימא קמי קב&quot;ה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקב&quot;ה מני לה קמיה לאשגחא בה כל יומא לאוטבא ליה בגינה. עבר על פתגמי אורייתא ההיא עבירה סלקא קמיה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקודשא בריך הוא מני לה וקיימא תמן לאשגחא בה לשצאה ליה. הה&quot;ד וירא יי' וינאץ מכעס בניו ובנותיו מהו וירא ההוא דקיימא קמיה. תב בתשובה מה כתיב גם יי' העביר חטאתך לא תמות דאעבר ההוא חובא מקמיה בגין דלא יסתכל ביה. לאוטבא ליה. ועל דא אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו. אמר רבי יוסי וכן מהכא משמע דכתיב נכתם עונך לפני. רבי יוסי זעירא עאל קמיה דרבי שמעון יומא חד אשגחיה דהוה יתיב וקארי כתיב ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל משמע דאדם וחוה כחדא אתבריאו ובגופא חדא דכתיב אשר נתת עמדי ולא כתיב אשר נתת לי. אמר ליה אי הכי והכתיב אני האשה הנצבת עמכה בזה. ולא כתיב הנצבת לפניך אמר ליה אי כתיב הנתנת עמך הוה אמינא הכי כדכתיב אשר נתת עמדי אבל הנצבת כתיב. אמר ליה והא כתיב ויאמר יי' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. אעשה לו השתא. אמר ליה הכי הוא ודאי דאדם לבדו הוה דלא הוה סמך בנוקביה בגין דהות בסטרוי כמה דאוקימנא. ומה דאמר אעשה לו עזר. הכי הוא דלא כתיב אברא לו עזר בגין דכתיב זכר ונקבה בראם אבל אעשה כתיב. ומהו אעשה אתקן משמע. דקב&quot;ה נטיל לה מסטרוי ותקין לה בתקונא ואייתי לה קמיה. וכדין אשתמש אדם באנתתיה והוה ליה סמך. ותנינן שפירו דאדם קדתיר' דקיטרא עלאה מזיהרא דנהרא. שפירו דחוה דלא הוו יכלין כל בריין לאסתכלא בה. ואפילו אדם לא הוה אסתכל בה עד ההיא זמנא דחאבו ואעדיאת (ס&quot;א ואזעירת) שפירו דלהון. כדין אסתכל בה אדם ואשתמודע בה לשמשא בה. הה&quot;ד וידע אדם עוד את אשתו. וידע בכלא וידע בתשמיש. וידע דאשתמודע בה ואסתכל בה. ותנינן אסיר ליה לבר נש לאסתכלא בשפירו דאנתתא בגין דלא ייתי בהרהורא בישא ויתעקל &lt;קטע סוף=דף פג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|א}}&lt;קטע התחלה=דף פד א/&gt;למלה אחרא. וכך הוה רבי שמעון עביד כד הוה אזל במתא והוו חברייא אזלין אבתריה וחמא לאינתו שפיראן מאיך עיניה והוה אמר לחברייא אל תפנו. וכל מאן דיסתכל בשפירו דאנתתא ביממא אתי להרהורי בליליא ואי סליק ההוא הרהורא בישא עלויה. אעבר משום ואלקי מסכה לא תעשו לכם. תו אי שמש באנתתיה בזמנא דסליק ביה ההוא הרהורא בישא. אינון בנין דאולידו אלקי מסכה אקרון. וע&quot;ד כתיב אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם. רבי אבא אמר אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באלילי ע&quot;ז ובנשי דעמין ולא לאתהנייא מנייהו ולא לאתרפאה בהו דאסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באתר דלא אצטריך. ר' אבא פתח פנה אלי וחנני תנה עזך לעבדך. פנה אלי וחנני. וכי לא הוה ליה לקב&quot;ה בעלמא שפירא כדוד דאיהו אמר פנה אלי וחנני. אלא הכי תנינן דוד אחרא אית ליה לקב&quot;ה והוא ממנא על כמה אכלוסין עלאין ומשריין. וכד בעי קב&quot;ה לרחמא על עלמא אסתכל בהאי דוד ונהיר ליה אנפין והוא נהיר לעלמין וחייס עלמא. ושפירו דהאי דוד נהיר לעלמין כלהו. רישיה גולגלתא דדהבא אתרקימת בשבעה תכשיטי זינין דדהבא והא אוקמוה וחביבותא דקב&quot;ה לקבליה. ומסגיאות רחימותא דיליה גביה אמר ליה לקב&quot;ה דיהדר עינוי לקבליה ויסתכל ביה. בגין דאינון שפירן בכלא. כד&quot;א הסבי עיניך מנגדי וגו'. הסבי עיניך. מנגדי דבשעתא דאלין עיינין מסתכלי ביה בקב&quot;ה כדין מתערין בלביה קסטין דבלסטראי ברחימותא עלאה. ובסגיאות שלהוביתא דרחימו עלאה לגביה אמר הסבי עיניך מנגדי אסחר עיניך לסטר אחרא מני דאינון מוקדין לי בשלהובי רחימותא. וע&quot;ד כתיב ביה בדוד והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי. ובגין ההוא דוד עלאה שפירא רחימא ותיאובתא דקב&quot;ה לאדבקא ביה. אמר דוד פנה אלי וחנני כגוונא דא ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יי' משמע דעאל עמיה עם יעקב גנתא דעדן דאיהו שדה דתפוחין קדישין. וכי היך יכיל גנתא דעדן לאעלא עמיה דהא גנתא דעדן כמה רב הוא בפותיא ובארכא. כמה זינין דבייתין עלאין קדישין דרגין על דרגין מדורין על מדורין אית תמן. אלא גנתא אחרא עלאה קדישא אית ליה לקב&quot;ה וההוא גנתא רחימותא דיליה ואתדבק ביה ולא אתנטיר אלא לקב&quot;ה בלחודוי דהוא עייל ביה. ודא אחסין קב&quot;ה לאשתכחא תדיר עמהון דצדיקייא. וכ&quot;ש לאשתכחא ביה ביעקב ודא זמין ליה קב&quot;ה לאעלאה עמיה לסייעא ליה. כגוונא דא אני יי' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק הארץ וגו'. תנן מלמד שנתקפלה לו ארץ ישראל וכי ארץ ישראל דאיהי ת' פרסה על ארבע מאות פרסה היך אתעקרת מאתרה ויתבה תחותוי. אלא ארץ אחרא עלאה אית לקב&quot;ה וארץ ישראל אקרי. והיא תחות דרגא דיעקב דקאים עלה. ואחסין לה קב&quot;ה לישראל בגין רחימותא דלהון. לדיירא עמהון ולדברא להון ולאגנא להון מכלא ואקרי ארץ חיים. ת&quot;ח אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באתר דקב&quot;ה מאיס ביה ורחיקא ביה נפשיה. ומה במה דרחים קב&quot;ה אסור לאסתכלא ביה במה דרחיק עאכ&quot;ו. דת&quot;ח אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא בקשת. בגין דאיהו חיזו דדיוקנא עלאה. אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באת קיימא דיליה בגין דהוא רמיז לצדיקא דעלמא. אסיר ליה לבר נש לאסתכלא באצבען דכהני בשעתא דפרסי ידייהו בגין דתמן שריא יקרא דמלכא עלאה. ומה באתר קדישא עלאה אסור&lt;קטע סוף=דף פד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פד ב/&gt;
לאסתכלא. באתר מסאבא רחיקא לא כ&quot;ש. בגיני כך אל תפנו אל האלילים. ר' יצחק אמר ומה לאסתכלא בהו אסיר. למפלח להו או למעבד להו עאכ&quot;ו. ובגיני כך אל תפנו אל האלילים. הכא אתא לאזהרא להו לישראל כקדמיתא לקביל לא יהיה לך אלקים אחרים על פני. ואלקי מסכה לא תעשו לכם לקביל לא תעשה לך פסל. אני יי' אלקיכם לקביל אנכי יי' אלקיך. איש אמו ואביו תיראו לקביל כבדש את אביך ואת אמך. ואת שבתותי תשמרו. זכור את יום השבת לקדשו. לא תשבעו בשמי לשקר. לא תשא את שם יי' אלקיך לשוא. לא תגנובו. לא תגנוב. ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. לא תענה ברעך עד שקר. מות יומת הנואף והנואפת. לא תנאף. לא תעמוד על דם רעך. לא תרצח. והא אוקמוה וע&quot;ד כללא דאורייתא בפרשתא דא. אמר ר' חייא בקדמיתא אנכי יי' אלקיך זכור את יום השבת לא תשא לא תרצח לא תנאף לא תגנוב. בלישנא יחידאי. והכא אני יי' אלקיכם. איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו. אל תפנו אל האלילים. בלישנא דסגיאין. אלא ת&quot;ח מיומא דהוו ישראל שכיחין בעלמא לא אשתכחו קמי קב&quot;ה בלבא חד וברעותא חדא כמה בההוא יומא דקיימו בטורא דסיני. וע&quot;ד כלא אתמר בלשון יחידאי לבתר בלישנא דסגיאין דהא לא אשתכחו כל כך בההוא רעותא:

רבי אלעזר הוה אזיל למחמי לר' יוסי בר&quot;ש בן לקונייא חמוי והוו עמיה ר' חייא ור' יוסי. כד מטו חד בי חקל יתבו תחות אילנא חדא. א&quot;ר אלעזר כל חד לימא מלה דאורייתא. פתח ר' אלעזר ואמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים ואלקים זולתי לא תדע. לא כתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אלא אנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. וכי מארץ מצרים הוה להו מלכא ולא מקדמת דנא והא כתיב ויאמר יעקב אל בניו הסירו את אלקי הנכר אשר בתוככם וכתיב ונקומה ונעלה בית אל. ואת אמרת מארץ מצרים. אלא מן יומא דהוו ישראל בעלמא לא אשתמודעו יקרא דקב&quot;ה בר בארעא דמצרים דהוו בההוא פולחנא קשיא וצווחו לקבליה ולא אשתנו מנמוסא דילהון לעלמין ותמן אתבחינו אבהתנא כדהבא מגו שפכה (ס&quot;א כהתוכא דדהבא מגו טיפסא) ועוד דהוו חמאן בכל יומא כמה חרשין כמה זינין בישין לאטעאה לון לבני נשא ולא סטו מארחא לימינא ולשמאלא. ואע&quot;ג דלא הוו ידעי כל כך ביקרא דקב&quot;ה אלא הוו אזלין בתר נמוסי אבהתהון. ולבתר חמו כמה נסין וכמה גבוראן ונטל לון קב&quot;ה לפולחניה. ובגין דכלהו חמו כמה נסין ואתין בעיניהון וכל אינון אתן וגבורן. אמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. דתמן הוה באתגלייא יקרא דיליה. ואתגלי עלייהו על ימא וחמו זיו יקרא עלאה דיליה אפין באפין דלא תימרון אלהא אחרא הוא דמליל עמנא אלא אנא הוא דחמיתון בארעא דמצרים. אנא הוא דקטלנא סנאיכון בארעא דמצרים. אנא הוא דעבדנא כל אינון עשר מחאן בארעא דמצרים. ובגיני כך ואלקים זולתי לא תדע דלא תימא דאחרא הוא אלא אנא הוא כלא. 

תו פתח לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. לא תלין פעולת שכיר אמאי אלא מקרא אחרא אשתמע דכתיב ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו. לא תבא עליו השמש אזדהר דלא תתכנש בגינוי מעלמא עד לא ימטי זמנך לאתכנשא. כד&quot;א עד אשר לא תחשך השמש וגו'. מהכא אוליפנא מלה אחרא מאן דאשלים לנפשא דמסכנא אפילו&lt;קטע סוף=דף פד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|א}}&lt;קטע התחלה=דף פה א/&gt;דמטו יומוי לאסתלקא מעלמא קב&quot;ה אשלים לנפשיה ויהיב ליה חיין יתיר. לא תלין פעולת שכיר. ת&quot;ח מאן דנטיל אגרא דמסכנא כאילו נטיל נפשיה ודאנשי ביתיה הוא אזער נפשייהו קב&quot;ה אזער יומוי ואזער נפשיה מההוא עלמא. דהא כל אינון הבלים דנפקי מפומיה כל ההוא יומא כלהו סלקין קמיה דקב&quot;ה וקיימין קמיה לבתר סלקא נפשיה ונפשייהו דאנשי ביתיה וקיימין באינון הבלים דפומיה. וכדין אפילו אתגזר על ההוא ב&quot;נ כמה יומין וכמה טבאן כלהו מתעקראן מיניה ומסתלקי מניה. ולא עוד אלא דנפשא דיליה לא סלקא לעילא והיינו דאמר רבי אבא רחמנא לשזבינן מנייהו ומעלבונייהו ואוקמוה אפילו עשיר הוא ואליו הוא נושא את נפשו דייקא אפילו מכל ב&quot;נ נמי וכ&quot;ש מסכנא. והיינו דהוה רב המנונא עביד כד הוה ההוא אגיר מסתלק מעבידתיה הוה יהיב ליה אגריה וא&quot;ל טול נפשך דאפקידת בידאי טול פקדונך ואפילו אמר יהא בידך דאנא בעינא לסלקא אגרי. לא הוה בעי. אמר פרד נא דגופך לא אתחזי לאתפקדא בידי. כל שכן פקדונא דנפשא. דהא פקדונא דנפשא לא אתיהיבת אלא לקב&quot;ה דכתיב בידך אפקיד רוחי. אמר רבי חייא ובידא דאחרא שארי. אמר ליה אפילו בידיה בתר דיהיב. כתיב לא תלין פעולת שכיר. וכתיב ולא תבא עליו השמש אלא הא אוקמוה. אבל ת&quot;ח לית לך יומא ויומא דלא שלטא ביה יומא עלאה אחרא ואי איהו לא יהיב ליה נפשא דיליה בההוא יומא כמאן דפגים לההוא יומא עלאה. ובג&quot;כ ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. והא דאתמר לא תלין בגין דנפשיה לא סליק וסליק ההוא נפשא דמסכנא ולאנשי ביתיה כמה דאתמר. 

ר' חייא פתח ואמר קרא אבתריה. לא תקלל חרש ולפני עור וגו'. האי קרא כמשמעו. אבל פרשתא דא כלא אוליפנא מנה מלין אחרנין. וכלהו תליין דא בדא. ת&quot;ח מאן דלייט לחבריה ואיהו קמיה ואכסיף ליה כאילו אושיד דמיה והא אוקימנא. והאי קרא דלאו חבריה עמיה והוא לייט ליה ההיא מלה סלקא. דלית לך מלה ומלה דנפק מפומיה דלא אית ליה קלא ההוא קלא סליק לעילא וכמה קסטרין מתחבראן עמיה דההוא קלא עד דסלקא ואתער אתר דתהומא רבא. כמה דאוקמוה וכמה מתערין עליה דההוא ב&quot;נ ווי למאן דאפיק מלה בישא מפומיה. והא אוקמוה. ולפני עור לא תתן מכשול כמשמעו ואוקמוה במאן דגרים לאחרא למחטי. וכן מאן דמחי לבריה רבא ולפני עור לא תתן וגו'. במאן דלא מטא להוראה ואורי (קאמר. כמה דתנינן) דכתיב כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה והאי אעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול. בגין דאכשיל ליה לחבריה לעלמא דאתי. דתנינן מאן דאזיל בארח מישר באורייתא ומאן דאשתדל באורייתא כדקא יאות אית ליה חולקא טבא תדיר לעלמא דאתי. דההיא מלה דאורייתא דאפיק מפומיה אזלא ושאטא בעלמא וסלקא לעילא. וכמה עלאין קדישין מתחבראן בההיא מלה וסלקא בארח מישר ואתעטר בעטרא קדישא ואסתחי בנהרא דעלמא דאתי דנגיד ונפק מעדן ואתקבל ביה ואשתאב בגויה ואתענג (ס&quot;א ואתנטע) סוחרניה דההוא נהרא אילנא עלאה וכדין נגיד ונפיק נהורא עלאה ואתעטר ביה בההוא ב&quot;נ כל יומא כמה דאתמר ומאן דלעי (נ&quot;א דיליף) באורייתא ולא משתדל בה בארח קשוט&lt;קטע סוף=דף פה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פה ב/&gt; ובארח מישר ההוא מלה סלקא וסטי אורחין ולית מאן דיתחבר בה וכלא דחיין לה לבר ואזיל ושאט בעלמא ולא ישכח אתר. מאן גרים ליה האי. ההוא דסאטי ליה מארח מישר הה&quot;ד ולפני עור לא תתן מכשול. ובגין כך כתיב ויראת מאלקיך אני יי'. ומאן דתיאובתיה למלעי באורייתא ולא אשכח מאן דיוליף ליה והוא ברחימותא דאורייתא לעי בה ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע. כל מלה ומלה סלקא וקב&quot;ה חדי בההיא מלה וקביל לה ונטע לה סחרניה דההוא נחלא ואתעבידו מאלין מלין אילנין רברבין ואקרון ערבי נחל הה&quot;ד באהבתה תשגה תמיד. ודוד מלכא אמר הורני יי' דרכך אהלך באמתך וכתיב ונחני בארח מישור למען שוררי. זכאין אינון דידעין ארחוי דאורייתא ומשתדלי בה בארח מישר דאינון נטעין אילנין דחיין לעילא דלכהו אסוותא. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. וכי אית תורה דלאו איהי אמת. אין. כגוונא דאמרן דאורי מאן דלא ידע ולאו איהו קשוט. וההוא דאוליף מלה מיניה אוליף מלה דלאו איהו אמת. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. ועם כל דא מבעי ליה לב&quot;נ למילף מלי דאורייתא מכל בר נש אפילו ממאן דלא ידע בגין דעל דא יתער באורייתא וייתי למילף ממאן דידע ולבתר אשתכח דאזיל בה באורייתא בארח קשוט. ת&quot;ח ישתדל ב&quot;נ בעלמא באורייתא ופקודוי אפילו דלא עביד לשמה דמתוך שלא לשמה בא לשמה. רבי יוסי פתח קרא אבתריה ואמר. לא תעשו עול במשפט וגו'. לא תעשו עול במשפט כמשמעו אבל הא אתמר דפרשתא דא מלין עלאין ויקירין אית בה בפקודי אורייתא. האי קרא מסופיה קא משמע דכתיב בצדק תשפוט עמיתך. ת&quot;ח תרי דרגין אינון הכא משפט וצדק. מה בין האי להאי. אלא חד רחמי וחד דינא ודא אתבסם בדא. כד אתער צדק דאין דינא לכלא כחדא דלית ביה רחמי ולאו וותרנותא. כד אתער משפט אית ביה רחמי. יכול יהא כלא במשפט. אתא קרא ואמר בצדק תשפוט עמיתך. מ&quot;ט בגין דצדק לאו דאין לדא ושביק לדא אלא כלהו כחדא בשקולא חדא. כגוונא דא לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול אלא בשקולא חדא בצדק יכול יהא כלא דינא בצדק בלחודוי אתא קרא ואמר תשפוט דבעי לחברא להו כחדא דלא ישתכח דא בלא דא והאי שלימו דדינא. וכ&quot;כ למה. בגין דקב&quot;ה שכיח תמן ובגיני כך בעי לאשלמא דינא. כגוונא דאיהו עביד לתתא כגוונא דיליה ממש עביד לעילא. ות&quot;ח קב&quot;ה שוי כורסייא דדינא בשעתא דדייני יתבין. הה&quot;ד כונן למשפט כסאו. ומתמן אתתקן כורסיה דקב&quot;ה. ומאן איהו כורסיה. אלין אינון צדק ומשפט. הה&quot;ד צדק ומשפט מכון כסאך. ומאן דדאין דינא בעי למידן (ס&quot;א למיתב) בכורסיה דמלכא. ואי פגים חד מנייהו כאלו פגים לכורסיה דמלכא וכדין קב&quot;ה אסתלק מבינייהו דדייני ולא קאים בדינייהו ומאי אמר עתה אקום יאמר יי' וגו'. ורוחא דקודשא אמר רומה על השמים אלקים:&lt;קטע סוף=דף פה ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פו|א}}&lt;קטע התחלה=דף פו א/&gt;
פתח ואמר ויהי קול השופר הולך וגו' ויהי קול השופר הכא אתפליגו ספרי קדמאי וכו'. עת אתו רבי אבא ורבי יהודה ואודו ליה לר' אחא קמו עד דהוו אזלי א&quot;ר אלעזר לא תלך רכיל בעמך לא תשנא את אחיך. לא תקום ולא תטור. הא אוקימנא לון וכלהו אתערו עלייהו חברייא אבל נימא מלה בפרשתא דא. כתיב את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. 

פתח ר' אלעזר ואמר אתם עדי נאם יי' ועבדי אשר בחרתי למען תדעו ותאמינו וגו'. אתם עדי אלין אינון ישראל. ותנינן אלין אינון שמייא וארעא דכתיב העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ אבל ישראל אינון סהדין אלין על אלין ושמייא וארעא וכלא סהדין עלייהו ועבדי אשר בחרתי דא יעקב דכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. וכתיב ואתה אל תירא עבדי יעקב. ואית דאמרי דא דוד. ודוד עבדי אקרי דכתיב למעני ולמען דוד עבדי. אשר בחרתי דא דוד עלאה. למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא. מאי כי אני הוא דאתרעיתי בההוא דוד ובההוא יעקב אנא הוא אינון ממש. לפני לא נוצר אל. דתנינן קרא קב&quot;ה ליעקב אל דכתיב ויקרא לו קל אלקי ישראל. קב&quot;ה קרא ליעקב קל הה&quot;ד לפני לא נוצר קל ואחרי לא יהיה ובגין כך אני הוא כלא כמה דאתמר. ואחרי לא יהיה דהא דוד הכי אקרי ולאו אית בתריה אחרא. ת&quot;ח כד ברא קב&quot;ה עלמא אתקין כל מלה ומלה כל חד וחד בסטרוי ומני עלייהו חילין עלאין ולית לך אפי' עשבא זעירא בארעא דלית ליה חילא עלאה לעילא וכל מה דעבדין בכל חד וחד (תרי נוסחי) וכל מה דכל חד וחד עביד. כלא הוא בתקיפו דההוא חילא עלאה דממנא עליה לעילא. וכלהו נימוסין גזירין מדינא. על דינא נטלין ועל דינא קיימין. לית מאן דנפיק&lt;קטע סוף=דף פו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פו ב/&gt;מן קיומיה לבר. וכלהו ממנן מן יומא דאתברי עלמא מתפקדן שלטונין על כל מלה ומלה. וכלהו נטלין על נמוסא אחרא עלאה דנטלין כל חד וחד כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. כיון דנטלין ההוא חק. כלהו אקרון חקות. וההוא חק דאתיהיב להו. מן שמייא קא אתי וכדין אתקרון חקות שמים. ומנלן דמן שמים קא אתיין דכתיב כי חק לישראל הוא. ועל דא כתיב את חקותי תשמרו בגין דכל חד וחד ממנא על מלה ידיעא בעלמא בההוא חק. בגין כך אסיר למחלף זינין ולאעלא זינא בזינא אחרא בגין דאעקר לכל חילא וחילא מאתרייהו (ואכחיש פמליא של מעלה) ואכחיש פומבי דמלכא. כלאים מהו כלאים כמאן דיהיב אחרא בבי מטרא כד&quot;א אל בית הכלא בגין דלא למעבד מידי. כלאים מניעותא דמנע לכל אינון חילין מעבידתא דלהון. כלאים ערבובייא דעביד ערבובייא בחילא דלעילא ואכחיש פומבי דמלכא כמה דאתמר (ובג&quot;כ) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. ת&quot;ח כתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. והא אתמר דשני פקודי דמלכא ואחלף עץ חיים דביה אשתלים כלא וביה תליא מהימנותא ואתדבק באתר אחרא. והא תנינן בכלא בעי ב&quot;נ לאחזאה עובדא כגוונא דלעילא ולמעבד עובדא כמה דאצטריך ואי אשתני במלה אחרא הוא אנגיד עליה לשרייא ביה מלה אחרא דלא אצטריך. ות&quot;ח בשעתא דב&quot;נ אחזי עובדא לתתא בארח מישר כמה דאצטריך נגיד ונפיק ושרייא עלוי רוח קדישא עלאה. ובשעתא דאיהו אחזי עובדא לתתא באורחא עקימא דלית איהו ארח מישר כדין נגיד ונפיק ושרי עלוי רוח אחרא דלא אצטריך דסטי ליה לב&quot;נ לסטר ביש. מאן משיך עליה ההוא רוחא. הוי אומר ההוא עובדא דאחזי בסטר אחרא. כתיב דרשה צמר ופשתים. דרשה. מהו דרשה דבעיא ודריש על צמר ופשתים מאן דמחבר לון כחדא. ואי תימא בציצית אמאי שרי הא אוקמוה אבל התם הוא ההוא לבושא בתקונוי באשלמות עובדא כדקא חזי. (נ&quot;א ודא) תו דרשה צמר ופשתים למעבד נוקמא במאן דמחבר לון כחדא. אבל אימתי שרייא בשעתא דאיהו באשלמותא דכתיב ותעש בחפץ כפיה. וציצית הא אוקימנא דהתם בההוא כללא דשלימותא אשתכח ולא עביד מידי. אבל בשעתא דלא אשתכח בשלימותא מאן דאתי לחברא לון כחדא אתער עליה רוחא דלא אצטריך. מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן דדא אתי מסטרא חד ודא אתי מסטרא אחרא ובגין כך לא לבעי לן לחברא לון כחדא (ס&quot;א ל&quot;ג מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן) וקרבנא דקין אתרחק מקמי קרבנא דהבל. וע&quot;ד ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. לא יעלה עליך סתם. לא יעלה עליך רוחא אחרא לשלטאה בך. ואצטריך ליה לב&quot;נ לאחזאה עובדא דכשרא כמה דיאות ובההוא עובדא שריא עליה רוח קדישא רוח עלאה לאתקדשא ביה. אתא לאתקדשא מקדשין ליה דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יי'. כתיב ומעץ הדעת טוב ורע ומה על דא גרים אדם מיתה בעלמא מאן דאחזי עובדא אחרא דלא אצטריך על אחת כמה וכמה. שור וחמור אוכחן. מסטרא דא אקרי שור ומסטרא דא אקרי חמור. וע&quot;ד כתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. לא תעביד ערבובייא כחדא בגין דאתער לאתחברא סטרא אחרא כחדא לאבאשא עלמא. ומאן דפריש לון אסגי שלמא בעלמא. אוף הכא מאן דפריש לון בההוא גוונא כמה דאמרו דלא אשתכח שוע&lt;קטע סוף=דף פו ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|א}}&lt;קטע התחלה=דף פז א/&gt;טווי ונוז כחדא האי ב&quot;נ אסגי שלמא עליה ועל כל עלמא. קרבנא דקין הוה פשתים וקרבנא דהבל הוה צמר לאו דא כדא ולאו דא כדא. רזא דמלה קין כלאים הוה ערבוביא דלא אצטריך. סטרא אחרא דלא זינא דחוה ואדם וקורבניה מההוא סטרא קא אתיא. הבל מזינא חדא דאדם וחוה ובמעהא דחוה אתחברו אלין תרין סטרין. ובגין דאתחברו כחדא לא אתיא מנייהו תועלתא לעלמא ואתאבידו. ועד יומא דין סטרא דלהון קיימא. ומאן דאחזי גרמיה בעובדא דחבורא דא אתער עליה אינון סטרין כחדא ויכיל לאתזקא ושארי עלוי רוחא אחרא דלא אצטריך. וישראל בעאן לאתערא עלייהו רוחא קדישא למהוי קדישין לאשתכחא בשלמא בעלמא דין ובעלמא דאתי. כתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור אמאי אקרי בד יחידאי בגין דלא בעי לחברא להאי פשתים באחרא. ועל דא לא כתיב מדו פשתים אלא בד יחידאה. וכהנא אמאי איהו בעי לאתחזאה בהאי. אלא אלין מאני בד בעי לאתחזאה בהו על מזבח העולה כד הוה מפני קטרא (ס&quot;א קיטמא) דדשנא דעולה דהא עולה מסטרא דעכו&quot;ם והרהורא בישא קא אתיא ובג&quot;כ בעי לאתחזאה בהו בלחודייהו ולא בערבובייא כמה דאמרן בגין דיתכפר ליה לב&quot;נ כל אינון חובין דאתיין מההוא סטרא. וכד עייל למקדשא אתר דשלימו אשתכח וכל אינון פולחני דשלימותא אע&quot;ג דאתחברו לית לן בה כמה דאמרן בציצית בגין דתמן אשתכחו ואתחברו כל אינון זיינין דלעילא וכל אינון מאני מקדשא משתכחין ביה כמה זיינין משניין דא מן דא וכלהו אתכלילו תמן כגוונא דלעילא. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה יהיב להו אורייתא דקשוט אורייתא דמהימנותא וריחם להו מכל שאר עמין עכו&quot;ם דכתיב אהבתי אתכם אמר יי':

פתח ר' חייא אבתריה ואמר כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו'. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ליי'. כי תבאו אל הארץ הא אוקמוה חברייא אבל ת&quot;ח דהא אילנא לא עביד פירין אלא בארעא. וארעא אפקי להון ואחזי ההוא איבא לעלמא. וארעא לא עבדא פירין אלא מגו חילא אחרא דעלה. כמה דנוקבא לא עבדא פירין אלא מגו חילא דדכורא וההוא איבא לא אשתלים באשלמותא עד תלת שנין וחילא לא אתפקדא עליה לעילא עד דאשתלים. בתר דאשתלים אתפקדא עליה חילא וארעא אתתקנת ביה. דהא עד תלת שנין ארעא לא אתתקנת ביה ולא (אשתכחת) אשתלימת (ס&quot;א אתבסמת) (נ&quot;א אסתכמת) עמיה. בתר דאשתלים ואתתקנו כחדא כדין הוא שלימותא. ת&quot;ח נוקבא עד ג' זמנין דאתעברת איבא דמעהא לא אשתלים. בתר ג' עידואן נוקבא אתתקנת בההוא איבא ואסתכמו כחדא. כדין ההוא איבא שלימו דכלא ושפירו דכלא. בתר דנפק עד ג' שנין לא אית ליה חילא לעילא דהא כדין אשתלים בשולא דיליה לוי אתרעי מכלא תליתאה לאמיה דאתתקנת ביה ואסתכמת (ס&quot;א ואתבסמת) בהדיה. בתר ג' שנין אתפקדת עליה (נ&quot;א אתפקד עלה) חילא עלאה לעילא. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים. מאי קדש הלולים תושבחן לשבחא ליה לקב&quot;ה עד הכא. מכאן ואילך רזא דמלה דבשנה &lt;קטע סוף=דף פז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פז ב/&gt;הרביעית מזדווגת כנסת ישראל לקב&quot;ה והלולא חד אשתכח. דכתיב קדש הלולים הלולא וחדווא בזמנא (ס&quot;א בזווגא) חדא. מאי שנה (הרביעית) דא קב&quot;ה. ותנינן שנה הרביעית דא כנסת ישראל דאיהי קיימא רביעאה לכורסייא וכלא חד דהא כדין קב&quot;ה מזדווג בה בכ&quot;י וכדין היא קדש והלולא קדישא אשתכח (וקב&quot;ה אזדווג בהדה) וכדין חיילין אתמנן על עלמא על כל מלה ומלה כדקא חזי ליה. מכאן ולהלאה מתברכאן כלהו ושארי למיכל דהא כלהו בשלימותא דכלא. בשלימותא דעילא ותתא. ועד לא אשתלים בכלא מתתא ומעילא אסיר למיכל מניה. ומאן דאכיל מניה כמאן דלית ליה חולקא בקב&quot;ה ובכ&quot;י דהא ההוא איבא בלא רשותא עלאה קדישא קיימא דלא שארי עליה עד דישתלים. ובלא רשותא תתאה דהא לא אסתכמת (ס&quot;א אתבסמת) חילא דארעא ביה וההוא דאכיל מניה אחזי גרמיה דלית ליה חולקא לעילא ותתא. ואי בריך עליה ברכה לבטלה הוא. דהא קב&quot;ה עד כאן לא שרייא עלוי ולית ביה חולקא רחמנא לישזבינן מאינון דלא משגיחין ליקרא דמאריהון. זכאין אינון צדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ואורח צדיקים כאור נגה. בגין דבההוא זמנא יסתלק חויא דשריא בנוקבא בקדמיתא וייתי דכורא למשרי באתריה כד בקדמיתא וכלא יהא שלים:

תאנא בזמנא דזכאה שארי בעלמא וכו' עד צדיק כתמר יפרח:

רבי יוסי פתח קרא ואמר. לא תאכלו על הדם. הא בכמה אתר אוקמוה חברייא וכל הני קראי אבתריה. וכל חד וחד באתגליא. אבל האי קרא אית לאתערא ביה דכתיב מפני שיבה תקום וגו'. מפני שיבה שיבה דאורייתא סתם. תקום דבעי ב&quot;נ למיקם בקיומא (מכאן דבעי ב&quot;נ למיקם) מקמי ס&quot;ת והכי רב המנונא (ס&quot;א ייסא) סבא כד הוה חמי ס&quot;ת הוה קם מקמיה ואמר מפני שיבה תקום. (כד הוי חמי חומש דאורייתא הוה קם מקמיה (ס&quot;א עביד ליה הדורא) והוה אמר והדרת פני זקן) כגוונא דא בעי ב&quot;נ למיקם בקיומיה לקמיה דת&quot;ח בגין דאיהו קאים בקיומא (נ&quot;א בדיוקנא) קדישא עלאה ורמז לכהנא עלאה (ס&quot;א והכא רמיז לעתיקא) קדישא עלאה דכתיב והדרת פני זקן דאיהו בעלמא. אר&quot;ש מכאן רמז לתורה שבכתב ורמז לתורה שבע&quot;פ. ותו תנינן. האי קרא לדרשה הוא דאתא מפני שיבה תקום כמה דאתערו ביה חברייא מפני שיבה תקום. אזהר ליה לבר נש עד לא יסתלק בסיבותא דיקים בקיומא טבא בעלמא בגין דדין הוא הדורא ליה אבל לסוף יומוי לית שבחא ליה לב&quot;נ כ&quot;כ כד איהו סיב ולא יכיל למהוי ביש. אלא שבחא דיליה כד איהו בתוקפיה ואיהו טב ושלמה מלכא צווח ואמר גם במעלליו יתנכר נער וגו'. כגוונא דא כתיב וזכור את בוראיך בימי בחורותיך. א&quot;ר אלעזר ודאי (הכי הוא) ארחא דא מתקנא קמן והאי אורחא דקב&quot;ה הוא פתח ואמר כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד. מאי כי יודע יי' אלא קב&quot;ה יודע ואשגח באחרא דצדיקייא לאוטבא להו ולאגנא להו והוא אזיל קמייהו לנטרא להו. ובג&quot;כ מאן דנפיק לארחא בעי דלהוי ההיא ארחא דקב&quot;ה וישתתף ליה בהדייהו. ובג&quot;כ כתיב כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד היא מגרמה בגין דקב&quot;ה לא &lt;קטע סוף=דף פז ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=דף פח א/&gt;אשתמודע ליה לההוא ארחא דלהון ולא אזיל בהדייהו. כתיב דרך וכתיב ארח מה בין האי להאי. אלא דרך דשאר קרסולי בני נשא אזלו בה. ארח דאיהו אתפתח מן זמנא זעירא (דא ארח כד&quot;א וארח לחברה עם פועלי און) ועל ארחא דא כתיב וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום אכי&quot;ר. בילא&quot;ו יילא&quot;ו:

==פרשת קדושים - רעיא מהימנא==
רעיא מהימנא

אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. פִּקּוּדָא דָּא, שָׁקִיל דָּא לְדָא. שָׁקִיל יְקָרָא דְּאָב וְאֵם, לִיקָרָא דְּשַׁבָּת. לְאַבָּא אַקְדִּים כָּבוֹד, וְהַאי אִיהוּ דְּאָמַר קְרָא, (מלאכי א) וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיִּה מוֹרָאִי. כְּבוֹדִי סָלִיק בְּחוּשְׁבָּן עֶשֶׂר אֲמִירָן, ול&quot;ב אֱלֹהִים דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית.

וּבְכָל אֲתַר (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֵין כָּבוֹד אֶלָּא תּוֹרָה. בְּגִין דְּאִינּוּן לֵ&quot;ב אֱלֹהִים דְּתוֹרָה, יְקָרָא דִּילֵיהּ. וְאִלֵּין (אינון) חֲכָמִים דְּאוֹרַיְיתָא, חֲכָמִים בְּחָכְמָה, יָרְתִין הַאי כָּבוֹד וְלָא טִפְּשֵׁי, דְּעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. וּמְנָלָן דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּאוֹרַיְיתָא אִקְרֵי כְּסִיל, דִּכְתִּיב, (תהלים צב) וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת. וְאֵין זֹאת, אֶלָּא תּוֹרָה, דִּכְתִּיב, (דברים ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה.

רַעְיָא מְהֵימָנָא. בְּגִין דַּחֲלִישָׁתָא, פָּתַחְנָא לְפַרְשְׁתָּא בְּאִלֵּין פִּקוּדִין, לְמֶהֱוִי מְעַט עֶזֶר לָךְ. אִתְתָּקַּף בָּךְ, דְּהָא מַשִּׁרְיָין דִּמְתִּיבְתָּאן אָתָאן לְגַבָּךְ, בְּפִקּוּדָא בָּתַר דָּא, דְּאִיהוּ פִּקּוּדָא לְהַעֲמִיד עָלֶיךָ מֶלֶךְ לְעֵילָּא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יוֹקִים לָךְ מֶלֶךְ בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין בְּדִיוּקְנֵיהּ. בְּגִין דְּרַבָּנָן דִּמְתִיבְתָּא, עָלַיְיהוּ שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה וְתַתָּאָה. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֶלֶךְ בְּאֶמְצָּעִיתָא, אָחִיד בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא בְּדִיוּקְנֵיהּ, בְּרָא דִּילֵיהּ, קוּם בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא.

קָם רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְסָלִיק יְדוֹי לְעֵילָּא, וְאָמַר, יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ עִלַּת הָעִלּוֹת, דְּאַנְתְּ מִתְעַלֶּה מֵעִלּוּי לְעִלּוּי, עַד דְּלֵית עִלּוּי. אֶלָּא דְּאַנְתְּ לְעֵילָּא מִכָּל עִלּוּי. לְמֵיהַב לִי חֵילָא, לְמֶעְבַּד רְעוּתָךְ בְּדַרְגִּין דִּילָךְ, דְּאִינּוּן אַבָּא וְאִימָּא, וַאֲנָא בְּרָא דִּלְהוֹן. וּבְיִחוּדָךְ תַּרְוַויְיהוּ אֶחָד. וְאַנְתְּ שַׁקְלַת דְּחִילוּ דְּאַבָּא וְאִימָא, לִדְחִילוּ דִּילָךְ, בָּתַר דְּאַנְתְּ בְּאֶמְצָּעִיתָא חַד, וְלָא תְּרֵין, בְּלָא שׁוּתָּפוּ, אַף עַל גַּב דְּאִינּוּן חַד בְּשׁוּתָּפוּ דִּילָךְ, אֲבָל אַנְּתְּ חַד בְּלָא שׁוּתָּפוּ דְּתִנְיָינָא. וּבְגִין דָּא אִתְּמַר בָּךְ, (דברים לב) וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי.

הַב לִי חֵילָא, לְאִתְּעָרָא בִּיקָרָךְ בְּקַדְמִיתָא. וּלְבָתַר בִּיקָרָא דְּאָבִי וְאִמִי דְּבִשְׁמַיָּא, דְּאוּקְמוּהָ עָלַיְיהוּ, (משלי כח) גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאוֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית. וְאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, אֵין אָבִיו, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאֵין אִמּוֹ, אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וִיקָרָא דִּילָךְ אַבָּא חָכְמָה, דְּכָלִיל עֶשֶׂר סְפִירוֹת מִתַּתָּא דִּילֵיהּ לְעֵילָּא, וְתַרְוַויְיהוּ אִינּוּן כּוּרְסְיָיא סַפְסָל תְּחוֹתָךְ לִיקָרָךְ.

וְהָכִי תַּקִּינוּ, לְמֶהֱוִי קָטָן לַגָּדוֹל מְכַבֵּד דִּלְעֵילָּא מִנֵּיהּ. אַבָּא, אִיהוּ חָכְמָה, הֲלֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, לְמֶהֱוִי מְשַׁמֵשׁ תְּחוֹתָךְ, וְאַנְתְּ כֶּתֶר עֶלְיוֹן עַל רֵישֵׁיהּ. וְלֵית כֶּתֶר עֲלָךְ, וְלֵית אֱלָהָא אָחֳרָא. וְאִימָּא, לְשַׁמְּשָׁא לְאַבָּא. דְּאִיהוּ תְּחוֹתֵיהּ לְמֶהֱוִי כִּסֵּא תְּחוֹתֵיהּ.

וַיֹּאמֶר אִיהוּ, בְּכָל מַאֲמָר, עַד תְּלָתִין וּתְרֵין, יְהִי כֵּן, וַיְהִי כֵן. וְאִיהִי, עֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ מִיַּד. וּבְגִין דְּעֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ וְצִּוּוּיֵהּ בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל, בל&quot;ב שְׁבִילִין דִּבְהוֹן אִתְבְּרֵי כָּל דִּבְרֵאשִׁית, עוֹבָדָא אִתְקְרִיאַת כָּבוֹד, (תהלים כט) וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד. (יחזקאל ג) בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' מִמְּקוֹמוֹ. אַיִּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ לְהַעֲרִיצּוֹ.

וְתַרְגּוּם כְּבוֹד אָבִיו, יְקָרָא דַּאֲבוּהִי. וְדָא (תהלים יט) תּוֹרַת יְיָ' תְּמִימָה, עָלָהּ אִתְּמַר (משלי ג) יְקָרָה הִיא וְיִשְׂרָאֵל מִפְּנִינִים. דְּאִתְקְרִיאוּ בָּנִים, בִּכְלַל בֵּן וּבַת, מִסִּטְרָא דְּתִפְאֶרֶת וּמַלְכוּת. דְּאִינּוּן בֵּן וּבַת, יְקָרָא דְּאָבִיו וְאִמּוֹ, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, וְצִּווּי דִּילֵיהּ, אִינּוּן פִּקוּדִין דַּעֲשֵׂה. וְהָא אוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, יֵשׁ מְצּוּוְּה וְעוֹשֶׂה. וּבְגִין כָּךְ אִיהוּ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְהַאי אִיהוּ כָּבוֹד דְּאַבָּא וְאִימָא, דִּיצַּוְּה לִבְרֵיהּ דְּיֶעְבַּד הָכֵי וְאִיהוּ עָבִיד מִיַּד, בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל.

וְעִלַּת עַל כֹּלָּא, אֲנָא בָּעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בִּיקָרָךְ, לְתַקֵּן מִדּוֹת דְּאַבָּא וְאִימָּא, לִיקָרָךְ. תְּהֵא בְּעֶזְרִי לְסַדְּרָא כֹּלָּא כְּדְקָא יִאוֹת. וְאַנְתְּ תְּסַדֵר לִי, וּלְכָל מָארֵי מְתִיבְתָּאן עֵילָּא וְתַתָּא, וּמַשִּׁרְיָין דְּמַלְאָכִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, לְמֶהֱוִי מְתַקְּנִין וּמְסַדְּרִין לִיקָרָא דִּילָךְ, וְלִיקָרָא דְּאַבָּא וְאִימָּא, לְמֶהֱוִי סַפְסָל תְּחוֹת רַגְלוֹי. וּלְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דִּילֵיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דְּלָא תַּעֲשֶׂה.

וְהַאי אִיהוּ&lt;קטע סוף=דף פב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פב ב/&gt;אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְסָמִיךְ לֵיהּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. וּבִקְרָא אַחֲרִינָא וְאֶת מִצְּוֹתַי תַּעֲשׂוּ. מִסִּטְרָא דְּפִקּוּדִין דַּעֲשֵׂה דְּאִינּוּן כָּבוֹד, אַקְדִּים אַבָּא לְאִימָּא, וְדָא י&quot;ה. מִסִּטְרָא דְּלָא תַּעֲשֶׂה, אַקְדִּים אִימָּא לְאַבָּא, וְדָא הֵ&quot;י. וְהַיְינוּ כְּבוֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר. לְאִלֵּין דְּלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בְּהַאי כָּבוֹד, הַסְתֵּר דָּבָר מִנַּיְיהוּ.

וְעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. אִלֵּין אִינּוּן עַמֵּי הָאָרֶץ, בָּתַר דְּלָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּהַאי כָּבוֹד דְּאוֹרַיְיתָא, וְאֵיךְ אָמְרִין אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם שְׁמַע קוֹלֵנוּ חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ וְקַבֵּל תְּפִלָּתֵנוּ. הָא אִיהוּ לֵימָּא לוֹן, וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי, אַיִּה אִשְׁתַּדְּלוּתָא דִּלְכוֹן בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְפִקּוּדִין דִּילִי, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיַי, דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּצִּוּוּיָיה דְּמָארֵיהּ, אֵיךְ יַעְבִיד לֵיהּ.

בַּר מִמַּאן דְּשָׁמַע מֵחֲכָמִים וְעָבִיד, וְהַאי אִיהוּ דְּקַבִּיל נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְעִם כָּל דָּא, מַאן דְּלָא קַבִּיל מִמָּארֵיהּ, אֶלָּא מִשְלוּחֵיהּ, אִיכָּא אַפְרָשׁוּתָא. וּמַאי אַפְרָשׁוּתָא אִית בֵּין דָּא לְדָא. דְּהָא כְּתִיב, מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּלְבָתַר וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ. אֲנָא קַבִּילְנָא, וּלְבָתַר מוֹסַרְנָא לְכֻלְּהוּ. וְהָכִי מַאן דִּמְקַבֵּל מֵאָחֳרָא, כְּקַבָּלַת סִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּיא מִשִּׁמְּשָׁא, וּבְהַאי קִבּוּל אִתְמְלֵי. וּמַאן דִּמְקַבֵּל יָכִיל לְאִסְתַּלְּקָא מִנֵּיהּ נְבִיעוּ, כְּמָה דַּחֲזֵינָא בְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, דְּאִסְתַּלְּקַת נְהוֹרָא דִּלְהוֹן, בְּלֵילְיָא, דְּלָא נָהִיר שִׁמְשָׁא, אֶלָּא בִּימָמָא. וְסִיהֲרָא בְּלֵילְיָא.

וְאִי תֵּימָא דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּסִיהֲרָא מִשִּׁמְּשָׁא אִיהוּ, דְּאַף עַל גַּב דְּאִתְכְּנִישׁ, נָהִיר בְּסִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּא, הָא חֲזֵינָן מִסִּטְרָא אָחֳרָא בְּלָקוּתָא דְּסִיהֲרָא וְשִׁמְּשָׁא דְּאִסְתְּלַּק נְהוֹרַיְיהוּ, וְאִשְׁתָּאָרוּ כְּגוּפָא בְּלָא נִשְׁמְתָא, דְּאִית אָדוֹן עֲלֵיהֶם מַחֲשִׁיךְ מְאוֹרֵיהֶם. אֲבָל עִקָּרָא דִּנְהוֹרָא, הַהוּא אֲתַר דִּנְבִיעַ דְּלֵית פְּסָק לִנְהוֹרָא דִּילֵיהּ, וְלָא אִית עָלֵיהּ אֱלָהָא אָחֳרָא לְמִפְסַק מִנֵּיהּ נְהוֹרֵיהּ.

וְעִלַּת הָעִלּוֹת, בָּתַר דְּאַנְתְּ תַּמָּן, לֵית פְּסָק לִנְבִיעוּ דִּנְהוֹרָא דְּאוֹרַיְיתָא. יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ דְּלָא תָּזוּז מֵאַבָּא וְאִימָּא דִּילִי, וְלָא מִבְּנוֹי. וְהָכִי מַאן דְּאָמִית גַּרְמֵיהּ עַל אוֹרַיְיתָא, דְּהִיא יְקָרָה, אִתְקַיְּימַת בֵּיהּ, וְלָא מַפְסְקַת מִנֵּיהּ. מַה דְּלָאו הָכִי, מַאן דְּלָא יִשְׁתַּדֵּל בָּה, אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּעָבַד צִּוּוּי חֲכָמִים, אִיהוּ שַׁמָּשׁ דִּלְהוֹן, עֶבֶד וְלָא בֵּן, אֲבָל אִי אִיהוּ מְהֵימָנָא, מָארֵיהּ אַשְׁלִיט לֵיהּ בְּכָל דִּילֵיהּ.

אֲבָל מַאן דְּלָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא מְשַׁמֵּשׁ חֲכָמִים, לְמִשְׁמַע מִנַּיְיהוּ פִּקוּדִין, לְקַיֵּים נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. אֶלָּא דְּסָּרַח וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה, אִיהוּ שָׁקִיל לְאוּמִין דְּעָלְמָא עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, בְּנוֹי דְּסָמָאֵ&quot;ל וְנָחָשׁ, דְּאִתְּמַר בְּהוּ, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן, דְּלָא בָּעוּ לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא, דְּכָל דְּלֵית בֵּיהּ תּוֹרָה, לֵית בֵּיהּ כָּבוֹד, דְּאִתְּמַר בָּהֶם (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ.

וְעִם כָּל דָּא מָארֵי מְתִיבְתָּא, לָא כָּל כָּבוֹד שָׁוְה, דְּהָא (מלאכי א) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו. בֵּן יְכַבֵּד, עַל מְנָת דְּלָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, אֲבָל מְצּוּוְּה הוּא בִּכְבוֹד אַבָּא וְאִימָּא. וְאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, יִכְתַּשׁ לֵיהּ אַבָּא וְאִימָּא, עַד דְּיַעֲבִד עַל כָּרְחֵיהּ. וְאִי הֲוִי בְּרָא רַבְרְבָא, בֵּית דִּין כּוֹפִין לֵיהּ. דְּאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (דברים כא) בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלֵנוּ, וְדָנִין לֵיהּ בִּסְקִילָה. אֲבָל עֶבֶד דִּמְשַׁמֵּשׁ עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אִי לָא עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּרַבֵּיהּ, מָארֵיהּ אַעְבָּר לֵיהּ מִגּוֹ בֵּיתֵיהּ, וְיִטוֹל אָחֳרָא. מַה דְּלָא הֲוָה יָכִיל לְמֶעְבַּד הָכִי לִבְרֵיהּ, אֶלָּא אוֹ יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ אוֹ יִקְטוֹל לֵיהּ.

אָמַר לֵיהּ בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, מַאן גָּרִים דְּלָא יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ, הוֹאִיל וּבְרֵיהּ הוּא. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וַדַּאי תַּעֲרוֹבֶת דְּרַע, וְרָזָא דָּא גָּרַם לְיִשְׂרָאֵל, לְמֶחֱטֵי גַּבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. וְרָזָא דָּא, (תהלים קו) וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם. וְדָא גָּרַם קִטוּלָא לְיִשְׂרָאֵל, וְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא. וּבְגִין דָּא, אֵין מְקַבְּלִים גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא (דברים לב) יְיָ' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, עֶבֶד טוֹב וְעֶבֶד רָע, מִסִּטְרָא דִּמְטַטְרוֹ&quot;ן עֶבֶד טוֹב, עֶבֶד נֶאֱמָן לְרַבֵּיהּ. עֶבֶד רָע סָמָאֵ&quot;ל. מַאן דְּאִיהוּ מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, אִיהוּ בֶּן העוֹלָם הַבָּא, בֶּן מִסִּטְרָא דְּבֵן יָ&quot;הּ, בִּינָ&quot;ה. וְיָרִית מַלְכוּתָא דְּאִיהִי ה'. וְאֵיךְ יָרִית לָהּ. אִי עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּאַבָּא וְאִימָא, בְּגִין דְּאִיהוּ מַלְכוּתָא מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ, וְעָלֵיהּ אִתְּמַר, (אסתר ג) מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ. אִיהִי מִצְּוָה, וְצִּוּוּיַיא דְּמַלְכָּא עַל עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה.

מִצְּוָה מִדְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהִי תִּפְאֶרֶת. וְהָכָא לֵית תַּמָּן פִּרוּדָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֱמֶת, תּוֹרָתוֹ תּוֹרַת אֱמֶת, אִיהוּ תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ. כְּגַוְונָא דְּבִינָה, תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ דְּחָכְמָה. דְּאִית תּוֹרָה דִּבְרִיאָה, וְחָכְמָה דִּבְרִיאָה, וּבִינָה דִּבְרִיאָה, וְהָכִי בְּכָל מִדּוֹת. בְּהַאי, יָכִיל בֵּן בְּהַאי אוֹרַיְיתָא, לְמֶהֱוִי בְּלָא מִצְּוָה, וּמִצְּוָה בְּלָא תּוֹרָה בְּפֵרוּדָא. וּמֵהָכָא,בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה.&lt;קטע סוף=דף פב ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פג|א}}&lt;קטע התחלה=דף פג א/&gt; אֲבָל מִסִּטְרָא דַּאֲצִּילוּת, לֵית אַפְרְשׁוּתָא, תַּמָּן, וְכֵן מִתַּמָּן אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ וְלֵית בָּהּ עוֹנֶשׁ וְלָא שָׂכָר וְלָא מִיתָה.

וּבְגִין דָּא, אוֹרַיְיתָא דָּא אִילָנָא דְּחַיִּי, שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא, וְאִילָנָא דָּא, אִילָנָא דְּחַיֵּי אִתְקְרֵי, וְאִתְקְרֵי הָעוֹלָם הַבָּא, וְלָא אִתְקְרֵי בֵּיהּ שָׂכָר. בְּגִין דְּאִיהוּ בֵּן. מִתַּמָּן, לָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, לָא בְּמַעֲשֵׂה וְלָא בְּדִיבּוּר וְלָא בְּמַחֲשָׁבָה.

אָתָא בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, לְנַשְּׁקָא לֵיהּ יְדֵיהּ. אָמַר, וַדַּאי אַנְתְּ הוּא בֵּן מִתַּמָּן, בְּדִיּוּקְנָא דִּבְרָא בּוּכְרָא דִּילֵיהּ, תִּפְאֶרֶת בְּרָא דְּאַבָּא וְאִימָא עִלָּאָה, אֲצִּילוּת דִּילֵיהּ בְּלָא הַפְסָקָה, לָא קְדָמָךְ בְּרָא אָחֳרָא, לָא בְּמַחֲשָׁבָה, וְלָא בְּדִבּוּר, וְלָא בְּמַעֲשֶׂה. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְאַנְתְּ, וְחַבְרַיָּיא, וְרָאשֵׁי מָארֵי מְתִיבְתָּאן, דִּמְזַמְּנִין הָכָא, אִתִּי, בְּלָא הַפְסָקָה כְּלַל, וּבְלָא תַּעֲרוֹבֶת. נַשְׁקוּ כֻּלְּהוּ דָּא לְדָא, וְאִשְׁתְּמוֹדָעוּ בְּאַחְוָה, וּבָכוּ.

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, עִם כָּל דָּא, בְּרָא בּוּכְרָא חַיָּיבִין כָּל אֲחוּי בִּיקָרֵיהּ, דְּהָא כְּתִיב (שמות כ) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֶת לְרַבּוֹת אָחִיךְ הַגָּדוֹל. וַאֲפִילּוּ מִכָּל סִטְרָא אִיהוּ מְפֹרָשׁ עֲלָךְ בְּאוֹרַיְיתָא, בְּשַׁגַּ&quot;ם זֶה הֶבֶל. וְלָא הֲוָה לְאָדָם קַדְמָאָה בְּרָא קַדְמָאָה מִנֵּיהּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, בְּשַׁגַּם, זֶה מֹשֶׁה. דִּבְּרָא דְּמַלְכָּא בְּכָל אֲתַר, אַנְתְּ בּוּכְרָא מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּטוֹב וָרָע, אַנְתְּ הוּא טוֹב. (בוכרא) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית א) וַיַרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, (שמות ב) וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא.

וּמִתַּמָּן קָרָא יָתָךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֶבֶד נֶאֱמָן. לְבָתַר סְלִיקַת לְמֶהֱוִי מַלְכָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ. לְבָתַר בֶּן בַּיִת לְעֵילָּא. מֶלֶךְ מִסִּטְרָא דְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבִינָה דִּבְרִיאָה. כְּעַן אַנְתְּ מֶלֶךְ, מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּמַלְכוּת דַּאֲצִּילוּת. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבֶ&quot;ן יָ&quot;הּ, תִּפְאֶרֶת דַּאֲצִּילוּת, זַכָּאָה חוּלָקָךְ. וּמַאן גָּרִים לָךְ דָּא, בְּגִין דְּאִשְׁתְּדָּלוּתָךְ בַּתּוֹרָה וּבַמִצְּוָה, לְיַחֲדָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, לְאַעֲלָא מַלְכָּא עַל אַתְרֵיהּ, וְעַל מַשִׁרְיָיתֵיהּ לְעֵילָּא, וְעַל יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא.

וּבְגִין כַּךְ (ס&quot;א ובגינך) יָרְתִין כֻּלְּהוּ נִשְׁמָתִין דַּאֲצִּילוּת מִנֵּיהּ, וְאִתְקְרִיאוּ בְּנִין דִּילֵיהּ, מִשֵׁם יְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת, דְּלֵית תַּמָּן פִּרוּד וְקִצּוּץ. דִּבְקַדְמֵיתָא אִתְּמַר בְּהוּ בְּנִין לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, מִצַּד יְהוָֹ&quot;ה דִּבְרִיאָה, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ בְּרָאתִיו יְצַּרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו, וּכְעַן בָּנִים לַיְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת.

וּבָךְ אִתְקַיָּים פִּקּוּדָא, דְּאִיהִי מִצְּוָה עַל יִשְׂרָאֵל, לְהַעֲמִיד עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים יז) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ. וְאִתְקַיָּים בָּךְ (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ, כַּד בְּקַדְמִיתָא. וְכֻלְּהוּ מִתְנַהֲגִין אֲבַתְרָךְ, כָּאֵבָרִין דְּמִתְנַהֲגִין כֻּלְּהוּ בִּתְנוּעָה דְּנִשְׁמְתָא, דְּאִתְפַּשְּׁטָא עַל כָּל אֵבֶר. בְּגִין דְּכֶתֶר עֶלְיוֹן אַנְתְּ תְּהֵא מְעוּטָר בֵּיהּ, דְּבֵיהּ עִלַּת הָעִלּוֹת אִיהוּ כֶּתֶר עַל כֹּלָּא, טָמִיר וְגָנִיז מִלְּגָיו מִנֵּיהּ. וּמִנֵּיהּ אִתְפְּשָׁט עַל כָּל סְפִירָן, וּמְסַדֵּר לוֹן לְמֶהֱוִי דָּא רַב, וְדָא זְעֵיר, וְדָא בֵּינוֹנִי, וְאַנְהִיג לוֹן לִרְעוּתֵיהּ, וְנָהִיר בְּהוּ, וּמְקַשֵׁר לוֹן, וּמְיַחֵד לוֹן.

הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא מַנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל, בְּכָל מִדּוֹת טָבִין דִּילֵיהּ, וּתְסַדֵּר כָּל חַד כִּדְחֲזֵי לֵיהּ, הַבְּכוֹר כִּבְכוֹרָתוֹ, וְהַצָּעִיר כִּצְּעִירֻתוֹ, וּבֵינוֹנִי כְּפוּם דַּרְגֵּיהּ. וּתְקַשֵׁר לוֹן קֶשֶׁר אֶחָד לְגַבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. לְמֶהֱוִי כֻּלְּהוּ בְּשָׂפָה בְּרוּרָה, לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּלְקַדְּשֵׁיהּ, וּלְיַיחֲדֵיהּ, בְּדַרְגָּא דִּילָךְ, בְּמַחֲשָׁבָה דִּילָךְ, בַּאֲצִּילוּת דִּילָךְ, דְּאִתְקָיָּים בָּךְ (במדבר יא) וְאָצַּלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם. קוּם אִתְּעַר בְּפִקּוּדָא, לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. (פרשת תצא רפ&quot;א ע&quot;ב שייך לנשא קמ&quot;ה ע&quot;א)

(ויקרא יט) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְגוֹ' פִּקּוּדָא דָא, לְכַבֵּד אָב וְאֵם, דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְמִדְחַל מֵאָבוֹי וּמֵאִמֵיהּ, וּלְאוֹקִיר לוֹן. כְּמָה דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְאוֹקִיר לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מִסִּטְרָא דְּרוּחָא דְּיָהַב בְּגַוִיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ. הָכִי אִצְּטְרִיךְ לֵיהּ לְאוֹקִיר לַאֲבוֹי וּלְאִמֵּיהּ, מִסִּטְרָא דְּגוּפָא דִּילֵיהּ, וּלְמִדְחַל מִנְּהוֹן, דְּהָא אִינּוּן מִשְׁתַּתְּפִין בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעַבְדֵּי לֵיהּ גּוּפָא, וְהוֹאִיל וְאִינּוּן שׁוּתָּפִין בְּעוֹבָדָא, לִיהֱווּ שׁוּתָּפִין בִּדְחִילוּ וִיקָרָא.

כגוונא דא, תלת שותפין אשתכחו לעילא ברזא דאדם, אדם קדמאה אף על גב דגופא דיליה הוה מעפרא, לאו מעפרא דהכא הוה, אלא מעפרא דבי מקדשא לעילא, אבא ואימא אשתכחו, ומלכא עלאה אשתתף בהדייהו, ושדר ביה רוחא דחיי ואתברי.

וכגוונא דא אשתכח כלא עילא ותתא, ועל דא אצטריך ליה לבר נש למדחל לקדשא בריך הוא, ולמדחל לאבוי ולאמיה.

בְּסִתְרֵי תּוֹרָה, אָדָם קַדְמָאָה לָא הֲוָה לֵיהּ מֵהַאי עָלְמָא כְּלוּם. חַד צַּדִּיק עֲבַד שִׁמּוּשָׁא בְּנוּקְבֵיהּ, וְאִתְעָבִיד מֵהַהוּא שִׁמּוּשָׁא גּוּפָא חֲדָא, דִּנְהִירוּ דִּילֵיהּ יַתִיר מִכָּל אִינּוּן מַלְאֲכִין שְׁלִיחָן לְעֵילָּא. וְכַד אִתְבְּרֵי הַהוּא גּוּפָא מַלְכָּא עִלָּאָה, שָׁדַר בְּהַהוּא צַּדִיק כ&quot;ב אַתְוָון, וְאִשְׁתְּתַּף בַּהֲדַיְיהוּ, וְנָפַק לְעָלְמָא.

כֵּיוָן דְּנָפַק, חָמוּ לֵיהּ שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, וְאַסְתִּימוּ&lt;קטע סוף=דף פג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פג ב/&gt;נְהוֹרַיְיהוּ, דְּתַפּוּחָא דְּרַגְלֵיהּ אַחְשִׁיךְ נְהוֹרָא דִּלְהוֹן. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּמֵעוֹבָדָא דְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא עִלָּאָה נָפַק. כֵּיוָן דְּחָטָא, אִתְחֲשָׁךְ, וְאַזְעִיר גַּרְמֵיהּ, וְאִצְּטְרִיךְ לְגוּפָא אָחֳרָא בְּמִשְׁכָא וּבְבִשְׂרָא. דִּכְתִיב, (בראשית ג) וַיַּעֲשׂ יְיָ' אֱלֹהִים לָאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם. כְּהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דַּעֲבַד הַהוּא צַּדִיק בְּנוּקְבֵיהּ, לָא אִשְׁתְּכַח מִקַּדְמַת דְּנָא, וּלְבָתַּר דְּנָא, דְּהָא עַד לָא נָפַק לְצּוֹרֵף אוּמָנָא.

עַד דְּאָתָא חֲנוֹךְ, וְנָטִיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵאַרְעָא, וְאַבְרִיר פְּסוֹלֶת וְקַסְטוּרָא מִכַּסְפָא, וְכֵן בְּכָל אִינּוּן צַּדִּיקַיָּיא דִּי בְּאַרְעָא. לְבָתַר אִתְתָּקַּן הַהוּא אֲתַר, וְאִתְעָבִידוּ רוּחִין וְנִשְׁמָתִין בְּשִׁמּוּשַׁיְיהוּ וְגוּפָא מִתַּתָּא בְּאַרְעָא. וְעַל דָּא בְּשׁוּתָּפוּ דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, בַּר נָשׁ אָתֵי לְעָלְמָא, וְאִצְּטְרִיךְ לְמִדְחַל לְאִינּוּן שׁוּתָּפִין, וּלְאוֹקִיר לוֹן, כְּמָה דְּאִתְּמַר (ע&quot;כ רעיא מהימנא)


{{ממ זהר משולב|ג|פ|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פ א/&gt; 
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פ א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פ|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פ ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פ א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פא|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פא א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פא א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פא|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פא ב/&gt; 
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פא ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פב|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פב א/&gt; 
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פב א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פב|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פב ב/&gt; 
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פג א/&gt; 
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פג א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פג ב/&gt; 
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פג ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פד|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פד א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פד א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פד|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פד ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פד ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פה|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פה א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פה א/&gt;

[פה ע&quot;ב עד פו ע&quot;ב - לא ברור מה יש בדף]

{{ממ זהר משולב|ג|פז|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פז א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פז א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פז|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פז ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פז ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח א/&gt;


==פרשת אמור==
{{צ|ויאמר יי' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו}}. א&quot;ר יוסי מ&quot;ט דא לקבל דא דכתיב לעילא ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו וסמיך ליה אמור אל הכהנים. אלא (משמע) כיון דאזהר להו לישראל לקדשא להו בכלא אזהר להו לכהני לקדשא לון וכן ללוים. לכהני מניין דכתיב אמור אל הכהנים. ללואי מנין דכתיב ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם. בגין דישתכחון כלהו זכאין קדישין דכיין. אמור אל הכהנים בני אהרן מ&quot;ט הכא בני אהרן וכי לא ידענא דבני אהרן נינהו. אלא בני אהרן ולא בני לוי. דאהרן דהוא שירותא דכל כהני דעלמא דביה אתרעי קב&quot;ה מכלא בגין למעבד שלמא בעלמא ובגין דאהרן ארחוי סליקו ליה להאי. דכל יומוי דאהרן הוה משתדל לאסגאה שלמא בעלמא. ובגין דארחוי כך סליק ליה קב&quot;ה להאי למיעל שלא בפמליא דלעילא. ובגין כך אמור אל הכהנים בני אהרן. אמור אל הכהנים ואמרת אליהם. 

רבי יהודה פתח מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. מה רב טובך כמה עלאה ויקירא ההוא נהורא עלאה דאקרי טוב דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב ודא הוא אור הגנוז דביה עביד קב&quot;ה טב בעלמא ולא מנע ליה בכל יומא בגין דביה מתקיים עלמא וקאים עליה. אשר צפנת ליראיך דתנן נהורא עלאה עבד קב&quot;ה כד ברא עלמא וגניז ליה לצדיקיא לזמנא דאתי. הה&quot;ד אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך. פעלת בזמנא דאתברי עלמא ההוא נהורא הוה קאים ונהיר מרישא דעלמא לסייפי דעלמא. כד אסתכל קב&quot;ה לאינון חייבין דזמינין לקיימא בעלמא גניז ליה לההוא נהורא דכתיב וימנע מרשעים אורם. וזמין לאנהרא לצדיקיא לעלמא דאתי ודא הוא צפנת ליראיך וכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. ת&quot;ח בשעתא דבר נש קאים למיהך לההוא עלמא והוא בבי מרעיה אתיין עליה ג' שלוחין וחמי תמן מה דלא יכיל בר נש למחמי כד איהו בהאי עלמא. וההוא יומא יומא דדינא עלאה הוא דמלכא בעי פקדונא דיליה. זכאה ההוא בר נש דפקודא אתיב למלכא כמה דאתיהיב ליה בגויה. אי ההוא פקדונא אתטנף בטנופי גופא מה יימא למארי פקדונא. זקף עינוי וחמי למלאך המות קאים קמיה וסייפיה שליפא בידיה קסטר בקטרין בקוטמא דההוא בר נש ולית לה לנפשא קשיו בכלא כפרישו דילה מן גופא ובר נש לא מית עד דחמי לשכינתא ומגו סגיאות תיאובתא דשכינתא נפשא נפקת &lt;קטע סוף=דף פח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|פח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פח ב/&gt;
לקבלא לשכינתא. בתר דנפק' מאן איהי נפשא דאתדבק בה (ס&quot;א ותתקבל) ויקבל בגופא (ס&quot;א בגווה) והא אוקמוה להני מילי. בתר דנפקא נפשא מן גופא ואשתאר גופא בלא רוחא אסור למשבק ליה בלא קבורתא דכתיב לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא. בגין דמיתא דישתהי כ&quot;ד שעות דאינון יומם ולילה בלא קבורתא יהיב חלישותא בשייפוי דרתיכא ומעכב עבידתא דקב&quot;ה מלמעבד. דאפשר דקב&quot;ה גזר עליה בגין למיתי בגלגולא אחרא מיד בההוא יומא דאתפטר לאוטבא ליה. וכל זמנא דלא אתקבר גופא נשמתא לאו עאלת קמי קב&quot;ה ולא יכלא למהוי בגופא אחרא בגלגולא תניינא דלא יהבין לנשמתא גופא אחרא עד דיתקבר קדמאה. ודא דמי לב&quot;נ דמיתת אתתיה לא אתחזי ליה למיסב אתתא אחרא עד דקביר לקדמיתא ובגין דא אמרה אורייתא לא תלין נבלתו על העץ. דבר אחר כד אתפרשא נשמתא מן גופא ובעיא למיזל לההוא עלמא לא תיעול לההוא עלמא עד דיהבין לה גופא אחרא מנהורא ולבתר יכלא למיעל ומאליהו תנדע דהוו ליה תרין גופין חד דביה אתחזי לתתא לבני נשא וחד דביה אתחזי לעילא בין מלאכין עלאין קדישין. וכל כמה דגופא לא אתקבר צערא הוא לנשמתא ורוח מסאבא אזדמן לשרייא עלוי ולסאבא לההוא גופא. ובגין דההוא רוח מסאבא אזדמן לא מבעי ליה לאינש למיבת ההוא גופא ליליא חד בגין דרוח מסאבא אשתכח בליליא ואשתטח בכל ארעא לאשכחא גופא בלא נפשא לסאבא ליה ואסתאב יתיר וע&quot;ד אזהר לכהני ואמר לנפש לא יטמא בעמיו. בגין דאינון קדישין ולא ישרי עלייהו רוח מסאבא ולא יסתאבון:

אמור אל הכהנים ר' יצחק אמר אמור אל הכהנים בלחישו כמה דכל עובדיהון דכהני בלחישו כך אמירה דלהון בלחישו. אמור ואמרת זמנא חד ותרין זמנין לאזהרא להו על קדושייהו בגין דלא יסתאבון. דמאן דמשמש באתר קדישא בעיא דישתכח קדישא בכלא. לנפש לא יטמא כמה דאוקימנא דגופא בלא רוח מסאבא הוא ושארי עליה רוח מסאבא. דהא תיאובתא דרוחי מסאבא לגבי גופיהון דישראל איהו בגין דאתרק מנייהו רוחא קדישא ובמנא דקודשא אתיין לאתחברא וכהני דאינון קדישין קדושתא על קדושתא לא בעיין לאסתאבא כלל בגין דכתיב כי נזר אלקיו על ראשו. וכתיב כי שמן משחת אלקיו עליו אני יי' והוא כגוונא דלעילא קאים לתתא. דכתיב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו האי קרא אוקמוה אבל כשמן הטוב על הראש. דא משח רבות קדישא עלאה דנגיד ונפיק מאתר דנהרא עמיקא דכלא. ד&quot;א דנגיד ונפיק מרישא דכל רישין סתימא דכל סתימין. על הראש. על הראש ודאי רישא דאדם קדמאה. יורד על הזקן דא דיקנא יקירא כמה דאוקמוה. זקן אהרן. דא כהן גדול דלעילא והא אוקמוה וההוא שמן &lt;קטע סוף=דף פח ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|פט|א}}&lt;קטע התחלה=דף פט א/&gt;יורד על פי מדותיו דמאינון משיחין נגיד ונפיק ונחית לתתאי וכגוונא דא נגיד ואתעטר כהנא תתאה במשח רבותא לתתא. האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה. כתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא. לא יטמאו מבעי ליה מהו לא יטמא. אלא על ההוא כהן עלאה מכלהו קאמר א&quot;ר יהודה והא כתיב והכהן הגדול מאחיו (כאן חסר) אלא ודאי הכי הוא כמה דאתמר. וא&quot;ר יצחק כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה אצטריך לאשתכחא יתיר מכלא כמה דאתמר:

ולאחותו הבתולה הקרובה אליו וגו' מאי כתיב לעילא כי אם לשארו הקרוב אליו וגו'. ר' אבא פתח מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו' מי זה בא מאדום זמין קב&quot;ה ללבשא לבושי נוקמא על אדום דאחריבו ביתיה ואוקידו היכליה וגלו לכנסת ישראל ביני עממיא ולמעבד להון נוקמת עלמין עד דישתכחון כל טורין מטורי עלמא מליין מקטולי עמין ולמקרי לכל עופא דשמייא עלייהו וכל חיות ברא יתזנון מנייהו תריסר ירחי ועופא דשמייא שבע שנין עד לא תסבל ארעא ניוולא דידהו. הה&quot;ד כי זבח ליי' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום עד דאינון לבושין יסתאבון הה&quot;ד וכל מלבושי אגאלתי. חמוץ בגדים מבצרה בגין דמנה נפקו אכלוסין דעלמא לחיילא על ירושלם ואינון שרו לאוקדא היכלא ובני אדום מפגרין שורין ורמו אבני יסודא הה&quot;ד זכור יי' לבני אדום וגו' האומרים ערו ערו עד היסוד בה. זה הדור בלבושו באינון לבושי דנוקמא דזמין לאלבשא. צועה ברוב כחו. מה צועה מתבר כמה דכתיב עמים תחתיך יפלו וגו'. אמרו ישראל לישעיה מאן הוא דין דיעביד כל כך. פתח ואמר אני מדבר בצדקה. ההוא דאיהו רב להושיע ההוא דכתיב ביה אוהב צדקה ומשפט ואיהו צדקה ממש ואיהו רב להושיע. וכל כך למה. בגין דגרמו לכ&quot;י למהוי שכיבת לעפרא בגלותא ולמנפל לארעא כמה דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל ובגין כך קב&quot;ה ילבש לבושי נוקמא עלייהו לסאבא לון בסגיאו דקטולייא דכתיב וכל מלבושי אגאלתי. וכל כך למה דכתיב ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש. דלאו חולקיה דעשו ולא הוות בעדביה דההוא דכתיב ביה איש יודע ציד איש שדה. לה יטמא באינון לבושין דנוקמא דזמין לאסתאבא בין אינון אכלוסין דכתיב ביה לה יטמא בגינה בגין דאיהי שכיבת לעפרא והוא בעי לאקמא לה הה&quot;ד קומי אורי כי בא אורך (ס&quot;א וכתיב ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת וגו':

לא יקרחה קרחה בראשם. ר' יוסי אמר לא יקרחה בה&quot;א מ&quot;ט. אלא ההוא שמן עלאה דאיהו משח רבות קודשא דאשלים לכל שבה יומין כמה דאתמר דכתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם ההוא שמן עלאה אתעדי מניה ואתקרח אי איהו אפגים רישיה. בגין דרישא דכהנא עלאה ההוא שמן עלאה הוי ועל דא לא לבעי ליה לכהנא דלתתא לאחזאה ביה בגרמיה פגימו כלל והא אתמר ובג&quot;כ כתיב בה&quot;א. פתח ואמר בשוב יי' את שיבת ציון היינו כחולמים. בשוב יי' את שיבת דא בגלות בבל אתמר. דלא אשתכחו יתיר בגלותא אלא שבעין שנין דכתיב כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם. וכתיב היינו כחולמים מאי כחולמים אלא הא אתערו חברייא דאיכא שבעין &lt;קטע סוף=דף פט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פט ב/&gt;שנין בחלמא. ות&quot;ח כתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם. מאן שבעת ימים הא אתמר. ההוא אתר עלאה דהיא כללא דכל שיתא אחרנין אקרי שבעת ימים ואקרי תשובה. תנינן מאן דיתיב בתעניתא בשבתא קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה ושבעין שנה אינון שבע אנפי מלכא דאפילו אסתכמו עליה (כלא) לביש ההוא גזר דינא אתקרע. מ&quot;ט בגין דאחיד ביה בההוא יומא בכללא דכלהו דאקרי שבעה ואקרי תשובה בגין כך בכלהו אחיד ואהדר בתשובה ואתקרע גזר דינא בכלהו ועל דא ודאי שבעין שנין איכא בחלמא. כגוונא דא כהנא אתעטר בשבע דאקרי שבעת ימים אי פגים רישיה ההוא שבעה דאיהו כללא דכלהו אקרח מניה כל ההוא קדושה דכולהו דשריא עליה. ועל דא אזדהרו דלא יקרחה קרחה בראשם וישתכחו פגימין מכלא. ובגין כך כהנא בעי לאשתכחא בשלימו יתיר מכלא כ&quot;ש ההוא דאיהו עלאה מכלהו. א&quot;ר אבא כאן בה&quot;א תתאה כאן בה&quot;א עלאה כ&quot;ג דאיהו עלאה מכלהו בה&quot;א עלאה דכתיב אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו וגו'. ומלא ידו וגו' דכתיב שבעת ימים ימלא את ידכם. כהנא אחרא בה' תתאה. דכתיב לא יקרחה קרחה בראשם וכתיב בתריה ולא יחללו שם אלקיהם והאי שם הא ידיעא איהו ובגין כך כתיב והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ללבוש את הבגדים כמה דאמרן. ובגין דאיהו קדישא כגוונא דלעילא כתיב ומן המקדש לא יצא. 

ר' אבא פתח ואמר לך יי' הצדקה ולנו בושת הפנים כהיום הזה לאיש יהודה וליושבי ירושלם זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אתרעי בהו מכל עמין עכו&quot;ם ומגו רחימותא דלהון יהיב להו אורייתא דקשוט למנדע ארחא דמלכא קדישא. וכל מאן דאשתדל באורייתא כאילו אשתדל ביה בקב&quot;ה דאורייתא כלא שמיה דקב&quot;ה הוי. ובגין כך מאן דאתעסק באורייתא אתעסק ביה בשמיה ומאן דאתרחק מאורייתא רחיקא הוא מקב&quot;ה. ת&quot;ח לך יי' הצדקה כד&quot;א לך יי' הגדולה והגבורה. מאן צדקה אתר דכל אנפין נהירין אחידן ביה והוא אחיד בכלהו וביה אשתכחו. ולנו בושת הפנים אתר דכל אנפין נהירין אתרחקן מניה. צדקה אמת קשוט ונהורא דכלא ונהורא דאנפין חידו כלא. בשת כסיפא רחיקו דקשוט מאן דאכסיף. בגין דאמת דאיהו צדקה אתרחק מניה. רחיקו דאנפין נהירין. ת&quot;ח כהנא עלאה בעי לאתחזאה בשפירו דאנפין בנהירו דאנפין בחידו יתיר מכלא. ולא בעי לאתחזאה ביה עציבו ורוגזא אלא כלא כגוונא דלעילא. זכאה חולקיה דעליה כתיב אני חלקך ונחלתך. וכתיב יי' הוא נחלתו. וע&quot;ד בעי לאתחזאה שלים בכלא בגרמיה בלבושיה דלא יפגים גרמיה כלל כמה דאתמר. האי איהו בתר נישואין וכו' עד לארעא דישראל. 

זהו קצת מאמר מרעיא מהימנא מצאתי בהעתק ונדפס באורך בפ' כי תצא כי שם ביתו מאמר מתחיל וענשו אותו. והוא אשה בבתוליה יקח. 

ר&quot;ש פתח והנה הוא שם עלילות דברים וגו'. וכתיב וענשו אותו מאה כסף וגו' כי הוציא שם רע על בתולת ישראל וכי בתולת ישראל היא בתולת אביה או בתולת בעלה היא. מהו &lt;קטע סוף=דף פט ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|א}}&lt;קטע התחלה=דף צ א/&gt;בתולת ישראל הכא. הה&quot;ד שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. אוף הכא כהנא דקאים כגוונא דלעילא כתיב והוא אשה בבתוליה יקח הכי נמי בבתוליה דלא תפוק מבבא דחצרה מזמנא לבר והוא אתמר. 

רבי שמעון הוה אזיל בארחא והוו עמיה רבי יהודה ור' יוסי ור' חזקיה. פתח ר&quot;ש ואמר טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו. טרף נתן ליראיו אלין אינון זכאין אינון דחלי דקב&quot;ה דכל מאן דדחיל ליה אתקרי מאינשי דביתא דמלכא ועליה כתיב אשר איש ירא את ה'. מהו טרף נתן ליראיו אלא כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה. מהכא אוליפנא דכל בר נש דלעי באורייתא בליליא וקם בפלגות ליליא בשעתא דכנסת ישראל אתערת לאתקנא ביתא למלכא האי אשתתף בהדה והאי אקרי מבי מלכא ויהבין ליה כל יומא מאינון תיקוני ביתא הה&quot;ד ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. מאן ביתה כל אינון דמשתתפי בהדה בליליא אקרון ביתה בני ביתה. ובג&quot;כ טרף נתן ליראיו מהו טרף טרף ממש דאיהי נטלא מאתר רחיקא עלאה דכתיב ממרחק תביא לחמה. ומאן זכי להאי טרף סופיה דקרא אוכח דכתיב יזכור לעולם בריתו מאן דאסתכל (ס&quot;א דאשתדל) באורייתא לאשתתפא בהדה בליליא. ולא עוד אלא דצדיק חד עלאה אית ליה לקב&quot;ה והוא אשתתף בהדיה וירתין תרווייהו לכנישתא דישראל דכתיב צדיקים לעולם יירשו ארץ. 

תו פתח ואמר ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני יי' מקדשו. ת&quot;ח כל מאן דאפיק זרע לבטלה לא זכי למחמי אפי שכינתא ואקרי רע דכתיב כי לא קל חפץ רשע אתה לא יגורך רע האי מאן דאפיק ליה בידיה או אנתו אחרא דלא כשרא ואי תימא דאפיק ליה באנתו דלא מתעברא הכי נמי. לא אלא כמה דאמרן ועל דא יבעי ב&quot;נ מקב&quot;ה דיזמין ליה מאנא דכשרא דלא יפגים זרעיה. מאן דאפיק זרעא במאנא דלא כשרא פגים ליה לזרעיה ווי למאן דפגים זרעיה. ומה בשאר בני נשא כך בכהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה עלאה עאכ&quot;ו. בעמיו מהו בעמיו דהא כתיב לעילא אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח וכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו. בהם מבעי ליה מהו בעמיו אלא מלה דא קלנא בעמיו פגימו בעמיו ועל דא כתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה מעמיו ודאי כלא כגוונא דלעילא כי אני יי' מקדשו מהו מקדשו אלא אנא הוא ההוא דאיהו מקדש ליה בכל יומא ובג&quot;כ לא יפגים זרעיה ולא ישתכח ביה פגימו. (ס&quot;א ובגין דא) דהא אני יי' מקדשו דאנא בעינא לקדשא ליה וישתכח קדישא בכלא. דקדישא ישתמש על ידא דקדישא. ת&quot;ח קב&quot;ה &lt;קטע סוף=דף צ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צ ב/&gt;ישתמש ע&quot;י דכהנא וישתכח קדישא כד אתי לשמשא ובגין דקב&quot;ה ישתמש על ידא דכהנא דאיהו קדישא כהנא ישתמש ע&quot;י דרכיא דאתקדש בדכיותיה ומאי איהו ליואי בר נש (ס&quot;א כהנא) אחרא ישתמש ע&quot;י דקדישא אחרא בגין דישתכחון כלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דעלייהו כתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. כמה פרישן ישראל מכלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה הה&quot;ד והתקדשתם והייתם קדושים כי אני יי' וגו'. 

תו פתח ואמר ליי' הישועה על עמך ברכתך סלה ליי' הישועה הכי תנינן זכאין אינון ישראל דבכל אתר דאתגלו שכינתא אתגלייא בהדייהו. כד יפקון ישראל מגלותא פורקנא למאן. לישראל או לקב&quot;ה אלא הא אוקמוה בכמה קראי והכא ליי' הישועה ודאי אימתי על עמך ברכתך סלה. בשעתא דקב&quot;ה ישגח בברכאן עלייהו דישראל לאפקא לון מן גלותא ולאוטבא להו כדין ליי' הישועה ודאי. ועל דא תנינן דקב&quot;ה ייתוב עמהון דישראל מן גלותא הה&quot;ד ושב יי' אלקיך את שבותך ורחמך:

איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. ר' יצחק אמר בגין דאיהו פגים ומאן דאיהו פגים לא אתחזו לשמשא בקודשא והוא אוקמוה דב&quot;נ דאשתכח פגים לית ביה מהימנותא וההוא פגימו אסהיד עליה כ&quot;ש כהנא דבעייא לאשתכחא שלים מאריה דמהימנותא יתיר מכלא והא אוקמוה. ר' אלעזר הוה יתיב בקסטרא דבי חמוי והוא הוה אמר זילגא דבקסטירא בעינא שכיח. אדהכי אעבר חד ב&quot;נ פגים מעיניה חד אמר חמוי נשאל להאי. אמר פגים הוא ולאו מהימנא. אמר נשאל בהדיה אתו שאילו ליה א&quot;ל טופקא מאן הוא בעלמא. אמר עתירא אבל דישליף בהדיה אנא מכלהו. (ס&quot;א עתירא אבל דישליף ווי על דא בהדיה אנא מכלהו) א&quot;ר אלעזר במלוי אשתמע דלאו מהימנותא גביה ולאו בר מהימנא הוא. ת&quot;ח קב&quot;ה אמר כל איש אשר בו מום לא יקרב דהא קדוש' דלעילא לא שריא באתר פגים פתח ואמר לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה. לתורה ולתעודה מאן הוא תורה ומאן הוא תעודה אלא תורה דא תורה שבכתב. תעודה דא תורה שבע&quot;פ תורה שבע&quot;פ לא שריא באתר פגים. דהא מתורה שבכתב אתבני. כתיב צור תעודה חתום תורה בלמודי צור תעודה דא תורה שבע&quot;פ בגין דתמן אתצר צרורא דחיי ובתעודה אתקשר קשרא דחיי (נ&quot;א קשרא דמהימנותא) דלעילא למהוי כלא חד. ומתמן לתתא אתפרשן אורחים ושבילים ומתמן מתפרשין אורחין בעלמין כלהו הה&quot;ד ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים חתום חתמה תורה חתימה דאורייתא דאיהי תורה שבכתב. באן אתר. בלמודי אלין נביאי כד&quot;א ויקם את העמוד הימני ויקרא שמו יכין ויקם את העמוד השמאלי ויקרא שמו בועז ומתמן אתפרשן אורחין לנביאי מהימני וקיימי אלין בקיומא לגופא לשית טהירין הה&quot;ד שוקיו עמודי שש. וכלא לא קיימא אלא בשלימו ולא שרייא קדוש' דכלא אלא בשלימו כד מתחבראן דא בדא כלא הוא שלים כלא הוא חד לא אתפגי' אתר. וע&quot;ד אקרי כ&quot;י שלם כד&quot;א ומלכי צדק מלך שלם ויהי בשלם סכו. ובג&quot;כ לא שרייא כלא אלא באתר שלים ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב כגוונא דא קרבנא דביה מומא לא יתקריב מאי טעמא דכתיב כי לא לרצון יהיה לכם. ואי תימא הא קודשא בריך הוא לא שארי אלא באתר תבירא במאנא תבירא דכתיב ואת דכא ושפל רוח. האי אתר שלים יתיר הוא מכלא (דכתיב ואת דכא ושפל רוח) בגין דמאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דכלא גאותא עלאה ודא הוא שלים. אבל לא כתיב ואת &lt;קטע סוף=דף צ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|א}}&lt;קטע התחלה=דף צא א/&gt;עור ושבור וחרום ושרוע. אלא ואת דכא ושפל רוח. מאן דמאיך גרמיה קב&quot;ה זקיף ליה. ובגיני כך כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בעי למהוי שלים יתיר מכלא ולא יתחזי פגים ועל דא אזהר להו לכהני דכתיב איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. 

תו פתח ואמר וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע וכי קב&quot;ה אמר אין רע אי הכי טוב הוא. אלא סיפיה דקרא אוכח דישראל באינון יומין הוו ממנן כהני מארי דמומין על גבי מדבחא ולשמשא על מקדשא ואמרי מאי אכפת ליה לקב&quot;ה דא או אחרא ואינון הוו דאמרי אין רע. וקב&quot;ה אתיב להון ההוא מלה דהוו אמרי. אמר. ישראל אתון אמרי כד מקרבי מארי דמומין על פולחני אין רע מאי אכפת ליה לקב&quot;ה. סופיה דקרא מה כתיב הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך. בר נש מנייכו אי בעיתו לשלומי למלכא ולקרבא קמיה דורונא אתון משדרין ליה בפגימא או לאו. הירצך או הישא פניך בההוא דורונא כ&quot;ש וכ&quot;ש דאתון מקרבין קמאי בר נש פגים לקרבא דורונא הא דורונא דילכון לכלבא אתמסר דודאי בר נש דאיהו פגים פגים הוא מכלא פגים הוא מהימנותא ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב אמר רבי יוסי זמין קב&quot;ה לאשלמא להו לישראל ולאשתכחא שלימין בכלא דכלא דלא יהא בהון מארי דמומין כלל בגין דיהון תקונא דעלמא כאלין מאני ולבושא דבר נש דאינון תקונא דגופא הה&quot;ד ויתיצבו כמו לבוש (ס&quot;א ד&quot;א) ת&quot;ח כד יתערון מעפרא כמה דעאלו הכי יקומון. חגרין או סומין עאלו חגרין וסומין יקומון בההוא לבושא דלא יימרון דאחרא הוא דאתער. ולבתר קב&quot;ה ייסי לון וישתכחון שלימין קמיה וכדין יהא עלמא שלים בכלא כדין ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד:

שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו וגו'. רבי יוסי פתח צדקתך כהררי קל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע יי'. האי קרא אית לאסתכלא ביה. אבל תא חזי צדק כתרא קדישא עלאה. כהררי קל כאינון טורין עלאין קדישין דאקרון טורי דאפרסמונא דכיא. ובגין דאיהי סלקא לאתקשרא בהו לעילא כל דינהא בשיקולא חדא לכלא דלית בההוא דינא רחמי. משפטיך תהום רבה משפט דאיהו רחמי נחית לתתא לההוא דרגא לתקנא עלמין וחייס על כלא ועביד דינא ברחמי לבסמא עלמא ובגין דאיהו רחמי אדם ובהמה תושיע יי' לכלא בשיקולא חדא אדם ובהמה הא אוקמוה מאן דהוא אדם ושוי לגרמיה כבהמה אדם ובהמה דין אדם ודין בהמה חד הוא. אדם. ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר. בהמה והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה ליי' בגין דיעבר עלייהו שבת חד ודא אוקמוה:

רבי חייא פתח יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו. ת&quot;ח זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דקב&quot;ה אתרעי בהו ואינון מתדבקין ביה ואקרון קדישין עם קדוש. וכן עד דסליק לון לדרגא עלאה דאקרי קדש דכתיב קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה כמה דאוקימנא דהא ישראל מתמניא יומין מתדבקין ביה בשמיה ורשימין בשמיה ואינון דיליה כד&quot;א ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ ועממין לא מתדבקין ביה ולא אזלין בנימוסיה ורשימא קדישא אעדיאו מנייהו עד &lt;קטע סוף=דף צא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צא ב/&gt;דאינון מתדבקן בסטרא אחרא דלאו קדישא. ות&quot; בשעתא דבעא קב&quot;ה למיהב אורייתא לישראל זמין בה לבני עשו אמר לון בעאן אתון לקבלא אורייתא. בההיא שעתא אתרגיזת ארעא קדישא ובעיא לאעלא לנוקבא דתהומא רבה. אמרה קמיה מארי דעלמא פסטירא דחדווה (ס&quot;א דעלמא) תרי אלפי שנין עד לא אתברי עלמא קלטינא קמי (נ&quot;א קליטנא) גו נ&quot;א אזדמן קמי) ערלין דלא רשימין בקיומך. אמר לה קב&quot;ה כורסייא כורסייא ייבדון אלף אומין כוותייהו וקיימא דאורייתא לא יזדמן קמייהו. הה&quot;ד יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה ודאי בגין דאורייתא לא אתיהיבת (בגין דאיהי קיימא קדישא) אלא למאן דאית ביה קיימא קדישא ומאן דאליף אורייתא למאן דלא אתגזר משקר בתרי קיימי משקר בקיימא דאורייתא ומשקר בקיימא דצדיק וכנסת ישראל. דאורייתא להאי אתר אתיהיבת ולא לאחרא. רבי אבא אמר משקר בתלת דוכתי עלאי משקר בתורה משקר בנביאים משקר בכתובים. משקר בתורה דכתיב וזאת התורה וגו'. משקר בנביאים דכתיב וכל בניך למודי יי' אינון למודי יי' ולא אחרא וכתיב חתום תורה בלמודי אינון ולא אחרא. משקר בכתובים דכתיב ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל. וכתיב אך צדיקים יודו לשמך מאן צדיקים דא צדיק וכ&quot;י דמאן דלא אתגזר ולא עאל בקיומא דלהון לא יודון לשמיה קדישא דהיא אורייתא. 

א&quot;ר חייא כיון דאתגלי קב&quot;ה על טורא דסיני למיהב אורייתא לישראל שכיכת ארעא ותבת בנייחא הה&quot;ד ארץ יראה ושקטה. ת&quot;ח בר נש דאתיליד לא אתמנא עליה חילא דלעילא עד דאתגזר כיון דאתגזר אתער עליה (רוחא) אתערותא דרוחא דלעילא. זכי לאתעסקא באורייתא אתער עליה ואתערותא יתיר. זכי ועביד פקודי אורייתא. אתער עליה אתערותא יתיר. זכי ואתנסיב זכי ואוליד בנין ואוליף לון ארחוי דמלכא קדישא הא כדין הוא אדם שלים. שלים בכלא. אבל בהמה דאתילידת בההיא שעתא דאתילידת ההוא חילא דאית לה בסופא אית לה בההיא שעתא דאתילידת ואתמנא עליה. ובגין כך כתיב שור או כבש או עז כי יולד. עגל או טלה או שעיר או גדי לא אתמר אלא שור או כשב או עז ההוא דאית ליה לסופא אית ליה בשעתא דאתיליד. והיה שבעת ימים תחת אמו בגין לאתישבא ביה ההוא חילא ואתקיים ביה. ובמה יתקיים ביה כד ישרי עליה שבת חד ואי לא לא יתקיים (ועוד דאתייבש מזוהמא דאמיה) ולבתר דיתקיים ביה ההוא חילא כתיב ירצה לקרבן אשה ליי' בקיומא דשבת חד דאעבר עליה. ובר נש. בקיומא דשבת חד אתקיים ביה אתערותא דהאי עלמא וחילא דיליה. בתר דאתגזר אתער עליה אתערותא דרוחא עלאה וכ&quot;י אעבר עליה וחמאת ליה ברשימא קדישא ואתערת עליה ושרייא עליה רוחא דההוא עלמא קדישא כד&quot;א ואעבור עליך ואראך מתבוסת בדמיך וגו'. בדמיך בתרי. ואי תימא התם כד נפקי ישראל ממצרים דשכיח בינייהו דם פסח ודם מילה כדין כתיב בדמיך חיי הכא מאי בדמיך. אלא תרין חד דמילה וחד דפריעה. חד דגזירו דכנסת ישראל וחד דפריעה בצדיק יסוד עולם ואלין תרין דמין דבר נש קאים בגינייהו בקיומא דעלמא דאתי הה&quot;ד בדמיך חיי. רבי שמעון אמר סוד יי' ליראיו ובריתו להודיעם. סוד יי' ליראיו דא כנסת ישראל. ובריתו להודיעם דא צדיק יסוד עולם &lt;קטע סוף=דף צא ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צב|א}}&lt;קטע התחלה=דף צב א/&gt;בקשורא חדא. יו&quot;ד תלת אתוון שלימותא דכלא. ראשיתא דכלא י' עלאה דכלא. וא&quot;ו אמצעיתא שלימותא דכל סטרין מעבר לכל רוחין ביה תלייא מהימנותא. דל&quot;ת גנתא צרורא דחיי. את דא זעירא שלימא דכלא. את דא סתימא דכל סטרין. כד נפיק. נפיק כמלכא עם חילוי. תב (נ&quot;א יתיב) לבתר י' בלחודוי ביה אסתים מלה ביה נפיק סגיר ופתח. (נ&quot;א נגיד ונפיק ופתח) ה&quot;א (נ&quot;א דא) שלימותא דכלא לעילא ותתא והא אתמר הא. ה' הא ידיעא. א הוא יו&quot;ד שלימו דתלת אתוון דאינון ברישא דסתימין (ס&quot;א ביו&quot;ד והא אוקמוה) ביה ו' ע&quot;ג א' (ס&quot;א דא' הא) והא אוקמוה וכלא חד מלה הוא שלימו דשמא קדישא הוא שלימו דעילא בגין כך לזמנין ה&quot;א נטיל א' בזמנא דהיא מתעטרא בעטרוי. ת&quot;ח כל את ואת דשמא קדישא אתחזי ביה שלימו דכלא שמא. יו&quot;ד הא אתמר שלימו דכלא. ה' שלימו דכלא ואע&quot;ג דלאו איהו באלף ה&quot;א בלחודוי הא אתמר בדיוקנא (ס&quot;א דא הא הוא כו') ה&quot;י (ס&quot;א איהו) הוא שלימותא דכלא. ו' בין בסטרא דא בין בסטרא אחרא שלימו הוא דכלא וא&quot;ו ה&quot;א הוא שלימו יתיר לאעטרא לכלא הא דכלא חד והא אתערו ביה חברייא. ת&quot;ח והיה שבעת ימים וגו'. יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א (נ&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א יו&quot;ד ה&quot;א) אתגליפו אתוון (והיה) ו' ה' הא שבעת יומין אתכלילו בחד י' ה' שבעת יומין י' חד כללא דכלא ה&quot;א תלת היא ותרין בנין וברא חד תרין אבהן ביה כלילן הא שיתא. ברתא נוקבא חד הא שבעה אשתמע דה' עלאה כללא דשיתא י&quot;ה הא שבעה היינו דכתיב שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום. והיה שבעת ימים תחת אמו. תחת אמו אתעטרו שבעת ימים דכתיב לך יי' הגדולה והגבורה וגו' וע&quot;ד שבעת ימים לתתא ליקרא דאמא עלאה. תחת אמו לתתא. דכתיב עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה עקרא דכל ביתא ילדה שבעה אלין שבעת יומין דחג הסכות. ורבת בנים אמללה אלין קרבנין דחג דנחתין בכל יומא מן מנינא. ות&quot;ח אלין סלקין לעילא לעילא ואלין נחתין לתתא לתתא כד&quot;א אם תגביה כנשר ואם בין ככבים שים קנך משם אורידך נאם יי' וישראל סלקין מתתא לעילא דכתיב והיה זרעך כעפר הארץ וכתיב והרביתי את זרעך ככוכבי השמים. ולבתר סלקין על כלא ומתדבקן באתר עלאה על כלא הה&quot;ד ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו':

ושור או שה אותו ואת בנו. אמר ר' יוסי כתרגומו לה ולברה דעקרא דאמא למנדע ברה ואזיל בתרה ולא אזיל בתר אבוה ואנן לא ידעינן מאן הוא. לא תשחטו ביום אחד. א&quot;ר יהודה מ&quot;ט אי תימא משום עגמת נפש דבעירא ניכוס להאי בביתא חד ולהאי בביתא אחרא או להאי השתא ולהאי לבתר. א&quot;ל אית מאן דשרי ולאו הכי אלא ביום אחד ממש. ת&quot;ח תנינן יפה תענית לחלום כאש לנעורת ועקרא דתעניתא בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא. מאי טעמא. בגין דלית לך יום לתתא דלא שלטא ביה יומא אחרא עלאה וכד איהו שארי בתעניתא דחלמא אוליפנא דההוא יומא לא אתעדי עד דאתבטל ההוא גזרה ואי דחי ליה ליומא אחרא הא שולטנא דיומא אחרא הוא ולא עאל יומא ביומא אחרא דחבריה. כהאי גוונא לית לך יום דלא אתמנא עליה יומא עלאה לעילא. ובעי בר נש לאסתמרא דלא יעביד פגימו בההוא יומא ולא יתפגים קמי שאר יומין אחרנין. ותנינן בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא. אי בר נש עביד עובדא לתתא כדקא &lt;קטע סוף=דף צב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צב ב/&gt;יאות הכי אתער חילא כדקא יאות לעילא. עביד בר נש חסד בעלמא אתער חסד לעילא ושארי בההוא יומא ואתעטר ביה בגיניה ואי אתדבר בר נש לרחמי לתתא אתער רחמי על ההוא יומא ואתעטר ברחמי בגיניה. וכדין ההוא יומא קאים עליה למהוי אפוטרופא בגיניה בשעתא דאצטריך ליה. כגוונא דדא בהפוכא דא (ועל כלא) אי עביד בר נש עובדא דאכזרי הכי אתער בההוא יומא ופגים ליה ולבתר קאים עליה לאכזרי לשיצאה ליה מעלמא. בההיא מדה דבר נש מודד בה מודדין ליה תנן דישראל אכזריות אתמנע מנייהו מכל שאר עמין ולא יתחזון מניה עובדא בעלמא דהא כמה מארי דעיינין קיימין עליה דבר נש בההוא עובדא. זכאה מאן דאחזי עובדא דכשרא לתתא דהא בעובדא תלייא מלתא בכלא לאתערא מלה אחרא:

רבי שמעון פתח וירא יעקב כי יש שבר במצרים האי קרא רזא דחכמתא אית ביה ואית לן לאסתכלא ביה דלאו סופיה רישיה ולאו רישיה סופיה אלא ת&quot;ח בשעתא דקב&quot;ה בעי למידן עלמא בכפנא לא יהיב מלה דא לידא דכרוזא דהא כל דינין אחרנין דעלמא כרוזא כריז עלוהי עד לא ייתון לעלמא ודינא דא לא אתיהיב לכרוזא. אלא קב&quot;ה אכריז עליה וקארי הה&quot;ד כי קרא יי' לרעב. מההיא שעתא אתפקדן על עלמא ממנן אחרנין בפקידו דרעב (דתרעין) ואסיר ליה לבר נש דאית ליה שבעא לאחזאה בגרמיה שבעא דהא אחזי פגימו לעילא ואכחיש מלה דמלכא וכביכול כאלו אעבר ממנן דמלכא מאתרייהו. וע&quot;ד אמר יעקב לבנוי למה תתראו למה תעבידו פגימו לעילא ולתתא ולאכחשא מלה דמלכא וכל אינון ממנן בכריזו דיליה. אבל הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה ותמן אחזיאו גרמייכו בשבעא ולא תכחישו פמליא דלעילא הכא. ות&quot;ח יעקב כמה תבואה הות ליה ולא בעי לשבור אלא בתוך הבאים בגין דלא ישתכח פגימו בעובדא דיליה. (מה שחסר כאן עיין בסוף הספר סימן ג) 

תו פתח ואמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. ותנינן ידו כתיב דבעי לזקפא ימינא על שמאלא ואמאי לאחזאה עובדא לתתא בגין דיתער עובדא לעילא כתיב והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו' שופר תרועה אמאי אלא שופר דמתבר שלשלאין דמתבר שולטנותא מכל עבדין ובעיא לאחזאה שופר דאיהו פשוט ולא כפוף לאחזאה תורו לכלא דהא יומא גרים ובכלא בעי לאחזאה עובדא ועל דא שופר ולא קרן בגין לאחזאה מאן הוא אתר דאקרי שופר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דאינון ידעין לאתדבקא במלכא קדישא ולאתערא חילא דלעילא ולאמשכא קדושה דמאריהון עלייהו בגין כך כתיב אשריך ישראל מי כמוך וגו'. ואתם הדבקים ביי' אלקיכם חיים כלכם היום: &lt;קטע סוף=דף צב ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|צג|א}}&lt;קטע התחלה=דף צג א/&gt;אלה מועדי יי' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי ר' יצחק פתח ויקרא אלקים לאור יום וגו'. תנינן אור דהוה בקדמיתא הוה נהיר מסייפי עלמא לסייפי עלמא כד אסתכל קב&quot;ה לחייבין דזמינין למיקם בעלמא גניז ליה לצדיקייא לעלמא דאתי הה&quot;ד וימנע מרשעים אורם. וכתיב אור זרוע לצדיק. ת&quot;ח ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה הא תנינן יהי אור אור דכבר הוה נהכא אי תימא אור דאיהו יום בלחודוי הדר ואמר ולחשך קרא לילה. אי תימא כל חד בלחודוי &lt;קטע סוף=דף צג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צג ב/&gt;
הדר ואמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד דלילה לית בלא יום ולית יום בלא לילה ולא אקרי אחד אלא בזווגא חד וקב&quot;ה וכנסת ישראל אקרי אחד ודא בלא דא לא אקרי אחד. ת&quot;ח בגין דכנסת ישראל השתא בגלותא כביכול לא אקרי אחד ואימתי אקרי אחד בשעתא דיפקון ישראל מן גלותא וכנסת ישראל אהדרת לאתרהא לאזדווגא ביה בקב&quot;ה הה&quot;ד ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. (בגין כך ויהי ערב ויהי בקר יום אחד) ודא בלא דא לא אקרי אחד. ת&quot;ח מועדי יי' אשר תקראו וגו' לזמנא כלא לאתר חד ולאשתכחא כלא בשלימו ברזא דאחד ולמהוי ישראל לתתא (בזווגא חדא) גוי אחד בארץ. תינח קב&quot;ה בכנסת ישראל דאקרי אחד ישראל לתתא דאינון זמינין כגונא דלעילא במה יקרון אחד. אלא בירושלם דלתת קרון ישראל אחד מנא לן דכתיב גוי אחד בארץ. ודאי בארץ הם גוי אחד עמה אקרון אחד ולא אינון בלחודייהו דהא ומי כעמך ישראל גוי אחד סגי ליה אבל לא אקרון אחד אלא בארץ בזווגא דהאי ארץ כגוונא דלעילא ובגין כך כלא קשיר דא בדא זווגא חדא זכאה חולקהון דישראל. ששת ימים תעשה מלאכה אתמר והא אוקמוה:

רבי יוסי ור' חייא הוו אזלי בארחא וכו'. עד הושיעה ימינך וענני. כבר נדפס בפרשת וארא דף לב עמוד א וצריך להוסיף אחר מלת קדישא. א&quot;ל את חמי ואנא חמינא מפומיה דר' שמעון שמענא מלה ובכינא. א&quot;ל מאי האי. אחר מלת דא דאתגזר בי כדקא יאות:

אלה מועדי יי' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם. ר' יצחק פתח לך אמר לבי בקשו פני את פניך יי' אבקש. האי קרא אוקמוה חברייא בכמה אתר אבל האי קרא הכי אתמר לך אמר לבי. דוד מלכא אמר דא בגין כנסת ישראל לקבל מלכא קדישא ומאי אמר לך אמר לבי בגינך אמר לבי לבני עלמא ואזהר לון לבי דאיהו אחיד ביה. דדא בגין מלכא עלאה אמר. בקשו פני אלין עטרי מלכא דאיהו אחיד בהו ואינון ביה אינון שמיה ואיהו שמיה מלה חדא הוא. בגין כך אמר דוד את פניך יי' אבקש כד&quot;א דרשו יי' ועזו בקשו פניו תמיד. ת&quot;ח יאות הוא דוד מלכא למימר שירתא בגין כנסת ישראל יתיר מכל בני עלמא ולמימר מלי דכנסת ישראל למלכא בגין דאיהו אחיד בה. ד&quot;א לך אמר לבי בקשו פני בגינך אמר לבי לבני עלמא בקשו פני (ס&quot;א את פניך יי' אבקש) אלין זמנייא וחגייא דכלהו זמין להון לאתר דאקרי קדש בגין לעטרא לון כל חד וחד ביומיה כל חד וחד בזמניה וישאבון כלהו מההוא עמיקא דעמיקתא דנחלין ומבועין נפקין מניה בגין כך כתיבי מקראי קדש זמינין אינון לההוא אתר דאקרי קדש לאתעטרא ביה ולאשתאבא ביה בגין דיתקדשון כלהון כחדא וישתכח בהו חדוותא. ר' אבא אמר מקראי קדש זמינין דקדש וכד מהאי זמינין ימן נחלא דנגיד ונפיק. למלכא דזמין בני נשא לסעודתיה אעטר קמייהו מכל זיני מיכלא דעלמא אפתח להו גרבי חמרא שפיר בריחא שפיר למשתייא. דהכי אתחזי. מאן דמזמין. למכלא ולמשתייא זמין. כך מקראי קדש כיון דאינון זמינין לסעודתא דמלכא זמינין אינון לחמרא טב ושפיר דמנטרא (כד&quot;א כי טובים דודיך מיין). וע&quot;ד מקראי קדש כתיב. אשר תקראו אותם במועדם (הכי תנינן) כתיב ואנשי קדש תהיון לי ישראל לתתא אקרון אנשי קדש. כיון דזמינין אינון מקדש דלעילא. אתון אנשי קדש לתתא זמינא להו כדין אתקינו סעודתא וחדו דהא לכו אתחזי בגין דאתון אתקרון אנשי קדש ויהון כלהו &lt;קטע סוף=דף צג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|א}}&lt;קטע התחלה=דף צד א/&gt;זמינין בכל סטרין דקדש לעילא ותתא. 

ד&quot;א אלה מועדי יי' מהו מועדי יי' ר' שמעון אמר מיי' אינון דביה אתקשרו מתתא לעילא ומעילא לתתא כלהו ביה מתקשרן ותמעטרן (ס&quot;א ומתעתדן) (נ&quot;א ומתאחדן) כלהו לאתקשרא קשרא חד בקשרא דמלכא מאי טעמא כמה דמלכא ירית לאבא ולאמא ואחיד בההוא קדש ואתעטר בהו (בגין) כך כל אינון דאחידן ביה במלכא בעיין לאזדמנא בההוא אתר עלאה דאקרי קדש בגין דיתאחדו כלהו כחדא (למלכא) וע&quot;ד מועדי יי' אקרי ולבתר מקראי קדש דהא בהו אתעטר במלכא אשר תקראו אותם במועדם. תרין חולקין אית לישראל בהו אי מסטרא דמלכא חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואתם הדבקים ביי' אלקיכם וגו' כי חלק יי' עמו. ואי מסטרא עלאה דקדש חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואנשי קדש תהיון לי וכתיב קדש ישראל ליי' וע&quot;ד לכו אתחזו לזמנא להו ולתקנא קמייהו חדוותא וסעודתא ולמחדי בהו. ומאן דמזמן לאחרא (ס&quot;א לאורחא) בעי לאחזאה ליה חידו ואנפין נהירין לעטרא (נ&quot;א לנטרא) אורחיה דההוא אושפיזא. למלכא דזמין אושפיזא יקירא אמר לבני היכליה כל שאר יומין הויתון כל חד וחד בביתיה דא עביד עבידתיה ודא אזיל בסחורתיה ודא אזיל בחקליה. בר ההוא יומא דילי דכלכון מתערין (ס&quot;א מתעתדי) בחדוותא דילי השתא זמינית אושפיזא עלאה ויקירא לא בעינא דתשתדלון בעבידתא ולא בסחורתא ולא במדברי אלא כלהו אזדמנו כגוונא דההוא יומא דילי ואתקינו גרמייכו לקבלא לההוא אושפיזא באנפין נהירין בחדוותא בתושבחתא. אתקינו ליה סעודתא יקירא בגין דיהא זמיני דילי בכל סטרין. כך אמר קב&quot;ה לישראל בני כל שאר יומין אתון משתדלי בעבידתא בסחורתא בר ההוא יומא דילי. השתא אושפיזא עלאה ויקירא זמינית אתון קבילו ליה באנפין נהירין זמינו ליה אתקינו ליה סעודתי עלאי פתורי מסדרן כגוונא דההוא יומא דילי. בג&quot;כ תקראו אותם במועדם. ת&quot;ח בשעתא דישראל לתתא חדאן בהני מועדיא ומשבחין שבחא לקב&quot;ה מסדרין פתורי מתקני גרמייהו במאני יקר מלאכי עלאי אמרין מה טיבן דישראל בכך קב&quot;ה אמר אושפיזא עלאה אית לון יומא דא. אמרי ולאו דילך הוא מההוא אתר דאקרי קדש. אמר לון וכי ישראל לאו קדש נינהו ואקרון קדש לון אתחזי לזמנא אושפיזא דילי. חד מסטרא דילי דהא אינון דבקים בי וחד מסטרא דקדש דכתיב קדש ישראל ליי' הואיל וישראל אקרון קדש אושפיזא דלהון הוא ודאי. בגין דזמינו דהאי אושפיזא מקדש הוא דכתיב מקראי קדש. פתחו כלהו ואמרו אשרי העם שככה לו. תלתא אינון זמינין מקדש ולא יותר. חג המצות. וחג השבועות. וחג הסוכות. 

אמר ליה רבי אבא וכי שבת לאו מקדש הוא זמין. אמר ליה לאו בתרי סטרין. חד דהוא ודאי קדש אקרי דכתיב ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם וחד דשבת לאו זמין הוא דהא ירותא דיליה הוא ודאי. ירותא דקדש הוא ירית ולאו זמיני וע&quot;ד כלהון זמינין בקדש ומתקשרן בשבת ומתעטרן ביה. בהאי יומא שביעאה אתעטר ביה. וע&quot;ד שבת לאו זמין הוא. 

לברא דעאל לביתא דאבו ואימיה ואכל ושתי בשעתא דהוא בעי. למלכא דהוה ליה ברא יחידאי חביבא דנפשיה יהב ליה שושבינא לנטרא ליה ולאתחברא בהו אמר מלכא יאות הוא לזמנא לאלין שושבינין דברי ולאחזאה יקרא וחביבותא דילי בהו. זמין לון להני שושבינין. ברא לא אתחזי לזמנא אלא למיעל ולמיכל ולמשתי בביתא דאבוי בשעתא דאיהו בעי. הה&quot;ד מי כמוכה באלים יי' מי כמוכה נאדר בקדש. &lt;קטע סוף=דף צד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צד ב/&gt;נאדר בקדש ודאי כבר דאתתקן (ס&quot;א דאתתקף) באבוי נאדר בקדש ולאו זמין מקדש. 

{{צ|ששת ימים תעשה מלאכה}} - ששת ימים מאי עבידתייהו? אמר ר' יוסי כתיב {{צ|כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ}}, ולא כתיב בששת והא אוקמוה וכל יומא יומא עביד עבידתיה ואקרון יומי מלאכה. א&quot;ר יצחק אי הכי אמאי אקרון {{צ|ששת ימי חול}}, אמאי חול? 

א&quot;ר יוסי השתא אתנהיג עלמא ע&quot;י דשלוחייהו בג&quot;כ יומי חול אקרון. ר' חייא אמר בגין דשרי למעבד בהון עבידתא ובגין דא לא אקרון קדש. ומאן דלאו אקרון קדש - חול אקרון. וע&quot;ד אתקינו חברייא בהבדלה {{צ|בין קדש לחול}}. מאי הבדלה הכא אלא קדש מלה בגרמיה הוא ושארא מניה אתיין. וע&quot;ד אלין לעובדא ואלין לנטרא. ואימתי אשתכח נטירו בהו. כד זמינין מקדש. 

א&quot;ר יהודה חדוותא ונטירותא דיומא דשבתא על כלא הוא ובגין דהאי יומא אתעטר באבא ואמא ואתוסף קדושה על קדושתיה מה דלא אשתכח הכי בשאר יומי דהא הוא קדש ואתעטר בקדש ואוסיף קדושה על קדושתיה. בגין כך האי יומא חדוותא דעלאי ותתאי כלא חדאן ביה. מלי ברכאן בכלהו עלמין. כלהון מניה אתקנו (נ&quot;א אתזנו). בהאי יומא נייחא דעלאי ותתאי. בהאי יומא נייחא דחייביא דגיהנם. 

למלכא דעבד הלולא לבריה יחידאי. אעטר ליה בעטרא עלאה. מני ליה מלכא על כלא. בהאי יומא חדוותא לכלא. חד סנטירא דאתפקד על דינא דבני נשא הוו בידיה גוברין דבעיין קטולא גוברין דבעיין לאלקאה. בגין יקרא דהאי יומא דחדוותא דמלכא שביק דינוי ונטר לחדוותא דמלכא. כך ההוא יומא הלולא דמלכא במטרוניתא, חדוותא דאבא ואמא עליה, חדוותא דעלאין ותתאין. בחדוותא דמלכא כלהו חדאן ולא יצטערון ביה. על דא כתיב {{צ|וקראת לשבת ענג}}. מאי ענג לא אשתכח אלא לעילא באתר דקדש עלאה שארי כד&quot;א אז תתענג על יי' דהאי ענג על יי' הוא, והאי יומא דהוא חלולא דמלכא אתעטר בההוא עטרא דענג הה&quot;ד וקראת לשבת ענג. מה דלא אשתכח הכי בשאר יומין. 

בהאי יומא תלת סעודתאן בעיין בני מלכא לזמנא ולסדרא פתורא בגין יקרא דמלכא כמה דאוקימנא. וכד אזדמן ביה חגא או זמנא לא יסדר ב&quot;נ תרי פתורי בכל סעודתא חד לשבת וחד לאושפיזא בגין דכתיב {{צ|על שלחן המלך תמיד הוא אוכל}}, ספוקא הוא בפתורא דמלכא לההוא אושפיזא דאתייא ליה. וע&quot;ד בעי ב&quot;נ לסדורי פתורא שלימא למלכא והוא יהיב מניה לאושפיזא. 

א&quot;ר אלעזר סעודתא תליתאה דשבת כד אערע ביה אושפיזא שבקין ליה או לא שבקין ליה? אי לא שבקין ליה - אשתכח אושפיזא דחייא מפתורא דמלכא. אי שבקין ליה - אשתכח פגימו בסעודתא דמלכא? 

א&quot;ל ר&quot;ש אבוי למלכא דאיערע ביה אושפיזא ונטל מיכלא מקמיה וסלקא לאושפיזיה. אשתכח אע&quot;ג דמלכא לא אכל עמיה - ממיכלא דמלכא קא אכיל, ומלכא יהיב ליה למיכל, וכל דא בגין דהוא אושפיזיה דמלכא. ובבי רב המנונא סבא לא חיישו לאושפיזא בשעתא דא ולבתר מסדרי פתורא לאושפיזא. 

בהאי יומא מלולא אסיר הה&quot;ד {{צ|ממצוא חפצך ודבר דבר}}, ותנן חפצך כתיב בגין דהאי יומא כל מהימנותא אתקשר ביה. 

אמר ר&quot;א והיך עבידנא דלא לסדרא (ס&quot;א לסלקא) סעודתא דמלכא לאושפיזא דהא ארביסר דחל להיות בשבת סלקא סעודתא דמלכא לפסחא אע&quot;ג דלאו אושפיזיה. א&quot;ל הכי אמינא דאי הוא אושפיזיה (כל ההוא יומא) יכלא לסלקא ליה ואי לאו לא סלקא ליה. ואי נימא די&quot;ד דחל &lt;קטע סוף=דף צד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|א}}&lt;קטע התחלה=דף צה א/&gt;להיות בשבת אתדחייא סעודתא דמלכא מקמי סעודתא דפסחא - שאני פסח דסעודתא דשבת אתדחייא בכמה גוונין. חד בגין מצות ומרורים דבעי ב&quot;נ דישתכח תאיבא. וחד בגין פסח - והא נהמא לא אשתכח מו' שעות ולמעלה, דסדורא דפתורא בלא נהמא לאו הוא סדורא. ואי תימא בחמרא - חמרא שארי בגין דתאיב (ס&quot;א דגביר ס&quot;א דגריר) לבא. אבל מיומי אשתדלנא דלא בטילנא סעודתא דשבת אפילו אינון יומי דאשתכח ביה. בהאי יומא חקל דתפוחין קדישא אתברך ומתברכן עלאין ותתאין והאי יומא קשורא הוא דאורייתא. 

א&quot;ר אבא הכי הוה עביד ר&quot;ש בזמנא דאסתלק סעודתא דשבתא מסדר פתוריה ואשתדל במעשה מרכבה והוה אמר הא סעודתא דמלכא דייתי למיכל גבאי. בגיני כך שבת אשתכח בכלא עדיף מכל זמנין וחגין ואקרי {{צ}}קדש ולא {{צ|מקרא קדש}}. א&quot;ר יהודה כלהו מועדין {{צ|מקראי קדש}} קרינן בהו. אבל נפקי ר&quot;ה ויומא דכפורא דלא אשתכח בהו חדוותא דהא אינון דינא הוו אבל אלין תלתא זמנין מקדש לחדווא לכלא לאשתעשעא בהו בקב&quot;ה הה&quot;ד ושמחתם לפני יי' אלקיכם וכתיב ושמחת לפני יי' אלקיך. בהאי יומא דשבתא אתנשי כל צערא וכל רוגזא וכל דוחקא מכל עלמא בגין דאיהו יומא דהילולא דמלכא דנשמתין אתוספן כגוונא דעלמא דאתי. 

א&quot;ר יצחק לרבי יהודה כתיב זכור את יום השבת לקדשו ותנינן. זכרהו על היין אמאי על היין. א&quot;ל בגין דיין חדוותא דאורייתא. ויינא דאורייתא חדוותא הוא דכלא. והאי יין חדי למלכא והאי יין מעטרא למלכא בעיטרוי הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו. ותנינן בכלא בעייא לאחזאה ב&quot;נ עובדא. דלא אשתכח קדושה אלא ביין כד&quot;א כי טובים דודיך מיין מיין אינון טבאן. נזכירה דודיך מיין. וע&quot;ד קדושה דשבת ביין והא אוקמוה והא אתמר:

ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש וגו'. ר' חייא פתח אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק וגו'. אמרה כנסת ישראל. אני ישנה בגלותא דמצרים דהוו בני שעבודא דקשיו ולבי ער לנטרא להו דלא ישתיצון בגלותא. קול דודי דופק דא קב&quot;ה דאמר ואזכור את בריתי. פתחי לי פתחא כחדודא דמחטא ואנא אפתח לך תרעין עלאין. פתחי לי אחותי דהא פתחא לאעלא לי בך הוא. דלא ייעלון לגבאי בני אלא בך. אנת הוא פתחא לאעלאה לי (בך) אי אנת לא תפתח פתחך הא אנא סגיר דלא ישכחון לי בג&quot;כ פתחי לי פתחי לי ודאי. וע&quot;ד אמר דוד כד בעי לאעלא למלכא אמר פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה. זה השער ליי' דא הוא פתחא ודאי לאעלא למלכא. זה השער ליי' לאשכחא ליה ולאתדבקא ביה. וע&quot;ד פתחי לי אחותי רעיתי שראשי וגו'. בגין לאזדווגא עמך ולמהוי עמך בשלם דעלמין. ת&quot;ח בשעתא דקב&quot;ה הוה קטי לבוכרי דמצראי כל אינון דקטל בפלגות ליליא ואחית דרגין מעילא לתתא. ביה שעתא עאלו ישראל בקיומא דאת קדישא אתגזרו ואשתתפו בכנסת ישראל ואתאחדו בה. כדין ההוא דמא אחזיאו ליה על פתחא. ותרין דמי הוו חד דפסחא וחד דמא דאתגזרו. והוה רשים על פתחא רשימא דמהימנותא חד הכא וחד הכא וחד בינייהו והא אתמר ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף בגין לאחזאה מהימנותא:

ובארבעה (נ&quot;א ובחמשה) עשר. הא אתמר. דהא כדין מבטלין חמץ ושאור ואסתלקו ישראל מרשותא אחרא ואתעקרו מניה ואתאחדו במצה &lt;קטע סוף=דף צה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צה ב/&gt;קשורא קדישא. בתר דאתגזרו עאלו בה עד דאתפרעו ואתגלייא רשימא דלהון וכדין יהב להון קשורא באתר עלאה בקשורא דמהימנותא באתר דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים מן השמים דייקא והא אוקמוה. ת&quot;ח בארביסר (נ&quot;א בחמיסר) ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בשלימו עם שמשא וכתרין תתאין לא משתכחין כל כך בעלמא דהא בחדתותי דסיהרא זינין בישין משתכחין ומתערי לאתפשטא בעלמא ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בנהירו דשמשא בשלימו מתכנשי כלהו לאתר חד וקדושי מלכא אתערו כדין כתיב ליל שמורים הוא ליי' דהא זווגא קדישא אשתכח והוא שמורים בכלא. ר' אחא אמר בגין כך תקונא דכלא (נ&quot;א דכלה) בההוא יומא ובליליא אשתכח ישובא דביתא ווי לאינון דלאו מבני ביתא נינהו כד אתאן לאזדווגא אורייתא (ס&quot;א אריוותא) כחדא ווי לאינון דלא אשתמודען גבייהו. בגין כך ישראל קדישין מתקנין לון ביתא כל ההוא יומא ועל ידייהו עיילי מאן דעיילי ואינון חדאן וזמרן חדווייהו זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי 

א&quot;ר יוסי למה לן לאטרחא כולי האי קרא שלים הוא דהא בהאי ליליא זווגא עלאה קדישא אתער ואשתכח הה&quot;ד הוא הלילה הזה ליי' שמורים מאי שמורים תרי זווגא דסיהרא בשמשא. לכל בני ישראל לדורתם דהא מכאן ולהלאה אתאחדו ואתקשרו בקשורא דשמא קדישא ונפקו מרשותא אחרא בגיני כך בארבעה עשר מתקני גרמייהו ומבערי חמץ מבינייהו ועיילי ברשותא קדישא וכדין מתעטרי חתן וכלה בעטרוי דאימא עלאה ובעי ב&quot;נ לאחזאה גרמיה דאיהו בר חורין. א&quot;ר יוסי הני ארבע כסי דההוא ליליא אמאי א&quot;ר אבא הא אוקמוה חברייא לקביל ד' גאולות אבל שפיר הוא בספרא דרב ייסא סבא דקאמר הואיל וזווגא קדישא אשתכח בהאי ליליא בכל סטרין וזווגא הוא בארבע קשרין דאינון ד' דרגין ולא מתפרשי דא מן דא כד זווגא דא אשתכח ואנן בחדוותא דלהון אתערנא בגין דהא זכינא בהו דמאן דאחיד בדא זכי בכלא. וע&quot;ד אשתני ליליא דא מכל שאר לילוון ובעינן למעבד שמא בכלא ולמחדי בהאי ליליא בגין דחדוותא הוא לעילא ותתא. ועוד אמר דארבא אלין ארבע גאולות קרינן להו. מ&quot;ט. בגין דהאי דרגא בתראה גואל אתקרי המלאך הגואל. ולא אקרי גואל אלא על ידא דדרגא אחרא עלאה דקיימא עלה ונהיר לה. ודא לא אפיק לה נהורא אלא באלין תרין דרגין (ס&quot;א באינון דרגין) דעליה אשתכח דארבע אלין ארבע גאולות נינהו. 

ר' יהודה שאל לר' אבא הא כתיב (ס&quot;א האי דכתיב) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וחדוותא הוא כל שבעה אמאי לא אשתלים הלל כל ז' יומין כמו בסכות דאשתכח ח' יומין הלילא בשלימו דחדוותא כל יומא ויומא. א&quot;ל שפיר קאמרת אבל ידיעא הוא דהא הכא לא אתקשרו ישראל כל כך בכלא כמה דאתקשרו לבתר. בגין כך בהאי ליליא דזווגא אשתכח (בכל אינון דרגין עלאין) וחדוותא דכלא אשתכח וישראל אתקשרו בההוא חדוותא עבידנא שלימו והלילא אשתלים. (אבל באינון דרגין עלאין) לבתר אע&quot;ג דכלהו משתכחי עד כען ישראל לא אתקשרו בהו ולא אתפרעו לאתגלייא רשימא קדישא ולא קבילו אורייתא ולא עאלו כמב דעאלו לבתר. בגין כך בסכות שלימו דכלא אשתכח ביה וחדוותא דכלא יתיר אבל הכא עד כען לא זכו ולא אשתכח שלימו ביה כ&quot;כ אע&quot;ג דאשתכחו כל ז' לאו הוא באתגלייא וישראל עד לא אתקשרו בהו כדקא חזי. וע&quot;ד חדוותא דכלא ושלימו דהלילא בהאי ליליא בגין ההוא חולקא דאתקשרו ביה. מ&quot;ט דכיון דבההוא ליליא זווגא אשתכח כל קשורא דכלא אשתכח בסטרא דזווגא ולא בסטרא דישראל דכד זווגא אשתכח בה משתכחי אלין תרין &lt;קטע סוף=דף צה ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צו|א}}&lt;קטע התחלה=דף צו א/&gt;(ס&quot;א תלת) דרגין דקיימין עלה וכד אלין משתכחי הא כל גופא אשתכח בהו וכדין שלימו דכלא וחדוותא מכלא והלילא אשתלים דהא כדין אתעטרת סיהרא בכלא. אבל לא לבתר דכל יומא ויומא אשתכחי וישראל עד לא זכו בהו הא לאו הלילא שלימא כמו בזמנין אחרנין. א&quot;ל ר' יהודה שפיר הוא והכי הוא ודאי והאי זמנא אחרא שמענא ליה בהאי גוונא ואנשינא מלי. השתא מלה אחרא בעינא למנדע הא חזינא בפסח ז' ובסכות ז' ושלימו דחדוותא ביומא אחרא. בשבועות אמאי לא אשתכחו ביה ז' ימים והא הכא אתחזון יתיר מכלא. פתח ואמר ומי כעמך בישראל גוי אחד בארץ. וכי מאי שנא הכא דאקרון ישראל אחד יתיר מאתר אחרא. אלא כיון דשבחא דישראל אתייא לפרשא קרא לון אחד דהא בכל אתר שבחא דישראל אחד הוא. מאי טעמא בגין דכל קשירו דעלאי ותתאי בהאי אתר דאקרי ישראל אשתכח. (ועוד) דאתקשר במה דלעילא ואתקשר במה דלתתא ואתקשר בכנסת ישראל. וע&quot;ד אקרי כלא אחד ובאתר דא אשתמודעא מהימנותא וקשורא שלימא ויחודא עלאה קדישא. וע&quot;ד יומא דא קשורא דמהימנותא הוא קשורא דכלא וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה אילנא הוא דאקרי אחד וע&quot;ד בגין דאינון מתקשרי באתר דא אקרי הכי ועץ חיים אחד הוא ודאי אקרי בגין דכלא ביה אתקשר ויומא (ס&quot;א ושמא) דיליה אחד ודאי קשורא דכלא ואמצעיתא דכלא הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן בתוך ממש דבמציעות. ואחיד בכל סטרין ואתקשר ביה וע&quot;ד פס וסכות והוא באמצעיתא בגין דאיהו אמצעיתא דכלא ודא הוא שבחא דאורייתא בהאי יומא ולא יתיר שבחא דמהימנותא וקשורא דכלא. אמר ר' יהודה בריך רחמנא דשאילנא וזכינא להני מלי. א&quot;ר יצחק חדוותא ושירתא זמינין ישראל לשבחא לקב&quot;ה כהאי שבחא דמשבחי ישראל בליליא דפסחדא דכ&quot;י אתקדשת בקדושא דמלכא הה&quot;ד השיר יהיה לכם כליל התקדש חג כליל התקדש חג דייקא ברוך יי' לעולם אמן ואמן:

וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה ליי' בשבועותיכם מקרא קדש יהיה לכם וגו' ר&quot;ש פתח אז ירננו עצי היער מלפני יי' כי בא לשפוט את הארץ. זכאה חולקיהון דאינון דמשתדלי באורייתא יממא ולילי דידעין ארחוי דקב&quot;ה ואתאחדן בשמיה (כל יומא) ווי לאינון דלא משתדלי באורייתא דהא לית לון חולקא בשמא קדישא ולא אתאחדן ביה לא בהאי עלמא ולא בעלמא דאתי מאן דזכי בהאי עלמא זכי בעלמא אתי. דהכי תנינן דובב שפתי ישנים אע&quot;ג דאינון בההוא עלמא שפוותייהו מרחשן תמן אורייתא. ת&quot;ח עד השתא אקריבו ישראל תבואת הארץ. תבואת הארץ ודאי ואתעסקו ביה ואתקשרו בההוא קשורא. ואע&quot;ג דדינא אשתכח דינא בשלמא אשתכח ביה (ס&quot;א דעלמא אתנהגא ביה) ואקריבו שעורים בגין דאיהו קדמאה מכל שאר תבואה ומן קדמאה מתקרבא ולא מההוא דמתאחר דהא אחידו קדמאה דישראל אתאחדו ביה בקב&quot;ה הכא הוא. אמר קב&quot;ה אנא יהיבית לכו מן במדברא מההוא אתר דאקרי שמים דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ואתון מקרבין קמאי שעורים ורזא דמלה זאת תורת הקנאת חסר אזהרותא לנשי עלמא דלא ישטון תחות בעליהון. ואי לאו קמח שעורים זמינא לקרבא. וממלה חדא אשתמודע מלה אחרא זכאה חולקיהון דישראל דהא כ&quot;י לא שקרת במלכא קדישא לעלמין כ&quot;י תווה' אשר תשטה אשה תחת אישה בג&quot;כ דינא דהאי אתתא &lt;קטע סוף=דף צו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צו ב/&gt;מאתרהא קא אתייא ומאן הוא אתרהא ההוא דכתיב בה אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה. אשת חיל עטרת בעלה. וההוא קמח שעורים דאייתית ההיא אתתא מנחת קנאת אתקרי חסר כנסת ישראל הכי אקרי וע&quot;ד בפינחס כתיב תחת אשר קנא לאלקיו דקנאה הכא אתאחד דמאן דמשקר בהאי ברית קנאה אתערת עליה ועל דא קנאין פוגעין בו. ת&quot;ח קמח שעורים האי עומר דכיון דהוה מטא לריחין דגרוסות מפיקין מניה עשרון מנופה בי&quot;ג נפה ודא שבע שבתות תמימות לבתר דסלקין שבע שבתות אין אתא מלכא קדישא לאזדווגא בה בכנסת ישראל ואורייתא אתיהיבת וכדין אתעטר מלכא ביחודא שלים ואשתכח אחד לעילא ותתא וכד אתער מלכא קדישא ומטא זמנא דאורייתא כל אינון אילנין דמבקרי אבייהו סלקין שירתא ומאי אמרי. בשעתא דמלקטי להון פתחו ואמרי יי' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה. יי' בהשמים חסדך. וכתיב וכל עצי השדה ימחאו כף:

תו פתח ואמר מזמור שירו ליי' שיר חדש כי נפלאות עשה שיר חדש אקרי בגין כך בהקריבכם מנחה חדשה התם מנחת קנאות הכא מנחה חדשה. חדשה דחדושא דכלא (ס&quot;א דכלה) הכא. קשורא דכלא דעילא ותתא קשורא דמהימנותא ועל דא יעקב שלימא אתעטר בעטורי ואורייתא אתיהיבת. וכד מטון בכורים לגבי כהנא הוה בעי בר נש למימר ולפרשא מלין על ההוא אילנא דארעא דאשתלים כגוונא דלעילא בתריסר תחומין בשבעין ענפין ובעא לאובדא ליה לבן ארמאה דאתפגים עלמא בגיניה וקב&quot;ה שזיב ליה ואתעטר בדינוי (ס&quot;א בבנוי) כמה דאוקימנא בגין ההוא אילנא וכל קשרא דמהימנותא ביה תלייא וע&quot;ד מנחה חדשה אתקרי. מ&quot;ט בגין דחדוותא דעלאי ותתאי הוא וחדוותא דסיהרא ובכל זמנא חדתותי דסיהרא קשרא דמהימנותא הוא וחדוותא דילה (דסיהרא). למלכא דהוו ליה בנין וברתא חדא אתקין סעודתא לכלהו בנין לא אשתכחת ההיא ברתא על פתורא כד אתאת אמרת למלכא מארי לכל אחי זמינת ויהבת לכל חד מאנין ידיען ולי לא יהבת חולקא בינייהו. אמר לה חייך ברתי מנא דילך ישתכח על חד תרין. הא כלא יתנון לך מחולקיהון. אשתכח לבתר בידהא חולקין על חד תרין מכלא.כך כ&quot;י מכלא נטלא חולקין וע&quot;ד אתקרי כלה כלולא. ככלה דכלהו מזמנין לה מאנין וחולקין ותכשיטין כך היא כ&quot;י חדתותי (נ&quot;א חדוותא) דילה בכלא וכלא יהבין לה חולקין ומאנין. 

ת&quot;ח בשעתא דמלכא קדישא ואשתכח בעטרוי חדוותא דכנסת ישראל הוא. וכד אורייתא אתיהיבת אתעטרת כנסת ישראל בעטרין עלאין. ובגין דכל קשרא דמהימנותא אתקשר בהאי אילנא אקרי יום אחד דכתיב והיה יום אחד הוא יודע ליי'. יום אחד ודאי דכנסת ישראל יום אחד בקשורא דלעילא. קשורא דלעילא רישא וגלגלתא ומוחי קשורא אחרא תרין דרועין וגופא דאחידן מחילא דרישא ואוקמא רב המנונא (ס&quot;א בתרין) בתלת קשירין דאבהתא (קשורא אחרא) תרין קיימין (נ&quot;א כוליין דלתתא) דאתמשכו במשח רבות (בקיומא) בתרין דרגין לתרין נחלין לאכנשא זרעא לאפקא בדרגא אחרא בפום אמה. אילנא דא הוא גופא דאמצעיתא דאחיד לכל הני וכלא מתקשרן ביה והוא בהון ועל דא כלא חד ועד אזדווגת ביה מטרוניתא כדין הוא אחדע והא אוקימנא מלי. תא חזי כתיב ביום השמיני עצרת מאן עצרת אלא בההוא אתר דכלא מתקשרן כחדא אקרי עצרת. מאי עצרת (ס&quot;א כנופיא כנישו) כנישו ואי תימא הכא דאקרי עצרת מ&quot;ט אלא בכל אינון יומין יומי סעודתי דענפי אילנא &lt;קטע סוף=דף צו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צז|א}}&lt;קטע התחלה=דף צז א/&gt;הוו ועל דא שבעים פרים אינון. לבתר חדוותא (דגופא) דאילנא ממש וחדוותא דאורייתא ובגיניה הוא יומא חד עצרת חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא ועל דא לית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכנסת ישראל בג&quot;כ עצרת תהיה לכם. לכם ולא לאחרא (ס&quot;א לבתר חדוותא דאילנא ממש ובגיניה הוא יומא חד ולית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכ&quot;י וע&quot;ד כתיב עצרת תהיה לכם. אוף הכי בהאי יומא חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא וכלא אשתכח ביה) דהא בשעתא דמלכא אשתכח כלא אשתכח ביה. ועל דא תנינן בעצרת על פירות האילן והא אוקמוה. בגין כך אחד אקרי. אחד ודאי כמה דאמרן. ת&quot;ח מה כתיב ממושבותיכם תביאולחם תנופה וגו' סלת תהיינה חמץ תאפינה. מאי שנא הכא חמץ (בכנ&quot;י) אלא בגין דכלא אחידן ביה (וכן) באילנא דהא באילנא אחידן ענפין באילנא אחידן עלין קליפין דינין סגיאין בכל סטרין כלא אשתכח ביה. בגין דהאי אילנא מכפר על יצר הרע דהוא בבי מותביה דב&quot;נ. א&quot;ר אלעזר מהאי אילנא אתזנו כל שאר אילנין לתתא והוא אשתרש' על חד נהרא עמיקא דנגיד ונפיק ולא פסקין מימוי לעלמין. עליה כתיב והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ועל דא אקרי אורייתא עץ חיים היא וגו' ומאי ותומכיה מאושר הא אוקמוה אבל ותומכיה מאושר כמה דאת אמר באשרי כי אשרוני בנות:

רבי אבא ורבי חייא הוו אזלי באורחא א&quot;ר חייא כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה. מאי קא מיירי. א&quot;ל הא אוקמוה חברייא אבל ת&quot;ח ישראל כד הוו במצרים הוו ברשותא אחרא והוו אחידן במסאבותא כאתת דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא. בתר דאתגזרו עאלו בחולקא קדישא דאקרי ברית כיון &lt;קטע סוף=דף צז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צז ב/&gt;דאתאחדו ביה פסק מסאבותא מנייהו כדא אתתא כד פסקו מנה דמי מסאבותא בתר דאתפסקו מנה מה כתיב וספרה לה שבעת ימים. אוף הכא כיון דעאלו בחולקא קדישא פסקא מסאבו מנייהו ואמר קב&quot;ה מכאן ולהלאה חושבנא לדכיותא. וספרתם לכם. לכם דייקא כד&quot;א וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה. אוף הכא לכם לעצמכם ולמה בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין ולבתר למיתי לאתחברא ביה במלכא ולקבלא אורייתיה. התם וספרה לה שבעת ימים הכא שבע שבתות אמאי שבע שבתות בגין למזכי לאתדכאה במיין דההוא נהר דנגיד ונפיק ואקרי מים חיים וההוא נהר שבע שבתות נפקו מניה. ועל דא שבע שבתות ודאי בגין למזכי ביה כמה דאתתא דכיו דילה בליליא לאשתמשא בבעלה כך כתיב וברדת הטל על המחנה לילה. על המחנה כתיב ולא כתיב וברדת הטל לילה אלא על המחנה בגין דיורד מההוא נקודה על אינון יומין דאתקריאו מחנה ומתחברת במלכא קדישא ואימתי נחת האי טלא כד קריבו ישראל לטורא דסיני כדין נחת ההוא טלא בשלימו ואדכי ואתפסקת זוהמתן מנייהו ואתחברו ביה במלכא וכ&quot;י וקבילו אורייתא והא אוקימנא. ובההוא זמנא ודאי כל הנחלים הולכים אל הים לאתדכאה ולאסתחאה וכלא אתקשרו (ס&quot;א אתקדשו) ואתחברו ביה במלכא קדישא. ת&quot;ח כל ב&quot;נ דלא מני חושבנא דא אינון שבע שבתות תמימות למזכי לדכיותא דא לא אקרי טהור ולאו בכללא דטהור הוא ולאו הוא כדא למהוי ליה חולקא באורייתא. ומאן דמטי טהור להאי יומא וחושבנא לא אתאביד מניה כד מאטי להאי ליליא לבעי ליה למלעי באורייתא ולאתחברה בה ולנטרא דכיו עלאה דמטי עליה בההוא ליליא ואתדכי. ואוליפנא &lt;קטע סוף=דף צז ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צח|א}}&lt;קטע התחלה=דף צח א/&gt;דאורייתא דבעי ליה למלעי בהאי ליליא אורייתא דבע&quot;פ. בגין דיתדכון (ס&quot;א דיתדבק) כחדא ממבועא דנחלא עמיקא. לבתר בהאי יומא ליתי תורה שבכתב ויתחבר (ס&quot;א בהו) בה וישתכחון כחדא בזווגא חד לעילא. כדין מכריזי עליה ואמרי ואני זאת בריתי אותם אמר יי' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך וגו'. ועל דא חסידי קדמאי לא הוו ניימי בהאי ליליא והוו לעאן באורייתא ואמרי ניתי לאחסנא ירותא קדישא לן ולבנן בתרין עלמין וההוא ליליא כנסת ישראל אתעטרא עלייהו ואתיא לאזדווגא ביה במלכא ותרווייהו מתעטרי על רישייהו דאינון דזכאן להכי. 

ר&quot;ש הכי אמר בשעתא דמתכנשי חברייא בהאי ליליא לגביה ניתי לתקנא תכשיטי כלה בגין דתשתכח למחר בתכשיטהא ותקונהא לגבי מלכא כדקא יאות. זכאה חולקהון דחבריא כד יתבע מלכא למטרוניתא מאן תקין תכשיטהא ואנהיר עטרהא ושוי תקונהא. ולית לך בעלמא מאן דידע לתקנא תכשיטי כלה אלא חברייא זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי. תא חזי חברייא מתקני בהאי ליליא תכשיטהא לכלה ומעטרי לה בעטרהא לגבי מלכא ומאן מתקין ליה למלכא בהאי ליליא לאשתכחא בה בכלה לאזדווגא בה במטרוניתא נהרא קדישא עמיקא דכל נהרין. אימא עלאה הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה וגו'. לבתר דאתקינת ליה למלכא ואעטרת ליה אתיית לדכאה לה למטרוניתא ולאינון דמשתכחי גבה. למלכא דהוה ליה בר יחידאי אתא לזוגא ליה במטרוניתא עלאה מאי עבדת אמיה כל ההוא ליליא עאלת לבי גניזהא אפיקת עטרא עלאה בשבעין &lt;קטע סוף=דף צח א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צח ב/&gt;אבני יקר סחרנהא ואעטרת ליה אפיקת לבושין דמילת ואלבישת ליה ואתקנת ליה בתקוני דמלכין. לבתר עאלת לבי כלה חמאת עולימתהא דקא מתקני עטרהא ולבושהא ותכשיטהא לתקנא לה. אמרה לון הא אתקינת בי טבילה אתר דמיין נבעין וכל ריחין ובוסמין סוחרני אינון מיין לדכאה לכלתי לית כלתי מטרוניתא דברי ועולימתהא ויתדכון בההוא אתר דאתקינת בההוא בי טבילה דמיין נבעין דעמי לבתר תקינו לה בתכשיטהא אלבישו לה לבושהא אעטרו לה בעטרהא. לבתר כד ייתי ברי לאזדווגא במטרוניתא. יתקין היכלא לכלהו וישתכח מדוריה בכו כחדא. כך מלכא קדישא ומטרוניתא וחברייא כהאי גוונאי ואימא עלאה דמתקנת כלא אשתכח דמלכא עלאה ומטרוניתא וחברייא מדוריהון כחדא ולא מתפרשין לעלמין הה&quot;ד יי' מי יגור באהלך וגו'. הולך תמים ופועל צדק. מאן הוא פועל צדק אלא אלין אינון דמתקני למטרוניתא בתשכיטההא בלבושהא בעטרהא. וכל חד פועל צדק אקרי. א&quot;ר חייא אלמלא לא זכינא בעלמא אלא למשמע מלין אלין דיי. זכאה חולקהון דאינון דמשתדלי באורייתא וידעין אורחוי דמלכא קדישא דרעותא דלהון באורייתא עלייהו כתיב כי בי חשק ואפלטהו. וכתיב אחלצהו ואכבדהו:

בחדש השביעי באחד לחדש. רבי יצחק פתח תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה קריב לון לגביה מן כל אומין עכו&quot;ם ואתרעי בהו ומאתר רחיקא קריב לון לגביה הה&quot;ד ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלקי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה דהא מאתר רחיקא אתרעי בהו וקריב לון לגביה וכתיב ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וגו'. הני קראי אית לאסתכלא בהו וכי כל ישראל לא הוו ידעי דא וכ&quot;ש יהושע אלא אורייתא כולה סתים וגלייא כמה דשמא קדישא סתים וגלייא כגין דאורייתא כולה שמא קדישא היא ועל דא איהי סתים וגלייא אי ישראל &lt;קטע סוף=דף צח ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|א}}&lt;קטע התחלה=דף צט א/&gt;ויהושע הוו ידעי אמאי כתיב כה אמר יי'. אלא ודאי סתימא דמלה טיבו סגי עבד קב&quot;ה בישראל דאתרעי בהו באבהתא ועביד לון רתיכא קדישא עלאה ליקריה ואפיק לון מגו נהרא עלאה יקירא קדישא בוצינא דכל בוצינין בגין דיתעטר בהו. הה&quot;ד כה אמר יי' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם הנהר ההוא נהר דאשתמודע ואתידע. מעולם מאי קא בעי הכא אלא לאחזאה חכמתא מעבר הנהר מעולם אלא ההוא נהר עולם אקרי ועל דא בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה טיבו וקשוט דעבד קב&quot;ה לישראל. ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר מאי קא מיירי. אלא אברהם לא אתדבק ביה בההוא נהר כמו יצחק דאתדבק ביה בסטריה לאתתקפא. ת&quot;ח האי נהר אע&quot;ג דלאו איהי דינא. דינין נפקי מסטריה ואתתקפו ביה וכד יצחק אתתקף (בדינוי) בבנוי כדין עלאין ותתאין מתכנפי לדינא וכרסייא דדינא אתתקן ומלכא קדישא יתיב על כורסייא דדינא ודאין עלמא כדין תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו. זכאין אינון ישראל דידעין לסלקא כורסייא דדינא ולתקנא כורסייא דרחמי ובמה בשופר. רבי אבא הוה יתיב קמיה דר&quot;ש א&quot;ל הא זמנין סגיאין שאילנא על האי שופר מאי קא מיירי ועד כאן לא אתישבנא ביה. א&quot;ל ודאי האי הוא ברירא דמלה דישראל בעיין ביומא דינא (נ&quot;א דא) שופר ולא קרן בגין דקרן הא אתידע באן אתר איהו ולאתדבקא דינא לא בעינא. אבל הא תנינן במלין ובעובדא בעינן לאחזאה ולאתערא מלין סתימין. ת&quot;ח כד ההוא שופר עלאה דנהירו דכלא ביה אסתלק ולא נהיר לבנין כדין דינא אתער וכרסוון אתתקנו לבי דינא ודא שופר אילו דיצחק אקרי תוקפיה &lt;קטע סוף=דף צט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צט ב/&gt;דיצחק תושבחתיה דאבהן כד אסתלק ההוא שופר גדול דלא ינקא לבנין כדין יצחק אתתקף ואתתקן לדינא בעלמא. וכד אתער האי שופר וכד בני נשא תייבין מחטאיהון בעיין לנגדא קול שופר מתתא וההוא קלא סליק לעילא כדין אתער שופרא אחרא עלאה ואתער רחמי ואסתלק דינא ובעינן לאחזאה עובדא בשופר לאתערא שופרא אחרא ולאפקא בהאי שופר לתתא אינון קלי לאחזאה דכל אינון קלין דלעילא דכלילן כלהו בההוא שופר עלאה יתערון לנפקא ובהני קלין דלתתא יהבין ישראל חילא (לרחמי מתתא ואתער שופר גדול) לעילא ועל דא בעינן לזמנא שופר ביומא דא ולסדרא קלין לכוונא ביה בגין לאתערא שופר אחרא דביה כלילן קלי לעילא (ולסדרא קלין בשופר). 

סדרא קדמאה קלא נפיק ומתעטר לעילא סליק רקיעין ואתבקע בין טורי רמאי ומטי לגביה דאברהם ושריא ברישיה ואתעטר ואתער הוא ואתקן לכורסייא. ובספרא דאגדתא תנינן בשעתא דההוא קלא קדמאה סליק אתער ואתעטר אברהם ואתקן לכרסייא פקדין עליה (ס&quot;א או&quot;א) אבא. אדהכי סלקא תניינא תקיפא לתברא תוקפי רגיזין. 

ודא סדרא תניינט ההוא קלא תבירא בתוקפוי וכדין סלקא וכל דינין דיתערון (ס&quot;א דאתערען) קמיה אתברו עד דסליק לאתריה דיצחק. כיון דיצחק אתער וחמי לאברהם מתקן לכורסייא לקיימא קמיה כדין אתכפיא ותבר תוקפא קשיא ובהאי בעי מאן דתקע לכוונא לבא ורעותא בגין לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא. הה&quot;ד אשרי העם יודעי תרועה. יודעי ודאי. 

סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ובקע כל אינון רקיעין ורחמי מתערן ומטי ההוא קלא לרישיה דיעקב &lt;קטע סוף=דף צט ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|ק|א}}&lt;קטע התחלה=דף ק א/&gt;ויעקב אתער וחמי לאברהם מתתקן בגיסא אחרא כדין אחידן תרוייהו ביה ביצחק דא מהאי סטרא ודא מהאי סטרא ולא יכלין תוקפוי לנפקא לבר. '''והני תלתא סדרין כלהו סדרא חד'''. 

סדרא אחרא קלא נפיק וסליק ונטיל לאברהם מאתריה ונגיד ליה לתתא לאתר דתוקפיהון דיצחק שריין וקיימן ליה לאברהם בגווייהו. סדרא תניינא נפיק קלא תבירא לא תקיפא כקדמאה. לא דחליש ההוא קלא דתקע אלא דההוא קלא לאו איהו לגבי יצחק בקדמיתא דתמן תוקפא תקיפא שריא אלא לגבי אינון בי דינא דלתתא דאינון רפויין יתיר וכלהו חמאן לאברהם לגבייהו ואתכפיין קמיה. אדהכי סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ואתעטר ברישיה דיעקב ונגיד ליה לתתא לההוא אתר דאינון גבוראן שריין וקאים לקבלייהו אברהם מהאי סטרא ויעקב מהאי סטרא ואינון באמצעיתא כדין אתכפיין כלהו ומשתכחין (ס&quot;א ומשתככי) באתרייהו. '''והני כלהו סדרא אחרא תניינא'''. 

סדרא בתראה דבעיא לסלקא לון לאתרייהו ולישבא (ס&quot;א ולישרא) בינייהו ליצחק כמלקדמין. בגין דהאי בעא לישרא ליה באתריה ולא יפוק בתוקפוי לבר כדין דינין כלהו אתכפיין ורחמין אתערו. 

על דא בעי לכוונא לבא ורעותא בהני קלי ולמחהדר בתיובתא קמי מאריהון. כדין כד ישראל מתקני ומסדרי קלין ברעותא דלבא כדקא יאות בשופרא דא אהדר ההוא שופר עלאה. וכד אהדר מעטרא ליה ליעקב ואתתקן כלא. וכורסייא אחרא רמיו וכדין חידו אשתכח בכלא וקב&quot;ה מרחם על עלמא. זכאה חולקהון דישראל דידעין לנגדא ולאמשכא &lt;קטע סוף=דף ק א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|ק|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ק ב/&gt;למאריהון מדינא לרחמי ולתקנא כלהו עלמין על ידייהו. ת&quot;ח לקביל דא תלתא ספרין פתיחין ביומא דא וכמה דרחמין מתערין ודינין קשיין אתכפיין ועאלין לדוכתייהו כך הוא לתתא כגוונא דלעילא דינין קשיין אתכפין ואתעברו מעלמא ומאן אינון אלין אינון רשעים גמורים דאינון דינין קשיין דאתכפיין ואתעברו מעלמא ועל דא נכתבים ונחתמים וכו'. אמר ר' אבא ודאי דא הוא ברירא דמלה בריך רחמנא דשאילנא ורווחנא בהני מלי. 

אמר ר' יהודה כתיב זכרון תרועה זכרון עבדינן לכוונא לבא ורעותא ישראל עבדין זכרון לתתא במה בעובדא בגין דיתער מלה כההוא גוונא לעילא. אמר ר' אלעזר כתיב בכסה ליום חגנו דאתכסייא ביה סיהרא והיך אתכסייא. אלא כד קיימא עיבא ושמשא לא נהיר כדין סיהרא אתכסייא ולא נהיר ועל דא מקמי עיבא שמשא לא נהיר כ&quot;ש סיהרא דאתכסייא ולא נהירא ועל דא בכסה ליום חגנו בה&quot;א דאתכסייא סיהרא ובמה נהיר כלא בתיובתא ובקל שופרא דכתיב אשרי העם יודעי תרועה כדין יי' באור פניך יהלכון. ת&quot;ח בהאי יומא אתכסייא סיהרא ולא נהיר עד בעשור לחדש דישראל תייבין כלהו בתיובתא שלימתא ואימא עלאה תאבת ונהרת לה והאי יומא נהירו דאימא נטלא ואשתכח חידו בכלא ועל דא כתיב יום הכפורים הוא. יום כפור מבעי ליה מאן יום הכפורים אלא בגין דתרי נהורין נהרין בחד. בוצינא עלאה נהיר לבוצינא תתאה ובהאי יומא מנהורא עלאה נהיר ולא מנהורא דשמשא ובגין כך בכסה ליום חגנו כתיב. 

רבי אבא שלח ליה לר&quot;ש אמר אימתי זווגא דכנסת ישראל במלכא קדישא שלח ליה וגם אמנה ואחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה אתרגיש רבי אבא ארים קליה בכה ואמר ר' ר' בוצינא קדישא ווי ווי לעלמא כד תפוק מניה ווי' לדרא דיהון בעלמא כד תסתלק מנהון וישתארון יתמין מנך. א&quot;ל רבי חייא לר' אבא האי דשלח לקבלך מאי קאמר אמר ודאי לאו זווגא דמלכא במטרוניתא אלא בזמנא דנהרא מאבא עלאה וכד אתנהרא מניה קרינן לה קדש דהא מבי אבא נטלא האי וכדין מזדווגי כחדא בגין דמלכא קדש אקרי דכתיב קדש ישראל ליי' דנטיל מאתר דאקרי קדש. כדין אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי דהא מבי אבא שמא דא ולא מבי אמא ועל דא ותהי לי לאשה לאזדווגא כחדא בזמנא דא ולא בזמנא אחרא דזמנא דנטלא מבי אבא ולא בזמנא דנטלא מבי אימא ויום הכפורים אוכח דתשמיש המטה אסור בגין דזווגא לא אשתכח דהא מבי אימא נטלא ולא מבי אבא. א&quot;ר חייא ודאי זכאה דרא דר&quot;ש שארי בגויה זכאין אינון דקיימין קמיה כל יומא. 

א&quot;ר אבא בראש השנה נברא אדם וקאים בדינא קמי מאריה ותב &lt;קטע סוף=דף ק ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קא|א}}&lt;קטע התחלה=דף קא א/&gt;בתיובתא וקביל ליה קודשא בריך הוא. אמר ליה אדם אנת תהא סימנא לבניך לדרי דרין בהאי יומא קיימין בדינא ואי יתובון אנא אקבל לון ואיקום מכורסייא דדינא ואתקיים על כורסייא דרחמי וארחם עלייהו. ודוד אמר אהבתי כי ישמע יי' את קולי תחנוני ועל דא כתיב כי עמך הסליחה למען תורא. וכתיב כי עמך מקור חיים באורך נראה אור:

אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם רבי חייא פתח לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. לדוד משכיל הא תנינן בעשרה זיני זמרא אתקרי (נ&quot;א אתתקן) ספר תהלים. בנצוח. בנגון. במשכיל. במכתם. במזמור. בשיר. באשרי. בתפלה. בהודאה. בהללויה. ועלאה מכלהו הללויה והא אוקמוה. הכא משכיל אתריה ידיע מהו משכיל מייא דאחכימו לאינון דשתו להו ההוא אתר (ס&quot;א דמשתדלין בההוא אתר) דאקרי משכיל כד&quot;א משכיל על דבר ימצא טוב. ובגין דאקרי הכי תליא ביה סליחה חירו דחירין הה&quot;ד אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. מאי כסוי חטאה הא אוקמוה דהוא כסוי מב&quot;נ ההוא חטאה דחב לקב&quot;ה ואודי קמי קב&quot;ה אבל (ס&quot;א כסוי חטאה) ת&quot;ח כד ב&quot;נ חטי וחב זמנא חדא ותרין ותלתא ולא אהדר ביה הא חובוי באתגלייא אינון ומפרסמי לון לעילא ומפרסמי לון לתתא וכרוזי אזלין קמיה ומכרזי אסתלקו מסחרניה דפלנייא נזיף הוא ממאריה נזיף הוא לעילא נזיף הוא לתתא ווי ליה דפגים דיוקנא דמאריה ווי ליה דלא חייש ליקרא רמאריה קב&quot;ה גלי חוביה לעילא הדא הוא דכתיב יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. וכד בר נש אזיל בארחא דאמריה ואשתדל בפולחניה ואזדמן ליה חטאה חד כלא מכסין עלוי' עלאין ותתאין דא אקרי כסוי חטאה. 

א&quot;ל ר' אבא עד כען לא מטית לעקרא דמלה ושפיר קאמרת. והאי דקאמרו חברייא שפיר. אבל אי הכי מכוסה חטאה מבעי ליה מהו כסוי חטאה. אלא תרי מלי דחכמתא אית ביה ותרוייהו הכי. חד כמה דתנינן דעובדין טבין דבר נש עביד בהאי עלמא עבדין ליה בההוא עלמא לבושא יקירא עלאה לאתלבשא בהו. וכד בר נש אתקין עובדין טבין וגברין עליה עובדין בישין ואשגח ביה קב&quot;ה ועובדוי בישין סגיאין ואיהו רשע דאשתכח חטאה קמי מאריה ותוהא על אינון טבאן דעבד בקדמיתא הא אתאביד הוא מכלא מהאי עלמא ומעלמא דאתי. מה עביד קב&quot;ה מאינון טבאן דעביד האי חטאה בקדמיתא. אלא קב&quot;ה אף על גב דההוא רשע חטאה אתעביד. אינון טבאן וזכיין לא אתאבידו אית צדיק דאזיל בארחוי דמלכא עלאה ואתקין לבושוי מעובדוי ועד לא אשלים לבושוי אסתלק. קב&quot;ה אשלים ליה מאינון עובדין דעבד (ס&quot;א דאביד) האי רשע חטאה ואשלים לבושוי לאתתקנא בהו בההוא עלמא הה&quot;ד יכין וצדיק ילבש ההוא חטאה אתקין וצדיק אתחפי ממה דאיהו תקין הה&quot;ד כסוי חטאה (כסוי הוא מידא דחטאה אתחפי מחטאה) וע&quot;ד לא כתיב מכוסה אלא כסוי. וחד. דאתחפי ההוא חטאה דהאי זכאה באינון דאקרון מצולות ים דהא מאן דנפיל במצולות ים לא אשתכח לעלמין בגין דמיין חפין עלייהו (מאן מצולות ים) כד&quot;א ותשליך &lt;קטע סוף=דף קא א/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קא ב/&gt;במצולות ים כל חטאתם. מאן מצולות ים אלא רזא יקירא הוא והא (ס&quot;א אוקמוה ר&quot;ש אמר) אוקמיה ר&quot;ש ואמר כל אינון דאתו מסטרא תקיפא ואתאחדו בזינין בישין בכתרין תתאין כגון עזאזל ביומא דכפורי דא אקרי מצולות ים כזפטא דכספא כד בחנין ליה בנורא הה&quot;ד הגו סיגים מכסף כך האי מאינון מצולות ים הוא ומצולות ים אקרי מצולות מההוא ים קדישא מצולות זוהמא דכספא ועל דא כל אינון חטאין דישראל שדיין לגויה (ס&quot;א לגביה) והוא קביל לון וישתאבון בגויה. מ&quot;ט בגין דאיהו חטאה אקרי מאי חטאה גרעונא וע&quot;ד הוא גרעונא דכלא ונטל גרעונא דגופא ודנפשא. בהאי יומא נחית האי מצולות ים זוהמא (דכספא) דנפשא ונטיל זוהמא דגופא. מאן היא זוהמא דגופא דא אינון חובין דאתעבידו על ידי דיצר הרע דאקרי מזוהם מנוול. אמר ר' יוסי תנן ונתן אהרן על שני השעירים גורלות אי הכי יקרא הוא דעזאזל חמיתון עבדא דשדי עדבין במאיה ארחיה דעלמא לא נטל אלא מה דיהיב ליה מאריה. אבל בגין דסמאל זמין האי יומא בדלטורא ובגין דלא יהא ליה פטרא (ס&quot;א בהאי עדבא הוא סלקא ביה) יהבין ליה חולקא בהאי. והאי עדבא מגרמיה הוא דסליק ביה דאמר ר' יהודה א&quot;ר יצחק מלה עלאה אשכחנא בעדבא. עדבא דיהושע כתיב ביה על פי הגורל. ע&quot;פ הגורל וואי דאיהו אמר דא חולקא דיהודה דא דבנימין וכו' וכן כלהו אוף הכא כיון דכהנא שוי ידוי אינון עדבין מדלגי וסלקין בידא דכהנא (נ&quot;א דסלקין עדבין בידא דכהנא אינון מדלגי מן ידוי) ושארן באתרייהו הה&quot;ד והשעיר אשר עלה עליו הגורל עלה עליו ודאי. ולא דא בלחודוי אלא בכל זמנא דדלטורא זמין ואתיהיב ליה רשותא בעינן לשואה לקבליה במה דיתעסק ושביק לון לישראל בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא הה&quot;ד ויאמר יי' אל השטן מאין תבא והא תנינן משוט בארץ מאי הוא אלא האי הוא דלטורא רבא מקטרגא דישראל והא אתערו חברייא (דודאי) בההיא שעתא דהוו זמינין ישראל למעבר ימא ולאתפרעא ממצראי אמר אנא אעברנא בארעא קדישא וחמינא דלא אתחזון אלין למיעל בגוה א אנת דאין דינא דינייהו הכא ממצראי מה שניין אלין מאלין או ימותון כלהו כחדא או יהדרון כלהו למצרים ולאו אנת הוא דאמרת ועבדום וענו אותם ת' שנה והא לא סליקו מחושבנא אלא רד&quot;ו ולא יתיר. אמר קב&quot;ה מה אעביד אשתדלותא בעייא הכא לאייתאה לקרבא לקבליה יהיבנא ליה במה דיתעסק וישבוק בהו לבני והא אשתכח במאן דיתעסק מיד אמר ליה השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמהו בארץ. מיד פלג ליה דלטורא במלין ויען השטן את יי' ויאמר החנם ירא איוב אלקים. לרעיא דבעי לאעברא עאניה בחד נהרא אעבר זאבא לקטרגא ליה בעאניה רעיא הוה חכים אמר מאי אעביד דבעוד דאנא אעבר לטלייא יקטרג הוא בעאני זקיף עינוי וחמי בין עאוא חד תיישא מאלין תיישי ברא דהוה רב ותקיף אמר אשדי דא לקבליה ובעוד דמקטרגי דא בדא אעבר לכל עאנא וישתזבון מניה. כך קב&quot;ה אמר ודאי הא תיישא חד רב ותקיף ואלים אשדי לקבליה ובעוד דהוא ישתדל ביה יעברון בני ולא ישתכח קטיגורא לגבייהו. מיד ויאמר יי' אל השטן השמת לבך עד דקב&quot;ה זווג להו כחדא דכתיב הנו בידך. בעוד דהוא אשתדל ביה שביק לון לישראל ולא אשתכח קטיגורא לגבייהו. אוף הכי בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא ובעינא לשדרא לקבליה במה דיתעסק (כגוונא דיליה) ובעוד דאיהו אשתדל ביה שביק לון לישראל ומתלא אמרא לזלזולא דבי מלכא הב ליה זעיר חמרא וישבחך קמי מלכא ואי לאו יימא למלכא מלה בישא. לזמנין נטלין לה לההיא מלה עלאי דבי מלכא ומלכא עביר דינא בגיניה.&lt;קטע סוף=דף קא ב/&gt; {{ממ זהר משולב|ג|קב|א}}&lt;קטע התחלה=דף קב א/&gt;ר' יצחק אמר לשטייא דקאים קמי מלכא הב ליה חמרא ולבתר אימא ליה ואחזי ליה כל אינון טעוון דעבדת וכל אינון בישין והוא ייתי וישבחך ויימא דלא ישתכח בעלמא כוותך אוף הכא הא קאים דלטורא תדיר קמי מלכא. ישראל יהבין ליה האי דורון ובהאי דורון פתקא לכל בישין ולכל טעוון ולכל חובין דעבדו ישראל והוא אתי ומשבח להו לישראל ואתעביד סניגורא עלייהו וקב&quot;ה אהדר כלא לרישא דבישי דעמיה בגין דכתיב כי גחלים אתה חותה על ראשו. א&quot;ר יוסי ווי לון לעמא דעשו בשעתא דהאי שעיר משדרי לההוא דלטורא ממנא דעלייהו דבגיניה אתי לשבחא לון לישראל וקב&quot;ה אהדר כל אינון חובין לרישא דעמיה בגין דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. א&quot;ר יהודה אלמלי הוו ידעי עכו&quot;ם מהאי שעיר לא שבקין לון לישראל יומא חד בעלמא. ת&quot;ח כל ההוא יומא משתדל איהו בההוא שעיר ובגין כך קב&quot;ה מכפר להו ישראל ודכי לון מכלא ולא אשתכח קטגוריא קמיה לבתר הוא אתי ומשבח להו לישראל וכדין שאיל ליה כד&quot;א ויאמר יי' אל השטן מאין תבא אתיב בתושבחתייהו דישראל וקטיגורא אתעביד סניגורא ואזיל ליה. כדין קב&quot;ה אמר לשבעין שרין דחסרין כורסייא חמיתון האי דלטורא היאך קאים על בני תדיר (אסתכמו) הא חדא דאשתכח (ס&quot;א אשתדר) גביה בפתקא דכל חובייהו וכל טעותייהו וכל מה דחטו וחבו קמאי והוא קביל לון כדין אסתכמו כלהו דיהדרון אינון חובין על עמיה. רבי אבא אמר כל אינון חובין וחטאין מתדבקין ביה כמה דכתיב ותשליך במצולות ים כל חטאתם ולבתר כלהו מתהדרן ברישיהון דעמיה הה&quot;ד ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה. בהאי יומא מתעטר כהנא בעטרין עלאין והוא קאים בין עלאי ותתאי ומכפר עליה ועל ביתיה ועל כהני ועל מקדשא ועל ישראל כלהו. תאנא בשעתא דעאל בדמא דכפר מכוין ברישא דמהימנותא ואדי באצבעיה כמה דכתיב והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת והיך עביד בסים בקפטא (ס&quot;א בקטפא) דאצבעא ואדי כמצ&quot;יף בטיצפין דאצבעא לסטרי קפתורא (ס&quot;א קטעורא) (ס&quot;א כפורתא) אדי ואתכוון ושארי לממני אחת. אחת ואחת אחת בלחודהא אחת דכליל כלא. אחת שבחא דכלא, אחת דכלא אהדרן לקבלה אחת רישא דכלא לבתר אחת ואחת דאינון שריין כחדא ברעותא באחוותא ולא מתפרשין לעלמין. בתר דמטא להאי ואחת דהיא אימא דכלא מכאן שארי לממני בזווגא ומני ואמר אחת ושתים. אחת ושלש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע. בגין לאמשכא ולנגדא להאי אחת דהיא אימא (ימא) עלאה בדרגין ידיען לכתרא (ס&quot;א לנהרא לאימא) דאימא תתאה ולאמשכא נהרין עמיקין מאתרייהו לכנסת ישראל. וע&quot;ד יומא דא תרין נהורין נהרין כחדא אימא עלאה נהרא לאימא תתאה וע&quot;ד כתיב יום הכפורים כמא דאתמר. א&quot;ר יצחק קפטרא חדא קשירא ברגלוי דכהנא בשעתא דהוה עאל דאי ימות התם יפקוהו מלבר ובמה ידעי בההוא זהוריתא אתידע ואשתמודע כד לא יהפך גווני. בההוא שעתא אשתמודע דכהנא אשתכח לגו בחטאה ואי יפוק בשלם בזהוריתא אתידע ואשתמודע דיהפך גווני לחוור כדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. ואי לאו כלהו אשתכחו בצערא והיו ידעי כלא דלא אתקבלו צלותהון. א&quot;ר יהודה כיון דהוה עאל וטמטם עינוי דלא לאסתכלא במה דלא אצטריך והוה שמע קל גדפי כרובייא מזמרי ומשבחי. הוה ידע כהנא דכלא הוה בחדוה ויפוק בשלם ועם כל דא בצלותיה הוה ידע דמלין נפקין בחדוותא ומתקבלן ומתברכן כדקא יאות וכדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. &lt;קטע סוף=דף קב א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קב ב/&gt;רבי אלעזר שאל לרבי שמעון אבוי א&quot;ל האי יומא אמאי הוא בהאי אתר תלי ולא בדרגא אחרא דיאות הוא למהוי בדרגא דמלכא שארי יתיר מכלא.{{ררר}} א&quot;ל ר&quot;ש אלעזר ברי הכי הוא ודאי ויאות שאלת. ת&quot;ח מלכא קדישא שביק היכליה וביתיה בידא דמטרוניתא ושבק לבנוי עמה בגין לדברא לון ולאלקאה לון ולמשרי בגוויה דאי זכאן מטרוניתא עאלת בחדוותא ביקרא לגבי מלכא. ואי לא זכאן היא ואינון אתהדרו בגלותא והא אוקימנא כמה דכתיב &quot;משדד אב יבריח אם&quot; וכתיב &quot;ובפשעכם שלחה אמכם&quot;. וע&quot;ד אית יומא חד בשתא לאשגחא בהו ולעיינא בהו. וכד אזדמן האי יומא אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמן לקבליה לאסתכלא בהו בישראל וישראל אזדרזו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדן אזדמן להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא. 

בני מלכא בנהא דאתפקדן בידהא כלהו זכאין כלהו בלא חטאן בלא חובין כדין אזדווגת (ס&quot;א וכד אזדמן האי יומא וישראל אזדמנו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדין אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמנת לקבלה לאסתכלא בהו בישראל וחמאת בני מלכא בנהא (נ&quot;א ברה) דאתפקדון בידהא דמטרוניתא כלהו זכאין כלהו בלא חטאין בלא חובין כדין אזמינת להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא כדין מטרוניתא עאלת) לגבי מלכא בנהירו בחדווה בשלימו ברעותא דהא רביאת בנין למלכא עלאה כדקא יאות. וכד האי יומא לא אשתכחו כדקא יאות ווי לון ווי לשלוחיהון ווי דהא מטרוניתא אתרחקת מן מלכא ואמא עלאה אסתלקת ולא נפיק מנה חירו לעלמין. 

זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אוליף לון אורחוי בגין לאשתזבא מן דינא וישתכחון זכאין קמיה הה&quot;ד כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. וכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאתיכם וגו'. ובחמשה עשר יום לחדש השביעי וגו'. 


ר' יוסי שאל לר' אבא א&quot;ל הני חמשה עשר יום מאי קא מיירי. א&quot;ל ודאי רזא יקירא הוא. ת&quot;ח בין לעילא בין לתתא כל חד וחד בארחיה נטלא ובארחיה יתבא ובארחיה אתער ועביד מאי דעביד. האי עשיר מכנסת ישראל אינון. ויומא עשיראה בעשיראה קיימא. ועל דא בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית וגו' והאי יומא הוא דילה וחמשה יומין אחרנין דמלכא הוא. ההוא יומא דאתי עלה דהא חמישאה ביה יתיב מלכא בתרעא. ובכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא. חמשה עלייהו דמלכא הוא ההוא יומא דאתי עלה בגין כך חמשה יומין מירחא לאורייתא. 

ואי תימא שביעאה בזמנא דתרין אבהן משתכחי ביה דהא מלכא בהו וכדין מתעטר בכלא וחד מלה שביעאה וחמישאה. ת&quot;ח חמישאה דיליה הוא ודאי כמה דאתמר וכדין נהיר אבא לאמא ואתנהירו מנה חמשין תרעין לאנהרא לחמישאה. ואי תימא שביעאה בגין דמלכא בשלימו דאבהן ועטרה ירית משביעאה כמה דכתיב צאינה וראינה בנות ציון וע&quot;ד בשביעאה הוא יומא דמעטרא מלכא בעטרוי וכדין ירית מלכא לאבא ואמא דמזדווגין כחדא. ועל דא כלא בחד תלייא:

ובחמשה עשר יום. רבי יהודה פתח וישמע הכנעני מלך ערד. תנינן ג' מתנן עלאין אזדמנו להו לישראל ע&quot;י תלתא אהין משה אהרן ומרים. מן בזכות משה. ענני כבוד בזכות אהרן. באר בזכות מרים. וכלהו אחידן לעילא. מן בזכות משה דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים &lt;קטע סוף=דף קב ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קג|א}}&lt;קטע התחלה=דף קג א/&gt;מן השמים (דייקא) דא משה. ענני כבוד בזכות אהרן דכתיב אשר עין בעין (אהרן) נראה אתה יי' וגו' וכתיב וכסה ענן הקטרת. מה להלן שבעה אף כאן נמי שבעה דהא בקטרת שבעה עננין מתקשרן כחדא (ועוד) ואהרון רישא לכל שבעה עננין הוא והוא קשיר לשית אחרנין ביה בכל יומא. באר בזכות מרים דהא היא ודאי באר אתקרי. ובספרא דאגדתא ותתצב אחותו מרחוק לדעה וגו'. דא הוא באר מים חיים וכלא קשורא חד. מתה מרים אסתלק באר דכתיב ולא היה מים לעדה ובההיא שעתא בעאת באר אחרא לאסתלקא דהוה שכיח עמהון דישראל. כד חמאת שתא עננין דהוו קשירין עלה אתקשרת היא בהו. מית אהרן אסתלקו אינון עננין ואסתלק עננא דבירא עמהון אתא משה אהדר להו הה&quot;ד עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם. לקחת מתנות ודאי. אינון מתנות דהוו בקדמיתא. באר ועננין. באר דא באר דיצחק. עננים אלין עננים דאהרן. א&quot;ר יצחק מפני מה זכה אהרן לדא בגין דאיהו קשיר בעננים (נ&quot;א רישא לעננים) והוא אקשיר כל יומא ויומא לכלהו כחדא דמתברכאן כלהו על ידוי. ת&quot;ח על כל חסד דעבד קב&quot;ה בישראל קשיר עמהון ז' ענני יקירן וקשיר להו בכנסת ישראל דהא עננא דילה אתקשר בשיתא אחרנין ובכלהו שבעה אזלו ישראל במדברא. מ&quot;ט בגין דכלהו קשרא דמהימנותא נינהו ועל דא בסכות תשבו שבעת ימים. מאי קא מיירי בגין דכתיב בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי ובעי ב&quot;נ לאחזאה גרמיה דיתיב תחות צלא דמהימנותא. תא חזי כל אינון שנין דקאים אהרן הוו ישראל בצלא דמהימנותא תחות אלין עננין. בתר דמית אהרן אסתלק עננא חד דהוא ימינא דכלא וכד האי אסתלק אסתלקו כל שאר עמיה (נ&quot;א עננין) ואתחזיאו כלהו בגריעותא והא אוקמוה דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן. אל תקרי ויראו אלא וייראו מיד וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים. שמע דאסתלקו אינון עננים ומית תיירא רברבא דכל אינון עננים אתקשרו ביה. אמר רבי יצחק הכנעני מלך ערד יושב הנגב ודאי. וכד אתו אינון מאללין דשדר משה אמרו עמלק יושב בארץ הנגב בגין לתברא לבייהו דהא בעמלק אתבר חיליהון בקדמיתא. אמר רבי אבא וישמע הכנעני מאי קא מיירי הכא בתר דאסתלקו אינון עננים אלא כנען כתיב ביה ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. הכא אוליפנא מאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אתחזי למהוי עבד לעבדי עבדין הה&quot;ד וילחם בישראל וישב ממנו שבי הוא נטל עבדין מישראל לגרמיה ועל דא כתיב כל האזרח בישראל ישבו בסכות כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסכות תחות צלא דמהימנותא. ומאן דליתיה מגזעא ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפוק גרמיה מתחות צלא דמהימנותא. כתיב כנען בידו מאזני מרמה דא אליעזר עבד אברהם. ות&quot;ח כתיב ארור כנען. ובגין דזכה כנען דא לשמשא לאברהם כיון דשמש לאברהם יתיב תחות צלא דמהימנותא זכה למיפק מההוא לטייא ולא עוד אלא דכתיב ביה ברכה דכתיב ויאמר בא ברוך יי'. מאי קא מיירי. דכל מאן דיתיב תחות צלא דמהימנותא אחסין חירו ליה ולבנוי לעלמין ואתברך ברכתא עלאה ומאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אחסין גלותא ליה ולבנוי דכתיב וילחם בישראל וישב ממנו שבי: &lt;קטע סוף=דף קג א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קג ב/&gt;בסכות תשבו חסר ודא עננא חד דכלהו קשירין ביה דכתיב כי ענן יי' עליהם יומם. וכתיב ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם דא הוא עננא דאהרן דאקרי יומם דכתיב יומם יצוה יי' חסדו עננא חד נטיל עמיה חמש אחרנין ואינון שית. ועננא אחרא דכתיב ובעמוד אש לילה דא נהרא להו לישראל מנהירו דאינון שית:

רבי אלעזר פתח (ואמר) כה אמר יי' זכרתי לך חסד נעוריך וגו'. האי קרא על כ&quot;י אתמר בשעתא דהות אזלא במדברא עמהון דישראל. זכרתי לך חסד דא עננא דאהרן דנטלא בחמש אחרנין דאתקשרו עלך ונהירו עלך. אהבת כלולותיך דאשתכללו לך (ס&quot;א וכלהו אשתכללו בך) ואעטרו לך ואתקינו לך ככלה דתעדי תכשיטהא וכ&quot;כ למה. בגין לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ת&quot;ח בשעתא דב&quot;נ יתיב במדורא דא צלא דמהימנותא שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא ואברהם וחמשא צדיקייא אחרנין שויין מדוריהון עמיה. אמר ר' אבא אברהם וחמשא צדיקייא ודוד מלכא שוין מדוריהון עמיה הה&quot;ד בסכות תשבו שבעת ימים. שבעת ימים כתיב ולא בשבעת ימים. כגוונא דא כתיב כי ששת ימים עשה יי' את השמים וגו'. ובעי ב&quot;נ למחדי בכל יומא ויומא באנפין נהירין באושפיזין אלין דשריין עמיה. ואמר רבי אבא כתיב בסכות תשבו שבעת ימים לבתר ישבו בסכות בקדמיתא תשבו ולבתר ישבו. אלא קדמאה לאושפיזי. תניינא לבני עלמא. קדמאה לאושפיזי כי הא דרב המנונא סבא כד הוה עייל לסוכה הוה חדי וקאים על פתחא דסוכה מלגאו ואמר נזמן לאושפיזין מסדר (נ&quot;א נסדר) פתורא וקאים על רגלוהי ומברך ואומר בסכות תשבו שבעת ימים. תיבו אושפיזין עלאין תיבו. תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו. ארים (ס&quot;א אסחי) ידוי וחדי ואמר זכאה חולקנא זכאה חולקהון דישראל דכתיב כי חלק יי' עמו וגו' והוה יתיב. תניינא לבני עלמא. דמאן &lt;קטע סוף=דף קג ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קד|א}}&lt;קטע התחלה=דף קד א/&gt;דאית ליה חולקא בעמא ובארעא קדישא יתיב בצלא דמהימנותא לקבלא אושפיזין למחדי בהאי עלמא ובעלמא דאתי. ובעי למחדי למסכני מ&quot;ט בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין דמסכני הוא. וההוא דיתיב בצלא דא דמהימנותא וזמין אושפיזין אלין עלאין אושפיזי מהימנותא ולא יהיב לון חולקהון כלהו קיימי מניה ואמרי אל תלחם את לחם רע עין וגו' אשתכח דההוא פתורא דתקין דיליה הוא ולאו דקב&quot;ה עליה כתיב וזריתי פרש על פניכם וגו' פרש חגיכם ולא חגי. ווי ליה לההוא בר נש בשעתא דאלין אושפיזי מהימנותא קיימי מפתוריה. ואמר ר' אבא אברהם כל יומוי הוה קאים בפרשת אורחין לזמנא אושפיזין ולתקנא לון פתורי. השתא דמזמנין ליה ולכלהו צדיקייא ולדוד מלכא ולא יהבין לון חולקהון אברהם קאים מפתורא וקרי סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וכלהו סלקין אבתריה. יצחק אמר ובטן רשעים תחסר. יעקב אמר פתך אכלת תקיאנה ושאר כל צדיקייא אמרי כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. דוד מלכא אמר (חסר כאן) ואשלים דינוי דכתיב ויהי כעשרת הימים ויגוף יי' את נבל וימת. מאי קא מיירי בגין דדוד שאל לנבל ואתעביד ליה אושפיזא ולא בעא. ודא זמין ליה ולא יהב ליה חולקא. ובאינון עשרה יומין דדוד מלכא דאין עלמא אתדן עליה ההוא ב&quot;נ דאשלים ליה ביש יתיר מנבל. א&quot;ר אלעזר (בג&quot;כ) אורייתא לא אטרח עליה דב&quot;נ יתיר אלא כמה דיכיל דכתיב איש כמתנת ידו וגו'. ולא לימא איניש אכול ואשבע וארווי בקדמיתא ומה דישתאר אתן למסכני אלא רישא דכלא דאושפיזין הוא ואי חדי לאושפיזין ורוי לון קב&quot;ה חדי עמיה ואברהם קרי עליה אז תתענג על יי'. ויצחק קארי עליה כל כלי יוצר עליך לא יוצלח. אר&quot;ש האי דוד מלכא א&quot;ל בגין דכל זיינין דמלכא וקרבין דמלכא בידוי דדוד אתפקדו. אבל יצחק קאמר גבור בארץ יהיה זרעו וגו'. הון ועושר בביתו וגו'. יעקב אמר אז יבקע כשחר אורך וגו' שאר צדיקייא אמרי ונחך יי' תמיד והשביע וגו'. דוד מלכא אמר כל כלי יוצר עליך לא יוצלח דהא הוא על כל זיני עלמא אתפקד זכאה חולקיה דב&quot;נ דזכי לכל האי. זכאה חולקהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ועמך כלם צדיקים וגו':

ולקחתם לכם ביום הראשון וגו'. ר&quot;ש פתח כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. כל הנקרא בשמי דא אדם דקב&quot;ה ברא ליה בשמיה (נ&quot;א בדיוקניה) דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו וקרא ליה בשמיה בשעתא דאפיק קשוט ודינא בעלמא ואקרי אלקים דכתיב אלקים לא תקלל. קרא ליה בשמיה דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו ושפיר. הא אוקימנא דכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו בשעתא דזווגא אתמר. וכך הוא בזווגא דתרווייהו בצלם ודמות ואדם מדכר ונוקבא נפק. ויברא אלקים את האדם בצלמו. בספרא דשלמה מלכא אשכחנא דבשעתא דזווגא &lt;קטע סוף=דף קד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קד ב/&gt;אשתכח לתתא שדר קב&quot;ה חד דיוקנא כפרצופא דב&quot;נ. רשימא חקיקא בצולמא וקיימא על ההוא זווגא ואלמלי אתיהיב רשו לעינא למחזי חמי ב&quot;נ על רישיה חד צולמא רשימא כפרצופא דב&quot;נ ובההוא צולמא אתברי ב&quot;נ ועד דקיימא (ס&quot;א ועד לא קיימא) ההוא צולמא דשדר ליה מארים על רישיה וישתכח תמן לא אתברי ב&quot;נ הה&quot;ד ויברא אלקים את האדם בצלמו ההוא צלם אזדמן לקבליה עד דנפיק לעלמא. כד נפק. בההוא צלם אתרבי בההוא צלם אזיל הה&quot;ד אך בצלם יתהלך איש. והאי צלם איהו מלעילא. בשעתא דאינון רוחין נפקין מאתרייהו כל רוחא ורוחא אתתקן קמי מלכא קדישא בתקוני יקר בפרצופא דקאים בהאי עלמא. ומההוא דיוקנא תקונא יקר נפיק האי צלם. ודא תליתאה לרוחא ואקדימת בהאי עלמא שעתא דזווגא אשתכח ולית לך זווגא בעלמא דלא אשתכח צלם בגווייהו. אבל ישראל קדישין האי צלם קדישא ומאתר קדישא אשתכח בגווייהו. ולעכו&quot;ם צלם מאינון זינין בישין מסטרא דמסאבותא אשתכח בגווייהו. וע&quot;ד לא ליבעי לאיניש לאתערבא צולמא דיליה בצולמי דעובדי כו&quot;ם בגין דהאי קדישא והאי מסאבא:

תא חזי מה בין ישראל לעמין עובדי כו&quot;ם וכו' עד דמלכא דזמין אושפיזון. זה המאמר כתיב בפ' ויחי יעקב דף רכ ע&quot;א שורה ראשונה (ושייך כאן) ואלו החלופים מצאתי בין כתוב בהעתק לבין הכתוב שם. שורה כ&quot;ג במקום עלמין מצאתי צולמים. שורה כ&quot;ה במקום יעדי דיני גריע'. שורה כ&quot;ו במקום ידיה מצאתי דינא. שורה ל&quot;א מי יתן ערב ודא כד נהרא סיהרא וליליא אתתקן בנהורא. שורה ל&quot;ה עובדין. מצאתי בריין ע&quot;ב שורה ה' בית חילא. שורה ו' יצרתיו היינו וענף עץ עבות. אף עשיתיו. שורה י&quot;ד לחירו וע&quot;ד קרינאי ליה יום הראשון דא בספרא דאגדתא ושפיר הוא. שורה כ&quot;ה דאבא בג&quot;כ כלא יאה ולא בסימא לפירין ולא עביד פירין. שם הדין צ&quot;ל תרין. שורה כ&quot;ו לבירא ד&quot;א. שורה כ&quot;ט יעקב צ&quot;ל בירא. שורא ל&quot;א דא בדא צ&quot;ל דא שלא דא. שורה ל&quot;ג צ&quot;ל אעג דבהאי נחל דינא לא אשתכח ביה. שורה ל&quot;ה צ&quot;ל דצדיק איכא וכנישו רברבא נפקי מנייהו. שורה ל&quot;ו צ&quot;ל מנייהו לא איבא ולא טעמא. שם וכלא שפיר וע&quot;ד אתרוג בשמאלא) ובסוף המאמר מצאתי כתיב. דכתיב ביום השמיני עצרת תהיה לכם דהא יומא דא ממלכה הוא בלחודוי חדוותא דיליה בהו בישראל. מתל למלכא דזמין אושפיזין. אשתדלו בהו כל בני היכליה לבתר אמר מלכא עד כאן אנא ואתון אשתדלנא כלהו באושפיזין וקרבתון קרבנין על שאר עמין בכל יומא מכאן ולהלאה אנא ואתון נחדי יומא חד הה&quot;ד ביום השמיני עצרת תהיה לכם. לכם לקרבא קרבנין עלייכו אבל אושפיזי מהימנותא במלכא משתכחו תדירא. וביומא דחדוות דמלכא כלהון מתכנפי עמיה ומשתכחן. ועל דא כתיב עצרת תרגומו כנישו. והאי יומא יעקב הוא רישא לחדוותא. וכל אינון אושפיזי חדאן עמיה ועל דא כתיב אשריך ישראל מי כמוך וכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר:

ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור וגו' א&quot;ר אלעזר הא אוקמוה אבל אמאי אסמיך קב&quot;ה פש' דא לפרשת מועדים. אלא כלהו בוצינין עלאין כלהו בוצינין לאדלקא משח רבות עלאה והא אתמר. ועל ידייהו דישראל מתברכאן עלאין ותתאין ואדליקו בוצינין כמה דאוקמיה דכתיב שמן וקטרת ישמח לב חדוות' דעלאין ותתאין:&lt;קטע סוף=דף קד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קה|א}}&lt;קטע התחלה=דף קה א/&gt;רבי אבא פתח שמחו ביי' וגילו צדקים (שמחו ביי' כד&quot;א) וכתיב זה היום עשה יי' נגילה ונשמחה בו ואוקמוה דהא בקב&quot;ה (נ&quot;א במועדיא) בעי למהדי (ליה) ולאנהרא (ליה) אנפין וישתכח בר נש בחדווה (עמיה) בגין דההוא חדווה דקב&quot;ה הוי דכתיב נגילה ונשמחה בו ביומא. בו בקב&quot;ה וכלא חד מלה. שמחו ביי' כד דינין אתכפיין ורחמי אתערו וכד מתערי רחמי כדין וגילו צדיקים (כתיב) צדיק וצדק מתברכאן כחדא דאקרון צדיקים כמה דאתמר דהא אלין מתברכאן (ס&quot;א מברכין) לעלמין ודאן לעלמין כלהו. והרנינו כל ישרי לב. אלין בני מהימנותא לאתקשרא בהו ובכלא בעי עובדא לתתא לאתערא לעילא ת&quot;ח מאן דאמר דלא בעיא עובדא בכלא או מלין לאפקא לון ולמעבד קלא בהו. תיפח רוחיה והא הכא פרשתא דא אוכח אדלקות בוצינייא וקטרת בוסמין (כחדא בגין) דכתיב שמן וקטרת ישמח לב (ובהאי) ובעובדא דא אשתכח אדלקותא לעילא וחדוותא לתתא (ס&quot;א אדלקותא וחדוותא לעילא ותתא) ואתקשרותא כחדא כדקא יאות (ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא). אמר ר' יהודה מזבח דלתתא אתער מזבח אחרא. כהן דלתתא אתער כהן אחרא בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא. ר' יוסי ור' יצחק הוו אזלי באורחא אמר ר' יוסי לר' יצחק כתיב וקראת לשבת ענג לקדוש יי' מכבד וגו'. וכבדתו מעשות דרכיך שפיר. אבל ממצא חפצך ודבר דבר מה הוא ומאי גריעותא הוא לשבת. א&quot;ל ודאי גריעותא הוא דלית לך מלה ומלה דנפיק מפומיה דבר נש דלית לה קלא וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא. ומאי הוא ההוא דאקרי חול (לעילא) מאינון יומין דחול. וכד אתער חול ביומא קדישא גריעותא הוא לעילא ודאי וקב&quot;ה וכנסת ישראל שאלי עליה מאן הוא דבעי לאפרשא זווגא דילן מאן הוא דבעי חול הכא. עתיקא קדישא לא אתחזי ולא שרייא על חול. בגין כך הרהור מותר מאי טעמא בגין דהרהור לא עביד מדי ולא אתעביד מניה קלא ולא סליק. אבל לבתר דאפיק מלה מפומיה ההוא מלה אתעביד קלא ובקע אוירין ורקיעין וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא ועל דא ממצוא חפצך ודבר דבר כתיב. ומאן דאפיק מלה קדישא מפומיה מלה דאורייתא אתעביד מניה קלא וסליק לעילא ואתערו קדושי מלכא עלאה ומתעטרן ברישיה וכדין אשתכח חדוותא לעילא ותתא. א&quot;ל ודאי הכי הוא והא שמענא מלה אבל מאן דשארי בתעניתא בשבתא עביד גריעותא לשבת או לא. אי תימא דלא עביד גריעותא הא סעודתי דמהימנותא בטיל מניה ועונשיה סגי הא חדוותא דשבת בטיל מניה. א&quot;ל מלה דא שמענא דדא הוא דאשגחן עליה מלעילא מכל בני עלמא בגין דהאי יומא חדוותא הוא לעילא ותתא חדוותא דכל חדוון חדוותא דכל מהימנותא ביה אשתכח ואפילו רשעים דגיהנם נייחין בהאי יומא. והאי בר נש לית ליה חדווה ולית ליה נייחא ושניא דא מכל עלאין ותתאין כלהו שאלין עליה מאי שניא דפלנייא הוא בצערא. ובשעתא דעתיקא קדישא אתגלי בהאי יומא ואשתכח האי בצערא צלותיה סלקא וקיימא קמיה כדין אתקרעו כל גזרי דינין דתגזרו עליה ואפילו אסתכמו בבי דינא דמלכא עליה לביש כלא אתקרע בגין דבשעתא דעתיקא אתגלייא כל חירו וכל חידו אשתכח בגין דאתגליא בהלולא דמלכא. ועל דא תנינן קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. מאן שבעים שנה אלא אע&quot;ג דאסכמו עליה כל אינון שבעין כתרי מלכא דהוא אתחזי בהו כלא אתקרע בגין דעתיקא קדישא נטיל (ס&quot;א בטיל ליה והני) ליה לבר נש. והני &lt;קטע סוף=דף קה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קה ב/&gt;מילי כד מתערי עליה בחלמא בליליא דשבתא. למלכא דעביד הלולא לבריה וגזר חדווה על כלא בהאי יומא דהלולא כל עלמא הוו חדאן ובר נש חד הוה עציב תפיש בקולרא. אתא מלכא לחדוותא חמא כל עמא חדאן כמה דאיהו גזר. זקף עינוי חמא ההוא בר נש תפיש בקולרא עציב. אמר ומה כל בני עלמא חדאן בהלולא דברי ודא תפיש בקולרא. מיד פקיד ונפקי ליה ושארו ליה מקולריה (ס&quot;א מקטרוי). כך האי דשארי בתעניתא בשבתא כל עלמא חדאן ואיהו עציב והאי אתפש בקולרא. בשעתא דעתיקא קדישא אתגלייא בהאי יומא ואשתכח האי בר נש תפיש בקולרא אע&quot;ג דאסכימו עליה כל אינון שבעין שנין דאמרן כלא אתקרע ולא שארי עליה דינא. ביומא אחרא אית ביה רשו למקרע ליה בההוא יומא כ&quot;ש שבת דלית לך יום דלא אשתכח ביה חילא ומאן דשארי בתעניתא דחלמא בההוא יומא לא סליק ההוא יומא עד דקרע דיניה אבל לאו דשבעים שנה כיומא דשבת. בגין כך בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא דלית רשו ליומא על יומא אחרא. כל יומא מה דאירע ביומיה עביד דלא אירע ביומיה לא עביד ועל דא לא לבעי ליה לאינש לסלקא ליה מיומא דא ליומא אחרא ובגין כך דבר יום ביומו תנינן ולא דבר יום ליומא אחרא. ותא חזי לאו למגנא מתערי עליה בחלמא בגין למתבע עליה רחמי ווי לההוא בר נש דלא מתערי עליה ולאו אודעו ליה בחלמא דהא אקרי רע ובגיני כך לא יגורך רע כתיב. וכתיב בל יפקד רע בל יפקד בגין דאיהו רע אמר רבי יוסי כתיב ממצוא חפצך ודבר דבר. כיון דכתיב ממצוא חפצך מהו ודבר דבר אלא עד דיגזר מלה כדקא יאות וימלל ליה ודאי כך הוא ברירא דמלה משמע דכתיב ודבר דבר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע:

ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי וגו'. ויצא רבי יהודה אמר נפק מכללא דחולקא דישראל דנפק מכללא דכלא נפק מכללא דמהימנותא. וינצו במחנה מכאן אוליפנא כל מאן דאתי מזוהמא דזרעא לסוף גלייה ליה קמי כלא. מאן גרים ליה זוהמא דחולקא בישא דאית ביה דלית ליה חולקא בכללא דישראל. רבי חייא פתח כבוד אלקים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר. כבוד אלקים הסתר דבר דלית רשו לבר נש לגלאה מלין סתימין דלא אתמסרו לאתגלייא מלין דחפא לון עתיק יומין כד&quot;א לאכול לשבעה ולמכסה עתיק. לאכול לשבעה עד ההוא אתר דאית ליה רשו ולא יתיר ועכ&quot;ד ולמכסה עתיק למכסה עתיק ודאי. דבר אחר לאכול לשבעה אינון חברייא דידעין ארחין ושבילין למיהך בארח מהימנותא כדקא יאות כגון דרא דר&quot;ש שארי בגויה ולמכסה עתיק מדרין אחרנין דהא כלהון לא אתחזון לאכול ולשבעה ולאתגלייא מלין בגווייהו. אלא למכסה עתיק כד&quot;א אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. ביומוי דר' שמעון הוה בר נש אמר לחבריה פתח פיך ויאירו דבריך בתר דשכיב הוו אמרי אל תתן את פיך וגו'. ביומוי לאכול לשבעה בתר דשכיב ולמכסה עתיק דחברייא מגמגמי ולא קיימי במלין. דבר אחר לאכול לשבעה באינון מלין דאתגליין ולמכסה עתיק באינון מלי דאתחפיין: &lt;קטע סוף=דף קה ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קו|א}}&lt;קטע התחלה=דף קו א/&gt;ויקוב בן האשה הישראלית את השם מהו ויקוב רבי אבא אמר ויקוב ודאי כד&quot;א ויקוב חור בדלתו נקיב מה דהוה סתים. ושם אמו שלומית בת דברי עד כאן סתים שמא דאמיה כיון דכתיב ויקוב נקיב שמא דאימיה. אמר רבי אבא אי לאו דבוצינא קדישא קיימא בעלמא לא ארשינא לגלאה (מכאן ולהלאה) דהא לא אתיהיב מלה דא לגלאה אלא לחברייא דאינון בין מחצדי חקלא (דאי לאו) תיפח רוחיהון דאינון דאתיין לגלאה לאינון דלא ידעי. ת&quot;ח כתיב וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי האי קרא הא אוקימנא אבל דא בר אינתו אחרא דאבוי בעלה דשלומית הוה. וכיון דאתא ההוא מצראה עלה בפלגות ליליא תב לביתא וידע מלה אתפרש מנה ולא אתא עלה. ונטל אינתו אחרא ואוליד להאי ואקרי איש הישראלי. ואחרא בן הישראלית. אי אינון אינצו הכא כחדא מאי קא בעי הכא שמא קדישא ואמאי קלל שמא קדישא. אלא איש הישראלי אמר מלה מאמיה מגו קטטה. מיד ויקוב בן האשה הישראלית. כד&quot;א ויקוב חור בדלתו. רזא דמלה נטל ה' דשמא קדישא ולייט לאגנא על אמיה ודא הוא נקיבא דאיהו נקיב ופריש שמא קדישא. ולמחצרי חקלא אתמר. ורזא דמלה כן דרך אשה מנאפת וגו' זכאה חולקהון דצדיקייא דידעין מלה ומכסיין לה. וע&quot;ד אתמר ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל. ה' בתראה הות נוקבא דינקא בתרין סטרין בגין כך נטלא זיינין דמלכא ונקמת נקמתא. דכתיב הוצא את המקלל. על דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דחילו דאמא אקדים לאבא. וזכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי:

ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. רבי יהודה אמר הא אוקמוה. אבל כי יקלל אלקיו סתים ובגין דאמר אלקיו סתם לכך ונשא חטאו דהא לא ידעינן מאן הוא דחלא דיליה אי אחד מן השרים או חד מן ככביא או חד מדברי עלמא. א&quot;ר יוסי אי צדיק גמור הוא לא יתער (ס&quot;א מלה) חיליהון וכיון דאתער מלה דא חיישינן מינות אזדריקת ביה ולא ימות (ס&quot;א א&quot;ר יוסי אפילו צדיק גמור לא ימות) על דא בגין דאיהו מלה סתים. רבי יהודה אמר דאין ליה לטב בהא דאי אמר אלקי יכיל למטען אלקי דהוה עד השתא דאתמשכנא אבתריה בלבאי והשתא אהדרנא לקבלא מהימנותא עלאה אבל אי אמר יי' אלקים או יי' ונקיב ליה בשמא האי לית ליה למטען בהאי בגין דדא הוא מהימנותא דכלא וכל את ואת דשמא קדישא דא סלקא לשמא שלימא (ס&quot;א לשבחא). ד&quot;א ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ר' יצחק אמר ויקוב בן האשה אמאי. אלא כמה דאוקמוה אבל האיש הישראלי בעלה דשלומית הוה. רבי יהודה אמר בריה דבעלה דשלומית מאנתו אחרא הוה. א&quot;ר יצחק נצו כחדא וא&quot;ל מלה מאימיה וכי אבוי הוה דאתקטל בשמא קדישא כמה דאוקמוה דכתיב הלהרגני אתה אומר דהא בשמא קדישא קטיל ליה משה ועל דא אושיט מלה לקבליה ודא הוא דכתיב ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל. ויביאו אותו אל משה. אמאי. (ס&quot;א לגבי דמשה בין דקטיל לאבוהי כו') בגין דמטא לגביה דמשה על דקטיל לאבוהי בשמא קדישא בגין כך ויביאו אותו אל משה כיון דחמא משה מיד ויניחוהו במשמר ואבא וברא נפלו בידא דמשה:

איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו רבי יצחק פתח שמע עמי ואעידה בך ישראל אם תשמע לי. לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר. כיון דכתיב לא יהיה בך אל זר מאי ולא תשתחוה לאל נכר &lt;קטע סוף=דף קו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קו ב/&gt;אלא לא יהיה בך אל זר דלא ייעול בר נש ליצר הרע בגויה דכל מאן דאתי לאתחברא ביה אל זר שריא בגויה דהא כד אתחבר ב&quot;נ ביה מיד אתי לאעברא על פתגמי אורייתא אתי לאעברא על מהימנותא דשמא קדישא ואתי לבתר למסגד לטעוון אחרן ועל דא כתיב לא יהיה בך אל זר כיון דלא יהיה בך אל זר לא תיתי למסגד לטעוון אחרן ולמעבר על מהימנותא דשמא קדישא חדא הוא דכתיב ולא תשתחוה לאל נכר ומהימנותא בישא דב&quot;נ דא הוא. ועל דא כי יקלל אלקיו דיכיל למטען דהוא לייט לההוא אל זר יצרא בישא דשרייא עליה לזמנין ואנן לא ידעינן מלוי אי קשוט או לאו ועל דא תשא חטאו אבל ונוקב שם יי' מות יומת. אמר רבי יהודה אי הכי אמאי ונשא חטאו ונסלח חטאו מבעי ליה. (ס&quot;א אלא) א&quot;ל כגון דאמר אלקי כמה דאוקימנא סתם ולא פריש. רבי חייא אמר כי יקלל אלקיו סתם ולא פירש והא ודאי ונשא חטאו. אבל ונוקב שם יי' מות יומת דהא הכא תלייא מהימנותא דכלא ולית ליה רשו למטען עליה כלל. אמר רבי יוסי הכי הוא ודאי דהא שמא דא מהימנותא דעלאי ותאי ועל דא קיימין עלמין כלהו באת חד זעירא תליין אלף אלפין ורבוא רבבן עלמין דכסופין ועל דא תנינן אתוון אלין קשירין אלין באלין וכמה אלף רבבן עלאין (ס&quot;א עלמין) תליין בכל את ואת ואסתליקו ואתקשרו במהימנותא (ואתגלייא) וסתים בהו מה דלא אתדבקו עלאין ותתאין אורייתא בהו תלייא עלמא דין ועלמא דאתי הוא ושמיה חד. ועל דא כתיב אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני וכתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך:

רבי חזקיה פתח לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה במשוך היובל. ומה טורא דסיני דאיהו טורא כשאר טורי עלמא בגין דאתחזי עליה יקרא דמלכא קדישא כתיב לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה מאן דקריב למלכא לא כ&quot;ש. ומה טורא דסיני דיכיל ב&quot;נ לאושיט ביה ידא ארח יקר בדחילו כתיב לא תגע בו יד סתם ואפילו בארח יקר. מאן דאושיט ידיה בארח קלנא לקביל מלכא לא כל שכן. רבי ייסא פתח ואמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. ומה משה דמן יומא דאתיליד זיהרא קדישא עלאה לא אעדי מניה כתיב ביה אל תקרב הלום. אמר ליה. משה עד כאן לא אנת כדאי לאשתמשא ביקרי של נעליך. ומה משה כך דהוה קריב בדחילו בקדושה כתיב ביה הכי. מאן דקריב בארח קלנא לגבי מלכא על אחת כמה וכמה. רבי אבא אמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. ת&quot;ח כד הוו ישראל במצרים היו ידעי באינון רברבי עלמא דממנן שעל שאר עמין וכל חד וחד הוה ליה דחלא בלחודוי מנייהו. כיון דאתקשרו בקשרא דמהימנותא וקריב לון קב&quot;ה לפולחניה אתפרשו מנייהו וקריבו לגבי מהימנותא עלאה קדישא ובג&quot;כ כתיב איש איש כי יקלל אלקיו ואע&quot;ג דפולחנא נוכראה הוא כיון דאנא פקודת לון ממנא לדברא עלמא מאן דלייט ומבזי לון ונשא חטאו ודאי דהא ברשותי קיימין ואזלי ומדברין בני עלמא. אבל ונוקב שם יי' מות יומת לאו ונשא חטאו כמה לאלין אלא מות יומת. מות בעלמא דין יומת בעלמא דאתי. לאלין ונשא חטאו בגין דמבזי עובדי ידי מבזי לשמשי דאנא פקידית ואסיר הוא אבל מיתה לא אתחייב בהו. ר&quot;ש הוה אזיל בארחא והוה עמיה רבי אלעזר ורבי אבא ורבי חייא ורבי יוסי ורבי יהודה מטו לחד טיקלי דמיא פוסקרא רבי יוסי בקטפוי לגו מייא אמר &lt;קטע סוף=דף קו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קז|א}}&lt;קטע התחלה=דף קז א/&gt;קוטרא דקוסטי דמיא ולואי ולא שכיח. א&quot;ל ריש אסיר לך. שמשא דעלמא הוא ואסיר לאנהגא קלנא בשמשא דקב&quot;ה וכ&quot;ש דאינון עובדי קשוט. בנימוסי דקסטירא עלאה שכיחי. פתח ואמר וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וירא אלקים את כל אשר עשה סתם אפילו נחשים ועקרבים ויתושים ואפילו אינון דאתחזון מחבלי עלמא בכלהו כתיב והנה טוב מאד כלהו שמשי עלמא מדברי עלמא ובני נשא לא ידעי. עד דהוו אזלי חמו חד חויא מדבר קמייהו אמר ר&quot;ש ודא דא אזיל לארחשא לן ניסא רהט ההוא חויא קמייהו וקטר בחד אפעה בקיטרא דאורחא סטון (ס&quot;א נצן) חד בחד ומיתו. כד מטון חמו לון לתרוייהו שכיבין בארחא. אר&quot;ש בריך רחמנא דרחיש לן ניסא דהא כל מאן דאסתכל בהאי כד איהו בקיומיה או איהו יסתכל בבר נש לא ישתזיב ודאי כ&quot;ש אי יקרב בהדיה. קרא עליה לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך. ובכלא עביד קב&quot;ה שליחותא דיליה ולית לן לאנהגא קלנא בכל מה דאיהו עבד וע&quot;ד כתיב טוב יי' לכל ורחמיו על כל מעשיו. וכתיב יודוך יי' כל מעשיך. (נדפס ויחי רבא):

רבי שמעון פתח אני חבצלת השרון שושנת העמקים. כמה חביבה כנסת ישראל קמי קב&quot;ה דקב&quot;ה משבח לה והיא משבחת ליה תדיר וכמה שבחין ומזמרין אתקנת ליה למלכא תדיר. זכאה חולקהון דישראל דאחידן בעדבא דחולקא קדישא כמה דכתיב כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו. אני חבצלת השרון דא כ&quot;י דאקרי חבצלת דקיימא בשפירו דנוי בגנתא דעדן לאתנטעא. השרון דהיא נטרת (נ&quot;א שרה) ומשבחת ליה למלכא עלאה. ד&quot;א אני חבצלת השרון. דבעייא לאשתקאה משקיו דנחלא עמיקא מבועא דנחלין כד&quot;א והיה השרון (כערבה) (לאגם מים). שושנת העמקים דקיימא בעמיקתא דכלא. שושנת העמקים. מאי אינון עמקים כד&quot;א ממעמקים קראתיך יי'. חבצלת השרון מההוא אתר דשקיו דנחלין עמיקין נפקין ולא פסקין לעלמין. שושנת העמקים דההוא אתר דאקרי עמיקא דכלא סתים מכל סטרין. ת&quot;ח בקדמיתא חבצלת ירוקא בטרפין ירוקין לבתר שושנה בתרין גוונין סומק וחוור. שושנת בשית טרפין. שושנת דשניאת גוונהא ואשתניאת מגוונא לגוונא. שושנת בקדמיתא חבצלת בזמנא דבעייא לאזדווגא ביה במלכא אקרי חבצלת. בתר דאתדבקת ביה במלכא באינון נשיקין אקרי שושנה בגין דכתיב שפתותיו שושנים. שושנת העמקים דהיא שניית ומשניאת גוונהא זמנין לטב וזמנין לביש זמנין לדינא וזמנין לרחמי. ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וגו'. ת&quot;ח דהא בני נשא לא ידעין ולא מסתכלין ולא משגיחין בשעתא דברא קב&quot;ה לאדם. ואוקיר ליה ביקירו עלאה בעא מיניה לאתדבקא ביה בגין דישתכח יחידאי ובלא יחידאי ובאתר דדביקותא יחידא' דלא ישתני ולא יתהפך לעלמין בההוא קשורא דמהימנותא יחידאה דכלא ביה אתקשר. הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן. ולבתר סאטו מאורחא דמהימנותא ושבקו אילנא יחידאה עלאה מכל אילנין ואתו לאתדבקא באתר דמשתני ומתהפך מגוונא לגוונא ומטב לביש ומביש לטב ונחתו מעילא לתתא ותאדבקו לתתא בשנויין סגיאין ושבקו עלאה דכלא דהוה חד ולא אשתני לעלמין הה&quot;ד אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. והמה בקשו חשבונות רבים ודאי. כדין אתהפך לבייהו בההוא סטרא ממש זמנין לטב זמנין לביש זמנין לרחמי זמנין לדינא &lt;קטע סוף=דף קז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קז ב/&gt;כההוא מלה דאתדבקו בה ודאי. והמה בקשו חשבונות רבים ואתדבקו בהו. א&quot;ל קב&quot;ה אדם שבקת חיי ואתדבקת במותא. חיי דכתיב ועץ החיים בתוך הגן עץ דאתקרי חיי דמאן דאחיד ביה ולא טעים טעמא דמותא לעלמין ואתדבקת באילנא אחרא הא ודאי מותא הוא לקבלך הה&quot;ד רגליה יורדות מות וגו' וכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה ודאי באתר דמותא אתדבק ושבק אתר דחיי בגין כך אתגזר עליה ועל כל עלמא מותא. אי הוא חטא כל עלמא מאי חטאו אי תימא דכל בריין אתו ואכלו מאילנא דא ואתרמי מכלא. לאו הכי. אלא בשעתא דאדם קאים על רגלוי חמו ליה בריין כלהו ודחלו מקמיה והוו נטלין בתריה כעבדין קמי מלכא והוא אמר לון אנא ואתון בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני יי' עושנו וכלהו אתו בתריה. כיון דחמו דאדם מגיד להאי אתר ואתדבק ביה כלהו אתמשכו אבתריה וגרים מותא ליה ולכל עלמא כדין אשתני אדם לכמה גוונין זמנין לטב זמנין לביש זמנין רוגזא זמנין נייחא זמנין דינא וזמנין רחמי זמנין חיי זמנין מותא ולא קאים בקיומא תדיר בחד מנייהו בגין דההוא אתר גרמא ליה וע&quot;ד אקרי להט החרב המתהפכת מן סטרא דא לסטרא דא מן טב לביש מן רחמי לדינא מן שלום לקרבא. אתהפיכת הוא לכלא ואקרי טוב ורע דכתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. ומלכא עילאה לרחמא על עובדי ידוי אוכח ליה ואמר ליה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו והוא לא קביל מניה ואתמשך בתר אתתיה ואתתרך לעלמין דהא אתתא לאתר דא סלקא ולא יתיר ואתתא גרים מותא לכלא. ת&quot;ח לעלמא דאתי כתיב כי כימי העץ ימי עמי. כימי העץ ההוא עץ דאשתמודע. ביה זמנא כתיב בלע המות לנצח ומחה יי' אלקים דמעה מעל כל פנים. ברוך יי' לעולם אמן ואמן. ימלוך יי' לעולם אמן ואמן: &lt;קטע סוף=דף קז ב/&gt;


==פרשת אמור - רעיא מהימנא==
{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פח|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פט|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פט א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פט א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פט|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פט ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פט ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צ|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צ א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צ א/&gt;

'''מדף צ ע&quot;ב עד צב' ע&quot;א - אין רעיא מהימנא'''


{{ממ זהר משולב|ג|צב|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צב ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צג|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צג א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צג א/&gt;

'''מדף צג ע&quot;ב עד צו ע&quot;ב - אין רעיא מהימנא'''

{{ממ זהר משולב|ג|צז|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צז א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צז א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צז|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צז ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צז ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צח א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צח א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צח|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צח ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צח ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צט|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צט א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צט א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צט|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צט ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צט ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|ק|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף ק א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף ק א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|ק|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף ק ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף ק ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קא|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קא א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קא א/&gt;

'''קא עד קג - לא ברור מה יש בדפים אלו'''

{{ממ זהר משולב|ג|קג|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קג ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קג ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קד|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קד א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קד א/&gt;

'''מדף קד ע&quot;ב עד הסוף - אין רעיא מהימנא'''</text>
      <sha1>pkky15sjeo3fsf0pszya4j1lfzkkbpl</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947917</id>
      <parentid>2947915</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T21:56:58Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <comment>/* פרשת קדושים - רעיא מהימנא */</comment>
      <origin>2947917</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="251888" sha1="n5ggu3z1ys2vc2mvwgkiwuu0dfmp9e7" xml:space="preserve">__TOC__

&lt;קטע התחלה=דף פ א/&gt;

==קדושים==
{{ממ זהר משולב|ג|פ|א}} {{צ|וידבר יי' אל משה לאמר. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם}} {{ממ|ויקרא|יט|ב}}. 

רבי אלעזר פתח {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וגו'}} {{ממ|תהלים|לב|ט}}. בכמה זמנין אורייתא אסהידת בהו בבני נשא, כמה זמנין ארימת קלין לכל סטרין לאתערא להו, וכלהו דמיכין בשינתא בחוביהון (ס&quot;א בחוריהון), לא מסתכלין ולא משגיחין. בהיך אנפין יקומון ליומא דדינא עלאה כד יתבע לון מלכא עלאה עלבונא דאורייתא דצווחת לקבליהון ולא אהדרו אפין לקבלה דכלהו פגימין בכלא דלא ידעו מהימנותא דמלכא עלאה. ווי לון ווי לנפשהון. דהא אורייתא ביה אסהידת ואמרת {{צ|מי פתי יסור הנה חסר לב (ס&quot;א ואמרה) אמרה לו}} {{ממ|משלי|ט|טז}}. 

מהו {{צ|חסר לב}}? דלית ליה מהימנותא. דמאן דלא אשתדל באורייתא לאו ביה מהימנותא ופגים הוא מכלא.  {{צ|אמרה לו}} - 'אומרה לו' מבעי ליה, כד&quot;א {{צ|אומרה לאל סלעי}} - מהו {{צ|אמרה}}? אלא לאכללא ולאתוספא אורייתא דלעילא דהיא קרייה ליה חסר לב פגים מהימנותא דהכי תנינן כל מאן דלא אשתדל באורייתא אסיר למקרב לגביה לאשתתפא בהדיה ולמעבד ביה סחורתא. וכ&quot;ש למהך עמיה באורחא דהא לית ביה מהימנותא (וע&quot;ד) תנינן כל בר נש דאזיל בארחא ולית עמיה מלי דאורייתא אתחייב בנפשיה. כ&quot;ש מאן דאזדווג בארחא עם מאן דלית ביה מהימנותא. דלא חשיב ליקרא דמאריה ודידיה דלא חס על נפשיה. 

ר' יהודה אומר מאן דלא חס על נפשיה היך ישלוף נפשא דכשרא לבריה. 

אמר ר' אלעזר תווהנא על דרא והא אתמר מלה וכו' וע&quot;ד כתיב {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין}}. זכאין אינון צדיקייא דמשתדלי באורייתא וידעין ארחוי דקב&quot;ה ומקדשי גרמייהו בקדושה דמלכא ואשתכחו קדישין בכלא. ובגין כך משלפי רוחא דקדושה מלעילא ובנייהו כלהו זכאי קשוט ואקרון בני מלכא בנין קדישין. {{ש}}
ווי להון לרשיעייא דכלהו חציפין ועובדייהו חציפין. בגיני כך ירתין בנייהו נפשא חציפא מסטרא דמסאבא. כמה דכתיב {{צ|ונטמתם בם}} - אתא לאסתאבא מסאבין ליה. 

{{צ|אל תהיו כסוס כפרד}} - דאינון מארי זנותא (ס&quot;א דמסאבותא) על כלא. {{צ|אין הבין}} - דלא ישתדלו בני נשא בארחא דאאי הכי כתיב הכא {{צ|אין הבין}} וכתיב התם {{צ|והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה רועים לא ידעו הבין}} {{ממ|ישעיהו|נו|יא}}. כלומר יהון מזדמנין אינון דאקרון עזי נפש. מאי טעמא משום דלא ידעו הבין. {{ש}}
{{צ|והמה רועים}} - מאי &lt;קטע סוף=דף פ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פ ב/&gt;{{צ|רועים}}? אלין אינון מדברי ומנהגי לבר נש בגיהנם. {{ש}}
{{צ|לא ידעו שבעה}} - כד&quot;א {{צ|לעלוקה שתי בנות הב הב}} {{ממ|משלי|ל|טו}}, בגין כך דאינון הב הב לא ידעו שבעה. {{ש}}
{{צ|כלם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו}} - דהא תיירי דגיהנם אינון. 

וכל דא מאן גרים להו? בגין דלא אתקדשו בההוא זווגא כמה דאצטריך. וע&quot;ד כתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. אמר קב&quot;ה מכל שאר עמין לא רעיתי לאדבקא בי אלא ישראל דכתיב {{צ|ואתם הדבקים ביי'}} - אתון ולא שאר עמין (וע&quot;ד כתיב הכא קדושים) בג&quot;כ (קדושים תהיו דייקא):


{{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. רבי יצחק פתח: {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים וגו'}} {{ממ|ישעיהו|יח|א}} - וכי בגין דהיא ארץ צלצל כנפים קנטורא ביה אשתכח דכתיב {{צ|הוי ארץ}}? אלא אמר ר' יצחק בשעתא דקב&quot;ה ברא עלמא ובעא לגלאה עמיקתא מגו מסתרתא ונהורא מגו חשוכא הוו כלילן דא בדא, ובגין כך מגו חשוכא נפק נהורא ומגו מסתרתא נפק ואתגליא עמיקא. ודא נפקא מן דא, דמגו טב נפיק ביש ומגו רחמי נפיק דינא. וכלא אתכליל דא בדא יצר טוב ויצר רע ימינא ושמאלא. ישראל ושאר עמי, חוור ואוכם וכלא חד בחד תלייא. 

תאנא אמר ר' יצחק אמר ר' יהודה כל עלמא כלהו לא אתחזי אלא בחד עטירא דקוטפא (ס&quot;א דקיזטופא) בקיטרוי כד אתדן עלמא בדינא כליל ברחמי אתדן. ואי לאו לא יכיל עלמא לקיימא אפילו רגעא חדא. והא אוקימנא מלי כמה דכתיב {{צ|כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל}}. ותאנא בההוא זמנא דדינא תלייא בעלמא וצדק אתעטרא בדינא כמה מארי דגדפין מתערי לקבלי מארי דדינא קשיא לשלטאה בעלמא פרסין גדפין מהאי סטרא ומהאי סטרא לאשתטחא (ס&quot;א לאשגחא) בעלמא. כדין מתערין גדפין למפרס לון ולאשתאבא (נ&quot;א ולאשתתפא) בדינא קשיא ושאטין בעלמא לאבאשא. כדין כתיב {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים}}. 

אמר ר' יהודה חמינא בני עלמא בחציפותא בר אינון זכאי קשוט. ובגין כך כביכול כלא הכי אשתכח אתא לאתדכאה מסייעין ליה. אתי לאסתאבא כמה דאוקימנא ונטמתם בם:


רבי יוסי הוה אזיל בארחא. פגע ביה ר' חייא. אמר ליה האי דאוקמוה חברייא דכתיב בעלי {{צ|ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה עד עולם}} - בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה. אמאי? בגין דדברי תורה סלקין על כל קרבנין דעלמא כמה דאוקמוה דכתיב {{צ|זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים}} - שקיל אורייתא לקביל כל קרבנין דעלמא. 

א&quot;ל הכי הוא ודאי. דכל מאן דאשתדל באורייתא אע&quot;ג דאתגזר עליה עונשא מלעילא ניחא ליה מכל קרבנין ועלוון וההוא עונשא אתקרע (ובגין דילעי בה לשמה קב&quot;ה אתפייס בהדיה). ותא חזי לא אתדכי בר נש לעלמין אלא במילין דאורייתא. בגיני כך מלין דאורייתא לא מקבלין טומאה בגין דאיהי קיימא לדכאה לאלין מסאבי. ואסוותא באורייתא אשתכח דכתיב {{צ|רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך}}. ודכוותא אשתכח באורייתא דכתיב {{צ|יראת יי' טהורה עומדת לעד}} - מאי {{צ|עומדת לעד}}? דקיימא תדירא בההוא דכיותא ולא אתעדי מניה לעלמין. 

א&quot;ל יראת יי' כתיב ולא תורה. א&quot;ל הכי הוא ודאי דהא אורייתא מסטרא דגבורה קא אתייא. א&quot;ל ומהתם נפקא? מהכא נפקא דכתיב ראשית חכמה יראת יי'. וכתיב יראת יי' טהורה. ואורייתא קדושה אתקרי דכתיב כי קדוש אני יי' ודא אורייתא שמא קדישא עלאה וע&quot;ד&lt;קטע סוף=דף פ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|א}}&lt;קטע התחלה=דף פא א/&gt;מאן דאשתדל בה אתדכי ולבתר אתקדש דכתיב {{צ|קדושים תהיו}} - קדושים היו לא כתיב אלא {{צ|תהיו}} - תהיו ודאי. 

א&quot;ל הכי הוא ומקרא כתיב {{צ|ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש}} וכתיב {{צ|אלה הדברים וגו'}}. 

תאנא קדושה דאורייתא קדושה דסליקת על כל קדושין. וקדושה דחכמתא עלאה סתימאה סלקא על כלא. אמר ליה לאו אורייתא בלא חכמתא ולא חכמתא בלא אורייתא וכלא בחד דרגא הוא וכלא חד אלא אורייתא בחכמה עלאה אשתכחת ובה קיימא ובה אתנטעו שרשהא מכל סטרין. 


עד דהוו אזלי אשכחו חד בר נש בלקינטא דקוסטא (ס&quot;א בלקיטנא דקיסחא) רכיב על סוסיא אשתמיט ידוי לחד ענפא דאילנא. א&quot;ר יוסי האי הוא דכתיב {{צ|והתקדשתם והייתם קדושים}}, אדם מקדש עצמו מלמטה מקדישין אותו מלמעלה. הה&quot;ד {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}:


תאני רבי אבא פרשתא דא כללא דאורייתא היא. וחותמא דקושטא דגושפנקא היא. בפרשתא דא אתחדשו רזין עלאין דאורייתא. בעשר אמירן וגזרין וענשין ופקודין עלאין דכד מטאן חברייא לפרשתא דא הוו חדאן. 

אמר ר' אבא מאי טעמא פרשתא דעריות ופרשתא דקדושים תהיו סמוכין דא לדא? אלא הכי תאנא כל מאן דאסתמר מאלין עריין בקדושה אתעביד ודאי. וכל שכן אי אתקדש בקדושה דמאריה. והא אתערו חברייא אימתי עונתן דכלא לאתקדש בר נש. תא חזי מאן דבעי לאתקדשא ברעותא דמאריה לא לישמש אלא מפלגות ליליא ואילך או בפלגות ליליא דהא בההיא שעתא קב&quot;ה אשתכח בגנתא דעדן וקדושה עלאה אתער. וכדין שעתא היא לאתקדשא. האי לשאר בני נשא. תלמידי חכמים דידעין ארחוי דאורייתא בפלגות ליליא שעתא דלהון למיקם למלעי באורייתא לאזדווגא בכ&quot;י לשבחא לשמא קדישא למלכא קדישא. בליליא דשבתא דרעותא דכלא אשתכח זווגא דלהון בההיא שעתא. לאפקא רעותא דקב&quot;ה וכ&quot;י כמה דאתמר דכתיב {{צ|בנים אתם ליי' אלקיכם}} ואלין אקרון קדישין דכתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. וכתיב {{צ|והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וגו':}}


{{צ|קדושים תהיו}}. {{ש}}
רבי אבא פתח {{צ|ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ}} {{ממ|ש&quot;ב|ז|כג}} {{ממ|דה&quot;א|יז|כא}}. ת&quot;ח בכל עמין דעלמא לא אתרעי בהו קב&quot;ה בר בישראל בלחודייהו. ועבד לון עמא יחידאה בעלמא וקרא לון גוי אחד כשמיה. ואעטר לון בכמה עטרין וכמה פקודין לאתעטרא בהו. ועל דא תפילין דרישא ותפילין דדרועא לאתעטרא בהו בר נש כגוונא דלעילא ולאשתכחא חד שלים בכלא. ובההיא שעתא דאתעטר בהו בר נש ואתקדש בהו. אתעביד שלים ואקרי אחד דאחד לא אקרי אלא כד איהו שלים ומאן דפגים לא אקרי אחד ועל דא קב&quot;ה אקרי אחד בשלימו דכלא בשלימו דאבהן בשלימו דכנסת ישראל. בג&quot;כ ישראל לתתא אקרון אחד. דכד בר נש אנח תפילין ואתחפי בכסוי דמצוה כדין אתעטר בעטרין קדישין כגוונא דלעילא ואקרי אחד. ובגיני כך ליתי אחד וישתדל באחד. קב&quot;ה דאיהו אחד ישתדל באחד. דהא לית מלכא משתדל אלא במאי דאתחזי ליה. ובגיני כך כתיב והוא באחד ומי ישיבנו. לא שארי קב&quot;ה ולא אשתכח אלא באחד. באחד אחד מבעי ליה. אלא במאן דאתתקן בקדושה עלאה למהוי חד. כדין הוא שריא באחד ולא באתר אחרא. ואימתי אקרי ב&quot;נ אחד. בשעתא דאשתכח דכר ונוקבא ואתקדש בקדושה (ס&quot;א בעטרין) עלאה ואתכוון לאתקדשא. ות&quot;ח בזמנא&lt;קטע סוף=דף פא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פא ב/&gt;
דאשתכח בר נש בזווגא חד דכר ונוקבא ואתכוון לאתקדשא כדקא יאות. כדין הוא שלים ואקרי אחד בלא פגימו. בגיני כך בעי בר נש למהדי לאתתיה בההיא שעתא לזמנא לה ברעותא חדא עמיה. ויתכונון תרוייהו כחד לההיא מלה. וכד משתכחי תרוייהו כחד כדין כלא חד בנפשא ובגופא. בנפשא לאדבקא דא בדא ברעותא חדא. ובגופא כמה דאוליפנא דבר נש דלא נסיב הוא כמאן דאתפליג וכד מתחברן דכר ונוקבא כדין אתעבידו חד גופא אשתכח דאינהו חד נפשא וחד גופא ואקרי בר נש אחד כדין קב&quot;ה שארי באחד ואפקיד רוחא דקדושה בההוא אחד. ואלין אקרון בנין דקב&quot;ה כמה דאתמר. ובגיני כך קדושים תהיו כי קדוש אני יי' זכאין אינון ישראל דלא אוקים מלה דא באתר אחרא אלא ביה ממש דכתיב כי קדוש אני יי' לאתדבקא ביה ולא באחרא ועלדא קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם:


{{צ|איש אמו ואביו תיראו וגו'}} - הא תנינן דפרשתא דא כללא דאורייתא מקיש דחילו דאבא ואימא לשבתותי. אלא אמר ר' יוסי כלא חד מאן דדחיל מהאי נטיר להאי. איש אמו אקדים אמו לאביו בדחילו. מ&quot;ט כמה דאוקמוה אבל אימא דלית רשו בידהא כל כך כאביו (ס&quot;א אבל ת&quot;ח אמו דא כ&quot;י ובגין דבה שריא יראה ואיהי יראת ה' אתקרי) אקדים דחילו חילה. רבי יצחק אמר מה כתיב לעילא קדושים תהיו אתי בר נש לאתקדשא באתתיה כחד. ממאן הוא שבחא יתיר בההיא קדושה. הוי אימא מנוקבא. בג&quot;כ {{צ|איש אמו ואביו תיראו}}. 

ר' יהודה אמר {{צ|איש אמו ואביו תיראו}} כהאי גוונא {{צ|ביום עשות יי' אלקים ארץ ושמים}} ובאתר אחרא אקדים שמים לארץ אלא לאחזאה דתרוייהו כחדא אתעבידו אוף הכא אקדים אמא לאבא ובאתר אחרא אקדים אבא לאמא לאחזאה דתרוייהו כחדא אשתדלו ביה. {{צ|ואת שבתותי תשמרו}} - שקיל דא לדא וכלא כחדא אתקלו במתקלא חד דכתיב {{צ|ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם}}, וכתיב {{צ|זכור את יום השבת לקדשו}}. אלא חד לאבא וחד לאימא. כתיב הכא {{צ|איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו}}, וכתיב התם {{צ|ואת שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו}}. מה מקדשי &lt;קטע סוף=דף פא ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פב|א}}&lt;קטע התחלה=דף פב א/&gt;כמשמעו, תו מקדשי אלין אינון דמקדשי גרמייהו בההוא שעתא. כגוונא דא וממקדשי תחלו. אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי. מה להלן ממקודשי אף כאן ממקודשי דאינון אבא ואימא:


{{צ|איש אמו ואביו תיראו}}. ר&quot;ש אמר כתיב {{צ|ואתם הדבקים ביי' וגו'}} {{ממ|דברים|ד|ד}} - זכאין אינון ישראל דמתדבקן ביה בקב&quot;ה (אינון ולא אומין עכו&quot;ם) ובגין דאינון מתדבקן ביה בקב&quot;ה כלא אתדבקו כחדא דא בדא. 

ת&quot;ח בשעתא דב&quot;נ מקדש לתתא כגון חברייא דמקדשי גרמייהו משבת לשבת בשעתא דזווגא עלאה אשתכח דהא בההיא שעתא רעיא אשתכח וברכתא אזדמנת. כדין מתדבקן כלהו כחד. נפשא דשבת וגופא דאזדמן בשבת. ועל דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דאינון זווגא חד בגופא בההיא שעתא דאתקדשא. ואת שבתותי תשמורו דא שבת עילאה ושבת תתאה דאינון מזמני לנפשא בההוא גופא מההוא זווגא עלאה וע&quot;ד ואת שבתותי תשמורו תרי. וכלא אתדבק דא בדא זכאה חולקהון דישראל. 

ד&quot;א {{צ|ואת שבתותי תשמורו}} - לאזהרה לאינון דמחכאן לזווגיהו משבת לשבת והא אוקימנא כמה דכתיב {{צ|לסריסים אשר ישמרו את שבתותי}} - מאן {{צ|סריסים}}? אלין אינון חברייא דמסרסן גרמייהו כל שאר יומין בגין למלעי באורייתא ואינון מחכאן משבת לשבת. הה&quot;ד {{צ|אשר ישמרו את שבתותי}}, כד&quot;א {{צ|ואביו שמר את הדבר}}. ובגיני כך {{צ|ואת שבתותי תשמורו}}. 

{{צ|איש אמו ואביו תיראו}} - דא גופא. {{צ|ואת שבתותי תשמורו}} - דא נפשא. וכלא אתדבק דא בדא - זכאה חולקהון דישראל!&lt;קטע סוף=דף פב א/&gt; 

{{ממ זהר משולב|ג|פב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פב ב/&gt;(הדף מכיל רק [[#פרשת קדושים- רעיא מהימנא|רעיא מהימנא]])
&lt;קטע סוף=דף פב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|א}}&lt;קטע התחלה=דף פג א/&gt;(הדף מכיל רק [[#פרשת קדושים- רעיא מהימנא|רעיא מהימנא]])
&lt;קטע סוף=דף פג א/&gt;


{{ממ זהר משולב|ג|פג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פג ב/&gt;אל תפנו אל האלילים ואלקי מסכה לא תעשו לכם. ר' חייא פתח אל תפן אל קשי העם הזה וגו'. אל תפן. וכי מאן הוא דיימא למלכא אל תפן. והא כתיב כי עיניו על דרכי איש. וכתיב אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם יי' והא בכלא אשגח קב&quot;ה וכל עובדין מסתכל ועייל בדינא על כלהו אם טב ואם ביש כד&quot;א האלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. ומשה אמר אל תפן. אלא כמה בעי בר נש לאסתמרא מחובוי בגין דלא יחטי קמי מלכא קדישא. ת&quot;ח בר נש דעביד מצוה ההיא מצוה סלקא וקיימא קמי קב&quot;ה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקב&quot;ה מני לה קמיה לאשגחא בה כל יומא לאוטבא ליה בגינה. עבר על פתגמי אורייתא ההיא עבירה סלקא קמיה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקודשא בריך הוא מני לה וקיימא תמן לאשגחא בה לשצאה ליה. הה&quot;ד וירא יי' וינאץ מכעס בניו ובנותיו מהו וירא ההוא דקיימא קמיה. תב בתשובה מה כתיב גם יי' העביר חטאתך לא תמות דאעבר ההוא חובא מקמיה בגין דלא יסתכל ביה. לאוטבא ליה. ועל דא אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו. אמר רבי יוסי וכן מהכא משמע דכתיב נכתם עונך לפני. רבי יוסי זעירא עאל קמיה דרבי שמעון יומא חד אשגחיה דהוה יתיב וקארי כתיב ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל משמע דאדם וחוה כחדא אתבריאו ובגופא חדא דכתיב אשר נתת עמדי ולא כתיב אשר נתת לי. אמר ליה אי הכי והכתיב אני האשה הנצבת עמכה בזה. ולא כתיב הנצבת לפניך אמר ליה אי כתיב הנתנת עמך הוה אמינא הכי כדכתיב אשר נתת עמדי אבל הנצבת כתיב. אמר ליה והא כתיב ויאמר יי' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. אעשה לו השתא. אמר ליה הכי הוא ודאי דאדם לבדו הוה דלא הוה סמך בנוקביה בגין דהות בסטרוי כמה דאוקימנא. ומה דאמר אעשה לו עזר. הכי הוא דלא כתיב אברא לו עזר בגין דכתיב זכר ונקבה בראם אבל אעשה כתיב. ומהו אעשה אתקן משמע. דקב&quot;ה נטיל לה מסטרוי ותקין לה בתקונא ואייתי לה קמיה. וכדין אשתמש אדם באנתתיה והוה ליה סמך. ותנינן שפירו דאדם קדתיר' דקיטרא עלאה מזיהרא דנהרא. שפירו דחוה דלא הוו יכלין כל בריין לאסתכלא בה. ואפילו אדם לא הוה אסתכל בה עד ההיא זמנא דחאבו ואעדיאת (ס&quot;א ואזעירת) שפירו דלהון. כדין אסתכל בה אדם ואשתמודע בה לשמשא בה. הה&quot;ד וידע אדם עוד את אשתו. וידע בכלא וידע בתשמיש. וידע דאשתמודע בה ואסתכל בה. ותנינן אסיר ליה לבר נש לאסתכלא בשפירו דאנתתא בגין דלא ייתי בהרהורא בישא ויתעקל &lt;קטע סוף=דף פג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|א}}&lt;קטע התחלה=דף פד א/&gt;למלה אחרא. וכך הוה רבי שמעון עביד כד הוה אזל במתא והוו חברייא אזלין אבתריה וחמא לאינתו שפיראן מאיך עיניה והוה אמר לחברייא אל תפנו. וכל מאן דיסתכל בשפירו דאנתתא ביממא אתי להרהורי בליליא ואי סליק ההוא הרהורא בישא עלויה. אעבר משום ואלקי מסכה לא תעשו לכם. תו אי שמש באנתתיה בזמנא דסליק ביה ההוא הרהורא בישא. אינון בנין דאולידו אלקי מסכה אקרון. וע&quot;ד כתיב אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם. רבי אבא אמר אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באלילי ע&quot;ז ובנשי דעמין ולא לאתהנייא מנייהו ולא לאתרפאה בהו דאסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באתר דלא אצטריך. ר' אבא פתח פנה אלי וחנני תנה עזך לעבדך. פנה אלי וחנני. וכי לא הוה ליה לקב&quot;ה בעלמא שפירא כדוד דאיהו אמר פנה אלי וחנני. אלא הכי תנינן דוד אחרא אית ליה לקב&quot;ה והוא ממנא על כמה אכלוסין עלאין ומשריין. וכד בעי קב&quot;ה לרחמא על עלמא אסתכל בהאי דוד ונהיר ליה אנפין והוא נהיר לעלמין וחייס עלמא. ושפירו דהאי דוד נהיר לעלמין כלהו. רישיה גולגלתא דדהבא אתרקימת בשבעה תכשיטי זינין דדהבא והא אוקמוה וחביבותא דקב&quot;ה לקבליה. ומסגיאות רחימותא דיליה גביה אמר ליה לקב&quot;ה דיהדר עינוי לקבליה ויסתכל ביה. בגין דאינון שפירן בכלא. כד&quot;א הסבי עיניך מנגדי וגו'. הסבי עיניך. מנגדי דבשעתא דאלין עיינין מסתכלי ביה בקב&quot;ה כדין מתערין בלביה קסטין דבלסטראי ברחימותא עלאה. ובסגיאות שלהוביתא דרחימו עלאה לגביה אמר הסבי עיניך מנגדי אסחר עיניך לסטר אחרא מני דאינון מוקדין לי בשלהובי רחימותא. וע&quot;ד כתיב ביה בדוד והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי. ובגין ההוא דוד עלאה שפירא רחימא ותיאובתא דקב&quot;ה לאדבקא ביה. אמר דוד פנה אלי וחנני כגוונא דא ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יי' משמע דעאל עמיה עם יעקב גנתא דעדן דאיהו שדה דתפוחין קדישין. וכי היך יכיל גנתא דעדן לאעלא עמיה דהא גנתא דעדן כמה רב הוא בפותיא ובארכא. כמה זינין דבייתין עלאין קדישין דרגין על דרגין מדורין על מדורין אית תמן. אלא גנתא אחרא עלאה קדישא אית ליה לקב&quot;ה וההוא גנתא רחימותא דיליה ואתדבק ביה ולא אתנטיר אלא לקב&quot;ה בלחודוי דהוא עייל ביה. ודא אחסין קב&quot;ה לאשתכחא תדיר עמהון דצדיקייא. וכ&quot;ש לאשתכחא ביה ביעקב ודא זמין ליה קב&quot;ה לאעלאה עמיה לסייעא ליה. כגוונא דא אני יי' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק הארץ וגו'. תנן מלמד שנתקפלה לו ארץ ישראל וכי ארץ ישראל דאיהי ת' פרסה על ארבע מאות פרסה היך אתעקרת מאתרה ויתבה תחותוי. אלא ארץ אחרא עלאה אית לקב&quot;ה וארץ ישראל אקרי. והיא תחות דרגא דיעקב דקאים עלה. ואחסין לה קב&quot;ה לישראל בגין רחימותא דלהון. לדיירא עמהון ולדברא להון ולאגנא להון מכלא ואקרי ארץ חיים. ת&quot;ח אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באתר דקב&quot;ה מאיס ביה ורחיקא ביה נפשיה. ומה במה דרחים קב&quot;ה אסור לאסתכלא ביה במה דרחיק עאכ&quot;ו. דת&quot;ח אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא בקשת. בגין דאיהו חיזו דדיוקנא עלאה. אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באת קיימא דיליה בגין דהוא רמיז לצדיקא דעלמא. אסיר ליה לבר נש לאסתכלא באצבען דכהני בשעתא דפרסי ידייהו בגין דתמן שריא יקרא דמלכא עלאה. ומה באתר קדישא עלאה אסור&lt;קטע סוף=דף פד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פד ב/&gt;
לאסתכלא. באתר מסאבא רחיקא לא כ&quot;ש. בגיני כך אל תפנו אל האלילים. ר' יצחק אמר ומה לאסתכלא בהו אסיר. למפלח להו או למעבד להו עאכ&quot;ו. ובגיני כך אל תפנו אל האלילים. הכא אתא לאזהרא להו לישראל כקדמיתא לקביל לא יהיה לך אלקים אחרים על פני. ואלקי מסכה לא תעשו לכם לקביל לא תעשה לך פסל. אני יי' אלקיכם לקביל אנכי יי' אלקיך. איש אמו ואביו תיראו לקביל כבדש את אביך ואת אמך. ואת שבתותי תשמרו. זכור את יום השבת לקדשו. לא תשבעו בשמי לשקר. לא תשא את שם יי' אלקיך לשוא. לא תגנובו. לא תגנוב. ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. לא תענה ברעך עד שקר. מות יומת הנואף והנואפת. לא תנאף. לא תעמוד על דם רעך. לא תרצח. והא אוקמוה וע&quot;ד כללא דאורייתא בפרשתא דא. אמר ר' חייא בקדמיתא אנכי יי' אלקיך זכור את יום השבת לא תשא לא תרצח לא תנאף לא תגנוב. בלישנא יחידאי. והכא אני יי' אלקיכם. איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו. אל תפנו אל האלילים. בלישנא דסגיאין. אלא ת&quot;ח מיומא דהוו ישראל שכיחין בעלמא לא אשתכחו קמי קב&quot;ה בלבא חד וברעותא חדא כמה בההוא יומא דקיימו בטורא דסיני. וע&quot;ד כלא אתמר בלשון יחידאי לבתר בלישנא דסגיאין דהא לא אשתכחו כל כך בההוא רעותא:

רבי אלעזר הוה אזיל למחמי לר' יוסי בר&quot;ש בן לקונייא חמוי והוו עמיה ר' חייא ור' יוסי. כד מטו חד בי חקל יתבו תחות אילנא חדא. א&quot;ר אלעזר כל חד לימא מלה דאורייתא. פתח ר' אלעזר ואמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים ואלקים זולתי לא תדע. לא כתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אלא אנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. וכי מארץ מצרים הוה להו מלכא ולא מקדמת דנא והא כתיב ויאמר יעקב אל בניו הסירו את אלקי הנכר אשר בתוככם וכתיב ונקומה ונעלה בית אל. ואת אמרת מארץ מצרים. אלא מן יומא דהוו ישראל בעלמא לא אשתמודעו יקרא דקב&quot;ה בר בארעא דמצרים דהוו בההוא פולחנא קשיא וצווחו לקבליה ולא אשתנו מנמוסא דילהון לעלמין ותמן אתבחינו אבהתנא כדהבא מגו שפכה (ס&quot;א כהתוכא דדהבא מגו טיפסא) ועוד דהוו חמאן בכל יומא כמה חרשין כמה זינין בישין לאטעאה לון לבני נשא ולא סטו מארחא לימינא ולשמאלא. ואע&quot;ג דלא הוו ידעי כל כך ביקרא דקב&quot;ה אלא הוו אזלין בתר נמוסי אבהתהון. ולבתר חמו כמה נסין וכמה גבוראן ונטל לון קב&quot;ה לפולחניה. ובגין דכלהו חמו כמה נסין ואתין בעיניהון וכל אינון אתן וגבורן. אמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. דתמן הוה באתגלייא יקרא דיליה. ואתגלי עלייהו על ימא וחמו זיו יקרא עלאה דיליה אפין באפין דלא תימרון אלהא אחרא הוא דמליל עמנא אלא אנא הוא דחמיתון בארעא דמצרים. אנא הוא דקטלנא סנאיכון בארעא דמצרים. אנא הוא דעבדנא כל אינון עשר מחאן בארעא דמצרים. ובגיני כך ואלקים זולתי לא תדע דלא תימא דאחרא הוא אלא אנא הוא כלא. 

תו פתח לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. לא תלין פעולת שכיר אמאי אלא מקרא אחרא אשתמע דכתיב ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו. לא תבא עליו השמש אזדהר דלא תתכנש בגינוי מעלמא עד לא ימטי זמנך לאתכנשא. כד&quot;א עד אשר לא תחשך השמש וגו'. מהכא אוליפנא מלה אחרא מאן דאשלים לנפשא דמסכנא אפילו&lt;קטע סוף=דף פד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|א}}&lt;קטע התחלה=דף פה א/&gt;דמטו יומוי לאסתלקא מעלמא קב&quot;ה אשלים לנפשיה ויהיב ליה חיין יתיר. לא תלין פעולת שכיר. ת&quot;ח מאן דנטיל אגרא דמסכנא כאילו נטיל נפשיה ודאנשי ביתיה הוא אזער נפשייהו קב&quot;ה אזער יומוי ואזער נפשיה מההוא עלמא. דהא כל אינון הבלים דנפקי מפומיה כל ההוא יומא כלהו סלקין קמיה דקב&quot;ה וקיימין קמיה לבתר סלקא נפשיה ונפשייהו דאנשי ביתיה וקיימין באינון הבלים דפומיה. וכדין אפילו אתגזר על ההוא ב&quot;נ כמה יומין וכמה טבאן כלהו מתעקראן מיניה ומסתלקי מניה. ולא עוד אלא דנפשא דיליה לא סלקא לעילא והיינו דאמר רבי אבא רחמנא לשזבינן מנייהו ומעלבונייהו ואוקמוה אפילו עשיר הוא ואליו הוא נושא את נפשו דייקא אפילו מכל ב&quot;נ נמי וכ&quot;ש מסכנא. והיינו דהוה רב המנונא עביד כד הוה ההוא אגיר מסתלק מעבידתיה הוה יהיב ליה אגריה וא&quot;ל טול נפשך דאפקידת בידאי טול פקדונך ואפילו אמר יהא בידך דאנא בעינא לסלקא אגרי. לא הוה בעי. אמר פרד נא דגופך לא אתחזי לאתפקדא בידי. כל שכן פקדונא דנפשא. דהא פקדונא דנפשא לא אתיהיבת אלא לקב&quot;ה דכתיב בידך אפקיד רוחי. אמר רבי חייא ובידא דאחרא שארי. אמר ליה אפילו בידיה בתר דיהיב. כתיב לא תלין פעולת שכיר. וכתיב ולא תבא עליו השמש אלא הא אוקמוה. אבל ת&quot;ח לית לך יומא ויומא דלא שלטא ביה יומא עלאה אחרא ואי איהו לא יהיב ליה נפשא דיליה בההוא יומא כמאן דפגים לההוא יומא עלאה. ובג&quot;כ ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. והא דאתמר לא תלין בגין דנפשיה לא סליק וסליק ההוא נפשא דמסכנא ולאנשי ביתיה כמה דאתמר. 

ר' חייא פתח ואמר קרא אבתריה. לא תקלל חרש ולפני עור וגו'. האי קרא כמשמעו. אבל פרשתא דא כלא אוליפנא מנה מלין אחרנין. וכלהו תליין דא בדא. ת&quot;ח מאן דלייט לחבריה ואיהו קמיה ואכסיף ליה כאילו אושיד דמיה והא אוקימנא. והאי קרא דלאו חבריה עמיה והוא לייט ליה ההיא מלה סלקא. דלית לך מלה ומלה דנפק מפומיה דלא אית ליה קלא ההוא קלא סליק לעילא וכמה קסטרין מתחבראן עמיה דההוא קלא עד דסלקא ואתער אתר דתהומא רבא. כמה דאוקמוה וכמה מתערין עליה דההוא ב&quot;נ ווי למאן דאפיק מלה בישא מפומיה. והא אוקמוה. ולפני עור לא תתן מכשול כמשמעו ואוקמוה במאן דגרים לאחרא למחטי. וכן מאן דמחי לבריה רבא ולפני עור לא תתן וגו'. במאן דלא מטא להוראה ואורי (קאמר. כמה דתנינן) דכתיב כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה והאי אעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול. בגין דאכשיל ליה לחבריה לעלמא דאתי. דתנינן מאן דאזיל בארח מישר באורייתא ומאן דאשתדל באורייתא כדקא יאות אית ליה חולקא טבא תדיר לעלמא דאתי. דההיא מלה דאורייתא דאפיק מפומיה אזלא ושאטא בעלמא וסלקא לעילא. וכמה עלאין קדישין מתחבראן בההיא מלה וסלקא בארח מישר ואתעטר בעטרא קדישא ואסתחי בנהרא דעלמא דאתי דנגיד ונפק מעדן ואתקבל ביה ואשתאב בגויה ואתענג (ס&quot;א ואתנטע) סוחרניה דההוא נהרא אילנא עלאה וכדין נגיד ונפיק נהורא עלאה ואתעטר ביה בההוא ב&quot;נ כל יומא כמה דאתמר ומאן דלעי (נ&quot;א דיליף) באורייתא ולא משתדל בה בארח קשוט&lt;קטע סוף=דף פה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פה ב/&gt; ובארח מישר ההוא מלה סלקא וסטי אורחין ולית מאן דיתחבר בה וכלא דחיין לה לבר ואזיל ושאט בעלמא ולא ישכח אתר. מאן גרים ליה האי. ההוא דסאטי ליה מארח מישר הה&quot;ד ולפני עור לא תתן מכשול. ובגין כך כתיב ויראת מאלקיך אני יי'. ומאן דתיאובתיה למלעי באורייתא ולא אשכח מאן דיוליף ליה והוא ברחימותא דאורייתא לעי בה ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע. כל מלה ומלה סלקא וקב&quot;ה חדי בההיא מלה וקביל לה ונטע לה סחרניה דההוא נחלא ואתעבידו מאלין מלין אילנין רברבין ואקרון ערבי נחל הה&quot;ד באהבתה תשגה תמיד. ודוד מלכא אמר הורני יי' דרכך אהלך באמתך וכתיב ונחני בארח מישור למען שוררי. זכאין אינון דידעין ארחוי דאורייתא ומשתדלי בה בארח מישר דאינון נטעין אילנין דחיין לעילא דלכהו אסוותא. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. וכי אית תורה דלאו איהי אמת. אין. כגוונא דאמרן דאורי מאן דלא ידע ולאו איהו קשוט. וההוא דאוליף מלה מיניה אוליף מלה דלאו איהו אמת. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. ועם כל דא מבעי ליה לב&quot;נ למילף מלי דאורייתא מכל בר נש אפילו ממאן דלא ידע בגין דעל דא יתער באורייתא וייתי למילף ממאן דידע ולבתר אשתכח דאזיל בה באורייתא בארח קשוט. ת&quot;ח ישתדל ב&quot;נ בעלמא באורייתא ופקודוי אפילו דלא עביד לשמה דמתוך שלא לשמה בא לשמה. רבי יוסי פתח קרא אבתריה ואמר. לא תעשו עול במשפט וגו'. לא תעשו עול במשפט כמשמעו אבל הא אתמר דפרשתא דא מלין עלאין ויקירין אית בה בפקודי אורייתא. האי קרא מסופיה קא משמע דכתיב בצדק תשפוט עמיתך. ת&quot;ח תרי דרגין אינון הכא משפט וצדק. מה בין האי להאי. אלא חד רחמי וחד דינא ודא אתבסם בדא. כד אתער צדק דאין דינא לכלא כחדא דלית ביה רחמי ולאו וותרנותא. כד אתער משפט אית ביה רחמי. יכול יהא כלא במשפט. אתא קרא ואמר בצדק תשפוט עמיתך. מ&quot;ט בגין דצדק לאו דאין לדא ושביק לדא אלא כלהו כחדא בשקולא חדא. כגוונא דא לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול אלא בשקולא חדא בצדק יכול יהא כלא דינא בצדק בלחודוי אתא קרא ואמר תשפוט דבעי לחברא להו כחדא דלא ישתכח דא בלא דא והאי שלימו דדינא. וכ&quot;כ למה. בגין דקב&quot;ה שכיח תמן ובגיני כך בעי לאשלמא דינא. כגוונא דאיהו עביד לתתא כגוונא דיליה ממש עביד לעילא. ות&quot;ח קב&quot;ה שוי כורסייא דדינא בשעתא דדייני יתבין. הה&quot;ד כונן למשפט כסאו. ומתמן אתתקן כורסיה דקב&quot;ה. ומאן איהו כורסיה. אלין אינון צדק ומשפט. הה&quot;ד צדק ומשפט מכון כסאך. ומאן דדאין דינא בעי למידן (ס&quot;א למיתב) בכורסיה דמלכא. ואי פגים חד מנייהו כאלו פגים לכורסיה דמלכא וכדין קב&quot;ה אסתלק מבינייהו דדייני ולא קאים בדינייהו ומאי אמר עתה אקום יאמר יי' וגו'. ורוחא דקודשא אמר רומה על השמים אלקים:&lt;קטע סוף=דף פה ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פו|א}}&lt;קטע התחלה=דף פו א/&gt;
פתח ואמר ויהי קול השופר הולך וגו' ויהי קול השופר הכא אתפליגו ספרי קדמאי וכו'. עת אתו רבי אבא ורבי יהודה ואודו ליה לר' אחא קמו עד דהוו אזלי א&quot;ר אלעזר לא תלך רכיל בעמך לא תשנא את אחיך. לא תקום ולא תטור. הא אוקימנא לון וכלהו אתערו עלייהו חברייא אבל נימא מלה בפרשתא דא. כתיב את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. 

פתח ר' אלעזר ואמר אתם עדי נאם יי' ועבדי אשר בחרתי למען תדעו ותאמינו וגו'. אתם עדי אלין אינון ישראל. ותנינן אלין אינון שמייא וארעא דכתיב העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ אבל ישראל אינון סהדין אלין על אלין ושמייא וארעא וכלא סהדין עלייהו ועבדי אשר בחרתי דא יעקב דכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. וכתיב ואתה אל תירא עבדי יעקב. ואית דאמרי דא דוד. ודוד עבדי אקרי דכתיב למעני ולמען דוד עבדי. אשר בחרתי דא דוד עלאה. למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא. מאי כי אני הוא דאתרעיתי בההוא דוד ובההוא יעקב אנא הוא אינון ממש. לפני לא נוצר אל. דתנינן קרא קב&quot;ה ליעקב אל דכתיב ויקרא לו קל אלקי ישראל. קב&quot;ה קרא ליעקב קל הה&quot;ד לפני לא נוצר קל ואחרי לא יהיה ובגין כך אני הוא כלא כמה דאתמר. ואחרי לא יהיה דהא דוד הכי אקרי ולאו אית בתריה אחרא. ת&quot;ח כד ברא קב&quot;ה עלמא אתקין כל מלה ומלה כל חד וחד בסטרוי ומני עלייהו חילין עלאין ולית לך אפי' עשבא זעירא בארעא דלית ליה חילא עלאה לעילא וכל מה דעבדין בכל חד וחד (תרי נוסחי) וכל מה דכל חד וחד עביד. כלא הוא בתקיפו דההוא חילא עלאה דממנא עליה לעילא. וכלהו נימוסין גזירין מדינא. על דינא נטלין ועל דינא קיימין. לית מאן דנפיק&lt;קטע סוף=דף פו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פו ב/&gt;מן קיומיה לבר. וכלהו ממנן מן יומא דאתברי עלמא מתפקדן שלטונין על כל מלה ומלה. וכלהו נטלין על נמוסא אחרא עלאה דנטלין כל חד וחד כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. כיון דנטלין ההוא חק. כלהו אקרון חקות. וההוא חק דאתיהיב להו. מן שמייא קא אתי וכדין אתקרון חקות שמים. ומנלן דמן שמים קא אתיין דכתיב כי חק לישראל הוא. ועל דא כתיב את חקותי תשמרו בגין דכל חד וחד ממנא על מלה ידיעא בעלמא בההוא חק. בגין כך אסיר למחלף זינין ולאעלא זינא בזינא אחרא בגין דאעקר לכל חילא וחילא מאתרייהו (ואכחיש פמליא של מעלה) ואכחיש פומבי דמלכא. כלאים מהו כלאים כמאן דיהיב אחרא בבי מטרא כד&quot;א אל בית הכלא בגין דלא למעבד מידי. כלאים מניעותא דמנע לכל אינון חילין מעבידתא דלהון. כלאים ערבובייא דעביד ערבובייא בחילא דלעילא ואכחיש פומבי דמלכא כמה דאתמר (ובג&quot;כ) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. ת&quot;ח כתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. והא אתמר דשני פקודי דמלכא ואחלף עץ חיים דביה אשתלים כלא וביה תליא מהימנותא ואתדבק באתר אחרא. והא תנינן בכלא בעי ב&quot;נ לאחזאה עובדא כגוונא דלעילא ולמעבד עובדא כמה דאצטריך ואי אשתני במלה אחרא הוא אנגיד עליה לשרייא ביה מלה אחרא דלא אצטריך. ות&quot;ח בשעתא דב&quot;נ אחזי עובדא לתתא בארח מישר כמה דאצטריך נגיד ונפיק ושרייא עלוי רוח קדישא עלאה. ובשעתא דאיהו אחזי עובדא לתתא באורחא עקימא דלית איהו ארח מישר כדין נגיד ונפיק ושרי עלוי רוח אחרא דלא אצטריך דסטי ליה לב&quot;נ לסטר ביש. מאן משיך עליה ההוא רוחא. הוי אומר ההוא עובדא דאחזי בסטר אחרא. כתיב דרשה צמר ופשתים. דרשה. מהו דרשה דבעיא ודריש על צמר ופשתים מאן דמחבר לון כחדא. ואי תימא בציצית אמאי שרי הא אוקמוה אבל התם הוא ההוא לבושא בתקונוי באשלמות עובדא כדקא חזי. (נ&quot;א ודא) תו דרשה צמר ופשתים למעבד נוקמא במאן דמחבר לון כחדא. אבל אימתי שרייא בשעתא דאיהו באשלמותא דכתיב ותעש בחפץ כפיה. וציצית הא אוקימנא דהתם בההוא כללא דשלימותא אשתכח ולא עביד מידי. אבל בשעתא דלא אשתכח בשלימותא מאן דאתי לחברא לון כחדא אתער עליה רוחא דלא אצטריך. מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן דדא אתי מסטרא חד ודא אתי מסטרא אחרא ובגין כך לא לבעי לן לחברא לון כחדא (ס&quot;א ל&quot;ג מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן) וקרבנא דקין אתרחק מקמי קרבנא דהבל. וע&quot;ד ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. לא יעלה עליך סתם. לא יעלה עליך רוחא אחרא לשלטאה בך. ואצטריך ליה לב&quot;נ לאחזאה עובדא דכשרא כמה דיאות ובההוא עובדא שריא עליה רוח קדישא רוח עלאה לאתקדשא ביה. אתא לאתקדשא מקדשין ליה דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יי'. כתיב ומעץ הדעת טוב ורע ומה על דא גרים אדם מיתה בעלמא מאן דאחזי עובדא אחרא דלא אצטריך על אחת כמה וכמה. שור וחמור אוכחן. מסטרא דא אקרי שור ומסטרא דא אקרי חמור. וע&quot;ד כתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. לא תעביד ערבובייא כחדא בגין דאתער לאתחברא סטרא אחרא כחדא לאבאשא עלמא. ומאן דפריש לון אסגי שלמא בעלמא. אוף הכא מאן דפריש לון בההוא גוונא כמה דאמרו דלא אשתכח שוע&lt;קטע סוף=דף פו ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|א}}&lt;קטע התחלה=דף פז א/&gt;טווי ונוז כחדא האי ב&quot;נ אסגי שלמא עליה ועל כל עלמא. קרבנא דקין הוה פשתים וקרבנא דהבל הוה צמר לאו דא כדא ולאו דא כדא. רזא דמלה קין כלאים הוה ערבוביא דלא אצטריך. סטרא אחרא דלא זינא דחוה ואדם וקורבניה מההוא סטרא קא אתיא. הבל מזינא חדא דאדם וחוה ובמעהא דחוה אתחברו אלין תרין סטרין. ובגין דאתחברו כחדא לא אתיא מנייהו תועלתא לעלמא ואתאבידו. ועד יומא דין סטרא דלהון קיימא. ומאן דאחזי גרמיה בעובדא דחבורא דא אתער עליה אינון סטרין כחדא ויכיל לאתזקא ושארי עלוי רוחא אחרא דלא אצטריך. וישראל בעאן לאתערא עלייהו רוחא קדישא למהוי קדישין לאשתכחא בשלמא בעלמא דין ובעלמא דאתי. כתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור אמאי אקרי בד יחידאי בגין דלא בעי לחברא להאי פשתים באחרא. ועל דא לא כתיב מדו פשתים אלא בד יחידאה. וכהנא אמאי איהו בעי לאתחזאה בהאי. אלא אלין מאני בד בעי לאתחזאה בהו על מזבח העולה כד הוה מפני קטרא (ס&quot;א קיטמא) דדשנא דעולה דהא עולה מסטרא דעכו&quot;ם והרהורא בישא קא אתיא ובג&quot;כ בעי לאתחזאה בהו בלחודייהו ולא בערבובייא כמה דאמרן בגין דיתכפר ליה לב&quot;נ כל אינון חובין דאתיין מההוא סטרא. וכד עייל למקדשא אתר דשלימו אשתכח וכל אינון פולחני דשלימותא אע&quot;ג דאתחברו לית לן בה כמה דאמרן בציצית בגין דתמן אשתכחו ואתחברו כל אינון זיינין דלעילא וכל אינון מאני מקדשא משתכחין ביה כמה זיינין משניין דא מן דא וכלהו אתכלילו תמן כגוונא דלעילא. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה יהיב להו אורייתא דקשוט אורייתא דמהימנותא וריחם להו מכל שאר עמין עכו&quot;ם דכתיב אהבתי אתכם אמר יי':

פתח ר' חייא אבתריה ואמר כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו'. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ליי'. כי תבאו אל הארץ הא אוקמוה חברייא אבל ת&quot;ח דהא אילנא לא עביד פירין אלא בארעא. וארעא אפקי להון ואחזי ההוא איבא לעלמא. וארעא לא עבדא פירין אלא מגו חילא אחרא דעלה. כמה דנוקבא לא עבדא פירין אלא מגו חילא דדכורא וההוא איבא לא אשתלים באשלמותא עד תלת שנין וחילא לא אתפקדא עליה לעילא עד דאשתלים. בתר דאשתלים אתפקדא עליה חילא וארעא אתתקנת ביה. דהא עד תלת שנין ארעא לא אתתקנת ביה ולא (אשתכחת) אשתלימת (ס&quot;א אתבסמת) (נ&quot;א אסתכמת) עמיה. בתר דאשתלים ואתתקנו כחדא כדין הוא שלימותא. ת&quot;ח נוקבא עד ג' זמנין דאתעברת איבא דמעהא לא אשתלים. בתר ג' עידואן נוקבא אתתקנת בההוא איבא ואסתכמו כחדא. כדין ההוא איבא שלימו דכלא ושפירו דכלא. בתר דנפק עד ג' שנין לא אית ליה חילא לעילא דהא כדין אשתלים בשולא דיליה לוי אתרעי מכלא תליתאה לאמיה דאתתקנת ביה ואסתכמת (ס&quot;א ואתבסמת) בהדיה. בתר ג' שנין אתפקדת עליה (נ&quot;א אתפקד עלה) חילא עלאה לעילא. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים. מאי קדש הלולים תושבחן לשבחא ליה לקב&quot;ה עד הכא. מכאן ואילך רזא דמלה דבשנה &lt;קטע סוף=דף פז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פז ב/&gt;הרביעית מזדווגת כנסת ישראל לקב&quot;ה והלולא חד אשתכח. דכתיב קדש הלולים הלולא וחדווא בזמנא (ס&quot;א בזווגא) חדא. מאי שנה (הרביעית) דא קב&quot;ה. ותנינן שנה הרביעית דא כנסת ישראל דאיהי קיימא רביעאה לכורסייא וכלא חד דהא כדין קב&quot;ה מזדווג בה בכ&quot;י וכדין היא קדש והלולא קדישא אשתכח (וקב&quot;ה אזדווג בהדה) וכדין חיילין אתמנן על עלמא על כל מלה ומלה כדקא חזי ליה. מכאן ולהלאה מתברכאן כלהו ושארי למיכל דהא כלהו בשלימותא דכלא. בשלימותא דעילא ותתא. ועד לא אשתלים בכלא מתתא ומעילא אסיר למיכל מניה. ומאן דאכיל מניה כמאן דלית ליה חולקא בקב&quot;ה ובכ&quot;י דהא ההוא איבא בלא רשותא עלאה קדישא קיימא דלא שארי עליה עד דישתלים. ובלא רשותא תתאה דהא לא אסתכמת (ס&quot;א אתבסמת) חילא דארעא ביה וההוא דאכיל מניה אחזי גרמיה דלית ליה חולקא לעילא ותתא. ואי בריך עליה ברכה לבטלה הוא. דהא קב&quot;ה עד כאן לא שרייא עלוי ולית ביה חולקא רחמנא לישזבינן מאינון דלא משגיחין ליקרא דמאריהון. זכאין אינון צדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ואורח צדיקים כאור נגה. בגין דבההוא זמנא יסתלק חויא דשריא בנוקבא בקדמיתא וייתי דכורא למשרי באתריה כד בקדמיתא וכלא יהא שלים:

תאנא בזמנא דזכאה שארי בעלמא וכו' עד צדיק כתמר יפרח:

רבי יוסי פתח קרא ואמר. לא תאכלו על הדם. הא בכמה אתר אוקמוה חברייא וכל הני קראי אבתריה. וכל חד וחד באתגליא. אבל האי קרא אית לאתערא ביה דכתיב מפני שיבה תקום וגו'. מפני שיבה שיבה דאורייתא סתם. תקום דבעי ב&quot;נ למיקם בקיומא (מכאן דבעי ב&quot;נ למיקם) מקמי ס&quot;ת והכי רב המנונא (ס&quot;א ייסא) סבא כד הוה חמי ס&quot;ת הוה קם מקמיה ואמר מפני שיבה תקום. (כד הוי חמי חומש דאורייתא הוה קם מקמיה (ס&quot;א עביד ליה הדורא) והוה אמר והדרת פני זקן) כגוונא דא בעי ב&quot;נ למיקם בקיומיה לקמיה דת&quot;ח בגין דאיהו קאים בקיומא (נ&quot;א בדיוקנא) קדישא עלאה ורמז לכהנא עלאה (ס&quot;א והכא רמיז לעתיקא) קדישא עלאה דכתיב והדרת פני זקן דאיהו בעלמא. אר&quot;ש מכאן רמז לתורה שבכתב ורמז לתורה שבע&quot;פ. ותו תנינן. האי קרא לדרשה הוא דאתא מפני שיבה תקום כמה דאתערו ביה חברייא מפני שיבה תקום. אזהר ליה לבר נש עד לא יסתלק בסיבותא דיקים בקיומא טבא בעלמא בגין דדין הוא הדורא ליה אבל לסוף יומוי לית שבחא ליה לב&quot;נ כ&quot;כ כד איהו סיב ולא יכיל למהוי ביש. אלא שבחא דיליה כד איהו בתוקפיה ואיהו טב ושלמה מלכא צווח ואמר גם במעלליו יתנכר נער וגו'. כגוונא דא כתיב וזכור את בוראיך בימי בחורותיך. א&quot;ר אלעזר ודאי (הכי הוא) ארחא דא מתקנא קמן והאי אורחא דקב&quot;ה הוא פתח ואמר כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד. מאי כי יודע יי' אלא קב&quot;ה יודע ואשגח באחרא דצדיקייא לאוטבא להו ולאגנא להו והוא אזיל קמייהו לנטרא להו. ובג&quot;כ מאן דנפיק לארחא בעי דלהוי ההיא ארחא דקב&quot;ה וישתתף ליה בהדייהו. ובג&quot;כ כתיב כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד היא מגרמה בגין דקב&quot;ה לא &lt;קטע סוף=דף פז ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=דף פח א/&gt;אשתמודע ליה לההוא ארחא דלהון ולא אזיל בהדייהו. כתיב דרך וכתיב ארח מה בין האי להאי. אלא דרך דשאר קרסולי בני נשא אזלו בה. ארח דאיהו אתפתח מן זמנא זעירא (דא ארח כד&quot;א וארח לחברה עם פועלי און) ועל ארחא דא כתיב וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום אכי&quot;ר. בילא&quot;ו יילא&quot;ו:

==פרשת קדושים - רעיא מהימנא==
 

{{ממ זהר משולב|ג|פ|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פ א/&gt;   [{{קטן|{{צ|זכאין אינון אבורים וכו'}} - עד {{צ|למהוי בנדתה}} מהרעיא מהימנא - נדפס [[זהר חלק ג רכה ב|בפרשת פנחס מאמר מתחיל אלא פגיעה - רכ&quot;ה ע&quot;ב]]}}]
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פ א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פ|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פ ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פ א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פא|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פא א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פא א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פא|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פא ב/&gt;אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. פִּקּוּדָא דָּא, שָׁקִיל דָּא לְדָא. שָׁקִיל יְקָרָא דְּאָב וְאֵם, לִיקָרָא דְּשַׁבָּת. לְאַבָּא אַקְדִּים כָּבוֹד, וְהַאי אִיהוּ דְּאָמַר קְרָא, (מלאכי א) וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיִּה מוֹרָאִי. כְּבוֹדִי סָלִיק בְּחוּשְׁבָּן עֶשֶׂר אֲמִירָן, ול&quot;ב אֱלֹהִים דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית.

וּבְכָל אֲתַר (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֵין כָּבוֹד אֶלָּא תּוֹרָה. בְּגִין דְּאִינּוּן לֵ&quot;ב אֱלֹהִים דְּתוֹרָה, יְקָרָא דִּילֵיהּ. וְאִלֵּין (אינון) חֲכָמִים דְּאוֹרַיְיתָא, חֲכָמִים בְּחָכְמָה, יָרְתִין הַאי כָּבוֹד וְלָא טִפְּשֵׁי, דְּעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. וּמְנָלָן דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּאוֹרַיְיתָא אִקְרֵי כְּסִיל, דִּכְתִּיב, (תהלים צב) וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת. וְאֵין זֹאת, אֶלָּא תּוֹרָה, דִּכְתִּיב, (דברים ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה.

רַעְיָא מְהֵימָנָא. בְּגִין דַּחֲלִישָׁתָא, פָּתַחְנָא לְפַרְשְׁתָּא בְּאִלֵּין פִּקוּדִין, לְמֶהֱוִי מְעַט עֶזֶר לָךְ. אִתְתָּקַּף בָּךְ, דְּהָא מַשִּׁרְיָין דִּמְתִּיבְתָּאן אָתָאן לְגַבָּךְ, בְּפִקּוּדָא בָּתַר דָּא, דְּאִיהוּ פִּקּוּדָא לְהַעֲמִיד עָלֶיךָ מֶלֶךְ לְעֵילָּא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יוֹקִים לָךְ מֶלֶךְ בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין בְּדִיוּקְנֵיהּ. בְּגִין דְּרַבָּנָן דִּמְתִיבְתָּא, עָלַיְיהוּ שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה וְתַתָּאָה. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֶלֶךְ בְּאֶמְצָּעִיתָא, אָחִיד בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא בְּדִיוּקְנֵיהּ, בְּרָא דִּילֵיהּ, קוּם בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא.

קָם רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְסָלִיק יְדוֹי לְעֵילָּא, וְאָמַר, יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ עִלַּת הָעִלּוֹת, דְּאַנְתְּ מִתְעַלֶּה מֵעִלּוּי לְעִלּוּי, עַד דְּלֵית עִלּוּי. אֶלָּא 
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פא ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פב|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פב א/&gt;דְּאַנְתְּ לְעֵילָּא מִכָּל עִלּוּי. לְמֵיהַב לִי חֵילָא, לְמֶעְבַּד רְעוּתָךְ בְּדַרְגִּין דִּילָךְ, דְּאִינּוּן אַבָּא וְאִימָּא, וַאֲנָא בְּרָא דִּלְהוֹן. וּבְיִחוּדָךְ תַּרְוַויְיהוּ אֶחָד. וְאַנְתְּ שַׁקְלַת דְּחִילוּ דְּאַבָּא וְאִימָא, לִדְחִילוּ דִּילָךְ, בָּתַר דְּאַנְתְּ בְּאֶמְצָּעִיתָא חַד, וְלָא תְּרֵין, בְּלָא שׁוּתָּפוּ, אַף עַל גַּב דְּאִינּוּן חַד בְּשׁוּתָּפוּ דִּילָךְ, אֲבָל אַנְּתְּ חַד בְּלָא שׁוּתָּפוּ דְּתִנְיָינָא. וּבְגִין דָּא אִתְּמַר בָּךְ, (דברים לב) וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי.

הַב לִי חֵילָא, לְאִתְּעָרָא בִּיקָרָךְ בְּקַדְמִיתָא. וּלְבָתַר בִּיקָרָא דְּאָבִי וְאִמִי דְּבִשְׁמַיָּא, דְּאוּקְמוּהָ עָלַיְיהוּ, (משלי כח) גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאוֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית. וְאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, אֵין אָבִיו, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאֵין אִמּוֹ, אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וִיקָרָא דִּילָךְ אַבָּא חָכְמָה, דְּכָלִיל עֶשֶׂר סְפִירוֹת מִתַּתָּא דִּילֵיהּ לְעֵילָּא, וְתַרְוַויְיהוּ אִינּוּן כּוּרְסְיָיא סַפְסָל תְּחוֹתָךְ לִיקָרָךְ.

וְהָכִי תַּקִּינוּ, לְמֶהֱוִי קָטָן לַגָּדוֹל מְכַבֵּד דִּלְעֵילָּא מִנֵּיהּ. אַבָּא, אִיהוּ חָכְמָה, הֲלֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, לְמֶהֱוִי מְשַׁמֵשׁ תְּחוֹתָךְ, וְאַנְתְּ כֶּתֶר עֶלְיוֹן עַל רֵישֵׁיהּ. וְלֵית כֶּתֶר עֲלָךְ, וְלֵית אֱלָהָא אָחֳרָא. וְאִימָּא, לְשַׁמְּשָׁא לְאַבָּא. דְּאִיהוּ תְּחוֹתֵיהּ לְמֶהֱוִי כִּסֵּא תְּחוֹתֵיהּ.

וַיֹּאמֶר אִיהוּ, בְּכָל מַאֲמָר, עַד תְּלָתִין וּתְרֵין, יְהִי כֵּן, וַיְהִי כֵן. וְאִיהִי, עֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ מִיַּד. וּבְגִין דְּעֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ וְצִּוּוּיֵהּ בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל, בל&quot;ב שְׁבִילִין דִּבְהוֹן אִתְבְּרֵי כָּל דִּבְרֵאשִׁית, עוֹבָדָא אִתְקְרִיאַת כָּבוֹד, (תהלים כט) וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד. (יחזקאל ג) בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' מִמְּקוֹמוֹ. אַיִּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ לְהַעֲרִיצּוֹ.

וְתַרְגּוּם כְּבוֹד אָבִיו, יְקָרָא דַּאֲבוּהִי. וְדָא (תהלים יט) תּוֹרַת יְיָ' תְּמִימָה, עָלָהּ אִתְּמַר (משלי ג) יְקָרָה הִיא וְיִשְׂרָאֵל מִפְּנִינִים. דְּאִתְקְרִיאוּ בָּנִים, בִּכְלַל בֵּן וּבַת, מִסִּטְרָא דְּתִפְאֶרֶת וּמַלְכוּת. דְּאִינּוּן בֵּן וּבַת, יְקָרָא דְּאָבִיו וְאִמּוֹ, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, וְצִּווּי דִּילֵיהּ, אִינּוּן פִּקוּדִין דַּעֲשֵׂה. וְהָא אוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, יֵשׁ מְצּוּוְּה וְעוֹשֶׂה. וּבְגִין כָּךְ אִיהוּ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְהַאי אִיהוּ כָּבוֹד דְּאַבָּא וְאִימָא, דִּיצַּוְּה לִבְרֵיהּ דְּיֶעְבַּד הָכֵי וְאִיהוּ עָבִיד מִיַּד, בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל.

וְעִלַּת עַל כֹּלָּא, אֲנָא בָּעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בִּיקָרָךְ, לְתַקֵּן מִדּוֹת דְּאַבָּא וְאִימָּא, לִיקָרָךְ. תְּהֵא בְּעֶזְרִי לְסַדְּרָא כֹּלָּא כְּדְקָא יִאוֹת. וְאַנְתְּ תְּסַדֵר לִי, וּלְכָל מָארֵי מְתִיבְתָּאן עֵילָּא וְתַתָּא, וּמַשִּׁרְיָין דְּמַלְאָכִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, לְמֶהֱוִי מְתַקְּנִין וּמְסַדְּרִין לִיקָרָא דִּילָךְ, וְלִיקָרָא דְּאַבָּא וְאִימָּא, לְמֶהֱוִי סַפְסָל תְּחוֹת רַגְלוֹי. וּלְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דִּילֵיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דְּלָא תַּעֲשֶׂה. &lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פב א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פב|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פב ב/&gt;וְהַאי אִיהוּ אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְסָמִיךְ לֵיהּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. וּבִקְרָא אַחֲרִינָא וְאֶת מִצְּוֹתַי תַּעֲשׂוּ. מִסִּטְרָא דְּפִקּוּדִין דַּעֲשֵׂה דְּאִינּוּן כָּבוֹד, אַקְדִּים אַבָּא לְאִימָּא, וְדָא י&quot;ה. מִסִּטְרָא דְּלָא תַּעֲשֶׂה, אַקְדִּים אִימָּא לְאַבָּא, וְדָא הֵ&quot;י. וְהַיְינוּ כְּבוֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר. לְאִלֵּין דְּלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בְּהַאי כָּבוֹד, הַסְתֵּר דָּבָר מִנַּיְיהוּ.

וְעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. אִלֵּין אִינּוּן עַמֵּי הָאָרֶץ, בָּתַר דְּלָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּהַאי כָּבוֹד דְּאוֹרַיְיתָא, וְאֵיךְ אָמְרִין אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם שְׁמַע קוֹלֵנוּ חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ וְקַבֵּל תְּפִלָּתֵנוּ. הָא אִיהוּ לֵימָּא לוֹן, וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי, אַיִּה אִשְׁתַּדְּלוּתָא דִּלְכוֹן בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְפִקּוּדִין דִּילִי, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיַי, דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּצִּוּוּיָיה דְּמָארֵיהּ, אֵיךְ יַעְבִיד לֵיהּ.

בַּר מִמַּאן דְּשָׁמַע מֵחֲכָמִים וְעָבִיד, וְהַאי אִיהוּ דְּקַבִּיל נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְעִם כָּל דָּא, מַאן דְּלָא קַבִּיל מִמָּארֵיהּ, אֶלָּא מִשְלוּחֵיהּ, אִיכָּא אַפְרָשׁוּתָא. וּמַאי אַפְרָשׁוּתָא אִית בֵּין דָּא לְדָא. דְּהָא כְּתִיב, מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּלְבָתַר וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ. אֲנָא קַבִּילְנָא, וּלְבָתַר מוֹסַרְנָא לְכֻלְּהוּ. וְהָכִי מַאן דִּמְקַבֵּל מֵאָחֳרָא, כְּקַבָּלַת סִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּיא מִשִּׁמְּשָׁא, וּבְהַאי קִבּוּל אִתְמְלֵי. וּמַאן דִּמְקַבֵּל יָכִיל לְאִסְתַּלְּקָא מִנֵּיהּ נְבִיעוּ, כְּמָה דַּחֲזֵינָא בְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, דְּאִסְתַּלְּקַת נְהוֹרָא דִּלְהוֹן, בְּלֵילְיָא, דְּלָא נָהִיר שִׁמְשָׁא, אֶלָּא בִּימָמָא. וְסִיהֲרָא בְּלֵילְיָא.

וְאִי תֵּימָא דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּסִיהֲרָא מִשִּׁמְּשָׁא אִיהוּ, דְּאַף עַל גַּב דְּאִתְכְּנִישׁ, נָהִיר בְּסִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּא, הָא חֲזֵינָן מִסִּטְרָא אָחֳרָא בְּלָקוּתָא דְּסִיהֲרָא וְשִׁמְּשָׁא דְּאִסְתְּלַּק נְהוֹרַיְיהוּ, וְאִשְׁתָּאָרוּ כְּגוּפָא בְּלָא נִשְׁמְתָא, דְּאִית אָדוֹן עֲלֵיהֶם מַחֲשִׁיךְ מְאוֹרֵיהֶם. אֲבָל עִקָּרָא דִּנְהוֹרָא, הַהוּא אֲתַר דִּנְבִיעַ דְּלֵית פְּסָק לִנְהוֹרָא דִּילֵיהּ, וְלָא אִית עָלֵיהּ אֱלָהָא אָחֳרָא לְמִפְסַק מִנֵּיהּ נְהוֹרֵיהּ.

וְעִלַּת הָעִלּוֹת, בָּתַר דְּאַנְתְּ תַּמָּן, לֵית פְּסָק לִנְבִיעוּ דִּנְהוֹרָא דְּאוֹרַיְיתָא. יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ דְּלָא תָּזוּז מֵאַבָּא וְאִימָּא דִּילִי, וְלָא מִבְּנוֹי. וְהָכִי מַאן דְּאָמִית גַּרְמֵיהּ עַל אוֹרַיְיתָא, דְּהִיא יְקָרָה, אִתְקַיְּימַת בֵּיהּ, וְלָא מַפְסְקַת מִנֵּיהּ. מַה דְּלָאו הָכִי, מַאן דְּלָא יִשְׁתַּדֵּל בָּה, אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּעָבַד צִּוּוּי חֲכָמִים, אִיהוּ שַׁמָּשׁ דִּלְהוֹן, עֶבֶד וְלָא בֵּן, אֲבָל אִי אִיהוּ מְהֵימָנָא, מָארֵיהּ אַשְׁלִיט לֵיהּ בְּכָל דִּילֵיהּ.

אֲבָל מַאן דְּלָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא מְשַׁמֵּשׁ חֲכָמִים, לְמִשְׁמַע מִנַּיְיהוּ פִּקוּדִין, לְקַיֵּים נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. אֶלָּא דְּסָּרַח וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה, אִיהוּ שָׁקִיל לְאוּמִין דְּעָלְמָא עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, בְּנוֹי דְּסָמָאֵ&quot;ל וְנָחָשׁ, דְּאִתְּמַר בְּהוּ, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן, דְּלָא בָּעוּ לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא, דְּכָל דְּלֵית בֵּיהּ תּוֹרָה, לֵית בֵּיהּ כָּבוֹד, דְּאִתְּמַר בָּהֶם (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ.

וְעִם כָּל דָּא מָארֵי מְתִיבְתָּא, לָא כָּל כָּבוֹד שָׁוְה, דְּהָא (מלאכי א) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו. בֵּן יְכַבֵּד, עַל מְנָת דְּלָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, אֲבָל מְצּוּוְּה הוּא בִּכְבוֹד אַבָּא וְאִימָּא. וְאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, יִכְתַּשׁ לֵיהּ אַבָּא וְאִימָּא, עַד דְּיַעֲבִד עַל כָּרְחֵיהּ. וְאִי הֲוִי בְּרָא רַבְרְבָא, בֵּית דִּין כּוֹפִין לֵיהּ. דְּאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (דברים כא) בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלֵנוּ, וְדָנִין לֵיהּ בִּסְקִילָה. אֲבָל עֶבֶד דִּמְשַׁמֵּשׁ עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אִי לָא עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּרַבֵּיהּ, מָארֵיהּ אַעְבָּר לֵיהּ מִגּוֹ בֵּיתֵיהּ, וְיִטוֹל אָחֳרָא. מַה דְּלָא הֲוָה יָכִיל לְמֶעְבַּד הָכִי לִבְרֵיהּ, אֶלָּא אוֹ יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ אוֹ יִקְטוֹל לֵיהּ.

אָמַר לֵיהּ בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, מַאן גָּרִים דְּלָא יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ, הוֹאִיל וּבְרֵיהּ הוּא. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וַדַּאי תַּעֲרוֹבֶת דְּרַע, וְרָזָא דָּא גָּרַם לְיִשְׂרָאֵל, לְמֶחֱטֵי גַּבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. וְרָזָא דָּא, (תהלים קו) וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם. וְדָא גָּרַם קִטוּלָא לְיִשְׂרָאֵל, וְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא. וּבְגִין דָּא, אֵין מְקַבְּלִים גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא (דברים לב) יְיָ' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, עֶבֶד טוֹב וְעֶבֶד רָע, מִסִּטְרָא דִּמְטַטְרוֹ&quot;ן עֶבֶד טוֹב, עֶבֶד נֶאֱמָן לְרַבֵּיהּ. עֶבֶד רָע סָמָאֵ&quot;ל. מַאן דְּאִיהוּ מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, אִיהוּ בֶּן העוֹלָם הַבָּא, בֶּן מִסִּטְרָא דְּבֵן יָ&quot;הּ, בִּינָ&quot;ה. וְיָרִית מַלְכוּתָא דְּאִיהִי ה'. וְאֵיךְ יָרִית לָהּ. אִי עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּאַבָּא וְאִימָא, בְּגִין דְּאִיהוּ מַלְכוּתָא מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ, וְעָלֵיהּ אִתְּמַר, (אסתר ג) מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ. אִיהִי מִצְּוָה, וְצִּוּוּיַיא דְּמַלְכָּא עַל עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה.

מִצְּוָה מִדְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהִי תִּפְאֶרֶת. וְהָכָא לֵית תַּמָּן פִּרוּדָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֱמֶת, תּוֹרָתוֹ תּוֹרַת אֱמֶת, אִיהוּ תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ. כְּגַוְונָא דְּבִינָה, תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ דְּחָכְמָה. דְּאִית תּוֹרָה דִּבְרִיאָה, וְחָכְמָה דִּבְרִיאָה, וּבִינָה דִּבְרִיאָה, וְהָכִי בְּכָל מִדּוֹת. בְּהַאי, יָכִיל בֵּן בְּהַאי אוֹרַיְיתָא, לְמֶהֱוִי בְּלָא מִצְּוָה, וּמִצְּוָה בְּלָא תּוֹרָה בְּפֵרוּדָא.&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פג א/&gt;וּמֵהָכָא בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. אֲבָל מִסִּטְרָא דַּאֲצִּילוּת, לֵית אַפְרְשׁוּתָא, תַּמָּן, וְכֵן מִתַּמָּן אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ וְלֵית בָּהּ עוֹנֶשׁ וְלָא שָׂכָר וְלָא מִיתָה.

וּבְגִין דָּא, אוֹרַיְיתָא דָּא אִילָנָא דְּחַיִּי, שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא, וְאִילָנָא דָּא, אִילָנָא דְּחַיֵּי אִתְקְרֵי, וְאִתְקְרֵי הָעוֹלָם הַבָּא, וְלָא אִתְקְרֵי בֵּיהּ שָׂכָר. בְּגִין דְּאִיהוּ בֵּן. מִתַּמָּן, לָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, לָא בְּמַעֲשֵׂה וְלָא בְּדִיבּוּר וְלָא בְּמַחֲשָׁבָה.

אָתָא בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, לְנַשְּׁקָא לֵיהּ יְדֵיהּ. אָמַר, וַדַּאי אַנְתְּ הוּא בֵּן מִתַּמָּן, בְּדִיּוּקְנָא דִּבְרָא בּוּכְרָא דִּילֵיהּ, תִּפְאֶרֶת בְּרָא דְּאַבָּא וְאִימָא עִלָּאָה, אֲצִּילוּת דִּילֵיהּ בְּלָא הַפְסָקָה, לָא קְדָמָךְ בְּרָא אָחֳרָא, לָא בְּמַחֲשָׁבָה, וְלָא בְּדִבּוּר, וְלָא בְּמַעֲשֶׂה. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְאַנְתְּ, וְחַבְרַיָּיא, וְרָאשֵׁי מָארֵי מְתִיבְתָּאן, דִּמְזַמְּנִין הָכָא, אִתִּי, בְּלָא הַפְסָקָה כְּלַל, וּבְלָא תַּעֲרוֹבֶת. נַשְׁקוּ כֻּלְּהוּ דָּא לְדָא, וְאִשְׁתְּמוֹדָעוּ בְּאַחְוָה, וּבָכוּ.

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, עִם כָּל דָּא, בְּרָא בּוּכְרָא חַיָּיבִין כָּל אֲחוּי בִּיקָרֵיהּ, דְּהָא כְּתִיב (שמות כ) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֶת לְרַבּוֹת אָחִיךְ הַגָּדוֹל. וַאֲפִילּוּ מִכָּל סִטְרָא אִיהוּ מְפֹרָשׁ עֲלָךְ בְּאוֹרַיְיתָא, בְּשַׁגַּ&quot;ם זֶה הֶבֶל. וְלָא הֲוָה לְאָדָם קַדְמָאָה בְּרָא קַדְמָאָה מִנֵּיהּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, בְּשַׁגַּם, זֶה מֹשֶׁה. דִּבְּרָא דְּמַלְכָּא בְּכָל אֲתַר, אַנְתְּ בּוּכְרָא מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּטוֹב וָרָע, אַנְתְּ הוּא טוֹב. (בוכרא) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית א) וַיַרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, (שמות ב) וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא.

וּמִתַּמָּן קָרָא יָתָךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֶבֶד נֶאֱמָן. לְבָתַר סְלִיקַת לְמֶהֱוִי מַלְכָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ. לְבָתַר בֶּן בַּיִת לְעֵילָּא. מֶלֶךְ מִסִּטְרָא דְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבִינָה דִּבְרִיאָה. כְּעַן אַנְתְּ מֶלֶךְ, מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּמַלְכוּת דַּאֲצִּילוּת. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבֶ&quot;ן יָ&quot;הּ, תִּפְאֶרֶת דַּאֲצִּילוּת, זַכָּאָה חוּלָקָךְ. וּמַאן גָּרִים לָךְ דָּא, בְּגִין דְּאִשְׁתְּדָּלוּתָךְ בַּתּוֹרָה וּבַמִצְּוָה, לְיַחֲדָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, לְאַעֲלָא מַלְכָּא עַל אַתְרֵיהּ, וְעַל מַשִׁרְיָיתֵיהּ לְעֵילָּא, וְעַל יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא.

וּבְגִין כַּךְ (ס&quot;א ובגינך) יָרְתִין כֻּלְּהוּ נִשְׁמָתִין דַּאֲצִּילוּת מִנֵּיהּ, וְאִתְקְרִיאוּ בְּנִין דִּילֵיהּ, מִשֵׁם יְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת, דְּלֵית תַּמָּן פִּרוּד וְקִצּוּץ. דִּבְקַדְמֵיתָא אִתְּמַר בְּהוּ בְּנִין לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, מִצַּד יְהוָֹ&quot;ה דִּבְרִיאָה, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ בְּרָאתִיו יְצַּרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו, וּכְעַן בָּנִים לַיְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת.

וּבָךְ אִתְקַיָּים פִּקּוּדָא, דְּאִיהִי מִצְּוָה עַל יִשְׂרָאֵל, לְהַעֲמִיד עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים יז) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ. וְאִתְקַיָּים בָּךְ (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ, כַּד בְּקַדְמִיתָא. וְכֻלְּהוּ מִתְנַהֲגִין אֲבַתְרָךְ, כָּאֵבָרִין דְּמִתְנַהֲגִין כֻּלְּהוּ בִּתְנוּעָה דְּנִשְׁמְתָא, דְּאִתְפַּשְּׁטָא עַל כָּל אֵבֶר. בְּגִין דְּכֶתֶר עֶלְיוֹן אַנְתְּ תְּהֵא מְעוּטָר בֵּיהּ, דְּבֵיהּ עִלַּת הָעִלּוֹת אִיהוּ כֶּתֶר עַל כֹּלָּא, טָמִיר וְגָנִיז מִלְּגָיו מִנֵּיהּ. וּמִנֵּיהּ אִתְפְּשָׁט עַל כָּל סְפִירָן, וּמְסַדֵּר לוֹן לְמֶהֱוִי דָּא רַב, וְדָא זְעֵיר, וְדָא בֵּינוֹנִי, וְאַנְהִיג לוֹן לִרְעוּתֵיהּ, וְנָהִיר בְּהוּ, וּמְקַשֵׁר לוֹן, וּמְיַחֵד לוֹן.

הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא מַנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל, בְּכָל מִדּוֹת טָבִין דִּילֵיהּ, וּתְסַדֵּר כָּל חַד כִּדְחֲזֵי לֵיהּ, הַבְּכוֹר כִּבְכוֹרָתוֹ, וְהַצָּעִיר כִּצְּעִירֻתוֹ, וּבֵינוֹנִי כְּפוּם דַּרְגֵּיהּ. וּתְקַשֵׁר לוֹן קֶשֶׁר אֶחָד לְגַבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. לְמֶהֱוִי כֻּלְּהוּ בְּשָׂפָה בְּרוּרָה, לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּלְקַדְּשֵׁיהּ, וּלְיַיחֲדֵיהּ, בְּדַרְגָּא דִּילָךְ, בְּמַחֲשָׁבָה דִּילָךְ, בַּאֲצִּילוּת דִּילָךְ, דְּאִתְקָיָּים בָּךְ (במדבר יא) וְאָצַּלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם. קוּם אִתְּעַר בְּפִקּוּדָא, לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. (פרשת תצא רפ&quot;א ע&quot;ב שייך לנשא קמ&quot;ה ע&quot;א)

(ויקרא יט) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְגוֹ' פִּקּוּדָא דָא, לְכַבֵּד אָב וְאֵם, דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְמִדְחַל מֵאָבוֹי וּמֵאִמֵיהּ, וּלְאוֹקִיר לוֹן. כְּמָה דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְאוֹקִיר לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מִסִּטְרָא דְּרוּחָא דְּיָהַב בְּגַוִיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ. הָכִי אִצְּטְרִיךְ לֵיהּ לְאוֹקִיר לַאֲבוֹי וּלְאִמֵּיהּ, מִסִּטְרָא דְּגוּפָא דִּילֵיהּ, וּלְמִדְחַל מִנְּהוֹן, דְּהָא אִינּוּן מִשְׁתַּתְּפִין בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעַבְדֵּי לֵיהּ גּוּפָא, וְהוֹאִיל וְאִינּוּן שׁוּתָּפִין בְּעוֹבָדָא, לִיהֱווּ שׁוּתָּפִין בִּדְחִילוּ וִיקָרָא.

כגוונא דא, תלת שותפין אשתכחו לעילא ברזא דאדם, אדם קדמאה אף על גב דגופא דיליה הוה מעפרא, לאו מעפרא דהכא הוה, אלא מעפרא דבי מקדשא לעילא, אבא ואימא אשתכחו, ומלכא עלאה אשתתף בהדייהו, ושדר ביה רוחא דחיי ואתברי.

וכגוונא דא אשתכח כלא עילא ותתא, ועל דא אצטריך ליה לבר נש למדחל לקדשא בריך הוא, ולמדחל לאבוי ולאמיה.

בְּסִתְרֵי תּוֹרָה, אָדָם קַדְמָאָה לָא הֲוָה לֵיהּ מֵהַאי עָלְמָא כְּלוּם. חַד צַּדִּיק עֲבַד שִׁמּוּשָׁא בְּנוּקְבֵיהּ, וְאִתְעָבִיד מֵהַהוּא שִׁמּוּשָׁא גּוּפָא חֲדָא, דִּנְהִירוּ דִּילֵיהּ יַתִיר מִכָּל אִינּוּן מַלְאֲכִין שְׁלִיחָן לְעֵילָּא. וְכַד אִתְבְּרֵי הַהוּא גּוּפָא מַלְכָּא עִלָּאָה, שָׁדַר בְּהַהוּא צַּדִיק כ&quot;ב אַתְוָון, וְאִשְׁתְּתַּף בַּהֲדַיְיהוּ, וְנָפַק לְעָלְמָא.

כֵּיוָן דְּנָפַק, חָמוּ לֵיהּ שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, וְאַסְתִּימוּ&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פג א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פג ב/&gt;נְהוֹרַיְיהוּ, דְּתַפּוּחָא דְּרַגְלֵיהּ אַחְשִׁיךְ נְהוֹרָא דִּלְהוֹן. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּמֵעוֹבָדָא דְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא עִלָּאָה נָפַק. כֵּיוָן דְּחָטָא, אִתְחֲשָׁךְ, וְאַזְעִיר גַּרְמֵיהּ, וְאִצְּטְרִיךְ לְגוּפָא אָחֳרָא בְּמִשְׁכָא וּבְבִשְׂרָא. דִּכְתִיב, (בראשית ג) וַיַּעֲשׂ יְיָ' אֱלֹהִים לָאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם. כְּהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דַּעֲבַד הַהוּא צַּדִיק בְּנוּקְבֵיהּ, לָא אִשְׁתְּכַח מִקַּדְמַת דְּנָא, וּלְבָתַּר דְּנָא, דְּהָא עַד לָא נָפַק לְצּוֹרֵף אוּמָנָא.

עַד דְּאָתָא חֲנוֹךְ, וְנָטִיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵאַרְעָא, וְאַבְרִיר פְּסוֹלֶת וְקַסְטוּרָא מִכַּסְפָא, וְכֵן בְּכָל אִינּוּן צַּדִּיקַיָּיא דִּי בְּאַרְעָא. לְבָתַר אִתְתָּקַּן הַהוּא אֲתַר, וְאִתְעָבִידוּ רוּחִין וְנִשְׁמָתִין בְּשִׁמּוּשַׁיְיהוּ וְגוּפָא מִתַּתָּא בְּאַרְעָא. וְעַל דָּא בְּשׁוּתָּפוּ דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, בַּר נָשׁ אָתֵי לְעָלְמָא, וְאִצְּטְרִיךְ לְמִדְחַל לְאִינּוּן שׁוּתָּפִין, וּלְאוֹקִיר לוֹן, כְּמָה דְּאִתְּמַר (ע&quot;כ רעיא מהימנא)

* [{{קטן|{{צ|פקודא כד למהוי דכיר את יום השבת}} - [[זהר חלק ב צב א|שמות צ&quot;ב ע&quot;א]]}}]
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פג ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פד|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פד א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פד א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פד|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פד ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פד ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פה|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פה א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פה א/&gt;

[פה ע&quot;ב עד פו ע&quot;ב - לא ברור מה יש בדף]

{{ממ זהר משולב|ג|פז|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פז א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פז א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פז|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פז ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פז ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח א/&gt;

==פרשת אמור==
{{צ|ויאמר יי' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו}}. א&quot;ר יוסי מ&quot;ט דא לקבל דא דכתיב לעילא ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו וסמיך ליה אמור אל הכהנים. אלא (משמע) כיון דאזהר להו לישראל לקדשא להו בכלא אזהר להו לכהני לקדשא לון וכן ללוים. לכהני מניין דכתיב אמור אל הכהנים. ללואי מנין דכתיב ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם. בגין דישתכחון כלהו זכאין קדישין דכיין. אמור אל הכהנים בני אהרן מ&quot;ט הכא בני אהרן וכי לא ידענא דבני אהרן נינהו. אלא בני אהרן ולא בני לוי. דאהרן דהוא שירותא דכל כהני דעלמא דביה אתרעי קב&quot;ה מכלא בגין למעבד שלמא בעלמא ובגין דאהרן ארחוי סליקו ליה להאי. דכל יומוי דאהרן הוה משתדל לאסגאה שלמא בעלמא. ובגין דארחוי כך סליק ליה קב&quot;ה להאי למיעל שלא בפמליא דלעילא. ובגין כך אמור אל הכהנים בני אהרן. אמור אל הכהנים ואמרת אליהם. 

רבי יהודה פתח מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. מה רב טובך כמה עלאה ויקירא ההוא נהורא עלאה דאקרי טוב דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב ודא הוא אור הגנוז דביה עביד קב&quot;ה טב בעלמא ולא מנע ליה בכל יומא בגין דביה מתקיים עלמא וקאים עליה. אשר צפנת ליראיך דתנן נהורא עלאה עבד קב&quot;ה כד ברא עלמא וגניז ליה לצדיקיא לזמנא דאתי. הה&quot;ד אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך. פעלת בזמנא דאתברי עלמא ההוא נהורא הוה קאים ונהיר מרישא דעלמא לסייפי דעלמא. כד אסתכל קב&quot;ה לאינון חייבין דזמינין לקיימא בעלמא גניז ליה לההוא נהורא דכתיב וימנע מרשעים אורם. וזמין לאנהרא לצדיקיא לעלמא דאתי ודא הוא צפנת ליראיך וכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. ת&quot;ח בשעתא דבר נש קאים למיהך לההוא עלמא והוא בבי מרעיה אתיין עליה ג' שלוחין וחמי תמן מה דלא יכיל בר נש למחמי כד איהו בהאי עלמא. וההוא יומא יומא דדינא עלאה הוא דמלכא בעי פקדונא דיליה. זכאה ההוא בר נש דפקודא אתיב למלכא כמה דאתיהיב ליה בגויה. אי ההוא פקדונא אתטנף בטנופי גופא מה יימא למארי פקדונא. זקף עינוי וחמי למלאך המות קאים קמיה וסייפיה שליפא בידיה קסטר בקטרין בקוטמא דההוא בר נש ולית לה לנפשא קשיו בכלא כפרישו דילה מן גופא ובר נש לא מית עד דחמי לשכינתא ומגו סגיאות תיאובתא דשכינתא נפשא נפקת &lt;קטע סוף=דף פח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|פח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פח ב/&gt;
לקבלא לשכינתא. בתר דנפק' מאן איהי נפשא דאתדבק בה (ס&quot;א ותתקבל) ויקבל בגופא (ס&quot;א בגווה) והא אוקמוה להני מילי. בתר דנפקא נפשא מן גופא ואשתאר גופא בלא רוחא אסור למשבק ליה בלא קבורתא דכתיב לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא. בגין דמיתא דישתהי כ&quot;ד שעות דאינון יומם ולילה בלא קבורתא יהיב חלישותא בשייפוי דרתיכא ומעכב עבידתא דקב&quot;ה מלמעבד. דאפשר דקב&quot;ה גזר עליה בגין למיתי בגלגולא אחרא מיד בההוא יומא דאתפטר לאוטבא ליה. וכל זמנא דלא אתקבר גופא נשמתא לאו עאלת קמי קב&quot;ה ולא יכלא למהוי בגופא אחרא בגלגולא תניינא דלא יהבין לנשמתא גופא אחרא עד דיתקבר קדמאה. ודא דמי לב&quot;נ דמיתת אתתיה לא אתחזי ליה למיסב אתתא אחרא עד דקביר לקדמיתא ובגין דא אמרה אורייתא לא תלין נבלתו על העץ. דבר אחר כד אתפרשא נשמתא מן גופא ובעיא למיזל לההוא עלמא לא תיעול לההוא עלמא עד דיהבין לה גופא אחרא מנהורא ולבתר יכלא למיעל ומאליהו תנדע דהוו ליה תרין גופין חד דביה אתחזי לתתא לבני נשא וחד דביה אתחזי לעילא בין מלאכין עלאין קדישין. וכל כמה דגופא לא אתקבר צערא הוא לנשמתא ורוח מסאבא אזדמן לשרייא עלוי ולסאבא לההוא גופא. ובגין דההוא רוח מסאבא אזדמן לא מבעי ליה לאינש למיבת ההוא גופא ליליא חד בגין דרוח מסאבא אשתכח בליליא ואשתטח בכל ארעא לאשכחא גופא בלא נפשא לסאבא ליה ואסתאב יתיר וע&quot;ד אזהר לכהני ואמר לנפש לא יטמא בעמיו. בגין דאינון קדישין ולא ישרי עלייהו רוח מסאבא ולא יסתאבון:

אמור אל הכהנים ר' יצחק אמר אמור אל הכהנים בלחישו כמה דכל עובדיהון דכהני בלחישו כך אמירה דלהון בלחישו. אמור ואמרת זמנא חד ותרין זמנין לאזהרא להו על קדושייהו בגין דלא יסתאבון. דמאן דמשמש באתר קדישא בעיא דישתכח קדישא בכלא. לנפש לא יטמא כמה דאוקימנא דגופא בלא רוח מסאבא הוא ושארי עליה רוח מסאבא. דהא תיאובתא דרוחי מסאבא לגבי גופיהון דישראל איהו בגין דאתרק מנייהו רוחא קדישא ובמנא דקודשא אתיין לאתחברא וכהני דאינון קדישין קדושתא על קדושתא לא בעיין לאסתאבא כלל בגין דכתיב כי נזר אלקיו על ראשו. וכתיב כי שמן משחת אלקיו עליו אני יי' והוא כגוונא דלעילא קאים לתתא. דכתיב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו האי קרא אוקמוה אבל כשמן הטוב על הראש. דא משח רבות קדישא עלאה דנגיד ונפיק מאתר דנהרא עמיקא דכלא. ד&quot;א דנגיד ונפיק מרישא דכל רישין סתימא דכל סתימין. על הראש. על הראש ודאי רישא דאדם קדמאה. יורד על הזקן דא דיקנא יקירא כמה דאוקמוה. זקן אהרן. דא כהן גדול דלעילא והא אוקמוה וההוא שמן &lt;קטע סוף=דף פח ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|פט|א}}&lt;קטע התחלה=דף פט א/&gt;יורד על פי מדותיו דמאינון משיחין נגיד ונפיק ונחית לתתאי וכגוונא דא נגיד ואתעטר כהנא תתאה במשח רבותא לתתא. האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה. כתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא. לא יטמאו מבעי ליה מהו לא יטמא. אלא על ההוא כהן עלאה מכלהו קאמר א&quot;ר יהודה והא כתיב והכהן הגדול מאחיו (כאן חסר) אלא ודאי הכי הוא כמה דאתמר. וא&quot;ר יצחק כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה אצטריך לאשתכחא יתיר מכלא כמה דאתמר:

ולאחותו הבתולה הקרובה אליו וגו' מאי כתיב לעילא כי אם לשארו הקרוב אליו וגו'. ר' אבא פתח מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו' מי זה בא מאדום זמין קב&quot;ה ללבשא לבושי נוקמא על אדום דאחריבו ביתיה ואוקידו היכליה וגלו לכנסת ישראל ביני עממיא ולמעבד להון נוקמת עלמין עד דישתכחון כל טורין מטורי עלמא מליין מקטולי עמין ולמקרי לכל עופא דשמייא עלייהו וכל חיות ברא יתזנון מנייהו תריסר ירחי ועופא דשמייא שבע שנין עד לא תסבל ארעא ניוולא דידהו. הה&quot;ד כי זבח ליי' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום עד דאינון לבושין יסתאבון הה&quot;ד וכל מלבושי אגאלתי. חמוץ בגדים מבצרה בגין דמנה נפקו אכלוסין דעלמא לחיילא על ירושלם ואינון שרו לאוקדא היכלא ובני אדום מפגרין שורין ורמו אבני יסודא הה&quot;ד זכור יי' לבני אדום וגו' האומרים ערו ערו עד היסוד בה. זה הדור בלבושו באינון לבושי דנוקמא דזמין לאלבשא. צועה ברוב כחו. מה צועה מתבר כמה דכתיב עמים תחתיך יפלו וגו'. אמרו ישראל לישעיה מאן הוא דין דיעביד כל כך. פתח ואמר אני מדבר בצדקה. ההוא דאיהו רב להושיע ההוא דכתיב ביה אוהב צדקה ומשפט ואיהו צדקה ממש ואיהו רב להושיע. וכל כך למה. בגין דגרמו לכ&quot;י למהוי שכיבת לעפרא בגלותא ולמנפל לארעא כמה דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל ובגין כך קב&quot;ה ילבש לבושי נוקמא עלייהו לסאבא לון בסגיאו דקטולייא דכתיב וכל מלבושי אגאלתי. וכל כך למה דכתיב ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש. דלאו חולקיה דעשו ולא הוות בעדביה דההוא דכתיב ביה איש יודע ציד איש שדה. לה יטמא באינון לבושין דנוקמא דזמין לאסתאבא בין אינון אכלוסין דכתיב ביה לה יטמא בגינה בגין דאיהי שכיבת לעפרא והוא בעי לאקמא לה הה&quot;ד קומי אורי כי בא אורך (ס&quot;א וכתיב ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת וגו':

לא יקרחה קרחה בראשם. ר' יוסי אמר לא יקרחה בה&quot;א מ&quot;ט. אלא ההוא שמן עלאה דאיהו משח רבות קודשא דאשלים לכל שבה יומין כמה דאתמר דכתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם ההוא שמן עלאה אתעדי מניה ואתקרח אי איהו אפגים רישיה. בגין דרישא דכהנא עלאה ההוא שמן עלאה הוי ועל דא לא לבעי ליה לכהנא דלתתא לאחזאה ביה בגרמיה פגימו כלל והא אתמר ובג&quot;כ כתיב בה&quot;א. פתח ואמר בשוב יי' את שיבת ציון היינו כחולמים. בשוב יי' את שיבת דא בגלות בבל אתמר. דלא אשתכחו יתיר בגלותא אלא שבעין שנין דכתיב כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם. וכתיב היינו כחולמים מאי כחולמים אלא הא אתערו חברייא דאיכא שבעין &lt;קטע סוף=דף פט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פט ב/&gt;שנין בחלמא. ות&quot;ח כתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם. מאן שבעת ימים הא אתמר. ההוא אתר עלאה דהיא כללא דכל שיתא אחרנין אקרי שבעת ימים ואקרי תשובה. תנינן מאן דיתיב בתעניתא בשבתא קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה ושבעין שנה אינון שבע אנפי מלכא דאפילו אסתכמו עליה (כלא) לביש ההוא גזר דינא אתקרע. מ&quot;ט בגין דאחיד ביה בההוא יומא בכללא דכלהו דאקרי שבעה ואקרי תשובה בגין כך בכלהו אחיד ואהדר בתשובה ואתקרע גזר דינא בכלהו ועל דא ודאי שבעין שנין איכא בחלמא. כגוונא דא כהנא אתעטר בשבע דאקרי שבעת ימים אי פגים רישיה ההוא שבעה דאיהו כללא דכלהו אקרח מניה כל ההוא קדושה דכולהו דשריא עליה. ועל דא אזדהרו דלא יקרחה קרחה בראשם וישתכחו פגימין מכלא. ובגין כך כהנא בעי לאשתכחא בשלימו יתיר מכלא כ&quot;ש ההוא דאיהו עלאה מכלהו. א&quot;ר אבא כאן בה&quot;א תתאה כאן בה&quot;א עלאה כ&quot;ג דאיהו עלאה מכלהו בה&quot;א עלאה דכתיב אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו וגו'. ומלא ידו וגו' דכתיב שבעת ימים ימלא את ידכם. כהנא אחרא בה' תתאה. דכתיב לא יקרחה קרחה בראשם וכתיב בתריה ולא יחללו שם אלקיהם והאי שם הא ידיעא איהו ובגין כך כתיב והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ללבוש את הבגדים כמה דאמרן. ובגין דאיהו קדישא כגוונא דלעילא כתיב ומן המקדש לא יצא. 

ר' אבא פתח ואמר לך יי' הצדקה ולנו בושת הפנים כהיום הזה לאיש יהודה וליושבי ירושלם זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אתרעי בהו מכל עמין עכו&quot;ם ומגו רחימותא דלהון יהיב להו אורייתא דקשוט למנדע ארחא דמלכא קדישא. וכל מאן דאשתדל באורייתא כאילו אשתדל ביה בקב&quot;ה דאורייתא כלא שמיה דקב&quot;ה הוי. ובגין כך מאן דאתעסק באורייתא אתעסק ביה בשמיה ומאן דאתרחק מאורייתא רחיקא הוא מקב&quot;ה. ת&quot;ח לך יי' הצדקה כד&quot;א לך יי' הגדולה והגבורה. מאן צדקה אתר דכל אנפין נהירין אחידן ביה והוא אחיד בכלהו וביה אשתכחו. ולנו בושת הפנים אתר דכל אנפין נהירין אתרחקן מניה. צדקה אמת קשוט ונהורא דכלא ונהורא דאנפין חידו כלא. בשת כסיפא רחיקו דקשוט מאן דאכסיף. בגין דאמת דאיהו צדקה אתרחק מניה. רחיקו דאנפין נהירין. ת&quot;ח כהנא עלאה בעי לאתחזאה בשפירו דאנפין בנהירו דאנפין בחידו יתיר מכלא. ולא בעי לאתחזאה ביה עציבו ורוגזא אלא כלא כגוונא דלעילא. זכאה חולקיה דעליה כתיב אני חלקך ונחלתך. וכתיב יי' הוא נחלתו. וע&quot;ד בעי לאתחזאה שלים בכלא בגרמיה בלבושיה דלא יפגים גרמיה כלל כמה דאתמר. האי איהו בתר נישואין וכו' עד לארעא דישראל. 

זהו קצת מאמר מרעיא מהימנא מצאתי בהעתק ונדפס באורך בפ' כי תצא כי שם ביתו מאמר מתחיל וענשו אותו. והוא אשה בבתוליה יקח. 

ר&quot;ש פתח והנה הוא שם עלילות דברים וגו'. וכתיב וענשו אותו מאה כסף וגו' כי הוציא שם רע על בתולת ישראל וכי בתולת ישראל היא בתולת אביה או בתולת בעלה היא. מהו &lt;קטע סוף=דף פט ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|א}}&lt;קטע התחלה=דף צ א/&gt;בתולת ישראל הכא. הה&quot;ד שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. אוף הכא כהנא דקאים כגוונא דלעילא כתיב והוא אשה בבתוליה יקח הכי נמי בבתוליה דלא תפוק מבבא דחצרה מזמנא לבר והוא אתמר. 

רבי שמעון הוה אזיל בארחא והוו עמיה רבי יהודה ור' יוסי ור' חזקיה. פתח ר&quot;ש ואמר טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו. טרף נתן ליראיו אלין אינון זכאין אינון דחלי דקב&quot;ה דכל מאן דדחיל ליה אתקרי מאינשי דביתא דמלכא ועליה כתיב אשר איש ירא את ה'. מהו טרף נתן ליראיו אלא כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה. מהכא אוליפנא דכל בר נש דלעי באורייתא בליליא וקם בפלגות ליליא בשעתא דכנסת ישראל אתערת לאתקנא ביתא למלכא האי אשתתף בהדה והאי אקרי מבי מלכא ויהבין ליה כל יומא מאינון תיקוני ביתא הה&quot;ד ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. מאן ביתה כל אינון דמשתתפי בהדה בליליא אקרון ביתה בני ביתה. ובג&quot;כ טרף נתן ליראיו מהו טרף טרף ממש דאיהי נטלא מאתר רחיקא עלאה דכתיב ממרחק תביא לחמה. ומאן זכי להאי טרף סופיה דקרא אוכח דכתיב יזכור לעולם בריתו מאן דאסתכל (ס&quot;א דאשתדל) באורייתא לאשתתפא בהדה בליליא. ולא עוד אלא דצדיק חד עלאה אית ליה לקב&quot;ה והוא אשתתף בהדיה וירתין תרווייהו לכנישתא דישראל דכתיב צדיקים לעולם יירשו ארץ. 

תו פתח ואמר ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני יי' מקדשו. ת&quot;ח כל מאן דאפיק זרע לבטלה לא זכי למחמי אפי שכינתא ואקרי רע דכתיב כי לא קל חפץ רשע אתה לא יגורך רע האי מאן דאפיק ליה בידיה או אנתו אחרא דלא כשרא ואי תימא דאפיק ליה באנתו דלא מתעברא הכי נמי. לא אלא כמה דאמרן ועל דא יבעי ב&quot;נ מקב&quot;ה דיזמין ליה מאנא דכשרא דלא יפגים זרעיה. מאן דאפיק זרעא במאנא דלא כשרא פגים ליה לזרעיה ווי למאן דפגים זרעיה. ומה בשאר בני נשא כך בכהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה עלאה עאכ&quot;ו. בעמיו מהו בעמיו דהא כתיב לעילא אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח וכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו. בהם מבעי ליה מהו בעמיו אלא מלה דא קלנא בעמיו פגימו בעמיו ועל דא כתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה מעמיו ודאי כלא כגוונא דלעילא כי אני יי' מקדשו מהו מקדשו אלא אנא הוא ההוא דאיהו מקדש ליה בכל יומא ובג&quot;כ לא יפגים זרעיה ולא ישתכח ביה פגימו. (ס&quot;א ובגין דא) דהא אני יי' מקדשו דאנא בעינא לקדשא ליה וישתכח קדישא בכלא. דקדישא ישתמש על ידא דקדישא. ת&quot;ח קב&quot;ה &lt;קטע סוף=דף צ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צ ב/&gt;ישתמש ע&quot;י דכהנא וישתכח קדישא כד אתי לשמשא ובגין דקב&quot;ה ישתמש על ידא דכהנא דאיהו קדישא כהנא ישתמש ע&quot;י דרכיא דאתקדש בדכיותיה ומאי איהו ליואי בר נש (ס&quot;א כהנא) אחרא ישתמש ע&quot;י דקדישא אחרא בגין דישתכחון כלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דעלייהו כתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. כמה פרישן ישראל מכלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה הה&quot;ד והתקדשתם והייתם קדושים כי אני יי' וגו'. 

תו פתח ואמר ליי' הישועה על עמך ברכתך סלה ליי' הישועה הכי תנינן זכאין אינון ישראל דבכל אתר דאתגלו שכינתא אתגלייא בהדייהו. כד יפקון ישראל מגלותא פורקנא למאן. לישראל או לקב&quot;ה אלא הא אוקמוה בכמה קראי והכא ליי' הישועה ודאי אימתי על עמך ברכתך סלה. בשעתא דקב&quot;ה ישגח בברכאן עלייהו דישראל לאפקא לון מן גלותא ולאוטבא להו כדין ליי' הישועה ודאי. ועל דא תנינן דקב&quot;ה ייתוב עמהון דישראל מן גלותא הה&quot;ד ושב יי' אלקיך את שבותך ורחמך:

איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. ר' יצחק אמר בגין דאיהו פגים ומאן דאיהו פגים לא אתחזו לשמשא בקודשא והוא אוקמוה דב&quot;נ דאשתכח פגים לית ביה מהימנותא וההוא פגימו אסהיד עליה כ&quot;ש כהנא דבעייא לאשתכחא שלים מאריה דמהימנותא יתיר מכלא והא אוקמוה. ר' אלעזר הוה יתיב בקסטרא דבי חמוי והוא הוה אמר זילגא דבקסטירא בעינא שכיח. אדהכי אעבר חד ב&quot;נ פגים מעיניה חד אמר חמוי נשאל להאי. אמר פגים הוא ולאו מהימנא. אמר נשאל בהדיה אתו שאילו ליה א&quot;ל טופקא מאן הוא בעלמא. אמר עתירא אבל דישליף בהדיה אנא מכלהו. (ס&quot;א עתירא אבל דישליף ווי על דא בהדיה אנא מכלהו) א&quot;ר אלעזר במלוי אשתמע דלאו מהימנותא גביה ולאו בר מהימנא הוא. ת&quot;ח קב&quot;ה אמר כל איש אשר בו מום לא יקרב דהא קדוש' דלעילא לא שריא באתר פגים פתח ואמר לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה. לתורה ולתעודה מאן הוא תורה ומאן הוא תעודה אלא תורה דא תורה שבכתב. תעודה דא תורה שבע&quot;פ תורה שבע&quot;פ לא שריא באתר פגים. דהא מתורה שבכתב אתבני. כתיב צור תעודה חתום תורה בלמודי צור תעודה דא תורה שבע&quot;פ בגין דתמן אתצר צרורא דחיי ובתעודה אתקשר קשרא דחיי (נ&quot;א קשרא דמהימנותא) דלעילא למהוי כלא חד. ומתמן לתתא אתפרשן אורחים ושבילים ומתמן מתפרשין אורחין בעלמין כלהו הה&quot;ד ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים חתום חתמה תורה חתימה דאורייתא דאיהי תורה שבכתב. באן אתר. בלמודי אלין נביאי כד&quot;א ויקם את העמוד הימני ויקרא שמו יכין ויקם את העמוד השמאלי ויקרא שמו בועז ומתמן אתפרשן אורחין לנביאי מהימני וקיימי אלין בקיומא לגופא לשית טהירין הה&quot;ד שוקיו עמודי שש. וכלא לא קיימא אלא בשלימו ולא שרייא קדוש' דכלא אלא בשלימו כד מתחבראן דא בדא כלא הוא שלים כלא הוא חד לא אתפגי' אתר. וע&quot;ד אקרי כ&quot;י שלם כד&quot;א ומלכי צדק מלך שלם ויהי בשלם סכו. ובג&quot;כ לא שרייא כלא אלא באתר שלים ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב כגוונא דא קרבנא דביה מומא לא יתקריב מאי טעמא דכתיב כי לא לרצון יהיה לכם. ואי תימא הא קודשא בריך הוא לא שארי אלא באתר תבירא במאנא תבירא דכתיב ואת דכא ושפל רוח. האי אתר שלים יתיר הוא מכלא (דכתיב ואת דכא ושפל רוח) בגין דמאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דכלא גאותא עלאה ודא הוא שלים. אבל לא כתיב ואת &lt;קטע סוף=דף צ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|א}}&lt;קטע התחלה=דף צא א/&gt;עור ושבור וחרום ושרוע. אלא ואת דכא ושפל רוח. מאן דמאיך גרמיה קב&quot;ה זקיף ליה. ובגיני כך כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בעי למהוי שלים יתיר מכלא ולא יתחזי פגים ועל דא אזהר להו לכהני דכתיב איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. 

תו פתח ואמר וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע וכי קב&quot;ה אמר אין רע אי הכי טוב הוא. אלא סיפיה דקרא אוכח דישראל באינון יומין הוו ממנן כהני מארי דמומין על גבי מדבחא ולשמשא על מקדשא ואמרי מאי אכפת ליה לקב&quot;ה דא או אחרא ואינון הוו דאמרי אין רע. וקב&quot;ה אתיב להון ההוא מלה דהוו אמרי. אמר. ישראל אתון אמרי כד מקרבי מארי דמומין על פולחני אין רע מאי אכפת ליה לקב&quot;ה. סופיה דקרא מה כתיב הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך. בר נש מנייכו אי בעיתו לשלומי למלכא ולקרבא קמיה דורונא אתון משדרין ליה בפגימא או לאו. הירצך או הישא פניך בההוא דורונא כ&quot;ש וכ&quot;ש דאתון מקרבין קמאי בר נש פגים לקרבא דורונא הא דורונא דילכון לכלבא אתמסר דודאי בר נש דאיהו פגים פגים הוא מכלא פגים הוא מהימנותא ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב אמר רבי יוסי זמין קב&quot;ה לאשלמא להו לישראל ולאשתכחא שלימין בכלא דכלא דלא יהא בהון מארי דמומין כלל בגין דיהון תקונא דעלמא כאלין מאני ולבושא דבר נש דאינון תקונא דגופא הה&quot;ד ויתיצבו כמו לבוש (ס&quot;א ד&quot;א) ת&quot;ח כד יתערון מעפרא כמה דעאלו הכי יקומון. חגרין או סומין עאלו חגרין וסומין יקומון בההוא לבושא דלא יימרון דאחרא הוא דאתער. ולבתר קב&quot;ה ייסי לון וישתכחון שלימין קמיה וכדין יהא עלמא שלים בכלא כדין ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד:

שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו וגו'. רבי יוסי פתח צדקתך כהררי קל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע יי'. האי קרא אית לאסתכלא ביה. אבל תא חזי צדק כתרא קדישא עלאה. כהררי קל כאינון טורין עלאין קדישין דאקרון טורי דאפרסמונא דכיא. ובגין דאיהי סלקא לאתקשרא בהו לעילא כל דינהא בשיקולא חדא לכלא דלית בההוא דינא רחמי. משפטיך תהום רבה משפט דאיהו רחמי נחית לתתא לההוא דרגא לתקנא עלמין וחייס על כלא ועביד דינא ברחמי לבסמא עלמא ובגין דאיהו רחמי אדם ובהמה תושיע יי' לכלא בשיקולא חדא אדם ובהמה הא אוקמוה מאן דהוא אדם ושוי לגרמיה כבהמה אדם ובהמה דין אדם ודין בהמה חד הוא. אדם. ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר. בהמה והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה ליי' בגין דיעבר עלייהו שבת חד ודא אוקמוה:

רבי חייא פתח יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו. ת&quot;ח זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דקב&quot;ה אתרעי בהו ואינון מתדבקין ביה ואקרון קדישין עם קדוש. וכן עד דסליק לון לדרגא עלאה דאקרי קדש דכתיב קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה כמה דאוקימנא דהא ישראל מתמניא יומין מתדבקין ביה בשמיה ורשימין בשמיה ואינון דיליה כד&quot;א ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ ועממין לא מתדבקין ביה ולא אזלין בנימוסיה ורשימא קדישא אעדיאו מנייהו עד &lt;קטע סוף=דף צא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צא ב/&gt;דאינון מתדבקן בסטרא אחרא דלאו קדישא. ות&quot; בשעתא דבעא קב&quot;ה למיהב אורייתא לישראל זמין בה לבני עשו אמר לון בעאן אתון לקבלא אורייתא. בההיא שעתא אתרגיזת ארעא קדישא ובעיא לאעלא לנוקבא דתהומא רבה. אמרה קמיה מארי דעלמא פסטירא דחדווה (ס&quot;א דעלמא) תרי אלפי שנין עד לא אתברי עלמא קלטינא קמי (נ&quot;א קליטנא) גו נ&quot;א אזדמן קמי) ערלין דלא רשימין בקיומך. אמר לה קב&quot;ה כורסייא כורסייא ייבדון אלף אומין כוותייהו וקיימא דאורייתא לא יזדמן קמייהו. הה&quot;ד יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה ודאי בגין דאורייתא לא אתיהיבת (בגין דאיהי קיימא קדישא) אלא למאן דאית ביה קיימא קדישא ומאן דאליף אורייתא למאן דלא אתגזר משקר בתרי קיימי משקר בקיימא דאורייתא ומשקר בקיימא דצדיק וכנסת ישראל. דאורייתא להאי אתר אתיהיבת ולא לאחרא. רבי אבא אמר משקר בתלת דוכתי עלאי משקר בתורה משקר בנביאים משקר בכתובים. משקר בתורה דכתיב וזאת התורה וגו'. משקר בנביאים דכתיב וכל בניך למודי יי' אינון למודי יי' ולא אחרא וכתיב חתום תורה בלמודי אינון ולא אחרא. משקר בכתובים דכתיב ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל. וכתיב אך צדיקים יודו לשמך מאן צדיקים דא צדיק וכ&quot;י דמאן דלא אתגזר ולא עאל בקיומא דלהון לא יודון לשמיה קדישא דהיא אורייתא. 

א&quot;ר חייא כיון דאתגלי קב&quot;ה על טורא דסיני למיהב אורייתא לישראל שכיכת ארעא ותבת בנייחא הה&quot;ד ארץ יראה ושקטה. ת&quot;ח בר נש דאתיליד לא אתמנא עליה חילא דלעילא עד דאתגזר כיון דאתגזר אתער עליה (רוחא) אתערותא דרוחא דלעילא. זכי לאתעסקא באורייתא אתער עליה ואתערותא יתיר. זכי ועביד פקודי אורייתא. אתער עליה אתערותא יתיר. זכי ואתנסיב זכי ואוליד בנין ואוליף לון ארחוי דמלכא קדישא הא כדין הוא אדם שלים. שלים בכלא. אבל בהמה דאתילידת בההיא שעתא דאתילידת ההוא חילא דאית לה בסופא אית לה בההיא שעתא דאתילידת ואתמנא עליה. ובגין כך כתיב שור או כבש או עז כי יולד. עגל או טלה או שעיר או גדי לא אתמר אלא שור או כשב או עז ההוא דאית ליה לסופא אית ליה בשעתא דאתיליד. והיה שבעת ימים תחת אמו בגין לאתישבא ביה ההוא חילא ואתקיים ביה. ובמה יתקיים ביה כד ישרי עליה שבת חד ואי לא לא יתקיים (ועוד דאתייבש מזוהמא דאמיה) ולבתר דיתקיים ביה ההוא חילא כתיב ירצה לקרבן אשה ליי' בקיומא דשבת חד דאעבר עליה. ובר נש. בקיומא דשבת חד אתקיים ביה אתערותא דהאי עלמא וחילא דיליה. בתר דאתגזר אתער עליה אתערותא דרוחא עלאה וכ&quot;י אעבר עליה וחמאת ליה ברשימא קדישא ואתערת עליה ושרייא עליה רוחא דההוא עלמא קדישא כד&quot;א ואעבור עליך ואראך מתבוסת בדמיך וגו'. בדמיך בתרי. ואי תימא התם כד נפקי ישראל ממצרים דשכיח בינייהו דם פסח ודם מילה כדין כתיב בדמיך חיי הכא מאי בדמיך. אלא תרין חד דמילה וחד דפריעה. חד דגזירו דכנסת ישראל וחד דפריעה בצדיק יסוד עולם ואלין תרין דמין דבר נש קאים בגינייהו בקיומא דעלמא דאתי הה&quot;ד בדמיך חיי. רבי שמעון אמר סוד יי' ליראיו ובריתו להודיעם. סוד יי' ליראיו דא כנסת ישראל. ובריתו להודיעם דא צדיק יסוד עולם &lt;קטע סוף=דף צא ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צב|א}}&lt;קטע התחלה=דף צב א/&gt;בקשורא חדא. יו&quot;ד תלת אתוון שלימותא דכלא. ראשיתא דכלא י' עלאה דכלא. וא&quot;ו אמצעיתא שלימותא דכל סטרין מעבר לכל רוחין ביה תלייא מהימנותא. דל&quot;ת גנתא צרורא דחיי. את דא זעירא שלימא דכלא. את דא סתימא דכל סטרין. כד נפיק. נפיק כמלכא עם חילוי. תב (נ&quot;א יתיב) לבתר י' בלחודוי ביה אסתים מלה ביה נפיק סגיר ופתח. (נ&quot;א נגיד ונפיק ופתח) ה&quot;א (נ&quot;א דא) שלימותא דכלא לעילא ותתא והא אתמר הא. ה' הא ידיעא. א הוא יו&quot;ד שלימו דתלת אתוון דאינון ברישא דסתימין (ס&quot;א ביו&quot;ד והא אוקמוה) ביה ו' ע&quot;ג א' (ס&quot;א דא' הא) והא אוקמוה וכלא חד מלה הוא שלימו דשמא קדישא הוא שלימו דעילא בגין כך לזמנין ה&quot;א נטיל א' בזמנא דהיא מתעטרא בעטרוי. ת&quot;ח כל את ואת דשמא קדישא אתחזי ביה שלימו דכלא שמא. יו&quot;ד הא אתמר שלימו דכלא. ה' שלימו דכלא ואע&quot;ג דלאו איהו באלף ה&quot;א בלחודוי הא אתמר בדיוקנא (ס&quot;א דא הא הוא כו') ה&quot;י (ס&quot;א איהו) הוא שלימותא דכלא. ו' בין בסטרא דא בין בסטרא אחרא שלימו הוא דכלא וא&quot;ו ה&quot;א הוא שלימו יתיר לאעטרא לכלא הא דכלא חד והא אתערו ביה חברייא. ת&quot;ח והיה שבעת ימים וגו'. יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א (נ&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א יו&quot;ד ה&quot;א) אתגליפו אתוון (והיה) ו' ה' הא שבעת יומין אתכלילו בחד י' ה' שבעת יומין י' חד כללא דכלא ה&quot;א תלת היא ותרין בנין וברא חד תרין אבהן ביה כלילן הא שיתא. ברתא נוקבא חד הא שבעה אשתמע דה' עלאה כללא דשיתא י&quot;ה הא שבעה היינו דכתיב שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום. והיה שבעת ימים תחת אמו. תחת אמו אתעטרו שבעת ימים דכתיב לך יי' הגדולה והגבורה וגו' וע&quot;ד שבעת ימים לתתא ליקרא דאמא עלאה. תחת אמו לתתא. דכתיב עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה עקרא דכל ביתא ילדה שבעה אלין שבעת יומין דחג הסכות. ורבת בנים אמללה אלין קרבנין דחג דנחתין בכל יומא מן מנינא. ות&quot;ח אלין סלקין לעילא לעילא ואלין נחתין לתתא לתתא כד&quot;א אם תגביה כנשר ואם בין ככבים שים קנך משם אורידך נאם יי' וישראל סלקין מתתא לעילא דכתיב והיה זרעך כעפר הארץ וכתיב והרביתי את זרעך ככוכבי השמים. ולבתר סלקין על כלא ומתדבקן באתר עלאה על כלא הה&quot;ד ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו':

ושור או שה אותו ואת בנו. אמר ר' יוסי כתרגומו לה ולברה דעקרא דאמא למנדע ברה ואזיל בתרה ולא אזיל בתר אבוה ואנן לא ידעינן מאן הוא. לא תשחטו ביום אחד. א&quot;ר יהודה מ&quot;ט אי תימא משום עגמת נפש דבעירא ניכוס להאי בביתא חד ולהאי בביתא אחרא או להאי השתא ולהאי לבתר. א&quot;ל אית מאן דשרי ולאו הכי אלא ביום אחד ממש. ת&quot;ח תנינן יפה תענית לחלום כאש לנעורת ועקרא דתעניתא בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא. מאי טעמא. בגין דלית לך יום לתתא דלא שלטא ביה יומא אחרא עלאה וכד איהו שארי בתעניתא דחלמא אוליפנא דההוא יומא לא אתעדי עד דאתבטל ההוא גזרה ואי דחי ליה ליומא אחרא הא שולטנא דיומא אחרא הוא ולא עאל יומא ביומא אחרא דחבריה. כהאי גוונא לית לך יום דלא אתמנא עליה יומא עלאה לעילא. ובעי בר נש לאסתמרא דלא יעביד פגימו בההוא יומא ולא יתפגים קמי שאר יומין אחרנין. ותנינן בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא. אי בר נש עביד עובדא לתתא כדקא &lt;קטע סוף=דף צב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צב ב/&gt;יאות הכי אתער חילא כדקא יאות לעילא. עביד בר נש חסד בעלמא אתער חסד לעילא ושארי בההוא יומא ואתעטר ביה בגיניה ואי אתדבר בר נש לרחמי לתתא אתער רחמי על ההוא יומא ואתעטר ברחמי בגיניה. וכדין ההוא יומא קאים עליה למהוי אפוטרופא בגיניה בשעתא דאצטריך ליה. כגוונא דדא בהפוכא דא (ועל כלא) אי עביד בר נש עובדא דאכזרי הכי אתער בההוא יומא ופגים ליה ולבתר קאים עליה לאכזרי לשיצאה ליה מעלמא. בההיא מדה דבר נש מודד בה מודדין ליה תנן דישראל אכזריות אתמנע מנייהו מכל שאר עמין ולא יתחזון מניה עובדא בעלמא דהא כמה מארי דעיינין קיימין עליה דבר נש בההוא עובדא. זכאה מאן דאחזי עובדא דכשרא לתתא דהא בעובדא תלייא מלתא בכלא לאתערא מלה אחרא:

רבי שמעון פתח וירא יעקב כי יש שבר במצרים האי קרא רזא דחכמתא אית ביה ואית לן לאסתכלא ביה דלאו סופיה רישיה ולאו רישיה סופיה אלא ת&quot;ח בשעתא דקב&quot;ה בעי למידן עלמא בכפנא לא יהיב מלה דא לידא דכרוזא דהא כל דינין אחרנין דעלמא כרוזא כריז עלוהי עד לא ייתון לעלמא ודינא דא לא אתיהיב לכרוזא. אלא קב&quot;ה אכריז עליה וקארי הה&quot;ד כי קרא יי' לרעב. מההיא שעתא אתפקדן על עלמא ממנן אחרנין בפקידו דרעב (דתרעין) ואסיר ליה לבר נש דאית ליה שבעא לאחזאה בגרמיה שבעא דהא אחזי פגימו לעילא ואכחיש מלה דמלכא וכביכול כאלו אעבר ממנן דמלכא מאתרייהו. וע&quot;ד אמר יעקב לבנוי למה תתראו למה תעבידו פגימו לעילא ולתתא ולאכחשא מלה דמלכא וכל אינון ממנן בכריזו דיליה. אבל הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה ותמן אחזיאו גרמייכו בשבעא ולא תכחישו פמליא דלעילא הכא. ות&quot;ח יעקב כמה תבואה הות ליה ולא בעי לשבור אלא בתוך הבאים בגין דלא ישתכח פגימו בעובדא דיליה. (מה שחסר כאן עיין בסוף הספר סימן ג) 

תו פתח ואמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. ותנינן ידו כתיב דבעי לזקפא ימינא על שמאלא ואמאי לאחזאה עובדא לתתא בגין דיתער עובדא לעילא כתיב והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו' שופר תרועה אמאי אלא שופר דמתבר שלשלאין דמתבר שולטנותא מכל עבדין ובעיא לאחזאה שופר דאיהו פשוט ולא כפוף לאחזאה תורו לכלא דהא יומא גרים ובכלא בעי לאחזאה עובדא ועל דא שופר ולא קרן בגין לאחזאה מאן הוא אתר דאקרי שופר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דאינון ידעין לאתדבקא במלכא קדישא ולאתערא חילא דלעילא ולאמשכא קדושה דמאריהון עלייהו בגין כך כתיב אשריך ישראל מי כמוך וגו'. ואתם הדבקים ביי' אלקיכם חיים כלכם היום: &lt;קטע סוף=דף צב ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|צג|א}}&lt;קטע התחלה=דף צג א/&gt;אלה מועדי יי' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי ר' יצחק פתח ויקרא אלקים לאור יום וגו'. תנינן אור דהוה בקדמיתא הוה נהיר מסייפי עלמא לסייפי עלמא כד אסתכל קב&quot;ה לחייבין דזמינין למיקם בעלמא גניז ליה לצדיקייא לעלמא דאתי הה&quot;ד וימנע מרשעים אורם. וכתיב אור זרוע לצדיק. ת&quot;ח ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה הא תנינן יהי אור אור דכבר הוה נהכא אי תימא אור דאיהו יום בלחודוי הדר ואמר ולחשך קרא לילה. אי תימא כל חד בלחודוי &lt;קטע סוף=דף צג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צג ב/&gt;
הדר ואמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד דלילה לית בלא יום ולית יום בלא לילה ולא אקרי אחד אלא בזווגא חד וקב&quot;ה וכנסת ישראל אקרי אחד ודא בלא דא לא אקרי אחד. ת&quot;ח בגין דכנסת ישראל השתא בגלותא כביכול לא אקרי אחד ואימתי אקרי אחד בשעתא דיפקון ישראל מן גלותא וכנסת ישראל אהדרת לאתרהא לאזדווגא ביה בקב&quot;ה הה&quot;ד ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. (בגין כך ויהי ערב ויהי בקר יום אחד) ודא בלא דא לא אקרי אחד. ת&quot;ח מועדי יי' אשר תקראו וגו' לזמנא כלא לאתר חד ולאשתכחא כלא בשלימו ברזא דאחד ולמהוי ישראל לתתא (בזווגא חדא) גוי אחד בארץ. תינח קב&quot;ה בכנסת ישראל דאקרי אחד ישראל לתתא דאינון זמינין כגונא דלעילא במה יקרון אחד. אלא בירושלם דלתת קרון ישראל אחד מנא לן דכתיב גוי אחד בארץ. ודאי בארץ הם גוי אחד עמה אקרון אחד ולא אינון בלחודייהו דהא ומי כעמך ישראל גוי אחד סגי ליה אבל לא אקרון אחד אלא בארץ בזווגא דהאי ארץ כגוונא דלעילא ובגין כך כלא קשיר דא בדא זווגא חדא זכאה חולקהון דישראל. ששת ימים תעשה מלאכה אתמר והא אוקמוה:

רבי יוסי ור' חייא הוו אזלי בארחא וכו'. עד הושיעה ימינך וענני. כבר נדפס בפרשת וארא דף לב עמוד א וצריך להוסיף אחר מלת קדישא. א&quot;ל את חמי ואנא חמינא מפומיה דר' שמעון שמענא מלה ובכינא. א&quot;ל מאי האי. אחר מלת דא דאתגזר בי כדקא יאות:

אלה מועדי יי' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם. ר' יצחק פתח לך אמר לבי בקשו פני את פניך יי' אבקש. האי קרא אוקמוה חברייא בכמה אתר אבל האי קרא הכי אתמר לך אמר לבי. דוד מלכא אמר דא בגין כנסת ישראל לקבל מלכא קדישא ומאי אמר לך אמר לבי בגינך אמר לבי לבני עלמא ואזהר לון לבי דאיהו אחיד ביה. דדא בגין מלכא עלאה אמר. בקשו פני אלין עטרי מלכא דאיהו אחיד בהו ואינון ביה אינון שמיה ואיהו שמיה מלה חדא הוא. בגין כך אמר דוד את פניך יי' אבקש כד&quot;א דרשו יי' ועזו בקשו פניו תמיד. ת&quot;ח יאות הוא דוד מלכא למימר שירתא בגין כנסת ישראל יתיר מכל בני עלמא ולמימר מלי דכנסת ישראל למלכא בגין דאיהו אחיד בה. ד&quot;א לך אמר לבי בקשו פני בגינך אמר לבי לבני עלמא בקשו פני (ס&quot;א את פניך יי' אבקש) אלין זמנייא וחגייא דכלהו זמין להון לאתר דאקרי קדש בגין לעטרא לון כל חד וחד ביומיה כל חד וחד בזמניה וישאבון כלהו מההוא עמיקא דעמיקתא דנחלין ומבועין נפקין מניה בגין כך כתיבי מקראי קדש זמינין אינון לההוא אתר דאקרי קדש לאתעטרא ביה ולאשתאבא ביה בגין דיתקדשון כלהון כחדא וישתכח בהו חדוותא. ר' אבא אמר מקראי קדש זמינין דקדש וכד מהאי זמינין ימן נחלא דנגיד ונפיק. למלכא דזמין בני נשא לסעודתיה אעטר קמייהו מכל זיני מיכלא דעלמא אפתח להו גרבי חמרא שפיר בריחא שפיר למשתייא. דהכי אתחזי. מאן דמזמין. למכלא ולמשתייא זמין. כך מקראי קדש כיון דאינון זמינין לסעודתא דמלכא זמינין אינון לחמרא טב ושפיר דמנטרא (כד&quot;א כי טובים דודיך מיין). וע&quot;ד מקראי קדש כתיב. אשר תקראו אותם במועדם (הכי תנינן) כתיב ואנשי קדש תהיון לי ישראל לתתא אקרון אנשי קדש. כיון דזמינין אינון מקדש דלעילא. אתון אנשי קדש לתתא זמינא להו כדין אתקינו סעודתא וחדו דהא לכו אתחזי בגין דאתון אתקרון אנשי קדש ויהון כלהו &lt;קטע סוף=דף צג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|א}}&lt;קטע התחלה=דף צד א/&gt;זמינין בכל סטרין דקדש לעילא ותתא. 

ד&quot;א אלה מועדי יי' מהו מועדי יי' ר' שמעון אמר מיי' אינון דביה אתקשרו מתתא לעילא ומעילא לתתא כלהו ביה מתקשרן ותמעטרן (ס&quot;א ומתעתדן) (נ&quot;א ומתאחדן) כלהו לאתקשרא קשרא חד בקשרא דמלכא מאי טעמא כמה דמלכא ירית לאבא ולאמא ואחיד בההוא קדש ואתעטר בהו (בגין) כך כל אינון דאחידן ביה במלכא בעיין לאזדמנא בההוא אתר עלאה דאקרי קדש בגין דיתאחדו כלהו כחדא (למלכא) וע&quot;ד מועדי יי' אקרי ולבתר מקראי קדש דהא בהו אתעטר במלכא אשר תקראו אותם במועדם. תרין חולקין אית לישראל בהו אי מסטרא דמלכא חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואתם הדבקים ביי' אלקיכם וגו' כי חלק יי' עמו. ואי מסטרא עלאה דקדש חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואנשי קדש תהיון לי וכתיב קדש ישראל ליי' וע&quot;ד לכו אתחזו לזמנא להו ולתקנא קמייהו חדוותא וסעודתא ולמחדי בהו. ומאן דמזמן לאחרא (ס&quot;א לאורחא) בעי לאחזאה ליה חידו ואנפין נהירין לעטרא (נ&quot;א לנטרא) אורחיה דההוא אושפיזא. למלכא דזמין אושפיזא יקירא אמר לבני היכליה כל שאר יומין הויתון כל חד וחד בביתיה דא עביד עבידתיה ודא אזיל בסחורתיה ודא אזיל בחקליה. בר ההוא יומא דילי דכלכון מתערין (ס&quot;א מתעתדי) בחדוותא דילי השתא זמינית אושפיזא עלאה ויקירא לא בעינא דתשתדלון בעבידתא ולא בסחורתא ולא במדברי אלא כלהו אזדמנו כגוונא דההוא יומא דילי ואתקינו גרמייכו לקבלא לההוא אושפיזא באנפין נהירין בחדוותא בתושבחתא. אתקינו ליה סעודתא יקירא בגין דיהא זמיני דילי בכל סטרין. כך אמר קב&quot;ה לישראל בני כל שאר יומין אתון משתדלי בעבידתא בסחורתא בר ההוא יומא דילי. השתא אושפיזא עלאה ויקירא זמינית אתון קבילו ליה באנפין נהירין זמינו ליה אתקינו ליה סעודתי עלאי פתורי מסדרן כגוונא דההוא יומא דילי. בג&quot;כ תקראו אותם במועדם. ת&quot;ח בשעתא דישראל לתתא חדאן בהני מועדיא ומשבחין שבחא לקב&quot;ה מסדרין פתורי מתקני גרמייהו במאני יקר מלאכי עלאי אמרין מה טיבן דישראל בכך קב&quot;ה אמר אושפיזא עלאה אית לון יומא דא. אמרי ולאו דילך הוא מההוא אתר דאקרי קדש. אמר לון וכי ישראל לאו קדש נינהו ואקרון קדש לון אתחזי לזמנא אושפיזא דילי. חד מסטרא דילי דהא אינון דבקים בי וחד מסטרא דקדש דכתיב קדש ישראל ליי' הואיל וישראל אקרון קדש אושפיזא דלהון הוא ודאי. בגין דזמינו דהאי אושפיזא מקדש הוא דכתיב מקראי קדש. פתחו כלהו ואמרו אשרי העם שככה לו. תלתא אינון זמינין מקדש ולא יותר. חג המצות. וחג השבועות. וחג הסוכות. 

אמר ליה רבי אבא וכי שבת לאו מקדש הוא זמין. אמר ליה לאו בתרי סטרין. חד דהוא ודאי קדש אקרי דכתיב ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם וחד דשבת לאו זמין הוא דהא ירותא דיליה הוא ודאי. ירותא דקדש הוא ירית ולאו זמיני וע&quot;ד כלהון זמינין בקדש ומתקשרן בשבת ומתעטרן ביה. בהאי יומא שביעאה אתעטר ביה. וע&quot;ד שבת לאו זמין הוא. 

לברא דעאל לביתא דאבו ואימיה ואכל ושתי בשעתא דהוא בעי. למלכא דהוה ליה ברא יחידאי חביבא דנפשיה יהב ליה שושבינא לנטרא ליה ולאתחברא בהו אמר מלכא יאות הוא לזמנא לאלין שושבינין דברי ולאחזאה יקרא וחביבותא דילי בהו. זמין לון להני שושבינין. ברא לא אתחזי לזמנא אלא למיעל ולמיכל ולמשתי בביתא דאבוי בשעתא דאיהו בעי. הה&quot;ד מי כמוכה באלים יי' מי כמוכה נאדר בקדש. &lt;קטע סוף=דף צד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צד ב/&gt;נאדר בקדש ודאי כבר דאתתקן (ס&quot;א דאתתקף) באבוי נאדר בקדש ולאו זמין מקדש. 

{{צ|ששת ימים תעשה מלאכה}} - ששת ימים מאי עבידתייהו? אמר ר' יוסי כתיב {{צ|כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ}}, ולא כתיב בששת והא אוקמוה וכל יומא יומא עביד עבידתיה ואקרון יומי מלאכה. א&quot;ר יצחק אי הכי אמאי אקרון {{צ|ששת ימי חול}}, אמאי חול? 

א&quot;ר יוסי השתא אתנהיג עלמא ע&quot;י דשלוחייהו בג&quot;כ יומי חול אקרון. ר' חייא אמר בגין דשרי למעבד בהון עבידתא ובגין דא לא אקרון קדש. ומאן דלאו אקרון קדש - חול אקרון. וע&quot;ד אתקינו חברייא בהבדלה {{צ|בין קדש לחול}}. מאי הבדלה הכא אלא קדש מלה בגרמיה הוא ושארא מניה אתיין. וע&quot;ד אלין לעובדא ואלין לנטרא. ואימתי אשתכח נטירו בהו. כד זמינין מקדש. 

א&quot;ר יהודה חדוותא ונטירותא דיומא דשבתא על כלא הוא ובגין דהאי יומא אתעטר באבא ואמא ואתוסף קדושה על קדושתיה מה דלא אשתכח הכי בשאר יומי דהא הוא קדש ואתעטר בקדש ואוסיף קדושה על קדושתיה. בגין כך האי יומא חדוותא דעלאי ותתאי כלא חדאן ביה. מלי ברכאן בכלהו עלמין. כלהון מניה אתקנו (נ&quot;א אתזנו). בהאי יומא נייחא דעלאי ותתאי. בהאי יומא נייחא דחייביא דגיהנם. 

למלכא דעבד הלולא לבריה יחידאי. אעטר ליה בעטרא עלאה. מני ליה מלכא על כלא. בהאי יומא חדוותא לכלא. חד סנטירא דאתפקד על דינא דבני נשא הוו בידיה גוברין דבעיין קטולא גוברין דבעיין לאלקאה. בגין יקרא דהאי יומא דחדוותא דמלכא שביק דינוי ונטר לחדוותא דמלכא. כך ההוא יומא הלולא דמלכא במטרוניתא, חדוותא דאבא ואמא עליה, חדוותא דעלאין ותתאין. בחדוותא דמלכא כלהו חדאן ולא יצטערון ביה. על דא כתיב {{צ|וקראת לשבת ענג}}. מאי ענג לא אשתכח אלא לעילא באתר דקדש עלאה שארי כד&quot;א אז תתענג על יי' דהאי ענג על יי' הוא, והאי יומא דהוא חלולא דמלכא אתעטר בההוא עטרא דענג הה&quot;ד וקראת לשבת ענג. מה דלא אשתכח הכי בשאר יומין. 

בהאי יומא תלת סעודתאן בעיין בני מלכא לזמנא ולסדרא פתורא בגין יקרא דמלכא כמה דאוקימנא. וכד אזדמן ביה חגא או זמנא לא יסדר ב&quot;נ תרי פתורי בכל סעודתא חד לשבת וחד לאושפיזא בגין דכתיב {{צ|על שלחן המלך תמיד הוא אוכל}}, ספוקא הוא בפתורא דמלכא לההוא אושפיזא דאתייא ליה. וע&quot;ד בעי ב&quot;נ לסדורי פתורא שלימא למלכא והוא יהיב מניה לאושפיזא. 

א&quot;ר אלעזר סעודתא תליתאה דשבת כד אערע ביה אושפיזא שבקין ליה או לא שבקין ליה? אי לא שבקין ליה - אשתכח אושפיזא דחייא מפתורא דמלכא. אי שבקין ליה - אשתכח פגימו בסעודתא דמלכא? 

א&quot;ל ר&quot;ש אבוי למלכא דאיערע ביה אושפיזא ונטל מיכלא מקמיה וסלקא לאושפיזיה. אשתכח אע&quot;ג דמלכא לא אכל עמיה - ממיכלא דמלכא קא אכיל, ומלכא יהיב ליה למיכל, וכל דא בגין דהוא אושפיזיה דמלכא. ובבי רב המנונא סבא לא חיישו לאושפיזא בשעתא דא ולבתר מסדרי פתורא לאושפיזא. 

בהאי יומא מלולא אסיר הה&quot;ד {{צ|ממצוא חפצך ודבר דבר}}, ותנן חפצך כתיב בגין דהאי יומא כל מהימנותא אתקשר ביה. 

אמר ר&quot;א והיך עבידנא דלא לסדרא (ס&quot;א לסלקא) סעודתא דמלכא לאושפיזא דהא ארביסר דחל להיות בשבת סלקא סעודתא דמלכא לפסחא אע&quot;ג דלאו אושפיזיה. א&quot;ל הכי אמינא דאי הוא אושפיזיה (כל ההוא יומא) יכלא לסלקא ליה ואי לאו לא סלקא ליה. ואי נימא די&quot;ד דחל &lt;קטע סוף=דף צד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|א}}&lt;קטע התחלה=דף צה א/&gt;להיות בשבת אתדחייא סעודתא דמלכא מקמי סעודתא דפסחא - שאני פסח דסעודתא דשבת אתדחייא בכמה גוונין. חד בגין מצות ומרורים דבעי ב&quot;נ דישתכח תאיבא. וחד בגין פסח - והא נהמא לא אשתכח מו' שעות ולמעלה, דסדורא דפתורא בלא נהמא לאו הוא סדורא. ואי תימא בחמרא - חמרא שארי בגין דתאיב (ס&quot;א דגביר ס&quot;א דגריר) לבא. אבל מיומי אשתדלנא דלא בטילנא סעודתא דשבת אפילו אינון יומי דאשתכח ביה. בהאי יומא חקל דתפוחין קדישא אתברך ומתברכן עלאין ותתאין והאי יומא קשורא הוא דאורייתא. 

א&quot;ר אבא הכי הוה עביד ר&quot;ש בזמנא דאסתלק סעודתא דשבתא מסדר פתוריה ואשתדל במעשה מרכבה והוה אמר הא סעודתא דמלכא דייתי למיכל גבאי. בגיני כך שבת אשתכח בכלא עדיף מכל זמנין וחגין ואקרי {{צ}}קדש ולא {{צ|מקרא קדש}}. א&quot;ר יהודה כלהו מועדין {{צ|מקראי קדש}} קרינן בהו. אבל נפקי ר&quot;ה ויומא דכפורא דלא אשתכח בהו חדוותא דהא אינון דינא הוו אבל אלין תלתא זמנין מקדש לחדווא לכלא לאשתעשעא בהו בקב&quot;ה הה&quot;ד ושמחתם לפני יי' אלקיכם וכתיב ושמחת לפני יי' אלקיך. בהאי יומא דשבתא אתנשי כל צערא וכל רוגזא וכל דוחקא מכל עלמא בגין דאיהו יומא דהילולא דמלכא דנשמתין אתוספן כגוונא דעלמא דאתי. 

א&quot;ר יצחק לרבי יהודה כתיב זכור את יום השבת לקדשו ותנינן. זכרהו על היין אמאי על היין. א&quot;ל בגין דיין חדוותא דאורייתא. ויינא דאורייתא חדוותא הוא דכלא. והאי יין חדי למלכא והאי יין מעטרא למלכא בעיטרוי הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו. ותנינן בכלא בעייא לאחזאה ב&quot;נ עובדא. דלא אשתכח קדושה אלא ביין כד&quot;א כי טובים דודיך מיין מיין אינון טבאן. נזכירה דודיך מיין. וע&quot;ד קדושה דשבת ביין והא אוקמוה והא אתמר:

ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש וגו'. ר' חייא פתח אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק וגו'. אמרה כנסת ישראל. אני ישנה בגלותא דמצרים דהוו בני שעבודא דקשיו ולבי ער לנטרא להו דלא ישתיצון בגלותא. קול דודי דופק דא קב&quot;ה דאמר ואזכור את בריתי. פתחי לי פתחא כחדודא דמחטא ואנא אפתח לך תרעין עלאין. פתחי לי אחותי דהא פתחא לאעלא לי בך הוא. דלא ייעלון לגבאי בני אלא בך. אנת הוא פתחא לאעלאה לי (בך) אי אנת לא תפתח פתחך הא אנא סגיר דלא ישכחון לי בג&quot;כ פתחי לי פתחי לי ודאי. וע&quot;ד אמר דוד כד בעי לאעלא למלכא אמר פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה. זה השער ליי' דא הוא פתחא ודאי לאעלא למלכא. זה השער ליי' לאשכחא ליה ולאתדבקא ביה. וע&quot;ד פתחי לי אחותי רעיתי שראשי וגו'. בגין לאזדווגא עמך ולמהוי עמך בשלם דעלמין. ת&quot;ח בשעתא דקב&quot;ה הוה קטי לבוכרי דמצראי כל אינון דקטל בפלגות ליליא ואחית דרגין מעילא לתתא. ביה שעתא עאלו ישראל בקיומא דאת קדישא אתגזרו ואשתתפו בכנסת ישראל ואתאחדו בה. כדין ההוא דמא אחזיאו ליה על פתחא. ותרין דמי הוו חד דפסחא וחד דמא דאתגזרו. והוה רשים על פתחא רשימא דמהימנותא חד הכא וחד הכא וחד בינייהו והא אתמר ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף בגין לאחזאה מהימנותא:

ובארבעה (נ&quot;א ובחמשה) עשר. הא אתמר. דהא כדין מבטלין חמץ ושאור ואסתלקו ישראל מרשותא אחרא ואתעקרו מניה ואתאחדו במצה &lt;קטע סוף=דף צה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צה ב/&gt;קשורא קדישא. בתר דאתגזרו עאלו בה עד דאתפרעו ואתגלייא רשימא דלהון וכדין יהב להון קשורא באתר עלאה בקשורא דמהימנותא באתר דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים מן השמים דייקא והא אוקמוה. ת&quot;ח בארביסר (נ&quot;א בחמיסר) ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בשלימו עם שמשא וכתרין תתאין לא משתכחין כל כך בעלמא דהא בחדתותי דסיהרא זינין בישין משתכחין ומתערי לאתפשטא בעלמא ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בנהירו דשמשא בשלימו מתכנשי כלהו לאתר חד וקדושי מלכא אתערו כדין כתיב ליל שמורים הוא ליי' דהא זווגא קדישא אשתכח והוא שמורים בכלא. ר' אחא אמר בגין כך תקונא דכלא (נ&quot;א דכלה) בההוא יומא ובליליא אשתכח ישובא דביתא ווי לאינון דלאו מבני ביתא נינהו כד אתאן לאזדווגא אורייתא (ס&quot;א אריוותא) כחדא ווי לאינון דלא אשתמודען גבייהו. בגין כך ישראל קדישין מתקנין לון ביתא כל ההוא יומא ועל ידייהו עיילי מאן דעיילי ואינון חדאן וזמרן חדווייהו זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי 

א&quot;ר יוסי למה לן לאטרחא כולי האי קרא שלים הוא דהא בהאי ליליא זווגא עלאה קדישא אתער ואשתכח הה&quot;ד הוא הלילה הזה ליי' שמורים מאי שמורים תרי זווגא דסיהרא בשמשא. לכל בני ישראל לדורתם דהא מכאן ולהלאה אתאחדו ואתקשרו בקשורא דשמא קדישא ונפקו מרשותא אחרא בגיני כך בארבעה עשר מתקני גרמייהו ומבערי חמץ מבינייהו ועיילי ברשותא קדישא וכדין מתעטרי חתן וכלה בעטרוי דאימא עלאה ובעי ב&quot;נ לאחזאה גרמיה דאיהו בר חורין. א&quot;ר יוסי הני ארבע כסי דההוא ליליא אמאי א&quot;ר אבא הא אוקמוה חברייא לקביל ד' גאולות אבל שפיר הוא בספרא דרב ייסא סבא דקאמר הואיל וזווגא קדישא אשתכח בהאי ליליא בכל סטרין וזווגא הוא בארבע קשרין דאינון ד' דרגין ולא מתפרשי דא מן דא כד זווגא דא אשתכח ואנן בחדוותא דלהון אתערנא בגין דהא זכינא בהו דמאן דאחיד בדא זכי בכלא. וע&quot;ד אשתני ליליא דא מכל שאר לילוון ובעינן למעבד שמא בכלא ולמחדי בהאי ליליא בגין דחדוותא הוא לעילא ותתא. ועוד אמר דארבא אלין ארבע גאולות קרינן להו. מ&quot;ט. בגין דהאי דרגא בתראה גואל אתקרי המלאך הגואל. ולא אקרי גואל אלא על ידא דדרגא אחרא עלאה דקיימא עלה ונהיר לה. ודא לא אפיק לה נהורא אלא באלין תרין דרגין (ס&quot;א באינון דרגין) דעליה אשתכח דארבע אלין ארבע גאולות נינהו. 

ר' יהודה שאל לר' אבא הא כתיב (ס&quot;א האי דכתיב) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וחדוותא הוא כל שבעה אמאי לא אשתלים הלל כל ז' יומין כמו בסכות דאשתכח ח' יומין הלילא בשלימו דחדוותא כל יומא ויומא. א&quot;ל שפיר קאמרת אבל ידיעא הוא דהא הכא לא אתקשרו ישראל כל כך בכלא כמה דאתקשרו לבתר. בגין כך בהאי ליליא דזווגא אשתכח (בכל אינון דרגין עלאין) וחדוותא דכלא אשתכח וישראל אתקשרו בההוא חדוותא עבידנא שלימו והלילא אשתלים. (אבל באינון דרגין עלאין) לבתר אע&quot;ג דכלהו משתכחי עד כען ישראל לא אתקשרו בהו ולא אתפרעו לאתגלייא רשימא קדישא ולא קבילו אורייתא ולא עאלו כמב דעאלו לבתר. בגין כך בסכות שלימו דכלא אשתכח ביה וחדוותא דכלא יתיר אבל הכא עד כען לא זכו ולא אשתכח שלימו ביה כ&quot;כ אע&quot;ג דאשתכחו כל ז' לאו הוא באתגלייא וישראל עד לא אתקשרו בהו כדקא חזי. וע&quot;ד חדוותא דכלא ושלימו דהלילא בהאי ליליא בגין ההוא חולקא דאתקשרו ביה. מ&quot;ט דכיון דבההוא ליליא זווגא אשתכח כל קשורא דכלא אשתכח בסטרא דזווגא ולא בסטרא דישראל דכד זווגא אשתכח בה משתכחי אלין תרין &lt;קטע סוף=דף צה ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צו|א}}&lt;קטע התחלה=דף צו א/&gt;(ס&quot;א תלת) דרגין דקיימין עלה וכד אלין משתכחי הא כל גופא אשתכח בהו וכדין שלימו דכלא וחדוותא מכלא והלילא אשתלים דהא כדין אתעטרת סיהרא בכלא. אבל לא לבתר דכל יומא ויומא אשתכחי וישראל עד לא זכו בהו הא לאו הלילא שלימא כמו בזמנין אחרנין. א&quot;ל ר' יהודה שפיר הוא והכי הוא ודאי והאי זמנא אחרא שמענא ליה בהאי גוונא ואנשינא מלי. השתא מלה אחרא בעינא למנדע הא חזינא בפסח ז' ובסכות ז' ושלימו דחדוותא ביומא אחרא. בשבועות אמאי לא אשתכחו ביה ז' ימים והא הכא אתחזון יתיר מכלא. פתח ואמר ומי כעמך בישראל גוי אחד בארץ. וכי מאי שנא הכא דאקרון ישראל אחד יתיר מאתר אחרא. אלא כיון דשבחא דישראל אתייא לפרשא קרא לון אחד דהא בכל אתר שבחא דישראל אחד הוא. מאי טעמא בגין דכל קשירו דעלאי ותתאי בהאי אתר דאקרי ישראל אשתכח. (ועוד) דאתקשר במה דלעילא ואתקשר במה דלתתא ואתקשר בכנסת ישראל. וע&quot;ד אקרי כלא אחד ובאתר דא אשתמודעא מהימנותא וקשורא שלימא ויחודא עלאה קדישא. וע&quot;ד יומא דא קשורא דמהימנותא הוא קשורא דכלא וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה אילנא הוא דאקרי אחד וע&quot;ד בגין דאינון מתקשרי באתר דא אקרי הכי ועץ חיים אחד הוא ודאי אקרי בגין דכלא ביה אתקשר ויומא (ס&quot;א ושמא) דיליה אחד ודאי קשורא דכלא ואמצעיתא דכלא הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן בתוך ממש דבמציעות. ואחיד בכל סטרין ואתקשר ביה וע&quot;ד פס וסכות והוא באמצעיתא בגין דאיהו אמצעיתא דכלא ודא הוא שבחא דאורייתא בהאי יומא ולא יתיר שבחא דמהימנותא וקשורא דכלא. אמר ר' יהודה בריך רחמנא דשאילנא וזכינא להני מלי. א&quot;ר יצחק חדוותא ושירתא זמינין ישראל לשבחא לקב&quot;ה כהאי שבחא דמשבחי ישראל בליליא דפסחדא דכ&quot;י אתקדשת בקדושא דמלכא הה&quot;ד השיר יהיה לכם כליל התקדש חג כליל התקדש חג דייקא ברוך יי' לעולם אמן ואמן:

וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה ליי' בשבועותיכם מקרא קדש יהיה לכם וגו' ר&quot;ש פתח אז ירננו עצי היער מלפני יי' כי בא לשפוט את הארץ. זכאה חולקיהון דאינון דמשתדלי באורייתא יממא ולילי דידעין ארחוי דקב&quot;ה ואתאחדן בשמיה (כל יומא) ווי לאינון דלא משתדלי באורייתא דהא לית לון חולקא בשמא קדישא ולא אתאחדן ביה לא בהאי עלמא ולא בעלמא דאתי מאן דזכי בהאי עלמא זכי בעלמא אתי. דהכי תנינן דובב שפתי ישנים אע&quot;ג דאינון בההוא עלמא שפוותייהו מרחשן תמן אורייתא. ת&quot;ח עד השתא אקריבו ישראל תבואת הארץ. תבואת הארץ ודאי ואתעסקו ביה ואתקשרו בההוא קשורא. ואע&quot;ג דדינא אשתכח דינא בשלמא אשתכח ביה (ס&quot;א דעלמא אתנהגא ביה) ואקריבו שעורים בגין דאיהו קדמאה מכל שאר תבואה ומן קדמאה מתקרבא ולא מההוא דמתאחר דהא אחידו קדמאה דישראל אתאחדו ביה בקב&quot;ה הכא הוא. אמר קב&quot;ה אנא יהיבית לכו מן במדברא מההוא אתר דאקרי שמים דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ואתון מקרבין קמאי שעורים ורזא דמלה זאת תורת הקנאת חסר אזהרותא לנשי עלמא דלא ישטון תחות בעליהון. ואי לאו קמח שעורים זמינא לקרבא. וממלה חדא אשתמודע מלה אחרא זכאה חולקיהון דישראל דהא כ&quot;י לא שקרת במלכא קדישא לעלמין כ&quot;י תווה' אשר תשטה אשה תחת אישה בג&quot;כ דינא דהאי אתתא &lt;קטע סוף=דף צו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צו ב/&gt;מאתרהא קא אתייא ומאן הוא אתרהא ההוא דכתיב בה אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה. אשת חיל עטרת בעלה. וההוא קמח שעורים דאייתית ההיא אתתא מנחת קנאת אתקרי חסר כנסת ישראל הכי אקרי וע&quot;ד בפינחס כתיב תחת אשר קנא לאלקיו דקנאה הכא אתאחד דמאן דמשקר בהאי ברית קנאה אתערת עליה ועל דא קנאין פוגעין בו. ת&quot;ח קמח שעורים האי עומר דכיון דהוה מטא לריחין דגרוסות מפיקין מניה עשרון מנופה בי&quot;ג נפה ודא שבע שבתות תמימות לבתר דסלקין שבע שבתות אין אתא מלכא קדישא לאזדווגא בה בכנסת ישראל ואורייתא אתיהיבת וכדין אתעטר מלכא ביחודא שלים ואשתכח אחד לעילא ותתא וכד אתער מלכא קדישא ומטא זמנא דאורייתא כל אינון אילנין דמבקרי אבייהו סלקין שירתא ומאי אמרי. בשעתא דמלקטי להון פתחו ואמרי יי' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה. יי' בהשמים חסדך. וכתיב וכל עצי השדה ימחאו כף:

תו פתח ואמר מזמור שירו ליי' שיר חדש כי נפלאות עשה שיר חדש אקרי בגין כך בהקריבכם מנחה חדשה התם מנחת קנאות הכא מנחה חדשה. חדשה דחדושא דכלא (ס&quot;א דכלה) הכא. קשורא דכלא דעילא ותתא קשורא דמהימנותא ועל דא יעקב שלימא אתעטר בעטורי ואורייתא אתיהיבת. וכד מטון בכורים לגבי כהנא הוה בעי בר נש למימר ולפרשא מלין על ההוא אילנא דארעא דאשתלים כגוונא דלעילא בתריסר תחומין בשבעין ענפין ובעא לאובדא ליה לבן ארמאה דאתפגים עלמא בגיניה וקב&quot;ה שזיב ליה ואתעטר בדינוי (ס&quot;א בבנוי) כמה דאוקימנא בגין ההוא אילנא וכל קשרא דמהימנותא ביה תלייא וע&quot;ד מנחה חדשה אתקרי. מ&quot;ט בגין דחדוותא דעלאי ותתאי הוא וחדוותא דסיהרא ובכל זמנא חדתותי דסיהרא קשרא דמהימנותא הוא וחדוותא דילה (דסיהרא). למלכא דהוו ליה בנין וברתא חדא אתקין סעודתא לכלהו בנין לא אשתכחת ההיא ברתא על פתורא כד אתאת אמרת למלכא מארי לכל אחי זמינת ויהבת לכל חד מאנין ידיען ולי לא יהבת חולקא בינייהו. אמר לה חייך ברתי מנא דילך ישתכח על חד תרין. הא כלא יתנון לך מחולקיהון. אשתכח לבתר בידהא חולקין על חד תרין מכלא.כך כ&quot;י מכלא נטלא חולקין וע&quot;ד אתקרי כלה כלולא. ככלה דכלהו מזמנין לה מאנין וחולקין ותכשיטין כך היא כ&quot;י חדתותי (נ&quot;א חדוותא) דילה בכלא וכלא יהבין לה חולקין ומאנין. 

ת&quot;ח בשעתא דמלכא קדישא ואשתכח בעטרוי חדוותא דכנסת ישראל הוא. וכד אורייתא אתיהיבת אתעטרת כנסת ישראל בעטרין עלאין. ובגין דכל קשרא דמהימנותא אתקשר בהאי אילנא אקרי יום אחד דכתיב והיה יום אחד הוא יודע ליי'. יום אחד ודאי דכנסת ישראל יום אחד בקשורא דלעילא. קשורא דלעילא רישא וגלגלתא ומוחי קשורא אחרא תרין דרועין וגופא דאחידן מחילא דרישא ואוקמא רב המנונא (ס&quot;א בתרין) בתלת קשירין דאבהתא (קשורא אחרא) תרין קיימין (נ&quot;א כוליין דלתתא) דאתמשכו במשח רבות (בקיומא) בתרין דרגין לתרין נחלין לאכנשא זרעא לאפקא בדרגא אחרא בפום אמה. אילנא דא הוא גופא דאמצעיתא דאחיד לכל הני וכלא מתקשרן ביה והוא בהון ועל דא כלא חד ועד אזדווגת ביה מטרוניתא כדין הוא אחדע והא אוקימנא מלי. תא חזי כתיב ביום השמיני עצרת מאן עצרת אלא בההוא אתר דכלא מתקשרן כחדא אקרי עצרת. מאי עצרת (ס&quot;א כנופיא כנישו) כנישו ואי תימא הכא דאקרי עצרת מ&quot;ט אלא בכל אינון יומין יומי סעודתי דענפי אילנא &lt;קטע סוף=דף צו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צז|א}}&lt;קטע התחלה=דף צז א/&gt;הוו ועל דא שבעים פרים אינון. לבתר חדוותא (דגופא) דאילנא ממש וחדוותא דאורייתא ובגיניה הוא יומא חד עצרת חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא ועל דא לית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכנסת ישראל בג&quot;כ עצרת תהיה לכם. לכם ולא לאחרא (ס&quot;א לבתר חדוותא דאילנא ממש ובגיניה הוא יומא חד ולית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכ&quot;י וע&quot;ד כתיב עצרת תהיה לכם. אוף הכי בהאי יומא חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא וכלא אשתכח ביה) דהא בשעתא דמלכא אשתכח כלא אשתכח ביה. ועל דא תנינן בעצרת על פירות האילן והא אוקמוה. בגין כך אחד אקרי. אחד ודאי כמה דאמרן. ת&quot;ח מה כתיב ממושבותיכם תביאולחם תנופה וגו' סלת תהיינה חמץ תאפינה. מאי שנא הכא חמץ (בכנ&quot;י) אלא בגין דכלא אחידן ביה (וכן) באילנא דהא באילנא אחידן ענפין באילנא אחידן עלין קליפין דינין סגיאין בכל סטרין כלא אשתכח ביה. בגין דהאי אילנא מכפר על יצר הרע דהוא בבי מותביה דב&quot;נ. א&quot;ר אלעזר מהאי אילנא אתזנו כל שאר אילנין לתתא והוא אשתרש' על חד נהרא עמיקא דנגיד ונפיק ולא פסקין מימוי לעלמין. עליה כתיב והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ועל דא אקרי אורייתא עץ חיים היא וגו' ומאי ותומכיה מאושר הא אוקמוה אבל ותומכיה מאושר כמה דאת אמר באשרי כי אשרוני בנות:

רבי אבא ורבי חייא הוו אזלי באורחא א&quot;ר חייא כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה. מאי קא מיירי. א&quot;ל הא אוקמוה חברייא אבל ת&quot;ח ישראל כד הוו במצרים הוו ברשותא אחרא והוו אחידן במסאבותא כאתת דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא. בתר דאתגזרו עאלו בחולקא קדישא דאקרי ברית כיון &lt;קטע סוף=דף צז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צז ב/&gt;דאתאחדו ביה פסק מסאבותא מנייהו כדא אתתא כד פסקו מנה דמי מסאבותא בתר דאתפסקו מנה מה כתיב וספרה לה שבעת ימים. אוף הכא כיון דעאלו בחולקא קדישא פסקא מסאבו מנייהו ואמר קב&quot;ה מכאן ולהלאה חושבנא לדכיותא. וספרתם לכם. לכם דייקא כד&quot;א וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה. אוף הכא לכם לעצמכם ולמה בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין ולבתר למיתי לאתחברא ביה במלכא ולקבלא אורייתיה. התם וספרה לה שבעת ימים הכא שבע שבתות אמאי שבע שבתות בגין למזכי לאתדכאה במיין דההוא נהר דנגיד ונפיק ואקרי מים חיים וההוא נהר שבע שבתות נפקו מניה. ועל דא שבע שבתות ודאי בגין למזכי ביה כמה דאתתא דכיו דילה בליליא לאשתמשא בבעלה כך כתיב וברדת הטל על המחנה לילה. על המחנה כתיב ולא כתיב וברדת הטל לילה אלא על המחנה בגין דיורד מההוא נקודה על אינון יומין דאתקריאו מחנה ומתחברת במלכא קדישא ואימתי נחת האי טלא כד קריבו ישראל לטורא דסיני כדין נחת ההוא טלא בשלימו ואדכי ואתפסקת זוהמתן מנייהו ואתחברו ביה במלכא וכ&quot;י וקבילו אורייתא והא אוקימנא. ובההוא זמנא ודאי כל הנחלים הולכים אל הים לאתדכאה ולאסתחאה וכלא אתקשרו (ס&quot;א אתקדשו) ואתחברו ביה במלכא קדישא. ת&quot;ח כל ב&quot;נ דלא מני חושבנא דא אינון שבע שבתות תמימות למזכי לדכיותא דא לא אקרי טהור ולאו בכללא דטהור הוא ולאו הוא כדא למהוי ליה חולקא באורייתא. ומאן דמטי טהור להאי יומא וחושבנא לא אתאביד מניה כד מאטי להאי ליליא לבעי ליה למלעי באורייתא ולאתחברה בה ולנטרא דכיו עלאה דמטי עליה בההוא ליליא ואתדכי. ואוליפנא &lt;קטע סוף=דף צז ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צח|א}}&lt;קטע התחלה=דף צח א/&gt;דאורייתא דבעי ליה למלעי בהאי ליליא אורייתא דבע&quot;פ. בגין דיתדכון (ס&quot;א דיתדבק) כחדא ממבועא דנחלא עמיקא. לבתר בהאי יומא ליתי תורה שבכתב ויתחבר (ס&quot;א בהו) בה וישתכחון כחדא בזווגא חד לעילא. כדין מכריזי עליה ואמרי ואני זאת בריתי אותם אמר יי' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך וגו'. ועל דא חסידי קדמאי לא הוו ניימי בהאי ליליא והוו לעאן באורייתא ואמרי ניתי לאחסנא ירותא קדישא לן ולבנן בתרין עלמין וההוא ליליא כנסת ישראל אתעטרא עלייהו ואתיא לאזדווגא ביה במלכא ותרווייהו מתעטרי על רישייהו דאינון דזכאן להכי. 

ר&quot;ש הכי אמר בשעתא דמתכנשי חברייא בהאי ליליא לגביה ניתי לתקנא תכשיטי כלה בגין דתשתכח למחר בתכשיטהא ותקונהא לגבי מלכא כדקא יאות. זכאה חולקהון דחבריא כד יתבע מלכא למטרוניתא מאן תקין תכשיטהא ואנהיר עטרהא ושוי תקונהא. ולית לך בעלמא מאן דידע לתקנא תכשיטי כלה אלא חברייא זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי. תא חזי חברייא מתקני בהאי ליליא תכשיטהא לכלה ומעטרי לה בעטרהא לגבי מלכא ומאן מתקין ליה למלכא בהאי ליליא לאשתכחא בה בכלה לאזדווגא בה במטרוניתא נהרא קדישא עמיקא דכל נהרין. אימא עלאה הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה וגו'. לבתר דאתקינת ליה למלכא ואעטרת ליה אתיית לדכאה לה למטרוניתא ולאינון דמשתכחי גבה. למלכא דהוה ליה בר יחידאי אתא לזוגא ליה במטרוניתא עלאה מאי עבדת אמיה כל ההוא ליליא עאלת לבי גניזהא אפיקת עטרא עלאה בשבעין &lt;קטע סוף=דף צח א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צח ב/&gt;אבני יקר סחרנהא ואעטרת ליה אפיקת לבושין דמילת ואלבישת ליה ואתקנת ליה בתקוני דמלכין. לבתר עאלת לבי כלה חמאת עולימתהא דקא מתקני עטרהא ולבושהא ותכשיטהא לתקנא לה. אמרה לון הא אתקינת בי טבילה אתר דמיין נבעין וכל ריחין ובוסמין סוחרני אינון מיין לדכאה לכלתי לית כלתי מטרוניתא דברי ועולימתהא ויתדכון בההוא אתר דאתקינת בההוא בי טבילה דמיין נבעין דעמי לבתר תקינו לה בתכשיטהא אלבישו לה לבושהא אעטרו לה בעטרהא. לבתר כד ייתי ברי לאזדווגא במטרוניתא. יתקין היכלא לכלהו וישתכח מדוריה בכו כחדא. כך מלכא קדישא ומטרוניתא וחברייא כהאי גוונאי ואימא עלאה דמתקנת כלא אשתכח דמלכא עלאה ומטרוניתא וחברייא מדוריהון כחדא ולא מתפרשין לעלמין הה&quot;ד יי' מי יגור באהלך וגו'. הולך תמים ופועל צדק. מאן הוא פועל צדק אלא אלין אינון דמתקני למטרוניתא בתשכיטההא בלבושהא בעטרהא. וכל חד פועל צדק אקרי. א&quot;ר חייא אלמלא לא זכינא בעלמא אלא למשמע מלין אלין דיי. זכאה חולקהון דאינון דמשתדלי באורייתא וידעין אורחוי דמלכא קדישא דרעותא דלהון באורייתא עלייהו כתיב כי בי חשק ואפלטהו. וכתיב אחלצהו ואכבדהו:

בחדש השביעי באחד לחדש. רבי יצחק פתח תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה קריב לון לגביה מן כל אומין עכו&quot;ם ואתרעי בהו ומאתר רחיקא קריב לון לגביה הה&quot;ד ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלקי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה דהא מאתר רחיקא אתרעי בהו וקריב לון לגביה וכתיב ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וגו'. הני קראי אית לאסתכלא בהו וכי כל ישראל לא הוו ידעי דא וכ&quot;ש יהושע אלא אורייתא כולה סתים וגלייא כמה דשמא קדישא סתים וגלייא כגין דאורייתא כולה שמא קדישא היא ועל דא איהי סתים וגלייא אי ישראל &lt;קטע סוף=דף צח ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|א}}&lt;קטע התחלה=דף צט א/&gt;ויהושע הוו ידעי אמאי כתיב כה אמר יי'. אלא ודאי סתימא דמלה טיבו סגי עבד קב&quot;ה בישראל דאתרעי בהו באבהתא ועביד לון רתיכא קדישא עלאה ליקריה ואפיק לון מגו נהרא עלאה יקירא קדישא בוצינא דכל בוצינין בגין דיתעטר בהו. הה&quot;ד כה אמר יי' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם הנהר ההוא נהר דאשתמודע ואתידע. מעולם מאי קא בעי הכא אלא לאחזאה חכמתא מעבר הנהר מעולם אלא ההוא נהר עולם אקרי ועל דא בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה טיבו וקשוט דעבד קב&quot;ה לישראל. ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר מאי קא מיירי. אלא אברהם לא אתדבק ביה בההוא נהר כמו יצחק דאתדבק ביה בסטריה לאתתקפא. ת&quot;ח האי נהר אע&quot;ג דלאו איהי דינא. דינין נפקי מסטריה ואתתקפו ביה וכד יצחק אתתקף (בדינוי) בבנוי כדין עלאין ותתאין מתכנפי לדינא וכרסייא דדינא אתתקן ומלכא קדישא יתיב על כורסייא דדינא ודאין עלמא כדין תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו. זכאין אינון ישראל דידעין לסלקא כורסייא דדינא ולתקנא כורסייא דרחמי ובמה בשופר. רבי אבא הוה יתיב קמיה דר&quot;ש א&quot;ל הא זמנין סגיאין שאילנא על האי שופר מאי קא מיירי ועד כאן לא אתישבנא ביה. א&quot;ל ודאי האי הוא ברירא דמלה דישראל בעיין ביומא דינא (נ&quot;א דא) שופר ולא קרן בגין דקרן הא אתידע באן אתר איהו ולאתדבקא דינא לא בעינא. אבל הא תנינן במלין ובעובדא בעינן לאחזאה ולאתערא מלין סתימין. ת&quot;ח כד ההוא שופר עלאה דנהירו דכלא ביה אסתלק ולא נהיר לבנין כדין דינא אתער וכרסוון אתתקנו לבי דינא ודא שופר אילו דיצחק אקרי תוקפיה &lt;קטע סוף=דף צט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צט ב/&gt;דיצחק תושבחתיה דאבהן כד אסתלק ההוא שופר גדול דלא ינקא לבנין כדין יצחק אתתקף ואתתקן לדינא בעלמא. וכד אתער האי שופר וכד בני נשא תייבין מחטאיהון בעיין לנגדא קול שופר מתתא וההוא קלא סליק לעילא כדין אתער שופרא אחרא עלאה ואתער רחמי ואסתלק דינא ובעינן לאחזאה עובדא בשופר לאתערא שופרא אחרא ולאפקא בהאי שופר לתתא אינון קלי לאחזאה דכל אינון קלין דלעילא דכלילן כלהו בההוא שופר עלאה יתערון לנפקא ובהני קלין דלתתא יהבין ישראל חילא (לרחמי מתתא ואתער שופר גדול) לעילא ועל דא בעינן לזמנא שופר ביומא דא ולסדרא קלין לכוונא ביה בגין לאתערא שופר אחרא דביה כלילן קלי לעילא (ולסדרא קלין בשופר). 

סדרא קדמאה קלא נפיק ומתעטר לעילא סליק רקיעין ואתבקע בין טורי רמאי ומטי לגביה דאברהם ושריא ברישיה ואתעטר ואתער הוא ואתקן לכורסייא. ובספרא דאגדתא תנינן בשעתא דההוא קלא קדמאה סליק אתער ואתעטר אברהם ואתקן לכרסייא פקדין עליה (ס&quot;א או&quot;א) אבא. אדהכי סלקא תניינא תקיפא לתברא תוקפי רגיזין. 

ודא סדרא תניינט ההוא קלא תבירא בתוקפוי וכדין סלקא וכל דינין דיתערון (ס&quot;א דאתערען) קמיה אתברו עד דסליק לאתריה דיצחק. כיון דיצחק אתער וחמי לאברהם מתקן לכורסייא לקיימא קמיה כדין אתכפיא ותבר תוקפא קשיא ובהאי בעי מאן דתקע לכוונא לבא ורעותא בגין לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא. הה&quot;ד אשרי העם יודעי תרועה. יודעי ודאי. 

סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ובקע כל אינון רקיעין ורחמי מתערן ומטי ההוא קלא לרישיה דיעקב &lt;קטע סוף=דף צט ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|ק|א}}&lt;קטע התחלה=דף ק א/&gt;ויעקב אתער וחמי לאברהם מתתקן בגיסא אחרא כדין אחידן תרוייהו ביה ביצחק דא מהאי סטרא ודא מהאי סטרא ולא יכלין תוקפוי לנפקא לבר. '''והני תלתא סדרין כלהו סדרא חד'''. 

סדרא אחרא קלא נפיק וסליק ונטיל לאברהם מאתריה ונגיד ליה לתתא לאתר דתוקפיהון דיצחק שריין וקיימן ליה לאברהם בגווייהו. סדרא תניינא נפיק קלא תבירא לא תקיפא כקדמאה. לא דחליש ההוא קלא דתקע אלא דההוא קלא לאו איהו לגבי יצחק בקדמיתא דתמן תוקפא תקיפא שריא אלא לגבי אינון בי דינא דלתתא דאינון רפויין יתיר וכלהו חמאן לאברהם לגבייהו ואתכפיין קמיה. אדהכי סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ואתעטר ברישיה דיעקב ונגיד ליה לתתא לההוא אתר דאינון גבוראן שריין וקאים לקבלייהו אברהם מהאי סטרא ויעקב מהאי סטרא ואינון באמצעיתא כדין אתכפיין כלהו ומשתכחין (ס&quot;א ומשתככי) באתרייהו. '''והני כלהו סדרא אחרא תניינא'''. 

סדרא בתראה דבעיא לסלקא לון לאתרייהו ולישבא (ס&quot;א ולישרא) בינייהו ליצחק כמלקדמין. בגין דהאי בעא לישרא ליה באתריה ולא יפוק בתוקפוי לבר כדין דינין כלהו אתכפיין ורחמין אתערו. 

על דא בעי לכוונא לבא ורעותא בהני קלי ולמחהדר בתיובתא קמי מאריהון. כדין כד ישראל מתקני ומסדרי קלין ברעותא דלבא כדקא יאות בשופרא דא אהדר ההוא שופר עלאה. וכד אהדר מעטרא ליה ליעקב ואתתקן כלא. וכורסייא אחרא רמיו וכדין חידו אשתכח בכלא וקב&quot;ה מרחם על עלמא. זכאה חולקהון דישראל דידעין לנגדא ולאמשכא &lt;קטע סוף=דף ק א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|ק|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ק ב/&gt;למאריהון מדינא לרחמי ולתקנא כלהו עלמין על ידייהו. ת&quot;ח לקביל דא תלתא ספרין פתיחין ביומא דא וכמה דרחמין מתערין ודינין קשיין אתכפיין ועאלין לדוכתייהו כך הוא לתתא כגוונא דלעילא דינין קשיין אתכפין ואתעברו מעלמא ומאן אינון אלין אינון רשעים גמורים דאינון דינין קשיין דאתכפיין ואתעברו מעלמא ועל דא נכתבים ונחתמים וכו'. אמר ר' אבא ודאי דא הוא ברירא דמלה בריך רחמנא דשאילנא ורווחנא בהני מלי. 

אמר ר' יהודה כתיב זכרון תרועה זכרון עבדינן לכוונא לבא ורעותא ישראל עבדין זכרון לתתא במה בעובדא בגין דיתער מלה כההוא גוונא לעילא. אמר ר' אלעזר כתיב בכסה ליום חגנו דאתכסייא ביה סיהרא והיך אתכסייא. אלא כד קיימא עיבא ושמשא לא נהיר כדין סיהרא אתכסייא ולא נהיר ועל דא מקמי עיבא שמשא לא נהיר כ&quot;ש סיהרא דאתכסייא ולא נהירא ועל דא בכסה ליום חגנו בה&quot;א דאתכסייא סיהרא ובמה נהיר כלא בתיובתא ובקל שופרא דכתיב אשרי העם יודעי תרועה כדין יי' באור פניך יהלכון. ת&quot;ח בהאי יומא אתכסייא סיהרא ולא נהיר עד בעשור לחדש דישראל תייבין כלהו בתיובתא שלימתא ואימא עלאה תאבת ונהרת לה והאי יומא נהירו דאימא נטלא ואשתכח חידו בכלא ועל דא כתיב יום הכפורים הוא. יום כפור מבעי ליה מאן יום הכפורים אלא בגין דתרי נהורין נהרין בחד. בוצינא עלאה נהיר לבוצינא תתאה ובהאי יומא מנהורא עלאה נהיר ולא מנהורא דשמשא ובגין כך בכסה ליום חגנו כתיב. 

רבי אבא שלח ליה לר&quot;ש אמר אימתי זווגא דכנסת ישראל במלכא קדישא שלח ליה וגם אמנה ואחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה אתרגיש רבי אבא ארים קליה בכה ואמר ר' ר' בוצינא קדישא ווי ווי לעלמא כד תפוק מניה ווי' לדרא דיהון בעלמא כד תסתלק מנהון וישתארון יתמין מנך. א&quot;ל רבי חייא לר' אבא האי דשלח לקבלך מאי קאמר אמר ודאי לאו זווגא דמלכא במטרוניתא אלא בזמנא דנהרא מאבא עלאה וכד אתנהרא מניה קרינן לה קדש דהא מבי אבא נטלא האי וכדין מזדווגי כחדא בגין דמלכא קדש אקרי דכתיב קדש ישראל ליי' דנטיל מאתר דאקרי קדש. כדין אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי דהא מבי אבא שמא דא ולא מבי אמא ועל דא ותהי לי לאשה לאזדווגא כחדא בזמנא דא ולא בזמנא אחרא דזמנא דנטלא מבי אבא ולא בזמנא דנטלא מבי אימא ויום הכפורים אוכח דתשמיש המטה אסור בגין דזווגא לא אשתכח דהא מבי אימא נטלא ולא מבי אבא. א&quot;ר חייא ודאי זכאה דרא דר&quot;ש שארי בגויה זכאין אינון דקיימין קמיה כל יומא. 

א&quot;ר אבא בראש השנה נברא אדם וקאים בדינא קמי מאריה ותב &lt;קטע סוף=דף ק ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קא|א}}&lt;קטע התחלה=דף קא א/&gt;בתיובתא וקביל ליה קודשא בריך הוא. אמר ליה אדם אנת תהא סימנא לבניך לדרי דרין בהאי יומא קיימין בדינא ואי יתובון אנא אקבל לון ואיקום מכורסייא דדינא ואתקיים על כורסייא דרחמי וארחם עלייהו. ודוד אמר אהבתי כי ישמע יי' את קולי תחנוני ועל דא כתיב כי עמך הסליחה למען תורא. וכתיב כי עמך מקור חיים באורך נראה אור:

אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם רבי חייא פתח לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. לדוד משכיל הא תנינן בעשרה זיני זמרא אתקרי (נ&quot;א אתתקן) ספר תהלים. בנצוח. בנגון. במשכיל. במכתם. במזמור. בשיר. באשרי. בתפלה. בהודאה. בהללויה. ועלאה מכלהו הללויה והא אוקמוה. הכא משכיל אתריה ידיע מהו משכיל מייא דאחכימו לאינון דשתו להו ההוא אתר (ס&quot;א דמשתדלין בההוא אתר) דאקרי משכיל כד&quot;א משכיל על דבר ימצא טוב. ובגין דאקרי הכי תליא ביה סליחה חירו דחירין הה&quot;ד אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. מאי כסוי חטאה הא אוקמוה דהוא כסוי מב&quot;נ ההוא חטאה דחב לקב&quot;ה ואודי קמי קב&quot;ה אבל (ס&quot;א כסוי חטאה) ת&quot;ח כד ב&quot;נ חטי וחב זמנא חדא ותרין ותלתא ולא אהדר ביה הא חובוי באתגלייא אינון ומפרסמי לון לעילא ומפרסמי לון לתתא וכרוזי אזלין קמיה ומכרזי אסתלקו מסחרניה דפלנייא נזיף הוא ממאריה נזיף הוא לעילא נזיף הוא לתתא ווי ליה דפגים דיוקנא דמאריה ווי ליה דלא חייש ליקרא רמאריה קב&quot;ה גלי חוביה לעילא הדא הוא דכתיב יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. וכד בר נש אזיל בארחא דאמריה ואשתדל בפולחניה ואזדמן ליה חטאה חד כלא מכסין עלוי' עלאין ותתאין דא אקרי כסוי חטאה. 

א&quot;ל ר' אבא עד כען לא מטית לעקרא דמלה ושפיר קאמרת. והאי דקאמרו חברייא שפיר. אבל אי הכי מכוסה חטאה מבעי ליה מהו כסוי חטאה. אלא תרי מלי דחכמתא אית ביה ותרוייהו הכי. חד כמה דתנינן דעובדין טבין דבר נש עביד בהאי עלמא עבדין ליה בההוא עלמא לבושא יקירא עלאה לאתלבשא בהו. וכד בר נש אתקין עובדין טבין וגברין עליה עובדין בישין ואשגח ביה קב&quot;ה ועובדוי בישין סגיאין ואיהו רשע דאשתכח חטאה קמי מאריה ותוהא על אינון טבאן דעבד בקדמיתא הא אתאביד הוא מכלא מהאי עלמא ומעלמא דאתי. מה עביד קב&quot;ה מאינון טבאן דעביד האי חטאה בקדמיתא. אלא קב&quot;ה אף על גב דההוא רשע חטאה אתעביד. אינון טבאן וזכיין לא אתאבידו אית צדיק דאזיל בארחוי דמלכא עלאה ואתקין לבושוי מעובדוי ועד לא אשלים לבושוי אסתלק. קב&quot;ה אשלים ליה מאינון עובדין דעבד (ס&quot;א דאביד) האי רשע חטאה ואשלים לבושוי לאתתקנא בהו בההוא עלמא הה&quot;ד יכין וצדיק ילבש ההוא חטאה אתקין וצדיק אתחפי ממה דאיהו תקין הה&quot;ד כסוי חטאה (כסוי הוא מידא דחטאה אתחפי מחטאה) וע&quot;ד לא כתיב מכוסה אלא כסוי. וחד. דאתחפי ההוא חטאה דהאי זכאה באינון דאקרון מצולות ים דהא מאן דנפיל במצולות ים לא אשתכח לעלמין בגין דמיין חפין עלייהו (מאן מצולות ים) כד&quot;א ותשליך &lt;קטע סוף=דף קא א/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קא ב/&gt;במצולות ים כל חטאתם. מאן מצולות ים אלא רזא יקירא הוא והא (ס&quot;א אוקמוה ר&quot;ש אמר) אוקמיה ר&quot;ש ואמר כל אינון דאתו מסטרא תקיפא ואתאחדו בזינין בישין בכתרין תתאין כגון עזאזל ביומא דכפורי דא אקרי מצולות ים כזפטא דכספא כד בחנין ליה בנורא הה&quot;ד הגו סיגים מכסף כך האי מאינון מצולות ים הוא ומצולות ים אקרי מצולות מההוא ים קדישא מצולות זוהמא דכספא ועל דא כל אינון חטאין דישראל שדיין לגויה (ס&quot;א לגביה) והוא קביל לון וישתאבון בגויה. מ&quot;ט בגין דאיהו חטאה אקרי מאי חטאה גרעונא וע&quot;ד הוא גרעונא דכלא ונטל גרעונא דגופא ודנפשא. בהאי יומא נחית האי מצולות ים זוהמא (דכספא) דנפשא ונטיל זוהמא דגופא. מאן היא זוהמא דגופא דא אינון חובין דאתעבידו על ידי דיצר הרע דאקרי מזוהם מנוול. אמר ר' יוסי תנן ונתן אהרן על שני השעירים גורלות אי הכי יקרא הוא דעזאזל חמיתון עבדא דשדי עדבין במאיה ארחיה דעלמא לא נטל אלא מה דיהיב ליה מאריה. אבל בגין דסמאל זמין האי יומא בדלטורא ובגין דלא יהא ליה פטרא (ס&quot;א בהאי עדבא הוא סלקא ביה) יהבין ליה חולקא בהאי. והאי עדבא מגרמיה הוא דסליק ביה דאמר ר' יהודה א&quot;ר יצחק מלה עלאה אשכחנא בעדבא. עדבא דיהושע כתיב ביה על פי הגורל. ע&quot;פ הגורל וואי דאיהו אמר דא חולקא דיהודה דא דבנימין וכו' וכן כלהו אוף הכא כיון דכהנא שוי ידוי אינון עדבין מדלגי וסלקין בידא דכהנא (נ&quot;א דסלקין עדבין בידא דכהנא אינון מדלגי מן ידוי) ושארן באתרייהו הה&quot;ד והשעיר אשר עלה עליו הגורל עלה עליו ודאי. ולא דא בלחודוי אלא בכל זמנא דדלטורא זמין ואתיהיב ליה רשותא בעינן לשואה לקבליה במה דיתעסק ושביק לון לישראל בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא הה&quot;ד ויאמר יי' אל השטן מאין תבא והא תנינן משוט בארץ מאי הוא אלא האי הוא דלטורא רבא מקטרגא דישראל והא אתערו חברייא (דודאי) בההיא שעתא דהוו זמינין ישראל למעבר ימא ולאתפרעא ממצראי אמר אנא אעברנא בארעא קדישא וחמינא דלא אתחזון אלין למיעל בגוה א אנת דאין דינא דינייהו הכא ממצראי מה שניין אלין מאלין או ימותון כלהו כחדא או יהדרון כלהו למצרים ולאו אנת הוא דאמרת ועבדום וענו אותם ת' שנה והא לא סליקו מחושבנא אלא רד&quot;ו ולא יתיר. אמר קב&quot;ה מה אעביד אשתדלותא בעייא הכא לאייתאה לקרבא לקבליה יהיבנא ליה במה דיתעסק וישבוק בהו לבני והא אשתכח במאן דיתעסק מיד אמר ליה השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמהו בארץ. מיד פלג ליה דלטורא במלין ויען השטן את יי' ויאמר החנם ירא איוב אלקים. לרעיא דבעי לאעברא עאניה בחד נהרא אעבר זאבא לקטרגא ליה בעאניה רעיא הוה חכים אמר מאי אעביד דבעוד דאנא אעבר לטלייא יקטרג הוא בעאני זקיף עינוי וחמי בין עאוא חד תיישא מאלין תיישי ברא דהוה רב ותקיף אמר אשדי דא לקבליה ובעוד דמקטרגי דא בדא אעבר לכל עאנא וישתזבון מניה. כך קב&quot;ה אמר ודאי הא תיישא חד רב ותקיף ואלים אשדי לקבליה ובעוד דהוא ישתדל ביה יעברון בני ולא ישתכח קטיגורא לגבייהו. מיד ויאמר יי' אל השטן השמת לבך עד דקב&quot;ה זווג להו כחדא דכתיב הנו בידך. בעוד דהוא אשתדל ביה שביק לון לישראל ולא אשתכח קטיגורא לגבייהו. אוף הכי בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא ובעינא לשדרא לקבליה במה דיתעסק (כגוונא דיליה) ובעוד דאיהו אשתדל ביה שביק לון לישראל ומתלא אמרא לזלזולא דבי מלכא הב ליה זעיר חמרא וישבחך קמי מלכא ואי לאו יימא למלכא מלה בישא. לזמנין נטלין לה לההיא מלה עלאי דבי מלכא ומלכא עביר דינא בגיניה.&lt;קטע סוף=דף קא ב/&gt; {{ממ זהר משולב|ג|קב|א}}&lt;קטע התחלה=דף קב א/&gt;ר' יצחק אמר לשטייא דקאים קמי מלכא הב ליה חמרא ולבתר אימא ליה ואחזי ליה כל אינון טעוון דעבדת וכל אינון בישין והוא ייתי וישבחך ויימא דלא ישתכח בעלמא כוותך אוף הכא הא קאים דלטורא תדיר קמי מלכא. ישראל יהבין ליה האי דורון ובהאי דורון פתקא לכל בישין ולכל טעוון ולכל חובין דעבדו ישראל והוא אתי ומשבח להו לישראל ואתעביד סניגורא עלייהו וקב&quot;ה אהדר כלא לרישא דבישי דעמיה בגין דכתיב כי גחלים אתה חותה על ראשו. א&quot;ר יוסי ווי לון לעמא דעשו בשעתא דהאי שעיר משדרי לההוא דלטורא ממנא דעלייהו דבגיניה אתי לשבחא לון לישראל וקב&quot;ה אהדר כל אינון חובין לרישא דעמיה בגין דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. א&quot;ר יהודה אלמלי הוו ידעי עכו&quot;ם מהאי שעיר לא שבקין לון לישראל יומא חד בעלמא. ת&quot;ח כל ההוא יומא משתדל איהו בההוא שעיר ובגין כך קב&quot;ה מכפר להו ישראל ודכי לון מכלא ולא אשתכח קטגוריא קמיה לבתר הוא אתי ומשבח להו לישראל וכדין שאיל ליה כד&quot;א ויאמר יי' אל השטן מאין תבא אתיב בתושבחתייהו דישראל וקטיגורא אתעביד סניגורא ואזיל ליה. כדין קב&quot;ה אמר לשבעין שרין דחסרין כורסייא חמיתון האי דלטורא היאך קאים על בני תדיר (אסתכמו) הא חדא דאשתכח (ס&quot;א אשתדר) גביה בפתקא דכל חובייהו וכל טעותייהו וכל מה דחטו וחבו קמאי והוא קביל לון כדין אסתכמו כלהו דיהדרון אינון חובין על עמיה. רבי אבא אמר כל אינון חובין וחטאין מתדבקין ביה כמה דכתיב ותשליך במצולות ים כל חטאתם ולבתר כלהו מתהדרן ברישיהון דעמיה הה&quot;ד ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה. בהאי יומא מתעטר כהנא בעטרין עלאין והוא קאים בין עלאי ותתאי ומכפר עליה ועל ביתיה ועל כהני ועל מקדשא ועל ישראל כלהו. תאנא בשעתא דעאל בדמא דכפר מכוין ברישא דמהימנותא ואדי באצבעיה כמה דכתיב והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת והיך עביד בסים בקפטא (ס&quot;א בקטפא) דאצבעא ואדי כמצ&quot;יף בטיצפין דאצבעא לסטרי קפתורא (ס&quot;א קטעורא) (ס&quot;א כפורתא) אדי ואתכוון ושארי לממני אחת. אחת ואחת אחת בלחודהא אחת דכליל כלא. אחת שבחא דכלא, אחת דכלא אהדרן לקבלה אחת רישא דכלא לבתר אחת ואחת דאינון שריין כחדא ברעותא באחוותא ולא מתפרשין לעלמין. בתר דמטא להאי ואחת דהיא אימא דכלא מכאן שארי לממני בזווגא ומני ואמר אחת ושתים. אחת ושלש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע. בגין לאמשכא ולנגדא להאי אחת דהיא אימא (ימא) עלאה בדרגין ידיען לכתרא (ס&quot;א לנהרא לאימא) דאימא תתאה ולאמשכא נהרין עמיקין מאתרייהו לכנסת ישראל. וע&quot;ד יומא דא תרין נהורין נהרין כחדא אימא עלאה נהרא לאימא תתאה וע&quot;ד כתיב יום הכפורים כמא דאתמר. א&quot;ר יצחק קפטרא חדא קשירא ברגלוי דכהנא בשעתא דהוה עאל דאי ימות התם יפקוהו מלבר ובמה ידעי בההוא זהוריתא אתידע ואשתמודע כד לא יהפך גווני. בההוא שעתא אשתמודע דכהנא אשתכח לגו בחטאה ואי יפוק בשלם בזהוריתא אתידע ואשתמודע דיהפך גווני לחוור כדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. ואי לאו כלהו אשתכחו בצערא והיו ידעי כלא דלא אתקבלו צלותהון. א&quot;ר יהודה כיון דהוה עאל וטמטם עינוי דלא לאסתכלא במה דלא אצטריך והוה שמע קל גדפי כרובייא מזמרי ומשבחי. הוה ידע כהנא דכלא הוה בחדוה ויפוק בשלם ועם כל דא בצלותיה הוה ידע דמלין נפקין בחדוותא ומתקבלן ומתברכן כדקא יאות וכדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. &lt;קטע סוף=דף קב א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קב ב/&gt;רבי אלעזר שאל לרבי שמעון אבוי א&quot;ל האי יומא אמאי הוא בהאי אתר תלי ולא בדרגא אחרא דיאות הוא למהוי בדרגא דמלכא שארי יתיר מכלא.{{ררר}} א&quot;ל ר&quot;ש אלעזר ברי הכי הוא ודאי ויאות שאלת. ת&quot;ח מלכא קדישא שביק היכליה וביתיה בידא דמטרוניתא ושבק לבנוי עמה בגין לדברא לון ולאלקאה לון ולמשרי בגוויה דאי זכאן מטרוניתא עאלת בחדוותא ביקרא לגבי מלכא. ואי לא זכאן היא ואינון אתהדרו בגלותא והא אוקימנא כמה דכתיב &quot;משדד אב יבריח אם&quot; וכתיב &quot;ובפשעכם שלחה אמכם&quot;. וע&quot;ד אית יומא חד בשתא לאשגחא בהו ולעיינא בהו. וכד אזדמן האי יומא אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמן לקבליה לאסתכלא בהו בישראל וישראל אזדרזו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדן אזדמן להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא. 

בני מלכא בנהא דאתפקדן בידהא כלהו זכאין כלהו בלא חטאן בלא חובין כדין אזדווגת (ס&quot;א וכד אזדמן האי יומא וישראל אזדמנו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדין אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמנת לקבלה לאסתכלא בהו בישראל וחמאת בני מלכא בנהא (נ&quot;א ברה) דאתפקדון בידהא דמטרוניתא כלהו זכאין כלהו בלא חטאין בלא חובין כדין אזמינת להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא כדין מטרוניתא עאלת) לגבי מלכא בנהירו בחדווה בשלימו ברעותא דהא רביאת בנין למלכא עלאה כדקא יאות. וכד האי יומא לא אשתכחו כדקא יאות ווי לון ווי לשלוחיהון ווי דהא מטרוניתא אתרחקת מן מלכא ואמא עלאה אסתלקת ולא נפיק מנה חירו לעלמין. 

זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אוליף לון אורחוי בגין לאשתזבא מן דינא וישתכחון זכאין קמיה הה&quot;ד כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. וכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאתיכם וגו'. ובחמשה עשר יום לחדש השביעי וגו'. 


ר' יוסי שאל לר' אבא א&quot;ל הני חמשה עשר יום מאי קא מיירי. א&quot;ל ודאי רזא יקירא הוא. ת&quot;ח בין לעילא בין לתתא כל חד וחד בארחיה נטלא ובארחיה יתבא ובארחיה אתער ועביד מאי דעביד. האי עשיר מכנסת ישראל אינון. ויומא עשיראה בעשיראה קיימא. ועל דא בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית וגו' והאי יומא הוא דילה וחמשה יומין אחרנין דמלכא הוא. ההוא יומא דאתי עלה דהא חמישאה ביה יתיב מלכא בתרעא. ובכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא. חמשה עלייהו דמלכא הוא ההוא יומא דאתי עלה בגין כך חמשה יומין מירחא לאורייתא. 

ואי תימא שביעאה בזמנא דתרין אבהן משתכחי ביה דהא מלכא בהו וכדין מתעטר בכלא וחד מלה שביעאה וחמישאה. ת&quot;ח חמישאה דיליה הוא ודאי כמה דאתמר וכדין נהיר אבא לאמא ואתנהירו מנה חמשין תרעין לאנהרא לחמישאה. ואי תימא שביעאה בגין דמלכא בשלימו דאבהן ועטרה ירית משביעאה כמה דכתיב צאינה וראינה בנות ציון וע&quot;ד בשביעאה הוא יומא דמעטרא מלכא בעטרוי וכדין ירית מלכא לאבא ואמא דמזדווגין כחדא. ועל דא כלא בחד תלייא:

ובחמשה עשר יום. רבי יהודה פתח וישמע הכנעני מלך ערד. תנינן ג' מתנן עלאין אזדמנו להו לישראל ע&quot;י תלתא אהין משה אהרן ומרים. מן בזכות משה. ענני כבוד בזכות אהרן. באר בזכות מרים. וכלהו אחידן לעילא. מן בזכות משה דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים &lt;קטע סוף=דף קב ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קג|א}}&lt;קטע התחלה=דף קג א/&gt;מן השמים (דייקא) דא משה. ענני כבוד בזכות אהרן דכתיב אשר עין בעין (אהרן) נראה אתה יי' וגו' וכתיב וכסה ענן הקטרת. מה להלן שבעה אף כאן נמי שבעה דהא בקטרת שבעה עננין מתקשרן כחדא (ועוד) ואהרון רישא לכל שבעה עננין הוא והוא קשיר לשית אחרנין ביה בכל יומא. באר בזכות מרים דהא היא ודאי באר אתקרי. ובספרא דאגדתא ותתצב אחותו מרחוק לדעה וגו'. דא הוא באר מים חיים וכלא קשורא חד. מתה מרים אסתלק באר דכתיב ולא היה מים לעדה ובההיא שעתא בעאת באר אחרא לאסתלקא דהוה שכיח עמהון דישראל. כד חמאת שתא עננין דהוו קשירין עלה אתקשרת היא בהו. מית אהרן אסתלקו אינון עננין ואסתלק עננא דבירא עמהון אתא משה אהדר להו הה&quot;ד עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם. לקחת מתנות ודאי. אינון מתנות דהוו בקדמיתא. באר ועננין. באר דא באר דיצחק. עננים אלין עננים דאהרן. א&quot;ר יצחק מפני מה זכה אהרן לדא בגין דאיהו קשיר בעננים (נ&quot;א רישא לעננים) והוא אקשיר כל יומא ויומא לכלהו כחדא דמתברכאן כלהו על ידוי. ת&quot;ח על כל חסד דעבד קב&quot;ה בישראל קשיר עמהון ז' ענני יקירן וקשיר להו בכנסת ישראל דהא עננא דילה אתקשר בשיתא אחרנין ובכלהו שבעה אזלו ישראל במדברא. מ&quot;ט בגין דכלהו קשרא דמהימנותא נינהו ועל דא בסכות תשבו שבעת ימים. מאי קא מיירי בגין דכתיב בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי ובעי ב&quot;נ לאחזאה גרמיה דיתיב תחות צלא דמהימנותא. תא חזי כל אינון שנין דקאים אהרן הוו ישראל בצלא דמהימנותא תחות אלין עננין. בתר דמית אהרן אסתלק עננא חד דהוא ימינא דכלא וכד האי אסתלק אסתלקו כל שאר עמיה (נ&quot;א עננין) ואתחזיאו כלהו בגריעותא והא אוקמוה דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן. אל תקרי ויראו אלא וייראו מיד וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים. שמע דאסתלקו אינון עננים ומית תיירא רברבא דכל אינון עננים אתקשרו ביה. אמר רבי יצחק הכנעני מלך ערד יושב הנגב ודאי. וכד אתו אינון מאללין דשדר משה אמרו עמלק יושב בארץ הנגב בגין לתברא לבייהו דהא בעמלק אתבר חיליהון בקדמיתא. אמר רבי אבא וישמע הכנעני מאי קא מיירי הכא בתר דאסתלקו אינון עננים אלא כנען כתיב ביה ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. הכא אוליפנא מאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אתחזי למהוי עבד לעבדי עבדין הה&quot;ד וילחם בישראל וישב ממנו שבי הוא נטל עבדין מישראל לגרמיה ועל דא כתיב כל האזרח בישראל ישבו בסכות כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסכות תחות צלא דמהימנותא. ומאן דליתיה מגזעא ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפוק גרמיה מתחות צלא דמהימנותא. כתיב כנען בידו מאזני מרמה דא אליעזר עבד אברהם. ות&quot;ח כתיב ארור כנען. ובגין דזכה כנען דא לשמשא לאברהם כיון דשמש לאברהם יתיב תחות צלא דמהימנותא זכה למיפק מההוא לטייא ולא עוד אלא דכתיב ביה ברכה דכתיב ויאמר בא ברוך יי'. מאי קא מיירי. דכל מאן דיתיב תחות צלא דמהימנותא אחסין חירו ליה ולבנוי לעלמין ואתברך ברכתא עלאה ומאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אחסין גלותא ליה ולבנוי דכתיב וילחם בישראל וישב ממנו שבי: &lt;קטע סוף=דף קג א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קג ב/&gt;בסכות תשבו חסר ודא עננא חד דכלהו קשירין ביה דכתיב כי ענן יי' עליהם יומם. וכתיב ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם דא הוא עננא דאהרן דאקרי יומם דכתיב יומם יצוה יי' חסדו עננא חד נטיל עמיה חמש אחרנין ואינון שית. ועננא אחרא דכתיב ובעמוד אש לילה דא נהרא להו לישראל מנהירו דאינון שית:

רבי אלעזר פתח (ואמר) כה אמר יי' זכרתי לך חסד נעוריך וגו'. האי קרא על כ&quot;י אתמר בשעתא דהות אזלא במדברא עמהון דישראל. זכרתי לך חסד דא עננא דאהרן דנטלא בחמש אחרנין דאתקשרו עלך ונהירו עלך. אהבת כלולותיך דאשתכללו לך (ס&quot;א וכלהו אשתכללו בך) ואעטרו לך ואתקינו לך ככלה דתעדי תכשיטהא וכ&quot;כ למה. בגין לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ת&quot;ח בשעתא דב&quot;נ יתיב במדורא דא צלא דמהימנותא שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא ואברהם וחמשא צדיקייא אחרנין שויין מדוריהון עמיה. אמר ר' אבא אברהם וחמשא צדיקייא ודוד מלכא שוין מדוריהון עמיה הה&quot;ד בסכות תשבו שבעת ימים. שבעת ימים כתיב ולא בשבעת ימים. כגוונא דא כתיב כי ששת ימים עשה יי' את השמים וגו'. ובעי ב&quot;נ למחדי בכל יומא ויומא באנפין נהירין באושפיזין אלין דשריין עמיה. ואמר רבי אבא כתיב בסכות תשבו שבעת ימים לבתר ישבו בסכות בקדמיתא תשבו ולבתר ישבו. אלא קדמאה לאושפיזי. תניינא לבני עלמא. קדמאה לאושפיזי כי הא דרב המנונא סבא כד הוה עייל לסוכה הוה חדי וקאים על פתחא דסוכה מלגאו ואמר נזמן לאושפיזין מסדר (נ&quot;א נסדר) פתורא וקאים על רגלוהי ומברך ואומר בסכות תשבו שבעת ימים. תיבו אושפיזין עלאין תיבו. תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו. ארים (ס&quot;א אסחי) ידוי וחדי ואמר זכאה חולקנא זכאה חולקהון דישראל דכתיב כי חלק יי' עמו וגו' והוה יתיב. תניינא לבני עלמא. דמאן &lt;קטע סוף=דף קג ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קד|א}}&lt;קטע התחלה=דף קד א/&gt;דאית ליה חולקא בעמא ובארעא קדישא יתיב בצלא דמהימנותא לקבלא אושפיזין למחדי בהאי עלמא ובעלמא דאתי. ובעי למחדי למסכני מ&quot;ט בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין דמסכני הוא. וההוא דיתיב בצלא דא דמהימנותא וזמין אושפיזין אלין עלאין אושפיזי מהימנותא ולא יהיב לון חולקהון כלהו קיימי מניה ואמרי אל תלחם את לחם רע עין וגו' אשתכח דההוא פתורא דתקין דיליה הוא ולאו דקב&quot;ה עליה כתיב וזריתי פרש על פניכם וגו' פרש חגיכם ולא חגי. ווי ליה לההוא בר נש בשעתא דאלין אושפיזי מהימנותא קיימי מפתוריה. ואמר ר' אבא אברהם כל יומוי הוה קאים בפרשת אורחין לזמנא אושפיזין ולתקנא לון פתורי. השתא דמזמנין ליה ולכלהו צדיקייא ולדוד מלכא ולא יהבין לון חולקהון אברהם קאים מפתורא וקרי סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וכלהו סלקין אבתריה. יצחק אמר ובטן רשעים תחסר. יעקב אמר פתך אכלת תקיאנה ושאר כל צדיקייא אמרי כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. דוד מלכא אמר (חסר כאן) ואשלים דינוי דכתיב ויהי כעשרת הימים ויגוף יי' את נבל וימת. מאי קא מיירי בגין דדוד שאל לנבל ואתעביד ליה אושפיזא ולא בעא. ודא זמין ליה ולא יהב ליה חולקא. ובאינון עשרה יומין דדוד מלכא דאין עלמא אתדן עליה ההוא ב&quot;נ דאשלים ליה ביש יתיר מנבל. א&quot;ר אלעזר (בג&quot;כ) אורייתא לא אטרח עליה דב&quot;נ יתיר אלא כמה דיכיל דכתיב איש כמתנת ידו וגו'. ולא לימא איניש אכול ואשבע וארווי בקדמיתא ומה דישתאר אתן למסכני אלא רישא דכלא דאושפיזין הוא ואי חדי לאושפיזין ורוי לון קב&quot;ה חדי עמיה ואברהם קרי עליה אז תתענג על יי'. ויצחק קארי עליה כל כלי יוצר עליך לא יוצלח. אר&quot;ש האי דוד מלכא א&quot;ל בגין דכל זיינין דמלכא וקרבין דמלכא בידוי דדוד אתפקדו. אבל יצחק קאמר גבור בארץ יהיה זרעו וגו'. הון ועושר בביתו וגו'. יעקב אמר אז יבקע כשחר אורך וגו' שאר צדיקייא אמרי ונחך יי' תמיד והשביע וגו'. דוד מלכא אמר כל כלי יוצר עליך לא יוצלח דהא הוא על כל זיני עלמא אתפקד זכאה חולקיה דב&quot;נ דזכי לכל האי. זכאה חולקהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ועמך כלם צדיקים וגו':

ולקחתם לכם ביום הראשון וגו'. ר&quot;ש פתח כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. כל הנקרא בשמי דא אדם דקב&quot;ה ברא ליה בשמיה (נ&quot;א בדיוקניה) דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו וקרא ליה בשמיה בשעתא דאפיק קשוט ודינא בעלמא ואקרי אלקים דכתיב אלקים לא תקלל. קרא ליה בשמיה דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו ושפיר. הא אוקימנא דכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו בשעתא דזווגא אתמר. וכך הוא בזווגא דתרווייהו בצלם ודמות ואדם מדכר ונוקבא נפק. ויברא אלקים את האדם בצלמו. בספרא דשלמה מלכא אשכחנא דבשעתא דזווגא &lt;קטע סוף=דף קד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קד ב/&gt;אשתכח לתתא שדר קב&quot;ה חד דיוקנא כפרצופא דב&quot;נ. רשימא חקיקא בצולמא וקיימא על ההוא זווגא ואלמלי אתיהיב רשו לעינא למחזי חמי ב&quot;נ על רישיה חד צולמא רשימא כפרצופא דב&quot;נ ובההוא צולמא אתברי ב&quot;נ ועד דקיימא (ס&quot;א ועד לא קיימא) ההוא צולמא דשדר ליה מארים על רישיה וישתכח תמן לא אתברי ב&quot;נ הה&quot;ד ויברא אלקים את האדם בצלמו ההוא צלם אזדמן לקבליה עד דנפיק לעלמא. כד נפק. בההוא צלם אתרבי בההוא צלם אזיל הה&quot;ד אך בצלם יתהלך איש. והאי צלם איהו מלעילא. בשעתא דאינון רוחין נפקין מאתרייהו כל רוחא ורוחא אתתקן קמי מלכא קדישא בתקוני יקר בפרצופא דקאים בהאי עלמא. ומההוא דיוקנא תקונא יקר נפיק האי צלם. ודא תליתאה לרוחא ואקדימת בהאי עלמא שעתא דזווגא אשתכח ולית לך זווגא בעלמא דלא אשתכח צלם בגווייהו. אבל ישראל קדישין האי צלם קדישא ומאתר קדישא אשתכח בגווייהו. ולעכו&quot;ם צלם מאינון זינין בישין מסטרא דמסאבותא אשתכח בגווייהו. וע&quot;ד לא ליבעי לאיניש לאתערבא צולמא דיליה בצולמי דעובדי כו&quot;ם בגין דהאי קדישא והאי מסאבא:

תא חזי מה בין ישראל לעמין עובדי כו&quot;ם וכו' עד דמלכא דזמין אושפיזון. זה המאמר כתיב בפ' ויחי יעקב דף רכ ע&quot;א שורה ראשונה (ושייך כאן) ואלו החלופים מצאתי בין כתוב בהעתק לבין הכתוב שם. שורה כ&quot;ג במקום עלמין מצאתי צולמים. שורה כ&quot;ה במקום יעדי דיני גריע'. שורה כ&quot;ו במקום ידיה מצאתי דינא. שורה ל&quot;א מי יתן ערב ודא כד נהרא סיהרא וליליא אתתקן בנהורא. שורה ל&quot;ה עובדין. מצאתי בריין ע&quot;ב שורה ה' בית חילא. שורה ו' יצרתיו היינו וענף עץ עבות. אף עשיתיו. שורה י&quot;ד לחירו וע&quot;ד קרינאי ליה יום הראשון דא בספרא דאגדתא ושפיר הוא. שורה כ&quot;ה דאבא בג&quot;כ כלא יאה ולא בסימא לפירין ולא עביד פירין. שם הדין צ&quot;ל תרין. שורה כ&quot;ו לבירא ד&quot;א. שורה כ&quot;ט יעקב צ&quot;ל בירא. שורא ל&quot;א דא בדא צ&quot;ל דא שלא דא. שורה ל&quot;ג צ&quot;ל אעג דבהאי נחל דינא לא אשתכח ביה. שורה ל&quot;ה צ&quot;ל דצדיק איכא וכנישו רברבא נפקי מנייהו. שורה ל&quot;ו צ&quot;ל מנייהו לא איבא ולא טעמא. שם וכלא שפיר וע&quot;ד אתרוג בשמאלא) ובסוף המאמר מצאתי כתיב. דכתיב ביום השמיני עצרת תהיה לכם דהא יומא דא ממלכה הוא בלחודוי חדוותא דיליה בהו בישראל. מתל למלכא דזמין אושפיזין. אשתדלו בהו כל בני היכליה לבתר אמר מלכא עד כאן אנא ואתון אשתדלנא כלהו באושפיזין וקרבתון קרבנין על שאר עמין בכל יומא מכאן ולהלאה אנא ואתון נחדי יומא חד הה&quot;ד ביום השמיני עצרת תהיה לכם. לכם לקרבא קרבנין עלייכו אבל אושפיזי מהימנותא במלכא משתכחו תדירא. וביומא דחדוות דמלכא כלהון מתכנפי עמיה ומשתכחן. ועל דא כתיב עצרת תרגומו כנישו. והאי יומא יעקב הוא רישא לחדוותא. וכל אינון אושפיזי חדאן עמיה ועל דא כתיב אשריך ישראל מי כמוך וכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר:

ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור וגו' א&quot;ר אלעזר הא אוקמוה אבל אמאי אסמיך קב&quot;ה פש' דא לפרשת מועדים. אלא כלהו בוצינין עלאין כלהו בוצינין לאדלקא משח רבות עלאה והא אתמר. ועל ידייהו דישראל מתברכאן עלאין ותתאין ואדליקו בוצינין כמה דאוקמיה דכתיב שמן וקטרת ישמח לב חדוות' דעלאין ותתאין:&lt;קטע סוף=דף קד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קה|א}}&lt;קטע התחלה=דף קה א/&gt;רבי אבא פתח שמחו ביי' וגילו צדקים (שמחו ביי' כד&quot;א) וכתיב זה היום עשה יי' נגילה ונשמחה בו ואוקמוה דהא בקב&quot;ה (נ&quot;א במועדיא) בעי למהדי (ליה) ולאנהרא (ליה) אנפין וישתכח בר נש בחדווה (עמיה) בגין דההוא חדווה דקב&quot;ה הוי דכתיב נגילה ונשמחה בו ביומא. בו בקב&quot;ה וכלא חד מלה. שמחו ביי' כד דינין אתכפיין ורחמי אתערו וכד מתערי רחמי כדין וגילו צדיקים (כתיב) צדיק וצדק מתברכאן כחדא דאקרון צדיקים כמה דאתמר דהא אלין מתברכאן (ס&quot;א מברכין) לעלמין ודאן לעלמין כלהו. והרנינו כל ישרי לב. אלין בני מהימנותא לאתקשרא בהו ובכלא בעי עובדא לתתא לאתערא לעילא ת&quot;ח מאן דאמר דלא בעיא עובדא בכלא או מלין לאפקא לון ולמעבד קלא בהו. תיפח רוחיה והא הכא פרשתא דא אוכח אדלקות בוצינייא וקטרת בוסמין (כחדא בגין) דכתיב שמן וקטרת ישמח לב (ובהאי) ובעובדא דא אשתכח אדלקותא לעילא וחדוותא לתתא (ס&quot;א אדלקותא וחדוותא לעילא ותתא) ואתקשרותא כחדא כדקא יאות (ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא). אמר ר' יהודה מזבח דלתתא אתער מזבח אחרא. כהן דלתתא אתער כהן אחרא בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא. ר' יוסי ור' יצחק הוו אזלי באורחא אמר ר' יוסי לר' יצחק כתיב וקראת לשבת ענג לקדוש יי' מכבד וגו'. וכבדתו מעשות דרכיך שפיר. אבל ממצא חפצך ודבר דבר מה הוא ומאי גריעותא הוא לשבת. א&quot;ל ודאי גריעותא הוא דלית לך מלה ומלה דנפיק מפומיה דבר נש דלית לה קלא וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא. ומאי הוא ההוא דאקרי חול (לעילא) מאינון יומין דחול. וכד אתער חול ביומא קדישא גריעותא הוא לעילא ודאי וקב&quot;ה וכנסת ישראל שאלי עליה מאן הוא דבעי לאפרשא זווגא דילן מאן הוא דבעי חול הכא. עתיקא קדישא לא אתחזי ולא שרייא על חול. בגין כך הרהור מותר מאי טעמא בגין דהרהור לא עביד מדי ולא אתעביד מניה קלא ולא סליק. אבל לבתר דאפיק מלה מפומיה ההוא מלה אתעביד קלא ובקע אוירין ורקיעין וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא ועל דא ממצוא חפצך ודבר דבר כתיב. ומאן דאפיק מלה קדישא מפומיה מלה דאורייתא אתעביד מניה קלא וסליק לעילא ואתערו קדושי מלכא עלאה ומתעטרן ברישיה וכדין אשתכח חדוותא לעילא ותתא. א&quot;ל ודאי הכי הוא והא שמענא מלה אבל מאן דשארי בתעניתא בשבתא עביד גריעותא לשבת או לא. אי תימא דלא עביד גריעותא הא סעודתי דמהימנותא בטיל מניה ועונשיה סגי הא חדוותא דשבת בטיל מניה. א&quot;ל מלה דא שמענא דדא הוא דאשגחן עליה מלעילא מכל בני עלמא בגין דהאי יומא חדוותא הוא לעילא ותתא חדוותא דכל חדוון חדוותא דכל מהימנותא ביה אשתכח ואפילו רשעים דגיהנם נייחין בהאי יומא. והאי בר נש לית ליה חדווה ולית ליה נייחא ושניא דא מכל עלאין ותתאין כלהו שאלין עליה מאי שניא דפלנייא הוא בצערא. ובשעתא דעתיקא קדישא אתגלי בהאי יומא ואשתכח האי בצערא צלותיה סלקא וקיימא קמיה כדין אתקרעו כל גזרי דינין דתגזרו עליה ואפילו אסתכמו בבי דינא דמלכא עליה לביש כלא אתקרע בגין דבשעתא דעתיקא אתגלייא כל חירו וכל חידו אשתכח בגין דאתגליא בהלולא דמלכא. ועל דא תנינן קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. מאן שבעים שנה אלא אע&quot;ג דאסכמו עליה כל אינון שבעין כתרי מלכא דהוא אתחזי בהו כלא אתקרע בגין דעתיקא קדישא נטיל (ס&quot;א בטיל ליה והני) ליה לבר נש. והני &lt;קטע סוף=דף קה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קה ב/&gt;מילי כד מתערי עליה בחלמא בליליא דשבתא. למלכא דעביד הלולא לבריה וגזר חדווה על כלא בהאי יומא דהלולא כל עלמא הוו חדאן ובר נש חד הוה עציב תפיש בקולרא. אתא מלכא לחדוותא חמא כל עמא חדאן כמה דאיהו גזר. זקף עינוי חמא ההוא בר נש תפיש בקולרא עציב. אמר ומה כל בני עלמא חדאן בהלולא דברי ודא תפיש בקולרא. מיד פקיד ונפקי ליה ושארו ליה מקולריה (ס&quot;א מקטרוי). כך האי דשארי בתעניתא בשבתא כל עלמא חדאן ואיהו עציב והאי אתפש בקולרא. בשעתא דעתיקא קדישא אתגלייא בהאי יומא ואשתכח האי בר נש תפיש בקולרא אע&quot;ג דאסכימו עליה כל אינון שבעין שנין דאמרן כלא אתקרע ולא שארי עליה דינא. ביומא אחרא אית ביה רשו למקרע ליה בההוא יומא כ&quot;ש שבת דלית לך יום דלא אשתכח ביה חילא ומאן דשארי בתעניתא דחלמא בההוא יומא לא סליק ההוא יומא עד דקרע דיניה אבל לאו דשבעים שנה כיומא דשבת. בגין כך בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא דלית רשו ליומא על יומא אחרא. כל יומא מה דאירע ביומיה עביד דלא אירע ביומיה לא עביד ועל דא לא לבעי ליה לאינש לסלקא ליה מיומא דא ליומא אחרא ובגין כך דבר יום ביומו תנינן ולא דבר יום ליומא אחרא. ותא חזי לאו למגנא מתערי עליה בחלמא בגין למתבע עליה רחמי ווי לההוא בר נש דלא מתערי עליה ולאו אודעו ליה בחלמא דהא אקרי רע ובגיני כך לא יגורך רע כתיב. וכתיב בל יפקד רע בל יפקד בגין דאיהו רע אמר רבי יוסי כתיב ממצוא חפצך ודבר דבר. כיון דכתיב ממצוא חפצך מהו ודבר דבר אלא עד דיגזר מלה כדקא יאות וימלל ליה ודאי כך הוא ברירא דמלה משמע דכתיב ודבר דבר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע:

ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי וגו'. ויצא רבי יהודה אמר נפק מכללא דחולקא דישראל דנפק מכללא דכלא נפק מכללא דמהימנותא. וינצו במחנה מכאן אוליפנא כל מאן דאתי מזוהמא דזרעא לסוף גלייה ליה קמי כלא. מאן גרים ליה זוהמא דחולקא בישא דאית ביה דלית ליה חולקא בכללא דישראל. רבי חייא פתח כבוד אלקים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר. כבוד אלקים הסתר דבר דלית רשו לבר נש לגלאה מלין סתימין דלא אתמסרו לאתגלייא מלין דחפא לון עתיק יומין כד&quot;א לאכול לשבעה ולמכסה עתיק. לאכול לשבעה עד ההוא אתר דאית ליה רשו ולא יתיר ועכ&quot;ד ולמכסה עתיק למכסה עתיק ודאי. דבר אחר לאכול לשבעה אינון חברייא דידעין ארחין ושבילין למיהך בארח מהימנותא כדקא יאות כגון דרא דר&quot;ש שארי בגויה ולמכסה עתיק מדרין אחרנין דהא כלהון לא אתחזון לאכול ולשבעה ולאתגלייא מלין בגווייהו. אלא למכסה עתיק כד&quot;א אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. ביומוי דר' שמעון הוה בר נש אמר לחבריה פתח פיך ויאירו דבריך בתר דשכיב הוו אמרי אל תתן את פיך וגו'. ביומוי לאכול לשבעה בתר דשכיב ולמכסה עתיק דחברייא מגמגמי ולא קיימי במלין. דבר אחר לאכול לשבעה באינון מלין דאתגליין ולמכסה עתיק באינון מלי דאתחפיין: &lt;קטע סוף=דף קה ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קו|א}}&lt;קטע התחלה=דף קו א/&gt;ויקוב בן האשה הישראלית את השם מהו ויקוב רבי אבא אמר ויקוב ודאי כד&quot;א ויקוב חור בדלתו נקיב מה דהוה סתים. ושם אמו שלומית בת דברי עד כאן סתים שמא דאמיה כיון דכתיב ויקוב נקיב שמא דאימיה. אמר רבי אבא אי לאו דבוצינא קדישא קיימא בעלמא לא ארשינא לגלאה (מכאן ולהלאה) דהא לא אתיהיב מלה דא לגלאה אלא לחברייא דאינון בין מחצדי חקלא (דאי לאו) תיפח רוחיהון דאינון דאתיין לגלאה לאינון דלא ידעי. ת&quot;ח כתיב וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי האי קרא הא אוקימנא אבל דא בר אינתו אחרא דאבוי בעלה דשלומית הוה. וכיון דאתא ההוא מצראה עלה בפלגות ליליא תב לביתא וידע מלה אתפרש מנה ולא אתא עלה. ונטל אינתו אחרא ואוליד להאי ואקרי איש הישראלי. ואחרא בן הישראלית. אי אינון אינצו הכא כחדא מאי קא בעי הכא שמא קדישא ואמאי קלל שמא קדישא. אלא איש הישראלי אמר מלה מאמיה מגו קטטה. מיד ויקוב בן האשה הישראלית. כד&quot;א ויקוב חור בדלתו. רזא דמלה נטל ה' דשמא קדישא ולייט לאגנא על אמיה ודא הוא נקיבא דאיהו נקיב ופריש שמא קדישא. ולמחצרי חקלא אתמר. ורזא דמלה כן דרך אשה מנאפת וגו' זכאה חולקהון דצדיקייא דידעין מלה ומכסיין לה. וע&quot;ד אתמר ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל. ה' בתראה הות נוקבא דינקא בתרין סטרין בגין כך נטלא זיינין דמלכא ונקמת נקמתא. דכתיב הוצא את המקלל. על דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דחילו דאמא אקדים לאבא. וזכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי:

ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. רבי יהודה אמר הא אוקמוה. אבל כי יקלל אלקיו סתים ובגין דאמר אלקיו סתם לכך ונשא חטאו דהא לא ידעינן מאן הוא דחלא דיליה אי אחד מן השרים או חד מן ככביא או חד מדברי עלמא. א&quot;ר יוסי אי צדיק גמור הוא לא יתער (ס&quot;א מלה) חיליהון וכיון דאתער מלה דא חיישינן מינות אזדריקת ביה ולא ימות (ס&quot;א א&quot;ר יוסי אפילו צדיק גמור לא ימות) על דא בגין דאיהו מלה סתים. רבי יהודה אמר דאין ליה לטב בהא דאי אמר אלקי יכיל למטען אלקי דהוה עד השתא דאתמשכנא אבתריה בלבאי והשתא אהדרנא לקבלא מהימנותא עלאה אבל אי אמר יי' אלקים או יי' ונקיב ליה בשמא האי לית ליה למטען בהאי בגין דדא הוא מהימנותא דכלא וכל את ואת דשמא קדישא דא סלקא לשמא שלימא (ס&quot;א לשבחא). ד&quot;א ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ר' יצחק אמר ויקוב בן האשה אמאי. אלא כמה דאוקמוה אבל האיש הישראלי בעלה דשלומית הוה. רבי יהודה אמר בריה דבעלה דשלומית מאנתו אחרא הוה. א&quot;ר יצחק נצו כחדא וא&quot;ל מלה מאימיה וכי אבוי הוה דאתקטל בשמא קדישא כמה דאוקמוה דכתיב הלהרגני אתה אומר דהא בשמא קדישא קטיל ליה משה ועל דא אושיט מלה לקבליה ודא הוא דכתיב ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל. ויביאו אותו אל משה. אמאי. (ס&quot;א לגבי דמשה בין דקטיל לאבוהי כו') בגין דמטא לגביה דמשה על דקטיל לאבוהי בשמא קדישא בגין כך ויביאו אותו אל משה כיון דחמא משה מיד ויניחוהו במשמר ואבא וברא נפלו בידא דמשה:

איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו רבי יצחק פתח שמע עמי ואעידה בך ישראל אם תשמע לי. לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר. כיון דכתיב לא יהיה בך אל זר מאי ולא תשתחוה לאל נכר &lt;קטע סוף=דף קו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קו ב/&gt;אלא לא יהיה בך אל זר דלא ייעול בר נש ליצר הרע בגויה דכל מאן דאתי לאתחברא ביה אל זר שריא בגויה דהא כד אתחבר ב&quot;נ ביה מיד אתי לאעברא על פתגמי אורייתא אתי לאעברא על מהימנותא דשמא קדישא ואתי לבתר למסגד לטעוון אחרן ועל דא כתיב לא יהיה בך אל זר כיון דלא יהיה בך אל זר לא תיתי למסגד לטעוון אחרן ולמעבר על מהימנותא דשמא קדישא חדא הוא דכתיב ולא תשתחוה לאל נכר ומהימנותא בישא דב&quot;נ דא הוא. ועל דא כי יקלל אלקיו דיכיל למטען דהוא לייט לההוא אל זר יצרא בישא דשרייא עליה לזמנין ואנן לא ידעינן מלוי אי קשוט או לאו ועל דא תשא חטאו אבל ונוקב שם יי' מות יומת. אמר רבי יהודה אי הכי אמאי ונשא חטאו ונסלח חטאו מבעי ליה. (ס&quot;א אלא) א&quot;ל כגון דאמר אלקי כמה דאוקימנא סתם ולא פריש. רבי חייא אמר כי יקלל אלקיו סתם ולא פירש והא ודאי ונשא חטאו. אבל ונוקב שם יי' מות יומת דהא הכא תלייא מהימנותא דכלא ולית ליה רשו למטען עליה כלל. אמר רבי יוסי הכי הוא ודאי דהא שמא דא מהימנותא דעלאי ותאי ועל דא קיימין עלמין כלהו באת חד זעירא תליין אלף אלפין ורבוא רבבן עלמין דכסופין ועל דא תנינן אתוון אלין קשירין אלין באלין וכמה אלף רבבן עלאין (ס&quot;א עלמין) תליין בכל את ואת ואסתליקו ואתקשרו במהימנותא (ואתגלייא) וסתים בהו מה דלא אתדבקו עלאין ותתאין אורייתא בהו תלייא עלמא דין ועלמא דאתי הוא ושמיה חד. ועל דא כתיב אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני וכתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך:

רבי חזקיה פתח לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה במשוך היובל. ומה טורא דסיני דאיהו טורא כשאר טורי עלמא בגין דאתחזי עליה יקרא דמלכא קדישא כתיב לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה מאן דקריב למלכא לא כ&quot;ש. ומה טורא דסיני דיכיל ב&quot;נ לאושיט ביה ידא ארח יקר בדחילו כתיב לא תגע בו יד סתם ואפילו בארח יקר. מאן דאושיט ידיה בארח קלנא לקביל מלכא לא כל שכן. רבי ייסא פתח ואמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. ומה משה דמן יומא דאתיליד זיהרא קדישא עלאה לא אעדי מניה כתיב ביה אל תקרב הלום. אמר ליה. משה עד כאן לא אנת כדאי לאשתמשא ביקרי של נעליך. ומה משה כך דהוה קריב בדחילו בקדושה כתיב ביה הכי. מאן דקריב בארח קלנא לגבי מלכא על אחת כמה וכמה. רבי אבא אמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. ת&quot;ח כד הוו ישראל במצרים היו ידעי באינון רברבי עלמא דממנן שעל שאר עמין וכל חד וחד הוה ליה דחלא בלחודוי מנייהו. כיון דאתקשרו בקשרא דמהימנותא וקריב לון קב&quot;ה לפולחניה אתפרשו מנייהו וקריבו לגבי מהימנותא עלאה קדישא ובג&quot;כ כתיב איש איש כי יקלל אלקיו ואע&quot;ג דפולחנא נוכראה הוא כיון דאנא פקודת לון ממנא לדברא עלמא מאן דלייט ומבזי לון ונשא חטאו ודאי דהא ברשותי קיימין ואזלי ומדברין בני עלמא. אבל ונוקב שם יי' מות יומת לאו ונשא חטאו כמה לאלין אלא מות יומת. מות בעלמא דין יומת בעלמא דאתי. לאלין ונשא חטאו בגין דמבזי עובדי ידי מבזי לשמשי דאנא פקידית ואסיר הוא אבל מיתה לא אתחייב בהו. ר&quot;ש הוה אזיל בארחא והוה עמיה רבי אלעזר ורבי אבא ורבי חייא ורבי יוסי ורבי יהודה מטו לחד טיקלי דמיא פוסקרא רבי יוסי בקטפוי לגו מייא אמר &lt;קטע סוף=דף קו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קז|א}}&lt;קטע התחלה=דף קז א/&gt;קוטרא דקוסטי דמיא ולואי ולא שכיח. א&quot;ל ריש אסיר לך. שמשא דעלמא הוא ואסיר לאנהגא קלנא בשמשא דקב&quot;ה וכ&quot;ש דאינון עובדי קשוט. בנימוסי דקסטירא עלאה שכיחי. פתח ואמר וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וירא אלקים את כל אשר עשה סתם אפילו נחשים ועקרבים ויתושים ואפילו אינון דאתחזון מחבלי עלמא בכלהו כתיב והנה טוב מאד כלהו שמשי עלמא מדברי עלמא ובני נשא לא ידעי. עד דהוו אזלי חמו חד חויא מדבר קמייהו אמר ר&quot;ש ודא דא אזיל לארחשא לן ניסא רהט ההוא חויא קמייהו וקטר בחד אפעה בקיטרא דאורחא סטון (ס&quot;א נצן) חד בחד ומיתו. כד מטון חמו לון לתרוייהו שכיבין בארחא. אר&quot;ש בריך רחמנא דרחיש לן ניסא דהא כל מאן דאסתכל בהאי כד איהו בקיומיה או איהו יסתכל בבר נש לא ישתזיב ודאי כ&quot;ש אי יקרב בהדיה. קרא עליה לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך. ובכלא עביד קב&quot;ה שליחותא דיליה ולית לן לאנהגא קלנא בכל מה דאיהו עבד וע&quot;ד כתיב טוב יי' לכל ורחמיו על כל מעשיו. וכתיב יודוך יי' כל מעשיך. (נדפס ויחי רבא):

רבי שמעון פתח אני חבצלת השרון שושנת העמקים. כמה חביבה כנסת ישראל קמי קב&quot;ה דקב&quot;ה משבח לה והיא משבחת ליה תדיר וכמה שבחין ומזמרין אתקנת ליה למלכא תדיר. זכאה חולקהון דישראל דאחידן בעדבא דחולקא קדישא כמה דכתיב כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו. אני חבצלת השרון דא כ&quot;י דאקרי חבצלת דקיימא בשפירו דנוי בגנתא דעדן לאתנטעא. השרון דהיא נטרת (נ&quot;א שרה) ומשבחת ליה למלכא עלאה. ד&quot;א אני חבצלת השרון. דבעייא לאשתקאה משקיו דנחלא עמיקא מבועא דנחלין כד&quot;א והיה השרון (כערבה) (לאגם מים). שושנת העמקים דקיימא בעמיקתא דכלא. שושנת העמקים. מאי אינון עמקים כד&quot;א ממעמקים קראתיך יי'. חבצלת השרון מההוא אתר דשקיו דנחלין עמיקין נפקין ולא פסקין לעלמין. שושנת העמקים דההוא אתר דאקרי עמיקא דכלא סתים מכל סטרין. ת&quot;ח בקדמיתא חבצלת ירוקא בטרפין ירוקין לבתר שושנה בתרין גוונין סומק וחוור. שושנת בשית טרפין. שושנת דשניאת גוונהא ואשתניאת מגוונא לגוונא. שושנת בקדמיתא חבצלת בזמנא דבעייא לאזדווגא ביה במלכא אקרי חבצלת. בתר דאתדבקת ביה במלכא באינון נשיקין אקרי שושנה בגין דכתיב שפתותיו שושנים. שושנת העמקים דהיא שניית ומשניאת גוונהא זמנין לטב וזמנין לביש זמנין לדינא וזמנין לרחמי. ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וגו'. ת&quot;ח דהא בני נשא לא ידעין ולא מסתכלין ולא משגיחין בשעתא דברא קב&quot;ה לאדם. ואוקיר ליה ביקירו עלאה בעא מיניה לאתדבקא ביה בגין דישתכח יחידאי ובלא יחידאי ובאתר דדביקותא יחידא' דלא ישתני ולא יתהפך לעלמין בההוא קשורא דמהימנותא יחידאה דכלא ביה אתקשר. הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן. ולבתר סאטו מאורחא דמהימנותא ושבקו אילנא יחידאה עלאה מכל אילנין ואתו לאתדבקא באתר דמשתני ומתהפך מגוונא לגוונא ומטב לביש ומביש לטב ונחתו מעילא לתתא ותאדבקו לתתא בשנויין סגיאין ושבקו עלאה דכלא דהוה חד ולא אשתני לעלמין הה&quot;ד אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. והמה בקשו חשבונות רבים ודאי. כדין אתהפך לבייהו בההוא סטרא ממש זמנין לטב זמנין לביש זמנין לרחמי זמנין לדינא &lt;קטע סוף=דף קז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קז ב/&gt;כההוא מלה דאתדבקו בה ודאי. והמה בקשו חשבונות רבים ואתדבקו בהו. א&quot;ל קב&quot;ה אדם שבקת חיי ואתדבקת במותא. חיי דכתיב ועץ החיים בתוך הגן עץ דאתקרי חיי דמאן דאחיד ביה ולא טעים טעמא דמותא לעלמין ואתדבקת באילנא אחרא הא ודאי מותא הוא לקבלך הה&quot;ד רגליה יורדות מות וגו' וכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה ודאי באתר דמותא אתדבק ושבק אתר דחיי בגין כך אתגזר עליה ועל כל עלמא מותא. אי הוא חטא כל עלמא מאי חטאו אי תימא דכל בריין אתו ואכלו מאילנא דא ואתרמי מכלא. לאו הכי. אלא בשעתא דאדם קאים על רגלוי חמו ליה בריין כלהו ודחלו מקמיה והוו נטלין בתריה כעבדין קמי מלכא והוא אמר לון אנא ואתון בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני יי' עושנו וכלהו אתו בתריה. כיון דחמו דאדם מגיד להאי אתר ואתדבק ביה כלהו אתמשכו אבתריה וגרים מותא ליה ולכל עלמא כדין אשתני אדם לכמה גוונין זמנין לטב זמנין לביש זמנין רוגזא זמנין נייחא זמנין דינא וזמנין רחמי זמנין חיי זמנין מותא ולא קאים בקיומא תדיר בחד מנייהו בגין דההוא אתר גרמא ליה וע&quot;ד אקרי להט החרב המתהפכת מן סטרא דא לסטרא דא מן טב לביש מן רחמי לדינא מן שלום לקרבא. אתהפיכת הוא לכלא ואקרי טוב ורע דכתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. ומלכא עילאה לרחמא על עובדי ידוי אוכח ליה ואמר ליה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו והוא לא קביל מניה ואתמשך בתר אתתיה ואתתרך לעלמין דהא אתתא לאתר דא סלקא ולא יתיר ואתתא גרים מותא לכלא. ת&quot;ח לעלמא דאתי כתיב כי כימי העץ ימי עמי. כימי העץ ההוא עץ דאשתמודע. ביה זמנא כתיב בלע המות לנצח ומחה יי' אלקים דמעה מעל כל פנים. ברוך יי' לעולם אמן ואמן. ימלוך יי' לעולם אמן ואמן: &lt;קטע סוף=דף קז ב/&gt;


==פרשת אמור - רעיא מהימנא==
{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פח|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פט|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פט א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פט א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פט|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פט ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פט ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צ|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צ א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צ א/&gt;

'''מדף צ ע&quot;ב עד צב' ע&quot;א - אין רעיא מהימנא'''


{{ממ זהר משולב|ג|צב|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צב ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צג|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צג א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צג א/&gt;

'''מדף צג ע&quot;ב עד צו ע&quot;ב - אין רעיא מהימנא'''

{{ממ זהר משולב|ג|צז|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צז א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צז א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צז|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צז ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צז ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צח א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צח א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צח|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צח ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צח ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צט|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צט א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צט א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צט|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צט ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צט ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|ק|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף ק א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף ק א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|ק|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף ק ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף ק ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קא|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קא א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קא א/&gt;

'''קא עד קג - לא ברור מה יש בדפים אלו'''

{{ממ זהר משולב|ג|קג|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קג ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קג ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קד|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קד א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קד א/&gt;

'''מדף קד ע&quot;ב עד הסוף - אין רעיא מהימנא'''</text>
      <sha1>n5ggu3z1ys2vc2mvwgkiwuu0dfmp9e7</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947932</id>
      <parentid>2947917</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T22:03:41Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <comment>/* קדושים */</comment>
      <origin>2947932</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="251917" sha1="tfxhut02c6wpzj86pd041ecm4fgulft" xml:space="preserve">__TOC__

&lt;קטע התחלה=דף פ א/&gt;

==קדושים==
{{ממ זהר משולב|ג|פ|א}} {{צ|וידבר יי' אל משה לאמר. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם}} {{ממ|ויקרא|יט|ב}}. 

רבי אלעזר פתח {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וגו'}} {{ממ|תהלים|לב|ט}}. בכמה זמנין אורייתא אסהידת בהו בבני נשא, כמה זמנין ארימת קלין לכל סטרין לאתערא להו, וכלהו דמיכין בשינתא בחוביהון (ס&quot;א בחוריהון), לא מסתכלין ולא משגיחין. בהיך אנפין יקומון ליומא דדינא עלאה כד יתבע לון מלכא עלאה עלבונא דאורייתא דצווחת לקבליהון ולא אהדרו אפין לקבלה דכלהו פגימין בכלא דלא ידעו מהימנותא דמלכא עלאה. ווי לון ווי לנפשהון. דהא אורייתא ביה אסהידת ואמרת {{צ|מי פתי יסור הנה חסר לב (ס&quot;א ואמרה) אמרה לו}} {{ממ|משלי|ט|טז}}. 

מהו {{צ|חסר לב}}? דלית ליה מהימנותא. דמאן דלא אשתדל באורייתא לאו ביה מהימנותא ופגים הוא מכלא.  {{צ|אמרה לו}} - 'אומרה לו' מבעי ליה, כד&quot;א {{צ|אומרה לאל סלעי}} - מהו {{צ|אמרה}}? אלא לאכללא ולאתוספא אורייתא דלעילא דהיא קרייה ליה חסר לב פגים מהימנותא דהכי תנינן כל מאן דלא אשתדל באורייתא אסיר למקרב לגביה לאשתתפא בהדיה ולמעבד ביה סחורתא. וכ&quot;ש למהך עמיה באורחא דהא לית ביה מהימנותא (וע&quot;ד) תנינן כל בר נש דאזיל בארחא ולית עמיה מלי דאורייתא אתחייב בנפשיה. כ&quot;ש מאן דאזדווג בארחא עם מאן דלית ביה מהימנותא. דלא חשיב ליקרא דמאריה ודידיה דלא חס על נפשיה. 

ר' יהודה אומר מאן דלא חס על נפשיה היך ישלוף נפשא דכשרא לבריה. 

אמר ר' אלעזר תווהנא על דרא והא אתמר מלה וכו' וע&quot;ד כתיב {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין}}. זכאין אינון צדיקייא דמשתדלי באורייתא וידעין ארחוי דקב&quot;ה ומקדשי גרמייהו בקדושה דמלכא ואשתכחו קדישין בכלא. ובגין כך משלפי רוחא דקדושה מלעילא ובנייהו כלהו זכאי קשוט ואקרון בני מלכא בנין קדישין. {{ש}}
ווי להון לרשיעייא דכלהו חציפין ועובדייהו חציפין. בגיני כך ירתין בנייהו נפשא חציפא מסטרא דמסאבא. כמה דכתיב {{צ|ונטמתם בם}} - אתא לאסתאבא מסאבין ליה. 

{{צ|אל תהיו כסוס כפרד}} - דאינון מארי זנותא (ס&quot;א דמסאבותא) על כלא. {{צ|אין הבין}} - דלא ישתדלו בני נשא בארחא דאאי הכי כתיב הכא {{צ|אין הבין}} וכתיב התם {{צ|והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה רועים לא ידעו הבין}} {{ממ|ישעיהו|נו|יא}}. כלומר יהון מזדמנין אינון דאקרון עזי נפש. מאי טעמא משום דלא ידעו הבין. {{ש}}
{{צ|והמה רועים}} - מאי &lt;קטע סוף=דף פ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פ ב/&gt;{{צ|רועים}}? אלין אינון מדברי ומנהגי לבר נש בגיהנם. {{ש}}
{{צ|לא ידעו שבעה}} - כד&quot;א {{צ|לעלוקה שתי בנות הב הב}} {{ממ|משלי|ל|טו}}, בגין כך דאינון הב הב לא ידעו שבעה. {{ש}}
{{צ|כלם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו}} - דהא תיירי דגיהנם אינון. 

וכל דא מאן גרים להו? בגין דלא אתקדשו בההוא זווגא כמה דאצטריך. וע&quot;ד כתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. אמר קב&quot;ה מכל שאר עמין לא רעיתי לאדבקא בי אלא ישראל דכתיב {{צ|ואתם הדבקים ביי'}} - אתון ולא שאר עמין (וע&quot;ד כתיב הכא קדושים) בג&quot;כ (קדושים תהיו דייקא):


{{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. רבי יצחק פתח: {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים וגו'}} {{ממ|ישעיהו|יח|א}} - וכי בגין דהיא ארץ צלצל כנפים קנטורא ביה אשתכח דכתיב {{צ|הוי ארץ}}? אלא אמר ר' יצחק בשעתא דקב&quot;ה ברא עלמא ובעא לגלאה עמיקתא מגו מסתרתא ונהורא מגו חשוכא הוו כלילן דא בדא, ובגין כך מגו חשוכא נפק נהורא ומגו מסתרתא נפק ואתגליא עמיקא. ודא נפקא מן דא, דמגו טב נפיק ביש ומגו רחמי נפיק דינא. וכלא אתכליל דא בדא יצר טוב ויצר רע ימינא ושמאלא. ישראל ושאר עמי, חוור ואוכם וכלא חד בחד תלייא. 

תאנא אמר ר' יצחק אמר ר' יהודה כל עלמא כלהו לא אתחזי אלא בחד עטירא דקוטפא (ס&quot;א דקיזטופא) בקיטרוי כד אתדן עלמא בדינא כליל ברחמי אתדן. ואי לאו לא יכיל עלמא לקיימא אפילו רגעא חדא. והא אוקימנא מלי כמה דכתיב {{צ|כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל}}. ותאנא בההוא זמנא דדינא תלייא בעלמא וצדק אתעטרא בדינא כמה מארי דגדפין מתערי לקבלי מארי דדינא קשיא לשלטאה בעלמא פרסין גדפין מהאי סטרא ומהאי סטרא לאשתטחא (ס&quot;א לאשגחא) בעלמא. כדין מתערין גדפין למפרס לון ולאשתאבא (נ&quot;א ולאשתתפא) בדינא קשיא ושאטין בעלמא לאבאשא. כדין כתיב {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים}}. 

אמר ר' יהודה חמינא בני עלמא בחציפותא בר אינון זכאי קשוט. ובגין כך כביכול כלא הכי אשתכח אתא לאתדכאה מסייעין ליה. אתי לאסתאבא כמה דאוקימנא ונטמתם בם:


רבי יוסי הוה אזיל בארחא. פגע ביה ר' חייא. אמר ליה האי דאוקמוה חברייא דכתיב בעלי {{צ|ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה עד עולם}} - בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה. אמאי? בגין דדברי תורה סלקין על כל קרבנין דעלמא כמה דאוקמוה דכתיב {{צ|זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים}} - שקיל אורייתא לקביל כל קרבנין דעלמא. 

א&quot;ל הכי הוא ודאי. דכל מאן דאשתדל באורייתא אע&quot;ג דאתגזר עליה עונשא מלעילא ניחא ליה מכל קרבנין ועלוון וההוא עונשא אתקרע (ובגין דילעי בה לשמה קב&quot;ה אתפייס בהדיה). ותא חזי לא אתדכי בר נש לעלמין אלא במילין דאורייתא. בגיני כך מלין דאורייתא לא מקבלין טומאה בגין דאיהי קיימא לדכאה לאלין מסאבי. ואסוותא באורייתא אשתכח דכתיב {{צ|רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך}}. ודכוותא אשתכח באורייתא דכתיב {{צ|יראת יי' טהורה עומדת לעד}} - מאי {{צ|עומדת לעד}}? דקיימא תדירא בההוא דכיותא ולא אתעדי מניה לעלמין. 

א&quot;ל יראת יי' כתיב ולא תורה. א&quot;ל הכי הוא ודאי דהא אורייתא מסטרא דגבורה קא אתייא. א&quot;ל ומהתם נפקא? מהכא נפקא דכתיב ראשית חכמה יראת יי'. וכתיב יראת יי' טהורה. ואורייתא קדושה אתקרי דכתיב כי קדוש אני יי' ודא אורייתא שמא קדישא עלאה וע&quot;ד&lt;קטע סוף=דף פ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|א}}&lt;קטע התחלה=דף פא א/&gt;מאן דאשתדל בה אתדכי ולבתר אתקדש דכתיב {{צ|קדושים תהיו}} - קדושים היו לא כתיב אלא {{צ|תהיו}} - תהיו ודאי. 

א&quot;ל הכי הוא ומקרא כתיב {{צ|ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש}} וכתיב {{צ|אלה הדברים וגו'}}. 

תאנא קדושה דאורייתא קדושה דסליקת על כל קדושין. וקדושה דחכמתא עלאה סתימאה סלקא על כלא. אמר ליה לאו אורייתא בלא חכמתא ולא חכמתא בלא אורייתא וכלא בחד דרגא הוא וכלא חד אלא אורייתא בחכמה עלאה אשתכחת ובה קיימא ובה אתנטעו שרשהא מכל סטרין. 


עד דהוו אזלי אשכחו חד בר נש בלקינטא דקוסטא (ס&quot;א בלקיטנא דקיסחא) רכיב על סוסיא אשתמיט ידוי לחד ענפא דאילנא. א&quot;ר יוסי האי הוא דכתיב {{צ|והתקדשתם והייתם קדושים}}, אדם מקדש עצמו מלמטה מקדישין אותו מלמעלה. הה&quot;ד {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}:


תאני רבי אבא פרשתא דא כללא דאורייתא היא. וחותמא דקושטא דגושפנקא היא. בפרשתא דא אתחדשו רזין עלאין דאורייתא. בעשר אמירן וגזרין וענשין ופקודין עלאין דכד מטאן חברייא לפרשתא דא הוו חדאן. 

אמר ר' אבא מאי טעמא פרשתא דעריות ופרשתא דקדושים תהיו סמוכין דא לדא? אלא הכי תאנא כל מאן דאסתמר מאלין עריין בקדושה אתעביד ודאי. וכל שכן אי אתקדש בקדושה דמאריה. והא אתערו חברייא אימתי עונתן דכלא לאתקדש בר נש. תא חזי מאן דבעי לאתקדשא ברעותא דמאריה לא לישמש אלא מפלגות ליליא ואילך או בפלגות ליליא דהא בההיא שעתא קב&quot;ה אשתכח בגנתא דעדן וקדושה עלאה אתער. וכדין שעתא היא לאתקדשא. האי לשאר בני נשא. תלמידי חכמים דידעין ארחוי דאורייתא בפלגות ליליא שעתא דלהון למיקם למלעי באורייתא לאזדווגא בכ&quot;י לשבחא לשמא קדישא למלכא קדישא. בליליא דשבתא דרעותא דכלא אשתכח זווגא דלהון בההיא שעתא. לאפקא רעותא דקב&quot;ה וכ&quot;י כמה דאתמר דכתיב {{צ|בנים אתם ליי' אלקיכם}} ואלין אקרון קדישין דכתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. וכתיב {{צ|והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וגו':}}


{{צ|קדושים תהיו}}. {{ש}}
רבי אבא פתח {{צ|ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ}} {{ממ|ש&quot;ב|ז|כג}} {{ממ|דה&quot;א|יז|כא}}. ת&quot;ח בכל עמין דעלמא לא אתרעי בהו קב&quot;ה בר בישראל בלחודייהו. ועבד לון עמא יחידאה בעלמא וקרא לון גוי אחד כשמיה. ואעטר לון בכמה עטרין וכמה פקודין לאתעטרא בהו. ועל דא תפילין דרישא ותפילין דדרועא לאתעטרא בהו בר נש כגוונא דלעילא ולאשתכחא חד שלים בכלא. ובההיא שעתא דאתעטר בהו בר נש ואתקדש בהו. אתעביד שלים ואקרי אחד דאחד לא אקרי אלא כד איהו שלים ומאן דפגים לא אקרי אחד ועל דא קב&quot;ה אקרי אחד בשלימו דכלא בשלימו דאבהן בשלימו דכנסת ישראל. בג&quot;כ ישראל לתתא אקרון אחד. דכד בר נש אנח תפילין ואתחפי בכסוי דמצוה כדין אתעטר בעטרין קדישין כגוונא דלעילא ואקרי אחד. ובגיני כך ליתי אחד וישתדל באחד. קב&quot;ה דאיהו אחד ישתדל באחד. דהא לית מלכא משתדל אלא במאי דאתחזי ליה. ובגיני כך כתיב והוא באחד ומי ישיבנו. לא שארי קב&quot;ה ולא אשתכח אלא באחד. באחד אחד מבעי ליה. אלא במאן דאתתקן בקדושה עלאה למהוי חד. כדין הוא שריא באחד ולא באתר אחרא. ואימתי אקרי ב&quot;נ אחד. בשעתא דאשתכח דכר ונוקבא ואתקדש בקדושה (ס&quot;א בעטרין) עלאה ואתכוון לאתקדשא. ות&quot;ח בזמנא&lt;קטע סוף=דף פא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פא ב/&gt;
דאשתכח בר נש בזווגא חד דכר ונוקבא ואתכוון לאתקדשא כדקא יאות. כדין הוא שלים ואקרי אחד בלא פגימו. בגיני כך בעי בר נש למהדי לאתתיה בההיא שעתא לזמנא לה ברעותא חדא עמיה. ויתכונון תרוייהו כחד לההיא מלה. וכד משתכחי תרוייהו כחד כדין כלא חד בנפשא ובגופא. בנפשא לאדבקא דא בדא ברעותא חדא. ובגופא כמה דאוליפנא דבר נש דלא נסיב הוא כמאן דאתפליג וכד מתחברן דכר ונוקבא כדין אתעבידו חד גופא אשתכח דאינהו חד נפשא וחד גופא ואקרי בר נש אחד כדין קב&quot;ה שארי באחד ואפקיד רוחא דקדושה בההוא אחד. ואלין אקרון בנין דקב&quot;ה כמה דאתמר. ובגיני כך קדושים תהיו כי קדוש אני יי' זכאין אינון ישראל דלא אוקים מלה דא באתר אחרא אלא ביה ממש דכתיב כי קדוש אני יי' לאתדבקא ביה ולא באחרא ועלדא קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם:


{{צ|איש אמו ואביו תיראו וגו'}} - הא תנינן דפרשתא דא כללא דאורייתא מקיש דחילו דאבא ואימא לשבתותי. אלא אמר ר' יוסי כלא חד מאן דדחיל מהאי נטיר להאי. איש אמו אקדים אמו לאביו בדחילו. מ&quot;ט כמה דאוקמוה אבל אימא דלית רשו בידהא כל כך כאביו (ס&quot;א אבל ת&quot;ח אמו דא כ&quot;י ובגין דבה שריא יראה ואיהי יראת ה' אתקרי) אקדים דחילו חילה. רבי יצחק אמר מה כתיב לעילא קדושים תהיו אתי בר נש לאתקדשא באתתיה כחד. ממאן הוא שבחא יתיר בההיא קדושה. הוי אימא מנוקבא. בג&quot;כ {{צ|איש אמו ואביו תיראו}}. 

ר' יהודה אמר {{צ|איש אמו ואביו תיראו}} כהאי גוונא {{צ|ביום עשות יי' אלקים ארץ ושמים}} ובאתר אחרא אקדים שמים לארץ אלא לאחזאה דתרוייהו כחדא אתעבידו אוף הכא אקדים אמא לאבא ובאתר אחרא אקדים אבא לאמא לאחזאה דתרוייהו כחדא אשתדלו ביה. {{צ|ואת שבתותי תשמרו}} - שקיל דא לדא וכלא כחדא אתקלו במתקלא חד דכתיב {{צ|ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם}}, וכתיב {{צ|זכור את יום השבת לקדשו}}. אלא חד לאבא וחד לאימא. כתיב הכא {{צ|איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו}}, וכתיב התם {{צ|ואת שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו}}. מה מקדשי &lt;קטע סוף=דף פא ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פב|א}}&lt;קטע התחלה=דף פב א/&gt;כמשמעו, תו מקדשי אלין אינון דמקדשי גרמייהו בההוא שעתא. כגוונא דא וממקדשי תחלו. אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי. מה להלן ממקודשי אף כאן ממקודשי דאינון אבא ואימא:


{{צ|איש אמו ואביו תיראו}}. ר&quot;ש אמר כתיב {{צ|ואתם הדבקים ביי' וגו'}} {{ממ|דברים|ד|ד}} - זכאין אינון ישראל דמתדבקן ביה בקב&quot;ה (אינון ולא אומין עכו&quot;ם) ובגין דאינון מתדבקן ביה בקב&quot;ה כלא אתדבקו כחדא דא בדא. 

ת&quot;ח בשעתא דב&quot;נ מקדש לתתא כגון חברייא דמקדשי גרמייהו משבת לשבת בשעתא דזווגא עלאה אשתכח דהא בההיא שעתא רעיא אשתכח וברכתא אזדמנת. כדין מתדבקן כלהו כחד. נפשא דשבת וגופא דאזדמן בשבת. ועל דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דאינון זווגא חד בגופא בההיא שעתא דאתקדשא. ואת שבתותי תשמורו דא שבת עילאה ושבת תתאה דאינון מזמני לנפשא בההוא גופא מההוא זווגא עלאה וע&quot;ד ואת שבתותי תשמורו תרי. וכלא אתדבק דא בדא זכאה חולקהון דישראל. 

ד&quot;א {{צ|ואת שבתותי תשמורו}} - לאזהרה לאינון דמחכאן לזווגיהו משבת לשבת והא אוקימנא כמה דכתיב {{צ|לסריסים אשר ישמרו את שבתותי}} - מאן {{צ|סריסים}}? אלין אינון חברייא דמסרסן גרמייהו כל שאר יומין בגין למלעי באורייתא ואינון מחכאן משבת לשבת. הה&quot;ד {{צ|אשר ישמרו את שבתותי}}, כד&quot;א {{צ|ואביו שמר את הדבר}}. ובגיני כך {{צ|ואת שבתותי תשמורו}}. 

{{צ|איש אמו ואביו תיראו}} - דא גופא. {{צ|ואת שבתותי תשמורו}} - דא נפשא. וכלא אתדבק דא בדא - זכאה חולקהון דישראל!&lt;קטע סוף=דף פב א/&gt; 

{{ממ זהר משולב|ג|פב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פב ב/&gt;(הדף מכיל רק [[#פרשת קדושים- רעיא מהימנא|רעיא מהימנא]])
&lt;קטע סוף=דף פב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|א}}&lt;קטע התחלה=דף פג א/&gt;(הדף מכיל רק [[#פרשת קדושים- רעיא מהימנא|רעיא מהימנא]])
&lt;קטע סוף=דף פג א/&gt;


{{ממ זהר משולב|ג|פג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פג ב/&gt;אל תפנו אל האלילים ואלקי מסכה לא תעשו לכם. ר' חייא פתח אל תפן אל קשי העם הזה וגו'. אל תפן. וכי מאן הוא דיימא למלכא אל תפן. והא כתיב כי עיניו על דרכי איש. וכתיב אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם יי' והא בכלא אשגח קב&quot;ה וכל עובדין מסתכל ועייל בדינא על כלהו אם טב ואם ביש כד&quot;א האלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. ומשה אמר אל תפן. אלא כמה בעי בר נש לאסתמרא מחובוי בגין דלא יחטי קמי מלכא קדישא. ת&quot;ח בר נש דעביד מצוה ההיא מצוה סלקא וקיימא קמי קב&quot;ה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקב&quot;ה מני לה קמיה לאשגחא בה כל יומא לאוטבא ליה בגינה. עבר על פתגמי אורייתא ההיא עבירה סלקא קמיה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקודשא בריך הוא מני לה וקיימא תמן לאשגחא בה לשצאה ליה. הה&quot;ד וירא יי' וינאץ מכעס בניו ובנותיו מהו וירא ההוא דקיימא קמיה. תב בתשובה מה כתיב גם יי' העביר חטאתך לא תמות דאעבר ההוא חובא מקמיה בגין דלא יסתכל ביה. לאוטבא ליה. ועל דא אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו. אמר רבי יוסי וכן מהכא משמע דכתיב נכתם עונך לפני. רבי יוסי זעירא עאל קמיה דרבי שמעון יומא חד אשגחיה דהוה יתיב וקארי כתיב ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל משמע דאדם וחוה כחדא אתבריאו ובגופא חדא דכתיב אשר נתת עמדי ולא כתיב אשר נתת לי. אמר ליה אי הכי והכתיב אני האשה הנצבת עמכה בזה. ולא כתיב הנצבת לפניך אמר ליה אי כתיב הנתנת עמך הוה אמינא הכי כדכתיב אשר נתת עמדי אבל הנצבת כתיב. אמר ליה והא כתיב ויאמר יי' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. אעשה לו השתא. אמר ליה הכי הוא ודאי דאדם לבדו הוה דלא הוה סמך בנוקביה בגין דהות בסטרוי כמה דאוקימנא. ומה דאמר אעשה לו עזר. הכי הוא דלא כתיב אברא לו עזר בגין דכתיב זכר ונקבה בראם אבל אעשה כתיב. ומהו אעשה אתקן משמע. דקב&quot;ה נטיל לה מסטרוי ותקין לה בתקונא ואייתי לה קמיה. וכדין אשתמש אדם באנתתיה והוה ליה סמך. ותנינן שפירו דאדם קדתיר' דקיטרא עלאה מזיהרא דנהרא. שפירו דחוה דלא הוו יכלין כל בריין לאסתכלא בה. ואפילו אדם לא הוה אסתכל בה עד ההיא זמנא דחאבו ואעדיאת (ס&quot;א ואזעירת) שפירו דלהון. כדין אסתכל בה אדם ואשתמודע בה לשמשא בה. הה&quot;ד וידע אדם עוד את אשתו. וידע בכלא וידע בתשמיש. וידע דאשתמודע בה ואסתכל בה. ותנינן אסיר ליה לבר נש לאסתכלא בשפירו דאנתתא בגין דלא ייתי בהרהורא בישא ויתעקל &lt;קטע סוף=דף פג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|א}}&lt;קטע התחלה=דף פד א/&gt;למלה אחרא. וכך הוה רבי שמעון עביד כד הוה אזל במתא והוו חברייא אזלין אבתריה וחמא לאינתו שפיראן מאיך עיניה והוה אמר לחברייא אל תפנו. וכל מאן דיסתכל בשפירו דאנתתא ביממא אתי להרהורי בליליא ואי סליק ההוא הרהורא בישא עלויה. אעבר משום ואלקי מסכה לא תעשו לכם. תו אי שמש באנתתיה בזמנא דסליק ביה ההוא הרהורא בישא. אינון בנין דאולידו אלקי מסכה אקרון. וע&quot;ד כתיב אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם. רבי אבא אמר אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באלילי ע&quot;ז ובנשי דעמין ולא לאתהנייא מנייהו ולא לאתרפאה בהו דאסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באתר דלא אצטריך. ר' אבא פתח פנה אלי וחנני תנה עזך לעבדך. פנה אלי וחנני. וכי לא הוה ליה לקב&quot;ה בעלמא שפירא כדוד דאיהו אמר פנה אלי וחנני. אלא הכי תנינן דוד אחרא אית ליה לקב&quot;ה והוא ממנא על כמה אכלוסין עלאין ומשריין. וכד בעי קב&quot;ה לרחמא על עלמא אסתכל בהאי דוד ונהיר ליה אנפין והוא נהיר לעלמין וחייס עלמא. ושפירו דהאי דוד נהיר לעלמין כלהו. רישיה גולגלתא דדהבא אתרקימת בשבעה תכשיטי זינין דדהבא והא אוקמוה וחביבותא דקב&quot;ה לקבליה. ומסגיאות רחימותא דיליה גביה אמר ליה לקב&quot;ה דיהדר עינוי לקבליה ויסתכל ביה. בגין דאינון שפירן בכלא. כד&quot;א הסבי עיניך מנגדי וגו'. הסבי עיניך. מנגדי דבשעתא דאלין עיינין מסתכלי ביה בקב&quot;ה כדין מתערין בלביה קסטין דבלסטראי ברחימותא עלאה. ובסגיאות שלהוביתא דרחימו עלאה לגביה אמר הסבי עיניך מנגדי אסחר עיניך לסטר אחרא מני דאינון מוקדין לי בשלהובי רחימותא. וע&quot;ד כתיב ביה בדוד והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי. ובגין ההוא דוד עלאה שפירא רחימא ותיאובתא דקב&quot;ה לאדבקא ביה. אמר דוד פנה אלי וחנני כגוונא דא ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יי' משמע דעאל עמיה עם יעקב גנתא דעדן דאיהו שדה דתפוחין קדישין. וכי היך יכיל גנתא דעדן לאעלא עמיה דהא גנתא דעדן כמה רב הוא בפותיא ובארכא. כמה זינין דבייתין עלאין קדישין דרגין על דרגין מדורין על מדורין אית תמן. אלא גנתא אחרא עלאה קדישא אית ליה לקב&quot;ה וההוא גנתא רחימותא דיליה ואתדבק ביה ולא אתנטיר אלא לקב&quot;ה בלחודוי דהוא עייל ביה. ודא אחסין קב&quot;ה לאשתכחא תדיר עמהון דצדיקייא. וכ&quot;ש לאשתכחא ביה ביעקב ודא זמין ליה קב&quot;ה לאעלאה עמיה לסייעא ליה. כגוונא דא אני יי' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק הארץ וגו'. תנן מלמד שנתקפלה לו ארץ ישראל וכי ארץ ישראל דאיהי ת' פרסה על ארבע מאות פרסה היך אתעקרת מאתרה ויתבה תחותוי. אלא ארץ אחרא עלאה אית לקב&quot;ה וארץ ישראל אקרי. והיא תחות דרגא דיעקב דקאים עלה. ואחסין לה קב&quot;ה לישראל בגין רחימותא דלהון. לדיירא עמהון ולדברא להון ולאגנא להון מכלא ואקרי ארץ חיים. ת&quot;ח אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באתר דקב&quot;ה מאיס ביה ורחיקא ביה נפשיה. ומה במה דרחים קב&quot;ה אסור לאסתכלא ביה במה דרחיק עאכ&quot;ו. דת&quot;ח אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא בקשת. בגין דאיהו חיזו דדיוקנא עלאה. אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באת קיימא דיליה בגין דהוא רמיז לצדיקא דעלמא. אסיר ליה לבר נש לאסתכלא באצבען דכהני בשעתא דפרסי ידייהו בגין דתמן שריא יקרא דמלכא עלאה. ומה באתר קדישא עלאה אסור&lt;קטע סוף=דף פד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פד ב/&gt;
לאסתכלא. באתר מסאבא רחיקא לא כ&quot;ש. בגיני כך אל תפנו אל האלילים. ר' יצחק אמר ומה לאסתכלא בהו אסיר. למפלח להו או למעבד להו עאכ&quot;ו. ובגיני כך אל תפנו אל האלילים. הכא אתא לאזהרא להו לישראל כקדמיתא לקביל לא יהיה לך אלקים אחרים על פני. ואלקי מסכה לא תעשו לכם לקביל לא תעשה לך פסל. אני יי' אלקיכם לקביל אנכי יי' אלקיך. איש אמו ואביו תיראו לקביל כבדש את אביך ואת אמך. ואת שבתותי תשמרו. זכור את יום השבת לקדשו. לא תשבעו בשמי לשקר. לא תשא את שם יי' אלקיך לשוא. לא תגנובו. לא תגנוב. ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. לא תענה ברעך עד שקר. מות יומת הנואף והנואפת. לא תנאף. לא תעמוד על דם רעך. לא תרצח. והא אוקמוה וע&quot;ד כללא דאורייתא בפרשתא דא. אמר ר' חייא בקדמיתא אנכי יי' אלקיך זכור את יום השבת לא תשא לא תרצח לא תנאף לא תגנוב. בלישנא יחידאי. והכא אני יי' אלקיכם. איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו. אל תפנו אל האלילים. בלישנא דסגיאין. אלא ת&quot;ח מיומא דהוו ישראל שכיחין בעלמא לא אשתכחו קמי קב&quot;ה בלבא חד וברעותא חדא כמה בההוא יומא דקיימו בטורא דסיני. וע&quot;ד כלא אתמר בלשון יחידאי לבתר בלישנא דסגיאין דהא לא אשתכחו כל כך בההוא רעותא:

רבי אלעזר הוה אזיל למחמי לר' יוסי בר&quot;ש בן לקונייא חמוי והוו עמיה ר' חייא ור' יוסי. כד מטו חד בי חקל יתבו תחות אילנא חדא. א&quot;ר אלעזר כל חד לימא מלה דאורייתא. פתח ר' אלעזר ואמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים ואלקים זולתי לא תדע. לא כתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אלא אנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. וכי מארץ מצרים הוה להו מלכא ולא מקדמת דנא והא כתיב ויאמר יעקב אל בניו הסירו את אלקי הנכר אשר בתוככם וכתיב ונקומה ונעלה בית אל. ואת אמרת מארץ מצרים. אלא מן יומא דהוו ישראל בעלמא לא אשתמודעו יקרא דקב&quot;ה בר בארעא דמצרים דהוו בההוא פולחנא קשיא וצווחו לקבליה ולא אשתנו מנמוסא דילהון לעלמין ותמן אתבחינו אבהתנא כדהבא מגו שפכה (ס&quot;א כהתוכא דדהבא מגו טיפסא) ועוד דהוו חמאן בכל יומא כמה חרשין כמה זינין בישין לאטעאה לון לבני נשא ולא סטו מארחא לימינא ולשמאלא. ואע&quot;ג דלא הוו ידעי כל כך ביקרא דקב&quot;ה אלא הוו אזלין בתר נמוסי אבהתהון. ולבתר חמו כמה נסין וכמה גבוראן ונטל לון קב&quot;ה לפולחניה. ובגין דכלהו חמו כמה נסין ואתין בעיניהון וכל אינון אתן וגבורן. אמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. דתמן הוה באתגלייא יקרא דיליה. ואתגלי עלייהו על ימא וחמו זיו יקרא עלאה דיליה אפין באפין דלא תימרון אלהא אחרא הוא דמליל עמנא אלא אנא הוא דחמיתון בארעא דמצרים. אנא הוא דקטלנא סנאיכון בארעא דמצרים. אנא הוא דעבדנא כל אינון עשר מחאן בארעא דמצרים. ובגיני כך ואלקים זולתי לא תדע דלא תימא דאחרא הוא אלא אנא הוא כלא. 

תו פתח לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. לא תלין פעולת שכיר אמאי אלא מקרא אחרא אשתמע דכתיב ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו. לא תבא עליו השמש אזדהר דלא תתכנש בגינוי מעלמא עד לא ימטי זמנך לאתכנשא. כד&quot;א עד אשר לא תחשך השמש וגו'. מהכא אוליפנא מלה אחרא מאן דאשלים לנפשא דמסכנא אפילו&lt;קטע סוף=דף פד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|א}}&lt;קטע התחלה=דף פה א/&gt;דמטו יומוי לאסתלקא מעלמא קב&quot;ה אשלים לנפשיה ויהיב ליה חיין יתיר. לא תלין פעולת שכיר. ת&quot;ח מאן דנטיל אגרא דמסכנא כאילו נטיל נפשיה ודאנשי ביתיה הוא אזער נפשייהו קב&quot;ה אזער יומוי ואזער נפשיה מההוא עלמא. דהא כל אינון הבלים דנפקי מפומיה כל ההוא יומא כלהו סלקין קמיה דקב&quot;ה וקיימין קמיה לבתר סלקא נפשיה ונפשייהו דאנשי ביתיה וקיימין באינון הבלים דפומיה. וכדין אפילו אתגזר על ההוא ב&quot;נ כמה יומין וכמה טבאן כלהו מתעקראן מיניה ומסתלקי מניה. ולא עוד אלא דנפשא דיליה לא סלקא לעילא והיינו דאמר רבי אבא רחמנא לשזבינן מנייהו ומעלבונייהו ואוקמוה אפילו עשיר הוא ואליו הוא נושא את נפשו דייקא אפילו מכל ב&quot;נ נמי וכ&quot;ש מסכנא. והיינו דהוה רב המנונא עביד כד הוה ההוא אגיר מסתלק מעבידתיה הוה יהיב ליה אגריה וא&quot;ל טול נפשך דאפקידת בידאי טול פקדונך ואפילו אמר יהא בידך דאנא בעינא לסלקא אגרי. לא הוה בעי. אמר פרד נא דגופך לא אתחזי לאתפקדא בידי. כל שכן פקדונא דנפשא. דהא פקדונא דנפשא לא אתיהיבת אלא לקב&quot;ה דכתיב בידך אפקיד רוחי. אמר רבי חייא ובידא דאחרא שארי. אמר ליה אפילו בידיה בתר דיהיב. כתיב לא תלין פעולת שכיר. וכתיב ולא תבא עליו השמש אלא הא אוקמוה. אבל ת&quot;ח לית לך יומא ויומא דלא שלטא ביה יומא עלאה אחרא ואי איהו לא יהיב ליה נפשא דיליה בההוא יומא כמאן דפגים לההוא יומא עלאה. ובג&quot;כ ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. והא דאתמר לא תלין בגין דנפשיה לא סליק וסליק ההוא נפשא דמסכנא ולאנשי ביתיה כמה דאתמר. 

ר' חייא פתח ואמר קרא אבתריה. לא תקלל חרש ולפני עור וגו'. האי קרא כמשמעו. אבל פרשתא דא כלא אוליפנא מנה מלין אחרנין. וכלהו תליין דא בדא. ת&quot;ח מאן דלייט לחבריה ואיהו קמיה ואכסיף ליה כאילו אושיד דמיה והא אוקימנא. והאי קרא דלאו חבריה עמיה והוא לייט ליה ההיא מלה סלקא. דלית לך מלה ומלה דנפק מפומיה דלא אית ליה קלא ההוא קלא סליק לעילא וכמה קסטרין מתחבראן עמיה דההוא קלא עד דסלקא ואתער אתר דתהומא רבא. כמה דאוקמוה וכמה מתערין עליה דההוא ב&quot;נ ווי למאן דאפיק מלה בישא מפומיה. והא אוקמוה. ולפני עור לא תתן מכשול כמשמעו ואוקמוה במאן דגרים לאחרא למחטי. וכן מאן דמחי לבריה רבא ולפני עור לא תתן וגו'. במאן דלא מטא להוראה ואורי (קאמר. כמה דתנינן) דכתיב כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה והאי אעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול. בגין דאכשיל ליה לחבריה לעלמא דאתי. דתנינן מאן דאזיל בארח מישר באורייתא ומאן דאשתדל באורייתא כדקא יאות אית ליה חולקא טבא תדיר לעלמא דאתי. דההיא מלה דאורייתא דאפיק מפומיה אזלא ושאטא בעלמא וסלקא לעילא. וכמה עלאין קדישין מתחבראן בההיא מלה וסלקא בארח מישר ואתעטר בעטרא קדישא ואסתחי בנהרא דעלמא דאתי דנגיד ונפק מעדן ואתקבל ביה ואשתאב בגויה ואתענג (ס&quot;א ואתנטע) סוחרניה דההוא נהרא אילנא עלאה וכדין נגיד ונפיק נהורא עלאה ואתעטר ביה בההוא ב&quot;נ כל יומא כמה דאתמר ומאן דלעי (נ&quot;א דיליף) באורייתא ולא משתדל בה בארח קשוט&lt;קטע סוף=דף פה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פה ב/&gt; ובארח מישר ההוא מלה סלקא וסטי אורחין ולית מאן דיתחבר בה וכלא דחיין לה לבר ואזיל ושאט בעלמא ולא ישכח אתר. מאן גרים ליה האי. ההוא דסאטי ליה מארח מישר הה&quot;ד ולפני עור לא תתן מכשול. ובגין כך כתיב ויראת מאלקיך אני יי'. ומאן דתיאובתיה למלעי באורייתא ולא אשכח מאן דיוליף ליה והוא ברחימותא דאורייתא לעי בה ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע. כל מלה ומלה סלקא וקב&quot;ה חדי בההיא מלה וקביל לה ונטע לה סחרניה דההוא נחלא ואתעבידו מאלין מלין אילנין רברבין ואקרון ערבי נחל הה&quot;ד באהבתה תשגה תמיד. ודוד מלכא אמר הורני יי' דרכך אהלך באמתך וכתיב ונחני בארח מישור למען שוררי. זכאין אינון דידעין ארחוי דאורייתא ומשתדלי בה בארח מישר דאינון נטעין אילנין דחיין לעילא דלכהו אסוותא. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. וכי אית תורה דלאו איהי אמת. אין. כגוונא דאמרן דאורי מאן דלא ידע ולאו איהו קשוט. וההוא דאוליף מלה מיניה אוליף מלה דלאו איהו אמת. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. ועם כל דא מבעי ליה לב&quot;נ למילף מלי דאורייתא מכל בר נש אפילו ממאן דלא ידע בגין דעל דא יתער באורייתא וייתי למילף ממאן דידע ולבתר אשתכח דאזיל בה באורייתא בארח קשוט. ת&quot;ח ישתדל ב&quot;נ בעלמא באורייתא ופקודוי אפילו דלא עביד לשמה דמתוך שלא לשמה בא לשמה. רבי יוסי פתח קרא אבתריה ואמר. לא תעשו עול במשפט וגו'. לא תעשו עול במשפט כמשמעו אבל הא אתמר דפרשתא דא מלין עלאין ויקירין אית בה בפקודי אורייתא. האי קרא מסופיה קא משמע דכתיב בצדק תשפוט עמיתך. ת&quot;ח תרי דרגין אינון הכא משפט וצדק. מה בין האי להאי. אלא חד רחמי וחד דינא ודא אתבסם בדא. כד אתער צדק דאין דינא לכלא כחדא דלית ביה רחמי ולאו וותרנותא. כד אתער משפט אית ביה רחמי. יכול יהא כלא במשפט. אתא קרא ואמר בצדק תשפוט עמיתך. מ&quot;ט בגין דצדק לאו דאין לדא ושביק לדא אלא כלהו כחדא בשקולא חדא. כגוונא דא לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול אלא בשקולא חדא בצדק יכול יהא כלא דינא בצדק בלחודוי אתא קרא ואמר תשפוט דבעי לחברא להו כחדא דלא ישתכח דא בלא דא והאי שלימו דדינא. וכ&quot;כ למה. בגין דקב&quot;ה שכיח תמן ובגיני כך בעי לאשלמא דינא. כגוונא דאיהו עביד לתתא כגוונא דיליה ממש עביד לעילא. ות&quot;ח קב&quot;ה שוי כורסייא דדינא בשעתא דדייני יתבין. הה&quot;ד כונן למשפט כסאו. ומתמן אתתקן כורסיה דקב&quot;ה. ומאן איהו כורסיה. אלין אינון צדק ומשפט. הה&quot;ד צדק ומשפט מכון כסאך. ומאן דדאין דינא בעי למידן (ס&quot;א למיתב) בכורסיה דמלכא. ואי פגים חד מנייהו כאלו פגים לכורסיה דמלכא וכדין קב&quot;ה אסתלק מבינייהו דדייני ולא קאים בדינייהו ומאי אמר עתה אקום יאמר יי' וגו'. ורוחא דקודשא אמר רומה על השמים אלקים:&lt;קטע סוף=דף פה ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פו|א}}&lt;קטע התחלה=דף פו א/&gt;
פתח ואמר ויהי קול השופר הולך וגו' ויהי קול השופר הכא אתפליגו ספרי קדמאי וכו'. עת אתו רבי אבא ורבי יהודה ואודו ליה לר' אחא קמו עד דהוו אזלי א&quot;ר אלעזר לא תלך רכיל בעמך לא תשנא את אחיך. לא תקום ולא תטור. הא אוקימנא לון וכלהו אתערו עלייהו חברייא אבל נימא מלה בפרשתא דא. כתיב את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. 

פתח ר' אלעזר ואמר אתם עדי נאם יי' ועבדי אשר בחרתי למען תדעו ותאמינו וגו'. אתם עדי אלין אינון ישראל. ותנינן אלין אינון שמייא וארעא דכתיב העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ אבל ישראל אינון סהדין אלין על אלין ושמייא וארעא וכלא סהדין עלייהו ועבדי אשר בחרתי דא יעקב דכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. וכתיב ואתה אל תירא עבדי יעקב. ואית דאמרי דא דוד. ודוד עבדי אקרי דכתיב למעני ולמען דוד עבדי. אשר בחרתי דא דוד עלאה. למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא. מאי כי אני הוא דאתרעיתי בההוא דוד ובההוא יעקב אנא הוא אינון ממש. לפני לא נוצר אל. דתנינן קרא קב&quot;ה ליעקב אל דכתיב ויקרא לו קל אלקי ישראל. קב&quot;ה קרא ליעקב קל הה&quot;ד לפני לא נוצר קל ואחרי לא יהיה ובגין כך אני הוא כלא כמה דאתמר. ואחרי לא יהיה דהא דוד הכי אקרי ולאו אית בתריה אחרא. ת&quot;ח כד ברא קב&quot;ה עלמא אתקין כל מלה ומלה כל חד וחד בסטרוי ומני עלייהו חילין עלאין ולית לך אפי' עשבא זעירא בארעא דלית ליה חילא עלאה לעילא וכל מה דעבדין בכל חד וחד (תרי נוסחי) וכל מה דכל חד וחד עביד. כלא הוא בתקיפו דההוא חילא עלאה דממנא עליה לעילא. וכלהו נימוסין גזירין מדינא. על דינא נטלין ועל דינא קיימין. לית מאן דנפיק&lt;קטע סוף=דף פו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פו ב/&gt;מן קיומיה לבר. וכלהו ממנן מן יומא דאתברי עלמא מתפקדן שלטונין על כל מלה ומלה. וכלהו נטלין על נמוסא אחרא עלאה דנטלין כל חד וחד כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. כיון דנטלין ההוא חק. כלהו אקרון חקות. וההוא חק דאתיהיב להו. מן שמייא קא אתי וכדין אתקרון חקות שמים. ומנלן דמן שמים קא אתיין דכתיב כי חק לישראל הוא. ועל דא כתיב את חקותי תשמרו בגין דכל חד וחד ממנא על מלה ידיעא בעלמא בההוא חק. בגין כך אסיר למחלף זינין ולאעלא זינא בזינא אחרא בגין דאעקר לכל חילא וחילא מאתרייהו (ואכחיש פמליא של מעלה) ואכחיש פומבי דמלכא. כלאים מהו כלאים כמאן דיהיב אחרא בבי מטרא כד&quot;א אל בית הכלא בגין דלא למעבד מידי. כלאים מניעותא דמנע לכל אינון חילין מעבידתא דלהון. כלאים ערבובייא דעביד ערבובייא בחילא דלעילא ואכחיש פומבי דמלכא כמה דאתמר (ובג&quot;כ) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. ת&quot;ח כתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. והא אתמר דשני פקודי דמלכא ואחלף עץ חיים דביה אשתלים כלא וביה תליא מהימנותא ואתדבק באתר אחרא. והא תנינן בכלא בעי ב&quot;נ לאחזאה עובדא כגוונא דלעילא ולמעבד עובדא כמה דאצטריך ואי אשתני במלה אחרא הוא אנגיד עליה לשרייא ביה מלה אחרא דלא אצטריך. ות&quot;ח בשעתא דב&quot;נ אחזי עובדא לתתא בארח מישר כמה דאצטריך נגיד ונפיק ושרייא עלוי רוח קדישא עלאה. ובשעתא דאיהו אחזי עובדא לתתא באורחא עקימא דלית איהו ארח מישר כדין נגיד ונפיק ושרי עלוי רוח אחרא דלא אצטריך דסטי ליה לב&quot;נ לסטר ביש. מאן משיך עליה ההוא רוחא. הוי אומר ההוא עובדא דאחזי בסטר אחרא. כתיב דרשה צמר ופשתים. דרשה. מהו דרשה דבעיא ודריש על צמר ופשתים מאן דמחבר לון כחדא. ואי תימא בציצית אמאי שרי הא אוקמוה אבל התם הוא ההוא לבושא בתקונוי באשלמות עובדא כדקא חזי. (נ&quot;א ודא) תו דרשה צמר ופשתים למעבד נוקמא במאן דמחבר לון כחדא. אבל אימתי שרייא בשעתא דאיהו באשלמותא דכתיב ותעש בחפץ כפיה. וציצית הא אוקימנא דהתם בההוא כללא דשלימותא אשתכח ולא עביד מידי. אבל בשעתא דלא אשתכח בשלימותא מאן דאתי לחברא לון כחדא אתער עליה רוחא דלא אצטריך. מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן דדא אתי מסטרא חד ודא אתי מסטרא אחרא ובגין כך לא לבעי לן לחברא לון כחדא (ס&quot;א ל&quot;ג מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן) וקרבנא דקין אתרחק מקמי קרבנא דהבל. וע&quot;ד ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. לא יעלה עליך סתם. לא יעלה עליך רוחא אחרא לשלטאה בך. ואצטריך ליה לב&quot;נ לאחזאה עובדא דכשרא כמה דיאות ובההוא עובדא שריא עליה רוח קדישא רוח עלאה לאתקדשא ביה. אתא לאתקדשא מקדשין ליה דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יי'. כתיב ומעץ הדעת טוב ורע ומה על דא גרים אדם מיתה בעלמא מאן דאחזי עובדא אחרא דלא אצטריך על אחת כמה וכמה. שור וחמור אוכחן. מסטרא דא אקרי שור ומסטרא דא אקרי חמור. וע&quot;ד כתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. לא תעביד ערבובייא כחדא בגין דאתער לאתחברא סטרא אחרא כחדא לאבאשא עלמא. ומאן דפריש לון אסגי שלמא בעלמא. אוף הכא מאן דפריש לון בההוא גוונא כמה דאמרו דלא אשתכח שוע&lt;קטע סוף=דף פו ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|א}}&lt;קטע התחלה=דף פז א/&gt;טווי ונוז כחדא האי ב&quot;נ אסגי שלמא עליה ועל כל עלמא. קרבנא דקין הוה פשתים וקרבנא דהבל הוה צמר לאו דא כדא ולאו דא כדא. רזא דמלה קין כלאים הוה ערבוביא דלא אצטריך. סטרא אחרא דלא זינא דחוה ואדם וקורבניה מההוא סטרא קא אתיא. הבל מזינא חדא דאדם וחוה ובמעהא דחוה אתחברו אלין תרין סטרין. ובגין דאתחברו כחדא לא אתיא מנייהו תועלתא לעלמא ואתאבידו. ועד יומא דין סטרא דלהון קיימא. ומאן דאחזי גרמיה בעובדא דחבורא דא אתער עליה אינון סטרין כחדא ויכיל לאתזקא ושארי עלוי רוחא אחרא דלא אצטריך. וישראל בעאן לאתערא עלייהו רוחא קדישא למהוי קדישין לאשתכחא בשלמא בעלמא דין ובעלמא דאתי. כתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור אמאי אקרי בד יחידאי בגין דלא בעי לחברא להאי פשתים באחרא. ועל דא לא כתיב מדו פשתים אלא בד יחידאה. וכהנא אמאי איהו בעי לאתחזאה בהאי. אלא אלין מאני בד בעי לאתחזאה בהו על מזבח העולה כד הוה מפני קטרא (ס&quot;א קיטמא) דדשנא דעולה דהא עולה מסטרא דעכו&quot;ם והרהורא בישא קא אתיא ובג&quot;כ בעי לאתחזאה בהו בלחודייהו ולא בערבובייא כמה דאמרן בגין דיתכפר ליה לב&quot;נ כל אינון חובין דאתיין מההוא סטרא. וכד עייל למקדשא אתר דשלימו אשתכח וכל אינון פולחני דשלימותא אע&quot;ג דאתחברו לית לן בה כמה דאמרן בציצית בגין דתמן אשתכחו ואתחברו כל אינון זיינין דלעילא וכל אינון מאני מקדשא משתכחין ביה כמה זיינין משניין דא מן דא וכלהו אתכלילו תמן כגוונא דלעילא. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה יהיב להו אורייתא דקשוט אורייתא דמהימנותא וריחם להו מכל שאר עמין עכו&quot;ם דכתיב אהבתי אתכם אמר יי':

פתח ר' חייא אבתריה ואמר כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו'. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ליי'. כי תבאו אל הארץ הא אוקמוה חברייא אבל ת&quot;ח דהא אילנא לא עביד פירין אלא בארעא. וארעא אפקי להון ואחזי ההוא איבא לעלמא. וארעא לא עבדא פירין אלא מגו חילא אחרא דעלה. כמה דנוקבא לא עבדא פירין אלא מגו חילא דדכורא וההוא איבא לא אשתלים באשלמותא עד תלת שנין וחילא לא אתפקדא עליה לעילא עד דאשתלים. בתר דאשתלים אתפקדא עליה חילא וארעא אתתקנת ביה. דהא עד תלת שנין ארעא לא אתתקנת ביה ולא (אשתכחת) אשתלימת (ס&quot;א אתבסמת) (נ&quot;א אסתכמת) עמיה. בתר דאשתלים ואתתקנו כחדא כדין הוא שלימותא. ת&quot;ח נוקבא עד ג' זמנין דאתעברת איבא דמעהא לא אשתלים. בתר ג' עידואן נוקבא אתתקנת בההוא איבא ואסתכמו כחדא. כדין ההוא איבא שלימו דכלא ושפירו דכלא. בתר דנפק עד ג' שנין לא אית ליה חילא לעילא דהא כדין אשתלים בשולא דיליה לוי אתרעי מכלא תליתאה לאמיה דאתתקנת ביה ואסתכמת (ס&quot;א ואתבסמת) בהדיה. בתר ג' שנין אתפקדת עליה (נ&quot;א אתפקד עלה) חילא עלאה לעילא. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים. מאי קדש הלולים תושבחן לשבחא ליה לקב&quot;ה עד הכא. מכאן ואילך רזא דמלה דבשנה &lt;קטע סוף=דף פז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פז ב/&gt;הרביעית מזדווגת כנסת ישראל לקב&quot;ה והלולא חד אשתכח. דכתיב קדש הלולים הלולא וחדווא בזמנא (ס&quot;א בזווגא) חדא. מאי שנה (הרביעית) דא קב&quot;ה. ותנינן שנה הרביעית דא כנסת ישראל דאיהי קיימא רביעאה לכורסייא וכלא חד דהא כדין קב&quot;ה מזדווג בה בכ&quot;י וכדין היא קדש והלולא קדישא אשתכח (וקב&quot;ה אזדווג בהדה) וכדין חיילין אתמנן על עלמא על כל מלה ומלה כדקא חזי ליה. מכאן ולהלאה מתברכאן כלהו ושארי למיכל דהא כלהו בשלימותא דכלא. בשלימותא דעילא ותתא. ועד לא אשתלים בכלא מתתא ומעילא אסיר למיכל מניה. ומאן דאכיל מניה כמאן דלית ליה חולקא בקב&quot;ה ובכ&quot;י דהא ההוא איבא בלא רשותא עלאה קדישא קיימא דלא שארי עליה עד דישתלים. ובלא רשותא תתאה דהא לא אסתכמת (ס&quot;א אתבסמת) חילא דארעא ביה וההוא דאכיל מניה אחזי גרמיה דלית ליה חולקא לעילא ותתא. ואי בריך עליה ברכה לבטלה הוא. דהא קב&quot;ה עד כאן לא שרייא עלוי ולית ביה חולקא רחמנא לישזבינן מאינון דלא משגיחין ליקרא דמאריהון. זכאין אינון צדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ואורח צדיקים כאור נגה. בגין דבההוא זמנא יסתלק חויא דשריא בנוקבא בקדמיתא וייתי דכורא למשרי באתריה כד בקדמיתא וכלא יהא שלים:

תאנא בזמנא דזכאה שארי בעלמא וכו' עד צדיק כתמר יפרח:

רבי יוסי פתח קרא ואמר. לא תאכלו על הדם. הא בכמה אתר אוקמוה חברייא וכל הני קראי אבתריה. וכל חד וחד באתגליא. אבל האי קרא אית לאתערא ביה דכתיב מפני שיבה תקום וגו'. מפני שיבה שיבה דאורייתא סתם. תקום דבעי ב&quot;נ למיקם בקיומא (מכאן דבעי ב&quot;נ למיקם) מקמי ס&quot;ת והכי רב המנונא (ס&quot;א ייסא) סבא כד הוה חמי ס&quot;ת הוה קם מקמיה ואמר מפני שיבה תקום. (כד הוי חמי חומש דאורייתא הוה קם מקמיה (ס&quot;א עביד ליה הדורא) והוה אמר והדרת פני זקן) כגוונא דא בעי ב&quot;נ למיקם בקיומיה לקמיה דת&quot;ח בגין דאיהו קאים בקיומא (נ&quot;א בדיוקנא) קדישא עלאה ורמז לכהנא עלאה (ס&quot;א והכא רמיז לעתיקא) קדישא עלאה דכתיב והדרת פני זקן דאיהו בעלמא. אר&quot;ש מכאן רמז לתורה שבכתב ורמז לתורה שבע&quot;פ. ותו תנינן. האי קרא לדרשה הוא דאתא מפני שיבה תקום כמה דאתערו ביה חברייא מפני שיבה תקום. אזהר ליה לבר נש עד לא יסתלק בסיבותא דיקים בקיומא טבא בעלמא בגין דדין הוא הדורא ליה אבל לסוף יומוי לית שבחא ליה לב&quot;נ כ&quot;כ כד איהו סיב ולא יכיל למהוי ביש. אלא שבחא דיליה כד איהו בתוקפיה ואיהו טב ושלמה מלכא צווח ואמר גם במעלליו יתנכר נער וגו'. כגוונא דא כתיב וזכור את בוראיך בימי בחורותיך. א&quot;ר אלעזר ודאי (הכי הוא) ארחא דא מתקנא קמן והאי אורחא דקב&quot;ה הוא פתח ואמר כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד. מאי כי יודע יי' אלא קב&quot;ה יודע ואשגח באחרא דצדיקייא לאוטבא להו ולאגנא להו והוא אזיל קמייהו לנטרא להו. ובג&quot;כ מאן דנפיק לארחא בעי דלהוי ההיא ארחא דקב&quot;ה וישתתף ליה בהדייהו. ובג&quot;כ כתיב כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד היא מגרמה בגין דקב&quot;ה לא &lt;קטע סוף=דף פז ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=דף פח א/&gt;אשתמודע ליה לההוא ארחא דלהון ולא אזיל בהדייהו. כתיב דרך וכתיב ארח מה בין האי להאי. אלא דרך דשאר קרסולי בני נשא אזלו בה. ארח דאיהו אתפתח מן זמנא זעירא (דא ארח כד&quot;א וארח לחברה עם פועלי און) ועל ארחא דא כתיב וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום אכי&quot;ר. בילא&quot;ו יילא&quot;ו:&lt;קטע סוף=דף פח א/&gt;

==פרשת קדושים - רעיא מהימנא==
 

{{ממ זהר משולב|ג|פ|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פ א/&gt;   [{{קטן|{{צ|זכאין אינון אבורים וכו'}} - עד {{צ|למהוי בנדתה}} מהרעיא מהימנא - נדפס [[זהר חלק ג רכה ב|בפרשת פנחס מאמר מתחיל אלא פגיעה - רכ&quot;ה ע&quot;ב]]}}]
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פ א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פ|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פ ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פ א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פא|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פא א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פא א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פא|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פא ב/&gt;אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. פִּקּוּדָא דָּא, שָׁקִיל דָּא לְדָא. שָׁקִיל יְקָרָא דְּאָב וְאֵם, לִיקָרָא דְּשַׁבָּת. לְאַבָּא אַקְדִּים כָּבוֹד, וְהַאי אִיהוּ דְּאָמַר קְרָא, (מלאכי א) וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיִּה מוֹרָאִי. כְּבוֹדִי סָלִיק בְּחוּשְׁבָּן עֶשֶׂר אֲמִירָן, ול&quot;ב אֱלֹהִים דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית.

וּבְכָל אֲתַר (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֵין כָּבוֹד אֶלָּא תּוֹרָה. בְּגִין דְּאִינּוּן לֵ&quot;ב אֱלֹהִים דְּתוֹרָה, יְקָרָא דִּילֵיהּ. וְאִלֵּין (אינון) חֲכָמִים דְּאוֹרַיְיתָא, חֲכָמִים בְּחָכְמָה, יָרְתִין הַאי כָּבוֹד וְלָא טִפְּשֵׁי, דְּעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. וּמְנָלָן דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּאוֹרַיְיתָא אִקְרֵי כְּסִיל, דִּכְתִּיב, (תהלים צב) וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת. וְאֵין זֹאת, אֶלָּא תּוֹרָה, דִּכְתִּיב, (דברים ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה.

רַעְיָא מְהֵימָנָא. בְּגִין דַּחֲלִישָׁתָא, פָּתַחְנָא לְפַרְשְׁתָּא בְּאִלֵּין פִּקוּדִין, לְמֶהֱוִי מְעַט עֶזֶר לָךְ. אִתְתָּקַּף בָּךְ, דְּהָא מַשִּׁרְיָין דִּמְתִּיבְתָּאן אָתָאן לְגַבָּךְ, בְּפִקּוּדָא בָּתַר דָּא, דְּאִיהוּ פִּקּוּדָא לְהַעֲמִיד עָלֶיךָ מֶלֶךְ לְעֵילָּא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יוֹקִים לָךְ מֶלֶךְ בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין בְּדִיוּקְנֵיהּ. בְּגִין דְּרַבָּנָן דִּמְתִיבְתָּא, עָלַיְיהוּ שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה וְתַתָּאָה. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֶלֶךְ בְּאֶמְצָּעִיתָא, אָחִיד בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא בְּדִיוּקְנֵיהּ, בְּרָא דִּילֵיהּ, קוּם בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא.

קָם רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְסָלִיק יְדוֹי לְעֵילָּא, וְאָמַר, יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ עִלַּת הָעִלּוֹת, דְּאַנְתְּ מִתְעַלֶּה מֵעִלּוּי לְעִלּוּי, עַד דְּלֵית עִלּוּי. אֶלָּא 
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פא ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פב|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פב א/&gt;דְּאַנְתְּ לְעֵילָּא מִכָּל עִלּוּי. לְמֵיהַב לִי חֵילָא, לְמֶעְבַּד רְעוּתָךְ בְּדַרְגִּין דִּילָךְ, דְּאִינּוּן אַבָּא וְאִימָּא, וַאֲנָא בְּרָא דִּלְהוֹן. וּבְיִחוּדָךְ תַּרְוַויְיהוּ אֶחָד. וְאַנְתְּ שַׁקְלַת דְּחִילוּ דְּאַבָּא וְאִימָא, לִדְחִילוּ דִּילָךְ, בָּתַר דְּאַנְתְּ בְּאֶמְצָּעִיתָא חַד, וְלָא תְּרֵין, בְּלָא שׁוּתָּפוּ, אַף עַל גַּב דְּאִינּוּן חַד בְּשׁוּתָּפוּ דִּילָךְ, אֲבָל אַנְּתְּ חַד בְּלָא שׁוּתָּפוּ דְּתִנְיָינָא. וּבְגִין דָּא אִתְּמַר בָּךְ, (דברים לב) וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי.

הַב לִי חֵילָא, לְאִתְּעָרָא בִּיקָרָךְ בְּקַדְמִיתָא. וּלְבָתַר בִּיקָרָא דְּאָבִי וְאִמִי דְּבִשְׁמַיָּא, דְּאוּקְמוּהָ עָלַיְיהוּ, (משלי כח) גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאוֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית. וְאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, אֵין אָבִיו, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאֵין אִמּוֹ, אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וִיקָרָא דִּילָךְ אַבָּא חָכְמָה, דְּכָלִיל עֶשֶׂר סְפִירוֹת מִתַּתָּא דִּילֵיהּ לְעֵילָּא, וְתַרְוַויְיהוּ אִינּוּן כּוּרְסְיָיא סַפְסָל תְּחוֹתָךְ לִיקָרָךְ.

וְהָכִי תַּקִּינוּ, לְמֶהֱוִי קָטָן לַגָּדוֹל מְכַבֵּד דִּלְעֵילָּא מִנֵּיהּ. אַבָּא, אִיהוּ חָכְמָה, הֲלֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, לְמֶהֱוִי מְשַׁמֵשׁ תְּחוֹתָךְ, וְאַנְתְּ כֶּתֶר עֶלְיוֹן עַל רֵישֵׁיהּ. וְלֵית כֶּתֶר עֲלָךְ, וְלֵית אֱלָהָא אָחֳרָא. וְאִימָּא, לְשַׁמְּשָׁא לְאַבָּא. דְּאִיהוּ תְּחוֹתֵיהּ לְמֶהֱוִי כִּסֵּא תְּחוֹתֵיהּ.

וַיֹּאמֶר אִיהוּ, בְּכָל מַאֲמָר, עַד תְּלָתִין וּתְרֵין, יְהִי כֵּן, וַיְהִי כֵן. וְאִיהִי, עֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ מִיַּד. וּבְגִין דְּעֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ וְצִּוּוּיֵהּ בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל, בל&quot;ב שְׁבִילִין דִּבְהוֹן אִתְבְּרֵי כָּל דִּבְרֵאשִׁית, עוֹבָדָא אִתְקְרִיאַת כָּבוֹד, (תהלים כט) וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד. (יחזקאל ג) בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' מִמְּקוֹמוֹ. אַיִּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ לְהַעֲרִיצּוֹ.

וְתַרְגּוּם כְּבוֹד אָבִיו, יְקָרָא דַּאֲבוּהִי. וְדָא (תהלים יט) תּוֹרַת יְיָ' תְּמִימָה, עָלָהּ אִתְּמַר (משלי ג) יְקָרָה הִיא וְיִשְׂרָאֵל מִפְּנִינִים. דְּאִתְקְרִיאוּ בָּנִים, בִּכְלַל בֵּן וּבַת, מִסִּטְרָא דְּתִפְאֶרֶת וּמַלְכוּת. דְּאִינּוּן בֵּן וּבַת, יְקָרָא דְּאָבִיו וְאִמּוֹ, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, וְצִּווּי דִּילֵיהּ, אִינּוּן פִּקוּדִין דַּעֲשֵׂה. וְהָא אוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, יֵשׁ מְצּוּוְּה וְעוֹשֶׂה. וּבְגִין כָּךְ אִיהוּ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְהַאי אִיהוּ כָּבוֹד דְּאַבָּא וְאִימָא, דִּיצַּוְּה לִבְרֵיהּ דְּיֶעְבַּד הָכֵי וְאִיהוּ עָבִיד מִיַּד, בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל.

וְעִלַּת עַל כֹּלָּא, אֲנָא בָּעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בִּיקָרָךְ, לְתַקֵּן מִדּוֹת דְּאַבָּא וְאִימָּא, לִיקָרָךְ. תְּהֵא בְּעֶזְרִי לְסַדְּרָא כֹּלָּא כְּדְקָא יִאוֹת. וְאַנְתְּ תְּסַדֵר לִי, וּלְכָל מָארֵי מְתִיבְתָּאן עֵילָּא וְתַתָּא, וּמַשִּׁרְיָין דְּמַלְאָכִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, לְמֶהֱוִי מְתַקְּנִין וּמְסַדְּרִין לִיקָרָא דִּילָךְ, וְלִיקָרָא דְּאַבָּא וְאִימָּא, לְמֶהֱוִי סַפְסָל תְּחוֹת רַגְלוֹי. וּלְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דִּילֵיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דְּלָא תַּעֲשֶׂה. &lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פב א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פב|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פב ב/&gt;וְהַאי אִיהוּ אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְסָמִיךְ לֵיהּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. וּבִקְרָא אַחֲרִינָא וְאֶת מִצְּוֹתַי תַּעֲשׂוּ. מִסִּטְרָא דְּפִקּוּדִין דַּעֲשֵׂה דְּאִינּוּן כָּבוֹד, אַקְדִּים אַבָּא לְאִימָּא, וְדָא י&quot;ה. מִסִּטְרָא דְּלָא תַּעֲשֶׂה, אַקְדִּים אִימָּא לְאַבָּא, וְדָא הֵ&quot;י. וְהַיְינוּ כְּבוֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר. לְאִלֵּין דְּלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בְּהַאי כָּבוֹד, הַסְתֵּר דָּבָר מִנַּיְיהוּ.

וְעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. אִלֵּין אִינּוּן עַמֵּי הָאָרֶץ, בָּתַר דְּלָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּהַאי כָּבוֹד דְּאוֹרַיְיתָא, וְאֵיךְ אָמְרִין אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם שְׁמַע קוֹלֵנוּ חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ וְקַבֵּל תְּפִלָּתֵנוּ. הָא אִיהוּ לֵימָּא לוֹן, וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי, אַיִּה אִשְׁתַּדְּלוּתָא דִּלְכוֹן בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְפִקּוּדִין דִּילִי, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיַי, דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּצִּוּוּיָיה דְּמָארֵיהּ, אֵיךְ יַעְבִיד לֵיהּ.

בַּר מִמַּאן דְּשָׁמַע מֵחֲכָמִים וְעָבִיד, וְהַאי אִיהוּ דְּקַבִּיל נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְעִם כָּל דָּא, מַאן דְּלָא קַבִּיל מִמָּארֵיהּ, אֶלָּא מִשְלוּחֵיהּ, אִיכָּא אַפְרָשׁוּתָא. וּמַאי אַפְרָשׁוּתָא אִית בֵּין דָּא לְדָא. דְּהָא כְּתִיב, מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּלְבָתַר וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ. אֲנָא קַבִּילְנָא, וּלְבָתַר מוֹסַרְנָא לְכֻלְּהוּ. וְהָכִי מַאן דִּמְקַבֵּל מֵאָחֳרָא, כְּקַבָּלַת סִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּיא מִשִּׁמְּשָׁא, וּבְהַאי קִבּוּל אִתְמְלֵי. וּמַאן דִּמְקַבֵּל יָכִיל לְאִסְתַּלְּקָא מִנֵּיהּ נְבִיעוּ, כְּמָה דַּחֲזֵינָא בְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, דְּאִסְתַּלְּקַת נְהוֹרָא דִּלְהוֹן, בְּלֵילְיָא, דְּלָא נָהִיר שִׁמְשָׁא, אֶלָּא בִּימָמָא. וְסִיהֲרָא בְּלֵילְיָא.

וְאִי תֵּימָא דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּסִיהֲרָא מִשִּׁמְּשָׁא אִיהוּ, דְּאַף עַל גַּב דְּאִתְכְּנִישׁ, נָהִיר בְּסִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּא, הָא חֲזֵינָן מִסִּטְרָא אָחֳרָא בְּלָקוּתָא דְּסִיהֲרָא וְשִׁמְּשָׁא דְּאִסְתְּלַּק נְהוֹרַיְיהוּ, וְאִשְׁתָּאָרוּ כְּגוּפָא בְּלָא נִשְׁמְתָא, דְּאִית אָדוֹן עֲלֵיהֶם מַחֲשִׁיךְ מְאוֹרֵיהֶם. אֲבָל עִקָּרָא דִּנְהוֹרָא, הַהוּא אֲתַר דִּנְבִיעַ דְּלֵית פְּסָק לִנְהוֹרָא דִּילֵיהּ, וְלָא אִית עָלֵיהּ אֱלָהָא אָחֳרָא לְמִפְסַק מִנֵּיהּ נְהוֹרֵיהּ.

וְעִלַּת הָעִלּוֹת, בָּתַר דְּאַנְתְּ תַּמָּן, לֵית פְּסָק לִנְבִיעוּ דִּנְהוֹרָא דְּאוֹרַיְיתָא. יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ דְּלָא תָּזוּז מֵאַבָּא וְאִימָּא דִּילִי, וְלָא מִבְּנוֹי. וְהָכִי מַאן דְּאָמִית גַּרְמֵיהּ עַל אוֹרַיְיתָא, דְּהִיא יְקָרָה, אִתְקַיְּימַת בֵּיהּ, וְלָא מַפְסְקַת מִנֵּיהּ. מַה דְּלָאו הָכִי, מַאן דְּלָא יִשְׁתַּדֵּל בָּה, אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּעָבַד צִּוּוּי חֲכָמִים, אִיהוּ שַׁמָּשׁ דִּלְהוֹן, עֶבֶד וְלָא בֵּן, אֲבָל אִי אִיהוּ מְהֵימָנָא, מָארֵיהּ אַשְׁלִיט לֵיהּ בְּכָל דִּילֵיהּ.

אֲבָל מַאן דְּלָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא מְשַׁמֵּשׁ חֲכָמִים, לְמִשְׁמַע מִנַּיְיהוּ פִּקוּדִין, לְקַיֵּים נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. אֶלָּא דְּסָּרַח וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה, אִיהוּ שָׁקִיל לְאוּמִין דְּעָלְמָא עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, בְּנוֹי דְּסָמָאֵ&quot;ל וְנָחָשׁ, דְּאִתְּמַר בְּהוּ, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן, דְּלָא בָּעוּ לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא, דְּכָל דְּלֵית בֵּיהּ תּוֹרָה, לֵית בֵּיהּ כָּבוֹד, דְּאִתְּמַר בָּהֶם (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ.

וְעִם כָּל דָּא מָארֵי מְתִיבְתָּא, לָא כָּל כָּבוֹד שָׁוְה, דְּהָא (מלאכי א) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו. בֵּן יְכַבֵּד, עַל מְנָת דְּלָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, אֲבָל מְצּוּוְּה הוּא בִּכְבוֹד אַבָּא וְאִימָּא. וְאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, יִכְתַּשׁ לֵיהּ אַבָּא וְאִימָּא, עַד דְּיַעֲבִד עַל כָּרְחֵיהּ. וְאִי הֲוִי בְּרָא רַבְרְבָא, בֵּית דִּין כּוֹפִין לֵיהּ. דְּאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (דברים כא) בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלֵנוּ, וְדָנִין לֵיהּ בִּסְקִילָה. אֲבָל עֶבֶד דִּמְשַׁמֵּשׁ עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אִי לָא עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּרַבֵּיהּ, מָארֵיהּ אַעְבָּר לֵיהּ מִגּוֹ בֵּיתֵיהּ, וְיִטוֹל אָחֳרָא. מַה דְּלָא הֲוָה יָכִיל לְמֶעְבַּד הָכִי לִבְרֵיהּ, אֶלָּא אוֹ יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ אוֹ יִקְטוֹל לֵיהּ.

אָמַר לֵיהּ בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, מַאן גָּרִים דְּלָא יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ, הוֹאִיל וּבְרֵיהּ הוּא. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וַדַּאי תַּעֲרוֹבֶת דְּרַע, וְרָזָא דָּא גָּרַם לְיִשְׂרָאֵל, לְמֶחֱטֵי גַּבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. וְרָזָא דָּא, (תהלים קו) וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם. וְדָא גָּרַם קִטוּלָא לְיִשְׂרָאֵל, וְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא. וּבְגִין דָּא, אֵין מְקַבְּלִים גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא (דברים לב) יְיָ' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, עֶבֶד טוֹב וְעֶבֶד רָע, מִסִּטְרָא דִּמְטַטְרוֹ&quot;ן עֶבֶד טוֹב, עֶבֶד נֶאֱמָן לְרַבֵּיהּ. עֶבֶד רָע סָמָאֵ&quot;ל. מַאן דְּאִיהוּ מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, אִיהוּ בֶּן העוֹלָם הַבָּא, בֶּן מִסִּטְרָא דְּבֵן יָ&quot;הּ, בִּינָ&quot;ה. וְיָרִית מַלְכוּתָא דְּאִיהִי ה'. וְאֵיךְ יָרִית לָהּ. אִי עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּאַבָּא וְאִימָא, בְּגִין דְּאִיהוּ מַלְכוּתָא מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ, וְעָלֵיהּ אִתְּמַר, (אסתר ג) מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ. אִיהִי מִצְּוָה, וְצִּוּוּיַיא דְּמַלְכָּא עַל עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה.

מִצְּוָה מִדְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהִי תִּפְאֶרֶת. וְהָכָא לֵית תַּמָּן פִּרוּדָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֱמֶת, תּוֹרָתוֹ תּוֹרַת אֱמֶת, אִיהוּ תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ. כְּגַוְונָא דְּבִינָה, תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ דְּחָכְמָה. דְּאִית תּוֹרָה דִּבְרִיאָה, וְחָכְמָה דִּבְרִיאָה, וּבִינָה דִּבְרִיאָה, וְהָכִי בְּכָל מִדּוֹת. בְּהַאי, יָכִיל בֵּן בְּהַאי אוֹרַיְיתָא, לְמֶהֱוִי בְּלָא מִצְּוָה, וּמִצְּוָה בְּלָא תּוֹרָה בְּפֵרוּדָא.&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פג א/&gt;וּמֵהָכָא בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. אֲבָל מִסִּטְרָא דַּאֲצִּילוּת, לֵית אַפְרְשׁוּתָא, תַּמָּן, וְכֵן מִתַּמָּן אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ וְלֵית בָּהּ עוֹנֶשׁ וְלָא שָׂכָר וְלָא מִיתָה.

וּבְגִין דָּא, אוֹרַיְיתָא דָּא אִילָנָא דְּחַיִּי, שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא, וְאִילָנָא דָּא, אִילָנָא דְּחַיֵּי אִתְקְרֵי, וְאִתְקְרֵי הָעוֹלָם הַבָּא, וְלָא אִתְקְרֵי בֵּיהּ שָׂכָר. בְּגִין דְּאִיהוּ בֵּן. מִתַּמָּן, לָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, לָא בְּמַעֲשֵׂה וְלָא בְּדִיבּוּר וְלָא בְּמַחֲשָׁבָה.

אָתָא בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, לְנַשְּׁקָא לֵיהּ יְדֵיהּ. אָמַר, וַדַּאי אַנְתְּ הוּא בֵּן מִתַּמָּן, בְּדִיּוּקְנָא דִּבְרָא בּוּכְרָא דִּילֵיהּ, תִּפְאֶרֶת בְּרָא דְּאַבָּא וְאִימָא עִלָּאָה, אֲצִּילוּת דִּילֵיהּ בְּלָא הַפְסָקָה, לָא קְדָמָךְ בְּרָא אָחֳרָא, לָא בְּמַחֲשָׁבָה, וְלָא בְּדִבּוּר, וְלָא בְּמַעֲשֶׂה. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְאַנְתְּ, וְחַבְרַיָּיא, וְרָאשֵׁי מָארֵי מְתִיבְתָּאן, דִּמְזַמְּנִין הָכָא, אִתִּי, בְּלָא הַפְסָקָה כְּלַל, וּבְלָא תַּעֲרוֹבֶת. נַשְׁקוּ כֻּלְּהוּ דָּא לְדָא, וְאִשְׁתְּמוֹדָעוּ בְּאַחְוָה, וּבָכוּ.

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, עִם כָּל דָּא, בְּרָא בּוּכְרָא חַיָּיבִין כָּל אֲחוּי בִּיקָרֵיהּ, דְּהָא כְּתִיב (שמות כ) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֶת לְרַבּוֹת אָחִיךְ הַגָּדוֹל. וַאֲפִילּוּ מִכָּל סִטְרָא אִיהוּ מְפֹרָשׁ עֲלָךְ בְּאוֹרַיְיתָא, בְּשַׁגַּ&quot;ם זֶה הֶבֶל. וְלָא הֲוָה לְאָדָם קַדְמָאָה בְּרָא קַדְמָאָה מִנֵּיהּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, בְּשַׁגַּם, זֶה מֹשֶׁה. דִּבְּרָא דְּמַלְכָּא בְּכָל אֲתַר, אַנְתְּ בּוּכְרָא מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּטוֹב וָרָע, אַנְתְּ הוּא טוֹב. (בוכרא) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית א) וַיַרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, (שמות ב) וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא.

וּמִתַּמָּן קָרָא יָתָךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֶבֶד נֶאֱמָן. לְבָתַר סְלִיקַת לְמֶהֱוִי מַלְכָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ. לְבָתַר בֶּן בַּיִת לְעֵילָּא. מֶלֶךְ מִסִּטְרָא דְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבִינָה דִּבְרִיאָה. כְּעַן אַנְתְּ מֶלֶךְ, מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּמַלְכוּת דַּאֲצִּילוּת. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבֶ&quot;ן יָ&quot;הּ, תִּפְאֶרֶת דַּאֲצִּילוּת, זַכָּאָה חוּלָקָךְ. וּמַאן גָּרִים לָךְ דָּא, בְּגִין דְּאִשְׁתְּדָּלוּתָךְ בַּתּוֹרָה וּבַמִצְּוָה, לְיַחֲדָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, לְאַעֲלָא מַלְכָּא עַל אַתְרֵיהּ, וְעַל מַשִׁרְיָיתֵיהּ לְעֵילָּא, וְעַל יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא.

וּבְגִין כַּךְ (ס&quot;א ובגינך) יָרְתִין כֻּלְּהוּ נִשְׁמָתִין דַּאֲצִּילוּת מִנֵּיהּ, וְאִתְקְרִיאוּ בְּנִין דִּילֵיהּ, מִשֵׁם יְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת, דְּלֵית תַּמָּן פִּרוּד וְקִצּוּץ. דִּבְקַדְמֵיתָא אִתְּמַר בְּהוּ בְּנִין לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, מִצַּד יְהוָֹ&quot;ה דִּבְרִיאָה, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ בְּרָאתִיו יְצַּרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו, וּכְעַן בָּנִים לַיְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת.

וּבָךְ אִתְקַיָּים פִּקּוּדָא, דְּאִיהִי מִצְּוָה עַל יִשְׂרָאֵל, לְהַעֲמִיד עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים יז) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ. וְאִתְקַיָּים בָּךְ (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ, כַּד בְּקַדְמִיתָא. וְכֻלְּהוּ מִתְנַהֲגִין אֲבַתְרָךְ, כָּאֵבָרִין דְּמִתְנַהֲגִין כֻּלְּהוּ בִּתְנוּעָה דְּנִשְׁמְתָא, דְּאִתְפַּשְּׁטָא עַל כָּל אֵבֶר. בְּגִין דְּכֶתֶר עֶלְיוֹן אַנְתְּ תְּהֵא מְעוּטָר בֵּיהּ, דְּבֵיהּ עִלַּת הָעִלּוֹת אִיהוּ כֶּתֶר עַל כֹּלָּא, טָמִיר וְגָנִיז מִלְּגָיו מִנֵּיהּ. וּמִנֵּיהּ אִתְפְּשָׁט עַל כָּל סְפִירָן, וּמְסַדֵּר לוֹן לְמֶהֱוִי דָּא רַב, וְדָא זְעֵיר, וְדָא בֵּינוֹנִי, וְאַנְהִיג לוֹן לִרְעוּתֵיהּ, וְנָהִיר בְּהוּ, וּמְקַשֵׁר לוֹן, וּמְיַחֵד לוֹן.

הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא מַנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל, בְּכָל מִדּוֹת טָבִין דִּילֵיהּ, וּתְסַדֵּר כָּל חַד כִּדְחֲזֵי לֵיהּ, הַבְּכוֹר כִּבְכוֹרָתוֹ, וְהַצָּעִיר כִּצְּעִירֻתוֹ, וּבֵינוֹנִי כְּפוּם דַּרְגֵּיהּ. וּתְקַשֵׁר לוֹן קֶשֶׁר אֶחָד לְגַבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. לְמֶהֱוִי כֻּלְּהוּ בְּשָׂפָה בְּרוּרָה, לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּלְקַדְּשֵׁיהּ, וּלְיַיחֲדֵיהּ, בְּדַרְגָּא דִּילָךְ, בְּמַחֲשָׁבָה דִּילָךְ, בַּאֲצִּילוּת דִּילָךְ, דְּאִתְקָיָּים בָּךְ (במדבר יא) וְאָצַּלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם. קוּם אִתְּעַר בְּפִקּוּדָא, לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. (פרשת תצא רפ&quot;א ע&quot;ב שייך לנשא קמ&quot;ה ע&quot;א)

(ויקרא יט) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְגוֹ' פִּקּוּדָא דָא, לְכַבֵּד אָב וְאֵם, דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְמִדְחַל מֵאָבוֹי וּמֵאִמֵיהּ, וּלְאוֹקִיר לוֹן. כְּמָה דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְאוֹקִיר לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מִסִּטְרָא דְּרוּחָא דְּיָהַב בְּגַוִיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ. הָכִי אִצְּטְרִיךְ לֵיהּ לְאוֹקִיר לַאֲבוֹי וּלְאִמֵּיהּ, מִסִּטְרָא דְּגוּפָא דִּילֵיהּ, וּלְמִדְחַל מִנְּהוֹן, דְּהָא אִינּוּן מִשְׁתַּתְּפִין בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעַבְדֵּי לֵיהּ גּוּפָא, וְהוֹאִיל וְאִינּוּן שׁוּתָּפִין בְּעוֹבָדָא, לִיהֱווּ שׁוּתָּפִין בִּדְחִילוּ וִיקָרָא.

כגוונא דא, תלת שותפין אשתכחו לעילא ברזא דאדם, אדם קדמאה אף על גב דגופא דיליה הוה מעפרא, לאו מעפרא דהכא הוה, אלא מעפרא דבי מקדשא לעילא, אבא ואימא אשתכחו, ומלכא עלאה אשתתף בהדייהו, ושדר ביה רוחא דחיי ואתברי.

וכגוונא דא אשתכח כלא עילא ותתא, ועל דא אצטריך ליה לבר נש למדחל לקדשא בריך הוא, ולמדחל לאבוי ולאמיה.

בְּסִתְרֵי תּוֹרָה, אָדָם קַדְמָאָה לָא הֲוָה לֵיהּ מֵהַאי עָלְמָא כְּלוּם. חַד צַּדִּיק עֲבַד שִׁמּוּשָׁא בְּנוּקְבֵיהּ, וְאִתְעָבִיד מֵהַהוּא שִׁמּוּשָׁא גּוּפָא חֲדָא, דִּנְהִירוּ דִּילֵיהּ יַתִיר מִכָּל אִינּוּן מַלְאֲכִין שְׁלִיחָן לְעֵילָּא. וְכַד אִתְבְּרֵי הַהוּא גּוּפָא מַלְכָּא עִלָּאָה, שָׁדַר בְּהַהוּא צַּדִיק כ&quot;ב אַתְוָון, וְאִשְׁתְּתַּף בַּהֲדַיְיהוּ, וְנָפַק לְעָלְמָא.

כֵּיוָן דְּנָפַק, חָמוּ לֵיהּ שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, וְאַסְתִּימוּ&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פג א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פג ב/&gt;נְהוֹרַיְיהוּ, דְּתַפּוּחָא דְּרַגְלֵיהּ אַחְשִׁיךְ נְהוֹרָא דִּלְהוֹן. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּמֵעוֹבָדָא דְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא עִלָּאָה נָפַק. כֵּיוָן דְּחָטָא, אִתְחֲשָׁךְ, וְאַזְעִיר גַּרְמֵיהּ, וְאִצְּטְרִיךְ לְגוּפָא אָחֳרָא בְּמִשְׁכָא וּבְבִשְׂרָא. דִּכְתִיב, (בראשית ג) וַיַּעֲשׂ יְיָ' אֱלֹהִים לָאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם. כְּהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דַּעֲבַד הַהוּא צַּדִיק בְּנוּקְבֵיהּ, לָא אִשְׁתְּכַח מִקַּדְמַת דְּנָא, וּלְבָתַּר דְּנָא, דְּהָא עַד לָא נָפַק לְצּוֹרֵף אוּמָנָא.

עַד דְּאָתָא חֲנוֹךְ, וְנָטִיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵאַרְעָא, וְאַבְרִיר פְּסוֹלֶת וְקַסְטוּרָא מִכַּסְפָא, וְכֵן בְּכָל אִינּוּן צַּדִּיקַיָּיא דִּי בְּאַרְעָא. לְבָתַר אִתְתָּקַּן הַהוּא אֲתַר, וְאִתְעָבִידוּ רוּחִין וְנִשְׁמָתִין בְּשִׁמּוּשַׁיְיהוּ וְגוּפָא מִתַּתָּא בְּאַרְעָא. וְעַל דָּא בְּשׁוּתָּפוּ דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, בַּר נָשׁ אָתֵי לְעָלְמָא, וְאִצְּטְרִיךְ לְמִדְחַל לְאִינּוּן שׁוּתָּפִין, וּלְאוֹקִיר לוֹן, כְּמָה דְּאִתְּמַר (ע&quot;כ רעיא מהימנא)

* [{{קטן|{{צ|פקודא כד למהוי דכיר את יום השבת}} - [[זהר חלק ב צב א|שמות צ&quot;ב ע&quot;א]]}}]
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פג ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פד|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פד א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פד א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פד|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פד ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פד ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פה|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פה א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פה א/&gt;

[פה ע&quot;ב עד פו ע&quot;ב - לא ברור מה יש בדף]

{{ממ זהר משולב|ג|פז|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פז א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פז א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פז|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פז ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פז ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח א/&gt;

==פרשת אמור==
{{צ|ויאמר יי' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו}}. א&quot;ר יוסי מ&quot;ט דא לקבל דא דכתיב לעילא ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו וסמיך ליה אמור אל הכהנים. אלא (משמע) כיון דאזהר להו לישראל לקדשא להו בכלא אזהר להו לכהני לקדשא לון וכן ללוים. לכהני מניין דכתיב אמור אל הכהנים. ללואי מנין דכתיב ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם. בגין דישתכחון כלהו זכאין קדישין דכיין. אמור אל הכהנים בני אהרן מ&quot;ט הכא בני אהרן וכי לא ידענא דבני אהרן נינהו. אלא בני אהרן ולא בני לוי. דאהרן דהוא שירותא דכל כהני דעלמא דביה אתרעי קב&quot;ה מכלא בגין למעבד שלמא בעלמא ובגין דאהרן ארחוי סליקו ליה להאי. דכל יומוי דאהרן הוה משתדל לאסגאה שלמא בעלמא. ובגין דארחוי כך סליק ליה קב&quot;ה להאי למיעל שלא בפמליא דלעילא. ובגין כך אמור אל הכהנים בני אהרן. אמור אל הכהנים ואמרת אליהם. 

רבי יהודה פתח מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. מה רב טובך כמה עלאה ויקירא ההוא נהורא עלאה דאקרי טוב דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב ודא הוא אור הגנוז דביה עביד קב&quot;ה טב בעלמא ולא מנע ליה בכל יומא בגין דביה מתקיים עלמא וקאים עליה. אשר צפנת ליראיך דתנן נהורא עלאה עבד קב&quot;ה כד ברא עלמא וגניז ליה לצדיקיא לזמנא דאתי. הה&quot;ד אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך. פעלת בזמנא דאתברי עלמא ההוא נהורא הוה קאים ונהיר מרישא דעלמא לסייפי דעלמא. כד אסתכל קב&quot;ה לאינון חייבין דזמינין לקיימא בעלמא גניז ליה לההוא נהורא דכתיב וימנע מרשעים אורם. וזמין לאנהרא לצדיקיא לעלמא דאתי ודא הוא צפנת ליראיך וכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. ת&quot;ח בשעתא דבר נש קאים למיהך לההוא עלמא והוא בבי מרעיה אתיין עליה ג' שלוחין וחמי תמן מה דלא יכיל בר נש למחמי כד איהו בהאי עלמא. וההוא יומא יומא דדינא עלאה הוא דמלכא בעי פקדונא דיליה. זכאה ההוא בר נש דפקודא אתיב למלכא כמה דאתיהיב ליה בגויה. אי ההוא פקדונא אתטנף בטנופי גופא מה יימא למארי פקדונא. זקף עינוי וחמי למלאך המות קאים קמיה וסייפיה שליפא בידיה קסטר בקטרין בקוטמא דההוא בר נש ולית לה לנפשא קשיו בכלא כפרישו דילה מן גופא ובר נש לא מית עד דחמי לשכינתא ומגו סגיאות תיאובתא דשכינתא נפשא נפקת &lt;קטע סוף=דף פח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|פח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פח ב/&gt;
לקבלא לשכינתא. בתר דנפק' מאן איהי נפשא דאתדבק בה (ס&quot;א ותתקבל) ויקבל בגופא (ס&quot;א בגווה) והא אוקמוה להני מילי. בתר דנפקא נפשא מן גופא ואשתאר גופא בלא רוחא אסור למשבק ליה בלא קבורתא דכתיב לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא. בגין דמיתא דישתהי כ&quot;ד שעות דאינון יומם ולילה בלא קבורתא יהיב חלישותא בשייפוי דרתיכא ומעכב עבידתא דקב&quot;ה מלמעבד. דאפשר דקב&quot;ה גזר עליה בגין למיתי בגלגולא אחרא מיד בההוא יומא דאתפטר לאוטבא ליה. וכל זמנא דלא אתקבר גופא נשמתא לאו עאלת קמי קב&quot;ה ולא יכלא למהוי בגופא אחרא בגלגולא תניינא דלא יהבין לנשמתא גופא אחרא עד דיתקבר קדמאה. ודא דמי לב&quot;נ דמיתת אתתיה לא אתחזי ליה למיסב אתתא אחרא עד דקביר לקדמיתא ובגין דא אמרה אורייתא לא תלין נבלתו על העץ. דבר אחר כד אתפרשא נשמתא מן גופא ובעיא למיזל לההוא עלמא לא תיעול לההוא עלמא עד דיהבין לה גופא אחרא מנהורא ולבתר יכלא למיעל ומאליהו תנדע דהוו ליה תרין גופין חד דביה אתחזי לתתא לבני נשא וחד דביה אתחזי לעילא בין מלאכין עלאין קדישין. וכל כמה דגופא לא אתקבר צערא הוא לנשמתא ורוח מסאבא אזדמן לשרייא עלוי ולסאבא לההוא גופא. ובגין דההוא רוח מסאבא אזדמן לא מבעי ליה לאינש למיבת ההוא גופא ליליא חד בגין דרוח מסאבא אשתכח בליליא ואשתטח בכל ארעא לאשכחא גופא בלא נפשא לסאבא ליה ואסתאב יתיר וע&quot;ד אזהר לכהני ואמר לנפש לא יטמא בעמיו. בגין דאינון קדישין ולא ישרי עלייהו רוח מסאבא ולא יסתאבון:

אמור אל הכהנים ר' יצחק אמר אמור אל הכהנים בלחישו כמה דכל עובדיהון דכהני בלחישו כך אמירה דלהון בלחישו. אמור ואמרת זמנא חד ותרין זמנין לאזהרא להו על קדושייהו בגין דלא יסתאבון. דמאן דמשמש באתר קדישא בעיא דישתכח קדישא בכלא. לנפש לא יטמא כמה דאוקימנא דגופא בלא רוח מסאבא הוא ושארי עליה רוח מסאבא. דהא תיאובתא דרוחי מסאבא לגבי גופיהון דישראל איהו בגין דאתרק מנייהו רוחא קדישא ובמנא דקודשא אתיין לאתחברא וכהני דאינון קדישין קדושתא על קדושתא לא בעיין לאסתאבא כלל בגין דכתיב כי נזר אלקיו על ראשו. וכתיב כי שמן משחת אלקיו עליו אני יי' והוא כגוונא דלעילא קאים לתתא. דכתיב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו האי קרא אוקמוה אבל כשמן הטוב על הראש. דא משח רבות קדישא עלאה דנגיד ונפיק מאתר דנהרא עמיקא דכלא. ד&quot;א דנגיד ונפיק מרישא דכל רישין סתימא דכל סתימין. על הראש. על הראש ודאי רישא דאדם קדמאה. יורד על הזקן דא דיקנא יקירא כמה דאוקמוה. זקן אהרן. דא כהן גדול דלעילא והא אוקמוה וההוא שמן &lt;קטע סוף=דף פח ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|פט|א}}&lt;קטע התחלה=דף פט א/&gt;יורד על פי מדותיו דמאינון משיחין נגיד ונפיק ונחית לתתאי וכגוונא דא נגיד ואתעטר כהנא תתאה במשח רבותא לתתא. האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה. כתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא. לא יטמאו מבעי ליה מהו לא יטמא. אלא על ההוא כהן עלאה מכלהו קאמר א&quot;ר יהודה והא כתיב והכהן הגדול מאחיו (כאן חסר) אלא ודאי הכי הוא כמה דאתמר. וא&quot;ר יצחק כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה אצטריך לאשתכחא יתיר מכלא כמה דאתמר:

ולאחותו הבתולה הקרובה אליו וגו' מאי כתיב לעילא כי אם לשארו הקרוב אליו וגו'. ר' אבא פתח מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו' מי זה בא מאדום זמין קב&quot;ה ללבשא לבושי נוקמא על אדום דאחריבו ביתיה ואוקידו היכליה וגלו לכנסת ישראל ביני עממיא ולמעבד להון נוקמת עלמין עד דישתכחון כל טורין מטורי עלמא מליין מקטולי עמין ולמקרי לכל עופא דשמייא עלייהו וכל חיות ברא יתזנון מנייהו תריסר ירחי ועופא דשמייא שבע שנין עד לא תסבל ארעא ניוולא דידהו. הה&quot;ד כי זבח ליי' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום עד דאינון לבושין יסתאבון הה&quot;ד וכל מלבושי אגאלתי. חמוץ בגדים מבצרה בגין דמנה נפקו אכלוסין דעלמא לחיילא על ירושלם ואינון שרו לאוקדא היכלא ובני אדום מפגרין שורין ורמו אבני יסודא הה&quot;ד זכור יי' לבני אדום וגו' האומרים ערו ערו עד היסוד בה. זה הדור בלבושו באינון לבושי דנוקמא דזמין לאלבשא. צועה ברוב כחו. מה צועה מתבר כמה דכתיב עמים תחתיך יפלו וגו'. אמרו ישראל לישעיה מאן הוא דין דיעביד כל כך. פתח ואמר אני מדבר בצדקה. ההוא דאיהו רב להושיע ההוא דכתיב ביה אוהב צדקה ומשפט ואיהו צדקה ממש ואיהו רב להושיע. וכל כך למה. בגין דגרמו לכ&quot;י למהוי שכיבת לעפרא בגלותא ולמנפל לארעא כמה דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל ובגין כך קב&quot;ה ילבש לבושי נוקמא עלייהו לסאבא לון בסגיאו דקטולייא דכתיב וכל מלבושי אגאלתי. וכל כך למה דכתיב ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש. דלאו חולקיה דעשו ולא הוות בעדביה דההוא דכתיב ביה איש יודע ציד איש שדה. לה יטמא באינון לבושין דנוקמא דזמין לאסתאבא בין אינון אכלוסין דכתיב ביה לה יטמא בגינה בגין דאיהי שכיבת לעפרא והוא בעי לאקמא לה הה&quot;ד קומי אורי כי בא אורך (ס&quot;א וכתיב ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת וגו':

לא יקרחה קרחה בראשם. ר' יוסי אמר לא יקרחה בה&quot;א מ&quot;ט. אלא ההוא שמן עלאה דאיהו משח רבות קודשא דאשלים לכל שבה יומין כמה דאתמר דכתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם ההוא שמן עלאה אתעדי מניה ואתקרח אי איהו אפגים רישיה. בגין דרישא דכהנא עלאה ההוא שמן עלאה הוי ועל דא לא לבעי ליה לכהנא דלתתא לאחזאה ביה בגרמיה פגימו כלל והא אתמר ובג&quot;כ כתיב בה&quot;א. פתח ואמר בשוב יי' את שיבת ציון היינו כחולמים. בשוב יי' את שיבת דא בגלות בבל אתמר. דלא אשתכחו יתיר בגלותא אלא שבעין שנין דכתיב כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם. וכתיב היינו כחולמים מאי כחולמים אלא הא אתערו חברייא דאיכא שבעין &lt;קטע סוף=דף פט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פט ב/&gt;שנין בחלמא. ות&quot;ח כתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם. מאן שבעת ימים הא אתמר. ההוא אתר עלאה דהיא כללא דכל שיתא אחרנין אקרי שבעת ימים ואקרי תשובה. תנינן מאן דיתיב בתעניתא בשבתא קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה ושבעין שנה אינון שבע אנפי מלכא דאפילו אסתכמו עליה (כלא) לביש ההוא גזר דינא אתקרע. מ&quot;ט בגין דאחיד ביה בההוא יומא בכללא דכלהו דאקרי שבעה ואקרי תשובה בגין כך בכלהו אחיד ואהדר בתשובה ואתקרע גזר דינא בכלהו ועל דא ודאי שבעין שנין איכא בחלמא. כגוונא דא כהנא אתעטר בשבע דאקרי שבעת ימים אי פגים רישיה ההוא שבעה דאיהו כללא דכלהו אקרח מניה כל ההוא קדושה דכולהו דשריא עליה. ועל דא אזדהרו דלא יקרחה קרחה בראשם וישתכחו פגימין מכלא. ובגין כך כהנא בעי לאשתכחא בשלימו יתיר מכלא כ&quot;ש ההוא דאיהו עלאה מכלהו. א&quot;ר אבא כאן בה&quot;א תתאה כאן בה&quot;א עלאה כ&quot;ג דאיהו עלאה מכלהו בה&quot;א עלאה דכתיב אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו וגו'. ומלא ידו וגו' דכתיב שבעת ימים ימלא את ידכם. כהנא אחרא בה' תתאה. דכתיב לא יקרחה קרחה בראשם וכתיב בתריה ולא יחללו שם אלקיהם והאי שם הא ידיעא איהו ובגין כך כתיב והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ללבוש את הבגדים כמה דאמרן. ובגין דאיהו קדישא כגוונא דלעילא כתיב ומן המקדש לא יצא. 

ר' אבא פתח ואמר לך יי' הצדקה ולנו בושת הפנים כהיום הזה לאיש יהודה וליושבי ירושלם זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אתרעי בהו מכל עמין עכו&quot;ם ומגו רחימותא דלהון יהיב להו אורייתא דקשוט למנדע ארחא דמלכא קדישא. וכל מאן דאשתדל באורייתא כאילו אשתדל ביה בקב&quot;ה דאורייתא כלא שמיה דקב&quot;ה הוי. ובגין כך מאן דאתעסק באורייתא אתעסק ביה בשמיה ומאן דאתרחק מאורייתא רחיקא הוא מקב&quot;ה. ת&quot;ח לך יי' הצדקה כד&quot;א לך יי' הגדולה והגבורה. מאן צדקה אתר דכל אנפין נהירין אחידן ביה והוא אחיד בכלהו וביה אשתכחו. ולנו בושת הפנים אתר דכל אנפין נהירין אתרחקן מניה. צדקה אמת קשוט ונהורא דכלא ונהורא דאנפין חידו כלא. בשת כסיפא רחיקו דקשוט מאן דאכסיף. בגין דאמת דאיהו צדקה אתרחק מניה. רחיקו דאנפין נהירין. ת&quot;ח כהנא עלאה בעי לאתחזאה בשפירו דאנפין בנהירו דאנפין בחידו יתיר מכלא. ולא בעי לאתחזאה ביה עציבו ורוגזא אלא כלא כגוונא דלעילא. זכאה חולקיה דעליה כתיב אני חלקך ונחלתך. וכתיב יי' הוא נחלתו. וע&quot;ד בעי לאתחזאה שלים בכלא בגרמיה בלבושיה דלא יפגים גרמיה כלל כמה דאתמר. האי איהו בתר נישואין וכו' עד לארעא דישראל. 

זהו קצת מאמר מרעיא מהימנא מצאתי בהעתק ונדפס באורך בפ' כי תצא כי שם ביתו מאמר מתחיל וענשו אותו. והוא אשה בבתוליה יקח. 

ר&quot;ש פתח והנה הוא שם עלילות דברים וגו'. וכתיב וענשו אותו מאה כסף וגו' כי הוציא שם רע על בתולת ישראל וכי בתולת ישראל היא בתולת אביה או בתולת בעלה היא. מהו &lt;קטע סוף=דף פט ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|א}}&lt;קטע התחלה=דף צ א/&gt;בתולת ישראל הכא. הה&quot;ד שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. אוף הכא כהנא דקאים כגוונא דלעילא כתיב והוא אשה בבתוליה יקח הכי נמי בבתוליה דלא תפוק מבבא דחצרה מזמנא לבר והוא אתמר. 

רבי שמעון הוה אזיל בארחא והוו עמיה רבי יהודה ור' יוסי ור' חזקיה. פתח ר&quot;ש ואמר טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו. טרף נתן ליראיו אלין אינון זכאין אינון דחלי דקב&quot;ה דכל מאן דדחיל ליה אתקרי מאינשי דביתא דמלכא ועליה כתיב אשר איש ירא את ה'. מהו טרף נתן ליראיו אלא כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה. מהכא אוליפנא דכל בר נש דלעי באורייתא בליליא וקם בפלגות ליליא בשעתא דכנסת ישראל אתערת לאתקנא ביתא למלכא האי אשתתף בהדה והאי אקרי מבי מלכא ויהבין ליה כל יומא מאינון תיקוני ביתא הה&quot;ד ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. מאן ביתה כל אינון דמשתתפי בהדה בליליא אקרון ביתה בני ביתה. ובג&quot;כ טרף נתן ליראיו מהו טרף טרף ממש דאיהי נטלא מאתר רחיקא עלאה דכתיב ממרחק תביא לחמה. ומאן זכי להאי טרף סופיה דקרא אוכח דכתיב יזכור לעולם בריתו מאן דאסתכל (ס&quot;א דאשתדל) באורייתא לאשתתפא בהדה בליליא. ולא עוד אלא דצדיק חד עלאה אית ליה לקב&quot;ה והוא אשתתף בהדיה וירתין תרווייהו לכנישתא דישראל דכתיב צדיקים לעולם יירשו ארץ. 

תו פתח ואמר ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני יי' מקדשו. ת&quot;ח כל מאן דאפיק זרע לבטלה לא זכי למחמי אפי שכינתא ואקרי רע דכתיב כי לא קל חפץ רשע אתה לא יגורך רע האי מאן דאפיק ליה בידיה או אנתו אחרא דלא כשרא ואי תימא דאפיק ליה באנתו דלא מתעברא הכי נמי. לא אלא כמה דאמרן ועל דא יבעי ב&quot;נ מקב&quot;ה דיזמין ליה מאנא דכשרא דלא יפגים זרעיה. מאן דאפיק זרעא במאנא דלא כשרא פגים ליה לזרעיה ווי למאן דפגים זרעיה. ומה בשאר בני נשא כך בכהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה עלאה עאכ&quot;ו. בעמיו מהו בעמיו דהא כתיב לעילא אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח וכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו. בהם מבעי ליה מהו בעמיו אלא מלה דא קלנא בעמיו פגימו בעמיו ועל דא כתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה מעמיו ודאי כלא כגוונא דלעילא כי אני יי' מקדשו מהו מקדשו אלא אנא הוא ההוא דאיהו מקדש ליה בכל יומא ובג&quot;כ לא יפגים זרעיה ולא ישתכח ביה פגימו. (ס&quot;א ובגין דא) דהא אני יי' מקדשו דאנא בעינא לקדשא ליה וישתכח קדישא בכלא. דקדישא ישתמש על ידא דקדישא. ת&quot;ח קב&quot;ה &lt;קטע סוף=דף צ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צ ב/&gt;ישתמש ע&quot;י דכהנא וישתכח קדישא כד אתי לשמשא ובגין דקב&quot;ה ישתמש על ידא דכהנא דאיהו קדישא כהנא ישתמש ע&quot;י דרכיא דאתקדש בדכיותיה ומאי איהו ליואי בר נש (ס&quot;א כהנא) אחרא ישתמש ע&quot;י דקדישא אחרא בגין דישתכחון כלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דעלייהו כתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. כמה פרישן ישראל מכלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה הה&quot;ד והתקדשתם והייתם קדושים כי אני יי' וגו'. 

תו פתח ואמר ליי' הישועה על עמך ברכתך סלה ליי' הישועה הכי תנינן זכאין אינון ישראל דבכל אתר דאתגלו שכינתא אתגלייא בהדייהו. כד יפקון ישראל מגלותא פורקנא למאן. לישראל או לקב&quot;ה אלא הא אוקמוה בכמה קראי והכא ליי' הישועה ודאי אימתי על עמך ברכתך סלה. בשעתא דקב&quot;ה ישגח בברכאן עלייהו דישראל לאפקא לון מן גלותא ולאוטבא להו כדין ליי' הישועה ודאי. ועל דא תנינן דקב&quot;ה ייתוב עמהון דישראל מן גלותא הה&quot;ד ושב יי' אלקיך את שבותך ורחמך:

איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. ר' יצחק אמר בגין דאיהו פגים ומאן דאיהו פגים לא אתחזו לשמשא בקודשא והוא אוקמוה דב&quot;נ דאשתכח פגים לית ביה מהימנותא וההוא פגימו אסהיד עליה כ&quot;ש כהנא דבעייא לאשתכחא שלים מאריה דמהימנותא יתיר מכלא והא אוקמוה. ר' אלעזר הוה יתיב בקסטרא דבי חמוי והוא הוה אמר זילגא דבקסטירא בעינא שכיח. אדהכי אעבר חד ב&quot;נ פגים מעיניה חד אמר חמוי נשאל להאי. אמר פגים הוא ולאו מהימנא. אמר נשאל בהדיה אתו שאילו ליה א&quot;ל טופקא מאן הוא בעלמא. אמר עתירא אבל דישליף בהדיה אנא מכלהו. (ס&quot;א עתירא אבל דישליף ווי על דא בהדיה אנא מכלהו) א&quot;ר אלעזר במלוי אשתמע דלאו מהימנותא גביה ולאו בר מהימנא הוא. ת&quot;ח קב&quot;ה אמר כל איש אשר בו מום לא יקרב דהא קדוש' דלעילא לא שריא באתר פגים פתח ואמר לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה. לתורה ולתעודה מאן הוא תורה ומאן הוא תעודה אלא תורה דא תורה שבכתב. תעודה דא תורה שבע&quot;פ תורה שבע&quot;פ לא שריא באתר פגים. דהא מתורה שבכתב אתבני. כתיב צור תעודה חתום תורה בלמודי צור תעודה דא תורה שבע&quot;פ בגין דתמן אתצר צרורא דחיי ובתעודה אתקשר קשרא דחיי (נ&quot;א קשרא דמהימנותא) דלעילא למהוי כלא חד. ומתמן לתתא אתפרשן אורחים ושבילים ומתמן מתפרשין אורחין בעלמין כלהו הה&quot;ד ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים חתום חתמה תורה חתימה דאורייתא דאיהי תורה שבכתב. באן אתר. בלמודי אלין נביאי כד&quot;א ויקם את העמוד הימני ויקרא שמו יכין ויקם את העמוד השמאלי ויקרא שמו בועז ומתמן אתפרשן אורחין לנביאי מהימני וקיימי אלין בקיומא לגופא לשית טהירין הה&quot;ד שוקיו עמודי שש. וכלא לא קיימא אלא בשלימו ולא שרייא קדוש' דכלא אלא בשלימו כד מתחבראן דא בדא כלא הוא שלים כלא הוא חד לא אתפגי' אתר. וע&quot;ד אקרי כ&quot;י שלם כד&quot;א ומלכי צדק מלך שלם ויהי בשלם סכו. ובג&quot;כ לא שרייא כלא אלא באתר שלים ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב כגוונא דא קרבנא דביה מומא לא יתקריב מאי טעמא דכתיב כי לא לרצון יהיה לכם. ואי תימא הא קודשא בריך הוא לא שארי אלא באתר תבירא במאנא תבירא דכתיב ואת דכא ושפל רוח. האי אתר שלים יתיר הוא מכלא (דכתיב ואת דכא ושפל רוח) בגין דמאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דכלא גאותא עלאה ודא הוא שלים. אבל לא כתיב ואת &lt;קטע סוף=דף צ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|א}}&lt;קטע התחלה=דף צא א/&gt;עור ושבור וחרום ושרוע. אלא ואת דכא ושפל רוח. מאן דמאיך גרמיה קב&quot;ה זקיף ליה. ובגיני כך כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בעי למהוי שלים יתיר מכלא ולא יתחזי פגים ועל דא אזהר להו לכהני דכתיב איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. 

תו פתח ואמר וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע וכי קב&quot;ה אמר אין רע אי הכי טוב הוא. אלא סיפיה דקרא אוכח דישראל באינון יומין הוו ממנן כהני מארי דמומין על גבי מדבחא ולשמשא על מקדשא ואמרי מאי אכפת ליה לקב&quot;ה דא או אחרא ואינון הוו דאמרי אין רע. וקב&quot;ה אתיב להון ההוא מלה דהוו אמרי. אמר. ישראל אתון אמרי כד מקרבי מארי דמומין על פולחני אין רע מאי אכפת ליה לקב&quot;ה. סופיה דקרא מה כתיב הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך. בר נש מנייכו אי בעיתו לשלומי למלכא ולקרבא קמיה דורונא אתון משדרין ליה בפגימא או לאו. הירצך או הישא פניך בההוא דורונא כ&quot;ש וכ&quot;ש דאתון מקרבין קמאי בר נש פגים לקרבא דורונא הא דורונא דילכון לכלבא אתמסר דודאי בר נש דאיהו פגים פגים הוא מכלא פגים הוא מהימנותא ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב אמר רבי יוסי זמין קב&quot;ה לאשלמא להו לישראל ולאשתכחא שלימין בכלא דכלא דלא יהא בהון מארי דמומין כלל בגין דיהון תקונא דעלמא כאלין מאני ולבושא דבר נש דאינון תקונא דגופא הה&quot;ד ויתיצבו כמו לבוש (ס&quot;א ד&quot;א) ת&quot;ח כד יתערון מעפרא כמה דעאלו הכי יקומון. חגרין או סומין עאלו חגרין וסומין יקומון בההוא לבושא דלא יימרון דאחרא הוא דאתער. ולבתר קב&quot;ה ייסי לון וישתכחון שלימין קמיה וכדין יהא עלמא שלים בכלא כדין ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד:

שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו וגו'. רבי יוסי פתח צדקתך כהררי קל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע יי'. האי קרא אית לאסתכלא ביה. אבל תא חזי צדק כתרא קדישא עלאה. כהררי קל כאינון טורין עלאין קדישין דאקרון טורי דאפרסמונא דכיא. ובגין דאיהי סלקא לאתקשרא בהו לעילא כל דינהא בשיקולא חדא לכלא דלית בההוא דינא רחמי. משפטיך תהום רבה משפט דאיהו רחמי נחית לתתא לההוא דרגא לתקנא עלמין וחייס על כלא ועביד דינא ברחמי לבסמא עלמא ובגין דאיהו רחמי אדם ובהמה תושיע יי' לכלא בשיקולא חדא אדם ובהמה הא אוקמוה מאן דהוא אדם ושוי לגרמיה כבהמה אדם ובהמה דין אדם ודין בהמה חד הוא. אדם. ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר. בהמה והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה ליי' בגין דיעבר עלייהו שבת חד ודא אוקמוה:

רבי חייא פתח יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו. ת&quot;ח זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דקב&quot;ה אתרעי בהו ואינון מתדבקין ביה ואקרון קדישין עם קדוש. וכן עד דסליק לון לדרגא עלאה דאקרי קדש דכתיב קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה כמה דאוקימנא דהא ישראל מתמניא יומין מתדבקין ביה בשמיה ורשימין בשמיה ואינון דיליה כד&quot;א ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ ועממין לא מתדבקין ביה ולא אזלין בנימוסיה ורשימא קדישא אעדיאו מנייהו עד &lt;קטע סוף=דף צא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צא ב/&gt;דאינון מתדבקן בסטרא אחרא דלאו קדישא. ות&quot; בשעתא דבעא קב&quot;ה למיהב אורייתא לישראל זמין בה לבני עשו אמר לון בעאן אתון לקבלא אורייתא. בההיא שעתא אתרגיזת ארעא קדישא ובעיא לאעלא לנוקבא דתהומא רבה. אמרה קמיה מארי דעלמא פסטירא דחדווה (ס&quot;א דעלמא) תרי אלפי שנין עד לא אתברי עלמא קלטינא קמי (נ&quot;א קליטנא) גו נ&quot;א אזדמן קמי) ערלין דלא רשימין בקיומך. אמר לה קב&quot;ה כורסייא כורסייא ייבדון אלף אומין כוותייהו וקיימא דאורייתא לא יזדמן קמייהו. הה&quot;ד יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה ודאי בגין דאורייתא לא אתיהיבת (בגין דאיהי קיימא קדישא) אלא למאן דאית ביה קיימא קדישא ומאן דאליף אורייתא למאן דלא אתגזר משקר בתרי קיימי משקר בקיימא דאורייתא ומשקר בקיימא דצדיק וכנסת ישראל. דאורייתא להאי אתר אתיהיבת ולא לאחרא. רבי אבא אמר משקר בתלת דוכתי עלאי משקר בתורה משקר בנביאים משקר בכתובים. משקר בתורה דכתיב וזאת התורה וגו'. משקר בנביאים דכתיב וכל בניך למודי יי' אינון למודי יי' ולא אחרא וכתיב חתום תורה בלמודי אינון ולא אחרא. משקר בכתובים דכתיב ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל. וכתיב אך צדיקים יודו לשמך מאן צדיקים דא צדיק וכ&quot;י דמאן דלא אתגזר ולא עאל בקיומא דלהון לא יודון לשמיה קדישא דהיא אורייתא. 

א&quot;ר חייא כיון דאתגלי קב&quot;ה על טורא דסיני למיהב אורייתא לישראל שכיכת ארעא ותבת בנייחא הה&quot;ד ארץ יראה ושקטה. ת&quot;ח בר נש דאתיליד לא אתמנא עליה חילא דלעילא עד דאתגזר כיון דאתגזר אתער עליה (רוחא) אתערותא דרוחא דלעילא. זכי לאתעסקא באורייתא אתער עליה ואתערותא יתיר. זכי ועביד פקודי אורייתא. אתער עליה אתערותא יתיר. זכי ואתנסיב זכי ואוליד בנין ואוליף לון ארחוי דמלכא קדישא הא כדין הוא אדם שלים. שלים בכלא. אבל בהמה דאתילידת בההיא שעתא דאתילידת ההוא חילא דאית לה בסופא אית לה בההיא שעתא דאתילידת ואתמנא עליה. ובגין כך כתיב שור או כבש או עז כי יולד. עגל או טלה או שעיר או גדי לא אתמר אלא שור או כשב או עז ההוא דאית ליה לסופא אית ליה בשעתא דאתיליד. והיה שבעת ימים תחת אמו בגין לאתישבא ביה ההוא חילא ואתקיים ביה. ובמה יתקיים ביה כד ישרי עליה שבת חד ואי לא לא יתקיים (ועוד דאתייבש מזוהמא דאמיה) ולבתר דיתקיים ביה ההוא חילא כתיב ירצה לקרבן אשה ליי' בקיומא דשבת חד דאעבר עליה. ובר נש. בקיומא דשבת חד אתקיים ביה אתערותא דהאי עלמא וחילא דיליה. בתר דאתגזר אתער עליה אתערותא דרוחא עלאה וכ&quot;י אעבר עליה וחמאת ליה ברשימא קדישא ואתערת עליה ושרייא עליה רוחא דההוא עלמא קדישא כד&quot;א ואעבור עליך ואראך מתבוסת בדמיך וגו'. בדמיך בתרי. ואי תימא התם כד נפקי ישראל ממצרים דשכיח בינייהו דם פסח ודם מילה כדין כתיב בדמיך חיי הכא מאי בדמיך. אלא תרין חד דמילה וחד דפריעה. חד דגזירו דכנסת ישראל וחד דפריעה בצדיק יסוד עולם ואלין תרין דמין דבר נש קאים בגינייהו בקיומא דעלמא דאתי הה&quot;ד בדמיך חיי. רבי שמעון אמר סוד יי' ליראיו ובריתו להודיעם. סוד יי' ליראיו דא כנסת ישראל. ובריתו להודיעם דא צדיק יסוד עולם &lt;קטע סוף=דף צא ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צב|א}}&lt;קטע התחלה=דף צב א/&gt;בקשורא חדא. יו&quot;ד תלת אתוון שלימותא דכלא. ראשיתא דכלא י' עלאה דכלא. וא&quot;ו אמצעיתא שלימותא דכל סטרין מעבר לכל רוחין ביה תלייא מהימנותא. דל&quot;ת גנתא צרורא דחיי. את דא זעירא שלימא דכלא. את דא סתימא דכל סטרין. כד נפיק. נפיק כמלכא עם חילוי. תב (נ&quot;א יתיב) לבתר י' בלחודוי ביה אסתים מלה ביה נפיק סגיר ופתח. (נ&quot;א נגיד ונפיק ופתח) ה&quot;א (נ&quot;א דא) שלימותא דכלא לעילא ותתא והא אתמר הא. ה' הא ידיעא. א הוא יו&quot;ד שלימו דתלת אתוון דאינון ברישא דסתימין (ס&quot;א ביו&quot;ד והא אוקמוה) ביה ו' ע&quot;ג א' (ס&quot;א דא' הא) והא אוקמוה וכלא חד מלה הוא שלימו דשמא קדישא הוא שלימו דעילא בגין כך לזמנין ה&quot;א נטיל א' בזמנא דהיא מתעטרא בעטרוי. ת&quot;ח כל את ואת דשמא קדישא אתחזי ביה שלימו דכלא שמא. יו&quot;ד הא אתמר שלימו דכלא. ה' שלימו דכלא ואע&quot;ג דלאו איהו באלף ה&quot;א בלחודוי הא אתמר בדיוקנא (ס&quot;א דא הא הוא כו') ה&quot;י (ס&quot;א איהו) הוא שלימותא דכלא. ו' בין בסטרא דא בין בסטרא אחרא שלימו הוא דכלא וא&quot;ו ה&quot;א הוא שלימו יתיר לאעטרא לכלא הא דכלא חד והא אתערו ביה חברייא. ת&quot;ח והיה שבעת ימים וגו'. יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א (נ&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א יו&quot;ד ה&quot;א) אתגליפו אתוון (והיה) ו' ה' הא שבעת יומין אתכלילו בחד י' ה' שבעת יומין י' חד כללא דכלא ה&quot;א תלת היא ותרין בנין וברא חד תרין אבהן ביה כלילן הא שיתא. ברתא נוקבא חד הא שבעה אשתמע דה' עלאה כללא דשיתא י&quot;ה הא שבעה היינו דכתיב שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום. והיה שבעת ימים תחת אמו. תחת אמו אתעטרו שבעת ימים דכתיב לך יי' הגדולה והגבורה וגו' וע&quot;ד שבעת ימים לתתא ליקרא דאמא עלאה. תחת אמו לתתא. דכתיב עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה עקרא דכל ביתא ילדה שבעה אלין שבעת יומין דחג הסכות. ורבת בנים אמללה אלין קרבנין דחג דנחתין בכל יומא מן מנינא. ות&quot;ח אלין סלקין לעילא לעילא ואלין נחתין לתתא לתתא כד&quot;א אם תגביה כנשר ואם בין ככבים שים קנך משם אורידך נאם יי' וישראל סלקין מתתא לעילא דכתיב והיה זרעך כעפר הארץ וכתיב והרביתי את זרעך ככוכבי השמים. ולבתר סלקין על כלא ומתדבקן באתר עלאה על כלא הה&quot;ד ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו':

ושור או שה אותו ואת בנו. אמר ר' יוסי כתרגומו לה ולברה דעקרא דאמא למנדע ברה ואזיל בתרה ולא אזיל בתר אבוה ואנן לא ידעינן מאן הוא. לא תשחטו ביום אחד. א&quot;ר יהודה מ&quot;ט אי תימא משום עגמת נפש דבעירא ניכוס להאי בביתא חד ולהאי בביתא אחרא או להאי השתא ולהאי לבתר. א&quot;ל אית מאן דשרי ולאו הכי אלא ביום אחד ממש. ת&quot;ח תנינן יפה תענית לחלום כאש לנעורת ועקרא דתעניתא בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא. מאי טעמא. בגין דלית לך יום לתתא דלא שלטא ביה יומא אחרא עלאה וכד איהו שארי בתעניתא דחלמא אוליפנא דההוא יומא לא אתעדי עד דאתבטל ההוא גזרה ואי דחי ליה ליומא אחרא הא שולטנא דיומא אחרא הוא ולא עאל יומא ביומא אחרא דחבריה. כהאי גוונא לית לך יום דלא אתמנא עליה יומא עלאה לעילא. ובעי בר נש לאסתמרא דלא יעביד פגימו בההוא יומא ולא יתפגים קמי שאר יומין אחרנין. ותנינן בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא. אי בר נש עביד עובדא לתתא כדקא &lt;קטע סוף=דף צב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צב ב/&gt;יאות הכי אתער חילא כדקא יאות לעילא. עביד בר נש חסד בעלמא אתער חסד לעילא ושארי בההוא יומא ואתעטר ביה בגיניה ואי אתדבר בר נש לרחמי לתתא אתער רחמי על ההוא יומא ואתעטר ברחמי בגיניה. וכדין ההוא יומא קאים עליה למהוי אפוטרופא בגיניה בשעתא דאצטריך ליה. כגוונא דדא בהפוכא דא (ועל כלא) אי עביד בר נש עובדא דאכזרי הכי אתער בההוא יומא ופגים ליה ולבתר קאים עליה לאכזרי לשיצאה ליה מעלמא. בההיא מדה דבר נש מודד בה מודדין ליה תנן דישראל אכזריות אתמנע מנייהו מכל שאר עמין ולא יתחזון מניה עובדא בעלמא דהא כמה מארי דעיינין קיימין עליה דבר נש בההוא עובדא. זכאה מאן דאחזי עובדא דכשרא לתתא דהא בעובדא תלייא מלתא בכלא לאתערא מלה אחרא:

רבי שמעון פתח וירא יעקב כי יש שבר במצרים האי קרא רזא דחכמתא אית ביה ואית לן לאסתכלא ביה דלאו סופיה רישיה ולאו רישיה סופיה אלא ת&quot;ח בשעתא דקב&quot;ה בעי למידן עלמא בכפנא לא יהיב מלה דא לידא דכרוזא דהא כל דינין אחרנין דעלמא כרוזא כריז עלוהי עד לא ייתון לעלמא ודינא דא לא אתיהיב לכרוזא. אלא קב&quot;ה אכריז עליה וקארי הה&quot;ד כי קרא יי' לרעב. מההיא שעתא אתפקדן על עלמא ממנן אחרנין בפקידו דרעב (דתרעין) ואסיר ליה לבר נש דאית ליה שבעא לאחזאה בגרמיה שבעא דהא אחזי פגימו לעילא ואכחיש מלה דמלכא וכביכול כאלו אעבר ממנן דמלכא מאתרייהו. וע&quot;ד אמר יעקב לבנוי למה תתראו למה תעבידו פגימו לעילא ולתתא ולאכחשא מלה דמלכא וכל אינון ממנן בכריזו דיליה. אבל הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה ותמן אחזיאו גרמייכו בשבעא ולא תכחישו פמליא דלעילא הכא. ות&quot;ח יעקב כמה תבואה הות ליה ולא בעי לשבור אלא בתוך הבאים בגין דלא ישתכח פגימו בעובדא דיליה. (מה שחסר כאן עיין בסוף הספר סימן ג) 

תו פתח ואמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. ותנינן ידו כתיב דבעי לזקפא ימינא על שמאלא ואמאי לאחזאה עובדא לתתא בגין דיתער עובדא לעילא כתיב והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו' שופר תרועה אמאי אלא שופר דמתבר שלשלאין דמתבר שולטנותא מכל עבדין ובעיא לאחזאה שופר דאיהו פשוט ולא כפוף לאחזאה תורו לכלא דהא יומא גרים ובכלא בעי לאחזאה עובדא ועל דא שופר ולא קרן בגין לאחזאה מאן הוא אתר דאקרי שופר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דאינון ידעין לאתדבקא במלכא קדישא ולאתערא חילא דלעילא ולאמשכא קדושה דמאריהון עלייהו בגין כך כתיב אשריך ישראל מי כמוך וגו'. ואתם הדבקים ביי' אלקיכם חיים כלכם היום: &lt;קטע סוף=דף צב ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|צג|א}}&lt;קטע התחלה=דף צג א/&gt;אלה מועדי יי' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי ר' יצחק פתח ויקרא אלקים לאור יום וגו'. תנינן אור דהוה בקדמיתא הוה נהיר מסייפי עלמא לסייפי עלמא כד אסתכל קב&quot;ה לחייבין דזמינין למיקם בעלמא גניז ליה לצדיקייא לעלמא דאתי הה&quot;ד וימנע מרשעים אורם. וכתיב אור זרוע לצדיק. ת&quot;ח ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה הא תנינן יהי אור אור דכבר הוה נהכא אי תימא אור דאיהו יום בלחודוי הדר ואמר ולחשך קרא לילה. אי תימא כל חד בלחודוי &lt;קטע סוף=דף צג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צג ב/&gt;
הדר ואמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד דלילה לית בלא יום ולית יום בלא לילה ולא אקרי אחד אלא בזווגא חד וקב&quot;ה וכנסת ישראל אקרי אחד ודא בלא דא לא אקרי אחד. ת&quot;ח בגין דכנסת ישראל השתא בגלותא כביכול לא אקרי אחד ואימתי אקרי אחד בשעתא דיפקון ישראל מן גלותא וכנסת ישראל אהדרת לאתרהא לאזדווגא ביה בקב&quot;ה הה&quot;ד ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. (בגין כך ויהי ערב ויהי בקר יום אחד) ודא בלא דא לא אקרי אחד. ת&quot;ח מועדי יי' אשר תקראו וגו' לזמנא כלא לאתר חד ולאשתכחא כלא בשלימו ברזא דאחד ולמהוי ישראל לתתא (בזווגא חדא) גוי אחד בארץ. תינח קב&quot;ה בכנסת ישראל דאקרי אחד ישראל לתתא דאינון זמינין כגונא דלעילא במה יקרון אחד. אלא בירושלם דלתת קרון ישראל אחד מנא לן דכתיב גוי אחד בארץ. ודאי בארץ הם גוי אחד עמה אקרון אחד ולא אינון בלחודייהו דהא ומי כעמך ישראל גוי אחד סגי ליה אבל לא אקרון אחד אלא בארץ בזווגא דהאי ארץ כגוונא דלעילא ובגין כך כלא קשיר דא בדא זווגא חדא זכאה חולקהון דישראל. ששת ימים תעשה מלאכה אתמר והא אוקמוה:

רבי יוסי ור' חייא הוו אזלי בארחא וכו'. עד הושיעה ימינך וענני. כבר נדפס בפרשת וארא דף לב עמוד א וצריך להוסיף אחר מלת קדישא. א&quot;ל את חמי ואנא חמינא מפומיה דר' שמעון שמענא מלה ובכינא. א&quot;ל מאי האי. אחר מלת דא דאתגזר בי כדקא יאות:

אלה מועדי יי' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם. ר' יצחק פתח לך אמר לבי בקשו פני את פניך יי' אבקש. האי קרא אוקמוה חברייא בכמה אתר אבל האי קרא הכי אתמר לך אמר לבי. דוד מלכא אמר דא בגין כנסת ישראל לקבל מלכא קדישא ומאי אמר לך אמר לבי בגינך אמר לבי לבני עלמא ואזהר לון לבי דאיהו אחיד ביה. דדא בגין מלכא עלאה אמר. בקשו פני אלין עטרי מלכא דאיהו אחיד בהו ואינון ביה אינון שמיה ואיהו שמיה מלה חדא הוא. בגין כך אמר דוד את פניך יי' אבקש כד&quot;א דרשו יי' ועזו בקשו פניו תמיד. ת&quot;ח יאות הוא דוד מלכא למימר שירתא בגין כנסת ישראל יתיר מכל בני עלמא ולמימר מלי דכנסת ישראל למלכא בגין דאיהו אחיד בה. ד&quot;א לך אמר לבי בקשו פני בגינך אמר לבי לבני עלמא בקשו פני (ס&quot;א את פניך יי' אבקש) אלין זמנייא וחגייא דכלהו זמין להון לאתר דאקרי קדש בגין לעטרא לון כל חד וחד ביומיה כל חד וחד בזמניה וישאבון כלהו מההוא עמיקא דעמיקתא דנחלין ומבועין נפקין מניה בגין כך כתיבי מקראי קדש זמינין אינון לההוא אתר דאקרי קדש לאתעטרא ביה ולאשתאבא ביה בגין דיתקדשון כלהון כחדא וישתכח בהו חדוותא. ר' אבא אמר מקראי קדש זמינין דקדש וכד מהאי זמינין ימן נחלא דנגיד ונפיק. למלכא דזמין בני נשא לסעודתיה אעטר קמייהו מכל זיני מיכלא דעלמא אפתח להו גרבי חמרא שפיר בריחא שפיר למשתייא. דהכי אתחזי. מאן דמזמין. למכלא ולמשתייא זמין. כך מקראי קדש כיון דאינון זמינין לסעודתא דמלכא זמינין אינון לחמרא טב ושפיר דמנטרא (כד&quot;א כי טובים דודיך מיין). וע&quot;ד מקראי קדש כתיב. אשר תקראו אותם במועדם (הכי תנינן) כתיב ואנשי קדש תהיון לי ישראל לתתא אקרון אנשי קדש. כיון דזמינין אינון מקדש דלעילא. אתון אנשי קדש לתתא זמינא להו כדין אתקינו סעודתא וחדו דהא לכו אתחזי בגין דאתון אתקרון אנשי קדש ויהון כלהו &lt;קטע סוף=דף צג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|א}}&lt;קטע התחלה=דף צד א/&gt;זמינין בכל סטרין דקדש לעילא ותתא. 

ד&quot;א אלה מועדי יי' מהו מועדי יי' ר' שמעון אמר מיי' אינון דביה אתקשרו מתתא לעילא ומעילא לתתא כלהו ביה מתקשרן ותמעטרן (ס&quot;א ומתעתדן) (נ&quot;א ומתאחדן) כלהו לאתקשרא קשרא חד בקשרא דמלכא מאי טעמא כמה דמלכא ירית לאבא ולאמא ואחיד בההוא קדש ואתעטר בהו (בגין) כך כל אינון דאחידן ביה במלכא בעיין לאזדמנא בההוא אתר עלאה דאקרי קדש בגין דיתאחדו כלהו כחדא (למלכא) וע&quot;ד מועדי יי' אקרי ולבתר מקראי קדש דהא בהו אתעטר במלכא אשר תקראו אותם במועדם. תרין חולקין אית לישראל בהו אי מסטרא דמלכא חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואתם הדבקים ביי' אלקיכם וגו' כי חלק יי' עמו. ואי מסטרא עלאה דקדש חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואנשי קדש תהיון לי וכתיב קדש ישראל ליי' וע&quot;ד לכו אתחזו לזמנא להו ולתקנא קמייהו חדוותא וסעודתא ולמחדי בהו. ומאן דמזמן לאחרא (ס&quot;א לאורחא) בעי לאחזאה ליה חידו ואנפין נהירין לעטרא (נ&quot;א לנטרא) אורחיה דההוא אושפיזא. למלכא דזמין אושפיזא יקירא אמר לבני היכליה כל שאר יומין הויתון כל חד וחד בביתיה דא עביד עבידתיה ודא אזיל בסחורתיה ודא אזיל בחקליה. בר ההוא יומא דילי דכלכון מתערין (ס&quot;א מתעתדי) בחדוותא דילי השתא זמינית אושפיזא עלאה ויקירא לא בעינא דתשתדלון בעבידתא ולא בסחורתא ולא במדברי אלא כלהו אזדמנו כגוונא דההוא יומא דילי ואתקינו גרמייכו לקבלא לההוא אושפיזא באנפין נהירין בחדוותא בתושבחתא. אתקינו ליה סעודתא יקירא בגין דיהא זמיני דילי בכל סטרין. כך אמר קב&quot;ה לישראל בני כל שאר יומין אתון משתדלי בעבידתא בסחורתא בר ההוא יומא דילי. השתא אושפיזא עלאה ויקירא זמינית אתון קבילו ליה באנפין נהירין זמינו ליה אתקינו ליה סעודתי עלאי פתורי מסדרן כגוונא דההוא יומא דילי. בג&quot;כ תקראו אותם במועדם. ת&quot;ח בשעתא דישראל לתתא חדאן בהני מועדיא ומשבחין שבחא לקב&quot;ה מסדרין פתורי מתקני גרמייהו במאני יקר מלאכי עלאי אמרין מה טיבן דישראל בכך קב&quot;ה אמר אושפיזא עלאה אית לון יומא דא. אמרי ולאו דילך הוא מההוא אתר דאקרי קדש. אמר לון וכי ישראל לאו קדש נינהו ואקרון קדש לון אתחזי לזמנא אושפיזא דילי. חד מסטרא דילי דהא אינון דבקים בי וחד מסטרא דקדש דכתיב קדש ישראל ליי' הואיל וישראל אקרון קדש אושפיזא דלהון הוא ודאי. בגין דזמינו דהאי אושפיזא מקדש הוא דכתיב מקראי קדש. פתחו כלהו ואמרו אשרי העם שככה לו. תלתא אינון זמינין מקדש ולא יותר. חג המצות. וחג השבועות. וחג הסוכות. 

אמר ליה רבי אבא וכי שבת לאו מקדש הוא זמין. אמר ליה לאו בתרי סטרין. חד דהוא ודאי קדש אקרי דכתיב ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם וחד דשבת לאו זמין הוא דהא ירותא דיליה הוא ודאי. ירותא דקדש הוא ירית ולאו זמיני וע&quot;ד כלהון זמינין בקדש ומתקשרן בשבת ומתעטרן ביה. בהאי יומא שביעאה אתעטר ביה. וע&quot;ד שבת לאו זמין הוא. 

לברא דעאל לביתא דאבו ואימיה ואכל ושתי בשעתא דהוא בעי. למלכא דהוה ליה ברא יחידאי חביבא דנפשיה יהב ליה שושבינא לנטרא ליה ולאתחברא בהו אמר מלכא יאות הוא לזמנא לאלין שושבינין דברי ולאחזאה יקרא וחביבותא דילי בהו. זמין לון להני שושבינין. ברא לא אתחזי לזמנא אלא למיעל ולמיכל ולמשתי בביתא דאבוי בשעתא דאיהו בעי. הה&quot;ד מי כמוכה באלים יי' מי כמוכה נאדר בקדש. &lt;קטע סוף=דף צד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צד ב/&gt;נאדר בקדש ודאי כבר דאתתקן (ס&quot;א דאתתקף) באבוי נאדר בקדש ולאו זמין מקדש. 

{{צ|ששת ימים תעשה מלאכה}} - ששת ימים מאי עבידתייהו? אמר ר' יוסי כתיב {{צ|כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ}}, ולא כתיב בששת והא אוקמוה וכל יומא יומא עביד עבידתיה ואקרון יומי מלאכה. א&quot;ר יצחק אי הכי אמאי אקרון {{צ|ששת ימי חול}}, אמאי חול? 

א&quot;ר יוסי השתא אתנהיג עלמא ע&quot;י דשלוחייהו בג&quot;כ יומי חול אקרון. ר' חייא אמר בגין דשרי למעבד בהון עבידתא ובגין דא לא אקרון קדש. ומאן דלאו אקרון קדש - חול אקרון. וע&quot;ד אתקינו חברייא בהבדלה {{צ|בין קדש לחול}}. מאי הבדלה הכא אלא קדש מלה בגרמיה הוא ושארא מניה אתיין. וע&quot;ד אלין לעובדא ואלין לנטרא. ואימתי אשתכח נטירו בהו. כד זמינין מקדש. 

א&quot;ר יהודה חדוותא ונטירותא דיומא דשבתא על כלא הוא ובגין דהאי יומא אתעטר באבא ואמא ואתוסף קדושה על קדושתיה מה דלא אשתכח הכי בשאר יומי דהא הוא קדש ואתעטר בקדש ואוסיף קדושה על קדושתיה. בגין כך האי יומא חדוותא דעלאי ותתאי כלא חדאן ביה. מלי ברכאן בכלהו עלמין. כלהון מניה אתקנו (נ&quot;א אתזנו). בהאי יומא נייחא דעלאי ותתאי. בהאי יומא נייחא דחייביא דגיהנם. 

למלכא דעבד הלולא לבריה יחידאי. אעטר ליה בעטרא עלאה. מני ליה מלכא על כלא. בהאי יומא חדוותא לכלא. חד סנטירא דאתפקד על דינא דבני נשא הוו בידיה גוברין דבעיין קטולא גוברין דבעיין לאלקאה. בגין יקרא דהאי יומא דחדוותא דמלכא שביק דינוי ונטר לחדוותא דמלכא. כך ההוא יומא הלולא דמלכא במטרוניתא, חדוותא דאבא ואמא עליה, חדוותא דעלאין ותתאין. בחדוותא דמלכא כלהו חדאן ולא יצטערון ביה. על דא כתיב {{צ|וקראת לשבת ענג}}. מאי ענג לא אשתכח אלא לעילא באתר דקדש עלאה שארי כד&quot;א אז תתענג על יי' דהאי ענג על יי' הוא, והאי יומא דהוא חלולא דמלכא אתעטר בההוא עטרא דענג הה&quot;ד וקראת לשבת ענג. מה דלא אשתכח הכי בשאר יומין. 

בהאי יומא תלת סעודתאן בעיין בני מלכא לזמנא ולסדרא פתורא בגין יקרא דמלכא כמה דאוקימנא. וכד אזדמן ביה חגא או זמנא לא יסדר ב&quot;נ תרי פתורי בכל סעודתא חד לשבת וחד לאושפיזא בגין דכתיב {{צ|על שלחן המלך תמיד הוא אוכל}}, ספוקא הוא בפתורא דמלכא לההוא אושפיזא דאתייא ליה. וע&quot;ד בעי ב&quot;נ לסדורי פתורא שלימא למלכא והוא יהיב מניה לאושפיזא. 

א&quot;ר אלעזר סעודתא תליתאה דשבת כד אערע ביה אושפיזא שבקין ליה או לא שבקין ליה? אי לא שבקין ליה - אשתכח אושפיזא דחייא מפתורא דמלכא. אי שבקין ליה - אשתכח פגימו בסעודתא דמלכא? 

א&quot;ל ר&quot;ש אבוי למלכא דאיערע ביה אושפיזא ונטל מיכלא מקמיה וסלקא לאושפיזיה. אשתכח אע&quot;ג דמלכא לא אכל עמיה - ממיכלא דמלכא קא אכיל, ומלכא יהיב ליה למיכל, וכל דא בגין דהוא אושפיזיה דמלכא. ובבי רב המנונא סבא לא חיישו לאושפיזא בשעתא דא ולבתר מסדרי פתורא לאושפיזא. 

בהאי יומא מלולא אסיר הה&quot;ד {{צ|ממצוא חפצך ודבר דבר}}, ותנן חפצך כתיב בגין דהאי יומא כל מהימנותא אתקשר ביה. 

אמר ר&quot;א והיך עבידנא דלא לסדרא (ס&quot;א לסלקא) סעודתא דמלכא לאושפיזא דהא ארביסר דחל להיות בשבת סלקא סעודתא דמלכא לפסחא אע&quot;ג דלאו אושפיזיה. א&quot;ל הכי אמינא דאי הוא אושפיזיה (כל ההוא יומא) יכלא לסלקא ליה ואי לאו לא סלקא ליה. ואי נימא די&quot;ד דחל &lt;קטע סוף=דף צד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|א}}&lt;קטע התחלה=דף צה א/&gt;להיות בשבת אתדחייא סעודתא דמלכא מקמי סעודתא דפסחא - שאני פסח דסעודתא דשבת אתדחייא בכמה גוונין. חד בגין מצות ומרורים דבעי ב&quot;נ דישתכח תאיבא. וחד בגין פסח - והא נהמא לא אשתכח מו' שעות ולמעלה, דסדורא דפתורא בלא נהמא לאו הוא סדורא. ואי תימא בחמרא - חמרא שארי בגין דתאיב (ס&quot;א דגביר ס&quot;א דגריר) לבא. אבל מיומי אשתדלנא דלא בטילנא סעודתא דשבת אפילו אינון יומי דאשתכח ביה. בהאי יומא חקל דתפוחין קדישא אתברך ומתברכן עלאין ותתאין והאי יומא קשורא הוא דאורייתא. 

א&quot;ר אבא הכי הוה עביד ר&quot;ש בזמנא דאסתלק סעודתא דשבתא מסדר פתוריה ואשתדל במעשה מרכבה והוה אמר הא סעודתא דמלכא דייתי למיכל גבאי. בגיני כך שבת אשתכח בכלא עדיף מכל זמנין וחגין ואקרי {{צ}}קדש ולא {{צ|מקרא קדש}}. א&quot;ר יהודה כלהו מועדין {{צ|מקראי קדש}} קרינן בהו. אבל נפקי ר&quot;ה ויומא דכפורא דלא אשתכח בהו חדוותא דהא אינון דינא הוו אבל אלין תלתא זמנין מקדש לחדווא לכלא לאשתעשעא בהו בקב&quot;ה הה&quot;ד ושמחתם לפני יי' אלקיכם וכתיב ושמחת לפני יי' אלקיך. בהאי יומא דשבתא אתנשי כל צערא וכל רוגזא וכל דוחקא מכל עלמא בגין דאיהו יומא דהילולא דמלכא דנשמתין אתוספן כגוונא דעלמא דאתי. 

א&quot;ר יצחק לרבי יהודה כתיב זכור את יום השבת לקדשו ותנינן. זכרהו על היין אמאי על היין. א&quot;ל בגין דיין חדוותא דאורייתא. ויינא דאורייתא חדוותא הוא דכלא. והאי יין חדי למלכא והאי יין מעטרא למלכא בעיטרוי הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו. ותנינן בכלא בעייא לאחזאה ב&quot;נ עובדא. דלא אשתכח קדושה אלא ביין כד&quot;א כי טובים דודיך מיין מיין אינון טבאן. נזכירה דודיך מיין. וע&quot;ד קדושה דשבת ביין והא אוקמוה והא אתמר:

ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש וגו'. ר' חייא פתח אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק וגו'. אמרה כנסת ישראל. אני ישנה בגלותא דמצרים דהוו בני שעבודא דקשיו ולבי ער לנטרא להו דלא ישתיצון בגלותא. קול דודי דופק דא קב&quot;ה דאמר ואזכור את בריתי. פתחי לי פתחא כחדודא דמחטא ואנא אפתח לך תרעין עלאין. פתחי לי אחותי דהא פתחא לאעלא לי בך הוא. דלא ייעלון לגבאי בני אלא בך. אנת הוא פתחא לאעלאה לי (בך) אי אנת לא תפתח פתחך הא אנא סגיר דלא ישכחון לי בג&quot;כ פתחי לי פתחי לי ודאי. וע&quot;ד אמר דוד כד בעי לאעלא למלכא אמר פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה. זה השער ליי' דא הוא פתחא ודאי לאעלא למלכא. זה השער ליי' לאשכחא ליה ולאתדבקא ביה. וע&quot;ד פתחי לי אחותי רעיתי שראשי וגו'. בגין לאזדווגא עמך ולמהוי עמך בשלם דעלמין. ת&quot;ח בשעתא דקב&quot;ה הוה קטי לבוכרי דמצראי כל אינון דקטל בפלגות ליליא ואחית דרגין מעילא לתתא. ביה שעתא עאלו ישראל בקיומא דאת קדישא אתגזרו ואשתתפו בכנסת ישראל ואתאחדו בה. כדין ההוא דמא אחזיאו ליה על פתחא. ותרין דמי הוו חד דפסחא וחד דמא דאתגזרו. והוה רשים על פתחא רשימא דמהימנותא חד הכא וחד הכא וחד בינייהו והא אתמר ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף בגין לאחזאה מהימנותא:

ובארבעה (נ&quot;א ובחמשה) עשר. הא אתמר. דהא כדין מבטלין חמץ ושאור ואסתלקו ישראל מרשותא אחרא ואתעקרו מניה ואתאחדו במצה &lt;קטע סוף=דף צה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צה ב/&gt;קשורא קדישא. בתר דאתגזרו עאלו בה עד דאתפרעו ואתגלייא רשימא דלהון וכדין יהב להון קשורא באתר עלאה בקשורא דמהימנותא באתר דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים מן השמים דייקא והא אוקמוה. ת&quot;ח בארביסר (נ&quot;א בחמיסר) ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בשלימו עם שמשא וכתרין תתאין לא משתכחין כל כך בעלמא דהא בחדתותי דסיהרא זינין בישין משתכחין ומתערי לאתפשטא בעלמא ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בנהירו דשמשא בשלימו מתכנשי כלהו לאתר חד וקדושי מלכא אתערו כדין כתיב ליל שמורים הוא ליי' דהא זווגא קדישא אשתכח והוא שמורים בכלא. ר' אחא אמר בגין כך תקונא דכלא (נ&quot;א דכלה) בההוא יומא ובליליא אשתכח ישובא דביתא ווי לאינון דלאו מבני ביתא נינהו כד אתאן לאזדווגא אורייתא (ס&quot;א אריוותא) כחדא ווי לאינון דלא אשתמודען גבייהו. בגין כך ישראל קדישין מתקנין לון ביתא כל ההוא יומא ועל ידייהו עיילי מאן דעיילי ואינון חדאן וזמרן חדווייהו זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי 

א&quot;ר יוסי למה לן לאטרחא כולי האי קרא שלים הוא דהא בהאי ליליא זווגא עלאה קדישא אתער ואשתכח הה&quot;ד הוא הלילה הזה ליי' שמורים מאי שמורים תרי זווגא דסיהרא בשמשא. לכל בני ישראל לדורתם דהא מכאן ולהלאה אתאחדו ואתקשרו בקשורא דשמא קדישא ונפקו מרשותא אחרא בגיני כך בארבעה עשר מתקני גרמייהו ומבערי חמץ מבינייהו ועיילי ברשותא קדישא וכדין מתעטרי חתן וכלה בעטרוי דאימא עלאה ובעי ב&quot;נ לאחזאה גרמיה דאיהו בר חורין. א&quot;ר יוסי הני ארבע כסי דההוא ליליא אמאי א&quot;ר אבא הא אוקמוה חברייא לקביל ד' גאולות אבל שפיר הוא בספרא דרב ייסא סבא דקאמר הואיל וזווגא קדישא אשתכח בהאי ליליא בכל סטרין וזווגא הוא בארבע קשרין דאינון ד' דרגין ולא מתפרשי דא מן דא כד זווגא דא אשתכח ואנן בחדוותא דלהון אתערנא בגין דהא זכינא בהו דמאן דאחיד בדא זכי בכלא. וע&quot;ד אשתני ליליא דא מכל שאר לילוון ובעינן למעבד שמא בכלא ולמחדי בהאי ליליא בגין דחדוותא הוא לעילא ותתא. ועוד אמר דארבא אלין ארבע גאולות קרינן להו. מ&quot;ט. בגין דהאי דרגא בתראה גואל אתקרי המלאך הגואל. ולא אקרי גואל אלא על ידא דדרגא אחרא עלאה דקיימא עלה ונהיר לה. ודא לא אפיק לה נהורא אלא באלין תרין דרגין (ס&quot;א באינון דרגין) דעליה אשתכח דארבע אלין ארבע גאולות נינהו. 

ר' יהודה שאל לר' אבא הא כתיב (ס&quot;א האי דכתיב) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וחדוותא הוא כל שבעה אמאי לא אשתלים הלל כל ז' יומין כמו בסכות דאשתכח ח' יומין הלילא בשלימו דחדוותא כל יומא ויומא. א&quot;ל שפיר קאמרת אבל ידיעא הוא דהא הכא לא אתקשרו ישראל כל כך בכלא כמה דאתקשרו לבתר. בגין כך בהאי ליליא דזווגא אשתכח (בכל אינון דרגין עלאין) וחדוותא דכלא אשתכח וישראל אתקשרו בההוא חדוותא עבידנא שלימו והלילא אשתלים. (אבל באינון דרגין עלאין) לבתר אע&quot;ג דכלהו משתכחי עד כען ישראל לא אתקשרו בהו ולא אתפרעו לאתגלייא רשימא קדישא ולא קבילו אורייתא ולא עאלו כמב דעאלו לבתר. בגין כך בסכות שלימו דכלא אשתכח ביה וחדוותא דכלא יתיר אבל הכא עד כען לא זכו ולא אשתכח שלימו ביה כ&quot;כ אע&quot;ג דאשתכחו כל ז' לאו הוא באתגלייא וישראל עד לא אתקשרו בהו כדקא חזי. וע&quot;ד חדוותא דכלא ושלימו דהלילא בהאי ליליא בגין ההוא חולקא דאתקשרו ביה. מ&quot;ט דכיון דבההוא ליליא זווגא אשתכח כל קשורא דכלא אשתכח בסטרא דזווגא ולא בסטרא דישראל דכד זווגא אשתכח בה משתכחי אלין תרין &lt;קטע סוף=דף צה ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צו|א}}&lt;קטע התחלה=דף צו א/&gt;(ס&quot;א תלת) דרגין דקיימין עלה וכד אלין משתכחי הא כל גופא אשתכח בהו וכדין שלימו דכלא וחדוותא מכלא והלילא אשתלים דהא כדין אתעטרת סיהרא בכלא. אבל לא לבתר דכל יומא ויומא אשתכחי וישראל עד לא זכו בהו הא לאו הלילא שלימא כמו בזמנין אחרנין. א&quot;ל ר' יהודה שפיר הוא והכי הוא ודאי והאי זמנא אחרא שמענא ליה בהאי גוונא ואנשינא מלי. השתא מלה אחרא בעינא למנדע הא חזינא בפסח ז' ובסכות ז' ושלימו דחדוותא ביומא אחרא. בשבועות אמאי לא אשתכחו ביה ז' ימים והא הכא אתחזון יתיר מכלא. פתח ואמר ומי כעמך בישראל גוי אחד בארץ. וכי מאי שנא הכא דאקרון ישראל אחד יתיר מאתר אחרא. אלא כיון דשבחא דישראל אתייא לפרשא קרא לון אחד דהא בכל אתר שבחא דישראל אחד הוא. מאי טעמא בגין דכל קשירו דעלאי ותתאי בהאי אתר דאקרי ישראל אשתכח. (ועוד) דאתקשר במה דלעילא ואתקשר במה דלתתא ואתקשר בכנסת ישראל. וע&quot;ד אקרי כלא אחד ובאתר דא אשתמודעא מהימנותא וקשורא שלימא ויחודא עלאה קדישא. וע&quot;ד יומא דא קשורא דמהימנותא הוא קשורא דכלא וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה אילנא הוא דאקרי אחד וע&quot;ד בגין דאינון מתקשרי באתר דא אקרי הכי ועץ חיים אחד הוא ודאי אקרי בגין דכלא ביה אתקשר ויומא (ס&quot;א ושמא) דיליה אחד ודאי קשורא דכלא ואמצעיתא דכלא הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן בתוך ממש דבמציעות. ואחיד בכל סטרין ואתקשר ביה וע&quot;ד פס וסכות והוא באמצעיתא בגין דאיהו אמצעיתא דכלא ודא הוא שבחא דאורייתא בהאי יומא ולא יתיר שבחא דמהימנותא וקשורא דכלא. אמר ר' יהודה בריך רחמנא דשאילנא וזכינא להני מלי. א&quot;ר יצחק חדוותא ושירתא זמינין ישראל לשבחא לקב&quot;ה כהאי שבחא דמשבחי ישראל בליליא דפסחדא דכ&quot;י אתקדשת בקדושא דמלכא הה&quot;ד השיר יהיה לכם כליל התקדש חג כליל התקדש חג דייקא ברוך יי' לעולם אמן ואמן:

וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה ליי' בשבועותיכם מקרא קדש יהיה לכם וגו' ר&quot;ש פתח אז ירננו עצי היער מלפני יי' כי בא לשפוט את הארץ. זכאה חולקיהון דאינון דמשתדלי באורייתא יממא ולילי דידעין ארחוי דקב&quot;ה ואתאחדן בשמיה (כל יומא) ווי לאינון דלא משתדלי באורייתא דהא לית לון חולקא בשמא קדישא ולא אתאחדן ביה לא בהאי עלמא ולא בעלמא דאתי מאן דזכי בהאי עלמא זכי בעלמא אתי. דהכי תנינן דובב שפתי ישנים אע&quot;ג דאינון בההוא עלמא שפוותייהו מרחשן תמן אורייתא. ת&quot;ח עד השתא אקריבו ישראל תבואת הארץ. תבואת הארץ ודאי ואתעסקו ביה ואתקשרו בההוא קשורא. ואע&quot;ג דדינא אשתכח דינא בשלמא אשתכח ביה (ס&quot;א דעלמא אתנהגא ביה) ואקריבו שעורים בגין דאיהו קדמאה מכל שאר תבואה ומן קדמאה מתקרבא ולא מההוא דמתאחר דהא אחידו קדמאה דישראל אתאחדו ביה בקב&quot;ה הכא הוא. אמר קב&quot;ה אנא יהיבית לכו מן במדברא מההוא אתר דאקרי שמים דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ואתון מקרבין קמאי שעורים ורזא דמלה זאת תורת הקנאת חסר אזהרותא לנשי עלמא דלא ישטון תחות בעליהון. ואי לאו קמח שעורים זמינא לקרבא. וממלה חדא אשתמודע מלה אחרא זכאה חולקיהון דישראל דהא כ&quot;י לא שקרת במלכא קדישא לעלמין כ&quot;י תווה' אשר תשטה אשה תחת אישה בג&quot;כ דינא דהאי אתתא &lt;קטע סוף=דף צו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צו ב/&gt;מאתרהא קא אתייא ומאן הוא אתרהא ההוא דכתיב בה אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה. אשת חיל עטרת בעלה. וההוא קמח שעורים דאייתית ההיא אתתא מנחת קנאת אתקרי חסר כנסת ישראל הכי אקרי וע&quot;ד בפינחס כתיב תחת אשר קנא לאלקיו דקנאה הכא אתאחד דמאן דמשקר בהאי ברית קנאה אתערת עליה ועל דא קנאין פוגעין בו. ת&quot;ח קמח שעורים האי עומר דכיון דהוה מטא לריחין דגרוסות מפיקין מניה עשרון מנופה בי&quot;ג נפה ודא שבע שבתות תמימות לבתר דסלקין שבע שבתות אין אתא מלכא קדישא לאזדווגא בה בכנסת ישראל ואורייתא אתיהיבת וכדין אתעטר מלכא ביחודא שלים ואשתכח אחד לעילא ותתא וכד אתער מלכא קדישא ומטא זמנא דאורייתא כל אינון אילנין דמבקרי אבייהו סלקין שירתא ומאי אמרי. בשעתא דמלקטי להון פתחו ואמרי יי' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה. יי' בהשמים חסדך. וכתיב וכל עצי השדה ימחאו כף:

תו פתח ואמר מזמור שירו ליי' שיר חדש כי נפלאות עשה שיר חדש אקרי בגין כך בהקריבכם מנחה חדשה התם מנחת קנאות הכא מנחה חדשה. חדשה דחדושא דכלא (ס&quot;א דכלה) הכא. קשורא דכלא דעילא ותתא קשורא דמהימנותא ועל דא יעקב שלימא אתעטר בעטורי ואורייתא אתיהיבת. וכד מטון בכורים לגבי כהנא הוה בעי בר נש למימר ולפרשא מלין על ההוא אילנא דארעא דאשתלים כגוונא דלעילא בתריסר תחומין בשבעין ענפין ובעא לאובדא ליה לבן ארמאה דאתפגים עלמא בגיניה וקב&quot;ה שזיב ליה ואתעטר בדינוי (ס&quot;א בבנוי) כמה דאוקימנא בגין ההוא אילנא וכל קשרא דמהימנותא ביה תלייא וע&quot;ד מנחה חדשה אתקרי. מ&quot;ט בגין דחדוותא דעלאי ותתאי הוא וחדוותא דסיהרא ובכל זמנא חדתותי דסיהרא קשרא דמהימנותא הוא וחדוותא דילה (דסיהרא). למלכא דהוו ליה בנין וברתא חדא אתקין סעודתא לכלהו בנין לא אשתכחת ההיא ברתא על פתורא כד אתאת אמרת למלכא מארי לכל אחי זמינת ויהבת לכל חד מאנין ידיען ולי לא יהבת חולקא בינייהו. אמר לה חייך ברתי מנא דילך ישתכח על חד תרין. הא כלא יתנון לך מחולקיהון. אשתכח לבתר בידהא חולקין על חד תרין מכלא.כך כ&quot;י מכלא נטלא חולקין וע&quot;ד אתקרי כלה כלולא. ככלה דכלהו מזמנין לה מאנין וחולקין ותכשיטין כך היא כ&quot;י חדתותי (נ&quot;א חדוותא) דילה בכלא וכלא יהבין לה חולקין ומאנין. 

ת&quot;ח בשעתא דמלכא קדישא ואשתכח בעטרוי חדוותא דכנסת ישראל הוא. וכד אורייתא אתיהיבת אתעטרת כנסת ישראל בעטרין עלאין. ובגין דכל קשרא דמהימנותא אתקשר בהאי אילנא אקרי יום אחד דכתיב והיה יום אחד הוא יודע ליי'. יום אחד ודאי דכנסת ישראל יום אחד בקשורא דלעילא. קשורא דלעילא רישא וגלגלתא ומוחי קשורא אחרא תרין דרועין וגופא דאחידן מחילא דרישא ואוקמא רב המנונא (ס&quot;א בתרין) בתלת קשירין דאבהתא (קשורא אחרא) תרין קיימין (נ&quot;א כוליין דלתתא) דאתמשכו במשח רבות (בקיומא) בתרין דרגין לתרין נחלין לאכנשא זרעא לאפקא בדרגא אחרא בפום אמה. אילנא דא הוא גופא דאמצעיתא דאחיד לכל הני וכלא מתקשרן ביה והוא בהון ועל דא כלא חד ועד אזדווגת ביה מטרוניתא כדין הוא אחדע והא אוקימנא מלי. תא חזי כתיב ביום השמיני עצרת מאן עצרת אלא בההוא אתר דכלא מתקשרן כחדא אקרי עצרת. מאי עצרת (ס&quot;א כנופיא כנישו) כנישו ואי תימא הכא דאקרי עצרת מ&quot;ט אלא בכל אינון יומין יומי סעודתי דענפי אילנא &lt;קטע סוף=דף צו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צז|א}}&lt;קטע התחלה=דף צז א/&gt;הוו ועל דא שבעים פרים אינון. לבתר חדוותא (דגופא) דאילנא ממש וחדוותא דאורייתא ובגיניה הוא יומא חד עצרת חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא ועל דא לית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכנסת ישראל בג&quot;כ עצרת תהיה לכם. לכם ולא לאחרא (ס&quot;א לבתר חדוותא דאילנא ממש ובגיניה הוא יומא חד ולית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכ&quot;י וע&quot;ד כתיב עצרת תהיה לכם. אוף הכי בהאי יומא חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא וכלא אשתכח ביה) דהא בשעתא דמלכא אשתכח כלא אשתכח ביה. ועל דא תנינן בעצרת על פירות האילן והא אוקמוה. בגין כך אחד אקרי. אחד ודאי כמה דאמרן. ת&quot;ח מה כתיב ממושבותיכם תביאולחם תנופה וגו' סלת תהיינה חמץ תאפינה. מאי שנא הכא חמץ (בכנ&quot;י) אלא בגין דכלא אחידן ביה (וכן) באילנא דהא באילנא אחידן ענפין באילנא אחידן עלין קליפין דינין סגיאין בכל סטרין כלא אשתכח ביה. בגין דהאי אילנא מכפר על יצר הרע דהוא בבי מותביה דב&quot;נ. א&quot;ר אלעזר מהאי אילנא אתזנו כל שאר אילנין לתתא והוא אשתרש' על חד נהרא עמיקא דנגיד ונפיק ולא פסקין מימוי לעלמין. עליה כתיב והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ועל דא אקרי אורייתא עץ חיים היא וגו' ומאי ותומכיה מאושר הא אוקמוה אבל ותומכיה מאושר כמה דאת אמר באשרי כי אשרוני בנות:

רבי אבא ורבי חייא הוו אזלי באורחא א&quot;ר חייא כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה. מאי קא מיירי. א&quot;ל הא אוקמוה חברייא אבל ת&quot;ח ישראל כד הוו במצרים הוו ברשותא אחרא והוו אחידן במסאבותא כאתת דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא. בתר דאתגזרו עאלו בחולקא קדישא דאקרי ברית כיון &lt;קטע סוף=דף צז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צז ב/&gt;דאתאחדו ביה פסק מסאבותא מנייהו כדא אתתא כד פסקו מנה דמי מסאבותא בתר דאתפסקו מנה מה כתיב וספרה לה שבעת ימים. אוף הכא כיון דעאלו בחולקא קדישא פסקא מסאבו מנייהו ואמר קב&quot;ה מכאן ולהלאה חושבנא לדכיותא. וספרתם לכם. לכם דייקא כד&quot;א וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה. אוף הכא לכם לעצמכם ולמה בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין ולבתר למיתי לאתחברא ביה במלכא ולקבלא אורייתיה. התם וספרה לה שבעת ימים הכא שבע שבתות אמאי שבע שבתות בגין למזכי לאתדכאה במיין דההוא נהר דנגיד ונפיק ואקרי מים חיים וההוא נהר שבע שבתות נפקו מניה. ועל דא שבע שבתות ודאי בגין למזכי ביה כמה דאתתא דכיו דילה בליליא לאשתמשא בבעלה כך כתיב וברדת הטל על המחנה לילה. על המחנה כתיב ולא כתיב וברדת הטל לילה אלא על המחנה בגין דיורד מההוא נקודה על אינון יומין דאתקריאו מחנה ומתחברת במלכא קדישא ואימתי נחת האי טלא כד קריבו ישראל לטורא דסיני כדין נחת ההוא טלא בשלימו ואדכי ואתפסקת זוהמתן מנייהו ואתחברו ביה במלכא וכ&quot;י וקבילו אורייתא והא אוקימנא. ובההוא זמנא ודאי כל הנחלים הולכים אל הים לאתדכאה ולאסתחאה וכלא אתקשרו (ס&quot;א אתקדשו) ואתחברו ביה במלכא קדישא. ת&quot;ח כל ב&quot;נ דלא מני חושבנא דא אינון שבע שבתות תמימות למזכי לדכיותא דא לא אקרי טהור ולאו בכללא דטהור הוא ולאו הוא כדא למהוי ליה חולקא באורייתא. ומאן דמטי טהור להאי יומא וחושבנא לא אתאביד מניה כד מאטי להאי ליליא לבעי ליה למלעי באורייתא ולאתחברה בה ולנטרא דכיו עלאה דמטי עליה בההוא ליליא ואתדכי. ואוליפנא &lt;קטע סוף=דף צז ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צח|א}}&lt;קטע התחלה=דף צח א/&gt;דאורייתא דבעי ליה למלעי בהאי ליליא אורייתא דבע&quot;פ. בגין דיתדכון (ס&quot;א דיתדבק) כחדא ממבועא דנחלא עמיקא. לבתר בהאי יומא ליתי תורה שבכתב ויתחבר (ס&quot;א בהו) בה וישתכחון כחדא בזווגא חד לעילא. כדין מכריזי עליה ואמרי ואני זאת בריתי אותם אמר יי' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך וגו'. ועל דא חסידי קדמאי לא הוו ניימי בהאי ליליא והוו לעאן באורייתא ואמרי ניתי לאחסנא ירותא קדישא לן ולבנן בתרין עלמין וההוא ליליא כנסת ישראל אתעטרא עלייהו ואתיא לאזדווגא ביה במלכא ותרווייהו מתעטרי על רישייהו דאינון דזכאן להכי. 

ר&quot;ש הכי אמר בשעתא דמתכנשי חברייא בהאי ליליא לגביה ניתי לתקנא תכשיטי כלה בגין דתשתכח למחר בתכשיטהא ותקונהא לגבי מלכא כדקא יאות. זכאה חולקהון דחבריא כד יתבע מלכא למטרוניתא מאן תקין תכשיטהא ואנהיר עטרהא ושוי תקונהא. ולית לך בעלמא מאן דידע לתקנא תכשיטי כלה אלא חברייא זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי. תא חזי חברייא מתקני בהאי ליליא תכשיטהא לכלה ומעטרי לה בעטרהא לגבי מלכא ומאן מתקין ליה למלכא בהאי ליליא לאשתכחא בה בכלה לאזדווגא בה במטרוניתא נהרא קדישא עמיקא דכל נהרין. אימא עלאה הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה וגו'. לבתר דאתקינת ליה למלכא ואעטרת ליה אתיית לדכאה לה למטרוניתא ולאינון דמשתכחי גבה. למלכא דהוה ליה בר יחידאי אתא לזוגא ליה במטרוניתא עלאה מאי עבדת אמיה כל ההוא ליליא עאלת לבי גניזהא אפיקת עטרא עלאה בשבעין &lt;קטע סוף=דף צח א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צח ב/&gt;אבני יקר סחרנהא ואעטרת ליה אפיקת לבושין דמילת ואלבישת ליה ואתקנת ליה בתקוני דמלכין. לבתר עאלת לבי כלה חמאת עולימתהא דקא מתקני עטרהא ולבושהא ותכשיטהא לתקנא לה. אמרה לון הא אתקינת בי טבילה אתר דמיין נבעין וכל ריחין ובוסמין סוחרני אינון מיין לדכאה לכלתי לית כלתי מטרוניתא דברי ועולימתהא ויתדכון בההוא אתר דאתקינת בההוא בי טבילה דמיין נבעין דעמי לבתר תקינו לה בתכשיטהא אלבישו לה לבושהא אעטרו לה בעטרהא. לבתר כד ייתי ברי לאזדווגא במטרוניתא. יתקין היכלא לכלהו וישתכח מדוריה בכו כחדא. כך מלכא קדישא ומטרוניתא וחברייא כהאי גוונאי ואימא עלאה דמתקנת כלא אשתכח דמלכא עלאה ומטרוניתא וחברייא מדוריהון כחדא ולא מתפרשין לעלמין הה&quot;ד יי' מי יגור באהלך וגו'. הולך תמים ופועל צדק. מאן הוא פועל צדק אלא אלין אינון דמתקני למטרוניתא בתשכיטההא בלבושהא בעטרהא. וכל חד פועל צדק אקרי. א&quot;ר חייא אלמלא לא זכינא בעלמא אלא למשמע מלין אלין דיי. זכאה חולקהון דאינון דמשתדלי באורייתא וידעין אורחוי דמלכא קדישא דרעותא דלהון באורייתא עלייהו כתיב כי בי חשק ואפלטהו. וכתיב אחלצהו ואכבדהו:

בחדש השביעי באחד לחדש. רבי יצחק פתח תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה קריב לון לגביה מן כל אומין עכו&quot;ם ואתרעי בהו ומאתר רחיקא קריב לון לגביה הה&quot;ד ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלקי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה דהא מאתר רחיקא אתרעי בהו וקריב לון לגביה וכתיב ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וגו'. הני קראי אית לאסתכלא בהו וכי כל ישראל לא הוו ידעי דא וכ&quot;ש יהושע אלא אורייתא כולה סתים וגלייא כמה דשמא קדישא סתים וגלייא כגין דאורייתא כולה שמא קדישא היא ועל דא איהי סתים וגלייא אי ישראל &lt;קטע סוף=דף צח ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|א}}&lt;קטע התחלה=דף צט א/&gt;ויהושע הוו ידעי אמאי כתיב כה אמר יי'. אלא ודאי סתימא דמלה טיבו סגי עבד קב&quot;ה בישראל דאתרעי בהו באבהתא ועביד לון רתיכא קדישא עלאה ליקריה ואפיק לון מגו נהרא עלאה יקירא קדישא בוצינא דכל בוצינין בגין דיתעטר בהו. הה&quot;ד כה אמר יי' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם הנהר ההוא נהר דאשתמודע ואתידע. מעולם מאי קא בעי הכא אלא לאחזאה חכמתא מעבר הנהר מעולם אלא ההוא נהר עולם אקרי ועל דא בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה טיבו וקשוט דעבד קב&quot;ה לישראל. ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר מאי קא מיירי. אלא אברהם לא אתדבק ביה בההוא נהר כמו יצחק דאתדבק ביה בסטריה לאתתקפא. ת&quot;ח האי נהר אע&quot;ג דלאו איהי דינא. דינין נפקי מסטריה ואתתקפו ביה וכד יצחק אתתקף (בדינוי) בבנוי כדין עלאין ותתאין מתכנפי לדינא וכרסייא דדינא אתתקן ומלכא קדישא יתיב על כורסייא דדינא ודאין עלמא כדין תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו. זכאין אינון ישראל דידעין לסלקא כורסייא דדינא ולתקנא כורסייא דרחמי ובמה בשופר. רבי אבא הוה יתיב קמיה דר&quot;ש א&quot;ל הא זמנין סגיאין שאילנא על האי שופר מאי קא מיירי ועד כאן לא אתישבנא ביה. א&quot;ל ודאי האי הוא ברירא דמלה דישראל בעיין ביומא דינא (נ&quot;א דא) שופר ולא קרן בגין דקרן הא אתידע באן אתר איהו ולאתדבקא דינא לא בעינא. אבל הא תנינן במלין ובעובדא בעינן לאחזאה ולאתערא מלין סתימין. ת&quot;ח כד ההוא שופר עלאה דנהירו דכלא ביה אסתלק ולא נהיר לבנין כדין דינא אתער וכרסוון אתתקנו לבי דינא ודא שופר אילו דיצחק אקרי תוקפיה &lt;קטע סוף=דף צט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צט ב/&gt;דיצחק תושבחתיה דאבהן כד אסתלק ההוא שופר גדול דלא ינקא לבנין כדין יצחק אתתקף ואתתקן לדינא בעלמא. וכד אתער האי שופר וכד בני נשא תייבין מחטאיהון בעיין לנגדא קול שופר מתתא וההוא קלא סליק לעילא כדין אתער שופרא אחרא עלאה ואתער רחמי ואסתלק דינא ובעינן לאחזאה עובדא בשופר לאתערא שופרא אחרא ולאפקא בהאי שופר לתתא אינון קלי לאחזאה דכל אינון קלין דלעילא דכלילן כלהו בההוא שופר עלאה יתערון לנפקא ובהני קלין דלתתא יהבין ישראל חילא (לרחמי מתתא ואתער שופר גדול) לעילא ועל דא בעינן לזמנא שופר ביומא דא ולסדרא קלין לכוונא ביה בגין לאתערא שופר אחרא דביה כלילן קלי לעילא (ולסדרא קלין בשופר). 

סדרא קדמאה קלא נפיק ומתעטר לעילא סליק רקיעין ואתבקע בין טורי רמאי ומטי לגביה דאברהם ושריא ברישיה ואתעטר ואתער הוא ואתקן לכורסייא. ובספרא דאגדתא תנינן בשעתא דההוא קלא קדמאה סליק אתער ואתעטר אברהם ואתקן לכרסייא פקדין עליה (ס&quot;א או&quot;א) אבא. אדהכי סלקא תניינא תקיפא לתברא תוקפי רגיזין. 

ודא סדרא תניינט ההוא קלא תבירא בתוקפוי וכדין סלקא וכל דינין דיתערון (ס&quot;א דאתערען) קמיה אתברו עד דסליק לאתריה דיצחק. כיון דיצחק אתער וחמי לאברהם מתקן לכורסייא לקיימא קמיה כדין אתכפיא ותבר תוקפא קשיא ובהאי בעי מאן דתקע לכוונא לבא ורעותא בגין לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא. הה&quot;ד אשרי העם יודעי תרועה. יודעי ודאי. 

סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ובקע כל אינון רקיעין ורחמי מתערן ומטי ההוא קלא לרישיה דיעקב &lt;קטע סוף=דף צט ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|ק|א}}&lt;קטע התחלה=דף ק א/&gt;ויעקב אתער וחמי לאברהם מתתקן בגיסא אחרא כדין אחידן תרוייהו ביה ביצחק דא מהאי סטרא ודא מהאי סטרא ולא יכלין תוקפוי לנפקא לבר. '''והני תלתא סדרין כלהו סדרא חד'''. 

סדרא אחרא קלא נפיק וסליק ונטיל לאברהם מאתריה ונגיד ליה לתתא לאתר דתוקפיהון דיצחק שריין וקיימן ליה לאברהם בגווייהו. סדרא תניינא נפיק קלא תבירא לא תקיפא כקדמאה. לא דחליש ההוא קלא דתקע אלא דההוא קלא לאו איהו לגבי יצחק בקדמיתא דתמן תוקפא תקיפא שריא אלא לגבי אינון בי דינא דלתתא דאינון רפויין יתיר וכלהו חמאן לאברהם לגבייהו ואתכפיין קמיה. אדהכי סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ואתעטר ברישיה דיעקב ונגיד ליה לתתא לההוא אתר דאינון גבוראן שריין וקאים לקבלייהו אברהם מהאי סטרא ויעקב מהאי סטרא ואינון באמצעיתא כדין אתכפיין כלהו ומשתכחין (ס&quot;א ומשתככי) באתרייהו. '''והני כלהו סדרא אחרא תניינא'''. 

סדרא בתראה דבעיא לסלקא לון לאתרייהו ולישבא (ס&quot;א ולישרא) בינייהו ליצחק כמלקדמין. בגין דהאי בעא לישרא ליה באתריה ולא יפוק בתוקפוי לבר כדין דינין כלהו אתכפיין ורחמין אתערו. 

על דא בעי לכוונא לבא ורעותא בהני קלי ולמחהדר בתיובתא קמי מאריהון. כדין כד ישראל מתקני ומסדרי קלין ברעותא דלבא כדקא יאות בשופרא דא אהדר ההוא שופר עלאה. וכד אהדר מעטרא ליה ליעקב ואתתקן כלא. וכורסייא אחרא רמיו וכדין חידו אשתכח בכלא וקב&quot;ה מרחם על עלמא. זכאה חולקהון דישראל דידעין לנגדא ולאמשכא &lt;קטע סוף=דף ק א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|ק|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ק ב/&gt;למאריהון מדינא לרחמי ולתקנא כלהו עלמין על ידייהו. ת&quot;ח לקביל דא תלתא ספרין פתיחין ביומא דא וכמה דרחמין מתערין ודינין קשיין אתכפיין ועאלין לדוכתייהו כך הוא לתתא כגוונא דלעילא דינין קשיין אתכפין ואתעברו מעלמא ומאן אינון אלין אינון רשעים גמורים דאינון דינין קשיין דאתכפיין ואתעברו מעלמא ועל דא נכתבים ונחתמים וכו'. אמר ר' אבא ודאי דא הוא ברירא דמלה בריך רחמנא דשאילנא ורווחנא בהני מלי. 

אמר ר' יהודה כתיב זכרון תרועה זכרון עבדינן לכוונא לבא ורעותא ישראל עבדין זכרון לתתא במה בעובדא בגין דיתער מלה כההוא גוונא לעילא. אמר ר' אלעזר כתיב בכסה ליום חגנו דאתכסייא ביה סיהרא והיך אתכסייא. אלא כד קיימא עיבא ושמשא לא נהיר כדין סיהרא אתכסייא ולא נהיר ועל דא מקמי עיבא שמשא לא נהיר כ&quot;ש סיהרא דאתכסייא ולא נהירא ועל דא בכסה ליום חגנו בה&quot;א דאתכסייא סיהרא ובמה נהיר כלא בתיובתא ובקל שופרא דכתיב אשרי העם יודעי תרועה כדין יי' באור פניך יהלכון. ת&quot;ח בהאי יומא אתכסייא סיהרא ולא נהיר עד בעשור לחדש דישראל תייבין כלהו בתיובתא שלימתא ואימא עלאה תאבת ונהרת לה והאי יומא נהירו דאימא נטלא ואשתכח חידו בכלא ועל דא כתיב יום הכפורים הוא. יום כפור מבעי ליה מאן יום הכפורים אלא בגין דתרי נהורין נהרין בחד. בוצינא עלאה נהיר לבוצינא תתאה ובהאי יומא מנהורא עלאה נהיר ולא מנהורא דשמשא ובגין כך בכסה ליום חגנו כתיב. 

רבי אבא שלח ליה לר&quot;ש אמר אימתי זווגא דכנסת ישראל במלכא קדישא שלח ליה וגם אמנה ואחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה אתרגיש רבי אבא ארים קליה בכה ואמר ר' ר' בוצינא קדישא ווי ווי לעלמא כד תפוק מניה ווי' לדרא דיהון בעלמא כד תסתלק מנהון וישתארון יתמין מנך. א&quot;ל רבי חייא לר' אבא האי דשלח לקבלך מאי קאמר אמר ודאי לאו זווגא דמלכא במטרוניתא אלא בזמנא דנהרא מאבא עלאה וכד אתנהרא מניה קרינן לה קדש דהא מבי אבא נטלא האי וכדין מזדווגי כחדא בגין דמלכא קדש אקרי דכתיב קדש ישראל ליי' דנטיל מאתר דאקרי קדש. כדין אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי דהא מבי אבא שמא דא ולא מבי אמא ועל דא ותהי לי לאשה לאזדווגא כחדא בזמנא דא ולא בזמנא אחרא דזמנא דנטלא מבי אבא ולא בזמנא דנטלא מבי אימא ויום הכפורים אוכח דתשמיש המטה אסור בגין דזווגא לא אשתכח דהא מבי אימא נטלא ולא מבי אבא. א&quot;ר חייא ודאי זכאה דרא דר&quot;ש שארי בגויה זכאין אינון דקיימין קמיה כל יומא. 

א&quot;ר אבא בראש השנה נברא אדם וקאים בדינא קמי מאריה ותב &lt;קטע סוף=דף ק ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קא|א}}&lt;קטע התחלה=דף קא א/&gt;בתיובתא וקביל ליה קודשא בריך הוא. אמר ליה אדם אנת תהא סימנא לבניך לדרי דרין בהאי יומא קיימין בדינא ואי יתובון אנא אקבל לון ואיקום מכורסייא דדינא ואתקיים על כורסייא דרחמי וארחם עלייהו. ודוד אמר אהבתי כי ישמע יי' את קולי תחנוני ועל דא כתיב כי עמך הסליחה למען תורא. וכתיב כי עמך מקור חיים באורך נראה אור:

אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם רבי חייא פתח לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. לדוד משכיל הא תנינן בעשרה זיני זמרא אתקרי (נ&quot;א אתתקן) ספר תהלים. בנצוח. בנגון. במשכיל. במכתם. במזמור. בשיר. באשרי. בתפלה. בהודאה. בהללויה. ועלאה מכלהו הללויה והא אוקמוה. הכא משכיל אתריה ידיע מהו משכיל מייא דאחכימו לאינון דשתו להו ההוא אתר (ס&quot;א דמשתדלין בההוא אתר) דאקרי משכיל כד&quot;א משכיל על דבר ימצא טוב. ובגין דאקרי הכי תליא ביה סליחה חירו דחירין הה&quot;ד אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. מאי כסוי חטאה הא אוקמוה דהוא כסוי מב&quot;נ ההוא חטאה דחב לקב&quot;ה ואודי קמי קב&quot;ה אבל (ס&quot;א כסוי חטאה) ת&quot;ח כד ב&quot;נ חטי וחב זמנא חדא ותרין ותלתא ולא אהדר ביה הא חובוי באתגלייא אינון ומפרסמי לון לעילא ומפרסמי לון לתתא וכרוזי אזלין קמיה ומכרזי אסתלקו מסחרניה דפלנייא נזיף הוא ממאריה נזיף הוא לעילא נזיף הוא לתתא ווי ליה דפגים דיוקנא דמאריה ווי ליה דלא חייש ליקרא רמאריה קב&quot;ה גלי חוביה לעילא הדא הוא דכתיב יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. וכד בר נש אזיל בארחא דאמריה ואשתדל בפולחניה ואזדמן ליה חטאה חד כלא מכסין עלוי' עלאין ותתאין דא אקרי כסוי חטאה. 

א&quot;ל ר' אבא עד כען לא מטית לעקרא דמלה ושפיר קאמרת. והאי דקאמרו חברייא שפיר. אבל אי הכי מכוסה חטאה מבעי ליה מהו כסוי חטאה. אלא תרי מלי דחכמתא אית ביה ותרוייהו הכי. חד כמה דתנינן דעובדין טבין דבר נש עביד בהאי עלמא עבדין ליה בההוא עלמא לבושא יקירא עלאה לאתלבשא בהו. וכד בר נש אתקין עובדין טבין וגברין עליה עובדין בישין ואשגח ביה קב&quot;ה ועובדוי בישין סגיאין ואיהו רשע דאשתכח חטאה קמי מאריה ותוהא על אינון טבאן דעבד בקדמיתא הא אתאביד הוא מכלא מהאי עלמא ומעלמא דאתי. מה עביד קב&quot;ה מאינון טבאן דעביד האי חטאה בקדמיתא. אלא קב&quot;ה אף על גב דההוא רשע חטאה אתעביד. אינון טבאן וזכיין לא אתאבידו אית צדיק דאזיל בארחוי דמלכא עלאה ואתקין לבושוי מעובדוי ועד לא אשלים לבושוי אסתלק. קב&quot;ה אשלים ליה מאינון עובדין דעבד (ס&quot;א דאביד) האי רשע חטאה ואשלים לבושוי לאתתקנא בהו בההוא עלמא הה&quot;ד יכין וצדיק ילבש ההוא חטאה אתקין וצדיק אתחפי ממה דאיהו תקין הה&quot;ד כסוי חטאה (כסוי הוא מידא דחטאה אתחפי מחטאה) וע&quot;ד לא כתיב מכוסה אלא כסוי. וחד. דאתחפי ההוא חטאה דהאי זכאה באינון דאקרון מצולות ים דהא מאן דנפיל במצולות ים לא אשתכח לעלמין בגין דמיין חפין עלייהו (מאן מצולות ים) כד&quot;א ותשליך &lt;קטע סוף=דף קא א/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קא ב/&gt;במצולות ים כל חטאתם. מאן מצולות ים אלא רזא יקירא הוא והא (ס&quot;א אוקמוה ר&quot;ש אמר) אוקמיה ר&quot;ש ואמר כל אינון דאתו מסטרא תקיפא ואתאחדו בזינין בישין בכתרין תתאין כגון עזאזל ביומא דכפורי דא אקרי מצולות ים כזפטא דכספא כד בחנין ליה בנורא הה&quot;ד הגו סיגים מכסף כך האי מאינון מצולות ים הוא ומצולות ים אקרי מצולות מההוא ים קדישא מצולות זוהמא דכספא ועל דא כל אינון חטאין דישראל שדיין לגויה (ס&quot;א לגביה) והוא קביל לון וישתאבון בגויה. מ&quot;ט בגין דאיהו חטאה אקרי מאי חטאה גרעונא וע&quot;ד הוא גרעונא דכלא ונטל גרעונא דגופא ודנפשא. בהאי יומא נחית האי מצולות ים זוהמא (דכספא) דנפשא ונטיל זוהמא דגופא. מאן היא זוהמא דגופא דא אינון חובין דאתעבידו על ידי דיצר הרע דאקרי מזוהם מנוול. אמר ר' יוסי תנן ונתן אהרן על שני השעירים גורלות אי הכי יקרא הוא דעזאזל חמיתון עבדא דשדי עדבין במאיה ארחיה דעלמא לא נטל אלא מה דיהיב ליה מאריה. אבל בגין דסמאל זמין האי יומא בדלטורא ובגין דלא יהא ליה פטרא (ס&quot;א בהאי עדבא הוא סלקא ביה) יהבין ליה חולקא בהאי. והאי עדבא מגרמיה הוא דסליק ביה דאמר ר' יהודה א&quot;ר יצחק מלה עלאה אשכחנא בעדבא. עדבא דיהושע כתיב ביה על פי הגורל. ע&quot;פ הגורל וואי דאיהו אמר דא חולקא דיהודה דא דבנימין וכו' וכן כלהו אוף הכא כיון דכהנא שוי ידוי אינון עדבין מדלגי וסלקין בידא דכהנא (נ&quot;א דסלקין עדבין בידא דכהנא אינון מדלגי מן ידוי) ושארן באתרייהו הה&quot;ד והשעיר אשר עלה עליו הגורל עלה עליו ודאי. ולא דא בלחודוי אלא בכל זמנא דדלטורא זמין ואתיהיב ליה רשותא בעינן לשואה לקבליה במה דיתעסק ושביק לון לישראל בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא הה&quot;ד ויאמר יי' אל השטן מאין תבא והא תנינן משוט בארץ מאי הוא אלא האי הוא דלטורא רבא מקטרגא דישראל והא אתערו חברייא (דודאי) בההיא שעתא דהוו זמינין ישראל למעבר ימא ולאתפרעא ממצראי אמר אנא אעברנא בארעא קדישא וחמינא דלא אתחזון אלין למיעל בגוה א אנת דאין דינא דינייהו הכא ממצראי מה שניין אלין מאלין או ימותון כלהו כחדא או יהדרון כלהו למצרים ולאו אנת הוא דאמרת ועבדום וענו אותם ת' שנה והא לא סליקו מחושבנא אלא רד&quot;ו ולא יתיר. אמר קב&quot;ה מה אעביד אשתדלותא בעייא הכא לאייתאה לקרבא לקבליה יהיבנא ליה במה דיתעסק וישבוק בהו לבני והא אשתכח במאן דיתעסק מיד אמר ליה השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמהו בארץ. מיד פלג ליה דלטורא במלין ויען השטן את יי' ויאמר החנם ירא איוב אלקים. לרעיא דבעי לאעברא עאניה בחד נהרא אעבר זאבא לקטרגא ליה בעאניה רעיא הוה חכים אמר מאי אעביד דבעוד דאנא אעבר לטלייא יקטרג הוא בעאני זקיף עינוי וחמי בין עאוא חד תיישא מאלין תיישי ברא דהוה רב ותקיף אמר אשדי דא לקבליה ובעוד דמקטרגי דא בדא אעבר לכל עאנא וישתזבון מניה. כך קב&quot;ה אמר ודאי הא תיישא חד רב ותקיף ואלים אשדי לקבליה ובעוד דהוא ישתדל ביה יעברון בני ולא ישתכח קטיגורא לגבייהו. מיד ויאמר יי' אל השטן השמת לבך עד דקב&quot;ה זווג להו כחדא דכתיב הנו בידך. בעוד דהוא אשתדל ביה שביק לון לישראל ולא אשתכח קטיגורא לגבייהו. אוף הכי בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא ובעינא לשדרא לקבליה במה דיתעסק (כגוונא דיליה) ובעוד דאיהו אשתדל ביה שביק לון לישראל ומתלא אמרא לזלזולא דבי מלכא הב ליה זעיר חמרא וישבחך קמי מלכא ואי לאו יימא למלכא מלה בישא. לזמנין נטלין לה לההיא מלה עלאי דבי מלכא ומלכא עביר דינא בגיניה.&lt;קטע סוף=דף קא ב/&gt; {{ממ זהר משולב|ג|קב|א}}&lt;קטע התחלה=דף קב א/&gt;ר' יצחק אמר לשטייא דקאים קמי מלכא הב ליה חמרא ולבתר אימא ליה ואחזי ליה כל אינון טעוון דעבדת וכל אינון בישין והוא ייתי וישבחך ויימא דלא ישתכח בעלמא כוותך אוף הכא הא קאים דלטורא תדיר קמי מלכא. ישראל יהבין ליה האי דורון ובהאי דורון פתקא לכל בישין ולכל טעוון ולכל חובין דעבדו ישראל והוא אתי ומשבח להו לישראל ואתעביד סניגורא עלייהו וקב&quot;ה אהדר כלא לרישא דבישי דעמיה בגין דכתיב כי גחלים אתה חותה על ראשו. א&quot;ר יוסי ווי לון לעמא דעשו בשעתא דהאי שעיר משדרי לההוא דלטורא ממנא דעלייהו דבגיניה אתי לשבחא לון לישראל וקב&quot;ה אהדר כל אינון חובין לרישא דעמיה בגין דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. א&quot;ר יהודה אלמלי הוו ידעי עכו&quot;ם מהאי שעיר לא שבקין לון לישראל יומא חד בעלמא. ת&quot;ח כל ההוא יומא משתדל איהו בההוא שעיר ובגין כך קב&quot;ה מכפר להו ישראל ודכי לון מכלא ולא אשתכח קטגוריא קמיה לבתר הוא אתי ומשבח להו לישראל וכדין שאיל ליה כד&quot;א ויאמר יי' אל השטן מאין תבא אתיב בתושבחתייהו דישראל וקטיגורא אתעביד סניגורא ואזיל ליה. כדין קב&quot;ה אמר לשבעין שרין דחסרין כורסייא חמיתון האי דלטורא היאך קאים על בני תדיר (אסתכמו) הא חדא דאשתכח (ס&quot;א אשתדר) גביה בפתקא דכל חובייהו וכל טעותייהו וכל מה דחטו וחבו קמאי והוא קביל לון כדין אסתכמו כלהו דיהדרון אינון חובין על עמיה. רבי אבא אמר כל אינון חובין וחטאין מתדבקין ביה כמה דכתיב ותשליך במצולות ים כל חטאתם ולבתר כלהו מתהדרן ברישיהון דעמיה הה&quot;ד ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה. בהאי יומא מתעטר כהנא בעטרין עלאין והוא קאים בין עלאי ותתאי ומכפר עליה ועל ביתיה ועל כהני ועל מקדשא ועל ישראל כלהו. תאנא בשעתא דעאל בדמא דכפר מכוין ברישא דמהימנותא ואדי באצבעיה כמה דכתיב והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת והיך עביד בסים בקפטא (ס&quot;א בקטפא) דאצבעא ואדי כמצ&quot;יף בטיצפין דאצבעא לסטרי קפתורא (ס&quot;א קטעורא) (ס&quot;א כפורתא) אדי ואתכוון ושארי לממני אחת. אחת ואחת אחת בלחודהא אחת דכליל כלא. אחת שבחא דכלא, אחת דכלא אהדרן לקבלה אחת רישא דכלא לבתר אחת ואחת דאינון שריין כחדא ברעותא באחוותא ולא מתפרשין לעלמין. בתר דמטא להאי ואחת דהיא אימא דכלא מכאן שארי לממני בזווגא ומני ואמר אחת ושתים. אחת ושלש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע. בגין לאמשכא ולנגדא להאי אחת דהיא אימא (ימא) עלאה בדרגין ידיען לכתרא (ס&quot;א לנהרא לאימא) דאימא תתאה ולאמשכא נהרין עמיקין מאתרייהו לכנסת ישראל. וע&quot;ד יומא דא תרין נהורין נהרין כחדא אימא עלאה נהרא לאימא תתאה וע&quot;ד כתיב יום הכפורים כמא דאתמר. א&quot;ר יצחק קפטרא חדא קשירא ברגלוי דכהנא בשעתא דהוה עאל דאי ימות התם יפקוהו מלבר ובמה ידעי בההוא זהוריתא אתידע ואשתמודע כד לא יהפך גווני. בההוא שעתא אשתמודע דכהנא אשתכח לגו בחטאה ואי יפוק בשלם בזהוריתא אתידע ואשתמודע דיהפך גווני לחוור כדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. ואי לאו כלהו אשתכחו בצערא והיו ידעי כלא דלא אתקבלו צלותהון. א&quot;ר יהודה כיון דהוה עאל וטמטם עינוי דלא לאסתכלא במה דלא אצטריך והוה שמע קל גדפי כרובייא מזמרי ומשבחי. הוה ידע כהנא דכלא הוה בחדוה ויפוק בשלם ועם כל דא בצלותיה הוה ידע דמלין נפקין בחדוותא ומתקבלן ומתברכן כדקא יאות וכדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. &lt;קטע סוף=דף קב א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קב ב/&gt;רבי אלעזר שאל לרבי שמעון אבוי א&quot;ל האי יומא אמאי הוא בהאי אתר תלי ולא בדרגא אחרא דיאות הוא למהוי בדרגא דמלכא שארי יתיר מכלא.{{ררר}} א&quot;ל ר&quot;ש אלעזר ברי הכי הוא ודאי ויאות שאלת. ת&quot;ח מלכא קדישא שביק היכליה וביתיה בידא דמטרוניתא ושבק לבנוי עמה בגין לדברא לון ולאלקאה לון ולמשרי בגוויה דאי זכאן מטרוניתא עאלת בחדוותא ביקרא לגבי מלכא. ואי לא זכאן היא ואינון אתהדרו בגלותא והא אוקימנא כמה דכתיב &quot;משדד אב יבריח אם&quot; וכתיב &quot;ובפשעכם שלחה אמכם&quot;. וע&quot;ד אית יומא חד בשתא לאשגחא בהו ולעיינא בהו. וכד אזדמן האי יומא אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמן לקבליה לאסתכלא בהו בישראל וישראל אזדרזו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדן אזדמן להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא. 

בני מלכא בנהא דאתפקדן בידהא כלהו זכאין כלהו בלא חטאן בלא חובין כדין אזדווגת (ס&quot;א וכד אזדמן האי יומא וישראל אזדמנו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדין אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמנת לקבלה לאסתכלא בהו בישראל וחמאת בני מלכא בנהא (נ&quot;א ברה) דאתפקדון בידהא דמטרוניתא כלהו זכאין כלהו בלא חטאין בלא חובין כדין אזמינת להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא כדין מטרוניתא עאלת) לגבי מלכא בנהירו בחדווה בשלימו ברעותא דהא רביאת בנין למלכא עלאה כדקא יאות. וכד האי יומא לא אשתכחו כדקא יאות ווי לון ווי לשלוחיהון ווי דהא מטרוניתא אתרחקת מן מלכא ואמא עלאה אסתלקת ולא נפיק מנה חירו לעלמין. 

זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אוליף לון אורחוי בגין לאשתזבא מן דינא וישתכחון זכאין קמיה הה&quot;ד כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. וכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאתיכם וגו'. ובחמשה עשר יום לחדש השביעי וגו'. 


ר' יוסי שאל לר' אבא א&quot;ל הני חמשה עשר יום מאי קא מיירי. א&quot;ל ודאי רזא יקירא הוא. ת&quot;ח בין לעילא בין לתתא כל חד וחד בארחיה נטלא ובארחיה יתבא ובארחיה אתער ועביד מאי דעביד. האי עשיר מכנסת ישראל אינון. ויומא עשיראה בעשיראה קיימא. ועל דא בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית וגו' והאי יומא הוא דילה וחמשה יומין אחרנין דמלכא הוא. ההוא יומא דאתי עלה דהא חמישאה ביה יתיב מלכא בתרעא. ובכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא. חמשה עלייהו דמלכא הוא ההוא יומא דאתי עלה בגין כך חמשה יומין מירחא לאורייתא. 

ואי תימא שביעאה בזמנא דתרין אבהן משתכחי ביה דהא מלכא בהו וכדין מתעטר בכלא וחד מלה שביעאה וחמישאה. ת&quot;ח חמישאה דיליה הוא ודאי כמה דאתמר וכדין נהיר אבא לאמא ואתנהירו מנה חמשין תרעין לאנהרא לחמישאה. ואי תימא שביעאה בגין דמלכא בשלימו דאבהן ועטרה ירית משביעאה כמה דכתיב צאינה וראינה בנות ציון וע&quot;ד בשביעאה הוא יומא דמעטרא מלכא בעטרוי וכדין ירית מלכא לאבא ואמא דמזדווגין כחדא. ועל דא כלא בחד תלייא:

ובחמשה עשר יום. רבי יהודה פתח וישמע הכנעני מלך ערד. תנינן ג' מתנן עלאין אזדמנו להו לישראל ע&quot;י תלתא אהין משה אהרן ומרים. מן בזכות משה. ענני כבוד בזכות אהרן. באר בזכות מרים. וכלהו אחידן לעילא. מן בזכות משה דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים &lt;קטע סוף=דף קב ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קג|א}}&lt;קטע התחלה=דף קג א/&gt;מן השמים (דייקא) דא משה. ענני כבוד בזכות אהרן דכתיב אשר עין בעין (אהרן) נראה אתה יי' וגו' וכתיב וכסה ענן הקטרת. מה להלן שבעה אף כאן נמי שבעה דהא בקטרת שבעה עננין מתקשרן כחדא (ועוד) ואהרון רישא לכל שבעה עננין הוא והוא קשיר לשית אחרנין ביה בכל יומא. באר בזכות מרים דהא היא ודאי באר אתקרי. ובספרא דאגדתא ותתצב אחותו מרחוק לדעה וגו'. דא הוא באר מים חיים וכלא קשורא חד. מתה מרים אסתלק באר דכתיב ולא היה מים לעדה ובההיא שעתא בעאת באר אחרא לאסתלקא דהוה שכיח עמהון דישראל. כד חמאת שתא עננין דהוו קשירין עלה אתקשרת היא בהו. מית אהרן אסתלקו אינון עננין ואסתלק עננא דבירא עמהון אתא משה אהדר להו הה&quot;ד עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם. לקחת מתנות ודאי. אינון מתנות דהוו בקדמיתא. באר ועננין. באר דא באר דיצחק. עננים אלין עננים דאהרן. א&quot;ר יצחק מפני מה זכה אהרן לדא בגין דאיהו קשיר בעננים (נ&quot;א רישא לעננים) והוא אקשיר כל יומא ויומא לכלהו כחדא דמתברכאן כלהו על ידוי. ת&quot;ח על כל חסד דעבד קב&quot;ה בישראל קשיר עמהון ז' ענני יקירן וקשיר להו בכנסת ישראל דהא עננא דילה אתקשר בשיתא אחרנין ובכלהו שבעה אזלו ישראל במדברא. מ&quot;ט בגין דכלהו קשרא דמהימנותא נינהו ועל דא בסכות תשבו שבעת ימים. מאי קא מיירי בגין דכתיב בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי ובעי ב&quot;נ לאחזאה גרמיה דיתיב תחות צלא דמהימנותא. תא חזי כל אינון שנין דקאים אהרן הוו ישראל בצלא דמהימנותא תחות אלין עננין. בתר דמית אהרן אסתלק עננא חד דהוא ימינא דכלא וכד האי אסתלק אסתלקו כל שאר עמיה (נ&quot;א עננין) ואתחזיאו כלהו בגריעותא והא אוקמוה דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן. אל תקרי ויראו אלא וייראו מיד וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים. שמע דאסתלקו אינון עננים ומית תיירא רברבא דכל אינון עננים אתקשרו ביה. אמר רבי יצחק הכנעני מלך ערד יושב הנגב ודאי. וכד אתו אינון מאללין דשדר משה אמרו עמלק יושב בארץ הנגב בגין לתברא לבייהו דהא בעמלק אתבר חיליהון בקדמיתא. אמר רבי אבא וישמע הכנעני מאי קא מיירי הכא בתר דאסתלקו אינון עננים אלא כנען כתיב ביה ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. הכא אוליפנא מאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אתחזי למהוי עבד לעבדי עבדין הה&quot;ד וילחם בישראל וישב ממנו שבי הוא נטל עבדין מישראל לגרמיה ועל דא כתיב כל האזרח בישראל ישבו בסכות כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסכות תחות צלא דמהימנותא. ומאן דליתיה מגזעא ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפוק גרמיה מתחות צלא דמהימנותא. כתיב כנען בידו מאזני מרמה דא אליעזר עבד אברהם. ות&quot;ח כתיב ארור כנען. ובגין דזכה כנען דא לשמשא לאברהם כיון דשמש לאברהם יתיב תחות צלא דמהימנותא זכה למיפק מההוא לטייא ולא עוד אלא דכתיב ביה ברכה דכתיב ויאמר בא ברוך יי'. מאי קא מיירי. דכל מאן דיתיב תחות צלא דמהימנותא אחסין חירו ליה ולבנוי לעלמין ואתברך ברכתא עלאה ומאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אחסין גלותא ליה ולבנוי דכתיב וילחם בישראל וישב ממנו שבי: &lt;קטע סוף=דף קג א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קג ב/&gt;בסכות תשבו חסר ודא עננא חד דכלהו קשירין ביה דכתיב כי ענן יי' עליהם יומם. וכתיב ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם דא הוא עננא דאהרן דאקרי יומם דכתיב יומם יצוה יי' חסדו עננא חד נטיל עמיה חמש אחרנין ואינון שית. ועננא אחרא דכתיב ובעמוד אש לילה דא נהרא להו לישראל מנהירו דאינון שית:

רבי אלעזר פתח (ואמר) כה אמר יי' זכרתי לך חסד נעוריך וגו'. האי קרא על כ&quot;י אתמר בשעתא דהות אזלא במדברא עמהון דישראל. זכרתי לך חסד דא עננא דאהרן דנטלא בחמש אחרנין דאתקשרו עלך ונהירו עלך. אהבת כלולותיך דאשתכללו לך (ס&quot;א וכלהו אשתכללו בך) ואעטרו לך ואתקינו לך ככלה דתעדי תכשיטהא וכ&quot;כ למה. בגין לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ת&quot;ח בשעתא דב&quot;נ יתיב במדורא דא צלא דמהימנותא שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא ואברהם וחמשא צדיקייא אחרנין שויין מדוריהון עמיה. אמר ר' אבא אברהם וחמשא צדיקייא ודוד מלכא שוין מדוריהון עמיה הה&quot;ד בסכות תשבו שבעת ימים. שבעת ימים כתיב ולא בשבעת ימים. כגוונא דא כתיב כי ששת ימים עשה יי' את השמים וגו'. ובעי ב&quot;נ למחדי בכל יומא ויומא באנפין נהירין באושפיזין אלין דשריין עמיה. ואמר רבי אבא כתיב בסכות תשבו שבעת ימים לבתר ישבו בסכות בקדמיתא תשבו ולבתר ישבו. אלא קדמאה לאושפיזי. תניינא לבני עלמא. קדמאה לאושפיזי כי הא דרב המנונא סבא כד הוה עייל לסוכה הוה חדי וקאים על פתחא דסוכה מלגאו ואמר נזמן לאושפיזין מסדר (נ&quot;א נסדר) פתורא וקאים על רגלוהי ומברך ואומר בסכות תשבו שבעת ימים. תיבו אושפיזין עלאין תיבו. תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו. ארים (ס&quot;א אסחי) ידוי וחדי ואמר זכאה חולקנא זכאה חולקהון דישראל דכתיב כי חלק יי' עמו וגו' והוה יתיב. תניינא לבני עלמא. דמאן &lt;קטע סוף=דף קג ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קד|א}}&lt;קטע התחלה=דף קד א/&gt;דאית ליה חולקא בעמא ובארעא קדישא יתיב בצלא דמהימנותא לקבלא אושפיזין למחדי בהאי עלמא ובעלמא דאתי. ובעי למחדי למסכני מ&quot;ט בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין דמסכני הוא. וההוא דיתיב בצלא דא דמהימנותא וזמין אושפיזין אלין עלאין אושפיזי מהימנותא ולא יהיב לון חולקהון כלהו קיימי מניה ואמרי אל תלחם את לחם רע עין וגו' אשתכח דההוא פתורא דתקין דיליה הוא ולאו דקב&quot;ה עליה כתיב וזריתי פרש על פניכם וגו' פרש חגיכם ולא חגי. ווי ליה לההוא בר נש בשעתא דאלין אושפיזי מהימנותא קיימי מפתוריה. ואמר ר' אבא אברהם כל יומוי הוה קאים בפרשת אורחין לזמנא אושפיזין ולתקנא לון פתורי. השתא דמזמנין ליה ולכלהו צדיקייא ולדוד מלכא ולא יהבין לון חולקהון אברהם קאים מפתורא וקרי סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וכלהו סלקין אבתריה. יצחק אמר ובטן רשעים תחסר. יעקב אמר פתך אכלת תקיאנה ושאר כל צדיקייא אמרי כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. דוד מלכא אמר (חסר כאן) ואשלים דינוי דכתיב ויהי כעשרת הימים ויגוף יי' את נבל וימת. מאי קא מיירי בגין דדוד שאל לנבל ואתעביד ליה אושפיזא ולא בעא. ודא זמין ליה ולא יהב ליה חולקא. ובאינון עשרה יומין דדוד מלכא דאין עלמא אתדן עליה ההוא ב&quot;נ דאשלים ליה ביש יתיר מנבל. א&quot;ר אלעזר (בג&quot;כ) אורייתא לא אטרח עליה דב&quot;נ יתיר אלא כמה דיכיל דכתיב איש כמתנת ידו וגו'. ולא לימא איניש אכול ואשבע וארווי בקדמיתא ומה דישתאר אתן למסכני אלא רישא דכלא דאושפיזין הוא ואי חדי לאושפיזין ורוי לון קב&quot;ה חדי עמיה ואברהם קרי עליה אז תתענג על יי'. ויצחק קארי עליה כל כלי יוצר עליך לא יוצלח. אר&quot;ש האי דוד מלכא א&quot;ל בגין דכל זיינין דמלכא וקרבין דמלכא בידוי דדוד אתפקדו. אבל יצחק קאמר גבור בארץ יהיה זרעו וגו'. הון ועושר בביתו וגו'. יעקב אמר אז יבקע כשחר אורך וגו' שאר צדיקייא אמרי ונחך יי' תמיד והשביע וגו'. דוד מלכא אמר כל כלי יוצר עליך לא יוצלח דהא הוא על כל זיני עלמא אתפקד זכאה חולקיה דב&quot;נ דזכי לכל האי. זכאה חולקהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ועמך כלם צדיקים וגו':

ולקחתם לכם ביום הראשון וגו'. ר&quot;ש פתח כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. כל הנקרא בשמי דא אדם דקב&quot;ה ברא ליה בשמיה (נ&quot;א בדיוקניה) דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו וקרא ליה בשמיה בשעתא דאפיק קשוט ודינא בעלמא ואקרי אלקים דכתיב אלקים לא תקלל. קרא ליה בשמיה דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו ושפיר. הא אוקימנא דכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו בשעתא דזווגא אתמר. וכך הוא בזווגא דתרווייהו בצלם ודמות ואדם מדכר ונוקבא נפק. ויברא אלקים את האדם בצלמו. בספרא דשלמה מלכא אשכחנא דבשעתא דזווגא &lt;קטע סוף=דף קד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קד ב/&gt;אשתכח לתתא שדר קב&quot;ה חד דיוקנא כפרצופא דב&quot;נ. רשימא חקיקא בצולמא וקיימא על ההוא זווגא ואלמלי אתיהיב רשו לעינא למחזי חמי ב&quot;נ על רישיה חד צולמא רשימא כפרצופא דב&quot;נ ובההוא צולמא אתברי ב&quot;נ ועד דקיימא (ס&quot;א ועד לא קיימא) ההוא צולמא דשדר ליה מארים על רישיה וישתכח תמן לא אתברי ב&quot;נ הה&quot;ד ויברא אלקים את האדם בצלמו ההוא צלם אזדמן לקבליה עד דנפיק לעלמא. כד נפק. בההוא צלם אתרבי בההוא צלם אזיל הה&quot;ד אך בצלם יתהלך איש. והאי צלם איהו מלעילא. בשעתא דאינון רוחין נפקין מאתרייהו כל רוחא ורוחא אתתקן קמי מלכא קדישא בתקוני יקר בפרצופא דקאים בהאי עלמא. ומההוא דיוקנא תקונא יקר נפיק האי צלם. ודא תליתאה לרוחא ואקדימת בהאי עלמא שעתא דזווגא אשתכח ולית לך זווגא בעלמא דלא אשתכח צלם בגווייהו. אבל ישראל קדישין האי צלם קדישא ומאתר קדישא אשתכח בגווייהו. ולעכו&quot;ם צלם מאינון זינין בישין מסטרא דמסאבותא אשתכח בגווייהו. וע&quot;ד לא ליבעי לאיניש לאתערבא צולמא דיליה בצולמי דעובדי כו&quot;ם בגין דהאי קדישא והאי מסאבא:

תא חזי מה בין ישראל לעמין עובדי כו&quot;ם וכו' עד דמלכא דזמין אושפיזון. זה המאמר כתיב בפ' ויחי יעקב דף רכ ע&quot;א שורה ראשונה (ושייך כאן) ואלו החלופים מצאתי בין כתוב בהעתק לבין הכתוב שם. שורה כ&quot;ג במקום עלמין מצאתי צולמים. שורה כ&quot;ה במקום יעדי דיני גריע'. שורה כ&quot;ו במקום ידיה מצאתי דינא. שורה ל&quot;א מי יתן ערב ודא כד נהרא סיהרא וליליא אתתקן בנהורא. שורה ל&quot;ה עובדין. מצאתי בריין ע&quot;ב שורה ה' בית חילא. שורה ו' יצרתיו היינו וענף עץ עבות. אף עשיתיו. שורה י&quot;ד לחירו וע&quot;ד קרינאי ליה יום הראשון דא בספרא דאגדתא ושפיר הוא. שורה כ&quot;ה דאבא בג&quot;כ כלא יאה ולא בסימא לפירין ולא עביד פירין. שם הדין צ&quot;ל תרין. שורה כ&quot;ו לבירא ד&quot;א. שורה כ&quot;ט יעקב צ&quot;ל בירא. שורא ל&quot;א דא בדא צ&quot;ל דא שלא דא. שורה ל&quot;ג צ&quot;ל אעג דבהאי נחל דינא לא אשתכח ביה. שורה ל&quot;ה צ&quot;ל דצדיק איכא וכנישו רברבא נפקי מנייהו. שורה ל&quot;ו צ&quot;ל מנייהו לא איבא ולא טעמא. שם וכלא שפיר וע&quot;ד אתרוג בשמאלא) ובסוף המאמר מצאתי כתיב. דכתיב ביום השמיני עצרת תהיה לכם דהא יומא דא ממלכה הוא בלחודוי חדוותא דיליה בהו בישראל. מתל למלכא דזמין אושפיזין. אשתדלו בהו כל בני היכליה לבתר אמר מלכא עד כאן אנא ואתון אשתדלנא כלהו באושפיזין וקרבתון קרבנין על שאר עמין בכל יומא מכאן ולהלאה אנא ואתון נחדי יומא חד הה&quot;ד ביום השמיני עצרת תהיה לכם. לכם לקרבא קרבנין עלייכו אבל אושפיזי מהימנותא במלכא משתכחו תדירא. וביומא דחדוות דמלכא כלהון מתכנפי עמיה ומשתכחן. ועל דא כתיב עצרת תרגומו כנישו. והאי יומא יעקב הוא רישא לחדוותא. וכל אינון אושפיזי חדאן עמיה ועל דא כתיב אשריך ישראל מי כמוך וכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר:

ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור וגו' א&quot;ר אלעזר הא אוקמוה אבל אמאי אסמיך קב&quot;ה פש' דא לפרשת מועדים. אלא כלהו בוצינין עלאין כלהו בוצינין לאדלקא משח רבות עלאה והא אתמר. ועל ידייהו דישראל מתברכאן עלאין ותתאין ואדליקו בוצינין כמה דאוקמיה דכתיב שמן וקטרת ישמח לב חדוות' דעלאין ותתאין:&lt;קטע סוף=דף קד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קה|א}}&lt;קטע התחלה=דף קה א/&gt;רבי אבא פתח שמחו ביי' וגילו צדקים (שמחו ביי' כד&quot;א) וכתיב זה היום עשה יי' נגילה ונשמחה בו ואוקמוה דהא בקב&quot;ה (נ&quot;א במועדיא) בעי למהדי (ליה) ולאנהרא (ליה) אנפין וישתכח בר נש בחדווה (עמיה) בגין דההוא חדווה דקב&quot;ה הוי דכתיב נגילה ונשמחה בו ביומא. בו בקב&quot;ה וכלא חד מלה. שמחו ביי' כד דינין אתכפיין ורחמי אתערו וכד מתערי רחמי כדין וגילו צדיקים (כתיב) צדיק וצדק מתברכאן כחדא דאקרון צדיקים כמה דאתמר דהא אלין מתברכאן (ס&quot;א מברכין) לעלמין ודאן לעלמין כלהו. והרנינו כל ישרי לב. אלין בני מהימנותא לאתקשרא בהו ובכלא בעי עובדא לתתא לאתערא לעילא ת&quot;ח מאן דאמר דלא בעיא עובדא בכלא או מלין לאפקא לון ולמעבד קלא בהו. תיפח רוחיה והא הכא פרשתא דא אוכח אדלקות בוצינייא וקטרת בוסמין (כחדא בגין) דכתיב שמן וקטרת ישמח לב (ובהאי) ובעובדא דא אשתכח אדלקותא לעילא וחדוותא לתתא (ס&quot;א אדלקותא וחדוותא לעילא ותתא) ואתקשרותא כחדא כדקא יאות (ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא). אמר ר' יהודה מזבח דלתתא אתער מזבח אחרא. כהן דלתתא אתער כהן אחרא בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא. ר' יוסי ור' יצחק הוו אזלי באורחא אמר ר' יוסי לר' יצחק כתיב וקראת לשבת ענג לקדוש יי' מכבד וגו'. וכבדתו מעשות דרכיך שפיר. אבל ממצא חפצך ודבר דבר מה הוא ומאי גריעותא הוא לשבת. א&quot;ל ודאי גריעותא הוא דלית לך מלה ומלה דנפיק מפומיה דבר נש דלית לה קלא וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא. ומאי הוא ההוא דאקרי חול (לעילא) מאינון יומין דחול. וכד אתער חול ביומא קדישא גריעותא הוא לעילא ודאי וקב&quot;ה וכנסת ישראל שאלי עליה מאן הוא דבעי לאפרשא זווגא דילן מאן הוא דבעי חול הכא. עתיקא קדישא לא אתחזי ולא שרייא על חול. בגין כך הרהור מותר מאי טעמא בגין דהרהור לא עביד מדי ולא אתעביד מניה קלא ולא סליק. אבל לבתר דאפיק מלה מפומיה ההוא מלה אתעביד קלא ובקע אוירין ורקיעין וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא ועל דא ממצוא חפצך ודבר דבר כתיב. ומאן דאפיק מלה קדישא מפומיה מלה דאורייתא אתעביד מניה קלא וסליק לעילא ואתערו קדושי מלכא עלאה ומתעטרן ברישיה וכדין אשתכח חדוותא לעילא ותתא. א&quot;ל ודאי הכי הוא והא שמענא מלה אבל מאן דשארי בתעניתא בשבתא עביד גריעותא לשבת או לא. אי תימא דלא עביד גריעותא הא סעודתי דמהימנותא בטיל מניה ועונשיה סגי הא חדוותא דשבת בטיל מניה. א&quot;ל מלה דא שמענא דדא הוא דאשגחן עליה מלעילא מכל בני עלמא בגין דהאי יומא חדוותא הוא לעילא ותתא חדוותא דכל חדוון חדוותא דכל מהימנותא ביה אשתכח ואפילו רשעים דגיהנם נייחין בהאי יומא. והאי בר נש לית ליה חדווה ולית ליה נייחא ושניא דא מכל עלאין ותתאין כלהו שאלין עליה מאי שניא דפלנייא הוא בצערא. ובשעתא דעתיקא קדישא אתגלי בהאי יומא ואשתכח האי בצערא צלותיה סלקא וקיימא קמיה כדין אתקרעו כל גזרי דינין דתגזרו עליה ואפילו אסתכמו בבי דינא דמלכא עליה לביש כלא אתקרע בגין דבשעתא דעתיקא אתגלייא כל חירו וכל חידו אשתכח בגין דאתגליא בהלולא דמלכא. ועל דא תנינן קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. מאן שבעים שנה אלא אע&quot;ג דאסכמו עליה כל אינון שבעין כתרי מלכא דהוא אתחזי בהו כלא אתקרע בגין דעתיקא קדישא נטיל (ס&quot;א בטיל ליה והני) ליה לבר נש. והני &lt;קטע סוף=דף קה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קה ב/&gt;מילי כד מתערי עליה בחלמא בליליא דשבתא. למלכא דעביד הלולא לבריה וגזר חדווה על כלא בהאי יומא דהלולא כל עלמא הוו חדאן ובר נש חד הוה עציב תפיש בקולרא. אתא מלכא לחדוותא חמא כל עמא חדאן כמה דאיהו גזר. זקף עינוי חמא ההוא בר נש תפיש בקולרא עציב. אמר ומה כל בני עלמא חדאן בהלולא דברי ודא תפיש בקולרא. מיד פקיד ונפקי ליה ושארו ליה מקולריה (ס&quot;א מקטרוי). כך האי דשארי בתעניתא בשבתא כל עלמא חדאן ואיהו עציב והאי אתפש בקולרא. בשעתא דעתיקא קדישא אתגלייא בהאי יומא ואשתכח האי בר נש תפיש בקולרא אע&quot;ג דאסכימו עליה כל אינון שבעין שנין דאמרן כלא אתקרע ולא שארי עליה דינא. ביומא אחרא אית ביה רשו למקרע ליה בההוא יומא כ&quot;ש שבת דלית לך יום דלא אשתכח ביה חילא ומאן דשארי בתעניתא דחלמא בההוא יומא לא סליק ההוא יומא עד דקרע דיניה אבל לאו דשבעים שנה כיומא דשבת. בגין כך בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא דלית רשו ליומא על יומא אחרא. כל יומא מה דאירע ביומיה עביד דלא אירע ביומיה לא עביד ועל דא לא לבעי ליה לאינש לסלקא ליה מיומא דא ליומא אחרא ובגין כך דבר יום ביומו תנינן ולא דבר יום ליומא אחרא. ותא חזי לאו למגנא מתערי עליה בחלמא בגין למתבע עליה רחמי ווי לההוא בר נש דלא מתערי עליה ולאו אודעו ליה בחלמא דהא אקרי רע ובגיני כך לא יגורך רע כתיב. וכתיב בל יפקד רע בל יפקד בגין דאיהו רע אמר רבי יוסי כתיב ממצוא חפצך ודבר דבר. כיון דכתיב ממצוא חפצך מהו ודבר דבר אלא עד דיגזר מלה כדקא יאות וימלל ליה ודאי כך הוא ברירא דמלה משמע דכתיב ודבר דבר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע:

ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי וגו'. ויצא רבי יהודה אמר נפק מכללא דחולקא דישראל דנפק מכללא דכלא נפק מכללא דמהימנותא. וינצו במחנה מכאן אוליפנא כל מאן דאתי מזוהמא דזרעא לסוף גלייה ליה קמי כלא. מאן גרים ליה זוהמא דחולקא בישא דאית ביה דלית ליה חולקא בכללא דישראל. רבי חייא פתח כבוד אלקים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר. כבוד אלקים הסתר דבר דלית רשו לבר נש לגלאה מלין סתימין דלא אתמסרו לאתגלייא מלין דחפא לון עתיק יומין כד&quot;א לאכול לשבעה ולמכסה עתיק. לאכול לשבעה עד ההוא אתר דאית ליה רשו ולא יתיר ועכ&quot;ד ולמכסה עתיק למכסה עתיק ודאי. דבר אחר לאכול לשבעה אינון חברייא דידעין ארחין ושבילין למיהך בארח מהימנותא כדקא יאות כגון דרא דר&quot;ש שארי בגויה ולמכסה עתיק מדרין אחרנין דהא כלהון לא אתחזון לאכול ולשבעה ולאתגלייא מלין בגווייהו. אלא למכסה עתיק כד&quot;א אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. ביומוי דר' שמעון הוה בר נש אמר לחבריה פתח פיך ויאירו דבריך בתר דשכיב הוו אמרי אל תתן את פיך וגו'. ביומוי לאכול לשבעה בתר דשכיב ולמכסה עתיק דחברייא מגמגמי ולא קיימי במלין. דבר אחר לאכול לשבעה באינון מלין דאתגליין ולמכסה עתיק באינון מלי דאתחפיין: &lt;קטע סוף=דף קה ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קו|א}}&lt;קטע התחלה=דף קו א/&gt;ויקוב בן האשה הישראלית את השם מהו ויקוב רבי אבא אמר ויקוב ודאי כד&quot;א ויקוב חור בדלתו נקיב מה דהוה סתים. ושם אמו שלומית בת דברי עד כאן סתים שמא דאמיה כיון דכתיב ויקוב נקיב שמא דאימיה. אמר רבי אבא אי לאו דבוצינא קדישא קיימא בעלמא לא ארשינא לגלאה (מכאן ולהלאה) דהא לא אתיהיב מלה דא לגלאה אלא לחברייא דאינון בין מחצדי חקלא (דאי לאו) תיפח רוחיהון דאינון דאתיין לגלאה לאינון דלא ידעי. ת&quot;ח כתיב וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי האי קרא הא אוקימנא אבל דא בר אינתו אחרא דאבוי בעלה דשלומית הוה. וכיון דאתא ההוא מצראה עלה בפלגות ליליא תב לביתא וידע מלה אתפרש מנה ולא אתא עלה. ונטל אינתו אחרא ואוליד להאי ואקרי איש הישראלי. ואחרא בן הישראלית. אי אינון אינצו הכא כחדא מאי קא בעי הכא שמא קדישא ואמאי קלל שמא קדישא. אלא איש הישראלי אמר מלה מאמיה מגו קטטה. מיד ויקוב בן האשה הישראלית. כד&quot;א ויקוב חור בדלתו. רזא דמלה נטל ה' דשמא קדישא ולייט לאגנא על אמיה ודא הוא נקיבא דאיהו נקיב ופריש שמא קדישא. ולמחצרי חקלא אתמר. ורזא דמלה כן דרך אשה מנאפת וגו' זכאה חולקהון דצדיקייא דידעין מלה ומכסיין לה. וע&quot;ד אתמר ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל. ה' בתראה הות נוקבא דינקא בתרין סטרין בגין כך נטלא זיינין דמלכא ונקמת נקמתא. דכתיב הוצא את המקלל. על דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דחילו דאמא אקדים לאבא. וזכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי:

ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. רבי יהודה אמר הא אוקמוה. אבל כי יקלל אלקיו סתים ובגין דאמר אלקיו סתם לכך ונשא חטאו דהא לא ידעינן מאן הוא דחלא דיליה אי אחד מן השרים או חד מן ככביא או חד מדברי עלמא. א&quot;ר יוסי אי צדיק גמור הוא לא יתער (ס&quot;א מלה) חיליהון וכיון דאתער מלה דא חיישינן מינות אזדריקת ביה ולא ימות (ס&quot;א א&quot;ר יוסי אפילו צדיק גמור לא ימות) על דא בגין דאיהו מלה סתים. רבי יהודה אמר דאין ליה לטב בהא דאי אמר אלקי יכיל למטען אלקי דהוה עד השתא דאתמשכנא אבתריה בלבאי והשתא אהדרנא לקבלא מהימנותא עלאה אבל אי אמר יי' אלקים או יי' ונקיב ליה בשמא האי לית ליה למטען בהאי בגין דדא הוא מהימנותא דכלא וכל את ואת דשמא קדישא דא סלקא לשמא שלימא (ס&quot;א לשבחא). ד&quot;א ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ר' יצחק אמר ויקוב בן האשה אמאי. אלא כמה דאוקמוה אבל האיש הישראלי בעלה דשלומית הוה. רבי יהודה אמר בריה דבעלה דשלומית מאנתו אחרא הוה. א&quot;ר יצחק נצו כחדא וא&quot;ל מלה מאימיה וכי אבוי הוה דאתקטל בשמא קדישא כמה דאוקמוה דכתיב הלהרגני אתה אומר דהא בשמא קדישא קטיל ליה משה ועל דא אושיט מלה לקבליה ודא הוא דכתיב ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל. ויביאו אותו אל משה. אמאי. (ס&quot;א לגבי דמשה בין דקטיל לאבוהי כו') בגין דמטא לגביה דמשה על דקטיל לאבוהי בשמא קדישא בגין כך ויביאו אותו אל משה כיון דחמא משה מיד ויניחוהו במשמר ואבא וברא נפלו בידא דמשה:

איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו רבי יצחק פתח שמע עמי ואעידה בך ישראל אם תשמע לי. לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר. כיון דכתיב לא יהיה בך אל זר מאי ולא תשתחוה לאל נכר &lt;קטע סוף=דף קו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קו ב/&gt;אלא לא יהיה בך אל זר דלא ייעול בר נש ליצר הרע בגויה דכל מאן דאתי לאתחברא ביה אל זר שריא בגויה דהא כד אתחבר ב&quot;נ ביה מיד אתי לאעברא על פתגמי אורייתא אתי לאעברא על מהימנותא דשמא קדישא ואתי לבתר למסגד לטעוון אחרן ועל דא כתיב לא יהיה בך אל זר כיון דלא יהיה בך אל זר לא תיתי למסגד לטעוון אחרן ולמעבר על מהימנותא דשמא קדישא חדא הוא דכתיב ולא תשתחוה לאל נכר ומהימנותא בישא דב&quot;נ דא הוא. ועל דא כי יקלל אלקיו דיכיל למטען דהוא לייט לההוא אל זר יצרא בישא דשרייא עליה לזמנין ואנן לא ידעינן מלוי אי קשוט או לאו ועל דא תשא חטאו אבל ונוקב שם יי' מות יומת. אמר רבי יהודה אי הכי אמאי ונשא חטאו ונסלח חטאו מבעי ליה. (ס&quot;א אלא) א&quot;ל כגון דאמר אלקי כמה דאוקימנא סתם ולא פריש. רבי חייא אמר כי יקלל אלקיו סתם ולא פירש והא ודאי ונשא חטאו. אבל ונוקב שם יי' מות יומת דהא הכא תלייא מהימנותא דכלא ולית ליה רשו למטען עליה כלל. אמר רבי יוסי הכי הוא ודאי דהא שמא דא מהימנותא דעלאי ותאי ועל דא קיימין עלמין כלהו באת חד זעירא תליין אלף אלפין ורבוא רבבן עלמין דכסופין ועל דא תנינן אתוון אלין קשירין אלין באלין וכמה אלף רבבן עלאין (ס&quot;א עלמין) תליין בכל את ואת ואסתליקו ואתקשרו במהימנותא (ואתגלייא) וסתים בהו מה דלא אתדבקו עלאין ותתאין אורייתא בהו תלייא עלמא דין ועלמא דאתי הוא ושמיה חד. ועל דא כתיב אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני וכתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך:

רבי חזקיה פתח לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה במשוך היובל. ומה טורא דסיני דאיהו טורא כשאר טורי עלמא בגין דאתחזי עליה יקרא דמלכא קדישא כתיב לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה מאן דקריב למלכא לא כ&quot;ש. ומה טורא דסיני דיכיל ב&quot;נ לאושיט ביה ידא ארח יקר בדחילו כתיב לא תגע בו יד סתם ואפילו בארח יקר. מאן דאושיט ידיה בארח קלנא לקביל מלכא לא כל שכן. רבי ייסא פתח ואמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. ומה משה דמן יומא דאתיליד זיהרא קדישא עלאה לא אעדי מניה כתיב ביה אל תקרב הלום. אמר ליה. משה עד כאן לא אנת כדאי לאשתמשא ביקרי של נעליך. ומה משה כך דהוה קריב בדחילו בקדושה כתיב ביה הכי. מאן דקריב בארח קלנא לגבי מלכא על אחת כמה וכמה. רבי אבא אמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. ת&quot;ח כד הוו ישראל במצרים היו ידעי באינון רברבי עלמא דממנן שעל שאר עמין וכל חד וחד הוה ליה דחלא בלחודוי מנייהו. כיון דאתקשרו בקשרא דמהימנותא וקריב לון קב&quot;ה לפולחניה אתפרשו מנייהו וקריבו לגבי מהימנותא עלאה קדישא ובג&quot;כ כתיב איש איש כי יקלל אלקיו ואע&quot;ג דפולחנא נוכראה הוא כיון דאנא פקודת לון ממנא לדברא עלמא מאן דלייט ומבזי לון ונשא חטאו ודאי דהא ברשותי קיימין ואזלי ומדברין בני עלמא. אבל ונוקב שם יי' מות יומת לאו ונשא חטאו כמה לאלין אלא מות יומת. מות בעלמא דין יומת בעלמא דאתי. לאלין ונשא חטאו בגין דמבזי עובדי ידי מבזי לשמשי דאנא פקידית ואסיר הוא אבל מיתה לא אתחייב בהו. ר&quot;ש הוה אזיל בארחא והוה עמיה רבי אלעזר ורבי אבא ורבי חייא ורבי יוסי ורבי יהודה מטו לחד טיקלי דמיא פוסקרא רבי יוסי בקטפוי לגו מייא אמר &lt;קטע סוף=דף קו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קז|א}}&lt;קטע התחלה=דף קז א/&gt;קוטרא דקוסטי דמיא ולואי ולא שכיח. א&quot;ל ריש אסיר לך. שמשא דעלמא הוא ואסיר לאנהגא קלנא בשמשא דקב&quot;ה וכ&quot;ש דאינון עובדי קשוט. בנימוסי דקסטירא עלאה שכיחי. פתח ואמר וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וירא אלקים את כל אשר עשה סתם אפילו נחשים ועקרבים ויתושים ואפילו אינון דאתחזון מחבלי עלמא בכלהו כתיב והנה טוב מאד כלהו שמשי עלמא מדברי עלמא ובני נשא לא ידעי. עד דהוו אזלי חמו חד חויא מדבר קמייהו אמר ר&quot;ש ודא דא אזיל לארחשא לן ניסא רהט ההוא חויא קמייהו וקטר בחד אפעה בקיטרא דאורחא סטון (ס&quot;א נצן) חד בחד ומיתו. כד מטון חמו לון לתרוייהו שכיבין בארחא. אר&quot;ש בריך רחמנא דרחיש לן ניסא דהא כל מאן דאסתכל בהאי כד איהו בקיומיה או איהו יסתכל בבר נש לא ישתזיב ודאי כ&quot;ש אי יקרב בהדיה. קרא עליה לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך. ובכלא עביד קב&quot;ה שליחותא דיליה ולית לן לאנהגא קלנא בכל מה דאיהו עבד וע&quot;ד כתיב טוב יי' לכל ורחמיו על כל מעשיו. וכתיב יודוך יי' כל מעשיך. (נדפס ויחי רבא):

רבי שמעון פתח אני חבצלת השרון שושנת העמקים. כמה חביבה כנסת ישראל קמי קב&quot;ה דקב&quot;ה משבח לה והיא משבחת ליה תדיר וכמה שבחין ומזמרין אתקנת ליה למלכא תדיר. זכאה חולקהון דישראל דאחידן בעדבא דחולקא קדישא כמה דכתיב כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו. אני חבצלת השרון דא כ&quot;י דאקרי חבצלת דקיימא בשפירו דנוי בגנתא דעדן לאתנטעא. השרון דהיא נטרת (נ&quot;א שרה) ומשבחת ליה למלכא עלאה. ד&quot;א אני חבצלת השרון. דבעייא לאשתקאה משקיו דנחלא עמיקא מבועא דנחלין כד&quot;א והיה השרון (כערבה) (לאגם מים). שושנת העמקים דקיימא בעמיקתא דכלא. שושנת העמקים. מאי אינון עמקים כד&quot;א ממעמקים קראתיך יי'. חבצלת השרון מההוא אתר דשקיו דנחלין עמיקין נפקין ולא פסקין לעלמין. שושנת העמקים דההוא אתר דאקרי עמיקא דכלא סתים מכל סטרין. ת&quot;ח בקדמיתא חבצלת ירוקא בטרפין ירוקין לבתר שושנה בתרין גוונין סומק וחוור. שושנת בשית טרפין. שושנת דשניאת גוונהא ואשתניאת מגוונא לגוונא. שושנת בקדמיתא חבצלת בזמנא דבעייא לאזדווגא ביה במלכא אקרי חבצלת. בתר דאתדבקת ביה במלכא באינון נשיקין אקרי שושנה בגין דכתיב שפתותיו שושנים. שושנת העמקים דהיא שניית ומשניאת גוונהא זמנין לטב וזמנין לביש זמנין לדינא וזמנין לרחמי. ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וגו'. ת&quot;ח דהא בני נשא לא ידעין ולא מסתכלין ולא משגיחין בשעתא דברא קב&quot;ה לאדם. ואוקיר ליה ביקירו עלאה בעא מיניה לאתדבקא ביה בגין דישתכח יחידאי ובלא יחידאי ובאתר דדביקותא יחידא' דלא ישתני ולא יתהפך לעלמין בההוא קשורא דמהימנותא יחידאה דכלא ביה אתקשר. הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן. ולבתר סאטו מאורחא דמהימנותא ושבקו אילנא יחידאה עלאה מכל אילנין ואתו לאתדבקא באתר דמשתני ומתהפך מגוונא לגוונא ומטב לביש ומביש לטב ונחתו מעילא לתתא ותאדבקו לתתא בשנויין סגיאין ושבקו עלאה דכלא דהוה חד ולא אשתני לעלמין הה&quot;ד אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. והמה בקשו חשבונות רבים ודאי. כדין אתהפך לבייהו בההוא סטרא ממש זמנין לטב זמנין לביש זמנין לרחמי זמנין לדינא &lt;קטע סוף=דף קז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קז ב/&gt;כההוא מלה דאתדבקו בה ודאי. והמה בקשו חשבונות רבים ואתדבקו בהו. א&quot;ל קב&quot;ה אדם שבקת חיי ואתדבקת במותא. חיי דכתיב ועץ החיים בתוך הגן עץ דאתקרי חיי דמאן דאחיד ביה ולא טעים טעמא דמותא לעלמין ואתדבקת באילנא אחרא הא ודאי מותא הוא לקבלך הה&quot;ד רגליה יורדות מות וגו' וכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה ודאי באתר דמותא אתדבק ושבק אתר דחיי בגין כך אתגזר עליה ועל כל עלמא מותא. אי הוא חטא כל עלמא מאי חטאו אי תימא דכל בריין אתו ואכלו מאילנא דא ואתרמי מכלא. לאו הכי. אלא בשעתא דאדם קאים על רגלוי חמו ליה בריין כלהו ודחלו מקמיה והוו נטלין בתריה כעבדין קמי מלכא והוא אמר לון אנא ואתון בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני יי' עושנו וכלהו אתו בתריה. כיון דחמו דאדם מגיד להאי אתר ואתדבק ביה כלהו אתמשכו אבתריה וגרים מותא ליה ולכל עלמא כדין אשתני אדם לכמה גוונין זמנין לטב זמנין לביש זמנין רוגזא זמנין נייחא זמנין דינא וזמנין רחמי זמנין חיי זמנין מותא ולא קאים בקיומא תדיר בחד מנייהו בגין דההוא אתר גרמא ליה וע&quot;ד אקרי להט החרב המתהפכת מן סטרא דא לסטרא דא מן טב לביש מן רחמי לדינא מן שלום לקרבא. אתהפיכת הוא לכלא ואקרי טוב ורע דכתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. ומלכא עילאה לרחמא על עובדי ידוי אוכח ליה ואמר ליה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו והוא לא קביל מניה ואתמשך בתר אתתיה ואתתרך לעלמין דהא אתתא לאתר דא סלקא ולא יתיר ואתתא גרים מותא לכלא. ת&quot;ח לעלמא דאתי כתיב כי כימי העץ ימי עמי. כימי העץ ההוא עץ דאשתמודע. ביה זמנא כתיב בלע המות לנצח ומחה יי' אלקים דמעה מעל כל פנים. ברוך יי' לעולם אמן ואמן. ימלוך יי' לעולם אמן ואמן: &lt;קטע סוף=דף קז ב/&gt;


==פרשת אמור - רעיא מהימנא==
{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פח|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פט|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פט א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פט א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פט|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פט ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פט ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צ|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צ א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צ א/&gt;

'''מדף צ ע&quot;ב עד צב' ע&quot;א - אין רעיא מהימנא'''


{{ממ זהר משולב|ג|צב|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צב ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צג|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צג א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צג א/&gt;

'''מדף צג ע&quot;ב עד צו ע&quot;ב - אין רעיא מהימנא'''

{{ממ זהר משולב|ג|צז|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צז א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צז א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צז|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צז ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צז ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צח א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צח א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צח|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צח ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צח ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צט|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צט א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צט א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צט|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צט ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צט ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|ק|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף ק א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף ק א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|ק|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף ק ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף ק ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קא|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קא א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קא א/&gt;

'''קא עד קג - לא ברור מה יש בדפים אלו'''

{{ממ זהר משולב|ג|קג|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קג ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קג ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קד|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קד א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קד א/&gt;

'''מדף קד ע&quot;ב עד הסוף - אין רעיא מהימנא'''</text>
      <sha1>tfxhut02c6wpzj86pd041ecm4fgulft</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947933</id>
      <parentid>2947932</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T22:04:36Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <comment>/* פרשת אמור */</comment>
      <origin>2947933</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="251986" sha1="tu1v468p6x8de5adkihuvlozr8973zp" xml:space="preserve">__TOC__

&lt;קטע התחלה=דף פ א/&gt;

==קדושים==
{{ממ זהר משולב|ג|פ|א}} {{צ|וידבר יי' אל משה לאמר. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם}} {{ממ|ויקרא|יט|ב}}. 

רבי אלעזר פתח {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וגו'}} {{ממ|תהלים|לב|ט}}. בכמה זמנין אורייתא אסהידת בהו בבני נשא, כמה זמנין ארימת קלין לכל סטרין לאתערא להו, וכלהו דמיכין בשינתא בחוביהון (ס&quot;א בחוריהון), לא מסתכלין ולא משגיחין. בהיך אנפין יקומון ליומא דדינא עלאה כד יתבע לון מלכא עלאה עלבונא דאורייתא דצווחת לקבליהון ולא אהדרו אפין לקבלה דכלהו פגימין בכלא דלא ידעו מהימנותא דמלכא עלאה. ווי לון ווי לנפשהון. דהא אורייתא ביה אסהידת ואמרת {{צ|מי פתי יסור הנה חסר לב (ס&quot;א ואמרה) אמרה לו}} {{ממ|משלי|ט|טז}}. 

מהו {{צ|חסר לב}}? דלית ליה מהימנותא. דמאן דלא אשתדל באורייתא לאו ביה מהימנותא ופגים הוא מכלא.  {{צ|אמרה לו}} - 'אומרה לו' מבעי ליה, כד&quot;א {{צ|אומרה לאל סלעי}} - מהו {{צ|אמרה}}? אלא לאכללא ולאתוספא אורייתא דלעילא דהיא קרייה ליה חסר לב פגים מהימנותא דהכי תנינן כל מאן דלא אשתדל באורייתא אסיר למקרב לגביה לאשתתפא בהדיה ולמעבד ביה סחורתא. וכ&quot;ש למהך עמיה באורחא דהא לית ביה מהימנותא (וע&quot;ד) תנינן כל בר נש דאזיל בארחא ולית עמיה מלי דאורייתא אתחייב בנפשיה. כ&quot;ש מאן דאזדווג בארחא עם מאן דלית ביה מהימנותא. דלא חשיב ליקרא דמאריה ודידיה דלא חס על נפשיה. 

ר' יהודה אומר מאן דלא חס על נפשיה היך ישלוף נפשא דכשרא לבריה. 

אמר ר' אלעזר תווהנא על דרא והא אתמר מלה וכו' וע&quot;ד כתיב {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין}}. זכאין אינון צדיקייא דמשתדלי באורייתא וידעין ארחוי דקב&quot;ה ומקדשי גרמייהו בקדושה דמלכא ואשתכחו קדישין בכלא. ובגין כך משלפי רוחא דקדושה מלעילא ובנייהו כלהו זכאי קשוט ואקרון בני מלכא בנין קדישין. {{ש}}
ווי להון לרשיעייא דכלהו חציפין ועובדייהו חציפין. בגיני כך ירתין בנייהו נפשא חציפא מסטרא דמסאבא. כמה דכתיב {{צ|ונטמתם בם}} - אתא לאסתאבא מסאבין ליה. 

{{צ|אל תהיו כסוס כפרד}} - דאינון מארי זנותא (ס&quot;א דמסאבותא) על כלא. {{צ|אין הבין}} - דלא ישתדלו בני נשא בארחא דאאי הכי כתיב הכא {{צ|אין הבין}} וכתיב התם {{צ|והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה רועים לא ידעו הבין}} {{ממ|ישעיהו|נו|יא}}. כלומר יהון מזדמנין אינון דאקרון עזי נפש. מאי טעמא משום דלא ידעו הבין. {{ש}}
{{צ|והמה רועים}} - מאי &lt;קטע סוף=דף פ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פ ב/&gt;{{צ|רועים}}? אלין אינון מדברי ומנהגי לבר נש בגיהנם. {{ש}}
{{צ|לא ידעו שבעה}} - כד&quot;א {{צ|לעלוקה שתי בנות הב הב}} {{ממ|משלי|ל|טו}}, בגין כך דאינון הב הב לא ידעו שבעה. {{ש}}
{{צ|כלם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו}} - דהא תיירי דגיהנם אינון. 

וכל דא מאן גרים להו? בגין דלא אתקדשו בההוא זווגא כמה דאצטריך. וע&quot;ד כתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. אמר קב&quot;ה מכל שאר עמין לא רעיתי לאדבקא בי אלא ישראל דכתיב {{צ|ואתם הדבקים ביי'}} - אתון ולא שאר עמין (וע&quot;ד כתיב הכא קדושים) בג&quot;כ (קדושים תהיו דייקא):


{{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. רבי יצחק פתח: {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים וגו'}} {{ממ|ישעיהו|יח|א}} - וכי בגין דהיא ארץ צלצל כנפים קנטורא ביה אשתכח דכתיב {{צ|הוי ארץ}}? אלא אמר ר' יצחק בשעתא דקב&quot;ה ברא עלמא ובעא לגלאה עמיקתא מגו מסתרתא ונהורא מגו חשוכא הוו כלילן דא בדא, ובגין כך מגו חשוכא נפק נהורא ומגו מסתרתא נפק ואתגליא עמיקא. ודא נפקא מן דא, דמגו טב נפיק ביש ומגו רחמי נפיק דינא. וכלא אתכליל דא בדא יצר טוב ויצר רע ימינא ושמאלא. ישראל ושאר עמי, חוור ואוכם וכלא חד בחד תלייא. 

תאנא אמר ר' יצחק אמר ר' יהודה כל עלמא כלהו לא אתחזי אלא בחד עטירא דקוטפא (ס&quot;א דקיזטופא) בקיטרוי כד אתדן עלמא בדינא כליל ברחמי אתדן. ואי לאו לא יכיל עלמא לקיימא אפילו רגעא חדא. והא אוקימנא מלי כמה דכתיב {{צ|כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל}}. ותאנא בההוא זמנא דדינא תלייא בעלמא וצדק אתעטרא בדינא כמה מארי דגדפין מתערי לקבלי מארי דדינא קשיא לשלטאה בעלמא פרסין גדפין מהאי סטרא ומהאי סטרא לאשתטחא (ס&quot;א לאשגחא) בעלמא. כדין מתערין גדפין למפרס לון ולאשתאבא (נ&quot;א ולאשתתפא) בדינא קשיא ושאטין בעלמא לאבאשא. כדין כתיב {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים}}. 

אמר ר' יהודה חמינא בני עלמא בחציפותא בר אינון זכאי קשוט. ובגין כך כביכול כלא הכי אשתכח אתא לאתדכאה מסייעין ליה. אתי לאסתאבא כמה דאוקימנא ונטמתם בם:


רבי יוסי הוה אזיל בארחא. פגע ביה ר' חייא. אמר ליה האי דאוקמוה חברייא דכתיב בעלי {{צ|ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה עד עולם}} - בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה. אמאי? בגין דדברי תורה סלקין על כל קרבנין דעלמא כמה דאוקמוה דכתיב {{צ|זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים}} - שקיל אורייתא לקביל כל קרבנין דעלמא. 

א&quot;ל הכי הוא ודאי. דכל מאן דאשתדל באורייתא אע&quot;ג דאתגזר עליה עונשא מלעילא ניחא ליה מכל קרבנין ועלוון וההוא עונשא אתקרע (ובגין דילעי בה לשמה קב&quot;ה אתפייס בהדיה). ותא חזי לא אתדכי בר נש לעלמין אלא במילין דאורייתא. בגיני כך מלין דאורייתא לא מקבלין טומאה בגין דאיהי קיימא לדכאה לאלין מסאבי. ואסוותא באורייתא אשתכח דכתיב {{צ|רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך}}. ודכוותא אשתכח באורייתא דכתיב {{צ|יראת יי' טהורה עומדת לעד}} - מאי {{צ|עומדת לעד}}? דקיימא תדירא בההוא דכיותא ולא אתעדי מניה לעלמין. 

א&quot;ל יראת יי' כתיב ולא תורה. א&quot;ל הכי הוא ודאי דהא אורייתא מסטרא דגבורה קא אתייא. א&quot;ל ומהתם נפקא? מהכא נפקא דכתיב ראשית חכמה יראת יי'. וכתיב יראת יי' טהורה. ואורייתא קדושה אתקרי דכתיב כי קדוש אני יי' ודא אורייתא שמא קדישא עלאה וע&quot;ד&lt;קטע סוף=דף פ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|א}}&lt;קטע התחלה=דף פא א/&gt;מאן דאשתדל בה אתדכי ולבתר אתקדש דכתיב {{צ|קדושים תהיו}} - קדושים היו לא כתיב אלא {{צ|תהיו}} - תהיו ודאי. 

א&quot;ל הכי הוא ומקרא כתיב {{צ|ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש}} וכתיב {{צ|אלה הדברים וגו'}}. 

תאנא קדושה דאורייתא קדושה דסליקת על כל קדושין. וקדושה דחכמתא עלאה סתימאה סלקא על כלא. אמר ליה לאו אורייתא בלא חכמתא ולא חכמתא בלא אורייתא וכלא בחד דרגא הוא וכלא חד אלא אורייתא בחכמה עלאה אשתכחת ובה קיימא ובה אתנטעו שרשהא מכל סטרין. 


עד דהוו אזלי אשכחו חד בר נש בלקינטא דקוסטא (ס&quot;א בלקיטנא דקיסחא) רכיב על סוסיא אשתמיט ידוי לחד ענפא דאילנא. א&quot;ר יוסי האי הוא דכתיב {{צ|והתקדשתם והייתם קדושים}}, אדם מקדש עצמו מלמטה מקדישין אותו מלמעלה. הה&quot;ד {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}:


תאני רבי אבא פרשתא דא כללא דאורייתא היא. וחותמא דקושטא דגושפנקא היא. בפרשתא דא אתחדשו רזין עלאין דאורייתא. בעשר אמירן וגזרין וענשין ופקודין עלאין דכד מטאן חברייא לפרשתא דא הוו חדאן. 

אמר ר' אבא מאי טעמא פרשתא דעריות ופרשתא דקדושים תהיו סמוכין דא לדא? אלא הכי תאנא כל מאן דאסתמר מאלין עריין בקדושה אתעביד ודאי. וכל שכן אי אתקדש בקדושה דמאריה. והא אתערו חברייא אימתי עונתן דכלא לאתקדש בר נש. תא חזי מאן דבעי לאתקדשא ברעותא דמאריה לא לישמש אלא מפלגות ליליא ואילך או בפלגות ליליא דהא בההיא שעתא קב&quot;ה אשתכח בגנתא דעדן וקדושה עלאה אתער. וכדין שעתא היא לאתקדשא. האי לשאר בני נשא. תלמידי חכמים דידעין ארחוי דאורייתא בפלגות ליליא שעתא דלהון למיקם למלעי באורייתא לאזדווגא בכ&quot;י לשבחא לשמא קדישא למלכא קדישא. בליליא דשבתא דרעותא דכלא אשתכח זווגא דלהון בההיא שעתא. לאפקא רעותא דקב&quot;ה וכ&quot;י כמה דאתמר דכתיב {{צ|בנים אתם ליי' אלקיכם}} ואלין אקרון קדישין דכתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. וכתיב {{צ|והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וגו':}}


{{צ|קדושים תהיו}}. {{ש}}
רבי אבא פתח {{צ|ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ}} {{ממ|ש&quot;ב|ז|כג}} {{ממ|דה&quot;א|יז|כא}}. ת&quot;ח בכל עמין דעלמא לא אתרעי בהו קב&quot;ה בר בישראל בלחודייהו. ועבד לון עמא יחידאה בעלמא וקרא לון גוי אחד כשמיה. ואעטר לון בכמה עטרין וכמה פקודין לאתעטרא בהו. ועל דא תפילין דרישא ותפילין דדרועא לאתעטרא בהו בר נש כגוונא דלעילא ולאשתכחא חד שלים בכלא. ובההיא שעתא דאתעטר בהו בר נש ואתקדש בהו. אתעביד שלים ואקרי אחד דאחד לא אקרי אלא כד איהו שלים ומאן דפגים לא אקרי אחד ועל דא קב&quot;ה אקרי אחד בשלימו דכלא בשלימו דאבהן בשלימו דכנסת ישראל. בג&quot;כ ישראל לתתא אקרון אחד. דכד בר נש אנח תפילין ואתחפי בכסוי דמצוה כדין אתעטר בעטרין קדישין כגוונא דלעילא ואקרי אחד. ובגיני כך ליתי אחד וישתדל באחד. קב&quot;ה דאיהו אחד ישתדל באחד. דהא לית מלכא משתדל אלא במאי דאתחזי ליה. ובגיני כך כתיב והוא באחד ומי ישיבנו. לא שארי קב&quot;ה ולא אשתכח אלא באחד. באחד אחד מבעי ליה. אלא במאן דאתתקן בקדושה עלאה למהוי חד. כדין הוא שריא באחד ולא באתר אחרא. ואימתי אקרי ב&quot;נ אחד. בשעתא דאשתכח דכר ונוקבא ואתקדש בקדושה (ס&quot;א בעטרין) עלאה ואתכוון לאתקדשא. ות&quot;ח בזמנא&lt;קטע סוף=דף פא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פא ב/&gt;
דאשתכח בר נש בזווגא חד דכר ונוקבא ואתכוון לאתקדשא כדקא יאות. כדין הוא שלים ואקרי אחד בלא פגימו. בגיני כך בעי בר נש למהדי לאתתיה בההיא שעתא לזמנא לה ברעותא חדא עמיה. ויתכונון תרוייהו כחד לההיא מלה. וכד משתכחי תרוייהו כחד כדין כלא חד בנפשא ובגופא. בנפשא לאדבקא דא בדא ברעותא חדא. ובגופא כמה דאוליפנא דבר נש דלא נסיב הוא כמאן דאתפליג וכד מתחברן דכר ונוקבא כדין אתעבידו חד גופא אשתכח דאינהו חד נפשא וחד גופא ואקרי בר נש אחד כדין קב&quot;ה שארי באחד ואפקיד רוחא דקדושה בההוא אחד. ואלין אקרון בנין דקב&quot;ה כמה דאתמר. ובגיני כך קדושים תהיו כי קדוש אני יי' זכאין אינון ישראל דלא אוקים מלה דא באתר אחרא אלא ביה ממש דכתיב כי קדוש אני יי' לאתדבקא ביה ולא באחרא ועלדא קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם:


{{צ|איש אמו ואביו תיראו וגו'}} - הא תנינן דפרשתא דא כללא דאורייתא מקיש דחילו דאבא ואימא לשבתותי. אלא אמר ר' יוסי כלא חד מאן דדחיל מהאי נטיר להאי. איש אמו אקדים אמו לאביו בדחילו. מ&quot;ט כמה דאוקמוה אבל אימא דלית רשו בידהא כל כך כאביו (ס&quot;א אבל ת&quot;ח אמו דא כ&quot;י ובגין דבה שריא יראה ואיהי יראת ה' אתקרי) אקדים דחילו חילה. רבי יצחק אמר מה כתיב לעילא קדושים תהיו אתי בר נש לאתקדשא באתתיה כחד. ממאן הוא שבחא יתיר בההיא קדושה. הוי אימא מנוקבא. בג&quot;כ {{צ|איש אמו ואביו תיראו}}. 

ר' יהודה אמר {{צ|איש אמו ואביו תיראו}} כהאי גוונא {{צ|ביום עשות יי' אלקים ארץ ושמים}} ובאתר אחרא אקדים שמים לארץ אלא לאחזאה דתרוייהו כחדא אתעבידו אוף הכא אקדים אמא לאבא ובאתר אחרא אקדים אבא לאמא לאחזאה דתרוייהו כחדא אשתדלו ביה. {{צ|ואת שבתותי תשמרו}} - שקיל דא לדא וכלא כחדא אתקלו במתקלא חד דכתיב {{צ|ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם}}, וכתיב {{צ|זכור את יום השבת לקדשו}}. אלא חד לאבא וחד לאימא. כתיב הכא {{צ|איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו}}, וכתיב התם {{צ|ואת שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו}}. מה מקדשי &lt;קטע סוף=דף פא ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פב|א}}&lt;קטע התחלה=דף פב א/&gt;כמשמעו, תו מקדשי אלין אינון דמקדשי גרמייהו בההוא שעתא. כגוונא דא וממקדשי תחלו. אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי. מה להלן ממקודשי אף כאן ממקודשי דאינון אבא ואימא:


{{צ|איש אמו ואביו תיראו}}. ר&quot;ש אמר כתיב {{צ|ואתם הדבקים ביי' וגו'}} {{ממ|דברים|ד|ד}} - זכאין אינון ישראל דמתדבקן ביה בקב&quot;ה (אינון ולא אומין עכו&quot;ם) ובגין דאינון מתדבקן ביה בקב&quot;ה כלא אתדבקו כחדא דא בדא. 

ת&quot;ח בשעתא דב&quot;נ מקדש לתתא כגון חברייא דמקדשי גרמייהו משבת לשבת בשעתא דזווגא עלאה אשתכח דהא בההיא שעתא רעיא אשתכח וברכתא אזדמנת. כדין מתדבקן כלהו כחד. נפשא דשבת וגופא דאזדמן בשבת. ועל דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דאינון זווגא חד בגופא בההיא שעתא דאתקדשא. ואת שבתותי תשמורו דא שבת עילאה ושבת תתאה דאינון מזמני לנפשא בההוא גופא מההוא זווגא עלאה וע&quot;ד ואת שבתותי תשמורו תרי. וכלא אתדבק דא בדא זכאה חולקהון דישראל. 

ד&quot;א {{צ|ואת שבתותי תשמורו}} - לאזהרה לאינון דמחכאן לזווגיהו משבת לשבת והא אוקימנא כמה דכתיב {{צ|לסריסים אשר ישמרו את שבתותי}} - מאן {{צ|סריסים}}? אלין אינון חברייא דמסרסן גרמייהו כל שאר יומין בגין למלעי באורייתא ואינון מחכאן משבת לשבת. הה&quot;ד {{צ|אשר ישמרו את שבתותי}}, כד&quot;א {{צ|ואביו שמר את הדבר}}. ובגיני כך {{צ|ואת שבתותי תשמורו}}. 

{{צ|איש אמו ואביו תיראו}} - דא גופא. {{צ|ואת שבתותי תשמורו}} - דא נפשא. וכלא אתדבק דא בדא - זכאה חולקהון דישראל!&lt;קטע סוף=דף פב א/&gt; 

{{ממ זהר משולב|ג|פב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פב ב/&gt;(הדף מכיל רק [[#פרשת קדושים- רעיא מהימנא|רעיא מהימנא]])
&lt;קטע סוף=דף פב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|א}}&lt;קטע התחלה=דף פג א/&gt;(הדף מכיל רק [[#פרשת קדושים- רעיא מהימנא|רעיא מהימנא]])
&lt;קטע סוף=דף פג א/&gt;


{{ממ זהר משולב|ג|פג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פג ב/&gt;אל תפנו אל האלילים ואלקי מסכה לא תעשו לכם. ר' חייא פתח אל תפן אל קשי העם הזה וגו'. אל תפן. וכי מאן הוא דיימא למלכא אל תפן. והא כתיב כי עיניו על דרכי איש. וכתיב אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם יי' והא בכלא אשגח קב&quot;ה וכל עובדין מסתכל ועייל בדינא על כלהו אם טב ואם ביש כד&quot;א האלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. ומשה אמר אל תפן. אלא כמה בעי בר נש לאסתמרא מחובוי בגין דלא יחטי קמי מלכא קדישא. ת&quot;ח בר נש דעביד מצוה ההיא מצוה סלקא וקיימא קמי קב&quot;ה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקב&quot;ה מני לה קמיה לאשגחא בה כל יומא לאוטבא ליה בגינה. עבר על פתגמי אורייתא ההיא עבירה סלקא קמיה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקודשא בריך הוא מני לה וקיימא תמן לאשגחא בה לשצאה ליה. הה&quot;ד וירא יי' וינאץ מכעס בניו ובנותיו מהו וירא ההוא דקיימא קמיה. תב בתשובה מה כתיב גם יי' העביר חטאתך לא תמות דאעבר ההוא חובא מקמיה בגין דלא יסתכל ביה. לאוטבא ליה. ועל דא אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו. אמר רבי יוסי וכן מהכא משמע דכתיב נכתם עונך לפני. רבי יוסי זעירא עאל קמיה דרבי שמעון יומא חד אשגחיה דהוה יתיב וקארי כתיב ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל משמע דאדם וחוה כחדא אתבריאו ובגופא חדא דכתיב אשר נתת עמדי ולא כתיב אשר נתת לי. אמר ליה אי הכי והכתיב אני האשה הנצבת עמכה בזה. ולא כתיב הנצבת לפניך אמר ליה אי כתיב הנתנת עמך הוה אמינא הכי כדכתיב אשר נתת עמדי אבל הנצבת כתיב. אמר ליה והא כתיב ויאמר יי' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. אעשה לו השתא. אמר ליה הכי הוא ודאי דאדם לבדו הוה דלא הוה סמך בנוקביה בגין דהות בסטרוי כמה דאוקימנא. ומה דאמר אעשה לו עזר. הכי הוא דלא כתיב אברא לו עזר בגין דכתיב זכר ונקבה בראם אבל אעשה כתיב. ומהו אעשה אתקן משמע. דקב&quot;ה נטיל לה מסטרוי ותקין לה בתקונא ואייתי לה קמיה. וכדין אשתמש אדם באנתתיה והוה ליה סמך. ותנינן שפירו דאדם קדתיר' דקיטרא עלאה מזיהרא דנהרא. שפירו דחוה דלא הוו יכלין כל בריין לאסתכלא בה. ואפילו אדם לא הוה אסתכל בה עד ההיא זמנא דחאבו ואעדיאת (ס&quot;א ואזעירת) שפירו דלהון. כדין אסתכל בה אדם ואשתמודע בה לשמשא בה. הה&quot;ד וידע אדם עוד את אשתו. וידע בכלא וידע בתשמיש. וידע דאשתמודע בה ואסתכל בה. ותנינן אסיר ליה לבר נש לאסתכלא בשפירו דאנתתא בגין דלא ייתי בהרהורא בישא ויתעקל &lt;קטע סוף=דף פג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|א}}&lt;קטע התחלה=דף פד א/&gt;למלה אחרא. וכך הוה רבי שמעון עביד כד הוה אזל במתא והוו חברייא אזלין אבתריה וחמא לאינתו שפיראן מאיך עיניה והוה אמר לחברייא אל תפנו. וכל מאן דיסתכל בשפירו דאנתתא ביממא אתי להרהורי בליליא ואי סליק ההוא הרהורא בישא עלויה. אעבר משום ואלקי מסכה לא תעשו לכם. תו אי שמש באנתתיה בזמנא דסליק ביה ההוא הרהורא בישא. אינון בנין דאולידו אלקי מסכה אקרון. וע&quot;ד כתיב אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם. רבי אבא אמר אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באלילי ע&quot;ז ובנשי דעמין ולא לאתהנייא מנייהו ולא לאתרפאה בהו דאסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באתר דלא אצטריך. ר' אבא פתח פנה אלי וחנני תנה עזך לעבדך. פנה אלי וחנני. וכי לא הוה ליה לקב&quot;ה בעלמא שפירא כדוד דאיהו אמר פנה אלי וחנני. אלא הכי תנינן דוד אחרא אית ליה לקב&quot;ה והוא ממנא על כמה אכלוסין עלאין ומשריין. וכד בעי קב&quot;ה לרחמא על עלמא אסתכל בהאי דוד ונהיר ליה אנפין והוא נהיר לעלמין וחייס עלמא. ושפירו דהאי דוד נהיר לעלמין כלהו. רישיה גולגלתא דדהבא אתרקימת בשבעה תכשיטי זינין דדהבא והא אוקמוה וחביבותא דקב&quot;ה לקבליה. ומסגיאות רחימותא דיליה גביה אמר ליה לקב&quot;ה דיהדר עינוי לקבליה ויסתכל ביה. בגין דאינון שפירן בכלא. כד&quot;א הסבי עיניך מנגדי וגו'. הסבי עיניך. מנגדי דבשעתא דאלין עיינין מסתכלי ביה בקב&quot;ה כדין מתערין בלביה קסטין דבלסטראי ברחימותא עלאה. ובסגיאות שלהוביתא דרחימו עלאה לגביה אמר הסבי עיניך מנגדי אסחר עיניך לסטר אחרא מני דאינון מוקדין לי בשלהובי רחימותא. וע&quot;ד כתיב ביה בדוד והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי. ובגין ההוא דוד עלאה שפירא רחימא ותיאובתא דקב&quot;ה לאדבקא ביה. אמר דוד פנה אלי וחנני כגוונא דא ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יי' משמע דעאל עמיה עם יעקב גנתא דעדן דאיהו שדה דתפוחין קדישין. וכי היך יכיל גנתא דעדן לאעלא עמיה דהא גנתא דעדן כמה רב הוא בפותיא ובארכא. כמה זינין דבייתין עלאין קדישין דרגין על דרגין מדורין על מדורין אית תמן. אלא גנתא אחרא עלאה קדישא אית ליה לקב&quot;ה וההוא גנתא רחימותא דיליה ואתדבק ביה ולא אתנטיר אלא לקב&quot;ה בלחודוי דהוא עייל ביה. ודא אחסין קב&quot;ה לאשתכחא תדיר עמהון דצדיקייא. וכ&quot;ש לאשתכחא ביה ביעקב ודא זמין ליה קב&quot;ה לאעלאה עמיה לסייעא ליה. כגוונא דא אני יי' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק הארץ וגו'. תנן מלמד שנתקפלה לו ארץ ישראל וכי ארץ ישראל דאיהי ת' פרסה על ארבע מאות פרסה היך אתעקרת מאתרה ויתבה תחותוי. אלא ארץ אחרא עלאה אית לקב&quot;ה וארץ ישראל אקרי. והיא תחות דרגא דיעקב דקאים עלה. ואחסין לה קב&quot;ה לישראל בגין רחימותא דלהון. לדיירא עמהון ולדברא להון ולאגנא להון מכלא ואקרי ארץ חיים. ת&quot;ח אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באתר דקב&quot;ה מאיס ביה ורחיקא ביה נפשיה. ומה במה דרחים קב&quot;ה אסור לאסתכלא ביה במה דרחיק עאכ&quot;ו. דת&quot;ח אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא בקשת. בגין דאיהו חיזו דדיוקנא עלאה. אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באת קיימא דיליה בגין דהוא רמיז לצדיקא דעלמא. אסיר ליה לבר נש לאסתכלא באצבען דכהני בשעתא דפרסי ידייהו בגין דתמן שריא יקרא דמלכא עלאה. ומה באתר קדישא עלאה אסור&lt;קטע סוף=דף פד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פד ב/&gt;
לאסתכלא. באתר מסאבא רחיקא לא כ&quot;ש. בגיני כך אל תפנו אל האלילים. ר' יצחק אמר ומה לאסתכלא בהו אסיר. למפלח להו או למעבד להו עאכ&quot;ו. ובגיני כך אל תפנו אל האלילים. הכא אתא לאזהרא להו לישראל כקדמיתא לקביל לא יהיה לך אלקים אחרים על פני. ואלקי מסכה לא תעשו לכם לקביל לא תעשה לך פסל. אני יי' אלקיכם לקביל אנכי יי' אלקיך. איש אמו ואביו תיראו לקביל כבדש את אביך ואת אמך. ואת שבתותי תשמרו. זכור את יום השבת לקדשו. לא תשבעו בשמי לשקר. לא תשא את שם יי' אלקיך לשוא. לא תגנובו. לא תגנוב. ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. לא תענה ברעך עד שקר. מות יומת הנואף והנואפת. לא תנאף. לא תעמוד על דם רעך. לא תרצח. והא אוקמוה וע&quot;ד כללא דאורייתא בפרשתא דא. אמר ר' חייא בקדמיתא אנכי יי' אלקיך זכור את יום השבת לא תשא לא תרצח לא תנאף לא תגנוב. בלישנא יחידאי. והכא אני יי' אלקיכם. איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו. אל תפנו אל האלילים. בלישנא דסגיאין. אלא ת&quot;ח מיומא דהוו ישראל שכיחין בעלמא לא אשתכחו קמי קב&quot;ה בלבא חד וברעותא חדא כמה בההוא יומא דקיימו בטורא דסיני. וע&quot;ד כלא אתמר בלשון יחידאי לבתר בלישנא דסגיאין דהא לא אשתכחו כל כך בההוא רעותא:

רבי אלעזר הוה אזיל למחמי לר' יוסי בר&quot;ש בן לקונייא חמוי והוו עמיה ר' חייא ור' יוסי. כד מטו חד בי חקל יתבו תחות אילנא חדא. א&quot;ר אלעזר כל חד לימא מלה דאורייתא. פתח ר' אלעזר ואמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים ואלקים זולתי לא תדע. לא כתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אלא אנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. וכי מארץ מצרים הוה להו מלכא ולא מקדמת דנא והא כתיב ויאמר יעקב אל בניו הסירו את אלקי הנכר אשר בתוככם וכתיב ונקומה ונעלה בית אל. ואת אמרת מארץ מצרים. אלא מן יומא דהוו ישראל בעלמא לא אשתמודעו יקרא דקב&quot;ה בר בארעא דמצרים דהוו בההוא פולחנא קשיא וצווחו לקבליה ולא אשתנו מנמוסא דילהון לעלמין ותמן אתבחינו אבהתנא כדהבא מגו שפכה (ס&quot;א כהתוכא דדהבא מגו טיפסא) ועוד דהוו חמאן בכל יומא כמה חרשין כמה זינין בישין לאטעאה לון לבני נשא ולא סטו מארחא לימינא ולשמאלא. ואע&quot;ג דלא הוו ידעי כל כך ביקרא דקב&quot;ה אלא הוו אזלין בתר נמוסי אבהתהון. ולבתר חמו כמה נסין וכמה גבוראן ונטל לון קב&quot;ה לפולחניה. ובגין דכלהו חמו כמה נסין ואתין בעיניהון וכל אינון אתן וגבורן. אמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. דתמן הוה באתגלייא יקרא דיליה. ואתגלי עלייהו על ימא וחמו זיו יקרא עלאה דיליה אפין באפין דלא תימרון אלהא אחרא הוא דמליל עמנא אלא אנא הוא דחמיתון בארעא דמצרים. אנא הוא דקטלנא סנאיכון בארעא דמצרים. אנא הוא דעבדנא כל אינון עשר מחאן בארעא דמצרים. ובגיני כך ואלקים זולתי לא תדע דלא תימא דאחרא הוא אלא אנא הוא כלא. 

תו פתח לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. לא תלין פעולת שכיר אמאי אלא מקרא אחרא אשתמע דכתיב ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו. לא תבא עליו השמש אזדהר דלא תתכנש בגינוי מעלמא עד לא ימטי זמנך לאתכנשא. כד&quot;א עד אשר לא תחשך השמש וגו'. מהכא אוליפנא מלה אחרא מאן דאשלים לנפשא דמסכנא אפילו&lt;קטע סוף=דף פד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|א}}&lt;קטע התחלה=דף פה א/&gt;דמטו יומוי לאסתלקא מעלמא קב&quot;ה אשלים לנפשיה ויהיב ליה חיין יתיר. לא תלין פעולת שכיר. ת&quot;ח מאן דנטיל אגרא דמסכנא כאילו נטיל נפשיה ודאנשי ביתיה הוא אזער נפשייהו קב&quot;ה אזער יומוי ואזער נפשיה מההוא עלמא. דהא כל אינון הבלים דנפקי מפומיה כל ההוא יומא כלהו סלקין קמיה דקב&quot;ה וקיימין קמיה לבתר סלקא נפשיה ונפשייהו דאנשי ביתיה וקיימין באינון הבלים דפומיה. וכדין אפילו אתגזר על ההוא ב&quot;נ כמה יומין וכמה טבאן כלהו מתעקראן מיניה ומסתלקי מניה. ולא עוד אלא דנפשא דיליה לא סלקא לעילא והיינו דאמר רבי אבא רחמנא לשזבינן מנייהו ומעלבונייהו ואוקמוה אפילו עשיר הוא ואליו הוא נושא את נפשו דייקא אפילו מכל ב&quot;נ נמי וכ&quot;ש מסכנא. והיינו דהוה רב המנונא עביד כד הוה ההוא אגיר מסתלק מעבידתיה הוה יהיב ליה אגריה וא&quot;ל טול נפשך דאפקידת בידאי טול פקדונך ואפילו אמר יהא בידך דאנא בעינא לסלקא אגרי. לא הוה בעי. אמר פרד נא דגופך לא אתחזי לאתפקדא בידי. כל שכן פקדונא דנפשא. דהא פקדונא דנפשא לא אתיהיבת אלא לקב&quot;ה דכתיב בידך אפקיד רוחי. אמר רבי חייא ובידא דאחרא שארי. אמר ליה אפילו בידיה בתר דיהיב. כתיב לא תלין פעולת שכיר. וכתיב ולא תבא עליו השמש אלא הא אוקמוה. אבל ת&quot;ח לית לך יומא ויומא דלא שלטא ביה יומא עלאה אחרא ואי איהו לא יהיב ליה נפשא דיליה בההוא יומא כמאן דפגים לההוא יומא עלאה. ובג&quot;כ ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. והא דאתמר לא תלין בגין דנפשיה לא סליק וסליק ההוא נפשא דמסכנא ולאנשי ביתיה כמה דאתמר. 

ר' חייא פתח ואמר קרא אבתריה. לא תקלל חרש ולפני עור וגו'. האי קרא כמשמעו. אבל פרשתא דא כלא אוליפנא מנה מלין אחרנין. וכלהו תליין דא בדא. ת&quot;ח מאן דלייט לחבריה ואיהו קמיה ואכסיף ליה כאילו אושיד דמיה והא אוקימנא. והאי קרא דלאו חבריה עמיה והוא לייט ליה ההיא מלה סלקא. דלית לך מלה ומלה דנפק מפומיה דלא אית ליה קלא ההוא קלא סליק לעילא וכמה קסטרין מתחבראן עמיה דההוא קלא עד דסלקא ואתער אתר דתהומא רבא. כמה דאוקמוה וכמה מתערין עליה דההוא ב&quot;נ ווי למאן דאפיק מלה בישא מפומיה. והא אוקמוה. ולפני עור לא תתן מכשול כמשמעו ואוקמוה במאן דגרים לאחרא למחטי. וכן מאן דמחי לבריה רבא ולפני עור לא תתן וגו'. במאן דלא מטא להוראה ואורי (קאמר. כמה דתנינן) דכתיב כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה והאי אעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול. בגין דאכשיל ליה לחבריה לעלמא דאתי. דתנינן מאן דאזיל בארח מישר באורייתא ומאן דאשתדל באורייתא כדקא יאות אית ליה חולקא טבא תדיר לעלמא דאתי. דההיא מלה דאורייתא דאפיק מפומיה אזלא ושאטא בעלמא וסלקא לעילא. וכמה עלאין קדישין מתחבראן בההיא מלה וסלקא בארח מישר ואתעטר בעטרא קדישא ואסתחי בנהרא דעלמא דאתי דנגיד ונפק מעדן ואתקבל ביה ואשתאב בגויה ואתענג (ס&quot;א ואתנטע) סוחרניה דההוא נהרא אילנא עלאה וכדין נגיד ונפיק נהורא עלאה ואתעטר ביה בההוא ב&quot;נ כל יומא כמה דאתמר ומאן דלעי (נ&quot;א דיליף) באורייתא ולא משתדל בה בארח קשוט&lt;קטע סוף=דף פה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פה ב/&gt; ובארח מישר ההוא מלה סלקא וסטי אורחין ולית מאן דיתחבר בה וכלא דחיין לה לבר ואזיל ושאט בעלמא ולא ישכח אתר. מאן גרים ליה האי. ההוא דסאטי ליה מארח מישר הה&quot;ד ולפני עור לא תתן מכשול. ובגין כך כתיב ויראת מאלקיך אני יי'. ומאן דתיאובתיה למלעי באורייתא ולא אשכח מאן דיוליף ליה והוא ברחימותא דאורייתא לעי בה ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע. כל מלה ומלה סלקא וקב&quot;ה חדי בההיא מלה וקביל לה ונטע לה סחרניה דההוא נחלא ואתעבידו מאלין מלין אילנין רברבין ואקרון ערבי נחל הה&quot;ד באהבתה תשגה תמיד. ודוד מלכא אמר הורני יי' דרכך אהלך באמתך וכתיב ונחני בארח מישור למען שוררי. זכאין אינון דידעין ארחוי דאורייתא ומשתדלי בה בארח מישר דאינון נטעין אילנין דחיין לעילא דלכהו אסוותא. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. וכי אית תורה דלאו איהי אמת. אין. כגוונא דאמרן דאורי מאן דלא ידע ולאו איהו קשוט. וההוא דאוליף מלה מיניה אוליף מלה דלאו איהו אמת. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. ועם כל דא מבעי ליה לב&quot;נ למילף מלי דאורייתא מכל בר נש אפילו ממאן דלא ידע בגין דעל דא יתער באורייתא וייתי למילף ממאן דידע ולבתר אשתכח דאזיל בה באורייתא בארח קשוט. ת&quot;ח ישתדל ב&quot;נ בעלמא באורייתא ופקודוי אפילו דלא עביד לשמה דמתוך שלא לשמה בא לשמה. רבי יוסי פתח קרא אבתריה ואמר. לא תעשו עול במשפט וגו'. לא תעשו עול במשפט כמשמעו אבל הא אתמר דפרשתא דא מלין עלאין ויקירין אית בה בפקודי אורייתא. האי קרא מסופיה קא משמע דכתיב בצדק תשפוט עמיתך. ת&quot;ח תרי דרגין אינון הכא משפט וצדק. מה בין האי להאי. אלא חד רחמי וחד דינא ודא אתבסם בדא. כד אתער צדק דאין דינא לכלא כחדא דלית ביה רחמי ולאו וותרנותא. כד אתער משפט אית ביה רחמי. יכול יהא כלא במשפט. אתא קרא ואמר בצדק תשפוט עמיתך. מ&quot;ט בגין דצדק לאו דאין לדא ושביק לדא אלא כלהו כחדא בשקולא חדא. כגוונא דא לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול אלא בשקולא חדא בצדק יכול יהא כלא דינא בצדק בלחודוי אתא קרא ואמר תשפוט דבעי לחברא להו כחדא דלא ישתכח דא בלא דא והאי שלימו דדינא. וכ&quot;כ למה. בגין דקב&quot;ה שכיח תמן ובגיני כך בעי לאשלמא דינא. כגוונא דאיהו עביד לתתא כגוונא דיליה ממש עביד לעילא. ות&quot;ח קב&quot;ה שוי כורסייא דדינא בשעתא דדייני יתבין. הה&quot;ד כונן למשפט כסאו. ומתמן אתתקן כורסיה דקב&quot;ה. ומאן איהו כורסיה. אלין אינון צדק ומשפט. הה&quot;ד צדק ומשפט מכון כסאך. ומאן דדאין דינא בעי למידן (ס&quot;א למיתב) בכורסיה דמלכא. ואי פגים חד מנייהו כאלו פגים לכורסיה דמלכא וכדין קב&quot;ה אסתלק מבינייהו דדייני ולא קאים בדינייהו ומאי אמר עתה אקום יאמר יי' וגו'. ורוחא דקודשא אמר רומה על השמים אלקים:&lt;קטע סוף=דף פה ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פו|א}}&lt;קטע התחלה=דף פו א/&gt;
פתח ואמר ויהי קול השופר הולך וגו' ויהי קול השופר הכא אתפליגו ספרי קדמאי וכו'. עת אתו רבי אבא ורבי יהודה ואודו ליה לר' אחא קמו עד דהוו אזלי א&quot;ר אלעזר לא תלך רכיל בעמך לא תשנא את אחיך. לא תקום ולא תטור. הא אוקימנא לון וכלהו אתערו עלייהו חברייא אבל נימא מלה בפרשתא דא. כתיב את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. 

פתח ר' אלעזר ואמר אתם עדי נאם יי' ועבדי אשר בחרתי למען תדעו ותאמינו וגו'. אתם עדי אלין אינון ישראל. ותנינן אלין אינון שמייא וארעא דכתיב העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ אבל ישראל אינון סהדין אלין על אלין ושמייא וארעא וכלא סהדין עלייהו ועבדי אשר בחרתי דא יעקב דכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. וכתיב ואתה אל תירא עבדי יעקב. ואית דאמרי דא דוד. ודוד עבדי אקרי דכתיב למעני ולמען דוד עבדי. אשר בחרתי דא דוד עלאה. למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא. מאי כי אני הוא דאתרעיתי בההוא דוד ובההוא יעקב אנא הוא אינון ממש. לפני לא נוצר אל. דתנינן קרא קב&quot;ה ליעקב אל דכתיב ויקרא לו קל אלקי ישראל. קב&quot;ה קרא ליעקב קל הה&quot;ד לפני לא נוצר קל ואחרי לא יהיה ובגין כך אני הוא כלא כמה דאתמר. ואחרי לא יהיה דהא דוד הכי אקרי ולאו אית בתריה אחרא. ת&quot;ח כד ברא קב&quot;ה עלמא אתקין כל מלה ומלה כל חד וחד בסטרוי ומני עלייהו חילין עלאין ולית לך אפי' עשבא זעירא בארעא דלית ליה חילא עלאה לעילא וכל מה דעבדין בכל חד וחד (תרי נוסחי) וכל מה דכל חד וחד עביד. כלא הוא בתקיפו דההוא חילא עלאה דממנא עליה לעילא. וכלהו נימוסין גזירין מדינא. על דינא נטלין ועל דינא קיימין. לית מאן דנפיק&lt;קטע סוף=דף פו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פו ב/&gt;מן קיומיה לבר. וכלהו ממנן מן יומא דאתברי עלמא מתפקדן שלטונין על כל מלה ומלה. וכלהו נטלין על נמוסא אחרא עלאה דנטלין כל חד וחד כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. כיון דנטלין ההוא חק. כלהו אקרון חקות. וההוא חק דאתיהיב להו. מן שמייא קא אתי וכדין אתקרון חקות שמים. ומנלן דמן שמים קא אתיין דכתיב כי חק לישראל הוא. ועל דא כתיב את חקותי תשמרו בגין דכל חד וחד ממנא על מלה ידיעא בעלמא בההוא חק. בגין כך אסיר למחלף זינין ולאעלא זינא בזינא אחרא בגין דאעקר לכל חילא וחילא מאתרייהו (ואכחיש פמליא של מעלה) ואכחיש פומבי דמלכא. כלאים מהו כלאים כמאן דיהיב אחרא בבי מטרא כד&quot;א אל בית הכלא בגין דלא למעבד מידי. כלאים מניעותא דמנע לכל אינון חילין מעבידתא דלהון. כלאים ערבובייא דעביד ערבובייא בחילא דלעילא ואכחיש פומבי דמלכא כמה דאתמר (ובג&quot;כ) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. ת&quot;ח כתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. והא אתמר דשני פקודי דמלכא ואחלף עץ חיים דביה אשתלים כלא וביה תליא מהימנותא ואתדבק באתר אחרא. והא תנינן בכלא בעי ב&quot;נ לאחזאה עובדא כגוונא דלעילא ולמעבד עובדא כמה דאצטריך ואי אשתני במלה אחרא הוא אנגיד עליה לשרייא ביה מלה אחרא דלא אצטריך. ות&quot;ח בשעתא דב&quot;נ אחזי עובדא לתתא בארח מישר כמה דאצטריך נגיד ונפיק ושרייא עלוי רוח קדישא עלאה. ובשעתא דאיהו אחזי עובדא לתתא באורחא עקימא דלית איהו ארח מישר כדין נגיד ונפיק ושרי עלוי רוח אחרא דלא אצטריך דסטי ליה לב&quot;נ לסטר ביש. מאן משיך עליה ההוא רוחא. הוי אומר ההוא עובדא דאחזי בסטר אחרא. כתיב דרשה צמר ופשתים. דרשה. מהו דרשה דבעיא ודריש על צמר ופשתים מאן דמחבר לון כחדא. ואי תימא בציצית אמאי שרי הא אוקמוה אבל התם הוא ההוא לבושא בתקונוי באשלמות עובדא כדקא חזי. (נ&quot;א ודא) תו דרשה צמר ופשתים למעבד נוקמא במאן דמחבר לון כחדא. אבל אימתי שרייא בשעתא דאיהו באשלמותא דכתיב ותעש בחפץ כפיה. וציצית הא אוקימנא דהתם בההוא כללא דשלימותא אשתכח ולא עביד מידי. אבל בשעתא דלא אשתכח בשלימותא מאן דאתי לחברא לון כחדא אתער עליה רוחא דלא אצטריך. מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן דדא אתי מסטרא חד ודא אתי מסטרא אחרא ובגין כך לא לבעי לן לחברא לון כחדא (ס&quot;א ל&quot;ג מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן) וקרבנא דקין אתרחק מקמי קרבנא דהבל. וע&quot;ד ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. לא יעלה עליך סתם. לא יעלה עליך רוחא אחרא לשלטאה בך. ואצטריך ליה לב&quot;נ לאחזאה עובדא דכשרא כמה דיאות ובההוא עובדא שריא עליה רוח קדישא רוח עלאה לאתקדשא ביה. אתא לאתקדשא מקדשין ליה דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יי'. כתיב ומעץ הדעת טוב ורע ומה על דא גרים אדם מיתה בעלמא מאן דאחזי עובדא אחרא דלא אצטריך על אחת כמה וכמה. שור וחמור אוכחן. מסטרא דא אקרי שור ומסטרא דא אקרי חמור. וע&quot;ד כתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. לא תעביד ערבובייא כחדא בגין דאתער לאתחברא סטרא אחרא כחדא לאבאשא עלמא. ומאן דפריש לון אסגי שלמא בעלמא. אוף הכא מאן דפריש לון בההוא גוונא כמה דאמרו דלא אשתכח שוע&lt;קטע סוף=דף פו ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|א}}&lt;קטע התחלה=דף פז א/&gt;טווי ונוז כחדא האי ב&quot;נ אסגי שלמא עליה ועל כל עלמא. קרבנא דקין הוה פשתים וקרבנא דהבל הוה צמר לאו דא כדא ולאו דא כדא. רזא דמלה קין כלאים הוה ערבוביא דלא אצטריך. סטרא אחרא דלא זינא דחוה ואדם וקורבניה מההוא סטרא קא אתיא. הבל מזינא חדא דאדם וחוה ובמעהא דחוה אתחברו אלין תרין סטרין. ובגין דאתחברו כחדא לא אתיא מנייהו תועלתא לעלמא ואתאבידו. ועד יומא דין סטרא דלהון קיימא. ומאן דאחזי גרמיה בעובדא דחבורא דא אתער עליה אינון סטרין כחדא ויכיל לאתזקא ושארי עלוי רוחא אחרא דלא אצטריך. וישראל בעאן לאתערא עלייהו רוחא קדישא למהוי קדישין לאשתכחא בשלמא בעלמא דין ובעלמא דאתי. כתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור אמאי אקרי בד יחידאי בגין דלא בעי לחברא להאי פשתים באחרא. ועל דא לא כתיב מדו פשתים אלא בד יחידאה. וכהנא אמאי איהו בעי לאתחזאה בהאי. אלא אלין מאני בד בעי לאתחזאה בהו על מזבח העולה כד הוה מפני קטרא (ס&quot;א קיטמא) דדשנא דעולה דהא עולה מסטרא דעכו&quot;ם והרהורא בישא קא אתיא ובג&quot;כ בעי לאתחזאה בהו בלחודייהו ולא בערבובייא כמה דאמרן בגין דיתכפר ליה לב&quot;נ כל אינון חובין דאתיין מההוא סטרא. וכד עייל למקדשא אתר דשלימו אשתכח וכל אינון פולחני דשלימותא אע&quot;ג דאתחברו לית לן בה כמה דאמרן בציצית בגין דתמן אשתכחו ואתחברו כל אינון זיינין דלעילא וכל אינון מאני מקדשא משתכחין ביה כמה זיינין משניין דא מן דא וכלהו אתכלילו תמן כגוונא דלעילא. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה יהיב להו אורייתא דקשוט אורייתא דמהימנותא וריחם להו מכל שאר עמין עכו&quot;ם דכתיב אהבתי אתכם אמר יי':

פתח ר' חייא אבתריה ואמר כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו'. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ליי'. כי תבאו אל הארץ הא אוקמוה חברייא אבל ת&quot;ח דהא אילנא לא עביד פירין אלא בארעא. וארעא אפקי להון ואחזי ההוא איבא לעלמא. וארעא לא עבדא פירין אלא מגו חילא אחרא דעלה. כמה דנוקבא לא עבדא פירין אלא מגו חילא דדכורא וההוא איבא לא אשתלים באשלמותא עד תלת שנין וחילא לא אתפקדא עליה לעילא עד דאשתלים. בתר דאשתלים אתפקדא עליה חילא וארעא אתתקנת ביה. דהא עד תלת שנין ארעא לא אתתקנת ביה ולא (אשתכחת) אשתלימת (ס&quot;א אתבסמת) (נ&quot;א אסתכמת) עמיה. בתר דאשתלים ואתתקנו כחדא כדין הוא שלימותא. ת&quot;ח נוקבא עד ג' זמנין דאתעברת איבא דמעהא לא אשתלים. בתר ג' עידואן נוקבא אתתקנת בההוא איבא ואסתכמו כחדא. כדין ההוא איבא שלימו דכלא ושפירו דכלא. בתר דנפק עד ג' שנין לא אית ליה חילא לעילא דהא כדין אשתלים בשולא דיליה לוי אתרעי מכלא תליתאה לאמיה דאתתקנת ביה ואסתכמת (ס&quot;א ואתבסמת) בהדיה. בתר ג' שנין אתפקדת עליה (נ&quot;א אתפקד עלה) חילא עלאה לעילא. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים. מאי קדש הלולים תושבחן לשבחא ליה לקב&quot;ה עד הכא. מכאן ואילך רזא דמלה דבשנה &lt;קטע סוף=דף פז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פז ב/&gt;הרביעית מזדווגת כנסת ישראל לקב&quot;ה והלולא חד אשתכח. דכתיב קדש הלולים הלולא וחדווא בזמנא (ס&quot;א בזווגא) חדא. מאי שנה (הרביעית) דא קב&quot;ה. ותנינן שנה הרביעית דא כנסת ישראל דאיהי קיימא רביעאה לכורסייא וכלא חד דהא כדין קב&quot;ה מזדווג בה בכ&quot;י וכדין היא קדש והלולא קדישא אשתכח (וקב&quot;ה אזדווג בהדה) וכדין חיילין אתמנן על עלמא על כל מלה ומלה כדקא חזי ליה. מכאן ולהלאה מתברכאן כלהו ושארי למיכל דהא כלהו בשלימותא דכלא. בשלימותא דעילא ותתא. ועד לא אשתלים בכלא מתתא ומעילא אסיר למיכל מניה. ומאן דאכיל מניה כמאן דלית ליה חולקא בקב&quot;ה ובכ&quot;י דהא ההוא איבא בלא רשותא עלאה קדישא קיימא דלא שארי עליה עד דישתלים. ובלא רשותא תתאה דהא לא אסתכמת (ס&quot;א אתבסמת) חילא דארעא ביה וההוא דאכיל מניה אחזי גרמיה דלית ליה חולקא לעילא ותתא. ואי בריך עליה ברכה לבטלה הוא. דהא קב&quot;ה עד כאן לא שרייא עלוי ולית ביה חולקא רחמנא לישזבינן מאינון דלא משגיחין ליקרא דמאריהון. זכאין אינון צדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ואורח צדיקים כאור נגה. בגין דבההוא זמנא יסתלק חויא דשריא בנוקבא בקדמיתא וייתי דכורא למשרי באתריה כד בקדמיתא וכלא יהא שלים:

תאנא בזמנא דזכאה שארי בעלמא וכו' עד צדיק כתמר יפרח:

רבי יוסי פתח קרא ואמר. לא תאכלו על הדם. הא בכמה אתר אוקמוה חברייא וכל הני קראי אבתריה. וכל חד וחד באתגליא. אבל האי קרא אית לאתערא ביה דכתיב מפני שיבה תקום וגו'. מפני שיבה שיבה דאורייתא סתם. תקום דבעי ב&quot;נ למיקם בקיומא (מכאן דבעי ב&quot;נ למיקם) מקמי ס&quot;ת והכי רב המנונא (ס&quot;א ייסא) סבא כד הוה חמי ס&quot;ת הוה קם מקמיה ואמר מפני שיבה תקום. (כד הוי חמי חומש דאורייתא הוה קם מקמיה (ס&quot;א עביד ליה הדורא) והוה אמר והדרת פני זקן) כגוונא דא בעי ב&quot;נ למיקם בקיומיה לקמיה דת&quot;ח בגין דאיהו קאים בקיומא (נ&quot;א בדיוקנא) קדישא עלאה ורמז לכהנא עלאה (ס&quot;א והכא רמיז לעתיקא) קדישא עלאה דכתיב והדרת פני זקן דאיהו בעלמא. אר&quot;ש מכאן רמז לתורה שבכתב ורמז לתורה שבע&quot;פ. ותו תנינן. האי קרא לדרשה הוא דאתא מפני שיבה תקום כמה דאתערו ביה חברייא מפני שיבה תקום. אזהר ליה לבר נש עד לא יסתלק בסיבותא דיקים בקיומא טבא בעלמא בגין דדין הוא הדורא ליה אבל לסוף יומוי לית שבחא ליה לב&quot;נ כ&quot;כ כד איהו סיב ולא יכיל למהוי ביש. אלא שבחא דיליה כד איהו בתוקפיה ואיהו טב ושלמה מלכא צווח ואמר גם במעלליו יתנכר נער וגו'. כגוונא דא כתיב וזכור את בוראיך בימי בחורותיך. א&quot;ר אלעזר ודאי (הכי הוא) ארחא דא מתקנא קמן והאי אורחא דקב&quot;ה הוא פתח ואמר כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד. מאי כי יודע יי' אלא קב&quot;ה יודע ואשגח באחרא דצדיקייא לאוטבא להו ולאגנא להו והוא אזיל קמייהו לנטרא להו. ובג&quot;כ מאן דנפיק לארחא בעי דלהוי ההיא ארחא דקב&quot;ה וישתתף ליה בהדייהו. ובג&quot;כ כתיב כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד היא מגרמה בגין דקב&quot;ה לא &lt;קטע סוף=דף פז ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=דף פח א/&gt;אשתמודע ליה לההוא ארחא דלהון ולא אזיל בהדייהו. כתיב דרך וכתיב ארח מה בין האי להאי. אלא דרך דשאר קרסולי בני נשא אזלו בה. ארח דאיהו אתפתח מן זמנא זעירא (דא ארח כד&quot;א וארח לחברה עם פועלי און) ועל ארחא דא כתיב וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום אכי&quot;ר. בילא&quot;ו יילא&quot;ו:&lt;קטע סוף=דף פח א/&gt;

==פרשת קדושים - רעיא מהימנא==
 

{{ממ זהר משולב|ג|פ|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פ א/&gt;   [{{קטן|{{צ|זכאין אינון אבורים וכו'}} - עד {{צ|למהוי בנדתה}} מהרעיא מהימנא - נדפס [[זהר חלק ג רכה ב|בפרשת פנחס מאמר מתחיל אלא פגיעה - רכ&quot;ה ע&quot;ב]]}}]
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פ א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פ|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פ ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פ א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פא|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פא א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פא א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פא|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פא ב/&gt;אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. פִּקּוּדָא דָּא, שָׁקִיל דָּא לְדָא. שָׁקִיל יְקָרָא דְּאָב וְאֵם, לִיקָרָא דְּשַׁבָּת. לְאַבָּא אַקְדִּים כָּבוֹד, וְהַאי אִיהוּ דְּאָמַר קְרָא, (מלאכי א) וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיִּה מוֹרָאִי. כְּבוֹדִי סָלִיק בְּחוּשְׁבָּן עֶשֶׂר אֲמִירָן, ול&quot;ב אֱלֹהִים דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית.

וּבְכָל אֲתַר (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֵין כָּבוֹד אֶלָּא תּוֹרָה. בְּגִין דְּאִינּוּן לֵ&quot;ב אֱלֹהִים דְּתוֹרָה, יְקָרָא דִּילֵיהּ. וְאִלֵּין (אינון) חֲכָמִים דְּאוֹרַיְיתָא, חֲכָמִים בְּחָכְמָה, יָרְתִין הַאי כָּבוֹד וְלָא טִפְּשֵׁי, דְּעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. וּמְנָלָן דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּאוֹרַיְיתָא אִקְרֵי כְּסִיל, דִּכְתִּיב, (תהלים צב) וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת. וְאֵין זֹאת, אֶלָּא תּוֹרָה, דִּכְתִּיב, (דברים ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה.

רַעְיָא מְהֵימָנָא. בְּגִין דַּחֲלִישָׁתָא, פָּתַחְנָא לְפַרְשְׁתָּא בְּאִלֵּין פִּקוּדִין, לְמֶהֱוִי מְעַט עֶזֶר לָךְ. אִתְתָּקַּף בָּךְ, דְּהָא מַשִּׁרְיָין דִּמְתִּיבְתָּאן אָתָאן לְגַבָּךְ, בְּפִקּוּדָא בָּתַר דָּא, דְּאִיהוּ פִּקּוּדָא לְהַעֲמִיד עָלֶיךָ מֶלֶךְ לְעֵילָּא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יוֹקִים לָךְ מֶלֶךְ בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין בְּדִיוּקְנֵיהּ. בְּגִין דְּרַבָּנָן דִּמְתִיבְתָּא, עָלַיְיהוּ שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה וְתַתָּאָה. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֶלֶךְ בְּאֶמְצָּעִיתָא, אָחִיד בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא בְּדִיוּקְנֵיהּ, בְּרָא דִּילֵיהּ, קוּם בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא.

קָם רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְסָלִיק יְדוֹי לְעֵילָּא, וְאָמַר, יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ עִלַּת הָעִלּוֹת, דְּאַנְתְּ מִתְעַלֶּה מֵעִלּוּי לְעִלּוּי, עַד דְּלֵית עִלּוּי. אֶלָּא 
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פא ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פב|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פב א/&gt;דְּאַנְתְּ לְעֵילָּא מִכָּל עִלּוּי. לְמֵיהַב לִי חֵילָא, לְמֶעְבַּד רְעוּתָךְ בְּדַרְגִּין דִּילָךְ, דְּאִינּוּן אַבָּא וְאִימָּא, וַאֲנָא בְּרָא דִּלְהוֹן. וּבְיִחוּדָךְ תַּרְוַויְיהוּ אֶחָד. וְאַנְתְּ שַׁקְלַת דְּחִילוּ דְּאַבָּא וְאִימָא, לִדְחִילוּ דִּילָךְ, בָּתַר דְּאַנְתְּ בְּאֶמְצָּעִיתָא חַד, וְלָא תְּרֵין, בְּלָא שׁוּתָּפוּ, אַף עַל גַּב דְּאִינּוּן חַד בְּשׁוּתָּפוּ דִּילָךְ, אֲבָל אַנְּתְּ חַד בְּלָא שׁוּתָּפוּ דְּתִנְיָינָא. וּבְגִין דָּא אִתְּמַר בָּךְ, (דברים לב) וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי.

הַב לִי חֵילָא, לְאִתְּעָרָא בִּיקָרָךְ בְּקַדְמִיתָא. וּלְבָתַר בִּיקָרָא דְּאָבִי וְאִמִי דְּבִשְׁמַיָּא, דְּאוּקְמוּהָ עָלַיְיהוּ, (משלי כח) גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאוֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית. וְאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, אֵין אָבִיו, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאֵין אִמּוֹ, אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וִיקָרָא דִּילָךְ אַבָּא חָכְמָה, דְּכָלִיל עֶשֶׂר סְפִירוֹת מִתַּתָּא דִּילֵיהּ לְעֵילָּא, וְתַרְוַויְיהוּ אִינּוּן כּוּרְסְיָיא סַפְסָל תְּחוֹתָךְ לִיקָרָךְ.

וְהָכִי תַּקִּינוּ, לְמֶהֱוִי קָטָן לַגָּדוֹל מְכַבֵּד דִּלְעֵילָּא מִנֵּיהּ. אַבָּא, אִיהוּ חָכְמָה, הֲלֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, לְמֶהֱוִי מְשַׁמֵשׁ תְּחוֹתָךְ, וְאַנְתְּ כֶּתֶר עֶלְיוֹן עַל רֵישֵׁיהּ. וְלֵית כֶּתֶר עֲלָךְ, וְלֵית אֱלָהָא אָחֳרָא. וְאִימָּא, לְשַׁמְּשָׁא לְאַבָּא. דְּאִיהוּ תְּחוֹתֵיהּ לְמֶהֱוִי כִּסֵּא תְּחוֹתֵיהּ.

וַיֹּאמֶר אִיהוּ, בְּכָל מַאֲמָר, עַד תְּלָתִין וּתְרֵין, יְהִי כֵּן, וַיְהִי כֵן. וְאִיהִי, עֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ מִיַּד. וּבְגִין דְּעֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ וְצִּוּוּיֵהּ בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל, בל&quot;ב שְׁבִילִין דִּבְהוֹן אִתְבְּרֵי כָּל דִּבְרֵאשִׁית, עוֹבָדָא אִתְקְרִיאַת כָּבוֹד, (תהלים כט) וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד. (יחזקאל ג) בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' מִמְּקוֹמוֹ. אַיִּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ לְהַעֲרִיצּוֹ.

וְתַרְגּוּם כְּבוֹד אָבִיו, יְקָרָא דַּאֲבוּהִי. וְדָא (תהלים יט) תּוֹרַת יְיָ' תְּמִימָה, עָלָהּ אִתְּמַר (משלי ג) יְקָרָה הִיא וְיִשְׂרָאֵל מִפְּנִינִים. דְּאִתְקְרִיאוּ בָּנִים, בִּכְלַל בֵּן וּבַת, מִסִּטְרָא דְּתִפְאֶרֶת וּמַלְכוּת. דְּאִינּוּן בֵּן וּבַת, יְקָרָא דְּאָבִיו וְאִמּוֹ, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, וְצִּווּי דִּילֵיהּ, אִינּוּן פִּקוּדִין דַּעֲשֵׂה. וְהָא אוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, יֵשׁ מְצּוּוְּה וְעוֹשֶׂה. וּבְגִין כָּךְ אִיהוּ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְהַאי אִיהוּ כָּבוֹד דְּאַבָּא וְאִימָא, דִּיצַּוְּה לִבְרֵיהּ דְּיֶעְבַּד הָכֵי וְאִיהוּ עָבִיד מִיַּד, בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל.

וְעִלַּת עַל כֹּלָּא, אֲנָא בָּעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בִּיקָרָךְ, לְתַקֵּן מִדּוֹת דְּאַבָּא וְאִימָּא, לִיקָרָךְ. תְּהֵא בְּעֶזְרִי לְסַדְּרָא כֹּלָּא כְּדְקָא יִאוֹת. וְאַנְתְּ תְּסַדֵר לִי, וּלְכָל מָארֵי מְתִיבְתָּאן עֵילָּא וְתַתָּא, וּמַשִּׁרְיָין דְּמַלְאָכִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, לְמֶהֱוִי מְתַקְּנִין וּמְסַדְּרִין לִיקָרָא דִּילָךְ, וְלִיקָרָא דְּאַבָּא וְאִימָּא, לְמֶהֱוִי סַפְסָל תְּחוֹת רַגְלוֹי. וּלְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דִּילֵיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דְּלָא תַּעֲשֶׂה. &lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פב א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פב|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פב ב/&gt;וְהַאי אִיהוּ אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְסָמִיךְ לֵיהּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. וּבִקְרָא אַחֲרִינָא וְאֶת מִצְּוֹתַי תַּעֲשׂוּ. מִסִּטְרָא דְּפִקּוּדִין דַּעֲשֵׂה דְּאִינּוּן כָּבוֹד, אַקְדִּים אַבָּא לְאִימָּא, וְדָא י&quot;ה. מִסִּטְרָא דְּלָא תַּעֲשֶׂה, אַקְדִּים אִימָּא לְאַבָּא, וְדָא הֵ&quot;י. וְהַיְינוּ כְּבוֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר. לְאִלֵּין דְּלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בְּהַאי כָּבוֹד, הַסְתֵּר דָּבָר מִנַּיְיהוּ.

וְעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. אִלֵּין אִינּוּן עַמֵּי הָאָרֶץ, בָּתַר דְּלָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּהַאי כָּבוֹד דְּאוֹרַיְיתָא, וְאֵיךְ אָמְרִין אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם שְׁמַע קוֹלֵנוּ חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ וְקַבֵּל תְּפִלָּתֵנוּ. הָא אִיהוּ לֵימָּא לוֹן, וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי, אַיִּה אִשְׁתַּדְּלוּתָא דִּלְכוֹן בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְפִקּוּדִין דִּילִי, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיַי, דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּצִּוּוּיָיה דְּמָארֵיהּ, אֵיךְ יַעְבִיד לֵיהּ.

בַּר מִמַּאן דְּשָׁמַע מֵחֲכָמִים וְעָבִיד, וְהַאי אִיהוּ דְּקַבִּיל נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְעִם כָּל דָּא, מַאן דְּלָא קַבִּיל מִמָּארֵיהּ, אֶלָּא מִשְלוּחֵיהּ, אִיכָּא אַפְרָשׁוּתָא. וּמַאי אַפְרָשׁוּתָא אִית בֵּין דָּא לְדָא. דְּהָא כְּתִיב, מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּלְבָתַר וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ. אֲנָא קַבִּילְנָא, וּלְבָתַר מוֹסַרְנָא לְכֻלְּהוּ. וְהָכִי מַאן דִּמְקַבֵּל מֵאָחֳרָא, כְּקַבָּלַת סִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּיא מִשִּׁמְּשָׁא, וּבְהַאי קִבּוּל אִתְמְלֵי. וּמַאן דִּמְקַבֵּל יָכִיל לְאִסְתַּלְּקָא מִנֵּיהּ נְבִיעוּ, כְּמָה דַּחֲזֵינָא בְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, דְּאִסְתַּלְּקַת נְהוֹרָא דִּלְהוֹן, בְּלֵילְיָא, דְּלָא נָהִיר שִׁמְשָׁא, אֶלָּא בִּימָמָא. וְסִיהֲרָא בְּלֵילְיָא.

וְאִי תֵּימָא דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּסִיהֲרָא מִשִּׁמְּשָׁא אִיהוּ, דְּאַף עַל גַּב דְּאִתְכְּנִישׁ, נָהִיר בְּסִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּא, הָא חֲזֵינָן מִסִּטְרָא אָחֳרָא בְּלָקוּתָא דְּסִיהֲרָא וְשִׁמְּשָׁא דְּאִסְתְּלַּק נְהוֹרַיְיהוּ, וְאִשְׁתָּאָרוּ כְּגוּפָא בְּלָא נִשְׁמְתָא, דְּאִית אָדוֹן עֲלֵיהֶם מַחֲשִׁיךְ מְאוֹרֵיהֶם. אֲבָל עִקָּרָא דִּנְהוֹרָא, הַהוּא אֲתַר דִּנְבִיעַ דְּלֵית פְּסָק לִנְהוֹרָא דִּילֵיהּ, וְלָא אִית עָלֵיהּ אֱלָהָא אָחֳרָא לְמִפְסַק מִנֵּיהּ נְהוֹרֵיהּ.

וְעִלַּת הָעִלּוֹת, בָּתַר דְּאַנְתְּ תַּמָּן, לֵית פְּסָק לִנְבִיעוּ דִּנְהוֹרָא דְּאוֹרַיְיתָא. יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ דְּלָא תָּזוּז מֵאַבָּא וְאִימָּא דִּילִי, וְלָא מִבְּנוֹי. וְהָכִי מַאן דְּאָמִית גַּרְמֵיהּ עַל אוֹרַיְיתָא, דְּהִיא יְקָרָה, אִתְקַיְּימַת בֵּיהּ, וְלָא מַפְסְקַת מִנֵּיהּ. מַה דְּלָאו הָכִי, מַאן דְּלָא יִשְׁתַּדֵּל בָּה, אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּעָבַד צִּוּוּי חֲכָמִים, אִיהוּ שַׁמָּשׁ דִּלְהוֹן, עֶבֶד וְלָא בֵּן, אֲבָל אִי אִיהוּ מְהֵימָנָא, מָארֵיהּ אַשְׁלִיט לֵיהּ בְּכָל דִּילֵיהּ.

אֲבָל מַאן דְּלָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא מְשַׁמֵּשׁ חֲכָמִים, לְמִשְׁמַע מִנַּיְיהוּ פִּקוּדִין, לְקַיֵּים נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. אֶלָּא דְּסָּרַח וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה, אִיהוּ שָׁקִיל לְאוּמִין דְּעָלְמָא עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, בְּנוֹי דְּסָמָאֵ&quot;ל וְנָחָשׁ, דְּאִתְּמַר בְּהוּ, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן, דְּלָא בָּעוּ לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא, דְּכָל דְּלֵית בֵּיהּ תּוֹרָה, לֵית בֵּיהּ כָּבוֹד, דְּאִתְּמַר בָּהֶם (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ.

וְעִם כָּל דָּא מָארֵי מְתִיבְתָּא, לָא כָּל כָּבוֹד שָׁוְה, דְּהָא (מלאכי א) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו. בֵּן יְכַבֵּד, עַל מְנָת דְּלָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, אֲבָל מְצּוּוְּה הוּא בִּכְבוֹד אַבָּא וְאִימָּא. וְאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, יִכְתַּשׁ לֵיהּ אַבָּא וְאִימָּא, עַד דְּיַעֲבִד עַל כָּרְחֵיהּ. וְאִי הֲוִי בְּרָא רַבְרְבָא, בֵּית דִּין כּוֹפִין לֵיהּ. דְּאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (דברים כא) בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלֵנוּ, וְדָנִין לֵיהּ בִּסְקִילָה. אֲבָל עֶבֶד דִּמְשַׁמֵּשׁ עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אִי לָא עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּרַבֵּיהּ, מָארֵיהּ אַעְבָּר לֵיהּ מִגּוֹ בֵּיתֵיהּ, וְיִטוֹל אָחֳרָא. מַה דְּלָא הֲוָה יָכִיל לְמֶעְבַּד הָכִי לִבְרֵיהּ, אֶלָּא אוֹ יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ אוֹ יִקְטוֹל לֵיהּ.

אָמַר לֵיהּ בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, מַאן גָּרִים דְּלָא יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ, הוֹאִיל וּבְרֵיהּ הוּא. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וַדַּאי תַּעֲרוֹבֶת דְּרַע, וְרָזָא דָּא גָּרַם לְיִשְׂרָאֵל, לְמֶחֱטֵי גַּבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. וְרָזָא דָּא, (תהלים קו) וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם. וְדָא גָּרַם קִטוּלָא לְיִשְׂרָאֵל, וְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא. וּבְגִין דָּא, אֵין מְקַבְּלִים גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא (דברים לב) יְיָ' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, עֶבֶד טוֹב וְעֶבֶד רָע, מִסִּטְרָא דִּמְטַטְרוֹ&quot;ן עֶבֶד טוֹב, עֶבֶד נֶאֱמָן לְרַבֵּיהּ. עֶבֶד רָע סָמָאֵ&quot;ל. מַאן דְּאִיהוּ מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, אִיהוּ בֶּן העוֹלָם הַבָּא, בֶּן מִסִּטְרָא דְּבֵן יָ&quot;הּ, בִּינָ&quot;ה. וְיָרִית מַלְכוּתָא דְּאִיהִי ה'. וְאֵיךְ יָרִית לָהּ. אִי עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּאַבָּא וְאִימָא, בְּגִין דְּאִיהוּ מַלְכוּתָא מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ, וְעָלֵיהּ אִתְּמַר, (אסתר ג) מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ. אִיהִי מִצְּוָה, וְצִּוּוּיַיא דְּמַלְכָּא עַל עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה.

מִצְּוָה מִדְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהִי תִּפְאֶרֶת. וְהָכָא לֵית תַּמָּן פִּרוּדָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֱמֶת, תּוֹרָתוֹ תּוֹרַת אֱמֶת, אִיהוּ תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ. כְּגַוְונָא דְּבִינָה, תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ דְּחָכְמָה. דְּאִית תּוֹרָה דִּבְרִיאָה, וְחָכְמָה דִּבְרִיאָה, וּבִינָה דִּבְרִיאָה, וְהָכִי בְּכָל מִדּוֹת. בְּהַאי, יָכִיל בֵּן בְּהַאי אוֹרַיְיתָא, לְמֶהֱוִי בְּלָא מִצְּוָה, וּמִצְּוָה בְּלָא תּוֹרָה בְּפֵרוּדָא.&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פג א/&gt;וּמֵהָכָא בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. אֲבָל מִסִּטְרָא דַּאֲצִּילוּת, לֵית אַפְרְשׁוּתָא, תַּמָּן, וְכֵן מִתַּמָּן אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ וְלֵית בָּהּ עוֹנֶשׁ וְלָא שָׂכָר וְלָא מִיתָה.

וּבְגִין דָּא, אוֹרַיְיתָא דָּא אִילָנָא דְּחַיִּי, שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא, וְאִילָנָא דָּא, אִילָנָא דְּחַיֵּי אִתְקְרֵי, וְאִתְקְרֵי הָעוֹלָם הַבָּא, וְלָא אִתְקְרֵי בֵּיהּ שָׂכָר. בְּגִין דְּאִיהוּ בֵּן. מִתַּמָּן, לָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, לָא בְּמַעֲשֵׂה וְלָא בְּדִיבּוּר וְלָא בְּמַחֲשָׁבָה.

אָתָא בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, לְנַשְּׁקָא לֵיהּ יְדֵיהּ. אָמַר, וַדַּאי אַנְתְּ הוּא בֵּן מִתַּמָּן, בְּדִיּוּקְנָא דִּבְרָא בּוּכְרָא דִּילֵיהּ, תִּפְאֶרֶת בְּרָא דְּאַבָּא וְאִימָא עִלָּאָה, אֲצִּילוּת דִּילֵיהּ בְּלָא הַפְסָקָה, לָא קְדָמָךְ בְּרָא אָחֳרָא, לָא בְּמַחֲשָׁבָה, וְלָא בְּדִבּוּר, וְלָא בְּמַעֲשֶׂה. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְאַנְתְּ, וְחַבְרַיָּיא, וְרָאשֵׁי מָארֵי מְתִיבְתָּאן, דִּמְזַמְּנִין הָכָא, אִתִּי, בְּלָא הַפְסָקָה כְּלַל, וּבְלָא תַּעֲרוֹבֶת. נַשְׁקוּ כֻּלְּהוּ דָּא לְדָא, וְאִשְׁתְּמוֹדָעוּ בְּאַחְוָה, וּבָכוּ.

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, עִם כָּל דָּא, בְּרָא בּוּכְרָא חַיָּיבִין כָּל אֲחוּי בִּיקָרֵיהּ, דְּהָא כְּתִיב (שמות כ) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֶת לְרַבּוֹת אָחִיךְ הַגָּדוֹל. וַאֲפִילּוּ מִכָּל סִטְרָא אִיהוּ מְפֹרָשׁ עֲלָךְ בְּאוֹרַיְיתָא, בְּשַׁגַּ&quot;ם זֶה הֶבֶל. וְלָא הֲוָה לְאָדָם קַדְמָאָה בְּרָא קַדְמָאָה מִנֵּיהּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, בְּשַׁגַּם, זֶה מֹשֶׁה. דִּבְּרָא דְּמַלְכָּא בְּכָל אֲתַר, אַנְתְּ בּוּכְרָא מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּטוֹב וָרָע, אַנְתְּ הוּא טוֹב. (בוכרא) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית א) וַיַרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, (שמות ב) וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא.

וּמִתַּמָּן קָרָא יָתָךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֶבֶד נֶאֱמָן. לְבָתַר סְלִיקַת לְמֶהֱוִי מַלְכָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ. לְבָתַר בֶּן בַּיִת לְעֵילָּא. מֶלֶךְ מִסִּטְרָא דְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבִינָה דִּבְרִיאָה. כְּעַן אַנְתְּ מֶלֶךְ, מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּמַלְכוּת דַּאֲצִּילוּת. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבֶ&quot;ן יָ&quot;הּ, תִּפְאֶרֶת דַּאֲצִּילוּת, זַכָּאָה חוּלָקָךְ. וּמַאן גָּרִים לָךְ דָּא, בְּגִין דְּאִשְׁתְּדָּלוּתָךְ בַּתּוֹרָה וּבַמִצְּוָה, לְיַחֲדָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, לְאַעֲלָא מַלְכָּא עַל אַתְרֵיהּ, וְעַל מַשִׁרְיָיתֵיהּ לְעֵילָּא, וְעַל יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא.

וּבְגִין כַּךְ (ס&quot;א ובגינך) יָרְתִין כֻּלְּהוּ נִשְׁמָתִין דַּאֲצִּילוּת מִנֵּיהּ, וְאִתְקְרִיאוּ בְּנִין דִּילֵיהּ, מִשֵׁם יְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת, דְּלֵית תַּמָּן פִּרוּד וְקִצּוּץ. דִּבְקַדְמֵיתָא אִתְּמַר בְּהוּ בְּנִין לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, מִצַּד יְהוָֹ&quot;ה דִּבְרִיאָה, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ בְּרָאתִיו יְצַּרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו, וּכְעַן בָּנִים לַיְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת.

וּבָךְ אִתְקַיָּים פִּקּוּדָא, דְּאִיהִי מִצְּוָה עַל יִשְׂרָאֵל, לְהַעֲמִיד עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים יז) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ. וְאִתְקַיָּים בָּךְ (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ, כַּד בְּקַדְמִיתָא. וְכֻלְּהוּ מִתְנַהֲגִין אֲבַתְרָךְ, כָּאֵבָרִין דְּמִתְנַהֲגִין כֻּלְּהוּ בִּתְנוּעָה דְּנִשְׁמְתָא, דְּאִתְפַּשְּׁטָא עַל כָּל אֵבֶר. בְּגִין דְּכֶתֶר עֶלְיוֹן אַנְתְּ תְּהֵא מְעוּטָר בֵּיהּ, דְּבֵיהּ עִלַּת הָעִלּוֹת אִיהוּ כֶּתֶר עַל כֹּלָּא, טָמִיר וְגָנִיז מִלְּגָיו מִנֵּיהּ. וּמִנֵּיהּ אִתְפְּשָׁט עַל כָּל סְפִירָן, וּמְסַדֵּר לוֹן לְמֶהֱוִי דָּא רַב, וְדָא זְעֵיר, וְדָא בֵּינוֹנִי, וְאַנְהִיג לוֹן לִרְעוּתֵיהּ, וְנָהִיר בְּהוּ, וּמְקַשֵׁר לוֹן, וּמְיַחֵד לוֹן.

הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא מַנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל, בְּכָל מִדּוֹת טָבִין דִּילֵיהּ, וּתְסַדֵּר כָּל חַד כִּדְחֲזֵי לֵיהּ, הַבְּכוֹר כִּבְכוֹרָתוֹ, וְהַצָּעִיר כִּצְּעִירֻתוֹ, וּבֵינוֹנִי כְּפוּם דַּרְגֵּיהּ. וּתְקַשֵׁר לוֹן קֶשֶׁר אֶחָד לְגַבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. לְמֶהֱוִי כֻּלְּהוּ בְּשָׂפָה בְּרוּרָה, לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּלְקַדְּשֵׁיהּ, וּלְיַיחֲדֵיהּ, בְּדַרְגָּא דִּילָךְ, בְּמַחֲשָׁבָה דִּילָךְ, בַּאֲצִּילוּת דִּילָךְ, דְּאִתְקָיָּים בָּךְ (במדבר יא) וְאָצַּלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם. קוּם אִתְּעַר בְּפִקּוּדָא, לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. (פרשת תצא רפ&quot;א ע&quot;ב שייך לנשא קמ&quot;ה ע&quot;א)

(ויקרא יט) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְגוֹ' פִּקּוּדָא דָא, לְכַבֵּד אָב וְאֵם, דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְמִדְחַל מֵאָבוֹי וּמֵאִמֵיהּ, וּלְאוֹקִיר לוֹן. כְּמָה דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְאוֹקִיר לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מִסִּטְרָא דְּרוּחָא דְּיָהַב בְּגַוִיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ. הָכִי אִצְּטְרִיךְ לֵיהּ לְאוֹקִיר לַאֲבוֹי וּלְאִמֵּיהּ, מִסִּטְרָא דְּגוּפָא דִּילֵיהּ, וּלְמִדְחַל מִנְּהוֹן, דְּהָא אִינּוּן מִשְׁתַּתְּפִין בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעַבְדֵּי לֵיהּ גּוּפָא, וְהוֹאִיל וְאִינּוּן שׁוּתָּפִין בְּעוֹבָדָא, לִיהֱווּ שׁוּתָּפִין בִּדְחִילוּ וִיקָרָא.

כגוונא דא, תלת שותפין אשתכחו לעילא ברזא דאדם, אדם קדמאה אף על גב דגופא דיליה הוה מעפרא, לאו מעפרא דהכא הוה, אלא מעפרא דבי מקדשא לעילא, אבא ואימא אשתכחו, ומלכא עלאה אשתתף בהדייהו, ושדר ביה רוחא דחיי ואתברי.

וכגוונא דא אשתכח כלא עילא ותתא, ועל דא אצטריך ליה לבר נש למדחל לקדשא בריך הוא, ולמדחל לאבוי ולאמיה.

בְּסִתְרֵי תּוֹרָה, אָדָם קַדְמָאָה לָא הֲוָה לֵיהּ מֵהַאי עָלְמָא כְּלוּם. חַד צַּדִּיק עֲבַד שִׁמּוּשָׁא בְּנוּקְבֵיהּ, וְאִתְעָבִיד מֵהַהוּא שִׁמּוּשָׁא גּוּפָא חֲדָא, דִּנְהִירוּ דִּילֵיהּ יַתִיר מִכָּל אִינּוּן מַלְאֲכִין שְׁלִיחָן לְעֵילָּא. וְכַד אִתְבְּרֵי הַהוּא גּוּפָא מַלְכָּא עִלָּאָה, שָׁדַר בְּהַהוּא צַּדִיק כ&quot;ב אַתְוָון, וְאִשְׁתְּתַּף בַּהֲדַיְיהוּ, וְנָפַק לְעָלְמָא.

כֵּיוָן דְּנָפַק, חָמוּ לֵיהּ שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, וְאַסְתִּימוּ&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פג א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פג ב/&gt;נְהוֹרַיְיהוּ, דְּתַפּוּחָא דְּרַגְלֵיהּ אַחְשִׁיךְ נְהוֹרָא דִּלְהוֹן. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּמֵעוֹבָדָא דְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא עִלָּאָה נָפַק. כֵּיוָן דְּחָטָא, אִתְחֲשָׁךְ, וְאַזְעִיר גַּרְמֵיהּ, וְאִצְּטְרִיךְ לְגוּפָא אָחֳרָא בְּמִשְׁכָא וּבְבִשְׂרָא. דִּכְתִיב, (בראשית ג) וַיַּעֲשׂ יְיָ' אֱלֹהִים לָאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם. כְּהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דַּעֲבַד הַהוּא צַּדִיק בְּנוּקְבֵיהּ, לָא אִשְׁתְּכַח מִקַּדְמַת דְּנָא, וּלְבָתַּר דְּנָא, דְּהָא עַד לָא נָפַק לְצּוֹרֵף אוּמָנָא.

עַד דְּאָתָא חֲנוֹךְ, וְנָטִיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵאַרְעָא, וְאַבְרִיר פְּסוֹלֶת וְקַסְטוּרָא מִכַּסְפָא, וְכֵן בְּכָל אִינּוּן צַּדִּיקַיָּיא דִּי בְּאַרְעָא. לְבָתַר אִתְתָּקַּן הַהוּא אֲתַר, וְאִתְעָבִידוּ רוּחִין וְנִשְׁמָתִין בְּשִׁמּוּשַׁיְיהוּ וְגוּפָא מִתַּתָּא בְּאַרְעָא. וְעַל דָּא בְּשׁוּתָּפוּ דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, בַּר נָשׁ אָתֵי לְעָלְמָא, וְאִצְּטְרִיךְ לְמִדְחַל לְאִינּוּן שׁוּתָּפִין, וּלְאוֹקִיר לוֹן, כְּמָה דְּאִתְּמַר (ע&quot;כ רעיא מהימנא)

* [{{קטן|{{צ|פקודא כד למהוי דכיר את יום השבת}} - [[זהר חלק ב צב א|שמות צ&quot;ב ע&quot;א]]}}]
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פג ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פד|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פד א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פד א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פד|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פד ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פד ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פה|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פה א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פה א/&gt;

[פה ע&quot;ב עד פו ע&quot;ב - לא ברור מה יש בדף]

{{ממ זהר משולב|ג|פז|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פז א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פז א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פז|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פז ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פז ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח א/&gt;

==פרשת אמור==
{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=דף פח א/&gt;{{צ|ויאמר יי' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו}}. א&quot;ר יוסי מ&quot;ט דא לקבל דא דכתיב לעילא ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו וסמיך ליה אמור אל הכהנים. אלא (משמע) כיון דאזהר להו לישראל לקדשא להו בכלא אזהר להו לכהני לקדשא לון וכן ללוים. לכהני מניין דכתיב אמור אל הכהנים. ללואי מנין דכתיב ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם. בגין דישתכחון כלהו זכאין קדישין דכיין. אמור אל הכהנים בני אהרן מ&quot;ט הכא בני אהרן וכי לא ידענא דבני אהרן נינהו. אלא בני אהרן ולא בני לוי. דאהרן דהוא שירותא דכל כהני דעלמא דביה אתרעי קב&quot;ה מכלא בגין למעבד שלמא בעלמא ובגין דאהרן ארחוי סליקו ליה להאי. דכל יומוי דאהרן הוה משתדל לאסגאה שלמא בעלמא. ובגין דארחוי כך סליק ליה קב&quot;ה להאי למיעל שלא בפמליא דלעילא. ובגין כך אמור אל הכהנים בני אהרן. אמור אל הכהנים ואמרת אליהם. 

רבי יהודה פתח מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. מה רב טובך כמה עלאה ויקירא ההוא נהורא עלאה דאקרי טוב דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב ודא הוא אור הגנוז דביה עביד קב&quot;ה טב בעלמא ולא מנע ליה בכל יומא בגין דביה מתקיים עלמא וקאים עליה. אשר צפנת ליראיך דתנן נהורא עלאה עבד קב&quot;ה כד ברא עלמא וגניז ליה לצדיקיא לזמנא דאתי. הה&quot;ד אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך. פעלת בזמנא דאתברי עלמא ההוא נהורא הוה קאים ונהיר מרישא דעלמא לסייפי דעלמא. כד אסתכל קב&quot;ה לאינון חייבין דזמינין לקיימא בעלמא גניז ליה לההוא נהורא דכתיב וימנע מרשעים אורם. וזמין לאנהרא לצדיקיא לעלמא דאתי ודא הוא צפנת ליראיך וכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. ת&quot;ח בשעתא דבר נש קאים למיהך לההוא עלמא והוא בבי מרעיה אתיין עליה ג' שלוחין וחמי תמן מה דלא יכיל בר נש למחמי כד איהו בהאי עלמא. וההוא יומא יומא דדינא עלאה הוא דמלכא בעי פקדונא דיליה. זכאה ההוא בר נש דפקודא אתיב למלכא כמה דאתיהיב ליה בגויה. אי ההוא פקדונא אתטנף בטנופי גופא מה יימא למארי פקדונא. זקף עינוי וחמי למלאך המות קאים קמיה וסייפיה שליפא בידיה קסטר בקטרין בקוטמא דההוא בר נש ולית לה לנפשא קשיו בכלא כפרישו דילה מן גופא ובר נש לא מית עד דחמי לשכינתא ומגו סגיאות תיאובתא דשכינתא נפשא נפקת &lt;קטע סוף=דף פח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|פח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פח ב/&gt;
לקבלא לשכינתא. בתר דנפק' מאן איהי נפשא דאתדבק בה (ס&quot;א ותתקבל) ויקבל בגופא (ס&quot;א בגווה) והא אוקמוה להני מילי. בתר דנפקא נפשא מן גופא ואשתאר גופא בלא רוחא אסור למשבק ליה בלא קבורתא דכתיב לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא. בגין דמיתא דישתהי כ&quot;ד שעות דאינון יומם ולילה בלא קבורתא יהיב חלישותא בשייפוי דרתיכא ומעכב עבידתא דקב&quot;ה מלמעבד. דאפשר דקב&quot;ה גזר עליה בגין למיתי בגלגולא אחרא מיד בההוא יומא דאתפטר לאוטבא ליה. וכל זמנא דלא אתקבר גופא נשמתא לאו עאלת קמי קב&quot;ה ולא יכלא למהוי בגופא אחרא בגלגולא תניינא דלא יהבין לנשמתא גופא אחרא עד דיתקבר קדמאה. ודא דמי לב&quot;נ דמיתת אתתיה לא אתחזי ליה למיסב אתתא אחרא עד דקביר לקדמיתא ובגין דא אמרה אורייתא לא תלין נבלתו על העץ. דבר אחר כד אתפרשא נשמתא מן גופא ובעיא למיזל לההוא עלמא לא תיעול לההוא עלמא עד דיהבין לה גופא אחרא מנהורא ולבתר יכלא למיעל ומאליהו תנדע דהוו ליה תרין גופין חד דביה אתחזי לתתא לבני נשא וחד דביה אתחזי לעילא בין מלאכין עלאין קדישין. וכל כמה דגופא לא אתקבר צערא הוא לנשמתא ורוח מסאבא אזדמן לשרייא עלוי ולסאבא לההוא גופא. ובגין דההוא רוח מסאבא אזדמן לא מבעי ליה לאינש למיבת ההוא גופא ליליא חד בגין דרוח מסאבא אשתכח בליליא ואשתטח בכל ארעא לאשכחא גופא בלא נפשא לסאבא ליה ואסתאב יתיר וע&quot;ד אזהר לכהני ואמר לנפש לא יטמא בעמיו. בגין דאינון קדישין ולא ישרי עלייהו רוח מסאבא ולא יסתאבון:

אמור אל הכהנים ר' יצחק אמר אמור אל הכהנים בלחישו כמה דכל עובדיהון דכהני בלחישו כך אמירה דלהון בלחישו. אמור ואמרת זמנא חד ותרין זמנין לאזהרא להו על קדושייהו בגין דלא יסתאבון. דמאן דמשמש באתר קדישא בעיא דישתכח קדישא בכלא. לנפש לא יטמא כמה דאוקימנא דגופא בלא רוח מסאבא הוא ושארי עליה רוח מסאבא. דהא תיאובתא דרוחי מסאבא לגבי גופיהון דישראל איהו בגין דאתרק מנייהו רוחא קדישא ובמנא דקודשא אתיין לאתחברא וכהני דאינון קדישין קדושתא על קדושתא לא בעיין לאסתאבא כלל בגין דכתיב כי נזר אלקיו על ראשו. וכתיב כי שמן משחת אלקיו עליו אני יי' והוא כגוונא דלעילא קאים לתתא. דכתיב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו האי קרא אוקמוה אבל כשמן הטוב על הראש. דא משח רבות קדישא עלאה דנגיד ונפיק מאתר דנהרא עמיקא דכלא. ד&quot;א דנגיד ונפיק מרישא דכל רישין סתימא דכל סתימין. על הראש. על הראש ודאי רישא דאדם קדמאה. יורד על הזקן דא דיקנא יקירא כמה דאוקמוה. זקן אהרן. דא כהן גדול דלעילא והא אוקמוה וההוא שמן &lt;קטע סוף=דף פח ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|פט|א}}&lt;קטע התחלה=דף פט א/&gt;יורד על פי מדותיו דמאינון משיחין נגיד ונפיק ונחית לתתאי וכגוונא דא נגיד ואתעטר כהנא תתאה במשח רבותא לתתא. האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה. כתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא. לא יטמאו מבעי ליה מהו לא יטמא. אלא על ההוא כהן עלאה מכלהו קאמר א&quot;ר יהודה והא כתיב והכהן הגדול מאחיו (כאן חסר) אלא ודאי הכי הוא כמה דאתמר. וא&quot;ר יצחק כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה אצטריך לאשתכחא יתיר מכלא כמה דאתמר:

ולאחותו הבתולה הקרובה אליו וגו' מאי כתיב לעילא כי אם לשארו הקרוב אליו וגו'. ר' אבא פתח מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו' מי זה בא מאדום זמין קב&quot;ה ללבשא לבושי נוקמא על אדום דאחריבו ביתיה ואוקידו היכליה וגלו לכנסת ישראל ביני עממיא ולמעבד להון נוקמת עלמין עד דישתכחון כל טורין מטורי עלמא מליין מקטולי עמין ולמקרי לכל עופא דשמייא עלייהו וכל חיות ברא יתזנון מנייהו תריסר ירחי ועופא דשמייא שבע שנין עד לא תסבל ארעא ניוולא דידהו. הה&quot;ד כי זבח ליי' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום עד דאינון לבושין יסתאבון הה&quot;ד וכל מלבושי אגאלתי. חמוץ בגדים מבצרה בגין דמנה נפקו אכלוסין דעלמא לחיילא על ירושלם ואינון שרו לאוקדא היכלא ובני אדום מפגרין שורין ורמו אבני יסודא הה&quot;ד זכור יי' לבני אדום וגו' האומרים ערו ערו עד היסוד בה. זה הדור בלבושו באינון לבושי דנוקמא דזמין לאלבשא. צועה ברוב כחו. מה צועה מתבר כמה דכתיב עמים תחתיך יפלו וגו'. אמרו ישראל לישעיה מאן הוא דין דיעביד כל כך. פתח ואמר אני מדבר בצדקה. ההוא דאיהו רב להושיע ההוא דכתיב ביה אוהב צדקה ומשפט ואיהו צדקה ממש ואיהו רב להושיע. וכל כך למה. בגין דגרמו לכ&quot;י למהוי שכיבת לעפרא בגלותא ולמנפל לארעא כמה דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל ובגין כך קב&quot;ה ילבש לבושי נוקמא עלייהו לסאבא לון בסגיאו דקטולייא דכתיב וכל מלבושי אגאלתי. וכל כך למה דכתיב ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש. דלאו חולקיה דעשו ולא הוות בעדביה דההוא דכתיב ביה איש יודע ציד איש שדה. לה יטמא באינון לבושין דנוקמא דזמין לאסתאבא בין אינון אכלוסין דכתיב ביה לה יטמא בגינה בגין דאיהי שכיבת לעפרא והוא בעי לאקמא לה הה&quot;ד קומי אורי כי בא אורך (ס&quot;א וכתיב ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת וגו':

לא יקרחה קרחה בראשם. ר' יוסי אמר לא יקרחה בה&quot;א מ&quot;ט. אלא ההוא שמן עלאה דאיהו משח רבות קודשא דאשלים לכל שבה יומין כמה דאתמר דכתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם ההוא שמן עלאה אתעדי מניה ואתקרח אי איהו אפגים רישיה. בגין דרישא דכהנא עלאה ההוא שמן עלאה הוי ועל דא לא לבעי ליה לכהנא דלתתא לאחזאה ביה בגרמיה פגימו כלל והא אתמר ובג&quot;כ כתיב בה&quot;א. פתח ואמר בשוב יי' את שיבת ציון היינו כחולמים. בשוב יי' את שיבת דא בגלות בבל אתמר. דלא אשתכחו יתיר בגלותא אלא שבעין שנין דכתיב כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם. וכתיב היינו כחולמים מאי כחולמים אלא הא אתערו חברייא דאיכא שבעין &lt;קטע סוף=דף פט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פט ב/&gt;שנין בחלמא. ות&quot;ח כתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם. מאן שבעת ימים הא אתמר. ההוא אתר עלאה דהיא כללא דכל שיתא אחרנין אקרי שבעת ימים ואקרי תשובה. תנינן מאן דיתיב בתעניתא בשבתא קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה ושבעין שנה אינון שבע אנפי מלכא דאפילו אסתכמו עליה (כלא) לביש ההוא גזר דינא אתקרע. מ&quot;ט בגין דאחיד ביה בההוא יומא בכללא דכלהו דאקרי שבעה ואקרי תשובה בגין כך בכלהו אחיד ואהדר בתשובה ואתקרע גזר דינא בכלהו ועל דא ודאי שבעין שנין איכא בחלמא. כגוונא דא כהנא אתעטר בשבע דאקרי שבעת ימים אי פגים רישיה ההוא שבעה דאיהו כללא דכלהו אקרח מניה כל ההוא קדושה דכולהו דשריא עליה. ועל דא אזדהרו דלא יקרחה קרחה בראשם וישתכחו פגימין מכלא. ובגין כך כהנא בעי לאשתכחא בשלימו יתיר מכלא כ&quot;ש ההוא דאיהו עלאה מכלהו. א&quot;ר אבא כאן בה&quot;א תתאה כאן בה&quot;א עלאה כ&quot;ג דאיהו עלאה מכלהו בה&quot;א עלאה דכתיב אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו וגו'. ומלא ידו וגו' דכתיב שבעת ימים ימלא את ידכם. כהנא אחרא בה' תתאה. דכתיב לא יקרחה קרחה בראשם וכתיב בתריה ולא יחללו שם אלקיהם והאי שם הא ידיעא איהו ובגין כך כתיב והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ללבוש את הבגדים כמה דאמרן. ובגין דאיהו קדישא כגוונא דלעילא כתיב ומן המקדש לא יצא. 

ר' אבא פתח ואמר לך יי' הצדקה ולנו בושת הפנים כהיום הזה לאיש יהודה וליושבי ירושלם זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אתרעי בהו מכל עמין עכו&quot;ם ומגו רחימותא דלהון יהיב להו אורייתא דקשוט למנדע ארחא דמלכא קדישא. וכל מאן דאשתדל באורייתא כאילו אשתדל ביה בקב&quot;ה דאורייתא כלא שמיה דקב&quot;ה הוי. ובגין כך מאן דאתעסק באורייתא אתעסק ביה בשמיה ומאן דאתרחק מאורייתא רחיקא הוא מקב&quot;ה. ת&quot;ח לך יי' הצדקה כד&quot;א לך יי' הגדולה והגבורה. מאן צדקה אתר דכל אנפין נהירין אחידן ביה והוא אחיד בכלהו וביה אשתכחו. ולנו בושת הפנים אתר דכל אנפין נהירין אתרחקן מניה. צדקה אמת קשוט ונהורא דכלא ונהורא דאנפין חידו כלא. בשת כסיפא רחיקו דקשוט מאן דאכסיף. בגין דאמת דאיהו צדקה אתרחק מניה. רחיקו דאנפין נהירין. ת&quot;ח כהנא עלאה בעי לאתחזאה בשפירו דאנפין בנהירו דאנפין בחידו יתיר מכלא. ולא בעי לאתחזאה ביה עציבו ורוגזא אלא כלא כגוונא דלעילא. זכאה חולקיה דעליה כתיב אני חלקך ונחלתך. וכתיב יי' הוא נחלתו. וע&quot;ד בעי לאתחזאה שלים בכלא בגרמיה בלבושיה דלא יפגים גרמיה כלל כמה דאתמר. האי איהו בתר נישואין וכו' עד לארעא דישראל. 

זהו קצת מאמר מרעיא מהימנא מצאתי בהעתק ונדפס באורך בפ' כי תצא כי שם ביתו מאמר מתחיל וענשו אותו. והוא אשה בבתוליה יקח. 

ר&quot;ש פתח והנה הוא שם עלילות דברים וגו'. וכתיב וענשו אותו מאה כסף וגו' כי הוציא שם רע על בתולת ישראל וכי בתולת ישראל היא בתולת אביה או בתולת בעלה היא. מהו &lt;קטע סוף=דף פט ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|א}}&lt;קטע התחלה=דף צ א/&gt;בתולת ישראל הכא. הה&quot;ד שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. אוף הכא כהנא דקאים כגוונא דלעילא כתיב והוא אשה בבתוליה יקח הכי נמי בבתוליה דלא תפוק מבבא דחצרה מזמנא לבר והוא אתמר. 

רבי שמעון הוה אזיל בארחא והוו עמיה רבי יהודה ור' יוסי ור' חזקיה. פתח ר&quot;ש ואמר טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו. טרף נתן ליראיו אלין אינון זכאין אינון דחלי דקב&quot;ה דכל מאן דדחיל ליה אתקרי מאינשי דביתא דמלכא ועליה כתיב אשר איש ירא את ה'. מהו טרף נתן ליראיו אלא כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה. מהכא אוליפנא דכל בר נש דלעי באורייתא בליליא וקם בפלגות ליליא בשעתא דכנסת ישראל אתערת לאתקנא ביתא למלכא האי אשתתף בהדה והאי אקרי מבי מלכא ויהבין ליה כל יומא מאינון תיקוני ביתא הה&quot;ד ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. מאן ביתה כל אינון דמשתתפי בהדה בליליא אקרון ביתה בני ביתה. ובג&quot;כ טרף נתן ליראיו מהו טרף טרף ממש דאיהי נטלא מאתר רחיקא עלאה דכתיב ממרחק תביא לחמה. ומאן זכי להאי טרף סופיה דקרא אוכח דכתיב יזכור לעולם בריתו מאן דאסתכל (ס&quot;א דאשתדל) באורייתא לאשתתפא בהדה בליליא. ולא עוד אלא דצדיק חד עלאה אית ליה לקב&quot;ה והוא אשתתף בהדיה וירתין תרווייהו לכנישתא דישראל דכתיב צדיקים לעולם יירשו ארץ. 

תו פתח ואמר ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני יי' מקדשו. ת&quot;ח כל מאן דאפיק זרע לבטלה לא זכי למחמי אפי שכינתא ואקרי רע דכתיב כי לא קל חפץ רשע אתה לא יגורך רע האי מאן דאפיק ליה בידיה או אנתו אחרא דלא כשרא ואי תימא דאפיק ליה באנתו דלא מתעברא הכי נמי. לא אלא כמה דאמרן ועל דא יבעי ב&quot;נ מקב&quot;ה דיזמין ליה מאנא דכשרא דלא יפגים זרעיה. מאן דאפיק זרעא במאנא דלא כשרא פגים ליה לזרעיה ווי למאן דפגים זרעיה. ומה בשאר בני נשא כך בכהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה עלאה עאכ&quot;ו. בעמיו מהו בעמיו דהא כתיב לעילא אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח וכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו. בהם מבעי ליה מהו בעמיו אלא מלה דא קלנא בעמיו פגימו בעמיו ועל דא כתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה מעמיו ודאי כלא כגוונא דלעילא כי אני יי' מקדשו מהו מקדשו אלא אנא הוא ההוא דאיהו מקדש ליה בכל יומא ובג&quot;כ לא יפגים זרעיה ולא ישתכח ביה פגימו. (ס&quot;א ובגין דא) דהא אני יי' מקדשו דאנא בעינא לקדשא ליה וישתכח קדישא בכלא. דקדישא ישתמש על ידא דקדישא. ת&quot;ח קב&quot;ה &lt;קטע סוף=דף צ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צ ב/&gt;ישתמש ע&quot;י דכהנא וישתכח קדישא כד אתי לשמשא ובגין דקב&quot;ה ישתמש על ידא דכהנא דאיהו קדישא כהנא ישתמש ע&quot;י דרכיא דאתקדש בדכיותיה ומאי איהו ליואי בר נש (ס&quot;א כהנא) אחרא ישתמש ע&quot;י דקדישא אחרא בגין דישתכחון כלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דעלייהו כתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. כמה פרישן ישראל מכלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה הה&quot;ד והתקדשתם והייתם קדושים כי אני יי' וגו'. 

תו פתח ואמר ליי' הישועה על עמך ברכתך סלה ליי' הישועה הכי תנינן זכאין אינון ישראל דבכל אתר דאתגלו שכינתא אתגלייא בהדייהו. כד יפקון ישראל מגלותא פורקנא למאן. לישראל או לקב&quot;ה אלא הא אוקמוה בכמה קראי והכא ליי' הישועה ודאי אימתי על עמך ברכתך סלה. בשעתא דקב&quot;ה ישגח בברכאן עלייהו דישראל לאפקא לון מן גלותא ולאוטבא להו כדין ליי' הישועה ודאי. ועל דא תנינן דקב&quot;ה ייתוב עמהון דישראל מן גלותא הה&quot;ד ושב יי' אלקיך את שבותך ורחמך:

איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. ר' יצחק אמר בגין דאיהו פגים ומאן דאיהו פגים לא אתחזו לשמשא בקודשא והוא אוקמוה דב&quot;נ דאשתכח פגים לית ביה מהימנותא וההוא פגימו אסהיד עליה כ&quot;ש כהנא דבעייא לאשתכחא שלים מאריה דמהימנותא יתיר מכלא והא אוקמוה. ר' אלעזר הוה יתיב בקסטרא דבי חמוי והוא הוה אמר זילגא דבקסטירא בעינא שכיח. אדהכי אעבר חד ב&quot;נ פגים מעיניה חד אמר חמוי נשאל להאי. אמר פגים הוא ולאו מהימנא. אמר נשאל בהדיה אתו שאילו ליה א&quot;ל טופקא מאן הוא בעלמא. אמר עתירא אבל דישליף בהדיה אנא מכלהו. (ס&quot;א עתירא אבל דישליף ווי על דא בהדיה אנא מכלהו) א&quot;ר אלעזר במלוי אשתמע דלאו מהימנותא גביה ולאו בר מהימנא הוא. ת&quot;ח קב&quot;ה אמר כל איש אשר בו מום לא יקרב דהא קדוש' דלעילא לא שריא באתר פגים פתח ואמר לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה. לתורה ולתעודה מאן הוא תורה ומאן הוא תעודה אלא תורה דא תורה שבכתב. תעודה דא תורה שבע&quot;פ תורה שבע&quot;פ לא שריא באתר פגים. דהא מתורה שבכתב אתבני. כתיב צור תעודה חתום תורה בלמודי צור תעודה דא תורה שבע&quot;פ בגין דתמן אתצר צרורא דחיי ובתעודה אתקשר קשרא דחיי (נ&quot;א קשרא דמהימנותא) דלעילא למהוי כלא חד. ומתמן לתתא אתפרשן אורחים ושבילים ומתמן מתפרשין אורחין בעלמין כלהו הה&quot;ד ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים חתום חתמה תורה חתימה דאורייתא דאיהי תורה שבכתב. באן אתר. בלמודי אלין נביאי כד&quot;א ויקם את העמוד הימני ויקרא שמו יכין ויקם את העמוד השמאלי ויקרא שמו בועז ומתמן אתפרשן אורחין לנביאי מהימני וקיימי אלין בקיומא לגופא לשית טהירין הה&quot;ד שוקיו עמודי שש. וכלא לא קיימא אלא בשלימו ולא שרייא קדוש' דכלא אלא בשלימו כד מתחבראן דא בדא כלא הוא שלים כלא הוא חד לא אתפגי' אתר. וע&quot;ד אקרי כ&quot;י שלם כד&quot;א ומלכי צדק מלך שלם ויהי בשלם סכו. ובג&quot;כ לא שרייא כלא אלא באתר שלים ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב כגוונא דא קרבנא דביה מומא לא יתקריב מאי טעמא דכתיב כי לא לרצון יהיה לכם. ואי תימא הא קודשא בריך הוא לא שארי אלא באתר תבירא במאנא תבירא דכתיב ואת דכא ושפל רוח. האי אתר שלים יתיר הוא מכלא (דכתיב ואת דכא ושפל רוח) בגין דמאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דכלא גאותא עלאה ודא הוא שלים. אבל לא כתיב ואת &lt;קטע סוף=דף צ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|א}}&lt;קטע התחלה=דף צא א/&gt;עור ושבור וחרום ושרוע. אלא ואת דכא ושפל רוח. מאן דמאיך גרמיה קב&quot;ה זקיף ליה. ובגיני כך כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בעי למהוי שלים יתיר מכלא ולא יתחזי פגים ועל דא אזהר להו לכהני דכתיב איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. 

תו פתח ואמר וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע וכי קב&quot;ה אמר אין רע אי הכי טוב הוא. אלא סיפיה דקרא אוכח דישראל באינון יומין הוו ממנן כהני מארי דמומין על גבי מדבחא ולשמשא על מקדשא ואמרי מאי אכפת ליה לקב&quot;ה דא או אחרא ואינון הוו דאמרי אין רע. וקב&quot;ה אתיב להון ההוא מלה דהוו אמרי. אמר. ישראל אתון אמרי כד מקרבי מארי דמומין על פולחני אין רע מאי אכפת ליה לקב&quot;ה. סופיה דקרא מה כתיב הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך. בר נש מנייכו אי בעיתו לשלומי למלכא ולקרבא קמיה דורונא אתון משדרין ליה בפגימא או לאו. הירצך או הישא פניך בההוא דורונא כ&quot;ש וכ&quot;ש דאתון מקרבין קמאי בר נש פגים לקרבא דורונא הא דורונא דילכון לכלבא אתמסר דודאי בר נש דאיהו פגים פגים הוא מכלא פגים הוא מהימנותא ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב אמר רבי יוסי זמין קב&quot;ה לאשלמא להו לישראל ולאשתכחא שלימין בכלא דכלא דלא יהא בהון מארי דמומין כלל בגין דיהון תקונא דעלמא כאלין מאני ולבושא דבר נש דאינון תקונא דגופא הה&quot;ד ויתיצבו כמו לבוש (ס&quot;א ד&quot;א) ת&quot;ח כד יתערון מעפרא כמה דעאלו הכי יקומון. חגרין או סומין עאלו חגרין וסומין יקומון בההוא לבושא דלא יימרון דאחרא הוא דאתער. ולבתר קב&quot;ה ייסי לון וישתכחון שלימין קמיה וכדין יהא עלמא שלים בכלא כדין ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד:

שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו וגו'. רבי יוסי פתח צדקתך כהררי קל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע יי'. האי קרא אית לאסתכלא ביה. אבל תא חזי צדק כתרא קדישא עלאה. כהררי קל כאינון טורין עלאין קדישין דאקרון טורי דאפרסמונא דכיא. ובגין דאיהי סלקא לאתקשרא בהו לעילא כל דינהא בשיקולא חדא לכלא דלית בההוא דינא רחמי. משפטיך תהום רבה משפט דאיהו רחמי נחית לתתא לההוא דרגא לתקנא עלמין וחייס על כלא ועביד דינא ברחמי לבסמא עלמא ובגין דאיהו רחמי אדם ובהמה תושיע יי' לכלא בשיקולא חדא אדם ובהמה הא אוקמוה מאן דהוא אדם ושוי לגרמיה כבהמה אדם ובהמה דין אדם ודין בהמה חד הוא. אדם. ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר. בהמה והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה ליי' בגין דיעבר עלייהו שבת חד ודא אוקמוה:

רבי חייא פתח יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו. ת&quot;ח זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דקב&quot;ה אתרעי בהו ואינון מתדבקין ביה ואקרון קדישין עם קדוש. וכן עד דסליק לון לדרגא עלאה דאקרי קדש דכתיב קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה כמה דאוקימנא דהא ישראל מתמניא יומין מתדבקין ביה בשמיה ורשימין בשמיה ואינון דיליה כד&quot;א ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ ועממין לא מתדבקין ביה ולא אזלין בנימוסיה ורשימא קדישא אעדיאו מנייהו עד &lt;קטע סוף=דף צא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צא ב/&gt;דאינון מתדבקן בסטרא אחרא דלאו קדישא. ות&quot; בשעתא דבעא קב&quot;ה למיהב אורייתא לישראל זמין בה לבני עשו אמר לון בעאן אתון לקבלא אורייתא. בההיא שעתא אתרגיזת ארעא קדישא ובעיא לאעלא לנוקבא דתהומא רבה. אמרה קמיה מארי דעלמא פסטירא דחדווה (ס&quot;א דעלמא) תרי אלפי שנין עד לא אתברי עלמא קלטינא קמי (נ&quot;א קליטנא) גו נ&quot;א אזדמן קמי) ערלין דלא רשימין בקיומך. אמר לה קב&quot;ה כורסייא כורסייא ייבדון אלף אומין כוותייהו וקיימא דאורייתא לא יזדמן קמייהו. הה&quot;ד יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה ודאי בגין דאורייתא לא אתיהיבת (בגין דאיהי קיימא קדישא) אלא למאן דאית ביה קיימא קדישא ומאן דאליף אורייתא למאן דלא אתגזר משקר בתרי קיימי משקר בקיימא דאורייתא ומשקר בקיימא דצדיק וכנסת ישראל. דאורייתא להאי אתר אתיהיבת ולא לאחרא. רבי אבא אמר משקר בתלת דוכתי עלאי משקר בתורה משקר בנביאים משקר בכתובים. משקר בתורה דכתיב וזאת התורה וגו'. משקר בנביאים דכתיב וכל בניך למודי יי' אינון למודי יי' ולא אחרא וכתיב חתום תורה בלמודי אינון ולא אחרא. משקר בכתובים דכתיב ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל. וכתיב אך צדיקים יודו לשמך מאן צדיקים דא צדיק וכ&quot;י דמאן דלא אתגזר ולא עאל בקיומא דלהון לא יודון לשמיה קדישא דהיא אורייתא. 

א&quot;ר חייא כיון דאתגלי קב&quot;ה על טורא דסיני למיהב אורייתא לישראל שכיכת ארעא ותבת בנייחא הה&quot;ד ארץ יראה ושקטה. ת&quot;ח בר נש דאתיליד לא אתמנא עליה חילא דלעילא עד דאתגזר כיון דאתגזר אתער עליה (רוחא) אתערותא דרוחא דלעילא. זכי לאתעסקא באורייתא אתער עליה ואתערותא יתיר. זכי ועביד פקודי אורייתא. אתער עליה אתערותא יתיר. זכי ואתנסיב זכי ואוליד בנין ואוליף לון ארחוי דמלכא קדישא הא כדין הוא אדם שלים. שלים בכלא. אבל בהמה דאתילידת בההיא שעתא דאתילידת ההוא חילא דאית לה בסופא אית לה בההיא שעתא דאתילידת ואתמנא עליה. ובגין כך כתיב שור או כבש או עז כי יולד. עגל או טלה או שעיר או גדי לא אתמר אלא שור או כשב או עז ההוא דאית ליה לסופא אית ליה בשעתא דאתיליד. והיה שבעת ימים תחת אמו בגין לאתישבא ביה ההוא חילא ואתקיים ביה. ובמה יתקיים ביה כד ישרי עליה שבת חד ואי לא לא יתקיים (ועוד דאתייבש מזוהמא דאמיה) ולבתר דיתקיים ביה ההוא חילא כתיב ירצה לקרבן אשה ליי' בקיומא דשבת חד דאעבר עליה. ובר נש. בקיומא דשבת חד אתקיים ביה אתערותא דהאי עלמא וחילא דיליה. בתר דאתגזר אתער עליה אתערותא דרוחא עלאה וכ&quot;י אעבר עליה וחמאת ליה ברשימא קדישא ואתערת עליה ושרייא עליה רוחא דההוא עלמא קדישא כד&quot;א ואעבור עליך ואראך מתבוסת בדמיך וגו'. בדמיך בתרי. ואי תימא התם כד נפקי ישראל ממצרים דשכיח בינייהו דם פסח ודם מילה כדין כתיב בדמיך חיי הכא מאי בדמיך. אלא תרין חד דמילה וחד דפריעה. חד דגזירו דכנסת ישראל וחד דפריעה בצדיק יסוד עולם ואלין תרין דמין דבר נש קאים בגינייהו בקיומא דעלמא דאתי הה&quot;ד בדמיך חיי. רבי שמעון אמר סוד יי' ליראיו ובריתו להודיעם. סוד יי' ליראיו דא כנסת ישראל. ובריתו להודיעם דא צדיק יסוד עולם &lt;קטע סוף=דף צא ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צב|א}}&lt;קטע התחלה=דף צב א/&gt;בקשורא חדא. יו&quot;ד תלת אתוון שלימותא דכלא. ראשיתא דכלא י' עלאה דכלא. וא&quot;ו אמצעיתא שלימותא דכל סטרין מעבר לכל רוחין ביה תלייא מהימנותא. דל&quot;ת גנתא צרורא דחיי. את דא זעירא שלימא דכלא. את דא סתימא דכל סטרין. כד נפיק. נפיק כמלכא עם חילוי. תב (נ&quot;א יתיב) לבתר י' בלחודוי ביה אסתים מלה ביה נפיק סגיר ופתח. (נ&quot;א נגיד ונפיק ופתח) ה&quot;א (נ&quot;א דא) שלימותא דכלא לעילא ותתא והא אתמר הא. ה' הא ידיעא. א הוא יו&quot;ד שלימו דתלת אתוון דאינון ברישא דסתימין (ס&quot;א ביו&quot;ד והא אוקמוה) ביה ו' ע&quot;ג א' (ס&quot;א דא' הא) והא אוקמוה וכלא חד מלה הוא שלימו דשמא קדישא הוא שלימו דעילא בגין כך לזמנין ה&quot;א נטיל א' בזמנא דהיא מתעטרא בעטרוי. ת&quot;ח כל את ואת דשמא קדישא אתחזי ביה שלימו דכלא שמא. יו&quot;ד הא אתמר שלימו דכלא. ה' שלימו דכלא ואע&quot;ג דלאו איהו באלף ה&quot;א בלחודוי הא אתמר בדיוקנא (ס&quot;א דא הא הוא כו') ה&quot;י (ס&quot;א איהו) הוא שלימותא דכלא. ו' בין בסטרא דא בין בסטרא אחרא שלימו הוא דכלא וא&quot;ו ה&quot;א הוא שלימו יתיר לאעטרא לכלא הא דכלא חד והא אתערו ביה חברייא. ת&quot;ח והיה שבעת ימים וגו'. יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א (נ&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א יו&quot;ד ה&quot;א) אתגליפו אתוון (והיה) ו' ה' הא שבעת יומין אתכלילו בחד י' ה' שבעת יומין י' חד כללא דכלא ה&quot;א תלת היא ותרין בנין וברא חד תרין אבהן ביה כלילן הא שיתא. ברתא נוקבא חד הא שבעה אשתמע דה' עלאה כללא דשיתא י&quot;ה הא שבעה היינו דכתיב שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום. והיה שבעת ימים תחת אמו. תחת אמו אתעטרו שבעת ימים דכתיב לך יי' הגדולה והגבורה וגו' וע&quot;ד שבעת ימים לתתא ליקרא דאמא עלאה. תחת אמו לתתא. דכתיב עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה עקרא דכל ביתא ילדה שבעה אלין שבעת יומין דחג הסכות. ורבת בנים אמללה אלין קרבנין דחג דנחתין בכל יומא מן מנינא. ות&quot;ח אלין סלקין לעילא לעילא ואלין נחתין לתתא לתתא כד&quot;א אם תגביה כנשר ואם בין ככבים שים קנך משם אורידך נאם יי' וישראל סלקין מתתא לעילא דכתיב והיה זרעך כעפר הארץ וכתיב והרביתי את זרעך ככוכבי השמים. ולבתר סלקין על כלא ומתדבקן באתר עלאה על כלא הה&quot;ד ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו':

ושור או שה אותו ואת בנו. אמר ר' יוסי כתרגומו לה ולברה דעקרא דאמא למנדע ברה ואזיל בתרה ולא אזיל בתר אבוה ואנן לא ידעינן מאן הוא. לא תשחטו ביום אחד. א&quot;ר יהודה מ&quot;ט אי תימא משום עגמת נפש דבעירא ניכוס להאי בביתא חד ולהאי בביתא אחרא או להאי השתא ולהאי לבתר. א&quot;ל אית מאן דשרי ולאו הכי אלא ביום אחד ממש. ת&quot;ח תנינן יפה תענית לחלום כאש לנעורת ועקרא דתעניתא בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא. מאי טעמא. בגין דלית לך יום לתתא דלא שלטא ביה יומא אחרא עלאה וכד איהו שארי בתעניתא דחלמא אוליפנא דההוא יומא לא אתעדי עד דאתבטל ההוא גזרה ואי דחי ליה ליומא אחרא הא שולטנא דיומא אחרא הוא ולא עאל יומא ביומא אחרא דחבריה. כהאי גוונא לית לך יום דלא אתמנא עליה יומא עלאה לעילא. ובעי בר נש לאסתמרא דלא יעביד פגימו בההוא יומא ולא יתפגים קמי שאר יומין אחרנין. ותנינן בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא. אי בר נש עביד עובדא לתתא כדקא &lt;קטע סוף=דף צב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צב ב/&gt;יאות הכי אתער חילא כדקא יאות לעילא. עביד בר נש חסד בעלמא אתער חסד לעילא ושארי בההוא יומא ואתעטר ביה בגיניה ואי אתדבר בר נש לרחמי לתתא אתער רחמי על ההוא יומא ואתעטר ברחמי בגיניה. וכדין ההוא יומא קאים עליה למהוי אפוטרופא בגיניה בשעתא דאצטריך ליה. כגוונא דדא בהפוכא דא (ועל כלא) אי עביד בר נש עובדא דאכזרי הכי אתער בההוא יומא ופגים ליה ולבתר קאים עליה לאכזרי לשיצאה ליה מעלמא. בההיא מדה דבר נש מודד בה מודדין ליה תנן דישראל אכזריות אתמנע מנייהו מכל שאר עמין ולא יתחזון מניה עובדא בעלמא דהא כמה מארי דעיינין קיימין עליה דבר נש בההוא עובדא. זכאה מאן דאחזי עובדא דכשרא לתתא דהא בעובדא תלייא מלתא בכלא לאתערא מלה אחרא:

רבי שמעון פתח וירא יעקב כי יש שבר במצרים האי קרא רזא דחכמתא אית ביה ואית לן לאסתכלא ביה דלאו סופיה רישיה ולאו רישיה סופיה אלא ת&quot;ח בשעתא דקב&quot;ה בעי למידן עלמא בכפנא לא יהיב מלה דא לידא דכרוזא דהא כל דינין אחרנין דעלמא כרוזא כריז עלוהי עד לא ייתון לעלמא ודינא דא לא אתיהיב לכרוזא. אלא קב&quot;ה אכריז עליה וקארי הה&quot;ד כי קרא יי' לרעב. מההיא שעתא אתפקדן על עלמא ממנן אחרנין בפקידו דרעב (דתרעין) ואסיר ליה לבר נש דאית ליה שבעא לאחזאה בגרמיה שבעא דהא אחזי פגימו לעילא ואכחיש מלה דמלכא וכביכול כאלו אעבר ממנן דמלכא מאתרייהו. וע&quot;ד אמר יעקב לבנוי למה תתראו למה תעבידו פגימו לעילא ולתתא ולאכחשא מלה דמלכא וכל אינון ממנן בכריזו דיליה. אבל הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה ותמן אחזיאו גרמייכו בשבעא ולא תכחישו פמליא דלעילא הכא. ות&quot;ח יעקב כמה תבואה הות ליה ולא בעי לשבור אלא בתוך הבאים בגין דלא ישתכח פגימו בעובדא דיליה. (מה שחסר כאן עיין בסוף הספר סימן ג) 

תו פתח ואמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. ותנינן ידו כתיב דבעי לזקפא ימינא על שמאלא ואמאי לאחזאה עובדא לתתא בגין דיתער עובדא לעילא כתיב והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו' שופר תרועה אמאי אלא שופר דמתבר שלשלאין דמתבר שולטנותא מכל עבדין ובעיא לאחזאה שופר דאיהו פשוט ולא כפוף לאחזאה תורו לכלא דהא יומא גרים ובכלא בעי לאחזאה עובדא ועל דא שופר ולא קרן בגין לאחזאה מאן הוא אתר דאקרי שופר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דאינון ידעין לאתדבקא במלכא קדישא ולאתערא חילא דלעילא ולאמשכא קדושה דמאריהון עלייהו בגין כך כתיב אשריך ישראל מי כמוך וגו'. ואתם הדבקים ביי' אלקיכם חיים כלכם היום: &lt;קטע סוף=דף צב ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|צג|א}}&lt;קטע התחלה=דף צג א/&gt;אלה מועדי יי' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי ר' יצחק פתח ויקרא אלקים לאור יום וגו'. תנינן אור דהוה בקדמיתא הוה נהיר מסייפי עלמא לסייפי עלמא כד אסתכל קב&quot;ה לחייבין דזמינין למיקם בעלמא גניז ליה לצדיקייא לעלמא דאתי הה&quot;ד וימנע מרשעים אורם. וכתיב אור זרוע לצדיק. ת&quot;ח ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה הא תנינן יהי אור אור דכבר הוה נהכא אי תימא אור דאיהו יום בלחודוי הדר ואמר ולחשך קרא לילה. אי תימא כל חד בלחודוי &lt;קטע סוף=דף צג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צג ב/&gt;
הדר ואמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד דלילה לית בלא יום ולית יום בלא לילה ולא אקרי אחד אלא בזווגא חד וקב&quot;ה וכנסת ישראל אקרי אחד ודא בלא דא לא אקרי אחד. ת&quot;ח בגין דכנסת ישראל השתא בגלותא כביכול לא אקרי אחד ואימתי אקרי אחד בשעתא דיפקון ישראל מן גלותא וכנסת ישראל אהדרת לאתרהא לאזדווגא ביה בקב&quot;ה הה&quot;ד ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. (בגין כך ויהי ערב ויהי בקר יום אחד) ודא בלא דא לא אקרי אחד. ת&quot;ח מועדי יי' אשר תקראו וגו' לזמנא כלא לאתר חד ולאשתכחא כלא בשלימו ברזא דאחד ולמהוי ישראל לתתא (בזווגא חדא) גוי אחד בארץ. תינח קב&quot;ה בכנסת ישראל דאקרי אחד ישראל לתתא דאינון זמינין כגונא דלעילא במה יקרון אחד. אלא בירושלם דלתת קרון ישראל אחד מנא לן דכתיב גוי אחד בארץ. ודאי בארץ הם גוי אחד עמה אקרון אחד ולא אינון בלחודייהו דהא ומי כעמך ישראל גוי אחד סגי ליה אבל לא אקרון אחד אלא בארץ בזווגא דהאי ארץ כגוונא דלעילא ובגין כך כלא קשיר דא בדא זווגא חדא זכאה חולקהון דישראל. ששת ימים תעשה מלאכה אתמר והא אוקמוה:

רבי יוסי ור' חייא הוו אזלי בארחא וכו'. עד הושיעה ימינך וענני. כבר נדפס בפרשת וארא דף לב עמוד א וצריך להוסיף אחר מלת קדישא. א&quot;ל את חמי ואנא חמינא מפומיה דר' שמעון שמענא מלה ובכינא. א&quot;ל מאי האי. אחר מלת דא דאתגזר בי כדקא יאות:

אלה מועדי יי' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם. ר' יצחק פתח לך אמר לבי בקשו פני את פניך יי' אבקש. האי קרא אוקמוה חברייא בכמה אתר אבל האי קרא הכי אתמר לך אמר לבי. דוד מלכא אמר דא בגין כנסת ישראל לקבל מלכא קדישא ומאי אמר לך אמר לבי בגינך אמר לבי לבני עלמא ואזהר לון לבי דאיהו אחיד ביה. דדא בגין מלכא עלאה אמר. בקשו פני אלין עטרי מלכא דאיהו אחיד בהו ואינון ביה אינון שמיה ואיהו שמיה מלה חדא הוא. בגין כך אמר דוד את פניך יי' אבקש כד&quot;א דרשו יי' ועזו בקשו פניו תמיד. ת&quot;ח יאות הוא דוד מלכא למימר שירתא בגין כנסת ישראל יתיר מכל בני עלמא ולמימר מלי דכנסת ישראל למלכא בגין דאיהו אחיד בה. ד&quot;א לך אמר לבי בקשו פני בגינך אמר לבי לבני עלמא בקשו פני (ס&quot;א את פניך יי' אבקש) אלין זמנייא וחגייא דכלהו זמין להון לאתר דאקרי קדש בגין לעטרא לון כל חד וחד ביומיה כל חד וחד בזמניה וישאבון כלהו מההוא עמיקא דעמיקתא דנחלין ומבועין נפקין מניה בגין כך כתיבי מקראי קדש זמינין אינון לההוא אתר דאקרי קדש לאתעטרא ביה ולאשתאבא ביה בגין דיתקדשון כלהון כחדא וישתכח בהו חדוותא. ר' אבא אמר מקראי קדש זמינין דקדש וכד מהאי זמינין ימן נחלא דנגיד ונפיק. למלכא דזמין בני נשא לסעודתיה אעטר קמייהו מכל זיני מיכלא דעלמא אפתח להו גרבי חמרא שפיר בריחא שפיר למשתייא. דהכי אתחזי. מאן דמזמין. למכלא ולמשתייא זמין. כך מקראי קדש כיון דאינון זמינין לסעודתא דמלכא זמינין אינון לחמרא טב ושפיר דמנטרא (כד&quot;א כי טובים דודיך מיין). וע&quot;ד מקראי קדש כתיב. אשר תקראו אותם במועדם (הכי תנינן) כתיב ואנשי קדש תהיון לי ישראל לתתא אקרון אנשי קדש. כיון דזמינין אינון מקדש דלעילא. אתון אנשי קדש לתתא זמינא להו כדין אתקינו סעודתא וחדו דהא לכו אתחזי בגין דאתון אתקרון אנשי קדש ויהון כלהו &lt;קטע סוף=דף צג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|א}}&lt;קטע התחלה=דף צד א/&gt;זמינין בכל סטרין דקדש לעילא ותתא. 

ד&quot;א אלה מועדי יי' מהו מועדי יי' ר' שמעון אמר מיי' אינון דביה אתקשרו מתתא לעילא ומעילא לתתא כלהו ביה מתקשרן ותמעטרן (ס&quot;א ומתעתדן) (נ&quot;א ומתאחדן) כלהו לאתקשרא קשרא חד בקשרא דמלכא מאי טעמא כמה דמלכא ירית לאבא ולאמא ואחיד בההוא קדש ואתעטר בהו (בגין) כך כל אינון דאחידן ביה במלכא בעיין לאזדמנא בההוא אתר עלאה דאקרי קדש בגין דיתאחדו כלהו כחדא (למלכא) וע&quot;ד מועדי יי' אקרי ולבתר מקראי קדש דהא בהו אתעטר במלכא אשר תקראו אותם במועדם. תרין חולקין אית לישראל בהו אי מסטרא דמלכא חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואתם הדבקים ביי' אלקיכם וגו' כי חלק יי' עמו. ואי מסטרא עלאה דקדש חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואנשי קדש תהיון לי וכתיב קדש ישראל ליי' וע&quot;ד לכו אתחזו לזמנא להו ולתקנא קמייהו חדוותא וסעודתא ולמחדי בהו. ומאן דמזמן לאחרא (ס&quot;א לאורחא) בעי לאחזאה ליה חידו ואנפין נהירין לעטרא (נ&quot;א לנטרא) אורחיה דההוא אושפיזא. למלכא דזמין אושפיזא יקירא אמר לבני היכליה כל שאר יומין הויתון כל חד וחד בביתיה דא עביד עבידתיה ודא אזיל בסחורתיה ודא אזיל בחקליה. בר ההוא יומא דילי דכלכון מתערין (ס&quot;א מתעתדי) בחדוותא דילי השתא זמינית אושפיזא עלאה ויקירא לא בעינא דתשתדלון בעבידתא ולא בסחורתא ולא במדברי אלא כלהו אזדמנו כגוונא דההוא יומא דילי ואתקינו גרמייכו לקבלא לההוא אושפיזא באנפין נהירין בחדוותא בתושבחתא. אתקינו ליה סעודתא יקירא בגין דיהא זמיני דילי בכל סטרין. כך אמר קב&quot;ה לישראל בני כל שאר יומין אתון משתדלי בעבידתא בסחורתא בר ההוא יומא דילי. השתא אושפיזא עלאה ויקירא זמינית אתון קבילו ליה באנפין נהירין זמינו ליה אתקינו ליה סעודתי עלאי פתורי מסדרן כגוונא דההוא יומא דילי. בג&quot;כ תקראו אותם במועדם. ת&quot;ח בשעתא דישראל לתתא חדאן בהני מועדיא ומשבחין שבחא לקב&quot;ה מסדרין פתורי מתקני גרמייהו במאני יקר מלאכי עלאי אמרין מה טיבן דישראל בכך קב&quot;ה אמר אושפיזא עלאה אית לון יומא דא. אמרי ולאו דילך הוא מההוא אתר דאקרי קדש. אמר לון וכי ישראל לאו קדש נינהו ואקרון קדש לון אתחזי לזמנא אושפיזא דילי. חד מסטרא דילי דהא אינון דבקים בי וחד מסטרא דקדש דכתיב קדש ישראל ליי' הואיל וישראל אקרון קדש אושפיזא דלהון הוא ודאי. בגין דזמינו דהאי אושפיזא מקדש הוא דכתיב מקראי קדש. פתחו כלהו ואמרו אשרי העם שככה לו. תלתא אינון זמינין מקדש ולא יותר. חג המצות. וחג השבועות. וחג הסוכות. 

אמר ליה רבי אבא וכי שבת לאו מקדש הוא זמין. אמר ליה לאו בתרי סטרין. חד דהוא ודאי קדש אקרי דכתיב ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם וחד דשבת לאו זמין הוא דהא ירותא דיליה הוא ודאי. ירותא דקדש הוא ירית ולאו זמיני וע&quot;ד כלהון זמינין בקדש ומתקשרן בשבת ומתעטרן ביה. בהאי יומא שביעאה אתעטר ביה. וע&quot;ד שבת לאו זמין הוא. 

לברא דעאל לביתא דאבו ואימיה ואכל ושתי בשעתא דהוא בעי. למלכא דהוה ליה ברא יחידאי חביבא דנפשיה יהב ליה שושבינא לנטרא ליה ולאתחברא בהו אמר מלכא יאות הוא לזמנא לאלין שושבינין דברי ולאחזאה יקרא וחביבותא דילי בהו. זמין לון להני שושבינין. ברא לא אתחזי לזמנא אלא למיעל ולמיכל ולמשתי בביתא דאבוי בשעתא דאיהו בעי. הה&quot;ד מי כמוכה באלים יי' מי כמוכה נאדר בקדש. &lt;קטע סוף=דף צד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צד ב/&gt;נאדר בקדש ודאי כבר דאתתקן (ס&quot;א דאתתקף) באבוי נאדר בקדש ולאו זמין מקדש. 

{{צ|ששת ימים תעשה מלאכה}} - ששת ימים מאי עבידתייהו? אמר ר' יוסי כתיב {{צ|כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ}}, ולא כתיב בששת והא אוקמוה וכל יומא יומא עביד עבידתיה ואקרון יומי מלאכה. א&quot;ר יצחק אי הכי אמאי אקרון {{צ|ששת ימי חול}}, אמאי חול? 

א&quot;ר יוסי השתא אתנהיג עלמא ע&quot;י דשלוחייהו בג&quot;כ יומי חול אקרון. ר' חייא אמר בגין דשרי למעבד בהון עבידתא ובגין דא לא אקרון קדש. ומאן דלאו אקרון קדש - חול אקרון. וע&quot;ד אתקינו חברייא בהבדלה {{צ|בין קדש לחול}}. מאי הבדלה הכא אלא קדש מלה בגרמיה הוא ושארא מניה אתיין. וע&quot;ד אלין לעובדא ואלין לנטרא. ואימתי אשתכח נטירו בהו. כד זמינין מקדש. 

א&quot;ר יהודה חדוותא ונטירותא דיומא דשבתא על כלא הוא ובגין דהאי יומא אתעטר באבא ואמא ואתוסף קדושה על קדושתיה מה דלא אשתכח הכי בשאר יומי דהא הוא קדש ואתעטר בקדש ואוסיף קדושה על קדושתיה. בגין כך האי יומא חדוותא דעלאי ותתאי כלא חדאן ביה. מלי ברכאן בכלהו עלמין. כלהון מניה אתקנו (נ&quot;א אתזנו). בהאי יומא נייחא דעלאי ותתאי. בהאי יומא נייחא דחייביא דגיהנם. 

למלכא דעבד הלולא לבריה יחידאי. אעטר ליה בעטרא עלאה. מני ליה מלכא על כלא. בהאי יומא חדוותא לכלא. חד סנטירא דאתפקד על דינא דבני נשא הוו בידיה גוברין דבעיין קטולא גוברין דבעיין לאלקאה. בגין יקרא דהאי יומא דחדוותא דמלכא שביק דינוי ונטר לחדוותא דמלכא. כך ההוא יומא הלולא דמלכא במטרוניתא, חדוותא דאבא ואמא עליה, חדוותא דעלאין ותתאין. בחדוותא דמלכא כלהו חדאן ולא יצטערון ביה. על דא כתיב {{צ|וקראת לשבת ענג}}. מאי ענג לא אשתכח אלא לעילא באתר דקדש עלאה שארי כד&quot;א אז תתענג על יי' דהאי ענג על יי' הוא, והאי יומא דהוא חלולא דמלכא אתעטר בההוא עטרא דענג הה&quot;ד וקראת לשבת ענג. מה דלא אשתכח הכי בשאר יומין. 

בהאי יומא תלת סעודתאן בעיין בני מלכא לזמנא ולסדרא פתורא בגין יקרא דמלכא כמה דאוקימנא. וכד אזדמן ביה חגא או זמנא לא יסדר ב&quot;נ תרי פתורי בכל סעודתא חד לשבת וחד לאושפיזא בגין דכתיב {{צ|על שלחן המלך תמיד הוא אוכל}}, ספוקא הוא בפתורא דמלכא לההוא אושפיזא דאתייא ליה. וע&quot;ד בעי ב&quot;נ לסדורי פתורא שלימא למלכא והוא יהיב מניה לאושפיזא. 

א&quot;ר אלעזר סעודתא תליתאה דשבת כד אערע ביה אושפיזא שבקין ליה או לא שבקין ליה? אי לא שבקין ליה - אשתכח אושפיזא דחייא מפתורא דמלכא. אי שבקין ליה - אשתכח פגימו בסעודתא דמלכא? 

א&quot;ל ר&quot;ש אבוי למלכא דאיערע ביה אושפיזא ונטל מיכלא מקמיה וסלקא לאושפיזיה. אשתכח אע&quot;ג דמלכא לא אכל עמיה - ממיכלא דמלכא קא אכיל, ומלכא יהיב ליה למיכל, וכל דא בגין דהוא אושפיזיה דמלכא. ובבי רב המנונא סבא לא חיישו לאושפיזא בשעתא דא ולבתר מסדרי פתורא לאושפיזא. 

בהאי יומא מלולא אסיר הה&quot;ד {{צ|ממצוא חפצך ודבר דבר}}, ותנן חפצך כתיב בגין דהאי יומא כל מהימנותא אתקשר ביה. 

אמר ר&quot;א והיך עבידנא דלא לסדרא (ס&quot;א לסלקא) סעודתא דמלכא לאושפיזא דהא ארביסר דחל להיות בשבת סלקא סעודתא דמלכא לפסחא אע&quot;ג דלאו אושפיזיה. א&quot;ל הכי אמינא דאי הוא אושפיזיה (כל ההוא יומא) יכלא לסלקא ליה ואי לאו לא סלקא ליה. ואי נימא די&quot;ד דחל &lt;קטע סוף=דף צד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|א}}&lt;קטע התחלה=דף צה א/&gt;להיות בשבת אתדחייא סעודתא דמלכא מקמי סעודתא דפסחא - שאני פסח דסעודתא דשבת אתדחייא בכמה גוונין. חד בגין מצות ומרורים דבעי ב&quot;נ דישתכח תאיבא. וחד בגין פסח - והא נהמא לא אשתכח מו' שעות ולמעלה, דסדורא דפתורא בלא נהמא לאו הוא סדורא. ואי תימא בחמרא - חמרא שארי בגין דתאיב (ס&quot;א דגביר ס&quot;א דגריר) לבא. אבל מיומי אשתדלנא דלא בטילנא סעודתא דשבת אפילו אינון יומי דאשתכח ביה. בהאי יומא חקל דתפוחין קדישא אתברך ומתברכן עלאין ותתאין והאי יומא קשורא הוא דאורייתא. 

א&quot;ר אבא הכי הוה עביד ר&quot;ש בזמנא דאסתלק סעודתא דשבתא מסדר פתוריה ואשתדל במעשה מרכבה והוה אמר הא סעודתא דמלכא דייתי למיכל גבאי. בגיני כך שבת אשתכח בכלא עדיף מכל זמנין וחגין ואקרי {{צ}}קדש ולא {{צ|מקרא קדש}}. א&quot;ר יהודה כלהו מועדין {{צ|מקראי קדש}} קרינן בהו. אבל נפקי ר&quot;ה ויומא דכפורא דלא אשתכח בהו חדוותא דהא אינון דינא הוו אבל אלין תלתא זמנין מקדש לחדווא לכלא לאשתעשעא בהו בקב&quot;ה הה&quot;ד ושמחתם לפני יי' אלקיכם וכתיב ושמחת לפני יי' אלקיך. בהאי יומא דשבתא אתנשי כל צערא וכל רוגזא וכל דוחקא מכל עלמא בגין דאיהו יומא דהילולא דמלכא דנשמתין אתוספן כגוונא דעלמא דאתי. 

א&quot;ר יצחק לרבי יהודה כתיב זכור את יום השבת לקדשו ותנינן. זכרהו על היין אמאי על היין. א&quot;ל בגין דיין חדוותא דאורייתא. ויינא דאורייתא חדוותא הוא דכלא. והאי יין חדי למלכא והאי יין מעטרא למלכא בעיטרוי הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו. ותנינן בכלא בעייא לאחזאה ב&quot;נ עובדא. דלא אשתכח קדושה אלא ביין כד&quot;א כי טובים דודיך מיין מיין אינון טבאן. נזכירה דודיך מיין. וע&quot;ד קדושה דשבת ביין והא אוקמוה והא אתמר:

ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש וגו'. ר' חייא פתח אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק וגו'. אמרה כנסת ישראל. אני ישנה בגלותא דמצרים דהוו בני שעבודא דקשיו ולבי ער לנטרא להו דלא ישתיצון בגלותא. קול דודי דופק דא קב&quot;ה דאמר ואזכור את בריתי. פתחי לי פתחא כחדודא דמחטא ואנא אפתח לך תרעין עלאין. פתחי לי אחותי דהא פתחא לאעלא לי בך הוא. דלא ייעלון לגבאי בני אלא בך. אנת הוא פתחא לאעלאה לי (בך) אי אנת לא תפתח פתחך הא אנא סגיר דלא ישכחון לי בג&quot;כ פתחי לי פתחי לי ודאי. וע&quot;ד אמר דוד כד בעי לאעלא למלכא אמר פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה. זה השער ליי' דא הוא פתחא ודאי לאעלא למלכא. זה השער ליי' לאשכחא ליה ולאתדבקא ביה. וע&quot;ד פתחי לי אחותי רעיתי שראשי וגו'. בגין לאזדווגא עמך ולמהוי עמך בשלם דעלמין. ת&quot;ח בשעתא דקב&quot;ה הוה קטי לבוכרי דמצראי כל אינון דקטל בפלגות ליליא ואחית דרגין מעילא לתתא. ביה שעתא עאלו ישראל בקיומא דאת קדישא אתגזרו ואשתתפו בכנסת ישראל ואתאחדו בה. כדין ההוא דמא אחזיאו ליה על פתחא. ותרין דמי הוו חד דפסחא וחד דמא דאתגזרו. והוה רשים על פתחא רשימא דמהימנותא חד הכא וחד הכא וחד בינייהו והא אתמר ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף בגין לאחזאה מהימנותא:

ובארבעה (נ&quot;א ובחמשה) עשר. הא אתמר. דהא כדין מבטלין חמץ ושאור ואסתלקו ישראל מרשותא אחרא ואתעקרו מניה ואתאחדו במצה &lt;קטע סוף=דף צה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צה ב/&gt;קשורא קדישא. בתר דאתגזרו עאלו בה עד דאתפרעו ואתגלייא רשימא דלהון וכדין יהב להון קשורא באתר עלאה בקשורא דמהימנותא באתר דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים מן השמים דייקא והא אוקמוה. ת&quot;ח בארביסר (נ&quot;א בחמיסר) ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בשלימו עם שמשא וכתרין תתאין לא משתכחין כל כך בעלמא דהא בחדתותי דסיהרא זינין בישין משתכחין ומתערי לאתפשטא בעלמא ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בנהירו דשמשא בשלימו מתכנשי כלהו לאתר חד וקדושי מלכא אתערו כדין כתיב ליל שמורים הוא ליי' דהא זווגא קדישא אשתכח והוא שמורים בכלא. ר' אחא אמר בגין כך תקונא דכלא (נ&quot;א דכלה) בההוא יומא ובליליא אשתכח ישובא דביתא ווי לאינון דלאו מבני ביתא נינהו כד אתאן לאזדווגא אורייתא (ס&quot;א אריוותא) כחדא ווי לאינון דלא אשתמודען גבייהו. בגין כך ישראל קדישין מתקנין לון ביתא כל ההוא יומא ועל ידייהו עיילי מאן דעיילי ואינון חדאן וזמרן חדווייהו זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי 

א&quot;ר יוסי למה לן לאטרחא כולי האי קרא שלים הוא דהא בהאי ליליא זווגא עלאה קדישא אתער ואשתכח הה&quot;ד הוא הלילה הזה ליי' שמורים מאי שמורים תרי זווגא דסיהרא בשמשא. לכל בני ישראל לדורתם דהא מכאן ולהלאה אתאחדו ואתקשרו בקשורא דשמא קדישא ונפקו מרשותא אחרא בגיני כך בארבעה עשר מתקני גרמייהו ומבערי חמץ מבינייהו ועיילי ברשותא קדישא וכדין מתעטרי חתן וכלה בעטרוי דאימא עלאה ובעי ב&quot;נ לאחזאה גרמיה דאיהו בר חורין. א&quot;ר יוסי הני ארבע כסי דההוא ליליא אמאי א&quot;ר אבא הא אוקמוה חברייא לקביל ד' גאולות אבל שפיר הוא בספרא דרב ייסא סבא דקאמר הואיל וזווגא קדישא אשתכח בהאי ליליא בכל סטרין וזווגא הוא בארבע קשרין דאינון ד' דרגין ולא מתפרשי דא מן דא כד זווגא דא אשתכח ואנן בחדוותא דלהון אתערנא בגין דהא זכינא בהו דמאן דאחיד בדא זכי בכלא. וע&quot;ד אשתני ליליא דא מכל שאר לילוון ובעינן למעבד שמא בכלא ולמחדי בהאי ליליא בגין דחדוותא הוא לעילא ותתא. ועוד אמר דארבא אלין ארבע גאולות קרינן להו. מ&quot;ט. בגין דהאי דרגא בתראה גואל אתקרי המלאך הגואל. ולא אקרי גואל אלא על ידא דדרגא אחרא עלאה דקיימא עלה ונהיר לה. ודא לא אפיק לה נהורא אלא באלין תרין דרגין (ס&quot;א באינון דרגין) דעליה אשתכח דארבע אלין ארבע גאולות נינהו. 

ר' יהודה שאל לר' אבא הא כתיב (ס&quot;א האי דכתיב) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וחדוותא הוא כל שבעה אמאי לא אשתלים הלל כל ז' יומין כמו בסכות דאשתכח ח' יומין הלילא בשלימו דחדוותא כל יומא ויומא. א&quot;ל שפיר קאמרת אבל ידיעא הוא דהא הכא לא אתקשרו ישראל כל כך בכלא כמה דאתקשרו לבתר. בגין כך בהאי ליליא דזווגא אשתכח (בכל אינון דרגין עלאין) וחדוותא דכלא אשתכח וישראל אתקשרו בההוא חדוותא עבידנא שלימו והלילא אשתלים. (אבל באינון דרגין עלאין) לבתר אע&quot;ג דכלהו משתכחי עד כען ישראל לא אתקשרו בהו ולא אתפרעו לאתגלייא רשימא קדישא ולא קבילו אורייתא ולא עאלו כמב דעאלו לבתר. בגין כך בסכות שלימו דכלא אשתכח ביה וחדוותא דכלא יתיר אבל הכא עד כען לא זכו ולא אשתכח שלימו ביה כ&quot;כ אע&quot;ג דאשתכחו כל ז' לאו הוא באתגלייא וישראל עד לא אתקשרו בהו כדקא חזי. וע&quot;ד חדוותא דכלא ושלימו דהלילא בהאי ליליא בגין ההוא חולקא דאתקשרו ביה. מ&quot;ט דכיון דבההוא ליליא זווגא אשתכח כל קשורא דכלא אשתכח בסטרא דזווגא ולא בסטרא דישראל דכד זווגא אשתכח בה משתכחי אלין תרין &lt;קטע סוף=דף צה ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צו|א}}&lt;קטע התחלה=דף צו א/&gt;(ס&quot;א תלת) דרגין דקיימין עלה וכד אלין משתכחי הא כל גופא אשתכח בהו וכדין שלימו דכלא וחדוותא מכלא והלילא אשתלים דהא כדין אתעטרת סיהרא בכלא. אבל לא לבתר דכל יומא ויומא אשתכחי וישראל עד לא זכו בהו הא לאו הלילא שלימא כמו בזמנין אחרנין. א&quot;ל ר' יהודה שפיר הוא והכי הוא ודאי והאי זמנא אחרא שמענא ליה בהאי גוונא ואנשינא מלי. השתא מלה אחרא בעינא למנדע הא חזינא בפסח ז' ובסכות ז' ושלימו דחדוותא ביומא אחרא. בשבועות אמאי לא אשתכחו ביה ז' ימים והא הכא אתחזון יתיר מכלא. פתח ואמר ומי כעמך בישראל גוי אחד בארץ. וכי מאי שנא הכא דאקרון ישראל אחד יתיר מאתר אחרא. אלא כיון דשבחא דישראל אתייא לפרשא קרא לון אחד דהא בכל אתר שבחא דישראל אחד הוא. מאי טעמא בגין דכל קשירו דעלאי ותתאי בהאי אתר דאקרי ישראל אשתכח. (ועוד) דאתקשר במה דלעילא ואתקשר במה דלתתא ואתקשר בכנסת ישראל. וע&quot;ד אקרי כלא אחד ובאתר דא אשתמודעא מהימנותא וקשורא שלימא ויחודא עלאה קדישא. וע&quot;ד יומא דא קשורא דמהימנותא הוא קשורא דכלא וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה אילנא הוא דאקרי אחד וע&quot;ד בגין דאינון מתקשרי באתר דא אקרי הכי ועץ חיים אחד הוא ודאי אקרי בגין דכלא ביה אתקשר ויומא (ס&quot;א ושמא) דיליה אחד ודאי קשורא דכלא ואמצעיתא דכלא הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן בתוך ממש דבמציעות. ואחיד בכל סטרין ואתקשר ביה וע&quot;ד פס וסכות והוא באמצעיתא בגין דאיהו אמצעיתא דכלא ודא הוא שבחא דאורייתא בהאי יומא ולא יתיר שבחא דמהימנותא וקשורא דכלא. אמר ר' יהודה בריך רחמנא דשאילנא וזכינא להני מלי. א&quot;ר יצחק חדוותא ושירתא זמינין ישראל לשבחא לקב&quot;ה כהאי שבחא דמשבחי ישראל בליליא דפסחדא דכ&quot;י אתקדשת בקדושא דמלכא הה&quot;ד השיר יהיה לכם כליל התקדש חג כליל התקדש חג דייקא ברוך יי' לעולם אמן ואמן:

וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה ליי' בשבועותיכם מקרא קדש יהיה לכם וגו' ר&quot;ש פתח אז ירננו עצי היער מלפני יי' כי בא לשפוט את הארץ. זכאה חולקיהון דאינון דמשתדלי באורייתא יממא ולילי דידעין ארחוי דקב&quot;ה ואתאחדן בשמיה (כל יומא) ווי לאינון דלא משתדלי באורייתא דהא לית לון חולקא בשמא קדישא ולא אתאחדן ביה לא בהאי עלמא ולא בעלמא דאתי מאן דזכי בהאי עלמא זכי בעלמא אתי. דהכי תנינן דובב שפתי ישנים אע&quot;ג דאינון בההוא עלמא שפוותייהו מרחשן תמן אורייתא. ת&quot;ח עד השתא אקריבו ישראל תבואת הארץ. תבואת הארץ ודאי ואתעסקו ביה ואתקשרו בההוא קשורא. ואע&quot;ג דדינא אשתכח דינא בשלמא אשתכח ביה (ס&quot;א דעלמא אתנהגא ביה) ואקריבו שעורים בגין דאיהו קדמאה מכל שאר תבואה ומן קדמאה מתקרבא ולא מההוא דמתאחר דהא אחידו קדמאה דישראל אתאחדו ביה בקב&quot;ה הכא הוא. אמר קב&quot;ה אנא יהיבית לכו מן במדברא מההוא אתר דאקרי שמים דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ואתון מקרבין קמאי שעורים ורזא דמלה זאת תורת הקנאת חסר אזהרותא לנשי עלמא דלא ישטון תחות בעליהון. ואי לאו קמח שעורים זמינא לקרבא. וממלה חדא אשתמודע מלה אחרא זכאה חולקיהון דישראל דהא כ&quot;י לא שקרת במלכא קדישא לעלמין כ&quot;י תווה' אשר תשטה אשה תחת אישה בג&quot;כ דינא דהאי אתתא &lt;קטע סוף=דף צו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צו ב/&gt;מאתרהא קא אתייא ומאן הוא אתרהא ההוא דכתיב בה אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה. אשת חיל עטרת בעלה. וההוא קמח שעורים דאייתית ההיא אתתא מנחת קנאת אתקרי חסר כנסת ישראל הכי אקרי וע&quot;ד בפינחס כתיב תחת אשר קנא לאלקיו דקנאה הכא אתאחד דמאן דמשקר בהאי ברית קנאה אתערת עליה ועל דא קנאין פוגעין בו. ת&quot;ח קמח שעורים האי עומר דכיון דהוה מטא לריחין דגרוסות מפיקין מניה עשרון מנופה בי&quot;ג נפה ודא שבע שבתות תמימות לבתר דסלקין שבע שבתות אין אתא מלכא קדישא לאזדווגא בה בכנסת ישראל ואורייתא אתיהיבת וכדין אתעטר מלכא ביחודא שלים ואשתכח אחד לעילא ותתא וכד אתער מלכא קדישא ומטא זמנא דאורייתא כל אינון אילנין דמבקרי אבייהו סלקין שירתא ומאי אמרי. בשעתא דמלקטי להון פתחו ואמרי יי' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה. יי' בהשמים חסדך. וכתיב וכל עצי השדה ימחאו כף:

תו פתח ואמר מזמור שירו ליי' שיר חדש כי נפלאות עשה שיר חדש אקרי בגין כך בהקריבכם מנחה חדשה התם מנחת קנאות הכא מנחה חדשה. חדשה דחדושא דכלא (ס&quot;א דכלה) הכא. קשורא דכלא דעילא ותתא קשורא דמהימנותא ועל דא יעקב שלימא אתעטר בעטורי ואורייתא אתיהיבת. וכד מטון בכורים לגבי כהנא הוה בעי בר נש למימר ולפרשא מלין על ההוא אילנא דארעא דאשתלים כגוונא דלעילא בתריסר תחומין בשבעין ענפין ובעא לאובדא ליה לבן ארמאה דאתפגים עלמא בגיניה וקב&quot;ה שזיב ליה ואתעטר בדינוי (ס&quot;א בבנוי) כמה דאוקימנא בגין ההוא אילנא וכל קשרא דמהימנותא ביה תלייא וע&quot;ד מנחה חדשה אתקרי. מ&quot;ט בגין דחדוותא דעלאי ותתאי הוא וחדוותא דסיהרא ובכל זמנא חדתותי דסיהרא קשרא דמהימנותא הוא וחדוותא דילה (דסיהרא). למלכא דהוו ליה בנין וברתא חדא אתקין סעודתא לכלהו בנין לא אשתכחת ההיא ברתא על פתורא כד אתאת אמרת למלכא מארי לכל אחי זמינת ויהבת לכל חד מאנין ידיען ולי לא יהבת חולקא בינייהו. אמר לה חייך ברתי מנא דילך ישתכח על חד תרין. הא כלא יתנון לך מחולקיהון. אשתכח לבתר בידהא חולקין על חד תרין מכלא.כך כ&quot;י מכלא נטלא חולקין וע&quot;ד אתקרי כלה כלולא. ככלה דכלהו מזמנין לה מאנין וחולקין ותכשיטין כך היא כ&quot;י חדתותי (נ&quot;א חדוותא) דילה בכלא וכלא יהבין לה חולקין ומאנין. 

ת&quot;ח בשעתא דמלכא קדישא ואשתכח בעטרוי חדוותא דכנסת ישראל הוא. וכד אורייתא אתיהיבת אתעטרת כנסת ישראל בעטרין עלאין. ובגין דכל קשרא דמהימנותא אתקשר בהאי אילנא אקרי יום אחד דכתיב והיה יום אחד הוא יודע ליי'. יום אחד ודאי דכנסת ישראל יום אחד בקשורא דלעילא. קשורא דלעילא רישא וגלגלתא ומוחי קשורא אחרא תרין דרועין וגופא דאחידן מחילא דרישא ואוקמא רב המנונא (ס&quot;א בתרין) בתלת קשירין דאבהתא (קשורא אחרא) תרין קיימין (נ&quot;א כוליין דלתתא) דאתמשכו במשח רבות (בקיומא) בתרין דרגין לתרין נחלין לאכנשא זרעא לאפקא בדרגא אחרא בפום אמה. אילנא דא הוא גופא דאמצעיתא דאחיד לכל הני וכלא מתקשרן ביה והוא בהון ועל דא כלא חד ועד אזדווגת ביה מטרוניתא כדין הוא אחדע והא אוקימנא מלי. תא חזי כתיב ביום השמיני עצרת מאן עצרת אלא בההוא אתר דכלא מתקשרן כחדא אקרי עצרת. מאי עצרת (ס&quot;א כנופיא כנישו) כנישו ואי תימא הכא דאקרי עצרת מ&quot;ט אלא בכל אינון יומין יומי סעודתי דענפי אילנא &lt;קטע סוף=דף צו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צז|א}}&lt;קטע התחלה=דף צז א/&gt;הוו ועל דא שבעים פרים אינון. לבתר חדוותא (דגופא) דאילנא ממש וחדוותא דאורייתא ובגיניה הוא יומא חד עצרת חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא ועל דא לית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכנסת ישראל בג&quot;כ עצרת תהיה לכם. לכם ולא לאחרא (ס&quot;א לבתר חדוותא דאילנא ממש ובגיניה הוא יומא חד ולית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכ&quot;י וע&quot;ד כתיב עצרת תהיה לכם. אוף הכי בהאי יומא חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא וכלא אשתכח ביה) דהא בשעתא דמלכא אשתכח כלא אשתכח ביה. ועל דא תנינן בעצרת על פירות האילן והא אוקמוה. בגין כך אחד אקרי. אחד ודאי כמה דאמרן. ת&quot;ח מה כתיב ממושבותיכם תביאולחם תנופה וגו' סלת תהיינה חמץ תאפינה. מאי שנא הכא חמץ (בכנ&quot;י) אלא בגין דכלא אחידן ביה (וכן) באילנא דהא באילנא אחידן ענפין באילנא אחידן עלין קליפין דינין סגיאין בכל סטרין כלא אשתכח ביה. בגין דהאי אילנא מכפר על יצר הרע דהוא בבי מותביה דב&quot;נ. א&quot;ר אלעזר מהאי אילנא אתזנו כל שאר אילנין לתתא והוא אשתרש' על חד נהרא עמיקא דנגיד ונפיק ולא פסקין מימוי לעלמין. עליה כתיב והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ועל דא אקרי אורייתא עץ חיים היא וגו' ומאי ותומכיה מאושר הא אוקמוה אבל ותומכיה מאושר כמה דאת אמר באשרי כי אשרוני בנות:

רבי אבא ורבי חייא הוו אזלי באורחא א&quot;ר חייא כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה. מאי קא מיירי. א&quot;ל הא אוקמוה חברייא אבל ת&quot;ח ישראל כד הוו במצרים הוו ברשותא אחרא והוו אחידן במסאבותא כאתת דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא. בתר דאתגזרו עאלו בחולקא קדישא דאקרי ברית כיון &lt;קטע סוף=דף צז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צז ב/&gt;דאתאחדו ביה פסק מסאבותא מנייהו כדא אתתא כד פסקו מנה דמי מסאבותא בתר דאתפסקו מנה מה כתיב וספרה לה שבעת ימים. אוף הכא כיון דעאלו בחולקא קדישא פסקא מסאבו מנייהו ואמר קב&quot;ה מכאן ולהלאה חושבנא לדכיותא. וספרתם לכם. לכם דייקא כד&quot;א וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה. אוף הכא לכם לעצמכם ולמה בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין ולבתר למיתי לאתחברא ביה במלכא ולקבלא אורייתיה. התם וספרה לה שבעת ימים הכא שבע שבתות אמאי שבע שבתות בגין למזכי לאתדכאה במיין דההוא נהר דנגיד ונפיק ואקרי מים חיים וההוא נהר שבע שבתות נפקו מניה. ועל דא שבע שבתות ודאי בגין למזכי ביה כמה דאתתא דכיו דילה בליליא לאשתמשא בבעלה כך כתיב וברדת הטל על המחנה לילה. על המחנה כתיב ולא כתיב וברדת הטל לילה אלא על המחנה בגין דיורד מההוא נקודה על אינון יומין דאתקריאו מחנה ומתחברת במלכא קדישא ואימתי נחת האי טלא כד קריבו ישראל לטורא דסיני כדין נחת ההוא טלא בשלימו ואדכי ואתפסקת זוהמתן מנייהו ואתחברו ביה במלכא וכ&quot;י וקבילו אורייתא והא אוקימנא. ובההוא זמנא ודאי כל הנחלים הולכים אל הים לאתדכאה ולאסתחאה וכלא אתקשרו (ס&quot;א אתקדשו) ואתחברו ביה במלכא קדישא. ת&quot;ח כל ב&quot;נ דלא מני חושבנא דא אינון שבע שבתות תמימות למזכי לדכיותא דא לא אקרי טהור ולאו בכללא דטהור הוא ולאו הוא כדא למהוי ליה חולקא באורייתא. ומאן דמטי טהור להאי יומא וחושבנא לא אתאביד מניה כד מאטי להאי ליליא לבעי ליה למלעי באורייתא ולאתחברה בה ולנטרא דכיו עלאה דמטי עליה בההוא ליליא ואתדכי. ואוליפנא &lt;קטע סוף=דף צז ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צח|א}}&lt;קטע התחלה=דף צח א/&gt;דאורייתא דבעי ליה למלעי בהאי ליליא אורייתא דבע&quot;פ. בגין דיתדכון (ס&quot;א דיתדבק) כחדא ממבועא דנחלא עמיקא. לבתר בהאי יומא ליתי תורה שבכתב ויתחבר (ס&quot;א בהו) בה וישתכחון כחדא בזווגא חד לעילא. כדין מכריזי עליה ואמרי ואני זאת בריתי אותם אמר יי' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך וגו'. ועל דא חסידי קדמאי לא הוו ניימי בהאי ליליא והוו לעאן באורייתא ואמרי ניתי לאחסנא ירותא קדישא לן ולבנן בתרין עלמין וההוא ליליא כנסת ישראל אתעטרא עלייהו ואתיא לאזדווגא ביה במלכא ותרווייהו מתעטרי על רישייהו דאינון דזכאן להכי. 

ר&quot;ש הכי אמר בשעתא דמתכנשי חברייא בהאי ליליא לגביה ניתי לתקנא תכשיטי כלה בגין דתשתכח למחר בתכשיטהא ותקונהא לגבי מלכא כדקא יאות. זכאה חולקהון דחבריא כד יתבע מלכא למטרוניתא מאן תקין תכשיטהא ואנהיר עטרהא ושוי תקונהא. ולית לך בעלמא מאן דידע לתקנא תכשיטי כלה אלא חברייא זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי. תא חזי חברייא מתקני בהאי ליליא תכשיטהא לכלה ומעטרי לה בעטרהא לגבי מלכא ומאן מתקין ליה למלכא בהאי ליליא לאשתכחא בה בכלה לאזדווגא בה במטרוניתא נהרא קדישא עמיקא דכל נהרין. אימא עלאה הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה וגו'. לבתר דאתקינת ליה למלכא ואעטרת ליה אתיית לדכאה לה למטרוניתא ולאינון דמשתכחי גבה. למלכא דהוה ליה בר יחידאי אתא לזוגא ליה במטרוניתא עלאה מאי עבדת אמיה כל ההוא ליליא עאלת לבי גניזהא אפיקת עטרא עלאה בשבעין &lt;קטע סוף=דף צח א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צח ב/&gt;אבני יקר סחרנהא ואעטרת ליה אפיקת לבושין דמילת ואלבישת ליה ואתקנת ליה בתקוני דמלכין. לבתר עאלת לבי כלה חמאת עולימתהא דקא מתקני עטרהא ולבושהא ותכשיטהא לתקנא לה. אמרה לון הא אתקינת בי טבילה אתר דמיין נבעין וכל ריחין ובוסמין סוחרני אינון מיין לדכאה לכלתי לית כלתי מטרוניתא דברי ועולימתהא ויתדכון בההוא אתר דאתקינת בההוא בי טבילה דמיין נבעין דעמי לבתר תקינו לה בתכשיטהא אלבישו לה לבושהא אעטרו לה בעטרהא. לבתר כד ייתי ברי לאזדווגא במטרוניתא. יתקין היכלא לכלהו וישתכח מדוריה בכו כחדא. כך מלכא קדישא ומטרוניתא וחברייא כהאי גוונאי ואימא עלאה דמתקנת כלא אשתכח דמלכא עלאה ומטרוניתא וחברייא מדוריהון כחדא ולא מתפרשין לעלמין הה&quot;ד יי' מי יגור באהלך וגו'. הולך תמים ופועל צדק. מאן הוא פועל צדק אלא אלין אינון דמתקני למטרוניתא בתשכיטההא בלבושהא בעטרהא. וכל חד פועל צדק אקרי. א&quot;ר חייא אלמלא לא זכינא בעלמא אלא למשמע מלין אלין דיי. זכאה חולקהון דאינון דמשתדלי באורייתא וידעין אורחוי דמלכא קדישא דרעותא דלהון באורייתא עלייהו כתיב כי בי חשק ואפלטהו. וכתיב אחלצהו ואכבדהו:

בחדש השביעי באחד לחדש. רבי יצחק פתח תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה קריב לון לגביה מן כל אומין עכו&quot;ם ואתרעי בהו ומאתר רחיקא קריב לון לגביה הה&quot;ד ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלקי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה דהא מאתר רחיקא אתרעי בהו וקריב לון לגביה וכתיב ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וגו'. הני קראי אית לאסתכלא בהו וכי כל ישראל לא הוו ידעי דא וכ&quot;ש יהושע אלא אורייתא כולה סתים וגלייא כמה דשמא קדישא סתים וגלייא כגין דאורייתא כולה שמא קדישא היא ועל דא איהי סתים וגלייא אי ישראל &lt;קטע סוף=דף צח ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|א}}&lt;קטע התחלה=דף צט א/&gt;ויהושע הוו ידעי אמאי כתיב כה אמר יי'. אלא ודאי סתימא דמלה טיבו סגי עבד קב&quot;ה בישראל דאתרעי בהו באבהתא ועביד לון רתיכא קדישא עלאה ליקריה ואפיק לון מגו נהרא עלאה יקירא קדישא בוצינא דכל בוצינין בגין דיתעטר בהו. הה&quot;ד כה אמר יי' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם הנהר ההוא נהר דאשתמודע ואתידע. מעולם מאי קא בעי הכא אלא לאחזאה חכמתא מעבר הנהר מעולם אלא ההוא נהר עולם אקרי ועל דא בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה טיבו וקשוט דעבד קב&quot;ה לישראל. ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר מאי קא מיירי. אלא אברהם לא אתדבק ביה בההוא נהר כמו יצחק דאתדבק ביה בסטריה לאתתקפא. ת&quot;ח האי נהר אע&quot;ג דלאו איהי דינא. דינין נפקי מסטריה ואתתקפו ביה וכד יצחק אתתקף (בדינוי) בבנוי כדין עלאין ותתאין מתכנפי לדינא וכרסייא דדינא אתתקן ומלכא קדישא יתיב על כורסייא דדינא ודאין עלמא כדין תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו. זכאין אינון ישראל דידעין לסלקא כורסייא דדינא ולתקנא כורסייא דרחמי ובמה בשופר. רבי אבא הוה יתיב קמיה דר&quot;ש א&quot;ל הא זמנין סגיאין שאילנא על האי שופר מאי קא מיירי ועד כאן לא אתישבנא ביה. א&quot;ל ודאי האי הוא ברירא דמלה דישראל בעיין ביומא דינא (נ&quot;א דא) שופר ולא קרן בגין דקרן הא אתידע באן אתר איהו ולאתדבקא דינא לא בעינא. אבל הא תנינן במלין ובעובדא בעינן לאחזאה ולאתערא מלין סתימין. ת&quot;ח כד ההוא שופר עלאה דנהירו דכלא ביה אסתלק ולא נהיר לבנין כדין דינא אתער וכרסוון אתתקנו לבי דינא ודא שופר אילו דיצחק אקרי תוקפיה &lt;קטע סוף=דף צט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צט ב/&gt;דיצחק תושבחתיה דאבהן כד אסתלק ההוא שופר גדול דלא ינקא לבנין כדין יצחק אתתקף ואתתקן לדינא בעלמא. וכד אתער האי שופר וכד בני נשא תייבין מחטאיהון בעיין לנגדא קול שופר מתתא וההוא קלא סליק לעילא כדין אתער שופרא אחרא עלאה ואתער רחמי ואסתלק דינא ובעינן לאחזאה עובדא בשופר לאתערא שופרא אחרא ולאפקא בהאי שופר לתתא אינון קלי לאחזאה דכל אינון קלין דלעילא דכלילן כלהו בההוא שופר עלאה יתערון לנפקא ובהני קלין דלתתא יהבין ישראל חילא (לרחמי מתתא ואתער שופר גדול) לעילא ועל דא בעינן לזמנא שופר ביומא דא ולסדרא קלין לכוונא ביה בגין לאתערא שופר אחרא דביה כלילן קלי לעילא (ולסדרא קלין בשופר). 

סדרא קדמאה קלא נפיק ומתעטר לעילא סליק רקיעין ואתבקע בין טורי רמאי ומטי לגביה דאברהם ושריא ברישיה ואתעטר ואתער הוא ואתקן לכורסייא. ובספרא דאגדתא תנינן בשעתא דההוא קלא קדמאה סליק אתער ואתעטר אברהם ואתקן לכרסייא פקדין עליה (ס&quot;א או&quot;א) אבא. אדהכי סלקא תניינא תקיפא לתברא תוקפי רגיזין. 

ודא סדרא תניינט ההוא קלא תבירא בתוקפוי וכדין סלקא וכל דינין דיתערון (ס&quot;א דאתערען) קמיה אתברו עד דסליק לאתריה דיצחק. כיון דיצחק אתער וחמי לאברהם מתקן לכורסייא לקיימא קמיה כדין אתכפיא ותבר תוקפא קשיא ובהאי בעי מאן דתקע לכוונא לבא ורעותא בגין לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא. הה&quot;ד אשרי העם יודעי תרועה. יודעי ודאי. 

סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ובקע כל אינון רקיעין ורחמי מתערן ומטי ההוא קלא לרישיה דיעקב &lt;קטע סוף=דף צט ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|ק|א}}&lt;קטע התחלה=דף ק א/&gt;ויעקב אתער וחמי לאברהם מתתקן בגיסא אחרא כדין אחידן תרוייהו ביה ביצחק דא מהאי סטרא ודא מהאי סטרא ולא יכלין תוקפוי לנפקא לבר. '''והני תלתא סדרין כלהו סדרא חד'''. 

סדרא אחרא קלא נפיק וסליק ונטיל לאברהם מאתריה ונגיד ליה לתתא לאתר דתוקפיהון דיצחק שריין וקיימן ליה לאברהם בגווייהו. סדרא תניינא נפיק קלא תבירא לא תקיפא כקדמאה. לא דחליש ההוא קלא דתקע אלא דההוא קלא לאו איהו לגבי יצחק בקדמיתא דתמן תוקפא תקיפא שריא אלא לגבי אינון בי דינא דלתתא דאינון רפויין יתיר וכלהו חמאן לאברהם לגבייהו ואתכפיין קמיה. אדהכי סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ואתעטר ברישיה דיעקב ונגיד ליה לתתא לההוא אתר דאינון גבוראן שריין וקאים לקבלייהו אברהם מהאי סטרא ויעקב מהאי סטרא ואינון באמצעיתא כדין אתכפיין כלהו ומשתכחין (ס&quot;א ומשתככי) באתרייהו. '''והני כלהו סדרא אחרא תניינא'''. 

סדרא בתראה דבעיא לסלקא לון לאתרייהו ולישבא (ס&quot;א ולישרא) בינייהו ליצחק כמלקדמין. בגין דהאי בעא לישרא ליה באתריה ולא יפוק בתוקפוי לבר כדין דינין כלהו אתכפיין ורחמין אתערו. 

על דא בעי לכוונא לבא ורעותא בהני קלי ולמחהדר בתיובתא קמי מאריהון. כדין כד ישראל מתקני ומסדרי קלין ברעותא דלבא כדקא יאות בשופרא דא אהדר ההוא שופר עלאה. וכד אהדר מעטרא ליה ליעקב ואתתקן כלא. וכורסייא אחרא רמיו וכדין חידו אשתכח בכלא וקב&quot;ה מרחם על עלמא. זכאה חולקהון דישראל דידעין לנגדא ולאמשכא &lt;קטע סוף=דף ק א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|ק|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ק ב/&gt;למאריהון מדינא לרחמי ולתקנא כלהו עלמין על ידייהו. ת&quot;ח לקביל דא תלתא ספרין פתיחין ביומא דא וכמה דרחמין מתערין ודינין קשיין אתכפיין ועאלין לדוכתייהו כך הוא לתתא כגוונא דלעילא דינין קשיין אתכפין ואתעברו מעלמא ומאן אינון אלין אינון רשעים גמורים דאינון דינין קשיין דאתכפיין ואתעברו מעלמא ועל דא נכתבים ונחתמים וכו'. אמר ר' אבא ודאי דא הוא ברירא דמלה בריך רחמנא דשאילנא ורווחנא בהני מלי. 

אמר ר' יהודה כתיב זכרון תרועה זכרון עבדינן לכוונא לבא ורעותא ישראל עבדין זכרון לתתא במה בעובדא בגין דיתער מלה כההוא גוונא לעילא. אמר ר' אלעזר כתיב בכסה ליום חגנו דאתכסייא ביה סיהרא והיך אתכסייא. אלא כד קיימא עיבא ושמשא לא נהיר כדין סיהרא אתכסייא ולא נהיר ועל דא מקמי עיבא שמשא לא נהיר כ&quot;ש סיהרא דאתכסייא ולא נהירא ועל דא בכסה ליום חגנו בה&quot;א דאתכסייא סיהרא ובמה נהיר כלא בתיובתא ובקל שופרא דכתיב אשרי העם יודעי תרועה כדין יי' באור פניך יהלכון. ת&quot;ח בהאי יומא אתכסייא סיהרא ולא נהיר עד בעשור לחדש דישראל תייבין כלהו בתיובתא שלימתא ואימא עלאה תאבת ונהרת לה והאי יומא נהירו דאימא נטלא ואשתכח חידו בכלא ועל דא כתיב יום הכפורים הוא. יום כפור מבעי ליה מאן יום הכפורים אלא בגין דתרי נהורין נהרין בחד. בוצינא עלאה נהיר לבוצינא תתאה ובהאי יומא מנהורא עלאה נהיר ולא מנהורא דשמשא ובגין כך בכסה ליום חגנו כתיב. 

רבי אבא שלח ליה לר&quot;ש אמר אימתי זווגא דכנסת ישראל במלכא קדישא שלח ליה וגם אמנה ואחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה אתרגיש רבי אבא ארים קליה בכה ואמר ר' ר' בוצינא קדישא ווי ווי לעלמא כד תפוק מניה ווי' לדרא דיהון בעלמא כד תסתלק מנהון וישתארון יתמין מנך. א&quot;ל רבי חייא לר' אבא האי דשלח לקבלך מאי קאמר אמר ודאי לאו זווגא דמלכא במטרוניתא אלא בזמנא דנהרא מאבא עלאה וכד אתנהרא מניה קרינן לה קדש דהא מבי אבא נטלא האי וכדין מזדווגי כחדא בגין דמלכא קדש אקרי דכתיב קדש ישראל ליי' דנטיל מאתר דאקרי קדש. כדין אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי דהא מבי אבא שמא דא ולא מבי אמא ועל דא ותהי לי לאשה לאזדווגא כחדא בזמנא דא ולא בזמנא אחרא דזמנא דנטלא מבי אבא ולא בזמנא דנטלא מבי אימא ויום הכפורים אוכח דתשמיש המטה אסור בגין דזווגא לא אשתכח דהא מבי אימא נטלא ולא מבי אבא. א&quot;ר חייא ודאי זכאה דרא דר&quot;ש שארי בגויה זכאין אינון דקיימין קמיה כל יומא. 

א&quot;ר אבא בראש השנה נברא אדם וקאים בדינא קמי מאריה ותב &lt;קטע סוף=דף ק ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קא|א}}&lt;קטע התחלה=דף קא א/&gt;בתיובתא וקביל ליה קודשא בריך הוא. אמר ליה אדם אנת תהא סימנא לבניך לדרי דרין בהאי יומא קיימין בדינא ואי יתובון אנא אקבל לון ואיקום מכורסייא דדינא ואתקיים על כורסייא דרחמי וארחם עלייהו. ודוד אמר אהבתי כי ישמע יי' את קולי תחנוני ועל דא כתיב כי עמך הסליחה למען תורא. וכתיב כי עמך מקור חיים באורך נראה אור:

אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם רבי חייא פתח לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. לדוד משכיל הא תנינן בעשרה זיני זמרא אתקרי (נ&quot;א אתתקן) ספר תהלים. בנצוח. בנגון. במשכיל. במכתם. במזמור. בשיר. באשרי. בתפלה. בהודאה. בהללויה. ועלאה מכלהו הללויה והא אוקמוה. הכא משכיל אתריה ידיע מהו משכיל מייא דאחכימו לאינון דשתו להו ההוא אתר (ס&quot;א דמשתדלין בההוא אתר) דאקרי משכיל כד&quot;א משכיל על דבר ימצא טוב. ובגין דאקרי הכי תליא ביה סליחה חירו דחירין הה&quot;ד אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. מאי כסוי חטאה הא אוקמוה דהוא כסוי מב&quot;נ ההוא חטאה דחב לקב&quot;ה ואודי קמי קב&quot;ה אבל (ס&quot;א כסוי חטאה) ת&quot;ח כד ב&quot;נ חטי וחב זמנא חדא ותרין ותלתא ולא אהדר ביה הא חובוי באתגלייא אינון ומפרסמי לון לעילא ומפרסמי לון לתתא וכרוזי אזלין קמיה ומכרזי אסתלקו מסחרניה דפלנייא נזיף הוא ממאריה נזיף הוא לעילא נזיף הוא לתתא ווי ליה דפגים דיוקנא דמאריה ווי ליה דלא חייש ליקרא רמאריה קב&quot;ה גלי חוביה לעילא הדא הוא דכתיב יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. וכד בר נש אזיל בארחא דאמריה ואשתדל בפולחניה ואזדמן ליה חטאה חד כלא מכסין עלוי' עלאין ותתאין דא אקרי כסוי חטאה. 

א&quot;ל ר' אבא עד כען לא מטית לעקרא דמלה ושפיר קאמרת. והאי דקאמרו חברייא שפיר. אבל אי הכי מכוסה חטאה מבעי ליה מהו כסוי חטאה. אלא תרי מלי דחכמתא אית ביה ותרוייהו הכי. חד כמה דתנינן דעובדין טבין דבר נש עביד בהאי עלמא עבדין ליה בההוא עלמא לבושא יקירא עלאה לאתלבשא בהו. וכד בר נש אתקין עובדין טבין וגברין עליה עובדין בישין ואשגח ביה קב&quot;ה ועובדוי בישין סגיאין ואיהו רשע דאשתכח חטאה קמי מאריה ותוהא על אינון טבאן דעבד בקדמיתא הא אתאביד הוא מכלא מהאי עלמא ומעלמא דאתי. מה עביד קב&quot;ה מאינון טבאן דעביד האי חטאה בקדמיתא. אלא קב&quot;ה אף על גב דההוא רשע חטאה אתעביד. אינון טבאן וזכיין לא אתאבידו אית צדיק דאזיל בארחוי דמלכא עלאה ואתקין לבושוי מעובדוי ועד לא אשלים לבושוי אסתלק. קב&quot;ה אשלים ליה מאינון עובדין דעבד (ס&quot;א דאביד) האי רשע חטאה ואשלים לבושוי לאתתקנא בהו בההוא עלמא הה&quot;ד יכין וצדיק ילבש ההוא חטאה אתקין וצדיק אתחפי ממה דאיהו תקין הה&quot;ד כסוי חטאה (כסוי הוא מידא דחטאה אתחפי מחטאה) וע&quot;ד לא כתיב מכוסה אלא כסוי. וחד. דאתחפי ההוא חטאה דהאי זכאה באינון דאקרון מצולות ים דהא מאן דנפיל במצולות ים לא אשתכח לעלמין בגין דמיין חפין עלייהו (מאן מצולות ים) כד&quot;א ותשליך &lt;קטע סוף=דף קא א/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קא ב/&gt;במצולות ים כל חטאתם. מאן מצולות ים אלא רזא יקירא הוא והא (ס&quot;א אוקמוה ר&quot;ש אמר) אוקמיה ר&quot;ש ואמר כל אינון דאתו מסטרא תקיפא ואתאחדו בזינין בישין בכתרין תתאין כגון עזאזל ביומא דכפורי דא אקרי מצולות ים כזפטא דכספא כד בחנין ליה בנורא הה&quot;ד הגו סיגים מכסף כך האי מאינון מצולות ים הוא ומצולות ים אקרי מצולות מההוא ים קדישא מצולות זוהמא דכספא ועל דא כל אינון חטאין דישראל שדיין לגויה (ס&quot;א לגביה) והוא קביל לון וישתאבון בגויה. מ&quot;ט בגין דאיהו חטאה אקרי מאי חטאה גרעונא וע&quot;ד הוא גרעונא דכלא ונטל גרעונא דגופא ודנפשא. בהאי יומא נחית האי מצולות ים זוהמא (דכספא) דנפשא ונטיל זוהמא דגופא. מאן היא זוהמא דגופא דא אינון חובין דאתעבידו על ידי דיצר הרע דאקרי מזוהם מנוול. אמר ר' יוסי תנן ונתן אהרן על שני השעירים גורלות אי הכי יקרא הוא דעזאזל חמיתון עבדא דשדי עדבין במאיה ארחיה דעלמא לא נטל אלא מה דיהיב ליה מאריה. אבל בגין דסמאל זמין האי יומא בדלטורא ובגין דלא יהא ליה פטרא (ס&quot;א בהאי עדבא הוא סלקא ביה) יהבין ליה חולקא בהאי. והאי עדבא מגרמיה הוא דסליק ביה דאמר ר' יהודה א&quot;ר יצחק מלה עלאה אשכחנא בעדבא. עדבא דיהושע כתיב ביה על פי הגורל. ע&quot;פ הגורל וואי דאיהו אמר דא חולקא דיהודה דא דבנימין וכו' וכן כלהו אוף הכא כיון דכהנא שוי ידוי אינון עדבין מדלגי וסלקין בידא דכהנא (נ&quot;א דסלקין עדבין בידא דכהנא אינון מדלגי מן ידוי) ושארן באתרייהו הה&quot;ד והשעיר אשר עלה עליו הגורל עלה עליו ודאי. ולא דא בלחודוי אלא בכל זמנא דדלטורא זמין ואתיהיב ליה רשותא בעינן לשואה לקבליה במה דיתעסק ושביק לון לישראל בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא הה&quot;ד ויאמר יי' אל השטן מאין תבא והא תנינן משוט בארץ מאי הוא אלא האי הוא דלטורא רבא מקטרגא דישראל והא אתערו חברייא (דודאי) בההיא שעתא דהוו זמינין ישראל למעבר ימא ולאתפרעא ממצראי אמר אנא אעברנא בארעא קדישא וחמינא דלא אתחזון אלין למיעל בגוה א אנת דאין דינא דינייהו הכא ממצראי מה שניין אלין מאלין או ימותון כלהו כחדא או יהדרון כלהו למצרים ולאו אנת הוא דאמרת ועבדום וענו אותם ת' שנה והא לא סליקו מחושבנא אלא רד&quot;ו ולא יתיר. אמר קב&quot;ה מה אעביד אשתדלותא בעייא הכא לאייתאה לקרבא לקבליה יהיבנא ליה במה דיתעסק וישבוק בהו לבני והא אשתכח במאן דיתעסק מיד אמר ליה השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמהו בארץ. מיד פלג ליה דלטורא במלין ויען השטן את יי' ויאמר החנם ירא איוב אלקים. לרעיא דבעי לאעברא עאניה בחד נהרא אעבר זאבא לקטרגא ליה בעאניה רעיא הוה חכים אמר מאי אעביד דבעוד דאנא אעבר לטלייא יקטרג הוא בעאני זקיף עינוי וחמי בין עאוא חד תיישא מאלין תיישי ברא דהוה רב ותקיף אמר אשדי דא לקבליה ובעוד דמקטרגי דא בדא אעבר לכל עאנא וישתזבון מניה. כך קב&quot;ה אמר ודאי הא תיישא חד רב ותקיף ואלים אשדי לקבליה ובעוד דהוא ישתדל ביה יעברון בני ולא ישתכח קטיגורא לגבייהו. מיד ויאמר יי' אל השטן השמת לבך עד דקב&quot;ה זווג להו כחדא דכתיב הנו בידך. בעוד דהוא אשתדל ביה שביק לון לישראל ולא אשתכח קטיגורא לגבייהו. אוף הכי בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא ובעינא לשדרא לקבליה במה דיתעסק (כגוונא דיליה) ובעוד דאיהו אשתדל ביה שביק לון לישראל ומתלא אמרא לזלזולא דבי מלכא הב ליה זעיר חמרא וישבחך קמי מלכא ואי לאו יימא למלכא מלה בישא. לזמנין נטלין לה לההיא מלה עלאי דבי מלכא ומלכא עביר דינא בגיניה.&lt;קטע סוף=דף קא ב/&gt; {{ממ זהר משולב|ג|קב|א}}&lt;קטע התחלה=דף קב א/&gt;ר' יצחק אמר לשטייא דקאים קמי מלכא הב ליה חמרא ולבתר אימא ליה ואחזי ליה כל אינון טעוון דעבדת וכל אינון בישין והוא ייתי וישבחך ויימא דלא ישתכח בעלמא כוותך אוף הכא הא קאים דלטורא תדיר קמי מלכא. ישראל יהבין ליה האי דורון ובהאי דורון פתקא לכל בישין ולכל טעוון ולכל חובין דעבדו ישראל והוא אתי ומשבח להו לישראל ואתעביד סניגורא עלייהו וקב&quot;ה אהדר כלא לרישא דבישי דעמיה בגין דכתיב כי גחלים אתה חותה על ראשו. א&quot;ר יוסי ווי לון לעמא דעשו בשעתא דהאי שעיר משדרי לההוא דלטורא ממנא דעלייהו דבגיניה אתי לשבחא לון לישראל וקב&quot;ה אהדר כל אינון חובין לרישא דעמיה בגין דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. א&quot;ר יהודה אלמלי הוו ידעי עכו&quot;ם מהאי שעיר לא שבקין לון לישראל יומא חד בעלמא. ת&quot;ח כל ההוא יומא משתדל איהו בההוא שעיר ובגין כך קב&quot;ה מכפר להו ישראל ודכי לון מכלא ולא אשתכח קטגוריא קמיה לבתר הוא אתי ומשבח להו לישראל וכדין שאיל ליה כד&quot;א ויאמר יי' אל השטן מאין תבא אתיב בתושבחתייהו דישראל וקטיגורא אתעביד סניגורא ואזיל ליה. כדין קב&quot;ה אמר לשבעין שרין דחסרין כורסייא חמיתון האי דלטורא היאך קאים על בני תדיר (אסתכמו) הא חדא דאשתכח (ס&quot;א אשתדר) גביה בפתקא דכל חובייהו וכל טעותייהו וכל מה דחטו וחבו קמאי והוא קביל לון כדין אסתכמו כלהו דיהדרון אינון חובין על עמיה. רבי אבא אמר כל אינון חובין וחטאין מתדבקין ביה כמה דכתיב ותשליך במצולות ים כל חטאתם ולבתר כלהו מתהדרן ברישיהון דעמיה הה&quot;ד ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה. בהאי יומא מתעטר כהנא בעטרין עלאין והוא קאים בין עלאי ותתאי ומכפר עליה ועל ביתיה ועל כהני ועל מקדשא ועל ישראל כלהו. תאנא בשעתא דעאל בדמא דכפר מכוין ברישא דמהימנותא ואדי באצבעיה כמה דכתיב והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת והיך עביד בסים בקפטא (ס&quot;א בקטפא) דאצבעא ואדי כמצ&quot;יף בטיצפין דאצבעא לסטרי קפתורא (ס&quot;א קטעורא) (ס&quot;א כפורתא) אדי ואתכוון ושארי לממני אחת. אחת ואחת אחת בלחודהא אחת דכליל כלא. אחת שבחא דכלא, אחת דכלא אהדרן לקבלה אחת רישא דכלא לבתר אחת ואחת דאינון שריין כחדא ברעותא באחוותא ולא מתפרשין לעלמין. בתר דמטא להאי ואחת דהיא אימא דכלא מכאן שארי לממני בזווגא ומני ואמר אחת ושתים. אחת ושלש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע. בגין לאמשכא ולנגדא להאי אחת דהיא אימא (ימא) עלאה בדרגין ידיען לכתרא (ס&quot;א לנהרא לאימא) דאימא תתאה ולאמשכא נהרין עמיקין מאתרייהו לכנסת ישראל. וע&quot;ד יומא דא תרין נהורין נהרין כחדא אימא עלאה נהרא לאימא תתאה וע&quot;ד כתיב יום הכפורים כמא דאתמר. א&quot;ר יצחק קפטרא חדא קשירא ברגלוי דכהנא בשעתא דהוה עאל דאי ימות התם יפקוהו מלבר ובמה ידעי בההוא זהוריתא אתידע ואשתמודע כד לא יהפך גווני. בההוא שעתא אשתמודע דכהנא אשתכח לגו בחטאה ואי יפוק בשלם בזהוריתא אתידע ואשתמודע דיהפך גווני לחוור כדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. ואי לאו כלהו אשתכחו בצערא והיו ידעי כלא דלא אתקבלו צלותהון. א&quot;ר יהודה כיון דהוה עאל וטמטם עינוי דלא לאסתכלא במה דלא אצטריך והוה שמע קל גדפי כרובייא מזמרי ומשבחי. הוה ידע כהנא דכלא הוה בחדוה ויפוק בשלם ועם כל דא בצלותיה הוה ידע דמלין נפקין בחדוותא ומתקבלן ומתברכן כדקא יאות וכדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. &lt;קטע סוף=דף קב א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קב ב/&gt;רבי אלעזר שאל לרבי שמעון אבוי א&quot;ל האי יומא אמאי הוא בהאי אתר תלי ולא בדרגא אחרא דיאות הוא למהוי בדרגא דמלכא שארי יתיר מכלא.{{ררר}} א&quot;ל ר&quot;ש אלעזר ברי הכי הוא ודאי ויאות שאלת. ת&quot;ח מלכא קדישא שביק היכליה וביתיה בידא דמטרוניתא ושבק לבנוי עמה בגין לדברא לון ולאלקאה לון ולמשרי בגוויה דאי זכאן מטרוניתא עאלת בחדוותא ביקרא לגבי מלכא. ואי לא זכאן היא ואינון אתהדרו בגלותא והא אוקימנא כמה דכתיב &quot;משדד אב יבריח אם&quot; וכתיב &quot;ובפשעכם שלחה אמכם&quot;. וע&quot;ד אית יומא חד בשתא לאשגחא בהו ולעיינא בהו. וכד אזדמן האי יומא אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמן לקבליה לאסתכלא בהו בישראל וישראל אזדרזו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדן אזדמן להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא. 

בני מלכא בנהא דאתפקדן בידהא כלהו זכאין כלהו בלא חטאן בלא חובין כדין אזדווגת (ס&quot;א וכד אזדמן האי יומא וישראל אזדמנו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדין אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמנת לקבלה לאסתכלא בהו בישראל וחמאת בני מלכא בנהא (נ&quot;א ברה) דאתפקדון בידהא דמטרוניתא כלהו זכאין כלהו בלא חטאין בלא חובין כדין אזמינת להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא כדין מטרוניתא עאלת) לגבי מלכא בנהירו בחדווה בשלימו ברעותא דהא רביאת בנין למלכא עלאה כדקא יאות. וכד האי יומא לא אשתכחו כדקא יאות ווי לון ווי לשלוחיהון ווי דהא מטרוניתא אתרחקת מן מלכא ואמא עלאה אסתלקת ולא נפיק מנה חירו לעלמין. 

זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אוליף לון אורחוי בגין לאשתזבא מן דינא וישתכחון זכאין קמיה הה&quot;ד כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. וכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאתיכם וגו'. ובחמשה עשר יום לחדש השביעי וגו'. 


ר' יוסי שאל לר' אבא א&quot;ל הני חמשה עשר יום מאי קא מיירי. א&quot;ל ודאי רזא יקירא הוא. ת&quot;ח בין לעילא בין לתתא כל חד וחד בארחיה נטלא ובארחיה יתבא ובארחיה אתער ועביד מאי דעביד. האי עשיר מכנסת ישראל אינון. ויומא עשיראה בעשיראה קיימא. ועל דא בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית וגו' והאי יומא הוא דילה וחמשה יומין אחרנין דמלכא הוא. ההוא יומא דאתי עלה דהא חמישאה ביה יתיב מלכא בתרעא. ובכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא. חמשה עלייהו דמלכא הוא ההוא יומא דאתי עלה בגין כך חמשה יומין מירחא לאורייתא. 

ואי תימא שביעאה בזמנא דתרין אבהן משתכחי ביה דהא מלכא בהו וכדין מתעטר בכלא וחד מלה שביעאה וחמישאה. ת&quot;ח חמישאה דיליה הוא ודאי כמה דאתמר וכדין נהיר אבא לאמא ואתנהירו מנה חמשין תרעין לאנהרא לחמישאה. ואי תימא שביעאה בגין דמלכא בשלימו דאבהן ועטרה ירית משביעאה כמה דכתיב צאינה וראינה בנות ציון וע&quot;ד בשביעאה הוא יומא דמעטרא מלכא בעטרוי וכדין ירית מלכא לאבא ואמא דמזדווגין כחדא. ועל דא כלא בחד תלייא:

ובחמשה עשר יום. רבי יהודה פתח וישמע הכנעני מלך ערד. תנינן ג' מתנן עלאין אזדמנו להו לישראל ע&quot;י תלתא אהין משה אהרן ומרים. מן בזכות משה. ענני כבוד בזכות אהרן. באר בזכות מרים. וכלהו אחידן לעילא. מן בזכות משה דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים &lt;קטע סוף=דף קב ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קג|א}}&lt;קטע התחלה=דף קג א/&gt;מן השמים (דייקא) דא משה. ענני כבוד בזכות אהרן דכתיב אשר עין בעין (אהרן) נראה אתה יי' וגו' וכתיב וכסה ענן הקטרת. מה להלן שבעה אף כאן נמי שבעה דהא בקטרת שבעה עננין מתקשרן כחדא (ועוד) ואהרון רישא לכל שבעה עננין הוא והוא קשיר לשית אחרנין ביה בכל יומא. באר בזכות מרים דהא היא ודאי באר אתקרי. ובספרא דאגדתא ותתצב אחותו מרחוק לדעה וגו'. דא הוא באר מים חיים וכלא קשורא חד. מתה מרים אסתלק באר דכתיב ולא היה מים לעדה ובההיא שעתא בעאת באר אחרא לאסתלקא דהוה שכיח עמהון דישראל. כד חמאת שתא עננין דהוו קשירין עלה אתקשרת היא בהו. מית אהרן אסתלקו אינון עננין ואסתלק עננא דבירא עמהון אתא משה אהדר להו הה&quot;ד עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם. לקחת מתנות ודאי. אינון מתנות דהוו בקדמיתא. באר ועננין. באר דא באר דיצחק. עננים אלין עננים דאהרן. א&quot;ר יצחק מפני מה זכה אהרן לדא בגין דאיהו קשיר בעננים (נ&quot;א רישא לעננים) והוא אקשיר כל יומא ויומא לכלהו כחדא דמתברכאן כלהו על ידוי. ת&quot;ח על כל חסד דעבד קב&quot;ה בישראל קשיר עמהון ז' ענני יקירן וקשיר להו בכנסת ישראל דהא עננא דילה אתקשר בשיתא אחרנין ובכלהו שבעה אזלו ישראל במדברא. מ&quot;ט בגין דכלהו קשרא דמהימנותא נינהו ועל דא בסכות תשבו שבעת ימים. מאי קא מיירי בגין דכתיב בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי ובעי ב&quot;נ לאחזאה גרמיה דיתיב תחות צלא דמהימנותא. תא חזי כל אינון שנין דקאים אהרן הוו ישראל בצלא דמהימנותא תחות אלין עננין. בתר דמית אהרן אסתלק עננא חד דהוא ימינא דכלא וכד האי אסתלק אסתלקו כל שאר עמיה (נ&quot;א עננין) ואתחזיאו כלהו בגריעותא והא אוקמוה דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן. אל תקרי ויראו אלא וייראו מיד וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים. שמע דאסתלקו אינון עננים ומית תיירא רברבא דכל אינון עננים אתקשרו ביה. אמר רבי יצחק הכנעני מלך ערד יושב הנגב ודאי. וכד אתו אינון מאללין דשדר משה אמרו עמלק יושב בארץ הנגב בגין לתברא לבייהו דהא בעמלק אתבר חיליהון בקדמיתא. אמר רבי אבא וישמע הכנעני מאי קא מיירי הכא בתר דאסתלקו אינון עננים אלא כנען כתיב ביה ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. הכא אוליפנא מאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אתחזי למהוי עבד לעבדי עבדין הה&quot;ד וילחם בישראל וישב ממנו שבי הוא נטל עבדין מישראל לגרמיה ועל דא כתיב כל האזרח בישראל ישבו בסכות כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסכות תחות צלא דמהימנותא. ומאן דליתיה מגזעא ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפוק גרמיה מתחות צלא דמהימנותא. כתיב כנען בידו מאזני מרמה דא אליעזר עבד אברהם. ות&quot;ח כתיב ארור כנען. ובגין דזכה כנען דא לשמשא לאברהם כיון דשמש לאברהם יתיב תחות צלא דמהימנותא זכה למיפק מההוא לטייא ולא עוד אלא דכתיב ביה ברכה דכתיב ויאמר בא ברוך יי'. מאי קא מיירי. דכל מאן דיתיב תחות צלא דמהימנותא אחסין חירו ליה ולבנוי לעלמין ואתברך ברכתא עלאה ומאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אחסין גלותא ליה ולבנוי דכתיב וילחם בישראל וישב ממנו שבי: &lt;קטע סוף=דף קג א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קג ב/&gt;בסכות תשבו חסר ודא עננא חד דכלהו קשירין ביה דכתיב כי ענן יי' עליהם יומם. וכתיב ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם דא הוא עננא דאהרן דאקרי יומם דכתיב יומם יצוה יי' חסדו עננא חד נטיל עמיה חמש אחרנין ואינון שית. ועננא אחרא דכתיב ובעמוד אש לילה דא נהרא להו לישראל מנהירו דאינון שית:

רבי אלעזר פתח (ואמר) כה אמר יי' זכרתי לך חסד נעוריך וגו'. האי קרא על כ&quot;י אתמר בשעתא דהות אזלא במדברא עמהון דישראל. זכרתי לך חסד דא עננא דאהרן דנטלא בחמש אחרנין דאתקשרו עלך ונהירו עלך. אהבת כלולותיך דאשתכללו לך (ס&quot;א וכלהו אשתכללו בך) ואעטרו לך ואתקינו לך ככלה דתעדי תכשיטהא וכ&quot;כ למה. בגין לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ת&quot;ח בשעתא דב&quot;נ יתיב במדורא דא צלא דמהימנותא שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא ואברהם וחמשא צדיקייא אחרנין שויין מדוריהון עמיה. אמר ר' אבא אברהם וחמשא צדיקייא ודוד מלכא שוין מדוריהון עמיה הה&quot;ד בסכות תשבו שבעת ימים. שבעת ימים כתיב ולא בשבעת ימים. כגוונא דא כתיב כי ששת ימים עשה יי' את השמים וגו'. ובעי ב&quot;נ למחדי בכל יומא ויומא באנפין נהירין באושפיזין אלין דשריין עמיה. ואמר רבי אבא כתיב בסכות תשבו שבעת ימים לבתר ישבו בסכות בקדמיתא תשבו ולבתר ישבו. אלא קדמאה לאושפיזי. תניינא לבני עלמא. קדמאה לאושפיזי כי הא דרב המנונא סבא כד הוה עייל לסוכה הוה חדי וקאים על פתחא דסוכה מלגאו ואמר נזמן לאושפיזין מסדר (נ&quot;א נסדר) פתורא וקאים על רגלוהי ומברך ואומר בסכות תשבו שבעת ימים. תיבו אושפיזין עלאין תיבו. תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו. ארים (ס&quot;א אסחי) ידוי וחדי ואמר זכאה חולקנא זכאה חולקהון דישראל דכתיב כי חלק יי' עמו וגו' והוה יתיב. תניינא לבני עלמא. דמאן &lt;קטע סוף=דף קג ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קד|א}}&lt;קטע התחלה=דף קד א/&gt;דאית ליה חולקא בעמא ובארעא קדישא יתיב בצלא דמהימנותא לקבלא אושפיזין למחדי בהאי עלמא ובעלמא דאתי. ובעי למחדי למסכני מ&quot;ט בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין דמסכני הוא. וההוא דיתיב בצלא דא דמהימנותא וזמין אושפיזין אלין עלאין אושפיזי מהימנותא ולא יהיב לון חולקהון כלהו קיימי מניה ואמרי אל תלחם את לחם רע עין וגו' אשתכח דההוא פתורא דתקין דיליה הוא ולאו דקב&quot;ה עליה כתיב וזריתי פרש על פניכם וגו' פרש חגיכם ולא חגי. ווי ליה לההוא בר נש בשעתא דאלין אושפיזי מהימנותא קיימי מפתוריה. ואמר ר' אבא אברהם כל יומוי הוה קאים בפרשת אורחין לזמנא אושפיזין ולתקנא לון פתורי. השתא דמזמנין ליה ולכלהו צדיקייא ולדוד מלכא ולא יהבין לון חולקהון אברהם קאים מפתורא וקרי סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וכלהו סלקין אבתריה. יצחק אמר ובטן רשעים תחסר. יעקב אמר פתך אכלת תקיאנה ושאר כל צדיקייא אמרי כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. דוד מלכא אמר (חסר כאן) ואשלים דינוי דכתיב ויהי כעשרת הימים ויגוף יי' את נבל וימת. מאי קא מיירי בגין דדוד שאל לנבל ואתעביד ליה אושפיזא ולא בעא. ודא זמין ליה ולא יהב ליה חולקא. ובאינון עשרה יומין דדוד מלכא דאין עלמא אתדן עליה ההוא ב&quot;נ דאשלים ליה ביש יתיר מנבל. א&quot;ר אלעזר (בג&quot;כ) אורייתא לא אטרח עליה דב&quot;נ יתיר אלא כמה דיכיל דכתיב איש כמתנת ידו וגו'. ולא לימא איניש אכול ואשבע וארווי בקדמיתא ומה דישתאר אתן למסכני אלא רישא דכלא דאושפיזין הוא ואי חדי לאושפיזין ורוי לון קב&quot;ה חדי עמיה ואברהם קרי עליה אז תתענג על יי'. ויצחק קארי עליה כל כלי יוצר עליך לא יוצלח. אר&quot;ש האי דוד מלכא א&quot;ל בגין דכל זיינין דמלכא וקרבין דמלכא בידוי דדוד אתפקדו. אבל יצחק קאמר גבור בארץ יהיה זרעו וגו'. הון ועושר בביתו וגו'. יעקב אמר אז יבקע כשחר אורך וגו' שאר צדיקייא אמרי ונחך יי' תמיד והשביע וגו'. דוד מלכא אמר כל כלי יוצר עליך לא יוצלח דהא הוא על כל זיני עלמא אתפקד זכאה חולקיה דב&quot;נ דזכי לכל האי. זכאה חולקהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ועמך כלם צדיקים וגו':

ולקחתם לכם ביום הראשון וגו'. ר&quot;ש פתח כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. כל הנקרא בשמי דא אדם דקב&quot;ה ברא ליה בשמיה (נ&quot;א בדיוקניה) דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו וקרא ליה בשמיה בשעתא דאפיק קשוט ודינא בעלמא ואקרי אלקים דכתיב אלקים לא תקלל. קרא ליה בשמיה דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו ושפיר. הא אוקימנא דכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו בשעתא דזווגא אתמר. וכך הוא בזווגא דתרווייהו בצלם ודמות ואדם מדכר ונוקבא נפק. ויברא אלקים את האדם בצלמו. בספרא דשלמה מלכא אשכחנא דבשעתא דזווגא &lt;קטע סוף=דף קד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קד ב/&gt;אשתכח לתתא שדר קב&quot;ה חד דיוקנא כפרצופא דב&quot;נ. רשימא חקיקא בצולמא וקיימא על ההוא זווגא ואלמלי אתיהיב רשו לעינא למחזי חמי ב&quot;נ על רישיה חד צולמא רשימא כפרצופא דב&quot;נ ובההוא צולמא אתברי ב&quot;נ ועד דקיימא (ס&quot;א ועד לא קיימא) ההוא צולמא דשדר ליה מארים על רישיה וישתכח תמן לא אתברי ב&quot;נ הה&quot;ד ויברא אלקים את האדם בצלמו ההוא צלם אזדמן לקבליה עד דנפיק לעלמא. כד נפק. בההוא צלם אתרבי בההוא צלם אזיל הה&quot;ד אך בצלם יתהלך איש. והאי צלם איהו מלעילא. בשעתא דאינון רוחין נפקין מאתרייהו כל רוחא ורוחא אתתקן קמי מלכא קדישא בתקוני יקר בפרצופא דקאים בהאי עלמא. ומההוא דיוקנא תקונא יקר נפיק האי צלם. ודא תליתאה לרוחא ואקדימת בהאי עלמא שעתא דזווגא אשתכח ולית לך זווגא בעלמא דלא אשתכח צלם בגווייהו. אבל ישראל קדישין האי צלם קדישא ומאתר קדישא אשתכח בגווייהו. ולעכו&quot;ם צלם מאינון זינין בישין מסטרא דמסאבותא אשתכח בגווייהו. וע&quot;ד לא ליבעי לאיניש לאתערבא צולמא דיליה בצולמי דעובדי כו&quot;ם בגין דהאי קדישא והאי מסאבא:

תא חזי מה בין ישראל לעמין עובדי כו&quot;ם וכו' עד דמלכא דזמין אושפיזון. זה המאמר כתיב בפ' ויחי יעקב דף רכ ע&quot;א שורה ראשונה (ושייך כאן) ואלו החלופים מצאתי בין כתוב בהעתק לבין הכתוב שם. שורה כ&quot;ג במקום עלמין מצאתי צולמים. שורה כ&quot;ה במקום יעדי דיני גריע'. שורה כ&quot;ו במקום ידיה מצאתי דינא. שורה ל&quot;א מי יתן ערב ודא כד נהרא סיהרא וליליא אתתקן בנהורא. שורה ל&quot;ה עובדין. מצאתי בריין ע&quot;ב שורה ה' בית חילא. שורה ו' יצרתיו היינו וענף עץ עבות. אף עשיתיו. שורה י&quot;ד לחירו וע&quot;ד קרינאי ליה יום הראשון דא בספרא דאגדתא ושפיר הוא. שורה כ&quot;ה דאבא בג&quot;כ כלא יאה ולא בסימא לפירין ולא עביד פירין. שם הדין צ&quot;ל תרין. שורה כ&quot;ו לבירא ד&quot;א. שורה כ&quot;ט יעקב צ&quot;ל בירא. שורא ל&quot;א דא בדא צ&quot;ל דא שלא דא. שורה ל&quot;ג צ&quot;ל אעג דבהאי נחל דינא לא אשתכח ביה. שורה ל&quot;ה צ&quot;ל דצדיק איכא וכנישו רברבא נפקי מנייהו. שורה ל&quot;ו צ&quot;ל מנייהו לא איבא ולא טעמא. שם וכלא שפיר וע&quot;ד אתרוג בשמאלא) ובסוף המאמר מצאתי כתיב. דכתיב ביום השמיני עצרת תהיה לכם דהא יומא דא ממלכה הוא בלחודוי חדוותא דיליה בהו בישראל. מתל למלכא דזמין אושפיזין. אשתדלו בהו כל בני היכליה לבתר אמר מלכא עד כאן אנא ואתון אשתדלנא כלהו באושפיזין וקרבתון קרבנין על שאר עמין בכל יומא מכאן ולהלאה אנא ואתון נחדי יומא חד הה&quot;ד ביום השמיני עצרת תהיה לכם. לכם לקרבא קרבנין עלייכו אבל אושפיזי מהימנותא במלכא משתכחו תדירא. וביומא דחדוות דמלכא כלהון מתכנפי עמיה ומשתכחן. ועל דא כתיב עצרת תרגומו כנישו. והאי יומא יעקב הוא רישא לחדוותא. וכל אינון אושפיזי חדאן עמיה ועל דא כתיב אשריך ישראל מי כמוך וכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר:

ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור וגו' א&quot;ר אלעזר הא אוקמוה אבל אמאי אסמיך קב&quot;ה פש' דא לפרשת מועדים. אלא כלהו בוצינין עלאין כלהו בוצינין לאדלקא משח רבות עלאה והא אתמר. ועל ידייהו דישראל מתברכאן עלאין ותתאין ואדליקו בוצינין כמה דאוקמיה דכתיב שמן וקטרת ישמח לב חדוות' דעלאין ותתאין:&lt;קטע סוף=דף קד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קה|א}}&lt;קטע התחלה=דף קה א/&gt;רבי אבא פתח שמחו ביי' וגילו צדקים (שמחו ביי' כד&quot;א) וכתיב זה היום עשה יי' נגילה ונשמחה בו ואוקמוה דהא בקב&quot;ה (נ&quot;א במועדיא) בעי למהדי (ליה) ולאנהרא (ליה) אנפין וישתכח בר נש בחדווה (עמיה) בגין דההוא חדווה דקב&quot;ה הוי דכתיב נגילה ונשמחה בו ביומא. בו בקב&quot;ה וכלא חד מלה. שמחו ביי' כד דינין אתכפיין ורחמי אתערו וכד מתערי רחמי כדין וגילו צדיקים (כתיב) צדיק וצדק מתברכאן כחדא דאקרון צדיקים כמה דאתמר דהא אלין מתברכאן (ס&quot;א מברכין) לעלמין ודאן לעלמין כלהו. והרנינו כל ישרי לב. אלין בני מהימנותא לאתקשרא בהו ובכלא בעי עובדא לתתא לאתערא לעילא ת&quot;ח מאן דאמר דלא בעיא עובדא בכלא או מלין לאפקא לון ולמעבד קלא בהו. תיפח רוחיה והא הכא פרשתא דא אוכח אדלקות בוצינייא וקטרת בוסמין (כחדא בגין) דכתיב שמן וקטרת ישמח לב (ובהאי) ובעובדא דא אשתכח אדלקותא לעילא וחדוותא לתתא (ס&quot;א אדלקותא וחדוותא לעילא ותתא) ואתקשרותא כחדא כדקא יאות (ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא). אמר ר' יהודה מזבח דלתתא אתער מזבח אחרא. כהן דלתתא אתער כהן אחרא בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא. ר' יוסי ור' יצחק הוו אזלי באורחא אמר ר' יוסי לר' יצחק כתיב וקראת לשבת ענג לקדוש יי' מכבד וגו'. וכבדתו מעשות דרכיך שפיר. אבל ממצא חפצך ודבר דבר מה הוא ומאי גריעותא הוא לשבת. א&quot;ל ודאי גריעותא הוא דלית לך מלה ומלה דנפיק מפומיה דבר נש דלית לה קלא וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא. ומאי הוא ההוא דאקרי חול (לעילא) מאינון יומין דחול. וכד אתער חול ביומא קדישא גריעותא הוא לעילא ודאי וקב&quot;ה וכנסת ישראל שאלי עליה מאן הוא דבעי לאפרשא זווגא דילן מאן הוא דבעי חול הכא. עתיקא קדישא לא אתחזי ולא שרייא על חול. בגין כך הרהור מותר מאי טעמא בגין דהרהור לא עביד מדי ולא אתעביד מניה קלא ולא סליק. אבל לבתר דאפיק מלה מפומיה ההוא מלה אתעביד קלא ובקע אוירין ורקיעין וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא ועל דא ממצוא חפצך ודבר דבר כתיב. ומאן דאפיק מלה קדישא מפומיה מלה דאורייתא אתעביד מניה קלא וסליק לעילא ואתערו קדושי מלכא עלאה ומתעטרן ברישיה וכדין אשתכח חדוותא לעילא ותתא. א&quot;ל ודאי הכי הוא והא שמענא מלה אבל מאן דשארי בתעניתא בשבתא עביד גריעותא לשבת או לא. אי תימא דלא עביד גריעותא הא סעודתי דמהימנותא בטיל מניה ועונשיה סגי הא חדוותא דשבת בטיל מניה. א&quot;ל מלה דא שמענא דדא הוא דאשגחן עליה מלעילא מכל בני עלמא בגין דהאי יומא חדוותא הוא לעילא ותתא חדוותא דכל חדוון חדוותא דכל מהימנותא ביה אשתכח ואפילו רשעים דגיהנם נייחין בהאי יומא. והאי בר נש לית ליה חדווה ולית ליה נייחא ושניא דא מכל עלאין ותתאין כלהו שאלין עליה מאי שניא דפלנייא הוא בצערא. ובשעתא דעתיקא קדישא אתגלי בהאי יומא ואשתכח האי בצערא צלותיה סלקא וקיימא קמיה כדין אתקרעו כל גזרי דינין דתגזרו עליה ואפילו אסתכמו בבי דינא דמלכא עליה לביש כלא אתקרע בגין דבשעתא דעתיקא אתגלייא כל חירו וכל חידו אשתכח בגין דאתגליא בהלולא דמלכא. ועל דא תנינן קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. מאן שבעים שנה אלא אע&quot;ג דאסכמו עליה כל אינון שבעין כתרי מלכא דהוא אתחזי בהו כלא אתקרע בגין דעתיקא קדישא נטיל (ס&quot;א בטיל ליה והני) ליה לבר נש. והני &lt;קטע סוף=דף קה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קה ב/&gt;מילי כד מתערי עליה בחלמא בליליא דשבתא. למלכא דעביד הלולא לבריה וגזר חדווה על כלא בהאי יומא דהלולא כל עלמא הוו חדאן ובר נש חד הוה עציב תפיש בקולרא. אתא מלכא לחדוותא חמא כל עמא חדאן כמה דאיהו גזר. זקף עינוי חמא ההוא בר נש תפיש בקולרא עציב. אמר ומה כל בני עלמא חדאן בהלולא דברי ודא תפיש בקולרא. מיד פקיד ונפקי ליה ושארו ליה מקולריה (ס&quot;א מקטרוי). כך האי דשארי בתעניתא בשבתא כל עלמא חדאן ואיהו עציב והאי אתפש בקולרא. בשעתא דעתיקא קדישא אתגלייא בהאי יומא ואשתכח האי בר נש תפיש בקולרא אע&quot;ג דאסכימו עליה כל אינון שבעין שנין דאמרן כלא אתקרע ולא שארי עליה דינא. ביומא אחרא אית ביה רשו למקרע ליה בההוא יומא כ&quot;ש שבת דלית לך יום דלא אשתכח ביה חילא ומאן דשארי בתעניתא דחלמא בההוא יומא לא סליק ההוא יומא עד דקרע דיניה אבל לאו דשבעים שנה כיומא דשבת. בגין כך בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא דלית רשו ליומא על יומא אחרא. כל יומא מה דאירע ביומיה עביד דלא אירע ביומיה לא עביד ועל דא לא לבעי ליה לאינש לסלקא ליה מיומא דא ליומא אחרא ובגין כך דבר יום ביומו תנינן ולא דבר יום ליומא אחרא. ותא חזי לאו למגנא מתערי עליה בחלמא בגין למתבע עליה רחמי ווי לההוא בר נש דלא מתערי עליה ולאו אודעו ליה בחלמא דהא אקרי רע ובגיני כך לא יגורך רע כתיב. וכתיב בל יפקד רע בל יפקד בגין דאיהו רע אמר רבי יוסי כתיב ממצוא חפצך ודבר דבר. כיון דכתיב ממצוא חפצך מהו ודבר דבר אלא עד דיגזר מלה כדקא יאות וימלל ליה ודאי כך הוא ברירא דמלה משמע דכתיב ודבר דבר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע:

ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי וגו'. ויצא רבי יהודה אמר נפק מכללא דחולקא דישראל דנפק מכללא דכלא נפק מכללא דמהימנותא. וינצו במחנה מכאן אוליפנא כל מאן דאתי מזוהמא דזרעא לסוף גלייה ליה קמי כלא. מאן גרים ליה זוהמא דחולקא בישא דאית ביה דלית ליה חולקא בכללא דישראל. רבי חייא פתח כבוד אלקים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר. כבוד אלקים הסתר דבר דלית רשו לבר נש לגלאה מלין סתימין דלא אתמסרו לאתגלייא מלין דחפא לון עתיק יומין כד&quot;א לאכול לשבעה ולמכסה עתיק. לאכול לשבעה עד ההוא אתר דאית ליה רשו ולא יתיר ועכ&quot;ד ולמכסה עתיק למכסה עתיק ודאי. דבר אחר לאכול לשבעה אינון חברייא דידעין ארחין ושבילין למיהך בארח מהימנותא כדקא יאות כגון דרא דר&quot;ש שארי בגויה ולמכסה עתיק מדרין אחרנין דהא כלהון לא אתחזון לאכול ולשבעה ולאתגלייא מלין בגווייהו. אלא למכסה עתיק כד&quot;א אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. ביומוי דר' שמעון הוה בר נש אמר לחבריה פתח פיך ויאירו דבריך בתר דשכיב הוו אמרי אל תתן את פיך וגו'. ביומוי לאכול לשבעה בתר דשכיב ולמכסה עתיק דחברייא מגמגמי ולא קיימי במלין. דבר אחר לאכול לשבעה באינון מלין דאתגליין ולמכסה עתיק באינון מלי דאתחפיין: &lt;קטע סוף=דף קה ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קו|א}}&lt;קטע התחלה=דף קו א/&gt;ויקוב בן האשה הישראלית את השם מהו ויקוב רבי אבא אמר ויקוב ודאי כד&quot;א ויקוב חור בדלתו נקיב מה דהוה סתים. ושם אמו שלומית בת דברי עד כאן סתים שמא דאמיה כיון דכתיב ויקוב נקיב שמא דאימיה. אמר רבי אבא אי לאו דבוצינא קדישא קיימא בעלמא לא ארשינא לגלאה (מכאן ולהלאה) דהא לא אתיהיב מלה דא לגלאה אלא לחברייא דאינון בין מחצדי חקלא (דאי לאו) תיפח רוחיהון דאינון דאתיין לגלאה לאינון דלא ידעי. ת&quot;ח כתיב וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי האי קרא הא אוקימנא אבל דא בר אינתו אחרא דאבוי בעלה דשלומית הוה. וכיון דאתא ההוא מצראה עלה בפלגות ליליא תב לביתא וידע מלה אתפרש מנה ולא אתא עלה. ונטל אינתו אחרא ואוליד להאי ואקרי איש הישראלי. ואחרא בן הישראלית. אי אינון אינצו הכא כחדא מאי קא בעי הכא שמא קדישא ואמאי קלל שמא קדישא. אלא איש הישראלי אמר מלה מאמיה מגו קטטה. מיד ויקוב בן האשה הישראלית. כד&quot;א ויקוב חור בדלתו. רזא דמלה נטל ה' דשמא קדישא ולייט לאגנא על אמיה ודא הוא נקיבא דאיהו נקיב ופריש שמא קדישא. ולמחצרי חקלא אתמר. ורזא דמלה כן דרך אשה מנאפת וגו' זכאה חולקהון דצדיקייא דידעין מלה ומכסיין לה. וע&quot;ד אתמר ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל. ה' בתראה הות נוקבא דינקא בתרין סטרין בגין כך נטלא זיינין דמלכא ונקמת נקמתא. דכתיב הוצא את המקלל. על דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דחילו דאמא אקדים לאבא. וזכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי:

ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. רבי יהודה אמר הא אוקמוה. אבל כי יקלל אלקיו סתים ובגין דאמר אלקיו סתם לכך ונשא חטאו דהא לא ידעינן מאן הוא דחלא דיליה אי אחד מן השרים או חד מן ככביא או חד מדברי עלמא. א&quot;ר יוסי אי צדיק גמור הוא לא יתער (ס&quot;א מלה) חיליהון וכיון דאתער מלה דא חיישינן מינות אזדריקת ביה ולא ימות (ס&quot;א א&quot;ר יוסי אפילו צדיק גמור לא ימות) על דא בגין דאיהו מלה סתים. רבי יהודה אמר דאין ליה לטב בהא דאי אמר אלקי יכיל למטען אלקי דהוה עד השתא דאתמשכנא אבתריה בלבאי והשתא אהדרנא לקבלא מהימנותא עלאה אבל אי אמר יי' אלקים או יי' ונקיב ליה בשמא האי לית ליה למטען בהאי בגין דדא הוא מהימנותא דכלא וכל את ואת דשמא קדישא דא סלקא לשמא שלימא (ס&quot;א לשבחא). ד&quot;א ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ר' יצחק אמר ויקוב בן האשה אמאי. אלא כמה דאוקמוה אבל האיש הישראלי בעלה דשלומית הוה. רבי יהודה אמר בריה דבעלה דשלומית מאנתו אחרא הוה. א&quot;ר יצחק נצו כחדא וא&quot;ל מלה מאימיה וכי אבוי הוה דאתקטל בשמא קדישא כמה דאוקמוה דכתיב הלהרגני אתה אומר דהא בשמא קדישא קטיל ליה משה ועל דא אושיט מלה לקבליה ודא הוא דכתיב ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל. ויביאו אותו אל משה. אמאי. (ס&quot;א לגבי דמשה בין דקטיל לאבוהי כו') בגין דמטא לגביה דמשה על דקטיל לאבוהי בשמא קדישא בגין כך ויביאו אותו אל משה כיון דחמא משה מיד ויניחוהו במשמר ואבא וברא נפלו בידא דמשה:

איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו רבי יצחק פתח שמע עמי ואעידה בך ישראל אם תשמע לי. לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר. כיון דכתיב לא יהיה בך אל זר מאי ולא תשתחוה לאל נכר &lt;קטע סוף=דף קו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קו ב/&gt;אלא לא יהיה בך אל זר דלא ייעול בר נש ליצר הרע בגויה דכל מאן דאתי לאתחברא ביה אל זר שריא בגויה דהא כד אתחבר ב&quot;נ ביה מיד אתי לאעברא על פתגמי אורייתא אתי לאעברא על מהימנותא דשמא קדישא ואתי לבתר למסגד לטעוון אחרן ועל דא כתיב לא יהיה בך אל זר כיון דלא יהיה בך אל זר לא תיתי למסגד לטעוון אחרן ולמעבר על מהימנותא דשמא קדישא חדא הוא דכתיב ולא תשתחוה לאל נכר ומהימנותא בישא דב&quot;נ דא הוא. ועל דא כי יקלל אלקיו דיכיל למטען דהוא לייט לההוא אל זר יצרא בישא דשרייא עליה לזמנין ואנן לא ידעינן מלוי אי קשוט או לאו ועל דא תשא חטאו אבל ונוקב שם יי' מות יומת. אמר רבי יהודה אי הכי אמאי ונשא חטאו ונסלח חטאו מבעי ליה. (ס&quot;א אלא) א&quot;ל כגון דאמר אלקי כמה דאוקימנא סתם ולא פריש. רבי חייא אמר כי יקלל אלקיו סתם ולא פירש והא ודאי ונשא חטאו. אבל ונוקב שם יי' מות יומת דהא הכא תלייא מהימנותא דכלא ולית ליה רשו למטען עליה כלל. אמר רבי יוסי הכי הוא ודאי דהא שמא דא מהימנותא דעלאי ותאי ועל דא קיימין עלמין כלהו באת חד זעירא תליין אלף אלפין ורבוא רבבן עלמין דכסופין ועל דא תנינן אתוון אלין קשירין אלין באלין וכמה אלף רבבן עלאין (ס&quot;א עלמין) תליין בכל את ואת ואסתליקו ואתקשרו במהימנותא (ואתגלייא) וסתים בהו מה דלא אתדבקו עלאין ותתאין אורייתא בהו תלייא עלמא דין ועלמא דאתי הוא ושמיה חד. ועל דא כתיב אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני וכתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך:

רבי חזקיה פתח לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה במשוך היובל. ומה טורא דסיני דאיהו טורא כשאר טורי עלמא בגין דאתחזי עליה יקרא דמלכא קדישא כתיב לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה מאן דקריב למלכא לא כ&quot;ש. ומה טורא דסיני דיכיל ב&quot;נ לאושיט ביה ידא ארח יקר בדחילו כתיב לא תגע בו יד סתם ואפילו בארח יקר. מאן דאושיט ידיה בארח קלנא לקביל מלכא לא כל שכן. רבי ייסא פתח ואמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. ומה משה דמן יומא דאתיליד זיהרא קדישא עלאה לא אעדי מניה כתיב ביה אל תקרב הלום. אמר ליה. משה עד כאן לא אנת כדאי לאשתמשא ביקרי של נעליך. ומה משה כך דהוה קריב בדחילו בקדושה כתיב ביה הכי. מאן דקריב בארח קלנא לגבי מלכא על אחת כמה וכמה. רבי אבא אמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. ת&quot;ח כד הוו ישראל במצרים היו ידעי באינון רברבי עלמא דממנן שעל שאר עמין וכל חד וחד הוה ליה דחלא בלחודוי מנייהו. כיון דאתקשרו בקשרא דמהימנותא וקריב לון קב&quot;ה לפולחניה אתפרשו מנייהו וקריבו לגבי מהימנותא עלאה קדישא ובג&quot;כ כתיב איש איש כי יקלל אלקיו ואע&quot;ג דפולחנא נוכראה הוא כיון דאנא פקודת לון ממנא לדברא עלמא מאן דלייט ומבזי לון ונשא חטאו ודאי דהא ברשותי קיימין ואזלי ומדברין בני עלמא. אבל ונוקב שם יי' מות יומת לאו ונשא חטאו כמה לאלין אלא מות יומת. מות בעלמא דין יומת בעלמא דאתי. לאלין ונשא חטאו בגין דמבזי עובדי ידי מבזי לשמשי דאנא פקידית ואסיר הוא אבל מיתה לא אתחייב בהו. ר&quot;ש הוה אזיל בארחא והוה עמיה רבי אלעזר ורבי אבא ורבי חייא ורבי יוסי ורבי יהודה מטו לחד טיקלי דמיא פוסקרא רבי יוסי בקטפוי לגו מייא אמר &lt;קטע סוף=דף קו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קז|א}}&lt;קטע התחלה=דף קז א/&gt;קוטרא דקוסטי דמיא ולואי ולא שכיח. א&quot;ל ריש אסיר לך. שמשא דעלמא הוא ואסיר לאנהגא קלנא בשמשא דקב&quot;ה וכ&quot;ש דאינון עובדי קשוט. בנימוסי דקסטירא עלאה שכיחי. פתח ואמר וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וירא אלקים את כל אשר עשה סתם אפילו נחשים ועקרבים ויתושים ואפילו אינון דאתחזון מחבלי עלמא בכלהו כתיב והנה טוב מאד כלהו שמשי עלמא מדברי עלמא ובני נשא לא ידעי. עד דהוו אזלי חמו חד חויא מדבר קמייהו אמר ר&quot;ש ודא דא אזיל לארחשא לן ניסא רהט ההוא חויא קמייהו וקטר בחד אפעה בקיטרא דאורחא סטון (ס&quot;א נצן) חד בחד ומיתו. כד מטון חמו לון לתרוייהו שכיבין בארחא. אר&quot;ש בריך רחמנא דרחיש לן ניסא דהא כל מאן דאסתכל בהאי כד איהו בקיומיה או איהו יסתכל בבר נש לא ישתזיב ודאי כ&quot;ש אי יקרב בהדיה. קרא עליה לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך. ובכלא עביד קב&quot;ה שליחותא דיליה ולית לן לאנהגא קלנא בכל מה דאיהו עבד וע&quot;ד כתיב טוב יי' לכל ורחמיו על כל מעשיו. וכתיב יודוך יי' כל מעשיך. (נדפס ויחי רבא):

רבי שמעון פתח אני חבצלת השרון שושנת העמקים. כמה חביבה כנסת ישראל קמי קב&quot;ה דקב&quot;ה משבח לה והיא משבחת ליה תדיר וכמה שבחין ומזמרין אתקנת ליה למלכא תדיר. זכאה חולקהון דישראל דאחידן בעדבא דחולקא קדישא כמה דכתיב כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו. אני חבצלת השרון דא כ&quot;י דאקרי חבצלת דקיימא בשפירו דנוי בגנתא דעדן לאתנטעא. השרון דהיא נטרת (נ&quot;א שרה) ומשבחת ליה למלכא עלאה. ד&quot;א אני חבצלת השרון. דבעייא לאשתקאה משקיו דנחלא עמיקא מבועא דנחלין כד&quot;א והיה השרון (כערבה) (לאגם מים). שושנת העמקים דקיימא בעמיקתא דכלא. שושנת העמקים. מאי אינון עמקים כד&quot;א ממעמקים קראתיך יי'. חבצלת השרון מההוא אתר דשקיו דנחלין עמיקין נפקין ולא פסקין לעלמין. שושנת העמקים דההוא אתר דאקרי עמיקא דכלא סתים מכל סטרין. ת&quot;ח בקדמיתא חבצלת ירוקא בטרפין ירוקין לבתר שושנה בתרין גוונין סומק וחוור. שושנת בשית טרפין. שושנת דשניאת גוונהא ואשתניאת מגוונא לגוונא. שושנת בקדמיתא חבצלת בזמנא דבעייא לאזדווגא ביה במלכא אקרי חבצלת. בתר דאתדבקת ביה במלכא באינון נשיקין אקרי שושנה בגין דכתיב שפתותיו שושנים. שושנת העמקים דהיא שניית ומשניאת גוונהא זמנין לטב וזמנין לביש זמנין לדינא וזמנין לרחמי. ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וגו'. ת&quot;ח דהא בני נשא לא ידעין ולא מסתכלין ולא משגיחין בשעתא דברא קב&quot;ה לאדם. ואוקיר ליה ביקירו עלאה בעא מיניה לאתדבקא ביה בגין דישתכח יחידאי ובלא יחידאי ובאתר דדביקותא יחידא' דלא ישתני ולא יתהפך לעלמין בההוא קשורא דמהימנותא יחידאה דכלא ביה אתקשר. הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן. ולבתר סאטו מאורחא דמהימנותא ושבקו אילנא יחידאה עלאה מכל אילנין ואתו לאתדבקא באתר דמשתני ומתהפך מגוונא לגוונא ומטב לביש ומביש לטב ונחתו מעילא לתתא ותאדבקו לתתא בשנויין סגיאין ושבקו עלאה דכלא דהוה חד ולא אשתני לעלמין הה&quot;ד אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. והמה בקשו חשבונות רבים ודאי. כדין אתהפך לבייהו בההוא סטרא ממש זמנין לטב זמנין לביש זמנין לרחמי זמנין לדינא &lt;קטע סוף=דף קז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קז ב/&gt;כההוא מלה דאתדבקו בה ודאי. והמה בקשו חשבונות רבים ואתדבקו בהו. א&quot;ל קב&quot;ה אדם שבקת חיי ואתדבקת במותא. חיי דכתיב ועץ החיים בתוך הגן עץ דאתקרי חיי דמאן דאחיד ביה ולא טעים טעמא דמותא לעלמין ואתדבקת באילנא אחרא הא ודאי מותא הוא לקבלך הה&quot;ד רגליה יורדות מות וגו' וכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה ודאי באתר דמותא אתדבק ושבק אתר דחיי בגין כך אתגזר עליה ועל כל עלמא מותא. אי הוא חטא כל עלמא מאי חטאו אי תימא דכל בריין אתו ואכלו מאילנא דא ואתרמי מכלא. לאו הכי. אלא בשעתא דאדם קאים על רגלוי חמו ליה בריין כלהו ודחלו מקמיה והוו נטלין בתריה כעבדין קמי מלכא והוא אמר לון אנא ואתון בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני יי' עושנו וכלהו אתו בתריה. כיון דחמו דאדם מגיד להאי אתר ואתדבק ביה כלהו אתמשכו אבתריה וגרים מותא ליה ולכל עלמא כדין אשתני אדם לכמה גוונין זמנין לטב זמנין לביש זמנין רוגזא זמנין נייחא זמנין דינא וזמנין רחמי זמנין חיי זמנין מותא ולא קאים בקיומא תדיר בחד מנייהו בגין דההוא אתר גרמא ליה וע&quot;ד אקרי להט החרב המתהפכת מן סטרא דא לסטרא דא מן טב לביש מן רחמי לדינא מן שלום לקרבא. אתהפיכת הוא לכלא ואקרי טוב ורע דכתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. ומלכא עילאה לרחמא על עובדי ידוי אוכח ליה ואמר ליה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו והוא לא קביל מניה ואתמשך בתר אתתיה ואתתרך לעלמין דהא אתתא לאתר דא סלקא ולא יתיר ואתתא גרים מותא לכלא. ת&quot;ח לעלמא דאתי כתיב כי כימי העץ ימי עמי. כימי העץ ההוא עץ דאשתמודע. ביה זמנא כתיב בלע המות לנצח ומחה יי' אלקים דמעה מעל כל פנים. ברוך יי' לעולם אמן ואמן. ימלוך יי' לעולם אמן ואמן: &lt;קטע סוף=דף קז ב/&gt;

==פרשת אמור - רעיא מהימנא==
{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פח|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פט|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פט א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פט א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פט|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פט ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פט ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צ|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צ א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צ א/&gt;

'''מדף צ ע&quot;ב עד צב' ע&quot;א - אין רעיא מהימנא'''


{{ממ זהר משולב|ג|צב|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צב ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צג|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צג א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צג א/&gt;

'''מדף צג ע&quot;ב עד צו ע&quot;ב - אין רעיא מהימנא'''

{{ממ זהר משולב|ג|צז|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צז א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צז א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צז|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צז ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צז ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צח א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צח א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צח|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צח ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צח ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צט|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צט א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צט א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צט|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צט ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צט ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|ק|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף ק א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף ק א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|ק|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף ק ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף ק ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קא|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קא א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קא א/&gt;

'''קא עד קג - לא ברור מה יש בדפים אלו'''

{{ממ זהר משולב|ג|קג|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קג ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קג ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קד|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קד א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קד א/&gt;

'''מדף קד ע&quot;ב עד הסוף - אין רעיא מהימנא'''</text>
      <sha1>tu1v468p6x8de5adkihuvlozr8973zp</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947934</id>
      <parentid>2947933</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T22:05:06Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <comment>/* פרשת אמור */</comment>
      <origin>2947934</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="251987" sha1="tkffevw3rde4fpiq3ighagtxy20jcmc" xml:space="preserve">__TOC__

&lt;קטע התחלה=דף פ א/&gt;

==קדושים==
{{ממ זהר משולב|ג|פ|א}} {{צ|וידבר יי' אל משה לאמר. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם}} {{ממ|ויקרא|יט|ב}}. 

רבי אלעזר פתח {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וגו'}} {{ממ|תהלים|לב|ט}}. בכמה זמנין אורייתא אסהידת בהו בבני נשא, כמה זמנין ארימת קלין לכל סטרין לאתערא להו, וכלהו דמיכין בשינתא בחוביהון (ס&quot;א בחוריהון), לא מסתכלין ולא משגיחין. בהיך אנפין יקומון ליומא דדינא עלאה כד יתבע לון מלכא עלאה עלבונא דאורייתא דצווחת לקבליהון ולא אהדרו אפין לקבלה דכלהו פגימין בכלא דלא ידעו מהימנותא דמלכא עלאה. ווי לון ווי לנפשהון. דהא אורייתא ביה אסהידת ואמרת {{צ|מי פתי יסור הנה חסר לב (ס&quot;א ואמרה) אמרה לו}} {{ממ|משלי|ט|טז}}. 

מהו {{צ|חסר לב}}? דלית ליה מהימנותא. דמאן דלא אשתדל באורייתא לאו ביה מהימנותא ופגים הוא מכלא.  {{צ|אמרה לו}} - 'אומרה לו' מבעי ליה, כד&quot;א {{צ|אומרה לאל סלעי}} - מהו {{צ|אמרה}}? אלא לאכללא ולאתוספא אורייתא דלעילא דהיא קרייה ליה חסר לב פגים מהימנותא דהכי תנינן כל מאן דלא אשתדל באורייתא אסיר למקרב לגביה לאשתתפא בהדיה ולמעבד ביה סחורתא. וכ&quot;ש למהך עמיה באורחא דהא לית ביה מהימנותא (וע&quot;ד) תנינן כל בר נש דאזיל בארחא ולית עמיה מלי דאורייתא אתחייב בנפשיה. כ&quot;ש מאן דאזדווג בארחא עם מאן דלית ביה מהימנותא. דלא חשיב ליקרא דמאריה ודידיה דלא חס על נפשיה. 

ר' יהודה אומר מאן דלא חס על נפשיה היך ישלוף נפשא דכשרא לבריה. 

אמר ר' אלעזר תווהנא על דרא והא אתמר מלה וכו' וע&quot;ד כתיב {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין}}. זכאין אינון צדיקייא דמשתדלי באורייתא וידעין ארחוי דקב&quot;ה ומקדשי גרמייהו בקדושה דמלכא ואשתכחו קדישין בכלא. ובגין כך משלפי רוחא דקדושה מלעילא ובנייהו כלהו זכאי קשוט ואקרון בני מלכא בנין קדישין. {{ש}}
ווי להון לרשיעייא דכלהו חציפין ועובדייהו חציפין. בגיני כך ירתין בנייהו נפשא חציפא מסטרא דמסאבא. כמה דכתיב {{צ|ונטמתם בם}} - אתא לאסתאבא מסאבין ליה. 

{{צ|אל תהיו כסוס כפרד}} - דאינון מארי זנותא (ס&quot;א דמסאבותא) על כלא. {{צ|אין הבין}} - דלא ישתדלו בני נשא בארחא דאאי הכי כתיב הכא {{צ|אין הבין}} וכתיב התם {{צ|והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה רועים לא ידעו הבין}} {{ממ|ישעיהו|נו|יא}}. כלומר יהון מזדמנין אינון דאקרון עזי נפש. מאי טעמא משום דלא ידעו הבין. {{ש}}
{{צ|והמה רועים}} - מאי &lt;קטע סוף=דף פ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פ ב/&gt;{{צ|רועים}}? אלין אינון מדברי ומנהגי לבר נש בגיהנם. {{ש}}
{{צ|לא ידעו שבעה}} - כד&quot;א {{צ|לעלוקה שתי בנות הב הב}} {{ממ|משלי|ל|טו}}, בגין כך דאינון הב הב לא ידעו שבעה. {{ש}}
{{צ|כלם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו}} - דהא תיירי דגיהנם אינון. 

וכל דא מאן גרים להו? בגין דלא אתקדשו בההוא זווגא כמה דאצטריך. וע&quot;ד כתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. אמר קב&quot;ה מכל שאר עמין לא רעיתי לאדבקא בי אלא ישראל דכתיב {{צ|ואתם הדבקים ביי'}} - אתון ולא שאר עמין (וע&quot;ד כתיב הכא קדושים) בג&quot;כ (קדושים תהיו דייקא):


{{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. רבי יצחק פתח: {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים וגו'}} {{ממ|ישעיהו|יח|א}} - וכי בגין דהיא ארץ צלצל כנפים קנטורא ביה אשתכח דכתיב {{צ|הוי ארץ}}? אלא אמר ר' יצחק בשעתא דקב&quot;ה ברא עלמא ובעא לגלאה עמיקתא מגו מסתרתא ונהורא מגו חשוכא הוו כלילן דא בדא, ובגין כך מגו חשוכא נפק נהורא ומגו מסתרתא נפק ואתגליא עמיקא. ודא נפקא מן דא, דמגו טב נפיק ביש ומגו רחמי נפיק דינא. וכלא אתכליל דא בדא יצר טוב ויצר רע ימינא ושמאלא. ישראל ושאר עמי, חוור ואוכם וכלא חד בחד תלייא. 

תאנא אמר ר' יצחק אמר ר' יהודה כל עלמא כלהו לא אתחזי אלא בחד עטירא דקוטפא (ס&quot;א דקיזטופא) בקיטרוי כד אתדן עלמא בדינא כליל ברחמי אתדן. ואי לאו לא יכיל עלמא לקיימא אפילו רגעא חדא. והא אוקימנא מלי כמה דכתיב {{צ|כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל}}. ותאנא בההוא זמנא דדינא תלייא בעלמא וצדק אתעטרא בדינא כמה מארי דגדפין מתערי לקבלי מארי דדינא קשיא לשלטאה בעלמא פרסין גדפין מהאי סטרא ומהאי סטרא לאשתטחא (ס&quot;א לאשגחא) בעלמא. כדין מתערין גדפין למפרס לון ולאשתאבא (נ&quot;א ולאשתתפא) בדינא קשיא ושאטין בעלמא לאבאשא. כדין כתיב {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים}}. 

אמר ר' יהודה חמינא בני עלמא בחציפותא בר אינון זכאי קשוט. ובגין כך כביכול כלא הכי אשתכח אתא לאתדכאה מסייעין ליה. אתי לאסתאבא כמה דאוקימנא ונטמתם בם:


רבי יוסי הוה אזיל בארחא. פגע ביה ר' חייא. אמר ליה האי דאוקמוה חברייא דכתיב בעלי {{צ|ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה עד עולם}} - בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה. אמאי? בגין דדברי תורה סלקין על כל קרבנין דעלמא כמה דאוקמוה דכתיב {{צ|זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים}} - שקיל אורייתא לקביל כל קרבנין דעלמא. 

א&quot;ל הכי הוא ודאי. דכל מאן דאשתדל באורייתא אע&quot;ג דאתגזר עליה עונשא מלעילא ניחא ליה מכל קרבנין ועלוון וההוא עונשא אתקרע (ובגין דילעי בה לשמה קב&quot;ה אתפייס בהדיה). ותא חזי לא אתדכי בר נש לעלמין אלא במילין דאורייתא. בגיני כך מלין דאורייתא לא מקבלין טומאה בגין דאיהי קיימא לדכאה לאלין מסאבי. ואסוותא באורייתא אשתכח דכתיב {{צ|רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך}}. ודכוותא אשתכח באורייתא דכתיב {{צ|יראת יי' טהורה עומדת לעד}} - מאי {{צ|עומדת לעד}}? דקיימא תדירא בההוא דכיותא ולא אתעדי מניה לעלמין. 

א&quot;ל יראת יי' כתיב ולא תורה. א&quot;ל הכי הוא ודאי דהא אורייתא מסטרא דגבורה קא אתייא. א&quot;ל ומהתם נפקא? מהכא נפקא דכתיב ראשית חכמה יראת יי'. וכתיב יראת יי' טהורה. ואורייתא קדושה אתקרי דכתיב כי קדוש אני יי' ודא אורייתא שמא קדישא עלאה וע&quot;ד&lt;קטע סוף=דף פ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|א}}&lt;קטע התחלה=דף פא א/&gt;מאן דאשתדל בה אתדכי ולבתר אתקדש דכתיב {{צ|קדושים תהיו}} - קדושים היו לא כתיב אלא {{צ|תהיו}} - תהיו ודאי. 

א&quot;ל הכי הוא ומקרא כתיב {{צ|ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש}} וכתיב {{צ|אלה הדברים וגו'}}. 

תאנא קדושה דאורייתא קדושה דסליקת על כל קדושין. וקדושה דחכמתא עלאה סתימאה סלקא על כלא. אמר ליה לאו אורייתא בלא חכמתא ולא חכמתא בלא אורייתא וכלא בחד דרגא הוא וכלא חד אלא אורייתא בחכמה עלאה אשתכחת ובה קיימא ובה אתנטעו שרשהא מכל סטרין. 


עד דהוו אזלי אשכחו חד בר נש בלקינטא דקוסטא (ס&quot;א בלקיטנא דקיסחא) רכיב על סוסיא אשתמיט ידוי לחד ענפא דאילנא. א&quot;ר יוסי האי הוא דכתיב {{צ|והתקדשתם והייתם קדושים}}, אדם מקדש עצמו מלמטה מקדישין אותו מלמעלה. הה&quot;ד {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}:


תאני רבי אבא פרשתא דא כללא דאורייתא היא. וחותמא דקושטא דגושפנקא היא. בפרשתא דא אתחדשו רזין עלאין דאורייתא. בעשר אמירן וגזרין וענשין ופקודין עלאין דכד מטאן חברייא לפרשתא דא הוו חדאן. 

אמר ר' אבא מאי טעמא פרשתא דעריות ופרשתא דקדושים תהיו סמוכין דא לדא? אלא הכי תאנא כל מאן דאסתמר מאלין עריין בקדושה אתעביד ודאי. וכל שכן אי אתקדש בקדושה דמאריה. והא אתערו חברייא אימתי עונתן דכלא לאתקדש בר נש. תא חזי מאן דבעי לאתקדשא ברעותא דמאריה לא לישמש אלא מפלגות ליליא ואילך או בפלגות ליליא דהא בההיא שעתא קב&quot;ה אשתכח בגנתא דעדן וקדושה עלאה אתער. וכדין שעתא היא לאתקדשא. האי לשאר בני נשא. תלמידי חכמים דידעין ארחוי דאורייתא בפלגות ליליא שעתא דלהון למיקם למלעי באורייתא לאזדווגא בכ&quot;י לשבחא לשמא קדישא למלכא קדישא. בליליא דשבתא דרעותא דכלא אשתכח זווגא דלהון בההיא שעתא. לאפקא רעותא דקב&quot;ה וכ&quot;י כמה דאתמר דכתיב {{צ|בנים אתם ליי' אלקיכם}} ואלין אקרון קדישין דכתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. וכתיב {{צ|והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וגו':}}


{{צ|קדושים תהיו}}. {{ש}}
רבי אבא פתח {{צ|ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ}} {{ממ|ש&quot;ב|ז|כג}} {{ממ|דה&quot;א|יז|כא}}. ת&quot;ח בכל עמין דעלמא לא אתרעי בהו קב&quot;ה בר בישראל בלחודייהו. ועבד לון עמא יחידאה בעלמא וקרא לון גוי אחד כשמיה. ואעטר לון בכמה עטרין וכמה פקודין לאתעטרא בהו. ועל דא תפילין דרישא ותפילין דדרועא לאתעטרא בהו בר נש כגוונא דלעילא ולאשתכחא חד שלים בכלא. ובההיא שעתא דאתעטר בהו בר נש ואתקדש בהו. אתעביד שלים ואקרי אחד דאחד לא אקרי אלא כד איהו שלים ומאן דפגים לא אקרי אחד ועל דא קב&quot;ה אקרי אחד בשלימו דכלא בשלימו דאבהן בשלימו דכנסת ישראל. בג&quot;כ ישראל לתתא אקרון אחד. דכד בר נש אנח תפילין ואתחפי בכסוי דמצוה כדין אתעטר בעטרין קדישין כגוונא דלעילא ואקרי אחד. ובגיני כך ליתי אחד וישתדל באחד. קב&quot;ה דאיהו אחד ישתדל באחד. דהא לית מלכא משתדל אלא במאי דאתחזי ליה. ובגיני כך כתיב והוא באחד ומי ישיבנו. לא שארי קב&quot;ה ולא אשתכח אלא באחד. באחד אחד מבעי ליה. אלא במאן דאתתקן בקדושה עלאה למהוי חד. כדין הוא שריא באחד ולא באתר אחרא. ואימתי אקרי ב&quot;נ אחד. בשעתא דאשתכח דכר ונוקבא ואתקדש בקדושה (ס&quot;א בעטרין) עלאה ואתכוון לאתקדשא. ות&quot;ח בזמנא&lt;קטע סוף=דף פא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פא ב/&gt;
דאשתכח בר נש בזווגא חד דכר ונוקבא ואתכוון לאתקדשא כדקא יאות. כדין הוא שלים ואקרי אחד בלא פגימו. בגיני כך בעי בר נש למהדי לאתתיה בההיא שעתא לזמנא לה ברעותא חדא עמיה. ויתכונון תרוייהו כחד לההיא מלה. וכד משתכחי תרוייהו כחד כדין כלא חד בנפשא ובגופא. בנפשא לאדבקא דא בדא ברעותא חדא. ובגופא כמה דאוליפנא דבר נש דלא נסיב הוא כמאן דאתפליג וכד מתחברן דכר ונוקבא כדין אתעבידו חד גופא אשתכח דאינהו חד נפשא וחד גופא ואקרי בר נש אחד כדין קב&quot;ה שארי באחד ואפקיד רוחא דקדושה בההוא אחד. ואלין אקרון בנין דקב&quot;ה כמה דאתמר. ובגיני כך קדושים תהיו כי קדוש אני יי' זכאין אינון ישראל דלא אוקים מלה דא באתר אחרא אלא ביה ממש דכתיב כי קדוש אני יי' לאתדבקא ביה ולא באחרא ועלדא קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם:


{{צ|איש אמו ואביו תיראו וגו'}} - הא תנינן דפרשתא דא כללא דאורייתא מקיש דחילו דאבא ואימא לשבתותי. אלא אמר ר' יוסי כלא חד מאן דדחיל מהאי נטיר להאי. איש אמו אקדים אמו לאביו בדחילו. מ&quot;ט כמה דאוקמוה אבל אימא דלית רשו בידהא כל כך כאביו (ס&quot;א אבל ת&quot;ח אמו דא כ&quot;י ובגין דבה שריא יראה ואיהי יראת ה' אתקרי) אקדים דחילו חילה. רבי יצחק אמר מה כתיב לעילא קדושים תהיו אתי בר נש לאתקדשא באתתיה כחד. ממאן הוא שבחא יתיר בההיא קדושה. הוי אימא מנוקבא. בג&quot;כ {{צ|איש אמו ואביו תיראו}}. 

ר' יהודה אמר {{צ|איש אמו ואביו תיראו}} כהאי גוונא {{צ|ביום עשות יי' אלקים ארץ ושמים}} ובאתר אחרא אקדים שמים לארץ אלא לאחזאה דתרוייהו כחדא אתעבידו אוף הכא אקדים אמא לאבא ובאתר אחרא אקדים אבא לאמא לאחזאה דתרוייהו כחדא אשתדלו ביה. {{צ|ואת שבתותי תשמרו}} - שקיל דא לדא וכלא כחדא אתקלו במתקלא חד דכתיב {{צ|ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם}}, וכתיב {{צ|זכור את יום השבת לקדשו}}. אלא חד לאבא וחד לאימא. כתיב הכא {{צ|איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו}}, וכתיב התם {{צ|ואת שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו}}. מה מקדשי &lt;קטע סוף=דף פא ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פב|א}}&lt;קטע התחלה=דף פב א/&gt;כמשמעו, תו מקדשי אלין אינון דמקדשי גרמייהו בההוא שעתא. כגוונא דא וממקדשי תחלו. אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי. מה להלן ממקודשי אף כאן ממקודשי דאינון אבא ואימא:


{{צ|איש אמו ואביו תיראו}}. ר&quot;ש אמר כתיב {{צ|ואתם הדבקים ביי' וגו'}} {{ממ|דברים|ד|ד}} - זכאין אינון ישראל דמתדבקן ביה בקב&quot;ה (אינון ולא אומין עכו&quot;ם) ובגין דאינון מתדבקן ביה בקב&quot;ה כלא אתדבקו כחדא דא בדא. 

ת&quot;ח בשעתא דב&quot;נ מקדש לתתא כגון חברייא דמקדשי גרמייהו משבת לשבת בשעתא דזווגא עלאה אשתכח דהא בההיא שעתא רעיא אשתכח וברכתא אזדמנת. כדין מתדבקן כלהו כחד. נפשא דשבת וגופא דאזדמן בשבת. ועל דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דאינון זווגא חד בגופא בההיא שעתא דאתקדשא. ואת שבתותי תשמורו דא שבת עילאה ושבת תתאה דאינון מזמני לנפשא בההוא גופא מההוא זווגא עלאה וע&quot;ד ואת שבתותי תשמורו תרי. וכלא אתדבק דא בדא זכאה חולקהון דישראל. 

ד&quot;א {{צ|ואת שבתותי תשמורו}} - לאזהרה לאינון דמחכאן לזווגיהו משבת לשבת והא אוקימנא כמה דכתיב {{צ|לסריסים אשר ישמרו את שבתותי}} - מאן {{צ|סריסים}}? אלין אינון חברייא דמסרסן גרמייהו כל שאר יומין בגין למלעי באורייתא ואינון מחכאן משבת לשבת. הה&quot;ד {{צ|אשר ישמרו את שבתותי}}, כד&quot;א {{צ|ואביו שמר את הדבר}}. ובגיני כך {{צ|ואת שבתותי תשמורו}}. 

{{צ|איש אמו ואביו תיראו}} - דא גופא. {{צ|ואת שבתותי תשמורו}} - דא נפשא. וכלא אתדבק דא בדא - זכאה חולקהון דישראל!&lt;קטע סוף=דף פב א/&gt; 

{{ממ זהר משולב|ג|פב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פב ב/&gt;(הדף מכיל רק [[#פרשת קדושים- רעיא מהימנא|רעיא מהימנא]])
&lt;קטע סוף=דף פב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|א}}&lt;קטע התחלה=דף פג א/&gt;(הדף מכיל רק [[#פרשת קדושים- רעיא מהימנא|רעיא מהימנא]])
&lt;קטע סוף=דף פג א/&gt;


{{ממ זהר משולב|ג|פג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פג ב/&gt;אל תפנו אל האלילים ואלקי מסכה לא תעשו לכם. ר' חייא פתח אל תפן אל קשי העם הזה וגו'. אל תפן. וכי מאן הוא דיימא למלכא אל תפן. והא כתיב כי עיניו על דרכי איש. וכתיב אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם יי' והא בכלא אשגח קב&quot;ה וכל עובדין מסתכל ועייל בדינא על כלהו אם טב ואם ביש כד&quot;א האלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. ומשה אמר אל תפן. אלא כמה בעי בר נש לאסתמרא מחובוי בגין דלא יחטי קמי מלכא קדישא. ת&quot;ח בר נש דעביד מצוה ההיא מצוה סלקא וקיימא קמי קב&quot;ה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקב&quot;ה מני לה קמיה לאשגחא בה כל יומא לאוטבא ליה בגינה. עבר על פתגמי אורייתא ההיא עבירה סלקא קמיה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקודשא בריך הוא מני לה וקיימא תמן לאשגחא בה לשצאה ליה. הה&quot;ד וירא יי' וינאץ מכעס בניו ובנותיו מהו וירא ההוא דקיימא קמיה. תב בתשובה מה כתיב גם יי' העביר חטאתך לא תמות דאעבר ההוא חובא מקמיה בגין דלא יסתכל ביה. לאוטבא ליה. ועל דא אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו. אמר רבי יוסי וכן מהכא משמע דכתיב נכתם עונך לפני. רבי יוסי זעירא עאל קמיה דרבי שמעון יומא חד אשגחיה דהוה יתיב וקארי כתיב ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל משמע דאדם וחוה כחדא אתבריאו ובגופא חדא דכתיב אשר נתת עמדי ולא כתיב אשר נתת לי. אמר ליה אי הכי והכתיב אני האשה הנצבת עמכה בזה. ולא כתיב הנצבת לפניך אמר ליה אי כתיב הנתנת עמך הוה אמינא הכי כדכתיב אשר נתת עמדי אבל הנצבת כתיב. אמר ליה והא כתיב ויאמר יי' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. אעשה לו השתא. אמר ליה הכי הוא ודאי דאדם לבדו הוה דלא הוה סמך בנוקביה בגין דהות בסטרוי כמה דאוקימנא. ומה דאמר אעשה לו עזר. הכי הוא דלא כתיב אברא לו עזר בגין דכתיב זכר ונקבה בראם אבל אעשה כתיב. ומהו אעשה אתקן משמע. דקב&quot;ה נטיל לה מסטרוי ותקין לה בתקונא ואייתי לה קמיה. וכדין אשתמש אדם באנתתיה והוה ליה סמך. ותנינן שפירו דאדם קדתיר' דקיטרא עלאה מזיהרא דנהרא. שפירו דחוה דלא הוו יכלין כל בריין לאסתכלא בה. ואפילו אדם לא הוה אסתכל בה עד ההיא זמנא דחאבו ואעדיאת (ס&quot;א ואזעירת) שפירו דלהון. כדין אסתכל בה אדם ואשתמודע בה לשמשא בה. הה&quot;ד וידע אדם עוד את אשתו. וידע בכלא וידע בתשמיש. וידע דאשתמודע בה ואסתכל בה. ותנינן אסיר ליה לבר נש לאסתכלא בשפירו דאנתתא בגין דלא ייתי בהרהורא בישא ויתעקל &lt;קטע סוף=דף פג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|א}}&lt;קטע התחלה=דף פד א/&gt;למלה אחרא. וכך הוה רבי שמעון עביד כד הוה אזל במתא והוו חברייא אזלין אבתריה וחמא לאינתו שפיראן מאיך עיניה והוה אמר לחברייא אל תפנו. וכל מאן דיסתכל בשפירו דאנתתא ביממא אתי להרהורי בליליא ואי סליק ההוא הרהורא בישא עלויה. אעבר משום ואלקי מסכה לא תעשו לכם. תו אי שמש באנתתיה בזמנא דסליק ביה ההוא הרהורא בישא. אינון בנין דאולידו אלקי מסכה אקרון. וע&quot;ד כתיב אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם. רבי אבא אמר אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באלילי ע&quot;ז ובנשי דעמין ולא לאתהנייא מנייהו ולא לאתרפאה בהו דאסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באתר דלא אצטריך. ר' אבא פתח פנה אלי וחנני תנה עזך לעבדך. פנה אלי וחנני. וכי לא הוה ליה לקב&quot;ה בעלמא שפירא כדוד דאיהו אמר פנה אלי וחנני. אלא הכי תנינן דוד אחרא אית ליה לקב&quot;ה והוא ממנא על כמה אכלוסין עלאין ומשריין. וכד בעי קב&quot;ה לרחמא על עלמא אסתכל בהאי דוד ונהיר ליה אנפין והוא נהיר לעלמין וחייס עלמא. ושפירו דהאי דוד נהיר לעלמין כלהו. רישיה גולגלתא דדהבא אתרקימת בשבעה תכשיטי זינין דדהבא והא אוקמוה וחביבותא דקב&quot;ה לקבליה. ומסגיאות רחימותא דיליה גביה אמר ליה לקב&quot;ה דיהדר עינוי לקבליה ויסתכל ביה. בגין דאינון שפירן בכלא. כד&quot;א הסבי עיניך מנגדי וגו'. הסבי עיניך. מנגדי דבשעתא דאלין עיינין מסתכלי ביה בקב&quot;ה כדין מתערין בלביה קסטין דבלסטראי ברחימותא עלאה. ובסגיאות שלהוביתא דרחימו עלאה לגביה אמר הסבי עיניך מנגדי אסחר עיניך לסטר אחרא מני דאינון מוקדין לי בשלהובי רחימותא. וע&quot;ד כתיב ביה בדוד והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי. ובגין ההוא דוד עלאה שפירא רחימא ותיאובתא דקב&quot;ה לאדבקא ביה. אמר דוד פנה אלי וחנני כגוונא דא ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יי' משמע דעאל עמיה עם יעקב גנתא דעדן דאיהו שדה דתפוחין קדישין. וכי היך יכיל גנתא דעדן לאעלא עמיה דהא גנתא דעדן כמה רב הוא בפותיא ובארכא. כמה זינין דבייתין עלאין קדישין דרגין על דרגין מדורין על מדורין אית תמן. אלא גנתא אחרא עלאה קדישא אית ליה לקב&quot;ה וההוא גנתא רחימותא דיליה ואתדבק ביה ולא אתנטיר אלא לקב&quot;ה בלחודוי דהוא עייל ביה. ודא אחסין קב&quot;ה לאשתכחא תדיר עמהון דצדיקייא. וכ&quot;ש לאשתכחא ביה ביעקב ודא זמין ליה קב&quot;ה לאעלאה עמיה לסייעא ליה. כגוונא דא אני יי' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק הארץ וגו'. תנן מלמד שנתקפלה לו ארץ ישראל וכי ארץ ישראל דאיהי ת' פרסה על ארבע מאות פרסה היך אתעקרת מאתרה ויתבה תחותוי. אלא ארץ אחרא עלאה אית לקב&quot;ה וארץ ישראל אקרי. והיא תחות דרגא דיעקב דקאים עלה. ואחסין לה קב&quot;ה לישראל בגין רחימותא דלהון. לדיירא עמהון ולדברא להון ולאגנא להון מכלא ואקרי ארץ חיים. ת&quot;ח אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באתר דקב&quot;ה מאיס ביה ורחיקא ביה נפשיה. ומה במה דרחים קב&quot;ה אסור לאסתכלא ביה במה דרחיק עאכ&quot;ו. דת&quot;ח אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא בקשת. בגין דאיהו חיזו דדיוקנא עלאה. אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באת קיימא דיליה בגין דהוא רמיז לצדיקא דעלמא. אסיר ליה לבר נש לאסתכלא באצבען דכהני בשעתא דפרסי ידייהו בגין דתמן שריא יקרא דמלכא עלאה. ומה באתר קדישא עלאה אסור&lt;קטע סוף=דף פד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פד ב/&gt;
לאסתכלא. באתר מסאבא רחיקא לא כ&quot;ש. בגיני כך אל תפנו אל האלילים. ר' יצחק אמר ומה לאסתכלא בהו אסיר. למפלח להו או למעבד להו עאכ&quot;ו. ובגיני כך אל תפנו אל האלילים. הכא אתא לאזהרא להו לישראל כקדמיתא לקביל לא יהיה לך אלקים אחרים על פני. ואלקי מסכה לא תעשו לכם לקביל לא תעשה לך פסל. אני יי' אלקיכם לקביל אנכי יי' אלקיך. איש אמו ואביו תיראו לקביל כבדש את אביך ואת אמך. ואת שבתותי תשמרו. זכור את יום השבת לקדשו. לא תשבעו בשמי לשקר. לא תשא את שם יי' אלקיך לשוא. לא תגנובו. לא תגנוב. ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. לא תענה ברעך עד שקר. מות יומת הנואף והנואפת. לא תנאף. לא תעמוד על דם רעך. לא תרצח. והא אוקמוה וע&quot;ד כללא דאורייתא בפרשתא דא. אמר ר' חייא בקדמיתא אנכי יי' אלקיך זכור את יום השבת לא תשא לא תרצח לא תנאף לא תגנוב. בלישנא יחידאי. והכא אני יי' אלקיכם. איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו. אל תפנו אל האלילים. בלישנא דסגיאין. אלא ת&quot;ח מיומא דהוו ישראל שכיחין בעלמא לא אשתכחו קמי קב&quot;ה בלבא חד וברעותא חדא כמה בההוא יומא דקיימו בטורא דסיני. וע&quot;ד כלא אתמר בלשון יחידאי לבתר בלישנא דסגיאין דהא לא אשתכחו כל כך בההוא רעותא:

רבי אלעזר הוה אזיל למחמי לר' יוסי בר&quot;ש בן לקונייא חמוי והוו עמיה ר' חייא ור' יוסי. כד מטו חד בי חקל יתבו תחות אילנא חדא. א&quot;ר אלעזר כל חד לימא מלה דאורייתא. פתח ר' אלעזר ואמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים ואלקים זולתי לא תדע. לא כתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אלא אנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. וכי מארץ מצרים הוה להו מלכא ולא מקדמת דנא והא כתיב ויאמר יעקב אל בניו הסירו את אלקי הנכר אשר בתוככם וכתיב ונקומה ונעלה בית אל. ואת אמרת מארץ מצרים. אלא מן יומא דהוו ישראל בעלמא לא אשתמודעו יקרא דקב&quot;ה בר בארעא דמצרים דהוו בההוא פולחנא קשיא וצווחו לקבליה ולא אשתנו מנמוסא דילהון לעלמין ותמן אתבחינו אבהתנא כדהבא מגו שפכה (ס&quot;א כהתוכא דדהבא מגו טיפסא) ועוד דהוו חמאן בכל יומא כמה חרשין כמה זינין בישין לאטעאה לון לבני נשא ולא סטו מארחא לימינא ולשמאלא. ואע&quot;ג דלא הוו ידעי כל כך ביקרא דקב&quot;ה אלא הוו אזלין בתר נמוסי אבהתהון. ולבתר חמו כמה נסין וכמה גבוראן ונטל לון קב&quot;ה לפולחניה. ובגין דכלהו חמו כמה נסין ואתין בעיניהון וכל אינון אתן וגבורן. אמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. דתמן הוה באתגלייא יקרא דיליה. ואתגלי עלייהו על ימא וחמו זיו יקרא עלאה דיליה אפין באפין דלא תימרון אלהא אחרא הוא דמליל עמנא אלא אנא הוא דחמיתון בארעא דמצרים. אנא הוא דקטלנא סנאיכון בארעא דמצרים. אנא הוא דעבדנא כל אינון עשר מחאן בארעא דמצרים. ובגיני כך ואלקים זולתי לא תדע דלא תימא דאחרא הוא אלא אנא הוא כלא. 

תו פתח לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. לא תלין פעולת שכיר אמאי אלא מקרא אחרא אשתמע דכתיב ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו. לא תבא עליו השמש אזדהר דלא תתכנש בגינוי מעלמא עד לא ימטי זמנך לאתכנשא. כד&quot;א עד אשר לא תחשך השמש וגו'. מהכא אוליפנא מלה אחרא מאן דאשלים לנפשא דמסכנא אפילו&lt;קטע סוף=דף פד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|א}}&lt;קטע התחלה=דף פה א/&gt;דמטו יומוי לאסתלקא מעלמא קב&quot;ה אשלים לנפשיה ויהיב ליה חיין יתיר. לא תלין פעולת שכיר. ת&quot;ח מאן דנטיל אגרא דמסכנא כאילו נטיל נפשיה ודאנשי ביתיה הוא אזער נפשייהו קב&quot;ה אזער יומוי ואזער נפשיה מההוא עלמא. דהא כל אינון הבלים דנפקי מפומיה כל ההוא יומא כלהו סלקין קמיה דקב&quot;ה וקיימין קמיה לבתר סלקא נפשיה ונפשייהו דאנשי ביתיה וקיימין באינון הבלים דפומיה. וכדין אפילו אתגזר על ההוא ב&quot;נ כמה יומין וכמה טבאן כלהו מתעקראן מיניה ומסתלקי מניה. ולא עוד אלא דנפשא דיליה לא סלקא לעילא והיינו דאמר רבי אבא רחמנא לשזבינן מנייהו ומעלבונייהו ואוקמוה אפילו עשיר הוא ואליו הוא נושא את נפשו דייקא אפילו מכל ב&quot;נ נמי וכ&quot;ש מסכנא. והיינו דהוה רב המנונא עביד כד הוה ההוא אגיר מסתלק מעבידתיה הוה יהיב ליה אגריה וא&quot;ל טול נפשך דאפקידת בידאי טול פקדונך ואפילו אמר יהא בידך דאנא בעינא לסלקא אגרי. לא הוה בעי. אמר פרד נא דגופך לא אתחזי לאתפקדא בידי. כל שכן פקדונא דנפשא. דהא פקדונא דנפשא לא אתיהיבת אלא לקב&quot;ה דכתיב בידך אפקיד רוחי. אמר רבי חייא ובידא דאחרא שארי. אמר ליה אפילו בידיה בתר דיהיב. כתיב לא תלין פעולת שכיר. וכתיב ולא תבא עליו השמש אלא הא אוקמוה. אבל ת&quot;ח לית לך יומא ויומא דלא שלטא ביה יומא עלאה אחרא ואי איהו לא יהיב ליה נפשא דיליה בההוא יומא כמאן דפגים לההוא יומא עלאה. ובג&quot;כ ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. והא דאתמר לא תלין בגין דנפשיה לא סליק וסליק ההוא נפשא דמסכנא ולאנשי ביתיה כמה דאתמר. 

ר' חייא פתח ואמר קרא אבתריה. לא תקלל חרש ולפני עור וגו'. האי קרא כמשמעו. אבל פרשתא דא כלא אוליפנא מנה מלין אחרנין. וכלהו תליין דא בדא. ת&quot;ח מאן דלייט לחבריה ואיהו קמיה ואכסיף ליה כאילו אושיד דמיה והא אוקימנא. והאי קרא דלאו חבריה עמיה והוא לייט ליה ההיא מלה סלקא. דלית לך מלה ומלה דנפק מפומיה דלא אית ליה קלא ההוא קלא סליק לעילא וכמה קסטרין מתחבראן עמיה דההוא קלא עד דסלקא ואתער אתר דתהומא רבא. כמה דאוקמוה וכמה מתערין עליה דההוא ב&quot;נ ווי למאן דאפיק מלה בישא מפומיה. והא אוקמוה. ולפני עור לא תתן מכשול כמשמעו ואוקמוה במאן דגרים לאחרא למחטי. וכן מאן דמחי לבריה רבא ולפני עור לא תתן וגו'. במאן דלא מטא להוראה ואורי (קאמר. כמה דתנינן) דכתיב כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה והאי אעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול. בגין דאכשיל ליה לחבריה לעלמא דאתי. דתנינן מאן דאזיל בארח מישר באורייתא ומאן דאשתדל באורייתא כדקא יאות אית ליה חולקא טבא תדיר לעלמא דאתי. דההיא מלה דאורייתא דאפיק מפומיה אזלא ושאטא בעלמא וסלקא לעילא. וכמה עלאין קדישין מתחבראן בההיא מלה וסלקא בארח מישר ואתעטר בעטרא קדישא ואסתחי בנהרא דעלמא דאתי דנגיד ונפק מעדן ואתקבל ביה ואשתאב בגויה ואתענג (ס&quot;א ואתנטע) סוחרניה דההוא נהרא אילנא עלאה וכדין נגיד ונפיק נהורא עלאה ואתעטר ביה בההוא ב&quot;נ כל יומא כמה דאתמר ומאן דלעי (נ&quot;א דיליף) באורייתא ולא משתדל בה בארח קשוט&lt;קטע סוף=דף פה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פה ב/&gt; ובארח מישר ההוא מלה סלקא וסטי אורחין ולית מאן דיתחבר בה וכלא דחיין לה לבר ואזיל ושאט בעלמא ולא ישכח אתר. מאן גרים ליה האי. ההוא דסאטי ליה מארח מישר הה&quot;ד ולפני עור לא תתן מכשול. ובגין כך כתיב ויראת מאלקיך אני יי'. ומאן דתיאובתיה למלעי באורייתא ולא אשכח מאן דיוליף ליה והוא ברחימותא דאורייתא לעי בה ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע. כל מלה ומלה סלקא וקב&quot;ה חדי בההיא מלה וקביל לה ונטע לה סחרניה דההוא נחלא ואתעבידו מאלין מלין אילנין רברבין ואקרון ערבי נחל הה&quot;ד באהבתה תשגה תמיד. ודוד מלכא אמר הורני יי' דרכך אהלך באמתך וכתיב ונחני בארח מישור למען שוררי. זכאין אינון דידעין ארחוי דאורייתא ומשתדלי בה בארח מישר דאינון נטעין אילנין דחיין לעילא דלכהו אסוותא. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. וכי אית תורה דלאו איהי אמת. אין. כגוונא דאמרן דאורי מאן דלא ידע ולאו איהו קשוט. וההוא דאוליף מלה מיניה אוליף מלה דלאו איהו אמת. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. ועם כל דא מבעי ליה לב&quot;נ למילף מלי דאורייתא מכל בר נש אפילו ממאן דלא ידע בגין דעל דא יתער באורייתא וייתי למילף ממאן דידע ולבתר אשתכח דאזיל בה באורייתא בארח קשוט. ת&quot;ח ישתדל ב&quot;נ בעלמא באורייתא ופקודוי אפילו דלא עביד לשמה דמתוך שלא לשמה בא לשמה. רבי יוסי פתח קרא אבתריה ואמר. לא תעשו עול במשפט וגו'. לא תעשו עול במשפט כמשמעו אבל הא אתמר דפרשתא דא מלין עלאין ויקירין אית בה בפקודי אורייתא. האי קרא מסופיה קא משמע דכתיב בצדק תשפוט עמיתך. ת&quot;ח תרי דרגין אינון הכא משפט וצדק. מה בין האי להאי. אלא חד רחמי וחד דינא ודא אתבסם בדא. כד אתער צדק דאין דינא לכלא כחדא דלית ביה רחמי ולאו וותרנותא. כד אתער משפט אית ביה רחמי. יכול יהא כלא במשפט. אתא קרא ואמר בצדק תשפוט עמיתך. מ&quot;ט בגין דצדק לאו דאין לדא ושביק לדא אלא כלהו כחדא בשקולא חדא. כגוונא דא לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול אלא בשקולא חדא בצדק יכול יהא כלא דינא בצדק בלחודוי אתא קרא ואמר תשפוט דבעי לחברא להו כחדא דלא ישתכח דא בלא דא והאי שלימו דדינא. וכ&quot;כ למה. בגין דקב&quot;ה שכיח תמן ובגיני כך בעי לאשלמא דינא. כגוונא דאיהו עביד לתתא כגוונא דיליה ממש עביד לעילא. ות&quot;ח קב&quot;ה שוי כורסייא דדינא בשעתא דדייני יתבין. הה&quot;ד כונן למשפט כסאו. ומתמן אתתקן כורסיה דקב&quot;ה. ומאן איהו כורסיה. אלין אינון צדק ומשפט. הה&quot;ד צדק ומשפט מכון כסאך. ומאן דדאין דינא בעי למידן (ס&quot;א למיתב) בכורסיה דמלכא. ואי פגים חד מנייהו כאלו פגים לכורסיה דמלכא וכדין קב&quot;ה אסתלק מבינייהו דדייני ולא קאים בדינייהו ומאי אמר עתה אקום יאמר יי' וגו'. ורוחא דקודשא אמר רומה על השמים אלקים:&lt;קטע סוף=דף פה ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פו|א}}&lt;קטע התחלה=דף פו א/&gt;
פתח ואמר ויהי קול השופר הולך וגו' ויהי קול השופר הכא אתפליגו ספרי קדמאי וכו'. עת אתו רבי אבא ורבי יהודה ואודו ליה לר' אחא קמו עד דהוו אזלי א&quot;ר אלעזר לא תלך רכיל בעמך לא תשנא את אחיך. לא תקום ולא תטור. הא אוקימנא לון וכלהו אתערו עלייהו חברייא אבל נימא מלה בפרשתא דא. כתיב את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. 

פתח ר' אלעזר ואמר אתם עדי נאם יי' ועבדי אשר בחרתי למען תדעו ותאמינו וגו'. אתם עדי אלין אינון ישראל. ותנינן אלין אינון שמייא וארעא דכתיב העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ אבל ישראל אינון סהדין אלין על אלין ושמייא וארעא וכלא סהדין עלייהו ועבדי אשר בחרתי דא יעקב דכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. וכתיב ואתה אל תירא עבדי יעקב. ואית דאמרי דא דוד. ודוד עבדי אקרי דכתיב למעני ולמען דוד עבדי. אשר בחרתי דא דוד עלאה. למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא. מאי כי אני הוא דאתרעיתי בההוא דוד ובההוא יעקב אנא הוא אינון ממש. לפני לא נוצר אל. דתנינן קרא קב&quot;ה ליעקב אל דכתיב ויקרא לו קל אלקי ישראל. קב&quot;ה קרא ליעקב קל הה&quot;ד לפני לא נוצר קל ואחרי לא יהיה ובגין כך אני הוא כלא כמה דאתמר. ואחרי לא יהיה דהא דוד הכי אקרי ולאו אית בתריה אחרא. ת&quot;ח כד ברא קב&quot;ה עלמא אתקין כל מלה ומלה כל חד וחד בסטרוי ומני עלייהו חילין עלאין ולית לך אפי' עשבא זעירא בארעא דלית ליה חילא עלאה לעילא וכל מה דעבדין בכל חד וחד (תרי נוסחי) וכל מה דכל חד וחד עביד. כלא הוא בתקיפו דההוא חילא עלאה דממנא עליה לעילא. וכלהו נימוסין גזירין מדינא. על דינא נטלין ועל דינא קיימין. לית מאן דנפיק&lt;קטע סוף=דף פו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פו ב/&gt;מן קיומיה לבר. וכלהו ממנן מן יומא דאתברי עלמא מתפקדן שלטונין על כל מלה ומלה. וכלהו נטלין על נמוסא אחרא עלאה דנטלין כל חד וחד כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. כיון דנטלין ההוא חק. כלהו אקרון חקות. וההוא חק דאתיהיב להו. מן שמייא קא אתי וכדין אתקרון חקות שמים. ומנלן דמן שמים קא אתיין דכתיב כי חק לישראל הוא. ועל דא כתיב את חקותי תשמרו בגין דכל חד וחד ממנא על מלה ידיעא בעלמא בההוא חק. בגין כך אסיר למחלף זינין ולאעלא זינא בזינא אחרא בגין דאעקר לכל חילא וחילא מאתרייהו (ואכחיש פמליא של מעלה) ואכחיש פומבי דמלכא. כלאים מהו כלאים כמאן דיהיב אחרא בבי מטרא כד&quot;א אל בית הכלא בגין דלא למעבד מידי. כלאים מניעותא דמנע לכל אינון חילין מעבידתא דלהון. כלאים ערבובייא דעביד ערבובייא בחילא דלעילא ואכחיש פומבי דמלכא כמה דאתמר (ובג&quot;כ) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. ת&quot;ח כתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. והא אתמר דשני פקודי דמלכא ואחלף עץ חיים דביה אשתלים כלא וביה תליא מהימנותא ואתדבק באתר אחרא. והא תנינן בכלא בעי ב&quot;נ לאחזאה עובדא כגוונא דלעילא ולמעבד עובדא כמה דאצטריך ואי אשתני במלה אחרא הוא אנגיד עליה לשרייא ביה מלה אחרא דלא אצטריך. ות&quot;ח בשעתא דב&quot;נ אחזי עובדא לתתא בארח מישר כמה דאצטריך נגיד ונפיק ושרייא עלוי רוח קדישא עלאה. ובשעתא דאיהו אחזי עובדא לתתא באורחא עקימא דלית איהו ארח מישר כדין נגיד ונפיק ושרי עלוי רוח אחרא דלא אצטריך דסטי ליה לב&quot;נ לסטר ביש. מאן משיך עליה ההוא רוחא. הוי אומר ההוא עובדא דאחזי בסטר אחרא. כתיב דרשה צמר ופשתים. דרשה. מהו דרשה דבעיא ודריש על צמר ופשתים מאן דמחבר לון כחדא. ואי תימא בציצית אמאי שרי הא אוקמוה אבל התם הוא ההוא לבושא בתקונוי באשלמות עובדא כדקא חזי. (נ&quot;א ודא) תו דרשה צמר ופשתים למעבד נוקמא במאן דמחבר לון כחדא. אבל אימתי שרייא בשעתא דאיהו באשלמותא דכתיב ותעש בחפץ כפיה. וציצית הא אוקימנא דהתם בההוא כללא דשלימותא אשתכח ולא עביד מידי. אבל בשעתא דלא אשתכח בשלימותא מאן דאתי לחברא לון כחדא אתער עליה רוחא דלא אצטריך. מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן דדא אתי מסטרא חד ודא אתי מסטרא אחרא ובגין כך לא לבעי לן לחברא לון כחדא (ס&quot;א ל&quot;ג מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן) וקרבנא דקין אתרחק מקמי קרבנא דהבל. וע&quot;ד ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. לא יעלה עליך סתם. לא יעלה עליך רוחא אחרא לשלטאה בך. ואצטריך ליה לב&quot;נ לאחזאה עובדא דכשרא כמה דיאות ובההוא עובדא שריא עליה רוח קדישא רוח עלאה לאתקדשא ביה. אתא לאתקדשא מקדשין ליה דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יי'. כתיב ומעץ הדעת טוב ורע ומה על דא גרים אדם מיתה בעלמא מאן דאחזי עובדא אחרא דלא אצטריך על אחת כמה וכמה. שור וחמור אוכחן. מסטרא דא אקרי שור ומסטרא דא אקרי חמור. וע&quot;ד כתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. לא תעביד ערבובייא כחדא בגין דאתער לאתחברא סטרא אחרא כחדא לאבאשא עלמא. ומאן דפריש לון אסגי שלמא בעלמא. אוף הכא מאן דפריש לון בההוא גוונא כמה דאמרו דלא אשתכח שוע&lt;קטע סוף=דף פו ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|א}}&lt;קטע התחלה=דף פז א/&gt;טווי ונוז כחדא האי ב&quot;נ אסגי שלמא עליה ועל כל עלמא. קרבנא דקין הוה פשתים וקרבנא דהבל הוה צמר לאו דא כדא ולאו דא כדא. רזא דמלה קין כלאים הוה ערבוביא דלא אצטריך. סטרא אחרא דלא זינא דחוה ואדם וקורבניה מההוא סטרא קא אתיא. הבל מזינא חדא דאדם וחוה ובמעהא דחוה אתחברו אלין תרין סטרין. ובגין דאתחברו כחדא לא אתיא מנייהו תועלתא לעלמא ואתאבידו. ועד יומא דין סטרא דלהון קיימא. ומאן דאחזי גרמיה בעובדא דחבורא דא אתער עליה אינון סטרין כחדא ויכיל לאתזקא ושארי עלוי רוחא אחרא דלא אצטריך. וישראל בעאן לאתערא עלייהו רוחא קדישא למהוי קדישין לאשתכחא בשלמא בעלמא דין ובעלמא דאתי. כתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור אמאי אקרי בד יחידאי בגין דלא בעי לחברא להאי פשתים באחרא. ועל דא לא כתיב מדו פשתים אלא בד יחידאה. וכהנא אמאי איהו בעי לאתחזאה בהאי. אלא אלין מאני בד בעי לאתחזאה בהו על מזבח העולה כד הוה מפני קטרא (ס&quot;א קיטמא) דדשנא דעולה דהא עולה מסטרא דעכו&quot;ם והרהורא בישא קא אתיא ובג&quot;כ בעי לאתחזאה בהו בלחודייהו ולא בערבובייא כמה דאמרן בגין דיתכפר ליה לב&quot;נ כל אינון חובין דאתיין מההוא סטרא. וכד עייל למקדשא אתר דשלימו אשתכח וכל אינון פולחני דשלימותא אע&quot;ג דאתחברו לית לן בה כמה דאמרן בציצית בגין דתמן אשתכחו ואתחברו כל אינון זיינין דלעילא וכל אינון מאני מקדשא משתכחין ביה כמה זיינין משניין דא מן דא וכלהו אתכלילו תמן כגוונא דלעילא. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה יהיב להו אורייתא דקשוט אורייתא דמהימנותא וריחם להו מכל שאר עמין עכו&quot;ם דכתיב אהבתי אתכם אמר יי':

פתח ר' חייא אבתריה ואמר כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו'. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ליי'. כי תבאו אל הארץ הא אוקמוה חברייא אבל ת&quot;ח דהא אילנא לא עביד פירין אלא בארעא. וארעא אפקי להון ואחזי ההוא איבא לעלמא. וארעא לא עבדא פירין אלא מגו חילא אחרא דעלה. כמה דנוקבא לא עבדא פירין אלא מגו חילא דדכורא וההוא איבא לא אשתלים באשלמותא עד תלת שנין וחילא לא אתפקדא עליה לעילא עד דאשתלים. בתר דאשתלים אתפקדא עליה חילא וארעא אתתקנת ביה. דהא עד תלת שנין ארעא לא אתתקנת ביה ולא (אשתכחת) אשתלימת (ס&quot;א אתבסמת) (נ&quot;א אסתכמת) עמיה. בתר דאשתלים ואתתקנו כחדא כדין הוא שלימותא. ת&quot;ח נוקבא עד ג' זמנין דאתעברת איבא דמעהא לא אשתלים. בתר ג' עידואן נוקבא אתתקנת בההוא איבא ואסתכמו כחדא. כדין ההוא איבא שלימו דכלא ושפירו דכלא. בתר דנפק עד ג' שנין לא אית ליה חילא לעילא דהא כדין אשתלים בשולא דיליה לוי אתרעי מכלא תליתאה לאמיה דאתתקנת ביה ואסתכמת (ס&quot;א ואתבסמת) בהדיה. בתר ג' שנין אתפקדת עליה (נ&quot;א אתפקד עלה) חילא עלאה לעילא. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים. מאי קדש הלולים תושבחן לשבחא ליה לקב&quot;ה עד הכא. מכאן ואילך רזא דמלה דבשנה &lt;קטע סוף=דף פז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פז ב/&gt;הרביעית מזדווגת כנסת ישראל לקב&quot;ה והלולא חד אשתכח. דכתיב קדש הלולים הלולא וחדווא בזמנא (ס&quot;א בזווגא) חדא. מאי שנה (הרביעית) דא קב&quot;ה. ותנינן שנה הרביעית דא כנסת ישראל דאיהי קיימא רביעאה לכורסייא וכלא חד דהא כדין קב&quot;ה מזדווג בה בכ&quot;י וכדין היא קדש והלולא קדישא אשתכח (וקב&quot;ה אזדווג בהדה) וכדין חיילין אתמנן על עלמא על כל מלה ומלה כדקא חזי ליה. מכאן ולהלאה מתברכאן כלהו ושארי למיכל דהא כלהו בשלימותא דכלא. בשלימותא דעילא ותתא. ועד לא אשתלים בכלא מתתא ומעילא אסיר למיכל מניה. ומאן דאכיל מניה כמאן דלית ליה חולקא בקב&quot;ה ובכ&quot;י דהא ההוא איבא בלא רשותא עלאה קדישא קיימא דלא שארי עליה עד דישתלים. ובלא רשותא תתאה דהא לא אסתכמת (ס&quot;א אתבסמת) חילא דארעא ביה וההוא דאכיל מניה אחזי גרמיה דלית ליה חולקא לעילא ותתא. ואי בריך עליה ברכה לבטלה הוא. דהא קב&quot;ה עד כאן לא שרייא עלוי ולית ביה חולקא רחמנא לישזבינן מאינון דלא משגיחין ליקרא דמאריהון. זכאין אינון צדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ואורח צדיקים כאור נגה. בגין דבההוא זמנא יסתלק חויא דשריא בנוקבא בקדמיתא וייתי דכורא למשרי באתריה כד בקדמיתא וכלא יהא שלים:

תאנא בזמנא דזכאה שארי בעלמא וכו' עד צדיק כתמר יפרח:

רבי יוסי פתח קרא ואמר. לא תאכלו על הדם. הא בכמה אתר אוקמוה חברייא וכל הני קראי אבתריה. וכל חד וחד באתגליא. אבל האי קרא אית לאתערא ביה דכתיב מפני שיבה תקום וגו'. מפני שיבה שיבה דאורייתא סתם. תקום דבעי ב&quot;נ למיקם בקיומא (מכאן דבעי ב&quot;נ למיקם) מקמי ס&quot;ת והכי רב המנונא (ס&quot;א ייסא) סבא כד הוה חמי ס&quot;ת הוה קם מקמיה ואמר מפני שיבה תקום. (כד הוי חמי חומש דאורייתא הוה קם מקמיה (ס&quot;א עביד ליה הדורא) והוה אמר והדרת פני זקן) כגוונא דא בעי ב&quot;נ למיקם בקיומיה לקמיה דת&quot;ח בגין דאיהו קאים בקיומא (נ&quot;א בדיוקנא) קדישא עלאה ורמז לכהנא עלאה (ס&quot;א והכא רמיז לעתיקא) קדישא עלאה דכתיב והדרת פני זקן דאיהו בעלמא. אר&quot;ש מכאן רמז לתורה שבכתב ורמז לתורה שבע&quot;פ. ותו תנינן. האי קרא לדרשה הוא דאתא מפני שיבה תקום כמה דאתערו ביה חברייא מפני שיבה תקום. אזהר ליה לבר נש עד לא יסתלק בסיבותא דיקים בקיומא טבא בעלמא בגין דדין הוא הדורא ליה אבל לסוף יומוי לית שבחא ליה לב&quot;נ כ&quot;כ כד איהו סיב ולא יכיל למהוי ביש. אלא שבחא דיליה כד איהו בתוקפיה ואיהו טב ושלמה מלכא צווח ואמר גם במעלליו יתנכר נער וגו'. כגוונא דא כתיב וזכור את בוראיך בימי בחורותיך. א&quot;ר אלעזר ודאי (הכי הוא) ארחא דא מתקנא קמן והאי אורחא דקב&quot;ה הוא פתח ואמר כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד. מאי כי יודע יי' אלא קב&quot;ה יודע ואשגח באחרא דצדיקייא לאוטבא להו ולאגנא להו והוא אזיל קמייהו לנטרא להו. ובג&quot;כ מאן דנפיק לארחא בעי דלהוי ההיא ארחא דקב&quot;ה וישתתף ליה בהדייהו. ובג&quot;כ כתיב כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד היא מגרמה בגין דקב&quot;ה לא &lt;קטע סוף=דף פז ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=דף פח א/&gt;אשתמודע ליה לההוא ארחא דלהון ולא אזיל בהדייהו. כתיב דרך וכתיב ארח מה בין האי להאי. אלא דרך דשאר קרסולי בני נשא אזלו בה. ארח דאיהו אתפתח מן זמנא זעירא (דא ארח כד&quot;א וארח לחברה עם פועלי און) ועל ארחא דא כתיב וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום אכי&quot;ר. בילא&quot;ו יילא&quot;ו:&lt;קטע סוף=דף פח א/&gt;

==פרשת קדושים - רעיא מהימנא==
 

{{ממ זהר משולב|ג|פ|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פ א/&gt;   [{{קטן|{{צ|זכאין אינון אבורים וכו'}} - עד {{צ|למהוי בנדתה}} מהרעיא מהימנא - נדפס [[זהר חלק ג רכה ב|בפרשת פנחס מאמר מתחיל אלא פגיעה - רכ&quot;ה ע&quot;ב]]}}]
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פ א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פ|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פ ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פ א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פא|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פא א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פא א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פא|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פא ב/&gt;אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. פִּקּוּדָא דָּא, שָׁקִיל דָּא לְדָא. שָׁקִיל יְקָרָא דְּאָב וְאֵם, לִיקָרָא דְּשַׁבָּת. לְאַבָּא אַקְדִּים כָּבוֹד, וְהַאי אִיהוּ דְּאָמַר קְרָא, (מלאכי א) וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיִּה מוֹרָאִי. כְּבוֹדִי סָלִיק בְּחוּשְׁבָּן עֶשֶׂר אֲמִירָן, ול&quot;ב אֱלֹהִים דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית.

וּבְכָל אֲתַר (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֵין כָּבוֹד אֶלָּא תּוֹרָה. בְּגִין דְּאִינּוּן לֵ&quot;ב אֱלֹהִים דְּתוֹרָה, יְקָרָא דִּילֵיהּ. וְאִלֵּין (אינון) חֲכָמִים דְּאוֹרַיְיתָא, חֲכָמִים בְּחָכְמָה, יָרְתִין הַאי כָּבוֹד וְלָא טִפְּשֵׁי, דְּעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. וּמְנָלָן דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּאוֹרַיְיתָא אִקְרֵי כְּסִיל, דִּכְתִּיב, (תהלים צב) וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת. וְאֵין זֹאת, אֶלָּא תּוֹרָה, דִּכְתִּיב, (דברים ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה.

רַעְיָא מְהֵימָנָא. בְּגִין דַּחֲלִישָׁתָא, פָּתַחְנָא לְפַרְשְׁתָּא בְּאִלֵּין פִּקוּדִין, לְמֶהֱוִי מְעַט עֶזֶר לָךְ. אִתְתָּקַּף בָּךְ, דְּהָא מַשִּׁרְיָין דִּמְתִּיבְתָּאן אָתָאן לְגַבָּךְ, בְּפִקּוּדָא בָּתַר דָּא, דְּאִיהוּ פִּקּוּדָא לְהַעֲמִיד עָלֶיךָ מֶלֶךְ לְעֵילָּא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יוֹקִים לָךְ מֶלֶךְ בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין בְּדִיוּקְנֵיהּ. בְּגִין דְּרַבָּנָן דִּמְתִיבְתָּא, עָלַיְיהוּ שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה וְתַתָּאָה. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֶלֶךְ בְּאֶמְצָּעִיתָא, אָחִיד בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא בְּדִיוּקְנֵיהּ, בְּרָא דִּילֵיהּ, קוּם בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא.

קָם רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְסָלִיק יְדוֹי לְעֵילָּא, וְאָמַר, יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ עִלַּת הָעִלּוֹת, דְּאַנְתְּ מִתְעַלֶּה מֵעִלּוּי לְעִלּוּי, עַד דְּלֵית עִלּוּי. אֶלָּא 
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פא ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פב|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פב א/&gt;דְּאַנְתְּ לְעֵילָּא מִכָּל עִלּוּי. לְמֵיהַב לִי חֵילָא, לְמֶעְבַּד רְעוּתָךְ בְּדַרְגִּין דִּילָךְ, דְּאִינּוּן אַבָּא וְאִימָּא, וַאֲנָא בְּרָא דִּלְהוֹן. וּבְיִחוּדָךְ תַּרְוַויְיהוּ אֶחָד. וְאַנְתְּ שַׁקְלַת דְּחִילוּ דְּאַבָּא וְאִימָא, לִדְחִילוּ דִּילָךְ, בָּתַר דְּאַנְתְּ בְּאֶמְצָּעִיתָא חַד, וְלָא תְּרֵין, בְּלָא שׁוּתָּפוּ, אַף עַל גַּב דְּאִינּוּן חַד בְּשׁוּתָּפוּ דִּילָךְ, אֲבָל אַנְּתְּ חַד בְּלָא שׁוּתָּפוּ דְּתִנְיָינָא. וּבְגִין דָּא אִתְּמַר בָּךְ, (דברים לב) וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי.

הַב לִי חֵילָא, לְאִתְּעָרָא בִּיקָרָךְ בְּקַדְמִיתָא. וּלְבָתַר בִּיקָרָא דְּאָבִי וְאִמִי דְּבִשְׁמַיָּא, דְּאוּקְמוּהָ עָלַיְיהוּ, (משלי כח) גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאוֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית. וְאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, אֵין אָבִיו, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאֵין אִמּוֹ, אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וִיקָרָא דִּילָךְ אַבָּא חָכְמָה, דְּכָלִיל עֶשֶׂר סְפִירוֹת מִתַּתָּא דִּילֵיהּ לְעֵילָּא, וְתַרְוַויְיהוּ אִינּוּן כּוּרְסְיָיא סַפְסָל תְּחוֹתָךְ לִיקָרָךְ.

וְהָכִי תַּקִּינוּ, לְמֶהֱוִי קָטָן לַגָּדוֹל מְכַבֵּד דִּלְעֵילָּא מִנֵּיהּ. אַבָּא, אִיהוּ חָכְמָה, הֲלֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, לְמֶהֱוִי מְשַׁמֵשׁ תְּחוֹתָךְ, וְאַנְתְּ כֶּתֶר עֶלְיוֹן עַל רֵישֵׁיהּ. וְלֵית כֶּתֶר עֲלָךְ, וְלֵית אֱלָהָא אָחֳרָא. וְאִימָּא, לְשַׁמְּשָׁא לְאַבָּא. דְּאִיהוּ תְּחוֹתֵיהּ לְמֶהֱוִי כִּסֵּא תְּחוֹתֵיהּ.

וַיֹּאמֶר אִיהוּ, בְּכָל מַאֲמָר, עַד תְּלָתִין וּתְרֵין, יְהִי כֵּן, וַיְהִי כֵן. וְאִיהִי, עֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ מִיַּד. וּבְגִין דְּעֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ וְצִּוּוּיֵהּ בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל, בל&quot;ב שְׁבִילִין דִּבְהוֹן אִתְבְּרֵי כָּל דִּבְרֵאשִׁית, עוֹבָדָא אִתְקְרִיאַת כָּבוֹד, (תהלים כט) וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד. (יחזקאל ג) בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' מִמְּקוֹמוֹ. אַיִּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ לְהַעֲרִיצּוֹ.

וְתַרְגּוּם כְּבוֹד אָבִיו, יְקָרָא דַּאֲבוּהִי. וְדָא (תהלים יט) תּוֹרַת יְיָ' תְּמִימָה, עָלָהּ אִתְּמַר (משלי ג) יְקָרָה הִיא וְיִשְׂרָאֵל מִפְּנִינִים. דְּאִתְקְרִיאוּ בָּנִים, בִּכְלַל בֵּן וּבַת, מִסִּטְרָא דְּתִפְאֶרֶת וּמַלְכוּת. דְּאִינּוּן בֵּן וּבַת, יְקָרָא דְּאָבִיו וְאִמּוֹ, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, וְצִּווּי דִּילֵיהּ, אִינּוּן פִּקוּדִין דַּעֲשֵׂה. וְהָא אוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, יֵשׁ מְצּוּוְּה וְעוֹשֶׂה. וּבְגִין כָּךְ אִיהוּ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְהַאי אִיהוּ כָּבוֹד דְּאַבָּא וְאִימָא, דִּיצַּוְּה לִבְרֵיהּ דְּיֶעְבַּד הָכֵי וְאִיהוּ עָבִיד מִיַּד, בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל.

וְעִלַּת עַל כֹּלָּא, אֲנָא בָּעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בִּיקָרָךְ, לְתַקֵּן מִדּוֹת דְּאַבָּא וְאִימָּא, לִיקָרָךְ. תְּהֵא בְּעֶזְרִי לְסַדְּרָא כֹּלָּא כְּדְקָא יִאוֹת. וְאַנְתְּ תְּסַדֵר לִי, וּלְכָל מָארֵי מְתִיבְתָּאן עֵילָּא וְתַתָּא, וּמַשִּׁרְיָין דְּמַלְאָכִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, לְמֶהֱוִי מְתַקְּנִין וּמְסַדְּרִין לִיקָרָא דִּילָךְ, וְלִיקָרָא דְּאַבָּא וְאִימָּא, לְמֶהֱוִי סַפְסָל תְּחוֹת רַגְלוֹי. וּלְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דִּילֵיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דְּלָא תַּעֲשֶׂה. &lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פב א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פב|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פב ב/&gt;וְהַאי אִיהוּ אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְסָמִיךְ לֵיהּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. וּבִקְרָא אַחֲרִינָא וְאֶת מִצְּוֹתַי תַּעֲשׂוּ. מִסִּטְרָא דְּפִקּוּדִין דַּעֲשֵׂה דְּאִינּוּן כָּבוֹד, אַקְדִּים אַבָּא לְאִימָּא, וְדָא י&quot;ה. מִסִּטְרָא דְּלָא תַּעֲשֶׂה, אַקְדִּים אִימָּא לְאַבָּא, וְדָא הֵ&quot;י. וְהַיְינוּ כְּבוֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר. לְאִלֵּין דְּלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בְּהַאי כָּבוֹד, הַסְתֵּר דָּבָר מִנַּיְיהוּ.

וְעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. אִלֵּין אִינּוּן עַמֵּי הָאָרֶץ, בָּתַר דְּלָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּהַאי כָּבוֹד דְּאוֹרַיְיתָא, וְאֵיךְ אָמְרִין אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם שְׁמַע קוֹלֵנוּ חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ וְקַבֵּל תְּפִלָּתֵנוּ. הָא אִיהוּ לֵימָּא לוֹן, וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי, אַיִּה אִשְׁתַּדְּלוּתָא דִּלְכוֹן בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְפִקּוּדִין דִּילִי, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיַי, דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּצִּוּוּיָיה דְּמָארֵיהּ, אֵיךְ יַעְבִיד לֵיהּ.

בַּר מִמַּאן דְּשָׁמַע מֵחֲכָמִים וְעָבִיד, וְהַאי אִיהוּ דְּקַבִּיל נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְעִם כָּל דָּא, מַאן דְּלָא קַבִּיל מִמָּארֵיהּ, אֶלָּא מִשְלוּחֵיהּ, אִיכָּא אַפְרָשׁוּתָא. וּמַאי אַפְרָשׁוּתָא אִית בֵּין דָּא לְדָא. דְּהָא כְּתִיב, מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּלְבָתַר וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ. אֲנָא קַבִּילְנָא, וּלְבָתַר מוֹסַרְנָא לְכֻלְּהוּ. וְהָכִי מַאן דִּמְקַבֵּל מֵאָחֳרָא, כְּקַבָּלַת סִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּיא מִשִּׁמְּשָׁא, וּבְהַאי קִבּוּל אִתְמְלֵי. וּמַאן דִּמְקַבֵּל יָכִיל לְאִסְתַּלְּקָא מִנֵּיהּ נְבִיעוּ, כְּמָה דַּחֲזֵינָא בְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, דְּאִסְתַּלְּקַת נְהוֹרָא דִּלְהוֹן, בְּלֵילְיָא, דְּלָא נָהִיר שִׁמְשָׁא, אֶלָּא בִּימָמָא. וְסִיהֲרָא בְּלֵילְיָא.

וְאִי תֵּימָא דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּסִיהֲרָא מִשִּׁמְּשָׁא אִיהוּ, דְּאַף עַל גַּב דְּאִתְכְּנִישׁ, נָהִיר בְּסִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּא, הָא חֲזֵינָן מִסִּטְרָא אָחֳרָא בְּלָקוּתָא דְּסִיהֲרָא וְשִׁמְּשָׁא דְּאִסְתְּלַּק נְהוֹרַיְיהוּ, וְאִשְׁתָּאָרוּ כְּגוּפָא בְּלָא נִשְׁמְתָא, דְּאִית אָדוֹן עֲלֵיהֶם מַחֲשִׁיךְ מְאוֹרֵיהֶם. אֲבָל עִקָּרָא דִּנְהוֹרָא, הַהוּא אֲתַר דִּנְבִיעַ דְּלֵית פְּסָק לִנְהוֹרָא דִּילֵיהּ, וְלָא אִית עָלֵיהּ אֱלָהָא אָחֳרָא לְמִפְסַק מִנֵּיהּ נְהוֹרֵיהּ.

וְעִלַּת הָעִלּוֹת, בָּתַר דְּאַנְתְּ תַּמָּן, לֵית פְּסָק לִנְבִיעוּ דִּנְהוֹרָא דְּאוֹרַיְיתָא. יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ דְּלָא תָּזוּז מֵאַבָּא וְאִימָּא דִּילִי, וְלָא מִבְּנוֹי. וְהָכִי מַאן דְּאָמִית גַּרְמֵיהּ עַל אוֹרַיְיתָא, דְּהִיא יְקָרָה, אִתְקַיְּימַת בֵּיהּ, וְלָא מַפְסְקַת מִנֵּיהּ. מַה דְּלָאו הָכִי, מַאן דְּלָא יִשְׁתַּדֵּל בָּה, אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּעָבַד צִּוּוּי חֲכָמִים, אִיהוּ שַׁמָּשׁ דִּלְהוֹן, עֶבֶד וְלָא בֵּן, אֲבָל אִי אִיהוּ מְהֵימָנָא, מָארֵיהּ אַשְׁלִיט לֵיהּ בְּכָל דִּילֵיהּ.

אֲבָל מַאן דְּלָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא מְשַׁמֵּשׁ חֲכָמִים, לְמִשְׁמַע מִנַּיְיהוּ פִּקוּדִין, לְקַיֵּים נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. אֶלָּא דְּסָּרַח וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה, אִיהוּ שָׁקִיל לְאוּמִין דְּעָלְמָא עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, בְּנוֹי דְּסָמָאֵ&quot;ל וְנָחָשׁ, דְּאִתְּמַר בְּהוּ, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן, דְּלָא בָּעוּ לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא, דְּכָל דְּלֵית בֵּיהּ תּוֹרָה, לֵית בֵּיהּ כָּבוֹד, דְּאִתְּמַר בָּהֶם (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ.

וְעִם כָּל דָּא מָארֵי מְתִיבְתָּא, לָא כָּל כָּבוֹד שָׁוְה, דְּהָא (מלאכי א) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו. בֵּן יְכַבֵּד, עַל מְנָת דְּלָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, אֲבָל מְצּוּוְּה הוּא בִּכְבוֹד אַבָּא וְאִימָּא. וְאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, יִכְתַּשׁ לֵיהּ אַבָּא וְאִימָּא, עַד דְּיַעֲבִד עַל כָּרְחֵיהּ. וְאִי הֲוִי בְּרָא רַבְרְבָא, בֵּית דִּין כּוֹפִין לֵיהּ. דְּאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (דברים כא) בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלֵנוּ, וְדָנִין לֵיהּ בִּסְקִילָה. אֲבָל עֶבֶד דִּמְשַׁמֵּשׁ עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אִי לָא עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּרַבֵּיהּ, מָארֵיהּ אַעְבָּר לֵיהּ מִגּוֹ בֵּיתֵיהּ, וְיִטוֹל אָחֳרָא. מַה דְּלָא הֲוָה יָכִיל לְמֶעְבַּד הָכִי לִבְרֵיהּ, אֶלָּא אוֹ יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ אוֹ יִקְטוֹל לֵיהּ.

אָמַר לֵיהּ בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, מַאן גָּרִים דְּלָא יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ, הוֹאִיל וּבְרֵיהּ הוּא. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וַדַּאי תַּעֲרוֹבֶת דְּרַע, וְרָזָא דָּא גָּרַם לְיִשְׂרָאֵל, לְמֶחֱטֵי גַּבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. וְרָזָא דָּא, (תהלים קו) וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם. וְדָא גָּרַם קִטוּלָא לְיִשְׂרָאֵל, וְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא. וּבְגִין דָּא, אֵין מְקַבְּלִים גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא (דברים לב) יְיָ' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, עֶבֶד טוֹב וְעֶבֶד רָע, מִסִּטְרָא דִּמְטַטְרוֹ&quot;ן עֶבֶד טוֹב, עֶבֶד נֶאֱמָן לְרַבֵּיהּ. עֶבֶד רָע סָמָאֵ&quot;ל. מַאן דְּאִיהוּ מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, אִיהוּ בֶּן העוֹלָם הַבָּא, בֶּן מִסִּטְרָא דְּבֵן יָ&quot;הּ, בִּינָ&quot;ה. וְיָרִית מַלְכוּתָא דְּאִיהִי ה'. וְאֵיךְ יָרִית לָהּ. אִי עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּאַבָּא וְאִימָא, בְּגִין דְּאִיהוּ מַלְכוּתָא מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ, וְעָלֵיהּ אִתְּמַר, (אסתר ג) מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ. אִיהִי מִצְּוָה, וְצִּוּוּיַיא דְּמַלְכָּא עַל עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה.

מִצְּוָה מִדְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהִי תִּפְאֶרֶת. וְהָכָא לֵית תַּמָּן פִּרוּדָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֱמֶת, תּוֹרָתוֹ תּוֹרַת אֱמֶת, אִיהוּ תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ. כְּגַוְונָא דְּבִינָה, תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ דְּחָכְמָה. דְּאִית תּוֹרָה דִּבְרִיאָה, וְחָכְמָה דִּבְרִיאָה, וּבִינָה דִּבְרִיאָה, וְהָכִי בְּכָל מִדּוֹת. בְּהַאי, יָכִיל בֵּן בְּהַאי אוֹרַיְיתָא, לְמֶהֱוִי בְּלָא מִצְּוָה, וּמִצְּוָה בְּלָא תּוֹרָה בְּפֵרוּדָא.&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פג א/&gt;וּמֵהָכָא בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. אֲבָל מִסִּטְרָא דַּאֲצִּילוּת, לֵית אַפְרְשׁוּתָא, תַּמָּן, וְכֵן מִתַּמָּן אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ וְלֵית בָּהּ עוֹנֶשׁ וְלָא שָׂכָר וְלָא מִיתָה.

וּבְגִין דָּא, אוֹרַיְיתָא דָּא אִילָנָא דְּחַיִּי, שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא, וְאִילָנָא דָּא, אִילָנָא דְּחַיֵּי אִתְקְרֵי, וְאִתְקְרֵי הָעוֹלָם הַבָּא, וְלָא אִתְקְרֵי בֵּיהּ שָׂכָר. בְּגִין דְּאִיהוּ בֵּן. מִתַּמָּן, לָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, לָא בְּמַעֲשֵׂה וְלָא בְּדִיבּוּר וְלָא בְּמַחֲשָׁבָה.

אָתָא בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, לְנַשְּׁקָא לֵיהּ יְדֵיהּ. אָמַר, וַדַּאי אַנְתְּ הוּא בֵּן מִתַּמָּן, בְּדִיּוּקְנָא דִּבְרָא בּוּכְרָא דִּילֵיהּ, תִּפְאֶרֶת בְּרָא דְּאַבָּא וְאִימָא עִלָּאָה, אֲצִּילוּת דִּילֵיהּ בְּלָא הַפְסָקָה, לָא קְדָמָךְ בְּרָא אָחֳרָא, לָא בְּמַחֲשָׁבָה, וְלָא בְּדִבּוּר, וְלָא בְּמַעֲשֶׂה. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְאַנְתְּ, וְחַבְרַיָּיא, וְרָאשֵׁי מָארֵי מְתִיבְתָּאן, דִּמְזַמְּנִין הָכָא, אִתִּי, בְּלָא הַפְסָקָה כְּלַל, וּבְלָא תַּעֲרוֹבֶת. נַשְׁקוּ כֻּלְּהוּ דָּא לְדָא, וְאִשְׁתְּמוֹדָעוּ בְּאַחְוָה, וּבָכוּ.

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, עִם כָּל דָּא, בְּרָא בּוּכְרָא חַיָּיבִין כָּל אֲחוּי בִּיקָרֵיהּ, דְּהָא כְּתִיב (שמות כ) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֶת לְרַבּוֹת אָחִיךְ הַגָּדוֹל. וַאֲפִילּוּ מִכָּל סִטְרָא אִיהוּ מְפֹרָשׁ עֲלָךְ בְּאוֹרַיְיתָא, בְּשַׁגַּ&quot;ם זֶה הֶבֶל. וְלָא הֲוָה לְאָדָם קַדְמָאָה בְּרָא קַדְמָאָה מִנֵּיהּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, בְּשַׁגַּם, זֶה מֹשֶׁה. דִּבְּרָא דְּמַלְכָּא בְּכָל אֲתַר, אַנְתְּ בּוּכְרָא מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּטוֹב וָרָע, אַנְתְּ הוּא טוֹב. (בוכרא) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית א) וַיַרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, (שמות ב) וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא.

וּמִתַּמָּן קָרָא יָתָךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֶבֶד נֶאֱמָן. לְבָתַר סְלִיקַת לְמֶהֱוִי מַלְכָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ. לְבָתַר בֶּן בַּיִת לְעֵילָּא. מֶלֶךְ מִסִּטְרָא דְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבִינָה דִּבְרִיאָה. כְּעַן אַנְתְּ מֶלֶךְ, מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּמַלְכוּת דַּאֲצִּילוּת. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבֶ&quot;ן יָ&quot;הּ, תִּפְאֶרֶת דַּאֲצִּילוּת, זַכָּאָה חוּלָקָךְ. וּמַאן גָּרִים לָךְ דָּא, בְּגִין דְּאִשְׁתְּדָּלוּתָךְ בַּתּוֹרָה וּבַמִצְּוָה, לְיַחֲדָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, לְאַעֲלָא מַלְכָּא עַל אַתְרֵיהּ, וְעַל מַשִׁרְיָיתֵיהּ לְעֵילָּא, וְעַל יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא.

וּבְגִין כַּךְ (ס&quot;א ובגינך) יָרְתִין כֻּלְּהוּ נִשְׁמָתִין דַּאֲצִּילוּת מִנֵּיהּ, וְאִתְקְרִיאוּ בְּנִין דִּילֵיהּ, מִשֵׁם יְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת, דְּלֵית תַּמָּן פִּרוּד וְקִצּוּץ. דִּבְקַדְמֵיתָא אִתְּמַר בְּהוּ בְּנִין לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, מִצַּד יְהוָֹ&quot;ה דִּבְרִיאָה, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ בְּרָאתִיו יְצַּרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו, וּכְעַן בָּנִים לַיְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת.

וּבָךְ אִתְקַיָּים פִּקּוּדָא, דְּאִיהִי מִצְּוָה עַל יִשְׂרָאֵל, לְהַעֲמִיד עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים יז) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ. וְאִתְקַיָּים בָּךְ (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ, כַּד בְּקַדְמִיתָא. וְכֻלְּהוּ מִתְנַהֲגִין אֲבַתְרָךְ, כָּאֵבָרִין דְּמִתְנַהֲגִין כֻּלְּהוּ בִּתְנוּעָה דְּנִשְׁמְתָא, דְּאִתְפַּשְּׁטָא עַל כָּל אֵבֶר. בְּגִין דְּכֶתֶר עֶלְיוֹן אַנְתְּ תְּהֵא מְעוּטָר בֵּיהּ, דְּבֵיהּ עִלַּת הָעִלּוֹת אִיהוּ כֶּתֶר עַל כֹּלָּא, טָמִיר וְגָנִיז מִלְּגָיו מִנֵּיהּ. וּמִנֵּיהּ אִתְפְּשָׁט עַל כָּל סְפִירָן, וּמְסַדֵּר לוֹן לְמֶהֱוִי דָּא רַב, וְדָא זְעֵיר, וְדָא בֵּינוֹנִי, וְאַנְהִיג לוֹן לִרְעוּתֵיהּ, וְנָהִיר בְּהוּ, וּמְקַשֵׁר לוֹן, וּמְיַחֵד לוֹן.

הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא מַנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל, בְּכָל מִדּוֹת טָבִין דִּילֵיהּ, וּתְסַדֵּר כָּל חַד כִּדְחֲזֵי לֵיהּ, הַבְּכוֹר כִּבְכוֹרָתוֹ, וְהַצָּעִיר כִּצְּעִירֻתוֹ, וּבֵינוֹנִי כְּפוּם דַּרְגֵּיהּ. וּתְקַשֵׁר לוֹן קֶשֶׁר אֶחָד לְגַבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. לְמֶהֱוִי כֻּלְּהוּ בְּשָׂפָה בְּרוּרָה, לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּלְקַדְּשֵׁיהּ, וּלְיַיחֲדֵיהּ, בְּדַרְגָּא דִּילָךְ, בְּמַחֲשָׁבָה דִּילָךְ, בַּאֲצִּילוּת דִּילָךְ, דְּאִתְקָיָּים בָּךְ (במדבר יא) וְאָצַּלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם. קוּם אִתְּעַר בְּפִקּוּדָא, לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. (פרשת תצא רפ&quot;א ע&quot;ב שייך לנשא קמ&quot;ה ע&quot;א)

(ויקרא יט) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְגוֹ' פִּקּוּדָא דָא, לְכַבֵּד אָב וְאֵם, דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְמִדְחַל מֵאָבוֹי וּמֵאִמֵיהּ, וּלְאוֹקִיר לוֹן. כְּמָה דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְאוֹקִיר לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מִסִּטְרָא דְּרוּחָא דְּיָהַב בְּגַוִיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ. הָכִי אִצְּטְרִיךְ לֵיהּ לְאוֹקִיר לַאֲבוֹי וּלְאִמֵּיהּ, מִסִּטְרָא דְּגוּפָא דִּילֵיהּ, וּלְמִדְחַל מִנְּהוֹן, דְּהָא אִינּוּן מִשְׁתַּתְּפִין בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעַבְדֵּי לֵיהּ גּוּפָא, וְהוֹאִיל וְאִינּוּן שׁוּתָּפִין בְּעוֹבָדָא, לִיהֱווּ שׁוּתָּפִין בִּדְחִילוּ וִיקָרָא.

כגוונא דא, תלת שותפין אשתכחו לעילא ברזא דאדם, אדם קדמאה אף על גב דגופא דיליה הוה מעפרא, לאו מעפרא דהכא הוה, אלא מעפרא דבי מקדשא לעילא, אבא ואימא אשתכחו, ומלכא עלאה אשתתף בהדייהו, ושדר ביה רוחא דחיי ואתברי.

וכגוונא דא אשתכח כלא עילא ותתא, ועל דא אצטריך ליה לבר נש למדחל לקדשא בריך הוא, ולמדחל לאבוי ולאמיה.

בְּסִתְרֵי תּוֹרָה, אָדָם קַדְמָאָה לָא הֲוָה לֵיהּ מֵהַאי עָלְמָא כְּלוּם. חַד צַּדִּיק עֲבַד שִׁמּוּשָׁא בְּנוּקְבֵיהּ, וְאִתְעָבִיד מֵהַהוּא שִׁמּוּשָׁא גּוּפָא חֲדָא, דִּנְהִירוּ דִּילֵיהּ יַתִיר מִכָּל אִינּוּן מַלְאֲכִין שְׁלִיחָן לְעֵילָּא. וְכַד אִתְבְּרֵי הַהוּא גּוּפָא מַלְכָּא עִלָּאָה, שָׁדַר בְּהַהוּא צַּדִיק כ&quot;ב אַתְוָון, וְאִשְׁתְּתַּף בַּהֲדַיְיהוּ, וְנָפַק לְעָלְמָא.

כֵּיוָן דְּנָפַק, חָמוּ לֵיהּ שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, וְאַסְתִּימוּ&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פג א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פג ב/&gt;נְהוֹרַיְיהוּ, דְּתַפּוּחָא דְּרַגְלֵיהּ אַחְשִׁיךְ נְהוֹרָא דִּלְהוֹן. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּמֵעוֹבָדָא דְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא עִלָּאָה נָפַק. כֵּיוָן דְּחָטָא, אִתְחֲשָׁךְ, וְאַזְעִיר גַּרְמֵיהּ, וְאִצְּטְרִיךְ לְגוּפָא אָחֳרָא בְּמִשְׁכָא וּבְבִשְׂרָא. דִּכְתִיב, (בראשית ג) וַיַּעֲשׂ יְיָ' אֱלֹהִים לָאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם. כְּהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דַּעֲבַד הַהוּא צַּדִיק בְּנוּקְבֵיהּ, לָא אִשְׁתְּכַח מִקַּדְמַת דְּנָא, וּלְבָתַּר דְּנָא, דְּהָא עַד לָא נָפַק לְצּוֹרֵף אוּמָנָא.

עַד דְּאָתָא חֲנוֹךְ, וְנָטִיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵאַרְעָא, וְאַבְרִיר פְּסוֹלֶת וְקַסְטוּרָא מִכַּסְפָא, וְכֵן בְּכָל אִינּוּן צַּדִּיקַיָּיא דִּי בְּאַרְעָא. לְבָתַר אִתְתָּקַּן הַהוּא אֲתַר, וְאִתְעָבִידוּ רוּחִין וְנִשְׁמָתִין בְּשִׁמּוּשַׁיְיהוּ וְגוּפָא מִתַּתָּא בְּאַרְעָא. וְעַל דָּא בְּשׁוּתָּפוּ דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, בַּר נָשׁ אָתֵי לְעָלְמָא, וְאִצְּטְרִיךְ לְמִדְחַל לְאִינּוּן שׁוּתָּפִין, וּלְאוֹקִיר לוֹן, כְּמָה דְּאִתְּמַר (ע&quot;כ רעיא מהימנא)

* [{{קטן|{{צ|פקודא כד למהוי דכיר את יום השבת}} - [[זהר חלק ב צב א|שמות צ&quot;ב ע&quot;א]]}}]
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פג ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פד|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פד א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פד א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פד|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פד ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פד ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פה|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פה א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פה א/&gt;

[פה ע&quot;ב עד פו ע&quot;ב - לא ברור מה יש בדף]

{{ממ זהר משולב|ג|פז|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פז א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פז א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פז|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פז ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פז ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח א/&gt;

&lt;קטע התחלה=דף פח א/&gt;
==פרשת אמור==
{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}{{צ|ויאמר יי' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו}}. א&quot;ר יוסי מ&quot;ט דא לקבל דא דכתיב לעילא ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו וסמיך ליה אמור אל הכהנים. אלא (משמע) כיון דאזהר להו לישראל לקדשא להו בכלא אזהר להו לכהני לקדשא לון וכן ללוים. לכהני מניין דכתיב אמור אל הכהנים. ללואי מנין דכתיב ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם. בגין דישתכחון כלהו זכאין קדישין דכיין. אמור אל הכהנים בני אהרן מ&quot;ט הכא בני אהרן וכי לא ידענא דבני אהרן נינהו. אלא בני אהרן ולא בני לוי. דאהרן דהוא שירותא דכל כהני דעלמא דביה אתרעי קב&quot;ה מכלא בגין למעבד שלמא בעלמא ובגין דאהרן ארחוי סליקו ליה להאי. דכל יומוי דאהרן הוה משתדל לאסגאה שלמא בעלמא. ובגין דארחוי כך סליק ליה קב&quot;ה להאי למיעל שלא בפמליא דלעילא. ובגין כך אמור אל הכהנים בני אהרן. אמור אל הכהנים ואמרת אליהם. 

רבי יהודה פתח מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. מה רב טובך כמה עלאה ויקירא ההוא נהורא עלאה דאקרי טוב דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב ודא הוא אור הגנוז דביה עביד קב&quot;ה טב בעלמא ולא מנע ליה בכל יומא בגין דביה מתקיים עלמא וקאים עליה. אשר צפנת ליראיך דתנן נהורא עלאה עבד קב&quot;ה כד ברא עלמא וגניז ליה לצדיקיא לזמנא דאתי. הה&quot;ד אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך. פעלת בזמנא דאתברי עלמא ההוא נהורא הוה קאים ונהיר מרישא דעלמא לסייפי דעלמא. כד אסתכל קב&quot;ה לאינון חייבין דזמינין לקיימא בעלמא גניז ליה לההוא נהורא דכתיב וימנע מרשעים אורם. וזמין לאנהרא לצדיקיא לעלמא דאתי ודא הוא צפנת ליראיך וכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. ת&quot;ח בשעתא דבר נש קאים למיהך לההוא עלמא והוא בבי מרעיה אתיין עליה ג' שלוחין וחמי תמן מה דלא יכיל בר נש למחמי כד איהו בהאי עלמא. וההוא יומא יומא דדינא עלאה הוא דמלכא בעי פקדונא דיליה. זכאה ההוא בר נש דפקודא אתיב למלכא כמה דאתיהיב ליה בגויה. אי ההוא פקדונא אתטנף בטנופי גופא מה יימא למארי פקדונא. זקף עינוי וחמי למלאך המות קאים קמיה וסייפיה שליפא בידיה קסטר בקטרין בקוטמא דההוא בר נש ולית לה לנפשא קשיו בכלא כפרישו דילה מן גופא ובר נש לא מית עד דחמי לשכינתא ומגו סגיאות תיאובתא דשכינתא נפשא נפקת &lt;קטע סוף=דף פח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|פח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פח ב/&gt;
לקבלא לשכינתא. בתר דנפק' מאן איהי נפשא דאתדבק בה (ס&quot;א ותתקבל) ויקבל בגופא (ס&quot;א בגווה) והא אוקמוה להני מילי. בתר דנפקא נפשא מן גופא ואשתאר גופא בלא רוחא אסור למשבק ליה בלא קבורתא דכתיב לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא. בגין דמיתא דישתהי כ&quot;ד שעות דאינון יומם ולילה בלא קבורתא יהיב חלישותא בשייפוי דרתיכא ומעכב עבידתא דקב&quot;ה מלמעבד. דאפשר דקב&quot;ה גזר עליה בגין למיתי בגלגולא אחרא מיד בההוא יומא דאתפטר לאוטבא ליה. וכל זמנא דלא אתקבר גופא נשמתא לאו עאלת קמי קב&quot;ה ולא יכלא למהוי בגופא אחרא בגלגולא תניינא דלא יהבין לנשמתא גופא אחרא עד דיתקבר קדמאה. ודא דמי לב&quot;נ דמיתת אתתיה לא אתחזי ליה למיסב אתתא אחרא עד דקביר לקדמיתא ובגין דא אמרה אורייתא לא תלין נבלתו על העץ. דבר אחר כד אתפרשא נשמתא מן גופא ובעיא למיזל לההוא עלמא לא תיעול לההוא עלמא עד דיהבין לה גופא אחרא מנהורא ולבתר יכלא למיעל ומאליהו תנדע דהוו ליה תרין גופין חד דביה אתחזי לתתא לבני נשא וחד דביה אתחזי לעילא בין מלאכין עלאין קדישין. וכל כמה דגופא לא אתקבר צערא הוא לנשמתא ורוח מסאבא אזדמן לשרייא עלוי ולסאבא לההוא גופא. ובגין דההוא רוח מסאבא אזדמן לא מבעי ליה לאינש למיבת ההוא גופא ליליא חד בגין דרוח מסאבא אשתכח בליליא ואשתטח בכל ארעא לאשכחא גופא בלא נפשא לסאבא ליה ואסתאב יתיר וע&quot;ד אזהר לכהני ואמר לנפש לא יטמא בעמיו. בגין דאינון קדישין ולא ישרי עלייהו רוח מסאבא ולא יסתאבון:

אמור אל הכהנים ר' יצחק אמר אמור אל הכהנים בלחישו כמה דכל עובדיהון דכהני בלחישו כך אמירה דלהון בלחישו. אמור ואמרת זמנא חד ותרין זמנין לאזהרא להו על קדושייהו בגין דלא יסתאבון. דמאן דמשמש באתר קדישא בעיא דישתכח קדישא בכלא. לנפש לא יטמא כמה דאוקימנא דגופא בלא רוח מסאבא הוא ושארי עליה רוח מסאבא. דהא תיאובתא דרוחי מסאבא לגבי גופיהון דישראל איהו בגין דאתרק מנייהו רוחא קדישא ובמנא דקודשא אתיין לאתחברא וכהני דאינון קדישין קדושתא על קדושתא לא בעיין לאסתאבא כלל בגין דכתיב כי נזר אלקיו על ראשו. וכתיב כי שמן משחת אלקיו עליו אני יי' והוא כגוונא דלעילא קאים לתתא. דכתיב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו האי קרא אוקמוה אבל כשמן הטוב על הראש. דא משח רבות קדישא עלאה דנגיד ונפיק מאתר דנהרא עמיקא דכלא. ד&quot;א דנגיד ונפיק מרישא דכל רישין סתימא דכל סתימין. על הראש. על הראש ודאי רישא דאדם קדמאה. יורד על הזקן דא דיקנא יקירא כמה דאוקמוה. זקן אהרן. דא כהן גדול דלעילא והא אוקמוה וההוא שמן &lt;קטע סוף=דף פח ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|פט|א}}&lt;קטע התחלה=דף פט א/&gt;יורד על פי מדותיו דמאינון משיחין נגיד ונפיק ונחית לתתאי וכגוונא דא נגיד ואתעטר כהנא תתאה במשח רבותא לתתא. האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה. כתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא. לא יטמאו מבעי ליה מהו לא יטמא. אלא על ההוא כהן עלאה מכלהו קאמר א&quot;ר יהודה והא כתיב והכהן הגדול מאחיו (כאן חסר) אלא ודאי הכי הוא כמה דאתמר. וא&quot;ר יצחק כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה אצטריך לאשתכחא יתיר מכלא כמה דאתמר:

ולאחותו הבתולה הקרובה אליו וגו' מאי כתיב לעילא כי אם לשארו הקרוב אליו וגו'. ר' אבא פתח מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו' מי זה בא מאדום זמין קב&quot;ה ללבשא לבושי נוקמא על אדום דאחריבו ביתיה ואוקידו היכליה וגלו לכנסת ישראל ביני עממיא ולמעבד להון נוקמת עלמין עד דישתכחון כל טורין מטורי עלמא מליין מקטולי עמין ולמקרי לכל עופא דשמייא עלייהו וכל חיות ברא יתזנון מנייהו תריסר ירחי ועופא דשמייא שבע שנין עד לא תסבל ארעא ניוולא דידהו. הה&quot;ד כי זבח ליי' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום עד דאינון לבושין יסתאבון הה&quot;ד וכל מלבושי אגאלתי. חמוץ בגדים מבצרה בגין דמנה נפקו אכלוסין דעלמא לחיילא על ירושלם ואינון שרו לאוקדא היכלא ובני אדום מפגרין שורין ורמו אבני יסודא הה&quot;ד זכור יי' לבני אדום וגו' האומרים ערו ערו עד היסוד בה. זה הדור בלבושו באינון לבושי דנוקמא דזמין לאלבשא. צועה ברוב כחו. מה צועה מתבר כמה דכתיב עמים תחתיך יפלו וגו'. אמרו ישראל לישעיה מאן הוא דין דיעביד כל כך. פתח ואמר אני מדבר בצדקה. ההוא דאיהו רב להושיע ההוא דכתיב ביה אוהב צדקה ומשפט ואיהו צדקה ממש ואיהו רב להושיע. וכל כך למה. בגין דגרמו לכ&quot;י למהוי שכיבת לעפרא בגלותא ולמנפל לארעא כמה דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל ובגין כך קב&quot;ה ילבש לבושי נוקמא עלייהו לסאבא לון בסגיאו דקטולייא דכתיב וכל מלבושי אגאלתי. וכל כך למה דכתיב ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש. דלאו חולקיה דעשו ולא הוות בעדביה דההוא דכתיב ביה איש יודע ציד איש שדה. לה יטמא באינון לבושין דנוקמא דזמין לאסתאבא בין אינון אכלוסין דכתיב ביה לה יטמא בגינה בגין דאיהי שכיבת לעפרא והוא בעי לאקמא לה הה&quot;ד קומי אורי כי בא אורך (ס&quot;א וכתיב ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת וגו':

לא יקרחה קרחה בראשם. ר' יוסי אמר לא יקרחה בה&quot;א מ&quot;ט. אלא ההוא שמן עלאה דאיהו משח רבות קודשא דאשלים לכל שבה יומין כמה דאתמר דכתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם ההוא שמן עלאה אתעדי מניה ואתקרח אי איהו אפגים רישיה. בגין דרישא דכהנא עלאה ההוא שמן עלאה הוי ועל דא לא לבעי ליה לכהנא דלתתא לאחזאה ביה בגרמיה פגימו כלל והא אתמר ובג&quot;כ כתיב בה&quot;א. פתח ואמר בשוב יי' את שיבת ציון היינו כחולמים. בשוב יי' את שיבת דא בגלות בבל אתמר. דלא אשתכחו יתיר בגלותא אלא שבעין שנין דכתיב כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם. וכתיב היינו כחולמים מאי כחולמים אלא הא אתערו חברייא דאיכא שבעין &lt;קטע סוף=דף פט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פט ב/&gt;שנין בחלמא. ות&quot;ח כתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם. מאן שבעת ימים הא אתמר. ההוא אתר עלאה דהיא כללא דכל שיתא אחרנין אקרי שבעת ימים ואקרי תשובה. תנינן מאן דיתיב בתעניתא בשבתא קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה ושבעין שנה אינון שבע אנפי מלכא דאפילו אסתכמו עליה (כלא) לביש ההוא גזר דינא אתקרע. מ&quot;ט בגין דאחיד ביה בההוא יומא בכללא דכלהו דאקרי שבעה ואקרי תשובה בגין כך בכלהו אחיד ואהדר בתשובה ואתקרע גזר דינא בכלהו ועל דא ודאי שבעין שנין איכא בחלמא. כגוונא דא כהנא אתעטר בשבע דאקרי שבעת ימים אי פגים רישיה ההוא שבעה דאיהו כללא דכלהו אקרח מניה כל ההוא קדושה דכולהו דשריא עליה. ועל דא אזדהרו דלא יקרחה קרחה בראשם וישתכחו פגימין מכלא. ובגין כך כהנא בעי לאשתכחא בשלימו יתיר מכלא כ&quot;ש ההוא דאיהו עלאה מכלהו. א&quot;ר אבא כאן בה&quot;א תתאה כאן בה&quot;א עלאה כ&quot;ג דאיהו עלאה מכלהו בה&quot;א עלאה דכתיב אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו וגו'. ומלא ידו וגו' דכתיב שבעת ימים ימלא את ידכם. כהנא אחרא בה' תתאה. דכתיב לא יקרחה קרחה בראשם וכתיב בתריה ולא יחללו שם אלקיהם והאי שם הא ידיעא איהו ובגין כך כתיב והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ללבוש את הבגדים כמה דאמרן. ובגין דאיהו קדישא כגוונא דלעילא כתיב ומן המקדש לא יצא. 

ר' אבא פתח ואמר לך יי' הצדקה ולנו בושת הפנים כהיום הזה לאיש יהודה וליושבי ירושלם זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אתרעי בהו מכל עמין עכו&quot;ם ומגו רחימותא דלהון יהיב להו אורייתא דקשוט למנדע ארחא דמלכא קדישא. וכל מאן דאשתדל באורייתא כאילו אשתדל ביה בקב&quot;ה דאורייתא כלא שמיה דקב&quot;ה הוי. ובגין כך מאן דאתעסק באורייתא אתעסק ביה בשמיה ומאן דאתרחק מאורייתא רחיקא הוא מקב&quot;ה. ת&quot;ח לך יי' הצדקה כד&quot;א לך יי' הגדולה והגבורה. מאן צדקה אתר דכל אנפין נהירין אחידן ביה והוא אחיד בכלהו וביה אשתכחו. ולנו בושת הפנים אתר דכל אנפין נהירין אתרחקן מניה. צדקה אמת קשוט ונהורא דכלא ונהורא דאנפין חידו כלא. בשת כסיפא רחיקו דקשוט מאן דאכסיף. בגין דאמת דאיהו צדקה אתרחק מניה. רחיקו דאנפין נהירין. ת&quot;ח כהנא עלאה בעי לאתחזאה בשפירו דאנפין בנהירו דאנפין בחידו יתיר מכלא. ולא בעי לאתחזאה ביה עציבו ורוגזא אלא כלא כגוונא דלעילא. זכאה חולקיה דעליה כתיב אני חלקך ונחלתך. וכתיב יי' הוא נחלתו. וע&quot;ד בעי לאתחזאה שלים בכלא בגרמיה בלבושיה דלא יפגים גרמיה כלל כמה דאתמר. האי איהו בתר נישואין וכו' עד לארעא דישראל. 

זהו קצת מאמר מרעיא מהימנא מצאתי בהעתק ונדפס באורך בפ' כי תצא כי שם ביתו מאמר מתחיל וענשו אותו. והוא אשה בבתוליה יקח. 

ר&quot;ש פתח והנה הוא שם עלילות דברים וגו'. וכתיב וענשו אותו מאה כסף וגו' כי הוציא שם רע על בתולת ישראל וכי בתולת ישראל היא בתולת אביה או בתולת בעלה היא. מהו &lt;קטע סוף=דף פט ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|א}}&lt;קטע התחלה=דף צ א/&gt;בתולת ישראל הכא. הה&quot;ד שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. אוף הכא כהנא דקאים כגוונא דלעילא כתיב והוא אשה בבתוליה יקח הכי נמי בבתוליה דלא תפוק מבבא דחצרה מזמנא לבר והוא אתמר. 

רבי שמעון הוה אזיל בארחא והוו עמיה רבי יהודה ור' יוסי ור' חזקיה. פתח ר&quot;ש ואמר טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו. טרף נתן ליראיו אלין אינון זכאין אינון דחלי דקב&quot;ה דכל מאן דדחיל ליה אתקרי מאינשי דביתא דמלכא ועליה כתיב אשר איש ירא את ה'. מהו טרף נתן ליראיו אלא כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה. מהכא אוליפנא דכל בר נש דלעי באורייתא בליליא וקם בפלגות ליליא בשעתא דכנסת ישראל אתערת לאתקנא ביתא למלכא האי אשתתף בהדה והאי אקרי מבי מלכא ויהבין ליה כל יומא מאינון תיקוני ביתא הה&quot;ד ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. מאן ביתה כל אינון דמשתתפי בהדה בליליא אקרון ביתה בני ביתה. ובג&quot;כ טרף נתן ליראיו מהו טרף טרף ממש דאיהי נטלא מאתר רחיקא עלאה דכתיב ממרחק תביא לחמה. ומאן זכי להאי טרף סופיה דקרא אוכח דכתיב יזכור לעולם בריתו מאן דאסתכל (ס&quot;א דאשתדל) באורייתא לאשתתפא בהדה בליליא. ולא עוד אלא דצדיק חד עלאה אית ליה לקב&quot;ה והוא אשתתף בהדיה וירתין תרווייהו לכנישתא דישראל דכתיב צדיקים לעולם יירשו ארץ. 

תו פתח ואמר ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני יי' מקדשו. ת&quot;ח כל מאן דאפיק זרע לבטלה לא זכי למחמי אפי שכינתא ואקרי רע דכתיב כי לא קל חפץ רשע אתה לא יגורך רע האי מאן דאפיק ליה בידיה או אנתו אחרא דלא כשרא ואי תימא דאפיק ליה באנתו דלא מתעברא הכי נמי. לא אלא כמה דאמרן ועל דא יבעי ב&quot;נ מקב&quot;ה דיזמין ליה מאנא דכשרא דלא יפגים זרעיה. מאן דאפיק זרעא במאנא דלא כשרא פגים ליה לזרעיה ווי למאן דפגים זרעיה. ומה בשאר בני נשא כך בכהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה עלאה עאכ&quot;ו. בעמיו מהו בעמיו דהא כתיב לעילא אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח וכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו. בהם מבעי ליה מהו בעמיו אלא מלה דא קלנא בעמיו פגימו בעמיו ועל דא כתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה מעמיו ודאי כלא כגוונא דלעילא כי אני יי' מקדשו מהו מקדשו אלא אנא הוא ההוא דאיהו מקדש ליה בכל יומא ובג&quot;כ לא יפגים זרעיה ולא ישתכח ביה פגימו. (ס&quot;א ובגין דא) דהא אני יי' מקדשו דאנא בעינא לקדשא ליה וישתכח קדישא בכלא. דקדישא ישתמש על ידא דקדישא. ת&quot;ח קב&quot;ה &lt;קטע סוף=דף צ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צ ב/&gt;ישתמש ע&quot;י דכהנא וישתכח קדישא כד אתי לשמשא ובגין דקב&quot;ה ישתמש על ידא דכהנא דאיהו קדישא כהנא ישתמש ע&quot;י דרכיא דאתקדש בדכיותיה ומאי איהו ליואי בר נש (ס&quot;א כהנא) אחרא ישתמש ע&quot;י דקדישא אחרא בגין דישתכחון כלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דעלייהו כתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. כמה פרישן ישראל מכלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה הה&quot;ד והתקדשתם והייתם קדושים כי אני יי' וגו'. 

תו פתח ואמר ליי' הישועה על עמך ברכתך סלה ליי' הישועה הכי תנינן זכאין אינון ישראל דבכל אתר דאתגלו שכינתא אתגלייא בהדייהו. כד יפקון ישראל מגלותא פורקנא למאן. לישראל או לקב&quot;ה אלא הא אוקמוה בכמה קראי והכא ליי' הישועה ודאי אימתי על עמך ברכתך סלה. בשעתא דקב&quot;ה ישגח בברכאן עלייהו דישראל לאפקא לון מן גלותא ולאוטבא להו כדין ליי' הישועה ודאי. ועל דא תנינן דקב&quot;ה ייתוב עמהון דישראל מן גלותא הה&quot;ד ושב יי' אלקיך את שבותך ורחמך:

איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. ר' יצחק אמר בגין דאיהו פגים ומאן דאיהו פגים לא אתחזו לשמשא בקודשא והוא אוקמוה דב&quot;נ דאשתכח פגים לית ביה מהימנותא וההוא פגימו אסהיד עליה כ&quot;ש כהנא דבעייא לאשתכחא שלים מאריה דמהימנותא יתיר מכלא והא אוקמוה. ר' אלעזר הוה יתיב בקסטרא דבי חמוי והוא הוה אמר זילגא דבקסטירא בעינא שכיח. אדהכי אעבר חד ב&quot;נ פגים מעיניה חד אמר חמוי נשאל להאי. אמר פגים הוא ולאו מהימנא. אמר נשאל בהדיה אתו שאילו ליה א&quot;ל טופקא מאן הוא בעלמא. אמר עתירא אבל דישליף בהדיה אנא מכלהו. (ס&quot;א עתירא אבל דישליף ווי על דא בהדיה אנא מכלהו) א&quot;ר אלעזר במלוי אשתמע דלאו מהימנותא גביה ולאו בר מהימנא הוא. ת&quot;ח קב&quot;ה אמר כל איש אשר בו מום לא יקרב דהא קדוש' דלעילא לא שריא באתר פגים פתח ואמר לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה. לתורה ולתעודה מאן הוא תורה ומאן הוא תעודה אלא תורה דא תורה שבכתב. תעודה דא תורה שבע&quot;פ תורה שבע&quot;פ לא שריא באתר פגים. דהא מתורה שבכתב אתבני. כתיב צור תעודה חתום תורה בלמודי צור תעודה דא תורה שבע&quot;פ בגין דתמן אתצר צרורא דחיי ובתעודה אתקשר קשרא דחיי (נ&quot;א קשרא דמהימנותא) דלעילא למהוי כלא חד. ומתמן לתתא אתפרשן אורחים ושבילים ומתמן מתפרשין אורחין בעלמין כלהו הה&quot;ד ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים חתום חתמה תורה חתימה דאורייתא דאיהי תורה שבכתב. באן אתר. בלמודי אלין נביאי כד&quot;א ויקם את העמוד הימני ויקרא שמו יכין ויקם את העמוד השמאלי ויקרא שמו בועז ומתמן אתפרשן אורחין לנביאי מהימני וקיימי אלין בקיומא לגופא לשית טהירין הה&quot;ד שוקיו עמודי שש. וכלא לא קיימא אלא בשלימו ולא שרייא קדוש' דכלא אלא בשלימו כד מתחבראן דא בדא כלא הוא שלים כלא הוא חד לא אתפגי' אתר. וע&quot;ד אקרי כ&quot;י שלם כד&quot;א ומלכי צדק מלך שלם ויהי בשלם סכו. ובג&quot;כ לא שרייא כלא אלא באתר שלים ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב כגוונא דא קרבנא דביה מומא לא יתקריב מאי טעמא דכתיב כי לא לרצון יהיה לכם. ואי תימא הא קודשא בריך הוא לא שארי אלא באתר תבירא במאנא תבירא דכתיב ואת דכא ושפל רוח. האי אתר שלים יתיר הוא מכלא (דכתיב ואת דכא ושפל רוח) בגין דמאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דכלא גאותא עלאה ודא הוא שלים. אבל לא כתיב ואת &lt;קטע סוף=דף צ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|א}}&lt;קטע התחלה=דף צא א/&gt;עור ושבור וחרום ושרוע. אלא ואת דכא ושפל רוח. מאן דמאיך גרמיה קב&quot;ה זקיף ליה. ובגיני כך כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בעי למהוי שלים יתיר מכלא ולא יתחזי פגים ועל דא אזהר להו לכהני דכתיב איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. 

תו פתח ואמר וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע וכי קב&quot;ה אמר אין רע אי הכי טוב הוא. אלא סיפיה דקרא אוכח דישראל באינון יומין הוו ממנן כהני מארי דמומין על גבי מדבחא ולשמשא על מקדשא ואמרי מאי אכפת ליה לקב&quot;ה דא או אחרא ואינון הוו דאמרי אין רע. וקב&quot;ה אתיב להון ההוא מלה דהוו אמרי. אמר. ישראל אתון אמרי כד מקרבי מארי דמומין על פולחני אין רע מאי אכפת ליה לקב&quot;ה. סופיה דקרא מה כתיב הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך. בר נש מנייכו אי בעיתו לשלומי למלכא ולקרבא קמיה דורונא אתון משדרין ליה בפגימא או לאו. הירצך או הישא פניך בההוא דורונא כ&quot;ש וכ&quot;ש דאתון מקרבין קמאי בר נש פגים לקרבא דורונא הא דורונא דילכון לכלבא אתמסר דודאי בר נש דאיהו פגים פגים הוא מכלא פגים הוא מהימנותא ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב אמר רבי יוסי זמין קב&quot;ה לאשלמא להו לישראל ולאשתכחא שלימין בכלא דכלא דלא יהא בהון מארי דמומין כלל בגין דיהון תקונא דעלמא כאלין מאני ולבושא דבר נש דאינון תקונא דגופא הה&quot;ד ויתיצבו כמו לבוש (ס&quot;א ד&quot;א) ת&quot;ח כד יתערון מעפרא כמה דעאלו הכי יקומון. חגרין או סומין עאלו חגרין וסומין יקומון בההוא לבושא דלא יימרון דאחרא הוא דאתער. ולבתר קב&quot;ה ייסי לון וישתכחון שלימין קמיה וכדין יהא עלמא שלים בכלא כדין ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד:

שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו וגו'. רבי יוסי פתח צדקתך כהררי קל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע יי'. האי קרא אית לאסתכלא ביה. אבל תא חזי צדק כתרא קדישא עלאה. כהררי קל כאינון טורין עלאין קדישין דאקרון טורי דאפרסמונא דכיא. ובגין דאיהי סלקא לאתקשרא בהו לעילא כל דינהא בשיקולא חדא לכלא דלית בההוא דינא רחמי. משפטיך תהום רבה משפט דאיהו רחמי נחית לתתא לההוא דרגא לתקנא עלמין וחייס על כלא ועביד דינא ברחמי לבסמא עלמא ובגין דאיהו רחמי אדם ובהמה תושיע יי' לכלא בשיקולא חדא אדם ובהמה הא אוקמוה מאן דהוא אדם ושוי לגרמיה כבהמה אדם ובהמה דין אדם ודין בהמה חד הוא. אדם. ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר. בהמה והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה ליי' בגין דיעבר עלייהו שבת חד ודא אוקמוה:

רבי חייא פתח יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו. ת&quot;ח זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דקב&quot;ה אתרעי בהו ואינון מתדבקין ביה ואקרון קדישין עם קדוש. וכן עד דסליק לון לדרגא עלאה דאקרי קדש דכתיב קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה כמה דאוקימנא דהא ישראל מתמניא יומין מתדבקין ביה בשמיה ורשימין בשמיה ואינון דיליה כד&quot;א ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ ועממין לא מתדבקין ביה ולא אזלין בנימוסיה ורשימא קדישא אעדיאו מנייהו עד &lt;קטע סוף=דף צא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צא ב/&gt;דאינון מתדבקן בסטרא אחרא דלאו קדישא. ות&quot; בשעתא דבעא קב&quot;ה למיהב אורייתא לישראל זמין בה לבני עשו אמר לון בעאן אתון לקבלא אורייתא. בההיא שעתא אתרגיזת ארעא קדישא ובעיא לאעלא לנוקבא דתהומא רבה. אמרה קמיה מארי דעלמא פסטירא דחדווה (ס&quot;א דעלמא) תרי אלפי שנין עד לא אתברי עלמא קלטינא קמי (נ&quot;א קליטנא) גו נ&quot;א אזדמן קמי) ערלין דלא רשימין בקיומך. אמר לה קב&quot;ה כורסייא כורסייא ייבדון אלף אומין כוותייהו וקיימא דאורייתא לא יזדמן קמייהו. הה&quot;ד יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה ודאי בגין דאורייתא לא אתיהיבת (בגין דאיהי קיימא קדישא) אלא למאן דאית ביה קיימא קדישא ומאן דאליף אורייתא למאן דלא אתגזר משקר בתרי קיימי משקר בקיימא דאורייתא ומשקר בקיימא דצדיק וכנסת ישראל. דאורייתא להאי אתר אתיהיבת ולא לאחרא. רבי אבא אמר משקר בתלת דוכתי עלאי משקר בתורה משקר בנביאים משקר בכתובים. משקר בתורה דכתיב וזאת התורה וגו'. משקר בנביאים דכתיב וכל בניך למודי יי' אינון למודי יי' ולא אחרא וכתיב חתום תורה בלמודי אינון ולא אחרא. משקר בכתובים דכתיב ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל. וכתיב אך צדיקים יודו לשמך מאן צדיקים דא צדיק וכ&quot;י דמאן דלא אתגזר ולא עאל בקיומא דלהון לא יודון לשמיה קדישא דהיא אורייתא. 

א&quot;ר חייא כיון דאתגלי קב&quot;ה על טורא דסיני למיהב אורייתא לישראל שכיכת ארעא ותבת בנייחא הה&quot;ד ארץ יראה ושקטה. ת&quot;ח בר נש דאתיליד לא אתמנא עליה חילא דלעילא עד דאתגזר כיון דאתגזר אתער עליה (רוחא) אתערותא דרוחא דלעילא. זכי לאתעסקא באורייתא אתער עליה ואתערותא יתיר. זכי ועביד פקודי אורייתא. אתער עליה אתערותא יתיר. זכי ואתנסיב זכי ואוליד בנין ואוליף לון ארחוי דמלכא קדישא הא כדין הוא אדם שלים. שלים בכלא. אבל בהמה דאתילידת בההיא שעתא דאתילידת ההוא חילא דאית לה בסופא אית לה בההיא שעתא דאתילידת ואתמנא עליה. ובגין כך כתיב שור או כבש או עז כי יולד. עגל או טלה או שעיר או גדי לא אתמר אלא שור או כשב או עז ההוא דאית ליה לסופא אית ליה בשעתא דאתיליד. והיה שבעת ימים תחת אמו בגין לאתישבא ביה ההוא חילא ואתקיים ביה. ובמה יתקיים ביה כד ישרי עליה שבת חד ואי לא לא יתקיים (ועוד דאתייבש מזוהמא דאמיה) ולבתר דיתקיים ביה ההוא חילא כתיב ירצה לקרבן אשה ליי' בקיומא דשבת חד דאעבר עליה. ובר נש. בקיומא דשבת חד אתקיים ביה אתערותא דהאי עלמא וחילא דיליה. בתר דאתגזר אתער עליה אתערותא דרוחא עלאה וכ&quot;י אעבר עליה וחמאת ליה ברשימא קדישא ואתערת עליה ושרייא עליה רוחא דההוא עלמא קדישא כד&quot;א ואעבור עליך ואראך מתבוסת בדמיך וגו'. בדמיך בתרי. ואי תימא התם כד נפקי ישראל ממצרים דשכיח בינייהו דם פסח ודם מילה כדין כתיב בדמיך חיי הכא מאי בדמיך. אלא תרין חד דמילה וחד דפריעה. חד דגזירו דכנסת ישראל וחד דפריעה בצדיק יסוד עולם ואלין תרין דמין דבר נש קאים בגינייהו בקיומא דעלמא דאתי הה&quot;ד בדמיך חיי. רבי שמעון אמר סוד יי' ליראיו ובריתו להודיעם. סוד יי' ליראיו דא כנסת ישראל. ובריתו להודיעם דא צדיק יסוד עולם &lt;קטע סוף=דף צא ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צב|א}}&lt;קטע התחלה=דף צב א/&gt;בקשורא חדא. יו&quot;ד תלת אתוון שלימותא דכלא. ראשיתא דכלא י' עלאה דכלא. וא&quot;ו אמצעיתא שלימותא דכל סטרין מעבר לכל רוחין ביה תלייא מהימנותא. דל&quot;ת גנתא צרורא דחיי. את דא זעירא שלימא דכלא. את דא סתימא דכל סטרין. כד נפיק. נפיק כמלכא עם חילוי. תב (נ&quot;א יתיב) לבתר י' בלחודוי ביה אסתים מלה ביה נפיק סגיר ופתח. (נ&quot;א נגיד ונפיק ופתח) ה&quot;א (נ&quot;א דא) שלימותא דכלא לעילא ותתא והא אתמר הא. ה' הא ידיעא. א הוא יו&quot;ד שלימו דתלת אתוון דאינון ברישא דסתימין (ס&quot;א ביו&quot;ד והא אוקמוה) ביה ו' ע&quot;ג א' (ס&quot;א דא' הא) והא אוקמוה וכלא חד מלה הוא שלימו דשמא קדישא הוא שלימו דעילא בגין כך לזמנין ה&quot;א נטיל א' בזמנא דהיא מתעטרא בעטרוי. ת&quot;ח כל את ואת דשמא קדישא אתחזי ביה שלימו דכלא שמא. יו&quot;ד הא אתמר שלימו דכלא. ה' שלימו דכלא ואע&quot;ג דלאו איהו באלף ה&quot;א בלחודוי הא אתמר בדיוקנא (ס&quot;א דא הא הוא כו') ה&quot;י (ס&quot;א איהו) הוא שלימותא דכלא. ו' בין בסטרא דא בין בסטרא אחרא שלימו הוא דכלא וא&quot;ו ה&quot;א הוא שלימו יתיר לאעטרא לכלא הא דכלא חד והא אתערו ביה חברייא. ת&quot;ח והיה שבעת ימים וגו'. יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א (נ&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א יו&quot;ד ה&quot;א) אתגליפו אתוון (והיה) ו' ה' הא שבעת יומין אתכלילו בחד י' ה' שבעת יומין י' חד כללא דכלא ה&quot;א תלת היא ותרין בנין וברא חד תרין אבהן ביה כלילן הא שיתא. ברתא נוקבא חד הא שבעה אשתמע דה' עלאה כללא דשיתא י&quot;ה הא שבעה היינו דכתיב שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום. והיה שבעת ימים תחת אמו. תחת אמו אתעטרו שבעת ימים דכתיב לך יי' הגדולה והגבורה וגו' וע&quot;ד שבעת ימים לתתא ליקרא דאמא עלאה. תחת אמו לתתא. דכתיב עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה עקרא דכל ביתא ילדה שבעה אלין שבעת יומין דחג הסכות. ורבת בנים אמללה אלין קרבנין דחג דנחתין בכל יומא מן מנינא. ות&quot;ח אלין סלקין לעילא לעילא ואלין נחתין לתתא לתתא כד&quot;א אם תגביה כנשר ואם בין ככבים שים קנך משם אורידך נאם יי' וישראל סלקין מתתא לעילא דכתיב והיה זרעך כעפר הארץ וכתיב והרביתי את זרעך ככוכבי השמים. ולבתר סלקין על כלא ומתדבקן באתר עלאה על כלא הה&quot;ד ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו':

ושור או שה אותו ואת בנו. אמר ר' יוסי כתרגומו לה ולברה דעקרא דאמא למנדע ברה ואזיל בתרה ולא אזיל בתר אבוה ואנן לא ידעינן מאן הוא. לא תשחטו ביום אחד. א&quot;ר יהודה מ&quot;ט אי תימא משום עגמת נפש דבעירא ניכוס להאי בביתא חד ולהאי בביתא אחרא או להאי השתא ולהאי לבתר. א&quot;ל אית מאן דשרי ולאו הכי אלא ביום אחד ממש. ת&quot;ח תנינן יפה תענית לחלום כאש לנעורת ועקרא דתעניתא בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא. מאי טעמא. בגין דלית לך יום לתתא דלא שלטא ביה יומא אחרא עלאה וכד איהו שארי בתעניתא דחלמא אוליפנא דההוא יומא לא אתעדי עד דאתבטל ההוא גזרה ואי דחי ליה ליומא אחרא הא שולטנא דיומא אחרא הוא ולא עאל יומא ביומא אחרא דחבריה. כהאי גוונא לית לך יום דלא אתמנא עליה יומא עלאה לעילא. ובעי בר נש לאסתמרא דלא יעביד פגימו בההוא יומא ולא יתפגים קמי שאר יומין אחרנין. ותנינן בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא. אי בר נש עביד עובדא לתתא כדקא &lt;קטע סוף=דף צב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צב ב/&gt;יאות הכי אתער חילא כדקא יאות לעילא. עביד בר נש חסד בעלמא אתער חסד לעילא ושארי בההוא יומא ואתעטר ביה בגיניה ואי אתדבר בר נש לרחמי לתתא אתער רחמי על ההוא יומא ואתעטר ברחמי בגיניה. וכדין ההוא יומא קאים עליה למהוי אפוטרופא בגיניה בשעתא דאצטריך ליה. כגוונא דדא בהפוכא דא (ועל כלא) אי עביד בר נש עובדא דאכזרי הכי אתער בההוא יומא ופגים ליה ולבתר קאים עליה לאכזרי לשיצאה ליה מעלמא. בההיא מדה דבר נש מודד בה מודדין ליה תנן דישראל אכזריות אתמנע מנייהו מכל שאר עמין ולא יתחזון מניה עובדא בעלמא דהא כמה מארי דעיינין קיימין עליה דבר נש בההוא עובדא. זכאה מאן דאחזי עובדא דכשרא לתתא דהא בעובדא תלייא מלתא בכלא לאתערא מלה אחרא:

רבי שמעון פתח וירא יעקב כי יש שבר במצרים האי קרא רזא דחכמתא אית ביה ואית לן לאסתכלא ביה דלאו סופיה רישיה ולאו רישיה סופיה אלא ת&quot;ח בשעתא דקב&quot;ה בעי למידן עלמא בכפנא לא יהיב מלה דא לידא דכרוזא דהא כל דינין אחרנין דעלמא כרוזא כריז עלוהי עד לא ייתון לעלמא ודינא דא לא אתיהיב לכרוזא. אלא קב&quot;ה אכריז עליה וקארי הה&quot;ד כי קרא יי' לרעב. מההיא שעתא אתפקדן על עלמא ממנן אחרנין בפקידו דרעב (דתרעין) ואסיר ליה לבר נש דאית ליה שבעא לאחזאה בגרמיה שבעא דהא אחזי פגימו לעילא ואכחיש מלה דמלכא וכביכול כאלו אעבר ממנן דמלכא מאתרייהו. וע&quot;ד אמר יעקב לבנוי למה תתראו למה תעבידו פגימו לעילא ולתתא ולאכחשא מלה דמלכא וכל אינון ממנן בכריזו דיליה. אבל הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה ותמן אחזיאו גרמייכו בשבעא ולא תכחישו פמליא דלעילא הכא. ות&quot;ח יעקב כמה תבואה הות ליה ולא בעי לשבור אלא בתוך הבאים בגין דלא ישתכח פגימו בעובדא דיליה. (מה שחסר כאן עיין בסוף הספר סימן ג) 

תו פתח ואמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. ותנינן ידו כתיב דבעי לזקפא ימינא על שמאלא ואמאי לאחזאה עובדא לתתא בגין דיתער עובדא לעילא כתיב והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו' שופר תרועה אמאי אלא שופר דמתבר שלשלאין דמתבר שולטנותא מכל עבדין ובעיא לאחזאה שופר דאיהו פשוט ולא כפוף לאחזאה תורו לכלא דהא יומא גרים ובכלא בעי לאחזאה עובדא ועל דא שופר ולא קרן בגין לאחזאה מאן הוא אתר דאקרי שופר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דאינון ידעין לאתדבקא במלכא קדישא ולאתערא חילא דלעילא ולאמשכא קדושה דמאריהון עלייהו בגין כך כתיב אשריך ישראל מי כמוך וגו'. ואתם הדבקים ביי' אלקיכם חיים כלכם היום: &lt;קטע סוף=דף צב ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|צג|א}}&lt;קטע התחלה=דף צג א/&gt;אלה מועדי יי' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי ר' יצחק פתח ויקרא אלקים לאור יום וגו'. תנינן אור דהוה בקדמיתא הוה נהיר מסייפי עלמא לסייפי עלמא כד אסתכל קב&quot;ה לחייבין דזמינין למיקם בעלמא גניז ליה לצדיקייא לעלמא דאתי הה&quot;ד וימנע מרשעים אורם. וכתיב אור זרוע לצדיק. ת&quot;ח ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה הא תנינן יהי אור אור דכבר הוה נהכא אי תימא אור דאיהו יום בלחודוי הדר ואמר ולחשך קרא לילה. אי תימא כל חד בלחודוי &lt;קטע סוף=דף צג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צג ב/&gt;
הדר ואמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד דלילה לית בלא יום ולית יום בלא לילה ולא אקרי אחד אלא בזווגא חד וקב&quot;ה וכנסת ישראל אקרי אחד ודא בלא דא לא אקרי אחד. ת&quot;ח בגין דכנסת ישראל השתא בגלותא כביכול לא אקרי אחד ואימתי אקרי אחד בשעתא דיפקון ישראל מן גלותא וכנסת ישראל אהדרת לאתרהא לאזדווגא ביה בקב&quot;ה הה&quot;ד ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. (בגין כך ויהי ערב ויהי בקר יום אחד) ודא בלא דא לא אקרי אחד. ת&quot;ח מועדי יי' אשר תקראו וגו' לזמנא כלא לאתר חד ולאשתכחא כלא בשלימו ברזא דאחד ולמהוי ישראל לתתא (בזווגא חדא) גוי אחד בארץ. תינח קב&quot;ה בכנסת ישראל דאקרי אחד ישראל לתתא דאינון זמינין כגונא דלעילא במה יקרון אחד. אלא בירושלם דלתת קרון ישראל אחד מנא לן דכתיב גוי אחד בארץ. ודאי בארץ הם גוי אחד עמה אקרון אחד ולא אינון בלחודייהו דהא ומי כעמך ישראל גוי אחד סגי ליה אבל לא אקרון אחד אלא בארץ בזווגא דהאי ארץ כגוונא דלעילא ובגין כך כלא קשיר דא בדא זווגא חדא זכאה חולקהון דישראל. ששת ימים תעשה מלאכה אתמר והא אוקמוה:

רבי יוסי ור' חייא הוו אזלי בארחא וכו'. עד הושיעה ימינך וענני. כבר נדפס בפרשת וארא דף לב עמוד א וצריך להוסיף אחר מלת קדישא. א&quot;ל את חמי ואנא חמינא מפומיה דר' שמעון שמענא מלה ובכינא. א&quot;ל מאי האי. אחר מלת דא דאתגזר בי כדקא יאות:

אלה מועדי יי' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם. ר' יצחק פתח לך אמר לבי בקשו פני את פניך יי' אבקש. האי קרא אוקמוה חברייא בכמה אתר אבל האי קרא הכי אתמר לך אמר לבי. דוד מלכא אמר דא בגין כנסת ישראל לקבל מלכא קדישא ומאי אמר לך אמר לבי בגינך אמר לבי לבני עלמא ואזהר לון לבי דאיהו אחיד ביה. דדא בגין מלכא עלאה אמר. בקשו פני אלין עטרי מלכא דאיהו אחיד בהו ואינון ביה אינון שמיה ואיהו שמיה מלה חדא הוא. בגין כך אמר דוד את פניך יי' אבקש כד&quot;א דרשו יי' ועזו בקשו פניו תמיד. ת&quot;ח יאות הוא דוד מלכא למימר שירתא בגין כנסת ישראל יתיר מכל בני עלמא ולמימר מלי דכנסת ישראל למלכא בגין דאיהו אחיד בה. ד&quot;א לך אמר לבי בקשו פני בגינך אמר לבי לבני עלמא בקשו פני (ס&quot;א את פניך יי' אבקש) אלין זמנייא וחגייא דכלהו זמין להון לאתר דאקרי קדש בגין לעטרא לון כל חד וחד ביומיה כל חד וחד בזמניה וישאבון כלהו מההוא עמיקא דעמיקתא דנחלין ומבועין נפקין מניה בגין כך כתיבי מקראי קדש זמינין אינון לההוא אתר דאקרי קדש לאתעטרא ביה ולאשתאבא ביה בגין דיתקדשון כלהון כחדא וישתכח בהו חדוותא. ר' אבא אמר מקראי קדש זמינין דקדש וכד מהאי זמינין ימן נחלא דנגיד ונפיק. למלכא דזמין בני נשא לסעודתיה אעטר קמייהו מכל זיני מיכלא דעלמא אפתח להו גרבי חמרא שפיר בריחא שפיר למשתייא. דהכי אתחזי. מאן דמזמין. למכלא ולמשתייא זמין. כך מקראי קדש כיון דאינון זמינין לסעודתא דמלכא זמינין אינון לחמרא טב ושפיר דמנטרא (כד&quot;א כי טובים דודיך מיין). וע&quot;ד מקראי קדש כתיב. אשר תקראו אותם במועדם (הכי תנינן) כתיב ואנשי קדש תהיון לי ישראל לתתא אקרון אנשי קדש. כיון דזמינין אינון מקדש דלעילא. אתון אנשי קדש לתתא זמינא להו כדין אתקינו סעודתא וחדו דהא לכו אתחזי בגין דאתון אתקרון אנשי קדש ויהון כלהו &lt;קטע סוף=דף צג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|א}}&lt;קטע התחלה=דף צד א/&gt;זמינין בכל סטרין דקדש לעילא ותתא. 

ד&quot;א אלה מועדי יי' מהו מועדי יי' ר' שמעון אמר מיי' אינון דביה אתקשרו מתתא לעילא ומעילא לתתא כלהו ביה מתקשרן ותמעטרן (ס&quot;א ומתעתדן) (נ&quot;א ומתאחדן) כלהו לאתקשרא קשרא חד בקשרא דמלכא מאי טעמא כמה דמלכא ירית לאבא ולאמא ואחיד בההוא קדש ואתעטר בהו (בגין) כך כל אינון דאחידן ביה במלכא בעיין לאזדמנא בההוא אתר עלאה דאקרי קדש בגין דיתאחדו כלהו כחדא (למלכא) וע&quot;ד מועדי יי' אקרי ולבתר מקראי קדש דהא בהו אתעטר במלכא אשר תקראו אותם במועדם. תרין חולקין אית לישראל בהו אי מסטרא דמלכא חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואתם הדבקים ביי' אלקיכם וגו' כי חלק יי' עמו. ואי מסטרא עלאה דקדש חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואנשי קדש תהיון לי וכתיב קדש ישראל ליי' וע&quot;ד לכו אתחזו לזמנא להו ולתקנא קמייהו חדוותא וסעודתא ולמחדי בהו. ומאן דמזמן לאחרא (ס&quot;א לאורחא) בעי לאחזאה ליה חידו ואנפין נהירין לעטרא (נ&quot;א לנטרא) אורחיה דההוא אושפיזא. למלכא דזמין אושפיזא יקירא אמר לבני היכליה כל שאר יומין הויתון כל חד וחד בביתיה דא עביד עבידתיה ודא אזיל בסחורתיה ודא אזיל בחקליה. בר ההוא יומא דילי דכלכון מתערין (ס&quot;א מתעתדי) בחדוותא דילי השתא זמינית אושפיזא עלאה ויקירא לא בעינא דתשתדלון בעבידתא ולא בסחורתא ולא במדברי אלא כלהו אזדמנו כגוונא דההוא יומא דילי ואתקינו גרמייכו לקבלא לההוא אושפיזא באנפין נהירין בחדוותא בתושבחתא. אתקינו ליה סעודתא יקירא בגין דיהא זמיני דילי בכל סטרין. כך אמר קב&quot;ה לישראל בני כל שאר יומין אתון משתדלי בעבידתא בסחורתא בר ההוא יומא דילי. השתא אושפיזא עלאה ויקירא זמינית אתון קבילו ליה באנפין נהירין זמינו ליה אתקינו ליה סעודתי עלאי פתורי מסדרן כגוונא דההוא יומא דילי. בג&quot;כ תקראו אותם במועדם. ת&quot;ח בשעתא דישראל לתתא חדאן בהני מועדיא ומשבחין שבחא לקב&quot;ה מסדרין פתורי מתקני גרמייהו במאני יקר מלאכי עלאי אמרין מה טיבן דישראל בכך קב&quot;ה אמר אושפיזא עלאה אית לון יומא דא. אמרי ולאו דילך הוא מההוא אתר דאקרי קדש. אמר לון וכי ישראל לאו קדש נינהו ואקרון קדש לון אתחזי לזמנא אושפיזא דילי. חד מסטרא דילי דהא אינון דבקים בי וחד מסטרא דקדש דכתיב קדש ישראל ליי' הואיל וישראל אקרון קדש אושפיזא דלהון הוא ודאי. בגין דזמינו דהאי אושפיזא מקדש הוא דכתיב מקראי קדש. פתחו כלהו ואמרו אשרי העם שככה לו. תלתא אינון זמינין מקדש ולא יותר. חג המצות. וחג השבועות. וחג הסוכות. 

אמר ליה רבי אבא וכי שבת לאו מקדש הוא זמין. אמר ליה לאו בתרי סטרין. חד דהוא ודאי קדש אקרי דכתיב ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם וחד דשבת לאו זמין הוא דהא ירותא דיליה הוא ודאי. ירותא דקדש הוא ירית ולאו זמיני וע&quot;ד כלהון זמינין בקדש ומתקשרן בשבת ומתעטרן ביה. בהאי יומא שביעאה אתעטר ביה. וע&quot;ד שבת לאו זמין הוא. 

לברא דעאל לביתא דאבו ואימיה ואכל ושתי בשעתא דהוא בעי. למלכא דהוה ליה ברא יחידאי חביבא דנפשיה יהב ליה שושבינא לנטרא ליה ולאתחברא בהו אמר מלכא יאות הוא לזמנא לאלין שושבינין דברי ולאחזאה יקרא וחביבותא דילי בהו. זמין לון להני שושבינין. ברא לא אתחזי לזמנא אלא למיעל ולמיכל ולמשתי בביתא דאבוי בשעתא דאיהו בעי. הה&quot;ד מי כמוכה באלים יי' מי כמוכה נאדר בקדש. &lt;קטע סוף=דף צד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צד ב/&gt;נאדר בקדש ודאי כבר דאתתקן (ס&quot;א דאתתקף) באבוי נאדר בקדש ולאו זמין מקדש. 

{{צ|ששת ימים תעשה מלאכה}} - ששת ימים מאי עבידתייהו? אמר ר' יוסי כתיב {{צ|כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ}}, ולא כתיב בששת והא אוקמוה וכל יומא יומא עביד עבידתיה ואקרון יומי מלאכה. א&quot;ר יצחק אי הכי אמאי אקרון {{צ|ששת ימי חול}}, אמאי חול? 

א&quot;ר יוסי השתא אתנהיג עלמא ע&quot;י דשלוחייהו בג&quot;כ יומי חול אקרון. ר' חייא אמר בגין דשרי למעבד בהון עבידתא ובגין דא לא אקרון קדש. ומאן דלאו אקרון קדש - חול אקרון. וע&quot;ד אתקינו חברייא בהבדלה {{צ|בין קדש לחול}}. מאי הבדלה הכא אלא קדש מלה בגרמיה הוא ושארא מניה אתיין. וע&quot;ד אלין לעובדא ואלין לנטרא. ואימתי אשתכח נטירו בהו. כד זמינין מקדש. 

א&quot;ר יהודה חדוותא ונטירותא דיומא דשבתא על כלא הוא ובגין דהאי יומא אתעטר באבא ואמא ואתוסף קדושה על קדושתיה מה דלא אשתכח הכי בשאר יומי דהא הוא קדש ואתעטר בקדש ואוסיף קדושה על קדושתיה. בגין כך האי יומא חדוותא דעלאי ותתאי כלא חדאן ביה. מלי ברכאן בכלהו עלמין. כלהון מניה אתקנו (נ&quot;א אתזנו). בהאי יומא נייחא דעלאי ותתאי. בהאי יומא נייחא דחייביא דגיהנם. 

למלכא דעבד הלולא לבריה יחידאי. אעטר ליה בעטרא עלאה. מני ליה מלכא על כלא. בהאי יומא חדוותא לכלא. חד סנטירא דאתפקד על דינא דבני נשא הוו בידיה גוברין דבעיין קטולא גוברין דבעיין לאלקאה. בגין יקרא דהאי יומא דחדוותא דמלכא שביק דינוי ונטר לחדוותא דמלכא. כך ההוא יומא הלולא דמלכא במטרוניתא, חדוותא דאבא ואמא עליה, חדוותא דעלאין ותתאין. בחדוותא דמלכא כלהו חדאן ולא יצטערון ביה. על דא כתיב {{צ|וקראת לשבת ענג}}. מאי ענג לא אשתכח אלא לעילא באתר דקדש עלאה שארי כד&quot;א אז תתענג על יי' דהאי ענג על יי' הוא, והאי יומא דהוא חלולא דמלכא אתעטר בההוא עטרא דענג הה&quot;ד וקראת לשבת ענג. מה דלא אשתכח הכי בשאר יומין. 

בהאי יומא תלת סעודתאן בעיין בני מלכא לזמנא ולסדרא פתורא בגין יקרא דמלכא כמה דאוקימנא. וכד אזדמן ביה חגא או זמנא לא יסדר ב&quot;נ תרי פתורי בכל סעודתא חד לשבת וחד לאושפיזא בגין דכתיב {{צ|על שלחן המלך תמיד הוא אוכל}}, ספוקא הוא בפתורא דמלכא לההוא אושפיזא דאתייא ליה. וע&quot;ד בעי ב&quot;נ לסדורי פתורא שלימא למלכא והוא יהיב מניה לאושפיזא. 

א&quot;ר אלעזר סעודתא תליתאה דשבת כד אערע ביה אושפיזא שבקין ליה או לא שבקין ליה? אי לא שבקין ליה - אשתכח אושפיזא דחייא מפתורא דמלכא. אי שבקין ליה - אשתכח פגימו בסעודתא דמלכא? 

א&quot;ל ר&quot;ש אבוי למלכא דאיערע ביה אושפיזא ונטל מיכלא מקמיה וסלקא לאושפיזיה. אשתכח אע&quot;ג דמלכא לא אכל עמיה - ממיכלא דמלכא קא אכיל, ומלכא יהיב ליה למיכל, וכל דא בגין דהוא אושפיזיה דמלכא. ובבי רב המנונא סבא לא חיישו לאושפיזא בשעתא דא ולבתר מסדרי פתורא לאושפיזא. 

בהאי יומא מלולא אסיר הה&quot;ד {{צ|ממצוא חפצך ודבר דבר}}, ותנן חפצך כתיב בגין דהאי יומא כל מהימנותא אתקשר ביה. 

אמר ר&quot;א והיך עבידנא דלא לסדרא (ס&quot;א לסלקא) סעודתא דמלכא לאושפיזא דהא ארביסר דחל להיות בשבת סלקא סעודתא דמלכא לפסחא אע&quot;ג דלאו אושפיזיה. א&quot;ל הכי אמינא דאי הוא אושפיזיה (כל ההוא יומא) יכלא לסלקא ליה ואי לאו לא סלקא ליה. ואי נימא די&quot;ד דחל &lt;קטע סוף=דף צד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|א}}&lt;קטע התחלה=דף צה א/&gt;להיות בשבת אתדחייא סעודתא דמלכא מקמי סעודתא דפסחא - שאני פסח דסעודתא דשבת אתדחייא בכמה גוונין. חד בגין מצות ומרורים דבעי ב&quot;נ דישתכח תאיבא. וחד בגין פסח - והא נהמא לא אשתכח מו' שעות ולמעלה, דסדורא דפתורא בלא נהמא לאו הוא סדורא. ואי תימא בחמרא - חמרא שארי בגין דתאיב (ס&quot;א דגביר ס&quot;א דגריר) לבא. אבל מיומי אשתדלנא דלא בטילנא סעודתא דשבת אפילו אינון יומי דאשתכח ביה. בהאי יומא חקל דתפוחין קדישא אתברך ומתברכן עלאין ותתאין והאי יומא קשורא הוא דאורייתא. 

א&quot;ר אבא הכי הוה עביד ר&quot;ש בזמנא דאסתלק סעודתא דשבתא מסדר פתוריה ואשתדל במעשה מרכבה והוה אמר הא סעודתא דמלכא דייתי למיכל גבאי. בגיני כך שבת אשתכח בכלא עדיף מכל זמנין וחגין ואקרי {{צ}}קדש ולא {{צ|מקרא קדש}}. א&quot;ר יהודה כלהו מועדין {{צ|מקראי קדש}} קרינן בהו. אבל נפקי ר&quot;ה ויומא דכפורא דלא אשתכח בהו חדוותא דהא אינון דינא הוו אבל אלין תלתא זמנין מקדש לחדווא לכלא לאשתעשעא בהו בקב&quot;ה הה&quot;ד ושמחתם לפני יי' אלקיכם וכתיב ושמחת לפני יי' אלקיך. בהאי יומא דשבתא אתנשי כל צערא וכל רוגזא וכל דוחקא מכל עלמא בגין דאיהו יומא דהילולא דמלכא דנשמתין אתוספן כגוונא דעלמא דאתי. 

א&quot;ר יצחק לרבי יהודה כתיב זכור את יום השבת לקדשו ותנינן. זכרהו על היין אמאי על היין. א&quot;ל בגין דיין חדוותא דאורייתא. ויינא דאורייתא חדוותא הוא דכלא. והאי יין חדי למלכא והאי יין מעטרא למלכא בעיטרוי הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו. ותנינן בכלא בעייא לאחזאה ב&quot;נ עובדא. דלא אשתכח קדושה אלא ביין כד&quot;א כי טובים דודיך מיין מיין אינון טבאן. נזכירה דודיך מיין. וע&quot;ד קדושה דשבת ביין והא אוקמוה והא אתמר:

ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש וגו'. ר' חייא פתח אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק וגו'. אמרה כנסת ישראל. אני ישנה בגלותא דמצרים דהוו בני שעבודא דקשיו ולבי ער לנטרא להו דלא ישתיצון בגלותא. קול דודי דופק דא קב&quot;ה דאמר ואזכור את בריתי. פתחי לי פתחא כחדודא דמחטא ואנא אפתח לך תרעין עלאין. פתחי לי אחותי דהא פתחא לאעלא לי בך הוא. דלא ייעלון לגבאי בני אלא בך. אנת הוא פתחא לאעלאה לי (בך) אי אנת לא תפתח פתחך הא אנא סגיר דלא ישכחון לי בג&quot;כ פתחי לי פתחי לי ודאי. וע&quot;ד אמר דוד כד בעי לאעלא למלכא אמר פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה. זה השער ליי' דא הוא פתחא ודאי לאעלא למלכא. זה השער ליי' לאשכחא ליה ולאתדבקא ביה. וע&quot;ד פתחי לי אחותי רעיתי שראשי וגו'. בגין לאזדווגא עמך ולמהוי עמך בשלם דעלמין. ת&quot;ח בשעתא דקב&quot;ה הוה קטי לבוכרי דמצראי כל אינון דקטל בפלגות ליליא ואחית דרגין מעילא לתתא. ביה שעתא עאלו ישראל בקיומא דאת קדישא אתגזרו ואשתתפו בכנסת ישראל ואתאחדו בה. כדין ההוא דמא אחזיאו ליה על פתחא. ותרין דמי הוו חד דפסחא וחד דמא דאתגזרו. והוה רשים על פתחא רשימא דמהימנותא חד הכא וחד הכא וחד בינייהו והא אתמר ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף בגין לאחזאה מהימנותא:

ובארבעה (נ&quot;א ובחמשה) עשר. הא אתמר. דהא כדין מבטלין חמץ ושאור ואסתלקו ישראל מרשותא אחרא ואתעקרו מניה ואתאחדו במצה &lt;קטע סוף=דף צה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צה ב/&gt;קשורא קדישא. בתר דאתגזרו עאלו בה עד דאתפרעו ואתגלייא רשימא דלהון וכדין יהב להון קשורא באתר עלאה בקשורא דמהימנותא באתר דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים מן השמים דייקא והא אוקמוה. ת&quot;ח בארביסר (נ&quot;א בחמיסר) ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בשלימו עם שמשא וכתרין תתאין לא משתכחין כל כך בעלמא דהא בחדתותי דסיהרא זינין בישין משתכחין ומתערי לאתפשטא בעלמא ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בנהירו דשמשא בשלימו מתכנשי כלהו לאתר חד וקדושי מלכא אתערו כדין כתיב ליל שמורים הוא ליי' דהא זווגא קדישא אשתכח והוא שמורים בכלא. ר' אחא אמר בגין כך תקונא דכלא (נ&quot;א דכלה) בההוא יומא ובליליא אשתכח ישובא דביתא ווי לאינון דלאו מבני ביתא נינהו כד אתאן לאזדווגא אורייתא (ס&quot;א אריוותא) כחדא ווי לאינון דלא אשתמודען גבייהו. בגין כך ישראל קדישין מתקנין לון ביתא כל ההוא יומא ועל ידייהו עיילי מאן דעיילי ואינון חדאן וזמרן חדווייהו זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי 

א&quot;ר יוסי למה לן לאטרחא כולי האי קרא שלים הוא דהא בהאי ליליא זווגא עלאה קדישא אתער ואשתכח הה&quot;ד הוא הלילה הזה ליי' שמורים מאי שמורים תרי זווגא דסיהרא בשמשא. לכל בני ישראל לדורתם דהא מכאן ולהלאה אתאחדו ואתקשרו בקשורא דשמא קדישא ונפקו מרשותא אחרא בגיני כך בארבעה עשר מתקני גרמייהו ומבערי חמץ מבינייהו ועיילי ברשותא קדישא וכדין מתעטרי חתן וכלה בעטרוי דאימא עלאה ובעי ב&quot;נ לאחזאה גרמיה דאיהו בר חורין. א&quot;ר יוסי הני ארבע כסי דההוא ליליא אמאי א&quot;ר אבא הא אוקמוה חברייא לקביל ד' גאולות אבל שפיר הוא בספרא דרב ייסא סבא דקאמר הואיל וזווגא קדישא אשתכח בהאי ליליא בכל סטרין וזווגא הוא בארבע קשרין דאינון ד' דרגין ולא מתפרשי דא מן דא כד זווגא דא אשתכח ואנן בחדוותא דלהון אתערנא בגין דהא זכינא בהו דמאן דאחיד בדא זכי בכלא. וע&quot;ד אשתני ליליא דא מכל שאר לילוון ובעינן למעבד שמא בכלא ולמחדי בהאי ליליא בגין דחדוותא הוא לעילא ותתא. ועוד אמר דארבא אלין ארבע גאולות קרינן להו. מ&quot;ט. בגין דהאי דרגא בתראה גואל אתקרי המלאך הגואל. ולא אקרי גואל אלא על ידא דדרגא אחרא עלאה דקיימא עלה ונהיר לה. ודא לא אפיק לה נהורא אלא באלין תרין דרגין (ס&quot;א באינון דרגין) דעליה אשתכח דארבע אלין ארבע גאולות נינהו. 

ר' יהודה שאל לר' אבא הא כתיב (ס&quot;א האי דכתיב) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וחדוותא הוא כל שבעה אמאי לא אשתלים הלל כל ז' יומין כמו בסכות דאשתכח ח' יומין הלילא בשלימו דחדוותא כל יומא ויומא. א&quot;ל שפיר קאמרת אבל ידיעא הוא דהא הכא לא אתקשרו ישראל כל כך בכלא כמה דאתקשרו לבתר. בגין כך בהאי ליליא דזווגא אשתכח (בכל אינון דרגין עלאין) וחדוותא דכלא אשתכח וישראל אתקשרו בההוא חדוותא עבידנא שלימו והלילא אשתלים. (אבל באינון דרגין עלאין) לבתר אע&quot;ג דכלהו משתכחי עד כען ישראל לא אתקשרו בהו ולא אתפרעו לאתגלייא רשימא קדישא ולא קבילו אורייתא ולא עאלו כמב דעאלו לבתר. בגין כך בסכות שלימו דכלא אשתכח ביה וחדוותא דכלא יתיר אבל הכא עד כען לא זכו ולא אשתכח שלימו ביה כ&quot;כ אע&quot;ג דאשתכחו כל ז' לאו הוא באתגלייא וישראל עד לא אתקשרו בהו כדקא חזי. וע&quot;ד חדוותא דכלא ושלימו דהלילא בהאי ליליא בגין ההוא חולקא דאתקשרו ביה. מ&quot;ט דכיון דבההוא ליליא זווגא אשתכח כל קשורא דכלא אשתכח בסטרא דזווגא ולא בסטרא דישראל דכד זווגא אשתכח בה משתכחי אלין תרין &lt;קטע סוף=דף צה ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צו|א}}&lt;קטע התחלה=דף צו א/&gt;(ס&quot;א תלת) דרגין דקיימין עלה וכד אלין משתכחי הא כל גופא אשתכח בהו וכדין שלימו דכלא וחדוותא מכלא והלילא אשתלים דהא כדין אתעטרת סיהרא בכלא. אבל לא לבתר דכל יומא ויומא אשתכחי וישראל עד לא זכו בהו הא לאו הלילא שלימא כמו בזמנין אחרנין. א&quot;ל ר' יהודה שפיר הוא והכי הוא ודאי והאי זמנא אחרא שמענא ליה בהאי גוונא ואנשינא מלי. השתא מלה אחרא בעינא למנדע הא חזינא בפסח ז' ובסכות ז' ושלימו דחדוותא ביומא אחרא. בשבועות אמאי לא אשתכחו ביה ז' ימים והא הכא אתחזון יתיר מכלא. פתח ואמר ומי כעמך בישראל גוי אחד בארץ. וכי מאי שנא הכא דאקרון ישראל אחד יתיר מאתר אחרא. אלא כיון דשבחא דישראל אתייא לפרשא קרא לון אחד דהא בכל אתר שבחא דישראל אחד הוא. מאי טעמא בגין דכל קשירו דעלאי ותתאי בהאי אתר דאקרי ישראל אשתכח. (ועוד) דאתקשר במה דלעילא ואתקשר במה דלתתא ואתקשר בכנסת ישראל. וע&quot;ד אקרי כלא אחד ובאתר דא אשתמודעא מהימנותא וקשורא שלימא ויחודא עלאה קדישא. וע&quot;ד יומא דא קשורא דמהימנותא הוא קשורא דכלא וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה אילנא הוא דאקרי אחד וע&quot;ד בגין דאינון מתקשרי באתר דא אקרי הכי ועץ חיים אחד הוא ודאי אקרי בגין דכלא ביה אתקשר ויומא (ס&quot;א ושמא) דיליה אחד ודאי קשורא דכלא ואמצעיתא דכלא הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן בתוך ממש דבמציעות. ואחיד בכל סטרין ואתקשר ביה וע&quot;ד פס וסכות והוא באמצעיתא בגין דאיהו אמצעיתא דכלא ודא הוא שבחא דאורייתא בהאי יומא ולא יתיר שבחא דמהימנותא וקשורא דכלא. אמר ר' יהודה בריך רחמנא דשאילנא וזכינא להני מלי. א&quot;ר יצחק חדוותא ושירתא זמינין ישראל לשבחא לקב&quot;ה כהאי שבחא דמשבחי ישראל בליליא דפסחדא דכ&quot;י אתקדשת בקדושא דמלכא הה&quot;ד השיר יהיה לכם כליל התקדש חג כליל התקדש חג דייקא ברוך יי' לעולם אמן ואמן:

וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה ליי' בשבועותיכם מקרא קדש יהיה לכם וגו' ר&quot;ש פתח אז ירננו עצי היער מלפני יי' כי בא לשפוט את הארץ. זכאה חולקיהון דאינון דמשתדלי באורייתא יממא ולילי דידעין ארחוי דקב&quot;ה ואתאחדן בשמיה (כל יומא) ווי לאינון דלא משתדלי באורייתא דהא לית לון חולקא בשמא קדישא ולא אתאחדן ביה לא בהאי עלמא ולא בעלמא דאתי מאן דזכי בהאי עלמא זכי בעלמא אתי. דהכי תנינן דובב שפתי ישנים אע&quot;ג דאינון בההוא עלמא שפוותייהו מרחשן תמן אורייתא. ת&quot;ח עד השתא אקריבו ישראל תבואת הארץ. תבואת הארץ ודאי ואתעסקו ביה ואתקשרו בההוא קשורא. ואע&quot;ג דדינא אשתכח דינא בשלמא אשתכח ביה (ס&quot;א דעלמא אתנהגא ביה) ואקריבו שעורים בגין דאיהו קדמאה מכל שאר תבואה ומן קדמאה מתקרבא ולא מההוא דמתאחר דהא אחידו קדמאה דישראל אתאחדו ביה בקב&quot;ה הכא הוא. אמר קב&quot;ה אנא יהיבית לכו מן במדברא מההוא אתר דאקרי שמים דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ואתון מקרבין קמאי שעורים ורזא דמלה זאת תורת הקנאת חסר אזהרותא לנשי עלמא דלא ישטון תחות בעליהון. ואי לאו קמח שעורים זמינא לקרבא. וממלה חדא אשתמודע מלה אחרא זכאה חולקיהון דישראל דהא כ&quot;י לא שקרת במלכא קדישא לעלמין כ&quot;י תווה' אשר תשטה אשה תחת אישה בג&quot;כ דינא דהאי אתתא &lt;קטע סוף=דף צו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צו ב/&gt;מאתרהא קא אתייא ומאן הוא אתרהא ההוא דכתיב בה אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה. אשת חיל עטרת בעלה. וההוא קמח שעורים דאייתית ההיא אתתא מנחת קנאת אתקרי חסר כנסת ישראל הכי אקרי וע&quot;ד בפינחס כתיב תחת אשר קנא לאלקיו דקנאה הכא אתאחד דמאן דמשקר בהאי ברית קנאה אתערת עליה ועל דא קנאין פוגעין בו. ת&quot;ח קמח שעורים האי עומר דכיון דהוה מטא לריחין דגרוסות מפיקין מניה עשרון מנופה בי&quot;ג נפה ודא שבע שבתות תמימות לבתר דסלקין שבע שבתות אין אתא מלכא קדישא לאזדווגא בה בכנסת ישראל ואורייתא אתיהיבת וכדין אתעטר מלכא ביחודא שלים ואשתכח אחד לעילא ותתא וכד אתער מלכא קדישא ומטא זמנא דאורייתא כל אינון אילנין דמבקרי אבייהו סלקין שירתא ומאי אמרי. בשעתא דמלקטי להון פתחו ואמרי יי' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה. יי' בהשמים חסדך. וכתיב וכל עצי השדה ימחאו כף:

תו פתח ואמר מזמור שירו ליי' שיר חדש כי נפלאות עשה שיר חדש אקרי בגין כך בהקריבכם מנחה חדשה התם מנחת קנאות הכא מנחה חדשה. חדשה דחדושא דכלא (ס&quot;א דכלה) הכא. קשורא דכלא דעילא ותתא קשורא דמהימנותא ועל דא יעקב שלימא אתעטר בעטורי ואורייתא אתיהיבת. וכד מטון בכורים לגבי כהנא הוה בעי בר נש למימר ולפרשא מלין על ההוא אילנא דארעא דאשתלים כגוונא דלעילא בתריסר תחומין בשבעין ענפין ובעא לאובדא ליה לבן ארמאה דאתפגים עלמא בגיניה וקב&quot;ה שזיב ליה ואתעטר בדינוי (ס&quot;א בבנוי) כמה דאוקימנא בגין ההוא אילנא וכל קשרא דמהימנותא ביה תלייא וע&quot;ד מנחה חדשה אתקרי. מ&quot;ט בגין דחדוותא דעלאי ותתאי הוא וחדוותא דסיהרא ובכל זמנא חדתותי דסיהרא קשרא דמהימנותא הוא וחדוותא דילה (דסיהרא). למלכא דהוו ליה בנין וברתא חדא אתקין סעודתא לכלהו בנין לא אשתכחת ההיא ברתא על פתורא כד אתאת אמרת למלכא מארי לכל אחי זמינת ויהבת לכל חד מאנין ידיען ולי לא יהבת חולקא בינייהו. אמר לה חייך ברתי מנא דילך ישתכח על חד תרין. הא כלא יתנון לך מחולקיהון. אשתכח לבתר בידהא חולקין על חד תרין מכלא.כך כ&quot;י מכלא נטלא חולקין וע&quot;ד אתקרי כלה כלולא. ככלה דכלהו מזמנין לה מאנין וחולקין ותכשיטין כך היא כ&quot;י חדתותי (נ&quot;א חדוותא) דילה בכלא וכלא יהבין לה חולקין ומאנין. 

ת&quot;ח בשעתא דמלכא קדישא ואשתכח בעטרוי חדוותא דכנסת ישראל הוא. וכד אורייתא אתיהיבת אתעטרת כנסת ישראל בעטרין עלאין. ובגין דכל קשרא דמהימנותא אתקשר בהאי אילנא אקרי יום אחד דכתיב והיה יום אחד הוא יודע ליי'. יום אחד ודאי דכנסת ישראל יום אחד בקשורא דלעילא. קשורא דלעילא רישא וגלגלתא ומוחי קשורא אחרא תרין דרועין וגופא דאחידן מחילא דרישא ואוקמא רב המנונא (ס&quot;א בתרין) בתלת קשירין דאבהתא (קשורא אחרא) תרין קיימין (נ&quot;א כוליין דלתתא) דאתמשכו במשח רבות (בקיומא) בתרין דרגין לתרין נחלין לאכנשא זרעא לאפקא בדרגא אחרא בפום אמה. אילנא דא הוא גופא דאמצעיתא דאחיד לכל הני וכלא מתקשרן ביה והוא בהון ועל דא כלא חד ועד אזדווגת ביה מטרוניתא כדין הוא אחדע והא אוקימנא מלי. תא חזי כתיב ביום השמיני עצרת מאן עצרת אלא בההוא אתר דכלא מתקשרן כחדא אקרי עצרת. מאי עצרת (ס&quot;א כנופיא כנישו) כנישו ואי תימא הכא דאקרי עצרת מ&quot;ט אלא בכל אינון יומין יומי סעודתי דענפי אילנא &lt;קטע סוף=דף צו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צז|א}}&lt;קטע התחלה=דף צז א/&gt;הוו ועל דא שבעים פרים אינון. לבתר חדוותא (דגופא) דאילנא ממש וחדוותא דאורייתא ובגיניה הוא יומא חד עצרת חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא ועל דא לית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכנסת ישראל בג&quot;כ עצרת תהיה לכם. לכם ולא לאחרא (ס&quot;א לבתר חדוותא דאילנא ממש ובגיניה הוא יומא חד ולית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכ&quot;י וע&quot;ד כתיב עצרת תהיה לכם. אוף הכי בהאי יומא חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא וכלא אשתכח ביה) דהא בשעתא דמלכא אשתכח כלא אשתכח ביה. ועל דא תנינן בעצרת על פירות האילן והא אוקמוה. בגין כך אחד אקרי. אחד ודאי כמה דאמרן. ת&quot;ח מה כתיב ממושבותיכם תביאולחם תנופה וגו' סלת תהיינה חמץ תאפינה. מאי שנא הכא חמץ (בכנ&quot;י) אלא בגין דכלא אחידן ביה (וכן) באילנא דהא באילנא אחידן ענפין באילנא אחידן עלין קליפין דינין סגיאין בכל סטרין כלא אשתכח ביה. בגין דהאי אילנא מכפר על יצר הרע דהוא בבי מותביה דב&quot;נ. א&quot;ר אלעזר מהאי אילנא אתזנו כל שאר אילנין לתתא והוא אשתרש' על חד נהרא עמיקא דנגיד ונפיק ולא פסקין מימוי לעלמין. עליה כתיב והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ועל דא אקרי אורייתא עץ חיים היא וגו' ומאי ותומכיה מאושר הא אוקמוה אבל ותומכיה מאושר כמה דאת אמר באשרי כי אשרוני בנות:

רבי אבא ורבי חייא הוו אזלי באורחא א&quot;ר חייא כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה. מאי קא מיירי. א&quot;ל הא אוקמוה חברייא אבל ת&quot;ח ישראל כד הוו במצרים הוו ברשותא אחרא והוו אחידן במסאבותא כאתת דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא. בתר דאתגזרו עאלו בחולקא קדישא דאקרי ברית כיון &lt;קטע סוף=דף צז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צז ב/&gt;דאתאחדו ביה פסק מסאבותא מנייהו כדא אתתא כד פסקו מנה דמי מסאבותא בתר דאתפסקו מנה מה כתיב וספרה לה שבעת ימים. אוף הכא כיון דעאלו בחולקא קדישא פסקא מסאבו מנייהו ואמר קב&quot;ה מכאן ולהלאה חושבנא לדכיותא. וספרתם לכם. לכם דייקא כד&quot;א וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה. אוף הכא לכם לעצמכם ולמה בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין ולבתר למיתי לאתחברא ביה במלכא ולקבלא אורייתיה. התם וספרה לה שבעת ימים הכא שבע שבתות אמאי שבע שבתות בגין למזכי לאתדכאה במיין דההוא נהר דנגיד ונפיק ואקרי מים חיים וההוא נהר שבע שבתות נפקו מניה. ועל דא שבע שבתות ודאי בגין למזכי ביה כמה דאתתא דכיו דילה בליליא לאשתמשא בבעלה כך כתיב וברדת הטל על המחנה לילה. על המחנה כתיב ולא כתיב וברדת הטל לילה אלא על המחנה בגין דיורד מההוא נקודה על אינון יומין דאתקריאו מחנה ומתחברת במלכא קדישא ואימתי נחת האי טלא כד קריבו ישראל לטורא דסיני כדין נחת ההוא טלא בשלימו ואדכי ואתפסקת זוהמתן מנייהו ואתחברו ביה במלכא וכ&quot;י וקבילו אורייתא והא אוקימנא. ובההוא זמנא ודאי כל הנחלים הולכים אל הים לאתדכאה ולאסתחאה וכלא אתקשרו (ס&quot;א אתקדשו) ואתחברו ביה במלכא קדישא. ת&quot;ח כל ב&quot;נ דלא מני חושבנא דא אינון שבע שבתות תמימות למזכי לדכיותא דא לא אקרי טהור ולאו בכללא דטהור הוא ולאו הוא כדא למהוי ליה חולקא באורייתא. ומאן דמטי טהור להאי יומא וחושבנא לא אתאביד מניה כד מאטי להאי ליליא לבעי ליה למלעי באורייתא ולאתחברה בה ולנטרא דכיו עלאה דמטי עליה בההוא ליליא ואתדכי. ואוליפנא &lt;קטע סוף=דף צז ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צח|א}}&lt;קטע התחלה=דף צח א/&gt;דאורייתא דבעי ליה למלעי בהאי ליליא אורייתא דבע&quot;פ. בגין דיתדכון (ס&quot;א דיתדבק) כחדא ממבועא דנחלא עמיקא. לבתר בהאי יומא ליתי תורה שבכתב ויתחבר (ס&quot;א בהו) בה וישתכחון כחדא בזווגא חד לעילא. כדין מכריזי עליה ואמרי ואני זאת בריתי אותם אמר יי' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך וגו'. ועל דא חסידי קדמאי לא הוו ניימי בהאי ליליא והוו לעאן באורייתא ואמרי ניתי לאחסנא ירותא קדישא לן ולבנן בתרין עלמין וההוא ליליא כנסת ישראל אתעטרא עלייהו ואתיא לאזדווגא ביה במלכא ותרווייהו מתעטרי על רישייהו דאינון דזכאן להכי. 

ר&quot;ש הכי אמר בשעתא דמתכנשי חברייא בהאי ליליא לגביה ניתי לתקנא תכשיטי כלה בגין דתשתכח למחר בתכשיטהא ותקונהא לגבי מלכא כדקא יאות. זכאה חולקהון דחבריא כד יתבע מלכא למטרוניתא מאן תקין תכשיטהא ואנהיר עטרהא ושוי תקונהא. ולית לך בעלמא מאן דידע לתקנא תכשיטי כלה אלא חברייא זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי. תא חזי חברייא מתקני בהאי ליליא תכשיטהא לכלה ומעטרי לה בעטרהא לגבי מלכא ומאן מתקין ליה למלכא בהאי ליליא לאשתכחא בה בכלה לאזדווגא בה במטרוניתא נהרא קדישא עמיקא דכל נהרין. אימא עלאה הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה וגו'. לבתר דאתקינת ליה למלכא ואעטרת ליה אתיית לדכאה לה למטרוניתא ולאינון דמשתכחי גבה. למלכא דהוה ליה בר יחידאי אתא לזוגא ליה במטרוניתא עלאה מאי עבדת אמיה כל ההוא ליליא עאלת לבי גניזהא אפיקת עטרא עלאה בשבעין &lt;קטע סוף=דף צח א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צח ב/&gt;אבני יקר סחרנהא ואעטרת ליה אפיקת לבושין דמילת ואלבישת ליה ואתקנת ליה בתקוני דמלכין. לבתר עאלת לבי כלה חמאת עולימתהא דקא מתקני עטרהא ולבושהא ותכשיטהא לתקנא לה. אמרה לון הא אתקינת בי טבילה אתר דמיין נבעין וכל ריחין ובוסמין סוחרני אינון מיין לדכאה לכלתי לית כלתי מטרוניתא דברי ועולימתהא ויתדכון בההוא אתר דאתקינת בההוא בי טבילה דמיין נבעין דעמי לבתר תקינו לה בתכשיטהא אלבישו לה לבושהא אעטרו לה בעטרהא. לבתר כד ייתי ברי לאזדווגא במטרוניתא. יתקין היכלא לכלהו וישתכח מדוריה בכו כחדא. כך מלכא קדישא ומטרוניתא וחברייא כהאי גוונאי ואימא עלאה דמתקנת כלא אשתכח דמלכא עלאה ומטרוניתא וחברייא מדוריהון כחדא ולא מתפרשין לעלמין הה&quot;ד יי' מי יגור באהלך וגו'. הולך תמים ופועל צדק. מאן הוא פועל צדק אלא אלין אינון דמתקני למטרוניתא בתשכיטההא בלבושהא בעטרהא. וכל חד פועל צדק אקרי. א&quot;ר חייא אלמלא לא זכינא בעלמא אלא למשמע מלין אלין דיי. זכאה חולקהון דאינון דמשתדלי באורייתא וידעין אורחוי דמלכא קדישא דרעותא דלהון באורייתא עלייהו כתיב כי בי חשק ואפלטהו. וכתיב אחלצהו ואכבדהו:

בחדש השביעי באחד לחדש. רבי יצחק פתח תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה קריב לון לגביה מן כל אומין עכו&quot;ם ואתרעי בהו ומאתר רחיקא קריב לון לגביה הה&quot;ד ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלקי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה דהא מאתר רחיקא אתרעי בהו וקריב לון לגביה וכתיב ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וגו'. הני קראי אית לאסתכלא בהו וכי כל ישראל לא הוו ידעי דא וכ&quot;ש יהושע אלא אורייתא כולה סתים וגלייא כמה דשמא קדישא סתים וגלייא כגין דאורייתא כולה שמא קדישא היא ועל דא איהי סתים וגלייא אי ישראל &lt;קטע סוף=דף צח ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|א}}&lt;קטע התחלה=דף צט א/&gt;ויהושע הוו ידעי אמאי כתיב כה אמר יי'. אלא ודאי סתימא דמלה טיבו סגי עבד קב&quot;ה בישראל דאתרעי בהו באבהתא ועביד לון רתיכא קדישא עלאה ליקריה ואפיק לון מגו נהרא עלאה יקירא קדישא בוצינא דכל בוצינין בגין דיתעטר בהו. הה&quot;ד כה אמר יי' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם הנהר ההוא נהר דאשתמודע ואתידע. מעולם מאי קא בעי הכא אלא לאחזאה חכמתא מעבר הנהר מעולם אלא ההוא נהר עולם אקרי ועל דא בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה טיבו וקשוט דעבד קב&quot;ה לישראל. ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר מאי קא מיירי. אלא אברהם לא אתדבק ביה בההוא נהר כמו יצחק דאתדבק ביה בסטריה לאתתקפא. ת&quot;ח האי נהר אע&quot;ג דלאו איהי דינא. דינין נפקי מסטריה ואתתקפו ביה וכד יצחק אתתקף (בדינוי) בבנוי כדין עלאין ותתאין מתכנפי לדינא וכרסייא דדינא אתתקן ומלכא קדישא יתיב על כורסייא דדינא ודאין עלמא כדין תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו. זכאין אינון ישראל דידעין לסלקא כורסייא דדינא ולתקנא כורסייא דרחמי ובמה בשופר. רבי אבא הוה יתיב קמיה דר&quot;ש א&quot;ל הא זמנין סגיאין שאילנא על האי שופר מאי קא מיירי ועד כאן לא אתישבנא ביה. א&quot;ל ודאי האי הוא ברירא דמלה דישראל בעיין ביומא דינא (נ&quot;א דא) שופר ולא קרן בגין דקרן הא אתידע באן אתר איהו ולאתדבקא דינא לא בעינא. אבל הא תנינן במלין ובעובדא בעינן לאחזאה ולאתערא מלין סתימין. ת&quot;ח כד ההוא שופר עלאה דנהירו דכלא ביה אסתלק ולא נהיר לבנין כדין דינא אתער וכרסוון אתתקנו לבי דינא ודא שופר אילו דיצחק אקרי תוקפיה &lt;קטע סוף=דף צט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צט ב/&gt;דיצחק תושבחתיה דאבהן כד אסתלק ההוא שופר גדול דלא ינקא לבנין כדין יצחק אתתקף ואתתקן לדינא בעלמא. וכד אתער האי שופר וכד בני נשא תייבין מחטאיהון בעיין לנגדא קול שופר מתתא וההוא קלא סליק לעילא כדין אתער שופרא אחרא עלאה ואתער רחמי ואסתלק דינא ובעינן לאחזאה עובדא בשופר לאתערא שופרא אחרא ולאפקא בהאי שופר לתתא אינון קלי לאחזאה דכל אינון קלין דלעילא דכלילן כלהו בההוא שופר עלאה יתערון לנפקא ובהני קלין דלתתא יהבין ישראל חילא (לרחמי מתתא ואתער שופר גדול) לעילא ועל דא בעינן לזמנא שופר ביומא דא ולסדרא קלין לכוונא ביה בגין לאתערא שופר אחרא דביה כלילן קלי לעילא (ולסדרא קלין בשופר). 

סדרא קדמאה קלא נפיק ומתעטר לעילא סליק רקיעין ואתבקע בין טורי רמאי ומטי לגביה דאברהם ושריא ברישיה ואתעטר ואתער הוא ואתקן לכורסייא. ובספרא דאגדתא תנינן בשעתא דההוא קלא קדמאה סליק אתער ואתעטר אברהם ואתקן לכרסייא פקדין עליה (ס&quot;א או&quot;א) אבא. אדהכי סלקא תניינא תקיפא לתברא תוקפי רגיזין. 

ודא סדרא תניינט ההוא קלא תבירא בתוקפוי וכדין סלקא וכל דינין דיתערון (ס&quot;א דאתערען) קמיה אתברו עד דסליק לאתריה דיצחק. כיון דיצחק אתער וחמי לאברהם מתקן לכורסייא לקיימא קמיה כדין אתכפיא ותבר תוקפא קשיא ובהאי בעי מאן דתקע לכוונא לבא ורעותא בגין לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא. הה&quot;ד אשרי העם יודעי תרועה. יודעי ודאי. 

סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ובקע כל אינון רקיעין ורחמי מתערן ומטי ההוא קלא לרישיה דיעקב &lt;קטע סוף=דף צט ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|ק|א}}&lt;קטע התחלה=דף ק א/&gt;ויעקב אתער וחמי לאברהם מתתקן בגיסא אחרא כדין אחידן תרוייהו ביה ביצחק דא מהאי סטרא ודא מהאי סטרא ולא יכלין תוקפוי לנפקא לבר. '''והני תלתא סדרין כלהו סדרא חד'''. 

סדרא אחרא קלא נפיק וסליק ונטיל לאברהם מאתריה ונגיד ליה לתתא לאתר דתוקפיהון דיצחק שריין וקיימן ליה לאברהם בגווייהו. סדרא תניינא נפיק קלא תבירא לא תקיפא כקדמאה. לא דחליש ההוא קלא דתקע אלא דההוא קלא לאו איהו לגבי יצחק בקדמיתא דתמן תוקפא תקיפא שריא אלא לגבי אינון בי דינא דלתתא דאינון רפויין יתיר וכלהו חמאן לאברהם לגבייהו ואתכפיין קמיה. אדהכי סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ואתעטר ברישיה דיעקב ונגיד ליה לתתא לההוא אתר דאינון גבוראן שריין וקאים לקבלייהו אברהם מהאי סטרא ויעקב מהאי סטרא ואינון באמצעיתא כדין אתכפיין כלהו ומשתכחין (ס&quot;א ומשתככי) באתרייהו. '''והני כלהו סדרא אחרא תניינא'''. 

סדרא בתראה דבעיא לסלקא לון לאתרייהו ולישבא (ס&quot;א ולישרא) בינייהו ליצחק כמלקדמין. בגין דהאי בעא לישרא ליה באתריה ולא יפוק בתוקפוי לבר כדין דינין כלהו אתכפיין ורחמין אתערו. 

על דא בעי לכוונא לבא ורעותא בהני קלי ולמחהדר בתיובתא קמי מאריהון. כדין כד ישראל מתקני ומסדרי קלין ברעותא דלבא כדקא יאות בשופרא דא אהדר ההוא שופר עלאה. וכד אהדר מעטרא ליה ליעקב ואתתקן כלא. וכורסייא אחרא רמיו וכדין חידו אשתכח בכלא וקב&quot;ה מרחם על עלמא. זכאה חולקהון דישראל דידעין לנגדא ולאמשכא &lt;קטע סוף=דף ק א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|ק|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ק ב/&gt;למאריהון מדינא לרחמי ולתקנא כלהו עלמין על ידייהו. ת&quot;ח לקביל דא תלתא ספרין פתיחין ביומא דא וכמה דרחמין מתערין ודינין קשיין אתכפיין ועאלין לדוכתייהו כך הוא לתתא כגוונא דלעילא דינין קשיין אתכפין ואתעברו מעלמא ומאן אינון אלין אינון רשעים גמורים דאינון דינין קשיין דאתכפיין ואתעברו מעלמא ועל דא נכתבים ונחתמים וכו'. אמר ר' אבא ודאי דא הוא ברירא דמלה בריך רחמנא דשאילנא ורווחנא בהני מלי. 

אמר ר' יהודה כתיב זכרון תרועה זכרון עבדינן לכוונא לבא ורעותא ישראל עבדין זכרון לתתא במה בעובדא בגין דיתער מלה כההוא גוונא לעילא. אמר ר' אלעזר כתיב בכסה ליום חגנו דאתכסייא ביה סיהרא והיך אתכסייא. אלא כד קיימא עיבא ושמשא לא נהיר כדין סיהרא אתכסייא ולא נהיר ועל דא מקמי עיבא שמשא לא נהיר כ&quot;ש סיהרא דאתכסייא ולא נהירא ועל דא בכסה ליום חגנו בה&quot;א דאתכסייא סיהרא ובמה נהיר כלא בתיובתא ובקל שופרא דכתיב אשרי העם יודעי תרועה כדין יי' באור פניך יהלכון. ת&quot;ח בהאי יומא אתכסייא סיהרא ולא נהיר עד בעשור לחדש דישראל תייבין כלהו בתיובתא שלימתא ואימא עלאה תאבת ונהרת לה והאי יומא נהירו דאימא נטלא ואשתכח חידו בכלא ועל דא כתיב יום הכפורים הוא. יום כפור מבעי ליה מאן יום הכפורים אלא בגין דתרי נהורין נהרין בחד. בוצינא עלאה נהיר לבוצינא תתאה ובהאי יומא מנהורא עלאה נהיר ולא מנהורא דשמשא ובגין כך בכסה ליום חגנו כתיב. 

רבי אבא שלח ליה לר&quot;ש אמר אימתי זווגא דכנסת ישראל במלכא קדישא שלח ליה וגם אמנה ואחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה אתרגיש רבי אבא ארים קליה בכה ואמר ר' ר' בוצינא קדישא ווי ווי לעלמא כד תפוק מניה ווי' לדרא דיהון בעלמא כד תסתלק מנהון וישתארון יתמין מנך. א&quot;ל רבי חייא לר' אבא האי דשלח לקבלך מאי קאמר אמר ודאי לאו זווגא דמלכא במטרוניתא אלא בזמנא דנהרא מאבא עלאה וכד אתנהרא מניה קרינן לה קדש דהא מבי אבא נטלא האי וכדין מזדווגי כחדא בגין דמלכא קדש אקרי דכתיב קדש ישראל ליי' דנטיל מאתר דאקרי קדש. כדין אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי דהא מבי אבא שמא דא ולא מבי אמא ועל דא ותהי לי לאשה לאזדווגא כחדא בזמנא דא ולא בזמנא אחרא דזמנא דנטלא מבי אבא ולא בזמנא דנטלא מבי אימא ויום הכפורים אוכח דתשמיש המטה אסור בגין דזווגא לא אשתכח דהא מבי אימא נטלא ולא מבי אבא. א&quot;ר חייא ודאי זכאה דרא דר&quot;ש שארי בגויה זכאין אינון דקיימין קמיה כל יומא. 

א&quot;ר אבא בראש השנה נברא אדם וקאים בדינא קמי מאריה ותב &lt;קטע סוף=דף ק ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קא|א}}&lt;קטע התחלה=דף קא א/&gt;בתיובתא וקביל ליה קודשא בריך הוא. אמר ליה אדם אנת תהא סימנא לבניך לדרי דרין בהאי יומא קיימין בדינא ואי יתובון אנא אקבל לון ואיקום מכורסייא דדינא ואתקיים על כורסייא דרחמי וארחם עלייהו. ודוד אמר אהבתי כי ישמע יי' את קולי תחנוני ועל דא כתיב כי עמך הסליחה למען תורא. וכתיב כי עמך מקור חיים באורך נראה אור:

אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם רבי חייא פתח לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. לדוד משכיל הא תנינן בעשרה זיני זמרא אתקרי (נ&quot;א אתתקן) ספר תהלים. בנצוח. בנגון. במשכיל. במכתם. במזמור. בשיר. באשרי. בתפלה. בהודאה. בהללויה. ועלאה מכלהו הללויה והא אוקמוה. הכא משכיל אתריה ידיע מהו משכיל מייא דאחכימו לאינון דשתו להו ההוא אתר (ס&quot;א דמשתדלין בההוא אתר) דאקרי משכיל כד&quot;א משכיל על דבר ימצא טוב. ובגין דאקרי הכי תליא ביה סליחה חירו דחירין הה&quot;ד אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. מאי כסוי חטאה הא אוקמוה דהוא כסוי מב&quot;נ ההוא חטאה דחב לקב&quot;ה ואודי קמי קב&quot;ה אבל (ס&quot;א כסוי חטאה) ת&quot;ח כד ב&quot;נ חטי וחב זמנא חדא ותרין ותלתא ולא אהדר ביה הא חובוי באתגלייא אינון ומפרסמי לון לעילא ומפרסמי לון לתתא וכרוזי אזלין קמיה ומכרזי אסתלקו מסחרניה דפלנייא נזיף הוא ממאריה נזיף הוא לעילא נזיף הוא לתתא ווי ליה דפגים דיוקנא דמאריה ווי ליה דלא חייש ליקרא רמאריה קב&quot;ה גלי חוביה לעילא הדא הוא דכתיב יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. וכד בר נש אזיל בארחא דאמריה ואשתדל בפולחניה ואזדמן ליה חטאה חד כלא מכסין עלוי' עלאין ותתאין דא אקרי כסוי חטאה. 

א&quot;ל ר' אבא עד כען לא מטית לעקרא דמלה ושפיר קאמרת. והאי דקאמרו חברייא שפיר. אבל אי הכי מכוסה חטאה מבעי ליה מהו כסוי חטאה. אלא תרי מלי דחכמתא אית ביה ותרוייהו הכי. חד כמה דתנינן דעובדין טבין דבר נש עביד בהאי עלמא עבדין ליה בההוא עלמא לבושא יקירא עלאה לאתלבשא בהו. וכד בר נש אתקין עובדין טבין וגברין עליה עובדין בישין ואשגח ביה קב&quot;ה ועובדוי בישין סגיאין ואיהו רשע דאשתכח חטאה קמי מאריה ותוהא על אינון טבאן דעבד בקדמיתא הא אתאביד הוא מכלא מהאי עלמא ומעלמא דאתי. מה עביד קב&quot;ה מאינון טבאן דעביד האי חטאה בקדמיתא. אלא קב&quot;ה אף על גב דההוא רשע חטאה אתעביד. אינון טבאן וזכיין לא אתאבידו אית צדיק דאזיל בארחוי דמלכא עלאה ואתקין לבושוי מעובדוי ועד לא אשלים לבושוי אסתלק. קב&quot;ה אשלים ליה מאינון עובדין דעבד (ס&quot;א דאביד) האי רשע חטאה ואשלים לבושוי לאתתקנא בהו בההוא עלמא הה&quot;ד יכין וצדיק ילבש ההוא חטאה אתקין וצדיק אתחפי ממה דאיהו תקין הה&quot;ד כסוי חטאה (כסוי הוא מידא דחטאה אתחפי מחטאה) וע&quot;ד לא כתיב מכוסה אלא כסוי. וחד. דאתחפי ההוא חטאה דהאי זכאה באינון דאקרון מצולות ים דהא מאן דנפיל במצולות ים לא אשתכח לעלמין בגין דמיין חפין עלייהו (מאן מצולות ים) כד&quot;א ותשליך &lt;קטע סוף=דף קא א/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קא ב/&gt;במצולות ים כל חטאתם. מאן מצולות ים אלא רזא יקירא הוא והא (ס&quot;א אוקמוה ר&quot;ש אמר) אוקמיה ר&quot;ש ואמר כל אינון דאתו מסטרא תקיפא ואתאחדו בזינין בישין בכתרין תתאין כגון עזאזל ביומא דכפורי דא אקרי מצולות ים כזפטא דכספא כד בחנין ליה בנורא הה&quot;ד הגו סיגים מכסף כך האי מאינון מצולות ים הוא ומצולות ים אקרי מצולות מההוא ים קדישא מצולות זוהמא דכספא ועל דא כל אינון חטאין דישראל שדיין לגויה (ס&quot;א לגביה) והוא קביל לון וישתאבון בגויה. מ&quot;ט בגין דאיהו חטאה אקרי מאי חטאה גרעונא וע&quot;ד הוא גרעונא דכלא ונטל גרעונא דגופא ודנפשא. בהאי יומא נחית האי מצולות ים זוהמא (דכספא) דנפשא ונטיל זוהמא דגופא. מאן היא זוהמא דגופא דא אינון חובין דאתעבידו על ידי דיצר הרע דאקרי מזוהם מנוול. אמר ר' יוסי תנן ונתן אהרן על שני השעירים גורלות אי הכי יקרא הוא דעזאזל חמיתון עבדא דשדי עדבין במאיה ארחיה דעלמא לא נטל אלא מה דיהיב ליה מאריה. אבל בגין דסמאל זמין האי יומא בדלטורא ובגין דלא יהא ליה פטרא (ס&quot;א בהאי עדבא הוא סלקא ביה) יהבין ליה חולקא בהאי. והאי עדבא מגרמיה הוא דסליק ביה דאמר ר' יהודה א&quot;ר יצחק מלה עלאה אשכחנא בעדבא. עדבא דיהושע כתיב ביה על פי הגורל. ע&quot;פ הגורל וואי דאיהו אמר דא חולקא דיהודה דא דבנימין וכו' וכן כלהו אוף הכא כיון דכהנא שוי ידוי אינון עדבין מדלגי וסלקין בידא דכהנא (נ&quot;א דסלקין עדבין בידא דכהנא אינון מדלגי מן ידוי) ושארן באתרייהו הה&quot;ד והשעיר אשר עלה עליו הגורל עלה עליו ודאי. ולא דא בלחודוי אלא בכל זמנא דדלטורא זמין ואתיהיב ליה רשותא בעינן לשואה לקבליה במה דיתעסק ושביק לון לישראל בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא הה&quot;ד ויאמר יי' אל השטן מאין תבא והא תנינן משוט בארץ מאי הוא אלא האי הוא דלטורא רבא מקטרגא דישראל והא אתערו חברייא (דודאי) בההיא שעתא דהוו זמינין ישראל למעבר ימא ולאתפרעא ממצראי אמר אנא אעברנא בארעא קדישא וחמינא דלא אתחזון אלין למיעל בגוה א אנת דאין דינא דינייהו הכא ממצראי מה שניין אלין מאלין או ימותון כלהו כחדא או יהדרון כלהו למצרים ולאו אנת הוא דאמרת ועבדום וענו אותם ת' שנה והא לא סליקו מחושבנא אלא רד&quot;ו ולא יתיר. אמר קב&quot;ה מה אעביד אשתדלותא בעייא הכא לאייתאה לקרבא לקבליה יהיבנא ליה במה דיתעסק וישבוק בהו לבני והא אשתכח במאן דיתעסק מיד אמר ליה השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמהו בארץ. מיד פלג ליה דלטורא במלין ויען השטן את יי' ויאמר החנם ירא איוב אלקים. לרעיא דבעי לאעברא עאניה בחד נהרא אעבר זאבא לקטרגא ליה בעאניה רעיא הוה חכים אמר מאי אעביד דבעוד דאנא אעבר לטלייא יקטרג הוא בעאני זקיף עינוי וחמי בין עאוא חד תיישא מאלין תיישי ברא דהוה רב ותקיף אמר אשדי דא לקבליה ובעוד דמקטרגי דא בדא אעבר לכל עאנא וישתזבון מניה. כך קב&quot;ה אמר ודאי הא תיישא חד רב ותקיף ואלים אשדי לקבליה ובעוד דהוא ישתדל ביה יעברון בני ולא ישתכח קטיגורא לגבייהו. מיד ויאמר יי' אל השטן השמת לבך עד דקב&quot;ה זווג להו כחדא דכתיב הנו בידך. בעוד דהוא אשתדל ביה שביק לון לישראל ולא אשתכח קטיגורא לגבייהו. אוף הכי בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא ובעינא לשדרא לקבליה במה דיתעסק (כגוונא דיליה) ובעוד דאיהו אשתדל ביה שביק לון לישראל ומתלא אמרא לזלזולא דבי מלכא הב ליה זעיר חמרא וישבחך קמי מלכא ואי לאו יימא למלכא מלה בישא. לזמנין נטלין לה לההיא מלה עלאי דבי מלכא ומלכא עביר דינא בגיניה.&lt;קטע סוף=דף קא ב/&gt; {{ממ זהר משולב|ג|קב|א}}&lt;קטע התחלה=דף קב א/&gt;ר' יצחק אמר לשטייא דקאים קמי מלכא הב ליה חמרא ולבתר אימא ליה ואחזי ליה כל אינון טעוון דעבדת וכל אינון בישין והוא ייתי וישבחך ויימא דלא ישתכח בעלמא כוותך אוף הכא הא קאים דלטורא תדיר קמי מלכא. ישראל יהבין ליה האי דורון ובהאי דורון פתקא לכל בישין ולכל טעוון ולכל חובין דעבדו ישראל והוא אתי ומשבח להו לישראל ואתעביד סניגורא עלייהו וקב&quot;ה אהדר כלא לרישא דבישי דעמיה בגין דכתיב כי גחלים אתה חותה על ראשו. א&quot;ר יוסי ווי לון לעמא דעשו בשעתא דהאי שעיר משדרי לההוא דלטורא ממנא דעלייהו דבגיניה אתי לשבחא לון לישראל וקב&quot;ה אהדר כל אינון חובין לרישא דעמיה בגין דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. א&quot;ר יהודה אלמלי הוו ידעי עכו&quot;ם מהאי שעיר לא שבקין לון לישראל יומא חד בעלמא. ת&quot;ח כל ההוא יומא משתדל איהו בההוא שעיר ובגין כך קב&quot;ה מכפר להו ישראל ודכי לון מכלא ולא אשתכח קטגוריא קמיה לבתר הוא אתי ומשבח להו לישראל וכדין שאיל ליה כד&quot;א ויאמר יי' אל השטן מאין תבא אתיב בתושבחתייהו דישראל וקטיגורא אתעביד סניגורא ואזיל ליה. כדין קב&quot;ה אמר לשבעין שרין דחסרין כורסייא חמיתון האי דלטורא היאך קאים על בני תדיר (אסתכמו) הא חדא דאשתכח (ס&quot;א אשתדר) גביה בפתקא דכל חובייהו וכל טעותייהו וכל מה דחטו וחבו קמאי והוא קביל לון כדין אסתכמו כלהו דיהדרון אינון חובין על עמיה. רבי אבא אמר כל אינון חובין וחטאין מתדבקין ביה כמה דכתיב ותשליך במצולות ים כל חטאתם ולבתר כלהו מתהדרן ברישיהון דעמיה הה&quot;ד ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה. בהאי יומא מתעטר כהנא בעטרין עלאין והוא קאים בין עלאי ותתאי ומכפר עליה ועל ביתיה ועל כהני ועל מקדשא ועל ישראל כלהו. תאנא בשעתא דעאל בדמא דכפר מכוין ברישא דמהימנותא ואדי באצבעיה כמה דכתיב והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת והיך עביד בסים בקפטא (ס&quot;א בקטפא) דאצבעא ואדי כמצ&quot;יף בטיצפין דאצבעא לסטרי קפתורא (ס&quot;א קטעורא) (ס&quot;א כפורתא) אדי ואתכוון ושארי לממני אחת. אחת ואחת אחת בלחודהא אחת דכליל כלא. אחת שבחא דכלא, אחת דכלא אהדרן לקבלה אחת רישא דכלא לבתר אחת ואחת דאינון שריין כחדא ברעותא באחוותא ולא מתפרשין לעלמין. בתר דמטא להאי ואחת דהיא אימא דכלא מכאן שארי לממני בזווגא ומני ואמר אחת ושתים. אחת ושלש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע. בגין לאמשכא ולנגדא להאי אחת דהיא אימא (ימא) עלאה בדרגין ידיען לכתרא (ס&quot;א לנהרא לאימא) דאימא תתאה ולאמשכא נהרין עמיקין מאתרייהו לכנסת ישראל. וע&quot;ד יומא דא תרין נהורין נהרין כחדא אימא עלאה נהרא לאימא תתאה וע&quot;ד כתיב יום הכפורים כמא דאתמר. א&quot;ר יצחק קפטרא חדא קשירא ברגלוי דכהנא בשעתא דהוה עאל דאי ימות התם יפקוהו מלבר ובמה ידעי בההוא זהוריתא אתידע ואשתמודע כד לא יהפך גווני. בההוא שעתא אשתמודע דכהנא אשתכח לגו בחטאה ואי יפוק בשלם בזהוריתא אתידע ואשתמודע דיהפך גווני לחוור כדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. ואי לאו כלהו אשתכחו בצערא והיו ידעי כלא דלא אתקבלו צלותהון. א&quot;ר יהודה כיון דהוה עאל וטמטם עינוי דלא לאסתכלא במה דלא אצטריך והוה שמע קל גדפי כרובייא מזמרי ומשבחי. הוה ידע כהנא דכלא הוה בחדוה ויפוק בשלם ועם כל דא בצלותיה הוה ידע דמלין נפקין בחדוותא ומתקבלן ומתברכן כדקא יאות וכדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. &lt;קטע סוף=דף קב א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קב ב/&gt;רבי אלעזר שאל לרבי שמעון אבוי א&quot;ל האי יומא אמאי הוא בהאי אתר תלי ולא בדרגא אחרא דיאות הוא למהוי בדרגא דמלכא שארי יתיר מכלא.{{ררר}} א&quot;ל ר&quot;ש אלעזר ברי הכי הוא ודאי ויאות שאלת. ת&quot;ח מלכא קדישא שביק היכליה וביתיה בידא דמטרוניתא ושבק לבנוי עמה בגין לדברא לון ולאלקאה לון ולמשרי בגוויה דאי זכאן מטרוניתא עאלת בחדוותא ביקרא לגבי מלכא. ואי לא זכאן היא ואינון אתהדרו בגלותא והא אוקימנא כמה דכתיב &quot;משדד אב יבריח אם&quot; וכתיב &quot;ובפשעכם שלחה אמכם&quot;. וע&quot;ד אית יומא חד בשתא לאשגחא בהו ולעיינא בהו. וכד אזדמן האי יומא אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמן לקבליה לאסתכלא בהו בישראל וישראל אזדרזו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדן אזדמן להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא. 

בני מלכא בנהא דאתפקדן בידהא כלהו זכאין כלהו בלא חטאן בלא חובין כדין אזדווגת (ס&quot;א וכד אזדמן האי יומא וישראל אזדמנו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדין אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמנת לקבלה לאסתכלא בהו בישראל וחמאת בני מלכא בנהא (נ&quot;א ברה) דאתפקדון בידהא דמטרוניתא כלהו זכאין כלהו בלא חטאין בלא חובין כדין אזמינת להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא כדין מטרוניתא עאלת) לגבי מלכא בנהירו בחדווה בשלימו ברעותא דהא רביאת בנין למלכא עלאה כדקא יאות. וכד האי יומא לא אשתכחו כדקא יאות ווי לון ווי לשלוחיהון ווי דהא מטרוניתא אתרחקת מן מלכא ואמא עלאה אסתלקת ולא נפיק מנה חירו לעלמין. 

זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אוליף לון אורחוי בגין לאשתזבא מן דינא וישתכחון זכאין קמיה הה&quot;ד כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. וכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאתיכם וגו'. ובחמשה עשר יום לחדש השביעי וגו'. 


ר' יוסי שאל לר' אבא א&quot;ל הני חמשה עשר יום מאי קא מיירי. א&quot;ל ודאי רזא יקירא הוא. ת&quot;ח בין לעילא בין לתתא כל חד וחד בארחיה נטלא ובארחיה יתבא ובארחיה אתער ועביד מאי דעביד. האי עשיר מכנסת ישראל אינון. ויומא עשיראה בעשיראה קיימא. ועל דא בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית וגו' והאי יומא הוא דילה וחמשה יומין אחרנין דמלכא הוא. ההוא יומא דאתי עלה דהא חמישאה ביה יתיב מלכא בתרעא. ובכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא. חמשה עלייהו דמלכא הוא ההוא יומא דאתי עלה בגין כך חמשה יומין מירחא לאורייתא. 

ואי תימא שביעאה בזמנא דתרין אבהן משתכחי ביה דהא מלכא בהו וכדין מתעטר בכלא וחד מלה שביעאה וחמישאה. ת&quot;ח חמישאה דיליה הוא ודאי כמה דאתמר וכדין נהיר אבא לאמא ואתנהירו מנה חמשין תרעין לאנהרא לחמישאה. ואי תימא שביעאה בגין דמלכא בשלימו דאבהן ועטרה ירית משביעאה כמה דכתיב צאינה וראינה בנות ציון וע&quot;ד בשביעאה הוא יומא דמעטרא מלכא בעטרוי וכדין ירית מלכא לאבא ואמא דמזדווגין כחדא. ועל דא כלא בחד תלייא:

ובחמשה עשר יום. רבי יהודה פתח וישמע הכנעני מלך ערד. תנינן ג' מתנן עלאין אזדמנו להו לישראל ע&quot;י תלתא אהין משה אהרן ומרים. מן בזכות משה. ענני כבוד בזכות אהרן. באר בזכות מרים. וכלהו אחידן לעילא. מן בזכות משה דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים &lt;קטע סוף=דף קב ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קג|א}}&lt;קטע התחלה=דף קג א/&gt;מן השמים (דייקא) דא משה. ענני כבוד בזכות אהרן דכתיב אשר עין בעין (אהרן) נראה אתה יי' וגו' וכתיב וכסה ענן הקטרת. מה להלן שבעה אף כאן נמי שבעה דהא בקטרת שבעה עננין מתקשרן כחדא (ועוד) ואהרון רישא לכל שבעה עננין הוא והוא קשיר לשית אחרנין ביה בכל יומא. באר בזכות מרים דהא היא ודאי באר אתקרי. ובספרא דאגדתא ותתצב אחותו מרחוק לדעה וגו'. דא הוא באר מים חיים וכלא קשורא חד. מתה מרים אסתלק באר דכתיב ולא היה מים לעדה ובההיא שעתא בעאת באר אחרא לאסתלקא דהוה שכיח עמהון דישראל. כד חמאת שתא עננין דהוו קשירין עלה אתקשרת היא בהו. מית אהרן אסתלקו אינון עננין ואסתלק עננא דבירא עמהון אתא משה אהדר להו הה&quot;ד עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם. לקחת מתנות ודאי. אינון מתנות דהוו בקדמיתא. באר ועננין. באר דא באר דיצחק. עננים אלין עננים דאהרן. א&quot;ר יצחק מפני מה זכה אהרן לדא בגין דאיהו קשיר בעננים (נ&quot;א רישא לעננים) והוא אקשיר כל יומא ויומא לכלהו כחדא דמתברכאן כלהו על ידוי. ת&quot;ח על כל חסד דעבד קב&quot;ה בישראל קשיר עמהון ז' ענני יקירן וקשיר להו בכנסת ישראל דהא עננא דילה אתקשר בשיתא אחרנין ובכלהו שבעה אזלו ישראל במדברא. מ&quot;ט בגין דכלהו קשרא דמהימנותא נינהו ועל דא בסכות תשבו שבעת ימים. מאי קא מיירי בגין דכתיב בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי ובעי ב&quot;נ לאחזאה גרמיה דיתיב תחות צלא דמהימנותא. תא חזי כל אינון שנין דקאים אהרן הוו ישראל בצלא דמהימנותא תחות אלין עננין. בתר דמית אהרן אסתלק עננא חד דהוא ימינא דכלא וכד האי אסתלק אסתלקו כל שאר עמיה (נ&quot;א עננין) ואתחזיאו כלהו בגריעותא והא אוקמוה דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן. אל תקרי ויראו אלא וייראו מיד וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים. שמע דאסתלקו אינון עננים ומית תיירא רברבא דכל אינון עננים אתקשרו ביה. אמר רבי יצחק הכנעני מלך ערד יושב הנגב ודאי. וכד אתו אינון מאללין דשדר משה אמרו עמלק יושב בארץ הנגב בגין לתברא לבייהו דהא בעמלק אתבר חיליהון בקדמיתא. אמר רבי אבא וישמע הכנעני מאי קא מיירי הכא בתר דאסתלקו אינון עננים אלא כנען כתיב ביה ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. הכא אוליפנא מאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אתחזי למהוי עבד לעבדי עבדין הה&quot;ד וילחם בישראל וישב ממנו שבי הוא נטל עבדין מישראל לגרמיה ועל דא כתיב כל האזרח בישראל ישבו בסכות כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסכות תחות צלא דמהימנותא. ומאן דליתיה מגזעא ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפוק גרמיה מתחות צלא דמהימנותא. כתיב כנען בידו מאזני מרמה דא אליעזר עבד אברהם. ות&quot;ח כתיב ארור כנען. ובגין דזכה כנען דא לשמשא לאברהם כיון דשמש לאברהם יתיב תחות צלא דמהימנותא זכה למיפק מההוא לטייא ולא עוד אלא דכתיב ביה ברכה דכתיב ויאמר בא ברוך יי'. מאי קא מיירי. דכל מאן דיתיב תחות צלא דמהימנותא אחסין חירו ליה ולבנוי לעלמין ואתברך ברכתא עלאה ומאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אחסין גלותא ליה ולבנוי דכתיב וילחם בישראל וישב ממנו שבי: &lt;קטע סוף=דף קג א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קג ב/&gt;בסכות תשבו חסר ודא עננא חד דכלהו קשירין ביה דכתיב כי ענן יי' עליהם יומם. וכתיב ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם דא הוא עננא דאהרן דאקרי יומם דכתיב יומם יצוה יי' חסדו עננא חד נטיל עמיה חמש אחרנין ואינון שית. ועננא אחרא דכתיב ובעמוד אש לילה דא נהרא להו לישראל מנהירו דאינון שית:

רבי אלעזר פתח (ואמר) כה אמר יי' זכרתי לך חסד נעוריך וגו'. האי קרא על כ&quot;י אתמר בשעתא דהות אזלא במדברא עמהון דישראל. זכרתי לך חסד דא עננא דאהרן דנטלא בחמש אחרנין דאתקשרו עלך ונהירו עלך. אהבת כלולותיך דאשתכללו לך (ס&quot;א וכלהו אשתכללו בך) ואעטרו לך ואתקינו לך ככלה דתעדי תכשיטהא וכ&quot;כ למה. בגין לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ת&quot;ח בשעתא דב&quot;נ יתיב במדורא דא צלא דמהימנותא שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא ואברהם וחמשא צדיקייא אחרנין שויין מדוריהון עמיה. אמר ר' אבא אברהם וחמשא צדיקייא ודוד מלכא שוין מדוריהון עמיה הה&quot;ד בסכות תשבו שבעת ימים. שבעת ימים כתיב ולא בשבעת ימים. כגוונא דא כתיב כי ששת ימים עשה יי' את השמים וגו'. ובעי ב&quot;נ למחדי בכל יומא ויומא באנפין נהירין באושפיזין אלין דשריין עמיה. ואמר רבי אבא כתיב בסכות תשבו שבעת ימים לבתר ישבו בסכות בקדמיתא תשבו ולבתר ישבו. אלא קדמאה לאושפיזי. תניינא לבני עלמא. קדמאה לאושפיזי כי הא דרב המנונא סבא כד הוה עייל לסוכה הוה חדי וקאים על פתחא דסוכה מלגאו ואמר נזמן לאושפיזין מסדר (נ&quot;א נסדר) פתורא וקאים על רגלוהי ומברך ואומר בסכות תשבו שבעת ימים. תיבו אושפיזין עלאין תיבו. תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו. ארים (ס&quot;א אסחי) ידוי וחדי ואמר זכאה חולקנא זכאה חולקהון דישראל דכתיב כי חלק יי' עמו וגו' והוה יתיב. תניינא לבני עלמא. דמאן &lt;קטע סוף=דף קג ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קד|א}}&lt;קטע התחלה=דף קד א/&gt;דאית ליה חולקא בעמא ובארעא קדישא יתיב בצלא דמהימנותא לקבלא אושפיזין למחדי בהאי עלמא ובעלמא דאתי. ובעי למחדי למסכני מ&quot;ט בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין דמסכני הוא. וההוא דיתיב בצלא דא דמהימנותא וזמין אושפיזין אלין עלאין אושפיזי מהימנותא ולא יהיב לון חולקהון כלהו קיימי מניה ואמרי אל תלחם את לחם רע עין וגו' אשתכח דההוא פתורא דתקין דיליה הוא ולאו דקב&quot;ה עליה כתיב וזריתי פרש על פניכם וגו' פרש חגיכם ולא חגי. ווי ליה לההוא בר נש בשעתא דאלין אושפיזי מהימנותא קיימי מפתוריה. ואמר ר' אבא אברהם כל יומוי הוה קאים בפרשת אורחין לזמנא אושפיזין ולתקנא לון פתורי. השתא דמזמנין ליה ולכלהו צדיקייא ולדוד מלכא ולא יהבין לון חולקהון אברהם קאים מפתורא וקרי סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וכלהו סלקין אבתריה. יצחק אמר ובטן רשעים תחסר. יעקב אמר פתך אכלת תקיאנה ושאר כל צדיקייא אמרי כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. דוד מלכא אמר (חסר כאן) ואשלים דינוי דכתיב ויהי כעשרת הימים ויגוף יי' את נבל וימת. מאי קא מיירי בגין דדוד שאל לנבל ואתעביד ליה אושפיזא ולא בעא. ודא זמין ליה ולא יהב ליה חולקא. ובאינון עשרה יומין דדוד מלכא דאין עלמא אתדן עליה ההוא ב&quot;נ דאשלים ליה ביש יתיר מנבל. א&quot;ר אלעזר (בג&quot;כ) אורייתא לא אטרח עליה דב&quot;נ יתיר אלא כמה דיכיל דכתיב איש כמתנת ידו וגו'. ולא לימא איניש אכול ואשבע וארווי בקדמיתא ומה דישתאר אתן למסכני אלא רישא דכלא דאושפיזין הוא ואי חדי לאושפיזין ורוי לון קב&quot;ה חדי עמיה ואברהם קרי עליה אז תתענג על יי'. ויצחק קארי עליה כל כלי יוצר עליך לא יוצלח. אר&quot;ש האי דוד מלכא א&quot;ל בגין דכל זיינין דמלכא וקרבין דמלכא בידוי דדוד אתפקדו. אבל יצחק קאמר גבור בארץ יהיה זרעו וגו'. הון ועושר בביתו וגו'. יעקב אמר אז יבקע כשחר אורך וגו' שאר צדיקייא אמרי ונחך יי' תמיד והשביע וגו'. דוד מלכא אמר כל כלי יוצר עליך לא יוצלח דהא הוא על כל זיני עלמא אתפקד זכאה חולקיה דב&quot;נ דזכי לכל האי. זכאה חולקהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ועמך כלם צדיקים וגו':

ולקחתם לכם ביום הראשון וגו'. ר&quot;ש פתח כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. כל הנקרא בשמי דא אדם דקב&quot;ה ברא ליה בשמיה (נ&quot;א בדיוקניה) דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו וקרא ליה בשמיה בשעתא דאפיק קשוט ודינא בעלמא ואקרי אלקים דכתיב אלקים לא תקלל. קרא ליה בשמיה דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו ושפיר. הא אוקימנא דכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו בשעתא דזווגא אתמר. וכך הוא בזווגא דתרווייהו בצלם ודמות ואדם מדכר ונוקבא נפק. ויברא אלקים את האדם בצלמו. בספרא דשלמה מלכא אשכחנא דבשעתא דזווגא &lt;קטע סוף=דף קד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קד ב/&gt;אשתכח לתתא שדר קב&quot;ה חד דיוקנא כפרצופא דב&quot;נ. רשימא חקיקא בצולמא וקיימא על ההוא זווגא ואלמלי אתיהיב רשו לעינא למחזי חמי ב&quot;נ על רישיה חד צולמא רשימא כפרצופא דב&quot;נ ובההוא צולמא אתברי ב&quot;נ ועד דקיימא (ס&quot;א ועד לא קיימא) ההוא צולמא דשדר ליה מארים על רישיה וישתכח תמן לא אתברי ב&quot;נ הה&quot;ד ויברא אלקים את האדם בצלמו ההוא צלם אזדמן לקבליה עד דנפיק לעלמא. כד נפק. בההוא צלם אתרבי בההוא צלם אזיל הה&quot;ד אך בצלם יתהלך איש. והאי צלם איהו מלעילא. בשעתא דאינון רוחין נפקין מאתרייהו כל רוחא ורוחא אתתקן קמי מלכא קדישא בתקוני יקר בפרצופא דקאים בהאי עלמא. ומההוא דיוקנא תקונא יקר נפיק האי צלם. ודא תליתאה לרוחא ואקדימת בהאי עלמא שעתא דזווגא אשתכח ולית לך זווגא בעלמא דלא אשתכח צלם בגווייהו. אבל ישראל קדישין האי צלם קדישא ומאתר קדישא אשתכח בגווייהו. ולעכו&quot;ם צלם מאינון זינין בישין מסטרא דמסאבותא אשתכח בגווייהו. וע&quot;ד לא ליבעי לאיניש לאתערבא צולמא דיליה בצולמי דעובדי כו&quot;ם בגין דהאי קדישא והאי מסאבא:

תא חזי מה בין ישראל לעמין עובדי כו&quot;ם וכו' עד דמלכא דזמין אושפיזון. זה המאמר כתיב בפ' ויחי יעקב דף רכ ע&quot;א שורה ראשונה (ושייך כאן) ואלו החלופים מצאתי בין כתוב בהעתק לבין הכתוב שם. שורה כ&quot;ג במקום עלמין מצאתי צולמים. שורה כ&quot;ה במקום יעדי דיני גריע'. שורה כ&quot;ו במקום ידיה מצאתי דינא. שורה ל&quot;א מי יתן ערב ודא כד נהרא סיהרא וליליא אתתקן בנהורא. שורה ל&quot;ה עובדין. מצאתי בריין ע&quot;ב שורה ה' בית חילא. שורה ו' יצרתיו היינו וענף עץ עבות. אף עשיתיו. שורה י&quot;ד לחירו וע&quot;ד קרינאי ליה יום הראשון דא בספרא דאגדתא ושפיר הוא. שורה כ&quot;ה דאבא בג&quot;כ כלא יאה ולא בסימא לפירין ולא עביד פירין. שם הדין צ&quot;ל תרין. שורה כ&quot;ו לבירא ד&quot;א. שורה כ&quot;ט יעקב צ&quot;ל בירא. שורא ל&quot;א דא בדא צ&quot;ל דא שלא דא. שורה ל&quot;ג צ&quot;ל אעג דבהאי נחל דינא לא אשתכח ביה. שורה ל&quot;ה צ&quot;ל דצדיק איכא וכנישו רברבא נפקי מנייהו. שורה ל&quot;ו צ&quot;ל מנייהו לא איבא ולא טעמא. שם וכלא שפיר וע&quot;ד אתרוג בשמאלא) ובסוף המאמר מצאתי כתיב. דכתיב ביום השמיני עצרת תהיה לכם דהא יומא דא ממלכה הוא בלחודוי חדוותא דיליה בהו בישראל. מתל למלכא דזמין אושפיזין. אשתדלו בהו כל בני היכליה לבתר אמר מלכא עד כאן אנא ואתון אשתדלנא כלהו באושפיזין וקרבתון קרבנין על שאר עמין בכל יומא מכאן ולהלאה אנא ואתון נחדי יומא חד הה&quot;ד ביום השמיני עצרת תהיה לכם. לכם לקרבא קרבנין עלייכו אבל אושפיזי מהימנותא במלכא משתכחו תדירא. וביומא דחדוות דמלכא כלהון מתכנפי עמיה ומשתכחן. ועל דא כתיב עצרת תרגומו כנישו. והאי יומא יעקב הוא רישא לחדוותא. וכל אינון אושפיזי חדאן עמיה ועל דא כתיב אשריך ישראל מי כמוך וכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר:

ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור וגו' א&quot;ר אלעזר הא אוקמוה אבל אמאי אסמיך קב&quot;ה פש' דא לפרשת מועדים. אלא כלהו בוצינין עלאין כלהו בוצינין לאדלקא משח רבות עלאה והא אתמר. ועל ידייהו דישראל מתברכאן עלאין ותתאין ואדליקו בוצינין כמה דאוקמיה דכתיב שמן וקטרת ישמח לב חדוות' דעלאין ותתאין:&lt;קטע סוף=דף קד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קה|א}}&lt;קטע התחלה=דף קה א/&gt;רבי אבא פתח שמחו ביי' וגילו צדקים (שמחו ביי' כד&quot;א) וכתיב זה היום עשה יי' נגילה ונשמחה בו ואוקמוה דהא בקב&quot;ה (נ&quot;א במועדיא) בעי למהדי (ליה) ולאנהרא (ליה) אנפין וישתכח בר נש בחדווה (עמיה) בגין דההוא חדווה דקב&quot;ה הוי דכתיב נגילה ונשמחה בו ביומא. בו בקב&quot;ה וכלא חד מלה. שמחו ביי' כד דינין אתכפיין ורחמי אתערו וכד מתערי רחמי כדין וגילו צדיקים (כתיב) צדיק וצדק מתברכאן כחדא דאקרון צדיקים כמה דאתמר דהא אלין מתברכאן (ס&quot;א מברכין) לעלמין ודאן לעלמין כלהו. והרנינו כל ישרי לב. אלין בני מהימנותא לאתקשרא בהו ובכלא בעי עובדא לתתא לאתערא לעילא ת&quot;ח מאן דאמר דלא בעיא עובדא בכלא או מלין לאפקא לון ולמעבד קלא בהו. תיפח רוחיה והא הכא פרשתא דא אוכח אדלקות בוצינייא וקטרת בוסמין (כחדא בגין) דכתיב שמן וקטרת ישמח לב (ובהאי) ובעובדא דא אשתכח אדלקותא לעילא וחדוותא לתתא (ס&quot;א אדלקותא וחדוותא לעילא ותתא) ואתקשרותא כחדא כדקא יאות (ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא). אמר ר' יהודה מזבח דלתתא אתער מזבח אחרא. כהן דלתתא אתער כהן אחרא בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא. ר' יוסי ור' יצחק הוו אזלי באורחא אמר ר' יוסי לר' יצחק כתיב וקראת לשבת ענג לקדוש יי' מכבד וגו'. וכבדתו מעשות דרכיך שפיר. אבל ממצא חפצך ודבר דבר מה הוא ומאי גריעותא הוא לשבת. א&quot;ל ודאי גריעותא הוא דלית לך מלה ומלה דנפיק מפומיה דבר נש דלית לה קלא וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא. ומאי הוא ההוא דאקרי חול (לעילא) מאינון יומין דחול. וכד אתער חול ביומא קדישא גריעותא הוא לעילא ודאי וקב&quot;ה וכנסת ישראל שאלי עליה מאן הוא דבעי לאפרשא זווגא דילן מאן הוא דבעי חול הכא. עתיקא קדישא לא אתחזי ולא שרייא על חול. בגין כך הרהור מותר מאי טעמא בגין דהרהור לא עביד מדי ולא אתעביד מניה קלא ולא סליק. אבל לבתר דאפיק מלה מפומיה ההוא מלה אתעביד קלא ובקע אוירין ורקיעין וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא ועל דא ממצוא חפצך ודבר דבר כתיב. ומאן דאפיק מלה קדישא מפומיה מלה דאורייתא אתעביד מניה קלא וסליק לעילא ואתערו קדושי מלכא עלאה ומתעטרן ברישיה וכדין אשתכח חדוותא לעילא ותתא. א&quot;ל ודאי הכי הוא והא שמענא מלה אבל מאן דשארי בתעניתא בשבתא עביד גריעותא לשבת או לא. אי תימא דלא עביד גריעותא הא סעודתי דמהימנותא בטיל מניה ועונשיה סגי הא חדוותא דשבת בטיל מניה. א&quot;ל מלה דא שמענא דדא הוא דאשגחן עליה מלעילא מכל בני עלמא בגין דהאי יומא חדוותא הוא לעילא ותתא חדוותא דכל חדוון חדוותא דכל מהימנותא ביה אשתכח ואפילו רשעים דגיהנם נייחין בהאי יומא. והאי בר נש לית ליה חדווה ולית ליה נייחא ושניא דא מכל עלאין ותתאין כלהו שאלין עליה מאי שניא דפלנייא הוא בצערא. ובשעתא דעתיקא קדישא אתגלי בהאי יומא ואשתכח האי בצערא צלותיה סלקא וקיימא קמיה כדין אתקרעו כל גזרי דינין דתגזרו עליה ואפילו אסתכמו בבי דינא דמלכא עליה לביש כלא אתקרע בגין דבשעתא דעתיקא אתגלייא כל חירו וכל חידו אשתכח בגין דאתגליא בהלולא דמלכא. ועל דא תנינן קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. מאן שבעים שנה אלא אע&quot;ג דאסכמו עליה כל אינון שבעין כתרי מלכא דהוא אתחזי בהו כלא אתקרע בגין דעתיקא קדישא נטיל (ס&quot;א בטיל ליה והני) ליה לבר נש. והני &lt;קטע סוף=דף קה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קה ב/&gt;מילי כד מתערי עליה בחלמא בליליא דשבתא. למלכא דעביד הלולא לבריה וגזר חדווה על כלא בהאי יומא דהלולא כל עלמא הוו חדאן ובר נש חד הוה עציב תפיש בקולרא. אתא מלכא לחדוותא חמא כל עמא חדאן כמה דאיהו גזר. זקף עינוי חמא ההוא בר נש תפיש בקולרא עציב. אמר ומה כל בני עלמא חדאן בהלולא דברי ודא תפיש בקולרא. מיד פקיד ונפקי ליה ושארו ליה מקולריה (ס&quot;א מקטרוי). כך האי דשארי בתעניתא בשבתא כל עלמא חדאן ואיהו עציב והאי אתפש בקולרא. בשעתא דעתיקא קדישא אתגלייא בהאי יומא ואשתכח האי בר נש תפיש בקולרא אע&quot;ג דאסכימו עליה כל אינון שבעין שנין דאמרן כלא אתקרע ולא שארי עליה דינא. ביומא אחרא אית ביה רשו למקרע ליה בההוא יומא כ&quot;ש שבת דלית לך יום דלא אשתכח ביה חילא ומאן דשארי בתעניתא דחלמא בההוא יומא לא סליק ההוא יומא עד דקרע דיניה אבל לאו דשבעים שנה כיומא דשבת. בגין כך בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא דלית רשו ליומא על יומא אחרא. כל יומא מה דאירע ביומיה עביד דלא אירע ביומיה לא עביד ועל דא לא לבעי ליה לאינש לסלקא ליה מיומא דא ליומא אחרא ובגין כך דבר יום ביומו תנינן ולא דבר יום ליומא אחרא. ותא חזי לאו למגנא מתערי עליה בחלמא בגין למתבע עליה רחמי ווי לההוא בר נש דלא מתערי עליה ולאו אודעו ליה בחלמא דהא אקרי רע ובגיני כך לא יגורך רע כתיב. וכתיב בל יפקד רע בל יפקד בגין דאיהו רע אמר רבי יוסי כתיב ממצוא חפצך ודבר דבר. כיון דכתיב ממצוא חפצך מהו ודבר דבר אלא עד דיגזר מלה כדקא יאות וימלל ליה ודאי כך הוא ברירא דמלה משמע דכתיב ודבר דבר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע:

ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי וגו'. ויצא רבי יהודה אמר נפק מכללא דחולקא דישראל דנפק מכללא דכלא נפק מכללא דמהימנותא. וינצו במחנה מכאן אוליפנא כל מאן דאתי מזוהמא דזרעא לסוף גלייה ליה קמי כלא. מאן גרים ליה זוהמא דחולקא בישא דאית ביה דלית ליה חולקא בכללא דישראל. רבי חייא פתח כבוד אלקים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר. כבוד אלקים הסתר דבר דלית רשו לבר נש לגלאה מלין סתימין דלא אתמסרו לאתגלייא מלין דחפא לון עתיק יומין כד&quot;א לאכול לשבעה ולמכסה עתיק. לאכול לשבעה עד ההוא אתר דאית ליה רשו ולא יתיר ועכ&quot;ד ולמכסה עתיק למכסה עתיק ודאי. דבר אחר לאכול לשבעה אינון חברייא דידעין ארחין ושבילין למיהך בארח מהימנותא כדקא יאות כגון דרא דר&quot;ש שארי בגויה ולמכסה עתיק מדרין אחרנין דהא כלהון לא אתחזון לאכול ולשבעה ולאתגלייא מלין בגווייהו. אלא למכסה עתיק כד&quot;א אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. ביומוי דר' שמעון הוה בר נש אמר לחבריה פתח פיך ויאירו דבריך בתר דשכיב הוו אמרי אל תתן את פיך וגו'. ביומוי לאכול לשבעה בתר דשכיב ולמכסה עתיק דחברייא מגמגמי ולא קיימי במלין. דבר אחר לאכול לשבעה באינון מלין דאתגליין ולמכסה עתיק באינון מלי דאתחפיין: &lt;קטע סוף=דף קה ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קו|א}}&lt;קטע התחלה=דף קו א/&gt;ויקוב בן האשה הישראלית את השם מהו ויקוב רבי אבא אמר ויקוב ודאי כד&quot;א ויקוב חור בדלתו נקיב מה דהוה סתים. ושם אמו שלומית בת דברי עד כאן סתים שמא דאמיה כיון דכתיב ויקוב נקיב שמא דאימיה. אמר רבי אבא אי לאו דבוצינא קדישא קיימא בעלמא לא ארשינא לגלאה (מכאן ולהלאה) דהא לא אתיהיב מלה דא לגלאה אלא לחברייא דאינון בין מחצדי חקלא (דאי לאו) תיפח רוחיהון דאינון דאתיין לגלאה לאינון דלא ידעי. ת&quot;ח כתיב וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי האי קרא הא אוקימנא אבל דא בר אינתו אחרא דאבוי בעלה דשלומית הוה. וכיון דאתא ההוא מצראה עלה בפלגות ליליא תב לביתא וידע מלה אתפרש מנה ולא אתא עלה. ונטל אינתו אחרא ואוליד להאי ואקרי איש הישראלי. ואחרא בן הישראלית. אי אינון אינצו הכא כחדא מאי קא בעי הכא שמא קדישא ואמאי קלל שמא קדישא. אלא איש הישראלי אמר מלה מאמיה מגו קטטה. מיד ויקוב בן האשה הישראלית. כד&quot;א ויקוב חור בדלתו. רזא דמלה נטל ה' דשמא קדישא ולייט לאגנא על אמיה ודא הוא נקיבא דאיהו נקיב ופריש שמא קדישא. ולמחצרי חקלא אתמר. ורזא דמלה כן דרך אשה מנאפת וגו' זכאה חולקהון דצדיקייא דידעין מלה ומכסיין לה. וע&quot;ד אתמר ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל. ה' בתראה הות נוקבא דינקא בתרין סטרין בגין כך נטלא זיינין דמלכא ונקמת נקמתא. דכתיב הוצא את המקלל. על דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דחילו דאמא אקדים לאבא. וזכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי:

ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. רבי יהודה אמר הא אוקמוה. אבל כי יקלל אלקיו סתים ובגין דאמר אלקיו סתם לכך ונשא חטאו דהא לא ידעינן מאן הוא דחלא דיליה אי אחד מן השרים או חד מן ככביא או חד מדברי עלמא. א&quot;ר יוסי אי צדיק גמור הוא לא יתער (ס&quot;א מלה) חיליהון וכיון דאתער מלה דא חיישינן מינות אזדריקת ביה ולא ימות (ס&quot;א א&quot;ר יוסי אפילו צדיק גמור לא ימות) על דא בגין דאיהו מלה סתים. רבי יהודה אמר דאין ליה לטב בהא דאי אמר אלקי יכיל למטען אלקי דהוה עד השתא דאתמשכנא אבתריה בלבאי והשתא אהדרנא לקבלא מהימנותא עלאה אבל אי אמר יי' אלקים או יי' ונקיב ליה בשמא האי לית ליה למטען בהאי בגין דדא הוא מהימנותא דכלא וכל את ואת דשמא קדישא דא סלקא לשמא שלימא (ס&quot;א לשבחא). ד&quot;א ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ר' יצחק אמר ויקוב בן האשה אמאי. אלא כמה דאוקמוה אבל האיש הישראלי בעלה דשלומית הוה. רבי יהודה אמר בריה דבעלה דשלומית מאנתו אחרא הוה. א&quot;ר יצחק נצו כחדא וא&quot;ל מלה מאימיה וכי אבוי הוה דאתקטל בשמא קדישא כמה דאוקמוה דכתיב הלהרגני אתה אומר דהא בשמא קדישא קטיל ליה משה ועל דא אושיט מלה לקבליה ודא הוא דכתיב ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל. ויביאו אותו אל משה. אמאי. (ס&quot;א לגבי דמשה בין דקטיל לאבוהי כו') בגין דמטא לגביה דמשה על דקטיל לאבוהי בשמא קדישא בגין כך ויביאו אותו אל משה כיון דחמא משה מיד ויניחוהו במשמר ואבא וברא נפלו בידא דמשה:

איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו רבי יצחק פתח שמע עמי ואעידה בך ישראל אם תשמע לי. לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר. כיון דכתיב לא יהיה בך אל זר מאי ולא תשתחוה לאל נכר &lt;קטע סוף=דף קו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קו ב/&gt;אלא לא יהיה בך אל זר דלא ייעול בר נש ליצר הרע בגויה דכל מאן דאתי לאתחברא ביה אל זר שריא בגויה דהא כד אתחבר ב&quot;נ ביה מיד אתי לאעברא על פתגמי אורייתא אתי לאעברא על מהימנותא דשמא קדישא ואתי לבתר למסגד לטעוון אחרן ועל דא כתיב לא יהיה בך אל זר כיון דלא יהיה בך אל זר לא תיתי למסגד לטעוון אחרן ולמעבר על מהימנותא דשמא קדישא חדא הוא דכתיב ולא תשתחוה לאל נכר ומהימנותא בישא דב&quot;נ דא הוא. ועל דא כי יקלל אלקיו דיכיל למטען דהוא לייט לההוא אל זר יצרא בישא דשרייא עליה לזמנין ואנן לא ידעינן מלוי אי קשוט או לאו ועל דא תשא חטאו אבל ונוקב שם יי' מות יומת. אמר רבי יהודה אי הכי אמאי ונשא חטאו ונסלח חטאו מבעי ליה. (ס&quot;א אלא) א&quot;ל כגון דאמר אלקי כמה דאוקימנא סתם ולא פריש. רבי חייא אמר כי יקלל אלקיו סתם ולא פירש והא ודאי ונשא חטאו. אבל ונוקב שם יי' מות יומת דהא הכא תלייא מהימנותא דכלא ולית ליה רשו למטען עליה כלל. אמר רבי יוסי הכי הוא ודאי דהא שמא דא מהימנותא דעלאי ותאי ועל דא קיימין עלמין כלהו באת חד זעירא תליין אלף אלפין ורבוא רבבן עלמין דכסופין ועל דא תנינן אתוון אלין קשירין אלין באלין וכמה אלף רבבן עלאין (ס&quot;א עלמין) תליין בכל את ואת ואסתליקו ואתקשרו במהימנותא (ואתגלייא) וסתים בהו מה דלא אתדבקו עלאין ותתאין אורייתא בהו תלייא עלמא דין ועלמא דאתי הוא ושמיה חד. ועל דא כתיב אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני וכתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך:

רבי חזקיה פתח לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה במשוך היובל. ומה טורא דסיני דאיהו טורא כשאר טורי עלמא בגין דאתחזי עליה יקרא דמלכא קדישא כתיב לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה מאן דקריב למלכא לא כ&quot;ש. ומה טורא דסיני דיכיל ב&quot;נ לאושיט ביה ידא ארח יקר בדחילו כתיב לא תגע בו יד סתם ואפילו בארח יקר. מאן דאושיט ידיה בארח קלנא לקביל מלכא לא כל שכן. רבי ייסא פתח ואמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. ומה משה דמן יומא דאתיליד זיהרא קדישא עלאה לא אעדי מניה כתיב ביה אל תקרב הלום. אמר ליה. משה עד כאן לא אנת כדאי לאשתמשא ביקרי של נעליך. ומה משה כך דהוה קריב בדחילו בקדושה כתיב ביה הכי. מאן דקריב בארח קלנא לגבי מלכא על אחת כמה וכמה. רבי אבא אמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. ת&quot;ח כד הוו ישראל במצרים היו ידעי באינון רברבי עלמא דממנן שעל שאר עמין וכל חד וחד הוה ליה דחלא בלחודוי מנייהו. כיון דאתקשרו בקשרא דמהימנותא וקריב לון קב&quot;ה לפולחניה אתפרשו מנייהו וקריבו לגבי מהימנותא עלאה קדישא ובג&quot;כ כתיב איש איש כי יקלל אלקיו ואע&quot;ג דפולחנא נוכראה הוא כיון דאנא פקודת לון ממנא לדברא עלמא מאן דלייט ומבזי לון ונשא חטאו ודאי דהא ברשותי קיימין ואזלי ומדברין בני עלמא. אבל ונוקב שם יי' מות יומת לאו ונשא חטאו כמה לאלין אלא מות יומת. מות בעלמא דין יומת בעלמא דאתי. לאלין ונשא חטאו בגין דמבזי עובדי ידי מבזי לשמשי דאנא פקידית ואסיר הוא אבל מיתה לא אתחייב בהו. ר&quot;ש הוה אזיל בארחא והוה עמיה רבי אלעזר ורבי אבא ורבי חייא ורבי יוסי ורבי יהודה מטו לחד טיקלי דמיא פוסקרא רבי יוסי בקטפוי לגו מייא אמר &lt;קטע סוף=דף קו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קז|א}}&lt;קטע התחלה=דף קז א/&gt;קוטרא דקוסטי דמיא ולואי ולא שכיח. א&quot;ל ריש אסיר לך. שמשא דעלמא הוא ואסיר לאנהגא קלנא בשמשא דקב&quot;ה וכ&quot;ש דאינון עובדי קשוט. בנימוסי דקסטירא עלאה שכיחי. פתח ואמר וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וירא אלקים את כל אשר עשה סתם אפילו נחשים ועקרבים ויתושים ואפילו אינון דאתחזון מחבלי עלמא בכלהו כתיב והנה טוב מאד כלהו שמשי עלמא מדברי עלמא ובני נשא לא ידעי. עד דהוו אזלי חמו חד חויא מדבר קמייהו אמר ר&quot;ש ודא דא אזיל לארחשא לן ניסא רהט ההוא חויא קמייהו וקטר בחד אפעה בקיטרא דאורחא סטון (ס&quot;א נצן) חד בחד ומיתו. כד מטון חמו לון לתרוייהו שכיבין בארחא. אר&quot;ש בריך רחמנא דרחיש לן ניסא דהא כל מאן דאסתכל בהאי כד איהו בקיומיה או איהו יסתכל בבר נש לא ישתזיב ודאי כ&quot;ש אי יקרב בהדיה. קרא עליה לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך. ובכלא עביד קב&quot;ה שליחותא דיליה ולית לן לאנהגא קלנא בכל מה דאיהו עבד וע&quot;ד כתיב טוב יי' לכל ורחמיו על כל מעשיו. וכתיב יודוך יי' כל מעשיך. (נדפס ויחי רבא):

רבי שמעון פתח אני חבצלת השרון שושנת העמקים. כמה חביבה כנסת ישראל קמי קב&quot;ה דקב&quot;ה משבח לה והיא משבחת ליה תדיר וכמה שבחין ומזמרין אתקנת ליה למלכא תדיר. זכאה חולקהון דישראל דאחידן בעדבא דחולקא קדישא כמה דכתיב כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו. אני חבצלת השרון דא כ&quot;י דאקרי חבצלת דקיימא בשפירו דנוי בגנתא דעדן לאתנטעא. השרון דהיא נטרת (נ&quot;א שרה) ומשבחת ליה למלכא עלאה. ד&quot;א אני חבצלת השרון. דבעייא לאשתקאה משקיו דנחלא עמיקא מבועא דנחלין כד&quot;א והיה השרון (כערבה) (לאגם מים). שושנת העמקים דקיימא בעמיקתא דכלא. שושנת העמקים. מאי אינון עמקים כד&quot;א ממעמקים קראתיך יי'. חבצלת השרון מההוא אתר דשקיו דנחלין עמיקין נפקין ולא פסקין לעלמין. שושנת העמקים דההוא אתר דאקרי עמיקא דכלא סתים מכל סטרין. ת&quot;ח בקדמיתא חבצלת ירוקא בטרפין ירוקין לבתר שושנה בתרין גוונין סומק וחוור. שושנת בשית טרפין. שושנת דשניאת גוונהא ואשתניאת מגוונא לגוונא. שושנת בקדמיתא חבצלת בזמנא דבעייא לאזדווגא ביה במלכא אקרי חבצלת. בתר דאתדבקת ביה במלכא באינון נשיקין אקרי שושנה בגין דכתיב שפתותיו שושנים. שושנת העמקים דהיא שניית ומשניאת גוונהא זמנין לטב וזמנין לביש זמנין לדינא וזמנין לרחמי. ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וגו'. ת&quot;ח דהא בני נשא לא ידעין ולא מסתכלין ולא משגיחין בשעתא דברא קב&quot;ה לאדם. ואוקיר ליה ביקירו עלאה בעא מיניה לאתדבקא ביה בגין דישתכח יחידאי ובלא יחידאי ובאתר דדביקותא יחידא' דלא ישתני ולא יתהפך לעלמין בההוא קשורא דמהימנותא יחידאה דכלא ביה אתקשר. הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן. ולבתר סאטו מאורחא דמהימנותא ושבקו אילנא יחידאה עלאה מכל אילנין ואתו לאתדבקא באתר דמשתני ומתהפך מגוונא לגוונא ומטב לביש ומביש לטב ונחתו מעילא לתתא ותאדבקו לתתא בשנויין סגיאין ושבקו עלאה דכלא דהוה חד ולא אשתני לעלמין הה&quot;ד אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. והמה בקשו חשבונות רבים ודאי. כדין אתהפך לבייהו בההוא סטרא ממש זמנין לטב זמנין לביש זמנין לרחמי זמנין לדינא &lt;קטע סוף=דף קז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קז ב/&gt;כההוא מלה דאתדבקו בה ודאי. והמה בקשו חשבונות רבים ואתדבקו בהו. א&quot;ל קב&quot;ה אדם שבקת חיי ואתדבקת במותא. חיי דכתיב ועץ החיים בתוך הגן עץ דאתקרי חיי דמאן דאחיד ביה ולא טעים טעמא דמותא לעלמין ואתדבקת באילנא אחרא הא ודאי מותא הוא לקבלך הה&quot;ד רגליה יורדות מות וגו' וכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה ודאי באתר דמותא אתדבק ושבק אתר דחיי בגין כך אתגזר עליה ועל כל עלמא מותא. אי הוא חטא כל עלמא מאי חטאו אי תימא דכל בריין אתו ואכלו מאילנא דא ואתרמי מכלא. לאו הכי. אלא בשעתא דאדם קאים על רגלוי חמו ליה בריין כלהו ודחלו מקמיה והוו נטלין בתריה כעבדין קמי מלכא והוא אמר לון אנא ואתון בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני יי' עושנו וכלהו אתו בתריה. כיון דחמו דאדם מגיד להאי אתר ואתדבק ביה כלהו אתמשכו אבתריה וגרים מותא ליה ולכל עלמא כדין אשתני אדם לכמה גוונין זמנין לטב זמנין לביש זמנין רוגזא זמנין נייחא זמנין דינא וזמנין רחמי זמנין חיי זמנין מותא ולא קאים בקיומא תדיר בחד מנייהו בגין דההוא אתר גרמא ליה וע&quot;ד אקרי להט החרב המתהפכת מן סטרא דא לסטרא דא מן טב לביש מן רחמי לדינא מן שלום לקרבא. אתהפיכת הוא לכלא ואקרי טוב ורע דכתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. ומלכא עילאה לרחמא על עובדי ידוי אוכח ליה ואמר ליה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו והוא לא קביל מניה ואתמשך בתר אתתיה ואתתרך לעלמין דהא אתתא לאתר דא סלקא ולא יתיר ואתתא גרים מותא לכלא. ת&quot;ח לעלמא דאתי כתיב כי כימי העץ ימי עמי. כימי העץ ההוא עץ דאשתמודע. ביה זמנא כתיב בלע המות לנצח ומחה יי' אלקים דמעה מעל כל פנים. ברוך יי' לעולם אמן ואמן. ימלוך יי' לעולם אמן ואמן: &lt;קטע סוף=דף קז ב/&gt;

==פרשת אמור - רעיא מהימנא==
{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פח|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פט|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פט א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פט א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פט|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פט ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פט ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צ|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צ א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צ א/&gt;

'''מדף צ ע&quot;ב עד צב' ע&quot;א - אין רעיא מהימנא'''


{{ממ זהר משולב|ג|צב|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צב ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צג|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צג א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צג א/&gt;

'''מדף צג ע&quot;ב עד צו ע&quot;ב - אין רעיא מהימנא'''

{{ממ זהר משולב|ג|צז|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צז א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צז א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צז|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צז ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צז ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צח א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צח א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צח|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צח ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צח ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צט|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צט א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צט א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צט|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צט ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צט ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|ק|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף ק א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף ק א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|ק|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף ק ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף ק ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קא|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קא א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קא א/&gt;

'''קא עד קג - לא ברור מה יש בדפים אלו'''

{{ממ זהר משולב|ג|קג|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קג ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קג ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קד|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קד א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קד א/&gt;

'''מדף קד ע&quot;ב עד הסוף - אין רעיא מהימנא'''</text>
      <sha1>tkffevw3rde4fpiq3ighagtxy20jcmc</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947935</id>
      <parentid>2947934</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T22:06:27Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <comment>/* פרשת קדושים - רעיא מהימנא */</comment>
      <origin>2947935</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="251953" sha1="n049jnxptqu3bb72ez7kryon0gn39ew" xml:space="preserve">__TOC__

&lt;קטע התחלה=דף פ א/&gt;

==קדושים==
{{ממ זהר משולב|ג|פ|א}} {{צ|וידבר יי' אל משה לאמר. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם}} {{ממ|ויקרא|יט|ב}}. 

רבי אלעזר פתח {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וגו'}} {{ממ|תהלים|לב|ט}}. בכמה זמנין אורייתא אסהידת בהו בבני נשא, כמה זמנין ארימת קלין לכל סטרין לאתערא להו, וכלהו דמיכין בשינתא בחוביהון (ס&quot;א בחוריהון), לא מסתכלין ולא משגיחין. בהיך אנפין יקומון ליומא דדינא עלאה כד יתבע לון מלכא עלאה עלבונא דאורייתא דצווחת לקבליהון ולא אהדרו אפין לקבלה דכלהו פגימין בכלא דלא ידעו מהימנותא דמלכא עלאה. ווי לון ווי לנפשהון. דהא אורייתא ביה אסהידת ואמרת {{צ|מי פתי יסור הנה חסר לב (ס&quot;א ואמרה) אמרה לו}} {{ממ|משלי|ט|טז}}. 

מהו {{צ|חסר לב}}? דלית ליה מהימנותא. דמאן דלא אשתדל באורייתא לאו ביה מהימנותא ופגים הוא מכלא.  {{צ|אמרה לו}} - 'אומרה לו' מבעי ליה, כד&quot;א {{צ|אומרה לאל סלעי}} - מהו {{צ|אמרה}}? אלא לאכללא ולאתוספא אורייתא דלעילא דהיא קרייה ליה חסר לב פגים מהימנותא דהכי תנינן כל מאן דלא אשתדל באורייתא אסיר למקרב לגביה לאשתתפא בהדיה ולמעבד ביה סחורתא. וכ&quot;ש למהך עמיה באורחא דהא לית ביה מהימנותא (וע&quot;ד) תנינן כל בר נש דאזיל בארחא ולית עמיה מלי דאורייתא אתחייב בנפשיה. כ&quot;ש מאן דאזדווג בארחא עם מאן דלית ביה מהימנותא. דלא חשיב ליקרא דמאריה ודידיה דלא חס על נפשיה. 

ר' יהודה אומר מאן דלא חס על נפשיה היך ישלוף נפשא דכשרא לבריה. 

אמר ר' אלעזר תווהנא על דרא והא אתמר מלה וכו' וע&quot;ד כתיב {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין}}. זכאין אינון צדיקייא דמשתדלי באורייתא וידעין ארחוי דקב&quot;ה ומקדשי גרמייהו בקדושה דמלכא ואשתכחו קדישין בכלא. ובגין כך משלפי רוחא דקדושה מלעילא ובנייהו כלהו זכאי קשוט ואקרון בני מלכא בנין קדישין. {{ש}}
ווי להון לרשיעייא דכלהו חציפין ועובדייהו חציפין. בגיני כך ירתין בנייהו נפשא חציפא מסטרא דמסאבא. כמה דכתיב {{צ|ונטמתם בם}} - אתא לאסתאבא מסאבין ליה. 

{{צ|אל תהיו כסוס כפרד}} - דאינון מארי זנותא (ס&quot;א דמסאבותא) על כלא. {{צ|אין הבין}} - דלא ישתדלו בני נשא בארחא דאאי הכי כתיב הכא {{צ|אין הבין}} וכתיב התם {{צ|והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה רועים לא ידעו הבין}} {{ממ|ישעיהו|נו|יא}}. כלומר יהון מזדמנין אינון דאקרון עזי נפש. מאי טעמא משום דלא ידעו הבין. {{ש}}
{{צ|והמה רועים}} - מאי &lt;קטע סוף=דף פ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פ ב/&gt;{{צ|רועים}}? אלין אינון מדברי ומנהגי לבר נש בגיהנם. {{ש}}
{{צ|לא ידעו שבעה}} - כד&quot;א {{צ|לעלוקה שתי בנות הב הב}} {{ממ|משלי|ל|טו}}, בגין כך דאינון הב הב לא ידעו שבעה. {{ש}}
{{צ|כלם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו}} - דהא תיירי דגיהנם אינון. 

וכל דא מאן גרים להו? בגין דלא אתקדשו בההוא זווגא כמה דאצטריך. וע&quot;ד כתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. אמר קב&quot;ה מכל שאר עמין לא רעיתי לאדבקא בי אלא ישראל דכתיב {{צ|ואתם הדבקים ביי'}} - אתון ולא שאר עמין (וע&quot;ד כתיב הכא קדושים) בג&quot;כ (קדושים תהיו דייקא):


{{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. רבי יצחק פתח: {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים וגו'}} {{ממ|ישעיהו|יח|א}} - וכי בגין דהיא ארץ צלצל כנפים קנטורא ביה אשתכח דכתיב {{צ|הוי ארץ}}? אלא אמר ר' יצחק בשעתא דקב&quot;ה ברא עלמא ובעא לגלאה עמיקתא מגו מסתרתא ונהורא מגו חשוכא הוו כלילן דא בדא, ובגין כך מגו חשוכא נפק נהורא ומגו מסתרתא נפק ואתגליא עמיקא. ודא נפקא מן דא, דמגו טב נפיק ביש ומגו רחמי נפיק דינא. וכלא אתכליל דא בדא יצר טוב ויצר רע ימינא ושמאלא. ישראל ושאר עמי, חוור ואוכם וכלא חד בחד תלייא. 

תאנא אמר ר' יצחק אמר ר' יהודה כל עלמא כלהו לא אתחזי אלא בחד עטירא דקוטפא (ס&quot;א דקיזטופא) בקיטרוי כד אתדן עלמא בדינא כליל ברחמי אתדן. ואי לאו לא יכיל עלמא לקיימא אפילו רגעא חדא. והא אוקימנא מלי כמה דכתיב {{צ|כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל}}. ותאנא בההוא זמנא דדינא תלייא בעלמא וצדק אתעטרא בדינא כמה מארי דגדפין מתערי לקבלי מארי דדינא קשיא לשלטאה בעלמא פרסין גדפין מהאי סטרא ומהאי סטרא לאשתטחא (ס&quot;א לאשגחא) בעלמא. כדין מתערין גדפין למפרס לון ולאשתאבא (נ&quot;א ולאשתתפא) בדינא קשיא ושאטין בעלמא לאבאשא. כדין כתיב {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים}}. 

אמר ר' יהודה חמינא בני עלמא בחציפותא בר אינון זכאי קשוט. ובגין כך כביכול כלא הכי אשתכח אתא לאתדכאה מסייעין ליה. אתי לאסתאבא כמה דאוקימנא ונטמתם בם:


רבי יוסי הוה אזיל בארחא. פגע ביה ר' חייא. אמר ליה האי דאוקמוה חברייא דכתיב בעלי {{צ|ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה עד עולם}} - בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה. אמאי? בגין דדברי תורה סלקין על כל קרבנין דעלמא כמה דאוקמוה דכתיב {{צ|זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים}} - שקיל אורייתא לקביל כל קרבנין דעלמא. 

א&quot;ל הכי הוא ודאי. דכל מאן דאשתדל באורייתא אע&quot;ג דאתגזר עליה עונשא מלעילא ניחא ליה מכל קרבנין ועלוון וההוא עונשא אתקרע (ובגין דילעי בה לשמה קב&quot;ה אתפייס בהדיה). ותא חזי לא אתדכי בר נש לעלמין אלא במילין דאורייתא. בגיני כך מלין דאורייתא לא מקבלין טומאה בגין דאיהי קיימא לדכאה לאלין מסאבי. ואסוותא באורייתא אשתכח דכתיב {{צ|רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך}}. ודכוותא אשתכח באורייתא דכתיב {{צ|יראת יי' טהורה עומדת לעד}} - מאי {{צ|עומדת לעד}}? דקיימא תדירא בההוא דכיותא ולא אתעדי מניה לעלמין. 

א&quot;ל יראת יי' כתיב ולא תורה. א&quot;ל הכי הוא ודאי דהא אורייתא מסטרא דגבורה קא אתייא. א&quot;ל ומהתם נפקא? מהכא נפקא דכתיב ראשית חכמה יראת יי'. וכתיב יראת יי' טהורה. ואורייתא קדושה אתקרי דכתיב כי קדוש אני יי' ודא אורייתא שמא קדישא עלאה וע&quot;ד&lt;קטע סוף=דף פ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|א}}&lt;קטע התחלה=דף פא א/&gt;מאן דאשתדל בה אתדכי ולבתר אתקדש דכתיב {{צ|קדושים תהיו}} - קדושים היו לא כתיב אלא {{צ|תהיו}} - תהיו ודאי. 

א&quot;ל הכי הוא ומקרא כתיב {{צ|ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש}} וכתיב {{צ|אלה הדברים וגו'}}. 

תאנא קדושה דאורייתא קדושה דסליקת על כל קדושין. וקדושה דחכמתא עלאה סתימאה סלקא על כלא. אמר ליה לאו אורייתא בלא חכמתא ולא חכמתא בלא אורייתא וכלא בחד דרגא הוא וכלא חד אלא אורייתא בחכמה עלאה אשתכחת ובה קיימא ובה אתנטעו שרשהא מכל סטרין. 


עד דהוו אזלי אשכחו חד בר נש בלקינטא דקוסטא (ס&quot;א בלקיטנא דקיסחא) רכיב על סוסיא אשתמיט ידוי לחד ענפא דאילנא. א&quot;ר יוסי האי הוא דכתיב {{צ|והתקדשתם והייתם קדושים}}, אדם מקדש עצמו מלמטה מקדישין אותו מלמעלה. הה&quot;ד {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}:


תאני רבי אבא פרשתא דא כללא דאורייתא היא. וחותמא דקושטא דגושפנקא היא. בפרשתא דא אתחדשו רזין עלאין דאורייתא. בעשר אמירן וגזרין וענשין ופקודין עלאין דכד מטאן חברייא לפרשתא דא הוו חדאן. 

אמר ר' אבא מאי טעמא פרשתא דעריות ופרשתא דקדושים תהיו סמוכין דא לדא? אלא הכי תאנא כל מאן דאסתמר מאלין עריין בקדושה אתעביד ודאי. וכל שכן אי אתקדש בקדושה דמאריה. והא אתערו חברייא אימתי עונתן דכלא לאתקדש בר נש. תא חזי מאן דבעי לאתקדשא ברעותא דמאריה לא לישמש אלא מפלגות ליליא ואילך או בפלגות ליליא דהא בההיא שעתא קב&quot;ה אשתכח בגנתא דעדן וקדושה עלאה אתער. וכדין שעתא היא לאתקדשא. האי לשאר בני נשא. תלמידי חכמים דידעין ארחוי דאורייתא בפלגות ליליא שעתא דלהון למיקם למלעי באורייתא לאזדווגא בכ&quot;י לשבחא לשמא קדישא למלכא קדישא. בליליא דשבתא דרעותא דכלא אשתכח זווגא דלהון בההיא שעתא. לאפקא רעותא דקב&quot;ה וכ&quot;י כמה דאתמר דכתיב {{צ|בנים אתם ליי' אלקיכם}} ואלין אקרון קדישין דכתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. וכתיב {{צ|והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וגו':}}


{{צ|קדושים תהיו}}. {{ש}}
רבי אבא פתח {{צ|ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ}} {{ממ|ש&quot;ב|ז|כג}} {{ממ|דה&quot;א|יז|כא}}. ת&quot;ח בכל עמין דעלמא לא אתרעי בהו קב&quot;ה בר בישראל בלחודייהו. ועבד לון עמא יחידאה בעלמא וקרא לון גוי אחד כשמיה. ואעטר לון בכמה עטרין וכמה פקודין לאתעטרא בהו. ועל דא תפילין דרישא ותפילין דדרועא לאתעטרא בהו בר נש כגוונא דלעילא ולאשתכחא חד שלים בכלא. ובההיא שעתא דאתעטר בהו בר נש ואתקדש בהו. אתעביד שלים ואקרי אחד דאחד לא אקרי אלא כד איהו שלים ומאן דפגים לא אקרי אחד ועל דא קב&quot;ה אקרי אחד בשלימו דכלא בשלימו דאבהן בשלימו דכנסת ישראל. בג&quot;כ ישראל לתתא אקרון אחד. דכד בר נש אנח תפילין ואתחפי בכסוי דמצוה כדין אתעטר בעטרין קדישין כגוונא דלעילא ואקרי אחד. ובגיני כך ליתי אחד וישתדל באחד. קב&quot;ה דאיהו אחד ישתדל באחד. דהא לית מלכא משתדל אלא במאי דאתחזי ליה. ובגיני כך כתיב והוא באחד ומי ישיבנו. לא שארי קב&quot;ה ולא אשתכח אלא באחד. באחד אחד מבעי ליה. אלא במאן דאתתקן בקדושה עלאה למהוי חד. כדין הוא שריא באחד ולא באתר אחרא. ואימתי אקרי ב&quot;נ אחד. בשעתא דאשתכח דכר ונוקבא ואתקדש בקדושה (ס&quot;א בעטרין) עלאה ואתכוון לאתקדשא. ות&quot;ח בזמנא&lt;קטע סוף=דף פא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פא ב/&gt;
דאשתכח בר נש בזווגא חד דכר ונוקבא ואתכוון לאתקדשא כדקא יאות. כדין הוא שלים ואקרי אחד בלא פגימו. בגיני כך בעי בר נש למהדי לאתתיה בההיא שעתא לזמנא לה ברעותא חדא עמיה. ויתכונון תרוייהו כחד לההיא מלה. וכד משתכחי תרוייהו כחד כדין כלא חד בנפשא ובגופא. בנפשא לאדבקא דא בדא ברעותא חדא. ובגופא כמה דאוליפנא דבר נש דלא נסיב הוא כמאן דאתפליג וכד מתחברן דכר ונוקבא כדין אתעבידו חד גופא אשתכח דאינהו חד נפשא וחד גופא ואקרי בר נש אחד כדין קב&quot;ה שארי באחד ואפקיד רוחא דקדושה בההוא אחד. ואלין אקרון בנין דקב&quot;ה כמה דאתמר. ובגיני כך קדושים תהיו כי קדוש אני יי' זכאין אינון ישראל דלא אוקים מלה דא באתר אחרא אלא ביה ממש דכתיב כי קדוש אני יי' לאתדבקא ביה ולא באחרא ועלדא קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם:


{{צ|איש אמו ואביו תיראו וגו'}} - הא תנינן דפרשתא דא כללא דאורייתא מקיש דחילו דאבא ואימא לשבתותי. אלא אמר ר' יוסי כלא חד מאן דדחיל מהאי נטיר להאי. איש אמו אקדים אמו לאביו בדחילו. מ&quot;ט כמה דאוקמוה אבל אימא דלית רשו בידהא כל כך כאביו (ס&quot;א אבל ת&quot;ח אמו דא כ&quot;י ובגין דבה שריא יראה ואיהי יראת ה' אתקרי) אקדים דחילו חילה. רבי יצחק אמר מה כתיב לעילא קדושים תהיו אתי בר נש לאתקדשא באתתיה כחד. ממאן הוא שבחא יתיר בההיא קדושה. הוי אימא מנוקבא. בג&quot;כ {{צ|איש אמו ואביו תיראו}}. 

ר' יהודה אמר {{צ|איש אמו ואביו תיראו}} כהאי גוונא {{צ|ביום עשות יי' אלקים ארץ ושמים}} ובאתר אחרא אקדים שמים לארץ אלא לאחזאה דתרוייהו כחדא אתעבידו אוף הכא אקדים אמא לאבא ובאתר אחרא אקדים אבא לאמא לאחזאה דתרוייהו כחדא אשתדלו ביה. {{צ|ואת שבתותי תשמרו}} - שקיל דא לדא וכלא כחדא אתקלו במתקלא חד דכתיב {{צ|ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם}}, וכתיב {{צ|זכור את יום השבת לקדשו}}. אלא חד לאבא וחד לאימא. כתיב הכא {{צ|איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו}}, וכתיב התם {{צ|ואת שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו}}. מה מקדשי &lt;קטע סוף=דף פא ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פב|א}}&lt;קטע התחלה=דף פב א/&gt;כמשמעו, תו מקדשי אלין אינון דמקדשי גרמייהו בההוא שעתא. כגוונא דא וממקדשי תחלו. אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי. מה להלן ממקודשי אף כאן ממקודשי דאינון אבא ואימא:


{{צ|איש אמו ואביו תיראו}}. ר&quot;ש אמר כתיב {{צ|ואתם הדבקים ביי' וגו'}} {{ממ|דברים|ד|ד}} - זכאין אינון ישראל דמתדבקן ביה בקב&quot;ה (אינון ולא אומין עכו&quot;ם) ובגין דאינון מתדבקן ביה בקב&quot;ה כלא אתדבקו כחדא דא בדא. 

ת&quot;ח בשעתא דב&quot;נ מקדש לתתא כגון חברייא דמקדשי גרמייהו משבת לשבת בשעתא דזווגא עלאה אשתכח דהא בההיא שעתא רעיא אשתכח וברכתא אזדמנת. כדין מתדבקן כלהו כחד. נפשא דשבת וגופא דאזדמן בשבת. ועל דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דאינון זווגא חד בגופא בההיא שעתא דאתקדשא. ואת שבתותי תשמורו דא שבת עילאה ושבת תתאה דאינון מזמני לנפשא בההוא גופא מההוא זווגא עלאה וע&quot;ד ואת שבתותי תשמורו תרי. וכלא אתדבק דא בדא זכאה חולקהון דישראל. 

ד&quot;א {{צ|ואת שבתותי תשמורו}} - לאזהרה לאינון דמחכאן לזווגיהו משבת לשבת והא אוקימנא כמה דכתיב {{צ|לסריסים אשר ישמרו את שבתותי}} - מאן {{צ|סריסים}}? אלין אינון חברייא דמסרסן גרמייהו כל שאר יומין בגין למלעי באורייתא ואינון מחכאן משבת לשבת. הה&quot;ד {{צ|אשר ישמרו את שבתותי}}, כד&quot;א {{צ|ואביו שמר את הדבר}}. ובגיני כך {{צ|ואת שבתותי תשמורו}}. 

{{צ|איש אמו ואביו תיראו}} - דא גופא. {{צ|ואת שבתותי תשמורו}} - דא נפשא. וכלא אתדבק דא בדא - זכאה חולקהון דישראל!&lt;קטע סוף=דף פב א/&gt; 

{{ממ זהר משולב|ג|פב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פב ב/&gt;(הדף מכיל רק [[#פרשת קדושים- רעיא מהימנא|רעיא מהימנא]])
&lt;קטע סוף=דף פב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|א}}&lt;קטע התחלה=דף פג א/&gt;(הדף מכיל רק [[#פרשת קדושים- רעיא מהימנא|רעיא מהימנא]])
&lt;קטע סוף=דף פג א/&gt;


{{ממ זהר משולב|ג|פג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פג ב/&gt;אל תפנו אל האלילים ואלקי מסכה לא תעשו לכם. ר' חייא פתח אל תפן אל קשי העם הזה וגו'. אל תפן. וכי מאן הוא דיימא למלכא אל תפן. והא כתיב כי עיניו על דרכי איש. וכתיב אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם יי' והא בכלא אשגח קב&quot;ה וכל עובדין מסתכל ועייל בדינא על כלהו אם טב ואם ביש כד&quot;א האלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. ומשה אמר אל תפן. אלא כמה בעי בר נש לאסתמרא מחובוי בגין דלא יחטי קמי מלכא קדישא. ת&quot;ח בר נש דעביד מצוה ההיא מצוה סלקא וקיימא קמי קב&quot;ה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקב&quot;ה מני לה קמיה לאשגחא בה כל יומא לאוטבא ליה בגינה. עבר על פתגמי אורייתא ההיא עבירה סלקא קמיה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקודשא בריך הוא מני לה וקיימא תמן לאשגחא בה לשצאה ליה. הה&quot;ד וירא יי' וינאץ מכעס בניו ובנותיו מהו וירא ההוא דקיימא קמיה. תב בתשובה מה כתיב גם יי' העביר חטאתך לא תמות דאעבר ההוא חובא מקמיה בגין דלא יסתכל ביה. לאוטבא ליה. ועל דא אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו. אמר רבי יוסי וכן מהכא משמע דכתיב נכתם עונך לפני. רבי יוסי זעירא עאל קמיה דרבי שמעון יומא חד אשגחיה דהוה יתיב וקארי כתיב ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל משמע דאדם וחוה כחדא אתבריאו ובגופא חדא דכתיב אשר נתת עמדי ולא כתיב אשר נתת לי. אמר ליה אי הכי והכתיב אני האשה הנצבת עמכה בזה. ולא כתיב הנצבת לפניך אמר ליה אי כתיב הנתנת עמך הוה אמינא הכי כדכתיב אשר נתת עמדי אבל הנצבת כתיב. אמר ליה והא כתיב ויאמר יי' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. אעשה לו השתא. אמר ליה הכי הוא ודאי דאדם לבדו הוה דלא הוה סמך בנוקביה בגין דהות בסטרוי כמה דאוקימנא. ומה דאמר אעשה לו עזר. הכי הוא דלא כתיב אברא לו עזר בגין דכתיב זכר ונקבה בראם אבל אעשה כתיב. ומהו אעשה אתקן משמע. דקב&quot;ה נטיל לה מסטרוי ותקין לה בתקונא ואייתי לה קמיה. וכדין אשתמש אדם באנתתיה והוה ליה סמך. ותנינן שפירו דאדם קדתיר' דקיטרא עלאה מזיהרא דנהרא. שפירו דחוה דלא הוו יכלין כל בריין לאסתכלא בה. ואפילו אדם לא הוה אסתכל בה עד ההיא זמנא דחאבו ואעדיאת (ס&quot;א ואזעירת) שפירו דלהון. כדין אסתכל בה אדם ואשתמודע בה לשמשא בה. הה&quot;ד וידע אדם עוד את אשתו. וידע בכלא וידע בתשמיש. וידע דאשתמודע בה ואסתכל בה. ותנינן אסיר ליה לבר נש לאסתכלא בשפירו דאנתתא בגין דלא ייתי בהרהורא בישא ויתעקל &lt;קטע סוף=דף פג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|א}}&lt;קטע התחלה=דף פד א/&gt;למלה אחרא. וכך הוה רבי שמעון עביד כד הוה אזל במתא והוו חברייא אזלין אבתריה וחמא לאינתו שפיראן מאיך עיניה והוה אמר לחברייא אל תפנו. וכל מאן דיסתכל בשפירו דאנתתא ביממא אתי להרהורי בליליא ואי סליק ההוא הרהורא בישא עלויה. אעבר משום ואלקי מסכה לא תעשו לכם. תו אי שמש באנתתיה בזמנא דסליק ביה ההוא הרהורא בישא. אינון בנין דאולידו אלקי מסכה אקרון. וע&quot;ד כתיב אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם. רבי אבא אמר אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באלילי ע&quot;ז ובנשי דעמין ולא לאתהנייא מנייהו ולא לאתרפאה בהו דאסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באתר דלא אצטריך. ר' אבא פתח פנה אלי וחנני תנה עזך לעבדך. פנה אלי וחנני. וכי לא הוה ליה לקב&quot;ה בעלמא שפירא כדוד דאיהו אמר פנה אלי וחנני. אלא הכי תנינן דוד אחרא אית ליה לקב&quot;ה והוא ממנא על כמה אכלוסין עלאין ומשריין. וכד בעי קב&quot;ה לרחמא על עלמא אסתכל בהאי דוד ונהיר ליה אנפין והוא נהיר לעלמין וחייס עלמא. ושפירו דהאי דוד נהיר לעלמין כלהו. רישיה גולגלתא דדהבא אתרקימת בשבעה תכשיטי זינין דדהבא והא אוקמוה וחביבותא דקב&quot;ה לקבליה. ומסגיאות רחימותא דיליה גביה אמר ליה לקב&quot;ה דיהדר עינוי לקבליה ויסתכל ביה. בגין דאינון שפירן בכלא. כד&quot;א הסבי עיניך מנגדי וגו'. הסבי עיניך. מנגדי דבשעתא דאלין עיינין מסתכלי ביה בקב&quot;ה כדין מתערין בלביה קסטין דבלסטראי ברחימותא עלאה. ובסגיאות שלהוביתא דרחימו עלאה לגביה אמר הסבי עיניך מנגדי אסחר עיניך לסטר אחרא מני דאינון מוקדין לי בשלהובי רחימותא. וע&quot;ד כתיב ביה בדוד והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי. ובגין ההוא דוד עלאה שפירא רחימא ותיאובתא דקב&quot;ה לאדבקא ביה. אמר דוד פנה אלי וחנני כגוונא דא ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יי' משמע דעאל עמיה עם יעקב גנתא דעדן דאיהו שדה דתפוחין קדישין. וכי היך יכיל גנתא דעדן לאעלא עמיה דהא גנתא דעדן כמה רב הוא בפותיא ובארכא. כמה זינין דבייתין עלאין קדישין דרגין על דרגין מדורין על מדורין אית תמן. אלא גנתא אחרא עלאה קדישא אית ליה לקב&quot;ה וההוא גנתא רחימותא דיליה ואתדבק ביה ולא אתנטיר אלא לקב&quot;ה בלחודוי דהוא עייל ביה. ודא אחסין קב&quot;ה לאשתכחא תדיר עמהון דצדיקייא. וכ&quot;ש לאשתכחא ביה ביעקב ודא זמין ליה קב&quot;ה לאעלאה עמיה לסייעא ליה. כגוונא דא אני יי' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק הארץ וגו'. תנן מלמד שנתקפלה לו ארץ ישראל וכי ארץ ישראל דאיהי ת' פרסה על ארבע מאות פרסה היך אתעקרת מאתרה ויתבה תחותוי. אלא ארץ אחרא עלאה אית לקב&quot;ה וארץ ישראל אקרי. והיא תחות דרגא דיעקב דקאים עלה. ואחסין לה קב&quot;ה לישראל בגין רחימותא דלהון. לדיירא עמהון ולדברא להון ולאגנא להון מכלא ואקרי ארץ חיים. ת&quot;ח אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באתר דקב&quot;ה מאיס ביה ורחיקא ביה נפשיה. ומה במה דרחים קב&quot;ה אסור לאסתכלא ביה במה דרחיק עאכ&quot;ו. דת&quot;ח אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא בקשת. בגין דאיהו חיזו דדיוקנא עלאה. אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באת קיימא דיליה בגין דהוא רמיז לצדיקא דעלמא. אסיר ליה לבר נש לאסתכלא באצבען דכהני בשעתא דפרסי ידייהו בגין דתמן שריא יקרא דמלכא עלאה. ומה באתר קדישא עלאה אסור&lt;קטע סוף=דף פד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פד ב/&gt;
לאסתכלא. באתר מסאבא רחיקא לא כ&quot;ש. בגיני כך אל תפנו אל האלילים. ר' יצחק אמר ומה לאסתכלא בהו אסיר. למפלח להו או למעבד להו עאכ&quot;ו. ובגיני כך אל תפנו אל האלילים. הכא אתא לאזהרא להו לישראל כקדמיתא לקביל לא יהיה לך אלקים אחרים על פני. ואלקי מסכה לא תעשו לכם לקביל לא תעשה לך פסל. אני יי' אלקיכם לקביל אנכי יי' אלקיך. איש אמו ואביו תיראו לקביל כבדש את אביך ואת אמך. ואת שבתותי תשמרו. זכור את יום השבת לקדשו. לא תשבעו בשמי לשקר. לא תשא את שם יי' אלקיך לשוא. לא תגנובו. לא תגנוב. ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. לא תענה ברעך עד שקר. מות יומת הנואף והנואפת. לא תנאף. לא תעמוד על דם רעך. לא תרצח. והא אוקמוה וע&quot;ד כללא דאורייתא בפרשתא דא. אמר ר' חייא בקדמיתא אנכי יי' אלקיך זכור את יום השבת לא תשא לא תרצח לא תנאף לא תגנוב. בלישנא יחידאי. והכא אני יי' אלקיכם. איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו. אל תפנו אל האלילים. בלישנא דסגיאין. אלא ת&quot;ח מיומא דהוו ישראל שכיחין בעלמא לא אשתכחו קמי קב&quot;ה בלבא חד וברעותא חדא כמה בההוא יומא דקיימו בטורא דסיני. וע&quot;ד כלא אתמר בלשון יחידאי לבתר בלישנא דסגיאין דהא לא אשתכחו כל כך בההוא רעותא:

רבי אלעזר הוה אזיל למחמי לר' יוסי בר&quot;ש בן לקונייא חמוי והוו עמיה ר' חייא ור' יוסי. כד מטו חד בי חקל יתבו תחות אילנא חדא. א&quot;ר אלעזר כל חד לימא מלה דאורייתא. פתח ר' אלעזר ואמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים ואלקים זולתי לא תדע. לא כתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אלא אנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. וכי מארץ מצרים הוה להו מלכא ולא מקדמת דנא והא כתיב ויאמר יעקב אל בניו הסירו את אלקי הנכר אשר בתוככם וכתיב ונקומה ונעלה בית אל. ואת אמרת מארץ מצרים. אלא מן יומא דהוו ישראל בעלמא לא אשתמודעו יקרא דקב&quot;ה בר בארעא דמצרים דהוו בההוא פולחנא קשיא וצווחו לקבליה ולא אשתנו מנמוסא דילהון לעלמין ותמן אתבחינו אבהתנא כדהבא מגו שפכה (ס&quot;א כהתוכא דדהבא מגו טיפסא) ועוד דהוו חמאן בכל יומא כמה חרשין כמה זינין בישין לאטעאה לון לבני נשא ולא סטו מארחא לימינא ולשמאלא. ואע&quot;ג דלא הוו ידעי כל כך ביקרא דקב&quot;ה אלא הוו אזלין בתר נמוסי אבהתהון. ולבתר חמו כמה נסין וכמה גבוראן ונטל לון קב&quot;ה לפולחניה. ובגין דכלהו חמו כמה נסין ואתין בעיניהון וכל אינון אתן וגבורן. אמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. דתמן הוה באתגלייא יקרא דיליה. ואתגלי עלייהו על ימא וחמו זיו יקרא עלאה דיליה אפין באפין דלא תימרון אלהא אחרא הוא דמליל עמנא אלא אנא הוא דחמיתון בארעא דמצרים. אנא הוא דקטלנא סנאיכון בארעא דמצרים. אנא הוא דעבדנא כל אינון עשר מחאן בארעא דמצרים. ובגיני כך ואלקים זולתי לא תדע דלא תימא דאחרא הוא אלא אנא הוא כלא. 

תו פתח לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. לא תלין פעולת שכיר אמאי אלא מקרא אחרא אשתמע דכתיב ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו. לא תבא עליו השמש אזדהר דלא תתכנש בגינוי מעלמא עד לא ימטי זמנך לאתכנשא. כד&quot;א עד אשר לא תחשך השמש וגו'. מהכא אוליפנא מלה אחרא מאן דאשלים לנפשא דמסכנא אפילו&lt;קטע סוף=דף פד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|א}}&lt;קטע התחלה=דף פה א/&gt;דמטו יומוי לאסתלקא מעלמא קב&quot;ה אשלים לנפשיה ויהיב ליה חיין יתיר. לא תלין פעולת שכיר. ת&quot;ח מאן דנטיל אגרא דמסכנא כאילו נטיל נפשיה ודאנשי ביתיה הוא אזער נפשייהו קב&quot;ה אזער יומוי ואזער נפשיה מההוא עלמא. דהא כל אינון הבלים דנפקי מפומיה כל ההוא יומא כלהו סלקין קמיה דקב&quot;ה וקיימין קמיה לבתר סלקא נפשיה ונפשייהו דאנשי ביתיה וקיימין באינון הבלים דפומיה. וכדין אפילו אתגזר על ההוא ב&quot;נ כמה יומין וכמה טבאן כלהו מתעקראן מיניה ומסתלקי מניה. ולא עוד אלא דנפשא דיליה לא סלקא לעילא והיינו דאמר רבי אבא רחמנא לשזבינן מנייהו ומעלבונייהו ואוקמוה אפילו עשיר הוא ואליו הוא נושא את נפשו דייקא אפילו מכל ב&quot;נ נמי וכ&quot;ש מסכנא. והיינו דהוה רב המנונא עביד כד הוה ההוא אגיר מסתלק מעבידתיה הוה יהיב ליה אגריה וא&quot;ל טול נפשך דאפקידת בידאי טול פקדונך ואפילו אמר יהא בידך דאנא בעינא לסלקא אגרי. לא הוה בעי. אמר פרד נא דגופך לא אתחזי לאתפקדא בידי. כל שכן פקדונא דנפשא. דהא פקדונא דנפשא לא אתיהיבת אלא לקב&quot;ה דכתיב בידך אפקיד רוחי. אמר רבי חייא ובידא דאחרא שארי. אמר ליה אפילו בידיה בתר דיהיב. כתיב לא תלין פעולת שכיר. וכתיב ולא תבא עליו השמש אלא הא אוקמוה. אבל ת&quot;ח לית לך יומא ויומא דלא שלטא ביה יומא עלאה אחרא ואי איהו לא יהיב ליה נפשא דיליה בההוא יומא כמאן דפגים לההוא יומא עלאה. ובג&quot;כ ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. והא דאתמר לא תלין בגין דנפשיה לא סליק וסליק ההוא נפשא דמסכנא ולאנשי ביתיה כמה דאתמר. 

ר' חייא פתח ואמר קרא אבתריה. לא תקלל חרש ולפני עור וגו'. האי קרא כמשמעו. אבל פרשתא דא כלא אוליפנא מנה מלין אחרנין. וכלהו תליין דא בדא. ת&quot;ח מאן דלייט לחבריה ואיהו קמיה ואכסיף ליה כאילו אושיד דמיה והא אוקימנא. והאי קרא דלאו חבריה עמיה והוא לייט ליה ההיא מלה סלקא. דלית לך מלה ומלה דנפק מפומיה דלא אית ליה קלא ההוא קלא סליק לעילא וכמה קסטרין מתחבראן עמיה דההוא קלא עד דסלקא ואתער אתר דתהומא רבא. כמה דאוקמוה וכמה מתערין עליה דההוא ב&quot;נ ווי למאן דאפיק מלה בישא מפומיה. והא אוקמוה. ולפני עור לא תתן מכשול כמשמעו ואוקמוה במאן דגרים לאחרא למחטי. וכן מאן דמחי לבריה רבא ולפני עור לא תתן וגו'. במאן דלא מטא להוראה ואורי (קאמר. כמה דתנינן) דכתיב כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה והאי אעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול. בגין דאכשיל ליה לחבריה לעלמא דאתי. דתנינן מאן דאזיל בארח מישר באורייתא ומאן דאשתדל באורייתא כדקא יאות אית ליה חולקא טבא תדיר לעלמא דאתי. דההיא מלה דאורייתא דאפיק מפומיה אזלא ושאטא בעלמא וסלקא לעילא. וכמה עלאין קדישין מתחבראן בההיא מלה וסלקא בארח מישר ואתעטר בעטרא קדישא ואסתחי בנהרא דעלמא דאתי דנגיד ונפק מעדן ואתקבל ביה ואשתאב בגויה ואתענג (ס&quot;א ואתנטע) סוחרניה דההוא נהרא אילנא עלאה וכדין נגיד ונפיק נהורא עלאה ואתעטר ביה בההוא ב&quot;נ כל יומא כמה דאתמר ומאן דלעי (נ&quot;א דיליף) באורייתא ולא משתדל בה בארח קשוט&lt;קטע סוף=דף פה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פה ב/&gt; ובארח מישר ההוא מלה סלקא וסטי אורחין ולית מאן דיתחבר בה וכלא דחיין לה לבר ואזיל ושאט בעלמא ולא ישכח אתר. מאן גרים ליה האי. ההוא דסאטי ליה מארח מישר הה&quot;ד ולפני עור לא תתן מכשול. ובגין כך כתיב ויראת מאלקיך אני יי'. ומאן דתיאובתיה למלעי באורייתא ולא אשכח מאן דיוליף ליה והוא ברחימותא דאורייתא לעי בה ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע. כל מלה ומלה סלקא וקב&quot;ה חדי בההיא מלה וקביל לה ונטע לה סחרניה דההוא נחלא ואתעבידו מאלין מלין אילנין רברבין ואקרון ערבי נחל הה&quot;ד באהבתה תשגה תמיד. ודוד מלכא אמר הורני יי' דרכך אהלך באמתך וכתיב ונחני בארח מישור למען שוררי. זכאין אינון דידעין ארחוי דאורייתא ומשתדלי בה בארח מישר דאינון נטעין אילנין דחיין לעילא דלכהו אסוותא. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. וכי אית תורה דלאו איהי אמת. אין. כגוונא דאמרן דאורי מאן דלא ידע ולאו איהו קשוט. וההוא דאוליף מלה מיניה אוליף מלה דלאו איהו אמת. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. ועם כל דא מבעי ליה לב&quot;נ למילף מלי דאורייתא מכל בר נש אפילו ממאן דלא ידע בגין דעל דא יתער באורייתא וייתי למילף ממאן דידע ולבתר אשתכח דאזיל בה באורייתא בארח קשוט. ת&quot;ח ישתדל ב&quot;נ בעלמא באורייתא ופקודוי אפילו דלא עביד לשמה דמתוך שלא לשמה בא לשמה. רבי יוסי פתח קרא אבתריה ואמר. לא תעשו עול במשפט וגו'. לא תעשו עול במשפט כמשמעו אבל הא אתמר דפרשתא דא מלין עלאין ויקירין אית בה בפקודי אורייתא. האי קרא מסופיה קא משמע דכתיב בצדק תשפוט עמיתך. ת&quot;ח תרי דרגין אינון הכא משפט וצדק. מה בין האי להאי. אלא חד רחמי וחד דינא ודא אתבסם בדא. כד אתער צדק דאין דינא לכלא כחדא דלית ביה רחמי ולאו וותרנותא. כד אתער משפט אית ביה רחמי. יכול יהא כלא במשפט. אתא קרא ואמר בצדק תשפוט עמיתך. מ&quot;ט בגין דצדק לאו דאין לדא ושביק לדא אלא כלהו כחדא בשקולא חדא. כגוונא דא לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול אלא בשקולא חדא בצדק יכול יהא כלא דינא בצדק בלחודוי אתא קרא ואמר תשפוט דבעי לחברא להו כחדא דלא ישתכח דא בלא דא והאי שלימו דדינא. וכ&quot;כ למה. בגין דקב&quot;ה שכיח תמן ובגיני כך בעי לאשלמא דינא. כגוונא דאיהו עביד לתתא כגוונא דיליה ממש עביד לעילא. ות&quot;ח קב&quot;ה שוי כורסייא דדינא בשעתא דדייני יתבין. הה&quot;ד כונן למשפט כסאו. ומתמן אתתקן כורסיה דקב&quot;ה. ומאן איהו כורסיה. אלין אינון צדק ומשפט. הה&quot;ד צדק ומשפט מכון כסאך. ומאן דדאין דינא בעי למידן (ס&quot;א למיתב) בכורסיה דמלכא. ואי פגים חד מנייהו כאלו פגים לכורסיה דמלכא וכדין קב&quot;ה אסתלק מבינייהו דדייני ולא קאים בדינייהו ומאי אמר עתה אקום יאמר יי' וגו'. ורוחא דקודשא אמר רומה על השמים אלקים:&lt;קטע סוף=דף פה ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פו|א}}&lt;קטע התחלה=דף פו א/&gt;
פתח ואמר ויהי קול השופר הולך וגו' ויהי קול השופר הכא אתפליגו ספרי קדמאי וכו'. עת אתו רבי אבא ורבי יהודה ואודו ליה לר' אחא קמו עד דהוו אזלי א&quot;ר אלעזר לא תלך רכיל בעמך לא תשנא את אחיך. לא תקום ולא תטור. הא אוקימנא לון וכלהו אתערו עלייהו חברייא אבל נימא מלה בפרשתא דא. כתיב את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. 

פתח ר' אלעזר ואמר אתם עדי נאם יי' ועבדי אשר בחרתי למען תדעו ותאמינו וגו'. אתם עדי אלין אינון ישראל. ותנינן אלין אינון שמייא וארעא דכתיב העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ אבל ישראל אינון סהדין אלין על אלין ושמייא וארעא וכלא סהדין עלייהו ועבדי אשר בחרתי דא יעקב דכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. וכתיב ואתה אל תירא עבדי יעקב. ואית דאמרי דא דוד. ודוד עבדי אקרי דכתיב למעני ולמען דוד עבדי. אשר בחרתי דא דוד עלאה. למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא. מאי כי אני הוא דאתרעיתי בההוא דוד ובההוא יעקב אנא הוא אינון ממש. לפני לא נוצר אל. דתנינן קרא קב&quot;ה ליעקב אל דכתיב ויקרא לו קל אלקי ישראל. קב&quot;ה קרא ליעקב קל הה&quot;ד לפני לא נוצר קל ואחרי לא יהיה ובגין כך אני הוא כלא כמה דאתמר. ואחרי לא יהיה דהא דוד הכי אקרי ולאו אית בתריה אחרא. ת&quot;ח כד ברא קב&quot;ה עלמא אתקין כל מלה ומלה כל חד וחד בסטרוי ומני עלייהו חילין עלאין ולית לך אפי' עשבא זעירא בארעא דלית ליה חילא עלאה לעילא וכל מה דעבדין בכל חד וחד (תרי נוסחי) וכל מה דכל חד וחד עביד. כלא הוא בתקיפו דההוא חילא עלאה דממנא עליה לעילא. וכלהו נימוסין גזירין מדינא. על דינא נטלין ועל דינא קיימין. לית מאן דנפיק&lt;קטע סוף=דף פו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פו ב/&gt;מן קיומיה לבר. וכלהו ממנן מן יומא דאתברי עלמא מתפקדן שלטונין על כל מלה ומלה. וכלהו נטלין על נמוסא אחרא עלאה דנטלין כל חד וחד כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. כיון דנטלין ההוא חק. כלהו אקרון חקות. וההוא חק דאתיהיב להו. מן שמייא קא אתי וכדין אתקרון חקות שמים. ומנלן דמן שמים קא אתיין דכתיב כי חק לישראל הוא. ועל דא כתיב את חקותי תשמרו בגין דכל חד וחד ממנא על מלה ידיעא בעלמא בההוא חק. בגין כך אסיר למחלף זינין ולאעלא זינא בזינא אחרא בגין דאעקר לכל חילא וחילא מאתרייהו (ואכחיש פמליא של מעלה) ואכחיש פומבי דמלכא. כלאים מהו כלאים כמאן דיהיב אחרא בבי מטרא כד&quot;א אל בית הכלא בגין דלא למעבד מידי. כלאים מניעותא דמנע לכל אינון חילין מעבידתא דלהון. כלאים ערבובייא דעביד ערבובייא בחילא דלעילא ואכחיש פומבי דמלכא כמה דאתמר (ובג&quot;כ) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. ת&quot;ח כתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. והא אתמר דשני פקודי דמלכא ואחלף עץ חיים דביה אשתלים כלא וביה תליא מהימנותא ואתדבק באתר אחרא. והא תנינן בכלא בעי ב&quot;נ לאחזאה עובדא כגוונא דלעילא ולמעבד עובדא כמה דאצטריך ואי אשתני במלה אחרא הוא אנגיד עליה לשרייא ביה מלה אחרא דלא אצטריך. ות&quot;ח בשעתא דב&quot;נ אחזי עובדא לתתא בארח מישר כמה דאצטריך נגיד ונפיק ושרייא עלוי רוח קדישא עלאה. ובשעתא דאיהו אחזי עובדא לתתא באורחא עקימא דלית איהו ארח מישר כדין נגיד ונפיק ושרי עלוי רוח אחרא דלא אצטריך דסטי ליה לב&quot;נ לסטר ביש. מאן משיך עליה ההוא רוחא. הוי אומר ההוא עובדא דאחזי בסטר אחרא. כתיב דרשה צמר ופשתים. דרשה. מהו דרשה דבעיא ודריש על צמר ופשתים מאן דמחבר לון כחדא. ואי תימא בציצית אמאי שרי הא אוקמוה אבל התם הוא ההוא לבושא בתקונוי באשלמות עובדא כדקא חזי. (נ&quot;א ודא) תו דרשה צמר ופשתים למעבד נוקמא במאן דמחבר לון כחדא. אבל אימתי שרייא בשעתא דאיהו באשלמותא דכתיב ותעש בחפץ כפיה. וציצית הא אוקימנא דהתם בההוא כללא דשלימותא אשתכח ולא עביד מידי. אבל בשעתא דלא אשתכח בשלימותא מאן דאתי לחברא לון כחדא אתער עליה רוחא דלא אצטריך. מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן דדא אתי מסטרא חד ודא אתי מסטרא אחרא ובגין כך לא לבעי לן לחברא לון כחדא (ס&quot;א ל&quot;ג מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן) וקרבנא דקין אתרחק מקמי קרבנא דהבל. וע&quot;ד ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. לא יעלה עליך סתם. לא יעלה עליך רוחא אחרא לשלטאה בך. ואצטריך ליה לב&quot;נ לאחזאה עובדא דכשרא כמה דיאות ובההוא עובדא שריא עליה רוח קדישא רוח עלאה לאתקדשא ביה. אתא לאתקדשא מקדשין ליה דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יי'. כתיב ומעץ הדעת טוב ורע ומה על דא גרים אדם מיתה בעלמא מאן דאחזי עובדא אחרא דלא אצטריך על אחת כמה וכמה. שור וחמור אוכחן. מסטרא דא אקרי שור ומסטרא דא אקרי חמור. וע&quot;ד כתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. לא תעביד ערבובייא כחדא בגין דאתער לאתחברא סטרא אחרא כחדא לאבאשא עלמא. ומאן דפריש לון אסגי שלמא בעלמא. אוף הכא מאן דפריש לון בההוא גוונא כמה דאמרו דלא אשתכח שוע&lt;קטע סוף=דף פו ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|א}}&lt;קטע התחלה=דף פז א/&gt;טווי ונוז כחדא האי ב&quot;נ אסגי שלמא עליה ועל כל עלמא. קרבנא דקין הוה פשתים וקרבנא דהבל הוה צמר לאו דא כדא ולאו דא כדא. רזא דמלה קין כלאים הוה ערבוביא דלא אצטריך. סטרא אחרא דלא זינא דחוה ואדם וקורבניה מההוא סטרא קא אתיא. הבל מזינא חדא דאדם וחוה ובמעהא דחוה אתחברו אלין תרין סטרין. ובגין דאתחברו כחדא לא אתיא מנייהו תועלתא לעלמא ואתאבידו. ועד יומא דין סטרא דלהון קיימא. ומאן דאחזי גרמיה בעובדא דחבורא דא אתער עליה אינון סטרין כחדא ויכיל לאתזקא ושארי עלוי רוחא אחרא דלא אצטריך. וישראל בעאן לאתערא עלייהו רוחא קדישא למהוי קדישין לאשתכחא בשלמא בעלמא דין ובעלמא דאתי. כתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור אמאי אקרי בד יחידאי בגין דלא בעי לחברא להאי פשתים באחרא. ועל דא לא כתיב מדו פשתים אלא בד יחידאה. וכהנא אמאי איהו בעי לאתחזאה בהאי. אלא אלין מאני בד בעי לאתחזאה בהו על מזבח העולה כד הוה מפני קטרא (ס&quot;א קיטמא) דדשנא דעולה דהא עולה מסטרא דעכו&quot;ם והרהורא בישא קא אתיא ובג&quot;כ בעי לאתחזאה בהו בלחודייהו ולא בערבובייא כמה דאמרן בגין דיתכפר ליה לב&quot;נ כל אינון חובין דאתיין מההוא סטרא. וכד עייל למקדשא אתר דשלימו אשתכח וכל אינון פולחני דשלימותא אע&quot;ג דאתחברו לית לן בה כמה דאמרן בציצית בגין דתמן אשתכחו ואתחברו כל אינון זיינין דלעילא וכל אינון מאני מקדשא משתכחין ביה כמה זיינין משניין דא מן דא וכלהו אתכלילו תמן כגוונא דלעילא. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה יהיב להו אורייתא דקשוט אורייתא דמהימנותא וריחם להו מכל שאר עמין עכו&quot;ם דכתיב אהבתי אתכם אמר יי':

פתח ר' חייא אבתריה ואמר כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו'. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ליי'. כי תבאו אל הארץ הא אוקמוה חברייא אבל ת&quot;ח דהא אילנא לא עביד פירין אלא בארעא. וארעא אפקי להון ואחזי ההוא איבא לעלמא. וארעא לא עבדא פירין אלא מגו חילא אחרא דעלה. כמה דנוקבא לא עבדא פירין אלא מגו חילא דדכורא וההוא איבא לא אשתלים באשלמותא עד תלת שנין וחילא לא אתפקדא עליה לעילא עד דאשתלים. בתר דאשתלים אתפקדא עליה חילא וארעא אתתקנת ביה. דהא עד תלת שנין ארעא לא אתתקנת ביה ולא (אשתכחת) אשתלימת (ס&quot;א אתבסמת) (נ&quot;א אסתכמת) עמיה. בתר דאשתלים ואתתקנו כחדא כדין הוא שלימותא. ת&quot;ח נוקבא עד ג' זמנין דאתעברת איבא דמעהא לא אשתלים. בתר ג' עידואן נוקבא אתתקנת בההוא איבא ואסתכמו כחדא. כדין ההוא איבא שלימו דכלא ושפירו דכלא. בתר דנפק עד ג' שנין לא אית ליה חילא לעילא דהא כדין אשתלים בשולא דיליה לוי אתרעי מכלא תליתאה לאמיה דאתתקנת ביה ואסתכמת (ס&quot;א ואתבסמת) בהדיה. בתר ג' שנין אתפקדת עליה (נ&quot;א אתפקד עלה) חילא עלאה לעילא. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים. מאי קדש הלולים תושבחן לשבחא ליה לקב&quot;ה עד הכא. מכאן ואילך רזא דמלה דבשנה &lt;קטע סוף=דף פז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פז ב/&gt;הרביעית מזדווגת כנסת ישראל לקב&quot;ה והלולא חד אשתכח. דכתיב קדש הלולים הלולא וחדווא בזמנא (ס&quot;א בזווגא) חדא. מאי שנה (הרביעית) דא קב&quot;ה. ותנינן שנה הרביעית דא כנסת ישראל דאיהי קיימא רביעאה לכורסייא וכלא חד דהא כדין קב&quot;ה מזדווג בה בכ&quot;י וכדין היא קדש והלולא קדישא אשתכח (וקב&quot;ה אזדווג בהדה) וכדין חיילין אתמנן על עלמא על כל מלה ומלה כדקא חזי ליה. מכאן ולהלאה מתברכאן כלהו ושארי למיכל דהא כלהו בשלימותא דכלא. בשלימותא דעילא ותתא. ועד לא אשתלים בכלא מתתא ומעילא אסיר למיכל מניה. ומאן דאכיל מניה כמאן דלית ליה חולקא בקב&quot;ה ובכ&quot;י דהא ההוא איבא בלא רשותא עלאה קדישא קיימא דלא שארי עליה עד דישתלים. ובלא רשותא תתאה דהא לא אסתכמת (ס&quot;א אתבסמת) חילא דארעא ביה וההוא דאכיל מניה אחזי גרמיה דלית ליה חולקא לעילא ותתא. ואי בריך עליה ברכה לבטלה הוא. דהא קב&quot;ה עד כאן לא שרייא עלוי ולית ביה חולקא רחמנא לישזבינן מאינון דלא משגיחין ליקרא דמאריהון. זכאין אינון צדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ואורח צדיקים כאור נגה. בגין דבההוא זמנא יסתלק חויא דשריא בנוקבא בקדמיתא וייתי דכורא למשרי באתריה כד בקדמיתא וכלא יהא שלים:

תאנא בזמנא דזכאה שארי בעלמא וכו' עד צדיק כתמר יפרח:

רבי יוסי פתח קרא ואמר. לא תאכלו על הדם. הא בכמה אתר אוקמוה חברייא וכל הני קראי אבתריה. וכל חד וחד באתגליא. אבל האי קרא אית לאתערא ביה דכתיב מפני שיבה תקום וגו'. מפני שיבה שיבה דאורייתא סתם. תקום דבעי ב&quot;נ למיקם בקיומא (מכאן דבעי ב&quot;נ למיקם) מקמי ס&quot;ת והכי רב המנונא (ס&quot;א ייסא) סבא כד הוה חמי ס&quot;ת הוה קם מקמיה ואמר מפני שיבה תקום. (כד הוי חמי חומש דאורייתא הוה קם מקמיה (ס&quot;א עביד ליה הדורא) והוה אמר והדרת פני זקן) כגוונא דא בעי ב&quot;נ למיקם בקיומיה לקמיה דת&quot;ח בגין דאיהו קאים בקיומא (נ&quot;א בדיוקנא) קדישא עלאה ורמז לכהנא עלאה (ס&quot;א והכא רמיז לעתיקא) קדישא עלאה דכתיב והדרת פני זקן דאיהו בעלמא. אר&quot;ש מכאן רמז לתורה שבכתב ורמז לתורה שבע&quot;פ. ותו תנינן. האי קרא לדרשה הוא דאתא מפני שיבה תקום כמה דאתערו ביה חברייא מפני שיבה תקום. אזהר ליה לבר נש עד לא יסתלק בסיבותא דיקים בקיומא טבא בעלמא בגין דדין הוא הדורא ליה אבל לסוף יומוי לית שבחא ליה לב&quot;נ כ&quot;כ כד איהו סיב ולא יכיל למהוי ביש. אלא שבחא דיליה כד איהו בתוקפיה ואיהו טב ושלמה מלכא צווח ואמר גם במעלליו יתנכר נער וגו'. כגוונא דא כתיב וזכור את בוראיך בימי בחורותיך. א&quot;ר אלעזר ודאי (הכי הוא) ארחא דא מתקנא קמן והאי אורחא דקב&quot;ה הוא פתח ואמר כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד. מאי כי יודע יי' אלא קב&quot;ה יודע ואשגח באחרא דצדיקייא לאוטבא להו ולאגנא להו והוא אזיל קמייהו לנטרא להו. ובג&quot;כ מאן דנפיק לארחא בעי דלהוי ההיא ארחא דקב&quot;ה וישתתף ליה בהדייהו. ובג&quot;כ כתיב כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד היא מגרמה בגין דקב&quot;ה לא &lt;קטע סוף=דף פז ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=דף פח א/&gt;אשתמודע ליה לההוא ארחא דלהון ולא אזיל בהדייהו. כתיב דרך וכתיב ארח מה בין האי להאי. אלא דרך דשאר קרסולי בני נשא אזלו בה. ארח דאיהו אתפתח מן זמנא זעירא (דא ארח כד&quot;א וארח לחברה עם פועלי און) ועל ארחא דא כתיב וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום אכי&quot;ר. בילא&quot;ו יילא&quot;ו:&lt;קטע סוף=דף פח א/&gt;

==פרשת קדושים - רעיא מהימנא==
 

{{ממ זהר משולב|ג|פ|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פ א/&gt;   [{{קטן|{{צ|זכאין אינון אבורים וכו'}} - עד {{צ|למהוי בנדתה}} מהרעיא מהימנא - נדפס [[זהר חלק ג רכה ב|בפרשת פנחס מאמר מתחיל אלא פגיעה - רכ&quot;ה ע&quot;ב]]}}]
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פ א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פ|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פ ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פ א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פא|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פא א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פא א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פא|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פא ב/&gt;אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. פִּקּוּדָא דָּא, שָׁקִיל דָּא לְדָא. שָׁקִיל יְקָרָא דְּאָב וְאֵם, לִיקָרָא דְּשַׁבָּת. לְאַבָּא אַקְדִּים כָּבוֹד, וְהַאי אִיהוּ דְּאָמַר קְרָא, (מלאכי א) וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיִּה מוֹרָאִי. כְּבוֹדִי סָלִיק בְּחוּשְׁבָּן עֶשֶׂר אֲמִירָן, ול&quot;ב אֱלֹהִים דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית.

וּבְכָל אֲתַר (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֵין כָּבוֹד אֶלָּא תּוֹרָה. בְּגִין דְּאִינּוּן לֵ&quot;ב אֱלֹהִים דְּתוֹרָה, יְקָרָא דִּילֵיהּ. וְאִלֵּין (אינון) חֲכָמִים דְּאוֹרַיְיתָא, חֲכָמִים בְּחָכְמָה, יָרְתִין הַאי כָּבוֹד וְלָא טִפְּשֵׁי, דְּעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. וּמְנָלָן דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּאוֹרַיְיתָא אִקְרֵי כְּסִיל, דִּכְתִּיב, (תהלים צב) וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת. וְאֵין זֹאת, אֶלָּא תּוֹרָה, דִּכְתִּיב, (דברים ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה.

רַעְיָא מְהֵימָנָא. בְּגִין דַּחֲלִישָׁתָא, פָּתַחְנָא לְפַרְשְׁתָּא בְּאִלֵּין פִּקוּדִין, לְמֶהֱוִי מְעַט עֶזֶר לָךְ. אִתְתָּקַּף בָּךְ, דְּהָא מַשִּׁרְיָין דִּמְתִּיבְתָּאן אָתָאן לְגַבָּךְ, בְּפִקּוּדָא בָּתַר דָּא, דְּאִיהוּ פִּקּוּדָא לְהַעֲמִיד עָלֶיךָ מֶלֶךְ לְעֵילָּא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יוֹקִים לָךְ מֶלֶךְ בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין בְּדִיוּקְנֵיהּ. בְּגִין דְּרַבָּנָן דִּמְתִיבְתָּא, עָלַיְיהוּ שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה וְתַתָּאָה. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֶלֶךְ בְּאֶמְצָּעִיתָא, אָחִיד בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא בְּדִיוּקְנֵיהּ, בְּרָא דִּילֵיהּ, קוּם בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא.

קָם רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְסָלִיק יְדוֹי לְעֵילָּא, וְאָמַר, יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ עִלַּת הָעִלּוֹת, דְּאַנְתְּ מִתְעַלֶּה מֵעִלּוּי לְעִלּוּי, עַד דְּלֵית עִלּוּי. אֶלָּא 
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פא ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פב|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פב א/&gt;דְּאַנְתְּ לְעֵילָּא מִכָּל עִלּוּי. לְמֵיהַב לִי חֵילָא, לְמֶעְבַּד רְעוּתָךְ בְּדַרְגִּין דִּילָךְ, דְּאִינּוּן אַבָּא וְאִימָּא, וַאֲנָא בְּרָא דִּלְהוֹן. וּבְיִחוּדָךְ תַּרְוַויְיהוּ אֶחָד. וְאַנְתְּ שַׁקְלַת דְּחִילוּ דְּאַבָּא וְאִימָא, לִדְחִילוּ דִּילָךְ, בָּתַר דְּאַנְתְּ בְּאֶמְצָּעִיתָא חַד, וְלָא תְּרֵין, בְּלָא שׁוּתָּפוּ, אַף עַל גַּב דְּאִינּוּן חַד בְּשׁוּתָּפוּ דִּילָךְ, אֲבָל אַנְּתְּ חַד בְּלָא שׁוּתָּפוּ דְּתִנְיָינָא. וּבְגִין דָּא אִתְּמַר בָּךְ, (דברים לב) וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי.

הַב לִי חֵילָא, לְאִתְּעָרָא בִּיקָרָךְ בְּקַדְמִיתָא. וּלְבָתַר בִּיקָרָא דְּאָבִי וְאִמִי דְּבִשְׁמַיָּא, דְּאוּקְמוּהָ עָלַיְיהוּ, (משלי כח) גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאוֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית. וְאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, אֵין אָבִיו, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאֵין אִמּוֹ, אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וִיקָרָא דִּילָךְ אַבָּא חָכְמָה, דְּכָלִיל עֶשֶׂר סְפִירוֹת מִתַּתָּא דִּילֵיהּ לְעֵילָּא, וְתַרְוַויְיהוּ אִינּוּן כּוּרְסְיָיא סַפְסָל תְּחוֹתָךְ לִיקָרָךְ.

וְהָכִי תַּקִּינוּ, לְמֶהֱוִי קָטָן לַגָּדוֹל מְכַבֵּד דִּלְעֵילָּא מִנֵּיהּ. אַבָּא, אִיהוּ חָכְמָה, הֲלֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, לְמֶהֱוִי מְשַׁמֵשׁ תְּחוֹתָךְ, וְאַנְתְּ כֶּתֶר עֶלְיוֹן עַל רֵישֵׁיהּ. וְלֵית כֶּתֶר עֲלָךְ, וְלֵית אֱלָהָא אָחֳרָא. וְאִימָּא, לְשַׁמְּשָׁא לְאַבָּא. דְּאִיהוּ תְּחוֹתֵיהּ לְמֶהֱוִי כִּסֵּא תְּחוֹתֵיהּ.

וַיֹּאמֶר אִיהוּ, בְּכָל מַאֲמָר, עַד תְּלָתִין וּתְרֵין, יְהִי כֵּן, וַיְהִי כֵן. וְאִיהִי, עֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ מִיַּד. וּבְגִין דְּעֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ וְצִּוּוּיֵהּ בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל, בל&quot;ב שְׁבִילִין דִּבְהוֹן אִתְבְּרֵי כָּל דִּבְרֵאשִׁית, עוֹבָדָא אִתְקְרִיאַת כָּבוֹד, (תהלים כט) וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד. (יחזקאל ג) בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' מִמְּקוֹמוֹ. אַיִּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ לְהַעֲרִיצּוֹ.

וְתַרְגּוּם כְּבוֹד אָבִיו, יְקָרָא דַּאֲבוּהִי. וְדָא (תהלים יט) תּוֹרַת יְיָ' תְּמִימָה, עָלָהּ אִתְּמַר (משלי ג) יְקָרָה הִיא וְיִשְׂרָאֵל מִפְּנִינִים. דְּאִתְקְרִיאוּ בָּנִים, בִּכְלַל בֵּן וּבַת, מִסִּטְרָא דְּתִפְאֶרֶת וּמַלְכוּת. דְּאִינּוּן בֵּן וּבַת, יְקָרָא דְּאָבִיו וְאִמּוֹ, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, וְצִּווּי דִּילֵיהּ, אִינּוּן פִּקוּדִין דַּעֲשֵׂה. וְהָא אוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, יֵשׁ מְצּוּוְּה וְעוֹשֶׂה. וּבְגִין כָּךְ אִיהוּ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְהַאי אִיהוּ כָּבוֹד דְּאַבָּא וְאִימָא, דִּיצַּוְּה לִבְרֵיהּ דְּיֶעְבַּד הָכֵי וְאִיהוּ עָבִיד מִיַּד, בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל.

וְעִלַּת עַל כֹּלָּא, אֲנָא בָּעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בִּיקָרָךְ, לְתַקֵּן מִדּוֹת דְּאַבָּא וְאִימָּא, לִיקָרָךְ. תְּהֵא בְּעֶזְרִי לְסַדְּרָא כֹּלָּא כְּדְקָא יִאוֹת. וְאַנְתְּ תְּסַדֵר לִי, וּלְכָל מָארֵי מְתִיבְתָּאן עֵילָּא וְתַתָּא, וּמַשִּׁרְיָין דְּמַלְאָכִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, לְמֶהֱוִי מְתַקְּנִין וּמְסַדְּרִין לִיקָרָא דִּילָךְ, וְלִיקָרָא דְּאַבָּא וְאִימָּא, לְמֶהֱוִי סַפְסָל תְּחוֹת רַגְלוֹי. וּלְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דִּילֵיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דְּלָא תַּעֲשֶׂה. &lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פב א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פב|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פב ב/&gt;וְהַאי אִיהוּ אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְסָמִיךְ לֵיהּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. וּבִקְרָא אַחֲרִינָא וְאֶת מִצְּוֹתַי תַּעֲשׂוּ. מִסִּטְרָא דְּפִקּוּדִין דַּעֲשֵׂה דְּאִינּוּן כָּבוֹד, אַקְדִּים אַבָּא לְאִימָּא, וְדָא י&quot;ה. מִסִּטְרָא דְּלָא תַּעֲשֶׂה, אַקְדִּים אִימָּא לְאַבָּא, וְדָא הֵ&quot;י. וְהַיְינוּ כְּבוֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר. לְאִלֵּין דְּלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בְּהַאי כָּבוֹד, הַסְתֵּר דָּבָר מִנַּיְיהוּ.

וְעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. אִלֵּין אִינּוּן עַמֵּי הָאָרֶץ, בָּתַר דְּלָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּהַאי כָּבוֹד דְּאוֹרַיְיתָא, וְאֵיךְ אָמְרִין אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם שְׁמַע קוֹלֵנוּ חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ וְקַבֵּל תְּפִלָּתֵנוּ. הָא אִיהוּ לֵימָּא לוֹן, וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי, אַיִּה אִשְׁתַּדְּלוּתָא דִּלְכוֹן בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְפִקּוּדִין דִּילִי, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיַי, דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּצִּוּוּיָיה דְּמָארֵיהּ, אֵיךְ יַעְבִיד לֵיהּ.

בַּר מִמַּאן דְּשָׁמַע מֵחֲכָמִים וְעָבִיד, וְהַאי אִיהוּ דְּקַבִּיל נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְעִם כָּל דָּא, מַאן דְּלָא קַבִּיל מִמָּארֵיהּ, אֶלָּא מִשְלוּחֵיהּ, אִיכָּא אַפְרָשׁוּתָא. וּמַאי אַפְרָשׁוּתָא אִית בֵּין דָּא לְדָא. דְּהָא כְּתִיב, מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּלְבָתַר וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ. אֲנָא קַבִּילְנָא, וּלְבָתַר מוֹסַרְנָא לְכֻלְּהוּ. וְהָכִי מַאן דִּמְקַבֵּל מֵאָחֳרָא, כְּקַבָּלַת סִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּיא מִשִּׁמְּשָׁא, וּבְהַאי קִבּוּל אִתְמְלֵי. וּמַאן דִּמְקַבֵּל יָכִיל לְאִסְתַּלְּקָא מִנֵּיהּ נְבִיעוּ, כְּמָה דַּחֲזֵינָא בְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, דְּאִסְתַּלְּקַת נְהוֹרָא דִּלְהוֹן, בְּלֵילְיָא, דְּלָא נָהִיר שִׁמְשָׁא, אֶלָּא בִּימָמָא. וְסִיהֲרָא בְּלֵילְיָא.

וְאִי תֵּימָא דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּסִיהֲרָא מִשִּׁמְּשָׁא אִיהוּ, דְּאַף עַל גַּב דְּאִתְכְּנִישׁ, נָהִיר בְּסִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּא, הָא חֲזֵינָן מִסִּטְרָא אָחֳרָא בְּלָקוּתָא דְּסִיהֲרָא וְשִׁמְּשָׁא דְּאִסְתְּלַּק נְהוֹרַיְיהוּ, וְאִשְׁתָּאָרוּ כְּגוּפָא בְּלָא נִשְׁמְתָא, דְּאִית אָדוֹן עֲלֵיהֶם מַחֲשִׁיךְ מְאוֹרֵיהֶם. אֲבָל עִקָּרָא דִּנְהוֹרָא, הַהוּא אֲתַר דִּנְבִיעַ דְּלֵית פְּסָק לִנְהוֹרָא דִּילֵיהּ, וְלָא אִית עָלֵיהּ אֱלָהָא אָחֳרָא לְמִפְסַק מִנֵּיהּ נְהוֹרֵיהּ.

וְעִלַּת הָעִלּוֹת, בָּתַר דְּאַנְתְּ תַּמָּן, לֵית פְּסָק לִנְבִיעוּ דִּנְהוֹרָא דְּאוֹרַיְיתָא. יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ דְּלָא תָּזוּז מֵאַבָּא וְאִימָּא דִּילִי, וְלָא מִבְּנוֹי. וְהָכִי מַאן דְּאָמִית גַּרְמֵיהּ עַל אוֹרַיְיתָא, דְּהִיא יְקָרָה, אִתְקַיְּימַת בֵּיהּ, וְלָא מַפְסְקַת מִנֵּיהּ. מַה דְּלָאו הָכִי, מַאן דְּלָא יִשְׁתַּדֵּל בָּה, אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּעָבַד צִּוּוּי חֲכָמִים, אִיהוּ שַׁמָּשׁ דִּלְהוֹן, עֶבֶד וְלָא בֵּן, אֲבָל אִי אִיהוּ מְהֵימָנָא, מָארֵיהּ אַשְׁלִיט לֵיהּ בְּכָל דִּילֵיהּ.

אֲבָל מַאן דְּלָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא מְשַׁמֵּשׁ חֲכָמִים, לְמִשְׁמַע מִנַּיְיהוּ פִּקוּדִין, לְקַיֵּים נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. אֶלָּא דְּסָּרַח וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה, אִיהוּ שָׁקִיל לְאוּמִין דְּעָלְמָא עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, בְּנוֹי דְּסָמָאֵ&quot;ל וְנָחָשׁ, דְּאִתְּמַר בְּהוּ, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן, דְּלָא בָּעוּ לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא, דְּכָל דְּלֵית בֵּיהּ תּוֹרָה, לֵית בֵּיהּ כָּבוֹד, דְּאִתְּמַר בָּהֶם (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ.

וְעִם כָּל דָּא מָארֵי מְתִיבְתָּא, לָא כָּל כָּבוֹד שָׁוְה, דְּהָא (מלאכי א) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו. בֵּן יְכַבֵּד, עַל מְנָת דְּלָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, אֲבָל מְצּוּוְּה הוּא בִּכְבוֹד אַבָּא וְאִימָּא. וְאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, יִכְתַּשׁ לֵיהּ אַבָּא וְאִימָּא, עַד דְּיַעֲבִד עַל כָּרְחֵיהּ. וְאִי הֲוִי בְּרָא רַבְרְבָא, בֵּית דִּין כּוֹפִין לֵיהּ. דְּאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (דברים כא) בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלֵנוּ, וְדָנִין לֵיהּ בִּסְקִילָה. אֲבָל עֶבֶד דִּמְשַׁמֵּשׁ עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אִי לָא עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּרַבֵּיהּ, מָארֵיהּ אַעְבָּר לֵיהּ מִגּוֹ בֵּיתֵיהּ, וְיִטוֹל אָחֳרָא. מַה דְּלָא הֲוָה יָכִיל לְמֶעְבַּד הָכִי לִבְרֵיהּ, אֶלָּא אוֹ יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ אוֹ יִקְטוֹל לֵיהּ.

אָמַר לֵיהּ בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, מַאן גָּרִים דְּלָא יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ, הוֹאִיל וּבְרֵיהּ הוּא. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וַדַּאי תַּעֲרוֹבֶת דְּרַע, וְרָזָא דָּא גָּרַם לְיִשְׂרָאֵל, לְמֶחֱטֵי גַּבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. וְרָזָא דָּא, (תהלים קו) וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם. וְדָא גָּרַם קִטוּלָא לְיִשְׂרָאֵל, וְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא. וּבְגִין דָּא, אֵין מְקַבְּלִים גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא (דברים לב) יְיָ' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, עֶבֶד טוֹב וְעֶבֶד רָע, מִסִּטְרָא דִּמְטַטְרוֹ&quot;ן עֶבֶד טוֹב, עֶבֶד נֶאֱמָן לְרַבֵּיהּ. עֶבֶד רָע סָמָאֵ&quot;ל. מַאן דְּאִיהוּ מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, אִיהוּ בֶּן העוֹלָם הַבָּא, בֶּן מִסִּטְרָא דְּבֵן יָ&quot;הּ, בִּינָ&quot;ה. וְיָרִית מַלְכוּתָא דְּאִיהִי ה'. וְאֵיךְ יָרִית לָהּ. אִי עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּאַבָּא וְאִימָא, בְּגִין דְּאִיהוּ מַלְכוּתָא מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ, וְעָלֵיהּ אִתְּמַר, (אסתר ג) מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ. אִיהִי מִצְּוָה, וְצִּוּוּיַיא דְּמַלְכָּא עַל עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה.

מִצְּוָה מִדְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהִי תִּפְאֶרֶת. וְהָכָא לֵית תַּמָּן פִּרוּדָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֱמֶת, תּוֹרָתוֹ תּוֹרַת אֱמֶת, אִיהוּ תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ. כְּגַוְונָא דְּבִינָה, תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ דְּחָכְמָה. דְּאִית תּוֹרָה דִּבְרִיאָה, וְחָכְמָה דִּבְרִיאָה, וּבִינָה דִּבְרִיאָה, וְהָכִי בְּכָל מִדּוֹת. בְּהַאי, יָכִיל בֵּן בְּהַאי אוֹרַיְיתָא, לְמֶהֱוִי בְּלָא מִצְּוָה, וּמִצְּוָה בְּלָא תּוֹרָה בְּפֵרוּדָא.&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פג א/&gt;וּמֵהָכָא בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. אֲבָל מִסִּטְרָא דַּאֲצִּילוּת, לֵית אַפְרְשׁוּתָא, תַּמָּן, וְכֵן מִתַּמָּן אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ וְלֵית בָּהּ עוֹנֶשׁ וְלָא שָׂכָר וְלָא מִיתָה.

וּבְגִין דָּא, אוֹרַיְיתָא דָּא אִילָנָא דְּחַיִּי, שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא, וְאִילָנָא דָּא, אִילָנָא דְּחַיֵּי אִתְקְרֵי, וְאִתְקְרֵי הָעוֹלָם הַבָּא, וְלָא אִתְקְרֵי בֵּיהּ שָׂכָר. בְּגִין דְּאִיהוּ בֵּן. מִתַּמָּן, לָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, לָא בְּמַעֲשֵׂה וְלָא בְּדִיבּוּר וְלָא בְּמַחֲשָׁבָה.

אָתָא בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, לְנַשְּׁקָא לֵיהּ יְדֵיהּ. אָמַר, וַדַּאי אַנְתְּ הוּא בֵּן מִתַּמָּן, בְּדִיּוּקְנָא דִּבְרָא בּוּכְרָא דִּילֵיהּ, תִּפְאֶרֶת בְּרָא דְּאַבָּא וְאִימָא עִלָּאָה, אֲצִּילוּת דִּילֵיהּ בְּלָא הַפְסָקָה, לָא קְדָמָךְ בְּרָא אָחֳרָא, לָא בְּמַחֲשָׁבָה, וְלָא בְּדִבּוּר, וְלָא בְּמַעֲשֶׂה. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְאַנְתְּ, וְחַבְרַיָּיא, וְרָאשֵׁי מָארֵי מְתִיבְתָּאן, דִּמְזַמְּנִין הָכָא, אִתִּי, בְּלָא הַפְסָקָה כְּלַל, וּבְלָא תַּעֲרוֹבֶת. נַשְׁקוּ כֻּלְּהוּ דָּא לְדָא, וְאִשְׁתְּמוֹדָעוּ בְּאַחְוָה, וּבָכוּ.

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, עִם כָּל דָּא, בְּרָא בּוּכְרָא חַיָּיבִין כָּל אֲחוּי בִּיקָרֵיהּ, דְּהָא כְּתִיב (שמות כ) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֶת לְרַבּוֹת אָחִיךְ הַגָּדוֹל. וַאֲפִילּוּ מִכָּל סִטְרָא אִיהוּ מְפֹרָשׁ עֲלָךְ בְּאוֹרַיְיתָא, בְּשַׁגַּ&quot;ם זֶה הֶבֶל. וְלָא הֲוָה לְאָדָם קַדְמָאָה בְּרָא קַדְמָאָה מִנֵּיהּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, בְּשַׁגַּם, זֶה מֹשֶׁה. דִּבְּרָא דְּמַלְכָּא בְּכָל אֲתַר, אַנְתְּ בּוּכְרָא מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּטוֹב וָרָע, אַנְתְּ הוּא טוֹב. (בוכרא) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית א) וַיַרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, (שמות ב) וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא.

וּמִתַּמָּן קָרָא יָתָךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֶבֶד נֶאֱמָן. לְבָתַר סְלִיקַת לְמֶהֱוִי מַלְכָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ. לְבָתַר בֶּן בַּיִת לְעֵילָּא. מֶלֶךְ מִסִּטְרָא דְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבִינָה דִּבְרִיאָה. כְּעַן אַנְתְּ מֶלֶךְ, מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּמַלְכוּת דַּאֲצִּילוּת. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבֶ&quot;ן יָ&quot;הּ, תִּפְאֶרֶת דַּאֲצִּילוּת, זַכָּאָה חוּלָקָךְ. וּמַאן גָּרִים לָךְ דָּא, בְּגִין דְּאִשְׁתְּדָּלוּתָךְ בַּתּוֹרָה וּבַמִצְּוָה, לְיַחֲדָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, לְאַעֲלָא מַלְכָּא עַל אַתְרֵיהּ, וְעַל מַשִׁרְיָיתֵיהּ לְעֵילָּא, וְעַל יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא.

וּבְגִין כַּךְ (ס&quot;א ובגינך) יָרְתִין כֻּלְּהוּ נִשְׁמָתִין דַּאֲצִּילוּת מִנֵּיהּ, וְאִתְקְרִיאוּ בְּנִין דִּילֵיהּ, מִשֵׁם יְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת, דְּלֵית תַּמָּן פִּרוּד וְקִצּוּץ. דִּבְקַדְמֵיתָא אִתְּמַר בְּהוּ בְּנִין לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, מִצַּד יְהוָֹ&quot;ה דִּבְרִיאָה, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ בְּרָאתִיו יְצַּרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו, וּכְעַן בָּנִים לַיְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת.

וּבָךְ אִתְקַיָּים פִּקּוּדָא, דְּאִיהִי מִצְּוָה עַל יִשְׂרָאֵל, לְהַעֲמִיד עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים יז) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ. וְאִתְקַיָּים בָּךְ (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ, כַּד בְּקַדְמִיתָא. וְכֻלְּהוּ מִתְנַהֲגִין אֲבַתְרָךְ, כָּאֵבָרִין דְּמִתְנַהֲגִין כֻּלְּהוּ בִּתְנוּעָה דְּנִשְׁמְתָא, דְּאִתְפַּשְּׁטָא עַל כָּל אֵבֶר. בְּגִין דְּכֶתֶר עֶלְיוֹן אַנְתְּ תְּהֵא מְעוּטָר בֵּיהּ, דְּבֵיהּ עִלַּת הָעִלּוֹת אִיהוּ כֶּתֶר עַל כֹּלָּא, טָמִיר וְגָנִיז מִלְּגָיו מִנֵּיהּ. וּמִנֵּיהּ אִתְפְּשָׁט עַל כָּל סְפִירָן, וּמְסַדֵּר לוֹן לְמֶהֱוִי דָּא רַב, וְדָא זְעֵיר, וְדָא בֵּינוֹנִי, וְאַנְהִיג לוֹן לִרְעוּתֵיהּ, וְנָהִיר בְּהוּ, וּמְקַשֵׁר לוֹן, וּמְיַחֵד לוֹן.

הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא מַנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל, בְּכָל מִדּוֹת טָבִין דִּילֵיהּ, וּתְסַדֵּר כָּל חַד כִּדְחֲזֵי לֵיהּ, הַבְּכוֹר כִּבְכוֹרָתוֹ, וְהַצָּעִיר כִּצְּעִירֻתוֹ, וּבֵינוֹנִי כְּפוּם דַּרְגֵּיהּ. וּתְקַשֵׁר לוֹן קֶשֶׁר אֶחָד לְגַבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. לְמֶהֱוִי כֻּלְּהוּ בְּשָׂפָה בְּרוּרָה, לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּלְקַדְּשֵׁיהּ, וּלְיַיחֲדֵיהּ, בְּדַרְגָּא דִּילָךְ, בְּמַחֲשָׁבָה דִּילָךְ, בַּאֲצִּילוּת דִּילָךְ, דְּאִתְקָיָּים בָּךְ (במדבר יא) וְאָצַּלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם. קוּם אִתְּעַר בְּפִקּוּדָא, לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. (פרשת תצא רפ&quot;א ע&quot;ב שייך לנשא קמ&quot;ה ע&quot;א)

(ויקרא יט) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְגוֹ' פִּקּוּדָא דָא, לְכַבֵּד אָב וְאֵם, דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְמִדְחַל מֵאָבוֹי וּמֵאִמֵיהּ, וּלְאוֹקִיר לוֹן. כְּמָה דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְאוֹקִיר לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מִסִּטְרָא דְּרוּחָא דְּיָהַב בְּגַוִיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ. הָכִי אִצְּטְרִיךְ לֵיהּ לְאוֹקִיר לַאֲבוֹי וּלְאִמֵּיהּ, מִסִּטְרָא דְּגוּפָא דִּילֵיהּ, וּלְמִדְחַל מִנְּהוֹן, דְּהָא אִינּוּן מִשְׁתַּתְּפִין בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעַבְדֵּי לֵיהּ גּוּפָא, וְהוֹאִיל וְאִינּוּן שׁוּתָּפִין בְּעוֹבָדָא, לִיהֱווּ שׁוּתָּפִין בִּדְחִילוּ וִיקָרָא.

כגוונא דא, תלת שותפין אשתכחו לעילא ברזא דאדם, אדם קדמאה אף על גב דגופא דיליה הוה מעפרא, לאו מעפרא דהכא הוה, אלא מעפרא דבי מקדשא לעילא, אבא ואימא אשתכחו, ומלכא עלאה אשתתף בהדייהו, ושדר ביה רוחא דחיי ואתברי.

וכגוונא דא אשתכח כלא עילא ותתא, ועל דא אצטריך ליה לבר נש למדחל לקדשא בריך הוא, ולמדחל לאבוי ולאמיה.

בְּסִתְרֵי תּוֹרָה, אָדָם קַדְמָאָה לָא הֲוָה לֵיהּ מֵהַאי עָלְמָא כְּלוּם. חַד צַּדִּיק עֲבַד שִׁמּוּשָׁא בְּנוּקְבֵיהּ, וְאִתְעָבִיד מֵהַהוּא שִׁמּוּשָׁא גּוּפָא חֲדָא, דִּנְהִירוּ דִּילֵיהּ יַתִיר מִכָּל אִינּוּן מַלְאֲכִין שְׁלִיחָן לְעֵילָּא. וְכַד אִתְבְּרֵי הַהוּא גּוּפָא מַלְכָּא עִלָּאָה, שָׁדַר בְּהַהוּא צַּדִיק כ&quot;ב אַתְוָון, וְאִשְׁתְּתַּף בַּהֲדַיְיהוּ, וְנָפַק לְעָלְמָא.

כֵּיוָן דְּנָפַק, חָמוּ לֵיהּ שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, וְאַסְתִּימוּ&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פג א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פג ב/&gt;נְהוֹרַיְיהוּ, דְּתַפּוּחָא דְּרַגְלֵיהּ אַחְשִׁיךְ נְהוֹרָא דִּלְהוֹן. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּמֵעוֹבָדָא דְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא עִלָּאָה נָפַק. כֵּיוָן דְּחָטָא, אִתְחֲשָׁךְ, וְאַזְעִיר גַּרְמֵיהּ, וְאִצְּטְרִיךְ לְגוּפָא אָחֳרָא בְּמִשְׁכָא וּבְבִשְׂרָא. דִּכְתִיב, (בראשית ג) וַיַּעֲשׂ יְיָ' אֱלֹהִים לָאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם. כְּהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דַּעֲבַד הַהוּא צַּדִיק בְּנוּקְבֵיהּ, לָא אִשְׁתְּכַח מִקַּדְמַת דְּנָא, וּלְבָתַּר דְּנָא, דְּהָא עַד לָא נָפַק לְצּוֹרֵף אוּמָנָא.

עַד דְּאָתָא חֲנוֹךְ, וְנָטִיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵאַרְעָא, וְאַבְרִיר פְּסוֹלֶת וְקַסְטוּרָא מִכַּסְפָא, וְכֵן בְּכָל אִינּוּן צַּדִּיקַיָּיא דִּי בְּאַרְעָא. לְבָתַר אִתְתָּקַּן הַהוּא אֲתַר, וְאִתְעָבִידוּ רוּחִין וְנִשְׁמָתִין בְּשִׁמּוּשַׁיְיהוּ וְגוּפָא מִתַּתָּא בְּאַרְעָא. וְעַל דָּא בְּשׁוּתָּפוּ דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, בַּר נָשׁ אָתֵי לְעָלְמָא, וְאִצְּטְרִיךְ לְמִדְחַל לְאִינּוּן שׁוּתָּפִין, וּלְאוֹקִיר לוֹן, כְּמָה דְּאִתְּמַר (ע&quot;כ רעיא מהימנא)

* [{{קטן|{{צ|פקודא כד למהוי דכיר את יום השבת}} - [[זהר חלק ב צב א|שמות צ&quot;ב ע&quot;א]]}}]
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פג ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פד|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פד א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פד א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פד|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פד ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פד ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פה|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פה א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פה א/&gt;

[פה ע&quot;ב עד פו ע&quot;ב - לא ברור מה יש בדף]

{{ממ זהר משולב|ג|פז|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פז א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פז א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פז|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פז ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פז ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח א/&gt;

==פרשת אמור==
{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}{{צ|ויאמר יי' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו}}. א&quot;ר יוסי מ&quot;ט דא לקבל דא דכתיב לעילא ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו וסמיך ליה אמור אל הכהנים. אלא (משמע) כיון דאזהר להו לישראל לקדשא להו בכלא אזהר להו לכהני לקדשא לון וכן ללוים. לכהני מניין דכתיב אמור אל הכהנים. ללואי מנין דכתיב ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם. בגין דישתכחון כלהו זכאין קדישין דכיין. אמור אל הכהנים בני אהרן מ&quot;ט הכא בני אהרן וכי לא ידענא דבני אהרן נינהו. אלא בני אהרן ולא בני לוי. דאהרן דהוא שירותא דכל כהני דעלמא דביה אתרעי קב&quot;ה מכלא בגין למעבד שלמא בעלמא ובגין דאהרן ארחוי סליקו ליה להאי. דכל יומוי דאהרן הוה משתדל לאסגאה שלמא בעלמא. ובגין דארחוי כך סליק ליה קב&quot;ה להאי למיעל שלא בפמליא דלעילא. ובגין כך אמור אל הכהנים בני אהרן. אמור אל הכהנים ואמרת אליהם. 

רבי יהודה פתח מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. מה רב טובך כמה עלאה ויקירא ההוא נהורא עלאה דאקרי טוב דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב ודא הוא אור הגנוז דביה עביד קב&quot;ה טב בעלמא ולא מנע ליה בכל יומא בגין דביה מתקיים עלמא וקאים עליה. אשר צפנת ליראיך דתנן נהורא עלאה עבד קב&quot;ה כד ברא עלמא וגניז ליה לצדיקיא לזמנא דאתי. הה&quot;ד אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך. פעלת בזמנא דאתברי עלמא ההוא נהורא הוה קאים ונהיר מרישא דעלמא לסייפי דעלמא. כד אסתכל קב&quot;ה לאינון חייבין דזמינין לקיימא בעלמא גניז ליה לההוא נהורא דכתיב וימנע מרשעים אורם. וזמין לאנהרא לצדיקיא לעלמא דאתי ודא הוא צפנת ליראיך וכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. ת&quot;ח בשעתא דבר נש קאים למיהך לההוא עלמא והוא בבי מרעיה אתיין עליה ג' שלוחין וחמי תמן מה דלא יכיל בר נש למחמי כד איהו בהאי עלמא. וההוא יומא יומא דדינא עלאה הוא דמלכא בעי פקדונא דיליה. זכאה ההוא בר נש דפקודא אתיב למלכא כמה דאתיהיב ליה בגויה. אי ההוא פקדונא אתטנף בטנופי גופא מה יימא למארי פקדונא. זקף עינוי וחמי למלאך המות קאים קמיה וסייפיה שליפא בידיה קסטר בקטרין בקוטמא דההוא בר נש ולית לה לנפשא קשיו בכלא כפרישו דילה מן גופא ובר נש לא מית עד דחמי לשכינתא ומגו סגיאות תיאובתא דשכינתא נפשא נפקת &lt;קטע סוף=דף פח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|פח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פח ב/&gt;
לקבלא לשכינתא. בתר דנפק' מאן איהי נפשא דאתדבק בה (ס&quot;א ותתקבל) ויקבל בגופא (ס&quot;א בגווה) והא אוקמוה להני מילי. בתר דנפקא נפשא מן גופא ואשתאר גופא בלא רוחא אסור למשבק ליה בלא קבורתא דכתיב לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא. בגין דמיתא דישתהי כ&quot;ד שעות דאינון יומם ולילה בלא קבורתא יהיב חלישותא בשייפוי דרתיכא ומעכב עבידתא דקב&quot;ה מלמעבד. דאפשר דקב&quot;ה גזר עליה בגין למיתי בגלגולא אחרא מיד בההוא יומא דאתפטר לאוטבא ליה. וכל זמנא דלא אתקבר גופא נשמתא לאו עאלת קמי קב&quot;ה ולא יכלא למהוי בגופא אחרא בגלגולא תניינא דלא יהבין לנשמתא גופא אחרא עד דיתקבר קדמאה. ודא דמי לב&quot;נ דמיתת אתתיה לא אתחזי ליה למיסב אתתא אחרא עד דקביר לקדמיתא ובגין דא אמרה אורייתא לא תלין נבלתו על העץ. דבר אחר כד אתפרשא נשמתא מן גופא ובעיא למיזל לההוא עלמא לא תיעול לההוא עלמא עד דיהבין לה גופא אחרא מנהורא ולבתר יכלא למיעל ומאליהו תנדע דהוו ליה תרין גופין חד דביה אתחזי לתתא לבני נשא וחד דביה אתחזי לעילא בין מלאכין עלאין קדישין. וכל כמה דגופא לא אתקבר צערא הוא לנשמתא ורוח מסאבא אזדמן לשרייא עלוי ולסאבא לההוא גופא. ובגין דההוא רוח מסאבא אזדמן לא מבעי ליה לאינש למיבת ההוא גופא ליליא חד בגין דרוח מסאבא אשתכח בליליא ואשתטח בכל ארעא לאשכחא גופא בלא נפשא לסאבא ליה ואסתאב יתיר וע&quot;ד אזהר לכהני ואמר לנפש לא יטמא בעמיו. בגין דאינון קדישין ולא ישרי עלייהו רוח מסאבא ולא יסתאבון:

אמור אל הכהנים ר' יצחק אמר אמור אל הכהנים בלחישו כמה דכל עובדיהון דכהני בלחישו כך אמירה דלהון בלחישו. אמור ואמרת זמנא חד ותרין זמנין לאזהרא להו על קדושייהו בגין דלא יסתאבון. דמאן דמשמש באתר קדישא בעיא דישתכח קדישא בכלא. לנפש לא יטמא כמה דאוקימנא דגופא בלא רוח מסאבא הוא ושארי עליה רוח מסאבא. דהא תיאובתא דרוחי מסאבא לגבי גופיהון דישראל איהו בגין דאתרק מנייהו רוחא קדישא ובמנא דקודשא אתיין לאתחברא וכהני דאינון קדישין קדושתא על קדושתא לא בעיין לאסתאבא כלל בגין דכתיב כי נזר אלקיו על ראשו. וכתיב כי שמן משחת אלקיו עליו אני יי' והוא כגוונא דלעילא קאים לתתא. דכתיב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו האי קרא אוקמוה אבל כשמן הטוב על הראש. דא משח רבות קדישא עלאה דנגיד ונפיק מאתר דנהרא עמיקא דכלא. ד&quot;א דנגיד ונפיק מרישא דכל רישין סתימא דכל סתימין. על הראש. על הראש ודאי רישא דאדם קדמאה. יורד על הזקן דא דיקנא יקירא כמה דאוקמוה. זקן אהרן. דא כהן גדול דלעילא והא אוקמוה וההוא שמן &lt;קטע סוף=דף פח ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|פט|א}}&lt;קטע התחלה=דף פט א/&gt;יורד על פי מדותיו דמאינון משיחין נגיד ונפיק ונחית לתתאי וכגוונא דא נגיד ואתעטר כהנא תתאה במשח רבותא לתתא. האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה. כתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא. לא יטמאו מבעי ליה מהו לא יטמא. אלא על ההוא כהן עלאה מכלהו קאמר א&quot;ר יהודה והא כתיב והכהן הגדול מאחיו (כאן חסר) אלא ודאי הכי הוא כמה דאתמר. וא&quot;ר יצחק כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה אצטריך לאשתכחא יתיר מכלא כמה דאתמר:

ולאחותו הבתולה הקרובה אליו וגו' מאי כתיב לעילא כי אם לשארו הקרוב אליו וגו'. ר' אבא פתח מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו' מי זה בא מאדום זמין קב&quot;ה ללבשא לבושי נוקמא על אדום דאחריבו ביתיה ואוקידו היכליה וגלו לכנסת ישראל ביני עממיא ולמעבד להון נוקמת עלמין עד דישתכחון כל טורין מטורי עלמא מליין מקטולי עמין ולמקרי לכל עופא דשמייא עלייהו וכל חיות ברא יתזנון מנייהו תריסר ירחי ועופא דשמייא שבע שנין עד לא תסבל ארעא ניוולא דידהו. הה&quot;ד כי זבח ליי' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום עד דאינון לבושין יסתאבון הה&quot;ד וכל מלבושי אגאלתי. חמוץ בגדים מבצרה בגין דמנה נפקו אכלוסין דעלמא לחיילא על ירושלם ואינון שרו לאוקדא היכלא ובני אדום מפגרין שורין ורמו אבני יסודא הה&quot;ד זכור יי' לבני אדום וגו' האומרים ערו ערו עד היסוד בה. זה הדור בלבושו באינון לבושי דנוקמא דזמין לאלבשא. צועה ברוב כחו. מה צועה מתבר כמה דכתיב עמים תחתיך יפלו וגו'. אמרו ישראל לישעיה מאן הוא דין דיעביד כל כך. פתח ואמר אני מדבר בצדקה. ההוא דאיהו רב להושיע ההוא דכתיב ביה אוהב צדקה ומשפט ואיהו צדקה ממש ואיהו רב להושיע. וכל כך למה. בגין דגרמו לכ&quot;י למהוי שכיבת לעפרא בגלותא ולמנפל לארעא כמה דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל ובגין כך קב&quot;ה ילבש לבושי נוקמא עלייהו לסאבא לון בסגיאו דקטולייא דכתיב וכל מלבושי אגאלתי. וכל כך למה דכתיב ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש. דלאו חולקיה דעשו ולא הוות בעדביה דההוא דכתיב ביה איש יודע ציד איש שדה. לה יטמא באינון לבושין דנוקמא דזמין לאסתאבא בין אינון אכלוסין דכתיב ביה לה יטמא בגינה בגין דאיהי שכיבת לעפרא והוא בעי לאקמא לה הה&quot;ד קומי אורי כי בא אורך (ס&quot;א וכתיב ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת וגו':

לא יקרחה קרחה בראשם. ר' יוסי אמר לא יקרחה בה&quot;א מ&quot;ט. אלא ההוא שמן עלאה דאיהו משח רבות קודשא דאשלים לכל שבה יומין כמה דאתמר דכתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם ההוא שמן עלאה אתעדי מניה ואתקרח אי איהו אפגים רישיה. בגין דרישא דכהנא עלאה ההוא שמן עלאה הוי ועל דא לא לבעי ליה לכהנא דלתתא לאחזאה ביה בגרמיה פגימו כלל והא אתמר ובג&quot;כ כתיב בה&quot;א. פתח ואמר בשוב יי' את שיבת ציון היינו כחולמים. בשוב יי' את שיבת דא בגלות בבל אתמר. דלא אשתכחו יתיר בגלותא אלא שבעין שנין דכתיב כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם. וכתיב היינו כחולמים מאי כחולמים אלא הא אתערו חברייא דאיכא שבעין &lt;קטע סוף=דף פט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פט ב/&gt;שנין בחלמא. ות&quot;ח כתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם. מאן שבעת ימים הא אתמר. ההוא אתר עלאה דהיא כללא דכל שיתא אחרנין אקרי שבעת ימים ואקרי תשובה. תנינן מאן דיתיב בתעניתא בשבתא קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה ושבעין שנה אינון שבע אנפי מלכא דאפילו אסתכמו עליה (כלא) לביש ההוא גזר דינא אתקרע. מ&quot;ט בגין דאחיד ביה בההוא יומא בכללא דכלהו דאקרי שבעה ואקרי תשובה בגין כך בכלהו אחיד ואהדר בתשובה ואתקרע גזר דינא בכלהו ועל דא ודאי שבעין שנין איכא בחלמא. כגוונא דא כהנא אתעטר בשבע דאקרי שבעת ימים אי פגים רישיה ההוא שבעה דאיהו כללא דכלהו אקרח מניה כל ההוא קדושה דכולהו דשריא עליה. ועל דא אזדהרו דלא יקרחה קרחה בראשם וישתכחו פגימין מכלא. ובגין כך כהנא בעי לאשתכחא בשלימו יתיר מכלא כ&quot;ש ההוא דאיהו עלאה מכלהו. א&quot;ר אבא כאן בה&quot;א תתאה כאן בה&quot;א עלאה כ&quot;ג דאיהו עלאה מכלהו בה&quot;א עלאה דכתיב אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו וגו'. ומלא ידו וגו' דכתיב שבעת ימים ימלא את ידכם. כהנא אחרא בה' תתאה. דכתיב לא יקרחה קרחה בראשם וכתיב בתריה ולא יחללו שם אלקיהם והאי שם הא ידיעא איהו ובגין כך כתיב והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ללבוש את הבגדים כמה דאמרן. ובגין דאיהו קדישא כגוונא דלעילא כתיב ומן המקדש לא יצא. 

ר' אבא פתח ואמר לך יי' הצדקה ולנו בושת הפנים כהיום הזה לאיש יהודה וליושבי ירושלם זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אתרעי בהו מכל עמין עכו&quot;ם ומגו רחימותא דלהון יהיב להו אורייתא דקשוט למנדע ארחא דמלכא קדישא. וכל מאן דאשתדל באורייתא כאילו אשתדל ביה בקב&quot;ה דאורייתא כלא שמיה דקב&quot;ה הוי. ובגין כך מאן דאתעסק באורייתא אתעסק ביה בשמיה ומאן דאתרחק מאורייתא רחיקא הוא מקב&quot;ה. ת&quot;ח לך יי' הצדקה כד&quot;א לך יי' הגדולה והגבורה. מאן צדקה אתר דכל אנפין נהירין אחידן ביה והוא אחיד בכלהו וביה אשתכחו. ולנו בושת הפנים אתר דכל אנפין נהירין אתרחקן מניה. צדקה אמת קשוט ונהורא דכלא ונהורא דאנפין חידו כלא. בשת כסיפא רחיקו דקשוט מאן דאכסיף. בגין דאמת דאיהו צדקה אתרחק מניה. רחיקו דאנפין נהירין. ת&quot;ח כהנא עלאה בעי לאתחזאה בשפירו דאנפין בנהירו דאנפין בחידו יתיר מכלא. ולא בעי לאתחזאה ביה עציבו ורוגזא אלא כלא כגוונא דלעילא. זכאה חולקיה דעליה כתיב אני חלקך ונחלתך. וכתיב יי' הוא נחלתו. וע&quot;ד בעי לאתחזאה שלים בכלא בגרמיה בלבושיה דלא יפגים גרמיה כלל כמה דאתמר. האי איהו בתר נישואין וכו' עד לארעא דישראל. 

זהו קצת מאמר מרעיא מהימנא מצאתי בהעתק ונדפס באורך בפ' כי תצא כי שם ביתו מאמר מתחיל וענשו אותו. והוא אשה בבתוליה יקח. 

ר&quot;ש פתח והנה הוא שם עלילות דברים וגו'. וכתיב וענשו אותו מאה כסף וגו' כי הוציא שם רע על בתולת ישראל וכי בתולת ישראל היא בתולת אביה או בתולת בעלה היא. מהו &lt;קטע סוף=דף פט ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|א}}&lt;קטע התחלה=דף צ א/&gt;בתולת ישראל הכא. הה&quot;ד שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. אוף הכא כהנא דקאים כגוונא דלעילא כתיב והוא אשה בבתוליה יקח הכי נמי בבתוליה דלא תפוק מבבא דחצרה מזמנא לבר והוא אתמר. 

רבי שמעון הוה אזיל בארחא והוו עמיה רבי יהודה ור' יוסי ור' חזקיה. פתח ר&quot;ש ואמר טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו. טרף נתן ליראיו אלין אינון זכאין אינון דחלי דקב&quot;ה דכל מאן דדחיל ליה אתקרי מאינשי דביתא דמלכא ועליה כתיב אשר איש ירא את ה'. מהו טרף נתן ליראיו אלא כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה. מהכא אוליפנא דכל בר נש דלעי באורייתא בליליא וקם בפלגות ליליא בשעתא דכנסת ישראל אתערת לאתקנא ביתא למלכא האי אשתתף בהדה והאי אקרי מבי מלכא ויהבין ליה כל יומא מאינון תיקוני ביתא הה&quot;ד ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. מאן ביתה כל אינון דמשתתפי בהדה בליליא אקרון ביתה בני ביתה. ובג&quot;כ טרף נתן ליראיו מהו טרף טרף ממש דאיהי נטלא מאתר רחיקא עלאה דכתיב ממרחק תביא לחמה. ומאן זכי להאי טרף סופיה דקרא אוכח דכתיב יזכור לעולם בריתו מאן דאסתכל (ס&quot;א דאשתדל) באורייתא לאשתתפא בהדה בליליא. ולא עוד אלא דצדיק חד עלאה אית ליה לקב&quot;ה והוא אשתתף בהדיה וירתין תרווייהו לכנישתא דישראל דכתיב צדיקים לעולם יירשו ארץ. 

תו פתח ואמר ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני יי' מקדשו. ת&quot;ח כל מאן דאפיק זרע לבטלה לא זכי למחמי אפי שכינתא ואקרי רע דכתיב כי לא קל חפץ רשע אתה לא יגורך רע האי מאן דאפיק ליה בידיה או אנתו אחרא דלא כשרא ואי תימא דאפיק ליה באנתו דלא מתעברא הכי נמי. לא אלא כמה דאמרן ועל דא יבעי ב&quot;נ מקב&quot;ה דיזמין ליה מאנא דכשרא דלא יפגים זרעיה. מאן דאפיק זרעא במאנא דלא כשרא פגים ליה לזרעיה ווי למאן דפגים זרעיה. ומה בשאר בני נשא כך בכהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה עלאה עאכ&quot;ו. בעמיו מהו בעמיו דהא כתיב לעילא אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח וכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו. בהם מבעי ליה מהו בעמיו אלא מלה דא קלנא בעמיו פגימו בעמיו ועל דא כתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה מעמיו ודאי כלא כגוונא דלעילא כי אני יי' מקדשו מהו מקדשו אלא אנא הוא ההוא דאיהו מקדש ליה בכל יומא ובג&quot;כ לא יפגים זרעיה ולא ישתכח ביה פגימו. (ס&quot;א ובגין דא) דהא אני יי' מקדשו דאנא בעינא לקדשא ליה וישתכח קדישא בכלא. דקדישא ישתמש על ידא דקדישא. ת&quot;ח קב&quot;ה &lt;קטע סוף=דף צ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צ ב/&gt;ישתמש ע&quot;י דכהנא וישתכח קדישא כד אתי לשמשא ובגין דקב&quot;ה ישתמש על ידא דכהנא דאיהו קדישא כהנא ישתמש ע&quot;י דרכיא דאתקדש בדכיותיה ומאי איהו ליואי בר נש (ס&quot;א כהנא) אחרא ישתמש ע&quot;י דקדישא אחרא בגין דישתכחון כלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דעלייהו כתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. כמה פרישן ישראל מכלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה הה&quot;ד והתקדשתם והייתם קדושים כי אני יי' וגו'. 

תו פתח ואמר ליי' הישועה על עמך ברכתך סלה ליי' הישועה הכי תנינן זכאין אינון ישראל דבכל אתר דאתגלו שכינתא אתגלייא בהדייהו. כד יפקון ישראל מגלותא פורקנא למאן. לישראל או לקב&quot;ה אלא הא אוקמוה בכמה קראי והכא ליי' הישועה ודאי אימתי על עמך ברכתך סלה. בשעתא דקב&quot;ה ישגח בברכאן עלייהו דישראל לאפקא לון מן גלותא ולאוטבא להו כדין ליי' הישועה ודאי. ועל דא תנינן דקב&quot;ה ייתוב עמהון דישראל מן גלותא הה&quot;ד ושב יי' אלקיך את שבותך ורחמך:

איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. ר' יצחק אמר בגין דאיהו פגים ומאן דאיהו פגים לא אתחזו לשמשא בקודשא והוא אוקמוה דב&quot;נ דאשתכח פגים לית ביה מהימנותא וההוא פגימו אסהיד עליה כ&quot;ש כהנא דבעייא לאשתכחא שלים מאריה דמהימנותא יתיר מכלא והא אוקמוה. ר' אלעזר הוה יתיב בקסטרא דבי חמוי והוא הוה אמר זילגא דבקסטירא בעינא שכיח. אדהכי אעבר חד ב&quot;נ פגים מעיניה חד אמר חמוי נשאל להאי. אמר פגים הוא ולאו מהימנא. אמר נשאל בהדיה אתו שאילו ליה א&quot;ל טופקא מאן הוא בעלמא. אמר עתירא אבל דישליף בהדיה אנא מכלהו. (ס&quot;א עתירא אבל דישליף ווי על דא בהדיה אנא מכלהו) א&quot;ר אלעזר במלוי אשתמע דלאו מהימנותא גביה ולאו בר מהימנא הוא. ת&quot;ח קב&quot;ה אמר כל איש אשר בו מום לא יקרב דהא קדוש' דלעילא לא שריא באתר פגים פתח ואמר לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה. לתורה ולתעודה מאן הוא תורה ומאן הוא תעודה אלא תורה דא תורה שבכתב. תעודה דא תורה שבע&quot;פ תורה שבע&quot;פ לא שריא באתר פגים. דהא מתורה שבכתב אתבני. כתיב צור תעודה חתום תורה בלמודי צור תעודה דא תורה שבע&quot;פ בגין דתמן אתצר צרורא דחיי ובתעודה אתקשר קשרא דחיי (נ&quot;א קשרא דמהימנותא) דלעילא למהוי כלא חד. ומתמן לתתא אתפרשן אורחים ושבילים ומתמן מתפרשין אורחין בעלמין כלהו הה&quot;ד ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים חתום חתמה תורה חתימה דאורייתא דאיהי תורה שבכתב. באן אתר. בלמודי אלין נביאי כד&quot;א ויקם את העמוד הימני ויקרא שמו יכין ויקם את העמוד השמאלי ויקרא שמו בועז ומתמן אתפרשן אורחין לנביאי מהימני וקיימי אלין בקיומא לגופא לשית טהירין הה&quot;ד שוקיו עמודי שש. וכלא לא קיימא אלא בשלימו ולא שרייא קדוש' דכלא אלא בשלימו כד מתחבראן דא בדא כלא הוא שלים כלא הוא חד לא אתפגי' אתר. וע&quot;ד אקרי כ&quot;י שלם כד&quot;א ומלכי צדק מלך שלם ויהי בשלם סכו. ובג&quot;כ לא שרייא כלא אלא באתר שלים ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב כגוונא דא קרבנא דביה מומא לא יתקריב מאי טעמא דכתיב כי לא לרצון יהיה לכם. ואי תימא הא קודשא בריך הוא לא שארי אלא באתר תבירא במאנא תבירא דכתיב ואת דכא ושפל רוח. האי אתר שלים יתיר הוא מכלא (דכתיב ואת דכא ושפל רוח) בגין דמאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דכלא גאותא עלאה ודא הוא שלים. אבל לא כתיב ואת &lt;קטע סוף=דף צ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|א}}&lt;קטע התחלה=דף צא א/&gt;עור ושבור וחרום ושרוע. אלא ואת דכא ושפל רוח. מאן דמאיך גרמיה קב&quot;ה זקיף ליה. ובגיני כך כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בעי למהוי שלים יתיר מכלא ולא יתחזי פגים ועל דא אזהר להו לכהני דכתיב איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. 

תו פתח ואמר וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע וכי קב&quot;ה אמר אין רע אי הכי טוב הוא. אלא סיפיה דקרא אוכח דישראל באינון יומין הוו ממנן כהני מארי דמומין על גבי מדבחא ולשמשא על מקדשא ואמרי מאי אכפת ליה לקב&quot;ה דא או אחרא ואינון הוו דאמרי אין רע. וקב&quot;ה אתיב להון ההוא מלה דהוו אמרי. אמר. ישראל אתון אמרי כד מקרבי מארי דמומין על פולחני אין רע מאי אכפת ליה לקב&quot;ה. סופיה דקרא מה כתיב הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך. בר נש מנייכו אי בעיתו לשלומי למלכא ולקרבא קמיה דורונא אתון משדרין ליה בפגימא או לאו. הירצך או הישא פניך בההוא דורונא כ&quot;ש וכ&quot;ש דאתון מקרבין קמאי בר נש פגים לקרבא דורונא הא דורונא דילכון לכלבא אתמסר דודאי בר נש דאיהו פגים פגים הוא מכלא פגים הוא מהימנותא ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב אמר רבי יוסי זמין קב&quot;ה לאשלמא להו לישראל ולאשתכחא שלימין בכלא דכלא דלא יהא בהון מארי דמומין כלל בגין דיהון תקונא דעלמא כאלין מאני ולבושא דבר נש דאינון תקונא דגופא הה&quot;ד ויתיצבו כמו לבוש (ס&quot;א ד&quot;א) ת&quot;ח כד יתערון מעפרא כמה דעאלו הכי יקומון. חגרין או סומין עאלו חגרין וסומין יקומון בההוא לבושא דלא יימרון דאחרא הוא דאתער. ולבתר קב&quot;ה ייסי לון וישתכחון שלימין קמיה וכדין יהא עלמא שלים בכלא כדין ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד:

שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו וגו'. רבי יוסי פתח צדקתך כהררי קל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע יי'. האי קרא אית לאסתכלא ביה. אבל תא חזי צדק כתרא קדישא עלאה. כהררי קל כאינון טורין עלאין קדישין דאקרון טורי דאפרסמונא דכיא. ובגין דאיהי סלקא לאתקשרא בהו לעילא כל דינהא בשיקולא חדא לכלא דלית בההוא דינא רחמי. משפטיך תהום רבה משפט דאיהו רחמי נחית לתתא לההוא דרגא לתקנא עלמין וחייס על כלא ועביד דינא ברחמי לבסמא עלמא ובגין דאיהו רחמי אדם ובהמה תושיע יי' לכלא בשיקולא חדא אדם ובהמה הא אוקמוה מאן דהוא אדם ושוי לגרמיה כבהמה אדם ובהמה דין אדם ודין בהמה חד הוא. אדם. ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר. בהמה והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה ליי' בגין דיעבר עלייהו שבת חד ודא אוקמוה:

רבי חייא פתח יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו. ת&quot;ח זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דקב&quot;ה אתרעי בהו ואינון מתדבקין ביה ואקרון קדישין עם קדוש. וכן עד דסליק לון לדרגא עלאה דאקרי קדש דכתיב קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה כמה דאוקימנא דהא ישראל מתמניא יומין מתדבקין ביה בשמיה ורשימין בשמיה ואינון דיליה כד&quot;א ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ ועממין לא מתדבקין ביה ולא אזלין בנימוסיה ורשימא קדישא אעדיאו מנייהו עד &lt;קטע סוף=דף צא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צא ב/&gt;דאינון מתדבקן בסטרא אחרא דלאו קדישא. ות&quot; בשעתא דבעא קב&quot;ה למיהב אורייתא לישראל זמין בה לבני עשו אמר לון בעאן אתון לקבלא אורייתא. בההיא שעתא אתרגיזת ארעא קדישא ובעיא לאעלא לנוקבא דתהומא רבה. אמרה קמיה מארי דעלמא פסטירא דחדווה (ס&quot;א דעלמא) תרי אלפי שנין עד לא אתברי עלמא קלטינא קמי (נ&quot;א קליטנא) גו נ&quot;א אזדמן קמי) ערלין דלא רשימין בקיומך. אמר לה קב&quot;ה כורסייא כורסייא ייבדון אלף אומין כוותייהו וקיימא דאורייתא לא יזדמן קמייהו. הה&quot;ד יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה ודאי בגין דאורייתא לא אתיהיבת (בגין דאיהי קיימא קדישא) אלא למאן דאית ביה קיימא קדישא ומאן דאליף אורייתא למאן דלא אתגזר משקר בתרי קיימי משקר בקיימא דאורייתא ומשקר בקיימא דצדיק וכנסת ישראל. דאורייתא להאי אתר אתיהיבת ולא לאחרא. רבי אבא אמר משקר בתלת דוכתי עלאי משקר בתורה משקר בנביאים משקר בכתובים. משקר בתורה דכתיב וזאת התורה וגו'. משקר בנביאים דכתיב וכל בניך למודי יי' אינון למודי יי' ולא אחרא וכתיב חתום תורה בלמודי אינון ולא אחרא. משקר בכתובים דכתיב ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל. וכתיב אך צדיקים יודו לשמך מאן צדיקים דא צדיק וכ&quot;י דמאן דלא אתגזר ולא עאל בקיומא דלהון לא יודון לשמיה קדישא דהיא אורייתא. 

א&quot;ר חייא כיון דאתגלי קב&quot;ה על טורא דסיני למיהב אורייתא לישראל שכיכת ארעא ותבת בנייחא הה&quot;ד ארץ יראה ושקטה. ת&quot;ח בר נש דאתיליד לא אתמנא עליה חילא דלעילא עד דאתגזר כיון דאתגזר אתער עליה (רוחא) אתערותא דרוחא דלעילא. זכי לאתעסקא באורייתא אתער עליה ואתערותא יתיר. זכי ועביד פקודי אורייתא. אתער עליה אתערותא יתיר. זכי ואתנסיב זכי ואוליד בנין ואוליף לון ארחוי דמלכא קדישא הא כדין הוא אדם שלים. שלים בכלא. אבל בהמה דאתילידת בההיא שעתא דאתילידת ההוא חילא דאית לה בסופא אית לה בההיא שעתא דאתילידת ואתמנא עליה. ובגין כך כתיב שור או כבש או עז כי יולד. עגל או טלה או שעיר או גדי לא אתמר אלא שור או כשב או עז ההוא דאית ליה לסופא אית ליה בשעתא דאתיליד. והיה שבעת ימים תחת אמו בגין לאתישבא ביה ההוא חילא ואתקיים ביה. ובמה יתקיים ביה כד ישרי עליה שבת חד ואי לא לא יתקיים (ועוד דאתייבש מזוהמא דאמיה) ולבתר דיתקיים ביה ההוא חילא כתיב ירצה לקרבן אשה ליי' בקיומא דשבת חד דאעבר עליה. ובר נש. בקיומא דשבת חד אתקיים ביה אתערותא דהאי עלמא וחילא דיליה. בתר דאתגזר אתער עליה אתערותא דרוחא עלאה וכ&quot;י אעבר עליה וחמאת ליה ברשימא קדישא ואתערת עליה ושרייא עליה רוחא דההוא עלמא קדישא כד&quot;א ואעבור עליך ואראך מתבוסת בדמיך וגו'. בדמיך בתרי. ואי תימא התם כד נפקי ישראל ממצרים דשכיח בינייהו דם פסח ודם מילה כדין כתיב בדמיך חיי הכא מאי בדמיך. אלא תרין חד דמילה וחד דפריעה. חד דגזירו דכנסת ישראל וחד דפריעה בצדיק יסוד עולם ואלין תרין דמין דבר נש קאים בגינייהו בקיומא דעלמא דאתי הה&quot;ד בדמיך חיי. רבי שמעון אמר סוד יי' ליראיו ובריתו להודיעם. סוד יי' ליראיו דא כנסת ישראל. ובריתו להודיעם דא צדיק יסוד עולם &lt;קטע סוף=דף צא ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צב|א}}&lt;קטע התחלה=דף צב א/&gt;בקשורא חדא. יו&quot;ד תלת אתוון שלימותא דכלא. ראשיתא דכלא י' עלאה דכלא. וא&quot;ו אמצעיתא שלימותא דכל סטרין מעבר לכל רוחין ביה תלייא מהימנותא. דל&quot;ת גנתא צרורא דחיי. את דא זעירא שלימא דכלא. את דא סתימא דכל סטרין. כד נפיק. נפיק כמלכא עם חילוי. תב (נ&quot;א יתיב) לבתר י' בלחודוי ביה אסתים מלה ביה נפיק סגיר ופתח. (נ&quot;א נגיד ונפיק ופתח) ה&quot;א (נ&quot;א דא) שלימותא דכלא לעילא ותתא והא אתמר הא. ה' הא ידיעא. א הוא יו&quot;ד שלימו דתלת אתוון דאינון ברישא דסתימין (ס&quot;א ביו&quot;ד והא אוקמוה) ביה ו' ע&quot;ג א' (ס&quot;א דא' הא) והא אוקמוה וכלא חד מלה הוא שלימו דשמא קדישא הוא שלימו דעילא בגין כך לזמנין ה&quot;א נטיל א' בזמנא דהיא מתעטרא בעטרוי. ת&quot;ח כל את ואת דשמא קדישא אתחזי ביה שלימו דכלא שמא. יו&quot;ד הא אתמר שלימו דכלא. ה' שלימו דכלא ואע&quot;ג דלאו איהו באלף ה&quot;א בלחודוי הא אתמר בדיוקנא (ס&quot;א דא הא הוא כו') ה&quot;י (ס&quot;א איהו) הוא שלימותא דכלא. ו' בין בסטרא דא בין בסטרא אחרא שלימו הוא דכלא וא&quot;ו ה&quot;א הוא שלימו יתיר לאעטרא לכלא הא דכלא חד והא אתערו ביה חברייא. ת&quot;ח והיה שבעת ימים וגו'. יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א (נ&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א יו&quot;ד ה&quot;א) אתגליפו אתוון (והיה) ו' ה' הא שבעת יומין אתכלילו בחד י' ה' שבעת יומין י' חד כללא דכלא ה&quot;א תלת היא ותרין בנין וברא חד תרין אבהן ביה כלילן הא שיתא. ברתא נוקבא חד הא שבעה אשתמע דה' עלאה כללא דשיתא י&quot;ה הא שבעה היינו דכתיב שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום. והיה שבעת ימים תחת אמו. תחת אמו אתעטרו שבעת ימים דכתיב לך יי' הגדולה והגבורה וגו' וע&quot;ד שבעת ימים לתתא ליקרא דאמא עלאה. תחת אמו לתתא. דכתיב עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה עקרא דכל ביתא ילדה שבעה אלין שבעת יומין דחג הסכות. ורבת בנים אמללה אלין קרבנין דחג דנחתין בכל יומא מן מנינא. ות&quot;ח אלין סלקין לעילא לעילא ואלין נחתין לתתא לתתא כד&quot;א אם תגביה כנשר ואם בין ככבים שים קנך משם אורידך נאם יי' וישראל סלקין מתתא לעילא דכתיב והיה זרעך כעפר הארץ וכתיב והרביתי את זרעך ככוכבי השמים. ולבתר סלקין על כלא ומתדבקן באתר עלאה על כלא הה&quot;ד ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו':

ושור או שה אותו ואת בנו. אמר ר' יוסי כתרגומו לה ולברה דעקרא דאמא למנדע ברה ואזיל בתרה ולא אזיל בתר אבוה ואנן לא ידעינן מאן הוא. לא תשחטו ביום אחד. א&quot;ר יהודה מ&quot;ט אי תימא משום עגמת נפש דבעירא ניכוס להאי בביתא חד ולהאי בביתא אחרא או להאי השתא ולהאי לבתר. א&quot;ל אית מאן דשרי ולאו הכי אלא ביום אחד ממש. ת&quot;ח תנינן יפה תענית לחלום כאש לנעורת ועקרא דתעניתא בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא. מאי טעמא. בגין דלית לך יום לתתא דלא שלטא ביה יומא אחרא עלאה וכד איהו שארי בתעניתא דחלמא אוליפנא דההוא יומא לא אתעדי עד דאתבטל ההוא גזרה ואי דחי ליה ליומא אחרא הא שולטנא דיומא אחרא הוא ולא עאל יומא ביומא אחרא דחבריה. כהאי גוונא לית לך יום דלא אתמנא עליה יומא עלאה לעילא. ובעי בר נש לאסתמרא דלא יעביד פגימו בההוא יומא ולא יתפגים קמי שאר יומין אחרנין. ותנינן בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא. אי בר נש עביד עובדא לתתא כדקא &lt;קטע סוף=דף צב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צב ב/&gt;יאות הכי אתער חילא כדקא יאות לעילא. עביד בר נש חסד בעלמא אתער חסד לעילא ושארי בההוא יומא ואתעטר ביה בגיניה ואי אתדבר בר נש לרחמי לתתא אתער רחמי על ההוא יומא ואתעטר ברחמי בגיניה. וכדין ההוא יומא קאים עליה למהוי אפוטרופא בגיניה בשעתא דאצטריך ליה. כגוונא דדא בהפוכא דא (ועל כלא) אי עביד בר נש עובדא דאכזרי הכי אתער בההוא יומא ופגים ליה ולבתר קאים עליה לאכזרי לשיצאה ליה מעלמא. בההיא מדה דבר נש מודד בה מודדין ליה תנן דישראל אכזריות אתמנע מנייהו מכל שאר עמין ולא יתחזון מניה עובדא בעלמא דהא כמה מארי דעיינין קיימין עליה דבר נש בההוא עובדא. זכאה מאן דאחזי עובדא דכשרא לתתא דהא בעובדא תלייא מלתא בכלא לאתערא מלה אחרא:

רבי שמעון פתח וירא יעקב כי יש שבר במצרים האי קרא רזא דחכמתא אית ביה ואית לן לאסתכלא ביה דלאו סופיה רישיה ולאו רישיה סופיה אלא ת&quot;ח בשעתא דקב&quot;ה בעי למידן עלמא בכפנא לא יהיב מלה דא לידא דכרוזא דהא כל דינין אחרנין דעלמא כרוזא כריז עלוהי עד לא ייתון לעלמא ודינא דא לא אתיהיב לכרוזא. אלא קב&quot;ה אכריז עליה וקארי הה&quot;ד כי קרא יי' לרעב. מההיא שעתא אתפקדן על עלמא ממנן אחרנין בפקידו דרעב (דתרעין) ואסיר ליה לבר נש דאית ליה שבעא לאחזאה בגרמיה שבעא דהא אחזי פגימו לעילא ואכחיש מלה דמלכא וכביכול כאלו אעבר ממנן דמלכא מאתרייהו. וע&quot;ד אמר יעקב לבנוי למה תתראו למה תעבידו פגימו לעילא ולתתא ולאכחשא מלה דמלכא וכל אינון ממנן בכריזו דיליה. אבל הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה ותמן אחזיאו גרמייכו בשבעא ולא תכחישו פמליא דלעילא הכא. ות&quot;ח יעקב כמה תבואה הות ליה ולא בעי לשבור אלא בתוך הבאים בגין דלא ישתכח פגימו בעובדא דיליה. (מה שחסר כאן עיין בסוף הספר סימן ג) 

תו פתח ואמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. ותנינן ידו כתיב דבעי לזקפא ימינא על שמאלא ואמאי לאחזאה עובדא לתתא בגין דיתער עובדא לעילא כתיב והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו' שופר תרועה אמאי אלא שופר דמתבר שלשלאין דמתבר שולטנותא מכל עבדין ובעיא לאחזאה שופר דאיהו פשוט ולא כפוף לאחזאה תורו לכלא דהא יומא גרים ובכלא בעי לאחזאה עובדא ועל דא שופר ולא קרן בגין לאחזאה מאן הוא אתר דאקרי שופר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דאינון ידעין לאתדבקא במלכא קדישא ולאתערא חילא דלעילא ולאמשכא קדושה דמאריהון עלייהו בגין כך כתיב אשריך ישראל מי כמוך וגו'. ואתם הדבקים ביי' אלקיכם חיים כלכם היום: &lt;קטע סוף=דף צב ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|צג|א}}&lt;קטע התחלה=דף צג א/&gt;אלה מועדי יי' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי ר' יצחק פתח ויקרא אלקים לאור יום וגו'. תנינן אור דהוה בקדמיתא הוה נהיר מסייפי עלמא לסייפי עלמא כד אסתכל קב&quot;ה לחייבין דזמינין למיקם בעלמא גניז ליה לצדיקייא לעלמא דאתי הה&quot;ד וימנע מרשעים אורם. וכתיב אור זרוע לצדיק. ת&quot;ח ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה הא תנינן יהי אור אור דכבר הוה נהכא אי תימא אור דאיהו יום בלחודוי הדר ואמר ולחשך קרא לילה. אי תימא כל חד בלחודוי &lt;קטע סוף=דף צג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צג ב/&gt;
הדר ואמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד דלילה לית בלא יום ולית יום בלא לילה ולא אקרי אחד אלא בזווגא חד וקב&quot;ה וכנסת ישראל אקרי אחד ודא בלא דא לא אקרי אחד. ת&quot;ח בגין דכנסת ישראל השתא בגלותא כביכול לא אקרי אחד ואימתי אקרי אחד בשעתא דיפקון ישראל מן גלותא וכנסת ישראל אהדרת לאתרהא לאזדווגא ביה בקב&quot;ה הה&quot;ד ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. (בגין כך ויהי ערב ויהי בקר יום אחד) ודא בלא דא לא אקרי אחד. ת&quot;ח מועדי יי' אשר תקראו וגו' לזמנא כלא לאתר חד ולאשתכחא כלא בשלימו ברזא דאחד ולמהוי ישראל לתתא (בזווגא חדא) גוי אחד בארץ. תינח קב&quot;ה בכנסת ישראל דאקרי אחד ישראל לתתא דאינון זמינין כגונא דלעילא במה יקרון אחד. אלא בירושלם דלתת קרון ישראל אחד מנא לן דכתיב גוי אחד בארץ. ודאי בארץ הם גוי אחד עמה אקרון אחד ולא אינון בלחודייהו דהא ומי כעמך ישראל גוי אחד סגי ליה אבל לא אקרון אחד אלא בארץ בזווגא דהאי ארץ כגוונא דלעילא ובגין כך כלא קשיר דא בדא זווגא חדא זכאה חולקהון דישראל. ששת ימים תעשה מלאכה אתמר והא אוקמוה:

רבי יוסי ור' חייא הוו אזלי בארחא וכו'. עד הושיעה ימינך וענני. כבר נדפס בפרשת וארא דף לב עמוד א וצריך להוסיף אחר מלת קדישא. א&quot;ל את חמי ואנא חמינא מפומיה דר' שמעון שמענא מלה ובכינא. א&quot;ל מאי האי. אחר מלת דא דאתגזר בי כדקא יאות:

אלה מועדי יי' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם. ר' יצחק פתח לך אמר לבי בקשו פני את פניך יי' אבקש. האי קרא אוקמוה חברייא בכמה אתר אבל האי קרא הכי אתמר לך אמר לבי. דוד מלכא אמר דא בגין כנסת ישראל לקבל מלכא קדישא ומאי אמר לך אמר לבי בגינך אמר לבי לבני עלמא ואזהר לון לבי דאיהו אחיד ביה. דדא בגין מלכא עלאה אמר. בקשו פני אלין עטרי מלכא דאיהו אחיד בהו ואינון ביה אינון שמיה ואיהו שמיה מלה חדא הוא. בגין כך אמר דוד את פניך יי' אבקש כד&quot;א דרשו יי' ועזו בקשו פניו תמיד. ת&quot;ח יאות הוא דוד מלכא למימר שירתא בגין כנסת ישראל יתיר מכל בני עלמא ולמימר מלי דכנסת ישראל למלכא בגין דאיהו אחיד בה. ד&quot;א לך אמר לבי בקשו פני בגינך אמר לבי לבני עלמא בקשו פני (ס&quot;א את פניך יי' אבקש) אלין זמנייא וחגייא דכלהו זמין להון לאתר דאקרי קדש בגין לעטרא לון כל חד וחד ביומיה כל חד וחד בזמניה וישאבון כלהו מההוא עמיקא דעמיקתא דנחלין ומבועין נפקין מניה בגין כך כתיבי מקראי קדש זמינין אינון לההוא אתר דאקרי קדש לאתעטרא ביה ולאשתאבא ביה בגין דיתקדשון כלהון כחדא וישתכח בהו חדוותא. ר' אבא אמר מקראי קדש זמינין דקדש וכד מהאי זמינין ימן נחלא דנגיד ונפיק. למלכא דזמין בני נשא לסעודתיה אעטר קמייהו מכל זיני מיכלא דעלמא אפתח להו גרבי חמרא שפיר בריחא שפיר למשתייא. דהכי אתחזי. מאן דמזמין. למכלא ולמשתייא זמין. כך מקראי קדש כיון דאינון זמינין לסעודתא דמלכא זמינין אינון לחמרא טב ושפיר דמנטרא (כד&quot;א כי טובים דודיך מיין). וע&quot;ד מקראי קדש כתיב. אשר תקראו אותם במועדם (הכי תנינן) כתיב ואנשי קדש תהיון לי ישראל לתתא אקרון אנשי קדש. כיון דזמינין אינון מקדש דלעילא. אתון אנשי קדש לתתא זמינא להו כדין אתקינו סעודתא וחדו דהא לכו אתחזי בגין דאתון אתקרון אנשי קדש ויהון כלהו &lt;קטע סוף=דף צג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|א}}&lt;קטע התחלה=דף צד א/&gt;זמינין בכל סטרין דקדש לעילא ותתא. 

ד&quot;א אלה מועדי יי' מהו מועדי יי' ר' שמעון אמר מיי' אינון דביה אתקשרו מתתא לעילא ומעילא לתתא כלהו ביה מתקשרן ותמעטרן (ס&quot;א ומתעתדן) (נ&quot;א ומתאחדן) כלהו לאתקשרא קשרא חד בקשרא דמלכא מאי טעמא כמה דמלכא ירית לאבא ולאמא ואחיד בההוא קדש ואתעטר בהו (בגין) כך כל אינון דאחידן ביה במלכא בעיין לאזדמנא בההוא אתר עלאה דאקרי קדש בגין דיתאחדו כלהו כחדא (למלכא) וע&quot;ד מועדי יי' אקרי ולבתר מקראי קדש דהא בהו אתעטר במלכא אשר תקראו אותם במועדם. תרין חולקין אית לישראל בהו אי מסטרא דמלכא חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואתם הדבקים ביי' אלקיכם וגו' כי חלק יי' עמו. ואי מסטרא עלאה דקדש חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואנשי קדש תהיון לי וכתיב קדש ישראל ליי' וע&quot;ד לכו אתחזו לזמנא להו ולתקנא קמייהו חדוותא וסעודתא ולמחדי בהו. ומאן דמזמן לאחרא (ס&quot;א לאורחא) בעי לאחזאה ליה חידו ואנפין נהירין לעטרא (נ&quot;א לנטרא) אורחיה דההוא אושפיזא. למלכא דזמין אושפיזא יקירא אמר לבני היכליה כל שאר יומין הויתון כל חד וחד בביתיה דא עביד עבידתיה ודא אזיל בסחורתיה ודא אזיל בחקליה. בר ההוא יומא דילי דכלכון מתערין (ס&quot;א מתעתדי) בחדוותא דילי השתא זמינית אושפיזא עלאה ויקירא לא בעינא דתשתדלון בעבידתא ולא בסחורתא ולא במדברי אלא כלהו אזדמנו כגוונא דההוא יומא דילי ואתקינו גרמייכו לקבלא לההוא אושפיזא באנפין נהירין בחדוותא בתושבחתא. אתקינו ליה סעודתא יקירא בגין דיהא זמיני דילי בכל סטרין. כך אמר קב&quot;ה לישראל בני כל שאר יומין אתון משתדלי בעבידתא בסחורתא בר ההוא יומא דילי. השתא אושפיזא עלאה ויקירא זמינית אתון קבילו ליה באנפין נהירין זמינו ליה אתקינו ליה סעודתי עלאי פתורי מסדרן כגוונא דההוא יומא דילי. בג&quot;כ תקראו אותם במועדם. ת&quot;ח בשעתא דישראל לתתא חדאן בהני מועדיא ומשבחין שבחא לקב&quot;ה מסדרין פתורי מתקני גרמייהו במאני יקר מלאכי עלאי אמרין מה טיבן דישראל בכך קב&quot;ה אמר אושפיזא עלאה אית לון יומא דא. אמרי ולאו דילך הוא מההוא אתר דאקרי קדש. אמר לון וכי ישראל לאו קדש נינהו ואקרון קדש לון אתחזי לזמנא אושפיזא דילי. חד מסטרא דילי דהא אינון דבקים בי וחד מסטרא דקדש דכתיב קדש ישראל ליי' הואיל וישראל אקרון קדש אושפיזא דלהון הוא ודאי. בגין דזמינו דהאי אושפיזא מקדש הוא דכתיב מקראי קדש. פתחו כלהו ואמרו אשרי העם שככה לו. תלתא אינון זמינין מקדש ולא יותר. חג המצות. וחג השבועות. וחג הסוכות. 

אמר ליה רבי אבא וכי שבת לאו מקדש הוא זמין. אמר ליה לאו בתרי סטרין. חד דהוא ודאי קדש אקרי דכתיב ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם וחד דשבת לאו זמין הוא דהא ירותא דיליה הוא ודאי. ירותא דקדש הוא ירית ולאו זמיני וע&quot;ד כלהון זמינין בקדש ומתקשרן בשבת ומתעטרן ביה. בהאי יומא שביעאה אתעטר ביה. וע&quot;ד שבת לאו זמין הוא. 

לברא דעאל לביתא דאבו ואימיה ואכל ושתי בשעתא דהוא בעי. למלכא דהוה ליה ברא יחידאי חביבא דנפשיה יהב ליה שושבינא לנטרא ליה ולאתחברא בהו אמר מלכא יאות הוא לזמנא לאלין שושבינין דברי ולאחזאה יקרא וחביבותא דילי בהו. זמין לון להני שושבינין. ברא לא אתחזי לזמנא אלא למיעל ולמיכל ולמשתי בביתא דאבוי בשעתא דאיהו בעי. הה&quot;ד מי כמוכה באלים יי' מי כמוכה נאדר בקדש. &lt;קטע סוף=דף צד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צד ב/&gt;נאדר בקדש ודאי כבר דאתתקן (ס&quot;א דאתתקף) באבוי נאדר בקדש ולאו זמין מקדש. 

{{צ|ששת ימים תעשה מלאכה}} - ששת ימים מאי עבידתייהו? אמר ר' יוסי כתיב {{צ|כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ}}, ולא כתיב בששת והא אוקמוה וכל יומא יומא עביד עבידתיה ואקרון יומי מלאכה. א&quot;ר יצחק אי הכי אמאי אקרון {{צ|ששת ימי חול}}, אמאי חול? 

א&quot;ר יוסי השתא אתנהיג עלמא ע&quot;י דשלוחייהו בג&quot;כ יומי חול אקרון. ר' חייא אמר בגין דשרי למעבד בהון עבידתא ובגין דא לא אקרון קדש. ומאן דלאו אקרון קדש - חול אקרון. וע&quot;ד אתקינו חברייא בהבדלה {{צ|בין קדש לחול}}. מאי הבדלה הכא אלא קדש מלה בגרמיה הוא ושארא מניה אתיין. וע&quot;ד אלין לעובדא ואלין לנטרא. ואימתי אשתכח נטירו בהו. כד זמינין מקדש. 

א&quot;ר יהודה חדוותא ונטירותא דיומא דשבתא על כלא הוא ובגין דהאי יומא אתעטר באבא ואמא ואתוסף קדושה על קדושתיה מה דלא אשתכח הכי בשאר יומי דהא הוא קדש ואתעטר בקדש ואוסיף קדושה על קדושתיה. בגין כך האי יומא חדוותא דעלאי ותתאי כלא חדאן ביה. מלי ברכאן בכלהו עלמין. כלהון מניה אתקנו (נ&quot;א אתזנו). בהאי יומא נייחא דעלאי ותתאי. בהאי יומא נייחא דחייביא דגיהנם. 

למלכא דעבד הלולא לבריה יחידאי. אעטר ליה בעטרא עלאה. מני ליה מלכא על כלא. בהאי יומא חדוותא לכלא. חד סנטירא דאתפקד על דינא דבני נשא הוו בידיה גוברין דבעיין קטולא גוברין דבעיין לאלקאה. בגין יקרא דהאי יומא דחדוותא דמלכא שביק דינוי ונטר לחדוותא דמלכא. כך ההוא יומא הלולא דמלכא במטרוניתא, חדוותא דאבא ואמא עליה, חדוותא דעלאין ותתאין. בחדוותא דמלכא כלהו חדאן ולא יצטערון ביה. על דא כתיב {{צ|וקראת לשבת ענג}}. מאי ענג לא אשתכח אלא לעילא באתר דקדש עלאה שארי כד&quot;א אז תתענג על יי' דהאי ענג על יי' הוא, והאי יומא דהוא חלולא דמלכא אתעטר בההוא עטרא דענג הה&quot;ד וקראת לשבת ענג. מה דלא אשתכח הכי בשאר יומין. 

בהאי יומא תלת סעודתאן בעיין בני מלכא לזמנא ולסדרא פתורא בגין יקרא דמלכא כמה דאוקימנא. וכד אזדמן ביה חגא או זמנא לא יסדר ב&quot;נ תרי פתורי בכל סעודתא חד לשבת וחד לאושפיזא בגין דכתיב {{צ|על שלחן המלך תמיד הוא אוכל}}, ספוקא הוא בפתורא דמלכא לההוא אושפיזא דאתייא ליה. וע&quot;ד בעי ב&quot;נ לסדורי פתורא שלימא למלכא והוא יהיב מניה לאושפיזא. 

א&quot;ר אלעזר סעודתא תליתאה דשבת כד אערע ביה אושפיזא שבקין ליה או לא שבקין ליה? אי לא שבקין ליה - אשתכח אושפיזא דחייא מפתורא דמלכא. אי שבקין ליה - אשתכח פגימו בסעודתא דמלכא? 

א&quot;ל ר&quot;ש אבוי למלכא דאיערע ביה אושפיזא ונטל מיכלא מקמיה וסלקא לאושפיזיה. אשתכח אע&quot;ג דמלכא לא אכל עמיה - ממיכלא דמלכא קא אכיל, ומלכא יהיב ליה למיכל, וכל דא בגין דהוא אושפיזיה דמלכא. ובבי רב המנונא סבא לא חיישו לאושפיזא בשעתא דא ולבתר מסדרי פתורא לאושפיזא. 

בהאי יומא מלולא אסיר הה&quot;ד {{צ|ממצוא חפצך ודבר דבר}}, ותנן חפצך כתיב בגין דהאי יומא כל מהימנותא אתקשר ביה. 

אמר ר&quot;א והיך עבידנא דלא לסדרא (ס&quot;א לסלקא) סעודתא דמלכא לאושפיזא דהא ארביסר דחל להיות בשבת סלקא סעודתא דמלכא לפסחא אע&quot;ג דלאו אושפיזיה. א&quot;ל הכי אמינא דאי הוא אושפיזיה (כל ההוא יומא) יכלא לסלקא ליה ואי לאו לא סלקא ליה. ואי נימא די&quot;ד דחל &lt;קטע סוף=דף צד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|א}}&lt;קטע התחלה=דף צה א/&gt;להיות בשבת אתדחייא סעודתא דמלכא מקמי סעודתא דפסחא - שאני פסח דסעודתא דשבת אתדחייא בכמה גוונין. חד בגין מצות ומרורים דבעי ב&quot;נ דישתכח תאיבא. וחד בגין פסח - והא נהמא לא אשתכח מו' שעות ולמעלה, דסדורא דפתורא בלא נהמא לאו הוא סדורא. ואי תימא בחמרא - חמרא שארי בגין דתאיב (ס&quot;א דגביר ס&quot;א דגריר) לבא. אבל מיומי אשתדלנא דלא בטילנא סעודתא דשבת אפילו אינון יומי דאשתכח ביה. בהאי יומא חקל דתפוחין קדישא אתברך ומתברכן עלאין ותתאין והאי יומא קשורא הוא דאורייתא. 

א&quot;ר אבא הכי הוה עביד ר&quot;ש בזמנא דאסתלק סעודתא דשבתא מסדר פתוריה ואשתדל במעשה מרכבה והוה אמר הא סעודתא דמלכא דייתי למיכל גבאי. בגיני כך שבת אשתכח בכלא עדיף מכל זמנין וחגין ואקרי {{צ}}קדש ולא {{צ|מקרא קדש}}. א&quot;ר יהודה כלהו מועדין {{צ|מקראי קדש}} קרינן בהו. אבל נפקי ר&quot;ה ויומא דכפורא דלא אשתכח בהו חדוותא דהא אינון דינא הוו אבל אלין תלתא זמנין מקדש לחדווא לכלא לאשתעשעא בהו בקב&quot;ה הה&quot;ד ושמחתם לפני יי' אלקיכם וכתיב ושמחת לפני יי' אלקיך. בהאי יומא דשבתא אתנשי כל צערא וכל רוגזא וכל דוחקא מכל עלמא בגין דאיהו יומא דהילולא דמלכא דנשמתין אתוספן כגוונא דעלמא דאתי. 

א&quot;ר יצחק לרבי יהודה כתיב זכור את יום השבת לקדשו ותנינן. זכרהו על היין אמאי על היין. א&quot;ל בגין דיין חדוותא דאורייתא. ויינא דאורייתא חדוותא הוא דכלא. והאי יין חדי למלכא והאי יין מעטרא למלכא בעיטרוי הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו. ותנינן בכלא בעייא לאחזאה ב&quot;נ עובדא. דלא אשתכח קדושה אלא ביין כד&quot;א כי טובים דודיך מיין מיין אינון טבאן. נזכירה דודיך מיין. וע&quot;ד קדושה דשבת ביין והא אוקמוה והא אתמר:

ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש וגו'. ר' חייא פתח אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק וגו'. אמרה כנסת ישראל. אני ישנה בגלותא דמצרים דהוו בני שעבודא דקשיו ולבי ער לנטרא להו דלא ישתיצון בגלותא. קול דודי דופק דא קב&quot;ה דאמר ואזכור את בריתי. פתחי לי פתחא כחדודא דמחטא ואנא אפתח לך תרעין עלאין. פתחי לי אחותי דהא פתחא לאעלא לי בך הוא. דלא ייעלון לגבאי בני אלא בך. אנת הוא פתחא לאעלאה לי (בך) אי אנת לא תפתח פתחך הא אנא סגיר דלא ישכחון לי בג&quot;כ פתחי לי פתחי לי ודאי. וע&quot;ד אמר דוד כד בעי לאעלא למלכא אמר פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה. זה השער ליי' דא הוא פתחא ודאי לאעלא למלכא. זה השער ליי' לאשכחא ליה ולאתדבקא ביה. וע&quot;ד פתחי לי אחותי רעיתי שראשי וגו'. בגין לאזדווגא עמך ולמהוי עמך בשלם דעלמין. ת&quot;ח בשעתא דקב&quot;ה הוה קטי לבוכרי דמצראי כל אינון דקטל בפלגות ליליא ואחית דרגין מעילא לתתא. ביה שעתא עאלו ישראל בקיומא דאת קדישא אתגזרו ואשתתפו בכנסת ישראל ואתאחדו בה. כדין ההוא דמא אחזיאו ליה על פתחא. ותרין דמי הוו חד דפסחא וחד דמא דאתגזרו. והוה רשים על פתחא רשימא דמהימנותא חד הכא וחד הכא וחד בינייהו והא אתמר ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף בגין לאחזאה מהימנותא:

ובארבעה (נ&quot;א ובחמשה) עשר. הא אתמר. דהא כדין מבטלין חמץ ושאור ואסתלקו ישראל מרשותא אחרא ואתעקרו מניה ואתאחדו במצה &lt;קטע סוף=דף צה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צה ב/&gt;קשורא קדישא. בתר דאתגזרו עאלו בה עד דאתפרעו ואתגלייא רשימא דלהון וכדין יהב להון קשורא באתר עלאה בקשורא דמהימנותא באתר דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים מן השמים דייקא והא אוקמוה. ת&quot;ח בארביסר (נ&quot;א בחמיסר) ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בשלימו עם שמשא וכתרין תתאין לא משתכחין כל כך בעלמא דהא בחדתותי דסיהרא זינין בישין משתכחין ומתערי לאתפשטא בעלמא ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בנהירו דשמשא בשלימו מתכנשי כלהו לאתר חד וקדושי מלכא אתערו כדין כתיב ליל שמורים הוא ליי' דהא זווגא קדישא אשתכח והוא שמורים בכלא. ר' אחא אמר בגין כך תקונא דכלא (נ&quot;א דכלה) בההוא יומא ובליליא אשתכח ישובא דביתא ווי לאינון דלאו מבני ביתא נינהו כד אתאן לאזדווגא אורייתא (ס&quot;א אריוותא) כחדא ווי לאינון דלא אשתמודען גבייהו. בגין כך ישראל קדישין מתקנין לון ביתא כל ההוא יומא ועל ידייהו עיילי מאן דעיילי ואינון חדאן וזמרן חדווייהו זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי 

א&quot;ר יוסי למה לן לאטרחא כולי האי קרא שלים הוא דהא בהאי ליליא זווגא עלאה קדישא אתער ואשתכח הה&quot;ד הוא הלילה הזה ליי' שמורים מאי שמורים תרי זווגא דסיהרא בשמשא. לכל בני ישראל לדורתם דהא מכאן ולהלאה אתאחדו ואתקשרו בקשורא דשמא קדישא ונפקו מרשותא אחרא בגיני כך בארבעה עשר מתקני גרמייהו ומבערי חמץ מבינייהו ועיילי ברשותא קדישא וכדין מתעטרי חתן וכלה בעטרוי דאימא עלאה ובעי ב&quot;נ לאחזאה גרמיה דאיהו בר חורין. א&quot;ר יוסי הני ארבע כסי דההוא ליליא אמאי א&quot;ר אבא הא אוקמוה חברייא לקביל ד' גאולות אבל שפיר הוא בספרא דרב ייסא סבא דקאמר הואיל וזווגא קדישא אשתכח בהאי ליליא בכל סטרין וזווגא הוא בארבע קשרין דאינון ד' דרגין ולא מתפרשי דא מן דא כד זווגא דא אשתכח ואנן בחדוותא דלהון אתערנא בגין דהא זכינא בהו דמאן דאחיד בדא זכי בכלא. וע&quot;ד אשתני ליליא דא מכל שאר לילוון ובעינן למעבד שמא בכלא ולמחדי בהאי ליליא בגין דחדוותא הוא לעילא ותתא. ועוד אמר דארבא אלין ארבע גאולות קרינן להו. מ&quot;ט. בגין דהאי דרגא בתראה גואל אתקרי המלאך הגואל. ולא אקרי גואל אלא על ידא דדרגא אחרא עלאה דקיימא עלה ונהיר לה. ודא לא אפיק לה נהורא אלא באלין תרין דרגין (ס&quot;א באינון דרגין) דעליה אשתכח דארבע אלין ארבע גאולות נינהו. 

ר' יהודה שאל לר' אבא הא כתיב (ס&quot;א האי דכתיב) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וחדוותא הוא כל שבעה אמאי לא אשתלים הלל כל ז' יומין כמו בסכות דאשתכח ח' יומין הלילא בשלימו דחדוותא כל יומא ויומא. א&quot;ל שפיר קאמרת אבל ידיעא הוא דהא הכא לא אתקשרו ישראל כל כך בכלא כמה דאתקשרו לבתר. בגין כך בהאי ליליא דזווגא אשתכח (בכל אינון דרגין עלאין) וחדוותא דכלא אשתכח וישראל אתקשרו בההוא חדוותא עבידנא שלימו והלילא אשתלים. (אבל באינון דרגין עלאין) לבתר אע&quot;ג דכלהו משתכחי עד כען ישראל לא אתקשרו בהו ולא אתפרעו לאתגלייא רשימא קדישא ולא קבילו אורייתא ולא עאלו כמב דעאלו לבתר. בגין כך בסכות שלימו דכלא אשתכח ביה וחדוותא דכלא יתיר אבל הכא עד כען לא זכו ולא אשתכח שלימו ביה כ&quot;כ אע&quot;ג דאשתכחו כל ז' לאו הוא באתגלייא וישראל עד לא אתקשרו בהו כדקא חזי. וע&quot;ד חדוותא דכלא ושלימו דהלילא בהאי ליליא בגין ההוא חולקא דאתקשרו ביה. מ&quot;ט דכיון דבההוא ליליא זווגא אשתכח כל קשורא דכלא אשתכח בסטרא דזווגא ולא בסטרא דישראל דכד זווגא אשתכח בה משתכחי אלין תרין &lt;קטע סוף=דף צה ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צו|א}}&lt;קטע התחלה=דף צו א/&gt;(ס&quot;א תלת) דרגין דקיימין עלה וכד אלין משתכחי הא כל גופא אשתכח בהו וכדין שלימו דכלא וחדוותא מכלא והלילא אשתלים דהא כדין אתעטרת סיהרא בכלא. אבל לא לבתר דכל יומא ויומא אשתכחי וישראל עד לא זכו בהו הא לאו הלילא שלימא כמו בזמנין אחרנין. א&quot;ל ר' יהודה שפיר הוא והכי הוא ודאי והאי זמנא אחרא שמענא ליה בהאי גוונא ואנשינא מלי. השתא מלה אחרא בעינא למנדע הא חזינא בפסח ז' ובסכות ז' ושלימו דחדוותא ביומא אחרא. בשבועות אמאי לא אשתכחו ביה ז' ימים והא הכא אתחזון יתיר מכלא. פתח ואמר ומי כעמך בישראל גוי אחד בארץ. וכי מאי שנא הכא דאקרון ישראל אחד יתיר מאתר אחרא. אלא כיון דשבחא דישראל אתייא לפרשא קרא לון אחד דהא בכל אתר שבחא דישראל אחד הוא. מאי טעמא בגין דכל קשירו דעלאי ותתאי בהאי אתר דאקרי ישראל אשתכח. (ועוד) דאתקשר במה דלעילא ואתקשר במה דלתתא ואתקשר בכנסת ישראל. וע&quot;ד אקרי כלא אחד ובאתר דא אשתמודעא מהימנותא וקשורא שלימא ויחודא עלאה קדישא. וע&quot;ד יומא דא קשורא דמהימנותא הוא קשורא דכלא וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה אילנא הוא דאקרי אחד וע&quot;ד בגין דאינון מתקשרי באתר דא אקרי הכי ועץ חיים אחד הוא ודאי אקרי בגין דכלא ביה אתקשר ויומא (ס&quot;א ושמא) דיליה אחד ודאי קשורא דכלא ואמצעיתא דכלא הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן בתוך ממש דבמציעות. ואחיד בכל סטרין ואתקשר ביה וע&quot;ד פס וסכות והוא באמצעיתא בגין דאיהו אמצעיתא דכלא ודא הוא שבחא דאורייתא בהאי יומא ולא יתיר שבחא דמהימנותא וקשורא דכלא. אמר ר' יהודה בריך רחמנא דשאילנא וזכינא להני מלי. א&quot;ר יצחק חדוותא ושירתא זמינין ישראל לשבחא לקב&quot;ה כהאי שבחא דמשבחי ישראל בליליא דפסחדא דכ&quot;י אתקדשת בקדושא דמלכא הה&quot;ד השיר יהיה לכם כליל התקדש חג כליל התקדש חג דייקא ברוך יי' לעולם אמן ואמן:

וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה ליי' בשבועותיכם מקרא קדש יהיה לכם וגו' ר&quot;ש פתח אז ירננו עצי היער מלפני יי' כי בא לשפוט את הארץ. זכאה חולקיהון דאינון דמשתדלי באורייתא יממא ולילי דידעין ארחוי דקב&quot;ה ואתאחדן בשמיה (כל יומא) ווי לאינון דלא משתדלי באורייתא דהא לית לון חולקא בשמא קדישא ולא אתאחדן ביה לא בהאי עלמא ולא בעלמא דאתי מאן דזכי בהאי עלמא זכי בעלמא אתי. דהכי תנינן דובב שפתי ישנים אע&quot;ג דאינון בההוא עלמא שפוותייהו מרחשן תמן אורייתא. ת&quot;ח עד השתא אקריבו ישראל תבואת הארץ. תבואת הארץ ודאי ואתעסקו ביה ואתקשרו בההוא קשורא. ואע&quot;ג דדינא אשתכח דינא בשלמא אשתכח ביה (ס&quot;א דעלמא אתנהגא ביה) ואקריבו שעורים בגין דאיהו קדמאה מכל שאר תבואה ומן קדמאה מתקרבא ולא מההוא דמתאחר דהא אחידו קדמאה דישראל אתאחדו ביה בקב&quot;ה הכא הוא. אמר קב&quot;ה אנא יהיבית לכו מן במדברא מההוא אתר דאקרי שמים דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ואתון מקרבין קמאי שעורים ורזא דמלה זאת תורת הקנאת חסר אזהרותא לנשי עלמא דלא ישטון תחות בעליהון. ואי לאו קמח שעורים זמינא לקרבא. וממלה חדא אשתמודע מלה אחרא זכאה חולקיהון דישראל דהא כ&quot;י לא שקרת במלכא קדישא לעלמין כ&quot;י תווה' אשר תשטה אשה תחת אישה בג&quot;כ דינא דהאי אתתא &lt;קטע סוף=דף צו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צו ב/&gt;מאתרהא קא אתייא ומאן הוא אתרהא ההוא דכתיב בה אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה. אשת חיל עטרת בעלה. וההוא קמח שעורים דאייתית ההיא אתתא מנחת קנאת אתקרי חסר כנסת ישראל הכי אקרי וע&quot;ד בפינחס כתיב תחת אשר קנא לאלקיו דקנאה הכא אתאחד דמאן דמשקר בהאי ברית קנאה אתערת עליה ועל דא קנאין פוגעין בו. ת&quot;ח קמח שעורים האי עומר דכיון דהוה מטא לריחין דגרוסות מפיקין מניה עשרון מנופה בי&quot;ג נפה ודא שבע שבתות תמימות לבתר דסלקין שבע שבתות אין אתא מלכא קדישא לאזדווגא בה בכנסת ישראל ואורייתא אתיהיבת וכדין אתעטר מלכא ביחודא שלים ואשתכח אחד לעילא ותתא וכד אתער מלכא קדישא ומטא זמנא דאורייתא כל אינון אילנין דמבקרי אבייהו סלקין שירתא ומאי אמרי. בשעתא דמלקטי להון פתחו ואמרי יי' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה. יי' בהשמים חסדך. וכתיב וכל עצי השדה ימחאו כף:

תו פתח ואמר מזמור שירו ליי' שיר חדש כי נפלאות עשה שיר חדש אקרי בגין כך בהקריבכם מנחה חדשה התם מנחת קנאות הכא מנחה חדשה. חדשה דחדושא דכלא (ס&quot;א דכלה) הכא. קשורא דכלא דעילא ותתא קשורא דמהימנותא ועל דא יעקב שלימא אתעטר בעטורי ואורייתא אתיהיבת. וכד מטון בכורים לגבי כהנא הוה בעי בר נש למימר ולפרשא מלין על ההוא אילנא דארעא דאשתלים כגוונא דלעילא בתריסר תחומין בשבעין ענפין ובעא לאובדא ליה לבן ארמאה דאתפגים עלמא בגיניה וקב&quot;ה שזיב ליה ואתעטר בדינוי (ס&quot;א בבנוי) כמה דאוקימנא בגין ההוא אילנא וכל קשרא דמהימנותא ביה תלייא וע&quot;ד מנחה חדשה אתקרי. מ&quot;ט בגין דחדוותא דעלאי ותתאי הוא וחדוותא דסיהרא ובכל זמנא חדתותי דסיהרא קשרא דמהימנותא הוא וחדוותא דילה (דסיהרא). למלכא דהוו ליה בנין וברתא חדא אתקין סעודתא לכלהו בנין לא אשתכחת ההיא ברתא על פתורא כד אתאת אמרת למלכא מארי לכל אחי זמינת ויהבת לכל חד מאנין ידיען ולי לא יהבת חולקא בינייהו. אמר לה חייך ברתי מנא דילך ישתכח על חד תרין. הא כלא יתנון לך מחולקיהון. אשתכח לבתר בידהא חולקין על חד תרין מכלא.כך כ&quot;י מכלא נטלא חולקין וע&quot;ד אתקרי כלה כלולא. ככלה דכלהו מזמנין לה מאנין וחולקין ותכשיטין כך היא כ&quot;י חדתותי (נ&quot;א חדוותא) דילה בכלא וכלא יהבין לה חולקין ומאנין. 

ת&quot;ח בשעתא דמלכא קדישא ואשתכח בעטרוי חדוותא דכנסת ישראל הוא. וכד אורייתא אתיהיבת אתעטרת כנסת ישראל בעטרין עלאין. ובגין דכל קשרא דמהימנותא אתקשר בהאי אילנא אקרי יום אחד דכתיב והיה יום אחד הוא יודע ליי'. יום אחד ודאי דכנסת ישראל יום אחד בקשורא דלעילא. קשורא דלעילא רישא וגלגלתא ומוחי קשורא אחרא תרין דרועין וגופא דאחידן מחילא דרישא ואוקמא רב המנונא (ס&quot;א בתרין) בתלת קשירין דאבהתא (קשורא אחרא) תרין קיימין (נ&quot;א כוליין דלתתא) דאתמשכו במשח רבות (בקיומא) בתרין דרגין לתרין נחלין לאכנשא זרעא לאפקא בדרגא אחרא בפום אמה. אילנא דא הוא גופא דאמצעיתא דאחיד לכל הני וכלא מתקשרן ביה והוא בהון ועל דא כלא חד ועד אזדווגת ביה מטרוניתא כדין הוא אחדע והא אוקימנא מלי. תא חזי כתיב ביום השמיני עצרת מאן עצרת אלא בההוא אתר דכלא מתקשרן כחדא אקרי עצרת. מאי עצרת (ס&quot;א כנופיא כנישו) כנישו ואי תימא הכא דאקרי עצרת מ&quot;ט אלא בכל אינון יומין יומי סעודתי דענפי אילנא &lt;קטע סוף=דף צו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צז|א}}&lt;קטע התחלה=דף צז א/&gt;הוו ועל דא שבעים פרים אינון. לבתר חדוותא (דגופא) דאילנא ממש וחדוותא דאורייתא ובגיניה הוא יומא חד עצרת חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא ועל דא לית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכנסת ישראל בג&quot;כ עצרת תהיה לכם. לכם ולא לאחרא (ס&quot;א לבתר חדוותא דאילנא ממש ובגיניה הוא יומא חד ולית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכ&quot;י וע&quot;ד כתיב עצרת תהיה לכם. אוף הכי בהאי יומא חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא וכלא אשתכח ביה) דהא בשעתא דמלכא אשתכח כלא אשתכח ביה. ועל דא תנינן בעצרת על פירות האילן והא אוקמוה. בגין כך אחד אקרי. אחד ודאי כמה דאמרן. ת&quot;ח מה כתיב ממושבותיכם תביאולחם תנופה וגו' סלת תהיינה חמץ תאפינה. מאי שנא הכא חמץ (בכנ&quot;י) אלא בגין דכלא אחידן ביה (וכן) באילנא דהא באילנא אחידן ענפין באילנא אחידן עלין קליפין דינין סגיאין בכל סטרין כלא אשתכח ביה. בגין דהאי אילנא מכפר על יצר הרע דהוא בבי מותביה דב&quot;נ. א&quot;ר אלעזר מהאי אילנא אתזנו כל שאר אילנין לתתא והוא אשתרש' על חד נהרא עמיקא דנגיד ונפיק ולא פסקין מימוי לעלמין. עליה כתיב והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ועל דא אקרי אורייתא עץ חיים היא וגו' ומאי ותומכיה מאושר הא אוקמוה אבל ותומכיה מאושר כמה דאת אמר באשרי כי אשרוני בנות:

רבי אבא ורבי חייא הוו אזלי באורחא א&quot;ר חייא כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה. מאי קא מיירי. א&quot;ל הא אוקמוה חברייא אבל ת&quot;ח ישראל כד הוו במצרים הוו ברשותא אחרא והוו אחידן במסאבותא כאתת דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא. בתר דאתגזרו עאלו בחולקא קדישא דאקרי ברית כיון &lt;קטע סוף=דף צז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צז ב/&gt;דאתאחדו ביה פסק מסאבותא מנייהו כדא אתתא כד פסקו מנה דמי מסאבותא בתר דאתפסקו מנה מה כתיב וספרה לה שבעת ימים. אוף הכא כיון דעאלו בחולקא קדישא פסקא מסאבו מנייהו ואמר קב&quot;ה מכאן ולהלאה חושבנא לדכיותא. וספרתם לכם. לכם דייקא כד&quot;א וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה. אוף הכא לכם לעצמכם ולמה בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין ולבתר למיתי לאתחברא ביה במלכא ולקבלא אורייתיה. התם וספרה לה שבעת ימים הכא שבע שבתות אמאי שבע שבתות בגין למזכי לאתדכאה במיין דההוא נהר דנגיד ונפיק ואקרי מים חיים וההוא נהר שבע שבתות נפקו מניה. ועל דא שבע שבתות ודאי בגין למזכי ביה כמה דאתתא דכיו דילה בליליא לאשתמשא בבעלה כך כתיב וברדת הטל על המחנה לילה. על המחנה כתיב ולא כתיב וברדת הטל לילה אלא על המחנה בגין דיורד מההוא נקודה על אינון יומין דאתקריאו מחנה ומתחברת במלכא קדישא ואימתי נחת האי טלא כד קריבו ישראל לטורא דסיני כדין נחת ההוא טלא בשלימו ואדכי ואתפסקת זוהמתן מנייהו ואתחברו ביה במלכא וכ&quot;י וקבילו אורייתא והא אוקימנא. ובההוא זמנא ודאי כל הנחלים הולכים אל הים לאתדכאה ולאסתחאה וכלא אתקשרו (ס&quot;א אתקדשו) ואתחברו ביה במלכא קדישא. ת&quot;ח כל ב&quot;נ דלא מני חושבנא דא אינון שבע שבתות תמימות למזכי לדכיותא דא לא אקרי טהור ולאו בכללא דטהור הוא ולאו הוא כדא למהוי ליה חולקא באורייתא. ומאן דמטי טהור להאי יומא וחושבנא לא אתאביד מניה כד מאטי להאי ליליא לבעי ליה למלעי באורייתא ולאתחברה בה ולנטרא דכיו עלאה דמטי עליה בההוא ליליא ואתדכי. ואוליפנא &lt;קטע סוף=דף צז ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צח|א}}&lt;קטע התחלה=דף צח א/&gt;דאורייתא דבעי ליה למלעי בהאי ליליא אורייתא דבע&quot;פ. בגין דיתדכון (ס&quot;א דיתדבק) כחדא ממבועא דנחלא עמיקא. לבתר בהאי יומא ליתי תורה שבכתב ויתחבר (ס&quot;א בהו) בה וישתכחון כחדא בזווגא חד לעילא. כדין מכריזי עליה ואמרי ואני זאת בריתי אותם אמר יי' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך וגו'. ועל דא חסידי קדמאי לא הוו ניימי בהאי ליליא והוו לעאן באורייתא ואמרי ניתי לאחסנא ירותא קדישא לן ולבנן בתרין עלמין וההוא ליליא כנסת ישראל אתעטרא עלייהו ואתיא לאזדווגא ביה במלכא ותרווייהו מתעטרי על רישייהו דאינון דזכאן להכי. 

ר&quot;ש הכי אמר בשעתא דמתכנשי חברייא בהאי ליליא לגביה ניתי לתקנא תכשיטי כלה בגין דתשתכח למחר בתכשיטהא ותקונהא לגבי מלכא כדקא יאות. זכאה חולקהון דחבריא כד יתבע מלכא למטרוניתא מאן תקין תכשיטהא ואנהיר עטרהא ושוי תקונהא. ולית לך בעלמא מאן דידע לתקנא תכשיטי כלה אלא חברייא זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי. תא חזי חברייא מתקני בהאי ליליא תכשיטהא לכלה ומעטרי לה בעטרהא לגבי מלכא ומאן מתקין ליה למלכא בהאי ליליא לאשתכחא בה בכלה לאזדווגא בה במטרוניתא נהרא קדישא עמיקא דכל נהרין. אימא עלאה הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה וגו'. לבתר דאתקינת ליה למלכא ואעטרת ליה אתיית לדכאה לה למטרוניתא ולאינון דמשתכחי גבה. למלכא דהוה ליה בר יחידאי אתא לזוגא ליה במטרוניתא עלאה מאי עבדת אמיה כל ההוא ליליא עאלת לבי גניזהא אפיקת עטרא עלאה בשבעין &lt;קטע סוף=דף צח א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צח ב/&gt;אבני יקר סחרנהא ואעטרת ליה אפיקת לבושין דמילת ואלבישת ליה ואתקנת ליה בתקוני דמלכין. לבתר עאלת לבי כלה חמאת עולימתהא דקא מתקני עטרהא ולבושהא ותכשיטהא לתקנא לה. אמרה לון הא אתקינת בי טבילה אתר דמיין נבעין וכל ריחין ובוסמין סוחרני אינון מיין לדכאה לכלתי לית כלתי מטרוניתא דברי ועולימתהא ויתדכון בההוא אתר דאתקינת בההוא בי טבילה דמיין נבעין דעמי לבתר תקינו לה בתכשיטהא אלבישו לה לבושהא אעטרו לה בעטרהא. לבתר כד ייתי ברי לאזדווגא במטרוניתא. יתקין היכלא לכלהו וישתכח מדוריה בכו כחדא. כך מלכא קדישא ומטרוניתא וחברייא כהאי גוונאי ואימא עלאה דמתקנת כלא אשתכח דמלכא עלאה ומטרוניתא וחברייא מדוריהון כחדא ולא מתפרשין לעלמין הה&quot;ד יי' מי יגור באהלך וגו'. הולך תמים ופועל צדק. מאן הוא פועל צדק אלא אלין אינון דמתקני למטרוניתא בתשכיטההא בלבושהא בעטרהא. וכל חד פועל צדק אקרי. א&quot;ר חייא אלמלא לא זכינא בעלמא אלא למשמע מלין אלין דיי. זכאה חולקהון דאינון דמשתדלי באורייתא וידעין אורחוי דמלכא קדישא דרעותא דלהון באורייתא עלייהו כתיב כי בי חשק ואפלטהו. וכתיב אחלצהו ואכבדהו:

בחדש השביעי באחד לחדש. רבי יצחק פתח תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה קריב לון לגביה מן כל אומין עכו&quot;ם ואתרעי בהו ומאתר רחיקא קריב לון לגביה הה&quot;ד ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלקי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה דהא מאתר רחיקא אתרעי בהו וקריב לון לגביה וכתיב ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וגו'. הני קראי אית לאסתכלא בהו וכי כל ישראל לא הוו ידעי דא וכ&quot;ש יהושע אלא אורייתא כולה סתים וגלייא כמה דשמא קדישא סתים וגלייא כגין דאורייתא כולה שמא קדישא היא ועל דא איהי סתים וגלייא אי ישראל &lt;קטע סוף=דף צח ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|א}}&lt;קטע התחלה=דף צט א/&gt;ויהושע הוו ידעי אמאי כתיב כה אמר יי'. אלא ודאי סתימא דמלה טיבו סגי עבד קב&quot;ה בישראל דאתרעי בהו באבהתא ועביד לון רתיכא קדישא עלאה ליקריה ואפיק לון מגו נהרא עלאה יקירא קדישא בוצינא דכל בוצינין בגין דיתעטר בהו. הה&quot;ד כה אמר יי' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם הנהר ההוא נהר דאשתמודע ואתידע. מעולם מאי קא בעי הכא אלא לאחזאה חכמתא מעבר הנהר מעולם אלא ההוא נהר עולם אקרי ועל דא בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה טיבו וקשוט דעבד קב&quot;ה לישראל. ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר מאי קא מיירי. אלא אברהם לא אתדבק ביה בההוא נהר כמו יצחק דאתדבק ביה בסטריה לאתתקפא. ת&quot;ח האי נהר אע&quot;ג דלאו איהי דינא. דינין נפקי מסטריה ואתתקפו ביה וכד יצחק אתתקף (בדינוי) בבנוי כדין עלאין ותתאין מתכנפי לדינא וכרסייא דדינא אתתקן ומלכא קדישא יתיב על כורסייא דדינא ודאין עלמא כדין תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו. זכאין אינון ישראל דידעין לסלקא כורסייא דדינא ולתקנא כורסייא דרחמי ובמה בשופר. רבי אבא הוה יתיב קמיה דר&quot;ש א&quot;ל הא זמנין סגיאין שאילנא על האי שופר מאי קא מיירי ועד כאן לא אתישבנא ביה. א&quot;ל ודאי האי הוא ברירא דמלה דישראל בעיין ביומא דינא (נ&quot;א דא) שופר ולא קרן בגין דקרן הא אתידע באן אתר איהו ולאתדבקא דינא לא בעינא. אבל הא תנינן במלין ובעובדא בעינן לאחזאה ולאתערא מלין סתימין. ת&quot;ח כד ההוא שופר עלאה דנהירו דכלא ביה אסתלק ולא נהיר לבנין כדין דינא אתער וכרסוון אתתקנו לבי דינא ודא שופר אילו דיצחק אקרי תוקפיה &lt;קטע סוף=דף צט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צט ב/&gt;דיצחק תושבחתיה דאבהן כד אסתלק ההוא שופר גדול דלא ינקא לבנין כדין יצחק אתתקף ואתתקן לדינא בעלמא. וכד אתער האי שופר וכד בני נשא תייבין מחטאיהון בעיין לנגדא קול שופר מתתא וההוא קלא סליק לעילא כדין אתער שופרא אחרא עלאה ואתער רחמי ואסתלק דינא ובעינן לאחזאה עובדא בשופר לאתערא שופרא אחרא ולאפקא בהאי שופר לתתא אינון קלי לאחזאה דכל אינון קלין דלעילא דכלילן כלהו בההוא שופר עלאה יתערון לנפקא ובהני קלין דלתתא יהבין ישראל חילא (לרחמי מתתא ואתער שופר גדול) לעילא ועל דא בעינן לזמנא שופר ביומא דא ולסדרא קלין לכוונא ביה בגין לאתערא שופר אחרא דביה כלילן קלי לעילא (ולסדרא קלין בשופר). 

סדרא קדמאה קלא נפיק ומתעטר לעילא סליק רקיעין ואתבקע בין טורי רמאי ומטי לגביה דאברהם ושריא ברישיה ואתעטר ואתער הוא ואתקן לכורסייא. ובספרא דאגדתא תנינן בשעתא דההוא קלא קדמאה סליק אתער ואתעטר אברהם ואתקן לכרסייא פקדין עליה (ס&quot;א או&quot;א) אבא. אדהכי סלקא תניינא תקיפא לתברא תוקפי רגיזין. 

ודא סדרא תניינט ההוא קלא תבירא בתוקפוי וכדין סלקא וכל דינין דיתערון (ס&quot;א דאתערען) קמיה אתברו עד דסליק לאתריה דיצחק. כיון דיצחק אתער וחמי לאברהם מתקן לכורסייא לקיימא קמיה כדין אתכפיא ותבר תוקפא קשיא ובהאי בעי מאן דתקע לכוונא לבא ורעותא בגין לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא. הה&quot;ד אשרי העם יודעי תרועה. יודעי ודאי. 

סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ובקע כל אינון רקיעין ורחמי מתערן ומטי ההוא קלא לרישיה דיעקב &lt;קטע סוף=דף צט ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|ק|א}}&lt;קטע התחלה=דף ק א/&gt;ויעקב אתער וחמי לאברהם מתתקן בגיסא אחרא כדין אחידן תרוייהו ביה ביצחק דא מהאי סטרא ודא מהאי סטרא ולא יכלין תוקפוי לנפקא לבר. '''והני תלתא סדרין כלהו סדרא חד'''. 

סדרא אחרא קלא נפיק וסליק ונטיל לאברהם מאתריה ונגיד ליה לתתא לאתר דתוקפיהון דיצחק שריין וקיימן ליה לאברהם בגווייהו. סדרא תניינא נפיק קלא תבירא לא תקיפא כקדמאה. לא דחליש ההוא קלא דתקע אלא דההוא קלא לאו איהו לגבי יצחק בקדמיתא דתמן תוקפא תקיפא שריא אלא לגבי אינון בי דינא דלתתא דאינון רפויין יתיר וכלהו חמאן לאברהם לגבייהו ואתכפיין קמיה. אדהכי סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ואתעטר ברישיה דיעקב ונגיד ליה לתתא לההוא אתר דאינון גבוראן שריין וקאים לקבלייהו אברהם מהאי סטרא ויעקב מהאי סטרא ואינון באמצעיתא כדין אתכפיין כלהו ומשתכחין (ס&quot;א ומשתככי) באתרייהו. '''והני כלהו סדרא אחרא תניינא'''. 

סדרא בתראה דבעיא לסלקא לון לאתרייהו ולישבא (ס&quot;א ולישרא) בינייהו ליצחק כמלקדמין. בגין דהאי בעא לישרא ליה באתריה ולא יפוק בתוקפוי לבר כדין דינין כלהו אתכפיין ורחמין אתערו. 

על דא בעי לכוונא לבא ורעותא בהני קלי ולמחהדר בתיובתא קמי מאריהון. כדין כד ישראל מתקני ומסדרי קלין ברעותא דלבא כדקא יאות בשופרא דא אהדר ההוא שופר עלאה. וכד אהדר מעטרא ליה ליעקב ואתתקן כלא. וכורסייא אחרא רמיו וכדין חידו אשתכח בכלא וקב&quot;ה מרחם על עלמא. זכאה חולקהון דישראל דידעין לנגדא ולאמשכא &lt;קטע סוף=דף ק א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|ק|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ק ב/&gt;למאריהון מדינא לרחמי ולתקנא כלהו עלמין על ידייהו. ת&quot;ח לקביל דא תלתא ספרין פתיחין ביומא דא וכמה דרחמין מתערין ודינין קשיין אתכפיין ועאלין לדוכתייהו כך הוא לתתא כגוונא דלעילא דינין קשיין אתכפין ואתעברו מעלמא ומאן אינון אלין אינון רשעים גמורים דאינון דינין קשיין דאתכפיין ואתעברו מעלמא ועל דא נכתבים ונחתמים וכו'. אמר ר' אבא ודאי דא הוא ברירא דמלה בריך רחמנא דשאילנא ורווחנא בהני מלי. 

אמר ר' יהודה כתיב זכרון תרועה זכרון עבדינן לכוונא לבא ורעותא ישראל עבדין זכרון לתתא במה בעובדא בגין דיתער מלה כההוא גוונא לעילא. אמר ר' אלעזר כתיב בכסה ליום חגנו דאתכסייא ביה סיהרא והיך אתכסייא. אלא כד קיימא עיבא ושמשא לא נהיר כדין סיהרא אתכסייא ולא נהיר ועל דא מקמי עיבא שמשא לא נהיר כ&quot;ש סיהרא דאתכסייא ולא נהירא ועל דא בכסה ליום חגנו בה&quot;א דאתכסייא סיהרא ובמה נהיר כלא בתיובתא ובקל שופרא דכתיב אשרי העם יודעי תרועה כדין יי' באור פניך יהלכון. ת&quot;ח בהאי יומא אתכסייא סיהרא ולא נהיר עד בעשור לחדש דישראל תייבין כלהו בתיובתא שלימתא ואימא עלאה תאבת ונהרת לה והאי יומא נהירו דאימא נטלא ואשתכח חידו בכלא ועל דא כתיב יום הכפורים הוא. יום כפור מבעי ליה מאן יום הכפורים אלא בגין דתרי נהורין נהרין בחד. בוצינא עלאה נהיר לבוצינא תתאה ובהאי יומא מנהורא עלאה נהיר ולא מנהורא דשמשא ובגין כך בכסה ליום חגנו כתיב. 

רבי אבא שלח ליה לר&quot;ש אמר אימתי זווגא דכנסת ישראל במלכא קדישא שלח ליה וגם אמנה ואחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה אתרגיש רבי אבא ארים קליה בכה ואמר ר' ר' בוצינא קדישא ווי ווי לעלמא כד תפוק מניה ווי' לדרא דיהון בעלמא כד תסתלק מנהון וישתארון יתמין מנך. א&quot;ל רבי חייא לר' אבא האי דשלח לקבלך מאי קאמר אמר ודאי לאו זווגא דמלכא במטרוניתא אלא בזמנא דנהרא מאבא עלאה וכד אתנהרא מניה קרינן לה קדש דהא מבי אבא נטלא האי וכדין מזדווגי כחדא בגין דמלכא קדש אקרי דכתיב קדש ישראל ליי' דנטיל מאתר דאקרי קדש. כדין אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי דהא מבי אבא שמא דא ולא מבי אמא ועל דא ותהי לי לאשה לאזדווגא כחדא בזמנא דא ולא בזמנא אחרא דזמנא דנטלא מבי אבא ולא בזמנא דנטלא מבי אימא ויום הכפורים אוכח דתשמיש המטה אסור בגין דזווגא לא אשתכח דהא מבי אימא נטלא ולא מבי אבא. א&quot;ר חייא ודאי זכאה דרא דר&quot;ש שארי בגויה זכאין אינון דקיימין קמיה כל יומא. 

א&quot;ר אבא בראש השנה נברא אדם וקאים בדינא קמי מאריה ותב &lt;קטע סוף=דף ק ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קא|א}}&lt;קטע התחלה=דף קא א/&gt;בתיובתא וקביל ליה קודשא בריך הוא. אמר ליה אדם אנת תהא סימנא לבניך לדרי דרין בהאי יומא קיימין בדינא ואי יתובון אנא אקבל לון ואיקום מכורסייא דדינא ואתקיים על כורסייא דרחמי וארחם עלייהו. ודוד אמר אהבתי כי ישמע יי' את קולי תחנוני ועל דא כתיב כי עמך הסליחה למען תורא. וכתיב כי עמך מקור חיים באורך נראה אור:

אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם רבי חייא פתח לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. לדוד משכיל הא תנינן בעשרה זיני זמרא אתקרי (נ&quot;א אתתקן) ספר תהלים. בנצוח. בנגון. במשכיל. במכתם. במזמור. בשיר. באשרי. בתפלה. בהודאה. בהללויה. ועלאה מכלהו הללויה והא אוקמוה. הכא משכיל אתריה ידיע מהו משכיל מייא דאחכימו לאינון דשתו להו ההוא אתר (ס&quot;א דמשתדלין בההוא אתר) דאקרי משכיל כד&quot;א משכיל על דבר ימצא טוב. ובגין דאקרי הכי תליא ביה סליחה חירו דחירין הה&quot;ד אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. מאי כסוי חטאה הא אוקמוה דהוא כסוי מב&quot;נ ההוא חטאה דחב לקב&quot;ה ואודי קמי קב&quot;ה אבל (ס&quot;א כסוי חטאה) ת&quot;ח כד ב&quot;נ חטי וחב זמנא חדא ותרין ותלתא ולא אהדר ביה הא חובוי באתגלייא אינון ומפרסמי לון לעילא ומפרסמי לון לתתא וכרוזי אזלין קמיה ומכרזי אסתלקו מסחרניה דפלנייא נזיף הוא ממאריה נזיף הוא לעילא נזיף הוא לתתא ווי ליה דפגים דיוקנא דמאריה ווי ליה דלא חייש ליקרא רמאריה קב&quot;ה גלי חוביה לעילא הדא הוא דכתיב יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. וכד בר נש אזיל בארחא דאמריה ואשתדל בפולחניה ואזדמן ליה חטאה חד כלא מכסין עלוי' עלאין ותתאין דא אקרי כסוי חטאה. 

א&quot;ל ר' אבא עד כען לא מטית לעקרא דמלה ושפיר קאמרת. והאי דקאמרו חברייא שפיר. אבל אי הכי מכוסה חטאה מבעי ליה מהו כסוי חטאה. אלא תרי מלי דחכמתא אית ביה ותרוייהו הכי. חד כמה דתנינן דעובדין טבין דבר נש עביד בהאי עלמא עבדין ליה בההוא עלמא לבושא יקירא עלאה לאתלבשא בהו. וכד בר נש אתקין עובדין טבין וגברין עליה עובדין בישין ואשגח ביה קב&quot;ה ועובדוי בישין סגיאין ואיהו רשע דאשתכח חטאה קמי מאריה ותוהא על אינון טבאן דעבד בקדמיתא הא אתאביד הוא מכלא מהאי עלמא ומעלמא דאתי. מה עביד קב&quot;ה מאינון טבאן דעביד האי חטאה בקדמיתא. אלא קב&quot;ה אף על גב דההוא רשע חטאה אתעביד. אינון טבאן וזכיין לא אתאבידו אית צדיק דאזיל בארחוי דמלכא עלאה ואתקין לבושוי מעובדוי ועד לא אשלים לבושוי אסתלק. קב&quot;ה אשלים ליה מאינון עובדין דעבד (ס&quot;א דאביד) האי רשע חטאה ואשלים לבושוי לאתתקנא בהו בההוא עלמא הה&quot;ד יכין וצדיק ילבש ההוא חטאה אתקין וצדיק אתחפי ממה דאיהו תקין הה&quot;ד כסוי חטאה (כסוי הוא מידא דחטאה אתחפי מחטאה) וע&quot;ד לא כתיב מכוסה אלא כסוי. וחד. דאתחפי ההוא חטאה דהאי זכאה באינון דאקרון מצולות ים דהא מאן דנפיל במצולות ים לא אשתכח לעלמין בגין דמיין חפין עלייהו (מאן מצולות ים) כד&quot;א ותשליך &lt;קטע סוף=דף קא א/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קא ב/&gt;במצולות ים כל חטאתם. מאן מצולות ים אלא רזא יקירא הוא והא (ס&quot;א אוקמוה ר&quot;ש אמר) אוקמיה ר&quot;ש ואמר כל אינון דאתו מסטרא תקיפא ואתאחדו בזינין בישין בכתרין תתאין כגון עזאזל ביומא דכפורי דא אקרי מצולות ים כזפטא דכספא כד בחנין ליה בנורא הה&quot;ד הגו סיגים מכסף כך האי מאינון מצולות ים הוא ומצולות ים אקרי מצולות מההוא ים קדישא מצולות זוהמא דכספא ועל דא כל אינון חטאין דישראל שדיין לגויה (ס&quot;א לגביה) והוא קביל לון וישתאבון בגויה. מ&quot;ט בגין דאיהו חטאה אקרי מאי חטאה גרעונא וע&quot;ד הוא גרעונא דכלא ונטל גרעונא דגופא ודנפשא. בהאי יומא נחית האי מצולות ים זוהמא (דכספא) דנפשא ונטיל זוהמא דגופא. מאן היא זוהמא דגופא דא אינון חובין דאתעבידו על ידי דיצר הרע דאקרי מזוהם מנוול. אמר ר' יוסי תנן ונתן אהרן על שני השעירים גורלות אי הכי יקרא הוא דעזאזל חמיתון עבדא דשדי עדבין במאיה ארחיה דעלמא לא נטל אלא מה דיהיב ליה מאריה. אבל בגין דסמאל זמין האי יומא בדלטורא ובגין דלא יהא ליה פטרא (ס&quot;א בהאי עדבא הוא סלקא ביה) יהבין ליה חולקא בהאי. והאי עדבא מגרמיה הוא דסליק ביה דאמר ר' יהודה א&quot;ר יצחק מלה עלאה אשכחנא בעדבא. עדבא דיהושע כתיב ביה על פי הגורל. ע&quot;פ הגורל וואי דאיהו אמר דא חולקא דיהודה דא דבנימין וכו' וכן כלהו אוף הכא כיון דכהנא שוי ידוי אינון עדבין מדלגי וסלקין בידא דכהנא (נ&quot;א דסלקין עדבין בידא דכהנא אינון מדלגי מן ידוי) ושארן באתרייהו הה&quot;ד והשעיר אשר עלה עליו הגורל עלה עליו ודאי. ולא דא בלחודוי אלא בכל זמנא דדלטורא זמין ואתיהיב ליה רשותא בעינן לשואה לקבליה במה דיתעסק ושביק לון לישראל בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא הה&quot;ד ויאמר יי' אל השטן מאין תבא והא תנינן משוט בארץ מאי הוא אלא האי הוא דלטורא רבא מקטרגא דישראל והא אתערו חברייא (דודאי) בההיא שעתא דהוו זמינין ישראל למעבר ימא ולאתפרעא ממצראי אמר אנא אעברנא בארעא קדישא וחמינא דלא אתחזון אלין למיעל בגוה א אנת דאין דינא דינייהו הכא ממצראי מה שניין אלין מאלין או ימותון כלהו כחדא או יהדרון כלהו למצרים ולאו אנת הוא דאמרת ועבדום וענו אותם ת' שנה והא לא סליקו מחושבנא אלא רד&quot;ו ולא יתיר. אמר קב&quot;ה מה אעביד אשתדלותא בעייא הכא לאייתאה לקרבא לקבליה יהיבנא ליה במה דיתעסק וישבוק בהו לבני והא אשתכח במאן דיתעסק מיד אמר ליה השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמהו בארץ. מיד פלג ליה דלטורא במלין ויען השטן את יי' ויאמר החנם ירא איוב אלקים. לרעיא דבעי לאעברא עאניה בחד נהרא אעבר זאבא לקטרגא ליה בעאניה רעיא הוה חכים אמר מאי אעביד דבעוד דאנא אעבר לטלייא יקטרג הוא בעאני זקיף עינוי וחמי בין עאוא חד תיישא מאלין תיישי ברא דהוה רב ותקיף אמר אשדי דא לקבליה ובעוד דמקטרגי דא בדא אעבר לכל עאנא וישתזבון מניה. כך קב&quot;ה אמר ודאי הא תיישא חד רב ותקיף ואלים אשדי לקבליה ובעוד דהוא ישתדל ביה יעברון בני ולא ישתכח קטיגורא לגבייהו. מיד ויאמר יי' אל השטן השמת לבך עד דקב&quot;ה זווג להו כחדא דכתיב הנו בידך. בעוד דהוא אשתדל ביה שביק לון לישראל ולא אשתכח קטיגורא לגבייהו. אוף הכי בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא ובעינא לשדרא לקבליה במה דיתעסק (כגוונא דיליה) ובעוד דאיהו אשתדל ביה שביק לון לישראל ומתלא אמרא לזלזולא דבי מלכא הב ליה זעיר חמרא וישבחך קמי מלכא ואי לאו יימא למלכא מלה בישא. לזמנין נטלין לה לההיא מלה עלאי דבי מלכא ומלכא עביר דינא בגיניה.&lt;קטע סוף=דף קא ב/&gt; {{ממ זהר משולב|ג|קב|א}}&lt;קטע התחלה=דף קב א/&gt;ר' יצחק אמר לשטייא דקאים קמי מלכא הב ליה חמרא ולבתר אימא ליה ואחזי ליה כל אינון טעוון דעבדת וכל אינון בישין והוא ייתי וישבחך ויימא דלא ישתכח בעלמא כוותך אוף הכא הא קאים דלטורא תדיר קמי מלכא. ישראל יהבין ליה האי דורון ובהאי דורון פתקא לכל בישין ולכל טעוון ולכל חובין דעבדו ישראל והוא אתי ומשבח להו לישראל ואתעביד סניגורא עלייהו וקב&quot;ה אהדר כלא לרישא דבישי דעמיה בגין דכתיב כי גחלים אתה חותה על ראשו. א&quot;ר יוסי ווי לון לעמא דעשו בשעתא דהאי שעיר משדרי לההוא דלטורא ממנא דעלייהו דבגיניה אתי לשבחא לון לישראל וקב&quot;ה אהדר כל אינון חובין לרישא דעמיה בגין דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. א&quot;ר יהודה אלמלי הוו ידעי עכו&quot;ם מהאי שעיר לא שבקין לון לישראל יומא חד בעלמא. ת&quot;ח כל ההוא יומא משתדל איהו בההוא שעיר ובגין כך קב&quot;ה מכפר להו ישראל ודכי לון מכלא ולא אשתכח קטגוריא קמיה לבתר הוא אתי ומשבח להו לישראל וכדין שאיל ליה כד&quot;א ויאמר יי' אל השטן מאין תבא אתיב בתושבחתייהו דישראל וקטיגורא אתעביד סניגורא ואזיל ליה. כדין קב&quot;ה אמר לשבעין שרין דחסרין כורסייא חמיתון האי דלטורא היאך קאים על בני תדיר (אסתכמו) הא חדא דאשתכח (ס&quot;א אשתדר) גביה בפתקא דכל חובייהו וכל טעותייהו וכל מה דחטו וחבו קמאי והוא קביל לון כדין אסתכמו כלהו דיהדרון אינון חובין על עמיה. רבי אבא אמר כל אינון חובין וחטאין מתדבקין ביה כמה דכתיב ותשליך במצולות ים כל חטאתם ולבתר כלהו מתהדרן ברישיהון דעמיה הה&quot;ד ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה. בהאי יומא מתעטר כהנא בעטרין עלאין והוא קאים בין עלאי ותתאי ומכפר עליה ועל ביתיה ועל כהני ועל מקדשא ועל ישראל כלהו. תאנא בשעתא דעאל בדמא דכפר מכוין ברישא דמהימנותא ואדי באצבעיה כמה דכתיב והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת והיך עביד בסים בקפטא (ס&quot;א בקטפא) דאצבעא ואדי כמצ&quot;יף בטיצפין דאצבעא לסטרי קפתורא (ס&quot;א קטעורא) (ס&quot;א כפורתא) אדי ואתכוון ושארי לממני אחת. אחת ואחת אחת בלחודהא אחת דכליל כלא. אחת שבחא דכלא, אחת דכלא אהדרן לקבלה אחת רישא דכלא לבתר אחת ואחת דאינון שריין כחדא ברעותא באחוותא ולא מתפרשין לעלמין. בתר דמטא להאי ואחת דהיא אימא דכלא מכאן שארי לממני בזווגא ומני ואמר אחת ושתים. אחת ושלש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע. בגין לאמשכא ולנגדא להאי אחת דהיא אימא (ימא) עלאה בדרגין ידיען לכתרא (ס&quot;א לנהרא לאימא) דאימא תתאה ולאמשכא נהרין עמיקין מאתרייהו לכנסת ישראל. וע&quot;ד יומא דא תרין נהורין נהרין כחדא אימא עלאה נהרא לאימא תתאה וע&quot;ד כתיב יום הכפורים כמא דאתמר. א&quot;ר יצחק קפטרא חדא קשירא ברגלוי דכהנא בשעתא דהוה עאל דאי ימות התם יפקוהו מלבר ובמה ידעי בההוא זהוריתא אתידע ואשתמודע כד לא יהפך גווני. בההוא שעתא אשתמודע דכהנא אשתכח לגו בחטאה ואי יפוק בשלם בזהוריתא אתידע ואשתמודע דיהפך גווני לחוור כדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. ואי לאו כלהו אשתכחו בצערא והיו ידעי כלא דלא אתקבלו צלותהון. א&quot;ר יהודה כיון דהוה עאל וטמטם עינוי דלא לאסתכלא במה דלא אצטריך והוה שמע קל גדפי כרובייא מזמרי ומשבחי. הוה ידע כהנא דכלא הוה בחדוה ויפוק בשלם ועם כל דא בצלותיה הוה ידע דמלין נפקין בחדוותא ומתקבלן ומתברכן כדקא יאות וכדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. &lt;קטע סוף=דף קב א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קב ב/&gt;רבי אלעזר שאל לרבי שמעון אבוי א&quot;ל האי יומא אמאי הוא בהאי אתר תלי ולא בדרגא אחרא דיאות הוא למהוי בדרגא דמלכא שארי יתיר מכלא.{{ררר}} א&quot;ל ר&quot;ש אלעזר ברי הכי הוא ודאי ויאות שאלת. ת&quot;ח מלכא קדישא שביק היכליה וביתיה בידא דמטרוניתא ושבק לבנוי עמה בגין לדברא לון ולאלקאה לון ולמשרי בגוויה דאי זכאן מטרוניתא עאלת בחדוותא ביקרא לגבי מלכא. ואי לא זכאן היא ואינון אתהדרו בגלותא והא אוקימנא כמה דכתיב &quot;משדד אב יבריח אם&quot; וכתיב &quot;ובפשעכם שלחה אמכם&quot;. וע&quot;ד אית יומא חד בשתא לאשגחא בהו ולעיינא בהו. וכד אזדמן האי יומא אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמן לקבליה לאסתכלא בהו בישראל וישראל אזדרזו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדן אזדמן להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא. 

בני מלכא בנהא דאתפקדן בידהא כלהו זכאין כלהו בלא חטאן בלא חובין כדין אזדווגת (ס&quot;א וכד אזדמן האי יומא וישראל אזדמנו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדין אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמנת לקבלה לאסתכלא בהו בישראל וחמאת בני מלכא בנהא (נ&quot;א ברה) דאתפקדון בידהא דמטרוניתא כלהו זכאין כלהו בלא חטאין בלא חובין כדין אזמינת להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא כדין מטרוניתא עאלת) לגבי מלכא בנהירו בחדווה בשלימו ברעותא דהא רביאת בנין למלכא עלאה כדקא יאות. וכד האי יומא לא אשתכחו כדקא יאות ווי לון ווי לשלוחיהון ווי דהא מטרוניתא אתרחקת מן מלכא ואמא עלאה אסתלקת ולא נפיק מנה חירו לעלמין. 

זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אוליף לון אורחוי בגין לאשתזבא מן דינא וישתכחון זכאין קמיה הה&quot;ד כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. וכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאתיכם וגו'. ובחמשה עשר יום לחדש השביעי וגו'. 


ר' יוסי שאל לר' אבא א&quot;ל הני חמשה עשר יום מאי קא מיירי. א&quot;ל ודאי רזא יקירא הוא. ת&quot;ח בין לעילא בין לתתא כל חד וחד בארחיה נטלא ובארחיה יתבא ובארחיה אתער ועביד מאי דעביד. האי עשיר מכנסת ישראל אינון. ויומא עשיראה בעשיראה קיימא. ועל דא בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית וגו' והאי יומא הוא דילה וחמשה יומין אחרנין דמלכא הוא. ההוא יומא דאתי עלה דהא חמישאה ביה יתיב מלכא בתרעא. ובכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא. חמשה עלייהו דמלכא הוא ההוא יומא דאתי עלה בגין כך חמשה יומין מירחא לאורייתא. 

ואי תימא שביעאה בזמנא דתרין אבהן משתכחי ביה דהא מלכא בהו וכדין מתעטר בכלא וחד מלה שביעאה וחמישאה. ת&quot;ח חמישאה דיליה הוא ודאי כמה דאתמר וכדין נהיר אבא לאמא ואתנהירו מנה חמשין תרעין לאנהרא לחמישאה. ואי תימא שביעאה בגין דמלכא בשלימו דאבהן ועטרה ירית משביעאה כמה דכתיב צאינה וראינה בנות ציון וע&quot;ד בשביעאה הוא יומא דמעטרא מלכא בעטרוי וכדין ירית מלכא לאבא ואמא דמזדווגין כחדא. ועל דא כלא בחד תלייא:

ובחמשה עשר יום. רבי יהודה פתח וישמע הכנעני מלך ערד. תנינן ג' מתנן עלאין אזדמנו להו לישראל ע&quot;י תלתא אהין משה אהרן ומרים. מן בזכות משה. ענני כבוד בזכות אהרן. באר בזכות מרים. וכלהו אחידן לעילא. מן בזכות משה דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים &lt;קטע סוף=דף קב ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קג|א}}&lt;קטע התחלה=דף קג א/&gt;מן השמים (דייקא) דא משה. ענני כבוד בזכות אהרן דכתיב אשר עין בעין (אהרן) נראה אתה יי' וגו' וכתיב וכסה ענן הקטרת. מה להלן שבעה אף כאן נמי שבעה דהא בקטרת שבעה עננין מתקשרן כחדא (ועוד) ואהרון רישא לכל שבעה עננין הוא והוא קשיר לשית אחרנין ביה בכל יומא. באר בזכות מרים דהא היא ודאי באר אתקרי. ובספרא דאגדתא ותתצב אחותו מרחוק לדעה וגו'. דא הוא באר מים חיים וכלא קשורא חד. מתה מרים אסתלק באר דכתיב ולא היה מים לעדה ובההיא שעתא בעאת באר אחרא לאסתלקא דהוה שכיח עמהון דישראל. כד חמאת שתא עננין דהוו קשירין עלה אתקשרת היא בהו. מית אהרן אסתלקו אינון עננין ואסתלק עננא דבירא עמהון אתא משה אהדר להו הה&quot;ד עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם. לקחת מתנות ודאי. אינון מתנות דהוו בקדמיתא. באר ועננין. באר דא באר דיצחק. עננים אלין עננים דאהרן. א&quot;ר יצחק מפני מה זכה אהרן לדא בגין דאיהו קשיר בעננים (נ&quot;א רישא לעננים) והוא אקשיר כל יומא ויומא לכלהו כחדא דמתברכאן כלהו על ידוי. ת&quot;ח על כל חסד דעבד קב&quot;ה בישראל קשיר עמהון ז' ענני יקירן וקשיר להו בכנסת ישראל דהא עננא דילה אתקשר בשיתא אחרנין ובכלהו שבעה אזלו ישראל במדברא. מ&quot;ט בגין דכלהו קשרא דמהימנותא נינהו ועל דא בסכות תשבו שבעת ימים. מאי קא מיירי בגין דכתיב בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי ובעי ב&quot;נ לאחזאה גרמיה דיתיב תחות צלא דמהימנותא. תא חזי כל אינון שנין דקאים אהרן הוו ישראל בצלא דמהימנותא תחות אלין עננין. בתר דמית אהרן אסתלק עננא חד דהוא ימינא דכלא וכד האי אסתלק אסתלקו כל שאר עמיה (נ&quot;א עננין) ואתחזיאו כלהו בגריעותא והא אוקמוה דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן. אל תקרי ויראו אלא וייראו מיד וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים. שמע דאסתלקו אינון עננים ומית תיירא רברבא דכל אינון עננים אתקשרו ביה. אמר רבי יצחק הכנעני מלך ערד יושב הנגב ודאי. וכד אתו אינון מאללין דשדר משה אמרו עמלק יושב בארץ הנגב בגין לתברא לבייהו דהא בעמלק אתבר חיליהון בקדמיתא. אמר רבי אבא וישמע הכנעני מאי קא מיירי הכא בתר דאסתלקו אינון עננים אלא כנען כתיב ביה ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. הכא אוליפנא מאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אתחזי למהוי עבד לעבדי עבדין הה&quot;ד וילחם בישראל וישב ממנו שבי הוא נטל עבדין מישראל לגרמיה ועל דא כתיב כל האזרח בישראל ישבו בסכות כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסכות תחות צלא דמהימנותא. ומאן דליתיה מגזעא ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפוק גרמיה מתחות צלא דמהימנותא. כתיב כנען בידו מאזני מרמה דא אליעזר עבד אברהם. ות&quot;ח כתיב ארור כנען. ובגין דזכה כנען דא לשמשא לאברהם כיון דשמש לאברהם יתיב תחות צלא דמהימנותא זכה למיפק מההוא לטייא ולא עוד אלא דכתיב ביה ברכה דכתיב ויאמר בא ברוך יי'. מאי קא מיירי. דכל מאן דיתיב תחות צלא דמהימנותא אחסין חירו ליה ולבנוי לעלמין ואתברך ברכתא עלאה ומאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אחסין גלותא ליה ולבנוי דכתיב וילחם בישראל וישב ממנו שבי: &lt;קטע סוף=דף קג א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קג ב/&gt;בסכות תשבו חסר ודא עננא חד דכלהו קשירין ביה דכתיב כי ענן יי' עליהם יומם. וכתיב ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם דא הוא עננא דאהרן דאקרי יומם דכתיב יומם יצוה יי' חסדו עננא חד נטיל עמיה חמש אחרנין ואינון שית. ועננא אחרא דכתיב ובעמוד אש לילה דא נהרא להו לישראל מנהירו דאינון שית:

רבי אלעזר פתח (ואמר) כה אמר יי' זכרתי לך חסד נעוריך וגו'. האי קרא על כ&quot;י אתמר בשעתא דהות אזלא במדברא עמהון דישראל. זכרתי לך חסד דא עננא דאהרן דנטלא בחמש אחרנין דאתקשרו עלך ונהירו עלך. אהבת כלולותיך דאשתכללו לך (ס&quot;א וכלהו אשתכללו בך) ואעטרו לך ואתקינו לך ככלה דתעדי תכשיטהא וכ&quot;כ למה. בגין לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ת&quot;ח בשעתא דב&quot;נ יתיב במדורא דא צלא דמהימנותא שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא ואברהם וחמשא צדיקייא אחרנין שויין מדוריהון עמיה. אמר ר' אבא אברהם וחמשא צדיקייא ודוד מלכא שוין מדוריהון עמיה הה&quot;ד בסכות תשבו שבעת ימים. שבעת ימים כתיב ולא בשבעת ימים. כגוונא דא כתיב כי ששת ימים עשה יי' את השמים וגו'. ובעי ב&quot;נ למחדי בכל יומא ויומא באנפין נהירין באושפיזין אלין דשריין עמיה. ואמר רבי אבא כתיב בסכות תשבו שבעת ימים לבתר ישבו בסכות בקדמיתא תשבו ולבתר ישבו. אלא קדמאה לאושפיזי. תניינא לבני עלמא. קדמאה לאושפיזי כי הא דרב המנונא סבא כד הוה עייל לסוכה הוה חדי וקאים על פתחא דסוכה מלגאו ואמר נזמן לאושפיזין מסדר (נ&quot;א נסדר) פתורא וקאים על רגלוהי ומברך ואומר בסכות תשבו שבעת ימים. תיבו אושפיזין עלאין תיבו. תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו. ארים (ס&quot;א אסחי) ידוי וחדי ואמר זכאה חולקנא זכאה חולקהון דישראל דכתיב כי חלק יי' עמו וגו' והוה יתיב. תניינא לבני עלמא. דמאן &lt;קטע סוף=דף קג ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קד|א}}&lt;קטע התחלה=דף קד א/&gt;דאית ליה חולקא בעמא ובארעא קדישא יתיב בצלא דמהימנותא לקבלא אושפיזין למחדי בהאי עלמא ובעלמא דאתי. ובעי למחדי למסכני מ&quot;ט בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין דמסכני הוא. וההוא דיתיב בצלא דא דמהימנותא וזמין אושפיזין אלין עלאין אושפיזי מהימנותא ולא יהיב לון חולקהון כלהו קיימי מניה ואמרי אל תלחם את לחם רע עין וגו' אשתכח דההוא פתורא דתקין דיליה הוא ולאו דקב&quot;ה עליה כתיב וזריתי פרש על פניכם וגו' פרש חגיכם ולא חגי. ווי ליה לההוא בר נש בשעתא דאלין אושפיזי מהימנותא קיימי מפתוריה. ואמר ר' אבא אברהם כל יומוי הוה קאים בפרשת אורחין לזמנא אושפיזין ולתקנא לון פתורי. השתא דמזמנין ליה ולכלהו צדיקייא ולדוד מלכא ולא יהבין לון חולקהון אברהם קאים מפתורא וקרי סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וכלהו סלקין אבתריה. יצחק אמר ובטן רשעים תחסר. יעקב אמר פתך אכלת תקיאנה ושאר כל צדיקייא אמרי כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. דוד מלכא אמר (חסר כאן) ואשלים דינוי דכתיב ויהי כעשרת הימים ויגוף יי' את נבל וימת. מאי קא מיירי בגין דדוד שאל לנבל ואתעביד ליה אושפיזא ולא בעא. ודא זמין ליה ולא יהב ליה חולקא. ובאינון עשרה יומין דדוד מלכא דאין עלמא אתדן עליה ההוא ב&quot;נ דאשלים ליה ביש יתיר מנבל. א&quot;ר אלעזר (בג&quot;כ) אורייתא לא אטרח עליה דב&quot;נ יתיר אלא כמה דיכיל דכתיב איש כמתנת ידו וגו'. ולא לימא איניש אכול ואשבע וארווי בקדמיתא ומה דישתאר אתן למסכני אלא רישא דכלא דאושפיזין הוא ואי חדי לאושפיזין ורוי לון קב&quot;ה חדי עמיה ואברהם קרי עליה אז תתענג על יי'. ויצחק קארי עליה כל כלי יוצר עליך לא יוצלח. אר&quot;ש האי דוד מלכא א&quot;ל בגין דכל זיינין דמלכא וקרבין דמלכא בידוי דדוד אתפקדו. אבל יצחק קאמר גבור בארץ יהיה זרעו וגו'. הון ועושר בביתו וגו'. יעקב אמר אז יבקע כשחר אורך וגו' שאר צדיקייא אמרי ונחך יי' תמיד והשביע וגו'. דוד מלכא אמר כל כלי יוצר עליך לא יוצלח דהא הוא על כל זיני עלמא אתפקד זכאה חולקיה דב&quot;נ דזכי לכל האי. זכאה חולקהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ועמך כלם צדיקים וגו':

ולקחתם לכם ביום הראשון וגו'. ר&quot;ש פתח כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. כל הנקרא בשמי דא אדם דקב&quot;ה ברא ליה בשמיה (נ&quot;א בדיוקניה) דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו וקרא ליה בשמיה בשעתא דאפיק קשוט ודינא בעלמא ואקרי אלקים דכתיב אלקים לא תקלל. קרא ליה בשמיה דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו ושפיר. הא אוקימנא דכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו בשעתא דזווגא אתמר. וכך הוא בזווגא דתרווייהו בצלם ודמות ואדם מדכר ונוקבא נפק. ויברא אלקים את האדם בצלמו. בספרא דשלמה מלכא אשכחנא דבשעתא דזווגא &lt;קטע סוף=דף קד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קד ב/&gt;אשתכח לתתא שדר קב&quot;ה חד דיוקנא כפרצופא דב&quot;נ. רשימא חקיקא בצולמא וקיימא על ההוא זווגא ואלמלי אתיהיב רשו לעינא למחזי חמי ב&quot;נ על רישיה חד צולמא רשימא כפרצופא דב&quot;נ ובההוא צולמא אתברי ב&quot;נ ועד דקיימא (ס&quot;א ועד לא קיימא) ההוא צולמא דשדר ליה מארים על רישיה וישתכח תמן לא אתברי ב&quot;נ הה&quot;ד ויברא אלקים את האדם בצלמו ההוא צלם אזדמן לקבליה עד דנפיק לעלמא. כד נפק. בההוא צלם אתרבי בההוא צלם אזיל הה&quot;ד אך בצלם יתהלך איש. והאי צלם איהו מלעילא. בשעתא דאינון רוחין נפקין מאתרייהו כל רוחא ורוחא אתתקן קמי מלכא קדישא בתקוני יקר בפרצופא דקאים בהאי עלמא. ומההוא דיוקנא תקונא יקר נפיק האי צלם. ודא תליתאה לרוחא ואקדימת בהאי עלמא שעתא דזווגא אשתכח ולית לך זווגא בעלמא דלא אשתכח צלם בגווייהו. אבל ישראל קדישין האי צלם קדישא ומאתר קדישא אשתכח בגווייהו. ולעכו&quot;ם צלם מאינון זינין בישין מסטרא דמסאבותא אשתכח בגווייהו. וע&quot;ד לא ליבעי לאיניש לאתערבא צולמא דיליה בצולמי דעובדי כו&quot;ם בגין דהאי קדישא והאי מסאבא:

תא חזי מה בין ישראל לעמין עובדי כו&quot;ם וכו' עד דמלכא דזמין אושפיזון. זה המאמר כתיב בפ' ויחי יעקב דף רכ ע&quot;א שורה ראשונה (ושייך כאן) ואלו החלופים מצאתי בין כתוב בהעתק לבין הכתוב שם. שורה כ&quot;ג במקום עלמין מצאתי צולמים. שורה כ&quot;ה במקום יעדי דיני גריע'. שורה כ&quot;ו במקום ידיה מצאתי דינא. שורה ל&quot;א מי יתן ערב ודא כד נהרא סיהרא וליליא אתתקן בנהורא. שורה ל&quot;ה עובדין. מצאתי בריין ע&quot;ב שורה ה' בית חילא. שורה ו' יצרתיו היינו וענף עץ עבות. אף עשיתיו. שורה י&quot;ד לחירו וע&quot;ד קרינאי ליה יום הראשון דא בספרא דאגדתא ושפיר הוא. שורה כ&quot;ה דאבא בג&quot;כ כלא יאה ולא בסימא לפירין ולא עביד פירין. שם הדין צ&quot;ל תרין. שורה כ&quot;ו לבירא ד&quot;א. שורה כ&quot;ט יעקב צ&quot;ל בירא. שורא ל&quot;א דא בדא צ&quot;ל דא שלא דא. שורה ל&quot;ג צ&quot;ל אעג דבהאי נחל דינא לא אשתכח ביה. שורה ל&quot;ה צ&quot;ל דצדיק איכא וכנישו רברבא נפקי מנייהו. שורה ל&quot;ו צ&quot;ל מנייהו לא איבא ולא טעמא. שם וכלא שפיר וע&quot;ד אתרוג בשמאלא) ובסוף המאמר מצאתי כתיב. דכתיב ביום השמיני עצרת תהיה לכם דהא יומא דא ממלכה הוא בלחודוי חדוותא דיליה בהו בישראל. מתל למלכא דזמין אושפיזין. אשתדלו בהו כל בני היכליה לבתר אמר מלכא עד כאן אנא ואתון אשתדלנא כלהו באושפיזין וקרבתון קרבנין על שאר עמין בכל יומא מכאן ולהלאה אנא ואתון נחדי יומא חד הה&quot;ד ביום השמיני עצרת תהיה לכם. לכם לקרבא קרבנין עלייכו אבל אושפיזי מהימנותא במלכא משתכחו תדירא. וביומא דחדוות דמלכא כלהון מתכנפי עמיה ומשתכחן. ועל דא כתיב עצרת תרגומו כנישו. והאי יומא יעקב הוא רישא לחדוותא. וכל אינון אושפיזי חדאן עמיה ועל דא כתיב אשריך ישראל מי כמוך וכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר:

ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור וגו' א&quot;ר אלעזר הא אוקמוה אבל אמאי אסמיך קב&quot;ה פש' דא לפרשת מועדים. אלא כלהו בוצינין עלאין כלהו בוצינין לאדלקא משח רבות עלאה והא אתמר. ועל ידייהו דישראל מתברכאן עלאין ותתאין ואדליקו בוצינין כמה דאוקמיה דכתיב שמן וקטרת ישמח לב חדוות' דעלאין ותתאין:&lt;קטע סוף=דף קד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קה|א}}&lt;קטע התחלה=דף קה א/&gt;רבי אבא פתח שמחו ביי' וגילו צדקים (שמחו ביי' כד&quot;א) וכתיב זה היום עשה יי' נגילה ונשמחה בו ואוקמוה דהא בקב&quot;ה (נ&quot;א במועדיא) בעי למהדי (ליה) ולאנהרא (ליה) אנפין וישתכח בר נש בחדווה (עמיה) בגין דההוא חדווה דקב&quot;ה הוי דכתיב נגילה ונשמחה בו ביומא. בו בקב&quot;ה וכלא חד מלה. שמחו ביי' כד דינין אתכפיין ורחמי אתערו וכד מתערי רחמי כדין וגילו צדיקים (כתיב) צדיק וצדק מתברכאן כחדא דאקרון צדיקים כמה דאתמר דהא אלין מתברכאן (ס&quot;א מברכין) לעלמין ודאן לעלמין כלהו. והרנינו כל ישרי לב. אלין בני מהימנותא לאתקשרא בהו ובכלא בעי עובדא לתתא לאתערא לעילא ת&quot;ח מאן דאמר דלא בעיא עובדא בכלא או מלין לאפקא לון ולמעבד קלא בהו. תיפח רוחיה והא הכא פרשתא דא אוכח אדלקות בוצינייא וקטרת בוסמין (כחדא בגין) דכתיב שמן וקטרת ישמח לב (ובהאי) ובעובדא דא אשתכח אדלקותא לעילא וחדוותא לתתא (ס&quot;א אדלקותא וחדוותא לעילא ותתא) ואתקשרותא כחדא כדקא יאות (ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא). אמר ר' יהודה מזבח דלתתא אתער מזבח אחרא. כהן דלתתא אתער כהן אחרא בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא. ר' יוסי ור' יצחק הוו אזלי באורחא אמר ר' יוסי לר' יצחק כתיב וקראת לשבת ענג לקדוש יי' מכבד וגו'. וכבדתו מעשות דרכיך שפיר. אבל ממצא חפצך ודבר דבר מה הוא ומאי גריעותא הוא לשבת. א&quot;ל ודאי גריעותא הוא דלית לך מלה ומלה דנפיק מפומיה דבר נש דלית לה קלא וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא. ומאי הוא ההוא דאקרי חול (לעילא) מאינון יומין דחול. וכד אתער חול ביומא קדישא גריעותא הוא לעילא ודאי וקב&quot;ה וכנסת ישראל שאלי עליה מאן הוא דבעי לאפרשא זווגא דילן מאן הוא דבעי חול הכא. עתיקא קדישא לא אתחזי ולא שרייא על חול. בגין כך הרהור מותר מאי טעמא בגין דהרהור לא עביד מדי ולא אתעביד מניה קלא ולא סליק. אבל לבתר דאפיק מלה מפומיה ההוא מלה אתעביד קלא ובקע אוירין ורקיעין וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא ועל דא ממצוא חפצך ודבר דבר כתיב. ומאן דאפיק מלה קדישא מפומיה מלה דאורייתא אתעביד מניה קלא וסליק לעילא ואתערו קדושי מלכא עלאה ומתעטרן ברישיה וכדין אשתכח חדוותא לעילא ותתא. א&quot;ל ודאי הכי הוא והא שמענא מלה אבל מאן דשארי בתעניתא בשבתא עביד גריעותא לשבת או לא. אי תימא דלא עביד גריעותא הא סעודתי דמהימנותא בטיל מניה ועונשיה סגי הא חדוותא דשבת בטיל מניה. א&quot;ל מלה דא שמענא דדא הוא דאשגחן עליה מלעילא מכל בני עלמא בגין דהאי יומא חדוותא הוא לעילא ותתא חדוותא דכל חדוון חדוותא דכל מהימנותא ביה אשתכח ואפילו רשעים דגיהנם נייחין בהאי יומא. והאי בר נש לית ליה חדווה ולית ליה נייחא ושניא דא מכל עלאין ותתאין כלהו שאלין עליה מאי שניא דפלנייא הוא בצערא. ובשעתא דעתיקא קדישא אתגלי בהאי יומא ואשתכח האי בצערא צלותיה סלקא וקיימא קמיה כדין אתקרעו כל גזרי דינין דתגזרו עליה ואפילו אסתכמו בבי דינא דמלכא עליה לביש כלא אתקרע בגין דבשעתא דעתיקא אתגלייא כל חירו וכל חידו אשתכח בגין דאתגליא בהלולא דמלכא. ועל דא תנינן קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. מאן שבעים שנה אלא אע&quot;ג דאסכמו עליה כל אינון שבעין כתרי מלכא דהוא אתחזי בהו כלא אתקרע בגין דעתיקא קדישא נטיל (ס&quot;א בטיל ליה והני) ליה לבר נש. והני &lt;קטע סוף=דף קה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קה ב/&gt;מילי כד מתערי עליה בחלמא בליליא דשבתא. למלכא דעביד הלולא לבריה וגזר חדווה על כלא בהאי יומא דהלולא כל עלמא הוו חדאן ובר נש חד הוה עציב תפיש בקולרא. אתא מלכא לחדוותא חמא כל עמא חדאן כמה דאיהו גזר. זקף עינוי חמא ההוא בר נש תפיש בקולרא עציב. אמר ומה כל בני עלמא חדאן בהלולא דברי ודא תפיש בקולרא. מיד פקיד ונפקי ליה ושארו ליה מקולריה (ס&quot;א מקטרוי). כך האי דשארי בתעניתא בשבתא כל עלמא חדאן ואיהו עציב והאי אתפש בקולרא. בשעתא דעתיקא קדישא אתגלייא בהאי יומא ואשתכח האי בר נש תפיש בקולרא אע&quot;ג דאסכימו עליה כל אינון שבעין שנין דאמרן כלא אתקרע ולא שארי עליה דינא. ביומא אחרא אית ביה רשו למקרע ליה בההוא יומא כ&quot;ש שבת דלית לך יום דלא אשתכח ביה חילא ומאן דשארי בתעניתא דחלמא בההוא יומא לא סליק ההוא יומא עד דקרע דיניה אבל לאו דשבעים שנה כיומא דשבת. בגין כך בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא דלית רשו ליומא על יומא אחרא. כל יומא מה דאירע ביומיה עביד דלא אירע ביומיה לא עביד ועל דא לא לבעי ליה לאינש לסלקא ליה מיומא דא ליומא אחרא ובגין כך דבר יום ביומו תנינן ולא דבר יום ליומא אחרא. ותא חזי לאו למגנא מתערי עליה בחלמא בגין למתבע עליה רחמי ווי לההוא בר נש דלא מתערי עליה ולאו אודעו ליה בחלמא דהא אקרי רע ובגיני כך לא יגורך רע כתיב. וכתיב בל יפקד רע בל יפקד בגין דאיהו רע אמר רבי יוסי כתיב ממצוא חפצך ודבר דבר. כיון דכתיב ממצוא חפצך מהו ודבר דבר אלא עד דיגזר מלה כדקא יאות וימלל ליה ודאי כך הוא ברירא דמלה משמע דכתיב ודבר דבר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע:

ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי וגו'. ויצא רבי יהודה אמר נפק מכללא דחולקא דישראל דנפק מכללא דכלא נפק מכללא דמהימנותא. וינצו במחנה מכאן אוליפנא כל מאן דאתי מזוהמא דזרעא לסוף גלייה ליה קמי כלא. מאן גרים ליה זוהמא דחולקא בישא דאית ביה דלית ליה חולקא בכללא דישראל. רבי חייא פתח כבוד אלקים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר. כבוד אלקים הסתר דבר דלית רשו לבר נש לגלאה מלין סתימין דלא אתמסרו לאתגלייא מלין דחפא לון עתיק יומין כד&quot;א לאכול לשבעה ולמכסה עתיק. לאכול לשבעה עד ההוא אתר דאית ליה רשו ולא יתיר ועכ&quot;ד ולמכסה עתיק למכסה עתיק ודאי. דבר אחר לאכול לשבעה אינון חברייא דידעין ארחין ושבילין למיהך בארח מהימנותא כדקא יאות כגון דרא דר&quot;ש שארי בגויה ולמכסה עתיק מדרין אחרנין דהא כלהון לא אתחזון לאכול ולשבעה ולאתגלייא מלין בגווייהו. אלא למכסה עתיק כד&quot;א אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. ביומוי דר' שמעון הוה בר נש אמר לחבריה פתח פיך ויאירו דבריך בתר דשכיב הוו אמרי אל תתן את פיך וגו'. ביומוי לאכול לשבעה בתר דשכיב ולמכסה עתיק דחברייא מגמגמי ולא קיימי במלין. דבר אחר לאכול לשבעה באינון מלין דאתגליין ולמכסה עתיק באינון מלי דאתחפיין: &lt;קטע סוף=דף קה ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קו|א}}&lt;קטע התחלה=דף קו א/&gt;ויקוב בן האשה הישראלית את השם מהו ויקוב רבי אבא אמר ויקוב ודאי כד&quot;א ויקוב חור בדלתו נקיב מה דהוה סתים. ושם אמו שלומית בת דברי עד כאן סתים שמא דאמיה כיון דכתיב ויקוב נקיב שמא דאימיה. אמר רבי אבא אי לאו דבוצינא קדישא קיימא בעלמא לא ארשינא לגלאה (מכאן ולהלאה) דהא לא אתיהיב מלה דא לגלאה אלא לחברייא דאינון בין מחצדי חקלא (דאי לאו) תיפח רוחיהון דאינון דאתיין לגלאה לאינון דלא ידעי. ת&quot;ח כתיב וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי האי קרא הא אוקימנא אבל דא בר אינתו אחרא דאבוי בעלה דשלומית הוה. וכיון דאתא ההוא מצראה עלה בפלגות ליליא תב לביתא וידע מלה אתפרש מנה ולא אתא עלה. ונטל אינתו אחרא ואוליד להאי ואקרי איש הישראלי. ואחרא בן הישראלית. אי אינון אינצו הכא כחדא מאי קא בעי הכא שמא קדישא ואמאי קלל שמא קדישא. אלא איש הישראלי אמר מלה מאמיה מגו קטטה. מיד ויקוב בן האשה הישראלית. כד&quot;א ויקוב חור בדלתו. רזא דמלה נטל ה' דשמא קדישא ולייט לאגנא על אמיה ודא הוא נקיבא דאיהו נקיב ופריש שמא קדישא. ולמחצרי חקלא אתמר. ורזא דמלה כן דרך אשה מנאפת וגו' זכאה חולקהון דצדיקייא דידעין מלה ומכסיין לה. וע&quot;ד אתמר ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל. ה' בתראה הות נוקבא דינקא בתרין סטרין בגין כך נטלא זיינין דמלכא ונקמת נקמתא. דכתיב הוצא את המקלל. על דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דחילו דאמא אקדים לאבא. וזכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי:

ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. רבי יהודה אמר הא אוקמוה. אבל כי יקלל אלקיו סתים ובגין דאמר אלקיו סתם לכך ונשא חטאו דהא לא ידעינן מאן הוא דחלא דיליה אי אחד מן השרים או חד מן ככביא או חד מדברי עלמא. א&quot;ר יוסי אי צדיק גמור הוא לא יתער (ס&quot;א מלה) חיליהון וכיון דאתער מלה דא חיישינן מינות אזדריקת ביה ולא ימות (ס&quot;א א&quot;ר יוסי אפילו צדיק גמור לא ימות) על דא בגין דאיהו מלה סתים. רבי יהודה אמר דאין ליה לטב בהא דאי אמר אלקי יכיל למטען אלקי דהוה עד השתא דאתמשכנא אבתריה בלבאי והשתא אהדרנא לקבלא מהימנותא עלאה אבל אי אמר יי' אלקים או יי' ונקיב ליה בשמא האי לית ליה למטען בהאי בגין דדא הוא מהימנותא דכלא וכל את ואת דשמא קדישא דא סלקא לשמא שלימא (ס&quot;א לשבחא). ד&quot;א ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ר' יצחק אמר ויקוב בן האשה אמאי. אלא כמה דאוקמוה אבל האיש הישראלי בעלה דשלומית הוה. רבי יהודה אמר בריה דבעלה דשלומית מאנתו אחרא הוה. א&quot;ר יצחק נצו כחדא וא&quot;ל מלה מאימיה וכי אבוי הוה דאתקטל בשמא קדישא כמה דאוקמוה דכתיב הלהרגני אתה אומר דהא בשמא קדישא קטיל ליה משה ועל דא אושיט מלה לקבליה ודא הוא דכתיב ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל. ויביאו אותו אל משה. אמאי. (ס&quot;א לגבי דמשה בין דקטיל לאבוהי כו') בגין דמטא לגביה דמשה על דקטיל לאבוהי בשמא קדישא בגין כך ויביאו אותו אל משה כיון דחמא משה מיד ויניחוהו במשמר ואבא וברא נפלו בידא דמשה:

איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו רבי יצחק פתח שמע עמי ואעידה בך ישראל אם תשמע לי. לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר. כיון דכתיב לא יהיה בך אל זר מאי ולא תשתחוה לאל נכר &lt;קטע סוף=דף קו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קו ב/&gt;אלא לא יהיה בך אל זר דלא ייעול בר נש ליצר הרע בגויה דכל מאן דאתי לאתחברא ביה אל זר שריא בגויה דהא כד אתחבר ב&quot;נ ביה מיד אתי לאעברא על פתגמי אורייתא אתי לאעברא על מהימנותא דשמא קדישא ואתי לבתר למסגד לטעוון אחרן ועל דא כתיב לא יהיה בך אל זר כיון דלא יהיה בך אל זר לא תיתי למסגד לטעוון אחרן ולמעבר על מהימנותא דשמא קדישא חדא הוא דכתיב ולא תשתחוה לאל נכר ומהימנותא בישא דב&quot;נ דא הוא. ועל דא כי יקלל אלקיו דיכיל למטען דהוא לייט לההוא אל זר יצרא בישא דשרייא עליה לזמנין ואנן לא ידעינן מלוי אי קשוט או לאו ועל דא תשא חטאו אבל ונוקב שם יי' מות יומת. אמר רבי יהודה אי הכי אמאי ונשא חטאו ונסלח חטאו מבעי ליה. (ס&quot;א אלא) א&quot;ל כגון דאמר אלקי כמה דאוקימנא סתם ולא פריש. רבי חייא אמר כי יקלל אלקיו סתם ולא פירש והא ודאי ונשא חטאו. אבל ונוקב שם יי' מות יומת דהא הכא תלייא מהימנותא דכלא ולית ליה רשו למטען עליה כלל. אמר רבי יוסי הכי הוא ודאי דהא שמא דא מהימנותא דעלאי ותאי ועל דא קיימין עלמין כלהו באת חד זעירא תליין אלף אלפין ורבוא רבבן עלמין דכסופין ועל דא תנינן אתוון אלין קשירין אלין באלין וכמה אלף רבבן עלאין (ס&quot;א עלמין) תליין בכל את ואת ואסתליקו ואתקשרו במהימנותא (ואתגלייא) וסתים בהו מה דלא אתדבקו עלאין ותתאין אורייתא בהו תלייא עלמא דין ועלמא דאתי הוא ושמיה חד. ועל דא כתיב אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני וכתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך:

רבי חזקיה פתח לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה במשוך היובל. ומה טורא דסיני דאיהו טורא כשאר טורי עלמא בגין דאתחזי עליה יקרא דמלכא קדישא כתיב לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה מאן דקריב למלכא לא כ&quot;ש. ומה טורא דסיני דיכיל ב&quot;נ לאושיט ביה ידא ארח יקר בדחילו כתיב לא תגע בו יד סתם ואפילו בארח יקר. מאן דאושיט ידיה בארח קלנא לקביל מלכא לא כל שכן. רבי ייסא פתח ואמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. ומה משה דמן יומא דאתיליד זיהרא קדישא עלאה לא אעדי מניה כתיב ביה אל תקרב הלום. אמר ליה. משה עד כאן לא אנת כדאי לאשתמשא ביקרי של נעליך. ומה משה כך דהוה קריב בדחילו בקדושה כתיב ביה הכי. מאן דקריב בארח קלנא לגבי מלכא על אחת כמה וכמה. רבי אבא אמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. ת&quot;ח כד הוו ישראל במצרים היו ידעי באינון רברבי עלמא דממנן שעל שאר עמין וכל חד וחד הוה ליה דחלא בלחודוי מנייהו. כיון דאתקשרו בקשרא דמהימנותא וקריב לון קב&quot;ה לפולחניה אתפרשו מנייהו וקריבו לגבי מהימנותא עלאה קדישא ובג&quot;כ כתיב איש איש כי יקלל אלקיו ואע&quot;ג דפולחנא נוכראה הוא כיון דאנא פקודת לון ממנא לדברא עלמא מאן דלייט ומבזי לון ונשא חטאו ודאי דהא ברשותי קיימין ואזלי ומדברין בני עלמא. אבל ונוקב שם יי' מות יומת לאו ונשא חטאו כמה לאלין אלא מות יומת. מות בעלמא דין יומת בעלמא דאתי. לאלין ונשא חטאו בגין דמבזי עובדי ידי מבזי לשמשי דאנא פקידית ואסיר הוא אבל מיתה לא אתחייב בהו. ר&quot;ש הוה אזיל בארחא והוה עמיה רבי אלעזר ורבי אבא ורבי חייא ורבי יוסי ורבי יהודה מטו לחד טיקלי דמיא פוסקרא רבי יוסי בקטפוי לגו מייא אמר &lt;קטע סוף=דף קו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קז|א}}&lt;קטע התחלה=דף קז א/&gt;קוטרא דקוסטי דמיא ולואי ולא שכיח. א&quot;ל ריש אסיר לך. שמשא דעלמא הוא ואסיר לאנהגא קלנא בשמשא דקב&quot;ה וכ&quot;ש דאינון עובדי קשוט. בנימוסי דקסטירא עלאה שכיחי. פתח ואמר וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וירא אלקים את כל אשר עשה סתם אפילו נחשים ועקרבים ויתושים ואפילו אינון דאתחזון מחבלי עלמא בכלהו כתיב והנה טוב מאד כלהו שמשי עלמא מדברי עלמא ובני נשא לא ידעי. עד דהוו אזלי חמו חד חויא מדבר קמייהו אמר ר&quot;ש ודא דא אזיל לארחשא לן ניסא רהט ההוא חויא קמייהו וקטר בחד אפעה בקיטרא דאורחא סטון (ס&quot;א נצן) חד בחד ומיתו. כד מטון חמו לון לתרוייהו שכיבין בארחא. אר&quot;ש בריך רחמנא דרחיש לן ניסא דהא כל מאן דאסתכל בהאי כד איהו בקיומיה או איהו יסתכל בבר נש לא ישתזיב ודאי כ&quot;ש אי יקרב בהדיה. קרא עליה לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך. ובכלא עביד קב&quot;ה שליחותא דיליה ולית לן לאנהגא קלנא בכל מה דאיהו עבד וע&quot;ד כתיב טוב יי' לכל ורחמיו על כל מעשיו. וכתיב יודוך יי' כל מעשיך. (נדפס ויחי רבא):

רבי שמעון פתח אני חבצלת השרון שושנת העמקים. כמה חביבה כנסת ישראל קמי קב&quot;ה דקב&quot;ה משבח לה והיא משבחת ליה תדיר וכמה שבחין ומזמרין אתקנת ליה למלכא תדיר. זכאה חולקהון דישראל דאחידן בעדבא דחולקא קדישא כמה דכתיב כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו. אני חבצלת השרון דא כ&quot;י דאקרי חבצלת דקיימא בשפירו דנוי בגנתא דעדן לאתנטעא. השרון דהיא נטרת (נ&quot;א שרה) ומשבחת ליה למלכא עלאה. ד&quot;א אני חבצלת השרון. דבעייא לאשתקאה משקיו דנחלא עמיקא מבועא דנחלין כד&quot;א והיה השרון (כערבה) (לאגם מים). שושנת העמקים דקיימא בעמיקתא דכלא. שושנת העמקים. מאי אינון עמקים כד&quot;א ממעמקים קראתיך יי'. חבצלת השרון מההוא אתר דשקיו דנחלין עמיקין נפקין ולא פסקין לעלמין. שושנת העמקים דההוא אתר דאקרי עמיקא דכלא סתים מכל סטרין. ת&quot;ח בקדמיתא חבצלת ירוקא בטרפין ירוקין לבתר שושנה בתרין גוונין סומק וחוור. שושנת בשית טרפין. שושנת דשניאת גוונהא ואשתניאת מגוונא לגוונא. שושנת בקדמיתא חבצלת בזמנא דבעייא לאזדווגא ביה במלכא אקרי חבצלת. בתר דאתדבקת ביה במלכא באינון נשיקין אקרי שושנה בגין דכתיב שפתותיו שושנים. שושנת העמקים דהיא שניית ומשניאת גוונהא זמנין לטב וזמנין לביש זמנין לדינא וזמנין לרחמי. ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וגו'. ת&quot;ח דהא בני נשא לא ידעין ולא מסתכלין ולא משגיחין בשעתא דברא קב&quot;ה לאדם. ואוקיר ליה ביקירו עלאה בעא מיניה לאתדבקא ביה בגין דישתכח יחידאי ובלא יחידאי ובאתר דדביקותא יחידא' דלא ישתני ולא יתהפך לעלמין בההוא קשורא דמהימנותא יחידאה דכלא ביה אתקשר. הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן. ולבתר סאטו מאורחא דמהימנותא ושבקו אילנא יחידאה עלאה מכל אילנין ואתו לאתדבקא באתר דמשתני ומתהפך מגוונא לגוונא ומטב לביש ומביש לטב ונחתו מעילא לתתא ותאדבקו לתתא בשנויין סגיאין ושבקו עלאה דכלא דהוה חד ולא אשתני לעלמין הה&quot;ד אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. והמה בקשו חשבונות רבים ודאי. כדין אתהפך לבייהו בההוא סטרא ממש זמנין לטב זמנין לביש זמנין לרחמי זמנין לדינא &lt;קטע סוף=דף קז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קז ב/&gt;כההוא מלה דאתדבקו בה ודאי. והמה בקשו חשבונות רבים ואתדבקו בהו. א&quot;ל קב&quot;ה אדם שבקת חיי ואתדבקת במותא. חיי דכתיב ועץ החיים בתוך הגן עץ דאתקרי חיי דמאן דאחיד ביה ולא טעים טעמא דמותא לעלמין ואתדבקת באילנא אחרא הא ודאי מותא הוא לקבלך הה&quot;ד רגליה יורדות מות וגו' וכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה ודאי באתר דמותא אתדבק ושבק אתר דחיי בגין כך אתגזר עליה ועל כל עלמא מותא. אי הוא חטא כל עלמא מאי חטאו אי תימא דכל בריין אתו ואכלו מאילנא דא ואתרמי מכלא. לאו הכי. אלא בשעתא דאדם קאים על רגלוי חמו ליה בריין כלהו ודחלו מקמיה והוו נטלין בתריה כעבדין קמי מלכא והוא אמר לון אנא ואתון בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני יי' עושנו וכלהו אתו בתריה. כיון דחמו דאדם מגיד להאי אתר ואתדבק ביה כלהו אתמשכו אבתריה וגרים מותא ליה ולכל עלמא כדין אשתני אדם לכמה גוונין זמנין לטב זמנין לביש זמנין רוגזא זמנין נייחא זמנין דינא וזמנין רחמי זמנין חיי זמנין מותא ולא קאים בקיומא תדיר בחד מנייהו בגין דההוא אתר גרמא ליה וע&quot;ד אקרי להט החרב המתהפכת מן סטרא דא לסטרא דא מן טב לביש מן רחמי לדינא מן שלום לקרבא. אתהפיכת הוא לכלא ואקרי טוב ורע דכתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. ומלכא עילאה לרחמא על עובדי ידוי אוכח ליה ואמר ליה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו והוא לא קביל מניה ואתמשך בתר אתתיה ואתתרך לעלמין דהא אתתא לאתר דא סלקא ולא יתיר ואתתא גרים מותא לכלא. ת&quot;ח לעלמא דאתי כתיב כי כימי העץ ימי עמי. כימי העץ ההוא עץ דאשתמודע. ביה זמנא כתיב בלע המות לנצח ומחה יי' אלקים דמעה מעל כל פנים. ברוך יי' לעולם אמן ואמן. ימלוך יי' לעולם אמן ואמן: &lt;קטע סוף=דף קז ב/&gt;

==פרשת אמור - רעיא מהימנא==
{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פח|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פט|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פט א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פט א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פט|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פט ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פט ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צ|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צ א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צ א/&gt;

'''מדף צ ע&quot;ב עד צב' ע&quot;א - אין רעיא מהימנא'''


{{ממ זהר משולב|ג|צב|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צב ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צג|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צג א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צג א/&gt;

'''מדף צג ע&quot;ב עד צו ע&quot;ב - אין רעיא מהימנא'''

{{ממ זהר משולב|ג|צז|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צז א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צז א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צז|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צז ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צז ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צח א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צח א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צח|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צח ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צח ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צט|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צט א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צט א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צט|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צט ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צט ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|ק|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף ק א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף ק א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|ק|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף ק ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף ק ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קא|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קא א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קא א/&gt;

'''קא עד קג - לא ברור מה יש בדפים אלו'''

{{ממ זהר משולב|ג|קג|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קג ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קג ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קד|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קד א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קד א/&gt;

'''מדף קד ע&quot;ב עד הסוף - אין רעיא מהימנא'''</text>
      <sha1>n049jnxptqu3bb72ez7kryon0gn39ew</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947936</id>
      <parentid>2947935</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T22:07:21Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947936</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="251951" sha1="h6mjzzow0hl432vk3477g6hw9o3n8ne" xml:space="preserve">__TOC__

&lt;קטע התחלה=דף פ א/&gt;

==קדושים==
{{ממ זהר משולב|ג|פ|א}} {{צ|וידבר יי' אל משה לאמר. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם}} {{ממ|ויקרא|יט|ב}}. 

רבי אלעזר פתח {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וגו'}} {{ממ|תהלים|לב|ט}}. בכמה זמנין אורייתא אסהידת בהו בבני נשא, כמה זמנין ארימת קלין לכל סטרין לאתערא להו, וכלהו דמיכין בשינתא בחוביהון (ס&quot;א בחוריהון), לא מסתכלין ולא משגיחין. בהיך אנפין יקומון ליומא דדינא עלאה כד יתבע לון מלכא עלאה עלבונא דאורייתא דצווחת לקבליהון ולא אהדרו אפין לקבלה דכלהו פגימין בכלא דלא ידעו מהימנותא דמלכא עלאה. ווי לון ווי לנפשהון. דהא אורייתא ביה אסהידת ואמרת {{צ|מי פתי יסור הנה חסר לב (ס&quot;א ואמרה) אמרה לו}} {{ממ|משלי|ט|טז}}. 

מהו {{צ|חסר לב}}? דלית ליה מהימנותא. דמאן דלא אשתדל באורייתא לאו ביה מהימנותא ופגים הוא מכלא.  {{צ|אמרה לו}} - 'אומרה לו' מבעי ליה, כד&quot;א {{צ|אומרה לאל סלעי}} - מהו {{צ|אמרה}}? אלא לאכללא ולאתוספא אורייתא דלעילא דהיא קרייה ליה חסר לב פגים מהימנותא דהכי תנינן כל מאן דלא אשתדל באורייתא אסיר למקרב לגביה לאשתתפא בהדיה ולמעבד ביה סחורתא. וכ&quot;ש למהך עמיה באורחא דהא לית ביה מהימנותא (וע&quot;ד) תנינן כל בר נש דאזיל בארחא ולית עמיה מלי דאורייתא אתחייב בנפשיה. כ&quot;ש מאן דאזדווג בארחא עם מאן דלית ביה מהימנותא. דלא חשיב ליקרא דמאריה ודידיה דלא חס על נפשיה. 

ר' יהודה אומר מאן דלא חס על נפשיה היך ישלוף נפשא דכשרא לבריה. 

אמר ר' אלעזר תווהנא על דרא והא אתמר מלה וכו' וע&quot;ד כתיב {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין}}. זכאין אינון צדיקייא דמשתדלי באורייתא וידעין ארחוי דקב&quot;ה ומקדשי גרמייהו בקדושה דמלכא ואשתכחו קדישין בכלא. ובגין כך משלפי רוחא דקדושה מלעילא ובנייהו כלהו זכאי קשוט ואקרון בני מלכא בנין קדישין. {{ש}}
ווי להון לרשיעייא דכלהו חציפין ועובדייהו חציפין. בגיני כך ירתין בנייהו נפשא חציפא מסטרא דמסאבא. כמה דכתיב {{צ|ונטמתם בם}} - אתא לאסתאבא מסאבין ליה. 

{{צ|אל תהיו כסוס כפרד}} - דאינון מארי זנותא (ס&quot;א דמסאבותא) על כלא. {{צ|אין הבין}} - דלא ישתדלו בני נשא בארחא דאאי הכי כתיב הכא {{צ|אין הבין}} וכתיב התם {{צ|והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה רועים לא ידעו הבין}} {{ממ|ישעיהו|נו|יא}}. כלומר יהון מזדמנין אינון דאקרון עזי נפש. מאי טעמא משום דלא ידעו הבין. {{ש}}
{{צ|והמה רועים}} - מאי &lt;קטע סוף=דף פ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פ ב/&gt;{{צ|רועים}}? אלין אינון מדברי ומנהגי לבר נש בגיהנם. {{ש}}
{{צ|לא ידעו שבעה}} - כד&quot;א {{צ|לעלוקה שתי בנות הב הב}} {{ממ|משלי|ל|טו}}, בגין כך דאינון הב הב לא ידעו שבעה. {{ש}}
{{צ|כלם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו}} - דהא תיירי דגיהנם אינון. 

וכל דא מאן גרים להו? בגין דלא אתקדשו בההוא זווגא כמה דאצטריך. וע&quot;ד כתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. אמר קב&quot;ה מכל שאר עמין לא רעיתי לאדבקא בי אלא ישראל דכתיב {{צ|ואתם הדבקים ביי'}} - אתון ולא שאר עמין (וע&quot;ד כתיב הכא קדושים) בג&quot;כ (קדושים תהיו דייקא):


{{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. רבי יצחק פתח: {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים וגו'}} {{ממ|ישעיהו|יח|א}} - וכי בגין דהיא ארץ צלצל כנפים קנטורא ביה אשתכח דכתיב {{צ|הוי ארץ}}? אלא אמר ר' יצחק בשעתא דקב&quot;ה ברא עלמא ובעא לגלאה עמיקתא מגו מסתרתא ונהורא מגו חשוכא הוו כלילן דא בדא, ובגין כך מגו חשוכא נפק נהורא ומגו מסתרתא נפק ואתגליא עמיקא. ודא נפקא מן דא, דמגו טב נפיק ביש ומגו רחמי נפיק דינא. וכלא אתכליל דא בדא יצר טוב ויצר רע ימינא ושמאלא. ישראל ושאר עמי, חוור ואוכם וכלא חד בחד תלייא. 

תאנא אמר ר' יצחק אמר ר' יהודה כל עלמא כלהו לא אתחזי אלא בחד עטירא דקוטפא (ס&quot;א דקיזטופא) בקיטרוי כד אתדן עלמא בדינא כליל ברחמי אתדן. ואי לאו לא יכיל עלמא לקיימא אפילו רגעא חדא. והא אוקימנא מלי כמה דכתיב {{צ|כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל}}. ותאנא בההוא זמנא דדינא תלייא בעלמא וצדק אתעטרא בדינא כמה מארי דגדפין מתערי לקבלי מארי דדינא קשיא לשלטאה בעלמא פרסין גדפין מהאי סטרא ומהאי סטרא לאשתטחא (ס&quot;א לאשגחא) בעלמא. כדין מתערין גדפין למפרס לון ולאשתאבא (נ&quot;א ולאשתתפא) בדינא קשיא ושאטין בעלמא לאבאשא. כדין כתיב {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים}}. 

אמר ר' יהודה חמינא בני עלמא בחציפותא בר אינון זכאי קשוט. ובגין כך כביכול כלא הכי אשתכח אתא לאתדכאה מסייעין ליה. אתי לאסתאבא כמה דאוקימנא ונטמתם בם:


רבי יוסי הוה אזיל בארחא. פגע ביה ר' חייא. אמר ליה האי דאוקמוה חברייא דכתיב בעלי {{צ|ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה עד עולם}} - בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה. אמאי? בגין דדברי תורה סלקין על כל קרבנין דעלמא כמה דאוקמוה דכתיב {{צ|זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים}} - שקיל אורייתא לקביל כל קרבנין דעלמא. 

א&quot;ל הכי הוא ודאי. דכל מאן דאשתדל באורייתא אע&quot;ג דאתגזר עליה עונשא מלעילא ניחא ליה מכל קרבנין ועלוון וההוא עונשא אתקרע (ובגין דילעי בה לשמה קב&quot;ה אתפייס בהדיה). ותא חזי לא אתדכי בר נש לעלמין אלא במילין דאורייתא. בגיני כך מלין דאורייתא לא מקבלין טומאה בגין דאיהי קיימא לדכאה לאלין מסאבי. ואסוותא באורייתא אשתכח דכתיב {{צ|רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך}}. ודכוותא אשתכח באורייתא דכתיב {{צ|יראת יי' טהורה עומדת לעד}} - מאי {{צ|עומדת לעד}}? דקיימא תדירא בההוא דכיותא ולא אתעדי מניה לעלמין. 

א&quot;ל יראת יי' כתיב ולא תורה. א&quot;ל הכי הוא ודאי דהא אורייתא מסטרא דגבורה קא אתייא. א&quot;ל ומהתם נפקא? מהכא נפקא דכתיב ראשית חכמה יראת יי'. וכתיב יראת יי' טהורה. ואורייתא קדושה אתקרי דכתיב כי קדוש אני יי' ודא אורייתא שמא קדישא עלאה וע&quot;ד&lt;קטע סוף=דף פ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|א}}&lt;קטע התחלה=דף פא א/&gt;מאן דאשתדל בה אתדכי ולבתר אתקדש דכתיב {{צ|קדושים תהיו}} - קדושים היו לא כתיב אלא {{צ|תהיו}} - תהיו ודאי. 

א&quot;ל הכי הוא ומקרא כתיב {{צ|ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש}} וכתיב {{צ|אלה הדברים וגו'}}. 

תאנא קדושה דאורייתא קדושה דסליקת על כל קדושין. וקדושה דחכמתא עלאה סתימאה סלקא על כלא. אמר ליה לאו אורייתא בלא חכמתא ולא חכמתא בלא אורייתא וכלא בחד דרגא הוא וכלא חד אלא אורייתא בחכמה עלאה אשתכחת ובה קיימא ובה אתנטעו שרשהא מכל סטרין. 


עד דהוו אזלי אשכחו חד בר נש בלקינטא דקוסטא (ס&quot;א בלקיטנא דקיסחא) רכיב על סוסיא אשתמיט ידוי לחד ענפא דאילנא. א&quot;ר יוסי האי הוא דכתיב {{צ|והתקדשתם והייתם קדושים}}, אדם מקדש עצמו מלמטה מקדישין אותו מלמעלה. הה&quot;ד {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}:


תאני רבי אבא פרשתא דא כללא דאורייתא היא. וחותמא דקושטא דגושפנקא היא. בפרשתא דא אתחדשו רזין עלאין דאורייתא. בעשר אמירן וגזרין וענשין ופקודין עלאין דכד מטאן חברייא לפרשתא דא הוו חדאן. 

אמר ר' אבא מאי טעמא פרשתא דעריות ופרשתא דקדושים תהיו סמוכין דא לדא? אלא הכי תאנא כל מאן דאסתמר מאלין עריין בקדושה אתעביד ודאי. וכל שכן אי אתקדש בקדושה דמאריה. והא אתערו חברייא אימתי עונתן דכלא לאתקדש בר נש. תא חזי מאן דבעי לאתקדשא ברעותא דמאריה לא לישמש אלא מפלגות ליליא ואילך או בפלגות ליליא דהא בההיא שעתא קב&quot;ה אשתכח בגנתא דעדן וקדושה עלאה אתער. וכדין שעתא היא לאתקדשא. האי לשאר בני נשא. תלמידי חכמים דידעין ארחוי דאורייתא בפלגות ליליא שעתא דלהון למיקם למלעי באורייתא לאזדווגא בכ&quot;י לשבחא לשמא קדישא למלכא קדישא. בליליא דשבתא דרעותא דכלא אשתכח זווגא דלהון בההיא שעתא. לאפקא רעותא דקב&quot;ה וכ&quot;י כמה דאתמר דכתיב {{צ|בנים אתם ליי' אלקיכם}} ואלין אקרון קדישין דכתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. וכתיב {{צ|והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וגו':}}


{{צ|קדושים תהיו}}. {{ש}}
רבי אבא פתח {{צ|ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ}} {{ממ|ש&quot;ב|ז|כג}} {{ממ|דה&quot;א|יז|כא}}. ת&quot;ח בכל עמין דעלמא לא אתרעי בהו קב&quot;ה בר בישראל בלחודייהו. ועבד לון עמא יחידאה בעלמא וקרא לון גוי אחד כשמיה. ואעטר לון בכמה עטרין וכמה פקודין לאתעטרא בהו. ועל דא תפילין דרישא ותפילין דדרועא לאתעטרא בהו בר נש כגוונא דלעילא ולאשתכחא חד שלים בכלא. ובההיא שעתא דאתעטר בהו בר נש ואתקדש בהו. אתעביד שלים ואקרי אחד דאחד לא אקרי אלא כד איהו שלים ומאן דפגים לא אקרי אחד ועל דא קב&quot;ה אקרי אחד בשלימו דכלא בשלימו דאבהן בשלימו דכנסת ישראל. בג&quot;כ ישראל לתתא אקרון אחד. דכד בר נש אנח תפילין ואתחפי בכסוי דמצוה כדין אתעטר בעטרין קדישין כגוונא דלעילא ואקרי אחד. ובגיני כך ליתי אחד וישתדל באחד. קב&quot;ה דאיהו אחד ישתדל באחד. דהא לית מלכא משתדל אלא במאי דאתחזי ליה. ובגיני כך כתיב והוא באחד ומי ישיבנו. לא שארי קב&quot;ה ולא אשתכח אלא באחד. באחד אחד מבעי ליה. אלא במאן דאתתקן בקדושה עלאה למהוי חד. כדין הוא שריא באחד ולא באתר אחרא. ואימתי אקרי ב&quot;נ אחד. בשעתא דאשתכח דכר ונוקבא ואתקדש בקדושה (ס&quot;א בעטרין) עלאה ואתכוון לאתקדשא. ות&quot;ח בזמנא&lt;קטע סוף=דף פא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פא ב/&gt;
דאשתכח בר נש בזווגא חד דכר ונוקבא ואתכוון לאתקדשא כדקא יאות. כדין הוא שלים ואקרי אחד בלא פגימו. בגיני כך בעי בר נש למהדי לאתתיה בההיא שעתא לזמנא לה ברעותא חדא עמיה. ויתכונון תרוייהו כחד לההיא מלה. וכד משתכחי תרוייהו כחד כדין כלא חד בנפשא ובגופא. בנפשא לאדבקא דא בדא ברעותא חדא. ובגופא כמה דאוליפנא דבר נש דלא נסיב הוא כמאן דאתפליג וכד מתחברן דכר ונוקבא כדין אתעבידו חד גופא אשתכח דאינהו חד נפשא וחד גופא ואקרי בר נש אחד כדין קב&quot;ה שארי באחד ואפקיד רוחא דקדושה בההוא אחד. ואלין אקרון בנין דקב&quot;ה כמה דאתמר. ובגיני כך קדושים תהיו כי קדוש אני יי' זכאין אינון ישראל דלא אוקים מלה דא באתר אחרא אלא ביה ממש דכתיב כי קדוש אני יי' לאתדבקא ביה ולא באחרא ועלדא קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם:


{{צ|איש אמו ואביו תיראו וגו'}} - הא תנינן דפרשתא דא כללא דאורייתא מקיש דחילו דאבא ואימא לשבתותי. אלא אמר ר' יוסי כלא חד מאן דדחיל מהאי נטיר להאי. איש אמו אקדים אמו לאביו בדחילו. מ&quot;ט כמה דאוקמוה אבל אימא דלית רשו בידהא כל כך כאביו (ס&quot;א אבל ת&quot;ח אמו דא כ&quot;י ובגין דבה שריא יראה ואיהי יראת ה' אתקרי) אקדים דחילו חילה. רבי יצחק אמר מה כתיב לעילא קדושים תהיו אתי בר נש לאתקדשא באתתיה כחד. ממאן הוא שבחא יתיר בההיא קדושה. הוי אימא מנוקבא. בג&quot;כ {{צ|איש אמו ואביו תיראו}}. 

ר' יהודה אמר {{צ|איש אמו ואביו תיראו}} כהאי גוונא {{צ|ביום עשות יי' אלקים ארץ ושמים}} ובאתר אחרא אקדים שמים לארץ אלא לאחזאה דתרוייהו כחדא אתעבידו אוף הכא אקדים אמא לאבא ובאתר אחרא אקדים אבא לאמא לאחזאה דתרוייהו כחדא אשתדלו ביה. {{צ|ואת שבתותי תשמרו}} - שקיל דא לדא וכלא כחדא אתקלו במתקלא חד דכתיב {{צ|ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם}}, וכתיב {{צ|זכור את יום השבת לקדשו}}. אלא חד לאבא וחד לאימא. כתיב הכא {{צ|איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו}}, וכתיב התם {{צ|ואת שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו}}. מה מקדשי &lt;קטע סוף=דף פא ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פב|א}}&lt;קטע התחלה=דף פב א/&gt;כמשמעו, תו מקדשי אלין אינון דמקדשי גרמייהו בההוא שעתא. כגוונא דא וממקדשי תחלו. אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי. מה להלן ממקודשי אף כאן ממקודשי דאינון אבא ואימא:


{{צ|איש אמו ואביו תיראו}}. ר&quot;ש אמר כתיב {{צ|ואתם הדבקים ביי' וגו'}} {{ממ|דברים|ד|ד}} - זכאין אינון ישראל דמתדבקן ביה בקב&quot;ה (אינון ולא אומין עכו&quot;ם) ובגין דאינון מתדבקן ביה בקב&quot;ה כלא אתדבקו כחדא דא בדא. 

ת&quot;ח בשעתא דב&quot;נ מקדש לתתא כגון חברייא דמקדשי גרמייהו משבת לשבת בשעתא דזווגא עלאה אשתכח דהא בההיא שעתא רעיא אשתכח וברכתא אזדמנת. כדין מתדבקן כלהו כחד. נפשא דשבת וגופא דאזדמן בשבת. ועל דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דאינון זווגא חד בגופא בההיא שעתא דאתקדשא. ואת שבתותי תשמורו דא שבת עילאה ושבת תתאה דאינון מזמני לנפשא בההוא גופא מההוא זווגא עלאה וע&quot;ד ואת שבתותי תשמורו תרי. וכלא אתדבק דא בדא זכאה חולקהון דישראל. 

ד&quot;א {{צ|ואת שבתותי תשמורו}} - לאזהרה לאינון דמחכאן לזווגיהו משבת לשבת והא אוקימנא כמה דכתיב {{צ|לסריסים אשר ישמרו את שבתותי}} - מאן {{צ|סריסים}}? אלין אינון חברייא דמסרסן גרמייהו כל שאר יומין בגין למלעי באורייתא ואינון מחכאן משבת לשבת. הה&quot;ד {{צ|אשר ישמרו את שבתותי}}, כד&quot;א {{צ|ואביו שמר את הדבר}}. ובגיני כך {{צ|ואת שבתותי תשמורו}}. 

{{צ|איש אמו ואביו תיראו}} - דא גופא. {{צ|ואת שבתותי תשמורו}} - דא נפשא. וכלא אתדבק דא בדא - זכאה חולקהון דישראל!&lt;קטע סוף=דף פב א/&gt; 

{{ממ זהר משולב|ג|פב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פב ב/&gt;(הדף מכיל רק [[#פרשת קדושים- רעיא מהימנא|רעיא מהימנא]])
&lt;קטע סוף=דף פב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|א}}&lt;קטע התחלה=דף פג א/&gt;(הדף מכיל רק [[#פרשת קדושים- רעיא מהימנא|רעיא מהימנא]])
&lt;קטע סוף=דף פג א/&gt;


{{ממ זהר משולב|ג|פג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פג ב/&gt;אל תפנו אל האלילים ואלקי מסכה לא תעשו לכם. ר' חייא פתח אל תפן אל קשי העם הזה וגו'. אל תפן. וכי מאן הוא דיימא למלכא אל תפן. והא כתיב כי עיניו על דרכי איש. וכתיב אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם יי' והא בכלא אשגח קב&quot;ה וכל עובדין מסתכל ועייל בדינא על כלהו אם טב ואם ביש כד&quot;א האלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. ומשה אמר אל תפן. אלא כמה בעי בר נש לאסתמרא מחובוי בגין דלא יחטי קמי מלכא קדישא. ת&quot;ח בר נש דעביד מצוה ההיא מצוה סלקא וקיימא קמי קב&quot;ה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקב&quot;ה מני לה קמיה לאשגחא בה כל יומא לאוטבא ליה בגינה. עבר על פתגמי אורייתא ההיא עבירה סלקא קמיה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקודשא בריך הוא מני לה וקיימא תמן לאשגחא בה לשצאה ליה. הה&quot;ד וירא יי' וינאץ מכעס בניו ובנותיו מהו וירא ההוא דקיימא קמיה. תב בתשובה מה כתיב גם יי' העביר חטאתך לא תמות דאעבר ההוא חובא מקמיה בגין דלא יסתכל ביה. לאוטבא ליה. ועל דא אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו. אמר רבי יוסי וכן מהכא משמע דכתיב נכתם עונך לפני. רבי יוסי זעירא עאל קמיה דרבי שמעון יומא חד אשגחיה דהוה יתיב וקארי כתיב ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל משמע דאדם וחוה כחדא אתבריאו ובגופא חדא דכתיב אשר נתת עמדי ולא כתיב אשר נתת לי. אמר ליה אי הכי והכתיב אני האשה הנצבת עמכה בזה. ולא כתיב הנצבת לפניך אמר ליה אי כתיב הנתנת עמך הוה אמינא הכי כדכתיב אשר נתת עמדי אבל הנצבת כתיב. אמר ליה והא כתיב ויאמר יי' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. אעשה לו השתא. אמר ליה הכי הוא ודאי דאדם לבדו הוה דלא הוה סמך בנוקביה בגין דהות בסטרוי כמה דאוקימנא. ומה דאמר אעשה לו עזר. הכי הוא דלא כתיב אברא לו עזר בגין דכתיב זכר ונקבה בראם אבל אעשה כתיב. ומהו אעשה אתקן משמע. דקב&quot;ה נטיל לה מסטרוי ותקין לה בתקונא ואייתי לה קמיה. וכדין אשתמש אדם באנתתיה והוה ליה סמך. ותנינן שפירו דאדם קדתיר' דקיטרא עלאה מזיהרא דנהרא. שפירו דחוה דלא הוו יכלין כל בריין לאסתכלא בה. ואפילו אדם לא הוה אסתכל בה עד ההיא זמנא דחאבו ואעדיאת (ס&quot;א ואזעירת) שפירו דלהון. כדין אסתכל בה אדם ואשתמודע בה לשמשא בה. הה&quot;ד וידע אדם עוד את אשתו. וידע בכלא וידע בתשמיש. וידע דאשתמודע בה ואסתכל בה. ותנינן אסיר ליה לבר נש לאסתכלא בשפירו דאנתתא בגין דלא ייתי בהרהורא בישא ויתעקל &lt;קטע סוף=דף פג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|א}}&lt;קטע התחלה=דף פד א/&gt;למלה אחרא. וכך הוה רבי שמעון עביד כד הוה אזל במתא והוו חברייא אזלין אבתריה וחמא לאינתו שפיראן מאיך עיניה והוה אמר לחברייא אל תפנו. וכל מאן דיסתכל בשפירו דאנתתא ביממא אתי להרהורי בליליא ואי סליק ההוא הרהורא בישא עלויה. אעבר משום ואלקי מסכה לא תעשו לכם. תו אי שמש באנתתיה בזמנא דסליק ביה ההוא הרהורא בישא. אינון בנין דאולידו אלקי מסכה אקרון. וע&quot;ד כתיב אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם. רבי אבא אמר אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באלילי ע&quot;ז ובנשי דעמין ולא לאתהנייא מנייהו ולא לאתרפאה בהו דאסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באתר דלא אצטריך. ר' אבא פתח פנה אלי וחנני תנה עזך לעבדך. פנה אלי וחנני. וכי לא הוה ליה לקב&quot;ה בעלמא שפירא כדוד דאיהו אמר פנה אלי וחנני. אלא הכי תנינן דוד אחרא אית ליה לקב&quot;ה והוא ממנא על כמה אכלוסין עלאין ומשריין. וכד בעי קב&quot;ה לרחמא על עלמא אסתכל בהאי דוד ונהיר ליה אנפין והוא נהיר לעלמין וחייס עלמא. ושפירו דהאי דוד נהיר לעלמין כלהו. רישיה גולגלתא דדהבא אתרקימת בשבעה תכשיטי זינין דדהבא והא אוקמוה וחביבותא דקב&quot;ה לקבליה. ומסגיאות רחימותא דיליה גביה אמר ליה לקב&quot;ה דיהדר עינוי לקבליה ויסתכל ביה. בגין דאינון שפירן בכלא. כד&quot;א הסבי עיניך מנגדי וגו'. הסבי עיניך. מנגדי דבשעתא דאלין עיינין מסתכלי ביה בקב&quot;ה כדין מתערין בלביה קסטין דבלסטראי ברחימותא עלאה. ובסגיאות שלהוביתא דרחימו עלאה לגביה אמר הסבי עיניך מנגדי אסחר עיניך לסטר אחרא מני דאינון מוקדין לי בשלהובי רחימותא. וע&quot;ד כתיב ביה בדוד והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי. ובגין ההוא דוד עלאה שפירא רחימא ותיאובתא דקב&quot;ה לאדבקא ביה. אמר דוד פנה אלי וחנני כגוונא דא ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יי' משמע דעאל עמיה עם יעקב גנתא דעדן דאיהו שדה דתפוחין קדישין. וכי היך יכיל גנתא דעדן לאעלא עמיה דהא גנתא דעדן כמה רב הוא בפותיא ובארכא. כמה זינין דבייתין עלאין קדישין דרגין על דרגין מדורין על מדורין אית תמן. אלא גנתא אחרא עלאה קדישא אית ליה לקב&quot;ה וההוא גנתא רחימותא דיליה ואתדבק ביה ולא אתנטיר אלא לקב&quot;ה בלחודוי דהוא עייל ביה. ודא אחסין קב&quot;ה לאשתכחא תדיר עמהון דצדיקייא. וכ&quot;ש לאשתכחא ביה ביעקב ודא זמין ליה קב&quot;ה לאעלאה עמיה לסייעא ליה. כגוונא דא אני יי' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק הארץ וגו'. תנן מלמד שנתקפלה לו ארץ ישראל וכי ארץ ישראל דאיהי ת' פרסה על ארבע מאות פרסה היך אתעקרת מאתרה ויתבה תחותוי. אלא ארץ אחרא עלאה אית לקב&quot;ה וארץ ישראל אקרי. והיא תחות דרגא דיעקב דקאים עלה. ואחסין לה קב&quot;ה לישראל בגין רחימותא דלהון. לדיירא עמהון ולדברא להון ולאגנא להון מכלא ואקרי ארץ חיים. ת&quot;ח אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באתר דקב&quot;ה מאיס ביה ורחיקא ביה נפשיה. ומה במה דרחים קב&quot;ה אסור לאסתכלא ביה במה דרחיק עאכ&quot;ו. דת&quot;ח אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא בקשת. בגין דאיהו חיזו דדיוקנא עלאה. אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באת קיימא דיליה בגין דהוא רמיז לצדיקא דעלמא. אסיר ליה לבר נש לאסתכלא באצבען דכהני בשעתא דפרסי ידייהו בגין דתמן שריא יקרא דמלכא עלאה. ומה באתר קדישא עלאה אסור&lt;קטע סוף=דף פד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פד ב/&gt;
לאסתכלא. באתר מסאבא רחיקא לא כ&quot;ש. בגיני כך אל תפנו אל האלילים. ר' יצחק אמר ומה לאסתכלא בהו אסיר. למפלח להו או למעבד להו עאכ&quot;ו. ובגיני כך אל תפנו אל האלילים. הכא אתא לאזהרא להו לישראל כקדמיתא לקביל לא יהיה לך אלקים אחרים על פני. ואלקי מסכה לא תעשו לכם לקביל לא תעשה לך פסל. אני יי' אלקיכם לקביל אנכי יי' אלקיך. איש אמו ואביו תיראו לקביל כבדש את אביך ואת אמך. ואת שבתותי תשמרו. זכור את יום השבת לקדשו. לא תשבעו בשמי לשקר. לא תשא את שם יי' אלקיך לשוא. לא תגנובו. לא תגנוב. ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. לא תענה ברעך עד שקר. מות יומת הנואף והנואפת. לא תנאף. לא תעמוד על דם רעך. לא תרצח. והא אוקמוה וע&quot;ד כללא דאורייתא בפרשתא דא. אמר ר' חייא בקדמיתא אנכי יי' אלקיך זכור את יום השבת לא תשא לא תרצח לא תנאף לא תגנוב. בלישנא יחידאי. והכא אני יי' אלקיכם. איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו. אל תפנו אל האלילים. בלישנא דסגיאין. אלא ת&quot;ח מיומא דהוו ישראל שכיחין בעלמא לא אשתכחו קמי קב&quot;ה בלבא חד וברעותא חדא כמה בההוא יומא דקיימו בטורא דסיני. וע&quot;ד כלא אתמר בלשון יחידאי לבתר בלישנא דסגיאין דהא לא אשתכחו כל כך בההוא רעותא:

רבי אלעזר הוה אזיל למחמי לר' יוסי בר&quot;ש בן לקונייא חמוי והוו עמיה ר' חייא ור' יוסי. כד מטו חד בי חקל יתבו תחות אילנא חדא. א&quot;ר אלעזר כל חד לימא מלה דאורייתא. פתח ר' אלעזר ואמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים ואלקים זולתי לא תדע. לא כתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אלא אנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. וכי מארץ מצרים הוה להו מלכא ולא מקדמת דנא והא כתיב ויאמר יעקב אל בניו הסירו את אלקי הנכר אשר בתוככם וכתיב ונקומה ונעלה בית אל. ואת אמרת מארץ מצרים. אלא מן יומא דהוו ישראל בעלמא לא אשתמודעו יקרא דקב&quot;ה בר בארעא דמצרים דהוו בההוא פולחנא קשיא וצווחו לקבליה ולא אשתנו מנמוסא דילהון לעלמין ותמן אתבחינו אבהתנא כדהבא מגו שפכה (ס&quot;א כהתוכא דדהבא מגו טיפסא) ועוד דהוו חמאן בכל יומא כמה חרשין כמה זינין בישין לאטעאה לון לבני נשא ולא סטו מארחא לימינא ולשמאלא. ואע&quot;ג דלא הוו ידעי כל כך ביקרא דקב&quot;ה אלא הוו אזלין בתר נמוסי אבהתהון. ולבתר חמו כמה נסין וכמה גבוראן ונטל לון קב&quot;ה לפולחניה. ובגין דכלהו חמו כמה נסין ואתין בעיניהון וכל אינון אתן וגבורן. אמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. דתמן הוה באתגלייא יקרא דיליה. ואתגלי עלייהו על ימא וחמו זיו יקרא עלאה דיליה אפין באפין דלא תימרון אלהא אחרא הוא דמליל עמנא אלא אנא הוא דחמיתון בארעא דמצרים. אנא הוא דקטלנא סנאיכון בארעא דמצרים. אנא הוא דעבדנא כל אינון עשר מחאן בארעא דמצרים. ובגיני כך ואלקים זולתי לא תדע דלא תימא דאחרא הוא אלא אנא הוא כלא. 

תו פתח לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. לא תלין פעולת שכיר אמאי אלא מקרא אחרא אשתמע דכתיב ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו. לא תבא עליו השמש אזדהר דלא תתכנש בגינוי מעלמא עד לא ימטי זמנך לאתכנשא. כד&quot;א עד אשר לא תחשך השמש וגו'. מהכא אוליפנא מלה אחרא מאן דאשלים לנפשא דמסכנא אפילו&lt;קטע סוף=דף פד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|א}}&lt;קטע התחלה=דף פה א/&gt;דמטו יומוי לאסתלקא מעלמא קב&quot;ה אשלים לנפשיה ויהיב ליה חיין יתיר. לא תלין פעולת שכיר. ת&quot;ח מאן דנטיל אגרא דמסכנא כאילו נטיל נפשיה ודאנשי ביתיה הוא אזער נפשייהו קב&quot;ה אזער יומוי ואזער נפשיה מההוא עלמא. דהא כל אינון הבלים דנפקי מפומיה כל ההוא יומא כלהו סלקין קמיה דקב&quot;ה וקיימין קמיה לבתר סלקא נפשיה ונפשייהו דאנשי ביתיה וקיימין באינון הבלים דפומיה. וכדין אפילו אתגזר על ההוא ב&quot;נ כמה יומין וכמה טבאן כלהו מתעקראן מיניה ומסתלקי מניה. ולא עוד אלא דנפשא דיליה לא סלקא לעילא והיינו דאמר רבי אבא רחמנא לשזבינן מנייהו ומעלבונייהו ואוקמוה אפילו עשיר הוא ואליו הוא נושא את נפשו דייקא אפילו מכל ב&quot;נ נמי וכ&quot;ש מסכנא. והיינו דהוה רב המנונא עביד כד הוה ההוא אגיר מסתלק מעבידתיה הוה יהיב ליה אגריה וא&quot;ל טול נפשך דאפקידת בידאי טול פקדונך ואפילו אמר יהא בידך דאנא בעינא לסלקא אגרי. לא הוה בעי. אמר פרד נא דגופך לא אתחזי לאתפקדא בידי. כל שכן פקדונא דנפשא. דהא פקדונא דנפשא לא אתיהיבת אלא לקב&quot;ה דכתיב בידך אפקיד רוחי. אמר רבי חייא ובידא דאחרא שארי. אמר ליה אפילו בידיה בתר דיהיב. כתיב לא תלין פעולת שכיר. וכתיב ולא תבא עליו השמש אלא הא אוקמוה. אבל ת&quot;ח לית לך יומא ויומא דלא שלטא ביה יומא עלאה אחרא ואי איהו לא יהיב ליה נפשא דיליה בההוא יומא כמאן דפגים לההוא יומא עלאה. ובג&quot;כ ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. והא דאתמר לא תלין בגין דנפשיה לא סליק וסליק ההוא נפשא דמסכנא ולאנשי ביתיה כמה דאתמר. 

ר' חייא פתח ואמר קרא אבתריה. לא תקלל חרש ולפני עור וגו'. האי קרא כמשמעו. אבל פרשתא דא כלא אוליפנא מנה מלין אחרנין. וכלהו תליין דא בדא. ת&quot;ח מאן דלייט לחבריה ואיהו קמיה ואכסיף ליה כאילו אושיד דמיה והא אוקימנא. והאי קרא דלאו חבריה עמיה והוא לייט ליה ההיא מלה סלקא. דלית לך מלה ומלה דנפק מפומיה דלא אית ליה קלא ההוא קלא סליק לעילא וכמה קסטרין מתחבראן עמיה דההוא קלא עד דסלקא ואתער אתר דתהומא רבא. כמה דאוקמוה וכמה מתערין עליה דההוא ב&quot;נ ווי למאן דאפיק מלה בישא מפומיה. והא אוקמוה. ולפני עור לא תתן מכשול כמשמעו ואוקמוה במאן דגרים לאחרא למחטי. וכן מאן דמחי לבריה רבא ולפני עור לא תתן וגו'. במאן דלא מטא להוראה ואורי (קאמר. כמה דתנינן) דכתיב כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה והאי אעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול. בגין דאכשיל ליה לחבריה לעלמא דאתי. דתנינן מאן דאזיל בארח מישר באורייתא ומאן דאשתדל באורייתא כדקא יאות אית ליה חולקא טבא תדיר לעלמא דאתי. דההיא מלה דאורייתא דאפיק מפומיה אזלא ושאטא בעלמא וסלקא לעילא. וכמה עלאין קדישין מתחבראן בההיא מלה וסלקא בארח מישר ואתעטר בעטרא קדישא ואסתחי בנהרא דעלמא דאתי דנגיד ונפק מעדן ואתקבל ביה ואשתאב בגויה ואתענג (ס&quot;א ואתנטע) סוחרניה דההוא נהרא אילנא עלאה וכדין נגיד ונפיק נהורא עלאה ואתעטר ביה בההוא ב&quot;נ כל יומא כמה דאתמר ומאן דלעי (נ&quot;א דיליף) באורייתא ולא משתדל בה בארח קשוט&lt;קטע סוף=דף פה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פה ב/&gt; ובארח מישר ההוא מלה סלקא וסטי אורחין ולית מאן דיתחבר בה וכלא דחיין לה לבר ואזיל ושאט בעלמא ולא ישכח אתר. מאן גרים ליה האי. ההוא דסאטי ליה מארח מישר הה&quot;ד ולפני עור לא תתן מכשול. ובגין כך כתיב ויראת מאלקיך אני יי'. ומאן דתיאובתיה למלעי באורייתא ולא אשכח מאן דיוליף ליה והוא ברחימותא דאורייתא לעי בה ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע. כל מלה ומלה סלקא וקב&quot;ה חדי בההיא מלה וקביל לה ונטע לה סחרניה דההוא נחלא ואתעבידו מאלין מלין אילנין רברבין ואקרון ערבי נחל הה&quot;ד באהבתה תשגה תמיד. ודוד מלכא אמר הורני יי' דרכך אהלך באמתך וכתיב ונחני בארח מישור למען שוררי. זכאין אינון דידעין ארחוי דאורייתא ומשתדלי בה בארח מישר דאינון נטעין אילנין דחיין לעילא דלכהו אסוותא. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. וכי אית תורה דלאו איהי אמת. אין. כגוונא דאמרן דאורי מאן דלא ידע ולאו איהו קשוט. וההוא דאוליף מלה מיניה אוליף מלה דלאו איהו אמת. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. ועם כל דא מבעי ליה לב&quot;נ למילף מלי דאורייתא מכל בר נש אפילו ממאן דלא ידע בגין דעל דא יתער באורייתא וייתי למילף ממאן דידע ולבתר אשתכח דאזיל בה באורייתא בארח קשוט. ת&quot;ח ישתדל ב&quot;נ בעלמא באורייתא ופקודוי אפילו דלא עביד לשמה דמתוך שלא לשמה בא לשמה. רבי יוסי פתח קרא אבתריה ואמר. לא תעשו עול במשפט וגו'. לא תעשו עול במשפט כמשמעו אבל הא אתמר דפרשתא דא מלין עלאין ויקירין אית בה בפקודי אורייתא. האי קרא מסופיה קא משמע דכתיב בצדק תשפוט עמיתך. ת&quot;ח תרי דרגין אינון הכא משפט וצדק. מה בין האי להאי. אלא חד רחמי וחד דינא ודא אתבסם בדא. כד אתער צדק דאין דינא לכלא כחדא דלית ביה רחמי ולאו וותרנותא. כד אתער משפט אית ביה רחמי. יכול יהא כלא במשפט. אתא קרא ואמר בצדק תשפוט עמיתך. מ&quot;ט בגין דצדק לאו דאין לדא ושביק לדא אלא כלהו כחדא בשקולא חדא. כגוונא דא לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול אלא בשקולא חדא בצדק יכול יהא כלא דינא בצדק בלחודוי אתא קרא ואמר תשפוט דבעי לחברא להו כחדא דלא ישתכח דא בלא דא והאי שלימו דדינא. וכ&quot;כ למה. בגין דקב&quot;ה שכיח תמן ובגיני כך בעי לאשלמא דינא. כגוונא דאיהו עביד לתתא כגוונא דיליה ממש עביד לעילא. ות&quot;ח קב&quot;ה שוי כורסייא דדינא בשעתא דדייני יתבין. הה&quot;ד כונן למשפט כסאו. ומתמן אתתקן כורסיה דקב&quot;ה. ומאן איהו כורסיה. אלין אינון צדק ומשפט. הה&quot;ד צדק ומשפט מכון כסאך. ומאן דדאין דינא בעי למידן (ס&quot;א למיתב) בכורסיה דמלכא. ואי פגים חד מנייהו כאלו פגים לכורסיה דמלכא וכדין קב&quot;ה אסתלק מבינייהו דדייני ולא קאים בדינייהו ומאי אמר עתה אקום יאמר יי' וגו'. ורוחא דקודשא אמר רומה על השמים אלקים:&lt;קטע סוף=דף פה ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פו|א}}&lt;קטע התחלה=דף פו א/&gt;
פתח ואמר ויהי קול השופר הולך וגו' ויהי קול השופר הכא אתפליגו ספרי קדמאי וכו'. עת אתו רבי אבא ורבי יהודה ואודו ליה לר' אחא קמו עד דהוו אזלי א&quot;ר אלעזר לא תלך רכיל בעמך לא תשנא את אחיך. לא תקום ולא תטור. הא אוקימנא לון וכלהו אתערו עלייהו חברייא אבל נימא מלה בפרשתא דא. כתיב את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. 

פתח ר' אלעזר ואמר אתם עדי נאם יי' ועבדי אשר בחרתי למען תדעו ותאמינו וגו'. אתם עדי אלין אינון ישראל. ותנינן אלין אינון שמייא וארעא דכתיב העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ אבל ישראל אינון סהדין אלין על אלין ושמייא וארעא וכלא סהדין עלייהו ועבדי אשר בחרתי דא יעקב דכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. וכתיב ואתה אל תירא עבדי יעקב. ואית דאמרי דא דוד. ודוד עבדי אקרי דכתיב למעני ולמען דוד עבדי. אשר בחרתי דא דוד עלאה. למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא. מאי כי אני הוא דאתרעיתי בההוא דוד ובההוא יעקב אנא הוא אינון ממש. לפני לא נוצר אל. דתנינן קרא קב&quot;ה ליעקב אל דכתיב ויקרא לו קל אלקי ישראל. קב&quot;ה קרא ליעקב קל הה&quot;ד לפני לא נוצר קל ואחרי לא יהיה ובגין כך אני הוא כלא כמה דאתמר. ואחרי לא יהיה דהא דוד הכי אקרי ולאו אית בתריה אחרא. ת&quot;ח כד ברא קב&quot;ה עלמא אתקין כל מלה ומלה כל חד וחד בסטרוי ומני עלייהו חילין עלאין ולית לך אפי' עשבא זעירא בארעא דלית ליה חילא עלאה לעילא וכל מה דעבדין בכל חד וחד (תרי נוסחי) וכל מה דכל חד וחד עביד. כלא הוא בתקיפו דההוא חילא עלאה דממנא עליה לעילא. וכלהו נימוסין גזירין מדינא. על דינא נטלין ועל דינא קיימין. לית מאן דנפיק&lt;קטע סוף=דף פו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פו ב/&gt;מן קיומיה לבר. וכלהו ממנן מן יומא דאתברי עלמא מתפקדן שלטונין על כל מלה ומלה. וכלהו נטלין על נמוסא אחרא עלאה דנטלין כל חד וחד כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. כיון דנטלין ההוא חק. כלהו אקרון חקות. וההוא חק דאתיהיב להו. מן שמייא קא אתי וכדין אתקרון חקות שמים. ומנלן דמן שמים קא אתיין דכתיב כי חק לישראל הוא. ועל דא כתיב את חקותי תשמרו בגין דכל חד וחד ממנא על מלה ידיעא בעלמא בההוא חק. בגין כך אסיר למחלף זינין ולאעלא זינא בזינא אחרא בגין דאעקר לכל חילא וחילא מאתרייהו (ואכחיש פמליא של מעלה) ואכחיש פומבי דמלכא. כלאים מהו כלאים כמאן דיהיב אחרא בבי מטרא כד&quot;א אל בית הכלא בגין דלא למעבד מידי. כלאים מניעותא דמנע לכל אינון חילין מעבידתא דלהון. כלאים ערבובייא דעביד ערבובייא בחילא דלעילא ואכחיש פומבי דמלכא כמה דאתמר (ובג&quot;כ) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. ת&quot;ח כתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. והא אתמר דשני פקודי דמלכא ואחלף עץ חיים דביה אשתלים כלא וביה תליא מהימנותא ואתדבק באתר אחרא. והא תנינן בכלא בעי ב&quot;נ לאחזאה עובדא כגוונא דלעילא ולמעבד עובדא כמה דאצטריך ואי אשתני במלה אחרא הוא אנגיד עליה לשרייא ביה מלה אחרא דלא אצטריך. ות&quot;ח בשעתא דב&quot;נ אחזי עובדא לתתא בארח מישר כמה דאצטריך נגיד ונפיק ושרייא עלוי רוח קדישא עלאה. ובשעתא דאיהו אחזי עובדא לתתא באורחא עקימא דלית איהו ארח מישר כדין נגיד ונפיק ושרי עלוי רוח אחרא דלא אצטריך דסטי ליה לב&quot;נ לסטר ביש. מאן משיך עליה ההוא רוחא. הוי אומר ההוא עובדא דאחזי בסטר אחרא. כתיב דרשה צמר ופשתים. דרשה. מהו דרשה דבעיא ודריש על צמר ופשתים מאן דמחבר לון כחדא. ואי תימא בציצית אמאי שרי הא אוקמוה אבל התם הוא ההוא לבושא בתקונוי באשלמות עובדא כדקא חזי. (נ&quot;א ודא) תו דרשה צמר ופשתים למעבד נוקמא במאן דמחבר לון כחדא. אבל אימתי שרייא בשעתא דאיהו באשלמותא דכתיב ותעש בחפץ כפיה. וציצית הא אוקימנא דהתם בההוא כללא דשלימותא אשתכח ולא עביד מידי. אבל בשעתא דלא אשתכח בשלימותא מאן דאתי לחברא לון כחדא אתער עליה רוחא דלא אצטריך. מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן דדא אתי מסטרא חד ודא אתי מסטרא אחרא ובגין כך לא לבעי לן לחברא לון כחדא (ס&quot;א ל&quot;ג מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן) וקרבנא דקין אתרחק מקמי קרבנא דהבל. וע&quot;ד ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. לא יעלה עליך סתם. לא יעלה עליך רוחא אחרא לשלטאה בך. ואצטריך ליה לב&quot;נ לאחזאה עובדא דכשרא כמה דיאות ובההוא עובדא שריא עליה רוח קדישא רוח עלאה לאתקדשא ביה. אתא לאתקדשא מקדשין ליה דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יי'. כתיב ומעץ הדעת טוב ורע ומה על דא גרים אדם מיתה בעלמא מאן דאחזי עובדא אחרא דלא אצטריך על אחת כמה וכמה. שור וחמור אוכחן. מסטרא דא אקרי שור ומסטרא דא אקרי חמור. וע&quot;ד כתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. לא תעביד ערבובייא כחדא בגין דאתער לאתחברא סטרא אחרא כחדא לאבאשא עלמא. ומאן דפריש לון אסגי שלמא בעלמא. אוף הכא מאן דפריש לון בההוא גוונא כמה דאמרו דלא אשתכח שוע&lt;קטע סוף=דף פו ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|א}}&lt;קטע התחלה=דף פז א/&gt;טווי ונוז כחדא האי ב&quot;נ אסגי שלמא עליה ועל כל עלמא. קרבנא דקין הוה פשתים וקרבנא דהבל הוה צמר לאו דא כדא ולאו דא כדא. רזא דמלה קין כלאים הוה ערבוביא דלא אצטריך. סטרא אחרא דלא זינא דחוה ואדם וקורבניה מההוא סטרא קא אתיא. הבל מזינא חדא דאדם וחוה ובמעהא דחוה אתחברו אלין תרין סטרין. ובגין דאתחברו כחדא לא אתיא מנייהו תועלתא לעלמא ואתאבידו. ועד יומא דין סטרא דלהון קיימא. ומאן דאחזי גרמיה בעובדא דחבורא דא אתער עליה אינון סטרין כחדא ויכיל לאתזקא ושארי עלוי רוחא אחרא דלא אצטריך. וישראל בעאן לאתערא עלייהו רוחא קדישא למהוי קדישין לאשתכחא בשלמא בעלמא דין ובעלמא דאתי. כתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור אמאי אקרי בד יחידאי בגין דלא בעי לחברא להאי פשתים באחרא. ועל דא לא כתיב מדו פשתים אלא בד יחידאה. וכהנא אמאי איהו בעי לאתחזאה בהאי. אלא אלין מאני בד בעי לאתחזאה בהו על מזבח העולה כד הוה מפני קטרא (ס&quot;א קיטמא) דדשנא דעולה דהא עולה מסטרא דעכו&quot;ם והרהורא בישא קא אתיא ובג&quot;כ בעי לאתחזאה בהו בלחודייהו ולא בערבובייא כמה דאמרן בגין דיתכפר ליה לב&quot;נ כל אינון חובין דאתיין מההוא סטרא. וכד עייל למקדשא אתר דשלימו אשתכח וכל אינון פולחני דשלימותא אע&quot;ג דאתחברו לית לן בה כמה דאמרן בציצית בגין דתמן אשתכחו ואתחברו כל אינון זיינין דלעילא וכל אינון מאני מקדשא משתכחין ביה כמה זיינין משניין דא מן דא וכלהו אתכלילו תמן כגוונא דלעילא. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה יהיב להו אורייתא דקשוט אורייתא דמהימנותא וריחם להו מכל שאר עמין עכו&quot;ם דכתיב אהבתי אתכם אמר יי':

פתח ר' חייא אבתריה ואמר כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו'. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ליי'. כי תבאו אל הארץ הא אוקמוה חברייא אבל ת&quot;ח דהא אילנא לא עביד פירין אלא בארעא. וארעא אפקי להון ואחזי ההוא איבא לעלמא. וארעא לא עבדא פירין אלא מגו חילא אחרא דעלה. כמה דנוקבא לא עבדא פירין אלא מגו חילא דדכורא וההוא איבא לא אשתלים באשלמותא עד תלת שנין וחילא לא אתפקדא עליה לעילא עד דאשתלים. בתר דאשתלים אתפקדא עליה חילא וארעא אתתקנת ביה. דהא עד תלת שנין ארעא לא אתתקנת ביה ולא (אשתכחת) אשתלימת (ס&quot;א אתבסמת) (נ&quot;א אסתכמת) עמיה. בתר דאשתלים ואתתקנו כחדא כדין הוא שלימותא. ת&quot;ח נוקבא עד ג' זמנין דאתעברת איבא דמעהא לא אשתלים. בתר ג' עידואן נוקבא אתתקנת בההוא איבא ואסתכמו כחדא. כדין ההוא איבא שלימו דכלא ושפירו דכלא. בתר דנפק עד ג' שנין לא אית ליה חילא לעילא דהא כדין אשתלים בשולא דיליה לוי אתרעי מכלא תליתאה לאמיה דאתתקנת ביה ואסתכמת (ס&quot;א ואתבסמת) בהדיה. בתר ג' שנין אתפקדת עליה (נ&quot;א אתפקד עלה) חילא עלאה לעילא. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים. מאי קדש הלולים תושבחן לשבחא ליה לקב&quot;ה עד הכא. מכאן ואילך רזא דמלה דבשנה &lt;קטע סוף=דף פז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פז ב/&gt;הרביעית מזדווגת כנסת ישראל לקב&quot;ה והלולא חד אשתכח. דכתיב קדש הלולים הלולא וחדווא בזמנא (ס&quot;א בזווגא) חדא. מאי שנה (הרביעית) דא קב&quot;ה. ותנינן שנה הרביעית דא כנסת ישראל דאיהי קיימא רביעאה לכורסייא וכלא חד דהא כדין קב&quot;ה מזדווג בה בכ&quot;י וכדין היא קדש והלולא קדישא אשתכח (וקב&quot;ה אזדווג בהדה) וכדין חיילין אתמנן על עלמא על כל מלה ומלה כדקא חזי ליה. מכאן ולהלאה מתברכאן כלהו ושארי למיכל דהא כלהו בשלימותא דכלא. בשלימותא דעילא ותתא. ועד לא אשתלים בכלא מתתא ומעילא אסיר למיכל מניה. ומאן דאכיל מניה כמאן דלית ליה חולקא בקב&quot;ה ובכ&quot;י דהא ההוא איבא בלא רשותא עלאה קדישא קיימא דלא שארי עליה עד דישתלים. ובלא רשותא תתאה דהא לא אסתכמת (ס&quot;א אתבסמת) חילא דארעא ביה וההוא דאכיל מניה אחזי גרמיה דלית ליה חולקא לעילא ותתא. ואי בריך עליה ברכה לבטלה הוא. דהא קב&quot;ה עד כאן לא שרייא עלוי ולית ביה חולקא רחמנא לישזבינן מאינון דלא משגיחין ליקרא דמאריהון. זכאין אינון צדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ואורח צדיקים כאור נגה. בגין דבההוא זמנא יסתלק חויא דשריא בנוקבא בקדמיתא וייתי דכורא למשרי באתריה כד בקדמיתא וכלא יהא שלים:

תאנא בזמנא דזכאה שארי בעלמא וכו' עד צדיק כתמר יפרח:

רבי יוסי פתח קרא ואמר. לא תאכלו על הדם. הא בכמה אתר אוקמוה חברייא וכל הני קראי אבתריה. וכל חד וחד באתגליא. אבל האי קרא אית לאתערא ביה דכתיב מפני שיבה תקום וגו'. מפני שיבה שיבה דאורייתא סתם. תקום דבעי ב&quot;נ למיקם בקיומא (מכאן דבעי ב&quot;נ למיקם) מקמי ס&quot;ת והכי רב המנונא (ס&quot;א ייסא) סבא כד הוה חמי ס&quot;ת הוה קם מקמיה ואמר מפני שיבה תקום. (כד הוי חמי חומש דאורייתא הוה קם מקמיה (ס&quot;א עביד ליה הדורא) והוה אמר והדרת פני זקן) כגוונא דא בעי ב&quot;נ למיקם בקיומיה לקמיה דת&quot;ח בגין דאיהו קאים בקיומא (נ&quot;א בדיוקנא) קדישא עלאה ורמז לכהנא עלאה (ס&quot;א והכא רמיז לעתיקא) קדישא עלאה דכתיב והדרת פני זקן דאיהו בעלמא. אר&quot;ש מכאן רמז לתורה שבכתב ורמז לתורה שבע&quot;פ. ותו תנינן. האי קרא לדרשה הוא דאתא מפני שיבה תקום כמה דאתערו ביה חברייא מפני שיבה תקום. אזהר ליה לבר נש עד לא יסתלק בסיבותא דיקים בקיומא טבא בעלמא בגין דדין הוא הדורא ליה אבל לסוף יומוי לית שבחא ליה לב&quot;נ כ&quot;כ כד איהו סיב ולא יכיל למהוי ביש. אלא שבחא דיליה כד איהו בתוקפיה ואיהו טב ושלמה מלכא צווח ואמר גם במעלליו יתנכר נער וגו'. כגוונא דא כתיב וזכור את בוראיך בימי בחורותיך. א&quot;ר אלעזר ודאי (הכי הוא) ארחא דא מתקנא קמן והאי אורחא דקב&quot;ה הוא פתח ואמר כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד. מאי כי יודע יי' אלא קב&quot;ה יודע ואשגח באחרא דצדיקייא לאוטבא להו ולאגנא להו והוא אזיל קמייהו לנטרא להו. ובג&quot;כ מאן דנפיק לארחא בעי דלהוי ההיא ארחא דקב&quot;ה וישתתף ליה בהדייהו. ובג&quot;כ כתיב כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד היא מגרמה בגין דקב&quot;ה לא &lt;קטע סוף=דף פז ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=דף פח א/&gt;אשתמודע ליה לההוא ארחא דלהון ולא אזיל בהדייהו. כתיב דרך וכתיב ארח מה בין האי להאי. אלא דרך דשאר קרסולי בני נשא אזלו בה. ארח דאיהו אתפתח מן זמנא זעירא (דא ארח כד&quot;א וארח לחברה עם פועלי און) ועל ארחא דא כתיב וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום אכי&quot;ר. בילא&quot;ו יילא&quot;ו:&lt;קטע סוף=דף פח א/&gt;

==פרשת קדושים - רעיא מהימנא==
 

{{ממ זהר משולב|ג|פ|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פ א/&gt;   [{{קטן|{{צ|זכאין אינון אבורים וכו'}} - עד {{צ|למהוי בנדתה}} מהרעיא מהימנא - נדפס [[זהר חלק ג רכה ב|בפרשת פנחס מאמר מתחיל אלא פגיעה - רכ&quot;ה ע&quot;ב]]}}]
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פ א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פ|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פ ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פ א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פא|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פא א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פא א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פא|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פא ב/&gt;אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. פִּקּוּדָא דָּא, שָׁקִיל דָּא לְדָא. שָׁקִיל יְקָרָא דְּאָב וְאֵם, לִיקָרָא דְּשַׁבָּת. לְאַבָּא אַקְדִּים כָּבוֹד, וְהַאי אִיהוּ דְּאָמַר קְרָא, (מלאכי א) וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיִּה מוֹרָאִי. כְּבוֹדִי סָלִיק בְּחוּשְׁבָּן עֶשֶׂר אֲמִירָן, ול&quot;ב אֱלֹהִים דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית.

וּבְכָל אֲתַר (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֵין כָּבוֹד אֶלָּא תּוֹרָה. בְּגִין דְּאִינּוּן לֵ&quot;ב אֱלֹהִים דְּתוֹרָה, יְקָרָא דִּילֵיהּ. וְאִלֵּין (אינון) חֲכָמִים דְּאוֹרַיְיתָא, חֲכָמִים בְּחָכְמָה, יָרְתִין הַאי כָּבוֹד וְלָא טִפְּשֵׁי, דְּעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. וּמְנָלָן דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּאוֹרַיְיתָא אִקְרֵי כְּסִיל, דִּכְתִּיב, (תהלים צב) וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת. וְאֵין זֹאת, אֶלָּא תּוֹרָה, דִּכְתִּיב, (דברים ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה.

רַעְיָא מְהֵימָנָא. בְּגִין דַּחֲלִישָׁתָא, פָּתַחְנָא לְפַרְשְׁתָּא בְּאִלֵּין פִּקוּדִין, לְמֶהֱוִי מְעַט עֶזֶר לָךְ. אִתְתָּקַּף בָּךְ, דְּהָא מַשִּׁרְיָין דִּמְתִּיבְתָּאן אָתָאן לְגַבָּךְ, בְּפִקּוּדָא בָּתַר דָּא, דְּאִיהוּ פִּקּוּדָא לְהַעֲמִיד עָלֶיךָ מֶלֶךְ לְעֵילָּא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יוֹקִים לָךְ מֶלֶךְ בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין בְּדִיוּקְנֵיהּ. בְּגִין דְּרַבָּנָן דִּמְתִיבְתָּא, עָלַיְיהוּ שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה וְתַתָּאָה. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֶלֶךְ בְּאֶמְצָּעִיתָא, אָחִיד בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא בְּדִיוּקְנֵיהּ, בְּרָא דִּילֵיהּ, קוּם בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא.

קָם רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְסָלִיק יְדוֹי לְעֵילָּא, וְאָמַר, יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ עִלַּת הָעִלּוֹת, דְּאַנְתְּ מִתְעַלֶּה מֵעִלּוּי לְעִלּוּי, עַד דְּלֵית עִלּוּי. אֶלָּא 
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פא ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פב|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פב א/&gt;דְּאַנְתְּ לְעֵילָּא מִכָּל עִלּוּי. לְמֵיהַב לִי חֵילָא, לְמֶעְבַּד רְעוּתָךְ בְּדַרְגִּין דִּילָךְ, דְּאִינּוּן אַבָּא וְאִימָּא, וַאֲנָא בְּרָא דִּלְהוֹן. וּבְיִחוּדָךְ תַּרְוַויְיהוּ אֶחָד. וְאַנְתְּ שַׁקְלַת דְּחִילוּ דְּאַבָּא וְאִימָא, לִדְחִילוּ דִּילָךְ, בָּתַר דְּאַנְתְּ בְּאֶמְצָּעִיתָא חַד, וְלָא תְּרֵין, בְּלָא שׁוּתָּפוּ, אַף עַל גַּב דְּאִינּוּן חַד בְּשׁוּתָּפוּ דִּילָךְ, אֲבָל אַנְּתְּ חַד בְּלָא שׁוּתָּפוּ דְּתִנְיָינָא. וּבְגִין דָּא אִתְּמַר בָּךְ, (דברים לב) וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי.

הַב לִי חֵילָא, לְאִתְּעָרָא בִּיקָרָךְ בְּקַדְמִיתָא. וּלְבָתַר בִּיקָרָא דְּאָבִי וְאִמִי דְּבִשְׁמַיָּא, דְּאוּקְמוּהָ עָלַיְיהוּ, (משלי כח) גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאוֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית. וְאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, אֵין אָבִיו, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאֵין אִמּוֹ, אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וִיקָרָא דִּילָךְ אַבָּא חָכְמָה, דְּכָלִיל עֶשֶׂר סְפִירוֹת מִתַּתָּא דִּילֵיהּ לְעֵילָּא, וְתַרְוַויְיהוּ אִינּוּן כּוּרְסְיָיא סַפְסָל תְּחוֹתָךְ לִיקָרָךְ.

וְהָכִי תַּקִּינוּ, לְמֶהֱוִי קָטָן לַגָּדוֹל מְכַבֵּד דִּלְעֵילָּא מִנֵּיהּ. אַבָּא, אִיהוּ חָכְמָה, הֲלֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, לְמֶהֱוִי מְשַׁמֵשׁ תְּחוֹתָךְ, וְאַנְתְּ כֶּתֶר עֶלְיוֹן עַל רֵישֵׁיהּ. וְלֵית כֶּתֶר עֲלָךְ, וְלֵית אֱלָהָא אָחֳרָא. וְאִימָּא, לְשַׁמְּשָׁא לְאַבָּא. דְּאִיהוּ תְּחוֹתֵיהּ לְמֶהֱוִי כִּסֵּא תְּחוֹתֵיהּ.

וַיֹּאמֶר אִיהוּ, בְּכָל מַאֲמָר, עַד תְּלָתִין וּתְרֵין, יְהִי כֵּן, וַיְהִי כֵן. וְאִיהִי, עֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ מִיַּד. וּבְגִין דְּעֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ וְצִּוּוּיֵהּ בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל, בל&quot;ב שְׁבִילִין דִּבְהוֹן אִתְבְּרֵי כָּל דִּבְרֵאשִׁית, עוֹבָדָא אִתְקְרִיאַת כָּבוֹד, (תהלים כט) וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד. (יחזקאל ג) בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' מִמְּקוֹמוֹ. אַיִּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ לְהַעֲרִיצּוֹ.

וְתַרְגּוּם כְּבוֹד אָבִיו, יְקָרָא דַּאֲבוּהִי. וְדָא (תהלים יט) תּוֹרַת יְיָ' תְּמִימָה, עָלָהּ אִתְּמַר (משלי ג) יְקָרָה הִיא וְיִשְׂרָאֵל מִפְּנִינִים. דְּאִתְקְרִיאוּ בָּנִים, בִּכְלַל בֵּן וּבַת, מִסִּטְרָא דְּתִפְאֶרֶת וּמַלְכוּת. דְּאִינּוּן בֵּן וּבַת, יְקָרָא דְּאָבִיו וְאִמּוֹ, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, וְצִּווּי דִּילֵיהּ, אִינּוּן פִּקוּדִין דַּעֲשֵׂה. וְהָא אוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, יֵשׁ מְצּוּוְּה וְעוֹשֶׂה. וּבְגִין כָּךְ אִיהוּ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְהַאי אִיהוּ כָּבוֹד דְּאַבָּא וְאִימָא, דִּיצַּוְּה לִבְרֵיהּ דְּיֶעְבַּד הָכֵי וְאִיהוּ עָבִיד מִיַּד, בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל.

וְעִלַּת עַל כֹּלָּא, אֲנָא בָּעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בִּיקָרָךְ, לְתַקֵּן מִדּוֹת דְּאַבָּא וְאִימָּא, לִיקָרָךְ. תְּהֵא בְּעֶזְרִי לְסַדְּרָא כֹּלָּא כְּדְקָא יִאוֹת. וְאַנְתְּ תְּסַדֵר לִי, וּלְכָל מָארֵי מְתִיבְתָּאן עֵילָּא וְתַתָּא, וּמַשִּׁרְיָין דְּמַלְאָכִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, לְמֶהֱוִי מְתַקְּנִין וּמְסַדְּרִין לִיקָרָא דִּילָךְ, וְלִיקָרָא דְּאַבָּא וְאִימָּא, לְמֶהֱוִי סַפְסָל תְּחוֹת רַגְלוֹי. וּלְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דִּילֵיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דְּלָא תַּעֲשֶׂה. &lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פב א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פב|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פב ב/&gt;וְהַאי אִיהוּ אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְסָמִיךְ לֵיהּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. וּבִקְרָא אַחֲרִינָא וְאֶת מִצְּוֹתַי תַּעֲשׂוּ. מִסִּטְרָא דְּפִקּוּדִין דַּעֲשֵׂה דְּאִינּוּן כָּבוֹד, אַקְדִּים אַבָּא לְאִימָּא, וְדָא י&quot;ה. מִסִּטְרָא דְּלָא תַּעֲשֶׂה, אַקְדִּים אִימָּא לְאַבָּא, וְדָא הֵ&quot;י. וְהַיְינוּ כְּבוֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר. לְאִלֵּין דְּלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בְּהַאי כָּבוֹד, הַסְתֵּר דָּבָר מִנַּיְיהוּ.

וְעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. אִלֵּין אִינּוּן עַמֵּי הָאָרֶץ, בָּתַר דְּלָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּהַאי כָּבוֹד דְּאוֹרַיְיתָא, וְאֵיךְ אָמְרִין אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם שְׁמַע קוֹלֵנוּ חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ וְקַבֵּל תְּפִלָּתֵנוּ. הָא אִיהוּ לֵימָּא לוֹן, וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי, אַיִּה אִשְׁתַּדְּלוּתָא דִּלְכוֹן בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְפִקּוּדִין דִּילִי, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיַי, דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּצִּוּוּיָיה דְּמָארֵיהּ, אֵיךְ יַעְבִיד לֵיהּ.

בַּר מִמַּאן דְּשָׁמַע מֵחֲכָמִים וְעָבִיד, וְהַאי אִיהוּ דְּקַבִּיל נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְעִם כָּל דָּא, מַאן דְּלָא קַבִּיל מִמָּארֵיהּ, אֶלָּא מִשְלוּחֵיהּ, אִיכָּא אַפְרָשׁוּתָא. וּמַאי אַפְרָשׁוּתָא אִית בֵּין דָּא לְדָא. דְּהָא כְּתִיב, מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּלְבָתַר וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ. אֲנָא קַבִּילְנָא, וּלְבָתַר מוֹסַרְנָא לְכֻלְּהוּ. וְהָכִי מַאן דִּמְקַבֵּל מֵאָחֳרָא, כְּקַבָּלַת סִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּיא מִשִּׁמְּשָׁא, וּבְהַאי קִבּוּל אִתְמְלֵי. וּמַאן דִּמְקַבֵּל יָכִיל לְאִסְתַּלְּקָא מִנֵּיהּ נְבִיעוּ, כְּמָה דַּחֲזֵינָא בְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, דְּאִסְתַּלְּקַת נְהוֹרָא דִּלְהוֹן, בְּלֵילְיָא, דְּלָא נָהִיר שִׁמְשָׁא, אֶלָּא בִּימָמָא. וְסִיהֲרָא בְּלֵילְיָא.

וְאִי תֵּימָא דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּסִיהֲרָא מִשִּׁמְּשָׁא אִיהוּ, דְּאַף עַל גַּב דְּאִתְכְּנִישׁ, נָהִיר בְּסִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּא, הָא חֲזֵינָן מִסִּטְרָא אָחֳרָא בְּלָקוּתָא דְּסִיהֲרָא וְשִׁמְּשָׁא דְּאִסְתְּלַּק נְהוֹרַיְיהוּ, וְאִשְׁתָּאָרוּ כְּגוּפָא בְּלָא נִשְׁמְתָא, דְּאִית אָדוֹן עֲלֵיהֶם מַחֲשִׁיךְ מְאוֹרֵיהֶם. אֲבָל עִקָּרָא דִּנְהוֹרָא, הַהוּא אֲתַר דִּנְבִיעַ דְּלֵית פְּסָק לִנְהוֹרָא דִּילֵיהּ, וְלָא אִית עָלֵיהּ אֱלָהָא אָחֳרָא לְמִפְסַק מִנֵּיהּ נְהוֹרֵיהּ.

וְעִלַּת הָעִלּוֹת, בָּתַר דְּאַנְתְּ תַּמָּן, לֵית פְּסָק לִנְבִיעוּ דִּנְהוֹרָא דְּאוֹרַיְיתָא. יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ דְּלָא תָּזוּז מֵאַבָּא וְאִימָּא דִּילִי, וְלָא מִבְּנוֹי. וְהָכִי מַאן דְּאָמִית גַּרְמֵיהּ עַל אוֹרַיְיתָא, דְּהִיא יְקָרָה, אִתְקַיְּימַת בֵּיהּ, וְלָא מַפְסְקַת מִנֵּיהּ. מַה דְּלָאו הָכִי, מַאן דְּלָא יִשְׁתַּדֵּל בָּה, אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּעָבַד צִּוּוּי חֲכָמִים, אִיהוּ שַׁמָּשׁ דִּלְהוֹן, עֶבֶד וְלָא בֵּן, אֲבָל אִי אִיהוּ מְהֵימָנָא, מָארֵיהּ אַשְׁלִיט לֵיהּ בְּכָל דִּילֵיהּ.

אֲבָל מַאן דְּלָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא מְשַׁמֵּשׁ חֲכָמִים, לְמִשְׁמַע מִנַּיְיהוּ פִּקוּדִין, לְקַיֵּים נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. אֶלָּא דְּסָּרַח וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה, אִיהוּ שָׁקִיל לְאוּמִין דְּעָלְמָא עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, בְּנוֹי דְּסָמָאֵ&quot;ל וְנָחָשׁ, דְּאִתְּמַר בְּהוּ, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן, דְּלָא בָּעוּ לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא, דְּכָל דְּלֵית בֵּיהּ תּוֹרָה, לֵית בֵּיהּ כָּבוֹד, דְּאִתְּמַר בָּהֶם (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ.

וְעִם כָּל דָּא מָארֵי מְתִיבְתָּא, לָא כָּל כָּבוֹד שָׁוְה, דְּהָא (מלאכי א) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו. בֵּן יְכַבֵּד, עַל מְנָת דְּלָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, אֲבָל מְצּוּוְּה הוּא בִּכְבוֹד אַבָּא וְאִימָּא. וְאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, יִכְתַּשׁ לֵיהּ אַבָּא וְאִימָּא, עַד דְּיַעֲבִד עַל כָּרְחֵיהּ. וְאִי הֲוִי בְּרָא רַבְרְבָא, בֵּית דִּין כּוֹפִין לֵיהּ. דְּאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (דברים כא) בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלֵנוּ, וְדָנִין לֵיהּ בִּסְקִילָה. אֲבָל עֶבֶד דִּמְשַׁמֵּשׁ עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אִי לָא עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּרַבֵּיהּ, מָארֵיהּ אַעְבָּר לֵיהּ מִגּוֹ בֵּיתֵיהּ, וְיִטוֹל אָחֳרָא. מַה דְּלָא הֲוָה יָכִיל לְמֶעְבַּד הָכִי לִבְרֵיהּ, אֶלָּא אוֹ יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ אוֹ יִקְטוֹל לֵיהּ.

אָמַר לֵיהּ בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, מַאן גָּרִים דְּלָא יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ, הוֹאִיל וּבְרֵיהּ הוּא. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וַדַּאי תַּעֲרוֹבֶת דְּרַע, וְרָזָא דָּא גָּרַם לְיִשְׂרָאֵל, לְמֶחֱטֵי גַּבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. וְרָזָא דָּא, (תהלים קו) וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם. וְדָא גָּרַם קִטוּלָא לְיִשְׂרָאֵל, וְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא. וּבְגִין דָּא, אֵין מְקַבְּלִים גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא (דברים לב) יְיָ' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, עֶבֶד טוֹב וְעֶבֶד רָע, מִסִּטְרָא דִּמְטַטְרוֹ&quot;ן עֶבֶד טוֹב, עֶבֶד נֶאֱמָן לְרַבֵּיהּ. עֶבֶד רָע סָמָאֵ&quot;ל. מַאן דְּאִיהוּ מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, אִיהוּ בֶּן העוֹלָם הַבָּא, בֶּן מִסִּטְרָא דְּבֵן יָ&quot;הּ, בִּינָ&quot;ה. וְיָרִית מַלְכוּתָא דְּאִיהִי ה'. וְאֵיךְ יָרִית לָהּ. אִי עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּאַבָּא וְאִימָא, בְּגִין דְּאִיהוּ מַלְכוּתָא מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ, וְעָלֵיהּ אִתְּמַר, (אסתר ג) מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ. אִיהִי מִצְּוָה, וְצִּוּוּיַיא דְּמַלְכָּא עַל עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה.

מִצְּוָה מִדְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהִי תִּפְאֶרֶת. וְהָכָא לֵית תַּמָּן פִּרוּדָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֱמֶת, תּוֹרָתוֹ תּוֹרַת אֱמֶת, אִיהוּ תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ. כְּגַוְונָא דְּבִינָה, תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ דְּחָכְמָה. דְּאִית תּוֹרָה דִּבְרִיאָה, וְחָכְמָה דִּבְרִיאָה, וּבִינָה דִּבְרִיאָה, וְהָכִי בְּכָל מִדּוֹת. בְּהַאי, יָכִיל בֵּן בְּהַאי אוֹרַיְיתָא, לְמֶהֱוִי בְּלָא מִצְּוָה, וּמִצְּוָה בְּלָא תּוֹרָה בְּפֵרוּדָא.&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פג א/&gt;וּמֵהָכָא בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. אֲבָל מִסִּטְרָא דַּאֲצִּילוּת, לֵית אַפְרְשׁוּתָא, תַּמָּן, וְכֵן מִתַּמָּן אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ וְלֵית בָּהּ עוֹנֶשׁ וְלָא שָׂכָר וְלָא מִיתָה.

וּבְגִין דָּא, אוֹרַיְיתָא דָּא אִילָנָא דְּחַיִּי, שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא, וְאִילָנָא דָּא, אִילָנָא דְּחַיֵּי אִתְקְרֵי, וְאִתְקְרֵי הָעוֹלָם הַבָּא, וְלָא אִתְקְרֵי בֵּיהּ שָׂכָר. בְּגִין דְּאִיהוּ בֵּן. מִתַּמָּן, לָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, לָא בְּמַעֲשֵׂה וְלָא בְּדִיבּוּר וְלָא בְּמַחֲשָׁבָה.

אָתָא בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, לְנַשְּׁקָא לֵיהּ יְדֵיהּ. אָמַר, וַדַּאי אַנְתְּ הוּא בֵּן מִתַּמָּן, בְּדִיּוּקְנָא דִּבְרָא בּוּכְרָא דִּילֵיהּ, תִּפְאֶרֶת בְּרָא דְּאַבָּא וְאִימָא עִלָּאָה, אֲצִּילוּת דִּילֵיהּ בְּלָא הַפְסָקָה, לָא קְדָמָךְ בְּרָא אָחֳרָא, לָא בְּמַחֲשָׁבָה, וְלָא בְּדִבּוּר, וְלָא בְּמַעֲשֶׂה. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְאַנְתְּ, וְחַבְרַיָּיא, וְרָאשֵׁי מָארֵי מְתִיבְתָּאן, דִּמְזַמְּנִין הָכָא, אִתִּי, בְּלָא הַפְסָקָה כְּלַל, וּבְלָא תַּעֲרוֹבֶת. נַשְׁקוּ כֻּלְּהוּ דָּא לְדָא, וְאִשְׁתְּמוֹדָעוּ בְּאַחְוָה, וּבָכוּ.

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, עִם כָּל דָּא, בְּרָא בּוּכְרָא חַיָּיבִין כָּל אֲחוּי בִּיקָרֵיהּ, דְּהָא כְּתִיב (שמות כ) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֶת לְרַבּוֹת אָחִיךְ הַגָּדוֹל. וַאֲפִילּוּ מִכָּל סִטְרָא אִיהוּ מְפֹרָשׁ עֲלָךְ בְּאוֹרַיְיתָא, בְּשַׁגַּ&quot;ם זֶה הֶבֶל. וְלָא הֲוָה לְאָדָם קַדְמָאָה בְּרָא קַדְמָאָה מִנֵּיהּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, בְּשַׁגַּם, זֶה מֹשֶׁה. דִּבְּרָא דְּמַלְכָּא בְּכָל אֲתַר, אַנְתְּ בּוּכְרָא מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּטוֹב וָרָע, אַנְתְּ הוּא טוֹב. (בוכרא) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית א) וַיַרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, (שמות ב) וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא.

וּמִתַּמָּן קָרָא יָתָךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֶבֶד נֶאֱמָן. לְבָתַר סְלִיקַת לְמֶהֱוִי מַלְכָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ. לְבָתַר בֶּן בַּיִת לְעֵילָּא. מֶלֶךְ מִסִּטְרָא דְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבִינָה דִּבְרִיאָה. כְּעַן אַנְתְּ מֶלֶךְ, מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּמַלְכוּת דַּאֲצִּילוּת. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבֶ&quot;ן יָ&quot;הּ, תִּפְאֶרֶת דַּאֲצִּילוּת, זַכָּאָה חוּלָקָךְ. וּמַאן גָּרִים לָךְ דָּא, בְּגִין דְּאִשְׁתְּדָּלוּתָךְ בַּתּוֹרָה וּבַמִצְּוָה, לְיַחֲדָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, לְאַעֲלָא מַלְכָּא עַל אַתְרֵיהּ, וְעַל מַשִׁרְיָיתֵיהּ לְעֵילָּא, וְעַל יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא.

וּבְגִין כַּךְ (ס&quot;א ובגינך) יָרְתִין כֻּלְּהוּ נִשְׁמָתִין דַּאֲצִּילוּת מִנֵּיהּ, וְאִתְקְרִיאוּ בְּנִין דִּילֵיהּ, מִשֵׁם יְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת, דְּלֵית תַּמָּן פִּרוּד וְקִצּוּץ. דִּבְקַדְמֵיתָא אִתְּמַר בְּהוּ בְּנִין לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, מִצַּד יְהוָֹ&quot;ה דִּבְרִיאָה, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ בְּרָאתִיו יְצַּרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו, וּכְעַן בָּנִים לַיְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת.

וּבָךְ אִתְקַיָּים פִּקּוּדָא, דְּאִיהִי מִצְּוָה עַל יִשְׂרָאֵל, לְהַעֲמִיד עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים יז) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ. וְאִתְקַיָּים בָּךְ (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ, כַּד בְּקַדְמִיתָא. וְכֻלְּהוּ מִתְנַהֲגִין אֲבַתְרָךְ, כָּאֵבָרִין דְּמִתְנַהֲגִין כֻּלְּהוּ בִּתְנוּעָה דְּנִשְׁמְתָא, דְּאִתְפַּשְּׁטָא עַל כָּל אֵבֶר. בְּגִין דְּכֶתֶר עֶלְיוֹן אַנְתְּ תְּהֵא מְעוּטָר בֵּיהּ, דְּבֵיהּ עִלַּת הָעִלּוֹת אִיהוּ כֶּתֶר עַל כֹּלָּא, טָמִיר וְגָנִיז מִלְּגָיו מִנֵּיהּ. וּמִנֵּיהּ אִתְפְּשָׁט עַל כָּל סְפִירָן, וּמְסַדֵּר לוֹן לְמֶהֱוִי דָּא רַב, וְדָא זְעֵיר, וְדָא בֵּינוֹנִי, וְאַנְהִיג לוֹן לִרְעוּתֵיהּ, וְנָהִיר בְּהוּ, וּמְקַשֵׁר לוֹן, וּמְיַחֵד לוֹן.

הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא מַנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל, בְּכָל מִדּוֹת טָבִין דִּילֵיהּ, וּתְסַדֵּר כָּל חַד כִּדְחֲזֵי לֵיהּ, הַבְּכוֹר כִּבְכוֹרָתוֹ, וְהַצָּעִיר כִּצְּעִירֻתוֹ, וּבֵינוֹנִי כְּפוּם דַּרְגֵּיהּ. וּתְקַשֵׁר לוֹן קֶשֶׁר אֶחָד לְגַבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. לְמֶהֱוִי כֻּלְּהוּ בְּשָׂפָה בְּרוּרָה, לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּלְקַדְּשֵׁיהּ, וּלְיַיחֲדֵיהּ, בְּדַרְגָּא דִּילָךְ, בְּמַחֲשָׁבָה דִּילָךְ, בַּאֲצִּילוּת דִּילָךְ, דְּאִתְקָיָּים בָּךְ (במדבר יא) וְאָצַּלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם. קוּם אִתְּעַר בְּפִקּוּדָא, לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. (פרשת תצא רפ&quot;א ע&quot;ב שייך לנשא קמ&quot;ה ע&quot;א)

(ויקרא יט) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְגוֹ' פִּקּוּדָא דָא, לְכַבֵּד אָב וְאֵם, דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְמִדְחַל מֵאָבוֹי וּמֵאִמֵיהּ, וּלְאוֹקִיר לוֹן. כְּמָה דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְאוֹקִיר לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מִסִּטְרָא דְּרוּחָא דְּיָהַב בְּגַוִיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ. הָכִי אִצְּטְרִיךְ לֵיהּ לְאוֹקִיר לַאֲבוֹי וּלְאִמֵּיהּ, מִסִּטְרָא דְּגוּפָא דִּילֵיהּ, וּלְמִדְחַל מִנְּהוֹן, דְּהָא אִינּוּן מִשְׁתַּתְּפִין בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעַבְדֵּי לֵיהּ גּוּפָא, וְהוֹאִיל וְאִינּוּן שׁוּתָּפִין בְּעוֹבָדָא, לִיהֱווּ שׁוּתָּפִין בִּדְחִילוּ וִיקָרָא.

כגוונא דא, תלת שותפין אשתכחו לעילא ברזא דאדם, אדם קדמאה אף על גב דגופא דיליה הוה מעפרא, לאו מעפרא דהכא הוה, אלא מעפרא דבי מקדשא לעילא, אבא ואימא אשתכחו, ומלכא עלאה אשתתף בהדייהו, ושדר ביה רוחא דחיי ואתברי.

וכגוונא דא אשתכח כלא עילא ותתא, ועל דא אצטריך ליה לבר נש למדחל לקדשא בריך הוא, ולמדחל לאבוי ולאמיה.

בְּסִתְרֵי תּוֹרָה, אָדָם קַדְמָאָה לָא הֲוָה לֵיהּ מֵהַאי עָלְמָא כְּלוּם. חַד צַּדִּיק עֲבַד שִׁמּוּשָׁא בְּנוּקְבֵיהּ, וְאִתְעָבִיד מֵהַהוּא שִׁמּוּשָׁא גּוּפָא חֲדָא, דִּנְהִירוּ דִּילֵיהּ יַתִיר מִכָּל אִינּוּן מַלְאֲכִין שְׁלִיחָן לְעֵילָּא. וְכַד אִתְבְּרֵי הַהוּא גּוּפָא מַלְכָּא עִלָּאָה, שָׁדַר בְּהַהוּא צַּדִיק כ&quot;ב אַתְוָון, וְאִשְׁתְּתַּף בַּהֲדַיְיהוּ, וְנָפַק לְעָלְמָא.

כֵּיוָן דְּנָפַק, חָמוּ לֵיהּ שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, וְאַסְתִּימוּ&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פג א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פג ב/&gt;נְהוֹרַיְיהוּ, דְּתַפּוּחָא דְּרַגְלֵיהּ אַחְשִׁיךְ נְהוֹרָא דִּלְהוֹן. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּמֵעוֹבָדָא דְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא עִלָּאָה נָפַק. כֵּיוָן דְּחָטָא, אִתְחֲשָׁךְ, וְאַזְעִיר גַּרְמֵיהּ, וְאִצְּטְרִיךְ לְגוּפָא אָחֳרָא בְּמִשְׁכָא וּבְבִשְׂרָא. דִּכְתִיב, (בראשית ג) וַיַּעֲשׂ יְיָ' אֱלֹהִים לָאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם. כְּהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דַּעֲבַד הַהוּא צַּדִיק בְּנוּקְבֵיהּ, לָא אִשְׁתְּכַח מִקַּדְמַת דְּנָא, וּלְבָתַּר דְּנָא, דְּהָא עַד לָא נָפַק לְצּוֹרֵף אוּמָנָא.

עַד דְּאָתָא חֲנוֹךְ, וְנָטִיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵאַרְעָא, וְאַבְרִיר פְּסוֹלֶת וְקַסְטוּרָא מִכַּסְפָא, וְכֵן בְּכָל אִינּוּן צַּדִּיקַיָּיא דִּי בְּאַרְעָא. לְבָתַר אִתְתָּקַּן הַהוּא אֲתַר, וְאִתְעָבִידוּ רוּחִין וְנִשְׁמָתִין בְּשִׁמּוּשַׁיְיהוּ וְגוּפָא מִתַּתָּא בְּאַרְעָא. וְעַל דָּא בְּשׁוּתָּפוּ דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, בַּר נָשׁ אָתֵי לְעָלְמָא, וְאִצְּטְרִיךְ לְמִדְחַל לְאִינּוּן שׁוּתָּפִין, וּלְאוֹקִיר לוֹן, כְּמָה דְּאִתְּמַר (ע&quot;כ רעיא מהימנא)

* [{{קטן|{{צ|פקודא כד למהוי דכיר את יום השבת}} - [[זהר חלק ב צב א|שמות צ&quot;ב ע&quot;א]]}}]
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פג ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פד|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פד א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פד א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פד|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פד ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פד ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פה|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פה א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פה א/&gt;

[פה ע&quot;ב עד פו ע&quot;ב - לא ברור מה יש בדף]

{{ממ זהר משולב|ג|פז|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פז א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פז א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פז|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פז ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פז ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח א/&gt;

==פרשת אמור==
{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}{{צ|ויאמר יי' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו}}. א&quot;ר יוסי מ&quot;ט דא לקבל דא דכתיב לעילא ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו וסמיך ליה אמור אל הכהנים. אלא (משמע) כיון דאזהר להו לישראל לקדשא להו בכלא אזהר להו לכהני לקדשא לון וכן ללוים. לכהני מניין דכתיב אמור אל הכהנים. ללואי מנין דכתיב ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם. בגין דישתכחון כלהו זכאין קדישין דכיין. אמור אל הכהנים בני אהרן מ&quot;ט הכא בני אהרן וכי לא ידענא דבני אהרן נינהו. אלא בני אהרן ולא בני לוי. דאהרן דהוא שירותא דכל כהני דעלמא דביה אתרעי קב&quot;ה מכלא בגין למעבד שלמא בעלמא ובגין דאהרן ארחוי סליקו ליה להאי. דכל יומוי דאהרן הוה משתדל לאסגאה שלמא בעלמא. ובגין דארחוי כך סליק ליה קב&quot;ה להאי למיעל שלא בפמליא דלעילא. ובגין כך אמור אל הכהנים בני אהרן. אמור אל הכהנים ואמרת אליהם. 

רבי יהודה פתח מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. מה רב טובך כמה עלאה ויקירא ההוא נהורא עלאה דאקרי טוב דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב ודא הוא אור הגנוז דביה עביד קב&quot;ה טב בעלמא ולא מנע ליה בכל יומא בגין דביה מתקיים עלמא וקאים עליה. אשר צפנת ליראיך דתנן נהורא עלאה עבד קב&quot;ה כד ברא עלמא וגניז ליה לצדיקיא לזמנא דאתי. הה&quot;ד אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך. פעלת בזמנא דאתברי עלמא ההוא נהורא הוה קאים ונהיר מרישא דעלמא לסייפי דעלמא. כד אסתכל קב&quot;ה לאינון חייבין דזמינין לקיימא בעלמא גניז ליה לההוא נהורא דכתיב וימנע מרשעים אורם. וזמין לאנהרא לצדיקיא לעלמא דאתי ודא הוא צפנת ליראיך וכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. ת&quot;ח בשעתא דבר נש קאים למיהך לההוא עלמא והוא בבי מרעיה אתיין עליה ג' שלוחין וחמי תמן מה דלא יכיל בר נש למחמי כד איהו בהאי עלמא. וההוא יומא יומא דדינא עלאה הוא דמלכא בעי פקדונא דיליה. זכאה ההוא בר נש דפקודא אתיב למלכא כמה דאתיהיב ליה בגויה. אי ההוא פקדונא אתטנף בטנופי גופא מה יימא למארי פקדונא. זקף עינוי וחמי למלאך המות קאים קמיה וסייפיה שליפא בידיה קסטר בקטרין בקוטמא דההוא בר נש ולית לה לנפשא קשיו בכלא כפרישו דילה מן גופא ובר נש לא מית עד דחמי לשכינתא ומגו סגיאות תיאובתא דשכינתא נפשא נפקת &lt;קטע סוף=דף פח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|פח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פח ב/&gt;
לקבלא לשכינתא. בתר דנפק' מאן איהי נפשא דאתדבק בה (ס&quot;א ותתקבל) ויקבל בגופא (ס&quot;א בגווה) והא אוקמוה להני מילי. בתר דנפקא נפשא מן גופא ואשתאר גופא בלא רוחא אסור למשבק ליה בלא קבורתא דכתיב לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא. בגין דמיתא דישתהי כ&quot;ד שעות דאינון יומם ולילה בלא קבורתא יהיב חלישותא בשייפוי דרתיכא ומעכב עבידתא דקב&quot;ה מלמעבד. דאפשר דקב&quot;ה גזר עליה בגין למיתי בגלגולא אחרא מיד בההוא יומא דאתפטר לאוטבא ליה. וכל זמנא דלא אתקבר גופא נשמתא לאו עאלת קמי קב&quot;ה ולא יכלא למהוי בגופא אחרא בגלגולא תניינא דלא יהבין לנשמתא גופא אחרא עד דיתקבר קדמאה. ודא דמי לב&quot;נ דמיתת אתתיה לא אתחזי ליה למיסב אתתא אחרא עד דקביר לקדמיתא ובגין דא אמרה אורייתא לא תלין נבלתו על העץ. דבר אחר כד אתפרשא נשמתא מן גופא ובעיא למיזל לההוא עלמא לא תיעול לההוא עלמא עד דיהבין לה גופא אחרא מנהורא ולבתר יכלא למיעל ומאליהו תנדע דהוו ליה תרין גופין חד דביה אתחזי לתתא לבני נשא וחד דביה אתחזי לעילא בין מלאכין עלאין קדישין. וכל כמה דגופא לא אתקבר צערא הוא לנשמתא ורוח מסאבא אזדמן לשרייא עלוי ולסאבא לההוא גופא. ובגין דההוא רוח מסאבא אזדמן לא מבעי ליה לאינש למיבת ההוא גופא ליליא חד בגין דרוח מסאבא אשתכח בליליא ואשתטח בכל ארעא לאשכחא גופא בלא נפשא לסאבא ליה ואסתאב יתיר וע&quot;ד אזהר לכהני ואמר לנפש לא יטמא בעמיו. בגין דאינון קדישין ולא ישרי עלייהו רוח מסאבא ולא יסתאבון:

אמור אל הכהנים ר' יצחק אמר אמור אל הכהנים בלחישו כמה דכל עובדיהון דכהני בלחישו כך אמירה דלהון בלחישו. אמור ואמרת זמנא חד ותרין זמנין לאזהרא להו על קדושייהו בגין דלא יסתאבון. דמאן דמשמש באתר קדישא בעיא דישתכח קדישא בכלא. לנפש לא יטמא כמה דאוקימנא דגופא בלא רוח מסאבא הוא ושארי עליה רוח מסאבא. דהא תיאובתא דרוחי מסאבא לגבי גופיהון דישראל איהו בגין דאתרק מנייהו רוחא קדישא ובמנא דקודשא אתיין לאתחברא וכהני דאינון קדישין קדושתא על קדושתא לא בעיין לאסתאבא כלל בגין דכתיב כי נזר אלקיו על ראשו. וכתיב כי שמן משחת אלקיו עליו אני יי' והוא כגוונא דלעילא קאים לתתא. דכתיב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו האי קרא אוקמוה אבל כשמן הטוב על הראש. דא משח רבות קדישא עלאה דנגיד ונפיק מאתר דנהרא עמיקא דכלא. ד&quot;א דנגיד ונפיק מרישא דכל רישין סתימא דכל סתימין. על הראש. על הראש ודאי רישא דאדם קדמאה. יורד על הזקן דא דיקנא יקירא כמה דאוקמוה. זקן אהרן. דא כהן גדול דלעילא והא אוקמוה וההוא שמן &lt;קטע סוף=דף פח ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|פט|א}}&lt;קטע התחלה=דף פט א/&gt;יורד על פי מדותיו דמאינון משיחין נגיד ונפיק ונחית לתתאי וכגוונא דא נגיד ואתעטר כהנא תתאה במשח רבותא לתתא. האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה. כתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא. לא יטמאו מבעי ליה מהו לא יטמא. אלא על ההוא כהן עלאה מכלהו קאמר א&quot;ר יהודה והא כתיב והכהן הגדול מאחיו (כאן חסר) אלא ודאי הכי הוא כמה דאתמר. וא&quot;ר יצחק כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה אצטריך לאשתכחא יתיר מכלא כמה דאתמר:

ולאחותו הבתולה הקרובה אליו וגו' מאי כתיב לעילא כי אם לשארו הקרוב אליו וגו'. ר' אבא פתח מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו' מי זה בא מאדום זמין קב&quot;ה ללבשא לבושי נוקמא על אדום דאחריבו ביתיה ואוקידו היכליה וגלו לכנסת ישראל ביני עממיא ולמעבד להון נוקמת עלמין עד דישתכחון כל טורין מטורי עלמא מליין מקטולי עמין ולמקרי לכל עופא דשמייא עלייהו וכל חיות ברא יתזנון מנייהו תריסר ירחי ועופא דשמייא שבע שנין עד לא תסבל ארעא ניוולא דידהו. הה&quot;ד כי זבח ליי' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום עד דאינון לבושין יסתאבון הה&quot;ד וכל מלבושי אגאלתי. חמוץ בגדים מבצרה בגין דמנה נפקו אכלוסין דעלמא לחיילא על ירושלם ואינון שרו לאוקדא היכלא ובני אדום מפגרין שורין ורמו אבני יסודא הה&quot;ד זכור יי' לבני אדום וגו' האומרים ערו ערו עד היסוד בה. זה הדור בלבושו באינון לבושי דנוקמא דזמין לאלבשא. צועה ברוב כחו. מה צועה מתבר כמה דכתיב עמים תחתיך יפלו וגו'. אמרו ישראל לישעיה מאן הוא דין דיעביד כל כך. פתח ואמר אני מדבר בצדקה. ההוא דאיהו רב להושיע ההוא דכתיב ביה אוהב צדקה ומשפט ואיהו צדקה ממש ואיהו רב להושיע. וכל כך למה. בגין דגרמו לכ&quot;י למהוי שכיבת לעפרא בגלותא ולמנפל לארעא כמה דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל ובגין כך קב&quot;ה ילבש לבושי נוקמא עלייהו לסאבא לון בסגיאו דקטולייא דכתיב וכל מלבושי אגאלתי. וכל כך למה דכתיב ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש. דלאו חולקיה דעשו ולא הוות בעדביה דההוא דכתיב ביה איש יודע ציד איש שדה. לה יטמא באינון לבושין דנוקמא דזמין לאסתאבא בין אינון אכלוסין דכתיב ביה לה יטמא בגינה בגין דאיהי שכיבת לעפרא והוא בעי לאקמא לה הה&quot;ד קומי אורי כי בא אורך (ס&quot;א וכתיב ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת וגו':

לא יקרחה קרחה בראשם. ר' יוסי אמר לא יקרחה בה&quot;א מ&quot;ט. אלא ההוא שמן עלאה דאיהו משח רבות קודשא דאשלים לכל שבה יומין כמה דאתמר דכתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם ההוא שמן עלאה אתעדי מניה ואתקרח אי איהו אפגים רישיה. בגין דרישא דכהנא עלאה ההוא שמן עלאה הוי ועל דא לא לבעי ליה לכהנא דלתתא לאחזאה ביה בגרמיה פגימו כלל והא אתמר ובג&quot;כ כתיב בה&quot;א. פתח ואמר בשוב יי' את שיבת ציון היינו כחולמים. בשוב יי' את שיבת דא בגלות בבל אתמר. דלא אשתכחו יתיר בגלותא אלא שבעין שנין דכתיב כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם. וכתיב היינו כחולמים מאי כחולמים אלא הא אתערו חברייא דאיכא שבעין &lt;קטע סוף=דף פט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פט ב/&gt;שנין בחלמא. ות&quot;ח כתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם. מאן שבעת ימים הא אתמר. ההוא אתר עלאה דהיא כללא דכל שיתא אחרנין אקרי שבעת ימים ואקרי תשובה. תנינן מאן דיתיב בתעניתא בשבתא קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה ושבעין שנה אינון שבע אנפי מלכא דאפילו אסתכמו עליה (כלא) לביש ההוא גזר דינא אתקרע. מ&quot;ט בגין דאחיד ביה בההוא יומא בכללא דכלהו דאקרי שבעה ואקרי תשובה בגין כך בכלהו אחיד ואהדר בתשובה ואתקרע גזר דינא בכלהו ועל דא ודאי שבעין שנין איכא בחלמא. כגוונא דא כהנא אתעטר בשבע דאקרי שבעת ימים אי פגים רישיה ההוא שבעה דאיהו כללא דכלהו אקרח מניה כל ההוא קדושה דכולהו דשריא עליה. ועל דא אזדהרו דלא יקרחה קרחה בראשם וישתכחו פגימין מכלא. ובגין כך כהנא בעי לאשתכחא בשלימו יתיר מכלא כ&quot;ש ההוא דאיהו עלאה מכלהו. א&quot;ר אבא כאן בה&quot;א תתאה כאן בה&quot;א עלאה כ&quot;ג דאיהו עלאה מכלהו בה&quot;א עלאה דכתיב אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו וגו'. ומלא ידו וגו' דכתיב שבעת ימים ימלא את ידכם. כהנא אחרא בה' תתאה. דכתיב לא יקרחה קרחה בראשם וכתיב בתריה ולא יחללו שם אלקיהם והאי שם הא ידיעא איהו ובגין כך כתיב והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ללבוש את הבגדים כמה דאמרן. ובגין דאיהו קדישא כגוונא דלעילא כתיב ומן המקדש לא יצא. 

ר' אבא פתח ואמר לך יי' הצדקה ולנו בושת הפנים כהיום הזה לאיש יהודה וליושבי ירושלם זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אתרעי בהו מכל עמין עכו&quot;ם ומגו רחימותא דלהון יהיב להו אורייתא דקשוט למנדע ארחא דמלכא קדישא. וכל מאן דאשתדל באורייתא כאילו אשתדל ביה בקב&quot;ה דאורייתא כלא שמיה דקב&quot;ה הוי. ובגין כך מאן דאתעסק באורייתא אתעסק ביה בשמיה ומאן דאתרחק מאורייתא רחיקא הוא מקב&quot;ה. ת&quot;ח לך יי' הצדקה כד&quot;א לך יי' הגדולה והגבורה. מאן צדקה אתר דכל אנפין נהירין אחידן ביה והוא אחיד בכלהו וביה אשתכחו. ולנו בושת הפנים אתר דכל אנפין נהירין אתרחקן מניה. צדקה אמת קשוט ונהורא דכלא ונהורא דאנפין חידו כלא. בשת כסיפא רחיקו דקשוט מאן דאכסיף. בגין דאמת דאיהו צדקה אתרחק מניה. רחיקו דאנפין נהירין. ת&quot;ח כהנא עלאה בעי לאתחזאה בשפירו דאנפין בנהירו דאנפין בחידו יתיר מכלא. ולא בעי לאתחזאה ביה עציבו ורוגזא אלא כלא כגוונא דלעילא. זכאה חולקיה דעליה כתיב אני חלקך ונחלתך. וכתיב יי' הוא נחלתו. וע&quot;ד בעי לאתחזאה שלים בכלא בגרמיה בלבושיה דלא יפגים גרמיה כלל כמה דאתמר. האי איהו בתר נישואין וכו' עד לארעא דישראל. 

זהו קצת מאמר מרעיא מהימנא מצאתי בהעתק ונדפס באורך בפ' כי תצא כי שם ביתו מאמר מתחיל וענשו אותו. והוא אשה בבתוליה יקח. 

ר&quot;ש פתח והנה הוא שם עלילות דברים וגו'. וכתיב וענשו אותו מאה כסף וגו' כי הוציא שם רע על בתולת ישראל וכי בתולת ישראל היא בתולת אביה או בתולת בעלה היא. מהו &lt;קטע סוף=דף פט ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|א}}&lt;קטע התחלה=דף צ א/&gt;בתולת ישראל הכא. הה&quot;ד שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. אוף הכא כהנא דקאים כגוונא דלעילא כתיב והוא אשה בבתוליה יקח הכי נמי בבתוליה דלא תפוק מבבא דחצרה מזמנא לבר והוא אתמר. 

רבי שמעון הוה אזיל בארחא והוו עמיה רבי יהודה ור' יוסי ור' חזקיה. פתח ר&quot;ש ואמר טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו. טרף נתן ליראיו אלין אינון זכאין אינון דחלי דקב&quot;ה דכל מאן דדחיל ליה אתקרי מאינשי דביתא דמלכא ועליה כתיב אשר איש ירא את ה'. מהו טרף נתן ליראיו אלא כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה. מהכא אוליפנא דכל בר נש דלעי באורייתא בליליא וקם בפלגות ליליא בשעתא דכנסת ישראל אתערת לאתקנא ביתא למלכא האי אשתתף בהדה והאי אקרי מבי מלכא ויהבין ליה כל יומא מאינון תיקוני ביתא הה&quot;ד ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. מאן ביתה כל אינון דמשתתפי בהדה בליליא אקרון ביתה בני ביתה. ובג&quot;כ טרף נתן ליראיו מהו טרף טרף ממש דאיהי נטלא מאתר רחיקא עלאה דכתיב ממרחק תביא לחמה. ומאן זכי להאי טרף סופיה דקרא אוכח דכתיב יזכור לעולם בריתו מאן דאסתכל (ס&quot;א דאשתדל) באורייתא לאשתתפא בהדה בליליא. ולא עוד אלא דצדיק חד עלאה אית ליה לקב&quot;ה והוא אשתתף בהדיה וירתין תרווייהו לכנישתא דישראל דכתיב צדיקים לעולם יירשו ארץ. 

תו פתח ואמר ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני יי' מקדשו. ת&quot;ח כל מאן דאפיק זרע לבטלה לא זכי למחמי אפי שכינתא ואקרי רע דכתיב כי לא קל חפץ רשע אתה לא יגורך רע האי מאן דאפיק ליה בידיה או אנתו אחרא דלא כשרא ואי תימא דאפיק ליה באנתו דלא מתעברא הכי נמי. לא אלא כמה דאמרן ועל דא יבעי ב&quot;נ מקב&quot;ה דיזמין ליה מאנא דכשרא דלא יפגים זרעיה. מאן דאפיק זרעא במאנא דלא כשרא פגים ליה לזרעיה ווי למאן דפגים זרעיה. ומה בשאר בני נשא כך בכהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה עלאה עאכ&quot;ו. בעמיו מהו בעמיו דהא כתיב לעילא אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח וכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו. בהם מבעי ליה מהו בעמיו אלא מלה דא קלנא בעמיו פגימו בעמיו ועל דא כתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה מעמיו ודאי כלא כגוונא דלעילא כי אני יי' מקדשו מהו מקדשו אלא אנא הוא ההוא דאיהו מקדש ליה בכל יומא ובג&quot;כ לא יפגים זרעיה ולא ישתכח ביה פגימו. (ס&quot;א ובגין דא) דהא אני יי' מקדשו דאנא בעינא לקדשא ליה וישתכח קדישא בכלא. דקדישא ישתמש על ידא דקדישא. ת&quot;ח קב&quot;ה &lt;קטע סוף=דף צ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צ ב/&gt;ישתמש ע&quot;י דכהנא וישתכח קדישא כד אתי לשמשא ובגין דקב&quot;ה ישתמש על ידא דכהנא דאיהו קדישא כהנא ישתמש ע&quot;י דרכיא דאתקדש בדכיותיה ומאי איהו ליואי בר נש (ס&quot;א כהנא) אחרא ישתמש ע&quot;י דקדישא אחרא בגין דישתכחון כלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דעלייהו כתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. כמה פרישן ישראל מכלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה הה&quot;ד והתקדשתם והייתם קדושים כי אני יי' וגו'. 

תו פתח ואמר ליי' הישועה על עמך ברכתך סלה ליי' הישועה הכי תנינן זכאין אינון ישראל דבכל אתר דאתגלו שכינתא אתגלייא בהדייהו. כד יפקון ישראל מגלותא פורקנא למאן. לישראל או לקב&quot;ה אלא הא אוקמוה בכמה קראי והכא ליי' הישועה ודאי אימתי על עמך ברכתך סלה. בשעתא דקב&quot;ה ישגח בברכאן עלייהו דישראל לאפקא לון מן גלותא ולאוטבא להו כדין ליי' הישועה ודאי. ועל דא תנינן דקב&quot;ה ייתוב עמהון דישראל מן גלותא הה&quot;ד ושב יי' אלקיך את שבותך ורחמך:

איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. ר' יצחק אמר בגין דאיהו פגים ומאן דאיהו פגים לא אתחזו לשמשא בקודשא והוא אוקמוה דב&quot;נ דאשתכח פגים לית ביה מהימנותא וההוא פגימו אסהיד עליה כ&quot;ש כהנא דבעייא לאשתכחא שלים מאריה דמהימנותא יתיר מכלא והא אוקמוה. ר' אלעזר הוה יתיב בקסטרא דבי חמוי והוא הוה אמר זילגא דבקסטירא בעינא שכיח. אדהכי אעבר חד ב&quot;נ פגים מעיניה חד אמר חמוי נשאל להאי. אמר פגים הוא ולאו מהימנא. אמר נשאל בהדיה אתו שאילו ליה א&quot;ל טופקא מאן הוא בעלמא. אמר עתירא אבל דישליף בהדיה אנא מכלהו. (ס&quot;א עתירא אבל דישליף ווי על דא בהדיה אנא מכלהו) א&quot;ר אלעזר במלוי אשתמע דלאו מהימנותא גביה ולאו בר מהימנא הוא. ת&quot;ח קב&quot;ה אמר כל איש אשר בו מום לא יקרב דהא קדוש' דלעילא לא שריא באתר פגים פתח ואמר לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה. לתורה ולתעודה מאן הוא תורה ומאן הוא תעודה אלא תורה דא תורה שבכתב. תעודה דא תורה שבע&quot;פ תורה שבע&quot;פ לא שריא באתר פגים. דהא מתורה שבכתב אתבני. כתיב צור תעודה חתום תורה בלמודי צור תעודה דא תורה שבע&quot;פ בגין דתמן אתצר צרורא דחיי ובתעודה אתקשר קשרא דחיי (נ&quot;א קשרא דמהימנותא) דלעילא למהוי כלא חד. ומתמן לתתא אתפרשן אורחים ושבילים ומתמן מתפרשין אורחין בעלמין כלהו הה&quot;ד ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים חתום חתמה תורה חתימה דאורייתא דאיהי תורה שבכתב. באן אתר. בלמודי אלין נביאי כד&quot;א ויקם את העמוד הימני ויקרא שמו יכין ויקם את העמוד השמאלי ויקרא שמו בועז ומתמן אתפרשן אורחין לנביאי מהימני וקיימי אלין בקיומא לגופא לשית טהירין הה&quot;ד שוקיו עמודי שש. וכלא לא קיימא אלא בשלימו ולא שרייא קדוש' דכלא אלא בשלימו כד מתחבראן דא בדא כלא הוא שלים כלא הוא חד לא אתפגי' אתר. וע&quot;ד אקרי כ&quot;י שלם כד&quot;א ומלכי צדק מלך שלם ויהי בשלם סכו. ובג&quot;כ לא שרייא כלא אלא באתר שלים ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב כגוונא דא קרבנא דביה מומא לא יתקריב מאי טעמא דכתיב כי לא לרצון יהיה לכם. ואי תימא הא קודשא בריך הוא לא שארי אלא באתר תבירא במאנא תבירא דכתיב ואת דכא ושפל רוח. האי אתר שלים יתיר הוא מכלא (דכתיב ואת דכא ושפל רוח) בגין דמאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דכלא גאותא עלאה ודא הוא שלים. אבל לא כתיב ואת &lt;קטע סוף=דף צ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|א}}&lt;קטע התחלה=דף צא א/&gt;עור ושבור וחרום ושרוע. אלא ואת דכא ושפל רוח. מאן דמאיך גרמיה קב&quot;ה זקיף ליה. ובגיני כך כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בעי למהוי שלים יתיר מכלא ולא יתחזי פגים ועל דא אזהר להו לכהני דכתיב איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. 

תו פתח ואמר וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע וכי קב&quot;ה אמר אין רע אי הכי טוב הוא. אלא סיפיה דקרא אוכח דישראל באינון יומין הוו ממנן כהני מארי דמומין על גבי מדבחא ולשמשא על מקדשא ואמרי מאי אכפת ליה לקב&quot;ה דא או אחרא ואינון הוו דאמרי אין רע. וקב&quot;ה אתיב להון ההוא מלה דהוו אמרי. אמר. ישראל אתון אמרי כד מקרבי מארי דמומין על פולחני אין רע מאי אכפת ליה לקב&quot;ה. סופיה דקרא מה כתיב הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך. בר נש מנייכו אי בעיתו לשלומי למלכא ולקרבא קמיה דורונא אתון משדרין ליה בפגימא או לאו. הירצך או הישא פניך בההוא דורונא כ&quot;ש וכ&quot;ש דאתון מקרבין קמאי בר נש פגים לקרבא דורונא הא דורונא דילכון לכלבא אתמסר דודאי בר נש דאיהו פגים פגים הוא מכלא פגים הוא מהימנותא ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב אמר רבי יוסי זמין קב&quot;ה לאשלמא להו לישראל ולאשתכחא שלימין בכלא דכלא דלא יהא בהון מארי דמומין כלל בגין דיהון תקונא דעלמא כאלין מאני ולבושא דבר נש דאינון תקונא דגופא הה&quot;ד ויתיצבו כמו לבוש (ס&quot;א ד&quot;א) ת&quot;ח כד יתערון מעפרא כמה דעאלו הכי יקומון. חגרין או סומין עאלו חגרין וסומין יקומון בההוא לבושא דלא יימרון דאחרא הוא דאתער. ולבתר קב&quot;ה ייסי לון וישתכחון שלימין קמיה וכדין יהא עלמא שלים בכלא כדין ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד:

שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו וגו'. רבי יוסי פתח צדקתך כהררי קל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע יי'. האי קרא אית לאסתכלא ביה. אבל תא חזי צדק כתרא קדישא עלאה. כהררי קל כאינון טורין עלאין קדישין דאקרון טורי דאפרסמונא דכיא. ובגין דאיהי סלקא לאתקשרא בהו לעילא כל דינהא בשיקולא חדא לכלא דלית בההוא דינא רחמי. משפטיך תהום רבה משפט דאיהו רחמי נחית לתתא לההוא דרגא לתקנא עלמין וחייס על כלא ועביד דינא ברחמי לבסמא עלמא ובגין דאיהו רחמי אדם ובהמה תושיע יי' לכלא בשיקולא חדא אדם ובהמה הא אוקמוה מאן דהוא אדם ושוי לגרמיה כבהמה אדם ובהמה דין אדם ודין בהמה חד הוא. אדם. ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר. בהמה והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה ליי' בגין דיעבר עלייהו שבת חד ודא אוקמוה:

רבי חייא פתח יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו. ת&quot;ח זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דקב&quot;ה אתרעי בהו ואינון מתדבקין ביה ואקרון קדישין עם קדוש. וכן עד דסליק לון לדרגא עלאה דאקרי קדש דכתיב קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה כמה דאוקימנא דהא ישראל מתמניא יומין מתדבקין ביה בשמיה ורשימין בשמיה ואינון דיליה כד&quot;א ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ ועממין לא מתדבקין ביה ולא אזלין בנימוסיה ורשימא קדישא אעדיאו מנייהו עד &lt;קטע סוף=דף צא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צא ב/&gt;דאינון מתדבקן בסטרא אחרא דלאו קדישא. ות&quot; בשעתא דבעא קב&quot;ה למיהב אורייתא לישראל זמין בה לבני עשו אמר לון בעאן אתון לקבלא אורייתא. בההיא שעתא אתרגיזת ארעא קדישא ובעיא לאעלא לנוקבא דתהומא רבה. אמרה קמיה מארי דעלמא פסטירא דחדווה (ס&quot;א דעלמא) תרי אלפי שנין עד לא אתברי עלמא קלטינא קמי (נ&quot;א קליטנא) גו נ&quot;א אזדמן קמי) ערלין דלא רשימין בקיומך. אמר לה קב&quot;ה כורסייא כורסייא ייבדון אלף אומין כוותייהו וקיימא דאורייתא לא יזדמן קמייהו. הה&quot;ד יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה ודאי בגין דאורייתא לא אתיהיבת (בגין דאיהי קיימא קדישא) אלא למאן דאית ביה קיימא קדישא ומאן דאליף אורייתא למאן דלא אתגזר משקר בתרי קיימי משקר בקיימא דאורייתא ומשקר בקיימא דצדיק וכנסת ישראל. דאורייתא להאי אתר אתיהיבת ולא לאחרא. רבי אבא אמר משקר בתלת דוכתי עלאי משקר בתורה משקר בנביאים משקר בכתובים. משקר בתורה דכתיב וזאת התורה וגו'. משקר בנביאים דכתיב וכל בניך למודי יי' אינון למודי יי' ולא אחרא וכתיב חתום תורה בלמודי אינון ולא אחרא. משקר בכתובים דכתיב ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל. וכתיב אך צדיקים יודו לשמך מאן צדיקים דא צדיק וכ&quot;י דמאן דלא אתגזר ולא עאל בקיומא דלהון לא יודון לשמיה קדישא דהיא אורייתא. 

א&quot;ר חייא כיון דאתגלי קב&quot;ה על טורא דסיני למיהב אורייתא לישראל שכיכת ארעא ותבת בנייחא הה&quot;ד ארץ יראה ושקטה. ת&quot;ח בר נש דאתיליד לא אתמנא עליה חילא דלעילא עד דאתגזר כיון דאתגזר אתער עליה (רוחא) אתערותא דרוחא דלעילא. זכי לאתעסקא באורייתא אתער עליה ואתערותא יתיר. זכי ועביד פקודי אורייתא. אתער עליה אתערותא יתיר. זכי ואתנסיב זכי ואוליד בנין ואוליף לון ארחוי דמלכא קדישא הא כדין הוא אדם שלים. שלים בכלא. אבל בהמה דאתילידת בההיא שעתא דאתילידת ההוא חילא דאית לה בסופא אית לה בההיא שעתא דאתילידת ואתמנא עליה. ובגין כך כתיב שור או כבש או עז כי יולד. עגל או טלה או שעיר או גדי לא אתמר אלא שור או כשב או עז ההוא דאית ליה לסופא אית ליה בשעתא דאתיליד. והיה שבעת ימים תחת אמו בגין לאתישבא ביה ההוא חילא ואתקיים ביה. ובמה יתקיים ביה כד ישרי עליה שבת חד ואי לא לא יתקיים (ועוד דאתייבש מזוהמא דאמיה) ולבתר דיתקיים ביה ההוא חילא כתיב ירצה לקרבן אשה ליי' בקיומא דשבת חד דאעבר עליה. ובר נש. בקיומא דשבת חד אתקיים ביה אתערותא דהאי עלמא וחילא דיליה. בתר דאתגזר אתער עליה אתערותא דרוחא עלאה וכ&quot;י אעבר עליה וחמאת ליה ברשימא קדישא ואתערת עליה ושרייא עליה רוחא דההוא עלמא קדישא כד&quot;א ואעבור עליך ואראך מתבוסת בדמיך וגו'. בדמיך בתרי. ואי תימא התם כד נפקי ישראל ממצרים דשכיח בינייהו דם פסח ודם מילה כדין כתיב בדמיך חיי הכא מאי בדמיך. אלא תרין חד דמילה וחד דפריעה. חד דגזירו דכנסת ישראל וחד דפריעה בצדיק יסוד עולם ואלין תרין דמין דבר נש קאים בגינייהו בקיומא דעלמא דאתי הה&quot;ד בדמיך חיי. רבי שמעון אמר סוד יי' ליראיו ובריתו להודיעם. סוד יי' ליראיו דא כנסת ישראל. ובריתו להודיעם דא צדיק יסוד עולם &lt;קטע סוף=דף צא ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צב|א}}&lt;קטע התחלה=דף צב א/&gt;בקשורא חדא. יו&quot;ד תלת אתוון שלימותא דכלא. ראשיתא דכלא י' עלאה דכלא. וא&quot;ו אמצעיתא שלימותא דכל סטרין מעבר לכל רוחין ביה תלייא מהימנותא. דל&quot;ת גנתא צרורא דחיי. את דא זעירא שלימא דכלא. את דא סתימא דכל סטרין. כד נפיק. נפיק כמלכא עם חילוי. תב (נ&quot;א יתיב) לבתר י' בלחודוי ביה אסתים מלה ביה נפיק סגיר ופתח. (נ&quot;א נגיד ונפיק ופתח) ה&quot;א (נ&quot;א דא) שלימותא דכלא לעילא ותתא והא אתמר הא. ה' הא ידיעא. א הוא יו&quot;ד שלימו דתלת אתוון דאינון ברישא דסתימין (ס&quot;א ביו&quot;ד והא אוקמוה) ביה ו' ע&quot;ג א' (ס&quot;א דא' הא) והא אוקמוה וכלא חד מלה הוא שלימו דשמא קדישא הוא שלימו דעילא בגין כך לזמנין ה&quot;א נטיל א' בזמנא דהיא מתעטרא בעטרוי. ת&quot;ח כל את ואת דשמא קדישא אתחזי ביה שלימו דכלא שמא. יו&quot;ד הא אתמר שלימו דכלא. ה' שלימו דכלא ואע&quot;ג דלאו איהו באלף ה&quot;א בלחודוי הא אתמר בדיוקנא (ס&quot;א דא הא הוא כו') ה&quot;י (ס&quot;א איהו) הוא שלימותא דכלא. ו' בין בסטרא דא בין בסטרא אחרא שלימו הוא דכלא וא&quot;ו ה&quot;א הוא שלימו יתיר לאעטרא לכלא הא דכלא חד והא אתערו ביה חברייא. ת&quot;ח והיה שבעת ימים וגו'. יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א (נ&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א יו&quot;ד ה&quot;א) אתגליפו אתוון (והיה) ו' ה' הא שבעת יומין אתכלילו בחד י' ה' שבעת יומין י' חד כללא דכלא ה&quot;א תלת היא ותרין בנין וברא חד תרין אבהן ביה כלילן הא שיתא. ברתא נוקבא חד הא שבעה אשתמע דה' עלאה כללא דשיתא י&quot;ה הא שבעה היינו דכתיב שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום. והיה שבעת ימים תחת אמו. תחת אמו אתעטרו שבעת ימים דכתיב לך יי' הגדולה והגבורה וגו' וע&quot;ד שבעת ימים לתתא ליקרא דאמא עלאה. תחת אמו לתתא. דכתיב עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה עקרא דכל ביתא ילדה שבעה אלין שבעת יומין דחג הסכות. ורבת בנים אמללה אלין קרבנין דחג דנחתין בכל יומא מן מנינא. ות&quot;ח אלין סלקין לעילא לעילא ואלין נחתין לתתא לתתא כד&quot;א אם תגביה כנשר ואם בין ככבים שים קנך משם אורידך נאם יי' וישראל סלקין מתתא לעילא דכתיב והיה זרעך כעפר הארץ וכתיב והרביתי את זרעך ככוכבי השמים. ולבתר סלקין על כלא ומתדבקן באתר עלאה על כלא הה&quot;ד ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו':

ושור או שה אותו ואת בנו. אמר ר' יוסי כתרגומו לה ולברה דעקרא דאמא למנדע ברה ואזיל בתרה ולא אזיל בתר אבוה ואנן לא ידעינן מאן הוא. לא תשחטו ביום אחד. א&quot;ר יהודה מ&quot;ט אי תימא משום עגמת נפש דבעירא ניכוס להאי בביתא חד ולהאי בביתא אחרא או להאי השתא ולהאי לבתר. א&quot;ל אית מאן דשרי ולאו הכי אלא ביום אחד ממש. ת&quot;ח תנינן יפה תענית לחלום כאש לנעורת ועקרא דתעניתא בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא. מאי טעמא. בגין דלית לך יום לתתא דלא שלטא ביה יומא אחרא עלאה וכד איהו שארי בתעניתא דחלמא אוליפנא דההוא יומא לא אתעדי עד דאתבטל ההוא גזרה ואי דחי ליה ליומא אחרא הא שולטנא דיומא אחרא הוא ולא עאל יומא ביומא אחרא דחבריה. כהאי גוונא לית לך יום דלא אתמנא עליה יומא עלאה לעילא. ובעי בר נש לאסתמרא דלא יעביד פגימו בההוא יומא ולא יתפגים קמי שאר יומין אחרנין. ותנינן בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא. אי בר נש עביד עובדא לתתא כדקא &lt;קטע סוף=דף צב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צב ב/&gt;יאות הכי אתער חילא כדקא יאות לעילא. עביד בר נש חסד בעלמא אתער חסד לעילא ושארי בההוא יומא ואתעטר ביה בגיניה ואי אתדבר בר נש לרחמי לתתא אתער רחמי על ההוא יומא ואתעטר ברחמי בגיניה. וכדין ההוא יומא קאים עליה למהוי אפוטרופא בגיניה בשעתא דאצטריך ליה. כגוונא דדא בהפוכא דא (ועל כלא) אי עביד בר נש עובדא דאכזרי הכי אתער בההוא יומא ופגים ליה ולבתר קאים עליה לאכזרי לשיצאה ליה מעלמא. בההיא מדה דבר נש מודד בה מודדין ליה תנן דישראל אכזריות אתמנע מנייהו מכל שאר עמין ולא יתחזון מניה עובדא בעלמא דהא כמה מארי דעיינין קיימין עליה דבר נש בההוא עובדא. זכאה מאן דאחזי עובדא דכשרא לתתא דהא בעובדא תלייא מלתא בכלא לאתערא מלה אחרא:

רבי שמעון פתח וירא יעקב כי יש שבר במצרים האי קרא רזא דחכמתא אית ביה ואית לן לאסתכלא ביה דלאו סופיה רישיה ולאו רישיה סופיה אלא ת&quot;ח בשעתא דקב&quot;ה בעי למידן עלמא בכפנא לא יהיב מלה דא לידא דכרוזא דהא כל דינין אחרנין דעלמא כרוזא כריז עלוהי עד לא ייתון לעלמא ודינא דא לא אתיהיב לכרוזא. אלא קב&quot;ה אכריז עליה וקארי הה&quot;ד כי קרא יי' לרעב. מההיא שעתא אתפקדן על עלמא ממנן אחרנין בפקידו דרעב (דתרעין) ואסיר ליה לבר נש דאית ליה שבעא לאחזאה בגרמיה שבעא דהא אחזי פגימו לעילא ואכחיש מלה דמלכא וכביכול כאלו אעבר ממנן דמלכא מאתרייהו. וע&quot;ד אמר יעקב לבנוי למה תתראו למה תעבידו פגימו לעילא ולתתא ולאכחשא מלה דמלכא וכל אינון ממנן בכריזו דיליה. אבל הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה ותמן אחזיאו גרמייכו בשבעא ולא תכחישו פמליא דלעילא הכא. ות&quot;ח יעקב כמה תבואה הות ליה ולא בעי לשבור אלא בתוך הבאים בגין דלא ישתכח פגימו בעובדא דיליה. (מה שחסר כאן עיין בסוף הספר סימן ג) 

תו פתח ואמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. ותנינן ידו כתיב דבעי לזקפא ימינא על שמאלא ואמאי לאחזאה עובדא לתתא בגין דיתער עובדא לעילא כתיב והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו' שופר תרועה אמאי אלא שופר דמתבר שלשלאין דמתבר שולטנותא מכל עבדין ובעיא לאחזאה שופר דאיהו פשוט ולא כפוף לאחזאה תורו לכלא דהא יומא גרים ובכלא בעי לאחזאה עובדא ועל דא שופר ולא קרן בגין לאחזאה מאן הוא אתר דאקרי שופר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דאינון ידעין לאתדבקא במלכא קדישא ולאתערא חילא דלעילא ולאמשכא קדושה דמאריהון עלייהו בגין כך כתיב אשריך ישראל מי כמוך וגו'. ואתם הדבקים ביי' אלקיכם חיים כלכם היום: &lt;קטע סוף=דף צב ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|צג|א}}&lt;קטע התחלה=דף צג א/&gt;אלה מועדי יי' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי ר' יצחק פתח ויקרא אלקים לאור יום וגו'. תנינן אור דהוה בקדמיתא הוה נהיר מסייפי עלמא לסייפי עלמא כד אסתכל קב&quot;ה לחייבין דזמינין למיקם בעלמא גניז ליה לצדיקייא לעלמא דאתי הה&quot;ד וימנע מרשעים אורם. וכתיב אור זרוע לצדיק. ת&quot;ח ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה הא תנינן יהי אור אור דכבר הוה נהכא אי תימא אור דאיהו יום בלחודוי הדר ואמר ולחשך קרא לילה. אי תימא כל חד בלחודוי &lt;קטע סוף=דף צג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צג ב/&gt;
הדר ואמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד דלילה לית בלא יום ולית יום בלא לילה ולא אקרי אחד אלא בזווגא חד וקב&quot;ה וכנסת ישראל אקרי אחד ודא בלא דא לא אקרי אחד. ת&quot;ח בגין דכנסת ישראל השתא בגלותא כביכול לא אקרי אחד ואימתי אקרי אחד בשעתא דיפקון ישראל מן גלותא וכנסת ישראל אהדרת לאתרהא לאזדווגא ביה בקב&quot;ה הה&quot;ד ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. (בגין כך ויהי ערב ויהי בקר יום אחד) ודא בלא דא לא אקרי אחד. ת&quot;ח מועדי יי' אשר תקראו וגו' לזמנא כלא לאתר חד ולאשתכחא כלא בשלימו ברזא דאחד ולמהוי ישראל לתתא (בזווגא חדא) גוי אחד בארץ. תינח קב&quot;ה בכנסת ישראל דאקרי אחד ישראל לתתא דאינון זמינין כגונא דלעילא במה יקרון אחד. אלא בירושלם דלתת קרון ישראל אחד מנא לן דכתיב גוי אחד בארץ. ודאי בארץ הם גוי אחד עמה אקרון אחד ולא אינון בלחודייהו דהא ומי כעמך ישראל גוי אחד סגי ליה אבל לא אקרון אחד אלא בארץ בזווגא דהאי ארץ כגוונא דלעילא ובגין כך כלא קשיר דא בדא זווגא חדא זכאה חולקהון דישראל. ששת ימים תעשה מלאכה אתמר והא אוקמוה:

רבי יוסי ור' חייא הוו אזלי בארחא וכו'. עד הושיעה ימינך וענני. כבר נדפס בפרשת וארא דף לב עמוד א וצריך להוסיף אחר מלת קדישא. א&quot;ל את חמי ואנא חמינא מפומיה דר' שמעון שמענא מלה ובכינא. א&quot;ל מאי האי. אחר מלת דא דאתגזר בי כדקא יאות:

אלה מועדי יי' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם. ר' יצחק פתח לך אמר לבי בקשו פני את פניך יי' אבקש. האי קרא אוקמוה חברייא בכמה אתר אבל האי קרא הכי אתמר לך אמר לבי. דוד מלכא אמר דא בגין כנסת ישראל לקבל מלכא קדישא ומאי אמר לך אמר לבי בגינך אמר לבי לבני עלמא ואזהר לון לבי דאיהו אחיד ביה. דדא בגין מלכא עלאה אמר. בקשו פני אלין עטרי מלכא דאיהו אחיד בהו ואינון ביה אינון שמיה ואיהו שמיה מלה חדא הוא. בגין כך אמר דוד את פניך יי' אבקש כד&quot;א דרשו יי' ועזו בקשו פניו תמיד. ת&quot;ח יאות הוא דוד מלכא למימר שירתא בגין כנסת ישראל יתיר מכל בני עלמא ולמימר מלי דכנסת ישראל למלכא בגין דאיהו אחיד בה. ד&quot;א לך אמר לבי בקשו פני בגינך אמר לבי לבני עלמא בקשו פני (ס&quot;א את פניך יי' אבקש) אלין זמנייא וחגייא דכלהו זמין להון לאתר דאקרי קדש בגין לעטרא לון כל חד וחד ביומיה כל חד וחד בזמניה וישאבון כלהו מההוא עמיקא דעמיקתא דנחלין ומבועין נפקין מניה בגין כך כתיבי מקראי קדש זמינין אינון לההוא אתר דאקרי קדש לאתעטרא ביה ולאשתאבא ביה בגין דיתקדשון כלהון כחדא וישתכח בהו חדוותא. ר' אבא אמר מקראי קדש זמינין דקדש וכד מהאי זמינין ימן נחלא דנגיד ונפיק. למלכא דזמין בני נשא לסעודתיה אעטר קמייהו מכל זיני מיכלא דעלמא אפתח להו גרבי חמרא שפיר בריחא שפיר למשתייא. דהכי אתחזי. מאן דמזמין. למכלא ולמשתייא זמין. כך מקראי קדש כיון דאינון זמינין לסעודתא דמלכא זמינין אינון לחמרא טב ושפיר דמנטרא (כד&quot;א כי טובים דודיך מיין). וע&quot;ד מקראי קדש כתיב. אשר תקראו אותם במועדם (הכי תנינן) כתיב ואנשי קדש תהיון לי ישראל לתתא אקרון אנשי קדש. כיון דזמינין אינון מקדש דלעילא. אתון אנשי קדש לתתא זמינא להו כדין אתקינו סעודתא וחדו דהא לכו אתחזי בגין דאתון אתקרון אנשי קדש ויהון כלהו &lt;קטע סוף=דף צג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|א}}&lt;קטע התחלה=דף צד א/&gt;זמינין בכל סטרין דקדש לעילא ותתא. 

ד&quot;א אלה מועדי יי' מהו מועדי יי' ר' שמעון אמר מיי' אינון דביה אתקשרו מתתא לעילא ומעילא לתתא כלהו ביה מתקשרן ותמעטרן (ס&quot;א ומתעתדן) (נ&quot;א ומתאחדן) כלהו לאתקשרא קשרא חד בקשרא דמלכא מאי טעמא כמה דמלכא ירית לאבא ולאמא ואחיד בההוא קדש ואתעטר בהו (בגין) כך כל אינון דאחידן ביה במלכא בעיין לאזדמנא בההוא אתר עלאה דאקרי קדש בגין דיתאחדו כלהו כחדא (למלכא) וע&quot;ד מועדי יי' אקרי ולבתר מקראי קדש דהא בהו אתעטר במלכא אשר תקראו אותם במועדם. תרין חולקין אית לישראל בהו אי מסטרא דמלכא חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואתם הדבקים ביי' אלקיכם וגו' כי חלק יי' עמו. ואי מסטרא עלאה דקדש חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואנשי קדש תהיון לי וכתיב קדש ישראל ליי' וע&quot;ד לכו אתחזו לזמנא להו ולתקנא קמייהו חדוותא וסעודתא ולמחדי בהו. ומאן דמזמן לאחרא (ס&quot;א לאורחא) בעי לאחזאה ליה חידו ואנפין נהירין לעטרא (נ&quot;א לנטרא) אורחיה דההוא אושפיזא. למלכא דזמין אושפיזא יקירא אמר לבני היכליה כל שאר יומין הויתון כל חד וחד בביתיה דא עביד עבידתיה ודא אזיל בסחורתיה ודא אזיל בחקליה. בר ההוא יומא דילי דכלכון מתערין (ס&quot;א מתעתדי) בחדוותא דילי השתא זמינית אושפיזא עלאה ויקירא לא בעינא דתשתדלון בעבידתא ולא בסחורתא ולא במדברי אלא כלהו אזדמנו כגוונא דההוא יומא דילי ואתקינו גרמייכו לקבלא לההוא אושפיזא באנפין נהירין בחדוותא בתושבחתא. אתקינו ליה סעודתא יקירא בגין דיהא זמיני דילי בכל סטרין. כך אמר קב&quot;ה לישראל בני כל שאר יומין אתון משתדלי בעבידתא בסחורתא בר ההוא יומא דילי. השתא אושפיזא עלאה ויקירא זמינית אתון קבילו ליה באנפין נהירין זמינו ליה אתקינו ליה סעודתי עלאי פתורי מסדרן כגוונא דההוא יומא דילי. בג&quot;כ תקראו אותם במועדם. ת&quot;ח בשעתא דישראל לתתא חדאן בהני מועדיא ומשבחין שבחא לקב&quot;ה מסדרין פתורי מתקני גרמייהו במאני יקר מלאכי עלאי אמרין מה טיבן דישראל בכך קב&quot;ה אמר אושפיזא עלאה אית לון יומא דא. אמרי ולאו דילך הוא מההוא אתר דאקרי קדש. אמר לון וכי ישראל לאו קדש נינהו ואקרון קדש לון אתחזי לזמנא אושפיזא דילי. חד מסטרא דילי דהא אינון דבקים בי וחד מסטרא דקדש דכתיב קדש ישראל ליי' הואיל וישראל אקרון קדש אושפיזא דלהון הוא ודאי. בגין דזמינו דהאי אושפיזא מקדש הוא דכתיב מקראי קדש. פתחו כלהו ואמרו אשרי העם שככה לו. תלתא אינון זמינין מקדש ולא יותר. חג המצות. וחג השבועות. וחג הסוכות. 

אמר ליה רבי אבא וכי שבת לאו מקדש הוא זמין. אמר ליה לאו בתרי סטרין. חד דהוא ודאי קדש אקרי דכתיב ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם וחד דשבת לאו זמין הוא דהא ירותא דיליה הוא ודאי. ירותא דקדש הוא ירית ולאו זמיני וע&quot;ד כלהון זמינין בקדש ומתקשרן בשבת ומתעטרן ביה. בהאי יומא שביעאה אתעטר ביה. וע&quot;ד שבת לאו זמין הוא. 

לברא דעאל לביתא דאבו ואימיה ואכל ושתי בשעתא דהוא בעי. למלכא דהוה ליה ברא יחידאי חביבא דנפשיה יהב ליה שושבינא לנטרא ליה ולאתחברא בהו אמר מלכא יאות הוא לזמנא לאלין שושבינין דברי ולאחזאה יקרא וחביבותא דילי בהו. זמין לון להני שושבינין. ברא לא אתחזי לזמנא אלא למיעל ולמיכל ולמשתי בביתא דאבוי בשעתא דאיהו בעי. הה&quot;ד מי כמוכה באלים יי' מי כמוכה נאדר בקדש. &lt;קטע סוף=דף צד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צד ב/&gt;נאדר בקדש ודאי כבר דאתתקן (ס&quot;א דאתתקף) באבוי נאדר בקדש ולאו זמין מקדש. 

{{צ|ששת ימים תעשה מלאכה}} - ששת ימים מאי עבידתייהו? אמר ר' יוסי כתיב {{צ|כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ}}, ולא כתיב בששת והא אוקמוה וכל יומא יומא עביד עבידתיה ואקרון יומי מלאכה. א&quot;ר יצחק אי הכי אמאי אקרון {{צ|ששת ימי חול}}, אמאי חול? 

א&quot;ר יוסי השתא אתנהיג עלמא ע&quot;י דשלוחייהו בג&quot;כ יומי חול אקרון. ר' חייא אמר בגין דשרי למעבד בהון עבידתא ובגין דא לא אקרון קדש. ומאן דלאו אקרון קדש - חול אקרון. וע&quot;ד אתקינו חברייא בהבדלה {{צ|בין קדש לחול}}. מאי הבדלה הכא אלא קדש מלה בגרמיה הוא ושארא מניה אתיין. וע&quot;ד אלין לעובדא ואלין לנטרא. ואימתי אשתכח נטירו בהו. כד זמינין מקדש. 

א&quot;ר יהודה חדוותא ונטירותא דיומא דשבתא על כלא הוא ובגין דהאי יומא אתעטר באבא ואמא ואתוסף קדושה על קדושתיה מה דלא אשתכח הכי בשאר יומי דהא הוא קדש ואתעטר בקדש ואוסיף קדושה על קדושתיה. בגין כך האי יומא חדוותא דעלאי ותתאי כלא חדאן ביה. מלי ברכאן בכלהו עלמין. כלהון מניה אתקנו (נ&quot;א אתזנו). בהאי יומא נייחא דעלאי ותתאי. בהאי יומא נייחא דחייביא דגיהנם. 

למלכא דעבד הלולא לבריה יחידאי. אעטר ליה בעטרא עלאה. מני ליה מלכא על כלא. בהאי יומא חדוותא לכלא. חד סנטירא דאתפקד על דינא דבני נשא הוו בידיה גוברין דבעיין קטולא גוברין דבעיין לאלקאה. בגין יקרא דהאי יומא דחדוותא דמלכא שביק דינוי ונטר לחדוותא דמלכא. כך ההוא יומא הלולא דמלכא במטרוניתא, חדוותא דאבא ואמא עליה, חדוותא דעלאין ותתאין. בחדוותא דמלכא כלהו חדאן ולא יצטערון ביה. על דא כתיב {{צ|וקראת לשבת ענג}}. מאי ענג לא אשתכח אלא לעילא באתר דקדש עלאה שארי כד&quot;א אז תתענג על יי' דהאי ענג על יי' הוא, והאי יומא דהוא חלולא דמלכא אתעטר בההוא עטרא דענג הה&quot;ד וקראת לשבת ענג. מה דלא אשתכח הכי בשאר יומין. 

בהאי יומא תלת סעודתאן בעיין בני מלכא לזמנא ולסדרא פתורא בגין יקרא דמלכא כמה דאוקימנא. וכד אזדמן ביה חגא או זמנא לא יסדר ב&quot;נ תרי פתורי בכל סעודתא חד לשבת וחד לאושפיזא בגין דכתיב {{צ|על שלחן המלך תמיד הוא אוכל}}, ספוקא הוא בפתורא דמלכא לההוא אושפיזא דאתייא ליה. וע&quot;ד בעי ב&quot;נ לסדורי פתורא שלימא למלכא והוא יהיב מניה לאושפיזא. 

א&quot;ר אלעזר סעודתא תליתאה דשבת כד אערע ביה אושפיזא שבקין ליה או לא שבקין ליה? אי לא שבקין ליה - אשתכח אושפיזא דחייא מפתורא דמלכא. אי שבקין ליה - אשתכח פגימו בסעודתא דמלכא? 

א&quot;ל ר&quot;ש אבוי למלכא דאיערע ביה אושפיזא ונטל מיכלא מקמיה וסלקא לאושפיזיה. אשתכח אע&quot;ג דמלכא לא אכל עמיה - ממיכלא דמלכא קא אכיל, ומלכא יהיב ליה למיכל, וכל דא בגין דהוא אושפיזיה דמלכא. ובבי רב המנונא סבא לא חיישו לאושפיזא בשעתא דא ולבתר מסדרי פתורא לאושפיזא. 

בהאי יומא מלולא אסיר הה&quot;ד {{צ|ממצוא חפצך ודבר דבר}}, ותנן חפצך כתיב בגין דהאי יומא כל מהימנותא אתקשר ביה. 

אמר ר&quot;א והיך עבידנא דלא לסדרא (ס&quot;א לסלקא) סעודתא דמלכא לאושפיזא דהא ארביסר דחל להיות בשבת סלקא סעודתא דמלכא לפסחא אע&quot;ג דלאו אושפיזיה. א&quot;ל הכי אמינא דאי הוא אושפיזיה (כל ההוא יומא) יכלא לסלקא ליה ואי לאו לא סלקא ליה. ואי נימא די&quot;ד דחל &lt;קטע סוף=דף צד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|א}}&lt;קטע התחלה=דף צה א/&gt;להיות בשבת אתדחייא סעודתא דמלכא מקמי סעודתא דפסחא - שאני פסח דסעודתא דשבת אתדחייא בכמה גוונין. חד בגין מצות ומרורים דבעי ב&quot;נ דישתכח תאיבא. וחד בגין פסח - והא נהמא לא אשתכח מו' שעות ולמעלה, דסדורא דפתורא בלא נהמא לאו הוא סדורא. ואי תימא בחמרא - חמרא שארי בגין דתאיב (ס&quot;א דגביר ס&quot;א דגריר) לבא. אבל מיומי אשתדלנא דלא בטילנא סעודתא דשבת אפילו אינון יומי דאשתכח ביה. בהאי יומא חקל דתפוחין קדישא אתברך ומתברכן עלאין ותתאין והאי יומא קשורא הוא דאורייתא. 

א&quot;ר אבא הכי הוה עביד ר&quot;ש בזמנא דאסתלק סעודתא דשבתא מסדר פתוריה ואשתדל במעשה מרכבה והוה אמר הא סעודתא דמלכא דייתי למיכל גבאי. בגיני כך שבת אשתכח בכלא עדיף מכל זמנין וחגין ואקרי {{צ}}קדש ולא {{צ|מקרא קדש}}. א&quot;ר יהודה כלהו מועדין {{צ|מקראי קדש}} קרינן בהו. אבל נפקי ר&quot;ה ויומא דכפורא דלא אשתכח בהו חדוותא דהא אינון דינא הוו אבל אלין תלתא זמנין מקדש לחדווא לכלא לאשתעשעא בהו בקב&quot;ה הה&quot;ד ושמחתם לפני יי' אלקיכם וכתיב ושמחת לפני יי' אלקיך. בהאי יומא דשבתא אתנשי כל צערא וכל רוגזא וכל דוחקא מכל עלמא בגין דאיהו יומא דהילולא דמלכא דנשמתין אתוספן כגוונא דעלמא דאתי. 

א&quot;ר יצחק לרבי יהודה כתיב זכור את יום השבת לקדשו ותנינן. זכרהו על היין אמאי על היין. א&quot;ל בגין דיין חדוותא דאורייתא. ויינא דאורייתא חדוותא הוא דכלא. והאי יין חדי למלכא והאי יין מעטרא למלכא בעיטרוי הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו. ותנינן בכלא בעייא לאחזאה ב&quot;נ עובדא. דלא אשתכח קדושה אלא ביין כד&quot;א כי טובים דודיך מיין מיין אינון טבאן. נזכירה דודיך מיין. וע&quot;ד קדושה דשבת ביין והא אוקמוה והא אתמר:

ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש וגו'. ר' חייא פתח אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק וגו'. אמרה כנסת ישראל. אני ישנה בגלותא דמצרים דהוו בני שעבודא דקשיו ולבי ער לנטרא להו דלא ישתיצון בגלותא. קול דודי דופק דא קב&quot;ה דאמר ואזכור את בריתי. פתחי לי פתחא כחדודא דמחטא ואנא אפתח לך תרעין עלאין. פתחי לי אחותי דהא פתחא לאעלא לי בך הוא. דלא ייעלון לגבאי בני אלא בך. אנת הוא פתחא לאעלאה לי (בך) אי אנת לא תפתח פתחך הא אנא סגיר דלא ישכחון לי בג&quot;כ פתחי לי פתחי לי ודאי. וע&quot;ד אמר דוד כד בעי לאעלא למלכא אמר פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה. זה השער ליי' דא הוא פתחא ודאי לאעלא למלכא. זה השער ליי' לאשכחא ליה ולאתדבקא ביה. וע&quot;ד פתחי לי אחותי רעיתי שראשי וגו'. בגין לאזדווגא עמך ולמהוי עמך בשלם דעלמין. ת&quot;ח בשעתא דקב&quot;ה הוה קטי לבוכרי דמצראי כל אינון דקטל בפלגות ליליא ואחית דרגין מעילא לתתא. ביה שעתא עאלו ישראל בקיומא דאת קדישא אתגזרו ואשתתפו בכנסת ישראל ואתאחדו בה. כדין ההוא דמא אחזיאו ליה על פתחא. ותרין דמי הוו חד דפסחא וחד דמא דאתגזרו. והוה רשים על פתחא רשימא דמהימנותא חד הכא וחד הכא וחד בינייהו והא אתמר ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף בגין לאחזאה מהימנותא:

ובארבעה (נ&quot;א ובחמשה) עשר. הא אתמר. דהא כדין מבטלין חמץ ושאור ואסתלקו ישראל מרשותא אחרא ואתעקרו מניה ואתאחדו במצה &lt;קטע סוף=דף צה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צה ב/&gt;קשורא קדישא. בתר דאתגזרו עאלו בה עד דאתפרעו ואתגלייא רשימא דלהון וכדין יהב להון קשורא באתר עלאה בקשורא דמהימנותא באתר דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים מן השמים דייקא והא אוקמוה. ת&quot;ח בארביסר (נ&quot;א בחמיסר) ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בשלימו עם שמשא וכתרין תתאין לא משתכחין כל כך בעלמא דהא בחדתותי דסיהרא זינין בישין משתכחין ומתערי לאתפשטא בעלמא ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בנהירו דשמשא בשלימו מתכנשי כלהו לאתר חד וקדושי מלכא אתערו כדין כתיב ליל שמורים הוא ליי' דהא זווגא קדישא אשתכח והוא שמורים בכלא. ר' אחא אמר בגין כך תקונא דכלא (נ&quot;א דכלה) בההוא יומא ובליליא אשתכח ישובא דביתא ווי לאינון דלאו מבני ביתא נינהו כד אתאן לאזדווגא אורייתא (ס&quot;א אריוותא) כחדא ווי לאינון דלא אשתמודען גבייהו. בגין כך ישראל קדישין מתקנין לון ביתא כל ההוא יומא ועל ידייהו עיילי מאן דעיילי ואינון חדאן וזמרן חדווייהו זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי 

א&quot;ר יוסי למה לן לאטרחא כולי האי קרא שלים הוא דהא בהאי ליליא זווגא עלאה קדישא אתער ואשתכח הה&quot;ד הוא הלילה הזה ליי' שמורים מאי שמורים תרי זווגא דסיהרא בשמשא. לכל בני ישראל לדורתם דהא מכאן ולהלאה אתאחדו ואתקשרו בקשורא דשמא קדישא ונפקו מרשותא אחרא בגיני כך בארבעה עשר מתקני גרמייהו ומבערי חמץ מבינייהו ועיילי ברשותא קדישא וכדין מתעטרי חתן וכלה בעטרוי דאימא עלאה ובעי ב&quot;נ לאחזאה גרמיה דאיהו בר חורין. א&quot;ר יוסי הני ארבע כסי דההוא ליליא אמאי א&quot;ר אבא הא אוקמוה חברייא לקביל ד' גאולות אבל שפיר הוא בספרא דרב ייסא סבא דקאמר הואיל וזווגא קדישא אשתכח בהאי ליליא בכל סטרין וזווגא הוא בארבע קשרין דאינון ד' דרגין ולא מתפרשי דא מן דא כד זווגא דא אשתכח ואנן בחדוותא דלהון אתערנא בגין דהא זכינא בהו דמאן דאחיד בדא זכי בכלא. וע&quot;ד אשתני ליליא דא מכל שאר לילוון ובעינן למעבד שמא בכלא ולמחדי בהאי ליליא בגין דחדוותא הוא לעילא ותתא. ועוד אמר דארבא אלין ארבע גאולות קרינן להו. מ&quot;ט. בגין דהאי דרגא בתראה גואל אתקרי המלאך הגואל. ולא אקרי גואל אלא על ידא דדרגא אחרא עלאה דקיימא עלה ונהיר לה. ודא לא אפיק לה נהורא אלא באלין תרין דרגין (ס&quot;א באינון דרגין) דעליה אשתכח דארבע אלין ארבע גאולות נינהו. 

ר' יהודה שאל לר' אבא הא כתיב (ס&quot;א האי דכתיב) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וחדוותא הוא כל שבעה אמאי לא אשתלים הלל כל ז' יומין כמו בסכות דאשתכח ח' יומין הלילא בשלימו דחדוותא כל יומא ויומא. א&quot;ל שפיר קאמרת אבל ידיעא הוא דהא הכא לא אתקשרו ישראל כל כך בכלא כמה דאתקשרו לבתר. בגין כך בהאי ליליא דזווגא אשתכח (בכל אינון דרגין עלאין) וחדוותא דכלא אשתכח וישראל אתקשרו בההוא חדוותא עבידנא שלימו והלילא אשתלים. (אבל באינון דרגין עלאין) לבתר אע&quot;ג דכלהו משתכחי עד כען ישראל לא אתקשרו בהו ולא אתפרעו לאתגלייא רשימא קדישא ולא קבילו אורייתא ולא עאלו כמב דעאלו לבתר. בגין כך בסכות שלימו דכלא אשתכח ביה וחדוותא דכלא יתיר אבל הכא עד כען לא זכו ולא אשתכח שלימו ביה כ&quot;כ אע&quot;ג דאשתכחו כל ז' לאו הוא באתגלייא וישראל עד לא אתקשרו בהו כדקא חזי. וע&quot;ד חדוותא דכלא ושלימו דהלילא בהאי ליליא בגין ההוא חולקא דאתקשרו ביה. מ&quot;ט דכיון דבההוא ליליא זווגא אשתכח כל קשורא דכלא אשתכח בסטרא דזווגא ולא בסטרא דישראל דכד זווגא אשתכח בה משתכחי אלין תרין &lt;קטע סוף=דף צה ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צו|א}}&lt;קטע התחלה=דף צו א/&gt;(ס&quot;א תלת) דרגין דקיימין עלה וכד אלין משתכחי הא כל גופא אשתכח בהו וכדין שלימו דכלא וחדוותא מכלא והלילא אשתלים דהא כדין אתעטרת סיהרא בכלא. אבל לא לבתר דכל יומא ויומא אשתכחי וישראל עד לא זכו בהו הא לאו הלילא שלימא כמו בזמנין אחרנין. א&quot;ל ר' יהודה שפיר הוא והכי הוא ודאי והאי זמנא אחרא שמענא ליה בהאי גוונא ואנשינא מלי. השתא מלה אחרא בעינא למנדע הא חזינא בפסח ז' ובסכות ז' ושלימו דחדוותא ביומא אחרא. בשבועות אמאי לא אשתכחו ביה ז' ימים והא הכא אתחזון יתיר מכלא. פתח ואמר ומי כעמך בישראל גוי אחד בארץ. וכי מאי שנא הכא דאקרון ישראל אחד יתיר מאתר אחרא. אלא כיון דשבחא דישראל אתייא לפרשא קרא לון אחד דהא בכל אתר שבחא דישראל אחד הוא. מאי טעמא בגין דכל קשירו דעלאי ותתאי בהאי אתר דאקרי ישראל אשתכח. (ועוד) דאתקשר במה דלעילא ואתקשר במה דלתתא ואתקשר בכנסת ישראל. וע&quot;ד אקרי כלא אחד ובאתר דא אשתמודעא מהימנותא וקשורא שלימא ויחודא עלאה קדישא. וע&quot;ד יומא דא קשורא דמהימנותא הוא קשורא דכלא וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה אילנא הוא דאקרי אחד וע&quot;ד בגין דאינון מתקשרי באתר דא אקרי הכי ועץ חיים אחד הוא ודאי אקרי בגין דכלא ביה אתקשר ויומא (ס&quot;א ושמא) דיליה אחד ודאי קשורא דכלא ואמצעיתא דכלא הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן בתוך ממש דבמציעות. ואחיד בכל סטרין ואתקשר ביה וע&quot;ד פס וסכות והוא באמצעיתא בגין דאיהו אמצעיתא דכלא ודא הוא שבחא דאורייתא בהאי יומא ולא יתיר שבחא דמהימנותא וקשורא דכלא. אמר ר' יהודה בריך רחמנא דשאילנא וזכינא להני מלי. א&quot;ר יצחק חדוותא ושירתא זמינין ישראל לשבחא לקב&quot;ה כהאי שבחא דמשבחי ישראל בליליא דפסחדא דכ&quot;י אתקדשת בקדושא דמלכא הה&quot;ד השיר יהיה לכם כליל התקדש חג כליל התקדש חג דייקא ברוך יי' לעולם אמן ואמן:

וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה ליי' בשבועותיכם מקרא קדש יהיה לכם וגו' ר&quot;ש פתח אז ירננו עצי היער מלפני יי' כי בא לשפוט את הארץ. זכאה חולקיהון דאינון דמשתדלי באורייתא יממא ולילי דידעין ארחוי דקב&quot;ה ואתאחדן בשמיה (כל יומא) ווי לאינון דלא משתדלי באורייתא דהא לית לון חולקא בשמא קדישא ולא אתאחדן ביה לא בהאי עלמא ולא בעלמא דאתי מאן דזכי בהאי עלמא זכי בעלמא אתי. דהכי תנינן דובב שפתי ישנים אע&quot;ג דאינון בההוא עלמא שפוותייהו מרחשן תמן אורייתא. ת&quot;ח עד השתא אקריבו ישראל תבואת הארץ. תבואת הארץ ודאי ואתעסקו ביה ואתקשרו בההוא קשורא. ואע&quot;ג דדינא אשתכח דינא בשלמא אשתכח ביה (ס&quot;א דעלמא אתנהגא ביה) ואקריבו שעורים בגין דאיהו קדמאה מכל שאר תבואה ומן קדמאה מתקרבא ולא מההוא דמתאחר דהא אחידו קדמאה דישראל אתאחדו ביה בקב&quot;ה הכא הוא. אמר קב&quot;ה אנא יהיבית לכו מן במדברא מההוא אתר דאקרי שמים דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ואתון מקרבין קמאי שעורים ורזא דמלה זאת תורת הקנאת חסר אזהרותא לנשי עלמא דלא ישטון תחות בעליהון. ואי לאו קמח שעורים זמינא לקרבא. וממלה חדא אשתמודע מלה אחרא זכאה חולקיהון דישראל דהא כ&quot;י לא שקרת במלכא קדישא לעלמין כ&quot;י תווה' אשר תשטה אשה תחת אישה בג&quot;כ דינא דהאי אתתא &lt;קטע סוף=דף צו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צו ב/&gt;מאתרהא קא אתייא ומאן הוא אתרהא ההוא דכתיב בה אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה. אשת חיל עטרת בעלה. וההוא קמח שעורים דאייתית ההיא אתתא מנחת קנאת אתקרי חסר כנסת ישראל הכי אקרי וע&quot;ד בפינחס כתיב תחת אשר קנא לאלקיו דקנאה הכא אתאחד דמאן דמשקר בהאי ברית קנאה אתערת עליה ועל דא קנאין פוגעין בו. ת&quot;ח קמח שעורים האי עומר דכיון דהוה מטא לריחין דגרוסות מפיקין מניה עשרון מנופה בי&quot;ג נפה ודא שבע שבתות תמימות לבתר דסלקין שבע שבתות אין אתא מלכא קדישא לאזדווגא בה בכנסת ישראל ואורייתא אתיהיבת וכדין אתעטר מלכא ביחודא שלים ואשתכח אחד לעילא ותתא וכד אתער מלכא קדישא ומטא זמנא דאורייתא כל אינון אילנין דמבקרי אבייהו סלקין שירתא ומאי אמרי. בשעתא דמלקטי להון פתחו ואמרי יי' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה. יי' בהשמים חסדך. וכתיב וכל עצי השדה ימחאו כף:

תו פתח ואמר מזמור שירו ליי' שיר חדש כי נפלאות עשה שיר חדש אקרי בגין כך בהקריבכם מנחה חדשה התם מנחת קנאות הכא מנחה חדשה. חדשה דחדושא דכלא (ס&quot;א דכלה) הכא. קשורא דכלא דעילא ותתא קשורא דמהימנותא ועל דא יעקב שלימא אתעטר בעטורי ואורייתא אתיהיבת. וכד מטון בכורים לגבי כהנא הוה בעי בר נש למימר ולפרשא מלין על ההוא אילנא דארעא דאשתלים כגוונא דלעילא בתריסר תחומין בשבעין ענפין ובעא לאובדא ליה לבן ארמאה דאתפגים עלמא בגיניה וקב&quot;ה שזיב ליה ואתעטר בדינוי (ס&quot;א בבנוי) כמה דאוקימנא בגין ההוא אילנא וכל קשרא דמהימנותא ביה תלייא וע&quot;ד מנחה חדשה אתקרי. מ&quot;ט בגין דחדוותא דעלאי ותתאי הוא וחדוותא דסיהרא ובכל זמנא חדתותי דסיהרא קשרא דמהימנותא הוא וחדוותא דילה (דסיהרא). למלכא דהוו ליה בנין וברתא חדא אתקין סעודתא לכלהו בנין לא אשתכחת ההיא ברתא על פתורא כד אתאת אמרת למלכא מארי לכל אחי זמינת ויהבת לכל חד מאנין ידיען ולי לא יהבת חולקא בינייהו. אמר לה חייך ברתי מנא דילך ישתכח על חד תרין. הא כלא יתנון לך מחולקיהון. אשתכח לבתר בידהא חולקין על חד תרין מכלא.כך כ&quot;י מכלא נטלא חולקין וע&quot;ד אתקרי כלה כלולא. ככלה דכלהו מזמנין לה מאנין וחולקין ותכשיטין כך היא כ&quot;י חדתותי (נ&quot;א חדוותא) דילה בכלא וכלא יהבין לה חולקין ומאנין. 

ת&quot;ח בשעתא דמלכא קדישא ואשתכח בעטרוי חדוותא דכנסת ישראל הוא. וכד אורייתא אתיהיבת אתעטרת כנסת ישראל בעטרין עלאין. ובגין דכל קשרא דמהימנותא אתקשר בהאי אילנא אקרי יום אחד דכתיב והיה יום אחד הוא יודע ליי'. יום אחד ודאי דכנסת ישראל יום אחד בקשורא דלעילא. קשורא דלעילא רישא וגלגלתא ומוחי קשורא אחרא תרין דרועין וגופא דאחידן מחילא דרישא ואוקמא רב המנונא (ס&quot;א בתרין) בתלת קשירין דאבהתא (קשורא אחרא) תרין קיימין (נ&quot;א כוליין דלתתא) דאתמשכו במשח רבות (בקיומא) בתרין דרגין לתרין נחלין לאכנשא זרעא לאפקא בדרגא אחרא בפום אמה. אילנא דא הוא גופא דאמצעיתא דאחיד לכל הני וכלא מתקשרן ביה והוא בהון ועל דא כלא חד ועד אזדווגת ביה מטרוניתא כדין הוא אחדע והא אוקימנא מלי. תא חזי כתיב ביום השמיני עצרת מאן עצרת אלא בההוא אתר דכלא מתקשרן כחדא אקרי עצרת. מאי עצרת (ס&quot;א כנופיא כנישו) כנישו ואי תימא הכא דאקרי עצרת מ&quot;ט אלא בכל אינון יומין יומי סעודתי דענפי אילנא &lt;קטע סוף=דף צו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צז|א}}&lt;קטע התחלה=דף צז א/&gt;הוו ועל דא שבעים פרים אינון. לבתר חדוותא (דגופא) דאילנא ממש וחדוותא דאורייתא ובגיניה הוא יומא חד עצרת חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא ועל דא לית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכנסת ישראל בג&quot;כ עצרת תהיה לכם. לכם ולא לאחרא (ס&quot;א לבתר חדוותא דאילנא ממש ובגיניה הוא יומא חד ולית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכ&quot;י וע&quot;ד כתיב עצרת תהיה לכם. אוף הכי בהאי יומא חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא וכלא אשתכח ביה) דהא בשעתא דמלכא אשתכח כלא אשתכח ביה. ועל דא תנינן בעצרת על פירות האילן והא אוקמוה. בגין כך אחד אקרי. אחד ודאי כמה דאמרן. ת&quot;ח מה כתיב ממושבותיכם תביאולחם תנופה וגו' סלת תהיינה חמץ תאפינה. מאי שנא הכא חמץ (בכנ&quot;י) אלא בגין דכלא אחידן ביה (וכן) באילנא דהא באילנא אחידן ענפין באילנא אחידן עלין קליפין דינין סגיאין בכל סטרין כלא אשתכח ביה. בגין דהאי אילנא מכפר על יצר הרע דהוא בבי מותביה דב&quot;נ. א&quot;ר אלעזר מהאי אילנא אתזנו כל שאר אילנין לתתא והוא אשתרש' על חד נהרא עמיקא דנגיד ונפיק ולא פסקין מימוי לעלמין. עליה כתיב והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ועל דא אקרי אורייתא עץ חיים היא וגו' ומאי ותומכיה מאושר הא אוקמוה אבל ותומכיה מאושר כמה דאת אמר באשרי כי אשרוני בנות:

רבי אבא ורבי חייא הוו אזלי באורחא א&quot;ר חייא כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה. מאי קא מיירי. א&quot;ל הא אוקמוה חברייא אבל ת&quot;ח ישראל כד הוו במצרים הוו ברשותא אחרא והוו אחידן במסאבותא כאתת דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא. בתר דאתגזרו עאלו בחולקא קדישא דאקרי ברית כיון &lt;קטע סוף=דף צז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צז ב/&gt;דאתאחדו ביה פסק מסאבותא מנייהו כדא אתתא כד פסקו מנה דמי מסאבותא בתר דאתפסקו מנה מה כתיב וספרה לה שבעת ימים. אוף הכא כיון דעאלו בחולקא קדישא פסקא מסאבו מנייהו ואמר קב&quot;ה מכאן ולהלאה חושבנא לדכיותא. וספרתם לכם. לכם דייקא כד&quot;א וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה. אוף הכא לכם לעצמכם ולמה בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין ולבתר למיתי לאתחברא ביה במלכא ולקבלא אורייתיה. התם וספרה לה שבעת ימים הכא שבע שבתות אמאי שבע שבתות בגין למזכי לאתדכאה במיין דההוא נהר דנגיד ונפיק ואקרי מים חיים וההוא נהר שבע שבתות נפקו מניה. ועל דא שבע שבתות ודאי בגין למזכי ביה כמה דאתתא דכיו דילה בליליא לאשתמשא בבעלה כך כתיב וברדת הטל על המחנה לילה. על המחנה כתיב ולא כתיב וברדת הטל לילה אלא על המחנה בגין דיורד מההוא נקודה על אינון יומין דאתקריאו מחנה ומתחברת במלכא קדישא ואימתי נחת האי טלא כד קריבו ישראל לטורא דסיני כדין נחת ההוא טלא בשלימו ואדכי ואתפסקת זוהמתן מנייהו ואתחברו ביה במלכא וכ&quot;י וקבילו אורייתא והא אוקימנא. ובההוא זמנא ודאי כל הנחלים הולכים אל הים לאתדכאה ולאסתחאה וכלא אתקשרו (ס&quot;א אתקדשו) ואתחברו ביה במלכא קדישא. ת&quot;ח כל ב&quot;נ דלא מני חושבנא דא אינון שבע שבתות תמימות למזכי לדכיותא דא לא אקרי טהור ולאו בכללא דטהור הוא ולאו הוא כדא למהוי ליה חולקא באורייתא. ומאן דמטי טהור להאי יומא וחושבנא לא אתאביד מניה כד מאטי להאי ליליא לבעי ליה למלעי באורייתא ולאתחברה בה ולנטרא דכיו עלאה דמטי עליה בההוא ליליא ואתדכי. ואוליפנא &lt;קטע סוף=דף צז ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צח|א}}&lt;קטע התחלה=דף צח א/&gt;דאורייתא דבעי ליה למלעי בהאי ליליא אורייתא דבע&quot;פ. בגין דיתדכון (ס&quot;א דיתדבק) כחדא ממבועא דנחלא עמיקא. לבתר בהאי יומא ליתי תורה שבכתב ויתחבר (ס&quot;א בהו) בה וישתכחון כחדא בזווגא חד לעילא. כדין מכריזי עליה ואמרי ואני זאת בריתי אותם אמר יי' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך וגו'. ועל דא חסידי קדמאי לא הוו ניימי בהאי ליליא והוו לעאן באורייתא ואמרי ניתי לאחסנא ירותא קדישא לן ולבנן בתרין עלמין וההוא ליליא כנסת ישראל אתעטרא עלייהו ואתיא לאזדווגא ביה במלכא ותרווייהו מתעטרי על רישייהו דאינון דזכאן להכי. 

ר&quot;ש הכי אמר בשעתא דמתכנשי חברייא בהאי ליליא לגביה ניתי לתקנא תכשיטי כלה בגין דתשתכח למחר בתכשיטהא ותקונהא לגבי מלכא כדקא יאות. זכאה חולקהון דחבריא כד יתבע מלכא למטרוניתא מאן תקין תכשיטהא ואנהיר עטרהא ושוי תקונהא. ולית לך בעלמא מאן דידע לתקנא תכשיטי כלה אלא חברייא זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי. תא חזי חברייא מתקני בהאי ליליא תכשיטהא לכלה ומעטרי לה בעטרהא לגבי מלכא ומאן מתקין ליה למלכא בהאי ליליא לאשתכחא בה בכלה לאזדווגא בה במטרוניתא נהרא קדישא עמיקא דכל נהרין. אימא עלאה הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה וגו'. לבתר דאתקינת ליה למלכא ואעטרת ליה אתיית לדכאה לה למטרוניתא ולאינון דמשתכחי גבה. למלכא דהוה ליה בר יחידאי אתא לזוגא ליה במטרוניתא עלאה מאי עבדת אמיה כל ההוא ליליא עאלת לבי גניזהא אפיקת עטרא עלאה בשבעין &lt;קטע סוף=דף צח א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צח ב/&gt;אבני יקר סחרנהא ואעטרת ליה אפיקת לבושין דמילת ואלבישת ליה ואתקנת ליה בתקוני דמלכין. לבתר עאלת לבי כלה חמאת עולימתהא דקא מתקני עטרהא ולבושהא ותכשיטהא לתקנא לה. אמרה לון הא אתקינת בי טבילה אתר דמיין נבעין וכל ריחין ובוסמין סוחרני אינון מיין לדכאה לכלתי לית כלתי מטרוניתא דברי ועולימתהא ויתדכון בההוא אתר דאתקינת בההוא בי טבילה דמיין נבעין דעמי לבתר תקינו לה בתכשיטהא אלבישו לה לבושהא אעטרו לה בעטרהא. לבתר כד ייתי ברי לאזדווגא במטרוניתא. יתקין היכלא לכלהו וישתכח מדוריה בכו כחדא. כך מלכא קדישא ומטרוניתא וחברייא כהאי גוונאי ואימא עלאה דמתקנת כלא אשתכח דמלכא עלאה ומטרוניתא וחברייא מדוריהון כחדא ולא מתפרשין לעלמין הה&quot;ד יי' מי יגור באהלך וגו'. הולך תמים ופועל צדק. מאן הוא פועל צדק אלא אלין אינון דמתקני למטרוניתא בתשכיטההא בלבושהא בעטרהא. וכל חד פועל צדק אקרי. א&quot;ר חייא אלמלא לא זכינא בעלמא אלא למשמע מלין אלין דיי. זכאה חולקהון דאינון דמשתדלי באורייתא וידעין אורחוי דמלכא קדישא דרעותא דלהון באורייתא עלייהו כתיב כי בי חשק ואפלטהו. וכתיב אחלצהו ואכבדהו:

בחדש השביעי באחד לחדש. רבי יצחק פתח תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה קריב לון לגביה מן כל אומין עכו&quot;ם ואתרעי בהו ומאתר רחיקא קריב לון לגביה הה&quot;ד ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלקי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה דהא מאתר רחיקא אתרעי בהו וקריב לון לגביה וכתיב ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וגו'. הני קראי אית לאסתכלא בהו וכי כל ישראל לא הוו ידעי דא וכ&quot;ש יהושע אלא אורייתא כולה סתים וגלייא כמה דשמא קדישא סתים וגלייא כגין דאורייתא כולה שמא קדישא היא ועל דא איהי סתים וגלייא אי ישראל &lt;קטע סוף=דף צח ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|א}}&lt;קטע התחלה=דף צט א/&gt;ויהושע הוו ידעי אמאי כתיב כה אמר יי'. אלא ודאי סתימא דמלה טיבו סגי עבד קב&quot;ה בישראל דאתרעי בהו באבהתא ועביד לון רתיכא קדישא עלאה ליקריה ואפיק לון מגו נהרא עלאה יקירא קדישא בוצינא דכל בוצינין בגין דיתעטר בהו. הה&quot;ד כה אמר יי' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם הנהר ההוא נהר דאשתמודע ואתידע. מעולם מאי קא בעי הכא אלא לאחזאה חכמתא מעבר הנהר מעולם אלא ההוא נהר עולם אקרי ועל דא בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה טיבו וקשוט דעבד קב&quot;ה לישראל. ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר מאי קא מיירי. אלא אברהם לא אתדבק ביה בההוא נהר כמו יצחק דאתדבק ביה בסטריה לאתתקפא. ת&quot;ח האי נהר אע&quot;ג דלאו איהי דינא. דינין נפקי מסטריה ואתתקפו ביה וכד יצחק אתתקף (בדינוי) בבנוי כדין עלאין ותתאין מתכנפי לדינא וכרסייא דדינא אתתקן ומלכא קדישא יתיב על כורסייא דדינא ודאין עלמא כדין תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו. זכאין אינון ישראל דידעין לסלקא כורסייא דדינא ולתקנא כורסייא דרחמי ובמה בשופר. רבי אבא הוה יתיב קמיה דר&quot;ש א&quot;ל הא זמנין סגיאין שאילנא על האי שופר מאי קא מיירי ועד כאן לא אתישבנא ביה. א&quot;ל ודאי האי הוא ברירא דמלה דישראל בעיין ביומא דינא (נ&quot;א דא) שופר ולא קרן בגין דקרן הא אתידע באן אתר איהו ולאתדבקא דינא לא בעינא. אבל הא תנינן במלין ובעובדא בעינן לאחזאה ולאתערא מלין סתימין. ת&quot;ח כד ההוא שופר עלאה דנהירו דכלא ביה אסתלק ולא נהיר לבנין כדין דינא אתער וכרסוון אתתקנו לבי דינא ודא שופר אילו דיצחק אקרי תוקפיה &lt;קטע סוף=דף צט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צט ב/&gt;דיצחק תושבחתיה דאבהן כד אסתלק ההוא שופר גדול דלא ינקא לבנין כדין יצחק אתתקף ואתתקן לדינא בעלמא. וכד אתער האי שופר וכד בני נשא תייבין מחטאיהון בעיין לנגדא קול שופר מתתא וההוא קלא סליק לעילא כדין אתער שופרא אחרא עלאה ואתער רחמי ואסתלק דינא ובעינן לאחזאה עובדא בשופר לאתערא שופרא אחרא ולאפקא בהאי שופר לתתא אינון קלי לאחזאה דכל אינון קלין דלעילא דכלילן כלהו בההוא שופר עלאה יתערון לנפקא ובהני קלין דלתתא יהבין ישראל חילא (לרחמי מתתא ואתער שופר גדול) לעילא ועל דא בעינן לזמנא שופר ביומא דא ולסדרא קלין לכוונא ביה בגין לאתערא שופר אחרא דביה כלילן קלי לעילא (ולסדרא קלין בשופר). 

סדרא קדמאה קלא נפיק ומתעטר לעילא סליק רקיעין ואתבקע בין טורי רמאי ומטי לגביה דאברהם ושריא ברישיה ואתעטר ואתער הוא ואתקן לכורסייא. ובספרא דאגדתא תנינן בשעתא דההוא קלא קדמאה סליק אתער ואתעטר אברהם ואתקן לכרסייא פקדין עליה (ס&quot;א או&quot;א) אבא. אדהכי סלקא תניינא תקיפא לתברא תוקפי רגיזין. 

ודא סדרא תניינט ההוא קלא תבירא בתוקפוי וכדין סלקא וכל דינין דיתערון (ס&quot;א דאתערען) קמיה אתברו עד דסליק לאתריה דיצחק. כיון דיצחק אתער וחמי לאברהם מתקן לכורסייא לקיימא קמיה כדין אתכפיא ותבר תוקפא קשיא ובהאי בעי מאן דתקע לכוונא לבא ורעותא בגין לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא. הה&quot;ד אשרי העם יודעי תרועה. יודעי ודאי. 

סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ובקע כל אינון רקיעין ורחמי מתערן ומטי ההוא קלא לרישיה דיעקב &lt;קטע סוף=דף צט ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|ק|א}}&lt;קטע התחלה=דף ק א/&gt;ויעקב אתער וחמי לאברהם מתתקן בגיסא אחרא כדין אחידן תרוייהו ביה ביצחק דא מהאי סטרא ודא מהאי סטרא ולא יכלין תוקפוי לנפקא לבר. '''והני תלתא סדרין כלהו סדרא חד'''. 

סדרא אחרא קלא נפיק וסליק ונטיל לאברהם מאתריה ונגיד ליה לתתא לאתר דתוקפיהון דיצחק שריין וקיימן ליה לאברהם בגווייהו. סדרא תניינא נפיק קלא תבירא לא תקיפא כקדמאה. לא דחליש ההוא קלא דתקע אלא דההוא קלא לאו איהו לגבי יצחק בקדמיתא דתמן תוקפא תקיפא שריא אלא לגבי אינון בי דינא דלתתא דאינון רפויין יתיר וכלהו חמאן לאברהם לגבייהו ואתכפיין קמיה. אדהכי סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ואתעטר ברישיה דיעקב ונגיד ליה לתתא לההוא אתר דאינון גבוראן שריין וקאים לקבלייהו אברהם מהאי סטרא ויעקב מהאי סטרא ואינון באמצעיתא כדין אתכפיין כלהו ומשתכחין (ס&quot;א ומשתככי) באתרייהו. '''והני כלהו סדרא אחרא תניינא'''. 

סדרא בתראה דבעיא לסלקא לון לאתרייהו ולישבא (ס&quot;א ולישרא) בינייהו ליצחק כמלקדמין. בגין דהאי בעא לישרא ליה באתריה ולא יפוק בתוקפוי לבר כדין דינין כלהו אתכפיין ורחמין אתערו. 

על דא בעי לכוונא לבא ורעותא בהני קלי ולמחהדר בתיובתא קמי מאריהון. כדין כד ישראל מתקני ומסדרי קלין ברעותא דלבא כדקא יאות בשופרא דא אהדר ההוא שופר עלאה. וכד אהדר מעטרא ליה ליעקב ואתתקן כלא. וכורסייא אחרא רמיו וכדין חידו אשתכח בכלא וקב&quot;ה מרחם על עלמא. זכאה חולקהון דישראל דידעין לנגדא ולאמשכא &lt;קטע סוף=דף ק א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|ק|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ק ב/&gt;למאריהון מדינא לרחמי ולתקנא כלהו עלמין על ידייהו. ת&quot;ח לקביל דא תלתא ספרין פתיחין ביומא דא וכמה דרחמין מתערין ודינין קשיין אתכפיין ועאלין לדוכתייהו כך הוא לתתא כגוונא דלעילא דינין קשיין אתכפין ואתעברו מעלמא ומאן אינון אלין אינון רשעים גמורים דאינון דינין קשיין דאתכפיין ואתעברו מעלמא ועל דא נכתבים ונחתמים וכו'. אמר ר' אבא ודאי דא הוא ברירא דמלה בריך רחמנא דשאילנא ורווחנא בהני מלי. 

אמר ר' יהודה כתיב זכרון תרועה זכרון עבדינן לכוונא לבא ורעותא ישראל עבדין זכרון לתתא במה בעובדא בגין דיתער מלה כההוא גוונא לעילא. אמר ר' אלעזר כתיב בכסה ליום חגנו דאתכסייא ביה סיהרא והיך אתכסייא. אלא כד קיימא עיבא ושמשא לא נהיר כדין סיהרא אתכסייא ולא נהיר ועל דא מקמי עיבא שמשא לא נהיר כ&quot;ש סיהרא דאתכסייא ולא נהירא ועל דא בכסה ליום חגנו בה&quot;א דאתכסייא סיהרא ובמה נהיר כלא בתיובתא ובקל שופרא דכתיב אשרי העם יודעי תרועה כדין יי' באור פניך יהלכון. ת&quot;ח בהאי יומא אתכסייא סיהרא ולא נהיר עד בעשור לחדש דישראל תייבין כלהו בתיובתא שלימתא ואימא עלאה תאבת ונהרת לה והאי יומא נהירו דאימא נטלא ואשתכח חידו בכלא ועל דא כתיב יום הכפורים הוא. יום כפור מבעי ליה מאן יום הכפורים אלא בגין דתרי נהורין נהרין בחד. בוצינא עלאה נהיר לבוצינא תתאה ובהאי יומא מנהורא עלאה נהיר ולא מנהורא דשמשא ובגין כך בכסה ליום חגנו כתיב. 

רבי אבא שלח ליה לר&quot;ש אמר אימתי זווגא דכנסת ישראל במלכא קדישא שלח ליה וגם אמנה ואחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה אתרגיש רבי אבא ארים קליה בכה ואמר ר' ר' בוצינא קדישא ווי ווי לעלמא כד תפוק מניה ווי' לדרא דיהון בעלמא כד תסתלק מנהון וישתארון יתמין מנך. א&quot;ל רבי חייא לר' אבא האי דשלח לקבלך מאי קאמר אמר ודאי לאו זווגא דמלכא במטרוניתא אלא בזמנא דנהרא מאבא עלאה וכד אתנהרא מניה קרינן לה קדש דהא מבי אבא נטלא האי וכדין מזדווגי כחדא בגין דמלכא קדש אקרי דכתיב קדש ישראל ליי' דנטיל מאתר דאקרי קדש. כדין אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי דהא מבי אבא שמא דא ולא מבי אמא ועל דא ותהי לי לאשה לאזדווגא כחדא בזמנא דא ולא בזמנא אחרא דזמנא דנטלא מבי אבא ולא בזמנא דנטלא מבי אימא ויום הכפורים אוכח דתשמיש המטה אסור בגין דזווגא לא אשתכח דהא מבי אימא נטלא ולא מבי אבא. א&quot;ר חייא ודאי זכאה דרא דר&quot;ש שארי בגויה זכאין אינון דקיימין קמיה כל יומא. 

א&quot;ר אבא בראש השנה נברא אדם וקאים בדינא קמי מאריה ותב &lt;קטע סוף=דף ק ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קא|א}}&lt;קטע התחלה=דף קא א/&gt;בתיובתא וקביל ליה קודשא בריך הוא. אמר ליה אדם אנת תהא סימנא לבניך לדרי דרין בהאי יומא קיימין בדינא ואי יתובון אנא אקבל לון ואיקום מכורסייא דדינא ואתקיים על כורסייא דרחמי וארחם עלייהו. ודוד אמר אהבתי כי ישמע יי' את קולי תחנוני ועל דא כתיב כי עמך הסליחה למען תורא. וכתיב כי עמך מקור חיים באורך נראה אור:

אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם רבי חייא פתח לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. לדוד משכיל הא תנינן בעשרה זיני זמרא אתקרי (נ&quot;א אתתקן) ספר תהלים. בנצוח. בנגון. במשכיל. במכתם. במזמור. בשיר. באשרי. בתפלה. בהודאה. בהללויה. ועלאה מכלהו הללויה והא אוקמוה. הכא משכיל אתריה ידיע מהו משכיל מייא דאחכימו לאינון דשתו להו ההוא אתר (ס&quot;א דמשתדלין בההוא אתר) דאקרי משכיל כד&quot;א משכיל על דבר ימצא טוב. ובגין דאקרי הכי תליא ביה סליחה חירו דחירין הה&quot;ד אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. מאי כסוי חטאה הא אוקמוה דהוא כסוי מב&quot;נ ההוא חטאה דחב לקב&quot;ה ואודי קמי קב&quot;ה אבל (ס&quot;א כסוי חטאה) ת&quot;ח כד ב&quot;נ חטי וחב זמנא חדא ותרין ותלתא ולא אהדר ביה הא חובוי באתגלייא אינון ומפרסמי לון לעילא ומפרסמי לון לתתא וכרוזי אזלין קמיה ומכרזי אסתלקו מסחרניה דפלנייא נזיף הוא ממאריה נזיף הוא לעילא נזיף הוא לתתא ווי ליה דפגים דיוקנא דמאריה ווי ליה דלא חייש ליקרא רמאריה קב&quot;ה גלי חוביה לעילא הדא הוא דכתיב יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. וכד בר נש אזיל בארחא דאמריה ואשתדל בפולחניה ואזדמן ליה חטאה חד כלא מכסין עלוי' עלאין ותתאין דא אקרי כסוי חטאה. 

א&quot;ל ר' אבא עד כען לא מטית לעקרא דמלה ושפיר קאמרת. והאי דקאמרו חברייא שפיר. אבל אי הכי מכוסה חטאה מבעי ליה מהו כסוי חטאה. אלא תרי מלי דחכמתא אית ביה ותרוייהו הכי. חד כמה דתנינן דעובדין טבין דבר נש עביד בהאי עלמא עבדין ליה בההוא עלמא לבושא יקירא עלאה לאתלבשא בהו. וכד בר נש אתקין עובדין טבין וגברין עליה עובדין בישין ואשגח ביה קב&quot;ה ועובדוי בישין סגיאין ואיהו רשע דאשתכח חטאה קמי מאריה ותוהא על אינון טבאן דעבד בקדמיתא הא אתאביד הוא מכלא מהאי עלמא ומעלמא דאתי. מה עביד קב&quot;ה מאינון טבאן דעביד האי חטאה בקדמיתא. אלא קב&quot;ה אף על גב דההוא רשע חטאה אתעביד. אינון טבאן וזכיין לא אתאבידו אית צדיק דאזיל בארחוי דמלכא עלאה ואתקין לבושוי מעובדוי ועד לא אשלים לבושוי אסתלק. קב&quot;ה אשלים ליה מאינון עובדין דעבד (ס&quot;א דאביד) האי רשע חטאה ואשלים לבושוי לאתתקנא בהו בההוא עלמא הה&quot;ד יכין וצדיק ילבש ההוא חטאה אתקין וצדיק אתחפי ממה דאיהו תקין הה&quot;ד כסוי חטאה (כסוי הוא מידא דחטאה אתחפי מחטאה) וע&quot;ד לא כתיב מכוסה אלא כסוי. וחד. דאתחפי ההוא חטאה דהאי זכאה באינון דאקרון מצולות ים דהא מאן דנפיל במצולות ים לא אשתכח לעלמין בגין דמיין חפין עלייהו (מאן מצולות ים) כד&quot;א ותשליך &lt;קטע סוף=דף קא א/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קא ב/&gt;במצולות ים כל חטאתם. מאן מצולות ים אלא רזא יקירא הוא והא (ס&quot;א אוקמוה ר&quot;ש אמר) אוקמיה ר&quot;ש ואמר כל אינון דאתו מסטרא תקיפא ואתאחדו בזינין בישין בכתרין תתאין כגון עזאזל ביומא דכפורי דא אקרי מצולות ים כזפטא דכספא כד בחנין ליה בנורא הה&quot;ד הגו סיגים מכסף כך האי מאינון מצולות ים הוא ומצולות ים אקרי מצולות מההוא ים קדישא מצולות זוהמא דכספא ועל דא כל אינון חטאין דישראל שדיין לגויה (ס&quot;א לגביה) והוא קביל לון וישתאבון בגויה. מ&quot;ט בגין דאיהו חטאה אקרי מאי חטאה גרעונא וע&quot;ד הוא גרעונא דכלא ונטל גרעונא דגופא ודנפשא. בהאי יומא נחית האי מצולות ים זוהמא (דכספא) דנפשא ונטיל זוהמא דגופא. מאן היא זוהמא דגופא דא אינון חובין דאתעבידו על ידי דיצר הרע דאקרי מזוהם מנוול. אמר ר' יוסי תנן ונתן אהרן על שני השעירים גורלות אי הכי יקרא הוא דעזאזל חמיתון עבדא דשדי עדבין במאיה ארחיה דעלמא לא נטל אלא מה דיהיב ליה מאריה. אבל בגין דסמאל זמין האי יומא בדלטורא ובגין דלא יהא ליה פטרא (ס&quot;א בהאי עדבא הוא סלקא ביה) יהבין ליה חולקא בהאי. והאי עדבא מגרמיה הוא דסליק ביה דאמר ר' יהודה א&quot;ר יצחק מלה עלאה אשכחנא בעדבא. עדבא דיהושע כתיב ביה על פי הגורל. ע&quot;פ הגורל וואי דאיהו אמר דא חולקא דיהודה דא דבנימין וכו' וכן כלהו אוף הכא כיון דכהנא שוי ידוי אינון עדבין מדלגי וסלקין בידא דכהנא (נ&quot;א דסלקין עדבין בידא דכהנא אינון מדלגי מן ידוי) ושארן באתרייהו הה&quot;ד והשעיר אשר עלה עליו הגורל עלה עליו ודאי. ולא דא בלחודוי אלא בכל זמנא דדלטורא זמין ואתיהיב ליה רשותא בעינן לשואה לקבליה במה דיתעסק ושביק לון לישראל בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא הה&quot;ד ויאמר יי' אל השטן מאין תבא והא תנינן משוט בארץ מאי הוא אלא האי הוא דלטורא רבא מקטרגא דישראל והא אתערו חברייא (דודאי) בההיא שעתא דהוו זמינין ישראל למעבר ימא ולאתפרעא ממצראי אמר אנא אעברנא בארעא קדישא וחמינא דלא אתחזון אלין למיעל בגוה א אנת דאין דינא דינייהו הכא ממצראי מה שניין אלין מאלין או ימותון כלהו כחדא או יהדרון כלהו למצרים ולאו אנת הוא דאמרת ועבדום וענו אותם ת' שנה והא לא סליקו מחושבנא אלא רד&quot;ו ולא יתיר. אמר קב&quot;ה מה אעביד אשתדלותא בעייא הכא לאייתאה לקרבא לקבליה יהיבנא ליה במה דיתעסק וישבוק בהו לבני והא אשתכח במאן דיתעסק מיד אמר ליה השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמהו בארץ. מיד פלג ליה דלטורא במלין ויען השטן את יי' ויאמר החנם ירא איוב אלקים. לרעיא דבעי לאעברא עאניה בחד נהרא אעבר זאבא לקטרגא ליה בעאניה רעיא הוה חכים אמר מאי אעביד דבעוד דאנא אעבר לטלייא יקטרג הוא בעאני זקיף עינוי וחמי בין עאוא חד תיישא מאלין תיישי ברא דהוה רב ותקיף אמר אשדי דא לקבליה ובעוד דמקטרגי דא בדא אעבר לכל עאנא וישתזבון מניה. כך קב&quot;ה אמר ודאי הא תיישא חד רב ותקיף ואלים אשדי לקבליה ובעוד דהוא ישתדל ביה יעברון בני ולא ישתכח קטיגורא לגבייהו. מיד ויאמר יי' אל השטן השמת לבך עד דקב&quot;ה זווג להו כחדא דכתיב הנו בידך. בעוד דהוא אשתדל ביה שביק לון לישראל ולא אשתכח קטיגורא לגבייהו. אוף הכי בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא ובעינא לשדרא לקבליה במה דיתעסק (כגוונא דיליה) ובעוד דאיהו אשתדל ביה שביק לון לישראל ומתלא אמרא לזלזולא דבי מלכא הב ליה זעיר חמרא וישבחך קמי מלכא ואי לאו יימא למלכא מלה בישא. לזמנין נטלין לה לההיא מלה עלאי דבי מלכא ומלכא עביר דינא בגיניה.&lt;קטע סוף=דף קא ב/&gt; {{ממ זהר משולב|ג|קב|א}}&lt;קטע התחלה=דף קב א/&gt;ר' יצחק אמר לשטייא דקאים קמי מלכא הב ליה חמרא ולבתר אימא ליה ואחזי ליה כל אינון טעוון דעבדת וכל אינון בישין והוא ייתי וישבחך ויימא דלא ישתכח בעלמא כוותך אוף הכא הא קאים דלטורא תדיר קמי מלכא. ישראל יהבין ליה האי דורון ובהאי דורון פתקא לכל בישין ולכל טעוון ולכל חובין דעבדו ישראל והוא אתי ומשבח להו לישראל ואתעביד סניגורא עלייהו וקב&quot;ה אהדר כלא לרישא דבישי דעמיה בגין דכתיב כי גחלים אתה חותה על ראשו. א&quot;ר יוסי ווי לון לעמא דעשו בשעתא דהאי שעיר משדרי לההוא דלטורא ממנא דעלייהו דבגיניה אתי לשבחא לון לישראל וקב&quot;ה אהדר כל אינון חובין לרישא דעמיה בגין דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. א&quot;ר יהודה אלמלי הוו ידעי עכו&quot;ם מהאי שעיר לא שבקין לון לישראל יומא חד בעלמא. ת&quot;ח כל ההוא יומא משתדל איהו בההוא שעיר ובגין כך קב&quot;ה מכפר להו ישראל ודכי לון מכלא ולא אשתכח קטגוריא קמיה לבתר הוא אתי ומשבח להו לישראל וכדין שאיל ליה כד&quot;א ויאמר יי' אל השטן מאין תבא אתיב בתושבחתייהו דישראל וקטיגורא אתעביד סניגורא ואזיל ליה. כדין קב&quot;ה אמר לשבעין שרין דחסרין כורסייא חמיתון האי דלטורא היאך קאים על בני תדיר (אסתכמו) הא חדא דאשתכח (ס&quot;א אשתדר) גביה בפתקא דכל חובייהו וכל טעותייהו וכל מה דחטו וחבו קמאי והוא קביל לון כדין אסתכמו כלהו דיהדרון אינון חובין על עמיה. רבי אבא אמר כל אינון חובין וחטאין מתדבקין ביה כמה דכתיב ותשליך במצולות ים כל חטאתם ולבתר כלהו מתהדרן ברישיהון דעמיה הה&quot;ד ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה. בהאי יומא מתעטר כהנא בעטרין עלאין והוא קאים בין עלאי ותתאי ומכפר עליה ועל ביתיה ועל כהני ועל מקדשא ועל ישראל כלהו. תאנא בשעתא דעאל בדמא דכפר מכוין ברישא דמהימנותא ואדי באצבעיה כמה דכתיב והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת והיך עביד בסים בקפטא (ס&quot;א בקטפא) דאצבעא ואדי כמצ&quot;יף בטיצפין דאצבעא לסטרי קפתורא (ס&quot;א קטעורא) (ס&quot;א כפורתא) אדי ואתכוון ושארי לממני אחת. אחת ואחת אחת בלחודהא אחת דכליל כלא. אחת שבחא דכלא, אחת דכלא אהדרן לקבלה אחת רישא דכלא לבתר אחת ואחת דאינון שריין כחדא ברעותא באחוותא ולא מתפרשין לעלמין. בתר דמטא להאי ואחת דהיא אימא דכלא מכאן שארי לממני בזווגא ומני ואמר אחת ושתים. אחת ושלש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע. בגין לאמשכא ולנגדא להאי אחת דהיא אימא (ימא) עלאה בדרגין ידיען לכתרא (ס&quot;א לנהרא לאימא) דאימא תתאה ולאמשכא נהרין עמיקין מאתרייהו לכנסת ישראל. וע&quot;ד יומא דא תרין נהורין נהרין כחדא אימא עלאה נהרא לאימא תתאה וע&quot;ד כתיב יום הכפורים כמא דאתמר. א&quot;ר יצחק קפטרא חדא קשירא ברגלוי דכהנא בשעתא דהוה עאל דאי ימות התם יפקוהו מלבר ובמה ידעי בההוא זהוריתא אתידע ואשתמודע כד לא יהפך גווני. בההוא שעתא אשתמודע דכהנא אשתכח לגו בחטאה ואי יפוק בשלם בזהוריתא אתידע ואשתמודע דיהפך גווני לחוור כדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. ואי לאו כלהו אשתכחו בצערא והיו ידעי כלא דלא אתקבלו צלותהון. א&quot;ר יהודה כיון דהוה עאל וטמטם עינוי דלא לאסתכלא במה דלא אצטריך והוה שמע קל גדפי כרובייא מזמרי ומשבחי. הוה ידע כהנא דכלא הוה בחדוה ויפוק בשלם ועם כל דא בצלותיה הוה ידע דמלין נפקין בחדוותא ומתקבלן ומתברכן כדקא יאות וכדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. &lt;קטע סוף=דף קב א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קב ב/&gt;רבי אלעזר שאל לרבי שמעון אבוי א&quot;ל האי יומא אמאי הוא בהאי אתר תלי ולא בדרגא אחרא דיאות הוא למהוי בדרגא דמלכא שארי יתיר מכלא.{{ררר}} א&quot;ל ר&quot;ש אלעזר ברי הכי הוא ודאי ויאות שאלת. ת&quot;ח מלכא קדישא שביק היכליה וביתיה בידא דמטרוניתא ושבק לבנוי עמה בגין לדברא לון ולאלקאה לון ולמשרי בגוויה דאי זכאן מטרוניתא עאלת בחדוותא ביקרא לגבי מלכא. ואי לא זכאן היא ואינון אתהדרו בגלותא והא אוקימנא כמה דכתיב &quot;משדד אב יבריח אם&quot; וכתיב &quot;ובפשעכם שלחה אמכם&quot;. וע&quot;ד אית יומא חד בשתא לאשגחא בהו ולעיינא בהו. וכד אזדמן האי יומא אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמן לקבליה לאסתכלא בהו בישראל וישראל אזדרזו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדן אזדמן להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא. 

בני מלכא בנהא דאתפקדן בידהא כלהו זכאין כלהו בלא חטאן בלא חובין כדין אזדווגת (ס&quot;א וכד אזדמן האי יומא וישראל אזדמנו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדין אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמנת לקבלה לאסתכלא בהו בישראל וחמאת בני מלכא בנהא (נ&quot;א ברה) דאתפקדון בידהא דמטרוניתא כלהו זכאין כלהו בלא חטאין בלא חובין כדין אזמינת להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא כדין מטרוניתא עאלת) לגבי מלכא בנהירו בחדווה בשלימו ברעותא דהא רביאת בנין למלכא עלאה כדקא יאות. וכד האי יומא לא אשתכחו כדקא יאות ווי לון ווי לשלוחיהון ווי דהא מטרוניתא אתרחקת מן מלכא ואמא עלאה אסתלקת ולא נפיק מנה חירו לעלמין. 

זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אוליף לון אורחוי בגין לאשתזבא מן דינא וישתכחון זכאין קמיה הה&quot;ד כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. וכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאתיכם וגו'. ובחמשה עשר יום לחדש השביעי וגו'. 


ר' יוסי שאל לר' אבא א&quot;ל הני חמשה עשר יום מאי קא מיירי. א&quot;ל ודאי רזא יקירא הוא. ת&quot;ח בין לעילא בין לתתא כל חד וחד בארחיה נטלא ובארחיה יתבא ובארחיה אתער ועביד מאי דעביד. האי עשיר מכנסת ישראל אינון. ויומא עשיראה בעשיראה קיימא. ועל דא בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית וגו' והאי יומא הוא דילה וחמשה יומין אחרנין דמלכא הוא. ההוא יומא דאתי עלה דהא חמישאה ביה יתיב מלכא בתרעא. ובכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא. חמשה עלייהו דמלכא הוא ההוא יומא דאתי עלה בגין כך חמשה יומין מירחא לאורייתא. 

ואי תימא שביעאה בזמנא דתרין אבהן משתכחי ביה דהא מלכא בהו וכדין מתעטר בכלא וחד מלה שביעאה וחמישאה. ת&quot;ח חמישאה דיליה הוא ודאי כמה דאתמר וכדין נהיר אבא לאמא ואתנהירו מנה חמשין תרעין לאנהרא לחמישאה. ואי תימא שביעאה בגין דמלכא בשלימו דאבהן ועטרה ירית משביעאה כמה דכתיב צאינה וראינה בנות ציון וע&quot;ד בשביעאה הוא יומא דמעטרא מלכא בעטרוי וכדין ירית מלכא לאבא ואמא דמזדווגין כחדא. ועל דא כלא בחד תלייא:

ובחמשה עשר יום. רבי יהודה פתח וישמע הכנעני מלך ערד. תנינן ג' מתנן עלאין אזדמנו להו לישראל ע&quot;י תלתא אהין משה אהרן ומרים. מן בזכות משה. ענני כבוד בזכות אהרן. באר בזכות מרים. וכלהו אחידן לעילא. מן בזכות משה דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים &lt;קטע סוף=דף קב ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קג|א}}&lt;קטע התחלה=דף קג א/&gt;מן השמים (דייקא) דא משה. ענני כבוד בזכות אהרן דכתיב אשר עין בעין (אהרן) נראה אתה יי' וגו' וכתיב וכסה ענן הקטרת. מה להלן שבעה אף כאן נמי שבעה דהא בקטרת שבעה עננין מתקשרן כחדא (ועוד) ואהרון רישא לכל שבעה עננין הוא והוא קשיר לשית אחרנין ביה בכל יומא. באר בזכות מרים דהא היא ודאי באר אתקרי. ובספרא דאגדתא ותתצב אחותו מרחוק לדעה וגו'. דא הוא באר מים חיים וכלא קשורא חד. מתה מרים אסתלק באר דכתיב ולא היה מים לעדה ובההיא שעתא בעאת באר אחרא לאסתלקא דהוה שכיח עמהון דישראל. כד חמאת שתא עננין דהוו קשירין עלה אתקשרת היא בהו. מית אהרן אסתלקו אינון עננין ואסתלק עננא דבירא עמהון אתא משה אהדר להו הה&quot;ד עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם. לקחת מתנות ודאי. אינון מתנות דהוו בקדמיתא. באר ועננין. באר דא באר דיצחק. עננים אלין עננים דאהרן. א&quot;ר יצחק מפני מה זכה אהרן לדא בגין דאיהו קשיר בעננים (נ&quot;א רישא לעננים) והוא אקשיר כל יומא ויומא לכלהו כחדא דמתברכאן כלהו על ידוי. ת&quot;ח על כל חסד דעבד קב&quot;ה בישראל קשיר עמהון ז' ענני יקירן וקשיר להו בכנסת ישראל דהא עננא דילה אתקשר בשיתא אחרנין ובכלהו שבעה אזלו ישראל במדברא. מ&quot;ט בגין דכלהו קשרא דמהימנותא נינהו ועל דא בסכות תשבו שבעת ימים. מאי קא מיירי בגין דכתיב בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי ובעי ב&quot;נ לאחזאה גרמיה דיתיב תחות צלא דמהימנותא. תא חזי כל אינון שנין דקאים אהרן הוו ישראל בצלא דמהימנותא תחות אלין עננין. בתר דמית אהרן אסתלק עננא חד דהוא ימינא דכלא וכד האי אסתלק אסתלקו כל שאר עמיה (נ&quot;א עננין) ואתחזיאו כלהו בגריעותא והא אוקמוה דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן. אל תקרי ויראו אלא וייראו מיד וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים. שמע דאסתלקו אינון עננים ומית תיירא רברבא דכל אינון עננים אתקשרו ביה. אמר רבי יצחק הכנעני מלך ערד יושב הנגב ודאי. וכד אתו אינון מאללין דשדר משה אמרו עמלק יושב בארץ הנגב בגין לתברא לבייהו דהא בעמלק אתבר חיליהון בקדמיתא. אמר רבי אבא וישמע הכנעני מאי קא מיירי הכא בתר דאסתלקו אינון עננים אלא כנען כתיב ביה ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. הכא אוליפנא מאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אתחזי למהוי עבד לעבדי עבדין הה&quot;ד וילחם בישראל וישב ממנו שבי הוא נטל עבדין מישראל לגרמיה ועל דא כתיב כל האזרח בישראל ישבו בסכות כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסכות תחות צלא דמהימנותא. ומאן דליתיה מגזעא ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפוק גרמיה מתחות צלא דמהימנותא. כתיב כנען בידו מאזני מרמה דא אליעזר עבד אברהם. ות&quot;ח כתיב ארור כנען. ובגין דזכה כנען דא לשמשא לאברהם כיון דשמש לאברהם יתיב תחות צלא דמהימנותא זכה למיפק מההוא לטייא ולא עוד אלא דכתיב ביה ברכה דכתיב ויאמר בא ברוך יי'. מאי קא מיירי. דכל מאן דיתיב תחות צלא דמהימנותא אחסין חירו ליה ולבנוי לעלמין ואתברך ברכתא עלאה ומאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אחסין גלותא ליה ולבנוי דכתיב וילחם בישראל וישב ממנו שבי: &lt;קטע סוף=דף קג א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קג ב/&gt;בסכות תשבו חסר ודא עננא חד דכלהו קשירין ביה דכתיב כי ענן יי' עליהם יומם. וכתיב ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם דא הוא עננא דאהרן דאקרי יומם דכתיב יומם יצוה יי' חסדו עננא חד נטיל עמיה חמש אחרנין ואינון שית. ועננא אחרא דכתיב ובעמוד אש לילה דא נהרא להו לישראל מנהירו דאינון שית:

רבי אלעזר פתח (ואמר) כה אמר יי' זכרתי לך חסד נעוריך וגו'. האי קרא על כ&quot;י אתמר בשעתא דהות אזלא במדברא עמהון דישראל. זכרתי לך חסד דא עננא דאהרן דנטלא בחמש אחרנין דאתקשרו עלך ונהירו עלך. אהבת כלולותיך דאשתכללו לך (ס&quot;א וכלהו אשתכללו בך) ואעטרו לך ואתקינו לך ככלה דתעדי תכשיטהא וכ&quot;כ למה. בגין לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ת&quot;ח בשעתא דב&quot;נ יתיב במדורא דא צלא דמהימנותא שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא ואברהם וחמשא צדיקייא אחרנין שויין מדוריהון עמיה. אמר ר' אבא אברהם וחמשא צדיקייא ודוד מלכא שוין מדוריהון עמיה הה&quot;ד בסכות תשבו שבעת ימים. שבעת ימים כתיב ולא בשבעת ימים. כגוונא דא כתיב כי ששת ימים עשה יי' את השמים וגו'. ובעי ב&quot;נ למחדי בכל יומא ויומא באנפין נהירין באושפיזין אלין דשריין עמיה. ואמר רבי אבא כתיב בסכות תשבו שבעת ימים לבתר ישבו בסכות בקדמיתא תשבו ולבתר ישבו. אלא קדמאה לאושפיזי. תניינא לבני עלמא. קדמאה לאושפיזי כי הא דרב המנונא סבא כד הוה עייל לסוכה הוה חדי וקאים על פתחא דסוכה מלגאו ואמר נזמן לאושפיזין מסדר (נ&quot;א נסדר) פתורא וקאים על רגלוהי ומברך ואומר בסכות תשבו שבעת ימים. תיבו אושפיזין עלאין תיבו. תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו. ארים (ס&quot;א אסחי) ידוי וחדי ואמר זכאה חולקנא זכאה חולקהון דישראל דכתיב כי חלק יי' עמו וגו' והוה יתיב. תניינא לבני עלמא. דמאן &lt;קטע סוף=דף קג ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קד|א}}&lt;קטע התחלה=דף קד א/&gt;דאית ליה חולקא בעמא ובארעא קדישא יתיב בצלא דמהימנותא לקבלא אושפיזין למחדי בהאי עלמא ובעלמא דאתי. ובעי למחדי למסכני מ&quot;ט בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין דמסכני הוא. וההוא דיתיב בצלא דא דמהימנותא וזמין אושפיזין אלין עלאין אושפיזי מהימנותא ולא יהיב לון חולקהון כלהו קיימי מניה ואמרי אל תלחם את לחם רע עין וגו' אשתכח דההוא פתורא דתקין דיליה הוא ולאו דקב&quot;ה עליה כתיב וזריתי פרש על פניכם וגו' פרש חגיכם ולא חגי. ווי ליה לההוא בר נש בשעתא דאלין אושפיזי מהימנותא קיימי מפתוריה. ואמר ר' אבא אברהם כל יומוי הוה קאים בפרשת אורחין לזמנא אושפיזין ולתקנא לון פתורי. השתא דמזמנין ליה ולכלהו צדיקייא ולדוד מלכא ולא יהבין לון חולקהון אברהם קאים מפתורא וקרי סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וכלהו סלקין אבתריה. יצחק אמר ובטן רשעים תחסר. יעקב אמר פתך אכלת תקיאנה ושאר כל צדיקייא אמרי כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. דוד מלכא אמר (חסר כאן) ואשלים דינוי דכתיב ויהי כעשרת הימים ויגוף יי' את נבל וימת. מאי קא מיירי בגין דדוד שאל לנבל ואתעביד ליה אושפיזא ולא בעא. ודא זמין ליה ולא יהב ליה חולקא. ובאינון עשרה יומין דדוד מלכא דאין עלמא אתדן עליה ההוא ב&quot;נ דאשלים ליה ביש יתיר מנבל. א&quot;ר אלעזר (בג&quot;כ) אורייתא לא אטרח עליה דב&quot;נ יתיר אלא כמה דיכיל דכתיב איש כמתנת ידו וגו'. ולא לימא איניש אכול ואשבע וארווי בקדמיתא ומה דישתאר אתן למסכני אלא רישא דכלא דאושפיזין הוא ואי חדי לאושפיזין ורוי לון קב&quot;ה חדי עמיה ואברהם קרי עליה אז תתענג על יי'. ויצחק קארי עליה כל כלי יוצר עליך לא יוצלח. אר&quot;ש האי דוד מלכא א&quot;ל בגין דכל זיינין דמלכא וקרבין דמלכא בידוי דדוד אתפקדו. אבל יצחק קאמר גבור בארץ יהיה זרעו וגו'. הון ועושר בביתו וגו'. יעקב אמר אז יבקע כשחר אורך וגו' שאר צדיקייא אמרי ונחך יי' תמיד והשביע וגו'. דוד מלכא אמר כל כלי יוצר עליך לא יוצלח דהא הוא על כל זיני עלמא אתפקד זכאה חולקיה דב&quot;נ דזכי לכל האי. זכאה חולקהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ועמך כלם צדיקים וגו':

ולקחתם לכם ביום הראשון וגו'. ר&quot;ש פתח כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. כל הנקרא בשמי דא אדם דקב&quot;ה ברא ליה בשמיה (נ&quot;א בדיוקניה) דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו וקרא ליה בשמיה בשעתא דאפיק קשוט ודינא בעלמא ואקרי אלקים דכתיב אלקים לא תקלל. קרא ליה בשמיה דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו ושפיר. הא אוקימנא דכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו בשעתא דזווגא אתמר. וכך הוא בזווגא דתרווייהו בצלם ודמות ואדם מדכר ונוקבא נפק. ויברא אלקים את האדם בצלמו. בספרא דשלמה מלכא אשכחנא דבשעתא דזווגא &lt;קטע סוף=דף קד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קד ב/&gt;אשתכח לתתא שדר קב&quot;ה חד דיוקנא כפרצופא דב&quot;נ. רשימא חקיקא בצולמא וקיימא על ההוא זווגא ואלמלי אתיהיב רשו לעינא למחזי חמי ב&quot;נ על רישיה חד צולמא רשימא כפרצופא דב&quot;נ ובההוא צולמא אתברי ב&quot;נ ועד דקיימא (ס&quot;א ועד לא קיימא) ההוא צולמא דשדר ליה מארים על רישיה וישתכח תמן לא אתברי ב&quot;נ הה&quot;ד ויברא אלקים את האדם בצלמו ההוא צלם אזדמן לקבליה עד דנפיק לעלמא. כד נפק. בההוא צלם אתרבי בההוא צלם אזיל הה&quot;ד אך בצלם יתהלך איש. והאי צלם איהו מלעילא. בשעתא דאינון רוחין נפקין מאתרייהו כל רוחא ורוחא אתתקן קמי מלכא קדישא בתקוני יקר בפרצופא דקאים בהאי עלמא. ומההוא דיוקנא תקונא יקר נפיק האי צלם. ודא תליתאה לרוחא ואקדימת בהאי עלמא שעתא דזווגא אשתכח ולית לך זווגא בעלמא דלא אשתכח צלם בגווייהו. אבל ישראל קדישין האי צלם קדישא ומאתר קדישא אשתכח בגווייהו. ולעכו&quot;ם צלם מאינון זינין בישין מסטרא דמסאבותא אשתכח בגווייהו. וע&quot;ד לא ליבעי לאיניש לאתערבא צולמא דיליה בצולמי דעובדי כו&quot;ם בגין דהאי קדישא והאי מסאבא:

תא חזי מה בין ישראל לעמין עובדי כו&quot;ם וכו' עד דמלכא דזמין אושפיזון. זה המאמר כתיב בפ' ויחי יעקב דף רכ ע&quot;א שורה ראשונה (ושייך כאן) ואלו החלופים מצאתי בין כתוב בהעתק לבין הכתוב שם. שורה כ&quot;ג במקום עלמין מצאתי צולמים. שורה כ&quot;ה במקום יעדי דיני גריע'. שורה כ&quot;ו במקום ידיה מצאתי דינא. שורה ל&quot;א מי יתן ערב ודא כד נהרא סיהרא וליליא אתתקן בנהורא. שורה ל&quot;ה עובדין. מצאתי בריין ע&quot;ב שורה ה' בית חילא. שורה ו' יצרתיו היינו וענף עץ עבות. אף עשיתיו. שורה י&quot;ד לחירו וע&quot;ד קרינאי ליה יום הראשון דא בספרא דאגדתא ושפיר הוא. שורה כ&quot;ה דאבא בג&quot;כ כלא יאה ולא בסימא לפירין ולא עביד פירין. שם הדין צ&quot;ל תרין. שורה כ&quot;ו לבירא ד&quot;א. שורה כ&quot;ט יעקב צ&quot;ל בירא. שורא ל&quot;א דא בדא צ&quot;ל דא שלא דא. שורה ל&quot;ג צ&quot;ל אעג דבהאי נחל דינא לא אשתכח ביה. שורה ל&quot;ה צ&quot;ל דצדיק איכא וכנישו רברבא נפקי מנייהו. שורה ל&quot;ו צ&quot;ל מנייהו לא איבא ולא טעמא. שם וכלא שפיר וע&quot;ד אתרוג בשמאלא) ובסוף המאמר מצאתי כתיב. דכתיב ביום השמיני עצרת תהיה לכם דהא יומא דא ממלכה הוא בלחודוי חדוותא דיליה בהו בישראל. מתל למלכא דזמין אושפיזין. אשתדלו בהו כל בני היכליה לבתר אמר מלכא עד כאן אנא ואתון אשתדלנא כלהו באושפיזין וקרבתון קרבנין על שאר עמין בכל יומא מכאן ולהלאה אנא ואתון נחדי יומא חד הה&quot;ד ביום השמיני עצרת תהיה לכם. לכם לקרבא קרבנין עלייכו אבל אושפיזי מהימנותא במלכא משתכחו תדירא. וביומא דחדוות דמלכא כלהון מתכנפי עמיה ומשתכחן. ועל דא כתיב עצרת תרגומו כנישו. והאי יומא יעקב הוא רישא לחדוותא. וכל אינון אושפיזי חדאן עמיה ועל דא כתיב אשריך ישראל מי כמוך וכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר:

ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור וגו' א&quot;ר אלעזר הא אוקמוה אבל אמאי אסמיך קב&quot;ה פש' דא לפרשת מועדים. אלא כלהו בוצינין עלאין כלהו בוצינין לאדלקא משח רבות עלאה והא אתמר. ועל ידייהו דישראל מתברכאן עלאין ותתאין ואדליקו בוצינין כמה דאוקמיה דכתיב שמן וקטרת ישמח לב חדוות' דעלאין ותתאין:&lt;קטע סוף=דף קד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קה|א}}&lt;קטע התחלה=דף קה א/&gt;רבי אבא פתח שמחו ביי' וגילו צדקים (שמחו ביי' כד&quot;א) וכתיב זה היום עשה יי' נגילה ונשמחה בו ואוקמוה דהא בקב&quot;ה (נ&quot;א במועדיא) בעי למהדי (ליה) ולאנהרא (ליה) אנפין וישתכח בר נש בחדווה (עמיה) בגין דההוא חדווה דקב&quot;ה הוי דכתיב נגילה ונשמחה בו ביומא. בו בקב&quot;ה וכלא חד מלה. שמחו ביי' כד דינין אתכפיין ורחמי אתערו וכד מתערי רחמי כדין וגילו צדיקים (כתיב) צדיק וצדק מתברכאן כחדא דאקרון צדיקים כמה דאתמר דהא אלין מתברכאן (ס&quot;א מברכין) לעלמין ודאן לעלמין כלהו. והרנינו כל ישרי לב. אלין בני מהימנותא לאתקשרא בהו ובכלא בעי עובדא לתתא לאתערא לעילא ת&quot;ח מאן דאמר דלא בעיא עובדא בכלא או מלין לאפקא לון ולמעבד קלא בהו. תיפח רוחיה והא הכא פרשתא דא אוכח אדלקות בוצינייא וקטרת בוסמין (כחדא בגין) דכתיב שמן וקטרת ישמח לב (ובהאי) ובעובדא דא אשתכח אדלקותא לעילא וחדוותא לתתא (ס&quot;א אדלקותא וחדוותא לעילא ותתא) ואתקשרותא כחדא כדקא יאות (ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא). אמר ר' יהודה מזבח דלתתא אתער מזבח אחרא. כהן דלתתא אתער כהן אחרא בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא. ר' יוסי ור' יצחק הוו אזלי באורחא אמר ר' יוסי לר' יצחק כתיב וקראת לשבת ענג לקדוש יי' מכבד וגו'. וכבדתו מעשות דרכיך שפיר. אבל ממצא חפצך ודבר דבר מה הוא ומאי גריעותא הוא לשבת. א&quot;ל ודאי גריעותא הוא דלית לך מלה ומלה דנפיק מפומיה דבר נש דלית לה קלא וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא. ומאי הוא ההוא דאקרי חול (לעילא) מאינון יומין דחול. וכד אתער חול ביומא קדישא גריעותא הוא לעילא ודאי וקב&quot;ה וכנסת ישראל שאלי עליה מאן הוא דבעי לאפרשא זווגא דילן מאן הוא דבעי חול הכא. עתיקא קדישא לא אתחזי ולא שרייא על חול. בגין כך הרהור מותר מאי טעמא בגין דהרהור לא עביד מדי ולא אתעביד מניה קלא ולא סליק. אבל לבתר דאפיק מלה מפומיה ההוא מלה אתעביד קלא ובקע אוירין ורקיעין וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא ועל דא ממצוא חפצך ודבר דבר כתיב. ומאן דאפיק מלה קדישא מפומיה מלה דאורייתא אתעביד מניה קלא וסליק לעילא ואתערו קדושי מלכא עלאה ומתעטרן ברישיה וכדין אשתכח חדוותא לעילא ותתא. א&quot;ל ודאי הכי הוא והא שמענא מלה אבל מאן דשארי בתעניתא בשבתא עביד גריעותא לשבת או לא. אי תימא דלא עביד גריעותא הא סעודתי דמהימנותא בטיל מניה ועונשיה סגי הא חדוותא דשבת בטיל מניה. א&quot;ל מלה דא שמענא דדא הוא דאשגחן עליה מלעילא מכל בני עלמא בגין דהאי יומא חדוותא הוא לעילא ותתא חדוותא דכל חדוון חדוותא דכל מהימנותא ביה אשתכח ואפילו רשעים דגיהנם נייחין בהאי יומא. והאי בר נש לית ליה חדווה ולית ליה נייחא ושניא דא מכל עלאין ותתאין כלהו שאלין עליה מאי שניא דפלנייא הוא בצערא. ובשעתא דעתיקא קדישא אתגלי בהאי יומא ואשתכח האי בצערא צלותיה סלקא וקיימא קמיה כדין אתקרעו כל גזרי דינין דתגזרו עליה ואפילו אסתכמו בבי דינא דמלכא עליה לביש כלא אתקרע בגין דבשעתא דעתיקא אתגלייא כל חירו וכל חידו אשתכח בגין דאתגליא בהלולא דמלכא. ועל דא תנינן קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. מאן שבעים שנה אלא אע&quot;ג דאסכמו עליה כל אינון שבעין כתרי מלכא דהוא אתחזי בהו כלא אתקרע בגין דעתיקא קדישא נטיל (ס&quot;א בטיל ליה והני) ליה לבר נש. והני &lt;קטע סוף=דף קה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קה ב/&gt;מילי כד מתערי עליה בחלמא בליליא דשבתא. למלכא דעביד הלולא לבריה וגזר חדווה על כלא בהאי יומא דהלולא כל עלמא הוו חדאן ובר נש חד הוה עציב תפיש בקולרא. אתא מלכא לחדוותא חמא כל עמא חדאן כמה דאיהו גזר. זקף עינוי חמא ההוא בר נש תפיש בקולרא עציב. אמר ומה כל בני עלמא חדאן בהלולא דברי ודא תפיש בקולרא. מיד פקיד ונפקי ליה ושארו ליה מקולריה (ס&quot;א מקטרוי). כך האי דשארי בתעניתא בשבתא כל עלמא חדאן ואיהו עציב והאי אתפש בקולרא. בשעתא דעתיקא קדישא אתגלייא בהאי יומא ואשתכח האי בר נש תפיש בקולרא אע&quot;ג דאסכימו עליה כל אינון שבעין שנין דאמרן כלא אתקרע ולא שארי עליה דינא. ביומא אחרא אית ביה רשו למקרע ליה בההוא יומא כ&quot;ש שבת דלית לך יום דלא אשתכח ביה חילא ומאן דשארי בתעניתא דחלמא בההוא יומא לא סליק ההוא יומא עד דקרע דיניה אבל לאו דשבעים שנה כיומא דשבת. בגין כך בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא דלית רשו ליומא על יומא אחרא. כל יומא מה דאירע ביומיה עביד דלא אירע ביומיה לא עביד ועל דא לא לבעי ליה לאינש לסלקא ליה מיומא דא ליומא אחרא ובגין כך דבר יום ביומו תנינן ולא דבר יום ליומא אחרא. ותא חזי לאו למגנא מתערי עליה בחלמא בגין למתבע עליה רחמי ווי לההוא בר נש דלא מתערי עליה ולאו אודעו ליה בחלמא דהא אקרי רע ובגיני כך לא יגורך רע כתיב. וכתיב בל יפקד רע בל יפקד בגין דאיהו רע אמר רבי יוסי כתיב ממצוא חפצך ודבר דבר. כיון דכתיב ממצוא חפצך מהו ודבר דבר אלא עד דיגזר מלה כדקא יאות וימלל ליה ודאי כך הוא ברירא דמלה משמע דכתיב ודבר דבר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע:

ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי וגו'. ויצא רבי יהודה אמר נפק מכללא דחולקא דישראל דנפק מכללא דכלא נפק מכללא דמהימנותא. וינצו במחנה מכאן אוליפנא כל מאן דאתי מזוהמא דזרעא לסוף גלייה ליה קמי כלא. מאן גרים ליה זוהמא דחולקא בישא דאית ביה דלית ליה חולקא בכללא דישראל. רבי חייא פתח כבוד אלקים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר. כבוד אלקים הסתר דבר דלית רשו לבר נש לגלאה מלין סתימין דלא אתמסרו לאתגלייא מלין דחפא לון עתיק יומין כד&quot;א לאכול לשבעה ולמכסה עתיק. לאכול לשבעה עד ההוא אתר דאית ליה רשו ולא יתיר ועכ&quot;ד ולמכסה עתיק למכסה עתיק ודאי. דבר אחר לאכול לשבעה אינון חברייא דידעין ארחין ושבילין למיהך בארח מהימנותא כדקא יאות כגון דרא דר&quot;ש שארי בגויה ולמכסה עתיק מדרין אחרנין דהא כלהון לא אתחזון לאכול ולשבעה ולאתגלייא מלין בגווייהו. אלא למכסה עתיק כד&quot;א אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. ביומוי דר' שמעון הוה בר נש אמר לחבריה פתח פיך ויאירו דבריך בתר דשכיב הוו אמרי אל תתן את פיך וגו'. ביומוי לאכול לשבעה בתר דשכיב ולמכסה עתיק דחברייא מגמגמי ולא קיימי במלין. דבר אחר לאכול לשבעה באינון מלין דאתגליין ולמכסה עתיק באינון מלי דאתחפיין: &lt;קטע סוף=דף קה ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קו|א}}&lt;קטע התחלה=דף קו א/&gt;ויקוב בן האשה הישראלית את השם מהו ויקוב רבי אבא אמר ויקוב ודאי כד&quot;א ויקוב חור בדלתו נקיב מה דהוה סתים. ושם אמו שלומית בת דברי עד כאן סתים שמא דאמיה כיון דכתיב ויקוב נקיב שמא דאימיה. אמר רבי אבא אי לאו דבוצינא קדישא קיימא בעלמא לא ארשינא לגלאה (מכאן ולהלאה) דהא לא אתיהיב מלה דא לגלאה אלא לחברייא דאינון בין מחצדי חקלא (דאי לאו) תיפח רוחיהון דאינון דאתיין לגלאה לאינון דלא ידעי. ת&quot;ח כתיב וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי האי קרא הא אוקימנא אבל דא בר אינתו אחרא דאבוי בעלה דשלומית הוה. וכיון דאתא ההוא מצראה עלה בפלגות ליליא תב לביתא וידע מלה אתפרש מנה ולא אתא עלה. ונטל אינתו אחרא ואוליד להאי ואקרי איש הישראלי. ואחרא בן הישראלית. אי אינון אינצו הכא כחדא מאי קא בעי הכא שמא קדישא ואמאי קלל שמא קדישא. אלא איש הישראלי אמר מלה מאמיה מגו קטטה. מיד ויקוב בן האשה הישראלית. כד&quot;א ויקוב חור בדלתו. רזא דמלה נטל ה' דשמא קדישא ולייט לאגנא על אמיה ודא הוא נקיבא דאיהו נקיב ופריש שמא קדישא. ולמחצרי חקלא אתמר. ורזא דמלה כן דרך אשה מנאפת וגו' זכאה חולקהון דצדיקייא דידעין מלה ומכסיין לה. וע&quot;ד אתמר ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל. ה' בתראה הות נוקבא דינקא בתרין סטרין בגין כך נטלא זיינין דמלכא ונקמת נקמתא. דכתיב הוצא את המקלל. על דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דחילו דאמא אקדים לאבא. וזכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי:

ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. רבי יהודה אמר הא אוקמוה. אבל כי יקלל אלקיו סתים ובגין דאמר אלקיו סתם לכך ונשא חטאו דהא לא ידעינן מאן הוא דחלא דיליה אי אחד מן השרים או חד מן ככביא או חד מדברי עלמא. א&quot;ר יוסי אי צדיק גמור הוא לא יתער (ס&quot;א מלה) חיליהון וכיון דאתער מלה דא חיישינן מינות אזדריקת ביה ולא ימות (ס&quot;א א&quot;ר יוסי אפילו צדיק גמור לא ימות) על דא בגין דאיהו מלה סתים. רבי יהודה אמר דאין ליה לטב בהא דאי אמר אלקי יכיל למטען אלקי דהוה עד השתא דאתמשכנא אבתריה בלבאי והשתא אהדרנא לקבלא מהימנותא עלאה אבל אי אמר יי' אלקים או יי' ונקיב ליה בשמא האי לית ליה למטען בהאי בגין דדא הוא מהימנותא דכלא וכל את ואת דשמא קדישא דא סלקא לשמא שלימא (ס&quot;א לשבחא). ד&quot;א ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ר' יצחק אמר ויקוב בן האשה אמאי. אלא כמה דאוקמוה אבל האיש הישראלי בעלה דשלומית הוה. רבי יהודה אמר בריה דבעלה דשלומית מאנתו אחרא הוה. א&quot;ר יצחק נצו כחדא וא&quot;ל מלה מאימיה וכי אבוי הוה דאתקטל בשמא קדישא כמה דאוקמוה דכתיב הלהרגני אתה אומר דהא בשמא קדישא קטיל ליה משה ועל דא אושיט מלה לקבליה ודא הוא דכתיב ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל. ויביאו אותו אל משה. אמאי. (ס&quot;א לגבי דמשה בין דקטיל לאבוהי כו') בגין דמטא לגביה דמשה על דקטיל לאבוהי בשמא קדישא בגין כך ויביאו אותו אל משה כיון דחמא משה מיד ויניחוהו במשמר ואבא וברא נפלו בידא דמשה:

איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו רבי יצחק פתח שמע עמי ואעידה בך ישראל אם תשמע לי. לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר. כיון דכתיב לא יהיה בך אל זר מאי ולא תשתחוה לאל נכר &lt;קטע סוף=דף קו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קו ב/&gt;אלא לא יהיה בך אל זר דלא ייעול בר נש ליצר הרע בגויה דכל מאן דאתי לאתחברא ביה אל זר שריא בגויה דהא כד אתחבר ב&quot;נ ביה מיד אתי לאעברא על פתגמי אורייתא אתי לאעברא על מהימנותא דשמא קדישא ואתי לבתר למסגד לטעוון אחרן ועל דא כתיב לא יהיה בך אל זר כיון דלא יהיה בך אל זר לא תיתי למסגד לטעוון אחרן ולמעבר על מהימנותא דשמא קדישא חדא הוא דכתיב ולא תשתחוה לאל נכר ומהימנותא בישא דב&quot;נ דא הוא. ועל דא כי יקלל אלקיו דיכיל למטען דהוא לייט לההוא אל זר יצרא בישא דשרייא עליה לזמנין ואנן לא ידעינן מלוי אי קשוט או לאו ועל דא תשא חטאו אבל ונוקב שם יי' מות יומת. אמר רבי יהודה אי הכי אמאי ונשא חטאו ונסלח חטאו מבעי ליה. (ס&quot;א אלא) א&quot;ל כגון דאמר אלקי כמה דאוקימנא סתם ולא פריש. רבי חייא אמר כי יקלל אלקיו סתם ולא פירש והא ודאי ונשא חטאו. אבל ונוקב שם יי' מות יומת דהא הכא תלייא מהימנותא דכלא ולית ליה רשו למטען עליה כלל. אמר רבי יוסי הכי הוא ודאי דהא שמא דא מהימנותא דעלאי ותאי ועל דא קיימין עלמין כלהו באת חד זעירא תליין אלף אלפין ורבוא רבבן עלמין דכסופין ועל דא תנינן אתוון אלין קשירין אלין באלין וכמה אלף רבבן עלאין (ס&quot;א עלמין) תליין בכל את ואת ואסתליקו ואתקשרו במהימנותא (ואתגלייא) וסתים בהו מה דלא אתדבקו עלאין ותתאין אורייתא בהו תלייא עלמא דין ועלמא דאתי הוא ושמיה חד. ועל דא כתיב אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני וכתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך:

רבי חזקיה פתח לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה במשוך היובל. ומה טורא דסיני דאיהו טורא כשאר טורי עלמא בגין דאתחזי עליה יקרא דמלכא קדישא כתיב לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה מאן דקריב למלכא לא כ&quot;ש. ומה טורא דסיני דיכיל ב&quot;נ לאושיט ביה ידא ארח יקר בדחילו כתיב לא תגע בו יד סתם ואפילו בארח יקר. מאן דאושיט ידיה בארח קלנא לקביל מלכא לא כל שכן. רבי ייסא פתח ואמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. ומה משה דמן יומא דאתיליד זיהרא קדישא עלאה לא אעדי מניה כתיב ביה אל תקרב הלום. אמר ליה. משה עד כאן לא אנת כדאי לאשתמשא ביקרי של נעליך. ומה משה כך דהוה קריב בדחילו בקדושה כתיב ביה הכי. מאן דקריב בארח קלנא לגבי מלכא על אחת כמה וכמה. רבי אבא אמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. ת&quot;ח כד הוו ישראל במצרים היו ידעי באינון רברבי עלמא דממנן שעל שאר עמין וכל חד וחד הוה ליה דחלא בלחודוי מנייהו. כיון דאתקשרו בקשרא דמהימנותא וקריב לון קב&quot;ה לפולחניה אתפרשו מנייהו וקריבו לגבי מהימנותא עלאה קדישא ובג&quot;כ כתיב איש איש כי יקלל אלקיו ואע&quot;ג דפולחנא נוכראה הוא כיון דאנא פקודת לון ממנא לדברא עלמא מאן דלייט ומבזי לון ונשא חטאו ודאי דהא ברשותי קיימין ואזלי ומדברין בני עלמא. אבל ונוקב שם יי' מות יומת לאו ונשא חטאו כמה לאלין אלא מות יומת. מות בעלמא דין יומת בעלמא דאתי. לאלין ונשא חטאו בגין דמבזי עובדי ידי מבזי לשמשי דאנא פקידית ואסיר הוא אבל מיתה לא אתחייב בהו. ר&quot;ש הוה אזיל בארחא והוה עמיה רבי אלעזר ורבי אבא ורבי חייא ורבי יוסי ורבי יהודה מטו לחד טיקלי דמיא פוסקרא רבי יוסי בקטפוי לגו מייא אמר &lt;קטע סוף=דף קו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קז|א}}&lt;קטע התחלה=דף קז א/&gt;קוטרא דקוסטי דמיא ולואי ולא שכיח. א&quot;ל ריש אסיר לך. שמשא דעלמא הוא ואסיר לאנהגא קלנא בשמשא דקב&quot;ה וכ&quot;ש דאינון עובדי קשוט. בנימוסי דקסטירא עלאה שכיחי. פתח ואמר וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וירא אלקים את כל אשר עשה סתם אפילו נחשים ועקרבים ויתושים ואפילו אינון דאתחזון מחבלי עלמא בכלהו כתיב והנה טוב מאד כלהו שמשי עלמא מדברי עלמא ובני נשא לא ידעי. עד דהוו אזלי חמו חד חויא מדבר קמייהו אמר ר&quot;ש ודא דא אזיל לארחשא לן ניסא רהט ההוא חויא קמייהו וקטר בחד אפעה בקיטרא דאורחא סטון (ס&quot;א נצן) חד בחד ומיתו. כד מטון חמו לון לתרוייהו שכיבין בארחא. אר&quot;ש בריך רחמנא דרחיש לן ניסא דהא כל מאן דאסתכל בהאי כד איהו בקיומיה או איהו יסתכל בבר נש לא ישתזיב ודאי כ&quot;ש אי יקרב בהדיה. קרא עליה לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך. ובכלא עביד קב&quot;ה שליחותא דיליה ולית לן לאנהגא קלנא בכל מה דאיהו עבד וע&quot;ד כתיב טוב יי' לכל ורחמיו על כל מעשיו. וכתיב יודוך יי' כל מעשיך. (נדפס ויחי רבא):

רבי שמעון פתח אני חבצלת השרון שושנת העמקים. כמה חביבה כנסת ישראל קמי קב&quot;ה דקב&quot;ה משבח לה והיא משבחת ליה תדיר וכמה שבחין ומזמרין אתקנת ליה למלכא תדיר. זכאה חולקהון דישראל דאחידן בעדבא דחולקא קדישא כמה דכתיב כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו. אני חבצלת השרון דא כ&quot;י דאקרי חבצלת דקיימא בשפירו דנוי בגנתא דעדן לאתנטעא. השרון דהיא נטרת (נ&quot;א שרה) ומשבחת ליה למלכא עלאה. ד&quot;א אני חבצלת השרון. דבעייא לאשתקאה משקיו דנחלא עמיקא מבועא דנחלין כד&quot;א והיה השרון (כערבה) (לאגם מים). שושנת העמקים דקיימא בעמיקתא דכלא. שושנת העמקים. מאי אינון עמקים כד&quot;א ממעמקים קראתיך יי'. חבצלת השרון מההוא אתר דשקיו דנחלין עמיקין נפקין ולא פסקין לעלמין. שושנת העמקים דההוא אתר דאקרי עמיקא דכלא סתים מכל סטרין. ת&quot;ח בקדמיתא חבצלת ירוקא בטרפין ירוקין לבתר שושנה בתרין גוונין סומק וחוור. שושנת בשית טרפין. שושנת דשניאת גוונהא ואשתניאת מגוונא לגוונא. שושנת בקדמיתא חבצלת בזמנא דבעייא לאזדווגא ביה במלכא אקרי חבצלת. בתר דאתדבקת ביה במלכא באינון נשיקין אקרי שושנה בגין דכתיב שפתותיו שושנים. שושנת העמקים דהיא שניית ומשניאת גוונהא זמנין לטב וזמנין לביש זמנין לדינא וזמנין לרחמי. ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וגו'. ת&quot;ח דהא בני נשא לא ידעין ולא מסתכלין ולא משגיחין בשעתא דברא קב&quot;ה לאדם. ואוקיר ליה ביקירו עלאה בעא מיניה לאתדבקא ביה בגין דישתכח יחידאי ובלא יחידאי ובאתר דדביקותא יחידא' דלא ישתני ולא יתהפך לעלמין בההוא קשורא דמהימנותא יחידאה דכלא ביה אתקשר. הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן. ולבתר סאטו מאורחא דמהימנותא ושבקו אילנא יחידאה עלאה מכל אילנין ואתו לאתדבקא באתר דמשתני ומתהפך מגוונא לגוונא ומטב לביש ומביש לטב ונחתו מעילא לתתא ותאדבקו לתתא בשנויין סגיאין ושבקו עלאה דכלא דהוה חד ולא אשתני לעלמין הה&quot;ד אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. והמה בקשו חשבונות רבים ודאי. כדין אתהפך לבייהו בההוא סטרא ממש זמנין לטב זמנין לביש זמנין לרחמי זמנין לדינא &lt;קטע סוף=דף קז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קז ב/&gt;כההוא מלה דאתדבקו בה ודאי. והמה בקשו חשבונות רבים ואתדבקו בהו. א&quot;ל קב&quot;ה אדם שבקת חיי ואתדבקת במותא. חיי דכתיב ועץ החיים בתוך הגן עץ דאתקרי חיי דמאן דאחיד ביה ולא טעים טעמא דמותא לעלמין ואתדבקת באילנא אחרא הא ודאי מותא הוא לקבלך הה&quot;ד רגליה יורדות מות וגו' וכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה ודאי באתר דמותא אתדבק ושבק אתר דחיי בגין כך אתגזר עליה ועל כל עלמא מותא. אי הוא חטא כל עלמא מאי חטאו אי תימא דכל בריין אתו ואכלו מאילנא דא ואתרמי מכלא. לאו הכי. אלא בשעתא דאדם קאים על רגלוי חמו ליה בריין כלהו ודחלו מקמיה והוו נטלין בתריה כעבדין קמי מלכא והוא אמר לון אנא ואתון בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני יי' עושנו וכלהו אתו בתריה. כיון דחמו דאדם מגיד להאי אתר ואתדבק ביה כלהו אתמשכו אבתריה וגרים מותא ליה ולכל עלמא כדין אשתני אדם לכמה גוונין זמנין לטב זמנין לביש זמנין רוגזא זמנין נייחא זמנין דינא וזמנין רחמי זמנין חיי זמנין מותא ולא קאים בקיומא תדיר בחד מנייהו בגין דההוא אתר גרמא ליה וע&quot;ד אקרי להט החרב המתהפכת מן סטרא דא לסטרא דא מן טב לביש מן רחמי לדינא מן שלום לקרבא. אתהפיכת הוא לכלא ואקרי טוב ורע דכתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. ומלכא עילאה לרחמא על עובדי ידוי אוכח ליה ואמר ליה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו והוא לא קביל מניה ואתמשך בתר אתתיה ואתתרך לעלמין דהא אתתא לאתר דא סלקא ולא יתיר ואתתא גרים מותא לכלא. ת&quot;ח לעלמא דאתי כתיב כי כימי העץ ימי עמי. כימי העץ ההוא עץ דאשתמודע. ביה זמנא כתיב בלע המות לנצח ומחה יי' אלקים דמעה מעל כל פנים. ברוך יי' לעולם אמן ואמן. ימלוך יי' לעולם אמן ואמן: &lt;קטע סוף=דף קז ב/&gt;

==פרשת אמור - רעיא מהימנא==
{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח א/&gt;(הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פח|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פט|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פט א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פט א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פט|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פט ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פט ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צ|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צ א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צ א/&gt;

'''מדף צ ע&quot;ב עד צב' ע&quot;א - אין רעיא מהימנא'''


{{ממ זהר משולב|ג|צב|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צב ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צג|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צג א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צג א/&gt;

'''מדף צג ע&quot;ב עד צו ע&quot;ב - אין רעיא מהימנא'''

{{ממ זהר משולב|ג|צז|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צז א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צז א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צז|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צז ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צז ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צח א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צח א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צח|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צח ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צח ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צט|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צט א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צט א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צט|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צט ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צט ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|ק|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף ק א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף ק א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|ק|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף ק ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף ק ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קא|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קא א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קא א/&gt;

'''קא עד קג - לא ברור מה יש בדפים אלו'''

{{ממ זהר משולב|ג|קג|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קג ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קג ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קד|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קד א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קד א/&gt;

'''מדף קד ע&quot;ב עד הסוף - אין רעיא מהימנא'''</text>
      <sha1>h6mjzzow0hl432vk3477g6hw9o3n8ne</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947937</id>
      <parentid>2947936</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T22:09:16Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947937</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="251984" sha1="fue04xsw86ikj8cpfyfjfkmgiicyaav" xml:space="preserve">__TOC__

&lt;קטע התחלה=דף פ א/&gt;

==קדושים==
{{ממ זהר משולב|ג|פ|א}} {{צ|וידבר יי' אל משה לאמר. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם}} {{ממ|ויקרא|יט|ב}}. 

רבי אלעזר פתח {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וגו'}} {{ממ|תהלים|לב|ט}}. בכמה זמנין אורייתא אסהידת בהו בבני נשא, כמה זמנין ארימת קלין לכל סטרין לאתערא להו, וכלהו דמיכין בשינתא בחוביהון (ס&quot;א בחוריהון), לא מסתכלין ולא משגיחין. בהיך אנפין יקומון ליומא דדינא עלאה כד יתבע לון מלכא עלאה עלבונא דאורייתא דצווחת לקבליהון ולא אהדרו אפין לקבלה דכלהו פגימין בכלא דלא ידעו מהימנותא דמלכא עלאה. ווי לון ווי לנפשהון. דהא אורייתא ביה אסהידת ואמרת {{צ|מי פתי יסור הנה חסר לב (ס&quot;א ואמרה) אמרה לו}} {{ממ|משלי|ט|טז}}. 

מהו {{צ|חסר לב}}? דלית ליה מהימנותא. דמאן דלא אשתדל באורייתא לאו ביה מהימנותא ופגים הוא מכלא.  {{צ|אמרה לו}} - 'אומרה לו' מבעי ליה, כד&quot;א {{צ|אומרה לאל סלעי}} - מהו {{צ|אמרה}}? אלא לאכללא ולאתוספא אורייתא דלעילא דהיא קרייה ליה חסר לב פגים מהימנותא דהכי תנינן כל מאן דלא אשתדל באורייתא אסיר למקרב לגביה לאשתתפא בהדיה ולמעבד ביה סחורתא. וכ&quot;ש למהך עמיה באורחא דהא לית ביה מהימנותא (וע&quot;ד) תנינן כל בר נש דאזיל בארחא ולית עמיה מלי דאורייתא אתחייב בנפשיה. כ&quot;ש מאן דאזדווג בארחא עם מאן דלית ביה מהימנותא. דלא חשיב ליקרא דמאריה ודידיה דלא חס על נפשיה. 

ר' יהודה אומר מאן דלא חס על נפשיה היך ישלוף נפשא דכשרא לבריה. 

אמר ר' אלעזר תווהנא על דרא והא אתמר מלה וכו' וע&quot;ד כתיב {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין}}. זכאין אינון צדיקייא דמשתדלי באורייתא וידעין ארחוי דקב&quot;ה ומקדשי גרמייהו בקדושה דמלכא ואשתכחו קדישין בכלא. ובגין כך משלפי רוחא דקדושה מלעילא ובנייהו כלהו זכאי קשוט ואקרון בני מלכא בנין קדישין. {{ש}}
ווי להון לרשיעייא דכלהו חציפין ועובדייהו חציפין. בגיני כך ירתין בנייהו נפשא חציפא מסטרא דמסאבא. כמה דכתיב {{צ|ונטמתם בם}} - אתא לאסתאבא מסאבין ליה. 

{{צ|אל תהיו כסוס כפרד}} - דאינון מארי זנותא (ס&quot;א דמסאבותא) על כלא. {{צ|אין הבין}} - דלא ישתדלו בני נשא בארחא דאאי הכי כתיב הכא {{צ|אין הבין}} וכתיב התם {{צ|והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה רועים לא ידעו הבין}} {{ממ|ישעיהו|נו|יא}}. כלומר יהון מזדמנין אינון דאקרון עזי נפש. מאי טעמא משום דלא ידעו הבין. {{ש}}
{{צ|והמה רועים}} - מאי &lt;קטע סוף=דף פ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פ ב/&gt;{{צ|רועים}}? אלין אינון מדברי ומנהגי לבר נש בגיהנם. {{ש}}
{{צ|לא ידעו שבעה}} - כד&quot;א {{צ|לעלוקה שתי בנות הב הב}} {{ממ|משלי|ל|טו}}, בגין כך דאינון הב הב לא ידעו שבעה. {{ש}}
{{צ|כלם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו}} - דהא תיירי דגיהנם אינון. 

וכל דא מאן גרים להו? בגין דלא אתקדשו בההוא זווגא כמה דאצטריך. וע&quot;ד כתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. אמר קב&quot;ה מכל שאר עמין לא רעיתי לאדבקא בי אלא ישראל דכתיב {{צ|ואתם הדבקים ביי'}} - אתון ולא שאר עמין (וע&quot;ד כתיב הכא קדושים) בג&quot;כ (קדושים תהיו דייקא):


{{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. רבי יצחק פתח: {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים וגו'}} {{ממ|ישעיהו|יח|א}} - וכי בגין דהיא ארץ צלצל כנפים קנטורא ביה אשתכח דכתיב {{צ|הוי ארץ}}? אלא אמר ר' יצחק בשעתא דקב&quot;ה ברא עלמא ובעא לגלאה עמיקתא מגו מסתרתא ונהורא מגו חשוכא הוו כלילן דא בדא, ובגין כך מגו חשוכא נפק נהורא ומגו מסתרתא נפק ואתגליא עמיקא. ודא נפקא מן דא, דמגו טב נפיק ביש ומגו רחמי נפיק דינא. וכלא אתכליל דא בדא יצר טוב ויצר רע ימינא ושמאלא. ישראל ושאר עמי, חוור ואוכם וכלא חד בחד תלייא. 

תאנא אמר ר' יצחק אמר ר' יהודה כל עלמא כלהו לא אתחזי אלא בחד עטירא דקוטפא (ס&quot;א דקיזטופא) בקיטרוי כד אתדן עלמא בדינא כליל ברחמי אתדן. ואי לאו לא יכיל עלמא לקיימא אפילו רגעא חדא. והא אוקימנא מלי כמה דכתיב {{צ|כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל}}. ותאנא בההוא זמנא דדינא תלייא בעלמא וצדק אתעטרא בדינא כמה מארי דגדפין מתערי לקבלי מארי דדינא קשיא לשלטאה בעלמא פרסין גדפין מהאי סטרא ומהאי סטרא לאשתטחא (ס&quot;א לאשגחא) בעלמא. כדין מתערין גדפין למפרס לון ולאשתאבא (נ&quot;א ולאשתתפא) בדינא קשיא ושאטין בעלמא לאבאשא. כדין כתיב {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים}}. 

אמר ר' יהודה חמינא בני עלמא בחציפותא בר אינון זכאי קשוט. ובגין כך כביכול כלא הכי אשתכח אתא לאתדכאה מסייעין ליה. אתי לאסתאבא כמה דאוקימנא ונטמתם בם:


רבי יוסי הוה אזיל בארחא. פגע ביה ר' חייא. אמר ליה האי דאוקמוה חברייא דכתיב בעלי {{צ|ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה עד עולם}} - בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה. אמאי? בגין דדברי תורה סלקין על כל קרבנין דעלמא כמה דאוקמוה דכתיב {{צ|זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים}} - שקיל אורייתא לקביל כל קרבנין דעלמא. 

א&quot;ל הכי הוא ודאי. דכל מאן דאשתדל באורייתא אע&quot;ג דאתגזר עליה עונשא מלעילא ניחא ליה מכל קרבנין ועלוון וההוא עונשא אתקרע (ובגין דילעי בה לשמה קב&quot;ה אתפייס בהדיה). ותא חזי לא אתדכי בר נש לעלמין אלא במילין דאורייתא. בגיני כך מלין דאורייתא לא מקבלין טומאה בגין דאיהי קיימא לדכאה לאלין מסאבי. ואסוותא באורייתא אשתכח דכתיב {{צ|רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך}}. ודכוותא אשתכח באורייתא דכתיב {{צ|יראת יי' טהורה עומדת לעד}} - מאי {{צ|עומדת לעד}}? דקיימא תדירא בההוא דכיותא ולא אתעדי מניה לעלמין. 

א&quot;ל יראת יי' כתיב ולא תורה. א&quot;ל הכי הוא ודאי דהא אורייתא מסטרא דגבורה קא אתייא. א&quot;ל ומהתם נפקא? מהכא נפקא דכתיב ראשית חכמה יראת יי'. וכתיב יראת יי' טהורה. ואורייתא קדושה אתקרי דכתיב כי קדוש אני יי' ודא אורייתא שמא קדישא עלאה וע&quot;ד&lt;קטע סוף=דף פ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|א}}&lt;קטע התחלה=דף פא א/&gt;מאן דאשתדל בה אתדכי ולבתר אתקדש דכתיב {{צ|קדושים תהיו}} - קדושים היו לא כתיב אלא {{צ|תהיו}} - תהיו ודאי. 

א&quot;ל הכי הוא ומקרא כתיב {{צ|ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש}} וכתיב {{צ|אלה הדברים וגו'}}. 

תאנא קדושה דאורייתא קדושה דסליקת על כל קדושין. וקדושה דחכמתא עלאה סתימאה סלקא על כלא. אמר ליה לאו אורייתא בלא חכמתא ולא חכמתא בלא אורייתא וכלא בחד דרגא הוא וכלא חד אלא אורייתא בחכמה עלאה אשתכחת ובה קיימא ובה אתנטעו שרשהא מכל סטרין. 


עד דהוו אזלי אשכחו חד בר נש בלקינטא דקוסטא (ס&quot;א בלקיטנא דקיסחא) רכיב על סוסיא אשתמיט ידוי לחד ענפא דאילנא. א&quot;ר יוסי האי הוא דכתיב {{צ|והתקדשתם והייתם קדושים}}, אדם מקדש עצמו מלמטה מקדישין אותו מלמעלה. הה&quot;ד {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}:


תאני רבי אבא פרשתא דא כללא דאורייתא היא. וחותמא דקושטא דגושפנקא היא. בפרשתא דא אתחדשו רזין עלאין דאורייתא. בעשר אמירן וגזרין וענשין ופקודין עלאין דכד מטאן חברייא לפרשתא דא הוו חדאן. 

אמר ר' אבא מאי טעמא פרשתא דעריות ופרשתא דקדושים תהיו סמוכין דא לדא? אלא הכי תאנא כל מאן דאסתמר מאלין עריין בקדושה אתעביד ודאי. וכל שכן אי אתקדש בקדושה דמאריה. והא אתערו חברייא אימתי עונתן דכלא לאתקדש בר נש. תא חזי מאן דבעי לאתקדשא ברעותא דמאריה לא לישמש אלא מפלגות ליליא ואילך או בפלגות ליליא דהא בההיא שעתא קב&quot;ה אשתכח בגנתא דעדן וקדושה עלאה אתער. וכדין שעתא היא לאתקדשא. האי לשאר בני נשא. תלמידי חכמים דידעין ארחוי דאורייתא בפלגות ליליא שעתא דלהון למיקם למלעי באורייתא לאזדווגא בכ&quot;י לשבחא לשמא קדישא למלכא קדישא. בליליא דשבתא דרעותא דכלא אשתכח זווגא דלהון בההיא שעתא. לאפקא רעותא דקב&quot;ה וכ&quot;י כמה דאתמר דכתיב {{צ|בנים אתם ליי' אלקיכם}} ואלין אקרון קדישין דכתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. וכתיב {{צ|והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וגו':}}


{{צ|קדושים תהיו}}. {{ש}}
רבי אבא פתח {{צ|ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ}} {{ממ|ש&quot;ב|ז|כג}} {{ממ|דה&quot;א|יז|כא}}. ת&quot;ח בכל עמין דעלמא לא אתרעי בהו קב&quot;ה בר בישראל בלחודייהו. ועבד לון עמא יחידאה בעלמא וקרא לון גוי אחד כשמיה. ואעטר לון בכמה עטרין וכמה פקודין לאתעטרא בהו. ועל דא תפילין דרישא ותפילין דדרועא לאתעטרא בהו בר נש כגוונא דלעילא ולאשתכחא חד שלים בכלא. ובההיא שעתא דאתעטר בהו בר נש ואתקדש בהו. אתעביד שלים ואקרי אחד דאחד לא אקרי אלא כד איהו שלים ומאן דפגים לא אקרי אחד ועל דא קב&quot;ה אקרי אחד בשלימו דכלא בשלימו דאבהן בשלימו דכנסת ישראל. בג&quot;כ ישראל לתתא אקרון אחד. דכד בר נש אנח תפילין ואתחפי בכסוי דמצוה כדין אתעטר בעטרין קדישין כגוונא דלעילא ואקרי אחד. ובגיני כך ליתי אחד וישתדל באחד. קב&quot;ה דאיהו אחד ישתדל באחד. דהא לית מלכא משתדל אלא במאי דאתחזי ליה. ובגיני כך כתיב והוא באחד ומי ישיבנו. לא שארי קב&quot;ה ולא אשתכח אלא באחד. באחד אחד מבעי ליה. אלא במאן דאתתקן בקדושה עלאה למהוי חד. כדין הוא שריא באחד ולא באתר אחרא. ואימתי אקרי ב&quot;נ אחד. בשעתא דאשתכח דכר ונוקבא ואתקדש בקדושה (ס&quot;א בעטרין) עלאה ואתכוון לאתקדשא. ות&quot;ח בזמנא&lt;קטע סוף=דף פא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פא ב/&gt;
דאשתכח בר נש בזווגא חד דכר ונוקבא ואתכוון לאתקדשא כדקא יאות. כדין הוא שלים ואקרי אחד בלא פגימו. בגיני כך בעי בר נש למהדי לאתתיה בההיא שעתא לזמנא לה ברעותא חדא עמיה. ויתכונון תרוייהו כחד לההיא מלה. וכד משתכחי תרוייהו כחד כדין כלא חד בנפשא ובגופא. בנפשא לאדבקא דא בדא ברעותא חדא. ובגופא כמה דאוליפנא דבר נש דלא נסיב הוא כמאן דאתפליג וכד מתחברן דכר ונוקבא כדין אתעבידו חד גופא אשתכח דאינהו חד נפשא וחד גופא ואקרי בר נש אחד כדין קב&quot;ה שארי באחד ואפקיד רוחא דקדושה בההוא אחד. ואלין אקרון בנין דקב&quot;ה כמה דאתמר. ובגיני כך קדושים תהיו כי קדוש אני יי' זכאין אינון ישראל דלא אוקים מלה דא באתר אחרא אלא ביה ממש דכתיב כי קדוש אני יי' לאתדבקא ביה ולא באחרא ועלדא קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם:


{{צ|איש אמו ואביו תיראו וגו'}} - הא תנינן דפרשתא דא כללא דאורייתא מקיש דחילו דאבא ואימא לשבתותי. אלא אמר ר' יוסי כלא חד מאן דדחיל מהאי נטיר להאי. איש אמו אקדים אמו לאביו בדחילו. מ&quot;ט כמה דאוקמוה אבל אימא דלית רשו בידהא כל כך כאביו (ס&quot;א אבל ת&quot;ח אמו דא כ&quot;י ובגין דבה שריא יראה ואיהי יראת ה' אתקרי) אקדים דחילו חילה. רבי יצחק אמר מה כתיב לעילא קדושים תהיו אתי בר נש לאתקדשא באתתיה כחד. ממאן הוא שבחא יתיר בההיא קדושה. הוי אימא מנוקבא. בג&quot;כ {{צ|איש אמו ואביו תיראו}}. 

ר' יהודה אמר {{צ|איש אמו ואביו תיראו}} כהאי גוונא {{צ|ביום עשות יי' אלקים ארץ ושמים}} ובאתר אחרא אקדים שמים לארץ אלא לאחזאה דתרוייהו כחדא אתעבידו אוף הכא אקדים אמא לאבא ובאתר אחרא אקדים אבא לאמא לאחזאה דתרוייהו כחדא אשתדלו ביה. {{צ|ואת שבתותי תשמרו}} - שקיל דא לדא וכלא כחדא אתקלו במתקלא חד דכתיב {{צ|ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם}}, וכתיב {{צ|זכור את יום השבת לקדשו}}. אלא חד לאבא וחד לאימא. כתיב הכא {{צ|איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו}}, וכתיב התם {{צ|ואת שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו}}. מה מקדשי &lt;קטע סוף=דף פא ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פב|א}}&lt;קטע התחלה=דף פב א/&gt;כמשמעו, תו מקדשי אלין אינון דמקדשי גרמייהו בההוא שעתא. כגוונא דא וממקדשי תחלו. אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי. מה להלן ממקודשי אף כאן ממקודשי דאינון אבא ואימא:


{{צ|איש אמו ואביו תיראו}}. ר&quot;ש אמר כתיב {{צ|ואתם הדבקים ביי' וגו'}} {{ממ|דברים|ד|ד}} - זכאין אינון ישראל דמתדבקן ביה בקב&quot;ה (אינון ולא אומין עכו&quot;ם) ובגין דאינון מתדבקן ביה בקב&quot;ה כלא אתדבקו כחדא דא בדא. 

ת&quot;ח בשעתא דב&quot;נ מקדש לתתא כגון חברייא דמקדשי גרמייהו משבת לשבת בשעתא דזווגא עלאה אשתכח דהא בההיא שעתא רעיא אשתכח וברכתא אזדמנת. כדין מתדבקן כלהו כחד. נפשא דשבת וגופא דאזדמן בשבת. ועל דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דאינון זווגא חד בגופא בההיא שעתא דאתקדשא. ואת שבתותי תשמורו דא שבת עילאה ושבת תתאה דאינון מזמני לנפשא בההוא גופא מההוא זווגא עלאה וע&quot;ד ואת שבתותי תשמורו תרי. וכלא אתדבק דא בדא זכאה חולקהון דישראל. 

ד&quot;א {{צ|ואת שבתותי תשמורו}} - לאזהרה לאינון דמחכאן לזווגיהו משבת לשבת והא אוקימנא כמה דכתיב {{צ|לסריסים אשר ישמרו את שבתותי}} - מאן {{צ|סריסים}}? אלין אינון חברייא דמסרסן גרמייהו כל שאר יומין בגין למלעי באורייתא ואינון מחכאן משבת לשבת. הה&quot;ד {{צ|אשר ישמרו את שבתותי}}, כד&quot;א {{צ|ואביו שמר את הדבר}}. ובגיני כך {{צ|ואת שבתותי תשמורו}}. 

{{צ|איש אמו ואביו תיראו}} - דא גופא. {{צ|ואת שבתותי תשמורו}} - דא נפשא. וכלא אתדבק דא בדא - זכאה חולקהון דישראל!&lt;קטע סוף=דף פב א/&gt; 

{{ממ זהר משולב|ג|פב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פב ב/&gt;(הדף מכיל רק [[#פרשת קדושים- רעיא מהימנא|רעיא מהימנא]])
&lt;קטע סוף=דף פב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|א}}&lt;קטע התחלה=דף פג א/&gt;(הדף מכיל רק [[#פרשת קדושים- רעיא מהימנא|רעיא מהימנא]])
&lt;קטע סוף=דף פג א/&gt;


{{ממ זהר משולב|ג|פג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פג ב/&gt;אל תפנו אל האלילים ואלקי מסכה לא תעשו לכם. ר' חייא פתח אל תפן אל קשי העם הזה וגו'. אל תפן. וכי מאן הוא דיימא למלכא אל תפן. והא כתיב כי עיניו על דרכי איש. וכתיב אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם יי' והא בכלא אשגח קב&quot;ה וכל עובדין מסתכל ועייל בדינא על כלהו אם טב ואם ביש כד&quot;א האלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. ומשה אמר אל תפן. אלא כמה בעי בר נש לאסתמרא מחובוי בגין דלא יחטי קמי מלכא קדישא. ת&quot;ח בר נש דעביד מצוה ההיא מצוה סלקא וקיימא קמי קב&quot;ה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקב&quot;ה מני לה קמיה לאשגחא בה כל יומא לאוטבא ליה בגינה. עבר על פתגמי אורייתא ההיא עבירה סלקא קמיה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקודשא בריך הוא מני לה וקיימא תמן לאשגחא בה לשצאה ליה. הה&quot;ד וירא יי' וינאץ מכעס בניו ובנותיו מהו וירא ההוא דקיימא קמיה. תב בתשובה מה כתיב גם יי' העביר חטאתך לא תמות דאעבר ההוא חובא מקמיה בגין דלא יסתכל ביה. לאוטבא ליה. ועל דא אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו. אמר רבי יוסי וכן מהכא משמע דכתיב נכתם עונך לפני. רבי יוסי זעירא עאל קמיה דרבי שמעון יומא חד אשגחיה דהוה יתיב וקארי כתיב ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל משמע דאדם וחוה כחדא אתבריאו ובגופא חדא דכתיב אשר נתת עמדי ולא כתיב אשר נתת לי. אמר ליה אי הכי והכתיב אני האשה הנצבת עמכה בזה. ולא כתיב הנצבת לפניך אמר ליה אי כתיב הנתנת עמך הוה אמינא הכי כדכתיב אשר נתת עמדי אבל הנצבת כתיב. אמר ליה והא כתיב ויאמר יי' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. אעשה לו השתא. אמר ליה הכי הוא ודאי דאדם לבדו הוה דלא הוה סמך בנוקביה בגין דהות בסטרוי כמה דאוקימנא. ומה דאמר אעשה לו עזר. הכי הוא דלא כתיב אברא לו עזר בגין דכתיב זכר ונקבה בראם אבל אעשה כתיב. ומהו אעשה אתקן משמע. דקב&quot;ה נטיל לה מסטרוי ותקין לה בתקונא ואייתי לה קמיה. וכדין אשתמש אדם באנתתיה והוה ליה סמך. ותנינן שפירו דאדם קדתיר' דקיטרא עלאה מזיהרא דנהרא. שפירו דחוה דלא הוו יכלין כל בריין לאסתכלא בה. ואפילו אדם לא הוה אסתכל בה עד ההיא זמנא דחאבו ואעדיאת (ס&quot;א ואזעירת) שפירו דלהון. כדין אסתכל בה אדם ואשתמודע בה לשמשא בה. הה&quot;ד וידע אדם עוד את אשתו. וידע בכלא וידע בתשמיש. וידע דאשתמודע בה ואסתכל בה. ותנינן אסיר ליה לבר נש לאסתכלא בשפירו דאנתתא בגין דלא ייתי בהרהורא בישא ויתעקל &lt;קטע סוף=דף פג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|א}}&lt;קטע התחלה=דף פד א/&gt;למלה אחרא. וכך הוה רבי שמעון עביד כד הוה אזל במתא והוו חברייא אזלין אבתריה וחמא לאינתו שפיראן מאיך עיניה והוה אמר לחברייא אל תפנו. וכל מאן דיסתכל בשפירו דאנתתא ביממא אתי להרהורי בליליא ואי סליק ההוא הרהורא בישא עלויה. אעבר משום ואלקי מסכה לא תעשו לכם. תו אי שמש באנתתיה בזמנא דסליק ביה ההוא הרהורא בישא. אינון בנין דאולידו אלקי מסכה אקרון. וע&quot;ד כתיב אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם. רבי אבא אמר אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באלילי ע&quot;ז ובנשי דעמין ולא לאתהנייא מנייהו ולא לאתרפאה בהו דאסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באתר דלא אצטריך. ר' אבא פתח פנה אלי וחנני תנה עזך לעבדך. פנה אלי וחנני. וכי לא הוה ליה לקב&quot;ה בעלמא שפירא כדוד דאיהו אמר פנה אלי וחנני. אלא הכי תנינן דוד אחרא אית ליה לקב&quot;ה והוא ממנא על כמה אכלוסין עלאין ומשריין. וכד בעי קב&quot;ה לרחמא על עלמא אסתכל בהאי דוד ונהיר ליה אנפין והוא נהיר לעלמין וחייס עלמא. ושפירו דהאי דוד נהיר לעלמין כלהו. רישיה גולגלתא דדהבא אתרקימת בשבעה תכשיטי זינין דדהבא והא אוקמוה וחביבותא דקב&quot;ה לקבליה. ומסגיאות רחימותא דיליה גביה אמר ליה לקב&quot;ה דיהדר עינוי לקבליה ויסתכל ביה. בגין דאינון שפירן בכלא. כד&quot;א הסבי עיניך מנגדי וגו'. הסבי עיניך. מנגדי דבשעתא דאלין עיינין מסתכלי ביה בקב&quot;ה כדין מתערין בלביה קסטין דבלסטראי ברחימותא עלאה. ובסגיאות שלהוביתא דרחימו עלאה לגביה אמר הסבי עיניך מנגדי אסחר עיניך לסטר אחרא מני דאינון מוקדין לי בשלהובי רחימותא. וע&quot;ד כתיב ביה בדוד והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי. ובגין ההוא דוד עלאה שפירא רחימא ותיאובתא דקב&quot;ה לאדבקא ביה. אמר דוד פנה אלי וחנני כגוונא דא ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יי' משמע דעאל עמיה עם יעקב גנתא דעדן דאיהו שדה דתפוחין קדישין. וכי היך יכיל גנתא דעדן לאעלא עמיה דהא גנתא דעדן כמה רב הוא בפותיא ובארכא. כמה זינין דבייתין עלאין קדישין דרגין על דרגין מדורין על מדורין אית תמן. אלא גנתא אחרא עלאה קדישא אית ליה לקב&quot;ה וההוא גנתא רחימותא דיליה ואתדבק ביה ולא אתנטיר אלא לקב&quot;ה בלחודוי דהוא עייל ביה. ודא אחסין קב&quot;ה לאשתכחא תדיר עמהון דצדיקייא. וכ&quot;ש לאשתכחא ביה ביעקב ודא זמין ליה קב&quot;ה לאעלאה עמיה לסייעא ליה. כגוונא דא אני יי' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק הארץ וגו'. תנן מלמד שנתקפלה לו ארץ ישראל וכי ארץ ישראל דאיהי ת' פרסה על ארבע מאות פרסה היך אתעקרת מאתרה ויתבה תחותוי. אלא ארץ אחרא עלאה אית לקב&quot;ה וארץ ישראל אקרי. והיא תחות דרגא דיעקב דקאים עלה. ואחסין לה קב&quot;ה לישראל בגין רחימותא דלהון. לדיירא עמהון ולדברא להון ולאגנא להון מכלא ואקרי ארץ חיים. ת&quot;ח אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באתר דקב&quot;ה מאיס ביה ורחיקא ביה נפשיה. ומה במה דרחים קב&quot;ה אסור לאסתכלא ביה במה דרחיק עאכ&quot;ו. דת&quot;ח אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא בקשת. בגין דאיהו חיזו דדיוקנא עלאה. אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באת קיימא דיליה בגין דהוא רמיז לצדיקא דעלמא. אסיר ליה לבר נש לאסתכלא באצבען דכהני בשעתא דפרסי ידייהו בגין דתמן שריא יקרא דמלכא עלאה. ומה באתר קדישא עלאה אסור&lt;קטע סוף=דף פד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פד ב/&gt;
לאסתכלא. באתר מסאבא רחיקא לא כ&quot;ש. בגיני כך אל תפנו אל האלילים. ר' יצחק אמר ומה לאסתכלא בהו אסיר. למפלח להו או למעבד להו עאכ&quot;ו. ובגיני כך אל תפנו אל האלילים. הכא אתא לאזהרא להו לישראל כקדמיתא לקביל לא יהיה לך אלקים אחרים על פני. ואלקי מסכה לא תעשו לכם לקביל לא תעשה לך פסל. אני יי' אלקיכם לקביל אנכי יי' אלקיך. איש אמו ואביו תיראו לקביל כבדש את אביך ואת אמך. ואת שבתותי תשמרו. זכור את יום השבת לקדשו. לא תשבעו בשמי לשקר. לא תשא את שם יי' אלקיך לשוא. לא תגנובו. לא תגנוב. ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. לא תענה ברעך עד שקר. מות יומת הנואף והנואפת. לא תנאף. לא תעמוד על דם רעך. לא תרצח. והא אוקמוה וע&quot;ד כללא דאורייתא בפרשתא דא. אמר ר' חייא בקדמיתא אנכי יי' אלקיך זכור את יום השבת לא תשא לא תרצח לא תנאף לא תגנוב. בלישנא יחידאי. והכא אני יי' אלקיכם. איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו. אל תפנו אל האלילים. בלישנא דסגיאין. אלא ת&quot;ח מיומא דהוו ישראל שכיחין בעלמא לא אשתכחו קמי קב&quot;ה בלבא חד וברעותא חדא כמה בההוא יומא דקיימו בטורא דסיני. וע&quot;ד כלא אתמר בלשון יחידאי לבתר בלישנא דסגיאין דהא לא אשתכחו כל כך בההוא רעותא:

רבי אלעזר הוה אזיל למחמי לר' יוסי בר&quot;ש בן לקונייא חמוי והוו עמיה ר' חייא ור' יוסי. כד מטו חד בי חקל יתבו תחות אילנא חדא. א&quot;ר אלעזר כל חד לימא מלה דאורייתא. פתח ר' אלעזר ואמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים ואלקים זולתי לא תדע. לא כתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אלא אנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. וכי מארץ מצרים הוה להו מלכא ולא מקדמת דנא והא כתיב ויאמר יעקב אל בניו הסירו את אלקי הנכר אשר בתוככם וכתיב ונקומה ונעלה בית אל. ואת אמרת מארץ מצרים. אלא מן יומא דהוו ישראל בעלמא לא אשתמודעו יקרא דקב&quot;ה בר בארעא דמצרים דהוו בההוא פולחנא קשיא וצווחו לקבליה ולא אשתנו מנמוסא דילהון לעלמין ותמן אתבחינו אבהתנא כדהבא מגו שפכה (ס&quot;א כהתוכא דדהבא מגו טיפסא) ועוד דהוו חמאן בכל יומא כמה חרשין כמה זינין בישין לאטעאה לון לבני נשא ולא סטו מארחא לימינא ולשמאלא. ואע&quot;ג דלא הוו ידעי כל כך ביקרא דקב&quot;ה אלא הוו אזלין בתר נמוסי אבהתהון. ולבתר חמו כמה נסין וכמה גבוראן ונטל לון קב&quot;ה לפולחניה. ובגין דכלהו חמו כמה נסין ואתין בעיניהון וכל אינון אתן וגבורן. אמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. דתמן הוה באתגלייא יקרא דיליה. ואתגלי עלייהו על ימא וחמו זיו יקרא עלאה דיליה אפין באפין דלא תימרון אלהא אחרא הוא דמליל עמנא אלא אנא הוא דחמיתון בארעא דמצרים. אנא הוא דקטלנא סנאיכון בארעא דמצרים. אנא הוא דעבדנא כל אינון עשר מחאן בארעא דמצרים. ובגיני כך ואלקים זולתי לא תדע דלא תימא דאחרא הוא אלא אנא הוא כלא. 

תו פתח לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. לא תלין פעולת שכיר אמאי אלא מקרא אחרא אשתמע דכתיב ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו. לא תבא עליו השמש אזדהר דלא תתכנש בגינוי מעלמא עד לא ימטי זמנך לאתכנשא. כד&quot;א עד אשר לא תחשך השמש וגו'. מהכא אוליפנא מלה אחרא מאן דאשלים לנפשא דמסכנא אפילו&lt;קטע סוף=דף פד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|א}}&lt;קטע התחלה=דף פה א/&gt;דמטו יומוי לאסתלקא מעלמא קב&quot;ה אשלים לנפשיה ויהיב ליה חיין יתיר. לא תלין פעולת שכיר. ת&quot;ח מאן דנטיל אגרא דמסכנא כאילו נטיל נפשיה ודאנשי ביתיה הוא אזער נפשייהו קב&quot;ה אזער יומוי ואזער נפשיה מההוא עלמא. דהא כל אינון הבלים דנפקי מפומיה כל ההוא יומא כלהו סלקין קמיה דקב&quot;ה וקיימין קמיה לבתר סלקא נפשיה ונפשייהו דאנשי ביתיה וקיימין באינון הבלים דפומיה. וכדין אפילו אתגזר על ההוא ב&quot;נ כמה יומין וכמה טבאן כלהו מתעקראן מיניה ומסתלקי מניה. ולא עוד אלא דנפשא דיליה לא סלקא לעילא והיינו דאמר רבי אבא רחמנא לשזבינן מנייהו ומעלבונייהו ואוקמוה אפילו עשיר הוא ואליו הוא נושא את נפשו דייקא אפילו מכל ב&quot;נ נמי וכ&quot;ש מסכנא. והיינו דהוה רב המנונא עביד כד הוה ההוא אגיר מסתלק מעבידתיה הוה יהיב ליה אגריה וא&quot;ל טול נפשך דאפקידת בידאי טול פקדונך ואפילו אמר יהא בידך דאנא בעינא לסלקא אגרי. לא הוה בעי. אמר פרד נא דגופך לא אתחזי לאתפקדא בידי. כל שכן פקדונא דנפשא. דהא פקדונא דנפשא לא אתיהיבת אלא לקב&quot;ה דכתיב בידך אפקיד רוחי. אמר רבי חייא ובידא דאחרא שארי. אמר ליה אפילו בידיה בתר דיהיב. כתיב לא תלין פעולת שכיר. וכתיב ולא תבא עליו השמש אלא הא אוקמוה. אבל ת&quot;ח לית לך יומא ויומא דלא שלטא ביה יומא עלאה אחרא ואי איהו לא יהיב ליה נפשא דיליה בההוא יומא כמאן דפגים לההוא יומא עלאה. ובג&quot;כ ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. והא דאתמר לא תלין בגין דנפשיה לא סליק וסליק ההוא נפשא דמסכנא ולאנשי ביתיה כמה דאתמר. 

ר' חייא פתח ואמר קרא אבתריה. לא תקלל חרש ולפני עור וגו'. האי קרא כמשמעו. אבל פרשתא דא כלא אוליפנא מנה מלין אחרנין. וכלהו תליין דא בדא. ת&quot;ח מאן דלייט לחבריה ואיהו קמיה ואכסיף ליה כאילו אושיד דמיה והא אוקימנא. והאי קרא דלאו חבריה עמיה והוא לייט ליה ההיא מלה סלקא. דלית לך מלה ומלה דנפק מפומיה דלא אית ליה קלא ההוא קלא סליק לעילא וכמה קסטרין מתחבראן עמיה דההוא קלא עד דסלקא ואתער אתר דתהומא רבא. כמה דאוקמוה וכמה מתערין עליה דההוא ב&quot;נ ווי למאן דאפיק מלה בישא מפומיה. והא אוקמוה. ולפני עור לא תתן מכשול כמשמעו ואוקמוה במאן דגרים לאחרא למחטי. וכן מאן דמחי לבריה רבא ולפני עור לא תתן וגו'. במאן דלא מטא להוראה ואורי (קאמר. כמה דתנינן) דכתיב כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה והאי אעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול. בגין דאכשיל ליה לחבריה לעלמא דאתי. דתנינן מאן דאזיל בארח מישר באורייתא ומאן דאשתדל באורייתא כדקא יאות אית ליה חולקא טבא תדיר לעלמא דאתי. דההיא מלה דאורייתא דאפיק מפומיה אזלא ושאטא בעלמא וסלקא לעילא. וכמה עלאין קדישין מתחבראן בההיא מלה וסלקא בארח מישר ואתעטר בעטרא קדישא ואסתחי בנהרא דעלמא דאתי דנגיד ונפק מעדן ואתקבל ביה ואשתאב בגויה ואתענג (ס&quot;א ואתנטע) סוחרניה דההוא נהרא אילנא עלאה וכדין נגיד ונפיק נהורא עלאה ואתעטר ביה בההוא ב&quot;נ כל יומא כמה דאתמר ומאן דלעי (נ&quot;א דיליף) באורייתא ולא משתדל בה בארח קשוט&lt;קטע סוף=דף פה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פה ב/&gt; ובארח מישר ההוא מלה סלקא וסטי אורחין ולית מאן דיתחבר בה וכלא דחיין לה לבר ואזיל ושאט בעלמא ולא ישכח אתר. מאן גרים ליה האי. ההוא דסאטי ליה מארח מישר הה&quot;ד ולפני עור לא תתן מכשול. ובגין כך כתיב ויראת מאלקיך אני יי'. ומאן דתיאובתיה למלעי באורייתא ולא אשכח מאן דיוליף ליה והוא ברחימותא דאורייתא לעי בה ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע. כל מלה ומלה סלקא וקב&quot;ה חדי בההיא מלה וקביל לה ונטע לה סחרניה דההוא נחלא ואתעבידו מאלין מלין אילנין רברבין ואקרון ערבי נחל הה&quot;ד באהבתה תשגה תמיד. ודוד מלכא אמר הורני יי' דרכך אהלך באמתך וכתיב ונחני בארח מישור למען שוררי. זכאין אינון דידעין ארחוי דאורייתא ומשתדלי בה בארח מישר דאינון נטעין אילנין דחיין לעילא דלכהו אסוותא. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. וכי אית תורה דלאו איהי אמת. אין. כגוונא דאמרן דאורי מאן דלא ידע ולאו איהו קשוט. וההוא דאוליף מלה מיניה אוליף מלה דלאו איהו אמת. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. ועם כל דא מבעי ליה לב&quot;נ למילף מלי דאורייתא מכל בר נש אפילו ממאן דלא ידע בגין דעל דא יתער באורייתא וייתי למילף ממאן דידע ולבתר אשתכח דאזיל בה באורייתא בארח קשוט. ת&quot;ח ישתדל ב&quot;נ בעלמא באורייתא ופקודוי אפילו דלא עביד לשמה דמתוך שלא לשמה בא לשמה. רבי יוסי פתח קרא אבתריה ואמר. לא תעשו עול במשפט וגו'. לא תעשו עול במשפט כמשמעו אבל הא אתמר דפרשתא דא מלין עלאין ויקירין אית בה בפקודי אורייתא. האי קרא מסופיה קא משמע דכתיב בצדק תשפוט עמיתך. ת&quot;ח תרי דרגין אינון הכא משפט וצדק. מה בין האי להאי. אלא חד רחמי וחד דינא ודא אתבסם בדא. כד אתער צדק דאין דינא לכלא כחדא דלית ביה רחמי ולאו וותרנותא. כד אתער משפט אית ביה רחמי. יכול יהא כלא במשפט. אתא קרא ואמר בצדק תשפוט עמיתך. מ&quot;ט בגין דצדק לאו דאין לדא ושביק לדא אלא כלהו כחדא בשקולא חדא. כגוונא דא לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול אלא בשקולא חדא בצדק יכול יהא כלא דינא בצדק בלחודוי אתא קרא ואמר תשפוט דבעי לחברא להו כחדא דלא ישתכח דא בלא דא והאי שלימו דדינא. וכ&quot;כ למה. בגין דקב&quot;ה שכיח תמן ובגיני כך בעי לאשלמא דינא. כגוונא דאיהו עביד לתתא כגוונא דיליה ממש עביד לעילא. ות&quot;ח קב&quot;ה שוי כורסייא דדינא בשעתא דדייני יתבין. הה&quot;ד כונן למשפט כסאו. ומתמן אתתקן כורסיה דקב&quot;ה. ומאן איהו כורסיה. אלין אינון צדק ומשפט. הה&quot;ד צדק ומשפט מכון כסאך. ומאן דדאין דינא בעי למידן (ס&quot;א למיתב) בכורסיה דמלכא. ואי פגים חד מנייהו כאלו פגים לכורסיה דמלכא וכדין קב&quot;ה אסתלק מבינייהו דדייני ולא קאים בדינייהו ומאי אמר עתה אקום יאמר יי' וגו'. ורוחא דקודשא אמר רומה על השמים אלקים:&lt;קטע סוף=דף פה ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פו|א}}&lt;קטע התחלה=דף פו א/&gt;
פתח ואמר ויהי קול השופר הולך וגו' ויהי קול השופר הכא אתפליגו ספרי קדמאי וכו'. עת אתו רבי אבא ורבי יהודה ואודו ליה לר' אחא קמו עד דהוו אזלי א&quot;ר אלעזר לא תלך רכיל בעמך לא תשנא את אחיך. לא תקום ולא תטור. הא אוקימנא לון וכלהו אתערו עלייהו חברייא אבל נימא מלה בפרשתא דא. כתיב את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. 

פתח ר' אלעזר ואמר אתם עדי נאם יי' ועבדי אשר בחרתי למען תדעו ותאמינו וגו'. אתם עדי אלין אינון ישראל. ותנינן אלין אינון שמייא וארעא דכתיב העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ אבל ישראל אינון סהדין אלין על אלין ושמייא וארעא וכלא סהדין עלייהו ועבדי אשר בחרתי דא יעקב דכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. וכתיב ואתה אל תירא עבדי יעקב. ואית דאמרי דא דוד. ודוד עבדי אקרי דכתיב למעני ולמען דוד עבדי. אשר בחרתי דא דוד עלאה. למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא. מאי כי אני הוא דאתרעיתי בההוא דוד ובההוא יעקב אנא הוא אינון ממש. לפני לא נוצר אל. דתנינן קרא קב&quot;ה ליעקב אל דכתיב ויקרא לו קל אלקי ישראל. קב&quot;ה קרא ליעקב קל הה&quot;ד לפני לא נוצר קל ואחרי לא יהיה ובגין כך אני הוא כלא כמה דאתמר. ואחרי לא יהיה דהא דוד הכי אקרי ולאו אית בתריה אחרא. ת&quot;ח כד ברא קב&quot;ה עלמא אתקין כל מלה ומלה כל חד וחד בסטרוי ומני עלייהו חילין עלאין ולית לך אפי' עשבא זעירא בארעא דלית ליה חילא עלאה לעילא וכל מה דעבדין בכל חד וחד (תרי נוסחי) וכל מה דכל חד וחד עביד. כלא הוא בתקיפו דההוא חילא עלאה דממנא עליה לעילא. וכלהו נימוסין גזירין מדינא. על דינא נטלין ועל דינא קיימין. לית מאן דנפיק&lt;קטע סוף=דף פו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פו ב/&gt;מן קיומיה לבר. וכלהו ממנן מן יומא דאתברי עלמא מתפקדן שלטונין על כל מלה ומלה. וכלהו נטלין על נמוסא אחרא עלאה דנטלין כל חד וחד כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. כיון דנטלין ההוא חק. כלהו אקרון חקות. וההוא חק דאתיהיב להו. מן שמייא קא אתי וכדין אתקרון חקות שמים. ומנלן דמן שמים קא אתיין דכתיב כי חק לישראל הוא. ועל דא כתיב את חקותי תשמרו בגין דכל חד וחד ממנא על מלה ידיעא בעלמא בההוא חק. בגין כך אסיר למחלף זינין ולאעלא זינא בזינא אחרא בגין דאעקר לכל חילא וחילא מאתרייהו (ואכחיש פמליא של מעלה) ואכחיש פומבי דמלכא. כלאים מהו כלאים כמאן דיהיב אחרא בבי מטרא כד&quot;א אל בית הכלא בגין דלא למעבד מידי. כלאים מניעותא דמנע לכל אינון חילין מעבידתא דלהון. כלאים ערבובייא דעביד ערבובייא בחילא דלעילא ואכחיש פומבי דמלכא כמה דאתמר (ובג&quot;כ) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. ת&quot;ח כתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. והא אתמר דשני פקודי דמלכא ואחלף עץ חיים דביה אשתלים כלא וביה תליא מהימנותא ואתדבק באתר אחרא. והא תנינן בכלא בעי ב&quot;נ לאחזאה עובדא כגוונא דלעילא ולמעבד עובדא כמה דאצטריך ואי אשתני במלה אחרא הוא אנגיד עליה לשרייא ביה מלה אחרא דלא אצטריך. ות&quot;ח בשעתא דב&quot;נ אחזי עובדא לתתא בארח מישר כמה דאצטריך נגיד ונפיק ושרייא עלוי רוח קדישא עלאה. ובשעתא דאיהו אחזי עובדא לתתא באורחא עקימא דלית איהו ארח מישר כדין נגיד ונפיק ושרי עלוי רוח אחרא דלא אצטריך דסטי ליה לב&quot;נ לסטר ביש. מאן משיך עליה ההוא רוחא. הוי אומר ההוא עובדא דאחזי בסטר אחרא. כתיב דרשה צמר ופשתים. דרשה. מהו דרשה דבעיא ודריש על צמר ופשתים מאן דמחבר לון כחדא. ואי תימא בציצית אמאי שרי הא אוקמוה אבל התם הוא ההוא לבושא בתקונוי באשלמות עובדא כדקא חזי. (נ&quot;א ודא) תו דרשה צמר ופשתים למעבד נוקמא במאן דמחבר לון כחדא. אבל אימתי שרייא בשעתא דאיהו באשלמותא דכתיב ותעש בחפץ כפיה. וציצית הא אוקימנא דהתם בההוא כללא דשלימותא אשתכח ולא עביד מידי. אבל בשעתא דלא אשתכח בשלימותא מאן דאתי לחברא לון כחדא אתער עליה רוחא דלא אצטריך. מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן דדא אתי מסטרא חד ודא אתי מסטרא אחרא ובגין כך לא לבעי לן לחברא לון כחדא (ס&quot;א ל&quot;ג מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן) וקרבנא דקין אתרחק מקמי קרבנא דהבל. וע&quot;ד ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. לא יעלה עליך סתם. לא יעלה עליך רוחא אחרא לשלטאה בך. ואצטריך ליה לב&quot;נ לאחזאה עובדא דכשרא כמה דיאות ובההוא עובדא שריא עליה רוח קדישא רוח עלאה לאתקדשא ביה. אתא לאתקדשא מקדשין ליה דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יי'. כתיב ומעץ הדעת טוב ורע ומה על דא גרים אדם מיתה בעלמא מאן דאחזי עובדא אחרא דלא אצטריך על אחת כמה וכמה. שור וחמור אוכחן. מסטרא דא אקרי שור ומסטרא דא אקרי חמור. וע&quot;ד כתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. לא תעביד ערבובייא כחדא בגין דאתער לאתחברא סטרא אחרא כחדא לאבאשא עלמא. ומאן דפריש לון אסגי שלמא בעלמא. אוף הכא מאן דפריש לון בההוא גוונא כמה דאמרו דלא אשתכח שוע&lt;קטע סוף=דף פו ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|א}}&lt;קטע התחלה=דף פז א/&gt;טווי ונוז כחדא האי ב&quot;נ אסגי שלמא עליה ועל כל עלמא. קרבנא דקין הוה פשתים וקרבנא דהבל הוה צמר לאו דא כדא ולאו דא כדא. רזא דמלה קין כלאים הוה ערבוביא דלא אצטריך. סטרא אחרא דלא זינא דחוה ואדם וקורבניה מההוא סטרא קא אתיא. הבל מזינא חדא דאדם וחוה ובמעהא דחוה אתחברו אלין תרין סטרין. ובגין דאתחברו כחדא לא אתיא מנייהו תועלתא לעלמא ואתאבידו. ועד יומא דין סטרא דלהון קיימא. ומאן דאחזי גרמיה בעובדא דחבורא דא אתער עליה אינון סטרין כחדא ויכיל לאתזקא ושארי עלוי רוחא אחרא דלא אצטריך. וישראל בעאן לאתערא עלייהו רוחא קדישא למהוי קדישין לאשתכחא בשלמא בעלמא דין ובעלמא דאתי. כתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור אמאי אקרי בד יחידאי בגין דלא בעי לחברא להאי פשתים באחרא. ועל דא לא כתיב מדו פשתים אלא בד יחידאה. וכהנא אמאי איהו בעי לאתחזאה בהאי. אלא אלין מאני בד בעי לאתחזאה בהו על מזבח העולה כד הוה מפני קטרא (ס&quot;א קיטמא) דדשנא דעולה דהא עולה מסטרא דעכו&quot;ם והרהורא בישא קא אתיא ובג&quot;כ בעי לאתחזאה בהו בלחודייהו ולא בערבובייא כמה דאמרן בגין דיתכפר ליה לב&quot;נ כל אינון חובין דאתיין מההוא סטרא. וכד עייל למקדשא אתר דשלימו אשתכח וכל אינון פולחני דשלימותא אע&quot;ג דאתחברו לית לן בה כמה דאמרן בציצית בגין דתמן אשתכחו ואתחברו כל אינון זיינין דלעילא וכל אינון מאני מקדשא משתכחין ביה כמה זיינין משניין דא מן דא וכלהו אתכלילו תמן כגוונא דלעילא. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה יהיב להו אורייתא דקשוט אורייתא דמהימנותא וריחם להו מכל שאר עמין עכו&quot;ם דכתיב אהבתי אתכם אמר יי':

פתח ר' חייא אבתריה ואמר כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו'. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ליי'. כי תבאו אל הארץ הא אוקמוה חברייא אבל ת&quot;ח דהא אילנא לא עביד פירין אלא בארעא. וארעא אפקי להון ואחזי ההוא איבא לעלמא. וארעא לא עבדא פירין אלא מגו חילא אחרא דעלה. כמה דנוקבא לא עבדא פירין אלא מגו חילא דדכורא וההוא איבא לא אשתלים באשלמותא עד תלת שנין וחילא לא אתפקדא עליה לעילא עד דאשתלים. בתר דאשתלים אתפקדא עליה חילא וארעא אתתקנת ביה. דהא עד תלת שנין ארעא לא אתתקנת ביה ולא (אשתכחת) אשתלימת (ס&quot;א אתבסמת) (נ&quot;א אסתכמת) עמיה. בתר דאשתלים ואתתקנו כחדא כדין הוא שלימותא. ת&quot;ח נוקבא עד ג' זמנין דאתעברת איבא דמעהא לא אשתלים. בתר ג' עידואן נוקבא אתתקנת בההוא איבא ואסתכמו כחדא. כדין ההוא איבא שלימו דכלא ושפירו דכלא. בתר דנפק עד ג' שנין לא אית ליה חילא לעילא דהא כדין אשתלים בשולא דיליה לוי אתרעי מכלא תליתאה לאמיה דאתתקנת ביה ואסתכמת (ס&quot;א ואתבסמת) בהדיה. בתר ג' שנין אתפקדת עליה (נ&quot;א אתפקד עלה) חילא עלאה לעילא. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים. מאי קדש הלולים תושבחן לשבחא ליה לקב&quot;ה עד הכא. מכאן ואילך רזא דמלה דבשנה &lt;קטע סוף=דף פז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פז ב/&gt;הרביעית מזדווגת כנסת ישראל לקב&quot;ה והלולא חד אשתכח. דכתיב קדש הלולים הלולא וחדווא בזמנא (ס&quot;א בזווגא) חדא. מאי שנה (הרביעית) דא קב&quot;ה. ותנינן שנה הרביעית דא כנסת ישראל דאיהי קיימא רביעאה לכורסייא וכלא חד דהא כדין קב&quot;ה מזדווג בה בכ&quot;י וכדין היא קדש והלולא קדישא אשתכח (וקב&quot;ה אזדווג בהדה) וכדין חיילין אתמנן על עלמא על כל מלה ומלה כדקא חזי ליה. מכאן ולהלאה מתברכאן כלהו ושארי למיכל דהא כלהו בשלימותא דכלא. בשלימותא דעילא ותתא. ועד לא אשתלים בכלא מתתא ומעילא אסיר למיכל מניה. ומאן דאכיל מניה כמאן דלית ליה חולקא בקב&quot;ה ובכ&quot;י דהא ההוא איבא בלא רשותא עלאה קדישא קיימא דלא שארי עליה עד דישתלים. ובלא רשותא תתאה דהא לא אסתכמת (ס&quot;א אתבסמת) חילא דארעא ביה וההוא דאכיל מניה אחזי גרמיה דלית ליה חולקא לעילא ותתא. ואי בריך עליה ברכה לבטלה הוא. דהא קב&quot;ה עד כאן לא שרייא עלוי ולית ביה חולקא רחמנא לישזבינן מאינון דלא משגיחין ליקרא דמאריהון. זכאין אינון צדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ואורח צדיקים כאור נגה. בגין דבההוא זמנא יסתלק חויא דשריא בנוקבא בקדמיתא וייתי דכורא למשרי באתריה כד בקדמיתא וכלא יהא שלים:

תאנא בזמנא דזכאה שארי בעלמא וכו' עד צדיק כתמר יפרח:

רבי יוסי פתח קרא ואמר. לא תאכלו על הדם. הא בכמה אתר אוקמוה חברייא וכל הני קראי אבתריה. וכל חד וחד באתגליא. אבל האי קרא אית לאתערא ביה דכתיב מפני שיבה תקום וגו'. מפני שיבה שיבה דאורייתא סתם. תקום דבעי ב&quot;נ למיקם בקיומא (מכאן דבעי ב&quot;נ למיקם) מקמי ס&quot;ת והכי רב המנונא (ס&quot;א ייסא) סבא כד הוה חמי ס&quot;ת הוה קם מקמיה ואמר מפני שיבה תקום. (כד הוי חמי חומש דאורייתא הוה קם מקמיה (ס&quot;א עביד ליה הדורא) והוה אמר והדרת פני זקן) כגוונא דא בעי ב&quot;נ למיקם בקיומיה לקמיה דת&quot;ח בגין דאיהו קאים בקיומא (נ&quot;א בדיוקנא) קדישא עלאה ורמז לכהנא עלאה (ס&quot;א והכא רמיז לעתיקא) קדישא עלאה דכתיב והדרת פני זקן דאיהו בעלמא. אר&quot;ש מכאן רמז לתורה שבכתב ורמז לתורה שבע&quot;פ. ותו תנינן. האי קרא לדרשה הוא דאתא מפני שיבה תקום כמה דאתערו ביה חברייא מפני שיבה תקום. אזהר ליה לבר נש עד לא יסתלק בסיבותא דיקים בקיומא טבא בעלמא בגין דדין הוא הדורא ליה אבל לסוף יומוי לית שבחא ליה לב&quot;נ כ&quot;כ כד איהו סיב ולא יכיל למהוי ביש. אלא שבחא דיליה כד איהו בתוקפיה ואיהו טב ושלמה מלכא צווח ואמר גם במעלליו יתנכר נער וגו'. כגוונא דא כתיב וזכור את בוראיך בימי בחורותיך. א&quot;ר אלעזר ודאי (הכי הוא) ארחא דא מתקנא קמן והאי אורחא דקב&quot;ה הוא פתח ואמר כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד. מאי כי יודע יי' אלא קב&quot;ה יודע ואשגח באחרא דצדיקייא לאוטבא להו ולאגנא להו והוא אזיל קמייהו לנטרא להו. ובג&quot;כ מאן דנפיק לארחא בעי דלהוי ההיא ארחא דקב&quot;ה וישתתף ליה בהדייהו. ובג&quot;כ כתיב כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד היא מגרמה בגין דקב&quot;ה לא &lt;קטע סוף=דף פז ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=דף פח א/&gt;אשתמודע ליה לההוא ארחא דלהון ולא אזיל בהדייהו. כתיב דרך וכתיב ארח מה בין האי להאי. אלא דרך דשאר קרסולי בני נשא אזלו בה. ארח דאיהו אתפתח מן זמנא זעירא (דא ארח כד&quot;א וארח לחברה עם פועלי און) ועל ארחא דא כתיב וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום אכי&quot;ר. בילא&quot;ו יילא&quot;ו:&lt;קטע סוף=דף פח א/&gt;

==פרשת קדושים - רעיא מהימנא==
 

{{ממ זהר משולב|ג|פ|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פ א/&gt;   [{{קטן|{{צ|זכאין אינון אבורים וכו'}} - עד {{צ|למהוי בנדתה}} מהרעיא מהימנא - נדפס [[זהר חלק ג רכה ב|בפרשת פנחס מאמר מתחיל אלא פגיעה - רכ&quot;ה ע&quot;ב]]}}]
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פ א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פ|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פ ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פ א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פא|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פא א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פא א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פא|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פא ב/&gt;אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. פִּקּוּדָא דָּא, שָׁקִיל דָּא לְדָא. שָׁקִיל יְקָרָא דְּאָב וְאֵם, לִיקָרָא דְּשַׁבָּת. לְאַבָּא אַקְדִּים כָּבוֹד, וְהַאי אִיהוּ דְּאָמַר קְרָא, (מלאכי א) וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיִּה מוֹרָאִי. כְּבוֹדִי סָלִיק בְּחוּשְׁבָּן עֶשֶׂר אֲמִירָן, ול&quot;ב אֱלֹהִים דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית.

וּבְכָל אֲתַר (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֵין כָּבוֹד אֶלָּא תּוֹרָה. בְּגִין דְּאִינּוּן לֵ&quot;ב אֱלֹהִים דְּתוֹרָה, יְקָרָא דִּילֵיהּ. וְאִלֵּין (אינון) חֲכָמִים דְּאוֹרַיְיתָא, חֲכָמִים בְּחָכְמָה, יָרְתִין הַאי כָּבוֹד וְלָא טִפְּשֵׁי, דְּעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. וּמְנָלָן דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּאוֹרַיְיתָא אִקְרֵי כְּסִיל, דִּכְתִּיב, (תהלים צב) וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת. וְאֵין זֹאת, אֶלָּא תּוֹרָה, דִּכְתִּיב, (דברים ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה.

רַעְיָא מְהֵימָנָא. בְּגִין דַּחֲלִישָׁתָא, פָּתַחְנָא לְפַרְשְׁתָּא בְּאִלֵּין פִּקוּדִין, לְמֶהֱוִי מְעַט עֶזֶר לָךְ. אִתְתָּקַּף בָּךְ, דְּהָא מַשִּׁרְיָין דִּמְתִּיבְתָּאן אָתָאן לְגַבָּךְ, בְּפִקּוּדָא בָּתַר דָּא, דְּאִיהוּ פִּקּוּדָא לְהַעֲמִיד עָלֶיךָ מֶלֶךְ לְעֵילָּא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יוֹקִים לָךְ מֶלֶךְ בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין בְּדִיוּקְנֵיהּ. בְּגִין דְּרַבָּנָן דִּמְתִיבְתָּא, עָלַיְיהוּ שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה וְתַתָּאָה. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֶלֶךְ בְּאֶמְצָּעִיתָא, אָחִיד בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא בְּדִיוּקְנֵיהּ, בְּרָא דִּילֵיהּ, קוּם בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא.

קָם רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְסָלִיק יְדוֹי לְעֵילָּא, וְאָמַר, יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ עִלַּת הָעִלּוֹת, דְּאַנְתְּ מִתְעַלֶּה מֵעִלּוּי לְעִלּוּי, עַד דְּלֵית עִלּוּי. אֶלָּא 
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פא ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פב|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פב א/&gt;דְּאַנְתְּ לְעֵילָּא מִכָּל עִלּוּי. לְמֵיהַב לִי חֵילָא, לְמֶעְבַּד רְעוּתָךְ בְּדַרְגִּין דִּילָךְ, דְּאִינּוּן אַבָּא וְאִימָּא, וַאֲנָא בְּרָא דִּלְהוֹן. וּבְיִחוּדָךְ תַּרְוַויְיהוּ אֶחָד. וְאַנְתְּ שַׁקְלַת דְּחִילוּ דְּאַבָּא וְאִימָא, לִדְחִילוּ דִּילָךְ, בָּתַר דְּאַנְתְּ בְּאֶמְצָּעִיתָא חַד, וְלָא תְּרֵין, בְּלָא שׁוּתָּפוּ, אַף עַל גַּב דְּאִינּוּן חַד בְּשׁוּתָּפוּ דִּילָךְ, אֲבָל אַנְּתְּ חַד בְּלָא שׁוּתָּפוּ דְּתִנְיָינָא. וּבְגִין דָּא אִתְּמַר בָּךְ, (דברים לב) וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי.

הַב לִי חֵילָא, לְאִתְּעָרָא בִּיקָרָךְ בְּקַדְמִיתָא. וּלְבָתַר בִּיקָרָא דְּאָבִי וְאִמִי דְּבִשְׁמַיָּא, דְּאוּקְמוּהָ עָלַיְיהוּ, (משלי כח) גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאוֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית. וְאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, אֵין אָבִיו, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאֵין אִמּוֹ, אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וִיקָרָא דִּילָךְ אַבָּא חָכְמָה, דְּכָלִיל עֶשֶׂר סְפִירוֹת מִתַּתָּא דִּילֵיהּ לְעֵילָּא, וְתַרְוַויְיהוּ אִינּוּן כּוּרְסְיָיא סַפְסָל תְּחוֹתָךְ לִיקָרָךְ.

וְהָכִי תַּקִּינוּ, לְמֶהֱוִי קָטָן לַגָּדוֹל מְכַבֵּד דִּלְעֵילָּא מִנֵּיהּ. אַבָּא, אִיהוּ חָכְמָה, הֲלֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, לְמֶהֱוִי מְשַׁמֵשׁ תְּחוֹתָךְ, וְאַנְתְּ כֶּתֶר עֶלְיוֹן עַל רֵישֵׁיהּ. וְלֵית כֶּתֶר עֲלָךְ, וְלֵית אֱלָהָא אָחֳרָא. וְאִימָּא, לְשַׁמְּשָׁא לְאַבָּא. דְּאִיהוּ תְּחוֹתֵיהּ לְמֶהֱוִי כִּסֵּא תְּחוֹתֵיהּ.

וַיֹּאמֶר אִיהוּ, בְּכָל מַאֲמָר, עַד תְּלָתִין וּתְרֵין, יְהִי כֵּן, וַיְהִי כֵן. וְאִיהִי, עֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ מִיַּד. וּבְגִין דְּעֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ וְצִּוּוּיֵהּ בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל, בל&quot;ב שְׁבִילִין דִּבְהוֹן אִתְבְּרֵי כָּל דִּבְרֵאשִׁית, עוֹבָדָא אִתְקְרִיאַת כָּבוֹד, (תהלים כט) וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד. (יחזקאל ג) בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' מִמְּקוֹמוֹ. אַיִּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ לְהַעֲרִיצּוֹ.

וְתַרְגּוּם כְּבוֹד אָבִיו, יְקָרָא דַּאֲבוּהִי. וְדָא (תהלים יט) תּוֹרַת יְיָ' תְּמִימָה, עָלָהּ אִתְּמַר (משלי ג) יְקָרָה הִיא וְיִשְׂרָאֵל מִפְּנִינִים. דְּאִתְקְרִיאוּ בָּנִים, בִּכְלַל בֵּן וּבַת, מִסִּטְרָא דְּתִפְאֶרֶת וּמַלְכוּת. דְּאִינּוּן בֵּן וּבַת, יְקָרָא דְּאָבִיו וְאִמּוֹ, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, וְצִּווּי דִּילֵיהּ, אִינּוּן פִּקוּדִין דַּעֲשֵׂה. וְהָא אוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, יֵשׁ מְצּוּוְּה וְעוֹשֶׂה. וּבְגִין כָּךְ אִיהוּ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְהַאי אִיהוּ כָּבוֹד דְּאַבָּא וְאִימָא, דִּיצַּוְּה לִבְרֵיהּ דְּיֶעְבַּד הָכֵי וְאִיהוּ עָבִיד מִיַּד, בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל.

וְעִלַּת עַל כֹּלָּא, אֲנָא בָּעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בִּיקָרָךְ, לְתַקֵּן מִדּוֹת דְּאַבָּא וְאִימָּא, לִיקָרָךְ. תְּהֵא בְּעֶזְרִי לְסַדְּרָא כֹּלָּא כְּדְקָא יִאוֹת. וְאַנְתְּ תְּסַדֵר לִי, וּלְכָל מָארֵי מְתִיבְתָּאן עֵילָּא וְתַתָּא, וּמַשִּׁרְיָין דְּמַלְאָכִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, לְמֶהֱוִי מְתַקְּנִין וּמְסַדְּרִין לִיקָרָא דִּילָךְ, וְלִיקָרָא דְּאַבָּא וְאִימָּא, לְמֶהֱוִי סַפְסָל תְּחוֹת רַגְלוֹי. וּלְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דִּילֵיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דְּלָא תַּעֲשֶׂה. &lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פב א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פב|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פב ב/&gt;וְהַאי אִיהוּ אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְסָמִיךְ לֵיהּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. וּבִקְרָא אַחֲרִינָא וְאֶת מִצְּוֹתַי תַּעֲשׂוּ. מִסִּטְרָא דְּפִקּוּדִין דַּעֲשֵׂה דְּאִינּוּן כָּבוֹד, אַקְדִּים אַבָּא לְאִימָּא, וְדָא י&quot;ה. מִסִּטְרָא דְּלָא תַּעֲשֶׂה, אַקְדִּים אִימָּא לְאַבָּא, וְדָא הֵ&quot;י. וְהַיְינוּ כְּבוֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר. לְאִלֵּין דְּלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בְּהַאי כָּבוֹד, הַסְתֵּר דָּבָר מִנַּיְיהוּ.

וְעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. אִלֵּין אִינּוּן עַמֵּי הָאָרֶץ, בָּתַר דְּלָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּהַאי כָּבוֹד דְּאוֹרַיְיתָא, וְאֵיךְ אָמְרִין אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם שְׁמַע קוֹלֵנוּ חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ וְקַבֵּל תְּפִלָּתֵנוּ. הָא אִיהוּ לֵימָּא לוֹן, וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי, אַיִּה אִשְׁתַּדְּלוּתָא דִּלְכוֹן בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְפִקּוּדִין דִּילִי, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיַי, דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּצִּוּוּיָיה דְּמָארֵיהּ, אֵיךְ יַעְבִיד לֵיהּ.

בַּר מִמַּאן דְּשָׁמַע מֵחֲכָמִים וְעָבִיד, וְהַאי אִיהוּ דְּקַבִּיל נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְעִם כָּל דָּא, מַאן דְּלָא קַבִּיל מִמָּארֵיהּ, אֶלָּא מִשְלוּחֵיהּ, אִיכָּא אַפְרָשׁוּתָא. וּמַאי אַפְרָשׁוּתָא אִית בֵּין דָּא לְדָא. דְּהָא כְּתִיב, מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּלְבָתַר וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ. אֲנָא קַבִּילְנָא, וּלְבָתַר מוֹסַרְנָא לְכֻלְּהוּ. וְהָכִי מַאן דִּמְקַבֵּל מֵאָחֳרָא, כְּקַבָּלַת סִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּיא מִשִּׁמְּשָׁא, וּבְהַאי קִבּוּל אִתְמְלֵי. וּמַאן דִּמְקַבֵּל יָכִיל לְאִסְתַּלְּקָא מִנֵּיהּ נְבִיעוּ, כְּמָה דַּחֲזֵינָא בְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, דְּאִסְתַּלְּקַת נְהוֹרָא דִּלְהוֹן, בְּלֵילְיָא, דְּלָא נָהִיר שִׁמְשָׁא, אֶלָּא בִּימָמָא. וְסִיהֲרָא בְּלֵילְיָא.

וְאִי תֵּימָא דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּסִיהֲרָא מִשִּׁמְּשָׁא אִיהוּ, דְּאַף עַל גַּב דְּאִתְכְּנִישׁ, נָהִיר בְּסִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּא, הָא חֲזֵינָן מִסִּטְרָא אָחֳרָא בְּלָקוּתָא דְּסִיהֲרָא וְשִׁמְּשָׁא דְּאִסְתְּלַּק נְהוֹרַיְיהוּ, וְאִשְׁתָּאָרוּ כְּגוּפָא בְּלָא נִשְׁמְתָא, דְּאִית אָדוֹן עֲלֵיהֶם מַחֲשִׁיךְ מְאוֹרֵיהֶם. אֲבָל עִקָּרָא דִּנְהוֹרָא, הַהוּא אֲתַר דִּנְבִיעַ דְּלֵית פְּסָק לִנְהוֹרָא דִּילֵיהּ, וְלָא אִית עָלֵיהּ אֱלָהָא אָחֳרָא לְמִפְסַק מִנֵּיהּ נְהוֹרֵיהּ.

וְעִלַּת הָעִלּוֹת, בָּתַר דְּאַנְתְּ תַּמָּן, לֵית פְּסָק לִנְבִיעוּ דִּנְהוֹרָא דְּאוֹרַיְיתָא. יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ דְּלָא תָּזוּז מֵאַבָּא וְאִימָּא דִּילִי, וְלָא מִבְּנוֹי. וְהָכִי מַאן דְּאָמִית גַּרְמֵיהּ עַל אוֹרַיְיתָא, דְּהִיא יְקָרָה, אִתְקַיְּימַת בֵּיהּ, וְלָא מַפְסְקַת מִנֵּיהּ. מַה דְּלָאו הָכִי, מַאן דְּלָא יִשְׁתַּדֵּל בָּה, אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּעָבַד צִּוּוּי חֲכָמִים, אִיהוּ שַׁמָּשׁ דִּלְהוֹן, עֶבֶד וְלָא בֵּן, אֲבָל אִי אִיהוּ מְהֵימָנָא, מָארֵיהּ אַשְׁלִיט לֵיהּ בְּכָל דִּילֵיהּ.

אֲבָל מַאן דְּלָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא מְשַׁמֵּשׁ חֲכָמִים, לְמִשְׁמַע מִנַּיְיהוּ פִּקוּדִין, לְקַיֵּים נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. אֶלָּא דְּסָּרַח וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה, אִיהוּ שָׁקִיל לְאוּמִין דְּעָלְמָא עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, בְּנוֹי דְּסָמָאֵ&quot;ל וְנָחָשׁ, דְּאִתְּמַר בְּהוּ, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן, דְּלָא בָּעוּ לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא, דְּכָל דְּלֵית בֵּיהּ תּוֹרָה, לֵית בֵּיהּ כָּבוֹד, דְּאִתְּמַר בָּהֶם (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ.

וְעִם כָּל דָּא מָארֵי מְתִיבְתָּא, לָא כָּל כָּבוֹד שָׁוְה, דְּהָא (מלאכי א) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו. בֵּן יְכַבֵּד, עַל מְנָת דְּלָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, אֲבָל מְצּוּוְּה הוּא בִּכְבוֹד אַבָּא וְאִימָּא. וְאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, יִכְתַּשׁ לֵיהּ אַבָּא וְאִימָּא, עַד דְּיַעֲבִד עַל כָּרְחֵיהּ. וְאִי הֲוִי בְּרָא רַבְרְבָא, בֵּית דִּין כּוֹפִין לֵיהּ. דְּאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (דברים כא) בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלֵנוּ, וְדָנִין לֵיהּ בִּסְקִילָה. אֲבָל עֶבֶד דִּמְשַׁמֵּשׁ עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אִי לָא עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּרַבֵּיהּ, מָארֵיהּ אַעְבָּר לֵיהּ מִגּוֹ בֵּיתֵיהּ, וְיִטוֹל אָחֳרָא. מַה דְּלָא הֲוָה יָכִיל לְמֶעְבַּד הָכִי לִבְרֵיהּ, אֶלָּא אוֹ יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ אוֹ יִקְטוֹל לֵיהּ.

אָמַר לֵיהּ בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, מַאן גָּרִים דְּלָא יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ, הוֹאִיל וּבְרֵיהּ הוּא. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וַדַּאי תַּעֲרוֹבֶת דְּרַע, וְרָזָא דָּא גָּרַם לְיִשְׂרָאֵל, לְמֶחֱטֵי גַּבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. וְרָזָא דָּא, (תהלים קו) וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם. וְדָא גָּרַם קִטוּלָא לְיִשְׂרָאֵל, וְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא. וּבְגִין דָּא, אֵין מְקַבְּלִים גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא (דברים לב) יְיָ' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, עֶבֶד טוֹב וְעֶבֶד רָע, מִסִּטְרָא דִּמְטַטְרוֹ&quot;ן עֶבֶד טוֹב, עֶבֶד נֶאֱמָן לְרַבֵּיהּ. עֶבֶד רָע סָמָאֵ&quot;ל. מַאן דְּאִיהוּ מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, אִיהוּ בֶּן העוֹלָם הַבָּא, בֶּן מִסִּטְרָא דְּבֵן יָ&quot;הּ, בִּינָ&quot;ה. וְיָרִית מַלְכוּתָא דְּאִיהִי ה'. וְאֵיךְ יָרִית לָהּ. אִי עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּאַבָּא וְאִימָא, בְּגִין דְּאִיהוּ מַלְכוּתָא מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ, וְעָלֵיהּ אִתְּמַר, (אסתר ג) מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ. אִיהִי מִצְּוָה, וְצִּוּוּיַיא דְּמַלְכָּא עַל עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה.

מִצְּוָה מִדְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהִי תִּפְאֶרֶת. וְהָכָא לֵית תַּמָּן פִּרוּדָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֱמֶת, תּוֹרָתוֹ תּוֹרַת אֱמֶת, אִיהוּ תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ. כְּגַוְונָא דְּבִינָה, תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ דְּחָכְמָה. דְּאִית תּוֹרָה דִּבְרִיאָה, וְחָכְמָה דִּבְרִיאָה, וּבִינָה דִּבְרִיאָה, וְהָכִי בְּכָל מִדּוֹת. בְּהַאי, יָכִיל בֵּן בְּהַאי אוֹרַיְיתָא, לְמֶהֱוִי בְּלָא מִצְּוָה, וּמִצְּוָה בְּלָא תּוֹרָה בְּפֵרוּדָא.&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פג א/&gt;וּמֵהָכָא בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. אֲבָל מִסִּטְרָא דַּאֲצִּילוּת, לֵית אַפְרְשׁוּתָא, תַּמָּן, וְכֵן מִתַּמָּן אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ וְלֵית בָּהּ עוֹנֶשׁ וְלָא שָׂכָר וְלָא מִיתָה.

וּבְגִין דָּא, אוֹרַיְיתָא דָּא אִילָנָא דְּחַיִּי, שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא, וְאִילָנָא דָּא, אִילָנָא דְּחַיֵּי אִתְקְרֵי, וְאִתְקְרֵי הָעוֹלָם הַבָּא, וְלָא אִתְקְרֵי בֵּיהּ שָׂכָר. בְּגִין דְּאִיהוּ בֵּן. מִתַּמָּן, לָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, לָא בְּמַעֲשֵׂה וְלָא בְּדִיבּוּר וְלָא בְּמַחֲשָׁבָה.

אָתָא בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, לְנַשְּׁקָא לֵיהּ יְדֵיהּ. אָמַר, וַדַּאי אַנְתְּ הוּא בֵּן מִתַּמָּן, בְּדִיּוּקְנָא דִּבְרָא בּוּכְרָא דִּילֵיהּ, תִּפְאֶרֶת בְּרָא דְּאַבָּא וְאִימָא עִלָּאָה, אֲצִּילוּת דִּילֵיהּ בְּלָא הַפְסָקָה, לָא קְדָמָךְ בְּרָא אָחֳרָא, לָא בְּמַחֲשָׁבָה, וְלָא בְּדִבּוּר, וְלָא בְּמַעֲשֶׂה. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְאַנְתְּ, וְחַבְרַיָּיא, וְרָאשֵׁי מָארֵי מְתִיבְתָּאן, דִּמְזַמְּנִין הָכָא, אִתִּי, בְּלָא הַפְסָקָה כְּלַל, וּבְלָא תַּעֲרוֹבֶת. נַשְׁקוּ כֻּלְּהוּ דָּא לְדָא, וְאִשְׁתְּמוֹדָעוּ בְּאַחְוָה, וּבָכוּ.

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, עִם כָּל דָּא, בְּרָא בּוּכְרָא חַיָּיבִין כָּל אֲחוּי בִּיקָרֵיהּ, דְּהָא כְּתִיב (שמות כ) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֶת לְרַבּוֹת אָחִיךְ הַגָּדוֹל. וַאֲפִילּוּ מִכָּל סִטְרָא אִיהוּ מְפֹרָשׁ עֲלָךְ בְּאוֹרַיְיתָא, בְּשַׁגַּ&quot;ם זֶה הֶבֶל. וְלָא הֲוָה לְאָדָם קַדְמָאָה בְּרָא קַדְמָאָה מִנֵּיהּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, בְּשַׁגַּם, זֶה מֹשֶׁה. דִּבְּרָא דְּמַלְכָּא בְּכָל אֲתַר, אַנְתְּ בּוּכְרָא מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּטוֹב וָרָע, אַנְתְּ הוּא טוֹב. (בוכרא) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית א) וַיַרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, (שמות ב) וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא.

וּמִתַּמָּן קָרָא יָתָךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֶבֶד נֶאֱמָן. לְבָתַר סְלִיקַת לְמֶהֱוִי מַלְכָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ. לְבָתַר בֶּן בַּיִת לְעֵילָּא. מֶלֶךְ מִסִּטְרָא דְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבִינָה דִּבְרִיאָה. כְּעַן אַנְתְּ מֶלֶךְ, מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּמַלְכוּת דַּאֲצִּילוּת. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבֶ&quot;ן יָ&quot;הּ, תִּפְאֶרֶת דַּאֲצִּילוּת, זַכָּאָה חוּלָקָךְ. וּמַאן גָּרִים לָךְ דָּא, בְּגִין דְּאִשְׁתְּדָּלוּתָךְ בַּתּוֹרָה וּבַמִצְּוָה, לְיַחֲדָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, לְאַעֲלָא מַלְכָּא עַל אַתְרֵיהּ, וְעַל מַשִׁרְיָיתֵיהּ לְעֵילָּא, וְעַל יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא.

וּבְגִין כַּךְ (ס&quot;א ובגינך) יָרְתִין כֻּלְּהוּ נִשְׁמָתִין דַּאֲצִּילוּת מִנֵּיהּ, וְאִתְקְרִיאוּ בְּנִין דִּילֵיהּ, מִשֵׁם יְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת, דְּלֵית תַּמָּן פִּרוּד וְקִצּוּץ. דִּבְקַדְמֵיתָא אִתְּמַר בְּהוּ בְּנִין לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, מִצַּד יְהוָֹ&quot;ה דִּבְרִיאָה, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ בְּרָאתִיו יְצַּרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו, וּכְעַן בָּנִים לַיְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת.

וּבָךְ אִתְקַיָּים פִּקּוּדָא, דְּאִיהִי מִצְּוָה עַל יִשְׂרָאֵל, לְהַעֲמִיד עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים יז) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ. וְאִתְקַיָּים בָּךְ (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ, כַּד בְּקַדְמִיתָא. וְכֻלְּהוּ מִתְנַהֲגִין אֲבַתְרָךְ, כָּאֵבָרִין דְּמִתְנַהֲגִין כֻּלְּהוּ בִּתְנוּעָה דְּנִשְׁמְתָא, דְּאִתְפַּשְּׁטָא עַל כָּל אֵבֶר. בְּגִין דְּכֶתֶר עֶלְיוֹן אַנְתְּ תְּהֵא מְעוּטָר בֵּיהּ, דְּבֵיהּ עִלַּת הָעִלּוֹת אִיהוּ כֶּתֶר עַל כֹּלָּא, טָמִיר וְגָנִיז מִלְּגָיו מִנֵּיהּ. וּמִנֵּיהּ אִתְפְּשָׁט עַל כָּל סְפִירָן, וּמְסַדֵּר לוֹן לְמֶהֱוִי דָּא רַב, וְדָא זְעֵיר, וְדָא בֵּינוֹנִי, וְאַנְהִיג לוֹן לִרְעוּתֵיהּ, וְנָהִיר בְּהוּ, וּמְקַשֵׁר לוֹן, וּמְיַחֵד לוֹן.

הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא מַנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל, בְּכָל מִדּוֹת טָבִין דִּילֵיהּ, וּתְסַדֵּר כָּל חַד כִּדְחֲזֵי לֵיהּ, הַבְּכוֹר כִּבְכוֹרָתוֹ, וְהַצָּעִיר כִּצְּעִירֻתוֹ, וּבֵינוֹנִי כְּפוּם דַּרְגֵּיהּ. וּתְקַשֵׁר לוֹן קֶשֶׁר אֶחָד לְגַבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. לְמֶהֱוִי כֻּלְּהוּ בְּשָׂפָה בְּרוּרָה, לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּלְקַדְּשֵׁיהּ, וּלְיַיחֲדֵיהּ, בְּדַרְגָּא דִּילָךְ, בְּמַחֲשָׁבָה דִּילָךְ, בַּאֲצִּילוּת דִּילָךְ, דְּאִתְקָיָּים בָּךְ (במדבר יא) וְאָצַּלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם. קוּם אִתְּעַר בְּפִקּוּדָא, לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. (פרשת תצא רפ&quot;א ע&quot;ב שייך לנשא קמ&quot;ה ע&quot;א)

(ויקרא יט) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְגוֹ' פִּקּוּדָא דָא, לְכַבֵּד אָב וְאֵם, דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְמִדְחַל מֵאָבוֹי וּמֵאִמֵיהּ, וּלְאוֹקִיר לוֹן. כְּמָה דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְאוֹקִיר לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מִסִּטְרָא דְּרוּחָא דְּיָהַב בְּגַוִיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ. הָכִי אִצְּטְרִיךְ לֵיהּ לְאוֹקִיר לַאֲבוֹי וּלְאִמֵּיהּ, מִסִּטְרָא דְּגוּפָא דִּילֵיהּ, וּלְמִדְחַל מִנְּהוֹן, דְּהָא אִינּוּן מִשְׁתַּתְּפִין בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעַבְדֵּי לֵיהּ גּוּפָא, וְהוֹאִיל וְאִינּוּן שׁוּתָּפִין בְּעוֹבָדָא, לִיהֱווּ שׁוּתָּפִין בִּדְחִילוּ וִיקָרָא.

כגוונא דא, תלת שותפין אשתכחו לעילא ברזא דאדם, אדם קדמאה אף על גב דגופא דיליה הוה מעפרא, לאו מעפרא דהכא הוה, אלא מעפרא דבי מקדשא לעילא, אבא ואימא אשתכחו, ומלכא עלאה אשתתף בהדייהו, ושדר ביה רוחא דחיי ואתברי.

וכגוונא דא אשתכח כלא עילא ותתא, ועל דא אצטריך ליה לבר נש למדחל לקדשא בריך הוא, ולמדחל לאבוי ולאמיה.

בְּסִתְרֵי תּוֹרָה, אָדָם קַדְמָאָה לָא הֲוָה לֵיהּ מֵהַאי עָלְמָא כְּלוּם. חַד צַּדִּיק עֲבַד שִׁמּוּשָׁא בְּנוּקְבֵיהּ, וְאִתְעָבִיד מֵהַהוּא שִׁמּוּשָׁא גּוּפָא חֲדָא, דִּנְהִירוּ דִּילֵיהּ יַתִיר מִכָּל אִינּוּן מַלְאֲכִין שְׁלִיחָן לְעֵילָּא. וְכַד אִתְבְּרֵי הַהוּא גּוּפָא מַלְכָּא עִלָּאָה, שָׁדַר בְּהַהוּא צַּדִיק כ&quot;ב אַתְוָון, וְאִשְׁתְּתַּף בַּהֲדַיְיהוּ, וְנָפַק לְעָלְמָא.

כֵּיוָן דְּנָפַק, חָמוּ לֵיהּ שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, וְאַסְתִּימוּ&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פג א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פג ב/&gt;נְהוֹרַיְיהוּ, דְּתַפּוּחָא דְּרַגְלֵיהּ אַחְשִׁיךְ נְהוֹרָא דִּלְהוֹן. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּמֵעוֹבָדָא דְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא עִלָּאָה נָפַק. כֵּיוָן דְּחָטָא, אִתְחֲשָׁךְ, וְאַזְעִיר גַּרְמֵיהּ, וְאִצְּטְרִיךְ לְגוּפָא אָחֳרָא בְּמִשְׁכָא וּבְבִשְׂרָא. דִּכְתִיב, (בראשית ג) וַיַּעֲשׂ יְיָ' אֱלֹהִים לָאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם. כְּהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דַּעֲבַד הַהוּא צַּדִיק בְּנוּקְבֵיהּ, לָא אִשְׁתְּכַח מִקַּדְמַת דְּנָא, וּלְבָתַּר דְּנָא, דְּהָא עַד לָא נָפַק לְצּוֹרֵף אוּמָנָא.

עַד דְּאָתָא חֲנוֹךְ, וְנָטִיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵאַרְעָא, וְאַבְרִיר פְּסוֹלֶת וְקַסְטוּרָא מִכַּסְפָא, וְכֵן בְּכָל אִינּוּן צַּדִּיקַיָּיא דִּי בְּאַרְעָא. לְבָתַר אִתְתָּקַּן הַהוּא אֲתַר, וְאִתְעָבִידוּ רוּחִין וְנִשְׁמָתִין בְּשִׁמּוּשַׁיְיהוּ וְגוּפָא מִתַּתָּא בְּאַרְעָא. וְעַל דָּא בְּשׁוּתָּפוּ דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, בַּר נָשׁ אָתֵי לְעָלְמָא, וְאִצְּטְרִיךְ לְמִדְחַל לְאִינּוּן שׁוּתָּפִין, וּלְאוֹקִיר לוֹן, כְּמָה דְּאִתְּמַר (ע&quot;כ רעיא מהימנא)

* [{{קטן|{{צ|פקודא כד למהוי דכיר את יום השבת}} - [[זהר חלק ב צב א|שמות צ&quot;ב ע&quot;א]]}}]
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פג ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פד|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פד א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פד א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פד|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פד ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פד ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פה|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פה א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פה א/&gt;

[פה ע&quot;ב עד פו ע&quot;ב - לא ברור מה יש בדף]

{{ממ זהר משולב|ג|פז|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פז א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פז א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פז|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פז ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פז ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח א/&gt;

==פרשת אמור==
{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=דף פח א/&gt;{{צ|ויאמר יי' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו}}. א&quot;ר יוסי מ&quot;ט דא לקבל דא דכתיב לעילא ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו וסמיך ליה אמור אל הכהנים. אלא (משמע) כיון דאזהר להו לישראל לקדשא להו בכלא אזהר להו לכהני לקדשא לון וכן ללוים. לכהני מניין דכתיב אמור אל הכהנים. ללואי מנין דכתיב ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם. בגין דישתכחון כלהו זכאין קדישין דכיין. אמור אל הכהנים בני אהרן מ&quot;ט הכא בני אהרן וכי לא ידענא דבני אהרן נינהו. אלא בני אהרן ולא בני לוי. דאהרן דהוא שירותא דכל כהני דעלמא דביה אתרעי קב&quot;ה מכלא בגין למעבד שלמא בעלמא ובגין דאהרן ארחוי סליקו ליה להאי. דכל יומוי דאהרן הוה משתדל לאסגאה שלמא בעלמא. ובגין דארחוי כך סליק ליה קב&quot;ה להאי למיעל שלא בפמליא דלעילא. ובגין כך אמור אל הכהנים בני אהרן. אמור אל הכהנים ואמרת אליהם. 

רבי יהודה פתח מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. מה רב טובך כמה עלאה ויקירא ההוא נהורא עלאה דאקרי טוב דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב ודא הוא אור הגנוז דביה עביד קב&quot;ה טב בעלמא ולא מנע ליה בכל יומא בגין דביה מתקיים עלמא וקאים עליה. אשר צפנת ליראיך דתנן נהורא עלאה עבד קב&quot;ה כד ברא עלמא וגניז ליה לצדיקיא לזמנא דאתי. הה&quot;ד אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך. פעלת בזמנא דאתברי עלמא ההוא נהורא הוה קאים ונהיר מרישא דעלמא לסייפי דעלמא. כד אסתכל קב&quot;ה לאינון חייבין דזמינין לקיימא בעלמא גניז ליה לההוא נהורא דכתיב וימנע מרשעים אורם. וזמין לאנהרא לצדיקיא לעלמא דאתי ודא הוא צפנת ליראיך וכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. ת&quot;ח בשעתא דבר נש קאים למיהך לההוא עלמא והוא בבי מרעיה אתיין עליה ג' שלוחין וחמי תמן מה דלא יכיל בר נש למחמי כד איהו בהאי עלמא. וההוא יומא יומא דדינא עלאה הוא דמלכא בעי פקדונא דיליה. זכאה ההוא בר נש דפקודא אתיב למלכא כמה דאתיהיב ליה בגויה. אי ההוא פקדונא אתטנף בטנופי גופא מה יימא למארי פקדונא. זקף עינוי וחמי למלאך המות קאים קמיה וסייפיה שליפא בידיה קסטר בקטרין בקוטמא דההוא בר נש ולית לה לנפשא קשיו בכלא כפרישו דילה מן גופא ובר נש לא מית עד דחמי לשכינתא ומגו סגיאות תיאובתא דשכינתא נפשא נפקת &lt;קטע סוף=דף פח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|פח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פח ב/&gt;
לקבלא לשכינתא. בתר דנפק' מאן איהי נפשא דאתדבק בה (ס&quot;א ותתקבל) ויקבל בגופא (ס&quot;א בגווה) והא אוקמוה להני מילי. בתר דנפקא נפשא מן גופא ואשתאר גופא בלא רוחא אסור למשבק ליה בלא קבורתא דכתיב לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא. בגין דמיתא דישתהי כ&quot;ד שעות דאינון יומם ולילה בלא קבורתא יהיב חלישותא בשייפוי דרתיכא ומעכב עבידתא דקב&quot;ה מלמעבד. דאפשר דקב&quot;ה גזר עליה בגין למיתי בגלגולא אחרא מיד בההוא יומא דאתפטר לאוטבא ליה. וכל זמנא דלא אתקבר גופא נשמתא לאו עאלת קמי קב&quot;ה ולא יכלא למהוי בגופא אחרא בגלגולא תניינא דלא יהבין לנשמתא גופא אחרא עד דיתקבר קדמאה. ודא דמי לב&quot;נ דמיתת אתתיה לא אתחזי ליה למיסב אתתא אחרא עד דקביר לקדמיתא ובגין דא אמרה אורייתא לא תלין נבלתו על העץ. דבר אחר כד אתפרשא נשמתא מן גופא ובעיא למיזל לההוא עלמא לא תיעול לההוא עלמא עד דיהבין לה גופא אחרא מנהורא ולבתר יכלא למיעל ומאליהו תנדע דהוו ליה תרין גופין חד דביה אתחזי לתתא לבני נשא וחד דביה אתחזי לעילא בין מלאכין עלאין קדישין. וכל כמה דגופא לא אתקבר צערא הוא לנשמתא ורוח מסאבא אזדמן לשרייא עלוי ולסאבא לההוא גופא. ובגין דההוא רוח מסאבא אזדמן לא מבעי ליה לאינש למיבת ההוא גופא ליליא חד בגין דרוח מסאבא אשתכח בליליא ואשתטח בכל ארעא לאשכחא גופא בלא נפשא לסאבא ליה ואסתאב יתיר וע&quot;ד אזהר לכהני ואמר לנפש לא יטמא בעמיו. בגין דאינון קדישין ולא ישרי עלייהו רוח מסאבא ולא יסתאבון:

אמור אל הכהנים ר' יצחק אמר אמור אל הכהנים בלחישו כמה דכל עובדיהון דכהני בלחישו כך אמירה דלהון בלחישו. אמור ואמרת זמנא חד ותרין זמנין לאזהרא להו על קדושייהו בגין דלא יסתאבון. דמאן דמשמש באתר קדישא בעיא דישתכח קדישא בכלא. לנפש לא יטמא כמה דאוקימנא דגופא בלא רוח מסאבא הוא ושארי עליה רוח מסאבא. דהא תיאובתא דרוחי מסאבא לגבי גופיהון דישראל איהו בגין דאתרק מנייהו רוחא קדישא ובמנא דקודשא אתיין לאתחברא וכהני דאינון קדישין קדושתא על קדושתא לא בעיין לאסתאבא כלל בגין דכתיב כי נזר אלקיו על ראשו. וכתיב כי שמן משחת אלקיו עליו אני יי' והוא כגוונא דלעילא קאים לתתא. דכתיב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו האי קרא אוקמוה אבל כשמן הטוב על הראש. דא משח רבות קדישא עלאה דנגיד ונפיק מאתר דנהרא עמיקא דכלא. ד&quot;א דנגיד ונפיק מרישא דכל רישין סתימא דכל סתימין. על הראש. על הראש ודאי רישא דאדם קדמאה. יורד על הזקן דא דיקנא יקירא כמה דאוקמוה. זקן אהרן. דא כהן גדול דלעילא והא אוקמוה וההוא שמן &lt;קטע סוף=דף פח ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|פט|א}}&lt;קטע התחלה=דף פט א/&gt;יורד על פי מדותיו דמאינון משיחין נגיד ונפיק ונחית לתתאי וכגוונא דא נגיד ואתעטר כהנא תתאה במשח רבותא לתתא. האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה. כתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא. לא יטמאו מבעי ליה מהו לא יטמא. אלא על ההוא כהן עלאה מכלהו קאמר א&quot;ר יהודה והא כתיב והכהן הגדול מאחיו (כאן חסר) אלא ודאי הכי הוא כמה דאתמר. וא&quot;ר יצחק כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה אצטריך לאשתכחא יתיר מכלא כמה דאתמר:

ולאחותו הבתולה הקרובה אליו וגו' מאי כתיב לעילא כי אם לשארו הקרוב אליו וגו'. ר' אבא פתח מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו' מי זה בא מאדום זמין קב&quot;ה ללבשא לבושי נוקמא על אדום דאחריבו ביתיה ואוקידו היכליה וגלו לכנסת ישראל ביני עממיא ולמעבד להון נוקמת עלמין עד דישתכחון כל טורין מטורי עלמא מליין מקטולי עמין ולמקרי לכל עופא דשמייא עלייהו וכל חיות ברא יתזנון מנייהו תריסר ירחי ועופא דשמייא שבע שנין עד לא תסבל ארעא ניוולא דידהו. הה&quot;ד כי זבח ליי' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום עד דאינון לבושין יסתאבון הה&quot;ד וכל מלבושי אגאלתי. חמוץ בגדים מבצרה בגין דמנה נפקו אכלוסין דעלמא לחיילא על ירושלם ואינון שרו לאוקדא היכלא ובני אדום מפגרין שורין ורמו אבני יסודא הה&quot;ד זכור יי' לבני אדום וגו' האומרים ערו ערו עד היסוד בה. זה הדור בלבושו באינון לבושי דנוקמא דזמין לאלבשא. צועה ברוב כחו. מה צועה מתבר כמה דכתיב עמים תחתיך יפלו וגו'. אמרו ישראל לישעיה מאן הוא דין דיעביד כל כך. פתח ואמר אני מדבר בצדקה. ההוא דאיהו רב להושיע ההוא דכתיב ביה אוהב צדקה ומשפט ואיהו צדקה ממש ואיהו רב להושיע. וכל כך למה. בגין דגרמו לכ&quot;י למהוי שכיבת לעפרא בגלותא ולמנפל לארעא כמה דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל ובגין כך קב&quot;ה ילבש לבושי נוקמא עלייהו לסאבא לון בסגיאו דקטולייא דכתיב וכל מלבושי אגאלתי. וכל כך למה דכתיב ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש. דלאו חולקיה דעשו ולא הוות בעדביה דההוא דכתיב ביה איש יודע ציד איש שדה. לה יטמא באינון לבושין דנוקמא דזמין לאסתאבא בין אינון אכלוסין דכתיב ביה לה יטמא בגינה בגין דאיהי שכיבת לעפרא והוא בעי לאקמא לה הה&quot;ד קומי אורי כי בא אורך (ס&quot;א וכתיב ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת וגו':

לא יקרחה קרחה בראשם. ר' יוסי אמר לא יקרחה בה&quot;א מ&quot;ט. אלא ההוא שמן עלאה דאיהו משח רבות קודשא דאשלים לכל שבה יומין כמה דאתמר דכתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם ההוא שמן עלאה אתעדי מניה ואתקרח אי איהו אפגים רישיה. בגין דרישא דכהנא עלאה ההוא שמן עלאה הוי ועל דא לא לבעי ליה לכהנא דלתתא לאחזאה ביה בגרמיה פגימו כלל והא אתמר ובג&quot;כ כתיב בה&quot;א. פתח ואמר בשוב יי' את שיבת ציון היינו כחולמים. בשוב יי' את שיבת דא בגלות בבל אתמר. דלא אשתכחו יתיר בגלותא אלא שבעין שנין דכתיב כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם. וכתיב היינו כחולמים מאי כחולמים אלא הא אתערו חברייא דאיכא שבעין &lt;קטע סוף=דף פט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פט ב/&gt;שנין בחלמא. ות&quot;ח כתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם. מאן שבעת ימים הא אתמר. ההוא אתר עלאה דהיא כללא דכל שיתא אחרנין אקרי שבעת ימים ואקרי תשובה. תנינן מאן דיתיב בתעניתא בשבתא קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה ושבעין שנה אינון שבע אנפי מלכא דאפילו אסתכמו עליה (כלא) לביש ההוא גזר דינא אתקרע. מ&quot;ט בגין דאחיד ביה בההוא יומא בכללא דכלהו דאקרי שבעה ואקרי תשובה בגין כך בכלהו אחיד ואהדר בתשובה ואתקרע גזר דינא בכלהו ועל דא ודאי שבעין שנין איכא בחלמא. כגוונא דא כהנא אתעטר בשבע דאקרי שבעת ימים אי פגים רישיה ההוא שבעה דאיהו כללא דכלהו אקרח מניה כל ההוא קדושה דכולהו דשריא עליה. ועל דא אזדהרו דלא יקרחה קרחה בראשם וישתכחו פגימין מכלא. ובגין כך כהנא בעי לאשתכחא בשלימו יתיר מכלא כ&quot;ש ההוא דאיהו עלאה מכלהו. א&quot;ר אבא כאן בה&quot;א תתאה כאן בה&quot;א עלאה כ&quot;ג דאיהו עלאה מכלהו בה&quot;א עלאה דכתיב אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו וגו'. ומלא ידו וגו' דכתיב שבעת ימים ימלא את ידכם. כהנא אחרא בה' תתאה. דכתיב לא יקרחה קרחה בראשם וכתיב בתריה ולא יחללו שם אלקיהם והאי שם הא ידיעא איהו ובגין כך כתיב והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ללבוש את הבגדים כמה דאמרן. ובגין דאיהו קדישא כגוונא דלעילא כתיב ומן המקדש לא יצא. 

ר' אבא פתח ואמר לך יי' הצדקה ולנו בושת הפנים כהיום הזה לאיש יהודה וליושבי ירושלם זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אתרעי בהו מכל עמין עכו&quot;ם ומגו רחימותא דלהון יהיב להו אורייתא דקשוט למנדע ארחא דמלכא קדישא. וכל מאן דאשתדל באורייתא כאילו אשתדל ביה בקב&quot;ה דאורייתא כלא שמיה דקב&quot;ה הוי. ובגין כך מאן דאתעסק באורייתא אתעסק ביה בשמיה ומאן דאתרחק מאורייתא רחיקא הוא מקב&quot;ה. ת&quot;ח לך יי' הצדקה כד&quot;א לך יי' הגדולה והגבורה. מאן צדקה אתר דכל אנפין נהירין אחידן ביה והוא אחיד בכלהו וביה אשתכחו. ולנו בושת הפנים אתר דכל אנפין נהירין אתרחקן מניה. צדקה אמת קשוט ונהורא דכלא ונהורא דאנפין חידו כלא. בשת כסיפא רחיקו דקשוט מאן דאכסיף. בגין דאמת דאיהו צדקה אתרחק מניה. רחיקו דאנפין נהירין. ת&quot;ח כהנא עלאה בעי לאתחזאה בשפירו דאנפין בנהירו דאנפין בחידו יתיר מכלא. ולא בעי לאתחזאה ביה עציבו ורוגזא אלא כלא כגוונא דלעילא. זכאה חולקיה דעליה כתיב אני חלקך ונחלתך. וכתיב יי' הוא נחלתו. וע&quot;ד בעי לאתחזאה שלים בכלא בגרמיה בלבושיה דלא יפגים גרמיה כלל כמה דאתמר. האי איהו בתר נישואין וכו' עד לארעא דישראל. 

זהו קצת מאמר מרעיא מהימנא מצאתי בהעתק ונדפס באורך בפ' כי תצא כי שם ביתו מאמר מתחיל וענשו אותו. והוא אשה בבתוליה יקח. 

ר&quot;ש פתח והנה הוא שם עלילות דברים וגו'. וכתיב וענשו אותו מאה כסף וגו' כי הוציא שם רע על בתולת ישראל וכי בתולת ישראל היא בתולת אביה או בתולת בעלה היא. מהו &lt;קטע סוף=דף פט ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|א}}&lt;קטע התחלה=דף צ א/&gt;בתולת ישראל הכא. הה&quot;ד שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. אוף הכא כהנא דקאים כגוונא דלעילא כתיב והוא אשה בבתוליה יקח הכי נמי בבתוליה דלא תפוק מבבא דחצרה מזמנא לבר והוא אתמר. 

רבי שמעון הוה אזיל בארחא והוו עמיה רבי יהודה ור' יוסי ור' חזקיה. פתח ר&quot;ש ואמר טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו. טרף נתן ליראיו אלין אינון זכאין אינון דחלי דקב&quot;ה דכל מאן דדחיל ליה אתקרי מאינשי דביתא דמלכא ועליה כתיב אשר איש ירא את ה'. מהו טרף נתן ליראיו אלא כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה. מהכא אוליפנא דכל בר נש דלעי באורייתא בליליא וקם בפלגות ליליא בשעתא דכנסת ישראל אתערת לאתקנא ביתא למלכא האי אשתתף בהדה והאי אקרי מבי מלכא ויהבין ליה כל יומא מאינון תיקוני ביתא הה&quot;ד ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. מאן ביתה כל אינון דמשתתפי בהדה בליליא אקרון ביתה בני ביתה. ובג&quot;כ טרף נתן ליראיו מהו טרף טרף ממש דאיהי נטלא מאתר רחיקא עלאה דכתיב ממרחק תביא לחמה. ומאן זכי להאי טרף סופיה דקרא אוכח דכתיב יזכור לעולם בריתו מאן דאסתכל (ס&quot;א דאשתדל) באורייתא לאשתתפא בהדה בליליא. ולא עוד אלא דצדיק חד עלאה אית ליה לקב&quot;ה והוא אשתתף בהדיה וירתין תרווייהו לכנישתא דישראל דכתיב צדיקים לעולם יירשו ארץ. 

תו פתח ואמר ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני יי' מקדשו. ת&quot;ח כל מאן דאפיק זרע לבטלה לא זכי למחמי אפי שכינתא ואקרי רע דכתיב כי לא קל חפץ רשע אתה לא יגורך רע האי מאן דאפיק ליה בידיה או אנתו אחרא דלא כשרא ואי תימא דאפיק ליה באנתו דלא מתעברא הכי נמי. לא אלא כמה דאמרן ועל דא יבעי ב&quot;נ מקב&quot;ה דיזמין ליה מאנא דכשרא דלא יפגים זרעיה. מאן דאפיק זרעא במאנא דלא כשרא פגים ליה לזרעיה ווי למאן דפגים זרעיה. ומה בשאר בני נשא כך בכהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה עלאה עאכ&quot;ו. בעמיו מהו בעמיו דהא כתיב לעילא אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח וכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו. בהם מבעי ליה מהו בעמיו אלא מלה דא קלנא בעמיו פגימו בעמיו ועל דא כתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה מעמיו ודאי כלא כגוונא דלעילא כי אני יי' מקדשו מהו מקדשו אלא אנא הוא ההוא דאיהו מקדש ליה בכל יומא ובג&quot;כ לא יפגים זרעיה ולא ישתכח ביה פגימו. (ס&quot;א ובגין דא) דהא אני יי' מקדשו דאנא בעינא לקדשא ליה וישתכח קדישא בכלא. דקדישא ישתמש על ידא דקדישא. ת&quot;ח קב&quot;ה &lt;קטע סוף=דף צ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צ ב/&gt;ישתמש ע&quot;י דכהנא וישתכח קדישא כד אתי לשמשא ובגין דקב&quot;ה ישתמש על ידא דכהנא דאיהו קדישא כהנא ישתמש ע&quot;י דרכיא דאתקדש בדכיותיה ומאי איהו ליואי בר נש (ס&quot;א כהנא) אחרא ישתמש ע&quot;י דקדישא אחרא בגין דישתכחון כלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דעלייהו כתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. כמה פרישן ישראל מכלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה הה&quot;ד והתקדשתם והייתם קדושים כי אני יי' וגו'. 

תו פתח ואמר ליי' הישועה על עמך ברכתך סלה ליי' הישועה הכי תנינן זכאין אינון ישראל דבכל אתר דאתגלו שכינתא אתגלייא בהדייהו. כד יפקון ישראל מגלותא פורקנא למאן. לישראל או לקב&quot;ה אלא הא אוקמוה בכמה קראי והכא ליי' הישועה ודאי אימתי על עמך ברכתך סלה. בשעתא דקב&quot;ה ישגח בברכאן עלייהו דישראל לאפקא לון מן גלותא ולאוטבא להו כדין ליי' הישועה ודאי. ועל דא תנינן דקב&quot;ה ייתוב עמהון דישראל מן גלותא הה&quot;ד ושב יי' אלקיך את שבותך ורחמך:

איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. ר' יצחק אמר בגין דאיהו פגים ומאן דאיהו פגים לא אתחזו לשמשא בקודשא והוא אוקמוה דב&quot;נ דאשתכח פגים לית ביה מהימנותא וההוא פגימו אסהיד עליה כ&quot;ש כהנא דבעייא לאשתכחא שלים מאריה דמהימנותא יתיר מכלא והא אוקמוה. ר' אלעזר הוה יתיב בקסטרא דבי חמוי והוא הוה אמר זילגא דבקסטירא בעינא שכיח. אדהכי אעבר חד ב&quot;נ פגים מעיניה חד אמר חמוי נשאל להאי. אמר פגים הוא ולאו מהימנא. אמר נשאל בהדיה אתו שאילו ליה א&quot;ל טופקא מאן הוא בעלמא. אמר עתירא אבל דישליף בהדיה אנא מכלהו. (ס&quot;א עתירא אבל דישליף ווי על דא בהדיה אנא מכלהו) א&quot;ר אלעזר במלוי אשתמע דלאו מהימנותא גביה ולאו בר מהימנא הוא. ת&quot;ח קב&quot;ה אמר כל איש אשר בו מום לא יקרב דהא קדוש' דלעילא לא שריא באתר פגים פתח ואמר לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה. לתורה ולתעודה מאן הוא תורה ומאן הוא תעודה אלא תורה דא תורה שבכתב. תעודה דא תורה שבע&quot;פ תורה שבע&quot;פ לא שריא באתר פגים. דהא מתורה שבכתב אתבני. כתיב צור תעודה חתום תורה בלמודי צור תעודה דא תורה שבע&quot;פ בגין דתמן אתצר צרורא דחיי ובתעודה אתקשר קשרא דחיי (נ&quot;א קשרא דמהימנותא) דלעילא למהוי כלא חד. ומתמן לתתא אתפרשן אורחים ושבילים ומתמן מתפרשין אורחין בעלמין כלהו הה&quot;ד ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים חתום חתמה תורה חתימה דאורייתא דאיהי תורה שבכתב. באן אתר. בלמודי אלין נביאי כד&quot;א ויקם את העמוד הימני ויקרא שמו יכין ויקם את העמוד השמאלי ויקרא שמו בועז ומתמן אתפרשן אורחין לנביאי מהימני וקיימי אלין בקיומא לגופא לשית טהירין הה&quot;ד שוקיו עמודי שש. וכלא לא קיימא אלא בשלימו ולא שרייא קדוש' דכלא אלא בשלימו כד מתחבראן דא בדא כלא הוא שלים כלא הוא חד לא אתפגי' אתר. וע&quot;ד אקרי כ&quot;י שלם כד&quot;א ומלכי צדק מלך שלם ויהי בשלם סכו. ובג&quot;כ לא שרייא כלא אלא באתר שלים ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב כגוונא דא קרבנא דביה מומא לא יתקריב מאי טעמא דכתיב כי לא לרצון יהיה לכם. ואי תימא הא קודשא בריך הוא לא שארי אלא באתר תבירא במאנא תבירא דכתיב ואת דכא ושפל רוח. האי אתר שלים יתיר הוא מכלא (דכתיב ואת דכא ושפל רוח) בגין דמאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דכלא גאותא עלאה ודא הוא שלים. אבל לא כתיב ואת &lt;קטע סוף=דף צ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|א}}&lt;קטע התחלה=דף צא א/&gt;עור ושבור וחרום ושרוע. אלא ואת דכא ושפל רוח. מאן דמאיך גרמיה קב&quot;ה זקיף ליה. ובגיני כך כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בעי למהוי שלים יתיר מכלא ולא יתחזי פגים ועל דא אזהר להו לכהני דכתיב איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. 

תו פתח ואמר וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע וכי קב&quot;ה אמר אין רע אי הכי טוב הוא. אלא סיפיה דקרא אוכח דישראל באינון יומין הוו ממנן כהני מארי דמומין על גבי מדבחא ולשמשא על מקדשא ואמרי מאי אכפת ליה לקב&quot;ה דא או אחרא ואינון הוו דאמרי אין רע. וקב&quot;ה אתיב להון ההוא מלה דהוו אמרי. אמר. ישראל אתון אמרי כד מקרבי מארי דמומין על פולחני אין רע מאי אכפת ליה לקב&quot;ה. סופיה דקרא מה כתיב הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך. בר נש מנייכו אי בעיתו לשלומי למלכא ולקרבא קמיה דורונא אתון משדרין ליה בפגימא או לאו. הירצך או הישא פניך בההוא דורונא כ&quot;ש וכ&quot;ש דאתון מקרבין קמאי בר נש פגים לקרבא דורונא הא דורונא דילכון לכלבא אתמסר דודאי בר נש דאיהו פגים פגים הוא מכלא פגים הוא מהימנותא ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב אמר רבי יוסי זמין קב&quot;ה לאשלמא להו לישראל ולאשתכחא שלימין בכלא דכלא דלא יהא בהון מארי דמומין כלל בגין דיהון תקונא דעלמא כאלין מאני ולבושא דבר נש דאינון תקונא דגופא הה&quot;ד ויתיצבו כמו לבוש (ס&quot;א ד&quot;א) ת&quot;ח כד יתערון מעפרא כמה דעאלו הכי יקומון. חגרין או סומין עאלו חגרין וסומין יקומון בההוא לבושא דלא יימרון דאחרא הוא דאתער. ולבתר קב&quot;ה ייסי לון וישתכחון שלימין קמיה וכדין יהא עלמא שלים בכלא כדין ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד:

שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו וגו'. רבי יוסי פתח צדקתך כהררי קל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע יי'. האי קרא אית לאסתכלא ביה. אבל תא חזי צדק כתרא קדישא עלאה. כהררי קל כאינון טורין עלאין קדישין דאקרון טורי דאפרסמונא דכיא. ובגין דאיהי סלקא לאתקשרא בהו לעילא כל דינהא בשיקולא חדא לכלא דלית בההוא דינא רחמי. משפטיך תהום רבה משפט דאיהו רחמי נחית לתתא לההוא דרגא לתקנא עלמין וחייס על כלא ועביד דינא ברחמי לבסמא עלמא ובגין דאיהו רחמי אדם ובהמה תושיע יי' לכלא בשיקולא חדא אדם ובהמה הא אוקמוה מאן דהוא אדם ושוי לגרמיה כבהמה אדם ובהמה דין אדם ודין בהמה חד הוא. אדם. ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר. בהמה והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה ליי' בגין דיעבר עלייהו שבת חד ודא אוקמוה:

רבי חייא פתח יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו. ת&quot;ח זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דקב&quot;ה אתרעי בהו ואינון מתדבקין ביה ואקרון קדישין עם קדוש. וכן עד דסליק לון לדרגא עלאה דאקרי קדש דכתיב קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה כמה דאוקימנא דהא ישראל מתמניא יומין מתדבקין ביה בשמיה ורשימין בשמיה ואינון דיליה כד&quot;א ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ ועממין לא מתדבקין ביה ולא אזלין בנימוסיה ורשימא קדישא אעדיאו מנייהו עד &lt;קטע סוף=דף צא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צא ב/&gt;דאינון מתדבקן בסטרא אחרא דלאו קדישא. ות&quot; בשעתא דבעא קב&quot;ה למיהב אורייתא לישראל זמין בה לבני עשו אמר לון בעאן אתון לקבלא אורייתא. בההיא שעתא אתרגיזת ארעא קדישא ובעיא לאעלא לנוקבא דתהומא רבה. אמרה קמיה מארי דעלמא פסטירא דחדווה (ס&quot;א דעלמא) תרי אלפי שנין עד לא אתברי עלמא קלטינא קמי (נ&quot;א קליטנא) גו נ&quot;א אזדמן קמי) ערלין דלא רשימין בקיומך. אמר לה קב&quot;ה כורסייא כורסייא ייבדון אלף אומין כוותייהו וקיימא דאורייתא לא יזדמן קמייהו. הה&quot;ד יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה ודאי בגין דאורייתא לא אתיהיבת (בגין דאיהי קיימא קדישא) אלא למאן דאית ביה קיימא קדישא ומאן דאליף אורייתא למאן דלא אתגזר משקר בתרי קיימי משקר בקיימא דאורייתא ומשקר בקיימא דצדיק וכנסת ישראל. דאורייתא להאי אתר אתיהיבת ולא לאחרא. רבי אבא אמר משקר בתלת דוכתי עלאי משקר בתורה משקר בנביאים משקר בכתובים. משקר בתורה דכתיב וזאת התורה וגו'. משקר בנביאים דכתיב וכל בניך למודי יי' אינון למודי יי' ולא אחרא וכתיב חתום תורה בלמודי אינון ולא אחרא. משקר בכתובים דכתיב ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל. וכתיב אך צדיקים יודו לשמך מאן צדיקים דא צדיק וכ&quot;י דמאן דלא אתגזר ולא עאל בקיומא דלהון לא יודון לשמיה קדישא דהיא אורייתא. 

א&quot;ר חייא כיון דאתגלי קב&quot;ה על טורא דסיני למיהב אורייתא לישראל שכיכת ארעא ותבת בנייחא הה&quot;ד ארץ יראה ושקטה. ת&quot;ח בר נש דאתיליד לא אתמנא עליה חילא דלעילא עד דאתגזר כיון דאתגזר אתער עליה (רוחא) אתערותא דרוחא דלעילא. זכי לאתעסקא באורייתא אתער עליה ואתערותא יתיר. זכי ועביד פקודי אורייתא. אתער עליה אתערותא יתיר. זכי ואתנסיב זכי ואוליד בנין ואוליף לון ארחוי דמלכא קדישא הא כדין הוא אדם שלים. שלים בכלא. אבל בהמה דאתילידת בההיא שעתא דאתילידת ההוא חילא דאית לה בסופא אית לה בההיא שעתא דאתילידת ואתמנא עליה. ובגין כך כתיב שור או כבש או עז כי יולד. עגל או טלה או שעיר או גדי לא אתמר אלא שור או כשב או עז ההוא דאית ליה לסופא אית ליה בשעתא דאתיליד. והיה שבעת ימים תחת אמו בגין לאתישבא ביה ההוא חילא ואתקיים ביה. ובמה יתקיים ביה כד ישרי עליה שבת חד ואי לא לא יתקיים (ועוד דאתייבש מזוהמא דאמיה) ולבתר דיתקיים ביה ההוא חילא כתיב ירצה לקרבן אשה ליי' בקיומא דשבת חד דאעבר עליה. ובר נש. בקיומא דשבת חד אתקיים ביה אתערותא דהאי עלמא וחילא דיליה. בתר דאתגזר אתער עליה אתערותא דרוחא עלאה וכ&quot;י אעבר עליה וחמאת ליה ברשימא קדישא ואתערת עליה ושרייא עליה רוחא דההוא עלמא קדישא כד&quot;א ואעבור עליך ואראך מתבוסת בדמיך וגו'. בדמיך בתרי. ואי תימא התם כד נפקי ישראל ממצרים דשכיח בינייהו דם פסח ודם מילה כדין כתיב בדמיך חיי הכא מאי בדמיך. אלא תרין חד דמילה וחד דפריעה. חד דגזירו דכנסת ישראל וחד דפריעה בצדיק יסוד עולם ואלין תרין דמין דבר נש קאים בגינייהו בקיומא דעלמא דאתי הה&quot;ד בדמיך חיי. רבי שמעון אמר סוד יי' ליראיו ובריתו להודיעם. סוד יי' ליראיו דא כנסת ישראל. ובריתו להודיעם דא צדיק יסוד עולם &lt;קטע סוף=דף צא ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צב|א}}&lt;קטע התחלה=דף צב א/&gt;בקשורא חדא. יו&quot;ד תלת אתוון שלימותא דכלא. ראשיתא דכלא י' עלאה דכלא. וא&quot;ו אמצעיתא שלימותא דכל סטרין מעבר לכל רוחין ביה תלייא מהימנותא. דל&quot;ת גנתא צרורא דחיי. את דא זעירא שלימא דכלא. את דא סתימא דכל סטרין. כד נפיק. נפיק כמלכא עם חילוי. תב (נ&quot;א יתיב) לבתר י' בלחודוי ביה אסתים מלה ביה נפיק סגיר ופתח. (נ&quot;א נגיד ונפיק ופתח) ה&quot;א (נ&quot;א דא) שלימותא דכלא לעילא ותתא והא אתמר הא. ה' הא ידיעא. א הוא יו&quot;ד שלימו דתלת אתוון דאינון ברישא דסתימין (ס&quot;א ביו&quot;ד והא אוקמוה) ביה ו' ע&quot;ג א' (ס&quot;א דא' הא) והא אוקמוה וכלא חד מלה הוא שלימו דשמא קדישא הוא שלימו דעילא בגין כך לזמנין ה&quot;א נטיל א' בזמנא דהיא מתעטרא בעטרוי. ת&quot;ח כל את ואת דשמא קדישא אתחזי ביה שלימו דכלא שמא. יו&quot;ד הא אתמר שלימו דכלא. ה' שלימו דכלא ואע&quot;ג דלאו איהו באלף ה&quot;א בלחודוי הא אתמר בדיוקנא (ס&quot;א דא הא הוא כו') ה&quot;י (ס&quot;א איהו) הוא שלימותא דכלא. ו' בין בסטרא דא בין בסטרא אחרא שלימו הוא דכלא וא&quot;ו ה&quot;א הוא שלימו יתיר לאעטרא לכלא הא דכלא חד והא אתערו ביה חברייא. ת&quot;ח והיה שבעת ימים וגו'. יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א (נ&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א יו&quot;ד ה&quot;א) אתגליפו אתוון (והיה) ו' ה' הא שבעת יומין אתכלילו בחד י' ה' שבעת יומין י' חד כללא דכלא ה&quot;א תלת היא ותרין בנין וברא חד תרין אבהן ביה כלילן הא שיתא. ברתא נוקבא חד הא שבעה אשתמע דה' עלאה כללא דשיתא י&quot;ה הא שבעה היינו דכתיב שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום. והיה שבעת ימים תחת אמו. תחת אמו אתעטרו שבעת ימים דכתיב לך יי' הגדולה והגבורה וגו' וע&quot;ד שבעת ימים לתתא ליקרא דאמא עלאה. תחת אמו לתתא. דכתיב עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה עקרא דכל ביתא ילדה שבעה אלין שבעת יומין דחג הסכות. ורבת בנים אמללה אלין קרבנין דחג דנחתין בכל יומא מן מנינא. ות&quot;ח אלין סלקין לעילא לעילא ואלין נחתין לתתא לתתא כד&quot;א אם תגביה כנשר ואם בין ככבים שים קנך משם אורידך נאם יי' וישראל סלקין מתתא לעילא דכתיב והיה זרעך כעפר הארץ וכתיב והרביתי את זרעך ככוכבי השמים. ולבתר סלקין על כלא ומתדבקן באתר עלאה על כלא הה&quot;ד ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו':

ושור או שה אותו ואת בנו. אמר ר' יוסי כתרגומו לה ולברה דעקרא דאמא למנדע ברה ואזיל בתרה ולא אזיל בתר אבוה ואנן לא ידעינן מאן הוא. לא תשחטו ביום אחד. א&quot;ר יהודה מ&quot;ט אי תימא משום עגמת נפש דבעירא ניכוס להאי בביתא חד ולהאי בביתא אחרא או להאי השתא ולהאי לבתר. א&quot;ל אית מאן דשרי ולאו הכי אלא ביום אחד ממש. ת&quot;ח תנינן יפה תענית לחלום כאש לנעורת ועקרא דתעניתא בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא. מאי טעמא. בגין דלית לך יום לתתא דלא שלטא ביה יומא אחרא עלאה וכד איהו שארי בתעניתא דחלמא אוליפנא דההוא יומא לא אתעדי עד דאתבטל ההוא גזרה ואי דחי ליה ליומא אחרא הא שולטנא דיומא אחרא הוא ולא עאל יומא ביומא אחרא דחבריה. כהאי גוונא לית לך יום דלא אתמנא עליה יומא עלאה לעילא. ובעי בר נש לאסתמרא דלא יעביד פגימו בההוא יומא ולא יתפגים קמי שאר יומין אחרנין. ותנינן בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא. אי בר נש עביד עובדא לתתא כדקא &lt;קטע סוף=דף צב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צב ב/&gt;יאות הכי אתער חילא כדקא יאות לעילא. עביד בר נש חסד בעלמא אתער חסד לעילא ושארי בההוא יומא ואתעטר ביה בגיניה ואי אתדבר בר נש לרחמי לתתא אתער רחמי על ההוא יומא ואתעטר ברחמי בגיניה. וכדין ההוא יומא קאים עליה למהוי אפוטרופא בגיניה בשעתא דאצטריך ליה. כגוונא דדא בהפוכא דא (ועל כלא) אי עביד בר נש עובדא דאכזרי הכי אתער בההוא יומא ופגים ליה ולבתר קאים עליה לאכזרי לשיצאה ליה מעלמא. בההיא מדה דבר נש מודד בה מודדין ליה תנן דישראל אכזריות אתמנע מנייהו מכל שאר עמין ולא יתחזון מניה עובדא בעלמא דהא כמה מארי דעיינין קיימין עליה דבר נש בההוא עובדא. זכאה מאן דאחזי עובדא דכשרא לתתא דהא בעובדא תלייא מלתא בכלא לאתערא מלה אחרא:

רבי שמעון פתח וירא יעקב כי יש שבר במצרים האי קרא רזא דחכמתא אית ביה ואית לן לאסתכלא ביה דלאו סופיה רישיה ולאו רישיה סופיה אלא ת&quot;ח בשעתא דקב&quot;ה בעי למידן עלמא בכפנא לא יהיב מלה דא לידא דכרוזא דהא כל דינין אחרנין דעלמא כרוזא כריז עלוהי עד לא ייתון לעלמא ודינא דא לא אתיהיב לכרוזא. אלא קב&quot;ה אכריז עליה וקארי הה&quot;ד כי קרא יי' לרעב. מההיא שעתא אתפקדן על עלמא ממנן אחרנין בפקידו דרעב (דתרעין) ואסיר ליה לבר נש דאית ליה שבעא לאחזאה בגרמיה שבעא דהא אחזי פגימו לעילא ואכחיש מלה דמלכא וכביכול כאלו אעבר ממנן דמלכא מאתרייהו. וע&quot;ד אמר יעקב לבנוי למה תתראו למה תעבידו פגימו לעילא ולתתא ולאכחשא מלה דמלכא וכל אינון ממנן בכריזו דיליה. אבל הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה ותמן אחזיאו גרמייכו בשבעא ולא תכחישו פמליא דלעילא הכא. ות&quot;ח יעקב כמה תבואה הות ליה ולא בעי לשבור אלא בתוך הבאים בגין דלא ישתכח פגימו בעובדא דיליה. (מה שחסר כאן עיין בסוף הספר סימן ג) 

תו פתח ואמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. ותנינן ידו כתיב דבעי לזקפא ימינא על שמאלא ואמאי לאחזאה עובדא לתתא בגין דיתער עובדא לעילא כתיב והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו' שופר תרועה אמאי אלא שופר דמתבר שלשלאין דמתבר שולטנותא מכל עבדין ובעיא לאחזאה שופר דאיהו פשוט ולא כפוף לאחזאה תורו לכלא דהא יומא גרים ובכלא בעי לאחזאה עובדא ועל דא שופר ולא קרן בגין לאחזאה מאן הוא אתר דאקרי שופר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דאינון ידעין לאתדבקא במלכא קדישא ולאתערא חילא דלעילא ולאמשכא קדושה דמאריהון עלייהו בגין כך כתיב אשריך ישראל מי כמוך וגו'. ואתם הדבקים ביי' אלקיכם חיים כלכם היום: &lt;קטע סוף=דף צב ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|צג|א}}&lt;קטע התחלה=דף צג א/&gt;אלה מועדי יי' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי ר' יצחק פתח ויקרא אלקים לאור יום וגו'. תנינן אור דהוה בקדמיתא הוה נהיר מסייפי עלמא לסייפי עלמא כד אסתכל קב&quot;ה לחייבין דזמינין למיקם בעלמא גניז ליה לצדיקייא לעלמא דאתי הה&quot;ד וימנע מרשעים אורם. וכתיב אור זרוע לצדיק. ת&quot;ח ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה הא תנינן יהי אור אור דכבר הוה נהכא אי תימא אור דאיהו יום בלחודוי הדר ואמר ולחשך קרא לילה. אי תימא כל חד בלחודוי &lt;קטע סוף=דף צג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צג ב/&gt;
הדר ואמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד דלילה לית בלא יום ולית יום בלא לילה ולא אקרי אחד אלא בזווגא חד וקב&quot;ה וכנסת ישראל אקרי אחד ודא בלא דא לא אקרי אחד. ת&quot;ח בגין דכנסת ישראל השתא בגלותא כביכול לא אקרי אחד ואימתי אקרי אחד בשעתא דיפקון ישראל מן גלותא וכנסת ישראל אהדרת לאתרהא לאזדווגא ביה בקב&quot;ה הה&quot;ד ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. (בגין כך ויהי ערב ויהי בקר יום אחד) ודא בלא דא לא אקרי אחד. ת&quot;ח מועדי יי' אשר תקראו וגו' לזמנא כלא לאתר חד ולאשתכחא כלא בשלימו ברזא דאחד ולמהוי ישראל לתתא (בזווגא חדא) גוי אחד בארץ. תינח קב&quot;ה בכנסת ישראל דאקרי אחד ישראל לתתא דאינון זמינין כגונא דלעילא במה יקרון אחד. אלא בירושלם דלתת קרון ישראל אחד מנא לן דכתיב גוי אחד בארץ. ודאי בארץ הם גוי אחד עמה אקרון אחד ולא אינון בלחודייהו דהא ומי כעמך ישראל גוי אחד סגי ליה אבל לא אקרון אחד אלא בארץ בזווגא דהאי ארץ כגוונא דלעילא ובגין כך כלא קשיר דא בדא זווגא חדא זכאה חולקהון דישראל. ששת ימים תעשה מלאכה אתמר והא אוקמוה:

רבי יוסי ור' חייא הוו אזלי בארחא וכו'. עד הושיעה ימינך וענני. כבר נדפס בפרשת וארא דף לב עמוד א וצריך להוסיף אחר מלת קדישא. א&quot;ל את חמי ואנא חמינא מפומיה דר' שמעון שמענא מלה ובכינא. א&quot;ל מאי האי. אחר מלת דא דאתגזר בי כדקא יאות:

אלה מועדי יי' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם. ר' יצחק פתח לך אמר לבי בקשו פני את פניך יי' אבקש. האי קרא אוקמוה חברייא בכמה אתר אבל האי קרא הכי אתמר לך אמר לבי. דוד מלכא אמר דא בגין כנסת ישראל לקבל מלכא קדישא ומאי אמר לך אמר לבי בגינך אמר לבי לבני עלמא ואזהר לון לבי דאיהו אחיד ביה. דדא בגין מלכא עלאה אמר. בקשו פני אלין עטרי מלכא דאיהו אחיד בהו ואינון ביה אינון שמיה ואיהו שמיה מלה חדא הוא. בגין כך אמר דוד את פניך יי' אבקש כד&quot;א דרשו יי' ועזו בקשו פניו תמיד. ת&quot;ח יאות הוא דוד מלכא למימר שירתא בגין כנסת ישראל יתיר מכל בני עלמא ולמימר מלי דכנסת ישראל למלכא בגין דאיהו אחיד בה. ד&quot;א לך אמר לבי בקשו פני בגינך אמר לבי לבני עלמא בקשו פני (ס&quot;א את פניך יי' אבקש) אלין זמנייא וחגייא דכלהו זמין להון לאתר דאקרי קדש בגין לעטרא לון כל חד וחד ביומיה כל חד וחד בזמניה וישאבון כלהו מההוא עמיקא דעמיקתא דנחלין ומבועין נפקין מניה בגין כך כתיבי מקראי קדש זמינין אינון לההוא אתר דאקרי קדש לאתעטרא ביה ולאשתאבא ביה בגין דיתקדשון כלהון כחדא וישתכח בהו חדוותא. ר' אבא אמר מקראי קדש זמינין דקדש וכד מהאי זמינין ימן נחלא דנגיד ונפיק. למלכא דזמין בני נשא לסעודתיה אעטר קמייהו מכל זיני מיכלא דעלמא אפתח להו גרבי חמרא שפיר בריחא שפיר למשתייא. דהכי אתחזי. מאן דמזמין. למכלא ולמשתייא זמין. כך מקראי קדש כיון דאינון זמינין לסעודתא דמלכא זמינין אינון לחמרא טב ושפיר דמנטרא (כד&quot;א כי טובים דודיך מיין). וע&quot;ד מקראי קדש כתיב. אשר תקראו אותם במועדם (הכי תנינן) כתיב ואנשי קדש תהיון לי ישראל לתתא אקרון אנשי קדש. כיון דזמינין אינון מקדש דלעילא. אתון אנשי קדש לתתא זמינא להו כדין אתקינו סעודתא וחדו דהא לכו אתחזי בגין דאתון אתקרון אנשי קדש ויהון כלהו &lt;קטע סוף=דף צג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|א}}&lt;קטע התחלה=דף צד א/&gt;זמינין בכל סטרין דקדש לעילא ותתא. 

ד&quot;א אלה מועדי יי' מהו מועדי יי' ר' שמעון אמר מיי' אינון דביה אתקשרו מתתא לעילא ומעילא לתתא כלהו ביה מתקשרן ותמעטרן (ס&quot;א ומתעתדן) (נ&quot;א ומתאחדן) כלהו לאתקשרא קשרא חד בקשרא דמלכא מאי טעמא כמה דמלכא ירית לאבא ולאמא ואחיד בההוא קדש ואתעטר בהו (בגין) כך כל אינון דאחידן ביה במלכא בעיין לאזדמנא בההוא אתר עלאה דאקרי קדש בגין דיתאחדו כלהו כחדא (למלכא) וע&quot;ד מועדי יי' אקרי ולבתר מקראי קדש דהא בהו אתעטר במלכא אשר תקראו אותם במועדם. תרין חולקין אית לישראל בהו אי מסטרא דמלכא חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואתם הדבקים ביי' אלקיכם וגו' כי חלק יי' עמו. ואי מסטרא עלאה דקדש חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואנשי קדש תהיון לי וכתיב קדש ישראל ליי' וע&quot;ד לכו אתחזו לזמנא להו ולתקנא קמייהו חדוותא וסעודתא ולמחדי בהו. ומאן דמזמן לאחרא (ס&quot;א לאורחא) בעי לאחזאה ליה חידו ואנפין נהירין לעטרא (נ&quot;א לנטרא) אורחיה דההוא אושפיזא. למלכא דזמין אושפיזא יקירא אמר לבני היכליה כל שאר יומין הויתון כל חד וחד בביתיה דא עביד עבידתיה ודא אזיל בסחורתיה ודא אזיל בחקליה. בר ההוא יומא דילי דכלכון מתערין (ס&quot;א מתעתדי) בחדוותא דילי השתא זמינית אושפיזא עלאה ויקירא לא בעינא דתשתדלון בעבידתא ולא בסחורתא ולא במדברי אלא כלהו אזדמנו כגוונא דההוא יומא דילי ואתקינו גרמייכו לקבלא לההוא אושפיזא באנפין נהירין בחדוותא בתושבחתא. אתקינו ליה סעודתא יקירא בגין דיהא זמיני דילי בכל סטרין. כך אמר קב&quot;ה לישראל בני כל שאר יומין אתון משתדלי בעבידתא בסחורתא בר ההוא יומא דילי. השתא אושפיזא עלאה ויקירא זמינית אתון קבילו ליה באנפין נהירין זמינו ליה אתקינו ליה סעודתי עלאי פתורי מסדרן כגוונא דההוא יומא דילי. בג&quot;כ תקראו אותם במועדם. ת&quot;ח בשעתא דישראל לתתא חדאן בהני מועדיא ומשבחין שבחא לקב&quot;ה מסדרין פתורי מתקני גרמייהו במאני יקר מלאכי עלאי אמרין מה טיבן דישראל בכך קב&quot;ה אמר אושפיזא עלאה אית לון יומא דא. אמרי ולאו דילך הוא מההוא אתר דאקרי קדש. אמר לון וכי ישראל לאו קדש נינהו ואקרון קדש לון אתחזי לזמנא אושפיזא דילי. חד מסטרא דילי דהא אינון דבקים בי וחד מסטרא דקדש דכתיב קדש ישראל ליי' הואיל וישראל אקרון קדש אושפיזא דלהון הוא ודאי. בגין דזמינו דהאי אושפיזא מקדש הוא דכתיב מקראי קדש. פתחו כלהו ואמרו אשרי העם שככה לו. תלתא אינון זמינין מקדש ולא יותר. חג המצות. וחג השבועות. וחג הסוכות. 

אמר ליה רבי אבא וכי שבת לאו מקדש הוא זמין. אמר ליה לאו בתרי סטרין. חד דהוא ודאי קדש אקרי דכתיב ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם וחד דשבת לאו זמין הוא דהא ירותא דיליה הוא ודאי. ירותא דקדש הוא ירית ולאו זמיני וע&quot;ד כלהון זמינין בקדש ומתקשרן בשבת ומתעטרן ביה. בהאי יומא שביעאה אתעטר ביה. וע&quot;ד שבת לאו זמין הוא. 

לברא דעאל לביתא דאבו ואימיה ואכל ושתי בשעתא דהוא בעי. למלכא דהוה ליה ברא יחידאי חביבא דנפשיה יהב ליה שושבינא לנטרא ליה ולאתחברא בהו אמר מלכא יאות הוא לזמנא לאלין שושבינין דברי ולאחזאה יקרא וחביבותא דילי בהו. זמין לון להני שושבינין. ברא לא אתחזי לזמנא אלא למיעל ולמיכל ולמשתי בביתא דאבוי בשעתא דאיהו בעי. הה&quot;ד מי כמוכה באלים יי' מי כמוכה נאדר בקדש. &lt;קטע סוף=דף צד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צד ב/&gt;נאדר בקדש ודאי כבר דאתתקן (ס&quot;א דאתתקף) באבוי נאדר בקדש ולאו זמין מקדש. 

{{צ|ששת ימים תעשה מלאכה}} - ששת ימים מאי עבידתייהו? אמר ר' יוסי כתיב {{צ|כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ}}, ולא כתיב בששת והא אוקמוה וכל יומא יומא עביד עבידתיה ואקרון יומי מלאכה. א&quot;ר יצחק אי הכי אמאי אקרון {{צ|ששת ימי חול}}, אמאי חול? 

א&quot;ר יוסי השתא אתנהיג עלמא ע&quot;י דשלוחייהו בג&quot;כ יומי חול אקרון. ר' חייא אמר בגין דשרי למעבד בהון עבידתא ובגין דא לא אקרון קדש. ומאן דלאו אקרון קדש - חול אקרון. וע&quot;ד אתקינו חברייא בהבדלה {{צ|בין קדש לחול}}. מאי הבדלה הכא אלא קדש מלה בגרמיה הוא ושארא מניה אתיין. וע&quot;ד אלין לעובדא ואלין לנטרא. ואימתי אשתכח נטירו בהו. כד זמינין מקדש. 

א&quot;ר יהודה חדוותא ונטירותא דיומא דשבתא על כלא הוא ובגין דהאי יומא אתעטר באבא ואמא ואתוסף קדושה על קדושתיה מה דלא אשתכח הכי בשאר יומי דהא הוא קדש ואתעטר בקדש ואוסיף קדושה על קדושתיה. בגין כך האי יומא חדוותא דעלאי ותתאי כלא חדאן ביה. מלי ברכאן בכלהו עלמין. כלהון מניה אתקנו (נ&quot;א אתזנו). בהאי יומא נייחא דעלאי ותתאי. בהאי יומא נייחא דחייביא דגיהנם. 

למלכא דעבד הלולא לבריה יחידאי. אעטר ליה בעטרא עלאה. מני ליה מלכא על כלא. בהאי יומא חדוותא לכלא. חד סנטירא דאתפקד על דינא דבני נשא הוו בידיה גוברין דבעיין קטולא גוברין דבעיין לאלקאה. בגין יקרא דהאי יומא דחדוותא דמלכא שביק דינוי ונטר לחדוותא דמלכא. כך ההוא יומא הלולא דמלכא במטרוניתא, חדוותא דאבא ואמא עליה, חדוותא דעלאין ותתאין. בחדוותא דמלכא כלהו חדאן ולא יצטערון ביה. על דא כתיב {{צ|וקראת לשבת ענג}}. מאי ענג לא אשתכח אלא לעילא באתר דקדש עלאה שארי כד&quot;א אז תתענג על יי' דהאי ענג על יי' הוא, והאי יומא דהוא חלולא דמלכא אתעטר בההוא עטרא דענג הה&quot;ד וקראת לשבת ענג. מה דלא אשתכח הכי בשאר יומין. 

בהאי יומא תלת סעודתאן בעיין בני מלכא לזמנא ולסדרא פתורא בגין יקרא דמלכא כמה דאוקימנא. וכד אזדמן ביה חגא או זמנא לא יסדר ב&quot;נ תרי פתורי בכל סעודתא חד לשבת וחד לאושפיזא בגין דכתיב {{צ|על שלחן המלך תמיד הוא אוכל}}, ספוקא הוא בפתורא דמלכא לההוא אושפיזא דאתייא ליה. וע&quot;ד בעי ב&quot;נ לסדורי פתורא שלימא למלכא והוא יהיב מניה לאושפיזא. 

א&quot;ר אלעזר סעודתא תליתאה דשבת כד אערע ביה אושפיזא שבקין ליה או לא שבקין ליה? אי לא שבקין ליה - אשתכח אושפיזא דחייא מפתורא דמלכא. אי שבקין ליה - אשתכח פגימו בסעודתא דמלכא? 

א&quot;ל ר&quot;ש אבוי למלכא דאיערע ביה אושפיזא ונטל מיכלא מקמיה וסלקא לאושפיזיה. אשתכח אע&quot;ג דמלכא לא אכל עמיה - ממיכלא דמלכא קא אכיל, ומלכא יהיב ליה למיכל, וכל דא בגין דהוא אושפיזיה דמלכא. ובבי רב המנונא סבא לא חיישו לאושפיזא בשעתא דא ולבתר מסדרי פתורא לאושפיזא. 

בהאי יומא מלולא אסיר הה&quot;ד {{צ|ממצוא חפצך ודבר דבר}}, ותנן חפצך כתיב בגין דהאי יומא כל מהימנותא אתקשר ביה. 

אמר ר&quot;א והיך עבידנא דלא לסדרא (ס&quot;א לסלקא) סעודתא דמלכא לאושפיזא דהא ארביסר דחל להיות בשבת סלקא סעודתא דמלכא לפסחא אע&quot;ג דלאו אושפיזיה. א&quot;ל הכי אמינא דאי הוא אושפיזיה (כל ההוא יומא) יכלא לסלקא ליה ואי לאו לא סלקא ליה. ואי נימא די&quot;ד דחל &lt;קטע סוף=דף צד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|א}}&lt;קטע התחלה=דף צה א/&gt;להיות בשבת אתדחייא סעודתא דמלכא מקמי סעודתא דפסחא - שאני פסח דסעודתא דשבת אתדחייא בכמה גוונין. חד בגין מצות ומרורים דבעי ב&quot;נ דישתכח תאיבא. וחד בגין פסח - והא נהמא לא אשתכח מו' שעות ולמעלה, דסדורא דפתורא בלא נהמא לאו הוא סדורא. ואי תימא בחמרא - חמרא שארי בגין דתאיב (ס&quot;א דגביר ס&quot;א דגריר) לבא. אבל מיומי אשתדלנא דלא בטילנא סעודתא דשבת אפילו אינון יומי דאשתכח ביה. בהאי יומא חקל דתפוחין קדישא אתברך ומתברכן עלאין ותתאין והאי יומא קשורא הוא דאורייתא. 

א&quot;ר אבא הכי הוה עביד ר&quot;ש בזמנא דאסתלק סעודתא דשבתא מסדר פתוריה ואשתדל במעשה מרכבה והוה אמר הא סעודתא דמלכא דייתי למיכל גבאי. בגיני כך שבת אשתכח בכלא עדיף מכל זמנין וחגין ואקרי {{צ}}קדש ולא {{צ|מקרא קדש}}. א&quot;ר יהודה כלהו מועדין {{צ|מקראי קדש}} קרינן בהו. אבל נפקי ר&quot;ה ויומא דכפורא דלא אשתכח בהו חדוותא דהא אינון דינא הוו אבל אלין תלתא זמנין מקדש לחדווא לכלא לאשתעשעא בהו בקב&quot;ה הה&quot;ד ושמחתם לפני יי' אלקיכם וכתיב ושמחת לפני יי' אלקיך. בהאי יומא דשבתא אתנשי כל צערא וכל רוגזא וכל דוחקא מכל עלמא בגין דאיהו יומא דהילולא דמלכא דנשמתין אתוספן כגוונא דעלמא דאתי. 

א&quot;ר יצחק לרבי יהודה כתיב זכור את יום השבת לקדשו ותנינן. זכרהו על היין אמאי על היין. א&quot;ל בגין דיין חדוותא דאורייתא. ויינא דאורייתא חדוותא הוא דכלא. והאי יין חדי למלכא והאי יין מעטרא למלכא בעיטרוי הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו. ותנינן בכלא בעייא לאחזאה ב&quot;נ עובדא. דלא אשתכח קדושה אלא ביין כד&quot;א כי טובים דודיך מיין מיין אינון טבאן. נזכירה דודיך מיין. וע&quot;ד קדושה דשבת ביין והא אוקמוה והא אתמר:

ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש וגו'. ר' חייא פתח אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק וגו'. אמרה כנסת ישראל. אני ישנה בגלותא דמצרים דהוו בני שעבודא דקשיו ולבי ער לנטרא להו דלא ישתיצון בגלותא. קול דודי דופק דא קב&quot;ה דאמר ואזכור את בריתי. פתחי לי פתחא כחדודא דמחטא ואנא אפתח לך תרעין עלאין. פתחי לי אחותי דהא פתחא לאעלא לי בך הוא. דלא ייעלון לגבאי בני אלא בך. אנת הוא פתחא לאעלאה לי (בך) אי אנת לא תפתח פתחך הא אנא סגיר דלא ישכחון לי בג&quot;כ פתחי לי פתחי לי ודאי. וע&quot;ד אמר דוד כד בעי לאעלא למלכא אמר פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה. זה השער ליי' דא הוא פתחא ודאי לאעלא למלכא. זה השער ליי' לאשכחא ליה ולאתדבקא ביה. וע&quot;ד פתחי לי אחותי רעיתי שראשי וגו'. בגין לאזדווגא עמך ולמהוי עמך בשלם דעלמין. ת&quot;ח בשעתא דקב&quot;ה הוה קטי לבוכרי דמצראי כל אינון דקטל בפלגות ליליא ואחית דרגין מעילא לתתא. ביה שעתא עאלו ישראל בקיומא דאת קדישא אתגזרו ואשתתפו בכנסת ישראל ואתאחדו בה. כדין ההוא דמא אחזיאו ליה על פתחא. ותרין דמי הוו חד דפסחא וחד דמא דאתגזרו. והוה רשים על פתחא רשימא דמהימנותא חד הכא וחד הכא וחד בינייהו והא אתמר ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף בגין לאחזאה מהימנותא:

ובארבעה (נ&quot;א ובחמשה) עשר. הא אתמר. דהא כדין מבטלין חמץ ושאור ואסתלקו ישראל מרשותא אחרא ואתעקרו מניה ואתאחדו במצה &lt;קטע סוף=דף צה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צה ב/&gt;קשורא קדישא. בתר דאתגזרו עאלו בה עד דאתפרעו ואתגלייא רשימא דלהון וכדין יהב להון קשורא באתר עלאה בקשורא דמהימנותא באתר דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים מן השמים דייקא והא אוקמוה. ת&quot;ח בארביסר (נ&quot;א בחמיסר) ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בשלימו עם שמשא וכתרין תתאין לא משתכחין כל כך בעלמא דהא בחדתותי דסיהרא זינין בישין משתכחין ומתערי לאתפשטא בעלמא ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בנהירו דשמשא בשלימו מתכנשי כלהו לאתר חד וקדושי מלכא אתערו כדין כתיב ליל שמורים הוא ליי' דהא זווגא קדישא אשתכח והוא שמורים בכלא. ר' אחא אמר בגין כך תקונא דכלא (נ&quot;א דכלה) בההוא יומא ובליליא אשתכח ישובא דביתא ווי לאינון דלאו מבני ביתא נינהו כד אתאן לאזדווגא אורייתא (ס&quot;א אריוותא) כחדא ווי לאינון דלא אשתמודען גבייהו. בגין כך ישראל קדישין מתקנין לון ביתא כל ההוא יומא ועל ידייהו עיילי מאן דעיילי ואינון חדאן וזמרן חדווייהו זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי 

א&quot;ר יוסי למה לן לאטרחא כולי האי קרא שלים הוא דהא בהאי ליליא זווגא עלאה קדישא אתער ואשתכח הה&quot;ד הוא הלילה הזה ליי' שמורים מאי שמורים תרי זווגא דסיהרא בשמשא. לכל בני ישראל לדורתם דהא מכאן ולהלאה אתאחדו ואתקשרו בקשורא דשמא קדישא ונפקו מרשותא אחרא בגיני כך בארבעה עשר מתקני גרמייהו ומבערי חמץ מבינייהו ועיילי ברשותא קדישא וכדין מתעטרי חתן וכלה בעטרוי דאימא עלאה ובעי ב&quot;נ לאחזאה גרמיה דאיהו בר חורין. א&quot;ר יוסי הני ארבע כסי דההוא ליליא אמאי א&quot;ר אבא הא אוקמוה חברייא לקביל ד' גאולות אבל שפיר הוא בספרא דרב ייסא סבא דקאמר הואיל וזווגא קדישא אשתכח בהאי ליליא בכל סטרין וזווגא הוא בארבע קשרין דאינון ד' דרגין ולא מתפרשי דא מן דא כד זווגא דא אשתכח ואנן בחדוותא דלהון אתערנא בגין דהא זכינא בהו דמאן דאחיד בדא זכי בכלא. וע&quot;ד אשתני ליליא דא מכל שאר לילוון ובעינן למעבד שמא בכלא ולמחדי בהאי ליליא בגין דחדוותא הוא לעילא ותתא. ועוד אמר דארבא אלין ארבע גאולות קרינן להו. מ&quot;ט. בגין דהאי דרגא בתראה גואל אתקרי המלאך הגואל. ולא אקרי גואל אלא על ידא דדרגא אחרא עלאה דקיימא עלה ונהיר לה. ודא לא אפיק לה נהורא אלא באלין תרין דרגין (ס&quot;א באינון דרגין) דעליה אשתכח דארבע אלין ארבע גאולות נינהו. 

ר' יהודה שאל לר' אבא הא כתיב (ס&quot;א האי דכתיב) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וחדוותא הוא כל שבעה אמאי לא אשתלים הלל כל ז' יומין כמו בסכות דאשתכח ח' יומין הלילא בשלימו דחדוותא כל יומא ויומא. א&quot;ל שפיר קאמרת אבל ידיעא הוא דהא הכא לא אתקשרו ישראל כל כך בכלא כמה דאתקשרו לבתר. בגין כך בהאי ליליא דזווגא אשתכח (בכל אינון דרגין עלאין) וחדוותא דכלא אשתכח וישראל אתקשרו בההוא חדוותא עבידנא שלימו והלילא אשתלים. (אבל באינון דרגין עלאין) לבתר אע&quot;ג דכלהו משתכחי עד כען ישראל לא אתקשרו בהו ולא אתפרעו לאתגלייא רשימא קדישא ולא קבילו אורייתא ולא עאלו כמב דעאלו לבתר. בגין כך בסכות שלימו דכלא אשתכח ביה וחדוותא דכלא יתיר אבל הכא עד כען לא זכו ולא אשתכח שלימו ביה כ&quot;כ אע&quot;ג דאשתכחו כל ז' לאו הוא באתגלייא וישראל עד לא אתקשרו בהו כדקא חזי. וע&quot;ד חדוותא דכלא ושלימו דהלילא בהאי ליליא בגין ההוא חולקא דאתקשרו ביה. מ&quot;ט דכיון דבההוא ליליא זווגא אשתכח כל קשורא דכלא אשתכח בסטרא דזווגא ולא בסטרא דישראל דכד זווגא אשתכח בה משתכחי אלין תרין &lt;קטע סוף=דף צה ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צו|א}}&lt;קטע התחלה=דף צו א/&gt;(ס&quot;א תלת) דרגין דקיימין עלה וכד אלין משתכחי הא כל גופא אשתכח בהו וכדין שלימו דכלא וחדוותא מכלא והלילא אשתלים דהא כדין אתעטרת סיהרא בכלא. אבל לא לבתר דכל יומא ויומא אשתכחי וישראל עד לא זכו בהו הא לאו הלילא שלימא כמו בזמנין אחרנין. א&quot;ל ר' יהודה שפיר הוא והכי הוא ודאי והאי זמנא אחרא שמענא ליה בהאי גוונא ואנשינא מלי. השתא מלה אחרא בעינא למנדע הא חזינא בפסח ז' ובסכות ז' ושלימו דחדוותא ביומא אחרא. בשבועות אמאי לא אשתכחו ביה ז' ימים והא הכא אתחזון יתיר מכלא. פתח ואמר ומי כעמך בישראל גוי אחד בארץ. וכי מאי שנא הכא דאקרון ישראל אחד יתיר מאתר אחרא. אלא כיון דשבחא דישראל אתייא לפרשא קרא לון אחד דהא בכל אתר שבחא דישראל אחד הוא. מאי טעמא בגין דכל קשירו דעלאי ותתאי בהאי אתר דאקרי ישראל אשתכח. (ועוד) דאתקשר במה דלעילא ואתקשר במה דלתתא ואתקשר בכנסת ישראל. וע&quot;ד אקרי כלא אחד ובאתר דא אשתמודעא מהימנותא וקשורא שלימא ויחודא עלאה קדישא. וע&quot;ד יומא דא קשורא דמהימנותא הוא קשורא דכלא וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה אילנא הוא דאקרי אחד וע&quot;ד בגין דאינון מתקשרי באתר דא אקרי הכי ועץ חיים אחד הוא ודאי אקרי בגין דכלא ביה אתקשר ויומא (ס&quot;א ושמא) דיליה אחד ודאי קשורא דכלא ואמצעיתא דכלא הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן בתוך ממש דבמציעות. ואחיד בכל סטרין ואתקשר ביה וע&quot;ד פס וסכות והוא באמצעיתא בגין דאיהו אמצעיתא דכלא ודא הוא שבחא דאורייתא בהאי יומא ולא יתיר שבחא דמהימנותא וקשורא דכלא. אמר ר' יהודה בריך רחמנא דשאילנא וזכינא להני מלי. א&quot;ר יצחק חדוותא ושירתא זמינין ישראל לשבחא לקב&quot;ה כהאי שבחא דמשבחי ישראל בליליא דפסחדא דכ&quot;י אתקדשת בקדושא דמלכא הה&quot;ד השיר יהיה לכם כליל התקדש חג כליל התקדש חג דייקא ברוך יי' לעולם אמן ואמן:

וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה ליי' בשבועותיכם מקרא קדש יהיה לכם וגו' ר&quot;ש פתח אז ירננו עצי היער מלפני יי' כי בא לשפוט את הארץ. זכאה חולקיהון דאינון דמשתדלי באורייתא יממא ולילי דידעין ארחוי דקב&quot;ה ואתאחדן בשמיה (כל יומא) ווי לאינון דלא משתדלי באורייתא דהא לית לון חולקא בשמא קדישא ולא אתאחדן ביה לא בהאי עלמא ולא בעלמא דאתי מאן דזכי בהאי עלמא זכי בעלמא אתי. דהכי תנינן דובב שפתי ישנים אע&quot;ג דאינון בההוא עלמא שפוותייהו מרחשן תמן אורייתא. ת&quot;ח עד השתא אקריבו ישראל תבואת הארץ. תבואת הארץ ודאי ואתעסקו ביה ואתקשרו בההוא קשורא. ואע&quot;ג דדינא אשתכח דינא בשלמא אשתכח ביה (ס&quot;א דעלמא אתנהגא ביה) ואקריבו שעורים בגין דאיהו קדמאה מכל שאר תבואה ומן קדמאה מתקרבא ולא מההוא דמתאחר דהא אחידו קדמאה דישראל אתאחדו ביה בקב&quot;ה הכא הוא. אמר קב&quot;ה אנא יהיבית לכו מן במדברא מההוא אתר דאקרי שמים דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ואתון מקרבין קמאי שעורים ורזא דמלה זאת תורת הקנאת חסר אזהרותא לנשי עלמא דלא ישטון תחות בעליהון. ואי לאו קמח שעורים זמינא לקרבא. וממלה חדא אשתמודע מלה אחרא זכאה חולקיהון דישראל דהא כ&quot;י לא שקרת במלכא קדישא לעלמין כ&quot;י תווה' אשר תשטה אשה תחת אישה בג&quot;כ דינא דהאי אתתא &lt;קטע סוף=דף צו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צו ב/&gt;מאתרהא קא אתייא ומאן הוא אתרהא ההוא דכתיב בה אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה. אשת חיל עטרת בעלה. וההוא קמח שעורים דאייתית ההיא אתתא מנחת קנאת אתקרי חסר כנסת ישראל הכי אקרי וע&quot;ד בפינחס כתיב תחת אשר קנא לאלקיו דקנאה הכא אתאחד דמאן דמשקר בהאי ברית קנאה אתערת עליה ועל דא קנאין פוגעין בו. ת&quot;ח קמח שעורים האי עומר דכיון דהוה מטא לריחין דגרוסות מפיקין מניה עשרון מנופה בי&quot;ג נפה ודא שבע שבתות תמימות לבתר דסלקין שבע שבתות אין אתא מלכא קדישא לאזדווגא בה בכנסת ישראל ואורייתא אתיהיבת וכדין אתעטר מלכא ביחודא שלים ואשתכח אחד לעילא ותתא וכד אתער מלכא קדישא ומטא זמנא דאורייתא כל אינון אילנין דמבקרי אבייהו סלקין שירתא ומאי אמרי. בשעתא דמלקטי להון פתחו ואמרי יי' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה. יי' בהשמים חסדך. וכתיב וכל עצי השדה ימחאו כף:

תו פתח ואמר מזמור שירו ליי' שיר חדש כי נפלאות עשה שיר חדש אקרי בגין כך בהקריבכם מנחה חדשה התם מנחת קנאות הכא מנחה חדשה. חדשה דחדושא דכלא (ס&quot;א דכלה) הכא. קשורא דכלא דעילא ותתא קשורא דמהימנותא ועל דא יעקב שלימא אתעטר בעטורי ואורייתא אתיהיבת. וכד מטון בכורים לגבי כהנא הוה בעי בר נש למימר ולפרשא מלין על ההוא אילנא דארעא דאשתלים כגוונא דלעילא בתריסר תחומין בשבעין ענפין ובעא לאובדא ליה לבן ארמאה דאתפגים עלמא בגיניה וקב&quot;ה שזיב ליה ואתעטר בדינוי (ס&quot;א בבנוי) כמה דאוקימנא בגין ההוא אילנא וכל קשרא דמהימנותא ביה תלייא וע&quot;ד מנחה חדשה אתקרי. מ&quot;ט בגין דחדוותא דעלאי ותתאי הוא וחדוותא דסיהרא ובכל זמנא חדתותי דסיהרא קשרא דמהימנותא הוא וחדוותא דילה (דסיהרא). למלכא דהוו ליה בנין וברתא חדא אתקין סעודתא לכלהו בנין לא אשתכחת ההיא ברתא על פתורא כד אתאת אמרת למלכא מארי לכל אחי זמינת ויהבת לכל חד מאנין ידיען ולי לא יהבת חולקא בינייהו. אמר לה חייך ברתי מנא דילך ישתכח על חד תרין. הא כלא יתנון לך מחולקיהון. אשתכח לבתר בידהא חולקין על חד תרין מכלא.כך כ&quot;י מכלא נטלא חולקין וע&quot;ד אתקרי כלה כלולא. ככלה דכלהו מזמנין לה מאנין וחולקין ותכשיטין כך היא כ&quot;י חדתותי (נ&quot;א חדוותא) דילה בכלא וכלא יהבין לה חולקין ומאנין. 

ת&quot;ח בשעתא דמלכא קדישא ואשתכח בעטרוי חדוותא דכנסת ישראל הוא. וכד אורייתא אתיהיבת אתעטרת כנסת ישראל בעטרין עלאין. ובגין דכל קשרא דמהימנותא אתקשר בהאי אילנא אקרי יום אחד דכתיב והיה יום אחד הוא יודע ליי'. יום אחד ודאי דכנסת ישראל יום אחד בקשורא דלעילא. קשורא דלעילא רישא וגלגלתא ומוחי קשורא אחרא תרין דרועין וגופא דאחידן מחילא דרישא ואוקמא רב המנונא (ס&quot;א בתרין) בתלת קשירין דאבהתא (קשורא אחרא) תרין קיימין (נ&quot;א כוליין דלתתא) דאתמשכו במשח רבות (בקיומא) בתרין דרגין לתרין נחלין לאכנשא זרעא לאפקא בדרגא אחרא בפום אמה. אילנא דא הוא גופא דאמצעיתא דאחיד לכל הני וכלא מתקשרן ביה והוא בהון ועל דא כלא חד ועד אזדווגת ביה מטרוניתא כדין הוא אחדע והא אוקימנא מלי. תא חזי כתיב ביום השמיני עצרת מאן עצרת אלא בההוא אתר דכלא מתקשרן כחדא אקרי עצרת. מאי עצרת (ס&quot;א כנופיא כנישו) כנישו ואי תימא הכא דאקרי עצרת מ&quot;ט אלא בכל אינון יומין יומי סעודתי דענפי אילנא &lt;קטע סוף=דף צו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צז|א}}&lt;קטע התחלה=דף צז א/&gt;הוו ועל דא שבעים פרים אינון. לבתר חדוותא (דגופא) דאילנא ממש וחדוותא דאורייתא ובגיניה הוא יומא חד עצרת חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא ועל דא לית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכנסת ישראל בג&quot;כ עצרת תהיה לכם. לכם ולא לאחרא (ס&quot;א לבתר חדוותא דאילנא ממש ובגיניה הוא יומא חד ולית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכ&quot;י וע&quot;ד כתיב עצרת תהיה לכם. אוף הכי בהאי יומא חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא וכלא אשתכח ביה) דהא בשעתא דמלכא אשתכח כלא אשתכח ביה. ועל דא תנינן בעצרת על פירות האילן והא אוקמוה. בגין כך אחד אקרי. אחד ודאי כמה דאמרן. ת&quot;ח מה כתיב ממושבותיכם תביאולחם תנופה וגו' סלת תהיינה חמץ תאפינה. מאי שנא הכא חמץ (בכנ&quot;י) אלא בגין דכלא אחידן ביה (וכן) באילנא דהא באילנא אחידן ענפין באילנא אחידן עלין קליפין דינין סגיאין בכל סטרין כלא אשתכח ביה. בגין דהאי אילנא מכפר על יצר הרע דהוא בבי מותביה דב&quot;נ. א&quot;ר אלעזר מהאי אילנא אתזנו כל שאר אילנין לתתא והוא אשתרש' על חד נהרא עמיקא דנגיד ונפיק ולא פסקין מימוי לעלמין. עליה כתיב והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ועל דא אקרי אורייתא עץ חיים היא וגו' ומאי ותומכיה מאושר הא אוקמוה אבל ותומכיה מאושר כמה דאת אמר באשרי כי אשרוני בנות:

רבי אבא ורבי חייא הוו אזלי באורחא א&quot;ר חייא כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה. מאי קא מיירי. א&quot;ל הא אוקמוה חברייא אבל ת&quot;ח ישראל כד הוו במצרים הוו ברשותא אחרא והוו אחידן במסאבותא כאתת דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא. בתר דאתגזרו עאלו בחולקא קדישא דאקרי ברית כיון &lt;קטע סוף=דף צז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צז ב/&gt;דאתאחדו ביה פסק מסאבותא מנייהו כדא אתתא כד פסקו מנה דמי מסאבותא בתר דאתפסקו מנה מה כתיב וספרה לה שבעת ימים. אוף הכא כיון דעאלו בחולקא קדישא פסקא מסאבו מנייהו ואמר קב&quot;ה מכאן ולהלאה חושבנא לדכיותא. וספרתם לכם. לכם דייקא כד&quot;א וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה. אוף הכא לכם לעצמכם ולמה בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין ולבתר למיתי לאתחברא ביה במלכא ולקבלא אורייתיה. התם וספרה לה שבעת ימים הכא שבע שבתות אמאי שבע שבתות בגין למזכי לאתדכאה במיין דההוא נהר דנגיד ונפיק ואקרי מים חיים וההוא נהר שבע שבתות נפקו מניה. ועל דא שבע שבתות ודאי בגין למזכי ביה כמה דאתתא דכיו דילה בליליא לאשתמשא בבעלה כך כתיב וברדת הטל על המחנה לילה. על המחנה כתיב ולא כתיב וברדת הטל לילה אלא על המחנה בגין דיורד מההוא נקודה על אינון יומין דאתקריאו מחנה ומתחברת במלכא קדישא ואימתי נחת האי טלא כד קריבו ישראל לטורא דסיני כדין נחת ההוא טלא בשלימו ואדכי ואתפסקת זוהמתן מנייהו ואתחברו ביה במלכא וכ&quot;י וקבילו אורייתא והא אוקימנא. ובההוא זמנא ודאי כל הנחלים הולכים אל הים לאתדכאה ולאסתחאה וכלא אתקשרו (ס&quot;א אתקדשו) ואתחברו ביה במלכא קדישא. ת&quot;ח כל ב&quot;נ דלא מני חושבנא דא אינון שבע שבתות תמימות למזכי לדכיותא דא לא אקרי טהור ולאו בכללא דטהור הוא ולאו הוא כדא למהוי ליה חולקא באורייתא. ומאן דמטי טהור להאי יומא וחושבנא לא אתאביד מניה כד מאטי להאי ליליא לבעי ליה למלעי באורייתא ולאתחברה בה ולנטרא דכיו עלאה דמטי עליה בההוא ליליא ואתדכי. ואוליפנא &lt;קטע סוף=דף צז ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צח|א}}&lt;קטע התחלה=דף צח א/&gt;דאורייתא דבעי ליה למלעי בהאי ליליא אורייתא דבע&quot;פ. בגין דיתדכון (ס&quot;א דיתדבק) כחדא ממבועא דנחלא עמיקא. לבתר בהאי יומא ליתי תורה שבכתב ויתחבר (ס&quot;א בהו) בה וישתכחון כחדא בזווגא חד לעילא. כדין מכריזי עליה ואמרי ואני זאת בריתי אותם אמר יי' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך וגו'. ועל דא חסידי קדמאי לא הוו ניימי בהאי ליליא והוו לעאן באורייתא ואמרי ניתי לאחסנא ירותא קדישא לן ולבנן בתרין עלמין וההוא ליליא כנסת ישראל אתעטרא עלייהו ואתיא לאזדווגא ביה במלכא ותרווייהו מתעטרי על רישייהו דאינון דזכאן להכי. 

ר&quot;ש הכי אמר בשעתא דמתכנשי חברייא בהאי ליליא לגביה ניתי לתקנא תכשיטי כלה בגין דתשתכח למחר בתכשיטהא ותקונהא לגבי מלכא כדקא יאות. זכאה חולקהון דחבריא כד יתבע מלכא למטרוניתא מאן תקין תכשיטהא ואנהיר עטרהא ושוי תקונהא. ולית לך בעלמא מאן דידע לתקנא תכשיטי כלה אלא חברייא זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי. תא חזי חברייא מתקני בהאי ליליא תכשיטהא לכלה ומעטרי לה בעטרהא לגבי מלכא ומאן מתקין ליה למלכא בהאי ליליא לאשתכחא בה בכלה לאזדווגא בה במטרוניתא נהרא קדישא עמיקא דכל נהרין. אימא עלאה הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה וגו'. לבתר דאתקינת ליה למלכא ואעטרת ליה אתיית לדכאה לה למטרוניתא ולאינון דמשתכחי גבה. למלכא דהוה ליה בר יחידאי אתא לזוגא ליה במטרוניתא עלאה מאי עבדת אמיה כל ההוא ליליא עאלת לבי גניזהא אפיקת עטרא עלאה בשבעין &lt;קטע סוף=דף צח א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צח ב/&gt;אבני יקר סחרנהא ואעטרת ליה אפיקת לבושין דמילת ואלבישת ליה ואתקנת ליה בתקוני דמלכין. לבתר עאלת לבי כלה חמאת עולימתהא דקא מתקני עטרהא ולבושהא ותכשיטהא לתקנא לה. אמרה לון הא אתקינת בי טבילה אתר דמיין נבעין וכל ריחין ובוסמין סוחרני אינון מיין לדכאה לכלתי לית כלתי מטרוניתא דברי ועולימתהא ויתדכון בההוא אתר דאתקינת בההוא בי טבילה דמיין נבעין דעמי לבתר תקינו לה בתכשיטהא אלבישו לה לבושהא אעטרו לה בעטרהא. לבתר כד ייתי ברי לאזדווגא במטרוניתא. יתקין היכלא לכלהו וישתכח מדוריה בכו כחדא. כך מלכא קדישא ומטרוניתא וחברייא כהאי גוונאי ואימא עלאה דמתקנת כלא אשתכח דמלכא עלאה ומטרוניתא וחברייא מדוריהון כחדא ולא מתפרשין לעלמין הה&quot;ד יי' מי יגור באהלך וגו'. הולך תמים ופועל צדק. מאן הוא פועל צדק אלא אלין אינון דמתקני למטרוניתא בתשכיטההא בלבושהא בעטרהא. וכל חד פועל צדק אקרי. א&quot;ר חייא אלמלא לא זכינא בעלמא אלא למשמע מלין אלין דיי. זכאה חולקהון דאינון דמשתדלי באורייתא וידעין אורחוי דמלכא קדישא דרעותא דלהון באורייתא עלייהו כתיב כי בי חשק ואפלטהו. וכתיב אחלצהו ואכבדהו:

בחדש השביעי באחד לחדש. רבי יצחק פתח תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה קריב לון לגביה מן כל אומין עכו&quot;ם ואתרעי בהו ומאתר רחיקא קריב לון לגביה הה&quot;ד ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלקי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה דהא מאתר רחיקא אתרעי בהו וקריב לון לגביה וכתיב ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וגו'. הני קראי אית לאסתכלא בהו וכי כל ישראל לא הוו ידעי דא וכ&quot;ש יהושע אלא אורייתא כולה סתים וגלייא כמה דשמא קדישא סתים וגלייא כגין דאורייתא כולה שמא קדישא היא ועל דא איהי סתים וגלייא אי ישראל &lt;קטע סוף=דף צח ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|א}}&lt;קטע התחלה=דף צט א/&gt;ויהושע הוו ידעי אמאי כתיב כה אמר יי'. אלא ודאי סתימא דמלה טיבו סגי עבד קב&quot;ה בישראל דאתרעי בהו באבהתא ועביד לון רתיכא קדישא עלאה ליקריה ואפיק לון מגו נהרא עלאה יקירא קדישא בוצינא דכל בוצינין בגין דיתעטר בהו. הה&quot;ד כה אמר יי' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם הנהר ההוא נהר דאשתמודע ואתידע. מעולם מאי קא בעי הכא אלא לאחזאה חכמתא מעבר הנהר מעולם אלא ההוא נהר עולם אקרי ועל דא בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה טיבו וקשוט דעבד קב&quot;ה לישראל. ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר מאי קא מיירי. אלא אברהם לא אתדבק ביה בההוא נהר כמו יצחק דאתדבק ביה בסטריה לאתתקפא. ת&quot;ח האי נהר אע&quot;ג דלאו איהי דינא. דינין נפקי מסטריה ואתתקפו ביה וכד יצחק אתתקף (בדינוי) בבנוי כדין עלאין ותתאין מתכנפי לדינא וכרסייא דדינא אתתקן ומלכא קדישא יתיב על כורסייא דדינא ודאין עלמא כדין תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו. זכאין אינון ישראל דידעין לסלקא כורסייא דדינא ולתקנא כורסייא דרחמי ובמה בשופר. רבי אבא הוה יתיב קמיה דר&quot;ש א&quot;ל הא זמנין סגיאין שאילנא על האי שופר מאי קא מיירי ועד כאן לא אתישבנא ביה. א&quot;ל ודאי האי הוא ברירא דמלה דישראל בעיין ביומא דינא (נ&quot;א דא) שופר ולא קרן בגין דקרן הא אתידע באן אתר איהו ולאתדבקא דינא לא בעינא. אבל הא תנינן במלין ובעובדא בעינן לאחזאה ולאתערא מלין סתימין. ת&quot;ח כד ההוא שופר עלאה דנהירו דכלא ביה אסתלק ולא נהיר לבנין כדין דינא אתער וכרסוון אתתקנו לבי דינא ודא שופר אילו דיצחק אקרי תוקפיה &lt;קטע סוף=דף צט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צט ב/&gt;דיצחק תושבחתיה דאבהן כד אסתלק ההוא שופר גדול דלא ינקא לבנין כדין יצחק אתתקף ואתתקן לדינא בעלמא. וכד אתער האי שופר וכד בני נשא תייבין מחטאיהון בעיין לנגדא קול שופר מתתא וההוא קלא סליק לעילא כדין אתער שופרא אחרא עלאה ואתער רחמי ואסתלק דינא ובעינן לאחזאה עובדא בשופר לאתערא שופרא אחרא ולאפקא בהאי שופר לתתא אינון קלי לאחזאה דכל אינון קלין דלעילא דכלילן כלהו בההוא שופר עלאה יתערון לנפקא ובהני קלין דלתתא יהבין ישראל חילא (לרחמי מתתא ואתער שופר גדול) לעילא ועל דא בעינן לזמנא שופר ביומא דא ולסדרא קלין לכוונא ביה בגין לאתערא שופר אחרא דביה כלילן קלי לעילא (ולסדרא קלין בשופר). 

סדרא קדמאה קלא נפיק ומתעטר לעילא סליק רקיעין ואתבקע בין טורי רמאי ומטי לגביה דאברהם ושריא ברישיה ואתעטר ואתער הוא ואתקן לכורסייא. ובספרא דאגדתא תנינן בשעתא דההוא קלא קדמאה סליק אתער ואתעטר אברהם ואתקן לכרסייא פקדין עליה (ס&quot;א או&quot;א) אבא. אדהכי סלקא תניינא תקיפא לתברא תוקפי רגיזין. 

ודא סדרא תניינט ההוא קלא תבירא בתוקפוי וכדין סלקא וכל דינין דיתערון (ס&quot;א דאתערען) קמיה אתברו עד דסליק לאתריה דיצחק. כיון דיצחק אתער וחמי לאברהם מתקן לכורסייא לקיימא קמיה כדין אתכפיא ותבר תוקפא קשיא ובהאי בעי מאן דתקע לכוונא לבא ורעותא בגין לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא. הה&quot;ד אשרי העם יודעי תרועה. יודעי ודאי. 

סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ובקע כל אינון רקיעין ורחמי מתערן ומטי ההוא קלא לרישיה דיעקב &lt;קטע סוף=דף צט ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|ק|א}}&lt;קטע התחלה=דף ק א/&gt;ויעקב אתער וחמי לאברהם מתתקן בגיסא אחרא כדין אחידן תרוייהו ביה ביצחק דא מהאי סטרא ודא מהאי סטרא ולא יכלין תוקפוי לנפקא לבר. '''והני תלתא סדרין כלהו סדרא חד'''. 

סדרא אחרא קלא נפיק וסליק ונטיל לאברהם מאתריה ונגיד ליה לתתא לאתר דתוקפיהון דיצחק שריין וקיימן ליה לאברהם בגווייהו. סדרא תניינא נפיק קלא תבירא לא תקיפא כקדמאה. לא דחליש ההוא קלא דתקע אלא דההוא קלא לאו איהו לגבי יצחק בקדמיתא דתמן תוקפא תקיפא שריא אלא לגבי אינון בי דינא דלתתא דאינון רפויין יתיר וכלהו חמאן לאברהם לגבייהו ואתכפיין קמיה. אדהכי סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ואתעטר ברישיה דיעקב ונגיד ליה לתתא לההוא אתר דאינון גבוראן שריין וקאים לקבלייהו אברהם מהאי סטרא ויעקב מהאי סטרא ואינון באמצעיתא כדין אתכפיין כלהו ומשתכחין (ס&quot;א ומשתככי) באתרייהו. '''והני כלהו סדרא אחרא תניינא'''. 

סדרא בתראה דבעיא לסלקא לון לאתרייהו ולישבא (ס&quot;א ולישרא) בינייהו ליצחק כמלקדמין. בגין דהאי בעא לישרא ליה באתריה ולא יפוק בתוקפוי לבר כדין דינין כלהו אתכפיין ורחמין אתערו. 

על דא בעי לכוונא לבא ורעותא בהני קלי ולמחהדר בתיובתא קמי מאריהון. כדין כד ישראל מתקני ומסדרי קלין ברעותא דלבא כדקא יאות בשופרא דא אהדר ההוא שופר עלאה. וכד אהדר מעטרא ליה ליעקב ואתתקן כלא. וכורסייא אחרא רמיו וכדין חידו אשתכח בכלא וקב&quot;ה מרחם על עלמא. זכאה חולקהון דישראל דידעין לנגדא ולאמשכא &lt;קטע סוף=דף ק א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|ק|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ק ב/&gt;למאריהון מדינא לרחמי ולתקנא כלהו עלמין על ידייהו. ת&quot;ח לקביל דא תלתא ספרין פתיחין ביומא דא וכמה דרחמין מתערין ודינין קשיין אתכפיין ועאלין לדוכתייהו כך הוא לתתא כגוונא דלעילא דינין קשיין אתכפין ואתעברו מעלמא ומאן אינון אלין אינון רשעים גמורים דאינון דינין קשיין דאתכפיין ואתעברו מעלמא ועל דא נכתבים ונחתמים וכו'. אמר ר' אבא ודאי דא הוא ברירא דמלה בריך רחמנא דשאילנא ורווחנא בהני מלי. 

אמר ר' יהודה כתיב זכרון תרועה זכרון עבדינן לכוונא לבא ורעותא ישראל עבדין זכרון לתתא במה בעובדא בגין דיתער מלה כההוא גוונא לעילא. אמר ר' אלעזר כתיב בכסה ליום חגנו דאתכסייא ביה סיהרא והיך אתכסייא. אלא כד קיימא עיבא ושמשא לא נהיר כדין סיהרא אתכסייא ולא נהיר ועל דא מקמי עיבא שמשא לא נהיר כ&quot;ש סיהרא דאתכסייא ולא נהירא ועל דא בכסה ליום חגנו בה&quot;א דאתכסייא סיהרא ובמה נהיר כלא בתיובתא ובקל שופרא דכתיב אשרי העם יודעי תרועה כדין יי' באור פניך יהלכון. ת&quot;ח בהאי יומא אתכסייא סיהרא ולא נהיר עד בעשור לחדש דישראל תייבין כלהו בתיובתא שלימתא ואימא עלאה תאבת ונהרת לה והאי יומא נהירו דאימא נטלא ואשתכח חידו בכלא ועל דא כתיב יום הכפורים הוא. יום כפור מבעי ליה מאן יום הכפורים אלא בגין דתרי נהורין נהרין בחד. בוצינא עלאה נהיר לבוצינא תתאה ובהאי יומא מנהורא עלאה נהיר ולא מנהורא דשמשא ובגין כך בכסה ליום חגנו כתיב. 

רבי אבא שלח ליה לר&quot;ש אמר אימתי זווגא דכנסת ישראל במלכא קדישא שלח ליה וגם אמנה ואחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה אתרגיש רבי אבא ארים קליה בכה ואמר ר' ר' בוצינא קדישא ווי ווי לעלמא כד תפוק מניה ווי' לדרא דיהון בעלמא כד תסתלק מנהון וישתארון יתמין מנך. א&quot;ל רבי חייא לר' אבא האי דשלח לקבלך מאי קאמר אמר ודאי לאו זווגא דמלכא במטרוניתא אלא בזמנא דנהרא מאבא עלאה וכד אתנהרא מניה קרינן לה קדש דהא מבי אבא נטלא האי וכדין מזדווגי כחדא בגין דמלכא קדש אקרי דכתיב קדש ישראל ליי' דנטיל מאתר דאקרי קדש. כדין אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי דהא מבי אבא שמא דא ולא מבי אמא ועל דא ותהי לי לאשה לאזדווגא כחדא בזמנא דא ולא בזמנא אחרא דזמנא דנטלא מבי אבא ולא בזמנא דנטלא מבי אימא ויום הכפורים אוכח דתשמיש המטה אסור בגין דזווגא לא אשתכח דהא מבי אימא נטלא ולא מבי אבא. א&quot;ר חייא ודאי זכאה דרא דר&quot;ש שארי בגויה זכאין אינון דקיימין קמיה כל יומא. 

א&quot;ר אבא בראש השנה נברא אדם וקאים בדינא קמי מאריה ותב &lt;קטע סוף=דף ק ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קא|א}}&lt;קטע התחלה=דף קא א/&gt;בתיובתא וקביל ליה קודשא בריך הוא. אמר ליה אדם אנת תהא סימנא לבניך לדרי דרין בהאי יומא קיימין בדינא ואי יתובון אנא אקבל לון ואיקום מכורסייא דדינא ואתקיים על כורסייא דרחמי וארחם עלייהו. ודוד אמר אהבתי כי ישמע יי' את קולי תחנוני ועל דא כתיב כי עמך הסליחה למען תורא. וכתיב כי עמך מקור חיים באורך נראה אור:

אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם רבי חייא פתח לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. לדוד משכיל הא תנינן בעשרה זיני זמרא אתקרי (נ&quot;א אתתקן) ספר תהלים. בנצוח. בנגון. במשכיל. במכתם. במזמור. בשיר. באשרי. בתפלה. בהודאה. בהללויה. ועלאה מכלהו הללויה והא אוקמוה. הכא משכיל אתריה ידיע מהו משכיל מייא דאחכימו לאינון דשתו להו ההוא אתר (ס&quot;א דמשתדלין בההוא אתר) דאקרי משכיל כד&quot;א משכיל על דבר ימצא טוב. ובגין דאקרי הכי תליא ביה סליחה חירו דחירין הה&quot;ד אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. מאי כסוי חטאה הא אוקמוה דהוא כסוי מב&quot;נ ההוא חטאה דחב לקב&quot;ה ואודי קמי קב&quot;ה אבל (ס&quot;א כסוי חטאה) ת&quot;ח כד ב&quot;נ חטי וחב זמנא חדא ותרין ותלתא ולא אהדר ביה הא חובוי באתגלייא אינון ומפרסמי לון לעילא ומפרסמי לון לתתא וכרוזי אזלין קמיה ומכרזי אסתלקו מסחרניה דפלנייא נזיף הוא ממאריה נזיף הוא לעילא נזיף הוא לתתא ווי ליה דפגים דיוקנא דמאריה ווי ליה דלא חייש ליקרא רמאריה קב&quot;ה גלי חוביה לעילא הדא הוא דכתיב יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. וכד בר נש אזיל בארחא דאמריה ואשתדל בפולחניה ואזדמן ליה חטאה חד כלא מכסין עלוי' עלאין ותתאין דא אקרי כסוי חטאה. 

א&quot;ל ר' אבא עד כען לא מטית לעקרא דמלה ושפיר קאמרת. והאי דקאמרו חברייא שפיר. אבל אי הכי מכוסה חטאה מבעי ליה מהו כסוי חטאה. אלא תרי מלי דחכמתא אית ביה ותרוייהו הכי. חד כמה דתנינן דעובדין טבין דבר נש עביד בהאי עלמא עבדין ליה בההוא עלמא לבושא יקירא עלאה לאתלבשא בהו. וכד בר נש אתקין עובדין טבין וגברין עליה עובדין בישין ואשגח ביה קב&quot;ה ועובדוי בישין סגיאין ואיהו רשע דאשתכח חטאה קמי מאריה ותוהא על אינון טבאן דעבד בקדמיתא הא אתאביד הוא מכלא מהאי עלמא ומעלמא דאתי. מה עביד קב&quot;ה מאינון טבאן דעביד האי חטאה בקדמיתא. אלא קב&quot;ה אף על גב דההוא רשע חטאה אתעביד. אינון טבאן וזכיין לא אתאבידו אית צדיק דאזיל בארחוי דמלכא עלאה ואתקין לבושוי מעובדוי ועד לא אשלים לבושוי אסתלק. קב&quot;ה אשלים ליה מאינון עובדין דעבד (ס&quot;א דאביד) האי רשע חטאה ואשלים לבושוי לאתתקנא בהו בההוא עלמא הה&quot;ד יכין וצדיק ילבש ההוא חטאה אתקין וצדיק אתחפי ממה דאיהו תקין הה&quot;ד כסוי חטאה (כסוי הוא מידא דחטאה אתחפי מחטאה) וע&quot;ד לא כתיב מכוסה אלא כסוי. וחד. דאתחפי ההוא חטאה דהאי זכאה באינון דאקרון מצולות ים דהא מאן דנפיל במצולות ים לא אשתכח לעלמין בגין דמיין חפין עלייהו (מאן מצולות ים) כד&quot;א ותשליך &lt;קטע סוף=דף קא א/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קא ב/&gt;במצולות ים כל חטאתם. מאן מצולות ים אלא רזא יקירא הוא והא (ס&quot;א אוקמוה ר&quot;ש אמר) אוקמיה ר&quot;ש ואמר כל אינון דאתו מסטרא תקיפא ואתאחדו בזינין בישין בכתרין תתאין כגון עזאזל ביומא דכפורי דא אקרי מצולות ים כזפטא דכספא כד בחנין ליה בנורא הה&quot;ד הגו סיגים מכסף כך האי מאינון מצולות ים הוא ומצולות ים אקרי מצולות מההוא ים קדישא מצולות זוהמא דכספא ועל דא כל אינון חטאין דישראל שדיין לגויה (ס&quot;א לגביה) והוא קביל לון וישתאבון בגויה. מ&quot;ט בגין דאיהו חטאה אקרי מאי חטאה גרעונא וע&quot;ד הוא גרעונא דכלא ונטל גרעונא דגופא ודנפשא. בהאי יומא נחית האי מצולות ים זוהמא (דכספא) דנפשא ונטיל זוהמא דגופא. מאן היא זוהמא דגופא דא אינון חובין דאתעבידו על ידי דיצר הרע דאקרי מזוהם מנוול. אמר ר' יוסי תנן ונתן אהרן על שני השעירים גורלות אי הכי יקרא הוא דעזאזל חמיתון עבדא דשדי עדבין במאיה ארחיה דעלמא לא נטל אלא מה דיהיב ליה מאריה. אבל בגין דסמאל זמין האי יומא בדלטורא ובגין דלא יהא ליה פטרא (ס&quot;א בהאי עדבא הוא סלקא ביה) יהבין ליה חולקא בהאי. והאי עדבא מגרמיה הוא דסליק ביה דאמר ר' יהודה א&quot;ר יצחק מלה עלאה אשכחנא בעדבא. עדבא דיהושע כתיב ביה על פי הגורל. ע&quot;פ הגורל וואי דאיהו אמר דא חולקא דיהודה דא דבנימין וכו' וכן כלהו אוף הכא כיון דכהנא שוי ידוי אינון עדבין מדלגי וסלקין בידא דכהנא (נ&quot;א דסלקין עדבין בידא דכהנא אינון מדלגי מן ידוי) ושארן באתרייהו הה&quot;ד והשעיר אשר עלה עליו הגורל עלה עליו ודאי. ולא דא בלחודוי אלא בכל זמנא דדלטורא זמין ואתיהיב ליה רשותא בעינן לשואה לקבליה במה דיתעסק ושביק לון לישראל בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא הה&quot;ד ויאמר יי' אל השטן מאין תבא והא תנינן משוט בארץ מאי הוא אלא האי הוא דלטורא רבא מקטרגא דישראל והא אתערו חברייא (דודאי) בההיא שעתא דהוו זמינין ישראל למעבר ימא ולאתפרעא ממצראי אמר אנא אעברנא בארעא קדישא וחמינא דלא אתחזון אלין למיעל בגוה א אנת דאין דינא דינייהו הכא ממצראי מה שניין אלין מאלין או ימותון כלהו כחדא או יהדרון כלהו למצרים ולאו אנת הוא דאמרת ועבדום וענו אותם ת' שנה והא לא סליקו מחושבנא אלא רד&quot;ו ולא יתיר. אמר קב&quot;ה מה אעביד אשתדלותא בעייא הכא לאייתאה לקרבא לקבליה יהיבנא ליה במה דיתעסק וישבוק בהו לבני והא אשתכח במאן דיתעסק מיד אמר ליה השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמהו בארץ. מיד פלג ליה דלטורא במלין ויען השטן את יי' ויאמר החנם ירא איוב אלקים. לרעיא דבעי לאעברא עאניה בחד נהרא אעבר זאבא לקטרגא ליה בעאניה רעיא הוה חכים אמר מאי אעביד דבעוד דאנא אעבר לטלייא יקטרג הוא בעאני זקיף עינוי וחמי בין עאוא חד תיישא מאלין תיישי ברא דהוה רב ותקיף אמר אשדי דא לקבליה ובעוד דמקטרגי דא בדא אעבר לכל עאנא וישתזבון מניה. כך קב&quot;ה אמר ודאי הא תיישא חד רב ותקיף ואלים אשדי לקבליה ובעוד דהוא ישתדל ביה יעברון בני ולא ישתכח קטיגורא לגבייהו. מיד ויאמר יי' אל השטן השמת לבך עד דקב&quot;ה זווג להו כחדא דכתיב הנו בידך. בעוד דהוא אשתדל ביה שביק לון לישראל ולא אשתכח קטיגורא לגבייהו. אוף הכי בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא ובעינא לשדרא לקבליה במה דיתעסק (כגוונא דיליה) ובעוד דאיהו אשתדל ביה שביק לון לישראל ומתלא אמרא לזלזולא דבי מלכא הב ליה זעיר חמרא וישבחך קמי מלכא ואי לאו יימא למלכא מלה בישא. לזמנין נטלין לה לההיא מלה עלאי דבי מלכא ומלכא עביר דינא בגיניה.&lt;קטע סוף=דף קא ב/&gt; {{ממ זהר משולב|ג|קב|א}}&lt;קטע התחלה=דף קב א/&gt;ר' יצחק אמר לשטייא דקאים קמי מלכא הב ליה חמרא ולבתר אימא ליה ואחזי ליה כל אינון טעוון דעבדת וכל אינון בישין והוא ייתי וישבחך ויימא דלא ישתכח בעלמא כוותך אוף הכא הא קאים דלטורא תדיר קמי מלכא. ישראל יהבין ליה האי דורון ובהאי דורון פתקא לכל בישין ולכל טעוון ולכל חובין דעבדו ישראל והוא אתי ומשבח להו לישראל ואתעביד סניגורא עלייהו וקב&quot;ה אהדר כלא לרישא דבישי דעמיה בגין דכתיב כי גחלים אתה חותה על ראשו. א&quot;ר יוסי ווי לון לעמא דעשו בשעתא דהאי שעיר משדרי לההוא דלטורא ממנא דעלייהו דבגיניה אתי לשבחא לון לישראל וקב&quot;ה אהדר כל אינון חובין לרישא דעמיה בגין דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. א&quot;ר יהודה אלמלי הוו ידעי עכו&quot;ם מהאי שעיר לא שבקין לון לישראל יומא חד בעלמא. ת&quot;ח כל ההוא יומא משתדל איהו בההוא שעיר ובגין כך קב&quot;ה מכפר להו ישראל ודכי לון מכלא ולא אשתכח קטגוריא קמיה לבתר הוא אתי ומשבח להו לישראל וכדין שאיל ליה כד&quot;א ויאמר יי' אל השטן מאין תבא אתיב בתושבחתייהו דישראל וקטיגורא אתעביד סניגורא ואזיל ליה. כדין קב&quot;ה אמר לשבעין שרין דחסרין כורסייא חמיתון האי דלטורא היאך קאים על בני תדיר (אסתכמו) הא חדא דאשתכח (ס&quot;א אשתדר) גביה בפתקא דכל חובייהו וכל טעותייהו וכל מה דחטו וחבו קמאי והוא קביל לון כדין אסתכמו כלהו דיהדרון אינון חובין על עמיה. רבי אבא אמר כל אינון חובין וחטאין מתדבקין ביה כמה דכתיב ותשליך במצולות ים כל חטאתם ולבתר כלהו מתהדרן ברישיהון דעמיה הה&quot;ד ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה. בהאי יומא מתעטר כהנא בעטרין עלאין והוא קאים בין עלאי ותתאי ומכפר עליה ועל ביתיה ועל כהני ועל מקדשא ועל ישראל כלהו. תאנא בשעתא דעאל בדמא דכפר מכוין ברישא דמהימנותא ואדי באצבעיה כמה דכתיב והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת והיך עביד בסים בקפטא (ס&quot;א בקטפא) דאצבעא ואדי כמצ&quot;יף בטיצפין דאצבעא לסטרי קפתורא (ס&quot;א קטעורא) (ס&quot;א כפורתא) אדי ואתכוון ושארי לממני אחת. אחת ואחת אחת בלחודהא אחת דכליל כלא. אחת שבחא דכלא, אחת דכלא אהדרן לקבלה אחת רישא דכלא לבתר אחת ואחת דאינון שריין כחדא ברעותא באחוותא ולא מתפרשין לעלמין. בתר דמטא להאי ואחת דהיא אימא דכלא מכאן שארי לממני בזווגא ומני ואמר אחת ושתים. אחת ושלש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע. בגין לאמשכא ולנגדא להאי אחת דהיא אימא (ימא) עלאה בדרגין ידיען לכתרא (ס&quot;א לנהרא לאימא) דאימא תתאה ולאמשכא נהרין עמיקין מאתרייהו לכנסת ישראל. וע&quot;ד יומא דא תרין נהורין נהרין כחדא אימא עלאה נהרא לאימא תתאה וע&quot;ד כתיב יום הכפורים כמא דאתמר. א&quot;ר יצחק קפטרא חדא קשירא ברגלוי דכהנא בשעתא דהוה עאל דאי ימות התם יפקוהו מלבר ובמה ידעי בההוא זהוריתא אתידע ואשתמודע כד לא יהפך גווני. בההוא שעתא אשתמודע דכהנא אשתכח לגו בחטאה ואי יפוק בשלם בזהוריתא אתידע ואשתמודע דיהפך גווני לחוור כדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. ואי לאו כלהו אשתכחו בצערא והיו ידעי כלא דלא אתקבלו צלותהון. א&quot;ר יהודה כיון דהוה עאל וטמטם עינוי דלא לאסתכלא במה דלא אצטריך והוה שמע קל גדפי כרובייא מזמרי ומשבחי. הוה ידע כהנא דכלא הוה בחדוה ויפוק בשלם ועם כל דא בצלותיה הוה ידע דמלין נפקין בחדוותא ומתקבלן ומתברכן כדקא יאות וכדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. &lt;קטע סוף=דף קב א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קב ב/&gt;רבי אלעזר שאל לרבי שמעון אבוי א&quot;ל האי יומא אמאי הוא בהאי אתר תלי ולא בדרגא אחרא דיאות הוא למהוי בדרגא דמלכא שארי יתיר מכלא.{{ררר}} א&quot;ל ר&quot;ש אלעזר ברי הכי הוא ודאי ויאות שאלת. ת&quot;ח מלכא קדישא שביק היכליה וביתיה בידא דמטרוניתא ושבק לבנוי עמה בגין לדברא לון ולאלקאה לון ולמשרי בגוויה דאי זכאן מטרוניתא עאלת בחדוותא ביקרא לגבי מלכא. ואי לא זכאן היא ואינון אתהדרו בגלותא והא אוקימנא כמה דכתיב &quot;משדד אב יבריח אם&quot; וכתיב &quot;ובפשעכם שלחה אמכם&quot;. וע&quot;ד אית יומא חד בשתא לאשגחא בהו ולעיינא בהו. וכד אזדמן האי יומא אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמן לקבליה לאסתכלא בהו בישראל וישראל אזדרזו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדן אזדמן להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא. 

בני מלכא בנהא דאתפקדן בידהא כלהו זכאין כלהו בלא חטאן בלא חובין כדין אזדווגת (ס&quot;א וכד אזדמן האי יומא וישראל אזדמנו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדין אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמנת לקבלה לאסתכלא בהו בישראל וחמאת בני מלכא בנהא (נ&quot;א ברה) דאתפקדון בידהא דמטרוניתא כלהו זכאין כלהו בלא חטאין בלא חובין כדין אזמינת להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא כדין מטרוניתא עאלת) לגבי מלכא בנהירו בחדווה בשלימו ברעותא דהא רביאת בנין למלכא עלאה כדקא יאות. וכד האי יומא לא אשתכחו כדקא יאות ווי לון ווי לשלוחיהון ווי דהא מטרוניתא אתרחקת מן מלכא ואמא עלאה אסתלקת ולא נפיק מנה חירו לעלמין. 

זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אוליף לון אורחוי בגין לאשתזבא מן דינא וישתכחון זכאין קמיה הה&quot;ד כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. וכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאתיכם וגו'. ובחמשה עשר יום לחדש השביעי וגו'. 


ר' יוסי שאל לר' אבא א&quot;ל הני חמשה עשר יום מאי קא מיירי. א&quot;ל ודאי רזא יקירא הוא. ת&quot;ח בין לעילא בין לתתא כל חד וחד בארחיה נטלא ובארחיה יתבא ובארחיה אתער ועביד מאי דעביד. האי עשיר מכנסת ישראל אינון. ויומא עשיראה בעשיראה קיימא. ועל דא בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית וגו' והאי יומא הוא דילה וחמשה יומין אחרנין דמלכא הוא. ההוא יומא דאתי עלה דהא חמישאה ביה יתיב מלכא בתרעא. ובכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא. חמשה עלייהו דמלכא הוא ההוא יומא דאתי עלה בגין כך חמשה יומין מירחא לאורייתא. 

ואי תימא שביעאה בזמנא דתרין אבהן משתכחי ביה דהא מלכא בהו וכדין מתעטר בכלא וחד מלה שביעאה וחמישאה. ת&quot;ח חמישאה דיליה הוא ודאי כמה דאתמר וכדין נהיר אבא לאמא ואתנהירו מנה חמשין תרעין לאנהרא לחמישאה. ואי תימא שביעאה בגין דמלכא בשלימו דאבהן ועטרה ירית משביעאה כמה דכתיב צאינה וראינה בנות ציון וע&quot;ד בשביעאה הוא יומא דמעטרא מלכא בעטרוי וכדין ירית מלכא לאבא ואמא דמזדווגין כחדא. ועל דא כלא בחד תלייא:

ובחמשה עשר יום. רבי יהודה פתח וישמע הכנעני מלך ערד. תנינן ג' מתנן עלאין אזדמנו להו לישראל ע&quot;י תלתא אהין משה אהרן ומרים. מן בזכות משה. ענני כבוד בזכות אהרן. באר בזכות מרים. וכלהו אחידן לעילא. מן בזכות משה דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים &lt;קטע סוף=דף קב ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קג|א}}&lt;קטע התחלה=דף קג א/&gt;מן השמים (דייקא) דא משה. ענני כבוד בזכות אהרן דכתיב אשר עין בעין (אהרן) נראה אתה יי' וגו' וכתיב וכסה ענן הקטרת. מה להלן שבעה אף כאן נמי שבעה דהא בקטרת שבעה עננין מתקשרן כחדא (ועוד) ואהרון רישא לכל שבעה עננין הוא והוא קשיר לשית אחרנין ביה בכל יומא. באר בזכות מרים דהא היא ודאי באר אתקרי. ובספרא דאגדתא ותתצב אחותו מרחוק לדעה וגו'. דא הוא באר מים חיים וכלא קשורא חד. מתה מרים אסתלק באר דכתיב ולא היה מים לעדה ובההיא שעתא בעאת באר אחרא לאסתלקא דהוה שכיח עמהון דישראל. כד חמאת שתא עננין דהוו קשירין עלה אתקשרת היא בהו. מית אהרן אסתלקו אינון עננין ואסתלק עננא דבירא עמהון אתא משה אהדר להו הה&quot;ד עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם. לקחת מתנות ודאי. אינון מתנות דהוו בקדמיתא. באר ועננין. באר דא באר דיצחק. עננים אלין עננים דאהרן. א&quot;ר יצחק מפני מה זכה אהרן לדא בגין דאיהו קשיר בעננים (נ&quot;א רישא לעננים) והוא אקשיר כל יומא ויומא לכלהו כחדא דמתברכאן כלהו על ידוי. ת&quot;ח על כל חסד דעבד קב&quot;ה בישראל קשיר עמהון ז' ענני יקירן וקשיר להו בכנסת ישראל דהא עננא דילה אתקשר בשיתא אחרנין ובכלהו שבעה אזלו ישראל במדברא. מ&quot;ט בגין דכלהו קשרא דמהימנותא נינהו ועל דא בסכות תשבו שבעת ימים. מאי קא מיירי בגין דכתיב בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי ובעי ב&quot;נ לאחזאה גרמיה דיתיב תחות צלא דמהימנותא. תא חזי כל אינון שנין דקאים אהרן הוו ישראל בצלא דמהימנותא תחות אלין עננין. בתר דמית אהרן אסתלק עננא חד דהוא ימינא דכלא וכד האי אסתלק אסתלקו כל שאר עמיה (נ&quot;א עננין) ואתחזיאו כלהו בגריעותא והא אוקמוה דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן. אל תקרי ויראו אלא וייראו מיד וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים. שמע דאסתלקו אינון עננים ומית תיירא רברבא דכל אינון עננים אתקשרו ביה. אמר רבי יצחק הכנעני מלך ערד יושב הנגב ודאי. וכד אתו אינון מאללין דשדר משה אמרו עמלק יושב בארץ הנגב בגין לתברא לבייהו דהא בעמלק אתבר חיליהון בקדמיתא. אמר רבי אבא וישמע הכנעני מאי קא מיירי הכא בתר דאסתלקו אינון עננים אלא כנען כתיב ביה ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. הכא אוליפנא מאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אתחזי למהוי עבד לעבדי עבדין הה&quot;ד וילחם בישראל וישב ממנו שבי הוא נטל עבדין מישראל לגרמיה ועל דא כתיב כל האזרח בישראל ישבו בסכות כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסכות תחות צלא דמהימנותא. ומאן דליתיה מגזעא ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפוק גרמיה מתחות צלא דמהימנותא. כתיב כנען בידו מאזני מרמה דא אליעזר עבד אברהם. ות&quot;ח כתיב ארור כנען. ובגין דזכה כנען דא לשמשא לאברהם כיון דשמש לאברהם יתיב תחות צלא דמהימנותא זכה למיפק מההוא לטייא ולא עוד אלא דכתיב ביה ברכה דכתיב ויאמר בא ברוך יי'. מאי קא מיירי. דכל מאן דיתיב תחות צלא דמהימנותא אחסין חירו ליה ולבנוי לעלמין ואתברך ברכתא עלאה ומאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אחסין גלותא ליה ולבנוי דכתיב וילחם בישראל וישב ממנו שבי: &lt;קטע סוף=דף קג א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קג ב/&gt;בסכות תשבו חסר ודא עננא חד דכלהו קשירין ביה דכתיב כי ענן יי' עליהם יומם. וכתיב ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם דא הוא עננא דאהרן דאקרי יומם דכתיב יומם יצוה יי' חסדו עננא חד נטיל עמיה חמש אחרנין ואינון שית. ועננא אחרא דכתיב ובעמוד אש לילה דא נהרא להו לישראל מנהירו דאינון שית:

רבי אלעזר פתח (ואמר) כה אמר יי' זכרתי לך חסד נעוריך וגו'. האי קרא על כ&quot;י אתמר בשעתא דהות אזלא במדברא עמהון דישראל. זכרתי לך חסד דא עננא דאהרן דנטלא בחמש אחרנין דאתקשרו עלך ונהירו עלך. אהבת כלולותיך דאשתכללו לך (ס&quot;א וכלהו אשתכללו בך) ואעטרו לך ואתקינו לך ככלה דתעדי תכשיטהא וכ&quot;כ למה. בגין לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ת&quot;ח בשעתא דב&quot;נ יתיב במדורא דא צלא דמהימנותא שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא ואברהם וחמשא צדיקייא אחרנין שויין מדוריהון עמיה. אמר ר' אבא אברהם וחמשא צדיקייא ודוד מלכא שוין מדוריהון עמיה הה&quot;ד בסכות תשבו שבעת ימים. שבעת ימים כתיב ולא בשבעת ימים. כגוונא דא כתיב כי ששת ימים עשה יי' את השמים וגו'. ובעי ב&quot;נ למחדי בכל יומא ויומא באנפין נהירין באושפיזין אלין דשריין עמיה. ואמר רבי אבא כתיב בסכות תשבו שבעת ימים לבתר ישבו בסכות בקדמיתא תשבו ולבתר ישבו. אלא קדמאה לאושפיזי. תניינא לבני עלמא. קדמאה לאושפיזי כי הא דרב המנונא סבא כד הוה עייל לסוכה הוה חדי וקאים על פתחא דסוכה מלגאו ואמר נזמן לאושפיזין מסדר (נ&quot;א נסדר) פתורא וקאים על רגלוהי ומברך ואומר בסכות תשבו שבעת ימים. תיבו אושפיזין עלאין תיבו. תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו. ארים (ס&quot;א אסחי) ידוי וחדי ואמר זכאה חולקנא זכאה חולקהון דישראל דכתיב כי חלק יי' עמו וגו' והוה יתיב. תניינא לבני עלמא. דמאן &lt;קטע סוף=דף קג ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קד|א}}&lt;קטע התחלה=דף קד א/&gt;דאית ליה חולקא בעמא ובארעא קדישא יתיב בצלא דמהימנותא לקבלא אושפיזין למחדי בהאי עלמא ובעלמא דאתי. ובעי למחדי למסכני מ&quot;ט בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין דמסכני הוא. וההוא דיתיב בצלא דא דמהימנותא וזמין אושפיזין אלין עלאין אושפיזי מהימנותא ולא יהיב לון חולקהון כלהו קיימי מניה ואמרי אל תלחם את לחם רע עין וגו' אשתכח דההוא פתורא דתקין דיליה הוא ולאו דקב&quot;ה עליה כתיב וזריתי פרש על פניכם וגו' פרש חגיכם ולא חגי. ווי ליה לההוא בר נש בשעתא דאלין אושפיזי מהימנותא קיימי מפתוריה. ואמר ר' אבא אברהם כל יומוי הוה קאים בפרשת אורחין לזמנא אושפיזין ולתקנא לון פתורי. השתא דמזמנין ליה ולכלהו צדיקייא ולדוד מלכא ולא יהבין לון חולקהון אברהם קאים מפתורא וקרי סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וכלהו סלקין אבתריה. יצחק אמר ובטן רשעים תחסר. יעקב אמר פתך אכלת תקיאנה ושאר כל צדיקייא אמרי כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. דוד מלכא אמר (חסר כאן) ואשלים דינוי דכתיב ויהי כעשרת הימים ויגוף יי' את נבל וימת. מאי קא מיירי בגין דדוד שאל לנבל ואתעביד ליה אושפיזא ולא בעא. ודא זמין ליה ולא יהב ליה חולקא. ובאינון עשרה יומין דדוד מלכא דאין עלמא אתדן עליה ההוא ב&quot;נ דאשלים ליה ביש יתיר מנבל. א&quot;ר אלעזר (בג&quot;כ) אורייתא לא אטרח עליה דב&quot;נ יתיר אלא כמה דיכיל דכתיב איש כמתנת ידו וגו'. ולא לימא איניש אכול ואשבע וארווי בקדמיתא ומה דישתאר אתן למסכני אלא רישא דכלא דאושפיזין הוא ואי חדי לאושפיזין ורוי לון קב&quot;ה חדי עמיה ואברהם קרי עליה אז תתענג על יי'. ויצחק קארי עליה כל כלי יוצר עליך לא יוצלח. אר&quot;ש האי דוד מלכא א&quot;ל בגין דכל זיינין דמלכא וקרבין דמלכא בידוי דדוד אתפקדו. אבל יצחק קאמר גבור בארץ יהיה זרעו וגו'. הון ועושר בביתו וגו'. יעקב אמר אז יבקע כשחר אורך וגו' שאר צדיקייא אמרי ונחך יי' תמיד והשביע וגו'. דוד מלכא אמר כל כלי יוצר עליך לא יוצלח דהא הוא על כל זיני עלמא אתפקד זכאה חולקיה דב&quot;נ דזכי לכל האי. זכאה חולקהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ועמך כלם צדיקים וגו':

ולקחתם לכם ביום הראשון וגו'. ר&quot;ש פתח כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. כל הנקרא בשמי דא אדם דקב&quot;ה ברא ליה בשמיה (נ&quot;א בדיוקניה) דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו וקרא ליה בשמיה בשעתא דאפיק קשוט ודינא בעלמא ואקרי אלקים דכתיב אלקים לא תקלל. קרא ליה בשמיה דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו ושפיר. הא אוקימנא דכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו בשעתא דזווגא אתמר. וכך הוא בזווגא דתרווייהו בצלם ודמות ואדם מדכר ונוקבא נפק. ויברא אלקים את האדם בצלמו. בספרא דשלמה מלכא אשכחנא דבשעתא דזווגא &lt;קטע סוף=דף קד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קד ב/&gt;אשתכח לתתא שדר קב&quot;ה חד דיוקנא כפרצופא דב&quot;נ. רשימא חקיקא בצולמא וקיימא על ההוא זווגא ואלמלי אתיהיב רשו לעינא למחזי חמי ב&quot;נ על רישיה חד צולמא רשימא כפרצופא דב&quot;נ ובההוא צולמא אתברי ב&quot;נ ועד דקיימא (ס&quot;א ועד לא קיימא) ההוא צולמא דשדר ליה מארים על רישיה וישתכח תמן לא אתברי ב&quot;נ הה&quot;ד ויברא אלקים את האדם בצלמו ההוא צלם אזדמן לקבליה עד דנפיק לעלמא. כד נפק. בההוא צלם אתרבי בההוא צלם אזיל הה&quot;ד אך בצלם יתהלך איש. והאי צלם איהו מלעילא. בשעתא דאינון רוחין נפקין מאתרייהו כל רוחא ורוחא אתתקן קמי מלכא קדישא בתקוני יקר בפרצופא דקאים בהאי עלמא. ומההוא דיוקנא תקונא יקר נפיק האי צלם. ודא תליתאה לרוחא ואקדימת בהאי עלמא שעתא דזווגא אשתכח ולית לך זווגא בעלמא דלא אשתכח צלם בגווייהו. אבל ישראל קדישין האי צלם קדישא ומאתר קדישא אשתכח בגווייהו. ולעכו&quot;ם צלם מאינון זינין בישין מסטרא דמסאבותא אשתכח בגווייהו. וע&quot;ד לא ליבעי לאיניש לאתערבא צולמא דיליה בצולמי דעובדי כו&quot;ם בגין דהאי קדישא והאי מסאבא:

תא חזי מה בין ישראל לעמין עובדי כו&quot;ם וכו' עד דמלכא דזמין אושפיזון. זה המאמר כתיב בפ' ויחי יעקב דף רכ ע&quot;א שורה ראשונה (ושייך כאן) ואלו החלופים מצאתי בין כתוב בהעתק לבין הכתוב שם. שורה כ&quot;ג במקום עלמין מצאתי צולמים. שורה כ&quot;ה במקום יעדי דיני גריע'. שורה כ&quot;ו במקום ידיה מצאתי דינא. שורה ל&quot;א מי יתן ערב ודא כד נהרא סיהרא וליליא אתתקן בנהורא. שורה ל&quot;ה עובדין. מצאתי בריין ע&quot;ב שורה ה' בית חילא. שורה ו' יצרתיו היינו וענף עץ עבות. אף עשיתיו. שורה י&quot;ד לחירו וע&quot;ד קרינאי ליה יום הראשון דא בספרא דאגדתא ושפיר הוא. שורה כ&quot;ה דאבא בג&quot;כ כלא יאה ולא בסימא לפירין ולא עביד פירין. שם הדין צ&quot;ל תרין. שורה כ&quot;ו לבירא ד&quot;א. שורה כ&quot;ט יעקב צ&quot;ל בירא. שורא ל&quot;א דא בדא צ&quot;ל דא שלא דא. שורה ל&quot;ג צ&quot;ל אעג דבהאי נחל דינא לא אשתכח ביה. שורה ל&quot;ה צ&quot;ל דצדיק איכא וכנישו רברבא נפקי מנייהו. שורה ל&quot;ו צ&quot;ל מנייהו לא איבא ולא טעמא. שם וכלא שפיר וע&quot;ד אתרוג בשמאלא) ובסוף המאמר מצאתי כתיב. דכתיב ביום השמיני עצרת תהיה לכם דהא יומא דא ממלכה הוא בלחודוי חדוותא דיליה בהו בישראל. מתל למלכא דזמין אושפיזין. אשתדלו בהו כל בני היכליה לבתר אמר מלכא עד כאן אנא ואתון אשתדלנא כלהו באושפיזין וקרבתון קרבנין על שאר עמין בכל יומא מכאן ולהלאה אנא ואתון נחדי יומא חד הה&quot;ד ביום השמיני עצרת תהיה לכם. לכם לקרבא קרבנין עלייכו אבל אושפיזי מהימנותא במלכא משתכחו תדירא. וביומא דחדוות דמלכא כלהון מתכנפי עמיה ומשתכחן. ועל דא כתיב עצרת תרגומו כנישו. והאי יומא יעקב הוא רישא לחדוותא. וכל אינון אושפיזי חדאן עמיה ועל דא כתיב אשריך ישראל מי כמוך וכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר:

ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור וגו' א&quot;ר אלעזר הא אוקמוה אבל אמאי אסמיך קב&quot;ה פש' דא לפרשת מועדים. אלא כלהו בוצינין עלאין כלהו בוצינין לאדלקא משח רבות עלאה והא אתמר. ועל ידייהו דישראל מתברכאן עלאין ותתאין ואדליקו בוצינין כמה דאוקמיה דכתיב שמן וקטרת ישמח לב חדוות' דעלאין ותתאין:&lt;קטע סוף=דף קד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קה|א}}&lt;קטע התחלה=דף קה א/&gt;רבי אבא פתח שמחו ביי' וגילו צדקים (שמחו ביי' כד&quot;א) וכתיב זה היום עשה יי' נגילה ונשמחה בו ואוקמוה דהא בקב&quot;ה (נ&quot;א במועדיא) בעי למהדי (ליה) ולאנהרא (ליה) אנפין וישתכח בר נש בחדווה (עמיה) בגין דההוא חדווה דקב&quot;ה הוי דכתיב נגילה ונשמחה בו ביומא. בו בקב&quot;ה וכלא חד מלה. שמחו ביי' כד דינין אתכפיין ורחמי אתערו וכד מתערי רחמי כדין וגילו צדיקים (כתיב) צדיק וצדק מתברכאן כחדא דאקרון צדיקים כמה דאתמר דהא אלין מתברכאן (ס&quot;א מברכין) לעלמין ודאן לעלמין כלהו. והרנינו כל ישרי לב. אלין בני מהימנותא לאתקשרא בהו ובכלא בעי עובדא לתתא לאתערא לעילא ת&quot;ח מאן דאמר דלא בעיא עובדא בכלא או מלין לאפקא לון ולמעבד קלא בהו. תיפח רוחיה והא הכא פרשתא דא אוכח אדלקות בוצינייא וקטרת בוסמין (כחדא בגין) דכתיב שמן וקטרת ישמח לב (ובהאי) ובעובדא דא אשתכח אדלקותא לעילא וחדוותא לתתא (ס&quot;א אדלקותא וחדוותא לעילא ותתא) ואתקשרותא כחדא כדקא יאות (ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא). אמר ר' יהודה מזבח דלתתא אתער מזבח אחרא. כהן דלתתא אתער כהן אחרא בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא. ר' יוסי ור' יצחק הוו אזלי באורחא אמר ר' יוסי לר' יצחק כתיב וקראת לשבת ענג לקדוש יי' מכבד וגו'. וכבדתו מעשות דרכיך שפיר. אבל ממצא חפצך ודבר דבר מה הוא ומאי גריעותא הוא לשבת. א&quot;ל ודאי גריעותא הוא דלית לך מלה ומלה דנפיק מפומיה דבר נש דלית לה קלא וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא. ומאי הוא ההוא דאקרי חול (לעילא) מאינון יומין דחול. וכד אתער חול ביומא קדישא גריעותא הוא לעילא ודאי וקב&quot;ה וכנסת ישראל שאלי עליה מאן הוא דבעי לאפרשא זווגא דילן מאן הוא דבעי חול הכא. עתיקא קדישא לא אתחזי ולא שרייא על חול. בגין כך הרהור מותר מאי טעמא בגין דהרהור לא עביד מדי ולא אתעביד מניה קלא ולא סליק. אבל לבתר דאפיק מלה מפומיה ההוא מלה אתעביד קלא ובקע אוירין ורקיעין וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא ועל דא ממצוא חפצך ודבר דבר כתיב. ומאן דאפיק מלה קדישא מפומיה מלה דאורייתא אתעביד מניה קלא וסליק לעילא ואתערו קדושי מלכא עלאה ומתעטרן ברישיה וכדין אשתכח חדוותא לעילא ותתא. א&quot;ל ודאי הכי הוא והא שמענא מלה אבל מאן דשארי בתעניתא בשבתא עביד גריעותא לשבת או לא. אי תימא דלא עביד גריעותא הא סעודתי דמהימנותא בטיל מניה ועונשיה סגי הא חדוותא דשבת בטיל מניה. א&quot;ל מלה דא שמענא דדא הוא דאשגחן עליה מלעילא מכל בני עלמא בגין דהאי יומא חדוותא הוא לעילא ותתא חדוותא דכל חדוון חדוותא דכל מהימנותא ביה אשתכח ואפילו רשעים דגיהנם נייחין בהאי יומא. והאי בר נש לית ליה חדווה ולית ליה נייחא ושניא דא מכל עלאין ותתאין כלהו שאלין עליה מאי שניא דפלנייא הוא בצערא. ובשעתא דעתיקא קדישא אתגלי בהאי יומא ואשתכח האי בצערא צלותיה סלקא וקיימא קמיה כדין אתקרעו כל גזרי דינין דתגזרו עליה ואפילו אסתכמו בבי דינא דמלכא עליה לביש כלא אתקרע בגין דבשעתא דעתיקא אתגלייא כל חירו וכל חידו אשתכח בגין דאתגליא בהלולא דמלכא. ועל דא תנינן קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. מאן שבעים שנה אלא אע&quot;ג דאסכמו עליה כל אינון שבעין כתרי מלכא דהוא אתחזי בהו כלא אתקרע בגין דעתיקא קדישא נטיל (ס&quot;א בטיל ליה והני) ליה לבר נש. והני &lt;קטע סוף=דף קה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קה ב/&gt;מילי כד מתערי עליה בחלמא בליליא דשבתא. למלכא דעביד הלולא לבריה וגזר חדווה על כלא בהאי יומא דהלולא כל עלמא הוו חדאן ובר נש חד הוה עציב תפיש בקולרא. אתא מלכא לחדוותא חמא כל עמא חדאן כמה דאיהו גזר. זקף עינוי חמא ההוא בר נש תפיש בקולרא עציב. אמר ומה כל בני עלמא חדאן בהלולא דברי ודא תפיש בקולרא. מיד פקיד ונפקי ליה ושארו ליה מקולריה (ס&quot;א מקטרוי). כך האי דשארי בתעניתא בשבתא כל עלמא חדאן ואיהו עציב והאי אתפש בקולרא. בשעתא דעתיקא קדישא אתגלייא בהאי יומא ואשתכח האי בר נש תפיש בקולרא אע&quot;ג דאסכימו עליה כל אינון שבעין שנין דאמרן כלא אתקרע ולא שארי עליה דינא. ביומא אחרא אית ביה רשו למקרע ליה בההוא יומא כ&quot;ש שבת דלית לך יום דלא אשתכח ביה חילא ומאן דשארי בתעניתא דחלמא בההוא יומא לא סליק ההוא יומא עד דקרע דיניה אבל לאו דשבעים שנה כיומא דשבת. בגין כך בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא דלית רשו ליומא על יומא אחרא. כל יומא מה דאירע ביומיה עביד דלא אירע ביומיה לא עביד ועל דא לא לבעי ליה לאינש לסלקא ליה מיומא דא ליומא אחרא ובגין כך דבר יום ביומו תנינן ולא דבר יום ליומא אחרא. ותא חזי לאו למגנא מתערי עליה בחלמא בגין למתבע עליה רחמי ווי לההוא בר נש דלא מתערי עליה ולאו אודעו ליה בחלמא דהא אקרי רע ובגיני כך לא יגורך רע כתיב. וכתיב בל יפקד רע בל יפקד בגין דאיהו רע אמר רבי יוסי כתיב ממצוא חפצך ודבר דבר. כיון דכתיב ממצוא חפצך מהו ודבר דבר אלא עד דיגזר מלה כדקא יאות וימלל ליה ודאי כך הוא ברירא דמלה משמע דכתיב ודבר דבר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע:

ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי וגו'. ויצא רבי יהודה אמר נפק מכללא דחולקא דישראל דנפק מכללא דכלא נפק מכללא דמהימנותא. וינצו במחנה מכאן אוליפנא כל מאן דאתי מזוהמא דזרעא לסוף גלייה ליה קמי כלא. מאן גרים ליה זוהמא דחולקא בישא דאית ביה דלית ליה חולקא בכללא דישראל. רבי חייא פתח כבוד אלקים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר. כבוד אלקים הסתר דבר דלית רשו לבר נש לגלאה מלין סתימין דלא אתמסרו לאתגלייא מלין דחפא לון עתיק יומין כד&quot;א לאכול לשבעה ולמכסה עתיק. לאכול לשבעה עד ההוא אתר דאית ליה רשו ולא יתיר ועכ&quot;ד ולמכסה עתיק למכסה עתיק ודאי. דבר אחר לאכול לשבעה אינון חברייא דידעין ארחין ושבילין למיהך בארח מהימנותא כדקא יאות כגון דרא דר&quot;ש שארי בגויה ולמכסה עתיק מדרין אחרנין דהא כלהון לא אתחזון לאכול ולשבעה ולאתגלייא מלין בגווייהו. אלא למכסה עתיק כד&quot;א אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. ביומוי דר' שמעון הוה בר נש אמר לחבריה פתח פיך ויאירו דבריך בתר דשכיב הוו אמרי אל תתן את פיך וגו'. ביומוי לאכול לשבעה בתר דשכיב ולמכסה עתיק דחברייא מגמגמי ולא קיימי במלין. דבר אחר לאכול לשבעה באינון מלין דאתגליין ולמכסה עתיק באינון מלי דאתחפיין: &lt;קטע סוף=דף קה ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קו|א}}&lt;קטע התחלה=דף קו א/&gt;ויקוב בן האשה הישראלית את השם מהו ויקוב רבי אבא אמר ויקוב ודאי כד&quot;א ויקוב חור בדלתו נקיב מה דהוה סתים. ושם אמו שלומית בת דברי עד כאן סתים שמא דאמיה כיון דכתיב ויקוב נקיב שמא דאימיה. אמר רבי אבא אי לאו דבוצינא קדישא קיימא בעלמא לא ארשינא לגלאה (מכאן ולהלאה) דהא לא אתיהיב מלה דא לגלאה אלא לחברייא דאינון בין מחצדי חקלא (דאי לאו) תיפח רוחיהון דאינון דאתיין לגלאה לאינון דלא ידעי. ת&quot;ח כתיב וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי האי קרא הא אוקימנא אבל דא בר אינתו אחרא דאבוי בעלה דשלומית הוה. וכיון דאתא ההוא מצראה עלה בפלגות ליליא תב לביתא וידע מלה אתפרש מנה ולא אתא עלה. ונטל אינתו אחרא ואוליד להאי ואקרי איש הישראלי. ואחרא בן הישראלית. אי אינון אינצו הכא כחדא מאי קא בעי הכא שמא קדישא ואמאי קלל שמא קדישא. אלא איש הישראלי אמר מלה מאמיה מגו קטטה. מיד ויקוב בן האשה הישראלית. כד&quot;א ויקוב חור בדלתו. רזא דמלה נטל ה' דשמא קדישא ולייט לאגנא על אמיה ודא הוא נקיבא דאיהו נקיב ופריש שמא קדישא. ולמחצרי חקלא אתמר. ורזא דמלה כן דרך אשה מנאפת וגו' זכאה חולקהון דצדיקייא דידעין מלה ומכסיין לה. וע&quot;ד אתמר ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל. ה' בתראה הות נוקבא דינקא בתרין סטרין בגין כך נטלא זיינין דמלכא ונקמת נקמתא. דכתיב הוצא את המקלל. על דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דחילו דאמא אקדים לאבא. וזכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי:

ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. רבי יהודה אמר הא אוקמוה. אבל כי יקלל אלקיו סתים ובגין דאמר אלקיו סתם לכך ונשא חטאו דהא לא ידעינן מאן הוא דחלא דיליה אי אחד מן השרים או חד מן ככביא או חד מדברי עלמא. א&quot;ר יוסי אי צדיק גמור הוא לא יתער (ס&quot;א מלה) חיליהון וכיון דאתער מלה דא חיישינן מינות אזדריקת ביה ולא ימות (ס&quot;א א&quot;ר יוסי אפילו צדיק גמור לא ימות) על דא בגין דאיהו מלה סתים. רבי יהודה אמר דאין ליה לטב בהא דאי אמר אלקי יכיל למטען אלקי דהוה עד השתא דאתמשכנא אבתריה בלבאי והשתא אהדרנא לקבלא מהימנותא עלאה אבל אי אמר יי' אלקים או יי' ונקיב ליה בשמא האי לית ליה למטען בהאי בגין דדא הוא מהימנותא דכלא וכל את ואת דשמא קדישא דא סלקא לשמא שלימא (ס&quot;א לשבחא). ד&quot;א ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ר' יצחק אמר ויקוב בן האשה אמאי. אלא כמה דאוקמוה אבל האיש הישראלי בעלה דשלומית הוה. רבי יהודה אמר בריה דבעלה דשלומית מאנתו אחרא הוה. א&quot;ר יצחק נצו כחדא וא&quot;ל מלה מאימיה וכי אבוי הוה דאתקטל בשמא קדישא כמה דאוקמוה דכתיב הלהרגני אתה אומר דהא בשמא קדישא קטיל ליה משה ועל דא אושיט מלה לקבליה ודא הוא דכתיב ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל. ויביאו אותו אל משה. אמאי. (ס&quot;א לגבי דמשה בין דקטיל לאבוהי כו') בגין דמטא לגביה דמשה על דקטיל לאבוהי בשמא קדישא בגין כך ויביאו אותו אל משה כיון דחמא משה מיד ויניחוהו במשמר ואבא וברא נפלו בידא דמשה:

איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו רבי יצחק פתח שמע עמי ואעידה בך ישראל אם תשמע לי. לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר. כיון דכתיב לא יהיה בך אל זר מאי ולא תשתחוה לאל נכר &lt;קטע סוף=דף קו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קו ב/&gt;אלא לא יהיה בך אל זר דלא ייעול בר נש ליצר הרע בגויה דכל מאן דאתי לאתחברא ביה אל זר שריא בגויה דהא כד אתחבר ב&quot;נ ביה מיד אתי לאעברא על פתגמי אורייתא אתי לאעברא על מהימנותא דשמא קדישא ואתי לבתר למסגד לטעוון אחרן ועל דא כתיב לא יהיה בך אל זר כיון דלא יהיה בך אל זר לא תיתי למסגד לטעוון אחרן ולמעבר על מהימנותא דשמא קדישא חדא הוא דכתיב ולא תשתחוה לאל נכר ומהימנותא בישא דב&quot;נ דא הוא. ועל דא כי יקלל אלקיו דיכיל למטען דהוא לייט לההוא אל זר יצרא בישא דשרייא עליה לזמנין ואנן לא ידעינן מלוי אי קשוט או לאו ועל דא תשא חטאו אבל ונוקב שם יי' מות יומת. אמר רבי יהודה אי הכי אמאי ונשא חטאו ונסלח חטאו מבעי ליה. (ס&quot;א אלא) א&quot;ל כגון דאמר אלקי כמה דאוקימנא סתם ולא פריש. רבי חייא אמר כי יקלל אלקיו סתם ולא פירש והא ודאי ונשא חטאו. אבל ונוקב שם יי' מות יומת דהא הכא תלייא מהימנותא דכלא ולית ליה רשו למטען עליה כלל. אמר רבי יוסי הכי הוא ודאי דהא שמא דא מהימנותא דעלאי ותאי ועל דא קיימין עלמין כלהו באת חד זעירא תליין אלף אלפין ורבוא רבבן עלמין דכסופין ועל דא תנינן אתוון אלין קשירין אלין באלין וכמה אלף רבבן עלאין (ס&quot;א עלמין) תליין בכל את ואת ואסתליקו ואתקשרו במהימנותא (ואתגלייא) וסתים בהו מה דלא אתדבקו עלאין ותתאין אורייתא בהו תלייא עלמא דין ועלמא דאתי הוא ושמיה חד. ועל דא כתיב אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני וכתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך:

רבי חזקיה פתח לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה במשוך היובל. ומה טורא דסיני דאיהו טורא כשאר טורי עלמא בגין דאתחזי עליה יקרא דמלכא קדישא כתיב לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה מאן דקריב למלכא לא כ&quot;ש. ומה טורא דסיני דיכיל ב&quot;נ לאושיט ביה ידא ארח יקר בדחילו כתיב לא תגע בו יד סתם ואפילו בארח יקר. מאן דאושיט ידיה בארח קלנא לקביל מלכא לא כל שכן. רבי ייסא פתח ואמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. ומה משה דמן יומא דאתיליד זיהרא קדישא עלאה לא אעדי מניה כתיב ביה אל תקרב הלום. אמר ליה. משה עד כאן לא אנת כדאי לאשתמשא ביקרי של נעליך. ומה משה כך דהוה קריב בדחילו בקדושה כתיב ביה הכי. מאן דקריב בארח קלנא לגבי מלכא על אחת כמה וכמה. רבי אבא אמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. ת&quot;ח כד הוו ישראל במצרים היו ידעי באינון רברבי עלמא דממנן שעל שאר עמין וכל חד וחד הוה ליה דחלא בלחודוי מנייהו. כיון דאתקשרו בקשרא דמהימנותא וקריב לון קב&quot;ה לפולחניה אתפרשו מנייהו וקריבו לגבי מהימנותא עלאה קדישא ובג&quot;כ כתיב איש איש כי יקלל אלקיו ואע&quot;ג דפולחנא נוכראה הוא כיון דאנא פקודת לון ממנא לדברא עלמא מאן דלייט ומבזי לון ונשא חטאו ודאי דהא ברשותי קיימין ואזלי ומדברין בני עלמא. אבל ונוקב שם יי' מות יומת לאו ונשא חטאו כמה לאלין אלא מות יומת. מות בעלמא דין יומת בעלמא דאתי. לאלין ונשא חטאו בגין דמבזי עובדי ידי מבזי לשמשי דאנא פקידית ואסיר הוא אבל מיתה לא אתחייב בהו. ר&quot;ש הוה אזיל בארחא והוה עמיה רבי אלעזר ורבי אבא ורבי חייא ורבי יוסי ורבי יהודה מטו לחד טיקלי דמיא פוסקרא רבי יוסי בקטפוי לגו מייא אמר &lt;קטע סוף=דף קו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קז|א}}&lt;קטע התחלה=דף קז א/&gt;קוטרא דקוסטי דמיא ולואי ולא שכיח. א&quot;ל ריש אסיר לך. שמשא דעלמא הוא ואסיר לאנהגא קלנא בשמשא דקב&quot;ה וכ&quot;ש דאינון עובדי קשוט. בנימוסי דקסטירא עלאה שכיחי. פתח ואמר וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וירא אלקים את כל אשר עשה סתם אפילו נחשים ועקרבים ויתושים ואפילו אינון דאתחזון מחבלי עלמא בכלהו כתיב והנה טוב מאד כלהו שמשי עלמא מדברי עלמא ובני נשא לא ידעי. עד דהוו אזלי חמו חד חויא מדבר קמייהו אמר ר&quot;ש ודא דא אזיל לארחשא לן ניסא רהט ההוא חויא קמייהו וקטר בחד אפעה בקיטרא דאורחא סטון (ס&quot;א נצן) חד בחד ומיתו. כד מטון חמו לון לתרוייהו שכיבין בארחא. אר&quot;ש בריך רחמנא דרחיש לן ניסא דהא כל מאן דאסתכל בהאי כד איהו בקיומיה או איהו יסתכל בבר נש לא ישתזיב ודאי כ&quot;ש אי יקרב בהדיה. קרא עליה לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך. ובכלא עביד קב&quot;ה שליחותא דיליה ולית לן לאנהגא קלנא בכל מה דאיהו עבד וע&quot;ד כתיב טוב יי' לכל ורחמיו על כל מעשיו. וכתיב יודוך יי' כל מעשיך. (נדפס ויחי רבא):

רבי שמעון פתח אני חבצלת השרון שושנת העמקים. כמה חביבה כנסת ישראל קמי קב&quot;ה דקב&quot;ה משבח לה והיא משבחת ליה תדיר וכמה שבחין ומזמרין אתקנת ליה למלכא תדיר. זכאה חולקהון דישראל דאחידן בעדבא דחולקא קדישא כמה דכתיב כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו. אני חבצלת השרון דא כ&quot;י דאקרי חבצלת דקיימא בשפירו דנוי בגנתא דעדן לאתנטעא. השרון דהיא נטרת (נ&quot;א שרה) ומשבחת ליה למלכא עלאה. ד&quot;א אני חבצלת השרון. דבעייא לאשתקאה משקיו דנחלא עמיקא מבועא דנחלין כד&quot;א והיה השרון (כערבה) (לאגם מים). שושנת העמקים דקיימא בעמיקתא דכלא. שושנת העמקים. מאי אינון עמקים כד&quot;א ממעמקים קראתיך יי'. חבצלת השרון מההוא אתר דשקיו דנחלין עמיקין נפקין ולא פסקין לעלמין. שושנת העמקים דההוא אתר דאקרי עמיקא דכלא סתים מכל סטרין. ת&quot;ח בקדמיתא חבצלת ירוקא בטרפין ירוקין לבתר שושנה בתרין גוונין סומק וחוור. שושנת בשית טרפין. שושנת דשניאת גוונהא ואשתניאת מגוונא לגוונא. שושנת בקדמיתא חבצלת בזמנא דבעייא לאזדווגא ביה במלכא אקרי חבצלת. בתר דאתדבקת ביה במלכא באינון נשיקין אקרי שושנה בגין דכתיב שפתותיו שושנים. שושנת העמקים דהיא שניית ומשניאת גוונהא זמנין לטב וזמנין לביש זמנין לדינא וזמנין לרחמי. ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וגו'. ת&quot;ח דהא בני נשא לא ידעין ולא מסתכלין ולא משגיחין בשעתא דברא קב&quot;ה לאדם. ואוקיר ליה ביקירו עלאה בעא מיניה לאתדבקא ביה בגין דישתכח יחידאי ובלא יחידאי ובאתר דדביקותא יחידא' דלא ישתני ולא יתהפך לעלמין בההוא קשורא דמהימנותא יחידאה דכלא ביה אתקשר. הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן. ולבתר סאטו מאורחא דמהימנותא ושבקו אילנא יחידאה עלאה מכל אילנין ואתו לאתדבקא באתר דמשתני ומתהפך מגוונא לגוונא ומטב לביש ומביש לטב ונחתו מעילא לתתא ותאדבקו לתתא בשנויין סגיאין ושבקו עלאה דכלא דהוה חד ולא אשתני לעלמין הה&quot;ד אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. והמה בקשו חשבונות רבים ודאי. כדין אתהפך לבייהו בההוא סטרא ממש זמנין לטב זמנין לביש זמנין לרחמי זמנין לדינא &lt;קטע סוף=דף קז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קז ב/&gt;כההוא מלה דאתדבקו בה ודאי. והמה בקשו חשבונות רבים ואתדבקו בהו. א&quot;ל קב&quot;ה אדם שבקת חיי ואתדבקת במותא. חיי דכתיב ועץ החיים בתוך הגן עץ דאתקרי חיי דמאן דאחיד ביה ולא טעים טעמא דמותא לעלמין ואתדבקת באילנא אחרא הא ודאי מותא הוא לקבלך הה&quot;ד רגליה יורדות מות וגו' וכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה ודאי באתר דמותא אתדבק ושבק אתר דחיי בגין כך אתגזר עליה ועל כל עלמא מותא. אי הוא חטא כל עלמא מאי חטאו אי תימא דכל בריין אתו ואכלו מאילנא דא ואתרמי מכלא. לאו הכי. אלא בשעתא דאדם קאים על רגלוי חמו ליה בריין כלהו ודחלו מקמיה והוו נטלין בתריה כעבדין קמי מלכא והוא אמר לון אנא ואתון בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני יי' עושנו וכלהו אתו בתריה. כיון דחמו דאדם מגיד להאי אתר ואתדבק ביה כלהו אתמשכו אבתריה וגרים מותא ליה ולכל עלמא כדין אשתני אדם לכמה גוונין זמנין לטב זמנין לביש זמנין רוגזא זמנין נייחא זמנין דינא וזמנין רחמי זמנין חיי זמנין מותא ולא קאים בקיומא תדיר בחד מנייהו בגין דההוא אתר גרמא ליה וע&quot;ד אקרי להט החרב המתהפכת מן סטרא דא לסטרא דא מן טב לביש מן רחמי לדינא מן שלום לקרבא. אתהפיכת הוא לכלא ואקרי טוב ורע דכתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. ומלכא עילאה לרחמא על עובדי ידוי אוכח ליה ואמר ליה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו והוא לא קביל מניה ואתמשך בתר אתתיה ואתתרך לעלמין דהא אתתא לאתר דא סלקא ולא יתיר ואתתא גרים מותא לכלא. ת&quot;ח לעלמא דאתי כתיב כי כימי העץ ימי עמי. כימי העץ ההוא עץ דאשתמודע. ביה זמנא כתיב בלע המות לנצח ומחה יי' אלקים דמעה מעל כל פנים. ברוך יי' לעולם אמן ואמן. ימלוך יי' לעולם אמן ואמן: &lt;קטע סוף=דף קז ב/&gt;

==פרשת אמור - רעיא מהימנא==
{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח א/&gt;(הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פח|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פט|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פט א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פט א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פט|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פט ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פט ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צ|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צ א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צ א/&gt;

'''מדף צ ע&quot;ב עד צב' ע&quot;א - אין רעיא מהימנא'''


{{ממ זהר משולב|ג|צב|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צב ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צג|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צג א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צג א/&gt;

'''מדף צג ע&quot;ב עד צו ע&quot;ב - אין רעיא מהימנא'''

{{ממ זהר משולב|ג|צז|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צז א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צז א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צז|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צז ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צז ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צח א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צח א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צח|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צח ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צח ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צט|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צט א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צט א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צט|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צט ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צט ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|ק|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף ק א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף ק א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|ק|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף ק ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף ק ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קא|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קא א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קא א/&gt;

'''קא עד קג - לא ברור מה יש בדפים אלו'''

{{ממ זהר משולב|ג|קג|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קג ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קג ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קד|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קד א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קד א/&gt;

'''מדף קד ע&quot;ב עד הסוף - אין רעיא מהימנא'''</text>
      <sha1>fue04xsw86ikj8cpfyfjfkmgiicyaav</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947938</id>
      <parentid>2947937</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T22:10:33Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947938</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="251985" sha1="bjvwfrmv9781opffjs4xclidxkt1z6u" xml:space="preserve">__TOC__

&lt;קטע התחלה=דף פ א/&gt;

==קדושים==
{{ממ זהר משולב|ג|פ|א}} {{צ|וידבר יי' אל משה לאמר. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם}} {{ממ|ויקרא|יט|ב}}. 

רבי אלעזר פתח {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וגו'}} {{ממ|תהלים|לב|ט}}. בכמה זמנין אורייתא אסהידת בהו בבני נשא, כמה זמנין ארימת קלין לכל סטרין לאתערא להו, וכלהו דמיכין בשינתא בחוביהון (ס&quot;א בחוריהון), לא מסתכלין ולא משגיחין. בהיך אנפין יקומון ליומא דדינא עלאה כד יתבע לון מלכא עלאה עלבונא דאורייתא דצווחת לקבליהון ולא אהדרו אפין לקבלה דכלהו פגימין בכלא דלא ידעו מהימנותא דמלכא עלאה. ווי לון ווי לנפשהון. דהא אורייתא ביה אסהידת ואמרת {{צ|מי פתי יסור הנה חסר לב (ס&quot;א ואמרה) אמרה לו}} {{ממ|משלי|ט|טז}}. 

מהו {{צ|חסר לב}}? דלית ליה מהימנותא. דמאן דלא אשתדל באורייתא לאו ביה מהימנותא ופגים הוא מכלא.  {{צ|אמרה לו}} - 'אומרה לו' מבעי ליה, כד&quot;א {{צ|אומרה לאל סלעי}} - מהו {{צ|אמרה}}? אלא לאכללא ולאתוספא אורייתא דלעילא דהיא קרייה ליה חסר לב פגים מהימנותא דהכי תנינן כל מאן דלא אשתדל באורייתא אסיר למקרב לגביה לאשתתפא בהדיה ולמעבד ביה סחורתא. וכ&quot;ש למהך עמיה באורחא דהא לית ביה מהימנותא (וע&quot;ד) תנינן כל בר נש דאזיל בארחא ולית עמיה מלי דאורייתא אתחייב בנפשיה. כ&quot;ש מאן דאזדווג בארחא עם מאן דלית ביה מהימנותא. דלא חשיב ליקרא דמאריה ודידיה דלא חס על נפשיה. 

ר' יהודה אומר מאן דלא חס על נפשיה היך ישלוף נפשא דכשרא לבריה. 

אמר ר' אלעזר תווהנא על דרא והא אתמר מלה וכו' וע&quot;ד כתיב {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין}}. זכאין אינון צדיקייא דמשתדלי באורייתא וידעין ארחוי דקב&quot;ה ומקדשי גרמייהו בקדושה דמלכא ואשתכחו קדישין בכלא. ובגין כך משלפי רוחא דקדושה מלעילא ובנייהו כלהו זכאי קשוט ואקרון בני מלכא בנין קדישין. {{ש}}
ווי להון לרשיעייא דכלהו חציפין ועובדייהו חציפין. בגיני כך ירתין בנייהו נפשא חציפא מסטרא דמסאבא. כמה דכתיב {{צ|ונטמתם בם}} - אתא לאסתאבא מסאבין ליה. 

{{צ|אל תהיו כסוס כפרד}} - דאינון מארי זנותא (ס&quot;א דמסאבותא) על כלא. {{צ|אין הבין}} - דלא ישתדלו בני נשא בארחא דאאי הכי כתיב הכא {{צ|אין הבין}} וכתיב התם {{צ|והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה רועים לא ידעו הבין}} {{ממ|ישעיהו|נו|יא}}. כלומר יהון מזדמנין אינון דאקרון עזי נפש. מאי טעמא משום דלא ידעו הבין. {{ש}}
{{צ|והמה רועים}} - מאי &lt;קטע סוף=דף פ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פ ב/&gt;{{צ|רועים}}? אלין אינון מדברי ומנהגי לבר נש בגיהנם. {{ש}}
{{צ|לא ידעו שבעה}} - כד&quot;א {{צ|לעלוקה שתי בנות הב הב}} {{ממ|משלי|ל|טו}}, בגין כך דאינון הב הב לא ידעו שבעה. {{ש}}
{{צ|כלם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו}} - דהא תיירי דגיהנם אינון. 

וכל דא מאן גרים להו? בגין דלא אתקדשו בההוא זווגא כמה דאצטריך. וע&quot;ד כתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. אמר קב&quot;ה מכל שאר עמין לא רעיתי לאדבקא בי אלא ישראל דכתיב {{צ|ואתם הדבקים ביי'}} - אתון ולא שאר עמין (וע&quot;ד כתיב הכא קדושים) בג&quot;כ (קדושים תהיו דייקא):


{{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. רבי יצחק פתח: {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים וגו'}} {{ממ|ישעיהו|יח|א}} - וכי בגין דהיא ארץ צלצל כנפים קנטורא ביה אשתכח דכתיב {{צ|הוי ארץ}}? אלא אמר ר' יצחק בשעתא דקב&quot;ה ברא עלמא ובעא לגלאה עמיקתא מגו מסתרתא ונהורא מגו חשוכא הוו כלילן דא בדא, ובגין כך מגו חשוכא נפק נהורא ומגו מסתרתא נפק ואתגליא עמיקא. ודא נפקא מן דא, דמגו טב נפיק ביש ומגו רחמי נפיק דינא. וכלא אתכליל דא בדא יצר טוב ויצר רע ימינא ושמאלא. ישראל ושאר עמי, חוור ואוכם וכלא חד בחד תלייא. 

תאנא אמר ר' יצחק אמר ר' יהודה כל עלמא כלהו לא אתחזי אלא בחד עטירא דקוטפא (ס&quot;א דקיזטופא) בקיטרוי כד אתדן עלמא בדינא כליל ברחמי אתדן. ואי לאו לא יכיל עלמא לקיימא אפילו רגעא חדא. והא אוקימנא מלי כמה דכתיב {{צ|כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל}}. ותאנא בההוא זמנא דדינא תלייא בעלמא וצדק אתעטרא בדינא כמה מארי דגדפין מתערי לקבלי מארי דדינא קשיא לשלטאה בעלמא פרסין גדפין מהאי סטרא ומהאי סטרא לאשתטחא (ס&quot;א לאשגחא) בעלמא. כדין מתערין גדפין למפרס לון ולאשתאבא (נ&quot;א ולאשתתפא) בדינא קשיא ושאטין בעלמא לאבאשא. כדין כתיב {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים}}. 

אמר ר' יהודה חמינא בני עלמא בחציפותא בר אינון זכאי קשוט. ובגין כך כביכול כלא הכי אשתכח אתא לאתדכאה מסייעין ליה. אתי לאסתאבא כמה דאוקימנא ונטמתם בם:


רבי יוסי הוה אזיל בארחא. פגע ביה ר' חייא. אמר ליה האי דאוקמוה חברייא דכתיב בעלי {{צ|ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה עד עולם}} - בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה. אמאי? בגין דדברי תורה סלקין על כל קרבנין דעלמא כמה דאוקמוה דכתיב {{צ|זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים}} - שקיל אורייתא לקביל כל קרבנין דעלמא. 

א&quot;ל הכי הוא ודאי. דכל מאן דאשתדל באורייתא אע&quot;ג דאתגזר עליה עונשא מלעילא ניחא ליה מכל קרבנין ועלוון וההוא עונשא אתקרע (ובגין דילעי בה לשמה קב&quot;ה אתפייס בהדיה). ותא חזי לא אתדכי בר נש לעלמין אלא במילין דאורייתא. בגיני כך מלין דאורייתא לא מקבלין טומאה בגין דאיהי קיימא לדכאה לאלין מסאבי. ואסוותא באורייתא אשתכח דכתיב {{צ|רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך}}. ודכוותא אשתכח באורייתא דכתיב {{צ|יראת יי' טהורה עומדת לעד}} - מאי {{צ|עומדת לעד}}? דקיימא תדירא בההוא דכיותא ולא אתעדי מניה לעלמין. 

א&quot;ל יראת יי' כתיב ולא תורה. א&quot;ל הכי הוא ודאי דהא אורייתא מסטרא דגבורה קא אתייא. א&quot;ל ומהתם נפקא? מהכא נפקא דכתיב ראשית חכמה יראת יי'. וכתיב יראת יי' טהורה. ואורייתא קדושה אתקרי דכתיב כי קדוש אני יי' ודא אורייתא שמא קדישא עלאה וע&quot;ד&lt;קטע סוף=דף פ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|א}}&lt;קטע התחלה=דף פא א/&gt;מאן דאשתדל בה אתדכי ולבתר אתקדש דכתיב {{צ|קדושים תהיו}} - קדושים היו לא כתיב אלא {{צ|תהיו}} - תהיו ודאי. 

א&quot;ל הכי הוא ומקרא כתיב {{צ|ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש}} וכתיב {{צ|אלה הדברים וגו'}}. 

תאנא קדושה דאורייתא קדושה דסליקת על כל קדושין. וקדושה דחכמתא עלאה סתימאה סלקא על כלא. אמר ליה לאו אורייתא בלא חכמתא ולא חכמתא בלא אורייתא וכלא בחד דרגא הוא וכלא חד אלא אורייתא בחכמה עלאה אשתכחת ובה קיימא ובה אתנטעו שרשהא מכל סטרין. 


עד דהוו אזלי אשכחו חד בר נש בלקינטא דקוסטא (ס&quot;א בלקיטנא דקיסחא) רכיב על סוסיא אשתמיט ידוי לחד ענפא דאילנא. א&quot;ר יוסי האי הוא דכתיב {{צ|והתקדשתם והייתם קדושים}}, אדם מקדש עצמו מלמטה מקדישין אותו מלמעלה. הה&quot;ד {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}:


תאני רבי אבא פרשתא דא כללא דאורייתא היא. וחותמא דקושטא דגושפנקא היא. בפרשתא דא אתחדשו רזין עלאין דאורייתא. בעשר אמירן וגזרין וענשין ופקודין עלאין דכד מטאן חברייא לפרשתא דא הוו חדאן. 

אמר ר' אבא מאי טעמא פרשתא דעריות ופרשתא דקדושים תהיו סמוכין דא לדא? אלא הכי תאנא כל מאן דאסתמר מאלין עריין בקדושה אתעביד ודאי. וכל שכן אי אתקדש בקדושה דמאריה. והא אתערו חברייא אימתי עונתן דכלא לאתקדש בר נש. תא חזי מאן דבעי לאתקדשא ברעותא דמאריה לא לישמש אלא מפלגות ליליא ואילך או בפלגות ליליא דהא בההיא שעתא קב&quot;ה אשתכח בגנתא דעדן וקדושה עלאה אתער. וכדין שעתא היא לאתקדשא. האי לשאר בני נשא. תלמידי חכמים דידעין ארחוי דאורייתא בפלגות ליליא שעתא דלהון למיקם למלעי באורייתא לאזדווגא בכ&quot;י לשבחא לשמא קדישא למלכא קדישא. בליליא דשבתא דרעותא דכלא אשתכח זווגא דלהון בההיא שעתא. לאפקא רעותא דקב&quot;ה וכ&quot;י כמה דאתמר דכתיב {{צ|בנים אתם ליי' אלקיכם}} ואלין אקרון קדישין דכתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. וכתיב {{צ|והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וגו':}}


{{צ|קדושים תהיו}}. {{ש}}
רבי אבא פתח {{צ|ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ}} {{ממ|ש&quot;ב|ז|כג}} {{ממ|דה&quot;א|יז|כא}}. ת&quot;ח בכל עמין דעלמא לא אתרעי בהו קב&quot;ה בר בישראל בלחודייהו. ועבד לון עמא יחידאה בעלמא וקרא לון גוי אחד כשמיה. ואעטר לון בכמה עטרין וכמה פקודין לאתעטרא בהו. ועל דא תפילין דרישא ותפילין דדרועא לאתעטרא בהו בר נש כגוונא דלעילא ולאשתכחא חד שלים בכלא. ובההיא שעתא דאתעטר בהו בר נש ואתקדש בהו. אתעביד שלים ואקרי אחד דאחד לא אקרי אלא כד איהו שלים ומאן דפגים לא אקרי אחד ועל דא קב&quot;ה אקרי אחד בשלימו דכלא בשלימו דאבהן בשלימו דכנסת ישראל. בג&quot;כ ישראל לתתא אקרון אחד. דכד בר נש אנח תפילין ואתחפי בכסוי דמצוה כדין אתעטר בעטרין קדישין כגוונא דלעילא ואקרי אחד. ובגיני כך ליתי אחד וישתדל באחד. קב&quot;ה דאיהו אחד ישתדל באחד. דהא לית מלכא משתדל אלא במאי דאתחזי ליה. ובגיני כך כתיב והוא באחד ומי ישיבנו. לא שארי קב&quot;ה ולא אשתכח אלא באחד. באחד אחד מבעי ליה. אלא במאן דאתתקן בקדושה עלאה למהוי חד. כדין הוא שריא באחד ולא באתר אחרא. ואימתי אקרי ב&quot;נ אחד. בשעתא דאשתכח דכר ונוקבא ואתקדש בקדושה (ס&quot;א בעטרין) עלאה ואתכוון לאתקדשא. ות&quot;ח בזמנא&lt;קטע סוף=דף פא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פא ב/&gt;
דאשתכח בר נש בזווגא חד דכר ונוקבא ואתכוון לאתקדשא כדקא יאות. כדין הוא שלים ואקרי אחד בלא פגימו. בגיני כך בעי בר נש למהדי לאתתיה בההיא שעתא לזמנא לה ברעותא חדא עמיה. ויתכונון תרוייהו כחד לההיא מלה. וכד משתכחי תרוייהו כחד כדין כלא חד בנפשא ובגופא. בנפשא לאדבקא דא בדא ברעותא חדא. ובגופא כמה דאוליפנא דבר נש דלא נסיב הוא כמאן דאתפליג וכד מתחברן דכר ונוקבא כדין אתעבידו חד גופא אשתכח דאינהו חד נפשא וחד גופא ואקרי בר נש אחד כדין קב&quot;ה שארי באחד ואפקיד רוחא דקדושה בההוא אחד. ואלין אקרון בנין דקב&quot;ה כמה דאתמר. ובגיני כך קדושים תהיו כי קדוש אני יי' זכאין אינון ישראל דלא אוקים מלה דא באתר אחרא אלא ביה ממש דכתיב כי קדוש אני יי' לאתדבקא ביה ולא באחרא ועלדא קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם:


{{צ|איש אמו ואביו תיראו וגו'}} - הא תנינן דפרשתא דא כללא דאורייתא מקיש דחילו דאבא ואימא לשבתותי. אלא אמר ר' יוסי כלא חד מאן דדחיל מהאי נטיר להאי. איש אמו אקדים אמו לאביו בדחילו. מ&quot;ט כמה דאוקמוה אבל אימא דלית רשו בידהא כל כך כאביו (ס&quot;א אבל ת&quot;ח אמו דא כ&quot;י ובגין דבה שריא יראה ואיהי יראת ה' אתקרי) אקדים דחילו חילה. רבי יצחק אמר מה כתיב לעילא קדושים תהיו אתי בר נש לאתקדשא באתתיה כחד. ממאן הוא שבחא יתיר בההיא קדושה. הוי אימא מנוקבא. בג&quot;כ {{צ|איש אמו ואביו תיראו}}. 

ר' יהודה אמר {{צ|איש אמו ואביו תיראו}} כהאי גוונא {{צ|ביום עשות יי' אלקים ארץ ושמים}} ובאתר אחרא אקדים שמים לארץ אלא לאחזאה דתרוייהו כחדא אתעבידו אוף הכא אקדים אמא לאבא ובאתר אחרא אקדים אבא לאמא לאחזאה דתרוייהו כחדא אשתדלו ביה. {{צ|ואת שבתותי תשמרו}} - שקיל דא לדא וכלא כחדא אתקלו במתקלא חד דכתיב {{צ|ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם}}, וכתיב {{צ|זכור את יום השבת לקדשו}}. אלא חד לאבא וחד לאימא. כתיב הכא {{צ|איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו}}, וכתיב התם {{צ|ואת שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו}}. מה מקדשי &lt;קטע סוף=דף פא ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פב|א}}&lt;קטע התחלה=דף פב א/&gt;כמשמעו, תו מקדשי אלין אינון דמקדשי גרמייהו בההוא שעתא. כגוונא דא וממקדשי תחלו. אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי. מה להלן ממקודשי אף כאן ממקודשי דאינון אבא ואימא:


{{צ|איש אמו ואביו תיראו}}. ר&quot;ש אמר כתיב {{צ|ואתם הדבקים ביי' וגו'}} {{ממ|דברים|ד|ד}} - זכאין אינון ישראל דמתדבקן ביה בקב&quot;ה (אינון ולא אומין עכו&quot;ם) ובגין דאינון מתדבקן ביה בקב&quot;ה כלא אתדבקו כחדא דא בדא. 

ת&quot;ח בשעתא דב&quot;נ מקדש לתתא כגון חברייא דמקדשי גרמייהו משבת לשבת בשעתא דזווגא עלאה אשתכח דהא בההיא שעתא רעיא אשתכח וברכתא אזדמנת. כדין מתדבקן כלהו כחד. נפשא דשבת וגופא דאזדמן בשבת. ועל דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דאינון זווגא חד בגופא בההיא שעתא דאתקדשא. ואת שבתותי תשמורו דא שבת עילאה ושבת תתאה דאינון מזמני לנפשא בההוא גופא מההוא זווגא עלאה וע&quot;ד ואת שבתותי תשמורו תרי. וכלא אתדבק דא בדא זכאה חולקהון דישראל. 

ד&quot;א {{צ|ואת שבתותי תשמורו}} - לאזהרה לאינון דמחכאן לזווגיהו משבת לשבת והא אוקימנא כמה דכתיב {{צ|לסריסים אשר ישמרו את שבתותי}} - מאן {{צ|סריסים}}? אלין אינון חברייא דמסרסן גרמייהו כל שאר יומין בגין למלעי באורייתא ואינון מחכאן משבת לשבת. הה&quot;ד {{צ|אשר ישמרו את שבתותי}}, כד&quot;א {{צ|ואביו שמר את הדבר}}. ובגיני כך {{צ|ואת שבתותי תשמורו}}. 

{{צ|איש אמו ואביו תיראו}} - דא גופא. {{צ|ואת שבתותי תשמורו}} - דא נפשא. וכלא אתדבק דא בדא - זכאה חולקהון דישראל!&lt;קטע סוף=דף פב א/&gt; 

{{ממ זהר משולב|ג|פב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פב ב/&gt;(הדף מכיל רק [[#פרשת קדושים- רעיא מהימנא|רעיא מהימנא]])
&lt;קטע סוף=דף פב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|א}}&lt;קטע התחלה=דף פג א/&gt;(הדף מכיל רק [[#פרשת קדושים- רעיא מהימנא|רעיא מהימנא]])
&lt;קטע סוף=דף פג א/&gt;


{{ממ זהר משולב|ג|פג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פג ב/&gt;אל תפנו אל האלילים ואלקי מסכה לא תעשו לכם. ר' חייא פתח אל תפן אל קשי העם הזה וגו'. אל תפן. וכי מאן הוא דיימא למלכא אל תפן. והא כתיב כי עיניו על דרכי איש. וכתיב אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם יי' והא בכלא אשגח קב&quot;ה וכל עובדין מסתכל ועייל בדינא על כלהו אם טב ואם ביש כד&quot;א האלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. ומשה אמר אל תפן. אלא כמה בעי בר נש לאסתמרא מחובוי בגין דלא יחטי קמי מלכא קדישא. ת&quot;ח בר נש דעביד מצוה ההיא מצוה סלקא וקיימא קמי קב&quot;ה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקב&quot;ה מני לה קמיה לאשגחא בה כל יומא לאוטבא ליה בגינה. עבר על פתגמי אורייתא ההיא עבירה סלקא קמיה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקודשא בריך הוא מני לה וקיימא תמן לאשגחא בה לשצאה ליה. הה&quot;ד וירא יי' וינאץ מכעס בניו ובנותיו מהו וירא ההוא דקיימא קמיה. תב בתשובה מה כתיב גם יי' העביר חטאתך לא תמות דאעבר ההוא חובא מקמיה בגין דלא יסתכל ביה. לאוטבא ליה. ועל דא אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו. אמר רבי יוסי וכן מהכא משמע דכתיב נכתם עונך לפני. רבי יוסי זעירא עאל קמיה דרבי שמעון יומא חד אשגחיה דהוה יתיב וקארי כתיב ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל משמע דאדם וחוה כחדא אתבריאו ובגופא חדא דכתיב אשר נתת עמדי ולא כתיב אשר נתת לי. אמר ליה אי הכי והכתיב אני האשה הנצבת עמכה בזה. ולא כתיב הנצבת לפניך אמר ליה אי כתיב הנתנת עמך הוה אמינא הכי כדכתיב אשר נתת עמדי אבל הנצבת כתיב. אמר ליה והא כתיב ויאמר יי' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. אעשה לו השתא. אמר ליה הכי הוא ודאי דאדם לבדו הוה דלא הוה סמך בנוקביה בגין דהות בסטרוי כמה דאוקימנא. ומה דאמר אעשה לו עזר. הכי הוא דלא כתיב אברא לו עזר בגין דכתיב זכר ונקבה בראם אבל אעשה כתיב. ומהו אעשה אתקן משמע. דקב&quot;ה נטיל לה מסטרוי ותקין לה בתקונא ואייתי לה קמיה. וכדין אשתמש אדם באנתתיה והוה ליה סמך. ותנינן שפירו דאדם קדתיר' דקיטרא עלאה מזיהרא דנהרא. שפירו דחוה דלא הוו יכלין כל בריין לאסתכלא בה. ואפילו אדם לא הוה אסתכל בה עד ההיא זמנא דחאבו ואעדיאת (ס&quot;א ואזעירת) שפירו דלהון. כדין אסתכל בה אדם ואשתמודע בה לשמשא בה. הה&quot;ד וידע אדם עוד את אשתו. וידע בכלא וידע בתשמיש. וידע דאשתמודע בה ואסתכל בה. ותנינן אסיר ליה לבר נש לאסתכלא בשפירו דאנתתא בגין דלא ייתי בהרהורא בישא ויתעקל &lt;קטע סוף=דף פג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|א}}&lt;קטע התחלה=דף פד א/&gt;למלה אחרא. וכך הוה רבי שמעון עביד כד הוה אזל במתא והוו חברייא אזלין אבתריה וחמא לאינתו שפיראן מאיך עיניה והוה אמר לחברייא אל תפנו. וכל מאן דיסתכל בשפירו דאנתתא ביממא אתי להרהורי בליליא ואי סליק ההוא הרהורא בישא עלויה. אעבר משום ואלקי מסכה לא תעשו לכם. תו אי שמש באנתתיה בזמנא דסליק ביה ההוא הרהורא בישא. אינון בנין דאולידו אלקי מסכה אקרון. וע&quot;ד כתיב אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם. רבי אבא אמר אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באלילי ע&quot;ז ובנשי דעמין ולא לאתהנייא מנייהו ולא לאתרפאה בהו דאסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באתר דלא אצטריך. ר' אבא פתח פנה אלי וחנני תנה עזך לעבדך. פנה אלי וחנני. וכי לא הוה ליה לקב&quot;ה בעלמא שפירא כדוד דאיהו אמר פנה אלי וחנני. אלא הכי תנינן דוד אחרא אית ליה לקב&quot;ה והוא ממנא על כמה אכלוסין עלאין ומשריין. וכד בעי קב&quot;ה לרחמא על עלמא אסתכל בהאי דוד ונהיר ליה אנפין והוא נהיר לעלמין וחייס עלמא. ושפירו דהאי דוד נהיר לעלמין כלהו. רישיה גולגלתא דדהבא אתרקימת בשבעה תכשיטי זינין דדהבא והא אוקמוה וחביבותא דקב&quot;ה לקבליה. ומסגיאות רחימותא דיליה גביה אמר ליה לקב&quot;ה דיהדר עינוי לקבליה ויסתכל ביה. בגין דאינון שפירן בכלא. כד&quot;א הסבי עיניך מנגדי וגו'. הסבי עיניך. מנגדי דבשעתא דאלין עיינין מסתכלי ביה בקב&quot;ה כדין מתערין בלביה קסטין דבלסטראי ברחימותא עלאה. ובסגיאות שלהוביתא דרחימו עלאה לגביה אמר הסבי עיניך מנגדי אסחר עיניך לסטר אחרא מני דאינון מוקדין לי בשלהובי רחימותא. וע&quot;ד כתיב ביה בדוד והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי. ובגין ההוא דוד עלאה שפירא רחימא ותיאובתא דקב&quot;ה לאדבקא ביה. אמר דוד פנה אלי וחנני כגוונא דא ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יי' משמע דעאל עמיה עם יעקב גנתא דעדן דאיהו שדה דתפוחין קדישין. וכי היך יכיל גנתא דעדן לאעלא עמיה דהא גנתא דעדן כמה רב הוא בפותיא ובארכא. כמה זינין דבייתין עלאין קדישין דרגין על דרגין מדורין על מדורין אית תמן. אלא גנתא אחרא עלאה קדישא אית ליה לקב&quot;ה וההוא גנתא רחימותא דיליה ואתדבק ביה ולא אתנטיר אלא לקב&quot;ה בלחודוי דהוא עייל ביה. ודא אחסין קב&quot;ה לאשתכחא תדיר עמהון דצדיקייא. וכ&quot;ש לאשתכחא ביה ביעקב ודא זמין ליה קב&quot;ה לאעלאה עמיה לסייעא ליה. כגוונא דא אני יי' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק הארץ וגו'. תנן מלמד שנתקפלה לו ארץ ישראל וכי ארץ ישראל דאיהי ת' פרסה על ארבע מאות פרסה היך אתעקרת מאתרה ויתבה תחותוי. אלא ארץ אחרא עלאה אית לקב&quot;ה וארץ ישראל אקרי. והיא תחות דרגא דיעקב דקאים עלה. ואחסין לה קב&quot;ה לישראל בגין רחימותא דלהון. לדיירא עמהון ולדברא להון ולאגנא להון מכלא ואקרי ארץ חיים. ת&quot;ח אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באתר דקב&quot;ה מאיס ביה ורחיקא ביה נפשיה. ומה במה דרחים קב&quot;ה אסור לאסתכלא ביה במה דרחיק עאכ&quot;ו. דת&quot;ח אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא בקשת. בגין דאיהו חיזו דדיוקנא עלאה. אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באת קיימא דיליה בגין דהוא רמיז לצדיקא דעלמא. אסיר ליה לבר נש לאסתכלא באצבען דכהני בשעתא דפרסי ידייהו בגין דתמן שריא יקרא דמלכא עלאה. ומה באתר קדישא עלאה אסור&lt;קטע סוף=דף פד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פד ב/&gt;
לאסתכלא. באתר מסאבא רחיקא לא כ&quot;ש. בגיני כך אל תפנו אל האלילים. ר' יצחק אמר ומה לאסתכלא בהו אסיר. למפלח להו או למעבד להו עאכ&quot;ו. ובגיני כך אל תפנו אל האלילים. הכא אתא לאזהרא להו לישראל כקדמיתא לקביל לא יהיה לך אלקים אחרים על פני. ואלקי מסכה לא תעשו לכם לקביל לא תעשה לך פסל. אני יי' אלקיכם לקביל אנכי יי' אלקיך. איש אמו ואביו תיראו לקביל כבדש את אביך ואת אמך. ואת שבתותי תשמרו. זכור את יום השבת לקדשו. לא תשבעו בשמי לשקר. לא תשא את שם יי' אלקיך לשוא. לא תגנובו. לא תגנוב. ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. לא תענה ברעך עד שקר. מות יומת הנואף והנואפת. לא תנאף. לא תעמוד על דם רעך. לא תרצח. והא אוקמוה וע&quot;ד כללא דאורייתא בפרשתא דא. אמר ר' חייא בקדמיתא אנכי יי' אלקיך זכור את יום השבת לא תשא לא תרצח לא תנאף לא תגנוב. בלישנא יחידאי. והכא אני יי' אלקיכם. איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו. אל תפנו אל האלילים. בלישנא דסגיאין. אלא ת&quot;ח מיומא דהוו ישראל שכיחין בעלמא לא אשתכחו קמי קב&quot;ה בלבא חד וברעותא חדא כמה בההוא יומא דקיימו בטורא דסיני. וע&quot;ד כלא אתמר בלשון יחידאי לבתר בלישנא דסגיאין דהא לא אשתכחו כל כך בההוא רעותא:

רבי אלעזר הוה אזיל למחמי לר' יוסי בר&quot;ש בן לקונייא חמוי והוו עמיה ר' חייא ור' יוסי. כד מטו חד בי חקל יתבו תחות אילנא חדא. א&quot;ר אלעזר כל חד לימא מלה דאורייתא. פתח ר' אלעזר ואמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים ואלקים זולתי לא תדע. לא כתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אלא אנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. וכי מארץ מצרים הוה להו מלכא ולא מקדמת דנא והא כתיב ויאמר יעקב אל בניו הסירו את אלקי הנכר אשר בתוככם וכתיב ונקומה ונעלה בית אל. ואת אמרת מארץ מצרים. אלא מן יומא דהוו ישראל בעלמא לא אשתמודעו יקרא דקב&quot;ה בר בארעא דמצרים דהוו בההוא פולחנא קשיא וצווחו לקבליה ולא אשתנו מנמוסא דילהון לעלמין ותמן אתבחינו אבהתנא כדהבא מגו שפכה (ס&quot;א כהתוכא דדהבא מגו טיפסא) ועוד דהוו חמאן בכל יומא כמה חרשין כמה זינין בישין לאטעאה לון לבני נשא ולא סטו מארחא לימינא ולשמאלא. ואע&quot;ג דלא הוו ידעי כל כך ביקרא דקב&quot;ה אלא הוו אזלין בתר נמוסי אבהתהון. ולבתר חמו כמה נסין וכמה גבוראן ונטל לון קב&quot;ה לפולחניה. ובגין דכלהו חמו כמה נסין ואתין בעיניהון וכל אינון אתן וגבורן. אמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. דתמן הוה באתגלייא יקרא דיליה. ואתגלי עלייהו על ימא וחמו זיו יקרא עלאה דיליה אפין באפין דלא תימרון אלהא אחרא הוא דמליל עמנא אלא אנא הוא דחמיתון בארעא דמצרים. אנא הוא דקטלנא סנאיכון בארעא דמצרים. אנא הוא דעבדנא כל אינון עשר מחאן בארעא דמצרים. ובגיני כך ואלקים זולתי לא תדע דלא תימא דאחרא הוא אלא אנא הוא כלא. 

תו פתח לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. לא תלין פעולת שכיר אמאי אלא מקרא אחרא אשתמע דכתיב ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו. לא תבא עליו השמש אזדהר דלא תתכנש בגינוי מעלמא עד לא ימטי זמנך לאתכנשא. כד&quot;א עד אשר לא תחשך השמש וגו'. מהכא אוליפנא מלה אחרא מאן דאשלים לנפשא דמסכנא אפילו&lt;קטע סוף=דף פד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|א}}&lt;קטע התחלה=דף פה א/&gt;דמטו יומוי לאסתלקא מעלמא קב&quot;ה אשלים לנפשיה ויהיב ליה חיין יתיר. לא תלין פעולת שכיר. ת&quot;ח מאן דנטיל אגרא דמסכנא כאילו נטיל נפשיה ודאנשי ביתיה הוא אזער נפשייהו קב&quot;ה אזער יומוי ואזער נפשיה מההוא עלמא. דהא כל אינון הבלים דנפקי מפומיה כל ההוא יומא כלהו סלקין קמיה דקב&quot;ה וקיימין קמיה לבתר סלקא נפשיה ונפשייהו דאנשי ביתיה וקיימין באינון הבלים דפומיה. וכדין אפילו אתגזר על ההוא ב&quot;נ כמה יומין וכמה טבאן כלהו מתעקראן מיניה ומסתלקי מניה. ולא עוד אלא דנפשא דיליה לא סלקא לעילא והיינו דאמר רבי אבא רחמנא לשזבינן מנייהו ומעלבונייהו ואוקמוה אפילו עשיר הוא ואליו הוא נושא את נפשו דייקא אפילו מכל ב&quot;נ נמי וכ&quot;ש מסכנא. והיינו דהוה רב המנונא עביד כד הוה ההוא אגיר מסתלק מעבידתיה הוה יהיב ליה אגריה וא&quot;ל טול נפשך דאפקידת בידאי טול פקדונך ואפילו אמר יהא בידך דאנא בעינא לסלקא אגרי. לא הוה בעי. אמר פרד נא דגופך לא אתחזי לאתפקדא בידי. כל שכן פקדונא דנפשא. דהא פקדונא דנפשא לא אתיהיבת אלא לקב&quot;ה דכתיב בידך אפקיד רוחי. אמר רבי חייא ובידא דאחרא שארי. אמר ליה אפילו בידיה בתר דיהיב. כתיב לא תלין פעולת שכיר. וכתיב ולא תבא עליו השמש אלא הא אוקמוה. אבל ת&quot;ח לית לך יומא ויומא דלא שלטא ביה יומא עלאה אחרא ואי איהו לא יהיב ליה נפשא דיליה בההוא יומא כמאן דפגים לההוא יומא עלאה. ובג&quot;כ ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. והא דאתמר לא תלין בגין דנפשיה לא סליק וסליק ההוא נפשא דמסכנא ולאנשי ביתיה כמה דאתמר. 

ר' חייא פתח ואמר קרא אבתריה. לא תקלל חרש ולפני עור וגו'. האי קרא כמשמעו. אבל פרשתא דא כלא אוליפנא מנה מלין אחרנין. וכלהו תליין דא בדא. ת&quot;ח מאן דלייט לחבריה ואיהו קמיה ואכסיף ליה כאילו אושיד דמיה והא אוקימנא. והאי קרא דלאו חבריה עמיה והוא לייט ליה ההיא מלה סלקא. דלית לך מלה ומלה דנפק מפומיה דלא אית ליה קלא ההוא קלא סליק לעילא וכמה קסטרין מתחבראן עמיה דההוא קלא עד דסלקא ואתער אתר דתהומא רבא. כמה דאוקמוה וכמה מתערין עליה דההוא ב&quot;נ ווי למאן דאפיק מלה בישא מפומיה. והא אוקמוה. ולפני עור לא תתן מכשול כמשמעו ואוקמוה במאן דגרים לאחרא למחטי. וכן מאן דמחי לבריה רבא ולפני עור לא תתן וגו'. במאן דלא מטא להוראה ואורי (קאמר. כמה דתנינן) דכתיב כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה והאי אעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול. בגין דאכשיל ליה לחבריה לעלמא דאתי. דתנינן מאן דאזיל בארח מישר באורייתא ומאן דאשתדל באורייתא כדקא יאות אית ליה חולקא טבא תדיר לעלמא דאתי. דההיא מלה דאורייתא דאפיק מפומיה אזלא ושאטא בעלמא וסלקא לעילא. וכמה עלאין קדישין מתחבראן בההיא מלה וסלקא בארח מישר ואתעטר בעטרא קדישא ואסתחי בנהרא דעלמא דאתי דנגיד ונפק מעדן ואתקבל ביה ואשתאב בגויה ואתענג (ס&quot;א ואתנטע) סוחרניה דההוא נהרא אילנא עלאה וכדין נגיד ונפיק נהורא עלאה ואתעטר ביה בההוא ב&quot;נ כל יומא כמה דאתמר ומאן דלעי (נ&quot;א דיליף) באורייתא ולא משתדל בה בארח קשוט&lt;קטע סוף=דף פה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פה ב/&gt; ובארח מישר ההוא מלה סלקא וסטי אורחין ולית מאן דיתחבר בה וכלא דחיין לה לבר ואזיל ושאט בעלמא ולא ישכח אתר. מאן גרים ליה האי. ההוא דסאטי ליה מארח מישר הה&quot;ד ולפני עור לא תתן מכשול. ובגין כך כתיב ויראת מאלקיך אני יי'. ומאן דתיאובתיה למלעי באורייתא ולא אשכח מאן דיוליף ליה והוא ברחימותא דאורייתא לעי בה ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע. כל מלה ומלה סלקא וקב&quot;ה חדי בההיא מלה וקביל לה ונטע לה סחרניה דההוא נחלא ואתעבידו מאלין מלין אילנין רברבין ואקרון ערבי נחל הה&quot;ד באהבתה תשגה תמיד. ודוד מלכא אמר הורני יי' דרכך אהלך באמתך וכתיב ונחני בארח מישור למען שוררי. זכאין אינון דידעין ארחוי דאורייתא ומשתדלי בה בארח מישר דאינון נטעין אילנין דחיין לעילא דלכהו אסוותא. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. וכי אית תורה דלאו איהי אמת. אין. כגוונא דאמרן דאורי מאן דלא ידע ולאו איהו קשוט. וההוא דאוליף מלה מיניה אוליף מלה דלאו איהו אמת. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. ועם כל דא מבעי ליה לב&quot;נ למילף מלי דאורייתא מכל בר נש אפילו ממאן דלא ידע בגין דעל דא יתער באורייתא וייתי למילף ממאן דידע ולבתר אשתכח דאזיל בה באורייתא בארח קשוט. ת&quot;ח ישתדל ב&quot;נ בעלמא באורייתא ופקודוי אפילו דלא עביד לשמה דמתוך שלא לשמה בא לשמה. רבי יוסי פתח קרא אבתריה ואמר. לא תעשו עול במשפט וגו'. לא תעשו עול במשפט כמשמעו אבל הא אתמר דפרשתא דא מלין עלאין ויקירין אית בה בפקודי אורייתא. האי קרא מסופיה קא משמע דכתיב בצדק תשפוט עמיתך. ת&quot;ח תרי דרגין אינון הכא משפט וצדק. מה בין האי להאי. אלא חד רחמי וחד דינא ודא אתבסם בדא. כד אתער צדק דאין דינא לכלא כחדא דלית ביה רחמי ולאו וותרנותא. כד אתער משפט אית ביה רחמי. יכול יהא כלא במשפט. אתא קרא ואמר בצדק תשפוט עמיתך. מ&quot;ט בגין דצדק לאו דאין לדא ושביק לדא אלא כלהו כחדא בשקולא חדא. כגוונא דא לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול אלא בשקולא חדא בצדק יכול יהא כלא דינא בצדק בלחודוי אתא קרא ואמר תשפוט דבעי לחברא להו כחדא דלא ישתכח דא בלא דא והאי שלימו דדינא. וכ&quot;כ למה. בגין דקב&quot;ה שכיח תמן ובגיני כך בעי לאשלמא דינא. כגוונא דאיהו עביד לתתא כגוונא דיליה ממש עביד לעילא. ות&quot;ח קב&quot;ה שוי כורסייא דדינא בשעתא דדייני יתבין. הה&quot;ד כונן למשפט כסאו. ומתמן אתתקן כורסיה דקב&quot;ה. ומאן איהו כורסיה. אלין אינון צדק ומשפט. הה&quot;ד צדק ומשפט מכון כסאך. ומאן דדאין דינא בעי למידן (ס&quot;א למיתב) בכורסיה דמלכא. ואי פגים חד מנייהו כאלו פגים לכורסיה דמלכא וכדין קב&quot;ה אסתלק מבינייהו דדייני ולא קאים בדינייהו ומאי אמר עתה אקום יאמר יי' וגו'. ורוחא דקודשא אמר רומה על השמים אלקים:&lt;קטע סוף=דף פה ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פו|א}}&lt;קטע התחלה=דף פו א/&gt;
פתח ואמר ויהי קול השופר הולך וגו' ויהי קול השופר הכא אתפליגו ספרי קדמאי וכו'. עת אתו רבי אבא ורבי יהודה ואודו ליה לר' אחא קמו עד דהוו אזלי א&quot;ר אלעזר לא תלך רכיל בעמך לא תשנא את אחיך. לא תקום ולא תטור. הא אוקימנא לון וכלהו אתערו עלייהו חברייא אבל נימא מלה בפרשתא דא. כתיב את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. 

פתח ר' אלעזר ואמר אתם עדי נאם יי' ועבדי אשר בחרתי למען תדעו ותאמינו וגו'. אתם עדי אלין אינון ישראל. ותנינן אלין אינון שמייא וארעא דכתיב העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ אבל ישראל אינון סהדין אלין על אלין ושמייא וארעא וכלא סהדין עלייהו ועבדי אשר בחרתי דא יעקב דכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. וכתיב ואתה אל תירא עבדי יעקב. ואית דאמרי דא דוד. ודוד עבדי אקרי דכתיב למעני ולמען דוד עבדי. אשר בחרתי דא דוד עלאה. למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא. מאי כי אני הוא דאתרעיתי בההוא דוד ובההוא יעקב אנא הוא אינון ממש. לפני לא נוצר אל. דתנינן קרא קב&quot;ה ליעקב אל דכתיב ויקרא לו קל אלקי ישראל. קב&quot;ה קרא ליעקב קל הה&quot;ד לפני לא נוצר קל ואחרי לא יהיה ובגין כך אני הוא כלא כמה דאתמר. ואחרי לא יהיה דהא דוד הכי אקרי ולאו אית בתריה אחרא. ת&quot;ח כד ברא קב&quot;ה עלמא אתקין כל מלה ומלה כל חד וחד בסטרוי ומני עלייהו חילין עלאין ולית לך אפי' עשבא זעירא בארעא דלית ליה חילא עלאה לעילא וכל מה דעבדין בכל חד וחד (תרי נוסחי) וכל מה דכל חד וחד עביד. כלא הוא בתקיפו דההוא חילא עלאה דממנא עליה לעילא. וכלהו נימוסין גזירין מדינא. על דינא נטלין ועל דינא קיימין. לית מאן דנפיק&lt;קטע סוף=דף פו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פו ב/&gt;מן קיומיה לבר. וכלהו ממנן מן יומא דאתברי עלמא מתפקדן שלטונין על כל מלה ומלה. וכלהו נטלין על נמוסא אחרא עלאה דנטלין כל חד וחד כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. כיון דנטלין ההוא חק. כלהו אקרון חקות. וההוא חק דאתיהיב להו. מן שמייא קא אתי וכדין אתקרון חקות שמים. ומנלן דמן שמים קא אתיין דכתיב כי חק לישראל הוא. ועל דא כתיב את חקותי תשמרו בגין דכל חד וחד ממנא על מלה ידיעא בעלמא בההוא חק. בגין כך אסיר למחלף זינין ולאעלא זינא בזינא אחרא בגין דאעקר לכל חילא וחילא מאתרייהו (ואכחיש פמליא של מעלה) ואכחיש פומבי דמלכא. כלאים מהו כלאים כמאן דיהיב אחרא בבי מטרא כד&quot;א אל בית הכלא בגין דלא למעבד מידי. כלאים מניעותא דמנע לכל אינון חילין מעבידתא דלהון. כלאים ערבובייא דעביד ערבובייא בחילא דלעילא ואכחיש פומבי דמלכא כמה דאתמר (ובג&quot;כ) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. ת&quot;ח כתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. והא אתמר דשני פקודי דמלכא ואחלף עץ חיים דביה אשתלים כלא וביה תליא מהימנותא ואתדבק באתר אחרא. והא תנינן בכלא בעי ב&quot;נ לאחזאה עובדא כגוונא דלעילא ולמעבד עובדא כמה דאצטריך ואי אשתני במלה אחרא הוא אנגיד עליה לשרייא ביה מלה אחרא דלא אצטריך. ות&quot;ח בשעתא דב&quot;נ אחזי עובדא לתתא בארח מישר כמה דאצטריך נגיד ונפיק ושרייא עלוי רוח קדישא עלאה. ובשעתא דאיהו אחזי עובדא לתתא באורחא עקימא דלית איהו ארח מישר כדין נגיד ונפיק ושרי עלוי רוח אחרא דלא אצטריך דסטי ליה לב&quot;נ לסטר ביש. מאן משיך עליה ההוא רוחא. הוי אומר ההוא עובדא דאחזי בסטר אחרא. כתיב דרשה צמר ופשתים. דרשה. מהו דרשה דבעיא ודריש על צמר ופשתים מאן דמחבר לון כחדא. ואי תימא בציצית אמאי שרי הא אוקמוה אבל התם הוא ההוא לבושא בתקונוי באשלמות עובדא כדקא חזי. (נ&quot;א ודא) תו דרשה צמר ופשתים למעבד נוקמא במאן דמחבר לון כחדא. אבל אימתי שרייא בשעתא דאיהו באשלמותא דכתיב ותעש בחפץ כפיה. וציצית הא אוקימנא דהתם בההוא כללא דשלימותא אשתכח ולא עביד מידי. אבל בשעתא דלא אשתכח בשלימותא מאן דאתי לחברא לון כחדא אתער עליה רוחא דלא אצטריך. מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן דדא אתי מסטרא חד ודא אתי מסטרא אחרא ובגין כך לא לבעי לן לחברא לון כחדא (ס&quot;א ל&quot;ג מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן) וקרבנא דקין אתרחק מקמי קרבנא דהבל. וע&quot;ד ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. לא יעלה עליך סתם. לא יעלה עליך רוחא אחרא לשלטאה בך. ואצטריך ליה לב&quot;נ לאחזאה עובדא דכשרא כמה דיאות ובההוא עובדא שריא עליה רוח קדישא רוח עלאה לאתקדשא ביה. אתא לאתקדשא מקדשין ליה דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יי'. כתיב ומעץ הדעת טוב ורע ומה על דא גרים אדם מיתה בעלמא מאן דאחזי עובדא אחרא דלא אצטריך על אחת כמה וכמה. שור וחמור אוכחן. מסטרא דא אקרי שור ומסטרא דא אקרי חמור. וע&quot;ד כתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. לא תעביד ערבובייא כחדא בגין דאתער לאתחברא סטרא אחרא כחדא לאבאשא עלמא. ומאן דפריש לון אסגי שלמא בעלמא. אוף הכא מאן דפריש לון בההוא גוונא כמה דאמרו דלא אשתכח שוע&lt;קטע סוף=דף פו ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|א}}&lt;קטע התחלה=דף פז א/&gt;טווי ונוז כחדא האי ב&quot;נ אסגי שלמא עליה ועל כל עלמא. קרבנא דקין הוה פשתים וקרבנא דהבל הוה צמר לאו דא כדא ולאו דא כדא. רזא דמלה קין כלאים הוה ערבוביא דלא אצטריך. סטרא אחרא דלא זינא דחוה ואדם וקורבניה מההוא סטרא קא אתיא. הבל מזינא חדא דאדם וחוה ובמעהא דחוה אתחברו אלין תרין סטרין. ובגין דאתחברו כחדא לא אתיא מנייהו תועלתא לעלמא ואתאבידו. ועד יומא דין סטרא דלהון קיימא. ומאן דאחזי גרמיה בעובדא דחבורא דא אתער עליה אינון סטרין כחדא ויכיל לאתזקא ושארי עלוי רוחא אחרא דלא אצטריך. וישראל בעאן לאתערא עלייהו רוחא קדישא למהוי קדישין לאשתכחא בשלמא בעלמא דין ובעלמא דאתי. כתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור אמאי אקרי בד יחידאי בגין דלא בעי לחברא להאי פשתים באחרא. ועל דא לא כתיב מדו פשתים אלא בד יחידאה. וכהנא אמאי איהו בעי לאתחזאה בהאי. אלא אלין מאני בד בעי לאתחזאה בהו על מזבח העולה כד הוה מפני קטרא (ס&quot;א קיטמא) דדשנא דעולה דהא עולה מסטרא דעכו&quot;ם והרהורא בישא קא אתיא ובג&quot;כ בעי לאתחזאה בהו בלחודייהו ולא בערבובייא כמה דאמרן בגין דיתכפר ליה לב&quot;נ כל אינון חובין דאתיין מההוא סטרא. וכד עייל למקדשא אתר דשלימו אשתכח וכל אינון פולחני דשלימותא אע&quot;ג דאתחברו לית לן בה כמה דאמרן בציצית בגין דתמן אשתכחו ואתחברו כל אינון זיינין דלעילא וכל אינון מאני מקדשא משתכחין ביה כמה זיינין משניין דא מן דא וכלהו אתכלילו תמן כגוונא דלעילא. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה יהיב להו אורייתא דקשוט אורייתא דמהימנותא וריחם להו מכל שאר עמין עכו&quot;ם דכתיב אהבתי אתכם אמר יי':

פתח ר' חייא אבתריה ואמר כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו'. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ליי'. כי תבאו אל הארץ הא אוקמוה חברייא אבל ת&quot;ח דהא אילנא לא עביד פירין אלא בארעא. וארעא אפקי להון ואחזי ההוא איבא לעלמא. וארעא לא עבדא פירין אלא מגו חילא אחרא דעלה. כמה דנוקבא לא עבדא פירין אלא מגו חילא דדכורא וההוא איבא לא אשתלים באשלמותא עד תלת שנין וחילא לא אתפקדא עליה לעילא עד דאשתלים. בתר דאשתלים אתפקדא עליה חילא וארעא אתתקנת ביה. דהא עד תלת שנין ארעא לא אתתקנת ביה ולא (אשתכחת) אשתלימת (ס&quot;א אתבסמת) (נ&quot;א אסתכמת) עמיה. בתר דאשתלים ואתתקנו כחדא כדין הוא שלימותא. ת&quot;ח נוקבא עד ג' זמנין דאתעברת איבא דמעהא לא אשתלים. בתר ג' עידואן נוקבא אתתקנת בההוא איבא ואסתכמו כחדא. כדין ההוא איבא שלימו דכלא ושפירו דכלא. בתר דנפק עד ג' שנין לא אית ליה חילא לעילא דהא כדין אשתלים בשולא דיליה לוי אתרעי מכלא תליתאה לאמיה דאתתקנת ביה ואסתכמת (ס&quot;א ואתבסמת) בהדיה. בתר ג' שנין אתפקדת עליה (נ&quot;א אתפקד עלה) חילא עלאה לעילא. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים. מאי קדש הלולים תושבחן לשבחא ליה לקב&quot;ה עד הכא. מכאן ואילך רזא דמלה דבשנה &lt;קטע סוף=דף פז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פז ב/&gt;הרביעית מזדווגת כנסת ישראל לקב&quot;ה והלולא חד אשתכח. דכתיב קדש הלולים הלולא וחדווא בזמנא (ס&quot;א בזווגא) חדא. מאי שנה (הרביעית) דא קב&quot;ה. ותנינן שנה הרביעית דא כנסת ישראל דאיהי קיימא רביעאה לכורסייא וכלא חד דהא כדין קב&quot;ה מזדווג בה בכ&quot;י וכדין היא קדש והלולא קדישא אשתכח (וקב&quot;ה אזדווג בהדה) וכדין חיילין אתמנן על עלמא על כל מלה ומלה כדקא חזי ליה. מכאן ולהלאה מתברכאן כלהו ושארי למיכל דהא כלהו בשלימותא דכלא. בשלימותא דעילא ותתא. ועד לא אשתלים בכלא מתתא ומעילא אסיר למיכל מניה. ומאן דאכיל מניה כמאן דלית ליה חולקא בקב&quot;ה ובכ&quot;י דהא ההוא איבא בלא רשותא עלאה קדישא קיימא דלא שארי עליה עד דישתלים. ובלא רשותא תתאה דהא לא אסתכמת (ס&quot;א אתבסמת) חילא דארעא ביה וההוא דאכיל מניה אחזי גרמיה דלית ליה חולקא לעילא ותתא. ואי בריך עליה ברכה לבטלה הוא. דהא קב&quot;ה עד כאן לא שרייא עלוי ולית ביה חולקא רחמנא לישזבינן מאינון דלא משגיחין ליקרא דמאריהון. זכאין אינון צדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ואורח צדיקים כאור נגה. בגין דבההוא זמנא יסתלק חויא דשריא בנוקבא בקדמיתא וייתי דכורא למשרי באתריה כד בקדמיתא וכלא יהא שלים:

תאנא בזמנא דזכאה שארי בעלמא וכו' עד צדיק כתמר יפרח:

רבי יוסי פתח קרא ואמר. לא תאכלו על הדם. הא בכמה אתר אוקמוה חברייא וכל הני קראי אבתריה. וכל חד וחד באתגליא. אבל האי קרא אית לאתערא ביה דכתיב מפני שיבה תקום וגו'. מפני שיבה שיבה דאורייתא סתם. תקום דבעי ב&quot;נ למיקם בקיומא (מכאן דבעי ב&quot;נ למיקם) מקמי ס&quot;ת והכי רב המנונא (ס&quot;א ייסא) סבא כד הוה חמי ס&quot;ת הוה קם מקמיה ואמר מפני שיבה תקום. (כד הוי חמי חומש דאורייתא הוה קם מקמיה (ס&quot;א עביד ליה הדורא) והוה אמר והדרת פני זקן) כגוונא דא בעי ב&quot;נ למיקם בקיומיה לקמיה דת&quot;ח בגין דאיהו קאים בקיומא (נ&quot;א בדיוקנא) קדישא עלאה ורמז לכהנא עלאה (ס&quot;א והכא רמיז לעתיקא) קדישא עלאה דכתיב והדרת פני זקן דאיהו בעלמא. אר&quot;ש מכאן רמז לתורה שבכתב ורמז לתורה שבע&quot;פ. ותו תנינן. האי קרא לדרשה הוא דאתא מפני שיבה תקום כמה דאתערו ביה חברייא מפני שיבה תקום. אזהר ליה לבר נש עד לא יסתלק בסיבותא דיקים בקיומא טבא בעלמא בגין דדין הוא הדורא ליה אבל לסוף יומוי לית שבחא ליה לב&quot;נ כ&quot;כ כד איהו סיב ולא יכיל למהוי ביש. אלא שבחא דיליה כד איהו בתוקפיה ואיהו טב ושלמה מלכא צווח ואמר גם במעלליו יתנכר נער וגו'. כגוונא דא כתיב וזכור את בוראיך בימי בחורותיך. א&quot;ר אלעזר ודאי (הכי הוא) ארחא דא מתקנא קמן והאי אורחא דקב&quot;ה הוא פתח ואמר כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד. מאי כי יודע יי' אלא קב&quot;ה יודע ואשגח באחרא דצדיקייא לאוטבא להו ולאגנא להו והוא אזיל קמייהו לנטרא להו. ובג&quot;כ מאן דנפיק לארחא בעי דלהוי ההיא ארחא דקב&quot;ה וישתתף ליה בהדייהו. ובג&quot;כ כתיב כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד היא מגרמה בגין דקב&quot;ה לא &lt;קטע סוף=דף פז ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=דף פח א/&gt;אשתמודע ליה לההוא ארחא דלהון ולא אזיל בהדייהו. כתיב דרך וכתיב ארח מה בין האי להאי. אלא דרך דשאר קרסולי בני נשא אזלו בה. ארח דאיהו אתפתח מן זמנא זעירא (דא ארח כד&quot;א וארח לחברה עם פועלי און) ועל ארחא דא כתיב וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום אכי&quot;ר. בילא&quot;ו יילא&quot;ו:&lt;קטע סוף=דף פח א/&gt;

==פרשת קדושים - רעיא מהימנא==
 

{{ממ זהר משולב|ג|פ|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פ א/&gt;   [{{קטן|{{צ|זכאין אינון אבורים וכו'}} - עד {{צ|למהוי בנדתה}} מהרעיא מהימנא - נדפס [[זהר חלק ג רכה ב|בפרשת פנחס מאמר מתחיל אלא פגיעה - רכ&quot;ה ע&quot;ב]]}}]
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פ א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פ|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פ ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פ א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פא|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פא א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פא א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פא|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פא ב/&gt;אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. פִּקּוּדָא דָּא, שָׁקִיל דָּא לְדָא. שָׁקִיל יְקָרָא דְּאָב וְאֵם, לִיקָרָא דְּשַׁבָּת. לְאַבָּא אַקְדִּים כָּבוֹד, וְהַאי אִיהוּ דְּאָמַר קְרָא, (מלאכי א) וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיִּה מוֹרָאִי. כְּבוֹדִי סָלִיק בְּחוּשְׁבָּן עֶשֶׂר אֲמִירָן, ול&quot;ב אֱלֹהִים דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית.

וּבְכָל אֲתַר (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֵין כָּבוֹד אֶלָּא תּוֹרָה. בְּגִין דְּאִינּוּן לֵ&quot;ב אֱלֹהִים דְּתוֹרָה, יְקָרָא דִּילֵיהּ. וְאִלֵּין (אינון) חֲכָמִים דְּאוֹרַיְיתָא, חֲכָמִים בְּחָכְמָה, יָרְתִין הַאי כָּבוֹד וְלָא טִפְּשֵׁי, דְּעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. וּמְנָלָן דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּאוֹרַיְיתָא אִקְרֵי כְּסִיל, דִּכְתִּיב, (תהלים צב) וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת. וְאֵין זֹאת, אֶלָּא תּוֹרָה, דִּכְתִּיב, (דברים ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה.

רַעְיָא מְהֵימָנָא. בְּגִין דַּחֲלִישָׁתָא, פָּתַחְנָא לְפַרְשְׁתָּא בְּאִלֵּין פִּקוּדִין, לְמֶהֱוִי מְעַט עֶזֶר לָךְ. אִתְתָּקַּף בָּךְ, דְּהָא מַשִּׁרְיָין דִּמְתִּיבְתָּאן אָתָאן לְגַבָּךְ, בְּפִקּוּדָא בָּתַר דָּא, דְּאִיהוּ פִּקּוּדָא לְהַעֲמִיד עָלֶיךָ מֶלֶךְ לְעֵילָּא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יוֹקִים לָךְ מֶלֶךְ בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין בְּדִיוּקְנֵיהּ. בְּגִין דְּרַבָּנָן דִּמְתִיבְתָּא, עָלַיְיהוּ שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה וְתַתָּאָה. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֶלֶךְ בְּאֶמְצָּעִיתָא, אָחִיד בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא בְּדִיוּקְנֵיהּ, בְּרָא דִּילֵיהּ, קוּם בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא.

קָם רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְסָלִיק יְדוֹי לְעֵילָּא, וְאָמַר, יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ עִלַּת הָעִלּוֹת, דְּאַנְתְּ מִתְעַלֶּה מֵעִלּוּי לְעִלּוּי, עַד דְּלֵית עִלּוּי. אֶלָּא 
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פא ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פב|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פב א/&gt;דְּאַנְתְּ לְעֵילָּא מִכָּל עִלּוּי. לְמֵיהַב לִי חֵילָא, לְמֶעְבַּד רְעוּתָךְ בְּדַרְגִּין דִּילָךְ, דְּאִינּוּן אַבָּא וְאִימָּא, וַאֲנָא בְּרָא דִּלְהוֹן. וּבְיִחוּדָךְ תַּרְוַויְיהוּ אֶחָד. וְאַנְתְּ שַׁקְלַת דְּחִילוּ דְּאַבָּא וְאִימָא, לִדְחִילוּ דִּילָךְ, בָּתַר דְּאַנְתְּ בְּאֶמְצָּעִיתָא חַד, וְלָא תְּרֵין, בְּלָא שׁוּתָּפוּ, אַף עַל גַּב דְּאִינּוּן חַד בְּשׁוּתָּפוּ דִּילָךְ, אֲבָל אַנְּתְּ חַד בְּלָא שׁוּתָּפוּ דְּתִנְיָינָא. וּבְגִין דָּא אִתְּמַר בָּךְ, (דברים לב) וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי.

הַב לִי חֵילָא, לְאִתְּעָרָא בִּיקָרָךְ בְּקַדְמִיתָא. וּלְבָתַר בִּיקָרָא דְּאָבִי וְאִמִי דְּבִשְׁמַיָּא, דְּאוּקְמוּהָ עָלַיְיהוּ, (משלי כח) גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאוֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית. וְאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, אֵין אָבִיו, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאֵין אִמּוֹ, אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וִיקָרָא דִּילָךְ אַבָּא חָכְמָה, דְּכָלִיל עֶשֶׂר סְפִירוֹת מִתַּתָּא דִּילֵיהּ לְעֵילָּא, וְתַרְוַויְיהוּ אִינּוּן כּוּרְסְיָיא סַפְסָל תְּחוֹתָךְ לִיקָרָךְ.

וְהָכִי תַּקִּינוּ, לְמֶהֱוִי קָטָן לַגָּדוֹל מְכַבֵּד דִּלְעֵילָּא מִנֵּיהּ. אַבָּא, אִיהוּ חָכְמָה, הֲלֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, לְמֶהֱוִי מְשַׁמֵשׁ תְּחוֹתָךְ, וְאַנְתְּ כֶּתֶר עֶלְיוֹן עַל רֵישֵׁיהּ. וְלֵית כֶּתֶר עֲלָךְ, וְלֵית אֱלָהָא אָחֳרָא. וְאִימָּא, לְשַׁמְּשָׁא לְאַבָּא. דְּאִיהוּ תְּחוֹתֵיהּ לְמֶהֱוִי כִּסֵּא תְּחוֹתֵיהּ.

וַיֹּאמֶר אִיהוּ, בְּכָל מַאֲמָר, עַד תְּלָתִין וּתְרֵין, יְהִי כֵּן, וַיְהִי כֵן. וְאִיהִי, עֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ מִיַּד. וּבְגִין דְּעֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ וְצִּוּוּיֵהּ בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל, בל&quot;ב שְׁבִילִין דִּבְהוֹן אִתְבְּרֵי כָּל דִּבְרֵאשִׁית, עוֹבָדָא אִתְקְרִיאַת כָּבוֹד, (תהלים כט) וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד. (יחזקאל ג) בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' מִמְּקוֹמוֹ. אַיִּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ לְהַעֲרִיצּוֹ.

וְתַרְגּוּם כְּבוֹד אָבִיו, יְקָרָא דַּאֲבוּהִי. וְדָא (תהלים יט) תּוֹרַת יְיָ' תְּמִימָה, עָלָהּ אִתְּמַר (משלי ג) יְקָרָה הִיא וְיִשְׂרָאֵל מִפְּנִינִים. דְּאִתְקְרִיאוּ בָּנִים, בִּכְלַל בֵּן וּבַת, מִסִּטְרָא דְּתִפְאֶרֶת וּמַלְכוּת. דְּאִינּוּן בֵּן וּבַת, יְקָרָא דְּאָבִיו וְאִמּוֹ, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, וְצִּווּי דִּילֵיהּ, אִינּוּן פִּקוּדִין דַּעֲשֵׂה. וְהָא אוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, יֵשׁ מְצּוּוְּה וְעוֹשֶׂה. וּבְגִין כָּךְ אִיהוּ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְהַאי אִיהוּ כָּבוֹד דְּאַבָּא וְאִימָא, דִּיצַּוְּה לִבְרֵיהּ דְּיֶעְבַּד הָכֵי וְאִיהוּ עָבִיד מִיַּד, בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל.

וְעִלַּת עַל כֹּלָּא, אֲנָא בָּעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בִּיקָרָךְ, לְתַקֵּן מִדּוֹת דְּאַבָּא וְאִימָּא, לִיקָרָךְ. תְּהֵא בְּעֶזְרִי לְסַדְּרָא כֹּלָּא כְּדְקָא יִאוֹת. וְאַנְתְּ תְּסַדֵר לִי, וּלְכָל מָארֵי מְתִיבְתָּאן עֵילָּא וְתַתָּא, וּמַשִּׁרְיָין דְּמַלְאָכִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, לְמֶהֱוִי מְתַקְּנִין וּמְסַדְּרִין לִיקָרָא דִּילָךְ, וְלִיקָרָא דְּאַבָּא וְאִימָּא, לְמֶהֱוִי סַפְסָל תְּחוֹת רַגְלוֹי. וּלְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דִּילֵיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דְּלָא תַּעֲשֶׂה. &lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פב א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פב|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פב ב/&gt;וְהַאי אִיהוּ אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְסָמִיךְ לֵיהּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. וּבִקְרָא אַחֲרִינָא וְאֶת מִצְּוֹתַי תַּעֲשׂוּ. מִסִּטְרָא דְּפִקּוּדִין דַּעֲשֵׂה דְּאִינּוּן כָּבוֹד, אַקְדִּים אַבָּא לְאִימָּא, וְדָא י&quot;ה. מִסִּטְרָא דְּלָא תַּעֲשֶׂה, אַקְדִּים אִימָּא לְאַבָּא, וְדָא הֵ&quot;י. וְהַיְינוּ כְּבוֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר. לְאִלֵּין דְּלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בְּהַאי כָּבוֹד, הַסְתֵּר דָּבָר מִנַּיְיהוּ.

וְעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. אִלֵּין אִינּוּן עַמֵּי הָאָרֶץ, בָּתַר דְּלָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּהַאי כָּבוֹד דְּאוֹרַיְיתָא, וְאֵיךְ אָמְרִין אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם שְׁמַע קוֹלֵנוּ חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ וְקַבֵּל תְּפִלָּתֵנוּ. הָא אִיהוּ לֵימָּא לוֹן, וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי, אַיִּה אִשְׁתַּדְּלוּתָא דִּלְכוֹן בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְפִקּוּדִין דִּילִי, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיַי, דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּצִּוּוּיָיה דְּמָארֵיהּ, אֵיךְ יַעְבִיד לֵיהּ.

בַּר מִמַּאן דְּשָׁמַע מֵחֲכָמִים וְעָבִיד, וְהַאי אִיהוּ דְּקַבִּיל נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְעִם כָּל דָּא, מַאן דְּלָא קַבִּיל מִמָּארֵיהּ, אֶלָּא מִשְלוּחֵיהּ, אִיכָּא אַפְרָשׁוּתָא. וּמַאי אַפְרָשׁוּתָא אִית בֵּין דָּא לְדָא. דְּהָא כְּתִיב, מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּלְבָתַר וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ. אֲנָא קַבִּילְנָא, וּלְבָתַר מוֹסַרְנָא לְכֻלְּהוּ. וְהָכִי מַאן דִּמְקַבֵּל מֵאָחֳרָא, כְּקַבָּלַת סִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּיא מִשִּׁמְּשָׁא, וּבְהַאי קִבּוּל אִתְמְלֵי. וּמַאן דִּמְקַבֵּל יָכִיל לְאִסְתַּלְּקָא מִנֵּיהּ נְבִיעוּ, כְּמָה דַּחֲזֵינָא בְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, דְּאִסְתַּלְּקַת נְהוֹרָא דִּלְהוֹן, בְּלֵילְיָא, דְּלָא נָהִיר שִׁמְשָׁא, אֶלָּא בִּימָמָא. וְסִיהֲרָא בְּלֵילְיָא.

וְאִי תֵּימָא דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּסִיהֲרָא מִשִּׁמְּשָׁא אִיהוּ, דְּאַף עַל גַּב דְּאִתְכְּנִישׁ, נָהִיר בְּסִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּא, הָא חֲזֵינָן מִסִּטְרָא אָחֳרָא בְּלָקוּתָא דְּסִיהֲרָא וְשִׁמְּשָׁא דְּאִסְתְּלַּק נְהוֹרַיְיהוּ, וְאִשְׁתָּאָרוּ כְּגוּפָא בְּלָא נִשְׁמְתָא, דְּאִית אָדוֹן עֲלֵיהֶם מַחֲשִׁיךְ מְאוֹרֵיהֶם. אֲבָל עִקָּרָא דִּנְהוֹרָא, הַהוּא אֲתַר דִּנְבִיעַ דְּלֵית פְּסָק לִנְהוֹרָא דִּילֵיהּ, וְלָא אִית עָלֵיהּ אֱלָהָא אָחֳרָא לְמִפְסַק מִנֵּיהּ נְהוֹרֵיהּ.

וְעִלַּת הָעִלּוֹת, בָּתַר דְּאַנְתְּ תַּמָּן, לֵית פְּסָק לִנְבִיעוּ דִּנְהוֹרָא דְּאוֹרַיְיתָא. יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ דְּלָא תָּזוּז מֵאַבָּא וְאִימָּא דִּילִי, וְלָא מִבְּנוֹי. וְהָכִי מַאן דְּאָמִית גַּרְמֵיהּ עַל אוֹרַיְיתָא, דְּהִיא יְקָרָה, אִתְקַיְּימַת בֵּיהּ, וְלָא מַפְסְקַת מִנֵּיהּ. מַה דְּלָאו הָכִי, מַאן דְּלָא יִשְׁתַּדֵּל בָּה, אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּעָבַד צִּוּוּי חֲכָמִים, אִיהוּ שַׁמָּשׁ דִּלְהוֹן, עֶבֶד וְלָא בֵּן, אֲבָל אִי אִיהוּ מְהֵימָנָא, מָארֵיהּ אַשְׁלִיט לֵיהּ בְּכָל דִּילֵיהּ.

אֲבָל מַאן דְּלָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא מְשַׁמֵּשׁ חֲכָמִים, לְמִשְׁמַע מִנַּיְיהוּ פִּקוּדִין, לְקַיֵּים נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. אֶלָּא דְּסָּרַח וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה, אִיהוּ שָׁקִיל לְאוּמִין דְּעָלְמָא עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, בְּנוֹי דְּסָמָאֵ&quot;ל וְנָחָשׁ, דְּאִתְּמַר בְּהוּ, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן, דְּלָא בָּעוּ לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא, דְּכָל דְּלֵית בֵּיהּ תּוֹרָה, לֵית בֵּיהּ כָּבוֹד, דְּאִתְּמַר בָּהֶם (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ.

וְעִם כָּל דָּא מָארֵי מְתִיבְתָּא, לָא כָּל כָּבוֹד שָׁוְה, דְּהָא (מלאכי א) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו. בֵּן יְכַבֵּד, עַל מְנָת דְּלָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, אֲבָל מְצּוּוְּה הוּא בִּכְבוֹד אַבָּא וְאִימָּא. וְאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, יִכְתַּשׁ לֵיהּ אַבָּא וְאִימָּא, עַד דְּיַעֲבִד עַל כָּרְחֵיהּ. וְאִי הֲוִי בְּרָא רַבְרְבָא, בֵּית דִּין כּוֹפִין לֵיהּ. דְּאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (דברים כא) בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלֵנוּ, וְדָנִין לֵיהּ בִּסְקִילָה. אֲבָל עֶבֶד דִּמְשַׁמֵּשׁ עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אִי לָא עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּרַבֵּיהּ, מָארֵיהּ אַעְבָּר לֵיהּ מִגּוֹ בֵּיתֵיהּ, וְיִטוֹל אָחֳרָא. מַה דְּלָא הֲוָה יָכִיל לְמֶעְבַּד הָכִי לִבְרֵיהּ, אֶלָּא אוֹ יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ אוֹ יִקְטוֹל לֵיהּ.

אָמַר לֵיהּ בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, מַאן גָּרִים דְּלָא יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ, הוֹאִיל וּבְרֵיהּ הוּא. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וַדַּאי תַּעֲרוֹבֶת דְּרַע, וְרָזָא דָּא גָּרַם לְיִשְׂרָאֵל, לְמֶחֱטֵי גַּבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. וְרָזָא דָּא, (תהלים קו) וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם. וְדָא גָּרַם קִטוּלָא לְיִשְׂרָאֵל, וְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא. וּבְגִין דָּא, אֵין מְקַבְּלִים גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא (דברים לב) יְיָ' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, עֶבֶד טוֹב וְעֶבֶד רָע, מִסִּטְרָא דִּמְטַטְרוֹ&quot;ן עֶבֶד טוֹב, עֶבֶד נֶאֱמָן לְרַבֵּיהּ. עֶבֶד רָע סָמָאֵ&quot;ל. מַאן דְּאִיהוּ מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, אִיהוּ בֶּן העוֹלָם הַבָּא, בֶּן מִסִּטְרָא דְּבֵן יָ&quot;הּ, בִּינָ&quot;ה. וְיָרִית מַלְכוּתָא דְּאִיהִי ה'. וְאֵיךְ יָרִית לָהּ. אִי עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּאַבָּא וְאִימָא, בְּגִין דְּאִיהוּ מַלְכוּתָא מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ, וְעָלֵיהּ אִתְּמַר, (אסתר ג) מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ. אִיהִי מִצְּוָה, וְצִּוּוּיַיא דְּמַלְכָּא עַל עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה.

מִצְּוָה מִדְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהִי תִּפְאֶרֶת. וְהָכָא לֵית תַּמָּן פִּרוּדָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֱמֶת, תּוֹרָתוֹ תּוֹרַת אֱמֶת, אִיהוּ תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ. כְּגַוְונָא דְּבִינָה, תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ דְּחָכְמָה. דְּאִית תּוֹרָה דִּבְרִיאָה, וְחָכְמָה דִּבְרִיאָה, וּבִינָה דִּבְרִיאָה, וְהָכִי בְּכָל מִדּוֹת. בְּהַאי, יָכִיל בֵּן בְּהַאי אוֹרַיְיתָא, לְמֶהֱוִי בְּלָא מִצְּוָה, וּמִצְּוָה בְּלָא תּוֹרָה בְּפֵרוּדָא.&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פג א/&gt;וּמֵהָכָא בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. אֲבָל מִסִּטְרָא דַּאֲצִּילוּת, לֵית אַפְרְשׁוּתָא, תַּמָּן, וְכֵן מִתַּמָּן אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ וְלֵית בָּהּ עוֹנֶשׁ וְלָא שָׂכָר וְלָא מִיתָה.

וּבְגִין דָּא, אוֹרַיְיתָא דָּא אִילָנָא דְּחַיִּי, שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא, וְאִילָנָא דָּא, אִילָנָא דְּחַיֵּי אִתְקְרֵי, וְאִתְקְרֵי הָעוֹלָם הַבָּא, וְלָא אִתְקְרֵי בֵּיהּ שָׂכָר. בְּגִין דְּאִיהוּ בֵּן. מִתַּמָּן, לָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, לָא בְּמַעֲשֵׂה וְלָא בְּדִיבּוּר וְלָא בְּמַחֲשָׁבָה.

אָתָא בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, לְנַשְּׁקָא לֵיהּ יְדֵיהּ. אָמַר, וַדַּאי אַנְתְּ הוּא בֵּן מִתַּמָּן, בְּדִיּוּקְנָא דִּבְרָא בּוּכְרָא דִּילֵיהּ, תִּפְאֶרֶת בְּרָא דְּאַבָּא וְאִימָא עִלָּאָה, אֲצִּילוּת דִּילֵיהּ בְּלָא הַפְסָקָה, לָא קְדָמָךְ בְּרָא אָחֳרָא, לָא בְּמַחֲשָׁבָה, וְלָא בְּדִבּוּר, וְלָא בְּמַעֲשֶׂה. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְאַנְתְּ, וְחַבְרַיָּיא, וְרָאשֵׁי מָארֵי מְתִיבְתָּאן, דִּמְזַמְּנִין הָכָא, אִתִּי, בְּלָא הַפְסָקָה כְּלַל, וּבְלָא תַּעֲרוֹבֶת. נַשְׁקוּ כֻּלְּהוּ דָּא לְדָא, וְאִשְׁתְּמוֹדָעוּ בְּאַחְוָה, וּבָכוּ.

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, עִם כָּל דָּא, בְּרָא בּוּכְרָא חַיָּיבִין כָּל אֲחוּי בִּיקָרֵיהּ, דְּהָא כְּתִיב (שמות כ) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֶת לְרַבּוֹת אָחִיךְ הַגָּדוֹל. וַאֲפִילּוּ מִכָּל סִטְרָא אִיהוּ מְפֹרָשׁ עֲלָךְ בְּאוֹרַיְיתָא, בְּשַׁגַּ&quot;ם זֶה הֶבֶל. וְלָא הֲוָה לְאָדָם קַדְמָאָה בְּרָא קַדְמָאָה מִנֵּיהּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, בְּשַׁגַּם, זֶה מֹשֶׁה. דִּבְּרָא דְּמַלְכָּא בְּכָל אֲתַר, אַנְתְּ בּוּכְרָא מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּטוֹב וָרָע, אַנְתְּ הוּא טוֹב. (בוכרא) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית א) וַיַרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, (שמות ב) וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא.

וּמִתַּמָּן קָרָא יָתָךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֶבֶד נֶאֱמָן. לְבָתַר סְלִיקַת לְמֶהֱוִי מַלְכָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ. לְבָתַר בֶּן בַּיִת לְעֵילָּא. מֶלֶךְ מִסִּטְרָא דְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבִינָה דִּבְרִיאָה. כְּעַן אַנְתְּ מֶלֶךְ, מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּמַלְכוּת דַּאֲצִּילוּת. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבֶ&quot;ן יָ&quot;הּ, תִּפְאֶרֶת דַּאֲצִּילוּת, זַכָּאָה חוּלָקָךְ. וּמַאן גָּרִים לָךְ דָּא, בְּגִין דְּאִשְׁתְּדָּלוּתָךְ בַּתּוֹרָה וּבַמִצְּוָה, לְיַחֲדָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, לְאַעֲלָא מַלְכָּא עַל אַתְרֵיהּ, וְעַל מַשִׁרְיָיתֵיהּ לְעֵילָּא, וְעַל יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא.

וּבְגִין כַּךְ (ס&quot;א ובגינך) יָרְתִין כֻּלְּהוּ נִשְׁמָתִין דַּאֲצִּילוּת מִנֵּיהּ, וְאִתְקְרִיאוּ בְּנִין דִּילֵיהּ, מִשֵׁם יְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת, דְּלֵית תַּמָּן פִּרוּד וְקִצּוּץ. דִּבְקַדְמֵיתָא אִתְּמַר בְּהוּ בְּנִין לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, מִצַּד יְהוָֹ&quot;ה דִּבְרִיאָה, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ בְּרָאתִיו יְצַּרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו, וּכְעַן בָּנִים לַיְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת.

וּבָךְ אִתְקַיָּים פִּקּוּדָא, דְּאִיהִי מִצְּוָה עַל יִשְׂרָאֵל, לְהַעֲמִיד עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים יז) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ. וְאִתְקַיָּים בָּךְ (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ, כַּד בְּקַדְמִיתָא. וְכֻלְּהוּ מִתְנַהֲגִין אֲבַתְרָךְ, כָּאֵבָרִין דְּמִתְנַהֲגִין כֻּלְּהוּ בִּתְנוּעָה דְּנִשְׁמְתָא, דְּאִתְפַּשְּׁטָא עַל כָּל אֵבֶר. בְּגִין דְּכֶתֶר עֶלְיוֹן אַנְתְּ תְּהֵא מְעוּטָר בֵּיהּ, דְּבֵיהּ עִלַּת הָעִלּוֹת אִיהוּ כֶּתֶר עַל כֹּלָּא, טָמִיר וְגָנִיז מִלְּגָיו מִנֵּיהּ. וּמִנֵּיהּ אִתְפְּשָׁט עַל כָּל סְפִירָן, וּמְסַדֵּר לוֹן לְמֶהֱוִי דָּא רַב, וְדָא זְעֵיר, וְדָא בֵּינוֹנִי, וְאַנְהִיג לוֹן לִרְעוּתֵיהּ, וְנָהִיר בְּהוּ, וּמְקַשֵׁר לוֹן, וּמְיַחֵד לוֹן.

הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא מַנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל, בְּכָל מִדּוֹת טָבִין דִּילֵיהּ, וּתְסַדֵּר כָּל חַד כִּדְחֲזֵי לֵיהּ, הַבְּכוֹר כִּבְכוֹרָתוֹ, וְהַצָּעִיר כִּצְּעִירֻתוֹ, וּבֵינוֹנִי כְּפוּם דַּרְגֵּיהּ. וּתְקַשֵׁר לוֹן קֶשֶׁר אֶחָד לְגַבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. לְמֶהֱוִי כֻּלְּהוּ בְּשָׂפָה בְּרוּרָה, לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּלְקַדְּשֵׁיהּ, וּלְיַיחֲדֵיהּ, בְּדַרְגָּא דִּילָךְ, בְּמַחֲשָׁבָה דִּילָךְ, בַּאֲצִּילוּת דִּילָךְ, דְּאִתְקָיָּים בָּךְ (במדבר יא) וְאָצַּלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם. קוּם אִתְּעַר בְּפִקּוּדָא, לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. (פרשת תצא רפ&quot;א ע&quot;ב שייך לנשא קמ&quot;ה ע&quot;א)

(ויקרא יט) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְגוֹ' פִּקּוּדָא דָא, לְכַבֵּד אָב וְאֵם, דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְמִדְחַל מֵאָבוֹי וּמֵאִמֵיהּ, וּלְאוֹקִיר לוֹן. כְּמָה דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְאוֹקִיר לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מִסִּטְרָא דְּרוּחָא דְּיָהַב בְּגַוִיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ. הָכִי אִצְּטְרִיךְ לֵיהּ לְאוֹקִיר לַאֲבוֹי וּלְאִמֵּיהּ, מִסִּטְרָא דְּגוּפָא דִּילֵיהּ, וּלְמִדְחַל מִנְּהוֹן, דְּהָא אִינּוּן מִשְׁתַּתְּפִין בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעַבְדֵּי לֵיהּ גּוּפָא, וְהוֹאִיל וְאִינּוּן שׁוּתָּפִין בְּעוֹבָדָא, לִיהֱווּ שׁוּתָּפִין בִּדְחִילוּ וִיקָרָא.

כגוונא דא, תלת שותפין אשתכחו לעילא ברזא דאדם, אדם קדמאה אף על גב דגופא דיליה הוה מעפרא, לאו מעפרא דהכא הוה, אלא מעפרא דבי מקדשא לעילא, אבא ואימא אשתכחו, ומלכא עלאה אשתתף בהדייהו, ושדר ביה רוחא דחיי ואתברי.

וכגוונא דא אשתכח כלא עילא ותתא, ועל דא אצטריך ליה לבר נש למדחל לקדשא בריך הוא, ולמדחל לאבוי ולאמיה.

בְּסִתְרֵי תּוֹרָה, אָדָם קַדְמָאָה לָא הֲוָה לֵיהּ מֵהַאי עָלְמָא כְּלוּם. חַד צַּדִּיק עֲבַד שִׁמּוּשָׁא בְּנוּקְבֵיהּ, וְאִתְעָבִיד מֵהַהוּא שִׁמּוּשָׁא גּוּפָא חֲדָא, דִּנְהִירוּ דִּילֵיהּ יַתִיר מִכָּל אִינּוּן מַלְאֲכִין שְׁלִיחָן לְעֵילָּא. וְכַד אִתְבְּרֵי הַהוּא גּוּפָא מַלְכָּא עִלָּאָה, שָׁדַר בְּהַהוּא צַּדִיק כ&quot;ב אַתְוָון, וְאִשְׁתְּתַּף בַּהֲדַיְיהוּ, וְנָפַק לְעָלְמָא.

כֵּיוָן דְּנָפַק, חָמוּ לֵיהּ שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, וְאַסְתִּימוּ&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פג א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פג ב/&gt;נְהוֹרַיְיהוּ, דְּתַפּוּחָא דְּרַגְלֵיהּ אַחְשִׁיךְ נְהוֹרָא דִּלְהוֹן. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּמֵעוֹבָדָא דְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא עִלָּאָה נָפַק. כֵּיוָן דְּחָטָא, אִתְחֲשָׁךְ, וְאַזְעִיר גַּרְמֵיהּ, וְאִצְּטְרִיךְ לְגוּפָא אָחֳרָא בְּמִשְׁכָא וּבְבִשְׂרָא. דִּכְתִיב, (בראשית ג) וַיַּעֲשׂ יְיָ' אֱלֹהִים לָאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם. כְּהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דַּעֲבַד הַהוּא צַּדִיק בְּנוּקְבֵיהּ, לָא אִשְׁתְּכַח מִקַּדְמַת דְּנָא, וּלְבָתַּר דְּנָא, דְּהָא עַד לָא נָפַק לְצּוֹרֵף אוּמָנָא.

עַד דְּאָתָא חֲנוֹךְ, וְנָטִיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵאַרְעָא, וְאַבְרִיר פְּסוֹלֶת וְקַסְטוּרָא מִכַּסְפָא, וְכֵן בְּכָל אִינּוּן צַּדִּיקַיָּיא דִּי בְּאַרְעָא. לְבָתַר אִתְתָּקַּן הַהוּא אֲתַר, וְאִתְעָבִידוּ רוּחִין וְנִשְׁמָתִין בְּשִׁמּוּשַׁיְיהוּ וְגוּפָא מִתַּתָּא בְּאַרְעָא. וְעַל דָּא בְּשׁוּתָּפוּ דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, בַּר נָשׁ אָתֵי לְעָלְמָא, וְאִצְּטְרִיךְ לְמִדְחַל לְאִינּוּן שׁוּתָּפִין, וּלְאוֹקִיר לוֹן, כְּמָה דְּאִתְּמַר (ע&quot;כ רעיא מהימנא)

* [{{קטן|{{צ|פקודא כד למהוי דכיר את יום השבת}} - [[זהר חלק ב צב א|שמות צ&quot;ב ע&quot;א]]}}]
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פג ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פד|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פד א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פד א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פד|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פד ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פד ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פה|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פה א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פה א/&gt;

[פה ע&quot;ב עד פו ע&quot;ב - לא ברור מה יש בדף]

{{ממ זהר משולב|ג|פז|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פז א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פז א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פז|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פז ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פז ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח א/&gt;

&lt;קטע התחלה=דף פח א/&gt;
==פרשת אמור==
{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}{{צ|ויאמר יי' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו}}. א&quot;ר יוסי מ&quot;ט דא לקבל דא דכתיב לעילא ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו וסמיך ליה אמור אל הכהנים. אלא (משמע) כיון דאזהר להו לישראל לקדשא להו בכלא אזהר להו לכהני לקדשא לון וכן ללוים. לכהני מניין דכתיב אמור אל הכהנים. ללואי מנין דכתיב ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם. בגין דישתכחון כלהו זכאין קדישין דכיין. אמור אל הכהנים בני אהרן מ&quot;ט הכא בני אהרן וכי לא ידענא דבני אהרן נינהו. אלא בני אהרן ולא בני לוי. דאהרן דהוא שירותא דכל כהני דעלמא דביה אתרעי קב&quot;ה מכלא בגין למעבד שלמא בעלמא ובגין דאהרן ארחוי סליקו ליה להאי. דכל יומוי דאהרן הוה משתדל לאסגאה שלמא בעלמא. ובגין דארחוי כך סליק ליה קב&quot;ה להאי למיעל שלא בפמליא דלעילא. ובגין כך אמור אל הכהנים בני אהרן. אמור אל הכהנים ואמרת אליהם. 

רבי יהודה פתח מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. מה רב טובך כמה עלאה ויקירא ההוא נהורא עלאה דאקרי טוב דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב ודא הוא אור הגנוז דביה עביד קב&quot;ה טב בעלמא ולא מנע ליה בכל יומא בגין דביה מתקיים עלמא וקאים עליה. אשר צפנת ליראיך דתנן נהורא עלאה עבד קב&quot;ה כד ברא עלמא וגניז ליה לצדיקיא לזמנא דאתי. הה&quot;ד אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך. פעלת בזמנא דאתברי עלמא ההוא נהורא הוה קאים ונהיר מרישא דעלמא לסייפי דעלמא. כד אסתכל קב&quot;ה לאינון חייבין דזמינין לקיימא בעלמא גניז ליה לההוא נהורא דכתיב וימנע מרשעים אורם. וזמין לאנהרא לצדיקיא לעלמא דאתי ודא הוא צפנת ליראיך וכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. ת&quot;ח בשעתא דבר נש קאים למיהך לההוא עלמא והוא בבי מרעיה אתיין עליה ג' שלוחין וחמי תמן מה דלא יכיל בר נש למחמי כד איהו בהאי עלמא. וההוא יומא יומא דדינא עלאה הוא דמלכא בעי פקדונא דיליה. זכאה ההוא בר נש דפקודא אתיב למלכא כמה דאתיהיב ליה בגויה. אי ההוא פקדונא אתטנף בטנופי גופא מה יימא למארי פקדונא. זקף עינוי וחמי למלאך המות קאים קמיה וסייפיה שליפא בידיה קסטר בקטרין בקוטמא דההוא בר נש ולית לה לנפשא קשיו בכלא כפרישו דילה מן גופא ובר נש לא מית עד דחמי לשכינתא ומגו סגיאות תיאובתא דשכינתא נפשא נפקת &lt;קטע סוף=דף פח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|פח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פח ב/&gt;
לקבלא לשכינתא. בתר דנפק' מאן איהי נפשא דאתדבק בה (ס&quot;א ותתקבל) ויקבל בגופא (ס&quot;א בגווה) והא אוקמוה להני מילי. בתר דנפקא נפשא מן גופא ואשתאר גופא בלא רוחא אסור למשבק ליה בלא קבורתא דכתיב לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא. בגין דמיתא דישתהי כ&quot;ד שעות דאינון יומם ולילה בלא קבורתא יהיב חלישותא בשייפוי דרתיכא ומעכב עבידתא דקב&quot;ה מלמעבד. דאפשר דקב&quot;ה גזר עליה בגין למיתי בגלגולא אחרא מיד בההוא יומא דאתפטר לאוטבא ליה. וכל זמנא דלא אתקבר גופא נשמתא לאו עאלת קמי קב&quot;ה ולא יכלא למהוי בגופא אחרא בגלגולא תניינא דלא יהבין לנשמתא גופא אחרא עד דיתקבר קדמאה. ודא דמי לב&quot;נ דמיתת אתתיה לא אתחזי ליה למיסב אתתא אחרא עד דקביר לקדמיתא ובגין דא אמרה אורייתא לא תלין נבלתו על העץ. דבר אחר כד אתפרשא נשמתא מן גופא ובעיא למיזל לההוא עלמא לא תיעול לההוא עלמא עד דיהבין לה גופא אחרא מנהורא ולבתר יכלא למיעל ומאליהו תנדע דהוו ליה תרין גופין חד דביה אתחזי לתתא לבני נשא וחד דביה אתחזי לעילא בין מלאכין עלאין קדישין. וכל כמה דגופא לא אתקבר צערא הוא לנשמתא ורוח מסאבא אזדמן לשרייא עלוי ולסאבא לההוא גופא. ובגין דההוא רוח מסאבא אזדמן לא מבעי ליה לאינש למיבת ההוא גופא ליליא חד בגין דרוח מסאבא אשתכח בליליא ואשתטח בכל ארעא לאשכחא גופא בלא נפשא לסאבא ליה ואסתאב יתיר וע&quot;ד אזהר לכהני ואמר לנפש לא יטמא בעמיו. בגין דאינון קדישין ולא ישרי עלייהו רוח מסאבא ולא יסתאבון:

אמור אל הכהנים ר' יצחק אמר אמור אל הכהנים בלחישו כמה דכל עובדיהון דכהני בלחישו כך אמירה דלהון בלחישו. אמור ואמרת זמנא חד ותרין זמנין לאזהרא להו על קדושייהו בגין דלא יסתאבון. דמאן דמשמש באתר קדישא בעיא דישתכח קדישא בכלא. לנפש לא יטמא כמה דאוקימנא דגופא בלא רוח מסאבא הוא ושארי עליה רוח מסאבא. דהא תיאובתא דרוחי מסאבא לגבי גופיהון דישראל איהו בגין דאתרק מנייהו רוחא קדישא ובמנא דקודשא אתיין לאתחברא וכהני דאינון קדישין קדושתא על קדושתא לא בעיין לאסתאבא כלל בגין דכתיב כי נזר אלקיו על ראשו. וכתיב כי שמן משחת אלקיו עליו אני יי' והוא כגוונא דלעילא קאים לתתא. דכתיב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו האי קרא אוקמוה אבל כשמן הטוב על הראש. דא משח רבות קדישא עלאה דנגיד ונפיק מאתר דנהרא עמיקא דכלא. ד&quot;א דנגיד ונפיק מרישא דכל רישין סתימא דכל סתימין. על הראש. על הראש ודאי רישא דאדם קדמאה. יורד על הזקן דא דיקנא יקירא כמה דאוקמוה. זקן אהרן. דא כהן גדול דלעילא והא אוקמוה וההוא שמן &lt;קטע סוף=דף פח ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|פט|א}}&lt;קטע התחלה=דף פט א/&gt;יורד על פי מדותיו דמאינון משיחין נגיד ונפיק ונחית לתתאי וכגוונא דא נגיד ואתעטר כהנא תתאה במשח רבותא לתתא. האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה. כתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא. לא יטמאו מבעי ליה מהו לא יטמא. אלא על ההוא כהן עלאה מכלהו קאמר א&quot;ר יהודה והא כתיב והכהן הגדול מאחיו (כאן חסר) אלא ודאי הכי הוא כמה דאתמר. וא&quot;ר יצחק כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה אצטריך לאשתכחא יתיר מכלא כמה דאתמר:

ולאחותו הבתולה הקרובה אליו וגו' מאי כתיב לעילא כי אם לשארו הקרוב אליו וגו'. ר' אבא פתח מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו' מי זה בא מאדום זמין קב&quot;ה ללבשא לבושי נוקמא על אדום דאחריבו ביתיה ואוקידו היכליה וגלו לכנסת ישראל ביני עממיא ולמעבד להון נוקמת עלמין עד דישתכחון כל טורין מטורי עלמא מליין מקטולי עמין ולמקרי לכל עופא דשמייא עלייהו וכל חיות ברא יתזנון מנייהו תריסר ירחי ועופא דשמייא שבע שנין עד לא תסבל ארעא ניוולא דידהו. הה&quot;ד כי זבח ליי' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום עד דאינון לבושין יסתאבון הה&quot;ד וכל מלבושי אגאלתי. חמוץ בגדים מבצרה בגין דמנה נפקו אכלוסין דעלמא לחיילא על ירושלם ואינון שרו לאוקדא היכלא ובני אדום מפגרין שורין ורמו אבני יסודא הה&quot;ד זכור יי' לבני אדום וגו' האומרים ערו ערו עד היסוד בה. זה הדור בלבושו באינון לבושי דנוקמא דזמין לאלבשא. צועה ברוב כחו. מה צועה מתבר כמה דכתיב עמים תחתיך יפלו וגו'. אמרו ישראל לישעיה מאן הוא דין דיעביד כל כך. פתח ואמר אני מדבר בצדקה. ההוא דאיהו רב להושיע ההוא דכתיב ביה אוהב צדקה ומשפט ואיהו צדקה ממש ואיהו רב להושיע. וכל כך למה. בגין דגרמו לכ&quot;י למהוי שכיבת לעפרא בגלותא ולמנפל לארעא כמה דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל ובגין כך קב&quot;ה ילבש לבושי נוקמא עלייהו לסאבא לון בסגיאו דקטולייא דכתיב וכל מלבושי אגאלתי. וכל כך למה דכתיב ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש. דלאו חולקיה דעשו ולא הוות בעדביה דההוא דכתיב ביה איש יודע ציד איש שדה. לה יטמא באינון לבושין דנוקמא דזמין לאסתאבא בין אינון אכלוסין דכתיב ביה לה יטמא בגינה בגין דאיהי שכיבת לעפרא והוא בעי לאקמא לה הה&quot;ד קומי אורי כי בא אורך (ס&quot;א וכתיב ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת וגו':

לא יקרחה קרחה בראשם. ר' יוסי אמר לא יקרחה בה&quot;א מ&quot;ט. אלא ההוא שמן עלאה דאיהו משח רבות קודשא דאשלים לכל שבה יומין כמה דאתמר דכתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם ההוא שמן עלאה אתעדי מניה ואתקרח אי איהו אפגים רישיה. בגין דרישא דכהנא עלאה ההוא שמן עלאה הוי ועל דא לא לבעי ליה לכהנא דלתתא לאחזאה ביה בגרמיה פגימו כלל והא אתמר ובג&quot;כ כתיב בה&quot;א. פתח ואמר בשוב יי' את שיבת ציון היינו כחולמים. בשוב יי' את שיבת דא בגלות בבל אתמר. דלא אשתכחו יתיר בגלותא אלא שבעין שנין דכתיב כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם. וכתיב היינו כחולמים מאי כחולמים אלא הא אתערו חברייא דאיכא שבעין &lt;קטע סוף=דף פט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פט ב/&gt;שנין בחלמא. ות&quot;ח כתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם. מאן שבעת ימים הא אתמר. ההוא אתר עלאה דהיא כללא דכל שיתא אחרנין אקרי שבעת ימים ואקרי תשובה. תנינן מאן דיתיב בתעניתא בשבתא קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה ושבעין שנה אינון שבע אנפי מלכא דאפילו אסתכמו עליה (כלא) לביש ההוא גזר דינא אתקרע. מ&quot;ט בגין דאחיד ביה בההוא יומא בכללא דכלהו דאקרי שבעה ואקרי תשובה בגין כך בכלהו אחיד ואהדר בתשובה ואתקרע גזר דינא בכלהו ועל דא ודאי שבעין שנין איכא בחלמא. כגוונא דא כהנא אתעטר בשבע דאקרי שבעת ימים אי פגים רישיה ההוא שבעה דאיהו כללא דכלהו אקרח מניה כל ההוא קדושה דכולהו דשריא עליה. ועל דא אזדהרו דלא יקרחה קרחה בראשם וישתכחו פגימין מכלא. ובגין כך כהנא בעי לאשתכחא בשלימו יתיר מכלא כ&quot;ש ההוא דאיהו עלאה מכלהו. א&quot;ר אבא כאן בה&quot;א תתאה כאן בה&quot;א עלאה כ&quot;ג דאיהו עלאה מכלהו בה&quot;א עלאה דכתיב אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו וגו'. ומלא ידו וגו' דכתיב שבעת ימים ימלא את ידכם. כהנא אחרא בה' תתאה. דכתיב לא יקרחה קרחה בראשם וכתיב בתריה ולא יחללו שם אלקיהם והאי שם הא ידיעא איהו ובגין כך כתיב והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ללבוש את הבגדים כמה דאמרן. ובגין דאיהו קדישא כגוונא דלעילא כתיב ומן המקדש לא יצא. 

ר' אבא פתח ואמר לך יי' הצדקה ולנו בושת הפנים כהיום הזה לאיש יהודה וליושבי ירושלם זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אתרעי בהו מכל עמין עכו&quot;ם ומגו רחימותא דלהון יהיב להו אורייתא דקשוט למנדע ארחא דמלכא קדישא. וכל מאן דאשתדל באורייתא כאילו אשתדל ביה בקב&quot;ה דאורייתא כלא שמיה דקב&quot;ה הוי. ובגין כך מאן דאתעסק באורייתא אתעסק ביה בשמיה ומאן דאתרחק מאורייתא רחיקא הוא מקב&quot;ה. ת&quot;ח לך יי' הצדקה כד&quot;א לך יי' הגדולה והגבורה. מאן צדקה אתר דכל אנפין נהירין אחידן ביה והוא אחיד בכלהו וביה אשתכחו. ולנו בושת הפנים אתר דכל אנפין נהירין אתרחקן מניה. צדקה אמת קשוט ונהורא דכלא ונהורא דאנפין חידו כלא. בשת כסיפא רחיקו דקשוט מאן דאכסיף. בגין דאמת דאיהו צדקה אתרחק מניה. רחיקו דאנפין נהירין. ת&quot;ח כהנא עלאה בעי לאתחזאה בשפירו דאנפין בנהירו דאנפין בחידו יתיר מכלא. ולא בעי לאתחזאה ביה עציבו ורוגזא אלא כלא כגוונא דלעילא. זכאה חולקיה דעליה כתיב אני חלקך ונחלתך. וכתיב יי' הוא נחלתו. וע&quot;ד בעי לאתחזאה שלים בכלא בגרמיה בלבושיה דלא יפגים גרמיה כלל כמה דאתמר. האי איהו בתר נישואין וכו' עד לארעא דישראל. 

זהו קצת מאמר מרעיא מהימנא מצאתי בהעתק ונדפס באורך בפ' כי תצא כי שם ביתו מאמר מתחיל וענשו אותו. והוא אשה בבתוליה יקח. 

ר&quot;ש פתח והנה הוא שם עלילות דברים וגו'. וכתיב וענשו אותו מאה כסף וגו' כי הוציא שם רע על בתולת ישראל וכי בתולת ישראל היא בתולת אביה או בתולת בעלה היא. מהו &lt;קטע סוף=דף פט ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|א}}&lt;קטע התחלה=דף צ א/&gt;בתולת ישראל הכא. הה&quot;ד שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. אוף הכא כהנא דקאים כגוונא דלעילא כתיב והוא אשה בבתוליה יקח הכי נמי בבתוליה דלא תפוק מבבא דחצרה מזמנא לבר והוא אתמר. 

רבי שמעון הוה אזיל בארחא והוו עמיה רבי יהודה ור' יוסי ור' חזקיה. פתח ר&quot;ש ואמר טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו. טרף נתן ליראיו אלין אינון זכאין אינון דחלי דקב&quot;ה דכל מאן דדחיל ליה אתקרי מאינשי דביתא דמלכא ועליה כתיב אשר איש ירא את ה'. מהו טרף נתן ליראיו אלא כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה. מהכא אוליפנא דכל בר נש דלעי באורייתא בליליא וקם בפלגות ליליא בשעתא דכנסת ישראל אתערת לאתקנא ביתא למלכא האי אשתתף בהדה והאי אקרי מבי מלכא ויהבין ליה כל יומא מאינון תיקוני ביתא הה&quot;ד ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. מאן ביתה כל אינון דמשתתפי בהדה בליליא אקרון ביתה בני ביתה. ובג&quot;כ טרף נתן ליראיו מהו טרף טרף ממש דאיהי נטלא מאתר רחיקא עלאה דכתיב ממרחק תביא לחמה. ומאן זכי להאי טרף סופיה דקרא אוכח דכתיב יזכור לעולם בריתו מאן דאסתכל (ס&quot;א דאשתדל) באורייתא לאשתתפא בהדה בליליא. ולא עוד אלא דצדיק חד עלאה אית ליה לקב&quot;ה והוא אשתתף בהדיה וירתין תרווייהו לכנישתא דישראל דכתיב צדיקים לעולם יירשו ארץ. 

תו פתח ואמר ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני יי' מקדשו. ת&quot;ח כל מאן דאפיק זרע לבטלה לא זכי למחמי אפי שכינתא ואקרי רע דכתיב כי לא קל חפץ רשע אתה לא יגורך רע האי מאן דאפיק ליה בידיה או אנתו אחרא דלא כשרא ואי תימא דאפיק ליה באנתו דלא מתעברא הכי נמי. לא אלא כמה דאמרן ועל דא יבעי ב&quot;נ מקב&quot;ה דיזמין ליה מאנא דכשרא דלא יפגים זרעיה. מאן דאפיק זרעא במאנא דלא כשרא פגים ליה לזרעיה ווי למאן דפגים זרעיה. ומה בשאר בני נשא כך בכהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה עלאה עאכ&quot;ו. בעמיו מהו בעמיו דהא כתיב לעילא אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח וכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו. בהם מבעי ליה מהו בעמיו אלא מלה דא קלנא בעמיו פגימו בעמיו ועל דא כתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה מעמיו ודאי כלא כגוונא דלעילא כי אני יי' מקדשו מהו מקדשו אלא אנא הוא ההוא דאיהו מקדש ליה בכל יומא ובג&quot;כ לא יפגים זרעיה ולא ישתכח ביה פגימו. (ס&quot;א ובגין דא) דהא אני יי' מקדשו דאנא בעינא לקדשא ליה וישתכח קדישא בכלא. דקדישא ישתמש על ידא דקדישא. ת&quot;ח קב&quot;ה &lt;קטע סוף=דף צ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צ ב/&gt;ישתמש ע&quot;י דכהנא וישתכח קדישא כד אתי לשמשא ובגין דקב&quot;ה ישתמש על ידא דכהנא דאיהו קדישא כהנא ישתמש ע&quot;י דרכיא דאתקדש בדכיותיה ומאי איהו ליואי בר נש (ס&quot;א כהנא) אחרא ישתמש ע&quot;י דקדישא אחרא בגין דישתכחון כלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דעלייהו כתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. כמה פרישן ישראל מכלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה הה&quot;ד והתקדשתם והייתם קדושים כי אני יי' וגו'. 

תו פתח ואמר ליי' הישועה על עמך ברכתך סלה ליי' הישועה הכי תנינן זכאין אינון ישראל דבכל אתר דאתגלו שכינתא אתגלייא בהדייהו. כד יפקון ישראל מגלותא פורקנא למאן. לישראל או לקב&quot;ה אלא הא אוקמוה בכמה קראי והכא ליי' הישועה ודאי אימתי על עמך ברכתך סלה. בשעתא דקב&quot;ה ישגח בברכאן עלייהו דישראל לאפקא לון מן גלותא ולאוטבא להו כדין ליי' הישועה ודאי. ועל דא תנינן דקב&quot;ה ייתוב עמהון דישראל מן גלותא הה&quot;ד ושב יי' אלקיך את שבותך ורחמך:

איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. ר' יצחק אמר בגין דאיהו פגים ומאן דאיהו פגים לא אתחזו לשמשא בקודשא והוא אוקמוה דב&quot;נ דאשתכח פגים לית ביה מהימנותא וההוא פגימו אסהיד עליה כ&quot;ש כהנא דבעייא לאשתכחא שלים מאריה דמהימנותא יתיר מכלא והא אוקמוה. ר' אלעזר הוה יתיב בקסטרא דבי חמוי והוא הוה אמר זילגא דבקסטירא בעינא שכיח. אדהכי אעבר חד ב&quot;נ פגים מעיניה חד אמר חמוי נשאל להאי. אמר פגים הוא ולאו מהימנא. אמר נשאל בהדיה אתו שאילו ליה א&quot;ל טופקא מאן הוא בעלמא. אמר עתירא אבל דישליף בהדיה אנא מכלהו. (ס&quot;א עתירא אבל דישליף ווי על דא בהדיה אנא מכלהו) א&quot;ר אלעזר במלוי אשתמע דלאו מהימנותא גביה ולאו בר מהימנא הוא. ת&quot;ח קב&quot;ה אמר כל איש אשר בו מום לא יקרב דהא קדוש' דלעילא לא שריא באתר פגים פתח ואמר לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה. לתורה ולתעודה מאן הוא תורה ומאן הוא תעודה אלא תורה דא תורה שבכתב. תעודה דא תורה שבע&quot;פ תורה שבע&quot;פ לא שריא באתר פגים. דהא מתורה שבכתב אתבני. כתיב צור תעודה חתום תורה בלמודי צור תעודה דא תורה שבע&quot;פ בגין דתמן אתצר צרורא דחיי ובתעודה אתקשר קשרא דחיי (נ&quot;א קשרא דמהימנותא) דלעילא למהוי כלא חד. ומתמן לתתא אתפרשן אורחים ושבילים ומתמן מתפרשין אורחין בעלמין כלהו הה&quot;ד ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים חתום חתמה תורה חתימה דאורייתא דאיהי תורה שבכתב. באן אתר. בלמודי אלין נביאי כד&quot;א ויקם את העמוד הימני ויקרא שמו יכין ויקם את העמוד השמאלי ויקרא שמו בועז ומתמן אתפרשן אורחין לנביאי מהימני וקיימי אלין בקיומא לגופא לשית טהירין הה&quot;ד שוקיו עמודי שש. וכלא לא קיימא אלא בשלימו ולא שרייא קדוש' דכלא אלא בשלימו כד מתחבראן דא בדא כלא הוא שלים כלא הוא חד לא אתפגי' אתר. וע&quot;ד אקרי כ&quot;י שלם כד&quot;א ומלכי צדק מלך שלם ויהי בשלם סכו. ובג&quot;כ לא שרייא כלא אלא באתר שלים ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב כגוונא דא קרבנא דביה מומא לא יתקריב מאי טעמא דכתיב כי לא לרצון יהיה לכם. ואי תימא הא קודשא בריך הוא לא שארי אלא באתר תבירא במאנא תבירא דכתיב ואת דכא ושפל רוח. האי אתר שלים יתיר הוא מכלא (דכתיב ואת דכא ושפל רוח) בגין דמאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דכלא גאותא עלאה ודא הוא שלים. אבל לא כתיב ואת &lt;קטע סוף=דף צ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|א}}&lt;קטע התחלה=דף צא א/&gt;עור ושבור וחרום ושרוע. אלא ואת דכא ושפל רוח. מאן דמאיך גרמיה קב&quot;ה זקיף ליה. ובגיני כך כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בעי למהוי שלים יתיר מכלא ולא יתחזי פגים ועל דא אזהר להו לכהני דכתיב איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. 

תו פתח ואמר וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע וכי קב&quot;ה אמר אין רע אי הכי טוב הוא. אלא סיפיה דקרא אוכח דישראל באינון יומין הוו ממנן כהני מארי דמומין על גבי מדבחא ולשמשא על מקדשא ואמרי מאי אכפת ליה לקב&quot;ה דא או אחרא ואינון הוו דאמרי אין רע. וקב&quot;ה אתיב להון ההוא מלה דהוו אמרי. אמר. ישראל אתון אמרי כד מקרבי מארי דמומין על פולחני אין רע מאי אכפת ליה לקב&quot;ה. סופיה דקרא מה כתיב הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך. בר נש מנייכו אי בעיתו לשלומי למלכא ולקרבא קמיה דורונא אתון משדרין ליה בפגימא או לאו. הירצך או הישא פניך בההוא דורונא כ&quot;ש וכ&quot;ש דאתון מקרבין קמאי בר נש פגים לקרבא דורונא הא דורונא דילכון לכלבא אתמסר דודאי בר נש דאיהו פגים פגים הוא מכלא פגים הוא מהימנותא ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב אמר רבי יוסי זמין קב&quot;ה לאשלמא להו לישראל ולאשתכחא שלימין בכלא דכלא דלא יהא בהון מארי דמומין כלל בגין דיהון תקונא דעלמא כאלין מאני ולבושא דבר נש דאינון תקונא דגופא הה&quot;ד ויתיצבו כמו לבוש (ס&quot;א ד&quot;א) ת&quot;ח כד יתערון מעפרא כמה דעאלו הכי יקומון. חגרין או סומין עאלו חגרין וסומין יקומון בההוא לבושא דלא יימרון דאחרא הוא דאתער. ולבתר קב&quot;ה ייסי לון וישתכחון שלימין קמיה וכדין יהא עלמא שלים בכלא כדין ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד:

שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו וגו'. רבי יוסי פתח צדקתך כהררי קל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע יי'. האי קרא אית לאסתכלא ביה. אבל תא חזי צדק כתרא קדישא עלאה. כהררי קל כאינון טורין עלאין קדישין דאקרון טורי דאפרסמונא דכיא. ובגין דאיהי סלקא לאתקשרא בהו לעילא כל דינהא בשיקולא חדא לכלא דלית בההוא דינא רחמי. משפטיך תהום רבה משפט דאיהו רחמי נחית לתתא לההוא דרגא לתקנא עלמין וחייס על כלא ועביד דינא ברחמי לבסמא עלמא ובגין דאיהו רחמי אדם ובהמה תושיע יי' לכלא בשיקולא חדא אדם ובהמה הא אוקמוה מאן דהוא אדם ושוי לגרמיה כבהמה אדם ובהמה דין אדם ודין בהמה חד הוא. אדם. ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר. בהמה והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה ליי' בגין דיעבר עלייהו שבת חד ודא אוקמוה:

רבי חייא פתח יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו. ת&quot;ח זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דקב&quot;ה אתרעי בהו ואינון מתדבקין ביה ואקרון קדישין עם קדוש. וכן עד דסליק לון לדרגא עלאה דאקרי קדש דכתיב קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה כמה דאוקימנא דהא ישראל מתמניא יומין מתדבקין ביה בשמיה ורשימין בשמיה ואינון דיליה כד&quot;א ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ ועממין לא מתדבקין ביה ולא אזלין בנימוסיה ורשימא קדישא אעדיאו מנייהו עד &lt;קטע סוף=דף צא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צא ב/&gt;דאינון מתדבקן בסטרא אחרא דלאו קדישא. ות&quot; בשעתא דבעא קב&quot;ה למיהב אורייתא לישראל זמין בה לבני עשו אמר לון בעאן אתון לקבלא אורייתא. בההיא שעתא אתרגיזת ארעא קדישא ובעיא לאעלא לנוקבא דתהומא רבה. אמרה קמיה מארי דעלמא פסטירא דחדווה (ס&quot;א דעלמא) תרי אלפי שנין עד לא אתברי עלמא קלטינא קמי (נ&quot;א קליטנא) גו נ&quot;א אזדמן קמי) ערלין דלא רשימין בקיומך. אמר לה קב&quot;ה כורסייא כורסייא ייבדון אלף אומין כוותייהו וקיימא דאורייתא לא יזדמן קמייהו. הה&quot;ד יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה ודאי בגין דאורייתא לא אתיהיבת (בגין דאיהי קיימא קדישא) אלא למאן דאית ביה קיימא קדישא ומאן דאליף אורייתא למאן דלא אתגזר משקר בתרי קיימי משקר בקיימא דאורייתא ומשקר בקיימא דצדיק וכנסת ישראל. דאורייתא להאי אתר אתיהיבת ולא לאחרא. רבי אבא אמר משקר בתלת דוכתי עלאי משקר בתורה משקר בנביאים משקר בכתובים. משקר בתורה דכתיב וזאת התורה וגו'. משקר בנביאים דכתיב וכל בניך למודי יי' אינון למודי יי' ולא אחרא וכתיב חתום תורה בלמודי אינון ולא אחרא. משקר בכתובים דכתיב ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל. וכתיב אך צדיקים יודו לשמך מאן צדיקים דא צדיק וכ&quot;י דמאן דלא אתגזר ולא עאל בקיומא דלהון לא יודון לשמיה קדישא דהיא אורייתא. 

א&quot;ר חייא כיון דאתגלי קב&quot;ה על טורא דסיני למיהב אורייתא לישראל שכיכת ארעא ותבת בנייחא הה&quot;ד ארץ יראה ושקטה. ת&quot;ח בר נש דאתיליד לא אתמנא עליה חילא דלעילא עד דאתגזר כיון דאתגזר אתער עליה (רוחא) אתערותא דרוחא דלעילא. זכי לאתעסקא באורייתא אתער עליה ואתערותא יתיר. זכי ועביד פקודי אורייתא. אתער עליה אתערותא יתיר. זכי ואתנסיב זכי ואוליד בנין ואוליף לון ארחוי דמלכא קדישא הא כדין הוא אדם שלים. שלים בכלא. אבל בהמה דאתילידת בההיא שעתא דאתילידת ההוא חילא דאית לה בסופא אית לה בההיא שעתא דאתילידת ואתמנא עליה. ובגין כך כתיב שור או כבש או עז כי יולד. עגל או טלה או שעיר או גדי לא אתמר אלא שור או כשב או עז ההוא דאית ליה לסופא אית ליה בשעתא דאתיליד. והיה שבעת ימים תחת אמו בגין לאתישבא ביה ההוא חילא ואתקיים ביה. ובמה יתקיים ביה כד ישרי עליה שבת חד ואי לא לא יתקיים (ועוד דאתייבש מזוהמא דאמיה) ולבתר דיתקיים ביה ההוא חילא כתיב ירצה לקרבן אשה ליי' בקיומא דשבת חד דאעבר עליה. ובר נש. בקיומא דשבת חד אתקיים ביה אתערותא דהאי עלמא וחילא דיליה. בתר דאתגזר אתער עליה אתערותא דרוחא עלאה וכ&quot;י אעבר עליה וחמאת ליה ברשימא קדישא ואתערת עליה ושרייא עליה רוחא דההוא עלמא קדישא כד&quot;א ואעבור עליך ואראך מתבוסת בדמיך וגו'. בדמיך בתרי. ואי תימא התם כד נפקי ישראל ממצרים דשכיח בינייהו דם פסח ודם מילה כדין כתיב בדמיך חיי הכא מאי בדמיך. אלא תרין חד דמילה וחד דפריעה. חד דגזירו דכנסת ישראל וחד דפריעה בצדיק יסוד עולם ואלין תרין דמין דבר נש קאים בגינייהו בקיומא דעלמא דאתי הה&quot;ד בדמיך חיי. רבי שמעון אמר סוד יי' ליראיו ובריתו להודיעם. סוד יי' ליראיו דא כנסת ישראל. ובריתו להודיעם דא צדיק יסוד עולם &lt;קטע סוף=דף צא ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צב|א}}&lt;קטע התחלה=דף צב א/&gt;בקשורא חדא. יו&quot;ד תלת אתוון שלימותא דכלא. ראשיתא דכלא י' עלאה דכלא. וא&quot;ו אמצעיתא שלימותא דכל סטרין מעבר לכל רוחין ביה תלייא מהימנותא. דל&quot;ת גנתא צרורא דחיי. את דא זעירא שלימא דכלא. את דא סתימא דכל סטרין. כד נפיק. נפיק כמלכא עם חילוי. תב (נ&quot;א יתיב) לבתר י' בלחודוי ביה אסתים מלה ביה נפיק סגיר ופתח. (נ&quot;א נגיד ונפיק ופתח) ה&quot;א (נ&quot;א דא) שלימותא דכלא לעילא ותתא והא אתמר הא. ה' הא ידיעא. א הוא יו&quot;ד שלימו דתלת אתוון דאינון ברישא דסתימין (ס&quot;א ביו&quot;ד והא אוקמוה) ביה ו' ע&quot;ג א' (ס&quot;א דא' הא) והא אוקמוה וכלא חד מלה הוא שלימו דשמא קדישא הוא שלימו דעילא בגין כך לזמנין ה&quot;א נטיל א' בזמנא דהיא מתעטרא בעטרוי. ת&quot;ח כל את ואת דשמא קדישא אתחזי ביה שלימו דכלא שמא. יו&quot;ד הא אתמר שלימו דכלא. ה' שלימו דכלא ואע&quot;ג דלאו איהו באלף ה&quot;א בלחודוי הא אתמר בדיוקנא (ס&quot;א דא הא הוא כו') ה&quot;י (ס&quot;א איהו) הוא שלימותא דכלא. ו' בין בסטרא דא בין בסטרא אחרא שלימו הוא דכלא וא&quot;ו ה&quot;א הוא שלימו יתיר לאעטרא לכלא הא דכלא חד והא אתערו ביה חברייא. ת&quot;ח והיה שבעת ימים וגו'. יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א (נ&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א יו&quot;ד ה&quot;א) אתגליפו אתוון (והיה) ו' ה' הא שבעת יומין אתכלילו בחד י' ה' שבעת יומין י' חד כללא דכלא ה&quot;א תלת היא ותרין בנין וברא חד תרין אבהן ביה כלילן הא שיתא. ברתא נוקבא חד הא שבעה אשתמע דה' עלאה כללא דשיתא י&quot;ה הא שבעה היינו דכתיב שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום. והיה שבעת ימים תחת אמו. תחת אמו אתעטרו שבעת ימים דכתיב לך יי' הגדולה והגבורה וגו' וע&quot;ד שבעת ימים לתתא ליקרא דאמא עלאה. תחת אמו לתתא. דכתיב עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה עקרא דכל ביתא ילדה שבעה אלין שבעת יומין דחג הסכות. ורבת בנים אמללה אלין קרבנין דחג דנחתין בכל יומא מן מנינא. ות&quot;ח אלין סלקין לעילא לעילא ואלין נחתין לתתא לתתא כד&quot;א אם תגביה כנשר ואם בין ככבים שים קנך משם אורידך נאם יי' וישראל סלקין מתתא לעילא דכתיב והיה זרעך כעפר הארץ וכתיב והרביתי את זרעך ככוכבי השמים. ולבתר סלקין על כלא ומתדבקן באתר עלאה על כלא הה&quot;ד ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו':

ושור או שה אותו ואת בנו. אמר ר' יוסי כתרגומו לה ולברה דעקרא דאמא למנדע ברה ואזיל בתרה ולא אזיל בתר אבוה ואנן לא ידעינן מאן הוא. לא תשחטו ביום אחד. א&quot;ר יהודה מ&quot;ט אי תימא משום עגמת נפש דבעירא ניכוס להאי בביתא חד ולהאי בביתא אחרא או להאי השתא ולהאי לבתר. א&quot;ל אית מאן דשרי ולאו הכי אלא ביום אחד ממש. ת&quot;ח תנינן יפה תענית לחלום כאש לנעורת ועקרא דתעניתא בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא. מאי טעמא. בגין דלית לך יום לתתא דלא שלטא ביה יומא אחרא עלאה וכד איהו שארי בתעניתא דחלמא אוליפנא דההוא יומא לא אתעדי עד דאתבטל ההוא גזרה ואי דחי ליה ליומא אחרא הא שולטנא דיומא אחרא הוא ולא עאל יומא ביומא אחרא דחבריה. כהאי גוונא לית לך יום דלא אתמנא עליה יומא עלאה לעילא. ובעי בר נש לאסתמרא דלא יעביד פגימו בההוא יומא ולא יתפגים קמי שאר יומין אחרנין. ותנינן בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא. אי בר נש עביד עובדא לתתא כדקא &lt;קטע סוף=דף צב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צב ב/&gt;יאות הכי אתער חילא כדקא יאות לעילא. עביד בר נש חסד בעלמא אתער חסד לעילא ושארי בההוא יומא ואתעטר ביה בגיניה ואי אתדבר בר נש לרחמי לתתא אתער רחמי על ההוא יומא ואתעטר ברחמי בגיניה. וכדין ההוא יומא קאים עליה למהוי אפוטרופא בגיניה בשעתא דאצטריך ליה. כגוונא דדא בהפוכא דא (ועל כלא) אי עביד בר נש עובדא דאכזרי הכי אתער בההוא יומא ופגים ליה ולבתר קאים עליה לאכזרי לשיצאה ליה מעלמא. בההיא מדה דבר נש מודד בה מודדין ליה תנן דישראל אכזריות אתמנע מנייהו מכל שאר עמין ולא יתחזון מניה עובדא בעלמא דהא כמה מארי דעיינין קיימין עליה דבר נש בההוא עובדא. זכאה מאן דאחזי עובדא דכשרא לתתא דהא בעובדא תלייא מלתא בכלא לאתערא מלה אחרא:

רבי שמעון פתח וירא יעקב כי יש שבר במצרים האי קרא רזא דחכמתא אית ביה ואית לן לאסתכלא ביה דלאו סופיה רישיה ולאו רישיה סופיה אלא ת&quot;ח בשעתא דקב&quot;ה בעי למידן עלמא בכפנא לא יהיב מלה דא לידא דכרוזא דהא כל דינין אחרנין דעלמא כרוזא כריז עלוהי עד לא ייתון לעלמא ודינא דא לא אתיהיב לכרוזא. אלא קב&quot;ה אכריז עליה וקארי הה&quot;ד כי קרא יי' לרעב. מההיא שעתא אתפקדן על עלמא ממנן אחרנין בפקידו דרעב (דתרעין) ואסיר ליה לבר נש דאית ליה שבעא לאחזאה בגרמיה שבעא דהא אחזי פגימו לעילא ואכחיש מלה דמלכא וכביכול כאלו אעבר ממנן דמלכא מאתרייהו. וע&quot;ד אמר יעקב לבנוי למה תתראו למה תעבידו פגימו לעילא ולתתא ולאכחשא מלה דמלכא וכל אינון ממנן בכריזו דיליה. אבל הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה ותמן אחזיאו גרמייכו בשבעא ולא תכחישו פמליא דלעילא הכא. ות&quot;ח יעקב כמה תבואה הות ליה ולא בעי לשבור אלא בתוך הבאים בגין דלא ישתכח פגימו בעובדא דיליה. (מה שחסר כאן עיין בסוף הספר סימן ג) 

תו פתח ואמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. ותנינן ידו כתיב דבעי לזקפא ימינא על שמאלא ואמאי לאחזאה עובדא לתתא בגין דיתער עובדא לעילא כתיב והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו' שופר תרועה אמאי אלא שופר דמתבר שלשלאין דמתבר שולטנותא מכל עבדין ובעיא לאחזאה שופר דאיהו פשוט ולא כפוף לאחזאה תורו לכלא דהא יומא גרים ובכלא בעי לאחזאה עובדא ועל דא שופר ולא קרן בגין לאחזאה מאן הוא אתר דאקרי שופר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דאינון ידעין לאתדבקא במלכא קדישא ולאתערא חילא דלעילא ולאמשכא קדושה דמאריהון עלייהו בגין כך כתיב אשריך ישראל מי כמוך וגו'. ואתם הדבקים ביי' אלקיכם חיים כלכם היום: &lt;קטע סוף=דף צב ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|צג|א}}&lt;קטע התחלה=דף צג א/&gt;אלה מועדי יי' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי ר' יצחק פתח ויקרא אלקים לאור יום וגו'. תנינן אור דהוה בקדמיתא הוה נהיר מסייפי עלמא לסייפי עלמא כד אסתכל קב&quot;ה לחייבין דזמינין למיקם בעלמא גניז ליה לצדיקייא לעלמא דאתי הה&quot;ד וימנע מרשעים אורם. וכתיב אור זרוע לצדיק. ת&quot;ח ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה הא תנינן יהי אור אור דכבר הוה נהכא אי תימא אור דאיהו יום בלחודוי הדר ואמר ולחשך קרא לילה. אי תימא כל חד בלחודוי &lt;קטע סוף=דף צג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צג ב/&gt;
הדר ואמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד דלילה לית בלא יום ולית יום בלא לילה ולא אקרי אחד אלא בזווגא חד וקב&quot;ה וכנסת ישראל אקרי אחד ודא בלא דא לא אקרי אחד. ת&quot;ח בגין דכנסת ישראל השתא בגלותא כביכול לא אקרי אחד ואימתי אקרי אחד בשעתא דיפקון ישראל מן גלותא וכנסת ישראל אהדרת לאתרהא לאזדווגא ביה בקב&quot;ה הה&quot;ד ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. (בגין כך ויהי ערב ויהי בקר יום אחד) ודא בלא דא לא אקרי אחד. ת&quot;ח מועדי יי' אשר תקראו וגו' לזמנא כלא לאתר חד ולאשתכחא כלא בשלימו ברזא דאחד ולמהוי ישראל לתתא (בזווגא חדא) גוי אחד בארץ. תינח קב&quot;ה בכנסת ישראל דאקרי אחד ישראל לתתא דאינון זמינין כגונא דלעילא במה יקרון אחד. אלא בירושלם דלתת קרון ישראל אחד מנא לן דכתיב גוי אחד בארץ. ודאי בארץ הם גוי אחד עמה אקרון אחד ולא אינון בלחודייהו דהא ומי כעמך ישראל גוי אחד סגי ליה אבל לא אקרון אחד אלא בארץ בזווגא דהאי ארץ כגוונא דלעילא ובגין כך כלא קשיר דא בדא זווגא חדא זכאה חולקהון דישראל. ששת ימים תעשה מלאכה אתמר והא אוקמוה:

רבי יוסי ור' חייא הוו אזלי בארחא וכו'. עד הושיעה ימינך וענני. כבר נדפס בפרשת וארא דף לב עמוד א וצריך להוסיף אחר מלת קדישא. א&quot;ל את חמי ואנא חמינא מפומיה דר' שמעון שמענא מלה ובכינא. א&quot;ל מאי האי. אחר מלת דא דאתגזר בי כדקא יאות:

אלה מועדי יי' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם. ר' יצחק פתח לך אמר לבי בקשו פני את פניך יי' אבקש. האי קרא אוקמוה חברייא בכמה אתר אבל האי קרא הכי אתמר לך אמר לבי. דוד מלכא אמר דא בגין כנסת ישראל לקבל מלכא קדישא ומאי אמר לך אמר לבי בגינך אמר לבי לבני עלמא ואזהר לון לבי דאיהו אחיד ביה. דדא בגין מלכא עלאה אמר. בקשו פני אלין עטרי מלכא דאיהו אחיד בהו ואינון ביה אינון שמיה ואיהו שמיה מלה חדא הוא. בגין כך אמר דוד את פניך יי' אבקש כד&quot;א דרשו יי' ועזו בקשו פניו תמיד. ת&quot;ח יאות הוא דוד מלכא למימר שירתא בגין כנסת ישראל יתיר מכל בני עלמא ולמימר מלי דכנסת ישראל למלכא בגין דאיהו אחיד בה. ד&quot;א לך אמר לבי בקשו פני בגינך אמר לבי לבני עלמא בקשו פני (ס&quot;א את פניך יי' אבקש) אלין זמנייא וחגייא דכלהו זמין להון לאתר דאקרי קדש בגין לעטרא לון כל חד וחד ביומיה כל חד וחד בזמניה וישאבון כלהו מההוא עמיקא דעמיקתא דנחלין ומבועין נפקין מניה בגין כך כתיבי מקראי קדש זמינין אינון לההוא אתר דאקרי קדש לאתעטרא ביה ולאשתאבא ביה בגין דיתקדשון כלהון כחדא וישתכח בהו חדוותא. ר' אבא אמר מקראי קדש זמינין דקדש וכד מהאי זמינין ימן נחלא דנגיד ונפיק. למלכא דזמין בני נשא לסעודתיה אעטר קמייהו מכל זיני מיכלא דעלמא אפתח להו גרבי חמרא שפיר בריחא שפיר למשתייא. דהכי אתחזי. מאן דמזמין. למכלא ולמשתייא זמין. כך מקראי קדש כיון דאינון זמינין לסעודתא דמלכא זמינין אינון לחמרא טב ושפיר דמנטרא (כד&quot;א כי טובים דודיך מיין). וע&quot;ד מקראי קדש כתיב. אשר תקראו אותם במועדם (הכי תנינן) כתיב ואנשי קדש תהיון לי ישראל לתתא אקרון אנשי קדש. כיון דזמינין אינון מקדש דלעילא. אתון אנשי קדש לתתא זמינא להו כדין אתקינו סעודתא וחדו דהא לכו אתחזי בגין דאתון אתקרון אנשי קדש ויהון כלהו &lt;קטע סוף=דף צג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|א}}&lt;קטע התחלה=דף צד א/&gt;זמינין בכל סטרין דקדש לעילא ותתא. 

ד&quot;א אלה מועדי יי' מהו מועדי יי' ר' שמעון אמר מיי' אינון דביה אתקשרו מתתא לעילא ומעילא לתתא כלהו ביה מתקשרן ותמעטרן (ס&quot;א ומתעתדן) (נ&quot;א ומתאחדן) כלהו לאתקשרא קשרא חד בקשרא דמלכא מאי טעמא כמה דמלכא ירית לאבא ולאמא ואחיד בההוא קדש ואתעטר בהו (בגין) כך כל אינון דאחידן ביה במלכא בעיין לאזדמנא בההוא אתר עלאה דאקרי קדש בגין דיתאחדו כלהו כחדא (למלכא) וע&quot;ד מועדי יי' אקרי ולבתר מקראי קדש דהא בהו אתעטר במלכא אשר תקראו אותם במועדם. תרין חולקין אית לישראל בהו אי מסטרא דמלכא חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואתם הדבקים ביי' אלקיכם וגו' כי חלק יי' עמו. ואי מסטרא עלאה דקדש חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואנשי קדש תהיון לי וכתיב קדש ישראל ליי' וע&quot;ד לכו אתחזו לזמנא להו ולתקנא קמייהו חדוותא וסעודתא ולמחדי בהו. ומאן דמזמן לאחרא (ס&quot;א לאורחא) בעי לאחזאה ליה חידו ואנפין נהירין לעטרא (נ&quot;א לנטרא) אורחיה דההוא אושפיזא. למלכא דזמין אושפיזא יקירא אמר לבני היכליה כל שאר יומין הויתון כל חד וחד בביתיה דא עביד עבידתיה ודא אזיל בסחורתיה ודא אזיל בחקליה. בר ההוא יומא דילי דכלכון מתערין (ס&quot;א מתעתדי) בחדוותא דילי השתא זמינית אושפיזא עלאה ויקירא לא בעינא דתשתדלון בעבידתא ולא בסחורתא ולא במדברי אלא כלהו אזדמנו כגוונא דההוא יומא דילי ואתקינו גרמייכו לקבלא לההוא אושפיזא באנפין נהירין בחדוותא בתושבחתא. אתקינו ליה סעודתא יקירא בגין דיהא זמיני דילי בכל סטרין. כך אמר קב&quot;ה לישראל בני כל שאר יומין אתון משתדלי בעבידתא בסחורתא בר ההוא יומא דילי. השתא אושפיזא עלאה ויקירא זמינית אתון קבילו ליה באנפין נהירין זמינו ליה אתקינו ליה סעודתי עלאי פתורי מסדרן כגוונא דההוא יומא דילי. בג&quot;כ תקראו אותם במועדם. ת&quot;ח בשעתא דישראל לתתא חדאן בהני מועדיא ומשבחין שבחא לקב&quot;ה מסדרין פתורי מתקני גרמייהו במאני יקר מלאכי עלאי אמרין מה טיבן דישראל בכך קב&quot;ה אמר אושפיזא עלאה אית לון יומא דא. אמרי ולאו דילך הוא מההוא אתר דאקרי קדש. אמר לון וכי ישראל לאו קדש נינהו ואקרון קדש לון אתחזי לזמנא אושפיזא דילי. חד מסטרא דילי דהא אינון דבקים בי וחד מסטרא דקדש דכתיב קדש ישראל ליי' הואיל וישראל אקרון קדש אושפיזא דלהון הוא ודאי. בגין דזמינו דהאי אושפיזא מקדש הוא דכתיב מקראי קדש. פתחו כלהו ואמרו אשרי העם שככה לו. תלתא אינון זמינין מקדש ולא יותר. חג המצות. וחג השבועות. וחג הסוכות. 

אמר ליה רבי אבא וכי שבת לאו מקדש הוא זמין. אמר ליה לאו בתרי סטרין. חד דהוא ודאי קדש אקרי דכתיב ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם וחד דשבת לאו זמין הוא דהא ירותא דיליה הוא ודאי. ירותא דקדש הוא ירית ולאו זמיני וע&quot;ד כלהון זמינין בקדש ומתקשרן בשבת ומתעטרן ביה. בהאי יומא שביעאה אתעטר ביה. וע&quot;ד שבת לאו זמין הוא. 

לברא דעאל לביתא דאבו ואימיה ואכל ושתי בשעתא דהוא בעי. למלכא דהוה ליה ברא יחידאי חביבא דנפשיה יהב ליה שושבינא לנטרא ליה ולאתחברא בהו אמר מלכא יאות הוא לזמנא לאלין שושבינין דברי ולאחזאה יקרא וחביבותא דילי בהו. זמין לון להני שושבינין. ברא לא אתחזי לזמנא אלא למיעל ולמיכל ולמשתי בביתא דאבוי בשעתא דאיהו בעי. הה&quot;ד מי כמוכה באלים יי' מי כמוכה נאדר בקדש. &lt;קטע סוף=דף צד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צד ב/&gt;נאדר בקדש ודאי כבר דאתתקן (ס&quot;א דאתתקף) באבוי נאדר בקדש ולאו זמין מקדש. 

{{צ|ששת ימים תעשה מלאכה}} - ששת ימים מאי עבידתייהו? אמר ר' יוסי כתיב {{צ|כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ}}, ולא כתיב בששת והא אוקמוה וכל יומא יומא עביד עבידתיה ואקרון יומי מלאכה. א&quot;ר יצחק אי הכי אמאי אקרון {{צ|ששת ימי חול}}, אמאי חול? 

א&quot;ר יוסי השתא אתנהיג עלמא ע&quot;י דשלוחייהו בג&quot;כ יומי חול אקרון. ר' חייא אמר בגין דשרי למעבד בהון עבידתא ובגין דא לא אקרון קדש. ומאן דלאו אקרון קדש - חול אקרון. וע&quot;ד אתקינו חברייא בהבדלה {{צ|בין קדש לחול}}. מאי הבדלה הכא אלא קדש מלה בגרמיה הוא ושארא מניה אתיין. וע&quot;ד אלין לעובדא ואלין לנטרא. ואימתי אשתכח נטירו בהו. כד זמינין מקדש. 

א&quot;ר יהודה חדוותא ונטירותא דיומא דשבתא על כלא הוא ובגין דהאי יומא אתעטר באבא ואמא ואתוסף קדושה על קדושתיה מה דלא אשתכח הכי בשאר יומי דהא הוא קדש ואתעטר בקדש ואוסיף קדושה על קדושתיה. בגין כך האי יומא חדוותא דעלאי ותתאי כלא חדאן ביה. מלי ברכאן בכלהו עלמין. כלהון מניה אתקנו (נ&quot;א אתזנו). בהאי יומא נייחא דעלאי ותתאי. בהאי יומא נייחא דחייביא דגיהנם. 

למלכא דעבד הלולא לבריה יחידאי. אעטר ליה בעטרא עלאה. מני ליה מלכא על כלא. בהאי יומא חדוותא לכלא. חד סנטירא דאתפקד על דינא דבני נשא הוו בידיה גוברין דבעיין קטולא גוברין דבעיין לאלקאה. בגין יקרא דהאי יומא דחדוותא דמלכא שביק דינוי ונטר לחדוותא דמלכא. כך ההוא יומא הלולא דמלכא במטרוניתא, חדוותא דאבא ואמא עליה, חדוותא דעלאין ותתאין. בחדוותא דמלכא כלהו חדאן ולא יצטערון ביה. על דא כתיב {{צ|וקראת לשבת ענג}}. מאי ענג לא אשתכח אלא לעילא באתר דקדש עלאה שארי כד&quot;א אז תתענג על יי' דהאי ענג על יי' הוא, והאי יומא דהוא חלולא דמלכא אתעטר בההוא עטרא דענג הה&quot;ד וקראת לשבת ענג. מה דלא אשתכח הכי בשאר יומין. 

בהאי יומא תלת סעודתאן בעיין בני מלכא לזמנא ולסדרא פתורא בגין יקרא דמלכא כמה דאוקימנא. וכד אזדמן ביה חגא או זמנא לא יסדר ב&quot;נ תרי פתורי בכל סעודתא חד לשבת וחד לאושפיזא בגין דכתיב {{צ|על שלחן המלך תמיד הוא אוכל}}, ספוקא הוא בפתורא דמלכא לההוא אושפיזא דאתייא ליה. וע&quot;ד בעי ב&quot;נ לסדורי פתורא שלימא למלכא והוא יהיב מניה לאושפיזא. 

א&quot;ר אלעזר סעודתא תליתאה דשבת כד אערע ביה אושפיזא שבקין ליה או לא שבקין ליה? אי לא שבקין ליה - אשתכח אושפיזא דחייא מפתורא דמלכא. אי שבקין ליה - אשתכח פגימו בסעודתא דמלכא? 

א&quot;ל ר&quot;ש אבוי למלכא דאיערע ביה אושפיזא ונטל מיכלא מקמיה וסלקא לאושפיזיה. אשתכח אע&quot;ג דמלכא לא אכל עמיה - ממיכלא דמלכא קא אכיל, ומלכא יהיב ליה למיכל, וכל דא בגין דהוא אושפיזיה דמלכא. ובבי רב המנונא סבא לא חיישו לאושפיזא בשעתא דא ולבתר מסדרי פתורא לאושפיזא. 

בהאי יומא מלולא אסיר הה&quot;ד {{צ|ממצוא חפצך ודבר דבר}}, ותנן חפצך כתיב בגין דהאי יומא כל מהימנותא אתקשר ביה. 

אמר ר&quot;א והיך עבידנא דלא לסדרא (ס&quot;א לסלקא) סעודתא דמלכא לאושפיזא דהא ארביסר דחל להיות בשבת סלקא סעודתא דמלכא לפסחא אע&quot;ג דלאו אושפיזיה. א&quot;ל הכי אמינא דאי הוא אושפיזיה (כל ההוא יומא) יכלא לסלקא ליה ואי לאו לא סלקא ליה. ואי נימא די&quot;ד דחל &lt;קטע סוף=דף צד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|א}}&lt;קטע התחלה=דף צה א/&gt;להיות בשבת אתדחייא סעודתא דמלכא מקמי סעודתא דפסחא - שאני פסח דסעודתא דשבת אתדחייא בכמה גוונין. חד בגין מצות ומרורים דבעי ב&quot;נ דישתכח תאיבא. וחד בגין פסח - והא נהמא לא אשתכח מו' שעות ולמעלה, דסדורא דפתורא בלא נהמא לאו הוא סדורא. ואי תימא בחמרא - חמרא שארי בגין דתאיב (ס&quot;א דגביר ס&quot;א דגריר) לבא. אבל מיומי אשתדלנא דלא בטילנא סעודתא דשבת אפילו אינון יומי דאשתכח ביה. בהאי יומא חקל דתפוחין קדישא אתברך ומתברכן עלאין ותתאין והאי יומא קשורא הוא דאורייתא. 

א&quot;ר אבא הכי הוה עביד ר&quot;ש בזמנא דאסתלק סעודתא דשבתא מסדר פתוריה ואשתדל במעשה מרכבה והוה אמר הא סעודתא דמלכא דייתי למיכל גבאי. בגיני כך שבת אשתכח בכלא עדיף מכל זמנין וחגין ואקרי {{צ}}קדש ולא {{צ|מקרא קדש}}. א&quot;ר יהודה כלהו מועדין {{צ|מקראי קדש}} קרינן בהו. אבל נפקי ר&quot;ה ויומא דכפורא דלא אשתכח בהו חדוותא דהא אינון דינא הוו אבל אלין תלתא זמנין מקדש לחדווא לכלא לאשתעשעא בהו בקב&quot;ה הה&quot;ד ושמחתם לפני יי' אלקיכם וכתיב ושמחת לפני יי' אלקיך. בהאי יומא דשבתא אתנשי כל צערא וכל רוגזא וכל דוחקא מכל עלמא בגין דאיהו יומא דהילולא דמלכא דנשמתין אתוספן כגוונא דעלמא דאתי. 

א&quot;ר יצחק לרבי יהודה כתיב זכור את יום השבת לקדשו ותנינן. זכרהו על היין אמאי על היין. א&quot;ל בגין דיין חדוותא דאורייתא. ויינא דאורייתא חדוותא הוא דכלא. והאי יין חדי למלכא והאי יין מעטרא למלכא בעיטרוי הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו. ותנינן בכלא בעייא לאחזאה ב&quot;נ עובדא. דלא אשתכח קדושה אלא ביין כד&quot;א כי טובים דודיך מיין מיין אינון טבאן. נזכירה דודיך מיין. וע&quot;ד קדושה דשבת ביין והא אוקמוה והא אתמר:

ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש וגו'. ר' חייא פתח אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק וגו'. אמרה כנסת ישראל. אני ישנה בגלותא דמצרים דהוו בני שעבודא דקשיו ולבי ער לנטרא להו דלא ישתיצון בגלותא. קול דודי דופק דא קב&quot;ה דאמר ואזכור את בריתי. פתחי לי פתחא כחדודא דמחטא ואנא אפתח לך תרעין עלאין. פתחי לי אחותי דהא פתחא לאעלא לי בך הוא. דלא ייעלון לגבאי בני אלא בך. אנת הוא פתחא לאעלאה לי (בך) אי אנת לא תפתח פתחך הא אנא סגיר דלא ישכחון לי בג&quot;כ פתחי לי פתחי לי ודאי. וע&quot;ד אמר דוד כד בעי לאעלא למלכא אמר פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה. זה השער ליי' דא הוא פתחא ודאי לאעלא למלכא. זה השער ליי' לאשכחא ליה ולאתדבקא ביה. וע&quot;ד פתחי לי אחותי רעיתי שראשי וגו'. בגין לאזדווגא עמך ולמהוי עמך בשלם דעלמין. ת&quot;ח בשעתא דקב&quot;ה הוה קטי לבוכרי דמצראי כל אינון דקטל בפלגות ליליא ואחית דרגין מעילא לתתא. ביה שעתא עאלו ישראל בקיומא דאת קדישא אתגזרו ואשתתפו בכנסת ישראל ואתאחדו בה. כדין ההוא דמא אחזיאו ליה על פתחא. ותרין דמי הוו חד דפסחא וחד דמא דאתגזרו. והוה רשים על פתחא רשימא דמהימנותא חד הכא וחד הכא וחד בינייהו והא אתמר ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף בגין לאחזאה מהימנותא:

ובארבעה (נ&quot;א ובחמשה) עשר. הא אתמר. דהא כדין מבטלין חמץ ושאור ואסתלקו ישראל מרשותא אחרא ואתעקרו מניה ואתאחדו במצה &lt;קטע סוף=דף צה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צה ב/&gt;קשורא קדישא. בתר דאתגזרו עאלו בה עד דאתפרעו ואתגלייא רשימא דלהון וכדין יהב להון קשורא באתר עלאה בקשורא דמהימנותא באתר דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים מן השמים דייקא והא אוקמוה. ת&quot;ח בארביסר (נ&quot;א בחמיסר) ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בשלימו עם שמשא וכתרין תתאין לא משתכחין כל כך בעלמא דהא בחדתותי דסיהרא זינין בישין משתכחין ומתערי לאתפשטא בעלמא ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בנהירו דשמשא בשלימו מתכנשי כלהו לאתר חד וקדושי מלכא אתערו כדין כתיב ליל שמורים הוא ליי' דהא זווגא קדישא אשתכח והוא שמורים בכלא. ר' אחא אמר בגין כך תקונא דכלא (נ&quot;א דכלה) בההוא יומא ובליליא אשתכח ישובא דביתא ווי לאינון דלאו מבני ביתא נינהו כד אתאן לאזדווגא אורייתא (ס&quot;א אריוותא) כחדא ווי לאינון דלא אשתמודען גבייהו. בגין כך ישראל קדישין מתקנין לון ביתא כל ההוא יומא ועל ידייהו עיילי מאן דעיילי ואינון חדאן וזמרן חדווייהו זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי 

א&quot;ר יוסי למה לן לאטרחא כולי האי קרא שלים הוא דהא בהאי ליליא זווגא עלאה קדישא אתער ואשתכח הה&quot;ד הוא הלילה הזה ליי' שמורים מאי שמורים תרי זווגא דסיהרא בשמשא. לכל בני ישראל לדורתם דהא מכאן ולהלאה אתאחדו ואתקשרו בקשורא דשמא קדישא ונפקו מרשותא אחרא בגיני כך בארבעה עשר מתקני גרמייהו ומבערי חמץ מבינייהו ועיילי ברשותא קדישא וכדין מתעטרי חתן וכלה בעטרוי דאימא עלאה ובעי ב&quot;נ לאחזאה גרמיה דאיהו בר חורין. א&quot;ר יוסי הני ארבע כסי דההוא ליליא אמאי א&quot;ר אבא הא אוקמוה חברייא לקביל ד' גאולות אבל שפיר הוא בספרא דרב ייסא סבא דקאמר הואיל וזווגא קדישא אשתכח בהאי ליליא בכל סטרין וזווגא הוא בארבע קשרין דאינון ד' דרגין ולא מתפרשי דא מן דא כד זווגא דא אשתכח ואנן בחדוותא דלהון אתערנא בגין דהא זכינא בהו דמאן דאחיד בדא זכי בכלא. וע&quot;ד אשתני ליליא דא מכל שאר לילוון ובעינן למעבד שמא בכלא ולמחדי בהאי ליליא בגין דחדוותא הוא לעילא ותתא. ועוד אמר דארבא אלין ארבע גאולות קרינן להו. מ&quot;ט. בגין דהאי דרגא בתראה גואל אתקרי המלאך הגואל. ולא אקרי גואל אלא על ידא דדרגא אחרא עלאה דקיימא עלה ונהיר לה. ודא לא אפיק לה נהורא אלא באלין תרין דרגין (ס&quot;א באינון דרגין) דעליה אשתכח דארבע אלין ארבע גאולות נינהו. 

ר' יהודה שאל לר' אבא הא כתיב (ס&quot;א האי דכתיב) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וחדוותא הוא כל שבעה אמאי לא אשתלים הלל כל ז' יומין כמו בסכות דאשתכח ח' יומין הלילא בשלימו דחדוותא כל יומא ויומא. א&quot;ל שפיר קאמרת אבל ידיעא הוא דהא הכא לא אתקשרו ישראל כל כך בכלא כמה דאתקשרו לבתר. בגין כך בהאי ליליא דזווגא אשתכח (בכל אינון דרגין עלאין) וחדוותא דכלא אשתכח וישראל אתקשרו בההוא חדוותא עבידנא שלימו והלילא אשתלים. (אבל באינון דרגין עלאין) לבתר אע&quot;ג דכלהו משתכחי עד כען ישראל לא אתקשרו בהו ולא אתפרעו לאתגלייא רשימא קדישא ולא קבילו אורייתא ולא עאלו כמב דעאלו לבתר. בגין כך בסכות שלימו דכלא אשתכח ביה וחדוותא דכלא יתיר אבל הכא עד כען לא זכו ולא אשתכח שלימו ביה כ&quot;כ אע&quot;ג דאשתכחו כל ז' לאו הוא באתגלייא וישראל עד לא אתקשרו בהו כדקא חזי. וע&quot;ד חדוותא דכלא ושלימו דהלילא בהאי ליליא בגין ההוא חולקא דאתקשרו ביה. מ&quot;ט דכיון דבההוא ליליא זווגא אשתכח כל קשורא דכלא אשתכח בסטרא דזווגא ולא בסטרא דישראל דכד זווגא אשתכח בה משתכחי אלין תרין &lt;קטע סוף=דף צה ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צו|א}}&lt;קטע התחלה=דף צו א/&gt;(ס&quot;א תלת) דרגין דקיימין עלה וכד אלין משתכחי הא כל גופא אשתכח בהו וכדין שלימו דכלא וחדוותא מכלא והלילא אשתלים דהא כדין אתעטרת סיהרא בכלא. אבל לא לבתר דכל יומא ויומא אשתכחי וישראל עד לא זכו בהו הא לאו הלילא שלימא כמו בזמנין אחרנין. א&quot;ל ר' יהודה שפיר הוא והכי הוא ודאי והאי זמנא אחרא שמענא ליה בהאי גוונא ואנשינא מלי. השתא מלה אחרא בעינא למנדע הא חזינא בפסח ז' ובסכות ז' ושלימו דחדוותא ביומא אחרא. בשבועות אמאי לא אשתכחו ביה ז' ימים והא הכא אתחזון יתיר מכלא. פתח ואמר ומי כעמך בישראל גוי אחד בארץ. וכי מאי שנא הכא דאקרון ישראל אחד יתיר מאתר אחרא. אלא כיון דשבחא דישראל אתייא לפרשא קרא לון אחד דהא בכל אתר שבחא דישראל אחד הוא. מאי טעמא בגין דכל קשירו דעלאי ותתאי בהאי אתר דאקרי ישראל אשתכח. (ועוד) דאתקשר במה דלעילא ואתקשר במה דלתתא ואתקשר בכנסת ישראל. וע&quot;ד אקרי כלא אחד ובאתר דא אשתמודעא מהימנותא וקשורא שלימא ויחודא עלאה קדישא. וע&quot;ד יומא דא קשורא דמהימנותא הוא קשורא דכלא וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה אילנא הוא דאקרי אחד וע&quot;ד בגין דאינון מתקשרי באתר דא אקרי הכי ועץ חיים אחד הוא ודאי אקרי בגין דכלא ביה אתקשר ויומא (ס&quot;א ושמא) דיליה אחד ודאי קשורא דכלא ואמצעיתא דכלא הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן בתוך ממש דבמציעות. ואחיד בכל סטרין ואתקשר ביה וע&quot;ד פס וסכות והוא באמצעיתא בגין דאיהו אמצעיתא דכלא ודא הוא שבחא דאורייתא בהאי יומא ולא יתיר שבחא דמהימנותא וקשורא דכלא. אמר ר' יהודה בריך רחמנא דשאילנא וזכינא להני מלי. א&quot;ר יצחק חדוותא ושירתא זמינין ישראל לשבחא לקב&quot;ה כהאי שבחא דמשבחי ישראל בליליא דפסחדא דכ&quot;י אתקדשת בקדושא דמלכא הה&quot;ד השיר יהיה לכם כליל התקדש חג כליל התקדש חג דייקא ברוך יי' לעולם אמן ואמן:

וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה ליי' בשבועותיכם מקרא קדש יהיה לכם וגו' ר&quot;ש פתח אז ירננו עצי היער מלפני יי' כי בא לשפוט את הארץ. זכאה חולקיהון דאינון דמשתדלי באורייתא יממא ולילי דידעין ארחוי דקב&quot;ה ואתאחדן בשמיה (כל יומא) ווי לאינון דלא משתדלי באורייתא דהא לית לון חולקא בשמא קדישא ולא אתאחדן ביה לא בהאי עלמא ולא בעלמא דאתי מאן דזכי בהאי עלמא זכי בעלמא אתי. דהכי תנינן דובב שפתי ישנים אע&quot;ג דאינון בההוא עלמא שפוותייהו מרחשן תמן אורייתא. ת&quot;ח עד השתא אקריבו ישראל תבואת הארץ. תבואת הארץ ודאי ואתעסקו ביה ואתקשרו בההוא קשורא. ואע&quot;ג דדינא אשתכח דינא בשלמא אשתכח ביה (ס&quot;א דעלמא אתנהגא ביה) ואקריבו שעורים בגין דאיהו קדמאה מכל שאר תבואה ומן קדמאה מתקרבא ולא מההוא דמתאחר דהא אחידו קדמאה דישראל אתאחדו ביה בקב&quot;ה הכא הוא. אמר קב&quot;ה אנא יהיבית לכו מן במדברא מההוא אתר דאקרי שמים דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ואתון מקרבין קמאי שעורים ורזא דמלה זאת תורת הקנאת חסר אזהרותא לנשי עלמא דלא ישטון תחות בעליהון. ואי לאו קמח שעורים זמינא לקרבא. וממלה חדא אשתמודע מלה אחרא זכאה חולקיהון דישראל דהא כ&quot;י לא שקרת במלכא קדישא לעלמין כ&quot;י תווה' אשר תשטה אשה תחת אישה בג&quot;כ דינא דהאי אתתא &lt;קטע סוף=דף צו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צו ב/&gt;מאתרהא קא אתייא ומאן הוא אתרהא ההוא דכתיב בה אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה. אשת חיל עטרת בעלה. וההוא קמח שעורים דאייתית ההיא אתתא מנחת קנאת אתקרי חסר כנסת ישראל הכי אקרי וע&quot;ד בפינחס כתיב תחת אשר קנא לאלקיו דקנאה הכא אתאחד דמאן דמשקר בהאי ברית קנאה אתערת עליה ועל דא קנאין פוגעין בו. ת&quot;ח קמח שעורים האי עומר דכיון דהוה מטא לריחין דגרוסות מפיקין מניה עשרון מנופה בי&quot;ג נפה ודא שבע שבתות תמימות לבתר דסלקין שבע שבתות אין אתא מלכא קדישא לאזדווגא בה בכנסת ישראל ואורייתא אתיהיבת וכדין אתעטר מלכא ביחודא שלים ואשתכח אחד לעילא ותתא וכד אתער מלכא קדישא ומטא זמנא דאורייתא כל אינון אילנין דמבקרי אבייהו סלקין שירתא ומאי אמרי. בשעתא דמלקטי להון פתחו ואמרי יי' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה. יי' בהשמים חסדך. וכתיב וכל עצי השדה ימחאו כף:

תו פתח ואמר מזמור שירו ליי' שיר חדש כי נפלאות עשה שיר חדש אקרי בגין כך בהקריבכם מנחה חדשה התם מנחת קנאות הכא מנחה חדשה. חדשה דחדושא דכלא (ס&quot;א דכלה) הכא. קשורא דכלא דעילא ותתא קשורא דמהימנותא ועל דא יעקב שלימא אתעטר בעטורי ואורייתא אתיהיבת. וכד מטון בכורים לגבי כהנא הוה בעי בר נש למימר ולפרשא מלין על ההוא אילנא דארעא דאשתלים כגוונא דלעילא בתריסר תחומין בשבעין ענפין ובעא לאובדא ליה לבן ארמאה דאתפגים עלמא בגיניה וקב&quot;ה שזיב ליה ואתעטר בדינוי (ס&quot;א בבנוי) כמה דאוקימנא בגין ההוא אילנא וכל קשרא דמהימנותא ביה תלייא וע&quot;ד מנחה חדשה אתקרי. מ&quot;ט בגין דחדוותא דעלאי ותתאי הוא וחדוותא דסיהרא ובכל זמנא חדתותי דסיהרא קשרא דמהימנותא הוא וחדוותא דילה (דסיהרא). למלכא דהוו ליה בנין וברתא חדא אתקין סעודתא לכלהו בנין לא אשתכחת ההיא ברתא על פתורא כד אתאת אמרת למלכא מארי לכל אחי זמינת ויהבת לכל חד מאנין ידיען ולי לא יהבת חולקא בינייהו. אמר לה חייך ברתי מנא דילך ישתכח על חד תרין. הא כלא יתנון לך מחולקיהון. אשתכח לבתר בידהא חולקין על חד תרין מכלא.כך כ&quot;י מכלא נטלא חולקין וע&quot;ד אתקרי כלה כלולא. ככלה דכלהו מזמנין לה מאנין וחולקין ותכשיטין כך היא כ&quot;י חדתותי (נ&quot;א חדוותא) דילה בכלא וכלא יהבין לה חולקין ומאנין. 

ת&quot;ח בשעתא דמלכא קדישא ואשתכח בעטרוי חדוותא דכנסת ישראל הוא. וכד אורייתא אתיהיבת אתעטרת כנסת ישראל בעטרין עלאין. ובגין דכל קשרא דמהימנותא אתקשר בהאי אילנא אקרי יום אחד דכתיב והיה יום אחד הוא יודע ליי'. יום אחד ודאי דכנסת ישראל יום אחד בקשורא דלעילא. קשורא דלעילא רישא וגלגלתא ומוחי קשורא אחרא תרין דרועין וגופא דאחידן מחילא דרישא ואוקמא רב המנונא (ס&quot;א בתרין) בתלת קשירין דאבהתא (קשורא אחרא) תרין קיימין (נ&quot;א כוליין דלתתא) דאתמשכו במשח רבות (בקיומא) בתרין דרגין לתרין נחלין לאכנשא זרעא לאפקא בדרגא אחרא בפום אמה. אילנא דא הוא גופא דאמצעיתא דאחיד לכל הני וכלא מתקשרן ביה והוא בהון ועל דא כלא חד ועד אזדווגת ביה מטרוניתא כדין הוא אחדע והא אוקימנא מלי. תא חזי כתיב ביום השמיני עצרת מאן עצרת אלא בההוא אתר דכלא מתקשרן כחדא אקרי עצרת. מאי עצרת (ס&quot;א כנופיא כנישו) כנישו ואי תימא הכא דאקרי עצרת מ&quot;ט אלא בכל אינון יומין יומי סעודתי דענפי אילנא &lt;קטע סוף=דף צו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צז|א}}&lt;קטע התחלה=דף צז א/&gt;הוו ועל דא שבעים פרים אינון. לבתר חדוותא (דגופא) דאילנא ממש וחדוותא דאורייתא ובגיניה הוא יומא חד עצרת חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא ועל דא לית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכנסת ישראל בג&quot;כ עצרת תהיה לכם. לכם ולא לאחרא (ס&quot;א לבתר חדוותא דאילנא ממש ובגיניה הוא יומא חד ולית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכ&quot;י וע&quot;ד כתיב עצרת תהיה לכם. אוף הכי בהאי יומא חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא וכלא אשתכח ביה) דהא בשעתא דמלכא אשתכח כלא אשתכח ביה. ועל דא תנינן בעצרת על פירות האילן והא אוקמוה. בגין כך אחד אקרי. אחד ודאי כמה דאמרן. ת&quot;ח מה כתיב ממושבותיכם תביאולחם תנופה וגו' סלת תהיינה חמץ תאפינה. מאי שנא הכא חמץ (בכנ&quot;י) אלא בגין דכלא אחידן ביה (וכן) באילנא דהא באילנא אחידן ענפין באילנא אחידן עלין קליפין דינין סגיאין בכל סטרין כלא אשתכח ביה. בגין דהאי אילנא מכפר על יצר הרע דהוא בבי מותביה דב&quot;נ. א&quot;ר אלעזר מהאי אילנא אתזנו כל שאר אילנין לתתא והוא אשתרש' על חד נהרא עמיקא דנגיד ונפיק ולא פסקין מימוי לעלמין. עליה כתיב והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ועל דא אקרי אורייתא עץ חיים היא וגו' ומאי ותומכיה מאושר הא אוקמוה אבל ותומכיה מאושר כמה דאת אמר באשרי כי אשרוני בנות:

רבי אבא ורבי חייא הוו אזלי באורחא א&quot;ר חייא כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה. מאי קא מיירי. א&quot;ל הא אוקמוה חברייא אבל ת&quot;ח ישראל כד הוו במצרים הוו ברשותא אחרא והוו אחידן במסאבותא כאתת דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא. בתר דאתגזרו עאלו בחולקא קדישא דאקרי ברית כיון &lt;קטע סוף=דף צז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צז ב/&gt;דאתאחדו ביה פסק מסאבותא מנייהו כדא אתתא כד פסקו מנה דמי מסאבותא בתר דאתפסקו מנה מה כתיב וספרה לה שבעת ימים. אוף הכא כיון דעאלו בחולקא קדישא פסקא מסאבו מנייהו ואמר קב&quot;ה מכאן ולהלאה חושבנא לדכיותא. וספרתם לכם. לכם דייקא כד&quot;א וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה. אוף הכא לכם לעצמכם ולמה בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין ולבתר למיתי לאתחברא ביה במלכא ולקבלא אורייתיה. התם וספרה לה שבעת ימים הכא שבע שבתות אמאי שבע שבתות בגין למזכי לאתדכאה במיין דההוא נהר דנגיד ונפיק ואקרי מים חיים וההוא נהר שבע שבתות נפקו מניה. ועל דא שבע שבתות ודאי בגין למזכי ביה כמה דאתתא דכיו דילה בליליא לאשתמשא בבעלה כך כתיב וברדת הטל על המחנה לילה. על המחנה כתיב ולא כתיב וברדת הטל לילה אלא על המחנה בגין דיורד מההוא נקודה על אינון יומין דאתקריאו מחנה ומתחברת במלכא קדישא ואימתי נחת האי טלא כד קריבו ישראל לטורא דסיני כדין נחת ההוא טלא בשלימו ואדכי ואתפסקת זוהמתן מנייהו ואתחברו ביה במלכא וכ&quot;י וקבילו אורייתא והא אוקימנא. ובההוא זמנא ודאי כל הנחלים הולכים אל הים לאתדכאה ולאסתחאה וכלא אתקשרו (ס&quot;א אתקדשו) ואתחברו ביה במלכא קדישא. ת&quot;ח כל ב&quot;נ דלא מני חושבנא דא אינון שבע שבתות תמימות למזכי לדכיותא דא לא אקרי טהור ולאו בכללא דטהור הוא ולאו הוא כדא למהוי ליה חולקא באורייתא. ומאן דמטי טהור להאי יומא וחושבנא לא אתאביד מניה כד מאטי להאי ליליא לבעי ליה למלעי באורייתא ולאתחברה בה ולנטרא דכיו עלאה דמטי עליה בההוא ליליא ואתדכי. ואוליפנא &lt;קטע סוף=דף צז ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צח|א}}&lt;קטע התחלה=דף צח א/&gt;דאורייתא דבעי ליה למלעי בהאי ליליא אורייתא דבע&quot;פ. בגין דיתדכון (ס&quot;א דיתדבק) כחדא ממבועא דנחלא עמיקא. לבתר בהאי יומא ליתי תורה שבכתב ויתחבר (ס&quot;א בהו) בה וישתכחון כחדא בזווגא חד לעילא. כדין מכריזי עליה ואמרי ואני זאת בריתי אותם אמר יי' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך וגו'. ועל דא חסידי קדמאי לא הוו ניימי בהאי ליליא והוו לעאן באורייתא ואמרי ניתי לאחסנא ירותא קדישא לן ולבנן בתרין עלמין וההוא ליליא כנסת ישראל אתעטרא עלייהו ואתיא לאזדווגא ביה במלכא ותרווייהו מתעטרי על רישייהו דאינון דזכאן להכי. 

ר&quot;ש הכי אמר בשעתא דמתכנשי חברייא בהאי ליליא לגביה ניתי לתקנא תכשיטי כלה בגין דתשתכח למחר בתכשיטהא ותקונהא לגבי מלכא כדקא יאות. זכאה חולקהון דחבריא כד יתבע מלכא למטרוניתא מאן תקין תכשיטהא ואנהיר עטרהא ושוי תקונהא. ולית לך בעלמא מאן דידע לתקנא תכשיטי כלה אלא חברייא זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי. תא חזי חברייא מתקני בהאי ליליא תכשיטהא לכלה ומעטרי לה בעטרהא לגבי מלכא ומאן מתקין ליה למלכא בהאי ליליא לאשתכחא בה בכלה לאזדווגא בה במטרוניתא נהרא קדישא עמיקא דכל נהרין. אימא עלאה הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה וגו'. לבתר דאתקינת ליה למלכא ואעטרת ליה אתיית לדכאה לה למטרוניתא ולאינון דמשתכחי גבה. למלכא דהוה ליה בר יחידאי אתא לזוגא ליה במטרוניתא עלאה מאי עבדת אמיה כל ההוא ליליא עאלת לבי גניזהא אפיקת עטרא עלאה בשבעין &lt;קטע סוף=דף צח א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צח ב/&gt;אבני יקר סחרנהא ואעטרת ליה אפיקת לבושין דמילת ואלבישת ליה ואתקנת ליה בתקוני דמלכין. לבתר עאלת לבי כלה חמאת עולימתהא דקא מתקני עטרהא ולבושהא ותכשיטהא לתקנא לה. אמרה לון הא אתקינת בי טבילה אתר דמיין נבעין וכל ריחין ובוסמין סוחרני אינון מיין לדכאה לכלתי לית כלתי מטרוניתא דברי ועולימתהא ויתדכון בההוא אתר דאתקינת בההוא בי טבילה דמיין נבעין דעמי לבתר תקינו לה בתכשיטהא אלבישו לה לבושהא אעטרו לה בעטרהא. לבתר כד ייתי ברי לאזדווגא במטרוניתא. יתקין היכלא לכלהו וישתכח מדוריה בכו כחדא. כך מלכא קדישא ומטרוניתא וחברייא כהאי גוונאי ואימא עלאה דמתקנת כלא אשתכח דמלכא עלאה ומטרוניתא וחברייא מדוריהון כחדא ולא מתפרשין לעלמין הה&quot;ד יי' מי יגור באהלך וגו'. הולך תמים ופועל צדק. מאן הוא פועל צדק אלא אלין אינון דמתקני למטרוניתא בתשכיטההא בלבושהא בעטרהא. וכל חד פועל צדק אקרי. א&quot;ר חייא אלמלא לא זכינא בעלמא אלא למשמע מלין אלין דיי. זכאה חולקהון דאינון דמשתדלי באורייתא וידעין אורחוי דמלכא קדישא דרעותא דלהון באורייתא עלייהו כתיב כי בי חשק ואפלטהו. וכתיב אחלצהו ואכבדהו:

בחדש השביעי באחד לחדש. רבי יצחק פתח תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה קריב לון לגביה מן כל אומין עכו&quot;ם ואתרעי בהו ומאתר רחיקא קריב לון לגביה הה&quot;ד ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלקי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה דהא מאתר רחיקא אתרעי בהו וקריב לון לגביה וכתיב ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וגו'. הני קראי אית לאסתכלא בהו וכי כל ישראל לא הוו ידעי דא וכ&quot;ש יהושע אלא אורייתא כולה סתים וגלייא כמה דשמא קדישא סתים וגלייא כגין דאורייתא כולה שמא קדישא היא ועל דא איהי סתים וגלייא אי ישראל &lt;קטע סוף=דף צח ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|א}}&lt;קטע התחלה=דף צט א/&gt;ויהושע הוו ידעי אמאי כתיב כה אמר יי'. אלא ודאי סתימא דמלה טיבו סגי עבד קב&quot;ה בישראל דאתרעי בהו באבהתא ועביד לון רתיכא קדישא עלאה ליקריה ואפיק לון מגו נהרא עלאה יקירא קדישא בוצינא דכל בוצינין בגין דיתעטר בהו. הה&quot;ד כה אמר יי' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם הנהר ההוא נהר דאשתמודע ואתידע. מעולם מאי קא בעי הכא אלא לאחזאה חכמתא מעבר הנהר מעולם אלא ההוא נהר עולם אקרי ועל דא בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה טיבו וקשוט דעבד קב&quot;ה לישראל. ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר מאי קא מיירי. אלא אברהם לא אתדבק ביה בההוא נהר כמו יצחק דאתדבק ביה בסטריה לאתתקפא. ת&quot;ח האי נהר אע&quot;ג דלאו איהי דינא. דינין נפקי מסטריה ואתתקפו ביה וכד יצחק אתתקף (בדינוי) בבנוי כדין עלאין ותתאין מתכנפי לדינא וכרסייא דדינא אתתקן ומלכא קדישא יתיב על כורסייא דדינא ודאין עלמא כדין תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו. זכאין אינון ישראל דידעין לסלקא כורסייא דדינא ולתקנא כורסייא דרחמי ובמה בשופר. רבי אבא הוה יתיב קמיה דר&quot;ש א&quot;ל הא זמנין סגיאין שאילנא על האי שופר מאי קא מיירי ועד כאן לא אתישבנא ביה. א&quot;ל ודאי האי הוא ברירא דמלה דישראל בעיין ביומא דינא (נ&quot;א דא) שופר ולא קרן בגין דקרן הא אתידע באן אתר איהו ולאתדבקא דינא לא בעינא. אבל הא תנינן במלין ובעובדא בעינן לאחזאה ולאתערא מלין סתימין. ת&quot;ח כד ההוא שופר עלאה דנהירו דכלא ביה אסתלק ולא נהיר לבנין כדין דינא אתער וכרסוון אתתקנו לבי דינא ודא שופר אילו דיצחק אקרי תוקפיה &lt;קטע סוף=דף צט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צט ב/&gt;דיצחק תושבחתיה דאבהן כד אסתלק ההוא שופר גדול דלא ינקא לבנין כדין יצחק אתתקף ואתתקן לדינא בעלמא. וכד אתער האי שופר וכד בני נשא תייבין מחטאיהון בעיין לנגדא קול שופר מתתא וההוא קלא סליק לעילא כדין אתער שופרא אחרא עלאה ואתער רחמי ואסתלק דינא ובעינן לאחזאה עובדא בשופר לאתערא שופרא אחרא ולאפקא בהאי שופר לתתא אינון קלי לאחזאה דכל אינון קלין דלעילא דכלילן כלהו בההוא שופר עלאה יתערון לנפקא ובהני קלין דלתתא יהבין ישראל חילא (לרחמי מתתא ואתער שופר גדול) לעילא ועל דא בעינן לזמנא שופר ביומא דא ולסדרא קלין לכוונא ביה בגין לאתערא שופר אחרא דביה כלילן קלי לעילא (ולסדרא קלין בשופר). 

סדרא קדמאה קלא נפיק ומתעטר לעילא סליק רקיעין ואתבקע בין טורי רמאי ומטי לגביה דאברהם ושריא ברישיה ואתעטר ואתער הוא ואתקן לכורסייא. ובספרא דאגדתא תנינן בשעתא דההוא קלא קדמאה סליק אתער ואתעטר אברהם ואתקן לכרסייא פקדין עליה (ס&quot;א או&quot;א) אבא. אדהכי סלקא תניינא תקיפא לתברא תוקפי רגיזין. 

ודא סדרא תניינט ההוא קלא תבירא בתוקפוי וכדין סלקא וכל דינין דיתערון (ס&quot;א דאתערען) קמיה אתברו עד דסליק לאתריה דיצחק. כיון דיצחק אתער וחמי לאברהם מתקן לכורסייא לקיימא קמיה כדין אתכפיא ותבר תוקפא קשיא ובהאי בעי מאן דתקע לכוונא לבא ורעותא בגין לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא. הה&quot;ד אשרי העם יודעי תרועה. יודעי ודאי. 

סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ובקע כל אינון רקיעין ורחמי מתערן ומטי ההוא קלא לרישיה דיעקב &lt;קטע סוף=דף צט ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|ק|א}}&lt;קטע התחלה=דף ק א/&gt;ויעקב אתער וחמי לאברהם מתתקן בגיסא אחרא כדין אחידן תרוייהו ביה ביצחק דא מהאי סטרא ודא מהאי סטרא ולא יכלין תוקפוי לנפקא לבר. '''והני תלתא סדרין כלהו סדרא חד'''. 

סדרא אחרא קלא נפיק וסליק ונטיל לאברהם מאתריה ונגיד ליה לתתא לאתר דתוקפיהון דיצחק שריין וקיימן ליה לאברהם בגווייהו. סדרא תניינא נפיק קלא תבירא לא תקיפא כקדמאה. לא דחליש ההוא קלא דתקע אלא דההוא קלא לאו איהו לגבי יצחק בקדמיתא דתמן תוקפא תקיפא שריא אלא לגבי אינון בי דינא דלתתא דאינון רפויין יתיר וכלהו חמאן לאברהם לגבייהו ואתכפיין קמיה. אדהכי סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ואתעטר ברישיה דיעקב ונגיד ליה לתתא לההוא אתר דאינון גבוראן שריין וקאים לקבלייהו אברהם מהאי סטרא ויעקב מהאי סטרא ואינון באמצעיתא כדין אתכפיין כלהו ומשתכחין (ס&quot;א ומשתככי) באתרייהו. '''והני כלהו סדרא אחרא תניינא'''. 

סדרא בתראה דבעיא לסלקא לון לאתרייהו ולישבא (ס&quot;א ולישרא) בינייהו ליצחק כמלקדמין. בגין דהאי בעא לישרא ליה באתריה ולא יפוק בתוקפוי לבר כדין דינין כלהו אתכפיין ורחמין אתערו. 

על דא בעי לכוונא לבא ורעותא בהני קלי ולמחהדר בתיובתא קמי מאריהון. כדין כד ישראל מתקני ומסדרי קלין ברעותא דלבא כדקא יאות בשופרא דא אהדר ההוא שופר עלאה. וכד אהדר מעטרא ליה ליעקב ואתתקן כלא. וכורסייא אחרא רמיו וכדין חידו אשתכח בכלא וקב&quot;ה מרחם על עלמא. זכאה חולקהון דישראל דידעין לנגדא ולאמשכא &lt;קטע סוף=דף ק א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|ק|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ק ב/&gt;למאריהון מדינא לרחמי ולתקנא כלהו עלמין על ידייהו. ת&quot;ח לקביל דא תלתא ספרין פתיחין ביומא דא וכמה דרחמין מתערין ודינין קשיין אתכפיין ועאלין לדוכתייהו כך הוא לתתא כגוונא דלעילא דינין קשיין אתכפין ואתעברו מעלמא ומאן אינון אלין אינון רשעים גמורים דאינון דינין קשיין דאתכפיין ואתעברו מעלמא ועל דא נכתבים ונחתמים וכו'. אמר ר' אבא ודאי דא הוא ברירא דמלה בריך רחמנא דשאילנא ורווחנא בהני מלי. 

אמר ר' יהודה כתיב זכרון תרועה זכרון עבדינן לכוונא לבא ורעותא ישראל עבדין זכרון לתתא במה בעובדא בגין דיתער מלה כההוא גוונא לעילא. אמר ר' אלעזר כתיב בכסה ליום חגנו דאתכסייא ביה סיהרא והיך אתכסייא. אלא כד קיימא עיבא ושמשא לא נהיר כדין סיהרא אתכסייא ולא נהיר ועל דא מקמי עיבא שמשא לא נהיר כ&quot;ש סיהרא דאתכסייא ולא נהירא ועל דא בכסה ליום חגנו בה&quot;א דאתכסייא סיהרא ובמה נהיר כלא בתיובתא ובקל שופרא דכתיב אשרי העם יודעי תרועה כדין יי' באור פניך יהלכון. ת&quot;ח בהאי יומא אתכסייא סיהרא ולא נהיר עד בעשור לחדש דישראל תייבין כלהו בתיובתא שלימתא ואימא עלאה תאבת ונהרת לה והאי יומא נהירו דאימא נטלא ואשתכח חידו בכלא ועל דא כתיב יום הכפורים הוא. יום כפור מבעי ליה מאן יום הכפורים אלא בגין דתרי נהורין נהרין בחד. בוצינא עלאה נהיר לבוצינא תתאה ובהאי יומא מנהורא עלאה נהיר ולא מנהורא דשמשא ובגין כך בכסה ליום חגנו כתיב. 

רבי אבא שלח ליה לר&quot;ש אמר אימתי זווגא דכנסת ישראל במלכא קדישא שלח ליה וגם אמנה ואחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה אתרגיש רבי אבא ארים קליה בכה ואמר ר' ר' בוצינא קדישא ווי ווי לעלמא כד תפוק מניה ווי' לדרא דיהון בעלמא כד תסתלק מנהון וישתארון יתמין מנך. א&quot;ל רבי חייא לר' אבא האי דשלח לקבלך מאי קאמר אמר ודאי לאו זווגא דמלכא במטרוניתא אלא בזמנא דנהרא מאבא עלאה וכד אתנהרא מניה קרינן לה קדש דהא מבי אבא נטלא האי וכדין מזדווגי כחדא בגין דמלכא קדש אקרי דכתיב קדש ישראל ליי' דנטיל מאתר דאקרי קדש. כדין אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי דהא מבי אבא שמא דא ולא מבי אמא ועל דא ותהי לי לאשה לאזדווגא כחדא בזמנא דא ולא בזמנא אחרא דזמנא דנטלא מבי אבא ולא בזמנא דנטלא מבי אימא ויום הכפורים אוכח דתשמיש המטה אסור בגין דזווגא לא אשתכח דהא מבי אימא נטלא ולא מבי אבא. א&quot;ר חייא ודאי זכאה דרא דר&quot;ש שארי בגויה זכאין אינון דקיימין קמיה כל יומא. 

א&quot;ר אבא בראש השנה נברא אדם וקאים בדינא קמי מאריה ותב &lt;קטע סוף=דף ק ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קא|א}}&lt;קטע התחלה=דף קא א/&gt;בתיובתא וקביל ליה קודשא בריך הוא. אמר ליה אדם אנת תהא סימנא לבניך לדרי דרין בהאי יומא קיימין בדינא ואי יתובון אנא אקבל לון ואיקום מכורסייא דדינא ואתקיים על כורסייא דרחמי וארחם עלייהו. ודוד אמר אהבתי כי ישמע יי' את קולי תחנוני ועל דא כתיב כי עמך הסליחה למען תורא. וכתיב כי עמך מקור חיים באורך נראה אור:

אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם רבי חייא פתח לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. לדוד משכיל הא תנינן בעשרה זיני זמרא אתקרי (נ&quot;א אתתקן) ספר תהלים. בנצוח. בנגון. במשכיל. במכתם. במזמור. בשיר. באשרי. בתפלה. בהודאה. בהללויה. ועלאה מכלהו הללויה והא אוקמוה. הכא משכיל אתריה ידיע מהו משכיל מייא דאחכימו לאינון דשתו להו ההוא אתר (ס&quot;א דמשתדלין בההוא אתר) דאקרי משכיל כד&quot;א משכיל על דבר ימצא טוב. ובגין דאקרי הכי תליא ביה סליחה חירו דחירין הה&quot;ד אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. מאי כסוי חטאה הא אוקמוה דהוא כסוי מב&quot;נ ההוא חטאה דחב לקב&quot;ה ואודי קמי קב&quot;ה אבל (ס&quot;א כסוי חטאה) ת&quot;ח כד ב&quot;נ חטי וחב זמנא חדא ותרין ותלתא ולא אהדר ביה הא חובוי באתגלייא אינון ומפרסמי לון לעילא ומפרסמי לון לתתא וכרוזי אזלין קמיה ומכרזי אסתלקו מסחרניה דפלנייא נזיף הוא ממאריה נזיף הוא לעילא נזיף הוא לתתא ווי ליה דפגים דיוקנא דמאריה ווי ליה דלא חייש ליקרא רמאריה קב&quot;ה גלי חוביה לעילא הדא הוא דכתיב יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. וכד בר נש אזיל בארחא דאמריה ואשתדל בפולחניה ואזדמן ליה חטאה חד כלא מכסין עלוי' עלאין ותתאין דא אקרי כסוי חטאה. 

א&quot;ל ר' אבא עד כען לא מטית לעקרא דמלה ושפיר קאמרת. והאי דקאמרו חברייא שפיר. אבל אי הכי מכוסה חטאה מבעי ליה מהו כסוי חטאה. אלא תרי מלי דחכמתא אית ביה ותרוייהו הכי. חד כמה דתנינן דעובדין טבין דבר נש עביד בהאי עלמא עבדין ליה בההוא עלמא לבושא יקירא עלאה לאתלבשא בהו. וכד בר נש אתקין עובדין טבין וגברין עליה עובדין בישין ואשגח ביה קב&quot;ה ועובדוי בישין סגיאין ואיהו רשע דאשתכח חטאה קמי מאריה ותוהא על אינון טבאן דעבד בקדמיתא הא אתאביד הוא מכלא מהאי עלמא ומעלמא דאתי. מה עביד קב&quot;ה מאינון טבאן דעביד האי חטאה בקדמיתא. אלא קב&quot;ה אף על גב דההוא רשע חטאה אתעביד. אינון טבאן וזכיין לא אתאבידו אית צדיק דאזיל בארחוי דמלכא עלאה ואתקין לבושוי מעובדוי ועד לא אשלים לבושוי אסתלק. קב&quot;ה אשלים ליה מאינון עובדין דעבד (ס&quot;א דאביד) האי רשע חטאה ואשלים לבושוי לאתתקנא בהו בההוא עלמא הה&quot;ד יכין וצדיק ילבש ההוא חטאה אתקין וצדיק אתחפי ממה דאיהו תקין הה&quot;ד כסוי חטאה (כסוי הוא מידא דחטאה אתחפי מחטאה) וע&quot;ד לא כתיב מכוסה אלא כסוי. וחד. דאתחפי ההוא חטאה דהאי זכאה באינון דאקרון מצולות ים דהא מאן דנפיל במצולות ים לא אשתכח לעלמין בגין דמיין חפין עלייהו (מאן מצולות ים) כד&quot;א ותשליך &lt;קטע סוף=דף קא א/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קא ב/&gt;במצולות ים כל חטאתם. מאן מצולות ים אלא רזא יקירא הוא והא (ס&quot;א אוקמוה ר&quot;ש אמר) אוקמיה ר&quot;ש ואמר כל אינון דאתו מסטרא תקיפא ואתאחדו בזינין בישין בכתרין תתאין כגון עזאזל ביומא דכפורי דא אקרי מצולות ים כזפטא דכספא כד בחנין ליה בנורא הה&quot;ד הגו סיגים מכסף כך האי מאינון מצולות ים הוא ומצולות ים אקרי מצולות מההוא ים קדישא מצולות זוהמא דכספא ועל דא כל אינון חטאין דישראל שדיין לגויה (ס&quot;א לגביה) והוא קביל לון וישתאבון בגויה. מ&quot;ט בגין דאיהו חטאה אקרי מאי חטאה גרעונא וע&quot;ד הוא גרעונא דכלא ונטל גרעונא דגופא ודנפשא. בהאי יומא נחית האי מצולות ים זוהמא (דכספא) דנפשא ונטיל זוהמא דגופא. מאן היא זוהמא דגופא דא אינון חובין דאתעבידו על ידי דיצר הרע דאקרי מזוהם מנוול. אמר ר' יוסי תנן ונתן אהרן על שני השעירים גורלות אי הכי יקרא הוא דעזאזל חמיתון עבדא דשדי עדבין במאיה ארחיה דעלמא לא נטל אלא מה דיהיב ליה מאריה. אבל בגין דסמאל זמין האי יומא בדלטורא ובגין דלא יהא ליה פטרא (ס&quot;א בהאי עדבא הוא סלקא ביה) יהבין ליה חולקא בהאי. והאי עדבא מגרמיה הוא דסליק ביה דאמר ר' יהודה א&quot;ר יצחק מלה עלאה אשכחנא בעדבא. עדבא דיהושע כתיב ביה על פי הגורל. ע&quot;פ הגורל וואי דאיהו אמר דא חולקא דיהודה דא דבנימין וכו' וכן כלהו אוף הכא כיון דכהנא שוי ידוי אינון עדבין מדלגי וסלקין בידא דכהנא (נ&quot;א דסלקין עדבין בידא דכהנא אינון מדלגי מן ידוי) ושארן באתרייהו הה&quot;ד והשעיר אשר עלה עליו הגורל עלה עליו ודאי. ולא דא בלחודוי אלא בכל זמנא דדלטורא זמין ואתיהיב ליה רשותא בעינן לשואה לקבליה במה דיתעסק ושביק לון לישראל בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא הה&quot;ד ויאמר יי' אל השטן מאין תבא והא תנינן משוט בארץ מאי הוא אלא האי הוא דלטורא רבא מקטרגא דישראל והא אתערו חברייא (דודאי) בההיא שעתא דהוו זמינין ישראל למעבר ימא ולאתפרעא ממצראי אמר אנא אעברנא בארעא קדישא וחמינא דלא אתחזון אלין למיעל בגוה א אנת דאין דינא דינייהו הכא ממצראי מה שניין אלין מאלין או ימותון כלהו כחדא או יהדרון כלהו למצרים ולאו אנת הוא דאמרת ועבדום וענו אותם ת' שנה והא לא סליקו מחושבנא אלא רד&quot;ו ולא יתיר. אמר קב&quot;ה מה אעביד אשתדלותא בעייא הכא לאייתאה לקרבא לקבליה יהיבנא ליה במה דיתעסק וישבוק בהו לבני והא אשתכח במאן דיתעסק מיד אמר ליה השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמהו בארץ. מיד פלג ליה דלטורא במלין ויען השטן את יי' ויאמר החנם ירא איוב אלקים. לרעיא דבעי לאעברא עאניה בחד נהרא אעבר זאבא לקטרגא ליה בעאניה רעיא הוה חכים אמר מאי אעביד דבעוד דאנא אעבר לטלייא יקטרג הוא בעאני זקיף עינוי וחמי בין עאוא חד תיישא מאלין תיישי ברא דהוה רב ותקיף אמר אשדי דא לקבליה ובעוד דמקטרגי דא בדא אעבר לכל עאנא וישתזבון מניה. כך קב&quot;ה אמר ודאי הא תיישא חד רב ותקיף ואלים אשדי לקבליה ובעוד דהוא ישתדל ביה יעברון בני ולא ישתכח קטיגורא לגבייהו. מיד ויאמר יי' אל השטן השמת לבך עד דקב&quot;ה זווג להו כחדא דכתיב הנו בידך. בעוד דהוא אשתדל ביה שביק לון לישראל ולא אשתכח קטיגורא לגבייהו. אוף הכי בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא ובעינא לשדרא לקבליה במה דיתעסק (כגוונא דיליה) ובעוד דאיהו אשתדל ביה שביק לון לישראל ומתלא אמרא לזלזולא דבי מלכא הב ליה זעיר חמרא וישבחך קמי מלכא ואי לאו יימא למלכא מלה בישא. לזמנין נטלין לה לההיא מלה עלאי דבי מלכא ומלכא עביר דינא בגיניה.&lt;קטע סוף=דף קא ב/&gt; {{ממ זהר משולב|ג|קב|א}}&lt;קטע התחלה=דף קב א/&gt;ר' יצחק אמר לשטייא דקאים קמי מלכא הב ליה חמרא ולבתר אימא ליה ואחזי ליה כל אינון טעוון דעבדת וכל אינון בישין והוא ייתי וישבחך ויימא דלא ישתכח בעלמא כוותך אוף הכא הא קאים דלטורא תדיר קמי מלכא. ישראל יהבין ליה האי דורון ובהאי דורון פתקא לכל בישין ולכל טעוון ולכל חובין דעבדו ישראל והוא אתי ומשבח להו לישראל ואתעביד סניגורא עלייהו וקב&quot;ה אהדר כלא לרישא דבישי דעמיה בגין דכתיב כי גחלים אתה חותה על ראשו. א&quot;ר יוסי ווי לון לעמא דעשו בשעתא דהאי שעיר משדרי לההוא דלטורא ממנא דעלייהו דבגיניה אתי לשבחא לון לישראל וקב&quot;ה אהדר כל אינון חובין לרישא דעמיה בגין דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. א&quot;ר יהודה אלמלי הוו ידעי עכו&quot;ם מהאי שעיר לא שבקין לון לישראל יומא חד בעלמא. ת&quot;ח כל ההוא יומא משתדל איהו בההוא שעיר ובגין כך קב&quot;ה מכפר להו ישראל ודכי לון מכלא ולא אשתכח קטגוריא קמיה לבתר הוא אתי ומשבח להו לישראל וכדין שאיל ליה כד&quot;א ויאמר יי' אל השטן מאין תבא אתיב בתושבחתייהו דישראל וקטיגורא אתעביד סניגורא ואזיל ליה. כדין קב&quot;ה אמר לשבעין שרין דחסרין כורסייא חמיתון האי דלטורא היאך קאים על בני תדיר (אסתכמו) הא חדא דאשתכח (ס&quot;א אשתדר) גביה בפתקא דכל חובייהו וכל טעותייהו וכל מה דחטו וחבו קמאי והוא קביל לון כדין אסתכמו כלהו דיהדרון אינון חובין על עמיה. רבי אבא אמר כל אינון חובין וחטאין מתדבקין ביה כמה דכתיב ותשליך במצולות ים כל חטאתם ולבתר כלהו מתהדרן ברישיהון דעמיה הה&quot;ד ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה. בהאי יומא מתעטר כהנא בעטרין עלאין והוא קאים בין עלאי ותתאי ומכפר עליה ועל ביתיה ועל כהני ועל מקדשא ועל ישראל כלהו. תאנא בשעתא דעאל בדמא דכפר מכוין ברישא דמהימנותא ואדי באצבעיה כמה דכתיב והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת והיך עביד בסים בקפטא (ס&quot;א בקטפא) דאצבעא ואדי כמצ&quot;יף בטיצפין דאצבעא לסטרי קפתורא (ס&quot;א קטעורא) (ס&quot;א כפורתא) אדי ואתכוון ושארי לממני אחת. אחת ואחת אחת בלחודהא אחת דכליל כלא. אחת שבחא דכלא, אחת דכלא אהדרן לקבלה אחת רישא דכלא לבתר אחת ואחת דאינון שריין כחדא ברעותא באחוותא ולא מתפרשין לעלמין. בתר דמטא להאי ואחת דהיא אימא דכלא מכאן שארי לממני בזווגא ומני ואמר אחת ושתים. אחת ושלש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע. בגין לאמשכא ולנגדא להאי אחת דהיא אימא (ימא) עלאה בדרגין ידיען לכתרא (ס&quot;א לנהרא לאימא) דאימא תתאה ולאמשכא נהרין עמיקין מאתרייהו לכנסת ישראל. וע&quot;ד יומא דא תרין נהורין נהרין כחדא אימא עלאה נהרא לאימא תתאה וע&quot;ד כתיב יום הכפורים כמא דאתמר. א&quot;ר יצחק קפטרא חדא קשירא ברגלוי דכהנא בשעתא דהוה עאל דאי ימות התם יפקוהו מלבר ובמה ידעי בההוא זהוריתא אתידע ואשתמודע כד לא יהפך גווני. בההוא שעתא אשתמודע דכהנא אשתכח לגו בחטאה ואי יפוק בשלם בזהוריתא אתידע ואשתמודע דיהפך גווני לחוור כדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. ואי לאו כלהו אשתכחו בצערא והיו ידעי כלא דלא אתקבלו צלותהון. א&quot;ר יהודה כיון דהוה עאל וטמטם עינוי דלא לאסתכלא במה דלא אצטריך והוה שמע קל גדפי כרובייא מזמרי ומשבחי. הוה ידע כהנא דכלא הוה בחדוה ויפוק בשלם ועם כל דא בצלותיה הוה ידע דמלין נפקין בחדוותא ומתקבלן ומתברכן כדקא יאות וכדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. &lt;קטע סוף=דף קב א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קב ב/&gt;רבי אלעזר שאל לרבי שמעון אבוי א&quot;ל האי יומא אמאי הוא בהאי אתר תלי ולא בדרגא אחרא דיאות הוא למהוי בדרגא דמלכא שארי יתיר מכלא.{{ררר}} א&quot;ל ר&quot;ש אלעזר ברי הכי הוא ודאי ויאות שאלת. ת&quot;ח מלכא קדישא שביק היכליה וביתיה בידא דמטרוניתא ושבק לבנוי עמה בגין לדברא לון ולאלקאה לון ולמשרי בגוויה דאי זכאן מטרוניתא עאלת בחדוותא ביקרא לגבי מלכא. ואי לא זכאן היא ואינון אתהדרו בגלותא והא אוקימנא כמה דכתיב &quot;משדד אב יבריח אם&quot; וכתיב &quot;ובפשעכם שלחה אמכם&quot;. וע&quot;ד אית יומא חד בשתא לאשגחא בהו ולעיינא בהו. וכד אזדמן האי יומא אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמן לקבליה לאסתכלא בהו בישראל וישראל אזדרזו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדן אזדמן להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא. 

בני מלכא בנהא דאתפקדן בידהא כלהו זכאין כלהו בלא חטאן בלא חובין כדין אזדווגת (ס&quot;א וכד אזדמן האי יומא וישראל אזדמנו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדין אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמנת לקבלה לאסתכלא בהו בישראל וחמאת בני מלכא בנהא (נ&quot;א ברה) דאתפקדון בידהא דמטרוניתא כלהו זכאין כלהו בלא חטאין בלא חובין כדין אזמינת להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא כדין מטרוניתא עאלת) לגבי מלכא בנהירו בחדווה בשלימו ברעותא דהא רביאת בנין למלכא עלאה כדקא יאות. וכד האי יומא לא אשתכחו כדקא יאות ווי לון ווי לשלוחיהון ווי דהא מטרוניתא אתרחקת מן מלכא ואמא עלאה אסתלקת ולא נפיק מנה חירו לעלמין. 

זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אוליף לון אורחוי בגין לאשתזבא מן דינא וישתכחון זכאין קמיה הה&quot;ד כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. וכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאתיכם וגו'. ובחמשה עשר יום לחדש השביעי וגו'. 


ר' יוסי שאל לר' אבא א&quot;ל הני חמשה עשר יום מאי קא מיירי. א&quot;ל ודאי רזא יקירא הוא. ת&quot;ח בין לעילא בין לתתא כל חד וחד בארחיה נטלא ובארחיה יתבא ובארחיה אתער ועביד מאי דעביד. האי עשיר מכנסת ישראל אינון. ויומא עשיראה בעשיראה קיימא. ועל דא בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית וגו' והאי יומא הוא דילה וחמשה יומין אחרנין דמלכא הוא. ההוא יומא דאתי עלה דהא חמישאה ביה יתיב מלכא בתרעא. ובכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא. חמשה עלייהו דמלכא הוא ההוא יומא דאתי עלה בגין כך חמשה יומין מירחא לאורייתא. 

ואי תימא שביעאה בזמנא דתרין אבהן משתכחי ביה דהא מלכא בהו וכדין מתעטר בכלא וחד מלה שביעאה וחמישאה. ת&quot;ח חמישאה דיליה הוא ודאי כמה דאתמר וכדין נהיר אבא לאמא ואתנהירו מנה חמשין תרעין לאנהרא לחמישאה. ואי תימא שביעאה בגין דמלכא בשלימו דאבהן ועטרה ירית משביעאה כמה דכתיב צאינה וראינה בנות ציון וע&quot;ד בשביעאה הוא יומא דמעטרא מלכא בעטרוי וכדין ירית מלכא לאבא ואמא דמזדווגין כחדא. ועל דא כלא בחד תלייא:

ובחמשה עשר יום. רבי יהודה פתח וישמע הכנעני מלך ערד. תנינן ג' מתנן עלאין אזדמנו להו לישראל ע&quot;י תלתא אהין משה אהרן ומרים. מן בזכות משה. ענני כבוד בזכות אהרן. באר בזכות מרים. וכלהו אחידן לעילא. מן בזכות משה דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים &lt;קטע סוף=דף קב ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קג|א}}&lt;קטע התחלה=דף קג א/&gt;מן השמים (דייקא) דא משה. ענני כבוד בזכות אהרן דכתיב אשר עין בעין (אהרן) נראה אתה יי' וגו' וכתיב וכסה ענן הקטרת. מה להלן שבעה אף כאן נמי שבעה דהא בקטרת שבעה עננין מתקשרן כחדא (ועוד) ואהרון רישא לכל שבעה עננין הוא והוא קשיר לשית אחרנין ביה בכל יומא. באר בזכות מרים דהא היא ודאי באר אתקרי. ובספרא דאגדתא ותתצב אחותו מרחוק לדעה וגו'. דא הוא באר מים חיים וכלא קשורא חד. מתה מרים אסתלק באר דכתיב ולא היה מים לעדה ובההיא שעתא בעאת באר אחרא לאסתלקא דהוה שכיח עמהון דישראל. כד חמאת שתא עננין דהוו קשירין עלה אתקשרת היא בהו. מית אהרן אסתלקו אינון עננין ואסתלק עננא דבירא עמהון אתא משה אהדר להו הה&quot;ד עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם. לקחת מתנות ודאי. אינון מתנות דהוו בקדמיתא. באר ועננין. באר דא באר דיצחק. עננים אלין עננים דאהרן. א&quot;ר יצחק מפני מה זכה אהרן לדא בגין דאיהו קשיר בעננים (נ&quot;א רישא לעננים) והוא אקשיר כל יומא ויומא לכלהו כחדא דמתברכאן כלהו על ידוי. ת&quot;ח על כל חסד דעבד קב&quot;ה בישראל קשיר עמהון ז' ענני יקירן וקשיר להו בכנסת ישראל דהא עננא דילה אתקשר בשיתא אחרנין ובכלהו שבעה אזלו ישראל במדברא. מ&quot;ט בגין דכלהו קשרא דמהימנותא נינהו ועל דא בסכות תשבו שבעת ימים. מאי קא מיירי בגין דכתיב בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי ובעי ב&quot;נ לאחזאה גרמיה דיתיב תחות צלא דמהימנותא. תא חזי כל אינון שנין דקאים אהרן הוו ישראל בצלא דמהימנותא תחות אלין עננין. בתר דמית אהרן אסתלק עננא חד דהוא ימינא דכלא וכד האי אסתלק אסתלקו כל שאר עמיה (נ&quot;א עננין) ואתחזיאו כלהו בגריעותא והא אוקמוה דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן. אל תקרי ויראו אלא וייראו מיד וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים. שמע דאסתלקו אינון עננים ומית תיירא רברבא דכל אינון עננים אתקשרו ביה. אמר רבי יצחק הכנעני מלך ערד יושב הנגב ודאי. וכד אתו אינון מאללין דשדר משה אמרו עמלק יושב בארץ הנגב בגין לתברא לבייהו דהא בעמלק אתבר חיליהון בקדמיתא. אמר רבי אבא וישמע הכנעני מאי קא מיירי הכא בתר דאסתלקו אינון עננים אלא כנען כתיב ביה ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. הכא אוליפנא מאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אתחזי למהוי עבד לעבדי עבדין הה&quot;ד וילחם בישראל וישב ממנו שבי הוא נטל עבדין מישראל לגרמיה ועל דא כתיב כל האזרח בישראל ישבו בסכות כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסכות תחות צלא דמהימנותא. ומאן דליתיה מגזעא ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפוק גרמיה מתחות צלא דמהימנותא. כתיב כנען בידו מאזני מרמה דא אליעזר עבד אברהם. ות&quot;ח כתיב ארור כנען. ובגין דזכה כנען דא לשמשא לאברהם כיון דשמש לאברהם יתיב תחות צלא דמהימנותא זכה למיפק מההוא לטייא ולא עוד אלא דכתיב ביה ברכה דכתיב ויאמר בא ברוך יי'. מאי קא מיירי. דכל מאן דיתיב תחות צלא דמהימנותא אחסין חירו ליה ולבנוי לעלמין ואתברך ברכתא עלאה ומאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אחסין גלותא ליה ולבנוי דכתיב וילחם בישראל וישב ממנו שבי: &lt;קטע סוף=דף קג א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קג ב/&gt;בסכות תשבו חסר ודא עננא חד דכלהו קשירין ביה דכתיב כי ענן יי' עליהם יומם. וכתיב ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם דא הוא עננא דאהרן דאקרי יומם דכתיב יומם יצוה יי' חסדו עננא חד נטיל עמיה חמש אחרנין ואינון שית. ועננא אחרא דכתיב ובעמוד אש לילה דא נהרא להו לישראל מנהירו דאינון שית:

רבי אלעזר פתח (ואמר) כה אמר יי' זכרתי לך חסד נעוריך וגו'. האי קרא על כ&quot;י אתמר בשעתא דהות אזלא במדברא עמהון דישראל. זכרתי לך חסד דא עננא דאהרן דנטלא בחמש אחרנין דאתקשרו עלך ונהירו עלך. אהבת כלולותיך דאשתכללו לך (ס&quot;א וכלהו אשתכללו בך) ואעטרו לך ואתקינו לך ככלה דתעדי תכשיטהא וכ&quot;כ למה. בגין לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ת&quot;ח בשעתא דב&quot;נ יתיב במדורא דא צלא דמהימנותא שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא ואברהם וחמשא צדיקייא אחרנין שויין מדוריהון עמיה. אמר ר' אבא אברהם וחמשא צדיקייא ודוד מלכא שוין מדוריהון עמיה הה&quot;ד בסכות תשבו שבעת ימים. שבעת ימים כתיב ולא בשבעת ימים. כגוונא דא כתיב כי ששת ימים עשה יי' את השמים וגו'. ובעי ב&quot;נ למחדי בכל יומא ויומא באנפין נהירין באושפיזין אלין דשריין עמיה. ואמר רבי אבא כתיב בסכות תשבו שבעת ימים לבתר ישבו בסכות בקדמיתא תשבו ולבתר ישבו. אלא קדמאה לאושפיזי. תניינא לבני עלמא. קדמאה לאושפיזי כי הא דרב המנונא סבא כד הוה עייל לסוכה הוה חדי וקאים על פתחא דסוכה מלגאו ואמר נזמן לאושפיזין מסדר (נ&quot;א נסדר) פתורא וקאים על רגלוהי ומברך ואומר בסכות תשבו שבעת ימים. תיבו אושפיזין עלאין תיבו. תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו. ארים (ס&quot;א אסחי) ידוי וחדי ואמר זכאה חולקנא זכאה חולקהון דישראל דכתיב כי חלק יי' עמו וגו' והוה יתיב. תניינא לבני עלמא. דמאן &lt;קטע סוף=דף קג ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קד|א}}&lt;קטע התחלה=דף קד א/&gt;דאית ליה חולקא בעמא ובארעא קדישא יתיב בצלא דמהימנותא לקבלא אושפיזין למחדי בהאי עלמא ובעלמא דאתי. ובעי למחדי למסכני מ&quot;ט בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין דמסכני הוא. וההוא דיתיב בצלא דא דמהימנותא וזמין אושפיזין אלין עלאין אושפיזי מהימנותא ולא יהיב לון חולקהון כלהו קיימי מניה ואמרי אל תלחם את לחם רע עין וגו' אשתכח דההוא פתורא דתקין דיליה הוא ולאו דקב&quot;ה עליה כתיב וזריתי פרש על פניכם וגו' פרש חגיכם ולא חגי. ווי ליה לההוא בר נש בשעתא דאלין אושפיזי מהימנותא קיימי מפתוריה. ואמר ר' אבא אברהם כל יומוי הוה קאים בפרשת אורחין לזמנא אושפיזין ולתקנא לון פתורי. השתא דמזמנין ליה ולכלהו צדיקייא ולדוד מלכא ולא יהבין לון חולקהון אברהם קאים מפתורא וקרי סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וכלהו סלקין אבתריה. יצחק אמר ובטן רשעים תחסר. יעקב אמר פתך אכלת תקיאנה ושאר כל צדיקייא אמרי כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. דוד מלכא אמר (חסר כאן) ואשלים דינוי דכתיב ויהי כעשרת הימים ויגוף יי' את נבל וימת. מאי קא מיירי בגין דדוד שאל לנבל ואתעביד ליה אושפיזא ולא בעא. ודא זמין ליה ולא יהב ליה חולקא. ובאינון עשרה יומין דדוד מלכא דאין עלמא אתדן עליה ההוא ב&quot;נ דאשלים ליה ביש יתיר מנבל. א&quot;ר אלעזר (בג&quot;כ) אורייתא לא אטרח עליה דב&quot;נ יתיר אלא כמה דיכיל דכתיב איש כמתנת ידו וגו'. ולא לימא איניש אכול ואשבע וארווי בקדמיתא ומה דישתאר אתן למסכני אלא רישא דכלא דאושפיזין הוא ואי חדי לאושפיזין ורוי לון קב&quot;ה חדי עמיה ואברהם קרי עליה אז תתענג על יי'. ויצחק קארי עליה כל כלי יוצר עליך לא יוצלח. אר&quot;ש האי דוד מלכא א&quot;ל בגין דכל זיינין דמלכא וקרבין דמלכא בידוי דדוד אתפקדו. אבל יצחק קאמר גבור בארץ יהיה זרעו וגו'. הון ועושר בביתו וגו'. יעקב אמר אז יבקע כשחר אורך וגו' שאר צדיקייא אמרי ונחך יי' תמיד והשביע וגו'. דוד מלכא אמר כל כלי יוצר עליך לא יוצלח דהא הוא על כל זיני עלמא אתפקד זכאה חולקיה דב&quot;נ דזכי לכל האי. זכאה חולקהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ועמך כלם צדיקים וגו':

ולקחתם לכם ביום הראשון וגו'. ר&quot;ש פתח כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. כל הנקרא בשמי דא אדם דקב&quot;ה ברא ליה בשמיה (נ&quot;א בדיוקניה) דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו וקרא ליה בשמיה בשעתא דאפיק קשוט ודינא בעלמא ואקרי אלקים דכתיב אלקים לא תקלל. קרא ליה בשמיה דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו ושפיר. הא אוקימנא דכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו בשעתא דזווגא אתמר. וכך הוא בזווגא דתרווייהו בצלם ודמות ואדם מדכר ונוקבא נפק. ויברא אלקים את האדם בצלמו. בספרא דשלמה מלכא אשכחנא דבשעתא דזווגא &lt;קטע סוף=דף קד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קד ב/&gt;אשתכח לתתא שדר קב&quot;ה חד דיוקנא כפרצופא דב&quot;נ. רשימא חקיקא בצולמא וקיימא על ההוא זווגא ואלמלי אתיהיב רשו לעינא למחזי חמי ב&quot;נ על רישיה חד צולמא רשימא כפרצופא דב&quot;נ ובההוא צולמא אתברי ב&quot;נ ועד דקיימא (ס&quot;א ועד לא קיימא) ההוא צולמא דשדר ליה מארים על רישיה וישתכח תמן לא אתברי ב&quot;נ הה&quot;ד ויברא אלקים את האדם בצלמו ההוא צלם אזדמן לקבליה עד דנפיק לעלמא. כד נפק. בההוא צלם אתרבי בההוא צלם אזיל הה&quot;ד אך בצלם יתהלך איש. והאי צלם איהו מלעילא. בשעתא דאינון רוחין נפקין מאתרייהו כל רוחא ורוחא אתתקן קמי מלכא קדישא בתקוני יקר בפרצופא דקאים בהאי עלמא. ומההוא דיוקנא תקונא יקר נפיק האי צלם. ודא תליתאה לרוחא ואקדימת בהאי עלמא שעתא דזווגא אשתכח ולית לך זווגא בעלמא דלא אשתכח צלם בגווייהו. אבל ישראל קדישין האי צלם קדישא ומאתר קדישא אשתכח בגווייהו. ולעכו&quot;ם צלם מאינון זינין בישין מסטרא דמסאבותא אשתכח בגווייהו. וע&quot;ד לא ליבעי לאיניש לאתערבא צולמא דיליה בצולמי דעובדי כו&quot;ם בגין דהאי קדישא והאי מסאבא:

תא חזי מה בין ישראל לעמין עובדי כו&quot;ם וכו' עד דמלכא דזמין אושפיזון. זה המאמר כתיב בפ' ויחי יעקב דף רכ ע&quot;א שורה ראשונה (ושייך כאן) ואלו החלופים מצאתי בין כתוב בהעתק לבין הכתוב שם. שורה כ&quot;ג במקום עלמין מצאתי צולמים. שורה כ&quot;ה במקום יעדי דיני גריע'. שורה כ&quot;ו במקום ידיה מצאתי דינא. שורה ל&quot;א מי יתן ערב ודא כד נהרא סיהרא וליליא אתתקן בנהורא. שורה ל&quot;ה עובדין. מצאתי בריין ע&quot;ב שורה ה' בית חילא. שורה ו' יצרתיו היינו וענף עץ עבות. אף עשיתיו. שורה י&quot;ד לחירו וע&quot;ד קרינאי ליה יום הראשון דא בספרא דאגדתא ושפיר הוא. שורה כ&quot;ה דאבא בג&quot;כ כלא יאה ולא בסימא לפירין ולא עביד פירין. שם הדין צ&quot;ל תרין. שורה כ&quot;ו לבירא ד&quot;א. שורה כ&quot;ט יעקב צ&quot;ל בירא. שורא ל&quot;א דא בדא צ&quot;ל דא שלא דא. שורה ל&quot;ג צ&quot;ל אעג דבהאי נחל דינא לא אשתכח ביה. שורה ל&quot;ה צ&quot;ל דצדיק איכא וכנישו רברבא נפקי מנייהו. שורה ל&quot;ו צ&quot;ל מנייהו לא איבא ולא טעמא. שם וכלא שפיר וע&quot;ד אתרוג בשמאלא) ובסוף המאמר מצאתי כתיב. דכתיב ביום השמיני עצרת תהיה לכם דהא יומא דא ממלכה הוא בלחודוי חדוותא דיליה בהו בישראל. מתל למלכא דזמין אושפיזין. אשתדלו בהו כל בני היכליה לבתר אמר מלכא עד כאן אנא ואתון אשתדלנא כלהו באושפיזין וקרבתון קרבנין על שאר עמין בכל יומא מכאן ולהלאה אנא ואתון נחדי יומא חד הה&quot;ד ביום השמיני עצרת תהיה לכם. לכם לקרבא קרבנין עלייכו אבל אושפיזי מהימנותא במלכא משתכחו תדירא. וביומא דחדוות דמלכא כלהון מתכנפי עמיה ומשתכחן. ועל דא כתיב עצרת תרגומו כנישו. והאי יומא יעקב הוא רישא לחדוותא. וכל אינון אושפיזי חדאן עמיה ועל דא כתיב אשריך ישראל מי כמוך וכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר:

ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור וגו' א&quot;ר אלעזר הא אוקמוה אבל אמאי אסמיך קב&quot;ה פש' דא לפרשת מועדים. אלא כלהו בוצינין עלאין כלהו בוצינין לאדלקא משח רבות עלאה והא אתמר. ועל ידייהו דישראל מתברכאן עלאין ותתאין ואדליקו בוצינין כמה דאוקמיה דכתיב שמן וקטרת ישמח לב חדוות' דעלאין ותתאין:&lt;קטע סוף=דף קד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קה|א}}&lt;קטע התחלה=דף קה א/&gt;רבי אבא פתח שמחו ביי' וגילו צדקים (שמחו ביי' כד&quot;א) וכתיב זה היום עשה יי' נגילה ונשמחה בו ואוקמוה דהא בקב&quot;ה (נ&quot;א במועדיא) בעי למהדי (ליה) ולאנהרא (ליה) אנפין וישתכח בר נש בחדווה (עמיה) בגין דההוא חדווה דקב&quot;ה הוי דכתיב נגילה ונשמחה בו ביומא. בו בקב&quot;ה וכלא חד מלה. שמחו ביי' כד דינין אתכפיין ורחמי אתערו וכד מתערי רחמי כדין וגילו צדיקים (כתיב) צדיק וצדק מתברכאן כחדא דאקרון צדיקים כמה דאתמר דהא אלין מתברכאן (ס&quot;א מברכין) לעלמין ודאן לעלמין כלהו. והרנינו כל ישרי לב. אלין בני מהימנותא לאתקשרא בהו ובכלא בעי עובדא לתתא לאתערא לעילא ת&quot;ח מאן דאמר דלא בעיא עובדא בכלא או מלין לאפקא לון ולמעבד קלא בהו. תיפח רוחיה והא הכא פרשתא דא אוכח אדלקות בוצינייא וקטרת בוסמין (כחדא בגין) דכתיב שמן וקטרת ישמח לב (ובהאי) ובעובדא דא אשתכח אדלקותא לעילא וחדוותא לתתא (ס&quot;א אדלקותא וחדוותא לעילא ותתא) ואתקשרותא כחדא כדקא יאות (ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא). אמר ר' יהודה מזבח דלתתא אתער מזבח אחרא. כהן דלתתא אתער כהן אחרא בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא. ר' יוסי ור' יצחק הוו אזלי באורחא אמר ר' יוסי לר' יצחק כתיב וקראת לשבת ענג לקדוש יי' מכבד וגו'. וכבדתו מעשות דרכיך שפיר. אבל ממצא חפצך ודבר דבר מה הוא ומאי גריעותא הוא לשבת. א&quot;ל ודאי גריעותא הוא דלית לך מלה ומלה דנפיק מפומיה דבר נש דלית לה קלא וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא. ומאי הוא ההוא דאקרי חול (לעילא) מאינון יומין דחול. וכד אתער חול ביומא קדישא גריעותא הוא לעילא ודאי וקב&quot;ה וכנסת ישראל שאלי עליה מאן הוא דבעי לאפרשא זווגא דילן מאן הוא דבעי חול הכא. עתיקא קדישא לא אתחזי ולא שרייא על חול. בגין כך הרהור מותר מאי טעמא בגין דהרהור לא עביד מדי ולא אתעביד מניה קלא ולא סליק. אבל לבתר דאפיק מלה מפומיה ההוא מלה אתעביד קלא ובקע אוירין ורקיעין וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא ועל דא ממצוא חפצך ודבר דבר כתיב. ומאן דאפיק מלה קדישא מפומיה מלה דאורייתא אתעביד מניה קלא וסליק לעילא ואתערו קדושי מלכא עלאה ומתעטרן ברישיה וכדין אשתכח חדוותא לעילא ותתא. א&quot;ל ודאי הכי הוא והא שמענא מלה אבל מאן דשארי בתעניתא בשבתא עביד גריעותא לשבת או לא. אי תימא דלא עביד גריעותא הא סעודתי דמהימנותא בטיל מניה ועונשיה סגי הא חדוותא דשבת בטיל מניה. א&quot;ל מלה דא שמענא דדא הוא דאשגחן עליה מלעילא מכל בני עלמא בגין דהאי יומא חדוותא הוא לעילא ותתא חדוותא דכל חדוון חדוותא דכל מהימנותא ביה אשתכח ואפילו רשעים דגיהנם נייחין בהאי יומא. והאי בר נש לית ליה חדווה ולית ליה נייחא ושניא דא מכל עלאין ותתאין כלהו שאלין עליה מאי שניא דפלנייא הוא בצערא. ובשעתא דעתיקא קדישא אתגלי בהאי יומא ואשתכח האי בצערא צלותיה סלקא וקיימא קמיה כדין אתקרעו כל גזרי דינין דתגזרו עליה ואפילו אסתכמו בבי דינא דמלכא עליה לביש כלא אתקרע בגין דבשעתא דעתיקא אתגלייא כל חירו וכל חידו אשתכח בגין דאתגליא בהלולא דמלכא. ועל דא תנינן קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. מאן שבעים שנה אלא אע&quot;ג דאסכמו עליה כל אינון שבעין כתרי מלכא דהוא אתחזי בהו כלא אתקרע בגין דעתיקא קדישא נטיל (ס&quot;א בטיל ליה והני) ליה לבר נש. והני &lt;קטע סוף=דף קה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קה ב/&gt;מילי כד מתערי עליה בחלמא בליליא דשבתא. למלכא דעביד הלולא לבריה וגזר חדווה על כלא בהאי יומא דהלולא כל עלמא הוו חדאן ובר נש חד הוה עציב תפיש בקולרא. אתא מלכא לחדוותא חמא כל עמא חדאן כמה דאיהו גזר. זקף עינוי חמא ההוא בר נש תפיש בקולרא עציב. אמר ומה כל בני עלמא חדאן בהלולא דברי ודא תפיש בקולרא. מיד פקיד ונפקי ליה ושארו ליה מקולריה (ס&quot;א מקטרוי). כך האי דשארי בתעניתא בשבתא כל עלמא חדאן ואיהו עציב והאי אתפש בקולרא. בשעתא דעתיקא קדישא אתגלייא בהאי יומא ואשתכח האי בר נש תפיש בקולרא אע&quot;ג דאסכימו עליה כל אינון שבעין שנין דאמרן כלא אתקרע ולא שארי עליה דינא. ביומא אחרא אית ביה רשו למקרע ליה בההוא יומא כ&quot;ש שבת דלית לך יום דלא אשתכח ביה חילא ומאן דשארי בתעניתא דחלמא בההוא יומא לא סליק ההוא יומא עד דקרע דיניה אבל לאו דשבעים שנה כיומא דשבת. בגין כך בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא דלית רשו ליומא על יומא אחרא. כל יומא מה דאירע ביומיה עביד דלא אירע ביומיה לא עביד ועל דא לא לבעי ליה לאינש לסלקא ליה מיומא דא ליומא אחרא ובגין כך דבר יום ביומו תנינן ולא דבר יום ליומא אחרא. ותא חזי לאו למגנא מתערי עליה בחלמא בגין למתבע עליה רחמי ווי לההוא בר נש דלא מתערי עליה ולאו אודעו ליה בחלמא דהא אקרי רע ובגיני כך לא יגורך רע כתיב. וכתיב בל יפקד רע בל יפקד בגין דאיהו רע אמר רבי יוסי כתיב ממצוא חפצך ודבר דבר. כיון דכתיב ממצוא חפצך מהו ודבר דבר אלא עד דיגזר מלה כדקא יאות וימלל ליה ודאי כך הוא ברירא דמלה משמע דכתיב ודבר דבר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע:

ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי וגו'. ויצא רבי יהודה אמר נפק מכללא דחולקא דישראל דנפק מכללא דכלא נפק מכללא דמהימנותא. וינצו במחנה מכאן אוליפנא כל מאן דאתי מזוהמא דזרעא לסוף גלייה ליה קמי כלא. מאן גרים ליה זוהמא דחולקא בישא דאית ביה דלית ליה חולקא בכללא דישראל. רבי חייא פתח כבוד אלקים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר. כבוד אלקים הסתר דבר דלית רשו לבר נש לגלאה מלין סתימין דלא אתמסרו לאתגלייא מלין דחפא לון עתיק יומין כד&quot;א לאכול לשבעה ולמכסה עתיק. לאכול לשבעה עד ההוא אתר דאית ליה רשו ולא יתיר ועכ&quot;ד ולמכסה עתיק למכסה עתיק ודאי. דבר אחר לאכול לשבעה אינון חברייא דידעין ארחין ושבילין למיהך בארח מהימנותא כדקא יאות כגון דרא דר&quot;ש שארי בגויה ולמכסה עתיק מדרין אחרנין דהא כלהון לא אתחזון לאכול ולשבעה ולאתגלייא מלין בגווייהו. אלא למכסה עתיק כד&quot;א אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. ביומוי דר' שמעון הוה בר נש אמר לחבריה פתח פיך ויאירו דבריך בתר דשכיב הוו אמרי אל תתן את פיך וגו'. ביומוי לאכול לשבעה בתר דשכיב ולמכסה עתיק דחברייא מגמגמי ולא קיימי במלין. דבר אחר לאכול לשבעה באינון מלין דאתגליין ולמכסה עתיק באינון מלי דאתחפיין: &lt;קטע סוף=דף קה ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קו|א}}&lt;קטע התחלה=דף קו א/&gt;ויקוב בן האשה הישראלית את השם מהו ויקוב רבי אבא אמר ויקוב ודאי כד&quot;א ויקוב חור בדלתו נקיב מה דהוה סתים. ושם אמו שלומית בת דברי עד כאן סתים שמא דאמיה כיון דכתיב ויקוב נקיב שמא דאימיה. אמר רבי אבא אי לאו דבוצינא קדישא קיימא בעלמא לא ארשינא לגלאה (מכאן ולהלאה) דהא לא אתיהיב מלה דא לגלאה אלא לחברייא דאינון בין מחצדי חקלא (דאי לאו) תיפח רוחיהון דאינון דאתיין לגלאה לאינון דלא ידעי. ת&quot;ח כתיב וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי האי קרא הא אוקימנא אבל דא בר אינתו אחרא דאבוי בעלה דשלומית הוה. וכיון דאתא ההוא מצראה עלה בפלגות ליליא תב לביתא וידע מלה אתפרש מנה ולא אתא עלה. ונטל אינתו אחרא ואוליד להאי ואקרי איש הישראלי. ואחרא בן הישראלית. אי אינון אינצו הכא כחדא מאי קא בעי הכא שמא קדישא ואמאי קלל שמא קדישא. אלא איש הישראלי אמר מלה מאמיה מגו קטטה. מיד ויקוב בן האשה הישראלית. כד&quot;א ויקוב חור בדלתו. רזא דמלה נטל ה' דשמא קדישא ולייט לאגנא על אמיה ודא הוא נקיבא דאיהו נקיב ופריש שמא קדישא. ולמחצרי חקלא אתמר. ורזא דמלה כן דרך אשה מנאפת וגו' זכאה חולקהון דצדיקייא דידעין מלה ומכסיין לה. וע&quot;ד אתמר ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל. ה' בתראה הות נוקבא דינקא בתרין סטרין בגין כך נטלא זיינין דמלכא ונקמת נקמתא. דכתיב הוצא את המקלל. על דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דחילו דאמא אקדים לאבא. וזכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי:

ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. רבי יהודה אמר הא אוקמוה. אבל כי יקלל אלקיו סתים ובגין דאמר אלקיו סתם לכך ונשא חטאו דהא לא ידעינן מאן הוא דחלא דיליה אי אחד מן השרים או חד מן ככביא או חד מדברי עלמא. א&quot;ר יוסי אי צדיק גמור הוא לא יתער (ס&quot;א מלה) חיליהון וכיון דאתער מלה דא חיישינן מינות אזדריקת ביה ולא ימות (ס&quot;א א&quot;ר יוסי אפילו צדיק גמור לא ימות) על דא בגין דאיהו מלה סתים. רבי יהודה אמר דאין ליה לטב בהא דאי אמר אלקי יכיל למטען אלקי דהוה עד השתא דאתמשכנא אבתריה בלבאי והשתא אהדרנא לקבלא מהימנותא עלאה אבל אי אמר יי' אלקים או יי' ונקיב ליה בשמא האי לית ליה למטען בהאי בגין דדא הוא מהימנותא דכלא וכל את ואת דשמא קדישא דא סלקא לשמא שלימא (ס&quot;א לשבחא). ד&quot;א ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ר' יצחק אמר ויקוב בן האשה אמאי. אלא כמה דאוקמוה אבל האיש הישראלי בעלה דשלומית הוה. רבי יהודה אמר בריה דבעלה דשלומית מאנתו אחרא הוה. א&quot;ר יצחק נצו כחדא וא&quot;ל מלה מאימיה וכי אבוי הוה דאתקטל בשמא קדישא כמה דאוקמוה דכתיב הלהרגני אתה אומר דהא בשמא קדישא קטיל ליה משה ועל דא אושיט מלה לקבליה ודא הוא דכתיב ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל. ויביאו אותו אל משה. אמאי. (ס&quot;א לגבי דמשה בין דקטיל לאבוהי כו') בגין דמטא לגביה דמשה על דקטיל לאבוהי בשמא קדישא בגין כך ויביאו אותו אל משה כיון דחמא משה מיד ויניחוהו במשמר ואבא וברא נפלו בידא דמשה:

איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו רבי יצחק פתח שמע עמי ואעידה בך ישראל אם תשמע לי. לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר. כיון דכתיב לא יהיה בך אל זר מאי ולא תשתחוה לאל נכר &lt;קטע סוף=דף קו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קו ב/&gt;אלא לא יהיה בך אל זר דלא ייעול בר נש ליצר הרע בגויה דכל מאן דאתי לאתחברא ביה אל זר שריא בגויה דהא כד אתחבר ב&quot;נ ביה מיד אתי לאעברא על פתגמי אורייתא אתי לאעברא על מהימנותא דשמא קדישא ואתי לבתר למסגד לטעוון אחרן ועל דא כתיב לא יהיה בך אל זר כיון דלא יהיה בך אל זר לא תיתי למסגד לטעוון אחרן ולמעבר על מהימנותא דשמא קדישא חדא הוא דכתיב ולא תשתחוה לאל נכר ומהימנותא בישא דב&quot;נ דא הוא. ועל דא כי יקלל אלקיו דיכיל למטען דהוא לייט לההוא אל זר יצרא בישא דשרייא עליה לזמנין ואנן לא ידעינן מלוי אי קשוט או לאו ועל דא תשא חטאו אבל ונוקב שם יי' מות יומת. אמר רבי יהודה אי הכי אמאי ונשא חטאו ונסלח חטאו מבעי ליה. (ס&quot;א אלא) א&quot;ל כגון דאמר אלקי כמה דאוקימנא סתם ולא פריש. רבי חייא אמר כי יקלל אלקיו סתם ולא פירש והא ודאי ונשא חטאו. אבל ונוקב שם יי' מות יומת דהא הכא תלייא מהימנותא דכלא ולית ליה רשו למטען עליה כלל. אמר רבי יוסי הכי הוא ודאי דהא שמא דא מהימנותא דעלאי ותאי ועל דא קיימין עלמין כלהו באת חד זעירא תליין אלף אלפין ורבוא רבבן עלמין דכסופין ועל דא תנינן אתוון אלין קשירין אלין באלין וכמה אלף רבבן עלאין (ס&quot;א עלמין) תליין בכל את ואת ואסתליקו ואתקשרו במהימנותא (ואתגלייא) וסתים בהו מה דלא אתדבקו עלאין ותתאין אורייתא בהו תלייא עלמא דין ועלמא דאתי הוא ושמיה חד. ועל דא כתיב אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני וכתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך:

רבי חזקיה פתח לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה במשוך היובל. ומה טורא דסיני דאיהו טורא כשאר טורי עלמא בגין דאתחזי עליה יקרא דמלכא קדישא כתיב לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה מאן דקריב למלכא לא כ&quot;ש. ומה טורא דסיני דיכיל ב&quot;נ לאושיט ביה ידא ארח יקר בדחילו כתיב לא תגע בו יד סתם ואפילו בארח יקר. מאן דאושיט ידיה בארח קלנא לקביל מלכא לא כל שכן. רבי ייסא פתח ואמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. ומה משה דמן יומא דאתיליד זיהרא קדישא עלאה לא אעדי מניה כתיב ביה אל תקרב הלום. אמר ליה. משה עד כאן לא אנת כדאי לאשתמשא ביקרי של נעליך. ומה משה כך דהוה קריב בדחילו בקדושה כתיב ביה הכי. מאן דקריב בארח קלנא לגבי מלכא על אחת כמה וכמה. רבי אבא אמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. ת&quot;ח כד הוו ישראל במצרים היו ידעי באינון רברבי עלמא דממנן שעל שאר עמין וכל חד וחד הוה ליה דחלא בלחודוי מנייהו. כיון דאתקשרו בקשרא דמהימנותא וקריב לון קב&quot;ה לפולחניה אתפרשו מנייהו וקריבו לגבי מהימנותא עלאה קדישא ובג&quot;כ כתיב איש איש כי יקלל אלקיו ואע&quot;ג דפולחנא נוכראה הוא כיון דאנא פקודת לון ממנא לדברא עלמא מאן דלייט ומבזי לון ונשא חטאו ודאי דהא ברשותי קיימין ואזלי ומדברין בני עלמא. אבל ונוקב שם יי' מות יומת לאו ונשא חטאו כמה לאלין אלא מות יומת. מות בעלמא דין יומת בעלמא דאתי. לאלין ונשא חטאו בגין דמבזי עובדי ידי מבזי לשמשי דאנא פקידית ואסיר הוא אבל מיתה לא אתחייב בהו. ר&quot;ש הוה אזיל בארחא והוה עמיה רבי אלעזר ורבי אבא ורבי חייא ורבי יוסי ורבי יהודה מטו לחד טיקלי דמיא פוסקרא רבי יוסי בקטפוי לגו מייא אמר &lt;קטע סוף=דף קו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קז|א}}&lt;קטע התחלה=דף קז א/&gt;קוטרא דקוסטי דמיא ולואי ולא שכיח. א&quot;ל ריש אסיר לך. שמשא דעלמא הוא ואסיר לאנהגא קלנא בשמשא דקב&quot;ה וכ&quot;ש דאינון עובדי קשוט. בנימוסי דקסטירא עלאה שכיחי. פתח ואמר וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וירא אלקים את כל אשר עשה סתם אפילו נחשים ועקרבים ויתושים ואפילו אינון דאתחזון מחבלי עלמא בכלהו כתיב והנה טוב מאד כלהו שמשי עלמא מדברי עלמא ובני נשא לא ידעי. עד דהוו אזלי חמו חד חויא מדבר קמייהו אמר ר&quot;ש ודא דא אזיל לארחשא לן ניסא רהט ההוא חויא קמייהו וקטר בחד אפעה בקיטרא דאורחא סטון (ס&quot;א נצן) חד בחד ומיתו. כד מטון חמו לון לתרוייהו שכיבין בארחא. אר&quot;ש בריך רחמנא דרחיש לן ניסא דהא כל מאן דאסתכל בהאי כד איהו בקיומיה או איהו יסתכל בבר נש לא ישתזיב ודאי כ&quot;ש אי יקרב בהדיה. קרא עליה לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך. ובכלא עביד קב&quot;ה שליחותא דיליה ולית לן לאנהגא קלנא בכל מה דאיהו עבד וע&quot;ד כתיב טוב יי' לכל ורחמיו על כל מעשיו. וכתיב יודוך יי' כל מעשיך. (נדפס ויחי רבא):

רבי שמעון פתח אני חבצלת השרון שושנת העמקים. כמה חביבה כנסת ישראל קמי קב&quot;ה דקב&quot;ה משבח לה והיא משבחת ליה תדיר וכמה שבחין ומזמרין אתקנת ליה למלכא תדיר. זכאה חולקהון דישראל דאחידן בעדבא דחולקא קדישא כמה דכתיב כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו. אני חבצלת השרון דא כ&quot;י דאקרי חבצלת דקיימא בשפירו דנוי בגנתא דעדן לאתנטעא. השרון דהיא נטרת (נ&quot;א שרה) ומשבחת ליה למלכא עלאה. ד&quot;א אני חבצלת השרון. דבעייא לאשתקאה משקיו דנחלא עמיקא מבועא דנחלין כד&quot;א והיה השרון (כערבה) (לאגם מים). שושנת העמקים דקיימא בעמיקתא דכלא. שושנת העמקים. מאי אינון עמקים כד&quot;א ממעמקים קראתיך יי'. חבצלת השרון מההוא אתר דשקיו דנחלין עמיקין נפקין ולא פסקין לעלמין. שושנת העמקים דההוא אתר דאקרי עמיקא דכלא סתים מכל סטרין. ת&quot;ח בקדמיתא חבצלת ירוקא בטרפין ירוקין לבתר שושנה בתרין גוונין סומק וחוור. שושנת בשית טרפין. שושנת דשניאת גוונהא ואשתניאת מגוונא לגוונא. שושנת בקדמיתא חבצלת בזמנא דבעייא לאזדווגא ביה במלכא אקרי חבצלת. בתר דאתדבקת ביה במלכא באינון נשיקין אקרי שושנה בגין דכתיב שפתותיו שושנים. שושנת העמקים דהיא שניית ומשניאת גוונהא זמנין לטב וזמנין לביש זמנין לדינא וזמנין לרחמי. ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וגו'. ת&quot;ח דהא בני נשא לא ידעין ולא מסתכלין ולא משגיחין בשעתא דברא קב&quot;ה לאדם. ואוקיר ליה ביקירו עלאה בעא מיניה לאתדבקא ביה בגין דישתכח יחידאי ובלא יחידאי ובאתר דדביקותא יחידא' דלא ישתני ולא יתהפך לעלמין בההוא קשורא דמהימנותא יחידאה דכלא ביה אתקשר. הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן. ולבתר סאטו מאורחא דמהימנותא ושבקו אילנא יחידאה עלאה מכל אילנין ואתו לאתדבקא באתר דמשתני ומתהפך מגוונא לגוונא ומטב לביש ומביש לטב ונחתו מעילא לתתא ותאדבקו לתתא בשנויין סגיאין ושבקו עלאה דכלא דהוה חד ולא אשתני לעלמין הה&quot;ד אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. והמה בקשו חשבונות רבים ודאי. כדין אתהפך לבייהו בההוא סטרא ממש זמנין לטב זמנין לביש זמנין לרחמי זמנין לדינא &lt;קטע סוף=דף קז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קז ב/&gt;כההוא מלה דאתדבקו בה ודאי. והמה בקשו חשבונות רבים ואתדבקו בהו. א&quot;ל קב&quot;ה אדם שבקת חיי ואתדבקת במותא. חיי דכתיב ועץ החיים בתוך הגן עץ דאתקרי חיי דמאן דאחיד ביה ולא טעים טעמא דמותא לעלמין ואתדבקת באילנא אחרא הא ודאי מותא הוא לקבלך הה&quot;ד רגליה יורדות מות וגו' וכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה ודאי באתר דמותא אתדבק ושבק אתר דחיי בגין כך אתגזר עליה ועל כל עלמא מותא. אי הוא חטא כל עלמא מאי חטאו אי תימא דכל בריין אתו ואכלו מאילנא דא ואתרמי מכלא. לאו הכי. אלא בשעתא דאדם קאים על רגלוי חמו ליה בריין כלהו ודחלו מקמיה והוו נטלין בתריה כעבדין קמי מלכא והוא אמר לון אנא ואתון בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני יי' עושנו וכלהו אתו בתריה. כיון דחמו דאדם מגיד להאי אתר ואתדבק ביה כלהו אתמשכו אבתריה וגרים מותא ליה ולכל עלמא כדין אשתני אדם לכמה גוונין זמנין לטב זמנין לביש זמנין רוגזא זמנין נייחא זמנין דינא וזמנין רחמי זמנין חיי זמנין מותא ולא קאים בקיומא תדיר בחד מנייהו בגין דההוא אתר גרמא ליה וע&quot;ד אקרי להט החרב המתהפכת מן סטרא דא לסטרא דא מן טב לביש מן רחמי לדינא מן שלום לקרבא. אתהפיכת הוא לכלא ואקרי טוב ורע דכתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. ומלכא עילאה לרחמא על עובדי ידוי אוכח ליה ואמר ליה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו והוא לא קביל מניה ואתמשך בתר אתתיה ואתתרך לעלמין דהא אתתא לאתר דא סלקא ולא יתיר ואתתא גרים מותא לכלא. ת&quot;ח לעלמא דאתי כתיב כי כימי העץ ימי עמי. כימי העץ ההוא עץ דאשתמודע. ביה זמנא כתיב בלע המות לנצח ומחה יי' אלקים דמעה מעל כל פנים. ברוך יי' לעולם אמן ואמן. ימלוך יי' לעולם אמן ואמן: &lt;קטע סוף=דף קז ב/&gt;

==פרשת אמור - רעיא מהימנא==
{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח א/&gt;(הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פח|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פט|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פט א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פט א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פט|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פט ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פט ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צ|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צ א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צ א/&gt;

'''מדף צ ע&quot;ב עד צב' ע&quot;א - אין רעיא מהימנא'''


{{ממ זהר משולב|ג|צב|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צב ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צג|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צג א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צג א/&gt;

'''מדף צג ע&quot;ב עד צו ע&quot;ב - אין רעיא מהימנא'''

{{ממ זהר משולב|ג|צז|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צז א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צז א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צז|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צז ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צז ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צח א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צח א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צח|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צח ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צח ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צט|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צט א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צט א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צט|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צט ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צט ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|ק|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף ק א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף ק א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|ק|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף ק ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף ק ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קא|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קא א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קא א/&gt;

'''קא עד קג - לא ברור מה יש בדפים אלו'''

{{ממ זהר משולב|ג|קג|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קג ב/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קג ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קד|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קד א/&gt;  
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קד א/&gt;

'''מדף קד ע&quot;ב עד הסוף - אין רעיא מהימנא'''</text>
      <sha1>bjvwfrmv9781opffjs4xclidxkt1z6u</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947939</id>
      <parentid>2947938</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T22:14:22Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947939</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="252250" sha1="09jj9n1qsclutvxybqrebc94uzhkp0a" xml:space="preserve">__TOC__

&lt;קטע התחלה=דף פ א/&gt;

==קדושים==
{{ממ זהר משולב|ג|פ|א}} {{צ|וידבר יי' אל משה לאמר. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם}} {{ממ|ויקרא|יט|ב}}. 

רבי אלעזר פתח {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וגו'}} {{ממ|תהלים|לב|ט}}. בכמה זמנין אורייתא אסהידת בהו בבני נשא, כמה זמנין ארימת קלין לכל סטרין לאתערא להו, וכלהו דמיכין בשינתא בחוביהון (ס&quot;א בחוריהון), לא מסתכלין ולא משגיחין. בהיך אנפין יקומון ליומא דדינא עלאה כד יתבע לון מלכא עלאה עלבונא דאורייתא דצווחת לקבליהון ולא אהדרו אפין לקבלה דכלהו פגימין בכלא דלא ידעו מהימנותא דמלכא עלאה. ווי לון ווי לנפשהון. דהא אורייתא ביה אסהידת ואמרת {{צ|מי פתי יסור הנה חסר לב (ס&quot;א ואמרה) אמרה לו}} {{ממ|משלי|ט|טז}}. 

מהו {{צ|חסר לב}}? דלית ליה מהימנותא. דמאן דלא אשתדל באורייתא לאו ביה מהימנותא ופגים הוא מכלא.  {{צ|אמרה לו}} - 'אומרה לו' מבעי ליה, כד&quot;א {{צ|אומרה לאל סלעי}} - מהו {{צ|אמרה}}? אלא לאכללא ולאתוספא אורייתא דלעילא דהיא קרייה ליה חסר לב פגים מהימנותא דהכי תנינן כל מאן דלא אשתדל באורייתא אסיר למקרב לגביה לאשתתפא בהדיה ולמעבד ביה סחורתא. וכ&quot;ש למהך עמיה באורחא דהא לית ביה מהימנותא (וע&quot;ד) תנינן כל בר נש דאזיל בארחא ולית עמיה מלי דאורייתא אתחייב בנפשיה. כ&quot;ש מאן דאזדווג בארחא עם מאן דלית ביה מהימנותא. דלא חשיב ליקרא דמאריה ודידיה דלא חס על נפשיה. 

ר' יהודה אומר מאן דלא חס על נפשיה היך ישלוף נפשא דכשרא לבריה. 

אמר ר' אלעזר תווהנא על דרא והא אתמר מלה וכו' וע&quot;ד כתיב {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין}}. זכאין אינון צדיקייא דמשתדלי באורייתא וידעין ארחוי דקב&quot;ה ומקדשי גרמייהו בקדושה דמלכא ואשתכחו קדישין בכלא. ובגין כך משלפי רוחא דקדושה מלעילא ובנייהו כלהו זכאי קשוט ואקרון בני מלכא בנין קדישין. {{ש}}
ווי להון לרשיעייא דכלהו חציפין ועובדייהו חציפין. בגיני כך ירתין בנייהו נפשא חציפא מסטרא דמסאבא. כמה דכתיב {{צ|ונטמתם בם}} - אתא לאסתאבא מסאבין ליה. 

{{צ|אל תהיו כסוס כפרד}} - דאינון מארי זנותא (ס&quot;א דמסאבותא) על כלא. {{צ|אין הבין}} - דלא ישתדלו בני נשא בארחא דאאי הכי כתיב הכא {{צ|אין הבין}} וכתיב התם {{צ|והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה רועים לא ידעו הבין}} {{ממ|ישעיהו|נו|יא}}. כלומר יהון מזדמנין אינון דאקרון עזי נפש. מאי טעמא משום דלא ידעו הבין. {{ש}}
{{צ|והמה רועים}} - מאי &lt;קטע סוף=דף פ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פ ב/&gt;{{צ|רועים}}? אלין אינון מדברי ומנהגי לבר נש בגיהנם. {{ש}}
{{צ|לא ידעו שבעה}} - כד&quot;א {{צ|לעלוקה שתי בנות הב הב}} {{ממ|משלי|ל|טו}}, בגין כך דאינון הב הב לא ידעו שבעה. {{ש}}
{{צ|כלם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו}} - דהא תיירי דגיהנם אינון. 

וכל דא מאן גרים להו? בגין דלא אתקדשו בההוא זווגא כמה דאצטריך. וע&quot;ד כתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. אמר קב&quot;ה מכל שאר עמין לא רעיתי לאדבקא בי אלא ישראל דכתיב {{צ|ואתם הדבקים ביי'}} - אתון ולא שאר עמין (וע&quot;ד כתיב הכא קדושים) בג&quot;כ (קדושים תהיו דייקא):


{{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. רבי יצחק פתח: {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים וגו'}} {{ממ|ישעיהו|יח|א}} - וכי בגין דהיא ארץ צלצל כנפים קנטורא ביה אשתכח דכתיב {{צ|הוי ארץ}}? אלא אמר ר' יצחק בשעתא דקב&quot;ה ברא עלמא ובעא לגלאה עמיקתא מגו מסתרתא ונהורא מגו חשוכא הוו כלילן דא בדא, ובגין כך מגו חשוכא נפק נהורא ומגו מסתרתא נפק ואתגליא עמיקא. ודא נפקא מן דא, דמגו טב נפיק ביש ומגו רחמי נפיק דינא. וכלא אתכליל דא בדא יצר טוב ויצר רע ימינא ושמאלא. ישראל ושאר עמי, חוור ואוכם וכלא חד בחד תלייא. 

תאנא אמר ר' יצחק אמר ר' יהודה כל עלמא כלהו לא אתחזי אלא בחד עטירא דקוטפא (ס&quot;א דקיזטופא) בקיטרוי כד אתדן עלמא בדינא כליל ברחמי אתדן. ואי לאו לא יכיל עלמא לקיימא אפילו רגעא חדא. והא אוקימנא מלי כמה דכתיב {{צ|כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל}}. ותאנא בההוא זמנא דדינא תלייא בעלמא וצדק אתעטרא בדינא כמה מארי דגדפין מתערי לקבלי מארי דדינא קשיא לשלטאה בעלמא פרסין גדפין מהאי סטרא ומהאי סטרא לאשתטחא (ס&quot;א לאשגחא) בעלמא. כדין מתערין גדפין למפרס לון ולאשתאבא (נ&quot;א ולאשתתפא) בדינא קשיא ושאטין בעלמא לאבאשא. כדין כתיב {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים}}. 

אמר ר' יהודה חמינא בני עלמא בחציפותא בר אינון זכאי קשוט. ובגין כך כביכול כלא הכי אשתכח אתא לאתדכאה מסייעין ליה. אתי לאסתאבא כמה דאוקימנא ונטמתם בם:


רבי יוסי הוה אזיל בארחא. פגע ביה ר' חייא. אמר ליה האי דאוקמוה חברייא דכתיב בעלי {{צ|ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה עד עולם}} - בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה. אמאי? בגין דדברי תורה סלקין על כל קרבנין דעלמא כמה דאוקמוה דכתיב {{צ|זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים}} - שקיל אורייתא לקביל כל קרבנין דעלמא. 

א&quot;ל הכי הוא ודאי. דכל מאן דאשתדל באורייתא אע&quot;ג דאתגזר עליה עונשא מלעילא ניחא ליה מכל קרבנין ועלוון וההוא עונשא אתקרע (ובגין דילעי בה לשמה קב&quot;ה אתפייס בהדיה). ותא חזי לא אתדכי בר נש לעלמין אלא במילין דאורייתא. בגיני כך מלין דאורייתא לא מקבלין טומאה בגין דאיהי קיימא לדכאה לאלין מסאבי. ואסוותא באורייתא אשתכח דכתיב {{צ|רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך}}. ודכוותא אשתכח באורייתא דכתיב {{צ|יראת יי' טהורה עומדת לעד}} - מאי {{צ|עומדת לעד}}? דקיימא תדירא בההוא דכיותא ולא אתעדי מניה לעלמין. 

א&quot;ל יראת יי' כתיב ולא תורה. א&quot;ל הכי הוא ודאי דהא אורייתא מסטרא דגבורה קא אתייא. א&quot;ל ומהתם נפקא? מהכא נפקא דכתיב ראשית חכמה יראת יי'. וכתיב יראת יי' טהורה. ואורייתא קדושה אתקרי דכתיב כי קדוש אני יי' ודא אורייתא שמא קדישא עלאה וע&quot;ד&lt;קטע סוף=דף פ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|א}}&lt;קטע התחלה=דף פא א/&gt;מאן דאשתדל בה אתדכי ולבתר אתקדש דכתיב {{צ|קדושים תהיו}} - קדושים היו לא כתיב אלא {{צ|תהיו}} - תהיו ודאי. 

א&quot;ל הכי הוא ומקרא כתיב {{צ|ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש}} וכתיב {{צ|אלה הדברים וגו'}}. 

תאנא קדושה דאורייתא קדושה דסליקת על כל קדושין. וקדושה דחכמתא עלאה סתימאה סלקא על כלא. אמר ליה לאו אורייתא בלא חכמתא ולא חכמתא בלא אורייתא וכלא בחד דרגא הוא וכלא חד אלא אורייתא בחכמה עלאה אשתכחת ובה קיימא ובה אתנטעו שרשהא מכל סטרין. 


עד דהוו אזלי אשכחו חד בר נש בלקינטא דקוסטא (ס&quot;א בלקיטנא דקיסחא) רכיב על סוסיא אשתמיט ידוי לחד ענפא דאילנא. א&quot;ר יוסי האי הוא דכתיב {{צ|והתקדשתם והייתם קדושים}}, אדם מקדש עצמו מלמטה מקדישין אותו מלמעלה. הה&quot;ד {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}:


תאני רבי אבא פרשתא דא כללא דאורייתא היא. וחותמא דקושטא דגושפנקא היא. בפרשתא דא אתחדשו רזין עלאין דאורייתא. בעשר אמירן וגזרין וענשין ופקודין עלאין דכד מטאן חברייא לפרשתא דא הוו חדאן. 

אמר ר' אבא מאי טעמא פרשתא דעריות ופרשתא דקדושים תהיו סמוכין דא לדא? אלא הכי תאנא כל מאן דאסתמר מאלין עריין בקדושה אתעביד ודאי. וכל שכן אי אתקדש בקדושה דמאריה. והא אתערו חברייא אימתי עונתן דכלא לאתקדש בר נש. תא חזי מאן דבעי לאתקדשא ברעותא דמאריה לא לישמש אלא מפלגות ליליא ואילך או בפלגות ליליא דהא בההיא שעתא קב&quot;ה אשתכח בגנתא דעדן וקדושה עלאה אתער. וכדין שעתא היא לאתקדשא. האי לשאר בני נשא. תלמידי חכמים דידעין ארחוי דאורייתא בפלגות ליליא שעתא דלהון למיקם למלעי באורייתא לאזדווגא בכ&quot;י לשבחא לשמא קדישא למלכא קדישא. בליליא דשבתא דרעותא דכלא אשתכח זווגא דלהון בההיא שעתא. לאפקא רעותא דקב&quot;ה וכ&quot;י כמה דאתמר דכתיב {{צ|בנים אתם ליי' אלקיכם}} ואלין אקרון קדישין דכתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. וכתיב {{צ|והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וגו':}}


{{צ|קדושים תהיו}}. {{ש}}
רבי אבא פתח {{צ|ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ}} {{ממ|ש&quot;ב|ז|כג}} {{ממ|דה&quot;א|יז|כא}}. ת&quot;ח בכל עמין דעלמא לא אתרעי בהו קב&quot;ה בר בישראל בלחודייהו. ועבד לון עמא יחידאה בעלמא וקרא לון גוי אחד כשמיה. ואעטר לון בכמה עטרין וכמה פקודין לאתעטרא בהו. ועל דא תפילין דרישא ותפילין דדרועא לאתעטרא בהו בר נש כגוונא דלעילא ולאשתכחא חד שלים בכלא. ובההיא שעתא דאתעטר בהו בר נש ואתקדש בהו. אתעביד שלים ואקרי אחד דאחד לא אקרי אלא כד איהו שלים ומאן דפגים לא אקרי אחד ועל דא קב&quot;ה אקרי אחד בשלימו דכלא בשלימו דאבהן בשלימו דכנסת ישראל. בג&quot;כ ישראל לתתא אקרון אחד. דכד בר נש אנח תפילין ואתחפי בכסוי דמצוה כדין אתעטר בעטרין קדישין כגוונא דלעילא ואקרי אחד. ובגיני כך ליתי אחד וישתדל באחד. קב&quot;ה דאיהו אחד ישתדל באחד. דהא לית מלכא משתדל אלא במאי דאתחזי ליה. ובגיני כך כתיב והוא באחד ומי ישיבנו. לא שארי קב&quot;ה ולא אשתכח אלא באחד. באחד אחד מבעי ליה. אלא במאן דאתתקן בקדושה עלאה למהוי חד. כדין הוא שריא באחד ולא באתר אחרא. ואימתי אקרי ב&quot;נ אחד. בשעתא דאשתכח דכר ונוקבא ואתקדש בקדושה (ס&quot;א בעטרין) עלאה ואתכוון לאתקדשא. ות&quot;ח בזמנא&lt;קטע סוף=דף פא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פא ב/&gt;
דאשתכח בר נש בזווגא חד דכר ונוקבא ואתכוון לאתקדשא כדקא יאות. כדין הוא שלים ואקרי אחד בלא פגימו. בגיני כך בעי בר נש למהדי לאתתיה בההיא שעתא לזמנא לה ברעותא חדא עמיה. ויתכונון תרוייהו כחד לההיא מלה. וכד משתכחי תרוייהו כחד כדין כלא חד בנפשא ובגופא. בנפשא לאדבקא דא בדא ברעותא חדא. ובגופא כמה דאוליפנא דבר נש דלא נסיב הוא כמאן דאתפליג וכד מתחברן דכר ונוקבא כדין אתעבידו חד גופא אשתכח דאינהו חד נפשא וחד גופא ואקרי בר נש אחד כדין קב&quot;ה שארי באחד ואפקיד רוחא דקדושה בההוא אחד. ואלין אקרון בנין דקב&quot;ה כמה דאתמר. ובגיני כך קדושים תהיו כי קדוש אני יי' זכאין אינון ישראל דלא אוקים מלה דא באתר אחרא אלא ביה ממש דכתיב כי קדוש אני יי' לאתדבקא ביה ולא באחרא ועלדא קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם:


{{צ|איש אמו ואביו תיראו וגו'}} - הא תנינן דפרשתא דא כללא דאורייתא מקיש דחילו דאבא ואימא לשבתותי. אלא אמר ר' יוסי כלא חד מאן דדחיל מהאי נטיר להאי. איש אמו אקדים אמו לאביו בדחילו. מ&quot;ט כמה דאוקמוה אבל אימא דלית רשו בידהא כל כך כאביו (ס&quot;א אבל ת&quot;ח אמו דא כ&quot;י ובגין דבה שריא יראה ואיהי יראת ה' אתקרי) אקדים דחילו חילה. רבי יצחק אמר מה כתיב לעילא קדושים תהיו אתי בר נש לאתקדשא באתתיה כחד. ממאן הוא שבחא יתיר בההיא קדושה. הוי אימא מנוקבא. בג&quot;כ {{צ|איש אמו ואביו תיראו}}. 

ר' יהודה אמר {{צ|איש אמו ואביו תיראו}} כהאי גוונא {{צ|ביום עשות יי' אלקים ארץ ושמים}} ובאתר אחרא אקדים שמים לארץ אלא לאחזאה דתרוייהו כחדא אתעבידו אוף הכא אקדים אמא לאבא ובאתר אחרא אקדים אבא לאמא לאחזאה דתרוייהו כחדא אשתדלו ביה. {{צ|ואת שבתותי תשמרו}} - שקיל דא לדא וכלא כחדא אתקלו במתקלא חד דכתיב {{צ|ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם}}, וכתיב {{צ|זכור את יום השבת לקדשו}}. אלא חד לאבא וחד לאימא. כתיב הכא {{צ|איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו}}, וכתיב התם {{צ|ואת שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו}}. מה מקדשי &lt;קטע סוף=דף פא ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פב|א}}&lt;קטע התחלה=דף פב א/&gt;כמשמעו, תו מקדשי אלין אינון דמקדשי גרמייהו בההוא שעתא. כגוונא דא וממקדשי תחלו. אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי. מה להלן ממקודשי אף כאן ממקודשי דאינון אבא ואימא:


{{צ|איש אמו ואביו תיראו}}. ר&quot;ש אמר כתיב {{צ|ואתם הדבקים ביי' וגו'}} {{ממ|דברים|ד|ד}} - זכאין אינון ישראל דמתדבקן ביה בקב&quot;ה (אינון ולא אומין עכו&quot;ם) ובגין דאינון מתדבקן ביה בקב&quot;ה כלא אתדבקו כחדא דא בדא. 

ת&quot;ח בשעתא דב&quot;נ מקדש לתתא כגון חברייא דמקדשי גרמייהו משבת לשבת בשעתא דזווגא עלאה אשתכח דהא בההיא שעתא רעיא אשתכח וברכתא אזדמנת. כדין מתדבקן כלהו כחד. נפשא דשבת וגופא דאזדמן בשבת. ועל דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דאינון זווגא חד בגופא בההיא שעתא דאתקדשא. ואת שבתותי תשמורו דא שבת עילאה ושבת תתאה דאינון מזמני לנפשא בההוא גופא מההוא זווגא עלאה וע&quot;ד ואת שבתותי תשמורו תרי. וכלא אתדבק דא בדא זכאה חולקהון דישראל. 

ד&quot;א {{צ|ואת שבתותי תשמורו}} - לאזהרה לאינון דמחכאן לזווגיהו משבת לשבת והא אוקימנא כמה דכתיב {{צ|לסריסים אשר ישמרו את שבתותי}} - מאן {{צ|סריסים}}? אלין אינון חברייא דמסרסן גרמייהו כל שאר יומין בגין למלעי באורייתא ואינון מחכאן משבת לשבת. הה&quot;ד {{צ|אשר ישמרו את שבתותי}}, כד&quot;א {{צ|ואביו שמר את הדבר}}. ובגיני כך {{צ|ואת שבתותי תשמורו}}. 

{{צ|איש אמו ואביו תיראו}} - דא גופא. {{צ|ואת שבתותי תשמורו}} - דא נפשא. וכלא אתדבק דא בדא - זכאה חולקהון דישראל!&lt;קטע סוף=דף פב א/&gt; 

{{ממ זהר משולב|ג|פב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פב ב/&gt;(הדף מכיל רק [[#פרשת קדושים- רעיא מהימנא|רעיא מהימנא]])
&lt;קטע סוף=דף פב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|א}}&lt;קטע התחלה=דף פג א/&gt;(הדף מכיל רק [[#פרשת קדושים- רעיא מהימנא|רעיא מהימנא]])
&lt;קטע סוף=דף פג א/&gt;


{{ממ זהר משולב|ג|פג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פג ב/&gt;אל תפנו אל האלילים ואלקי מסכה לא תעשו לכם. ר' חייא פתח אל תפן אל קשי העם הזה וגו'. אל תפן. וכי מאן הוא דיימא למלכא אל תפן. והא כתיב כי עיניו על דרכי איש. וכתיב אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם יי' והא בכלא אשגח קב&quot;ה וכל עובדין מסתכל ועייל בדינא על כלהו אם טב ואם ביש כד&quot;א האלקים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע. ומשה אמר אל תפן. אלא כמה בעי בר נש לאסתמרא מחובוי בגין דלא יחטי קמי מלכא קדישא. ת&quot;ח בר נש דעביד מצוה ההיא מצוה סלקא וקיימא קמי קב&quot;ה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקב&quot;ה מני לה קמיה לאשגחא בה כל יומא לאוטבא ליה בגינה. עבר על פתגמי אורייתא ההיא עבירה סלקא קמיה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקודשא בריך הוא מני לה וקיימא תמן לאשגחא בה לשצאה ליה. הה&quot;ד וירא יי' וינאץ מכעס בניו ובנותיו מהו וירא ההוא דקיימא קמיה. תב בתשובה מה כתיב גם יי' העביר חטאתך לא תמות דאעבר ההוא חובא מקמיה בגין דלא יסתכל ביה. לאוטבא ליה. ועל דא אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו. אמר רבי יוסי וכן מהכא משמע דכתיב נכתם עונך לפני. רבי יוסי זעירא עאל קמיה דרבי שמעון יומא חד אשגחיה דהוה יתיב וקארי כתיב ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל משמע דאדם וחוה כחדא אתבריאו ובגופא חדא דכתיב אשר נתת עמדי ולא כתיב אשר נתת לי. אמר ליה אי הכי והכתיב אני האשה הנצבת עמכה בזה. ולא כתיב הנצבת לפניך אמר ליה אי כתיב הנתנת עמך הוה אמינא הכי כדכתיב אשר נתת עמדי אבל הנצבת כתיב. אמר ליה והא כתיב ויאמר יי' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. אעשה לו השתא. אמר ליה הכי הוא ודאי דאדם לבדו הוה דלא הוה סמך בנוקביה בגין דהות בסטרוי כמה דאוקימנא. ומה דאמר אעשה לו עזר. הכי הוא דלא כתיב אברא לו עזר בגין דכתיב זכר ונקבה בראם אבל אעשה כתיב. ומהו אעשה אתקן משמע. דקב&quot;ה נטיל לה מסטרוי ותקין לה בתקונא ואייתי לה קמיה. וכדין אשתמש אדם באנתתיה והוה ליה סמך. ותנינן שפירו דאדם קדתיר' דקיטרא עלאה מזיהרא דנהרא. שפירו דחוה דלא הוו יכלין כל בריין לאסתכלא בה. ואפילו אדם לא הוה אסתכל בה עד ההיא זמנא דחאבו ואעדיאת (ס&quot;א ואזעירת) שפירו דלהון. כדין אסתכל בה אדם ואשתמודע בה לשמשא בה. הה&quot;ד וידע אדם עוד את אשתו. וידע בכלא וידע בתשמיש. וידע דאשתמודע בה ואסתכל בה. ותנינן אסיר ליה לבר נש לאסתכלא בשפירו דאנתתא בגין דלא ייתי בהרהורא בישא ויתעקל &lt;קטע סוף=דף פג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|א}}&lt;קטע התחלה=דף פד א/&gt;למלה אחרא. וכך הוה רבי שמעון עביד כד הוה אזל במתא והוו חברייא אזלין אבתריה וחמא לאינתו שפיראן מאיך עיניה והוה אמר לחברייא אל תפנו. וכל מאן דיסתכל בשפירו דאנתתא ביממא אתי להרהורי בליליא ואי סליק ההוא הרהורא בישא עלויה. אעבר משום ואלקי מסכה לא תעשו לכם. תו אי שמש באנתתיה בזמנא דסליק ביה ההוא הרהורא בישא. אינון בנין דאולידו אלקי מסכה אקרון. וע&quot;ד כתיב אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם. רבי אבא אמר אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באלילי ע&quot;ז ובנשי דעמין ולא לאתהנייא מנייהו ולא לאתרפאה בהו דאסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באתר דלא אצטריך. ר' אבא פתח פנה אלי וחנני תנה עזך לעבדך. פנה אלי וחנני. וכי לא הוה ליה לקב&quot;ה בעלמא שפירא כדוד דאיהו אמר פנה אלי וחנני. אלא הכי תנינן דוד אחרא אית ליה לקב&quot;ה והוא ממנא על כמה אכלוסין עלאין ומשריין. וכד בעי קב&quot;ה לרחמא על עלמא אסתכל בהאי דוד ונהיר ליה אנפין והוא נהיר לעלמין וחייס עלמא. ושפירו דהאי דוד נהיר לעלמין כלהו. רישיה גולגלתא דדהבא אתרקימת בשבעה תכשיטי זינין דדהבא והא אוקמוה וחביבותא דקב&quot;ה לקבליה. ומסגיאות רחימותא דיליה גביה אמר ליה לקב&quot;ה דיהדר עינוי לקבליה ויסתכל ביה. בגין דאינון שפירן בכלא. כד&quot;א הסבי עיניך מנגדי וגו'. הסבי עיניך. מנגדי דבשעתא דאלין עיינין מסתכלי ביה בקב&quot;ה כדין מתערין בלביה קסטין דבלסטראי ברחימותא עלאה. ובסגיאות שלהוביתא דרחימו עלאה לגביה אמר הסבי עיניך מנגדי אסחר עיניך לסטר אחרא מני דאינון מוקדין לי בשלהובי רחימותא. וע&quot;ד כתיב ביה בדוד והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי. ובגין ההוא דוד עלאה שפירא רחימא ותיאובתא דקב&quot;ה לאדבקא ביה. אמר דוד פנה אלי וחנני כגוונא דא ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יי' משמע דעאל עמיה עם יעקב גנתא דעדן דאיהו שדה דתפוחין קדישין. וכי היך יכיל גנתא דעדן לאעלא עמיה דהא גנתא דעדן כמה רב הוא בפותיא ובארכא. כמה זינין דבייתין עלאין קדישין דרגין על דרגין מדורין על מדורין אית תמן. אלא גנתא אחרא עלאה קדישא אית ליה לקב&quot;ה וההוא גנתא רחימותא דיליה ואתדבק ביה ולא אתנטיר אלא לקב&quot;ה בלחודוי דהוא עייל ביה. ודא אחסין קב&quot;ה לאשתכחא תדיר עמהון דצדיקייא. וכ&quot;ש לאשתכחא ביה ביעקב ודא זמין ליה קב&quot;ה לאעלאה עמיה לסייעא ליה. כגוונא דא אני יי' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק הארץ וגו'. תנן מלמד שנתקפלה לו ארץ ישראל וכי ארץ ישראל דאיהי ת' פרסה על ארבע מאות פרסה היך אתעקרת מאתרה ויתבה תחותוי. אלא ארץ אחרא עלאה אית לקב&quot;ה וארץ ישראל אקרי. והיא תחות דרגא דיעקב דקאים עלה. ואחסין לה קב&quot;ה לישראל בגין רחימותא דלהון. לדיירא עמהון ולדברא להון ולאגנא להון מכלא ואקרי ארץ חיים. ת&quot;ח אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באתר דקב&quot;ה מאיס ביה ורחיקא ביה נפשיה. ומה במה דרחים קב&quot;ה אסור לאסתכלא ביה במה דרחיק עאכ&quot;ו. דת&quot;ח אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא בקשת. בגין דאיהו חיזו דדיוקנא עלאה. אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באת קיימא דיליה בגין דהוא רמיז לצדיקא דעלמא. אסיר ליה לבר נש לאסתכלא באצבען דכהני בשעתא דפרסי ידייהו בגין דתמן שריא יקרא דמלכא עלאה. ומה באתר קדישא עלאה אסור&lt;קטע סוף=דף פד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פד ב/&gt;
לאסתכלא. באתר מסאבא רחיקא לא כ&quot;ש. בגיני כך אל תפנו אל האלילים. ר' יצחק אמר ומה לאסתכלא בהו אסיר. למפלח להו או למעבד להו עאכ&quot;ו. ובגיני כך אל תפנו אל האלילים. הכא אתא לאזהרא להו לישראל כקדמיתא לקביל לא יהיה לך אלקים אחרים על פני. ואלקי מסכה לא תעשו לכם לקביל לא תעשה לך פסל. אני יי' אלקיכם לקביל אנכי יי' אלקיך. איש אמו ואביו תיראו לקביל כבדש את אביך ואת אמך. ואת שבתותי תשמרו. זכור את יום השבת לקדשו. לא תשבעו בשמי לשקר. לא תשא את שם יי' אלקיך לשוא. לא תגנובו. לא תגנוב. ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. לא תענה ברעך עד שקר. מות יומת הנואף והנואפת. לא תנאף. לא תעמוד על דם רעך. לא תרצח. והא אוקמוה וע&quot;ד כללא דאורייתא בפרשתא דא. אמר ר' חייא בקדמיתא אנכי יי' אלקיך זכור את יום השבת לא תשא לא תרצח לא תנאף לא תגנוב. בלישנא יחידאי. והכא אני יי' אלקיכם. איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו. אל תפנו אל האלילים. בלישנא דסגיאין. אלא ת&quot;ח מיומא דהוו ישראל שכיחין בעלמא לא אשתכחו קמי קב&quot;ה בלבא חד וברעותא חדא כמה בההוא יומא דקיימו בטורא דסיני. וע&quot;ד כלא אתמר בלשון יחידאי לבתר בלישנא דסגיאין דהא לא אשתכחו כל כך בההוא רעותא:

רבי אלעזר הוה אזיל למחמי לר' יוסי בר&quot;ש בן לקונייא חמוי והוו עמיה ר' חייא ור' יוסי. כד מטו חד בי חקל יתבו תחות אילנא חדא. א&quot;ר אלעזר כל חד לימא מלה דאורייתא. פתח ר' אלעזר ואמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים ואלקים זולתי לא תדע. לא כתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אלא אנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. וכי מארץ מצרים הוה להו מלכא ולא מקדמת דנא והא כתיב ויאמר יעקב אל בניו הסירו את אלקי הנכר אשר בתוככם וכתיב ונקומה ונעלה בית אל. ואת אמרת מארץ מצרים. אלא מן יומא דהוו ישראל בעלמא לא אשתמודעו יקרא דקב&quot;ה בר בארעא דמצרים דהוו בההוא פולחנא קשיא וצווחו לקבליה ולא אשתנו מנמוסא דילהון לעלמין ותמן אתבחינו אבהתנא כדהבא מגו שפכה (ס&quot;א כהתוכא דדהבא מגו טיפסא) ועוד דהוו חמאן בכל יומא כמה חרשין כמה זינין בישין לאטעאה לון לבני נשא ולא סטו מארחא לימינא ולשמאלא. ואע&quot;ג דלא הוו ידעי כל כך ביקרא דקב&quot;ה אלא הוו אזלין בתר נמוסי אבהתהון. ולבתר חמו כמה נסין וכמה גבוראן ונטל לון קב&quot;ה לפולחניה. ובגין דכלהו חמו כמה נסין ואתין בעיניהון וכל אינון אתן וגבורן. אמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. דתמן הוה באתגלייא יקרא דיליה. ואתגלי עלייהו על ימא וחמו זיו יקרא עלאה דיליה אפין באפין דלא תימרון אלהא אחרא הוא דמליל עמנא אלא אנא הוא דחמיתון בארעא דמצרים. אנא הוא דקטלנא סנאיכון בארעא דמצרים. אנא הוא דעבדנא כל אינון עשר מחאן בארעא דמצרים. ובגיני כך ואלקים זולתי לא תדע דלא תימא דאחרא הוא אלא אנא הוא כלא. 

תו פתח לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. לא תלין פעולת שכיר אמאי אלא מקרא אחרא אשתמע דכתיב ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו. לא תבא עליו השמש אזדהר דלא תתכנש בגינוי מעלמא עד לא ימטי זמנך לאתכנשא. כד&quot;א עד אשר לא תחשך השמש וגו'. מהכא אוליפנא מלה אחרא מאן דאשלים לנפשא דמסכנא אפילו&lt;קטע סוף=דף פד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|א}}&lt;קטע התחלה=דף פה א/&gt;דמטו יומוי לאסתלקא מעלמא קב&quot;ה אשלים לנפשיה ויהיב ליה חיין יתיר. לא תלין פעולת שכיר. ת&quot;ח מאן דנטיל אגרא דמסכנא כאילו נטיל נפשיה ודאנשי ביתיה הוא אזער נפשייהו קב&quot;ה אזער יומוי ואזער נפשיה מההוא עלמא. דהא כל אינון הבלים דנפקי מפומיה כל ההוא יומא כלהו סלקין קמיה דקב&quot;ה וקיימין קמיה לבתר סלקא נפשיה ונפשייהו דאנשי ביתיה וקיימין באינון הבלים דפומיה. וכדין אפילו אתגזר על ההוא ב&quot;נ כמה יומין וכמה טבאן כלהו מתעקראן מיניה ומסתלקי מניה. ולא עוד אלא דנפשא דיליה לא סלקא לעילא והיינו דאמר רבי אבא רחמנא לשזבינן מנייהו ומעלבונייהו ואוקמוה אפילו עשיר הוא ואליו הוא נושא את נפשו דייקא אפילו מכל ב&quot;נ נמי וכ&quot;ש מסכנא. והיינו דהוה רב המנונא עביד כד הוה ההוא אגיר מסתלק מעבידתיה הוה יהיב ליה אגריה וא&quot;ל טול נפשך דאפקידת בידאי טול פקדונך ואפילו אמר יהא בידך דאנא בעינא לסלקא אגרי. לא הוה בעי. אמר פרד נא דגופך לא אתחזי לאתפקדא בידי. כל שכן פקדונא דנפשא. דהא פקדונא דנפשא לא אתיהיבת אלא לקב&quot;ה דכתיב בידך אפקיד רוחי. אמר רבי חייא ובידא דאחרא שארי. אמר ליה אפילו בידיה בתר דיהיב. כתיב לא תלין פעולת שכיר. וכתיב ולא תבא עליו השמש אלא הא אוקמוה. אבל ת&quot;ח לית לך יומא ויומא דלא שלטא ביה יומא עלאה אחרא ואי איהו לא יהיב ליה נפשא דיליה בההוא יומא כמאן דפגים לההוא יומא עלאה. ובג&quot;כ ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. והא דאתמר לא תלין בגין דנפשיה לא סליק וסליק ההוא נפשא דמסכנא ולאנשי ביתיה כמה דאתמר. 

ר' חייא פתח ואמר קרא אבתריה. לא תקלל חרש ולפני עור וגו'. האי קרא כמשמעו. אבל פרשתא דא כלא אוליפנא מנה מלין אחרנין. וכלהו תליין דא בדא. ת&quot;ח מאן דלייט לחבריה ואיהו קמיה ואכסיף ליה כאילו אושיד דמיה והא אוקימנא. והאי קרא דלאו חבריה עמיה והוא לייט ליה ההיא מלה סלקא. דלית לך מלה ומלה דנפק מפומיה דלא אית ליה קלא ההוא קלא סליק לעילא וכמה קסטרין מתחבראן עמיה דההוא קלא עד דסלקא ואתער אתר דתהומא רבא. כמה דאוקמוה וכמה מתערין עליה דההוא ב&quot;נ ווי למאן דאפיק מלה בישא מפומיה. והא אוקמוה. ולפני עור לא תתן מכשול כמשמעו ואוקמוה במאן דגרים לאחרא למחטי. וכן מאן דמחי לבריה רבא ולפני עור לא תתן וגו'. במאן דלא מטא להוראה ואורי (קאמר. כמה דתנינן) דכתיב כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה והאי אעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול. בגין דאכשיל ליה לחבריה לעלמא דאתי. דתנינן מאן דאזיל בארח מישר באורייתא ומאן דאשתדל באורייתא כדקא יאות אית ליה חולקא טבא תדיר לעלמא דאתי. דההיא מלה דאורייתא דאפיק מפומיה אזלא ושאטא בעלמא וסלקא לעילא. וכמה עלאין קדישין מתחבראן בההיא מלה וסלקא בארח מישר ואתעטר בעטרא קדישא ואסתחי בנהרא דעלמא דאתי דנגיד ונפק מעדן ואתקבל ביה ואשתאב בגויה ואתענג (ס&quot;א ואתנטע) סוחרניה דההוא נהרא אילנא עלאה וכדין נגיד ונפיק נהורא עלאה ואתעטר ביה בההוא ב&quot;נ כל יומא כמה דאתמר ומאן דלעי (נ&quot;א דיליף) באורייתא ולא משתדל בה בארח קשוט&lt;קטע סוף=דף פה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פה ב/&gt; ובארח מישר ההוא מלה סלקא וסטי אורחין ולית מאן דיתחבר בה וכלא דחיין לה לבר ואזיל ושאט בעלמא ולא ישכח אתר. מאן גרים ליה האי. ההוא דסאטי ליה מארח מישר הה&quot;ד ולפני עור לא תתן מכשול. ובגין כך כתיב ויראת מאלקיך אני יי'. ומאן דתיאובתיה למלעי באורייתא ולא אשכח מאן דיוליף ליה והוא ברחימותא דאורייתא לעי בה ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע. כל מלה ומלה סלקא וקב&quot;ה חדי בההיא מלה וקביל לה ונטע לה סחרניה דההוא נחלא ואתעבידו מאלין מלין אילנין רברבין ואקרון ערבי נחל הה&quot;ד באהבתה תשגה תמיד. ודוד מלכא אמר הורני יי' דרכך אהלך באמתך וכתיב ונחני בארח מישור למען שוררי. זכאין אינון דידעין ארחוי דאורייתא ומשתדלי בה בארח מישר דאינון נטעין אילנין דחיין לעילא דלכהו אסוותא. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. וכי אית תורה דלאו איהי אמת. אין. כגוונא דאמרן דאורי מאן דלא ידע ולאו איהו קשוט. וההוא דאוליף מלה מיניה אוליף מלה דלאו איהו אמת. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. ועם כל דא מבעי ליה לב&quot;נ למילף מלי דאורייתא מכל בר נש אפילו ממאן דלא ידע בגין דעל דא יתער באורייתא וייתי למילף ממאן דידע ולבתר אשתכח דאזיל בה באורייתא בארח קשוט. ת&quot;ח ישתדל ב&quot;נ בעלמא באורייתא ופקודוי אפילו דלא עביד לשמה דמתוך שלא לשמה בא לשמה. רבי יוסי פתח קרא אבתריה ואמר. לא תעשו עול במשפט וגו'. לא תעשו עול במשפט כמשמעו אבל הא אתמר דפרשתא דא מלין עלאין ויקירין אית בה בפקודי אורייתא. האי קרא מסופיה קא משמע דכתיב בצדק תשפוט עמיתך. ת&quot;ח תרי דרגין אינון הכא משפט וצדק. מה בין האי להאי. אלא חד רחמי וחד דינא ודא אתבסם בדא. כד אתער צדק דאין דינא לכלא כחדא דלית ביה רחמי ולאו וותרנותא. כד אתער משפט אית ביה רחמי. יכול יהא כלא במשפט. אתא קרא ואמר בצדק תשפוט עמיתך. מ&quot;ט בגין דצדק לאו דאין לדא ושביק לדא אלא כלהו כחדא בשקולא חדא. כגוונא דא לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול אלא בשקולא חדא בצדק יכול יהא כלא דינא בצדק בלחודוי אתא קרא ואמר תשפוט דבעי לחברא להו כחדא דלא ישתכח דא בלא דא והאי שלימו דדינא. וכ&quot;כ למה. בגין דקב&quot;ה שכיח תמן ובגיני כך בעי לאשלמא דינא. כגוונא דאיהו עביד לתתא כגוונא דיליה ממש עביד לעילא. ות&quot;ח קב&quot;ה שוי כורסייא דדינא בשעתא דדייני יתבין. הה&quot;ד כונן למשפט כסאו. ומתמן אתתקן כורסיה דקב&quot;ה. ומאן איהו כורסיה. אלין אינון צדק ומשפט. הה&quot;ד צדק ומשפט מכון כסאך. ומאן דדאין דינא בעי למידן (ס&quot;א למיתב) בכורסיה דמלכא. ואי פגים חד מנייהו כאלו פגים לכורסיה דמלכא וכדין קב&quot;ה אסתלק מבינייהו דדייני ולא קאים בדינייהו ומאי אמר עתה אקום יאמר יי' וגו'. ורוחא דקודשא אמר רומה על השמים אלקים:&lt;קטע סוף=דף פה ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פו|א}}&lt;קטע התחלה=דף פו א/&gt;
פתח ואמר ויהי קול השופר הולך וגו' ויהי קול השופר הכא אתפליגו ספרי קדמאי וכו'. עת אתו רבי אבא ורבי יהודה ואודו ליה לר' אחא קמו עד דהוו אזלי א&quot;ר אלעזר לא תלך רכיל בעמך לא תשנא את אחיך. לא תקום ולא תטור. הא אוקימנא לון וכלהו אתערו עלייהו חברייא אבל נימא מלה בפרשתא דא. כתיב את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. 

פתח ר' אלעזר ואמר אתם עדי נאם יי' ועבדי אשר בחרתי למען תדעו ותאמינו וגו'. אתם עדי אלין אינון ישראל. ותנינן אלין אינון שמייא וארעא דכתיב העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ אבל ישראל אינון סהדין אלין על אלין ושמייא וארעא וכלא סהדין עלייהו ועבדי אשר בחרתי דא יעקב דכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. וכתיב ואתה אל תירא עבדי יעקב. ואית דאמרי דא דוד. ודוד עבדי אקרי דכתיב למעני ולמען דוד עבדי. אשר בחרתי דא דוד עלאה. למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא. מאי כי אני הוא דאתרעיתי בההוא דוד ובההוא יעקב אנא הוא אינון ממש. לפני לא נוצר אל. דתנינן קרא קב&quot;ה ליעקב אל דכתיב ויקרא לו קל אלקי ישראל. קב&quot;ה קרא ליעקב קל הה&quot;ד לפני לא נוצר קל ואחרי לא יהיה ובגין כך אני הוא כלא כמה דאתמר. ואחרי לא יהיה דהא דוד הכי אקרי ולאו אית בתריה אחרא. ת&quot;ח כד ברא קב&quot;ה עלמא אתקין כל מלה ומלה כל חד וחד בסטרוי ומני עלייהו חילין עלאין ולית לך אפי' עשבא זעירא בארעא דלית ליה חילא עלאה לעילא וכל מה דעבדין בכל חד וחד (תרי נוסחי) וכל מה דכל חד וחד עביד. כלא הוא בתקיפו דההוא חילא עלאה דממנא עליה לעילא. וכלהו נימוסין גזירין מדינא. על דינא נטלין ועל דינא קיימין. לית מאן דנפיק&lt;קטע סוף=דף פו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פו ב/&gt;מן קיומיה לבר. וכלהו ממנן מן יומא דאתברי עלמא מתפקדן שלטונין על כל מלה ומלה. וכלהו נטלין על נמוסא אחרא עלאה דנטלין כל חד וחד כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. כיון דנטלין ההוא חק. כלהו אקרון חקות. וההוא חק דאתיהיב להו. מן שמייא קא אתי וכדין אתקרון חקות שמים. ומנלן דמן שמים קא אתיין דכתיב כי חק לישראל הוא. ועל דא כתיב את חקותי תשמרו בגין דכל חד וחד ממנא על מלה ידיעא בעלמא בההוא חק. בגין כך אסיר למחלף זינין ולאעלא זינא בזינא אחרא בגין דאעקר לכל חילא וחילא מאתרייהו (ואכחיש פמליא של מעלה) ואכחיש פומבי דמלכא. כלאים מהו כלאים כמאן דיהיב אחרא בבי מטרא כד&quot;א אל בית הכלא בגין דלא למעבד מידי. כלאים מניעותא דמנע לכל אינון חילין מעבידתא דלהון. כלאים ערבובייא דעביד ערבובייא בחילא דלעילא ואכחיש פומבי דמלכא כמה דאתמר (ובג&quot;כ) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. ת&quot;ח כתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. והא אתמר דשני פקודי דמלכא ואחלף עץ חיים דביה אשתלים כלא וביה תליא מהימנותא ואתדבק באתר אחרא. והא תנינן בכלא בעי ב&quot;נ לאחזאה עובדא כגוונא דלעילא ולמעבד עובדא כמה דאצטריך ואי אשתני במלה אחרא הוא אנגיד עליה לשרייא ביה מלה אחרא דלא אצטריך. ות&quot;ח בשעתא דב&quot;נ אחזי עובדא לתתא בארח מישר כמה דאצטריך נגיד ונפיק ושרייא עלוי רוח קדישא עלאה. ובשעתא דאיהו אחזי עובדא לתתא באורחא עקימא דלית איהו ארח מישר כדין נגיד ונפיק ושרי עלוי רוח אחרא דלא אצטריך דסטי ליה לב&quot;נ לסטר ביש. מאן משיך עליה ההוא רוחא. הוי אומר ההוא עובדא דאחזי בסטר אחרא. כתיב דרשה צמר ופשתים. דרשה. מהו דרשה דבעיא ודריש על צמר ופשתים מאן דמחבר לון כחדא. ואי תימא בציצית אמאי שרי הא אוקמוה אבל התם הוא ההוא לבושא בתקונוי באשלמות עובדא כדקא חזי. (נ&quot;א ודא) תו דרשה צמר ופשתים למעבד נוקמא במאן דמחבר לון כחדא. אבל אימתי שרייא בשעתא דאיהו באשלמותא דכתיב ותעש בחפץ כפיה. וציצית הא אוקימנא דהתם בההוא כללא דשלימותא אשתכח ולא עביד מידי. אבל בשעתא דלא אשתכח בשלימותא מאן דאתי לחברא לון כחדא אתער עליה רוחא דלא אצטריך. מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן דדא אתי מסטרא חד ודא אתי מסטרא אחרא ובגין כך לא לבעי לן לחברא לון כחדא (ס&quot;א ל&quot;ג מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן) וקרבנא דקין אתרחק מקמי קרבנא דהבל. וע&quot;ד ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. לא יעלה עליך סתם. לא יעלה עליך רוחא אחרא לשלטאה בך. ואצטריך ליה לב&quot;נ לאחזאה עובדא דכשרא כמה דיאות ובההוא עובדא שריא עליה רוח קדישא רוח עלאה לאתקדשא ביה. אתא לאתקדשא מקדשין ליה דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יי'. כתיב ומעץ הדעת טוב ורע ומה על דא גרים אדם מיתה בעלמא מאן דאחזי עובדא אחרא דלא אצטריך על אחת כמה וכמה. שור וחמור אוכחן. מסטרא דא אקרי שור ומסטרא דא אקרי חמור. וע&quot;ד כתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. לא תעביד ערבובייא כחדא בגין דאתער לאתחברא סטרא אחרא כחדא לאבאשא עלמא. ומאן דפריש לון אסגי שלמא בעלמא. אוף הכא מאן דפריש לון בההוא גוונא כמה דאמרו דלא אשתכח שוע&lt;קטע סוף=דף פו ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|א}}&lt;קטע התחלה=דף פז א/&gt;טווי ונוז כחדא האי ב&quot;נ אסגי שלמא עליה ועל כל עלמא. קרבנא דקין הוה פשתים וקרבנא דהבל הוה צמר לאו דא כדא ולאו דא כדא. רזא דמלה קין כלאים הוה ערבוביא דלא אצטריך. סטרא אחרא דלא זינא דחוה ואדם וקורבניה מההוא סטרא קא אתיא. הבל מזינא חדא דאדם וחוה ובמעהא דחוה אתחברו אלין תרין סטרין. ובגין דאתחברו כחדא לא אתיא מנייהו תועלתא לעלמא ואתאבידו. ועד יומא דין סטרא דלהון קיימא. ומאן דאחזי גרמיה בעובדא דחבורא דא אתער עליה אינון סטרין כחדא ויכיל לאתזקא ושארי עלוי רוחא אחרא דלא אצטריך. וישראל בעאן לאתערא עלייהו רוחא קדישא למהוי קדישין לאשתכחא בשלמא בעלמא דין ובעלמא דאתי. כתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור אמאי אקרי בד יחידאי בגין דלא בעי לחברא להאי פשתים באחרא. ועל דא לא כתיב מדו פשתים אלא בד יחידאה. וכהנא אמאי איהו בעי לאתחזאה בהאי. אלא אלין מאני בד בעי לאתחזאה בהו על מזבח העולה כד הוה מפני קטרא (ס&quot;א קיטמא) דדשנא דעולה דהא עולה מסטרא דעכו&quot;ם והרהורא בישא קא אתיא ובג&quot;כ בעי לאתחזאה בהו בלחודייהו ולא בערבובייא כמה דאמרן בגין דיתכפר ליה לב&quot;נ כל אינון חובין דאתיין מההוא סטרא. וכד עייל למקדשא אתר דשלימו אשתכח וכל אינון פולחני דשלימותא אע&quot;ג דאתחברו לית לן בה כמה דאמרן בציצית בגין דתמן אשתכחו ואתחברו כל אינון זיינין דלעילא וכל אינון מאני מקדשא משתכחין ביה כמה זיינין משניין דא מן דא וכלהו אתכלילו תמן כגוונא דלעילא. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה יהיב להו אורייתא דקשוט אורייתא דמהימנותא וריחם להו מכל שאר עמין עכו&quot;ם דכתיב אהבתי אתכם אמר יי':

פתח ר' חייא אבתריה ואמר כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו'. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ליי'. כי תבאו אל הארץ הא אוקמוה חברייא אבל ת&quot;ח דהא אילנא לא עביד פירין אלא בארעא. וארעא אפקי להון ואחזי ההוא איבא לעלמא. וארעא לא עבדא פירין אלא מגו חילא אחרא דעלה. כמה דנוקבא לא עבדא פירין אלא מגו חילא דדכורא וההוא איבא לא אשתלים באשלמותא עד תלת שנין וחילא לא אתפקדא עליה לעילא עד דאשתלים. בתר דאשתלים אתפקדא עליה חילא וארעא אתתקנת ביה. דהא עד תלת שנין ארעא לא אתתקנת ביה ולא (אשתכחת) אשתלימת (ס&quot;א אתבסמת) (נ&quot;א אסתכמת) עמיה. בתר דאשתלים ואתתקנו כחדא כדין הוא שלימותא. ת&quot;ח נוקבא עד ג' זמנין דאתעברת איבא דמעהא לא אשתלים. בתר ג' עידואן נוקבא אתתקנת בההוא איבא ואסתכמו כחדא. כדין ההוא איבא שלימו דכלא ושפירו דכלא. בתר דנפק עד ג' שנין לא אית ליה חילא לעילא דהא כדין אשתלים בשולא דיליה לוי אתרעי מכלא תליתאה לאמיה דאתתקנת ביה ואסתכמת (ס&quot;א ואתבסמת) בהדיה. בתר ג' שנין אתפקדת עליה (נ&quot;א אתפקד עלה) חילא עלאה לעילא. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים. מאי קדש הלולים תושבחן לשבחא ליה לקב&quot;ה עד הכא. מכאן ואילך רזא דמלה דבשנה &lt;קטע סוף=דף פז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פז ב/&gt;הרביעית מזדווגת כנסת ישראל לקב&quot;ה והלולא חד אשתכח. דכתיב קדש הלולים הלולא וחדווא בזמנא (ס&quot;א בזווגא) חדא. מאי שנה (הרביעית) דא קב&quot;ה. ותנינן שנה הרביעית דא כנסת ישראל דאיהי קיימא רביעאה לכורסייא וכלא חד דהא כדין קב&quot;ה מזדווג בה בכ&quot;י וכדין היא קדש והלולא קדישא אשתכח (וקב&quot;ה אזדווג בהדה) וכדין חיילין אתמנן על עלמא על כל מלה ומלה כדקא חזי ליה. מכאן ולהלאה מתברכאן כלהו ושארי למיכל דהא כלהו בשלימותא דכלא. בשלימותא דעילא ותתא. ועד לא אשתלים בכלא מתתא ומעילא אסיר למיכל מניה. ומאן דאכיל מניה כמאן דלית ליה חולקא בקב&quot;ה ובכ&quot;י דהא ההוא איבא בלא רשותא עלאה קדישא קיימא דלא שארי עליה עד דישתלים. ובלא רשותא תתאה דהא לא אסתכמת (ס&quot;א אתבסמת) חילא דארעא ביה וההוא דאכיל מניה אחזי גרמיה דלית ליה חולקא לעילא ותתא. ואי בריך עליה ברכה לבטלה הוא. דהא קב&quot;ה עד כאן לא שרייא עלוי ולית ביה חולקא רחמנא לישזבינן מאינון דלא משגיחין ליקרא דמאריהון. זכאין אינון צדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ואורח צדיקים כאור נגה. בגין דבההוא זמנא יסתלק חויא דשריא בנוקבא בקדמיתא וייתי דכורא למשרי באתריה כד בקדמיתא וכלא יהא שלים:

תאנא בזמנא דזכאה שארי בעלמא וכו' עד צדיק כתמר יפרח:

רבי יוסי פתח קרא ואמר. לא תאכלו על הדם. הא בכמה אתר אוקמוה חברייא וכל הני קראי אבתריה. וכל חד וחד באתגליא. אבל האי קרא אית לאתערא ביה דכתיב מפני שיבה תקום וגו'. מפני שיבה שיבה דאורייתא סתם. תקום דבעי ב&quot;נ למיקם בקיומא (מכאן דבעי ב&quot;נ למיקם) מקמי ס&quot;ת והכי רב המנונא (ס&quot;א ייסא) סבא כד הוה חמי ס&quot;ת הוה קם מקמיה ואמר מפני שיבה תקום. (כד הוי חמי חומש דאורייתא הוה קם מקמיה (ס&quot;א עביד ליה הדורא) והוה אמר והדרת פני זקן) כגוונא דא בעי ב&quot;נ למיקם בקיומיה לקמיה דת&quot;ח בגין דאיהו קאים בקיומא (נ&quot;א בדיוקנא) קדישא עלאה ורמז לכהנא עלאה (ס&quot;א והכא רמיז לעתיקא) קדישא עלאה דכתיב והדרת פני זקן דאיהו בעלמא. אר&quot;ש מכאן רמז לתורה שבכתב ורמז לתורה שבע&quot;פ. ותו תנינן. האי קרא לדרשה הוא דאתא מפני שיבה תקום כמה דאתערו ביה חברייא מפני שיבה תקום. אזהר ליה לבר נש עד לא יסתלק בסיבותא דיקים בקיומא טבא בעלמא בגין דדין הוא הדורא ליה אבל לסוף יומוי לית שבחא ליה לב&quot;נ כ&quot;כ כד איהו סיב ולא יכיל למהוי ביש. אלא שבחא דיליה כד איהו בתוקפיה ואיהו טב ושלמה מלכא צווח ואמר גם במעלליו יתנכר נער וגו'. כגוונא דא כתיב וזכור את בוראיך בימי בחורותיך. א&quot;ר אלעזר ודאי (הכי הוא) ארחא דא מתקנא קמן והאי אורחא דקב&quot;ה הוא פתח ואמר כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד. מאי כי יודע יי' אלא קב&quot;ה יודע ואשגח באחרא דצדיקייא לאוטבא להו ולאגנא להו והוא אזיל קמייהו לנטרא להו. ובג&quot;כ מאן דנפיק לארחא בעי דלהוי ההיא ארחא דקב&quot;ה וישתתף ליה בהדייהו. ובג&quot;כ כתיב כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד היא מגרמה בגין דקב&quot;ה לא &lt;קטע סוף=דף פז ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=דף פח א/&gt;אשתמודע ליה לההוא ארחא דלהון ולא אזיל בהדייהו. כתיב דרך וכתיב ארח מה בין האי להאי. אלא דרך דשאר קרסולי בני נשא אזלו בה. ארח דאיהו אתפתח מן זמנא זעירא (דא ארח כד&quot;א וארח לחברה עם פועלי און) ועל ארחא דא כתיב וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום אכי&quot;ר. בילא&quot;ו יילא&quot;ו:&lt;קטע סוף=דף פח א/&gt;

==פרשת קדושים - רעיא מהימנא==
{{ממ זהר משולב|ג|פ|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פ א/&gt;   [{{קטן|{{צ|זכאין אינון אבורים וכו'}} - עד {{צ|למהוי בנדתה}} מהרעיא מהימנא - נדפס [[זהר חלק ג רכה ב|בפרשת פנחס מאמר מתחיל אלא פגיעה - רכ&quot;ה ע&quot;ב]]}}]
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פ א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פ|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פ ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פ א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פא|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פא א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פא א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פא|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פא ב/&gt;אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. פִּקּוּדָא דָּא, שָׁקִיל דָּא לְדָא. שָׁקִיל יְקָרָא דְּאָב וְאֵם, לִיקָרָא דְּשַׁבָּת. לְאַבָּא אַקְדִּים כָּבוֹד, וְהַאי אִיהוּ דְּאָמַר קְרָא, (מלאכי א) וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיִּה מוֹרָאִי. כְּבוֹדִי סָלִיק בְּחוּשְׁבָּן עֶשֶׂר אֲמִירָן, ול&quot;ב אֱלֹהִים דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית.

וּבְכָל אֲתַר (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֵין כָּבוֹד אֶלָּא תּוֹרָה. בְּגִין דְּאִינּוּן לֵ&quot;ב אֱלֹהִים דְּתוֹרָה, יְקָרָא דִּילֵיהּ. וְאִלֵּין (אינון) חֲכָמִים דְּאוֹרַיְיתָא, חֲכָמִים בְּחָכְמָה, יָרְתִין הַאי כָּבוֹד וְלָא טִפְּשֵׁי, דְּעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. וּמְנָלָן דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּאוֹרַיְיתָא אִקְרֵי כְּסִיל, דִּכְתִּיב, (תהלים צב) וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת. וְאֵין זֹאת, אֶלָּא תּוֹרָה, דִּכְתִּיב, (דברים ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה.

רַעְיָא מְהֵימָנָא. בְּגִין דַּחֲלִישָׁתָא, פָּתַחְנָא לְפַרְשְׁתָּא בְּאִלֵּין פִּקוּדִין, לְמֶהֱוִי מְעַט עֶזֶר לָךְ. אִתְתָּקַּף בָּךְ, דְּהָא מַשִּׁרְיָין דִּמְתִּיבְתָּאן אָתָאן לְגַבָּךְ, בְּפִקּוּדָא בָּתַר דָּא, דְּאִיהוּ פִּקּוּדָא לְהַעֲמִיד עָלֶיךָ מֶלֶךְ לְעֵילָּא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יוֹקִים לָךְ מֶלֶךְ בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין בְּדִיוּקְנֵיהּ. בְּגִין דְּרַבָּנָן דִּמְתִיבְתָּא, עָלַיְיהוּ שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה וְתַתָּאָה. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֶלֶךְ בְּאֶמְצָּעִיתָא, אָחִיד בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא בְּדִיוּקְנֵיהּ, בְּרָא דִּילֵיהּ, קוּם בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא.

קָם רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְסָלִיק יְדוֹי לְעֵילָּא, וְאָמַר, יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ עִלַּת הָעִלּוֹת, דְּאַנְתְּ מִתְעַלֶּה מֵעִלּוּי לְעִלּוּי, עַד דְּלֵית עִלּוּי. אֶלָּא 
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פא ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פב|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פב א/&gt;דְּאַנְתְּ לְעֵילָּא מִכָּל עִלּוּי. לְמֵיהַב לִי חֵילָא, לְמֶעְבַּד רְעוּתָךְ בְּדַרְגִּין דִּילָךְ, דְּאִינּוּן אַבָּא וְאִימָּא, וַאֲנָא בְּרָא דִּלְהוֹן. וּבְיִחוּדָךְ תַּרְוַויְיהוּ אֶחָד. וְאַנְתְּ שַׁקְלַת דְּחִילוּ דְּאַבָּא וְאִימָא, לִדְחִילוּ דִּילָךְ, בָּתַר דְּאַנְתְּ בְּאֶמְצָּעִיתָא חַד, וְלָא תְּרֵין, בְּלָא שׁוּתָּפוּ, אַף עַל גַּב דְּאִינּוּן חַד בְּשׁוּתָּפוּ דִּילָךְ, אֲבָל אַנְּתְּ חַד בְּלָא שׁוּתָּפוּ דְּתִנְיָינָא. וּבְגִין דָּא אִתְּמַר בָּךְ, (דברים לב) וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי.

הַב לִי חֵילָא, לְאִתְּעָרָא בִּיקָרָךְ בְּקַדְמִיתָא. וּלְבָתַר בִּיקָרָא דְּאָבִי וְאִמִי דְּבִשְׁמַיָּא, דְּאוּקְמוּהָ עָלַיְיהוּ, (משלי כח) גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאוֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית. וְאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, אֵין אָבִיו, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאֵין אִמּוֹ, אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וִיקָרָא דִּילָךְ אַבָּא חָכְמָה, דְּכָלִיל עֶשֶׂר סְפִירוֹת מִתַּתָּא דִּילֵיהּ לְעֵילָּא, וְתַרְוַויְיהוּ אִינּוּן כּוּרְסְיָיא סַפְסָל תְּחוֹתָךְ לִיקָרָךְ.

וְהָכִי תַּקִּינוּ, לְמֶהֱוִי קָטָן לַגָּדוֹל מְכַבֵּד דִּלְעֵילָּא מִנֵּיהּ. אַבָּא, אִיהוּ חָכְמָה, הֲלֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, לְמֶהֱוִי מְשַׁמֵשׁ תְּחוֹתָךְ, וְאַנְתְּ כֶּתֶר עֶלְיוֹן עַל רֵישֵׁיהּ. וְלֵית כֶּתֶר עֲלָךְ, וְלֵית אֱלָהָא אָחֳרָא. וְאִימָּא, לְשַׁמְּשָׁא לְאַבָּא. דְּאִיהוּ תְּחוֹתֵיהּ לְמֶהֱוִי כִּסֵּא תְּחוֹתֵיהּ.

וַיֹּאמֶר אִיהוּ, בְּכָל מַאֲמָר, עַד תְּלָתִין וּתְרֵין, יְהִי כֵּן, וַיְהִי כֵן. וְאִיהִי, עֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ מִיַּד. וּבְגִין דְּעֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ וְצִּוּוּיֵהּ בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל, בל&quot;ב שְׁבִילִין דִּבְהוֹן אִתְבְּרֵי כָּל דִּבְרֵאשִׁית, עוֹבָדָא אִתְקְרִיאַת כָּבוֹד, (תהלים כט) וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד. (יחזקאל ג) בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' מִמְּקוֹמוֹ. אַיִּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ לְהַעֲרִיצּוֹ.

וְתַרְגּוּם כְּבוֹד אָבִיו, יְקָרָא דַּאֲבוּהִי. וְדָא (תהלים יט) תּוֹרַת יְיָ' תְּמִימָה, עָלָהּ אִתְּמַר (משלי ג) יְקָרָה הִיא וְיִשְׂרָאֵל מִפְּנִינִים. דְּאִתְקְרִיאוּ בָּנִים, בִּכְלַל בֵּן וּבַת, מִסִּטְרָא דְּתִפְאֶרֶת וּמַלְכוּת. דְּאִינּוּן בֵּן וּבַת, יְקָרָא דְּאָבִיו וְאִמּוֹ, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, וְצִּווּי דִּילֵיהּ, אִינּוּן פִּקוּדִין דַּעֲשֵׂה. וְהָא אוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, יֵשׁ מְצּוּוְּה וְעוֹשֶׂה. וּבְגִין כָּךְ אִיהוּ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְהַאי אִיהוּ כָּבוֹד דְּאַבָּא וְאִימָא, דִּיצַּוְּה לִבְרֵיהּ דְּיֶעְבַּד הָכֵי וְאִיהוּ עָבִיד מִיַּד, בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל.

וְעִלַּת עַל כֹּלָּא, אֲנָא בָּעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בִּיקָרָךְ, לְתַקֵּן מִדּוֹת דְּאַבָּא וְאִימָּא, לִיקָרָךְ. תְּהֵא בְּעֶזְרִי לְסַדְּרָא כֹּלָּא כְּדְקָא יִאוֹת. וְאַנְתְּ תְּסַדֵר לִי, וּלְכָל מָארֵי מְתִיבְתָּאן עֵילָּא וְתַתָּא, וּמַשִּׁרְיָין דְּמַלְאָכִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, לְמֶהֱוִי מְתַקְּנִין וּמְסַדְּרִין לִיקָרָא דִּילָךְ, וְלִיקָרָא דְּאַבָּא וְאִימָּא, לְמֶהֱוִי סַפְסָל תְּחוֹת רַגְלוֹי. וּלְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דִּילֵיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דְּלָא תַּעֲשֶׂה. &lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פב א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פב|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פב ב/&gt;וְהַאי אִיהוּ אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְסָמִיךְ לֵיהּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. וּבִקְרָא אַחֲרִינָא וְאֶת מִצְּוֹתַי תַּעֲשׂוּ. מִסִּטְרָא דְּפִקּוּדִין דַּעֲשֵׂה דְּאִינּוּן כָּבוֹד, אַקְדִּים אַבָּא לְאִימָּא, וְדָא י&quot;ה. מִסִּטְרָא דְּלָא תַּעֲשֶׂה, אַקְדִּים אִימָּא לְאַבָּא, וְדָא הֵ&quot;י. וְהַיְינוּ כְּבוֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר. לְאִלֵּין דְּלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בְּהַאי כָּבוֹד, הַסְתֵּר דָּבָר מִנַּיְיהוּ.

וְעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. אִלֵּין אִינּוּן עַמֵּי הָאָרֶץ, בָּתַר דְּלָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּהַאי כָּבוֹד דְּאוֹרַיְיתָא, וְאֵיךְ אָמְרִין אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם שְׁמַע קוֹלֵנוּ חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ וְקַבֵּל תְּפִלָּתֵנוּ. הָא אִיהוּ לֵימָּא לוֹן, וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי, אַיִּה אִשְׁתַּדְּלוּתָא דִּלְכוֹן בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְפִקּוּדִין דִּילִי, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיַי, דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּצִּוּוּיָיה דְּמָארֵיהּ, אֵיךְ יַעְבִיד לֵיהּ.

בַּר מִמַּאן דְּשָׁמַע מֵחֲכָמִים וְעָבִיד, וְהַאי אִיהוּ דְּקַבִּיל נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְעִם כָּל דָּא, מַאן דְּלָא קַבִּיל מִמָּארֵיהּ, אֶלָּא מִשְלוּחֵיהּ, אִיכָּא אַפְרָשׁוּתָא. וּמַאי אַפְרָשׁוּתָא אִית בֵּין דָּא לְדָא. דְּהָא כְּתִיב, מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּלְבָתַר וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ. אֲנָא קַבִּילְנָא, וּלְבָתַר מוֹסַרְנָא לְכֻלְּהוּ. וְהָכִי מַאן דִּמְקַבֵּל מֵאָחֳרָא, כְּקַבָּלַת סִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּיא מִשִּׁמְּשָׁא, וּבְהַאי קִבּוּל אִתְמְלֵי. וּמַאן דִּמְקַבֵּל יָכִיל לְאִסְתַּלְּקָא מִנֵּיהּ נְבִיעוּ, כְּמָה דַּחֲזֵינָא בְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, דְּאִסְתַּלְּקַת נְהוֹרָא דִּלְהוֹן, בְּלֵילְיָא, דְּלָא נָהִיר שִׁמְשָׁא, אֶלָּא בִּימָמָא. וְסִיהֲרָא בְּלֵילְיָא.

וְאִי תֵּימָא דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּסִיהֲרָא מִשִּׁמְּשָׁא אִיהוּ, דְּאַף עַל גַּב דְּאִתְכְּנִישׁ, נָהִיר בְּסִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּא, הָא חֲזֵינָן מִסִּטְרָא אָחֳרָא בְּלָקוּתָא דְּסִיהֲרָא וְשִׁמְּשָׁא דְּאִסְתְּלַּק נְהוֹרַיְיהוּ, וְאִשְׁתָּאָרוּ כְּגוּפָא בְּלָא נִשְׁמְתָא, דְּאִית אָדוֹן עֲלֵיהֶם מַחֲשִׁיךְ מְאוֹרֵיהֶם. אֲבָל עִקָּרָא דִּנְהוֹרָא, הַהוּא אֲתַר דִּנְבִיעַ דְּלֵית פְּסָק לִנְהוֹרָא דִּילֵיהּ, וְלָא אִית עָלֵיהּ אֱלָהָא אָחֳרָא לְמִפְסַק מִנֵּיהּ נְהוֹרֵיהּ.

וְעִלַּת הָעִלּוֹת, בָּתַר דְּאַנְתְּ תַּמָּן, לֵית פְּסָק לִנְבִיעוּ דִּנְהוֹרָא דְּאוֹרַיְיתָא. יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ דְּלָא תָּזוּז מֵאַבָּא וְאִימָּא דִּילִי, וְלָא מִבְּנוֹי. וְהָכִי מַאן דְּאָמִית גַּרְמֵיהּ עַל אוֹרַיְיתָא, דְּהִיא יְקָרָה, אִתְקַיְּימַת בֵּיהּ, וְלָא מַפְסְקַת מִנֵּיהּ. מַה דְּלָאו הָכִי, מַאן דְּלָא יִשְׁתַּדֵּל בָּה, אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּעָבַד צִּוּוּי חֲכָמִים, אִיהוּ שַׁמָּשׁ דִּלְהוֹן, עֶבֶד וְלָא בֵּן, אֲבָל אִי אִיהוּ מְהֵימָנָא, מָארֵיהּ אַשְׁלִיט לֵיהּ בְּכָל דִּילֵיהּ.

אֲבָל מַאן דְּלָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא מְשַׁמֵּשׁ חֲכָמִים, לְמִשְׁמַע מִנַּיְיהוּ פִּקוּדִין, לְקַיֵּים נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. אֶלָּא דְּסָּרַח וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה, אִיהוּ שָׁקִיל לְאוּמִין דְּעָלְמָא עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, בְּנוֹי דְּסָמָאֵ&quot;ל וְנָחָשׁ, דְּאִתְּמַר בְּהוּ, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן, דְּלָא בָּעוּ לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא, דְּכָל דְּלֵית בֵּיהּ תּוֹרָה, לֵית בֵּיהּ כָּבוֹד, דְּאִתְּמַר בָּהֶם (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ.

וְעִם כָּל דָּא מָארֵי מְתִיבְתָּא, לָא כָּל כָּבוֹד שָׁוְה, דְּהָא (מלאכי א) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו. בֵּן יְכַבֵּד, עַל מְנָת דְּלָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, אֲבָל מְצּוּוְּה הוּא בִּכְבוֹד אַבָּא וְאִימָּא. וְאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, יִכְתַּשׁ לֵיהּ אַבָּא וְאִימָּא, עַד דְּיַעֲבִד עַל כָּרְחֵיהּ. וְאִי הֲוִי בְּרָא רַבְרְבָא, בֵּית דִּין כּוֹפִין לֵיהּ. דְּאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (דברים כא) בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלֵנוּ, וְדָנִין לֵיהּ בִּסְקִילָה. אֲבָל עֶבֶד דִּמְשַׁמֵּשׁ עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אִי לָא עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּרַבֵּיהּ, מָארֵיהּ אַעְבָּר לֵיהּ מִגּוֹ בֵּיתֵיהּ, וְיִטוֹל אָחֳרָא. מַה דְּלָא הֲוָה יָכִיל לְמֶעְבַּד הָכִי לִבְרֵיהּ, אֶלָּא אוֹ יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ אוֹ יִקְטוֹל לֵיהּ.

אָמַר לֵיהּ בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, מַאן גָּרִים דְּלָא יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ, הוֹאִיל וּבְרֵיהּ הוּא. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וַדַּאי תַּעֲרוֹבֶת דְּרַע, וְרָזָא דָּא גָּרַם לְיִשְׂרָאֵל, לְמֶחֱטֵי גַּבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. וְרָזָא דָּא, (תהלים קו) וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם. וְדָא גָּרַם קִטוּלָא לְיִשְׂרָאֵל, וְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא. וּבְגִין דָּא, אֵין מְקַבְּלִים גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא (דברים לב) יְיָ' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, עֶבֶד טוֹב וְעֶבֶד רָע, מִסִּטְרָא דִּמְטַטְרוֹ&quot;ן עֶבֶד טוֹב, עֶבֶד נֶאֱמָן לְרַבֵּיהּ. עֶבֶד רָע סָמָאֵ&quot;ל. מַאן דְּאִיהוּ מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, אִיהוּ בֶּן העוֹלָם הַבָּא, בֶּן מִסִּטְרָא דְּבֵן יָ&quot;הּ, בִּינָ&quot;ה. וְיָרִית מַלְכוּתָא דְּאִיהִי ה'. וְאֵיךְ יָרִית לָהּ. אִי עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּאַבָּא וְאִימָא, בְּגִין דְּאִיהוּ מַלְכוּתָא מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ, וְעָלֵיהּ אִתְּמַר, (אסתר ג) מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ. אִיהִי מִצְּוָה, וְצִּוּוּיַיא דְּמַלְכָּא עַל עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה.

מִצְּוָה מִדְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהִי תִּפְאֶרֶת. וְהָכָא לֵית תַּמָּן פִּרוּדָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֱמֶת, תּוֹרָתוֹ תּוֹרַת אֱמֶת, אִיהוּ תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ. כְּגַוְונָא דְּבִינָה, תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ דְּחָכְמָה. דְּאִית תּוֹרָה דִּבְרִיאָה, וְחָכְמָה דִּבְרִיאָה, וּבִינָה דִּבְרִיאָה, וְהָכִי בְּכָל מִדּוֹת. בְּהַאי, יָכִיל בֵּן בְּהַאי אוֹרַיְיתָא, לְמֶהֱוִי בְּלָא מִצְּוָה, וּמִצְּוָה בְּלָא תּוֹרָה בְּפֵרוּדָא.&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פג א/&gt;וּמֵהָכָא בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. אֲבָל מִסִּטְרָא דַּאֲצִּילוּת, לֵית אַפְרְשׁוּתָא, תַּמָּן, וְכֵן מִתַּמָּן אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ וְלֵית בָּהּ עוֹנֶשׁ וְלָא שָׂכָר וְלָא מִיתָה.

וּבְגִין דָּא, אוֹרַיְיתָא דָּא אִילָנָא דְּחַיִּי, שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא, וְאִילָנָא דָּא, אִילָנָא דְּחַיֵּי אִתְקְרֵי, וְאִתְקְרֵי הָעוֹלָם הַבָּא, וְלָא אִתְקְרֵי בֵּיהּ שָׂכָר. בְּגִין דְּאִיהוּ בֵּן. מִתַּמָּן, לָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, לָא בְּמַעֲשֵׂה וְלָא בְּדִיבּוּר וְלָא בְּמַחֲשָׁבָה.

אָתָא בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, לְנַשְּׁקָא לֵיהּ יְדֵיהּ. אָמַר, וַדַּאי אַנְתְּ הוּא בֵּן מִתַּמָּן, בְּדִיּוּקְנָא דִּבְרָא בּוּכְרָא דִּילֵיהּ, תִּפְאֶרֶת בְּרָא דְּאַבָּא וְאִימָא עִלָּאָה, אֲצִּילוּת דִּילֵיהּ בְּלָא הַפְסָקָה, לָא קְדָמָךְ בְּרָא אָחֳרָא, לָא בְּמַחֲשָׁבָה, וְלָא בְּדִבּוּר, וְלָא בְּמַעֲשֶׂה. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְאַנְתְּ, וְחַבְרַיָּיא, וְרָאשֵׁי מָארֵי מְתִיבְתָּאן, דִּמְזַמְּנִין הָכָא, אִתִּי, בְּלָא הַפְסָקָה כְּלַל, וּבְלָא תַּעֲרוֹבֶת. נַשְׁקוּ כֻּלְּהוּ דָּא לְדָא, וְאִשְׁתְּמוֹדָעוּ בְּאַחְוָה, וּבָכוּ.

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, עִם כָּל דָּא, בְּרָא בּוּכְרָא חַיָּיבִין כָּל אֲחוּי בִּיקָרֵיהּ, דְּהָא כְּתִיב (שמות כ) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֶת לְרַבּוֹת אָחִיךְ הַגָּדוֹל. וַאֲפִילּוּ מִכָּל סִטְרָא אִיהוּ מְפֹרָשׁ עֲלָךְ בְּאוֹרַיְיתָא, בְּשַׁגַּ&quot;ם זֶה הֶבֶל. וְלָא הֲוָה לְאָדָם קַדְמָאָה בְּרָא קַדְמָאָה מִנֵּיהּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, בְּשַׁגַּם, זֶה מֹשֶׁה. דִּבְּרָא דְּמַלְכָּא בְּכָל אֲתַר, אַנְתְּ בּוּכְרָא מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּטוֹב וָרָע, אַנְתְּ הוּא טוֹב. (בוכרא) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית א) וַיַרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, (שמות ב) וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא.

וּמִתַּמָּן קָרָא יָתָךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֶבֶד נֶאֱמָן. לְבָתַר סְלִיקַת לְמֶהֱוִי מַלְכָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ. לְבָתַר בֶּן בַּיִת לְעֵילָּא. מֶלֶךְ מִסִּטְרָא דְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבִינָה דִּבְרִיאָה. כְּעַן אַנְתְּ מֶלֶךְ, מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּמַלְכוּת דַּאֲצִּילוּת. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבֶ&quot;ן יָ&quot;הּ, תִּפְאֶרֶת דַּאֲצִּילוּת, זַכָּאָה חוּלָקָךְ. וּמַאן גָּרִים לָךְ דָּא, בְּגִין דְּאִשְׁתְּדָּלוּתָךְ בַּתּוֹרָה וּבַמִצְּוָה, לְיַחֲדָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, לְאַעֲלָא מַלְכָּא עַל אַתְרֵיהּ, וְעַל מַשִׁרְיָיתֵיהּ לְעֵילָּא, וְעַל יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא.

וּבְגִין כַּךְ (ס&quot;א ובגינך) יָרְתִין כֻּלְּהוּ נִשְׁמָתִין דַּאֲצִּילוּת מִנֵּיהּ, וְאִתְקְרִיאוּ בְּנִין דִּילֵיהּ, מִשֵׁם יְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת, דְּלֵית תַּמָּן פִּרוּד וְקִצּוּץ. דִּבְקַדְמֵיתָא אִתְּמַר בְּהוּ בְּנִין לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, מִצַּד יְהוָֹ&quot;ה דִּבְרִיאָה, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ בְּרָאתִיו יְצַּרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו, וּכְעַן בָּנִים לַיְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת.

וּבָךְ אִתְקַיָּים פִּקּוּדָא, דְּאִיהִי מִצְּוָה עַל יִשְׂרָאֵל, לְהַעֲמִיד עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים יז) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ. וְאִתְקַיָּים בָּךְ (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ, כַּד בְּקַדְמִיתָא. וְכֻלְּהוּ מִתְנַהֲגִין אֲבַתְרָךְ, כָּאֵבָרִין דְּמִתְנַהֲגִין כֻּלְּהוּ בִּתְנוּעָה דְּנִשְׁמְתָא, דְּאִתְפַּשְּׁטָא עַל כָּל אֵבֶר. בְּגִין דְּכֶתֶר עֶלְיוֹן אַנְתְּ תְּהֵא מְעוּטָר בֵּיהּ, דְּבֵיהּ עִלַּת הָעִלּוֹת אִיהוּ כֶּתֶר עַל כֹּלָּא, טָמִיר וְגָנִיז מִלְּגָיו מִנֵּיהּ. וּמִנֵּיהּ אִתְפְּשָׁט עַל כָּל סְפִירָן, וּמְסַדֵּר לוֹן לְמֶהֱוִי דָּא רַב, וְדָא זְעֵיר, וְדָא בֵּינוֹנִי, וְאַנְהִיג לוֹן לִרְעוּתֵיהּ, וְנָהִיר בְּהוּ, וּמְקַשֵׁר לוֹן, וּמְיַחֵד לוֹן.

הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא מַנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל, בְּכָל מִדּוֹת טָבִין דִּילֵיהּ, וּתְסַדֵּר כָּל חַד כִּדְחֲזֵי לֵיהּ, הַבְּכוֹר כִּבְכוֹרָתוֹ, וְהַצָּעִיר כִּצְּעִירֻתוֹ, וּבֵינוֹנִי כְּפוּם דַּרְגֵּיהּ. וּתְקַשֵׁר לוֹן קֶשֶׁר אֶחָד לְגַבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. לְמֶהֱוִי כֻּלְּהוּ בְּשָׂפָה בְּרוּרָה, לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּלְקַדְּשֵׁיהּ, וּלְיַיחֲדֵיהּ, בְּדַרְגָּא דִּילָךְ, בְּמַחֲשָׁבָה דִּילָךְ, בַּאֲצִּילוּת דִּילָךְ, דְּאִתְקָיָּים בָּךְ (במדבר יא) וְאָצַּלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם. קוּם אִתְּעַר בְּפִקּוּדָא, לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. (פרשת תצא רפ&quot;א ע&quot;ב שייך לנשא קמ&quot;ה ע&quot;א)

(ויקרא יט) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְגוֹ' פִּקּוּדָא דָא, לְכַבֵּד אָב וְאֵם, דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְמִדְחַל מֵאָבוֹי וּמֵאִמֵיהּ, וּלְאוֹקִיר לוֹן. כְּמָה דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְאוֹקִיר לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מִסִּטְרָא דְּרוּחָא דְּיָהַב בְּגַוִיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ. הָכִי אִצְּטְרִיךְ לֵיהּ לְאוֹקִיר לַאֲבוֹי וּלְאִמֵּיהּ, מִסִּטְרָא דְּגוּפָא דִּילֵיהּ, וּלְמִדְחַל מִנְּהוֹן, דְּהָא אִינּוּן מִשְׁתַּתְּפִין בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעַבְדֵּי לֵיהּ גּוּפָא, וְהוֹאִיל וְאִינּוּן שׁוּתָּפִין בְּעוֹבָדָא, לִיהֱווּ שׁוּתָּפִין בִּדְחִילוּ וִיקָרָא.

כגוונא דא, תלת שותפין אשתכחו לעילא ברזא דאדם, אדם קדמאה אף על גב דגופא דיליה הוה מעפרא, לאו מעפרא דהכא הוה, אלא מעפרא דבי מקדשא לעילא, אבא ואימא אשתכחו, ומלכא עלאה אשתתף בהדייהו, ושדר ביה רוחא דחיי ואתברי.

וכגוונא דא אשתכח כלא עילא ותתא, ועל דא אצטריך ליה לבר נש למדחל לקדשא בריך הוא, ולמדחל לאבוי ולאמיה.

בְּסִתְרֵי תּוֹרָה, אָדָם קַדְמָאָה לָא הֲוָה לֵיהּ מֵהַאי עָלְמָא כְּלוּם. חַד צַּדִּיק עֲבַד שִׁמּוּשָׁא בְּנוּקְבֵיהּ, וְאִתְעָבִיד מֵהַהוּא שִׁמּוּשָׁא גּוּפָא חֲדָא, דִּנְהִירוּ דִּילֵיהּ יַתִיר מִכָּל אִינּוּן מַלְאֲכִין שְׁלִיחָן לְעֵילָּא. וְכַד אִתְבְּרֵי הַהוּא גּוּפָא מַלְכָּא עִלָּאָה, שָׁדַר בְּהַהוּא צַּדִיק כ&quot;ב אַתְוָון, וְאִשְׁתְּתַּף בַּהֲדַיְיהוּ, וְנָפַק לְעָלְמָא.

כֵּיוָן דְּנָפַק, חָמוּ לֵיהּ שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, וְאַסְתִּימוּ&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פג א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פג ב/&gt;נְהוֹרַיְיהוּ, דְּתַפּוּחָא דְּרַגְלֵיהּ אַחְשִׁיךְ נְהוֹרָא דִּלְהוֹן. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּמֵעוֹבָדָא דְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא עִלָּאָה נָפַק. כֵּיוָן דְּחָטָא, אִתְחֲשָׁךְ, וְאַזְעִיר גַּרְמֵיהּ, וְאִצְּטְרִיךְ לְגוּפָא אָחֳרָא בְּמִשְׁכָא וּבְבִשְׂרָא. דִּכְתִיב, (בראשית ג) וַיַּעֲשׂ יְיָ' אֱלֹהִים לָאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם. כְּהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דַּעֲבַד הַהוּא צַּדִיק בְּנוּקְבֵיהּ, לָא אִשְׁתְּכַח מִקַּדְמַת דְּנָא, וּלְבָתַּר דְּנָא, דְּהָא עַד לָא נָפַק לְצּוֹרֵף אוּמָנָא.

עַד דְּאָתָא חֲנוֹךְ, וְנָטִיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵאַרְעָא, וְאַבְרִיר פְּסוֹלֶת וְקַסְטוּרָא מִכַּסְפָא, וְכֵן בְּכָל אִינּוּן צַּדִּיקַיָּיא דִּי בְּאַרְעָא. לְבָתַר אִתְתָּקַּן הַהוּא אֲתַר, וְאִתְעָבִידוּ רוּחִין וְנִשְׁמָתִין בְּשִׁמּוּשַׁיְיהוּ וְגוּפָא מִתַּתָּא בְּאַרְעָא. וְעַל דָּא בְּשׁוּתָּפוּ דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, בַּר נָשׁ אָתֵי לְעָלְמָא, וְאִצְּטְרִיךְ לְמִדְחַל לְאִינּוּן שׁוּתָּפִין, וּלְאוֹקִיר לוֹן, כְּמָה דְּאִתְּמַר (ע&quot;כ רעיא מהימנא)

* [{{קטן|{{צ|פקודא כד למהוי דכיר את יום השבת}} - [[זהר חלק ב צב א|שמות צ&quot;ב ע&quot;א]]}}]
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פג ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פד|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פד א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פד א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פד|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פד ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פד ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פה|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פה א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פה א/&gt;

[פה ע&quot;ב עד פו ע&quot;ב - לא ברור מה יש בדף]

{{ממ זהר משולב|ג|פז|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פז א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פז א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פז|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פז ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פז ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח א/&gt;

&lt;קטע התחלה=דף פח א/&gt;
==פרשת אמור==
{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}{{צ|ויאמר יי' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו}}. א&quot;ר יוסי מ&quot;ט דא לקבל דא דכתיב לעילא ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו וסמיך ליה אמור אל הכהנים. אלא (משמע) כיון דאזהר להו לישראל לקדשא להו בכלא אזהר להו לכהני לקדשא לון וכן ללוים. לכהני מניין דכתיב אמור אל הכהנים. ללואי מנין דכתיב ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם. בגין דישתכחון כלהו זכאין קדישין דכיין. אמור אל הכהנים בני אהרן מ&quot;ט הכא בני אהרן וכי לא ידענא דבני אהרן נינהו. אלא בני אהרן ולא בני לוי. דאהרן דהוא שירותא דכל כהני דעלמא דביה אתרעי קב&quot;ה מכלא בגין למעבד שלמא בעלמא ובגין דאהרן ארחוי סליקו ליה להאי. דכל יומוי דאהרן הוה משתדל לאסגאה שלמא בעלמא. ובגין דארחוי כך סליק ליה קב&quot;ה להאי למיעל שלא בפמליא דלעילא. ובגין כך אמור אל הכהנים בני אהרן. אמור אל הכהנים ואמרת אליהם. 

רבי יהודה פתח מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. מה רב טובך כמה עלאה ויקירא ההוא נהורא עלאה דאקרי טוב דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב ודא הוא אור הגנוז דביה עביד קב&quot;ה טב בעלמא ולא מנע ליה בכל יומא בגין דביה מתקיים עלמא וקאים עליה. אשר צפנת ליראיך דתנן נהורא עלאה עבד קב&quot;ה כד ברא עלמא וגניז ליה לצדיקיא לזמנא דאתי. הה&quot;ד אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך. פעלת בזמנא דאתברי עלמא ההוא נהורא הוה קאים ונהיר מרישא דעלמא לסייפי דעלמא. כד אסתכל קב&quot;ה לאינון חייבין דזמינין לקיימא בעלמא גניז ליה לההוא נהורא דכתיב וימנע מרשעים אורם. וזמין לאנהרא לצדיקיא לעלמא דאתי ודא הוא צפנת ליראיך וכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. ת&quot;ח בשעתא דבר נש קאים למיהך לההוא עלמא והוא בבי מרעיה אתיין עליה ג' שלוחין וחמי תמן מה דלא יכיל בר נש למחמי כד איהו בהאי עלמא. וההוא יומא יומא דדינא עלאה הוא דמלכא בעי פקדונא דיליה. זכאה ההוא בר נש דפקודא אתיב למלכא כמה דאתיהיב ליה בגויה. אי ההוא פקדונא אתטנף בטנופי גופא מה יימא למארי פקדונא. זקף עינוי וחמי למלאך המות קאים קמיה וסייפיה שליפא בידיה קסטר בקטרין בקוטמא דההוא בר נש ולית לה לנפשא קשיו בכלא כפרישו דילה מן גופא ובר נש לא מית עד דחמי לשכינתא ומגו סגיאות תיאובתא דשכינתא נפשא נפקת &lt;קטע סוף=דף פח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|פח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פח ב/&gt;
לקבלא לשכינתא. בתר דנפק' מאן איהי נפשא דאתדבק בה (ס&quot;א ותתקבל) ויקבל בגופא (ס&quot;א בגווה) והא אוקמוה להני מילי. בתר דנפקא נפשא מן גופא ואשתאר גופא בלא רוחא אסור למשבק ליה בלא קבורתא דכתיב לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא. בגין דמיתא דישתהי כ&quot;ד שעות דאינון יומם ולילה בלא קבורתא יהיב חלישותא בשייפוי דרתיכא ומעכב עבידתא דקב&quot;ה מלמעבד. דאפשר דקב&quot;ה גזר עליה בגין למיתי בגלגולא אחרא מיד בההוא יומא דאתפטר לאוטבא ליה. וכל זמנא דלא אתקבר גופא נשמתא לאו עאלת קמי קב&quot;ה ולא יכלא למהוי בגופא אחרא בגלגולא תניינא דלא יהבין לנשמתא גופא אחרא עד דיתקבר קדמאה. ודא דמי לב&quot;נ דמיתת אתתיה לא אתחזי ליה למיסב אתתא אחרא עד דקביר לקדמיתא ובגין דא אמרה אורייתא לא תלין נבלתו על העץ. דבר אחר כד אתפרשא נשמתא מן גופא ובעיא למיזל לההוא עלמא לא תיעול לההוא עלמא עד דיהבין לה גופא אחרא מנהורא ולבתר יכלא למיעל ומאליהו תנדע דהוו ליה תרין גופין חד דביה אתחזי לתתא לבני נשא וחד דביה אתחזי לעילא בין מלאכין עלאין קדישין. וכל כמה דגופא לא אתקבר צערא הוא לנשמתא ורוח מסאבא אזדמן לשרייא עלוי ולסאבא לההוא גופא. ובגין דההוא רוח מסאבא אזדמן לא מבעי ליה לאינש למיבת ההוא גופא ליליא חד בגין דרוח מסאבא אשתכח בליליא ואשתטח בכל ארעא לאשכחא גופא בלא נפשא לסאבא ליה ואסתאב יתיר וע&quot;ד אזהר לכהני ואמר לנפש לא יטמא בעמיו. בגין דאינון קדישין ולא ישרי עלייהו רוח מסאבא ולא יסתאבון:

אמור אל הכהנים ר' יצחק אמר אמור אל הכהנים בלחישו כמה דכל עובדיהון דכהני בלחישו כך אמירה דלהון בלחישו. אמור ואמרת זמנא חד ותרין זמנין לאזהרא להו על קדושייהו בגין דלא יסתאבון. דמאן דמשמש באתר קדישא בעיא דישתכח קדישא בכלא. לנפש לא יטמא כמה דאוקימנא דגופא בלא רוח מסאבא הוא ושארי עליה רוח מסאבא. דהא תיאובתא דרוחי מסאבא לגבי גופיהון דישראל איהו בגין דאתרק מנייהו רוחא קדישא ובמנא דקודשא אתיין לאתחברא וכהני דאינון קדישין קדושתא על קדושתא לא בעיין לאסתאבא כלל בגין דכתיב כי נזר אלקיו על ראשו. וכתיב כי שמן משחת אלקיו עליו אני יי' והוא כגוונא דלעילא קאים לתתא. דכתיב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו האי קרא אוקמוה אבל כשמן הטוב על הראש. דא משח רבות קדישא עלאה דנגיד ונפיק מאתר דנהרא עמיקא דכלא. ד&quot;א דנגיד ונפיק מרישא דכל רישין סתימא דכל סתימין. על הראש. על הראש ודאי רישא דאדם קדמאה. יורד על הזקן דא דיקנא יקירא כמה דאוקמוה. זקן אהרן. דא כהן גדול דלעילא והא אוקמוה וההוא שמן &lt;קטע סוף=דף פח ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|פט|א}}&lt;קטע התחלה=דף פט א/&gt;יורד על פי מדותיו דמאינון משיחין נגיד ונפיק ונחית לתתאי וכגוונא דא נגיד ואתעטר כהנא תתאה במשח רבותא לתתא. האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה. כתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא. לא יטמאו מבעי ליה מהו לא יטמא. אלא על ההוא כהן עלאה מכלהו קאמר א&quot;ר יהודה והא כתיב והכהן הגדול מאחיו (כאן חסר) אלא ודאי הכי הוא כמה דאתמר. וא&quot;ר יצחק כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה אצטריך לאשתכחא יתיר מכלא כמה דאתמר:

ולאחותו הבתולה הקרובה אליו וגו' מאי כתיב לעילא כי אם לשארו הקרוב אליו וגו'. ר' אבא פתח מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו' מי זה בא מאדום זמין קב&quot;ה ללבשא לבושי נוקמא על אדום דאחריבו ביתיה ואוקידו היכליה וגלו לכנסת ישראל ביני עממיא ולמעבד להון נוקמת עלמין עד דישתכחון כל טורין מטורי עלמא מליין מקטולי עמין ולמקרי לכל עופא דשמייא עלייהו וכל חיות ברא יתזנון מנייהו תריסר ירחי ועופא דשמייא שבע שנין עד לא תסבל ארעא ניוולא דידהו. הה&quot;ד כי זבח ליי' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום עד דאינון לבושין יסתאבון הה&quot;ד וכל מלבושי אגאלתי. חמוץ בגדים מבצרה בגין דמנה נפקו אכלוסין דעלמא לחיילא על ירושלם ואינון שרו לאוקדא היכלא ובני אדום מפגרין שורין ורמו אבני יסודא הה&quot;ד זכור יי' לבני אדום וגו' האומרים ערו ערו עד היסוד בה. זה הדור בלבושו באינון לבושי דנוקמא דזמין לאלבשא. צועה ברוב כחו. מה צועה מתבר כמה דכתיב עמים תחתיך יפלו וגו'. אמרו ישראל לישעיה מאן הוא דין דיעביד כל כך. פתח ואמר אני מדבר בצדקה. ההוא דאיהו רב להושיע ההוא דכתיב ביה אוהב צדקה ומשפט ואיהו צדקה ממש ואיהו רב להושיע. וכל כך למה. בגין דגרמו לכ&quot;י למהוי שכיבת לעפרא בגלותא ולמנפל לארעא כמה דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל ובגין כך קב&quot;ה ילבש לבושי נוקמא עלייהו לסאבא לון בסגיאו דקטולייא דכתיב וכל מלבושי אגאלתי. וכל כך למה דכתיב ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש. דלאו חולקיה דעשו ולא הוות בעדביה דההוא דכתיב ביה איש יודע ציד איש שדה. לה יטמא באינון לבושין דנוקמא דזמין לאסתאבא בין אינון אכלוסין דכתיב ביה לה יטמא בגינה בגין דאיהי שכיבת לעפרא והוא בעי לאקמא לה הה&quot;ד קומי אורי כי בא אורך (ס&quot;א וכתיב ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת וגו':

לא יקרחה קרחה בראשם. ר' יוסי אמר לא יקרחה בה&quot;א מ&quot;ט. אלא ההוא שמן עלאה דאיהו משח רבות קודשא דאשלים לכל שבה יומין כמה דאתמר דכתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם ההוא שמן עלאה אתעדי מניה ואתקרח אי איהו אפגים רישיה. בגין דרישא דכהנא עלאה ההוא שמן עלאה הוי ועל דא לא לבעי ליה לכהנא דלתתא לאחזאה ביה בגרמיה פגימו כלל והא אתמר ובג&quot;כ כתיב בה&quot;א. פתח ואמר בשוב יי' את שיבת ציון היינו כחולמים. בשוב יי' את שיבת דא בגלות בבל אתמר. דלא אשתכחו יתיר בגלותא אלא שבעין שנין דכתיב כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם. וכתיב היינו כחולמים מאי כחולמים אלא הא אתערו חברייא דאיכא שבעין &lt;קטע סוף=דף פט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פט ב/&gt;שנין בחלמא. ות&quot;ח כתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם. מאן שבעת ימים הא אתמר. ההוא אתר עלאה דהיא כללא דכל שיתא אחרנין אקרי שבעת ימים ואקרי תשובה. תנינן מאן דיתיב בתעניתא בשבתא קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה ושבעין שנה אינון שבע אנפי מלכא דאפילו אסתכמו עליה (כלא) לביש ההוא גזר דינא אתקרע. מ&quot;ט בגין דאחיד ביה בההוא יומא בכללא דכלהו דאקרי שבעה ואקרי תשובה בגין כך בכלהו אחיד ואהדר בתשובה ואתקרע גזר דינא בכלהו ועל דא ודאי שבעין שנין איכא בחלמא. כגוונא דא כהנא אתעטר בשבע דאקרי שבעת ימים אי פגים רישיה ההוא שבעה דאיהו כללא דכלהו אקרח מניה כל ההוא קדושה דכולהו דשריא עליה. ועל דא אזדהרו דלא יקרחה קרחה בראשם וישתכחו פגימין מכלא. ובגין כך כהנא בעי לאשתכחא בשלימו יתיר מכלא כ&quot;ש ההוא דאיהו עלאה מכלהו. א&quot;ר אבא כאן בה&quot;א תתאה כאן בה&quot;א עלאה כ&quot;ג דאיהו עלאה מכלהו בה&quot;א עלאה דכתיב אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו וגו'. ומלא ידו וגו' דכתיב שבעת ימים ימלא את ידכם. כהנא אחרא בה' תתאה. דכתיב לא יקרחה קרחה בראשם וכתיב בתריה ולא יחללו שם אלקיהם והאי שם הא ידיעא איהו ובגין כך כתיב והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ללבוש את הבגדים כמה דאמרן. ובגין דאיהו קדישא כגוונא דלעילא כתיב ומן המקדש לא יצא. 

ר' אבא פתח ואמר לך יי' הצדקה ולנו בושת הפנים כהיום הזה לאיש יהודה וליושבי ירושלם זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אתרעי בהו מכל עמין עכו&quot;ם ומגו רחימותא דלהון יהיב להו אורייתא דקשוט למנדע ארחא דמלכא קדישא. וכל מאן דאשתדל באורייתא כאילו אשתדל ביה בקב&quot;ה דאורייתא כלא שמיה דקב&quot;ה הוי. ובגין כך מאן דאתעסק באורייתא אתעסק ביה בשמיה ומאן דאתרחק מאורייתא רחיקא הוא מקב&quot;ה. ת&quot;ח לך יי' הצדקה כד&quot;א לך יי' הגדולה והגבורה. מאן צדקה אתר דכל אנפין נהירין אחידן ביה והוא אחיד בכלהו וביה אשתכחו. ולנו בושת הפנים אתר דכל אנפין נהירין אתרחקן מניה. צדקה אמת קשוט ונהורא דכלא ונהורא דאנפין חידו כלא. בשת כסיפא רחיקו דקשוט מאן דאכסיף. בגין דאמת דאיהו צדקה אתרחק מניה. רחיקו דאנפין נהירין. ת&quot;ח כהנא עלאה בעי לאתחזאה בשפירו דאנפין בנהירו דאנפין בחידו יתיר מכלא. ולא בעי לאתחזאה ביה עציבו ורוגזא אלא כלא כגוונא דלעילא. זכאה חולקיה דעליה כתיב אני חלקך ונחלתך. וכתיב יי' הוא נחלתו. וע&quot;ד בעי לאתחזאה שלים בכלא בגרמיה בלבושיה דלא יפגים גרמיה כלל כמה דאתמר. האי איהו בתר נישואין וכו' עד לארעא דישראל. 

זהו קצת מאמר מרעיא מהימנא מצאתי בהעתק ונדפס באורך בפ' כי תצא כי שם ביתו מאמר מתחיל וענשו אותו. והוא אשה בבתוליה יקח. 

ר&quot;ש פתח והנה הוא שם עלילות דברים וגו'. וכתיב וענשו אותו מאה כסף וגו' כי הוציא שם רע על בתולת ישראל וכי בתולת ישראל היא בתולת אביה או בתולת בעלה היא. מהו &lt;קטע סוף=דף פט ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|א}}&lt;קטע התחלה=דף צ א/&gt;בתולת ישראל הכא. הה&quot;ד שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. אוף הכא כהנא דקאים כגוונא דלעילא כתיב והוא אשה בבתוליה יקח הכי נמי בבתוליה דלא תפוק מבבא דחצרה מזמנא לבר והוא אתמר. 

רבי שמעון הוה אזיל בארחא והוו עמיה רבי יהודה ור' יוסי ור' חזקיה. פתח ר&quot;ש ואמר טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו. טרף נתן ליראיו אלין אינון זכאין אינון דחלי דקב&quot;ה דכל מאן דדחיל ליה אתקרי מאינשי דביתא דמלכא ועליה כתיב אשר איש ירא את ה'. מהו טרף נתן ליראיו אלא כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה. מהכא אוליפנא דכל בר נש דלעי באורייתא בליליא וקם בפלגות ליליא בשעתא דכנסת ישראל אתערת לאתקנא ביתא למלכא האי אשתתף בהדה והאי אקרי מבי מלכא ויהבין ליה כל יומא מאינון תיקוני ביתא הה&quot;ד ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. מאן ביתה כל אינון דמשתתפי בהדה בליליא אקרון ביתה בני ביתה. ובג&quot;כ טרף נתן ליראיו מהו טרף טרף ממש דאיהי נטלא מאתר רחיקא עלאה דכתיב ממרחק תביא לחמה. ומאן זכי להאי טרף סופיה דקרא אוכח דכתיב יזכור לעולם בריתו מאן דאסתכל (ס&quot;א דאשתדל) באורייתא לאשתתפא בהדה בליליא. ולא עוד אלא דצדיק חד עלאה אית ליה לקב&quot;ה והוא אשתתף בהדיה וירתין תרווייהו לכנישתא דישראל דכתיב צדיקים לעולם יירשו ארץ. 

תו פתח ואמר ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני יי' מקדשו. ת&quot;ח כל מאן דאפיק זרע לבטלה לא זכי למחמי אפי שכינתא ואקרי רע דכתיב כי לא קל חפץ רשע אתה לא יגורך רע האי מאן דאפיק ליה בידיה או אנתו אחרא דלא כשרא ואי תימא דאפיק ליה באנתו דלא מתעברא הכי נמי. לא אלא כמה דאמרן ועל דא יבעי ב&quot;נ מקב&quot;ה דיזמין ליה מאנא דכשרא דלא יפגים זרעיה. מאן דאפיק זרעא במאנא דלא כשרא פגים ליה לזרעיה ווי למאן דפגים זרעיה. ומה בשאר בני נשא כך בכהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה עלאה עאכ&quot;ו. בעמיו מהו בעמיו דהא כתיב לעילא אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח וכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו. בהם מבעי ליה מהו בעמיו אלא מלה דא קלנא בעמיו פגימו בעמיו ועל דא כתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה מעמיו ודאי כלא כגוונא דלעילא כי אני יי' מקדשו מהו מקדשו אלא אנא הוא ההוא דאיהו מקדש ליה בכל יומא ובג&quot;כ לא יפגים זרעיה ולא ישתכח ביה פגימו. (ס&quot;א ובגין דא) דהא אני יי' מקדשו דאנא בעינא לקדשא ליה וישתכח קדישא בכלא. דקדישא ישתמש על ידא דקדישא. ת&quot;ח קב&quot;ה &lt;קטע סוף=דף צ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צ ב/&gt;ישתמש ע&quot;י דכהנא וישתכח קדישא כד אתי לשמשא ובגין דקב&quot;ה ישתמש על ידא דכהנא דאיהו קדישא כהנא ישתמש ע&quot;י דרכיא דאתקדש בדכיותיה ומאי איהו ליואי בר נש (ס&quot;א כהנא) אחרא ישתמש ע&quot;י דקדישא אחרא בגין דישתכחון כלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דעלייהו כתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. כמה פרישן ישראל מכלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה הה&quot;ד והתקדשתם והייתם קדושים כי אני יי' וגו'. 

תו פתח ואמר ליי' הישועה על עמך ברכתך סלה ליי' הישועה הכי תנינן זכאין אינון ישראל דבכל אתר דאתגלו שכינתא אתגלייא בהדייהו. כד יפקון ישראל מגלותא פורקנא למאן. לישראל או לקב&quot;ה אלא הא אוקמוה בכמה קראי והכא ליי' הישועה ודאי אימתי על עמך ברכתך סלה. בשעתא דקב&quot;ה ישגח בברכאן עלייהו דישראל לאפקא לון מן גלותא ולאוטבא להו כדין ליי' הישועה ודאי. ועל דא תנינן דקב&quot;ה ייתוב עמהון דישראל מן גלותא הה&quot;ד ושב יי' אלקיך את שבותך ורחמך:

איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. ר' יצחק אמר בגין דאיהו פגים ומאן דאיהו פגים לא אתחזו לשמשא בקודשא והוא אוקמוה דב&quot;נ דאשתכח פגים לית ביה מהימנותא וההוא פגימו אסהיד עליה כ&quot;ש כהנא דבעייא לאשתכחא שלים מאריה דמהימנותא יתיר מכלא והא אוקמוה. ר' אלעזר הוה יתיב בקסטרא דבי חמוי והוא הוה אמר זילגא דבקסטירא בעינא שכיח. אדהכי אעבר חד ב&quot;נ פגים מעיניה חד אמר חמוי נשאל להאי. אמר פגים הוא ולאו מהימנא. אמר נשאל בהדיה אתו שאילו ליה א&quot;ל טופקא מאן הוא בעלמא. אמר עתירא אבל דישליף בהדיה אנא מכלהו. (ס&quot;א עתירא אבל דישליף ווי על דא בהדיה אנא מכלהו) א&quot;ר אלעזר במלוי אשתמע דלאו מהימנותא גביה ולאו בר מהימנא הוא. ת&quot;ח קב&quot;ה אמר כל איש אשר בו מום לא יקרב דהא קדוש' דלעילא לא שריא באתר פגים פתח ואמר לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה. לתורה ולתעודה מאן הוא תורה ומאן הוא תעודה אלא תורה דא תורה שבכתב. תעודה דא תורה שבע&quot;פ תורה שבע&quot;פ לא שריא באתר פגים. דהא מתורה שבכתב אתבני. כתיב צור תעודה חתום תורה בלמודי צור תעודה דא תורה שבע&quot;פ בגין דתמן אתצר צרורא דחיי ובתעודה אתקשר קשרא דחיי (נ&quot;א קשרא דמהימנותא) דלעילא למהוי כלא חד. ומתמן לתתא אתפרשן אורחים ושבילים ומתמן מתפרשין אורחין בעלמין כלהו הה&quot;ד ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים חתום חתמה תורה חתימה דאורייתא דאיהי תורה שבכתב. באן אתר. בלמודי אלין נביאי כד&quot;א ויקם את העמוד הימני ויקרא שמו יכין ויקם את העמוד השמאלי ויקרא שמו בועז ומתמן אתפרשן אורחין לנביאי מהימני וקיימי אלין בקיומא לגופא לשית טהירין הה&quot;ד שוקיו עמודי שש. וכלא לא קיימא אלא בשלימו ולא שרייא קדוש' דכלא אלא בשלימו כד מתחבראן דא בדא כלא הוא שלים כלא הוא חד לא אתפגי' אתר. וע&quot;ד אקרי כ&quot;י שלם כד&quot;א ומלכי צדק מלך שלם ויהי בשלם סכו. ובג&quot;כ לא שרייא כלא אלא באתר שלים ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב כגוונא דא קרבנא דביה מומא לא יתקריב מאי טעמא דכתיב כי לא לרצון יהיה לכם. ואי תימא הא קודשא בריך הוא לא שארי אלא באתר תבירא במאנא תבירא דכתיב ואת דכא ושפל רוח. האי אתר שלים יתיר הוא מכלא (דכתיב ואת דכא ושפל רוח) בגין דמאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דכלא גאותא עלאה ודא הוא שלים. אבל לא כתיב ואת &lt;קטע סוף=דף צ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|א}}&lt;קטע התחלה=דף צא א/&gt;עור ושבור וחרום ושרוע. אלא ואת דכא ושפל רוח. מאן דמאיך גרמיה קב&quot;ה זקיף ליה. ובגיני כך כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בעי למהוי שלים יתיר מכלא ולא יתחזי פגים ועל דא אזהר להו לכהני דכתיב איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. 

תו פתח ואמר וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע וכי קב&quot;ה אמר אין רע אי הכי טוב הוא. אלא סיפיה דקרא אוכח דישראל באינון יומין הוו ממנן כהני מארי דמומין על גבי מדבחא ולשמשא על מקדשא ואמרי מאי אכפת ליה לקב&quot;ה דא או אחרא ואינון הוו דאמרי אין רע. וקב&quot;ה אתיב להון ההוא מלה דהוו אמרי. אמר. ישראל אתון אמרי כד מקרבי מארי דמומין על פולחני אין רע מאי אכפת ליה לקב&quot;ה. סופיה דקרא מה כתיב הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך. בר נש מנייכו אי בעיתו לשלומי למלכא ולקרבא קמיה דורונא אתון משדרין ליה בפגימא או לאו. הירצך או הישא פניך בההוא דורונא כ&quot;ש וכ&quot;ש דאתון מקרבין קמאי בר נש פגים לקרבא דורונא הא דורונא דילכון לכלבא אתמסר דודאי בר נש דאיהו פגים פגים הוא מכלא פגים הוא מהימנותא ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב אמר רבי יוסי זמין קב&quot;ה לאשלמא להו לישראל ולאשתכחא שלימין בכלא דכלא דלא יהא בהון מארי דמומין כלל בגין דיהון תקונא דעלמא כאלין מאני ולבושא דבר נש דאינון תקונא דגופא הה&quot;ד ויתיצבו כמו לבוש (ס&quot;א ד&quot;א) ת&quot;ח כד יתערון מעפרא כמה דעאלו הכי יקומון. חגרין או סומין עאלו חגרין וסומין יקומון בההוא לבושא דלא יימרון דאחרא הוא דאתער. ולבתר קב&quot;ה ייסי לון וישתכחון שלימין קמיה וכדין יהא עלמא שלים בכלא כדין ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד:

שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו וגו'. רבי יוסי פתח צדקתך כהררי קל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע יי'. האי קרא אית לאסתכלא ביה. אבל תא חזי צדק כתרא קדישא עלאה. כהררי קל כאינון טורין עלאין קדישין דאקרון טורי דאפרסמונא דכיא. ובגין דאיהי סלקא לאתקשרא בהו לעילא כל דינהא בשיקולא חדא לכלא דלית בההוא דינא רחמי. משפטיך תהום רבה משפט דאיהו רחמי נחית לתתא לההוא דרגא לתקנא עלמין וחייס על כלא ועביד דינא ברחמי לבסמא עלמא ובגין דאיהו רחמי אדם ובהמה תושיע יי' לכלא בשיקולא חדא אדם ובהמה הא אוקמוה מאן דהוא אדם ושוי לגרמיה כבהמה אדם ובהמה דין אדם ודין בהמה חד הוא. אדם. ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר. בהמה והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה ליי' בגין דיעבר עלייהו שבת חד ודא אוקמוה:

רבי חייא פתח יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו. ת&quot;ח זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דקב&quot;ה אתרעי בהו ואינון מתדבקין ביה ואקרון קדישין עם קדוש. וכן עד דסליק לון לדרגא עלאה דאקרי קדש דכתיב קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה כמה דאוקימנא דהא ישראל מתמניא יומין מתדבקין ביה בשמיה ורשימין בשמיה ואינון דיליה כד&quot;א ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ ועממין לא מתדבקין ביה ולא אזלין בנימוסיה ורשימא קדישא אעדיאו מנייהו עד &lt;קטע סוף=דף צא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צא ב/&gt;דאינון מתדבקן בסטרא אחרא דלאו קדישא. ות&quot; בשעתא דבעא קב&quot;ה למיהב אורייתא לישראל זמין בה לבני עשו אמר לון בעאן אתון לקבלא אורייתא. בההיא שעתא אתרגיזת ארעא קדישא ובעיא לאעלא לנוקבא דתהומא רבה. אמרה קמיה מארי דעלמא פסטירא דחדווה (ס&quot;א דעלמא) תרי אלפי שנין עד לא אתברי עלמא קלטינא קמי (נ&quot;א קליטנא) גו נ&quot;א אזדמן קמי) ערלין דלא רשימין בקיומך. אמר לה קב&quot;ה כורסייא כורסייא ייבדון אלף אומין כוותייהו וקיימא דאורייתא לא יזדמן קמייהו. הה&quot;ד יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה ודאי בגין דאורייתא לא אתיהיבת (בגין דאיהי קיימא קדישא) אלא למאן דאית ביה קיימא קדישא ומאן דאליף אורייתא למאן דלא אתגזר משקר בתרי קיימי משקר בקיימא דאורייתא ומשקר בקיימא דצדיק וכנסת ישראל. דאורייתא להאי אתר אתיהיבת ולא לאחרא. רבי אבא אמר משקר בתלת דוכתי עלאי משקר בתורה משקר בנביאים משקר בכתובים. משקר בתורה דכתיב וזאת התורה וגו'. משקר בנביאים דכתיב וכל בניך למודי יי' אינון למודי יי' ולא אחרא וכתיב חתום תורה בלמודי אינון ולא אחרא. משקר בכתובים דכתיב ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל. וכתיב אך צדיקים יודו לשמך מאן צדיקים דא צדיק וכ&quot;י דמאן דלא אתגזר ולא עאל בקיומא דלהון לא יודון לשמיה קדישא דהיא אורייתא. 

א&quot;ר חייא כיון דאתגלי קב&quot;ה על טורא דסיני למיהב אורייתא לישראל שכיכת ארעא ותבת בנייחא הה&quot;ד ארץ יראה ושקטה. ת&quot;ח בר נש דאתיליד לא אתמנא עליה חילא דלעילא עד דאתגזר כיון דאתגזר אתער עליה (רוחא) אתערותא דרוחא דלעילא. זכי לאתעסקא באורייתא אתער עליה ואתערותא יתיר. זכי ועביד פקודי אורייתא. אתער עליה אתערותא יתיר. זכי ואתנסיב זכי ואוליד בנין ואוליף לון ארחוי דמלכא קדישא הא כדין הוא אדם שלים. שלים בכלא. אבל בהמה דאתילידת בההיא שעתא דאתילידת ההוא חילא דאית לה בסופא אית לה בההיא שעתא דאתילידת ואתמנא עליה. ובגין כך כתיב שור או כבש או עז כי יולד. עגל או טלה או שעיר או גדי לא אתמר אלא שור או כשב או עז ההוא דאית ליה לסופא אית ליה בשעתא דאתיליד. והיה שבעת ימים תחת אמו בגין לאתישבא ביה ההוא חילא ואתקיים ביה. ובמה יתקיים ביה כד ישרי עליה שבת חד ואי לא לא יתקיים (ועוד דאתייבש מזוהמא דאמיה) ולבתר דיתקיים ביה ההוא חילא כתיב ירצה לקרבן אשה ליי' בקיומא דשבת חד דאעבר עליה. ובר נש. בקיומא דשבת חד אתקיים ביה אתערותא דהאי עלמא וחילא דיליה. בתר דאתגזר אתער עליה אתערותא דרוחא עלאה וכ&quot;י אעבר עליה וחמאת ליה ברשימא קדישא ואתערת עליה ושרייא עליה רוחא דההוא עלמא קדישא כד&quot;א ואעבור עליך ואראך מתבוסת בדמיך וגו'. בדמיך בתרי. ואי תימא התם כד נפקי ישראל ממצרים דשכיח בינייהו דם פסח ודם מילה כדין כתיב בדמיך חיי הכא מאי בדמיך. אלא תרין חד דמילה וחד דפריעה. חד דגזירו דכנסת ישראל וחד דפריעה בצדיק יסוד עולם ואלין תרין דמין דבר נש קאים בגינייהו בקיומא דעלמא דאתי הה&quot;ד בדמיך חיי. רבי שמעון אמר סוד יי' ליראיו ובריתו להודיעם. סוד יי' ליראיו דא כנסת ישראל. ובריתו להודיעם דא צדיק יסוד עולם &lt;קטע סוף=דף צא ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צב|א}}&lt;קטע התחלה=דף צב א/&gt;בקשורא חדא. יו&quot;ד תלת אתוון שלימותא דכלא. ראשיתא דכלא י' עלאה דכלא. וא&quot;ו אמצעיתא שלימותא דכל סטרין מעבר לכל רוחין ביה תלייא מהימנותא. דל&quot;ת גנתא צרורא דחיי. את דא זעירא שלימא דכלא. את דא סתימא דכל סטרין. כד נפיק. נפיק כמלכא עם חילוי. תב (נ&quot;א יתיב) לבתר י' בלחודוי ביה אסתים מלה ביה נפיק סגיר ופתח. (נ&quot;א נגיד ונפיק ופתח) ה&quot;א (נ&quot;א דא) שלימותא דכלא לעילא ותתא והא אתמר הא. ה' הא ידיעא. א הוא יו&quot;ד שלימו דתלת אתוון דאינון ברישא דסתימין (ס&quot;א ביו&quot;ד והא אוקמוה) ביה ו' ע&quot;ג א' (ס&quot;א דא' הא) והא אוקמוה וכלא חד מלה הוא שלימו דשמא קדישא הוא שלימו דעילא בגין כך לזמנין ה&quot;א נטיל א' בזמנא דהיא מתעטרא בעטרוי. ת&quot;ח כל את ואת דשמא קדישא אתחזי ביה שלימו דכלא שמא. יו&quot;ד הא אתמר שלימו דכלא. ה' שלימו דכלא ואע&quot;ג דלאו איהו באלף ה&quot;א בלחודוי הא אתמר בדיוקנא (ס&quot;א דא הא הוא כו') ה&quot;י (ס&quot;א איהו) הוא שלימותא דכלא. ו' בין בסטרא דא בין בסטרא אחרא שלימו הוא דכלא וא&quot;ו ה&quot;א הוא שלימו יתיר לאעטרא לכלא הא דכלא חד והא אתערו ביה חברייא. ת&quot;ח והיה שבעת ימים וגו'. יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א (נ&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א יו&quot;ד ה&quot;א) אתגליפו אתוון (והיה) ו' ה' הא שבעת יומין אתכלילו בחד י' ה' שבעת יומין י' חד כללא דכלא ה&quot;א תלת היא ותרין בנין וברא חד תרין אבהן ביה כלילן הא שיתא. ברתא נוקבא חד הא שבעה אשתמע דה' עלאה כללא דשיתא י&quot;ה הא שבעה היינו דכתיב שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום. והיה שבעת ימים תחת אמו. תחת אמו אתעטרו שבעת ימים דכתיב לך יי' הגדולה והגבורה וגו' וע&quot;ד שבעת ימים לתתא ליקרא דאמא עלאה. תחת אמו לתתא. דכתיב עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה עקרא דכל ביתא ילדה שבעה אלין שבעת יומין דחג הסכות. ורבת בנים אמללה אלין קרבנין דחג דנחתין בכל יומא מן מנינא. ות&quot;ח אלין סלקין לעילא לעילא ואלין נחתין לתתא לתתא כד&quot;א אם תגביה כנשר ואם בין ככבים שים קנך משם אורידך נאם יי' וישראל סלקין מתתא לעילא דכתיב והיה זרעך כעפר הארץ וכתיב והרביתי את זרעך ככוכבי השמים. ולבתר סלקין על כלא ומתדבקן באתר עלאה על כלא הה&quot;ד ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו':

ושור או שה אותו ואת בנו. אמר ר' יוסי כתרגומו לה ולברה דעקרא דאמא למנדע ברה ואזיל בתרה ולא אזיל בתר אבוה ואנן לא ידעינן מאן הוא. לא תשחטו ביום אחד. א&quot;ר יהודה מ&quot;ט אי תימא משום עגמת נפש דבעירא ניכוס להאי בביתא חד ולהאי בביתא אחרא או להאי השתא ולהאי לבתר. א&quot;ל אית מאן דשרי ולאו הכי אלא ביום אחד ממש. ת&quot;ח תנינן יפה תענית לחלום כאש לנעורת ועקרא דתעניתא בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא. מאי טעמא. בגין דלית לך יום לתתא דלא שלטא ביה יומא אחרא עלאה וכד איהו שארי בתעניתא דחלמא אוליפנא דההוא יומא לא אתעדי עד דאתבטל ההוא גזרה ואי דחי ליה ליומא אחרא הא שולטנא דיומא אחרא הוא ולא עאל יומא ביומא אחרא דחבריה. כהאי גוונא לית לך יום דלא אתמנא עליה יומא עלאה לעילא. ובעי בר נש לאסתמרא דלא יעביד פגימו בההוא יומא ולא יתפגים קמי שאר יומין אחרנין. ותנינן בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא. אי בר נש עביד עובדא לתתא כדקא &lt;קטע סוף=דף צב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צב ב/&gt;יאות הכי אתער חילא כדקא יאות לעילא. עביד בר נש חסד בעלמא אתער חסד לעילא ושארי בההוא יומא ואתעטר ביה בגיניה ואי אתדבר בר נש לרחמי לתתא אתער רחמי על ההוא יומא ואתעטר ברחמי בגיניה. וכדין ההוא יומא קאים עליה למהוי אפוטרופא בגיניה בשעתא דאצטריך ליה. כגוונא דדא בהפוכא דא (ועל כלא) אי עביד בר נש עובדא דאכזרי הכי אתער בההוא יומא ופגים ליה ולבתר קאים עליה לאכזרי לשיצאה ליה מעלמא. בההיא מדה דבר נש מודד בה מודדין ליה תנן דישראל אכזריות אתמנע מנייהו מכל שאר עמין ולא יתחזון מניה עובדא בעלמא דהא כמה מארי דעיינין קיימין עליה דבר נש בההוא עובדא. זכאה מאן דאחזי עובדא דכשרא לתתא דהא בעובדא תלייא מלתא בכלא לאתערא מלה אחרא:

רבי שמעון פתח וירא יעקב כי יש שבר במצרים האי קרא רזא דחכמתא אית ביה ואית לן לאסתכלא ביה דלאו סופיה רישיה ולאו רישיה סופיה אלא ת&quot;ח בשעתא דקב&quot;ה בעי למידן עלמא בכפנא לא יהיב מלה דא לידא דכרוזא דהא כל דינין אחרנין דעלמא כרוזא כריז עלוהי עד לא ייתון לעלמא ודינא דא לא אתיהיב לכרוזא. אלא קב&quot;ה אכריז עליה וקארי הה&quot;ד כי קרא יי' לרעב. מההיא שעתא אתפקדן על עלמא ממנן אחרנין בפקידו דרעב (דתרעין) ואסיר ליה לבר נש דאית ליה שבעא לאחזאה בגרמיה שבעא דהא אחזי פגימו לעילא ואכחיש מלה דמלכא וכביכול כאלו אעבר ממנן דמלכא מאתרייהו. וע&quot;ד אמר יעקב לבנוי למה תתראו למה תעבידו פגימו לעילא ולתתא ולאכחשא מלה דמלכא וכל אינון ממנן בכריזו דיליה. אבל הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה ותמן אחזיאו גרמייכו בשבעא ולא תכחישו פמליא דלעילא הכא. ות&quot;ח יעקב כמה תבואה הות ליה ולא בעי לשבור אלא בתוך הבאים בגין דלא ישתכח פגימו בעובדא דיליה. (מה שחסר כאן עיין בסוף הספר סימן ג) 

תו פתח ואמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. ותנינן ידו כתיב דבעי לזקפא ימינא על שמאלא ואמאי לאחזאה עובדא לתתא בגין דיתער עובדא לעילא כתיב והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו' שופר תרועה אמאי אלא שופר דמתבר שלשלאין דמתבר שולטנותא מכל עבדין ובעיא לאחזאה שופר דאיהו פשוט ולא כפוף לאחזאה תורו לכלא דהא יומא גרים ובכלא בעי לאחזאה עובדא ועל דא שופר ולא קרן בגין לאחזאה מאן הוא אתר דאקרי שופר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דאינון ידעין לאתדבקא במלכא קדישא ולאתערא חילא דלעילא ולאמשכא קדושה דמאריהון עלייהו בגין כך כתיב אשריך ישראל מי כמוך וגו'. ואתם הדבקים ביי' אלקיכם חיים כלכם היום: &lt;קטע סוף=דף צב ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|צג|א}}&lt;קטע התחלה=דף צג א/&gt;אלה מועדי יי' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי ר' יצחק פתח ויקרא אלקים לאור יום וגו'. תנינן אור דהוה בקדמיתא הוה נהיר מסייפי עלמא לסייפי עלמא כד אסתכל קב&quot;ה לחייבין דזמינין למיקם בעלמא גניז ליה לצדיקייא לעלמא דאתי הה&quot;ד וימנע מרשעים אורם. וכתיב אור זרוע לצדיק. ת&quot;ח ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה הא תנינן יהי אור אור דכבר הוה נהכא אי תימא אור דאיהו יום בלחודוי הדר ואמר ולחשך קרא לילה. אי תימא כל חד בלחודוי &lt;קטע סוף=דף צג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צג ב/&gt;
הדר ואמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד דלילה לית בלא יום ולית יום בלא לילה ולא אקרי אחד אלא בזווגא חד וקב&quot;ה וכנסת ישראל אקרי אחד ודא בלא דא לא אקרי אחד. ת&quot;ח בגין דכנסת ישראל השתא בגלותא כביכול לא אקרי אחד ואימתי אקרי אחד בשעתא דיפקון ישראל מן גלותא וכנסת ישראל אהדרת לאתרהא לאזדווגא ביה בקב&quot;ה הה&quot;ד ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. (בגין כך ויהי ערב ויהי בקר יום אחד) ודא בלא דא לא אקרי אחד. ת&quot;ח מועדי יי' אשר תקראו וגו' לזמנא כלא לאתר חד ולאשתכחא כלא בשלימו ברזא דאחד ולמהוי ישראל לתתא (בזווגא חדא) גוי אחד בארץ. תינח קב&quot;ה בכנסת ישראל דאקרי אחד ישראל לתתא דאינון זמינין כגונא דלעילא במה יקרון אחד. אלא בירושלם דלתת קרון ישראל אחד מנא לן דכתיב גוי אחד בארץ. ודאי בארץ הם גוי אחד עמה אקרון אחד ולא אינון בלחודייהו דהא ומי כעמך ישראל גוי אחד סגי ליה אבל לא אקרון אחד אלא בארץ בזווגא דהאי ארץ כגוונא דלעילא ובגין כך כלא קשיר דא בדא זווגא חדא זכאה חולקהון דישראל. ששת ימים תעשה מלאכה אתמר והא אוקמוה:

רבי יוסי ור' חייא הוו אזלי בארחא וכו'. עד הושיעה ימינך וענני. כבר נדפס בפרשת וארא דף לב עמוד א וצריך להוסיף אחר מלת קדישא. א&quot;ל את חמי ואנא חמינא מפומיה דר' שמעון שמענא מלה ובכינא. א&quot;ל מאי האי. אחר מלת דא דאתגזר בי כדקא יאות:

אלה מועדי יי' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם. ר' יצחק פתח לך אמר לבי בקשו פני את פניך יי' אבקש. האי קרא אוקמוה חברייא בכמה אתר אבל האי קרא הכי אתמר לך אמר לבי. דוד מלכא אמר דא בגין כנסת ישראל לקבל מלכא קדישא ומאי אמר לך אמר לבי בגינך אמר לבי לבני עלמא ואזהר לון לבי דאיהו אחיד ביה. דדא בגין מלכא עלאה אמר. בקשו פני אלין עטרי מלכא דאיהו אחיד בהו ואינון ביה אינון שמיה ואיהו שמיה מלה חדא הוא. בגין כך אמר דוד את פניך יי' אבקש כד&quot;א דרשו יי' ועזו בקשו פניו תמיד. ת&quot;ח יאות הוא דוד מלכא למימר שירתא בגין כנסת ישראל יתיר מכל בני עלמא ולמימר מלי דכנסת ישראל למלכא בגין דאיהו אחיד בה. ד&quot;א לך אמר לבי בקשו פני בגינך אמר לבי לבני עלמא בקשו פני (ס&quot;א את פניך יי' אבקש) אלין זמנייא וחגייא דכלהו זמין להון לאתר דאקרי קדש בגין לעטרא לון כל חד וחד ביומיה כל חד וחד בזמניה וישאבון כלהו מההוא עמיקא דעמיקתא דנחלין ומבועין נפקין מניה בגין כך כתיבי מקראי קדש זמינין אינון לההוא אתר דאקרי קדש לאתעטרא ביה ולאשתאבא ביה בגין דיתקדשון כלהון כחדא וישתכח בהו חדוותא. ר' אבא אמר מקראי קדש זמינין דקדש וכד מהאי זמינין ימן נחלא דנגיד ונפיק. למלכא דזמין בני נשא לסעודתיה אעטר קמייהו מכל זיני מיכלא דעלמא אפתח להו גרבי חמרא שפיר בריחא שפיר למשתייא. דהכי אתחזי. מאן דמזמין. למכלא ולמשתייא זמין. כך מקראי קדש כיון דאינון זמינין לסעודתא דמלכא זמינין אינון לחמרא טב ושפיר דמנטרא (כד&quot;א כי טובים דודיך מיין). וע&quot;ד מקראי קדש כתיב. אשר תקראו אותם במועדם (הכי תנינן) כתיב ואנשי קדש תהיון לי ישראל לתתא אקרון אנשי קדש. כיון דזמינין אינון מקדש דלעילא. אתון אנשי קדש לתתא זמינא להו כדין אתקינו סעודתא וחדו דהא לכו אתחזי בגין דאתון אתקרון אנשי קדש ויהון כלהו &lt;קטע סוף=דף צג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|א}}&lt;קטע התחלה=דף צד א/&gt;זמינין בכל סטרין דקדש לעילא ותתא. 

ד&quot;א אלה מועדי יי' מהו מועדי יי' ר' שמעון אמר מיי' אינון דביה אתקשרו מתתא לעילא ומעילא לתתא כלהו ביה מתקשרן ותמעטרן (ס&quot;א ומתעתדן) (נ&quot;א ומתאחדן) כלהו לאתקשרא קשרא חד בקשרא דמלכא מאי טעמא כמה דמלכא ירית לאבא ולאמא ואחיד בההוא קדש ואתעטר בהו (בגין) כך כל אינון דאחידן ביה במלכא בעיין לאזדמנא בההוא אתר עלאה דאקרי קדש בגין דיתאחדו כלהו כחדא (למלכא) וע&quot;ד מועדי יי' אקרי ולבתר מקראי קדש דהא בהו אתעטר במלכא אשר תקראו אותם במועדם. תרין חולקין אית לישראל בהו אי מסטרא דמלכא חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואתם הדבקים ביי' אלקיכם וגו' כי חלק יי' עמו. ואי מסטרא עלאה דקדש חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואנשי קדש תהיון לי וכתיב קדש ישראל ליי' וע&quot;ד לכו אתחזו לזמנא להו ולתקנא קמייהו חדוותא וסעודתא ולמחדי בהו. ומאן דמזמן לאחרא (ס&quot;א לאורחא) בעי לאחזאה ליה חידו ואנפין נהירין לעטרא (נ&quot;א לנטרא) אורחיה דההוא אושפיזא. למלכא דזמין אושפיזא יקירא אמר לבני היכליה כל שאר יומין הויתון כל חד וחד בביתיה דא עביד עבידתיה ודא אזיל בסחורתיה ודא אזיל בחקליה. בר ההוא יומא דילי דכלכון מתערין (ס&quot;א מתעתדי) בחדוותא דילי השתא זמינית אושפיזא עלאה ויקירא לא בעינא דתשתדלון בעבידתא ולא בסחורתא ולא במדברי אלא כלהו אזדמנו כגוונא דההוא יומא דילי ואתקינו גרמייכו לקבלא לההוא אושפיזא באנפין נהירין בחדוותא בתושבחתא. אתקינו ליה סעודתא יקירא בגין דיהא זמיני דילי בכל סטרין. כך אמר קב&quot;ה לישראל בני כל שאר יומין אתון משתדלי בעבידתא בסחורתא בר ההוא יומא דילי. השתא אושפיזא עלאה ויקירא זמינית אתון קבילו ליה באנפין נהירין זמינו ליה אתקינו ליה סעודתי עלאי פתורי מסדרן כגוונא דההוא יומא דילי. בג&quot;כ תקראו אותם במועדם. ת&quot;ח בשעתא דישראל לתתא חדאן בהני מועדיא ומשבחין שבחא לקב&quot;ה מסדרין פתורי מתקני גרמייהו במאני יקר מלאכי עלאי אמרין מה טיבן דישראל בכך קב&quot;ה אמר אושפיזא עלאה אית לון יומא דא. אמרי ולאו דילך הוא מההוא אתר דאקרי קדש. אמר לון וכי ישראל לאו קדש נינהו ואקרון קדש לון אתחזי לזמנא אושפיזא דילי. חד מסטרא דילי דהא אינון דבקים בי וחד מסטרא דקדש דכתיב קדש ישראל ליי' הואיל וישראל אקרון קדש אושפיזא דלהון הוא ודאי. בגין דזמינו דהאי אושפיזא מקדש הוא דכתיב מקראי קדש. פתחו כלהו ואמרו אשרי העם שככה לו. תלתא אינון זמינין מקדש ולא יותר. חג המצות. וחג השבועות. וחג הסוכות. 

אמר ליה רבי אבא וכי שבת לאו מקדש הוא זמין. אמר ליה לאו בתרי סטרין. חד דהוא ודאי קדש אקרי דכתיב ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם וחד דשבת לאו זמין הוא דהא ירותא דיליה הוא ודאי. ירותא דקדש הוא ירית ולאו זמיני וע&quot;ד כלהון זמינין בקדש ומתקשרן בשבת ומתעטרן ביה. בהאי יומא שביעאה אתעטר ביה. וע&quot;ד שבת לאו זמין הוא. 

לברא דעאל לביתא דאבו ואימיה ואכל ושתי בשעתא דהוא בעי. למלכא דהוה ליה ברא יחידאי חביבא דנפשיה יהב ליה שושבינא לנטרא ליה ולאתחברא בהו אמר מלכא יאות הוא לזמנא לאלין שושבינין דברי ולאחזאה יקרא וחביבותא דילי בהו. זמין לון להני שושבינין. ברא לא אתחזי לזמנא אלא למיעל ולמיכל ולמשתי בביתא דאבוי בשעתא דאיהו בעי. הה&quot;ד מי כמוכה באלים יי' מי כמוכה נאדר בקדש. &lt;קטע סוף=דף צד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צד ב/&gt;נאדר בקדש ודאי כבר דאתתקן (ס&quot;א דאתתקף) באבוי נאדר בקדש ולאו זמין מקדש. 

{{צ|ששת ימים תעשה מלאכה}} - ששת ימים מאי עבידתייהו? אמר ר' יוסי כתיב {{צ|כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ}}, ולא כתיב בששת והא אוקמוה וכל יומא יומא עביד עבידתיה ואקרון יומי מלאכה. א&quot;ר יצחק אי הכי אמאי אקרון {{צ|ששת ימי חול}}, אמאי חול? 

א&quot;ר יוסי השתא אתנהיג עלמא ע&quot;י דשלוחייהו בג&quot;כ יומי חול אקרון. ר' חייא אמר בגין דשרי למעבד בהון עבידתא ובגין דא לא אקרון קדש. ומאן דלאו אקרון קדש - חול אקרון. וע&quot;ד אתקינו חברייא בהבדלה {{צ|בין קדש לחול}}. מאי הבדלה הכא אלא קדש מלה בגרמיה הוא ושארא מניה אתיין. וע&quot;ד אלין לעובדא ואלין לנטרא. ואימתי אשתכח נטירו בהו. כד זמינין מקדש. 

א&quot;ר יהודה חדוותא ונטירותא דיומא דשבתא על כלא הוא ובגין דהאי יומא אתעטר באבא ואמא ואתוסף קדושה על קדושתיה מה דלא אשתכח הכי בשאר יומי דהא הוא קדש ואתעטר בקדש ואוסיף קדושה על קדושתיה. בגין כך האי יומא חדוותא דעלאי ותתאי כלא חדאן ביה. מלי ברכאן בכלהו עלמין. כלהון מניה אתקנו (נ&quot;א אתזנו). בהאי יומא נייחא דעלאי ותתאי. בהאי יומא נייחא דחייביא דגיהנם. 

למלכא דעבד הלולא לבריה יחידאי. אעטר ליה בעטרא עלאה. מני ליה מלכא על כלא. בהאי יומא חדוותא לכלא. חד סנטירא דאתפקד על דינא דבני נשא הוו בידיה גוברין דבעיין קטולא גוברין דבעיין לאלקאה. בגין יקרא דהאי יומא דחדוותא דמלכא שביק דינוי ונטר לחדוותא דמלכא. כך ההוא יומא הלולא דמלכא במטרוניתא, חדוותא דאבא ואמא עליה, חדוותא דעלאין ותתאין. בחדוותא דמלכא כלהו חדאן ולא יצטערון ביה. על דא כתיב {{צ|וקראת לשבת ענג}}. מאי ענג לא אשתכח אלא לעילא באתר דקדש עלאה שארי כד&quot;א אז תתענג על יי' דהאי ענג על יי' הוא, והאי יומא דהוא חלולא דמלכא אתעטר בההוא עטרא דענג הה&quot;ד וקראת לשבת ענג. מה דלא אשתכח הכי בשאר יומין. 

בהאי יומא תלת סעודתאן בעיין בני מלכא לזמנא ולסדרא פתורא בגין יקרא דמלכא כמה דאוקימנא. וכד אזדמן ביה חגא או זמנא לא יסדר ב&quot;נ תרי פתורי בכל סעודתא חד לשבת וחד לאושפיזא בגין דכתיב {{צ|על שלחן המלך תמיד הוא אוכל}}, ספוקא הוא בפתורא דמלכא לההוא אושפיזא דאתייא ליה. וע&quot;ד בעי ב&quot;נ לסדורי פתורא שלימא למלכא והוא יהיב מניה לאושפיזא. 

א&quot;ר אלעזר סעודתא תליתאה דשבת כד אערע ביה אושפיזא שבקין ליה או לא שבקין ליה? אי לא שבקין ליה - אשתכח אושפיזא דחייא מפתורא דמלכא. אי שבקין ליה - אשתכח פגימו בסעודתא דמלכא? 

א&quot;ל ר&quot;ש אבוי למלכא דאיערע ביה אושפיזא ונטל מיכלא מקמיה וסלקא לאושפיזיה. אשתכח אע&quot;ג דמלכא לא אכל עמיה - ממיכלא דמלכא קא אכיל, ומלכא יהיב ליה למיכל, וכל דא בגין דהוא אושפיזיה דמלכא. ובבי רב המנונא סבא לא חיישו לאושפיזא בשעתא דא ולבתר מסדרי פתורא לאושפיזא. 

בהאי יומא מלולא אסיר הה&quot;ד {{צ|ממצוא חפצך ודבר דבר}}, ותנן חפצך כתיב בגין דהאי יומא כל מהימנותא אתקשר ביה. 

אמר ר&quot;א והיך עבידנא דלא לסדרא (ס&quot;א לסלקא) סעודתא דמלכא לאושפיזא דהא ארביסר דחל להיות בשבת סלקא סעודתא דמלכא לפסחא אע&quot;ג דלאו אושפיזיה. א&quot;ל הכי אמינא דאי הוא אושפיזיה (כל ההוא יומא) יכלא לסלקא ליה ואי לאו לא סלקא ליה. ואי נימא די&quot;ד דחל &lt;קטע סוף=דף צד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|א}}&lt;קטע התחלה=דף צה א/&gt;להיות בשבת אתדחייא סעודתא דמלכא מקמי סעודתא דפסחא - שאני פסח דסעודתא דשבת אתדחייא בכמה גוונין. חד בגין מצות ומרורים דבעי ב&quot;נ דישתכח תאיבא. וחד בגין פסח - והא נהמא לא אשתכח מו' שעות ולמעלה, דסדורא דפתורא בלא נהמא לאו הוא סדורא. ואי תימא בחמרא - חמרא שארי בגין דתאיב (ס&quot;א דגביר ס&quot;א דגריר) לבא. אבל מיומי אשתדלנא דלא בטילנא סעודתא דשבת אפילו אינון יומי דאשתכח ביה. בהאי יומא חקל דתפוחין קדישא אתברך ומתברכן עלאין ותתאין והאי יומא קשורא הוא דאורייתא. 

א&quot;ר אבא הכי הוה עביד ר&quot;ש בזמנא דאסתלק סעודתא דשבתא מסדר פתוריה ואשתדל במעשה מרכבה והוה אמר הא סעודתא דמלכא דייתי למיכל גבאי. בגיני כך שבת אשתכח בכלא עדיף מכל זמנין וחגין ואקרי {{צ}}קדש ולא {{צ|מקרא קדש}}. א&quot;ר יהודה כלהו מועדין {{צ|מקראי קדש}} קרינן בהו. אבל נפקי ר&quot;ה ויומא דכפורא דלא אשתכח בהו חדוותא דהא אינון דינא הוו אבל אלין תלתא זמנין מקדש לחדווא לכלא לאשתעשעא בהו בקב&quot;ה הה&quot;ד ושמחתם לפני יי' אלקיכם וכתיב ושמחת לפני יי' אלקיך. בהאי יומא דשבתא אתנשי כל צערא וכל רוגזא וכל דוחקא מכל עלמא בגין דאיהו יומא דהילולא דמלכא דנשמתין אתוספן כגוונא דעלמא דאתי. 

א&quot;ר יצחק לרבי יהודה כתיב זכור את יום השבת לקדשו ותנינן. זכרהו על היין אמאי על היין. א&quot;ל בגין דיין חדוותא דאורייתא. ויינא דאורייתא חדוותא הוא דכלא. והאי יין חדי למלכא והאי יין מעטרא למלכא בעיטרוי הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו. ותנינן בכלא בעייא לאחזאה ב&quot;נ עובדא. דלא אשתכח קדושה אלא ביין כד&quot;א כי טובים דודיך מיין מיין אינון טבאן. נזכירה דודיך מיין. וע&quot;ד קדושה דשבת ביין והא אוקמוה והא אתמר:

ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש וגו'. ר' חייא פתח אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק וגו'. אמרה כנסת ישראל. אני ישנה בגלותא דמצרים דהוו בני שעבודא דקשיו ולבי ער לנטרא להו דלא ישתיצון בגלותא. קול דודי דופק דא קב&quot;ה דאמר ואזכור את בריתי. פתחי לי פתחא כחדודא דמחטא ואנא אפתח לך תרעין עלאין. פתחי לי אחותי דהא פתחא לאעלא לי בך הוא. דלא ייעלון לגבאי בני אלא בך. אנת הוא פתחא לאעלאה לי (בך) אי אנת לא תפתח פתחך הא אנא סגיר דלא ישכחון לי בג&quot;כ פתחי לי פתחי לי ודאי. וע&quot;ד אמר דוד כד בעי לאעלא למלכא אמר פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה. זה השער ליי' דא הוא פתחא ודאי לאעלא למלכא. זה השער ליי' לאשכחא ליה ולאתדבקא ביה. וע&quot;ד פתחי לי אחותי רעיתי שראשי וגו'. בגין לאזדווגא עמך ולמהוי עמך בשלם דעלמין. ת&quot;ח בשעתא דקב&quot;ה הוה קטי לבוכרי דמצראי כל אינון דקטל בפלגות ליליא ואחית דרגין מעילא לתתא. ביה שעתא עאלו ישראל בקיומא דאת קדישא אתגזרו ואשתתפו בכנסת ישראל ואתאחדו בה. כדין ההוא דמא אחזיאו ליה על פתחא. ותרין דמי הוו חד דפסחא וחד דמא דאתגזרו. והוה רשים על פתחא רשימא דמהימנותא חד הכא וחד הכא וחד בינייהו והא אתמר ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף בגין לאחזאה מהימנותא:

ובארבעה (נ&quot;א ובחמשה) עשר. הא אתמר. דהא כדין מבטלין חמץ ושאור ואסתלקו ישראל מרשותא אחרא ואתעקרו מניה ואתאחדו במצה &lt;קטע סוף=דף צה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צה ב/&gt;קשורא קדישא. בתר דאתגזרו עאלו בה עד דאתפרעו ואתגלייא רשימא דלהון וכדין יהב להון קשורא באתר עלאה בקשורא דמהימנותא באתר דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים מן השמים דייקא והא אוקמוה. ת&quot;ח בארביסר (נ&quot;א בחמיסר) ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בשלימו עם שמשא וכתרין תתאין לא משתכחין כל כך בעלמא דהא בחדתותי דסיהרא זינין בישין משתכחין ומתערי לאתפשטא בעלמא ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בנהירו דשמשא בשלימו מתכנשי כלהו לאתר חד וקדושי מלכא אתערו כדין כתיב ליל שמורים הוא ליי' דהא זווגא קדישא אשתכח והוא שמורים בכלא. ר' אחא אמר בגין כך תקונא דכלא (נ&quot;א דכלה) בההוא יומא ובליליא אשתכח ישובא דביתא ווי לאינון דלאו מבני ביתא נינהו כד אתאן לאזדווגא אורייתא (ס&quot;א אריוותא) כחדא ווי לאינון דלא אשתמודען גבייהו. בגין כך ישראל קדישין מתקנין לון ביתא כל ההוא יומא ועל ידייהו עיילי מאן דעיילי ואינון חדאן וזמרן חדווייהו זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי 

א&quot;ר יוסי למה לן לאטרחא כולי האי קרא שלים הוא דהא בהאי ליליא זווגא עלאה קדישא אתער ואשתכח הה&quot;ד הוא הלילה הזה ליי' שמורים מאי שמורים תרי זווגא דסיהרא בשמשא. לכל בני ישראל לדורתם דהא מכאן ולהלאה אתאחדו ואתקשרו בקשורא דשמא קדישא ונפקו מרשותא אחרא בגיני כך בארבעה עשר מתקני גרמייהו ומבערי חמץ מבינייהו ועיילי ברשותא קדישא וכדין מתעטרי חתן וכלה בעטרוי דאימא עלאה ובעי ב&quot;נ לאחזאה גרמיה דאיהו בר חורין. א&quot;ר יוסי הני ארבע כסי דההוא ליליא אמאי א&quot;ר אבא הא אוקמוה חברייא לקביל ד' גאולות אבל שפיר הוא בספרא דרב ייסא סבא דקאמר הואיל וזווגא קדישא אשתכח בהאי ליליא בכל סטרין וזווגא הוא בארבע קשרין דאינון ד' דרגין ולא מתפרשי דא מן דא כד זווגא דא אשתכח ואנן בחדוותא דלהון אתערנא בגין דהא זכינא בהו דמאן דאחיד בדא זכי בכלא. וע&quot;ד אשתני ליליא דא מכל שאר לילוון ובעינן למעבד שמא בכלא ולמחדי בהאי ליליא בגין דחדוותא הוא לעילא ותתא. ועוד אמר דארבא אלין ארבע גאולות קרינן להו. מ&quot;ט. בגין דהאי דרגא בתראה גואל אתקרי המלאך הגואל. ולא אקרי גואל אלא על ידא דדרגא אחרא עלאה דקיימא עלה ונהיר לה. ודא לא אפיק לה נהורא אלא באלין תרין דרגין (ס&quot;א באינון דרגין) דעליה אשתכח דארבע אלין ארבע גאולות נינהו. 

ר' יהודה שאל לר' אבא הא כתיב (ס&quot;א האי דכתיב) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וחדוותא הוא כל שבעה אמאי לא אשתלים הלל כל ז' יומין כמו בסכות דאשתכח ח' יומין הלילא בשלימו דחדוותא כל יומא ויומא. א&quot;ל שפיר קאמרת אבל ידיעא הוא דהא הכא לא אתקשרו ישראל כל כך בכלא כמה דאתקשרו לבתר. בגין כך בהאי ליליא דזווגא אשתכח (בכל אינון דרגין עלאין) וחדוותא דכלא אשתכח וישראל אתקשרו בההוא חדוותא עבידנא שלימו והלילא אשתלים. (אבל באינון דרגין עלאין) לבתר אע&quot;ג דכלהו משתכחי עד כען ישראל לא אתקשרו בהו ולא אתפרעו לאתגלייא רשימא קדישא ולא קבילו אורייתא ולא עאלו כמב דעאלו לבתר. בגין כך בסכות שלימו דכלא אשתכח ביה וחדוותא דכלא יתיר אבל הכא עד כען לא זכו ולא אשתכח שלימו ביה כ&quot;כ אע&quot;ג דאשתכחו כל ז' לאו הוא באתגלייא וישראל עד לא אתקשרו בהו כדקא חזי. וע&quot;ד חדוותא דכלא ושלימו דהלילא בהאי ליליא בגין ההוא חולקא דאתקשרו ביה. מ&quot;ט דכיון דבההוא ליליא זווגא אשתכח כל קשורא דכלא אשתכח בסטרא דזווגא ולא בסטרא דישראל דכד זווגא אשתכח בה משתכחי אלין תרין &lt;קטע סוף=דף צה ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צו|א}}&lt;קטע התחלה=דף צו א/&gt;(ס&quot;א תלת) דרגין דקיימין עלה וכד אלין משתכחי הא כל גופא אשתכח בהו וכדין שלימו דכלא וחדוותא מכלא והלילא אשתלים דהא כדין אתעטרת סיהרא בכלא. אבל לא לבתר דכל יומא ויומא אשתכחי וישראל עד לא זכו בהו הא לאו הלילא שלימא כמו בזמנין אחרנין. א&quot;ל ר' יהודה שפיר הוא והכי הוא ודאי והאי זמנא אחרא שמענא ליה בהאי גוונא ואנשינא מלי. השתא מלה אחרא בעינא למנדע הא חזינא בפסח ז' ובסכות ז' ושלימו דחדוותא ביומא אחרא. בשבועות אמאי לא אשתכחו ביה ז' ימים והא הכא אתחזון יתיר מכלא. פתח ואמר ומי כעמך בישראל גוי אחד בארץ. וכי מאי שנא הכא דאקרון ישראל אחד יתיר מאתר אחרא. אלא כיון דשבחא דישראל אתייא לפרשא קרא לון אחד דהא בכל אתר שבחא דישראל אחד הוא. מאי טעמא בגין דכל קשירו דעלאי ותתאי בהאי אתר דאקרי ישראל אשתכח. (ועוד) דאתקשר במה דלעילא ואתקשר במה דלתתא ואתקשר בכנסת ישראל. וע&quot;ד אקרי כלא אחד ובאתר דא אשתמודעא מהימנותא וקשורא שלימא ויחודא עלאה קדישא. וע&quot;ד יומא דא קשורא דמהימנותא הוא קשורא דכלא וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה אילנא הוא דאקרי אחד וע&quot;ד בגין דאינון מתקשרי באתר דא אקרי הכי ועץ חיים אחד הוא ודאי אקרי בגין דכלא ביה אתקשר ויומא (ס&quot;א ושמא) דיליה אחד ודאי קשורא דכלא ואמצעיתא דכלא הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן בתוך ממש דבמציעות. ואחיד בכל סטרין ואתקשר ביה וע&quot;ד פס וסכות והוא באמצעיתא בגין דאיהו אמצעיתא דכלא ודא הוא שבחא דאורייתא בהאי יומא ולא יתיר שבחא דמהימנותא וקשורא דכלא. אמר ר' יהודה בריך רחמנא דשאילנא וזכינא להני מלי. א&quot;ר יצחק חדוותא ושירתא זמינין ישראל לשבחא לקב&quot;ה כהאי שבחא דמשבחי ישראל בליליא דפסחדא דכ&quot;י אתקדשת בקדושא דמלכא הה&quot;ד השיר יהיה לכם כליל התקדש חג כליל התקדש חג דייקא ברוך יי' לעולם אמן ואמן:

וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה ליי' בשבועותיכם מקרא קדש יהיה לכם וגו' ר&quot;ש פתח אז ירננו עצי היער מלפני יי' כי בא לשפוט את הארץ. זכאה חולקיהון דאינון דמשתדלי באורייתא יממא ולילי דידעין ארחוי דקב&quot;ה ואתאחדן בשמיה (כל יומא) ווי לאינון דלא משתדלי באורייתא דהא לית לון חולקא בשמא קדישא ולא אתאחדן ביה לא בהאי עלמא ולא בעלמא דאתי מאן דזכי בהאי עלמא זכי בעלמא אתי. דהכי תנינן דובב שפתי ישנים אע&quot;ג דאינון בההוא עלמא שפוותייהו מרחשן תמן אורייתא. ת&quot;ח עד השתא אקריבו ישראל תבואת הארץ. תבואת הארץ ודאי ואתעסקו ביה ואתקשרו בההוא קשורא. ואע&quot;ג דדינא אשתכח דינא בשלמא אשתכח ביה (ס&quot;א דעלמא אתנהגא ביה) ואקריבו שעורים בגין דאיהו קדמאה מכל שאר תבואה ומן קדמאה מתקרבא ולא מההוא דמתאחר דהא אחידו קדמאה דישראל אתאחדו ביה בקב&quot;ה הכא הוא. אמר קב&quot;ה אנא יהיבית לכו מן במדברא מההוא אתר דאקרי שמים דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ואתון מקרבין קמאי שעורים ורזא דמלה זאת תורת הקנאת חסר אזהרותא לנשי עלמא דלא ישטון תחות בעליהון. ואי לאו קמח שעורים זמינא לקרבא. וממלה חדא אשתמודע מלה אחרא זכאה חולקיהון דישראל דהא כ&quot;י לא שקרת במלכא קדישא לעלמין כ&quot;י תווה' אשר תשטה אשה תחת אישה בג&quot;כ דינא דהאי אתתא &lt;קטע סוף=דף צו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צו ב/&gt;מאתרהא קא אתייא ומאן הוא אתרהא ההוא דכתיב בה אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה. אשת חיל עטרת בעלה. וההוא קמח שעורים דאייתית ההיא אתתא מנחת קנאת אתקרי חסר כנסת ישראל הכי אקרי וע&quot;ד בפינחס כתיב תחת אשר קנא לאלקיו דקנאה הכא אתאחד דמאן דמשקר בהאי ברית קנאה אתערת עליה ועל דא קנאין פוגעין בו. ת&quot;ח קמח שעורים האי עומר דכיון דהוה מטא לריחין דגרוסות מפיקין מניה עשרון מנופה בי&quot;ג נפה ודא שבע שבתות תמימות לבתר דסלקין שבע שבתות אין אתא מלכא קדישא לאזדווגא בה בכנסת ישראל ואורייתא אתיהיבת וכדין אתעטר מלכא ביחודא שלים ואשתכח אחד לעילא ותתא וכד אתער מלכא קדישא ומטא זמנא דאורייתא כל אינון אילנין דמבקרי אבייהו סלקין שירתא ומאי אמרי. בשעתא דמלקטי להון פתחו ואמרי יי' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה. יי' בהשמים חסדך. וכתיב וכל עצי השדה ימחאו כף:

תו פתח ואמר מזמור שירו ליי' שיר חדש כי נפלאות עשה שיר חדש אקרי בגין כך בהקריבכם מנחה חדשה התם מנחת קנאות הכא מנחה חדשה. חדשה דחדושא דכלא (ס&quot;א דכלה) הכא. קשורא דכלא דעילא ותתא קשורא דמהימנותא ועל דא יעקב שלימא אתעטר בעטורי ואורייתא אתיהיבת. וכד מטון בכורים לגבי כהנא הוה בעי בר נש למימר ולפרשא מלין על ההוא אילנא דארעא דאשתלים כגוונא דלעילא בתריסר תחומין בשבעין ענפין ובעא לאובדא ליה לבן ארמאה דאתפגים עלמא בגיניה וקב&quot;ה שזיב ליה ואתעטר בדינוי (ס&quot;א בבנוי) כמה דאוקימנא בגין ההוא אילנא וכל קשרא דמהימנותא ביה תלייא וע&quot;ד מנחה חדשה אתקרי. מ&quot;ט בגין דחדוותא דעלאי ותתאי הוא וחדוותא דסיהרא ובכל זמנא חדתותי דסיהרא קשרא דמהימנותא הוא וחדוותא דילה (דסיהרא). למלכא דהוו ליה בנין וברתא חדא אתקין סעודתא לכלהו בנין לא אשתכחת ההיא ברתא על פתורא כד אתאת אמרת למלכא מארי לכל אחי זמינת ויהבת לכל חד מאנין ידיען ולי לא יהבת חולקא בינייהו. אמר לה חייך ברתי מנא דילך ישתכח על חד תרין. הא כלא יתנון לך מחולקיהון. אשתכח לבתר בידהא חולקין על חד תרין מכלא.כך כ&quot;י מכלא נטלא חולקין וע&quot;ד אתקרי כלה כלולא. ככלה דכלהו מזמנין לה מאנין וחולקין ותכשיטין כך היא כ&quot;י חדתותי (נ&quot;א חדוותא) דילה בכלא וכלא יהבין לה חולקין ומאנין. 

ת&quot;ח בשעתא דמלכא קדישא ואשתכח בעטרוי חדוותא דכנסת ישראל הוא. וכד אורייתא אתיהיבת אתעטרת כנסת ישראל בעטרין עלאין. ובגין דכל קשרא דמהימנותא אתקשר בהאי אילנא אקרי יום אחד דכתיב והיה יום אחד הוא יודע ליי'. יום אחד ודאי דכנסת ישראל יום אחד בקשורא דלעילא. קשורא דלעילא רישא וגלגלתא ומוחי קשורא אחרא תרין דרועין וגופא דאחידן מחילא דרישא ואוקמא רב המנונא (ס&quot;א בתרין) בתלת קשירין דאבהתא (קשורא אחרא) תרין קיימין (נ&quot;א כוליין דלתתא) דאתמשכו במשח רבות (בקיומא) בתרין דרגין לתרין נחלין לאכנשא זרעא לאפקא בדרגא אחרא בפום אמה. אילנא דא הוא גופא דאמצעיתא דאחיד לכל הני וכלא מתקשרן ביה והוא בהון ועל דא כלא חד ועד אזדווגת ביה מטרוניתא כדין הוא אחדע והא אוקימנא מלי. תא חזי כתיב ביום השמיני עצרת מאן עצרת אלא בההוא אתר דכלא מתקשרן כחדא אקרי עצרת. מאי עצרת (ס&quot;א כנופיא כנישו) כנישו ואי תימא הכא דאקרי עצרת מ&quot;ט אלא בכל אינון יומין יומי סעודתי דענפי אילנא &lt;קטע סוף=דף צו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צז|א}}&lt;קטע התחלה=דף צז א/&gt;הוו ועל דא שבעים פרים אינון. לבתר חדוותא (דגופא) דאילנא ממש וחדוותא דאורייתא ובגיניה הוא יומא חד עצרת חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא ועל דא לית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכנסת ישראל בג&quot;כ עצרת תהיה לכם. לכם ולא לאחרא (ס&quot;א לבתר חדוותא דאילנא ממש ובגיניה הוא יומא חד ולית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכ&quot;י וע&quot;ד כתיב עצרת תהיה לכם. אוף הכי בהאי יומא חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא וכלא אשתכח ביה) דהא בשעתא דמלכא אשתכח כלא אשתכח ביה. ועל דא תנינן בעצרת על פירות האילן והא אוקמוה. בגין כך אחד אקרי. אחד ודאי כמה דאמרן. ת&quot;ח מה כתיב ממושבותיכם תביאולחם תנופה וגו' סלת תהיינה חמץ תאפינה. מאי שנא הכא חמץ (בכנ&quot;י) אלא בגין דכלא אחידן ביה (וכן) באילנא דהא באילנא אחידן ענפין באילנא אחידן עלין קליפין דינין סגיאין בכל סטרין כלא אשתכח ביה. בגין דהאי אילנא מכפר על יצר הרע דהוא בבי מותביה דב&quot;נ. א&quot;ר אלעזר מהאי אילנא אתזנו כל שאר אילנין לתתא והוא אשתרש' על חד נהרא עמיקא דנגיד ונפיק ולא פסקין מימוי לעלמין. עליה כתיב והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ועל דא אקרי אורייתא עץ חיים היא וגו' ומאי ותומכיה מאושר הא אוקמוה אבל ותומכיה מאושר כמה דאת אמר באשרי כי אשרוני בנות:

רבי אבא ורבי חייא הוו אזלי באורחא א&quot;ר חייא כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה. מאי קא מיירי. א&quot;ל הא אוקמוה חברייא אבל ת&quot;ח ישראל כד הוו במצרים הוו ברשותא אחרא והוו אחידן במסאבותא כאתת דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא. בתר דאתגזרו עאלו בחולקא קדישא דאקרי ברית כיון &lt;קטע סוף=דף צז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צז ב/&gt;דאתאחדו ביה פסק מסאבותא מנייהו כדא אתתא כד פסקו מנה דמי מסאבותא בתר דאתפסקו מנה מה כתיב וספרה לה שבעת ימים. אוף הכא כיון דעאלו בחולקא קדישא פסקא מסאבו מנייהו ואמר קב&quot;ה מכאן ולהלאה חושבנא לדכיותא. וספרתם לכם. לכם דייקא כד&quot;א וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה. אוף הכא לכם לעצמכם ולמה בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין ולבתר למיתי לאתחברא ביה במלכא ולקבלא אורייתיה. התם וספרה לה שבעת ימים הכא שבע שבתות אמאי שבע שבתות בגין למזכי לאתדכאה במיין דההוא נהר דנגיד ונפיק ואקרי מים חיים וההוא נהר שבע שבתות נפקו מניה. ועל דא שבע שבתות ודאי בגין למזכי ביה כמה דאתתא דכיו דילה בליליא לאשתמשא בבעלה כך כתיב וברדת הטל על המחנה לילה. על המחנה כתיב ולא כתיב וברדת הטל לילה אלא על המחנה בגין דיורד מההוא נקודה על אינון יומין דאתקריאו מחנה ומתחברת במלכא קדישא ואימתי נחת האי טלא כד קריבו ישראל לטורא דסיני כדין נחת ההוא טלא בשלימו ואדכי ואתפסקת זוהמתן מנייהו ואתחברו ביה במלכא וכ&quot;י וקבילו אורייתא והא אוקימנא. ובההוא זמנא ודאי כל הנחלים הולכים אל הים לאתדכאה ולאסתחאה וכלא אתקשרו (ס&quot;א אתקדשו) ואתחברו ביה במלכא קדישא. ת&quot;ח כל ב&quot;נ דלא מני חושבנא דא אינון שבע שבתות תמימות למזכי לדכיותא דא לא אקרי טהור ולאו בכללא דטהור הוא ולאו הוא כדא למהוי ליה חולקא באורייתא. ומאן דמטי טהור להאי יומא וחושבנא לא אתאביד מניה כד מאטי להאי ליליא לבעי ליה למלעי באורייתא ולאתחברה בה ולנטרא דכיו עלאה דמטי עליה בההוא ליליא ואתדכי. ואוליפנא &lt;קטע סוף=דף צז ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צח|א}}&lt;קטע התחלה=דף צח א/&gt;דאורייתא דבעי ליה למלעי בהאי ליליא אורייתא דבע&quot;פ. בגין דיתדכון (ס&quot;א דיתדבק) כחדא ממבועא דנחלא עמיקא. לבתר בהאי יומא ליתי תורה שבכתב ויתחבר (ס&quot;א בהו) בה וישתכחון כחדא בזווגא חד לעילא. כדין מכריזי עליה ואמרי ואני זאת בריתי אותם אמר יי' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך וגו'. ועל דא חסידי קדמאי לא הוו ניימי בהאי ליליא והוו לעאן באורייתא ואמרי ניתי לאחסנא ירותא קדישא לן ולבנן בתרין עלמין וההוא ליליא כנסת ישראל אתעטרא עלייהו ואתיא לאזדווגא ביה במלכא ותרווייהו מתעטרי על רישייהו דאינון דזכאן להכי. 

ר&quot;ש הכי אמר בשעתא דמתכנשי חברייא בהאי ליליא לגביה ניתי לתקנא תכשיטי כלה בגין דתשתכח למחר בתכשיטהא ותקונהא לגבי מלכא כדקא יאות. זכאה חולקהון דחבריא כד יתבע מלכא למטרוניתא מאן תקין תכשיטהא ואנהיר עטרהא ושוי תקונהא. ולית לך בעלמא מאן דידע לתקנא תכשיטי כלה אלא חברייא זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי. תא חזי חברייא מתקני בהאי ליליא תכשיטהא לכלה ומעטרי לה בעטרהא לגבי מלכא ומאן מתקין ליה למלכא בהאי ליליא לאשתכחא בה בכלה לאזדווגא בה במטרוניתא נהרא קדישא עמיקא דכל נהרין. אימא עלאה הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה וגו'. לבתר דאתקינת ליה למלכא ואעטרת ליה אתיית לדכאה לה למטרוניתא ולאינון דמשתכחי גבה. למלכא דהוה ליה בר יחידאי אתא לזוגא ליה במטרוניתא עלאה מאי עבדת אמיה כל ההוא ליליא עאלת לבי גניזהא אפיקת עטרא עלאה בשבעין &lt;קטע סוף=דף צח א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צח ב/&gt;אבני יקר סחרנהא ואעטרת ליה אפיקת לבושין דמילת ואלבישת ליה ואתקנת ליה בתקוני דמלכין. לבתר עאלת לבי כלה חמאת עולימתהא דקא מתקני עטרהא ולבושהא ותכשיטהא לתקנא לה. אמרה לון הא אתקינת בי טבילה אתר דמיין נבעין וכל ריחין ובוסמין סוחרני אינון מיין לדכאה לכלתי לית כלתי מטרוניתא דברי ועולימתהא ויתדכון בההוא אתר דאתקינת בההוא בי טבילה דמיין נבעין דעמי לבתר תקינו לה בתכשיטהא אלבישו לה לבושהא אעטרו לה בעטרהא. לבתר כד ייתי ברי לאזדווגא במטרוניתא. יתקין היכלא לכלהו וישתכח מדוריה בכו כחדא. כך מלכא קדישא ומטרוניתא וחברייא כהאי גוונאי ואימא עלאה דמתקנת כלא אשתכח דמלכא עלאה ומטרוניתא וחברייא מדוריהון כחדא ולא מתפרשין לעלמין הה&quot;ד יי' מי יגור באהלך וגו'. הולך תמים ופועל צדק. מאן הוא פועל צדק אלא אלין אינון דמתקני למטרוניתא בתשכיטההא בלבושהא בעטרהא. וכל חד פועל צדק אקרי. א&quot;ר חייא אלמלא לא זכינא בעלמא אלא למשמע מלין אלין דיי. זכאה חולקהון דאינון דמשתדלי באורייתא וידעין אורחוי דמלכא קדישא דרעותא דלהון באורייתא עלייהו כתיב כי בי חשק ואפלטהו. וכתיב אחלצהו ואכבדהו:

בחדש השביעי באחד לחדש. רבי יצחק פתח תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה קריב לון לגביה מן כל אומין עכו&quot;ם ואתרעי בהו ומאתר רחיקא קריב לון לגביה הה&quot;ד ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלקי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה דהא מאתר רחיקא אתרעי בהו וקריב לון לגביה וכתיב ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וגו'. הני קראי אית לאסתכלא בהו וכי כל ישראל לא הוו ידעי דא וכ&quot;ש יהושע אלא אורייתא כולה סתים וגלייא כמה דשמא קדישא סתים וגלייא כגין דאורייתא כולה שמא קדישא היא ועל דא איהי סתים וגלייא אי ישראל &lt;קטע סוף=דף צח ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|א}}&lt;קטע התחלה=דף צט א/&gt;ויהושע הוו ידעי אמאי כתיב כה אמר יי'. אלא ודאי סתימא דמלה טיבו סגי עבד קב&quot;ה בישראל דאתרעי בהו באבהתא ועביד לון רתיכא קדישא עלאה ליקריה ואפיק לון מגו נהרא עלאה יקירא קדישא בוצינא דכל בוצינין בגין דיתעטר בהו. הה&quot;ד כה אמר יי' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם הנהר ההוא נהר דאשתמודע ואתידע. מעולם מאי קא בעי הכא אלא לאחזאה חכמתא מעבר הנהר מעולם אלא ההוא נהר עולם אקרי ועל דא בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה טיבו וקשוט דעבד קב&quot;ה לישראל. ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר מאי קא מיירי. אלא אברהם לא אתדבק ביה בההוא נהר כמו יצחק דאתדבק ביה בסטריה לאתתקפא. ת&quot;ח האי נהר אע&quot;ג דלאו איהי דינא. דינין נפקי מסטריה ואתתקפו ביה וכד יצחק אתתקף (בדינוי) בבנוי כדין עלאין ותתאין מתכנפי לדינא וכרסייא דדינא אתתקן ומלכא קדישא יתיב על כורסייא דדינא ודאין עלמא כדין תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו. זכאין אינון ישראל דידעין לסלקא כורסייא דדינא ולתקנא כורסייא דרחמי ובמה בשופר. רבי אבא הוה יתיב קמיה דר&quot;ש א&quot;ל הא זמנין סגיאין שאילנא על האי שופר מאי קא מיירי ועד כאן לא אתישבנא ביה. א&quot;ל ודאי האי הוא ברירא דמלה דישראל בעיין ביומא דינא (נ&quot;א דא) שופר ולא קרן בגין דקרן הא אתידע באן אתר איהו ולאתדבקא דינא לא בעינא. אבל הא תנינן במלין ובעובדא בעינן לאחזאה ולאתערא מלין סתימין. ת&quot;ח כד ההוא שופר עלאה דנהירו דכלא ביה אסתלק ולא נהיר לבנין כדין דינא אתער וכרסוון אתתקנו לבי דינא ודא שופר אילו דיצחק אקרי תוקפיה &lt;קטע סוף=דף צט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צט ב/&gt;דיצחק תושבחתיה דאבהן כד אסתלק ההוא שופר גדול דלא ינקא לבנין כדין יצחק אתתקף ואתתקן לדינא בעלמא. וכד אתער האי שופר וכד בני נשא תייבין מחטאיהון בעיין לנגדא קול שופר מתתא וההוא קלא סליק לעילא כדין אתער שופרא אחרא עלאה ואתער רחמי ואסתלק דינא ובעינן לאחזאה עובדא בשופר לאתערא שופרא אחרא ולאפקא בהאי שופר לתתא אינון קלי לאחזאה דכל אינון קלין דלעילא דכלילן כלהו בההוא שופר עלאה יתערון לנפקא ובהני קלין דלתתא יהבין ישראל חילא (לרחמי מתתא ואתער שופר גדול) לעילא ועל דא בעינן לזמנא שופר ביומא דא ולסדרא קלין לכוונא ביה בגין לאתערא שופר אחרא דביה כלילן קלי לעילא (ולסדרא קלין בשופר). 

סדרא קדמאה קלא נפיק ומתעטר לעילא סליק רקיעין ואתבקע בין טורי רמאי ומטי לגביה דאברהם ושריא ברישיה ואתעטר ואתער הוא ואתקן לכורסייא. ובספרא דאגדתא תנינן בשעתא דההוא קלא קדמאה סליק אתער ואתעטר אברהם ואתקן לכרסייא פקדין עליה (ס&quot;א או&quot;א) אבא. אדהכי סלקא תניינא תקיפא לתברא תוקפי רגיזין. 

ודא סדרא תניינט ההוא קלא תבירא בתוקפוי וכדין סלקא וכל דינין דיתערון (ס&quot;א דאתערען) קמיה אתברו עד דסליק לאתריה דיצחק. כיון דיצחק אתער וחמי לאברהם מתקן לכורסייא לקיימא קמיה כדין אתכפיא ותבר תוקפא קשיא ובהאי בעי מאן דתקע לכוונא לבא ורעותא בגין לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא. הה&quot;ד אשרי העם יודעי תרועה. יודעי ודאי. 

סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ובקע כל אינון רקיעין ורחמי מתערן ומטי ההוא קלא לרישיה דיעקב &lt;קטע סוף=דף צט ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|ק|א}}&lt;קטע התחלה=דף ק א/&gt;ויעקב אתער וחמי לאברהם מתתקן בגיסא אחרא כדין אחידן תרוייהו ביה ביצחק דא מהאי סטרא ודא מהאי סטרא ולא יכלין תוקפוי לנפקא לבר. '''והני תלתא סדרין כלהו סדרא חד'''. 

סדרא אחרא קלא נפיק וסליק ונטיל לאברהם מאתריה ונגיד ליה לתתא לאתר דתוקפיהון דיצחק שריין וקיימן ליה לאברהם בגווייהו. סדרא תניינא נפיק קלא תבירא לא תקיפא כקדמאה. לא דחליש ההוא קלא דתקע אלא דההוא קלא לאו איהו לגבי יצחק בקדמיתא דתמן תוקפא תקיפא שריא אלא לגבי אינון בי דינא דלתתא דאינון רפויין יתיר וכלהו חמאן לאברהם לגבייהו ואתכפיין קמיה. אדהכי סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ואתעטר ברישיה דיעקב ונגיד ליה לתתא לההוא אתר דאינון גבוראן שריין וקאים לקבלייהו אברהם מהאי סטרא ויעקב מהאי סטרא ואינון באמצעיתא כדין אתכפיין כלהו ומשתכחין (ס&quot;א ומשתככי) באתרייהו. '''והני כלהו סדרא אחרא תניינא'''. 

סדרא בתראה דבעיא לסלקא לון לאתרייהו ולישבא (ס&quot;א ולישרא) בינייהו ליצחק כמלקדמין. בגין דהאי בעא לישרא ליה באתריה ולא יפוק בתוקפוי לבר כדין דינין כלהו אתכפיין ורחמין אתערו. 

על דא בעי לכוונא לבא ורעותא בהני קלי ולמחהדר בתיובתא קמי מאריהון. כדין כד ישראל מתקני ומסדרי קלין ברעותא דלבא כדקא יאות בשופרא דא אהדר ההוא שופר עלאה. וכד אהדר מעטרא ליה ליעקב ואתתקן כלא. וכורסייא אחרא רמיו וכדין חידו אשתכח בכלא וקב&quot;ה מרחם על עלמא. זכאה חולקהון דישראל דידעין לנגדא ולאמשכא &lt;קטע סוף=דף ק א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|ק|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ק ב/&gt;למאריהון מדינא לרחמי ולתקנא כלהו עלמין על ידייהו. ת&quot;ח לקביל דא תלתא ספרין פתיחין ביומא דא וכמה דרחמין מתערין ודינין קשיין אתכפיין ועאלין לדוכתייהו כך הוא לתתא כגוונא דלעילא דינין קשיין אתכפין ואתעברו מעלמא ומאן אינון אלין אינון רשעים גמורים דאינון דינין קשיין דאתכפיין ואתעברו מעלמא ועל דא נכתבים ונחתמים וכו'. אמר ר' אבא ודאי דא הוא ברירא דמלה בריך רחמנא דשאילנא ורווחנא בהני מלי. 

אמר ר' יהודה כתיב זכרון תרועה זכרון עבדינן לכוונא לבא ורעותא ישראל עבדין זכרון לתתא במה בעובדא בגין דיתער מלה כההוא גוונא לעילא. אמר ר' אלעזר כתיב בכסה ליום חגנו דאתכסייא ביה סיהרא והיך אתכסייא. אלא כד קיימא עיבא ושמשא לא נהיר כדין סיהרא אתכסייא ולא נהיר ועל דא מקמי עיבא שמשא לא נהיר כ&quot;ש סיהרא דאתכסייא ולא נהירא ועל דא בכסה ליום חגנו בה&quot;א דאתכסייא סיהרא ובמה נהיר כלא בתיובתא ובקל שופרא דכתיב אשרי העם יודעי תרועה כדין יי' באור פניך יהלכון. ת&quot;ח בהאי יומא אתכסייא סיהרא ולא נהיר עד בעשור לחדש דישראל תייבין כלהו בתיובתא שלימתא ואימא עלאה תאבת ונהרת לה והאי יומא נהירו דאימא נטלא ואשתכח חידו בכלא ועל דא כתיב יום הכפורים הוא. יום כפור מבעי ליה מאן יום הכפורים אלא בגין דתרי נהורין נהרין בחד. בוצינא עלאה נהיר לבוצינא תתאה ובהאי יומא מנהורא עלאה נהיר ולא מנהורא דשמשא ובגין כך בכסה ליום חגנו כתיב. 

רבי אבא שלח ליה לר&quot;ש אמר אימתי זווגא דכנסת ישראל במלכא קדישא שלח ליה וגם אמנה ואחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה אתרגיש רבי אבא ארים קליה בכה ואמר ר' ר' בוצינא קדישא ווי ווי לעלמא כד תפוק מניה ווי' לדרא דיהון בעלמא כד תסתלק מנהון וישתארון יתמין מנך. א&quot;ל רבי חייא לר' אבא האי דשלח לקבלך מאי קאמר אמר ודאי לאו זווגא דמלכא במטרוניתא אלא בזמנא דנהרא מאבא עלאה וכד אתנהרא מניה קרינן לה קדש דהא מבי אבא נטלא האי וכדין מזדווגי כחדא בגין דמלכא קדש אקרי דכתיב קדש ישראל ליי' דנטיל מאתר דאקרי קדש. כדין אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי דהא מבי אבא שמא דא ולא מבי אמא ועל דא ותהי לי לאשה לאזדווגא כחדא בזמנא דא ולא בזמנא אחרא דזמנא דנטלא מבי אבא ולא בזמנא דנטלא מבי אימא ויום הכפורים אוכח דתשמיש המטה אסור בגין דזווגא לא אשתכח דהא מבי אימא נטלא ולא מבי אבא. א&quot;ר חייא ודאי זכאה דרא דר&quot;ש שארי בגויה זכאין אינון דקיימין קמיה כל יומא. 

א&quot;ר אבא בראש השנה נברא אדם וקאים בדינא קמי מאריה ותב &lt;קטע סוף=דף ק ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קא|א}}&lt;קטע התחלה=דף קא א/&gt;בתיובתא וקביל ליה קודשא בריך הוא. אמר ליה אדם אנת תהא סימנא לבניך לדרי דרין בהאי יומא קיימין בדינא ואי יתובון אנא אקבל לון ואיקום מכורסייא דדינא ואתקיים על כורסייא דרחמי וארחם עלייהו. ודוד אמר אהבתי כי ישמע יי' את קולי תחנוני ועל דא כתיב כי עמך הסליחה למען תורא. וכתיב כי עמך מקור חיים באורך נראה אור:

אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם רבי חייא פתח לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. לדוד משכיל הא תנינן בעשרה זיני זמרא אתקרי (נ&quot;א אתתקן) ספר תהלים. בנצוח. בנגון. במשכיל. במכתם. במזמור. בשיר. באשרי. בתפלה. בהודאה. בהללויה. ועלאה מכלהו הללויה והא אוקמוה. הכא משכיל אתריה ידיע מהו משכיל מייא דאחכימו לאינון דשתו להו ההוא אתר (ס&quot;א דמשתדלין בההוא אתר) דאקרי משכיל כד&quot;א משכיל על דבר ימצא טוב. ובגין דאקרי הכי תליא ביה סליחה חירו דחירין הה&quot;ד אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. מאי כסוי חטאה הא אוקמוה דהוא כסוי מב&quot;נ ההוא חטאה דחב לקב&quot;ה ואודי קמי קב&quot;ה אבל (ס&quot;א כסוי חטאה) ת&quot;ח כד ב&quot;נ חטי וחב זמנא חדא ותרין ותלתא ולא אהדר ביה הא חובוי באתגלייא אינון ומפרסמי לון לעילא ומפרסמי לון לתתא וכרוזי אזלין קמיה ומכרזי אסתלקו מסחרניה דפלנייא נזיף הוא ממאריה נזיף הוא לעילא נזיף הוא לתתא ווי ליה דפגים דיוקנא דמאריה ווי ליה דלא חייש ליקרא רמאריה קב&quot;ה גלי חוביה לעילא הדא הוא דכתיב יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. וכד בר נש אזיל בארחא דאמריה ואשתדל בפולחניה ואזדמן ליה חטאה חד כלא מכסין עלוי' עלאין ותתאין דא אקרי כסוי חטאה. 

א&quot;ל ר' אבא עד כען לא מטית לעקרא דמלה ושפיר קאמרת. והאי דקאמרו חברייא שפיר. אבל אי הכי מכוסה חטאה מבעי ליה מהו כסוי חטאה. אלא תרי מלי דחכמתא אית ביה ותרוייהו הכי. חד כמה דתנינן דעובדין טבין דבר נש עביד בהאי עלמא עבדין ליה בההוא עלמא לבושא יקירא עלאה לאתלבשא בהו. וכד בר נש אתקין עובדין טבין וגברין עליה עובדין בישין ואשגח ביה קב&quot;ה ועובדוי בישין סגיאין ואיהו רשע דאשתכח חטאה קמי מאריה ותוהא על אינון טבאן דעבד בקדמיתא הא אתאביד הוא מכלא מהאי עלמא ומעלמא דאתי. מה עביד קב&quot;ה מאינון טבאן דעביד האי חטאה בקדמיתא. אלא קב&quot;ה אף על גב דההוא רשע חטאה אתעביד. אינון טבאן וזכיין לא אתאבידו אית צדיק דאזיל בארחוי דמלכא עלאה ואתקין לבושוי מעובדוי ועד לא אשלים לבושוי אסתלק. קב&quot;ה אשלים ליה מאינון עובדין דעבד (ס&quot;א דאביד) האי רשע חטאה ואשלים לבושוי לאתתקנא בהו בההוא עלמא הה&quot;ד יכין וצדיק ילבש ההוא חטאה אתקין וצדיק אתחפי ממה דאיהו תקין הה&quot;ד כסוי חטאה (כסוי הוא מידא דחטאה אתחפי מחטאה) וע&quot;ד לא כתיב מכוסה אלא כסוי. וחד. דאתחפי ההוא חטאה דהאי זכאה באינון דאקרון מצולות ים דהא מאן דנפיל במצולות ים לא אשתכח לעלמין בגין דמיין חפין עלייהו (מאן מצולות ים) כד&quot;א ותשליך &lt;קטע סוף=דף קא א/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קא ב/&gt;במצולות ים כל חטאתם. מאן מצולות ים אלא רזא יקירא הוא והא (ס&quot;א אוקמוה ר&quot;ש אמר) אוקמיה ר&quot;ש ואמר כל אינון דאתו מסטרא תקיפא ואתאחדו בזינין בישין בכתרין תתאין כגון עזאזל ביומא דכפורי דא אקרי מצולות ים כזפטא דכספא כד בחנין ליה בנורא הה&quot;ד הגו סיגים מכסף כך האי מאינון מצולות ים הוא ומצולות ים אקרי מצולות מההוא ים קדישא מצולות זוהמא דכספא ועל דא כל אינון חטאין דישראל שדיין לגויה (ס&quot;א לגביה) והוא קביל לון וישתאבון בגויה. מ&quot;ט בגין דאיהו חטאה אקרי מאי חטאה גרעונא וע&quot;ד הוא גרעונא דכלא ונטל גרעונא דגופא ודנפשא. בהאי יומא נחית האי מצולות ים זוהמא (דכספא) דנפשא ונטיל זוהמא דגופא. מאן היא זוהמא דגופא דא אינון חובין דאתעבידו על ידי דיצר הרע דאקרי מזוהם מנוול. אמר ר' יוסי תנן ונתן אהרן על שני השעירים גורלות אי הכי יקרא הוא דעזאזל חמיתון עבדא דשדי עדבין במאיה ארחיה דעלמא לא נטל אלא מה דיהיב ליה מאריה. אבל בגין דסמאל זמין האי יומא בדלטורא ובגין דלא יהא ליה פטרא (ס&quot;א בהאי עדבא הוא סלקא ביה) יהבין ליה חולקא בהאי. והאי עדבא מגרמיה הוא דסליק ביה דאמר ר' יהודה א&quot;ר יצחק מלה עלאה אשכחנא בעדבא. עדבא דיהושע כתיב ביה על פי הגורל. ע&quot;פ הגורל וואי דאיהו אמר דא חולקא דיהודה דא דבנימין וכו' וכן כלהו אוף הכא כיון דכהנא שוי ידוי אינון עדבין מדלגי וסלקין בידא דכהנא (נ&quot;א דסלקין עדבין בידא דכהנא אינון מדלגי מן ידוי) ושארן באתרייהו הה&quot;ד והשעיר אשר עלה עליו הגורל עלה עליו ודאי. ולא דא בלחודוי אלא בכל זמנא דדלטורא זמין ואתיהיב ליה רשותא בעינן לשואה לקבליה במה דיתעסק ושביק לון לישראל בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא הה&quot;ד ויאמר יי' אל השטן מאין תבא והא תנינן משוט בארץ מאי הוא אלא האי הוא דלטורא רבא מקטרגא דישראל והא אתערו חברייא (דודאי) בההיא שעתא דהוו זמינין ישראל למעבר ימא ולאתפרעא ממצראי אמר אנא אעברנא בארעא קדישא וחמינא דלא אתחזון אלין למיעל בגוה א אנת דאין דינא דינייהו הכא ממצראי מה שניין אלין מאלין או ימותון כלהו כחדא או יהדרון כלהו למצרים ולאו אנת הוא דאמרת ועבדום וענו אותם ת' שנה והא לא סליקו מחושבנא אלא רד&quot;ו ולא יתיר. אמר קב&quot;ה מה אעביד אשתדלותא בעייא הכא לאייתאה לקרבא לקבליה יהיבנא ליה במה דיתעסק וישבוק בהו לבני והא אשתכח במאן דיתעסק מיד אמר ליה השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמהו בארץ. מיד פלג ליה דלטורא במלין ויען השטן את יי' ויאמר החנם ירא איוב אלקים. לרעיא דבעי לאעברא עאניה בחד נהרא אעבר זאבא לקטרגא ליה בעאניה רעיא הוה חכים אמר מאי אעביד דבעוד דאנא אעבר לטלייא יקטרג הוא בעאני זקיף עינוי וחמי בין עאוא חד תיישא מאלין תיישי ברא דהוה רב ותקיף אמר אשדי דא לקבליה ובעוד דמקטרגי דא בדא אעבר לכל עאנא וישתזבון מניה. כך קב&quot;ה אמר ודאי הא תיישא חד רב ותקיף ואלים אשדי לקבליה ובעוד דהוא ישתדל ביה יעברון בני ולא ישתכח קטיגורא לגבייהו. מיד ויאמר יי' אל השטן השמת לבך עד דקב&quot;ה זווג להו כחדא דכתיב הנו בידך. בעוד דהוא אשתדל ביה שביק לון לישראל ולא אשתכח קטיגורא לגבייהו. אוף הכי בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא ובעינא לשדרא לקבליה במה דיתעסק (כגוונא דיליה) ובעוד דאיהו אשתדל ביה שביק לון לישראל ומתלא אמרא לזלזולא דבי מלכא הב ליה זעיר חמרא וישבחך קמי מלכא ואי לאו יימא למלכא מלה בישא. לזמנין נטלין לה לההיא מלה עלאי דבי מלכא ומלכא עביר דינא בגיניה.&lt;קטע סוף=דף קא ב/&gt; {{ממ זהר משולב|ג|קב|א}}&lt;קטע התחלה=דף קב א/&gt;ר' יצחק אמר לשטייא דקאים קמי מלכא הב ליה חמרא ולבתר אימא ליה ואחזי ליה כל אינון טעוון דעבדת וכל אינון בישין והוא ייתי וישבחך ויימא דלא ישתכח בעלמא כוותך אוף הכא הא קאים דלטורא תדיר קמי מלכא. ישראל יהבין ליה האי דורון ובהאי דורון פתקא לכל בישין ולכל טעוון ולכל חובין דעבדו ישראל והוא אתי ומשבח להו לישראל ואתעביד סניגורא עלייהו וקב&quot;ה אהדר כלא לרישא דבישי דעמיה בגין דכתיב כי גחלים אתה חותה על ראשו. א&quot;ר יוסי ווי לון לעמא דעשו בשעתא דהאי שעיר משדרי לההוא דלטורא ממנא דעלייהו דבגיניה אתי לשבחא לון לישראל וקב&quot;ה אהדר כל אינון חובין לרישא דעמיה בגין דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. א&quot;ר יהודה אלמלי הוו ידעי עכו&quot;ם מהאי שעיר לא שבקין לון לישראל יומא חד בעלמא. ת&quot;ח כל ההוא יומא משתדל איהו בההוא שעיר ובגין כך קב&quot;ה מכפר להו ישראל ודכי לון מכלא ולא אשתכח קטגוריא קמיה לבתר הוא אתי ומשבח להו לישראל וכדין שאיל ליה כד&quot;א ויאמר יי' אל השטן מאין תבא אתיב בתושבחתייהו דישראל וקטיגורא אתעביד סניגורא ואזיל ליה. כדין קב&quot;ה אמר לשבעין שרין דחסרין כורסייא חמיתון האי דלטורא היאך קאים על בני תדיר (אסתכמו) הא חדא דאשתכח (ס&quot;א אשתדר) גביה בפתקא דכל חובייהו וכל טעותייהו וכל מה דחטו וחבו קמאי והוא קביל לון כדין אסתכמו כלהו דיהדרון אינון חובין על עמיה. רבי אבא אמר כל אינון חובין וחטאין מתדבקין ביה כמה דכתיב ותשליך במצולות ים כל חטאתם ולבתר כלהו מתהדרן ברישיהון דעמיה הה&quot;ד ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה. בהאי יומא מתעטר כהנא בעטרין עלאין והוא קאים בין עלאי ותתאי ומכפר עליה ועל ביתיה ועל כהני ועל מקדשא ועל ישראל כלהו. תאנא בשעתא דעאל בדמא דכפר מכוין ברישא דמהימנותא ואדי באצבעיה כמה דכתיב והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת והיך עביד בסים בקפטא (ס&quot;א בקטפא) דאצבעא ואדי כמצ&quot;יף בטיצפין דאצבעא לסטרי קפתורא (ס&quot;א קטעורא) (ס&quot;א כפורתא) אדי ואתכוון ושארי לממני אחת. אחת ואחת אחת בלחודהא אחת דכליל כלא. אחת שבחא דכלא, אחת דכלא אהדרן לקבלה אחת רישא דכלא לבתר אחת ואחת דאינון שריין כחדא ברעותא באחוותא ולא מתפרשין לעלמין. בתר דמטא להאי ואחת דהיא אימא דכלא מכאן שארי לממני בזווגא ומני ואמר אחת ושתים. אחת ושלש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע. בגין לאמשכא ולנגדא להאי אחת דהיא אימא (ימא) עלאה בדרגין ידיען לכתרא (ס&quot;א לנהרא לאימא) דאימא תתאה ולאמשכא נהרין עמיקין מאתרייהו לכנסת ישראל. וע&quot;ד יומא דא תרין נהורין נהרין כחדא אימא עלאה נהרא לאימא תתאה וע&quot;ד כתיב יום הכפורים כמא דאתמר. א&quot;ר יצחק קפטרא חדא קשירא ברגלוי דכהנא בשעתא דהוה עאל דאי ימות התם יפקוהו מלבר ובמה ידעי בההוא זהוריתא אתידע ואשתמודע כד לא יהפך גווני. בההוא שעתא אשתמודע דכהנא אשתכח לגו בחטאה ואי יפוק בשלם בזהוריתא אתידע ואשתמודע דיהפך גווני לחוור כדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. ואי לאו כלהו אשתכחו בצערא והיו ידעי כלא דלא אתקבלו צלותהון. א&quot;ר יהודה כיון דהוה עאל וטמטם עינוי דלא לאסתכלא במה דלא אצטריך והוה שמע קל גדפי כרובייא מזמרי ומשבחי. הוה ידע כהנא דכלא הוה בחדוה ויפוק בשלם ועם כל דא בצלותיה הוה ידע דמלין נפקין בחדוותא ומתקבלן ומתברכן כדקא יאות וכדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. &lt;קטע סוף=דף קב א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קב ב/&gt;רבי אלעזר שאל לרבי שמעון אבוי א&quot;ל האי יומא אמאי הוא בהאי אתר תלי ולא בדרגא אחרא דיאות הוא למהוי בדרגא דמלכא שארי יתיר מכלא.{{ררר}} א&quot;ל ר&quot;ש אלעזר ברי הכי הוא ודאי ויאות שאלת. ת&quot;ח מלכא קדישא שביק היכליה וביתיה בידא דמטרוניתא ושבק לבנוי עמה בגין לדברא לון ולאלקאה לון ולמשרי בגוויה דאי זכאן מטרוניתא עאלת בחדוותא ביקרא לגבי מלכא. ואי לא זכאן היא ואינון אתהדרו בגלותא והא אוקימנא כמה דכתיב &quot;משדד אב יבריח אם&quot; וכתיב &quot;ובפשעכם שלחה אמכם&quot;. וע&quot;ד אית יומא חד בשתא לאשגחא בהו ולעיינא בהו. וכד אזדמן האי יומא אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמן לקבליה לאסתכלא בהו בישראל וישראל אזדרזו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדן אזדמן להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא. 

בני מלכא בנהא דאתפקדן בידהא כלהו זכאין כלהו בלא חטאן בלא חובין כדין אזדווגת (ס&quot;א וכד אזדמן האי יומא וישראל אזדמנו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדין אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמנת לקבלה לאסתכלא בהו בישראל וחמאת בני מלכא בנהא (נ&quot;א ברה) דאתפקדון בידהא דמטרוניתא כלהו זכאין כלהו בלא חטאין בלא חובין כדין אזמינת להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא כדין מטרוניתא עאלת) לגבי מלכא בנהירו בחדווה בשלימו ברעותא דהא רביאת בנין למלכא עלאה כדקא יאות. וכד האי יומא לא אשתכחו כדקא יאות ווי לון ווי לשלוחיהון ווי דהא מטרוניתא אתרחקת מן מלכא ואמא עלאה אסתלקת ולא נפיק מנה חירו לעלמין. 

זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אוליף לון אורחוי בגין לאשתזבא מן דינא וישתכחון זכאין קמיה הה&quot;ד כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. וכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאתיכם וגו'. ובחמשה עשר יום לחדש השביעי וגו'. 


ר' יוסי שאל לר' אבא א&quot;ל הני חמשה עשר יום מאי קא מיירי. א&quot;ל ודאי רזא יקירא הוא. ת&quot;ח בין לעילא בין לתתא כל חד וחד בארחיה נטלא ובארחיה יתבא ובארחיה אתער ועביד מאי דעביד. האי עשיר מכנסת ישראל אינון. ויומא עשיראה בעשיראה קיימא. ועל דא בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית וגו' והאי יומא הוא דילה וחמשה יומין אחרנין דמלכא הוא. ההוא יומא דאתי עלה דהא חמישאה ביה יתיב מלכא בתרעא. ובכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא. חמשה עלייהו דמלכא הוא ההוא יומא דאתי עלה בגין כך חמשה יומין מירחא לאורייתא. 

ואי תימא שביעאה בזמנא דתרין אבהן משתכחי ביה דהא מלכא בהו וכדין מתעטר בכלא וחד מלה שביעאה וחמישאה. ת&quot;ח חמישאה דיליה הוא ודאי כמה דאתמר וכדין נהיר אבא לאמא ואתנהירו מנה חמשין תרעין לאנהרא לחמישאה. ואי תימא שביעאה בגין דמלכא בשלימו דאבהן ועטרה ירית משביעאה כמה דכתיב צאינה וראינה בנות ציון וע&quot;ד בשביעאה הוא יומא דמעטרא מלכא בעטרוי וכדין ירית מלכא לאבא ואמא דמזדווגין כחדא. ועל דא כלא בחד תלייא:

ובחמשה עשר יום. רבי יהודה פתח וישמע הכנעני מלך ערד. תנינן ג' מתנן עלאין אזדמנו להו לישראל ע&quot;י תלתא אהין משה אהרן ומרים. מן בזכות משה. ענני כבוד בזכות אהרן. באר בזכות מרים. וכלהו אחידן לעילא. מן בזכות משה דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים &lt;קטע סוף=דף קב ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קג|א}}&lt;קטע התחלה=דף קג א/&gt;מן השמים (דייקא) דא משה. ענני כבוד בזכות אהרן דכתיב אשר עין בעין (אהרן) נראה אתה יי' וגו' וכתיב וכסה ענן הקטרת. מה להלן שבעה אף כאן נמי שבעה דהא בקטרת שבעה עננין מתקשרן כחדא (ועוד) ואהרון רישא לכל שבעה עננין הוא והוא קשיר לשית אחרנין ביה בכל יומא. באר בזכות מרים דהא היא ודאי באר אתקרי. ובספרא דאגדתא ותתצב אחותו מרחוק לדעה וגו'. דא הוא באר מים חיים וכלא קשורא חד. מתה מרים אסתלק באר דכתיב ולא היה מים לעדה ובההיא שעתא בעאת באר אחרא לאסתלקא דהוה שכיח עמהון דישראל. כד חמאת שתא עננין דהוו קשירין עלה אתקשרת היא בהו. מית אהרן אסתלקו אינון עננין ואסתלק עננא דבירא עמהון אתא משה אהדר להו הה&quot;ד עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם. לקחת מתנות ודאי. אינון מתנות דהוו בקדמיתא. באר ועננין. באר דא באר דיצחק. עננים אלין עננים דאהרן. א&quot;ר יצחק מפני מה זכה אהרן לדא בגין דאיהו קשיר בעננים (נ&quot;א רישא לעננים) והוא אקשיר כל יומא ויומא לכלהו כחדא דמתברכאן כלהו על ידוי. ת&quot;ח על כל חסד דעבד קב&quot;ה בישראל קשיר עמהון ז' ענני יקירן וקשיר להו בכנסת ישראל דהא עננא דילה אתקשר בשיתא אחרנין ובכלהו שבעה אזלו ישראל במדברא. מ&quot;ט בגין דכלהו קשרא דמהימנותא נינהו ועל דא בסכות תשבו שבעת ימים. מאי קא מיירי בגין דכתיב בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי ובעי ב&quot;נ לאחזאה גרמיה דיתיב תחות צלא דמהימנותא. תא חזי כל אינון שנין דקאים אהרן הוו ישראל בצלא דמהימנותא תחות אלין עננין. בתר דמית אהרן אסתלק עננא חד דהוא ימינא דכלא וכד האי אסתלק אסתלקו כל שאר עמיה (נ&quot;א עננין) ואתחזיאו כלהו בגריעותא והא אוקמוה דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן. אל תקרי ויראו אלא וייראו מיד וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים. שמע דאסתלקו אינון עננים ומית תיירא רברבא דכל אינון עננים אתקשרו ביה. אמר רבי יצחק הכנעני מלך ערד יושב הנגב ודאי. וכד אתו אינון מאללין דשדר משה אמרו עמלק יושב בארץ הנגב בגין לתברא לבייהו דהא בעמלק אתבר חיליהון בקדמיתא. אמר רבי אבא וישמע הכנעני מאי קא מיירי הכא בתר דאסתלקו אינון עננים אלא כנען כתיב ביה ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. הכא אוליפנא מאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אתחזי למהוי עבד לעבדי עבדין הה&quot;ד וילחם בישראל וישב ממנו שבי הוא נטל עבדין מישראל לגרמיה ועל דא כתיב כל האזרח בישראל ישבו בסכות כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסכות תחות צלא דמהימנותא. ומאן דליתיה מגזעא ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפוק גרמיה מתחות צלא דמהימנותא. כתיב כנען בידו מאזני מרמה דא אליעזר עבד אברהם. ות&quot;ח כתיב ארור כנען. ובגין דזכה כנען דא לשמשא לאברהם כיון דשמש לאברהם יתיב תחות צלא דמהימנותא זכה למיפק מההוא לטייא ולא עוד אלא דכתיב ביה ברכה דכתיב ויאמר בא ברוך יי'. מאי קא מיירי. דכל מאן דיתיב תחות צלא דמהימנותא אחסין חירו ליה ולבנוי לעלמין ואתברך ברכתא עלאה ומאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אחסין גלותא ליה ולבנוי דכתיב וילחם בישראל וישב ממנו שבי: &lt;קטע סוף=דף קג א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קג ב/&gt;בסכות תשבו חסר ודא עננא חד דכלהו קשירין ביה דכתיב כי ענן יי' עליהם יומם. וכתיב ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם דא הוא עננא דאהרן דאקרי יומם דכתיב יומם יצוה יי' חסדו עננא חד נטיל עמיה חמש אחרנין ואינון שית. ועננא אחרא דכתיב ובעמוד אש לילה דא נהרא להו לישראל מנהירו דאינון שית:

רבי אלעזר פתח (ואמר) כה אמר יי' זכרתי לך חסד נעוריך וגו'. האי קרא על כ&quot;י אתמר בשעתא דהות אזלא במדברא עמהון דישראל. זכרתי לך חסד דא עננא דאהרן דנטלא בחמש אחרנין דאתקשרו עלך ונהירו עלך. אהבת כלולותיך דאשתכללו לך (ס&quot;א וכלהו אשתכללו בך) ואעטרו לך ואתקינו לך ככלה דתעדי תכשיטהא וכ&quot;כ למה. בגין לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. ת&quot;ח בשעתא דב&quot;נ יתיב במדורא דא צלא דמהימנותא שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא ואברהם וחמשא צדיקייא אחרנין שויין מדוריהון עמיה. אמר ר' אבא אברהם וחמשא צדיקייא ודוד מלכא שוין מדוריהון עמיה הה&quot;ד בסכות תשבו שבעת ימים. שבעת ימים כתיב ולא בשבעת ימים. כגוונא דא כתיב כי ששת ימים עשה יי' את השמים וגו'. ובעי ב&quot;נ למחדי בכל יומא ויומא באנפין נהירין באושפיזין אלין דשריין עמיה. ואמר רבי אבא כתיב בסכות תשבו שבעת ימים לבתר ישבו בסכות בקדמיתא תשבו ולבתר ישבו. אלא קדמאה לאושפיזי. תניינא לבני עלמא. קדמאה לאושפיזי כי הא דרב המנונא סבא כד הוה עייל לסוכה הוה חדי וקאים על פתחא דסוכה מלגאו ואמר נזמן לאושפיזין מסדר (נ&quot;א נסדר) פתורא וקאים על רגלוהי ומברך ואומר בסכות תשבו שבעת ימים. תיבו אושפיזין עלאין תיבו. תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו. ארים (ס&quot;א אסחי) ידוי וחדי ואמר זכאה חולקנא זכאה חולקהון דישראל דכתיב כי חלק יי' עמו וגו' והוה יתיב. תניינא לבני עלמא. דמאן &lt;קטע סוף=דף קג ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קד|א}}&lt;קטע התחלה=דף קד א/&gt;דאית ליה חולקא בעמא ובארעא קדישא יתיב בצלא דמהימנותא לקבלא אושפיזין למחדי בהאי עלמא ובעלמא דאתי. ובעי למחדי למסכני מ&quot;ט בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין דמסכני הוא. וההוא דיתיב בצלא דא דמהימנותא וזמין אושפיזין אלין עלאין אושפיזי מהימנותא ולא יהיב לון חולקהון כלהו קיימי מניה ואמרי אל תלחם את לחם רע עין וגו' אשתכח דההוא פתורא דתקין דיליה הוא ולאו דקב&quot;ה עליה כתיב וזריתי פרש על פניכם וגו' פרש חגיכם ולא חגי. ווי ליה לההוא בר נש בשעתא דאלין אושפיזי מהימנותא קיימי מפתוריה. ואמר ר' אבא אברהם כל יומוי הוה קאים בפרשת אורחין לזמנא אושפיזין ולתקנא לון פתורי. השתא דמזמנין ליה ולכלהו צדיקייא ולדוד מלכא ולא יהבין לון חולקהון אברהם קאים מפתורא וקרי סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וכלהו סלקין אבתריה. יצחק אמר ובטן רשעים תחסר. יעקב אמר פתך אכלת תקיאנה ושאר כל צדיקייא אמרי כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. דוד מלכא אמר (חסר כאן) ואשלים דינוי דכתיב ויהי כעשרת הימים ויגוף יי' את נבל וימת. מאי קא מיירי בגין דדוד שאל לנבל ואתעביד ליה אושפיזא ולא בעא. ודא זמין ליה ולא יהב ליה חולקא. ובאינון עשרה יומין דדוד מלכא דאין עלמא אתדן עליה ההוא ב&quot;נ דאשלים ליה ביש יתיר מנבל. א&quot;ר אלעזר (בג&quot;כ) אורייתא לא אטרח עליה דב&quot;נ יתיר אלא כמה דיכיל דכתיב איש כמתנת ידו וגו'. ולא לימא איניש אכול ואשבע וארווי בקדמיתא ומה דישתאר אתן למסכני אלא רישא דכלא דאושפיזין הוא ואי חדי לאושפיזין ורוי לון קב&quot;ה חדי עמיה ואברהם קרי עליה אז תתענג על יי'. ויצחק קארי עליה כל כלי יוצר עליך לא יוצלח. אר&quot;ש האי דוד מלכא א&quot;ל בגין דכל זיינין דמלכא וקרבין דמלכא בידוי דדוד אתפקדו. אבל יצחק קאמר גבור בארץ יהיה זרעו וגו'. הון ועושר בביתו וגו'. יעקב אמר אז יבקע כשחר אורך וגו' שאר צדיקייא אמרי ונחך יי' תמיד והשביע וגו'. דוד מלכא אמר כל כלי יוצר עליך לא יוצלח דהא הוא על כל זיני עלמא אתפקד זכאה חולקיה דב&quot;נ דזכי לכל האי. זכאה חולקהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ועמך כלם צדיקים וגו':

ולקחתם לכם ביום הראשון וגו'. ר&quot;ש פתח כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. כל הנקרא בשמי דא אדם דקב&quot;ה ברא ליה בשמיה (נ&quot;א בדיוקניה) דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו וקרא ליה בשמיה בשעתא דאפיק קשוט ודינא בעלמא ואקרי אלקים דכתיב אלקים לא תקלל. קרא ליה בשמיה דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו ושפיר. הא אוקימנא דכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו בשעתא דזווגא אתמר. וכך הוא בזווגא דתרווייהו בצלם ודמות ואדם מדכר ונוקבא נפק. ויברא אלקים את האדם בצלמו. בספרא דשלמה מלכא אשכחנא דבשעתא דזווגא &lt;קטע סוף=דף קד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קד ב/&gt;אשתכח לתתא שדר קב&quot;ה חד דיוקנא כפרצופא דב&quot;נ. רשימא חקיקא בצולמא וקיימא על ההוא זווגא ואלמלי אתיהיב רשו לעינא למחזי חמי ב&quot;נ על רישיה חד צולמא רשימא כפרצופא דב&quot;נ ובההוא צולמא אתברי ב&quot;נ ועד דקיימא (ס&quot;א ועד לא קיימא) ההוא צולמא דשדר ליה מארים על רישיה וישתכח תמן לא אתברי ב&quot;נ הה&quot;ד ויברא אלקים את האדם בצלמו ההוא צלם אזדמן לקבליה עד דנפיק לעלמא. כד נפק. בההוא צלם אתרבי בההוא צלם אזיל הה&quot;ד אך בצלם יתהלך איש. והאי צלם איהו מלעילא. בשעתא דאינון רוחין נפקין מאתרייהו כל רוחא ורוחא אתתקן קמי מלכא קדישא בתקוני יקר בפרצופא דקאים בהאי עלמא. ומההוא דיוקנא תקונא יקר נפיק האי צלם. ודא תליתאה לרוחא ואקדימת בהאי עלמא שעתא דזווגא אשתכח ולית לך זווגא בעלמא דלא אשתכח צלם בגווייהו. אבל ישראל קדישין האי צלם קדישא ומאתר קדישא אשתכח בגווייהו. ולעכו&quot;ם צלם מאינון זינין בישין מסטרא דמסאבותא אשתכח בגווייהו. וע&quot;ד לא ליבעי לאיניש לאתערבא צולמא דיליה בצולמי דעובדי כו&quot;ם בגין דהאי קדישא והאי מסאבא:

תא חזי מה בין ישראל לעמין עובדי כו&quot;ם וכו' עד דמלכא דזמין אושפיזון. זה המאמר כתיב בפ' ויחי יעקב דף רכ ע&quot;א שורה ראשונה (ושייך כאן) ואלו החלופים מצאתי בין כתוב בהעתק לבין הכתוב שם. שורה כ&quot;ג במקום עלמין מצאתי צולמים. שורה כ&quot;ה במקום יעדי דיני גריע'. שורה כ&quot;ו במקום ידיה מצאתי דינא. שורה ל&quot;א מי יתן ערב ודא כד נהרא סיהרא וליליא אתתקן בנהורא. שורה ל&quot;ה עובדין. מצאתי בריין ע&quot;ב שורה ה' בית חילא. שורה ו' יצרתיו היינו וענף עץ עבות. אף עשיתיו. שורה י&quot;ד לחירו וע&quot;ד קרינאי ליה יום הראשון דא בספרא דאגדתא ושפיר הוא. שורה כ&quot;ה דאבא בג&quot;כ כלא יאה ולא בסימא לפירין ולא עביד פירין. שם הדין צ&quot;ל תרין. שורה כ&quot;ו לבירא ד&quot;א. שורה כ&quot;ט יעקב צ&quot;ל בירא. שורא ל&quot;א דא בדא צ&quot;ל דא שלא דא. שורה ל&quot;ג צ&quot;ל אעג דבהאי נחל דינא לא אשתכח ביה. שורה ל&quot;ה צ&quot;ל דצדיק איכא וכנישו רברבא נפקי מנייהו. שורה ל&quot;ו צ&quot;ל מנייהו לא איבא ולא טעמא. שם וכלא שפיר וע&quot;ד אתרוג בשמאלא) ובסוף המאמר מצאתי כתיב. דכתיב ביום השמיני עצרת תהיה לכם דהא יומא דא ממלכה הוא בלחודוי חדוותא דיליה בהו בישראל. מתל למלכא דזמין אושפיזין. אשתדלו בהו כל בני היכליה לבתר אמר מלכא עד כאן אנא ואתון אשתדלנא כלהו באושפיזין וקרבתון קרבנין על שאר עמין בכל יומא מכאן ולהלאה אנא ואתון נחדי יומא חד הה&quot;ד ביום השמיני עצרת תהיה לכם. לכם לקרבא קרבנין עלייכו אבל אושפיזי מהימנותא במלכא משתכחו תדירא. וביומא דחדוות דמלכא כלהון מתכנפי עמיה ומשתכחן. ועל דא כתיב עצרת תרגומו כנישו. והאי יומא יעקב הוא רישא לחדוותא. וכל אינון אושפיזי חדאן עמיה ועל דא כתיב אשריך ישראל מי כמוך וכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר:

ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור וגו' א&quot;ר אלעזר הא אוקמוה אבל אמאי אסמיך קב&quot;ה פש' דא לפרשת מועדים. אלא כלהו בוצינין עלאין כלהו בוצינין לאדלקא משח רבות עלאה והא אתמר. ועל ידייהו דישראל מתברכאן עלאין ותתאין ואדליקו בוצינין כמה דאוקמיה דכתיב שמן וקטרת ישמח לב חדוות' דעלאין ותתאין:&lt;קטע סוף=דף קד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קה|א}}&lt;קטע התחלה=דף קה א/&gt;רבי אבא פתח שמחו ביי' וגילו צדקים (שמחו ביי' כד&quot;א) וכתיב זה היום עשה יי' נגילה ונשמחה בו ואוקמוה דהא בקב&quot;ה (נ&quot;א במועדיא) בעי למהדי (ליה) ולאנהרא (ליה) אנפין וישתכח בר נש בחדווה (עמיה) בגין דההוא חדווה דקב&quot;ה הוי דכתיב נגילה ונשמחה בו ביומא. בו בקב&quot;ה וכלא חד מלה. שמחו ביי' כד דינין אתכפיין ורחמי אתערו וכד מתערי רחמי כדין וגילו צדיקים (כתיב) צדיק וצדק מתברכאן כחדא דאקרון צדיקים כמה דאתמר דהא אלין מתברכאן (ס&quot;א מברכין) לעלמין ודאן לעלמין כלהו. והרנינו כל ישרי לב. אלין בני מהימנותא לאתקשרא בהו ובכלא בעי עובדא לתתא לאתערא לעילא ת&quot;ח מאן דאמר דלא בעיא עובדא בכלא או מלין לאפקא לון ולמעבד קלא בהו. תיפח רוחיה והא הכא פרשתא דא אוכח אדלקות בוצינייא וקטרת בוסמין (כחדא בגין) דכתיב שמן וקטרת ישמח לב (ובהאי) ובעובדא דא אשתכח אדלקותא לעילא וחדוותא לתתא (ס&quot;א אדלקותא וחדוותא לעילא ותתא) ואתקשרותא כחדא כדקא יאות (ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא). אמר ר' יהודה מזבח דלתתא אתער מזבח אחרא. כהן דלתתא אתער כהן אחרא בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא. ר' יוסי ור' יצחק הוו אזלי באורחא אמר ר' יוסי לר' יצחק כתיב וקראת לשבת ענג לקדוש יי' מכבד וגו'. וכבדתו מעשות דרכיך שפיר. אבל ממצא חפצך ודבר דבר מה הוא ומאי גריעותא הוא לשבת. א&quot;ל ודאי גריעותא הוא דלית לך מלה ומלה דנפיק מפומיה דבר נש דלית לה קלא וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא. ומאי הוא ההוא דאקרי חול (לעילא) מאינון יומין דחול. וכד אתער חול ביומא קדישא גריעותא הוא לעילא ודאי וקב&quot;ה וכנסת ישראל שאלי עליה מאן הוא דבעי לאפרשא זווגא דילן מאן הוא דבעי חול הכא. עתיקא קדישא לא אתחזי ולא שרייא על חול. בגין כך הרהור מותר מאי טעמא בגין דהרהור לא עביד מדי ולא אתעביד מניה קלא ולא סליק. אבל לבתר דאפיק מלה מפומיה ההוא מלה אתעביד קלא ובקע אוירין ורקיעין וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא ועל דא ממצוא חפצך ודבר דבר כתיב. ומאן דאפיק מלה קדישא מפומיה מלה דאורייתא אתעביד מניה קלא וסליק לעילא ואתערו קדושי מלכא עלאה ומתעטרן ברישיה וכדין אשתכח חדוותא לעילא ותתא. א&quot;ל ודאי הכי הוא והא שמענא מלה אבל מאן דשארי בתעניתא בשבתא עביד גריעותא לשבת או לא. אי תימא דלא עביד גריעותא הא סעודתי דמהימנותא בטיל מניה ועונשיה סגי הא חדוותא דשבת בטיל מניה. א&quot;ל מלה דא שמענא דדא הוא דאשגחן עליה מלעילא מכל בני עלמא בגין דהאי יומא חדוותא הוא לעילא ותתא חדוותא דכל חדוון חדוותא דכל מהימנותא ביה אשתכח ואפילו רשעים דגיהנם נייחין בהאי יומא. והאי בר נש לית ליה חדווה ולית ליה נייחא ושניא דא מכל עלאין ותתאין כלהו שאלין עליה מאי שניא דפלנייא הוא בצערא. ובשעתא דעתיקא קדישא אתגלי בהאי יומא ואשתכח האי בצערא צלותיה סלקא וקיימא קמיה כדין אתקרעו כל גזרי דינין דתגזרו עליה ואפילו אסתכמו בבי דינא דמלכא עליה לביש כלא אתקרע בגין דבשעתא דעתיקא אתגלייא כל חירו וכל חידו אשתכח בגין דאתגליא בהלולא דמלכא. ועל דא תנינן קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. מאן שבעים שנה אלא אע&quot;ג דאסכמו עליה כל אינון שבעין כתרי מלכא דהוא אתחזי בהו כלא אתקרע בגין דעתיקא קדישא נטיל (ס&quot;א בטיל ליה והני) ליה לבר נש. והני &lt;קטע סוף=דף קה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קה ב/&gt;מילי כד מתערי עליה בחלמא בליליא דשבתא. למלכא דעביד הלולא לבריה וגזר חדווה על כלא בהאי יומא דהלולא כל עלמא הוו חדאן ובר נש חד הוה עציב תפיש בקולרא. אתא מלכא לחדוותא חמא כל עמא חדאן כמה דאיהו גזר. זקף עינוי חמא ההוא בר נש תפיש בקולרא עציב. אמר ומה כל בני עלמא חדאן בהלולא דברי ודא תפיש בקולרא. מיד פקיד ונפקי ליה ושארו ליה מקולריה (ס&quot;א מקטרוי). כך האי דשארי בתעניתא בשבתא כל עלמא חדאן ואיהו עציב והאי אתפש בקולרא. בשעתא דעתיקא קדישא אתגלייא בהאי יומא ואשתכח האי בר נש תפיש בקולרא אע&quot;ג דאסכימו עליה כל אינון שבעין שנין דאמרן כלא אתקרע ולא שארי עליה דינא. ביומא אחרא אית ביה רשו למקרע ליה בההוא יומא כ&quot;ש שבת דלית לך יום דלא אשתכח ביה חילא ומאן דשארי בתעניתא דחלמא בההוא יומא לא סליק ההוא יומא עד דקרע דיניה אבל לאו דשבעים שנה כיומא דשבת. בגין כך בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא דלית רשו ליומא על יומא אחרא. כל יומא מה דאירע ביומיה עביד דלא אירע ביומיה לא עביד ועל דא לא לבעי ליה לאינש לסלקא ליה מיומא דא ליומא אחרא ובגין כך דבר יום ביומו תנינן ולא דבר יום ליומא אחרא. ותא חזי לאו למגנא מתערי עליה בחלמא בגין למתבע עליה רחמי ווי לההוא בר נש דלא מתערי עליה ולאו אודעו ליה בחלמא דהא אקרי רע ובגיני כך לא יגורך רע כתיב. וכתיב בל יפקד רע בל יפקד בגין דאיהו רע אמר רבי יוסי כתיב ממצוא חפצך ודבר דבר. כיון דכתיב ממצוא חפצך מהו ודבר דבר אלא עד דיגזר מלה כדקא יאות וימלל ליה ודאי כך הוא ברירא דמלה משמע דכתיב ודבר דבר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע:

ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי וגו'. ויצא רבי יהודה אמר נפק מכללא דחולקא דישראל דנפק מכללא דכלא נפק מכללא דמהימנותא. וינצו במחנה מכאן אוליפנא כל מאן דאתי מזוהמא דזרעא לסוף גלייה ליה קמי כלא. מאן גרים ליה זוהמא דחולקא בישא דאית ביה דלית ליה חולקא בכללא דישראל. רבי חייא פתח כבוד אלקים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר. כבוד אלקים הסתר דבר דלית רשו לבר נש לגלאה מלין סתימין דלא אתמסרו לאתגלייא מלין דחפא לון עתיק יומין כד&quot;א לאכול לשבעה ולמכסה עתיק. לאכול לשבעה עד ההוא אתר דאית ליה רשו ולא יתיר ועכ&quot;ד ולמכסה עתיק למכסה עתיק ודאי. דבר אחר לאכול לשבעה אינון חברייא דידעין ארחין ושבילין למיהך בארח מהימנותא כדקא יאות כגון דרא דר&quot;ש שארי בגויה ולמכסה עתיק מדרין אחרנין דהא כלהון לא אתחזון לאכול ולשבעה ולאתגלייא מלין בגווייהו. אלא למכסה עתיק כד&quot;א אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. ביומוי דר' שמעון הוה בר נש אמר לחבריה פתח פיך ויאירו דבריך בתר דשכיב הוו אמרי אל תתן את פיך וגו'. ביומוי לאכול לשבעה בתר דשכיב ולמכסה עתיק דחברייא מגמגמי ולא קיימי במלין. דבר אחר לאכול לשבעה באינון מלין דאתגליין ולמכסה עתיק באינון מלי דאתחפיין: &lt;קטע סוף=דף קה ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קו|א}}&lt;קטע התחלה=דף קו א/&gt;ויקוב בן האשה הישראלית את השם מהו ויקוב רבי אבא אמר ויקוב ודאי כד&quot;א ויקוב חור בדלתו נקיב מה דהוה סתים. ושם אמו שלומית בת דברי עד כאן סתים שמא דאמיה כיון דכתיב ויקוב נקיב שמא דאימיה. אמר רבי אבא אי לאו דבוצינא קדישא קיימא בעלמא לא ארשינא לגלאה (מכאן ולהלאה) דהא לא אתיהיב מלה דא לגלאה אלא לחברייא דאינון בין מחצדי חקלא (דאי לאו) תיפח רוחיהון דאינון דאתיין לגלאה לאינון דלא ידעי. ת&quot;ח כתיב וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי האי קרא הא אוקימנא אבל דא בר אינתו אחרא דאבוי בעלה דשלומית הוה. וכיון דאתא ההוא מצראה עלה בפלגות ליליא תב לביתא וידע מלה אתפרש מנה ולא אתא עלה. ונטל אינתו אחרא ואוליד להאי ואקרי איש הישראלי. ואחרא בן הישראלית. אי אינון אינצו הכא כחדא מאי קא בעי הכא שמא קדישא ואמאי קלל שמא קדישא. אלא איש הישראלי אמר מלה מאמיה מגו קטטה. מיד ויקוב בן האשה הישראלית. כד&quot;א ויקוב חור בדלתו. רזא דמלה נטל ה' דשמא קדישא ולייט לאגנא על אמיה ודא הוא נקיבא דאיהו נקיב ופריש שמא קדישא. ולמחצרי חקלא אתמר. ורזא דמלה כן דרך אשה מנאפת וגו' זכאה חולקהון דצדיקייא דידעין מלה ומכסיין לה. וע&quot;ד אתמר ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל. ה' בתראה הות נוקבא דינקא בתרין סטרין בגין כך נטלא זיינין דמלכא ונקמת נקמתא. דכתיב הוצא את המקלל. על דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דחילו דאמא אקדים לאבא. וזכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי:

ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. רבי יהודה אמר הא אוקמוה. אבל כי יקלל אלקיו סתים ובגין דאמר אלקיו סתם לכך ונשא חטאו דהא לא ידעינן מאן הוא דחלא דיליה אי אחד מן השרים או חד מן ככביא או חד מדברי עלמא. א&quot;ר יוסי אי צדיק גמור הוא לא יתער (ס&quot;א מלה) חיליהון וכיון דאתער מלה דא חיישינן מינות אזדריקת ביה ולא ימות (ס&quot;א א&quot;ר יוסי אפילו צדיק גמור לא ימות) על דא בגין דאיהו מלה סתים. רבי יהודה אמר דאין ליה לטב בהא דאי אמר אלקי יכיל למטען אלקי דהוה עד השתא דאתמשכנא אבתריה בלבאי והשתא אהדרנא לקבלא מהימנותא עלאה אבל אי אמר יי' אלקים או יי' ונקיב ליה בשמא האי לית ליה למטען בהאי בגין דדא הוא מהימנותא דכלא וכל את ואת דשמא קדישא דא סלקא לשמא שלימא (ס&quot;א לשבחא). ד&quot;א ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ר' יצחק אמר ויקוב בן האשה אמאי. אלא כמה דאוקמוה אבל האיש הישראלי בעלה דשלומית הוה. רבי יהודה אמר בריה דבעלה דשלומית מאנתו אחרא הוה. א&quot;ר יצחק נצו כחדא וא&quot;ל מלה מאימיה וכי אבוי הוה דאתקטל בשמא קדישא כמה דאוקמוה דכתיב הלהרגני אתה אומר דהא בשמא קדישא קטיל ליה משה ועל דא אושיט מלה לקבליה ודא הוא דכתיב ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל. ויביאו אותו אל משה. אמאי. (ס&quot;א לגבי דמשה בין דקטיל לאבוהי כו') בגין דמטא לגביה דמשה על דקטיל לאבוהי בשמא קדישא בגין כך ויביאו אותו אל משה כיון דחמא משה מיד ויניחוהו במשמר ואבא וברא נפלו בידא דמשה:

איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו רבי יצחק פתח שמע עמי ואעידה בך ישראל אם תשמע לי. לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר. כיון דכתיב לא יהיה בך אל זר מאי ולא תשתחוה לאל נכר &lt;קטע סוף=דף קו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קו ב/&gt;אלא לא יהיה בך אל זר דלא ייעול בר נש ליצר הרע בגויה דכל מאן דאתי לאתחברא ביה אל זר שריא בגויה דהא כד אתחבר ב&quot;נ ביה מיד אתי לאעברא על פתגמי אורייתא אתי לאעברא על מהימנותא דשמא קדישא ואתי לבתר למסגד לטעוון אחרן ועל דא כתיב לא יהיה בך אל זר כיון דלא יהיה בך אל זר לא תיתי למסגד לטעוון אחרן ולמעבר על מהימנותא דשמא קדישא חדא הוא דכתיב ולא תשתחוה לאל נכר ומהימנותא בישא דב&quot;נ דא הוא. ועל דא כי יקלל אלקיו דיכיל למטען דהוא לייט לההוא אל זר יצרא בישא דשרייא עליה לזמנין ואנן לא ידעינן מלוי אי קשוט או לאו ועל דא תשא חטאו אבל ונוקב שם יי' מות יומת. אמר רבי יהודה אי הכי אמאי ונשא חטאו ונסלח חטאו מבעי ליה. (ס&quot;א אלא) א&quot;ל כגון דאמר אלקי כמה דאוקימנא סתם ולא פריש. רבי חייא אמר כי יקלל אלקיו סתם ולא פירש והא ודאי ונשא חטאו. אבל ונוקב שם יי' מות יומת דהא הכא תלייא מהימנותא דכלא ולית ליה רשו למטען עליה כלל. אמר רבי יוסי הכי הוא ודאי דהא שמא דא מהימנותא דעלאי ותאי ועל דא קיימין עלמין כלהו באת חד זעירא תליין אלף אלפין ורבוא רבבן עלמין דכסופין ועל דא תנינן אתוון אלין קשירין אלין באלין וכמה אלף רבבן עלאין (ס&quot;א עלמין) תליין בכל את ואת ואסתליקו ואתקשרו במהימנותא (ואתגלייא) וסתים בהו מה דלא אתדבקו עלאין ותתאין אורייתא בהו תלייא עלמא דין ועלמא דאתי הוא ושמיה חד. ועל דא כתיב אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני וכתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך:

רבי חזקיה פתח לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה במשוך היובל. ומה טורא דסיני דאיהו טורא כשאר טורי עלמא בגין דאתחזי עליה יקרא דמלכא קדישא כתיב לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה מאן דקריב למלכא לא כ&quot;ש. ומה טורא דסיני דיכיל ב&quot;נ לאושיט ביה ידא ארח יקר בדחילו כתיב לא תגע בו יד סתם ואפילו בארח יקר. מאן דאושיט ידיה בארח קלנא לקביל מלכא לא כל שכן. רבי ייסא פתח ואמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. ומה משה דמן יומא דאתיליד זיהרא קדישא עלאה לא אעדי מניה כתיב ביה אל תקרב הלום. אמר ליה. משה עד כאן לא אנת כדאי לאשתמשא ביקרי של נעליך. ומה משה כך דהוה קריב בדחילו בקדושה כתיב ביה הכי. מאן דקריב בארח קלנא לגבי מלכא על אחת כמה וכמה. רבי אבא אמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. ת&quot;ח כד הוו ישראל במצרים היו ידעי באינון רברבי עלמא דממנן שעל שאר עמין וכל חד וחד הוה ליה דחלא בלחודוי מנייהו. כיון דאתקשרו בקשרא דמהימנותא וקריב לון קב&quot;ה לפולחניה אתפרשו מנייהו וקריבו לגבי מהימנותא עלאה קדישא ובג&quot;כ כתיב איש איש כי יקלל אלקיו ואע&quot;ג דפולחנא נוכראה הוא כיון דאנא פקודת לון ממנא לדברא עלמא מאן דלייט ומבזי לון ונשא חטאו ודאי דהא ברשותי קיימין ואזלי ומדברין בני עלמא. אבל ונוקב שם יי' מות יומת לאו ונשא חטאו כמה לאלין אלא מות יומת. מות בעלמא דין יומת בעלמא דאתי. לאלין ונשא חטאו בגין דמבזי עובדי ידי מבזי לשמשי דאנא פקידית ואסיר הוא אבל מיתה לא אתחייב בהו. ר&quot;ש הוה אזיל בארחא והוה עמיה רבי אלעזר ורבי אבא ורבי חייא ורבי יוסי ורבי יהודה מטו לחד טיקלי דמיא פוסקרא רבי יוסי בקטפוי לגו מייא אמר &lt;קטע סוף=דף קו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קז|א}}&lt;קטע התחלה=דף קז א/&gt;קוטרא דקוסטי דמיא ולואי ולא שכיח. א&quot;ל ריש אסיר לך. שמשא דעלמא הוא ואסיר לאנהגא קלנא בשמשא דקב&quot;ה וכ&quot;ש דאינון עובדי קשוט. בנימוסי דקסטירא עלאה שכיחי. פתח ואמר וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וירא אלקים את כל אשר עשה סתם אפילו נחשים ועקרבים ויתושים ואפילו אינון דאתחזון מחבלי עלמא בכלהו כתיב והנה טוב מאד כלהו שמשי עלמא מדברי עלמא ובני נשא לא ידעי. עד דהוו אזלי חמו חד חויא מדבר קמייהו אמר ר&quot;ש ודא דא אזיל לארחשא לן ניסא רהט ההוא חויא קמייהו וקטר בחד אפעה בקיטרא דאורחא סטון (ס&quot;א נצן) חד בחד ומיתו. כד מטון חמו לון לתרוייהו שכיבין בארחא. אר&quot;ש בריך רחמנא דרחיש לן ניסא דהא כל מאן דאסתכל בהאי כד איהו בקיומיה או איהו יסתכל בבר נש לא ישתזיב ודאי כ&quot;ש אי יקרב בהדיה. קרא עליה לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך. ובכלא עביד קב&quot;ה שליחותא דיליה ולית לן לאנהגא קלנא בכל מה דאיהו עבד וע&quot;ד כתיב טוב יי' לכל ורחמיו על כל מעשיו. וכתיב יודוך יי' כל מעשיך. (נדפס ויחי רבא):

רבי שמעון פתח אני חבצלת השרון שושנת העמקים. כמה חביבה כנסת ישראל קמי קב&quot;ה דקב&quot;ה משבח לה והיא משבחת ליה תדיר וכמה שבחין ומזמרין אתקנת ליה למלכא תדיר. זכאה חולקהון דישראל דאחידן בעדבא דחולקא קדישא כמה דכתיב כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו. אני חבצלת השרון דא כ&quot;י דאקרי חבצלת דקיימא בשפירו דנוי בגנתא דעדן לאתנטעא. השרון דהיא נטרת (נ&quot;א שרה) ומשבחת ליה למלכא עלאה. ד&quot;א אני חבצלת השרון. דבעייא לאשתקאה משקיו דנחלא עמיקא מבועא דנחלין כד&quot;א והיה השרון (כערבה) (לאגם מים). שושנת העמקים דקיימא בעמיקתא דכלא. שושנת העמקים. מאי אינון עמקים כד&quot;א ממעמקים קראתיך יי'. חבצלת השרון מההוא אתר דשקיו דנחלין עמיקין נפקין ולא פסקין לעלמין. שושנת העמקים דההוא אתר דאקרי עמיקא דכלא סתים מכל סטרין. ת&quot;ח בקדמיתא חבצלת ירוקא בטרפין ירוקין לבתר שושנה בתרין גוונין סומק וחוור. שושנת בשית טרפין. שושנת דשניאת גוונהא ואשתניאת מגוונא לגוונא. שושנת בקדמיתא חבצלת בזמנא דבעייא לאזדווגא ביה במלכא אקרי חבצלת. בתר דאתדבקת ביה במלכא באינון נשיקין אקרי שושנה בגין דכתיב שפתותיו שושנים. שושנת העמקים דהיא שניית ומשניאת גוונהא זמנין לטב וזמנין לביש זמנין לדינא וזמנין לרחמי. ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וגו'. ת&quot;ח דהא בני נשא לא ידעין ולא מסתכלין ולא משגיחין בשעתא דברא קב&quot;ה לאדם. ואוקיר ליה ביקירו עלאה בעא מיניה לאתדבקא ביה בגין דישתכח יחידאי ובלא יחידאי ובאתר דדביקותא יחידא' דלא ישתני ולא יתהפך לעלמין בההוא קשורא דמהימנותא יחידאה דכלא ביה אתקשר. הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן. ולבתר סאטו מאורחא דמהימנותא ושבקו אילנא יחידאה עלאה מכל אילנין ואתו לאתדבקא באתר דמשתני ומתהפך מגוונא לגוונא ומטב לביש ומביש לטב ונחתו מעילא לתתא ותאדבקו לתתא בשנויין סגיאין ושבקו עלאה דכלא דהוה חד ולא אשתני לעלמין הה&quot;ד אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. והמה בקשו חשבונות רבים ודאי. כדין אתהפך לבייהו בההוא סטרא ממש זמנין לטב זמנין לביש זמנין לרחמי זמנין לדינא &lt;קטע סוף=דף קז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קז ב/&gt;כההוא מלה דאתדבקו בה ודאי. והמה בקשו חשבונות רבים ואתדבקו בהו. א&quot;ל קב&quot;ה אדם שבקת חיי ואתדבקת במותא. חיי דכתיב ועץ החיים בתוך הגן עץ דאתקרי חיי דמאן דאחיד ביה ולא טעים טעמא דמותא לעלמין ואתדבקת באילנא אחרא הא ודאי מותא הוא לקבלך הה&quot;ד רגליה יורדות מות וגו' וכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה ודאי באתר דמותא אתדבק ושבק אתר דחיי בגין כך אתגזר עליה ועל כל עלמא מותא. אי הוא חטא כל עלמא מאי חטאו אי תימא דכל בריין אתו ואכלו מאילנא דא ואתרמי מכלא. לאו הכי. אלא בשעתא דאדם קאים על רגלוי חמו ליה בריין כלהו ודחלו מקמיה והוו נטלין בתריה כעבדין קמי מלכא והוא אמר לון אנא ואתון בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני יי' עושנו וכלהו אתו בתריה. כיון דחמו דאדם מגיד להאי אתר ואתדבק ביה כלהו אתמשכו אבתריה וגרים מותא ליה ולכל עלמא כדין אשתני אדם לכמה גוונין זמנין לטב זמנין לביש זמנין רוגזא זמנין נייחא זמנין דינא וזמנין רחמי זמנין חיי זמנין מותא ולא קאים בקיומא תדיר בחד מנייהו בגין דההוא אתר גרמא ליה וע&quot;ד אקרי להט החרב המתהפכת מן סטרא דא לסטרא דא מן טב לביש מן רחמי לדינא מן שלום לקרבא. אתהפיכת הוא לכלא ואקרי טוב ורע דכתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. ומלכא עילאה לרחמא על עובדי ידוי אוכח ליה ואמר ליה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו והוא לא קביל מניה ואתמשך בתר אתתיה ואתתרך לעלמין דהא אתתא לאתר דא סלקא ולא יתיר ואתתא גרים מותא לכלא. ת&quot;ח לעלמא דאתי כתיב כי כימי העץ ימי עמי. כימי העץ ההוא עץ דאשתמודע. ביה זמנא כתיב בלע המות לנצח ומחה יי' אלקים דמעה מעל כל פנים. ברוך יי' לעולם אמן ואמן. ימלוך יי' לעולם אמן ואמן: &lt;קטע סוף=דף קז ב/&gt;

==פרשת אמור - רעיא מהימנא==
{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח א/&gt;(הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פח|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח ב/&gt;   {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פט|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פט א/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פט א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פט|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פט ב/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פט ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צ|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צ א/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צ א/&gt;

'''מדף צ ע&quot;ב עד צב' ע&quot;א - אין רעיא מהימנא'''


{{ממ זהר משולב|ג|צב|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צב ב/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צג|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צג א/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צג א/&gt;

'''מדף צג ע&quot;ב עד צו ע&quot;ב - אין רעיא מהימנא'''

{{ממ זהר משולב|ג|צז|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צז א/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צז א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צז|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צז ב/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צז ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צח א/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צח א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צח|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צח ב/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צח ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צט|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צט א/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צט א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צט|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צט ב/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צט ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|ק|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף ק א/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף ק א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|ק|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף ק ב/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף ק ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קא|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קא א/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קא א/&gt;

'''קא עד קג - לא ברור מה יש בדפים אלו'''

{{ממ זהר משולב|ג|קג|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קג ב/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קג ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קד|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קד א/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קד א/&gt;

'''מדף קד ע&quot;ב עד הסוף - אין רעיא מהימנא'''</text>
      <sha1>09jj9n1qsclutvxybqrebc94uzhkp0a</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947940</id>
      <parentid>2947939</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T22:22:37Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947940</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="252663" sha1="pzizne006mr1f21xmo872offzmrhb13" xml:space="preserve">__TOC__

&lt;קטע התחלה=דף פ א/&gt;

==קדושים==
{{ממ זהר משולב|ג|פ|א}} {{צ|וידבר יי' אל משה לאמר. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם}} {{ממ|ויקרא|יט|ב}}. 

רבי אלעזר פתח {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וגו'}} {{ממ|תהלים|לב|ט}}. בכמה זמנין אורייתא אסהידת בהו בבני נשא, כמה זמנין ארימת קלין לכל סטרין לאתערא להו, וכלהו דמיכין בשינתא בחוביהון (ס&quot;א בחוריהון), לא מסתכלין ולא משגיחין. בהיך אנפין יקומון ליומא דדינא עלאה כד יתבע לון מלכא עלאה עלבונא דאורייתא דצווחת לקבליהון ולא אהדרו אפין לקבלה דכלהו פגימין בכלא דלא ידעו מהימנותא דמלכא עלאה. ווי לון ווי לנפשהון. דהא אורייתא ביה אסהידת ואמרת {{צ|מי פתי יסור הנה חסר לב (ס&quot;א ואמרה) אמרה לו}} {{ממ|משלי|ט|טז}}. 

מהו {{צ|חסר לב}}? דלית ליה מהימנותא. דמאן דלא אשתדל באורייתא לאו ביה מהימנותא ופגים הוא מכלא.  {{צ|אמרה לו}} - 'אומרה לו' מבעי ליה, כד&quot;א {{צ|אומרה לאל סלעי}} - מהו {{צ|אמרה}}? אלא לאכללא ולאתוספא אורייתא דלעילא דהיא קרייה ליה חסר לב פגים מהימנותא דהכי תנינן כל מאן דלא אשתדל באורייתא אסיר למקרב לגביה לאשתתפא בהדיה ולמעבד ביה סחורתא. וכ&quot;ש למהך עמיה באורחא דהא לית ביה מהימנותא (וע&quot;ד) תנינן כל בר נש דאזיל בארחא ולית עמיה מלי דאורייתא אתחייב בנפשיה. כ&quot;ש מאן דאזדווג בארחא עם מאן דלית ביה מהימנותא. דלא חשיב ליקרא דמאריה ודידיה דלא חס על נפשיה. 

ר' יהודה אומר מאן דלא חס על נפשיה היך ישלוף נפשא דכשרא לבריה. 

אמר ר' אלעזר תווהנא על דרא והא אתמר מלה וכו' וע&quot;ד כתיב {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין}}. זכאין אינון צדיקייא דמשתדלי באורייתא וידעין ארחוי דקב&quot;ה ומקדשי גרמייהו בקדושה דמלכא ואשתכחו קדישין בכלא. ובגין כך משלפי רוחא דקדושה מלעילא ובנייהו כלהו זכאי קשוט ואקרון בני מלכא בנין קדישין. {{ש}}
ווי להון לרשיעייא דכלהו חציפין ועובדייהו חציפין. בגיני כך ירתין בנייהו נפשא חציפא מסטרא דמסאבא. כמה דכתיב {{צ|ונטמתם בם}} - אתא לאסתאבא מסאבין ליה. 

{{צ|אל תהיו כסוס כפרד}} - דאינון מארי זנותא (ס&quot;א דמסאבותא) על כלא. {{צ|אין הבין}} - דלא ישתדלו בני נשא בארחא דאאי הכי כתיב הכא {{צ|אין הבין}} וכתיב התם {{צ|והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה רועים לא ידעו הבין}} {{ממ|ישעיהו|נו|יא}}. כלומר יהון מזדמנין אינון דאקרון עזי נפש. מאי טעמא משום דלא ידעו הבין. {{ש}}
{{צ|והמה רועים}} - מאי &lt;קטע סוף=דף פ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פ ב/&gt;{{צ|רועים}}? אלין אינון מדברי ומנהגי לבר נש בגיהנם. {{ש}}
{{צ|לא ידעו שבעה}} - כד&quot;א {{צ|לעלוקה שתי בנות הב הב}} {{ממ|משלי|ל|טו}}, בגין כך דאינון הב הב לא ידעו שבעה. {{ש}}
{{צ|כלם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו}} - דהא תיירי דגיהנם אינון. 

וכל דא מאן גרים להו? בגין דלא אתקדשו בההוא זווגא כמה דאצטריך. וע&quot;ד כתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. אמר קב&quot;ה מכל שאר עמין לא רעיתי לאדבקא בי אלא ישראל דכתיב {{צ|ואתם הדבקים ביי'}} - אתון ולא שאר עמין (וע&quot;ד כתיב הכא קדושים) בג&quot;כ (קדושים תהיו דייקא):


{{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. רבי יצחק פתח: {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים וגו'}} {{ממ|ישעיהו|יח|א}} - וכי בגין דהיא ארץ צלצל כנפים קנטורא ביה אשתכח דכתיב {{צ|הוי ארץ}}? אלא אמר ר' יצחק בשעתא דקב&quot;ה ברא עלמא ובעא לגלאה עמיקתא מגו מסתרתא ונהורא מגו חשוכא הוו כלילן דא בדא, ובגין כך מגו חשוכא נפק נהורא ומגו מסתרתא נפק ואתגליא עמיקא. ודא נפקא מן דא, דמגו טב נפיק ביש ומגו רחמי נפיק דינא. וכלא אתכליל דא בדא יצר טוב ויצר רע ימינא ושמאלא. ישראל ושאר עמי, חוור ואוכם וכלא חד בחד תלייא. 

תאנא אמר ר' יצחק אמר ר' יהודה כל עלמא כלהו לא אתחזי אלא בחד עטירא דקוטפא (ס&quot;א דקיזטופא) בקיטרוי כד אתדן עלמא בדינא כליל ברחמי אתדן. ואי לאו לא יכיל עלמא לקיימא אפילו רגעא חדא. והא אוקימנא מלי כמה דכתיב {{צ|כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל}}. ותאנא בההוא זמנא דדינא תלייא בעלמא וצדק אתעטרא בדינא כמה מארי דגדפין מתערי לקבלי מארי דדינא קשיא לשלטאה בעלמא פרסין גדפין מהאי סטרא ומהאי סטרא לאשתטחא (ס&quot;א לאשגחא) בעלמא. כדין מתערין גדפין למפרס לון ולאשתאבא (נ&quot;א ולאשתתפא) בדינא קשיא ושאטין בעלמא לאבאשא. כדין כתיב {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים}}. 

אמר ר' יהודה חמינא בני עלמא בחציפותא בר אינון זכאי קשוט. ובגין כך כביכול כלא הכי אשתכח אתא לאתדכאה מסייעין ליה. אתי לאסתאבא כמה דאוקימנא ונטמתם בם:


רבי יוסי הוה אזיל בארחא. פגע ביה ר' חייא. אמר ליה האי דאוקמוה חברייא דכתיב בעלי {{צ|ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה עד עולם}} - בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה. אמאי? בגין דדברי תורה סלקין על כל קרבנין דעלמא כמה דאוקמוה דכתיב {{צ|זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים}} - שקיל אורייתא לקביל כל קרבנין דעלמא. 

א&quot;ל הכי הוא ודאי. דכל מאן דאשתדל באורייתא אע&quot;ג דאתגזר עליה עונשא מלעילא ניחא ליה מכל קרבנין ועלוון וההוא עונשא אתקרע (ובגין דילעי בה לשמה קב&quot;ה אתפייס בהדיה). ותא חזי לא אתדכי בר נש לעלמין אלא במילין דאורייתא. בגיני כך מלין דאורייתא לא מקבלין טומאה בגין דאיהי קיימא לדכאה לאלין מסאבי. ואסוותא באורייתא אשתכח דכתיב {{צ|רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך}}. ודכוותא אשתכח באורייתא דכתיב {{צ|יראת יי' טהורה עומדת לעד}} - מאי {{צ|עומדת לעד}}? דקיימא תדירא בההוא דכיותא ולא אתעדי מניה לעלמין. 

א&quot;ל יראת יי' כתיב ולא תורה. א&quot;ל הכי הוא ודאי דהא אורייתא מסטרא דגבורה קא אתייא. א&quot;ל ומהתם נפקא? מהכא נפקא דכתיב ראשית חכמה יראת יי'. וכתיב יראת יי' טהורה. ואורייתא קדושה אתקרי דכתיב כי קדוש אני יי' ודא אורייתא שמא קדישא עלאה וע&quot;ד&lt;קטע סוף=דף פ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|א}}&lt;קטע התחלה=דף פא א/&gt;מאן דאשתדל בה אתדכי ולבתר אתקדש דכתיב {{צ|קדושים תהיו}} - קדושים היו לא כתיב אלא {{צ|תהיו}} - תהיו ודאי. 

א&quot;ל הכי הוא ומקרא כתיב {{צ|ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש}} וכתיב {{צ|אלה הדברים וגו'}}. 

תאנא קדושה דאורייתא קדושה דסליקת על כל קדושין. וקדושה דחכמתא עלאה סתימאה סלקא על כלא. אמר ליה לאו אורייתא בלא חכמתא ולא חכמתא בלא אורייתא וכלא בחד דרגא הוא וכלא חד אלא אורייתא בחכמה עלאה אשתכחת ובה קיימא ובה אתנטעו שרשהא מכל סטרין. 


עד דהוו אזלי אשכחו חד בר נש בלקינטא דקוסטא (ס&quot;א בלקיטנא דקיסחא) רכיב על סוסיא אשתמיט ידוי לחד ענפא דאילנא. א&quot;ר יוסי האי הוא דכתיב {{צ|והתקדשתם והייתם קדושים}}, אדם מקדש עצמו מלמטה מקדישין אותו מלמעלה. הה&quot;ד {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}:


תאני רבי אבא פרשתא דא כללא דאורייתא היא. וחותמא דקושטא דגושפנקא היא. בפרשתא דא אתחדשו רזין עלאין דאורייתא. בעשר אמירן וגזרין וענשין ופקודין עלאין דכד מטאן חברייא לפרשתא דא הוו חדאן. 

אמר ר' אבא מאי טעמא פרשתא דעריות ופרשתא דקדושים תהיו סמוכין דא לדא? אלא הכי תאנא כל מאן דאסתמר מאלין עריין בקדושה אתעביד ודאי. וכל שכן אי אתקדש בקדושה דמאריה. והא אתערו חברייא אימתי עונתן דכלא לאתקדש בר נש. תא חזי מאן דבעי לאתקדשא ברעותא דמאריה לא לישמש אלא מפלגות ליליא ואילך או בפלגות ליליא דהא בההיא שעתא קב&quot;ה אשתכח בגנתא דעדן וקדושה עלאה אתער. וכדין שעתא היא לאתקדשא. האי לשאר בני נשא. תלמידי חכמים דידעין ארחוי דאורייתא בפלגות ליליא שעתא דלהון למיקם למלעי באורייתא לאזדווגא בכ&quot;י לשבחא לשמא קדישא למלכא קדישא. בליליא דשבתא דרעותא דכלא אשתכח זווגא דלהון בההיא שעתא. לאפקא רעותא דקב&quot;ה וכ&quot;י כמה דאתמר דכתיב {{צ|בנים אתם ליי' אלקיכם}} ואלין אקרון קדישין דכתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. וכתיב {{צ|והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וגו':}}


{{צ|קדושים תהיו}}. {{ש}}
רבי אבא פתח {{צ|ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ}} {{ממ|ש&quot;ב|ז|כג}} {{ממ|דה&quot;א|יז|כא}}. ת&quot;ח בכל עמין דעלמא לא אתרעי בהו קב&quot;ה בר בישראל בלחודייהו. ועבד לון עמא יחידאה בעלמא וקרא לון גוי אחד כשמיה. ואעטר לון בכמה עטרין וכמה פקודין לאתעטרא בהו. ועל דא תפילין דרישא ותפילין דדרועא לאתעטרא בהו בר נש כגוונא דלעילא ולאשתכחא חד שלים בכלא. ובההיא שעתא דאתעטר בהו בר נש ואתקדש בהו. אתעביד שלים ואקרי אחד דאחד לא אקרי אלא כד איהו שלים ומאן דפגים לא אקרי אחד ועל דא קב&quot;ה אקרי אחד בשלימו דכלא בשלימו דאבהן בשלימו דכנסת ישראל. בג&quot;כ ישראל לתתא אקרון אחד. דכד בר נש אנח תפילין ואתחפי בכסוי דמצוה כדין אתעטר בעטרין קדישין כגוונא דלעילא ואקרי אחד. ובגיני כך ליתי אחד וישתדל באחד. קב&quot;ה דאיהו אחד ישתדל באחד. דהא לית מלכא משתדל אלא במאי דאתחזי ליה. ובגיני כך כתיב והוא באחד ומי ישיבנו. לא שארי קב&quot;ה ולא אשתכח אלא באחד. באחד אחד מבעי ליה. אלא במאן דאתתקן בקדושה עלאה למהוי חד. כדין הוא שריא באחד ולא באתר אחרא. ואימתי אקרי ב&quot;נ אחד. בשעתא דאשתכח דכר ונוקבא ואתקדש בקדושה (ס&quot;א בעטרין) עלאה ואתכוון לאתקדשא. ות&quot;ח בזמנא&lt;קטע סוף=דף פא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פא ב/&gt;
דאשתכח בר נש בזווגא חד דכר ונוקבא ואתכוון לאתקדשא כדקא יאות. כדין הוא שלים ואקרי אחד בלא פגימו. בגיני כך בעי בר נש למהדי לאתתיה בההיא שעתא לזמנא לה ברעותא חדא עמיה. ויתכונון תרוייהו כחד לההיא מלה. וכד משתכחי תרוייהו כחד כדין כלא חד בנפשא ובגופא. בנפשא לאדבקא דא בדא ברעותא חדא. ובגופא כמה דאוליפנא דבר נש דלא נסיב הוא כמאן דאתפליג וכד מתחברן דכר ונוקבא כדין אתעבידו חד גופא אשתכח דאינהו חד נפשא וחד גופא ואקרי בר נש אחד כדין קב&quot;ה שארי באחד ואפקיד רוחא דקדושה בההוא אחד. ואלין אקרון בנין דקב&quot;ה כמה דאתמר. ובגיני כך קדושים תהיו כי קדוש אני יי' זכאין אינון ישראל דלא אוקים מלה דא באתר אחרא אלא ביה ממש דכתיב כי קדוש אני יי' לאתדבקא ביה ולא באחרא ועלדא קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם:


{{צ|איש אמו ואביו תיראו וגו'}} - הא תנינן דפרשתא דא כללא דאורייתא מקיש דחילו דאבא ואימא לשבתותי. אלא אמר ר' יוסי כלא חד מאן דדחיל מהאי נטיר להאי. איש אמו אקדים אמו לאביו בדחילו. מ&quot;ט כמה דאוקמוה אבל אימא דלית רשו בידהא כל כך כאביו (ס&quot;א אבל ת&quot;ח אמו דא כ&quot;י ובגין דבה שריא יראה ואיהי יראת ה' אתקרי) אקדים דחילו חילה. רבי יצחק אמר מה כתיב לעילא קדושים תהיו אתי בר נש לאתקדשא באתתיה כחד. ממאן הוא שבחא יתיר בההיא קדושה. הוי אימא מנוקבא. בג&quot;כ {{צ|איש אמו ואביו תיראו}}. 

ר' יהודה אמר {{צ|איש אמו ואביו תיראו}} כהאי גוונא {{צ|ביום עשות יי' אלקים ארץ ושמים}} ובאתר אחרא אקדים שמים לארץ אלא לאחזאה דתרוייהו כחדא אתעבידו אוף הכא אקדים אמא לאבא ובאתר אחרא אקדים אבא לאמא לאחזאה דתרוייהו כחדא אשתדלו ביה. {{צ|ואת שבתותי תשמרו}} - שקיל דא לדא וכלא כחדא אתקלו במתקלא חד דכתיב {{צ|ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם}}, וכתיב {{צ|זכור את יום השבת לקדשו}}. אלא חד לאבא וחד לאימא. כתיב הכא {{צ|איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו}}, וכתיב התם {{צ|ואת שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו}}. מה מקדשי &lt;קטע סוף=דף פא ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פב|א}}&lt;קטע התחלה=דף פב א/&gt;כמשמעו, תו מקדשי אלין אינון דמקדשי גרמייהו בההוא שעתא. כגוונא דא וממקדשי תחלו. אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי. מה להלן ממקודשי אף כאן ממקודשי דאינון אבא ואימא:


{{צ|איש אמו ואביו תיראו}}. ר&quot;ש אמר כתיב {{צ|ואתם הדבקים ביי' וגו'}} {{ממ|דברים|ד|ד}} - זכאין אינון ישראל דמתדבקן ביה בקב&quot;ה (אינון ולא אומין עכו&quot;ם) ובגין דאינון מתדבקן ביה בקב&quot;ה כלא אתדבקו כחדא דא בדא. 

ת&quot;ח בשעתא דב&quot;נ מקדש לתתא כגון חברייא דמקדשי גרמייהו משבת לשבת בשעתא דזווגא עלאה אשתכח דהא בההיא שעתא רעיא אשתכח וברכתא אזדמנת. כדין מתדבקן כלהו כחד. נפשא דשבת וגופא דאזדמן בשבת. ועל דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דאינון זווגא חד בגופא בההיא שעתא דאתקדשא. ואת שבתותי תשמורו דא שבת עילאה ושבת תתאה דאינון מזמני לנפשא בההוא גופא מההוא זווגא עלאה וע&quot;ד ואת שבתותי תשמורו תרי. וכלא אתדבק דא בדא זכאה חולקהון דישראל. 

ד&quot;א {{צ|ואת שבתותי תשמורו}} - לאזהרה לאינון דמחכאן לזווגיהו משבת לשבת והא אוקימנא כמה דכתיב {{צ|לסריסים אשר ישמרו את שבתותי}} - מאן {{צ|סריסים}}? אלין אינון חברייא דמסרסן גרמייהו כל שאר יומין בגין למלעי באורייתא ואינון מחכאן משבת לשבת. הה&quot;ד {{צ|אשר ישמרו את שבתותי}}, כד&quot;א {{צ|ואביו שמר את הדבר}}. ובגיני כך {{צ|ואת שבתותי תשמורו}}. 

{{צ|איש אמו ואביו תיראו}} - דא גופא. {{צ|ואת שבתותי תשמורו}} - דא נפשא. וכלא אתדבק דא בדא - זכאה חולקהון דישראל!&lt;קטע סוף=דף פב א/&gt; 

{{ממ זהר משולב|ג|פב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פב ב/&gt;(הדף מכיל רק [[#פרשת קדושים- רעיא מהימנא|רעיא מהימנא]])
&lt;קטע סוף=דף פב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|א}}&lt;קטע התחלה=דף פג א/&gt;(הדף מכיל רק [[#פרשת קדושים- רעיא מהימנא|רעיא מהימנא]])
&lt;קטע סוף=דף פג א/&gt;


{{ממ זהר משולב|ג|פג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פג ב/&gt;{{צ|אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם}}. {{ש}}
ר' חייא פתח {{צ|אל תפן אל קשי העם הזה וגו'}}. {{צ|אל תפן}} - וכי מאן הוא דיימא למלכא אל תפן?! והא כתיב {{צ|כי עיניו על דרכי איש}}, וכתיב {{צ|אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם יי'}} - והא בכלא אשגח קב&quot;ה וכל עובדין מסתכל ועייל בדינא על כלהו, אם טב ואם ביש, כד&quot;א {{צ|האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע}}. ומשה אמר {{צ|אל תפן}}?! 

אלא כמה בעי בר נש לאסתמרא מחובוי בגין דלא יחטי קמי מלכא קדישא. תא חזי בר נש דעביד מצוה ההיא מצוה סלקא וקיימא קמי קב&quot;ה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקב&quot;ה מני לה קמיה לאשגחא בה כל יומא לאוטבא ליה בגינה. עבר על פתגמי אורייתא ההיא עבירה סלקא קמיה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקודשא בריך הוא מני לה וקיימא תמן לאשגחא בה לשצאה ליה. הה&quot;ד וירא יי' וינאץ מכעס בניו ובנותיו מהו וירא ההוא דקיימא קמיה. תב בתשובה מה כתיב גם יי' העביר חטאתך לא תמות דאעבר ההוא חובא מקמיה בגין דלא יסתכל ביה. לאוטבא ליה. ועל דא אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו. אמר רבי יוסי וכן מהכא משמע דכתיב נכתם עונך לפני. רבי יוסי זעירא עאל קמיה דרבי שמעון יומא חד אשגחיה דהוה יתיב וקארי כתיב ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל משמע דאדם וחוה כחדא אתבריאו ובגופא חדא דכתיב אשר נתת עמדי ולא כתיב אשר נתת לי. אמר ליה אי הכי והכתיב אני האשה הנצבת עמכה בזה. ולא כתיב הנצבת לפניך אמר ליה אי כתיב הנתנת עמך הוה אמינא הכי כדכתיב אשר נתת עמדי אבל הנצבת כתיב. אמר ליה והא כתיב ויאמר יי' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו. אעשה לו השתא. אמר ליה הכי הוא ודאי דאדם לבדו הוה דלא הוה סמך בנוקביה בגין דהות בסטרוי כמה דאוקימנא. ומה דאמר אעשה לו עזר. הכי הוא דלא כתיב אברא לו עזר בגין דכתיב זכר ונקבה בראם אבל אעשה כתיב. ומהו אעשה אתקן משמע. דקב&quot;ה נטיל לה מסטרוי ותקין לה בתקונא ואייתי לה קמיה. וכדין אשתמש אדם באנתתיה והוה ליה סמך. ותנינן שפירו דאדם קדתיר' דקיטרא עלאה מזיהרא דנהרא. שפירו דחוה דלא הוו יכלין כל בריין לאסתכלא בה. ואפילו אדם לא הוה אסתכל בה עד ההיא זמנא דחאבו ואעדיאת (ס&quot;א ואזעירת) שפירו דלהון. כדין אסתכל בה אדם ואשתמודע בה לשמשא בה. הה&quot;ד וידע אדם עוד את אשתו. וידע בכלא וידע בתשמיש. וידע דאשתמודע בה ואסתכל בה. ותנינן אסיר ליה לבר נש לאסתכלא בשפירו דאנתתא בגין דלא ייתי בהרהורא בישא ויתעקל &lt;קטע סוף=דף פג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|א}}&lt;קטע התחלה=דף פד א/&gt;למלה אחרא. וכך הוה רבי שמעון עביד כד הוה אזל במתא והוו חברייא אזלין אבתריה וחמא לאינתו שפיראן מאיך עיניה והוה אמר לחברייא אל תפנו. וכל מאן דיסתכל בשפירו דאנתתא ביממא אתי להרהורי בליליא ואי סליק ההוא הרהורא בישא עלויה. אעבר משום ואלקי מסכה לא תעשו לכם. תו אי שמש באנתתיה בזמנא דסליק ביה ההוא הרהורא בישא. אינון בנין דאולידו אלקי מסכה אקרון. וע&quot;ד כתיב אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם. רבי אבא אמר אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באלילי ע&quot;ז ובנשי דעמין ולא לאתהנייא מנייהו ולא לאתרפאה בהו דאסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באתר דלא אצטריך. ר' אבא פתח פנה אלי וחנני תנה עזך לעבדך. פנה אלי וחנני. וכי לא הוה ליה לקב&quot;ה בעלמא שפירא כדוד דאיהו אמר פנה אלי וחנני. אלא הכי תנינן דוד אחרא אית ליה לקב&quot;ה והוא ממנא על כמה אכלוסין עלאין ומשריין. וכד בעי קב&quot;ה לרחמא על עלמא אסתכל בהאי דוד ונהיר ליה אנפין והוא נהיר לעלמין וחייס עלמא. ושפירו דהאי דוד נהיר לעלמין כלהו. רישיה גולגלתא דדהבא אתרקימת בשבעה תכשיטי זינין דדהבא והא אוקמוה וחביבותא דקב&quot;ה לקבליה. ומסגיאות רחימותא דיליה גביה אמר ליה לקב&quot;ה דיהדר עינוי לקבליה ויסתכל ביה. בגין דאינון שפירן בכלא. כד&quot;א הסבי עיניך מנגדי וגו'. הסבי עיניך. מנגדי דבשעתא דאלין עיינין מסתכלי ביה בקב&quot;ה כדין מתערין בלביה קסטין דבלסטראי ברחימותא עלאה. ובסגיאות שלהוביתא דרחימו עלאה לגביה אמר הסבי עיניך מנגדי אסחר עיניך לסטר אחרא מני דאינון מוקדין לי בשלהובי רחימותא. וע&quot;ד כתיב ביה בדוד והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי. ובגין ההוא דוד עלאה שפירא רחימא ותיאובתא דקב&quot;ה לאדבקא ביה. אמר דוד פנה אלי וחנני כגוונא דא ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יי' משמע דעאל עמיה עם יעקב גנתא דעדן דאיהו שדה דתפוחין קדישין. וכי היך יכיל גנתא דעדן לאעלא עמיה דהא גנתא דעדן כמה רב הוא בפותיא ובארכא. כמה זינין דבייתין עלאין קדישין דרגין על דרגין מדורין על מדורין אית תמן. אלא גנתא אחרא עלאה קדישא אית ליה לקב&quot;ה וההוא גנתא רחימותא דיליה ואתדבק ביה ולא אתנטיר אלא לקב&quot;ה בלחודוי דהוא עייל ביה. ודא אחסין קב&quot;ה לאשתכחא תדיר עמהון דצדיקייא. וכ&quot;ש לאשתכחא ביה ביעקב ודא זמין ליה קב&quot;ה לאעלאה עמיה לסייעא ליה. כגוונא דא אני יי' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק הארץ וגו'. תנן מלמד שנתקפלה לו ארץ ישראל וכי ארץ ישראל דאיהי ת' פרסה על ארבע מאות פרסה היך אתעקרת מאתרה ויתבה תחותוי. אלא ארץ אחרא עלאה אית לקב&quot;ה וארץ ישראל אקרי. והיא תחות דרגא דיעקב דקאים עלה. ואחסין לה קב&quot;ה לישראל בגין רחימותא דלהון. לדיירא עמהון ולדברא להון ולאגנא להון מכלא ואקרי ארץ חיים. תא חזי אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באתר דקב&quot;ה מאיס ביה ורחיקא ביה נפשיה. ומה במה דרחים קב&quot;ה אסור לאסתכלא ביה במה דרחיק עאכ&quot;ו. דתא חזי אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא בקשת. בגין דאיהו חיזו דדיוקנא עלאה. אסיר ליה לב&quot;נ לאסתכלא באת קיימא דיליה בגין דהוא רמיז לצדיקא דעלמא. אסיר ליה לבר נש לאסתכלא באצבען דכהני בשעתא דפרסי ידייהו בגין דתמן שריא יקרא דמלכא עלאה. ומה באתר קדישא עלאה אסור&lt;קטע סוף=דף פד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פד ב/&gt;
לאסתכלא. באתר מסאבא רחיקא לא כ&quot;ש. בגיני כך אל תפנו אל האלילים. ר' יצחק אמר ומה לאסתכלא בהו אסיר. למפלח להו או למעבד להו עאכ&quot;ו. ובגיני כך אל תפנו אל האלילים. הכא אתא לאזהרא להו לישראל כקדמיתא לקביל לא יהיה לך אלקים אחרים על פני. ואלקי מסכה לא תעשו לכם לקביל לא תעשה לך פסל. אני יי' אלקיכם לקביל אנכי יי' אלקיך. איש אמו ואביו תיראו לקביל כבדש את אביך ואת אמך. ואת שבתותי תשמרו. זכור את יום השבת לקדשו. לא תשבעו בשמי לשקר. לא תשא את שם יי' אלקיך לשוא. לא תגנובו. לא תגנוב. ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. לא תענה ברעך עד שקר. מות יומת הנואף והנואפת. לא תנאף. לא תעמוד על דם רעך. לא תרצח. והא אוקמוה וע&quot;ד כללא דאורייתא בפרשתא דא. אמר ר' חייא בקדמיתא אנכי יי' אלקיך זכור את יום השבת לא תשא לא תרצח לא תנאף לא תגנוב. בלישנא יחידאי. והכא אני יי' אלקיכם. איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו. אל תפנו אל האלילים. בלישנא דסגיאין. אלא תא חזי מיומא דהוו ישראל שכיחין בעלמא לא אשתכחו קמי קב&quot;ה בלבא חד וברעותא חדא כמה בההוא יומא דקיימו בטורא דסיני. וע&quot;ד כלא אתמר בלשון יחידאי לבתר בלישנא דסגיאין דהא לא אשתכחו כל כך בההוא רעותא:

רבי אלעזר הוה אזיל למחמי לר' יוסי בר&quot;ש בן לקונייא חמוי והוו עמיה ר' חייא ור' יוסי. כד מטו חד בי חקל יתבו תחות אילנא חדא. א&quot;ר אלעזר כל חד לימא מלה דאורייתא. פתח ר' אלעזר ואמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים ואלקים זולתי לא תדע. לא כתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אלא אנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. וכי מארץ מצרים הוה להו מלכא ולא מקדמת דנא והא כתיב ויאמר יעקב אל בניו הסירו את אלקי הנכר אשר בתוככם וכתיב ונקומה ונעלה בית אל. ואת אמרת מארץ מצרים. אלא מן יומא דהוו ישראל בעלמא לא אשתמודעו יקרא דקב&quot;ה בר בארעא דמצרים דהוו בההוא פולחנא קשיא וצווחו לקבליה ולא אשתנו מנמוסא דילהון לעלמין ותמן אתבחינו אבהתנא כדהבא מגו שפכה (ס&quot;א כהתוכא דדהבא מגו טיפסא) ועוד דהוו חמאן בכל יומא כמה חרשין כמה זינין בישין לאטעאה לון לבני נשא ולא סטו מארחא לימינא ולשמאלא. ואע&quot;ג דלא הוו ידעי כל כך ביקרא דקב&quot;ה אלא הוו אזלין בתר נמוסי אבהתהון. ולבתר חמו כמה נסין וכמה גבוראן ונטל לון קב&quot;ה לפולחניה. ובגין דכלהו חמו כמה נסין ואתין בעיניהון וכל אינון אתן וגבורן. אמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. דתמן הוה באתגלייא יקרא דיליה. ואתגלי עלייהו על ימא וחמו זיו יקרא עלאה דיליה אפין באפין דלא תימרון אלהא אחרא הוא דמליל עמנא אלא אנא הוא דחמיתון בארעא דמצרים. אנא הוא דקטלנא סנאיכון בארעא דמצרים. אנא הוא דעבדנא כל אינון עשר מחאן בארעא דמצרים. ובגיני כך ואלקים זולתי לא תדע דלא תימא דאחרא הוא אלא אנא הוא כלא. 

תו פתח לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. לא תלין פעולת שכיר אמאי אלא מקרא אחרא אשתמע דכתיב ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו. לא תבא עליו השמש אזדהר דלא תתכנש בגינוי מעלמא עד לא ימטי זמנך לאתכנשא. כד&quot;א עד אשר לא תחשך השמש וגו'. מהכא אוליפנא מלה אחרא מאן דאשלים לנפשא דמסכנא אפילו&lt;קטע סוף=דף פד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|א}}&lt;קטע התחלה=דף פה א/&gt;דמטו יומוי לאסתלקא מעלמא קב&quot;ה אשלים לנפשיה ויהיב ליה חיין יתיר. לא תלין פעולת שכיר. תא חזי מאן דנטיל אגרא דמסכנא כאילו נטיל נפשיה ודאנשי ביתיה הוא אזער נפשייהו קב&quot;ה אזער יומוי ואזער נפשיה מההוא עלמא. דהא כל אינון הבלים דנפקי מפומיה כל ההוא יומא כלהו סלקין קמיה דקב&quot;ה וקיימין קמיה לבתר סלקא נפשיה ונפשייהו דאנשי ביתיה וקיימין באינון הבלים דפומיה. וכדין אפילו אתגזר על ההוא ב&quot;נ כמה יומין וכמה טבאן כלהו מתעקראן מיניה ומסתלקי מניה. ולא עוד אלא דנפשא דיליה לא סלקא לעילא והיינו דאמר רבי אבא רחמנא לשזבינן מנייהו ומעלבונייהו ואוקמוה אפילו עשיר הוא ואליו הוא נושא את נפשו דייקא אפילו מכל ב&quot;נ נמי וכ&quot;ש מסכנא. והיינו דהוה רב המנונא עביד כד הוה ההוא אגיר מסתלק מעבידתיה הוה יהיב ליה אגריה וא&quot;ל טול נפשך דאפקידת בידאי טול פקדונך ואפילו אמר יהא בידך דאנא בעינא לסלקא אגרי. לא הוה בעי. אמר פרד נא דגופך לא אתחזי לאתפקדא בידי. כל שכן פקדונא דנפשא. דהא פקדונא דנפשא לא אתיהיבת אלא לקב&quot;ה דכתיב בידך אפקיד רוחי. אמר רבי חייא ובידא דאחרא שארי. אמר ליה אפילו בידיה בתר דיהיב. כתיב לא תלין פעולת שכיר. וכתיב ולא תבא עליו השמש אלא הא אוקמוה. אבל תא חזי לית לך יומא ויומא דלא שלטא ביה יומא עלאה אחרא ואי איהו לא יהיב ליה נפשא דיליה בההוא יומא כמאן דפגים לההוא יומא עלאה. ובג&quot;כ ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. והא דאתמר לא תלין בגין דנפשיה לא סליק וסליק ההוא נפשא דמסכנא ולאנשי ביתיה כמה דאתמר. 

ר' חייא פתח ואמר קרא אבתריה. לא תקלל חרש ולפני עור וגו'. האי קרא כמשמעו. אבל פרשתא דא כלא אוליפנא מנה מלין אחרנין. וכלהו תליין דא בדא. תא חזי מאן דלייט לחבריה ואיהו קמיה ואכסיף ליה כאילו אושיד דמיה והא אוקימנא. והאי קרא דלאו חבריה עמיה והוא לייט ליה ההיא מלה סלקא. דלית לך מלה ומלה דנפק מפומיה דלא אית ליה קלא ההוא קלא סליק לעילא וכמה קסטרין מתחבראן עמיה דההוא קלא עד דסלקא ואתער אתר דתהומא רבא. כמה דאוקמוה וכמה מתערין עליה דההוא ב&quot;נ ווי למאן דאפיק מלה בישא מפומיה. והא אוקמוה. ולפני עור לא תתן מכשול כמשמעו ואוקמוה במאן דגרים לאחרא למחטי. וכן מאן דמחי לבריה רבא ולפני עור לא תתן וגו'. במאן דלא מטא להוראה ואורי (קאמר. כמה דתנינן) דכתיב כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה והאי אעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול. בגין דאכשיל ליה לחבריה לעלמא דאתי. דתנינן מאן דאזיל בארח מישר באורייתא ומאן דאשתדל באורייתא כדקא יאות אית ליה חולקא טבא תדיר לעלמא דאתי. דההיא מלה דאורייתא דאפיק מפומיה אזלא ושאטא בעלמא וסלקא לעילא. וכמה עלאין קדישין מתחבראן בההיא מלה וסלקא בארח מישר ואתעטר בעטרא קדישא ואסתחי בנהרא דעלמא דאתי דנגיד ונפק מעדן ואתקבל ביה ואשתאב בגויה ואתענג (ס&quot;א ואתנטע) סוחרניה דההוא נהרא אילנא עלאה וכדין נגיד ונפיק נהורא עלאה ואתעטר ביה בההוא ב&quot;נ כל יומא כמה דאתמר ומאן דלעי (נ&quot;א דיליף) באורייתא ולא משתדל בה בארח קשוט&lt;קטע סוף=דף פה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פה ב/&gt; ובארח מישר ההוא מלה סלקא וסטי אורחין ולית מאן דיתחבר בה וכלא דחיין לה לבר ואזיל ושאט בעלמא ולא ישכח אתר. מאן גרים ליה האי. ההוא דסאטי ליה מארח מישר הה&quot;ד ולפני עור לא תתן מכשול. ובגין כך כתיב ויראת מאלקיך אני יי'. ומאן דתיאובתיה למלעי באורייתא ולא אשכח מאן דיוליף ליה והוא ברחימותא דאורייתא לעי בה ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע. כל מלה ומלה סלקא וקב&quot;ה חדי בההיא מלה וקביל לה ונטע לה סחרניה דההוא נחלא ואתעבידו מאלין מלין אילנין רברבין ואקרון ערבי נחל הה&quot;ד באהבתה תשגה תמיד. ודוד מלכא אמר הורני יי' דרכך אהלך באמתך וכתיב ונחני בארח מישור למען שוררי. זכאין אינון דידעין ארחוי דאורייתא ומשתדלי בה בארח מישר דאינון נטעין אילנין דחיין לעילא דלכהו אסוותא. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. וכי אית תורה דלאו איהי אמת. אין. כגוונא דאמרן דאורי מאן דלא ידע ולאו איהו קשוט. וההוא דאוליף מלה מיניה אוליף מלה דלאו איהו אמת. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. ועם כל דא מבעי ליה לב&quot;נ למילף מלי דאורייתא מכל בר נש אפילו ממאן דלא ידע בגין דעל דא יתער באורייתא וייתי למילף ממאן דידע ולבתר אשתכח דאזיל בה באורייתא בארח קשוט. תא חזי ישתדל ב&quot;נ בעלמא באורייתא ופקודוי אפילו דלא עביד לשמה דמתוך שלא לשמה בא לשמה. רבי יוסי פתח קרא אבתריה ואמר. לא תעשו עול במשפט וגו'. לא תעשו עול במשפט כמשמעו אבל הא אתמר דפרשתא דא מלין עלאין ויקירין אית בה בפקודי אורייתא. האי קרא מסופיה קא משמע דכתיב בצדק תשפוט עמיתך. תא חזי תרי דרגין אינון הכא משפט וצדק. מה בין האי להאי. אלא חד רחמי וחד דינא ודא אתבסם בדא. כד אתער צדק דאין דינא לכלא כחדא דלית ביה רחמי ולאו וותרנותא. כד אתער משפט אית ביה רחמי. יכול יהא כלא במשפט. אתא קרא ואמר בצדק תשפוט עמיתך. מ&quot;ט בגין דצדק לאו דאין לדא ושביק לדא אלא כלהו כחדא בשקולא חדא. כגוונא דא לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול אלא בשקולא חדא בצדק יכול יהא כלא דינא בצדק בלחודוי אתא קרא ואמר תשפוט דבעי לחברא להו כחדא דלא ישתכח דא בלא דא והאי שלימו דדינא. וכ&quot;כ למה. בגין דקב&quot;ה שכיח תמן ובגיני כך בעי לאשלמא דינא. כגוונא דאיהו עביד לתתא כגוונא דיליה ממש עביד לעילא. ותא חזי קב&quot;ה שוי כורסייא דדינא בשעתא דדייני יתבין. הה&quot;ד כונן למשפט כסאו. ומתמן אתתקן כורסיה דקב&quot;ה. ומאן איהו כורסיה. אלין אינון צדק ומשפט. הה&quot;ד צדק ומשפט מכון כסאך. ומאן דדאין דינא בעי למידן (ס&quot;א למיתב) בכורסיה דמלכא. ואי פגים חד מנייהו כאלו פגים לכורסיה דמלכא וכדין קב&quot;ה אסתלק מבינייהו דדייני ולא קאים בדינייהו ומאי אמר עתה אקום יאמר יי' וגו'. ורוחא דקודשא אמר רומה על השמים אלקים:&lt;קטע סוף=דף פה ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פו|א}}&lt;קטע התחלה=דף פו א/&gt;
פתח ואמר ויהי קול השופר הולך וגו' ויהי קול השופר הכא אתפליגו ספרי קדמאי וכו'. עת אתו רבי אבא ורבי יהודה ואודו ליה לר' אחא קמו עד דהוו אזלי א&quot;ר אלעזר לא תלך רכיל בעמך לא תשנא את אחיך. לא תקום ולא תטור. הא אוקימנא לון וכלהו אתערו עלייהו חברייא אבל נימא מלה בפרשתא דא. כתיב את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. 

פתח ר' אלעזר ואמר אתם עדי נאם יי' ועבדי אשר בחרתי למען תדעו ותאמינו וגו'. אתם עדי אלין אינון ישראל. ותנינן אלין אינון שמייא וארעא דכתיב העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ אבל ישראל אינון סהדין אלין על אלין ושמייא וארעא וכלא סהדין עלייהו ועבדי אשר בחרתי דא יעקב דכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. וכתיב ואתה אל תירא עבדי יעקב. ואית דאמרי דא דוד. ודוד עבדי אקרי דכתיב למעני ולמען דוד עבדי. אשר בחרתי דא דוד עלאה. למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא. מאי כי אני הוא דאתרעיתי בההוא דוד ובההוא יעקב אנא הוא אינון ממש. לפני לא נוצר אל. דתנינן קרא קב&quot;ה ליעקב אל דכתיב ויקרא לו קל אלקי ישראל. קב&quot;ה קרא ליעקב קל הה&quot;ד לפני לא נוצר קל ואחרי לא יהיה ובגין כך אני הוא כלא כמה דאתמר. ואחרי לא יהיה דהא דוד הכי אקרי ולאו אית בתריה אחרא. תא חזי כד ברא קב&quot;ה עלמא אתקין כל מלה ומלה כל חד וחד בסטרוי ומני עלייהו חילין עלאין ולית לך אפי' עשבא זעירא בארעא דלית ליה חילא עלאה לעילא וכל מה דעבדין בכל חד וחד (תרי נוסחי) וכל מה דכל חד וחד עביד. כלא הוא בתקיפו דההוא חילא עלאה דממנא עליה לעילא. וכלהו נימוסין גזירין מדינא. על דינא נטלין ועל דינא קיימין. לית מאן דנפיק&lt;קטע סוף=דף פו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פו ב/&gt;מן קיומיה לבר. וכלהו ממנן מן יומא דאתברי עלמא מתפקדן שלטונין על כל מלה ומלה. וכלהו נטלין על נמוסא אחרא עלאה דנטלין כל חד וחד כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. כיון דנטלין ההוא חק. כלהו אקרון חקות. וההוא חק דאתיהיב להו. מן שמייא קא אתי וכדין אתקרון חקות שמים. ומנלן דמן שמים קא אתיין דכתיב כי חק לישראל הוא. ועל דא כתיב את חקותי תשמרו בגין דכל חד וחד ממנא על מלה ידיעא בעלמא בההוא חק. בגין כך אסיר למחלף זינין ולאעלא זינא בזינא אחרא בגין דאעקר לכל חילא וחילא מאתרייהו (ואכחיש פמליא של מעלה) ואכחיש פומבי דמלכא. כלאים מהו כלאים כמאן דיהיב אחרא בבי מטרא כד&quot;א אל בית הכלא בגין דלא למעבד מידי. כלאים מניעותא דמנע לכל אינון חילין מעבידתא דלהון. כלאים ערבובייא דעביד ערבובייא בחילא דלעילא ואכחיש פומבי דמלכא כמה דאתמר (ובג&quot;כ) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. תא חזי כתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. והא אתמר דשני פקודי דמלכא ואחלף עץ חיים דביה אשתלים כלא וביה תליא מהימנותא ואתדבק באתר אחרא. והא תנינן בכלא בעי ב&quot;נ לאחזאה עובדא כגוונא דלעילא ולמעבד עובדא כמה דאצטריך ואי אשתני במלה אחרא הוא אנגיד עליה לשרייא ביה מלה אחרא דלא אצטריך. ותא חזי בשעתא דב&quot;נ אחזי עובדא לתתא בארח מישר כמה דאצטריך נגיד ונפיק ושרייא עלוי רוח קדישא עלאה. ובשעתא דאיהו אחזי עובדא לתתא באורחא עקימא דלית איהו ארח מישר כדין נגיד ונפיק ושרי עלוי רוח אחרא דלא אצטריך דסטי ליה לב&quot;נ לסטר ביש. מאן משיך עליה ההוא רוחא. הוי אומר ההוא עובדא דאחזי בסטר אחרא. כתיב דרשה צמר ופשתים. דרשה. מהו דרשה דבעיא ודריש על צמר ופשתים מאן דמחבר לון כחדא. ואי תימא בציצית אמאי שרי הא אוקמוה אבל התם הוא ההוא לבושא בתקונוי באשלמות עובדא כדקא חזי. (נ&quot;א ודא) תו דרשה צמר ופשתים למעבד נוקמא במאן דמחבר לון כחדא. אבל אימתי שרייא בשעתא דאיהו באשלמותא דכתיב ותעש בחפץ כפיה. וציצית הא אוקימנא דהתם בההוא כללא דשלימותא אשתכח ולא עביד מידי. אבל בשעתא דלא אשתכח בשלימותא מאן דאתי לחברא לון כחדא אתער עליה רוחא דלא אצטריך. מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן דדא אתי מסטרא חד ודא אתי מסטרא אחרא ובגין כך לא לבעי לן לחברא לון כחדא (ס&quot;א ל&quot;ג מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן) וקרבנא דקין אתרחק מקמי קרבנא דהבל. וע&quot;ד ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. לא יעלה עליך סתם. לא יעלה עליך רוחא אחרא לשלטאה בך. ואצטריך ליה לב&quot;נ לאחזאה עובדא דכשרא כמה דיאות ובההוא עובדא שריא עליה רוח קדישא רוח עלאה לאתקדשא ביה. אתא לאתקדשא מקדשין ליה דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יי'. כתיב ומעץ הדעת טוב ורע ומה על דא גרים אדם מיתה בעלמא מאן דאחזי עובדא אחרא דלא אצטריך על אחת כמה וכמה. שור וחמור אוכחן. מסטרא דא אקרי שור ומסטרא דא אקרי חמור. וע&quot;ד כתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. לא תעביד ערבובייא כחדא בגין דאתער לאתחברא סטרא אחרא כחדא לאבאשא עלמא. ומאן דפריש לון אסגי שלמא בעלמא. אוף הכא מאן דפריש לון בההוא גוונא כמה דאמרו דלא אשתכח שוע&lt;קטע סוף=דף פו ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|א}}&lt;קטע התחלה=דף פז א/&gt;טווי ונוז כחדא האי ב&quot;נ אסגי שלמא עליה ועל כל עלמא. קרבנא דקין הוה פשתים וקרבנא דהבל הוה צמר לאו דא כדא ולאו דא כדא. רזא דמלה קין כלאים הוה ערבוביא דלא אצטריך. סטרא אחרא דלא זינא דחוה ואדם וקורבניה מההוא סטרא קא אתיא. הבל מזינא חדא דאדם וחוה ובמעהא דחוה אתחברו אלין תרין סטרין. ובגין דאתחברו כחדא לא אתיא מנייהו תועלתא לעלמא ואתאבידו. ועד יומא דין סטרא דלהון קיימא. ומאן דאחזי גרמיה בעובדא דחבורא דא אתער עליה אינון סטרין כחדא ויכיל לאתזקא ושארי עלוי רוחא אחרא דלא אצטריך. וישראל בעאן לאתערא עלייהו רוחא קדישא למהוי קדישין לאשתכחא בשלמא בעלמא דין ובעלמא דאתי. כתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור אמאי אקרי בד יחידאי בגין דלא בעי לחברא להאי פשתים באחרא. ועל דא לא כתיב מדו פשתים אלא בד יחידאה. וכהנא אמאי איהו בעי לאתחזאה בהאי. אלא אלין מאני בד בעי לאתחזאה בהו על מזבח העולה כד הוה מפני קטרא (ס&quot;א קיטמא) דדשנא דעולה דהא עולה מסטרא דעכו&quot;ם והרהורא בישא קא אתיא ובג&quot;כ בעי לאתחזאה בהו בלחודייהו ולא בערבובייא כמה דאמרן בגין דיתכפר ליה לב&quot;נ כל אינון חובין דאתיין מההוא סטרא. וכד עייל למקדשא אתר דשלימו אשתכח וכל אינון פולחני דשלימותא אע&quot;ג דאתחברו לית לן בה כמה דאמרן בציצית בגין דתמן אשתכחו ואתחברו כל אינון זיינין דלעילא וכל אינון מאני מקדשא משתכחין ביה כמה זיינין משניין דא מן דא וכלהו אתכלילו תמן כגוונא דלעילא. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה יהיב להו אורייתא דקשוט אורייתא דמהימנותא וריחם להו מכל שאר עמין עכו&quot;ם דכתיב אהבתי אתכם אמר יי':

פתח ר' חייא אבתריה ואמר כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו'. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ליי'. כי תבאו אל הארץ הא אוקמוה חברייא אבל תא חזי דהא אילנא לא עביד פירין אלא בארעא. וארעא אפקי להון ואחזי ההוא איבא לעלמא. וארעא לא עבדא פירין אלא מגו חילא אחרא דעלה. כמה דנוקבא לא עבדא פירין אלא מגו חילא דדכורא וההוא איבא לא אשתלים באשלמותא עד תלת שנין וחילא לא אתפקדא עליה לעילא עד דאשתלים. בתר דאשתלים אתפקדא עליה חילא וארעא אתתקנת ביה. דהא עד תלת שנין ארעא לא אתתקנת ביה ולא (אשתכחת) אשתלימת (ס&quot;א אתבסמת) (נ&quot;א אסתכמת) עמיה. בתר דאשתלים ואתתקנו כחדא כדין הוא שלימותא. תא חזי נוקבא עד ג' זמנין דאתעברת איבא דמעהא לא אשתלים. בתר ג' עידואן נוקבא אתתקנת בההוא איבא ואסתכמו כחדא. כדין ההוא איבא שלימו דכלא ושפירו דכלא. בתר דנפק עד ג' שנין לא אית ליה חילא לעילא דהא כדין אשתלים בשולא דיליה לוי אתרעי מכלא תליתאה לאמיה דאתתקנת ביה ואסתכמת (ס&quot;א ואתבסמת) בהדיה. בתר ג' שנין אתפקדת עליה (נ&quot;א אתפקד עלה) חילא עלאה לעילא. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים. מאי קדש הלולים תושבחן לשבחא ליה לקב&quot;ה עד הכא. מכאן ואילך רזא דמלה דבשנה &lt;קטע סוף=דף פז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פז ב/&gt;הרביעית מזדווגת כנסת ישראל לקב&quot;ה והלולא חד אשתכח. דכתיב קדש הלולים הלולא וחדווא בזמנא (ס&quot;א בזווגא) חדא. מאי שנה (הרביעית) דא קב&quot;ה. ותנינן שנה הרביעית דא כנסת ישראל דאיהי קיימא רביעאה לכורסייא וכלא חד דהא כדין קב&quot;ה מזדווג בה בכ&quot;י וכדין היא קדש והלולא קדישא אשתכח (וקב&quot;ה אזדווג בהדה) וכדין חיילין אתמנן על עלמא על כל מלה ומלה כדקא חזי ליה. מכאן ולהלאה מתברכאן כלהו ושארי למיכל דהא כלהו בשלימותא דכלא. בשלימותא דעילא ותתא. ועד לא אשתלים בכלא מתתא ומעילא אסיר למיכל מניה. ומאן דאכיל מניה כמאן דלית ליה חולקא בקב&quot;ה ובכ&quot;י דהא ההוא איבא בלא רשותא עלאה קדישא קיימא דלא שארי עליה עד דישתלים. ובלא רשותא תתאה דהא לא אסתכמת (ס&quot;א אתבסמת) חילא דארעא ביה וההוא דאכיל מניה אחזי גרמיה דלית ליה חולקא לעילא ותתא. ואי בריך עליה ברכה לבטלה הוא. דהא קב&quot;ה עד כאן לא שרייא עלוי ולית ביה חולקא רחמנא לישזבינן מאינון דלא משגיחין ליקרא דמאריהון. זכאין אינון צדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ואורח צדיקים כאור נגה. בגין דבההוא זמנא יסתלק חויא דשריא בנוקבא בקדמיתא וייתי דכורא למשרי באתריה כד בקדמיתא וכלא יהא שלים:

תאנא בזמנא דזכאה שארי בעלמא וכו' עד צדיק כתמר יפרח:

רבי יוסי פתח קרא ואמר. לא תאכלו על הדם. הא בכמה אתר אוקמוה חברייא וכל הני קראי אבתריה. וכל חד וחד באתגליא. אבל האי קרא אית לאתערא ביה דכתיב מפני שיבה תקום וגו'. מפני שיבה שיבה דאורייתא סתם. תקום דבעי ב&quot;נ למיקם בקיומא (מכאן דבעי ב&quot;נ למיקם) מקמי ס&quot;ת והכי רב המנונא (ס&quot;א ייסא) סבא כד הוה חמי ס&quot;ת הוה קם מקמיה ואמר מפני שיבה תקום. (כד הוי חמי חומש דאורייתא הוה קם מקמיה (ס&quot;א עביד ליה הדורא) והוה אמר והדרת פני זקן) כגוונא דא בעי ב&quot;נ למיקם בקיומיה לקמיה דתלמיד חכם בגין דאיהו קאים בקיומא (נ&quot;א בדיוקנא) קדישא עלאה ורמז לכהנא עלאה (ס&quot;א והכא רמיז לעתיקא) קדישא עלאה דכתיב והדרת פני זקן דאיהו בעלמא. אר&quot;ש מכאן רמז לתורה שבכתב ורמז לתורה שבע&quot;פ. ותו תנינן. האי קרא לדרשה הוא דאתא מפני שיבה תקום כמה דאתערו ביה חברייא מפני שיבה תקום. אזהר ליה לבר נש עד לא יסתלק בסיבותא דיקים בקיומא טבא בעלמא בגין דדין הוא הדורא ליה אבל לסוף יומוי לית שבחא ליה לב&quot;נ כ&quot;כ כד איהו סיב ולא יכיל למהוי ביש. אלא שבחא דיליה כד איהו בתוקפיה ואיהו טב ושלמה מלכא צווח ואמר גם במעלליו יתנכר נער וגו'. כגוונא דא כתיב וזכור את בוראיך בימי בחורותיך. א&quot;ר אלעזר ודאי (הכי הוא) ארחא דא מתקנא קמן והאי אורחא דקב&quot;ה הוא פתח ואמר כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד. מאי כי יודע יי' אלא קב&quot;ה יודע ואשגח באחרא דצדיקייא לאוטבא להו ולאגנא להו והוא אזיל קמייהו לנטרא להו. ובג&quot;כ מאן דנפיק לארחא בעי דלהוי ההיא ארחא דקב&quot;ה וישתתף ליה בהדייהו. ובג&quot;כ כתיב כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד היא מגרמה בגין דקב&quot;ה לא &lt;קטע סוף=דף פז ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=דף פח א/&gt;אשתמודע ליה לההוא ארחא דלהון ולא אזיל בהדייהו. כתיב דרך וכתיב ארח מה בין האי להאי. אלא דרך דשאר קרסולי בני נשא אזלו בה. ארח דאיהו אתפתח מן זמנא זעירא (דא ארח כד&quot;א וארח לחברה עם פועלי און) ועל ארחא דא כתיב וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום אכי&quot;ר. בילא&quot;ו יילא&quot;ו:&lt;קטע סוף=דף פח א/&gt;

==פרשת קדושים - רעיא מהימנא==
{{ממ זהר משולב|ג|פ|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פ א/&gt;   [{{קטן|{{צ|זכאין אינון אבורים וכו'}} - עד {{צ|למהוי בנדתה}} מהרעיא מהימנא - נדפס [[זהר חלק ג רכה ב|בפרשת פנחס מאמר מתחיל אלא פגיעה - רכ&quot;ה ע&quot;ב]]}}]
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פ א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פ|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פ ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פ א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פא|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פא א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פא א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פא|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פא ב/&gt;אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. פִּקּוּדָא דָּא, שָׁקִיל דָּא לְדָא. שָׁקִיל יְקָרָא דְּאָב וְאֵם, לִיקָרָא דְּשַׁבָּת. לְאַבָּא אַקְדִּים כָּבוֹד, וְהַאי אִיהוּ דְּאָמַר קְרָא, (מלאכי א) וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיִּה מוֹרָאִי. כְּבוֹדִי סָלִיק בְּחוּשְׁבָּן עֶשֶׂר אֲמִירָן, ול&quot;ב אֱלֹהִים דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית.

וּבְכָל אֲתַר (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֵין כָּבוֹד אֶלָּא תּוֹרָה. בְּגִין דְּאִינּוּן לֵ&quot;ב אֱלֹהִים דְּתוֹרָה, יְקָרָא דִּילֵיהּ. וְאִלֵּין (אינון) חֲכָמִים דְּאוֹרַיְיתָא, חֲכָמִים בְּחָכְמָה, יָרְתִין הַאי כָּבוֹד וְלָא טִפְּשֵׁי, דְּעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. וּמְנָלָן דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּאוֹרַיְיתָא אִקְרֵי כְּסִיל, דִּכְתִּיב, (תהלים צב) וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת. וְאֵין זֹאת, אֶלָּא תּוֹרָה, דִּכְתִּיב, (דברים ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה.

רַעְיָא מְהֵימָנָא. בְּגִין דַּחֲלִישָׁתָא, פָּתַחְנָא לְפַרְשְׁתָּא בְּאִלֵּין פִּקוּדִין, לְמֶהֱוִי מְעַט עֶזֶר לָךְ. אִתְתָּקַּף בָּךְ, דְּהָא מַשִּׁרְיָין דִּמְתִּיבְתָּאן אָתָאן לְגַבָּךְ, בְּפִקּוּדָא בָּתַר דָּא, דְּאִיהוּ פִּקּוּדָא לְהַעֲמִיד עָלֶיךָ מֶלֶךְ לְעֵילָּא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יוֹקִים לָךְ מֶלֶךְ בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין בְּדִיוּקְנֵיהּ. בְּגִין דְּרַבָּנָן דִּמְתִיבְתָּא, עָלַיְיהוּ שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה וְתַתָּאָה. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֶלֶךְ בְּאֶמְצָּעִיתָא, אָחִיד בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא בְּדִיוּקְנֵיהּ, בְּרָא דִּילֵיהּ, קוּם בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא.

קָם רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְסָלִיק יְדוֹי לְעֵילָּא, וְאָמַר, יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ עִלַּת הָעִלּוֹת, דְּאַנְתְּ מִתְעַלֶּה מֵעִלּוּי לְעִלּוּי, עַד דְּלֵית עִלּוּי. אֶלָּא 
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פא ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פב|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פב א/&gt;דְּאַנְתְּ לְעֵילָּא מִכָּל עִלּוּי. לְמֵיהַב לִי חֵילָא, לְמֶעְבַּד רְעוּתָךְ בְּדַרְגִּין דִּילָךְ, דְּאִינּוּן אַבָּא וְאִימָּא, וַאֲנָא בְּרָא דִּלְהוֹן. וּבְיִחוּדָךְ תַּרְוַויְיהוּ אֶחָד. וְאַנְתְּ שַׁקְלַת דְּחִילוּ דְּאַבָּא וְאִימָא, לִדְחִילוּ דִּילָךְ, בָּתַר דְּאַנְתְּ בְּאֶמְצָּעִיתָא חַד, וְלָא תְּרֵין, בְּלָא שׁוּתָּפוּ, אַף עַל גַּב דְּאִינּוּן חַד בְּשׁוּתָּפוּ דִּילָךְ, אֲבָל אַנְּתְּ חַד בְּלָא שׁוּתָּפוּ דְּתִנְיָינָא. וּבְגִין דָּא אִתְּמַר בָּךְ, (דברים לב) וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי.

הַב לִי חֵילָא, לְאִתְּעָרָא בִּיקָרָךְ בְּקַדְמִיתָא. וּלְבָתַר בִּיקָרָא דְּאָבִי וְאִמִי דְּבִשְׁמַיָּא, דְּאוּקְמוּהָ עָלַיְיהוּ, (משלי כח) גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאוֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית. וְאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, אֵין אָבִיו, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאֵין אִמּוֹ, אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וִיקָרָא דִּילָךְ אַבָּא חָכְמָה, דְּכָלִיל עֶשֶׂר סְפִירוֹת מִתַּתָּא דִּילֵיהּ לְעֵילָּא, וְתַרְוַויְיהוּ אִינּוּן כּוּרְסְיָיא סַפְסָל תְּחוֹתָךְ לִיקָרָךְ.

וְהָכִי תַּקִּינוּ, לְמֶהֱוִי קָטָן לַגָּדוֹל מְכַבֵּד דִּלְעֵילָּא מִנֵּיהּ. אַבָּא, אִיהוּ חָכְמָה, הֲלֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, לְמֶהֱוִי מְשַׁמֵשׁ תְּחוֹתָךְ, וְאַנְתְּ כֶּתֶר עֶלְיוֹן עַל רֵישֵׁיהּ. וְלֵית כֶּתֶר עֲלָךְ, וְלֵית אֱלָהָא אָחֳרָא. וְאִימָּא, לְשַׁמְּשָׁא לְאַבָּא. דְּאִיהוּ תְּחוֹתֵיהּ לְמֶהֱוִי כִּסֵּא תְּחוֹתֵיהּ.

וַיֹּאמֶר אִיהוּ, בְּכָל מַאֲמָר, עַד תְּלָתִין וּתְרֵין, יְהִי כֵּן, וַיְהִי כֵן. וְאִיהִי, עֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ מִיַּד. וּבְגִין דְּעֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ וְצִּוּוּיֵהּ בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל, בל&quot;ב שְׁבִילִין דִּבְהוֹן אִתְבְּרֵי כָּל דִּבְרֵאשִׁית, עוֹבָדָא אִתְקְרִיאַת כָּבוֹד, (תהלים כט) וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד. (יחזקאל ג) בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' מִמְּקוֹמוֹ. אַיִּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ לְהַעֲרִיצּוֹ.

וְתַרְגּוּם כְּבוֹד אָבִיו, יְקָרָא דַּאֲבוּהִי. וְדָא (תהלים יט) תּוֹרַת יְיָ' תְּמִימָה, עָלָהּ אִתְּמַר (משלי ג) יְקָרָה הִיא וְיִשְׂרָאֵל מִפְּנִינִים. דְּאִתְקְרִיאוּ בָּנִים, בִּכְלַל בֵּן וּבַת, מִסִּטְרָא דְּתִפְאֶרֶת וּמַלְכוּת. דְּאִינּוּן בֵּן וּבַת, יְקָרָא דְּאָבִיו וְאִמּוֹ, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, וְצִּווּי דִּילֵיהּ, אִינּוּן פִּקוּדִין דַּעֲשֵׂה. וְהָא אוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, יֵשׁ מְצּוּוְּה וְעוֹשֶׂה. וּבְגִין כָּךְ אִיהוּ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְהַאי אִיהוּ כָּבוֹד דְּאַבָּא וְאִימָא, דִּיצַּוְּה לִבְרֵיהּ דְּיֶעְבַּד הָכֵי וְאִיהוּ עָבִיד מִיַּד, בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל.

וְעִלַּת עַל כֹּלָּא, אֲנָא בָּעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בִּיקָרָךְ, לְתַקֵּן מִדּוֹת דְּאַבָּא וְאִימָּא, לִיקָרָךְ. תְּהֵא בְּעֶזְרִי לְסַדְּרָא כֹּלָּא כְּדְקָא יִאוֹת. וְאַנְתְּ תְּסַדֵר לִי, וּלְכָל מָארֵי מְתִיבְתָּאן עֵילָּא וְתַתָּא, וּמַשִּׁרְיָין דְּמַלְאָכִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, לְמֶהֱוִי מְתַקְּנִין וּמְסַדְּרִין לִיקָרָא דִּילָךְ, וְלִיקָרָא דְּאַבָּא וְאִימָּא, לְמֶהֱוִי סַפְסָל תְּחוֹת רַגְלוֹי. וּלְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דִּילֵיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דְּלָא תַּעֲשֶׂה. &lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פב א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פב|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פב ב/&gt;וְהַאי אִיהוּ אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְסָמִיךְ לֵיהּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. וּבִקְרָא אַחֲרִינָא וְאֶת מִצְּוֹתַי תַּעֲשׂוּ. מִסִּטְרָא דְּפִקּוּדִין דַּעֲשֵׂה דְּאִינּוּן כָּבוֹד, אַקְדִּים אַבָּא לְאִימָּא, וְדָא י&quot;ה. מִסִּטְרָא דְּלָא תַּעֲשֶׂה, אַקְדִּים אִימָּא לְאַבָּא, וְדָא הֵ&quot;י. וְהַיְינוּ כְּבוֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר. לְאִלֵּין דְּלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בְּהַאי כָּבוֹד, הַסְתֵּר דָּבָר מִנַּיְיהוּ.

וְעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. אִלֵּין אִינּוּן עַמֵּי הָאָרֶץ, בָּתַר דְּלָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּהַאי כָּבוֹד דְּאוֹרַיְיתָא, וְאֵיךְ אָמְרִין אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם שְׁמַע קוֹלֵנוּ חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ וְקַבֵּל תְּפִלָּתֵנוּ. הָא אִיהוּ לֵימָּא לוֹן, וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי, אַיִּה אִשְׁתַּדְּלוּתָא דִּלְכוֹן בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְפִקּוּדִין דִּילִי, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיַי, דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּצִּוּוּיָיה דְּמָארֵיהּ, אֵיךְ יַעְבִיד לֵיהּ.

בַּר מִמַּאן דְּשָׁמַע מֵחֲכָמִים וְעָבִיד, וְהַאי אִיהוּ דְּקַבִּיל נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְעִם כָּל דָּא, מַאן דְּלָא קַבִּיל מִמָּארֵיהּ, אֶלָּא מִשְלוּחֵיהּ, אִיכָּא אַפְרָשׁוּתָא. וּמַאי אַפְרָשׁוּתָא אִית בֵּין דָּא לְדָא. דְּהָא כְּתִיב, מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּלְבָתַר וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ. אֲנָא קַבִּילְנָא, וּלְבָתַר מוֹסַרְנָא לְכֻלְּהוּ. וְהָכִי מַאן דִּמְקַבֵּל מֵאָחֳרָא, כְּקַבָּלַת סִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּיא מִשִּׁמְּשָׁא, וּבְהַאי קִבּוּל אִתְמְלֵי. וּמַאן דִּמְקַבֵּל יָכִיל לְאִסְתַּלְּקָא מִנֵּיהּ נְבִיעוּ, כְּמָה דַּחֲזֵינָא בְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, דְּאִסְתַּלְּקַת נְהוֹרָא דִּלְהוֹן, בְּלֵילְיָא, דְּלָא נָהִיר שִׁמְשָׁא, אֶלָּא בִּימָמָא. וְסִיהֲרָא בְּלֵילְיָא.

וְאִי תֵּימָא דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּסִיהֲרָא מִשִּׁמְּשָׁא אִיהוּ, דְּאַף עַל גַּב דְּאִתְכְּנִישׁ, נָהִיר בְּסִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּא, הָא חֲזֵינָן מִסִּטְרָא אָחֳרָא בְּלָקוּתָא דְּסִיהֲרָא וְשִׁמְּשָׁא דְּאִסְתְּלַּק נְהוֹרַיְיהוּ, וְאִשְׁתָּאָרוּ כְּגוּפָא בְּלָא נִשְׁמְתָא, דְּאִית אָדוֹן עֲלֵיהֶם מַחֲשִׁיךְ מְאוֹרֵיהֶם. אֲבָל עִקָּרָא דִּנְהוֹרָא, הַהוּא אֲתַר דִּנְבִיעַ דְּלֵית פְּסָק לִנְהוֹרָא דִּילֵיהּ, וְלָא אִית עָלֵיהּ אֱלָהָא אָחֳרָא לְמִפְסַק מִנֵּיהּ נְהוֹרֵיהּ.

וְעִלַּת הָעִלּוֹת, בָּתַר דְּאַנְתְּ תַּמָּן, לֵית פְּסָק לִנְבִיעוּ דִּנְהוֹרָא דְּאוֹרַיְיתָא. יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ דְּלָא תָּזוּז מֵאַבָּא וְאִימָּא דִּילִי, וְלָא מִבְּנוֹי. וְהָכִי מַאן דְּאָמִית גַּרְמֵיהּ עַל אוֹרַיְיתָא, דְּהִיא יְקָרָה, אִתְקַיְּימַת בֵּיהּ, וְלָא מַפְסְקַת מִנֵּיהּ. מַה דְּלָאו הָכִי, מַאן דְּלָא יִשְׁתַּדֵּל בָּה, אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּעָבַד צִּוּוּי חֲכָמִים, אִיהוּ שַׁמָּשׁ דִּלְהוֹן, עֶבֶד וְלָא בֵּן, אֲבָל אִי אִיהוּ מְהֵימָנָא, מָארֵיהּ אַשְׁלִיט לֵיהּ בְּכָל דִּילֵיהּ.

אֲבָל מַאן דְּלָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא מְשַׁמֵּשׁ חֲכָמִים, לְמִשְׁמַע מִנַּיְיהוּ פִּקוּדִין, לְקַיֵּים נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. אֶלָּא דְּסָּרַח וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה, אִיהוּ שָׁקִיל לְאוּמִין דְּעָלְמָא עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, בְּנוֹי דְּסָמָאֵ&quot;ל וְנָחָשׁ, דְּאִתְּמַר בְּהוּ, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן, דְּלָא בָּעוּ לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא, דְּכָל דְּלֵית בֵּיהּ תּוֹרָה, לֵית בֵּיהּ כָּבוֹד, דְּאִתְּמַר בָּהֶם (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ.

וְעִם כָּל דָּא מָארֵי מְתִיבְתָּא, לָא כָּל כָּבוֹד שָׁוְה, דְּהָא (מלאכי א) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו. בֵּן יְכַבֵּד, עַל מְנָת דְּלָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, אֲבָל מְצּוּוְּה הוּא בִּכְבוֹד אַבָּא וְאִימָּא. וְאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, יִכְתַּשׁ לֵיהּ אַבָּא וְאִימָּא, עַד דְּיַעֲבִד עַל כָּרְחֵיהּ. וְאִי הֲוִי בְּרָא רַבְרְבָא, בֵּית דִּין כּוֹפִין לֵיהּ. דְּאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (דברים כא) בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלֵנוּ, וְדָנִין לֵיהּ בִּסְקִילָה. אֲבָל עֶבֶד דִּמְשַׁמֵּשׁ עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אִי לָא עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּרַבֵּיהּ, מָארֵיהּ אַעְבָּר לֵיהּ מִגּוֹ בֵּיתֵיהּ, וְיִטוֹל אָחֳרָא. מַה דְּלָא הֲוָה יָכִיל לְמֶעְבַּד הָכִי לִבְרֵיהּ, אֶלָּא אוֹ יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ אוֹ יִקְטוֹל לֵיהּ.

אָמַר לֵיהּ בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, מַאן גָּרִים דְּלָא יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ, הוֹאִיל וּבְרֵיהּ הוּא. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וַדַּאי תַּעֲרוֹבֶת דְּרַע, וְרָזָא דָּא גָּרַם לְיִשְׂרָאֵל, לְמֶחֱטֵי גַּבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. וְרָזָא דָּא, (תהלים קו) וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם. וְדָא גָּרַם קִטוּלָא לְיִשְׂרָאֵל, וְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא. וּבְגִין דָּא, אֵין מְקַבְּלִים גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא (דברים לב) יְיָ' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, עֶבֶד טוֹב וְעֶבֶד רָע, מִסִּטְרָא דִּמְטַטְרוֹ&quot;ן עֶבֶד טוֹב, עֶבֶד נֶאֱמָן לְרַבֵּיהּ. עֶבֶד רָע סָמָאֵ&quot;ל. מַאן דְּאִיהוּ מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, אִיהוּ בֶּן העוֹלָם הַבָּא, בֶּן מִסִּטְרָא דְּבֵן יָ&quot;הּ, בִּינָ&quot;ה. וְיָרִית מַלְכוּתָא דְּאִיהִי ה'. וְאֵיךְ יָרִית לָהּ. אִי עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּאַבָּא וְאִימָא, בְּגִין דְּאִיהוּ מַלְכוּתָא מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ, וְעָלֵיהּ אִתְּמַר, (אסתר ג) מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ. אִיהִי מִצְּוָה, וְצִּוּוּיַיא דְּמַלְכָּא עַל עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה.

מִצְּוָה מִדְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהִי תִּפְאֶרֶת. וְהָכָא לֵית תַּמָּן פִּרוּדָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֱמֶת, תּוֹרָתוֹ תּוֹרַת אֱמֶת, אִיהוּ תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ. כְּגַוְונָא דְּבִינָה, תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ דְּחָכְמָה. דְּאִית תּוֹרָה דִּבְרִיאָה, וְחָכְמָה דִּבְרִיאָה, וּבִינָה דִּבְרִיאָה, וְהָכִי בְּכָל מִדּוֹת. בְּהַאי, יָכִיל בֵּן בְּהַאי אוֹרַיְיתָא, לְמֶהֱוִי בְּלָא מִצְּוָה, וּמִצְּוָה בְּלָא תּוֹרָה בְּפֵרוּדָא.&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פג א/&gt;וּמֵהָכָא בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. אֲבָל מִסִּטְרָא דַּאֲצִּילוּת, לֵית אַפְרְשׁוּתָא, תַּמָּן, וְכֵן מִתַּמָּן אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ וְלֵית בָּהּ עוֹנֶשׁ וְלָא שָׂכָר וְלָא מִיתָה.

וּבְגִין דָּא, אוֹרַיְיתָא דָּא אִילָנָא דְּחַיִּי, שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא, וְאִילָנָא דָּא, אִילָנָא דְּחַיֵּי אִתְקְרֵי, וְאִתְקְרֵי הָעוֹלָם הַבָּא, וְלָא אִתְקְרֵי בֵּיהּ שָׂכָר. בְּגִין דְּאִיהוּ בֵּן. מִתַּמָּן, לָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, לָא בְּמַעֲשֵׂה וְלָא בְּדִיבּוּר וְלָא בְּמַחֲשָׁבָה.

אָתָא בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, לְנַשְּׁקָא לֵיהּ יְדֵיהּ. אָמַר, וַדַּאי אַנְתְּ הוּא בֵּן מִתַּמָּן, בְּדִיּוּקְנָא דִּבְרָא בּוּכְרָא דִּילֵיהּ, תִּפְאֶרֶת בְּרָא דְּאַבָּא וְאִימָא עִלָּאָה, אֲצִּילוּת דִּילֵיהּ בְּלָא הַפְסָקָה, לָא קְדָמָךְ בְּרָא אָחֳרָא, לָא בְּמַחֲשָׁבָה, וְלָא בְּדִבּוּר, וְלָא בְּמַעֲשֶׂה. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְאַנְתְּ, וְחַבְרַיָּיא, וְרָאשֵׁי מָארֵי מְתִיבְתָּאן, דִּמְזַמְּנִין הָכָא, אִתִּי, בְּלָא הַפְסָקָה כְּלַל, וּבְלָא תַּעֲרוֹבֶת. נַשְׁקוּ כֻּלְּהוּ דָּא לְדָא, וְאִשְׁתְּמוֹדָעוּ בְּאַחְוָה, וּבָכוּ.

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, עִם כָּל דָּא, בְּרָא בּוּכְרָא חַיָּיבִין כָּל אֲחוּי בִּיקָרֵיהּ, דְּהָא כְּתִיב (שמות כ) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֶת לְרַבּוֹת אָחִיךְ הַגָּדוֹל. וַאֲפִילּוּ מִכָּל סִטְרָא אִיהוּ מְפֹרָשׁ עֲלָךְ בְּאוֹרַיְיתָא, בְּשַׁגַּ&quot;ם זֶה הֶבֶל. וְלָא הֲוָה לְאָדָם קַדְמָאָה בְּרָא קַדְמָאָה מִנֵּיהּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, בְּשַׁגַּם, זֶה מֹשֶׁה. דִּבְּרָא דְּמַלְכָּא בְּכָל אֲתַר, אַנְתְּ בּוּכְרָא מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּטוֹב וָרָע, אַנְתְּ הוּא טוֹב. (בוכרא) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית א) וַיַרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, (שמות ב) וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא.

וּמִתַּמָּן קָרָא יָתָךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֶבֶד נֶאֱמָן. לְבָתַר סְלִיקַת לְמֶהֱוִי מַלְכָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ. לְבָתַר בֶּן בַּיִת לְעֵילָּא. מֶלֶךְ מִסִּטְרָא דְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבִינָה דִּבְרִיאָה. כְּעַן אַנְתְּ מֶלֶךְ, מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּמַלְכוּת דַּאֲצִּילוּת. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבֶ&quot;ן יָ&quot;הּ, תִּפְאֶרֶת דַּאֲצִּילוּת, זַכָּאָה חוּלָקָךְ. וּמַאן גָּרִים לָךְ דָּא, בְּגִין דְּאִשְׁתְּדָּלוּתָךְ בַּתּוֹרָה וּבַמִצְּוָה, לְיַחֲדָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, לְאַעֲלָא מַלְכָּא עַל אַתְרֵיהּ, וְעַל מַשִׁרְיָיתֵיהּ לְעֵילָּא, וְעַל יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא.

וּבְגִין כַּךְ (ס&quot;א ובגינך) יָרְתִין כֻּלְּהוּ נִשְׁמָתִין דַּאֲצִּילוּת מִנֵּיהּ, וְאִתְקְרִיאוּ בְּנִין דִּילֵיהּ, מִשֵׁם יְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת, דְּלֵית תַּמָּן פִּרוּד וְקִצּוּץ. דִּבְקַדְמֵיתָא אִתְּמַר בְּהוּ בְּנִין לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, מִצַּד יְהוָֹ&quot;ה דִּבְרִיאָה, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ בְּרָאתִיו יְצַּרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו, וּכְעַן בָּנִים לַיְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת.

וּבָךְ אִתְקַיָּים פִּקּוּדָא, דְּאִיהִי מִצְּוָה עַל יִשְׂרָאֵל, לְהַעֲמִיד עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים יז) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ. וְאִתְקַיָּים בָּךְ (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ, כַּד בְּקַדְמִיתָא. וְכֻלְּהוּ מִתְנַהֲגִין אֲבַתְרָךְ, כָּאֵבָרִין דְּמִתְנַהֲגִין כֻּלְּהוּ בִּתְנוּעָה דְּנִשְׁמְתָא, דְּאִתְפַּשְּׁטָא עַל כָּל אֵבֶר. בְּגִין דְּכֶתֶר עֶלְיוֹן אַנְתְּ תְּהֵא מְעוּטָר בֵּיהּ, דְּבֵיהּ עִלַּת הָעִלּוֹת אִיהוּ כֶּתֶר עַל כֹּלָּא, טָמִיר וְגָנִיז מִלְּגָיו מִנֵּיהּ. וּמִנֵּיהּ אִתְפְּשָׁט עַל כָּל סְפִירָן, וּמְסַדֵּר לוֹן לְמֶהֱוִי דָּא רַב, וְדָא זְעֵיר, וְדָא בֵּינוֹנִי, וְאַנְהִיג לוֹן לִרְעוּתֵיהּ, וְנָהִיר בְּהוּ, וּמְקַשֵׁר לוֹן, וּמְיַחֵד לוֹן.

הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא מַנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל, בְּכָל מִדּוֹת טָבִין דִּילֵיהּ, וּתְסַדֵּר כָּל חַד כִּדְחֲזֵי לֵיהּ, הַבְּכוֹר כִּבְכוֹרָתוֹ, וְהַצָּעִיר כִּצְּעִירֻתוֹ, וּבֵינוֹנִי כְּפוּם דַּרְגֵּיהּ. וּתְקַשֵׁר לוֹן קֶשֶׁר אֶחָד לְגַבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. לְמֶהֱוִי כֻּלְּהוּ בְּשָׂפָה בְּרוּרָה, לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּלְקַדְּשֵׁיהּ, וּלְיַיחֲדֵיהּ, בְּדַרְגָּא דִּילָךְ, בְּמַחֲשָׁבָה דִּילָךְ, בַּאֲצִּילוּת דִּילָךְ, דְּאִתְקָיָּים בָּךְ (במדבר יא) וְאָצַּלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם. קוּם אִתְּעַר בְּפִקּוּדָא, לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. (פרשת תצא רפ&quot;א ע&quot;ב שייך לנשא קמ&quot;ה ע&quot;א)

(ויקרא יט) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְגוֹ' פִּקּוּדָא דָא, לְכַבֵּד אָב וְאֵם, דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְמִדְחַל מֵאָבוֹי וּמֵאִמֵיהּ, וּלְאוֹקִיר לוֹן. כְּמָה דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְאוֹקִיר לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מִסִּטְרָא דְּרוּחָא דְּיָהַב בְּגַוִיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ. הָכִי אִצְּטְרִיךְ לֵיהּ לְאוֹקִיר לַאֲבוֹי וּלְאִמֵּיהּ, מִסִּטְרָא דְּגוּפָא דִּילֵיהּ, וּלְמִדְחַל מִנְּהוֹן, דְּהָא אִינּוּן מִשְׁתַּתְּפִין בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעַבְדֵּי לֵיהּ גּוּפָא, וְהוֹאִיל וְאִינּוּן שׁוּתָּפִין בְּעוֹבָדָא, לִיהֱווּ שׁוּתָּפִין בִּדְחִילוּ וִיקָרָא.

כגוונא דא, תלת שותפין אשתכחו לעילא ברזא דאדם, אדם קדמאה אף על גב דגופא דיליה הוה מעפרא, לאו מעפרא דהכא הוה, אלא מעפרא דבי מקדשא לעילא, אבא ואימא אשתכחו, ומלכא עלאה אשתתף בהדייהו, ושדר ביה רוחא דחיי ואתברי.

וכגוונא דא אשתכח כלא עילא ותתא, ועל דא אצטריך ליה לבר נש למדחל לקדשא בריך הוא, ולמדחל לאבוי ולאמיה.

בְּסִתְרֵי תּוֹרָה, אָדָם קַדְמָאָה לָא הֲוָה לֵיהּ מֵהַאי עָלְמָא כְּלוּם. חַד צַּדִּיק עֲבַד שִׁמּוּשָׁא בְּנוּקְבֵיהּ, וְאִתְעָבִיד מֵהַהוּא שִׁמּוּשָׁא גּוּפָא חֲדָא, דִּנְהִירוּ דִּילֵיהּ יַתִיר מִכָּל אִינּוּן מַלְאֲכִין שְׁלִיחָן לְעֵילָּא. וְכַד אִתְבְּרֵי הַהוּא גּוּפָא מַלְכָּא עִלָּאָה, שָׁדַר בְּהַהוּא צַּדִיק כ&quot;ב אַתְוָון, וְאִשְׁתְּתַּף בַּהֲדַיְיהוּ, וְנָפַק לְעָלְמָא.

כֵּיוָן דְּנָפַק, חָמוּ לֵיהּ שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, וְאַסְתִּימוּ&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פג א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פג ב/&gt;נְהוֹרַיְיהוּ, דְּתַפּוּחָא דְּרַגְלֵיהּ אַחְשִׁיךְ נְהוֹרָא דִּלְהוֹן. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּמֵעוֹבָדָא דְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא עִלָּאָה נָפַק. כֵּיוָן דְּחָטָא, אִתְחֲשָׁךְ, וְאַזְעִיר גַּרְמֵיהּ, וְאִצְּטְרִיךְ לְגוּפָא אָחֳרָא בְּמִשְׁכָא וּבְבִשְׂרָא. דִּכְתִיב, (בראשית ג) וַיַּעֲשׂ יְיָ' אֱלֹהִים לָאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם. כְּהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דַּעֲבַד הַהוּא צַּדִיק בְּנוּקְבֵיהּ, לָא אִשְׁתְּכַח מִקַּדְמַת דְּנָא, וּלְבָתַּר דְּנָא, דְּהָא עַד לָא נָפַק לְצּוֹרֵף אוּמָנָא.

עַד דְּאָתָא חֲנוֹךְ, וְנָטִיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵאַרְעָא, וְאַבְרִיר פְּסוֹלֶת וְקַסְטוּרָא מִכַּסְפָא, וְכֵן בְּכָל אִינּוּן צַּדִּיקַיָּיא דִּי בְּאַרְעָא. לְבָתַר אִתְתָּקַּן הַהוּא אֲתַר, וְאִתְעָבִידוּ רוּחִין וְנִשְׁמָתִין בְּשִׁמּוּשַׁיְיהוּ וְגוּפָא מִתַּתָּא בְּאַרְעָא. וְעַל דָּא בְּשׁוּתָּפוּ דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, בַּר נָשׁ אָתֵי לְעָלְמָא, וְאִצְּטְרִיךְ לְמִדְחַל לְאִינּוּן שׁוּתָּפִין, וּלְאוֹקִיר לוֹן, כְּמָה דְּאִתְּמַר (ע&quot;כ רעיא מהימנא)

* [{{קטן|{{צ|פקודא כד למהוי דכיר את יום השבת}} - [[זהר חלק ב צב א|שמות צ&quot;ב ע&quot;א]]}}]
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פג ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פד|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פד א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פד א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פד|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פד ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פד ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פה|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פה א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פה א/&gt;

[פה ע&quot;ב עד פו ע&quot;ב - לא ברור מה יש בדף]

{{ממ זהר משולב|ג|פז|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פז א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פז א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פז|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פז ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פז ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח א/&gt;

&lt;קטע התחלה=דף פח א/&gt;
==פרשת אמור==
{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}{{צ|ויאמר יי' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו}}. א&quot;ר יוסי מ&quot;ט דא לקבל דא דכתיב לעילא ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו וסמיך ליה אמור אל הכהנים. אלא (משמע) כיון דאזהר להו לישראל לקדשא להו בכלא אזהר להו לכהני לקדשא לון וכן ללוים. לכהני מניין דכתיב אמור אל הכהנים. ללואי מנין דכתיב ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם. בגין דישתכחון כלהו זכאין קדישין דכיין. אמור אל הכהנים בני אהרן מ&quot;ט הכא בני אהרן וכי לא ידענא דבני אהרן נינהו. אלא בני אהרן ולא בני לוי. דאהרן דהוא שירותא דכל כהני דעלמא דביה אתרעי קב&quot;ה מכלא בגין למעבד שלמא בעלמא ובגין דאהרן ארחוי סליקו ליה להאי. דכל יומוי דאהרן הוה משתדל לאסגאה שלמא בעלמא. ובגין דארחוי כך סליק ליה קב&quot;ה להאי למיעל שלא בפמליא דלעילא. ובגין כך אמור אל הכהנים בני אהרן. אמור אל הכהנים ואמרת אליהם. 

רבי יהודה פתח מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. מה רב טובך כמה עלאה ויקירא ההוא נהורא עלאה דאקרי טוב דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב ודא הוא אור הגנוז דביה עביד קב&quot;ה טב בעלמא ולא מנע ליה בכל יומא בגין דביה מתקיים עלמא וקאים עליה. אשר צפנת ליראיך דתנן נהורא עלאה עבד קב&quot;ה כד ברא עלמא וגניז ליה לצדיקיא לזמנא דאתי. הה&quot;ד אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך. פעלת בזמנא דאתברי עלמא ההוא נהורא הוה קאים ונהיר מרישא דעלמא לסייפי דעלמא. כד אסתכל קב&quot;ה לאינון חייבין דזמינין לקיימא בעלמא גניז ליה לההוא נהורא דכתיב וימנע מרשעים אורם. וזמין לאנהרא לצדיקיא לעלמא דאתי ודא הוא צפנת ליראיך וכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. תא חזי בשעתא דבר נש קאים למיהך לההוא עלמא והוא בבי מרעיה אתיין עליה ג' שלוחין וחמי תמן מה דלא יכיל בר נש למחמי כד איהו בהאי עלמא. וההוא יומא יומא דדינא עלאה הוא דמלכא בעי פקדונא דיליה. זכאה ההוא בר נש דפקודא אתיב למלכא כמה דאתיהיב ליה בגויה. אי ההוא פקדונא אתטנף בטנופי גופא מה יימא למארי פקדונא. זקף עינוי וחמי למלאך המות קאים קמיה וסייפיה שליפא בידיה קסטר בקטרין בקוטמא דההוא בר נש ולית לה לנפשא קשיו בכלא כפרישו דילה מן גופא ובר נש לא מית עד דחמי לשכינתא ומגו סגיאות תיאובתא דשכינתא נפשא נפקת &lt;קטע סוף=דף פח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|פח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פח ב/&gt;
לקבלא לשכינתא. בתר דנפק' מאן איהי נפשא דאתדבק בה (ס&quot;א ותתקבל) ויקבל בגופא (ס&quot;א בגווה) והא אוקמוה להני מילי. בתר דנפקא נפשא מן גופא ואשתאר גופא בלא רוחא אסור למשבק ליה בלא קבורתא דכתיב לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא. בגין דמיתא דישתהי כ&quot;ד שעות דאינון יומם ולילה בלא קבורתא יהיב חלישותא בשייפוי דרתיכא ומעכב עבידתא דקב&quot;ה מלמעבד. דאפשר דקב&quot;ה גזר עליה בגין למיתי בגלגולא אחרא מיד בההוא יומא דאתפטר לאוטבא ליה. וכל זמנא דלא אתקבר גופא נשמתא לאו עאלת קמי קב&quot;ה ולא יכלא למהוי בגופא אחרא בגלגולא תניינא דלא יהבין לנשמתא גופא אחרא עד דיתקבר קדמאה. ודא דמי לב&quot;נ דמיתת אתתיה לא אתחזי ליה למיסב אתתא אחרא עד דקביר לקדמיתא ובגין דא אמרה אורייתא לא תלין נבלתו על העץ. דבר אחר כד אתפרשא נשמתא מן גופא ובעיא למיזל לההוא עלמא לא תיעול לההוא עלמא עד דיהבין לה גופא אחרא מנהורא ולבתר יכלא למיעל ומאליהו תנדע דהוו ליה תרין גופין חד דביה אתחזי לתתא לבני נשא וחד דביה אתחזי לעילא בין מלאכין עלאין קדישין. וכל כמה דגופא לא אתקבר צערא הוא לנשמתא ורוח מסאבא אזדמן לשרייא עלוי ולסאבא לההוא גופא. ובגין דההוא רוח מסאבא אזדמן לא מבעי ליה לאינש למיבת ההוא גופא ליליא חד בגין דרוח מסאבא אשתכח בליליא ואשתטח בכל ארעא לאשכחא גופא בלא נפשא לסאבא ליה ואסתאב יתיר וע&quot;ד אזהר לכהני ואמר לנפש לא יטמא בעמיו. בגין דאינון קדישין ולא ישרי עלייהו רוח מסאבא ולא יסתאבון:

אמור אל הכהנים ר' יצחק אמר אמור אל הכהנים בלחישו כמה דכל עובדיהון דכהני בלחישו כך אמירה דלהון בלחישו. אמור ואמרת זמנא חד ותרין זמנין לאזהרא להו על קדושייהו בגין דלא יסתאבון. דמאן דמשמש באתר קדישא בעיא דישתכח קדישא בכלא. לנפש לא יטמא כמה דאוקימנא דגופא בלא רוח מסאבא הוא ושארי עליה רוח מסאבא. דהא תיאובתא דרוחי מסאבא לגבי גופיהון דישראל איהו בגין דאתרק מנייהו רוחא קדישא ובמנא דקודשא אתיין לאתחברא וכהני דאינון קדישין קדושתא על קדושתא לא בעיין לאסתאבא כלל בגין דכתיב כי נזר אלקיו על ראשו. וכתיב כי שמן משחת אלקיו עליו אני יי' והוא כגוונא דלעילא קאים לתתא. דכתיב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו האי קרא אוקמוה אבל כשמן הטוב על הראש. דא משח רבות קדישא עלאה דנגיד ונפיק מאתר דנהרא עמיקא דכלא. ד&quot;א דנגיד ונפיק מרישא דכל רישין סתימא דכל סתימין. על הראש. על הראש ודאי רישא דאדם קדמאה. יורד על הזקן דא דיקנא יקירא כמה דאוקמוה. זקן אהרן. דא כהן גדול דלעילא והא אוקמוה וההוא שמן &lt;קטע סוף=דף פח ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|פט|א}}&lt;קטע התחלה=דף פט א/&gt;יורד על פי מדותיו דמאינון משיחין נגיד ונפיק ונחית לתתאי וכגוונא דא נגיד ואתעטר כהנא תתאה במשח רבותא לתתא. האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה. כתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא. לא יטמאו מבעי ליה מהו לא יטמא. אלא על ההוא כהן עלאה מכלהו קאמר א&quot;ר יהודה והא כתיב והכהן הגדול מאחיו (כאן חסר) אלא ודאי הכי הוא כמה דאתמר. וא&quot;ר יצחק כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה אצטריך לאשתכחא יתיר מכלא כמה דאתמר:

ולאחותו הבתולה הקרובה אליו וגו' מאי כתיב לעילא כי אם לשארו הקרוב אליו וגו'. ר' אבא פתח מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו' מי זה בא מאדום זמין קב&quot;ה ללבשא לבושי נוקמא על אדום דאחריבו ביתיה ואוקידו היכליה וגלו לכנסת ישראל ביני עממיא ולמעבד להון נוקמת עלמין עד דישתכחון כל טורין מטורי עלמא מליין מקטולי עמין ולמקרי לכל עופא דשמייא עלייהו וכל חיות ברא יתזנון מנייהו תריסר ירחי ועופא דשמייא שבע שנין עד לא תסבל ארעא ניוולא דידהו. הה&quot;ד כי זבח ליי' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום עד דאינון לבושין יסתאבון הה&quot;ד וכל מלבושי אגאלתי. חמוץ בגדים מבצרה בגין דמנה נפקו אכלוסין דעלמא לחיילא על ירושלם ואינון שרו לאוקדא היכלא ובני אדום מפגרין שורין ורמו אבני יסודא הה&quot;ד זכור יי' לבני אדום וגו' האומרים ערו ערו עד היסוד בה. זה הדור בלבושו באינון לבושי דנוקמא דזמין לאלבשא. צועה ברוב כחו. מה צועה מתבר כמה דכתיב עמים תחתיך יפלו וגו'. אמרו ישראל לישעיה מאן הוא דין דיעביד כל כך. פתח ואמר אני מדבר בצדקה. ההוא דאיהו רב להושיע ההוא דכתיב ביה אוהב צדקה ומשפט ואיהו צדקה ממש ואיהו רב להושיע. וכל כך למה. בגין דגרמו לכ&quot;י למהוי שכיבת לעפרא בגלותא ולמנפל לארעא כמה דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל ובגין כך קב&quot;ה ילבש לבושי נוקמא עלייהו לסאבא לון בסגיאו דקטולייא דכתיב וכל מלבושי אגאלתי. וכל כך למה דכתיב ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש. דלאו חולקיה דעשו ולא הוות בעדביה דההוא דכתיב ביה איש יודע ציד איש שדה. לה יטמא באינון לבושין דנוקמא דזמין לאסתאבא בין אינון אכלוסין דכתיב ביה לה יטמא בגינה בגין דאיהי שכיבת לעפרא והוא בעי לאקמא לה הה&quot;ד קומי אורי כי בא אורך (ס&quot;א וכתיב ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת וגו':

לא יקרחה קרחה בראשם. ר' יוסי אמר לא יקרחה בה&quot;א מ&quot;ט. אלא ההוא שמן עלאה דאיהו משח רבות קודשא דאשלים לכל שבה יומין כמה דאתמר דכתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם ההוא שמן עלאה אתעדי מניה ואתקרח אי איהו אפגים רישיה. בגין דרישא דכהנא עלאה ההוא שמן עלאה הוי ועל דא לא לבעי ליה לכהנא דלתתא לאחזאה ביה בגרמיה פגימו כלל והא אתמר ובג&quot;כ כתיב בה&quot;א. פתח ואמר בשוב יי' את שיבת ציון היינו כחולמים. בשוב יי' את שיבת דא בגלות בבל אתמר. דלא אשתכחו יתיר בגלותא אלא שבעין שנין דכתיב כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם. וכתיב היינו כחולמים מאי כחולמים אלא הא אתערו חברייא דאיכא שבעין &lt;קטע סוף=דף פט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פט ב/&gt;שנין בחלמא. ותא חזי כתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם. מאן שבעת ימים הא אתמר. ההוא אתר עלאה דהיא כללא דכל שיתא אחרנין אקרי שבעת ימים ואקרי תשובה. תנינן מאן דיתיב בתעניתא בשבתא קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה ושבעין שנה אינון שבע אנפי מלכא דאפילו אסתכמו עליה (כלא) לביש ההוא גזר דינא אתקרע. מ&quot;ט בגין דאחיד ביה בההוא יומא בכללא דכלהו דאקרי שבעה ואקרי תשובה בגין כך בכלהו אחיד ואהדר בתשובה ואתקרע גזר דינא בכלהו ועל דא ודאי שבעין שנין איכא בחלמא. כגוונא דא כהנא אתעטר בשבע דאקרי שבעת ימים אי פגים רישיה ההוא שבעה דאיהו כללא דכלהו אקרח מניה כל ההוא קדושה דכולהו דשריא עליה. ועל דא אזדהרו דלא יקרחה קרחה בראשם וישתכחו פגימין מכלא. ובגין כך כהנא בעי לאשתכחא בשלימו יתיר מכלא כ&quot;ש ההוא דאיהו עלאה מכלהו. א&quot;ר אבא כאן בה&quot;א תתאה כאן בה&quot;א עלאה כ&quot;ג דאיהו עלאה מכלהו בה&quot;א עלאה דכתיב אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו וגו'. ומלא ידו וגו' דכתיב שבעת ימים ימלא את ידכם. כהנא אחרא בה' תתאה. דכתיב לא יקרחה קרחה בראשם וכתיב בתריה ולא יחללו שם אלקיהם והאי שם הא ידיעא איהו ובגין כך כתיב והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ללבוש את הבגדים כמה דאמרן. ובגין דאיהו קדישא כגוונא דלעילא כתיב ומן המקדש לא יצא. 

ר' אבא פתח ואמר לך יי' הצדקה ולנו בושת הפנים כהיום הזה לאיש יהודה וליושבי ירושלם זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אתרעי בהו מכל עמין עכו&quot;ם ומגו רחימותא דלהון יהיב להו אורייתא דקשוט למנדע ארחא דמלכא קדישא. וכל מאן דאשתדל באורייתא כאילו אשתדל ביה בקב&quot;ה דאורייתא כלא שמיה דקב&quot;ה הוי. ובגין כך מאן דאתעסק באורייתא אתעסק ביה בשמיה ומאן דאתרחק מאורייתא רחיקא הוא מקב&quot;ה. ת&quot;ח לך יי' הצדקה כד&quot;א לך יי' הגדולה והגבורה. מאן צדקה אתר דכל אנפין נהירין אחידן ביה והוא אחיד בכלהו וביה אשתכחו. ולנו בושת הפנים אתר דכל אנפין נהירין אתרחקן מניה. צדקה אמת קשוט ונהורא דכלא ונהורא דאנפין חידו כלא. בשת כסיפא רחיקו דקשוט מאן דאכסיף. בגין דאמת דאיהו צדקה אתרחק מניה. רחיקו דאנפין נהירין. תא חזי כהנא עלאה בעי לאתחזאה בשפירו דאנפין בנהירו דאנפין בחידו יתיר מכלא. ולא בעי לאתחזאה ביה עציבו ורוגזא אלא כלא כגוונא דלעילא. זכאה חולקיה דעליה כתיב אני חלקך ונחלתך. וכתיב יי' הוא נחלתו. וע&quot;ד בעי לאתחזאה שלים בכלא בגרמיה בלבושיה דלא יפגים גרמיה כלל כמה דאתמר. האי איהו בתר נישואין וכו' עד לארעא דישראל. 

זהו קצת מאמר מרעיא מהימנא מצאתי בהעתק ונדפס באורך בפ' כי תצא כי שם ביתו מאמר מתחיל וענשו אותו. והוא אשה בבתוליה יקח. 

ר&quot;ש פתח והנה הוא שם עלילות דברים וגו'. וכתיב וענשו אותו מאה כסף וגו' כי הוציא שם רע על בתולת ישראל וכי בתולת ישראל היא בתולת אביה או בתולת בעלה היא. מהו &lt;קטע סוף=דף פט ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|א}}&lt;קטע התחלה=דף צ א/&gt;בתולת ישראל הכא. הה&quot;ד שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. אוף הכא כהנא דקאים כגוונא דלעילא כתיב והוא אשה בבתוליה יקח הכי נמי בבתוליה דלא תפוק מבבא דחצרה מזמנא לבר והוא אתמר. 

רבי שמעון הוה אזיל בארחא והוו עמיה רבי יהודה ור' יוסי ור' חזקיה. פתח ר&quot;ש ואמר טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו. טרף נתן ליראיו אלין אינון זכאין אינון דחלי דקב&quot;ה דכל מאן דדחיל ליה אתקרי מאינשי דביתא דמלכא ועליה כתיב אשר איש ירא את ה'. מהו טרף נתן ליראיו אלא כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה. מהכא אוליפנא דכל בר נש דלעי באורייתא בליליא וקם בפלגות ליליא בשעתא דכנסת ישראל אתערת לאתקנא ביתא למלכא האי אשתתף בהדה והאי אקרי מבי מלכא ויהבין ליה כל יומא מאינון תיקוני ביתא הה&quot;ד ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. מאן ביתה כל אינון דמשתתפי בהדה בליליא אקרון ביתה בני ביתה. ובג&quot;כ טרף נתן ליראיו מהו טרף טרף ממש דאיהי נטלא מאתר רחיקא עלאה דכתיב ממרחק תביא לחמה. ומאן זכי להאי טרף סופיה דקרא אוכח דכתיב יזכור לעולם בריתו מאן דאסתכל (ס&quot;א דאשתדל) באורייתא לאשתתפא בהדה בליליא. ולא עוד אלא דצדיק חד עלאה אית ליה לקב&quot;ה והוא אשתתף בהדיה וירתין תרווייהו לכנישתא דישראל דכתיב צדיקים לעולם יירשו ארץ. 

תו פתח ואמר ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני יי' מקדשו. תא חזי כל מאן דאפיק זרע לבטלה לא זכי למחמי אפי שכינתא ואקרי רע דכתיב כי לא קל חפץ רשע אתה לא יגורך רע האי מאן דאפיק ליה בידיה או אנתו אחרא דלא כשרא ואי תימא דאפיק ליה באנתו דלא מתעברא הכי נמי. לא אלא כמה דאמרן ועל דא יבעי ב&quot;נ מקב&quot;ה דיזמין ליה מאנא דכשרא דלא יפגים זרעיה. מאן דאפיק זרעא במאנא דלא כשרא פגים ליה לזרעיה ווי למאן דפגים זרעיה. ומה בשאר בני נשא כך בכהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה עלאה עאכ&quot;ו. בעמיו מהו בעמיו דהא כתיב לעילא אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח וכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו. בהם מבעי ליה מהו בעמיו אלא מלה דא קלנא בעמיו פגימו בעמיו ועל דא כתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה מעמיו ודאי כלא כגוונא דלעילא כי אני יי' מקדשו מהו מקדשו אלא אנא הוא ההוא דאיהו מקדש ליה בכל יומא ובג&quot;כ לא יפגים זרעיה ולא ישתכח ביה פגימו. (ס&quot;א ובגין דא) דהא אני יי' מקדשו דאנא בעינא לקדשא ליה וישתכח קדישא בכלא. דקדישא ישתמש על ידא דקדישא. תא חזי קב&quot;ה &lt;קטע סוף=דף צ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צ ב/&gt;ישתמש ע&quot;י דכהנא וישתכח קדישא כד אתי לשמשא ובגין דקב&quot;ה ישתמש על ידא דכהנא דאיהו קדישא כהנא ישתמש ע&quot;י דרכיא דאתקדש בדכיותיה ומאי איהו ליואי בר נש (ס&quot;א כהנא) אחרא ישתמש ע&quot;י דקדישא אחרא בגין דישתכחון כלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דעלייהו כתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. כמה פרישן ישראל מכלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה הה&quot;ד והתקדשתם והייתם קדושים כי אני יי' וגו'. 

תו פתח ואמר ליי' הישועה על עמך ברכתך סלה ליי' הישועה הכי תנינן זכאין אינון ישראל דבכל אתר דאתגלו שכינתא אתגלייא בהדייהו. כד יפקון ישראל מגלותא פורקנא למאן. לישראל או לקב&quot;ה אלא הא אוקמוה בכמה קראי והכא ליי' הישועה ודאי אימתי על עמך ברכתך סלה. בשעתא דקב&quot;ה ישגח בברכאן עלייהו דישראל לאפקא לון מן גלותא ולאוטבא להו כדין ליי' הישועה ודאי. ועל דא תנינן דקב&quot;ה ייתוב עמהון דישראל מן גלותא הה&quot;ד ושב יי' אלקיך את שבותך ורחמך:

איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. ר' יצחק אמר בגין דאיהו פגים ומאן דאיהו פגים לא אתחזו לשמשא בקודשא והוא אוקמוה דב&quot;נ דאשתכח פגים לית ביה מהימנותא וההוא פגימו אסהיד עליה כ&quot;ש כהנא דבעייא לאשתכחא שלים מאריה דמהימנותא יתיר מכלא והא אוקמוה. ר' אלעזר הוה יתיב בקסטרא דבי חמוי והוא הוה אמר זילגא דבקסטירא בעינא שכיח. אדהכי אעבר חד ב&quot;נ פגים מעיניה חד אמר חמוי נשאל להאי. אמר פגים הוא ולאו מהימנא. אמר נשאל בהדיה אתו שאילו ליה א&quot;ל טופקא מאן הוא בעלמא. אמר עתירא אבל דישליף בהדיה אנא מכלהו. (ס&quot;א עתירא אבל דישליף ווי על דא בהדיה אנא מכלהו) א&quot;ר אלעזר במלוי אשתמע דלאו מהימנותא גביה ולאו בר מהימנא הוא. תא חזי קב&quot;ה אמר כל איש אשר בו מום לא יקרב דהא קדוש' דלעילא לא שריא באתר פגים פתח ואמר לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה. לתורה ולתעודה מאן הוא תורה ומאן הוא תעודה אלא תורה דא תורה שבכתב. תעודה דא תורה שבע&quot;פ תורה שבע&quot;פ לא שריא באתר פגים. דהא מתורה שבכתב אתבני. כתיב צור תעודה חתום תורה בלמודי צור תעודה דא תורה שבע&quot;פ בגין דתמן אתצר צרורא דחיי ובתעודה אתקשר קשרא דחיי (נ&quot;א קשרא דמהימנותא) דלעילא למהוי כלא חד. ומתמן לתתא אתפרשן אורחים ושבילים ומתמן מתפרשין אורחין בעלמין כלהו הה&quot;ד ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים חתום חתמה תורה חתימה דאורייתא דאיהי תורה שבכתב. באן אתר. בלמודי אלין נביאי כד&quot;א ויקם את העמוד הימני ויקרא שמו יכין ויקם את העמוד השמאלי ויקרא שמו בועז ומתמן אתפרשן אורחין לנביאי מהימני וקיימי אלין בקיומא לגופא לשית טהירין הה&quot;ד שוקיו עמודי שש. וכלא לא קיימא אלא בשלימו ולא שרייא קדוש' דכלא אלא בשלימו כד מתחבראן דא בדא כלא הוא שלים כלא הוא חד לא אתפגי' אתר. וע&quot;ד אקרי כ&quot;י שלם כד&quot;א ומלכי צדק מלך שלם ויהי בשלם סכו. ובג&quot;כ לא שרייא כלא אלא באתר שלים ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב כגוונא דא קרבנא דביה מומא לא יתקריב מאי טעמא דכתיב כי לא לרצון יהיה לכם. ואי תימא הא קודשא בריך הוא לא שארי אלא באתר תבירא במאנא תבירא דכתיב ואת דכא ושפל רוח. האי אתר שלים יתיר הוא מכלא (דכתיב ואת דכא ושפל רוח) בגין דמאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דכלא גאותא עלאה ודא הוא שלים. אבל לא כתיב ואת &lt;קטע סוף=דף צ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|א}}&lt;קטע התחלה=דף צא א/&gt;עור ושבור וחרום ושרוע. אלא ואת דכא ושפל רוח. מאן דמאיך גרמיה קב&quot;ה זקיף ליה. ובגיני כך כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בעי למהוי שלים יתיר מכלא ולא יתחזי פגים ועל דא אזהר להו לכהני דכתיב איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. 

תו פתח ואמר וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע וכי קב&quot;ה אמר אין רע אי הכי טוב הוא. אלא סיפיה דקרא אוכח דישראל באינון יומין הוו ממנן כהני מארי דמומין על גבי מדבחא ולשמשא על מקדשא ואמרי מאי אכפת ליה לקב&quot;ה דא או אחרא ואינון הוו דאמרי אין רע. וקב&quot;ה אתיב להון ההוא מלה דהוו אמרי. אמר. ישראל אתון אמרי כד מקרבי מארי דמומין על פולחני אין רע מאי אכפת ליה לקב&quot;ה. סופיה דקרא מה כתיב הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך. בר נש מנייכו אי בעיתו לשלומי למלכא ולקרבא קמיה דורונא אתון משדרין ליה בפגימא או לאו. הירצך או הישא פניך בההוא דורונא כ&quot;ש וכ&quot;ש דאתון מקרבין קמאי בר נש פגים לקרבא דורונא הא דורונא דילכון לכלבא אתמסר דודאי בר נש דאיהו פגים פגים הוא מכלא פגים הוא מהימנותא ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב אמר רבי יוסי זמין קב&quot;ה לאשלמא להו לישראל ולאשתכחא שלימין בכלא דכלא דלא יהא בהון מארי דמומין כלל בגין דיהון תקונא דעלמא כאלין מאני ולבושא דבר נש דאינון תקונא דגופא הה&quot;ד ויתיצבו כמו לבוש (ס&quot;א ד&quot;א) ת&quot;ח כד יתערון מעפרא כמה דעאלו הכי יקומון. חגרין או סומין עאלו חגרין וסומין יקומון בההוא לבושא דלא יימרון דאחרא הוא דאתער. ולבתר קב&quot;ה ייסי לון וישתכחון שלימין קמיה וכדין יהא עלמא שלים בכלא כדין ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד:

שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו וגו'. רבי יוסי פתח צדקתך כהררי קל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע יי'. האי קרא אית לאסתכלא ביה. אבל תא חזי צדק כתרא קדישא עלאה. כהררי קל כאינון טורין עלאין קדישין דאקרון טורי דאפרסמונא דכיא. ובגין דאיהי סלקא לאתקשרא בהו לעילא כל דינהא בשיקולא חדא לכלא דלית בההוא דינא רחמי. משפטיך תהום רבה משפט דאיהו רחמי נחית לתתא לההוא דרגא לתקנא עלמין וחייס על כלא ועביד דינא ברחמי לבסמא עלמא ובגין דאיהו רחמי אדם ובהמה תושיע יי' לכלא בשיקולא חדא אדם ובהמה הא אוקמוה מאן דהוא אדם ושוי לגרמיה כבהמה אדם ובהמה דין אדם ודין בהמה חד הוא. אדם. ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר. בהמה והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה ליי' בגין דיעבר עלייהו שבת חד ודא אוקמוה:

רבי חייא פתח יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו. תא חזי זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דקב&quot;ה אתרעי בהו ואינון מתדבקין ביה ואקרון קדישין עם קדוש. וכן עד דסליק לון לדרגא עלאה דאקרי קדש דכתיב קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה כמה דאוקימנא דהא ישראל מתמניא יומין מתדבקין ביה בשמיה ורשימין בשמיה ואינון דיליה כד&quot;א ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ ועממין לא מתדבקין ביה ולא אזלין בנימוסיה ורשימא קדישא אעדיאו מנייהו עד &lt;קטע סוף=דף צא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צא ב/&gt;דאינון מתדבקן בסטרא אחרא דלאו קדישא. ות&quot; בשעתא דבעא קב&quot;ה למיהב אורייתא לישראל זמין בה לבני עשו אמר לון בעאן אתון לקבלא אורייתא. בההיא שעתא אתרגיזת ארעא קדישא ובעיא לאעלא לנוקבא דתהומא רבה. אמרה קמיה מארי דעלמא פסטירא דחדווה (ס&quot;א דעלמא) תרי אלפי שנין עד לא אתברי עלמא קלטינא קמי (נ&quot;א קליטנא) גו נ&quot;א אזדמן קמי) ערלין דלא רשימין בקיומך. אמר לה קב&quot;ה כורסייא כורסייא ייבדון אלף אומין כוותייהו וקיימא דאורייתא לא יזדמן קמייהו. הה&quot;ד יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה ודאי בגין דאורייתא לא אתיהיבת (בגין דאיהי קיימא קדישא) אלא למאן דאית ביה קיימא קדישא ומאן דאליף אורייתא למאן דלא אתגזר משקר בתרי קיימי משקר בקיימא דאורייתא ומשקר בקיימא דצדיק וכנסת ישראל. דאורייתא להאי אתר אתיהיבת ולא לאחרא. רבי אבא אמר משקר בתלת דוכתי עלאי משקר בתורה משקר בנביאים משקר בכתובים. משקר בתורה דכתיב וזאת התורה וגו'. משקר בנביאים דכתיב וכל בניך למודי יי' אינון למודי יי' ולא אחרא וכתיב חתום תורה בלמודי אינון ולא אחרא. משקר בכתובים דכתיב ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל. וכתיב אך צדיקים יודו לשמך מאן צדיקים דא צדיק וכ&quot;י דמאן דלא אתגזר ולא עאל בקיומא דלהון לא יודון לשמיה קדישא דהיא אורייתא. 

א&quot;ר חייא כיון דאתגלי קב&quot;ה על טורא דסיני למיהב אורייתא לישראל שכיכת ארעא ותבת בנייחא הה&quot;ד ארץ יראה ושקטה. תא חזי בר נש דאתיליד לא אתמנא עליה חילא דלעילא עד דאתגזר כיון דאתגזר אתער עליה (רוחא) אתערותא דרוחא דלעילא. זכי לאתעסקא באורייתא אתער עליה ואתערותא יתיר. זכי ועביד פקודי אורייתא. אתער עליה אתערותא יתיר. זכי ואתנסיב זכי ואוליד בנין ואוליף לון ארחוי דמלכא קדישא הא כדין הוא אדם שלים. שלים בכלא. אבל בהמה דאתילידת בההיא שעתא דאתילידת ההוא חילא דאית לה בסופא אית לה בההיא שעתא דאתילידת ואתמנא עליה. ובגין כך כתיב שור או כבש או עז כי יולד. עגל או טלה או שעיר או גדי לא אתמר אלא שור או כשב או עז ההוא דאית ליה לסופא אית ליה בשעתא דאתיליד. והיה שבעת ימים תחת אמו בגין לאתישבא ביה ההוא חילא ואתקיים ביה. ובמה יתקיים ביה כד ישרי עליה שבת חד ואי לא לא יתקיים (ועוד דאתייבש מזוהמא דאמיה) ולבתר דיתקיים ביה ההוא חילא כתיב ירצה לקרבן אשה ליי' בקיומא דשבת חד דאעבר עליה. ובר נש. בקיומא דשבת חד אתקיים ביה אתערותא דהאי עלמא וחילא דיליה. בתר דאתגזר אתער עליה אתערותא דרוחא עלאה וכ&quot;י אעבר עליה וחמאת ליה ברשימא קדישא ואתערת עליה ושרייא עליה רוחא דההוא עלמא קדישא כד&quot;א ואעבור עליך ואראך מתבוסת בדמיך וגו'. בדמיך בתרי. ואי תימא התם כד נפקי ישראל ממצרים דשכיח בינייהו דם פסח ודם מילה כדין כתיב בדמיך חיי הכא מאי בדמיך. אלא תרין חד דמילה וחד דפריעה. חד דגזירו דכנסת ישראל וחד דפריעה בצדיק יסוד עולם ואלין תרין דמין דבר נש קאים בגינייהו בקיומא דעלמא דאתי הה&quot;ד בדמיך חיי. רבי שמעון אמר סוד יי' ליראיו ובריתו להודיעם. סוד יי' ליראיו דא כנסת ישראל. ובריתו להודיעם דא צדיק יסוד עולם &lt;קטע סוף=דף צא ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צב|א}}&lt;קטע התחלה=דף צב א/&gt;בקשורא חדא. יו&quot;ד תלת אתוון שלימותא דכלא. ראשיתא דכלא י' עלאה דכלא. וא&quot;ו אמצעיתא שלימותא דכל סטרין מעבר לכל רוחין ביה תלייא מהימנותא. דל&quot;ת גנתא צרורא דחיי. את דא זעירא שלימא דכלא. את דא סתימא דכל סטרין. כד נפיק. נפיק כמלכא עם חילוי. תב (נ&quot;א יתיב) לבתר י' בלחודוי ביה אסתים מלה ביה נפיק סגיר ופתח. (נ&quot;א נגיד ונפיק ופתח) ה&quot;א (נ&quot;א דא) שלימותא דכלא לעילא ותתא והא אתמר הא. ה' הא ידיעא. א הוא יו&quot;ד שלימו דתלת אתוון דאינון ברישא דסתימין (ס&quot;א ביו&quot;ד והא אוקמוה) ביה ו' ע&quot;ג א' (ס&quot;א דא' הא) והא אוקמוה וכלא חד מלה הוא שלימו דשמא קדישא הוא שלימו דעילא בגין כך לזמנין ה&quot;א נטיל א' בזמנא דהיא מתעטרא בעטרוי. תא חזי כל את ואת דשמא קדישא אתחזי ביה שלימו דכלא שמא. יו&quot;ד הא אתמר שלימו דכלא. ה' שלימו דכלא ואע&quot;ג דלאו איהו באלף ה&quot;א בלחודוי הא אתמר בדיוקנא (ס&quot;א דא הא הוא כו') ה&quot;י (ס&quot;א איהו) הוא שלימותא דכלא. ו' בין בסטרא דא בין בסטרא אחרא שלימו הוא דכלא וא&quot;ו ה&quot;א הוא שלימו יתיר לאעטרא לכלא הא דכלא חד והא אתערו ביה חברייא. תא חזי והיה שבעת ימים וגו'. יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א (נ&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א יו&quot;ד ה&quot;א) אתגליפו אתוון (והיה) ו' ה' הא שבעת יומין אתכלילו בחד י' ה' שבעת יומין י' חד כללא דכלא ה&quot;א תלת היא ותרין בנין וברא חד תרין אבהן ביה כלילן הא שיתא. ברתא נוקבא חד הא שבעה אשתמע דה' עלאה כללא דשיתא י&quot;ה הא שבעה היינו דכתיב שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום. והיה שבעת ימים תחת אמו. תחת אמו אתעטרו שבעת ימים דכתיב לך יי' הגדולה והגבורה וגו' וע&quot;ד שבעת ימים לתתא ליקרא דאמא עלאה. תחת אמו לתתא. דכתיב עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה עקרא דכל ביתא ילדה שבעה אלין שבעת יומין דחג הסכות. ורבת בנים אמללה אלין קרבנין דחג דנחתין בכל יומא מן מנינא. ותא חזי אלין סלקין לעילא לעילא ואלין נחתין לתתא לתתא כד&quot;א אם תגביה כנשר ואם בין ככבים שים קנך משם אורידך נאם יי' וישראל סלקין מתתא לעילא דכתיב והיה זרעך כעפר הארץ וכתיב והרביתי את זרעך ככוכבי השמים. ולבתר סלקין על כלא ומתדבקן באתר עלאה על כלא הה&quot;ד ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו':

ושור או שה אותו ואת בנו. אמר ר' יוסי כתרגומו לה ולברה דעקרא דאמא למנדע ברה ואזיל בתרה ולא אזיל בתר אבוה ואנן לא ידעינן מאן הוא. לא תשחטו ביום אחד. א&quot;ר יהודה מ&quot;ט אי תימא משום עגמת נפש דבעירא ניכוס להאי בביתא חד ולהאי בביתא אחרא או להאי השתא ולהאי לבתר. א&quot;ל אית מאן דשרי ולאו הכי אלא ביום אחד ממש. תא חזי תנינן יפה תענית לחלום כאש לנעורת ועקרא דתעניתא בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא. מאי טעמא. בגין דלית לך יום לתתא דלא שלטא ביה יומא אחרא עלאה וכד איהו שארי בתעניתא דחלמא אוליפנא דההוא יומא לא אתעדי עד דאתבטל ההוא גזרה ואי דחי ליה ליומא אחרא הא שולטנא דיומא אחרא הוא ולא עאל יומא ביומא אחרא דחבריה. כהאי גוונא לית לך יום דלא אתמנא עליה יומא עלאה לעילא. ובעי בר נש לאסתמרא דלא יעביד פגימו בההוא יומא ולא יתפגים קמי שאר יומין אחרנין. ותנינן בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא. אי בר נש עביד עובדא לתתא כדקא &lt;קטע סוף=דף צב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צב ב/&gt;יאות הכי אתער חילא כדקא יאות לעילא. עביד בר נש חסד בעלמא אתער חסד לעילא ושארי בההוא יומא ואתעטר ביה בגיניה ואי אתדבר בר נש לרחמי לתתא אתער רחמי על ההוא יומא ואתעטר ברחמי בגיניה. וכדין ההוא יומא קאים עליה למהוי אפוטרופא בגיניה בשעתא דאצטריך ליה. כגוונא דדא בהפוכא דא (ועל כלא) אי עביד בר נש עובדא דאכזרי הכי אתער בההוא יומא ופגים ליה ולבתר קאים עליה לאכזרי לשיצאה ליה מעלמא. בההיא מדה דבר נש מודד בה מודדין ליה תנן דישראל אכזריות אתמנע מנייהו מכל שאר עמין ולא יתחזון מניה עובדא בעלמא דהא כמה מארי דעיינין קיימין עליה דבר נש בההוא עובדא. זכאה מאן דאחזי עובדא דכשרא לתתא דהא בעובדא תלייא מלתא בכלא לאתערא מלה אחרא:

רבי שמעון פתח וירא יעקב כי יש שבר במצרים האי קרא רזא דחכמתא אית ביה ואית לן לאסתכלא ביה דלאו סופיה רישיה ולאו רישיה סופיה אלא תא חזי בשעתא דקב&quot;ה בעי למידן עלמא בכפנא לא יהיב מלה דא לידא דכרוזא דהא כל דינין אחרנין דעלמא כרוזא כריז עלוהי עד לא ייתון לעלמא ודינא דא לא אתיהיב לכרוזא. אלא קב&quot;ה אכריז עליה וקארי הה&quot;ד כי קרא יי' לרעב. מההיא שעתא אתפקדן על עלמא ממנן אחרנין בפקידו דרעב (דתרעין) ואסיר ליה לבר נש דאית ליה שבעא לאחזאה בגרמיה שבעא דהא אחזי פגימו לעילא ואכחיש מלה דמלכא וכביכול כאלו אעבר ממנן דמלכא מאתרייהו. וע&quot;ד אמר יעקב לבנוי למה תתראו למה תעבידו פגימו לעילא ולתתא ולאכחשא מלה דמלכא וכל אינון ממנן בכריזו דיליה. אבל הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה ותמן אחזיאו גרמייכו בשבעא ולא תכחישו פמליא דלעילא הכא. ותא חזי יעקב כמה תבואה הות ליה ולא בעי לשבור אלא בתוך הבאים בגין דלא ישתכח פגימו בעובדא דיליה. (מה שחסר כאן עיין בסוף הספר סימן ג) 

תו פתח ואמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. ותנינן ידו כתיב דבעי לזקפא ימינא על שמאלא ואמאי לאחזאה עובדא לתתא בגין דיתער עובדא לעילא כתיב והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו' שופר תרועה אמאי אלא שופר דמתבר שלשלאין דמתבר שולטנותא מכל עבדין ובעיא לאחזאה שופר דאיהו פשוט ולא כפוף לאחזאה תורו לכלא דהא יומא גרים ובכלא בעי לאחזאה עובדא ועל דא שופר ולא קרן בגין לאחזאה מאן הוא אתר דאקרי שופר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דאינון ידעין לאתדבקא במלכא קדישא ולאתערא חילא דלעילא ולאמשכא קדושה דמאריהון עלייהו בגין כך כתיב אשריך ישראל מי כמוך וגו'. ואתם הדבקים ביי' אלקיכם חיים כלכם היום: &lt;קטע סוף=דף צב ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|צג|א}}&lt;קטע התחלה=דף צג א/&gt;אלה מועדי יי' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי ר' יצחק פתח ויקרא אלקים לאור יום וגו'. תנינן אור דהוה בקדמיתא הוה נהיר מסייפי עלמא לסייפי עלמא כד אסתכל קב&quot;ה לחייבין דזמינין למיקם בעלמא גניז ליה לצדיקייא לעלמא דאתי הה&quot;ד וימנע מרשעים אורם. וכתיב אור זרוע לצדיק. תא חזי ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה הא תנינן יהי אור אור דכבר הוה נהכא אי תימא אור דאיהו יום בלחודוי הדר ואמר ולחשך קרא לילה. אי תימא כל חד בלחודוי &lt;קטע סוף=דף צג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צג ב/&gt;
הדר ואמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד דלילה לית בלא יום ולית יום בלא לילה ולא אקרי אחד אלא בזווגא חד וקב&quot;ה וכנסת ישראל אקרי אחד ודא בלא דא לא אקרי אחד. תא חזי בגין דכנסת ישראל השתא בגלותא כביכול לא אקרי אחד ואימתי אקרי אחד בשעתא דיפקון ישראל מן גלותא וכנסת ישראל אהדרת לאתרהא לאזדווגא ביה בקב&quot;ה הה&quot;ד ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. (בגין כך ויהי ערב ויהי בקר יום אחד) ודא בלא דא לא אקרי אחד. תא חזי מועדי יי' אשר תקראו וגו' לזמנא כלא לאתר חד ולאשתכחא כלא בשלימו ברזא דאחד ולמהוי ישראל לתתא (בזווגא חדא) גוי אחד בארץ. תינח קב&quot;ה בכנסת ישראל דאקרי אחד ישראל לתתא דאינון זמינין כגונא דלעילא במה יקרון אחד. אלא בירושלם דלתת קרון ישראל אחד מנא לן דכתיב גוי אחד בארץ. ודאי בארץ הם גוי אחד עמה אקרון אחד ולא אינון בלחודייהו דהא ומי כעמך ישראל גוי אחד סגי ליה אבל לא אקרון אחד אלא בארץ בזווגא דהאי ארץ כגוונא דלעילא ובגין כך כלא קשיר דא בדא זווגא חדא זכאה חולקהון דישראל. ששת ימים תעשה מלאכה אתמר והא אוקמוה:

רבי יוסי ור' חייא הוו אזלי בארחא וכו'. עד הושיעה ימינך וענני. כבר נדפס בפרשת וארא דף לב עמוד א וצריך להוסיף אחר מלת קדישא. א&quot;ל את חמי ואנא חמינא מפומיה דר' שמעון שמענא מלה ובכינא. א&quot;ל מאי האי. אחר מלת דא דאתגזר בי כדקא יאות:

אלה מועדי יי' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם. ר' יצחק פתח לך אמר לבי בקשו פני את פניך יי' אבקש. האי קרא אוקמוה חברייא בכמה אתר אבל האי קרא הכי אתמר לך אמר לבי. דוד מלכא אמר דא בגין כנסת ישראל לקבל מלכא קדישא ומאי אמר לך אמר לבי בגינך אמר לבי לבני עלמא ואזהר לון לבי דאיהו אחיד ביה. דדא בגין מלכא עלאה אמר. בקשו פני אלין עטרי מלכא דאיהו אחיד בהו ואינון ביה אינון שמיה ואיהו שמיה מלה חדא הוא. בגין כך אמר דוד את פניך יי' אבקש כד&quot;א דרשו יי' ועזו בקשו פניו תמיד. תא חזי יאות הוא דוד מלכא למימר שירתא בגין כנסת ישראל יתיר מכל בני עלמא ולמימר מלי דכנסת ישראל למלכא בגין דאיהו אחיד בה. ד&quot;א לך אמר לבי בקשו פני בגינך אמר לבי לבני עלמא בקשו פני (ס&quot;א את פניך יי' אבקש) אלין זמנייא וחגייא דכלהו זמין להון לאתר דאקרי קדש בגין לעטרא לון כל חד וחד ביומיה כל חד וחד בזמניה וישאבון כלהו מההוא עמיקא דעמיקתא דנחלין ומבועין נפקין מניה בגין כך כתיבי מקראי קדש זמינין אינון לההוא אתר דאקרי קדש לאתעטרא ביה ולאשתאבא ביה בגין דיתקדשון כלהון כחדא וישתכח בהו חדוותא. ר' אבא אמר מקראי קדש זמינין דקדש וכד מהאי זמינין ימן נחלא דנגיד ונפיק. למלכא דזמין בני נשא לסעודתיה אעטר קמייהו מכל זיני מיכלא דעלמא אפתח להו גרבי חמרא שפיר בריחא שפיר למשתייא. דהכי אתחזי. מאן דמזמין. למכלא ולמשתייא זמין. כך מקראי קדש כיון דאינון זמינין לסעודתא דמלכא זמינין אינון לחמרא טב ושפיר דמנטרא (כד&quot;א כי טובים דודיך מיין). וע&quot;ד מקראי קדש כתיב. אשר תקראו אותם במועדם (הכי תנינן) כתיב ואנשי קדש תהיון לי ישראל לתתא אקרון אנשי קדש. כיון דזמינין אינון מקדש דלעילא. אתון אנשי קדש לתתא זמינא להו כדין אתקינו סעודתא וחדו דהא לכו אתחזי בגין דאתון אתקרון אנשי קדש ויהון כלהו &lt;קטע סוף=דף צג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|א}}&lt;קטע התחלה=דף צד א/&gt;זמינין בכל סטרין דקדש לעילא ותתא. 

ד&quot;א אלה מועדי יי' מהו מועדי יי' ר' שמעון אמר מיי' אינון דביה אתקשרו מתתא לעילא ומעילא לתתא כלהו ביה מתקשרן ותמעטרן (ס&quot;א ומתעתדן) (נ&quot;א ומתאחדן) כלהו לאתקשרא קשרא חד בקשרא דמלכא מאי טעמא כמה דמלכא ירית לאבא ולאמא ואחיד בההוא קדש ואתעטר בהו (בגין) כך כל אינון דאחידן ביה במלכא בעיין לאזדמנא בההוא אתר עלאה דאקרי קדש בגין דיתאחדו כלהו כחדא (למלכא) וע&quot;ד מועדי יי' אקרי ולבתר מקראי קדש דהא בהו אתעטר במלכא אשר תקראו אותם במועדם. תרין חולקין אית לישראל בהו אי מסטרא דמלכא חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואתם הדבקים ביי' אלקיכם וגו' כי חלק יי' עמו. ואי מסטרא עלאה דקדש חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואנשי קדש תהיון לי וכתיב קדש ישראל ליי' וע&quot;ד לכו אתחזו לזמנא להו ולתקנא קמייהו חדוותא וסעודתא ולמחדי בהו. ומאן דמזמן לאחרא (ס&quot;א לאורחא) בעי לאחזאה ליה חידו ואנפין נהירין לעטרא (נ&quot;א לנטרא) אורחיה דההוא אושפיזא. למלכא דזמין אושפיזא יקירא אמר לבני היכליה כל שאר יומין הויתון כל חד וחד בביתיה דא עביד עבידתיה ודא אזיל בסחורתיה ודא אזיל בחקליה. בר ההוא יומא דילי דכלכון מתערין (ס&quot;א מתעתדי) בחדוותא דילי השתא זמינית אושפיזא עלאה ויקירא לא בעינא דתשתדלון בעבידתא ולא בסחורתא ולא במדברי אלא כלהו אזדמנו כגוונא דההוא יומא דילי ואתקינו גרמייכו לקבלא לההוא אושפיזא באנפין נהירין בחדוותא בתושבחתא. אתקינו ליה סעודתא יקירא בגין דיהא זמיני דילי בכל סטרין. כך אמר קב&quot;ה לישראל בני כל שאר יומין אתון משתדלי בעבידתא בסחורתא בר ההוא יומא דילי. השתא אושפיזא עלאה ויקירא זמינית אתון קבילו ליה באנפין נהירין זמינו ליה אתקינו ליה סעודתי עלאי פתורי מסדרן כגוונא דההוא יומא דילי. בג&quot;כ תקראו אותם במועדם. תא חזי בשעתא דישראל לתתא חדאן בהני מועדיא ומשבחין שבחא לקב&quot;ה מסדרין פתורי מתקני גרמייהו במאני יקר מלאכי עלאי אמרין מה טיבן דישראל בכך קב&quot;ה אמר אושפיזא עלאה אית לון יומא דא. אמרי ולאו דילך הוא מההוא אתר דאקרי קדש. אמר לון וכי ישראל לאו קדש נינהו ואקרון קדש לון אתחזי לזמנא אושפיזא דילי. חד מסטרא דילי דהא אינון דבקים בי וחד מסטרא דקדש דכתיב קדש ישראל ליי' הואיל וישראל אקרון קדש אושפיזא דלהון הוא ודאי. בגין דזמינו דהאי אושפיזא מקדש הוא דכתיב מקראי קדש. פתחו כלהו ואמרו אשרי העם שככה לו. תלתא אינון זמינין מקדש ולא יותר. חג המצות. וחג השבועות. וחג הסוכות. 

אמר ליה רבי אבא וכי שבת לאו מקדש הוא זמין. אמר ליה לאו בתרי סטרין. חד דהוא ודאי קדש אקרי דכתיב ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם וחד דשבת לאו זמין הוא דהא ירותא דיליה הוא ודאי. ירותא דקדש הוא ירית ולאו זמיני וע&quot;ד כלהון זמינין בקדש ומתקשרן בשבת ומתעטרן ביה. בהאי יומא שביעאה אתעטר ביה. וע&quot;ד שבת לאו זמין הוא. 

לברא דעאל לביתא דאבו ואימיה ואכל ושתי בשעתא דהוא בעי. למלכא דהוה ליה ברא יחידאי חביבא דנפשיה יהב ליה שושבינא לנטרא ליה ולאתחברא בהו אמר מלכא יאות הוא לזמנא לאלין שושבינין דברי ולאחזאה יקרא וחביבותא דילי בהו. זמין לון להני שושבינין. ברא לא אתחזי לזמנא אלא למיעל ולמיכל ולמשתי בביתא דאבוי בשעתא דאיהו בעי. הה&quot;ד מי כמוכה באלים יי' מי כמוכה נאדר בקדש. &lt;קטע סוף=דף צד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צד ב/&gt;נאדר בקדש ודאי כבר דאתתקן (ס&quot;א דאתתקף) באבוי נאדר בקדש ולאו זמין מקדש. 

{{צ|ששת ימים תעשה מלאכה}} - ששת ימים מאי עבידתייהו? אמר ר' יוסי כתיב {{צ|כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ}}, ולא כתיב בששת והא אוקמוה וכל יומא יומא עביד עבידתיה ואקרון יומי מלאכה. א&quot;ר יצחק אי הכי אמאי אקרון {{צ|ששת ימי חול}}, אמאי חול? 

א&quot;ר יוסי השתא אתנהיג עלמא ע&quot;י דשלוחייהו בג&quot;כ יומי חול אקרון. ר' חייא אמר בגין דשרי למעבד בהון עבידתא ובגין דא לא אקרון קדש. ומאן דלאו אקרון קדש - חול אקרון. וע&quot;ד אתקינו חברייא בהבדלה {{צ|בין קדש לחול}}. מאי הבדלה הכא אלא קדש מלה בגרמיה הוא ושארא מניה אתיין. וע&quot;ד אלין לעובדא ואלין לנטרא. ואימתי אשתכח נטירו בהו. כד זמינין מקדש. 

א&quot;ר יהודה חדוותא ונטירותא דיומא דשבתא על כלא הוא ובגין דהאי יומא אתעטר באבא ואמא ואתוסף קדושה על קדושתיה מה דלא אשתכח הכי בשאר יומי דהא הוא קדש ואתעטר בקדש ואוסיף קדושה על קדושתיה. בגין כך האי יומא חדוותא דעלאי ותתאי כלא חדאן ביה. מלי ברכאן בכלהו עלמין. כלהון מניה אתקנו (נ&quot;א אתזנו). בהאי יומא נייחא דעלאי ותתאי. בהאי יומא נייחא דחייביא דגיהנם. 

למלכא דעבד הלולא לבריה יחידאי. אעטר ליה בעטרא עלאה. מני ליה מלכא על כלא. בהאי יומא חדוותא לכלא. חד סנטירא דאתפקד על דינא דבני נשא הוו בידיה גוברין דבעיין קטולא גוברין דבעיין לאלקאה. בגין יקרא דהאי יומא דחדוותא דמלכא שביק דינוי ונטר לחדוותא דמלכא. כך ההוא יומא הלולא דמלכא במטרוניתא, חדוותא דאבא ואמא עליה, חדוותא דעלאין ותתאין. בחדוותא דמלכא כלהו חדאן ולא יצטערון ביה. על דא כתיב {{צ|וקראת לשבת ענג}}. מאי ענג לא אשתכח אלא לעילא באתר דקדש עלאה שארי כד&quot;א אז תתענג על יי' דהאי ענג על יי' הוא, והאי יומא דהוא חלולא דמלכא אתעטר בההוא עטרא דענג הה&quot;ד וקראת לשבת ענג. מה דלא אשתכח הכי בשאר יומין. 

בהאי יומא תלת סעודתאן בעיין בני מלכא לזמנא ולסדרא פתורא בגין יקרא דמלכא כמה דאוקימנא. וכד אזדמן ביה חגא או זמנא לא יסדר ב&quot;נ תרי פתורי בכל סעודתא חד לשבת וחד לאושפיזא בגין דכתיב {{צ|על שלחן המלך תמיד הוא אוכל}}, ספוקא הוא בפתורא דמלכא לההוא אושפיזא דאתייא ליה. וע&quot;ד בעי ב&quot;נ לסדורי פתורא שלימא למלכא והוא יהיב מניה לאושפיזא. 

א&quot;ר אלעזר סעודתא תליתאה דשבת כד אערע ביה אושפיזא שבקין ליה או לא שבקין ליה? אי לא שבקין ליה - אשתכח אושפיזא דחייא מפתורא דמלכא. אי שבקין ליה - אשתכח פגימו בסעודתא דמלכא? 

א&quot;ל ר&quot;ש אבוי למלכא דאיערע ביה אושפיזא ונטל מיכלא מקמיה וסלקא לאושפיזיה. אשתכח אע&quot;ג דמלכא לא אכל עמיה - ממיכלא דמלכא קא אכיל, ומלכא יהיב ליה למיכל, וכל דא בגין דהוא אושפיזיה דמלכא. ובבי רב המנונא סבא לא חיישו לאושפיזא בשעתא דא ולבתר מסדרי פתורא לאושפיזא. 

בהאי יומא מלולא אסיר הה&quot;ד {{צ|ממצוא חפצך ודבר דבר}}, ותנן חפצך כתיב בגין דהאי יומא כל מהימנותא אתקשר ביה. 

אמר ר&quot;א והיך עבידנא דלא לסדרא (ס&quot;א לסלקא) סעודתא דמלכא לאושפיזא דהא ארביסר דחל להיות בשבת סלקא סעודתא דמלכא לפסחא אע&quot;ג דלאו אושפיזיה. א&quot;ל הכי אמינא דאי הוא אושפיזיה (כל ההוא יומא) יכלא לסלקא ליה ואי לאו לא סלקא ליה. ואי נימא די&quot;ד דחל &lt;קטע סוף=דף צד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|א}}&lt;קטע התחלה=דף צה א/&gt;להיות בשבת אתדחייא סעודתא דמלכא מקמי סעודתא דפסחא - שאני פסח דסעודתא דשבת אתדחייא בכמה גוונין. חד בגין מצות ומרורים דבעי ב&quot;נ דישתכח תאיבא. וחד בגין פסח - והא נהמא לא אשתכח מו' שעות ולמעלה, דסדורא דפתורא בלא נהמא לאו הוא סדורא. ואי תימא בחמרא - חמרא שארי בגין דתאיב (ס&quot;א דגביר ס&quot;א דגריר) לבא. אבל מיומי אשתדלנא דלא בטילנא סעודתא דשבת אפילו אינון יומי דאשתכח ביה. בהאי יומא חקל דתפוחין קדישא אתברך ומתברכן עלאין ותתאין והאי יומא קשורא הוא דאורייתא. 

א&quot;ר אבא הכי הוה עביד ר&quot;ש בזמנא דאסתלק סעודתא דשבתא מסדר פתוריה ואשתדל במעשה מרכבה והוה אמר הא סעודתא דמלכא דייתי למיכל גבאי. בגיני כך שבת אשתכח בכלא עדיף מכל זמנין וחגין ואקרי {{צ}}קדש ולא {{צ|מקרא קדש}}. א&quot;ר יהודה כלהו מועדין {{צ|מקראי קדש}} קרינן בהו. אבל נפקי ר&quot;ה ויומא דכפורא דלא אשתכח בהו חדוותא דהא אינון דינא הוו אבל אלין תלתא זמנין מקדש לחדווא לכלא לאשתעשעא בהו בקב&quot;ה הה&quot;ד ושמחתם לפני יי' אלקיכם וכתיב ושמחת לפני יי' אלקיך. בהאי יומא דשבתא אתנשי כל צערא וכל רוגזא וכל דוחקא מכל עלמא בגין דאיהו יומא דהילולא דמלכא דנשמתין אתוספן כגוונא דעלמא דאתי. 

א&quot;ר יצחק לרבי יהודה כתיב זכור את יום השבת לקדשו ותנינן. זכרהו על היין אמאי על היין. א&quot;ל בגין דיין חדוותא דאורייתא. ויינא דאורייתא חדוותא הוא דכלא. והאי יין חדי למלכא והאי יין מעטרא למלכא בעיטרוי הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו. ותנינן בכלא בעייא לאחזאה ב&quot;נ עובדא. דלא אשתכח קדושה אלא ביין כד&quot;א כי טובים דודיך מיין מיין אינון טבאן. נזכירה דודיך מיין. וע&quot;ד קדושה דשבת ביין והא אוקמוה והא אתמר:

ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש וגו'. ר' חייא פתח אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק וגו'. אמרה כנסת ישראל. אני ישנה בגלותא דמצרים דהוו בני שעבודא דקשיו ולבי ער לנטרא להו דלא ישתיצון בגלותא. קול דודי דופק דא קב&quot;ה דאמר ואזכור את בריתי. פתחי לי פתחא כחדודא דמחטא ואנא אפתח לך תרעין עלאין. פתחי לי אחותי דהא פתחא לאעלא לי בך הוא. דלא ייעלון לגבאי בני אלא בך. אנת הוא פתחא לאעלאה לי (בך) אי אנת לא תפתח פתחך הא אנא סגיר דלא ישכחון לי בג&quot;כ פתחי לי פתחי לי ודאי. וע&quot;ד אמר דוד כד בעי לאעלא למלכא אמר פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה. זה השער ליי' דא הוא פתחא ודאי לאעלא למלכא. זה השער ליי' לאשכחא ליה ולאתדבקא ביה. וע&quot;ד פתחי לי אחותי רעיתי שראשי וגו'. בגין לאזדווגא עמך ולמהוי עמך בשלם דעלמין. תא חזי בשעתא דקב&quot;ה הוה קטי לבוכרי דמצראי כל אינון דקטל בפלגות ליליא ואחית דרגין מעילא לתתא. ביה שעתא עאלו ישראל בקיומא דאת קדישא אתגזרו ואשתתפו בכנסת ישראל ואתאחדו בה. כדין ההוא דמא אחזיאו ליה על פתחא. ותרין דמי הוו חד דפסחא וחד דמא דאתגזרו. והוה רשים על פתחא רשימא דמהימנותא חד הכא וחד הכא וחד בינייהו והא אתמר ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף בגין לאחזאה מהימנותא:

ובארבעה (נ&quot;א ובחמשה) עשר. הא אתמר. דהא כדין מבטלין חמץ ושאור ואסתלקו ישראל מרשותא אחרא ואתעקרו מניה ואתאחדו במצה &lt;קטע סוף=דף צה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צה ב/&gt;קשורא קדישא. בתר דאתגזרו עאלו בה עד דאתפרעו ואתגלייא רשימא דלהון וכדין יהב להון קשורא באתר עלאה בקשורא דמהימנותא באתר דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים מן השמים דייקא והא אוקמוה. תא חזי בארביסר (נ&quot;א בחמיסר) ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בשלימו עם שמשא וכתרין תתאין לא משתכחין כל כך בעלמא דהא בחדתותי דסיהרא זינין בישין משתכחין ומתערי לאתפשטא בעלמא ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בנהירו דשמשא בשלימו מתכנשי כלהו לאתר חד וקדושי מלכא אתערו כדין כתיב ליל שמורים הוא ליי' דהא זווגא קדישא אשתכח והוא שמורים בכלא. ר' אחא אמר בגין כך תקונא דכלא (נ&quot;א דכלה) בההוא יומא ובליליא אשתכח ישובא דביתא ווי לאינון דלאו מבני ביתא נינהו כד אתאן לאזדווגא אורייתא (ס&quot;א אריוותא) כחדא ווי לאינון דלא אשתמודען גבייהו. בגין כך ישראל קדישין מתקנין לון ביתא כל ההוא יומא ועל ידייהו עיילי מאן דעיילי ואינון חדאן וזמרן חדווייהו זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי 

א&quot;ר יוסי למה לן לאטרחא כולי האי קרא שלים הוא דהא בהאי ליליא זווגא עלאה קדישא אתער ואשתכח הה&quot;ד הוא הלילה הזה ליי' שמורים מאי שמורים תרי זווגא דסיהרא בשמשא. לכל בני ישראל לדורתם דהא מכאן ולהלאה אתאחדו ואתקשרו בקשורא דשמא קדישא ונפקו מרשותא אחרא בגיני כך בארבעה עשר מתקני גרמייהו ומבערי חמץ מבינייהו ועיילי ברשותא קדישא וכדין מתעטרי חתן וכלה בעטרוי דאימא עלאה ובעי ב&quot;נ לאחזאה גרמיה דאיהו בר חורין. א&quot;ר יוסי הני ארבע כסי דההוא ליליא אמאי א&quot;ר אבא הא אוקמוה חברייא לקביל ד' גאולות אבל שפיר הוא בספרא דרב ייסא סבא דקאמר הואיל וזווגא קדישא אשתכח בהאי ליליא בכל סטרין וזווגא הוא בארבע קשרין דאינון ד' דרגין ולא מתפרשי דא מן דא כד זווגא דא אשתכח ואנן בחדוותא דלהון אתערנא בגין דהא זכינא בהו דמאן דאחיד בדא זכי בכלא. וע&quot;ד אשתני ליליא דא מכל שאר לילוון ובעינן למעבד שמא בכלא ולמחדי בהאי ליליא בגין דחדוותא הוא לעילא ותתא. ועוד אמר דארבא אלין ארבע גאולות קרינן להו. מ&quot;ט. בגין דהאי דרגא בתראה גואל אתקרי המלאך הגואל. ולא אקרי גואל אלא על ידא דדרגא אחרא עלאה דקיימא עלה ונהיר לה. ודא לא אפיק לה נהורא אלא באלין תרין דרגין (ס&quot;א באינון דרגין) דעליה אשתכח דארבע אלין ארבע גאולות נינהו. 

ר' יהודה שאל לר' אבא הא כתיב (ס&quot;א האי דכתיב) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וחדוותא הוא כל שבעה אמאי לא אשתלים הלל כל ז' יומין כמו בסכות דאשתכח ח' יומין הלילא בשלימו דחדוותא כל יומא ויומא. א&quot;ל שפיר קאמרת אבל ידיעא הוא דהא הכא לא אתקשרו ישראל כל כך בכלא כמה דאתקשרו לבתר. בגין כך בהאי ליליא דזווגא אשתכח (בכל אינון דרגין עלאין) וחדוותא דכלא אשתכח וישראל אתקשרו בההוא חדוותא עבידנא שלימו והלילא אשתלים. (אבל באינון דרגין עלאין) לבתר אע&quot;ג דכלהו משתכחי עד כען ישראל לא אתקשרו בהו ולא אתפרעו לאתגלייא רשימא קדישא ולא קבילו אורייתא ולא עאלו כמב דעאלו לבתר. בגין כך בסכות שלימו דכלא אשתכח ביה וחדוותא דכלא יתיר אבל הכא עד כען לא זכו ולא אשתכח שלימו ביה כ&quot;כ אע&quot;ג דאשתכחו כל ז' לאו הוא באתגלייא וישראל עד לא אתקשרו בהו כדקא חזי. וע&quot;ד חדוותא דכלא ושלימו דהלילא בהאי ליליא בגין ההוא חולקא דאתקשרו ביה. מ&quot;ט דכיון דבההוא ליליא זווגא אשתכח כל קשורא דכלא אשתכח בסטרא דזווגא ולא בסטרא דישראל דכד זווגא אשתכח בה משתכחי אלין תרין &lt;קטע סוף=דף צה ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צו|א}}&lt;קטע התחלה=דף צו א/&gt;(ס&quot;א תלת) דרגין דקיימין עלה וכד אלין משתכחי הא כל גופא אשתכח בהו וכדין שלימו דכלא וחדוותא מכלא והלילא אשתלים דהא כדין אתעטרת סיהרא בכלא. אבל לא לבתר דכל יומא ויומא אשתכחי וישראל עד לא זכו בהו הא לאו הלילא שלימא כמו בזמנין אחרנין. א&quot;ל ר' יהודה שפיר הוא והכי הוא ודאי והאי זמנא אחרא שמענא ליה בהאי גוונא ואנשינא מלי. השתא מלה אחרא בעינא למנדע הא חזינא בפסח ז' ובסכות ז' ושלימו דחדוותא ביומא אחרא. בשבועות אמאי לא אשתכחו ביה ז' ימים והא הכא אתחזון יתיר מכלא. פתח ואמר ומי כעמך בישראל גוי אחד בארץ. וכי מאי שנא הכא דאקרון ישראל אחד יתיר מאתר אחרא. אלא כיון דשבחא דישראל אתייא לפרשא קרא לון אחד דהא בכל אתר שבחא דישראל אחד הוא. מאי טעמא בגין דכל קשירו דעלאי ותתאי בהאי אתר דאקרי ישראל אשתכח. (ועוד) דאתקשר במה דלעילא ואתקשר במה דלתתא ואתקשר בכנסת ישראל. וע&quot;ד אקרי כלא אחד ובאתר דא אשתמודעא מהימנותא וקשורא שלימא ויחודא עלאה קדישא. וע&quot;ד יומא דא קשורא דמהימנותא הוא קשורא דכלא וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה אילנא הוא דאקרי אחד וע&quot;ד בגין דאינון מתקשרי באתר דא אקרי הכי ועץ חיים אחד הוא ודאי אקרי בגין דכלא ביה אתקשר ויומא (ס&quot;א ושמא) דיליה אחד ודאי קשורא דכלא ואמצעיתא דכלא הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן בתוך ממש דבמציעות. ואחיד בכל סטרין ואתקשר ביה וע&quot;ד פס וסכות והוא באמצעיתא בגין דאיהו אמצעיתא דכלא ודא הוא שבחא דאורייתא בהאי יומא ולא יתיר שבחא דמהימנותא וקשורא דכלא. אמר ר' יהודה בריך רחמנא דשאילנא וזכינא להני מלי. א&quot;ר יצחק חדוותא ושירתא זמינין ישראל לשבחא לקב&quot;ה כהאי שבחא דמשבחי ישראל בליליא דפסחדא דכ&quot;י אתקדשת בקדושא דמלכא הה&quot;ד השיר יהיה לכם כליל התקדש חג כליל התקדש חג דייקא ברוך יי' לעולם אמן ואמן:

וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה ליי' בשבועותיכם מקרא קדש יהיה לכם וגו' ר&quot;ש פתח אז ירננו עצי היער מלפני יי' כי בא לשפוט את הארץ. זכאה חולקיהון דאינון דמשתדלי באורייתא יממא ולילי דידעין ארחוי דקב&quot;ה ואתאחדן בשמיה (כל יומא) ווי לאינון דלא משתדלי באורייתא דהא לית לון חולקא בשמא קדישא ולא אתאחדן ביה לא בהאי עלמא ולא בעלמא דאתי מאן דזכי בהאי עלמא זכי בעלמא אתי. דהכי תנינן דובב שפתי ישנים אע&quot;ג דאינון בההוא עלמא שפוותייהו מרחשן תמן אורייתא. תא חזי עד השתא אקריבו ישראל תבואת הארץ. תבואת הארץ ודאי ואתעסקו ביה ואתקשרו בההוא קשורא. ואע&quot;ג דדינא אשתכח דינא בשלמא אשתכח ביה (ס&quot;א דעלמא אתנהגא ביה) ואקריבו שעורים בגין דאיהו קדמאה מכל שאר תבואה ומן קדמאה מתקרבא ולא מההוא דמתאחר דהא אחידו קדמאה דישראל אתאחדו ביה בקב&quot;ה הכא הוא. אמר קב&quot;ה אנא יהיבית לכו מן במדברא מההוא אתר דאקרי שמים דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ואתון מקרבין קמאי שעורים ורזא דמלה זאת תורת הקנאת חסר אזהרותא לנשי עלמא דלא ישטון תחות בעליהון. ואי לאו קמח שעורים זמינא לקרבא. וממלה חדא אשתמודע מלה אחרא זכאה חולקיהון דישראל דהא כ&quot;י לא שקרת במלכא קדישא לעלמין כ&quot;י תווה' אשר תשטה אשה תחת אישה בג&quot;כ דינא דהאי אתתא &lt;קטע סוף=דף צו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צו ב/&gt;מאתרהא קא אתייא ומאן הוא אתרהא ההוא דכתיב בה אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה. אשת חיל עטרת בעלה. וההוא קמח שעורים דאייתית ההיא אתתא מנחת קנאת אתקרי חסר כנסת ישראל הכי אקרי וע&quot;ד בפינחס כתיב תחת אשר קנא לאלקיו דקנאה הכא אתאחד דמאן דמשקר בהאי ברית קנאה אתערת עליה ועל דא קנאין פוגעין בו. תא חזי קמח שעורים האי עומר דכיון דהוה מטא לריחין דגרוסות מפיקין מניה עשרון מנופה בי&quot;ג נפה ודא שבע שבתות תמימות לבתר דסלקין שבע שבתות אין אתא מלכא קדישא לאזדווגא בה בכנסת ישראל ואורייתא אתיהיבת וכדין אתעטר מלכא ביחודא שלים ואשתכח אחד לעילא ותתא וכד אתער מלכא קדישא ומטא זמנא דאורייתא כל אינון אילנין דמבקרי אבייהו סלקין שירתא ומאי אמרי. בשעתא דמלקטי להון פתחו ואמרי יי' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה. יי' בהשמים חסדך. וכתיב וכל עצי השדה ימחאו כף:

תו פתח ואמר מזמור שירו ליי' שיר חדש כי נפלאות עשה שיר חדש אקרי בגין כך בהקריבכם מנחה חדשה התם מנחת קנאות הכא מנחה חדשה. חדשה דחדושא דכלא (ס&quot;א דכלה) הכא. קשורא דכלא דעילא ותתא קשורא דמהימנותא ועל דא יעקב שלימא אתעטר בעטורי ואורייתא אתיהיבת. וכד מטון בכורים לגבי כהנא הוה בעי בר נש למימר ולפרשא מלין על ההוא אילנא דארעא דאשתלים כגוונא דלעילא בתריסר תחומין בשבעין ענפין ובעא לאובדא ליה לבן ארמאה דאתפגים עלמא בגיניה וקב&quot;ה שזיב ליה ואתעטר בדינוי (ס&quot;א בבנוי) כמה דאוקימנא בגין ההוא אילנא וכל קשרא דמהימנותא ביה תלייא וע&quot;ד מנחה חדשה אתקרי. מ&quot;ט בגין דחדוותא דעלאי ותתאי הוא וחדוותא דסיהרא ובכל זמנא חדתותי דסיהרא קשרא דמהימנותא הוא וחדוותא דילה (דסיהרא). למלכא דהוו ליה בנין וברתא חדא אתקין סעודתא לכלהו בנין לא אשתכחת ההיא ברתא על פתורא כד אתאת אמרת למלכא מארי לכל אחי זמינת ויהבת לכל חד מאנין ידיען ולי לא יהבת חולקא בינייהו. אמר לה חייך ברתי מנא דילך ישתכח על חד תרין. הא כלא יתנון לך מחולקיהון. אשתכח לבתר בידהא חולקין על חד תרין מכלא.כך כ&quot;י מכלא נטלא חולקין וע&quot;ד אתקרי כלה כלולא. ככלה דכלהו מזמנין לה מאנין וחולקין ותכשיטין כך היא כ&quot;י חדתותי (נ&quot;א חדוותא) דילה בכלא וכלא יהבין לה חולקין ומאנין. 

תא חזי בשעתא דמלכא קדישא ואשתכח בעטרוי חדוותא דכנסת ישראל הוא. וכד אורייתא אתיהיבת אתעטרת כנסת ישראל בעטרין עלאין. ובגין דכל קשרא דמהימנותא אתקשר בהאי אילנא אקרי יום אחד דכתיב והיה יום אחד הוא יודע ליי'. יום אחד ודאי דכנסת ישראל יום אחד בקשורא דלעילא. קשורא דלעילא רישא וגלגלתא ומוחי קשורא אחרא תרין דרועין וגופא דאחידן מחילא דרישא ואוקמא רב המנונא (ס&quot;א בתרין) בתלת קשירין דאבהתא (קשורא אחרא) תרין קיימין (נ&quot;א כוליין דלתתא) דאתמשכו במשח רבות (בקיומא) בתרין דרגין לתרין נחלין לאכנשא זרעא לאפקא בדרגא אחרא בפום אמה. אילנא דא הוא גופא דאמצעיתא דאחיד לכל הני וכלא מתקשרן ביה והוא בהון ועל דא כלא חד ועד אזדווגת ביה מטרוניתא כדין הוא אחדע והא אוקימנא מלי. תא חזי כתיב ביום השמיני עצרת מאן עצרת אלא בההוא אתר דכלא מתקשרן כחדא אקרי עצרת. מאי עצרת (ס&quot;א כנופיא כנישו) כנישו ואי תימא הכא דאקרי עצרת מ&quot;ט אלא בכל אינון יומין יומי סעודתי דענפי אילנא &lt;קטע סוף=דף צו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צז|א}}&lt;קטע התחלה=דף צז א/&gt;הוו ועל דא שבעים פרים אינון. לבתר חדוותא (דגופא) דאילנא ממש וחדוותא דאורייתא ובגיניה הוא יומא חד עצרת חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא ועל דא לית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכנסת ישראל בג&quot;כ עצרת תהיה לכם. לכם ולא לאחרא (ס&quot;א לבתר חדוותא דאילנא ממש ובגיניה הוא יומא חד ולית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכ&quot;י וע&quot;ד כתיב עצרת תהיה לכם. אוף הכי בהאי יומא חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא וכלא אשתכח ביה) דהא בשעתא דמלכא אשתכח כלא אשתכח ביה. ועל דא תנינן בעצרת על פירות האילן והא אוקמוה. בגין כך אחד אקרי. אחד ודאי כמה דאמרן. תא חזי מה כתיב ממושבותיכם תביאולחם תנופה וגו' סלת תהיינה חמץ תאפינה. מאי שנא הכא חמץ (בכנ&quot;י) אלא בגין דכלא אחידן ביה (וכן) באילנא דהא באילנא אחידן ענפין באילנא אחידן עלין קליפין דינין סגיאין בכל סטרין כלא אשתכח ביה. בגין דהאי אילנא מכפר על יצר הרע דהוא בבי מותביה דב&quot;נ. א&quot;ר אלעזר מהאי אילנא אתזנו כל שאר אילנין לתתא והוא אשתרש' על חד נהרא עמיקא דנגיד ונפיק ולא פסקין מימוי לעלמין. עליה כתיב והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ועל דא אקרי אורייתא עץ חיים היא וגו' ומאי ותומכיה מאושר הא אוקמוה אבל ותומכיה מאושר כמה דאת אמר באשרי כי אשרוני בנות:

רבי אבא ורבי חייא הוו אזלי באורחא א&quot;ר חייא כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה. מאי קא מיירי. א&quot;ל הא אוקמוה חברייא אבל תא חזי ישראל כד הוו במצרים הוו ברשותא אחרא והוו אחידן במסאבותא כאתת דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא. בתר דאתגזרו עאלו בחולקא קדישא דאקרי ברית כיון &lt;קטע סוף=דף צז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צז ב/&gt;דאתאחדו ביה פסק מסאבותא מנייהו כדא אתתא כד פסקו מנה דמי מסאבותא בתר דאתפסקו מנה מה כתיב וספרה לה שבעת ימים. אוף הכא כיון דעאלו בחולקא קדישא פסקא מסאבו מנייהו ואמר קב&quot;ה מכאן ולהלאה חושבנא לדכיותא. וספרתם לכם. לכם דייקא כד&quot;א וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה. אוף הכא לכם לעצמכם ולמה בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין ולבתר למיתי לאתחברא ביה במלכא ולקבלא אורייתיה. התם וספרה לה שבעת ימים הכא שבע שבתות אמאי שבע שבתות בגין למזכי לאתדכאה במיין דההוא נהר דנגיד ונפיק ואקרי מים חיים וההוא נהר שבע שבתות נפקו מניה. ועל דא שבע שבתות ודאי בגין למזכי ביה כמה דאתתא דכיו דילה בליליא לאשתמשא בבעלה כך כתיב וברדת הטל על המחנה לילה. על המחנה כתיב ולא כתיב וברדת הטל לילה אלא על המחנה בגין דיורד מההוא נקודה על אינון יומין דאתקריאו מחנה ומתחברת במלכא קדישא ואימתי נחת האי טלא כד קריבו ישראל לטורא דסיני כדין נחת ההוא טלא בשלימו ואדכי ואתפסקת זוהמתן מנייהו ואתחברו ביה במלכא וכ&quot;י וקבילו אורייתא והא אוקימנא. ובההוא זמנא ודאי כל הנחלים הולכים אל הים לאתדכאה ולאסתחאה וכלא אתקשרו (ס&quot;א אתקדשו) ואתחברו ביה במלכא קדישא. תא חזי כל ב&quot;נ דלא מני חושבנא דא אינון שבע שבתות תמימות למזכי לדכיותא דא לא אקרי טהור ולאו בכללא דטהור הוא ולאו הוא כדא למהוי ליה חולקא באורייתא. ומאן דמטי טהור להאי יומא וחושבנא לא אתאביד מניה כד מאטי להאי ליליא לבעי ליה למלעי באורייתא ולאתחברה בה ולנטרא דכיו עלאה דמטי עליה בההוא ליליא ואתדכי. ואוליפנא &lt;קטע סוף=דף צז ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צח|א}}&lt;קטע התחלה=דף צח א/&gt;דאורייתא דבעי ליה למלעי בהאי ליליא אורייתא דבע&quot;פ. בגין דיתדכון (ס&quot;א דיתדבק) כחדא ממבועא דנחלא עמיקא. לבתר בהאי יומא ליתי תורה שבכתב ויתחבר (ס&quot;א בהו) בה וישתכחון כחדא בזווגא חד לעילא. כדין מכריזי עליה ואמרי ואני זאת בריתי אותם אמר יי' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך וגו'. ועל דא חסידי קדמאי לא הוו ניימי בהאי ליליא והוו לעאן באורייתא ואמרי ניתי לאחסנא ירותא קדישא לן ולבנן בתרין עלמין וההוא ליליא כנסת ישראל אתעטרא עלייהו ואתיא לאזדווגא ביה במלכא ותרווייהו מתעטרי על רישייהו דאינון דזכאן להכי. 

ר&quot;ש הכי אמר בשעתא דמתכנשי חברייא בהאי ליליא לגביה ניתי לתקנא תכשיטי כלה בגין דתשתכח למחר בתכשיטהא ותקונהא לגבי מלכא כדקא יאות. זכאה חולקהון דחבריא כד יתבע מלכא למטרוניתא מאן תקין תכשיטהא ואנהיר עטרהא ושוי תקונהא. ולית לך בעלמא מאן דידע לתקנא תכשיטי כלה אלא חברייא זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי. תא חזי חברייא מתקני בהאי ליליא תכשיטהא לכלה ומעטרי לה בעטרהא לגבי מלכא ומאן מתקין ליה למלכא בהאי ליליא לאשתכחא בה בכלה לאזדווגא בה במטרוניתא נהרא קדישא עמיקא דכל נהרין. אימא עלאה הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה וגו'. לבתר דאתקינת ליה למלכא ואעטרת ליה אתיית לדכאה לה למטרוניתא ולאינון דמשתכחי גבה. למלכא דהוה ליה בר יחידאי אתא לזוגא ליה במטרוניתא עלאה מאי עבדת אמיה כל ההוא ליליא עאלת לבי גניזהא אפיקת עטרא עלאה בשבעין &lt;קטע סוף=דף צח א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צח ב/&gt;אבני יקר סחרנהא ואעטרת ליה אפיקת לבושין דמילת ואלבישת ליה ואתקנת ליה בתקוני דמלכין. לבתר עאלת לבי כלה חמאת עולימתהא דקא מתקני עטרהא ולבושהא ותכשיטהא לתקנא לה. אמרה לון הא אתקינת בי טבילה אתר דמיין נבעין וכל ריחין ובוסמין סוחרני אינון מיין לדכאה לכלתי לית כלתי מטרוניתא דברי ועולימתהא ויתדכון בההוא אתר דאתקינת בההוא בי טבילה דמיין נבעין דעמי לבתר תקינו לה בתכשיטהא אלבישו לה לבושהא אעטרו לה בעטרהא. לבתר כד ייתי ברי לאזדווגא במטרוניתא. יתקין היכלא לכלהו וישתכח מדוריה בכו כחדא. כך מלכא קדישא ומטרוניתא וחברייא כהאי גוונאי ואימא עלאה דמתקנת כלא אשתכח דמלכא עלאה ומטרוניתא וחברייא מדוריהון כחדא ולא מתפרשין לעלמין הה&quot;ד יי' מי יגור באהלך וגו'. הולך תמים ופועל צדק. מאן הוא פועל צדק אלא אלין אינון דמתקני למטרוניתא בתשכיטההא בלבושהא בעטרהא. וכל חד פועל צדק אקרי. א&quot;ר חייא אלמלא לא זכינא בעלמא אלא למשמע מלין אלין דיי. זכאה חולקהון דאינון דמשתדלי באורייתא וידעין אורחוי דמלכא קדישא דרעותא דלהון באורייתא עלייהו כתיב כי בי חשק ואפלטהו. וכתיב אחלצהו ואכבדהו:

בחדש השביעי באחד לחדש. רבי יצחק פתח תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה קריב לון לגביה מן כל אומין עכו&quot;ם ואתרעי בהו ומאתר רחיקא קריב לון לגביה הה&quot;ד ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלקי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה דהא מאתר רחיקא אתרעי בהו וקריב לון לגביה וכתיב ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וגו'. הני קראי אית לאסתכלא בהו וכי כל ישראל לא הוו ידעי דא וכ&quot;ש יהושע אלא אורייתא כולה סתים וגלייא כמה דשמא קדישא סתים וגלייא כגין דאורייתא כולה שמא קדישא היא ועל דא איהי סתים וגלייא אי ישראל &lt;קטע סוף=דף צח ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|א}}&lt;קטע התחלה=דף צט א/&gt;ויהושע הוו ידעי אמאי כתיב כה אמר יי'. אלא ודאי סתימא דמלה טיבו סגי עבד קב&quot;ה בישראל דאתרעי בהו באבהתא ועביד לון רתיכא קדישא עלאה ליקריה ואפיק לון מגו נהרא עלאה יקירא קדישא בוצינא דכל בוצינין בגין דיתעטר בהו. הה&quot;ד כה אמר יי' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם הנהר ההוא נהר דאשתמודע ואתידע. מעולם מאי קא בעי הכא אלא לאחזאה חכמתא מעבר הנהר מעולם אלא ההוא נהר עולם אקרי ועל דא בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה טיבו וקשוט דעבד קב&quot;ה לישראל. ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר מאי קא מיירי. אלא אברהם לא אתדבק ביה בההוא נהר כמו יצחק דאתדבק ביה בסטריה לאתתקפא. תא חזי האי נהר אע&quot;ג דלאו איהי דינא. דינין נפקי מסטריה ואתתקפו ביה וכד יצחק אתתקף (בדינוי) בבנוי כדין עלאין ותתאין מתכנפי לדינא וכרסייא דדינא אתתקן ומלכא קדישא יתיב על כורסייא דדינא ודאין עלמא כדין תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו. זכאין אינון ישראל דידעין לסלקא כורסייא דדינא ולתקנא כורסייא דרחמי ובמה בשופר. רבי אבא הוה יתיב קמיה דר&quot;ש א&quot;ל הא זמנין סגיאין שאילנא על האי שופר מאי קא מיירי ועד כאן לא אתישבנא ביה. א&quot;ל ודאי האי הוא ברירא דמלה דישראל בעיין ביומא דינא (נ&quot;א דא) שופר ולא קרן בגין דקרן הא אתידע באן אתר איהו ולאתדבקא דינא לא בעינא. אבל הא תנינן במלין ובעובדא בעינן לאחזאה ולאתערא מלין סתימין. תא חזי כד ההוא שופר עלאה דנהירו דכלא ביה אסתלק ולא נהיר לבנין כדין דינא אתער וכרסוון אתתקנו לבי דינא ודא שופר אילו דיצחק אקרי תוקפיה &lt;קטע סוף=דף צט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צט ב/&gt;דיצחק תושבחתיה דאבהן כד אסתלק ההוא שופר גדול דלא ינקא לבנין כדין יצחק אתתקף ואתתקן לדינא בעלמא. וכד אתער האי שופר וכד בני נשא תייבין מחטאיהון בעיין לנגדא קול שופר מתתא וההוא קלא סליק לעילא כדין אתער שופרא אחרא עלאה ואתער רחמי ואסתלק דינא ובעינן לאחזאה עובדא בשופר לאתערא שופרא אחרא ולאפקא בהאי שופר לתתא אינון קלי לאחזאה דכל אינון קלין דלעילא דכלילן כלהו בההוא שופר עלאה יתערון לנפקא ובהני קלין דלתתא יהבין ישראל חילא (לרחמי מתתא ואתער שופר גדול) לעילא ועל דא בעינן לזמנא שופר ביומא דא ולסדרא קלין לכוונא ביה בגין לאתערא שופר אחרא דביה כלילן קלי לעילא (ולסדרא קלין בשופר). 

סדרא קדמאה קלא נפיק ומתעטר לעילא סליק רקיעין ואתבקע בין טורי רמאי ומטי לגביה דאברהם ושריא ברישיה ואתעטר ואתער הוא ואתקן לכורסייא. ובספרא דאגדתא תנינן בשעתא דההוא קלא קדמאה סליק אתער ואתעטר אברהם ואתקן לכרסייא פקדין עליה (ס&quot;א או&quot;א) אבא. אדהכי סלקא תניינא תקיפא לתברא תוקפי רגיזין. 

ודא סדרא תניינט ההוא קלא תבירא בתוקפוי וכדין סלקא וכל דינין דיתערון (ס&quot;א דאתערען) קמיה אתברו עד דסליק לאתריה דיצחק. כיון דיצחק אתער וחמי לאברהם מתקן לכורסייא לקיימא קמיה כדין אתכפיא ותבר תוקפא קשיא ובהאי בעי מאן דתקע לכוונא לבא ורעותא בגין לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא. הה&quot;ד אשרי העם יודעי תרועה. יודעי ודאי. 

סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ובקע כל אינון רקיעין ורחמי מתערן ומטי ההוא קלא לרישיה דיעקב &lt;קטע סוף=דף צט ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|ק|א}}&lt;קטע התחלה=דף ק א/&gt;ויעקב אתער וחמי לאברהם מתתקן בגיסא אחרא כדין אחידן תרוייהו ביה ביצחק דא מהאי סטרא ודא מהאי סטרא ולא יכלין תוקפוי לנפקא לבר. '''והני תלתא סדרין כלהו סדרא חד'''. 

סדרא אחרא קלא נפיק וסליק ונטיל לאברהם מאתריה ונגיד ליה לתתא לאתר דתוקפיהון דיצחק שריין וקיימן ליה לאברהם בגווייהו. סדרא תניינא נפיק קלא תבירא לא תקיפא כקדמאה. לא דחליש ההוא קלא דתקע אלא דההוא קלא לאו איהו לגבי יצחק בקדמיתא דתמן תוקפא תקיפא שריא אלא לגבי אינון בי דינא דלתתא דאינון רפויין יתיר וכלהו חמאן לאברהם לגבייהו ואתכפיין קמיה. אדהכי סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ואתעטר ברישיה דיעקב ונגיד ליה לתתא לההוא אתר דאינון גבוראן שריין וקאים לקבלייהו אברהם מהאי סטרא ויעקב מהאי סטרא ואינון באמצעיתא כדין אתכפיין כלהו ומשתכחין (ס&quot;א ומשתככי) באתרייהו. '''והני כלהו סדרא אחרא תניינא'''. 

סדרא בתראה דבעיא לסלקא לון לאתרייהו ולישבא (ס&quot;א ולישרא) בינייהו ליצחק כמלקדמין. בגין דהאי בעא לישרא ליה באתריה ולא יפוק בתוקפוי לבר כדין דינין כלהו אתכפיין ורחמין אתערו. 

על דא בעי לכוונא לבא ורעותא בהני קלי ולמחהדר בתיובתא קמי מאריהון. כדין כד ישראל מתקני ומסדרי קלין ברעותא דלבא כדקא יאות בשופרא דא אהדר ההוא שופר עלאה. וכד אהדר מעטרא ליה ליעקב ואתתקן כלא. וכורסייא אחרא רמיו וכדין חידו אשתכח בכלא וקב&quot;ה מרחם על עלמא. זכאה חולקהון דישראל דידעין לנגדא ולאמשכא &lt;קטע סוף=דף ק א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|ק|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ק ב/&gt;למאריהון מדינא לרחמי ולתקנא כלהו עלמין על ידייהו. תא חזי לקביל דא תלתא ספרין פתיחין ביומא דא וכמה דרחמין מתערין ודינין קשיין אתכפיין ועאלין לדוכתייהו כך הוא לתתא כגוונא דלעילא דינין קשיין אתכפין ואתעברו מעלמא ומאן אינון אלין אינון רשעים גמורים דאינון דינין קשיין דאתכפיין ואתעברו מעלמא ועל דא נכתבים ונחתמים וכו'. אמר ר' אבא ודאי דא הוא ברירא דמלה בריך רחמנא דשאילנא ורווחנא בהני מלי. 

אמר ר' יהודה כתיב זכרון תרועה זכרון עבדינן לכוונא לבא ורעותא ישראל עבדין זכרון לתתא במה בעובדא בגין דיתער מלה כההוא גוונא לעילא. אמר ר' אלעזר כתיב בכסה ליום חגנו דאתכסייא ביה סיהרא והיך אתכסייא. אלא כד קיימא עיבא ושמשא לא נהיר כדין סיהרא אתכסייא ולא נהיר ועל דא מקמי עיבא שמשא לא נהיר כ&quot;ש סיהרא דאתכסייא ולא נהירא ועל דא בכסה ליום חגנו בה&quot;א דאתכסייא סיהרא ובמה נהיר כלא בתיובתא ובקל שופרא דכתיב אשרי העם יודעי תרועה כדין יי' באור פניך יהלכון. תא חזי בהאי יומא אתכסייא סיהרא ולא נהיר עד בעשור לחדש דישראל תייבין כלהו בתיובתא שלימתא ואימא עלאה תאבת ונהרת לה והאי יומא נהירו דאימא נטלא ואשתכח חידו בכלא ועל דא כתיב יום הכפורים הוא. יום כפור מבעי ליה מאן יום הכפורים אלא בגין דתרי נהורין נהרין בחד. בוצינא עלאה נהיר לבוצינא תתאה ובהאי יומא מנהורא עלאה נהיר ולא מנהורא דשמשא ובגין כך בכסה ליום חגנו כתיב. 

רבי אבא שלח ליה לר&quot;ש אמר אימתי זווגא דכנסת ישראל במלכא קדישא שלח ליה וגם אמנה ואחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה אתרגיש רבי אבא ארים קליה בכה ואמר ר' ר' בוצינא קדישא ווי ווי לעלמא כד תפוק מניה ווי' לדרא דיהון בעלמא כד תסתלק מנהון וישתארון יתמין מנך. א&quot;ל רבי חייא לר' אבא האי דשלח לקבלך מאי קאמר אמר ודאי לאו זווגא דמלכא במטרוניתא אלא בזמנא דנהרא מאבא עלאה וכד אתנהרא מניה קרינן לה קדש דהא מבי אבא נטלא האי וכדין מזדווגי כחדא בגין דמלכא קדש אקרי דכתיב קדש ישראל ליי' דנטיל מאתר דאקרי קדש. כדין אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי דהא מבי אבא שמא דא ולא מבי אמא ועל דא ותהי לי לאשה לאזדווגא כחדא בזמנא דא ולא בזמנא אחרא דזמנא דנטלא מבי אבא ולא בזמנא דנטלא מבי אימא ויום הכפורים אוכח דתשמיש המטה אסור בגין דזווגא לא אשתכח דהא מבי אימא נטלא ולא מבי אבא. א&quot;ר חייא ודאי זכאה דרא דר&quot;ש שארי בגויה זכאין אינון דקיימין קמיה כל יומא. 

א&quot;ר אבא בראש השנה נברא אדם וקאים בדינא קמי מאריה ותב &lt;קטע סוף=דף ק ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קא|א}}&lt;קטע התחלה=דף קא א/&gt;בתיובתא וקביל ליה קודשא בריך הוא. אמר ליה אדם אנת תהא סימנא לבניך לדרי דרין בהאי יומא קיימין בדינא ואי יתובון אנא אקבל לון ואיקום מכורסייא דדינא ואתקיים על כורסייא דרחמי וארחם עלייהו. ודוד אמר אהבתי כי ישמע יי' את קולי תחנוני ועל דא כתיב כי עמך הסליחה למען תורא. וכתיב כי עמך מקור חיים באורך נראה אור:

אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם רבי חייא פתח לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. לדוד משכיל הא תנינן בעשרה זיני זמרא אתקרי (נ&quot;א אתתקן) ספר תהלים. בנצוח. בנגון. במשכיל. במכתם. במזמור. בשיר. באשרי. בתפלה. בהודאה. בהללויה. ועלאה מכלהו הללויה והא אוקמוה. הכא משכיל אתריה ידיע מהו משכיל מייא דאחכימו לאינון דשתו להו ההוא אתר (ס&quot;א דמשתדלין בההוא אתר) דאקרי משכיל כד&quot;א משכיל על דבר ימצא טוב. ובגין דאקרי הכי תליא ביה סליחה חירו דחירין הה&quot;ד אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. מאי כסוי חטאה הא אוקמוה דהוא כסוי מב&quot;נ ההוא חטאה דחב לקב&quot;ה ואודי קמי קב&quot;ה אבל (ס&quot;א כסוי חטאה) תא חזי כד ב&quot;נ חטי וחב זמנא חדא ותרין ותלתא ולא אהדר ביה הא חובוי באתגלייא אינון ומפרסמי לון לעילא ומפרסמי לון לתתא וכרוזי אזלין קמיה ומכרזי אסתלקו מסחרניה דפלנייא נזיף הוא ממאריה נזיף הוא לעילא נזיף הוא לתתא ווי ליה דפגים דיוקנא דמאריה ווי ליה דלא חייש ליקרא רמאריה קב&quot;ה גלי חוביה לעילא הדא הוא דכתיב יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. וכד בר נש אזיל בארחא דאמריה ואשתדל בפולחניה ואזדמן ליה חטאה חד כלא מכסין עלוי' עלאין ותתאין דא אקרי כסוי חטאה. 

א&quot;ל ר' אבא עד כען לא מטית לעקרא דמלה ושפיר קאמרת. והאי דקאמרו חברייא שפיר. אבל אי הכי מכוסה חטאה מבעי ליה מהו כסוי חטאה. אלא תרי מלי דחכמתא אית ביה ותרוייהו הכי. חד כמה דתנינן דעובדין טבין דבר נש עביד בהאי עלמא עבדין ליה בההוא עלמא לבושא יקירא עלאה לאתלבשא בהו. וכד בר נש אתקין עובדין טבין וגברין עליה עובדין בישין ואשגח ביה קב&quot;ה ועובדוי בישין סגיאין ואיהו רשע דאשתכח חטאה קמי מאריה ותוהא על אינון טבאן דעבד בקדמיתא הא אתאביד הוא מכלא מהאי עלמא ומעלמא דאתי. מה עביד קב&quot;ה מאינון טבאן דעביד האי חטאה בקדמיתא. אלא קב&quot;ה אף על גב דההוא רשע חטאה אתעביד. אינון טבאן וזכיין לא אתאבידו אית צדיק דאזיל בארחוי דמלכא עלאה ואתקין לבושוי מעובדוי ועד לא אשלים לבושוי אסתלק. קב&quot;ה אשלים ליה מאינון עובדין דעבד (ס&quot;א דאביד) האי רשע חטאה ואשלים לבושוי לאתתקנא בהו בההוא עלמא הה&quot;ד יכין וצדיק ילבש ההוא חטאה אתקין וצדיק אתחפי ממה דאיהו תקין הה&quot;ד כסוי חטאה (כסוי הוא מידא דחטאה אתחפי מחטאה) וע&quot;ד לא כתיב מכוסה אלא כסוי. וחד. דאתחפי ההוא חטאה דהאי זכאה באינון דאקרון מצולות ים דהא מאן דנפיל במצולות ים לא אשתכח לעלמין בגין דמיין חפין עלייהו (מאן מצולות ים) כד&quot;א ותשליך &lt;קטע סוף=דף קא א/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קא ב/&gt;במצולות ים כל חטאתם. מאן מצולות ים אלא רזא יקירא הוא והא (ס&quot;א אוקמוה ר&quot;ש אמר) אוקמיה ר&quot;ש ואמר כל אינון דאתו מסטרא תקיפא ואתאחדו בזינין בישין בכתרין תתאין כגון עזאזל ביומא דכפורי דא אקרי מצולות ים כזפטא דכספא כד בחנין ליה בנורא הה&quot;ד הגו סיגים מכסף כך האי מאינון מצולות ים הוא ומצולות ים אקרי מצולות מההוא ים קדישא מצולות זוהמא דכספא ועל דא כל אינון חטאין דישראל שדיין לגויה (ס&quot;א לגביה) והוא קביל לון וישתאבון בגויה. מ&quot;ט בגין דאיהו חטאה אקרי מאי חטאה גרעונא וע&quot;ד הוא גרעונא דכלא ונטל גרעונא דגופא ודנפשא. בהאי יומא נחית האי מצולות ים זוהמא (דכספא) דנפשא ונטיל זוהמא דגופא. מאן היא זוהמא דגופא דא אינון חובין דאתעבידו על ידי דיצר הרע דאקרי מזוהם מנוול. אמר ר' יוסי תנן ונתן אהרן על שני השעירים גורלות אי הכי יקרא הוא דעזאזל חמיתון עבדא דשדי עדבין במאיה ארחיה דעלמא לא נטל אלא מה דיהיב ליה מאריה. אבל בגין דסמאל זמין האי יומא בדלטורא ובגין דלא יהא ליה פטרא (ס&quot;א בהאי עדבא הוא סלקא ביה) יהבין ליה חולקא בהאי. והאי עדבא מגרמיה הוא דסליק ביה דאמר ר' יהודה א&quot;ר יצחק מלה עלאה אשכחנא בעדבא. עדבא דיהושע כתיב ביה על פי הגורל. ע&quot;פ הגורל וואי דאיהו אמר דא חולקא דיהודה דא דבנימין וכו' וכן כלהו אוף הכא כיון דכהנא שוי ידוי אינון עדבין מדלגי וסלקין בידא דכהנא (נ&quot;א דסלקין עדבין בידא דכהנא אינון מדלגי מן ידוי) ושארן באתרייהו הה&quot;ד והשעיר אשר עלה עליו הגורל עלה עליו ודאי. ולא דא בלחודוי אלא בכל זמנא דדלטורא זמין ואתיהיב ליה רשותא בעינן לשואה לקבליה במה דיתעסק ושביק לון לישראל בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא הה&quot;ד ויאמר יי' אל השטן מאין תבא והא תנינן משוט בארץ מאי הוא אלא האי הוא דלטורא רבא מקטרגא דישראל והא אתערו חברייא (דודאי) בההיא שעתא דהוו זמינין ישראל למעבר ימא ולאתפרעא ממצראי אמר אנא אעברנא בארעא קדישא וחמינא דלא אתחזון אלין למיעל בגוה א אנת דאין דינא דינייהו הכא ממצראי מה שניין אלין מאלין או ימותון כלהו כחדא או יהדרון כלהו למצרים ולאו אנת הוא דאמרת ועבדום וענו אותם ת' שנה והא לא סליקו מחושבנא אלא רד&quot;ו ולא יתיר. אמר קב&quot;ה מה אעביד אשתדלותא בעייא הכא לאייתאה לקרבא לקבליה יהיבנא ליה במה דיתעסק וישבוק בהו לבני והא אשתכח במאן דיתעסק מיד אמר ליה השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמהו בארץ. מיד פלג ליה דלטורא במלין ויען השטן את יי' ויאמר החנם ירא איוב אלקים. לרעיא דבעי לאעברא עאניה בחד נהרא אעבר זאבא לקטרגא ליה בעאניה רעיא הוה חכים אמר מאי אעביד דבעוד דאנא אעבר לטלייא יקטרג הוא בעאני זקיף עינוי וחמי בין עאוא חד תיישא מאלין תיישי ברא דהוה רב ותקיף אמר אשדי דא לקבליה ובעוד דמקטרגי דא בדא אעבר לכל עאנא וישתזבון מניה. כך קב&quot;ה אמר ודאי הא תיישא חד רב ותקיף ואלים אשדי לקבליה ובעוד דהוא ישתדל ביה יעברון בני ולא ישתכח קטיגורא לגבייהו. מיד ויאמר יי' אל השטן השמת לבך עד דקב&quot;ה זווג להו כחדא דכתיב הנו בידך. בעוד דהוא אשתדל ביה שביק לון לישראל ולא אשתכח קטיגורא לגבייהו. אוף הכי בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא ובעינא לשדרא לקבליה במה דיתעסק (כגוונא דיליה) ובעוד דאיהו אשתדל ביה שביק לון לישראל ומתלא אמרא לזלזולא דבי מלכא הב ליה זעיר חמרא וישבחך קמי מלכא ואי לאו יימא למלכא מלה בישא. לזמנין נטלין לה לההיא מלה עלאי דבי מלכא ומלכא עביר דינא בגיניה.&lt;קטע סוף=דף קא ב/&gt; {{ממ זהר משולב|ג|קב|א}}&lt;קטע התחלה=דף קב א/&gt;ר' יצחק אמר לשטייא דקאים קמי מלכא הב ליה חמרא ולבתר אימא ליה ואחזי ליה כל אינון טעוון דעבדת וכל אינון בישין והוא ייתי וישבחך ויימא דלא ישתכח בעלמא כוותך אוף הכא הא קאים דלטורא תדיר קמי מלכא. ישראל יהבין ליה האי דורון ובהאי דורון פתקא לכל בישין ולכל טעוון ולכל חובין דעבדו ישראל והוא אתי ומשבח להו לישראל ואתעביד סניגורא עלייהו וקב&quot;ה אהדר כלא לרישא דבישי דעמיה בגין דכתיב כי גחלים אתה חותה על ראשו. א&quot;ר יוסי ווי לון לעמא דעשו בשעתא דהאי שעיר משדרי לההוא דלטורא ממנא דעלייהו דבגיניה אתי לשבחא לון לישראל וקב&quot;ה אהדר כל אינון חובין לרישא דעמיה בגין דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. א&quot;ר יהודה אלמלי הוו ידעי עכו&quot;ם מהאי שעיר לא שבקין לון לישראל יומא חד בעלמא. תא חזי כל ההוא יומא משתדל איהו בההוא שעיר ובגין כך קב&quot;ה מכפר להו ישראל ודכי לון מכלא ולא אשתכח קטגוריא קמיה לבתר הוא אתי ומשבח להו לישראל וכדין שאיל ליה כד&quot;א ויאמר יי' אל השטן מאין תבא אתיב בתושבחתייהו דישראל וקטיגורא אתעביד סניגורא ואזיל ליה. כדין קב&quot;ה אמר לשבעין שרין דחסרין כורסייא חמיתון האי דלטורא היאך קאים על בני תדיר (אסתכמו) הא חדא דאשתכח (ס&quot;א אשתדר) גביה בפתקא דכל חובייהו וכל טעותייהו וכל מה דחטו וחבו קמאי והוא קביל לון כדין אסתכמו כלהו דיהדרון אינון חובין על עמיה. רבי אבא אמר כל אינון חובין וחטאין מתדבקין ביה כמה דכתיב ותשליך במצולות ים כל חטאתם ולבתר כלהו מתהדרן ברישיהון דעמיה הה&quot;ד ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה. בהאי יומא מתעטר כהנא בעטרין עלאין והוא קאים בין עלאי ותתאי ומכפר עליה ועל ביתיה ועל כהני ועל מקדשא ועל ישראל כלהו. תאנא בשעתא דעאל בדמא דכפר מכוין ברישא דמהימנותא ואדי באצבעיה כמה דכתיב והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת והיך עביד בסים בקפטא (ס&quot;א בקטפא) דאצבעא ואדי כמצ&quot;יף בטיצפין דאצבעא לסטרי קפתורא (ס&quot;א קטעורא) (ס&quot;א כפורתא) אדי ואתכוון ושארי לממני אחת. אחת ואחת אחת בלחודהא אחת דכליל כלא. אחת שבחא דכלא, אחת דכלא אהדרן לקבלה אחת רישא דכלא לבתר אחת ואחת דאינון שריין כחדא ברעותא באחוותא ולא מתפרשין לעלמין. בתר דמטא להאי ואחת דהיא אימא דכלא מכאן שארי לממני בזווגא ומני ואמר אחת ושתים. אחת ושלש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע. בגין לאמשכא ולנגדא להאי אחת דהיא אימא (ימא) עלאה בדרגין ידיען לכתרא (ס&quot;א לנהרא לאימא) דאימא תתאה ולאמשכא נהרין עמיקין מאתרייהו לכנסת ישראל. וע&quot;ד יומא דא תרין נהורין נהרין כחדא אימא עלאה נהרא לאימא תתאה וע&quot;ד כתיב יום הכפורים כמא דאתמר. א&quot;ר יצחק קפטרא חדא קשירא ברגלוי דכהנא בשעתא דהוה עאל דאי ימות התם יפקוהו מלבר ובמה ידעי בההוא זהוריתא אתידע ואשתמודע כד לא יהפך גווני. בההוא שעתא אשתמודע דכהנא אשתכח לגו בחטאה ואי יפוק בשלם בזהוריתא אתידע ואשתמודע דיהפך גווני לחוור כדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. ואי לאו כלהו אשתכחו בצערא והיו ידעי כלא דלא אתקבלו צלותהון. א&quot;ר יהודה כיון דהוה עאל וטמטם עינוי דלא לאסתכלא במה דלא אצטריך והוה שמע קל גדפי כרובייא מזמרי ומשבחי. הוה ידע כהנא דכלא הוה בחדוה ויפוק בשלם ועם כל דא בצלותיה הוה ידע דמלין נפקין בחדוותא ומתקבלן ומתברכן כדקא יאות וכדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. &lt;קטע סוף=דף קב א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קב ב/&gt;רבי אלעזר שאל לרבי שמעון אבוי א&quot;ל האי יומא אמאי הוא בהאי אתר תלי ולא בדרגא אחרא דיאות הוא למהוי בדרגא דמלכא שארי יתיר מכלא.{{ררר}} א&quot;ל ר&quot;ש אלעזר ברי הכי הוא ודאי ויאות שאלת. תא חזי מלכא קדישא שביק היכליה וביתיה בידא דמטרוניתא ושבק לבנוי עמה בגין לדברא לון ולאלקאה לון ולמשרי בגוויה דאי זכאן מטרוניתא עאלת בחדוותא ביקרא לגבי מלכא. ואי לא זכאן היא ואינון אתהדרו בגלותא והא אוקימנא כמה דכתיב &quot;משדד אב יבריח אם&quot; וכתיב &quot;ובפשעכם שלחה אמכם&quot;. וע&quot;ד אית יומא חד בשתא לאשגחא בהו ולעיינא בהו. וכד אזדמן האי יומא אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמן לקבליה לאסתכלא בהו בישראל וישראל אזדרזו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדן אזדמן להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא. 

בני מלכא בנהא דאתפקדן בידהא כלהו זכאין כלהו בלא חטאן בלא חובין כדין אזדווגת (ס&quot;א וכד אזדמן האי יומא וישראל אזדמנו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדין אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמנת לקבלה לאסתכלא בהו בישראל וחמאת בני מלכא בנהא (נ&quot;א ברה) דאתפקדון בידהא דמטרוניתא כלהו זכאין כלהו בלא חטאין בלא חובין כדין אזמינת להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא כדין מטרוניתא עאלת) לגבי מלכא בנהירו בחדווה בשלימו ברעותא דהא רביאת בנין למלכא עלאה כדקא יאות. וכד האי יומא לא אשתכחו כדקא יאות ווי לון ווי לשלוחיהון ווי דהא מטרוניתא אתרחקת מן מלכא ואמא עלאה אסתלקת ולא נפיק מנה חירו לעלמין. 

זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אוליף לון אורחוי בגין לאשתזבא מן דינא וישתכחון זכאין קמיה הה&quot;ד כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. וכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאתיכם וגו'. ובחמשה עשר יום לחדש השביעי וגו'. 


ר' יוסי שאל לר' אבא א&quot;ל הני חמשה עשר יום מאי קא מיירי. א&quot;ל ודאי רזא יקירא הוא. תא חזי בין לעילא בין לתתא כל חד וחד בארחיה נטלא ובארחיה יתבא ובארחיה אתער ועביד מאי דעביד. האי עשיר מכנסת ישראל אינון. ויומא עשיראה בעשיראה קיימא. ועל דא בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית וגו' והאי יומא הוא דילה וחמשה יומין אחרנין דמלכא הוא. ההוא יומא דאתי עלה דהא חמישאה ביה יתיב מלכא בתרעא. ובכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא. חמשה עלייהו דמלכא הוא ההוא יומא דאתי עלה בגין כך חמשה יומין מירחא לאורייתא. 

ואי תימא שביעאה בזמנא דתרין אבהן משתכחי ביה דהא מלכא בהו וכדין מתעטר בכלא וחד מלה שביעאה וחמישאה. תא חזי חמישאה דיליה הוא ודאי כמה דאתמר וכדין נהיר אבא לאמא ואתנהירו מנה חמשין תרעין לאנהרא לחמישאה. ואי תימא שביעאה בגין דמלכא בשלימו דאבהן ועטרה ירית משביעאה כמה דכתיב צאינה וראינה בנות ציון וע&quot;ד בשביעאה הוא יומא דמעטרא מלכא בעטרוי וכדין ירית מלכא לאבא ואמא דמזדווגין כחדא. ועל דא כלא בחד תלייא:

ובחמשה עשר יום. רבי יהודה פתח וישמע הכנעני מלך ערד. תנינן ג' מתנן עלאין אזדמנו להו לישראל ע&quot;י תלתא אהין משה אהרן ומרים. מן בזכות משה. ענני כבוד בזכות אהרן. באר בזכות מרים. וכלהו אחידן לעילא. מן בזכות משה דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים &lt;קטע סוף=דף קב ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קג|א}}&lt;קטע התחלה=דף קג א/&gt;מן השמים (דייקא) דא משה. ענני כבוד בזכות אהרן דכתיב אשר עין בעין (אהרן) נראה אתה יי' וגו' וכתיב וכסה ענן הקטרת. מה להלן שבעה אף כאן נמי שבעה דהא בקטרת שבעה עננין מתקשרן כחדא (ועוד) ואהרון רישא לכל שבעה עננין הוא והוא קשיר לשית אחרנין ביה בכל יומא. באר בזכות מרים דהא היא ודאי באר אתקרי. ובספרא דאגדתא ותתצב אחותו מרחוק לדעה וגו'. דא הוא באר מים חיים וכלא קשורא חד. מתה מרים אסתלק באר דכתיב ולא היה מים לעדה ובההיא שעתא בעאת באר אחרא לאסתלקא דהוה שכיח עמהון דישראל. כד חמאת שתא עננין דהוו קשירין עלה אתקשרת היא בהו. מית אהרן אסתלקו אינון עננין ואסתלק עננא דבירא עמהון אתא משה אהדר להו הה&quot;ד עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם. לקחת מתנות ודאי. אינון מתנות דהוו בקדמיתא. באר ועננין. באר דא באר דיצחק. עננים אלין עננים דאהרן. א&quot;ר יצחק מפני מה זכה אהרן לדא בגין דאיהו קשיר בעננים (נ&quot;א רישא לעננים) והוא אקשיר כל יומא ויומא לכלהו כחדא דמתברכאן כלהו על ידוי. תא חזי על כל חסד דעבד קב&quot;ה בישראל קשיר עמהון ז' ענני יקירן וקשיר להו בכנסת ישראל דהא עננא דילה אתקשר בשיתא אחרנין ובכלהו שבעה אזלו ישראל במדברא. מ&quot;ט בגין דכלהו קשרא דמהימנותא נינהו ועל דא בסכות תשבו שבעת ימים. מאי קא מיירי בגין דכתיב בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי ובעי ב&quot;נ לאחזאה גרמיה דיתיב תחות צלא דמהימנותא. תא חזי כל אינון שנין דקאים אהרן הוו ישראל בצלא דמהימנותא תחות אלין עננין. בתר דמית אהרן אסתלק עננא חד דהוא ימינא דכלא וכד האי אסתלק אסתלקו כל שאר עמיה (נ&quot;א עננין) ואתחזיאו כלהו בגריעותא והא אוקמוה דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן. אל תקרי ויראו אלא וייראו מיד וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים. שמע דאסתלקו אינון עננים ומית תיירא רברבא דכל אינון עננים אתקשרו ביה. אמר רבי יצחק הכנעני מלך ערד יושב הנגב ודאי. וכד אתו אינון מאללין דשדר משה אמרו עמלק יושב בארץ הנגב בגין לתברא לבייהו דהא בעמלק אתבר חיליהון בקדמיתא. אמר רבי אבא וישמע הכנעני מאי קא מיירי הכא בתר דאסתלקו אינון עננים אלא כנען כתיב ביה ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. הכא אוליפנא מאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אתחזי למהוי עבד לעבדי עבדין הה&quot;ד וילחם בישראל וישב ממנו שבי הוא נטל עבדין מישראל לגרמיה ועל דא כתיב כל האזרח בישראל ישבו בסכות כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסכות תחות צלא דמהימנותא. ומאן דליתיה מגזעא ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפוק גרמיה מתחות צלא דמהימנותא. כתיב כנען בידו מאזני מרמה דא אליעזר עבד אברהם. ותא חזי כתיב ארור כנען. ובגין דזכה כנען דא לשמשא לאברהם כיון דשמש לאברהם יתיב תחות צלא דמהימנותא זכה למיפק מההוא לטייא ולא עוד אלא דכתיב ביה ברכה דכתיב ויאמר בא ברוך יי'. מאי קא מיירי. דכל מאן דיתיב תחות צלא דמהימנותא אחסין חירו ליה ולבנוי לעלמין ואתברך ברכתא עלאה ומאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אחסין גלותא ליה ולבנוי דכתיב וילחם בישראל וישב ממנו שבי: &lt;קטע סוף=דף קג א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קג ב/&gt;בסכות תשבו חסר ודא עננא חד דכלהו קשירין ביה דכתיב כי ענן יי' עליהם יומם. וכתיב ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם דא הוא עננא דאהרן דאקרי יומם דכתיב יומם יצוה יי' חסדו עננא חד נטיל עמיה חמש אחרנין ואינון שית. ועננא אחרא דכתיב ובעמוד אש לילה דא נהרא להו לישראל מנהירו דאינון שית:

רבי אלעזר פתח (ואמר) כה אמר יי' זכרתי לך חסד נעוריך וגו'. האי קרא על כ&quot;י אתמר בשעתא דהות אזלא במדברא עמהון דישראל. זכרתי לך חסד דא עננא דאהרן דנטלא בחמש אחרנין דאתקשרו עלך ונהירו עלך. אהבת כלולותיך דאשתכללו לך (ס&quot;א וכלהו אשתכללו בך) ואעטרו לך ואתקינו לך ככלה דתעדי תכשיטהא וכ&quot;כ למה. בגין לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. תא חזי בשעתא דב&quot;נ יתיב במדורא דא צלא דמהימנותא שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא ואברהם וחמשא צדיקייא אחרנין שויין מדוריהון עמיה. אמר ר' אבא אברהם וחמשא צדיקייא ודוד מלכא שוין מדוריהון עמיה הה&quot;ד בסכות תשבו שבעת ימים. שבעת ימים כתיב ולא בשבעת ימים. כגוונא דא כתיב כי ששת ימים עשה יי' את השמים וגו'. ובעי ב&quot;נ למחדי בכל יומא ויומא באנפין נהירין באושפיזין אלין דשריין עמיה. ואמר רבי אבא כתיב בסכות תשבו שבעת ימים לבתר ישבו בסכות בקדמיתא תשבו ולבתר ישבו. אלא קדמאה לאושפיזי. תניינא לבני עלמא. קדמאה לאושפיזי כי הא דרב המנונא סבא כד הוה עייל לסוכה הוה חדי וקאים על פתחא דסוכה מלגאו ואמר נזמן לאושפיזין מסדר (נ&quot;א נסדר) פתורא וקאים על רגלוהי ומברך ואומר בסכות תשבו שבעת ימים. תיבו אושפיזין עלאין תיבו. תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו. ארים (ס&quot;א אסחי) ידוי וחדי ואמר זכאה חולקנא זכאה חולקהון דישראל דכתיב כי חלק יי' עמו וגו' והוה יתיב. תניינא לבני עלמא. דמאן &lt;קטע סוף=דף קג ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קד|א}}&lt;קטע התחלה=דף קד א/&gt;דאית ליה חולקא בעמא ובארעא קדישא יתיב בצלא דמהימנותא לקבלא אושפיזין למחדי בהאי עלמא ובעלמא דאתי. ובעי למחדי למסכני מ&quot;ט בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין דמסכני הוא. וההוא דיתיב בצלא דא דמהימנותא וזמין אושפיזין אלין עלאין אושפיזי מהימנותא ולא יהיב לון חולקהון כלהו קיימי מניה ואמרי אל תלחם את לחם רע עין וגו' אשתכח דההוא פתורא דתקין דיליה הוא ולאו דקב&quot;ה עליה כתיב וזריתי פרש על פניכם וגו' פרש חגיכם ולא חגי. ווי ליה לההוא בר נש בשעתא דאלין אושפיזי מהימנותא קיימי מפתוריה. ואמר ר' אבא אברהם כל יומוי הוה קאים בפרשת אורחין לזמנא אושפיזין ולתקנא לון פתורי. השתא דמזמנין ליה ולכלהו צדיקייא ולדוד מלכא ולא יהבין לון חולקהון אברהם קאים מפתורא וקרי סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וכלהו סלקין אבתריה. יצחק אמר ובטן רשעים תחסר. יעקב אמר פתך אכלת תקיאנה ושאר כל צדיקייא אמרי כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. דוד מלכא אמר (חסר כאן) ואשלים דינוי דכתיב ויהי כעשרת הימים ויגוף יי' את נבל וימת. מאי קא מיירי בגין דדוד שאל לנבל ואתעביד ליה אושפיזא ולא בעא. ודא זמין ליה ולא יהב ליה חולקא. ובאינון עשרה יומין דדוד מלכא דאין עלמא אתדן עליה ההוא ב&quot;נ דאשלים ליה ביש יתיר מנבל. א&quot;ר אלעזר (בג&quot;כ) אורייתא לא אטרח עליה דב&quot;נ יתיר אלא כמה דיכיל דכתיב איש כמתנת ידו וגו'. ולא לימא איניש אכול ואשבע וארווי בקדמיתא ומה דישתאר אתן למסכני אלא רישא דכלא דאושפיזין הוא ואי חדי לאושפיזין ורוי לון קב&quot;ה חדי עמיה ואברהם קרי עליה אז תתענג על יי'. ויצחק קארי עליה כל כלי יוצר עליך לא יוצלח. אר&quot;ש האי דוד מלכא א&quot;ל בגין דכל זיינין דמלכא וקרבין דמלכא בידוי דדוד אתפקדו. אבל יצחק קאמר גבור בארץ יהיה זרעו וגו'. הון ועושר בביתו וגו'. יעקב אמר אז יבקע כשחר אורך וגו' שאר צדיקייא אמרי ונחך יי' תמיד והשביע וגו'. דוד מלכא אמר כל כלי יוצר עליך לא יוצלח דהא הוא על כל זיני עלמא אתפקד זכאה חולקיה דב&quot;נ דזכי לכל האי. זכאה חולקהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ועמך כלם צדיקים וגו':

ולקחתם לכם ביום הראשון וגו'. ר&quot;ש פתח כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. כל הנקרא בשמי דא אדם דקב&quot;ה ברא ליה בשמיה (נ&quot;א בדיוקניה) דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו וקרא ליה בשמיה בשעתא דאפיק קשוט ודינא בעלמא ואקרי אלקים דכתיב אלקים לא תקלל. קרא ליה בשמיה דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו ושפיר. הא אוקימנא דכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו בשעתא דזווגא אתמר. וכך הוא בזווגא דתרווייהו בצלם ודמות ואדם מדכר ונוקבא נפק. ויברא אלקים את האדם בצלמו. בספרא דשלמה מלכא אשכחנא דבשעתא דזווגא &lt;קטע סוף=דף קד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קד ב/&gt;אשתכח לתתא שדר קב&quot;ה חד דיוקנא כפרצופא דב&quot;נ. רשימא חקיקא בצולמא וקיימא על ההוא זווגא ואלמלי אתיהיב רשו לעינא למחזי חמי ב&quot;נ על רישיה חד צולמא רשימא כפרצופא דב&quot;נ ובההוא צולמא אתברי ב&quot;נ ועד דקיימא (ס&quot;א ועד לא קיימא) ההוא צולמא דשדר ליה מארים על רישיה וישתכח תמן לא אתברי ב&quot;נ הה&quot;ד ויברא אלקים את האדם בצלמו ההוא צלם אזדמן לקבליה עד דנפיק לעלמא. כד נפק. בההוא צלם אתרבי בההוא צלם אזיל הה&quot;ד אך בצלם יתהלך איש. והאי צלם איהו מלעילא. בשעתא דאינון רוחין נפקין מאתרייהו כל רוחא ורוחא אתתקן קמי מלכא קדישא בתקוני יקר בפרצופא דקאים בהאי עלמא. ומההוא דיוקנא תקונא יקר נפיק האי צלם. ודא תליתאה לרוחא ואקדימת בהאי עלמא שעתא דזווגא אשתכח ולית לך זווגא בעלמא דלא אשתכח צלם בגווייהו. אבל ישראל קדישין האי צלם קדישא ומאתר קדישא אשתכח בגווייהו. ולעכו&quot;ם צלם מאינון זינין בישין מסטרא דמסאבותא אשתכח בגווייהו. וע&quot;ד לא ליבעי לאיניש לאתערבא צולמא דיליה בצולמי דעובדי כו&quot;ם בגין דהאי קדישא והאי מסאבא:

תא חזי מה בין ישראל לעמין עובדי כו&quot;ם וכו' עד דמלכא דזמין אושפיזון. זה המאמר כתיב בפ' ויחי יעקב דף רכ ע&quot;א שורה ראשונה (ושייך כאן) ואלו החלופים מצאתי בין כתוב בהעתק לבין הכתוב שם. שורה כ&quot;ג במקום עלמין מצאתי צולמים. שורה כ&quot;ה במקום יעדי דיני גריע'. שורה כ&quot;ו במקום ידיה מצאתי דינא. שורה ל&quot;א מי יתן ערב ודא כד נהרא סיהרא וליליא אתתקן בנהורא. שורה ל&quot;ה עובדין. מצאתי בריין ע&quot;ב שורה ה' בית חילא. שורה ו' יצרתיו היינו וענף עץ עבות. אף עשיתיו. שורה י&quot;ד לחירו וע&quot;ד קרינאי ליה יום הראשון דא בספרא דאגדתא ושפיר הוא. שורה כ&quot;ה דאבא בג&quot;כ כלא יאה ולא בסימא לפירין ולא עביד פירין. שם הדין צ&quot;ל תרין. שורה כ&quot;ו לבירא ד&quot;א. שורה כ&quot;ט יעקב צ&quot;ל בירא. שורא ל&quot;א דא בדא צ&quot;ל דא שלא דא. שורה ל&quot;ג צ&quot;ל אעג דבהאי נחל דינא לא אשתכח ביה. שורה ל&quot;ה צ&quot;ל דצדיק איכא וכנישו רברבא נפקי מנייהו. שורה ל&quot;ו צ&quot;ל מנייהו לא איבא ולא טעמא. שם וכלא שפיר וע&quot;ד אתרוג בשמאלא) ובסוף המאמר מצאתי כתיב. דכתיב ביום השמיני עצרת תהיה לכם דהא יומא דא ממלכה הוא בלחודוי חדוותא דיליה בהו בישראל. מתל למלכא דזמין אושפיזין. אשתדלו בהו כל בני היכליה לבתר אמר מלכא עד כאן אנא ואתון אשתדלנא כלהו באושפיזין וקרבתון קרבנין על שאר עמין בכל יומא מכאן ולהלאה אנא ואתון נחדי יומא חד הה&quot;ד ביום השמיני עצרת תהיה לכם. לכם לקרבא קרבנין עלייכו אבל אושפיזי מהימנותא במלכא משתכחו תדירא. וביומא דחדוות דמלכא כלהון מתכנפי עמיה ומשתכחן. ועל דא כתיב עצרת תרגומו כנישו. והאי יומא יעקב הוא רישא לחדוותא. וכל אינון אושפיזי חדאן עמיה ועל דא כתיב אשריך ישראל מי כמוך וכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר:

ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור וגו' א&quot;ר אלעזר הא אוקמוה אבל אמאי אסמיך קב&quot;ה פש' דא לפרשת מועדים. אלא כלהו בוצינין עלאין כלהו בוצינין לאדלקא משח רבות עלאה והא אתמר. ועל ידייהו דישראל מתברכאן עלאין ותתאין ואדליקו בוצינין כמה דאוקמיה דכתיב שמן וקטרת ישמח לב חדוות' דעלאין ותתאין:&lt;קטע סוף=דף קד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קה|א}}&lt;קטע התחלה=דף קה א/&gt;רבי אבא פתח שמחו ביי' וגילו צדקים (שמחו ביי' כד&quot;א) וכתיב זה היום עשה יי' נגילה ונשמחה בו ואוקמוה דהא בקב&quot;ה (נ&quot;א במועדיא) בעי למהדי (ליה) ולאנהרא (ליה) אנפין וישתכח בר נש בחדווה (עמיה) בגין דההוא חדווה דקב&quot;ה הוי דכתיב נגילה ונשמחה בו ביומא. בו בקב&quot;ה וכלא חד מלה. שמחו ביי' כד דינין אתכפיין ורחמי אתערו וכד מתערי רחמי כדין וגילו צדיקים (כתיב) צדיק וצדק מתברכאן כחדא דאקרון צדיקים כמה דאתמר דהא אלין מתברכאן (ס&quot;א מברכין) לעלמין ודאן לעלמין כלהו. והרנינו כל ישרי לב. אלין בני מהימנותא לאתקשרא בהו ובכלא בעי עובדא לתתא לאתערא לעילא תא חזי מאן דאמר דלא בעיא עובדא בכלא או מלין לאפקא לון ולמעבד קלא בהו. תיפח רוחיה והא הכא פרשתא דא אוכח אדלקות בוצינייא וקטרת בוסמין (כחדא בגין) דכתיב שמן וקטרת ישמח לב (ובהאי) ובעובדא דא אשתכח אדלקותא לעילא וחדוותא לתתא (ס&quot;א אדלקותא וחדוותא לעילא ותתא) ואתקשרותא כחדא כדקא יאות (ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא). אמר ר' יהודה מזבח דלתתא אתער מזבח אחרא. כהן דלתתא אתער כהן אחרא בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא. ר' יוסי ור' יצחק הוו אזלי באורחא אמר ר' יוסי לר' יצחק כתיב וקראת לשבת ענג לקדוש יי' מכבד וגו'. וכבדתו מעשות דרכיך שפיר. אבל ממצא חפצך ודבר דבר מה הוא ומאי גריעותא הוא לשבת. א&quot;ל ודאי גריעותא הוא דלית לך מלה ומלה דנפיק מפומיה דבר נש דלית לה קלא וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא. ומאי הוא ההוא דאקרי חול (לעילא) מאינון יומין דחול. וכד אתער חול ביומא קדישא גריעותא הוא לעילא ודאי וקב&quot;ה וכנסת ישראל שאלי עליה מאן הוא דבעי לאפרשא זווגא דילן מאן הוא דבעי חול הכא. עתיקא קדישא לא אתחזי ולא שרייא על חול. בגין כך הרהור מותר מאי טעמא בגין דהרהור לא עביד מדי ולא אתעביד מניה קלא ולא סליק. אבל לבתר דאפיק מלה מפומיה ההוא מלה אתעביד קלא ובקע אוירין ורקיעין וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא ועל דא ממצוא חפצך ודבר דבר כתיב. ומאן דאפיק מלה קדישא מפומיה מלה דאורייתא אתעביד מניה קלא וסליק לעילא ואתערו קדושי מלכא עלאה ומתעטרן ברישיה וכדין אשתכח חדוותא לעילא ותתא. א&quot;ל ודאי הכי הוא והא שמענא מלה אבל מאן דשארי בתעניתא בשבתא עביד גריעותא לשבת או לא. אי תימא דלא עביד גריעותא הא סעודתי דמהימנותא בטיל מניה ועונשיה סגי הא חדוותא דשבת בטיל מניה. א&quot;ל מלה דא שמענא דדא הוא דאשגחן עליה מלעילא מכל בני עלמא בגין דהאי יומא חדוותא הוא לעילא ותתא חדוותא דכל חדוון חדוותא דכל מהימנותא ביה אשתכח ואפילו רשעים דגיהנם נייחין בהאי יומא. והאי בר נש לית ליה חדווה ולית ליה נייחא ושניא דא מכל עלאין ותתאין כלהו שאלין עליה מאי שניא דפלנייא הוא בצערא. ובשעתא דעתיקא קדישא אתגלי בהאי יומא ואשתכח האי בצערא צלותיה סלקא וקיימא קמיה כדין אתקרעו כל גזרי דינין דתגזרו עליה ואפילו אסתכמו בבי דינא דמלכא עליה לביש כלא אתקרע בגין דבשעתא דעתיקא אתגלייא כל חירו וכל חידו אשתכח בגין דאתגליא בהלולא דמלכא. ועל דא תנינן קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. מאן שבעים שנה אלא אע&quot;ג דאסכמו עליה כל אינון שבעין כתרי מלכא דהוא אתחזי בהו כלא אתקרע בגין דעתיקא קדישא נטיל (ס&quot;א בטיל ליה והני) ליה לבר נש. והני &lt;קטע סוף=דף קה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קה ב/&gt;מילי כד מתערי עליה בחלמא בליליא דשבתא. למלכא דעביד הלולא לבריה וגזר חדווה על כלא בהאי יומא דהלולא כל עלמא הוו חדאן ובר נש חד הוה עציב תפיש בקולרא. אתא מלכא לחדוותא חמא כל עמא חדאן כמה דאיהו גזר. זקף עינוי חמא ההוא בר נש תפיש בקולרא עציב. אמר ומה כל בני עלמא חדאן בהלולא דברי ודא תפיש בקולרא. מיד פקיד ונפקי ליה ושארו ליה מקולריה (ס&quot;א מקטרוי). כך האי דשארי בתעניתא בשבתא כל עלמא חדאן ואיהו עציב והאי אתפש בקולרא. בשעתא דעתיקא קדישא אתגלייא בהאי יומא ואשתכח האי בר נש תפיש בקולרא אע&quot;ג דאסכימו עליה כל אינון שבעין שנין דאמרן כלא אתקרע ולא שארי עליה דינא. ביומא אחרא אית ביה רשו למקרע ליה בההוא יומא כ&quot;ש שבת דלית לך יום דלא אשתכח ביה חילא ומאן דשארי בתעניתא דחלמא בההוא יומא לא סליק ההוא יומא עד דקרע דיניה אבל לאו דשבעים שנה כיומא דשבת. בגין כך בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא דלית רשו ליומא על יומא אחרא. כל יומא מה דאירע ביומיה עביד דלא אירע ביומיה לא עביד ועל דא לא לבעי ליה לאינש לסלקא ליה מיומא דא ליומא אחרא ובגין כך דבר יום ביומו תנינן ולא דבר יום ליומא אחרא. ותא חזי לאו למגנא מתערי עליה בחלמא בגין למתבע עליה רחמי ווי לההוא בר נש דלא מתערי עליה ולאו אודעו ליה בחלמא דהא אקרי רע ובגיני כך לא יגורך רע כתיב. וכתיב בל יפקד רע בל יפקד בגין דאיהו רע אמר רבי יוסי כתיב ממצוא חפצך ודבר דבר. כיון דכתיב ממצוא חפצך מהו ודבר דבר אלא עד דיגזר מלה כדקא יאות וימלל ליה ודאי כך הוא ברירא דמלה משמע דכתיב ודבר דבר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע:

ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי וגו'. ויצא רבי יהודה אמר נפק מכללא דחולקא דישראל דנפק מכללא דכלא נפק מכללא דמהימנותא. וינצו במחנה מכאן אוליפנא כל מאן דאתי מזוהמא דזרעא לסוף גלייה ליה קמי כלא. מאן גרים ליה זוהמא דחולקא בישא דאית ביה דלית ליה חולקא בכללא דישראל. רבי חייא פתח כבוד אלקים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר. כבוד אלקים הסתר דבר דלית רשו לבר נש לגלאה מלין סתימין דלא אתמסרו לאתגלייא מלין דחפא לון עתיק יומין כד&quot;א לאכול לשבעה ולמכסה עתיק. לאכול לשבעה עד ההוא אתר דאית ליה רשו ולא יתיר ועכ&quot;ד ולמכסה עתיק למכסה עתיק ודאי. דבר אחר לאכול לשבעה אינון חברייא דידעין ארחין ושבילין למיהך בארח מהימנותא כדקא יאות כגון דרא דר&quot;ש שארי בגויה ולמכסה עתיק מדרין אחרנין דהא כלהון לא אתחזון לאכול ולשבעה ולאתגלייא מלין בגווייהו. אלא למכסה עתיק כד&quot;א אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. ביומוי דר' שמעון הוה בר נש אמר לחבריה פתח פיך ויאירו דבריך בתר דשכיב הוו אמרי אל תתן את פיך וגו'. ביומוי לאכול לשבעה בתר דשכיב ולמכסה עתיק דחברייא מגמגמי ולא קיימי במלין. דבר אחר לאכול לשבעה באינון מלין דאתגליין ולמכסה עתיק באינון מלי דאתחפיין: &lt;קטע סוף=דף קה ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קו|א}}&lt;קטע התחלה=דף קו א/&gt;ויקוב בן האשה הישראלית את השם מהו ויקוב רבי אבא אמר ויקוב ודאי כד&quot;א ויקוב חור בדלתו נקיב מה דהוה סתים. ושם אמו שלומית בת דברי עד כאן סתים שמא דאמיה כיון דכתיב ויקוב נקיב שמא דאימיה. אמר רבי אבא אי לאו דבוצינא קדישא קיימא בעלמא לא ארשינא לגלאה (מכאן ולהלאה) דהא לא אתיהיב מלה דא לגלאה אלא לחברייא דאינון בין מחצדי חקלא (דאי לאו) תיפח רוחיהון דאינון דאתיין לגלאה לאינון דלא ידעי. תא חזי כתיב וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי האי קרא הא אוקימנא אבל דא בר אינתו אחרא דאבוי בעלה דשלומית הוה. וכיון דאתא ההוא מצראה עלה בפלגות ליליא תב לביתא וידע מלה אתפרש מנה ולא אתא עלה. ונטל אינתו אחרא ואוליד להאי ואקרי איש הישראלי. ואחרא בן הישראלית. אי אינון אינצו הכא כחדא מאי קא בעי הכא שמא קדישא ואמאי קלל שמא קדישא. אלא איש הישראלי אמר מלה מאמיה מגו קטטה. מיד ויקוב בן האשה הישראלית. כד&quot;א ויקוב חור בדלתו. רזא דמלה נטל ה' דשמא קדישא ולייט לאגנא על אמיה ודא הוא נקיבא דאיהו נקיב ופריש שמא קדישא. ולמחצרי חקלא אתמר. ורזא דמלה כן דרך אשה מנאפת וגו' זכאה חולקהון דצדיקייא דידעין מלה ומכסיין לה. וע&quot;ד אתמר ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל. ה' בתראה הות נוקבא דינקא בתרין סטרין בגין כך נטלא זיינין דמלכא ונקמת נקמתא. דכתיב הוצא את המקלל. על דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דחילו דאמא אקדים לאבא. וזכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי:

ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. רבי יהודה אמר הא אוקמוה. אבל כי יקלל אלקיו סתים ובגין דאמר אלקיו סתם לכך ונשא חטאו דהא לא ידעינן מאן הוא דחלא דיליה אי אחד מן השרים או חד מן ככביא או חד מדברי עלמא. א&quot;ר יוסי אי צדיק גמור הוא לא יתער (ס&quot;א מלה) חיליהון וכיון דאתער מלה דא חיישינן מינות אזדריקת ביה ולא ימות (ס&quot;א א&quot;ר יוסי אפילו צדיק גמור לא ימות) על דא בגין דאיהו מלה סתים. רבי יהודה אמר דאין ליה לטב בהא דאי אמר אלקי יכיל למטען אלקי דהוה עד השתא דאתמשכנא אבתריה בלבאי והשתא אהדרנא לקבלא מהימנותא עלאה אבל אי אמר יי' אלקים או יי' ונקיב ליה בשמא האי לית ליה למטען בהאי בגין דדא הוא מהימנותא דכלא וכל את ואת דשמא קדישא דא סלקא לשמא שלימא (ס&quot;א לשבחא). ד&quot;א ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ר' יצחק אמר ויקוב בן האשה אמאי. אלא כמה דאוקמוה אבל האיש הישראלי בעלה דשלומית הוה. רבי יהודה אמר בריה דבעלה דשלומית מאנתו אחרא הוה. א&quot;ר יצחק נצו כחדא וא&quot;ל מלה מאימיה וכי אבוי הוה דאתקטל בשמא קדישא כמה דאוקמוה דכתיב הלהרגני אתה אומר דהא בשמא קדישא קטיל ליה משה ועל דא אושיט מלה לקבליה ודא הוא דכתיב ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל. ויביאו אותו אל משה. אמאי. (ס&quot;א לגבי דמשה בין דקטיל לאבוהי כו') בגין דמטא לגביה דמשה על דקטיל לאבוהי בשמא קדישא בגין כך ויביאו אותו אל משה כיון דחמא משה מיד ויניחוהו במשמר ואבא וברא נפלו בידא דמשה:

איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו רבי יצחק פתח שמע עמי ואעידה בך ישראל אם תשמע לי. לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר. כיון דכתיב לא יהיה בך אל זר מאי ולא תשתחוה לאל נכר &lt;קטע סוף=דף קו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קו ב/&gt;אלא לא יהיה בך אל זר דלא ייעול בר נש ליצר הרע בגויה דכל מאן דאתי לאתחברא ביה אל זר שריא בגויה דהא כד אתחבר ב&quot;נ ביה מיד אתי לאעברא על פתגמי אורייתא אתי לאעברא על מהימנותא דשמא קדישא ואתי לבתר למסגד לטעוון אחרן ועל דא כתיב לא יהיה בך אל זר כיון דלא יהיה בך אל זר לא תיתי למסגד לטעוון אחרן ולמעבר על מהימנותא דשמא קדישא חדא הוא דכתיב ולא תשתחוה לאל נכר ומהימנותא בישא דב&quot;נ דא הוא. ועל דא כי יקלל אלקיו דיכיל למטען דהוא לייט לההוא אל זר יצרא בישא דשרייא עליה לזמנין ואנן לא ידעינן מלוי אי קשוט או לאו ועל דא תשא חטאו אבל ונוקב שם יי' מות יומת. אמר רבי יהודה אי הכי אמאי ונשא חטאו ונסלח חטאו מבעי ליה. (ס&quot;א אלא) א&quot;ל כגון דאמר אלקי כמה דאוקימנא סתם ולא פריש. רבי חייא אמר כי יקלל אלקיו סתם ולא פירש והא ודאי ונשא חטאו. אבל ונוקב שם יי' מות יומת דהא הכא תלייא מהימנותא דכלא ולית ליה רשו למטען עליה כלל. אמר רבי יוסי הכי הוא ודאי דהא שמא דא מהימנותא דעלאי ותאי ועל דא קיימין עלמין כלהו באת חד זעירא תליין אלף אלפין ורבוא רבבן עלמין דכסופין ועל דא תנינן אתוון אלין קשירין אלין באלין וכמה אלף רבבן עלאין (ס&quot;א עלמין) תליין בכל את ואת ואסתליקו ואתקשרו במהימנותא (ואתגלייא) וסתים בהו מה דלא אתדבקו עלאין ותתאין אורייתא בהו תלייא עלמא דין ועלמא דאתי הוא ושמיה חד. ועל דא כתיב אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני וכתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך:

רבי חזקיה פתח לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה במשוך היובל. ומה טורא דסיני דאיהו טורא כשאר טורי עלמא בגין דאתחזי עליה יקרא דמלכא קדישא כתיב לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה מאן דקריב למלכא לא כ&quot;ש. ומה טורא דסיני דיכיל ב&quot;נ לאושיט ביה ידא ארח יקר בדחילו כתיב לא תגע בו יד סתם ואפילו בארח יקר. מאן דאושיט ידיה בארח קלנא לקביל מלכא לא כל שכן. רבי ייסא פתח ואמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. ומה משה דמן יומא דאתיליד זיהרא קדישא עלאה לא אעדי מניה כתיב ביה אל תקרב הלום. אמר ליה. משה עד כאן לא אנת כדאי לאשתמשא ביקרי של נעליך. ומה משה כך דהוה קריב בדחילו בקדושה כתיב ביה הכי. מאן דקריב בארח קלנא לגבי מלכא על אחת כמה וכמה. רבי אבא אמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. ת&quot;ח כד הוו ישראל במצרים היו ידעי באינון רברבי עלמא דממנן שעל שאר עמין וכל חד וחד הוה ליה דחלא בלחודוי מנייהו. כיון דאתקשרו בקשרא דמהימנותא וקריב לון קב&quot;ה לפולחניה אתפרשו מנייהו וקריבו לגבי מהימנותא עלאה קדישא ובג&quot;כ כתיב איש איש כי יקלל אלקיו ואע&quot;ג דפולחנא נוכראה הוא כיון דאנא פקודת לון ממנא לדברא עלמא מאן דלייט ומבזי לון ונשא חטאו ודאי דהא ברשותי קיימין ואזלי ומדברין בני עלמא. אבל ונוקב שם יי' מות יומת לאו ונשא חטאו כמה לאלין אלא מות יומת. מות בעלמא דין יומת בעלמא דאתי. לאלין ונשא חטאו בגין דמבזי עובדי ידי מבזי לשמשי דאנא פקידית ואסיר הוא אבל מיתה לא אתחייב בהו. ר&quot;ש הוה אזיל בארחא והוה עמיה רבי אלעזר ורבי אבא ורבי חייא ורבי יוסי ורבי יהודה מטו לחד טיקלי דמיא פוסקרא רבי יוסי בקטפוי לגו מייא אמר &lt;קטע סוף=דף קו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קז|א}}&lt;קטע התחלה=דף קז א/&gt;קוטרא דקוסטי דמיא ולואי ולא שכיח. א&quot;ל ריש אסיר לך. שמשא דעלמא הוא ואסיר לאנהגא קלנא בשמשא דקב&quot;ה וכ&quot;ש דאינון עובדי קשוט. בנימוסי דקסטירא עלאה שכיחי. פתח ואמר וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וירא אלקים את כל אשר עשה סתם אפילו נחשים ועקרבים ויתושים ואפילו אינון דאתחזון מחבלי עלמא בכלהו כתיב והנה טוב מאד כלהו שמשי עלמא מדברי עלמא ובני נשא לא ידעי. עד דהוו אזלי חמו חד חויא מדבר קמייהו אמר ר&quot;ש ודא דא אזיל לארחשא לן ניסא רהט ההוא חויא קמייהו וקטר בחד אפעה בקיטרא דאורחא סטון (ס&quot;א נצן) חד בחד ומיתו. כד מטון חמו לון לתרוייהו שכיבין בארחא. אר&quot;ש בריך רחמנא דרחיש לן ניסא דהא כל מאן דאסתכל בהאי כד איהו בקיומיה או איהו יסתכל בבר נש לא ישתזיב ודאי כ&quot;ש אי יקרב בהדיה. קרא עליה לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך. ובכלא עביד קב&quot;ה שליחותא דיליה ולית לן לאנהגא קלנא בכל מה דאיהו עבד וע&quot;ד כתיב טוב יי' לכל ורחמיו על כל מעשיו. וכתיב יודוך יי' כל מעשיך. (נדפס ויחי רבא):

רבי שמעון פתח אני חבצלת השרון שושנת העמקים. כמה חביבה כנסת ישראל קמי קב&quot;ה דקב&quot;ה משבח לה והיא משבחת ליה תדיר וכמה שבחין ומזמרין אתקנת ליה למלכא תדיר. זכאה חולקהון דישראל דאחידן בעדבא דחולקא קדישא כמה דכתיב כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו. אני חבצלת השרון דא כ&quot;י דאקרי חבצלת דקיימא בשפירו דנוי בגנתא דעדן לאתנטעא. השרון דהיא נטרת (נ&quot;א שרה) ומשבחת ליה למלכא עלאה. ד&quot;א אני חבצלת השרון. דבעייא לאשתקאה משקיו דנחלא עמיקא מבועא דנחלין כד&quot;א והיה השרון (כערבה) (לאגם מים). שושנת העמקים דקיימא בעמיקתא דכלא. שושנת העמקים. מאי אינון עמקים כד&quot;א ממעמקים קראתיך יי'. חבצלת השרון מההוא אתר דשקיו דנחלין עמיקין נפקין ולא פסקין לעלמין. שושנת העמקים דההוא אתר דאקרי עמיקא דכלא סתים מכל סטרין. ת&quot;ח בקדמיתא חבצלת ירוקא בטרפין ירוקין לבתר שושנה בתרין גוונין סומק וחוור. שושנת בשית טרפין. שושנת דשניאת גוונהא ואשתניאת מגוונא לגוונא. שושנת בקדמיתא חבצלת בזמנא דבעייא לאזדווגא ביה במלכא אקרי חבצלת. בתר דאתדבקת ביה במלכא באינון נשיקין אקרי שושנה בגין דכתיב שפתותיו שושנים. שושנת העמקים דהיא שניית ומשניאת גוונהא זמנין לטב וזמנין לביש זמנין לדינא וזמנין לרחמי. ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וגו'. ת&quot;ח דהא בני נשא לא ידעין ולא מסתכלין ולא משגיחין בשעתא דברא קב&quot;ה לאדם. ואוקיר ליה ביקירו עלאה בעא מיניה לאתדבקא ביה בגין דישתכח יחידאי ובלא יחידאי ובאתר דדביקותא יחידא' דלא ישתני ולא יתהפך לעלמין בההוא קשורא דמהימנותא יחידאה דכלא ביה אתקשר. הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן. ולבתר סאטו מאורחא דמהימנותא ושבקו אילנא יחידאה עלאה מכל אילנין ואתו לאתדבקא באתר דמשתני ומתהפך מגוונא לגוונא ומטב לביש ומביש לטב ונחתו מעילא לתתא ותאדבקו לתתא בשנויין סגיאין ושבקו עלאה דכלא דהוה חד ולא אשתני לעלמין הה&quot;ד אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. והמה בקשו חשבונות רבים ודאי. כדין אתהפך לבייהו בההוא סטרא ממש זמנין לטב זמנין לביש זמנין לרחמי זמנין לדינא &lt;קטע סוף=דף קז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קז ב/&gt;כההוא מלה דאתדבקו בה ודאי. והמה בקשו חשבונות רבים ואתדבקו בהו. א&quot;ל קב&quot;ה אדם שבקת חיי ואתדבקת במותא. חיי דכתיב ועץ החיים בתוך הגן עץ דאתקרי חיי דמאן דאחיד ביה ולא טעים טעמא דמותא לעלמין ואתדבקת באילנא אחרא הא ודאי מותא הוא לקבלך הה&quot;ד רגליה יורדות מות וגו' וכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה ודאי באתר דמותא אתדבק ושבק אתר דחיי בגין כך אתגזר עליה ועל כל עלמא מותא. אי הוא חטא כל עלמא מאי חטאו אי תימא דכל בריין אתו ואכלו מאילנא דא ואתרמי מכלא. לאו הכי. אלא בשעתא דאדם קאים על רגלוי חמו ליה בריין כלהו ודחלו מקמיה והוו נטלין בתריה כעבדין קמי מלכא והוא אמר לון אנא ואתון בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני יי' עושנו וכלהו אתו בתריה. כיון דחמו דאדם מגיד להאי אתר ואתדבק ביה כלהו אתמשכו אבתריה וגרים מותא ליה ולכל עלמא כדין אשתני אדם לכמה גוונין זמנין לטב זמנין לביש זמנין רוגזא זמנין נייחא זמנין דינא וזמנין רחמי זמנין חיי זמנין מותא ולא קאים בקיומא תדיר בחד מנייהו בגין דההוא אתר גרמא ליה וע&quot;ד אקרי להט החרב המתהפכת מן סטרא דא לסטרא דא מן טב לביש מן רחמי לדינא מן שלום לקרבא. אתהפיכת הוא לכלא ואקרי טוב ורע דכתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. ומלכא עילאה לרחמא על עובדי ידוי אוכח ליה ואמר ליה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו והוא לא קביל מניה ואתמשך בתר אתתיה ואתתרך לעלמין דהא אתתא לאתר דא סלקא ולא יתיר ואתתא גרים מותא לכלא. ת&quot;ח לעלמא דאתי כתיב כי כימי העץ ימי עמי. כימי העץ ההוא עץ דאשתמודע. ביה זמנא כתיב בלע המות לנצח ומחה יי' אלקים דמעה מעל כל פנים. ברוך יי' לעולם אמן ואמן. ימלוך יי' לעולם אמן ואמן: &lt;קטע סוף=דף קז ב/&gt;

==פרשת אמור - רעיא מהימנא==
{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח א/&gt;(הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פח|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח ב/&gt;   {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פט|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פט א/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פט א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פט|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פט ב/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פט ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צ|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צ א/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צ א/&gt;

'''מדף צ ע&quot;ב עד צב' ע&quot;א - אין רעיא מהימנא'''


{{ממ זהר משולב|ג|צב|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צב ב/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צג|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צג א/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צג א/&gt;

'''מדף צג ע&quot;ב עד צו ע&quot;ב - אין רעיא מהימנא'''

{{ממ זהר משולב|ג|צז|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צז א/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צז א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צז|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צז ב/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צז ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צח א/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צח א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צח|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צח ב/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צח ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צט|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צט א/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צט א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צט|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צט ב/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צט ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|ק|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף ק א/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף ק א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|ק|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף ק ב/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף ק ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קא|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קא א/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קא א/&gt;

'''קא עד קג - לא ברור מה יש בדפים אלו'''

{{ממ זהר משולב|ג|קג|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קג ב/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קג ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קד|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קד א/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קד א/&gt;

'''מדף קד ע&quot;ב עד הסוף - אין רעיא מהימנא'''</text>
      <sha1>pzizne006mr1f21xmo872offzmrhb13</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947941</id>
      <parentid>2947940</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T22:30:34Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947941</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="253006" sha1="m17a9f0q5yehj8pzh8goykbeczbptxs" xml:space="preserve">__TOC__

&lt;קטע התחלה=דף פ א/&gt;

==קדושים==
{{ממ זהר משולב|ג|פ|א}} {{צ|וידבר יי' אל משה לאמר. דבר אל כל עדת בני ישראל ואמרת אליהם קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלקיכם}} {{ממ|ויקרא|יט|ב}}. 

רבי אלעזר פתח {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין וגו'}} {{ממ|תהלים|לב|ט}}. בכמה זמנין אורייתא אסהידת בהו בבני נשא, כמה זמנין ארימת קלין לכל סטרין לאתערא להו, וכלהו דמיכין בשינתא בחוביהון (ס&quot;א בחוריהון), לא מסתכלין ולא משגיחין. בהיך אנפין יקומון ליומא דדינא עלאה כד יתבע לון מלכא עלאה עלבונא דאורייתא דצווחת לקבליהון ולא אהדרו אפין לקבלה דכלהו פגימין בכלא דלא ידעו מהימנותא דמלכא עלאה. ווי לון ווי לנפשהון. דהא אורייתא ביה אסהידת ואמרת {{צ|מי פתי יסור הנה חסר לב (ס&quot;א ואמרה) אמרה לו}} {{ממ|משלי|ט|טז}}. 

מהו {{צ|חסר לב}}? דלית ליה מהימנותא. דמאן דלא אשתדל באורייתא לאו ביה מהימנותא ופגים הוא מכלא.  {{צ|אמרה לו}} - 'אומרה לו' מבעי ליה, כד&quot;א {{צ|אומרה לאל סלעי}} - מהו {{צ|אמרה}}? אלא לאכללא ולאתוספא אורייתא דלעילא דהיא קרייה ליה חסר לב פגים מהימנותא דהכי תנינן כל מאן דלא אשתדל באורייתא אסיר למקרב לגביה לאשתתפא בהדיה ולמעבד ביה סחורתא. וכ&quot;ש למהך עמיה באורחא דהא לית ביה מהימנותא (וע&quot;ד) תנינן כל בר נש דאזיל בארחא ולית עמיה מלי דאורייתא אתחייב בנפשיה. כ&quot;ש מאן דאזדווג בארחא עם מאן דלית ביה מהימנותא. דלא חשיב ליקרא דמאריה ודידיה דלא חס על נפשיה. 

ר' יהודה אומר מאן דלא חס על נפשיה היך ישלוף נפשא דכשרא לבריה. 

אמר ר' אלעזר תווהנא על דרא והא אתמר מלה וכו' וע&quot;ד כתיב {{צ|אל תהיו כסוס כפרד אין הבין}}. זכאין אינון צדיקייא דמשתדלי באורייתא וידעין ארחוי דקב&quot;ה ומקדשי גרמייהו בקדושה דמלכא ואשתכחו קדישין בכלא. ובגין כך משלפי רוחא דקדושה מלעילא ובנייהו כלהו זכאי קשוט ואקרון בני מלכא בנין קדישין. {{ש}}
ווי להון לרשיעייא דכלהו חציפין ועובדייהו חציפין. בגיני כך ירתין בנייהו נפשא חציפא מסטרא דמסאבא. כמה דכתיב {{צ|ונטמתם בם}} - אתא לאסתאבא מסאבין ליה. 

{{צ|אל תהיו כסוס כפרד}} - דאינון מארי זנותא (ס&quot;א דמסאבותא) על כלא. {{צ|אין הבין}} - דלא ישתדלו בני נשא בארחא דאאי הכי כתיב הכא {{צ|אין הבין}} וכתיב התם {{צ|והכלבים עזי נפש לא ידעו שבעה והמה רועים לא ידעו הבין}} {{ממ|ישעיהו|נו|יא}}. כלומר יהון מזדמנין אינון דאקרון עזי נפש. מאי טעמא משום דלא ידעו הבין. {{ש}}
{{צ|והמה רועים}} - מאי &lt;קטע סוף=דף פ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פ ב/&gt;{{צ|רועים}}? אלין אינון מדברי ומנהגי לבר נש בגיהנם. {{ש}}
{{צ|לא ידעו שבעה}} - כד&quot;א {{צ|לעלוקה שתי בנות הב הב}} {{ממ|משלי|ל|טו}}, בגין כך דאינון הב הב לא ידעו שבעה. {{ש}}
{{צ|כלם לדרכם פנו איש לבצעו מקצהו}} - דהא תיירי דגיהנם אינון. 

וכל דא מאן גרים להו? בגין דלא אתקדשו בההוא זווגא כמה דאצטריך. וע&quot;ד כתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. אמר קב&quot;ה מכל שאר עמין לא רעיתי לאדבקא בי אלא ישראל דכתיב {{צ|ואתם הדבקים ביי'}} - אתון ולא שאר עמין (וע&quot;ד כתיב הכא קדושים) בג&quot;כ (קדושים תהיו דייקא):


{{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. רבי יצחק פתח: {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים וגו'}} {{ממ|ישעיהו|יח|א}} - וכי בגין דהיא ארץ צלצל כנפים קנטורא ביה אשתכח דכתיב {{צ|הוי ארץ}}? אלא אמר ר' יצחק בשעתא דקב&quot;ה ברא עלמא ובעא לגלאה עמיקתא מגו מסתרתא ונהורא מגו חשוכא הוו כלילן דא בדא, ובגין כך מגו חשוכא נפק נהורא ומגו מסתרתא נפק ואתגליא עמיקא. ודא נפקא מן דא, דמגו טב נפיק ביש ומגו רחמי נפיק דינא. וכלא אתכליל דא בדא יצר טוב ויצר רע ימינא ושמאלא. ישראל ושאר עמי, חוור ואוכם וכלא חד בחד תלייא. 

תאנא אמר ר' יצחק אמר ר' יהודה כל עלמא כלהו לא אתחזי אלא בחד עטירא דקוטפא (ס&quot;א דקיזטופא) בקיטרוי כד אתדן עלמא בדינא כליל ברחמי אתדן. ואי לאו לא יכיל עלמא לקיימא אפילו רגעא חדא. והא אוקימנא מלי כמה דכתיב {{צ|כי כאשר משפטיך לארץ צדק למדו יושבי תבל}}. ותאנא בההוא זמנא דדינא תלייא בעלמא וצדק אתעטרא בדינא כמה מארי דגדפין מתערי לקבלי מארי דדינא קשיא לשלטאה בעלמא פרסין גדפין מהאי סטרא ומהאי סטרא לאשתטחא (ס&quot;א לאשגחא) בעלמא. כדין מתערין גדפין למפרס לון ולאשתאבא (נ&quot;א ולאשתתפא) בדינא קשיא ושאטין בעלמא לאבאשא. כדין כתיב {{צ|הוי ארץ צלצל כנפים}}. 

אמר ר' יהודה חמינא בני עלמא בחציפותא בר אינון זכאי קשוט. ובגין כך כביכול כלא הכי אשתכח אתא לאתדכאה מסייעין ליה. אתי לאסתאבא כמה דאוקימנא ונטמתם בם:


רבי יוסי הוה אזיל בארחא. פגע ביה ר' חייא. אמר ליה האי דאוקמוה חברייא דכתיב בעלי {{צ|ולכן נשבעתי לבית עלי אם יתכפר עון בית עלי בזבח ומנחה עד עולם}} - בזבח ומנחה אינו מתכפר אבל מתכפר הוא בדברי תורה. אמאי? בגין דדברי תורה סלקין על כל קרבנין דעלמא כמה דאוקמוה דכתיב {{צ|זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמלואים}} - שקיל אורייתא לקביל כל קרבנין דעלמא. 

א&quot;ל הכי הוא ודאי. דכל מאן דאשתדל באורייתא אע&quot;ג דאתגזר עליה עונשא מלעילא ניחא ליה מכל קרבנין ועלוון וההוא עונשא אתקרע (ובגין דילעי בה לשמה קב&quot;ה אתפייס בהדיה). ותא חזי לא אתדכי בר נש לעלמין אלא במילין דאורייתא. בגיני כך מלין דאורייתא לא מקבלין טומאה בגין דאיהי קיימא לדכאה לאלין מסאבי. ואסוותא באורייתא אשתכח דכתיב {{צ|רפאות תהי לשרך ושקוי לעצמותיך}}. ודכוותא אשתכח באורייתא דכתיב {{צ|יראת יי' טהורה עומדת לעד}} - מאי {{צ|עומדת לעד}}? דקיימא תדירא בההוא דכיותא ולא אתעדי מניה לעלמין. 

א&quot;ל {{צ|יראת יי'}} כתיב ולא תורה. א&quot;ל הכי הוא ודאי דהא אורייתא מסטרא דגבורה קא אתייא. א&quot;ל ומהתם נפקא? מהכא נפקא דכתיב {{צ|ראשית חכמה יראת יי'}}, וכתיב {{צ|יראת יי' טהורה}}. ואורייתא קדושה אתקרי דכתיב {{צ|כי קדוש אני יי'}} ודא אורייתא שמא קדישא עלאה וע&quot;ד&lt;קטע סוף=דף פ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|א}}&lt;קטע התחלה=דף פא א/&gt;מאן דאשתדל בה אתדכי ולבתר אתקדש דכתיב {{צ|קדושים תהיו}} - קדושים היו לא כתיב אלא {{צ|תהיו}} - תהיו ודאי. 

א&quot;ל הכי הוא ומקרא כתיב {{צ|ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש}} וכתיב {{צ|אלה הדברים וגו'}}. 

תאנא קדושה דאורייתא קדושה דסליקת על כל קדושין. וקדושה דחכמתא עלאה סתימאה סלקא על כלא. אמר ליה לאו אורייתא בלא חכמתא ולא חכמתא בלא אורייתא וכלא בחד דרגא הוא וכלא חד אלא אורייתא בחכמה עלאה אשתכחת ובה קיימא ובה אתנטעו שרשהא מכל סטרין. 


עד דהוו אזלי אשכחו חד בר נש בלקינטא דקוסטא (ס&quot;א בלקיטנא דקיסחא) רכיב על סוסיא אשתמיט ידוי לחד ענפא דאילנא. א&quot;ר יוסי האי הוא דכתיב {{צ|והתקדשתם והייתם קדושים}}, אדם מקדש עצמו מלמטה מקדישין אותו מלמעלה. הה&quot;ד {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}:


תאני רבי אבא פרשתא דא כללא דאורייתא היא. וחותמא דקושטא דגושפנקא היא. בפרשתא דא אתחדשו רזין עלאין דאורייתא. בעשר אמירן וגזרין וענשין ופקודין עלאין דכד מטאן חברייא לפרשתא דא הוו חדאן. 

אמר ר' אבא מאי טעמא פרשתא דעריות ופרשתא דקדושים תהיו סמוכין דא לדא? אלא הכי תאנא כל מאן דאסתמר מאלין עריין בקדושה אתעביד ודאי. וכל שכן אי אתקדש בקדושה דמאריה. והא אתערו חברייא אימתי עונתן דכלא לאתקדש בר נש. תא חזי מאן דבעי לאתקדשא ברעותא דמאריה לא לישמש אלא מפלגות ליליא ואילך או בפלגות ליליא דהא בההיא שעתא קב&quot;ה אשתכח בגנתא דעדן וקדושה עלאה אתער. וכדין שעתא היא לאתקדשא. האי לשאר בני נשא. תלמידי חכמים דידעין ארחוי דאורייתא בפלגות ליליא שעתא דלהון למיקם למלעי באורייתא לאזדווגא בכ&quot;י לשבחא לשמא קדישא למלכא קדישא. בליליא דשבתא דרעותא דכלא אשתכח זווגא דלהון בההיא שעתא. לאפקא רעותא דקב&quot;ה וכ&quot;י כמה דאתמר דכתיב {{צ|בנים אתם ליי' אלקיכם}} ואלין אקרון קדישין דכתיב {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי'}}. וכתיב {{צ|והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו וגו':}}


{{צ|קדושים תהיו}}. {{ש}}
רבי אבא פתח {{צ|ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ}} {{ממ|ש&quot;ב|ז|כג}} {{ממ|דה&quot;א|יז|כא}}. ת&quot;ח בכל עמין דעלמא לא אתרעי בהו קב&quot;ה בר בישראל בלחודייהו. ועבד לון עמא יחידאה בעלמא וקרא לון גוי אחד כשמיה. ואעטר לון בכמה עטרין וכמה פקודין לאתעטרא בהו. ועל דא תפילין דרישא ותפילין דדרועא לאתעטרא בהו בר נש כגוונא דלעילא ולאשתכחא חד שלים בכלא. ובההיא שעתא דאתעטר בהו בר נש ואתקדש בהו. אתעביד שלים ואקרי אחד דאחד לא אקרי אלא כד איהו שלים ומאן דפגים לא אקרי אחד ועל דא קב&quot;ה אקרי אחד בשלימו דכלא בשלימו דאבהן בשלימו דכנסת ישראל. בג&quot;כ ישראל לתתא אקרון אחד. דכד בר נש אנח תפילין ואתחפי בכסוי דמצוה כדין אתעטר בעטרין קדישין כגוונא דלעילא ואקרי אחד. ובגיני כך ליתי אחד וישתדל באחד. קב&quot;ה דאיהו אחד ישתדל באחד. דהא לית מלכא משתדל אלא במאי דאתחזי ליה. ובגיני כך כתיב {{צ|והוא באחד ומי ישיבנו}}. לא שארי קב&quot;ה ולא אשתכח אלא באחד. באחד אחד מבעי ליה. אלא במאן דאתתקן בקדושה עלאה למהוי חד. כדין הוא שריא באחד ולא באתר אחרא. ואימתי אקרי ב&quot;נ אחד. בשעתא דאשתכח דכר ונוקבא ואתקדש בקדושה (ס&quot;א בעטרין) עלאה ואתכוון לאתקדשא. ות&quot;ח בזמנא&lt;קטע סוף=דף פא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פא ב/&gt;
דאשתכח בר נש בזווגא חד דכר ונוקבא ואתכוון לאתקדשא כדקא יאות. כדין הוא שלים ואקרי אחד בלא פגימו. בגיני כך בעי בר נש למהדי לאתתיה בההיא שעתא לזמנא לה ברעותא חדא עמיה. ויתכונון תרוייהו כחד לההיא מלה. וכד משתכחי תרוייהו כחד כדין כלא חד בנפשא ובגופא. בנפשא לאדבקא דא בדא ברעותא חדא. ובגופא כמה דאוליפנא דבר נש דלא נסיב הוא כמאן דאתפליג וכד מתחברן דכר ונוקבא כדין אתעבידו חד גופא אשתכח דאינהו חד נפשא וחד גופא ואקרי בר נש אחד כדין קב&quot;ה שארי באחד ואפקיד רוחא דקדושה בההוא אחד. ואלין אקרון בנין דקב&quot;ה כמה דאתמר. ובגיני כך קדושים תהיו כי קדוש אני יי' זכאין אינון ישראל דלא אוקים מלה דא באתר אחרא אלא ביה ממש דכתיב {{צ|כי קדוש אני יי'}} לאתדבקא ביה ולא באחרא ועל דא {{צ|קדושים תהיו כי קדוש אני יי' אלהיכם}}:


{{צ|איש אמו ואביו תיראו וגו'}} - הא תנינן דפרשתא דא כללא דאורייתא מקיש דחילו דאבא ואימא לשבתותי. אלא אמר ר' יוסי כלא חד מאן דדחיל מהאי נטיר להאי. איש אמו אקדים אמו לאביו בדחילו. מ&quot;ט כמה דאוקמוה אבל אימא דלית רשו בידהא כל כך כאביו (ס&quot;א אבל ת&quot;ח אמו דא כ&quot;י ובגין דבה שריא יראה ואיהי יראת ה' אתקרי) אקדים דחילו חילה. רבי יצחק אמר מה כתיב לעילא {{צ|קדושים תהיו}} אתי בר נש לאתקדשא באתתיה כחד. ממאן הוא שבחא יתיר בההיא קדושה. הוי אימא מנוקבא. בג&quot;כ {{צ|איש אמו ואביו תיראו}}. 

ר' יהודה אמר {{צ|איש אמו ואביו תיראו}} כהאי גוונא {{צ|ביום עשות יי' אלקים ארץ ושמים}} ובאתר אחרא אקדים שמים לארץ אלא לאחזאה דתרוייהו כחדא אתעבידו אוף הכא אקדים אמא לאבא ובאתר אחרא אקדים אבא לאמא לאחזאה דתרוייהו כחדא אשתדלו ביה. {{צ|ואת שבתותי תשמרו}} - שקיל דא לדא וכלא כחדא אתקלו במתקלא חד דכתיב {{צ|ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם}}, וכתיב {{צ|זכור את יום השבת לקדשו}}. אלא חד לאבא וחד לאימא. כתיב הכא {{צ|איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמורו}}, וכתיב התם {{צ|ואת שבתותי תשמורו ומקדשי תיראו}}. מה מקדשי &lt;קטע סוף=דף פא ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פב|א}}&lt;קטע התחלה=דף פב א/&gt;כמשמעו, תו מקדשי אלין אינון דמקדשי גרמייהו בההוא שעתא. כגוונא דא וממקדשי תחלו. אל תקרי ממקדשי אלא ממקודשי. מה להלן ממקודשי אף כאן ממקודשי דאינון אבא ואימא:


{{צ|איש אמו ואביו תיראו}}. ר&quot;ש אמר כתיב {{צ|ואתם הדבקים ביי' וגו'}} {{ממ|דברים|ד|ד}} - זכאין אינון ישראל דמתדבקן ביה בקב&quot;ה (אינון ולא אומין עכו&quot;ם) ובגין דאינון מתדבקן ביה בקב&quot;ה כלא אתדבקו כחדא דא בדא. 

ת&quot;ח בשעתא דב&quot;נ מקדש לתתא כגון חברייא דמקדשי גרמייהו משבת לשבת בשעתא דזווגא עלאה אשתכח דהא בההיא שעתא רעיא אשתכח וברכתא אזדמנת. כדין מתדבקן כלהו כחד. נפשא דשבת וגופא דאזדמן בשבת. ועל דא כתיב {{צ|איש אמו ואביו תיראו}} דאינון זווגא חד בגופא בההיא שעתא דאתקדשא. {{צ|ואת שבתותי תשמורו}} דא שבת עילאה ושבת תתאה דאינון מזמני לנפשא בההוא גופא מההוא זווגא עלאה וע&quot;ד {{צ|ואת שבתותי תשמורו}} תרי. וכלא אתדבק דא בדא זכאה חולקהון דישראל. 

ד&quot;א {{צ|ואת שבתותי תשמורו}} - לאזהרה לאינון דמחכאן לזווגיהו משבת לשבת והא אוקימנא כמה דכתיב {{צ|לסריסים אשר ישמרו את שבתותי}} - מאן {{צ|סריסים}}? אלין אינון חברייא דמסרסן גרמייהו כל שאר יומין בגין למלעי באורייתא ואינון מחכאן משבת לשבת. הה&quot;ד {{צ|אשר ישמרו את שבתותי}}, כד&quot;א {{צ|ואביו שמר את הדבר}}. ובגיני כך {{צ|ואת שבתותי תשמורו}}. 

{{צ|איש אמו ואביו תיראו}} - דא גופא. {{צ|ואת שבתותי תשמורו}} - דא נפשא. וכלא אתדבק דא בדא - זכאה חולקהון דישראל!&lt;קטע סוף=דף פב א/&gt; 

{{ממ זהר משולב|ג|פב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פב ב/&gt;(הדף מכיל רק [[#פרשת קדושים- רעיא מהימנא|רעיא מהימנא]])
&lt;קטע סוף=דף פב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|א}}&lt;קטע התחלה=דף פג א/&gt;(הדף מכיל רק [[#פרשת קדושים- רעיא מהימנא|רעיא מהימנא]])
&lt;קטע סוף=דף פג א/&gt;


{{ממ זהר משולב|ג|פג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פג ב/&gt;{{צ|אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם}}. {{ש}}
ר' חייא פתח {{צ|אל תפן אל קשי העם הזה וגו'}}. {{צ|אל תפן}} - וכי מאן הוא דיימא למלכא אל תפן?! והא כתיב {{צ|כי עיניו על דרכי איש}}, וכתיב {{צ|אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם יי'}} - והא בכלא אשגח קב&quot;ה וכל עובדין מסתכל ועייל בדינא על כלהו, אם טב ואם ביש, כד&quot;א {{צ|האלהים יביא במשפט על כל נעלם אם טוב ואם רע}}. ומשה אמר {{צ|אל תפן}}?! 

אלא כמה בעי בר נש לאסתמרא מחובוי בגין דלא יחטי קמי מלכא קדישא. תא חזי בר נש דעביד מצוה ההיא מצוה סלקא וקיימא קמי קב&quot;ה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקב&quot;ה מני לה קמיה לאשגחא בה כל יומא לאוטבא ליה בגינה. עבר על פתגמי אורייתא ההיא עבירה סלקא קמיה ואמרה אנא מפלנייא דעבד לי וקודשא בריך הוא מני לה וקיימא תמן לאשגחא בה לשצאה ליה. הה&quot;ד וירא יי' וינאץ מכעס בניו ובנותיו מהו וירא ההוא דקיימא קמיה. תב בתשובה מה כתיב {{צ|גם יי' העביר חטאתך לא תמות}} - דאעבר ההוא חובא מקמיה בגין דלא יסתכל ביה. לאוטבא ליה. ועל דא {{צ|אל תפן אל קשי העם הזה ואל רשעו ואל חטאתו}}. 

אמר רבי יוסי וכן מהכא משמע דכתיב {{צ|נכתם עונך לפני}}. 


רבי יוסי זעירא עאל קמיה דרבי שמעון. יומא חד אשגחיה דהוה יתיב וקארי כתיב {{צ|ויאמר האדם האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל}} משמע דאדם וחוה כחדא אתבריאו ובגופא חדא דכתיב {{צ|אשר נתת עמדי}} ולא כתיב &quot;אשר נתת לי&quot;. אמר ליה אי הכי והכתיב {{צ|אני האשה הנצבת עמכה בזה}}, ולא כתיב &quot;הנצבת לפניך&quot;. אמר ליה אי כתיב &quot;הנתנת עמך&quot; הוה אמינא הכי כדכתיב {{צ|אשר נתת עמדי}}, אבל {{צ|הנצבת}} כתיב. אמר ליה והא כתיב {{צ|ויאמר יי' אלקים לא טוב היות האדם לבדו אעשה לו עזר כנגדו}} - {{צ|אעשה לו}} השתא. אמר ליה הכי הוא ודאי דאדם לבדו הוה דלא הוה סמך בנוקביה בגין דהות בסטרוי כמה דאוקימנא. ומה דאמר {{צ|אעשה לו עזר}}. הכי הוא דלא כתיב &quot;אברא לו עזר&quot; בגין דכתיב {{צ|זכר ונקבה בראם}}, אבל {{צ|אעשה}} כתיב. ומהו {{צ|אעשה}}? אתקן משמע - דקב&quot;ה נטיל לה מסטרוי ותקין לה בתקונא ואייתי לה קמיה. וכדין אשתמש אדם באנתתיה והוה ליה סמך. ותנינן שפירו דאדם קדתיר' דקיטרא עלאה מזיהרא דנהרא. שפירו דחוה דלא הוו יכלין כל בריין לאסתכלא בה. ואפילו אדם לא הוה אסתכל בה עד ההיא זמנא דחאבו ואעדיאת (ס&quot;א ואזעירת) שפירו דלהון. כדין אסתכל בה אדם ואשתמודע בה לשמשא בה. הה&quot;ד וידע אדם עוד את אשתו. וידע בכלא וידע בתשמיש. וידע דאשתמודע בה ואסתכל בה. ותנינן אסיר ליה לבר נש לאסתכלא בשפירו דאנתתא בגין דלא ייתי בהרהורא בישא ויתעקל &lt;קטע סוף=דף פג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|א}}&lt;קטע התחלה=דף פד א/&gt;למלה אחרא. 

וכך הוה רבי שמעון עביד כד הוה אזל במתא והוו חברייא אזלין אבתריה וחמא לאינתו שפיראן מאיך עיניה והוה אמר לחברייא אל תפנו. וכל מאן דיסתכל בשפירו דאנתתא ביממא אתי להרהורי בליליא ואי סליק ההוא הרהורא בישא עלויה. אעבר משום {{צ|ואלהי מסכה לא תעשו לכם}}. תו אי שמש באנתתיה בזמנא דסליק ביה ההוא הרהורא בישא - אינון בנין דאולידו 'אלהי מסכה' אקרון. וע&quot;ד כתיב {{צ|אל תפנו אל האלילים ואלהי מסכה לא תעשו לכם}}. 

רבי אבא אמר אסיר ליה לבר נש לאסתכלא באלילי ע&quot;ז ובנשי דעמין ולא לאתהנייא מנייהו ולא לאתרפאה בהו דאסיר ליה לבר נש לאסתכלא באתר דלא אצטריך. ר' אבא פתח פנה אלי וחנני תנה עזך לעבדך. פנה אלי וחנני. וכי לא הוה ליה לקב&quot;ה בעלמא שפירא כדוד דאיהו אמר פנה אלי וחנני. אלא הכי תנינן דוד אחרא אית ליה לקב&quot;ה והוא ממנא על כמה אכלוסין עלאין ומשריין. וכד בעי קב&quot;ה לרחמא על עלמא אסתכל בהאי דוד ונהיר ליה אנפין והוא נהיר לעלמין וחייס עלמא. ושפירו דהאי דוד נהיר לעלמין כלהו. רישיה גולגלתא דדהבא אתרקימת בשבעה תכשיטי זינין דדהבא והא אוקמוה וחביבותא דקב&quot;ה לקבליה. ומסגיאות רחימותא דיליה גביה אמר ליה לקב&quot;ה דיהדר עינוי לקבליה ויסתכל ביה. בגין דאינון שפירן בכלא. כד&quot;א הסבי עיניך מנגדי וגו'. הסבי עיניך. מנגדי דבשעתא דאלין עיינין מסתכלי ביה בקב&quot;ה כדין מתערין בלביה קסטין דבלסטראי ברחימותא עלאה. ובסגיאות שלהוביתא דרחימו עלאה לגביה אמר הסבי עיניך מנגדי אסחר עיניך לסטר אחרא מני דאינון מוקדין לי בשלהובי רחימותא. וע&quot;ד כתיב ביה בדוד והוא אדמוני עם יפה עינים וטוב ראי. ובגין ההוא דוד עלאה שפירא רחימא ותיאובתא דקב&quot;ה לאדבקא ביה. אמר דוד פנה אלי וחנני כגוונא דא ויאמר ראה ריח בני כריח שדה אשר ברכו יי' משמע דעאל עמיה עם יעקב גנתא דעדן דאיהו שדה דתפוחין קדישין. וכי היך יכיל גנתא דעדן לאעלא עמיה דהא גנתא דעדן כמה רב הוא בפותיא ובארכא. כמה זינין דבייתין עלאין קדישין דרגין על דרגין מדורין על מדורין אית תמן. אלא גנתא אחרא עלאה קדישא אית ליה לקב&quot;ה וההוא גנתא רחימותא דיליה ואתדבק ביה ולא אתנטיר אלא לקב&quot;ה בלחודוי דהוא עייל ביה. ודא אחסין קב&quot;ה לאשתכחא תדיר עמהון דצדיקייא. וכ&quot;ש לאשתכחא ביה ביעקב ודא זמין ליה קב&quot;ה לאעלאה עמיה לסייעא ליה. כגוונא דא אני יי' אלקי אברהם אביך ואלקי יצחק הארץ וגו'. תנן מלמד שנתקפלה לו ארץ ישראל וכי ארץ ישראל דאיהי ת' פרסה על ארבע מאות פרסה היך אתעקרת מאתרה ויתבה תחותוי. אלא ארץ אחרא עלאה אית לקב&quot;ה וארץ ישראל אקרי. והיא תחות דרגא דיעקב דקאים עלה. ואחסין לה קב&quot;ה לישראל בגין רחימותא דלהון. לדיירא עמהון ולדברא להון ולאגנא להון מכלא ואקרי ארץ חיים. תא חזי אסיר ליה לבר נש לאסתכלא באתר דקב&quot;ה מאיס ביה ורחיקא ביה נפשיה. ומה במה דרחים קב&quot;ה אסור לאסתכלא ביה במה דרחיק עאכ&quot;ו. דתא חזי אסיר ליה לבר נש לאסתכלא בקשת. בגין דאיהו חיזו דדיוקנא עלאה. אסיר ליה לבר נש לאסתכלא באת קיימא דיליה בגין דהוא רמיז לצדיקא דעלמא. אסיר ליה לבר נש לאסתכלא באצבען דכהני בשעתא דפרסי ידייהו בגין דתמן שריא יקרא דמלכא עלאה. ומה באתר קדישא עלאה אסור&lt;קטע סוף=דף פד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פד ב/&gt;
לאסתכלא. באתר מסאבא רחיקא לא כ&quot;ש. בגיני כך אל תפנו אל האלילים. ר' יצחק אמר ומה לאסתכלא בהו אסיר. למפלח להו או למעבד להו עאכ&quot;ו. ובגיני כך אל תפנו אל האלילים. הכא אתא לאזהרא להו לישראל כקדמיתא לקביל לא יהיה לך אלקים אחרים על פני. ואלקי מסכה לא תעשו לכם לקביל לא תעשה לך פסל. אני יי' אלקיכם לקביל אנכי יי' אלקיך. איש אמו ואביו תיראו לקביל כבדש את אביך ואת אמך. ואת שבתותי תשמרו. זכור את יום השבת לקדשו. לא תשבעו בשמי לשקר. לא תשא את שם יי' אלקיך לשוא. לא תגנובו. לא תגנוב. ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו. לא תענה ברעך עד שקר. מות יומת הנואף והנואפת. לא תנאף. לא תעמוד על דם רעך. לא תרצח. והא אוקמוה וע&quot;ד כללא דאורייתא בפרשתא דא. אמר ר' חייא בקדמיתא אנכי יי' אלקיך זכור את יום השבת לא תשא לא תרצח לא תנאף לא תגנוב. בלישנא יחידאי. והכא אני יי' אלקיכם. איש אמו ואביו תיראו ואת שבתותי תשמרו. אל תפנו אל האלילים. בלישנא דסגיאין. אלא תא חזי מיומא דהוו ישראל שכיחין בעלמא לא אשתכחו קמי קב&quot;ה בלבא חד וברעותא חדא כמה בההוא יומא דקיימו בטורא דסיני. וע&quot;ד כלא אתמר בלשון יחידאי לבתר בלישנא דסגיאין דהא לא אשתכחו כל כך בההוא רעותא:

רבי אלעזר הוה אזיל למחמי לר' יוסי בר&quot;ש בן לקונייא חמוי והוו עמיה ר' חייא ור' יוסי. כד מטו חד בי חקל יתבו תחות אילנא חדא. א&quot;ר אלעזר כל חד לימא מלה דאורייתא. פתח ר' אלעזר ואמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים ואלקים זולתי לא תדע. לא כתיב אשר הוצאתיך מארץ מצרים. אלא אנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. וכי מארץ מצרים הוה להו מלכא ולא מקדמת דנא והא כתיב ויאמר יעקב אל בניו הסירו את אלקי הנכר אשר בתוככם וכתיב ונקומה ונעלה בית אל. ואת אמרת מארץ מצרים. אלא מן יומא דהוו ישראל בעלמא לא אשתמודעו יקרא דקב&quot;ה בר בארעא דמצרים דהוו בההוא פולחנא קשיא וצווחו לקבליה ולא אשתנו מנמוסא דילהון לעלמין ותמן אתבחינו אבהתנא כדהבא מגו שפכה (ס&quot;א כהתוכא דדהבא מגו טיפסא) ועוד דהוו חמאן בכל יומא כמה חרשין כמה זינין בישין לאטעאה לון לבני נשא ולא סטו מארחא לימינא ולשמאלא. ואע&quot;ג דלא הוו ידעי כל כך ביקרא דקב&quot;ה אלא הוו אזלין בתר נמוסי אבהתהון. ולבתר חמו כמה נסין וכמה גבוראן ונטל לון קב&quot;ה לפולחניה. ובגין דכלהו חמו כמה נסין ואתין בעיניהון וכל אינון אתן וגבורן. אמר ואנכי יי' אלקיך מארץ מצרים. דתמן הוה באתגלייא יקרא דיליה. ואתגלי עלייהו על ימא וחמו זיו יקרא עלאה דיליה אפין באפין דלא תימרון אלהא אחרא הוא דמליל עמנא אלא אנא הוא דחמיתון בארעא דמצרים. אנא הוא דקטלנא סנאיכון בארעא דמצרים. אנא הוא דעבדנא כל אינון עשר מחאן בארעא דמצרים. ובגיני כך ואלקים זולתי לא תדע דלא תימא דאחרא הוא אלא אנא הוא כלא. 

תו פתח לא תעשוק את רעך ולא תגזול לא תלין פעולת שכיר אתך עד בקר. לא תלין פעולת שכיר אמאי אלא מקרא אחרא אשתמע דכתיב ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש כי עני הוא ואליו הוא נושא את נפשו. לא תבא עליו השמש אזדהר דלא תתכנש בגינוי מעלמא עד לא ימטי זמנך לאתכנשא. כד&quot;א עד אשר לא תחשך השמש וגו'. מהכא אוליפנא מלה אחרא מאן דאשלים לנפשא דמסכנא אפילו&lt;קטע סוף=דף פד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|א}}&lt;קטע התחלה=דף פה א/&gt;דמטו יומוי לאסתלקא מעלמא קב&quot;ה אשלים לנפשיה ויהיב ליה חיין יתיר. לא תלין פעולת שכיר. תא חזי מאן דנטיל אגרא דמסכנא כאילו נטיל נפשיה ודאנשי ביתיה הוא אזער נפשייהו קב&quot;ה אזער יומוי ואזער נפשיה מההוא עלמא. דהא כל אינון הבלים דנפקי מפומיה כל ההוא יומא כלהו סלקין קמיה דקב&quot;ה וקיימין קמיה לבתר סלקא נפשיה ונפשייהו דאנשי ביתיה וקיימין באינון הבלים דפומיה. וכדין אפילו אתגזר על ההוא בר נש כמה יומין וכמה טבאן כלהו מתעקראן מיניה ומסתלקי מניה. ולא עוד אלא דנפשא דיליה לא סלקא לעילא והיינו דאמר רבי אבא רחמנא לשזבינן מנייהו ומעלבונייהו ואוקמוה אפילו עשיר הוא ואליו הוא נושא את נפשו דייקא אפילו מכל ב&quot;נ נמי וכ&quot;ש מסכנא. והיינו דהוה רב המנונא עביד כד הוה ההוא אגיר מסתלק מעבידתיה הוה יהיב ליה אגריה וא&quot;ל טול נפשך דאפקידת בידאי טול פקדונך ואפילו אמר יהא בידך דאנא בעינא לסלקא אגרי. לא הוה בעי. אמר פרד נא דגופך לא אתחזי לאתפקדא בידי. כל שכן פקדונא דנפשא. דהא פקדונא דנפשא לא אתיהיבת אלא לקב&quot;ה דכתיב בידך אפקיד רוחי. אמר רבי חייא ובידא דאחרא שארי. אמר ליה אפילו בידיה בתר דיהיב. כתיב לא תלין פעולת שכיר. וכתיב ולא תבא עליו השמש אלא הא אוקמוה. אבל תא חזי לית לך יומא ויומא דלא שלטא ביה יומא עלאה אחרא ואי איהו לא יהיב ליה נפשא דיליה בההוא יומא כמאן דפגים לההוא יומא עלאה. ובג&quot;כ ביומו תתן שכרו ולא תבא עליו השמש. והא דאתמר לא תלין בגין דנפשיה לא סליק וסליק ההוא נפשא דמסכנא ולאנשי ביתיה כמה דאתמר. 

ר' חייא פתח ואמר קרא אבתריה. לא תקלל חרש ולפני עור וגו'. האי קרא כמשמעו. אבל פרשתא דא כלא אוליפנא מנה מלין אחרנין. וכלהו תליין דא בדא. תא חזי מאן דלייט לחבריה ואיהו קמיה ואכסיף ליה כאילו אושיד דמיה והא אוקימנא. והאי קרא דלאו חבריה עמיה והוא לייט ליה ההיא מלה סלקא. דלית לך מלה ומלה דנפק מפומיה דלא אית ליה קלא ההוא קלא סליק לעילא וכמה קסטרין מתחבראן עמיה דההוא קלא עד דסלקא ואתער אתר דתהומא רבא. כמה דאוקמוה וכמה מתערין עליה דההוא בר נש ווי למאן דאפיק מלה בישא מפומיה. והא אוקמוה. ולפני עור לא תתן מכשול כמשמעו ואוקמוה במאן דגרים לאחרא למחטי. וכן מאן דמחי לבריה רבא ולפני עור לא תתן וגו'. במאן דלא מטא להוראה ואורי (קאמר. כמה דתנינן) דכתיב כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה והאי אעבר משום ולפני עור לא תתן מכשול. בגין דאכשיל ליה לחבריה לעלמא דאתי. דתנינן מאן דאזיל בארח מישר באורייתא ומאן דאשתדל באורייתא כדקא יאות אית ליה חולקא טבא תדיר לעלמא דאתי. דההיא מלה דאורייתא דאפיק מפומיה אזלא ושאטא בעלמא וסלקא לעילא. וכמה עלאין קדישין מתחבראן בההיא מלה וסלקא בארח מישר ואתעטר בעטרא קדישא ואסתחי בנהרא דעלמא דאתי דנגיד ונפק מעדן ואתקבל ביה ואשתאב בגויה ואתענג (ס&quot;א ואתנטע) סוחרניה דההוא נהרא אילנא עלאה וכדין נגיד ונפיק נהורא עלאה ואתעטר ביה בההוא בר נש כל יומא כמה דאתמר ומאן דלעי (נ&quot;א דיליף) באורייתא ולא משתדל בה בארח קשוט&lt;קטע סוף=דף פה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פה ב/&gt; ובארח מישר ההוא מלה סלקא וסטי אורחין ולית מאן דיתחבר בה וכלא דחיין לה לבר ואזיל ושאט בעלמא ולא ישכח אתר. מאן גרים ליה האי. ההוא דסאטי ליה מארח מישר הה&quot;ד ולפני עור לא תתן מכשול. ובגין כך כתיב ויראת מאלקיך אני יי'. ומאן דתיאובתיה למלעי באורייתא ולא אשכח מאן דיוליף ליה והוא ברחימותא דאורייתא לעי בה ומגמגם בה בגמגומא דלא ידע. כל מלה ומלה סלקא וקב&quot;ה חדי בההיא מלה וקביל לה ונטע לה סחרניה דההוא נחלא ואתעבידו מאלין מלין אילנין רברבין ואקרון ערבי נחל הה&quot;ד באהבתה תשגה תמיד. ודוד מלכא אמר הורני יי' דרכך אהלך באמתך וכתיב ונחני בארח מישור למען שוררי. זכאין אינון דידעין ארחוי דאורייתא ומשתדלי בה בארח מישר דאינון נטעין אילנין דחיין לעילא דלכהו אסוותא. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. וכי אית תורה דלאו איהי אמת. אין. כגוונא דאמרן דאורי מאן דלא ידע ולאו איהו קשוט. וההוא דאוליף מלה מיניה אוליף מלה דלאו איהו אמת. ובגיני כך כתיב תורת אמת היתה בפיהו. ועם כל דא מבעי ליה לבר נש למילף מלי דאורייתא מכל בר נש אפילו ממאן דלא ידע בגין דעל דא יתער באורייתא וייתי למילף ממאן דידע ולבתר אשתכח דאזיל בה באורייתא בארח קשוט. תא חזי ישתדל בר נש בעלמא באורייתא ופקודוי אפילו דלא עביד לשמה דמתוך שלא לשמה בא לשמה. רבי יוסי פתח קרא אבתריה ואמר. לא תעשו עול במשפט וגו'. לא תעשו עול במשפט כמשמעו אבל הא אתמר דפרשתא דא מלין עלאין ויקירין אית בה בפקודי אורייתא. האי קרא מסופיה קא משמע דכתיב בצדק תשפוט עמיתך. תא חזי תרי דרגין אינון הכא משפט וצדק. מה בין האי להאי. אלא חד רחמי וחד דינא ודא אתבסם בדא. כד אתער צדק דאין דינא לכלא כחדא דלית ביה רחמי ולאו וותרנותא. כד אתער משפט אית ביה רחמי. יכול יהא כלא במשפט. אתא קרא ואמר בצדק תשפוט עמיתך. מ&quot;ט בגין דצדק לאו דאין לדא ושביק לדא אלא כלהו כחדא בשקולא חדא. כגוונא דא לא תשא פני דל ולא תהדר פני גדול אלא בשקולא חדא בצדק יכול יהא כלא דינא בצדק בלחודוי אתא קרא ואמר תשפוט דבעי לחברא להו כחדא דלא ישתכח דא בלא דא והאי שלימו דדינא. וכ&quot;כ למה. בגין דקב&quot;ה שכיח תמן ובגיני כך בעי לאשלמא דינא. כגוונא דאיהו עביד לתתא כגוונא דיליה ממש עביד לעילא. ותא חזי קב&quot;ה שוי כורסייא דדינא בשעתא דדייני יתבין. הה&quot;ד כונן למשפט כסאו. ומתמן אתתקן כורסיה דקב&quot;ה. ומאן איהו כורסיה. אלין אינון צדק ומשפט. הה&quot;ד צדק ומשפט מכון כסאך. ומאן דדאין דינא בעי למידן (ס&quot;א למיתב) בכורסיה דמלכא. ואי פגים חד מנייהו כאלו פגים לכורסיה דמלכא וכדין קב&quot;ה אסתלק מבינייהו דדייני ולא קאים בדינייהו ומאי אמר עתה אקום יאמר יי' וגו'. ורוחא דקודשא אמר רומה על השמים אלקים:&lt;קטע סוף=דף פה ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פו|א}}&lt;קטע התחלה=דף פו א/&gt;
פתח ואמר ויהי קול השופר הולך וגו' ויהי קול השופר הכא אתפליגו ספרי קדמאי וכו'. עת אתו רבי אבא ורבי יהודה ואודו ליה לר' אחא קמו עד דהוו אזלי א&quot;ר אלעזר לא תלך רכיל בעמך לא תשנא את אחיך. לא תקום ולא תטור. הא אוקימנא לון וכלהו אתערו עלייהו חברייא אבל נימא מלה בפרשתא דא. כתיב את חקותי תשמרו בהמתך לא תרביע כלאים שדך לא תזרע כלאים ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. 

פתח ר' אלעזר ואמר אתם עדי נאם יי' ועבדי אשר בחרתי למען תדעו ותאמינו וגו'. אתם עדי אלין אינון ישראל. ותנינן אלין אינון שמייא וארעא דכתיב העידותי בכם היום את השמים ואת הארץ אבל ישראל אינון סהדין אלין על אלין ושמייא וארעא וכלא סהדין עלייהו ועבדי אשר בחרתי דא יעקב דכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר. וכתיב ואתה אל תירא עבדי יעקב. ואית דאמרי דא דוד. ודוד עבדי אקרי דכתיב למעני ולמען דוד עבדי. אשר בחרתי דא דוד עלאה. למען תדעו ותאמינו לי ותבינו כי אני הוא. מאי כי אני הוא דאתרעיתי בההוא דוד ובההוא יעקב אנא הוא אינון ממש. לפני לא נוצר אל. דתנינן קרא קב&quot;ה ליעקב אל דכתיב ויקרא לו קל אלקי ישראל. קב&quot;ה קרא ליעקב קל הה&quot;ד לפני לא נוצר קל ואחרי לא יהיה ובגין כך אני הוא כלא כמה דאתמר. ואחרי לא יהיה דהא דוד הכי אקרי ולאו אית בתריה אחרא. תא חזי כד ברא קב&quot;ה עלמא אתקין כל מלה ומלה כל חד וחד בסטרוי ומני עלייהו חילין עלאין ולית לך אפי' עשבא זעירא בארעא דלית ליה חילא עלאה לעילא וכל מה דעבדין בכל חד וחד (תרי נוסחי) וכל מה דכל חד וחד עביד. כלא הוא בתקיפו דההוא חילא עלאה דממנא עליה לעילא. וכלהו נימוסין גזירין מדינא. על דינא נטלין ועל דינא קיימין. לית מאן דנפיק&lt;קטע סוף=דף פו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פו ב/&gt;מן קיומיה לבר. וכלהו ממנן מן יומא דאתברי עלמא מתפקדן שלטונין על כל מלה ומלה. וכלהו נטלין על נמוסא אחרא עלאה דנטלין כל חד וחד כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. כיון דנטלין ההוא חק. כלהו אקרון חקות. וההוא חק דאתיהיב להו. מן שמייא קא אתי וכדין אתקרון חקות שמים. ומנלן דמן שמים קא אתיין דכתיב כי חק לישראל הוא. ועל דא כתיב את חקותי תשמרו בגין דכל חד וחד ממנא על מלה ידיעא בעלמא בההוא חק. בגין כך אסיר למחלף זינין ולאעלא זינא בזינא אחרא בגין דאעקר לכל חילא וחילא מאתרייהו (ואכחיש פמליא של מעלה) ואכחיש פומבי דמלכא. כלאים מהו כלאים כמאן דיהיב אחרא בבי מטרא כד&quot;א אל בית הכלא בגין דלא למעבד מידי. כלאים מניעותא דמנע לכל אינון חילין מעבידתא דלהון. כלאים ערבובייא דעביד ערבובייא בחילא דלעילא ואכחיש פומבי דמלכא כמה דאתמר (ובג&quot;כ) ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. תא חזי כתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו כי ביום אכלך ממנו מות תמות. והא אתמר דשני פקודי דמלכא ואחלף עץ חיים דביה אשתלים כלא וביה תליא מהימנותא ואתדבק באתר אחרא. והא תנינן בכלא בעי בר נש לאחזאה עובדא כגוונא דלעילא ולמעבד עובדא כמה דאצטריך ואי אשתני במלה אחרא הוא אנגיד עליה לשרייא ביה מלה אחרא דלא אצטריך. ותא חזי בשעתא דבר נש אחזי עובדא לתתא בארח מישר כמה דאצטריך נגיד ונפיק ושרייא עלוי רוח קדישא עלאה. ובשעתא דאיהו אחזי עובדא לתתא באורחא עקימא דלית איהו ארח מישר כדין נגיד ונפיק ושרי עלוי רוח אחרא דלא אצטריך דסטי ליה לבר נש לסטר ביש. מאן משיך עליה ההוא רוחא. הוי אומר ההוא עובדא דאחזי בסטר אחרא. כתיב דרשה צמר ופשתים. דרשה. מהו דרשה דבעיא ודריש על צמר ופשתים מאן דמחבר לון כחדא. ואי תימא בציצית אמאי שרי הא אוקמוה אבל התם הוא ההוא לבושא בתקונוי באשלמות עובדא כדקא חזי. (נ&quot;א ודא) תו דרשה צמר ופשתים למעבד נוקמא במאן דמחבר לון כחדא. אבל אימתי שרייא בשעתא דאיהו באשלמותא דכתיב ותעש בחפץ כפיה. וציצית הא אוקימנא דהתם בההוא כללא דשלימותא אשתכח ולא עביד מידי. אבל בשעתא דלא אשתכח בשלימותא מאן דאתי לחברא לון כחדא אתער עליה רוחא דלא אצטריך. מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן דדא אתי מסטרא חד ודא אתי מסטרא אחרא ובגין כך לא לבעי לן לחברא לון כחדא (ס&quot;א ל&quot;ג מלה דא מאן אוכח קין והבל אוכחן) וקרבנא דקין אתרחק מקמי קרבנא דהבל. וע&quot;ד ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך. לא יעלה עליך סתם. לא יעלה עליך רוחא אחרא לשלטאה בך. ואצטריך ליה לבר נש לאחזאה עובדא דכשרא כמה דיאות ובההוא עובדא שריא עליה רוח קדישא רוח עלאה לאתקדשא ביה. אתא לאתקדשא מקדשין ליה דכתיב והתקדשתם והייתם קדושים כי קדוש אני יי'. כתיב ומעץ הדעת טוב ורע ומה על דא גרים אדם מיתה בעלמא מאן דאחזי עובדא אחרא דלא אצטריך על אחת כמה וכמה. שור וחמור אוכחן. מסטרא דא אקרי שור ומסטרא דא אקרי חמור. וע&quot;ד כתיב לא תחרוש בשור ובחמור יחדו. לא תעביד ערבובייא כחדא בגין דאתער לאתחברא סטרא אחרא כחדא לאבאשא עלמא. ומאן דפריש לון אסגי שלמא בעלמא. אוף הכא מאן דפריש לון בההוא גוונא כמה דאמרו דלא אשתכח שוע&lt;קטע סוף=דף פו ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|א}}&lt;קטע התחלה=דף פז א/&gt;טווי ונוז כחדא האי בר נש אסגי שלמא עליה ועל כל עלמא. קרבנא דקין הוה פשתים וקרבנא דהבל הוה צמר לאו דא כדא ולאו דא כדא. רזא דמלה קין כלאים הוה ערבוביא דלא אצטריך. סטרא אחרא דלא זינא דחוה ואדם וקורבניה מההוא סטרא קא אתיא. הבל מזינא חדא דאדם וחוה ובמעהא דחוה אתחברו אלין תרין סטרין. ובגין דאתחברו כחדא לא אתיא מנייהו תועלתא לעלמא ואתאבידו. ועד יומא דין סטרא דלהון קיימא. ומאן דאחזי גרמיה בעובדא דחבורא דא אתער עליה אינון סטרין כחדא ויכיל לאתזקא ושארי עלוי רוחא אחרא דלא אצטריך. וישראל בעאן לאתערא עלייהו רוחא קדישא למהוי קדישין לאשתכחא בשלמא בעלמא דין ובעלמא דאתי. כתיב ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד יהיו על בשרו ובאבנט בד יחגור אמאי אקרי בד יחידאי בגין דלא בעי לחברא להאי פשתים באחרא. ועל דא לא כתיב מדו פשתים אלא בד יחידאה. וכהנא אמאי איהו בעי לאתחזאה בהאי. אלא אלין מאני בד בעי לאתחזאה בהו על מזבח העולה כד הוה מפני קטרא (ס&quot;א קיטמא) דדשנא דעולה דהא עולה מסטרא דעכו&quot;ם והרהורא בישא קא אתיא ובג&quot;כ בעי לאתחזאה בהו בלחודייהו ולא בערבובייא כמה דאמרן בגין דיתכפר ליה לבר נש כל אינון חובין דאתיין מההוא סטרא. וכד עייל למקדשא אתר דשלימו אשתכח וכל אינון פולחני דשלימותא אע&quot;ג דאתחברו לית לן בה כמה דאמרן בציצית בגין דתמן אשתכחו ואתחברו כל אינון זיינין דלעילא וכל אינון מאני מקדשא משתכחין ביה כמה זיינין משניין דא מן דא וכלהו אתכלילו תמן כגוונא דלעילא. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה יהיב להו אורייתא דקשוט אורייתא דמהימנותא וריחם להו מכל שאר עמין עכו&quot;ם דכתיב אהבתי אתכם אמר יי':

פתח ר' חייא אבתריה ואמר כי תבאו אל הארץ ונטעתם כל עץ מאכל וגו'. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים ליי'. כי תבאו אל הארץ הא אוקמוה חברייא אבל תא חזי דהא אילנא לא עביד פירין אלא בארעא. וארעא אפקי להון ואחזי ההוא איבא לעלמא. וארעא לא עבדא פירין אלא מגו חילא אחרא דעלה. כמה דנוקבא לא עבדא פירין אלא מגו חילא דדכורא וההוא איבא לא אשתלים באשלמותא עד תלת שנין וחילא לא אתפקדא עליה לעילא עד דאשתלים. בתר דאשתלים אתפקדא עליה חילא וארעא אתתקנת ביה. דהא עד תלת שנין ארעא לא אתתקנת ביה ולא (אשתכחת) אשתלימת (ס&quot;א אתבסמת) (נ&quot;א אסתכמת) עמיה. בתר דאשתלים ואתתקנו כחדא כדין הוא שלימותא. תא חזי נוקבא עד ג' זמנין דאתעברת איבא דמעהא לא אשתלים. בתר ג' עידואן נוקבא אתתקנת בההוא איבא ואסתכמו כחדא. כדין ההוא איבא שלימו דכלא ושפירו דכלא. בתר דנפק עד ג' שנין לא אית ליה חילא לעילא דהא כדין אשתלים בשולא דיליה לוי אתרעי מכלא תליתאה לאמיה דאתתקנת ביה ואסתכמת (ס&quot;א ואתבסמת) בהדיה. בתר ג' שנין אתפקדת עליה (נ&quot;א אתפקד עלה) חילא עלאה לעילא. ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קדש הלולים. מאי קדש הלולים תושבחן לשבחא ליה לקב&quot;ה עד הכא. מכאן ואילך רזא דמלה דבשנה &lt;קטע סוף=דף פז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פז ב/&gt;הרביעית מזדווגת כנסת ישראל לקב&quot;ה והלולא חד אשתכח. דכתיב קדש הלולים הלולא וחדווא בזמנא (ס&quot;א בזווגא) חדא. מאי שנה (הרביעית) דא קב&quot;ה. ותנינן שנה הרביעית דא כנסת ישראל דאיהי קיימא רביעאה לכורסייא וכלא חד דהא כדין קב&quot;ה מזדווג בה בכ&quot;י וכדין היא קדש והלולא קדישא אשתכח (וקב&quot;ה אזדווג בהדה) וכדין חיילין אתמנן על עלמא על כל מלה ומלה כדקא חזי ליה. מכאן ולהלאה מתברכאן כלהו ושארי למיכל דהא כלהו בשלימותא דכלא. בשלימותא דעילא ותתא. ועד לא אשתלים בכלא מתתא ומעילא אסיר למיכל מניה. ומאן דאכיל מניה כמאן דלית ליה חולקא בקב&quot;ה ובכ&quot;י דהא ההוא איבא בלא רשותא עלאה קדישא קיימא דלא שארי עליה עד דישתלים. ובלא רשותא תתאה דהא לא אסתכמת (ס&quot;א אתבסמת) חילא דארעא ביה וההוא דאכיל מניה אחזי גרמיה דלית ליה חולקא לעילא ותתא. ואי בריך עליה ברכה לבטלה הוא. דהא קב&quot;ה עד כאן לא שרייא עלוי ולית ביה חולקא רחמנא לישזבינן מאינון דלא משגיחין ליקרא דמאריהון. זכאין אינון צדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ואורח צדיקים כאור נגה. בגין דבההוא זמנא יסתלק חויא דשריא בנוקבא בקדמיתא וייתי דכורא למשרי באתריה כד בקדמיתא וכלא יהא שלים:

תאנא בזמנא דזכאה שארי בעלמא וכו' עד צדיק כתמר יפרח:

רבי יוסי פתח קרא ואמר. לא תאכלו על הדם. הא בכמה אתר אוקמוה חברייא וכל הני קראי אבתריה. וכל חד וחד באתגליא. אבל האי קרא אית לאתערא ביה דכתיב מפני שיבה תקום וגו'. מפני שיבה שיבה דאורייתא סתם. תקום דבעי בר נש למיקם בקיומא (מכאן דבעי ב&quot;נ למיקם) מקמי ס&quot;ת והכי רב המנונא (ס&quot;א ייסא) סבא כד הוה חמי ס&quot;ת הוה קם מקמיה ואמר מפני שיבה תקום. (כד הוי חמי חומש דאורייתא הוה קם מקמיה (ס&quot;א עביד ליה הדורא) והוה אמר והדרת פני זקן) כגוונא דא בעי בר נש למיקם בקיומיה לקמיה דתלמיד חכם בגין דאיהו קאים בקיומא (נ&quot;א בדיוקנא) קדישא עלאה ורמז לכהנא עלאה (ס&quot;א והכא רמיז לעתיקא) קדישא עלאה דכתיב והדרת פני זקן דאיהו בעלמא. אר&quot;ש מכאן רמז לתורה שבכתב ורמז לתורה שבע&quot;פ. ותו תנינן. האי קרא לדרשה הוא דאתא מפני שיבה תקום כמה דאתערו ביה חברייא מפני שיבה תקום. אזהר ליה לבר נש עד לא יסתלק בסיבותא דיקים בקיומא טבא בעלמא בגין דדין הוא הדורא ליה אבל לסוף יומוי לית שבחא ליה לבר נש כ&quot;כ כד איהו סיב ולא יכיל למהוי ביש. אלא שבחא דיליה כד איהו בתוקפיה ואיהו טב ושלמה מלכא צווח ואמר גם במעלליו יתנכר נער וגו'. כגוונא דא כתיב וזכור את בוראיך בימי בחורותיך. א&quot;ר אלעזר ודאי (הכי הוא) ארחא דא מתקנא קמן והאי אורחא דקב&quot;ה הוא פתח ואמר כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד. מאי כי יודע יי' אלא קב&quot;ה יודע ואשגח באחרא דצדיקייא לאוטבא להו ולאגנא להו והוא אזיל קמייהו לנטרא להו. ובג&quot;כ מאן דנפיק לארחא בעי דלהוי ההיא ארחא דקב&quot;ה וישתתף ליה בהדייהו. ובג&quot;כ כתיב כי יודע יי' דרך צדיקים ודרך רשעים תאבד היא מגרמה בגין דקב&quot;ה לא &lt;קטע סוף=דף פז ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=דף פח א/&gt;אשתמודע ליה לההוא ארחא דלהון ולא אזיל בהדייהו. כתיב דרך וכתיב ארח מה בין האי להאי. אלא דרך דשאר קרסולי בני נשא אזלו בה. ארח דאיהו אתפתח מן זמנא זעירא (דא ארח כד&quot;א וארח לחברה עם פועלי און) ועל ארחא דא כתיב וארח צדיקים כאור נגה הולך ואור עד נכון היום אכי&quot;ר. בילא&quot;ו יילא&quot;ו:&lt;קטע סוף=דף פח א/&gt;

==פרשת קדושים - רעיא מהימנא==
{{ממ זהר משולב|ג|פ|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פ א/&gt;   [{{קטן|{{צ|זכאין אינון אבורים וכו'}} - עד {{צ|למהוי בנדתה}} מהרעיא מהימנא - נדפס [[זהר חלק ג רכה ב|בפרשת פנחס מאמר מתחיל אלא פגיעה - רכ&quot;ה ע&quot;ב]]}}]
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פ א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פ|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פ ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פ א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פא|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פא א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פא א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פא|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פא ב/&gt;אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. פִּקּוּדָא דָּא, שָׁקִיל דָּא לְדָא. שָׁקִיל יְקָרָא דְּאָב וְאֵם, לִיקָרָא דְּשַׁבָּת. לְאַבָּא אַקְדִּים כָּבוֹד, וְהַאי אִיהוּ דְּאָמַר קְרָא, (מלאכי א) וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי וְאִם אֲדוֹנִים אָנִי אַיִּה מוֹרָאִי. כְּבוֹדִי סָלִיק בְּחוּשְׁבָּן עֶשֶׂר אֲמִירָן, ול&quot;ב אֱלֹהִים דְּעוֹבָדָא דִּבְרֵאשִׁית.

וּבְכָל אֲתַר (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֵין כָּבוֹד אֶלָּא תּוֹרָה. בְּגִין דְּאִינּוּן לֵ&quot;ב אֱלֹהִים דְּתוֹרָה, יְקָרָא דִּילֵיהּ. וְאִלֵּין (אינון) חֲכָמִים דְּאוֹרַיְיתָא, חֲכָמִים בְּחָכְמָה, יָרְתִין הַאי כָּבוֹד וְלָא טִפְּשֵׁי, דְּעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. וּמְנָלָן דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּאוֹרַיְיתָא אִקְרֵי כְּסִיל, דִּכְתִּיב, (תהלים צב) וּכְסִיל לֹא יָבִין אֶת זֹאת. וְאֵין זֹאת, אֶלָּא תּוֹרָה, דִּכְתִּיב, (דברים ד) וְזֹאת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר שָׂם מֹשֶׁה.

רַעְיָא מְהֵימָנָא. בְּגִין דַּחֲלִישָׁתָא, פָּתַחְנָא לְפַרְשְׁתָּא בְּאִלֵּין פִּקוּדִין, לְמֶהֱוִי מְעַט עֶזֶר לָךְ. אִתְתָּקַּף בָּךְ, דְּהָא מַשִּׁרְיָין דִּמְתִּיבְתָּאן אָתָאן לְגַבָּךְ, בְּפִקּוּדָא בָּתַר דָּא, דְּאִיהוּ פִּקּוּדָא לְהַעֲמִיד עָלֶיךָ מֶלֶךְ לְעֵילָּא. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא יוֹקִים לָךְ מֶלֶךְ בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין בְּדִיוּקְנֵיהּ. בְּגִין דְּרַבָּנָן דִּמְתִיבְתָּא, עָלַיְיהוּ שְׁכִינְתָּא עִלָּאָה וְתַתָּאָה. וְקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֶלֶךְ בְּאֶמְצָּעִיתָא, אָחִיד בְּעִלָּאִין וְתַתָּאִין הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא בְּדִיוּקְנֵיהּ, בְּרָא דִּילֵיהּ, קוּם בִּיקָרָא דְּמַלְכָּא.

קָם רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְסָלִיק יְדוֹי לְעֵילָּא, וְאָמַר, יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ עִלַּת הָעִלּוֹת, דְּאַנְתְּ מִתְעַלֶּה מֵעִלּוּי לְעִלּוּי, עַד דְּלֵית עִלּוּי. אֶלָּא 
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פא ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פב|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פב א/&gt;דְּאַנְתְּ לְעֵילָּא מִכָּל עִלּוּי. לְמֵיהַב לִי חֵילָא, לְמֶעְבַּד רְעוּתָךְ בְּדַרְגִּין דִּילָךְ, דְּאִינּוּן אַבָּא וְאִימָּא, וַאֲנָא בְּרָא דִּלְהוֹן. וּבְיִחוּדָךְ תַּרְוַויְיהוּ אֶחָד. וְאַנְתְּ שַׁקְלַת דְּחִילוּ דְּאַבָּא וְאִימָא, לִדְחִילוּ דִּילָךְ, בָּתַר דְּאַנְתְּ בְּאֶמְצָּעִיתָא חַד, וְלָא תְּרֵין, בְּלָא שׁוּתָּפוּ, אַף עַל גַּב דְּאִינּוּן חַד בְּשׁוּתָּפוּ דִּילָךְ, אֲבָל אַנְּתְּ חַד בְּלָא שׁוּתָּפוּ דְּתִנְיָינָא. וּבְגִין דָּא אִתְּמַר בָּךְ, (דברים לב) וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי.

הַב לִי חֵילָא, לְאִתְּעָרָא בִּיקָרָךְ בְּקַדְמִיתָא. וּלְבָתַר בִּיקָרָא דְּאָבִי וְאִמִי דְּבִשְׁמַיָּא, דְּאוּקְמוּהָ עָלַיְיהוּ, (משלי כח) גּוֹזֵל אָבִיו וְאִמּוֹ וְאוֹמֵר אֵין פָּשַׁע חָבֵר הוּא לְאִישׁ מַשְׁחִית. וְאוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, אֵין אָבִיו, אֶלָּא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וְאֵין אִמּוֹ, אֶלָּא כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל. וִיקָרָא דִּילָךְ אַבָּא חָכְמָה, דְּכָלִיל עֶשֶׂר סְפִירוֹת מִתַּתָּא דִּילֵיהּ לְעֵילָּא, וְתַרְוַויְיהוּ אִינּוּן כּוּרְסְיָיא סַפְסָל תְּחוֹתָךְ לִיקָרָךְ.

וְהָכִי תַּקִּינוּ, לְמֶהֱוִי קָטָן לַגָּדוֹל מְכַבֵּד דִּלְעֵילָּא מִנֵּיהּ. אַבָּא, אִיהוּ חָכְמָה, הֲלֹא אָב אֶחָד לְכֻלָּנוּ, לְמֶהֱוִי מְשַׁמֵשׁ תְּחוֹתָךְ, וְאַנְתְּ כֶּתֶר עֶלְיוֹן עַל רֵישֵׁיהּ. וְלֵית כֶּתֶר עֲלָךְ, וְלֵית אֱלָהָא אָחֳרָא. וְאִימָּא, לְשַׁמְּשָׁא לְאַבָּא. דְּאִיהוּ תְּחוֹתֵיהּ לְמֶהֱוִי כִּסֵּא תְּחוֹתֵיהּ.

וַיֹּאמֶר אִיהוּ, בְּכָל מַאֲמָר, עַד תְּלָתִין וּתְרֵין, יְהִי כֵּן, וַיְהִי כֵן. וְאִיהִי, עֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ מִיַּד. וּבְגִין דְּעֲבִידַת מַאֲמָרֵיהּ וְצִּוּוּיֵהּ בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל, בל&quot;ב שְׁבִילִין דִּבְהוֹן אִתְבְּרֵי כָּל דִּבְרֵאשִׁית, עוֹבָדָא אִתְקְרִיאַת כָּבוֹד, (תהלים כט) וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אוֹמֵר כָּבוֹד. (יחזקאל ג) בָּרוּךְ כְּבוֹד יְיָ' מִמְּקוֹמוֹ. אַיִּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ לְהַעֲרִיצּוֹ.

וְתַרְגּוּם כְּבוֹד אָבִיו, יְקָרָא דַּאֲבוּהִי. וְדָא (תהלים יט) תּוֹרַת יְיָ' תְּמִימָה, עָלָהּ אִתְּמַר (משלי ג) יְקָרָה הִיא וְיִשְׂרָאֵל מִפְּנִינִים. דְּאִתְקְרִיאוּ בָּנִים, בִּכְלַל בֵּן וּבַת, מִסִּטְרָא דְּתִפְאֶרֶת וּמַלְכוּת. דְּאִינּוּן בֵּן וּבַת, יְקָרָא דְּאָבִיו וְאִמּוֹ, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, וְצִּווּי דִּילֵיהּ, אִינּוּן פִּקוּדִין דַּעֲשֵׂה. וְהָא אוּקְמוּהָ מָארֵי מַתְנִיתִין, יֵשׁ מְצּוּוְּה וְעוֹשֶׂה. וּבְגִין כָּךְ אִיהוּ נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְהַאי אִיהוּ כָּבוֹד דְּאַבָּא וְאִימָא, דִּיצַּוְּה לִבְרֵיהּ דְּיֶעְבַּד הָכֵי וְאִיהוּ עָבִיד מִיַּד, בְּלָא עִכּוּבָא כְּלַל.

וְעִלַּת עַל כֹּלָּא, אֲנָא בָּעֵי לְאִשְׁתַּדְּלָא בִּיקָרָךְ, לְתַקֵּן מִדּוֹת דְּאַבָּא וְאִימָּא, לִיקָרָךְ. תְּהֵא בְּעֶזְרִי לְסַדְּרָא כֹּלָּא כְּדְקָא יִאוֹת. וְאַנְתְּ תְּסַדֵר לִי, וּלְכָל מָארֵי מְתִיבְתָּאן עֵילָּא וְתַתָּא, וּמַשִּׁרְיָין דְּמַלְאָכִין עִלָּאִין וְתַתָּאִין, לְמֶהֱוִי מְתַקְּנִין וּמְסַדְּרִין לִיקָרָא דִּילָךְ, וְלִיקָרָא דְּאַבָּא וְאִימָּא, לְמֶהֱוִי סַפְסָל תְּחוֹת רַגְלוֹי. וּלְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דִּילֵיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ בְּכָל פִּקוּדִין דְּלָא תַּעֲשֶׂה. &lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פב א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פב|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פב ב/&gt;וְהַאי אִיהוּ אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ, וְסָמִיךְ לֵיהּ וְאֶת שַׁבְּתוֹתַי תִּשְׁמוֹרוּ. וּבִקְרָא אַחֲרִינָא וְאֶת מִצְּוֹתַי תַּעֲשׂוּ. מִסִּטְרָא דְּפִקּוּדִין דַּעֲשֵׂה דְּאִינּוּן כָּבוֹד, אַקְדִּים אַבָּא לְאִימָּא, וְדָא י&quot;ה. מִסִּטְרָא דְּלָא תַּעֲשֶׂה, אַקְדִּים אִימָּא לְאַבָּא, וְדָא הֵ&quot;י. וְהַיְינוּ כְּבוֹד אֱלֹהִים הַסְתֵּר דָּבָר. לְאִלֵּין דְּלָא מִשְׁתַּדְּלֵי בְּהַאי כָּבוֹד, הַסְתֵּר דָּבָר מִנַּיְיהוּ.

וְעָלַיְיהוּ אִתְּמַר, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן. אִלֵּין אִינּוּן עַמֵּי הָאָרֶץ, בָּתַר דְּלָא מִשְׁתַּדְּלִין בְּהַאי כָּבוֹד דְּאוֹרַיְיתָא, וְאֵיךְ אָמְרִין אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם שְׁמַע קוֹלֵנוּ חוּס וְרַחֵם עָלֵינוּ וְקַבֵּל תְּפִלָּתֵנוּ. הָא אִיהוּ לֵימָּא לוֹן, וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי, אַיִּה אִשְׁתַּדְּלוּתָא דִּלְכוֹן בְּאוֹרַיְיתָא, וּבְפִקּוּדִין דִּילִי, לְמֶעְבַּד צִּוּוּיַי, דְּמַאן דְּלָא יָדַע בְּצִּוּוּיָיה דְּמָארֵיהּ, אֵיךְ יַעְבִיד לֵיהּ.

בַּר מִמַּאן דְּשָׁמַע מֵחֲכָמִים וְעָבִיד, וְהַאי אִיהוּ דְּקַבִּיל נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. וְעִם כָּל דָּא, מַאן דְּלָא קַבִּיל מִמָּארֵיהּ, אֶלָּא מִשְלוּחֵיהּ, אִיכָּא אַפְרָשׁוּתָא. וּמַאי אַפְרָשׁוּתָא אִית בֵּין דָּא לְדָא. דְּהָא כְּתִיב, מֹשֶׁה קִבֵּל תּוֹרָה מִסִּינַי, וּלְבָתַר וּמְסָרָהּ לִיהוֹשֻׁעַ. אֲנָא קַבִּילְנָא, וּלְבָתַר מוֹסַרְנָא לְכֻלְּהוּ. וְהָכִי מַאן דִּמְקַבֵּל מֵאָחֳרָא, כְּקַבָּלַת סִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּיא מִשִּׁמְּשָׁא, וּבְהַאי קִבּוּל אִתְמְלֵי. וּמַאן דִּמְקַבֵּל יָכִיל לְאִסְתַּלְּקָא מִנֵּיהּ נְבִיעוּ, כְּמָה דַּחֲזֵינָא בְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, דְּאִסְתַּלְּקַת נְהוֹרָא דִּלְהוֹן, בְּלֵילְיָא, דְּלָא נָהִיר שִׁמְשָׁא, אֶלָּא בִּימָמָא. וְסִיהֲרָא בְּלֵילְיָא.

וְאִי תֵּימָא דְּהַהוּא נְהוֹרָא דְּסִיהֲרָא מִשִּׁמְּשָׁא אִיהוּ, דְּאַף עַל גַּב דְּאִתְכְּנִישׁ, נָהִיר בְּסִיהֲרָא וְכֹכָבַיָּא, הָא חֲזֵינָן מִסִּטְרָא אָחֳרָא בְּלָקוּתָא דְּסִיהֲרָא וְשִׁמְּשָׁא דְּאִסְתְּלַּק נְהוֹרַיְיהוּ, וְאִשְׁתָּאָרוּ כְּגוּפָא בְּלָא נִשְׁמְתָא, דְּאִית אָדוֹן עֲלֵיהֶם מַחֲשִׁיךְ מְאוֹרֵיהֶם. אֲבָל עִקָּרָא דִּנְהוֹרָא, הַהוּא אֲתַר דִּנְבִיעַ דְּלֵית פְּסָק לִנְהוֹרָא דִּילֵיהּ, וְלָא אִית עָלֵיהּ אֱלָהָא אָחֳרָא לְמִפְסַק מִנֵּיהּ נְהוֹרֵיהּ.

וְעִלַּת הָעִלּוֹת, בָּתַר דְּאַנְתְּ תַּמָּן, לֵית פְּסָק לִנְבִיעוּ דִּנְהוֹרָא דְּאוֹרַיְיתָא. יְהֵא רַעֲוָא דִּילָךְ דְּלָא תָּזוּז מֵאַבָּא וְאִימָּא דִּילִי, וְלָא מִבְּנוֹי. וְהָכִי מַאן דְּאָמִית גַּרְמֵיהּ עַל אוֹרַיְיתָא, דְּהִיא יְקָרָה, אִתְקַיְּימַת בֵּיהּ, וְלָא מַפְסְקַת מִנֵּיהּ. מַה דְּלָאו הָכִי, מַאן דְּלָא יִשְׁתַּדֵּל בָּה, אֶלָּא אַף עַל גַּב דְּעָבַד צִּוּוּי חֲכָמִים, אִיהוּ שַׁמָּשׁ דִּלְהוֹן, עֶבֶד וְלָא בֵּן, אֲבָל אִי אִיהוּ מְהֵימָנָא, מָארֵיהּ אַשְׁלִיט לֵיהּ בְּכָל דִּילֵיהּ.

אֲבָל מַאן דְּלָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא, וְלָא מְשַׁמֵּשׁ חֲכָמִים, לְמִשְׁמַע מִנַּיְיהוּ פִּקוּדִין, לְקַיֵּים נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע. אֶלָּא דְּסָּרַח וְעָבַר עַל לֹא תַּעֲשֶׂה, אִיהוּ שָׁקִיל לְאוּמִין דְּעָלְמָא עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה, בְּנוֹי דְּסָמָאֵ&quot;ל וְנָחָשׁ, דְּאִתְּמַר בְּהוּ, (משלי ג) וּכְסִילִים מֵרִים קָלוֹן, דְּלָא בָּעוּ לְקַבְּלָא אוֹרַיְיתָא, דְּכָל דְּלֵית בֵּיהּ תּוֹרָה, לֵית בֵּיהּ כָּבוֹד, דְּאִתְּמַר בָּהֶם (משלי ג) כָּבוֹד חֲכָמִים יִנְחָלוּ.

וְעִם כָּל דָּא מָארֵי מְתִיבְתָּא, לָא כָּל כָּבוֹד שָׁוְה, דְּהָא (מלאכי א) בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדוֹנָיו. בֵּן יְכַבֵּד, עַל מְנָת דְּלָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, אֲבָל מְצּוּוְּה הוּא בִּכְבוֹד אַבָּא וְאִימָּא. וְאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד צִּוּוּיֵיהּ, יִכְתַּשׁ לֵיהּ אַבָּא וְאִימָּא, עַד דְּיַעֲבִד עַל כָּרְחֵיהּ. וְאִי הֲוִי בְּרָא רַבְרְבָא, בֵּית דִּין כּוֹפִין לֵיהּ. דְּאִי לָא בָּעֵי לְמֶעְבַּד מַה כְּתִיב בֵּיהּ, (דברים כא) בְּנֵנוּ זֶה סוֹרֵר וּמוֹרֶה אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ בְּקוֹלֵנוּ, וְדָנִין לֵיהּ בִּסְקִילָה. אֲבָל עֶבֶד דִּמְשַׁמֵּשׁ עַל מְנָת לְקַבֵּל פְּרָס, אִי לָא עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּרַבֵּיהּ, מָארֵיהּ אַעְבָּר לֵיהּ מִגּוֹ בֵּיתֵיהּ, וְיִטוֹל אָחֳרָא. מַה דְּלָא הֲוָה יָכִיל לְמֶעְבַּד הָכִי לִבְרֵיהּ, אֶלָּא אוֹ יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ אוֹ יִקְטוֹל לֵיהּ.

אָמַר לֵיהּ בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, מַאן גָּרִים דְּלָא יַעְבֵיד צִּוּוּיֵיהּ, הוֹאִיל וּבְרֵיהּ הוּא. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וַדַּאי תַּעֲרוֹבֶת דְּרַע, וְרָזָא דָּא גָּרַם לְיִשְׂרָאֵל, לְמֶחֱטֵי גַּבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. וְרָזָא דָּא, (תהלים קו) וַיִּתְעָרְבוּ בַגּוֹיִם. וְדָא גָּרַם קִטוּלָא לְיִשְׂרָאֵל, וְחָרִיב בֵּי מַקְדְּשָׁא. וּבְגִין דָּא, אֵין מְקַבְּלִים גֵּרִים לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ, אֶלָּא (דברים לב) יְיָ' בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר.

דְּיִשְׂרָאֵל אִינּוּן מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, עֶבֶד טוֹב וְעֶבֶד רָע, מִסִּטְרָא דִּמְטַטְרוֹ&quot;ן עֶבֶד טוֹב, עֶבֶד נֶאֱמָן לְרַבֵּיהּ. עֶבֶד רָע סָמָאֵ&quot;ל. מַאן דְּאִיהוּ מֵאִילָנָא דְּחַיִּי, אִיהוּ בֶּן העוֹלָם הַבָּא, בֶּן מִסִּטְרָא דְּבֵן יָ&quot;הּ, בִּינָ&quot;ה. וְיָרִית מַלְכוּתָא דְּאִיהִי ה'. וְאֵיךְ יָרִית לָהּ. אִי עָבִיד צִּוּוּיֵיהּ דְּאַבָּא וְאִימָא, בְּגִין דְּאִיהוּ מַלְכוּתָא מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ, וְעָלֵיהּ אִתְּמַר, (אסתר ג) מַדּוּעַ אַתָּה עוֹבֵר אֵת מִצְּוַת הַמֶּלֶךְ. אִיהִי מִצְּוָה, וְצִּוּוּיַיא דְּמַלְכָּא עַל עֲשֵׂה וְלֹא תַּעֲשֶׂה.

מִצְּוָה מִדְּאוֹרַיְיתָא, דְּאִיהִי תִּפְאֶרֶת. וְהָכָא לֵית תַּמָּן פִּרוּדָא, קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא אֱמֶת, תּוֹרָתוֹ תּוֹרַת אֱמֶת, אִיהוּ תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ. כְּגַוְונָא דְּבִינָה, תּוֹרָתוֹ וּמִצְּוָתוֹ דְּחָכְמָה. דְּאִית תּוֹרָה דִּבְרִיאָה, וְחָכְמָה דִּבְרִיאָה, וּבִינָה דִּבְרִיאָה, וְהָכִי בְּכָל מִדּוֹת. בְּהַאי, יָכִיל בֵּן בְּהַאי אוֹרַיְיתָא, לְמֶהֱוִי בְּלָא מִצְּוָה, וּמִצְּוָה בְּלָא תּוֹרָה בְּפֵרוּדָא.&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פג א/&gt;וּמֵהָכָא בֵּן סוֹרֵר וּמוֹרֶה. אֲבָל מִסִּטְרָא דַּאֲצִּילוּת, לֵית אַפְרְשׁוּתָא, תַּמָּן, וְכֵן מִתַּמָּן אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ וְלֵית בָּהּ עוֹנֶשׁ וְלָא שָׂכָר וְלָא מִיתָה.

וּבְגִין דָּא, אוֹרַיְיתָא דָּא אִילָנָא דְּחַיִּי, שְׂכַר הָעוֹלָם הַבָּא, וְאִילָנָא דָּא, אִילָנָא דְּחַיֵּי אִתְקְרֵי, וְאִתְקְרֵי הָעוֹלָם הַבָּא, וְלָא אִתְקְרֵי בֵּיהּ שָׂכָר. בְּגִין דְּאִיהוּ בֵּן. מִתַּמָּן, לָא אִשְׁתְּדַּל בְּאוֹרַיְיתָא לְקַבְּלָא אַגְרָא, לָא בְּמַעֲשֵׂה וְלָא בְּדִיבּוּר וְלָא בְּמַחֲשָׁבָה.

אָתָא בּוּצִּינָא קַדִּישָׁא, לְנַשְּׁקָא לֵיהּ יְדֵיהּ. אָמַר, וַדַּאי אַנְתְּ הוּא בֵּן מִתַּמָּן, בְּדִיּוּקְנָא דִּבְרָא בּוּכְרָא דִּילֵיהּ, תִּפְאֶרֶת בְּרָא דְּאַבָּא וְאִימָא עִלָּאָה, אֲצִּילוּת דִּילֵיהּ בְּלָא הַפְסָקָה, לָא קְדָמָךְ בְּרָא אָחֳרָא, לָא בְּמַחֲשָׁבָה, וְלָא בְּדִבּוּר, וְלָא בְּמַעֲשֶׂה. אָמַר רַעְיָא מְהֵימָנָא, וְאַנְתְּ, וְחַבְרַיָּיא, וְרָאשֵׁי מָארֵי מְתִיבְתָּאן, דִּמְזַמְּנִין הָכָא, אִתִּי, בְּלָא הַפְסָקָה כְּלַל, וּבְלָא תַּעֲרוֹבֶת. נַשְׁקוּ כֻּלְּהוּ דָּא לְדָא, וְאִשְׁתְּמוֹדָעוּ בְּאַחְוָה, וּבָכוּ.

פָּתַח רַבִּי שִׁמְעוֹן וְאָמַר, עִם כָּל דָּא, בְּרָא בּוּכְרָא חַיָּיבִין כָּל אֲחוּי בִּיקָרֵיהּ, דְּהָא כְּתִיב (שמות כ) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, אֶת לְרַבּוֹת אָחִיךְ הַגָּדוֹל. וַאֲפִילּוּ מִכָּל סִטְרָא אִיהוּ מְפֹרָשׁ עֲלָךְ בְּאוֹרַיְיתָא, בְּשַׁגַּ&quot;ם זֶה הֶבֶל. וְלָא הֲוָה לְאָדָם קַדְמָאָה בְּרָא קַדְמָאָה מִנֵּיהּ, וְאוּקְמוּהָ רַבָּנָן, בְּשַׁגַּם, זֶה מֹשֶׁה. דִּבְּרָא דְּמַלְכָּא בְּכָל אֲתַר, אַנְתְּ בּוּכְרָא מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּחַיֵּי דְּטוֹב וָרָע, אַנְתְּ הוּא טוֹב. (בוכרא) הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית א) וַיַרְא אֱלֹהִים אֶת הָאוֹר כִּי טוֹב, (שמות ב) וַתֵּרֶא אוֹתוֹ כִּי טוֹב הוּא.

וּמִתַּמָּן קָרָא יָתָךְ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא עֶבֶד נֶאֱמָן. לְבָתַר סְלִיקַת לְמֶהֱוִי מַלְכָּא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ. לְבָתַר בֶּן בַּיִת לְעֵילָּא. מֶלֶךְ מִסִּטְרָא דְּמַלְכוּת דִּבְרִיאָה. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבִינָה דִּבְרִיאָה. כְּעַן אַנְתְּ מֶלֶךְ, מִסִּטְרָא דְּאִילָנָא דְּמַלְכוּת דַּאֲצִּילוּת. בֶּן בַּיִת, מִסִּטְרָא דְּבֶ&quot;ן יָ&quot;הּ, תִּפְאֶרֶת דַּאֲצִּילוּת, זַכָּאָה חוּלָקָךְ. וּמַאן גָּרִים לָךְ דָּא, בְּגִין דְּאִשְׁתְּדָּלוּתָךְ בַּתּוֹרָה וּבַמִצְּוָה, לְיַחֲדָא קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, לְאַעֲלָא מַלְכָּא עַל אַתְרֵיהּ, וְעַל מַשִׁרְיָיתֵיהּ לְעֵילָּא, וְעַל יִשְׂרָאֵל לְתַתָּא.

וּבְגִין כַּךְ (ס&quot;א ובגינך) יָרְתִין כֻּלְּהוּ נִשְׁמָתִין דַּאֲצִּילוּת מִנֵּיהּ, וְאִתְקְרִיאוּ בְּנִין דִּילֵיהּ, מִשֵׁם יְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת, דְּלֵית תַּמָּן פִּרוּד וְקִצּוּץ. דִּבְקַדְמֵיתָא אִתְּמַר בְּהוּ בְּנִין לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, מִצַּד יְהוָֹ&quot;ה דִּבְרִיאָה, דְּאִתְּמַר בֵּיהּ בְּרָאתִיו יְצַּרְתִּיו אַף עֲשִׂיתִיו, וּכְעַן בָּנִים לַיְדוָֹ&quot;ד דַּאֲצִּילוּת.

וּבָךְ אִתְקַיָּים פִּקּוּדָא, דְּאִיהִי מִצְּוָה עַל יִשְׂרָאֵל, לְהַעֲמִיד עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ. הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (דברים יז) שׂוֹם תָּשִׂים עָלֶיךָ מֶלֶךְ. וְאִתְקַיָּים בָּךְ (דברים לג) וַיְהִי בִישׁוּרוּן מֶלֶךְ, כַּד בְּקַדְמִיתָא. וְכֻלְּהוּ מִתְנַהֲגִין אֲבַתְרָךְ, כָּאֵבָרִין דְּמִתְנַהֲגִין כֻּלְּהוּ בִּתְנוּעָה דְּנִשְׁמְתָא, דְּאִתְפַּשְּׁטָא עַל כָּל אֵבֶר. בְּגִין דְּכֶתֶר עֶלְיוֹן אַנְתְּ תְּהֵא מְעוּטָר בֵּיהּ, דְּבֵיהּ עִלַּת הָעִלּוֹת אִיהוּ כֶּתֶר עַל כֹּלָּא, טָמִיר וְגָנִיז מִלְּגָיו מִנֵּיהּ. וּמִנֵּיהּ אִתְפְּשָׁט עַל כָּל סְפִירָן, וּמְסַדֵּר לוֹן לְמֶהֱוִי דָּא רַב, וְדָא זְעֵיר, וְדָא בֵּינוֹנִי, וְאַנְהִיג לוֹן לִרְעוּתֵיהּ, וְנָהִיר בְּהוּ, וּמְקַשֵׁר לוֹן, וּמְיַחֵד לוֹן.

הָכִי אַנְתְּ תְּהֵא מַנְהִיג לְיִשְׂרָאֵל, בְּכָל מִדּוֹת טָבִין דִּילֵיהּ, וּתְסַדֵּר כָּל חַד כִּדְחֲזֵי לֵיהּ, הַבְּכוֹר כִּבְכוֹרָתוֹ, וְהַצָּעִיר כִּצְּעִירֻתוֹ, וּבֵינוֹנִי כְּפוּם דַּרְגֵּיהּ. וּתְקַשֵׁר לוֹן קֶשֶׁר אֶחָד לְגַבֵּי אֲבוּהוֹן דְּבִשְׁמַיָּא. לְמֶהֱוִי כֻּלְּהוּ בְּשָׂפָה בְּרוּרָה, לְבָרְכָא לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. וּלְקַדְּשֵׁיהּ, וּלְיַיחֲדֵיהּ, בְּדַרְגָּא דִּילָךְ, בְּמַחֲשָׁבָה דִּילָךְ, בַּאֲצִּילוּת דִּילָךְ, דְּאִתְקָיָּים בָּךְ (במדבר יא) וְאָצַּלְתִּי מִן הָרוּחַ אֲשֶׁר עָלֶיךָ וְשַׂמְתִּי עֲלֵיהֶם. קוּם אִתְּעַר בְּפִקּוּדָא, לְהַכְרִית זַרְעוֹ שֶׁל עֲמָלֵק. (פרשת תצא רפ&quot;א ע&quot;ב שייך לנשא קמ&quot;ה ע&quot;א)

(ויקרא יט) אִישׁ אִמּוֹ וְאָבִיו תִּירָאוּ וְגוֹ' פִּקּוּדָא דָא, לְכַבֵּד אָב וְאֵם, דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְמִדְחַל מֵאָבוֹי וּמֵאִמֵיהּ, וּלְאוֹקִיר לוֹן. כְּמָה דְּאִצְּטְרִיךְ בַּר נָשׁ לְאוֹקִיר לֵיהּ לְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא. מִסִּטְרָא דְּרוּחָא דְּיָהַב בְּגַוִיהּ. וּלְמִדְחַל מִנֵּיהּ. הָכִי אִצְּטְרִיךְ לֵיהּ לְאוֹקִיר לַאֲבוֹי וּלְאִמֵּיהּ, מִסִּטְרָא דְּגוּפָא דִּילֵיהּ, וּלְמִדְחַל מִנְּהוֹן, דְּהָא אִינּוּן מִשְׁתַּתְּפִין בְּקוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא, וְעַבְדֵּי לֵיהּ גּוּפָא, וְהוֹאִיל וְאִינּוּן שׁוּתָּפִין בְּעוֹבָדָא, לִיהֱווּ שׁוּתָּפִין בִּדְחִילוּ וִיקָרָא.

כגוונא דא, תלת שותפין אשתכחו לעילא ברזא דאדם, אדם קדמאה אף על גב דגופא דיליה הוה מעפרא, לאו מעפרא דהכא הוה, אלא מעפרא דבי מקדשא לעילא, אבא ואימא אשתכחו, ומלכא עלאה אשתתף בהדייהו, ושדר ביה רוחא דחיי ואתברי.

וכגוונא דא אשתכח כלא עילא ותתא, ועל דא אצטריך ליה לבר נש למדחל לקדשא בריך הוא, ולמדחל לאבוי ולאמיה.

בְּסִתְרֵי תּוֹרָה, אָדָם קַדְמָאָה לָא הֲוָה לֵיהּ מֵהַאי עָלְמָא כְּלוּם. חַד צַּדִּיק עֲבַד שִׁמּוּשָׁא בְּנוּקְבֵיהּ, וְאִתְעָבִיד מֵהַהוּא שִׁמּוּשָׁא גּוּפָא חֲדָא, דִּנְהִירוּ דִּילֵיהּ יַתִיר מִכָּל אִינּוּן מַלְאֲכִין שְׁלִיחָן לְעֵילָּא. וְכַד אִתְבְּרֵי הַהוּא גּוּפָא מַלְכָּא עִלָּאָה, שָׁדַר בְּהַהוּא צַּדִיק כ&quot;ב אַתְוָון, וְאִשְׁתְּתַּף בַּהֲדַיְיהוּ, וְנָפַק לְעָלְמָא.

כֵּיוָן דְּנָפַק, חָמוּ לֵיהּ שִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא, וְאַסְתִּימוּ&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פג א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פג|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פג ב/&gt;נְהוֹרַיְיהוּ, דְּתַפּוּחָא דְּרַגְלֵיהּ אַחְשִׁיךְ נְהוֹרָא דִּלְהוֹן. מַאי טַעֲמָא. בְּגִין דְּמֵעוֹבָדָא דְּשִׁמְשָׁא וְסִיהֲרָא עִלָּאָה נָפַק. כֵּיוָן דְּחָטָא, אִתְחֲשָׁךְ, וְאַזְעִיר גַּרְמֵיהּ, וְאִצְּטְרִיךְ לְגוּפָא אָחֳרָא בְּמִשְׁכָא וּבְבִשְׂרָא. דִּכְתִיב, (בראשית ג) וַיַּעֲשׂ יְיָ' אֱלֹהִים לָאָדָם וּלְאִשְׁתּוֹ כָּתְנוֹת עוֹר וַיַּלְבִּישֵׁם. כְּהַהוּא שִׁמּוּשָׁא דַּעֲבַד הַהוּא צַּדִיק בְּנוּקְבֵיהּ, לָא אִשְׁתְּכַח מִקַּדְמַת דְּנָא, וּלְבָתַּר דְּנָא, דְּהָא עַד לָא נָפַק לְצּוֹרֵף אוּמָנָא.

עַד דְּאָתָא חֲנוֹךְ, וְנָטִיל לֵיהּ קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא מֵאַרְעָא, וְאַבְרִיר פְּסוֹלֶת וְקַסְטוּרָא מִכַּסְפָא, וְכֵן בְּכָל אִינּוּן צַּדִּיקַיָּיא דִּי בְּאַרְעָא. לְבָתַר אִתְתָּקַּן הַהוּא אֲתַר, וְאִתְעָבִידוּ רוּחִין וְנִשְׁמָתִין בְּשִׁמּוּשַׁיְיהוּ וְגוּפָא מִתַּתָּא בְּאַרְעָא. וְעַל דָּא בְּשׁוּתָּפוּ דִּלְעֵילָּא וְתַתָּא, בַּר נָשׁ אָתֵי לְעָלְמָא, וְאִצְּטְרִיךְ לְמִדְחַל לְאִינּוּן שׁוּתָּפִין, וּלְאוֹקִיר לוֹן, כְּמָה דְּאִתְּמַר (ע&quot;כ רעיא מהימנא)

* [{{קטן|{{צ|פקודא כד למהוי דכיר את יום השבת}} - [[זהר חלק ב צב א|שמות צ&quot;ב ע&quot;א]]}}]
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פג ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פד|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פד א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פד א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פד|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פד ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פד ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פה|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פה א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פה א/&gt;

[פה ע&quot;ב עד פו ע&quot;ב - לא ברור מה יש בדף]

{{ממ זהר משולב|ג|פז|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פז א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פז א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פז|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פז ב/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פז ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח א/&gt;  (הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח א/&gt;

&lt;קטע התחלה=דף פח א/&gt;
==פרשת אמור==
{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}{{צ|ויאמר יי' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא בעמיו}}. א&quot;ר יוסי מ&quot;ט דא לקבל דא דכתיב לעילא ואיש או אשה כי יהיה בהם אוב או ידעוני מות יומתו וסמיך ליה אמור אל הכהנים. אלא (משמע) כיון דאזהר להו לישראל לקדשא להו בכלא אזהר להו לכהני לקדשא לון וכן ללוים. לכהני מניין דכתיב אמור אל הכהנים. ללואי מנין דכתיב ואל הלוים תדבר ואמרת אליהם. בגין דישתכחון כלהו זכאין קדישין דכיין. אמור אל הכהנים בני אהרן מ&quot;ט הכא בני אהרן וכי לא ידענא דבני אהרן נינהו. אלא בני אהרן ולא בני לוי. דאהרן דהוא שירותא דכל כהני דעלמא דביה אתרעי קב&quot;ה מכלא בגין למעבד שלמא בעלמא ובגין דאהרן ארחוי סליקו ליה להאי. דכל יומוי דאהרן הוה משתדל לאסגאה שלמא בעלמא. ובגין דארחוי כך סליק ליה קב&quot;ה להאי למיעל שלא בפמליא דלעילא. ובגין כך אמור אל הכהנים בני אהרן. אמור אל הכהנים ואמרת אליהם. 

רבי יהודה פתח מה רב טובך אשר צפנת ליראיך וגו'. מה רב טובך כמה עלאה ויקירא ההוא נהורא עלאה דאקרי טוב דכתיב וירא אלקים את האור כי טוב ודא הוא אור הגנוז דביה עביד קב&quot;ה טב בעלמא ולא מנע ליה בכל יומא בגין דביה מתקיים עלמא וקאים עליה. אשר צפנת ליראיך דתנן נהורא עלאה עבד קב&quot;ה כד ברא עלמא וגניז ליה לצדיקיא לזמנא דאתי. הה&quot;ד אשר צפנת ליראיך פעלת לחוסים בך. פעלת בזמנא דאתברי עלמא ההוא נהורא הוה קאים ונהיר מרישא דעלמא לסייפי דעלמא. כד אסתכל קב&quot;ה לאינון חייבין דזמינין לקיימא בעלמא גניז ליה לההוא נהורא דכתיב וימנע מרשעים אורם. וזמין לאנהרא לצדיקיא לעלמא דאתי ודא הוא צפנת ליראיך וכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה. תא חזי בשעתא דבר נש קאים למיהך לההוא עלמא והוא בבי מרעיה אתיין עליה ג' שלוחין וחמי תמן מה דלא יכיל בר נש למחמי כד איהו בהאי עלמא. וההוא יומא יומא דדינא עלאה הוא דמלכא בעי פקדונא דיליה. זכאה ההוא בר נש דפקודא אתיב למלכא כמה דאתיהיב ליה בגויה. אי ההוא פקדונא אתטנף בטנופי גופא מה יימא למארי פקדונא. זקף עינוי וחמי למלאך המות קאים קמיה וסייפיה שליפא בידיה קסטר בקטרין בקוטמא דההוא בר נש ולית לה לנפשא קשיו בכלא כפרישו דילה מן גופא ובר נש לא מית עד דחמי לשכינתא ומגו סגיאות תיאובתא דשכינתא נפשא נפקת &lt;קטע סוף=דף פח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|פח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פח ב/&gt;
לקבלא לשכינתא. בתר דנפק' מאן איהי נפשא דאתדבק בה (ס&quot;א ותתקבל) ויקבל בגופא (ס&quot;א בגווה) והא אוקמוה להני מילי. בתר דנפקא נפשא מן גופא ואשתאר גופא בלא רוחא אסור למשבק ליה בלא קבורתא דכתיב לא תלין נבלתו על העץ כי קבור תקברנו ביום ההוא. בגין דמיתא דישתהי כ&quot;ד שעות דאינון יומם ולילה בלא קבורתא יהיב חלישותא בשייפוי דרתיכא ומעכב עבידתא דקב&quot;ה מלמעבד. דאפשר דקב&quot;ה גזר עליה בגין למיתי בגלגולא אחרא מיד בההוא יומא דאתפטר לאוטבא ליה. וכל זמנא דלא אתקבר גופא נשמתא לאו עאלת קמי קב&quot;ה ולא יכלא למהוי בגופא אחרא בגלגולא תניינא דלא יהבין לנשמתא גופא אחרא עד דיתקבר קדמאה. ודא דמי לבר נש דמיתת אתתיה לא אתחזי ליה למיסב אתתא אחרא עד דקביר לקדמיתא ובגין דא אמרה אורייתא לא תלין נבלתו על העץ. דבר אחר כד אתפרשא נשמתא מן גופא ובעיא למיזל לההוא עלמא לא תיעול לההוא עלמא עד דיהבין לה גופא אחרא מנהורא ולבתר יכלא למיעל ומאליהו תנדע דהוו ליה תרין גופין חד דביה אתחזי לתתא לבני נשא וחד דביה אתחזי לעילא בין מלאכין עלאין קדישין. וכל כמה דגופא לא אתקבר צערא הוא לנשמתא ורוח מסאבא אזדמן לשרייא עלוי ולסאבא לההוא גופא. ובגין דההוא רוח מסאבא אזדמן לא מבעי ליה לאינש למיבת ההוא גופא ליליא חד בגין דרוח מסאבא אשתכח בליליא ואשתטח בכל ארעא לאשכחא גופא בלא נפשא לסאבא ליה ואסתאב יתיר וע&quot;ד אזהר לכהני ואמר לנפש לא יטמא בעמיו. בגין דאינון קדישין ולא ישרי עלייהו רוח מסאבא ולא יסתאבון:

אמור אל הכהנים ר' יצחק אמר אמור אל הכהנים בלחישו כמה דכל עובדיהון דכהני בלחישו כך אמירה דלהון בלחישו. אמור ואמרת זמנא חד ותרין זמנין לאזהרא להו על קדושייהו בגין דלא יסתאבון. דמאן דמשמש באתר קדישא בעיא דישתכח קדישא בכלא. לנפש לא יטמא כמה דאוקימנא דגופא בלא רוח מסאבא הוא ושארי עליה רוח מסאבא. דהא תיאובתא דרוחי מסאבא לגבי גופיהון דישראל איהו בגין דאתרק מנייהו רוחא קדישא ובמנא דקודשא אתיין לאתחברא וכהני דאינון קדישין קדושתא על קדושתא לא בעיין לאסתאבא כלל בגין דכתיב כי נזר אלקיו על ראשו. וכתיב כי שמן משחת אלקיו עליו אני יי' והוא כגוונא דלעילא קאים לתתא. דכתיב כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן זקן אהרן שיורד על פי מדותיו האי קרא אוקמוה אבל כשמן הטוב על הראש. דא משח רבות קדישא עלאה דנגיד ונפיק מאתר דנהרא עמיקא דכלא. ד&quot;א דנגיד ונפיק מרישא דכל רישין סתימא דכל סתימין. על הראש. על הראש ודאי רישא דאדם קדמאה. יורד על הזקן דא דיקנא יקירא כמה דאוקמוה. זקן אהרן. דא כהן גדול דלעילא והא אוקמוה וההוא שמן &lt;קטע סוף=דף פח ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|פט|א}}&lt;קטע התחלה=דף פט א/&gt;יורד על פי מדותיו דמאינון משיחין נגיד ונפיק ונחית לתתאי וכגוונא דא נגיד ואתעטר כהנא תתאה במשח רבותא לתתא. האי קרא לאו רישיה סיפיה ולאו סיפיה רישיה. כתיב אמור אל הכהנים בני אהרן ואמרת אליהם לנפש לא יטמא. לא יטמאו מבעי ליה מהו לא יטמא. אלא על ההוא כהן עלאה מכלהו קאמר א&quot;ר יהודה והא כתיב והכהן הגדול מאחיו (כאן חסר) אלא ודאי הכי הוא כמה דאתמר. וא&quot;ר יצחק כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה אצטריך לאשתכחא יתיר מכלא כמה דאתמר:

ולאחותו הבתולה הקרובה אליו וגו' מאי כתיב לעילא כי אם לשארו הקרוב אליו וגו'. ר' אבא פתח מי זה בא מאדום חמוץ בגדים מבצרה וגו' מי זה בא מאדום זמין קב&quot;ה ללבשא לבושי נוקמא על אדום דאחריבו ביתיה ואוקידו היכליה וגלו לכנסת ישראל ביני עממיא ולמעבד להון נוקמת עלמין עד דישתכחון כל טורין מטורי עלמא מליין מקטולי עמין ולמקרי לכל עופא דשמייא עלייהו וכל חיות ברא יתזנון מנייהו תריסר ירחי ועופא דשמייא שבע שנין עד לא תסבל ארעא ניוולא דידהו. הה&quot;ד כי זבח ליי' בבצרה וטבח גדול בארץ אדום עד דאינון לבושין יסתאבון הה&quot;ד וכל מלבושי אגאלתי. חמוץ בגדים מבצרה בגין דמנה נפקו אכלוסין דעלמא לחיילא על ירושלם ואינון שרו לאוקדא היכלא ובני אדום מפגרין שורין ורמו אבני יסודא הה&quot;ד זכור יי' לבני אדום וגו' האומרים ערו ערו עד היסוד בה. זה הדור בלבושו באינון לבושי דנוקמא דזמין לאלבשא. צועה ברוב כחו. מה צועה מתבר כמה דכתיב עמים תחתיך יפלו וגו'. אמרו ישראל לישעיה מאן הוא דין דיעביד כל כך. פתח ואמר אני מדבר בצדקה. ההוא דאיהו רב להושיע ההוא דכתיב ביה אוהב צדקה ומשפט ואיהו צדקה ממש ואיהו רב להושיע. וכל כך למה. בגין דגרמו לכ&quot;י למהוי שכיבת לעפרא בגלותא ולמנפל לארעא כמה דכתיב נפלה לא תוסיף קום בתולת ישראל ובגין כך קב&quot;ה ילבש לבושי נוקמא עלייהו לסאבא לון בסגיאו דקטולייא דכתיב וכל מלבושי אגאלתי. וכל כך למה דכתיב ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש. דלאו חולקיה דעשו ולא הוות בעדביה דההוא דכתיב ביה איש יודע ציד איש שדה. לה יטמא באינון לבושין דנוקמא דזמין לאסתאבא בין אינון אכלוסין דכתיב ביה לה יטמא בגינה בגין דאיהי שכיבת לעפרא והוא בעי לאקמא לה הה&quot;ד קומי אורי כי בא אורך (ס&quot;א וכתיב ביום ההוא אקים את סכת דוד הנפלת וגו':

לא יקרחה קרחה בראשם. ר' יוסי אמר לא יקרחה בה&quot;א מ&quot;ט. אלא ההוא שמן עלאה דאיהו משח רבות קודשא דאשלים לכל שבה יומין כמה דאתמר דכתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם ההוא שמן עלאה אתעדי מניה ואתקרח אי איהו אפגים רישיה. בגין דרישא דכהנא עלאה ההוא שמן עלאה הוי ועל דא לא לבעי ליה לכהנא דלתתא לאחזאה ביה בגרמיה פגימו כלל והא אתמר ובג&quot;כ כתיב בה&quot;א. פתח ואמר בשוב יי' את שיבת ציון היינו כחולמים. בשוב יי' את שיבת דא בגלות בבל אתמר. דלא אשתכחו יתיר בגלותא אלא שבעין שנין דכתיב כי לפי מלאת לבבל שבעים שנה אפקוד אתכם. וכתיב היינו כחולמים מאי כחולמים אלא הא אתערו חברייא דאיכא שבעין &lt;קטע סוף=דף פט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|פט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף פט ב/&gt;שנין בחלמא. ותא חזי כתיב כי שבעת ימים ימלא את ידכם. מאן שבעת ימים הא אתמר. ההוא אתר עלאה דהיא כללא דכל שיתא אחרנין אקרי שבעת ימים ואקרי תשובה. תנינן מאן דיתיב בתעניתא בשבתא קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה ושבעין שנה אינון שבע אנפי מלכא דאפילו אסתכמו עליה (כלא) לביש ההוא גזר דינא אתקרע. מ&quot;ט בגין דאחיד ביה בההוא יומא בכללא דכלהו דאקרי שבעה ואקרי תשובה בגין כך בכלהו אחיד ואהדר בתשובה ואתקרע גזר דינא בכלהו ועל דא ודאי שבעין שנין איכא בחלמא. כגוונא דא כהנא אתעטר בשבע דאקרי שבעת ימים אי פגים רישיה ההוא שבעה דאיהו כללא דכלהו אקרח מניה כל ההוא קדושה דכולהו דשריא עליה. ועל דא אזדהרו דלא יקרחה קרחה בראשם וישתכחו פגימין מכלא. ובגין כך כהנא בעי לאשתכחא בשלימו יתיר מכלא כ&quot;ש ההוא דאיהו עלאה מכלהו. א&quot;ר אבא כאן בה&quot;א תתאה כאן בה&quot;א עלאה כ&quot;ג דאיהו עלאה מכלהו בה&quot;א עלאה דכתיב אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ומלא את ידו וגו'. ומלא ידו וגו' דכתיב שבעת ימים ימלא את ידכם. כהנא אחרא בה' תתאה. דכתיב לא יקרחה קרחה בראשם וכתיב בתריה ולא יחללו שם אלקיהם והאי שם הא ידיעא איהו ובגין כך כתיב והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו שמן המשחה ללבוש את הבגדים כמה דאמרן. ובגין דאיהו קדישא כגוונא דלעילא כתיב ומן המקדש לא יצא. 

ר' אבא פתח ואמר לך יי' הצדקה ולנו בושת הפנים כהיום הזה לאיש יהודה וליושבי ירושלם זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אתרעי בהו מכל עמין עכו&quot;ם ומגו רחימותא דלהון יהיב להו אורייתא דקשוט למנדע ארחא דמלכא קדישא. וכל מאן דאשתדל באורייתא כאילו אשתדל ביה בקב&quot;ה דאורייתא כלא שמיה דקב&quot;ה הוי. ובגין כך מאן דאתעסק באורייתא אתעסק ביה בשמיה ומאן דאתרחק מאורייתא רחיקא הוא מקב&quot;ה. ת&quot;ח לך יי' הצדקה כד&quot;א לך יי' הגדולה והגבורה. מאן צדקה אתר דכל אנפין נהירין אחידן ביה והוא אחיד בכלהו וביה אשתכחו. ולנו בושת הפנים אתר דכל אנפין נהירין אתרחקן מניה. צדקה אמת קשוט ונהורא דכלא ונהורא דאנפין חידו כלא. בשת כסיפא רחיקו דקשוט מאן דאכסיף. בגין דאמת דאיהו צדקה אתרחק מניה. רחיקו דאנפין נהירין. תא חזי כהנא עלאה בעי לאתחזאה בשפירו דאנפין בנהירו דאנפין בחידו יתיר מכלא. ולא בעי לאתחזאה ביה עציבו ורוגזא אלא כלא כגוונא דלעילא. זכאה חולקיה דעליה כתיב אני חלקך ונחלתך. וכתיב יי' הוא נחלתו. וע&quot;ד בעי לאתחזאה שלים בכלא בגרמיה בלבושיה דלא יפגים גרמיה כלל כמה דאתמר. האי איהו בתר נישואין וכו' עד לארעא דישראל. 

זהו קצת מאמר מרעיא מהימנא מצאתי בהעתק ונדפס באורך בפ' כי תצא כי שם ביתו מאמר מתחיל וענשו אותו. והוא אשה בבתוליה יקח. 

ר&quot;ש פתח והנה הוא שם עלילות דברים וגו'. וכתיב וענשו אותו מאה כסף וגו' כי הוציא שם רע על בתולת ישראל וכי בתולת ישראל היא בתולת אביה או בתולת בעלה היא. מהו &lt;קטע סוף=דף פט ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|א}}&lt;קטע התחלה=דף צ א/&gt;בתולת ישראל הכא. הה&quot;ד שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. אוף הכא כהנא דקאים כגוונא דלעילא כתיב והוא אשה בבתוליה יקח הכי נמי בבתוליה דלא תפוק מבבא דחצרה מזמנא לבר והוא אתמר. 

רבי שמעון הוה אזיל בארחא והוו עמיה רבי יהודה ור' יוסי ור' חזקיה. פתח ר&quot;ש ואמר טרף נתן ליראיו יזכור לעולם בריתו. טרף נתן ליראיו אלין אינון זכאין אינון דחלי דקב&quot;ה דכל מאן דדחיל ליה אתקרי מאינשי דביתא דמלכא ועליה כתיב אשר איש ירא את ה'. מהו טרף נתן ליראיו אלא כמה דכתיב ותקם בעוד לילה ותתן טרף לביתה. מהכא אוליפנא דכל בר נש דלעי באורייתא בליליא וקם בפלגות ליליא בשעתא דכנסת ישראל אתערת לאתקנא ביתא למלכא האי אשתתף בהדה והאי אקרי מבי מלכא ויהבין ליה כל יומא מאינון תיקוני ביתא הה&quot;ד ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה. מאן ביתה כל אינון דמשתתפי בהדה בליליא אקרון ביתה בני ביתה. ובג&quot;כ טרף נתן ליראיו מהו טרף טרף ממש דאיהי נטלא מאתר רחיקא עלאה דכתיב ממרחק תביא לחמה. ומאן זכי להאי טרף סופיה דקרא אוכח דכתיב יזכור לעולם בריתו מאן דאסתכל (ס&quot;א דאשתדל) באורייתא לאשתתפא בהדה בליליא. ולא עוד אלא דצדיק חד עלאה אית ליה לקב&quot;ה והוא אשתתף בהדיה וירתין תרווייהו לכנישתא דישראל דכתיב צדיקים לעולם יירשו ארץ. 

תו פתח ואמר ולא יחלל זרעו בעמיו כי אני יי' מקדשו. תא חזי כל מאן דאפיק זרע לבטלה לא זכי למחמי אפי שכינתא ואקרי רע דכתיב כי לא קל חפץ רשע אתה לא יגורך רע האי מאן דאפיק ליה בידיה או אנתו אחרא דלא כשרא ואי תימא דאפיק ליה באנתו דלא מתעברא הכי נמי. לא אלא כמה דאמרן ועל דא יבעי בר נש מקב&quot;ה דיזמין ליה מאנא דכשרא דלא יפגים זרעיה. מאן דאפיק זרעא במאנא דלא כשרא פגים ליה לזרעיה ווי למאן דפגים זרעיה. ומה בשאר בני נשא כך בכהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בקדושה עלאה עאכ&quot;ו. בעמיו מהו בעמיו דהא כתיב לעילא אלמנה וגרושה וחללה זונה את אלה לא יקח וכתיב ולא יחלל זרעו בעמיו. בהם מבעי ליה מהו בעמיו אלא מלה דא קלנא בעמיו פגימו בעמיו ועל דא כתיב כי אם בתולה מעמיו יקח אשה מעמיו ודאי כלא כגוונא דלעילא כי אני יי' מקדשו מהו מקדשו אלא אנא הוא ההוא דאיהו מקדש ליה בכל יומא ובג&quot;כ לא יפגים זרעיה ולא ישתכח ביה פגימו. (ס&quot;א ובגין דא) דהא אני יי' מקדשו דאנא בעינא לקדשא ליה וישתכח קדישא בכלא. דקדישא ישתמש על ידא דקדישא. תא חזי קב&quot;ה &lt;קטע סוף=דף צ א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צ|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צ ב/&gt;ישתמש ע&quot;י דכהנא וישתכח קדישא כד אתי לשמשא ובגין דקב&quot;ה ישתמש על ידא דכהנא דאיהו קדישא כהנא ישתמש ע&quot;י דרכיא דאתקדש בדכיותיה ומאי איהו ליואי בר נש (ס&quot;א כהנא) אחרא ישתמש ע&quot;י דקדישא אחרא בגין דישתכחון כלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דעלייהו כתיב ואבדיל אתכם מן העמים להיות לי. כמה פרישן ישראל מכלא בקדושה לשמשא לקב&quot;ה הה&quot;ד והתקדשתם והייתם קדושים כי אני יי' וגו'. 

תו פתח ואמר ליי' הישועה על עמך ברכתך סלה ליי' הישועה הכי תנינן זכאין אינון ישראל דבכל אתר דאתגלו שכינתא אתגלייא בהדייהו. כד יפקון ישראל מגלותא פורקנא למאן. לישראל או לקב&quot;ה אלא הא אוקמוה בכמה קראי והכא ליי' הישועה ודאי אימתי על עמך ברכתך סלה. בשעתא דקב&quot;ה ישגח בברכאן עלייהו דישראל לאפקא לון מן גלותא ולאוטבא להו כדין ליי' הישועה ודאי. ועל דא תנינן דקב&quot;ה ייתוב עמהון דישראל מן גלותא הה&quot;ד ושב יי' אלקיך את שבותך ורחמך:

איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. ר' יצחק אמר בגין דאיהו פגים ומאן דאיהו פגים לא אתחזו לשמשא בקודשא והוא אוקמוה דבר נש דאשתכח פגים לית ביה מהימנותא וההוא פגימו אסהיד עליה כ&quot;ש כהנא דבעייא לאשתכחא שלים מאריה דמהימנותא יתיר מכלא והא אוקמוה. ר' אלעזר הוה יתיב בקסטרא דבי חמוי והוא הוה אמר זילגא דבקסטירא בעינא שכיח. אדהכי אעבר חד ב&quot;נ פגים מעיניה חד אמר חמוי נשאל להאי. אמר פגים הוא ולאו מהימנא. אמר נשאל בהדיה אתו שאילו ליה א&quot;ל טופקא מאן הוא בעלמא. אמר עתירא אבל דישליף בהדיה אנא מכלהו. (ס&quot;א עתירא אבל דישליף ווי על דא בהדיה אנא מכלהו) א&quot;ר אלעזר במלוי אשתמע דלאו מהימנותא גביה ולאו בר מהימנא הוא. תא חזי קב&quot;ה אמר כל איש אשר בו מום לא יקרב דהא קדוש' דלעילא לא שריא באתר פגים פתח ואמר לתורה ולתעודה אם לא יאמרו כדבר הזה. לתורה ולתעודה מאן הוא תורה ומאן הוא תעודה אלא תורה דא תורה שבכתב. תעודה דא תורה שבע&quot;פ תורה שבע&quot;פ לא שריא באתר פגים. דהא מתורה שבכתב אתבני. כתיב צור תעודה חתום תורה בלמודי צור תעודה דא תורה שבע&quot;פ בגין דתמן אתצר צרורא דחיי ובתעודה אתקשר קשרא דחיי (נ&quot;א קשרא דמהימנותא) דלעילא למהוי כלא חד. ומתמן לתתא אתפרשן אורחים ושבילים ומתמן מתפרשין אורחין בעלמין כלהו הה&quot;ד ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים חתום חתמה תורה חתימה דאורייתא דאיהי תורה שבכתב. באן אתר. בלמודי אלין נביאי כד&quot;א ויקם את העמוד הימני ויקרא שמו יכין ויקם את העמוד השמאלי ויקרא שמו בועז ומתמן אתפרשן אורחין לנביאי מהימני וקיימי אלין בקיומא לגופא לשית טהירין הה&quot;ד שוקיו עמודי שש. וכלא לא קיימא אלא בשלימו ולא שרייא קדוש' דכלא אלא בשלימו כד מתחבראן דא בדא כלא הוא שלים כלא הוא חד לא אתפגי' אתר. וע&quot;ד אקרי כ&quot;י שלם כד&quot;א ומלכי צדק מלך שלם ויהי בשלם סכו. ובג&quot;כ לא שרייא כלא אלא באתר שלים ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב כגוונא דא קרבנא דביה מומא לא יתקריב מאי טעמא דכתיב כי לא לרצון יהיה לכם. ואי תימא הא קודשא בריך הוא לא שארי אלא באתר תבירא במאנא תבירא דכתיב ואת דכא ושפל רוח. האי אתר שלים יתיר הוא מכלא (דכתיב ואת דכא ושפל רוח) בגין דמאיך גרמיה למשרי עליה גאותא דכלא גאותא עלאה ודא הוא שלים. אבל לא כתיב ואת &lt;קטע סוף=דף צ ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|א}}&lt;קטע התחלה=דף צא א/&gt;עור ושבור וחרום ושרוע. אלא ואת דכא ושפל רוח. מאן דמאיך גרמיה קב&quot;ה זקיף ליה. ובגיני כך כהנא דקאים לתתא כגוונא דלעילא בעי למהוי שלים יתיר מכלא ולא יתחזי פגים ועל דא אזהר להו לכהני דכתיב איש מזרעך לדורותם אשר יהיה בו מום. 

תו פתח ואמר וכי תגישון עור לזבוח אין רע וכי תגישו פסח וחולה אין רע וכי קב&quot;ה אמר אין רע אי הכי טוב הוא. אלא סיפיה דקרא אוכח דישראל באינון יומין הוו ממנן כהני מארי דמומין על גבי מדבחא ולשמשא על מקדשא ואמרי מאי אכפת ליה לקב&quot;ה דא או אחרא ואינון הוו דאמרי אין רע. וקב&quot;ה אתיב להון ההוא מלה דהוו אמרי. אמר. ישראל אתון אמרי כד מקרבי מארי דמומין על פולחני אין רע מאי אכפת ליה לקב&quot;ה. סופיה דקרא מה כתיב הקריבהו נא לפחתך הירצך או הישא פניך. בר נש מנייכו אי בעיתו לשלומי למלכא ולקרבא קמיה דורונא אתון משדרין ליה בפגימא או לאו. הירצך או הישא פניך בההוא דורונא כ&quot;ש וכ&quot;ש דאתון מקרבין קמאי בר נש פגים לקרבא דורונא הא דורונא דילכון לכלבא אתמסר דודאי בר נש דאיהו פגים פגים הוא מכלא פגים הוא מהימנותא ועל דא כל איש אשר בו מום לא יקרב אמר רבי יוסי זמין קב&quot;ה לאשלמא להו לישראל ולאשתכחא שלימין בכלא דכלא דלא יהא בהון מארי דמומין כלל בגין דיהון תקונא דעלמא כאלין מאני ולבושא דבר נש דאינון תקונא דגופא הה&quot;ד ויתיצבו כמו לבוש (ס&quot;א ד&quot;א) ת&quot;ח כד יתערון מעפרא כמה דעאלו הכי יקומון. חגרין או סומין עאלו חגרין וסומין יקומון בההוא לבושא דלא יימרון דאחרא הוא דאתער. ולבתר קב&quot;ה ייסי לון וישתכחון שלימין קמיה וכדין יהא עלמא שלים בכלא כדין ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד:

שור או כשב או עז כי יולד והיה שבעת ימים תחת אמו וגו'. רבי יוסי פתח צדקתך כהררי קל משפטיך תהום רבה אדם ובהמה תושיע יי'. האי קרא אית לאסתכלא ביה. אבל תא חזי צדק כתרא קדישא עלאה. כהררי קל כאינון טורין עלאין קדישין דאקרון טורי דאפרסמונא דכיא. ובגין דאיהי סלקא לאתקשרא בהו לעילא כל דינהא בשיקולא חדא לכלא דלית בההוא דינא רחמי. משפטיך תהום רבה משפט דאיהו רחמי נחית לתתא לההוא דרגא לתקנא עלמין וחייס על כלא ועביד דינא ברחמי לבסמא עלמא ובגין דאיהו רחמי אדם ובהמה תושיע יי' לכלא בשיקולא חדא אדם ובהמה הא אוקמוה מאן דהוא אדם ושוי לגרמיה כבהמה אדם ובהמה דין אדם ודין בהמה חד הוא. אדם. ובן שמנת ימים ימול לכם כל זכר. בהמה והיה שבעת ימים תחת אמו ומיום השמיני והלאה ירצה לקרבן אשה ליי' בגין דיעבר עלייהו שבת חד ודא אוקמוה:

רבי חייא פתח יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה גם שמים נטפו. תא חזי זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דקב&quot;ה אתרעי בהו ואינון מתדבקין ביה ואקרון קדישין עם קדוש. וכן עד דסליק לון לדרגא עלאה דאקרי קדש דכתיב קדש ישראל ליי' ראשית תבואתה כמה דאוקימנא דהא ישראל מתמניא יומין מתדבקין ביה בשמיה ורשימין בשמיה ואינון דיליה כד&quot;א ומי כעמך כישראל גוי אחד בארץ ועממין לא מתדבקין ביה ולא אזלין בנימוסיה ורשימא קדישא אעדיאו מנייהו עד &lt;קטע סוף=דף צא א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צא ב/&gt;דאינון מתדבקן בסטרא אחרא דלאו קדישא. ות&quot; בשעתא דבעא קב&quot;ה למיהב אורייתא לישראל זמין בה לבני עשו אמר לון בעאן אתון לקבלא אורייתא. בההיא שעתא אתרגיזת ארעא קדישא ובעיא לאעלא לנוקבא דתהומא רבה. אמרה קמיה מארי דעלמא פסטירא דחדווה (ס&quot;א דעלמא) תרי אלפי שנין עד לא אתברי עלמא קלטינא קמי (נ&quot;א קליטנא) גו נ&quot;א אזדמן קמי) ערלין דלא רשימין בקיומך. אמר לה קב&quot;ה כורסייא כורסייא ייבדון אלף אומין כוותייהו וקיימא דאורייתא לא יזדמן קמייהו. הה&quot;ד יי' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום ארץ רעשה ודאי בגין דאורייתא לא אתיהיבת (בגין דאיהי קיימא קדישא) אלא למאן דאית ביה קיימא קדישא ומאן דאליף אורייתא למאן דלא אתגזר משקר בתרי קיימי משקר בקיימא דאורייתא ומשקר בקיימא דצדיק וכנסת ישראל. דאורייתא להאי אתר אתיהיבת ולא לאחרא. רבי אבא אמר משקר בתלת דוכתי עלאי משקר בתורה משקר בנביאים משקר בכתובים. משקר בתורה דכתיב וזאת התורה וגו'. משקר בנביאים דכתיב וכל בניך למודי יי' אינון למודי יי' ולא אחרא וכתיב חתום תורה בלמודי אינון ולא אחרא. משקר בכתובים דכתיב ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל. וכתיב אך צדיקים יודו לשמך מאן צדיקים דא צדיק וכ&quot;י דמאן דלא אתגזר ולא עאל בקיומא דלהון לא יודון לשמיה קדישא דהיא אורייתא. 

א&quot;ר חייא כיון דאתגלי קב&quot;ה על טורא דסיני למיהב אורייתא לישראל שכיכת ארעא ותבת בנייחא הה&quot;ד ארץ יראה ושקטה. תא חזי בר נש דאתיליד לא אתמנא עליה חילא דלעילא עד דאתגזר כיון דאתגזר אתער עליה (רוחא) אתערותא דרוחא דלעילא. זכי לאתעסקא באורייתא אתער עליה ואתערותא יתיר. זכי ועביד פקודי אורייתא. אתער עליה אתערותא יתיר. זכי ואתנסיב זכי ואוליד בנין ואוליף לון ארחוי דמלכא קדישא הא כדין הוא אדם שלים. שלים בכלא. אבל בהמה דאתילידת בההיא שעתא דאתילידת ההוא חילא דאית לה בסופא אית לה בההיא שעתא דאתילידת ואתמנא עליה. ובגין כך כתיב שור או כבש או עז כי יולד. עגל או טלה או שעיר או גדי לא אתמר אלא שור או כשב או עז ההוא דאית ליה לסופא אית ליה בשעתא דאתיליד. והיה שבעת ימים תחת אמו בגין לאתישבא ביה ההוא חילא ואתקיים ביה. ובמה יתקיים ביה כד ישרי עליה שבת חד ואי לא לא יתקיים (ועוד דאתייבש מזוהמא דאמיה) ולבתר דיתקיים ביה ההוא חילא כתיב ירצה לקרבן אשה ליי' בקיומא דשבת חד דאעבר עליה. ובר נש. בקיומא דשבת חד אתקיים ביה אתערותא דהאי עלמא וחילא דיליה. בתר דאתגזר אתער עליה אתערותא דרוחא עלאה וכ&quot;י אעבר עליה וחמאת ליה ברשימא קדישא ואתערת עליה ושרייא עליה רוחא דההוא עלמא קדישא כד&quot;א ואעבור עליך ואראך מתבוסת בדמיך וגו'. בדמיך בתרי. ואי תימא התם כד נפקי ישראל ממצרים דשכיח בינייהו דם פסח ודם מילה כדין כתיב בדמיך חיי הכא מאי בדמיך. אלא תרין חד דמילה וחד דפריעה. חד דגזירו דכנסת ישראל וחד דפריעה בצדיק יסוד עולם ואלין תרין דמין דבר נש קאים בגינייהו בקיומא דעלמא דאתי הה&quot;ד בדמיך חיי. רבי שמעון אמר סוד יי' ליראיו ובריתו להודיעם. סוד יי' ליראיו דא כנסת ישראל. ובריתו להודיעם דא צדיק יסוד עולם &lt;קטע סוף=דף צא ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צב|א}}&lt;קטע התחלה=דף צב א/&gt;בקשורא חדא. יו&quot;ד תלת אתוון שלימותא דכלא. ראשיתא דכלא י' עלאה דכלא. וא&quot;ו אמצעיתא שלימותא דכל סטרין מעבר לכל רוחין ביה תלייא מהימנותא. דל&quot;ת גנתא צרורא דחיי. את דא זעירא שלימא דכלא. את דא סתימא דכל סטרין. כד נפיק. נפיק כמלכא עם חילוי. תב (נ&quot;א יתיב) לבתר י' בלחודוי ביה אסתים מלה ביה נפיק סגיר ופתח. (נ&quot;א נגיד ונפיק ופתח) ה&quot;א (נ&quot;א דא) שלימותא דכלא לעילא ותתא והא אתמר הא. ה' הא ידיעא. א הוא יו&quot;ד שלימו דתלת אתוון דאינון ברישא דסתימין (ס&quot;א ביו&quot;ד והא אוקמוה) ביה ו' ע&quot;ג א' (ס&quot;א דא' הא) והא אוקמוה וכלא חד מלה הוא שלימו דשמא קדישא הוא שלימו דעילא בגין כך לזמנין ה&quot;א נטיל א' בזמנא דהיא מתעטרא בעטרוי. תא חזי כל את ואת דשמא קדישא אתחזי ביה שלימו דכלא שמא. יו&quot;ד הא אתמר שלימו דכלא. ה' שלימו דכלא ואע&quot;ג דלאו איהו באלף ה&quot;א בלחודוי הא אתמר בדיוקנא (ס&quot;א דא הא הוא כו') ה&quot;י (ס&quot;א איהו) הוא שלימותא דכלא. ו' בין בסטרא דא בין בסטרא אחרא שלימו הוא דכלא וא&quot;ו ה&quot;א הוא שלימו יתיר לאעטרא לכלא הא דכלא חד והא אתערו ביה חברייא. תא חזי והיה שבעת ימים וגו'. יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א (נ&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א יו&quot;ד ה&quot;א) אתגליפו אתוון (והיה) ו' ה' הא שבעת יומין אתכלילו בחד י' ה' שבעת יומין י' חד כללא דכלא ה&quot;א תלת היא ותרין בנין וברא חד תרין אבהן ביה כלילן הא שיתא. ברתא נוקבא חד הא שבעה אשתמע דה' עלאה כללא דשיתא י&quot;ה הא שבעה היינו דכתיב שבעת ימים ושבעת ימים ארבעה עשר יום. והיה שבעת ימים תחת אמו. תחת אמו אתעטרו שבעת ימים דכתיב לך יי' הגדולה והגבורה וגו' וע&quot;ד שבעת ימים לתתא ליקרא דאמא עלאה. תחת אמו לתתא. דכתיב עד עקרה ילדה שבעה ורבת בנים אמללה עקרא דכל ביתא ילדה שבעה אלין שבעת יומין דחג הסכות. ורבת בנים אמללה אלין קרבנין דחג דנחתין בכל יומא מן מנינא. ותא חזי אלין סלקין לעילא לעילא ואלין נחתין לתתא לתתא כד&quot;א אם תגביה כנשר ואם בין ככבים שים קנך משם אורידך נאם יי' וישראל סלקין מתתא לעילא דכתיב והיה זרעך כעפר הארץ וכתיב והרביתי את זרעך ככוכבי השמים. ולבתר סלקין על כלא ומתדבקן באתר עלאה על כלא הה&quot;ד ואתם הדבקים בה' אלקיכם וגו':

ושור או שה אותו ואת בנו. אמר ר' יוסי כתרגומו לה ולברה דעקרא דאמא למנדע ברה ואזיל בתרה ולא אזיל בתר אבוה ואנן לא ידעינן מאן הוא. לא תשחטו ביום אחד. א&quot;ר יהודה מ&quot;ט אי תימא משום עגמת נפש דבעירא ניכוס להאי בביתא חד ולהאי בביתא אחרא או להאי השתא ולהאי לבתר. א&quot;ל אית מאן דשרי ולאו הכי אלא ביום אחד ממש. תא חזי תנינן יפה תענית לחלום כאש לנעורת ועקרא דתעניתא בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא. מאי טעמא. בגין דלית לך יום לתתא דלא שלטא ביה יומא אחרא עלאה וכד איהו שארי בתעניתא דחלמא אוליפנא דההוא יומא לא אתעדי עד דאתבטל ההוא גזרה ואי דחי ליה ליומא אחרא הא שולטנא דיומא אחרא הוא ולא עאל יומא ביומא אחרא דחבריה. כהאי גוונא לית לך יום דלא אתמנא עליה יומא עלאה לעילא. ובעי בר נש לאסתמרא דלא יעביד פגימו בההוא יומא ולא יתפגים קמי שאר יומין אחרנין. ותנינן בעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא. אי בר נש עביד עובדא לתתא כדקא &lt;קטע סוף=דף צב א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צב ב/&gt;יאות הכי אתער חילא כדקא יאות לעילא. עביד בר נש חסד בעלמא אתער חסד לעילא ושארי בההוא יומא ואתעטר ביה בגיניה ואי אתדבר בר נש לרחמי לתתא אתער רחמי על ההוא יומא ואתעטר ברחמי בגיניה. וכדין ההוא יומא קאים עליה למהוי אפוטרופא בגיניה בשעתא דאצטריך ליה. כגוונא דדא בהפוכא דא (ועל כלא) אי עביד בר נש עובדא דאכזרי הכי אתער בההוא יומא ופגים ליה ולבתר קאים עליה לאכזרי לשיצאה ליה מעלמא. בההיא מדה דבר נש מודד בה מודדין ליה תנן דישראל אכזריות אתמנע מנייהו מכל שאר עמין ולא יתחזון מניה עובדא בעלמא דהא כמה מארי דעיינין קיימין עליה דבר נש בההוא עובדא. זכאה מאן דאחזי עובדא דכשרא לתתא דהא בעובדא תלייא מלתא בכלא לאתערא מלה אחרא:

רבי שמעון פתח וירא יעקב כי יש שבר במצרים האי קרא רזא דחכמתא אית ביה ואית לן לאסתכלא ביה דלאו סופיה רישיה ולאו רישיה סופיה אלא תא חזי בשעתא דקב&quot;ה בעי למידן עלמא בכפנא לא יהיב מלה דא לידא דכרוזא דהא כל דינין אחרנין דעלמא כרוזא כריז עלוהי עד לא ייתון לעלמא ודינא דא לא אתיהיב לכרוזא. אלא קב&quot;ה אכריז עליה וקארי הה&quot;ד כי קרא יי' לרעב. מההיא שעתא אתפקדן על עלמא ממנן אחרנין בפקידו דרעב (דתרעין) ואסיר ליה לבר נש דאית ליה שבעא לאחזאה בגרמיה שבעא דהא אחזי פגימו לעילא ואכחיש מלה דמלכא וכביכול כאלו אעבר ממנן דמלכא מאתרייהו. וע&quot;ד אמר יעקב לבנוי למה תתראו למה תעבידו פגימו לעילא ולתתא ולאכחשא מלה דמלכא וכל אינון ממנן בכריזו דיליה. אבל הנה שמעתי כי יש שבר במצרים רדו שמה ותמן אחזיאו גרמייכו בשבעא ולא תכחישו פמליא דלעילא הכא. ותא חזי יעקב כמה תבואה הות ליה ולא בעי לשבור אלא בתוך הבאים בגין דלא ישתכח פגימו בעובדא דיליה. (מה שחסר כאן עיין בסוף הספר סימן ג) 

תו פתח ואמר וישא אהרן את ידיו אל העם ויברכם. ותנינן ידו כתיב דבעי לזקפא ימינא על שמאלא ואמאי לאחזאה עובדא לתתא בגין דיתער עובדא לעילא כתיב והעברת שופר תרועה בחדש השביעי וגו' שופר תרועה אמאי אלא שופר דמתבר שלשלאין דמתבר שולטנותא מכל עבדין ובעיא לאחזאה שופר דאיהו פשוט ולא כפוף לאחזאה תורו לכלא דהא יומא גרים ובכלא בעי לאחזאה עובדא ועל דא שופר ולא קרן בגין לאחזאה מאן הוא אתר דאקרי שופר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי דאינון ידעין לאתדבקא במלכא קדישא ולאתערא חילא דלעילא ולאמשכא קדושה דמאריהון עלייהו בגין כך כתיב אשריך ישראל מי כמוך וגו'. ואתם הדבקים ביי' אלקיכם חיים כלכם היום: &lt;קטע סוף=דף צב ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|צג|א}}&lt;קטע התחלה=דף צג א/&gt;אלה מועדי יי' אשר תקראו אותם מקראי קדש אלה הם מועדי ר' יצחק פתח ויקרא אלקים לאור יום וגו'. תנינן אור דהוה בקדמיתא הוה נהיר מסייפי עלמא לסייפי עלמא כד אסתכל קב&quot;ה לחייבין דזמינין למיקם בעלמא גניז ליה לצדיקייא לעלמא דאתי הה&quot;ד וימנע מרשעים אורם. וכתיב אור זרוע לצדיק. תא חזי ויקרא אלקים לאור יום ולחשך קרא לילה הא תנינן יהי אור אור דכבר הוה נהכא אי תימא אור דאיהו יום בלחודוי הדר ואמר ולחשך קרא לילה. אי תימא כל חד בלחודוי &lt;קטע סוף=דף צג א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צג ב/&gt;
הדר ואמר ויהי ערב ויהי בקר יום אחד דלילה לית בלא יום ולית יום בלא לילה ולא אקרי אחד אלא בזווגא חד וקב&quot;ה וכנסת ישראל אקרי אחד ודא בלא דא לא אקרי אחד. תא חזי בגין דכנסת ישראל השתא בגלותא כביכול לא אקרי אחד ואימתי אקרי אחד בשעתא דיפקון ישראל מן גלותא וכנסת ישראל אהדרת לאתרהא לאזדווגא ביה בקב&quot;ה הה&quot;ד ביום ההוא יהיה יי' אחד ושמו אחד. (בגין כך ויהי ערב ויהי בקר יום אחד) ודא בלא דא לא אקרי אחד. תא חזי מועדי יי' אשר תקראו וגו' לזמנא כלא לאתר חד ולאשתכחא כלא בשלימו ברזא דאחד ולמהוי ישראל לתתא (בזווגא חדא) גוי אחד בארץ. תינח קב&quot;ה בכנסת ישראל דאקרי אחד ישראל לתתא דאינון זמינין כגונא דלעילא במה יקרון אחד. אלא בירושלם דלתת קרון ישראל אחד מנא לן דכתיב גוי אחד בארץ. ודאי בארץ הם גוי אחד עמה אקרון אחד ולא אינון בלחודייהו דהא ומי כעמך ישראל גוי אחד סגי ליה אבל לא אקרון אחד אלא בארץ בזווגא דהאי ארץ כגוונא דלעילא ובגין כך כלא קשיר דא בדא זווגא חדא זכאה חולקהון דישראל. ששת ימים תעשה מלאכה אתמר והא אוקמוה:

רבי יוסי ור' חייא הוו אזלי בארחא וכו'. עד הושיעה ימינך וענני. כבר נדפס בפרשת וארא דף לב עמוד א וצריך להוסיף אחר מלת קדישא. א&quot;ל את חמי ואנא חמינא מפומיה דר' שמעון שמענא מלה ובכינא. א&quot;ל מאי האי. אחר מלת דא דאתגזר בי כדקא יאות:

אלה מועדי יי' מקראי קדש אשר תקראו אותם במועדם. ר' יצחק פתח לך אמר לבי בקשו פני את פניך יי' אבקש. האי קרא אוקמוה חברייא בכמה אתר אבל האי קרא הכי אתמר לך אמר לבי. דוד מלכא אמר דא בגין כנסת ישראל לקבל מלכא קדישא ומאי אמר לך אמר לבי בגינך אמר לבי לבני עלמא ואזהר לון לבי דאיהו אחיד ביה. דדא בגין מלכא עלאה אמר. בקשו פני אלין עטרי מלכא דאיהו אחיד בהו ואינון ביה אינון שמיה ואיהו שמיה מלה חדא הוא. בגין כך אמר דוד את פניך יי' אבקש כד&quot;א דרשו יי' ועזו בקשו פניו תמיד. תא חזי יאות הוא דוד מלכא למימר שירתא בגין כנסת ישראל יתיר מכל בני עלמא ולמימר מלי דכנסת ישראל למלכא בגין דאיהו אחיד בה. ד&quot;א לך אמר לבי בקשו פני בגינך אמר לבי לבני עלמא בקשו פני (ס&quot;א את פניך יי' אבקש) אלין זמנייא וחגייא דכלהו זמין להון לאתר דאקרי קדש בגין לעטרא לון כל חד וחד ביומיה כל חד וחד בזמניה וישאבון כלהו מההוא עמיקא דעמיקתא דנחלין ומבועין נפקין מניה בגין כך כתיבי מקראי קדש זמינין אינון לההוא אתר דאקרי קדש לאתעטרא ביה ולאשתאבא ביה בגין דיתקדשון כלהון כחדא וישתכח בהו חדוותא. ר' אבא אמר מקראי קדש זמינין דקדש וכד מהאי זמינין ימן נחלא דנגיד ונפיק. למלכא דזמין בני נשא לסעודתיה אעטר קמייהו מכל זיני מיכלא דעלמא אפתח להו גרבי חמרא שפיר בריחא שפיר למשתייא. דהכי אתחזי. מאן דמזמין. למכלא ולמשתייא זמין. כך מקראי קדש כיון דאינון זמינין לסעודתא דמלכא זמינין אינון לחמרא טב ושפיר דמנטרא (כד&quot;א כי טובים דודיך מיין). וע&quot;ד מקראי קדש כתיב. אשר תקראו אותם במועדם (הכי תנינן) כתיב ואנשי קדש תהיון לי ישראל לתתא אקרון אנשי קדש. כיון דזמינין אינון מקדש דלעילא. אתון אנשי קדש לתתא זמינא להו כדין אתקינו סעודתא וחדו דהא לכו אתחזי בגין דאתון אתקרון אנשי קדש ויהון כלהו &lt;קטע סוף=דף צג ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|א}}&lt;קטע התחלה=דף צד א/&gt;זמינין בכל סטרין דקדש לעילא ותתא. 

ד&quot;א אלה מועדי יי' מהו מועדי יי' ר' שמעון אמר מיי' אינון דביה אתקשרו מתתא לעילא ומעילא לתתא כלהו ביה מתקשרן ותמעטרן (ס&quot;א ומתעתדן) (נ&quot;א ומתאחדן) כלהו לאתקשרא קשרא חד בקשרא דמלכא מאי טעמא כמה דמלכא ירית לאבא ולאמא ואחיד בההוא קדש ואתעטר בהו (בגין) כך כל אינון דאחידן ביה במלכא בעיין לאזדמנא בההוא אתר עלאה דאקרי קדש בגין דיתאחדו כלהו כחדא (למלכא) וע&quot;ד מועדי יי' אקרי ולבתר מקראי קדש דהא בהו אתעטר במלכא אשר תקראו אותם במועדם. תרין חולקין אית לישראל בהו אי מסטרא דמלכא חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואתם הדבקים ביי' אלקיכם וגו' כי חלק יי' עמו. ואי מסטרא עלאה דקדש חולקא עלאה אית לישראל ביה דכתיב ואנשי קדש תהיון לי וכתיב קדש ישראל ליי' וע&quot;ד לכו אתחזו לזמנא להו ולתקנא קמייהו חדוותא וסעודתא ולמחדי בהו. ומאן דמזמן לאחרא (ס&quot;א לאורחא) בעי לאחזאה ליה חידו ואנפין נהירין לעטרא (נ&quot;א לנטרא) אורחיה דההוא אושפיזא. למלכא דזמין אושפיזא יקירא אמר לבני היכליה כל שאר יומין הויתון כל חד וחד בביתיה דא עביד עבידתיה ודא אזיל בסחורתיה ודא אזיל בחקליה. בר ההוא יומא דילי דכלכון מתערין (ס&quot;א מתעתדי) בחדוותא דילי השתא זמינית אושפיזא עלאה ויקירא לא בעינא דתשתדלון בעבידתא ולא בסחורתא ולא במדברי אלא כלהו אזדמנו כגוונא דההוא יומא דילי ואתקינו גרמייכו לקבלא לההוא אושפיזא באנפין נהירין בחדוותא בתושבחתא. אתקינו ליה סעודתא יקירא בגין דיהא זמיני דילי בכל סטרין. כך אמר קב&quot;ה לישראל בני כל שאר יומין אתון משתדלי בעבידתא בסחורתא בר ההוא יומא דילי. השתא אושפיזא עלאה ויקירא זמינית אתון קבילו ליה באנפין נהירין זמינו ליה אתקינו ליה סעודתי עלאי פתורי מסדרן כגוונא דההוא יומא דילי. בג&quot;כ תקראו אותם במועדם. תא חזי בשעתא דישראל לתתא חדאן בהני מועדיא ומשבחין שבחא לקב&quot;ה מסדרין פתורי מתקני גרמייהו במאני יקר מלאכי עלאי אמרין מה טיבן דישראל בכך קב&quot;ה אמר אושפיזא עלאה אית לון יומא דא. אמרי ולאו דילך הוא מההוא אתר דאקרי קדש. אמר לון וכי ישראל לאו קדש נינהו ואקרון קדש לון אתחזי לזמנא אושפיזא דילי. חד מסטרא דילי דהא אינון דבקים בי וחד מסטרא דקדש דכתיב קדש ישראל ליי' הואיל וישראל אקרון קדש אושפיזא דלהון הוא ודאי. בגין דזמינו דהאי אושפיזא מקדש הוא דכתיב מקראי קדש. פתחו כלהו ואמרו אשרי העם שככה לו. תלתא אינון זמינין מקדש ולא יותר. חג המצות. וחג השבועות. וחג הסוכות. 

אמר ליה רבי אבא וכי שבת לאו מקדש הוא זמין. אמר ליה לאו בתרי סטרין. חד דהוא ודאי קדש אקרי דכתיב ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם וחד דשבת לאו זמין הוא דהא ירותא דיליה הוא ודאי. ירותא דקדש הוא ירית ולאו זמיני וע&quot;ד כלהון זמינין בקדש ומתקשרן בשבת ומתעטרן ביה. בהאי יומא שביעאה אתעטר ביה. וע&quot;ד שבת לאו זמין הוא. 

לברא דעאל לביתא דאבו ואימיה ואכל ושתי בשעתא דהוא בעי. למלכא דהוה ליה ברא יחידאי חביבא דנפשיה יהב ליה שושבינא לנטרא ליה ולאתחברא בהו אמר מלכא יאות הוא לזמנא לאלין שושבינין דברי ולאחזאה יקרא וחביבותא דילי בהו. זמין לון להני שושבינין. ברא לא אתחזי לזמנא אלא למיעל ולמיכל ולמשתי בביתא דאבוי בשעתא דאיהו בעי. הה&quot;ד מי כמוכה באלים יי' מי כמוכה נאדר בקדש. &lt;קטע סוף=דף צד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צד ב/&gt;נאדר בקדש ודאי כבר דאתתקן (ס&quot;א דאתתקף) באבוי נאדר בקדש ולאו זמין מקדש. 

{{צ|ששת ימים תעשה מלאכה}} - ששת ימים מאי עבידתייהו? אמר ר' יוסי כתיב {{צ|כי ששת ימים עשה יי' את השמים ואת הארץ}}, ולא כתיב בששת והא אוקמוה וכל יומא יומא עביד עבידתיה ואקרון יומי מלאכה. א&quot;ר יצחק אי הכי אמאי אקרון {{צ|ששת ימי חול}}, אמאי חול? 

א&quot;ר יוסי השתא אתנהיג עלמא ע&quot;י דשלוחייהו בג&quot;כ יומי חול אקרון. ר' חייא אמר בגין דשרי למעבד בהון עבידתא ובגין דא לא אקרון קדש. ומאן דלאו אקרון קדש - חול אקרון. וע&quot;ד אתקינו חברייא בהבדלה {{צ|בין קדש לחול}}. מאי הבדלה הכא אלא קדש מלה בגרמיה הוא ושארא מניה אתיין. וע&quot;ד אלין לעובדא ואלין לנטרא. ואימתי אשתכח נטירו בהו. כד זמינין מקדש. 

א&quot;ר יהודה חדוותא ונטירותא דיומא דשבתא על כלא הוא ובגין דהאי יומא אתעטר באבא ואמא ואתוסף קדושה על קדושתיה מה דלא אשתכח הכי בשאר יומי דהא הוא קדש ואתעטר בקדש ואוסיף קדושה על קדושתיה. בגין כך האי יומא חדוותא דעלאי ותתאי כלא חדאן ביה. מלי ברכאן בכלהו עלמין. כלהון מניה אתקנו (נ&quot;א אתזנו). בהאי יומא נייחא דעלאי ותתאי. בהאי יומא נייחא דחייביא דגיהנם. 

למלכא דעבד הלולא לבריה יחידאי. אעטר ליה בעטרא עלאה. מני ליה מלכא על כלא. בהאי יומא חדוותא לכלא. חד סנטירא דאתפקד על דינא דבני נשא הוו בידיה גוברין דבעיין קטולא גוברין דבעיין לאלקאה. בגין יקרא דהאי יומא דחדוותא דמלכא שביק דינוי ונטר לחדוותא דמלכא. כך ההוא יומא הלולא דמלכא במטרוניתא, חדוותא דאבא ואמא עליה, חדוותא דעלאין ותתאין. בחדוותא דמלכא כלהו חדאן ולא יצטערון ביה. על דא כתיב {{צ|וקראת לשבת ענג}}. מאי ענג לא אשתכח אלא לעילא באתר דקדש עלאה שארי כד&quot;א אז תתענג על יי' דהאי ענג על יי' הוא, והאי יומא דהוא חלולא דמלכא אתעטר בההוא עטרא דענג הה&quot;ד וקראת לשבת ענג. מה דלא אשתכח הכי בשאר יומין. 

בהאי יומא תלת סעודתאן בעיין בני מלכא לזמנא ולסדרא פתורא בגין יקרא דמלכא כמה דאוקימנא. וכד אזדמן ביה חגא או זמנא לא יסדר בר נש תרי פתורי בכל סעודתא חד לשבת וחד לאושפיזא בגין דכתיב {{צ|על שלחן המלך תמיד הוא אוכל}}, ספוקא הוא בפתורא דמלכא לההוא אושפיזא דאתייא ליה. וע&quot;ד בעי בר נש לסדורי פתורא שלימא למלכא והוא יהיב מניה לאושפיזא. 

א&quot;ר אלעזר סעודתא תליתאה דשבת כד אערע ביה אושפיזא שבקין ליה או לא שבקין ליה? אי לא שבקין ליה - אשתכח אושפיזא דחייא מפתורא דמלכא. אי שבקין ליה - אשתכח פגימו בסעודתא דמלכא? 

א&quot;ל ר&quot;ש אבוי למלכא דאיערע ביה אושפיזא ונטל מיכלא מקמיה וסלקא לאושפיזיה. אשתכח אע&quot;ג דמלכא לא אכל עמיה - ממיכלא דמלכא קא אכיל, ומלכא יהיב ליה למיכל, וכל דא בגין דהוא אושפיזיה דמלכא. ובבי רב המנונא סבא לא חיישו לאושפיזא בשעתא דא ולבתר מסדרי פתורא לאושפיזא. 

בהאי יומא מלולא אסיר הה&quot;ד {{צ|ממצוא חפצך ודבר דבר}}, ותנן חפצך כתיב בגין דהאי יומא כל מהימנותא אתקשר ביה. 

אמר ר&quot;א והיך עבידנא דלא לסדרא (ס&quot;א לסלקא) סעודתא דמלכא לאושפיזא דהא ארביסר דחל להיות בשבת סלקא סעודתא דמלכא לפסחא אע&quot;ג דלאו אושפיזיה. א&quot;ל הכי אמינא דאי הוא אושפיזיה (כל ההוא יומא) יכלא לסלקא ליה ואי לאו לא סלקא ליה. ואי נימא די&quot;ד דחל &lt;קטע סוף=דף צד ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|א}}&lt;קטע התחלה=דף צה א/&gt;להיות בשבת אתדחייא סעודתא דמלכא מקמי סעודתא דפסחא - שאני פסח דסעודתא דשבת אתדחייא בכמה גוונין. חד בגין מצות ומרורים דבעי בר נש דישתכח תאיבא. וחד בגין פסח - והא נהמא לא אשתכח מו' שעות ולמעלה, דסדורא דפתורא בלא נהמא לאו הוא סדורא. ואי תימא בחמרא - חמרא שארי בגין דתאיב (ס&quot;א דגביר ס&quot;א דגריר) לבא. אבל מיומי אשתדלנא דלא בטילנא סעודתא דשבת אפילו אינון יומי דאשתכח ביה. בהאי יומא חקל דתפוחין קדישא אתברך ומתברכן עלאין ותתאין והאי יומא קשורא הוא דאורייתא. 

א&quot;ר אבא הכי הוה עביד ר&quot;ש בזמנא דאסתלק סעודתא דשבתא מסדר פתוריה ואשתדל במעשה מרכבה והוה אמר הא סעודתא דמלכא דייתי למיכל גבאי. בגיני כך שבת אשתכח בכלא עדיף מכל זמנין וחגין ואקרי {{צ}}קדש ולא {{צ|מקרא קדש}}. א&quot;ר יהודה כלהו מועדין {{צ|מקראי קדש}} קרינן בהו. אבל נפקי ר&quot;ה ויומא דכפורא דלא אשתכח בהו חדוותא דהא אינון דינא הוו אבל אלין תלתא זמנין מקדש לחדווא לכלא לאשתעשעא בהו בקב&quot;ה הה&quot;ד ושמחתם לפני יי' אלקיכם וכתיב ושמחת לפני יי' אלקיך. בהאי יומא דשבתא אתנשי כל צערא וכל רוגזא וכל דוחקא מכל עלמא בגין דאיהו יומא דהילולא דמלכא דנשמתין אתוספן כגוונא דעלמא דאתי. 

א&quot;ר יצחק לרבי יהודה כתיב זכור את יום השבת לקדשו ותנינן. זכרהו על היין אמאי על היין. א&quot;ל בגין דיין חדוותא דאורייתא. ויינא דאורייתא חדוותא הוא דכלא. והאי יין חדי למלכא והאי יין מעטרא למלכא בעיטרוי הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו. ותנינן בכלא בעייא לאחזאה בר נש עובדא. דלא אשתכח קדושה אלא ביין כד&quot;א כי טובים דודיך מיין מיין אינון טבאן. נזכירה דודיך מיין. וע&quot;ד קדושה דשבת ביין והא אוקמוה והא אתמר:

ובחדש הראשון בארבעה עשר יום לחדש וגו'. ר' חייא פתח אני ישנה ולבי ער קול דודי דופק וגו'. אמרה כנסת ישראל. אני ישנה בגלותא דמצרים דהוו בני שעבודא דקשיו ולבי ער לנטרא להו דלא ישתיצון בגלותא. קול דודי דופק דא קב&quot;ה דאמר ואזכור את בריתי. פתחי לי פתחא כחדודא דמחטא ואנא אפתח לך תרעין עלאין. פתחי לי אחותי דהא פתחא לאעלא לי בך הוא. דלא ייעלון לגבאי בני אלא בך. אנת הוא פתחא לאעלאה לי (בך) אי אנת לא תפתח פתחך הא אנא סגיר דלא ישכחון לי בג&quot;כ פתחי לי פתחי לי ודאי. וע&quot;ד אמר דוד כד בעי לאעלא למלכא אמר פתחו לי שערי צדק אבא בם אודה יה. זה השער ליי' דא הוא פתחא ודאי לאעלא למלכא. זה השער ליי' לאשכחא ליה ולאתדבקא ביה. וע&quot;ד פתחי לי אחותי רעיתי שראשי וגו'. בגין לאזדווגא עמך ולמהוי עמך בשלם דעלמין. תא חזי בשעתא דקב&quot;ה הוה קטי לבוכרי דמצראי כל אינון דקטל בפלגות ליליא ואחית דרגין מעילא לתתא. ביה שעתא עאלו ישראל בקיומא דאת קדישא אתגזרו ואשתתפו בכנסת ישראל ואתאחדו בה. כדין ההוא דמא אחזיאו ליה על פתחא. ותרין דמי הוו חד דפסחא וחד דמא דאתגזרו. והוה רשים על פתחא רשימא דמהימנותא חד הכא וחד הכא וחד בינייהו והא אתמר ונתנו על שתי המזוזות ועל המשקוף בגין לאחזאה מהימנותא:

ובארבעה (נ&quot;א ובחמשה) עשר. הא אתמר. דהא כדין מבטלין חמץ ושאור ואסתלקו ישראל מרשותא אחרא ואתעקרו מניה ואתאחדו במצה &lt;קטע סוף=דף צה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צה ב/&gt;קשורא קדישא. בתר דאתגזרו עאלו בה עד דאתפרעו ואתגלייא רשימא דלהון וכדין יהב להון קשורא באתר עלאה בקשורא דמהימנותא באתר דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים מן השמים דייקא והא אוקמוה. תא חזי בארביסר (נ&quot;א בחמיסר) ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בשלימו עם שמשא וכתרין תתאין לא משתכחין כל כך בעלמא דהא בחדתותי דסיהרא זינין בישין משתכחין ומתערי לאתפשטא בעלמא ובשעתא דזווגא דסיהרא אשתכח בנהירו דשמשא בשלימו מתכנשי כלהו לאתר חד וקדושי מלכא אתערו כדין כתיב ליל שמורים הוא ליי' דהא זווגא קדישא אשתכח והוא שמורים בכלא. ר' אחא אמר בגין כך תקונא דכלא (נ&quot;א דכלה) בההוא יומא ובליליא אשתכח ישובא דביתא ווי לאינון דלאו מבני ביתא נינהו כד אתאן לאזדווגא אורייתא (ס&quot;א אריוותא) כחדא ווי לאינון דלא אשתמודען גבייהו. בגין כך ישראל קדישין מתקנין לון ביתא כל ההוא יומא ועל ידייהו עיילי מאן דעיילי ואינון חדאן וזמרן חדווייהו זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי 

א&quot;ר יוסי למה לן לאטרחא כולי האי קרא שלים הוא דהא בהאי ליליא זווגא עלאה קדישא אתער ואשתכח הה&quot;ד הוא הלילה הזה ליי' שמורים מאי שמורים תרי זווגא דסיהרא בשמשא. לכל בני ישראל לדורתם דהא מכאן ולהלאה אתאחדו ואתקשרו בקשורא דשמא קדישא ונפקו מרשותא אחרא בגיני כך בארבעה עשר מתקני גרמייהו ומבערי חמץ מבינייהו ועיילי ברשותא קדישא וכדין מתעטרי חתן וכלה בעטרוי דאימא עלאה ובעי בר נש לאחזאה גרמיה דאיהו בר חורין. א&quot;ר יוסי הני ארבע כסי דההוא ליליא אמאי א&quot;ר אבא הא אוקמוה חברייא לקביל ד' גאולות אבל שפיר הוא בספרא דרב ייסא סבא דקאמר הואיל וזווגא קדישא אשתכח בהאי ליליא בכל סטרין וזווגא הוא בארבע קשרין דאינון ד' דרגין ולא מתפרשי דא מן דא כד זווגא דא אשתכח ואנן בחדוותא דלהון אתערנא בגין דהא זכינא בהו דמאן דאחיד בדא זכי בכלא. וע&quot;ד אשתני ליליא דא מכל שאר לילוון ובעינן למעבד שמא בכלא ולמחדי בהאי ליליא בגין דחדוותא הוא לעילא ותתא. ועוד אמר דארבא אלין ארבע גאולות קרינן להו. מ&quot;ט. בגין דהאי דרגא בתראה גואל אתקרי המלאך הגואל. ולא אקרי גואל אלא על ידא דדרגא אחרא עלאה דקיימא עלה ונהיר לה. ודא לא אפיק לה נהורא אלא באלין תרין דרגין (ס&quot;א באינון דרגין) דעליה אשתכח דארבע אלין ארבע גאולות נינהו. 

ר' יהודה שאל לר' אבא הא כתיב (ס&quot;א האי דכתיב) שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם וחדוותא הוא כל שבעה אמאי לא אשתלים הלל כל ז' יומין כמו בסכות דאשתכח ח' יומין הלילא בשלימו דחדוותא כל יומא ויומא. א&quot;ל שפיר קאמרת אבל ידיעא הוא דהא הכא לא אתקשרו ישראל כל כך בכלא כמה דאתקשרו לבתר. בגין כך בהאי ליליא דזווגא אשתכח (בכל אינון דרגין עלאין) וחדוותא דכלא אשתכח וישראל אתקשרו בההוא חדוותא עבידנא שלימו והלילא אשתלים. (אבל באינון דרגין עלאין) לבתר אע&quot;ג דכלהו משתכחי עד כען ישראל לא אתקשרו בהו ולא אתפרעו לאתגלייא רשימא קדישא ולא קבילו אורייתא ולא עאלו כמב דעאלו לבתר. בגין כך בסכות שלימו דכלא אשתכח ביה וחדוותא דכלא יתיר אבל הכא עד כען לא זכו ולא אשתכח שלימו ביה כ&quot;כ אע&quot;ג דאשתכחו כל ז' לאו הוא באתגלייא וישראל עד לא אתקשרו בהו כדקא חזי. וע&quot;ד חדוותא דכלא ושלימו דהלילא בהאי ליליא בגין ההוא חולקא דאתקשרו ביה. מ&quot;ט דכיון דבההוא ליליא זווגא אשתכח כל קשורא דכלא אשתכח בסטרא דזווגא ולא בסטרא דישראל דכד זווגא אשתכח בה משתכחי אלין תרין &lt;קטע סוף=דף צה ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צו|א}}&lt;קטע התחלה=דף צו א/&gt;(ס&quot;א תלת) דרגין דקיימין עלה וכד אלין משתכחי הא כל גופא אשתכח בהו וכדין שלימו דכלא וחדוותא מכלא והלילא אשתלים דהא כדין אתעטרת סיהרא בכלא. אבל לא לבתר דכל יומא ויומא אשתכחי וישראל עד לא זכו בהו הא לאו הלילא שלימא כמו בזמנין אחרנין. א&quot;ל ר' יהודה שפיר הוא והכי הוא ודאי והאי זמנא אחרא שמענא ליה בהאי גוונא ואנשינא מלי. השתא מלה אחרא בעינא למנדע הא חזינא בפסח ז' ובסכות ז' ושלימו דחדוותא ביומא אחרא. בשבועות אמאי לא אשתכחו ביה ז' ימים והא הכא אתחזון יתיר מכלא. פתח ואמר ומי כעמך בישראל גוי אחד בארץ. וכי מאי שנא הכא דאקרון ישראל אחד יתיר מאתר אחרא. אלא כיון דשבחא דישראל אתייא לפרשא קרא לון אחד דהא בכל אתר שבחא דישראל אחד הוא. מאי טעמא בגין דכל קשירו דעלאי ותתאי בהאי אתר דאקרי ישראל אשתכח. (ועוד) דאתקשר במה דלעילא ואתקשר במה דלתתא ואתקשר בכנסת ישראל. וע&quot;ד אקרי כלא אחד ובאתר דא אשתמודעא מהימנותא וקשורא שלימא ויחודא עלאה קדישא. וע&quot;ד יומא דא קשורא דמהימנותא הוא קשורא דכלא וכתיב עץ חיים היא למחזיקים בה אילנא הוא דאקרי אחד וע&quot;ד בגין דאינון מתקשרי באתר דא אקרי הכי ועץ חיים אחד הוא ודאי אקרי בגין דכלא ביה אתקשר ויומא (ס&quot;א ושמא) דיליה אחד ודאי קשורא דכלא ואמצעיתא דכלא הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן בתוך ממש דבמציעות. ואחיד בכל סטרין ואתקשר ביה וע&quot;ד פס וסכות והוא באמצעיתא בגין דאיהו אמצעיתא דכלא ודא הוא שבחא דאורייתא בהאי יומא ולא יתיר שבחא דמהימנותא וקשורא דכלא. אמר ר' יהודה בריך רחמנא דשאילנא וזכינא להני מלי. א&quot;ר יצחק חדוותא ושירתא זמינין ישראל לשבחא לקב&quot;ה כהאי שבחא דמשבחי ישראל בליליא דפסחדא דכ&quot;י אתקדשת בקדושא דמלכא הה&quot;ד השיר יהיה לכם כליל התקדש חג כליל התקדש חג דייקא ברוך יי' לעולם אמן ואמן:

וביום הבכורים בהקריבכם מנחה חדשה ליי' בשבועותיכם מקרא קדש יהיה לכם וגו' ר&quot;ש פתח אז ירננו עצי היער מלפני יי' כי בא לשפוט את הארץ. זכאה חולקיהון דאינון דמשתדלי באורייתא יממא ולילי דידעין ארחוי דקב&quot;ה ואתאחדן בשמיה (כל יומא) ווי לאינון דלא משתדלי באורייתא דהא לית לון חולקא בשמא קדישא ולא אתאחדן ביה לא בהאי עלמא ולא בעלמא דאתי מאן דזכי בהאי עלמא זכי בעלמא אתי. דהכי תנינן דובב שפתי ישנים אע&quot;ג דאינון בההוא עלמא שפוותייהו מרחשן תמן אורייתא. תא חזי עד השתא אקריבו ישראל תבואת הארץ. תבואת הארץ ודאי ואתעסקו ביה ואתקשרו בההוא קשורא. ואע&quot;ג דדינא אשתכח דינא בשלמא אשתכח ביה (ס&quot;א דעלמא אתנהגא ביה) ואקריבו שעורים בגין דאיהו קדמאה מכל שאר תבואה ומן קדמאה מתקרבא ולא מההוא דמתאחר דהא אחידו קדמאה דישראל אתאחדו ביה בקב&quot;ה הכא הוא. אמר קב&quot;ה אנא יהיבית לכו מן במדברא מההוא אתר דאקרי שמים דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים ואתון מקרבין קמאי שעורים ורזא דמלה זאת תורת הקנאת חסר אזהרותא לנשי עלמא דלא ישטון תחות בעליהון. ואי לאו קמח שעורים זמינא לקרבא. וממלה חדא אשתמודע מלה אחרא זכאה חולקיהון דישראל דהא כ&quot;י לא שקרת במלכא קדישא לעלמין כ&quot;י תווה' אשר תשטה אשה תחת אישה בג&quot;כ דינא דהאי אתתא &lt;קטע סוף=דף צו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צו ב/&gt;מאתרהא קא אתייא ומאן הוא אתרהא ההוא דכתיב בה אשת חיל מי ימצא ורחוק מפנינים מכרה. אשת חיל עטרת בעלה. וההוא קמח שעורים דאייתית ההיא אתתא מנחת קנאת אתקרי חסר כנסת ישראל הכי אקרי וע&quot;ד בפינחס כתיב תחת אשר קנא לאלקיו דקנאה הכא אתאחד דמאן דמשקר בהאי ברית קנאה אתערת עליה ועל דא קנאין פוגעין בו. תא חזי קמח שעורים האי עומר דכיון דהוה מטא לריחין דגרוסות מפיקין מניה עשרון מנופה בי&quot;ג נפה ודא שבע שבתות תמימות לבתר דסלקין שבע שבתות אין אתא מלכא קדישא לאזדווגא בה בכנסת ישראל ואורייתא אתיהיבת וכדין אתעטר מלכא ביחודא שלים ואשתכח אחד לעילא ותתא וכד אתער מלכא קדישא ומטא זמנא דאורייתא כל אינון אילנין דמבקרי אבייהו סלקין שירתא ומאי אמרי. בשעתא דמלקטי להון פתחו ואמרי יי' בשמים הכין כסאו ומלכותו בכל משלה. יי' בהשמים חסדך. וכתיב וכל עצי השדה ימחאו כף:

תו פתח ואמר מזמור שירו ליי' שיר חדש כי נפלאות עשה שיר חדש אקרי בגין כך בהקריבכם מנחה חדשה התם מנחת קנאות הכא מנחה חדשה. חדשה דחדושא דכלא (ס&quot;א דכלה) הכא. קשורא דכלא דעילא ותתא קשורא דמהימנותא ועל דא יעקב שלימא אתעטר בעטורי ואורייתא אתיהיבת. וכד מטון בכורים לגבי כהנא הוה בעי בר נש למימר ולפרשא מלין על ההוא אילנא דארעא דאשתלים כגוונא דלעילא בתריסר תחומין בשבעין ענפין ובעא לאובדא ליה לבן ארמאה דאתפגים עלמא בגיניה וקב&quot;ה שזיב ליה ואתעטר בדינוי (ס&quot;א בבנוי) כמה דאוקימנא בגין ההוא אילנא וכל קשרא דמהימנותא ביה תלייא וע&quot;ד מנחה חדשה אתקרי. מ&quot;ט בגין דחדוותא דעלאי ותתאי הוא וחדוותא דסיהרא ובכל זמנא חדתותי דסיהרא קשרא דמהימנותא הוא וחדוותא דילה (דסיהרא). למלכא דהוו ליה בנין וברתא חדא אתקין סעודתא לכלהו בנין לא אשתכחת ההיא ברתא על פתורא כד אתאת אמרת למלכא מארי לכל אחי זמינת ויהבת לכל חד מאנין ידיען ולי לא יהבת חולקא בינייהו. אמר לה חייך ברתי מנא דילך ישתכח על חד תרין. הא כלא יתנון לך מחולקיהון. אשתכח לבתר בידהא חולקין על חד תרין מכלא.כך כ&quot;י מכלא נטלא חולקין וע&quot;ד אתקרי כלה כלולא. ככלה דכלהו מזמנין לה מאנין וחולקין ותכשיטין כך היא כ&quot;י חדתותי (נ&quot;א חדוותא) דילה בכלא וכלא יהבין לה חולקין ומאנין. 

תא חזי בשעתא דמלכא קדישא ואשתכח בעטרוי חדוותא דכנסת ישראל הוא. וכד אורייתא אתיהיבת אתעטרת כנסת ישראל בעטרין עלאין. ובגין דכל קשרא דמהימנותא אתקשר בהאי אילנא אקרי יום אחד דכתיב והיה יום אחד הוא יודע ליי'. יום אחד ודאי דכנסת ישראל יום אחד בקשורא דלעילא. קשורא דלעילא רישא וגלגלתא ומוחי קשורא אחרא תרין דרועין וגופא דאחידן מחילא דרישא ואוקמא רב המנונא (ס&quot;א בתרין) בתלת קשירין דאבהתא (קשורא אחרא) תרין קיימין (נ&quot;א כוליין דלתתא) דאתמשכו במשח רבות (בקיומא) בתרין דרגין לתרין נחלין לאכנשא זרעא לאפקא בדרגא אחרא בפום אמה. אילנא דא הוא גופא דאמצעיתא דאחיד לכל הני וכלא מתקשרן ביה והוא בהון ועל דא כלא חד ועד אזדווגת ביה מטרוניתא כדין הוא אחדע והא אוקימנא מלי. תא חזי כתיב ביום השמיני עצרת מאן עצרת אלא בההוא אתר דכלא מתקשרן כחדא אקרי עצרת. מאי עצרת (ס&quot;א כנופיא כנישו) כנישו ואי תימא הכא דאקרי עצרת מ&quot;ט אלא בכל אינון יומין יומי סעודתי דענפי אילנא &lt;קטע סוף=דף צו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צז|א}}&lt;קטע התחלה=דף צז א/&gt;הוו ועל דא שבעים פרים אינון. לבתר חדוותא (דגופא) דאילנא ממש וחדוותא דאורייתא ובגיניה הוא יומא חד עצרת חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא ועל דא לית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכנסת ישראל בג&quot;כ עצרת תהיה לכם. לכם ולא לאחרא (ס&quot;א לבתר חדוותא דאילנא ממש ובגיניה הוא יומא חד ולית חולקא בהאי יומא אלא לקב&quot;ה וכ&quot;י וע&quot;ד כתיב עצרת תהיה לכם. אוף הכי בהאי יומא חדוותא דאורייתא חדוותא דאילנא דהוא גופא וכלא אשתכח ביה) דהא בשעתא דמלכא אשתכח כלא אשתכח ביה. ועל דא תנינן בעצרת על פירות האילן והא אוקמוה. בגין כך אחד אקרי. אחד ודאי כמה דאמרן. תא חזי מה כתיב ממושבותיכם תביאולחם תנופה וגו' סלת תהיינה חמץ תאפינה. מאי שנא הכא חמץ (בכנ&quot;י) אלא בגין דכלא אחידן ביה (וכן) באילנא דהא באילנא אחידן ענפין באילנא אחידן עלין קליפין דינין סגיאין בכל סטרין כלא אשתכח ביה. בגין דהאי אילנא מכפר על יצר הרע דהוא בבי מותביה דב&quot;נ. א&quot;ר אלעזר מהאי אילנא אתזנו כל שאר אילנין לתתא והוא אשתרש' על חד נהרא עמיקא דנגיד ונפיק ולא פסקין מימוי לעלמין. עליה כתיב והיה כעץ שתול על מים ועל יובל ישלח שרשיו ועל דא אקרי אורייתא עץ חיים היא וגו' ומאי ותומכיה מאושר הא אוקמוה אבל ותומכיה מאושר כמה דאת אמר באשרי כי אשרוני בנות:

רבי אבא ורבי חייא הוו אזלי באורחא א&quot;ר חייא כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת מיום הביאכם את עמר התנופה. מאי קא מיירי. א&quot;ל הא אוקמוה חברייא אבל תא חזי ישראל כד הוו במצרים הוו ברשותא אחרא והוו אחידן במסאבותא כאתת דא כד היא יתבא ביומי דמסאבותא. בתר דאתגזרו עאלו בחולקא קדישא דאקרי ברית כיון &lt;קטע סוף=דף צז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צז ב/&gt;דאתאחדו ביה פסק מסאבותא מנייהו כדא אתתא כד פסקו מנה דמי מסאבותא בתר דאתפסקו מנה מה כתיב וספרה לה שבעת ימים. אוף הכא כיון דעאלו בחולקא קדישא פסקא מסאבו מנייהו ואמר קב&quot;ה מכאן ולהלאה חושבנא לדכיותא. וספרתם לכם. לכם דייקא כד&quot;א וספרה לה שבעת ימים לה לעצמה. אוף הכא לכם לעצמכם ולמה בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין ולבתר למיתי לאתחברא ביה במלכא ולקבלא אורייתיה. התם וספרה לה שבעת ימים הכא שבע שבתות אמאי שבע שבתות בגין למזכי לאתדכאה במיין דההוא נהר דנגיד ונפיק ואקרי מים חיים וההוא נהר שבע שבתות נפקו מניה. ועל דא שבע שבתות ודאי בגין למזכי ביה כמה דאתתא דכיו דילה בליליא לאשתמשא בבעלה כך כתיב וברדת הטל על המחנה לילה. על המחנה כתיב ולא כתיב וברדת הטל לילה אלא על המחנה בגין דיורד מההוא נקודה על אינון יומין דאתקריאו מחנה ומתחברת במלכא קדישא ואימתי נחת האי טלא כד קריבו ישראל לטורא דסיני כדין נחת ההוא טלא בשלימו ואדכי ואתפסקת זוהמתן מנייהו ואתחברו ביה במלכא וכ&quot;י וקבילו אורייתא והא אוקימנא. ובההוא זמנא ודאי כל הנחלים הולכים אל הים לאתדכאה ולאסתחאה וכלא אתקשרו (ס&quot;א אתקדשו) ואתחברו ביה במלכא קדישא. תא חזי כל בר נש דלא מני חושבנא דא אינון שבע שבתות תמימות למזכי לדכיותא דא לא אקרי טהור ולאו בכללא דטהור הוא ולאו הוא כדא למהוי ליה חולקא באורייתא. ומאן דמטי טהור להאי יומא וחושבנא לא אתאביד מניה כד מאטי להאי ליליא לבעי ליה למלעי באורייתא ולאתחברה בה ולנטרא דכיו עלאה דמטי עליה בההוא ליליא ואתדכי. ואוליפנא &lt;קטע סוף=דף צז ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|צח|א}}&lt;קטע התחלה=דף צח א/&gt;דאורייתא דבעי ליה למלעי בהאי ליליא אורייתא דבע&quot;פ. בגין דיתדכון (ס&quot;א דיתדבק) כחדא ממבועא דנחלא עמיקא. לבתר בהאי יומא ליתי תורה שבכתב ויתחבר (ס&quot;א בהו) בה וישתכחון כחדא בזווגא חד לעילא. כדין מכריזי עליה ואמרי ואני זאת בריתי אותם אמר יי' רוחי אשר עליך ודברי אשר שמתי בפיך וגו'. ועל דא חסידי קדמאי לא הוו ניימי בהאי ליליא והוו לעאן באורייתא ואמרי ניתי לאחסנא ירותא קדישא לן ולבנן בתרין עלמין וההוא ליליא כנסת ישראל אתעטרא עלייהו ואתיא לאזדווגא ביה במלכא ותרווייהו מתעטרי על רישייהו דאינון דזכאן להכי. 

ר&quot;ש הכי אמר בשעתא דמתכנשי חברייא בהאי ליליא לגביה ניתי לתקנא תכשיטי כלה בגין דתשתכח למחר בתכשיטהא ותקונהא לגבי מלכא כדקא יאות. זכאה חולקהון דחבריא כד יתבע מלכא למטרוניתא מאן תקין תכשיטהא ואנהיר עטרהא ושוי תקונהא. ולית לך בעלמא מאן דידע לתקנא תכשיטי כלה אלא חברייא זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי. תא חזי חברייא מתקני בהאי ליליא תכשיטהא לכלה ומעטרי לה בעטרהא לגבי מלכא ומאן מתקין ליה למלכא בהאי ליליא לאשתכחא בה בכלה לאזדווגא בה במטרוניתא נהרא קדישא עמיקא דכל נהרין. אימא עלאה הה&quot;ד צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה וגו'. לבתר דאתקינת ליה למלכא ואעטרת ליה אתיית לדכאה לה למטרוניתא ולאינון דמשתכחי גבה. למלכא דהוה ליה בר יחידאי אתא לזוגא ליה במטרוניתא עלאה מאי עבדת אמיה כל ההוא ליליא עאלת לבי גניזהא אפיקת עטרא עלאה בשבעין &lt;קטע סוף=דף צח א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צח ב/&gt;אבני יקר סחרנהא ואעטרת ליה אפיקת לבושין דמילת ואלבישת ליה ואתקנת ליה בתקוני דמלכין. לבתר עאלת לבי כלה חמאת עולימתהא דקא מתקני עטרהא ולבושהא ותכשיטהא לתקנא לה. אמרה לון הא אתקינת בי טבילה אתר דמיין נבעין וכל ריחין ובוסמין סוחרני אינון מיין לדכאה לכלתי לית כלתי מטרוניתא דברי ועולימתהא ויתדכון בההוא אתר דאתקינת בההוא בי טבילה דמיין נבעין דעמי לבתר תקינו לה בתכשיטהא אלבישו לה לבושהא אעטרו לה בעטרהא. לבתר כד ייתי ברי לאזדווגא במטרוניתא. יתקין היכלא לכלהו וישתכח מדוריה בכו כחדא. כך מלכא קדישא ומטרוניתא וחברייא כהאי גוונאי ואימא עלאה דמתקנת כלא אשתכח דמלכא עלאה ומטרוניתא וחברייא מדוריהון כחדא ולא מתפרשין לעלמין הה&quot;ד יי' מי יגור באהלך וגו'. הולך תמים ופועל צדק. מאן הוא פועל צדק אלא אלין אינון דמתקני למטרוניתא בתשכיטההא בלבושהא בעטרהא. וכל חד פועל צדק אקרי. א&quot;ר חייא אלמלא לא זכינא בעלמא אלא למשמע מלין אלין דיי. זכאה חולקהון דאינון דמשתדלי באורייתא וידעין אורחוי דמלכא קדישא דרעותא דלהון באורייתא עלייהו כתיב כי בי חשק ואפלטהו. וכתיב אחלצהו ואכבדהו:

בחדש השביעי באחד לחדש. רבי יצחק פתח תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגנו. זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה קריב לון לגביה מן כל אומין עכו&quot;ם ואתרעי בהו ומאתר רחיקא קריב לון לגביה הה&quot;ד ויאמר יהושע אל כל העם כה אמר ה' אלקי ישראל בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה דהא מאתר רחיקא אתרעי בהו וקריב לון לגביה וכתיב ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר וגו'. הני קראי אית לאסתכלא בהו וכי כל ישראל לא הוו ידעי דא וכ&quot;ש יהושע אלא אורייתא כולה סתים וגלייא כמה דשמא קדישא סתים וגלייא כגין דאורייתא כולה שמא קדישא היא ועל דא איהי סתים וגלייא אי ישראל &lt;קטע סוף=דף צח ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|א}}&lt;קטע התחלה=דף צט א/&gt;ויהושע הוו ידעי אמאי כתיב כה אמר יי'. אלא ודאי סתימא דמלה טיבו סגי עבד קב&quot;ה בישראל דאתרעי בהו באבהתא ועביד לון רתיכא קדישא עלאה ליקריה ואפיק לון מגו נהרא עלאה יקירא קדישא בוצינא דכל בוצינין בגין דיתעטר בהו. הה&quot;ד כה אמר יי' בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם הנהר ההוא נהר דאשתמודע ואתידע. מעולם מאי קא בעי הכא אלא לאחזאה חכמתא מעבר הנהר מעולם אלא ההוא נהר עולם אקרי ועל דא בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם לאחזאה טיבו וקשוט דעבד קב&quot;ה לישראל. ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר מאי קא מיירי. אלא אברהם לא אתדבק ביה בההוא נהר כמו יצחק דאתדבק ביה בסטריה לאתתקפא. תא חזי האי נהר אע&quot;ג דלאו איהי דינא. דינין נפקי מסטריה ואתתקפו ביה וכד יצחק אתתקף (בדינוי) בבנוי כדין עלאין ותתאין מתכנפי לדינא וכרסייא דדינא אתתקן ומלכא קדישא יתיב על כורסייא דדינא ודאין עלמא כדין תקעו בחדש שופר בכסה ליום חגינו. זכאין אינון ישראל דידעין לסלקא כורסייא דדינא ולתקנא כורסייא דרחמי ובמה בשופר. רבי אבא הוה יתיב קמיה דר&quot;ש א&quot;ל הא זמנין סגיאין שאילנא על האי שופר מאי קא מיירי ועד כאן לא אתישבנא ביה. א&quot;ל ודאי האי הוא ברירא דמלה דישראל בעיין ביומא דינא (נ&quot;א דא) שופר ולא קרן בגין דקרן הא אתידע באן אתר איהו ולאתדבקא דינא לא בעינא. אבל הא תנינן במלין ובעובדא בעינן לאחזאה ולאתערא מלין סתימין. תא חזי כד ההוא שופר עלאה דנהירו דכלא ביה אסתלק ולא נהיר לבנין כדין דינא אתער וכרסוון אתתקנו לבי דינא ודא שופר אילו דיצחק אקרי תוקפיה &lt;קטע סוף=דף צט א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|צט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף צט ב/&gt;דיצחק תושבחתיה דאבהן כד אסתלק ההוא שופר גדול דלא ינקא לבנין כדין יצחק אתתקף ואתתקן לדינא בעלמא. וכד אתער האי שופר וכד בני נשא תייבין מחטאיהון בעיין לנגדא קול שופר מתתא וההוא קלא סליק לעילא כדין אתער שופרא אחרא עלאה ואתער רחמי ואסתלק דינא ובעינן לאחזאה עובדא בשופר לאתערא שופרא אחרא ולאפקא בהאי שופר לתתא אינון קלי לאחזאה דכל אינון קלין דלעילא דכלילן כלהו בההוא שופר עלאה יתערון לנפקא ובהני קלין דלתתא יהבין ישראל חילא (לרחמי מתתא ואתער שופר גדול) לעילא ועל דא בעינן לזמנא שופר ביומא דא ולסדרא קלין לכוונא ביה בגין לאתערא שופר אחרא דביה כלילן קלי לעילא (ולסדרא קלין בשופר). 

סדרא קדמאה קלא נפיק ומתעטר לעילא סליק רקיעין ואתבקע בין טורי רמאי ומטי לגביה דאברהם ושריא ברישיה ואתעטר ואתער הוא ואתקן לכורסייא. ובספרא דאגדתא תנינן בשעתא דההוא קלא קדמאה סליק אתער ואתעטר אברהם ואתקן לכרסייא פקדין עליה (ס&quot;א או&quot;א) אבא. אדהכי סלקא תניינא תקיפא לתברא תוקפי רגיזין. 

ודא סדרא תניינט ההוא קלא תבירא בתוקפוי וכדין סלקא וכל דינין דיתערון (ס&quot;א דאתערען) קמיה אתברו עד דסליק לאתריה דיצחק. כיון דיצחק אתער וחמי לאברהם מתקן לכורסייא לקיימא קמיה כדין אתכפיא ותבר תוקפא קשיא ובהאי בעי מאן דתקע לכוונא לבא ורעותא בגין לתברא חילא ותוקפא דדינא קשיא. הה&quot;ד אשרי העם יודעי תרועה. יודעי ודאי. 

סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ובקע כל אינון רקיעין ורחמי מתערן ומטי ההוא קלא לרישיה דיעקב &lt;קטע סוף=דף צט ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|ק|א}}&lt;קטע התחלה=דף ק א/&gt;ויעקב אתער וחמי לאברהם מתתקן בגיסא אחרא כדין אחידן תרוייהו ביה ביצחק דא מהאי סטרא ודא מהאי סטרא ולא יכלין תוקפוי לנפקא לבר. '''והני תלתא סדרין כלהו סדרא חד'''. 

סדרא אחרא קלא נפיק וסליק ונטיל לאברהם מאתריה ונגיד ליה לתתא לאתר דתוקפיהון דיצחק שריין וקיימן ליה לאברהם בגווייהו. סדרא תניינא נפיק קלא תבירא לא תקיפא כקדמאה. לא דחליש ההוא קלא דתקע אלא דההוא קלא לאו איהו לגבי יצחק בקדמיתא דתמן תוקפא תקיפא שריא אלא לגבי אינון בי דינא דלתתא דאינון רפויין יתיר וכלהו חמאן לאברהם לגבייהו ואתכפיין קמיה. אדהכי סדרא תליתאה קלא נפיק וסליק ואתעטר ברישיה דיעקב ונגיד ליה לתתא לההוא אתר דאינון גבוראן שריין וקאים לקבלייהו אברהם מהאי סטרא ויעקב מהאי סטרא ואינון באמצעיתא כדין אתכפיין כלהו ומשתכחין (ס&quot;א ומשתככי) באתרייהו. '''והני כלהו סדרא אחרא תניינא'''. 

סדרא בתראה דבעיא לסלקא לון לאתרייהו ולישבא (ס&quot;א ולישרא) בינייהו ליצחק כמלקדמין. בגין דהאי בעא לישרא ליה באתריה ולא יפוק בתוקפוי לבר כדין דינין כלהו אתכפיין ורחמין אתערו. 

על דא בעי לכוונא לבא ורעותא בהני קלי ולמחהדר בתיובתא קמי מאריהון. כדין כד ישראל מתקני ומסדרי קלין ברעותא דלבא כדקא יאות בשופרא דא אהדר ההוא שופר עלאה. וכד אהדר מעטרא ליה ליעקב ואתתקן כלא. וכורסייא אחרא רמיו וכדין חידו אשתכח בכלא וקב&quot;ה מרחם על עלמא. זכאה חולקהון דישראל דידעין לנגדא ולאמשכא &lt;קטע סוף=דף ק א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|ק|ב}}&lt;קטע התחלה=דף ק ב/&gt;למאריהון מדינא לרחמי ולתקנא כלהו עלמין על ידייהו. תא חזי לקביל דא תלתא ספרין פתיחין ביומא דא וכמה דרחמין מתערין ודינין קשיין אתכפיין ועאלין לדוכתייהו כך הוא לתתא כגוונא דלעילא דינין קשיין אתכפין ואתעברו מעלמא ומאן אינון אלין אינון רשעים גמורים דאינון דינין קשיין דאתכפיין ואתעברו מעלמא ועל דא נכתבים ונחתמים וכו'. אמר ר' אבא ודאי דא הוא ברירא דמלה בריך רחמנא דשאילנא ורווחנא בהני מלי. 

אמר ר' יהודה כתיב זכרון תרועה זכרון עבדינן לכוונא לבא ורעותא ישראל עבדין זכרון לתתא במה בעובדא בגין דיתער מלה כההוא גוונא לעילא. אמר ר' אלעזר כתיב בכסה ליום חגנו דאתכסייא ביה סיהרא והיך אתכסייא. אלא כד קיימא עיבא ושמשא לא נהיר כדין סיהרא אתכסייא ולא נהיר ועל דא מקמי עיבא שמשא לא נהיר כ&quot;ש סיהרא דאתכסייא ולא נהירא ועל דא בכסה ליום חגנו בה&quot;א דאתכסייא סיהרא ובמה נהיר כלא בתיובתא ובקל שופרא דכתיב אשרי העם יודעי תרועה כדין יי' באור פניך יהלכון. תא חזי בהאי יומא אתכסייא סיהרא ולא נהיר עד בעשור לחדש דישראל תייבין כלהו בתיובתא שלימתא ואימא עלאה תאבת ונהרת לה והאי יומא נהירו דאימא נטלא ואשתכח חידו בכלא ועל דא כתיב יום הכפורים הוא. יום כפור מבעי ליה מאן יום הכפורים אלא בגין דתרי נהורין נהרין בחד. בוצינא עלאה נהיר לבוצינא תתאה ובהאי יומא מנהורא עלאה נהיר ולא מנהורא דשמשא ובגין כך בכסה ליום חגנו כתיב. 

רבי אבא שלח ליה לר&quot;ש אמר אימתי זווגא דכנסת ישראל במלכא קדישא שלח ליה וגם אמנה ואחותי בת אבי היא אך לא בת אמי ותהי לי לאשה אתרגיש רבי אבא ארים קליה בכה ואמר ר' ר' בוצינא קדישא ווי ווי לעלמא כד תפוק מניה ווי' לדרא דיהון בעלמא כד תסתלק מנהון וישתארון יתמין מנך. א&quot;ל רבי חייא לר' אבא האי דשלח לקבלך מאי קאמר אמר ודאי לאו זווגא דמלכא במטרוניתא אלא בזמנא דנהרא מאבא עלאה וכד אתנהרא מניה קרינן לה קדש דהא מבי אבא נטלא האי וכדין מזדווגי כחדא בגין דמלכא קדש אקרי דכתיב קדש ישראל ליי' דנטיל מאתר דאקרי קדש. כדין אחותי בת אבי היא אך לא בת אמי דהא מבי אבא שמא דא ולא מבי אמא ועל דא ותהי לי לאשה לאזדווגא כחדא בזמנא דא ולא בזמנא אחרא דזמנא דנטלא מבי אבא ולא בזמנא דנטלא מבי אימא ויום הכפורים אוכח דתשמיש המטה אסור בגין דזווגא לא אשתכח דהא מבי אימא נטלא ולא מבי אבא. א&quot;ר חייא ודאי זכאה דרא דר&quot;ש שארי בגויה זכאין אינון דקיימין קמיה כל יומא. 

א&quot;ר אבא בראש השנה נברא אדם וקאים בדינא קמי מאריה ותב &lt;קטע סוף=דף ק ב/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קא|א}}&lt;קטע התחלה=דף קא א/&gt;בתיובתא וקביל ליה קודשא בריך הוא. אמר ליה אדם אנת תהא סימנא לבניך לדרי דרין בהאי יומא קיימין בדינא ואי יתובון אנא אקבל לון ואיקום מכורסייא דדינא ואתקיים על כורסייא דרחמי וארחם עלייהו. ודוד אמר אהבתי כי ישמע יי' את קולי תחנוני ועל דא כתיב כי עמך הסליחה למען תורא. וכתיב כי עמך מקור חיים באורך נראה אור:

אך בעשור לחדש השביעי הזה יום הכפורים הוא מקרא קדש יהיה לכם רבי חייא פתח לדוד משכיל אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. לדוד משכיל הא תנינן בעשרה זיני זמרא אתקרי (נ&quot;א אתתקן) ספר תהלים. בנצוח. בנגון. במשכיל. במכתם. במזמור. בשיר. באשרי. בתפלה. בהודאה. בהללויה. ועלאה מכלהו הללויה והא אוקמוה. הכא משכיל אתריה ידיע מהו משכיל מייא דאחכימו לאינון דשתו להו ההוא אתר (ס&quot;א דמשתדלין בההוא אתר) דאקרי משכיל כד&quot;א משכיל על דבר ימצא טוב. ובגין דאקרי הכי תליא ביה סליחה חירו דחירין הה&quot;ד אשרי נשוי פשע כסוי חטאה. מאי כסוי חטאה הא אוקמוה דהוא כסוי מבר נש ההוא חטאה דחב לקב&quot;ה ואודי קמי קב&quot;ה אבל (ס&quot;א כסוי חטאה) תא חזי כד בר נש חטי וחב זמנא חדא ותרין ותלתא ולא אהדר ביה הא חובוי באתגלייא אינון ומפרסמי לון לעילא ומפרסמי לון לתתא וכרוזי אזלין קמיה ומכרזי אסתלקו מסחרניה דפלנייא נזיף הוא ממאריה נזיף הוא לעילא נזיף הוא לתתא ווי ליה דפגים דיוקנא דמאריה ווי ליה דלא חייש ליקרא רמאריה קב&quot;ה גלי חוביה לעילא הדא הוא דכתיב יגלו שמים עונו וארץ מתקוממה לו. וכד בר נש אזיל בארחא דאמריה ואשתדל בפולחניה ואזדמן ליה חטאה חד כלא מכסין עלוי' עלאין ותתאין דא אקרי כסוי חטאה. 

א&quot;ל ר' אבא עד כען לא מטית לעקרא דמלה ושפיר קאמרת. והאי דקאמרו חברייא שפיר. אבל אי הכי מכוסה חטאה מבעי ליה מהו כסוי חטאה. אלא תרי מלי דחכמתא אית ביה ותרוייהו הכי. חד כמה דתנינן דעובדין טבין דבר נש עביד בהאי עלמא עבדין ליה בההוא עלמא לבושא יקירא עלאה לאתלבשא בהו. וכד בר נש אתקין עובדין טבין וגברין עליה עובדין בישין ואשגח ביה קב&quot;ה ועובדוי בישין סגיאין ואיהו רשע דאשתכח חטאה קמי מאריה ותוהא על אינון טבאן דעבד בקדמיתא הא אתאביד הוא מכלא מהאי עלמא ומעלמא דאתי. מה עביד קב&quot;ה מאינון טבאן דעביד האי חטאה בקדמיתא. אלא קב&quot;ה אף על גב דההוא רשע חטאה אתעביד. אינון טבאן וזכיין לא אתאבידו אית צדיק דאזיל בארחוי דמלכא עלאה ואתקין לבושוי מעובדוי ועד לא אשלים לבושוי אסתלק. קב&quot;ה אשלים ליה מאינון עובדין דעבד (ס&quot;א דאביד) האי רשע חטאה ואשלים לבושוי לאתתקנא בהו בההוא עלמא הה&quot;ד יכין וצדיק ילבש ההוא חטאה אתקין וצדיק אתחפי ממה דאיהו תקין הה&quot;ד כסוי חטאה (כסוי הוא מידא דחטאה אתחפי מחטאה) וע&quot;ד לא כתיב מכוסה אלא כסוי. וחד. דאתחפי ההוא חטאה דהאי זכאה באינון דאקרון מצולות ים דהא מאן דנפיל במצולות ים לא אשתכח לעלמין בגין דמיין חפין עלייהו (מאן מצולות ים) כד&quot;א ותשליך &lt;קטע סוף=דף קא א/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קא ב/&gt;במצולות ים כל חטאתם. מאן מצולות ים אלא רזא יקירא הוא והא (ס&quot;א אוקמוה ר&quot;ש אמר) אוקמיה ר&quot;ש ואמר כל אינון דאתו מסטרא תקיפא ואתאחדו בזינין בישין בכתרין תתאין כגון עזאזל ביומא דכפורי דא אקרי מצולות ים כזפטא דכספא כד בחנין ליה בנורא הה&quot;ד הגו סיגים מכסף כך האי מאינון מצולות ים הוא ומצולות ים אקרי מצולות מההוא ים קדישא מצולות זוהמא דכספא ועל דא כל אינון חטאין דישראל שדיין לגויה (ס&quot;א לגביה) והוא קביל לון וישתאבון בגויה. מ&quot;ט בגין דאיהו חטאה אקרי מאי חטאה גרעונא וע&quot;ד הוא גרעונא דכלא ונטל גרעונא דגופא ודנפשא. בהאי יומא נחית האי מצולות ים זוהמא (דכספא) דנפשא ונטיל זוהמא דגופא. מאן היא זוהמא דגופא דא אינון חובין דאתעבידו על ידי דיצר הרע דאקרי מזוהם מנוול. אמר ר' יוסי תנן ונתן אהרן על שני השעירים גורלות אי הכי יקרא הוא דעזאזל חמיתון עבדא דשדי עדבין במאיה ארחיה דעלמא לא נטל אלא מה דיהיב ליה מאריה. אבל בגין דסמאל זמין האי יומא בדלטורא ובגין דלא יהא ליה פטרא (ס&quot;א בהאי עדבא הוא סלקא ביה) יהבין ליה חולקא בהאי. והאי עדבא מגרמיה הוא דסליק ביה דאמר ר' יהודה א&quot;ר יצחק מלה עלאה אשכחנא בעדבא. עדבא דיהושע כתיב ביה על פי הגורל. ע&quot;פ הגורל וואי דאיהו אמר דא חולקא דיהודה דא דבנימין וכו' וכן כלהו אוף הכא כיון דכהנא שוי ידוי אינון עדבין מדלגי וסלקין בידא דכהנא (נ&quot;א דסלקין עדבין בידא דכהנא אינון מדלגי מן ידוי) ושארן באתרייהו הה&quot;ד והשעיר אשר עלה עליו הגורל עלה עליו ודאי. ולא דא בלחודוי אלא בכל זמנא דדלטורא זמין ואתיהיב ליה רשותא בעינן לשואה לקבליה במה דיתעסק ושביק לון לישראל בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא הה&quot;ד ויאמר יי' אל השטן מאין תבא והא תנינן משוט בארץ מאי הוא אלא האי הוא דלטורא רבא מקטרגא דישראל והא אתערו חברייא (דודאי) בההיא שעתא דהוו זמינין ישראל למעבר ימא ולאתפרעא ממצראי אמר אנא אעברנא בארעא קדישא וחמינא דלא אתחזון אלין למיעל בגוה א אנת דאין דינא דינייהו הכא ממצראי מה שניין אלין מאלין או ימותון כלהו כחדא או יהדרון כלהו למצרים ולאו אנת הוא דאמרת ועבדום וענו אותם ת' שנה והא לא סליקו מחושבנא אלא רד&quot;ו ולא יתיר. אמר קב&quot;ה מה אעביד אשתדלותא בעייא הכא לאייתאה לקרבא לקבליה יהיבנא ליה במה דיתעסק וישבוק בהו לבני והא אשתכח במאן דיתעסק מיד אמר ליה השמת לבך אל עבדי איוב כי אין כמהו בארץ. מיד פלג ליה דלטורא במלין ויען השטן את יי' ויאמר החנם ירא איוב אלקים. לרעיא דבעי לאעברא עאניה בחד נהרא אעבר זאבא לקטרגא ליה בעאניה רעיא הוה חכים אמר מאי אעביד דבעוד דאנא אעבר לטלייא יקטרג הוא בעאני זקיף עינוי וחמי בין עאוא חד תיישא מאלין תיישי ברא דהוה רב ותקיף אמר אשדי דא לקבליה ובעוד דמקטרגי דא בדא אעבר לכל עאנא וישתזבון מניה. כך קב&quot;ה אמר ודאי הא תיישא חד רב ותקיף ואלים אשדי לקבליה ובעוד דהוא ישתדל ביה יעברון בני ולא ישתכח קטיגורא לגבייהו. מיד ויאמר יי' אל השטן השמת לבך עד דקב&quot;ה זווג להו כחדא דכתיב הנו בידך. בעוד דהוא אשתדל ביה שביק לון לישראל ולא אשתכח קטיגורא לגבייהו. אוף הכי בהאי יומא דלטורא זמין לאללא ארעא ובעינא לשדרא לקבליה במה דיתעסק (כגוונא דיליה) ובעוד דאיהו אשתדל ביה שביק לון לישראל ומתלא אמרא לזלזולא דבי מלכא הב ליה זעיר חמרא וישבחך קמי מלכא ואי לאו יימא למלכא מלה בישא. לזמנין נטלין לה לההיא מלה עלאי דבי מלכא ומלכא עביר דינא בגיניה.&lt;קטע סוף=דף קא ב/&gt; {{ממ זהר משולב|ג|קב|א}}&lt;קטע התחלה=דף קב א/&gt;ר' יצחק אמר לשטייא דקאים קמי מלכא הב ליה חמרא ולבתר אימא ליה ואחזי ליה כל אינון טעוון דעבדת וכל אינון בישין והוא ייתי וישבחך ויימא דלא ישתכח בעלמא כוותך אוף הכא הא קאים דלטורא תדיר קמי מלכא. ישראל יהבין ליה האי דורון ובהאי דורון פתקא לכל בישין ולכל טעוון ולכל חובין דעבדו ישראל והוא אתי ומשבח להו לישראל ואתעביד סניגורא עלייהו וקב&quot;ה אהדר כלא לרישא דבישי דעמיה בגין דכתיב כי גחלים אתה חותה על ראשו. א&quot;ר יוסי ווי לון לעמא דעשו בשעתא דהאי שעיר משדרי לההוא דלטורא ממנא דעלייהו דבגיניה אתי לשבחא לון לישראל וקב&quot;ה אהדר כל אינון חובין לרישא דעמיה בגין דכתיב דובר שקרים לא יכון לנגד עיני. א&quot;ר יהודה אלמלי הוו ידעי עכו&quot;ם מהאי שעיר לא שבקין לון לישראל יומא חד בעלמא. תא חזי כל ההוא יומא משתדל איהו בההוא שעיר ובגין כך קב&quot;ה מכפר להו ישראל ודכי לון מכלא ולא אשתכח קטגוריא קמיה לבתר הוא אתי ומשבח להו לישראל וכדין שאיל ליה כד&quot;א ויאמר יי' אל השטן מאין תבא אתיב בתושבחתייהו דישראל וקטיגורא אתעביד סניגורא ואזיל ליה. כדין קב&quot;ה אמר לשבעין שרין דחסרין כורסייא חמיתון האי דלטורא היאך קאים על בני תדיר (אסתכמו) הא חדא דאשתכח (ס&quot;א אשתדר) גביה בפתקא דכל חובייהו וכל טעותייהו וכל מה דחטו וחבו קמאי והוא קביל לון כדין אסתכמו כלהו דיהדרון אינון חובין על עמיה. רבי אבא אמר כל אינון חובין וחטאין מתדבקין ביה כמה דכתיב ותשליך במצולות ים כל חטאתם ולבתר כלהו מתהדרן ברישיהון דעמיה הה&quot;ד ונשא השעיר עליו את כל עונותם אל ארץ גזרה. בהאי יומא מתעטר כהנא בעטרין עלאין והוא קאים בין עלאי ותתאי ומכפר עליה ועל ביתיה ועל כהני ועל מקדשא ועל ישראל כלהו. תאנא בשעתא דעאל בדמא דכפר מכוין ברישא דמהימנותא ואדי באצבעיה כמה דכתיב והזה אותו על הכפרת ולפני הכפרת והיך עביד בסים בקפטא (ס&quot;א בקטפא) דאצבעא ואדי כמצ&quot;יף בטיצפין דאצבעא לסטרי קפתורא (ס&quot;א קטעורא) (ס&quot;א כפורתא) אדי ואתכוון ושארי לממני אחת. אחת ואחת אחת בלחודהא אחת דכליל כלא. אחת שבחא דכלא, אחת דכלא אהדרן לקבלה אחת רישא דכלא לבתר אחת ואחת דאינון שריין כחדא ברעותא באחוותא ולא מתפרשין לעלמין. בתר דמטא להאי ואחת דהיא אימא דכלא מכאן שארי לממני בזווגא ומני ואמר אחת ושתים. אחת ושלש. אחת וארבע. אחת וחמש. אחת ושש. אחת ושבע. בגין לאמשכא ולנגדא להאי אחת דהיא אימא (ימא) עלאה בדרגין ידיען לכתרא (ס&quot;א לנהרא לאימא) דאימא תתאה ולאמשכא נהרין עמיקין מאתרייהו לכנסת ישראל. וע&quot;ד יומא דא תרין נהורין נהרין כחדא אימא עלאה נהרא לאימא תתאה וע&quot;ד כתיב יום הכפורים כמא דאתמר. א&quot;ר יצחק קפטרא חדא קשירא ברגלוי דכהנא בשעתא דהוה עאל דאי ימות התם יפקוהו מלבר ובמה ידעי בההוא זהוריתא אתידע ואשתמודע כד לא יהפך גווני. בההוא שעתא אשתמודע דכהנא אשתכח לגו בחטאה ואי יפוק בשלם בזהוריתא אתידע ואשתמודע דיהפך גווני לחוור כדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. ואי לאו כלהו אשתכחו בצערא והיו ידעי כלא דלא אתקבלו צלותהון. א&quot;ר יהודה כיון דהוה עאל וטמטם עינוי דלא לאסתכלא במה דלא אצטריך והוה שמע קל גדפי כרובייא מזמרי ומשבחי. הוה ידע כהנא דכלא הוה בחדוה ויפוק בשלם ועם כל דא בצלותיה הוה ידע דמלין נפקין בחדוותא ומתקבלן ומתברכן כדקא יאות וכדין חדוותא היא בעלאי ותתאי. &lt;קטע סוף=דף קב א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קב ב/&gt;רבי אלעזר שאל לרבי שמעון אבוי א&quot;ל האי יומא אמאי הוא בהאי אתר תלי ולא בדרגא אחרא דיאות הוא למהוי בדרגא דמלכא שארי יתיר מכלא.{{ררר}} א&quot;ל ר&quot;ש אלעזר ברי הכי הוא ודאי ויאות שאלת. תא חזי מלכא קדישא שביק היכליה וביתיה בידא דמטרוניתא ושבק לבנוי עמה בגין לדברא לון ולאלקאה לון ולמשרי בגוויה דאי זכאן מטרוניתא עאלת בחדוותא ביקרא לגבי מלכא. ואי לא זכאן היא ואינון אתהדרו בגלותא והא אוקימנא כמה דכתיב &quot;משדד אב יבריח אם&quot; וכתיב &quot;ובפשעכם שלחה אמכם&quot;. וע&quot;ד אית יומא חד בשתא לאשגחא בהו ולעיינא בהו. וכד אזדמן האי יומא אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמן לקבליה לאסתכלא בהו בישראל וישראל אזדרזו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדן אזדמן להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא. 

בני מלכא בנהא דאתפקדן בידהא כלהו זכאין כלהו בלא חטאן בלא חובין כדין אזדווגת (ס&quot;א וכד אזדמן האי יומא וישראל אזדמנו בהאי יומא בכמה פולחנין בכמה צלותין בכמה ענויין כלהו בזכותא כדין אמא עלאה דכל חירו בידהא אזדמנת לקבלה לאסתכלא בהו בישראל וחמאת בני מלכא בנהא (נ&quot;א ברה) דאתפקדון בידהא דמטרוניתא כלהו זכאין כלהו בלא חטאין בלא חובין כדין אזמינת להו חירו מאתר דכל חירו בידהא דמטרוניתא כדין מטרוניתא עאלת) לגבי מלכא בנהירו בחדווה בשלימו ברעותא דהא רביאת בנין למלכא עלאה כדקא יאות. וכד האי יומא לא אשתכחו כדקא יאות ווי לון ווי לשלוחיהון ווי דהא מטרוניתא אתרחקת מן מלכא ואמא עלאה אסתלקת ולא נפיק מנה חירו לעלמין. 

זכאין אינון ישראל דקב&quot;ה אוליף לון אורחוי בגין לאשתזבא מן דינא וישתכחון זכאין קמיה הה&quot;ד כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם. וכתיב וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם מכל טמאתיכם וגו'. ובחמשה עשר יום לחדש השביעי וגו'. 


ר' יוסי שאל לר' אבא א&quot;ל הני חמשה עשר יום מאי קא מיירי. א&quot;ל ודאי רזא יקירא הוא. תא חזי בין לעילא בין לתתא כל חד וחד בארחיה נטלא ובארחיה יתבא ובארחיה אתער ועביד מאי דעביד. האי עשיר מכנסת ישראל אינון. ויומא עשיראה בעשיראה קיימא. ועל דא בעשור לחדש הזה ויקחו להם איש שה לבית וגו' והאי יומא הוא דילה וחמשה יומין אחרנין דמלכא הוא. ההוא יומא דאתי עלה דהא חמישאה ביה יתיב מלכא בתרעא. ובכל אתר בעשור דמטרוניתא הוא. חמשה עלייהו דמלכא הוא ההוא יומא דאתי עלה בגין כך חמשה יומין מירחא לאורייתא. 

ואי תימא שביעאה בזמנא דתרין אבהן משתכחי ביה דהא מלכא בהו וכדין מתעטר בכלא וחד מלה שביעאה וחמישאה. תא חזי חמישאה דיליה הוא ודאי כמה דאתמר וכדין נהיר אבא לאמא ואתנהירו מנה חמשין תרעין לאנהרא לחמישאה. ואי תימא שביעאה בגין דמלכא בשלימו דאבהן ועטרה ירית משביעאה כמה דכתיב צאינה וראינה בנות ציון וע&quot;ד בשביעאה הוא יומא דמעטרא מלכא בעטרוי וכדין ירית מלכא לאבא ואמא דמזדווגין כחדא. ועל דא כלא בחד תלייא:

ובחמשה עשר יום. רבי יהודה פתח וישמע הכנעני מלך ערד. תנינן ג' מתנן עלאין אזדמנו להו לישראל ע&quot;י תלתא אהין משה אהרן ומרים. מן בזכות משה. ענני כבוד בזכות אהרן. באר בזכות מרים. וכלהו אחידן לעילא. מן בזכות משה דכתיב הנני ממטיר לכם לחם מן השמים &lt;קטע סוף=דף קב ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קג|א}}&lt;קטע התחלה=דף קג א/&gt;מן השמים (דייקא) דא משה. ענני כבוד בזכות אהרן דכתיב אשר עין בעין (אהרן) נראה אתה יי' וגו' וכתיב וכסה ענן הקטרת. מה להלן שבעה אף כאן נמי שבעה דהא בקטרת שבעה עננין מתקשרן כחדא (ועוד) ואהרון רישא לכל שבעה עננין הוא והוא קשיר לשית אחרנין ביה בכל יומא. באר בזכות מרים דהא היא ודאי באר אתקרי. ובספרא דאגדתא ותתצב אחותו מרחוק לדעה וגו'. דא הוא באר מים חיים וכלא קשורא חד. מתה מרים אסתלק באר דכתיב ולא היה מים לעדה ובההיא שעתא בעאת באר אחרא לאסתלקא דהוה שכיח עמהון דישראל. כד חמאת שתא עננין דהוו קשירין עלה אתקשרת היא בהו. מית אהרן אסתלקו אינון עננין ואסתלק עננא דבירא עמהון אתא משה אהדר להו הה&quot;ד עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם. לקחת מתנות ודאי. אינון מתנות דהוו בקדמיתא. באר ועננין. באר דא באר דיצחק. עננים אלין עננים דאהרן. א&quot;ר יצחק מפני מה זכה אהרן לדא בגין דאיהו קשיר בעננים (נ&quot;א רישא לעננים) והוא אקשיר כל יומא ויומא לכלהו כחדא דמתברכאן כלהו על ידוי. תא חזי על כל חסד דעבד קב&quot;ה בישראל קשיר עמהון ז' ענני יקירן וקשיר להו בכנסת ישראל דהא עננא דילה אתקשר בשיתא אחרנין ובכלהו שבעה אזלו ישראל במדברא. מ&quot;ט בגין דכלהו קשרא דמהימנותא נינהו ועל דא בסכות תשבו שבעת ימים. מאי קא מיירי בגין דכתיב בצלו חמדתי וישבתי ופריו מתוק לחכי ובעי בר נש לאחזאה גרמיה דיתיב תחות צלא דמהימנותא. תא חזי כל אינון שנין דקאים אהרן הוו ישראל בצלא דמהימנותא תחות אלין עננין. בתר דמית אהרן אסתלק עננא חד דהוא ימינא דכלא וכד האי אסתלק אסתלקו כל שאר עמיה (נ&quot;א עננין) ואתחזיאו כלהו בגריעותא והא אוקמוה דכתיב ויראו כל העדה כי גוע אהרן. אל תקרי ויראו אלא וייראו מיד וישמע הכנעני מלך ערד יושב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים. שמע דאסתלקו אינון עננים ומית תיירא רברבא דכל אינון עננים אתקשרו ביה. אמר רבי יצחק הכנעני מלך ערד יושב הנגב ודאי. וכד אתו אינון מאללין דשדר משה אמרו עמלק יושב בארץ הנגב בגין לתברא לבייהו דהא בעמלק אתבר חיליהון בקדמיתא. אמר רבי אבא וישמע הכנעני מאי קא מיירי הכא בתר דאסתלקו אינון עננים אלא כנען כתיב ביה ויאמר ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו. הכא אוליפנא מאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אתחזי למהוי עבד לעבדי עבדין הה&quot;ד וילחם בישראל וישב ממנו שבי הוא נטל עבדין מישראל לגרמיה ועל דא כתיב כל האזרח בישראל ישבו בסכות כל מאן דאיהו משרשא וגזעא קדישא דישראל ישבו בסכות תחות צלא דמהימנותא. ומאן דליתיה מגזעא ושרשא קדישא דישראל לא יתיב בהו ויפוק גרמיה מתחות צלא דמהימנותא. כתיב כנען בידו מאזני מרמה דא אליעזר עבד אברהם. ותא חזי כתיב ארור כנען. ובגין דזכה כנען דא לשמשא לאברהם כיון דשמש לאברהם יתיב תחות צלא דמהימנותא זכה למיפק מההוא לטייא ולא עוד אלא דכתיב ביה ברכה דכתיב ויאמר בא ברוך יי'. מאי קא מיירי. דכל מאן דיתיב תחות צלא דמהימנותא אחסין חירו ליה ולבנוי לעלמין ואתברך ברכתא עלאה ומאן דאפיק גרמיה מצלא דמהימנותא אחסין גלותא ליה ולבנוי דכתיב וילחם בישראל וישב ממנו שבי: &lt;קטע סוף=דף קג א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קג ב/&gt;בסכות תשבו חסר ודא עננא חד דכלהו קשירין ביה דכתיב כי ענן יי' עליהם יומם. וכתיב ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם דא הוא עננא דאהרן דאקרי יומם דכתיב יומם יצוה יי' חסדו עננא חד נטיל עמיה חמש אחרנין ואינון שית. ועננא אחרא דכתיב ובעמוד אש לילה דא נהרא להו לישראל מנהירו דאינון שית:

רבי אלעזר פתח (ואמר) כה אמר יי' זכרתי לך חסד נעוריך וגו'. האי קרא על כ&quot;י אתמר בשעתא דהות אזלא במדברא עמהון דישראל. זכרתי לך חסד דא עננא דאהרן דנטלא בחמש אחרנין דאתקשרו עלך ונהירו עלך. אהבת כלולותיך דאשתכללו לך (ס&quot;א וכלהו אשתכללו בך) ואעטרו לך ואתקינו לך ככלה דתעדי תכשיטהא וכ&quot;כ למה. בגין לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה. תא חזי בשעתא דב&quot;נ יתיב במדורא דא צלא דמהימנותא שכינתא פרסא גדפהא עליה מלעילא ואברהם וחמשא צדיקייא אחרנין שויין מדוריהון עמיה. אמר ר' אבא אברהם וחמשא צדיקייא ודוד מלכא שוין מדוריהון עמיה הה&quot;ד בסכות תשבו שבעת ימים. שבעת ימים כתיב ולא בשבעת ימים. כגוונא דא כתיב כי ששת ימים עשה יי' את השמים וגו'. ובעי ב&quot;נ למחדי בכל יומא ויומא באנפין נהירין באושפיזין אלין דשריין עמיה. ואמר רבי אבא כתיב בסכות תשבו שבעת ימים לבתר ישבו בסכות בקדמיתא תשבו ולבתר ישבו. אלא קדמאה לאושפיזי. תניינא לבני עלמא. קדמאה לאושפיזי כי הא דרב המנונא סבא כד הוה עייל לסוכה הוה חדי וקאים על פתחא דסוכה מלגאו ואמר נזמן לאושפיזין מסדר (נ&quot;א נסדר) פתורא וקאים על רגלוהי ומברך ואומר בסכות תשבו שבעת ימים. תיבו אושפיזין עלאין תיבו. תיבו אושפיזי מהימנותא תיבו. ארים (ס&quot;א אסחי) ידוי וחדי ואמר זכאה חולקנא זכאה חולקהון דישראל דכתיב כי חלק יי' עמו וגו' והוה יתיב. תניינא לבני עלמא. דמאן &lt;קטע סוף=דף קג ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קד|א}}&lt;קטע התחלה=דף קד א/&gt;דאית ליה חולקא בעמא ובארעא קדישא יתיב בצלא דמהימנותא לקבלא אושפיזין למחדי בהאי עלמא ובעלמא דאתי. ובעי למחדי למסכני מ&quot;ט בגין דחולקא דאינון אושפיזין דזמין דמסכני הוא. וההוא דיתיב בצלא דא דמהימנותא וזמין אושפיזין אלין עלאין אושפיזי מהימנותא ולא יהיב לון חולקהון כלהו קיימי מניה ואמרי אל תלחם את לחם רע עין וגו' אשתכח דההוא פתורא דתקין דיליה הוא ולאו דקב&quot;ה עליה כתיב וזריתי פרש על פניכם וגו' פרש חגיכם ולא חגי. ווי ליה לההוא בר נש בשעתא דאלין אושפיזי מהימנותא קיימי מפתוריה. ואמר ר' אבא אברהם כל יומוי הוה קאים בפרשת אורחין לזמנא אושפיזין ולתקנא לון פתורי. השתא דמזמנין ליה ולכלהו צדיקייא ולדוד מלכא ולא יהבין לון חולקהון אברהם קאים מפתורא וקרי סורו נא מעל אהלי האנשים הרשעים האלה וכלהו סלקין אבתריה. יצחק אמר ובטן רשעים תחסר. יעקב אמר פתך אכלת תקיאנה ושאר כל צדיקייא אמרי כי כל שלחנות מלאו קיא צואה בלי מקום. דוד מלכא אמר (חסר כאן) ואשלים דינוי דכתיב ויהי כעשרת הימים ויגוף יי' את נבל וימת. מאי קא מיירי בגין דדוד שאל לנבל ואתעביד ליה אושפיזא ולא בעא. ודא זמין ליה ולא יהב ליה חולקא. ובאינון עשרה יומין דדוד מלכא דאין עלמא אתדן עליה ההוא ב&quot;נ דאשלים ליה ביש יתיר מנבל. א&quot;ר אלעזר (בג&quot;כ) אורייתא לא אטרח עליה דב&quot;נ יתיר אלא כמה דיכיל דכתיב איש כמתנת ידו וגו'. ולא לימא איניש אכול ואשבע וארווי בקדמיתא ומה דישתאר אתן למסכני אלא רישא דכלא דאושפיזין הוא ואי חדי לאושפיזין ורוי לון קב&quot;ה חדי עמיה ואברהם קרי עליה אז תתענג על יי'. ויצחק קארי עליה כל כלי יוצר עליך לא יוצלח. אר&quot;ש האי דוד מלכא א&quot;ל בגין דכל זיינין דמלכא וקרבין דמלכא בידוי דדוד אתפקדו. אבל יצחק קאמר גבור בארץ יהיה זרעו וגו'. הון ועושר בביתו וגו'. יעקב אמר אז יבקע כשחר אורך וגו' שאר צדיקייא אמרי ונחך יי' תמיד והשביע וגו'. דוד מלכא אמר כל כלי יוצר עליך לא יוצלח דהא הוא על כל זיני עלמא אתפקד זכאה חולקיה דב&quot;נ דזכי לכל האי. זכאה חולקהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ועמך כלם צדיקים וגו':

ולקחתם לכם ביום הראשון וגו'. ר&quot;ש פתח כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו. כל הנקרא בשמי דא אדם דקב&quot;ה ברא ליה בשמיה (נ&quot;א בדיוקניה) דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו וקרא ליה בשמיה בשעתא דאפיק קשוט ודינא בעלמא ואקרי אלקים דכתיב אלקים לא תקלל. קרא ליה בשמיה דכתיב ויברא אלקים את האדם בצלמו ושפיר. הא אוקימנא דכתיב נעשה אדם בצלמנו כדמותנו בשעתא דזווגא אתמר. וכך הוא בזווגא דתרווייהו בצלם ודמות ואדם מדכר ונוקבא נפק. ויברא אלקים את האדם בצלמו. בספרא דשלמה מלכא אשכחנא דבשעתא דזווגא &lt;קטע סוף=דף קד א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קד ב/&gt;אשתכח לתתא שדר קב&quot;ה חד דיוקנא כפרצופא דב&quot;נ. רשימא חקיקא בצולמא וקיימא על ההוא זווגא ואלמלי אתיהיב רשו לעינא למחזי חמי ב&quot;נ על רישיה חד צולמא רשימא כפרצופא דב&quot;נ ובההוא צולמא אתברי ב&quot;נ ועד דקיימא (ס&quot;א ועד לא קיימא) ההוא צולמא דשדר ליה מארים על רישיה וישתכח תמן לא אתברי ב&quot;נ הה&quot;ד ויברא אלקים את האדם בצלמו ההוא צלם אזדמן לקבליה עד דנפיק לעלמא. כד נפק. בההוא צלם אתרבי בההוא צלם אזיל הה&quot;ד אך בצלם יתהלך איש. והאי צלם איהו מלעילא. בשעתא דאינון רוחין נפקין מאתרייהו כל רוחא ורוחא אתתקן קמי מלכא קדישא בתקוני יקר בפרצופא דקאים בהאי עלמא. ומההוא דיוקנא תקונא יקר נפיק האי צלם. ודא תליתאה לרוחא ואקדימת בהאי עלמא שעתא דזווגא אשתכח ולית לך זווגא בעלמא דלא אשתכח צלם בגווייהו. אבל ישראל קדישין האי צלם קדישא ומאתר קדישא אשתכח בגווייהו. ולעכו&quot;ם צלם מאינון זינין בישין מסטרא דמסאבותא אשתכח בגווייהו. וע&quot;ד לא ליבעי לאיניש לאתערבא צולמא דיליה בצולמי דעובדי כו&quot;ם בגין דהאי קדישא והאי מסאבא:

תא חזי מה בין ישראל לעמין עובדי כו&quot;ם וכו' עד דמלכא דזמין אושפיזון. זה המאמר כתיב בפ' ויחי יעקב דף רכ ע&quot;א שורה ראשונה (ושייך כאן) ואלו החלופים מצאתי בין כתוב בהעתק לבין הכתוב שם. שורה כ&quot;ג במקום עלמין מצאתי צולמים. שורה כ&quot;ה במקום יעדי דיני גריע'. שורה כ&quot;ו במקום ידיה מצאתי דינא. שורה ל&quot;א מי יתן ערב ודא כד נהרא סיהרא וליליא אתתקן בנהורא. שורה ל&quot;ה עובדין. מצאתי בריין ע&quot;ב שורה ה' בית חילא. שורה ו' יצרתיו היינו וענף עץ עבות. אף עשיתיו. שורה י&quot;ד לחירו וע&quot;ד קרינאי ליה יום הראשון דא בספרא דאגדתא ושפיר הוא. שורה כ&quot;ה דאבא בג&quot;כ כלא יאה ולא בסימא לפירין ולא עביד פירין. שם הדין צ&quot;ל תרין. שורה כ&quot;ו לבירא ד&quot;א. שורה כ&quot;ט יעקב צ&quot;ל בירא. שורא ל&quot;א דא בדא צ&quot;ל דא שלא דא. שורה ל&quot;ג צ&quot;ל אעג דבהאי נחל דינא לא אשתכח ביה. שורה ל&quot;ה צ&quot;ל דצדיק איכא וכנישו רברבא נפקי מנייהו. שורה ל&quot;ו צ&quot;ל מנייהו לא איבא ולא טעמא. שם וכלא שפיר וע&quot;ד אתרוג בשמאלא) ובסוף המאמר מצאתי כתיב. דכתיב ביום השמיני עצרת תהיה לכם דהא יומא דא ממלכה הוא בלחודוי חדוותא דיליה בהו בישראל. מתל למלכא דזמין אושפיזין. אשתדלו בהו כל בני היכליה לבתר אמר מלכא עד כאן אנא ואתון אשתדלנא כלהו באושפיזין וקרבתון קרבנין על שאר עמין בכל יומא מכאן ולהלאה אנא ואתון נחדי יומא חד הה&quot;ד ביום השמיני עצרת תהיה לכם. לכם לקרבא קרבנין עלייכו אבל אושפיזי מהימנותא במלכא משתכחו תדירא. וביומא דחדוות דמלכא כלהון מתכנפי עמיה ומשתכחן. ועל דא כתיב עצרת תרגומו כנישו. והאי יומא יעקב הוא רישא לחדוותא. וכל אינון אושפיזי חדאן עמיה ועל דא כתיב אשריך ישראל מי כמוך וכתיב ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר:

ויקחו אליך שמן זית זך כתית למאור וגו' א&quot;ר אלעזר הא אוקמוה אבל אמאי אסמיך קב&quot;ה פש' דא לפרשת מועדים. אלא כלהו בוצינין עלאין כלהו בוצינין לאדלקא משח רבות עלאה והא אתמר. ועל ידייהו דישראל מתברכאן עלאין ותתאין ואדליקו בוצינין כמה דאוקמיה דכתיב שמן וקטרת ישמח לב חדוות' דעלאין ותתאין:&lt;קטע סוף=דף קד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קה|א}}&lt;קטע התחלה=דף קה א/&gt;רבי אבא פתח שמחו ביי' וגילו צדקים (שמחו ביי' כד&quot;א) וכתיב זה היום עשה יי' נגילה ונשמחה בו ואוקמוה דהא בקב&quot;ה (נ&quot;א במועדיא) בעי למהדי (ליה) ולאנהרא (ליה) אנפין וישתכח בר נש בחדווה (עמיה) בגין דההוא חדווה דקב&quot;ה הוי דכתיב נגילה ונשמחה בו ביומא. בו בקב&quot;ה וכלא חד מלה. שמחו ביי' כד דינין אתכפיין ורחמי אתערו וכד מתערי רחמי כדין וגילו צדיקים (כתיב) צדיק וצדק מתברכאן כחדא דאקרון צדיקים כמה דאתמר דהא אלין מתברכאן (ס&quot;א מברכין) לעלמין ודאן לעלמין כלהו. והרנינו כל ישרי לב. אלין בני מהימנותא לאתקשרא בהו ובכלא בעי עובדא לתתא לאתערא לעילא תא חזי מאן דאמר דלא בעיא עובדא בכלא או מלין לאפקא לון ולמעבד קלא בהו. תיפח רוחיה והא הכא פרשתא דא אוכח אדלקות בוצינייא וקטרת בוסמין (כחדא בגין) דכתיב שמן וקטרת ישמח לב (ובהאי) ובעובדא דא אשתכח אדלקותא לעילא וחדוותא לתתא (ס&quot;א אדלקותא וחדוותא לעילא ותתא) ואתקשרותא כחדא כדקא יאות (ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא). אמר ר' יהודה מזבח דלתתא אתער מזבח אחרא. כהן דלתתא אתער כהן אחרא בעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא. ר' יוסי ור' יצחק הוו אזלי באורחא אמר ר' יוסי לר' יצחק כתיב וקראת לשבת ענג לקדוש יי' מכבד וגו'. וכבדתו מעשות דרכיך שפיר. אבל ממצא חפצך ודבר דבר מה הוא ומאי גריעותא הוא לשבת. א&quot;ל ודאי גריעותא הוא דלית לך מלה ומלה דנפיק מפומיה דבר נש דלית לה קלא וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא. ומאי הוא ההוא דאקרי חול (לעילא) מאינון יומין דחול. וכד אתער חול ביומא קדישא גריעותא הוא לעילא ודאי וקב&quot;ה וכנסת ישראל שאלי עליה מאן הוא דבעי לאפרשא זווגא דילן מאן הוא דבעי חול הכא. עתיקא קדישא לא אתחזי ולא שרייא על חול. בגין כך הרהור מותר מאי טעמא בגין דהרהור לא עביד מדי ולא אתעביד מניה קלא ולא סליק. אבל לבתר דאפיק מלה מפומיה ההוא מלה אתעביד קלא ובקע אוירין ורקיעין וסלקא לעילא ואתער מלה אחרא ועל דא ממצוא חפצך ודבר דבר כתיב. ומאן דאפיק מלה קדישא מפומיה מלה דאורייתא אתעביד מניה קלא וסליק לעילא ואתערו קדושי מלכא עלאה ומתעטרן ברישיה וכדין אשתכח חדוותא לעילא ותתא. א&quot;ל ודאי הכי הוא והא שמענא מלה אבל מאן דשארי בתעניתא בשבתא עביד גריעותא לשבת או לא. אי תימא דלא עביד גריעותא הא סעודתי דמהימנותא בטיל מניה ועונשיה סגי הא חדוותא דשבת בטיל מניה. א&quot;ל מלה דא שמענא דדא הוא דאשגחן עליה מלעילא מכל בני עלמא בגין דהאי יומא חדוותא הוא לעילא ותתא חדוותא דכל חדוון חדוותא דכל מהימנותא ביה אשתכח ואפילו רשעים דגיהנם נייחין בהאי יומא. והאי בר נש לית ליה חדווה ולית ליה נייחא ושניא דא מכל עלאין ותתאין כלהו שאלין עליה מאי שניא דפלנייא הוא בצערא. ובשעתא דעתיקא קדישא אתגלי בהאי יומא ואשתכח האי בצערא צלותיה סלקא וקיימא קמיה כדין אתקרעו כל גזרי דינין דתגזרו עליה ואפילו אסתכמו בבי דינא דמלכא עליה לביש כלא אתקרע בגין דבשעתא דעתיקא אתגלייא כל חירו וכל חידו אשתכח בגין דאתגליא בהלולא דמלכא. ועל דא תנינן קורעין לו גזר דינו של שבעים שנה. מאן שבעים שנה אלא אע&quot;ג דאסכמו עליה כל אינון שבעין כתרי מלכא דהוא אתחזי בהו כלא אתקרע בגין דעתיקא קדישא נטיל (ס&quot;א בטיל ליה והני) ליה לבר נש. והני &lt;קטע סוף=דף קה א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קה|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קה ב/&gt;מילי כד מתערי עליה בחלמא בליליא דשבתא. למלכא דעביד הלולא לבריה וגזר חדווה על כלא בהאי יומא דהלולא כל עלמא הוו חדאן ובר נש חד הוה עציב תפיש בקולרא. אתא מלכא לחדוותא חמא כל עמא חדאן כמה דאיהו גזר. זקף עינוי חמא ההוא בר נש תפיש בקולרא עציב. אמר ומה כל בני עלמא חדאן בהלולא דברי ודא תפיש בקולרא. מיד פקיד ונפקי ליה ושארו ליה מקולריה (ס&quot;א מקטרוי). כך האי דשארי בתעניתא בשבתא כל עלמא חדאן ואיהו עציב והאי אתפש בקולרא. בשעתא דעתיקא קדישא אתגלייא בהאי יומא ואשתכח האי בר נש תפיש בקולרא אע&quot;ג דאסכימו עליה כל אינון שבעין שנין דאמרן כלא אתקרע ולא שארי עליה דינא. ביומא אחרא אית ביה רשו למקרע ליה בההוא יומא כ&quot;ש שבת דלית לך יום דלא אשתכח ביה חילא ומאן דשארי בתעניתא דחלמא בההוא יומא לא סליק ההוא יומא עד דקרע דיניה אבל לאו דשבעים שנה כיומא דשבת. בגין כך בההוא יומא ממש ולא ביומא אחרא דלית רשו ליומא על יומא אחרא. כל יומא מה דאירע ביומיה עביד דלא אירע ביומיה לא עביד ועל דא לא לבעי ליה לאינש לסלקא ליה מיומא דא ליומא אחרא ובגין כך דבר יום ביומו תנינן ולא דבר יום ליומא אחרא. ותא חזי לאו למגנא מתערי עליה בחלמא בגין למתבע עליה רחמי ווי לההוא בר נש דלא מתערי עליה ולאו אודעו ליה בחלמא דהא אקרי רע ובגיני כך לא יגורך רע כתיב. וכתיב בל יפקד רע בל יפקד בגין דאיהו רע אמר רבי יוסי כתיב ממצוא חפצך ודבר דבר. כיון דכתיב ממצוא חפצך מהו ודבר דבר אלא עד דיגזר מלה כדקא יאות וימלל ליה ודאי כך הוא ברירא דמלה משמע דכתיב ודבר דבר. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי עלייהו כתיב ויאמר אך עמי המה בנים לא ישקרו ויהי להם למושיע:

ויצא בן אשה ישראלית והוא בן איש מצרי וגו'. ויצא רבי יהודה אמר נפק מכללא דחולקא דישראל דנפק מכללא דכלא נפק מכללא דמהימנותא. וינצו במחנה מכאן אוליפנא כל מאן דאתי מזוהמא דזרעא לסוף גלייה ליה קמי כלא. מאן גרים ליה זוהמא דחולקא בישא דאית ביה דלית ליה חולקא בכללא דישראל. רבי חייא פתח כבוד אלקים הסתר דבר וכבוד מלכים חקור דבר. כבוד אלקים הסתר דבר דלית רשו לבר נש לגלאה מלין סתימין דלא אתמסרו לאתגלייא מלין דחפא לון עתיק יומין כד&quot;א לאכול לשבעה ולמכסה עתיק. לאכול לשבעה עד ההוא אתר דאית ליה רשו ולא יתיר ועכ&quot;ד ולמכסה עתיק למכסה עתיק ודאי. דבר אחר לאכול לשבעה אינון חברייא דידעין ארחין ושבילין למיהך בארח מהימנותא כדקא יאות כגון דרא דר&quot;ש שארי בגויה ולמכסה עתיק מדרין אחרנין דהא כלהון לא אתחזון לאכול ולשבעה ולאתגלייא מלין בגווייהו. אלא למכסה עתיק כד&quot;א אל תתן את פיך לחטיא את בשרך. ביומוי דר' שמעון הוה בר נש אמר לחבריה פתח פיך ויאירו דבריך בתר דשכיב הוו אמרי אל תתן את פיך וגו'. ביומוי לאכול לשבעה בתר דשכיב ולמכסה עתיק דחברייא מגמגמי ולא קיימי במלין. דבר אחר לאכול לשבעה באינון מלין דאתגליין ולמכסה עתיק באינון מלי דאתחפיין: &lt;קטע סוף=דף קה ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קו|א}}&lt;קטע התחלה=דף קו א/&gt;ויקוב בן האשה הישראלית את השם מהו ויקוב רבי אבא אמר ויקוב ודאי כד&quot;א ויקוב חור בדלתו נקיב מה דהוה סתים. ושם אמו שלומית בת דברי עד כאן סתים שמא דאמיה כיון דכתיב ויקוב נקיב שמא דאימיה. אמר רבי אבא אי לאו דבוצינא קדישא קיימא בעלמא לא ארשינא לגלאה (מכאן ולהלאה) דהא לא אתיהיב מלה דא לגלאה אלא לחברייא דאינון בין מחצדי חקלא (דאי לאו) תיפח רוחיהון דאינון דאתיין לגלאה לאינון דלא ידעי. תא חזי כתיב וינצו במחנה בן הישראלית ואיש הישראלי האי קרא הא אוקימנא אבל דא בר אינתו אחרא דאבוי בעלה דשלומית הוה. וכיון דאתא ההוא מצראה עלה בפלגות ליליא תב לביתא וידע מלה אתפרש מנה ולא אתא עלה. ונטל אינתו אחרא ואוליד להאי ואקרי איש הישראלי. ואחרא בן הישראלית. אי אינון אינצו הכא כחדא מאי קא בעי הכא שמא קדישא ואמאי קלל שמא קדישא. אלא איש הישראלי אמר מלה מאמיה מגו קטטה. מיד ויקוב בן האשה הישראלית. כד&quot;א ויקוב חור בדלתו. רזא דמלה נטל ה' דשמא קדישא ולייט לאגנא על אמיה ודא הוא נקיבא דאיהו נקיב ופריש שמא קדישא. ולמחצרי חקלא אתמר. ורזא דמלה כן דרך אשה מנאפת וגו' זכאה חולקהון דצדיקייא דידעין מלה ומכסיין לה. וע&quot;ד אתמר ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל. ה' בתראה הות נוקבא דינקא בתרין סטרין בגין כך נטלא זיינין דמלכא ונקמת נקמתא. דכתיב הוצא את המקלל. על דא כתיב איש אמו ואביו תיראו דחילו דאמא אקדים לאבא. וזכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי:

ואל בני ישראל תדבר לאמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. רבי יהודה אמר הא אוקמוה. אבל כי יקלל אלקיו סתים ובגין דאמר אלקיו סתם לכך ונשא חטאו דהא לא ידעינן מאן הוא דחלא דיליה אי אחד מן השרים או חד מן ככביא או חד מדברי עלמא. א&quot;ר יוסי אי צדיק גמור הוא לא יתער (ס&quot;א מלה) חיליהון וכיון דאתער מלה דא חיישינן מינות אזדריקת ביה ולא ימות (ס&quot;א א&quot;ר יוסי אפילו צדיק גמור לא ימות) על דא בגין דאיהו מלה סתים. רבי יהודה אמר דאין ליה לטב בהא דאי אמר אלקי יכיל למטען אלקי דהוה עד השתא דאתמשכנא אבתריה בלבאי והשתא אהדרנא לקבלא מהימנותא עלאה אבל אי אמר יי' אלקים או יי' ונקיב ליה בשמא האי לית ליה למטען בהאי בגין דדא הוא מהימנותא דכלא וכל את ואת דשמא קדישא דא סלקא לשמא שלימא (ס&quot;א לשבחא). ד&quot;א ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ר' יצחק אמר ויקוב בן האשה אמאי. אלא כמה דאוקמוה אבל האיש הישראלי בעלה דשלומית הוה. רבי יהודה אמר בריה דבעלה דשלומית מאנתו אחרא הוה. א&quot;ר יצחק נצו כחדא וא&quot;ל מלה מאימיה וכי אבוי הוה דאתקטל בשמא קדישא כמה דאוקמוה דכתיב הלהרגני אתה אומר דהא בשמא קדישא קטיל ליה משה ועל דא אושיט מלה לקבליה ודא הוא דכתיב ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל. ויביאו אותו אל משה. אמאי. (ס&quot;א לגבי דמשה בין דקטיל לאבוהי כו') בגין דמטא לגביה דמשה על דקטיל לאבוהי בשמא קדישא בגין כך ויביאו אותו אל משה כיון דחמא משה מיד ויניחוהו במשמר ואבא וברא נפלו בידא דמשה:

איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו רבי יצחק פתח שמע עמי ואעידה בך ישראל אם תשמע לי. לא יהיה בך אל זר ולא תשתחוה לאל נכר. כיון דכתיב לא יהיה בך אל זר מאי ולא תשתחוה לאל נכר &lt;קטע סוף=דף קו א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קו ב/&gt;אלא לא יהיה בך אל זר דלא ייעול בר נש ליצר הרע בגויה דכל מאן דאתי לאתחברא ביה אל זר שריא בגויה דהא כד אתחבר ב&quot;נ ביה מיד אתי לאעברא על פתגמי אורייתא אתי לאעברא על מהימנותא דשמא קדישא ואתי לבתר למסגד לטעוון אחרן ועל דא כתיב לא יהיה בך אל זר כיון דלא יהיה בך אל זר לא תיתי למסגד לטעוון אחרן ולמעבר על מהימנותא דשמא קדישא חדא הוא דכתיב ולא תשתחוה לאל נכר ומהימנותא בישא דב&quot;נ דא הוא. ועל דא כי יקלל אלקיו דיכיל למטען דהוא לייט לההוא אל זר יצרא בישא דשרייא עליה לזמנין ואנן לא ידעינן מלוי אי קשוט או לאו ועל דא תשא חטאו אבל ונוקב שם יי' מות יומת. אמר רבי יהודה אי הכי אמאי ונשא חטאו ונסלח חטאו מבעי ליה. (ס&quot;א אלא) א&quot;ל כגון דאמר אלקי כמה דאוקימנא סתם ולא פריש. רבי חייא אמר כי יקלל אלקיו סתם ולא פירש והא ודאי ונשא חטאו. אבל ונוקב שם יי' מות יומת דהא הכא תלייא מהימנותא דכלא ולית ליה רשו למטען עליה כלל. אמר רבי יוסי הכי הוא ודאי דהא שמא דא מהימנותא דעלאי ותאי ועל דא קיימין עלמין כלהו באת חד זעירא תליין אלף אלפין ורבוא רבבן עלמין דכסופין ועל דא תנינן אתוון אלין קשירין אלין באלין וכמה אלף רבבן עלאין (ס&quot;א עלמין) תליין בכל את ואת ואסתליקו ואתקשרו במהימנותא (ואתגלייא) וסתים בהו מה דלא אתדבקו עלאין ותתאין אורייתא בהו תלייא עלמא דין ועלמא דאתי הוא ושמיה חד. ועל דא כתיב אמרתי אשמרה דרכי מחטוא בלשוני וכתיב אל תתן את פיך לחטיא את בשרך:

רבי חזקיה פתח לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה אם בהמה אם איש לא יחיה במשוך היובל. ומה טורא דסיני דאיהו טורא כשאר טורי עלמא בגין דאתחזי עליה יקרא דמלכא קדישא כתיב לא תגע בו יד כי סקול יסקל או ירה יירה מאן דקריב למלכא לא כ&quot;ש. ומה טורא דסיני דיכיל ב&quot;נ לאושיט ביה ידא ארח יקר בדחילו כתיב לא תגע בו יד סתם ואפילו בארח יקר. מאן דאושיט ידיה בארח קלנא לקביל מלכא לא כל שכן. רבי ייסא פתח ואמר אל תקרב הלום של נעליך מעל רגליך כי המקום אשר אתה עומד עליו אדמת קדש הוא. ומה משה דמן יומא דאתיליד זיהרא קדישא עלאה לא אעדי מניה כתיב ביה אל תקרב הלום. אמר ליה. משה עד כאן לא אנת כדאי לאשתמשא ביקרי של נעליך. ומה משה כך דהוה קריב בדחילו בקדושה כתיב ביה הכי. מאן דקריב בארח קלנא לגבי מלכא על אחת כמה וכמה. רבי אבא אמר איש איש כי יקלל אלקיו ונשא חטאו. ת&quot;ח כד הוו ישראל במצרים היו ידעי באינון רברבי עלמא דממנן שעל שאר עמין וכל חד וחד הוה ליה דחלא בלחודוי מנייהו. כיון דאתקשרו בקשרא דמהימנותא וקריב לון קב&quot;ה לפולחניה אתפרשו מנייהו וקריבו לגבי מהימנותא עלאה קדישא ובג&quot;כ כתיב איש איש כי יקלל אלקיו ואע&quot;ג דפולחנא נוכראה הוא כיון דאנא פקודת לון ממנא לדברא עלמא מאן דלייט ומבזי לון ונשא חטאו ודאי דהא ברשותי קיימין ואזלי ומדברין בני עלמא. אבל ונוקב שם יי' מות יומת לאו ונשא חטאו כמה לאלין אלא מות יומת. מות בעלמא דין יומת בעלמא דאתי. לאלין ונשא חטאו בגין דמבזי עובדי ידי מבזי לשמשי דאנא פקידית ואסיר הוא אבל מיתה לא אתחייב בהו. ר&quot;ש הוה אזיל בארחא והוה עמיה רבי אלעזר ורבי אבא ורבי חייא ורבי יוסי ורבי יהודה מטו לחד טיקלי דמיא פוסקרא רבי יוסי בקטפוי לגו מייא אמר &lt;קטע סוף=דף קו ב/&gt;
{{ממ זהר משולב|ג|קז|א}}&lt;קטע התחלה=דף קז א/&gt;קוטרא דקוסטי דמיא ולואי ולא שכיח. א&quot;ל ריש אסיר לך. שמשא דעלמא הוא ואסיר לאנהגא קלנא בשמשא דקב&quot;ה וכ&quot;ש דאינון עובדי קשוט. בנימוסי דקסטירא עלאה שכיחי. פתח ואמר וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד וירא אלקים את כל אשר עשה סתם אפילו נחשים ועקרבים ויתושים ואפילו אינון דאתחזון מחבלי עלמא בכלהו כתיב והנה טוב מאד כלהו שמשי עלמא מדברי עלמא ובני נשא לא ידעי. עד דהוו אזלי חמו חד חויא מדבר קמייהו אמר ר&quot;ש ודא דא אזיל לארחשא לן ניסא רהט ההוא חויא קמייהו וקטר בחד אפעה בקיטרא דאורחא סטון (ס&quot;א נצן) חד בחד ומיתו. כד מטון חמו לון לתרוייהו שכיבין בארחא. אר&quot;ש בריך רחמנא דרחיש לן ניסא דהא כל מאן דאסתכל בהאי כד איהו בקיומיה או איהו יסתכל בבר נש לא ישתזיב ודאי כ&quot;ש אי יקרב בהדיה. קרא עליה לא תאונה אליך רעה ונגע לא יקרב באהלך. ובכלא עביד קב&quot;ה שליחותא דיליה ולית לן לאנהגא קלנא בכל מה דאיהו עבד וע&quot;ד כתיב טוב יי' לכל ורחמיו על כל מעשיו. וכתיב יודוך יי' כל מעשיך. (נדפס ויחי רבא):

רבי שמעון פתח אני חבצלת השרון שושנת העמקים. כמה חביבה כנסת ישראל קמי קב&quot;ה דקב&quot;ה משבח לה והיא משבחת ליה תדיר וכמה שבחין ומזמרין אתקנת ליה למלכא תדיר. זכאה חולקהון דישראל דאחידן בעדבא דחולקא קדישא כמה דכתיב כי חלק יי' עמו יעקב חבל נחלתו. אני חבצלת השרון דא כ&quot;י דאקרי חבצלת דקיימא בשפירו דנוי בגנתא דעדן לאתנטעא. השרון דהיא נטרת (נ&quot;א שרה) ומשבחת ליה למלכא עלאה. ד&quot;א אני חבצלת השרון. דבעייא לאשתקאה משקיו דנחלא עמיקא מבועא דנחלין כד&quot;א והיה השרון (כערבה) (לאגם מים). שושנת העמקים דקיימא בעמיקתא דכלא. שושנת העמקים. מאי אינון עמקים כד&quot;א ממעמקים קראתיך יי'. חבצלת השרון מההוא אתר דשקיו דנחלין עמיקין נפקין ולא פסקין לעלמין. שושנת העמקים דההוא אתר דאקרי עמיקא דכלא סתים מכל סטרין. ת&quot;ח בקדמיתא חבצלת ירוקא בטרפין ירוקין לבתר שושנה בתרין גוונין סומק וחוור. שושנת בשית טרפין. שושנת דשניאת גוונהא ואשתניאת מגוונא לגוונא. שושנת בקדמיתא חבצלת בזמנא דבעייא לאזדווגא ביה במלכא אקרי חבצלת. בתר דאתדבקת ביה במלכא באינון נשיקין אקרי שושנה בגין דכתיב שפתותיו שושנים. שושנת העמקים דהיא שניית ומשניאת גוונהא זמנין לטב וזמנין לביש זמנין לדינא וזמנין לרחמי. ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים וגו'. ת&quot;ח דהא בני נשא לא ידעין ולא מסתכלין ולא משגיחין בשעתא דברא קב&quot;ה לאדם. ואוקיר ליה ביקירו עלאה בעא מיניה לאתדבקא ביה בגין דישתכח יחידאי ובלא יחידאי ובאתר דדביקותא יחידא' דלא ישתני ולא יתהפך לעלמין בההוא קשורא דמהימנותא יחידאה דכלא ביה אתקשר. הה&quot;ד ועץ החיים בתוך הגן. ולבתר סאטו מאורחא דמהימנותא ושבקו אילנא יחידאה עלאה מכל אילנין ואתו לאתדבקא באתר דמשתני ומתהפך מגוונא לגוונא ומטב לביש ומביש לטב ונחתו מעילא לתתא ותאדבקו לתתא בשנויין סגיאין ושבקו עלאה דכלא דהוה חד ולא אשתני לעלמין הה&quot;ד אשר עשה האלקים את האדם ישר והמה בקשו חשבונות רבים. והמה בקשו חשבונות רבים ודאי. כדין אתהפך לבייהו בההוא סטרא ממש זמנין לטב זמנין לביש זמנין לרחמי זמנין לדינא &lt;קטע סוף=דף קז א/&gt;{{ממ זהר משולב|ג|קז|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קז ב/&gt;כההוא מלה דאתדבקו בה ודאי. והמה בקשו חשבונות רבים ואתדבקו בהו. א&quot;ל קב&quot;ה אדם שבקת חיי ואתדבקת במותא. חיי דכתיב ועץ החיים בתוך הגן עץ דאתקרי חיי דמאן דאחיד ביה ולא טעים טעמא דמותא לעלמין ואתדבקת באילנא אחרא הא ודאי מותא הוא לקבלך הה&quot;ד רגליה יורדות מות וגו' וכתיב ומוצא אני מר ממות את האשה ודאי באתר דמותא אתדבק ושבק אתר דחיי בגין כך אתגזר עליה ועל כל עלמא מותא. אי הוא חטא כל עלמא מאי חטאו אי תימא דכל בריין אתו ואכלו מאילנא דא ואתרמי מכלא. לאו הכי. אלא בשעתא דאדם קאים על רגלוי חמו ליה בריין כלהו ודחלו מקמיה והוו נטלין בתריה כעבדין קמי מלכא והוא אמר לון אנא ואתון בואו נשתחוה ונכרעה נברכה לפני יי' עושנו וכלהו אתו בתריה. כיון דחמו דאדם מגיד להאי אתר ואתדבק ביה כלהו אתמשכו אבתריה וגרים מותא ליה ולכל עלמא כדין אשתני אדם לכמה גוונין זמנין לטב זמנין לביש זמנין רוגזא זמנין נייחא זמנין דינא וזמנין רחמי זמנין חיי זמנין מותא ולא קאים בקיומא תדיר בחד מנייהו בגין דההוא אתר גרמא ליה וע&quot;ד אקרי להט החרב המתהפכת מן סטרא דא לסטרא דא מן טב לביש מן רחמי לדינא מן שלום לקרבא. אתהפיכת הוא לכלא ואקרי טוב ורע דכתיב ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו. ומלכא עילאה לרחמא על עובדי ידוי אוכח ליה ואמר ליה ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו והוא לא קביל מניה ואתמשך בתר אתתיה ואתתרך לעלמין דהא אתתא לאתר דא סלקא ולא יתיר ואתתא גרים מותא לכלא. ת&quot;ח לעלמא דאתי כתיב כי כימי העץ ימי עמי. כימי העץ ההוא עץ דאשתמודע. ביה זמנא כתיב בלע המות לנצח ומחה יי' אלקים דמעה מעל כל פנים. ברוך יי' לעולם אמן ואמן. ימלוך יי' לעולם אמן ואמן: &lt;קטע סוף=דף קז ב/&gt;

==פרשת אמור - רעיא מהימנא==
{{ממ זהר משולב|ג|פח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח א/&gt;(הדף מכיל רק זוהר ללא רעיא מהימנא)
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פח|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פח ב/&gt;   {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פח ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פט|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פט א/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פט א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|פט|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף פט ב/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף פט ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צ|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צ א/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צ א/&gt;

'''מדף צ ע&quot;ב עד צב' ע&quot;א - אין רעיא מהימנא'''


{{ממ זהר משולב|ג|צב|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צב ב/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צב ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צג|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צג א/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צג א/&gt;

'''מדף צג ע&quot;ב עד צו ע&quot;ב - אין רעיא מהימנא'''

{{ממ זהר משולב|ג|צז|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צז א/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צז א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צז|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צז ב/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צז ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צח|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צח א/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צח א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צח|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צח ב/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צח ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צט|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צט א/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צט א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|צט|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף צט ב/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף צט ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|ק|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף ק א/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף ק א/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|ק|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף ק ב/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף ק ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קא|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קא א/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קא א/&gt;

'''קא עד קג - לא ברור מה יש בדפים אלו'''

{{ממ זהר משולב|ג|קג|ב}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קג ב/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קג ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קד|א}}&lt;קטע התחלה=רע&quot;מ דף קד א/&gt;  {{להשלים}}
&lt;קטע סוף=רע&quot;מ דף קד א/&gt;

'''מדף קד ע&quot;ב עד הסוף - אין רעיא מהימנא'''</text>
      <sha1>m17a9f0q5yehj8pzh8goykbeczbptxs</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זוהר חלק כד</title>
    <ns>0</ns>
    <id>261520</id>
    <revision>
      <id>2947868</id>
      <parentid>2930736</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:02:06Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947868</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="48547" sha1="l10u12noybehmwd5lrz5ttigq2j1ynk" xml:space="preserve">__TOC__

&lt;קטע התחלה=דף קז ב/&gt;
==פרשת בהר==
וידבר יי' אל משה בהר סיני לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבאו אל הארץ וגו' רבי אלעזר פתח זאת תורת העולה היא העולה וגו'. האי קרא בכ&quot;י אוקימנא דהיא סלקא ומתחברא במלכא קדישא בזווגא שלים היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה וגו'. ת&quot;ח כיון דעאל ליליא ותרעין סתימין דינין תתאין מתערין בעלמא ואזלין ושאטין חמרי ואתני וכלבי. חמרי הא אוקימנא וכלבי ואתני לא שאטן ולא אזלין אלא בהו עבדי חרשיא לבני נשא כגון בלעם ואוקמוה. כדין כל בני עלמא ניימין ומזבח תתאה דלבר אתוקד. בפלגות ליליא אתער רוח צפון. ומההוא מזבח תתאה נפיק שלהובא דאשא ותרעין אתפתחו ודינין תתאין אתכנשו בנוקבייהו. וההוא שלהובא אזיל ושאט ותרעין דג&quot;ע אתפתחו עד דמטי (נ&quot;א צפרא) ההוא שלהובא אתפלג לכמה סטרין דעלמא ועאל &lt;קטע סוף=דף קז ב/&gt;

 
&lt;קטע התחלה=דף קח א/&gt;זוהר חלק ג דף קח/א
תחות גדפוי דתרנגולא וקארי. כדין קב&quot;ה אשתכח בין צדיקייא וכ&quot;י משבחא ליה לקב&quot;ה עד דאתי צפרא כיון דאתי צפרא אשתכחו משתעין ברזא חדא. ואית לה נייחא בבעלה. הה&quot;ד על מוקדה על המזבח כל הלילה וגו'. עד הבקר דהא בצפרא דינין ושלהובין אשתככו. וכדין אתער אברהם בעלמא. ונייחא הוא דכלא. ת&quot;ח כיון דעאלו ישראל לארעא לא אשתכחו בה דינין תתאין וכ&quot;י הות בה בנייחא על כנפי דכרובים כמה דאתמר דכתיב צדק ילין בה. כדין הוות לה נייחא מכלא דהא ישראל לא ניימין עד דמקרבי קרבנא דבין הערבים ואסתליקו דינין. ועולה הוה אתוקד על מדבחא וכדין הוה לה נייחא מכלא ולא אשתכח אלא אתתא בבעלה הה&quot;ד כי תבואו וגו'. ושבתה הארץ נייחא ודאי:

ושבתה הארץ שבת ליי'. שבת ליי' ממש. תו פתח ר' אלעזר כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד וגו'. בגין דכל בר ישראל דאתגזר דאית ביה רשימא קדישא אית ליה נייחא בשמטה דהא דיליה הוא ההוא שמטה לנייחא ביה. ודא אקרי שבת הארץ. ודאי חירו אית בה. נייחא בה. כמה דשבת נייחא הוא דכלא. ה&quot;נ שמטה נייחא דכלא נייחא הוא דרוחא וגופא. ת&quot;ח ה' נייחא הוא דעלאי ותתאי. בג&quot;כ. ה' עלאה. ה' תתאה. נייחא דעלאין. נייחא דתתאין. ה' עלאה שבע שנים שבע פעמים ה' תתאה שבע שנים בלחודייהו דא שמטה ודא יובלא. וכד מסתכלין מלי כלא חד. בג&quot;כ ושבתה הארץ. בההוא נייחא דארעא אצטריכו עבדי נייחא. ובג&quot;כ ובשביעית יצא לחפשי חנם. חנם מהו חנם. דלא יהיב למאריה כלום. אלא. דא רזא הכי אוליפנא כתיב זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם. בלא ברכה. דלא הוה עלנא במצרים עול דלעילא. ת&quot;ח עבדין פטורין מעול מלכותא דלעילא וע&quot;ד פטורין מן המצות. מאי עול מלכות שמים. אלא כהאי תורא דיהבין עליה עול בקדמיתא בגין לאפקא מניה טב לעלמא ואי לא קביל עליה ההוא עול לא עביד מדי. הכי נמי אצטריך ליה לב&quot;נ לקבלא עליה עול בקדמיתא ולבתר דיפלח ביה בכל מה דאצטריך. ואי לא קביל עליה אי בקדמיתא לא ייכול למפלח. הה&quot;ד עבדו את יי' ביראה. מהו ביראה כד&quot;א ראשית חכמה יראת יי' ודא מלכות שמים ובג&quot;כ עול מלכות שמים וע&quot;ד האי בקדמיתא הוא דכלא. מאן אוכח. תפלה בקדמיתא של יד. בגין דבהאי עייל לשאר קדושה. ואי האי לא אשתכח לגביה לא שריא ביה קדושה לעילא בג&quot;כ בזאת יבוא אהרן אל הקדש וגו'. כתיב. והא עול לא שריא במאן דאיהו כפית באחרא. וע&quot;ד עבדין פטורין מעול מלכות שמים. ואי מהאי עול פטורין מכל שאר פטורין דהא שאר לא שריא עליה דב&quot;נ עד דאשתכח גביה בהאי עול. ובג&quot;כ הוו אכלי ישראל במצרים חנם. אוף הכא יצא לחפשי חנם דהא עבדא הוה וכל מה דעביד חנם הוא בלא עול מלכות שמים. ואע&quot;ג דחנם הוו עובדוהי יצא לחפשי ויהא ליה נייחא. לבתר דאיהו בחירו ואשתכח ביה נייחא יהבין עליה עול מההוא אתר דאפיק ליה לחירו. ואי ב&quot;נ יסרב למיפק לחירו כד&quot;א ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני וגו'. הא ודאי פגים ליה להאי אתר דשביק עול מלכותא דלעילא ונטיל עול דמאריה. ע&quot;ד מה כתיב והגישו אדניו אל האלקים והגישו אל הדלת וגו'. והגישו אדניו אל האלקים אל האלקים סתם. לגבי ההוא אתר דפגים ליה דה&quot;נ אלקים אקרי. ולאן אתר יתקריב לגביה אל הדלת או אל המזוזה &lt;קטע סוף=דף קח א/&gt;

 
&lt;קטע התחלה=דף קח ב/&gt;זוהר חלק ג דף קח/ב
בגין דהאי אתר פתחא הוא דלעילא ומזוזה אקרי והא אתמר. וכיון דאיהו אכוון לאפגמא להאי אתר ההוא פגימו אשתאר בהדיה ביה בגופיה הה&quot;ד ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם. יהוי עבדא תחות רגלוי דמאריה עד שתא דיובלא. את אונו אמאי. הא אוקמוה. אבל שמיעת תלי בהאי אתר. עשייה לעילא. ובגין דישראל כד קריבו לטורא דסיני והוו ברחימו דלבייהו לאתקרבא לקב&quot;ה אקדימו עשייה לשמיעה דהא שמיעה בקדמיתא ולבתר עשייה. שמיעה בהאי שמיטה תליא. וע&quot;ד הוא פגים להאי שמיעה. יתפגים שמיעה דיליה וישתאר פגימו ביה. ולא ישתאר הוא עבדא למאריה עד דיתקרב לההוא אתר דפגים ויתפגים הוא קמיה וישתאר ביה ההוא פגימו ובג&quot;כ והגישו אדניו אל האלקים סתם כמה דאוקימנא וע&quot;ד ושבתה הארץ שבת ליי':

שש שנים תזרע שדך וגו'. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת ליי' והא אוקמוה דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו'. מ&quot;ט ואכלו אביוני עמך. בנין דמסכני בהאי אתר תליין. ובגין כך שביק לון למיכל. ועל דא מאן דרחים למסכנא יהיב שלמא בכנסת ישראל ואוסיף ברכתא בעלמא ויהיב חידו וחילא לאתר דאתקרי צדקה. לארקא ברכתא ולכנסת ישראל ואוקימנא. וכי תאמרו מה נאכל וגו'. ר' יהודה פתח בטח ביי' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה. לעולם ב&quot;נ יהא זהיר במאריה וידבק לביה במהימנותא עלאה בגין דיהוי שלים במאריה. דכד יהוי שלים ביה לא יכלין לאבאשא ליה כל בני עלמא. ת&quot;ח בטח ביי' ועשה טוב מאי ועשה טוב אלא הכי תנינן בעובדא דלתתא יתער עובדא דלעילא והא אוקמוה. ועשיתם אותם כביכול אתון תעבדון להון. בגין דבההוא אתערותא דכלון דאתון עבדין לתתא אתער לעילא וע&quot;ד ועשה טוב כתיב. ואין טוב אלא צדיק דכתיב אמרו צדיק כי טוב כיון דאתון עבדין האי ודאי האי טוב יתער כדין שכן ארץ ורעה אמונה וכלא חד. שכן ארץ ארץ עלאה. דהא לית לך בעלמא דיכול למשרי בהדה עד דיתער האי טוב לגבה. כיון דיתער ליה כביכול הוא עביד ליה וכדין שכן ארץ שרי בגווה איכול איבה אשתעשע בהדה. ורעה אמונה. דא ארץ וכלא חד כד&quot;א ואמונתך בלילות. ורעה אמונה הוי דבר לה בכל רעותך. ואי לא תתער לקבלה האי טוב אתרחק מנה ולא תקרב בהדה לא תקרב לגו אתון נורא יקידתא ואי תקרב בהדה בדחילו כמאן דדחיל מן מותא. דהא כדין נורא דליק ואוקיד עלמא בשלהובוי וכיון דאתער לקבלה האי טוב כדין שארי בגווה ולא תחדל מנה אנת כדין ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור. ת&quot;ח בני מהימנותא מדברי להאי לרעותהון בכל יומא. מאן אינון בני מהימנותא אינון דמתערי האי טוב לקבליה ולא חס על דיליה וידעי דהא קב&quot;ה יהיב ליה יתיר כד&quot;א יש מפזר ונוסף עוד. מ&quot;ט בגין דהאי אתער ברכאן לקבליה. ולא יימא אי אתן האי השתא מה אעביד למחר. אלא קב&quot;ה יהיב ליה ברכאן עד בלי די כמה דאוקמוה ובג&quot;כ וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו' מה כתיב וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית. ועשת את התבואה לשלש השנים. ועשת ועשתה מבעי ליה. מאי ועשת. אלא לאפקא ה' דאית לה שמטה ונייחא ולא עביד עבידתא. כתיב ראו כי יי' וגו' נותן לכם ביום הששי לחם יומים וגו'. כגוונא דא וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית וגו':

רבי חייא ור' יוסי הוו אזלי בארחא פגעו בההוא טורא אשכחו תרי גברי דהוו אזלי אדהכי חמו חד ב&quot;נ דהוה אתי. ואמר לון במטו מנייכו הבו לי מזונא פתא דנהמא דדני תרין יומין דתעינא במדבר ולא אכלנא מדי. אשתמיט חד מאינון תרי גברי ואפיק מזוניה דאיהו איתי לאורחא ויהיב ליה ואכיל ואעקי לה. א&quot;ל חברה מה תעבד מן מזונא דהא אנא דידי אכלנא. א&quot;ל ומה עלי דידך אנא אזיל. יהיב גבי ההוא מסכנא עד דאכל כל מה דהוה גביה וההוא נהמא דאשתאר יהב ליה לאורחא ואזל ליה. א&quot;ר חייא לא בעא קב&quot;ה דמלה דא יתעביד על ידן. א&quot;ר יוסי דילמא דינא אתגזר על ההוא ב&quot;נ ובעא קב&quot;ה לזמנא קמיה האי בגין לשזבא ליה. עד דהוו אזלי לאה ההוא גברא בארחא. א&quot;ל חבריה ולא &lt;קטע סוף=דף קח ב/&gt;

&lt;קטע התחלה=דף קט א/&gt;  (חסר)
&lt;קטע סוף=דף קט א/&gt;  
&lt;קטע התחלה=דף קט ב/&gt; (חסר)
&lt;קטע סוף=דף קט ב/&gt;  
&lt;קטע התחלה=דף קי א/&gt; (חסר)
&lt;קטע סוף=דף קי א/&gt;  
&lt;קטע התחלה=דף קי ב/&gt; (חסר)
&lt;קטע סוף=דף קי ב/&gt;  

&lt;קטע התחלה=דף קיא א/&gt;זוהר חלק ג דף קיא/א
אמינא לך דלא תתן נהמא לאחרא. א&quot;ר חייא לרבי יוסי הא מזונא גבן ניהב ליה למיכל. א&quot;ר יוסי תבעי למיפק מניה זכותא ניזיל ונחמי דהא ודאי בקפטורי דדא טפסא דמותא אתאחיד ובעא קב&quot;ה לזמנא זכותיה בגין לשזביה. אדהכי יתיב ההוא ב&quot;נ ונאים תחות חד אילנא וחבריה אתרחיק מניה ויתיב בדרך אחרא א&quot;ר יוסי לר' חייא השתא ניתיב ונחמי דודאי קב&quot;ה בעי למרחש ליה ניסא קמו ואוריכו אדהכי חמו חד טיפסא בשלהובי קאים גביה. א&quot;ר חייא ווי על ההוא ב&quot;נ דשהתא יימות. א&quot;ר יוסי זכאה ההוא ב&quot;נ דקבה ירחיש ליה ניסא. אדהכי נחת מאילנא חד חויא ובעא למקטליה. קם ההוא טפסא עליה וקטליה קסטר ברישיה טפסא ואזל ליה. א&quot;ר יוסי ולא אמינא לך דקב&quot;ה בעא למרחש לי' נסא ולא תפוק זכותיה מניה. אדהכי אתער ההוא ב&quot;נ וקם ואזיל ליה אחידו ביה ר' חייא ור' יוסי ויהבו ליה למיכל. בתר דאכל אחויאו ליה ניסא דרחיש ליה קב&quot;ה. פתח ר' יוסי ואמר בטח ביי' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה זכאה חולקיה דב&quot;נ דעביד טוב מדידיה דהא אתער טוב בכ&quot;י ובמה בצדקה דכד אתער צדקה הא טוב כדין אתער לגבי כ&quot;י וע&quot;ד כתיב וצדקה תציל ממות מ&quot;ט בגין דצדקה אילנא דחיי הוא. ואתער על ההוא אילנא דמותא ונטיל אינון דאחידן ביה ושזיב לון מן מותא. מאן גרים לההוא אילנא דחיי דאתער להאי הוי אימא ההיא צדקה דאיהו עביד כביכול הוא עביד ליה לעילא כד&quot;א עושה צדקה בכל עת. והא אתמר.:  (חסר?)  &lt;קטע סוף=דף קיא א/&gt; 

&lt;קטע התחלה=דף קיא ב/&gt;  (חסר)
&lt;קטע סוף=דף קיא ב/&gt; 

&lt;קטע התחלה=דף קיב א/&gt; (חסר?)

אם בחקותי תלכו וגו'. ר' חייא פתח עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור וגו'. עמי זכר נא זכאה חולקא דעמא דא דמאריהון אוכח לון הכי. עמי זכר נא אע&quot;ג דאתון סטאן מאורחי עמי אתון דלא בעינא למעבד לכו כעובדייכו. ר' יצחק אמר זכאה חולקא דעמא דמארייהו אמר לון עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי. מה יעץ בלק מלך מואב בכמה מלין ועובדין אמר לשיצאה לכו מעלמא וכמה חרשין אתער לקבלייכו א&quot;ר יוסי אמר לון קב&quot;ה לישראל זכור נא. ווי דאנן צווחין בכל יומא וגעינן ובכינן זכור יי' מה היה לנו זכור יי' לבני אדום ולא בעי לאשגחא עלנא הוא אמר לן בבעו זכור נא אין נא אלא לשון בעותא ואנן לא אשגחנא ביה כגוונא דא אנן צוחין זכור יי' מה היה לנו זכור יי' לבני אדום זכור עדתך קנית קדם זכרני יי' ברצון עמך ולא בעי לאשגחא עלן. ר' יהודה אמר ודאי קב&quot;האשגח עלן תדיר ודכיר לן אי לאו דאיהו אשגח בהו בישראל ודכיר לון לא יקומון חד יומא בגלותא הה&quot;ד ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו'. 

(חסר?)
&lt;קטע סוף=דף קיב א/&gt;
 

&lt;קטע התחלה=דף קיב ב/&gt;זוהר חלק ג דף קיב/ב
קב&quot;ה לא עביד לן כעובדנא. ת&quot;ח בלק חכים הוה ורב חרשין בעובדי ידוי יתיר מן בלעם והכי אוליפנא כל מה דבעי ב&quot;נ בהאי עלמא בפולחנא דקב&quot;ה בעי לאתערא בעובדא לתתא דבעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא ועובדא דא בעי בקדושה והא אוקמוה. ובאתר דלית עובדא אית מלה ובמלה דפומא תלייא עובדא לאתערא לעילא. כמה דבעינן לאתערא קדושה עלאה בעובדא ובמלה. הכי נמי אינון דאתיין מסטרא דמסאבותא בעיין לאתערא סטרא דלהון בעובדא ובמלה דפומא ואע&quot;ג דבלעם חרשא הוה רב מכל חרשין דעלמא. חרשא עלאה מניה הוה בלק, בקסם הוה בלק רב מכל חכימין ובלעם בנחש (והא אוקמוה) קסם ונחש תרין דרגין אינון. קסם תלייא בעובדא. נחש לא תלייא בעובדא אלא באסתכלותא ובמלה דפומא וכדין מתערין עלייהו רוח מסאבא לאתלבשא בהו ועביד מה דעביד. וישראל קדישין לאו הכי אלא כלהו קדישין וכל עובדייהו לאתערא עלייהו רוח קדישא כד&quot;א עד יערה עלינו רוח ממרום. וע&quot;ד כתיב כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל דהא אינון בסטרא דקדושה עלאה אחידן. ועובדייהו בקדושה אתו וקדושה מתערי עלייהו ומתלבשן בה. ות&quot;ח בקסם הוה בלק רב מכל חכימין ובלעם בנחש. וע&quot;ד בשעתא דבעא בלק לאתחברא עמיה מה כתיב וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם (ובלעם עובדוי בנחש). ת&quot;ח במלה דפומא הוה בלעם רב מכל חרשין דעלמא ובאסתכלותא דההוא נחש הוה ידע לכוונא שעתא ועל דא בעא בלק לאשלמא מלה (ס&quot;א כלא) קסם ונחש. אמר ליה קב&quot;ה. רשע הא קדמוך בני. עובדא אית בגווייהו דכל סטרין בישין וזינין בישין וחרשין דעלמא לא יכלין לקרבא בהדייהו דכלהו ערקין מקמיה. ומאי איהו אהל מועד ומאני קודשא ושמושי מקדשא וקטרת בוסמין דקא מבטל כל רתחא ורוגזא דעלמא דלעילא ותתא ועלוון וקרבנין בכל יומא ותרי מזבחות למעבד עובדא מזבחות ושלחן לחם הפנים ואת הכיור ואת כנו וכמה שמושין לעובדא למלה דפומא הארון ותרי לוחייא דאורייתא ואהרן לכפרא על עמא בצלותא בכל יומא. כיון דאשגח ההוא רשע בהאי אמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. מ&quot;ט. יי' אלקיו עמו ותרועת מלך בו. וע&quot;ד עמי זכר נא בבעו מנייכו הוו דכירין ההוא זמנא דאתחברו בלק ובלעם לשיצאה לכו ולא יכילו דאנא אחידנא בכו כאבא דאחיד בבריה ולא שביק ליה בידא דאחרא. מן השטים ועד הגלגל מאי דא לקביל דא. אלא אמר קב&quot;ה לישראל בבעו מנייכו הוו דכירין כל זמנא דהויתון אחידן בי ולא יכיל ההוא רשע בחרשוי וקסמוי לשלטאה עלייכו. כיון דשבקתון ידייכו לאחדא בי והויתון בשטים מה כתיב ויאכל העם וישתחוו לאלקיהם. בגלגל כד&quot;ט בגלגל שוורים שבחו וכדין שליטו בכו שנאיכון וכל דא אמאי למען דעת צדקות יי'. כל אינון צדקות דעבדנא לכו בזמנא דאתון אחידן בי ולא שביקנא מלה דעלמא לשלטאה בכו ורוגזא דלעילא ותתא וזיגין בישין לא יכלין לקרבא בכו. ויאמר אליהם לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר יי' אלי. ת&quot;ח בשעתא דעאל שמשא ותרעין כלהו אסתימו ועאל ליליא ואתחשך כמה חבילי (ס&quot;א כלבי) שראן משלשליהון ואזלין ושטאן בעלמא וכמה רברבי ממנן עלייהו דמדברי להו ואית ממנא רברבא על כלא מסטרא דשמאלא. וההוא רשע הוה שכיח לגבי ההוא ממנא עלאה מכלא בחרשוי. והוא הוה אמר בחרשוי בליליא בזמנא דאיהו שלטא בכל סיעתא דיליה והוא הוה אתי לאשתכחא גביה ואודע ליה מה דאיהו בעי. כגוונא &lt;קטע סוף=דף קיב ב/&gt;

 
&lt;קטע התחלה=דף קיג א/&gt;זוהר חלק ג דף קיג/א
דא ויבא אלקים אל לבן הארמי ההוא דשכיח גביה ויבא אלקים אל אבימלך כלהו כגוונא דא בכל אתר אקרון ליה באינון חרשין. וע&quot;ד הוה שכיח בליליא יתיר מביממא והא אוקמוה. וכל הני חרשין וחכימין הוו לאבימלך דכתיב וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון. כתיב הכא בעד החלון וכתיב בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא. לבן הא אוקמוה. בלעם כדין. ועל דא בכלהו כתיב אלקים ויבא אלקים אל בלעם ויבא אלקים אל לבן ויבא אלקים אל אבימלך הו אתא לגבייהו ולאו אינון לגביה דהא לית להו אתר זמין. ואי תימא הא כתיב אלקים. אלא שמא דא אשתתף בכלא ואפי' ע&quot;ז נמי אלקים אקרי אלקים אחרים ובכללא דאלקים אחרים אלין ממנן ובכללא דא הוו ובג&quot;כ אקרי הכי. וההוא רשע הוה אמר בחרשוי וקרי ליה ואתי לגביה. ובגין כך כתיב לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר יי' אלי. ההוא רשע קא משבח גרמיה דהא לא כתיב ביה אלא ויבא אלקים. ד&quot;א כאשר ידבר יי' אלי ע&quot;י דההוא שליחא דסטרא אחרא ואי תימא הא ביממא אשתכח לגביה (ס&quot;א כד הוה לגבי בלק אלא) אלא ודאי בנחש אסתכלותא הוה ביה ובההוא זמנא הוה מסתכל לכוונא שעתא הה&quot;ד ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים. וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל. אלא דההוא יומא אסתכל לכוונא שעתא ולא אשתכח כשאר יומי וכדין חמא דהא רוגזא רבא לא אשתכח בעלמא כדין ידע כי טוב בעיני יי' לברך את ישראל. בההוא זמנא שביק גרמיה מכל נחשים דעלמא ולא אסתכל בהו. הה&quot;ד ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים. ת&quot;ח בההיא שעתא דרתחא אשתכח כדין שמאלא אתער והוה ידע ההוא רשע אתר לאחדא בסטרא שמאלא למילט ואסתכל בההוא זמנא ולא אשתכח כדין מה כתיב מה אקוב לא קבה קל ומה אזעום לא זעם יי'. ובג&quot;כ עמי זכר נא מה יעץ בלק וגו'. ומה ענה אותו בלעם בן בעור (בגין כך) זכאין אינון ישראל אינון ישראל זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי (דמאריהון אוכח לון הכי):


אם בחקתי תלכו. אם בחקותי דא אתר דגזירין דאורייתא תליין בההוא אתר כד&quot;א את חקותי תשמורו חוק הוא דאקרי הכי וגזירין דאורייתא בה אתכלילן. ואת משפטי תשמורו. משפטי דא הוא אתר אחרא עלאה דההיא חקה אחידת ביה ומתחבראן דא בדא דעילאי ותתאי. וכל פקודי אורייתא וכל גזרי אורייתא וכל קדושי אורייתא בהני אחידן בגין דהאי תורה שבכתב והאי תורה שבע&quot;פ ועל דא אם בחוקותי כל אינון גזירין ודינין ועונשין ופקודין דאינון בההוא אתר דאקרי תורה שבע&quot;פ חקה. ואת משפטי תשמורו בההוא אתר דאקרי תורה שבכתב כד&quot;א משפט לאלקי יעקב. ודא אחיד בדא ודא בדא וכלא חד ודא הוא כללא דשמא קדישא. ומאן דאעבר על פתגמי אורייתא כאלו פגים שמא קדישא בגין דחק ומשפט שמא דקב&quot;ה הוי ועל דא אם בחקותי תלכו דא תורה שבעל פה ואת משפטי תשמרו דא תורה שבכתב. ודא הוא כללא דשמא קדישא. ועשיתם אותם. מאי ועשיתם אותם. כיון דאמר תלכו ותשמרו אמאי ועשיתם אלא מאן דעביד פקודי אורייתא ואזיל באורחוי כביכול כאלו עביד ליה לעילא אמר קב&quot;ה כאלו עשאני ואוקמוה וע&quot;ד ועשיתם אותם. ועשיתם אתם כתיב ודא והואיל ומתערי עלייכו לאתחברא דא בדא לאשתכחא שמא קדישא כדקא יאות ועשיתם אתם ודאי. כגוונא דא אר&quot;ש ויעש דוד שם וכי דוד עביד ליה אלא בגין דאזיל בארחי דאורייתא ועביד פקודי אורייתא ואנהיג מלכותא כדקא יאות כביכול עשה שם לעילא ולא הוה מלכא בעלמא דזכה &lt;קטע סוף=דף קיג א/&gt;

 
&lt;קטע התחלה=דף קיג ב/&gt;זוהר חלק ג דף קיג/ב
להאי כדוד דהוה קם בפלגות ליליא והוה משבח ליה לקב&quot;ה עד דסליק שמא קדישא בכורסייה בשעתא דסליק נהורא דיממא כביכול הוא עבד שם ממש כד&quot;א ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ובג&quot;כ ויעש דוד שם ועל דא ועשיתם אותם כתיב ואי אתון תשתדלון למעבד לון לאתתקנא שמא קדישא כדקא יאות כל אינון ברכאן דלעילא ישתכחון גבייכו בתקוניהון כדקא יאות:

ונתתי גשמיכם בעתם וגו'. כל חד וחד יתן חילא דיליה עלייכו מאן אינון ההוא תקונא דעבדתון דההוא שמא קדישא כגוונא דא כתיב ושמרו דרך יי' לעשות צדקה ומשפטוכי כיון דכתיב ושמרו דרך יי' אמאי לעשות צדקה ומשפט. אלא מאן דנטיר אורחוי דאורייתא כביכול הוא עושה צדקה ומשפט ומאי צדקה ומשפט דא קב&quot;ה. בכה ר&quot;ש ואמר ווי לון לבני נשא דלא ידעין ולא משגיחין ביקרא דמאריהון מאן עביד שמא קדישא בכל יומא הוי אימא מאן דיהיב צדקה למסכני. ת&quot;ח הא אוקמוה הכי הוא דמסכנא אחיד ביה בדינא וכל מיכלייהו בדינא הוא אתר דאקרי צדק כד&quot;א תפלה לעני כי יעטוף תפלה דא תפלה ש&quot;י ואוקימנא ומאן דיהיב ליה צדקה למסבנא הוא עביד לעילא שמא קדישא שלים כדקא יאות בגין דצדקה דא אילנא דחיי וצדקה יהיב לצדק וכד יהיב לצדק כדין אתחבר דא בדא ושמא קדישא אשתכח שלים מאן עביד דא אתערותא (ד&quot;א דעביד אתערותא דא) דלתתא ודאי כאלו עביד שמא קדישא בשלימו. כגוונא דאיהו עביד לתתא הכי אתער לעילא ועל דא כתיב אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת. עושה צדקה דא קבה כביכול הוא עביד ליה. ת&quot;ח מסכנא הא אתמר מאן הוא אתריה. מ&quot;ט. בגין דמסכנא לא אית ליה מדיליה כלום אלא מה דיהבין ליה וסיהרא לא אית לה נהורא מדילה אלא מה דיהיב לה שמשא. ת&quot;ח אמאי עני חשוב כמת מ&quot;ט בגין דההוא אתר גרים ליה דהא באתר דמותא הוא שכיח ובג&quot;כ אקרי מת, ההוא דחייס עליה הוא יהיב ליה צדקה אילנא דחיי שריא עלוי כד&quot;א וצדקה תציל ממות. וכגוונא דעביד ב&quot;נ לתתא הכי נמי עביד לעילא ממש זכאה חולקיה דזכי למעבד שמא קדישא לעילא בג&quot;כ צדקה סליק על כלא, והני מלי צדקה לשמה דהא אתער צדקה לצדק לחברא לון כחדא ולמהוי כלא שמא קדישא כדקא יאות דהא צדק לא אתתקן ולא אשתלים אלא בצדקה דכתיב בצדקה תכונני ולכנסת ישראל אתמר בג&quot;כ ועשיתם אותם וגו':

ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד וגו. רבי יוסי פתח רגזו ואל תחטאו וגו'. רגזו ואל תחטאו האי קרא אוקמוה דבעי בר נש לארגזא יצר טוב על יצר הרע ושפיר אבל בשעתא דרמש ליליא וב&quot;נ שכיב על ערסיה כמה גרדיני נמוסין מתערין בעלמא ואזלין ושאטין ובני נשא בעאן לאתרגזא מקמיה קב&quot;ה ולדחלא מניה בגין דלא ישתכח נפשיה בגווייהו וישתזיב מנייהו. ויבעי ליה לכ&quot;נ דלא יפיק מנייהו מלה בפומיה בגין דלא יתער להו לגביה ולא ישתכחון בהדיה הה&quot;ד אמרו בלבבכם על מכבכם ודמו סלה. דלא יפיק מנייהו מלה מפומיה. ת&quot;ח בשעתא דאתשכחון ישראל זכאין קמיה קב&quot;ה מה כתיב ונתתי שלום בארץ. האי לעילא. דאתי קב&quot;ה לאתחברא בכנסת ישראל. כדין ושכבתם ואין מחריד. מ&quot;ט בגין והשבתי חיה רעה מן הארץ &lt;קטע סוף=דף קיג ב/&gt;

 
&lt;קטע התחלה=דף קיד א/&gt;זוהר חלק ג דף קיד/א
דא חיה דזינא בישא לתתא ומאי איהי אגרת בת מחלת היא וכל סייעתא דילה. האי בליליא. ביממא בני נשא דאתו מסטרהא דא הה&quot;ד וחרב לא תעבור בארצכם. רבי אבא אמר הא אוקמוה דאפילו חרב של שלום כגון פרעה נכה. אבל וחרב לא תעבור דא סייעתא דילה והשבתי חיה רעה דלא תשלוט בארעא ואפילו העברה בעלמא לא תעבור עלייכו ואפילו חרב דשאר עמין ואפילו בר נש מזיינא לא יעבור עלייכו ודא דריש יאשיהו מלכא ואוקמוה דהוא אתפס בחובייהו דישראל כמה דכתיב רוח אפינו משיח יי' נלכד בשחיתותם וגו'. הכא אית לאסתכלא דהא תנינן אי רישא דעלמא הוא טב כל עלמא משתזבן בגיניה ואי רישא דעמא לא אתכשר כל עמא אתפסן בחוביה והא יאשיהו רישא דכשרא הוה ועובדוי מתכשרן. אמאי אתפס בחוביהון דישראל אלא על דלא הימין ביה בירמיהו ולא כפית להו לישראל דחשיב דכלהו זכאי כותיה. והוה אמר ליה ירמיה ולא הימין ביה ובגין כך אתפס בחוביהון. ועוד דסיהרא הוה מאיך נהורא ובעיא לאסתמא. ונתתי משכני בתוככם וגו'. ונתתי משכני דא שכינתא. משכני משכונא דילי דהיא אתמשכנא בחובייהו דישראל. ונתתי משכני. משכוני ודאי מתל לב&quot;נ דהוה רחימא לאחרא א&quot;ל ודאי ברחימותא עלאה דאית לי גבך בעינא לדיירא עמך. אמר היך אנדע דתידור גבאי נטל כל כסופא דביתיה ואייתי לגביה. אמר הא משכונא לגבך דלא אתפרש מנך לעלמין. כך קב&quot;ה בעא לדיירא בהו בישראל מה עבד נטל כסופא דיליה ונחית להו לישראל אמר לון ישראל הא משכונא דילי גבייכו בגין דלא אתפרש מנייכו לעלמין. ואע&quot;ג דקב&quot;ה אתרחיק מנן משכונא שביק בידן ואנן נטרין ההוא כסופא דיליה מאן דיבעי משכוניה ייתי לדיירא גבן. בגין כך ונתתי משכני בתוככם משכונא אתן בידייכו בגין דאדור עמכון ואע&quot;ג דישראל השתא בגלותא משכונא דקב&quot;ה הוא גבייהו ולא שבקו ליה לעלמין. ולא תגעל נפשי אתכם. לב&quot;נ דרחים לחבריה ובעא לדיירא עמיה מה עבד נטל ערסא דיליה ואייתי לביתיה אמר דא ערסא דילי בביתיך בגין דלא ארחיק מנך ערסך ומאנך, כך קב&quot;ה אמר ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם הא ערסא דילי בביתייכו כיון דערסא דילי עמכון תנדעון דלא אתפרש מנייכו ובגין כך ולא תגעל נפשי אתכם:

והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים. כיון דמשכנא דילי גבייכו בודאי תנדעון דאנא אזיל עמכון כד&quot;א כי יי' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש. ר' יצחק ור' יהודה הוו שכיחי ליליא חד בכפר קריב לימא דטבריא קמו בפלגות ליליא א&quot;ר יצחק לר' יהודה נימא במלי דאורייתא דאע&quot;ג דאנן באתר דא לא בעינא לאתפרשא מאילנא דחיי. פתח ר' יהודה ואמר ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה וגו'. ומשה יקח את האהל. אמאי. אלא אמר משה הואיל וישראל קא משקרו ביה בקב&quot;ה. ואחליפו יקרא דיליה. הא משכונא דיליה יהא בידא דמהימנא עד דנחמי במאן ישתאר א&quot;ל ליהושע אנת תהא מהימנא בין קב&quot;ה ובין ישראל וישתאר משכונא בידך במהימנותא ונחמי &lt;קטע סוף=דף קיד א/&gt;

 
&lt;קטע התחלה=דף קיד ב/&gt;זוהר חלק ג דף קיד/ב
במאן ישתאר. מה כתיב ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל. מ&quot;ט ליהושע בגין דאיהו כסיהרא לגבי שמשא ואיהו אתחזי לנטרא משכונא וע&quot;ד לא ימיש מתוך האהל. א&quot;ל קב&quot;ה למשה משה לא אתחזי הכי דהא משכונא דילי יהבית בידייהו אע&quot;ג דאינון חאבו לגבאי משכונא יהא לגבייהו דלא יתפרשון מניה (ס&quot;א דלא אתפרש מנייהו) תבעי דאתפרש מנייהו דישראל ולא איתוב לגבייהו לעלמין. אלא אתיב משכונא דילי לגבייהו ובגיניה לא אשבוק להון בכל אתר אע&quot;ג דישראל חבו לגביה דקב&quot;ה האי משכונא דיליה לא שבקו וקב&quot;ה לא נטיל לה מבינייהו וע&quot;ד בכל אתר דגלי ישראל שכינא עמהון וע&quot;ד כתיב ונתתי משכני בתוככם והא אוקמוה. פתח ר' יצחק ואמר דומה דודי לצבי או לעופר האילים הנה זה וגו'. זכאין אינון ישראל קזכו דמשכונא דא למהוי גבייהו מן מלכא עלאה דאע&quot;ג דאינון בגלותא קב&quot;ה אתי בכל ריש ירחי ושבתי וזמנא לאשגחה עלייהו ולאסתכלא בההוא משכונא דאית ליה גבייהו דאיהו כסופא דיליה למלכא דסרחא מטרוניתא אפקה מהיכליה מה עבדת נטלת ברה דיליה כסופא דמלכא רחימא דיליה ובגין דדעתא דמלכא עלה שבקיה בידהא. בשעתא דסליק רעותא דמלכא על מטרוניתא ועל ברה הוה סליק אגרין ונחית דרגין וסליק כתלין לאסתכלא ולאשגחא כין נוקבי כותלי עלייהו כיון דחמי לון שארי בכי מאחורי קוסטי כותלא ולבתר אזיל ליה. כך ישראל אע&quot;ג דאינון נפקו מהיכליה דמלכא ההוא משכונא לא שבקו ובגין דרעותא דמלכא עלייהו שבקיה עמהון. בשעתא דסליק רעותא דמלכא קדישא על מטרוניתא ועל ישראל סליק אגרין (מקפץ על הגבעות) נחית דרגין וסליק כתלין לאסתכלא ולאשגחא בין קוסטי כותלא עלייהו כיון דחמי לון שארי ובכי הה&quot;ד דומה דודי לצבי או לעופר האילים לדדגא מכתלא לאיגרא ומאיגרא לכתלא הנה זה עומד אחר כתלינו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. משגיח מן החלונות (דודאי בי כנישתא בעייא חלונות מציץ מן החרכים לאסתכלא ולאשגחא עלייהו. ובגין כך ישראל בעי למחדי בההוא יומא דאנהו ידעי דא ואמרי זה היום עשה יי' נגילה ונשמחה בו:

ואם בחקתי תמאסו וגו' רבי יוסי פתח מוסר יי' בני אל תמאס ואל תטוץ בתוכחתו כמה חביבין ישראל קמי קב&quot;ה. דקב&quot;ה בעי לאוכחא להו ולדברא להו בארח מישר כאבא דרחים לבריה ומגו רחימו דיליה לגבי שרביטא בידיה תדיר לדברא ליה בארח מישר דלא יסטי לימינא ולשמאלא הה&quot;ד כי את אשר יאהב יי' יוכיח וכאב את בן ירצה. ומאן דלא רחים ליה קב&quot;ה וסאני ליה סליק מניה תוכחה סליק מניה שרביטא. כתיב אהבתי אתכם אמר יי' וגו' מגו רחימותא דיליה שרביטא בידיה תדיר לדברא. ליה. ואת עשו שנאתי. בגין כך סליקית מניה שרביטא סליקת מניה תוכחתא בגין דלא אתן ליה בי חולקא רחיקא דנפשאי הוא אבל אתון אהבתי אתכם ודאי. ובגין כך מוסר יי' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו. מאי ואל תקוץ לא תקוצון ביה. כמאן דערק מגו גובין דאינון מלכין כגובין לגביה בגרמיה. תא חזי בשעתא דאתער צדק בדינוי. כמה סטרי טהירין מתערין מימינא ומשמאלא כמה שרביטין נפקין מנהון שרביטי אשא שרביטי גומרין שרביטי שלהובא כלהו נפקין ומתערין בעלמא ולקאן לבני נשא. תחותייה ממנן אחרנין מארי טפסין ממנן דארבעין חסר חד שאטין ונחתין לקאן וסלקין ונטלין רשותא עיילין &lt;קטע סוף=דף קיד ב/&gt;

 
&lt;קטע התחלה=דף קטו א/&gt;זוהר חלק ג דף קטו/א
בנוקבא דתהומא רבא מצבעין טפסי ונורא דדליק אתחבר בהו נפקי גומרין ושאטין ונחתין ואשתכחו לקבלהון דבני נשא והיינו דכתיב ויספתי ליסרה אתכם אתן למאריהון דדינא תוספת על דינא דלהון כד&quot;א לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם מאי לא אוסיף לא אתן תוספת למארי דינא לשיצאה עלמא אלא תוספת כגוונא דיכיל עלמא למסבל וע&quot;ד ויספתי אתן תוספת ודאי. תוספת אמאי בגין ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם. שבע והא קב&quot;ה אי גבי ההוא דיליה לא יכיל עלמא למסבל אפי' רגעא חדא הה&quot;ד אם עונות תשמר יה יי' מי יעמוד ואת אמרת שבע על חטאתיכם אלא מה ת&quot;ל שבע אלא שבע לקבלייכו ומאי איהי דא שמטה דאיהי שבע דאקרי שבע כד&quot;א מקץ שבע שנים תעשה שמטה וע&quot;ד שבע על חטאתיכם ואקרי שבע ואקרי בת שבע. מה בין האי להאי אלא שבע בלחודהא למעבד שמטה ולמעבד דינין לאפקא חירו דכלה בה. בת שבע אקרי דאתחבר באחרא כחדא לאנהרא למשלט במלכותא לאודעא מלכותא בארעא ובכלא בת שבע אקרי. כתיב על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה. באר שבע בארא דיצחק היא וכלא חד מלה הוא. ר' אבא אמר ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם., ויסרתי אתכם על ידא דממנן אחרנין כמה דאוקמוה אף אני הא אנא אתער לקבלייכו הא שבע לאתערא עלייכו. ת&quot;ח רחימותא עלאה דקב&quot;ה בישראל. למלכא דהוה ליה בר יחידאי והוי חטי קמי מלכא יומא חד סרח קמי מלכא אמר מלכא כל הני יומין אלקינא לך ולא קבלת מכאן ואילך חמי מה אעביד לך אי אתריך לך מן ארעא ואפיק לך ממלכותא דלמא יקומון עלך דובי חקלא או זאבי חקלא או לסטין ויעברון לך מעלמא מה אעביד אלא אנא ואנת ניפוק מארעא כך אף אני אנא ואנת ניפוק מארעא (אף אנא ואנת נהך בגלותא וניפוק כחדא) כך אמר קב&quot;ה ישראל מה אעביר לכו הא אלקינא לכו ולא ארתיכו אדנייכו הא אייתינא עלייכי מארי תריסין מארי טפסין לאלקאה לכון ולא שמעתון. אי אפיק לכו מארעא לחודכון דחילנא עלייכו מכמה דובין מכמה זאבין דיקומון עלייכו ויעברון לכו מעלמא אבל מה אעביד לכו אלא אנא ואתון ניפוק מארעא ונהך בגלותא הה&quot;ד ויסרתי אתכם למהך בגלותא. ואי תימרון דאשבוק לכון אנף אני עמכון. שבע על חטאתיכם דא שבע דיתתרך עמכון ואמאי על חטאתיכם הה&quot;ד ובפשעיכם שלחה אמכם אמר קב&quot;ה אתון גרמתון דאנא ואתון לא נידור (ס&quot;א בארעא) בעלמא (נ&quot;א ניטרוד (ס&quot;א מארעא) מעלמא) הא מטרוניתא נפקת מהיכלא עמכון הא אתחרב כלא היכלא דילי ודלכון אתחרב דהא למלכא לא אתחזי היכלא אלא כד איהו עייל עם מטרוניתא. וחדוה דמלכא לא אשתכח אלא בשעתא דעאל בהיכלא דמטרוניתא ואשתכח ברהא עמה בהיכלא חדאן כלהו כחדא השתא דלא אשתכחו ברא ומטרוניתא הא היכלא חריבא מכלא אלא אנא מה אעביד אף אנא עמכון והשתא אע&quot;ג דישראל אינהו בגלותא קב&quot;ה אשתכח עמהון ולא שביק לון דכד יפקון ישראל מן גלותא קב&quot;ה יתוב עמהון דכתיב ושב יי' אלקיך ושב יי' אלקיך ודאי והא אתמר:

רבי חייא ור' יוסי הוו אזלי בארחא. אערעו בההיא מערתא בחקלא א&quot;ר חייא לר' יוסי האי דכתיב אלה דברי הברית וגו' מלבד הברית מאי דברי הברית. דברי גבורה (ס&quot;א האלה) מבעי ליה אמר ליה הא אוקמוה הללו מפי הגבורה והללו מפי עצמו של משה והא אתמר. ת&quot;ח אלין ואלין דברי הברית הוו &lt;קטע סוף=דף קטו א/&gt;

 
&lt;קטע התחלה=דף קטו ב/&gt;זוהר חלק ג דף קטו/ב
דאע&quot;ג דמפי הגבורה הוו מילין מלי ברית הוו דהא טב וביש ביה תליין טב דאתי מצדיק. ביש דאתי מן דינא מאתר דדינא והיינו צדק. וצדיק וצדק ברית אינון ברית אקרון ועל דא מלין אלין מלי ברית אינון וקשיר ברית כחדא ובגיני כך זכור ושמור קשור כחדא זכור ביום שמור בלילה. הא ברית כחדא ובג&quot;כ ברית ודאי דברי הברית נינהו וכל אתר ברית באתר דא איהו. אמר ר' חייא ודאי הכי הוא ובגין כך שבת דאיהו זכור ושמור אקרי ברית דכתיב ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם וכלא מלה חד ואתר דא אקרי ברית אכל אתר. ת&quot;ח כתיב ונתתי שלום בארץ הוא יסוד דאיהו שלמא דארעא שלמא דביתא שלמא דעלמא. ויסרתי אתכם אף אני שבע. מאי שבע דא צדק הא ודאי ברית ובג&quot;כ דברי הברית נינהו. א&quot;ר יוסי כתיב ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו'. ואף גם זאת ואף כד&quot;א אף אני. גם לרבות כ&quot;י דאקרי זאת דלא שבקת לון לעלמין. בהיותם בארץ אויביהם. בהיותם כלא כחדא. לא מאסתים ולא געלתים בגין דלא אתחבר בהו. להפר בריתי אתם דאי לא אפרוק להו הא בריתי פליג ובגין כך להפר בריתי אתם. אמר ר' חייא אנא שמענא מלה חדתא דאמר רבי אלעזר לא מאסתים ולא געלתים לכלתם. לא הכיתים ולא הרגתים לכלותם מבעי ליה אלא לא מאסתים ולא געלתים מאן דסאנא לאחרא מאיס הוא לקבליה וגעלא הוא בגיעולא קמיה. אבל הכא לא מאסתים ולא געלתים. מ&quot;ט בגין דחביבותא דנפשאי בינייהו ובגינה כלהו חביבין גבאי הה&quot;ד לכלתם לכלתם כתיב חסר וי&quot;ו בגינה לא מאסתים ולא געלתים בגין דאיהי רחימתא דנפשאי רחימותא דילי גבהא. לבר נש דרחים אתתא והות דיירא בשוקא דבורסקי אי לא הות היא תמן לא עייל בה לעלמין כיון דהיא תמן דמי בעינוי כשוקא דרוכלי דכל ריחין דעלמא טבין אשתכחו תמן. אוף הכא ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם דאיהו שוקא דבורסקי לא מאסתים ולא געלתים ואמאי לכלתם בגין כלתם דאנא רחימנא לה דאיהי רחימתא דנפשאי דשרייא תמן ודמי עלי ככל ריחין טבאן דעלמא בגין ההיא כלה דבגוויהו. א&quot;ר יוסי אלו לא אתינא הכא אלא למשמע מלה דא דיי. פתח ואמר בן יכבד אב ועבד אדניו. בן יכבד אב כד&quot;א כבד את אביך ואת אמך ואוקמוה במיכלא ומשתייא ובכלא. האי בחייוי דאתחייב ביה. בתר דמית אי תימא הא פטור מניה הוא לאו הכי. דאע&quot;ג דמית אתחייב ביקריה יתיר דכתיב כבד את אביך דאי ההוא ברא אזיל בארח תקלא ודאי מבזה לאבוי הוא ודאי עביד ליה קלנא ואי ההוא בדא אזיל בארח מישר ותקין עובדוי ודאי דא אוקיר לאבוי אוקיר ליה בהאי עלמא גבי בני נשא אוקיר ליה בההוא עלמא גבי קב&quot;ה וקב&quot;ה חייס עליה ואותיב ליה בכורסייא דיקריה ודאי. בן יכבד אב כגון ר' אלעזר דאיהו אוקיר ליה לאבוי בהאי עלמא ובההוא עלמא השתא אסגי שבחא דר&quot;ש בתרין עלמין בהאי עלמא ובההוא עלמא יתיר מחייוי דזכה לבנין קדישין ולגזעין קדישין זכאין אינון צדיקייא דזכאן לבנין קדישין לגזעין קדישין עלייהו מתקרי וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך יי'. אמן: &lt;קטע סוף=דף קטו ב/&gt;</text>
      <sha1>l10u12noybehmwd5lrz5ttigq2j1ynk</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947901</id>
      <parentid>2947868</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:24:58Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947901</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="49540" sha1="4eri5gljhyejfvlj14qbnwhofgnzyxt" xml:space="preserve">__TOC__

&lt;קטע התחלה=דף קז ב/&gt;
==פרשת בהר==
{{ממ זהר משולב|ג|קז|ב}}וידבר יי' אל משה בהר סיני לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבאו אל הארץ וגו' רבי אלעזר פתח זאת תורת העולה היא העולה וגו'. האי קרא בכ&quot;י אוקימנא דהיא סלקא ומתחברא במלכא קדישא בזווגא שלים היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה וגו'. ת&quot;ח כיון דעאל ליליא ותרעין סתימין דינין תתאין מתערין בעלמא ואזלין ושאטין חמרי ואתני וכלבי. חמרי הא אוקימנא וכלבי ואתני לא שאטן ולא אזלין אלא בהו עבדי חרשיא לבני נשא כגון בלעם ואוקמוה. כדין כל בני עלמא ניימין ומזבח תתאה דלבר אתוקד. בפלגות ליליא אתער רוח צפון. ומההוא מזבח תתאה נפיק שלהובא דאשא ותרעין אתפתחו ודינין תתאין אתכנשו בנוקבייהו. וההוא שלהובא אזיל ושאט ותרעין דג&quot;ע אתפתחו עד דמטי (נ&quot;א צפרא) ההוא שלהובא אתפלג לכמה סטרין דעלמא ועאל &lt;קטע סוף=דף קז ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קח|א}}&lt;קטע התחלה=דף קח א/&gt;זוהר חלק ג דף קח/א
תחות גדפוי דתרנגולא וקארי. כדין קב&quot;ה אשתכח בין צדיקייא וכ&quot;י משבחא ליה לקב&quot;ה עד דאתי צפרא כיון דאתי צפרא אשתכחו משתעין ברזא חדא. ואית לה נייחא בבעלה. הה&quot;ד על מוקדה על המזבח כל הלילה וגו'. עד הבקר דהא בצפרא דינין ושלהובין אשתככו. וכדין אתער אברהם בעלמא. ונייחא הוא דכלא. ת&quot;ח כיון דעאלו ישראל לארעא לא אשתכחו בה דינין תתאין וכ&quot;י הות בה בנייחא על כנפי דכרובים כמה דאתמר דכתיב צדק ילין בה. כדין הוות לה נייחא מכלא דהא ישראל לא ניימין עד דמקרבי קרבנא דבין הערבים ואסתליקו דינין. ועולה הוה אתוקד על מדבחא וכדין הוה לה נייחא מכלא ולא אשתכח אלא אתתא בבעלה הה&quot;ד כי תבואו וגו'. ושבתה הארץ נייחא ודאי:

ושבתה הארץ שבת ליי'. שבת ליי' ממש. תו פתח ר' אלעזר כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד וגו'. בגין דכל בר ישראל דאתגזר דאית ביה רשימא קדישא אית ליה נייחא בשמטה דהא דיליה הוא ההוא שמטה לנייחא ביה. ודא אקרי שבת הארץ. ודאי חירו אית בה. נייחא בה. כמה דשבת נייחא הוא דכלא. ה&quot;נ שמטה נייחא דכלא נייחא הוא דרוחא וגופא. ת&quot;ח ה' נייחא הוא דעלאי ותתאי. בג&quot;כ. ה' עלאה. ה' תתאה. נייחא דעלאין. נייחא דתתאין. ה' עלאה שבע שנים שבע פעמים ה' תתאה שבע שנים בלחודייהו דא שמטה ודא יובלא. וכד מסתכלין מלי כלא חד. בג&quot;כ ושבתה הארץ. בההוא נייחא דארעא אצטריכו עבדי נייחא. ובג&quot;כ ובשביעית יצא לחפשי חנם. חנם מהו חנם. דלא יהיב למאריה כלום. אלא. דא רזא הכי אוליפנא כתיב זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם. בלא ברכה. דלא הוה עלנא במצרים עול דלעילא. ת&quot;ח עבדין פטורין מעול מלכותא דלעילא וע&quot;ד פטורין מן המצות. מאי עול מלכות שמים. אלא כהאי תורא דיהבין עליה עול בקדמיתא בגין לאפקא מניה טב לעלמא ואי לא קביל עליה ההוא עול לא עביד מדי. הכי נמי אצטריך ליה לב&quot;נ לקבלא עליה עול בקדמיתא ולבתר דיפלח ביה בכל מה דאצטריך. ואי לא קביל עליה אי בקדמיתא לא ייכול למפלח. הה&quot;ד עבדו את יי' ביראה. מהו ביראה כד&quot;א ראשית חכמה יראת יי' ודא מלכות שמים ובג&quot;כ עול מלכות שמים וע&quot;ד האי בקדמיתא הוא דכלא. מאן אוכח. תפלה בקדמיתא של יד. בגין דבהאי עייל לשאר קדושה. ואי האי לא אשתכח לגביה לא שריא ביה קדושה לעילא בג&quot;כ בזאת יבוא אהרן אל הקדש וגו'. כתיב. והא עול לא שריא במאן דאיהו כפית באחרא. וע&quot;ד עבדין פטורין מעול מלכות שמים. ואי מהאי עול פטורין מכל שאר פטורין דהא שאר לא שריא עליה דב&quot;נ עד דאשתכח גביה בהאי עול. ובג&quot;כ הוו אכלי ישראל במצרים חנם. אוף הכא יצא לחפשי חנם דהא עבדא הוה וכל מה דעביד חנם הוא בלא עול מלכות שמים. ואע&quot;ג דחנם הוו עובדוהי יצא לחפשי ויהא ליה נייחא. לבתר דאיהו בחירו ואשתכח ביה נייחא יהבין עליה עול מההוא אתר דאפיק ליה לחירו. ואי ב&quot;נ יסרב למיפק לחירו כד&quot;א ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני וגו'. הא ודאי פגים ליה להאי אתר דשביק עול מלכותא דלעילא ונטיל עול דמאריה. ע&quot;ד מה כתיב והגישו אדניו אל האלקים והגישו אל הדלת וגו'. והגישו אדניו אל האלקים אל האלקים סתם. לגבי ההוא אתר דפגים ליה דה&quot;נ אלקים אקרי. ולאן אתר יתקריב לגביה אל הדלת או אל המזוזה &lt;קטע סוף=דף קח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קח ב/&gt;זוהר חלק ג דף קח/ב
בגין דהאי אתר פתחא הוא דלעילא ומזוזה אקרי והא אתמר. וכיון דאיהו אכוון לאפגמא להאי אתר ההוא פגימו אשתאר בהדיה ביה בגופיה הה&quot;ד ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם. יהוי עבדא תחות רגלוי דמאריה עד שתא דיובלא. את אונו אמאי. הא אוקמוה. אבל שמיעת תלי בהאי אתר. עשייה לעילא. ובגין דישראל כד קריבו לטורא דסיני והוו ברחימו דלבייהו לאתקרבא לקב&quot;ה אקדימו עשייה לשמיעה דהא שמיעה בקדמיתא ולבתר עשייה. שמיעה בהאי שמיטה תליא. וע&quot;ד הוא פגים להאי שמיעה. יתפגים שמיעה דיליה וישתאר פגימו ביה. ולא ישתאר הוא עבדא למאריה עד דיתקרב לההוא אתר דפגים ויתפגים הוא קמיה וישתאר ביה ההוא פגימו ובג&quot;כ והגישו אדניו אל האלקים סתם כמה דאוקימנא וע&quot;ד ושבתה הארץ שבת ליי':

שש שנים תזרע שדך וגו'. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת ליי' והא אוקמוה דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו'. מ&quot;ט ואכלו אביוני עמך. בנין דמסכני בהאי אתר תליין. ובגין כך שביק לון למיכל. ועל דא מאן דרחים למסכנא יהיב שלמא בכנסת ישראל ואוסיף ברכתא בעלמא ויהיב חידו וחילא לאתר דאתקרי צדקה. לארקא ברכתא ולכנסת ישראל ואוקימנא. וכי תאמרו מה נאכל וגו'. ר' יהודה פתח בטח ביי' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה. לעולם ב&quot;נ יהא זהיר במאריה וידבק לביה במהימנותא עלאה בגין דיהוי שלים במאריה. דכד יהוי שלים ביה לא יכלין לאבאשא ליה כל בני עלמא. ת&quot;ח בטח ביי' ועשה טוב מאי ועשה טוב אלא הכי תנינן בעובדא דלתתא יתער עובדא דלעילא והא אוקמוה. ועשיתם אותם כביכול אתון תעבדון להון. בגין דבההוא אתערותא דכלון דאתון עבדין לתתא אתער לעילא וע&quot;ד ועשה טוב כתיב. ואין טוב אלא צדיק דכתיב אמרו צדיק כי טוב כיון דאתון עבדין האי ודאי האי טוב יתער כדין שכן ארץ ורעה אמונה וכלא חד. שכן ארץ ארץ עלאה. דהא לית לך בעלמא דיכול למשרי בהדה עד דיתער האי טוב לגבה. כיון דיתער ליה כביכול הוא עביד ליה וכדין שכן ארץ שרי בגווה איכול איבה אשתעשע בהדה. ורעה אמונה. דא ארץ וכלא חד כד&quot;א ואמונתך בלילות. ורעה אמונה הוי דבר לה בכל רעותך. ואי לא תתער לקבלה האי טוב אתרחק מנה ולא תקרב בהדה לא תקרב לגו אתון נורא יקידתא ואי תקרב בהדה בדחילו כמאן דדחיל מן מותא. דהא כדין נורא דליק ואוקיד עלמא בשלהובוי וכיון דאתער לקבלה האי טוב כדין שארי בגווה ולא תחדל מנה אנת כדין ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור. ת&quot;ח בני מהימנותא מדברי להאי לרעותהון בכל יומא. מאן אינון בני מהימנותא אינון דמתערי האי טוב לקבליה ולא חס על דיליה וידעי דהא קב&quot;ה יהיב ליה יתיר כד&quot;א יש מפזר ונוסף עוד. מ&quot;ט בגין דהאי אתער ברכאן לקבליה. ולא יימא אי אתן האי השתא מה אעביד למחר. אלא קב&quot;ה יהיב ליה ברכאן עד בלי די כמה דאוקמוה ובג&quot;כ וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו' מה כתיב וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית. ועשת את התבואה לשלש השנים. ועשת ועשתה מבעי ליה. מאי ועשת. אלא לאפקא ה' דאית לה שמטה ונייחא ולא עביד עבידתא. כתיב ראו כי יי' וגו' נותן לכם ביום הששי לחם יומים וגו'. כגוונא דא וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית וגו':

רבי חייא ור' יוסי הוו אזלי בארחא פגעו בההוא טורא אשכחו תרי גברי דהוו אזלי אדהכי חמו חד ב&quot;נ דהוה אתי. ואמר לון במטו מנייכו הבו לי מזונא פתא דנהמא דדני תרין יומין דתעינא במדבר ולא אכלנא מדי. אשתמיט חד מאינון תרי גברי ואפיק מזוניה דאיהו איתי לאורחא ויהיב ליה ואכיל ואעקי לה. א&quot;ל חברה מה תעבד מן מזונא דהא אנא דידי אכלנא. א&quot;ל ומה עלי דידך אנא אזיל. יהיב גבי ההוא מסכנא עד דאכל כל מה דהוה גביה וההוא נהמא דאשתאר יהב ליה לאורחא ואזל ליה. א&quot;ר חייא לא בעא קב&quot;ה דמלה דא יתעביד על ידן. א&quot;ר יוסי דילמא דינא אתגזר על ההוא ב&quot;נ ובעא קב&quot;ה לזמנא קמיה האי בגין לשזבא ליה. עד דהוו אזלי לאה ההוא גברא בארחא. א&quot;ל חבריה ולא &lt;קטע סוף=דף קח ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קט|א}}&lt;קטע התחלה=דף קט א/&gt;  (הדף מכיל רק [[#פרשת פנחס - רעיא מהימנא|רעיא מהימנא]])
&lt;קטע סוף=דף קט א/&gt;  
{{ממ זהר משולב|ג|קט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קט ב/&gt; (הדף מכיל רק [[#פרשת פנחס - רעיא מהימנא|רעיא מהימנא]])
&lt;קטע סוף=דף קט ב/&gt;  
{{ממ זהר משולב|ג|קי|א}}&lt;קטע התחלה=דף קי א/&gt; (הדף מכיל רק [[#פרשת פנחס - רעיא מהימנא|רעיא מהימנא]])
&lt;קטע סוף=דף קי א/&gt;  
{{ממ זהר משולב|ג|קי|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קי ב/&gt; [יש כאן קצת זוהר. מתחיל במלת &quot;חלק ה' עמו&quot; ומסיים &quot;בכל סטרוי&quot;]
&lt;קטע סוף=דף קי ב/&gt;  

{{ממ זהר משולב|ג|קיא|א}}&lt;קטע התחלה=דף קיא א/&gt;זוהר חלק ג דף קיא/א
אמינא לך דלא תתן נהמא לאחרא. א&quot;ר חייא לרבי יוסי הא מזונא גבן ניהב ליה למיכל. א&quot;ר יוסי תבעי למיפק מניה זכותא ניזיל ונחמי דהא ודאי בקפטורי דדא טפסא דמותא אתאחיד ובעא קב&quot;ה לזמנא זכותיה בגין לשזביה. אדהכי יתיב ההוא ב&quot;נ ונאים תחות חד אילנא וחבריה אתרחיק מניה ויתיב בדרך אחרא א&quot;ר יוסי לר' חייא השתא ניתיב ונחמי דודאי קב&quot;ה בעי למרחש ליה ניסא קמו ואוריכו אדהכי חמו חד טיפסא בשלהובי קאים גביה. א&quot;ר חייא ווי על ההוא ב&quot;נ דשהתא יימות. א&quot;ר יוסי זכאה ההוא ב&quot;נ דקבה ירחיש ליה ניסא. אדהכי נחת מאילנא חד חויא ובעא למקטליה. קם ההוא טפסא עליה וקטליה קסטר ברישיה טפסא ואזל ליה. א&quot;ר יוסי ולא אמינא לך דקב&quot;ה בעא למרחש לי' נסא ולא תפוק זכותיה מניה. אדהכי אתער ההוא ב&quot;נ וקם ואזיל ליה אחידו ביה ר' חייא ור' יוסי ויהבו ליה למיכל. בתר דאכל אחויאו ליה ניסא דרחיש ליה קב&quot;ה. פתח ר' יוסי ואמר בטח ביי' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה זכאה חולקיה דב&quot;נ דעביד טוב מדידיה דהא אתער טוב בכ&quot;י ובמה בצדקה דכד אתער צדקה הא טוב כדין אתער לגבי כ&quot;י וע&quot;ד כתיב וצדקה תציל ממות מ&quot;ט בגין דצדקה אילנא דחיי הוא. ואתער על ההוא אילנא דמותא ונטיל אינון דאחידן ביה ושזיב לון מן מותא. מאן גרים לההוא אילנא דחיי דאתער להאי הוי אימא ההיא צדקה דאיהו עביד כביכול הוא עביד ליה לעילא כד&quot;א עושה צדקה בכל עת. והא אתמר.:  (חסר?)  &lt;קטע סוף=דף קיא א/&gt; 

{{ממ זהר משולב|ג|קיא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קיא ב/&gt;  (חסר)
&lt;קטע סוף=דף קיא ב/&gt; 

{{ממ זהר משולב|ג|קיב|א}}&lt;קטע התחלה=דף קיב א/&gt; (חסר?)

אם בחקותי תלכו וגו'. ר' חייא פתח עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור וגו'. עמי זכר נא זכאה חולקא דעמא דא דמאריהון אוכח לון הכי. עמי זכר נא אע&quot;ג דאתון סטאן מאורחי עמי אתון דלא בעינא למעבד לכו כעובדייכו. ר' יצחק אמר זכאה חולקא דעמא דמארייהו אמר לון עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי. מה יעץ בלק מלך מואב בכמה מלין ועובדין אמר לשיצאה לכו מעלמא וכמה חרשין אתער לקבלייכו א&quot;ר יוסי אמר לון קב&quot;ה לישראל זכור נא. ווי דאנן צווחין בכל יומא וגעינן ובכינן זכור יי' מה היה לנו זכור יי' לבני אדום ולא בעי לאשגחא עלנא הוא אמר לן בבעו זכור נא אין נא אלא לשון בעותא ואנן לא אשגחנא ביה כגוונא דא אנן צוחין זכור יי' מה היה לנו זכור יי' לבני אדום זכור עדתך קנית קדם זכרני יי' ברצון עמך ולא בעי לאשגחא עלן. ר' יהודה אמר ודאי קב&quot;האשגח עלן תדיר ודכיר לן אי לאו דאיהו אשגח בהו בישראל ודכיר לון לא יקומון חד יומא בגלותא הה&quot;ד ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו'. 

(חסר?)
&lt;קטע סוף=דף קיב א/&gt;
 

{{ממ זהר משולב|ג|קיב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קיב ב/&gt;זוהר חלק ג דף קיב/ב
קב&quot;ה לא עביד לן כעובדנא. ת&quot;ח בלק חכים הוה ורב חרשין בעובדי ידוי יתיר מן בלעם והכי אוליפנא כל מה דבעי ב&quot;נ בהאי עלמא בפולחנא דקב&quot;ה בעי לאתערא בעובדא לתתא דבעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא ועובדא דא בעי בקדושה והא אוקמוה. ובאתר דלית עובדא אית מלה ובמלה דפומא תלייא עובדא לאתערא לעילא. כמה דבעינן לאתערא קדושה עלאה בעובדא ובמלה. הכי נמי אינון דאתיין מסטרא דמסאבותא בעיין לאתערא סטרא דלהון בעובדא ובמלה דפומא ואע&quot;ג דבלעם חרשא הוה רב מכל חרשין דעלמא. חרשא עלאה מניה הוה בלק, בקסם הוה בלק רב מכל חכימין ובלעם בנחש (והא אוקמוה) קסם ונחש תרין דרגין אינון. קסם תלייא בעובדא. נחש לא תלייא בעובדא אלא באסתכלותא ובמלה דפומא וכדין מתערין עלייהו רוח מסאבא לאתלבשא בהו ועביד מה דעביד. וישראל קדישין לאו הכי אלא כלהו קדישין וכל עובדייהו לאתערא עלייהו רוח קדישא כד&quot;א עד יערה עלינו רוח ממרום. וע&quot;ד כתיב כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל דהא אינון בסטרא דקדושה עלאה אחידן. ועובדייהו בקדושה אתו וקדושה מתערי עלייהו ומתלבשן בה. ות&quot;ח בקסם הוה בלק רב מכל חכימין ובלעם בנחש. וע&quot;ד בשעתא דבעא בלק לאתחברא עמיה מה כתיב וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם (ובלעם עובדוי בנחש). ת&quot;ח במלה דפומא הוה בלעם רב מכל חרשין דעלמא ובאסתכלותא דההוא נחש הוה ידע לכוונא שעתא ועל דא בעא בלק לאשלמא מלה (ס&quot;א כלא) קסם ונחש. אמר ליה קב&quot;ה. רשע הא קדמוך בני. עובדא אית בגווייהו דכל סטרין בישין וזינין בישין וחרשין דעלמא לא יכלין לקרבא בהדייהו דכלהו ערקין מקמיה. ומאי איהו אהל מועד ומאני קודשא ושמושי מקדשא וקטרת בוסמין דקא מבטל כל רתחא ורוגזא דעלמא דלעילא ותתא ועלוון וקרבנין בכל יומא ותרי מזבחות למעבד עובדא מזבחות ושלחן לחם הפנים ואת הכיור ואת כנו וכמה שמושין לעובדא למלה דפומא הארון ותרי לוחייא דאורייתא ואהרן לכפרא על עמא בצלותא בכל יומא. כיון דאשגח ההוא רשע בהאי אמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. מ&quot;ט. יי' אלקיו עמו ותרועת מלך בו. וע&quot;ד עמי זכר נא בבעו מנייכו הוו דכירין ההוא זמנא דאתחברו בלק ובלעם לשיצאה לכו ולא יכילו דאנא אחידנא בכו כאבא דאחיד בבריה ולא שביק ליה בידא דאחרא. מן השטים ועד הגלגל מאי דא לקביל דא. אלא אמר קב&quot;ה לישראל בבעו מנייכו הוו דכירין כל זמנא דהויתון אחידן בי ולא יכיל ההוא רשע בחרשוי וקסמוי לשלטאה עלייכו. כיון דשבקתון ידייכו לאחדא בי והויתון בשטים מה כתיב ויאכל העם וישתחוו לאלקיהם. בגלגל כד&quot;ט בגלגל שוורים שבחו וכדין שליטו בכו שנאיכון וכל דא אמאי למען דעת צדקות יי'. כל אינון צדקות דעבדנא לכו בזמנא דאתון אחידן בי ולא שביקנא מלה דעלמא לשלטאה בכו ורוגזא דלעילא ותתא וזיגין בישין לא יכלין לקרבא בכו. ויאמר אליהם לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר יי' אלי. ת&quot;ח בשעתא דעאל שמשא ותרעין כלהו אסתימו ועאל ליליא ואתחשך כמה חבילי (ס&quot;א כלבי) שראן משלשליהון ואזלין ושטאן בעלמא וכמה רברבי ממנן עלייהו דמדברי להו ואית ממנא רברבא על כלא מסטרא דשמאלא. וההוא רשע הוה שכיח לגבי ההוא ממנא עלאה מכלא בחרשוי. והוא הוה אמר בחרשוי בליליא בזמנא דאיהו שלטא בכל סיעתא דיליה והוא הוה אתי לאשתכחא גביה ואודע ליה מה דאיהו בעי. כגוונא &lt;קטע סוף=דף קיב ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קיג|א}}&lt;קטע התחלה=דף קיג א/&gt;זוהר חלק ג דף קיג/א
דא ויבא אלקים אל לבן הארמי ההוא דשכיח גביה ויבא אלקים אל אבימלך כלהו כגוונא דא בכל אתר אקרון ליה באינון חרשין. וע&quot;ד הוה שכיח בליליא יתיר מביממא והא אוקמוה. וכל הני חרשין וחכימין הוו לאבימלך דכתיב וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון. כתיב הכא בעד החלון וכתיב בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא. לבן הא אוקמוה. בלעם כדין. ועל דא בכלהו כתיב אלקים ויבא אלקים אל בלעם ויבא אלקים אל לבן ויבא אלקים אל אבימלך הו אתא לגבייהו ולאו אינון לגביה דהא לית להו אתר זמין. ואי תימא הא כתיב אלקים. אלא שמא דא אשתתף בכלא ואפי' ע&quot;ז נמי אלקים אקרי אלקים אחרים ובכללא דאלקים אחרים אלין ממנן ובכללא דא הוו ובג&quot;כ אקרי הכי. וההוא רשע הוה אמר בחרשוי וקרי ליה ואתי לגביה. ובגין כך כתיב לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר יי' אלי. ההוא רשע קא משבח גרמיה דהא לא כתיב ביה אלא ויבא אלקים. ד&quot;א כאשר ידבר יי' אלי ע&quot;י דההוא שליחא דסטרא אחרא ואי תימא הא ביממא אשתכח לגביה (ס&quot;א כד הוה לגבי בלק אלא) אלא ודאי בנחש אסתכלותא הוה ביה ובההוא זמנא הוה מסתכל לכוונא שעתא הה&quot;ד ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים. וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל. אלא דההוא יומא אסתכל לכוונא שעתא ולא אשתכח כשאר יומי וכדין חמא דהא רוגזא רבא לא אשתכח בעלמא כדין ידע כי טוב בעיני יי' לברך את ישראל. בההוא זמנא שביק גרמיה מכל נחשים דעלמא ולא אסתכל בהו. הה&quot;ד ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים. ת&quot;ח בההיא שעתא דרתחא אשתכח כדין שמאלא אתער והוה ידע ההוא רשע אתר לאחדא בסטרא שמאלא למילט ואסתכל בההוא זמנא ולא אשתכח כדין מה כתיב מה אקוב לא קבה קל ומה אזעום לא זעם יי'. ובג&quot;כ עמי זכר נא מה יעץ בלק וגו'. ומה ענה אותו בלעם בן בעור (בגין כך) זכאין אינון ישראל אינון ישראל זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי (דמאריהון אוכח לון הכי):


אם בחקתי תלכו. אם בחקותי דא אתר דגזירין דאורייתא תליין בההוא אתר כד&quot;א את חקותי תשמורו חוק הוא דאקרי הכי וגזירין דאורייתא בה אתכלילן. ואת משפטי תשמורו. משפטי דא הוא אתר אחרא עלאה דההיא חקה אחידת ביה ומתחבראן דא בדא דעילאי ותתאי. וכל פקודי אורייתא וכל גזרי אורייתא וכל קדושי אורייתא בהני אחידן בגין דהאי תורה שבכתב והאי תורה שבע&quot;פ ועל דא אם בחוקותי כל אינון גזירין ודינין ועונשין ופקודין דאינון בההוא אתר דאקרי תורה שבע&quot;פ חקה. ואת משפטי תשמורו בההוא אתר דאקרי תורה שבכתב כד&quot;א משפט לאלקי יעקב. ודא אחיד בדא ודא בדא וכלא חד ודא הוא כללא דשמא קדישא. ומאן דאעבר על פתגמי אורייתא כאלו פגים שמא קדישא בגין דחק ומשפט שמא דקב&quot;ה הוי ועל דא אם בחקותי תלכו דא תורה שבעל פה ואת משפטי תשמרו דא תורה שבכתב. ודא הוא כללא דשמא קדישא. ועשיתם אותם. מאי ועשיתם אותם. כיון דאמר תלכו ותשמרו אמאי ועשיתם אלא מאן דעביד פקודי אורייתא ואזיל באורחוי כביכול כאלו עביד ליה לעילא אמר קב&quot;ה כאלו עשאני ואוקמוה וע&quot;ד ועשיתם אותם. ועשיתם אתם כתיב ודא והואיל ומתערי עלייכו לאתחברא דא בדא לאשתכחא שמא קדישא כדקא יאות ועשיתם אתם ודאי. כגוונא דא אר&quot;ש ויעש דוד שם וכי דוד עביד ליה אלא בגין דאזיל בארחי דאורייתא ועביד פקודי אורייתא ואנהיג מלכותא כדקא יאות כביכול עשה שם לעילא ולא הוה מלכא בעלמא דזכה &lt;קטע סוף=דף קיג א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קיג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קיג ב/&gt;זוהר חלק ג דף קיג/ב
להאי כדוד דהוה קם בפלגות ליליא והוה משבח ליה לקב&quot;ה עד דסליק שמא קדישא בכורסייה בשעתא דסליק נהורא דיממא כביכול הוא עבד שם ממש כד&quot;א ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ובג&quot;כ ויעש דוד שם ועל דא ועשיתם אותם כתיב ואי אתון תשתדלון למעבד לון לאתתקנא שמא קדישא כדקא יאות כל אינון ברכאן דלעילא ישתכחון גבייכו בתקוניהון כדקא יאות:

ונתתי גשמיכם בעתם וגו'. כל חד וחד יתן חילא דיליה עלייכו מאן אינון ההוא תקונא דעבדתון דההוא שמא קדישא כגוונא דא כתיב ושמרו דרך יי' לעשות צדקה ומשפטוכי כיון דכתיב ושמרו דרך יי' אמאי לעשות צדקה ומשפט. אלא מאן דנטיר אורחוי דאורייתא כביכול הוא עושה צדקה ומשפט ומאי צדקה ומשפט דא קב&quot;ה. בכה ר&quot;ש ואמר ווי לון לבני נשא דלא ידעין ולא משגיחין ביקרא דמאריהון מאן עביד שמא קדישא בכל יומא הוי אימא מאן דיהיב צדקה למסכני. ת&quot;ח הא אוקמוה הכי הוא דמסכנא אחיד ביה בדינא וכל מיכלייהו בדינא הוא אתר דאקרי צדק כד&quot;א תפלה לעני כי יעטוף תפלה דא תפלה ש&quot;י ואוקימנא ומאן דיהיב ליה צדקה למסבנא הוא עביד לעילא שמא קדישא שלים כדקא יאות בגין דצדקה דא אילנא דחיי וצדקה יהיב לצדק וכד יהיב לצדק כדין אתחבר דא בדא ושמא קדישא אשתכח שלים מאן עביד דא אתערותא (ד&quot;א דעביד אתערותא דא) דלתתא ודאי כאלו עביד שמא קדישא בשלימו. כגוונא דאיהו עביד לתתא הכי אתער לעילא ועל דא כתיב אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת. עושה צדקה דא קבה כביכול הוא עביד ליה. ת&quot;ח מסכנא הא אתמר מאן הוא אתריה. מ&quot;ט. בגין דמסכנא לא אית ליה מדיליה כלום אלא מה דיהבין ליה וסיהרא לא אית לה נהורא מדילה אלא מה דיהיב לה שמשא. ת&quot;ח אמאי עני חשוב כמת מ&quot;ט בגין דההוא אתר גרים ליה דהא באתר דמותא הוא שכיח ובג&quot;כ אקרי מת, ההוא דחייס עליה הוא יהיב ליה צדקה אילנא דחיי שריא עלוי כד&quot;א וצדקה תציל ממות. וכגוונא דעביד ב&quot;נ לתתא הכי נמי עביד לעילא ממש זכאה חולקיה דזכי למעבד שמא קדישא לעילא בג&quot;כ צדקה סליק על כלא, והני מלי צדקה לשמה דהא אתער צדקה לצדק לחברא לון כחדא ולמהוי כלא שמא קדישא כדקא יאות דהא צדק לא אתתקן ולא אשתלים אלא בצדקה דכתיב בצדקה תכונני ולכנסת ישראל אתמר בג&quot;כ ועשיתם אותם וגו':

ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד וגו. רבי יוסי פתח רגזו ואל תחטאו וגו'. רגזו ואל תחטאו האי קרא אוקמוה דבעי בר נש לארגזא יצר טוב על יצר הרע ושפיר אבל בשעתא דרמש ליליא וב&quot;נ שכיב על ערסיה כמה גרדיני נמוסין מתערין בעלמא ואזלין ושאטין ובני נשא בעאן לאתרגזא מקמיה קב&quot;ה ולדחלא מניה בגין דלא ישתכח נפשיה בגווייהו וישתזיב מנייהו. ויבעי ליה לכ&quot;נ דלא יפיק מנייהו מלה בפומיה בגין דלא יתער להו לגביה ולא ישתכחון בהדיה הה&quot;ד אמרו בלבבכם על מכבכם ודמו סלה. דלא יפיק מנייהו מלה מפומיה. ת&quot;ח בשעתא דאתשכחון ישראל זכאין קמיה קב&quot;ה מה כתיב ונתתי שלום בארץ. האי לעילא. דאתי קב&quot;ה לאתחברא בכנסת ישראל. כדין ושכבתם ואין מחריד. מ&quot;ט בגין והשבתי חיה רעה מן הארץ &lt;קטע סוף=דף קיג ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קיד|א}}&lt;קטע התחלה=דף קיד א/&gt;זוהר חלק ג דף קיד/א
דא חיה דזינא בישא לתתא ומאי איהי אגרת בת מחלת היא וכל סייעתא דילה. האי בליליא. ביממא בני נשא דאתו מסטרהא דא הה&quot;ד וחרב לא תעבור בארצכם. רבי אבא אמר הא אוקמוה דאפילו חרב של שלום כגון פרעה נכה. אבל וחרב לא תעבור דא סייעתא דילה והשבתי חיה רעה דלא תשלוט בארעא ואפילו העברה בעלמא לא תעבור עלייכו ואפילו חרב דשאר עמין ואפילו בר נש מזיינא לא יעבור עלייכו ודא דריש יאשיהו מלכא ואוקמוה דהוא אתפס בחובייהו דישראל כמה דכתיב רוח אפינו משיח יי' נלכד בשחיתותם וגו'. הכא אית לאסתכלא דהא תנינן אי רישא דעלמא הוא טב כל עלמא משתזבן בגיניה ואי רישא דעמא לא אתכשר כל עמא אתפסן בחוביה והא יאשיהו רישא דכשרא הוה ועובדוי מתכשרן. אמאי אתפס בחוביהון דישראל אלא על דלא הימין ביה בירמיהו ולא כפית להו לישראל דחשיב דכלהו זכאי כותיה. והוה אמר ליה ירמיה ולא הימין ביה ובגין כך אתפס בחוביהון. ועוד דסיהרא הוה מאיך נהורא ובעיא לאסתמא. ונתתי משכני בתוככם וגו'. ונתתי משכני דא שכינתא. משכני משכונא דילי דהיא אתמשכנא בחובייהו דישראל. ונתתי משכני. משכוני ודאי מתל לב&quot;נ דהוה רחימא לאחרא א&quot;ל ודאי ברחימותא עלאה דאית לי גבך בעינא לדיירא עמך. אמר היך אנדע דתידור גבאי נטל כל כסופא דביתיה ואייתי לגביה. אמר הא משכונא לגבך דלא אתפרש מנך לעלמין. כך קב&quot;ה בעא לדיירא בהו בישראל מה עבד נטל כסופא דיליה ונחית להו לישראל אמר לון ישראל הא משכונא דילי גבייכו בגין דלא אתפרש מנייכו לעלמין. ואע&quot;ג דקב&quot;ה אתרחיק מנן משכונא שביק בידן ואנן נטרין ההוא כסופא דיליה מאן דיבעי משכוניה ייתי לדיירא גבן. בגין כך ונתתי משכני בתוככם משכונא אתן בידייכו בגין דאדור עמכון ואע&quot;ג דישראל השתא בגלותא משכונא דקב&quot;ה הוא גבייהו ולא שבקו ליה לעלמין. ולא תגעל נפשי אתכם. לב&quot;נ דרחים לחבריה ובעא לדיירא עמיה מה עבד נטל ערסא דיליה ואייתי לביתיה אמר דא ערסא דילי בביתיך בגין דלא ארחיק מנך ערסך ומאנך, כך קב&quot;ה אמר ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם הא ערסא דילי בביתייכו כיון דערסא דילי עמכון תנדעון דלא אתפרש מנייכו ובגין כך ולא תגעל נפשי אתכם:

והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים. כיון דמשכנא דילי גבייכו בודאי תנדעון דאנא אזיל עמכון כד&quot;א כי יי' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש. ר' יצחק ור' יהודה הוו שכיחי ליליא חד בכפר קריב לימא דטבריא קמו בפלגות ליליא א&quot;ר יצחק לר' יהודה נימא במלי דאורייתא דאע&quot;ג דאנן באתר דא לא בעינא לאתפרשא מאילנא דחיי. פתח ר' יהודה ואמר ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה וגו'. ומשה יקח את האהל. אמאי. אלא אמר משה הואיל וישראל קא משקרו ביה בקב&quot;ה. ואחליפו יקרא דיליה. הא משכונא דיליה יהא בידא דמהימנא עד דנחמי במאן ישתאר א&quot;ל ליהושע אנת תהא מהימנא בין קב&quot;ה ובין ישראל וישתאר משכונא בידך במהימנותא ונחמי &lt;קטע סוף=דף קיד א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קיד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קיד ב/&gt;זוהר חלק ג דף קיד/ב
במאן ישתאר. מה כתיב ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל. מ&quot;ט ליהושע בגין דאיהו כסיהרא לגבי שמשא ואיהו אתחזי לנטרא משכונא וע&quot;ד לא ימיש מתוך האהל. א&quot;ל קב&quot;ה למשה משה לא אתחזי הכי דהא משכונא דילי יהבית בידייהו אע&quot;ג דאינון חאבו לגבאי משכונא יהא לגבייהו דלא יתפרשון מניה (ס&quot;א דלא אתפרש מנייהו) תבעי דאתפרש מנייהו דישראל ולא איתוב לגבייהו לעלמין. אלא אתיב משכונא דילי לגבייהו ובגיניה לא אשבוק להון בכל אתר אע&quot;ג דישראל חבו לגביה דקב&quot;ה האי משכונא דיליה לא שבקו וקב&quot;ה לא נטיל לה מבינייהו וע&quot;ד בכל אתר דגלי ישראל שכינא עמהון וע&quot;ד כתיב ונתתי משכני בתוככם והא אוקמוה. פתח ר' יצחק ואמר דומה דודי לצבי או לעופר האילים הנה זה וגו'. זכאין אינון ישראל קזכו דמשכונא דא למהוי גבייהו מן מלכא עלאה דאע&quot;ג דאינון בגלותא קב&quot;ה אתי בכל ריש ירחי ושבתי וזמנא לאשגחה עלייהו ולאסתכלא בההוא משכונא דאית ליה גבייהו דאיהו כסופא דיליה למלכא דסרחא מטרוניתא אפקה מהיכליה מה עבדת נטלת ברה דיליה כסופא דמלכא רחימא דיליה ובגין דדעתא דמלכא עלה שבקיה בידהא. בשעתא דסליק רעותא דמלכא על מטרוניתא ועל ברה הוה סליק אגרין ונחית דרגין וסליק כתלין לאסתכלא ולאשגחא כין נוקבי כותלי עלייהו כיון דחמי לון שארי בכי מאחורי קוסטי כותלא ולבתר אזיל ליה. כך ישראל אע&quot;ג דאינון נפקו מהיכליה דמלכא ההוא משכונא לא שבקו ובגין דרעותא דמלכא עלייהו שבקיה עמהון. בשעתא דסליק רעותא דמלכא קדישא על מטרוניתא ועל ישראל סליק אגרין (מקפץ על הגבעות) נחית דרגין וסליק כתלין לאסתכלא ולאשגחא בין קוסטי כותלא עלייהו כיון דחמי לון שארי ובכי הה&quot;ד דומה דודי לצבי או לעופר האילים לדדגא מכתלא לאיגרא ומאיגרא לכתלא הנה זה עומד אחר כתלינו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. משגיח מן החלונות (דודאי בי כנישתא בעייא חלונות מציץ מן החרכים לאסתכלא ולאשגחא עלייהו. ובגין כך ישראל בעי למחדי בההוא יומא דאנהו ידעי דא ואמרי זה היום עשה יי' נגילה ונשמחה בו:

ואם בחקתי תמאסו וגו' רבי יוסי פתח מוסר יי' בני אל תמאס ואל תטוץ בתוכחתו כמה חביבין ישראל קמי קב&quot;ה. דקב&quot;ה בעי לאוכחא להו ולדברא להו בארח מישר כאבא דרחים לבריה ומגו רחימו דיליה לגבי שרביטא בידיה תדיר לדברא ליה בארח מישר דלא יסטי לימינא ולשמאלא הה&quot;ד כי את אשר יאהב יי' יוכיח וכאב את בן ירצה. ומאן דלא רחים ליה קב&quot;ה וסאני ליה סליק מניה תוכחה סליק מניה שרביטא. כתיב אהבתי אתכם אמר יי' וגו' מגו רחימותא דיליה שרביטא בידיה תדיר לדברא. ליה. ואת עשו שנאתי. בגין כך סליקית מניה שרביטא סליקת מניה תוכחתא בגין דלא אתן ליה בי חולקא רחיקא דנפשאי הוא אבל אתון אהבתי אתכם ודאי. ובגין כך מוסר יי' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו. מאי ואל תקוץ לא תקוצון ביה. כמאן דערק מגו גובין דאינון מלכין כגובין לגביה בגרמיה. תא חזי בשעתא דאתער צדק בדינוי. כמה סטרי טהירין מתערין מימינא ומשמאלא כמה שרביטין נפקין מנהון שרביטי אשא שרביטי גומרין שרביטי שלהובא כלהו נפקין ומתערין בעלמא ולקאן לבני נשא. תחותייה ממנן אחרנין מארי טפסין ממנן דארבעין חסר חד שאטין ונחתין לקאן וסלקין ונטלין רשותא עיילין &lt;קטע סוף=דף קיד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קטו|א}}&lt;קטע התחלה=דף קטו א/&gt;זוהר חלק ג דף קטו/א
בנוקבא דתהומא רבא מצבעין טפסי ונורא דדליק אתחבר בהו נפקי גומרין ושאטין ונחתין ואשתכחו לקבלהון דבני נשא והיינו דכתיב ויספתי ליסרה אתכם אתן למאריהון דדינא תוספת על דינא דלהון כד&quot;א לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם מאי לא אוסיף לא אתן תוספת למארי דינא לשיצאה עלמא אלא תוספת כגוונא דיכיל עלמא למסבל וע&quot;ד ויספתי אתן תוספת ודאי. תוספת אמאי בגין ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם. שבע והא קב&quot;ה אי גבי ההוא דיליה לא יכיל עלמא למסבל אפי' רגעא חדא הה&quot;ד אם עונות תשמר יה יי' מי יעמוד ואת אמרת שבע על חטאתיכם אלא מה ת&quot;ל שבע אלא שבע לקבלייכו ומאי איהי דא שמטה דאיהי שבע דאקרי שבע כד&quot;א מקץ שבע שנים תעשה שמטה וע&quot;ד שבע על חטאתיכם ואקרי שבע ואקרי בת שבע. מה בין האי להאי אלא שבע בלחודהא למעבד שמטה ולמעבד דינין לאפקא חירו דכלה בה. בת שבע אקרי דאתחבר באחרא כחדא לאנהרא למשלט במלכותא לאודעא מלכותא בארעא ובכלא בת שבע אקרי. כתיב על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה. באר שבע בארא דיצחק היא וכלא חד מלה הוא. ר' אבא אמר ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם., ויסרתי אתכם על ידא דממנן אחרנין כמה דאוקמוה אף אני הא אנא אתער לקבלייכו הא שבע לאתערא עלייכו. ת&quot;ח רחימותא עלאה דקב&quot;ה בישראל. למלכא דהוה ליה בר יחידאי והוי חטי קמי מלכא יומא חד סרח קמי מלכא אמר מלכא כל הני יומין אלקינא לך ולא קבלת מכאן ואילך חמי מה אעביד לך אי אתריך לך מן ארעא ואפיק לך ממלכותא דלמא יקומון עלך דובי חקלא או זאבי חקלא או לסטין ויעברון לך מעלמא מה אעביד אלא אנא ואנת ניפוק מארעא כך אף אני אנא ואנת ניפוק מארעא (אף אנא ואנת נהך בגלותא וניפוק כחדא) כך אמר קב&quot;ה ישראל מה אעביר לכו הא אלקינא לכו ולא ארתיכו אדנייכו הא אייתינא עלייכי מארי תריסין מארי טפסין לאלקאה לכון ולא שמעתון. אי אפיק לכו מארעא לחודכון דחילנא עלייכו מכמה דובין מכמה זאבין דיקומון עלייכו ויעברון לכו מעלמא אבל מה אעביד לכו אלא אנא ואתון ניפוק מארעא ונהך בגלותא הה&quot;ד ויסרתי אתכם למהך בגלותא. ואי תימרון דאשבוק לכון אנף אני עמכון. שבע על חטאתיכם דא שבע דיתתרך עמכון ואמאי על חטאתיכם הה&quot;ד ובפשעיכם שלחה אמכם אמר קב&quot;ה אתון גרמתון דאנא ואתון לא נידור (ס&quot;א בארעא) בעלמא (נ&quot;א ניטרוד (ס&quot;א מארעא) מעלמא) הא מטרוניתא נפקת מהיכלא עמכון הא אתחרב כלא היכלא דילי ודלכון אתחרב דהא למלכא לא אתחזי היכלא אלא כד איהו עייל עם מטרוניתא. וחדוה דמלכא לא אשתכח אלא בשעתא דעאל בהיכלא דמטרוניתא ואשתכח ברהא עמה בהיכלא חדאן כלהו כחדא השתא דלא אשתכחו ברא ומטרוניתא הא היכלא חריבא מכלא אלא אנא מה אעביד אף אנא עמכון והשתא אע&quot;ג דישראל אינהו בגלותא קב&quot;ה אשתכח עמהון ולא שביק לון דכד יפקון ישראל מן גלותא קב&quot;ה יתוב עמהון דכתיב ושב יי' אלקיך ושב יי' אלקיך ודאי והא אתמר:

רבי חייא ור' יוסי הוו אזלי בארחא. אערעו בההיא מערתא בחקלא א&quot;ר חייא לר' יוסי האי דכתיב אלה דברי הברית וגו' מלבד הברית מאי דברי הברית. דברי גבורה (ס&quot;א האלה) מבעי ליה אמר ליה הא אוקמוה הללו מפי הגבורה והללו מפי עצמו של משה והא אתמר. ת&quot;ח אלין ואלין דברי הברית הוו &lt;קטע סוף=דף קטו א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קטו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קטו ב/&gt;זוהר חלק ג דף קטו/ב
דאע&quot;ג דמפי הגבורה הוו מילין מלי ברית הוו דהא טב וביש ביה תליין טב דאתי מצדיק. ביש דאתי מן דינא מאתר דדינא והיינו צדק. וצדיק וצדק ברית אינון ברית אקרון ועל דא מלין אלין מלי ברית אינון וקשיר ברית כחדא ובגיני כך זכור ושמור קשור כחדא זכור ביום שמור בלילה. הא ברית כחדא ובג&quot;כ ברית ודאי דברי הברית נינהו וכל אתר ברית באתר דא איהו. אמר ר' חייא ודאי הכי הוא ובגין כך שבת דאיהו זכור ושמור אקרי ברית דכתיב ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם וכלא מלה חד ואתר דא אקרי ברית אכל אתר. ת&quot;ח כתיב ונתתי שלום בארץ הוא יסוד דאיהו שלמא דארעא שלמא דביתא שלמא דעלמא. ויסרתי אתכם אף אני שבע. מאי שבע דא צדק הא ודאי ברית ובג&quot;כ דברי הברית נינהו. א&quot;ר יוסי כתיב ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו'. ואף גם זאת ואף כד&quot;א אף אני. גם לרבות כ&quot;י דאקרי זאת דלא שבקת לון לעלמין. בהיותם בארץ אויביהם. בהיותם כלא כחדא. לא מאסתים ולא געלתים בגין דלא אתחבר בהו. להפר בריתי אתם דאי לא אפרוק להו הא בריתי פליג ובגין כך להפר בריתי אתם. אמר ר' חייא אנא שמענא מלה חדתא דאמר רבי אלעזר לא מאסתים ולא געלתים לכלתם. לא הכיתים ולא הרגתים לכלותם מבעי ליה אלא לא מאסתים ולא געלתים מאן דסאנא לאחרא מאיס הוא לקבליה וגעלא הוא בגיעולא קמיה. אבל הכא לא מאסתים ולא געלתים. מ&quot;ט בגין דחביבותא דנפשאי בינייהו ובגינה כלהו חביבין גבאי הה&quot;ד לכלתם לכלתם כתיב חסר וי&quot;ו בגינה לא מאסתים ולא געלתים בגין דאיהי רחימתא דנפשאי רחימותא דילי גבהא. לבר נש דרחים אתתא והות דיירא בשוקא דבורסקי אי לא הות היא תמן לא עייל בה לעלמין כיון דהיא תמן דמי בעינוי כשוקא דרוכלי דכל ריחין דעלמא טבין אשתכחו תמן. אוף הכא ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם דאיהו שוקא דבורסקי לא מאסתים ולא געלתים ואמאי לכלתם בגין כלתם דאנא רחימנא לה דאיהי רחימתא דנפשאי דשרייא תמן ודמי עלי ככל ריחין טבאן דעלמא בגין ההיא כלה דבגוויהו. א&quot;ר יוסי אלו לא אתינא הכא אלא למשמע מלה דא דיי. פתח ואמר בן יכבד אב ועבד אדניו. בן יכבד אב כד&quot;א כבד את אביך ואת אמך ואוקמוה במיכלא ומשתייא ובכלא. האי בחייוי דאתחייב ביה. בתר דמית אי תימא הא פטור מניה הוא לאו הכי. דאע&quot;ג דמית אתחייב ביקריה יתיר דכתיב כבד את אביך דאי ההוא ברא אזיל בארח תקלא ודאי מבזה לאבוי הוא ודאי עביד ליה קלנא ואי ההוא בדא אזיל בארח מישר ותקין עובדוי ודאי דא אוקיר לאבוי אוקיר ליה בהאי עלמא גבי בני נשא אוקיר ליה בההוא עלמא גבי קב&quot;ה וקב&quot;ה חייס עליה ואותיב ליה בכורסייא דיקריה ודאי. בן יכבד אב כגון ר' אלעזר דאיהו אוקיר ליה לאבוי בהאי עלמא ובההוא עלמא השתא אסגי שבחא דר&quot;ש בתרין עלמין בהאי עלמא ובההוא עלמא יתיר מחייוי דזכה לבנין קדישין ולגזעין קדישין זכאין אינון צדיקייא דזכאן לבנין קדישין לגזעין קדישין עלייהו מתקרי וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך יי'. אמן: &lt;קטע סוף=דף קטו ב/&gt;</text>
      <sha1>4eri5gljhyejfvlj14qbnwhofgnzyxt</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947903</id>
      <parentid>2947901</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:51:58Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947903</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="49542" sha1="a7xv4zezxrq7zcwot6hu9bueqo8r8fw" xml:space="preserve">

__TOC__

&lt;קטע התחלה=דף קז ב/&gt;
==פרשת בהר==
{{ממ זהר משולב|ג|קז|ב}}וידבר יי' אל משה בהר סיני לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבאו אל הארץ וגו' רבי אלעזר פתח זאת תורת העולה היא העולה וגו'. האי קרא בכ&quot;י אוקימנא דהיא סלקא ומתחברא במלכא קדישא בזווגא שלים היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה וגו'. ת&quot;ח כיון דעאל ליליא ותרעין סתימין דינין תתאין מתערין בעלמא ואזלין ושאטין חמרי ואתני וכלבי. חמרי הא אוקימנא וכלבי ואתני לא שאטן ולא אזלין אלא בהו עבדי חרשיא לבני נשא כגון בלעם ואוקמוה. כדין כל בני עלמא ניימין ומזבח תתאה דלבר אתוקד. בפלגות ליליא אתער רוח צפון. ומההוא מזבח תתאה נפיק שלהובא דאשא ותרעין אתפתחו ודינין תתאין אתכנשו בנוקבייהו. וההוא שלהובא אזיל ושאט ותרעין דג&quot;ע אתפתחו עד דמטי (נ&quot;א צפרא) ההוא שלהובא אתפלג לכמה סטרין דעלמא ועאל &lt;קטע סוף=דף קז ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קח|א}}&lt;קטע התחלה=דף קח א/&gt;זוהר חלק ג דף קח/א
תחות גדפוי דתרנגולא וקארי. כדין קב&quot;ה אשתכח בין צדיקייא וכ&quot;י משבחא ליה לקב&quot;ה עד דאתי צפרא כיון דאתי צפרא אשתכחו משתעין ברזא חדא. ואית לה נייחא בבעלה. הה&quot;ד על מוקדה על המזבח כל הלילה וגו'. עד הבקר דהא בצפרא דינין ושלהובין אשתככו. וכדין אתער אברהם בעלמא. ונייחא הוא דכלא. ת&quot;ח כיון דעאלו ישראל לארעא לא אשתכחו בה דינין תתאין וכ&quot;י הות בה בנייחא על כנפי דכרובים כמה דאתמר דכתיב צדק ילין בה. כדין הוות לה נייחא מכלא דהא ישראל לא ניימין עד דמקרבי קרבנא דבין הערבים ואסתליקו דינין. ועולה הוה אתוקד על מדבחא וכדין הוה לה נייחא מכלא ולא אשתכח אלא אתתא בבעלה הה&quot;ד כי תבואו וגו'. ושבתה הארץ נייחא ודאי:

ושבתה הארץ שבת ליי'. שבת ליי' ממש. תו פתח ר' אלעזר כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד וגו'. בגין דכל בר ישראל דאתגזר דאית ביה רשימא קדישא אית ליה נייחא בשמטה דהא דיליה הוא ההוא שמטה לנייחא ביה. ודא אקרי שבת הארץ. ודאי חירו אית בה. נייחא בה. כמה דשבת נייחא הוא דכלא. ה&quot;נ שמטה נייחא דכלא נייחא הוא דרוחא וגופא. ת&quot;ח ה' נייחא הוא דעלאי ותתאי. בג&quot;כ. ה' עלאה. ה' תתאה. נייחא דעלאין. נייחא דתתאין. ה' עלאה שבע שנים שבע פעמים ה' תתאה שבע שנים בלחודייהו דא שמטה ודא יובלא. וכד מסתכלין מלי כלא חד. בג&quot;כ ושבתה הארץ. בההוא נייחא דארעא אצטריכו עבדי נייחא. ובג&quot;כ ובשביעית יצא לחפשי חנם. חנם מהו חנם. דלא יהיב למאריה כלום. אלא. דא רזא הכי אוליפנא כתיב זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם. בלא ברכה. דלא הוה עלנא במצרים עול דלעילא. ת&quot;ח עבדין פטורין מעול מלכותא דלעילא וע&quot;ד פטורין מן המצות. מאי עול מלכות שמים. אלא כהאי תורא דיהבין עליה עול בקדמיתא בגין לאפקא מניה טב לעלמא ואי לא קביל עליה ההוא עול לא עביד מדי. הכי נמי אצטריך ליה לב&quot;נ לקבלא עליה עול בקדמיתא ולבתר דיפלח ביה בכל מה דאצטריך. ואי לא קביל עליה אי בקדמיתא לא ייכול למפלח. הה&quot;ד עבדו את יי' ביראה. מהו ביראה כד&quot;א ראשית חכמה יראת יי' ודא מלכות שמים ובג&quot;כ עול מלכות שמים וע&quot;ד האי בקדמיתא הוא דכלא. מאן אוכח. תפלה בקדמיתא של יד. בגין דבהאי עייל לשאר קדושה. ואי האי לא אשתכח לגביה לא שריא ביה קדושה לעילא בג&quot;כ בזאת יבוא אהרן אל הקדש וגו'. כתיב. והא עול לא שריא במאן דאיהו כפית באחרא. וע&quot;ד עבדין פטורין מעול מלכות שמים. ואי מהאי עול פטורין מכל שאר פטורין דהא שאר לא שריא עליה דב&quot;נ עד דאשתכח גביה בהאי עול. ובג&quot;כ הוו אכלי ישראל במצרים חנם. אוף הכא יצא לחפשי חנם דהא עבדא הוה וכל מה דעביד חנם הוא בלא עול מלכות שמים. ואע&quot;ג דחנם הוו עובדוהי יצא לחפשי ויהא ליה נייחא. לבתר דאיהו בחירו ואשתכח ביה נייחא יהבין עליה עול מההוא אתר דאפיק ליה לחירו. ואי ב&quot;נ יסרב למיפק לחירו כד&quot;א ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני וגו'. הא ודאי פגים ליה להאי אתר דשביק עול מלכותא דלעילא ונטיל עול דמאריה. ע&quot;ד מה כתיב והגישו אדניו אל האלקים והגישו אל הדלת וגו'. והגישו אדניו אל האלקים אל האלקים סתם. לגבי ההוא אתר דפגים ליה דה&quot;נ אלקים אקרי. ולאן אתר יתקריב לגביה אל הדלת או אל המזוזה &lt;קטע סוף=דף קח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קח ב/&gt;זוהר חלק ג דף קח/ב
בגין דהאי אתר פתחא הוא דלעילא ומזוזה אקרי והא אתמר. וכיון דאיהו אכוון לאפגמא להאי אתר ההוא פגימו אשתאר בהדיה ביה בגופיה הה&quot;ד ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם. יהוי עבדא תחות רגלוי דמאריה עד שתא דיובלא. את אונו אמאי. הא אוקמוה. אבל שמיעת תלי בהאי אתר. עשייה לעילא. ובגין דישראל כד קריבו לטורא דסיני והוו ברחימו דלבייהו לאתקרבא לקב&quot;ה אקדימו עשייה לשמיעה דהא שמיעה בקדמיתא ולבתר עשייה. שמיעה בהאי שמיטה תליא. וע&quot;ד הוא פגים להאי שמיעה. יתפגים שמיעה דיליה וישתאר פגימו ביה. ולא ישתאר הוא עבדא למאריה עד דיתקרב לההוא אתר דפגים ויתפגים הוא קמיה וישתאר ביה ההוא פגימו ובג&quot;כ והגישו אדניו אל האלקים סתם כמה דאוקימנא וע&quot;ד ושבתה הארץ שבת ליי':

שש שנים תזרע שדך וגו'. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת ליי' והא אוקמוה דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו'. מ&quot;ט ואכלו אביוני עמך. בנין דמסכני בהאי אתר תליין. ובגין כך שביק לון למיכל. ועל דא מאן דרחים למסכנא יהיב שלמא בכנסת ישראל ואוסיף ברכתא בעלמא ויהיב חידו וחילא לאתר דאתקרי צדקה. לארקא ברכתא ולכנסת ישראל ואוקימנא. וכי תאמרו מה נאכל וגו'. ר' יהודה פתח בטח ביי' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה. לעולם ב&quot;נ יהא זהיר במאריה וידבק לביה במהימנותא עלאה בגין דיהוי שלים במאריה. דכד יהוי שלים ביה לא יכלין לאבאשא ליה כל בני עלמא. ת&quot;ח בטח ביי' ועשה טוב מאי ועשה טוב אלא הכי תנינן בעובדא דלתתא יתער עובדא דלעילא והא אוקמוה. ועשיתם אותם כביכול אתון תעבדון להון. בגין דבההוא אתערותא דכלון דאתון עבדין לתתא אתער לעילא וע&quot;ד ועשה טוב כתיב. ואין טוב אלא צדיק דכתיב אמרו צדיק כי טוב כיון דאתון עבדין האי ודאי האי טוב יתער כדין שכן ארץ ורעה אמונה וכלא חד. שכן ארץ ארץ עלאה. דהא לית לך בעלמא דיכול למשרי בהדה עד דיתער האי טוב לגבה. כיון דיתער ליה כביכול הוא עביד ליה וכדין שכן ארץ שרי בגווה איכול איבה אשתעשע בהדה. ורעה אמונה. דא ארץ וכלא חד כד&quot;א ואמונתך בלילות. ורעה אמונה הוי דבר לה בכל רעותך. ואי לא תתער לקבלה האי טוב אתרחק מנה ולא תקרב בהדה לא תקרב לגו אתון נורא יקידתא ואי תקרב בהדה בדחילו כמאן דדחיל מן מותא. דהא כדין נורא דליק ואוקיד עלמא בשלהובוי וכיון דאתער לקבלה האי טוב כדין שארי בגווה ולא תחדל מנה אנת כדין ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור. ת&quot;ח בני מהימנותא מדברי להאי לרעותהון בכל יומא. מאן אינון בני מהימנותא אינון דמתערי האי טוב לקבליה ולא חס על דיליה וידעי דהא קב&quot;ה יהיב ליה יתיר כד&quot;א יש מפזר ונוסף עוד. מ&quot;ט בגין דהאי אתער ברכאן לקבליה. ולא יימא אי אתן האי השתא מה אעביד למחר. אלא קב&quot;ה יהיב ליה ברכאן עד בלי די כמה דאוקמוה ובג&quot;כ וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו' מה כתיב וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית. ועשת את התבואה לשלש השנים. ועשת ועשתה מבעי ליה. מאי ועשת. אלא לאפקא ה' דאית לה שמטה ונייחא ולא עביד עבידתא. כתיב ראו כי יי' וגו' נותן לכם ביום הששי לחם יומים וגו'. כגוונא דא וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית וגו':

רבי חייא ור' יוסי הוו אזלי בארחא פגעו בההוא טורא אשכחו תרי גברי דהוו אזלי אדהכי חמו חד ב&quot;נ דהוה אתי. ואמר לון במטו מנייכו הבו לי מזונא פתא דנהמא דדני תרין יומין דתעינא במדבר ולא אכלנא מדי. אשתמיט חד מאינון תרי גברי ואפיק מזוניה דאיהו איתי לאורחא ויהיב ליה ואכיל ואעקי לה. א&quot;ל חברה מה תעבד מן מזונא דהא אנא דידי אכלנא. א&quot;ל ומה עלי דידך אנא אזיל. יהיב גבי ההוא מסכנא עד דאכל כל מה דהוה גביה וההוא נהמא דאשתאר יהב ליה לאורחא ואזל ליה. א&quot;ר חייא לא בעא קב&quot;ה דמלה דא יתעביד על ידן. א&quot;ר יוסי דילמא דינא אתגזר על ההוא ב&quot;נ ובעא קב&quot;ה לזמנא קמיה האי בגין לשזבא ליה. עד דהוו אזלי לאה ההוא גברא בארחא. א&quot;ל חבריה ולא &lt;קטע סוף=דף קח ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קט|א}}&lt;קטע התחלה=דף קט א/&gt;  (הדף מכיל רק [[#פרשת פנחס - רעיא מהימנא|רעיא מהימנא]])
&lt;קטע סוף=דף קט א/&gt;  
{{ממ זהר משולב|ג|קט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קט ב/&gt; (הדף מכיל רק [[#פרשת פנחס - רעיא מהימנא|רעיא מהימנא]])
&lt;קטע סוף=דף קט ב/&gt;  
{{ממ זהר משולב|ג|קי|א}}&lt;קטע התחלה=דף קי א/&gt; (הדף מכיל רק [[#פרשת פנחס - רעיא מהימנא|רעיא מהימנא]])
&lt;קטע סוף=דף קי א/&gt;  
{{ממ זהר משולב|ג|קי|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קי ב/&gt; [יש כאן קצת זוהר. מתחיל במלת &quot;חלק ה' עמו&quot; ומסיים &quot;בכל סטרוי&quot;]
&lt;קטע סוף=דף קי ב/&gt;  

{{ממ זהר משולב|ג|קיא|א}}&lt;קטע התחלה=דף קיא א/&gt;זוהר חלק ג דף קיא/א
אמינא לך דלא תתן נהמא לאחרא. א&quot;ר חייא לרבי יוסי הא מזונא גבן ניהב ליה למיכל. א&quot;ר יוסי תבעי למיפק מניה זכותא ניזיל ונחמי דהא ודאי בקפטורי דדא טפסא דמותא אתאחיד ובעא קב&quot;ה לזמנא זכותיה בגין לשזביה. אדהכי יתיב ההוא ב&quot;נ ונאים תחות חד אילנא וחבריה אתרחיק מניה ויתיב בדרך אחרא א&quot;ר יוסי לר' חייא השתא ניתיב ונחמי דודאי קב&quot;ה בעי למרחש ליה ניסא קמו ואוריכו אדהכי חמו חד טיפסא בשלהובי קאים גביה. א&quot;ר חייא ווי על ההוא ב&quot;נ דשהתא יימות. א&quot;ר יוסי זכאה ההוא ב&quot;נ דקבה ירחיש ליה ניסא. אדהכי נחת מאילנא חד חויא ובעא למקטליה. קם ההוא טפסא עליה וקטליה קסטר ברישיה טפסא ואזל ליה. א&quot;ר יוסי ולא אמינא לך דקב&quot;ה בעא למרחש לי' נסא ולא תפוק זכותיה מניה. אדהכי אתער ההוא ב&quot;נ וקם ואזיל ליה אחידו ביה ר' חייא ור' יוסי ויהבו ליה למיכל. בתר דאכל אחויאו ליה ניסא דרחיש ליה קב&quot;ה. פתח ר' יוסי ואמר בטח ביי' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה זכאה חולקיה דב&quot;נ דעביד טוב מדידיה דהא אתער טוב בכ&quot;י ובמה בצדקה דכד אתער צדקה הא טוב כדין אתער לגבי כ&quot;י וע&quot;ד כתיב וצדקה תציל ממות מ&quot;ט בגין דצדקה אילנא דחיי הוא. ואתער על ההוא אילנא דמותא ונטיל אינון דאחידן ביה ושזיב לון מן מותא. מאן גרים לההוא אילנא דחיי דאתער להאי הוי אימא ההיא צדקה דאיהו עביד כביכול הוא עביד ליה לעילא כד&quot;א עושה צדקה בכל עת. והא אתמר.:  (חסר?)  &lt;קטע סוף=דף קיא א/&gt; 

{{ממ זהר משולב|ג|קיא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קיא ב/&gt;  (חסר)
&lt;קטע סוף=דף קיא ב/&gt; 

{{ממ זהר משולב|ג|קיב|א}}&lt;קטע התחלה=דף קיב א/&gt; (חסר?)

אם בחקותי תלכו וגו'. ר' חייא פתח עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור וגו'. עמי זכר נא זכאה חולקא דעמא דא דמאריהון אוכח לון הכי. עמי זכר נא אע&quot;ג דאתון סטאן מאורחי עמי אתון דלא בעינא למעבד לכו כעובדייכו. ר' יצחק אמר זכאה חולקא דעמא דמארייהו אמר לון עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי. מה יעץ בלק מלך מואב בכמה מלין ועובדין אמר לשיצאה לכו מעלמא וכמה חרשין אתער לקבלייכו א&quot;ר יוסי אמר לון קב&quot;ה לישראל זכור נא. ווי דאנן צווחין בכל יומא וגעינן ובכינן זכור יי' מה היה לנו זכור יי' לבני אדום ולא בעי לאשגחא עלנא הוא אמר לן בבעו זכור נא אין נא אלא לשון בעותא ואנן לא אשגחנא ביה כגוונא דא אנן צוחין זכור יי' מה היה לנו זכור יי' לבני אדום זכור עדתך קנית קדם זכרני יי' ברצון עמך ולא בעי לאשגחא עלן. ר' יהודה אמר ודאי קב&quot;האשגח עלן תדיר ודכיר לן אי לאו דאיהו אשגח בהו בישראל ודכיר לון לא יקומון חד יומא בגלותא הה&quot;ד ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו'. 

(חסר?)
&lt;קטע סוף=דף קיב א/&gt;
 

{{ממ זהר משולב|ג|קיב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קיב ב/&gt;זוהר חלק ג דף קיב/ב
קב&quot;ה לא עביד לן כעובדנא. ת&quot;ח בלק חכים הוה ורב חרשין בעובדי ידוי יתיר מן בלעם והכי אוליפנא כל מה דבעי ב&quot;נ בהאי עלמא בפולחנא דקב&quot;ה בעי לאתערא בעובדא לתתא דבעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא ועובדא דא בעי בקדושה והא אוקמוה. ובאתר דלית עובדא אית מלה ובמלה דפומא תלייא עובדא לאתערא לעילא. כמה דבעינן לאתערא קדושה עלאה בעובדא ובמלה. הכי נמי אינון דאתיין מסטרא דמסאבותא בעיין לאתערא סטרא דלהון בעובדא ובמלה דפומא ואע&quot;ג דבלעם חרשא הוה רב מכל חרשין דעלמא. חרשא עלאה מניה הוה בלק, בקסם הוה בלק רב מכל חכימין ובלעם בנחש (והא אוקמוה) קסם ונחש תרין דרגין אינון. קסם תלייא בעובדא. נחש לא תלייא בעובדא אלא באסתכלותא ובמלה דפומא וכדין מתערין עלייהו רוח מסאבא לאתלבשא בהו ועביד מה דעביד. וישראל קדישין לאו הכי אלא כלהו קדישין וכל עובדייהו לאתערא עלייהו רוח קדישא כד&quot;א עד יערה עלינו רוח ממרום. וע&quot;ד כתיב כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל דהא אינון בסטרא דקדושה עלאה אחידן. ועובדייהו בקדושה אתו וקדושה מתערי עלייהו ומתלבשן בה. ות&quot;ח בקסם הוה בלק רב מכל חכימין ובלעם בנחש. וע&quot;ד בשעתא דבעא בלק לאתחברא עמיה מה כתיב וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם (ובלעם עובדוי בנחש). ת&quot;ח במלה דפומא הוה בלעם רב מכל חרשין דעלמא ובאסתכלותא דההוא נחש הוה ידע לכוונא שעתא ועל דא בעא בלק לאשלמא מלה (ס&quot;א כלא) קסם ונחש. אמר ליה קב&quot;ה. רשע הא קדמוך בני. עובדא אית בגווייהו דכל סטרין בישין וזינין בישין וחרשין דעלמא לא יכלין לקרבא בהדייהו דכלהו ערקין מקמיה. ומאי איהו אהל מועד ומאני קודשא ושמושי מקדשא וקטרת בוסמין דקא מבטל כל רתחא ורוגזא דעלמא דלעילא ותתא ועלוון וקרבנין בכל יומא ותרי מזבחות למעבד עובדא מזבחות ושלחן לחם הפנים ואת הכיור ואת כנו וכמה שמושין לעובדא למלה דפומא הארון ותרי לוחייא דאורייתא ואהרן לכפרא על עמא בצלותא בכל יומא. כיון דאשגח ההוא רשע בהאי אמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. מ&quot;ט. יי' אלקיו עמו ותרועת מלך בו. וע&quot;ד עמי זכר נא בבעו מנייכו הוו דכירין ההוא זמנא דאתחברו בלק ובלעם לשיצאה לכו ולא יכילו דאנא אחידנא בכו כאבא דאחיד בבריה ולא שביק ליה בידא דאחרא. מן השטים ועד הגלגל מאי דא לקביל דא. אלא אמר קב&quot;ה לישראל בבעו מנייכו הוו דכירין כל זמנא דהויתון אחידן בי ולא יכיל ההוא רשע בחרשוי וקסמוי לשלטאה עלייכו. כיון דשבקתון ידייכו לאחדא בי והויתון בשטים מה כתיב ויאכל העם וישתחוו לאלקיהם. בגלגל כד&quot;ט בגלגל שוורים שבחו וכדין שליטו בכו שנאיכון וכל דא אמאי למען דעת צדקות יי'. כל אינון צדקות דעבדנא לכו בזמנא דאתון אחידן בי ולא שביקנא מלה דעלמא לשלטאה בכו ורוגזא דלעילא ותתא וזיגין בישין לא יכלין לקרבא בכו. ויאמר אליהם לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר יי' אלי. ת&quot;ח בשעתא דעאל שמשא ותרעין כלהו אסתימו ועאל ליליא ואתחשך כמה חבילי (ס&quot;א כלבי) שראן משלשליהון ואזלין ושטאן בעלמא וכמה רברבי ממנן עלייהו דמדברי להו ואית ממנא רברבא על כלא מסטרא דשמאלא. וההוא רשע הוה שכיח לגבי ההוא ממנא עלאה מכלא בחרשוי. והוא הוה אמר בחרשוי בליליא בזמנא דאיהו שלטא בכל סיעתא דיליה והוא הוה אתי לאשתכחא גביה ואודע ליה מה דאיהו בעי. כגוונא &lt;קטע סוף=דף קיב ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קיג|א}}&lt;קטע התחלה=דף קיג א/&gt;זוהר חלק ג דף קיג/א
דא ויבא אלקים אל לבן הארמי ההוא דשכיח גביה ויבא אלקים אל אבימלך כלהו כגוונא דא בכל אתר אקרון ליה באינון חרשין. וע&quot;ד הוה שכיח בליליא יתיר מביממא והא אוקמוה. וכל הני חרשין וחכימין הוו לאבימלך דכתיב וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון. כתיב הכא בעד החלון וכתיב בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא. לבן הא אוקמוה. בלעם כדין. ועל דא בכלהו כתיב אלקים ויבא אלקים אל בלעם ויבא אלקים אל לבן ויבא אלקים אל אבימלך הו אתא לגבייהו ולאו אינון לגביה דהא לית להו אתר זמין. ואי תימא הא כתיב אלקים. אלא שמא דא אשתתף בכלא ואפי' ע&quot;ז נמי אלקים אקרי אלקים אחרים ובכללא דאלקים אחרים אלין ממנן ובכללא דא הוו ובג&quot;כ אקרי הכי. וההוא רשע הוה אמר בחרשוי וקרי ליה ואתי לגביה. ובגין כך כתיב לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר יי' אלי. ההוא רשע קא משבח גרמיה דהא לא כתיב ביה אלא ויבא אלקים. ד&quot;א כאשר ידבר יי' אלי ע&quot;י דההוא שליחא דסטרא אחרא ואי תימא הא ביממא אשתכח לגביה (ס&quot;א כד הוה לגבי בלק אלא) אלא ודאי בנחש אסתכלותא הוה ביה ובההוא זמנא הוה מסתכל לכוונא שעתא הה&quot;ד ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים. וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל. אלא דההוא יומא אסתכל לכוונא שעתא ולא אשתכח כשאר יומי וכדין חמא דהא רוגזא רבא לא אשתכח בעלמא כדין ידע כי טוב בעיני יי' לברך את ישראל. בההוא זמנא שביק גרמיה מכל נחשים דעלמא ולא אסתכל בהו. הה&quot;ד ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים. ת&quot;ח בההיא שעתא דרתחא אשתכח כדין שמאלא אתער והוה ידע ההוא רשע אתר לאחדא בסטרא שמאלא למילט ואסתכל בההוא זמנא ולא אשתכח כדין מה כתיב מה אקוב לא קבה קל ומה אזעום לא זעם יי'. ובג&quot;כ עמי זכר נא מה יעץ בלק וגו'. ומה ענה אותו בלעם בן בעור (בגין כך) זכאין אינון ישראל אינון ישראל זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי (דמאריהון אוכח לון הכי):


אם בחקתי תלכו. אם בחקותי דא אתר דגזירין דאורייתא תליין בההוא אתר כד&quot;א את חקותי תשמורו חוק הוא דאקרי הכי וגזירין דאורייתא בה אתכלילן. ואת משפטי תשמורו. משפטי דא הוא אתר אחרא עלאה דההיא חקה אחידת ביה ומתחבראן דא בדא דעילאי ותתאי. וכל פקודי אורייתא וכל גזרי אורייתא וכל קדושי אורייתא בהני אחידן בגין דהאי תורה שבכתב והאי תורה שבע&quot;פ ועל דא אם בחוקותי כל אינון גזירין ודינין ועונשין ופקודין דאינון בההוא אתר דאקרי תורה שבע&quot;פ חקה. ואת משפטי תשמורו בההוא אתר דאקרי תורה שבכתב כד&quot;א משפט לאלקי יעקב. ודא אחיד בדא ודא בדא וכלא חד ודא הוא כללא דשמא קדישא. ומאן דאעבר על פתגמי אורייתא כאלו פגים שמא קדישא בגין דחק ומשפט שמא דקב&quot;ה הוי ועל דא אם בחקותי תלכו דא תורה שבעל פה ואת משפטי תשמרו דא תורה שבכתב. ודא הוא כללא דשמא קדישא. ועשיתם אותם. מאי ועשיתם אותם. כיון דאמר תלכו ותשמרו אמאי ועשיתם אלא מאן דעביד פקודי אורייתא ואזיל באורחוי כביכול כאלו עביד ליה לעילא אמר קב&quot;ה כאלו עשאני ואוקמוה וע&quot;ד ועשיתם אותם. ועשיתם אתם כתיב ודא והואיל ומתערי עלייכו לאתחברא דא בדא לאשתכחא שמא קדישא כדקא יאות ועשיתם אתם ודאי. כגוונא דא אר&quot;ש ויעש דוד שם וכי דוד עביד ליה אלא בגין דאזיל בארחי דאורייתא ועביד פקודי אורייתא ואנהיג מלכותא כדקא יאות כביכול עשה שם לעילא ולא הוה מלכא בעלמא דזכה &lt;קטע סוף=דף קיג א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קיג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קיג ב/&gt;זוהר חלק ג דף קיג/ב
להאי כדוד דהוה קם בפלגות ליליא והוה משבח ליה לקב&quot;ה עד דסליק שמא קדישא בכורסייה בשעתא דסליק נהורא דיממא כביכול הוא עבד שם ממש כד&quot;א ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ובג&quot;כ ויעש דוד שם ועל דא ועשיתם אותם כתיב ואי אתון תשתדלון למעבד לון לאתתקנא שמא קדישא כדקא יאות כל אינון ברכאן דלעילא ישתכחון גבייכו בתקוניהון כדקא יאות:

ונתתי גשמיכם בעתם וגו'. כל חד וחד יתן חילא דיליה עלייכו מאן אינון ההוא תקונא דעבדתון דההוא שמא קדישא כגוונא דא כתיב ושמרו דרך יי' לעשות צדקה ומשפטוכי כיון דכתיב ושמרו דרך יי' אמאי לעשות צדקה ומשפט. אלא מאן דנטיר אורחוי דאורייתא כביכול הוא עושה צדקה ומשפט ומאי צדקה ומשפט דא קב&quot;ה. בכה ר&quot;ש ואמר ווי לון לבני נשא דלא ידעין ולא משגיחין ביקרא דמאריהון מאן עביד שמא קדישא בכל יומא הוי אימא מאן דיהיב צדקה למסכני. ת&quot;ח הא אוקמוה הכי הוא דמסכנא אחיד ביה בדינא וכל מיכלייהו בדינא הוא אתר דאקרי צדק כד&quot;א תפלה לעני כי יעטוף תפלה דא תפלה ש&quot;י ואוקימנא ומאן דיהיב ליה צדקה למסבנא הוא עביד לעילא שמא קדישא שלים כדקא יאות בגין דצדקה דא אילנא דחיי וצדקה יהיב לצדק וכד יהיב לצדק כדין אתחבר דא בדא ושמא קדישא אשתכח שלים מאן עביד דא אתערותא (ד&quot;א דעביד אתערותא דא) דלתתא ודאי כאלו עביד שמא קדישא בשלימו. כגוונא דאיהו עביד לתתא הכי אתער לעילא ועל דא כתיב אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת. עושה צדקה דא קבה כביכול הוא עביד ליה. ת&quot;ח מסכנא הא אתמר מאן הוא אתריה. מ&quot;ט. בגין דמסכנא לא אית ליה מדיליה כלום אלא מה דיהבין ליה וסיהרא לא אית לה נהורא מדילה אלא מה דיהיב לה שמשא. ת&quot;ח אמאי עני חשוב כמת מ&quot;ט בגין דההוא אתר גרים ליה דהא באתר דמותא הוא שכיח ובג&quot;כ אקרי מת, ההוא דחייס עליה הוא יהיב ליה צדקה אילנא דחיי שריא עלוי כד&quot;א וצדקה תציל ממות. וכגוונא דעביד ב&quot;נ לתתא הכי נמי עביד לעילא ממש זכאה חולקיה דזכי למעבד שמא קדישא לעילא בג&quot;כ צדקה סליק על כלא, והני מלי צדקה לשמה דהא אתער צדקה לצדק לחברא לון כחדא ולמהוי כלא שמא קדישא כדקא יאות דהא צדק לא אתתקן ולא אשתלים אלא בצדקה דכתיב בצדקה תכונני ולכנסת ישראל אתמר בג&quot;כ ועשיתם אותם וגו':

ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד וגו. רבי יוסי פתח רגזו ואל תחטאו וגו'. רגזו ואל תחטאו האי קרא אוקמוה דבעי בר נש לארגזא יצר טוב על יצר הרע ושפיר אבל בשעתא דרמש ליליא וב&quot;נ שכיב על ערסיה כמה גרדיני נמוסין מתערין בעלמא ואזלין ושאטין ובני נשא בעאן לאתרגזא מקמיה קב&quot;ה ולדחלא מניה בגין דלא ישתכח נפשיה בגווייהו וישתזיב מנייהו. ויבעי ליה לכ&quot;נ דלא יפיק מנייהו מלה בפומיה בגין דלא יתער להו לגביה ולא ישתכחון בהדיה הה&quot;ד אמרו בלבבכם על מכבכם ודמו סלה. דלא יפיק מנייהו מלה מפומיה. ת&quot;ח בשעתא דאתשכחון ישראל זכאין קמיה קב&quot;ה מה כתיב ונתתי שלום בארץ. האי לעילא. דאתי קב&quot;ה לאתחברא בכנסת ישראל. כדין ושכבתם ואין מחריד. מ&quot;ט בגין והשבתי חיה רעה מן הארץ &lt;קטע סוף=דף קיג ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קיד|א}}&lt;קטע התחלה=דף קיד א/&gt;זוהר חלק ג דף קיד/א
דא חיה דזינא בישא לתתא ומאי איהי אגרת בת מחלת היא וכל סייעתא דילה. האי בליליא. ביממא בני נשא דאתו מסטרהא דא הה&quot;ד וחרב לא תעבור בארצכם. רבי אבא אמר הא אוקמוה דאפילו חרב של שלום כגון פרעה נכה. אבל וחרב לא תעבור דא סייעתא דילה והשבתי חיה רעה דלא תשלוט בארעא ואפילו העברה בעלמא לא תעבור עלייכו ואפילו חרב דשאר עמין ואפילו בר נש מזיינא לא יעבור עלייכו ודא דריש יאשיהו מלכא ואוקמוה דהוא אתפס בחובייהו דישראל כמה דכתיב רוח אפינו משיח יי' נלכד בשחיתותם וגו'. הכא אית לאסתכלא דהא תנינן אי רישא דעלמא הוא טב כל עלמא משתזבן בגיניה ואי רישא דעמא לא אתכשר כל עמא אתפסן בחוביה והא יאשיהו רישא דכשרא הוה ועובדוי מתכשרן. אמאי אתפס בחוביהון דישראל אלא על דלא הימין ביה בירמיהו ולא כפית להו לישראל דחשיב דכלהו זכאי כותיה. והוה אמר ליה ירמיה ולא הימין ביה ובגין כך אתפס בחוביהון. ועוד דסיהרא הוה מאיך נהורא ובעיא לאסתמא. ונתתי משכני בתוככם וגו'. ונתתי משכני דא שכינתא. משכני משכונא דילי דהיא אתמשכנא בחובייהו דישראל. ונתתי משכני. משכוני ודאי מתל לב&quot;נ דהוה רחימא לאחרא א&quot;ל ודאי ברחימותא עלאה דאית לי גבך בעינא לדיירא עמך. אמר היך אנדע דתידור גבאי נטל כל כסופא דביתיה ואייתי לגביה. אמר הא משכונא לגבך דלא אתפרש מנך לעלמין. כך קב&quot;ה בעא לדיירא בהו בישראל מה עבד נטל כסופא דיליה ונחית להו לישראל אמר לון ישראל הא משכונא דילי גבייכו בגין דלא אתפרש מנייכו לעלמין. ואע&quot;ג דקב&quot;ה אתרחיק מנן משכונא שביק בידן ואנן נטרין ההוא כסופא דיליה מאן דיבעי משכוניה ייתי לדיירא גבן. בגין כך ונתתי משכני בתוככם משכונא אתן בידייכו בגין דאדור עמכון ואע&quot;ג דישראל השתא בגלותא משכונא דקב&quot;ה הוא גבייהו ולא שבקו ליה לעלמין. ולא תגעל נפשי אתכם. לב&quot;נ דרחים לחבריה ובעא לדיירא עמיה מה עבד נטל ערסא דיליה ואייתי לביתיה אמר דא ערסא דילי בביתיך בגין דלא ארחיק מנך ערסך ומאנך, כך קב&quot;ה אמר ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם הא ערסא דילי בביתייכו כיון דערסא דילי עמכון תנדעון דלא אתפרש מנייכו ובגין כך ולא תגעל נפשי אתכם:

והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים. כיון דמשכנא דילי גבייכו בודאי תנדעון דאנא אזיל עמכון כד&quot;א כי יי' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש. ר' יצחק ור' יהודה הוו שכיחי ליליא חד בכפר קריב לימא דטבריא קמו בפלגות ליליא א&quot;ר יצחק לר' יהודה נימא במלי דאורייתא דאע&quot;ג דאנן באתר דא לא בעינא לאתפרשא מאילנא דחיי. פתח ר' יהודה ואמר ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה וגו'. ומשה יקח את האהל. אמאי. אלא אמר משה הואיל וישראל קא משקרו ביה בקב&quot;ה. ואחליפו יקרא דיליה. הא משכונא דיליה יהא בידא דמהימנא עד דנחמי במאן ישתאר א&quot;ל ליהושע אנת תהא מהימנא בין קב&quot;ה ובין ישראל וישתאר משכונא בידך במהימנותא ונחמי &lt;קטע סוף=דף קיד א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קיד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קיד ב/&gt;זוהר חלק ג דף קיד/ב
במאן ישתאר. מה כתיב ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל. מ&quot;ט ליהושע בגין דאיהו כסיהרא לגבי שמשא ואיהו אתחזי לנטרא משכונא וע&quot;ד לא ימיש מתוך האהל. א&quot;ל קב&quot;ה למשה משה לא אתחזי הכי דהא משכונא דילי יהבית בידייהו אע&quot;ג דאינון חאבו לגבאי משכונא יהא לגבייהו דלא יתפרשון מניה (ס&quot;א דלא אתפרש מנייהו) תבעי דאתפרש מנייהו דישראל ולא איתוב לגבייהו לעלמין. אלא אתיב משכונא דילי לגבייהו ובגיניה לא אשבוק להון בכל אתר אע&quot;ג דישראל חבו לגביה דקב&quot;ה האי משכונא דיליה לא שבקו וקב&quot;ה לא נטיל לה מבינייהו וע&quot;ד בכל אתר דגלי ישראל שכינא עמהון וע&quot;ד כתיב ונתתי משכני בתוככם והא אוקמוה. פתח ר' יצחק ואמר דומה דודי לצבי או לעופר האילים הנה זה וגו'. זכאין אינון ישראל קזכו דמשכונא דא למהוי גבייהו מן מלכא עלאה דאע&quot;ג דאינון בגלותא קב&quot;ה אתי בכל ריש ירחי ושבתי וזמנא לאשגחה עלייהו ולאסתכלא בההוא משכונא דאית ליה גבייהו דאיהו כסופא דיליה למלכא דסרחא מטרוניתא אפקה מהיכליה מה עבדת נטלת ברה דיליה כסופא דמלכא רחימא דיליה ובגין דדעתא דמלכא עלה שבקיה בידהא. בשעתא דסליק רעותא דמלכא על מטרוניתא ועל ברה הוה סליק אגרין ונחית דרגין וסליק כתלין לאסתכלא ולאשגחא כין נוקבי כותלי עלייהו כיון דחמי לון שארי בכי מאחורי קוסטי כותלא ולבתר אזיל ליה. כך ישראל אע&quot;ג דאינון נפקו מהיכליה דמלכא ההוא משכונא לא שבקו ובגין דרעותא דמלכא עלייהו שבקיה עמהון. בשעתא דסליק רעותא דמלכא קדישא על מטרוניתא ועל ישראל סליק אגרין (מקפץ על הגבעות) נחית דרגין וסליק כתלין לאסתכלא ולאשגחא בין קוסטי כותלא עלייהו כיון דחמי לון שארי ובכי הה&quot;ד דומה דודי לצבי או לעופר האילים לדדגא מכתלא לאיגרא ומאיגרא לכתלא הנה זה עומד אחר כתלינו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. משגיח מן החלונות (דודאי בי כנישתא בעייא חלונות מציץ מן החרכים לאסתכלא ולאשגחא עלייהו. ובגין כך ישראל בעי למחדי בההוא יומא דאנהו ידעי דא ואמרי זה היום עשה יי' נגילה ונשמחה בו:

ואם בחקתי תמאסו וגו' רבי יוסי פתח מוסר יי' בני אל תמאס ואל תטוץ בתוכחתו כמה חביבין ישראל קמי קב&quot;ה. דקב&quot;ה בעי לאוכחא להו ולדברא להו בארח מישר כאבא דרחים לבריה ומגו רחימו דיליה לגבי שרביטא בידיה תדיר לדברא ליה בארח מישר דלא יסטי לימינא ולשמאלא הה&quot;ד כי את אשר יאהב יי' יוכיח וכאב את בן ירצה. ומאן דלא רחים ליה קב&quot;ה וסאני ליה סליק מניה תוכחה סליק מניה שרביטא. כתיב אהבתי אתכם אמר יי' וגו' מגו רחימותא דיליה שרביטא בידיה תדיר לדברא. ליה. ואת עשו שנאתי. בגין כך סליקית מניה שרביטא סליקת מניה תוכחתא בגין דלא אתן ליה בי חולקא רחיקא דנפשאי הוא אבל אתון אהבתי אתכם ודאי. ובגין כך מוסר יי' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו. מאי ואל תקוץ לא תקוצון ביה. כמאן דערק מגו גובין דאינון מלכין כגובין לגביה בגרמיה. תא חזי בשעתא דאתער צדק בדינוי. כמה סטרי טהירין מתערין מימינא ומשמאלא כמה שרביטין נפקין מנהון שרביטי אשא שרביטי גומרין שרביטי שלהובא כלהו נפקין ומתערין בעלמא ולקאן לבני נשא. תחותייה ממנן אחרנין מארי טפסין ממנן דארבעין חסר חד שאטין ונחתין לקאן וסלקין ונטלין רשותא עיילין &lt;קטע סוף=דף קיד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קטו|א}}&lt;קטע התחלה=דף קטו א/&gt;זוהר חלק ג דף קטו/א
בנוקבא דתהומא רבא מצבעין טפסי ונורא דדליק אתחבר בהו נפקי גומרין ושאטין ונחתין ואשתכחו לקבלהון דבני נשא והיינו דכתיב ויספתי ליסרה אתכם אתן למאריהון דדינא תוספת על דינא דלהון כד&quot;א לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם מאי לא אוסיף לא אתן תוספת למארי דינא לשיצאה עלמא אלא תוספת כגוונא דיכיל עלמא למסבל וע&quot;ד ויספתי אתן תוספת ודאי. תוספת אמאי בגין ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם. שבע והא קב&quot;ה אי גבי ההוא דיליה לא יכיל עלמא למסבל אפי' רגעא חדא הה&quot;ד אם עונות תשמר יה יי' מי יעמוד ואת אמרת שבע על חטאתיכם אלא מה ת&quot;ל שבע אלא שבע לקבלייכו ומאי איהי דא שמטה דאיהי שבע דאקרי שבע כד&quot;א מקץ שבע שנים תעשה שמטה וע&quot;ד שבע על חטאתיכם ואקרי שבע ואקרי בת שבע. מה בין האי להאי אלא שבע בלחודהא למעבד שמטה ולמעבד דינין לאפקא חירו דכלה בה. בת שבע אקרי דאתחבר באחרא כחדא לאנהרא למשלט במלכותא לאודעא מלכותא בארעא ובכלא בת שבע אקרי. כתיב על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה. באר שבע בארא דיצחק היא וכלא חד מלה הוא. ר' אבא אמר ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם., ויסרתי אתכם על ידא דממנן אחרנין כמה דאוקמוה אף אני הא אנא אתער לקבלייכו הא שבע לאתערא עלייכו. ת&quot;ח רחימותא עלאה דקב&quot;ה בישראל. למלכא דהוה ליה בר יחידאי והוי חטי קמי מלכא יומא חד סרח קמי מלכא אמר מלכא כל הני יומין אלקינא לך ולא קבלת מכאן ואילך חמי מה אעביד לך אי אתריך לך מן ארעא ואפיק לך ממלכותא דלמא יקומון עלך דובי חקלא או זאבי חקלא או לסטין ויעברון לך מעלמא מה אעביד אלא אנא ואנת ניפוק מארעא כך אף אני אנא ואנת ניפוק מארעא (אף אנא ואנת נהך בגלותא וניפוק כחדא) כך אמר קב&quot;ה ישראל מה אעביר לכו הא אלקינא לכו ולא ארתיכו אדנייכו הא אייתינא עלייכי מארי תריסין מארי טפסין לאלקאה לכון ולא שמעתון. אי אפיק לכו מארעא לחודכון דחילנא עלייכו מכמה דובין מכמה זאבין דיקומון עלייכו ויעברון לכו מעלמא אבל מה אעביד לכו אלא אנא ואתון ניפוק מארעא ונהך בגלותא הה&quot;ד ויסרתי אתכם למהך בגלותא. ואי תימרון דאשבוק לכון אנף אני עמכון. שבע על חטאתיכם דא שבע דיתתרך עמכון ואמאי על חטאתיכם הה&quot;ד ובפשעיכם שלחה אמכם אמר קב&quot;ה אתון גרמתון דאנא ואתון לא נידור (ס&quot;א בארעא) בעלמא (נ&quot;א ניטרוד (ס&quot;א מארעא) מעלמא) הא מטרוניתא נפקת מהיכלא עמכון הא אתחרב כלא היכלא דילי ודלכון אתחרב דהא למלכא לא אתחזי היכלא אלא כד איהו עייל עם מטרוניתא. וחדוה דמלכא לא אשתכח אלא בשעתא דעאל בהיכלא דמטרוניתא ואשתכח ברהא עמה בהיכלא חדאן כלהו כחדא השתא דלא אשתכחו ברא ומטרוניתא הא היכלא חריבא מכלא אלא אנא מה אעביד אף אנא עמכון והשתא אע&quot;ג דישראל אינהו בגלותא קב&quot;ה אשתכח עמהון ולא שביק לון דכד יפקון ישראל מן גלותא קב&quot;ה יתוב עמהון דכתיב ושב יי' אלקיך ושב יי' אלקיך ודאי והא אתמר:

רבי חייא ור' יוסי הוו אזלי בארחא. אערעו בההיא מערתא בחקלא א&quot;ר חייא לר' יוסי האי דכתיב אלה דברי הברית וגו' מלבד הברית מאי דברי הברית. דברי גבורה (ס&quot;א האלה) מבעי ליה אמר ליה הא אוקמוה הללו מפי הגבורה והללו מפי עצמו של משה והא אתמר. ת&quot;ח אלין ואלין דברי הברית הוו &lt;קטע סוף=דף קטו א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קטו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קטו ב/&gt;זוהר חלק ג דף קטו/ב
דאע&quot;ג דמפי הגבורה הוו מילין מלי ברית הוו דהא טב וביש ביה תליין טב דאתי מצדיק. ביש דאתי מן דינא מאתר דדינא והיינו צדק. וצדיק וצדק ברית אינון ברית אקרון ועל דא מלין אלין מלי ברית אינון וקשיר ברית כחדא ובגיני כך זכור ושמור קשור כחדא זכור ביום שמור בלילה. הא ברית כחדא ובג&quot;כ ברית ודאי דברי הברית נינהו וכל אתר ברית באתר דא איהו. אמר ר' חייא ודאי הכי הוא ובגין כך שבת דאיהו זכור ושמור אקרי ברית דכתיב ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם וכלא מלה חד ואתר דא אקרי ברית אכל אתר. ת&quot;ח כתיב ונתתי שלום בארץ הוא יסוד דאיהו שלמא דארעא שלמא דביתא שלמא דעלמא. ויסרתי אתכם אף אני שבע. מאי שבע דא צדק הא ודאי ברית ובג&quot;כ דברי הברית נינהו. א&quot;ר יוסי כתיב ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו'. ואף גם זאת ואף כד&quot;א אף אני. גם לרבות כ&quot;י דאקרי זאת דלא שבקת לון לעלמין. בהיותם בארץ אויביהם. בהיותם כלא כחדא. לא מאסתים ולא געלתים בגין דלא אתחבר בהו. להפר בריתי אתם דאי לא אפרוק להו הא בריתי פליג ובגין כך להפר בריתי אתם. אמר ר' חייא אנא שמענא מלה חדתא דאמר רבי אלעזר לא מאסתים ולא געלתים לכלתם. לא הכיתים ולא הרגתים לכלותם מבעי ליה אלא לא מאסתים ולא געלתים מאן דסאנא לאחרא מאיס הוא לקבליה וגעלא הוא בגיעולא קמיה. אבל הכא לא מאסתים ולא געלתים. מ&quot;ט בגין דחביבותא דנפשאי בינייהו ובגינה כלהו חביבין גבאי הה&quot;ד לכלתם לכלתם כתיב חסר וי&quot;ו בגינה לא מאסתים ולא געלתים בגין דאיהי רחימתא דנפשאי רחימותא דילי גבהא. לבר נש דרחים אתתא והות דיירא בשוקא דבורסקי אי לא הות היא תמן לא עייל בה לעלמין כיון דהיא תמן דמי בעינוי כשוקא דרוכלי דכל ריחין דעלמא טבין אשתכחו תמן. אוף הכא ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם דאיהו שוקא דבורסקי לא מאסתים ולא געלתים ואמאי לכלתם בגין כלתם דאנא רחימנא לה דאיהי רחימתא דנפשאי דשרייא תמן ודמי עלי ככל ריחין טבאן דעלמא בגין ההיא כלה דבגוויהו. א&quot;ר יוסי אלו לא אתינא הכא אלא למשמע מלה דא דיי. פתח ואמר בן יכבד אב ועבד אדניו. בן יכבד אב כד&quot;א כבד את אביך ואת אמך ואוקמוה במיכלא ומשתייא ובכלא. האי בחייוי דאתחייב ביה. בתר דמית אי תימא הא פטור מניה הוא לאו הכי. דאע&quot;ג דמית אתחייב ביקריה יתיר דכתיב כבד את אביך דאי ההוא ברא אזיל בארח תקלא ודאי מבזה לאבוי הוא ודאי עביד ליה קלנא ואי ההוא בדא אזיל בארח מישר ותקין עובדוי ודאי דא אוקיר לאבוי אוקיר ליה בהאי עלמא גבי בני נשא אוקיר ליה בההוא עלמא גבי קב&quot;ה וקב&quot;ה חייס עליה ואותיב ליה בכורסייא דיקריה ודאי. בן יכבד אב כגון ר' אלעזר דאיהו אוקיר ליה לאבוי בהאי עלמא ובההוא עלמא השתא אסגי שבחא דר&quot;ש בתרין עלמין בהאי עלמא ובההוא עלמא יתיר מחייוי דזכה לבנין קדישין ולגזעין קדישין זכאין אינון צדיקייא דזכאן לבנין קדישין לגזעין קדישין עלייהו מתקרי וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך יי'. אמן: &lt;קטע סוף=דף קטו ב/&gt;</text>
      <sha1>a7xv4zezxrq7zcwot6hu9bueqo8r8fw</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947905</id>
      <parentid>2947903</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T21:00:00Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947905</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="49664" sha1="p2v84gw9b51oy5gkh6qs25jr7v0awrd" xml:space="preserve">

__TOC__

&lt;קטע התחלה=דף קז ב/&gt;
==פרשת בהר==
{{ממ זהר משולב|ג|קז|ב}}וידבר יי' אל משה בהר סיני לאמר. דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם כי תבאו אל הארץ וגו' רבי אלעזר פתח זאת תורת העולה היא העולה וגו'. האי קרא בכ&quot;י אוקימנא דהיא סלקא ומתחברא במלכא קדישא בזווגא שלים היא העולה על מוקדה על המזבח כל הלילה וגו'. ת&quot;ח כיון דעאל ליליא ותרעין סתימין דינין תתאין מתערין בעלמא ואזלין ושאטין חמרי ואתני וכלבי. חמרי הא אוקימנא וכלבי ואתני לא שאטן ולא אזלין אלא בהו עבדי חרשיא לבני נשא כגון בלעם ואוקמוה. כדין כל בני עלמא ניימין ומזבח תתאה דלבר אתוקד. בפלגות ליליא אתער רוח צפון. ומההוא מזבח תתאה נפיק שלהובא דאשא ותרעין אתפתחו ודינין תתאין אתכנשו בנוקבייהו. וההוא שלהובא אזיל ושאט ותרעין דג&quot;ע אתפתחו עד דמטי (נ&quot;א צפרא) ההוא שלהובא אתפלג לכמה סטרין דעלמא ועאל &lt;קטע סוף=דף קז ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קח|א}}&lt;קטע התחלה=דף קח א/&gt;זוהר חלק ג דף קח/א
תחות גדפוי דתרנגולא וקארי. כדין קב&quot;ה אשתכח בין צדיקייא וכ&quot;י משבחא ליה לקב&quot;ה עד דאתי צפרא כיון דאתי צפרא אשתכחו משתעין ברזא חדא. ואית לה נייחא בבעלה. הה&quot;ד על מוקדה על המזבח כל הלילה וגו'. עד הבקר דהא בצפרא דינין ושלהובין אשתככו. וכדין אתער אברהם בעלמא. ונייחא הוא דכלא. ת&quot;ח כיון דעאלו ישראל לארעא לא אשתכחו בה דינין תתאין וכ&quot;י הות בה בנייחא על כנפי דכרובים כמה דאתמר דכתיב צדק ילין בה. כדין הוות לה נייחא מכלא דהא ישראל לא ניימין עד דמקרבי קרבנא דבין הערבים ואסתליקו דינין. ועולה הוה אתוקד על מדבחא וכדין הוה לה נייחא מכלא ולא אשתכח אלא אתתא בבעלה הה&quot;ד כי תבואו וגו'. ושבתה הארץ נייחא ודאי:

ושבתה הארץ שבת ליי'. שבת ליי' ממש. תו פתח ר' אלעזר כי תקנה עבד עברי שש שנים יעבוד וגו'. בגין דכל בר ישראל דאתגזר דאית ביה רשימא קדישא אית ליה נייחא בשמטה דהא דיליה הוא ההוא שמטה לנייחא ביה. ודא אקרי שבת הארץ. ודאי חירו אית בה. נייחא בה. כמה דשבת נייחא הוא דכלא. ה&quot;נ שמטה נייחא דכלא נייחא הוא דרוחא וגופא. ת&quot;ח ה' נייחא הוא דעלאי ותתאי. בג&quot;כ. ה' עלאה. ה' תתאה. נייחא דעלאין. נייחא דתתאין. ה' עלאה שבע שנים שבע פעמים ה' תתאה שבע שנים בלחודייהו דא שמטה ודא יובלא. וכד מסתכלין מלי כלא חד. בג&quot;כ ושבתה הארץ. בההוא נייחא דארעא אצטריכו עבדי נייחא. ובג&quot;כ ובשביעית יצא לחפשי חנם. חנם מהו חנם. דלא יהיב למאריה כלום. אלא. דא רזא הכי אוליפנא כתיב זכרנו את הדגה אשר נאכל במצרים חנם. בלא ברכה. דלא הוה עלנא במצרים עול דלעילא. ת&quot;ח עבדין פטורין מעול מלכותא דלעילא וע&quot;ד פטורין מן המצות. מאי עול מלכות שמים. אלא כהאי תורא דיהבין עליה עול בקדמיתא בגין לאפקא מניה טב לעלמא ואי לא קביל עליה ההוא עול לא עביד מדי. הכי נמי אצטריך ליה לב&quot;נ לקבלא עליה עול בקדמיתא ולבתר דיפלח ביה בכל מה דאצטריך. ואי לא קביל עליה אי בקדמיתא לא ייכול למפלח. הה&quot;ד עבדו את יי' ביראה. מהו ביראה כד&quot;א ראשית חכמה יראת יי' ודא מלכות שמים ובג&quot;כ עול מלכות שמים וע&quot;ד האי בקדמיתא הוא דכלא. מאן אוכח. תפלה בקדמיתא של יד. בגין דבהאי עייל לשאר קדושה. ואי האי לא אשתכח לגביה לא שריא ביה קדושה לעילא בג&quot;כ בזאת יבוא אהרן אל הקדש וגו'. כתיב. והא עול לא שריא במאן דאיהו כפית באחרא. וע&quot;ד עבדין פטורין מעול מלכות שמים. ואי מהאי עול פטורין מכל שאר פטורין דהא שאר לא שריא עליה דב&quot;נ עד דאשתכח גביה בהאי עול. ובג&quot;כ הוו אכלי ישראל במצרים חנם. אוף הכא יצא לחפשי חנם דהא עבדא הוה וכל מה דעביד חנם הוא בלא עול מלכות שמים. ואע&quot;ג דחנם הוו עובדוהי יצא לחפשי ויהא ליה נייחא. לבתר דאיהו בחירו ואשתכח ביה נייחא יהבין עליה עול מההוא אתר דאפיק ליה לחירו. ואי ב&quot;נ יסרב למיפק לחירו כד&quot;א ואם אמר יאמר העבד אהבתי את אדוני וגו'. הא ודאי פגים ליה להאי אתר דשביק עול מלכותא דלעילא ונטיל עול דמאריה. ע&quot;ד מה כתיב והגישו אדניו אל האלקים והגישו אל הדלת וגו'. והגישו אדניו אל האלקים אל האלקים סתם. לגבי ההוא אתר דפגים ליה דה&quot;נ אלקים אקרי. ולאן אתר יתקריב לגביה אל הדלת או אל המזוזה &lt;קטע סוף=דף קח א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קח|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קח ב/&gt;זוהר חלק ג דף קח/ב
בגין דהאי אתר פתחא הוא דלעילא ומזוזה אקרי והא אתמר. וכיון דאיהו אכוון לאפגמא להאי אתר ההוא פגימו אשתאר בהדיה ביה בגופיה הה&quot;ד ורצע אדניו את אזנו במרצע ועבדו לעולם. יהוי עבדא תחות רגלוי דמאריה עד שתא דיובלא. את אונו אמאי. הא אוקמוה. אבל שמיעת תלי בהאי אתר. עשייה לעילא. ובגין דישראל כד קריבו לטורא דסיני והוו ברחימו דלבייהו לאתקרבא לקב&quot;ה אקדימו עשייה לשמיעה דהא שמיעה בקדמיתא ולבתר עשייה. שמיעה בהאי שמיטה תליא. וע&quot;ד הוא פגים להאי שמיעה. יתפגים שמיעה דיליה וישתאר פגימו ביה. ולא ישתאר הוא עבדא למאריה עד דיתקרב לההוא אתר דפגים ויתפגים הוא קמיה וישתאר ביה ההוא פגימו ובג&quot;כ והגישו אדניו אל האלקים סתם כמה דאוקימנא וע&quot;ד ושבתה הארץ שבת ליי':

שש שנים תזרע שדך וגו'. ובשנה השביעית שבת שבתון יהיה לארץ שבת ליי' והא אוקמוה דכתיב והשביעית תשמטנה ונטשתה וגו'. מ&quot;ט ואכלו אביוני עמך. בנין דמסכני בהאי אתר תליין. ובגין כך שביק לון למיכל. ועל דא מאן דרחים למסכנא יהיב שלמא בכנסת ישראל ואוסיף ברכתא בעלמא ויהיב חידו וחילא לאתר דאתקרי צדקה. לארקא ברכתא ולכנסת ישראל ואוקימנא. וכי תאמרו מה נאכל וגו'. ר' יהודה פתח בטח ביי' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה. לעולם ב&quot;נ יהא זהיר במאריה וידבק לביה במהימנותא עלאה בגין דיהוי שלים במאריה. דכד יהוי שלים ביה לא יכלין לאבאשא ליה כל בני עלמא. ת&quot;ח בטח ביי' ועשה טוב מאי ועשה טוב אלא הכי תנינן בעובדא דלתתא יתער עובדא דלעילא והא אוקמוה. ועשיתם אותם כביכול אתון תעבדון להון. בגין דבההוא אתערותא דכלון דאתון עבדין לתתא אתער לעילא וע&quot;ד ועשה טוב כתיב. ואין טוב אלא צדיק דכתיב אמרו צדיק כי טוב כיון דאתון עבדין האי ודאי האי טוב יתער כדין שכן ארץ ורעה אמונה וכלא חד. שכן ארץ ארץ עלאה. דהא לית לך בעלמא דיכול למשרי בהדה עד דיתער האי טוב לגבה. כיון דיתער ליה כביכול הוא עביד ליה וכדין שכן ארץ שרי בגווה איכול איבה אשתעשע בהדה. ורעה אמונה. דא ארץ וכלא חד כד&quot;א ואמונתך בלילות. ורעה אמונה הוי דבר לה בכל רעותך. ואי לא תתער לקבלה האי טוב אתרחק מנה ולא תקרב בהדה לא תקרב לגו אתון נורא יקידתא ואי תקרב בהדה בדחילו כמאן דדחיל מן מותא. דהא כדין נורא דליק ואוקיד עלמא בשלהובוי וכיון דאתער לקבלה האי טוב כדין שארי בגווה ולא תחדל מנה אנת כדין ותגזר אומר ויקם לך ועל דרכיך נגה אור. ת&quot;ח בני מהימנותא מדברי להאי לרעותהון בכל יומא. מאן אינון בני מהימנותא אינון דמתערי האי טוב לקבליה ולא חס על דיליה וידעי דהא קב&quot;ה יהיב ליה יתיר כד&quot;א יש מפזר ונוסף עוד. מ&quot;ט בגין דהאי אתער ברכאן לקבליה. ולא יימא אי אתן האי השתא מה אעביד למחר. אלא קב&quot;ה יהיב ליה ברכאן עד בלי די כמה דאוקמוה ובג&quot;כ וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית וגו' מה כתיב וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית. ועשת את התבואה לשלש השנים. ועשת ועשתה מבעי ליה. מאי ועשת. אלא לאפקא ה' דאית לה שמטה ונייחא ולא עביד עבידתא. כתיב ראו כי יי' וגו' נותן לכם ביום הששי לחם יומים וגו'. כגוונא דא וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית וגו':

רבי חייא ור' יוסי הוו אזלי בארחא פגעו בההוא טורא אשכחו תרי גברי דהוו אזלי אדהכי חמו חד ב&quot;נ דהוה אתי. ואמר לון במטו מנייכו הבו לי מזונא פתא דנהמא דדני תרין יומין דתעינא במדבר ולא אכלנא מדי. אשתמיט חד מאינון תרי גברי ואפיק מזוניה דאיהו איתי לאורחא ויהיב ליה ואכיל ואעקי לה. א&quot;ל חברה מה תעבד מן מזונא דהא אנא דידי אכלנא. א&quot;ל ומה עלי דידך אנא אזיל. יהיב גבי ההוא מסכנא עד דאכל כל מה דהוה גביה וההוא נהמא דאשתאר יהב ליה לאורחא ואזל ליה. א&quot;ר חייא לא בעא קב&quot;ה דמלה דא יתעביד על ידן. א&quot;ר יוסי דילמא דינא אתגזר על ההוא ב&quot;נ ובעא קב&quot;ה לזמנא קמיה האי בגין לשזבא ליה. עד דהוו אזלי לאה ההוא גברא בארחא. א&quot;ל חבריה ולא &lt;קטע סוף=דף קח ב/&gt;

{{ממ זהר משולב|ג|קט|א}}&lt;קטע התחלה=דף קט א/&gt;  (הדף מכיל רק [[#פרשת פנחס - רעיא מהימנא|רעיא מהימנא]])
&lt;קטע סוף=דף קט א/&gt;  
{{ממ זהר משולב|ג|קט|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קט ב/&gt; (הדף מכיל רק [[#פרשת פנחס - רעיא מהימנא|רעיא מהימנא]])
&lt;קטע סוף=דף קט ב/&gt;  
{{ממ זהר משולב|ג|קי|א}}&lt;קטע התחלה=דף קי א/&gt; (הדף מכיל רק [[#פרשת פנחס - רעיא מהימנא|רעיא מהימנא]])
&lt;קטע סוף=דף קי א/&gt;  
{{ממ זהר משולב|ג|קי|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קי ב/&gt; [יש כאן קצת זוהר. מתחיל במלת &quot;חלק ה' עמו&quot; ומסיים &quot;בכל סטרוי&quot;]
&lt;קטע סוף=דף קי ב/&gt;  

{{ממ זהר משולב|ג|קיא|א}}&lt;קטע התחלה=דף קיא א/&gt;זוהר חלק ג דף קיא/א
אמינא לך דלא תתן נהמא לאחרא. א&quot;ר חייא לרבי יוסי הא מזונא גבן ניהב ליה למיכל. א&quot;ר יוסי תבעי למיפק מניה זכותא ניזיל ונחמי דהא ודאי בקפטורי דדא טפסא דמותא אתאחיד ובעא קב&quot;ה לזמנא זכותיה בגין לשזביה. אדהכי יתיב ההוא ב&quot;נ ונאים תחות חד אילנא וחבריה אתרחיק מניה ויתיב בדרך אחרא א&quot;ר יוסי לר' חייא השתא ניתיב ונחמי דודאי קב&quot;ה בעי למרחש ליה ניסא קמו ואוריכו אדהכי חמו חד טיפסא בשלהובי קאים גביה. א&quot;ר חייא ווי על ההוא ב&quot;נ דשהתא יימות. א&quot;ר יוסי זכאה ההוא ב&quot;נ דקבה ירחיש ליה ניסא. אדהכי נחת מאילנא חד חויא ובעא למקטליה. קם ההוא טפסא עליה וקטליה קסטר ברישיה טפסא ואזל ליה. א&quot;ר יוסי ולא אמינא לך דקב&quot;ה בעא למרחש לי' נסא ולא תפוק זכותיה מניה. אדהכי אתער ההוא ב&quot;נ וקם ואזיל ליה אחידו ביה ר' חייא ור' יוסי ויהבו ליה למיכל. בתר דאכל אחויאו ליה ניסא דרחיש ליה קב&quot;ה. פתח ר' יוסי ואמר בטח ביי' ועשה טוב שכן ארץ ורעה אמונה זכאה חולקיה דב&quot;נ דעביד טוב מדידיה דהא אתער טוב בכ&quot;י ובמה בצדקה דכד אתער צדקה הא טוב כדין אתער לגבי כ&quot;י וע&quot;ד כתיב וצדקה תציל ממות מ&quot;ט בגין דצדקה אילנא דחיי הוא. ואתער על ההוא אילנא דמותא ונטיל אינון דאחידן ביה ושזיב לון מן מותא. מאן גרים לההוא אילנא דחיי דאתער להאי הוי אימא ההיא צדקה דאיהו עביד כביכול הוא עביד ליה לעילא כד&quot;א עושה צדקה בכל עת. והא אתמר.:  (חסר?)  &lt;קטע סוף=דף קיא א/&gt; 

{{ממ זהר משולב|ג|קיא|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קיא ב/&gt;  (חסר)
&lt;קטע סוף=דף קיא ב/&gt; 

{{ממ זהר משולב|ג|קיב|א}}&lt;קטע התחלה=דף קיב א/&gt; [כאן יש המשך רעיא מהימנא של פרשת בהר]

==פרשת בחקותי==
{{ממ זהר משולב|ג|קיב|א}} אם בחקותי תלכו וגו'. ר' חייא פתח עמי זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב ומה ענה אותו בלעם בן בעור וגו'. עמי זכר נא זכאה חולקא דעמא דא דמאריהון אוכח לון הכי. עמי זכר נא אע&quot;ג דאתון סטאן מאורחי עמי אתון דלא בעינא למעבד לכו כעובדייכו. ר' יצחק אמר זכאה חולקא דעמא דמארייהו אמר לון עמי מה עשיתי לך ומה הלאיתיך ענה בי. מה יעץ בלק מלך מואב בכמה מלין ועובדין אמר לשיצאה לכו מעלמא וכמה חרשין אתער לקבלייכו א&quot;ר יוסי אמר לון קב&quot;ה לישראל זכור נא. ווי דאנן צווחין בכל יומא וגעינן ובכינן זכור יי' מה היה לנו זכור יי' לבני אדום ולא בעי לאשגחא עלנא הוא אמר לן בבעו זכור נא אין נא אלא לשון בעותא ואנן לא אשגחנא ביה כגוונא דא אנן צוחין זכור יי' מה היה לנו זכור יי' לבני אדום זכור עדתך קנית קדם זכרני יי' ברצון עמך ולא בעי לאשגחא עלן. ר' יהודה אמר ודאי קב&quot;האשגח עלן תדיר ודכיר לן אי לאו דאיהו אשגח בהו בישראל ודכיר לון לא יקומון חד יומא בגלותא הה&quot;ד ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו'. 

(חסר?)
&lt;קטע סוף=דף קיב א/&gt;
 

{{ממ זהר משולב|ג|קיב|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קיב ב/&gt;זוהר חלק ג דף קיב/ב
קב&quot;ה לא עביד לן כעובדנא. ת&quot;ח בלק חכים הוה ורב חרשין בעובדי ידוי יתיר מן בלעם והכי אוליפנא כל מה דבעי ב&quot;נ בהאי עלמא בפולחנא דקב&quot;ה בעי לאתערא בעובדא לתתא דבעובדא דלתתא אתער עובדא לעילא ועובדא דא בעי בקדושה והא אוקמוה. ובאתר דלית עובדא אית מלה ובמלה דפומא תלייא עובדא לאתערא לעילא. כמה דבעינן לאתערא קדושה עלאה בעובדא ובמלה. הכי נמי אינון דאתיין מסטרא דמסאבותא בעיין לאתערא סטרא דלהון בעובדא ובמלה דפומא ואע&quot;ג דבלעם חרשא הוה רב מכל חרשין דעלמא. חרשא עלאה מניה הוה בלק, בקסם הוה בלק רב מכל חכימין ובלעם בנחש (והא אוקמוה) קסם ונחש תרין דרגין אינון. קסם תלייא בעובדא. נחש לא תלייא בעובדא אלא באסתכלותא ובמלה דפומא וכדין מתערין עלייהו רוח מסאבא לאתלבשא בהו ועביד מה דעביד. וישראל קדישין לאו הכי אלא כלהו קדישין וכל עובדייהו לאתערא עלייהו רוח קדישא כד&quot;א עד יערה עלינו רוח ממרום. וע&quot;ד כתיב כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל דהא אינון בסטרא דקדושה עלאה אחידן. ועובדייהו בקדושה אתו וקדושה מתערי עלייהו ומתלבשן בה. ות&quot;ח בקסם הוה בלק רב מכל חכימין ובלעם בנחש. וע&quot;ד בשעתא דבעא בלק לאתחברא עמיה מה כתיב וילכו זקני מואב וזקני מדין וקסמים בידם (ובלעם עובדוי בנחש). ת&quot;ח במלה דפומא הוה בלעם רב מכל חרשין דעלמא ובאסתכלותא דההוא נחש הוה ידע לכוונא שעתא ועל דא בעא בלק לאשלמא מלה (ס&quot;א כלא) קסם ונחש. אמר ליה קב&quot;ה. רשע הא קדמוך בני. עובדא אית בגווייהו דכל סטרין בישין וזינין בישין וחרשין דעלמא לא יכלין לקרבא בהדייהו דכלהו ערקין מקמיה. ומאי איהו אהל מועד ומאני קודשא ושמושי מקדשא וקטרת בוסמין דקא מבטל כל רתחא ורוגזא דעלמא דלעילא ותתא ועלוון וקרבנין בכל יומא ותרי מזבחות למעבד עובדא מזבחות ושלחן לחם הפנים ואת הכיור ואת כנו וכמה שמושין לעובדא למלה דפומא הארון ותרי לוחייא דאורייתא ואהרן לכפרא על עמא בצלותא בכל יומא. כיון דאשגח ההוא רשע בהאי אמר כי לא נחש ביעקב ולא קסם בישראל. מ&quot;ט. יי' אלקיו עמו ותרועת מלך בו. וע&quot;ד עמי זכר נא בבעו מנייכו הוו דכירין ההוא זמנא דאתחברו בלק ובלעם לשיצאה לכו ולא יכילו דאנא אחידנא בכו כאבא דאחיד בבריה ולא שביק ליה בידא דאחרא. מן השטים ועד הגלגל מאי דא לקביל דא. אלא אמר קב&quot;ה לישראל בבעו מנייכו הוו דכירין כל זמנא דהויתון אחידן בי ולא יכיל ההוא רשע בחרשוי וקסמוי לשלטאה עלייכו. כיון דשבקתון ידייכו לאחדא בי והויתון בשטים מה כתיב ויאכל העם וישתחוו לאלקיהם. בגלגל כד&quot;ט בגלגל שוורים שבחו וכדין שליטו בכו שנאיכון וכל דא אמאי למען דעת צדקות יי'. כל אינון צדקות דעבדנא לכו בזמנא דאתון אחידן בי ולא שביקנא מלה דעלמא לשלטאה בכו ורוגזא דלעילא ותתא וזיגין בישין לא יכלין לקרבא בכו. ויאמר אליהם לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר יי' אלי. ת&quot;ח בשעתא דעאל שמשא ותרעין כלהו אסתימו ועאל ליליא ואתחשך כמה חבילי (ס&quot;א כלבי) שראן משלשליהון ואזלין ושטאן בעלמא וכמה רברבי ממנן עלייהו דמדברי להו ואית ממנא רברבא על כלא מסטרא דשמאלא. וההוא רשע הוה שכיח לגבי ההוא ממנא עלאה מכלא בחרשוי. והוא הוה אמר בחרשוי בליליא בזמנא דאיהו שלטא בכל סיעתא דיליה והוא הוה אתי לאשתכחא גביה ואודע ליה מה דאיהו בעי. כגוונא &lt;קטע סוף=דף קיב ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קיג|א}}&lt;קטע התחלה=דף קיג א/&gt;זוהר חלק ג דף קיג/א
דא ויבא אלקים אל לבן הארמי ההוא דשכיח גביה ויבא אלקים אל אבימלך כלהו כגוונא דא בכל אתר אקרון ליה באינון חרשין. וע&quot;ד הוה שכיח בליליא יתיר מביממא והא אוקמוה. וכל הני חרשין וחכימין הוו לאבימלך דכתיב וישקף אבימלך מלך פלשתים בעד החלון. כתיב הכא בעד החלון וכתיב בעד החלון נשקפה ותיבב אם סיסרא. לבן הא אוקמוה. בלעם כדין. ועל דא בכלהו כתיב אלקים ויבא אלקים אל בלעם ויבא אלקים אל לבן ויבא אלקים אל אבימלך הו אתא לגבייהו ולאו אינון לגביה דהא לית להו אתר זמין. ואי תימא הא כתיב אלקים. אלא שמא דא אשתתף בכלא ואפי' ע&quot;ז נמי אלקים אקרי אלקים אחרים ובכללא דאלקים אחרים אלין ממנן ובכללא דא הוו ובג&quot;כ אקרי הכי. וההוא רשע הוה אמר בחרשוי וקרי ליה ואתי לגביה. ובגין כך כתיב לינו פה הלילה והשיבותי אתכם דבר כאשר ידבר יי' אלי. ההוא רשע קא משבח גרמיה דהא לא כתיב ביה אלא ויבא אלקים. ד&quot;א כאשר ידבר יי' אלי ע&quot;י דההוא שליחא דסטרא אחרא ואי תימא הא ביממא אשתכח לגביה (ס&quot;א כד הוה לגבי בלק אלא) אלא ודאי בנחש אסתכלותא הוה ביה ובההוא זמנא הוה מסתכל לכוונא שעתא הה&quot;ד ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים. וירא בלעם כי טוב בעיני ה' לברך את ישראל. אלא דההוא יומא אסתכל לכוונא שעתא ולא אשתכח כשאר יומי וכדין חמא דהא רוגזא רבא לא אשתכח בעלמא כדין ידע כי טוב בעיני יי' לברך את ישראל. בההוא זמנא שביק גרמיה מכל נחשים דעלמא ולא אסתכל בהו. הה&quot;ד ולא הלך כפעם בפעם לקראת נחשים. ת&quot;ח בההיא שעתא דרתחא אשתכח כדין שמאלא אתער והוה ידע ההוא רשע אתר לאחדא בסטרא שמאלא למילט ואסתכל בההוא זמנא ולא אשתכח כדין מה כתיב מה אקוב לא קבה קל ומה אזעום לא זעם יי'. ובג&quot;כ עמי זכר נא מה יעץ בלק וגו'. ומה ענה אותו בלעם בן בעור (בגין כך) זכאין אינון ישראל אינון ישראל זכאה חולקהון בעלמא דין ובעלמא דאתי (דמאריהון אוכח לון הכי):


אם בחקתי תלכו. אם בחקותי דא אתר דגזירין דאורייתא תליין בההוא אתר כד&quot;א את חקותי תשמורו חוק הוא דאקרי הכי וגזירין דאורייתא בה אתכלילן. ואת משפטי תשמורו. משפטי דא הוא אתר אחרא עלאה דההיא חקה אחידת ביה ומתחבראן דא בדא דעילאי ותתאי. וכל פקודי אורייתא וכל גזרי אורייתא וכל קדושי אורייתא בהני אחידן בגין דהאי תורה שבכתב והאי תורה שבע&quot;פ ועל דא אם בחוקותי כל אינון גזירין ודינין ועונשין ופקודין דאינון בההוא אתר דאקרי תורה שבע&quot;פ חקה. ואת משפטי תשמורו בההוא אתר דאקרי תורה שבכתב כד&quot;א משפט לאלקי יעקב. ודא אחיד בדא ודא בדא וכלא חד ודא הוא כללא דשמא קדישא. ומאן דאעבר על פתגמי אורייתא כאלו פגים שמא קדישא בגין דחק ומשפט שמא דקב&quot;ה הוי ועל דא אם בחקותי תלכו דא תורה שבעל פה ואת משפטי תשמרו דא תורה שבכתב. ודא הוא כללא דשמא קדישא. ועשיתם אותם. מאי ועשיתם אותם. כיון דאמר תלכו ותשמרו אמאי ועשיתם אלא מאן דעביד פקודי אורייתא ואזיל באורחוי כביכול כאלו עביד ליה לעילא אמר קב&quot;ה כאלו עשאני ואוקמוה וע&quot;ד ועשיתם אותם. ועשיתם אתם כתיב ודא והואיל ומתערי עלייכו לאתחברא דא בדא לאשתכחא שמא קדישא כדקא יאות ועשיתם אתם ודאי. כגוונא דא אר&quot;ש ויעש דוד שם וכי דוד עביד ליה אלא בגין דאזיל בארחי דאורייתא ועביד פקודי אורייתא ואנהיג מלכותא כדקא יאות כביכול עשה שם לעילא ולא הוה מלכא בעלמא דזכה &lt;קטע סוף=דף קיג א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קיג|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קיג ב/&gt;זוהר חלק ג דף קיג/ב
להאי כדוד דהוה קם בפלגות ליליא והוה משבח ליה לקב&quot;ה עד דסליק שמא קדישא בכורסייה בשעתא דסליק נהורא דיממא כביכול הוא עבד שם ממש כד&quot;א ויקוב בן האשה הישראלית את השם ויקלל ובג&quot;כ ויעש דוד שם ועל דא ועשיתם אותם כתיב ואי אתון תשתדלון למעבד לון לאתתקנא שמא קדישא כדקא יאות כל אינון ברכאן דלעילא ישתכחון גבייכו בתקוניהון כדקא יאות:

ונתתי גשמיכם בעתם וגו'. כל חד וחד יתן חילא דיליה עלייכו מאן אינון ההוא תקונא דעבדתון דההוא שמא קדישא כגוונא דא כתיב ושמרו דרך יי' לעשות צדקה ומשפטוכי כיון דכתיב ושמרו דרך יי' אמאי לעשות צדקה ומשפט. אלא מאן דנטיר אורחוי דאורייתא כביכול הוא עושה צדקה ומשפט ומאי צדקה ומשפט דא קב&quot;ה. בכה ר&quot;ש ואמר ווי לון לבני נשא דלא ידעין ולא משגיחין ביקרא דמאריהון מאן עביד שמא קדישא בכל יומא הוי אימא מאן דיהיב צדקה למסכני. ת&quot;ח הא אוקמוה הכי הוא דמסכנא אחיד ביה בדינא וכל מיכלייהו בדינא הוא אתר דאקרי צדק כד&quot;א תפלה לעני כי יעטוף תפלה דא תפלה ש&quot;י ואוקימנא ומאן דיהיב ליה צדקה למסבנא הוא עביד לעילא שמא קדישא שלים כדקא יאות בגין דצדקה דא אילנא דחיי וצדקה יהיב לצדק וכד יהיב לצדק כדין אתחבר דא בדא ושמא קדישא אשתכח שלים מאן עביד דא אתערותא (ד&quot;א דעביד אתערותא דא) דלתתא ודאי כאלו עביד שמא קדישא בשלימו. כגוונא דאיהו עביד לתתא הכי אתער לעילא ועל דא כתיב אשרי שומרי משפט עושה צדקה בכל עת. עושה צדקה דא קבה כביכול הוא עביד ליה. ת&quot;ח מסכנא הא אתמר מאן הוא אתריה. מ&quot;ט. בגין דמסכנא לא אית ליה מדיליה כלום אלא מה דיהבין ליה וסיהרא לא אית לה נהורא מדילה אלא מה דיהיב לה שמשא. ת&quot;ח אמאי עני חשוב כמת מ&quot;ט בגין דההוא אתר גרים ליה דהא באתר דמותא הוא שכיח ובג&quot;כ אקרי מת, ההוא דחייס עליה הוא יהיב ליה צדקה אילנא דחיי שריא עלוי כד&quot;א וצדקה תציל ממות. וכגוונא דעביד ב&quot;נ לתתא הכי נמי עביד לעילא ממש זכאה חולקיה דזכי למעבד שמא קדישא לעילא בג&quot;כ צדקה סליק על כלא, והני מלי צדקה לשמה דהא אתער צדקה לצדק לחברא לון כחדא ולמהוי כלא שמא קדישא כדקא יאות דהא צדק לא אתתקן ולא אשתלים אלא בצדקה דכתיב בצדקה תכונני ולכנסת ישראל אתמר בג&quot;כ ועשיתם אותם וגו':

ונתתי שלום בארץ ושכבתם ואין מחריד וגו. רבי יוסי פתח רגזו ואל תחטאו וגו'. רגזו ואל תחטאו האי קרא אוקמוה דבעי בר נש לארגזא יצר טוב על יצר הרע ושפיר אבל בשעתא דרמש ליליא וב&quot;נ שכיב על ערסיה כמה גרדיני נמוסין מתערין בעלמא ואזלין ושאטין ובני נשא בעאן לאתרגזא מקמיה קב&quot;ה ולדחלא מניה בגין דלא ישתכח נפשיה בגווייהו וישתזיב מנייהו. ויבעי ליה לכ&quot;נ דלא יפיק מנייהו מלה בפומיה בגין דלא יתער להו לגביה ולא ישתכחון בהדיה הה&quot;ד אמרו בלבבכם על מכבכם ודמו סלה. דלא יפיק מנייהו מלה מפומיה. ת&quot;ח בשעתא דאתשכחון ישראל זכאין קמיה קב&quot;ה מה כתיב ונתתי שלום בארץ. האי לעילא. דאתי קב&quot;ה לאתחברא בכנסת ישראל. כדין ושכבתם ואין מחריד. מ&quot;ט בגין והשבתי חיה רעה מן הארץ &lt;קטע סוף=דף קיג ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קיד|א}}&lt;קטע התחלה=דף קיד א/&gt;זוהר חלק ג דף קיד/א
דא חיה דזינא בישא לתתא ומאי איהי אגרת בת מחלת היא וכל סייעתא דילה. האי בליליא. ביממא בני נשא דאתו מסטרהא דא הה&quot;ד וחרב לא תעבור בארצכם. רבי אבא אמר הא אוקמוה דאפילו חרב של שלום כגון פרעה נכה. אבל וחרב לא תעבור דא סייעתא דילה והשבתי חיה רעה דלא תשלוט בארעא ואפילו העברה בעלמא לא תעבור עלייכו ואפילו חרב דשאר עמין ואפילו בר נש מזיינא לא יעבור עלייכו ודא דריש יאשיהו מלכא ואוקמוה דהוא אתפס בחובייהו דישראל כמה דכתיב רוח אפינו משיח יי' נלכד בשחיתותם וגו'. הכא אית לאסתכלא דהא תנינן אי רישא דעלמא הוא טב כל עלמא משתזבן בגיניה ואי רישא דעמא לא אתכשר כל עמא אתפסן בחוביה והא יאשיהו רישא דכשרא הוה ועובדוי מתכשרן. אמאי אתפס בחוביהון דישראל אלא על דלא הימין ביה בירמיהו ולא כפית להו לישראל דחשיב דכלהו זכאי כותיה. והוה אמר ליה ירמיה ולא הימין ביה ובגין כך אתפס בחוביהון. ועוד דסיהרא הוה מאיך נהורא ובעיא לאסתמא. ונתתי משכני בתוככם וגו'. ונתתי משכני דא שכינתא. משכני משכונא דילי דהיא אתמשכנא בחובייהו דישראל. ונתתי משכני. משכוני ודאי מתל לב&quot;נ דהוה רחימא לאחרא א&quot;ל ודאי ברחימותא עלאה דאית לי גבך בעינא לדיירא עמך. אמר היך אנדע דתידור גבאי נטל כל כסופא דביתיה ואייתי לגביה. אמר הא משכונא לגבך דלא אתפרש מנך לעלמין. כך קב&quot;ה בעא לדיירא בהו בישראל מה עבד נטל כסופא דיליה ונחית להו לישראל אמר לון ישראל הא משכונא דילי גבייכו בגין דלא אתפרש מנייכו לעלמין. ואע&quot;ג דקב&quot;ה אתרחיק מנן משכונא שביק בידן ואנן נטרין ההוא כסופא דיליה מאן דיבעי משכוניה ייתי לדיירא גבן. בגין כך ונתתי משכני בתוככם משכונא אתן בידייכו בגין דאדור עמכון ואע&quot;ג דישראל השתא בגלותא משכונא דקב&quot;ה הוא גבייהו ולא שבקו ליה לעלמין. ולא תגעל נפשי אתכם. לב&quot;נ דרחים לחבריה ובעא לדיירא עמיה מה עבד נטל ערסא דיליה ואייתי לביתיה אמר דא ערסא דילי בביתיך בגין דלא ארחיק מנך ערסך ומאנך, כך קב&quot;ה אמר ונתתי משכני בתוככם ולא תגעל נפשי אתכם הא ערסא דילי בביתייכו כיון דערסא דילי עמכון תנדעון דלא אתפרש מנייכו ובגין כך ולא תגעל נפשי אתכם:

והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלקים. כיון דמשכנא דילי גבייכו בודאי תנדעון דאנא אזיל עמכון כד&quot;א כי יי' אלקיך מתהלך בקרב מחניך להצילך ולתת אויביך לפניך והיה מחניך קדוש. ר' יצחק ור' יהודה הוו שכיחי ליליא חד בכפר קריב לימא דטבריא קמו בפלגות ליליא א&quot;ר יצחק לר' יהודה נימא במלי דאורייתא דאע&quot;ג דאנן באתר דא לא בעינא לאתפרשא מאילנא דחיי. פתח ר' יהודה ואמר ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה וגו'. ומשה יקח את האהל. אמאי. אלא אמר משה הואיל וישראל קא משקרו ביה בקב&quot;ה. ואחליפו יקרא דיליה. הא משכונא דיליה יהא בידא דמהימנא עד דנחמי במאן ישתאר א&quot;ל ליהושע אנת תהא מהימנא בין קב&quot;ה ובין ישראל וישתאר משכונא בידך במהימנותא ונחמי &lt;קטע סוף=דף קיד א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קיד|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קיד ב/&gt;זוהר חלק ג דף קיד/ב
במאן ישתאר. מה כתיב ושב אל המחנה ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל. מ&quot;ט ליהושע בגין דאיהו כסיהרא לגבי שמשא ואיהו אתחזי לנטרא משכונא וע&quot;ד לא ימיש מתוך האהל. א&quot;ל קב&quot;ה למשה משה לא אתחזי הכי דהא משכונא דילי יהבית בידייהו אע&quot;ג דאינון חאבו לגבאי משכונא יהא לגבייהו דלא יתפרשון מניה (ס&quot;א דלא אתפרש מנייהו) תבעי דאתפרש מנייהו דישראל ולא איתוב לגבייהו לעלמין. אלא אתיב משכונא דילי לגבייהו ובגיניה לא אשבוק להון בכל אתר אע&quot;ג דישראל חבו לגביה דקב&quot;ה האי משכונא דיליה לא שבקו וקב&quot;ה לא נטיל לה מבינייהו וע&quot;ד בכל אתר דגלי ישראל שכינא עמהון וע&quot;ד כתיב ונתתי משכני בתוככם והא אוקמוה. פתח ר' יצחק ואמר דומה דודי לצבי או לעופר האילים הנה זה וגו'. זכאין אינון ישראל קזכו דמשכונא דא למהוי גבייהו מן מלכא עלאה דאע&quot;ג דאינון בגלותא קב&quot;ה אתי בכל ריש ירחי ושבתי וזמנא לאשגחה עלייהו ולאסתכלא בההוא משכונא דאית ליה גבייהו דאיהו כסופא דיליה למלכא דסרחא מטרוניתא אפקה מהיכליה מה עבדת נטלת ברה דיליה כסופא דמלכא רחימא דיליה ובגין דדעתא דמלכא עלה שבקיה בידהא. בשעתא דסליק רעותא דמלכא על מטרוניתא ועל ברה הוה סליק אגרין ונחית דרגין וסליק כתלין לאסתכלא ולאשגחא כין נוקבי כותלי עלייהו כיון דחמי לון שארי בכי מאחורי קוסטי כותלא ולבתר אזיל ליה. כך ישראל אע&quot;ג דאינון נפקו מהיכליה דמלכא ההוא משכונא לא שבקו ובגין דרעותא דמלכא עלייהו שבקיה עמהון. בשעתא דסליק רעותא דמלכא קדישא על מטרוניתא ועל ישראל סליק אגרין (מקפץ על הגבעות) נחית דרגין וסליק כתלין לאסתכלא ולאשגחא בין קוסטי כותלא עלייהו כיון דחמי לון שארי ובכי הה&quot;ד דומה דודי לצבי או לעופר האילים לדדגא מכתלא לאיגרא ומאיגרא לכתלא הנה זה עומד אחר כתלינו בבתי כנסיות ובבתי מדרשות. משגיח מן החלונות (דודאי בי כנישתא בעייא חלונות מציץ מן החרכים לאסתכלא ולאשגחא עלייהו. ובגין כך ישראל בעי למחדי בההוא יומא דאנהו ידעי דא ואמרי זה היום עשה יי' נגילה ונשמחה בו:

ואם בחקתי תמאסו וגו' רבי יוסי פתח מוסר יי' בני אל תמאס ואל תטוץ בתוכחתו כמה חביבין ישראל קמי קב&quot;ה. דקב&quot;ה בעי לאוכחא להו ולדברא להו בארח מישר כאבא דרחים לבריה ומגו רחימו דיליה לגבי שרביטא בידיה תדיר לדברא ליה בארח מישר דלא יסטי לימינא ולשמאלא הה&quot;ד כי את אשר יאהב יי' יוכיח וכאב את בן ירצה. ומאן דלא רחים ליה קב&quot;ה וסאני ליה סליק מניה תוכחה סליק מניה שרביטא. כתיב אהבתי אתכם אמר יי' וגו' מגו רחימותא דיליה שרביטא בידיה תדיר לדברא. ליה. ואת עשו שנאתי. בגין כך סליקית מניה שרביטא סליקת מניה תוכחתא בגין דלא אתן ליה בי חולקא רחיקא דנפשאי הוא אבל אתון אהבתי אתכם ודאי. ובגין כך מוסר יי' בני אל תמאס ואל תקוץ בתוכחתו. מאי ואל תקוץ לא תקוצון ביה. כמאן דערק מגו גובין דאינון מלכין כגובין לגביה בגרמיה. תא חזי בשעתא דאתער צדק בדינוי. כמה סטרי טהירין מתערין מימינא ומשמאלא כמה שרביטין נפקין מנהון שרביטי אשא שרביטי גומרין שרביטי שלהובא כלהו נפקין ומתערין בעלמא ולקאן לבני נשא. תחותייה ממנן אחרנין מארי טפסין ממנן דארבעין חסר חד שאטין ונחתין לקאן וסלקין ונטלין רשותא עיילין &lt;קטע סוף=דף קיד ב/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קטו|א}}&lt;קטע התחלה=דף קטו א/&gt;זוהר חלק ג דף קטו/א
בנוקבא דתהומא רבא מצבעין טפסי ונורא דדליק אתחבר בהו נפקי גומרין ושאטין ונחתין ואשתכחו לקבלהון דבני נשא והיינו דכתיב ויספתי ליסרה אתכם אתן למאריהון דדינא תוספת על דינא דלהון כד&quot;א לא אוסיף עוד לקלל את האדמה בעבור האדם מאי לא אוסיף לא אתן תוספת למארי דינא לשיצאה עלמא אלא תוספת כגוונא דיכיל עלמא למסבל וע&quot;ד ויספתי אתן תוספת ודאי. תוספת אמאי בגין ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם. שבע והא קב&quot;ה אי גבי ההוא דיליה לא יכיל עלמא למסבל אפי' רגעא חדא הה&quot;ד אם עונות תשמר יה יי' מי יעמוד ואת אמרת שבע על חטאתיכם אלא מה ת&quot;ל שבע אלא שבע לקבלייכו ומאי איהי דא שמטה דאיהי שבע דאקרי שבע כד&quot;א מקץ שבע שנים תעשה שמטה וע&quot;ד שבע על חטאתיכם ואקרי שבע ואקרי בת שבע. מה בין האי להאי אלא שבע בלחודהא למעבד שמטה ולמעבד דינין לאפקא חירו דכלה בה. בת שבע אקרי דאתחבר באחרא כחדא לאנהרא למשלט במלכותא לאודעא מלכותא בארעא ובכלא בת שבע אקרי. כתיב על כן שם העיר באר שבע עד היום הזה. באר שבע בארא דיצחק היא וכלא חד מלה הוא. ר' אבא אמר ויסרתי אתכם אף אני שבע על חטאתיכם., ויסרתי אתכם על ידא דממנן אחרנין כמה דאוקמוה אף אני הא אנא אתער לקבלייכו הא שבע לאתערא עלייכו. ת&quot;ח רחימותא עלאה דקב&quot;ה בישראל. למלכא דהוה ליה בר יחידאי והוי חטי קמי מלכא יומא חד סרח קמי מלכא אמר מלכא כל הני יומין אלקינא לך ולא קבלת מכאן ואילך חמי מה אעביד לך אי אתריך לך מן ארעא ואפיק לך ממלכותא דלמא יקומון עלך דובי חקלא או זאבי חקלא או לסטין ויעברון לך מעלמא מה אעביד אלא אנא ואנת ניפוק מארעא כך אף אני אנא ואנת ניפוק מארעא (אף אנא ואנת נהך בגלותא וניפוק כחדא) כך אמר קב&quot;ה ישראל מה אעביר לכו הא אלקינא לכו ולא ארתיכו אדנייכו הא אייתינא עלייכי מארי תריסין מארי טפסין לאלקאה לכון ולא שמעתון. אי אפיק לכו מארעא לחודכון דחילנא עלייכו מכמה דובין מכמה זאבין דיקומון עלייכו ויעברון לכו מעלמא אבל מה אעביד לכו אלא אנא ואתון ניפוק מארעא ונהך בגלותא הה&quot;ד ויסרתי אתכם למהך בגלותא. ואי תימרון דאשבוק לכון אנף אני עמכון. שבע על חטאתיכם דא שבע דיתתרך עמכון ואמאי על חטאתיכם הה&quot;ד ובפשעיכם שלחה אמכם אמר קב&quot;ה אתון גרמתון דאנא ואתון לא נידור (ס&quot;א בארעא) בעלמא (נ&quot;א ניטרוד (ס&quot;א מארעא) מעלמא) הא מטרוניתא נפקת מהיכלא עמכון הא אתחרב כלא היכלא דילי ודלכון אתחרב דהא למלכא לא אתחזי היכלא אלא כד איהו עייל עם מטרוניתא. וחדוה דמלכא לא אשתכח אלא בשעתא דעאל בהיכלא דמטרוניתא ואשתכח ברהא עמה בהיכלא חדאן כלהו כחדא השתא דלא אשתכחו ברא ומטרוניתא הא היכלא חריבא מכלא אלא אנא מה אעביד אף אנא עמכון והשתא אע&quot;ג דישראל אינהו בגלותא קב&quot;ה אשתכח עמהון ולא שביק לון דכד יפקון ישראל מן גלותא קב&quot;ה יתוב עמהון דכתיב ושב יי' אלקיך ושב יי' אלקיך ודאי והא אתמר:

רבי חייא ור' יוסי הוו אזלי בארחא. אערעו בההיא מערתא בחקלא א&quot;ר חייא לר' יוסי האי דכתיב אלה דברי הברית וגו' מלבד הברית מאי דברי הברית. דברי גבורה (ס&quot;א האלה) מבעי ליה אמר ליה הא אוקמוה הללו מפי הגבורה והללו מפי עצמו של משה והא אתמר. ת&quot;ח אלין ואלין דברי הברית הוו &lt;קטע סוף=דף קטו א/&gt;

 
{{ממ זהר משולב|ג|קטו|ב}}&lt;קטע התחלה=דף קטו ב/&gt;זוהר חלק ג דף קטו/ב
דאע&quot;ג דמפי הגבורה הוו מילין מלי ברית הוו דהא טב וביש ביה תליין טב דאתי מצדיק. ביש דאתי מן דינא מאתר דדינא והיינו צדק. וצדיק וצדק ברית אינון ברית אקרון ועל דא מלין אלין מלי ברית אינון וקשיר ברית כחדא ובגיני כך זכור ושמור קשור כחדא זכור ביום שמור בלילה. הא ברית כחדא ובג&quot;כ ברית ודאי דברי הברית נינהו וכל אתר ברית באתר דא איהו. אמר ר' חייא ודאי הכי הוא ובגין כך שבת דאיהו זכור ושמור אקרי ברית דכתיב ושמרו בני ישראל את השבת לעשות את השבת לדרתם ברית עולם וכלא מלה חד ואתר דא אקרי ברית אכל אתר. ת&quot;ח כתיב ונתתי שלום בארץ הוא יסוד דאיהו שלמא דארעא שלמא דביתא שלמא דעלמא. ויסרתי אתכם אף אני שבע. מאי שבע דא צדק הא ודאי ברית ובג&quot;כ דברי הברית נינהו. א&quot;ר יוסי כתיב ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וגו'. ואף גם זאת ואף כד&quot;א אף אני. גם לרבות כ&quot;י דאקרי זאת דלא שבקת לון לעלמין. בהיותם בארץ אויביהם. בהיותם כלא כחדא. לא מאסתים ולא געלתים בגין דלא אתחבר בהו. להפר בריתי אתם דאי לא אפרוק להו הא בריתי פליג ובגין כך להפר בריתי אתם. אמר ר' חייא אנא שמענא מלה חדתא דאמר רבי אלעזר לא מאסתים ולא געלתים לכלתם. לא הכיתים ולא הרגתים לכלותם מבעי ליה אלא לא מאסתים ולא געלתים מאן דסאנא לאחרא מאיס הוא לקבליה וגעלא הוא בגיעולא קמיה. אבל הכא לא מאסתים ולא געלתים. מ&quot;ט בגין דחביבותא דנפשאי בינייהו ובגינה כלהו חביבין גבאי הה&quot;ד לכלתם לכלתם כתיב חסר וי&quot;ו בגינה לא מאסתים ולא געלתים בגין דאיהי רחימתא דנפשאי רחימותא דילי גבהא. לבר נש דרחים אתתא והות דיירא בשוקא דבורסקי אי לא הות היא תמן לא עייל בה לעלמין כיון דהיא תמן דמי בעינוי כשוקא דרוכלי דכל ריחין דעלמא טבין אשתכחו תמן. אוף הכא ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם דאיהו שוקא דבורסקי לא מאסתים ולא געלתים ואמאי לכלתם בגין כלתם דאנא רחימנא לה דאיהי רחימתא דנפשאי דשרייא תמן ודמי עלי ככל ריחין טבאן דעלמא בגין ההיא כלה דבגוויהו. א&quot;ר יוסי אלו לא אתינא הכא אלא למשמע מלה דא דיי. פתח ואמר בן יכבד אב ועבד אדניו. בן יכבד אב כד&quot;א כבד את אביך ואת אמך ואוקמוה במיכלא ומשתייא ובכלא. האי בחייוי דאתחייב ביה. בתר דמית אי תימא הא פטור מניה הוא לאו הכי. דאע&quot;ג דמית אתחייב ביקריה יתיר דכתיב כבד את אביך דאי ההוא ברא אזיל בארח תקלא ודאי מבזה לאבוי הוא ודאי עביד ליה קלנא ואי ההוא בדא אזיל בארח מישר ותקין עובדוי ודאי דא אוקיר לאבוי אוקיר ליה בהאי עלמא גבי בני נשא אוקיר ליה בההוא עלמא גבי קב&quot;ה וקב&quot;ה חייס עליה ואותיב ליה בכורסייא דיקריה ודאי. בן יכבד אב כגון ר' אלעזר דאיהו אוקיר ליה לאבוי בהאי עלמא ובההוא עלמא השתא אסגי שבחא דר&quot;ש בתרין עלמין בהאי עלמא ובההוא עלמא יתיר מחייוי דזכה לבנין קדישין ולגזעין קדישין זכאין אינון צדיקייא דזכאן לבנין קדישין לגזעין קדישין עלייהו מתקרי וכל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך יי'. אמן: &lt;קטע סוף=דף קטו ב/&gt;</text>
      <sha1>p2v84gw9b51oy5gkh6qs25jr7v0awrd</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג פ א</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262212</id>
    <revision>
      <id>2947918</id>
      <parentid>477565</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T21:58:05Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947918</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="249" sha1="9ltfigd0bpbr3uixzkqjbli3s8tdf82" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|עט ב|פ א|פ ב|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כב|דף פ א}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|דף פ א}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|רע&quot;מ דף פ א}}</text>
      <sha1>9ltfigd0bpbr3uixzkqjbli3s8tdf82</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג פא ב</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262215</id>
    <revision>
      <id>2947919</id>
      <parentid>477577</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T21:58:29Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947919</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="205" sha1="c5mivryy4dwareyunspiptri0xz9uyq" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|פא א|פא ב|פב א|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|דף פא ב}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|רע&quot;מ דף פא ב}}</text>
      <sha1>c5mivryy4dwareyunspiptri0xz9uyq</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג פב א</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262216</id>
    <revision>
      <id>2947920</id>
      <parentid>477578</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T21:58:47Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947920</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="205" sha1="hmxiazfffcbvo94zdjbdljxwct4e2cs" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|פא ב|פב א|פב ב|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|דף פב א}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|רע&quot;מ דף פב א}}</text>
      <sha1>hmxiazfffcbvo94zdjbdljxwct4e2cs</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג פב ב</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262217</id>
    <revision>
      <id>2947916</id>
      <parentid>477579</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T21:46:31Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947916</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="205" sha1="0n2gttzg92fy9xyi06lrydh2hwog1ma" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|פב א|פב ב|פג א|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|דף פב ב}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|רע&quot;מ דף פב ב}}</text>
      <sha1>0n2gttzg92fy9xyi06lrydh2hwog1ma</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג פג א</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262218</id>
    <revision>
      <id>2947921</id>
      <parentid>477580</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T21:59:21Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947921</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="205" sha1="o1mwspg9znbxpch1z4isaftvsbs4ph9" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|פב ב|פג א|פג ב|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|דף פג א}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|רע&quot;מ דף פג א}}</text>
      <sha1>o1mwspg9znbxpch1z4isaftvsbs4ph9</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג פג ב</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262219</id>
    <revision>
      <id>2947922</id>
      <parentid>477581</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T21:59:48Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947922</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="205" sha1="j24bsodd6fww9jxtrdh6b73xwbmh96g" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|פג א|פג ב|פד א|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|דף פג ב}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|רע&quot;מ דף פג ב}}</text>
      <sha1>j24bsodd6fww9jxtrdh6b73xwbmh96g</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג פד א</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262220</id>
    <revision>
      <id>2947923</id>
      <parentid>477582</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T22:00:04Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947923</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="205" sha1="oktd9n8le0xgndh8kfscgxkmtp055u2" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|פג ב|פד א|פד ב|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|דף פד א}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|רע&quot;מ דף פד א}}</text>
      <sha1>oktd9n8le0xgndh8kfscgxkmtp055u2</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג פד ב</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262221</id>
    <revision>
      <id>2947924</id>
      <parentid>477583</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T22:00:12Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947924</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="205" sha1="rjf56njf0hrc5w6pbdjp7aesf753j1m" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|פד א|פד ב|פה א|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|דף פד ב}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|רע&quot;מ דף פד ב}}</text>
      <sha1>rjf56njf0hrc5w6pbdjp7aesf753j1m</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג פה א</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262222</id>
    <revision>
      <id>2947925</id>
      <parentid>477584</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T22:00:23Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947925</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="205" sha1="t8u4e0cmnlu0v9cv8h40vzu095of7w1" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|פד ב|פה א|פה ב|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|דף פה א}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|רע&quot;מ דף פה א}}</text>
      <sha1>t8u4e0cmnlu0v9cv8h40vzu095of7w1</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג פה ב</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262223</id>
    <revision>
      <id>2947926</id>
      <parentid>477585</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T22:00:33Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947926</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="205" sha1="myq42adxtzx0icq9w2xb5otuczcz7db" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|פה א|פה ב|פו א|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|דף פה ב}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|רע&quot;מ דף פה ב}}</text>
      <sha1>myq42adxtzx0icq9w2xb5otuczcz7db</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג פו א</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262224</id>
    <revision>
      <id>2947927</id>
      <parentid>477586</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T22:01:06Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947927</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="205" sha1="dkseh4bd2qiasuikq8vj5r8veqt3ztq" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|פה ב|פו א|פו ב|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|דף פו א}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|רע&quot;מ דף פו א}}</text>
      <sha1>dkseh4bd2qiasuikq8vj5r8veqt3ztq</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג פו ב</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262225</id>
    <revision>
      <id>2947928</id>
      <parentid>477587</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T22:01:16Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947928</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="205" sha1="hpj3450fvh4h5r34tssqp0d91h8swpk" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|פו א|פו ב|פז א|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|דף פו ב}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|רע&quot;מ דף פו ב}}</text>
      <sha1>hpj3450fvh4h5r34tssqp0d91h8swpk</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג פז א</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262226</id>
    <revision>
      <id>2947929</id>
      <parentid>477588</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T22:01:32Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947929</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="205" sha1="d069005g2uf9cx7qchwuydd7b6ccxw2" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|פו ב|פז א|פז ב|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|דף פז א}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|רע&quot;מ דף פז א}}</text>
      <sha1>d069005g2uf9cx7qchwuydd7b6ccxw2</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג פז ב</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262227</id>
    <revision>
      <id>2947930</id>
      <parentid>477589</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T22:01:43Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947930</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="205" sha1="l2ot495zclp9h5gmcpmojj1pecdbfyb" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|פז א|פז ב|פח א|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|דף פז ב}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|רע&quot;מ דף פז ב}}</text>
      <sha1>l2ot495zclp9h5gmcpmojj1pecdbfyb</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג פח א</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262228</id>
    <revision>
      <id>2947931</id>
      <parentid>477590</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T22:01:56Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947931</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="205" sha1="etcibf81vet6noqwgcpbebitmmc80z7" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|פז ב|פח א|פח ב|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|דף פח א}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|רע&quot;מ דף פח א}}</text>
      <sha1>etcibf81vet6noqwgcpbebitmmc80z7</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג פח ב</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262229</id>
    <revision>
      <id>2947872</id>
      <parentid>477591</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:08:22Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947872</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="205" sha1="sdotfzpxwhmdkf8i9isaopwf6gc2xyh" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|פח א|פח ב|פט א|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|דף פח ב}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|רע&quot;מ דף פח ב}}</text>
      <sha1>sdotfzpxwhmdkf8i9isaopwf6gc2xyh</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג פט א</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262230</id>
    <revision>
      <id>2947873</id>
      <parentid>477592</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:08:54Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947873</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="206" sha1="bhdjmuw53sp7fug3b2s26ph19fq81xf" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|פח ב|פט א|פט ב|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|דף פט א}}


==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|רע&quot;מ דף פט א}}</text>
      <sha1>bhdjmuw53sp7fug3b2s26ph19fq81xf</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג פט ב</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262231</id>
    <revision>
      <id>2947874</id>
      <parentid>477593</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:09:19Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947874</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="203" sha1="adc6iat9dmisnho8wob5iuxlr1fhy6c" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|פט א|פט ב|צ א|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|דף פט ב}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|רע&quot;מ דף פט ב}}</text>
      <sha1>adc6iat9dmisnho8wob5iuxlr1fhy6c</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג צ א</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262232</id>
    <revision>
      <id>2947875</id>
      <parentid>477594</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:09:46Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947875</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="197" sha1="0q2bvfexzdvcz2evvrhub0tzhcwnbqp" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|פט ב|צ א|צ ב|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|דף צ א}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|רע&quot;מ דף צ א}}</text>
      <sha1>0q2bvfexzdvcz2evvrhub0tzhcwnbqp</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג צב ב</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262237</id>
    <revision>
      <id>2947876</id>
      <parentid>477599</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:10:52Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947876</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="207" sha1="8hr87gq1im5f1a0wq3kmlvk9uf0e1a6" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|צב א|צב ב|צג א|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|דף צב ב}}


==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|רע&quot;מ דף צב ב}}</text>
      <sha1>8hr87gq1im5f1a0wq3kmlvk9uf0e1a6</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג צג א</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262238</id>
    <revision>
      <id>2947877</id>
      <parentid>477600</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:11:07Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947877</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="206" sha1="c5vcrkgkgqo15rdwgip24a4omu55o7o" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|צב ב|צג א|צג ב|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|דף צג א}}


==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|רע&quot;מ דף צג א}}</text>
      <sha1>c5vcrkgkgqo15rdwgip24a4omu55o7o</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג צז א</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262246</id>
    <revision>
      <id>2947879</id>
      <parentid>477608</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:12:58Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947879</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="206" sha1="g1ioewnz3a3bllmr3g2az1ftlyzl16z" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|צו ב|צז א|צז ב|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|דף צז א}}


==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|רע&quot;מ דף צז א}}</text>
      <sha1>g1ioewnz3a3bllmr3g2az1ftlyzl16z</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג צז ב</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262247</id>
    <revision>
      <id>2947880</id>
      <parentid>477609</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:13:16Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947880</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="205" sha1="mf8h1uykbom4by1mou8kfv0s0dk51fw" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|צז א|צז ב|צח א|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|דף צז ב}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|רע&quot;מ דף צז ב}}</text>
      <sha1>mf8h1uykbom4by1mou8kfv0s0dk51fw</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג צח א</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262248</id>
    <revision>
      <id>2947881</id>
      <parentid>477610</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:13:28Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947881</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="205" sha1="a16mhr8ej5tvjmw5zvf667winkodg4q" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|צז ב|צח א|צח ב|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|דף צח א}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|רע&quot;מ דף צח א}}</text>
      <sha1>a16mhr8ej5tvjmw5zvf667winkodg4q</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג צח ב</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262249</id>
    <revision>
      <id>2947882</id>
      <parentid>477611</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:13:41Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947882</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="205" sha1="ewc2azjr687vq0oivalgqid75ce6e4o" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|צח א|צח ב|צט א|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|דף צח ב}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|רע&quot;מ דף צח ב}}</text>
      <sha1>ewc2azjr687vq0oivalgqid75ce6e4o</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג צט א</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262250</id>
    <revision>
      <id>2947883</id>
      <parentid>477612</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:13:53Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947883</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="205" sha1="ap54ctkwuhdqbxhibfnnlnrklso3t7b" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|צח ב|צט א|צט ב|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|דף צט א}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|רע&quot;מ דף צט א}}</text>
      <sha1>ap54ctkwuhdqbxhibfnnlnrklso3t7b</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג צט ב</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262251</id>
    <revision>
      <id>2947884</id>
      <parentid>477613</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:14:03Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947884</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="203" sha1="8ge1p3rdn8nih0ram65ta6n1nw1qw26" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|צט א|צט ב|ק א|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|דף צט ב}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|רע&quot;מ דף צט ב}}</text>
      <sha1>8ge1p3rdn8nih0ram65ta6n1nw1qw26</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג ק א</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262252</id>
    <revision>
      <id>2947885</id>
      <parentid>477614</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:14:13Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947885</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="197" sha1="kog4nuyrg9ouzxg4n8ywgbdfkm769ww" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|צט ב|ק א|ק ב|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|דף ק א}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|רע&quot;מ דף ק א}}</text>
      <sha1>kog4nuyrg9ouzxg4n8ywgbdfkm769ww</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג ק ב</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262253</id>
    <revision>
      <id>2947886</id>
      <parentid>477615</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:14:21Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947886</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="197" sha1="oac2aomhmht8blgem8nc9qamekjz7ph" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|ק א|ק ב|קא א|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|דף ק ב}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|רע&quot;מ דף ק ב}}</text>
      <sha1>oac2aomhmht8blgem8nc9qamekjz7ph</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג קא א</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262254</id>
    <revision>
      <id>2947887</id>
      <parentid>477616</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:14:32Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947887</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="203" sha1="e9nafwj70jgcpvym802v9wvrr1wgv5y" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|ק ב|קא א|קא ב|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|דף קא א}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|רע&quot;מ דף קא א}}</text>
      <sha1>e9nafwj70jgcpvym802v9wvrr1wgv5y</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג קג א</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262258</id>
    <revision>
      <id>2947888</id>
      <parentid>477620</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:15:27Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947888</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="205" sha1="oazd3naaluc8e3yq3669pxrr8ol09bs" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|קב ב|קג א|קג ב|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|דף קג א}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|רע&quot;מ דף קג א}}</text>
      <sha1>oazd3naaluc8e3yq3669pxrr8ol09bs</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג קג ב</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262259</id>
    <revision>
      <id>2947889</id>
      <parentid>477621</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:15:38Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947889</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="205" sha1="pczv0r2z9789r1cs097g5l1ug0mkpeg" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|קג א|קג ב|קד א|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|דף קג ב}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|רע&quot;מ דף קג ב}}</text>
      <sha1>pczv0r2z9789r1cs097g5l1ug0mkpeg</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג קד א</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262260</id>
    <revision>
      <id>2947890</id>
      <parentid>477622</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:15:50Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947890</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="205" sha1="72q2cpzt87adxrs5dnvi1s779w35eaj" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|קג ב|קד א|קד ב|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|דף קד א}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כג|רע&quot;מ דף קד א}}</text>
      <sha1>72q2cpzt87adxrs5dnvi1s779w35eaj</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג קח ב</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262274</id>
    <revision>
      <id>2947891</id>
      <parentid>477685</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:16:37Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947891</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="205" sha1="5a85yod64xhak9wy8m36qi3dov95p7j" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|קח א|קח ב|קט א|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כד|דף קח ב}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כד|רע&quot;מ דף קח ב}}</text>
      <sha1>5a85yod64xhak9wy8m36qi3dov95p7j</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג קט א</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262275</id>
    <revision>
      <id>2947893</id>
      <parentid>477686</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:16:59Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947893</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="205" sha1="5c4tcgt4qn1lto02nlcjvcfhhpqg19n" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|קח ב|קט א|קט ב|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כד|דף קט א}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כד|רע&quot;מ דף קט א}}</text>
      <sha1>5c4tcgt4qn1lto02nlcjvcfhhpqg19n</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג קט ב</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262276</id>
    <revision>
      <id>2947894</id>
      <parentid>477687</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:17:10Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947894</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="205" sha1="ioe9r4u8o5og3gvw02ss0979em6lxnd" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|קט א|קט ב|קי א|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כד|דף קט ב}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כד|רע&quot;מ דף קט ב}}</text>
      <sha1>ioe9r4u8o5og3gvw02ss0979em6lxnd</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג קי א</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262277</id>
    <revision>
      <id>2947895</id>
      <parentid>477688</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:17:20Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947895</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="205" sha1="oyn7ptwc9s9t29ee6df1ij66vmna8hl" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|קט ב|קי א|קי ב|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כד|דף קי א}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כד|רע&quot;מ דף קי א}}</text>
      <sha1>oyn7ptwc9s9t29ee6df1ij66vmna8hl</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג קי ב</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262278</id>
    <revision>
      <id>2947896</id>
      <parentid>477689</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:17:33Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947896</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="207" sha1="0c3pe2zp0tx8sdk1syxqpefdxuyjno1" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|קי א|קי ב|קיא א|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כד|דף קי ב}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כד|רע&quot;מ דף קי ב}}</text>
      <sha1>0c3pe2zp0tx8sdk1syxqpefdxuyjno1</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג קיא א</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262279</id>
    <revision>
      <id>2947897</id>
      <parentid>477690</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:17:45Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947897</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="213" sha1="hdluy837ofuaovwt0xr5ulrpj0sup9s" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|קי ב|קיא א|קיא ב|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כד|דף קיא א}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כד|רע&quot;מ דף קיא א}}</text>
      <sha1>hdluy837ofuaovwt0xr5ulrpj0sup9s</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג קיא ב</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262280</id>
    <revision>
      <id>2947898</id>
      <parentid>477691</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:17:54Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947898</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="215" sha1="5z294hunjtwrgr0cm92o2y71pp3rzqp" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|קיא א|קיא ב|קיב א|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כד|דף קיא ב}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כד|רע&quot;מ דף קיא ב}}</text>
      <sha1>5z294hunjtwrgr0cm92o2y71pp3rzqp</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זהר חלק ג קיב א</title>
    <ns>0</ns>
    <id>262281</id>
    <revision>
      <id>2947899</id>
      <parentid>477692</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:18:07Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <origin>2947899</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="215" sha1="kfz3vvd7gcmkjcvkrkig0mndve08zx6" xml:space="preserve">{{דף של זהר|זהר חלק ג|קיא ב|קיב א|קיב ב|}}
{{קטע זוהר|זוהר חלק כד|דף קיב א}}

==רעיא מהימנא==
{{קטע זוהר|זוהר חלק כד|רע&quot;מ דף קיב א}}</text>
      <sha1>kfz3vvd7gcmkjcvkrkig0mndve08zx6</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>ביאור:בראשית יט יד</title>
    <ns>106</ns>
    <id>286555</id>
    <revision>
      <id>2947910</id>
      <parentid>688563</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T21:11:59Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Ilan Sendowski</username>
        <id>4009</id>
      </contributor>
      <comment>וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו</comment>
      <origin>2947910</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="6215" sha1="k3wwv132fkkjdb1bjucy0gks65hvx8c" xml:space="preserve">{{סיכום על פסוק|בראשית|יט|יט יג|יד|יט טו|הבהרה=כן|
ציטוט=וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו וַיֹּאמֶר קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי מַשְׁחִית יְהוָה אֶת הָעִיר וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו.}}

== קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה כִּי מַשְׁחִית יְהוָה אֶת הָעִיר ==
לוט הלך להזהיר את חתניו.&lt;br /&gt;
לוט לא סיפר על פצצת הסנוורים כי הוא היה בתוך הבית ולא ראה את שקרה. החתנים אולי לא ראו ולא שמעו על פצצת הסנוורים, אחרת הם היו מאמינים לדבריו של לוט ולא צוחקים עליו, מה גם שהם היו צריכים להיות פגועים בעיניהם.

=== חֲתָנָיו לֹקְחֵי בְנֹתָיו ===
ללוט היה יותר מחתן אחד, ולפי דברי המלאכים &quot;עֹד מִי לְךָ פֹה חָתָן ובָּנֶיךָ ובְּנֹתֶיךָ&quot; ([[ביאור:בראשית יט יב]]), ניתן להבין שהיו לו נכדים ואולי גם נכדות. ללוט לא היו בנים.

=== קוּמוּ צְּאוּ === 
לוט אמר רק משפט אחד. הוא לא סיפר על רשעת העיר ועל איך ששני מלאכים באו והצילו אותו ואת משפחתו.

ניתן לחשוב שלוט לא ממש רצה להציל את חתניו. הוא סיפר להם מה שהמלאכים אמרו ולא הוסיף דבר. עם זאת, הוא גם חיכה עד הבוקר ולא הוציא את רכושו מהעיר במשך הלילה, ולכן אולי הוא בעצמו לא האמין שהדבר אפשרי: שהעיר תיהרס.

החתנים לא היו &quot;זרעו&quot; של לוט ואף לא יורשיו. ללוט היו לפחות 4 בנות (שתים לא נשואות) וכנראה הוא כבר התייאש שיהיה לו בן מאשתו. מקודם אברהם גירש אותו מכנען, ועכשיו הוא מגורש מסדום.

=== וַיְהִי כִמְצַחֵק ===
&quot;כִמְצַחֵק&quot; - המילה מופיעה במספר הזדמנויות אחרות:
* &quot;ויַַּרְא, וְהִנֵּה יִצְחָק מְצַחֵק, אֵת, רִבְקָה אִשְׁתּוֹ&quot; ([[ביאור:בראשית כו ח]]) - לא ברור מה עשה יצחק עם אשתו. האם הם רק התבדחו וצחקו או שמא היה גם מגע. בכל אופן, זה מזכיר איך שבעל מתנהג עם אשתו, ויותר ממה שראוי שיהיה בן אח ל-'אחותו'.
* &quot;ותֵַּרֶא שָׂרָה אֶת בֶּן הָגָר הַמִּצְרִית, אֲשֶׁר יָלְדָה לְאַבְרָהָם מְצַחֵק&quot; ([[ביאור:בראשית כא ט]]) - מהכתוב ישמעאל צחק לבד. לא נאמר במפורש שהוא צחק עם יצחק או עשה ליצחק משהו.
* &quot;ותִַּצְחַק שָׂרָה, בְּקִרְבָּהּ לֵאמֹר: אַחֲרֵי בְלֹתִי הָיְתָה לִּי עֶדְנָה, ואַדֹנִי זָקֵן&quot; ([[ביאור:בראשית יח יג]]) - שרה צחקה למשמע האמירה שייוולד לה ילד בעודה בת 90 ובעלה זקן. זה היה צחוק של לגלוג ובוז, שאלוהים אפילו נעלב ממנו והגיב בכעס: &quot;ויַֹּאמֶר: לֹא, כִּי צָחָקְתְּ&quot; ([[ביאור:בראשית יח טו]]). בזה האופן צחקו חתניו של לוט עשו כששמעו את דבריו.
* אנשי העיר דרשו &quot;וְנֵדְעָה אֹתָם&quot; ([[ביאור:בראשית יט ה]]), ולוט הגיב בהקשר מיני: &quot;הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת, אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ. אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם, וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם&quot; ([[ביאור:בראשית יט ח]]). כאשר החתנים הגיבו בצחוק מעליב בהקשר מיני, הם רצו לנתק כל מגע איתו, כדי שאנשי העיר לא יפגעו בהם בגללו.
החתנים חשבו שלוט מדבר שטויות חסרות שחר. ואין ספק שלא מדובר ביחסי מין או מעשה ילדות. הם חשבו שהתגובה היחידה היא לצחוק עליו ולהשפיל אותו כאידיוט מושלם. לכן גאוותו רתחה בו והוא פשוט עזב.

=== וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו ===
לוט העמיד את חתניו בפני בעיה.
* הוא אמר להם: &quot;כִּי מַשְׁחִית '''יְהוָה'''&quot;, והם כפרעה שאמר: &quot;מִי '''יְהוָה''' אֲשֶׁר אֶשְׁמַע בְּקֹלוֹ&quot; ([[ביאור:שמות ה ב]]), לא שמעו על אלוהי אברהם, ולא האמינו בכוחו.
* סביר שהם שמעו שהאורחים הכו את אנשי העיר בסנוורים, אולם ייתכן שהם חשבו שזה היה ברק אקרעי.
* הם לא רצו לפרסם בעיר &quot;כִּי מַשְׁחִית יְהוָה אֶת הָעִיר&quot; ולהפוך לצחוק לכל אנשי העיר כאשר דבר לא יקרה.
* הם לא רצו לנטוש את העיר, כי סביר שאנשי העיר יכעסו עליהם, ויגזלו את רכושם כעריקים. 
* הם הבינו שאנשי העיר לא ירשו להם לשוב, ויתעללו בהם.
* הם עצמם יהפכו לנוודים המחפשים מחסה, ואנשי ערים אחרות יתעללו בהם.
הצחוק לא היה רק לעג, אלא היה גם פחד ומבוכה. הם היו מתוסכלים ולא ידעו מה לעשות והחליטו לא להאמין.

החתנים פחדו שאנשי העיר יוסיפו אותם ללוט ומשפחתו, ויפגעו גם בהם, לכן הם העדיפו לגרש אותו בבושה כדי להציל את נפשם.


{{סיכום על פסוק|בראשית|יט|יט יג|יד|יט טו|קטגוריה=1}}</text>
      <sha1>k3wwv132fkkjdb1bjucy0gks65hvx8c</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>ויקיטקסט:ספר החוקים הפתוח/עדכונים אחרונים</title>
    <ns>4</ns>
    <id>290855</id>
    <revision>
      <id>2947948</id>
      <parentid>2947812</parentid>
      <timestamp>2025-07-11T01:31:19Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>OpenLawBot</username>
        <id>8112</id>
      </contributor>
      <comment>עדכונים אחרונים</comment>
      <origin>2947948</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="2990" sha1="eyh9z551ase86so7ga78lnjlmdx72bx" xml:space="preserve">&lt;div style=&quot;height: 300px; overflow: auto;&quot;&gt;
* [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (חרבות ברזל) (הוראות לספקי גפ&quot;מ) (הוראת שעה)|צו הפיקוח על מצרכים ושירותים {{מוקטן|(חרבות ברזל) (הוראות לספקי גפ&quot;מ) (הוראת שעה)}}]]
* [[צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (חרבות ברזל) (הוראות לספקי מוצרי דלק) (הוראת שעה)|צו הפיקוח על מצרכים ושירותים {{מוקטן|(חרבות ברזל) (הוראות לספקי מוצרי דלק) (הוראת שעה)}}]]
* [[תקנות הסדרת העיסוק בעבודה במערכת קירור או מיזוג אוויר (אגרות)|תקנות הסדרת העיסוק בעבודה במערכת קירור או מיזוג אוויר {{מוקטן|(אגרות)}}]]
* [[תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים (שירותים פיננסיים מוסדרים) (עמלות מותרות לגבייה בידי מערכת חברתית לתיווך באשראי)|תקנות הפיקוח על שירותים פיננסיים {{מוקטן|(שירותים פיננסיים מוסדרים) (עמלות מותרות לגבייה בידי מערכת חברתית לתיווך באשראי)}}]]
* [[תקנות בריאות העם (אמות מידה לחלוקת סכום נוסף) (שיפור הפעילות בתחום העסקת אחים מומחים בשנים 2025 ו-2026)|תקנות בריאות העם {{מוקטן|(אמות מידה לחלוקת סכום נוסף) (שיפור הפעילות בתחום העסקת אחים מומחים בשנים 2025 ו-2026)}}]]
* [[צו התעבורה (עבירות קנס)|צו התעבורה {{מוקטן|(עבירות קנס)}}]]
* [[צו יצוא חופשי]]
* [[חוק התכנון והבניה]]
* [[תקנות משפחות חיילים שנספו במערכה (תגמולים ושיקום) (כללי עבודתה של הוועדה למתן סיוע לפנים משורת הדין)|תקנות משפחות חיילים שנספו במערכה {{מוקטן|(תגמולים ושיקום) (כללי עבודתה של הוועדה למתן סיוע לפנים משורת הדין)}}]]
* [[תקנות הספנות (ימאים) (מגורי צוות)|תקנות הספנות {{מוקטן|(ימאים) (מגורי צוות)}}]]
* [[תקנות צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים) (גידול תרנגולות מטילות והחזקתן בלולים לצרכים חקלאיים)|תקנות צער בעלי חיים {{מוקטן|(הגנה על בעלי חיים) (גידול תרנגולות מטילות והחזקתן בלולים לצרכים חקלאיים)}}]]
* [[חוק המרכז להנצחת זכרו של דוד לוי]]
* [[חוק ניוד מידע רפואי]]
* [[קובץ החלטות מועצת מקרקעי ישראל]]
* [[תקנות הדיון בבתי-הדין הרבניים בישראל]]
&lt;/div&gt;</text>
      <sha1>eyh9z551ase86so7ga78lnjlmdx72bx</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>חותם הארבעה/פרק 5</title>
    <ns>0</ns>
    <id>364933</id>
    <revision>
      <id>2947958</id>
      <parentid>2943055</parentid>
      <timestamp>2025-07-11T07:32:27Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>מיכה מ</username>
        <id>40615</id>
      </contributor>
      <origin>2947958</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="19160" sha1="th8kimcnhjvzazyplbbzkzwahubgh0d" xml:space="preserve">{{ספר חול
|מחבר=ארתור קונן דויל
|שם ספר=חותם הארבעה
|שם נוסף=פרק 5: הטרגדיה בפונדיצ'רי לודג'
|הבא=חותם הארבעה/פרק 6
|רישום הבא=פרק 6
|סוגה=
}}

השעה היתה כמעט אחת-עשרה כשהגענו לשלב הסופי הזה של ההרפתקה הלילית שלנו.  עזבנו את הערפל הלח של העיר הגדולה מאחורינו, והלילה היה נאה למדי.  רוח חמימה נשבה ממערב, עננים כבדים נעו לאטם על פני השמים, וחצי ירח הציץ מדי פעם דרך הקרעים.  היה די אור לראות למרחק מסויים, אך תדיאוס שולטו הסיר את אחת ממנורות-הצד מהכרכרה כדי להאיר לנו טוב יותר בדרכנו.

פונדיצ'רי לודג' עמד בתוך שטח משלו, והיה מוקף בקיר אבן גבוה מאוד שבראשו שברי זכוכית.  דלת צרה יחידה, חגורה בברזל, היתה הדרך היחידה להיכנס.  על הדלת הזו נקש המדריך שלנו במקצב ראט-ראט ייחודי, כמו דפיקתו של דוור.

&quot;מי שם?&quot; קרא קול צרוד מבפנים.

&quot;זה אני, מקמרדו.  אתה ודאי מכיר כבר את הנקישה שלי&quot;.

נשמע קול ריטון ונקישות וצלצול של מפתחות. הדלת הסתובבה אחורה בכבדות, ואדם נמוך, בעל חזה עמוק, ניצב בפתח, ואורה הצהוב של העששית זוהר על פניו הבולטים ועיניו הנוצצות, החשדניות.

&quot;זה אתה, מר תדיאוס?  אבל מי אלה האחרים?  לא היו לי הוראות לגביהם מהאדון&quot;.

&quot;לא, מקמרדו?  אתה מפתיע אותי!  אמרתי לאחי אתמול בלילה שאני מתכוון להביא חברים&quot;.

&quot;הוא לא יצא מהחדר שלו היום, מר תדיאוס, ואין לי הוראות. אתה יודע טוב מאד שאני מוכרח לעבוד לפי ההוראות.  אני יכול להכניס אותך, אבל החברים שלך הם פשוט צריכים לחכות איפה שהם&quot;.

זה היה מכשול בלתי צפוי. תדיאוס שולטו הביט סביבו בבלבול וחוסר אונים.

&quot;זה ממש רע מצדך, מקמרדו!&quot; הוא אמר. &quot;אם אני ערב להם, זה מספיק בשבילך.  יש גם את הגברת הצעירה.  היא לא יכולה לחכות על הכביש הציבורי בשעה הזאת&quot;.

&quot;מצטער מאד, מר תדיאוס,&quot; אמר השוער בעקשנות.  &quot;אנשים יכולים להיות חברים ש'ך, ובכל זאת הם לא חברים של האדון.  הוא משלם לי טוב שאני יעשה ת'תפקיד שלי, ואת התפקיד שלי אני יעשה.  אנ'לא מכיר אפ'חד מהחברים שלך&quot;.

&quot;הו, כן, אתה מכיר, מקמרדו,&quot; קרא שרלוק הולמס בלבביות.  &quot;אני לא חושבת שהיית יכול לשכוח אותי.  אתה לא זוכר את החובבן שנלחם איתך שלושה סיבובים בחדרים של אליסון באירוע הצדקה שלך לפני ארבע שנים?

&quot;לא מר שרלוק הולמס!&quot; שאג המתאגרף.  &quot;בחיי אלוהים!  איך יכולתי לטעות בך?  אם במקום שתעמוד שם כל כך בשקט, היית פשוט בא ונותן לי את הקרוס&lt;ref&gt;מהלומה חזקה באיגרוף, בעזרת היד האחורית&lt;/ref&gt; שלך מתחת ללסת, הייתי קולט אותך בלי בעיות.  אה, אתה אחד שבזבז ת'כשרונות ש'ך, אתה!  היית יכול לכוון גבוה, אם היית מצטרף לאיגרוף&quot;.

&quot;אתה רואה, ווטסון, אם שום דבר לא ילך לי, עדיין אחד המקצועות המדעיים ישאר פתוח בפני,&quot; אמר הולמס, צוחק.  &quot;החבר שלנו לא ישאיר אותנו עכשיו בחוץ בקור, אני בטוח&quot;.

&quot;בוא תיכנס, אדוני, בוא תיכנס - אתה והחברים שלך,&quot; הוא ענה.  &quot;נורא מצטער, מר תדיאוס, אבל הפקודות הן קפדניות מאד.  אני הייתי חייב להיות בטוח בחברים שלך לפני שאני נותן להם להיכנס.&quot;

בפנים התפתל שביל חצץ דרך שטח שומם אל גוש ענקי של בית, מרובע ופרוזאי, כולו אפוף-צל, פרט למקום שבו פגעה קרן-ירח בפינה אחת והבהיקה בחלון של עליית-גג.  גודלו העצום של הבניין, עם קדרותו ודממת המוות שלו, היכו את הלב בחרדה.  אפילו תדיאוס שולטו נראה מוטרד, והעששית רעדה ורשקשה בידו.

&quot;אני לא יכול להבין את זה,&quot; אמר. &quot;חייבת להיות איזו טעות.  אמרתי בבירור לברתולומיאו שאנחנו אמורים להגיע לכאן, ובכל זאת אין אור בחלונו.  אני לא יודע איך להבין את זה&quot;.

&quot;הוא תמיד שומר על המקום בצורה כזאת?&quot; שאל הולמס.

&quot;כן; הוא המשיך את מנהגו של אבי.  הוא היה הבן החביב עליו, אתה יודע, ולפעמים נדמה לי שאבא שלי אולי סיפר לו יותר ממה שהוא סיפר לי אי-פעם.  זה החלון של ברתולומיאו שם, במקום שבו פוגע אור הירח.  החלון בהיר למדי, אבל אני חושב שאין אור מבפנים&quot;.

&quot;אין,&quot; אמר הולמס.  &quot;אבל אני רואה נצנוץ של אור בחלון הקטן הזה ליד הדלת&quot;.

&quot;אה, זה החדר של סוכנת הבית.  שם יושבת גברת ברנסטון הזקנה.  היא יכולה לספר לנו הכל על זה.  אבל אולי תהיו מוכנים לחכות כאן לרגע או שניים, כי אם כולנו ניכנס יחד, והיא לא ידעה דבר על בואנו, היא עלולה להיבהל. אבל, שקט רגע!  מה זה?

הוא הרים את העששית מעלה, וידו רעדה עד שמעגלי האור הבהבו והתנודדו סביבנו.  מיס מורסטן לפתה את פרק ידי, וכולנו עמדנו, בלבבות הולמים, מאמצים את אזנינו.  מן הבית השחור הגדול נשמע, בתוך הלילה הדומם, הצליל העצוב ומעורר-החמלה ביותר - יבבה חדה, שבורה של אשה מפוחדת.

&quot;זאת גברת ברנסטון,&quot; אמר שולטו.  &quot;היא האשה היחידה בבית. חכו כאן.  אני אחזור בעוד רגע&quot;.

הוא מיהר אל הדלת ונקש בדרכו המוזרה.  יכולנו לראות אשה זקנה וגבוהה מכניסה אותו ומתנודדת מרוב עונג למראהו.

&quot;הו, מר תדיאוס, אדוני, אני כל-כך שמחה שבאת!  אני כל-כך שמחה שבאת, מר תדיאוס, אדוני!&quot;

שמענו אותה שבה ומבטאת את שמחתה עד שהדלת נסגרה וקולה גווע אל תוך חדגוניות עמומה.

המדריך שלנו השאיר לנו את העששית.  הולמס סובב אותה לאטו והסתכל במבט בוחן על הבית, ועל ערימות האשפה הגדולות שהיו מוטלות על הקרקע. העלמה מורסטן ואני עמדנו יחד, וידה היתה בידי.  דבר מופלא ועדין היא אהבה, כי הנה היינו שנינו, שניים שמעולם לא ראו זה את זו לפני אותו יום, שביניהם לא הוחלפה אף מלה או אפילו מבט של חיבה, ובכל זאת כעת, בשעה של דאגה, ביקשו ידינו אינסטינקטיבית זו את זו.  התפלאתי על כך מאז ועד היום, אבל באותו זמן זה נראה לי כדבר הטבעי ביותר לפנות אליה באופן כזה, וכפי שהיא סיפרה לי לעתים קרובות, גם בה היה האינסטינקט לפנות אלי לשם נחמה והגנה.  וכך עמדנו יד ביד, כמו שני ילדים, ולבנו היה שליו על אף כל הדברים האפלים שהקיפו אותנו.

&quot;איזה מקום מוזר!&quot; היא אמרה, מביטה סביבה.

&quot;נראה כאילו כל החפרפרות באנגליה שוחררו כאן.  ראיתי משהו מסוג זה בצד של גבעה ליד בלאראט, שם היו מחפשי זהב בעבודה&quot;.

&quot;ומאותה סיבה, &quot;אמר הולמס.  &quot;אלה הם עקבותיהם של מבקשי האוצר.  צריך לזכור שהם חיפשו אותו במשך שש שנים.  אין פלא שהשטח נראה כמו בור חצץ&quot;.

באותו רגע נפתחה ברעש דלת הבית, ותדיאוס שולטו יצא בריצה, ידיו מושטות קדימה ואימה בעיניו.

&quot;משהו לא בסדר עם ברתולומיאו!&quot; הוא קרא.  &quot;אני מפחד!  העצבים שלי לא יכולים לסבול את זה&quot;.

הוא אכן היה מגמגם-למחצה מרוב פחד, ועל פניו המתעוותות, החלושות, שהציצו מתוך צווארון האסטרחן הגדול, היתה הבעתו חסרת האונים, המתחננת, של ילד מבועת.

&quot;בואו לתוך הבית,&quot; אמר הולמס בדרכו היבשה, האיתנה.

&quot;כן, בבקשה!&quot; התחנן תדיאוס שולטו. &quot;אני באמת לא מרגיש מסוגל לתת הוראות.&quot;

כולנו הלכנו בעקבותיו לתוך חדרה של סוכנת הבית, שעמד בצדו השמאלי של המעבר.  הזקנה פסעה הלוך ושוב במבט מבוהל, פוכרת את אצבעותיה ללא הפסקה, אבל נראה שמראֵהָ של העלמה מורסאן השפיע עליה.

&quot;שאלוהים יברך את הפנים המתוקות, הרגועות שלך!&quot; היא בכתה ביבבה היסטרית. &quot;זה עושה לי טוב לראות אותך, אוי, אני עברתי דברים קשים היום!&quot;

בת-לוויתנו ליטפה את ידה הגרומה, השחוקה מעבודה, ולחשה כמה מלים חביבות, נשיות של נחמה, שהשיבו את הצבע ללחייה חסרות הדם של האחרת.

&quot;האדון נעל את עצמו ולא מוכן לענות לי,&quot; הסבירה.  &quot;כל היום חיכיתי לשמוע ממנו, כי לעתים קרובות הוא אוהב להיות לבד; אבל לפני שעה חששתי שמשהו לא בסדר, אז עליתי למעלה והצצתי דרך חור המנעול.  אתה חייב לעלות, מר תדיאוס - אתה חייב לראות את זה בעצמך.  אני ראיתי את מר ברתולומיאו שולטו בשמחה ובצער במשך עשר שנים ארוכות, אבל אף פעם לא ראיתי אותו עם פרצוף כזה&quot;.

שרלוק הולמס לקח את המנורה והוביל את הדרך, כי שיניו של תדיאוס שולטו נקשו מרוב בהלה.  הוא היה מזועזע עד כדי כך שנאלצתי להעביר את ידי מתחת לזרועו כשעלינו במדרגות, כי ברכיו רעדו תחתיו.  פעמיים, תוך כדי עלייתנו, הולמס שלף את הזכוכית-המגדלת שלו מכיסו ובחן בקפידה סימנים שנראו בעיני רק ככתמי אבק חסרי-צורה על מחצלות הקוקוס ששימשו כשטיח למדרגות.  הוא צעד לאט ממדרגה למדרגה, מחזיק את המנורה נמוך, ומבזיק מבטים בוחנים ימינה ושמאלה.  העלמה מורסטן נותרה מאחור עם סוכנת הבית המפוחדת.

גרם המדרגות השלישי הסתיים במעבר ישר ארוך למדי, שמימינו היתה תמונה ענקית בשטיח-קיר הודי ומשמאלו שלוש דלתות.  הולמס התקדם לאורכו באותה דרך אטית ושיטתית, בעוד אנו נצמדים אליו מאחור, וצללינו השחורים והארוכים זורמים אחורנית לאורך המסדרון.  הדלת השלישית היתה זו שאותה חיפשנו.  הולמס דפק בלי לקבל תשובה, ואז ניסה לסובב את הידית ולפתוח אותה בכח.  אולם הדלת היתה נעולה מבפנים בבריח רחב וחזק, כפי שיכולנו לראות כשקירבנו את המנורה שלנו אליה.  עם זאת,  חור המנעול לא היה חסום לחלוטין, בגלל סיבובו של המפתח.  שרלוק הולמס התכופף אליו, ומיד הזדקף שוב בשאיפה חדה של אוויר.

&quot;יש בזה משהו שטני, ווטסון,&quot; הוא אמר, נרגש יותר מכפי שראיתי אותו אי-פעם. &quot;מה אתה חושב על זה?&quot;

התכופפתי אל החור, ונרתעתי באימה.  אור ירח זרם אל החדר, והוא היה בהיר באופן מעורפל ומשתנה רגעית.  פנים הביטו היישר אלי, תלויות, כביכול, באוויר, שכן הכל מתחתן היה שרוי בצל - פניו של ידידנו תדיאוס.  היה שם אותו ראש גבוה, נוצץ, אותה מברשת עגולה של שיער אדום, אותו פרצוף חסר דם.  אבל תווי הפנים היו נתונים בחיוך איום, גיחוך קבוע ובלתי טבעי, שבאותו חדר דומם ומואר באור הירח עורר יותר אימה מאשר כל הבעה זועמת או עיוות של הפנים.  הפנים היו כה דומות לפניו של ידידנו הקטן, שהסתכלתי אחורה כדי לוודא שהוא אכן איתנו. אז נזכרתי שהוא ציין שאחיו והוא היו תאומים.

&quot;זה נורא!&quot; אמרתי להולמס. &quot;מה לעשות?&quot;

&quot;הדלת חייבת לרדת,&quot; השיב, ובהטילו את עצמו עליה הניח את כל משקלו על המנעול.

המנעול חרק ונאנק, אך לא נכנע.  יחד הטלנו את עצמנו עליו שוב, והפעם הוא נשבר בנפץ פתאומי, ומצאנו את עצמנו בתוך חדרו של ברתולומיאו שולטו.

נראה היה כי החדר צוייד כמעבדה כימית.  שורה כפולה של בקבוקים חתומים במכסי-זכוכית נמתחה על הקיר שמול הדלת, והשולחן היה מכוסה במבערי-בונזן, מבחנות ורטורטות&lt;ref&gt;מַזְקֵק, כלי בעל צוואר ארוך ועקום המשמש לזיקוק או חימום חומרים כימיים&lt;/ref&gt;. בפינות עמדו מכלי-חומצה בסלי נצרים.  אחד מהם נראה דולף או שבור, שכן זרם של נוזל כהה טפטף ממנו והאוויר היה כבד בריח חריף, דומה לשל זפת.  בצד אחד של החדר עמדה מערכת מדרגות, בתוך עיים של טיח וחתיכות עץ, ומעליהן פתח בתקרה שהיה גדול מספיק כדי שאדם יעבור דרכו.  למרגלות המדרגות היה מוטל בחוסר-סדר סליל ארוך של חבל.

ליד השולחן, בכורסת עץ, ישב בעל הבית מוטל על צדו, ראשו שקוע על כתפו השמאלית ועל פניו אותו חיוך מבעית, בלתי-ניתן לפענוח.  הוא היה קר ונוקשה והיה ברור שהוא מת זה שעות רבות.  נראה היה לי כי לא רק תווי פניו, אלא כל גפיו, היו מעוותים ומסובבים בצורה המשונה ביותר שניתן לדמיין.  בסמוך לידו שעל השולחן היה מונח מכשיר משונה - מקל חום, עשוי מעץ יקר, בעל ראש אבן דמוי פטיש שהוצמד אליו בגסות בפתיל עבה.  לידו היה גליון קרוע של נייר-כתיבה שעליו שורבטו כמה מלים.  הולמס הציץ בו, ואז הושיט אותו אלי.

&quot;אתה רואה,&quot; אמר בהרמה רבת-משמעות של גבותיו.

לאור העששית קראתי, ברטט של אימה, &quot;חותם הארבעה&quot;.

&quot;בשם אלוהים, מה כל זה אומר?&quot; שאלתי.

&quot;זה אומר רצח,&quot; הוא אמר והתכופף מעל המת. &quot;אה!  ציפיתי לזה. הסתכל כאן!&quot;

הוא הצביע על מה שנראה כמו קוץ כהה ארוך תקוע בתוך העור ממש מעל האוזן.

&quot;זה נראה כמו קוץ,&quot; אמרתי.

&quot;זה קוץ.  אתה יכול לשלוף את זה.  אבל היזהר, כי זה מורעל.&quot;

הרמתי אותו בין האצבע לאגודל. זה יצא מן העור כל-כך בקלות עד שכמעט שום סימן לא נותר מאחור. כתם דם זעיר אחד הראה היכן היה הנקב.

&quot;כל זה הוא עבורי תעלומה לא מובנת,&quot; אמרתי. &quot;זה רק הולך ומתערפל במקום להתבהר&quot;.

&quot;להיפך,&quot; הוא ענה, &quot;זה מתבהר מרגע לרגע.  אני רק צריך כמה חוליות חסרות כדי לחבר את כל קצות החוטים של המקרה&quot;.

כמעט שכחנו את נוכחותו של בן-לוויתנו מאז נכנסנו לחדר.  הוא עדיין עמד בפתח, כתמונה של האימה עצמה, פוכר את ידיו ומייבב לעצמו.  אבל לפתע הוא פרץ בצעקה נרגנת, חדה.

&quot;האוצר נעלם!&quot; הוא אמר.  &quot;הם שדדו ממנו את האוצר!  הנה החור שדרכו הורדנו אותו.  עזרתי לו לעשות את זה!  אני הייתי האדם האחרון שראה אותו!  השארתי אותו כאן אתמול בלילה, ושמעתי אותו נועל את הדלת כשירדתי במדרגות&quot;.

&quot;באיזו שעה זה היה?&quot;

&quot;זה היה בעשר.  ועכשיו הוא מת, ויקראו למשטרה, ואני אהיה חשוד שיש לי יד בזה.  הו, כן, אני בטוח שזה מה שיקרה.  אבל אתם לא חושבים כך, רבותי?  אתם בטח לא חושבים שזה הייתי אני, נכון?  זה סביר שהייתי מביא אתכם לכאן אם זה הייתי אני?  אוי, אלוהים!  אוי, אלוהים!  אני יודע שאני אשתגע!

הוא טלטל את זרועותיו ורקע ברגליו כאחוז שגעון.

&quot;אין לך שום סיבה לפחד, מר שולטו,&quot; אמר הולמס בחביבות, כשהוא מניח את ידו על כתפו.  &quot;שמע לעצתי וסע לתחנה כדי לדווח על כך למשטרה.  הצע לסייע להם בכל דרך.  נחכה כאן עד שתחזור&quot;.

האיש הקטן ציית לו כאחוז הלם, ושמענו אותו כושל במורד המדרגות בחושך.</text>
      <sha1>th8kimcnhjvzazyplbbzkzwahubgh0d</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>חותם הארבעה/פרק 6</title>
    <ns>0</ns>
    <id>364934</id>
    <revision>
      <id>2947957</id>
      <parentid>2947668</parentid>
      <timestamp>2025-07-11T07:32:01Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>מיכה מ</username>
        <id>40615</id>
      </contributor>
      <origin>2947957</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="22106" sha1="idopyhyu9uz5r473bt4zgc23v5e75er" xml:space="preserve">{{ספר חול
|מחבר=ארתור קונן דויל
|שם ספר=חותם הארבעה
|שם נוסף=פרק 6: שרלוק הולמס מבצע הדגמה
|הבא=חותם הארבעה/פרק 7
|רישום הבא=פרק 7
|סוגה=
}}

&quot;ועכשיו, ווטסון,&quot; אמר הולמס, משפשף את ידיו, &quot;יש לנו חצי שעה לעצמנו.  הבה ננצל אותה היטב.  המקרה הוא, כפי שאמרתי לך, כמעט שלם; אבל אסור לנו להכשל בביטחון מופרז.  ככל שהמקרה נראה כרגע פשוט, יתכן שמשהו עמוק יותר מונח ביסודו&quot;.

&quot;פשוט!&quot; פלטתי.

&quot;בהחלט,&quot; הוא אמר, במשהו מהאווירה של פרופסור לרפואה המרצה בכיתתו.  &quot;שב בבקשה בפינה שם, כדי שעקבותיך לא יסבכו את העניינים.  עכשיו לעבודה!  ראשית כל, איך הגיעו האנשים האלה ואיך הם יצאו? הדלת לא נפתחה מאז הלילה שעבר.  מה לגבי החלון?&quot;  הוא נשא את המנורה לשם, מתאר את התצפיות שלו במלמול כשהוא מפנה אותן אל עצמו ולא אלי.  &quot;התפס של החלון סגור מבפנים.  המסגרת מוצקה.  אין צירים בצד.  בוא נפתח אותו. אין צינור מים קרוב.  הגג רחוק מהישג יד.  ובכל זאת אדם עמד ליד החלון.  ירד מעט גשם בלילה האחרון.  הנה טביעה של כף רגל בעובש על ​​אדן החלון.  כאן יש סימן בוץ עגול, וכאן שוב על הרצפה, ושוב כאן ליד השולחן.  ראה כאן, ווטסון!  זו באמת הדגמה יפה מאד.&quot;

התבוננתי בטביעות-הבוץ העגולות, המוגדרות-היטב.

&quot;זו אינה טביעת-רגל,&quot; אמרתי.

&quot;זה דבר הרבה יותר בעל-ערך עבורנו.  זה רישומה של רגל-עץ תותבת.  אתה רואה, כאן על אדן החלון נמצאת טביעת-המגף, מגף כבד עם עקב מתכת רחב, ולידה הסימן של רגל-העץ&quot;.

&quot;זה האיש בעל רגל-העץ&quot;.

&quot;בהחלט.  אבל היה עוד מישהו - בעל ברית רב-יכולת ויעיל.  האם היית יכול לטפס על הקיר הזה, דוקטור?&quot;

התבוננתי החוצה מהחלון הפתוח. הירח עדיין זרח באור בהיר על הצד הזה של הבית.  היינו במרחק שישים רגל לפחות מעל הקרקע, וככל שהסתכלתי לא יכולתי לראות אף מאחז לרגל, ואף לא סדק בלבנים.

&quot;זה בלתי אפשרי לחלוטין&quot;, עניתי.

&quot;אם אין לך עזרה, אכן כך.  אבל נניח שהיה לך חבר כאן למעלה שהיה מוריד לך את החבל החזק הזה שאני רואה בפינה, ומאבטח קצה אחד שלו בוו הגדול הזה שבקיר.  אז, אני חושב, אם היית גבר פעיל, היית יכול לטפס למעלה, עם רגל-העץ והכל.  היית עוזב, כמובן, באותו אופן, ובעל בריתך היה מושך למעלה את החבל, מסיר אותו מהוו, סוגר את החלון, נועל אותו בתפס מבפנים, ובורח כפי שהגיע מלכתחילה.  כנקודה צדדית אפשר לציין,&quot; הוא המשיך, ממשש את החבל, &quot;שידידנו בעל רגל-העץ, אף כי הוא מטפס לא רע, לא היה מלח מקצועי. כפות ידיו אינן נוקשות.  הזכוכית המגדלת חושפת יותר מסימן דם אחד, במיוחד לקראת סוף החבל, ומכאן אני מסיק שהוא החליק במהירות כזאת שהחבל הסיר את העור מידו.&quot;

&quot;כל זה טוב ויפה,&quot; אמרתי. &quot;אבל הדבר נעשה בלתי-מובן יותר מאי-פעם.  מה עם בן-הברית המסתורי הזה?  איך נכנס הוא לחדר?&quot; 

&quot;כן, בן-הברית!&quot; חזר הולמס בהרהור.  &quot;יש גורמי עניין בבן-הברית הזה.  הוא מרים את המקרה מעל תחומי השגרה.  אני מאמין שבן-הברית הזה פורץ דרך חדשה בתולדות הפשע במדינה הזאת - אם כי מקרים מקבילים עשויים להציע את עצמם מהודו, ואם זכרוני אינו מטעה אותי, מסנגמביה&lt;ref&gt;איזור במערב אפריקה, בעיקר בשטחי סנגל וגמביה היום&lt;/ref&gt;.&quot;

&quot;כיצד הוא הגיע, אם כך?&quot; חזרתי. &quot;הדלת נעולה, החלון אינו נגיש, האם היה זה דרך הארובה?&quot;

&quot;האח קטנה מדי,&quot; הוא ענה. &quot;כבר שקלתי את האפשרות הזאת&quot;.

&quot;אז איך?&quot; התעקשתי.

&quot;אינך מיישם את ההנחיה שלי,&quot; אמר, מניד בראשו. &quot;כמה פעמים אמרתי לך שלאחר שסילקת את הבלתי-אפשרי, מה שנשאר, ''בלתי סביר ככל שיהיה'', מוכרח להיות האמת?  אנחנו יודעים שהוא לא הגיע דרך הדלת, החלון או הארובה.  אנו יודעים גם שהוא לא היה יכול להסתתר בחדר, כי אין כל אפשרות של הסתרה.  אז מהיכן הוא בא?&quot;

&quot;הוא נכנס דרך החור בגג!&quot; זעקתי.

&quot;כמובן, זה מה שהוא עשה.  הוא היה מוכרח לעשות את זה.  אם תואיל בטובך להחזיק את המנורה עבורי, נרחיב את מחקרנו לחדר מעל - החדר הסודי שבו נתגלה האוצר&quot;.

הוא עלה במדרגות, ולאחר שתפס קורת-גג בכל אחת מידיו, הניף את עצמו אל עליית הגג. אז, שכוב על בטנו, הוא הושיט את ידו אל המנורה והחזיק אותה בזמן שאני טיפסתי בעקבותיו.

החלל שבו מצאנו את עצמנו היה בערך באורך של שלושה מטרים בכיוון אחד וכשני מטרים בכיוון השני.  הרצפה היתה עשויה מקורות התקרה של עליית הגג שביניהן חיבר משטח דק עשוי מעץ וטיח, כך שמי שניסה לצעוד שם היה צריך לעבור מקורה לקורה.  הגג עלה עד לשיא מחודד, והיה בבירור צדו הפנימי של הגג האמיתי של הבית.  לא היו רהיטים מכל סוג שהוא, ואבק השנים שנצבר היה מונח בשכבה עבה על הרצפה.

&quot;הנה לך, אתה רואה,&quot; אמר שרלוק הולמס, מניח את ידו על הקיר המשופע. &quot;זו דלת קפיצית שמובילה אל הגג למעלה.  אני יכול לדחוף אותה אחורה, והנה הגג עצמו, משופע בזווית עדינה.  זו, אם כן, הדרך שבה נכנס מספר אחד.  בוא נראה אם ​​אנחנו יכולים למצוא כמה עקבות אחרים של אישיותו?&quot;

הוא קירב את המנורה אל הרצפה, וכשעשה זאת ראיתי בפעם השניה באותו לילה מבט נדהם, שחרג משלוותו הרגילה, עולה על פניו.  כאשר עקבתי אני עצמי אחר מבטו, חשתי את עורי קופא מתחת לבְגָדַי.  הרצפה היתה מכוסה בעקבות, טביעות של רגל עירומה - ברורה, מוגדרת היטב, מושלמת בצורתה, אך גודלה היה בקושי מחצית מזו של אדם רגיל.

&quot;הולמס&quot;, אמרתי בלחישה, &quot;ילד עשה את הדבר הנורא הזה&quot;.

הוא החזיר את שליטתו העצמית בן-רגע.

&quot;נדהמתי לרגע,&quot; אמר, &quot;אבל הדבר הוא טבעי לגמרי.  הזיכרון שלי בגד בי, אחרת הייתי יכול לומר זאת מראש.  אין עוד מה ללמוד פה.&quot;

&quot;מה התיאוריה שלך, אם כן, לגבי העקבות האלה?&quot; שאלתי בלהיטות כשהגענו שוב לחדר התחתון.

&quot;ווטסון היקר שלי, נסה קצת לנתח בעצמך,&quot; אמר בקורטוב של קוצר רוח.  &quot;אתה מכיר את השיטות שלי.  יַשֵֹּם אותן, ויהיה זה מאלף להשוות את התוצאות&quot;.

&quot;אינני יכול להעלות בדעתי דבר שיכסה את כל העובדות,&quot; עניתי.

&quot;זה יתברר לך בקרוב,&quot; אמר, כבדרך-אגב.  &quot;אני חושב שאין כאן עוד דבר בעל חשיבות, אבל אני אתבונן&quot;.

הוא שלף את הזכוכית-המגדלת שלו וסרט מדידה, ומיהר סביב החדר על ברכיו, מודד, משווה, בוחן, אפו הדק והארוך רק כמה סנטימטרים מקרשי הרצפה ועיניו החרוזיות נוצצות ושקועות כמו אלה של ציפור.  תנועותיו היו כה מהירות, דוממות וחשאיות, כמו אלה של כלב-ציד מאומן שזיהה ריח, שלא יכולתי לא להרהר איזה פושע נורא הוא היה עלול להיות אילו הפעיל את התבונה והאנרגיה שלו כנגד החוק, במקום להשתמש בהן להגנתו.  בעודו מחפש סביבו הוא כל הזמן מלמל לעצמו, ולבסוף השמיע קריאת-חדווה רמה.

&quot;אנחנו בני-מזל בהחלט,&quot; הוא אמר. &quot;לא צריכות להיות לנו יותר מדי בעיות מעכשיו.  מספר אחד דרך, לרוע מזלו, בקראוסוט&lt;ref&gt;חומר דמוי זפת ששימש לחיטוי ולהגנה על עץ מפני ריקבון&lt;/ref&gt;.  אתה יכול לראות את קווי המתאר של כף-הרגל הקטנה שלו כאן בצד של השלולית המסריחה הזו. המכל של החומר נסדק, אתה רואה, והוא דולף החוצה.&quot;

&quot;אז מה?&quot; שאלתי.

&quot;אז תפסנו אותו, זה הכל,&quot; אמר.  &quot;אני מכיר כלב שיעקוב אחרי הריח הזה אל קצה העולם.  אם להקת כלבים יכולה לעקוב אחרי הרינג נגרר על פני פלך שלם, כמה רחוק יוכל כלב מאומן במיוחד לעקוב אחרי ריח חריף כל כך? זה נשמע כמו בעיה פשוטה ביחסים בין משתנים.  התשובה צריכה לתת לנו - אבל שלום!  הנה נציגיו המוסמכים של החוק.&quot;

צעדים כבדים וקולות המולה רמים נשמעו מלמטה, ודלת המסדרון נסגרה בטריקה קולנית.

&quot;לפני שהם באים,&quot; אמר הולמס, &quot;שים לרגע את היד שלך כאן על הזרוע של הברנש המסכן הזה, וכאן על הרגל שלו.  מה אתה מרגיש?&quot;

&quot;השרירים קשים כמו לוח,&quot; עניתי.

&quot;אכן כך.  הם נמצאים במצב של התכווצות קיצונית, הרבה מעבר לצפידת המוות הרגילה.  יחד עם העיוות הזה של הפנים, החיוך ההיפוקראטי הזה, או &quot;ריזוס סרדוניקוס&quot;, כפי שקראו לזה הכותבים פעם, איזו מסקנה הם מציעים, לדעתך?&quot;

&quot;מוות מאיזה אלקלואיד צמחי חזק&quot;, עניתי, &quot;איזה חומר דמוי סטריכנין שמביא לטטנוס&quot;.
{{תרגום מכונה}}
&quot;זה היה הרעיון שעלה בדעתי ברגע שראיתי את שרירי הפנים הנמשכות, וכשנכנסתי לחדר חיפשתי מיד את האמצעים שבהם נכנס הרעל למערכת, כפי שראית, גיליתי קוץ אשר היה מונע או נורה ללא כוח רב לתוך הקרקפת, אתה רואה שהחלק שנפגע היה זה שיופנה לעבר החור בתקרה אם האיש היה זקוף בכיסאו, עכשיו תבחן את הקוץ הזה &quot;.

הרמתי אותו בזהירות והחזקתי אותו לאור הפנס. הוא היה ארוך, חד ושחור, עם מבט מזוגג קרוב לנקודה כאילו איזה חומר דביק התייבש עליו. הקצה הקהה היה גזוז ומעוגל בסכין.

&quot;זה קוץ אנגלי?&quot; הוא שאל.

&quot;לא, זה בהחלט לא.&quot;

&quot;עם כל הנתונים האלה אתה צריך להיות מסוגל להסיק קצת מסקנה בלבד, אבל הנה הקבועים, כך כוחות עזר יכול לנצח נסיגה.&quot;

בעודו מדבר, נשמעו הצעדים המתקרבים בקולי קולות על המסדרון, ואיש חסון מאוד, גמיש בחליפה אפורה, נכנס לחדר. פניו היו אדומות, גסות וחצופות, עם זוג עיניים קטנות ומצומצמות, שנראו מתוחות בין שקיות נפוחות ונפוחות. בעקבותיו עמד מפקח במדים ועל ידי תאדיאוס שולטו, שעדיין היה דפוק.

&quot;הנה עסק!&quot; הוא בכה בקול עמום, צרוד. &quot;הנה עסק יפה י אבל מי הם כל אלה י למה, הבית נראה מלא כמו ארנבת ארנביה!

&quot;אני חושב שאתה חייב לזכור אותי, מר אתלני ג'ונס, &quot;אמר הולמס בשקט.

&quot;למה, כמובן שאני עושה!&quot; הוא התנשף. &quot;זה מר שרלוק הולמס, התיאורטיקן, תזכרי אותך, אני לעולם לא אשכח איך הרצית לכולנו על הסיבות וההשלכות וההשפעות בתיק התכשיטים של בישופגייט, זה נכון שהגדרת אותנו למסלול הנכון, אבל עכשיו זה היה יותר מזל טוב מאשר הדרכה טובה. &quot;

&quot;זה היה היגיון פשוט מאוד&quot;.

&quot;לואי, בוא, אל תבייש לעולם, אבל מה זה כל העסק הזה רע י עסקים רעים י עובדות חמורות כאן - אין מקום לתיאוריות ... איזה מזל שבמקרה יצאתי לנורווד על מקרה אחר הייתי בתחנה כשהגיע המסר, מה אתה חושב שהאיש מת? &quot;

&quot;אה, זה כמעט לא מקרה שאני יכול לתאר לעצמי, &quot;אמר הולמס ביובש.

אבל לא, אנחנו לא יכולים להכחיש שאתה מכה את הציפור על הראש לפעמים, יקירתי י אני נעולה, אני מבינה, תכשיטים בשווי חצי מיליון חסרים, איך היה החלון?

&quot;חזק, אבל יש צעדים על אדן החלון.

&quot;טוב, טוב, אם זה היה מהודק, הצעדים לא יכלו להיות קשורים לעניין, זה היה השכל הישר, אולי האדם מת בהתקף, אבל אז התכשיטים חסרים, יש לי תיאוריה. אני רק פעם, סרג'נט ואתה, מר שולטו, החבר שלך יכול להישאר - מה אתה חושב על זה, הולמס, היה שולטו, על הודאתו, עם אחיו אתמול בלילה. בהתקפה, שעליה הלך שולטו עם האוצר?

&quot;שבו המת בקפיצות רבה קם ונעל את הדלת מבפנים.&quot;

&quot;יש לנו פגם, הבה נביא את השכל הישר לעניין, תדיאוס שולטו היה עם אחיו, היה ריב: כל כך הרבה אנחנו יודעים, אחיו מת והתכשיטים נעלמו, גם אנחנו יודעים אף אחד לא ראה את האח מהרגע שתאדיאוס עזב אותו.המיטה שלו לא ישנה בה. תדיאוס נמצא במצב נפשי מופרע ביותר, ההופעה שלו - טוב, לא מושכת, אתה רואה שאני אורגת את הרשת שלי תדיאוס, הרשת מתחילה לסגור עליו &quot;.

&quot;אתה עדיין לא בעל העובדות, &quot;אמר הולמס. &quot;רסיס העץ הזה, שיש לי כל סיבה להאמין שהוא מורעל, היה בקרקפתו של האיש שבו אתה עדיין רואה את הסימן: הקלף הזה, שכתוב עליו כפי שראית אותו, היה על השולחן, ולצדו היה מונח סקרן זה איך כל זה מתאים לתיאוריה שלך? &quot;

&quot;הוא מאשש את זה מכל הבחינות, &quot;אמר הבלש השמן. &quot;הבית מלא עניינים הודיים, תדיאוס העלה את זה, ואם הפיצול הזה היה רעיל, תדיאוס היה יכול לעשות בו שימוש רצחני כמו כל גבר אחר.&quot; הכרטיס הוא איזה הוקוס פוקוס - עיוור, כמו שלא. השאלה היחידה היא, איך הוא עזב, אה, כמובן, הנה חור בגג &quot;.

בפעולה רבה, בהתחשב בגודלו, זינק במעלה המדרגות ונדחק אל תוך הגג, ומיד שמענו את קולו המרעיש והכריז כי מצא את דלת הפתח.

&quot;הוא יכול למצוא משהו, &quot;העיר הולמס ומשך בכתפיו. &quot;יש לו רמזים מזדמנים של התבונה, אבל אין לי שום דבר.

&quot;אתה רואה!&quot; אמרה אתלני ג'ונס, שבה והופיעה שוב במורד המדרגות. &quot;העובדות טובות יותר מהתיאוריות, אחרי הכל, הדעה שלי בעניין אושרה, יש דלת מתקשרת עם הגג, והיא פתוחה חלקית&quot;.

&quot;אני הייתי זה שפתחתי אותו&quot;.

&quot;אז באמת ראית את זה? &quot;&quot;לא. הוא נראה קצת מתמוטט על התגלית. &quot;טוב, מי שראה את זה, זה מראה איך הג'נטלמן שלנו ברח.

&quot;כן, אדוני, &quot;מן המעבר.

&quot;שאל את מר שולטו ללכת בדרך זו - מר שולטו, חובתי להודיעך כי כל דבר שתאמר, ישמש אותך נגדך, אני מעצר אותך בשם המלכה כבעל דאגה במותו של אחיך .

&quot;הנה, עכשיו י לא סיפרתי לך! צעק האיש המסכן והשליך את ידיו והביט בינינו.

&quot;אל תטריד את עצמך, מר שולטו, &quot;אמר הולמס. &quot;אני חושב שאני יכול לעסוק בך כדי לנקות אותך מהאשמה&quot;.

&quot;אל תבטיח יותר מדי, מר תיאוריסט, אל תבטיח יותר מדי! &quot;למה? &quot;פלט את הבלש. &quot;אתה עלול למצוא את זה עניין יותר ממה שאתה חושב.&quot;

&quot;לא רק אני אנקה אותו, מר ג'ונס, אבל אני אעשה לך מתנה חופשית של השם והתיאור של אחד משני האנשים שהיו בחדר הזה אתמול בלילה, שמו, יש לי כל הסיבות להאמין, הוא ג'ונתן סמול, הוא איש משכיל, קטן, פעיל, עם רגלו הימנית ומעל גדת עץ שחוקה בצד הפנימי, במגף השמאלי יש סוללה גסה, מרובעת, עם רצועת ברזל סביב העקב, הוא גבר בגיל העמידה, שזוף בהרבה, והוא היה אסיר.הסימנים המעטים האלה עשויים לעזור לך, יחד עם העובדה שיש כמות גדולה של עור חסר בכף ידו יד שנייה -

&quot;אה, האיש השני?&quot; &quot;מה קרה? &quot;שאלה אתלני ג'ונס בקול לגלגני, אבל לא יכולתי להרשות לעצמי, כפי שיכולתי לראות בקלות, את הדייקנות של התנהגותו של האחר.

&quot;האדם סקרן למדי, &quot;אמר שרלוק הולמס ופנה על עקביו. &quot;אני מקווה, לפני זמן רב מאוד, שאוכל להציג אותך בפני הצמד, מילה איתך, ווטסון&quot;.

הוא הוליך אותי אל ראש המדרגות.

&quot;התרחשות בלתי צפויה זו,&quot; אמר, &quot;גרמה לנו לאבד את מטרתו המקורית של המסע שלנו&quot;.

&quot;פשוט חשבתי כך, &quot;עניתי. &quot;אין זה נכון שמיס מורסטן תישאר בבית המוכה הזה&quot;.

אתה צריך ללוות את הבית שלה, היא גרה עם גברת ססיל פורסטר בקאמברוול התחתונה, אז זה לא רחוק, אני אחכה לך כאן אם תצאי שוב או אולי את עייפה מדי?

&quot;אני לא חושב שאני יכול לנוח עד שאני יודע יותר על העסק הזה פנטסטי, ראיתי משהו של הצד המחוספס של החיים, אבל אני נותן לך את המילה שלי זה רצף מהיר של הפתעות מוזר הלילה יש מזעזע לגמרי את עצבי, אבל אני רוצה לראות את העניין איתך, עכשיו שהגעתי עד עכשיו &quot;.

&quot;הנוכחות שלך תעזור לי מאוד, &quot;ענה. &quot;אנחנו ננהל את העניין באופן עצמאי, ונשאיר את הבחור הזה לג'ונס כדי להתרברב על כל קן-סוסים שהוא יבחר לבנות, וכשאתם את העלמה מורסטן, אני רוצה שתמשיכו במסלול מספר 3, על שפת המים של לאמבת, הבית השלישי בצד הימני הוא ציפור של ציפורים, שרמן הוא השם, תראה סמור מחזיק ארנב צעיר בחלון, תעיף את שרמן הזקן ותגיד לו, שאני רוצה את טובי בבת אחת, תביא את טובי למונית איתך&quot;.

&quot;כלב, אני משער.&quot;

&quot;כן, כלבה משונה עם עוצמה מדהימה של ריח, אני מעדיף לקבל את העזרה של טובי מאשר את כל כוח הבלשים של לונדון&quot;.

&quot;אז אני אביא אותו, &quot;אמרתי. &quot;זה עכשיו, אני צריך לחזור לפני שלוש אם אצליח להשיג סוס חדש&quot;.

&quot;ואני, &quot;אמר הולמס, &quot;נראה מה אוכל ללמוד מגברת ברנסטון ומהמשרת ההודי, אשר, אומר תדיאוס, ישן בגג הבא, ואז אלמד את השיטות של ג'ונס הגדול ואשמע לא סרקזמות עדינות מדי.

&quot;אנחנו ג'ינד כי להכחיש אנשים הם לא מבינים&quot;

&quot;גתה תמיד מלאת חיים&quot;.</text>
      <sha1>idopyhyu9uz5r473bt4zgc23v5e75er</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>סידור/נוסח עדות המזרח/קינות לתשעה באב</title>
    <ns>0</ns>
    <id>378374</id>
    <revision>
      <id>2947942</id>
      <parentid>2872222</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T23:26:01Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>מו יו הו</username>
        <id>37729</id>
      </contributor>
      <comment>/* נשמת שדודים נדודים / בארצות מונים */</comment>
      <origin>2947942</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="79832" sha1="0m32du8uhsyoj5wcxsg62t0jtf9u71d" xml:space="preserve">{{בעבודה}}

הערה:צוות ויקיטקסט עובד על העמוד הזה בתקווה ובציפייה שישמש רק כהיסטוריה וכתיעוד לכיסופי היהודים בגלות לבניין ביהמ&quot;ק בב&quot;א.
{{טעמים סידור}}
{{מ:שוליים|4}}
{{טקסט מנוקד}}
==ליל תשעה באב==
בקהילות צפון אפריקה ומרוקו, נוהגים להתחיל את תפילת ערבית ב[[#קינות לפני ערבית|מספר קינות]], ולאחריהן אומרים מזמור על נהרות בבל ותפילת ערבית. מקורן של קינות אלו שלפני ערבית בעיקרו ממשוררי ספרד, אבן גבירול, ריה&quot;ל וכו', והיו נוהגים לקונן אותן בשבתות של תקופת בין המצרים כרשויות לקטעי התפילה, (רשויות ל&quot;נשמת&quot;, ל&quot;קדיש&quot;, ל&quot;יוצר&quot;, להפטרה ועוד). לרוב הקינה מרמזת לחלק התפילה אליו הוא שייך,לדוג׳: &quot;ואילו פינו מלא שירה כים&quot; - &quot;ואילו יללה מלא פינו&quot;. בד&quot;כ הבית האחרון של כל קינה מסיים בדברי נחמה ולכן כיום כשמקוננים אותן בתשעה באב עצמו אין אומרים את בתי הנחמה. עם השנים בוטל מנהג זה משום אבלות בפרהסיה, אמנם את הבית האחרון של קינת &quot;אשחר עדתי&quot; - (מחדש חדשים וכו') נוהגים גם היום בקהילות מרוקו לומר בהכרזת ר&quot;ח אב.

מנהג המזרחים בירושלים להתחיל בקריאת [[#שירת האזינו]] במקאם חיג'אז המעורר לבכי, ואז להמשיך על נהרות בבל ותפילת ערבית.

===קינות לפני ערבית===
====דברי נביאים העתידות ידעו====
{{רן|דִּבְרֵי נְבִיאִים הָעֲתִידוֹת יָדְעוּ,  	מֵאָז בְּכָל עַם הָאֱלֹהִים נִשְׁמְעוּ:
לֵאמוֹר לְצוּרְכֶם הַלְּבָבוֹת קָרְעוּ, 	אַךְ עֲמְלוּ לָרִיק וְלַשָּׁוְא יָגְעוּ: 
לֹא הֶאֱזִנוּ תּוֹכְחוֹתֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ, 	וּמוֹסַר הָאֱלֹהִים פָּרְעוּ:
הֶגְלוּם חֲטָאֶיהֵם עֲדֵי מִזְרָח וְיָם, 	וּלְבֵית שְׁבִי מִנַּחֲלָתָם נָסְעוּ: 
הוּעַם מְאוֹד אוֹרָם וְגָלוּ מִזְּבוּל קֹדֶשׁ, וְעַד תַּחְתִּית אֲדָמָה נִשְׁקְעוּ: 
אֶבְכֶּה בְּכִי יַעְזֵר לְהַוָּתָם, 	וְעַל זֶה צָלְלוּ אָזְנַי וְעֵינַי דָּמְעוּ: 
רַחֵם עֲלֵיהֶם צוּר בְּאַרְצוֹת הַזָּרִים, 	כִּי מִפְּנֵי יָדְךָ וְזַעַמְךָ יִכְרְעוּ: 
גּוֹאֵל שְׁלַח לָהֶם, 		וְתַזְרִיחַ מְאוֹר עֻזָּךְ וְאוֹרֶךָ אֲזַי יִבָּקְעוּ:}}

==== '''לו ישקלו רעי''' מהומתי / כבדה כחול ים או כאשמתי (ר' לוי בן יעקב אלתבאן)====
{{רן|לוּ יִשְקְלוּ רֵעַי מְהוּמָתִי,		כָּבְדָה כְּחוֹל יָם אוֹ כְּאַשְׁמָתִי: 
עַל כֵּן נְפוּגוֹתִי וּמַאֲמָרַי לָעוּ,		וְאָבְדָה כָּל מְזִּמָּתִי:
עַל מִי אַקוֹנֵן בַּתְּחִלָּה,			אִם הֶרֶג עֲדָתִי אוֹ חֲרוֹב בֵּיתִי: 
עַל טוֹב וְעַל רַע חַיָּב,   לְהוֹדוֹת לָךְ כָּל חַי, וְכֵן תּוֹדְךָ יְחִידָתִי:}}

==== '''נשמת שדודים''' נדודים / בארצות מונים====
{{רן|({{הוראה למתפללים|יש מדלגים:}} 
נִשְׁמַת שְׁדוּדִים נְדוּדִים בְּאַרְצוֹת מוֹנִים, תְּשַׁבֵּחֲךָ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה יֶהְגּוּ בְּקִינִים, דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מִן הַכֹּהֲנִים:
נִשְׁמַת מוֹרֶה פִּי עֲנָתוֹת וּמַקְשֶׁה רוּחוֹ, תְּהַלְלָךְ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה בְּזָכְרוֹ דְּבַר מוֹכִיחוֹ, דְּבַר יְיָ יְהֹוָה אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ:
נִשְׁמַת אֲמֵלִים עֲמֵלִים לִבָּם יִפְחַד, תְּאַדְּרָךְ אָזְנָם אָטְמוּ וְלֹא שָׁמְעוּ יַחַד,
דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים פֶּה אֶחָד:
נִשְׁמַת לְכוּדִים בְּפַח חֶטְאָם וּבְמִכְמוֹר, תְּלַהֲנָךְ לָהֶם תְּבַשֵּׂר דִּבְרֵי נִחוּמִים הָחֵל וְגָמוֹר, דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר:
נִשְׁמַת שְׁפָלִים מְרוּדִים בְּמֶרְיָם, תְּשׁוֹרְרָךְ אוֹמְרִים לְפָנֶיךָ בְּעֵת נִהְיָם, וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם:)}}

==== '''לפדות עם דל''' בגלות מוני / עתה יגדל נא כח ה'====
{{רן|לִפְדּוֹת עַם דַּל בַּגָּלוּת מוֹנַי,		עַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי:
יוֹנָה תַּמָּה, 	בְּיַד זָר עַד מָה, 	וְעוֹבֵד חַמָּה יָדוֹ רָמָה. 
גַּפְנִי לְשַׁמָּה, 	שָׁם בֶּן אַמָּה, 	עוּרָה לָמָּה, תִישַׁן אֲדֹנָי:
כּוֹבֵשׁ וּמַכְבִּיד, 	עוֹל עַל עֲמֵלִים, 	הַחֲרֵם וְהַשְׁמֵד, 	
עוֹבְדֵי אֱלִילִים, נְדוּדִים בְּבֵיתְךָ שְׁתוּלִים, 	וְיֹאמְרוּ תָּמִיד יִגְדַּל אֲדוֹנָי:}}

==== '''שנה בשנה''' אהגה כיונה / כי עיר עדינה הייתה לזונה====
{{רן|
שנה בשנה אהגה כיונה, כי עיר עדינה היתה לזונה:
ירדו פלאים, מלכה ועמה, נשאו משנאים:
חליה ונזמה, לִמְעון פראים, הָהְפַּךְ מקומה, תנים ויענה, במקום שכינה, ונהי וקינה, תחת רננה:
במה ינוחם, יודעה ורואהּ, קדר ובן חם, יושבים בכסאה, איכה תנוחם, ועודה בחטאה, ולכל מדינה היתה שנינה, חרפה ובושנה, לקחה למנה:
פנה להגיון, נבזה וערער, עם דל ואביון, שוכבים בצער, קבץ לציון, נידח בשִׁנער, בואו ברינה, גבעת לבונה, מראש אמנה, אל ברכו נא:}}

==== '''יונה נכאבה''' נפשה דאבה / היכל דר ערבות יום יום סובבה ([[מחבר:רבי יהודה הלוי|ר' יהודה הלוי]])====
{{רן|יונה נכאבה, נפשה דאבה, היכל דר ערבות, יום יום סובבה:
הומיה בקולה, תתחנן לדוד, נודע כי בכסלה, הִרְבָּה הנדוד, לוּ הִתְעַגְּבָה, על דת דהבא, כאישון ובנות, צורת השבה:
הבת היקרה, קומי נא שבי, יפעת לך נהורא, לך בת הצבי, עָבְרָה הָעֶבְרָה, לא תהיה שבי, כי כל מֵי שְׁבָא, גם מימי סְבָא, לא יוכלו לכבות את האהבה:}}

==== '''שמעו והאזינו''' ואדברה אני / אומרה לאל סלעי למה שכחתני====
{{רן|שמעו והאזינו, ואדברה אני, אומרה לאל סלעי, למה שכחתני:
מה זה אֲיַחֵל עוד, אחר אשר מוֹנַי, גברו עלי, ונאספו והכוני:
ובני מואב וערב, שוחה ללכדני, כרו, וכאלה, רבות מצאוני:
אם בשמאל אתמול, דחה דחיתני, אנה ימין עוזך היום תקרבני:
לִדְבַר שפתי אֵל תקשיב, ותאמר על בני, ועל פועל ידי, תצווני:
נפשם לעיר קדשי, אקריב להודות לי, יום הנפשות, יעמדו לשרתני:}}

==== '''נשמת''' ילדים שוממים על חורבן אריאל (ר' יעקב מלמד תינוקות מקשטיליה)====
{{רן|({{הוראה למתפללים|יש מדלגים:}} נשמת ילדים שוממים, על חרבן אריאל בושים ונכלמים על לא שמעו דבר האל, שמעו דבר יהוה בית יעקב וכל משפחות בית ישראל:
נשמת עניים משתוממים, מיום אשר נסו צלָלַי, תוועדך דובר צדק, נאם להם שמעו בנים מִלַּי, מה מצאו אבותיכם בי עוול כי רחקו מעלי:
נשמת קדושים שוכבים, בין תנור וכיריים, קדורנית הולכים על כי מאסו דת שוכן שמים, ולא אמרו איה יהוה המעלה אותנו מארץ מצרים:
נשמת חרדים בעָנְיים, חשוכים במקום שִׁבְיָם, תגדלך, הרימו קול בתחינות בקול ימים ודכים, אומרים ואילו פינו מלא שירה כים:)}}

==== '''את אויביך אל''' תשמיד ותחריב / בעגלא ובזמן קריב====
{{רן|(מנגינת &quot;לפדות עם דל&quot;)
את אויביך אל, תשמיד ותחריב,בעגלא ובזמן קריב:
לו לבדו, בשיחי אקרא, כי בצרותי נקרא לי עזרה, ולכל שוטני, חרון אף ועברה, יבוא עליהם ושמשם יעריב: {{הוראה למתפללים|בעגלא}}
קדוש ונורא, עושה פלא, הוצא עדתך מבית כלא, אשר ברפש וטיט מלא, ולגוזלי עמי תשמיד ותחריב: {{הוראה למתפללים|בעגלא}}
יתגדל שמך אל עליון, ותרחם עם עני ואביון, והעלהו אל הר ציון, מעם לועז ופניו הצריב: {{הוראה למתפללים|בעגלא}}}}

==== '''יום כמו נד''' עמדו דמעי בפני / על קדושים זרע ברוכי ה'====
{{רן|יום כמו נד עמדו, דמעי בפני, על קדושים, זרע ברוכי יהוה:
כל כבודם גלה, ושׁח עוז פארם, כי בחמה ניצב, לריבם יהוה:
הנביאים, עטו כלימות וחפו ראש, וחזון לא מצאו מיהוה:
הם בשִׁבְים, מחזיקים ידיהם באמונה, רחום וחנון יהוה:
מעריצים, גם קוראים איש לאחיו, הללו אל וברכו את יהוה:}}

==== '''עד אן צבי מדח''' ואין מקבץ לו / נגש וגם נאנח גבר מאד חילו ([[מחבר:רבי יהודה הלוי|ר' יהודה הלוי]])====
{{רן|(מנגינת &quot;יהודה וישראל&quot;/&quot;חסרה&quot;)
עד אָן צבי מודח, ואין מקבץ לו, נגשׂ וגם נאנח, גבר מאוד חילו:
יצעק ומר יצרח, מאוד על שוד חבלו. ומחרפו, ומגדפו, וירדפו, על צווארו שם עול, ישמיד ולא יחמול והוא יסבול:
ואצעק חמס, לאל ואין עונה, והוא על כן מאוד נמס לבי וגם נענה, גבִּי אֲשַׁו מרמס, אל זר ואל מונה. ואדאגה, מדאגה, ואשאגה, מבור עמוק כשאול: {{הוראה למתפללים|ישמיד}}
ירשו בני זרים, כל מחמד עיני, וילכו בגולה שבָטַי וגם בָּנַי, ויעשו כלה קדשי ומשכני. הרגו באף, נשים וטף, כרתו ענף, צוררי ונתנו קול: {{הוראה למתפללים|ישמיד}}
פועל ישועות אל, עורה והִנָשֵׂא, ופדה ברחמים אל, עם דל בך חוסה, מהר וחיש גואל, לנו יהי מחסה. אל יוצרי, שלח צֳרי, כי אין צורי, בלעדיך לגאול: {{הוראה למתפללים|כי אין}}}}

==== '''אשחר עדתי''' / ולמאד עניה / ואפקוד נותי / ורבה שאיה====
{{רן|אֲשַחֵר עֲדָתִי, ולִמְאוד עניה, ואפקוד נוותי, ורבה שאיה.
גדרות דחויות, וקירות נטויות, ועֵיפה ואופל ועייף וציה:
וקיפוד תקונן, ועורב יקנן, ויענות ותנות, מתנות אֲנִיָה.
לטאה וחיה, ואיה ודיה, ומספד ואבל, וקול תַאֲנִיָּה:
שאלתים ואיֵּה, עֳפָרִים וּצְבִיֵּי, חמודות ויונֵי, אפיקי עלִיה.
ואיה עליות, באקדח בנויות, וגבהי ארזים, ואבן שתיה:
ואיה דבירים, וסודי יקרים, וחצְרות עֳפָרִים, והֵיכְלֵי צְבִיָּה.
ואיה עלמות, לבושות רקומות, כבוּדוֹת פנימות, בחדרי שׂכִיָּה:
ואיה עֲדָנִים, ואיה שמנים, ויֵיני רננים, וסולת נקייה.
ואיה עבודה, ואיה תעודה, ואיה כהונה ואיה לוִיָּה:
ואיה מלוכה, במשפט ערוכה, בשפה ברורה, באפס רמִיָּה.
ואיה אֱמוּנָה, עֲלֵי חֵיק אֲמֻנָה, יחידה לבנה, וחמה שניה:
ועָנוּ חוזיהם, שְׁאוֹל משכניהם, בְּחוֹרֵי עֳפרים, ועמקי נשיה.
ועלו בגבם, דשאים ועִשְׂבָּם, למרמס יעלים, ומרעה גְּדִיָּה:
ובוקר וערב, לקרח וחורב, למפנה זרמים, וזרמי רְוָיָה.
והלכו במו ים, לאין קץ בשִׁבְיָּם, לענּות נפשות, וכַלּוֹת גְּוִיָּה:
וים הלכו בו, אבדון נתיבו, ומוות לחובל, וקבר לציה.
חרדה וְשַׁמָּה, ופחד ואימה, ואין קול ועונה, בכל האֳניה:
ועדה הדורה, צמיתות מכורה, כתושה נטושה, לחרב נטויה.
וזרעם נפוצים, לחוצים רמוסים, לתולדות נגעים, ומכה טריה:
וּבָחַל אביהם, באמם ובהם, וּבָעֲלוּ עליהם, בנות נכריה.
אמורית וחיתית, והַגְרית וכִתית, והמדינית, והמואביה:
[{{הוראה למתפללים|יש המדלגים על הנחמה:}} אביהם ברחמיו, ירחם יתומיו, ויקבוץ זרויו, לארץ נקייה.
אשר רם ונעלה, והוריד והעלה, ומחץ וריפא, והמית והחיה:
ותשוב לעירך, ותבנה דבירך, ותשכון בביתך, ותאסוף דחויה.
מחדש חדשים, יקבץ קדושים, אנשים ונשים, לעיר הבנויה:
וזה החודש, לטובה יחדש, ורצון יצו אל, רב העליליה:]}}

{{להשלים|פסקה=כן}}
==== '''אפתח פי להודות''' וגם אצרח בקול מר / אברך לאלהים ב[[ברוך שאמר]]====
{{להשלים|פרק=כן}}

==== '''אריה שאג''' ועלה באפו / ועשה רצונו באף העור קצפו====
{{להשלים|פרק=כן}}
==== איך משכני עליון (ר' יוסף בנסולי)====
'''איך משכני עליון''' לשמה נתנו / בנים בגלות מגבולם רחקו: נצו ונעו בין כפרים שאגו אכן צעירים עליהם שחקו: לא עמדו ביום פני זר נהדפו בבכי יגונותם אבנים שחקו:נשו כליאתם וחרפתם בחן שפתי משובתם בלעג פשקו: ויספקו כף בעוונם שקעו רשפי להבים נשקו: יום יום יכלו את פני צור גבהו הרי חסדיו גם שפטיו צדקו: חובש לשבר נשברי לב נכספו אל נעמוד יום על דלתיו דפקו: זמר להידבק ביוצרם ישאו נפשות חסידים באלוהים דבקו:

==== '''הלנופלים תקומה''' מבור עני הטבעו בו ([[מחבר:רבי יהודה הלוי|ר' יהודה הלוי]])====

הֲלַנֹּפְלִים תְּקוּמָה מִבּוֹר עֳנִי הָטְבָּעו בּוֹ וְאִם יֵשׁ תְּקוּמָה לַיֹּרְדֵי בוֹר וְדוּמָה

יוֹם חָרַב דְּבִירִי אַל תָּבוֹא בוֹ רְנָנָה כִּי נֶהְפַּךְ הֲדָרִי קָלוֹן וְשִׁירִי לְקִינָה וַיֶחֱשַׁךְ מְאוֹרִי וְתִשְׁכֹּן עָלָיו עֲנָנָה

גַּם סַהַר וְחַמָּה בִּקְצֵה זְבוּל נִשְׁקָעוּ וְכוֹכבֵי עָשׁ וְכִימָה יָרְדוּ לְתַחְתִּית אֲדָמָה

הֲיֵשׁ אַחֲרִית וְתִכְלָה לָשׁוּב שְׁבוּת גָּלוּתִי וְאִם תִּהְיֶה תְעָלָה לִי מִכְּאֵב מַחֲלָתִי בְּנֵי סְבָא וַחֲוִילָה יָרְשׁוּ גְּבוּל נַחֲלָתִי

וּמָנַחַת וְתֵימָא תּוֹךְ אָהֳלִי יִרְגָּעוּ וָאֱהִי לְשַׁמָּה בִּידֵי נְבָיוֹת וְשַׁמָּה

וְעַד אָנָה אֱלֹהִים לִי תֶחֱרַשׁ וְתֶחֱשֶׁה וּבָנֶיךָ תְּמֵהִים נָפְלוּ כְצִפּוֹר בְּמוֹקְשֵׁי צָר תֹּהִים וְרֹהִים בִּידֵי אֲדֹנִים קָשֶׁה

קוּם וַעֲשֵׂה נְקָמָה בָּהֶם וְהֵם יִכְנָעוּ וּלְמִגְדָּל וְחוֹמָה תִּהְיֶה לְלֹא רֻחָמָה

דְּלֵה מִבּוֹר יְגוֹנָם עַם קֶצְפְּךָ נָשָׂאוּ כִּי לִבָּם וְעֵינָם מוּל כִּסְאֲךָ נָשָׂאוּ וְהוֹצֵא אֶת הֲמוֹנָם מִבֵּית כֶּלֶא הָחְבָּאוּ

כְּמֵאָז וּבְיָד רָמָה אֶל בֵּיתְךָ יִסָּעוּ מִתֵּימָן וְקֵדְמָה מִבֵּין חֲדַד וְתֵימָא

הוֹסֵף יָד יְדוּעָה לִקְנוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף וְצוֹלֵעָה וְתוֹעָה לִצְבִי אֲרָצוֹת תְּאַסֵּף וְכָל נֶפֶשׁ בְּדֵעָה לְעָבְדֶךָ תִּכָּסֵף

וּבְפַחַד וְאֵימָה יוֹם יוֹם לְךָ יִכְרָעוּ כָּל בֶּרֶךְ וְקוֹמָה וּתְהַלֵּל כָּל נְשָׁמָה.

==== '''נשמת אמונים''' רגזו וחלו ביום זעם (ר' [[אברהם אבן עזרא]])====
{{להשלים|פרק=כן}}
==== '''נלאה להיליל''' על שברינו / ואלו יללה מלא פינו ([[מחבר:רבי משה אבן עזרא|ר' משה אבן עזרא]])====

נִלְאָה לְהֵילִיל / עַל שִׁבְרֵנוּ
וְאִלּוּ יְלָלָה / מָלֵא פִינוּ:

אִלּוּ לִדְיוֹ / יִהְיוּ יַמִּים
וְנִמְתְּחוּ גְוִילִים / כִּשְׁמֵי מְרוֹמִים
וּקְנֵי סוֹפֵר / כָּל עֲצֵי רְתָמִים
אֵין דַּי לִכְתֹּב קְצָת צָרוֹתֵינוּ:

נֶחֱרַב דְּבִירִי / וְסָף מִקְדָּשִׁי
וְאָבְדוּ חֲכָמַי / וּבֵית מִדְרָשִׁי
וְאָנָה רִכְבִּי / וְעֹז פָּרָשִׁי
עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ :

יוֹקֵד לְבָבִי / עַל יְקֹד בֵּית אֵל
וְאֵין מִזְבֵּחַ / וְאֵין הַהַרְאֵל
וְאֵין כֹּהֵן גָּדוֹל / בַּעֲבוֹדַת אֵל
לְכַפֵּר-עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ:

מְנוֹרָה וְשֻלְחָן / וְלֶחֶם הַפָּנִים
כְּרוּבִים וְאָרוֹן / לְוִיִּם וְכֹהֲנִים
וְשִׁירָה אָזְלָה / וּבָאוּ יְגוֹנִים
וְנֶהְפַּךְ לְאֵבֶל שִׁיר מְחוֹלֵנוּ:

שָׁבַת קְטֹרֶת / וְקוֹל מַגְרֵפָה
וּפָרָה אֲדֻמָּה / וְעֶגְלָה עֲרוּפָה
וְנִסְכֵּי מְנָחוֹת / לֹג הִין וְאֵיפָה
וְשָׂעִיר מַלְבִּין אַשְׁמוֹתֵינוּ:

הָשֵׁב עֲבוֹדַת / מִקְדָּשֵׁנוּ
וְקַבֵּץ נְפוּצוֹת / גָּלוּתֵנוּ
וְהָקֵם נְפִילַת / חָרְבוֹתֵינוּ
וַהֲשִׁיבֵנוּ / לְקַדְמוּתֵנוּ
יָהּ, וְאָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ :

==== '''[[היכל ה']]''' היכל ה׳ היכל ה׳ העל שאונו רבו זדוני ([[מחבר:רבי יצחק אבן גיאת|ר' יצחק אבן גיאת]])====

{{:היכל ה'}}

==== '''יום נלחמו בי''' יחד שכני / חסדי ה' היו אֲזֵנָי (ר' אברהם אבן עזרא)====
יוֹם נִלְחֲמוּ בִי יַחַד שְׁכֵנַי,

חַסְדֵי יְיָ הָיוּ אֲזֵנָי.


אֶעְרֹג כְּאַיָּלִים עַל אֲפִיקִים;

עַל רוּם מְשַׂנְאִים כִּבְנֵי עֲנָקִים

קָדְרוּ מְאוֹרֵי אוֹר בַּשְּׁחָקִים,

שָׁחָה אֲלוּמַת בָּנַי וּפָנַי

נָפְלוּ, וְאֵין לִי חֵפֶץ בְּשָׁנָי.


בָּנַי יְתוֹמִים בְּחֵי אֲבִיהֶם,

וּמְכַחֲשֵׁי אֵל הָמוּ עֲלֵיהֶם,

שָׁפְכוּ כְּמַיִם דַּם עוֹלֲלֵיהֶם;

עַל עֵץ הֲמוֹנַי תָּלוּ לְפָנָי,

וַיְרַטְּשׁוּ אֵם עַל בֵּן לְעֵינָי.


רַבּוֹת קְרָאוּנִי מֵאֵין סְפוֹרוֹת –

מֵתוּ רְעֵבוֹת נָשִׁים יְקָרוֹת,

הָיוּ בְנֵיהֶם לָהֶן לְבָרוֹת,

סָפוּ בְּאַוַּת לֶחֶם קְטַנָּי;

הַעַל אֵלֶּה תִּתְאַפַּק, יְיָ?


הַנֶּהֱרָגִים – בְּרַגְלָם סְחָבוּם,

עַל עֵץ תְּלָאוּם, שָׁמָּה עֲזָבוּם,

בָּנוֹת עֲדִינוֹת – שׁוֹבִים שְׁבָבוּם;

הִתְאַבְּלוּ עַל אֵלֶּה זְקֵנָי,

מוֹעֵד וְשַׁבָּת שִׁכַּח יְיָ.


מָתַי בְּאוֹיְבַי אֶרְאֶה נְקָמוֹת?

בָּנִים תְּקַבֵּץ מִקְצֵה אֲדָמוֹת,

תָּשׁוּב וְתוֹשִׁיב עָרִים נְשָׁמוֹת;

יְשִׁירוּן בְּבֵיתָךְ שָׁרַי וְנוֹגְנַי

וִיבָרְכוּ אֶת שִׁמְךָ, יְיָ!

===='''קול אהלה תתיפח''' / קול משבי מר צורח /קול אהליבה משביה / קרע לבבי קול בכיה (ר' חביב בר יצחק)====

קוֹל אָהֳלָה תִּתְיַפֵּחַ	קוֹל מִשְּׁבִי מַר צוֹרֵחַ
קוֹל אָהֳלִיבָה מִשִּׁבְיָהּ	קָרַע לְבָבִי קוֹל בִּכְיָהּ

חֶלְקַת יְקָר אֵין לִרְאוּבֵן
שִׁמְעוֹן בְּמַרְגֵּמַת אֶבֶן
אָמְרוּ לְיִשָּׂשׂכָר הַבֵּן
אֵין פֶּה זְבוּלוּן פּוֹתֵחַ
מֵהַר לְגִבְעָה בּוֹרֵחַ

בַּטִּיט יְהוּדָה אֵיךְ נִטְמָן
לֵוִי וּבִנְיָמִין אַלְמָן
וּבְבֵית דְּבִיר הוּשַׂם חַמָּן
חַטֹּאת נְעוּרַי זֶה פִּרְיָהּ
עַד שַׁלְּמָהּ נַפְשִׁי נִשְׁיָהּ

יוֹסֵף וְגָד אֵיךְ גֹּרָשׁוּ
אָשֵׁר וְנַפְתָּלִי מָשׁוּ
אֵיךְ מַחֲנוֹת דָּן נוֹקָשׁוּ
אֵין אָהֳלֵיהֶם מוֹתֵחַ
וּזְמַן לְאֵידָם שָׂמֵחַ

בַּת נָעֲמָה מִכֹּל בָּנוֹת
תֶּאֱסֹף וְתִשְׁלַח לָהּ מָנוֹת
אָמְרוּ נְבוּאוֹת נֶאֱמָנוֹת
הַרְאֵה לְכָל עַמִּים יָפְיָהּ
כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ

====[[בורא עד אנה]]====

בּוֹרֵא עַד אָנָּה / יוֹנָתְךָ בִּמְצוּדָה תּוֹךְ פַּח הַמּוֹקֵשׁ / עֲנִיָּה וּמְרוּדָה וּבְלִי בָנֶיהָ / יוֹשֶׁבֶת גַּלְמוּדָה צוֹעֶקֶת אָבִי

נָעָה גַּם נָדָה / מִקִּנָּהּ הַיּוֹנָה וּלְקֶרַח וְחֹרֶב / יוֹם וָלַיְלָה חוֹנָה הִיא מִתְחַרֶדֶת / מֵחֶרֶב הַיּוֹנָה מִשִּׁנֵּי לָבִיא

יָהּ עֵת עָזַבְתָּ / אוֹתָהּ בְיַד טוֹרֵף אָכַל הַצַּוָּאר / וּמָלַק הָעֹרֶף עָבְרוּ הַשָּׁנִים / גַּם קַיִץ גַּם חֹרֶף אֶשָּׂא עֹל אוֹיְבִי

מִי יִתֵּן אֵלֶיהָ / אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים לָעוּף בִּגְבָעוֹת / וּלְדַלֵּג בֶּהָרִים לָבוֹא עִם דּוֹדָהּ / אֶל תּוֹךְ הַחֲדָרִים אָז אֶשְׁכַּח עָצְבִּי

יוֹעֲצִים עָלֶיהָ / עֵצוֹת הִיא אֲנוּשָׁה זָרִים אַכְזָרִים / שָׂמוּהָ חֲלוּשָׁה בְּעֹל כָּבֵד / בְּחֶרְפָּה וּבוּשָׁה גָדוֹל מַכְאוֹבִי

נַחֵם עַל לִבָּהּ / אֵל שׁוֹכֵן בִּמְרוֹמִים דַּבֵּר נֶחָמָה / עַל לֵב הָעֲגוּמִים קַבֵּץ נִדָּחִים / פְּזוּרִים בָּעַמִּים וְגוֹאֵל תָּבִיא

===שירת האזינו===
א הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי. ב יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב. ג כִּי שֵׁם יְהוָה אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ. ד הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא. ה שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל. ו הֲ לַיְהוָה תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ. ז זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ. ח בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ט כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. י יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ. יא כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ. יב יְהוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר. יג יַרְכִּבֵהוּ עַל במותי [בָּמֳתֵי] אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר. יד חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר. טו וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ. טז יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ. יז יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם. יח צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ. יט וַיַּרְא יְהוָה וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו. כ וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם. כא הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם. כב כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים. כג אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם. כד מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר. כה מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה. כו אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם. כז לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה וְלֹא יְהוָה פָּעַל כָּל זֹאת. כח כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה. כט לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם. ל אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַיהוָה הִסְגִּירָם. לא כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים. לב כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ. לג חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר. לד הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי. לה לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ. לו כִּי יָדִין יְהוָה עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב. לז וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ. לח אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה. לט רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל. מ כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם. מא אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם. מב אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב. מג הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ. (דברים לב, א-מג)

===תפילת ערבית===
מתחילים במזמור קל&quot;ז, על נהרות בבל, ואז מתפללים ערבית כבכל יום עד לאחר עמידה.

{{צת|תהלים|קלז}}

ומתפללים [[סידור/נוסח עדות המזרח/חול/ערבית|תפילת ערבית]] עד לאחר עמידה. בעמידה מוסיפים [[עננו]], יש הנוהגים לומר את [[תפילת נחם]] ואילו מנהג צפון אפריקה לאמרו אך ורק במנחה, משום שאין הנחמות שייכות עד אז.

===קינות לאחר ערבית===
{{להשלים|פרק=כן}}
==== '''למי אבכה''' וכף אכה ובבכי אמרר והמון מעי אשנן====
{{רן|לְמִי אֶבְכֶּה וְכַף אַכֶּה
וּבִבְכִי אֲמָרֵר וַהֲמוֹן מֵעַי אֲשַׁנֵּן
הֲלְמִקְדָּשׁ וְאָרוֹן אוֹ כְרוּבִים אֲשֶׁר עוֹרְבִים
וְקִפּוֹד שָׁם יְקַנֵּן
וְעַל דּוּכָן אֲשֶׁר הוּכַן
לְלֵוִי לְנַצֵּחַ בְּשִׁיר לָאֵל וְרַנֵּן
אֱהִי מַשְׁמִים עֲלֵי אוּרִים וְתֻמִּים
אֲשֶׁר שָׁם כֹּהֲנֵי מִשְׁמָר יְכוֹנֵן
וְעַל הֶרֶג חֲכָמִים בֵּית אֱלֹהִים
וּבָא קוֹסֵם קְסָמִים גַּם מְעוֹנֵן
וְאֵיכָה חָשְׁכָה אוֹר הַהֲלָכָה
וְהַתַּלְמוּד כְּמוֹ גַלְמוּד מִי יְבוֹנֵן
וְסוֹד תּוֹרָה הֲיֵשׁ מוֹצִיא לְאוֹרָה
וּמִי הוּא זֶה עֲלֵי הַדּוֹר יְגוֹנֵן
חֲלָלִים נָפְלוּ עוֹלְלִים וְיוֹנְקִים
וְאֵין מֵקִים וְאֵין חוֹמֵל וְחוֹנֵן
לְזֹאת כָּל יוֹם וְכָל לַיִל אֲיֵלִיל
בְּרָב חֶבֶל כְּמוֹ אָבֵל וְאוֹנֵן
וּמַר אֶסְפֹּד וְאָח אֶקְרָא לְקִפּוֹד
וּמִדְּמָעַי עֲפַר צִיּוֹן אֲחוֹנֵן
וְאֶחְדַּל מִשְּׁמֹעַ קוֹל מְרַנֵּן
וְאֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד אֲקוֹנֵן}}

==== '''אקרא בבכיה''' רבה איכה ישבה====
==== '''הלילה אלכה''' שולל ויחף אצא בקריאת איכה====
==== '''[[מגילת איכה]]'''====
{{מגירה|[[מגילת איכה]]|
אֵיכָ֣ה׀ יָשְׁבָ֣ה בָדָ֗ד הָעִיר֙ רַבָּ֣תִי עָ֔ם הָיְתָ֖ה כְּאַלְמָנָ֑ה רַבָּ֣תִי בַגּוֹיִ֗ם שָׂרָ֨תִי֙ בַּמְּדִינ֔וֹת הָיְתָ֖ה לָמַֽס ׃ ס ב בָּכ֨וֹ תִבְכֶּ֜ה בַּלַּ֗יְלָה וְדִמְעָתָהּ֙ עַ֣ל לֶֽחֱיָ֔הּ אֵֽין־לָ֥הּ מְנַחֵ֖ם מִכָּל־אֹהֲבֶ֑יהָ כָּל־רֵעֶ֨יהָ֙ בָּ֣גְדוּ בָ֔הּ הָ֥יוּ לָ֖הּ לְאֹיְבִֽים ׃ ס ג גָּֽלְתָ֨ה יְהוּדָ֤ה מֵעֹ֨נִי֙ וּמֵרֹ֣ב עֲבֹדָ֔ה הִיא יָשְׁבָ֣ה בַגּוֹיִ֔ם לֹ֥א מָצְאָ֖ה מָנ֑וֹחַ כָּל־רֹדְפֶ֥יהָ הִשִּׂיג֖וּהָ בֵּ֥ין הַמְּצָרִֽים ׃ ס ד דַּרְכֵ֨י צִיּ֜וֹן אֲבֵל֗וֹת מִבְּלִי֙ בָּאֵ֣י מוֹעֵ֔ד כָּל־שְׁעָרֶ֨יהָ֙ שֽׁוֹמֵמִ֔ין כֹּהֲנֶ֖יהָ נֶאֱנָחִ֑ים בְּתוּלֹתֶ֥יהָ נוּג֖וֹת וְהִ֥יא מַר־לָֽהּ ׃ ס ה הָי֨וּ צָרֶ֤יהָ לְרֹאשׁ֙ אֹיְבֶ֣יהָ שָׁל֔וּ כִּֽי־יְהוָ֥ה הוֹגָ֖הּ עַ֣ל רֹב־פְּשָׁעֶ֑יהָ עוֹלָלֶ֛יהָ הָלְכ֥וּ שְׁבִ֖י לִפְנֵי־צָֽר ׃ ס ו וַיֵּצֵ֥א מן-בת [מִבַּת]־צִיּ֖וֹן כָּל־הֲדָרָ֑הּ הָי֣וּ שָׂרֶ֗יהָ כְּאַיָּלִים֙ לֹא־מָצְא֣וּ מִרְעֶ֔ה וַיֵּלְכ֥וּ בְלֹא־כֹ֖חַ לִפְנֵ֥י רוֹדֵֽף ׃ ס ז זָֽכְרָ֣ה יְרוּשָׁלִַ֗ם יְמֵ֤י עָנְיָהּ֙ וּמְרוּדֶ֔יהָ כֹּל מַחֲמֻדֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ מִ֣ימֵי קֶ֑דֶם בִּנְפֹ֧ל עַמָּ֣הּ בְּיַד־צָ֗ר וְאֵ֤ין עוֹזֵר֙ לָ֔הּ רָא֣וּהָ צָרִ֔ים שָׂחֲק֖וּ עַ֥ל מִשְׁבַּתֶּֽהָ ׃ ס ח חֵ֤טְא חָֽטְאָה֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם עַל־כֵּ֖ן לְנִידָ֣ה הָיָ֑תָה כָּֽל־מְכַבְּדֶ֤יהָ הִזִּיל֨וּהָ֙ כִּי־רָא֣וּ עֶרְוָתָ֔הּ גַּם־הִ֥יא נֶאֶנְחָ֖ה וַתָּ֥שָׁב אָחֽוֹר ׃ ס ט טֻמְאָתָ֣הּ בְּשׁוּלֶ֗יהָ לֹ֤א זָֽכְרָה֙ אַחֲרִיתָ֔הּ וַתֵּ֣רֶד פְּלָאִ֔ים אֵ֥ין מְנַחֵ֖ם לָ֑הּ רְאֵ֤ה יְהוָה֙ אֶת־עָנְיִ֔י כִּ֥י הִגְדִּ֖יל אוֹיֵֽב ׃ ס י יָדוֹ֙ פָּ֣רַשׂ צָ֔ר עַ֖ל כָּל־מַחֲמַדֶּ֑יהָ כִּֽי־רָאֲתָ֤ה גוֹיִם֙ בָּ֣אוּ מִקְדָּשָׁ֔הּ אֲשֶׁ֣ר צִוִּ֔יתָה לֹא־יָבֹ֥אוּ בַקָּהָ֖ל לָֽךְ ׃ ס יא כָּל־עַמָּ֤הּ נֶאֱנָחִים֙ מְבַקְּשִׁ֣ים לֶ֔חֶם נָתְנ֧וּ מחמודיהם [מַחֲמַדֵּיהֶ֛ם] בְּאֹ֖כֶל לְהָשִׁ֣יב נָ֑פֶשׁ רְאֵ֤ה יְהוָה֙ וְֽהַבִּ֔יטָה כִּ֥י הָיִ֖יתִי זוֹלֵלָֽה ׃ ס יב ל֣וֹא אֲלֵיכֶם֮ כָּל־עֹ֣בְרֵי דֶרֶךְ֒ הַבִּ֣יטוּ וּרְא֗וּ אִם־יֵ֤שׁ מַכְאוֹב֙ כְּמַכְאֹבִ֔י אֲשֶׁ֥ר עוֹלַ֖ל לִ֑י אֲשֶׁר֙ הוֹגָ֣ה יְהוָ֔ה בְּי֖וֹם חֲר֥וֹן אַפּֽוֹ ׃ ס יג מִמָּר֛וֹם שָֽׁלַח־אֵ֥שׁ בְּעַצְמֹתַ֖י וַיִּרְדֶּ֑נָּה פָּרַ֨שׂ רֶ֤שֶׁת לְרַגְלַי֙ הֱשִׁיבַ֣נִי אָח֔וֹר נְתָנַ֨נִי֙ שֹֽׁמֵמָ֔ה כָּל־הַיּ֖וֹם דָּוָֽה ׃ ס יד נִשְׂקַד֩ עֹ֨ל פְּשָׁעַ֜י בְּיָד֗וֹ יִשְׂתָּ֥רְג֛וּ עָל֥וּ עַל־צַוָּארִ֖י הִכְשִׁ֣יל כֹּחִ֑י נְתָנַ֣נִי אֲדֹנָ֔י בִּידֵ֖י לֹא־אוּכַ֥ל קֽוּם ׃ ס טו סִלָּ֨ה כָל־אַבִּירַ֤י׀ אֲדֹנָי֙ בְּקִרְבִּ֔י קָרָ֥א עָלַ֛י מוֹעֵ֖ד לִשְׁבֹּ֣ר בַּחוּרָ֑י גַּת דָּרַ֣ךְ אֲדֹנָ֔י לִבְתוּלַ֖ת בַּת־יְהוּדָֽה ׃ ס טז עַל־אֵ֣לֶּה׀ אֲנִ֣י בוֹכִיָּ֗ה עֵינִ֤י׀ עֵינִי֙ יֹ֣רְדָה מַּ֔יִם כִּֽי־רָחַ֥ק מִמֶּ֛נִּי מְנַחֵ֖ם מֵשִׁ֣יב נַפְשִׁ֑י הָי֤וּ בָנַי֙ שֽׁוֹמֵמִ֔ים כִּ֥י גָבַ֖ר אוֹיֵֽב ׃ ס יז פֵּֽרְשָׂ֨ה צִיּ֜וֹן בְּיָדֶ֗יהָ אֵ֤ין מְנַחֵם֙ לָ֔הּ צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה לְיַעֲקֹ֖ב סְבִיבָ֣יו צָרָ֑יו הָיְתָ֧ה יְרוּשָׁלִַ֛ם לְנִדָּ֖ה בֵּינֵיהֶֽם ׃ ס יח צַדִּ֥יק ה֛וּא יְהוָ֖ה כִּ֣י פִ֣יהוּ מָרִ֑יתִי שִׁמְעוּ־נָ֣א כָל־עמים [הָֽעַמִּ֗ים] וּרְאוּ֙ מַכְאֹבִ֔י בְּתוּלֹתַ֥י וּבַחוּרַ֖י הָלְכ֥וּ בַשֶּֽׁבִי ׃ ס יט קָרָ֤אתִי לַֽמְאַהֲבַי֙ הֵ֣מָּה רִמּ֔וּנִי כֹּהֲנַ֥י וּזְקֵנַ֖י בָּעִ֣יר גָּוָ֑עוּ כִּֽי־בִקְשׁ֥וּ אֹ֨כֶל֙ לָ֔מוֹ וְיָשִׁ֖יבוּ אֶת־נַפְשָֽׁם ׃ ס כ רְאֵ֨ה יְהוָ֤ה כִּֽי־צַר־לִי֙ מֵעַ֣י חֳמַרְמָ֔רוּ נֶהְפַּ֤ךְ לִבִּי֙ בְּקִרְבִּ֔י כִּ֥י מָר֖וֹ מָרִ֑יתִי מִח֥וּץ שִׁכְּלָה־חֶ֖רֶב בַּבַּ֥יִת כַּמָּֽוֶת ׃ ס כא שָׁמְע֞וּ כִּ֧י נֶאֱנָחָ֣ה אָ֗נִי אֵ֤ין מְנַחֵם֙ לִ֔י כָּל־אֹ֨יְבַ֜י שָׁמְע֤וּ רָֽעָתִי֙ שָׂ֔שׂוּ כִּ֥י אַתָּ֖ה עָשִׂ֑יתָ הֵבֵ֥אתָ יוֹם־קָרָ֖אתָ וְיִֽהְי֥וּ כָמֽוֹנִי ׃ ס כב תָּבֹ֨א כָל־רָעָתָ֤ם לְפָנֶ֨יךָ֙ וְעוֹלֵ֣ל לָ֔מוֹ כַּאֲשֶׁ֥ר עוֹלַ֛לְתָּ לִ֖י עַ֣ל כָּל־פְּשָׁעָ֑י כִּֽי־רַבּ֥וֹת אַנְחֹתַ֖י וְלִבִּ֥י דַוָּֽי: פ

איכה פרק ב

א אֵיכָה֩ יָעִ֨יב בְּאַפּ֤וֹ׀ אֲדֹנָי֙ אֶת־בַּת־צִיּ֔וֹן הִשְׁלִ֤יךְ מִשָּׁמַ֨יִם֙ אֶ֔רֶץ תִּפְאֶ֖רֶת יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹא־זָכַ֥ר הֲדֹם־רַגְלָ֖יו בְּי֥וֹם אַפּֽוֹ ׃ ס ב בִּלַּ֨ע אֲדֹנָ֜י לא [וְלֹ֣א] חָמַ֗ל אֵת כָּל־נְא֣וֹת יַעֲקֹ֔ב הָרַ֧ס בְּעֶבְרָת֛וֹ מִבְצְרֵ֥י בַת־יְהוּדָ֖ה הִגִּ֣יעַ לָאָ֑רֶץ חִלֵּ֥ל מַמְלָכָ֖ה וְשָׂרֶֽיהָ ׃ ס ג גָּדַ֣ע בָּֽחֳרִי־אַ֗ף כֹּל קֶ֣רֶן יִשְׂרָאֵ֔ל הֵשִׁ֥יב אָח֛וֹר יְמִינ֖וֹ מִפְּנֵ֣י אוֹיֵ֑ב וַיִּבְעַ֤ר בְּיַעֲקֹב֙ כְּאֵ֣שׁ לֶֽהָבָ֔ה אָכְלָ֖ה סָבִֽיב ׃ ס ד דָּרַ֨ךְ קַשְׁתּ֜וֹ כְּאוֹיֵ֗ב נִצָּ֤ב יְמִינוֹ֙ כְּצָ֔ר וַֽיַּהֲרֹ֔ג כֹּ֖ל מַחֲמַדֵּי־עָ֑יִן בְּאֹ֨הֶל֙ בַּת־צִיּ֔וֹן שָׁפַ֥ךְ כָּאֵ֖שׁ חֲמָתֽוֹ ׃ ס ה הָיָ֨ה אֲדֹנָ֤י׀ כְּאוֹיֵב֙ בִּלַּ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל בִּלַּע֙ כָּל־אַרְמְנוֹתֶ֔יהָ שִׁחֵ֖ת מִבְצָרָ֑יו וַיֶּ֨רֶב֙ בְּבַת־יְהוּדָ֔ה תַּאֲנִיָּ֖ה וַאֲנִיָּֽה ׃ ס ו וַיַּחְמֹ֤ס כַּגַּן֙ שֻׂכּ֔וֹ שִׁחֵ֖ת מוֹעֲד֑וֹ שִׁכַּ֨ח יְהוָ֤ה׀ בְּצִיּוֹן֙ מוֹעֵ֣ד וְשַׁבָּ֔ת וַיִּנְאַ֥ץ בְּזַֽעַם־אַפּ֖וֹ מֶ֥לֶךְ וְכֹהֵֽן ׃ ס ז זָנַ֨ח אֲדֹנָ֤י׀ מִזְבְּחוֹ֙ נִאֵ֣ר מִקְדָּשׁ֔וֹ הִסְגִּיר֙ בְּיַד־אוֹיֵ֔ב חוֹמֹ֖ת אַרְמְנוֹתֶ֑יהָ ק֛וֹל נָתְנ֥וּ בְּבֵית־יְהוָ֖ה כְּי֥וֹם מוֹעֵֽד ׃ ס ח חָשַׁ֨ב יְהוָ֤ה׀ לְהַשְׁחִית֙ חוֹמַ֣ת בַּת־צִיּ֔וֹן נָ֣טָה קָ֔ו לֹא־הֵשִׁ֥יב יָד֖וֹ מִבַּלֵּ֑עַ וַיַּֽאֲבֶל־חֵ֥ל וְחוֹמָ֖ה יַחְדָּ֥ו אֻמְלָֽלוּ ׃ ס ט טָבְע֤וּ בָאָ֨רֶץ֙ שְׁעָרֶ֔יהָ אִבַּ֥ד וְשִׁבַּ֖ר בְּרִיחֶ֑יהָ מַלְכָּ֨הּ וְשָׂרֶ֤יהָ בַגּוֹיִם֙ אֵ֣ין תּוֹרָ֔ה גַּם־נְבִיאֶ֕יהָ לֹא־מָצְא֥וּ חָז֖וֹן מֵיְהוָֽה ׃ ס י יֵשְׁב֨וּ לָאָ֤רֶץ יִדְּמוּ֙ זִקְנֵ֣י בַת־צִיּ֔וֹן הֶֽעֱל֤וּ עָפָר֙ עַל־רֹאשָׁ֔ם חָגְר֖וּ שַׂקִּ֑ים הוֹרִ֤ידוּ לָאָ֨רֶץ֙ רֹאשָׁ֔ן בְּתוּלֹ֖ת יְרוּשָׁלִָֽם ׃ ס יא כָּל֨וּ בַדְּמָע֤וֹת עֵינַי֙ חֳמַרְמְר֣וּ מֵעַ֔י נִשְׁפַּ֤ךְ לָאָ֨רֶץ֙ כְּבֵדִ֔י עַל־שֶׁ֖בֶר בַּת־עַמִּ֑י בֵּֽעָטֵ֤ף עוֹלֵל֙ וְיוֹנֵ֔ק בִּרְחֹב֖וֹת קִרְיָֽה ׃ ס יב לְאִמֹּתָם֙ יֹֽאמְר֔וּ אַיֵּ֖ה דָּגָ֣ן וָיָ֑יִן בְּהִֽתְעַטְּפָ֤ם כֶּֽחָלָל֙ בִּרְחֹב֣וֹת עִ֔יר בְּהִשְׁתַּפֵּ֣ךְ נַפְשָׁ֔ם אֶל־חֵ֖יק אִמֹּתָֽם ׃ ס יג מָֽה־אֲעִידֵ֞ךְ מָ֣ה אֲדַמֶּה־לָּ֗ךְ הַבַּת֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם מָ֤ה אַשְׁוֶה־לָּךְ֙ וַאֲנַֽחֲמֵ֔ךְ בְּתוּלַ֖ת בַּת־צִיּ֑וֹן כִּֽי־גָד֥וֹל כַּיָּ֛ם שִׁבְרֵ֖ךְ מִ֥י יִרְפָּא־לָֽךְ ׃ ס יד נְבִיאַ֗יִךְ חָ֤זוּ לָךְ֙ שָׁ֣וְא וְתָפֵ֔ל וְלֹֽא־גִלּ֥וּ עַל־עֲוֹנֵ֖ךְ לְהָשִׁ֣יב שביתך [שְׁבוּתֵ֑ךְ] וַיֶּ֣חֱזוּ לָ֔ךְ מַשְׂא֥וֹת שָׁ֖וְא וּמַדּוּחִֽים ׃ ס טו סָֽפְק֨וּ עָלַ֤יִךְ כַּפַּ֨יִם֙ כָּל־עֹ֣בְרֵי דֶ֔רֶךְ שָֽׁרְקוּ֙ וַיָּנִ֣עוּ רֹאשָׁ֔ם עַל־בַּ֖ת יְרוּשָׁלִָ֑ם הֲזֹ֣את הָעִ֗יר שֶׁיֹּֽאמְרוּ֙ כְּלִ֣ילַת יֹ֔פִי מָשׂ֖וֹשׂ לְכָל־הָאָֽרֶץ ׃ ס טז פָּצ֨וּ עָלַ֤יִךְ פִּיהֶם֙ כָּל־א֣וֹיְבַ֔יִךְ שָֽׁרְקוּ֙ וַיַּֽחַרְקוּ־שֵׁ֔ן אָמְר֖וּ בִּלָּ֑עְנוּ אַ֣ךְ זֶ֥ה הַיּ֛וֹם שֶׁקִּוִּינֻ֖הוּ מָצָ֥אנוּ רָאִֽינוּ ׃ ס יז עָשָׂ֨ה יְהוָ֜ה אֲשֶׁ֣ר זָמָ֗ם בִּצַּ֤ע אֶמְרָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה מִֽימֵי־קֶ֔דֶם הָרַ֖ס וְלֹ֣א חָמָ֑ל וַיְשַׂמַּ֤ח עָלַ֨יִךְ֙ אוֹיֵ֔ב הֵרִ֖ים קֶ֥רֶן צָרָֽיִךְ ׃ ס יח צָעַ֥ק לִבָּ֖ם אֶל־אֲדֹנָ֑י חוֹמַ֣ת בַּת־צִיּוֹן הוֹרִ֨ידִי כַנַּ֤חַל דִּמְעָה֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה אַֽל־תִּתְּנִ֤י פוּגַת֙ לָ֔ךְ אַל־תִּדֹּ֖ם בַּת־עֵינֵֽךְ ׃ ס יט ק֣וּמִי׀ רֹ֣נִּי בליל [בַלַּ֗יְלָה] לְרֹאשׁ֙ אַשְׁמֻר֔וֹת שִׁפְכִ֤י כַמַּ֨יִם֙ לִבֵּ֔ךְ נֹ֖כַח פְּנֵ֣י אֲדֹנָ֑י שְׂאִ֧י אֵלָ֣יו כַּפַּ֗יִךְ עַל־נֶ֨פֶשׁ֙ עֽוֹלָלַ֔יִךְ הָעֲטוּפִ֥ים בְּרָעָ֖ב בְּרֹ֥אשׁ כָּל־חוּצֽוֹת ׃ ס כ רְאֵ֤ה יְהוָה֙ וְֽהַבִּ֔יטָה לְמִ֖י עוֹלַ֣לְתָּ כֹּ֑ה אִם־תֹּאכַ֨לְנָה נָשִׁ֤ים פִּרְיָם֙ עֹלֲלֵ֣י טִפֻּחִ֔ים אִם־יֵהָרֵ֛ג בְּמִקְדַּ֥שׁ אֲדֹנָ֖י כֹּהֵ֥ן וְנָבִֽיא ׃ ס כא שָׁכְב֨וּ לָאָ֤רֶץ חוּצוֹת֙ נַ֣עַר וְזָקֵ֔ן בְּתוּלֹתַ֥י וּבַחוּרַ֖י נָפְל֣וּ בֶחָ֑רֶב הָרַ֨גְתָּ֙ בְּי֣וֹם אַפֶּ֔ךָ טָבַ֖חְתָּ לֹ֥א חָמָֽלְתָּ ׃ ס כב תִּקְרָא֩ כְי֨וֹם מוֹעֵ֤ד מְגוּרַי֙ מִסָּבִ֔יב וְלֹ֥א הָיָ֛ה בְּי֥וֹם אַף־יְהוָ֖ה פָּלִ֣יט וְשָׂרִ֑יד אֲשֶׁר־טִפַּ֥חְתִּי וְרִבִּ֖יתִי אֹיְבִ֥י כִלָּֽם ׃ פ

איכה פרק ג

 
א אֲנִ֤י הַגֶּ֨בֶר֙ רָאָ֣ה עֳנִ֔י בְּשֵׁ֖בֶט עֶבְרָתֽוֹ ׃ ב אוֹתִ֥י נָהַ֛ג וַיֹּלַ֖ךְ חֹ֥שֶׁךְ וְלֹא־אֽוֹר ׃ ג אַ֣ךְ בִּ֥י יָשֻׁ֛ב יַהֲפֹ֥ךְ יָד֖וֹ כָּל־הַיּֽוֹם ׃ ס ד בִּלָּ֤ה בְשָׂרִי֙ וְעוֹרִ֔י שִׁבַּ֖ר עַצְמוֹתָֽי ׃ ה בָּנָ֥ה עָלַ֛י וַיַּקַּ֖ף רֹ֥אשׁ וּתְלָאָֽה ׃ ו בְּמַחֲשַׁכִּ֥ים הוֹשִׁיבַ֖נִי כְּמֵתֵ֥י עוֹלָֽם ׃ ס ז גָּדַ֧ר בַּעֲדִ֛י וְלֹ֥א אֵצֵ֖א הִכְבִּ֥יד נְחָשְׁתִּֽי ׃ ח גַּ֣ם כִּ֤י אֶזְעַק֙ וַאֲשַׁוֵּ֔עַ שָׂתַ֖ם תְּפִלָּתִֽי ׃ ט גָּדַ֤ר דְּרָכַי֙ בְּגָזִ֔ית נְתִיבֹתַ֖י עִוָּֽה ׃ י ס דֹּ֣ב אֹרֵ֥ב הוּא֙ לִ֔י אריה [אֲרִ֖י] בְּמִסְתָּרִֽים ׃ יא דְּרָכַ֥י סוֹרֵ֛ר וַֽיְפַשְּׁחֵ֖נִי שָׂמַ֥נִי שֹׁמֵֽם ׃ יב דָּרַ֤ךְ קַשְׁתּוֹ֙ וַיַּצִּיבֵ֔נִי כַּמַּטָּרָ֖א לַחֵֽץ ׃ ס יג הֵבִיא֙ בְּכִלְיוֹתָ֔י בְּנֵ֖י אַשְׁפָּתֽוֹ ׃ יד הָיִ֤יתִי שְּׂחֹק֙ לְכָל־עַמִּ֔י נְגִינָתָ֖ם כָּל־הַיּֽוֹם ׃ טו הִשְׂבִּיעַ֥נִי בַמְּרוֹרִ֖ים הִרְוַ֥נִי לַעֲנָֽה ׃ טז ס וַיַּגְרֵ֤ס בֶּֽחָצָץ֙ שִׁנָּ֔י הִכְפִּישַׁ֖נִי בָּאֵֽפֶר ׃ יז וַתִּזְנַ֧ח מִשָּׁל֛וֹם נַפְשִׁ֖י נָשִׁ֥יתִי טוֹבָֽה ׃ יח וָאֹמַר֙ אָבַ֣ד נִצְחִ֔י וְתוֹחַלְתִּ֖י מֵיְהוָֽה ׃ ס יט זְכָר־עָנְיִ֥י וּמְרוּדִ֖י לַעֲנָ֥ה וָרֹֽאשׁ ׃ כ זָכ֣וֹר תִּזְכּ֔וֹר ותשיח [וְתָשׁ֥וֹחַ]  עָלַ֖י נַפְשִֽׁי ׃ כא זֹ֛את אָשִׁ֥יב אֶל־לִבִּ֖י עַל־כֵּ֥ן אוֹחִֽיל ׃ ס כב חַֽסְדֵ֤י יְהוָה֙ כִּ֣י לֹא־תָ֔מְנוּ כִּ֥י לֹא־כָל֖וּ רַחֲמָֽיו ׃ כג חֲדָשִׁים֙ לַבְּקָרִ֔ים רַבָּ֖ה אֱמוּנָתֶֽךָ ׃ כד חֶלְקִ֤י יְהוָה֙ אָמְרָ֣ה נַפְשִׁ֔י עַל־כֵּ֖ן אוֹחִ֥יל לֽוֹ ׃ ס כה ט֤וֹב יְהוָה֙ לְקוָֹ֔ו לְנֶ֖פֶשׁ תִּדְרְשֶֽׁנּוּ ׃ כו ט֤וֹב וְיָחִיל֙ וְדוּמָ֔ם לִתְשׁוּעַ֖ת יְהוָֽה ׃ כז ט֣וֹב לַגֶּ֔בֶר כִּֽי־יִשָּׂ֥א עֹ֖ל בִּנְעוּרָֽיו ׃ כח ס יֵשֵׁ֤ב בָּדָד֙ וְיִדֹּ֔ם כִּ֥י נָטַ֖ל עָלָֽיו ׃ כט יִתֵּ֤ן בֶּֽעָפָר֙ פִּ֔יהוּ אוּלַ֖י יֵ֥שׁ תִּקְוָֽה ׃ ל יִתֵּ֧ן לְמַכֵּ֛הוּ לֶ֖חִי יִשְׂבַּ֥ע בְּחֶרְפָּֽה ׃ לא ס כִּ֣י לֹ֥א יִזְנַ֛ח לְעוֹלָ֖ם אֲדֹנָֽי ׃ לב כִּ֣י אִם־הוֹגָ֔ה וְרִחַ֖ם כְּרֹ֥ב חסדו [חֲסָדָֽיו] ׃ לג כִּ֣י לֹ֤א עִנָּה֙ מִלִּבּ֔וֹ וַיַּגֶּ֖ה בְּנֵי־אִֽישׁ ׃ ס לד לְדַכֵּא֙ תַּ֣חַת רַגְלָ֔יו כֹּ֖ל אֲסִ֥ירֵי אָֽרֶץ ׃ לה לְהַטּוֹת֙ מִשְׁפַּט־גָּ֔בֶר נֶ֖גֶד פְּנֵ֥י עֶלְיֽוֹן ׃ לו לְעַוֵּ֤ת אָדָם֙ בְּרִיב֔וֹ אֲדֹנָ֖י לֹ֥א רָאָֽה ׃ ס לז מִ֣י זֶ֤ה אָמַר֙ וַתֶּ֔הִי אֲדֹנָ֖י לֹ֥א צִוָּֽה ׃ לח מִפִּ֤י עֶלְיוֹן֙ לֹ֣א תֵצֵ֔א הָרָע֖וֹת וְהַטּֽוֹב ׃ לט מַה־יִּתְאוֹנֵן֙ אָדָ֣ם חָ֔י גֶּ֖בֶר עַל־חטאו [חֲטָאָֽיו] ׃ ס מ נַחְפְּשָׂ֤ה דְרָכֵ֨ינוּ֙ וְֽנַחְקֹ֔רָה וְנָשׁ֖וּבָה עַד־יְהוָֽה ׃ מא נִשָּׂ֤א לְבָבֵ֨נוּ֙ אֶל־כַּפָּ֔יִם אֶל־אֵ֖ל בַּשָּׁמָֽיִם ׃ מב נַ֤חְנוּ פָשַׁ֨עְנוּ֙ וּמָרִ֔ינוּ אַתָּ֖ה לֹ֥א סָלָֽחְתָּ ׃ ס מג סַכֹּ֤תָה בָאַף֙ וַֽתִּרְדְּפֵ֔נוּ הָרַ֖גְתָּ לֹ֥א חָמָֽלְתָּ ׃ מד סַכּ֤וֹתָה בֶֽעָנָן֙ לָ֔ךְ מֵעֲב֖וֹר תְּפִלָּֽה ׃ מה סְחִ֧י וּמָא֛וֹס תְּשִׂימֵ֖נוּ בְּקֶ֥רֶב הָעַמִּֽים ׃ ס מו פָּצ֥וּ עָלֵ֛ינוּ פִּיהֶ֖ם כָּל־אֹיְבֵֽינוּ ׃ מז פַּ֧חַד וָפַ֛חַת הָ֥יָה לָ֖נוּ הַשֵּׁ֥את וְהַשָּֽׁבֶר ׃ מח פַּלְגֵי־מַ֨יִם֙ תֵּרַ֣ד עֵינִ֔י עַל־שֶׁ֖בֶר בַּת־עַמִּֽי ׃ ס מט עֵינִ֧י נִגְּרָ֛ה וְלֹ֥א תִדְמֶ֖ה מֵאֵ֥ין הֲפֻגֽוֹת ׃ נ עַד־יַשְׁקִ֣יף וְיֵ֔רֶא יְהוָ֖ה מִשָּׁמָֽיִם ׃ נא עֵינִי֙ עֽוֹלְלָ֣ה לְנַפְשִׁ֔י מִכֹּ֖ל בְּנ֥וֹת עִירִֽי ׃ ס נב צ֥וֹד צָד֛וּנִי כַּצִּפּ֖וֹר אֹיְבַ֥י חִנָּֽם ׃ נג צָֽמְת֤וּ בַבּוֹר֙ חַיָּ֔י וַיַּדּוּ־אֶ֖בֶן בִּֽי ׃ נד צָֽפוּ־מַ֥יִם עַל־רֹאשִׁ֖י אָמַ֥רְתִּי נִגְזָֽרְתִּי ׃ נה ס קָרָ֤אתִי שִׁמְךָ֙ יְהוָ֔ה מִבּ֖וֹר תַּחְתִּיּֽוֹת ׃ נו קוֹלִ֖י שָׁמָ֑עְתָּ אַל־תַּעְלֵ֧ם אָזְנְךָ֛ לְרַוְחָתִ֖י לְשַׁוְעָתִֽי ׃ נז קָרַ֨בְתָּ֙ בְּי֣וֹם אֶקְרָאֶ֔ךָּ אָמַ֖רְתָּ אַל־תִּירָֽא ׃ ס נח רַ֧בְתָּ אֲדֹנָ֛י רִיבֵ֥י נַפְשִׁ֖י גָּאַ֥לְתָּ חַיָּֽי ׃ נט רָאִ֤יתָה יְהוָה֙ עַוָּ֣תָתִ֔י שָׁפְטָ֖ה מִשְׁפָּטִֽי ׃ ס רָאִ֨יתָה֙ כָּל־נִקְמָתָ֔ם כָּל־מַחְשְׁבֹתָ֖ם לִֽי ׃ סא ס שָׁמַ֤עְתָּ חֶרְפָּתָם֙ יְהוָ֔ה כָּל־מַחְשְׁבֹתָ֖ם עָלָֽי ׃ סב שִׂפְתֵ֤י קָמַי֙ וְהֶגְיוֹנָ֔ם עָלַ֖י כָּל־הַיּֽוֹם ׃ סג שִׁבְתָּ֤ם וְקִֽימָתָם֙ הַבִּ֔יטָה אֲנִ֖י מַנְגִּינָתָֽם ׃ ס סד תָּשִׁ֨יב לָהֶ֥ם גְּמ֛וּל יְהוָ֖ה כְּמַעֲשֵׂ֥ה יְדֵיהֶֽם ׃ סה תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ מְגִנַּת־לֵ֔ב תַּאֲלָֽתְךָ֖ לָהֶֽם ׃ סו תִּרְדֹּ֤ף בְּאַף֙ וְתַשְׁמִידֵ֔ם מִתַּ֖חַת שְׁמֵ֥י יְהוָֽה ׃ פ

איכה פרק ד

 
א אֵיכָה֙ יוּעַ֣ם זָהָ֔ב יִשְׁנֶ֖א הַכֶּ֣תֶם הַטּ֑וֹב תִּשְׁתַּפֵּ֨כְנָה֙ אַבְנֵי־קֹ֔דֶשׁ בְּרֹ֖אשׁ כָּל־חוּצֽוֹת ׃ ס ב בְּנֵ֤י צִיּוֹן֙ הַיְקָרִ֔ים הַמְסֻלָּאִ֖ים בַּפָּ֑ז אֵיכָ֤ה נֶחְשְׁבוּ֙ לְנִבְלֵי־חֶ֔רֶשׂ מַעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֥י יוֹצֵֽר ׃ ס ג גַּם־תנין [תַּנִּים֙] חָ֣לְצוּ שַׁ֔ד הֵינִ֖יקוּ גּוּרֵיהֶ֑ן בַּת־עַמִּ֣י לְאַכְזָ֔ר ‎כי ענים [כַּיְעֵנִ֖ים] בַּמִּדְבָּֽר ׃ ס ד דָּבַ֨ק לְשׁ֥וֹן יוֹנֵ֛ק אֶל־חִכּ֖וֹ בַּצָּמָ֑א עֽוֹלָלִים֙ שָׁ֣אֲלוּ לֶ֔חֶם פֹּרֵ֖שׂ אֵ֥ין לָהֶֽם ׃ ה ס הָאֹֽכְלִים֙ לְמַ֣עֲדַנִּ֔ים נָשַׁ֖מּוּ בַּחוּצ֑וֹת הָאֱמֻנִים֙ עֲלֵ֣י תוֹלָ֔ע חִבְּק֖וּ אַשְׁפַּתּֽוֹת ׃ ס ו וַיִּגְדַּל֙ עֲוֹ֣ן בַּת־עַמִּ֔י מֵֽחַטַּ֖את סְדֹ֑ם הַֽהֲפוּכָ֣ה כְמוֹ־רָ֔גַע וְלֹא־חָ֥לוּ בָ֖הּ יָדָֽיִם ׃ ס ז זַכּ֤וּ נְזִירֶ֨יהָ֙ מִשֶּׁ֔לֶג צַח֖וּ מֵחָלָ֑ב אָ֤דְמוּ עֶ֨צֶם֙ מִפְּנִינִ֔ים סַפִּ֖יר גִּזְרָתָֽם ׃ ס ח חָשַׁ֤ךְ מִשְּׁחוֹר֙ תָּֽאֳרָ֔ם לֹ֥א נִכְּר֖וּ בַּחוּצ֑וֹת צָפַ֤ד עוֹרָם֙ עַל־עַצְמָ֔ם יָבֵ֖שׁ הָיָ֥ה כָעֵֽץ ׃ ס ט טוֹבִ֤ים הָיוּ֙ חַלְלֵי־חֶ֔רֶב מֵֽחַלְלֵ֖י רָעָ֑ב שֶׁ֣הֵ֤ם יָז֨וּבוּ֙ מְדֻקָּרִ֔ים מִתְּנוּבֹ֖ת שָׂדָֽי ׃ ס י יְדֵ֗י נָשִׁים֙ רַחֲמָ֣נִיּ֔וֹת בִּשְּׁל֖וּ יַלְדֵיהֶ֑ן הָי֤וּ לְבָרוֹת֙ לָ֔מוֹ בְּשֶׁ֖בֶר בַּת־עַמִּֽי ׃ ס יא כִּלָּ֤ה יְהוָה֙ אֶת־חֲמָת֔וֹ שָׁפַ֖ךְ חֲר֣וֹן אַפּ֑וֹ וַיַּצֶּת־אֵ֣שׁ בְּצִיּ֔וֹן וַתֹּ֖אכַל יְסוֹדֹתֶֽיהָ ׃ ס יב לֹ֤א הֶאֱמִ֨ינוּ֙ מַלְכֵי־אֶ֔רֶץ וכל [כֹּ֖ל] יֹשְׁבֵ֣י תֵבֵ֑ל כִּ֤י יָבֹא֙ צַ֣ר וְאוֹיֵ֔ב בְּשַׁעֲרֵ֖י יְרוּשָׁלִָֽם ׃ ס יג מֵֽחַטֹּ֣את נְבִיאֶ֔יהָ עֲוֹנ֖וֹת כֹּהֲנֶ֑יהָ הַשֹּׁפְכִ֥ים בְּקִרְבָּ֖הּ דַּ֥ם צַדִּיקִֽים ׃ ס יד נָע֤וּ עִוְרִים֙ בַּֽחוּצ֔וֹת נְגֹֽאֲל֖וּ בַּדָּ֑ם בְּלֹ֣א יֽוּכְל֔וּ יִגְּע֖וּ בִּלְבֻשֵׁיהֶֽם ׃ ס טו ס֣וּרוּ טָמֵ֞א קָ֣רְאוּ לָ֗מוֹ ס֤וּרוּ ס֨וּרוּ֙ אַל־תִּגָּ֔עוּ כִּ֥י נָצ֖וּ גַּם־נָ֑עוּ אָֽמְרוּ֙ בַּגּוֹיִ֔ם לֹ֥א יוֹסִ֖יפוּ לָגֽוּר ׃ ס טז פְּנֵ֤י יְהוָה֙ חִלְּקָ֔ם לֹ֥א יוֹסִ֖יף לְהַבִּיטָ֑ם פְּנֵ֤י כֹהֲנִים֙ לֹ֣א נָשָׂ֔אוּ זקנים [וּזְקֵנִ֖ים] לֹ֥א חָנָֽנוּ ׃ ס יז עודינה [עוֹדֵ֙ינוּ֙] תִּכְלֶ֣ינָה עֵינֵ֔ינוּ אֶל־עֶזְרָתֵ֖נוּ הָ֑בֶל בְּצִפִּיָּתֵ֣נוּ צִפִּ֔ינוּ אֶל־גּ֖וֹי לֹ֥א יוֹשִֽׁעַ ׃ ס יח צָד֣וּ צְעָדֵ֔ינוּ מִלֶּ֖כֶת בִּרְחֹבֹתֵ֑ינוּ קָרַ֥ב קִצֵּ֛ינוּ מָלְא֥וּ יָמֵ֖ינוּ כִּי־בָ֥א קִצֵּֽינוּ ׃ ס יט קַלִּ֤ים הָיוּ֙ רֹדְפֵ֔ינוּ מִנִּשְׁרֵ֖י שָׁמָ֑יִם עַל־הֶהָרִ֣ים דְּלָקֻ֔נוּ בַּמִּדְבָּ֖ר אָ֥רְבוּ לָֽנוּ ׃ ס כ ר֤וּחַ אַפֵּ֨ינוּ֙ מְשִׁ֣יחַ יְהוָ֔ה נִלְכַּ֖ד בִּשְׁחִיתוֹתָ֑ם אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְנוּ בְּצִלּ֖וֹ נִֽחְיֶ֥ה בַגּוֹיִֽם ׃ ס כא שִׂ֤ישִׂי וְשִׂמְחִי֙ בַּת־אֱד֔וֹם יושבתי [יוֹשֶׁ֖בֶת] בְּאֶ֣רֶץ ע֑וּץ גַּם־עָלַ֨יִךְ֙ תַּעֲבָר־כּ֔וֹס תִּשְׁכְּרִ֖י וְתִתְעָרִֽי ׃ ס כב תַּם־עֲוֹנֵךְ֙ בַּת־צִיּ֔וֹן לֹ֥א יוֹסִ֖יף לְהַגְלוֹתֵ֑ךְ פָּקַ֤ד עֲוֹנֵךְ֙ בַּת־אֱד֔וֹם גִּלָּ֖ה עַל־חַטֹּאתָֽיִךְ : פ

איכה פרק ה

 
א זְכֹ֤ר יְהוָה֙ מֶֽה־הָ֣יָה לָ֔נוּ הביט [הַבִּ֖יטָה] וּרְאֵ֥ה אֶת־חֶרְפָּתֵֽנוּ ׃ ב נַחֲלָתֵ֨נוּ֙ נֶֽהֶפְכָ֣ה לְזָרִ֔ים בָּתֵּ֖ינוּ לְנָכְרִֽים ׃ ג יְתוֹמִ֤ים הָיִ֨ינוּ֙ אין [וְאֵ֣ין]  אָ֔ב אִמֹּתֵ֖ינוּ כְּאַלְמָנֽוֹת ׃ ד מֵימֵ֨ינוּ֙ בְּכֶ֣סֶף שָׁתִ֔ינוּ עֵצֵ֖ינוּ בִּמְחִ֥יר יָבֹֽאוּ ׃ ה עַ֤ל צַוָּארֵ֨נוּ֙ נִרְדָּ֔פְנוּ יָגַ֖עְנוּ לא [וְלֹ֥א] הֽוּנַֽח־לָֽנוּ ׃ ו מִצְרַ֨יִם֙ נָתַ֣נּוּ יָ֔ד אַשּׁ֖וּר לִשְׂבֹּ֥עַֽ לָֽחֶם ׃ ז אֲבֹתֵ֤ינוּ חָֽטְאוּ֙ אינם אנחנו [וְאֵינָ֔ם וַאֲנַ֖חְנוּ] עֲוֹנֹתֵיהֶ֥ם סָבָֽלְנוּ ׃ ח עֲבָדִים֙ מָ֣שְׁלוּ בָ֔נוּ פֹּרֵ֖ק אֵ֥ין מִיָּדָֽם ׃ ט בְּנַפְשֵׁ֨נוּ֙ נָבִ֣יא לַחְמֵ֔נוּ מִפְּנֵ֖י חֶ֥רֶב הַמִּדְבָּֽר ׃ י עוֹרֵ֨נוּ֙ כְּתַנּ֣וּר נִכְמָ֔רוּ מִפְּנֵ֖י זַלְעֲפ֥וֹת רָעָֽב ׃ יא נָשִׁים֙ בְּצִיּ֣וֹן עִנּ֔וּ בְּתֻלֹ֖ת בְּעָרֵ֥י יְהוּדָֽה ׃ יב שָׂרִים֙ בְּיָדָ֣ם נִתְל֔וּ פְּנֵ֥י זְקֵנִ֖ים לֹ֥א נֶהְדָּֽרוּ ׃ יג בַּחוּרִים֙ טְח֣וֹן נָשָׂ֔אוּ וּנְעָרִ֖ים בָּעֵ֥ץ כָּשָֽׁלוּ ׃ יד זְקֵנִים֙ מִשַּׁ֣עַר שָׁבָ֔תוּ בַּחוּרִ֖ים מִנְּגִינָתָֽם ׃ טו שָׁבַת֙ מְשׂ֣וֹשׂ לִבֵּ֔נוּ נֶהְפַּ֥ךְ לְאֵ֖בֶל מְחֹלֵֽנוּ ׃ טז נָֽפְלָה֙ עֲטֶ֣רֶת רֹאשֵׁ֔נוּ אֽוֹי־נָ֥א לָ֖נוּ כִּ֥י חָטָֽאנוּ ׃ יז עַל־זֶ֗ה הָיָ֤ה דָוֶה֙ לִבֵּ֔נוּ עַל־אֵ֖לֶּה חָשְׁכ֥וּ עֵינֵֽינוּ ׃ יח עַ֤ל הַר־צִיּוֹן֙ שֶׁשָּׁמֵ֔ם שׁוּעָלִ֖ים הִלְּכוּ־בֽוֹ ׃ פ יט אַתָּ֤ה יְהוָה֙ לְעוֹלָ֣ם תֵּשֵׁ֔ב כִּסְאֲךָ֖ לְדֹ֥ר וָדֽוֹר ׃ כ לָ֤מָּה לָנֶ֨צַח֙ תִּשְׁכָּחֵ֔נוּ תַּֽעַזְבֵ֖נוּ לְאֹ֥רֶךְ יָמִֽים ׃ כא הֲשִׁיבֵ֨נוּ יְהוָ֤ה׀ אֵלֶ֨יךָ֙ ונשוב [וְֽנָשׁ֔וּבָה]  חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם ׃ כב כִּי אִם־מָאֹ֣ס מְאַסְתָּ֔נוּ קָצַ֥פְתָּ עָלֵ֖ינוּ עַד־מְאֹֽד: פ [הֲשִׁיבֵ֨נוּ יְהוָ֤ה׀ אֵלֶ֨יךָ֙ ונשוב [וְֽנָשׁ֔וּבָה]  חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם}}
==== '''זכר ה׳ מה היה לנו''' / אוי / הביטה וראה את חרפתנו / אוי מה היה לנו====
זְכוֹר יְהֹוָה מֶה הָיָה לָנוּ אוֹי. הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ: אֲקוֹנֵן בְּכָל שָׁנָה וְדִמְעָתִי אַתְמִיד אוֹי. בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וּמַכְאוֹבִי נֶגְדִּי תָמִיד. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ: גָּלָה כְבוֹדִי וּמְאוֹרִי הוּעָם. אוֹי. אַף דֻּחַפְתִּי מִזְּבוּלִי וְהִנְנִי חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ: הֲלָמוּנִי כוּתִיִּים וְחֵרְפוּ וְשָּׁאֲגוּ לְמוּלִי. אוֹי. וְכָל רוֹאַי יַלְעִיגוּ לִי. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ: זֶרַע מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי כִּזְאֵבִים. אוֹי. חָרְבוּ מִקְדָּשִׁי וּסְבָבֻנִי פָּרִים רַבִּים. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ: טִאֲטוּ הַמִּקְדָּשׁ הַמָּעוֹז וְגוֹרַשְׁתִּי מִמְּנוּחִי. אוֹי. יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ: כְּלּוּנִי זָרִים וְנָגְעָה נַפְשִׁי עַד מָוֶת. אוֹי. כִּי דִכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִּים וַתְּכַס עָלֵינוּ בְּצַלְמָוֶת. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ: לִנְבָלָה שָׂמוּנִי וְדָרְכוּ כְגִתּוֹת בְּתוּלוֹתַי. אוֹי. לָאָרֶץ נִשְׁפַךְ כְּבֵדִי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתַי. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ: מֵהַר אֶל גִּבְעָה הִתְעַלְּלוּ בָּם שׂוֹטְנַי. אוֹי. נָאֲקוּ וְצָעֲקוּ אַיֵּה חֲסָדֶיךָ הָרִאשֹׁנִים אֲדֹנָי. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:

==== '''[[קינות/בליל זה|בליל זה יבכיון]]''' וילילו בני====
{{:קינות/בליל זה}}

==== '''מדי שנה קינה''' בליל זה מזומנה====

מדי שנה קינה. בליל זה מזומנה. כי קריה נאמנה. בו היתה כאלמנה: 
בו אבכה ואהימה. ובו פני ארעימה. נהי נהיה ארימה. מימים ימימה: 
בליל זה מכל לילות. קינה בכל מקהלות. ובו שתו כוס תרעלות. דרכי ציון אבלות: 
ליל צור פקד קצפו. ושלח בי אש רשפו. והושת שברי לספוא. יחשכו כוכבי נשפו: 
אני הגבר אומר. לראות יגון ועמל. בליל זה רשעי גמל. בלע השם ולא חמל: 
ליל בו אירע נופל. למגדל בוחן ועופל. ושועי ישבו בשפל. יקחהו אופל:

==== '''על זה היה דוה לבנו''' ועל אלה חשכו עינינו====
עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ, וְעַל אֵלֶה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ:  ועל  עַל שִׁמְמוּת עִיר קֳדְשֵׁנוּ, בַּלַיְלָה זֶה יְגוֹנֵינוּ נֶהֶפְכוּ נְהִי רְנָנֵינוּ:  ועל  עַל קִרְיָה נִפְלְאָתָה, אֲשֶר הוּשָׁתָה בָּתָה לְתוֹרָה וּמִצְוָתָה הֵאָטָמְנוּ אָזְנֵינוּ: ועל  נִפְרַע הֵיכָלֵנוּ נִשָׂא בְּמַר קוֹלֵנוּ: יוֹם הִרבוּ חֲלָלֵינוּ, אוֹי מַה בָּא עָלֵינוּ: ועל וְסַף מִזְבֵחַ וְאָרוֹן כִּי גָבַר הֶחָרוֹן, וְקוֹל הֵרִים זָר בְּגָרוֹן בְּבֵית אֲדֹנֵנוּ ועל  וְסַף כֹּחֵנוּ וְכָשַׁל, בְּלַחַץ מוֹנֶה כָּשַׁל, כִּי הָיִינוּ לְמָשָׁל וְלַעַג לִשְׁכֵנֵינוּ: ועל  נִשְׁכַּחְנוּ כְּמֵת מִלֵב מוֹנֶה גוֹזֵז וְחוֹלֵב וְנִצְרָה בְּתִגְרַת אוֹיֵב, לָאֵל וְאֵין עוֹנֵנוּ: ועל  פִּתְאוֹם בָּא אֵידֵנוּ וַיִרְפּוּ יָדֵינוּ וְגָבְרָה מוֹנֵנוּ בַּחֳרִי אַף קוֹנֵנוּ ועל.

==== '''על ליל חרבן היכל מקדש''' / מדי ליל זה ספד יחדש / על עיר קדש ועל המקדש====
==== '''אוי כי ירד אש''' מן השמים לירושלים '''עיני עיני יורדה מים'''====
==== '''זכור ה' ליהודה ולאפרים''' / אשר שֻפך דמם כמים / סביבות ירושלים====

זְכֹר יְיָ לִיהוּדָה וְאֶפְרַיִם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ דָּמָם כַּמַּיִם
סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלַיִם

זְכֹר יְיָ לִמְשִׁיחַ הַנִּקְרָא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת גּוּפוֹ כִּכְבָרָה
וְלֹא נוֹתַר חֵץ אֲשֶׁר בּוֹ לֹא יָרָה לָכֵן עָלָיו אֶבְכֶּה בְּנֶפֶשׁ מָרָה
לְשֶּׁבֶר זֶה רָפוּ כָל יָדַיִם סְבִיבוֹת סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלַיִם

זְכֹר יְיָ לִשְּׁמוֹנִים אֶלֶף אֲצִילִים אֲשֶׁר בָּרְחוּ וְהָלְכוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים
וְעֵת רָאוּם תָּקְעוּ שָׁם אֹהָלִים עִם מַאֲכָל וּנְפוּחִים הַנְּבָלִים
וּבַצָּמָא הִשְׁקוּם מִבְּלִי מַיִם סְבִיבוֹת סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלַיִם

זְכֹר יְיָ לְאָבוֹת וּפְרָחִים אֲשֶׁר הָרַג רָשָׁע שַׂר טַבָּחִים
בְּדַם כֹּהֵן הַמַּקְרִיב הַזְּבָחִים וְגַם צָדָם כְּצִפֳּרִים אֶל פַּחִים
לְשֶׁבֶר זֶה תִּצַּלְנָה אָזְנַיִם סְבִיבוֹת סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלַיִם

זְכֹר יְיָ לְאַלְמָנָה הַצְּנוּעָה אֲשֶׁר הָרְגוּ אֶת בָּנֶיהָ שִׁבְעָה
בְּנֵי עַוְלָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה וְהִיא עַצְמָהּ נָפְלָה וְגַם שָׁקְעָה
וְעַל אֵלֶּה יֶהֱמוּ כָל מֵעַיִם סְבִיבוֹת סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלַיִם

זְכֹר יְיָ לַעֲשָׂרָה הַיְּשִׁישִׁים אֲשֶׁר נָפְלוּ בִּידֵי אֲדוֹנִים קָשִׁים
לַחֶרֶב וּלְלַהֶבֶת אִשִּׁים וְהִפְשִׁיטוּם כְּאֵילִים וּתְיָשִׁים
עַל קְדֻשַּׁת שֵׁם שׁוֹכֵן שָׁמַיִם סְבִיבוֹת סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלַיִם

==== '''אליכם עדה קדושה''' אשאל מכם שאלות / '''מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות'''{{הערה|1=[http://old.piyut.org.il/tradition/2377.html?currPerformance=3090 מילים ולחנים]}}====
{{רן|
אֲלֵיכֶם עֵדָה קְדוֹשָׁה אֶשְׁאַל מִכֶּם שְׁאֵלוֹת:
מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת?

מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח אוֹכְלִים מַצּוֹת וּמְרוֹרִים,
עַתָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה שָׂבַעְנוּ בּוּז וּמְרוֹרִים?
עַל הֶרֶג הַכְּשֵׁרִים וְעַל זֶרַע יְשָׁרִים,
עַל כֵּן בִּבְכִי תַּמְרוּרִים אֶשָּׂא קוֹלִי כְחוֹלוֹת.

מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח שֻׁלְחָן עָרוּךְ בְּשִּׂמְחָה,
עַתָּה בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ בְּלֵיל זֶה קוֹל אֲנָחָה?
אֲהָהּ כִּי לֹא מָצָאנוּ לְכַף רַגְלֵנוּ מְנוּחָה,
אוֹי כִּי בָאָה צָרָה עַל כֵּן אֶשְׁכַּח מְחוֹלוֹת.

מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח שׁוֹתִים כּוֹסוֹת בִּבְרָכָה,
עַתָּה אֲנַחְנוּ בְּלֵיל זֶה נִקְרָא מְגִלַּת אֵיכָה?
אֵיכָה בְּגָלוּת יָשַׁבְתִּי וּבָאתִי אֶרֶץ מְבוּכָה,
לָכֵן אֲנִי עַל כָּכָה אֲעוֹרֵר קוֹל יְלָלוֹת.

מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח קוֹרִין תָּמִיד הַגָּדָה,
עַתָּה נֹאמַר בְּלֵיל זֶה בְּכִי תַּמְרוּר וּקְפָדָה?
אוֹיָה כִּי גַּרְתִּי מֶשֶׁךְ וּבָא עֵת פְּקֻדָּה,
אוֹי עַל קִרְיָה חֲמוּדָה וְעַל בָּתֵּי תְפִלּוֹת.

מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח נִגְמֹר תָּמִיד הַהַלֵּל,
עַתָּה אֲנַחְנוּ בְּלֵיל זֶה נְהִי מִסְפֵּד וִילֵיל?
כִּי בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ עַתָּה לֹא נוּכַל לְהִתְפַּלֵּל,
כִּי בֵּית מִקְדָּשׁ מִתְחַלֵּל וְגַם חָרְבוּ הֵיכָלוֹת.

מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח אוֹמְרִים שְׁפֹךְ בְּזִמְרָה,
עַתָּה בְּלֵיל זֶה שָׁתִינוּ לַעַן רֹאשׁ וּמָרָה?
אוֹי כִּי שִׂמְחָה נֶעְדָּרָה דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת.

הִתְנַחֲמוּ בְגָלוּת בָּנִים יוֹשְׁבִים בְּצָיוֹן,
אֲרוֹמִמְכֶם מִשִּׁפְלוּת אָכִין עֲבוֹדַת צִיּוֹן,
אֶבְנֶה נְוֵה אַפִּרְיוֹן אָז תִּשְׂמְחוּ בְּגִילוֹת.}}

==== '''אוי כי קינה רבת''' מפי בן ומפי בת / ויהי נעם נשבת במוצאי השבת (קינה למוצ&quot;ש)====
==== '''אני הגבר אקונן''' / בליל זה במר ואתאונן / ותחת ויהי נעם / איכה זהב יועם (קינה למוצ&quot;ש)====
==== '''אז בחטאינו''' חרב מקדש ובעונות נשרף היכל ([[מחבר:אלעזר הקליר]]){{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://old.piyut.org.il/tradition/1584.html?currPerformance=4093|כותרת=אז בחטאינו|תאריך_וידוא=2020-03-11|אתר=old.piyut.org.il}}}}====

אָז בַּחֲטָאֵינוּ חָרַב מִקְדָּשׁ
וּבַעֲוֹנוֹתֵינוּ נִשְׂרַף הֵיכָל

בְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ קָשְׁרוּ מִסְפֵּד
וּצְבָא הַשָּׁמַיִם נָשְׂאוּ קִינָה

גַּם בָּכוּ בְּמֶרֶד שִׁבְטֵי יַעֲקֹב
וְאַף מַזָּלוֹת יִזְּלוּ דִמְעָה

דִּגְלֵי יְשֻׁרוּן חָפוּ רֹאשָׁם
כִימָה וּכְסִיל קָדְרוּ פְנֵיהֶם

הֶעְתִּירוּ אָבוֹת וְאֵל כְּלֹא שׁוֹמֵעַ
צָעֲקוּ בָנִים וְלֹא עָנָם אָב

וְקוֹל הַתּוֹרָה צוֹעֵק בְּמָרָה
וְרוֹעֶה נֶאֱמָן לֹא הִטָּה אֹזֶן

זֶרַע קֹדֶשׁ חָגְרוּ שַׂקִּים
וּצְבָא הַשָׁמַיִם שַׂק הוּשַׁת כְּסוּתָם

חָשַׁך הַשֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדַר
וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם

טָלֶה רִאשׁוֹן צוֹעֵק בְּמַר נֶפֶשׁ
עַל כִּי כְבָשָׂיו לַטֶּבַח הוּבָלוּ

יְלָלָה הִשְׁמִיעַ שׁוֹר בַּמְּרוֹמִים
עַל כִּי בְּכוֹר שׁוֹר שָׁחוּ קַרְנָיו

כּוֹכַב תְּאוֹמִים חָלָה מִכַּעַס
כִּי דַּם אַחִים נִשְׁפַּךְ כַּמָּיִם

לָאָרֶץ בִּקֵּשׁ לִנְפּוֹל סַרְטָן
כִּי הִתְעַלַּפְנוּ צִחֵה צָמָא

מָרוֹם נִרְעַשׁ מִקּוֹל אַרְיֵה
כִּי שַׁאֲגָתֵנוּ עָלְתָה לַמָּרוֹם

נֶהֶרְגוּ בְתוּלוֹת גַם בַּחוּרִים
עַל כֵּן בְּתוּלָה קָדְרוּ פָנֶיהָ

סִבֵּב מֹאזְנַיִם וּבִקֵּשׁ תְּחִנָּה
כִּי נִכְרַע לָנוּ כַּף מָוֶת מֵחַיִּים

עַקְרָב לָבַשׁ פַּחַד וּרְעָדָה
כִּי בְעַקְרַבִּים יִסְרוּנוּ צָרֵינוּ

פְּנֵי הַקֶּשֶׁת נֶהֶפְכוּ לְאָחוֹר
כִּי צוּר דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב

צָרַח דְּלִי כִּי צָפוּ מַיִם עַל רֹאשֵׁנוּ
וּמִדְּלִי מָלֵא חִכֵּנוּ יָבֵשׁ

קוֹל גְּדִי נִשְׁמַע בִּילָלָה כִּי אָפֵס קָרְבָּן
כִּי גְּדִי נִגְדַּע וּשְׂעִיר חַטָּאת

רָגַז וּפָחַד מַזָּל דָּגִים
כִּי כַדָּגִים נֶאֱחַזְנוּ בִּמְצוּדָה רָעָה

שַׁדַּי שׁוּר עֶלְבּוֹנֵנוּ
תָּשׁוּב תְּרַחֲמֵנוּ תִּכְבּוֹשׁ עֲוֹנוֹתֵינוּ

תִּבְנֶה בֵּית מִקְדָּשֵנוּ
יִרְאוּ עֵינֵינוּ וְיִשְׂמַח לִבֵּנוּ

==== '''עורה נא ימינך רמה''' / ולזעומה קרא נחמה====

ומונין שנות החורבן וממשיכים &quot;ואתה קדוש&quot;, [[קדושה דסידרא]] של בית האבל, ואחר כך קדיש מיוחד לבניין בית המקדש השלישי (יש שמונין אחרי הקדיש).

יש נוהגים לומר גם קינות אלו:
==== '''על היכלי חבלי כנחש נושך''' ולשממות ציון אשב בחושך ([[מחבר:רבי ישראל נג'ארה]])====
{{להשלים}}
==== '''על היכלי''' אבכה יומם ולילה / ולתפארת ציון עיר ההֻלָלָה ([[מחבר:רבי יהודה בן-שמואל אבן-עבאס]])====
{{רן|עַל הֵיכָלִי אֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה
וּלְתִפְאֶרֶת צִיּוֹן עִיר הַמְּהֻלָּלָה
בְּכִי נַפְשִׁי עַל חָרְבַּן פַּעֲמַיִם
אֶרֶץ צְבִי צְבִי יְרוּשָׁלַיִם
וְעַל עַמָּהּ אֲשֶׁר הָלַךְ בַּגּוֹלָה

בֵּית תִּפְאַרְתִּי שָׂם אוֹיֵב לְשַׁמָּה
הוֹשִׁיבַנִי בִּידֵי נְבָיוֹת וְשַׁמָּה
עַל זֹאת אֶבְכֶּה תָמִיד בְּקוֹל יְלָלָה

סִפְדִי תוֹרָה כִּי חֻלְּלָה תִפְאַרְתֵּךְ
נָפַל נִזְרֵךְ מִיּוֹם שֶׁנֶחְרַב בֵּיתֵךְ
וּשְׂאִי קִינָה עַל אֲהֳלִיבָה וְאָהֳלָה
סִפְדִי תוֹרָה עַל אֲהֳלִיבָה וְאָהֳלָה

חִזְקוּ עַמִּי מַהֵר אֶבְנֶה דְבִירְכֶם
נָקָם אֶלְבַּשׁ וְאָשִׁיב אֶת שְׁבוּתְכֶם
תּוֹךְ הֵיכָלִי אֶשְׁכּוֹן כְּבַתְּחִלָּה
כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תּוֹרָה וּתְהִלָּה.}}

&lt;references /&gt;

==קינות ליום תשעה באב==
* הועבר לדף [[סידור/נוסח עדות המזרח/שחרית לתשעה באב]].

[[קטגוריה:קינות לתשעה באב]]</text>
      <sha1>0m32du8uhsyoj5wcxsg62t0jtf9u71d</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947943</id>
      <parentid>2947942</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T23:26:26Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>מו יו הו</username>
        <id>37729</id>
      </contributor>
      <comment>/* נשמת שדודים נדודים / בארצות מונים */</comment>
      <origin>2947943</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="79832" sha1="bnk16x9geb2vk2epubzubdgxvjage9s" xml:space="preserve">{{בעבודה}}

הערה:צוות ויקיטקסט עובד על העמוד הזה בתקווה ובציפייה שישמש רק כהיסטוריה וכתיעוד לכיסופי היהודים בגלות לבניין ביהמ&quot;ק בב&quot;א.
{{טעמים סידור}}
{{מ:שוליים|4}}
{{טקסט מנוקד}}
==ליל תשעה באב==
בקהילות צפון אפריקה ומרוקו, נוהגים להתחיל את תפילת ערבית ב[[#קינות לפני ערבית|מספר קינות]], ולאחריהן אומרים מזמור על נהרות בבל ותפילת ערבית. מקורן של קינות אלו שלפני ערבית בעיקרו ממשוררי ספרד, אבן גבירול, ריה&quot;ל וכו', והיו נוהגים לקונן אותן בשבתות של תקופת בין המצרים כרשויות לקטעי התפילה, (רשויות ל&quot;נשמת&quot;, ל&quot;קדיש&quot;, ל&quot;יוצר&quot;, להפטרה ועוד). לרוב הקינה מרמזת לחלק התפילה אליו הוא שייך,לדוג׳: &quot;ואילו פינו מלא שירה כים&quot; - &quot;ואילו יללה מלא פינו&quot;. בד&quot;כ הבית האחרון של כל קינה מסיים בדברי נחמה ולכן כיום כשמקוננים אותן בתשעה באב עצמו אין אומרים את בתי הנחמה. עם השנים בוטל מנהג זה משום אבלות בפרהסיה, אמנם את הבית האחרון של קינת &quot;אשחר עדתי&quot; - (מחדש חדשים וכו') נוהגים גם היום בקהילות מרוקו לומר בהכרזת ר&quot;ח אב.

מנהג המזרחים בירושלים להתחיל בקריאת [[#שירת האזינו]] במקאם חיג'אז המעורר לבכי, ואז להמשיך על נהרות בבל ותפילת ערבית.

===קינות לפני ערבית===
====דברי נביאים העתידות ידעו====
{{רן|דִּבְרֵי נְבִיאִים הָעֲתִידוֹת יָדְעוּ,  	מֵאָז בְּכָל עַם הָאֱלֹהִים נִשְׁמְעוּ:
לֵאמוֹר לְצוּרְכֶם הַלְּבָבוֹת קָרְעוּ, 	אַךְ עֲמְלוּ לָרִיק וְלַשָּׁוְא יָגְעוּ: 
לֹא הֶאֱזִנוּ תּוֹכְחוֹתֵיהֶם וְלֹא שָׁמְעוּ, 	וּמוֹסַר הָאֱלֹהִים פָּרְעוּ:
הֶגְלוּם חֲטָאֶיהֵם עֲדֵי מִזְרָח וְיָם, 	וּלְבֵית שְׁבִי מִנַּחֲלָתָם נָסְעוּ: 
הוּעַם מְאוֹד אוֹרָם וְגָלוּ מִזְּבוּל קֹדֶשׁ, וְעַד תַּחְתִּית אֲדָמָה נִשְׁקְעוּ: 
אֶבְכֶּה בְּכִי יַעְזֵר לְהַוָּתָם, 	וְעַל זֶה צָלְלוּ אָזְנַי וְעֵינַי דָּמְעוּ: 
רַחֵם עֲלֵיהֶם צוּר בְּאַרְצוֹת הַזָּרִים, 	כִּי מִפְּנֵי יָדְךָ וְזַעַמְךָ יִכְרְעוּ: 
גּוֹאֵל שְׁלַח לָהֶם, 		וְתַזְרִיחַ מְאוֹר עֻזָּךְ וְאוֹרֶךָ אֲזַי יִבָּקְעוּ:}}

==== '''לו ישקלו רעי''' מהומתי / כבדה כחול ים או כאשמתי (ר' לוי בן יעקב אלתבאן)====
{{רן|לוּ יִשְקְלוּ רֵעַי מְהוּמָתִי,		כָּבְדָה כְּחוֹל יָם אוֹ כְּאַשְׁמָתִי: 
עַל כֵּן נְפוּגוֹתִי וּמַאֲמָרַי לָעוּ,		וְאָבְדָה כָּל מְזִּמָּתִי:
עַל מִי אַקוֹנֵן בַּתְּחִלָּה,			אִם הֶרֶג עֲדָתִי אוֹ חֲרוֹב בֵּיתִי: 
עַל טוֹב וְעַל רַע חַיָּב,   לְהוֹדוֹת לָךְ כָּל חַי, וְכֵן תּוֹדְךָ יְחִידָתִי:}}

==== '''נשמת שדודים''' נדודים / בארצות מונים====
{{רן|({{הוראה למתפללים|יש מדלגים:}} 
נִשְׁמַת שְׁדוּדִים נְדוּדִים בְּאַרְצוֹת מוֹנִים, תְּשַׁבֵּחֲךָ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה יֶהְגּוּ בְּקִינִים, דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֶּן חִלְקִיָּהוּ מִן הַכֹּהֲנִים:
נִשְׁמַת מוֹרֶה פִּי עֲנָתוֹת וּמַקְשֶׁה רוּחוֹ, תְּהַלְלָךְ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה בְּזָכְרוֹ דְּבַר מוֹכִיחוֹ, דְּבַר יְיָ יְהֹוָה אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ:
נִשְׁמַת אֲמֵלִים עֲמֵלִים לִבָּם יִפְחַד, תְּאַדְּרָךְ אָזְנָם אָטְמוּ וְלֹא שָׁמְעוּ יַחַד, דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים פֶּה אֶחָד:
נִשְׁמַת לְכוּדִים בְּפַח חֶטְאָם וּבְמִכְמוֹר, תְּלַהֲנָךְ לָהֶם תְּבַשֵּׂר דִּבְרֵי נִחוּמִים הָחֵל וְגָמוֹר, דִּבְרֵי שָׁלוֹם לֵאמֹר:
נִשְׁמַת שְׁפָלִים מְרוּדִים בְּמֶרְיָם, תְּשׁוֹרְרָךְ אוֹמְרִים לְפָנֶיךָ בְּעֵת נִהְיָם, וְאִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם:)}}

==== '''לפדות עם דל''' בגלות מוני / עתה יגדל נא כח ה'====
{{רן|לִפְדּוֹת עַם דַּל בַּגָּלוּת מוֹנַי,		עַתָּה יִגְדַּל נָא כֹּחַ אֲדֹנָי:
יוֹנָה תַּמָּה, 	בְּיַד זָר עַד מָה, 	וְעוֹבֵד חַמָּה יָדוֹ רָמָה. 
גַּפְנִי לְשַׁמָּה, 	שָׁם בֶּן אַמָּה, 	עוּרָה לָמָּה, תִישַׁן אֲדֹנָי:
כּוֹבֵשׁ וּמַכְבִּיד, 	עוֹל עַל עֲמֵלִים, 	הַחֲרֵם וְהַשְׁמֵד, 	
עוֹבְדֵי אֱלִילִים, נְדוּדִים בְּבֵיתְךָ שְׁתוּלִים, 	וְיֹאמְרוּ תָּמִיד יִגְדַּל אֲדוֹנָי:}}

==== '''שנה בשנה''' אהגה כיונה / כי עיר עדינה הייתה לזונה====
{{רן|
שנה בשנה אהגה כיונה, כי עיר עדינה היתה לזונה:
ירדו פלאים, מלכה ועמה, נשאו משנאים:
חליה ונזמה, לִמְעון פראים, הָהְפַּךְ מקומה, תנים ויענה, במקום שכינה, ונהי וקינה, תחת רננה:
במה ינוחם, יודעה ורואהּ, קדר ובן חם, יושבים בכסאה, איכה תנוחם, ועודה בחטאה, ולכל מדינה היתה שנינה, חרפה ובושנה, לקחה למנה:
פנה להגיון, נבזה וערער, עם דל ואביון, שוכבים בצער, קבץ לציון, נידח בשִׁנער, בואו ברינה, גבעת לבונה, מראש אמנה, אל ברכו נא:}}

==== '''יונה נכאבה''' נפשה דאבה / היכל דר ערבות יום יום סובבה ([[מחבר:רבי יהודה הלוי|ר' יהודה הלוי]])====
{{רן|יונה נכאבה, נפשה דאבה, היכל דר ערבות, יום יום סובבה:
הומיה בקולה, תתחנן לדוד, נודע כי בכסלה, הִרְבָּה הנדוד, לוּ הִתְעַגְּבָה, על דת דהבא, כאישון ובנות, צורת השבה:
הבת היקרה, קומי נא שבי, יפעת לך נהורא, לך בת הצבי, עָבְרָה הָעֶבְרָה, לא תהיה שבי, כי כל מֵי שְׁבָא, גם מימי סְבָא, לא יוכלו לכבות את האהבה:}}

==== '''שמעו והאזינו''' ואדברה אני / אומרה לאל סלעי למה שכחתני====
{{רן|שמעו והאזינו, ואדברה אני, אומרה לאל סלעי, למה שכחתני:
מה זה אֲיַחֵל עוד, אחר אשר מוֹנַי, גברו עלי, ונאספו והכוני:
ובני מואב וערב, שוחה ללכדני, כרו, וכאלה, רבות מצאוני:
אם בשמאל אתמול, דחה דחיתני, אנה ימין עוזך היום תקרבני:
לִדְבַר שפתי אֵל תקשיב, ותאמר על בני, ועל פועל ידי, תצווני:
נפשם לעיר קדשי, אקריב להודות לי, יום הנפשות, יעמדו לשרתני:}}

==== '''נשמת''' ילדים שוממים על חורבן אריאל (ר' יעקב מלמד תינוקות מקשטיליה)====
{{רן|({{הוראה למתפללים|יש מדלגים:}} נשמת ילדים שוממים, על חרבן אריאל בושים ונכלמים על לא שמעו דבר האל, שמעו דבר יהוה בית יעקב וכל משפחות בית ישראל:
נשמת עניים משתוממים, מיום אשר נסו צלָלַי, תוועדך דובר צדק, נאם להם שמעו בנים מִלַּי, מה מצאו אבותיכם בי עוול כי רחקו מעלי:
נשמת קדושים שוכבים, בין תנור וכיריים, קדורנית הולכים על כי מאסו דת שוכן שמים, ולא אמרו איה יהוה המעלה אותנו מארץ מצרים:
נשמת חרדים בעָנְיים, חשוכים במקום שִׁבְיָם, תגדלך, הרימו קול בתחינות בקול ימים ודכים, אומרים ואילו פינו מלא שירה כים:)}}

==== '''את אויביך אל''' תשמיד ותחריב / בעגלא ובזמן קריב====
{{רן|(מנגינת &quot;לפדות עם דל&quot;)
את אויביך אל, תשמיד ותחריב,בעגלא ובזמן קריב:
לו לבדו, בשיחי אקרא, כי בצרותי נקרא לי עזרה, ולכל שוטני, חרון אף ועברה, יבוא עליהם ושמשם יעריב: {{הוראה למתפללים|בעגלא}}
קדוש ונורא, עושה פלא, הוצא עדתך מבית כלא, אשר ברפש וטיט מלא, ולגוזלי עמי תשמיד ותחריב: {{הוראה למתפללים|בעגלא}}
יתגדל שמך אל עליון, ותרחם עם עני ואביון, והעלהו אל הר ציון, מעם לועז ופניו הצריב: {{הוראה למתפללים|בעגלא}}}}

==== '''יום כמו נד''' עמדו דמעי בפני / על קדושים זרע ברוכי ה'====
{{רן|יום כמו נד עמדו, דמעי בפני, על קדושים, זרע ברוכי יהוה:
כל כבודם גלה, ושׁח עוז פארם, כי בחמה ניצב, לריבם יהוה:
הנביאים, עטו כלימות וחפו ראש, וחזון לא מצאו מיהוה:
הם בשִׁבְים, מחזיקים ידיהם באמונה, רחום וחנון יהוה:
מעריצים, גם קוראים איש לאחיו, הללו אל וברכו את יהוה:}}

==== '''עד אן צבי מדח''' ואין מקבץ לו / נגש וגם נאנח גבר מאד חילו ([[מחבר:רבי יהודה הלוי|ר' יהודה הלוי]])====
{{רן|(מנגינת &quot;יהודה וישראל&quot;/&quot;חסרה&quot;)
עד אָן צבי מודח, ואין מקבץ לו, נגשׂ וגם נאנח, גבר מאוד חילו:
יצעק ומר יצרח, מאוד על שוד חבלו. ומחרפו, ומגדפו, וירדפו, על צווארו שם עול, ישמיד ולא יחמול והוא יסבול:
ואצעק חמס, לאל ואין עונה, והוא על כן מאוד נמס לבי וגם נענה, גבִּי אֲשַׁו מרמס, אל זר ואל מונה. ואדאגה, מדאגה, ואשאגה, מבור עמוק כשאול: {{הוראה למתפללים|ישמיד}}
ירשו בני זרים, כל מחמד עיני, וילכו בגולה שבָטַי וגם בָּנַי, ויעשו כלה קדשי ומשכני. הרגו באף, נשים וטף, כרתו ענף, צוררי ונתנו קול: {{הוראה למתפללים|ישמיד}}
פועל ישועות אל, עורה והִנָשֵׂא, ופדה ברחמים אל, עם דל בך חוסה, מהר וחיש גואל, לנו יהי מחסה. אל יוצרי, שלח צֳרי, כי אין צורי, בלעדיך לגאול: {{הוראה למתפללים|כי אין}}}}

==== '''אשחר עדתי''' / ולמאד עניה / ואפקוד נותי / ורבה שאיה====
{{רן|אֲשַחֵר עֲדָתִי, ולִמְאוד עניה, ואפקוד נוותי, ורבה שאיה.
גדרות דחויות, וקירות נטויות, ועֵיפה ואופל ועייף וציה:
וקיפוד תקונן, ועורב יקנן, ויענות ותנות, מתנות אֲנִיָה.
לטאה וחיה, ואיה ודיה, ומספד ואבל, וקול תַאֲנִיָּה:
שאלתים ואיֵּה, עֳפָרִים וּצְבִיֵּי, חמודות ויונֵי, אפיקי עלִיה.
ואיה עליות, באקדח בנויות, וגבהי ארזים, ואבן שתיה:
ואיה דבירים, וסודי יקרים, וחצְרות עֳפָרִים, והֵיכְלֵי צְבִיָּה.
ואיה עלמות, לבושות רקומות, כבוּדוֹת פנימות, בחדרי שׂכִיָּה:
ואיה עֲדָנִים, ואיה שמנים, ויֵיני רננים, וסולת נקייה.
ואיה עבודה, ואיה תעודה, ואיה כהונה ואיה לוִיָּה:
ואיה מלוכה, במשפט ערוכה, בשפה ברורה, באפס רמִיָּה.
ואיה אֱמוּנָה, עֲלֵי חֵיק אֲמֻנָה, יחידה לבנה, וחמה שניה:
ועָנוּ חוזיהם, שְׁאוֹל משכניהם, בְּחוֹרֵי עֳפרים, ועמקי נשיה.
ועלו בגבם, דשאים ועִשְׂבָּם, למרמס יעלים, ומרעה גְּדִיָּה:
ובוקר וערב, לקרח וחורב, למפנה זרמים, וזרמי רְוָיָה.
והלכו במו ים, לאין קץ בשִׁבְיָּם, לענּות נפשות, וכַלּוֹת גְּוִיָּה:
וים הלכו בו, אבדון נתיבו, ומוות לחובל, וקבר לציה.
חרדה וְשַׁמָּה, ופחד ואימה, ואין קול ועונה, בכל האֳניה:
ועדה הדורה, צמיתות מכורה, כתושה נטושה, לחרב נטויה.
וזרעם נפוצים, לחוצים רמוסים, לתולדות נגעים, ומכה טריה:
וּבָחַל אביהם, באמם ובהם, וּבָעֲלוּ עליהם, בנות נכריה.
אמורית וחיתית, והַגְרית וכִתית, והמדינית, והמואביה:
[{{הוראה למתפללים|יש המדלגים על הנחמה:}} אביהם ברחמיו, ירחם יתומיו, ויקבוץ זרויו, לארץ נקייה.
אשר רם ונעלה, והוריד והעלה, ומחץ וריפא, והמית והחיה:
ותשוב לעירך, ותבנה דבירך, ותשכון בביתך, ותאסוף דחויה.
מחדש חדשים, יקבץ קדושים, אנשים ונשים, לעיר הבנויה:
וזה החודש, לטובה יחדש, ורצון יצו אל, רב העליליה:]}}

{{להשלים|פסקה=כן}}
==== '''אפתח פי להודות''' וגם אצרח בקול מר / אברך לאלהים ב[[ברוך שאמר]]====
{{להשלים|פרק=כן}}

==== '''אריה שאג''' ועלה באפו / ועשה רצונו באף העור קצפו====
{{להשלים|פרק=כן}}
==== איך משכני עליון (ר' יוסף בנסולי)====
'''איך משכני עליון''' לשמה נתנו / בנים בגלות מגבולם רחקו: נצו ונעו בין כפרים שאגו אכן צעירים עליהם שחקו: לא עמדו ביום פני זר נהדפו בבכי יגונותם אבנים שחקו:נשו כליאתם וחרפתם בחן שפתי משובתם בלעג פשקו: ויספקו כף בעוונם שקעו רשפי להבים נשקו: יום יום יכלו את פני צור גבהו הרי חסדיו גם שפטיו צדקו: חובש לשבר נשברי לב נכספו אל נעמוד יום על דלתיו דפקו: זמר להידבק ביוצרם ישאו נפשות חסידים באלוהים דבקו:

==== '''הלנופלים תקומה''' מבור עני הטבעו בו ([[מחבר:רבי יהודה הלוי|ר' יהודה הלוי]])====

הֲלַנֹּפְלִים תְּקוּמָה מִבּוֹר עֳנִי הָטְבָּעו בּוֹ וְאִם יֵשׁ תְּקוּמָה לַיֹּרְדֵי בוֹר וְדוּמָה

יוֹם חָרַב דְּבִירִי אַל תָּבוֹא בוֹ רְנָנָה כִּי נֶהְפַּךְ הֲדָרִי קָלוֹן וְשִׁירִי לְקִינָה וַיֶחֱשַׁךְ מְאוֹרִי וְתִשְׁכֹּן עָלָיו עֲנָנָה

גַּם סַהַר וְחַמָּה בִּקְצֵה זְבוּל נִשְׁקָעוּ וְכוֹכבֵי עָשׁ וְכִימָה יָרְדוּ לְתַחְתִּית אֲדָמָה

הֲיֵשׁ אַחֲרִית וְתִכְלָה לָשׁוּב שְׁבוּת גָּלוּתִי וְאִם תִּהְיֶה תְעָלָה לִי מִכְּאֵב מַחֲלָתִי בְּנֵי סְבָא וַחֲוִילָה יָרְשׁוּ גְּבוּל נַחֲלָתִי

וּמָנַחַת וְתֵימָא תּוֹךְ אָהֳלִי יִרְגָּעוּ וָאֱהִי לְשַׁמָּה בִּידֵי נְבָיוֹת וְשַׁמָּה

וְעַד אָנָה אֱלֹהִים לִי תֶחֱרַשׁ וְתֶחֱשֶׁה וּבָנֶיךָ תְּמֵהִים נָפְלוּ כְצִפּוֹר בְּמוֹקְשֵׁי צָר תֹּהִים וְרֹהִים בִּידֵי אֲדֹנִים קָשֶׁה

קוּם וַעֲשֵׂה נְקָמָה בָּהֶם וְהֵם יִכְנָעוּ וּלְמִגְדָּל וְחוֹמָה תִּהְיֶה לְלֹא רֻחָמָה

דְּלֵה מִבּוֹר יְגוֹנָם עַם קֶצְפְּךָ נָשָׂאוּ כִּי לִבָּם וְעֵינָם מוּל כִּסְאֲךָ נָשָׂאוּ וְהוֹצֵא אֶת הֲמוֹנָם מִבֵּית כֶּלֶא הָחְבָּאוּ

כְּמֵאָז וּבְיָד רָמָה אֶל בֵּיתְךָ יִסָּעוּ מִתֵּימָן וְקֵדְמָה מִבֵּין חֲדַד וְתֵימָא

הוֹסֵף יָד יְדוּעָה לִקְנוֹת שְׁאֵרִית יוֹסֵף וְצוֹלֵעָה וְתוֹעָה לִצְבִי אֲרָצוֹת תְּאַסֵּף וְכָל נֶפֶשׁ בְּדֵעָה לְעָבְדֶךָ תִּכָּסֵף

וּבְפַחַד וְאֵימָה יוֹם יוֹם לְךָ יִכְרָעוּ כָּל בֶּרֶךְ וְקוֹמָה וּתְהַלֵּל כָּל נְשָׁמָה.

==== '''נשמת אמונים''' רגזו וחלו ביום זעם (ר' [[אברהם אבן עזרא]])====
{{להשלים|פרק=כן}}
==== '''נלאה להיליל''' על שברינו / ואלו יללה מלא פינו ([[מחבר:רבי משה אבן עזרא|ר' משה אבן עזרא]])====

נִלְאָה לְהֵילִיל / עַל שִׁבְרֵנוּ
וְאִלּוּ יְלָלָה / מָלֵא פִינוּ:

אִלּוּ לִדְיוֹ / יִהְיוּ יַמִּים
וְנִמְתְּחוּ גְוִילִים / כִּשְׁמֵי מְרוֹמִים
וּקְנֵי סוֹפֵר / כָּל עֲצֵי רְתָמִים
אֵין דַּי לִכְתֹּב קְצָת צָרוֹתֵינוּ:

נֶחֱרַב דְּבִירִי / וְסָף מִקְדָּשִׁי
וְאָבְדוּ חֲכָמַי / וּבֵית מִדְרָשִׁי
וְאָנָה רִכְבִּי / וְעֹז פָּרָשִׁי
עַל אֵלֶּה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ :

יוֹקֵד לְבָבִי / עַל יְקֹד בֵּית אֵל
וְאֵין מִזְבֵּחַ / וְאֵין הַהַרְאֵל
וְאֵין כֹּהֵן גָּדוֹל / בַּעֲבוֹדַת אֵל
לְכַפֵּר-עַל כָּל חַטֹּאתֵינוּ:

מְנוֹרָה וְשֻלְחָן / וְלֶחֶם הַפָּנִים
כְּרוּבִים וְאָרוֹן / לְוִיִּם וְכֹהֲנִים
וְשִׁירָה אָזְלָה / וּבָאוּ יְגוֹנִים
וְנֶהְפַּךְ לְאֵבֶל שִׁיר מְחוֹלֵנוּ:

שָׁבַת קְטֹרֶת / וְקוֹל מַגְרֵפָה
וּפָרָה אֲדֻמָּה / וְעֶגְלָה עֲרוּפָה
וְנִסְכֵּי מְנָחוֹת / לֹג הִין וְאֵיפָה
וְשָׂעִיר מַלְבִּין אַשְׁמוֹתֵינוּ:

הָשֵׁב עֲבוֹדַת / מִקְדָּשֵׁנוּ
וְקַבֵּץ נְפוּצוֹת / גָּלוּתֵנוּ
וְהָקֵם נְפִילַת / חָרְבוֹתֵינוּ
וַהֲשִׁיבֵנוּ / לְקַדְמוּתֵנוּ
יָהּ, וְאָז יִמָּלֵא שְׂחוֹק פִּינוּ :

==== '''[[היכל ה']]''' היכל ה׳ היכל ה׳ העל שאונו רבו זדוני ([[מחבר:רבי יצחק אבן גיאת|ר' יצחק אבן גיאת]])====

{{:היכל ה'}}

==== '''יום נלחמו בי''' יחד שכני / חסדי ה' היו אֲזֵנָי (ר' אברהם אבן עזרא)====
יוֹם נִלְחֲמוּ בִי יַחַד שְׁכֵנַי,

חַסְדֵי יְיָ הָיוּ אֲזֵנָי.


אֶעְרֹג כְּאַיָּלִים עַל אֲפִיקִים;

עַל רוּם מְשַׂנְאִים כִּבְנֵי עֲנָקִים

קָדְרוּ מְאוֹרֵי אוֹר בַּשְּׁחָקִים,

שָׁחָה אֲלוּמַת בָּנַי וּפָנַי

נָפְלוּ, וְאֵין לִי חֵפֶץ בְּשָׁנָי.


בָּנַי יְתוֹמִים בְּחֵי אֲבִיהֶם,

וּמְכַחֲשֵׁי אֵל הָמוּ עֲלֵיהֶם,

שָׁפְכוּ כְּמַיִם דַּם עוֹלֲלֵיהֶם;

עַל עֵץ הֲמוֹנַי תָּלוּ לְפָנָי,

וַיְרַטְּשׁוּ אֵם עַל בֵּן לְעֵינָי.


רַבּוֹת קְרָאוּנִי מֵאֵין סְפוֹרוֹת –

מֵתוּ רְעֵבוֹת נָשִׁים יְקָרוֹת,

הָיוּ בְנֵיהֶם לָהֶן לְבָרוֹת,

סָפוּ בְּאַוַּת לֶחֶם קְטַנָּי;

הַעַל אֵלֶּה תִּתְאַפַּק, יְיָ?


הַנֶּהֱרָגִים – בְּרַגְלָם סְחָבוּם,

עַל עֵץ תְּלָאוּם, שָׁמָּה עֲזָבוּם,

בָּנוֹת עֲדִינוֹת – שׁוֹבִים שְׁבָבוּם;

הִתְאַבְּלוּ עַל אֵלֶּה זְקֵנָי,

מוֹעֵד וְשַׁבָּת שִׁכַּח יְיָ.


מָתַי בְּאוֹיְבַי אֶרְאֶה נְקָמוֹת?

בָּנִים תְּקַבֵּץ מִקְצֵה אֲדָמוֹת,

תָּשׁוּב וְתוֹשִׁיב עָרִים נְשָׁמוֹת;

יְשִׁירוּן בְּבֵיתָךְ שָׁרַי וְנוֹגְנַי

וִיבָרְכוּ אֶת שִׁמְךָ, יְיָ!

===='''קול אהלה תתיפח''' / קול משבי מר צורח /קול אהליבה משביה / קרע לבבי קול בכיה (ר' חביב בר יצחק)====

קוֹל אָהֳלָה תִּתְיַפֵּחַ	קוֹל מִשְּׁבִי מַר צוֹרֵחַ
קוֹל אָהֳלִיבָה מִשִּׁבְיָהּ	קָרַע לְבָבִי קוֹל בִּכְיָהּ

חֶלְקַת יְקָר אֵין לִרְאוּבֵן
שִׁמְעוֹן בְּמַרְגֵּמַת אֶבֶן
אָמְרוּ לְיִשָּׂשׂכָר הַבֵּן
אֵין פֶּה זְבוּלוּן פּוֹתֵחַ
מֵהַר לְגִבְעָה בּוֹרֵחַ

בַּטִּיט יְהוּדָה אֵיךְ נִטְמָן
לֵוִי וּבִנְיָמִין אַלְמָן
וּבְבֵית דְּבִיר הוּשַׂם חַמָּן
חַטֹּאת נְעוּרַי זֶה פִּרְיָהּ
עַד שַׁלְּמָהּ נַפְשִׁי נִשְׁיָהּ

יוֹסֵף וְגָד אֵיךְ גֹּרָשׁוּ
אָשֵׁר וְנַפְתָּלִי מָשׁוּ
אֵיךְ מַחֲנוֹת דָּן נוֹקָשׁוּ
אֵין אָהֳלֵיהֶם מוֹתֵחַ
וּזְמַן לְאֵידָם שָׂמֵחַ

בַּת נָעֲמָה מִכֹּל בָּנוֹת
תֶּאֱסֹף וְתִשְׁלַח לָהּ מָנוֹת
אָמְרוּ נְבוּאוֹת נֶאֱמָנוֹת
הַרְאֵה לְכָל עַמִּים יָפְיָהּ
כִּי יַעֲקֹב בָּחַר לוֹ יָהּ

====[[בורא עד אנה]]====

בּוֹרֵא עַד אָנָּה / יוֹנָתְךָ בִּמְצוּדָה תּוֹךְ פַּח הַמּוֹקֵשׁ / עֲנִיָּה וּמְרוּדָה וּבְלִי בָנֶיהָ / יוֹשֶׁבֶת גַּלְמוּדָה צוֹעֶקֶת אָבִי

נָעָה גַּם נָדָה / מִקִּנָּהּ הַיּוֹנָה וּלְקֶרַח וְחֹרֶב / יוֹם וָלַיְלָה חוֹנָה הִיא מִתְחַרֶדֶת / מֵחֶרֶב הַיּוֹנָה מִשִּׁנֵּי לָבִיא

יָהּ עֵת עָזַבְתָּ / אוֹתָהּ בְיַד טוֹרֵף אָכַל הַצַּוָּאר / וּמָלַק הָעֹרֶף עָבְרוּ הַשָּׁנִים / גַּם קַיִץ גַּם חֹרֶף אֶשָּׂא עֹל אוֹיְבִי

מִי יִתֵּן אֵלֶיהָ / אֵבֶר כַּנְּשָׁרִים לָעוּף בִּגְבָעוֹת / וּלְדַלֵּג בֶּהָרִים לָבוֹא עִם דּוֹדָהּ / אֶל תּוֹךְ הַחֲדָרִים אָז אֶשְׁכַּח עָצְבִּי

יוֹעֲצִים עָלֶיהָ / עֵצוֹת הִיא אֲנוּשָׁה זָרִים אַכְזָרִים / שָׂמוּהָ חֲלוּשָׁה בְּעֹל כָּבֵד / בְּחֶרְפָּה וּבוּשָׁה גָדוֹל מַכְאוֹבִי

נַחֵם עַל לִבָּהּ / אֵל שׁוֹכֵן בִּמְרוֹמִים דַּבֵּר נֶחָמָה / עַל לֵב הָעֲגוּמִים קַבֵּץ נִדָּחִים / פְּזוּרִים בָּעַמִּים וְגוֹאֵל תָּבִיא

===שירת האזינו===
א הַאֲזִינוּ הַשָּׁמַיִם וַאֲדַבֵּרָה וְתִשְׁמַע הָאָרֶץ אִמְרֵי פִי. ב יַעֲרֹף כַּמָּטָר לִקְחִי תִּזַּל כַּטַּל אִמְרָתִי כִּשְׂעִירִם עֲלֵי דֶשֶׁא וְכִרְבִיבִים עֲלֵי עֵשֶׂב. ג כִּי שֵׁם יְהוָה אֶקְרָא הָבוּ גֹדֶל לֵאלֹהֵינוּ. ד הַצּוּר תָּמִים פָּעֳלוֹ כִּי כָל דְּרָכָיו מִשְׁפָּט אֵל אֱמוּנָה וְאֵין עָוֶל צַדִּיק וְיָשָׁר הוּא. ה שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל. ו הֲ לַיְהוָה תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ. ז זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ. ח בְּהַנְחֵל עֶלְיוֹן גּוֹיִם בְּהַפְרִידוֹ בְּנֵי אָדָם יַצֵּב גְּבֻלֹת עַמִּים לְמִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ט כִּי חֵלֶק יְהֹוָה עַמּוֹ יַעֲקֹב חֶבֶל נַחֲלָתוֹ. י יִמְצָאֵהוּ בְּאֶרֶץ מִדְבָּר וּבְתֹהוּ יְלֵל יְשִׁמֹן יְסֹבְבֶנְהוּ יְבוֹנְנֵהוּ יִצְּרֶנְהוּ כְּאִישׁוֹן עֵינוֹ. יא כְּנֶשֶׁר יָעִיר קִנּוֹ עַל גּוֹזָלָיו יְרַחֵף יִפְרֹשׂ כְּנָפָיו יִקָּחֵהוּ יִשָּׂאֵהוּ עַל אֶבְרָתוֹ. יב יְהוָה בָּדָד יַנְחֶנּוּ וְאֵין עִמּוֹ אֵל נֵכָר. יג יַרְכִּבֵהוּ עַל במותי [בָּמֳתֵי] אָרֶץ וַיֹּאכַל תְּנוּבֹת שָׂדָי וַיֵּנִקֵהוּ דְבַשׁ מִסֶּלַע וְשֶׁמֶן מֵחַלְמִישׁ צוּר. יד חֶמְאַת בָּקָר וַחֲלֵב צֹאן עִם חֵלֶב כָּרִים וְאֵילִים בְּנֵי בָשָׁן וְעַתּוּדִים עִם חֵלֶב כִּלְיוֹת חִטָּה וְדַם עֵנָב תִּשְׁתֶּה חָמֶר. טו וַיִּשְׁמַן יְשֻׁרוּן וַיִּבְעָט שָׁמַנְתָּ עָבִיתָ כָּשִׂיתָ וַיִּטֹּשׁ אֱלוֹהַ עָשָׂהוּ וַיְנַבֵּל צוּר יְשֻׁעָתוֹ. טז יַקְנִאֻהוּ בְּזָרִים בְּתוֹעֵבֹת יַכְעִיסֻהוּ. יז יִזְבְּחוּ לַשֵּׁדִים לֹא אֱלֹהַ אֱלֹהִים לֹא יְדָעוּם חֲדָשִׁים מִקָּרֹב בָּאוּ לֹא שְׂעָרוּם אֲבֹתֵיכֶם. יח צוּר יְלָדְךָ תֶּשִׁי וַתִּשְׁכַּח אֵל מְחֹלְלֶךָ. יט וַיַּרְא יְהוָה וַיִּנְאָץ מִכַּעַס בָּנָיו וּבְנֹתָיו. כ וַיֹּאמֶר אַסְתִּירָה פָנַי מֵהֶם אֶרְאֶה מָה אַחֲרִיתָם כִּי דוֹר תַּהְפֻּכֹת הֵמָּה בָּנִים לֹא אֵמֻן בָּם. כא הֵם קִנְאוּנִי בְלֹא אֵל כִּעֲסוּנִי בְּהַבְלֵיהֶם וַאֲנִי אַקְנִיאֵם בְּלֹא עָם בְּגוֹי נָבָל אַכְעִיסֵם. כב כִּי אֵשׁ קָדְחָה בְאַפִּי וַתִּיקַד עַד שְׁאוֹל תַּחְתִּית וַתֹּאכַל אֶרֶץ וִיבֻלָהּ וַתְּלַהֵט מוֹסְדֵי הָרִים. כג אַסְפֶּה עָלֵימוֹ רָעוֹת חִצַּי אֲכַלֶּה בָּם. כד מְזֵי רָעָב וּלְחֻמֵי רֶשֶׁף וְקֶטֶב מְרִירִי וְשֶׁן בְּהֵמוֹת אֲשַׁלַּח בָּם עִם חֲמַת זֹחֲלֵי עָפָר. כה מִחוּץ תְּשַׁכֶּל חֶרֶב וּמֵחֲדָרִים אֵימָה גַּם בָּחוּר גַּם בְּתוּלָה יוֹנֵק עִם אִישׁ שֵׂיבָה. כו אָמַרְתִּי אַפְאֵיהֶם אַשְׁבִּיתָה מֵאֱנוֹשׁ זִכְרָם. כז לוּלֵי כַּעַס אוֹיֵב אָגוּר פֶּן יְנַכְּרוּ צָרֵימוֹ פֶּן יֹאמְרוּ יָדֵינוּ רָמָה וְלֹא יְהוָה פָּעַל כָּל זֹאת. כח כִּי גוֹי אֹבַד עֵצוֹת הֵמָּה וְאֵין בָּהֶם תְּבוּנָה. כט לוּ חָכְמוּ יַשְׂכִּילוּ זֹאת יָבִינוּ לְאַחֲרִיתָם. ל אֵיכָה יִרְדֹּף אֶחָד אֶלֶף וּשְׁנַיִם יָנִיסוּ רְבָבָה אִם לֹא כִּי צוּרָם מְכָרָם וַיהוָה הִסְגִּירָם. לא כִּי לֹא כְצוּרֵנוּ צוּרָם וְאֹיְבֵינוּ פְּלִילִים. לב כִּי מִגֶּפֶן סְדֹם גַּפְנָם וּמִשַּׁדְמֹת עֲמֹרָה עֲנָבֵמוֹ עִנְּבֵי רוֹשׁ אַשְׁכְּלֹת מְרֹרֹת לָמוֹ. לג חֲמַת תַּנִּינִם יֵינָם וְרֹאשׁ פְּתָנִים אַכְזָר. לד הֲלֹא הוּא כָּמֻס עִמָּדִי חָתֻם בְּאוֹצְרֹתָי. לה לִי נָקָם וְשִׁלֵּם לְעֵת תָּמוּט רַגְלָם כִּי קָרוֹב יוֹם אֵידָם וְחָשׁ עֲתִדֹת לָמוֹ. לו כִּי יָדִין יְהוָה עַמּוֹ וְעַל עֲבָדָיו יִתְנֶחָם כִּי יִרְאֶה כִּי אָזְלַת יָד וְאֶפֶס עָצוּר וְעָזוּב. לז וְאָמַר אֵי אֱלֹהֵימוֹ צוּר חָסָיוּ בוֹ. לח אֲשֶׁר חֵלֶב זְבָחֵימוֹ יֹאכֵלוּ יִשְׁתּוּ יֵין נְסִיכָם יָקוּמוּ וְיַעְזְרֻכֶם יְהִי עֲלֵיכֶם סִתְרָה. לט רְאוּ עַתָּה כִּי אֲנִי אֲנִי הוּא וְאֵין אֱלֹהִים עִמָּדִי אֲנִי אָמִית וַאֲחַיֶּה מָחַצְתִּי וַאֲנִי אֶרְפָּא וְאֵין מִיָּדִי מַצִּיל. מ כִּי אֶשָּׂא אֶל שָׁמַיִם יָדִי וְאָמַרְתִּי חַי אָנֹכִי לְעֹלָם. מא אִם שַׁנּוֹתִי בְּרַק חַרְבִּי וְתֹאחֵז בְּמִשְׁפָּט יָדִי אָשִׁיב נָקָם לְצָרָי וְלִמְשַׂנְאַי אֲשַׁלֵּם. מב אַשְׁכִּיר חִצַּי מִדָּם וְחַרְבִּי תֹּאכַל בָּשָׂר מִדַּם חָלָל וְשִׁבְיָה מֵרֹאשׁ פַּרְעוֹת אוֹיֵב. מג הַרְנִינוּ גוֹיִם עַמּוֹ כִּי דַם עֲבָדָיו יִקּוֹם וְנָקָם יָשִׁיב לְצָרָיו וְכִפֶּר אַדְמָתוֹ עַמּוֹ. (דברים לב, א-מג)

===תפילת ערבית===
מתחילים במזמור קל&quot;ז, על נהרות בבל, ואז מתפללים ערבית כבכל יום עד לאחר עמידה.

{{צת|תהלים|קלז}}

ומתפללים [[סידור/נוסח עדות המזרח/חול/ערבית|תפילת ערבית]] עד לאחר עמידה. בעמידה מוסיפים [[עננו]], יש הנוהגים לומר את [[תפילת נחם]] ואילו מנהג צפון אפריקה לאמרו אך ורק במנחה, משום שאין הנחמות שייכות עד אז.

===קינות לאחר ערבית===
{{להשלים|פרק=כן}}
==== '''למי אבכה''' וכף אכה ובבכי אמרר והמון מעי אשנן====
{{רן|לְמִי אֶבְכֶּה וְכַף אַכֶּה
וּבִבְכִי אֲמָרֵר וַהֲמוֹן מֵעַי אֲשַׁנֵּן
הֲלְמִקְדָּשׁ וְאָרוֹן אוֹ כְרוּבִים אֲשֶׁר עוֹרְבִים
וְקִפּוֹד שָׁם יְקַנֵּן
וְעַל דּוּכָן אֲשֶׁר הוּכַן
לְלֵוִי לְנַצֵּחַ בְּשִׁיר לָאֵל וְרַנֵּן
אֱהִי מַשְׁמִים עֲלֵי אוּרִים וְתֻמִּים
אֲשֶׁר שָׁם כֹּהֲנֵי מִשְׁמָר יְכוֹנֵן
וְעַל הֶרֶג חֲכָמִים בֵּית אֱלֹהִים
וּבָא קוֹסֵם קְסָמִים גַּם מְעוֹנֵן
וְאֵיכָה חָשְׁכָה אוֹר הַהֲלָכָה
וְהַתַּלְמוּד כְּמוֹ גַלְמוּד מִי יְבוֹנֵן
וְסוֹד תּוֹרָה הֲיֵשׁ מוֹצִיא לְאוֹרָה
וּמִי הוּא זֶה עֲלֵי הַדּוֹר יְגוֹנֵן
חֲלָלִים נָפְלוּ עוֹלְלִים וְיוֹנְקִים
וְאֵין מֵקִים וְאֵין חוֹמֵל וְחוֹנֵן
לְזֹאת כָּל יוֹם וְכָל לַיִל אֲיֵלִיל
בְּרָב חֶבֶל כְּמוֹ אָבֵל וְאוֹנֵן
וּמַר אֶסְפֹּד וְאָח אֶקְרָא לְקִפּוֹד
וּמִדְּמָעַי עֲפַר צִיּוֹן אֲחוֹנֵן
וְאֶחְדַּל מִשְּׁמֹעַ קוֹל מְרַנֵּן
וְאֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד אֲקוֹנֵן}}

==== '''אקרא בבכיה''' רבה איכה ישבה====
==== '''הלילה אלכה''' שולל ויחף אצא בקריאת איכה====
==== '''[[מגילת איכה]]'''====
{{מגירה|[[מגילת איכה]]|
אֵיכָ֣ה׀ יָשְׁבָ֣ה בָדָ֗ד הָעִיר֙ רַבָּ֣תִי עָ֔ם הָיְתָ֖ה כְּאַלְמָנָ֑ה רַבָּ֣תִי בַגּוֹיִ֗ם שָׂרָ֨תִי֙ בַּמְּדִינ֔וֹת הָיְתָ֖ה לָמַֽס ׃ ס ב בָּכ֨וֹ תִבְכֶּ֜ה בַּלַּ֗יְלָה וְדִמְעָתָהּ֙ עַ֣ל לֶֽחֱיָ֔הּ אֵֽין־לָ֥הּ מְנַחֵ֖ם מִכָּל־אֹהֲבֶ֑יהָ כָּל־רֵעֶ֨יהָ֙ בָּ֣גְדוּ בָ֔הּ הָ֥יוּ לָ֖הּ לְאֹיְבִֽים ׃ ס ג גָּֽלְתָ֨ה יְהוּדָ֤ה מֵעֹ֨נִי֙ וּמֵרֹ֣ב עֲבֹדָ֔ה הִיא יָשְׁבָ֣ה בַגּוֹיִ֔ם לֹ֥א מָצְאָ֖ה מָנ֑וֹחַ כָּל־רֹדְפֶ֥יהָ הִשִּׂיג֖וּהָ בֵּ֥ין הַמְּצָרִֽים ׃ ס ד דַּרְכֵ֨י צִיּ֜וֹן אֲבֵל֗וֹת מִבְּלִי֙ בָּאֵ֣י מוֹעֵ֔ד כָּל־שְׁעָרֶ֨יהָ֙ שֽׁוֹמֵמִ֔ין כֹּהֲנֶ֖יהָ נֶאֱנָחִ֑ים בְּתוּלֹתֶ֥יהָ נוּג֖וֹת וְהִ֥יא מַר־לָֽהּ ׃ ס ה הָי֨וּ צָרֶ֤יהָ לְרֹאשׁ֙ אֹיְבֶ֣יהָ שָׁל֔וּ כִּֽי־יְהוָ֥ה הוֹגָ֖הּ עַ֣ל רֹב־פְּשָׁעֶ֑יהָ עוֹלָלֶ֛יהָ הָלְכ֥וּ שְׁבִ֖י לִפְנֵי־צָֽר ׃ ס ו וַיֵּצֵ֥א מן-בת [מִבַּת]־צִיּ֖וֹן כָּל־הֲדָרָ֑הּ הָי֣וּ שָׂרֶ֗יהָ כְּאַיָּלִים֙ לֹא־מָצְא֣וּ מִרְעֶ֔ה וַיֵּלְכ֥וּ בְלֹא־כֹ֖חַ לִפְנֵ֥י רוֹדֵֽף ׃ ס ז זָֽכְרָ֣ה יְרוּשָׁלִַ֗ם יְמֵ֤י עָנְיָהּ֙ וּמְרוּדֶ֔יהָ כֹּל מַחֲמֻדֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר הָי֖וּ מִ֣ימֵי קֶ֑דֶם בִּנְפֹ֧ל עַמָּ֣הּ בְּיַד־צָ֗ר וְאֵ֤ין עוֹזֵר֙ לָ֔הּ רָא֣וּהָ צָרִ֔ים שָׂחֲק֖וּ עַ֥ל מִשְׁבַּתֶּֽהָ ׃ ס ח חֵ֤טְא חָֽטְאָה֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם עַל־כֵּ֖ן לְנִידָ֣ה הָיָ֑תָה כָּֽל־מְכַבְּדֶ֤יהָ הִזִּיל֨וּהָ֙ כִּי־רָא֣וּ עֶרְוָתָ֔הּ גַּם־הִ֥יא נֶאֶנְחָ֖ה וַתָּ֥שָׁב אָחֽוֹר ׃ ס ט טֻמְאָתָ֣הּ בְּשׁוּלֶ֗יהָ לֹ֤א זָֽכְרָה֙ אַחֲרִיתָ֔הּ וַתֵּ֣רֶד פְּלָאִ֔ים אֵ֥ין מְנַחֵ֖ם לָ֑הּ רְאֵ֤ה יְהוָה֙ אֶת־עָנְיִ֔י כִּ֥י הִגְדִּ֖יל אוֹיֵֽב ׃ ס י יָדוֹ֙ פָּ֣רַשׂ צָ֔ר עַ֖ל כָּל־מַחֲמַדֶּ֑יהָ כִּֽי־רָאֲתָ֤ה גוֹיִם֙ בָּ֣אוּ מִקְדָּשָׁ֔הּ אֲשֶׁ֣ר צִוִּ֔יתָה לֹא־יָבֹ֥אוּ בַקָּהָ֖ל לָֽךְ ׃ ס יא כָּל־עַמָּ֤הּ נֶאֱנָחִים֙ מְבַקְּשִׁ֣ים לֶ֔חֶם נָתְנ֧וּ מחמודיהם [מַחֲמַדֵּיהֶ֛ם] בְּאֹ֖כֶל לְהָשִׁ֣יב נָ֑פֶשׁ רְאֵ֤ה יְהוָה֙ וְֽהַבִּ֔יטָה כִּ֥י הָיִ֖יתִי זוֹלֵלָֽה ׃ ס יב ל֣וֹא אֲלֵיכֶם֮ כָּל־עֹ֣בְרֵי דֶרֶךְ֒ הַבִּ֣יטוּ וּרְא֗וּ אִם־יֵ֤שׁ מַכְאוֹב֙ כְּמַכְאֹבִ֔י אֲשֶׁ֥ר עוֹלַ֖ל לִ֑י אֲשֶׁר֙ הוֹגָ֣ה יְהוָ֔ה בְּי֖וֹם חֲר֥וֹן אַפּֽוֹ ׃ ס יג מִמָּר֛וֹם שָֽׁלַח־אֵ֥שׁ בְּעַצְמֹתַ֖י וַיִּרְדֶּ֑נָּה פָּרַ֨שׂ רֶ֤שֶׁת לְרַגְלַי֙ הֱשִׁיבַ֣נִי אָח֔וֹר נְתָנַ֨נִי֙ שֹֽׁמֵמָ֔ה כָּל־הַיּ֖וֹם דָּוָֽה ׃ ס יד נִשְׂקַד֩ עֹ֨ל פְּשָׁעַ֜י בְּיָד֗וֹ יִשְׂתָּ֥רְג֛וּ עָל֥וּ עַל־צַוָּארִ֖י הִכְשִׁ֣יל כֹּחִ֑י נְתָנַ֣נִי אֲדֹנָ֔י בִּידֵ֖י לֹא־אוּכַ֥ל קֽוּם ׃ ס טו סִלָּ֨ה כָל־אַבִּירַ֤י׀ אֲדֹנָי֙ בְּקִרְבִּ֔י קָרָ֥א עָלַ֛י מוֹעֵ֖ד לִשְׁבֹּ֣ר בַּחוּרָ֑י גַּת דָּרַ֣ךְ אֲדֹנָ֔י לִבְתוּלַ֖ת בַּת־יְהוּדָֽה ׃ ס טז עַל־אֵ֣לֶּה׀ אֲנִ֣י בוֹכִיָּ֗ה עֵינִ֤י׀ עֵינִי֙ יֹ֣רְדָה מַּ֔יִם כִּֽי־רָחַ֥ק מִמֶּ֛נִּי מְנַחֵ֖ם מֵשִׁ֣יב נַפְשִׁ֑י הָי֤וּ בָנַי֙ שֽׁוֹמֵמִ֔ים כִּ֥י גָבַ֖ר אוֹיֵֽב ׃ ס יז פֵּֽרְשָׂ֨ה צִיּ֜וֹן בְּיָדֶ֗יהָ אֵ֤ין מְנַחֵם֙ לָ֔הּ צִוָּ֧ה יְהוָ֛ה לְיַעֲקֹ֖ב סְבִיבָ֣יו צָרָ֑יו הָיְתָ֧ה יְרוּשָׁלִַ֛ם לְנִדָּ֖ה בֵּינֵיהֶֽם ׃ ס יח צַדִּ֥יק ה֛וּא יְהוָ֖ה כִּ֣י פִ֣יהוּ מָרִ֑יתִי שִׁמְעוּ־נָ֣א כָל־עמים [הָֽעַמִּ֗ים] וּרְאוּ֙ מַכְאֹבִ֔י בְּתוּלֹתַ֥י וּבַחוּרַ֖י הָלְכ֥וּ בַשֶּֽׁבִי ׃ ס יט קָרָ֤אתִי לַֽמְאַהֲבַי֙ הֵ֣מָּה רִמּ֔וּנִי כֹּהֲנַ֥י וּזְקֵנַ֖י בָּעִ֣יר גָּוָ֑עוּ כִּֽי־בִקְשׁ֥וּ אֹ֨כֶל֙ לָ֔מוֹ וְיָשִׁ֖יבוּ אֶת־נַפְשָֽׁם ׃ ס כ רְאֵ֨ה יְהוָ֤ה כִּֽי־צַר־לִי֙ מֵעַ֣י חֳמַרְמָ֔רוּ נֶהְפַּ֤ךְ לִבִּי֙ בְּקִרְבִּ֔י כִּ֥י מָר֖וֹ מָרִ֑יתִי מִח֥וּץ שִׁכְּלָה־חֶ֖רֶב בַּבַּ֥יִת כַּמָּֽוֶת ׃ ס כא שָׁמְע֞וּ כִּ֧י נֶאֱנָחָ֣ה אָ֗נִי אֵ֤ין מְנַחֵם֙ לִ֔י כָּל־אֹ֨יְבַ֜י שָׁמְע֤וּ רָֽעָתִי֙ שָׂ֔שׂוּ כִּ֥י אַתָּ֖ה עָשִׂ֑יתָ הֵבֵ֥אתָ יוֹם־קָרָ֖אתָ וְיִֽהְי֥וּ כָמֽוֹנִי ׃ ס כב תָּבֹ֨א כָל־רָעָתָ֤ם לְפָנֶ֨יךָ֙ וְעוֹלֵ֣ל לָ֔מוֹ כַּאֲשֶׁ֥ר עוֹלַ֛לְתָּ לִ֖י עַ֣ל כָּל־פְּשָׁעָ֑י כִּֽי־רַבּ֥וֹת אַנְחֹתַ֖י וְלִבִּ֥י דַוָּֽי: פ

איכה פרק ב

א אֵיכָה֩ יָעִ֨יב בְּאַפּ֤וֹ׀ אֲדֹנָי֙ אֶת־בַּת־צִיּ֔וֹן הִשְׁלִ֤יךְ מִשָּׁמַ֨יִם֙ אֶ֔רֶץ תִּפְאֶ֖רֶת יִשְׂרָאֵ֑ל וְלֹא־זָכַ֥ר הֲדֹם־רַגְלָ֖יו בְּי֥וֹם אַפּֽוֹ ׃ ס ב בִּלַּ֨ע אֲדֹנָ֜י לא [וְלֹ֣א] חָמַ֗ל אֵת כָּל־נְא֣וֹת יַעֲקֹ֔ב הָרַ֧ס בְּעֶבְרָת֛וֹ מִבְצְרֵ֥י בַת־יְהוּדָ֖ה הִגִּ֣יעַ לָאָ֑רֶץ חִלֵּ֥ל מַמְלָכָ֖ה וְשָׂרֶֽיהָ ׃ ס ג גָּדַ֣ע בָּֽחֳרִי־אַ֗ף כֹּל קֶ֣רֶן יִשְׂרָאֵ֔ל הֵשִׁ֥יב אָח֛וֹר יְמִינ֖וֹ מִפְּנֵ֣י אוֹיֵ֑ב וַיִּבְעַ֤ר בְּיַעֲקֹב֙ כְּאֵ֣שׁ לֶֽהָבָ֔ה אָכְלָ֖ה סָבִֽיב ׃ ס ד דָּרַ֨ךְ קַשְׁתּ֜וֹ כְּאוֹיֵ֗ב נִצָּ֤ב יְמִינוֹ֙ כְּצָ֔ר וַֽיַּהֲרֹ֔ג כֹּ֖ל מַחֲמַדֵּי־עָ֑יִן בְּאֹ֨הֶל֙ בַּת־צִיּ֔וֹן שָׁפַ֥ךְ כָּאֵ֖שׁ חֲמָתֽוֹ ׃ ס ה הָיָ֨ה אֲדֹנָ֤י׀ כְּאוֹיֵב֙ בִּלַּ֣ע יִשְׂרָאֵ֔ל בִּלַּע֙ כָּל־אַרְמְנוֹתֶ֔יהָ שִׁחֵ֖ת מִבְצָרָ֑יו וַיֶּ֨רֶב֙ בְּבַת־יְהוּדָ֔ה תַּאֲנִיָּ֖ה וַאֲנִיָּֽה ׃ ס ו וַיַּחְמֹ֤ס כַּגַּן֙ שֻׂכּ֔וֹ שִׁחֵ֖ת מוֹעֲד֑וֹ שִׁכַּ֨ח יְהוָ֤ה׀ בְּצִיּוֹן֙ מוֹעֵ֣ד וְשַׁבָּ֔ת וַיִּנְאַ֥ץ בְּזַֽעַם־אַפּ֖וֹ מֶ֥לֶךְ וְכֹהֵֽן ׃ ס ז זָנַ֨ח אֲדֹנָ֤י׀ מִזְבְּחוֹ֙ נִאֵ֣ר מִקְדָּשׁ֔וֹ הִסְגִּיר֙ בְּיַד־אוֹיֵ֔ב חוֹמֹ֖ת אַרְמְנוֹתֶ֑יהָ ק֛וֹל נָתְנ֥וּ בְּבֵית־יְהוָ֖ה כְּי֥וֹם מוֹעֵֽד ׃ ס ח חָשַׁ֨ב יְהוָ֤ה׀ לְהַשְׁחִית֙ חוֹמַ֣ת בַּת־צִיּ֔וֹן נָ֣טָה קָ֔ו לֹא־הֵשִׁ֥יב יָד֖וֹ מִבַּלֵּ֑עַ וַיַּֽאֲבֶל־חֵ֥ל וְחוֹמָ֖ה יַחְדָּ֥ו אֻמְלָֽלוּ ׃ ס ט טָבְע֤וּ בָאָ֨רֶץ֙ שְׁעָרֶ֔יהָ אִבַּ֥ד וְשִׁבַּ֖ר בְּרִיחֶ֑יהָ מַלְכָּ֨הּ וְשָׂרֶ֤יהָ בַגּוֹיִם֙ אֵ֣ין תּוֹרָ֔ה גַּם־נְבִיאֶ֕יהָ לֹא־מָצְא֥וּ חָז֖וֹן מֵיְהוָֽה ׃ ס י יֵשְׁב֨וּ לָאָ֤רֶץ יִדְּמוּ֙ זִקְנֵ֣י בַת־צִיּ֔וֹן הֶֽעֱל֤וּ עָפָר֙ עַל־רֹאשָׁ֔ם חָגְר֖וּ שַׂקִּ֑ים הוֹרִ֤ידוּ לָאָ֨רֶץ֙ רֹאשָׁ֔ן בְּתוּלֹ֖ת יְרוּשָׁלִָֽם ׃ ס יא כָּל֨וּ בַדְּמָע֤וֹת עֵינַי֙ חֳמַרְמְר֣וּ מֵעַ֔י נִשְׁפַּ֤ךְ לָאָ֨רֶץ֙ כְּבֵדִ֔י עַל־שֶׁ֖בֶר בַּת־עַמִּ֑י בֵּֽעָטֵ֤ף עוֹלֵל֙ וְיוֹנֵ֔ק בִּרְחֹב֖וֹת קִרְיָֽה ׃ ס יב לְאִמֹּתָם֙ יֹֽאמְר֔וּ אַיֵּ֖ה דָּגָ֣ן וָיָ֑יִן בְּהִֽתְעַטְּפָ֤ם כֶּֽחָלָל֙ בִּרְחֹב֣וֹת עִ֔יר בְּהִשְׁתַּפֵּ֣ךְ נַפְשָׁ֔ם אֶל־חֵ֖יק אִמֹּתָֽם ׃ ס יג מָֽה־אֲעִידֵ֞ךְ מָ֣ה אֲדַמֶּה־לָּ֗ךְ הַבַּת֙ יְר֣וּשָׁלִַ֔ם מָ֤ה אַשְׁוֶה־לָּךְ֙ וַאֲנַֽחֲמֵ֔ךְ בְּתוּלַ֖ת בַּת־צִיּ֑וֹן כִּֽי־גָד֥וֹל כַּיָּ֛ם שִׁבְרֵ֖ךְ מִ֥י יִרְפָּא־לָֽךְ ׃ ס יד נְבִיאַ֗יִךְ חָ֤זוּ לָךְ֙ שָׁ֣וְא וְתָפֵ֔ל וְלֹֽא־גִלּ֥וּ עַל־עֲוֹנֵ֖ךְ לְהָשִׁ֣יב שביתך [שְׁבוּתֵ֑ךְ] וַיֶּ֣חֱזוּ לָ֔ךְ מַשְׂא֥וֹת שָׁ֖וְא וּמַדּוּחִֽים ׃ ס טו סָֽפְק֨וּ עָלַ֤יִךְ כַּפַּ֨יִם֙ כָּל־עֹ֣בְרֵי דֶ֔רֶךְ שָֽׁרְקוּ֙ וַיָּנִ֣עוּ רֹאשָׁ֔ם עַל־בַּ֖ת יְרוּשָׁלִָ֑ם הֲזֹ֣את הָעִ֗יר שֶׁיֹּֽאמְרוּ֙ כְּלִ֣ילַת יֹ֔פִי מָשׂ֖וֹשׂ לְכָל־הָאָֽרֶץ ׃ ס טז פָּצ֨וּ עָלַ֤יִךְ פִּיהֶם֙ כָּל־א֣וֹיְבַ֔יִךְ שָֽׁרְקוּ֙ וַיַּֽחַרְקוּ־שֵׁ֔ן אָמְר֖וּ בִּלָּ֑עְנוּ אַ֣ךְ זֶ֥ה הַיּ֛וֹם שֶׁקִּוִּינֻ֖הוּ מָצָ֥אנוּ רָאִֽינוּ ׃ ס יז עָשָׂ֨ה יְהוָ֜ה אֲשֶׁ֣ר זָמָ֗ם בִּצַּ֤ע אֶמְרָתוֹ֙ אֲשֶׁ֣ר צִוָּ֣ה מִֽימֵי־קֶ֔דֶם הָרַ֖ס וְלֹ֣א חָמָ֑ל וַיְשַׂמַּ֤ח עָלַ֨יִךְ֙ אוֹיֵ֔ב הֵרִ֖ים קֶ֥רֶן צָרָֽיִךְ ׃ ס יח צָעַ֥ק לִבָּ֖ם אֶל־אֲדֹנָ֑י חוֹמַ֣ת בַּת־צִיּוֹן הוֹרִ֨ידִי כַנַּ֤חַל דִּמְעָה֙ יוֹמָ֣ם וָלַ֔יְלָה אַֽל־תִּתְּנִ֤י פוּגַת֙ לָ֔ךְ אַל־תִּדֹּ֖ם בַּת־עֵינֵֽךְ ׃ ס יט ק֣וּמִי׀ רֹ֣נִּי בליל [בַלַּ֗יְלָה] לְרֹאשׁ֙ אַשְׁמֻר֔וֹת שִׁפְכִ֤י כַמַּ֨יִם֙ לִבֵּ֔ךְ נֹ֖כַח פְּנֵ֣י אֲדֹנָ֑י שְׂאִ֧י אֵלָ֣יו כַּפַּ֗יִךְ עַל־נֶ֨פֶשׁ֙ עֽוֹלָלַ֔יִךְ הָעֲטוּפִ֥ים בְּרָעָ֖ב בְּרֹ֥אשׁ כָּל־חוּצֽוֹת ׃ ס כ רְאֵ֤ה יְהוָה֙ וְֽהַבִּ֔יטָה לְמִ֖י עוֹלַ֣לְתָּ כֹּ֑ה אִם־תֹּאכַ֨לְנָה נָשִׁ֤ים פִּרְיָם֙ עֹלֲלֵ֣י טִפֻּחִ֔ים אִם־יֵהָרֵ֛ג בְּמִקְדַּ֥שׁ אֲדֹנָ֖י כֹּהֵ֥ן וְנָבִֽיא ׃ ס כא שָׁכְב֨וּ לָאָ֤רֶץ חוּצוֹת֙ נַ֣עַר וְזָקֵ֔ן בְּתוּלֹתַ֥י וּבַחוּרַ֖י נָפְל֣וּ בֶחָ֑רֶב הָרַ֨גְתָּ֙ בְּי֣וֹם אַפֶּ֔ךָ טָבַ֖חְתָּ לֹ֥א חָמָֽלְתָּ ׃ ס כב תִּקְרָא֩ כְי֨וֹם מוֹעֵ֤ד מְגוּרַי֙ מִסָּבִ֔יב וְלֹ֥א הָיָ֛ה בְּי֥וֹם אַף־יְהוָ֖ה פָּלִ֣יט וְשָׂרִ֑יד אֲשֶׁר־טִפַּ֥חְתִּי וְרִבִּ֖יתִי אֹיְבִ֥י כִלָּֽם ׃ פ

איכה פרק ג

 
א אֲנִ֤י הַגֶּ֨בֶר֙ רָאָ֣ה עֳנִ֔י בְּשֵׁ֖בֶט עֶבְרָתֽוֹ ׃ ב אוֹתִ֥י נָהַ֛ג וַיֹּלַ֖ךְ חֹ֥שֶׁךְ וְלֹא־אֽוֹר ׃ ג אַ֣ךְ בִּ֥י יָשֻׁ֛ב יַהֲפֹ֥ךְ יָד֖וֹ כָּל־הַיּֽוֹם ׃ ס ד בִּלָּ֤ה בְשָׂרִי֙ וְעוֹרִ֔י שִׁבַּ֖ר עַצְמוֹתָֽי ׃ ה בָּנָ֥ה עָלַ֛י וַיַּקַּ֖ף רֹ֥אשׁ וּתְלָאָֽה ׃ ו בְּמַחֲשַׁכִּ֥ים הוֹשִׁיבַ֖נִי כְּמֵתֵ֥י עוֹלָֽם ׃ ס ז גָּדַ֧ר בַּעֲדִ֛י וְלֹ֥א אֵצֵ֖א הִכְבִּ֥יד נְחָשְׁתִּֽי ׃ ח גַּ֣ם כִּ֤י אֶזְעַק֙ וַאֲשַׁוֵּ֔עַ שָׂתַ֖ם תְּפִלָּתִֽי ׃ ט גָּדַ֤ר דְּרָכַי֙ בְּגָזִ֔ית נְתִיבֹתַ֖י עִוָּֽה ׃ י ס דֹּ֣ב אֹרֵ֥ב הוּא֙ לִ֔י אריה [אֲרִ֖י] בְּמִסְתָּרִֽים ׃ יא דְּרָכַ֥י סוֹרֵ֛ר וַֽיְפַשְּׁחֵ֖נִי שָׂמַ֥נִי שֹׁמֵֽם ׃ יב דָּרַ֤ךְ קַשְׁתּוֹ֙ וַיַּצִּיבֵ֔נִי כַּמַּטָּרָ֖א לַחֵֽץ ׃ ס יג הֵבִיא֙ בְּכִלְיוֹתָ֔י בְּנֵ֖י אַשְׁפָּתֽוֹ ׃ יד הָיִ֤יתִי שְּׂחֹק֙ לְכָל־עַמִּ֔י נְגִינָתָ֖ם כָּל־הַיּֽוֹם ׃ טו הִשְׂבִּיעַ֥נִי בַמְּרוֹרִ֖ים הִרְוַ֥נִי לַעֲנָֽה ׃ טז ס וַיַּגְרֵ֤ס בֶּֽחָצָץ֙ שִׁנָּ֔י הִכְפִּישַׁ֖נִי בָּאֵֽפֶר ׃ יז וַתִּזְנַ֧ח מִשָּׁל֛וֹם נַפְשִׁ֖י נָשִׁ֥יתִי טוֹבָֽה ׃ יח וָאֹמַר֙ אָבַ֣ד נִצְחִ֔י וְתוֹחַלְתִּ֖י מֵיְהוָֽה ׃ ס יט זְכָר־עָנְיִ֥י וּמְרוּדִ֖י לַעֲנָ֥ה וָרֹֽאשׁ ׃ כ זָכ֣וֹר תִּזְכּ֔וֹר ותשיח [וְתָשׁ֥וֹחַ]  עָלַ֖י נַפְשִֽׁי ׃ כא זֹ֛את אָשִׁ֥יב אֶל־לִבִּ֖י עַל־כֵּ֥ן אוֹחִֽיל ׃ ס כב חַֽסְדֵ֤י יְהוָה֙ כִּ֣י לֹא־תָ֔מְנוּ כִּ֥י לֹא־כָל֖וּ רַחֲמָֽיו ׃ כג חֲדָשִׁים֙ לַבְּקָרִ֔ים רַבָּ֖ה אֱמוּנָתֶֽךָ ׃ כד חֶלְקִ֤י יְהוָה֙ אָמְרָ֣ה נַפְשִׁ֔י עַל־כֵּ֖ן אוֹחִ֥יל לֽוֹ ׃ ס כה ט֤וֹב יְהוָה֙ לְקוָֹ֔ו לְנֶ֖פֶשׁ תִּדְרְשֶֽׁנּוּ ׃ כו ט֤וֹב וְיָחִיל֙ וְדוּמָ֔ם לִתְשׁוּעַ֖ת יְהוָֽה ׃ כז ט֣וֹב לַגֶּ֔בֶר כִּֽי־יִשָּׂ֥א עֹ֖ל בִּנְעוּרָֽיו ׃ כח ס יֵשֵׁ֤ב בָּדָד֙ וְיִדֹּ֔ם כִּ֥י נָטַ֖ל עָלָֽיו ׃ כט יִתֵּ֤ן בֶּֽעָפָר֙ פִּ֔יהוּ אוּלַ֖י יֵ֥שׁ תִּקְוָֽה ׃ ל יִתֵּ֧ן לְמַכֵּ֛הוּ לֶ֖חִי יִשְׂבַּ֥ע בְּחֶרְפָּֽה ׃ לא ס כִּ֣י לֹ֥א יִזְנַ֛ח לְעוֹלָ֖ם אֲדֹנָֽי ׃ לב כִּ֣י אִם־הוֹגָ֔ה וְרִחַ֖ם כְּרֹ֥ב חסדו [חֲסָדָֽיו] ׃ לג כִּ֣י לֹ֤א עִנָּה֙ מִלִּבּ֔וֹ וַיַּגֶּ֖ה בְּנֵי־אִֽישׁ ׃ ס לד לְדַכֵּא֙ תַּ֣חַת רַגְלָ֔יו כֹּ֖ל אֲסִ֥ירֵי אָֽרֶץ ׃ לה לְהַטּוֹת֙ מִשְׁפַּט־גָּ֔בֶר נֶ֖גֶד פְּנֵ֥י עֶלְיֽוֹן ׃ לו לְעַוֵּ֤ת אָדָם֙ בְּרִיב֔וֹ אֲדֹנָ֖י לֹ֥א רָאָֽה ׃ ס לז מִ֣י זֶ֤ה אָמַר֙ וַתֶּ֔הִי אֲדֹנָ֖י לֹ֥א צִוָּֽה ׃ לח מִפִּ֤י עֶלְיוֹן֙ לֹ֣א תֵצֵ֔א הָרָע֖וֹת וְהַטּֽוֹב ׃ לט מַה־יִּתְאוֹנֵן֙ אָדָ֣ם חָ֔י גֶּ֖בֶר עַל־חטאו [חֲטָאָֽיו] ׃ ס מ נַחְפְּשָׂ֤ה דְרָכֵ֨ינוּ֙ וְֽנַחְקֹ֔רָה וְנָשׁ֖וּבָה עַד־יְהוָֽה ׃ מא נִשָּׂ֤א לְבָבֵ֨נוּ֙ אֶל־כַּפָּ֔יִם אֶל־אֵ֖ל בַּשָּׁמָֽיִם ׃ מב נַ֤חְנוּ פָשַׁ֨עְנוּ֙ וּמָרִ֔ינוּ אַתָּ֖ה לֹ֥א סָלָֽחְתָּ ׃ ס מג סַכֹּ֤תָה בָאַף֙ וַֽתִּרְדְּפֵ֔נוּ הָרַ֖גְתָּ לֹ֥א חָמָֽלְתָּ ׃ מד סַכּ֤וֹתָה בֶֽעָנָן֙ לָ֔ךְ מֵעֲב֖וֹר תְּפִלָּֽה ׃ מה סְחִ֧י וּמָא֛וֹס תְּשִׂימֵ֖נוּ בְּקֶ֥רֶב הָעַמִּֽים ׃ ס מו פָּצ֥וּ עָלֵ֛ינוּ פִּיהֶ֖ם כָּל־אֹיְבֵֽינוּ ׃ מז פַּ֧חַד וָפַ֛חַת הָ֥יָה לָ֖נוּ הַשֵּׁ֥את וְהַשָּֽׁבֶר ׃ מח פַּלְגֵי־מַ֨יִם֙ תֵּרַ֣ד עֵינִ֔י עַל־שֶׁ֖בֶר בַּת־עַמִּֽי ׃ ס מט עֵינִ֧י נִגְּרָ֛ה וְלֹ֥א תִדְמֶ֖ה מֵאֵ֥ין הֲפֻגֽוֹת ׃ נ עַד־יַשְׁקִ֣יף וְיֵ֔רֶא יְהוָ֖ה מִשָּׁמָֽיִם ׃ נא עֵינִי֙ עֽוֹלְלָ֣ה לְנַפְשִׁ֔י מִכֹּ֖ל בְּנ֥וֹת עִירִֽי ׃ ס נב צ֥וֹד צָד֛וּנִי כַּצִּפּ֖וֹר אֹיְבַ֥י חִנָּֽם ׃ נג צָֽמְת֤וּ בַבּוֹר֙ חַיָּ֔י וַיַּדּוּ־אֶ֖בֶן בִּֽי ׃ נד צָֽפוּ־מַ֥יִם עַל־רֹאשִׁ֖י אָמַ֥רְתִּי נִגְזָֽרְתִּי ׃ נה ס קָרָ֤אתִי שִׁמְךָ֙ יְהוָ֔ה מִבּ֖וֹר תַּחְתִּיּֽוֹת ׃ נו קוֹלִ֖י שָׁמָ֑עְתָּ אַל־תַּעְלֵ֧ם אָזְנְךָ֛ לְרַוְחָתִ֖י לְשַׁוְעָתִֽי ׃ נז קָרַ֨בְתָּ֙ בְּי֣וֹם אֶקְרָאֶ֔ךָּ אָמַ֖רְתָּ אַל־תִּירָֽא ׃ ס נח רַ֧בְתָּ אֲדֹנָ֛י רִיבֵ֥י נַפְשִׁ֖י גָּאַ֥לְתָּ חַיָּֽי ׃ נט רָאִ֤יתָה יְהוָה֙ עַוָּ֣תָתִ֔י שָׁפְטָ֖ה מִשְׁפָּטִֽי ׃ ס רָאִ֨יתָה֙ כָּל־נִקְמָתָ֔ם כָּל־מַחְשְׁבֹתָ֖ם לִֽי ׃ סא ס שָׁמַ֤עְתָּ חֶרְפָּתָם֙ יְהוָ֔ה כָּל־מַחְשְׁבֹתָ֖ם עָלָֽי ׃ סב שִׂפְתֵ֤י קָמַי֙ וְהֶגְיוֹנָ֔ם עָלַ֖י כָּל־הַיּֽוֹם ׃ סג שִׁבְתָּ֤ם וְקִֽימָתָם֙ הַבִּ֔יטָה אֲנִ֖י מַנְגִּינָתָֽם ׃ ס סד תָּשִׁ֨יב לָהֶ֥ם גְּמ֛וּל יְהוָ֖ה כְּמַעֲשֵׂ֥ה יְדֵיהֶֽם ׃ סה תִּתֵּ֤ן לָהֶם֙ מְגִנַּת־לֵ֔ב תַּאֲלָֽתְךָ֖ לָהֶֽם ׃ סו תִּרְדֹּ֤ף בְּאַף֙ וְתַשְׁמִידֵ֔ם מִתַּ֖חַת שְׁמֵ֥י יְהוָֽה ׃ פ

איכה פרק ד

 
א אֵיכָה֙ יוּעַ֣ם זָהָ֔ב יִשְׁנֶ֖א הַכֶּ֣תֶם הַטּ֑וֹב תִּשְׁתַּפֵּ֨כְנָה֙ אַבְנֵי־קֹ֔דֶשׁ בְּרֹ֖אשׁ כָּל־חוּצֽוֹת ׃ ס ב בְּנֵ֤י צִיּוֹן֙ הַיְקָרִ֔ים הַמְסֻלָּאִ֖ים בַּפָּ֑ז אֵיכָ֤ה נֶחְשְׁבוּ֙ לְנִבְלֵי־חֶ֔רֶשׂ מַעֲשֵׂ֖ה יְדֵ֥י יוֹצֵֽר ׃ ס ג גַּם־תנין [תַּנִּים֙] חָ֣לְצוּ שַׁ֔ד הֵינִ֖יקוּ גּוּרֵיהֶ֑ן בַּת־עַמִּ֣י לְאַכְזָ֔ר ‎כי ענים [כַּיְעֵנִ֖ים] בַּמִּדְבָּֽר ׃ ס ד דָּבַ֨ק לְשׁ֥וֹן יוֹנֵ֛ק אֶל־חִכּ֖וֹ בַּצָּמָ֑א עֽוֹלָלִים֙ שָׁ֣אֲלוּ לֶ֔חֶם פֹּרֵ֖שׂ אֵ֥ין לָהֶֽם ׃ ה ס הָאֹֽכְלִים֙ לְמַ֣עֲדַנִּ֔ים נָשַׁ֖מּוּ בַּחוּצ֑וֹת הָאֱמֻנִים֙ עֲלֵ֣י תוֹלָ֔ע חִבְּק֖וּ אַשְׁפַּתּֽוֹת ׃ ס ו וַיִּגְדַּל֙ עֲוֹ֣ן בַּת־עַמִּ֔י מֵֽחַטַּ֖את סְדֹ֑ם הַֽהֲפוּכָ֣ה כְמוֹ־רָ֔גַע וְלֹא־חָ֥לוּ בָ֖הּ יָדָֽיִם ׃ ס ז זַכּ֤וּ נְזִירֶ֨יהָ֙ מִשֶּׁ֔לֶג צַח֖וּ מֵחָלָ֑ב אָ֤דְמוּ עֶ֨צֶם֙ מִפְּנִינִ֔ים סַפִּ֖יר גִּזְרָתָֽם ׃ ס ח חָשַׁ֤ךְ מִשְּׁחוֹר֙ תָּֽאֳרָ֔ם לֹ֥א נִכְּר֖וּ בַּחוּצ֑וֹת צָפַ֤ד עוֹרָם֙ עַל־עַצְמָ֔ם יָבֵ֖שׁ הָיָ֥ה כָעֵֽץ ׃ ס ט טוֹבִ֤ים הָיוּ֙ חַלְלֵי־חֶ֔רֶב מֵֽחַלְלֵ֖י רָעָ֑ב שֶׁ֣הֵ֤ם יָז֨וּבוּ֙ מְדֻקָּרִ֔ים מִתְּנוּבֹ֖ת שָׂדָֽי ׃ ס י יְדֵ֗י נָשִׁים֙ רַחֲמָ֣נִיּ֔וֹת בִּשְּׁל֖וּ יַלְדֵיהֶ֑ן הָי֤וּ לְבָרוֹת֙ לָ֔מוֹ בְּשֶׁ֖בֶר בַּת־עַמִּֽי ׃ ס יא כִּלָּ֤ה יְהוָה֙ אֶת־חֲמָת֔וֹ שָׁפַ֖ךְ חֲר֣וֹן אַפּ֑וֹ וַיַּצֶּת־אֵ֣שׁ בְּצִיּ֔וֹן וַתֹּ֖אכַל יְסוֹדֹתֶֽיהָ ׃ ס יב לֹ֤א הֶאֱמִ֨ינוּ֙ מַלְכֵי־אֶ֔רֶץ וכל [כֹּ֖ל] יֹשְׁבֵ֣י תֵבֵ֑ל כִּ֤י יָבֹא֙ צַ֣ר וְאוֹיֵ֔ב בְּשַׁעֲרֵ֖י יְרוּשָׁלִָֽם ׃ ס יג מֵֽחַטֹּ֣את נְבִיאֶ֔יהָ עֲוֹנ֖וֹת כֹּהֲנֶ֑יהָ הַשֹּׁפְכִ֥ים בְּקִרְבָּ֖הּ דַּ֥ם צַדִּיקִֽים ׃ ס יד נָע֤וּ עִוְרִים֙ בַּֽחוּצ֔וֹת נְגֹֽאֲל֖וּ בַּדָּ֑ם בְּלֹ֣א יֽוּכְל֔וּ יִגְּע֖וּ בִּלְבֻשֵׁיהֶֽם ׃ ס טו ס֣וּרוּ טָמֵ֞א קָ֣רְאוּ לָ֗מוֹ ס֤וּרוּ ס֨וּרוּ֙ אַל־תִּגָּ֔עוּ כִּ֥י נָצ֖וּ גַּם־נָ֑עוּ אָֽמְרוּ֙ בַּגּוֹיִ֔ם לֹ֥א יוֹסִ֖יפוּ לָגֽוּר ׃ ס טז פְּנֵ֤י יְהוָה֙ חִלְּקָ֔ם לֹ֥א יוֹסִ֖יף לְהַבִּיטָ֑ם פְּנֵ֤י כֹהֲנִים֙ לֹ֣א נָשָׂ֔אוּ זקנים [וּזְקֵנִ֖ים] לֹ֥א חָנָֽנוּ ׃ ס יז עודינה [עוֹדֵ֙ינוּ֙] תִּכְלֶ֣ינָה עֵינֵ֔ינוּ אֶל־עֶזְרָתֵ֖נוּ הָ֑בֶל בְּצִפִּיָּתֵ֣נוּ צִפִּ֔ינוּ אֶל־גּ֖וֹי לֹ֥א יוֹשִֽׁעַ ׃ ס יח צָד֣וּ צְעָדֵ֔ינוּ מִלֶּ֖כֶת בִּרְחֹבֹתֵ֑ינוּ קָרַ֥ב קִצֵּ֛ינוּ מָלְא֥וּ יָמֵ֖ינוּ כִּי־בָ֥א קִצֵּֽינוּ ׃ ס יט קַלִּ֤ים הָיוּ֙ רֹדְפֵ֔ינוּ מִנִּשְׁרֵ֖י שָׁמָ֑יִם עַל־הֶהָרִ֣ים דְּלָקֻ֔נוּ בַּמִּדְבָּ֖ר אָ֥רְבוּ לָֽנוּ ׃ ס כ ר֤וּחַ אַפֵּ֨ינוּ֙ מְשִׁ֣יחַ יְהוָ֔ה נִלְכַּ֖ד בִּשְׁחִיתוֹתָ֑ם אֲשֶׁ֣ר אָמַ֔רְנוּ בְּצִלּ֖וֹ נִֽחְיֶ֥ה בַגּוֹיִֽם ׃ ס כא שִׂ֤ישִׂי וְשִׂמְחִי֙ בַּת־אֱד֔וֹם יושבתי [יוֹשֶׁ֖בֶת] בְּאֶ֣רֶץ ע֑וּץ גַּם־עָלַ֨יִךְ֙ תַּעֲבָר־כּ֔וֹס תִּשְׁכְּרִ֖י וְתִתְעָרִֽי ׃ ס כב תַּם־עֲוֹנֵךְ֙ בַּת־צִיּ֔וֹן לֹ֥א יוֹסִ֖יף לְהַגְלוֹתֵ֑ךְ פָּקַ֤ד עֲוֹנֵךְ֙ בַּת־אֱד֔וֹם גִּלָּ֖ה עַל־חַטֹּאתָֽיִךְ : פ

איכה פרק ה

 
א זְכֹ֤ר יְהוָה֙ מֶֽה־הָ֣יָה לָ֔נוּ הביט [הַבִּ֖יטָה] וּרְאֵ֥ה אֶת־חֶרְפָּתֵֽנוּ ׃ ב נַחֲלָתֵ֨נוּ֙ נֶֽהֶפְכָ֣ה לְזָרִ֔ים בָּתֵּ֖ינוּ לְנָכְרִֽים ׃ ג יְתוֹמִ֤ים הָיִ֨ינוּ֙ אין [וְאֵ֣ין]  אָ֔ב אִמֹּתֵ֖ינוּ כְּאַלְמָנֽוֹת ׃ ד מֵימֵ֨ינוּ֙ בְּכֶ֣סֶף שָׁתִ֔ינוּ עֵצֵ֖ינוּ בִּמְחִ֥יר יָבֹֽאוּ ׃ ה עַ֤ל צַוָּארֵ֨נוּ֙ נִרְדָּ֔פְנוּ יָגַ֖עְנוּ לא [וְלֹ֥א] הֽוּנַֽח־לָֽנוּ ׃ ו מִצְרַ֨יִם֙ נָתַ֣נּוּ יָ֔ד אַשּׁ֖וּר לִשְׂבֹּ֥עַֽ לָֽחֶם ׃ ז אֲבֹתֵ֤ינוּ חָֽטְאוּ֙ אינם אנחנו [וְאֵינָ֔ם וַאֲנַ֖חְנוּ] עֲוֹנֹתֵיהֶ֥ם סָבָֽלְנוּ ׃ ח עֲבָדִים֙ מָ֣שְׁלוּ בָ֔נוּ פֹּרֵ֖ק אֵ֥ין מִיָּדָֽם ׃ ט בְּנַפְשֵׁ֨נוּ֙ נָבִ֣יא לַחְמֵ֔נוּ מִפְּנֵ֖י חֶ֥רֶב הַמִּדְבָּֽר ׃ י עוֹרֵ֨נוּ֙ כְּתַנּ֣וּר נִכְמָ֔רוּ מִפְּנֵ֖י זַלְעֲפ֥וֹת רָעָֽב ׃ יא נָשִׁים֙ בְּצִיּ֣וֹן עִנּ֔וּ בְּתֻלֹ֖ת בְּעָרֵ֥י יְהוּדָֽה ׃ יב שָׂרִים֙ בְּיָדָ֣ם נִתְל֔וּ פְּנֵ֥י זְקֵנִ֖ים לֹ֥א נֶהְדָּֽרוּ ׃ יג בַּחוּרִים֙ טְח֣וֹן נָשָׂ֔אוּ וּנְעָרִ֖ים בָּעֵ֥ץ כָּשָֽׁלוּ ׃ יד זְקֵנִים֙ מִשַּׁ֣עַר שָׁבָ֔תוּ בַּחוּרִ֖ים מִנְּגִינָתָֽם ׃ טו שָׁבַת֙ מְשׂ֣וֹשׂ לִבֵּ֔נוּ נֶהְפַּ֥ךְ לְאֵ֖בֶל מְחֹלֵֽנוּ ׃ טז נָֽפְלָה֙ עֲטֶ֣רֶת רֹאשֵׁ֔נוּ אֽוֹי־נָ֥א לָ֖נוּ כִּ֥י חָטָֽאנוּ ׃ יז עַל־זֶ֗ה הָיָ֤ה דָוֶה֙ לִבֵּ֔נוּ עַל־אֵ֖לֶּה חָשְׁכ֥וּ עֵינֵֽינוּ ׃ יח עַ֤ל הַר־צִיּוֹן֙ שֶׁשָּׁמֵ֔ם שׁוּעָלִ֖ים הִלְּכוּ־בֽוֹ ׃ פ יט אַתָּ֤ה יְהוָה֙ לְעוֹלָ֣ם תֵּשֵׁ֔ב כִּסְאֲךָ֖ לְדֹ֥ר וָדֽוֹר ׃ כ לָ֤מָּה לָנֶ֨צַח֙ תִּשְׁכָּחֵ֔נוּ תַּֽעַזְבֵ֖נוּ לְאֹ֥רֶךְ יָמִֽים ׃ כא הֲשִׁיבֵ֨נוּ יְהוָ֤ה׀ אֵלֶ֨יךָ֙ ונשוב [וְֽנָשׁ֔וּבָה]  חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם ׃ כב כִּי אִם־מָאֹ֣ס מְאַסְתָּ֔נוּ קָצַ֥פְתָּ עָלֵ֖ינוּ עַד־מְאֹֽד: פ [הֲשִׁיבֵ֨נוּ יְהוָ֤ה׀ אֵלֶ֨יךָ֙ ונשוב [וְֽנָשׁ֔וּבָה]  חַדֵּ֥שׁ יָמֵ֖ינוּ כְּקֶֽדֶם}}
==== '''זכר ה׳ מה היה לנו''' / אוי / הביטה וראה את חרפתנו / אוי מה היה לנו====
זְכוֹר יְהֹוָה מֶה הָיָה לָנוּ אוֹי. הַבִּיטָה וּרְאֵה אֶת חֶרְפָּתֵנוּ. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ: אֲקוֹנֵן בְּכָל שָׁנָה וְדִמְעָתִי אַתְמִיד אוֹי. בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וּמַכְאוֹבִי נֶגְדִּי תָמִיד. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ: גָּלָה כְבוֹדִי וּמְאוֹרִי הוּעָם. אוֹי. אַף דֻּחַפְתִּי מִזְּבוּלִי וְהִנְנִי חֶרְפַּת אָדָם וּבְזוּי עָם. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ: הֲלָמוּנִי כוּתִיִּים וְחֵרְפוּ וְשָּׁאֲגוּ לְמוּלִי. אוֹי. וְכָל רוֹאַי יַלְעִיגוּ לִי. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ: זֶרַע מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי כִּזְאֵבִים. אוֹי. חָרְבוּ מִקְדָּשִׁי וּסְבָבֻנִי פָּרִים רַבִּים. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ: טִאֲטוּ הַמִּקְדָּשׁ הַמָּעוֹז וְגוֹרַשְׁתִּי מִמְּנוּחִי. אוֹי. יָבֵשׁ כַּחֶרֶשׂ כֹּחִי. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ: כְּלּוּנִי זָרִים וְנָגְעָה נַפְשִׁי עַד מָוֶת. אוֹי. כִּי דִכִּיתָנוּ בִּמְקוֹם תַּנִּים וַתְּכַס עָלֵינוּ בְּצַלְמָוֶת. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ: לִנְבָלָה שָׂמוּנִי וְדָרְכוּ כְגִתּוֹת בְּתוּלוֹתַי. אוֹי. לָאָרֶץ נִשְׁפַךְ כְּבֵדִי וְהִתְפָּרְדוּ כָּל עַצְמוֹתַי. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ: מֵהַר אֶל גִּבְעָה הִתְעַלְּלוּ בָּם שׂוֹטְנַי. אוֹי. נָאֲקוּ וְצָעֲקוּ אַיֵּה חֲסָדֶיךָ הָרִאשֹׁנִים אֲדֹנָי. אוֹי מֶה הָיָה לָנוּ:

==== '''[[קינות/בליל זה|בליל זה יבכיון]]''' וילילו בני====
{{:קינות/בליל זה}}

==== '''מדי שנה קינה''' בליל זה מזומנה====

מדי שנה קינה. בליל זה מזומנה. כי קריה נאמנה. בו היתה כאלמנה: 
בו אבכה ואהימה. ובו פני ארעימה. נהי נהיה ארימה. מימים ימימה: 
בליל זה מכל לילות. קינה בכל מקהלות. ובו שתו כוס תרעלות. דרכי ציון אבלות: 
ליל צור פקד קצפו. ושלח בי אש רשפו. והושת שברי לספוא. יחשכו כוכבי נשפו: 
אני הגבר אומר. לראות יגון ועמל. בליל זה רשעי גמל. בלע השם ולא חמל: 
ליל בו אירע נופל. למגדל בוחן ועופל. ושועי ישבו בשפל. יקחהו אופל:

==== '''על זה היה דוה לבנו''' ועל אלה חשכו עינינו====
עַל זֶה הָיָה דָוֶה לִבֵּנוּ, וְעַל אֵלֶה חָשְׁכוּ עֵינֵינוּ:  ועל  עַל שִׁמְמוּת עִיר קֳדְשֵׁנוּ, בַּלַיְלָה זֶה יְגוֹנֵינוּ נֶהֶפְכוּ נְהִי רְנָנֵינוּ:  ועל  עַל קִרְיָה נִפְלְאָתָה, אֲשֶר הוּשָׁתָה בָּתָה לְתוֹרָה וּמִצְוָתָה הֵאָטָמְנוּ אָזְנֵינוּ: ועל  נִפְרַע הֵיכָלֵנוּ נִשָׂא בְּמַר קוֹלֵנוּ: יוֹם הִרבוּ חֲלָלֵינוּ, אוֹי מַה בָּא עָלֵינוּ: ועל וְסַף מִזְבֵחַ וְאָרוֹן כִּי גָבַר הֶחָרוֹן, וְקוֹל הֵרִים זָר בְּגָרוֹן בְּבֵית אֲדֹנֵנוּ ועל  וְסַף כֹּחֵנוּ וְכָשַׁל, בְּלַחַץ מוֹנֶה כָּשַׁל, כִּי הָיִינוּ לְמָשָׁל וְלַעַג לִשְׁכֵנֵינוּ: ועל  נִשְׁכַּחְנוּ כְּמֵת מִלֵב מוֹנֶה גוֹזֵז וְחוֹלֵב וְנִצְרָה בְּתִגְרַת אוֹיֵב, לָאֵל וְאֵין עוֹנֵנוּ: ועל  פִּתְאוֹם בָּא אֵידֵנוּ וַיִרְפּוּ יָדֵינוּ וְגָבְרָה מוֹנֵנוּ בַּחֳרִי אַף קוֹנֵנוּ ועל.

==== '''על ליל חרבן היכל מקדש''' / מדי ליל זה ספד יחדש / על עיר קדש ועל המקדש====
==== '''אוי כי ירד אש''' מן השמים לירושלים '''עיני עיני יורדה מים'''====
==== '''זכור ה' ליהודה ולאפרים''' / אשר שֻפך דמם כמים / סביבות ירושלים====

זְכֹר יְיָ לִיהוּדָה וְאֶפְרַיִם אֲשֶׁר שֻׁפַּךְ דָּמָם כַּמַּיִם
סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלַיִם

זְכֹר יְיָ לִמְשִׁיחַ הַנִּקְרָא אֲשֶׁר עָשׂוּ אֶת גּוּפוֹ כִּכְבָרָה
וְלֹא נוֹתַר חֵץ אֲשֶׁר בּוֹ לֹא יָרָה לָכֵן עָלָיו אֶבְכֶּה בְּנֶפֶשׁ מָרָה
לְשֶּׁבֶר זֶה רָפוּ כָל יָדַיִם סְבִיבוֹת סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלַיִם

זְכֹר יְיָ לִשְּׁמוֹנִים אֶלֶף אֲצִילִים אֲשֶׁר בָּרְחוּ וְהָלְכוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים
וְעֵת רָאוּם תָּקְעוּ שָׁם אֹהָלִים עִם מַאֲכָל וּנְפוּחִים הַנְּבָלִים
וּבַצָּמָא הִשְׁקוּם מִבְּלִי מַיִם סְבִיבוֹת סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלַיִם

זְכֹר יְיָ לְאָבוֹת וּפְרָחִים אֲשֶׁר הָרַג רָשָׁע שַׂר טַבָּחִים
בְּדַם כֹּהֵן הַמַּקְרִיב הַזְּבָחִים וְגַם צָדָם כְּצִפֳּרִים אֶל פַּחִים
לְשֶׁבֶר זֶה תִּצַּלְנָה אָזְנַיִם סְבִיבוֹת סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלַיִם

זְכֹר יְיָ לְאַלְמָנָה הַצְּנוּעָה אֲשֶׁר הָרְגוּ אֶת בָּנֶיהָ שִׁבְעָה
בְּנֵי עַוְלָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה וְהִיא עַצְמָהּ נָפְלָה וְגַם שָׁקְעָה
וְעַל אֵלֶּה יֶהֱמוּ כָל מֵעַיִם סְבִיבוֹת סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלַיִם

זְכֹר יְיָ לַעֲשָׂרָה הַיְּשִׁישִׁים אֲשֶׁר נָפְלוּ בִּידֵי אֲדוֹנִים קָשִׁים
לַחֶרֶב וּלְלַהֶבֶת אִשִּׁים וְהִפְשִׁיטוּם כְּאֵילִים וּתְיָשִׁים
עַל קְדֻשַּׁת שֵׁם שׁוֹכֵן שָׁמַיִם סְבִיבוֹת סְבִיבוֹת יְרוּשָׁלַיִם

==== '''אליכם עדה קדושה''' אשאל מכם שאלות / '''מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות'''{{הערה|1=[http://old.piyut.org.il/tradition/2377.html?currPerformance=3090 מילים ולחנים]}}====
{{רן|
אֲלֵיכֶם עֵדָה קְדוֹשָׁה אֶשְׁאַל מִכֶּם שְׁאֵלוֹת:
מַה נִּשְׁתַּנָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת?

מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח אוֹכְלִים מַצּוֹת וּמְרוֹרִים,
עַתָּה הַלַּיְלָה הַזֶּה שָׂבַעְנוּ בּוּז וּמְרוֹרִים?
עַל הֶרֶג הַכְּשֵׁרִים וְעַל זֶרַע יְשָׁרִים,
עַל כֵּן בִּבְכִי תַּמְרוּרִים אֶשָּׂא קוֹלִי כְחוֹלוֹת.

מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח שֻׁלְחָן עָרוּךְ בְּשִּׂמְחָה,
עַתָּה בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ בְּלֵיל זֶה קוֹל אֲנָחָה?
אֲהָהּ כִּי לֹא מָצָאנוּ לְכַף רַגְלֵנוּ מְנוּחָה,
אוֹי כִּי בָאָה צָרָה עַל כֵּן אֶשְׁכַּח מְחוֹלוֹת.

מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח שׁוֹתִים כּוֹסוֹת בִּבְרָכָה,
עַתָּה אֲנַחְנוּ בְּלֵיל זֶה נִקְרָא מְגִלַּת אֵיכָה?
אֵיכָה בְּגָלוּת יָשַׁבְתִּי וּבָאתִי אֶרֶץ מְבוּכָה,
לָכֵן אֲנִי עַל כָּכָה אֲעוֹרֵר קוֹל יְלָלוֹת.

מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח קוֹרִין תָּמִיד הַגָּדָה,
עַתָּה נֹאמַר בְּלֵיל זֶה בְּכִי תַּמְרוּר וּקְפָדָה?
אוֹיָה כִּי גַּרְתִּי מֶשֶׁךְ וּבָא עֵת פְּקֻדָּה,
אוֹי עַל קִרְיָה חֲמוּדָה וְעַל בָּתֵּי תְפִלּוֹת.

מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח נִגְמֹר תָּמִיד הַהַלֵּל,
עַתָּה אֲנַחְנוּ בְּלֵיל זֶה נְהִי מִסְפֵּד וִילֵיל?
כִּי בַּעֲווֹנוֹתֵינוּ עַתָּה לֹא נוּכַל לְהִתְפַּלֵּל,
כִּי בֵּית מִקְדָּשׁ מִתְחַלֵּל וְגַם חָרְבוּ הֵיכָלוֹת.

מַדּוּעַ בְּלֵיל פֶּסַח אוֹמְרִים שְׁפֹךְ בְּזִמְרָה,
עַתָּה בְּלֵיל זֶה שָׁתִינוּ לַעַן רֹאשׁ וּמָרָה?
אוֹי כִּי שִׂמְחָה נֶעְדָּרָה דַּרְכֵי צִיּוֹן אֲבֵלוֹת.

הִתְנַחֲמוּ בְגָלוּת בָּנִים יוֹשְׁבִים בְּצָיוֹן,
אֲרוֹמִמְכֶם מִשִּׁפְלוּת אָכִין עֲבוֹדַת צִיּוֹן,
אֶבְנֶה נְוֵה אַפִּרְיוֹן אָז תִּשְׂמְחוּ בְּגִילוֹת.}}

==== '''אוי כי קינה רבת''' מפי בן ומפי בת / ויהי נעם נשבת במוצאי השבת (קינה למוצ&quot;ש)====
==== '''אני הגבר אקונן''' / בליל זה במר ואתאונן / ותחת ויהי נעם / איכה זהב יועם (קינה למוצ&quot;ש)====
==== '''אז בחטאינו''' חרב מקדש ובעונות נשרף היכל ([[מחבר:אלעזר הקליר]]){{הערה|{{קישור כללי|כתובת=http://old.piyut.org.il/tradition/1584.html?currPerformance=4093|כותרת=אז בחטאינו|תאריך_וידוא=2020-03-11|אתר=old.piyut.org.il}}}}====

אָז בַּחֲטָאֵינוּ חָרַב מִקְדָּשׁ
וּבַעֲוֹנוֹתֵינוּ נִשְׂרַף הֵיכָל

בְּעִיר שֶׁחֻבְּרָה לָּהּ קָשְׁרוּ מִסְפֵּד
וּצְבָא הַשָּׁמַיִם נָשְׂאוּ קִינָה

גַּם בָּכוּ בְּמֶרֶד שִׁבְטֵי יַעֲקֹב
וְאַף מַזָּלוֹת יִזְּלוּ דִמְעָה

דִּגְלֵי יְשֻׁרוּן חָפוּ רֹאשָׁם
כִימָה וּכְסִיל קָדְרוּ פְנֵיהֶם

הֶעְתִּירוּ אָבוֹת וְאֵל כְּלֹא שׁוֹמֵעַ
צָעֲקוּ בָנִים וְלֹא עָנָם אָב

וְקוֹל הַתּוֹרָה צוֹעֵק בְּמָרָה
וְרוֹעֶה נֶאֱמָן לֹא הִטָּה אֹזֶן

זֶרַע קֹדֶשׁ חָגְרוּ שַׂקִּים
וּצְבָא הַשָׁמַיִם שַׂק הוּשַׁת כְּסוּתָם

חָשַׁך הַשֶׁמֶשׁ וְיָרֵחַ קָדַר
וְכוֹכָבִים אָסְפוּ נָגְהָם

טָלֶה רִאשׁוֹן צוֹעֵק בְּמַר נֶפֶשׁ
עַל כִּי כְבָשָׂיו לַטֶּבַח הוּבָלוּ

יְלָלָה הִשְׁמִיעַ שׁוֹר בַּמְּרוֹמִים
עַל כִּי בְּכוֹר שׁוֹר שָׁחוּ קַרְנָיו

כּוֹכַב תְּאוֹמִים חָלָה מִכַּעַס
כִּי דַּם אַחִים נִשְׁפַּךְ כַּמָּיִם

לָאָרֶץ בִּקֵּשׁ לִנְפּוֹל סַרְטָן
כִּי הִתְעַלַּפְנוּ צִחֵה צָמָא

מָרוֹם נִרְעַשׁ מִקּוֹל אַרְיֵה
כִּי שַׁאֲגָתֵנוּ עָלְתָה לַמָּרוֹם

נֶהֶרְגוּ בְתוּלוֹת גַם בַּחוּרִים
עַל כֵּן בְּתוּלָה קָדְרוּ פָנֶיהָ

סִבֵּב מֹאזְנַיִם וּבִקֵּשׁ תְּחִנָּה
כִּי נִכְרַע לָנוּ כַּף מָוֶת מֵחַיִּים

עַקְרָב לָבַשׁ פַּחַד וּרְעָדָה
כִּי בְעַקְרַבִּים יִסְרוּנוּ צָרֵינוּ

פְּנֵי הַקֶּשֶׁת נֶהֶפְכוּ לְאָחוֹר
כִּי צוּר דָּרַךְ קַשְׁתּוֹ כְּאוֹיֵב

צָרַח דְּלִי כִּי צָפוּ מַיִם עַל רֹאשֵׁנוּ
וּמִדְּלִי מָלֵא חִכֵּנוּ יָבֵשׁ

קוֹל גְּדִי נִשְׁמַע בִּילָלָה כִּי אָפֵס קָרְבָּן
כִּי גְּדִי נִגְדַּע וּשְׂעִיר חַטָּאת

רָגַז וּפָחַד מַזָּל דָּגִים
כִּי כַדָּגִים נֶאֱחַזְנוּ בִּמְצוּדָה רָעָה

שַׁדַּי שׁוּר עֶלְבּוֹנֵנוּ
תָּשׁוּב תְּרַחֲמֵנוּ תִּכְבּוֹשׁ עֲוֹנוֹתֵינוּ

תִּבְנֶה בֵּית מִקְדָּשֵנוּ
יִרְאוּ עֵינֵינוּ וְיִשְׂמַח לִבֵּנוּ

==== '''עורה נא ימינך רמה''' / ולזעומה קרא נחמה====

ומונין שנות החורבן וממשיכים &quot;ואתה קדוש&quot;, [[קדושה דסידרא]] של בית האבל, ואחר כך קדיש מיוחד לבניין בית המקדש השלישי (יש שמונין אחרי הקדיש).

יש נוהגים לומר גם קינות אלו:
==== '''על היכלי חבלי כנחש נושך''' ולשממות ציון אשב בחושך ([[מחבר:רבי ישראל נג'ארה]])====
{{להשלים}}
==== '''על היכלי''' אבכה יומם ולילה / ולתפארת ציון עיר ההֻלָלָה ([[מחבר:רבי יהודה בן-שמואל אבן-עבאס]])====
{{רן|עַל הֵיכָלִי אֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה
וּלְתִפְאֶרֶת צִיּוֹן עִיר הַמְּהֻלָּלָה
בְּכִי נַפְשִׁי עַל חָרְבַּן פַּעֲמַיִם
אֶרֶץ צְבִי צְבִי יְרוּשָׁלַיִם
וְעַל עַמָּהּ אֲשֶׁר הָלַךְ בַּגּוֹלָה

בֵּית תִּפְאַרְתִּי שָׂם אוֹיֵב לְשַׁמָּה
הוֹשִׁיבַנִי בִּידֵי נְבָיוֹת וְשַׁמָּה
עַל זֹאת אֶבְכֶּה תָמִיד בְּקוֹל יְלָלָה

סִפְדִי תוֹרָה כִּי חֻלְּלָה תִפְאַרְתֵּךְ
נָפַל נִזְרֵךְ מִיּוֹם שֶׁנֶחְרַב בֵּיתֵךְ
וּשְׂאִי קִינָה עַל אֲהֳלִיבָה וְאָהֳלָה
סִפְדִי תוֹרָה עַל אֲהֳלִיבָה וְאָהֳלָה

חִזְקוּ עַמִּי מַהֵר אֶבְנֶה דְבִירְכֶם
נָקָם אֶלְבַּשׁ וְאָשִׁיב אֶת שְׁבוּתְכֶם
תּוֹךְ הֵיכָלִי אֶשְׁכּוֹן כְּבַתְּחִלָּה
כִּי מִצִּיּוֹן תֵּצֵא תּוֹרָה וּתְהִלָּה.}}

&lt;references /&gt;

==קינות ליום תשעה באב==
* הועבר לדף [[סידור/נוסח עדות המזרח/שחרית לתשעה באב]].

[[קטגוריה:קינות לתשעה באב]]</text>
      <sha1>bnk16x9geb2vk2epubzubdgxvjage9s</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>אור הצפון/בראשית</title>
    <ns>0</ns>
    <id>393841</id>
    <revision>
      <id>2947911</id>
      <parentid>2917996</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T21:17:03Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>MShotz</username>
        <id>21964</id>
      </contributor>
      <origin>2947911</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="728020" sha1="izpgzteeuvsp103kzzx1yaxmnd670ap" xml:space="preserve">{{הגבלת תוכן עניינים|רמה=2}}
= יש ואין בבריאה =

== א ==
'''לפי''' השקפה שטחית על הבריאה, נראים בה שני כחות נפרדים: ״שמים וארץ״, כלומר: כח רוחני בשמים וכל אשר בו ממעל, וכח גשמי על כל אשר בארץ מתחת. ולפי זה מתחלקות גם פעולות עבודתנו לאלהים, בפעולות גשמיות של ידים ורגלים וכדומה ובתנועות רוחניות בלב ובשכל. אבל לכשנעיין נבחין שאין הנחה זו נכונה, כי אף חומר ארצי המגושם ביותר יש לראות בו את הכח הרוחני כיסוד כל מהותו והוייתו. תדע שאין שום אפשרות להראות באצבע על איזה חומר שהוא ולומר כי זהו עצמו של החומר, שהרי השיעור הפחות ביותר ממנו, אם תרצה להפשיטו מכח הרכבתו וחיבור חלקיו, הנה יתפורר ויתפזר עד היותו לעפר ואפר, ואף אותם החלקים מורכבים עוד מחלקים זעירים רבים מאד שאין בכח חושיו ועיניו של האדם לראותם ולהרגיש מציאותם מרוב דקותם עד כדי ״אין״ ממש. 

'''ברור''' איפוא, שגם כל המשתקף לפנינו בארץ, הוא אותו כח רוחני שמיימי הבלתי מושג, כח טמיר ונעלם המהוה ומחבר את כל החלקים החמריים עד היותם לגוש אחד ולצורה אחת, ותמיד הכח הלזה מעמידם ומקיימם. 

'''מהו''' אותו כח ואיך נקראנו? הוי אומר ככתוב: ״ה׳ בחכמה יסד ארץ וגו׳״ (משלי ג:יט), כלומר: יסוד הארץ המחזיק אותה והמקיימה תמיד, הוא ״חכמה״, היינו כח רוחני בלתי מושג, כדברי הכתוב (איוב כח:יב): ״והחכמה מאין תמצא וגו׳״. ״אין״ הוא הכח הרוחני הנצחי הטמיר והנעלם שממנו, ובו תימצא החכמה אשר עליה נתיסדה תבל ומלואה, והיא מהוה את כל עורקי מציאותה לעולם. 

'''והוא''' מה שכתוב בתורה הקדושה: ״בראשית ברא אלהים את השמים ואת הארץ. והארץ היתה תהו ובהו וגו׳״, שכל הבריאה נוצרה מתהו ובהו, ועיקר יסודה הוא איפוא ב״אין״, היינו הכח הרוחני הנעלם והבלתי מושג, ואותו כח הוא המחיה ומקשר תמיד את העולם ומעמידו על תילו, כנאמר ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״, ״והחכמה מאין תמצא״.

'''ואם''' הדברים המהוים חומר מוצק לעינינו אינם אלא ״אין״, הלא בעצם רוחני ודאי שיש לראות בו את הכח הנעלם שהוא בלתי מושג, וכל מה שירבה האדם להסתכל בשמים וישא למרום עיני שכלו, עליו להכיר שכל העולמות מתקיימים על אותו יסוד הנעלם שנקרא ״אין״. ולראות בו את הכח האלהי המהוה את כל הבריאה בבחינת יש מאין. ומכאן יש להתפלא על אותם חכמי ארץ שמכירים ויודעים גם מערכות צבא השמים ומסילותיהם, שמהראוי היה שהם יראו את הכח הרוחני בבריאה הרבה יותר מהמון העם אשר יודעים רק ארבע אמותיהם, ויבואו להכרה האמיתית ביסוד וקיום כל העולמות, ולדעת ה׳ יתברך, ומהי הסיבה שלא יבינו כל זאת ואל פעל ה׳ לא יביטו? 

'''אכן''' טעם הדבר פשוט, שהרי באמת עין האדם הבהירה צריכה לראות אף בכל דבר חומרי את המציאות הרוחנית שבו, את האין, שהוא כח רוחני נעלם, ובכל זאת רוב בני האדם בגלל הגשמת חוש ראייתם אין מכירים את האמת הלזו, ומדמים כי גשם וחומר לפניהם, ומתוך כך הורגלו לראות את החומר ואת הגשם אף בעצמים רוחניים כשמים ושמי השמים, וממשמשים בהם על פי מושגיהם הארציים המוחשיים, ולכן אף אותם חכמי ארץ לא יצאו מכלל זה וטחו עיניהם מלראות נכוחה. 

'''מזה''' נשתרבבה הטעות גם בלימוד התורה וקיום מצוותיה. לכאורה מי לא יבין כי היא כולה רוחנית מופשטת, ומדתה רק בכח הנעלם אשר אין לו דמיון כלל אל המושגים המוגבלים כבולי החומר, ובכל זאת אם יזדמנו לפנינו שני בני אדם, האחד מרים קולו ומתנועע הרבה בתפלתו ובלימוד התורה, והשני מתפלל וגורס גרסתו בלא תנועות חיצוניות, נעריך את הראשון יותר מהשני. ועוד ענינים דומים כאלו. הרי שאנו מגשימים הכל, ובעינינו נראה ונעדיף את הפעולות החומריות מעל הנקודה הפנימית הרוחנית הטמונה ונעלמת בתוך מעמקי הלב. 

'''אמרו''' חז״ל (נדרים פא.): ״מאי דכתיב מי האיש החכם ויבן זאת וגו׳ דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, דכתיב ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי - שלא ברכו בתורה תחלה״. וכתב הר״ן ז״ל: ״מדכתיב ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי, מכלל דליכא דידע לאהדורי טעמא אלא קודשא בריך הוא בלחוד, ומצאתי במגילת סתרים של הר׳ יונה ז״ל, דקרא הכי דייק, דעל שלא ברכו בתורה תחלה אבדה הארץ, דאם איתא על עזבם את תורתי כפשטא משמע, שעזבו את התורה ולא היו עוסקין בה, כשנשאל לחכמים ולנביאים למה לא פירשוהו, והלא דבר גלוי היה וקל לפרש. אלא ודאי עוסקין היו בתורה תמיד, ולפיכך היו חכמים ונביאים תמהים על מה אבדה הארץ, עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו שהוא יודע מעמקי הלב שלא היו מברכים בתורה תחלה, כלומר: שלא היתה התורה חשובה בעיניהם כל כך שיהא ראוי לברך עליה שלא היו עוסקין בה לשמה, ומתוך כך היו מזלזלין בברכתה, והיינו, לא הלכו בה, כלומר: בכוונתה ולשמה. אלו דברי הרב החסיד ז״ל והם נאים וראויים למי שאמרם״. 

'''והנה''' מופלא הדבר שבאותה שעה שעסקו תמיד בלימוד התורה הקדושה וקיום מצותיה, על פי עדות חכמים ונביאי אמת, בכל זאת נתבעו כעוזבים את התורה. מכאן שהעיקר בלימוד ועסק התורה אינה בצורה החיצונית, כי אם בכח הרוחני הפנימי והנעלם, שהוא מכוסה ומופלא אף מעיני החכמים והנביאים. 

'''הוא''' מה שאמר שלמה המלך ע״ה (קהלת יב:יד) ״כי את כל מעשה, האלהים יביא במשפט, על כל נעלם, אם טוב ואם רע״. כל יסוד העולם הוא כאמור, הכח הנעלם. כמו כן האדם בחיר היצורים שנברא בצלם אלהים, עיקר עצמיותו הוא כחו הנפשי הפנימי הבא מכח הנעלם. וגם התורה ומצותיה - כל מהותן בכח הנעלם שבהן. ומשום כך כל הצוויים לאדם בלימוד התורה וקיום מצוותיה חלים על עצמיותו ופנימיותו. ולכן כשהקדוש ברוך הוא מביא את האדם במשפט, הרי הוא בוחן כל מעשה, לרבות מעשה הטוב, מה הכח הנעלם שבו. לפי שיפוט זה משתנים, איפוא, כל מושגי השיקול של האדם והמעשים. ומשום כך נמצא שאף אדם שנראה כעוסק בתורה, נידון לפעמים על אשר עזב את התורה, ובמדה כזו עד אשר בגללה אבדה הארץ. 

'''והנה''' אבות העולם, כל מעשיהם לא עשו אלא בכח הרוחני הפנימי. יעקב אבינו ע״ה נאבק עם מלאך אלהים ונצחו. ודאי שלא היתה כאן מלחמה של כחות גופניים. רק מלחמה רוחנית שכלית, ויעקב אבינו הכריע את המלאך תחתיו בכחו הרוחני הנעלם. בתפלת גשם אנו אומרים: ״יחד לב וגל אבן מעל פי באר מים כנאבק לו שר בלול מאש וממים״, השוו כאן את המעשה שגלל את האבן למאבקו עם המלאך, כי כשם שנצח את המלאך בכחו הרוחני, כך היה יפה לו כח זה בגוללו את האבן. הרי שגם גבורתו זו שגלל את האבן מעל פי הבאר -- אבן גדולה שכל הרועים היו צריכים להתאסף לגוללה, והוא הסירה לבדו כמו שאמרו חז״ל (בראשית רבה ע:יב) שהעבירה כמעביר את הפקק מעל פי צלוחית להודיעך שכחו גדול -- גם כחו הגדול הלזה לא בא אלא מכחו הרוחני הפנימי, בדומה לנצחונו על המלאך. ולכן ציינו כאן ״יחד לב״ ללמדנו שכל עיקרו של גלילת האבן לא בא אלא מתוך יחוד הלב. ומה ערך יש לאבן הכבדה ביותר לעומת כח רוחני של יחוד לב. 

'''ומה''' היה יחוד לבו של יעקב אבינו? הוי אומר כוונתו הגדולה לעשות חסד עם הרועים. להדמות אל הבורא יתברך במדותיו: מה הוא גומל חסדים אף אתה גומל חסדים. והרי כתוב (תהלים פט:ג): ״עולם חסד יבנה״ היינו שכל הכח הנעלם שעל יסודו נבנו ומתקיימים כל העולמות הוא ״מדת החסד״. מכאן יש להבין, מה יפה היה כחו של יעקב אבינו במעשה הסרת האבן מעל פי הבאר. שאם אמנם לא עמל ולא נתייגע כלל בזה, והיה רק כמעביר פקק מעל פי צלוחית, אבל היה כאן ביחוד לבו נקודה פנימית של מדת החסד שהוא הכח הנעלם המהווה יסוד כל הבריאה, וגדול הוא איפוא מעשה זה מנצחונו על המלאך, שהרי גם כל עולמות המלאכים עצמם קיימים על מדת החסד. וזהו שאמר הפייטן בתחלה: ״יחד לב וגל אבן מעל פי באר מים״, ואחר כך: ״כנאבק לו שר בלול מאש וממים״, להודיעך שכחו גדול בזה יותר מבזה. ואת הזכות הזאת של מעשה החסד אשר עשה יעקב אבינו ע״ה אנו מזכירים בכל הדורות ומתפללים: ״בעבורו אל תמנע מים״! 

'''נמצא''' איפוא, שאין להעריך שום מעשה לפי הממדים השגרתיים בין המון בני האדם, כי יש אשר במעלות העליונות ביותר רואין בהן בשמים - עזיבת התורה, ולעומת זה יש מעשה קטן בלא עמל ויגיעה, והוא מהווה יסוד כל הבריאה, כי הכל הולך אחר מצפוני הלב והנעלם! 

'''ומכאן''' עד כמה צריך האדם להזהר בכל מעשה קל, כי אין אתה יודע ערכם של מעשים ואיזה מהם מניע יותר את הנקודה הפנימית של הנעלם.

== ב ==
'''כבר''' נתבאר למעלה שאין השמים והארץ שני כחות נפרדים: עצם רוחני ועצם גשמי, אלא כשם שברא ה׳ את השמים כעצם רוחני, כך ברא את הארץ בעיקרה רוחנית. וזהו שאמר הכתוב (משלי ג:יט): ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״, כלומר: שכל יסוד הארץ הוא חכמה שהיא רוחנית. וכן האדם בתחלת יצירתו היה אף גופו בבחינת עצם רוחני, כדברי הכתוב (בראשית א:כז): ״בצלם אלהים ברא אותו״. אמנם לאחר שחטא האדם ירד מערכו ונתגשם, ואתו נתגשמה כל הבריאה, ומאז נראה הכל לעיני האדם כגשם וחומר. ברם כל זה אינו אלא כסות עינים, אבל בעצם מהותה, נשארה הבריאה רוחנית ואין מציאות אחרת כלל. ואכן יש אשר אף לעינינו הגשם ניכר כרוחני. הנה השמש שהיא נקראת גשם חמישי, והיא דומה בעינינו כרוחנית. ובאמת כל אורה אינה בא אלא מהרוחניות שבה, וכן כל הבריאה אף שהיא נראית גשמית, אינה במציאותה אלא רוחנית. 

'''וכן''' מצינו באדם הראשון שאף לאחר התגשמותו וכל הירידות שירד, נשאר אורו גדול מן השמש. איתא בגמרא (בבא בתרא נח.): ״רבי בנאה כד הוי מציין מערתא וכו׳ כי מטא למערתא דאדם הראשון וכו׳ יצתה בת קול ואמרה וכו׳ בדיוקני עצמה אל תסתכל. ואמר רבי בנאה: נסתכלתי בשתי עקביו ודומים לשני גלגלי חמה״. הרי שאדם הראשון גם לאחר שחטא, וגורש מגן עדן ונתמעטה קומתו, ואף לאחר שיצאה נשמתו ושב לאדמתו - בכל זאת האירו עקביו כגלגלי חמה. ואם עקביו שהם האברים הנמוכים באדם כך - כמה היו מאירים איפוא האברים החשובים יותר, ומכל שכן כמה מאירה היתה הדיוקני עצמה שלא הורשה רבי בנאה להסתכל בה. ועל אחת כמה וכמה האיך היה גופו מאיר ומזהיר בעודו בחייו ורוחו ונשמתו בקרבו. ומעתה מי יוכל לשער ולהעריך עוצם גדלו ותקפו של אדם הראשון לפני החטא, בעוד היה עומד על הארץ וראשו מגיע השמימה, מיסב בגן עדן ומלאכים צולים לו בשר ומסננים לו יין. ואמנם מכאן טעו בו מלאכי השרת וביקשו לומר לפניו קדוש (ראה ילקוט שמעוני טו, כג). והלא מבואר בתורה שגופו נברא מעפר מן האדמה, והאיך נהפך לרוחני מזוכך כזה, עד שמלאכי השרת שהם כולם שכלים נבדלים רוחניים טעו בו עד כדי כך שבקשו לומר לפניו קדוש? אלא על כרחך שאין בעולם גשם, כפי שאנו מתארים לנו, ואף העפר מן האדמה אינו אלא עצם רוחני. 

'''וכשם''' שהבריאה כולה שהיא רוחנית, נבראה בצורה הנראית לעינינו כגשם וחומר, כן המצוות אף על פי שהן בעיקרן רוחניות התלבשו בצורה גשמית, כי הרי עשרת הדברות נכתבו על שני לוחות אבנים, וכן כל המצוות אין לקיימן רק באמצעות המעשים הגופניים. והנה התורה נבראה קודם שנברא העולם (ראה פסחים נד.), לפני שהיתה מציאות של גשם, והאיך אפשר לחברה עם הגשמיות? אלא מכאן שאף לאחר הבריאה אין בהויה אלא רוחניות בלבד ורק אנו אין לנו תפיסה בה כי אם על ידי מושגים גשמיים. 

'''ובאמת''' זאת חובתו של האדם, להעלות את עצמו ואת כל הבריאה אתו אל המציאות האמתית ולקיים את התורה בצורתה הרוחנית. וזוהי מהות התשובה, כי הלא אמרו חז״ל (פסחים נד.) שגם התשובה נבראה קודם שנברא העולם, כדברי הכתוב (תהלים צ:ב): ״בטרם הרים יולדו וגו׳ ותאמר שובו בני אדם״ ואם כן איפוא אינה אלא רוחנית, וכל מטרת האדם בתשובתו לחזור אל השכל לזכך חומרו ולחזיר את הכל למקורם הרוחני כמלפני החטא. 

'''ולפי זאת שביארנו''' שיש לקיים את המצוות בעצמיותן הרוחנית, מתרחבים כל המושגים שלנו לגבי קיום התורה, ויש למדוד אותן בקנה מדה אחר. הנה למשל, אנו חושבים את הגזל רק בגזל ממון ממש, אבל אצל האבות אנו מוצאים שראו מעשי גזל גם במושגים רוחניים. כתוב בתורה: (בראשית טז:ה) ״ותאמר שרי אל אברם חמסי עליך וגו׳״. ופירש רש״י: דבריך אתה חומס ממני שאתה שומע בזיוני ושותק״. והנה אברהם אבינו עסק כל ימיו בחסד, ועל אחת כמה וכמה שגמל לשרה אשתו רק חסד, וגם בזאת שנשא את הגר לו לאשה היה בזה משום עשיית חסד עם שרה אשתו, כמו שאמר הכתוב (שם): ״ותאמר שרי אל אברם וגו׳ בא נא אל שפחתי אולי אבנה ממנה וישמע אברם לקול שרי״ וכל תביעתה מאברהם לא היתה אלא מה שלא מיחה על כבודה. ובכל זאת יש בזה משום חמס. הרי שחמס אינו רק בגזל ממש בלבד, אלא גם במניעת חסד בדיבור, כי מכיוון שלפי דעתה של שרה היה צריך להטיב לה בזה ושתק, חמס ממנה את הדיבור. ועל אחת כמה וכמה שאם אדם מדבר עם חבירו ואינו מתבטא בסגנון נאה יותר שהיה יכול לבטא, יש בזה משום חמס, כי הוא מונע מאת חבירו החסד של שיחה נאה בקום עשה. 

'''ומדוגמא''' זו אנו למדים על כל המצוות והמעשים, שהם נמדדים בקנה מדה אחרת לגמרי וכל מושגיהם מתעלים לדרגות רוחניות עילאיות.

= מדות ודעות =
'''לפי''' המושגים שלנו הדעות והמדות הם שני ענינים נפרדים. במושג דעה אנו מבינים אמונה והכרה בה׳ יתברך, ובמושג מדות - את הדברים שבין אדם לעצמו ולחבירו. הדיעה עיקרה בהבנת השכל, והמדות - בהרגשת הלב. לדעתנו הדיעה חשובה יותר במעלה מהמדות, שהרי בלי ידיעת ה׳ והכרה בגדולתו יתברך, מה חשיבות וערך למעשיו של האדם? ומזה שאנו מתייחסים לדיעות ומדות כאל שני ענינים נפרדים, באנו להבדיל בין מצוות שבין אדם למקום למצוות שבין אדם לעצמו ולחבירו, וחושבים שאפשר להאמין בה׳, להכיר אותו ולעבדו, מבלי להיות שלם במדות ולדקדק במצוות שבין אדם לחבירו. וכן להיפך. אפשר לאדם להיות בעל מדות טובות וזהיר בדברים שבין אדם לחבירו, מבלי להיות שלם בדעות ולדקדק במצוות שבין אדם למקום, ואין קשר בין זה לזה. אולם השקפה זו מוטעת ביסודה, כי לפי האמת הדעות והמדות שורש אחד להן, ודבר אחד הן ממש. באין מדות אין דעות, ובאין דעות אין מדות. 

'''כתוב''' (בראשית ב:טז): ״ויצו ה׳ אלהים על האדם וגו׳״ ואמרו חז״ל (בראשית רבה שם, סנהדרין נו:): ״ר׳ יהודה אומר אדם הראשון לא נצטוה אלא על עבודה זרה בלבד, שנאמר ויצו ה׳ אלהים על האדם״ הרי שהמצוה הראשונה והיחידה שנצטוה עליה אדם הראשון לדעת ר׳ יהודה היתה רק על הדיעה בלבד, ולא מצינו בזה שום ענין של מדות. והנה למעלה בפרשה שם כתוב: ״ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו כדמותנו״. ואמרו חז״ל (בראשית רבה שם): ״רבי שמואל בר נחמן בשם רבי יונתן אמר: בשעה שהיה משה כותב את התורה וכו׳, כיוון שהגיע לפסוק זה אמר: רבון העולמים מה אתה נותן פתחון פה למינים, אתמהה! אמר לו: כְתוֹב והרוצה לטעות יטעה וכו׳, שאם יבא הגדול ליטול רשות מן הקטן ממנו וכו׳ אומרים לו למד מבוראך שהוא ברא את העליונים ואת התחתונים, וכיון שבא לברא את האדם נמלך במלאכי השרת״. 

'''הרי''' יש כאן הוראה מפורשת למדה של דרך ארץ, ולא עוד אלא שהיא הוכנה מראש עוד קודם בריאת האדם, ואף לא באה לו כצווי ואזהרה, אלא שכך נוצר, כלומר: שהמדה הזאת של דרך ארץ הוטבעה בצורתו ובצביונו של האדם בתחלת יצירתו על פי מאמרו של הקדוש ברוך הוא: ״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו״. ולכאורה הרי לא נצטוה האדם, כאמור, רק במצוה יחידה שלא לעבוד עבודה זרה בלבד? אלא בעל כורחנו אנו למדים מכאן שחובה ללמוד מהבורא יתברך ולהתדמות אליו במדותיו - כלולה במצוה זו של ״ויצו ה׳ אלהים על האדם וגו׳״, והדעות והמדות איפוא אחת הן. 

'''ובאמת''' הלא הכרחי הדבר, כי האיך אפשר לאדם לדעת את עצמיות ה׳ יתברך, שאינו גוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף, אלא שכל ההכרה שלו הוא רק במדותיו, וההכרה במדותיו היא ההתדמות אליו. וזהו שאמר הכתוב (שמות טו:ב): ״זה אלי ואנוהו״ ופירשו חז״ל (שבת קלג:): ״הוי דומה לו, מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום״, כלומר: על ידי זה שהאדם יתדמה לקונו כביכול, להיות רחום וחנון כמותו, הוא בא לידי הכרתו. ולכן כדאי היה לכתוב ״נעשה אדם בצלמנו כדמותנו״ ללמד על מדת דרך ארץ, למרות שיכול לצאת מזה פתחון פה למינים, שהוא טעות בדעה, ובכל זאת אמר הקדוש ברוך הוא: הרוצה לטעות יטעה, מפני שמבלי הידיעה שהקדוש ברוך הוא נמלך במלאכי השרת, שהגדול צריך להמלך בקטן, גם כן יש טעות בהכרת ה׳ יתברך. ויש להעדיף, איפוא, לגלות את הידיעה הזאת. 

'''וכשם''' שאי אפשר לדעת את ה׳ בלא שלימות המדות, כך אי אפשר להיות שלם במדות בלי ידיעת ה׳. אין המדות מתפרשות בפעולות הטובות והרגשת הלב בלבד, כפי ההשקפה השגרתית. אנו רגילים להגשים כל דבר. ומשום כך אנו רואים במדות רק את המעשים וההרגשות החיצוניות. אבל באמת עיקרן ושרשן של המדות הוא בצלם האלהים שבאדם, וכל מהותן ושלימותן הן בהדמותן למדות ה׳ יתברך. וכשם שמדותיו של הקדוש ברוך הוא הן מקור הרוחניות ואין בהן שום מושג גשמי חס ושלום, כך מדותיו של האדם נובעות ממקורן הרוחני - מחלק אלהי שבו, וככל אשר הוא מתעלה בהכרת ה׳, הוא מתעלה בשלימות המדות. 

'''והנה''' אף לאחר שניתנה תורה עם תרי״ג מצותיה ובכללן הרבה מצוות התלויות במדות, אמרו חז״ל: ״בא חבקוק והעמידן על אחת: (חבקוק ב:ד) ׳וצדיק באמונתו יחיה׳״ (מכות כד.). ולכאורה האיך נכללות המדות ביסוד האמונה שהיא הדיעה? אלא מכאן שכל ערכן של המדות, כאמור, אינו אלא בהדמותן למדות ה׳ יתברך, ואין איפוא להגיע אליהן רק לאחר השגת האמונה, כלומר: בהכרת מדותיו של ה׳ יתברך. 

'''יסוד''' זה מפורש בתורה (שמות לג:יג) כאשר בקש משה את ה׳ ואמר: ״הודיעני נא את דרכיך ואדעך וגו׳ ויאמר הראני נא את כבודך״, השיבו ה׳ יתברך: ״ויאמר אני אעביר כל טובי על פניך וקראתי בשם ה׳ לפניך וגו׳ ויעבור ה׳ על פניו ויקרא ה׳ ה׳ אל רחום וחנון וגו׳״. הרי שעל בקשתו של משה לדעת את ה׳, נגלה עליו הקדוש ברוך הוא במדותיו שהוא רחום וחנון וכו׳, כי ידיעת ה׳ והכרת מדותיו אחת הן, כאמור, ואם ברצוננו לדעת את ה׳ עלינו להכיר מדת טובו, שהוא רחום וחנון, ארך אפים וכו׳. 

'''והנה''' מה שהעביר הקדוש ברוך הוא את כל טובו על פניו של משה והראה לו את דרכיו, הכוונה היתה לחייב את האדם שילך בהן: ״מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום״. ומכיון שמדותיו של הקדוש ברוך הוא הן מושגי חכמה עליונים, אם כן מה שעל האדם להתדמות בהן אל ה׳ יתברך הוא במושגי החכמה. הרי שכל הפעולות היוצאות מהמדות צריכות לצאת ממקור החכמה. ומשום כך לא אמרו ״מה הוא מרחם אף אתה תרחם״ אלא: ״מה הוא רחום אף אתה היה רחום״, כלומר: הוי דומה לו במדותיו - במקורן הרוחני - להיות רחום כמותו, כי אין תכלית המדות בפעולות הרחמנות בלבד, אלא בהתדמות מציאות האדם ועצמיותו להחכמה העליונה כביכול, כי בצלם אלהים עשה את האדם, ויש בו ממדת קונו. נמצא כי מושגי החכמה האלו הם הנקראים מדות. 

'''וכשם''' שמדותיו של הקדוש ברוך הוא אין להן תכלית, כן אין תכלית למדותיו של האדם, כי הלא עוד בשירת הים הגיעו משה רבינו וישראל להשגה זו של ״זה אלי ואנוהו״, היינו שהכירו את מדותיו של ה׳ יתברך, ובאו להתדמות אליו בהן, ובכל זאת עוד ביקש משה: ״הודיעני נא את דרכיך ואדעך וגו׳״, וה׳ יתברך נגלה עליו במדותיו, כאמור. הרי כמה עמוקים הם מושגי החכמה של המדות שיש לחקור ולחקור אותם ולהתעלות בהם בהתדמות אליו עד בלי סוף וקץ. 

'''וזו''' היא משמעות הכתוב (תהלים פט:ג): ״עולם חסד יבנה״, היינו, שכל העולמות התחתונים והעליונים עם כל הכוחות הרוחניים והשכליים הנבדלים הכלולים בהם - כולם נבראו במדת החסד, ובה נוצרה הבריאה כולה. ומכיון שנתחייב האדם להיות דומה אל ה׳ יתברך במדותיו, הרי שגם עליו לברוא עולמות כמותו: מה הוא וכו׳ אף אתה וכו׳. 

'''ומעתה''' נבין גם את הקשר שבין חטאו של אדם הראשון לחטא דור הפלגה. אמרו חז״ל  על הפסוק ״וירד ה׳ לראות וגו׳ אשר בנו בני האדם״ (בראשית יא:ה): ״׳בני האדם׳ - אלא בני מי? שמא בני חמורים וגמלים, אלא בני אדם הראשון שכפה את הטובה ואמר ׳האשה, אשר נתת עמדי׳, אף אלו כפו בטובה למרוד במי שהשפיעם טובה ומלטם מן המבול״ (רש״י). ולכאורה במה כפה כאן אדם הראשון את הטובה? הלא לא היה בתשובתו אלא דברי התנצלות על חטאו בעץ הדעת כדי להציל עצמו מן המיתה, וכוונתו היתה בזה כי צריך היה לשמוע בקולה, שהרי הכתוב אומר (בראשית ב:כב) ביצירת האשה ״ויבן ה׳ אלהים את הצלע וגו׳״, ואמרו חז״ל (נדה מה:): ״בינה יתירה נתן הקדוש ברוך הוא באשה יותר מבאיש״, ויפה טען האדם בהתנצלותו שמכיון שניתנה בה בינה יתירה ממנו, היה לו להכנע לדבריה ולשמוע בקולה. אולם מדברי התנצלותו שהוסיף ואמר: ״אשר נתת עמדי״, והיה די לו לומר: ״האשה נתנה לי״, נשמע כאילו לא ירד לעומק הערכתו את הטובה שעשה עמו הקדוש ברוך הוא בזה שנתן לו את האשה לעזר כנגדו, שיסתייע על ידה לשמוע יותר בקול ה׳, ולהכיר טובתו של מקום, אלא אדרבה נכשל על ידה מה שציית להוראתה ואכל מעץ הדעת, מכאן אמרו שכפה אדם הראשון את הטובה. 

'''ומתוך''' כפיית טובה זו גרם שבני בניו לאחר כמה דורות, בדור הפלגה, כפרו באלהים חיים. ואף כי פגימתו של אדם הראשון היה רק במדה - שכפה את הטובה כאמור, והאיך יצא מזה בדור הפלגה קלקול בדיעה - שמרדו בה׳ ויצאו להלחם כנגדו? אלא הוא אשר אמרנו שהמדות והדיעות אחת הן. ובחטא של אדם הראשון בכפייתו את הטובה, היה באמת פגם בדיעה - במצוה הראשונה של ״ויצו ה׳ אלהים על האדם וגו׳״ שבה נכללו כאמור גם המדות. וקלקול זה נשתלשל לאחר כמה דורות עד שאנשי דור הפלגה באו למרוד במי שהשפיעם טובה ומלטם מן המבול, ובנו מגדל לעלות השמימה ולעשות להם שם. נמצא איפוא, שבפגם כל שהוא באיזו מדה, הוצף העולם בכפירה באלהים, שגרמה לפילוג ובלבול בעולם וחורבן רוחני לדורות. 

'''ומינה''' קל וחומר, במדה טובה המרובה חמש מאות פעמים, כמה עולמות בונה האדם ומקיימם על ידי מדותיו הטובות, ומרבה הכרה וידיעה בה׳ יתברך לדורי דורות.

= ספר תולדות אדם =

== א ==
'''״זה''' ספר תולדות אדם וגו׳״ (בראשית ה:א-ב). כתב הרמב״ן ז״ל: ״ולפי דעתי ירמוז לכל התורה כי כל התורה כולה ספר תולדות אדם, על כן אמר בכאן ׳ספר׳ ולא אמר ׳ואלה תולדות אדם׳ וכו׳״. וטעם ׳ויקרא את שמם אדם׳, מפני ששם ׳אדם׳ כלל לכל המין האנושי וכו׳ ועליהם הוא אמר ׳זה ספר תולדות אדם׳״. למדים אנו מדברי הרמב״ן כי התורה כולה על מצותיה והלכותיה משקפת דמותו של המין האנושי בכללו, כיצד עליו להתנהג ומה יש לו לעשות בעולמו, וספר תולדות אדם הראשון הוא ספר תולדות כל אדם. 

'''והנה''' ה׳ יתברך הטביע באדם חכמה כה רבה, עד שאמר הקדוש ברוך הוא למלאכים: ״חכמתו מרובה משלכם״ (ראה ילקוט שמעוני כג), וברא בשבילו את הבריאה כולה, עליונים ותחתונים, והמשילו עליהם, כמו שכתוב (תהלים ח:ו): ״ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדר תעטרהו, תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו וגו׳״, ומילא לו כל העולמות בתענוגות לאין שיעור, והכל עבורו ובשבילו, כמו שאמרו חז״ל (ילקוט שמעוני יג): ״אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו וכו׳? אמר להם אם כן צנה ואלפים כולם למה נבראו, צפור שמים ודגי הים למה נבראו, מגדל מלא כל טוב ואין לו אורחים מה הנייה לבעליו וכו׳״. גופו של אדם הראשון, אמרו עליו חז״ל (ילקוט שמעוני כ:י), שמתחלה נברא מן הארץ עד לרקיע, וכשראו אותו מלאכי השרת נזדזעו ונתייראו מלפניו וכו׳. וכתוב ״ויקח ה׳ אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן וגו״, ואמרו חז״ל (ילקוט שמעוני כב:ה): ״הניח לו והגין עליו ועידנו מכל אילני גן עדן״. ואמרו עוד (סנהדרין נט:): אדם הראשון מיסב בגן עדן היה והיו מלאכי השרת צולין לו בשר ומסננים לו יין״. 

'''הרי''' כמה היה מתענג ומתעדן אדם הראשון בגן עדן, שכל הנאות עולם הזה הן כאין וכאפס נגדו, ושם הניחוהו בתחלת בריאתו שבע עונג ונהנה בחייו מזיו השכינה, והגיע להשגות שכליות ודרגות חכמה נפלאות יותר מן המלאכים, עד שהם טעו בו ובקשו לומר לפניו קדוש (ראה ילקוט שמעוני כג:ב). וההשגות השכליות המופלאות האלו שהן התענוג האמיתי והעידון הגדול ביותה באו לו לאדם הראשון בלא שום טורח והתאמצות, אלא כמו אויר לנשימה שיש לכל נברא תמיד ללא הפסק וללא יגיעה, וכך הלך והתעלה מרגע לרגע בשכלו והכרתו את ה׳ כמו שנאמר על המלאכים: ״ובני רשף יגביהו עוף״ (איוב ה:ז וראה רש״י שם). וכמו שכתוב (משלי ח:ל) ״ואהיה אצלו אמון וגו׳ משחקת בתבל ארצו ושעשעי את בני האדם״ (עי׳ רש״י שם ובריש ויקרא רבה, ואבות דרבי נתן לא:ג). 

'''ותענוגות''' נפלאים אלו, הגשמיים והרוחניים, כולם היו אצלו שלמים בתכלית, נצחיים לאין סוף, כי לפני חטאו היה עומד לחיות לעולם, כמו שאמרו חז״ל (ילקוט שמעוני לד:ז): ״הן האדם היה כאחד ממנו״ - ״כאחד ממלאכי השרת וכו׳, ר׳ ברכיה אמר כאליהו, מה זה לא טעם טעם מיתה אף זה לא היה ראוי לטעום טעם מיתה״. הרי ששלמים היו אצלו כל תענוגיו ועידוניו אלו עד תכליתם. 

'''וכל''' העולמות הללו נבראו לאדם עוד קודם שנצטוה על המצוה, כי הרי לא ברא ה׳ את האדם וציוה לו מצותו לפני שהושלמה הבריאה, בעוד היה מים על הארץ, כדי שעל ידה יבואו להשתלמות הבריאה ושבשכרה יזכה לגן עדן, אלא שהכין לו מתחילה את כל העולם כולו, השכינו בגן עדן וההנאהו ועידנו בכל, ואחר כך ציוה לו על המצוה. הרי שכל אותו העולם הגדול, על גן העדן וכל תענוגותיו וכל עידוניו, לא ניתנו לאדם כשכר עבור קיום מצוה, אלא הם היו תנאי תחילת יצירתו של האדם עצמו, בבחינת עולם הזה שלנו. 

'''והנה''' כל תכלית הבריאה הלזו לאדם הראשון לא היתה אלא כדי שיקיים מצוה קלה אחת שנצטוה עליה: ״מכל עץ הגן וגו׳״ (ראה מאמר ג), ולא עמד האדם בקיומה אלא שעה אחת בלבד. שהרי מיד חטא ואכל מעץ הדעת, ובגלל זה, גורש מגן עדן ונתקלל וקלקל כל הבריאה אתו. רואים אנו מכאן, כמה גדול ערכו של קיום מצוה אחת, שהרי כדאי היה לברוא את כל העולם המופלא הלזה רק כדי שיקיים אדם אחד, מצוה אחת, ולשעה אחת. 

'''כל''' הדברים האלה אמורים לגבי כל המין האנושי. ולא תאמר כי רק אדם הראשון שהיה יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, ורק לפני החטא, זכה למדרגות נעלות אלו, אבל לאחר חטאו שנפל ממדרגתו אי אפשר שיגיע לדרגות רמות כאלה, ועל אחת כמה וכמה בדורות שלאחריו שהלכו וירדו. אלא כל אדם ובכל הדורות ראוי הוא שבשביל מצוה אחת יבראו לו כל העולמות כולם כמו לאדם הראשון בתחילת בריאתו קודם החטא, כדברי הרמב״ן ״ששם אדם כלל לכל המין האנושי״, ועליהם הוא אומר ״זה ספר תולדות אדם״. וכן דברי חז״ל: ״חביב אדם שנברא בצלם״ (אבות ג:יד) על כל אדם נאמר. וכך שנינו בפירוש במשנה (סנהדרין ד:ה) ״לפיכך נברא האדם יחידי וכו׳, לפיכך כל אחד ואחד חייב לומר בשבילי נברא העולם״. אותו העולם שנברא לאדם הראשון, חייב כל אדם לומר בשבילי נברא, בשביל כל אדם ובכל דור. ואף כי אין אנו רואים זה בעינינו, כן הוא האמת. ועובדה היא שבמשך הדורות קמו אנשים שהגיעו למדרגות עליונות כאלה, כגון משה רבינו, דוד המלך, וחזקיה שהיה ראוי להיות משיח. וכן ראוי כל אדם לכך. מצינו בחז״ל (ברכות יז): ״כי הוו מיפטרי רבנן מבי ר׳ אמי ואמרי לה מבי ר׳ חנינא אמרי ליה הכי: עולמך תראה בחייך ואחריתך לחיי עולם הבא וכו׳״, כלומר: שתראה בחייך את העולם שנברא עבורך, והוא עולמו של אדם הראשון קודם החטא. וכן פירש בשיטה מקובצת שם: ״כי הוי מיפטרי וכו׳ עולמך תראה בחייך, פירוש: כאשר יגיע האדם לתכלית החכמה דומה לעולם הנשמות שהם שכל נבדל ומגיע לקצת עולם הגשמות בחייו. והברכות האלה מברכין אחד לחבירו״. ואם חז״ל השתמשו לברך איש את רעהו בברכה זו, הרי שכל אדם ראוי להגיע לידי כך. 

'''ולא''' עוד אלא שעיקר תכלית הבריאה היתה בשביל הדורות הבאים, כפי שמצינו בחז״ל (בראשית רבה א): ״בראשית״ בשביל התורה שנקראת ראשית, ובשביל ישראל שנקראו ראשית״. והרי בתחילת הבריאה לא היו עוד ישראל בעולם? אלא ע״כ הכוונה היא על שם העתיד - בשביל ישראל שיקבלו את התורה כשיגיע הזמן. 

'''ועוד''' יותר מזה, אנו אומרים בתפלה: ״המחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״. מעשה בראשית הוא בריאת שמים וארץ וכל צבאם, כמו שהיתה בתחילת יצירתה, ובריאה כזו ממש מחדש הקדוש ברוך הוא בכל יום תמיד גם בשבילנו, ולא רק בשביל כל המין האנושי יחד, אלא לכל יחיד ויחיד, כמו לאדם הראשון שהיה יחידי בעולם. 

'''ולא''' עוד אלא שהעולם שמתחדש לנו הוא גדול מעולמו של אדם הראשון, כפי דברי הכתוב: ״סוף דבר הכל נשמע את האלהים ירא ואת מצותיו שמור כי זה כל האדם״ (קהלת יב:יג), ופירשו חז״ל (ברכות ו): ״כל העולם כולו לא נברא אלא לצוות לזה״. והרי בתוך העולם כולו נכללים גם בני האדם לאלפי רבבותיהם אשר על פני האדמה, וכבר נתבאר מה גדול הוא ערך כל אדם יחיד בכל דוד ודור, שכדאי הוא שבשבילו לבד יברא כל מעשה בראשית, כי כל אדם נברא בצלם אלהים, וכל אחד לבדו יש בו תכלית היצירה כולה, ונמצא שכל אותו המין האנושי כולו, שכל אחד מהם תכלית כל העולמות, עומד לשימושו של כל יחיד ירא ה׳ ושומר מצוותיו. הרי שהעולם של עכשיו גדול יותר משל אדם הראשון שלא היה לו צוותא כזו. 

'''וכמו''' שאדם הראשון זכה בכל רק עבור מצוה אחת שנצטוה, כן כל אדם ראוי לכך, כאשר נתבאר. וקל וחומר לאחר שניתנה לנו התורה הקדושה על תרי״ג מצוותיה. ובאמת הרי אנו מחכים בכל יום שיתקיים בנו מקרא שכתוב (ישעיה יא) ״כי מלאה הארץ דעה את ה׳ כמים לים מכסים״, והיינו כעולמו של אדם הראשון, שכל הארץ תהיה מלאה דעת - שהשכל לא יהיה זקוק ליגיעה ועמל בכדי להשכיל ולהבין, אלא שההשגות ילכו ויתרבו מאליהם גל אחר גל, כדברי הכתוב ״אורח חיים למעלה למשכיל״. 

'''אולם''' מכאן יש ללמוד גם לאידך גיסא. אדם הראשון לאחר שלא עמד בקיום מצותו, גורש מגן העדן, נתמעטה קומתו, נקנסה עליו מיתה, לו ולכל דורותיו, ונתקללה כל הבריאה אתו. וכן כל אדם בכל הדורות. הרי, כאמור, נבראים ומתחדשים עבור כל יחיד כל העולמות, אם כן בכל רגע שהאדם מחסר מעבודתו לאלהים, הוא מאבד אותם ומחריבם במו ידיו לו ולכל העולם כולו, כדברי הכתוב (איוב ד): ״לרגעים תבחננו״. וכשם שברגע אחד ראוי האדם לזכות לכל העולמות כולם, ולבוא ל״עולמך תראה בחייך״, כן אם יסיח דעתו לרגע ולא ינצל אותה למטרת עבודתו לה׳ יתברך, הוא מקלקל אותם ומאבדם חס ושלום. 

'''והנה''' הרמב״ן בגלותו לנו שספר תולדות אדם הראשון הוא תולדות כל אדם ואדם, בא ללמדנו בזה שנדע איך להעריך את האדם ואת כל רגע ורגע בחייו, הן לחיוב והן לשלילה, ואם נדע את הסוד הזה נוכל להגיע למדרגות העליונות ולמטרת המין האנושי. ואמנם ראינו גם בדורות האחרונים, יחידי עולם שהגיעו למדרגתם הרוחנית בבחינה זו של ״עולמך תראה בחייך״ כגון האר״י והגר״א ז״ל, כי הם הכירו את ספר תולדות אדם. הם ידעו שבעבורם ובשבילם נבראו כל העולמות, והבינו למה ראוי האדם להגיע ברגע אחד, וכמה עלול הוא לאבד כמו כן ברגע אחד. וכבר אמרו חז״ל (מגילה ו) ״אם יאמר לך אדם יגעתי ומצאתי תאמין״. הרי שהמציאה תלויה ביגיעה. ומשום שהם הבינו וידעו בבירור מה שאפשר להשיג ביגיעה - עמלו ושאפו לכך וזכו למעלות עליונות. אבל אנו אין מכירים גדולתו של אדם ואין מבין את ערכו של רגע. לכן כל יגיעתנו והשגותינו מצומצמות ואין אנו מוצאים איפוא ביגיעתנו אלא רק בהתאם למושגינו. 

'''אם''' כן, איפוא, זאת היא חובת האדם להתבונן ולהכיר מהו ערכו. וכמה יקר ערכו של רגע בחייו. ואם יבין כך האדם ויעמול להשיג אשר ראוי לו להשיג, אז - ״אם יאמר לך אדם יגעתי ומצאתי, תאמין!״

== ב ==
'''כמבואר''', נבראו כל העולמות במעשה בראשית בגלל מצוה אחת של אדם הראשון. אם נתעמק יותר בדבר, נראה שנבראו לא רק בשביל קיום המצוה, כי אם בשביל כח הבחירה במצוה, כלומר: משום האפשרות שיש לו לבחור בטוב. שאם נאמר שכל תכלית הבריאה נבראה לשם קיום מצוה ממש, הרי ראוי היה לברוא את האדם ביום הראשון בתחלת בריאת העולם, ולאחר שיקיים את המצוה ישלימו לו תענוגות הבריאה ויכניסוהו לגן עדן, ולמה הכין הקדוש ברוך הוא מראש את כל מעשה בראשית והניחו בגן עדן ועידנו בכל, עוד קודם שנצטוה על המצוה? מכאן אנו רואים שכדאי היה לברוא את כל הבריאה לצורך האדם משום כח הבחירה שלו בלבד. ואמנם בזה רוממותו של האדם שהוא גדול מן המלאכים, כי המלאכים אינם נקראים בוחרים ואין להם האפשרות לחטוא, ואילו האדם בכחו לבחור בטוב וברע. ומשום כח זה נבראו בשביל אדם הראשון כל העולמות כולם. ולא משום שבחר בטוב, שהרי עדיין לא נצטוה ולא בחר בכלום, אלא משום שהוטבעה בו רוממות כזו שיש לו הכח לבחור. 

'''והנה''' גם לאחר שחטא אדם הראשון, קיים הקדוש ברוך הוא את העולם בשבילו, וכן הוא מקיים את הכל אף בשביל הרשעים בכל הדורות. ואף כי נתמעטה הבריאה בחטאי הדורות, כגון: לאחר חטאו של אדם הראשון, וכן בדור המבול ובדור הפלגה וכו׳. בכל זאת נשאר עוד עולם גדול מלא כל טוב. והמאורות יוכיחו. שאף על פי שנתקטנו, אנו עוד מברכים עליהם: ״לעושה אורים גדולים״. כמו כן מצויים בכל הדורות אנשים אשר עלו לגדולה ושלטו בעולם שלטון רב בתור מלכים בכיפה ונהנים מכל תענוגי הבריאה בכל תקפם, ועוד, הרי ה׳ יתברך ״מחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית״ כלומר: שהוא בורא ומחדש תמיד את כל העולם בשביל כל בריותיו. לרבות הרשעים. ואין לומר שבורא את העולם בשביל הצדיקים ואילו הרשעים נהנים ממילא. בבחינת ״נר לאחד נר למאה״. כי הרי מוכח ממעשי האותות והמופתים במצרים שכל העולם נברא ומתחדש בשביל כל אדם ואדם. ויש שהשמש זורחת לאדם אחד ולא לשני, כמו שאירע במצרים לישראל ומצרי שנמצאו בבית אחד בעת מכת חושך וכדומה (ראה להלן המאמרים בענין יציאת מצרים). ומכאן שהקדוש ברוך הוא מחדש בכל יום את כל העולם גם לטובת הרשעים ובשביל כל אחד ואחד מהם. ובמה הם זוכים לכך? על כרחנו אנו צריכים לומר שכל העולמות נבראו לבני אדם לא משום שהם בוחרים, כי אם משום שיכולים לבחור, כלומר: מפני כח הבחירה שיש בהם. ומכיון שיש גם לרשע הכח הזה. נבראו בשבילו עולם ומלואו. 

'''ואף''' הרשע הגדול ביותר שכל שנותיו עוברות עליו ברשעותו, עדיין מעניקים לו כל הטוב שבעולם, כי כל זמן שהנשמה באפו, עוד לא נעקר מקרבו כח הבחירה וראוי הוא לבחור בטוב ביותר. ולא עוד אלא שכוח בחירתו של אותו רשע חשוב יותר, כי אם הוא בוחר בטוב, יש לבחירתו ערך יותר גדול, כי לאחר שהוציא במשך כל ימיו את כוח בחירתו לרע בפועל, ואחר כך הוא מתגבר על השתרשותו בחטא ומשתמש בכוח בחירתו לטובה, הלא מתעלה הוא בזה למעלה גדולה עד מאד. ואם הוא מתחרט על העבר וחוזר בתשובה, הרי הוא מתקן גם את כל מעשיו למפרע, והזדונות נהפכים לו לזכיות (ראה יומא פו:). ונמצא איפוא שכוח בחירתו הוא לא רק לבצע באותה שעה מעשים טובים, כי אם גם להפוך לטובה את כל המון פעולותיו במשך כל שנות חייו, ויש לו, איפוא, ערך הרבה יותר. ואכן מוצאים אנו דוגמא בנבוזראדן שנהג ברשעות ואכזריות איומה כל ימיו, ולבסוף עשה תשובה ונעשה גר צדק, ותיקן כל מעשיו בעבר והגיע למדרגה גדולה כזו עד שנחשב לתלמידו של אברהם אבינו ע״ה (ראה סנהדרין צו:). 

'''ובאמת''' כך נברא האדם בתחילה, שיהיה לו כח הבחירה גם לאחר החטא, על ידי התשובה. אנו אומרים בתפלת נעילה ביום הכפורים: ״ועל התשובה מראש הבטחתנו״ כלומר: שציוה הקדוש ברוך הוא בתורה על התשובה. ולפי דברי הרמב״ן שכל התורה היא ״ספר תולדות אדם״, הרי שנברא האדם בתחלת יצירתו בצורה כזאת, שבכוחו לחטוא ולשוב בתשובה, וכאן היא כאמור גדולתו של אדם. גדול הוא בזה יותר מן המלאכים. כי אף הרשע ביותר, לאחר שחטא והשחית נפשו בחטאים המגונים ביותר, יש בו כח בחירה לתקן את כל מעשיו ולהפך לטובה גם את כל מה שבחר במשך כל ימיו לרע. 

'''ולא''' עוד, אלא שאף בתשובה קלה יכול האדם להפך כל מעשיו לזכות, כמו שמצינו בבני קרח, שירדו חיים שאולה. וכשעשו תשובה נתבצר להם מקום בגיהנם, כמו שאמרו חז״ל (מדרש תהלים מה:ג): ״׳רחש לבי דבר טוב׳ - להודיעך שלא יכלו להתוודות בפיהם, אלא כיון שרחש לבם בתשובה, הקדוש ברוך הוא קיבלם, וכן הוא אומר (דברי הימים א׳ כח:ט) ׳כי כל לבבות דורש ה׳ וכל יצר מחשבות מבין׳, וכל מחשבות לא נאמר, אלא וכל יצר מחשבות, עד שאין אדם צר את המחשבה בלבו, הקדוש ברוך הוא מבין וכו׳. כך בני קרח לא היו יכולין לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא בפיהם עד שרחש לבם בתשובה וקיבלם מיד. ולמה לא היו יכולין לומר שירה בפיהם, לפי שהייתה שאול פתוחה מתחתיהם ואש מלהטת סביבותיהם וכו׳ ולא היו יכולין להתוודות בפיהם עד שרחשו תשובה בלבם וכו׳״. הרי שתשובתם תשובה שדופה היתה, שכבר היו בשאול ואש היתה, מלהטת סביבותיהם, ובכל זאת הגיעו לדרגה כה גבוהה שזכו להמנות בין חבריו של דוד המלך ולהיות רבותיו של שלמה החכם מכל אדם. 

'''ולאחר''' שיש לרשעים כח בחירה גדול כזה, ראויים הם בשביל כח בחירתם שהקדוש ברוך הוא מקיימם עלי תבל ובורא להם עולמות עולמות של טובה וברכה והנאות ועידונים לאין שיעור. 

'''ועוד''' יותר מזה. אמרנו שהמלאכים אינם נקראים בוחרים ואינם חוטאים. סיבת הדבר בזה שהם קרובים להקדוש ברוך הוא ורואים גדולתו יתברך לכן אין בהם האפשרות להמרות את דבריו ולהתקומם כנגדו. והנה הרמח״ל ז״ל בספרו ״מסלת ישרים״ מייעץ לאדם להגיע בדרך זו למדת הענוה שהיא גדולה מכולם, דהיינו שיצייר האדם את גדולת ה׳ לנגד עיניו, ולעומת גדולת ה׳ יתברך יכיר את האפסיות של עצמו. ובדרך זו השיג גם משה רבינו ע״ה להיות עניו מכל האדם אשר על פני האדמה משום שהיה קרוב לאלהים, כי עלה השמימה והכיר את גדולתו יתברך. לכאורה יש כאן שני הפכים בנושא אחד, שהרי הרמח״ל אינו מדבר באנשים פשוטים שאין להם במה להתגאות, אלא ודאי בגדולי הדור הוא עוסק, שהם עומדים בראש כל העם ועל פיהם יצאו ויבואו, שהעם זקוק לו והוא אינו זקוק לאף אחד לשום דבר. ואם הגיעו למדרגה רמה כזו שהנם באמת גדולים מכל בני האדם, האיך יתכן שיהיו ענוים מכולם? ואותה התמיהה ישנה גם לגבי משה רבינו. אכן כבר עמד על שאלה זו אדמו״ר ר׳ ישראל ז״ל, והסביר כי אם האדם מכיר את גדולתו של הקדוש ברוך הוא הוא מתבטל מלפניו יתברך יותר מכל בני האדם על הארץ שאינם מכירים כל כך את גדולתו של הקדוש ברוך הוא ואינם מגיעים להתבטלות כזו. ובדרך זו הגיע גם רב יוסף למדרגת ענוה, עד שבזמן שאמרו חכמים שמשמת רבי בטלה ענוה, אמר הוא: ״לא תיתני ענוה דאיכא אנא״ (ראה סוטה מט:).

'''נמצא''' איפוא שבכל מה שהאדם קרוב יותר להקדוש ברוך הוא ומכיר יותר את גדולתו, קשה לו יותר לחטוא. ואם כן אדם הראשון שהגיע למדרגה הגדולה ביותר והכיר את ה׳ בהכרה נפלאה כאמור - האיך יכול היה לחטוא? ואם המלאכים אין להם האפשרות לעבור פי ה׳ משום הכרתם וקרבתם לאלהים, על אחת כמה וכמה שאדם הראשון אשר חכמתו מרובה משלהם, לא יוכל לעבור על ציויו של מקום? אלא שכאן גם התשובה מינה ובה, מכיון שמדרגת האדם גדולה משל המלאכים, יש בו גדלות יתירה כזו שאף על פי שהוא מגיע להכרה הגדולה ביותר, יש לו עוד כח בחירה חופשית וביכלתו לעבור על רצון ה׳ יתברך ולבחור ברע. ואמנם מתוך כח בחירה הלזה הוא עומד במדרגות נעלות מאד. 

'''וכח''' זה טבוע בכל אדם שנברא בצלם אלהים, ואף אצל הרשעים ביותר, ואם כי הרשעים מתרחקים מאד מה׳ יתברך. אבל מאידך גיסא גדול כח הבחירה שלהם, כי לאחר שהשתמשו ברע בפועל הרי נקל להם יותר לבחור ברע. נמצא שכח בחירתו של זה, נתון בידו יותר ועולה כאמור על כח בחירתו של אדם הראשון, מצד חופש בחירתו ברע, ומצד אפשרותו להפוך את הכל לעומת זה - לטוב, כמו שאמרו חז״ל (ברכות לד) ״במקום שבעלי תשובה עומדים צדיקים גמורים אינם עומדים״ וראוי הוא איפוא להחזיק בשבילו את כל העולם. 

'''וזוהי''' כוונת דברי הרמב״ן שהכתוב ״זה ספר תולדות אדם״ מרמז לכל התורה, שכל התורה כולה ספר תולדות אדם ושהשם אדם כלל כל מין האנושי, כי כל הדורות, למרות כל ירידותיהם ונפילותיהם, ראויים הם שנבראו בשבילם כל עידוני הבריאה כמו לאדם הראשון, בגלל כח הבחירה שיש בהם.

= האדם, החטא וקיום העולם =

== א ==
'''אדם''' הראשון, בחיר היצורים ויציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, גם יצירת גופו עוד טרם נזרקה בו הנשמה, היתה רוחנית - שכלית. על יצירת כל אבר ואבר היה נמלך הקדוש ברוך הוא עם בית דינו איך לברוא אותו, כמו על בריאת האדם בכללו, כדאיתא בחז״ל (בראשית רבה יב): ״כביכול הקדוש ברוך הוא ובית דינו נימנין על כל אבר ואבר משלך ומעמידן על מכונן, שנאמר: (דברים לב:ו) ׳הוא עשך ויכוננך׳״. ואם הקדוש ברוך הוא ובית דינו נימנו איך להעמיד את גופו, הרי מובן כמה חכמה רוחנית יש בו. 

'''עוד''' בהיותו גולם מוטל, כבר היה מבחר הברואים, וכל מכמני ומחמדי החכמה שבכל היצורים שקדמו לו - לא היו אלא משמשים הממציאים ומכינים את הדרוש לו. הוא היווה את צורת הבריאה כולה, לרבות גם המלאכים, כי כבר אז ראה, ידע והבין את כל הבריאה, חכמתה ואיכותה, והקיף בשכלו את כל מרחבי המציאות, מתחלתם ועד סופם, בשעה קלה, כדאיתא בחז״ל (בראשית רבה כד:ב): ״זה ספר תולדות אדם״ - ״אמר ר׳ יהודא בר׳ סימון עד שאדם הראשון היה מוטל גולם לפני מי שאמר והיה העולם, הראה לו דור דור ודורשיו, דור דור ומנהיגיו, שנאמר: ׳גלמי ראו עיניך׳ (תהלים קלט:טז), גולם שראו עיניך כבר הם כתובים על ספרו של אדם הראשון״. הרי טבועה חכמה נשגבה בגופו של אדם הראשון. 

'''ולאחר''' זה נופחה בו נשמה, ככתוב ״ויפח באפיו נשמת חיים״ - ו״מאן דנפח מדידיה נפח״. נזרקה בו נשמה אלהית, נשמה שמוצאה מן החכמה העליונה, אשר כל גופו וחכמת הארץ ומלואה, בגשמיות הן לנגדה. עם ירידת כבוד ה׳ של הנשמה לשכון בגוית הגוף, נתמזגה החכמה התחתונה ״הגוף״ עם העליונה - ״הנשמה״ והיו לאחד. כשם שלוקחים שלהבת קטנה ומחברים אותה לאבוקה גדולה, הרי היא מתדבקת ונבלעת בתוכה כל כך עד שאין להכיר אותה לבדה במצבה הקודם, כך התאחדו החכמה הטבועה בגוף עם החכמה העליונה של הנשמה, נתוספו לו הכרות על הכרותיו הקודמות, והקודמות קבלו צורות חדשות, התנשאו בגובהן עד אין שיעור ושגבו בבהירותן עד אין ערך וכדכתיב: ״ותחסרהו מעט מאלהים וכבוד והדד תעטרהו״ (תהלים ח). 

'''ומכאן''' הגיע לחכמת קריאת שמות לכל הנבראים, עד שהקדוש ברוך הוא בעצמו העיד עליו: ״חכמתו מרובה משלכם״ - משל המלאכים. חז״ל גלו כי בקריאת השמות היתה גנוזה חכמה עצומה מרובה יותר מחכמת מלאכי השרת ורחוקה מהשגתם, שכן השם צריך להכיל בתוכו כל מהות נושא השם הזה, כל תועליותיו, מעלותיו ומדותיו המיוחדות לו ואינן נמצאות זולתו, והמלאכים לא הגיעו למדריגה זו ולא ידעו לקרוא את השמות (בראשית רבה יז). אבל אדם הראשון הקיף בשכלו ובהכרתו את כל טבע הבריאה בשעה קלה - ומצא בכל אחד מהם את טבעו המיוחד לו לבדו בנגלהו ובנסתרו, ושהוא יחיד בענין זה. חכמה נשגבה זו היתה, למעלה מהשגת מלאכי השרת, שכלים נבדלים, ובזה נוכחו לדעת כי חכמתו מרובה משלהם. ולא עוד אלא ש״טעו בו מלאכי השרת ובקשו לאמר לפניו! קדוש״ (ילקוט שמעוני בראשית כג), מפני שנתמזג אצלו הגוף עם הנשמה והיו לאחד, עד שמלאכי מעלה לא הכירו את חלקו הגופני וחשבוהו לבורא.

'''וכפי''' גדלותו כן היה גודל הכבוד והעונג שלו, כי העולם הזה היה לו כמו עולם הבא, נהנה מזיו השכינה ומלאכים משרתים לו בגן ה׳, כדאיתא באבות דרבי נתן פ״א: ״אדם הראשון היה מיסב בגן עדן ומלאכי השרת עומדים לקראתו, מסננין לו יין וצולין לו בשר וכו׳״.

== ב ==
'''והנה''' האדם הגדול הזה מעת שנכשל בחטאו הדק, נהפך עליו גן העדן לגיהנם, כפי שאמרו חז״ל (ילקוט שם): ״לאחר שאכל אדם הראשון מעץ הדעת, כל עץ שהיה נוגע בו וכל עשב שהיה דורך עליו היו מכריזים כנגדו ואומרים ״אל תבואני רגל גאוה״ (תהלים לו) וכן אמרו (סנהדרין לח:): ״אדם הראשון מסוף העולם ועד סופו היה, שנאמר ׳למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים ועד קצה השמים׳ (דברים ד:לב). כיון שסרח הניח הקדוש ברוך הוא ידו עליו ומיעטו, שנאמר ׳אחור וקדם צרתני ותשת עלי כפכה׳ (תהלים קלט:ה)״.

'''ומה''' היה חטאו? מלאכי השרת, שכלים נבדלים, לא הכירו חטאו. לפי דעתם צריך היה לעשות מה שעשה, ולפי השגתם, גם אחר החטא נשאר באותה הגדולה אשר היה מתחילה בעיניהם כשבקשו לומר לפניו קדוש, כפי שאמור במסכת שבת נ״ה: ״שאלו מלאכי השרת מלפני הקדוש ברוך הוא: ״מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון? ״. וגם הוא בעצמו, יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, בחיר היצורים, חלק אלוה ממעל, לא ראה שום שמץ דופי במעשיו, כפי שהתנצל ואמר: ״האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל״, כלומר: מחויב היה לשמוע בקולה, מפני שהיא גדולה ממנו, כדכתיב: ״ויבן אחת מצלעותיו״ - ״מלמד שבינה יתירה ניתנה לה״ (נדה מה:). ומכאן מקור ההלכה: ״בת י״ב ויום אחד נדריה קיימין״, לעומת בן שמגיע לגדלות רק בי״ג שנה ויום אחד. ורק הקדוש ברוך הוא בוחן כליות ולב ראה בו חטא, כי אף אמנם חטאו היה למעלה מהשגת מלאכי השרת, אבל לא למעלה מהשגת האדם, שחכמתו מרובה משלהם, ושומה היה על אדם הראשון לעמוד על זה. 

'''והנה''' בגלל חטא רק כזה שהוא למעלה מהשגת המלאכים, ירד אדם הראשון מגדולתו ונתמעטה חכמתו. וגרם עליו ועל כל הדורות קללות ומיתות, וכל הבריאה נתקלקלה בגללו. נפל מאיגרא רמה לבירא עמיקתא. מגן עדן -עידון נצחי, לעולם הזה - עולם מקולקל, כי האדם הוא צורת הבריאה, ואם נתמעטה הצורה נתמעט כל החומר ולקתה כל הבריאה כולה. וגם לא הועילו לו כל הסיגופים הנוראים שסגף את עצמו; כדאיתא בעירובין יח: ״כיון שראה שנקנסה עליו מיתה ישב בתענית מאה ושלשים שנה, ופירש מן האשה ק״ל שנה, והעלה זרזי תאנים על בשרו מאה ושלשים שנה״; הרי כמה חטא אחד, אחד בחיים ואחד בעולם, וחטא דק אשר הוא למעלה מכל ההשגות - בכחו להחריב עולמות נפלאים מלאים חכמה כבירה, לרבות חכמת האדם המרובה מכל חכמת מעשה בראשית. 

== ג ==
'''לפי''' הנחה זו, שחטא קל יחיד בעולם קלקל את הבריאה כולה. מתעוררת השאלה: כיצד יש לנו זכות קיום בעולם? הלא עזרא הסופר בחיר ה׳ עוד בשעתו אמר: ״עוונותינו רבו למעלה ראש ואשמתנו גדלה עד לשמים״ (עזרא ט:ו), ומה נענה אנן אבתריה? הרי בכל הרף עין אנו נכשלים בעוונות וחטאים, במעשינו, בחושינו, ובמחשבותינו, ״כי אין אדם צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא״ (קהלת ז:כ). ונוסף לזה עוד נזקפים עלינו עוונות האבות. ואם נצרף את העוונות מכל הבריות ומכל הדורות, הרי יעלה החשבון לאין שיעור. ואם כן באיזו זכות אנחנו מתקיימים ועוד מתענגים על טוב העולם? הלא כל הבריאה היתה צריכה מזמן ליהפך לתהו ובהו. אולם אם נתעמק בזה נמצא את פשר הדבר. אם נסתכל בירידתו של אדם הראשון לאחר החטא. שהיה אצלו בבחינת גיהנום, נראה שלפי מושגינו היה נחשב לגן עדן ממש. אדם הראשון אף אחרי שנתמעט יחד עם כל הבריאה. חי בעונג ועידון מה שאין לנו מושג בהם. חז״ל מספרים: שבימי המבול היו עומדים הבריות במדריגה נישאה. ״שהיו זורעים אחת לארבעים שנה ומהלכים מסוף העולם ועד סופו בשעה קלה ומתלשים ארזי הלבנון בהליכתם והיו אריות ונמרים חשובים בעיניהם כנימא בבשר״ (בראשית רבה לד). ואם לאחר עשרה דורות שהיו מכעיסים. היתה הברכה מצויה אצלם כן. כמה ברכה ותענוגים היו מצויים אצל אדם הראשון אחרי חטא יחיד בעולם. אלא לעומת גדולתו ורוממותו של האדם יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא ולפי בריאתו בתחילה להתענג בעדן ועידון נצחי - נחשבים כל התענוגות הללו כלא כלום ובשמים רואים בזה גיהנם. 

'''והנה''' כל בני האדם בכל הדורות, אחרי כל הירידות וההקטנות. עוד צפונים בקרבם הכחות האלהיים של אדם הראשון, כי זוהי צורת האדם האמתית שנברא בצלם אלהים והוא בבחינת חלק אלוה ממעל. והדורות המאוחרים עוד עולים בכוחותיהם על הדורות הקודמים, כפי שהכתוב אומר: ״עטרת זקנים בני בנים״ (משלי יז). כל אדם יש בו כדי להגיע למעלה נשאה זו כמו אדם הראשון קודם החטא, ויש בכחו לקבל את כל העונג והטובה שהיה לו לאדם הראשון, שנהנה בכל רגע, בבת אחת, בכל החושים. מכל תענוגי גן עדן ומכל העולם שהיה רואה מראשו ועד סופו. ובאמת היו תקופות שהכוחות חזרו וניערו להיות במדריגת אדם הראשון, כפי שאמרו חז״ל, שכשקבלו ישראל את התורה, פסקה זוהמתם והיו כל בני דור המדבר כאדם הראשון קודם החטא (ראה שבת קמו). הוי אומר, כי גם להם היה הכח האלהי שהיה לאדם הראשון. להקיף בהכרתם את כל הבריאה וכל המציאות, ואף לאחר כמה דורות של מורדים ומכעיסים שקדמו להם. 

'''גם''' הדורות שלנו. אחרי כל הירידות וכמעט שאין זכר לראשונים, בכל זאת החכמה האנושית הרוממה והנשאת לא ניטלה ממנו עד היום הזה - בהיותנו יוצאי חלציהם, אלא שלהם היתה גלויה ומפורסמת ואצלנו היא חבויה וגנוזה. חז״ל גילו לנו שגם בתוכנו טמון וחבוי האדם העליון, ומשקיפים עליו כמו על אבות העולם. אנשי כנסת הגדולה התפללו להקדוש ברוך הוא שיחמול עליהם בזכות האבות וילמדם להבין ולהשכיל, ולהגיע למדריגות אהבת השם ויחודו, משום - ״שלא נבוש לעולם ועד״. הרי מכאן שאם לא יגיעו לתכלית השלימות כפי שאפשר על ידי זכות אבות, בסיעתא דשמיא. הרי זו בושה לעולם ועד! וברכה זו קבעו גם בשבילנו, וגם אנו מבקשים שנגיע לתכלית השלימות, כמו שבקשו אנשי כנסת הגדולה. ואם לאו - בושה היא לנו. רואים אנו מזה שמציאות האדם אינה משתנית, שהרי גם אנו לאחרי כל ההקטנות שנתמעטו הלבבות שאי אפשר לנו אפילו לצייר בשכלנו השגת אנשי כנסת הגדולה, בכל זאת יש בכחנו לעלות למדרגתם, ואנו מבקשים מהקדוש ברוך הוא באותו הנוסח שבקשו הם, ואם לאו - בושה היא לנו לעולם ועד. 

'''כן''' אנו מתפללים בברכת הצדיקים ״ושים חלקנו עמהם ולא נבוש כי בך בטחנו״, כלומר: אם לא יהיה חלקנו עם הצדיקים בושה היא לנו. 

'''ונפלא''' הוא שגם בענין העדר תענוג מתענוגות הגשמיות מוצאים אנו אותו המבטא של ״בושה לעולם ועד״. בברכת המזון אנו מבקשים: ״פרנסנו וכלכלנו והרויחנו, והרוח לנו מכל צרותינו ונא אל תצריכנו לידי מתנת בשר ודם וכו׳ כי אם לידך המלאה הפתוחה הקדושה והרחבה שלא נבוש ולא נכלם לעולם ועד״. הרי שלאחרי כל הירידות שירדנו, אם נקבל פרנסתנו על ידי מלאך ואפילו על ידי אדם - ״בושה״ היא לנו. ולא עוד אלא שיש בזה גם ״כלימה״, שהוא העונש החמור ביותר, שהרי בזמן שדוד המלך קלל את אויבי השם, אמר: ״ישובו יבושו רגע״ ולא הזכיר ״כלימה״. בושה היא בעולם הזה, וכלימה היא בזה ובבא. 

'''ובכללה''' של אותה הבושה נכנסה גם הבקשה: ״ונא אל תצריכנו וכו׳ ולא לידי הלואתם״. כי אם האדם מוכרח להגיע להלואה - אף שנותנים לו בכבוד - בושה נצחית לו. וכן בכל התנאים שאנו מבקשים: ״מידך המלאה - הפתוחה - הקדושה - והרחבה״ - אם לא יתמלאו במלא מובנם, בושה וכלימה היא לנו לעולם ועד. הוי אומר, שהאדם אינו יורד מערכו הרם ותמיד הוא במציאותו העילאית. ואם כי טמונה וגנוזה היא ואינה נגלית, נערך הכל לפי גדלותו האמיתית, ולפי מדה זו מודדים גם את יסוריו ותענוגותיו. ויש לפעמים שאף אי נעימות שהאדם בעצמו אינו מרגיש העדר בזה חושבים לו לצער ועונש. ומשום כך אמרו חכמינו ז״ל: ״עד היכן תכלית יסורין... אפילו הושיט ידו לכיס ליטול שלש ועלו בידו שתים״ (ערכין טז:) וכן פירשו את כל התוכחה: ״׳והיו חייך תלויים לך מנגד׳ (דברים כח:סו), זה הקונה פת פלטר״ (מנחות קג:).

'''והנה''' לפי זאת נמצא שאנו נמצאים בגיהנם איום כל ימי חיינו!...

'''אמנם''' אין אנחנו מרגישים בצער ובסבל כזה. נולדנו. בעולם מקולקל ולא ראינו טובה בעינינו, חסר לנו המושג האמתי בגדלות האדם ובעונג. הראוי. לו, ונדמה לנו שכל ההנאות שיש לאדם בזמננו. לפי צביונו, קומתו ומצבו הנוכחי, יש בהן עונג גדול, ומאושר האדם אם נפל בחלקו מטוב העולם. אבל בשמים לא חושבים כך. שם מתיחסים אל האדם כפי צורתו האמתית, ואם לאדם הראשון נחשבו תענוגותיו הגדולים לגיהנום, על אחת כמה וכמה התענוגות שלנו - שהם נחשבים לקללות איומות. כל חיינו נחשבים לפי קנה המדה של האדם האמתי כיסורים נוראים. אנו נוצרים בכלא ובבית האסורים, מתעברים תשעה חדשים בחושך ואפלה, נולדים בדם ושפיר ושליא ויוצאים לאויר העולם בצעקות מרות. ביסורים, בצער גידול וכו׳ וכו׳, בזמן שאנחנו שמחים על הוולדו של האדם, בוכים בשמים לגורלו המר, כי נפל משמים ארץ. תחת שמשל בעליונים ובתחתונים והיו מתיראים לגשת אליו. הנה הוא עכשו נמצא בעולם מקולקל של פורעניות ופגעים, וכולם מושלים עליו. ואפילו אם יהיה מלך בכפה כשלמה בשעתו - יזעקו עליו מן השמים ״איכה״, איכה נפל ממעלתו ומדרגתו ואיכה נתמעט. 

'''מברכים''' אנו את האדם שיזכה לחיות מאה ועשרים שנה, והיא הברכה החשובה ביותר אצלנו, ובאמת הלא קללה היא, אחרי שבטבעו נברא לחיות לנצח... 

'''ועוד''' יותר מזה. כאמור, הבושה היא העונש החמור ביותר בעולם, והוכחנו שאם אדם אינו מקבל את צרכיו הגשמיים ישר מאת ידו של הקדוש ברוך הוא בכל תנאי הכבוד הראויים לפי ערך גדולת האדם כמפורש לעיל, הרי יש בזה כל דרגות הבושה והכלימה לעולמי עולמים, העולות אף על דרגות הבושה החמורות בירידות הרוחניות. והנה כמה נמצאים דורותינו במצב בושה זה, אשר רוב הבריות מתענים להשיג פרנסתם וצרכיהם בדרכים שונות ביגיעה רבה, ואם מקבלים הלואה או מתנת בשר ודם הרי כבר רואים בזה הצלחה ואושר ולא פעם אחת ולא יום אחד, אלא במשך כל ימי חייהם על האדמה מתענים הבריות בהתבזות זו, שבכל אחת יש בהן מעין איבוד עולמו של אדם הראשון וגירושו מגן העדן. 

'''נמצא''', איפוא, שלפי הממדים האמתיים שיש למדוד את האדם לפי ערכו, הרי מתגלגל הוא במדרוני הגיהנם יום יום ושעה שעה. וגדולים פי כמה היסורים שהדורות הללו מקבלים, ממה שהיה מקבל אותם היסורים אדם הראשון. שהרי הוא זכה גם לעדן העידונים של העולמות העליונים שהושכן בהם, וראויה שעה אחת של קורת רוח ותענוגים אלה לחפות על כל יסורי העולם, וכעין זה מצינו בר׳ אלעזר בן עזריה שאמר: ״לישתמש אינש יומא חדא בכסא דמוקרא ולמחר יתבריה״ (ברכות כח). אבל לדורותינו שלא ראו אור מעולם ושרויים מעודם בחושך וצלמות, כמה קשים חיים מעונים ודוויים אלו ואותם יסורי הגיהנם הבלתי פוסקים. 

'''ואם''' אין אנו מרגישים את כל הגיהנם הזה, הרי הקללה היא עוד יותר גדולה, שירדנו כל כך שאיבדנו כל הרגשה בגדלות האדם ואין אנו יודעים כלל את ערכו האמתי. 

'''כל''' אחד ואחד ממנו צפונים בו כוחותיו של אדם הראשון ויש בכחו לקבל כל הטובה כמו אדם הראשון. ואם יחסר לנו פרט קטן נחשב בשמים לסבל ועונש מר. כל אדם בן מלך הוא, בנו של מלך מלכי המלכים, יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא אשר ברא כל העולמות בשבילו ככתוב: ״בני אתה אני היום ילדתיך״ (תהלים ב:ז), וראוי הנו לתענוגות הגדולים ביותר, תענוגות של גן עדן, ואם יש לו צער משהו או אף שלילת התענוגות הרי יש בזה יסורים נוראים וירידה עצומה בבריאה כולה. ועל אחת כמה שאנו שקועים ביסורים בפורעניות ופגעים שונים ורחוקים מכל מושג: של נצח ותענוגות רוחניים. אין כל תמיהה, איפוא, כיצד אנחנו מתקיימים אחרי חטאי הדורות, כי אמנם קיום עולם זה, לפי ערכו של האדם ולפי ממדי שמים, אינו קיום אנושי כלל, ואין לך בריאה של תהו ובהו יותר מזה.

= מתן שכרן של מצוות =

== א ==
'''איתא''' בתורת כהנים (ויקרא ה): ״רבי יוסי אומר אם נפשך לדעת מתן שכרן של צדיקים לעתיד לבוא, צא ולמד מאדם הקדמוני שלא נצטוה אלא על מצוה אחת, בלא תעשה אחת ועבר עליה, ראה כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף דורותיו, וכי איזו מדה מרובה, מרובה מדת הטובה או מדת פורענות? הוי אומר מדת הטובה, אם מדת פורעניות מועטת הרי כמה מיתות נקנסו לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות, השב מן הפגולין והנותר והמתענה ביום הכפורים, על אחת כמה וכמה שמזכה לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות״. 

'''כבר''' אמרנו למעלה, כמה עולמות של עונג ועידון הכין הקדוש ברוך הוא לאדם עם בריאת שמים ארץ, וכמה נענש לאחר שחטא בעץ הדעת: נתמעטה קומתו ודמותו, נתקלקלה כל הבריאה, נתקללה האדמה שתצמיח קוץ ודרדר ושהאדם יוציא ממנה את לחמו בזיעת אפו וכו׳ וכו׳. ולא לבד חטאו של אדם הראשון גרם שהעולם יתקלקל, אלא חטאו של כל יחיד ובכל הדורות משחית ומקלקל בעולם, כמו שמצינו בקין שעל ידי חטאו הוסיף העולם להתקלקל, ככתוב (בראשית ד): ״כי תעבוד את האדמה לא תוסיף תת כחה לך״. ומובן, איפוא, כמה נתקלקל העולם וירד ערך הבריאה עד דור המבול, לאחר שהיו הולכים וחוטאים לפני הקדוש ברוך הוא, ולא איש אחד ולא דור אחד אלא עשרה דורות, דור אחר דור, היו מכעיסים ובאים עד שנגזר עליהם ועל כל היקום כליה. 

'''והנה''' רואים אנו שבכל זאת גם לאחר הקללות והירידות האלו, היו להם, לדור המבול, עוד שפע רב של טובה שאי אפשר לתארה. אמרו במדרש (בראשית רבה לד): ״אמר רבי אחא מי גרם להם לדור המבול שימרדו, שהם זורעים ולא קוצרים יולדים ולא קוברים״. כלומר, בזה שהיו זורעים היה הכל גדל מאליו בלא שום טורח ועמל עד שהיה מתבשל מאליו וראוי מיד לאכילה. וכן היו יולדים ולא מתו בניהם קודם זמנם ומוסיף רבי יצחק: ״אחת לארבעים שנה היו זורעים, ומהלכים מסוף העולם ועד סופו ומתלשין ארזי לבנון בהליכתם, והיו אריות ונמרים חשובים בעיניהם כנימא בבשר״. עוד איתא שם (בראשית רבה לו): ״רבי לוי אמר: לג׳ ימים היתה אשה מתעברת ויולדת וכו׳, ורבנן אמרי: ליום אחד וכו׳. ואמר רבי לוי: כשהיתה אחת יולדת ביום, היתה אומרת לבנה: צא והבא לי צור לחתוך טיבורא: בלילה היתה אומרת לבנה: צא הדלק לי נר לחתוך טיבורא דילך. עובדא הוי בחד איתתא דילידת בלילה, אמדה לברה: זיל אדליק בוצינא דניקטי שורך, נפק ופגע ביה שידא שמנון. אמר ליה: זיל גלוג לאמך וכו׳. אמר ליה: זיל את וגלוג לאימך דלא קטעת אמא שורי, דאלמלא דקטעתיה הוינא מחי יתך וקטיל יתך״. 

'''הרי''' לפנינו באיזה מצב נמצאו בני האדם בימי דור המבול. מצינו במסכת שבת (ל:): ״אמר רבן שמעון בן גמליאל עתידה אשה שתלד בכל יום וכו׳, לגלג עליו אותו תלמיד וכו׳״. הרי שדבר כזה שתלמידו של רבן שמעון בן גמליאל תמה עליו ולא היה יכול לתאר לעצמו שיהיה כן אף לימות המשיח, היה מצוי ורגיל בדור המבול, כאמור במדרש הנ״ל, שבזמנם היתה אשה מתעברת ויולדת ביום אחד, ולא עוד אלא שמיד עם יציאתם לאויר העולם היו מהלכים ועושים כל מלאכה, וגבורתם של תינוקות בני יום אלו היה כה מופלא ששדים ורוחות נחשבו בעיניהם ככלום. 

'''מעתה''' הרי הדברים קל וחומר. אם בדור המבול לאחר כל הקללות והירידות בבריאה, עוד נמצא העולם במצב נפלא כזה, אם כן איזו צורה היתה לעולם בדורות שלפניהם, שעדיין לא הגיעו לירידה והשחתה שכזו, ובדור לפני לפניהם וכו׳ וכו׳ עד לדורו של אדם הראשון יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא. וכל זה לאחר החטא של אדם הראשון. ומכאן אפשר ללמוד על אחת כמה וכמה, מה היתה צורת העולם קודם שחטא אדם, בעת שהבריאה היתה בשלימותה כפי שברא אותה ה׳ יתברך, ולא היו בה שום קללה ושום רעה. הרי ודאי שאין בכח אנוש לקבל כל מושג כמה מן הברכה והאושר היו שרויים בכל נקודה קטנה בעולם. ואמנם נאמר על הבריאה: ״וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד״. ויש דברים שהוכפל עליהם ״כי טוב״. 

'''וכל''' העולמות והעידונים המרובים והנפלאים האלה עוד לא הספיקו בשביל האדם, עד שנטע לו הקדוש ברוך הוא גן בעדן. והגן והעדן שתי בחינות מיוחדות הן, גן לחוד ועדן לחוד, כמו שכתוב: ״ויטע ה׳ אלהים גן בעדן״, כלומר: שבתוך עולם העדן שכולו עונג ועידון בלא שום שם תוספת לווי אחר, נטע הקדוש ברוך הוא בשביל האדם גן, היינו, עוד סוג מיוחד של תענוגים מלבד העולם של עדן. ועוד אמרו חז״ל (בראשית רבה טו) ״למה הוא מזכיר שם מלא - ה׳ אלהים - בנטיעת הגן (כלומר: שבבריאה בתחלת יצירתה נאמר רק ״בראשית ברא אלהים״, וכאן כתוב ״ויטע ה׳ אלהים״)? שמתחלת בריאתה היא צריכה כיון וכו׳״ (ראה פירוש רש״י בבראשית רבה שם). הרי שהיתה נטיעת הגן בצורה מיוחדת. 

'''ויש''' להבין כי המרחק בין עולמו של אדם הראשון, אשר היה אצלו בבחינת עולם הזה, לבין גן העדן שהניחו בו הקדוש ברוך הוא, הוא כמו המרחק שאנו מציירים לעצמנו בין העולם שלנו עם כל העינויים והיסורים שבו, לבין העולם הבא אשר צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנים מזיו השכינה. ויש להוסיף שכל העידונים הגדולים והנפלאים הללו ניתנו מתחלה לאדם הראשון לנצח נצחים ולכל דורותיו אחריו באין שיעור וסוף. 

'''והנה''' לאחר שחטא אדם הראשון ועבר על מצות ״לא תעשה״ שנצטוה שלא יאכל מעץ הדעת, נטרד וגורש מהגן והעדן ומכל התענוגים המופלאים, ויצא נזוף וידיו על ראשו, מקולל ומנודה, נתמעטה קומתו, דמותו וצורתו, שלו ושל כל מין האנושי, ושל כל הדורות אחריו, ואתו נתקללה כל הבריאה שתעלה קוץ ודרדר וכו׳. וגם נטלו ממנו חיי עולם והוטלה עליו קללת המות, ויצאה הגזירה: ״כי עפר אתה ואל עפר תשוב״. עונש המות, מלבד שלילת החיים שיש בו, ומה גם שנות חיים ארוכים בלי סוף וקץ, הרי עצם הפחד הנורא מפני מלאך המות מי ישערנו! וכבר היה מעשה ברב כהנא (ראה בבא קמא קיז) שהלך לעולמו, ואוקמי רבי יוחנן, ולא רצה לחיות עוד, הואיל וחליף שעתא חליף, ופירש רש״י: שלא רצה לקבל עליו עוד פעם צער מיתה. וכן אמרו חז״ל (מועד קטן כח) דרב נחמן איתחזי ליה לרבא וסיפר לו כי צער מיתתו היה כמשחל ביניתא מחלבא, ואף על פי כן אם היה אומר לו הקדוש ברוך הוא לבוא עוד פעם בעולם לא היה מקבל עליו, משום פחדו המרובה של מלאך המות. 

'''וכל''' העונשים והמיתות האלו, לא על אדם הראשון לבדו נקנסו, ולא למשך זמן מסוים, כי אם לו ולדורותיו ולדורות דורותיו עד סוף כל הדורות - לרבות רבבות בני אדם בכל דור. הרי כמה גרם חטא קל אחד של אדם הראשון. מה נורא ואיום הוא ומי ידענו? 

== ב ==
'''ומכאן''' נוכל ללמוד גם גודל מתן שכרן של מצות. אף אם רק נשוה את מדת הטוב למידת פורענות, כמה ראוי לפי זאת להיות שכרו של אדם שמקיים ציוויו של מקום ואינו עובר על אזהרה אחת של מצות לא תעשה. ושכר זה אינו בדין שיתחיל מהעולם הזה שלנו, אלא מהגן והעדן שהושכן אדם הראשון. שזה היה בבחינת עולם הזה שלו, כי הלא ברור שאם לא היה אדם הראשון עובר על מצות לא תעשה שנצטוה עליה, ודאי שהיה נוטל שכרו, והיה עולה לגנים ועידונים יותר נעלים, שהמרחק ביניהם הוא במרחק מהבריאה שנתקללה על ידי חטאו, עד לגן עדן שזוכה אדם בשכר שלא עבר על אזהרת ה׳ יתברך וקיים מצותו. 

'''ועוד''' יש למדוד את המדה טובה כנגד כל מדת הפורענות שקיבל אדם הראשון בעונש עבירתו, כלומר: יש לעשות חשבון השכר גם כנגד צער פחדו מפני מלאך המות, כנגד צער המיתה עצמה, כנגד שלילת החיים שיש בה, כנגד יסורי הגיהנום שנבראו עבור החוטא (וכבר כתב הרמב״ן בשער הגמול שאילו היה לו לאדם כל יסורי איוב במשך כל ימי חייו, עדיין אין זה מגיע לרגע אחד של יסורי גיהנום), וגם כנגד גירושו מהגן והעדן וכו׳ וכו׳, כי הלא צריך להשתלם לו הכל במדה טובה בשכר שקיים את מצות ה׳ יתברך, כנגד מדת פורענות שהביא עליו אדם הראשון על ידי חטאו כנ״ל. והכל יש לתת לא לשעה ולא לדור אחד, כי אם לדודי דורות ולנצח, כשם שנקנס אדם הראשון בעונשים לדורי דורות. 

'''וזהו''' מה שאמר רבי יוסי בתורת כהנים: ״אם נפשך לדעת מתן שכרן של מצות צא ולמד מאדם הראשון״. אם על עבירה אחת של אדם הראשון כך, שהפסיד את כל העולמות של גני העדן שלו עם כל עדוני הבריאה, ובאה עליו קללת המות על הפחד והיסורין שעמה, הרי לעומת זה כמה צדיך האדם לעלות בשכר קיומו אזהרה אחת, וכמה הוא מביא חיי נצח לעולם לו ולכל דורותיו אחריו. וכל מה שאמרנו הוא אם נשוה מדת הטובה למדת הפורעניות. אולם הרי אמרו חז״ל שמרובה מדה טובה ממדת פורעניות חמש מאות פעמים, ואם כן יש לכפול את כל השכר הזה פי חמש מאות, והרי נגיע לממדים שאין כל תפישה בהם. 

'''וכשנעמיק''' בזה יותר, יתבאר לנו עוד חידוש נפלא. ידוע שחטאו של אדם הראשון היה דק מן הדק, עד שגם מלאכי השרת השכלים הנבדלים לא הרגישו בו, כמו שאמרו חז״ל (שבת נה) שהם תמהו ושאלו להקדוש ברוך הוא: ״מפני מה קנסת מיתה על האדם?״ ולכאורה מה תמהו המלאכים, הלא מפורש נאמר לו ״כי ביום אכלך ממנו מות תמות״?! אלא בעל כרחינו שבעיני המלאכים לא נראתה שום עבירה במעשהו זה של אדם הראשון, ורק הקדוש ברוך הוא חוקר לב ובוחן כליות הוא ראה בזה חטא. דיש להבין את חטאו לא בחיוב כי אם בשלילה, כלומר: שבתכיפות עלייתו של אדם הראשון בשכלו והכרתו את ה׳ מרגע לרגע באורח חיים למעלה להשכיל, חל הפסק מה בסדר עלייתו זו, שלא עלה באותה מדה כפי שהיה ראוי לה. ומשום שהיתה לו אפשרות לעלות יותר ולא עלה, בזה היה נעוץ החטא. ואם על תביעה דקה כזו נענש אדם הראשון בעונשים חמורים כאלה, כאמור לעיל, אם כן לעומת זה הרי גם השכר שהבאנו בחשבון על קיום אזהרת לא תעשה, יש לחשב גם לגבי מעשה כזה שבעיני המלאכים לא היתה נראית בו כל מעלה, ואף באדם שהוא רע והמעשה שלו כולו רע, אלא שבעומק לבו יש עוד מקום לרדת לדיוטא תחתונה יותר, והקדוש ברוך הוא רואה בו שהאיט בירידתו קימעא - ראוי הוא להיות שכרו משתלם לו באותו שיעור שתיארנו. ומה נפלא הדבר, שבשלילת ירידה אף במדה דקה כזו שמלאכים אין בכחם להשיגה, עומד אדם לקבל שכר גדול במדה כנגד מדה של עונשי אדם הראשון ולהביא חיים, עידון ועידונים, לו ולכל העולם כולו, ולדורותיו ודורות דורותיו עד אין סוף כנ״ל. ואם כה גדל השכר בהאטת הירידה, אם כן מה השכר בהפסקת מה של הירידה?! ומה לפי זה חשבון השכר בהסתייגות ממש מלעבור על לא תעשה?!...

== ג ==
'''והנה''' כל החשבונות הללו המה רק ביחס למצות לא תעשה של אדם הראשון שנצטוה עליה בתחלה לפני קבלת התורה, שהיה דינו כבן נח. ואף לא כבן נח ממש, שהרי לחד מאן דאמר בגמרא (סנהדרין נו:) לא נצטוה אדם הראשון אלא על מצוה אחת של עבודה זרה בלבד, אבל נח שנצטוה על ז׳ מצות, הרי כל מצוה ומצוה נתחזקה ונכפלה פי כמה כפי שיתבאר להלן. אבל לאחר מתן תורה הרי כל המצוות קבלו ערך אחר שאפילו בן נח המקיים שבע המצות לאחר קבלת התורה משום שככה נצטוה נח, אינו, לפי דברי הרמב״ם פ״ח הי״א מהלכות מלכים, לא מחכמיהם ולא מחסידיהם, אלא צריך הוא שיקיימם בכוונה מכוונת משום שכך נצטוה משה מפי הגבורה על הר סיני, הרי שיש הבדל רב בין בן נח המקיים מצוה. משום שכך נצטוה משה מפי הגבורה, לבין בן נח המקיים משום שנח נצטוה כך, וההבדל גדול כל כך כמו בין איש בער לאיש חכם וחסיד, כמו שכתב הרמב״ם בלשונו שאינו לא מחכמיהם ולא מחסידיהם. מעתה צא ולמד כמה המרחק בין אדם המקיים מצוה מבין ז׳ מצות לאחר שנצטוה משה בסיני, לבין קיום מצותו של אדם הראשון. 

'''וכל''' זה בבן נח המקיים מצוה. ועל אחת כמה וכמה באדם מישראל המקיים מצוה. ולא כדין בן נח שנצטוה על ז׳ מצות בלבד אלא כדין שנצטוה על ששת מאות ושלש עשרה מצות, ולא רק בחיוב אלא אף בשלילה, כי הרי אדם מישראל היושב רגע ואינו עושה שום דבר רע קיים בבת אחת כל המצות לא תעשה שבתורה, שהרי לא אכל פיגול, לא אכל נותר, ולא לבש שעטנז וכו׳ וכו. ועוד יש לחשוב את העבירות החמורות ביותר, שהרי נזהר גם מהן, כמו עבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים ולשון הרע שהוא כנגד כולם (ראה ערכין טו:). ויש לעמוד במיוחד על חומרת לשון הרע, שהרי מצינו בירושלמי (ברכות א:ב) ״רבי שמעון בן יוחי אמר: אילו הוינא קאים על טורא דסיני בשעתא דאתיהיבת תורה לישראל הוינא מתבעי קומי רחמנא דיתברי לבר נשא תרין פומין חד דהוי אישתעי באורייתא, וחד דעביד כל צורכיה. חזר ואמר ומה אין חד הוא, לית עלמא יכיל קאים ביה מן דלטוריא דיליה, אילו הויין תרין פומין על אחת כמה וכמה״. הרי רצה רשב״י בתחלה לבקש שתי פיות לאדם כדי שלא יצטרך לבטל מתלמוד תורה בעת שהוא עוסק בצרכי גופו כאכילה ושתיה וכדומה, והיה מרויח בזה הרבה מאד בקיום המצוה הגדולה כנגד כל המצות כולן, שיוכל לעסוק בה בפיו השני. ולא רק שהיה מרויח בכמות, אלא גם באיכות, כי הרי יהיה זה הבל פה שלא טעם טעם חטא. וכבר אמר ריש לקיש (שבת קיט:): ש״אין העולם מתקיים אלא בהבל פיהם של תינוקות של בית רבן, אמר ליה רב פפא לאביי דידי ודידך מאי? אמר ליה אינו דומה הבל שיש בו חטא להבל שאין בו חטא״. הרי שהלימוד של תינוקות שהם אינם מבינים בתורה אלא מעט מאד צורת האותיות בלבד, ובכל זאת עדיף לימודם מהלימוד והעיון הרב בתורה של רב פפא ואביי עם כל עמקותם וערכם הגדול מאד. ואם כן לוא נוצר באדם פה מיוחד רק ללימוד התורה הקדושה, הרי היה זה לימוד בפה שלא נפגם על ידי חטא ועבירה וערכו היה גדול לאין שיעור. ועם כל זה חזר רשב״י ואמר מכיון שיש חשש שהאדם ידבר בגלל זה לשון הרע יותר, אין זה כדאי, ויותר טוב שיהיה לו רק פה אחד בלבד. הרי מכאן שכדאי להפסיד לימוד תורה ובמעלה נפלאה כזו בכמות ובאיכות כנ״ל, ובלבד למעט מעוון לשון הרע. אם כן איפוא היושב ואינו מדבר לשון הרע כמה גדול שכרו!... 

'''וכל''' זה כשמקיים אזהרת לא תעשה ואינו עובר עליה בשלילה. מעתה קל וחומר, המקיים באותה שעה מצות עשה אחת בפועל, אף הקלה ביותר, כמה גדול שכרו, כי בקיימו מצות עשה הרי לא לבד שלא עבר על ציווי ה׳ באותה שעה, כי אם גם קיים רצונו יתברך בקום ועשה. ולא עוד אלא שודאי לא נאבדה ממנו באותה שעה גם זכותו הגדולה שקיים יחד עם זה כל אזהרות לא תעשה שבתורה, שהרי בזמן זה לא עבר שום עבירה. וכל שכן אם לומד תורה באותה שעה, שהיא שקולה כנגד כל המצות, כמו שאמרו חז״ל (ירושלמי פאה א:א): ״כל חפציך לא ישוו בה. שאפילו כל מצוותיה של תורה אינן שוות לדבר אחד מן התורה״. הרי נמצא שבעת עסקו בתורה, כאילו קיים בפועל את כל התורה כולה - גם המצות עשה שבה וגם מצות לא תעשה. ומי יוכל לבוא לעומק שכרו. 

'''וכל''' זה אף אם ילמוד רק צורת האותיות שבתורה כתינוק הלומד בתחילה בבית הספר, שהרי גם על תלמוד תורה כזו נאמר ״כל חפציך לא ישוו בה״. וקל וחומר כשלומד ומבין מה שלומד, אפילו תיבה אחת, נמצא מקיים כל התורה כולה, וכל שכן תיבה אחר תיבה כשנצרף אותן ביחד, ושורה אחר שורה, הלא נכפל הכל בכמות ובאיכות לאין שיעור ותכלית, והרי מגיעים אנו לפי חשבון זה לממדים אין סופיים ומאבדים כל מושג במתן שכרם. וזה מה שאמר הכתוב (תהילים לא): ״מה רב טובך אשר צפנת ליראיך״: ״עין לא ראתה אלהים זולתך״ (ישעיה סד).

= כח הירידה והעליה באדם =
'''אמרו''' חז״ל (בראשית רבה יז): ״בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לבראות את האדם נמלך במלאכי השרת. אמרו לו: אדם זה מה טיבו? אמר להם: חכמתו מרובה משלכם. הביא לפניהם בהמה חיה ועוף, אמר להם: זה מה שמו? ולא היו יודעין. העבירן לפני אדם, אמר לו: מה שמו? אמר לו: זה שמו שור וזה חמור וזה סוס וזה גמל. אמרו לו: ואתה מה שמך? אמר להם: אני נאה להקראות אדם, שנבראתי מן האדמה. ואני מה שמי? (אמר) נאה לך להקראות ה׳ - שאתה אדון לכל. אמר הקדוש ברוך הוא: אני ה׳ - הוא שמי שקרא לי אדם הראשון״. 

'''מהמאמר''' הזה אנו למדים כי בקריאת השמות לברואים היתה גנוזה חכמה עצומה שמלאכי השרת לא היה בכחם להשיגה, ובה נתגלה כי חכמתו של האדם מרובה משל המלאכים. השם שאדם קבע לכל יצור, צריך היה לכלול את כל הכוחות שנטבעו בו, את כל רוחניותו ותכליתו המיוחדת לו בלבד שאינן נמצאות בשום בריה אחרת בעולם. ונמצא שבשעה קלה ובסקירה אחת עמד אדם הראשון על כל פרט ופרט בכל בריה מבין כל אלפי רבבות הנבראים בעולם אם יש דומה לו, ובחן את כל מהותם ותכונתם. 

'''ולא''' רק את בעלי החיים אשר על פני האדמה בדק ובחן בשעה זו, אלא גם סקר בשכלו את כל העולמות העליונים והתחתונים, את המלאכים, השרפים, והאופנים, אשר אין מספר לגדודיהם, וגם להם להשכלים הנבדלים קבע את מהותם הרוחנית ותפקידם בבריאה מששת ימי בראשית עד לנצח נצחים. 

'''ועוד''' שאלו ה׳ יתברך: ״ולי מה נאה להקראות?״ והשיב: ״אדני, שאתה אדון לכל״, והיינו שלאחר שהכיר את כל הנבראים כולם כאמור, ידע והכיר לקרוא להקדוש ברוך הוא - אדון, כלומר, שבא למעלות העליונות של החכמה והבחין את אדנותו יתברך על הכל. 

'''והנה''' בשעה שהקדוש ברוך הוא שאל את האדם: ״ולך מה נאה לקרוא?״ אמר: ״אדם, כי מן האדמה נלקחתי״. ולכאורה תמוה הדבר, שהרי לכל הברואים קבע שמות לפי רוחניותם, ולמה דוקא לעצמו קרא שם לפי החומר שבו שלוקח מן האדמה?

'''אולם''' בשם זה גילה האדם את עצמיותו האמיתית שבה נעוץ כל סוד מהותו, כי אמנם הכיר אדם הראשון שמצד אחד גדול הוא מאד ונעלה על כל הברואים, עד שהקדוש ברוך הוא התפאר בו ואמר: ״ראו שחכמתו מרובה משלכם״, ושהמלאכים טעו בו וחשבוהו לבורא ובקשו לומר לפניו קדוש (ראה ילקוט שמעוני כג). אבל הוא גם הכיר מהצד השני, שמכיון שנברא מן האדמה מוטל עליו ללכת ולעלות ממדרגה למדרגה, ואם הוא שוהה רגע מבלי לעלות במדה שהוא ראוי לה, הריהו יורד באותו רגע לדרגה של פחות שבפחותים, עד שאומרים לו: ״יתוש קדמך״ (ראה בראשית רבה ח). ולא עוד אלא אף באותה שעה ששכלים נבדלים לא רואים בו שום הגשמה ומבקשים לומר לפניו קדוש, רואים אותו בשמים בגלל העלם משהו מאותה עליה - מחריב עולמות עליונים ותחתונים, וקונסים עליו מיתה לו ולכל הדורות אחריו. ומשום כך קרא לעצמו ״אדם״, משום שהוא הכיר שבגלל סטיה כלשהי בעליתו, עלול הוא בכל רגע להיהפך לאדמה שממנה לוקח, כפי שאמנם נאמר לו לאחר חטאו ״עפר אתה ואל עפר תשוב״. בהכרה זו התגלתה חכמתו הגדולה, וזוהי צורתה האמיתית של החכמה. 

'''וכן''' מצינו אצל משה רבנו ע״ה אדון הנביאים, שעם כל מעלותיו הנפלאות למאד שעלה למרום וקיבל התורה מאת ה׳, והקדוש ברוך הוא העיד עליו: ״בכל ביתי נאמן הוא״, ונקרא בתורה ״איש האלהים״, אמר על עצמו: ״ונחנו מה״. ואכן זוהי גדולתו של משה שהכיר בעצמו מהותו זו, והתורה מציינת: ״והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה״. 

'''ומצינו''' עוד יותר מזה, שאף תוך הכרה זו, בהגיע האדם למדריגת הענותנות, עלול הוא להתעלם משלימות המעלה ולבוא לידי טעויות חמורות ולהחריב עולמות, שכן אמרו חז״ל (גיטין נו): ״ענותנותו של ר׳ זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו״. חז״ל קובעים למעלתו של ר׳ זכריה את הענוה, שהיא כאמור צורת החכמה האמיתית של האדם, ובכל זאת על ידי סטיה קלה ואי השלמתה, הביא לידי חורבן בית המקדש, כי זוהי מהותו של האדם כי מן האדמה לוקח. 

'''ואמנם''' בזה שהאדם הוא עפר מן האדמה גלומה גם עצם גדולתו, כי כשם שהוא עלול על ידי העלם כלשהו בשלבי עלייתו - לרדת בבת אחת למדריגות הפחותות ביותר, כן גם בכוחו לעלות בבת אחת מהמדרגות התחתונות ביותר עד למעלות העליונות לאין שיעור, והתלין של רבי חנינא בן תרדיון יוכיח! סיפרו חז״ל (עבודה זרה יח) שאמר לרבי חנינא בן תרדיון: ״רבי! אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך, אתה מביאני לחיי עולם הבא? אמר לו הן. השבע לי. נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת וכו׳ אף הוא קפץ ונפל לתוך האור. יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי עולם הבא״. הרי תלין זה עסק כל ימיו ברציחה ובודאי היה מהאנשים השפלים ביותר, ובכל זאת בגלל מעשה קטן זה של נטילת הספוגין מעל לבו של ר׳ חנינא שקירב את מיתתו ומיעט את יסוריו, התרומם בבת אחת למעלה עליונה כזו עד שהפיל גם את עצמו לתוך האור, ובת קול מן השמים הזכירה אותו בנשימה אחת עם רבי חנינא בן תרדיון והכריזה ששניהם מזומנים לחיי עולם הבא!... 

'''זהו''' כוחו של האדם וכזאת היא מהותו. 

= ותפרעו כל עצתי =
'''אמר''' הכתוב (משלי א): ״יען קראתי ותמאנו וגו׳ ותפרעו כל עצתי״. ואמרו חז״ל (בראשית רבה יח) שפסוק זה נאמר על יצירת האשה. 

'''מצינו''' שיצירת גוף האדם חשובה בכמה מעלות מכל הבריאה. על יצירת הבריאה נאמר (תהלים לג): ״בדבר ה׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם״, כלומר: הכל שבבריאה של מעלה ושל מטה נבראו בציוויו של מקום, כדברי הכתוב: ״ויאמר אלהים יהי אור וגו׳ יהי רקיע וגו׳״. ואמרו חז״ל (בראשית רבה יב): ״בהבראם״ - ״בהא בראם. ומה הא זה כל האותיות תופסין את הלשון וזה אינו תופס את הלשון. כך לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, אלא בדבר ה׳ - וכבר שמים נעשו״. אבל ביצירת האדם כתוב: ״ויאמר ה׳ אלהים נעשה אדם״. והיינו בבחינת פעולה ומעשה ובהכנה רבה, כביכול. וכן כתוב בבריאתו: ״וייצר ה׳ אלהים את האדם״, ואמרו חז״ל (בראשית רבה יד): ״כאשה הזו שמקשקשת עיסתה במים ומגבהת חלתה מבינתיים, כך בתחלה: ״ואד יעלה מן הארץ״, ואחר כך - ׳וייצר את האדם׳: וכן הוא אומר: ׳ואיש תרומות יהרסנה׳ - זה אדם הראשון, שהוא גמר חלתו של עולם״; וכן אמרו בירושלמי (שבת ב:ו): ״אדם הראשון חלה טהורה לעולם היה, דכתיב: ׳וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה׳: ועוד אמרו (בראשית רבה שם): ״׳מן האדמה׳ - ממקום כפרתו נברא וכו׳. אמר הקדוש ברוך הוא: הרי אני בורא אותו ממקום כפרתו והלואי יעמוד״. הרי שלאחר שנבראה כל הבריאה, שיש בה חכמה עצומה לאין שיעור, כדכתיב (משלי ג): ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״, הרים הקדוש ברוך הוא חלת עפר מיוחדת מן האדמה הזאת - ממקום כפרה, והיא היותה החומר ליצירת גופו של אדם הראשון. 

'''ועוד''' אמרו (בראשית רבה יב): ״מי יבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו (קהלת ב) - ׳עשהו׳ לא נאמר, אלא ׳עשוהו׳, כביכול מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ובית דינו נמנין על כל אבר משלך ומעמידך על מכונך, שנאמר (דברים לב): ״הלה׳ תגמלו זאת וגו׳ הוא עשך ויכוננך״, מכאן שלא רק יצירת גופו של אדם בכללו היתה בבחינת פעולה ומעשה יותר מכל הבריאה, אלא שעל יצירת כל אבר ואבר שבו נמנו כביכול הקדוש ברוך הוא ובית דינו ועשוהו, מה שאין כן כל יצורי הבריאה שנבראו, כאמור, רק בציווי לבד, ואף עולם המלאכים בכלל, כמו שאמרו חז״ל (תנחומא בראשית יב): ״אלה תולדות השמים והארץ בהבראם - לרבות את המלאכים״. 

'''ולא''' עוד, אלא שיצירתו של האדם עולה גם על בריאת עולם הבא, חז״ל אמרו (בראשית רבה שם) שבשתי אותיות ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, כדכתיב (ישעיה כו): ״כי ביה ה׳ צור עולמים״ - עולם הזה בה״א ועולם הבא ביו״ד. הרי שגם עולם הבא נברא באות אחת בלבד. ואילו ליצירת האדם נתוספו, כאמור, יצירה ומעשה. 

'''ויש''' ביצירת האדם עוד מעלה נוספת, שהוא נוצר מיצירה אחרת שקדמה לו. כל הבריאה נבראה יש מאין, ואילו גופו של אדם נבראה מן היש - מהעפר. נמצא, איפוא, שהאדם אף מצד חומר גופו בלבד הוא כלפי הבריאה בבחינת צורה לגבי חומר, וכקודש לגבי חול - כתרומה הנגבהת מן העיסה, (ראה בראשית רבה יד), וכדברי הכתוב (בראשית ב): ״וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה״, כלומר, שעל גופו בלבד, שהוא בא מן העפר; כתוב: ״וייצר״. 

'''ולאחר''' כל זה, נופחה בו נשמה רוחנית עילאית, חלק אלוה ממעל, כדברי הכתוב (שם): ״ויפח באפיו נשמת חיים״, ו״מאן דנפח מדיליה נפח״. בזה נתגבשה שלימות צורתו של האדם הנבחר, ככתוב: ״ויהי האדם לנפש חיה״. 

'''והנה''' יצירת האשה עולה על יצירת האיש, כי היא לא נבראה מן העפר, אלא מגוף האדם ולאחר שכבר ניתנה בו הנשמה. אדם הראשון אחרי שהושלם כולו, שימש החומר לבריאת האשה. ועוד, שלא כל האיברים שבאדם נמצאו ראויים לבריאתה, כמו שאמרו חז״ל (בראשית רבה יח): ״ויבן ה׳ אלהים את הצלע - התבונן מהיכן לברוא אותה. לא ברא אותה מן הראש שלא תהא קלת ראש, ולא מן העין שלא תהא סקרנית, ולא מן האוזן שלא תהא צייתנית, ולא מן הפה שלא תהא דברנית וכו׳, אלא ממקום צנוע באדם, ואפילו הוא ערום אותו המקום מכוסה, ועל כל אבר ואבר שהיה בורא היה אומר: אשה צנועה״. הרי שהיה רצון שמים, כביכול, ליצור את האשה בצורה. נעלה יותר מכל המציאות בזה ובבא, ונבחר אבר מיוחד באדם שיש בו כל המעלות כדי לבראותה, וכן מצד חלק הרוחני עלתה האשה על האיש, כדברי חז״ל (נדה מה): ״ויבן ה׳ אלהים את הצלע - מלמד שניתנה בה בינה יתירה יותר מן האיש״. 

'''ומה''' נפלא הדבר, שבפגם קטן שנתגלה פעם באשה, ראה הקדוש ברוך הוא הפרעה, כביכול, בכל תכניתו בבריאה, כמו שסיימו שם חז״ל: ״ואף על פי כן - ותפרעו כל עצתי. לא בראתי אותה מן הראש, ומקלת ראש - ׳ותלכנה נטויות גרון׳: ולא מן העין, והרי היא סקרנית, שנאמר: ״ומשקרות עינים״: ולא מן האוזן, והרי היא צייתנית, שנאמר: ״ושרה שומעת פתח האהל״. 

'''והנה''' אם נתבונן, למשל, בתביעה על שרה אמנו ששמעה פחח האהל, נמצא אותה דקה מן הדקה. מה שמעה אזנה של שרה? שיחת המלאכים שנשלחו מאת ה׳ יתברך לבשרה כי יולד לה בן, שהם דברי נבואה, ובודאי יש בזה משום מדריגה גדולה עד מאד, ורק נביא ראוי לשמוע דברים כאלו מפיהם של מלאכי עליון. ולא עוד אלא שהדברים עצמם מתייחסים אליה, שהיא תלד בן. וגם השמיעה היתה שלא בכוונה, שהרי האוזן היא אחד משלשה דברים שאינם ברשותו של אדם (ראה תנחומא תולדות יב). ואכן לא ירדה שרה בזה ממדריגתה בבינה היתירה שניתנה בה יותר מבאיש, שהרי אף לאחר מעשה זה נאמר לאברהם (בראשית כא): ״כל אשר תאמר אליה שרה שמע בקולה״, ואמרו חז״ל (ראה רש״י שם): ״למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות״. נמצא, איפוא, שהיה כאן פגם שאין במושגינו לעמוד עליו, ורק הקדוש ברוך הוא חוקר לב ובוחן כליות גילה שהיה בזה איזה חסרון, שלא הגיעה לתכלית השלימות לפי מדריגתה. 

'''למדים''' אנו מכאן, מה נורא הוא קלקול ופגם של חטא אחד אפילו הקל ביותו. שהרי לפי האמור, כל ענין התביעה על שרה אמנו לא היה אלא על חסרון משהו בקצה השלימות ופגם דק מן הדק עד אין נבדק, ובכל זאת כינו אותה: צייתנית, והקדוש ברוך הוא קורא עליה: ״ותפרעו כל עצתי״, כלומר: כל עצתו של הקדוש ברוך הוא שהתבונן מהיכן לברוא אותה, כאמור, הופרעה ולא נתקיימה כביכול. 

'''ועוד''' יותר מופלא הדבר, שבאותו מאמר מנו חז״ל בין הנשים שהפריעו עצתו של הקדוש ברוך הוא ביחד עם שרה לאה ורחל, גם את בנות ציון. והנה חטאיהן של בנות ציון מתוארים בצורה חמורה מאד, כדברי הכתוב (ישעיה ג): ״ותלכנה נטויות גרון וגו׳ ומשקרות עינים״, והנביא תולה בהן את חורבן המקדש וחורבן הארץ, וכן מבואר בחז״ל (ילקוט שם): ״לפי שהיה ירמיהו הנביא מחזר עליהן ואומר להן: בנותי! עשו תשובה עד שלא יבואו השונאים. והן היו אומרות: ימהר יחיש מעשהו למען נראה דוכס רואה אותי ונוטל אותי לאשה: איפרכוס רואה אותי ונוטלני לו לאשה״. וכאן נאמרו שתי התביעות ביחד, כאילו הן שוות: התביעה על שרה אמנו ששמעה דברי נבואה פתח האהל, עם התביעה על בנות ציון שהלכו נטויות גרון וכו׳ ולא היה איכפת לדהן אם יחרב המקדש וילכו בני ישראל בגלות, ובטחו בעצמן להינשא לערלים, מהרסים ומחריבים, אויבי ה׳ ועמו: על שתיהן מתאונן הקדוש ברוך הוא במאמר אחד: ״ותפרעו כל עצתי״? 

'''מכאן''', מה נורא הוא עומק דין שמים ומה גדול כח הרס החטא, שנתבע כל אדם על כל פגם ושוקלין עליו את הקלי קלות כחמורי חמורות. 

'''ואמנם''' גם חטאיהן של בנות ציון אין לפרש כפי פשטותם של הדברים, שהרי אמרו חז״ל (נדרים פא.): ״דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוה, על מה אבדה הארץ, עד שפירשה הקדוש ברוך הוא בעצמו: ׳ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי״. וראה מה שכתב הר״ן ז״ל שם: ״דמדלא ידעו החכמים והנביאים לפרש החטא, שמע מינה שהיו עוסקין בתורה תמיד, אלא שהקדוש ברוך הוא יודע מעמקי הלב פירשה וכו׳״. הרי שהחטאים שגרמו לחורבן הארץ לא השיגם השכל האנושי עד שפירשם הקדוש ברוך הוא בעצמו. ואם כן, איפוא, אין לפרש תיאור חטאיהן של בנות ציון כפי הנראה מפשוטו של מקרא. אבל על כל פנים בלשון התורה נתבעו בצורה החמורה ביותר, כאמור, ואילו על שרה אמנו, גם בתורה לא הודגשה במיוחד שום תביעה על חטא כל שהוא בשמיעתה זו ששמעה פתח האהל. ובכל זאת נאמר גם עליה: ״ותפרעו כל עצתי״, שלא נתבעה בזה כעל חסרון שלימות במעלה, אלא כאילו סתרה וקלקלה כל עצתו של הקדוש ברוך הוא, ושיש בזה משום פירכא לכל צורת הבריאה הנעלה ביותר, הן של האדם, שהוא למעלה מכל הברואים, והן של האשה, שיצירתה עולה עוד על האיש, כמו שנתבאר. והרי כמה חמור כל פגם איזה שהוא במדריגתו של האדם, שנתבעים עליו כמו על חטא ופשע ממש, והוא מהרס את הבריאה ומקלקל את העולם. 

'''והנה''' כשנעמיק עוד בזה, יתבאר לנו חידוש נפלא בגדלות האדם, שהרי לאחר שבנות ציון נתבעות בלשון התורה על ירידתן בדרגות נמוכות ביותר, עד שתולין בהן את חורבן המקדש והארץ, כאמור, ובכל זאת נכללו גם הן ביחד עם האמהות באותה התביעה: ״ותפרעו כל עצתי״, כלומר: שהקדוש ברוך הוא מתאונן גם עליהן על שלא הגיעו לתכלית כוונת הבריאה, ולא באו לשלימות הבינה היתירה שניתנה באשה יותר מבאיש, היינו צורת החכמה העליונה שבבריאה שהטביע הקדוש ברוך הוא בהן בתחלת יצירתן. למדים אנו מכאן שאותה המדריגה הנעלה שהוטבעה באדם בתחלת יצירתו לא אבדה ולא נתמעטה בכלום, ואף בשעת כשלונו בחטאיו הגרועים ביותר, רואים בו בשמים את דמותו הראשונה במלוא שיעור קומתה כאילו לא נפגמה כלל, וכאותה התביעה שנתבעו האמהות על פגם כל שהוא בקצה השלימות העליונה, כן יתבע כל אחד ואחד, בכל דוד ודור, על שלא הגיע לשלימות המעלות העליונות ביותר כפי שנברא האדם בתחלת יצירתו.

'''זהו''' מה שאמרו חז״ל (תנא דבי אליהו כה): ״חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב, כי לפי מה שנתבאר אין זה בבחינת שאיפה בעלמא, כפי המקובל, אלא זוהי חובה ממש, וכמו שאמרו: ״חייב וכו׳״, באשר אף לאחר כל הירידות של האדם בפועל ועל אף כל חטאיו, נשאר במציאותו צלם האלהים אשר בו בכל יפעת הדרו על כל המעלות העליונות שהוטבעו בו בתחלת יצירתו כיציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, וכל הירידות והנפילות המתהוות באדם מדור דור, אינן אלא קליפות חיצוניות גרידא שמתדבקות בו על ידי חטאיו וחטאי הדורות, אבל בכחו להסירן ולגלות את מהותו האמיתית הפנימית והנצחית המושרשת בו עד היום במקוריותה בכל השלימות ללא שינוי ופגם כלל. ולכן חייב כל אדם באשר הוא, לדקדק ולהיזהר שלא יחסיר כלום ממעלותיו הטבועות בצלם האלהים אשר בקרבו, כדוגמת אבותינו אברהם יצחק ויעקב. 

= האור הרוחני שבגוף =

== א ==
'''למעלה''' הבאנו מאמר חז״ל על הפסוק ״הוא עשך ויכוננך״: שהקדוש ברוך הוא ובית דינו היו נמלכין על כל אבר ואבר שבאדם. ומזה יסוד מוצק לדברינו בגדולת האדם אף מצד גופו בלבד, שכל אבריו הנראים לעינינו רק כבשר גידים ועצמות, באמת הם חלקי חכמה עליונים - מושגים רוחניים, שנמלכו עליהן כביכול הוא ובית דינו. 

'''ולא''' עוד אלא שמושגי חכמה אלו הנקראים ״אברי האדם״ ממולאים בחכמה רבה עוד יותר משל מלאכי השרת, כמו שהבאנו מאמרם ז״ל על הפסוק ״כי ביה ה׳ צור עולמים״: שכל בריאת שמים וארץ ועולמות המלאכים בכלל נבראו באות אחת בלבד, ואילו יצירת האדם קדמה לה הכנה רבה כביכול בהמלכה ויצירה ועשיה כמו שנתבאר. 

'''בחכמה''' מרובה כזו נוצר גופו של אדם עוד קודם שניתנה בו הנשמה, כמו שכתוב: ״וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה״, וכאמור, ואחר כך כתוב: ״ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה״ ומתרגמינן: לרוח ממללא. נמצא שעל ידי זה שנופח בו הנשמה העליונה - חלק אלוה ממעל, נעשה כל האדם לנפש חיה ולרוח ממללא, כלומר: כל איבריו, הבשר הגידים והעצמות שבו, שגם מתחלה נבנו במושגי חכמה עליונים, כאמור, עלו ונתעלו עכשיו לעליונות גדולה ויתירה מאז, כי ניתוסף בהם כח חדש עליון שבעליונים, היא הנשמה הטהורה שנופחה באפו, ״ומאן דנפח מדיליה הוא נפח״. ואמרו חז״ל (ברכות י): ״מה הקדוש ברוך הוא ממלא את כל העולם, כך הנשמה ממלאת את כל הגוף״. 

'''לפי''' זה, הוי אומר שמחוץ לעצם החכמה שבגופו של אדם הראשון, האירה לו נשמתו את כל חדרי גופו, והיה זך ומצוחצח כולו ממש, ולא היה בו כלל המושג ״גשם״ כפי שאנו מתארים אותו. תדע, שהרי אמרו חז״ל כי מלאכי השרת טעו בו ובקשו לומר לפניו קדוש, והפיל עליו הקדוש ברוך הוא תרדמה וידעו כי אינו אלא אדם נברא, ואם היו מכירין בו איזה גשם שהוא, האיך טעו לחשוב אותו לבורא? אלא ודאי שכל גופו ואבריו היו חלקי חכמה רוחניים עליונים.

'''הנה''' מבואר בראשונים שכל מה שהוזכר בתורה: ״יד ה׳״: ״עיני ה׳״: ״אזני ה׳״ וכדומה, לא בא אלא לשבר את האזן שלנו. ומזה גופא יש ללמוד מה שאמרנו, כי אברי גוף האדם רוחניים הם בעיקרם ומלאים חכמה אלהית, שהרי עצם המשל ״לשבר את האזן״ בדמות האיברים הנמצאים באדם, על כרחך בא ללמד ונמצא למד שאיבריו של אדם מושגי חכמה עליונים הם שיש להם דמיון להקדוש ברוך הוא, כביכול, שאם לא כך, אין מקום כלל למשל כזה אף לשבר את האזן. ונמצא מכאן, שאותם חלקי חכמה אשר צומצמו באדם בתמונת יד ורגל וכדומה הם בבואה של החכמה העליונה שאין לנו בה כל מושג ותפישה. 

'''וכל''' זה שאמרנו על ערכם של אברי האדם אינם באדם הראשון לבד, כאמור, אלא כל אדם, כל המין האנושי, נוצר בצלם אלהים ובחכמה רוחנית עליונה. אמרו חז״ל (בראשית רבה לו) על אנשי דור המבול שהתינוקות שבהם היו מהלכים מיד כשנולדו ונלחמו עם שדים, ומעשה היה בתינוק שנולד ושלחתו אמו להביא צור לחתוך בו את טבורו ופגע בו שד אחד ואמר לו: ״לך ואמור לאמך שאלמלא לא האיר השחר הייתי הורגך״. והשיב לו התינוק: ״לך אתה ואמור לאמך אלמלא כבר נחתך טבורי הייתי אני הורג אותך״. והרי לחימה זו עם שדים אינה ודאי מלחמה גשמית אלא רוחנית. ועל כרחך אתה אומר שאף לאחר שחטא אדם, שנתמעטה קומתו ונתגשם, וכן בכל הדורות שלאחריו שהיו מכעיסים ובאים ונתגשמו יותר ויותר, לא היתה, התגשמות זו אלא כיסוי חיצוני בלבד, כקליפה על הפרי, אבל בתוך האדם נשארה מציאותו האמיתית בכל מצב שהוא. 

'''וכן''' אתה מוצא אף בעשו הרשע, שהיה רחוק יותר מעשרים דורות מאדם הראשון, ועברו תקופות אחר תקופות של התמעטות, ובכל זאת אמד לו יעקב: ״ראיתי פניך כראות פני אלהים״ (בראשית לג). הרי שיש לראות גם בפניו של רשע כעשו ״פני מלאך״. אלא שבני האדם נתכסו בקליפה חיצונית על ידי החטאים, כאמור, ולאור חושי עינינו לא נראית עצמיותם הרוחנית. 

== ב ==
'''אכן''' גם לאחד שחטא האדם והתגשם, התקין הקדוש ברוך הוא שמתוך ההתגשמות עצמה יאיר אור חדש על האדם ויתגלו בו מקורות חכמה עליונים אשר יהיה בכוחם לחדור דרך כיסוייו החיצונים ולהחזירו לקדמותו הרוחנית. 

'''כתוב''' בתורה: ״ויעש ה׳ אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם״ (בראשית ג) ואמרו חז״ל: ״בתורתו של ר׳ מאיר מצאו כתוב: ״כתנות אור״ (בראשית רבה כ). פירוש הדברים שהכותנות שעשה הקדוש ברוך הוא לאדם, שהן לכאורה כסוי גשמי, היה בהן אור רב שהוסיפו חכמה לאדם וגילו לו מעלות והלכות חדשות כדי להאיר ולהעלות את גופו. עד שלא חטא כתוב: ״ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו״, כי היו מוארים בחכמה העליונה בכל אבריהם, מכף רגלם ועד קדקדם, ללא שום הגשמה ולא היה מקום כלל לרגש של בושה. אבל לאחר שחטאו ונדבק בהם משהו מן ההתגשמות, נתגלה בהם רגש של בושה: ״וידעו כי ערומים הם״. והנה תפר להם הקדוש ברוך הוא כתנות והאיר להם בזה את עצם גופניותם, שעמדו מתוך כך על מעלת הבושה ונתחדשה להם תורת הצניעות שיש בהן משום מדריגה רוחנית עילאה וניתן להם מקום לחזור מתוך עצם התגשמות זו לאורם הקדמון ולמקור חכמתם העליונה. 

'''ולאחר''' כמה דורות, כשנתן הקדוש ברוך הוא לישראל תורה שלמה של תרי״ג מצוות כנגד כל אבר ואבר שבאדם, הוסיף להם אור אלהי, כדברי הכתוב: ״כי נר מצוה ותורה אור״ (משלי ו), שמטרתו להרבות חכמה עליונה ולהחדירה בכל המחיצות הגופניות והקליפות החיצוניות שנתדבקו באדם על ידי החטאים, כדי לחשוף בהן את הנפש החיה והרוח ממללא של האדם הקדמוני. 

'''ומופלא''' הדבר עד כמה בכוחו של האדם להפוך את העצמים הנראים לנו כגשמיים למטרות רוחניות עליונות. הכתוב אומר (ישעיה מג): ״עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו״. אמרו חז״ל (ילקוט סב): ״וכי כל בריותיו אין משבחין אותו, והלא כבר נאמר (מלאכי א): ׳ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגויים׳ (שם ד)? מכאן שאין ערב לו אלא ישראל, שנאמר (שמואל ב כג:א): ׳ונעים זמירות ישראל׳; ואומר: ׳כי יעקב בחר לו׳ (תהלים קלה): ואומר: ׳ואתה קדוש יושב תהלות ישראל׳״ (שם כב). וכן אמרו בירושלמי (סוכה ה:ד): ״אף על פי שיש לו להקדוש ברוך הוא כמה קילוסין, חביב הוא קילוסן של ישראל יותר מכל. מאי טעמא?ונעים זמירות ישראל׳: ׳ואתה קדוש יושב תהלות ישראל׳״. 

'''והנה''' התואר ״נעים זמירות ישראל״ נאמר על דוד המלך ע״ה (ראה שמואל שם). הוא הגיע לשיא המדריגה לזמר זמירות ישראל ולספר תהלתו של הקדוש ברוך הוא עד שנאמר עליו: ״נעים זמירות ישראל״. וחז״ל המשילו עליו ״משל לחבורה שהיתה, מבקשת לומר הימנון למלך, אמר להם! כולכם נעימים וכו׳, ומי מנעים זמירותיהם של ישראל? דוד בן ישי״ (ילקוט שם). ובמה הביע דוד את זמירותיו ותהלותיו לפני ה׳? על ידי נבל וכנור, כדברי הכתוב: ״עורה כבודי, עורה הנבל וכנור אעירה שחר, אודך בעמים ה׳ אזמרך בלאומים״ (תהלים נז). והרי הכלים האלה, הנבל והכינור, עשויים מעצמים גשמיים. מעץ דומם ומגידי בהמה מתה, ובכל זאת היה בכוחו של דוד על ידי נגיעת אצבעותיו והנעת המיתרים להשמיע צלילים כה נפלאים ולהביע קילוסים לפני הקדוש ברוך הוא שהיו חביבים לו מכל התהלות והתשבחות שבעולם ושהם תכלית היצירה. 

'''הוי''' אומר שיש באברים של האדם אור כה רב, שבכוחם להפיח רוח בדברים הגשמיים הפשוטים ולדובב אותם בחכמה עליונה עד כדי להנעים לפני הקדוש ברוך הוא יותר מכל הבריאה. 

= מדת החסד =

== א ==
'''אמר''' הכתוב (תהלים פט): ״עולם חסד יבנה״. וכן הוא אומר (תהלים קג): ״וחסד ה׳ מעולם ועד עולם״. כל העולם כולו, השמים והארץ וכל צבאם, נבראו במדת החסד, וכל פעולותיהם הן חסד. מדה זו היא הגלגל המניע את כל מערכות העולם, על ידה נבראו ועליה הם מתקיימים. ושומה על האדם להטביע בנפשו את. המדה הזאת. עליו להתבונן בבריאה שנבראה בשבילו, כדי ללמוד ממנה דרך חייו על הארץ. וכשם ש״בעולם חסד יבנה״, כן עליו לעמול כל ימיו בחסד, להשכיל ולהגיע למדריגה רמה כזו שישתוקק ויתאמץ תמיד להטיב ולמלא עונג ועידון לכל הברואים בכל אשר יוכל. 

'''והנה''' אמרו חז״ל (סנהדרין לז): ״לפיכך נברא האדם יחידי וכו׳, שחייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם״. הרי עד כמה מגיעה מדת חסדו וטובו של הקדוש ברוך הוא, שברא את כל העולם על תענוגיו ועידוניו בשביל כל יחיד ויחיד, ועוד הוסיפו חז״ל שכל אדם חייב לדעת ולהרגיש זאת. והרי תכלית בריאת האדם היא שילך בדרכיו של הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר (דברים כח): ״והלכת בדרכיו״, ואמרו חז״ל (שבת קלג): ״מה הוא רחום אף אתה היה רחום וכו׳״ונמצא שחייב כל אדם לספק לכל אחד ואחד תענוגות עולם ומלואו כאילו היה יחידי בעולם. ולא עוד, אלא שיש לו לאדם ללמוד מהבריאה להטיב מבלי לגרוע חסדו במאומה אף למי שמכעיס כנגדו ומבזהו, כמו שהקדוש ברוך הוא מכריח את הבריאה להטיב גם להרשעים, אף שהיא סובלת מזה. אנו מתפללים: ״ונפשי כעפר לכל תהיה״. ויש מפרשים: מה העפר הכל דורסים עליה והיא סובלת אותם ומצמחת ונותנת חיים לעולם, כך על האדם ללמוד ממנה לסבול את הכל ולגמול חסד עם הכל, באין יוצא. וכן אנו רואים מהשמש והירח, שהרי אמרו חז״ל (נדרים לט) שבכל יום ויום אינם רוצים לצאת ולהאיר, מפני שמשתחוים להם עובדי כוכבים, והקדוש ברוך הוא מורה בהם חצים שיאירו לעולם. הרי שהקדוש ברוך הוא אינו מונע את טוב הבריאה אף מהרשעים והמכעיסים כנגדו. וכן יש על האדם ללמוד לעצמו, לבל ימנע חסדו משום איש, אף מאלה שמרגיזים ומצערים אותו, ואפילו אם הוא צדיק בדינו. והרי הדברים קל וחומר! אם כל העולם כולו על כל מערכות צבא השמים והארץ, לא יחשכו נגהם וטובתם גם מהרשעים ביותר, על אחת כמה וכמה האדם, שהכל נברא לשמשו, והוא תכלית הבריאה, שיש לו לדעת ולהתבונן ביסוד זה של ״עולם חסד יבנה״ ולא ימנע לעשות חסד משום בריאה בעולם. 

== ב ==
'''והנה''' היחס הזה לבני אדם, להטיב להם מבלי לגרוע מאומה אף בשעה שהם מציקים לו וגורמים לו רעה, אינה מדת חסידות גרידא כי אם ציווי וחובה. כתוב בתורה (שמות ו): ״וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל״, ואמרו חז״ל (ספרי פ׳ בהעלותך): ״זה שאמר הכתוב: ׳האנכי הריתי את כל העם הזה וגו׳ כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את היונק׳ היכן דיבר? תלמוד לומר ׳ויצום אל בני ישראל׳. אמר להם: הוו יודעים, בני סרבנים הם, טרחנים הם, על מנת כן תהיו מקבלים עליכם שיהיו מקללים אתכם וסוקלים אתכם באבנים״. הרי עד כמה יש לסבול בני אדם ולשקוד בטובתם, אף אם בתוך אותו זמן הם בועטים בחסד שגומלים אתם והם משיבים רעה תחת טובה בקללות וסקילת אבנים וכדומה. 

'''והדברים''' האלה אמורים לא רק ביחס לבני ישראל לבד, אלא גם ביחס לגויים, והרשעים ביותר, ואף תוך אותה שעה שהם באים על ענשם, כנאמר שם: ״ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים״, ואמרו חז״ל (שמות רבה ז) כי שני ציוויים יש כאן: ״אל בני ישראל - להנהיגם בנחת וכו׳״, כאמור, ״ואל פרעה - לחלוק לו כבוד בדבריהם״. והרי הדברים נפלאים, שבאותה אזהרה שנצטוה משה כלפי ישראל, נצטוה גם כלפי פרעה. מצד אחד עומדים בני ישראל, שנקראו בנים למקום, כשהם נרדפים על צואריהם על ידי המצרים הרשעים, וזועקים אל ה׳ שיצילם משעבודם: ומצד שני עומדים המצרים עובדי האלילים ומענים את בני ישראל בעינויים קשים ומרים. וכשעלתה שועת בני ישראל אל ה׳ והוא שולח את משה ואת אהרן לגאול אותם ולהעניש את משעבדיהם אלה, הרי באותה שליחות עצמה שהוא מצוה אותם לסבול את ישראל ולהנהיגם בנחת, הוא מזהיר אותם לחלוק כבוד גם למענם ומשעבדם, לפרעה מלך מצרים, ולא רק יחס של כבוד סתם, אלא כבוד של מלך. ואמנם מצינו שכן עשה משה. לאחר כל תשע המכות שנחתו על ראשו של פרעה והוא הקשה את לבו ולא שלח את בני ישראל, ובא משה ומתרה בו על המכה האחרונה הגדולה ביותר, ופרעה עומד ברשעו, מתחצף ומגרש את משה מעל פניו ומאיים עליו להמיתו, אמר לו משה: ״כה אמר ה׳ כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים וגו׳ וירדו כל עבדיך אלה אלי וגו׳״. ואמרו חז״ל (שמות רבה ז): ״לא אמר עליו, אלא על עבדיו, אף על פי שהיה לו לומר: אתם ומלככם - הוא בעצמו, שנאמר ׳ויקם פרעה לילה׳ ולכך לא פירסם אותו כדי לחלוק כבוד למלכות״. 

'''הרי''' מכאן עד כמה יש להתייחס בכבוד ולדקדק בביטויים נאים גם כלפי הרשעים הגדולים ביותר, ואף תוך אותה שעה שהם מבצעים את מעשי רשעותם ובאים להזהירם על ענשם. 

'''ולא''' רק ברשע שהוא חי, חס הקדוש ברוך הוא על כבודו, משום שבכחו לשוב ולהטהר, אלא אפילו כשכבר מת הרשע ואבד סברו ובטל סיכויו, אין לשער ולהעריך גודל רחמיו של הקדוש ברוך הוא עליו. מצינו באותם המצרים שלאחר שלא שבו מדרכם הרעה ורדפו אחר בני ישראל, ונענשו ונטבעו בים סוף, ״בקשו מלאכי השרת לומר לפניו שירה, אמר להם הקדוש ברוך הוא: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומדים שירה?״ (מגילה י) הרי לפנינו שאף רשעים גמורים כאלה כמו המצרים שה׳ המיתם להפרע מהם ולתת את נקמת בני ישראל במצרים, בכל זאת אין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן ומונע ממלאכי השרת מלשיר את השירה שהם שרים לפניו בכל יום, ועוד תמה עליהם האיך עולה דבר כזה על דעתם: ״מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?״. וכמה מתגלה כאן גודל מדת חסדו של הקדוש ברוך הוא לברואיו, שבעת מפלתם של רשעים הוא רואה את עצמו, כביכול, כאב שכול שמתו בניו, ואינו סובל כי ישירו לפניו!... 

'''ולא''' זו בלבד, אלא שגם אחר מפלתם זו, חס הקדוש ברוך הוא על כבודם ודאג שלא יבואו לידי בזיון. אמרו חז״ל (מכילתא בשלח): ״׳נטית ימינך תבלעמו ארץ׳ - מגיד שהים זרקן ליבשה והיבשה זרקתן לים. אמרה היבשה: ומה אם בשעה שלא קבלתי אלא את דמו של הבל יחידי, נאמר לי ׳ארורה האדמה׳, ועכשיו האיך אני יכולה לקבל דמן של כל אלו אוכלוסין? עד שנשבע לה הקדוש ברוך הוא שאינו מעמידה בדין, שנאמר ׳נטית ימינך׳, ואין ימין אלא שבועה, שנאמר: ׳נשבע ה׳ בימינו׳״. כשאנו קוראים בשירת הים את הפסוק ״נטית ימינך תבלעמו ארץ״, אנו מבינים בו ביטוי לנקמה הגדולה שנקם ה׳ ברשעים הללו והבליעם באדמה. אבל לפי דברי חז״ל הנ״ל, נראים הדברים כי אין כאן ענין של נקמה ועונש, אלא חסד ורחמים גדולים לתת כבוד למצרים ולזכותם בקבורה כדי שלא יהיו מוטלים כבזיון כדומן על פני האדמה. ולא עוד אלא ששינה הקדוש ברוך הוא את הטבע בגללם ופתחה הארץ את פיה ובלעה אותם (ראה רמב״ן שם). וזהו שאמר הכתוב (תהלים כה): ״כל ארחות ה׳ חסד ואמת״, כי אף בתוך דין אמת זה שנקם ה׳ מהמצרים את נקמת בני ישראל ובאו על ענשם כראוי להם, נטה להם חסד וריחם עליהם שלא יבואו לידי בזיון והשביע את הארץ שתקבל אותם. 

'''ובהיות''' שאנו חייבים ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא, גם עלינו להרגיש את החסד הזה, ויחד עם דברי השירה שאנו שרים על הנסים ועל הנפלאות שנעשו לאבותינו על - הים ועל גאולתנו ופדות נפשנו, עלינו לשיר גם על הנס ועל החסד שעשה הקדוש ברוך הוא למענינו ולרודפינו המצרים, שהביא אותם לקבורה, ועוד אנו מזכירים ביחד את שני המאורעות האלה, פתיחת פי הארץ למצרים וקריעת הים לישראל: ״נטית ימינך תבלעמו ארץ: נחית בחסדך עם זו גאלת״! 

'''חז״ל''' תיקנו להוסיף ברכה רביעית מיוחדת בברכת המזון לכל אחד מישראל, בכל דור ודור, כמה פעמים ביום, כדי להודות לה׳ יתברך על שניתנו הרוגי ביתר לקבורה. והנה כעין אותה ברכה והודאה אנו שרים בכל יום בשירת ״אז ישיר״ גם על הנס והחסד של קבורת המצרים. 

'''את''' החובה הזאת למדים אנו מן הבריאה, כמבואר לעיל. כשם שהבריאה מטיבה אף עם הרשעים ותוך רשעותם, כך גם עלינו לסבול את הכל ולהטיב עם הכל בכל הנסיבות, כפי שאנו מתפללים: ״ונפשי כעפר לכל תהיה״. ומתוך כך עלינו להתייחס כן גם למצרים, למרות שהם הציקו לבני ישראל ועינו אותם בכל הנגישות האכזריות, עלינו לחוס על כבודם ולהביע את שמחתנו והודאתנו לה׳ יתברך על החסד שעשה אתם וציוה על הארץ שתקבלם. 

== ג ==
'''וכשנסתכל''' עוד, נמצא, כי לא זו בלבד שהקדוש ברוך הוא מרבה חסד לרשע אף באותו זמן שהוא מעניש אותו על רשעתו, אלא שגם העונש עצמו נהפך עליו לחסד, כי ״חסד ה׳ מלאה הארץ״ (תהלים לג), כלומר: אין שום מקום בעולם ואין דבר שיארע בו שיהא פנוי מחסד. 

'''מצינו''' באדם הראשון, שבתחלת יצירתו. קודם שחטא בעץ הדעת, לא היה זקוק לשום עמל ויגיעה להשיג את צרכיו, הן הגשמיים והן הרוחניים, כמו שאמרו חז״ל (סנהדרין נט): ״אדם הראשון מיסב בגן עדן היה ומלאכים מסננים לו יין וצולין לו בשר״. כמו שהשמש מאירה לנו תמיד מבלי שנזדקק לשום פעולה כדי לקבל את האור, וכמו שאנו נושמים את האויר המצוי לנו בכל מקום בלי כל מעשה, כן השיג אדם הראשון גם את מזונותיו וכל צרכי גופו. ובאותו דרך השיג אדם גם את עליותיו הרוחניות מבלי כל טירחה ויגיעה, וזוהי בחינת ״גן עדן״ כמו שאמרו חז״ל: ״צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה״ (ברכות יז). 

'''אבל''' לאחר שנכשל בחטאו. נתקלל ונאמר לו: ״בזעת אפך תאכל לחם וגו׳״. ואמרו חז״ל (ברכות נח): ״כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול. חרש, וזרע, וקצר, ועמר. ודש, וזרה, וברר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה, ואחר כך אכל״. ולכשנתבונן נראה כמה חסד טמן הקדוש ברוך הוא בעונש זה עצמו. עד שאותה קללה נהפכה עליו לברכה. מצינו בחז״ל (בבא מציעא לח): ״רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו״. ופירש רש״י: ״קב שלו חביב עליו על ידי שעמל בהם״. הרי שהטביע הקדוש ברוך הוא באדם שיהיה חביב עליו עמלו עד כדי כך, שאף מדה מרובה של תשעה קבים שהשיג בלא עמל, אינם חביבים עליו כמו קב אחד שהוא משיגו מתוך יגיעה וטירחה. נמצא שאותה קללה ״בזעת אפיך תאכל לחם״ הומתקה לו לאדם ונהפכה עליו לעונג, שהוא משתוקק לה ואי אפשר לו בלעדה. 

'''וכן''' הדבר גם בענינים הרוחניים. אדם הראשון היה שרוי בלא חטא שתי שעות בלבד, ובשתי שעות אלו השכיל לדעת את ה׳ ועלה במעלות הרוחניות יותר ממלאכי השרת, כפי שאמרו חז״ל (בראשית רבה יז) שאמר הקדוש ברוך הוא למלאכים: ״חכמתו מרובה משלכם״. אבל כשחטא ירד ממדריגתו ירידה עצומה. והרי לכמה עמל זקוק אדם כדי לעלות בסולם הרוחניות להשכיל ולהבין ולהגיע לאיזו מדריגה שהיא. וכבר אמרו חז״ל (שבת פג): ״אדם כי ימות באהל״ (במדבר יט) -״אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה״. והיינו שלאחר חטאו של אדם הראשון שוב אין אדם יכול לזכות לכתרה שלי תורה שתתקיים בידו אלא ביגיעה רבה כזו עד שימית את עצמו עליה. והנה דווקא בזה צפונות כל הברכות. ואדרבה העמלות בתורה משמשת כתנאי עיקרי בהשגת השלימות. מצינו בפרשת ״ואם בחוקותי תלכו״, שפירשוה חז״ל (תורת כהנים שם): ״על מנת שתהיו עמלים בתורה וכו׳ מלמד שהקדוש ברוך הוא מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה״. הרי שרק על ידי העמלות בתורה אפשר לאדם להגיע למעלות הרוחניות העליונות, ובשכרה הובטחו לנו כל הברכות המנויות בפרשה: ״ונתתי גשמיכם בעתם וגו׳ וישבתם לבטח בארצכם וכו׳ וכו׳״. הא למדנו מה רב הוא החסד בעונש ובקללה עצמה, שענין היגיעה נהפכה לאדם, איפוא, לברכה גדולה ולהישג של אושר, עונג. ועידון, שאין למעלה הימנו. 

== ד ==
'''אולם''' נתבונן עוד ונראה מה רבו חסדי ה׳ יתברך עם ברואיו, שאם כי לפי מושגינו אנו רואים בקללות - ברכה ועונג, כאמור, אבל הקדוש ברוך הוא אינו מעלים עיניו מהפורעניות הטבועה בהן מעיקרן ואינו חפץ בכאלו. אמרו חז״ל (תנחומא תזריע): ״זה שאמר הכתוב (תהלים ה) ׳כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע, ללמדך שאין הקדוש ברוך הוא חפץ לחייב בריה וכו׳. ובמה חפץ?  להצדיק את בריותיו וכו׳. אין שמו של הקדוש ברוך הוא נזכר על הרעה אלא על הטובה. תדע לך שהוא כן, שבשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האור ואת החשך וקרא להם שמות, הזכיר שמו על האור ולא הזכיר שמו על החשך, שנאמר: ׳ויקרא אלהיס לאור יום ולחשך קרא לילה׳. וכן את מוצא, כשברא הקדוש ב= כח הירידה והעליה באדם =
'''אמרו''' חז״ל (בראשית רבה יז): ״בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לבראות את האדם נמלך במלאכי השרת. אמרו לו: אדם זה מה טיבו? אמר להם: חכמתו מרובה משלכם. הביא לפניהם בהמה חיה ועוף, אמר להם: זה מה שמו? ולא היו יודעין. העבירן לפני אדם, אמר לו: מה שמו? אמר לו: זה שמו שור וזה חמור וזה סוס וזה גמל. אמרו לו: ואתה מה שמך? אמר להם: אני נאה להקראות אדם, שנבראתי מן האדמה. ואני מה שמי? (אמר) נאה לך להקראות ה׳ - שאתה אדון לכל. אמר הקדוש ברוך הוא: אני ה׳ - הוא שמי שקרא לי אדם הראשון״. 

'''מהמאמר''' הזה אנו למדים כי בקריאת השמות לברואים היתה גנוזה חכמה עצומה שמלאכי השרת לא היה בכחם להשיגה, ובה נתגלה כי חכמתו של האדם מרובה משל המלאכים. השם שאדם קבע לכל יצור, צריך היה לכלול את כל הכוחות שנטבעו בו, את כל רוחניותו ותכליתו המיוחדת לו בלבד שאינן נמצאות בשום בריה אחרת בעולם. ונמצא שבשעה קלה ובסקירה אחת עמד אדם הראשון על כל פרט ופרט בכל בריה מבין כל אלפי רבבות הנבראים בעולם אם יש דומה לו, ובחן את כל מהותם ותכונתם. 

'''ולא''' רק את בעלי החיים אשר על פני האדמה בדק ובחן בשעה זו, אלא גם סקר בשכלו את כל העולמות העליונים והתחתונים, את המלאכים, השרפים, והאופנים, אשר אין מספר לגדודיהם, וגם להם להשכלים הנבדלים קבע את מהותם הרוחנית ותפקידם בבריאה מששת ימי בראשית עד לנצח נצחים. 

'''ועוד''' שאלו ה׳ יתברך: ״ולי מה נאה להקראות?״ והשיב: ״אדני, שאתה אדון לכל״, והיינו שלאחר שהכיר את כל הנבראים כולם כאמור, ידע והכיר לקרוא להקדוש ברוך הוא - אדון, כלומר, שבא למעלות העליונות של החכמה והבחין את אדנותו יתברך על הכל. 

'''והנה''' בשעה שהקדוש ברוך הוא שאל את האדם: ״ולך מה נאה לקרוא?״ אמר: ״אדם, כי מן האדמה נלקחתי״. ולכאורה תמוה הדבר, שהרי לכל הברואים קבע שמות לפי רוחניותם, ולמה דוקא לעצמו קרא שם לפי החומר שבו שלוקח מן האדמה?

'''אולם''' בשם זה גילה האדם את עצמיותו האמיתית שבה נעוץ כל סוד מהותו, כי אמנם הכיר אדם הראשון שמצד אחד גדול הוא מאד ונעלה על כל הברואים, עד שהקדוש ברוך הוא התפאר בו ואמר: ״ראו שחכמתו מרובה משלכם״, ושהמלאכים טעו בו וחשבוהו לבורא ובקשו לומר לפניו קדוש (ראה ילקוט שמעוני כג). אבל הוא גם הכיר מהצד השני, שמכיון שנברא מן האדמה מוטל עליו ללכת ולעלות ממדרגה למדרגה, ואם הוא שוהה רגע מבלי לעלות במדה שהוא ראוי לה, הריהו יורד באותו רגע לדרגה של פחות שבפחותים, עד שאומרים לו: ״יתוש קדמך״ (ראה בראשית רבה ח). ולא עוד אלא אף באותה שעה ששכלים נבדלים לא רואים בו שום הגשמה ומבקשים לומר לפניו קדוש, רואים אותו בשמים בגלל העלם משהו מאותה עליה - מחריב עולמות עליונים ותחתונים, וקונסים עליו מיתה לו ולכל הדורות אחריו. ומשום כך קרא לעצמו ״אדם״, משום שהוא הכיר שבגלל סטיה כלשהי בעליתו, עלול הוא בכל רגע להיהפך לאדמה שממנה לוקח, כפי שאמנם נאמר לו לאחר חטאו ״עפר אתה ואל עפר תשוב״. בהכרה זו התגלתה חכמתו הגדולה, וזוהי צורתה האמיתית של החכמה. 

'''וכן''' מצינו אצל משה רבנו ע״ה אדון הנביאים, שעם כל מעלותיו הנפלאות למאד שעלה למרום וקיבל התורה מאת ה׳, והקדוש ברוך הוא העיד עליו: ״בכל ביתי נאמן הוא״, ונקרא בתורה ״איש האלהים״, אמר על עצמו: ״ונחנו מה״. ואכן זוהי גדולתו של משה שהכיר בעצמו מהותו זו, והתורה מציינת: ״והאיש משה עניו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה״. 

'''ומצינו''' עוד יותר מזה, שאף תוך הכרה זו, בהגיע האדם למדריגת הענותנות, עלול הוא להתעלם משלימות המעלה ולבוא לידי טעויות חמורות ולהחריב עולמות, שכן אמרו חז״ל (גיטין נו.): ״ענותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו״. חז״ל קובעים למעלתו של רבי זכריה את הענוה, שהיא כאמור צורת החכמה האמיתית של האדם, ובכל זאת על ידי סטיה קלה ואי השלמתה, הביא לידי חורבן בית המקדש, כי זוהי מהותו של האדם כי מן האדמה לוקח. 

'''ואמנם''' בזה שהאדם הוא עפר מן האדמה גלומה גם עצם גדולתו, כי כשם שהוא עלול על ידי העלם כלשהו בשלבי עלייתו - לרדת בבת אחת למדריגות הפחותות ביותר, כן גם בכוחו לעלות בבת אחת מהמדרגות התחתונות ביותר עד למעלות העליונות לאין שיעור, והתלין של רבי חנינא בן תרדיון יוכיח! סיפרו חז״ל (עבודה זרה יח) שאמר לרבי חנינא בן תרדיון: ״רבי! אם אני מרבה בשלהבת ונוטל ספוגין של צמר מעל לבך, אתה מביאני לחיי עולם הבא? אמר לו הן. השבע לי. נשבע לו. מיד הרבה בשלהבת וכו׳ אף הוא קפץ ונפל לתוך האור. יצאה בת קול ואמרה: רבי חנינא בן תרדיון וקלצטונירי מזומנין הן לחיי עולם הבא״. הרי תלין זה עסק כל ימיו ברציחה ובודאי היה מהאנשים השפלים ביותר, ובכל זאת בגלל מעשה קטן זה של נטילת הספוגין מעל לבו של ר׳ חנינא שקירב את מיתתו ומיעט את יסוריו, התרומם בבת אחת למעלה עליונה כזו עד שהפיל גם את עצמו לתוך האור, ובת קול מן השמים הזכירה אותו בנשימה אחת עם רבי חנינא בן תרדיון והכריזה ששניהם מזומנים לחיי עולם הבא!... 

'''זהו''' כוחו של האדם וכזאת היא מהותו. 

= ותפרעו כל עצתי =
'''אמר''' הכתוב (משלי א): ״יען קראתי ותמאנו וגו׳ ותפרעו כל עצתי״. ואמרו חז״ל (בראשית רבה יח) שפסוק זה נאמר על יצירת האשה. 

'''מצינו''' שיצירת גוף האדם חשובה בכמה מעלות מכל הבריאה. על יצירת הבריאה נאמר (תהלים לג): ״בדבר ה׳ שמים נעשו וברוח פיו כל צבאם״, כלומר: הכל שבבריאה של מעלה ושל מטה נבראו בציוויו של מקום, כדברי הכתוב: ״ויאמר אלהים יהי אור וגו׳ יהי רקיע וגו׳״. ואמרו חז״ל (בראשית רבה יב): ״׳בהבראם׳ - בה״א בראם״. ומה הא זה כל האותיות תופסין את הלשון וזה אינו תופס את הלשון. כך לא בעמל ולא ביגיעה ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, אלא בדבר ה׳ - וכבר שמים נעשו״. אבל ביצירת האדם כתוב: ״ויאמר ה׳ אלהים נעשה אדם״. והיינו בבחינת פעולה ומעשה ובהכנה רבה, כביכול. וכן כתוב בבריאתו: ״וייצר ה׳ אלהים את האדם״, ואמרו חז״ל (בראשית רבה יד): ״כאשה הזו שמקשקשת עיסתה במים ומגבהת חלתה מבינתיים, כך בתחלה: ׳ואד יעלה מן הארץ׳, ואחר כך - ׳וייצר את האדם׳: וכן הוא אומר: ׳ואיש תרומות יהרסנה׳ - זה אדם הראשון, שהוא גמר חלתו של עולם״; וכן אמרו בירושלמי (שבת ב:ו): ״אדם הראשון חלה טהורה לעולם היה, דכתיב: ׳וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה׳״. ועוד אמרו (בראשית רבה שם): ״׳מן האדמה׳ - ממקום כפרתו נברא וכו׳. אמר הקדוש ברוך הוא: הרי אני בורא אותו ממקום כפרתו והלואי יעמוד״. הרי שלאחר שנבראה כל הבריאה, שיש בה חכמה עצומה לאין שיעור, כדכתיב (משלי ג): ״ה׳ בחכמה יסד ארץ״, הרים הקדוש ברוך הוא חלת עפר מיוחדת מן האדמה הזאת - ממקום כפרה, והיא היותה החומר ליצירת גופו של אדם הראשון. 

'''ועוד''' אמרו, (בראשית רבה יב): ״מי יבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו״ (קהלת ב:יב) – ״עשהו״ לא נאמר, אלא ״עשוהו״. ״כביכול מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא ובית דינו נמנין על כל אבר ואבר משלך ומעמידך על מכונך, שנאמר (דברים לב:ו): ׳הלה׳ תגמלו זאת וגו׳ הוא עשך ויכוננך׳״. מכאן שלא רק יצירת גופו של אדם בכללו היתה בבחינת פעולה ומעשה יותר מכל הבריאה, אלא שעל יצירת כל אבר ואבר שבו נמנו כביכול הקדוש ברוך הוא ובית דינו ועשוהו, מה שאין כן כל יצורי הבריאה שנבראו, כאמור, רק בציווי לבד, ואף עולם המלאכים בכלל, כמו שאמרו חז״ל (תנחומא בראשית יב): ״׳אלה תולדות השמים והארץ בהבראם׳ - לרבות את המלאכים״. 

'''ולא''' עוד, אלא שיצירתו של האדם עולה גם על בריאת עולם הבא, חז״ל אמרו (בראשית רבה שם) שבשתי אותיות ברא הקדוש ברוך הוא את עולמו, כדכתיב (ישעיה כו): ״כי ביה ה׳ צור עולמים״ - עולם הזה בה״א ועולם הבא ביו״ד. הרי שגם עולם הבא נברא באות אחת בלבד. ואילו ליצירת האדם נתוספו, כאמור, יצירה ומעשה. 

'''ויש''' ביצירת האדם עוד מעלה נוספת, שהוא נוצר מיצירה אחרת שקדמה לו. כל הבריאה נבראה יש מאין, ואילו גופו של אדם נבראה מן היש - מהעפר. נמצא, איפוא, שהאדם אף מצד חומר גופו בלבד הוא כלפי הבריאה בבחינת צורה לגבי חומר, וכקודש לגבי חול - כתרומה הנגבהת מן העיסה, (ראה בראשית רבה יד), וכדברי הכתוב (בראשית ב): ״וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה״, כלומר, שעל גופו בלבד, שהוא בא מן העפר; כתוב: ״וייצר״. 

'''ולאחר''' כל זה, נופחה בו נשמה רוחנית עילאית, חלק אלוה ממעל, כדברי הכתוב (שם): ״ויפח באפיו נשמת חיים״, ו״מאן דנפח מדיליה נפח״. בזה נתגבשה שלימות צורתו של האדם הנבחר, ככתוב: ״ויהי האדם לנפש חיה״. 

'''והנה''' יצירת האשה עולה על יצירת האיש, כי היא לא נבראה מן העפר, אלא מגוף האדם ולאחר שכבר ניתנה בו הנשמה. אדם הראשון אחרי שהושלם כולו, שימש החומר לבריאת האשה. ועוד, שלא כל האיברים שבאדם נמצאו ראויים לבריאתה, כמו שאמרו חז״ל (בראשית רבה יח:ב): ״ויבן ה׳ אלהים את הצלע״ – ״התבונן מהיכן לבראתה. לא ברא אותה מן הראש שלא תהא מיקרת ראשה, ולא מן העין שלא תהא סקרנית, ולא מן האוזן שלא תהא צייתנית, ולא מן הפה שלא תהא דברנית וכו׳, אלא ממקום שהוא צנוע באדם, אפילו בשעה שאדם עומד ערום אותו המקום מכוסה, ועל כל אבר ואבר שהיה בורא היה אומר לה: תהא אשה צנועה״. הרי שהיה רצון שמים, כביכול, ליצור את האשה בצורה נעלה יותר מכל המציאות בזה ובבא, ונבחר אבר מיוחד באדם שיש בו כל המעלות כדי לבראותה, וכן מצד חלק הרוחני עלתה האשה על האיש, כדברי חז״ל (נדה מה): ״׳ויבן ה׳ אלהים את הצלע׳ - מלמד שניתנה בה בינה יתירה יותר מן האיש״. 

'''ומה''' נפלא הדבר, שבפגם קטן שנתגלה פעם באשה, ראה הקדוש ברוך הוא הפרעה, כביכול, בכל תכניתו בבריאה, כמו שסיימו שם חז״ל: ואף על פי כן – ״׳ותפרעו כל עצתי׳. לא בראתי אותה מן הראש, והרי היא מיקרת ראש - ׳ותלכנה נטויות גרון׳ (ישעיה ג:טז): ולא מן העין, והרי היא סקרנית, שנאמר: ׳ומסקרות עינים׳: ולא מן האוזן, והרי היא צייתנית, שנאמר (בראשית יח:י): ׳ושרה שומעת פתח האהל׳״. 

'''והנה''' אם נתבונן, למשל, בתביעה על שרה אמנו ששמעה פחח האהל, נמצא אותה דקה מן הדקה. מה שמעה אזנה של שרה? שיחת המלאכים שנשלחו מאת ה׳ יתברך לבשרה כי יולד לה בן, שהם דברי נבואה, ובודאי יש בזה משום מדריגה גדולה עד מאד, ורק נביא ראוי לשמוע דברים כאלו מפיהם של מלאכי עליון. ולא עוד אלא שהדברים עצמם מתייחסים אליה, שהיא תלד בן. וגם השמיעה היתה שלא בכוונה, שהרי האוזן היא אחד משלשה דברים שאינם ברשותו של אדם (ראה תנחומא תולדות יב). ואכן לא ירדה שרה בזה ממדריגתה בבינה היתירה שניתנה בה יותר מבאיש, שהרי אף לאחר מעשה זה נאמר לאברהם (בראשית כא): ״כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה״, ואמרו חז״ל (ראה רש״י שם): ״למדנו שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות״. נמצא, איפוא, שהיה כאן פגם שאין במושגינו לעמוד עליו, ורק הקדוש ברוך הוא חוקר לב ובוחן כליות גילה שהיה בזה איזה חסרון, שלא הגיעה לתכלית השלימות לפי מדריגתה. 

'''למדים''' אנו מכאן, מה נורא הוא קלקול ופגם של חטא אחד אפילו הקל ביותו. שהרי לפי האמור, כל ענין התביעה על שרה אמנו לא היה אלא על חסרון משהו בקצה השלימות ופגם דק מן הדק עד אין נבדק, ובכל זאת כינו אותה: צייתנית, והקדוש ברוך הוא קורא עליה: ״ותפרעו כל עצתי״, כלומר: כל עצתו של הקדוש ברוך הוא שהתבונן מהיכן לברוא אותה, כאמור, הופרעה ולא נתקיימה כביכול. 

'''ועוד''' יותר מופלא הדבר, שבאותו מאמר מנו חז״ל בין הנשים שהפריעו עצתו של הקדוש ברוך הוא ביחד עם שרה לאה ורחל, גם את בנות ציון. והנה חטאיהן של בנות ציון מתוארים בצורה חמורה מאד, כדברי הכתוב (ישעיה ג): ״ותלכנה נטויות גרון וגו׳ ומשקרות עינים״, והנביא תולה בהן את חורבן המקדש וחורבן הארץ, וכן מבואר בחז״ל (ילקוט שם): ״לפי שהיה ירמיהו הנביא מחזר עליהן ואומר להן: בנותי! עשו תשובה עד שלא יבואו השונאים. והן היו אומרות: ימהר יחיש מעשהו למען נראה דוכס רואה אותי ונוטל אותי לאשה: איפרכוס רואה אותי ונוטלני לו לאשה״. וכאן נאמרו שתי התביעות ביחד, כאילו הן שוות: התביעה על שרה אמנו ששמעה דברי נבואה פתח האהל, עם התביעה על בנות ציון שהלכו נטויות גרון וכו׳ ולא היה איכפת להן אם יחרב המקדש וילכו בני ישראל בגלות. ובטחו בעצמן להינשא לערלים, מהרסים ומחריבים, אויבי ה׳ ועמו. על שתיהן מתאונן הקדוש ברוך הוא במאמר אחד: ״ותפרעו כל עצתי״!

'''מכאן''', מה נורא הוא עומק דין שמים ומה גדול כח הרס החטא, שנתבע כל אדם על כל פגם ושוקלין עליו את הקלי קלות כחמורי חמורות. 

'''ואמנם''' גם חטאיהן של בנות ציון אין לפרש כפי פשטותם של הדברים, שהרי אמרו חז״ל (נדרים פא.): ״׳על מה אבדה הארץ׳, דבר זה נשאל לחכמים ולנביאים ולא פירשוה, עד שפירשה הקדוש ברוך הוא בעצמו: ׳ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי׳״. וראה מה שכתב הר״ן ז״ל שם: ״דמדלא ידעו החכמים והנביאים לפרש החטא, שמע מינה שהיו עוסקין בתורה תמיד, אלא שהקדוש ברוך הוא יודע מעמקי הלב פירשה וכו׳״. הרי שהחטאים שגרמו לחורבן הארץ לא השיגם השכל האנושי עד שפירשם הקדוש ברוך הוא בעצמו. ואם כן, איפוא, אין לפרש תיאור חטאיהן של בנות ציון כפי הנראה מפשוטו של מקרא. אבל על כל פנים בלשון התורה נתבעו בצורה החמורה ביותר, כאמור, ואילו על שרה אמנו, גם בתורה לא הודגשה במיוחד שום תביעה על חטא כל שהוא בשמיעתה זו ששמעה פתח האהל. ובכל זאת נאמר גם עליה: ״ותפרעו כל עצתי״, שלא נתבעה בזה כעל חסרון שלימות במעלה, אלא כאילו סתרה וקלקלה כל עצתו של הקדוש ברוך הוא, ושיש בזה משום פירכא לכל צורת הבריאה הנעלה ביותר, הן של האדם, שהוא למעלה מכל הברואים, והן של האשה, שיצירתה עולה עוד על האיש, כמו שנתבאר. והרי כמה חמור כל פגם איזה שהוא במדריגתו של האדם, שנתבעים עליו כמו על חטא ופשע ממש, והוא מהרס את הבריאה ומקלקל את העולם. 

'''והנה''' כשנעמיק עוד בזה, יתבאר לנו חידוש נפלא בגדלות האדם, שהרי לאחר שבנות ציון נתבעות בלשון התורה על ירידתן בדרגות נמוכות ביותר, עד שתולין בהן את חורבן המקדש והארץ, כאמור, ובכל זאת נכללו גם הן ביחד עם האמהות באותה התביעה: ״ותפרעו כל עצתי״, כלומר: שהקדוש ברוך הוא מתאונן גם עליהן על שלא הגיעו לתכלית כוונת הבריאה, ולא באו לשלימות הבינה היתירה שניתנה באשה יותר מבאיש, היינו צורת החכמה העליונה שבבריאה שהטביע הקדוש ברוך הוא בהן בתחלת יצירתן. למדים אנו מכאן שאותה המדריגה הנעלה שהוטבעה באדם בתחלת יצירתו לא אבדה ולא נתמעטה בכלום, ואף בשעת כשלונו בחטאיו הגרועים ביותר, רואים בו בשמים את דמותו הראשונה במלוא שיעור קומתה כאילו לא נפגמה כלל, וכאותה התביעה שנתבעו האמהות על פגם כל שהוא בקצה השלימות העליונה, כן יתבע כל אחד ואחד, בכל דוד ודור, על שלא הגיע לשלימות המעלות העליונות ביותר כפי שנברא האדם בתחלת יצירתו.

'''זהו''' מה שאמרו חז״ל (תנא דבי אליהו כה): ״חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב״, כי לפי מה שנתבאר אין זה בבחינת שאיפה בעלמא, כפי המקובל, אלא זוהי חובה ממש, וכמו שאמרו: ״חייב וכו׳״, באשר אף לאחר כל הירידות של האדם בפועל ועל אף כל חטאיו, נשאר במציאותו צלם האלהים אשר בו בכל יפעת הדרו על כל המעלות העליונות שהוטבעו בו בתחלת יצירתו כיציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, וכל הירידות והנפילות המתהוות באדם מדור דור, אינן אלא קליפות חיצוניות גרידא שמתדבקות בו על ידי חטאיו וחטאי הדורות, אבל בכחו להסירן ולגלות את מהותו האמיתית הפנימית והנצחית המושרשת בו עד היום במקוריותה בכל השלימות ללא שינוי ופגם כלל. ולכן חייב כל אדם באשר הוא, לדקדק ולהיזהר שלא יחסיר כלום ממעלותיו הטבועות בצלם האלהים אשר בקרבו, כדוגמת אבותינו אברהם יצחק ויעקב. 

= האור הרוחני שבגוף =

== א ==
'''למעלה''' הבאנו מאמר חז״ל על הפסוק ״הוא עשך ויכוננך״: שהקדוש ברוך הוא ובית דינו היו נמלכין על כל אבר ואבר שבאדם. ומזה יסוד מוצק לדברינו בגדולת האדם אף מצד גופו בלבד, שכל אבריו הנראים לעינינו רק כבשר גידים ועצמות, באמת הם חלקי חכמה עליונים - מושגים רוחניים, שנמלכו עליהן כביכול הוא ובית דינו. 

'''ולא''' עוד אלא שמושגי חכמה אלו הנקראים ״אברי האדם״ ממולאים בחכמה רבה עוד יותר משל מלאכי השרת, כמו שהבאנו מאמרם ז״ל על הפסוק ״כי ביה ה׳ צור עולמים״: שכל בריאת שמים וארץ ועולמות המלאכים בכלל נבראו באות אחת בלבד, ואילו יצירת האדם קדמה לה הכנה רבה כביכול בהמלכה ויצירה ועשיה כמו שנתבאר. 

'''בחכמה''' מרובה כזו נוצר גופו של אדם עוד קודם שניתנה בו הנשמה, כמו שכתוב: ״וייצר ה׳ אלהים את האדם עפר מן האדמה״, וכאמור, ואחר כך כתוב: ״ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה״ ומתרגמינן: לרוח ממללא. נמצא שעל ידי זה שנופח בו הנשמה העליונה - חלק אלוה ממעל, נעשה כל האדם לנפש חיה ולרוח ממללא, כלומר: כל איבריו, הבשר הגידים והעצמות שבו, שגם מתחלה נבנו במושגי חכמה עליונים, כאמור, עלו ונתעלו עכשיו לעליונות גדולה ויתירה מאז, כי ניתוסף בהם כח חדש עליון שבעליונים, היא הנשמה הטהורה שנופחה באפו, ״ומאן דנפח מדיליה הוא נפח״. ואמרו חז״ל (ברכות י): ״מה הקדוש ברוך הוא ממלא את כל העולם, כך הנשמה ממלאת את כל הגוף״. 

'''לפי''' זה, הוי אומר שמחוץ לעצם החכמה שבגופו של אדם הראשון, האירה לו נשמתו את כל חדרי גופו, והיה זך ומצוחצח כולו ממש, ולא היה בו כלל המושג ״גשם״ כפי שאנו מתארים אותו. תדע, שהרי אמרו חז״ל כי מלאכי השרת טעו בו ובקשו לומר לפניו קדוש, והפיל עליו הקדוש ברוך הוא תרדמה וידעו כי אינו אלא אדם נברא, ואם היו מכירין בו איזה גשם שהוא, האיך טעו לחשוב אותו לבורא? אלא ודאי שכל גופו ואבריו היו חלקי חכמה רוחניים עליונים.

'''הנה''' מבואר בראשונים שכל מה שהוזכר בתורה: ״יד ה׳״: ״עיני ה׳״: ״אזני ה׳״ וכדומה, לא בא אלא לשבר את האזן שלנו. ומזה גופא יש ללמוד מה שאמרנו, כי אברי גוף האדם רוחניים הם בעיקרם ומלאים חכמה אלהית, שהרי עצם המשל ״לשבר את האזן״ בדמות האיברים הנמצאים באדם, על כרחך בא ללמד ונמצא למד שאיבריו של אדם מושגי חכמה עליונים הם שיש להם דמיון להקדוש ברוך הוא, כביכול, שאם לא כך, אין מקום כלל למשל כזה אף לשבר את האזן. ונמצא מכאן, שאותם חלקי חכמה אשר צומצמו באדם בתמונת יד ורגל וכדומה הם בבואה של החכמה העליונה שאין לנו בה כל מושג ותפישה. 

'''וכל''' זה שאמרנו על ערכם של אברי האדם אינם באדם הראשון לבד, כאמור, אלא כל אדם, כל המין האנושי, נוצר בצלם אלהים ובחכמה רוחנית עליונה. אמרו חז״ל (בראשית רבה לו) על אנשי דור המבול שהתינוקות שבהם היו מהלכים מיד כשנולדו ונלחמו עם שדים, ומעשה היה בתינוק שנולד ושלחתו אמו להביא צור לחתוך בו את טבורו ופגע בו שד אחד ואמר לו: ״לך ואמור לאמך שאלמלא לא האיר השחר הייתי הורגך״. והשיב לו התינוק: ״לך אתה ואמור לאמך אלמלא כבר נחתך טבורי הייתי אני הורג אותך״. והרי לחימה זו עם שדים אינה ודאי מלחמה גשמית אלא רוחנית. ועל כרחך אתה אומר שאף לאחר שחטא אדם, שנתמעטה קומתו ונתגשם, וכן בכל הדורות שלאחריו שהיו מכעיסים ובאים ונתגשמו יותר ויותר, לא היתה, התגשמות זו אלא כיסוי חיצוני בלבד, כקליפה על הפרי, אבל בתוך האדם נשארה מציאותו האמיתית בכל מצב שהוא. 

'''וכן''' אתה מוצא אף בעשו הרשע, שהיה רחוק יותר מעשרים דורות מאדם הראשון, ועברו תקופות אחר תקופות של התמעטות, ובכל זאת אמד לו יעקב: ״ראיתי פניך כראות פני אלהים״ (בראשית לג). הרי שיש לראות גם בפניו של רשע כעשו ״פני מלאך״. אלא שבני האדם נתכסו בקליפה חיצונית על ידי החטאים, כאמור, ולאור חושי עינינו לא נראית עצמיותם הרוחנית. 

== ב ==
'''אכן''' גם לאחד שחטא האדם והתגשם, התקין הקדוש ברוך הוא שמתוך ההתגשמות עצמה יאיר אור חדש על האדם ויתגלו בו מקורות חכמה עליונים אשר יהיה בכוחם לחדור דרך כיסוייו החיצונים ולהחזירו לקדמותו הרוחנית. 

'''כתוב''' בתורה: ״ויעש ה׳ אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבשם״ (בראשית ג:כא) ואמרו חז״ל: ״בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב: ׳כתנות אור׳״ (בראשית רבה כ:יב). פירוש הדברים שהכותנות שעשה הקדוש ברוך הוא לאדם, שהן לכאורה כסוי גשמי, היה בהן אור רב שהוסיפו חכמה לאדם וגילו לו מעלות והלכות חדשות כדי להאיר ולהעלות את גופו. עד שלא חטא כתוב: ״ויהיו שניהם ערומים ולא יתבוששו״, כי היו מוארים בחכמה העליונה בכל אבריהם, מכף רגלם ועד קדקדם, ללא שום הגשמה ולא היה מקום כלל לרגש של בושה. אבל לאחר שחטאו ונדבק בהם משהו מן ההתגשמות, נתגלה בהם רגש של בושה: ״וידעו כי ערומים הם״. והנה תפר להם הקדוש ברוך הוא כתנות והאיר להם בזה את עצם גופניותם, שעמדו מתוך כך על מעלת הבושה ונתחדשה להם תורת הצניעות שיש בהן משום מדריגה רוחנית עילאה וניתן להם מקום לחזור מתוך עצם התגשמות זו לאורם הקדמון ולמקור חכמתם העליונה. 

'''ולאחר''' כמה דורות, כשנתן הקדוש ברוך הוא לישראל תורה שלמה של תרי״ג מצוות כנגד כל אבר ואבר שבאדם, הוסיף להם אור אלהי, כדברי הכתוב: ״כי נר מצוה ותורה אור״ (משלי ו), שמטרתו להרבות חכמה עליונה ולהחדירה בכל המחיצות הגופניות והקליפות החיצוניות שנתדבקו באדם על ידי החטאים, כדי לחשוף בהן את הנפש החיה והרוח ממללא של האדם הקדמוני. 

'''ומופלא''' הדבר עד כמה בכוחו של האדם להפוך את העצמים הנראים לנו כגשמיים למטרות רוחניות עליונות. הכתוב אומר (ישעיה מג): ״עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו״. אמרו חז״ל (ילקוט סב): ״וכי כל בריותיו אין משבחין אותו, והלא כבר נאמר (מלאכי א): ׳ממזרח שמש עד מבואו גדול שמי בגויים׳ (שם ד)? מכאן שאין ערב לו אלא ישראל, שנאמר (שמואל ב כג:א): ׳ונעים זמירות ישראל׳; ואומר: ׳כי יעקב בחר לו׳ (תהלים קלה): ואומר: ׳ואתה קדוש יושב תהלות ישראל׳״ (שם כב). וכן אמרו בירושלמי (סוכה ה:ד): ״אף על פי שיש לו להקדוש ברוך הוא כמה קילוסין, חביב הוא קילוסן של ישראל יותר מכל. מאי טעמא? ונעים זמירות ישראל׳: ׳ואתה קדוש יושב תהלות ישראל׳״. 

'''והנה''' התואר ״נעים זמירות ישראל״ נאמר על דוד המלך ע״ה (ראה שמואל שם). הוא הגיע לשיא המדריגה לזמר זמירות ישראל ולספר תהלתו של הקדוש ברוך הוא עד שנאמר עליו: ״נעים זמירות ישראל״. וחז״ל המשילו עליו ״משל לחבורה שהיתה, מבקשת לומר הימנון למלך, אמר להם! כולכם נעימים וכו׳, ומי מנעים זמירותיהם של ישראל? דוד בן ישי״ (ילקוט שם). ובמה הביע דוד את זמירותיו ותהלותיו לפני ה׳? על ידי נבל וכנור, כדברי הכתוב: ״עורה כבודי, עורה הנבל וכנור אעירה שחר, אודך בעמים ה׳ אזמרך בלאומים״ (תהלים נז). והרי הכלים האלה, הנבל והכינור, עשויים מעצמים גשמיים. מעץ דומם ומגידי בהמה מתה, ובכל זאת היה בכוחו של דוד על ידי נגיעת אצבעותיו והנעת המיתרים להשמיע צלילים כה נפלאים ולהביע קילוסים לפני הקדוש ברוך הוא שהיו חביבים לו מכל התהלות והתשבחות שבעולם ושהם תכלית היצירה. 

'''הוי''' אומר שיש באברים של האדם אור כה רב, שבכוחם להפיח רוח בדברים הגשמיים הפשוטים ולדובב אותם בחכמה עליונה עד כדי להנעים לפני הקדוש ברוך הוא יותר מכל הבריאה. 

= מדת החסד =

== א ==
'''אמר''' הכתוב (תהלים פט): ״עולם חסד יבנה״. וכן הוא אומר (תהלים קג): ״וחסד ה׳ מעולם ועד עולם״. כל העולם כולו, השמים והארץ וכל צבאם, נבראו במדת החסד, וכל פעולותיהם הן חסד. מדה זו היא הגלגל המניע את כל מערכות העולם, על ידה נבראו ועליה הם מתקיימים. ושומה על האדם להטביע בנפשו את המדה הזאת. עליו להתבונן בבריאה שנבראה בשבילו, כדי ללמוד ממנה דרך חייו על הארץ. וכשם ש״בעולם חסד יבנה״, כן עליו לעמול כל ימיו בחסד, להשכיל ולהגיע למדריגה רמה כזו שישתוקק ויתאמץ תמיד להטיב ולמלא עונג ועידון לכל הברואים בכל אשר יוכל. 

'''והנה''' אמרו חז״ל (סנהדרין לז): ״לפיכך נברא האדם יחידי וכו׳, שחייב כל אדם לומר בשבילי נברא העולם״. הרי עד כמה מגיעה מדת חסדו וטובו של הקדוש ברוך הוא, שברא את כל העולם על תענוגיו ועידוניו בשביל כל יחיד ויחיד, ועוד הוסיפו חז״ל שכל אדם חייב לדעת ולהרגיש זאת. והרי תכלית בריאת האדם היא שילך בדרכיו של הקדוש ברוך הוא, כמו שנאמר (דברים כח): ״והלכת בדרכיו״, ואמרו חז״ל (שבת קלג): ״מה הוא רחום אף אתה היה רחום וכו׳״ ונמצא שחייב כל אדם לספק לכל אחד ואחד תענוגות עולם ומלואו כאילו היה יחידי בעולם. ולא עוד, אלא שיש לו לאדם ללמוד מהבריאה להטיב מבלי לגרוע חסדו במאומה אף למי שמכעיס כנגדו ומבזהו, כמו שהקדוש ברוך הוא מכריח את הבריאה להטיב גם להרשעים, אף שהיא סובלת מזה. אנו מתפללים: ״ונפשי כעפר לכל תהיה״. ויש מפרשים: מה העפר הכל דורסים עליה והיא סובלת אותם ומצמחת ונותנת חיים לעולם, כך על האדם ללמוד ממנה לסבול את הכל ולגמול חסד עם הכל, באין יוצא. וכן אנו רואים מהשמש והירח, שהרי אמרו חז״ל (נדרים לט) שבכל יום ויום אינם רוצים לצאת ולהאיר, מפני שמשתחוים להם עובדי כוכבים, והקדוש ברוך הוא מורה בהם חצים שיאירו לעולם. הרי שהקדוש ברוך הוא אינו מונע את טוב הבריאה אף מהרשעים והמכעיסים כנגדו. וכן יש על האדם ללמוד לעצמו, לבל ימנע חסדו משום איש, אף מאלה שמרגיזים ומצערים אותו, ואפילו אם הוא צדיק בדינו. והרי הדברים קל וחומר! אם כל העולם כולו על כל מערכות צבא השמים והארץ, לא יחשכו נגהם וטובתם גם מהרשעים ביותר, על אחת כמה וכמה האדם, שהכל נברא לשמשו, והוא תכלית הבריאה, שיש לו לדעת ולהתבונן ביסוד זה של ״עולם חסד יבנה״ ולא ימנע לעשות חסד משום בריאה בעולם. 

== ב ==
'''והנה''' היחס הזה לבני אדם, להטיב להם מבלי לגרוע מאומה אף בשעה שהם מציקים לו וגורמים לו רעה, אינה מדת חסידות גרידא כי אם ציווי וחובה. כתוב בתורה (שמות ו): ״וידבר ה׳ אל משה ואל אהרן ויצום אל בני ישראל״, ואמרו חז״ל (ספרי פ׳ בהעלותך): ״זה שאמר הכתוב: ׳האנכי הריתי את כל העם הזה וגו׳ כי תאמר אלי שאהו בחיקך כאשר ישא האמן את היונק׳ היכן דיבר? תלמוד לומר ׳ויצום אל בני ישראל׳. אמר להם: הוו יודעים, בני סרבנים הם, טרחנים הם, על מנת כן תהיו מקבלים עליכם שיהיו מקללים אתכם וסוקלים אתכם באבנים״. הרי עד כמה יש לסבול בני אדם ולשקוד בטובתם, אף אם בתוך אותו זמן הם בועטים בחסד שגומלים אתם והם משיבים רעה תחת טובה בקללות וסקילת אבנים וכדומה. 

'''והדברים''' האלה אמורים לא רק ביחס לבני ישראל לבד, אלא גם ביחס לגויים, והרשעים ביותר, ואף תוך אותה שעה שהם באים על ענשם, כנאמר שם: ״ויצום אל בני ישראל ואל פרעה מלך מצרים״, ואמרו חז״ל (שמות רבה ז) כי שני ציוויים יש כאן: ״אל בני ישראל - להנהיגם בנחת וכו׳״, כאמור, ״ואל פרעה - לחלוק לו כבוד בדבריהם״. והרי הדברים נפלאים, שבאותה אזהרה שנצטוה משה כלפי ישראל, נצטוה גם כלפי פרעה. מצד אחד עומדים בני ישראל, שנקראו בנים למקום, כשהם נרדפים על צואריהם על ידי המצרים הרשעים, וזועקים אל ה׳ שיצילם משעבודם: ומצד שני עומדים המצרים עובדי האלילים ומענים את בני ישראל בעינויים קשים ומרים. וכשעלתה שועת בני ישראל אל ה׳ והוא שולח את משה ואת אהרן לגאול אותם ולהעניש את משעבדיהם אלה, הרי באותה שליחות עצמה שהוא מצוה אותם לסבול את ישראל ולהנהיגם בנחת, הוא מזהיר אותם לחלוק כבוד גם למענם ומשעבדם, לפרעה מלך מצרים, ולא רק יחס של כבוד סתם, אלא כבוד של מלך. ואמנם מצינו שכן עשה משה. לאחר כל תשע המכות שנחתו על ראשו של פרעה והוא הקשה את לבו ולא שלח את בני ישראל, ובא משה ומתרה בו על המכה האחרונה הגדולה ביותר, ופרעה עומד ברשעו, מתחצף ומגרש את משה מעל פניו ומאיים עליו להמיתו, אמר לו משה: ״כה אמר ה׳ כחצות הלילה אני יוצא בתוך מצרים וגו׳ וירדו כל עבדיך אלה אלי וגו׳״. ואמרו חז״ל (שמות רבה ז): ״לא אמר עליו, אלא על עבדיו, אף על פי שהיה לו לומר: אתם ומלככם - הוא בעצמו, שנאמר ׳ויקם פרעה לילה׳ ולכך לא פירסם אותו כדי לחלוק כבוד למלכות״. 

'''הרי''' מכאן עד כמה יש להתייחס בכבוד ולדקדק בביטויים נאים גם כלפי הרשעים הגדולים ביותר, ואף תוך אותה שעה שהם מבצעים את מעשי רשעותם ובאים להזהירם על ענשם. 

'''ולא''' רק ברשע שהוא חי, חס הקדוש ברוך הוא על כבודו, משום שבכחו לשוב ולהטהר, אלא אפילו כשכבר מת הרשע ואבד סברו ובטל סיכויו, אין לשער ולהעריך גודל רחמיו של הקדוש ברוך הוא עליו. מצינו באותם המצרים שלאחר שלא שבו מדרכם הרעה ורדפו אחר בני ישראל, ונענשו ונטבעו בים סוף, (מגילה י) ״בקשו מלאכי השרת לומר לפניו שירה, אמר להם הקדוש ברוך הוא: מעשי ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?״ הרי לפנינו שאף רשעים גמורים כאלה כמו המצרים שה׳ המיתם להפרע מהם ולתת את נקמת בני ישראל במצרים, בכל זאת אין הקדוש ברוך הוא שמח במפלתן ומונע ממלאכי השרת מלשיר את השירה שהם שרים לפניו בכל יום, ועוד תמה עליהם האיך עולה דבר כזה על דעתם: ״מעשה ידי טובעים בים ואתם אומרים שירה?״ וכמה מתגלה כאן גודל מדת חסדו של הקדוש ברוך הוא לברואיו, שבעת מפלתם של רשעים הוא רואה את עצמו, כביכול, כאב שכול שמתו בניו, ואינו סובל כי ישירו לפניו!... 

'''ולא''' זו בלבד, אלא שגם אחר מפלתם זו, חס הקדוש ברוך הוא על כבודם ודאג שלא יבואו לידי בזיון. אמרו חז״ל (מכילתא בשלח): ״׳נטית ימינך תבלעמו ארץ׳ - מגיד שהים זרקן ליבשה והיבשה זרקתן לים. אמרה היבשה: ומה אם בשעה שלא קבלתי אלא את דמו של הבל יחידי, נאמר לי ׳ארורה האדמה׳, ועכשיו האיך אני יכולה לקבל דמן של כל אלו אוכלוסין? עד שנשבע לה הקדוש ברוך הוא שאינו מעמידה בדין, שנאמר ׳נטית ימינך׳, ואין ימין אלא שבועה, שנאמר: ׳נשבע ה׳ בימינו׳״. כשאנו קוראים בשירת הים את הפסוק ״נטית ימינך תבלעמו ארץ״, אנו מבינים בו ביטוי לנקמה הגדולה שנקם ה׳ ברשעים הללו והבליעם באדמה. אבל לפי דברי חז״ל הנ״ל, נראים הדברים כי אין כאן ענין של נקמה ועונש, אלא חסד ורחמים גדולים לתת כבוד למצרים ולזכותם בקבורה, כדי שלא יהיו מוטלים בבזיון כדומן על פני האדמה. ולא עוד אלא ששינה הקדוש ברוך הוא את הטבע בגללם ופתחה הארץ את פיה ובלעה אותם (ראה רמב״ן שם). וזהו שאמר הכתוב (תהלים כה): ״כל ארחות ה׳ חסד ואמת״, כי אף בתוך דין אמת זה שנקם ה׳ מהמצרים את נקמת בני ישראל ובאו על ענשם כראוי להם, נטה להם חסד וריחם עליהם שלא יבואו לידי בזיון והשביע את הארץ שתקבל אותם. 

'''ובהיות''' שאנו חייבים ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא, גם עלינו להרגיש את החסד הזה, ויחד עם דברי השירה שאנו שרים על הנסים ועל הנפלאות שנעשו לאבותינו על הים ועל גאולתנו ופדות נפשנו, עלינו לשיר גם על הנס ועל החסד שעשה הקדוש ברוך הוא למענינו ולרודפינו המצרים, שהביא אותם לקבורה, ועוד אנו מזכירים ביחד את שני המאורעות האלה, פתיחת פי הארץ למצרים וקריעת הים לישראל: ״נטית ימינך תבלעמו ארץ: נחית בחסדך עם זו גאלת״! 

'''חז״ל''' תיקנו להוסיף ברכה רביעית מיוחדת בברכת המזון לכל אחד מישראל, בכל דור ודור, כמה פעמים ביום, כדי להודות לה׳ יתברך על שניתנו הרוגי ביתר לקבורה. והנה כעין אותה ברכה והודאה אנו שרים בכל יום בשירת ״אז ישיר״ גם על הנס והחסד של קבורת המצרים. 

'''את''' החובה הזאת למדים אנו מן הבריאה, כמבואר לעיל. כשם שהבריאה מטיבה אף עם הרשעים ותוך רשעותם, כך גם עלינו לסבול את הכל ולהטיב עם הכל בכל הנסיבות, כפי שאנו מתפללים: ״ונפשי כעפר לכל תהיה״. ומתוך כך עלינו להתייחס כן גם למצרים, למרות שהם הציקו לבני ישראל ועינו אותם בכל הנגישות האכזריות, עלינו לחוס על כבודם ולהביע את שמחתנו והודאתנו לה׳ יתברך על החסד שעשה אתם וציוה על הארץ שתקבלם. 

== ג ==
'''וכשנסתכל''' עוד, נמצא, כי לא זו בלבד שהקדוש ברוך הוא מרבה חסד לרשע אף באותו זמן שהוא מעניש אותו על רשעתו, אלא שגם העונש עצמו נהפך עליו לחסד, כי ״חסד ה׳ מלאה הארץ״ (תהלים לג), כלומר: אין שום מקום בעולם ואין דבר שיארע בו שיהא פנוי מחסד. 

'''מצינו''' באדם הראשון, שבתחלת יצירתו. קודם שחטא בעץ הדעת, לא היה זקוק לשום עמל ויגיעה להשיג את צרכיו, הן הגשמיים והן הרוחניים, כמו שאמרו חז״ל (סנהדרין נט): ״אדם הראשון מיסב בגן עדן היה ומלאכים מסננים לו יין וצולין לו בשר״. כמו שהשמש מאירה לנו תמיד מבלי שנזדקק לשום פעולה כדי לקבל את האור, וכמו שאנו נושמים את האויר המצוי לנו בכל מקום בלי כל מעשה, כן השיג אדם הראשון גם את מזונותיו וכל צרכי גופו. ובאותו דרך השיג אדם גם את עליותיו הרוחניות מבלי כל טירחה ויגיעה, וזוהי בחינת ״גן עדן״ כמו שאמרו חז״ל: ״צדיקים יושבים ועטרותיהם בראשיהם ונהנין מזיו השכינה״ (ברכות יז). 

'''אבל''' לאחר שנכשל בחטאו. נתקלל ונאמר לו: ״בזעת אפך תאכל לחם וגו׳״. ואמרו חז״ל (ברכות נח): ״כמה יגיעות יגע אדם הראשון עד שמצא פת לאכול. חרש, וזרע, וקצר, ועמר. ודש, וזרה, וברר, וטחן, והרקיד, ולש, ואפה, ואחר כך אכל״. ולכשנתבונן נראה כמה חסד טמן הקדוש ברוך הוא בעונש זה עצמו. עד שאותה קללה נהפכה עליו לברכה. מצינו בחז״ל (בבא מציעא לח): ״רוצה אדם בקב שלו יותר מתשעה קבין של חבירו״. ופירש רש״י: ״קב שלו חביב עליו על ידי שעמל בהם״. הרי שהטביע הקדוש ברוך הוא באדם שיהיה חביב עליו עמלו עד כדי כך, שאף מדה מרובה של תשעה קבים שהשיג בלא עמל, אינם חביבים עליו כמו קב אחד שהוא משיגו מתוך יגיעה וטירחה. נמצא שאותה קללה ״בזעת אפיך תאכל לחם״ הומתקה לו לאדם ונהפכה עליו לעונג, שהוא משתוקק לה ואי אפשר לו בלעדה. 

'''וכן''' הדבר גם בענינים הרוחניים. אדם הראשון היה שרוי בלא חטא שתי שעות בלבד, ובשתי שעות אלו השכיל לדעת את ה׳ ועלה במעלות הרוחניות יותר ממלאכי השרת, כפי שאמרו חז״ל (בראשית רבה יז) שאמר הקדוש ברוך הוא למלאכים: ״חכמתו מרובה משלכם״. אבל כשחטא ירד ממדריגתו ירידה עצומה. והרי לכמה עמל זקוק אדם כדי לעלות בסולם הרוחניות להשכיל ולהבין ולהגיע לאיזו מדריגה שהיא. וכבר אמרו חז״ל (שבת פג:): ״אדם כי ימות באהל״ (במדבר יט), ״אין דברי תורה מתקיימין אלא במי שממית עצמו עליה״. והיינו שלאחר חטאו של אדם הראשון שוב אין אדם יכול לזכות לכתרה של תורה שתתקיים בידו אלא ביגיעה רבה כזו עד שימית את עצמו עליה. והנה דווקא בזה צפונות כל הברכות. ואדרבה העמלות בתורה משמשת כתנאי עיקרי בהשגת השלימות. מצינו בפרשת ״ואם בחוקותי תלכו״, שפירשוה חז״ל (תורת כהנים שם): ״על מנת שתהיו עמלים בתורה וכו׳ מלמד שהקדוש ברוך הוא מתאוה שיהיו ישראל עמלים בתורה״. הרי שרק על ידי העמלות בתורה אפשר לאדם להגיע למעלות הרוחניות העליונות, ובשכרה הובטחו לנו כל הברכות המנויות בפרשה: ״ונתתי גשמיכם בעתם וגו׳ וישבתם לבטח בארצכם וכו׳ וכו׳״. הא למדנו מה רב הוא החסד בעונש ובקללה עצמה, שענין היגיעה נהפכה לאדם, איפוא, לברכה גדולה ולהישג של אושר, עונג. ועידון, שאין למעלה הימנו. 

== ד ==
'''אולם''' נתבונן עוד ונראה מה רבו חסדי ה׳ יתברך עם ברואיו, שאם כי לפי מושגינו אנו רואים בקללות - ברכה ועונג, כאמור, אבל הקדוש ברוך הוא אינו מעלים עיניו מהפורעניות הטבועה בהן מעיקרן ואינו חפץ בכאלו. אמרו חז״ל (תנחומא תזריע ט): ״זה שאמר הכתוב (תהלים ה:ה) ׳כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע׳, ללמדך שאין הקדוש ברוך הוא חפץ לחייב בריה וכו׳. ובמה חפץ? להצדיק בריותיו וכו׳. אין שמו של הקדוש ברוך הוא נזכר על הרעה אלא על הטובה. תדע לך שהוא כן, שבשעה שברא הקדוש ברוך הוא את האור ואת החשך וקרא להם שמות, הזכיר שמו על האור ולא הזכיר שמו על החשך, שנאמר: ׳ויקרא אלהים לאור יום ולחשך קרא לילה׳ וכו׳. וכן את מוצא כשברא הקדוש ברוך הוא אדם וחוה הזכיר שמו עליהם, שנאמר: ׳ויברך אותם אלהים׳ וכשקללן לא הזכיר את שמו עליהם, אלא ׳אל האשה אמר׳; ׳ולאדם אמר׳״. הרי שעם כל הברכות והתענוגות החבויות בקללה ״בזעת אפך תאכל לחם״, ועם כל הדרגות הנפלאות בתורה והכרת ה׳ יתברך, שהאדם זוכה על ידי העמל, אין הקדוש ברוך הוא חפץ בהם ואינו מייחד שמו עליהם, מפני שמעיקרן באו דרך קללה ועונש ואין בהם חסד מלא. 

'''וצא''' וראה עוד כמה מגיעה מדת חסדו של הקדוש ברוך הוא, שהרי האדם אינו מרגיש שום צער בעונשים אלה, כאמור, ועוד נהנה ומתענג עליהם. אבל בשמים סופרים ומונים כל טיפה של עונג כזה ומניחים אותה בגנזי הפורעניות, אשר על ידיהם מתכפר האדם ומוחלים לו עוונותיו. 

'''ויש''' להוסיף עוד בזה, אמרו חז״ל (תנחומא שם): ״על שלשה דברים הזכיר הקדוש ברוך הוא שמו עליהם ואף על פי שהן לרעה: על המסית זה הנחש שהסית את האשה וכו׳״. הרי שהנחש גרוע מהכל ועבירתו חמורה ביותר, ומשום כך נתקלל בראשונה ובקללה חמורה משל אדם וחוה, וגם לא נשאל למה עשה כך, כדרך שנשאלו הם, וחז״ל למדים מזה שאין טוענין למסית. והנה על אף הכל נעוצה גם בתוך קללה זו ברכה גדולה, כמו שאמרו חז״ל (בראשית רבה כ) ״קללתו של הקדוש ברוך הוא יש בה ברכה אילולי שאמר לו הקדוש ברוך הוא לנחש: ׳על גחונך תלך׳ האיך היה בורח לכותל וניצול״. וכן אמרו (יומא עד): ״בוא וראה שלא כמדת הקדוש ברוך הוא מדת בשר ודם. מדת בשד ודם, מקניט את חבירו יורד עמו לחייו, אבל הקדוש ברוך הוא אינו כן. קלל את הנחש, עולה לגג - מזונותיו עמו! יורד למטה - מזונותיו עמו״. 

'''ומעתה''' הדברים קל וחומר. אם בקללות ורעות כאלה טובה וברכה בה מרובה יש בהן, על אחת כמה וכמה מה רב הטוב שצפן הקדוש ברוך הוא לבריותיו בברכה ממש, ובדבר שכתוב בו מפורש! ״כי טוב״! שהוכפל בו ״כי טוב״ ו״טוב מאד״. והרי נפלאים הדברים, כמה גדלה הטבתו של הקדוש ברוך הוא עם ברואיו ומה רבו חסדיו בעולמו. וכמה על האדם ללמוד מכאן ללכת בדרכיו ולהעמיק את מעשי החסד שלו לאין שיעור, ושיהיה כולו חסד. 

= לא יגורך רע =

== א ==
'''הקדוש''' ברוך הוא שהוא מקור הטהרה והשלימות וכל מדות הטוב והחסד, אין מקום במחיצתו לשום נטיה אחרת כל שהיא. וכל נקודה הקלה ביותר שאינה לפי מדת השלימות והטוב, נקראת בשמים בשם רע ורשע. ועל כגון דא נאמר (תהלים ה): ״כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע״. 

'''ובהיות''' שהאדם מצווה ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא ולהידבק במדותיו, הרי גם עליו להטביע בתוכו את כל שלמות הטוב ולהרחיק ממחיצתו כל מה שעלול להקרא לפי אותם המושגים העליונים בשם ״רע״. ורק אם הוא מגיע למדרגה זו, ראוי הוא להיכנס במחיצתו של הקדוש ברוך הוא. 

'''לכשנתבונן''' נראה, עד היכן מגיעה מדת טובו של הקדוש ברוך הוא וכמה מרחיק ממחיצתו כל מה שיש בו פגימה דקה בשלימותה. אמרו חז״ל (פסחים ג): ״לעולם אל יוציא אדם דבר מגונה מפיו, שהרי עיקם הכתוב שמונה אותיות בתורה ולא הוציא דבר מגונה מפיו. שנאמר: ״מן הבהמה אשר איננה טהורה וכו׳״. ובתנחומא (וישלח ט) מוסיף: ״זה שאמר הכתוב: ׳כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע׳. מהו ׳לא יגורו רע׳? אין דבר טומאה יוצא מפי הקדוש ברוך הוא. וכן הוא אומר: ׳אמרות ה׳ אמרות טהורות׳ (תהלים יב:ז). תדע לך שבשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לנח וכו׳, ׳מן הבהמה הטמאה׳ אין כתיב כאן, אלא ׳מן הבהמה אשר לא טהורה׳ וכו׳. וכן אתה מוצא כשבא לפרסות, אף על פי שהוא מזכיר על הבהמה ׳טמאה׳, אינו מזכיר תחלה אלא סימן טהרה, שנאמר (ויקרא יא:ד): ׳את הגמל כי מעלה גרה׳, שהוא סימן טהרה, ׳ואת החזיר כי מפריס פרסה׳ שהוא סימן טהרה. וכל כך למה? שלא להוציא דבר טומאה מפיו, הוי ׳לא יגורך רע׳״. 

'''ויש''' להתבונן, הרי בבעלי חיים דיבר הכתוב, שאין להם דעת ואין מרגישים בחרפתם? ועוד איזו גנות יש במלה ״טמאה״? והלא כל הכוונה אינה אלא לסמן אותם, וכמו שנאמר בפרשת שמיני: ״טמאים הם לכם״, וזוהי עצמיותם ומהותם, ואין אנו רואים בזה כל גנאי. וגם היה הכרח לציינם בשמם לטובתם, כדי שיכיר אותם נח ויכניסם לתיבה להצילם מהמבול. נתאר לנו, אם אחד חש להציל בריה ונותן לשלוחו את סימניה כדי שיכירנה. האם יעלה על דעתנו למתוח עליו בקורת על אשר לא דקדק להתבטא על אותה הבריה בלשון יותר נקיה? 

'''וכמה''' נפלא הדבר שמתגלה כאן בתורה, שגם בכזה יש משום הוצאת דבר מגונה, ולשם מניעתו עיקם הכתוב שמונה אותיות. והרי שמונה אותיות בתורה הקדושה, עולמות שלמים הם. חז״ל אמרו (בראשית רבה יב) על הפסוק ״׳אלה תולדות השמים והארץ בהבראם׳ - בה״א בראם״, כלומר: כל העולם כולו נברא באות אחת - בה״א. הרי שכל אות בתורה עולם מלא הוא. והנה אם יסתכל אדם בבריאה, בשמים ובארץ ובכל הנמצא בהם, כמה ישתומם ויתפעל מחסדי ה׳ יתברך עם ברואיו שנתן להם עולם כזה ומלואו לענגם ולעדנם לאין שיעור, וכל העולם הזה נברא באות אחת בלבד. ומעתה כמה עולמות כלולים בשמונה אותיות בתורה, בחיבור אות לאות ובהצטרפן יחד לכמה תיבות. ואם עיקם הכתוב כאן שמונה אותיות כדי להתבטא בלשון נקיה ובבטוי יותר נאה אף לגבי בעלי חיים שאין להם דעת. הרי מכאן כמה יש להיזהר בכבודה של כל בריה ובריה!

'''ולא''' עוד, אלא שבתנחומא דרשו על זה את הפסוק ״כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע״, כלומר: שאם לא היה הכתוב מעקם שמונה אותיות אלו, לא היה בזה משום חסרון בשלימות בלבד, אלא גם משום ״רע״, כאילו היו מריעים לבהמות בביטוי זה. והיה ראוי לומר על כגון דא ״לא יגורך רע״. 

'''ואם''' ביחס לבעלי חיים כך, ביחס לאדם שהוא בחיר היצורים על אחת כמה וכמה שיש להיזהר שלא להתבטא עליו בלשון שיש בה שום משמעות של איזו פגיעה שהיא. ולא עוד אלא אף בשעה שבא להציל את חבירו ממות ולהביאו לחוף מבטחים וצריך להזכיר את שמו לשם הצלתו, עליו לדקדק ולבטא את שמו בביטוי הנאה ביותר שיש למצוא. ואם לא יזהר בכך, הרי עליו ועל כיוצא בו נאמר: ״כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע״, כלומר: שהרע גר בקרב האדם הזה ומצא משכן בתוכו, ואין הקדוש ברוך הוא חפץ בו ואין מכניסים אותו במחיצתו. 

'''ומצינו''' עוד, שאף במקרה שאין לאדם שום יד בגרמת הצער לחבירו ואינו עושה שום מעשה הכרוך בזה, אלא שעל ידו, אף שלא בפעולתו ושלא באשמתו, נגרם איזה צער שהוא לחבירו, הוא נקרא רע ואין מכניסים אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא.

'''אמרו''' חז״ל (שבת קמט:): ״אמר רבי יעקב בריה דבת יעקב, כל שחבירו נענש על ידו אין מכניסים אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא וכו׳, דכתיב: ׳גם ענוש לצדיק לא טוב׳ (משלי יז:כו). אין ׳לא טוב׳ אלא ׳רע׳. וכתיב: ׳כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע׳, צדיק אתה ה׳ ולא יגור במגורך רע״. כאן מדובר במי שלא עשה שום מעשה רע, כמו שמצינו בגמרא (בבא בתרא כב.) דנח נפשיה דרב אדא בר אבא, והתאוננו רב דימי, אביי ורבא, שעל ידם נענש, וביארו בתוספות שם שדאגו משום הא דאמרינן: ״כל שחבירו נענש על ידו וכו׳״. ואף על פי שהם לא עשו לו כלום, אלא להיפך, רב אדא פגע בהם, והם גם לא ביקשו עליו שיענש, אלא שנענש מן השמים בגלל פגיעתו בהם, ובודאי לטובתו הוא לנקותו מהחטא, ובכל זאת דאגו משום ״כל שחבירו נענש על ידו וכו׳״, הרי שאף במקרה שמענישים אדם על אשר פגע בכבודו של צדיק, בכל זאת מכיון שהצדיק היה הסיבה לעונשו של אותו אדם, נאמר עליו: ״לא יגורך רע״, ואין מכניסים אותו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא. 

== ב ==
'''ולכשנתבונן''' עוד נראה, כי לא זו בלבד שחסרון כל שהוא בשלימות הטוב נקרא רע, ואין לו מקום במחיצתו של הקדוש ברוך הוא. אלא אפילו דבר שיש בו מתכלית הטוב, כגון דברי תוכחה שנאמרו מפי הגבורה בתורה או בנביא, שהם באים להשיב את האדם לדרך החיים האמתיים ורצופים תענוגים ועידונים נצחיים, ובכל זאת מכיון שלגבי קנה המדה של האדם בתחלת יצירתו מעורב בהם, בדברי התוכחה, צער ועלבון לאדם, אין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו עליהם משום: ״לא יגורך רע״. 

'''אמרו''' חז״ל (ילקוט שופטים ו): ״התחיל גדעון מנסה בגיזה וכו׳, אמר הקדוש ברוך הוא: כל העולם בצרה ואני אייחד שמי? וכתיב: ׳כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע׳. וכן ירמיה בשעה שהיה מתנבא דברי נחמות היה מייחד שמו, שנאמר: ׳כה אמר ה׳ זכרתי לך חסד נעוריך׳ (ירמיה ב), אבל בדברי תוכחות כתיב: ׳דברי ירמיהו׳. וכן משה. על כל דיבור ודיבור כתיב: וידבר ה׳, וכשבא להוכיח כתיב: ׳אלה הדברים אשר דבר משה״ (דברים א). 

'''ומה''' נפלאים הדברים! הרי תכלית כל העולם היא התורה, כמו שנאמר (ירמיה לג): ״אם לא בריתי יומם ולילה חקות שמים וארץ לא שמתי״. ודברי התוכחות שבתורה הלא הם חלק מהתורה, שאם חסרה בספר תורה אות אחת מהם, הוא נפסל כמו בשאר חלקי התורה. וכן דברי תוכחות של ירמיהו הנביא, דברי נבואה הם שציוהו הקדוש ברוך הוא להשמיעם לישראל. ודברים אלו לאחר חטאי הדורות הכרחיים הם גם מצד עצמם, כי הם מהוים אמצעים להביא לידי תשובה ומעשים טובים, אשר זוהי תכלית הכל. כמו שאמרו חז״ל (ברכות יז): ״תכלית חכמה תשובה ומעשים טובים״. וכן אמרו (אבות א:יז): ״לא המדרש הוא העיקר אלא המעשה״. וכן (קידושין מ) ״גדול לימוד תורה, שהלימוד מביא לידי מעשה״. ואין האדם בא לידי מעשה אלא על ידי היראה, שהיא צורת כל התורה, כמו שנאמר (דברים י): ״ועתה ישראל מה ה׳ אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה״. התורה והיראה אחת הן ואין להפריד ביניהם, כי ״אם אין חכמה אין יראה, ואם אין יראה אין חכמה״ (אבות ג:יז). וכן כתוב: ״למען תלמד ליראה״ (דברים יד), הרי שצורת הלימוד היא היראה, וכל מי שאין לו יראה גם תלמוד אין לו. ודואג האדומי יוכיח! מצינו בגמרא (סנהדרין ה): ״לא מת דואג עד ששכח תלמודו, שנאמר ׳הוא ימות באין מוסר׳ (משלי ה)״. ולכאורה מה ענין מוסר לתלמוד? אלא מכאן, כי מוסר, שהוא ההוראה למעשה, ותלמוד תורה אחד הם, ואם הכתוב אומר שדואג, שהיה ראש הסנהדרין, מת בלא מוסר, בגלל זה שנכשל במעשה, בודאי ששכח תלמודו וגם תורה לא היתה לו, כי באין מעשה אין מוסר, ובאין מוסר אין תורה. ומה הם האמצעים המביאים לידי יראה במעשה? הוי אומר דברי תוכחות שבתורה. נמצא, איפוא, שהתוכחה היא תכלית כל התורה כולה. 

'''ולאחר''' כל זה, עם כל ערכם המיוחד של דברי התוכחות בתורה, אין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו עליהם, ואין כתיב כאן ״וידבר ה׳״, אלא ״אלה הדברים אשר דיבר משה״, כאילו היה משה אומרם מפי עצמו חס ושלום. וכל כך למה? משום שהם קשורים בהרגשה של צער. אנו איננו ממצים כלל את המושג ״רע״ ומפרשים ״רע״ על דבר שהוא היפך הטוב, אבל לפי המבואר הרי גם תורה שלימה, כאותן התוכחות שבמשנה תורה שבדברי הנבואה, שהם תכלית החסד ושלימות הטוב וצורת כל התורה, גם עליה נאמר: ״כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע״, כלומר: אין הקדוש ברוך הוא חפץ להרשיע את בריותיו ואינו מייחד שמו על דברי תוכחה. 

'''ויש''' להוסיף עוד, שהרי כל דברי התוכחה בפרשה זאת שבמשנה תורה לא הוזכרו אלא ברמזים קלים, כמו שפירש רש״י: ״׳אלה הדברים׳ - לפי שהן דברי תוכחות ומנה כאן כל המקומות שהכעיסו לפני המקום בהם, לפיכך סתם את הדברים והזכירן ברמז מפני כבודן של ישראל״. ואיפה הם הרמזים של דברי התוכחה? כתוב בתורה: ״במדבר בערבה, מול סוף בין פארן ובין תופל ולבן וחצרות ודי זהב״, ופירש רש״י: ״׳במדבר׳ - בשביל מה שהכעיסוהו במדבר: ׳בערבה׳ - בשביל הערבה שחטאו בבעל פעור בשטים בערבות מואב: ׳מול סוף׳ - שהמרו בים סוף וכו׳״. הרי שדברי התוכחה נתכסו ונאמרו ברמזים דקים כאלה, ובכל זאת לא ייחד הקדוש ברוך הוא שמו עליהם. 

'''וכל''' כך למה? משום שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם מלא תענוגים אין קץ, והכניס בו את האדם להתענג על ה׳ וליהנות מזיו שכינתו, מבלי כל נדנוד של צער ואי-נעימות כל שהיא, ולפיכך גם בדברי תוכחה תוך רמזים הקלים ביותר, ואף אם אין האדם מרגיש בכך ועוד מתענג עליהם, אין מודדים לו לפי הרגשתו, כי אם לפי מציאותו בתחלת יצירתו, ומכיון שלפי קנה מדה זו חסר בהם מן התענוג השלם, אין הקדוש ברוך הוא חפץ בזה ואינו מייחד שמו עליהם, ״כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע״. 

== ג ==
'''אמרו''' חז״ל (ברכות סא.): ״בשעה שהוציאו את רבי עקיבא להריגה זמן קריאת שמע היה, והיו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל והיה מקבל עליו עול מלכות שמים. אמרו לו תלמידיו: רבנו עד כאן? אמר להם כל ימי הייתי מצטער על פסוק זה ׳ובכל נפשך׳ - אפילו נוטל את נשמתך, אמרתי מתי יבוא לידי ואקיימנו. ועכשיו שבא לידי לא אקיימנו?״ הרי שעם כל תענוגותיו הרוחניים של רבי עקיבא בדביקותו לבוראו בכל ימי חייו, עדיין לא שבעה נפשו בהם והצטער צער רב מתי יגיע לידו התענוג הגדול והעידון הנפלא ביותר של אהבת ה׳ ״בכל נפשך״, בשעה שנוטל את נפשך. ומובן, שכאשר בא לידו של רבי עקיבא לקיים מה שהצטער עליו כל ימיו, הגיע באותה שעה לידי שלימות האושר ותכלית העונג האמיתי, ובודאי לא הרגיש כלל את יסוריו בסריקת בשרו במסרקות של ברזל, כי התפשט מכל גשמיותו והתדבק תוך אהבה עצומה בשכינה כביכול, עד שיצאה נשמתו ב״אחד״ מתוך כלות הנפש, ומיתתו היתה כמיתת נשיקה. ועל כגון זה יש להמליץ את הכתוב (שיר השירים ז): ״מה יפית ומה נעמת אהבה בתענוגים״, אלו הם תענוגי האהבה היפים והנעימים ביותר. 

'''והנה''' על כל זה אנו קוראים קינה על יסוריו של רבי עקיבא, ורואים בהם אחת הפורעניות הגדולות ביותר, ולדברי חז״ל (סנהדדין סח) היה בזה משום עונש קשה לרבי עקיבא. כשחלה רבי אליעזר הגדול ונכנסו אליו תלמידיו ובתוכם רבי עקיבא, הוכיח אותם על אשר לא באו ללמוד אצלו בשעת נידויו ואמר: ״תמיה אני אם ימותו מיתת עצמן״, ואל רבי עקיבא אמר: ״שלך קשה משלהם״, ובודאי שביסורים אלו נתקיים העונש הזה. ולכאורה יש להבין הרי כאמור לא הרגיש רבי עקיבא ביסוריו ומצא בהם את התענוג הגדול ביותר שהיה משתוקק ומצטער עליו כל ימיו? אולם הוא אשר אמרנו, שהקדוש ברוך הוא ברא את העולם בתכלית הטוב. ויצר בשביל האדם תענוגות מבלי שיהיו קשורים בשום צער כל שהוא, ואף צער כזה שיגרום לו הנאה. הקדוש ברוך הוא ברא בשביל האדם את גן העדן, מקום עונג ועידון שמימי נצחי, ומיד עם יצירתו הכניסו לגן עדן זה שיהיה מתענג ונהנה מזיו השכינה ויעלה בתענוגיו מרגע לרגע בלי סוף ושיעור. ולפי ממדים אלה. אין לראות בהנאתו של רבי עקיבא תענוגות, אלא יסורים ופורעניות שיש לבכות ולקונן עליהם. 

'''הכתוב''' אומר (תהלים קמה): ״צדיק ה׳ בכל דרכיו וחסיד בכל מעשיו״. יש שתי בחינות בהנהגת ה׳ יתברך עם ברואיו: צדיק וחסיד. הבחינה של צדיק נערכת לפי מעשיו של האדם, ואם כי יש בזה צדק מלא, אינה אלא בהתאם למדריגתו של איש זה בתורתו וביראתו. אולם הבחינה של חסיד, יש בה הטוב השלם לפי המושגים העליונים, כפי שניתן לאדם הראשון בתחלת יצירתו קודם החטא. ומשום כך אנו משבחים לפניו ואומרים: ״הודו לה׳ כי טוב״ ואין אומרים ״הודו לה׳ כי צדיק״, כי הקדוש ברוך הוא ברא את הבריאה מעיקרה להנהיגה במדת הטוב השלם שיהיה הכל חסד גמור לעולם ללא שמץ של רע, ורק חסד זה בא במחיצתו ובו חפץ הקדוש ברוך הוא. 

'''והנה''' הקדוש ברוך הוא דורש מן האדם שילך בדרכיו ושגם הוא יעשה מעשים לענג את הבריות שהם אך טוב וחסד, בלי שיהיו כרוכים באיזה צער שהוא. ואף בכזה שאין האדם מרגיש בו, כי אם אין המעשים חדורים רק טוב וחסד, עלולים הם להידחות ממחיצתו של הקדוש ברוך הוא ולא יחפוץ בהם חס ושלום. 

'''ואכן''' העניק הקדוש ברוך הוא לאדם את היכלת הזאת למלא את כל העולם חסד ללא כל תערובת רע, כדוגמת מעשי הקדוש ברוך הוא. חז״ל אומרים: ״הקדוש ברוך הוא היה מביט בתורה ובורא את העולם, והתורה אמרה: ׳בראשית ברא אלהים׳ בי ראשית ברא, ואין ראשית אלא תורה שנאמר (משלי ח): ׳ה׳ קנני ראשית דרכו׳״ (ילקוט שם). נמצא, שכל העולם על כל טובו וחסדו נברא על ידי הקדוש ברוך הוא מכוח חכמת התורה. והרי התורה הזאת ניתנה לנו, ואם כן, איפוא, יש גם לנו אותה האפשרות לברוא עולמות של חסד על ידי העיון שלנו בתורה. ואמנם כן גילה הקדוש ברוך הוא בפירוש לישעיהו: ״ואשים דברי בפיו לנטוע שמים וליסוד ארץ״ (ישעיה נא:טז). וביארו חז״ל (פסיקתא דרב כהנא יט): ״רבן שמעון בן גמליאל אומר על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי, שלשתם בפסוק אחד: ׳ואשים דברי בפיך׳ - אלו דברי תורה וכו׳״. הרי שאדם העוסק בתורה בורא את העולם ומקיים אותו. וכן כתוב גם בירמיהו: ״אם לא בריתי - חוקות שמים וארץ לא שמתי״ (ירמיה לג:כה). והסבירו חז״ל: ״אלמלא תורה לא נתקימו שמים וארץ״ (פסחים סח:). 

'''נמצאנו''', איפוא, למדים מכאן, שיש בכוחנו על ידי לימוד התורה שלנו ללכת בדרכיו של ה׳ להטיב בכל עת עם כל העולם, לרבות רשעי האומות ולקיים בידינו את כל הבריאה על כל חסדיה ותענוגותיה לכל ברואי תבל כבימי בראשית. 

== ד ==
'''לאחר''' שבאנו לידי כך, שאין מקום במחיצתו של הקדוש ברוך הוא לשום צל של רע, יש ללמוד מכאן כמה צריך אדם להיזהר כשהוא עומד לפני ה׳ יתברך בתפלה שלא יהיה חס ושלום בכלל ״לא יגודך רע״. 

'''חז״ל''' חייבו להסמיך גאולה לתפלה ואמרו: ״כל הסומך גאולה לתפלה אינו ניזוק כל היום כולו״ (ברכות ט). טרם שפותח האדם בתפלה, עליו להכיר קודם ביציאת מצרים ושהוציאנו מבית עבדים, כדי שיבין שהוא נתון כולו תחת השגחתו הפרטית של הקדוש ברוך הוא, כפי שמשתקף ביציאת מצרים, וכך לאחר שבא לידי הכרה זו ראוי לו לעמוד לפני ה׳ ולהתפלל לפניו על כל צרכיו שזו עיקר התפלה. ומשום כך אסור להפסיק בין גאולה לתפלה לשום דבר ואף לאמן ולקדושה, כדי לא להסיח דעת לרגע מהכרה והבנה זאת ומדברי סמוכין אלו. 

'''והנה''' עם כל זה תיקנו חז״ל להפסיק לאמירת הפסוק: ״ה׳ שפתי תפתח ופי יגיד תהלתך״. והגמרא מפרשת ״כיון דתקינו רבנן כתפלה אריכתא דמיא״ (שם). ולכאורה הרי כבר התפלל האדם מיד עם קומו שכל פעולותיו ומצעדיו נתונים ברשותו של מקום ואינו יכול להזיז שום אבר ולעשות כל תנועה בלעדו, כגון בברכות ״מתיר אסורים״: ״זוקף כפופים״: ״המכין מצעדי גבר״, ולמה צריכים לייחד בקשה מיוחדת לפני תפלת שמונה עשרה שה׳ יפתח את שפתיו? אלא מכאן שהתפלה יש לה ערך מיוחד ושהקדוש ברוך הוא צריך לייחד את שמו עליה, ומשום כך על האדם לבקש מה׳ שיפתח במיוחד את שפתיו לשם הגדת תהלתו, כלומר שהוא ייחד את שמו על תפלתו. 

'''ומכאן''' כמה צריך האדם להיזהר בשעת תפלה שלא יכשל בשום דבר, כדי שלא יגרום שה׳ לא יכניס תפילה זו במחיצתו ולא ייחד שמו עליה, בבחינת ״כי לא אל חפץ רשע אתה לא יגורך רע״. וכמה חוטאים האנשים שמיד עם סיום תפלת שמונה עשרה לפני חזרת הש״ץ ותוך חזרת הש״ץ, הם מדברים דברים בטלים, והרי הם עושים בזה רשע בעת התפלה שה׳ מייחד שמו עליה. ואף אם הם עוסקים בדברי תורה או מצוה והם מבלבלים בזה אחרים, יש בזה משום מעשה רע וכאמור בדברי תוכחה שעם כל ערכם הרב לא נעלמה גם גרמת הצער שבהם ושבגלל זה אין הקדוש ברוך הוא מייחד שמו עליהם. ומצינו עוד שהחולץ תפילין בפני המלך הוא מורד במלכות, כהא דירבעם שחלץ תפיליו בפני שלמה (ראה סנהדרין קב). והרי חליצת תפילין מצוה היא ובמערבא מברכין עליה (ראה נדה נא), אלא בפני המלך שאני. וכן גם כשהאדם עומד במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, עליו להיזהר שלא יפנה לדברים אחרים ואף לדברי תורה ולא יבלבל אחרים בכך, שלא יחשב כמורד במלכות. 

'''וכמה''' סותר אדם זה את עצמו, שמתחילה התפלל לפני ה׳: ״ה׳ שפתי תפתח״ ומעמיד את עצמו במחיצתו של הקדוש ברוך הוא, ומיד הוא פוער פיו לבלי חוק ומדבר דברים בטלים או מבלבל את שכניו ועושה רע לעצמו ולאחרים. 

'''ובאמת''' עומדים בני האדם תמיד בכל מקום ומקום תחת עין השגחתו של הקדוש ברוך הוא ויש להם לדקדק על כל תנועותיו ומעשיו כאילו הם נמצאים במחיצתו, כביכול. 

'''אמרו''' חז״ל (עבודה זרה יח.): ״גזרו על רבי חנינא בן תרדיון, עליו לשריפה וכו׳ ועל בתו לישב בקובה של זונות, דאמר רבי יוחנן: פעם אחת היתה בתו מהלכת לפני גדולי רומי, אמרו כמה נאות פסיעותיה של ריבה זו. מיד דקדקה בפסיעותיה״. ופירש רש״י ״דקדקה לפסוע פסיעות נאות, וכתיב: ׳כל כבודה בת מלך פנימה׳ (תהלים מה:יד)״. והנה בעצם דקדוק פסיעותיה, כנראה, לא היה משום גנות ודרך גאוה חס ושלום, אלא אדרבא פסיעות של צניעות ודרך ארץ היו, כראוי לבתו של רבי חנינא בן תרדיון, ולא נתבעה משום ״כל כבודה בת מלך פנימה״ אלא על אשר דקדקה בפסיעותיה יותר לאחר ששיבחוה גדולי רומי, ונמצא שתוספת דקדוקיה לא היתה לשם שמים בלבד כי אם גם מכוח שבח הבריות (ראה מסלת ישרים טז). 

'''והנה''' נורא הדבר שבגלל ליקוי קל זה נהפך כל המעשה של בת רבי חנינא בן תרדיון, שהיה בו משום קידוש שם שמים, לפשע חמור עד שנתחייבה עליו עונש מר כזה. וכל כך למה? משום שעל האדם לדעת כי הוא עומד תמיד במחיצתו של הקדוש ברוך הוא אשר מלוא כל הארץ כבודו והוא מסתכל במעשיו, ולכן כל מה שיש לו להשלים בדקדוק מעשיו, עליו לקימם לרצונו ולכבודו של הקדוש ברוך הוא בלבד ולא משום כל סיבה אחרת. וזוהי כוונת דבריה של אותה צדיקת שהצדיקה עליה את הדין ואמרה: ״גדול העצה ורב העליליה אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם לתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו״ (ירמיה לב:יט), ופירש רש״י: ״׳על כל דרכי בני האדם׳ - אפילו על דקדוק פסיעות״. 

'''ואם''' בכל מקום ומקום יש לנהוג בדקדוק כזה בכל תנועה ומעשה, על אחת כמה וכמה שיש לדקדק ולהיזהר במעשינו בארץ הקודש; ארץ קדשנו נקראת במיוחד מחיצתו של הקדוש ברוך הוא, ועיני ה׳ פקוחות עליה בכל עת ובכל שעה כדברי הכתוב (דברים יא): ״תמיד עיני ה׳ אלהיך בה״. הדר בארץ ישראל הריהו כשכן בביתו של הקדוש ברוך הוא, כביכול, ו״אינו דומה מטנף בפלטין של מלך למטנף בחוץ״, וכמו שנאמר (ירמיה יב): ״הוי על כל שכני הרעים״. ומשום כך כשחטאו אבותינו גורשו מן הארץ ויצאו לגולה, אף כי חטאם היה דק מאד, עד שלא היה בכח חכמים ונביאים להשיג במה חטאו (ראה נדרים פא), כי במחיצתו של הקדוש ברוך הוא שאני. 

'''ומכאן''' יש לנו ללמוד לעצמנו. אנחנו שזכינו בעזרת ה׳ יתברך לשוב לארץ חמדה ולהיכנס למחיצתו זו של הקדוש ברוך הוא, עלינו להיזהר מאד שלא ניקרא חס ושלום ״שכנים רעים״ ולא נהיה בכלל ״לא יגורך רע״. עלינו לדקדק בכל הנהגתנו דקדוק חמור, שכל מעשינו יהיו שלמים ללא כל פגם וללא כל כוונה זרה, כדי שנהיה שכנים טובים בפלטין של הקדוש ברוך הוא כראוי למחיצתו של מלך מלכי המלכים. 

= הדקדוק במעשים =
'''נהוג''' בעולם, כשאדם הולך לקיים מצוה ועל אחת כמה וכמה מצוה רבה ודחופה, לא ישים לב לדקדק תוך מעשה זה אם יש בו פגיעה משהו בעניני סדר העולם או במדת דרך ארץ וכדומה, כי על כן הרי הוא נדחף לעשות מעשה גדול ומצוה רבה, ומה לו לדייק בדברים פעוטים. אולם לא כן אנו מוצאים בדברי חז״ל. מדבריהם אנו למדים שיש ליזהר הרבה שלא תפגע מעלה אחת בחבירתה אפילו כמלוא נימא, ואין להסיח הדעת כלום, תוך עשיית מצוה אחת, מכל מעלה ומדה קטנה או גדולה הכרוכות בעקבותיה. 

'''איתא''' בגמרא (חולין ס.): ״דרש רבי חנינא בר פפא ׳יהי כבוד ה׳ לעולם ישמח ה׳ במעשיו׳ - פסוק זה שר העולם אמרו בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא ׳למינהו׳ באילנות, נשאו דשאים קל וחומר בעצמן: אם רצונו של הקדוש ברוך הוא בעירבוביא למה אמר ׳למינהו׳? ועוד קל וחומר, ומה אילנות שאין דרכם לצאת בעירבוביא אמר הקדוש ברוך הוא: ׳למינהו׳ אנו על אחת כמה וכמה. מיד כל אחד ואחד יצא למינהו. פתח שר העולם ואמר: ׳יהי כבוד ה׳ לעולם ישמח ה׳ במעשיו׳״. 

'''והנה''' הדשאים, הרי היה לפניהם בגידולם קיום מאמר ה׳ יתברך: ״תדשא הארץ דשא עשב מזריע זרע״, ומה להם בשעת מעשה זה - הטעון זריזות יתירה לקיום מאמר הקדוש ברוך הוא להדשא דשא ולהזריע זרע - להקפיד על עניני סדר ונוי שלא נצטוו עליהם כלל? אלא מכאן אנו למדים שכל בריה יש לה לדקדק כי בעת קיומה מצות ה׳ יצא הכל בשלימות, ולא יפגע שום דבר ממקומו ומצביונו. 

'''ואין''' הנהגה זו בבריאה משום מעלה טובה בלבד, כי אם חובה גמורה, ואם לא נוהגים כן בדקדוק וזהירות יתירה, יש בזה משום ליקוי וחסרון הראוי לתגובה ולעונש. כתוב בתורה (בראשית ח): ״וישלח נח את היונה מאתו לראות הקלו המים וגו׳ והנה עלה זית טרף בפיה וידע נח כי קלו המים״. יונה זו הביאה לנח בשורה גדולה שהמים הולכים ומתמעטים ושוב יתקיים עולם ומלואו, ועוד מעט וישתחרר מהעול הכבד שהוטל עליו, בהיותו בתיבה סגורה ומסוגרת, לטפל בכל ברואי העולם שהיו אתו בתיבה. וכמה צער היה לו לאותו צדיק שם, כפי שאמרו חז״ל (ילקוט שמעוני נט) שסיפר שם בן נח לאליעזר עבד אברהם ואמר: ״צער גדול היה לנו בתיבה וכו׳ האי אורשינא אשכחיניה אבא דהוה גני בספנא דתיבותא, אמר ליה מאי טעמא לא בעית מזוני? אמר ליה: חזיתך דהות טרידא, אמינא לא אצטרך, אמר ליה: חיישת מצערי, יהא רעוא דלא תמות, שנאמר (איוב כט): ׳ואומר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים׳״. והנה אם בירך נח את צפור החול בגלל מעשהו זה, יש להבין למה לא בירך את היונה על בשורתה הגדולה אליו? והם הדברים קל וחומר? 

'''אולם''' אמרו חז״ל (בראשית רבה לג:ו): ״׳והנה עלה זית טרף בפיה׳, מהו טרף? קטיל, היך מה דאת אמרת (בראשית לז:לג): ׳טרף טרף יוסף׳. אמר לה, אילו שבקתיה אילן רב הוה מתעביד״. הרי שהיונה תוך מעשה הטוב שלה שבישרה לו על מעוט המים, גרמה איזו פגיעה שהיא בבריאה, שטרפה את עלה הזית וגרמה שלא יצמח יותר, ומשום כך לא היתה ראויה לברכה. ואפשר שבגלל מעשה זה איבדה לעצמה חיים לעולם, כמו שמצינו בצפור החול שמברכתו של נח הרי הוא מרבה ימים לעולם. ואף על פי שהיונה מילאה בזה את שליחותה ששלח אותה נח לראות הקלו המים, וכוונתה היתה לטובה, להוכיח לו על אמיתות בשורתה, בכל זאת יש במעשה זה פגם, שהופסק על ידו צמיחתו של עלה אחד שבכחו היה להוסיף אילן אחד, על ריבוא רבבות האילנות שבעולם. ומשום כך יש במעשה זה בחינה של ״קטלא״ כאמור ואיבדה את ברכתו של נח. 

'''מעתה''' אם בצמחים ובבעלי חיים שאין בהם דעת ותבונה ולא נצטוו בזה כך, קל וחומר בן בנו של קל וחומר באדם המחונן בשכל אלהי, בחכמה ובבינה, כמה יש לו להיות זהיר מאד אף בעת שהוא מקיים מצוות נשגבות - שלא יפגע משהו בסדר העולם, ואף בדבר הנראה פעוט ביותר בעיניו. והרי רואים אנו כמה חמורה היא כל פגיעה אף בדומם ובצומח. ומזה כמה יש לאדם לדקדק ולהיזהר בכל מעשה ומעשה אשר הוא עושה. 

= השלימות תמיד בראשיתה =

== א ==
'''אמר''' הכתוב (משלי כב): ״חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה״. ויש להתבונן, האיך אפשר לומר כי דיו לזקן וחכם שיעשה מעשיו ויעבוד את ה׳ לפי אותה הדרך שנתחנך בה בעודו נער? 

'''והנה''' חז״ל אמרו (סוכה מב): ״קטן היודע לדבר, אביו מלמדו תורה, מאי תורה? ׳תורה צוה לנו משה מורשה קהלת יעקב׳ (דברים לג)״. רואים אנו כי הקטן משיתחיל רק למלל בפיו חייב אביו מיד ללמדו את התורה. ולא שיתחיל אתו בהקדמות והכנות כדי להכשירו לתורה, אלא תיכף מלמדו את התורה עצמה: ״תורה צוה לנו משה״. ואף שאינו תופס כעת את הדברים אשר הוא אומר, אבל לכשיתגדל וילך, יתוסף כח שכלו ויחד עם זה תתרחב גם הבנתו בתורה ויתעמק בה יותר ויותר. 

'''אותה''' התורה ״תורה צוה לנו משה״, לומד ילד קטן המתחיל לדבר, ולומד אותה גם חכם מופלא וזקן יושב בישיבה, כן האל״ף בי״ת שלומדים התינוקות בבית רבן, לומדים אותו כל גדולי החכמים, כי באותיות אלו שניתנו מאת ה׳ כלולות כל החכמות, ויש ללמוד וללמוד בהם עד אין סוף. אין לתורה לא תכלית ולא ראשית. משום כך כולם באין יוצא, הן התלמיד והן הרב, לומדים אותה התורה. וכל אחד לפי שכלו וכפי אשר יתעמק, ימצא לעולם טעם וחידוש ומקום לעלות בה יותר ויותר. 

'''וזהו''' שאמר שלמה המלך ע״ה: ״חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה״. כלומר, אין בחינוך התורה ראשית ותכלית, ויש לחנך מיד את הנער בתורה עצמה על פי דרכו שהוא מבין בה, ולא בהכנות והקדמות, וגם כי יזקין לא יסור ממנה מללמוד אותה התורה עצמה שהתחיל ללמוד בה בעודנו נער, ואף כי גדל שכלו והתרחבה בינתו הרבה, יש מקום להפוך ולהפוך בה ולעלות באותה התורה למעלה לאין שיעור. כללו של דבר: הכל לומדים: ״תורה צוה לנו משה״. 

'''אמרו''' חז״ל (ילקוט מלאכי ג): ״׳זכרו תורת משה עבדי׳ - והלא תורת ה׳ היא, שנאמר: ׳תורת ה׳ תמימה׳? אלא מפני שנתן נפשו עליה נקראת על שמו. והיכן מצינו שנתן נפשו על התורה, שנאמר: ׳ויהי שם עם ה׳ ארבעים יום וגו׳׳ וכן כתוב: ׳ואשב בהר ארבעים יום וגו׳׳. הא לפי שנתן נפשו על התורה נקראת על שמו״. הרי מצינו שמפני מסירת נפשו על התורה זכה משה שתיקרא על שמו כאילו הוא צוה עליה, וכמו שכתוב ״תורה צוה לנו משה״; ״זכרו תורת משה עבדי״. 

'''ולא''' זו בלבד, אלא שכל ישראל כשקיבלו את התורה בהר סיני ביקשו ללמוד אותה דוקא מפי משה, כמו שכתוב (דברים ה): ״קרב אתה ושמע וגו׳ ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה׳״. ואמנם משה התנגד לזה, וטען כי יפה היה להם ללמוד מפי הגבורה ולא ממנו (ראה רש״י שם), אבל הקדוש ברוך הוא השיב לו: ״הטיבו כל אשר דברו״. הרי לנו, עד לאיזו מדריגה הגיע משה רבנו ע״ה, שמלבד שידיעתו בתורה היתה כה עצומה, שישראל לומדים את התורה מפיו כאילו היו שומעים מפי הקדוש ברוך הוא, נעשתה התורה בגלל מסירות נפשו עליה, ממש משל משה, ואומרים לישראל: ״זכרו תורת משה עבדי״. 

'''והנה''' לאחר כל זה עומד משה ואומר (דברים ג): ״אתה החילות להראות את עבדך את גדלך וגו׳״. פירוש, שעדיין בהתחלה הוא עומד, כנער המתחיל ללמוד צורת האותיות בבית רבו, שאינו יודע בתורה ולא כלום. הוא אשר אמרנו שהתורה נצחית היא ואין לה לא תכלית ולא ראשית, וגם משה רבן של כל ישראל, הוא שקיבל התורה מסיני והיא נקראת על שמו: ״תורת משה״, גם הוא לומד וחוזר ולומד: ״תורה צוה לנו משה״. הרי הוא המצוה והמלמד, והוא עצמו גם המקבל והלומד, ולעולם ממש בלא סוף, ועדיין עומד בתחילתה. 

'''וזהו''' מה שאמר הכתוב: ״חנוך לנער על פי דרכו, גם כי יזקין לא יסור ממנה״, כי אותה התורה שלומד הנער, גם כי יזקין ימשיך בה, משום שלעולם עודנו עומד בהתחלתה.

== ב ==
'''וכשם''' שאמרנו לגבי התורה שאין לה תחילה וסוף והאדם עומד בה לעולם בהתחלתה, כן גם השתלמותו של האדם אין לה שיעור וקצבה, וכמה שיעלה בה הוא נמצא תמיד במצב של התחלה ובכל סטיה קלה עלול הוא לרדת בבת אחת למדריגות התחתונות ביותר. 

'''וזהו''' מה שאמר הכתוב (משלי טו): ״אורח חיים למעלה למשכיל למען סור משאול מטה״. אם אין האדם משליט את חוקו בדרגת עלייתו כפי כחו לעלות ולעלות בה תמיד, הריהו יורד ומאבד גם את כל מדריגותיו שכבר עלה בהן. ויסוד זה אחד הוא לתינוק ולנער, לזקן וחכם גדול. אף אם יעמוד במדריגות הגדולות ביותר ויאיט קצת מעליתו, הריהו מאבד את כל ערכו. 

'''את''' הכלל הזה אנו למדים מנח. הכתוב אומר (בראשית ט): ״ויחל נח איש האדמה ויטע כרם״. ואמרו חז״ל (בראשית רבה שם): ״׳ויחל נח׳ - נעשה חולין. למה?  ׳ויטע כרם׳? לא היה לו ליטע דבר אחר של תקנה, לא יחור אחד ולא גרופית אחת, אלא - ׳ויטע כרם׳. אמר רבי ברכיה חביב משה מנח, נח משנקרא ׳איש צדיק׳, נקרא ׳איש האדמה׳, אבל משה משנקרא ׳איש מצרי׳ נקרא ׳איש האלהים׳״. 

'''ונתבונן''' נא, הקדוש ברוך הוא מעיד על נח בתורה: ״כי אותך ראיתי צדיק לפני בדור הזה״, ובחר בו להיות המכלכל והמפרנס לכל ברואי העולם אשר אתו בתיבה, למשך שנה תמימה. ואכן דקדק נח ומילא את תפקידו באמונה כשלוחו של מקום. ואף כי סבל הרבה וצער גדול היה לו בתיבה: ״בריה שדרכה לאכול ביום היה מאכילה ביום: בלילה, היה מאכילה בלילה, ולא נתן שינה לעיניו כל אותם י״ב חדשים״ (ראה ילקוט שם). בכל זאת לא יצא מעצמו מן התיבה ולא זז פסיעה אחת עד שנצטוה: ״צא מן התיבה וגו׳״. וכמו שאמרו חז״ל (בראשית רבה לד): ״כתיב: ׳אם רוח המושל תעלה עליך מקומך אל תנח׳ (קהלת י). אמר נח: כשם שנכנסתי לתיבה ברשות, כך איני יוצא אלא ברשות. אמר רבי יודן אילו הייתי שם הייתי שוברה ויוצא לי וכו׳״. ועוד אמרו חז״ל (שם): ״משל לפרנס שיצא מן המקום והשיב אחר תחתיו. מכיון שבא, אמר: צא ממקומך! כך נח - ׳צא מן התיבה׳! ולא קיבל עליו לצאת, אמר אצא ואהיה פרה ורבה למארה? עד שנשבע לו הקדוש ברוך הוא שאינו מביא מבול לעולם, שנאמר (ישעיה נד): ׳כי מי נח זאת ליה׳״. הרי לפנינו כמה מסר נח נפשו לפרנס את כל ברואי העולם בתיבה, במקומו של ה׳ יתברך כביכול, ובכמה דעת ותבונה פעל והציל את כל הדורות הבאים אחריו מכליון של מבול שנית עד עולם. 

'''והנה''' מיד בצאתו מן התיבה התחיל להתעסק למעשה בישובו של עולם, בידעו רצונו של מקום כי ״לא לתהו בראה לשבת יצרה״. ובמה התחיל? אמרו חז״ל (ילקוט שם): ״מצא גפן שגרופה מגן עדן ואשכלותיה עמה ושתל מפירותיה ואכל ושמח בלבו, שנאמר (שופטים ט:יג): ׳משמח אלהים ואנשים׳״. ואם נח מוצא לפניו גפן מגן עדן, למה יהסס מלנטוע אותה בארץ ולענג את בריותיו של הקדוש ברוך הוא בפירותיה? ועוד שהיין, כאמור, ״משמח אלהים ואנשים״. כלומר: שראוי לנסכו על גבי המזבח וגם משמח לב בני אדם. ועוד אמרו חז״ל (בבא בתרא יב:): ״הרגיל ביין, אפילו לבו אטום כבתולה יין מפקחו, שנאמר (זכריה ט): ׳ותירוש ינובב בתולות׳״. ובכן, איפוא, מה החטא שמצאו בנח בזה שנטע כרם? 

'''אכן''' אם כי היין יש בו מעלות יתירות, כאמור, אבל גבול יש לשתייתו, שאם ירבה בו האדם, בא על ידו מפקחות הלב לאבידת הדעת. ואמרו חז״ל (ילקוט שם): ״בשעה שהיה הולך ליטע. פגע בו שידא שמדון. אמר לו שותפי עמך, אלא איזדהר דלא תיעול בחלקי, ואין את עלת בחלקי אנא חביל בך״. נמצא כי אמנם עצם נטיעת כרם יש בו משום מעשה טוב, אבל סכנה רבה יש בזה. כי עלולים בני אדם להרבות בשתיית יינו ולעבור את הגבול מחלק הטוב שבו לחלקו של שטן ולרדת למדרגות פחותות מאד. כשם שכתוב על השותה במדה: ״ותירוש ינובב בתולות״, כן כתוב על מי שעובר על המדה: ״זנות יין ותירוש יקח לב״ (הושע ד). ומכיון שיש מקום שתצא תקלה מזה, היה צריך נח לנהוג בזה בזהירות יתירה. מצינו שהתורה חייבה לפעמים פרישות מן היין. כמו שאמרו חז״ל (ברכות סג.): ״כל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין״, כי ״הרבה יין עושה״ (סוטה ז.). והתורה הוסיפה סייגים רבים לנזיר, שלא יאכל ענבים לחים וכל היוצא מגפן היין משום ״לך לך אמרי נזירא סחור סחור לכרמא לא תקרב״ (שבת יג). ולכן היה חייב נח להיזהר מאד בנטיעת הכרם, למרות כל ערכו ותועלתו וישוב העולם שיש בו, ולהתחיל בנטיעה אחרת. ומשום שלא נהג בזהירות מופלגת זו. קוראים אחריו בתורה: ״ויחל נח איש האדמה״, על ידי זה נעשה חולין ונתהפך מ״איש צדיק״ ל״איש האדמה״. 

'''ולא''' זו בלבד אלא שלבסוף גם הוא עצמו שתה מן היין ונשתכר ״ויתגל בתוך אהלו״ ונתבזה. ואמרו חז״ל (בראשית רבה לו:ד): ״׳ויגל׳ אין כתיב כאן, אלא ׳ויתגל׳ - שגרם גלות לו ולדורות״. עוד אמרו (שם, וראה סנהדרין ע): ״לעולם לא תהי להוט אחר היין, שכל פרשת היין כתיב ווי״ן י״ד פעמים. הדא הוא דכתיב: ׳ויחל׳, ׳ויטע׳, ׳וישת׳ וכו׳״, כלומר, שהתורה מתאנחת על נח ״ווי״ ארבע עשרה פעם. ולא נגמרה עוד בזה הפרשה של נטיעת הכרם, כי השתלשלו הענינים ובעת שכרותו של נח קלקל חם בנו, ויקלל אותו ויאמר: ״ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו״. ידוע מה פחותה היא דרגתו של העבד ש״בהפקירא ניחא ליה, זילא ליה, פריצא ליה״ (גיטין יג). וכתוצאה מאותו מעשה נטבעה פחיתות של עבדות בטבעם בדמם ובנפשם של בני חם לדורי דורות, ושליש העולם של האנושיות נהפכו לעבדי עולם. ופחיתות זו נשתרשה כה עמוק בנפשותם, עד כי גם קדושת התורה אין בכחה להוציאם מקללה איומה הלזו, כמו שמצינו באליעזר עבד אברהם. חז״ל אמרו על אליעזר: ״זקן ביתו מושל בכל אשר לו״ - ״שהיה שליט ביצרו במותו״ (בראשית רבה נט). וכן פירשו: ״דמשק אליעזר״ - ״שהיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים״ (יומא כח). ובכל זאת כשעלה במחשבתו של אליעזר להשתדך עם אברהם, אמרו לו: ״אתה ארור ואני ברוך, ואין ארור מתדבק בברוך״ (ראה בראשית רבה נט). ורק על ידי ששימש את רבו באמונה יצא לבסוף מכלל ארור ונכנס לכלל ברוך, כמו שכתוב: ״בא ברוך ה׳״ (בראשית כד). אבל זולת זה לא הועילה לו כל תורתו וצדקתו להוציאו מהקללה שנתקלל כנען אבי אביו. 

'''הרי''' מכאן שאף אדם המגיע למדריגות הגדולות ביותר כמו נח שכתוב עליו: ״את האלהים התהלך נח״, ברגע שנמצא בו פגם כל שהוא, הריהו מפסיד מיד את מעלותיו ויורד בבת אחת, ולא רק הוא בעצמו כי אם זרעו וזרע זרעו על סוף כל הדורות. וזה הוא הכלל ״חנוך לנער על פי דרכו, כי גם כי יזקין לא יסור ממנה״, כי עלול האדם גם לעת זקנה לסור מכל מדריגותיו. 

'''אבל''' לא כן מצינו במשה רבינו. הוא הוא האיש שנתעלה על כל בני דורו, ובו בחר ה׳ להוציא את בני ישראל ממצרים ולתת תורה לעמו, היה בשמים ארבעים יום וארבעים לילה, לחם לא אכל ומים לא שתה ולמד התורה מפי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו. ולאחר כל זה הוא אומר להקדוש ברוך הוא: ״אתה החילות להראות את עבדך״. לא סר כל ימיו מנער ועד זקנה מלהתחנך ולהתלמד ולעלות אורח חיים למעלה למשכיל תמיד בלא הפסק והיסח הדעת כל שהוא, והלך והתעלה יותר ויותר והשיג את המעלות העליונות בשלימותן. 

'''והנה''' בסוף אותו מאמר שהבאנו שחביב משה מנח. כתוב במקום אחר (ילקוט דברים לג): ״משה משנקרא איש מצרי נקרא איש האלהים דהוה סופו אלים וכו׳. דבר אחר שהכריע על מדת הדין. הקדוש ברוך הוא אומר: ׳אכנו בדבר׳ ומשה אמר: ׳סלח נא׳ ויאמר ה׳: ׳סלחתי כדבריך׳. דבר אחר, האיש הזה אם מבקש להפר נדרה של אשתו מיפר, ואם מבקש מקיימו, שנאמר: ׳אישה יקימנו ואישה יפרנו׳ אף משה אמר: ׳קומה ה׳׳, ׳שובה ה׳׳. אמר ריש לקיש אלמלא מקרא כתוב אי אפשר לאומרו. כשם שגוזר אדם על אשתו ועושה כך הקדוש ברוך הוא, משה גוזר עליו ועושה וכו׳, זהו שאמר הכתוב: ׳רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה׳ - זה משה שנתעלה על כל האדם. כיצד? אדם הראשון אומר: אבי גדול ממך שנבראתי בצלמו של הקדוש ברוך הוא, ומשה אומר לו: אותו כבוד שניתן לך נטל ממך, דכתיב: ׳אדם ביקר בל ילין׳ אבל אני זיו פנים שניתן לי לא כהתה עינו ולא נס ליחה. נח אומר למשה אני גדול ממך שנצלתי מדור המבול: ומשה אומר לו: אתה הצלת את עצמך ולא היה בך כח להציל את דורך, אבל אני, כתיב: ׳וינחם ה׳ על הרעה׳״.

'''ומכאן''' יש להוסיף עוד במשמעות הכתוב: ״חנוך לנער על פי דרכו גם כי יזקין לא יסור ממנה״, כלומר: כל עבודתו של האדם הוא להתחנך ולעלות בה תמיד כדי שלא יפול ממדרגתו, ואז יצליח להיות סופו אלים כמו שנאמר על משה רבנו. ולהיפך חביב משה מנח, כי נח משנקרא איש האלהים נקרא איש האדמה, אבל משה משנקרא איש מצרי נקרא איש האלהים דהוה סופו אלים עד שמשה גוזר והקדוש ברוך הוא עושה. 

= דקות התביעה בקצה השלמות =

== א ==
'''כתוב''' בתורה: ״נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח״ תיאור זה מורה על מדרגה גדולה מאד שהיתה לנח. כלומר: שעל כל צעד ושעל ובכל פסיעה ופסיעה התהלך נח את ה׳, ולא הסיח דעתו אף רגע כי לפני האלהים הוא עומד, בכל מעשה קל ובכל תנועה קלה, בשכבו ובקומו, בשבתו ובלכתו, בדיבורו ובמחשבתו, שיוה את ה׳ לנגד עיניו, כדברי הכתוב (תהלים טז): שויתי ה׳ לנגדי תמיד. ואכן בגלל זה נאמר עליו: ״צדיק תמים היה בדורותיו״. 

'''ואמנם''' במעלותיו אלה ראו חז״ל תולדותיו של נח, וזו לשונם: ״׳אלה תולדות נח: נח׳. אתמהא? לא היה צריך קרא למימר אלא ׳אלה תולדות נח: שם׳. אלא נייחא לו, נייחא לעולם, נייחא לאבות, נייחא לבנים, נייחא לעליונים, נייחא לתחתונים, נייחא בעולם הזה, נייחא לעולם הבא, ׳ואלה תולדות נח׳ - הדא הוא דכתיב (משלי יא): ׳פרי צדיק עץ חיים׳ מה הן פירותיו של צדיק? מצוות ומעשים טובים״ (בראשית רבה ל). לא ציינו חז״ל בתולדותיו של נח את מעשיהם של הבנים כי אם את מעשיו עצמו, שהיה צדיק תמים ואת עצם מציאותו שהביא נחת לכל העולמות, עד שאותם המלאכים שקטרגו על בני האדם וטענו: ״מה אנוש כי תזכרנו?״ כיון שבא נח נחו מקטרוגם (ראה רש״י שם). 

'''והנה''' נח הלך והשתלם בעבודת ה׳ ועלה במדות הטוב והחסד מעלה מעלה עד שבזמן שנכנס לתיבה עמד, כביכול, במקומו של הקדוש ברוך הוא, כפי דברי חז״ל (ראה לעיל במאמר ״השלימות תמיד בראשיתה״), שזן ופרנס את כל ברואי העולם אשר אתו בתיבה י״ב חדשים שלמים, ולא עוד אלא כלכל את כל אחד בעתו ובמקומו ומנע מהם כל טרחה וצער כל שהוא. את שדרכו לאכול ביום האכילו ביום, את שדרכו בלילה האכילה בלילה וכו׳ וכו׳ והשביע את רצונה של כל בריה בבחינת ׳עיני כל אליך ישברו ואתה נותן להם את אכלם בעתו׳ (תהלים קמה). ואף כי לא נצטוה אלא ׳להחיות איתך׳, והיה יכול לצאת ידי חובתו בזימון פרנסתם והכנסת מזונם בתיבה בלבד ודיו, אבל הוא השכיל והבין לקיים את הציווי ׳להחיות איתך׳ בשלימותו, עד שטרח לפניהם בכל כחו ואונו כל י״ב חדשים אלה להחיות אותם כדרך שהקדוש ברוך הוא זן ומפרנס לכל אחד ואחד בעתו ובזמנו ובמאכלו שהורגל בו וכו׳ וכו׳, בבחינת ״ישמע חכם ויוסף לקח״. 

'''וכמה''' צער נצטער אותו צדיק להשלים מצותו זאת במלוא מובנה. חז״ל מוסיפים (תנחומא נח ב): ״׳ולוקח נפשות חכם׳ - זה נח וכו׳. ורבותינו אומרים:  כל אחד ואחד מכל מין ומין האכיל מה שלמד: הגמל תבן, והחמור שעורים, וכן כולם, מה שלמד היה אוכל וכו׳. יש בהמה שהיא אוכלת בשעה אחת ביום, ויש בשתים ויש בשלש. ויש בשליש הלילה ויש באמצעו ויש בקרות הגבר. אמרו רבותינו י״ב חודש שהיה נח בתיבה לא ראה שינה לא ביום ולא בלילה שהיה עוסק וזן הבריות שעמו, הרי - ׳ולוקח נפשות חכם׳״. 

'''וכן''' אמרו חז״ל (סנהדרין קח:): ״אמר לו אליעזר לשם רבה: כתיב ׳למשפחותיהם יצאו מן התיבה׳ אתון היכן הוויתון? אמר ליה: צער גדול היה לנו בתיבה, בריה שדרכה לאכול ביום האכלנוה ביום, בלילה האכלנוה בלילה. האי זקיתא לא הוה ידע אבא מה אכלה. יומא חד חות יתיב וקא פאלי רמונא, נפל תולעתא מיניה אכלה, מיכן ואילך הוה גביל לה חזרא, כי מיתלע אכלה וכו׳. אורשינא (מין עוף הנקרא חול) אשכחיניה אבא דגני בספנא דתיבותא, אמר ליה לא בעית מזוני? אהר ליה: חזיתיך דהוית טרידא, אמינא לא אצערך, אמר ליה יהא רעוא דלא תמות, שנאמר ׳ואומר עם קני אגוע וכחול ארבה ימים״. 

'''ואמנם''' היה לו לנח גיהנום בתיבה הזאת בדבר הזה בלבד שהיה צריך לדור עם כל החיות הטורפות, נחשים ועקרבים וכו׳ כמו שכתבו חז״ל: ״אין אדם דר עם נחש בכפיפה אחת״ (כתובות עב). וגם שדים היו בתיבה, כמו שאמרו חז״ל (בראשית רבה לא): ״אפילו רוחות נכנסים עם נח אל התיבה, שנאמר: ׳מכל החי׳״. ולא די בזה, אלא שהעמיד עצמו לשרותם, לזונם ולכלכלם ולא נתן שינה לעיניו וכו׳ כנ״ל, ויסורים גדולים אלו הרי נתרבו ונעשו קשים יותר מיום ליום ומחודש לחודש, כפי סברתו הידועה של הגאון ר׳ יוסף דב זצ״ל מבריסק על ההלכה ״משלשין בממון ואין משלשין במכות״ (מכות ה), משום שכל מכה הבאה אחרי המכה הקודמת לה, קשה יותר מאשר המכה שלפניה. ועם כל זה, לא רצה נח לצאת מהתיבה כאשר יבשה הארץ, עד שאמר לו הקדוש ברוך הוא: ״צא מן התיבה״, כי אמר: ״כשם שנכנסתי בתיבה ברשות כך איני יוצא אלא ברשות, ואמר ר׳ יודן: אילו הייתי שם הייתי שוברה ויוצא לי״ (ילקוט נח ח). (אגב יש להתבונן מכאן עד כמה מגיעה מדת דרך ארץ. שכדאי היה לנח לסבול יסורי גיהנם אלו אף לאחר שכבר יבשה הארץ ולא היה לו שום ציווי על זה, רק משום מדה זו של דרך ארץ שלא נאה לצאת בלא רשות לאחר שנכנס ברשות). 

'''כוחות''' אלה הם למעלה מהשגותינו ואינם אלא כוחות רוחניים כבירים למעלה מכל מושג גשמי. והנה כמה היה ראוי נח לקבל שכר ושלטון על כל ברואי העולם בשכר כוחותיו ופעולותיו אלה, למדנו בנבוכדנצר שבשכר ארבע פסיעות שרץ לכבודו של מקום להשיב את השליח ששלח בלאדן לחזקיהו ולשנות את נוסח הספרים להקדים שלום הקדוש ברוך הוא לשלום המלך, זכה למלכות בכפה על כל דרי העולם ולהטיל אימה על כל הבריאה עד שבמשך כל ימיו לא נמצא שחוק בפי כל בריה (ראה סנהדרין צו ושבת קמט). ואם בשכר ד׳ פסיעות כך, לאיזה כבוד ושלטון פי כמה וכמה היה ראוי נח לזכות בשביל זה שהתהלך כל ימיו לפני האלהים ובשכר הצער הנורא והטרחה הרבה שסבל בתיבה במשך שנה שלימה לשם קיום רצונו של מקום. 

'''והנה''' מופלא הדבר שלאחר כל עבודתו וטרחתו של נח, לא נוקה מעונש קשה, כפי שאומרים חז״ל (בראשית רבה ל:ו): ״אחר כל השבח הזה, ׳הן צדיק בארץ ישלם׳ בא לצאת ונשתלם. אתמהה? דאמר רב הונא משום רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי: נח כשיצא מן התיבה הכישו ארי ושברו ולא היה כשר להקריב והקריב שם בנו תחתיו, קל וחומר, ׳אף כי רשע וחוטא׳ - זה דור המבול״. וחז״ל פירשו למה נענש בעונש כה חמור, גשמי ורוחני כאחד (תנחומא ט): ״פעם אחת שהה נח לזון את הארי, הכישו הארי ויצא צולע, שנאמר: ׳וישאר אך נח׳ - ׳אך׳ שלא היה שלם ולא היה כשר להקריב קרבן. והקריב שם בנו תחתיו, ועליו נאמר: ׳הן צדיק בארץ ישלם׳. רב הונא בשם רבי יוסי אומר: יצא גונח וכוהה דם מן הצינה, לפיכך הוא אומר: ׳הוציאה ממסגר נפשיה וגו׳״. 

'''מכאן''' כמה דורשים מן האדם השתלמות לאין שיעור, וכמה גדול כח ההרס של כל פגם קטן ואפילו אם אינו אלא בהפסקת העליה במעלת השלימות, עד שמביא לידי עונשין איומים ונוראים. הרי נח שהתורה העידה עליו שהתהלך את האלהים והתעלה בדרכיו של הקדוש ברוך הוא וזן ופירנס כל הבריות הנמצאות בעולם שהיו אתו בתיבה בזמנם ובעתם, תוך צער ויסורי גיהנם ממש, עד שנאמר עליו; ״פרי צדיק עץ חיים ולוקח נפשות חכם״, ובכל זאת על שאיחר פעם בשנים עשר חדש את מזונותיו של הארי שלא נתן לו טרפו בזמנו, עקב טרדתו הגדולה ותוך סבלו המר שהיה גונח ושותת דם מפני הצינה, נענש בעונש כזה שנשתלם בגופו ונעשה צולע ונוטל ממנו השלטון והאימה מעל הבריות עד שהכישו הארי, וגם לקה במובן הרוחני שבגלל זה שנעשה בעל מום נפסל לעבודה להקרבת קרבנות לפני הקדוש ברוך הוא. 

== ב ==
'''מצינו''' עוד בחז״ל (בראשית רבה ל): ״׳נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח׳, אצל אברהם כתיב: ׳התהלך לפני והיה תמים׳ (בראשית יז). משל למלך שהיו לו שני בנים אחד גדול ואחד קטן. אמר לקטן: הלך עמי, ואמר לגדול: בא והלך לפני: כך אברהם שהיה כחו יפה - ׳התהלך לפני והיה תמים׳ אבל נח שהיה כחו רע - ׳את האלהים התהלך נח׳״. במקום אחר (תנחומא ה) מוסיפים חז״ל ומסבירים: ״׳את האלהים התהלך נח׳ - שהיה הקדוש ברוך הוא סומכו שלא ישתקע במעשה דור המבול. משל למלך שהיה לו בן והיה הולך בשליחות אביו והיה לפניו דרך משוקע בטיט והיה המלך סומכו שלא ישקע בטיט. אבל אברהם כתוב בו ׳התהלך לפני׳: ובאבות כתיב: ׳האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו׳ (בראשית מח:טו), שהיו מרווחים לשכינה והיו מקדימים והולכים לפניו לעשות רצונו״. 

'''הרי''' לפנינו שאחרי כל אותם המעשים הנפלאים והכוחות העצומים שראינו בנח, בהליכתו בדרכיו של הקדוש ברוך הוא לעשות חסד עם כל העולם כולו לזונם ולפרנסם ולכלכלם וכו׳ וכו׳, ושמשום כך אמנם נאמר עליו השבח הגדול ״את האלהים התהלך נח״, בכל זאת יש במעלה גדולה זו עוד תביעה כי רק את האלהים התהלך נח ולא לפני האלהים, שכחו היה רע והיה צריך סעד!... כי למעלות הרוחניות אין קץ וסוף והאדם נתבע לעלות ולעלות תמיד בלא הפסק כלל. 

'''ולא''' עוד, אלא שמכיון שלא הגיע למעלתו של אברהם אבינו ולא היה כחו יפה כמוהו להתהלך לפני הקדוש ברוך הוא, כבר היה צריך סעד שלא ישתקע גם הוא במעשה דור המבול... 

'''עוד''' מצינו בחז״ל (זהר וירא קו): ״אמר רבי יהודה: מאן חמי אבא דרחמנותא כאברהם. תא חזי: בנח כתיב: ׳ויאמר אלהים לנח קץ כל בשר בא לפני וגו׳ עשה לך תיבת עצי גופר׳, ואישתיק ולא אמר ליה מידי ולא בעי רחמי, אבל אברהם בשעתא דאמר ליה קודשא בריך הוא: ׳זעקת סדום ועמורה כי רבה וגו׳ ארדה נא ואראה וגו׳, מיד כתיב: ׳ויגש אברהם ויאמר: האף תספה צדיק עם רשע׳״. ולא עוד אלא שבגלל זה שנח לא התפלל על דורו מיחסים לו את כל המבול. כתוב במקרא: ״כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח עוד על הארץ״ (ישעיה נד). ואמרו חז״ל שלפיכך נקרא המבול ״מי נח״, משום שלא התפלל על דורו (ראה זוהר נח דף סג). 

'''ואולם''' כפי שמספרים חז״ל, התקין נח את התיבה מאה ועשרים שנה בפרהסיא והוכיח לאנשי דורו באמרו להם כי עתיד הקדוש ברוך הוא להביא מבול לעולם וכו׳, כדי שיחזרו בתשובה. והם ביזו אותו ולעגו לדבריו (ראה בראשית רבה ל). והוא לא שם לב לדבריהם והוכיחם עוד והשתדל שישובו. אבל הוא נתבע על אשר לא מסר נפשו עליהם בתפלה. כמו שעשה אברהם אבינו בהתפללו על אנשי סדום. ויש להוסיף שהרי מן הדין לא נצטוה נח כלל על התפלה, באשר איננה משבע מצות שנצטוו בני נח, ובכל זאת על אשר לא הגיע למדרגה העליונה של אברהם אבינו בזה, נתבע כה קשות ונחרת עליו בתורה לעולמי עד ב׳ פעמים ״מי נח״, כאילו נח הוא שהביא את המבול בידיו על בני דורו והשחית והשמיד את כל העולם כולו. וכל זה מפני שלא הגיע לקץ מעלת ההשתתפות בצער בני האדם במסירות נפש כאברהם אבינו ולא התפלל עליהם. 

'''הוא''' אשר אמרנו עד כמה חובת אדם לעלות בסולם מעלות הרוחניות בתמידות ורציפות ללא הפסק והיסח הדעת כל שהוא, ושחסרון מעלה בשלימות הטוב לא זו בלבד שנתבע האדם על אשר לא הגיע לכך, אלא רואים אותו כאילו הוא פועל רע בידים. 

'''חז״ל''' מעבירים קו הקבלה גם בין נח למשה: ״תא חזי מה בין משה לשאר בני עלמא: בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: ׳ועתה הניחה לי וגו׳ ואעשה אותך לגוי גדול וגו׳׳, מיד אמר משה: וכי אניח לישראל בגללי, עכשיו יאמרו כל בני העולם שהרגתי להם לישראל כמו שעשה נח דכיון דאמר לו הקדוש ברוך הוא שינצל בתיבה הוא ובניו וכו׳ לא ביקש רחמים על העולם ונאבדו, ובגלל זה נקרא המבול על שמו, כמו שכתוב: ׳כי מי נח זאת לי אשר נשבעתי מעבור מי נח וכו׳׳ מיד ׳ויחל משה את פני ה׳ אלהיו וכו׳׳. ולא הניח להקדוש ברוך הוא עד שמסר נפשו למות, כמו שכתוב: ׳ועתה אם תשא את חטאתי ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת׳, והקדוש ברוך הוא מחל להם וכו׳״ (זהר נח סז). הרי נתבע נח על אשר לא מסר נפשו על בני דורו ולא בקש את ה׳ שמוטב שימחה גם הוא ביחד עם כל בני העולם מאשר יביא את המבול. כמו שעשה משה ואמר: ״מחני נא מספרך״, ומכיון שלא עשה כך נחשב כאילו הוא הרג את העולם והמבול נקרא על שמו. ומכאן שכדאי היה לנח להמחות מן העולם מאשר יכתבו עליו ״מי נח״ שכאילו הוא הביא את המבול. 

'''ועוד''' יותר מופלא שגם אברהם שהוא כן מסר את נפשו שהתפלל על אנשי סדום, ובגלל זה אמר לו הקדוש ברוך הוא: ״אהבת צדק ותשנא רשע״ (תהלים מב), כלומר, ״אהבת לצדק את בריותי ותשנא להרשיעם״ (בראשית רבה מט), ובכל זאת עדיין לא יצא ידי חובתו לגמרי - ביחס למדרגתו של משה. אמרו חז״ל: ״אמר רבי אלעזר: אף אברהם לא עשה בשלימות. נח לא עשה כלום לא זה ולא זה (כלומר, לא לטובת הצדיקים ולא לטובת הרשעים). אברהם תבע דין כראוי שלא ימות זכאי עם חייב, ולא השלים שלא בקש רחמים בין כך ובין כך, אבל מי עשה בשלימות כראוי? משה, שמכיון שאמר הקדוש ברוך הוא: ׳סרו מהר מן הדרך וגו׳׳ ואף על פי שכולם חטאו לא זז משם עד שאמר לו: ׳סלחתי׳ ובגלל זה לא היה בעולם איש שיגן על דורו כמשה שהוא רעיא מהימנא״ (זהר וירא קו). 

'''הרי''' עד כמה גדולה דקות התביעה על בני האדם הגדולים והשלמים ביותר, שעם קצה מעלותיהם העליונות יש עוד מקום לדרוש התעלות יותר עליונה לאין סוף ושיעור. 

= עבדות וחרות =

== א ==
'''כתוב''' בתורה: ״וירא חם אבי כנען את ערות אביו ויגד לשני אחיו וכו׳ וייקץ נוח מיינו וכו׳ ויאמר: ארור כנען. עבד עבדים יהיה לאחיו״ (בראשית ט). ורגילים לפרש כי נוח כעס על חם בגלל אותו מעשה וקללו שיהיה עבד אבל באמת אינו כן, כי מה לו לאב לקלל את בניו. אלא שבחטאו זה של חם, שראה ערות אביו והגיד לאחיו, נהפך למציאות אחרת במובן הרוחני וירד לדרגה של עבד שהוא אדם פחות המעלה, ונוח שהכיר את העובדה הזאת, רק גילה אותה בעולם והכריז: ״ארור כנען עבד עבדים יהיה לאחיו״, כלומר, מעתה ירד כל זרעו של חם לדורות עולם לדרגה נמוכה של עבדי עבדים. הוי אומר, שבעבדות זו לא היתה הכוונה בשעבוד הגופני בלבד כי אם בעיקר במושגים הרוחניים. 

'''מכאן''' אנו רואים מה נורא כוח ההרס של חטא, שהוא יורד ומשתלשל לתוך מעמקי טבעי האדם ומשנהו למציאות אחרת. אף חטא יחידי קל כזה של חם, שראה ראיה אחת שלא כהוגן ושנעשה מאליו בלי פעולה מכוונת, כי הלא העינים הן מהאברים שאינם ברשותו של אדם, היה בכוחו ליצור טבע חדש ולהפכו למהות אחרת, למציאות של ״עבדא בהפקירא ניחא ליה״, ולא רק אותו בלבד אלא אף את זרעו ולדורותיהם אחריהם. 

'''ופרעה''' ועמו יוכיחו! הרי פרעה וכל עם מצרים שמוצאם מזרע חם שלטו בכפה על כל העולם ושלטונם היה מלא עד שעבד לא היה יכול לברוח משם (ראה מכילתא שמות יח). וארץ מצרים היתה ברוכה מאד והתענגו בה על כל תענוגי העולם, כדכתיב: ״כגן ה׳ כארץ מצרים״ (בראשית יג). הם גם עמדו במעלות חכמה גדולות, שהיו בקיאים בחכמת הכישוף, כפי שמסופר בחז״ל שבזמן שאהרן השליך את מטהו לפני פרעה ויהי לנחש, ״קרא לתינוקות מאסכולה שלהם ועשו אף הם כך. ולא עוד אלא שקרא לאשתו ועשתה כך וכו׳ ואפילו לתינוקות של ד׳ וה׳ שנים קרא ועשו כן״ (ראה שמות רבה ט). ופרעה בעצמו הגיע לידי מעלות עליונות כאלה, עד שהיה בכוחו להתפתות לחשוב את עצמו לאלוה ולומר, ״לי יאורי ואני עשיתיני״ (יחזקאל כט). וחכמי מצרים הכירו אותו בתור כזה והאמינו בו. והנה עם כל זה נחשבו פרעה וכל עם מצרים לעבדי עבדים בהיותם מצאצאיו של חם. הרי שעבדות זו - משמעותה במושגים הרוחניים בשלבים העליונים ביותר. 

'''ואמנם''', היה פרעה עוד רחוק מאד מההכרה השלמה, שהיא החירות האמתית ומהתענוגים העליונים הראויים לאדם. אדם הראשון מיד עם יצירתו השיג את כל הבריאה כולה עד שקרא לכל הברואים שמות, מה שלא השיגו המלאכים, והכיר גם בבורא, כביכול, שהוא אדון לכל (ראה לעיל במאמר ״כח הירידה והעליה באדם״). ומתוך חכמה זו התענג על ה׳ בתענוגים הגדולים ביותר. אולם פרעה הכיר רק במזל אחד מן המזלות שהוא מזל טלה, ואם כי הגיע מתוך זה לידי מדריגות גדולות בחכמה ולתענוגים גדולים, כאמור, אבל הוא לא בא להשגה והכרה בכל המזלות ובגבוהים מעליהם בחכמה ובגבורה, כמו הגלגלים וכל דרגות המלאכים, השרפים, האופנים וחיות הקודש, ובכל העולמות העליונים והתחתונים שברא ה׳ יתברך, עד לידי ההכרה האמתית לדעת את ה׳ מקור הכוחות כולם. שהוא יוצרם ומנהיגם ומחיה אותם בכל עת ובכל שעה. ומתוך כך נשארו המצרים עוד רחוקים מאד מההכרה השלמה ומהתענוגים העליונים האין סופיים, והם נחשבים, איפוא, לעובדי עבודה זרה. שזוהי מציאות של עבדות, בחינת עבדי עבדים. 

== ב ==
'''ומצאנו''' עוד יותר מזה, שאף חסרון דק בקצה מעלת השלימות העליונה שבכחו של האדם להגיע, וגם אצל האדם הגדול ביותר. עלול לחולל מהפכה בכל מהותו ולשנותו לסוג אחר. אמר הכתוב (בראשית טו): ״ויאמר ה׳ אלהים במה אדע כי אירשנה וגו׳ ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם ועבדום וגו׳״. ואמרו חז״ל (נדרים לב): ״מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצרים מאתים ועשר שנים וכו׳ מפני שהפריז על מדותיו של הקדוש ברוך הוא, שנאמר: ׳במה אדע כי אירשנה׳״. והנה אברהם אבינו ע״ה, האדם הגדול בענקים, נאמר עליו: ״ומצאת את לבבו נאמן לפניך״ (נחמיה ט), היינו שלבו נעשה כולו אמונה, כל חלל לבו של אברהם היה מלא אמונה בה׳ יתברך ובודאי כי באמרו ״במה אדע״ לא היה שום חסרון באמונתו חס ושלום, ולא משום כך ירדו בניו למצרים. תדע שהרי כששלח הקדוש ברוך הוא את משה רבנו ע״ה לגאול את ישראל ואמר: ״והן לא יאמינו לי״, אמרו חז״ל (שמות רבה שם): ״אמר לו הקדוש ברוך הוא, הן מאמינים בני מאמינים, ואתה אין סופך להאמין: מאמינים, דכתיב ׳ויאמן העם׳: בני מאמינים, דכתיב ׳והאמין בה׳׳. ואתה אין סופך להאמין, דכתיב ׳יען לא האמנתם בי׳״. הרי שלא היתה שום תביעה על אברהם באמירתו ״במה אדע״ על חסרון באמונה, והוא נשאר ראש המאמינים כמו שהיה, ואדרבה ה׳ הוכיח בזה את משה על שאמר ״והן לא יאמינו לי״, והמטה נהפך לנחש בגלל חשדו זה להראות לו שתפש אומנותו של נחש (ראה רש״י שם), אלא שלפי תומת ישרו של אברהם אבינו וגודל דעתו, ראו בשמים איזו תביעה כל שהיא עליו במה שהתבטא בביטוי כזה שיש לפרש משמעותו כבקשת הוכחה לדבריו של ה׳ יתברך. ואף על פי כן נענש כה נוראות שנגזר על בניו כעין אותה גזירה שנגזרה על חם - שיהיו עבדים ארבע מאות שנה, כלומר: על ידי ביטויו ״במה אדע״ נתרשמה בו מציאות כזאת שסיבבה ירידת הדרגה בבניו עד כדי עבדות מסויימת של ארבע מאות שנה, ולא עוד שנשתעבדו במצרים, אצל אותם עבדי עבדים מבני בניו של חם. 

'''הוי''' אומר מכאן, כי אף חטא כזה של אברהם, חטא דק מן הדק עד אין נבדק, שגם אברהם אבינו בשכלו הבהיר לא עמד עליו, היה בכחו לשנות את מציאותו ולהטביע סוג עבדות בבניו, המתבטאת בפחיתות ההכרה והדעת שהלכה וגדלה במשך הדורות עד שהגיעה לדרגה כזאת שמלאכי השרת טענו: ״הללו עובדי עבודה זרה והללו עובדי עבודה זרה״, (ילקוט ראובני בשלח), כאילו זרעו של אברהם וצאצאי חם, שניהם עומדים במדריגה אחת: אלו עבדים ואלו עבדים. 

'''והנה''' לכשנתבונן בזה נראה כמה מופלא הדבר, שהרי כידוע הגיע אברהם אבינו למדריגות העליונות ביותר בהכרת כל הבריאה ובידיעת ה׳ יתברך - שהוא רם על הכל, היינו שחקר בשכלו הגדול והבחין בכל הברואים ברואי מטה וברואי מעלה, וידע את כוחותיהם, גבורתם, חכמתם והשפעתם, עד שבא לידי הכרה וידיעה ברורה בכל שפע הטובה והחכמה שבהם כי כולם באין יוצא אין להם משלהם כלום, והם אפס ותוהו. והגיע עוד להכיר כי כל ההכרות וההבחנות בהם, וכן כל ההנאות, התענוגים והעידונים בהכרתם, אין בהם ממש לעומת ההכרה האמיתית בה׳ יתברך, הממציאם והמנהיגם והמחדש אותם בטובו בכל עת. והוא מה שאמרו חז״ל (בראשית רבה ריש לך): ״משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת וכו׳, כך לפי שהיה אברהם אבינו אומר תאמר שהעולם בלא מנהיג? הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר לו אני הוא בעל העולם״. הרי שהגיע אברהם לתענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא, והוא: ״להתענג על ה׳ וליהנות מזיו שכינתו יתברך״. ועוד אמרו חז״ל: ״מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם לא היה אדם שקראו להקדוש ברוך הוא אדון עד שבא אברהם וקראו אדון, שנאמר: ׳ויאמר אדני אלהים במה אדע וכו׳״ (ברכות ז). הרי שאברהם הגיע להכרת אדם הראשון בה׳, כאמור, שהוא אדון לכל, ועוד השיג יותר וקראו אדון. 

'''אולם''' מכיון שבאותו רגע שהגיע להשגה הגדולה ביותר, אמר ״במה אדע כי אירשנה״, נפל איזה טשטוש קל, דק מן הדק עד אין נבדק, בהכרתו הגדולה של אברהם ופגם מה בהשגותיו העליונות, חלה הפרעה כל שהיא בשלמות החירות לפי המושגים העליונים ובתענוגותיו הנצחיים וסובב בחינת מה של עבדות בזרעו. הכתוב אומר: ״וצדיק באמונתו יחיה״ (חבקוק ב), כלומר: חיותו של האדם היא האמונה, זאת היא מציאותו בחיים ובה מקור העונג והעידון האמתי ליהנות מזיו שכינתו יתברך ואם יש איזה טשטוש כל שהוא באמונתו של האדם אף בשלבים הגבוהים ביותר, הרי יש כאן פגיעה בחירותו, איננו עוד בן חורין במלא מובנה העליונה של המלה ויש בו משהו מבחינת העבדות. 

'''ואמנם''' הגזירה של ״ועבדום״, לפי הבחינה שהסברנו, התחילה כבר מיצחק אבינו ע״ה, ולמרות מדרגותיו העליונות בתור ״עולה תמימה״ וברכותיו הרבות שברכו ה׳ יתברך, ראו בו בשמים איזו בחינה קלה של עבדות. וכן אצל יעקב אבינו ע״ה ובניו אחריו, שבהם כבר נתגשם השעבוד יותר, שיצאו מהארץ הנבחרת וירדו למצרים, ועם היותם שם בכבוד וגדולה, כי נתקיימו שם חלומותיו של יוסף, ״ויוסף הוא השליט במצרים״, בכל זאת בשמים נחשבה יציאתם מן הארץ - כגלות, והשתהותם במצרים - בבחינה של עבדים למצרים. 

== ג ==
'''ובאמת''', גם לאחר הירידה הגדולה, שכבר נגזרה על בני ישראל במצרים גזירת קושי השעבוד ממש, ככתוב (שמות א): ״ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך וימררו את חייהם בעבודה קשה בחמר ובלבנים וגו׳״, התגלה שעבוד זה בעיקר במעמדם הרוחני, בטשטוש הכרתם הגדולה ובירידתם השכלית במושגים העליונים, כי הסבל הגופני ודאי שלא תפש מקום אצל בני ישראל, שאף לאחר ירידתם היו במדריגה רמה ונשגבה, אלא שעיקר הסבל התבטא במובנים הרוחניים. מצינו בחז״ל (שמות רבה א): ״דרש רבי עקיבא בשכר נשים צדקניות וכו׳ וכיון שהגיע זמן מולידיהם, הולכות ויולדות בשדה תחת התפוח, שנאמר ׳תחת התפוח עוררתיך׳, והקדוש ברוך הוא שולח מלאך משמי מרום ומנקה אותם ומשפר אותם וכו׳, ומלקט להם ב׳ עגולין, אחד של שמן ואחד של דבש, שנאמר ׳ויניקהו דבש מסלע ושמן מחלמיש צור׳, וכיון שמכירין בהן המצרים רצו להורגן, ונעשה להם נס ונבלעין בקרקע, ומביאין שוורין וחורשין על גביהן, שנאמר ׳על גבי חרשו חורשים וגו׳׳, ולאחר שהולכין, מבצבצין ויוצאין כעשב השדה, שנאמר ׳רבבה כצמח השדה נתתיך׳, וכיון שמתגדלין באים עדרים עדרים בבתיהם, שנאמר ׳ותבואי בעדי עדיים׳, אל תקרי ׳עדי עדיים׳ אלא ׳בעדרי עדרים׳. וכשנגלה הקדוש ברוך הוא על הים, הם הכירוהו תחלה, שנאמר: ׳זה אלי ואנוהו׳״. 

'''והנה''' זכו תינוקות אלה למה שזכו משה ובני ישראל לאחר מתן תורה על ידי התפלות, והכאות בצור וכדומה, מבלי כל עמל וטרחה ורק מתוך החסד הרב של הקדוש ברוך הוא לטובתם והנאתם, כאמור. והאיך יתכן שאנשים שעוד בימי ינקותם זכו לגדולה כזאת, לתענוגים ועידונים נפלאים ולהשגות נעלות כאלה, יהיו נטרדים ונאנחים על הלבנים שנושאים על כתפותיהם?! אלא ודאי שכל עיקר סבלותם ועינוייהם היה שעבודם הרוחני שנפגמה שלימותם בהשגות העליונות לפי ערך מדריגתם, והרגישו חסרון בחיותם המקורית של ״וצדיק באמונתו יחיה״.

'''ואמנם''' כן פירשו חז״ל (תיקוני זוהר שם) את הפסוק ״׳ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך וגו׳׳. ׳בפרך׳ דא פירכא, ׳בעבודה קשה׳ דא קושיה, ׳בחמר׳ דא קל וחומר, ׳ובלבנים׳ דא ליבון הילכתא, ׳ובכל עבודה בשדה׳ דא ברייתא״. הרי מפורש מכאן כי עיקר השעבוד היה בזה שנטשטשו אצלם השגותיהם וחסרה להם צלילות הדעת הדרושה להלכה, כפי דברי חז״ל: ״שמעתתא בעי צלותא״ (מגילה כה), והבהירות בהכרת ה׳ יתברך וידיעת תורתו, והיו זקוקים להגיע למעלות הכרותיהם דרך פירכא, קושיה וקל וחומר. וזאת היתה גזירת העבדות שנגזרה על ישראל. משום שאברהם אבינו התבטא ״במה אדע״, באו בניו לידי כך, כאמור, ולא הגיעו איפוא לתענוגים הרוחניים המופלאים במלואם, אשר זוהי בחינת עבדות לפי ערך מדרגותיהם. 

'''וזהו''' פירושו של הכתוב: ״על גבי חרשו חורשים האריכו למעניתם״. הלא בפשוטם של דברים מתפרש פסוק זה בתיאור השעבוד והעינוי האיום ביותר שסבלו בני ישראל במצרים - שחרשו המצרים את שדותיהם על גבי גופות ישראל. ואילו לפי דברי חז״ל הנזכרים נמצא להיפך, שהכתוב הודיע כאן את הנסים שקרו להם שהיו נבלעים בקרקע וכו׳. אולם לפי מה שאמרנו, לא בחרישה על הגוף הכתוב מדבר, אלא שעינוים וסבלם היה בזה שגילוי השכינה לא בא להם אלא תוך בליעתם בבטן האדמה, ומשם באו לידי הכרה במציאות ה׳. 

'''ומתוך''' כך, מתוך שעמדו במדרגות כה גבוהות, וכל עיקר השעבוד לא היה אלא בחוסר בהירות בהשגות העליונות כאמור, לכן גם גאולתם ופדות נפשם באה רק על ידי הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, כפי דברי חז״ל (בהגדה של פסח) על הפסוק ״׳ועברתי בארץ מצרים וגו׳ אני ה׳׳, ׳ועברתי בארץ מצרים׳ - אני ולא מלאך, ׳והכיתי כל בכור׳ - אני ולא שרף, ׳ובכל אלהי מצרים אעשה שפטים׳ - אני ולא השליח, ׳אני ה׳׳ - אני הוא ולא אחר״. הרי כל הפגם של ״במה אדע״ לא היה אלא בקצה השלימות העליונה ביותר, חסרון דק כזה שאף מלאכים ושרפים לא השיגו אותו ולא עמדו עליו. אם כן גם בחינת העבדות שנתהותה מאמירה זו היתה למעלה מהשגתם של המלאכים (ראה ילקוט בשלח רמא), ולא היה, איפוא, כל מקום שהגאולה תהיה על ידי המלאכים, ורק הקדוש ברוך הוא הוא ולא אחר, בחן מדריגתם של בניו, הן בעת שעבודם והן בשעה שחזרו לשלימותם בהשגת אמונתם בו והכרתם אותו. ועוד, שהשלמת הכרתם בשלביה העליונים וגמר תקון הפגם ״במה אדע״ לא יכלו לבוא אלא על ידי התגלות הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו לפניהם, כי רק אז הגיעו לשלימות המדריגה של ״וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה׳ במצרים ויאמינו בה׳״ (שמות יד), שמתוך כך באו משעבוד לגאולה ונעשו ראויים לקבל את התורה מן השמים ולהיות לו עם סגולה. 

'''וזאת''' היא הבחינה של יציאת מצרים, שנתעלו אבותינו ויצאו מבחינת העבדות הרוחנית, כאמור, והגיעו למדרגת בני חורין במושגים העליונים של שלימות האמונה וההכרה בה׳ יתברך, ונקראו גאולים. 

== ד ==
'''והנה''' יש להתבונן, הרי בשנה האחרונה כבר לא נשתעבדו בני ישראל בשעבוד ממש למצרים, כמו שאמרו חז״ל: ״בראש השנה בטלה עבודה מאבותינו במצרים״ (ראש השנה יא), והגיעו, איפוא, להשלמת מדריגתם באמונה ונעשו ראויים לגאולה, ומה הטעם שהשהה הקדוש ברוך הוא אותם במצרים חדשים אלו? והלא רואים אנו שכשיצאו ממצרים יצאו בחפזון גדול, כמו שנצטוו (שמות יב) ״וככה תאכלו אותו מתניכם חגורים וגו׳ ואכלתם אותו בחפזון וגו׳״, כדי שלא תתעכב יציאתם מארץ מצרים אף רגע, ומהו הדבר שהניח אותם הקדוש ברוך הוא להיות במצרים במשך כל השנה של נחיתות המכות על המצרים זו אחר זו? והלא דיה היתה גם מכה אחת להכריח את פרעה שיעזבם לנפשם ולהוציאם? אכן הטעם מפורש בתורה: ״בעבור זאת העמדתיך בעבור הראותך את כחי ולמען ספר שמי בכל הארץ״ (שם ט). וכן כתוב: ״בא אל פרעה כי אני הכבדתי את לבו ואת לב עבדיו למען שתי אותותי אלה בקרבו ולמען תספר באזני בנך ובן בנך את אשר התעללתי במצרים ואת אותותי אשר שמתי בם וידעתם כי אני ה׳״ (שם י). הרי מבואר שכל השתהותם של אבותינו במצרים במשך השנה הזאת היתה ״למען תספר וכו׳ וידעתם כי אני ה׳״. 

'''ולכאורה''' הרי כבר הכירו את ה׳ והיו מאמינים בני מאמינים, כדברי הכתוב: ״ויאמן העם״ (שמות ד)? אלא שעדיין לא הושלמה מדריגתם באמונה ולא תוקן לגמרי הפגם ״במה אדע״, עד שלמדו בשנה הזאת את היסוד הגדול של השגחה פרטית וחידוש הבריאה לכל יחיד, ובכל מכה ומכה שהוריד הקדוש ברוך הוא על המצרים הושרש בתוך לבות בני ישראל עיקר האמונה כי ה׳ יתברך בורא ומחדש בטובו בכל יום תמיד מעשה בראשית בשביל כל יחיד ויחיד. הנה במכת דם אמרו חז״ל שהיו מצרי וישראלי שותין בכלי אחד וזה היה שותה דם וזה מים (ראה שמות רבה ט). והרי לנו בריאת מעשה בראשית בשביל כל יחיד, שאותם המים בספל הקטן נתחלקו ונתהוו לזה מים ולזה דם. וכן במכת חשך, שהיו ישראלי ומצרי יושבים יחד במרתף אחד ולזה נעשה חשך כעובי דינר ולישראלי אור גדול, כלומר, שלישראל פעלה שמש ומרפא בכנפיה, ולמצרי היה חשך ואפילה. וכן יש לראות בכל המכות כולן. וזהו ״וידעתם כי אני ה׳״, שה׳ יתברך מנהיג כל בריה בעולם ומשגיח עליו בפרטי פרטות, ובורא את כל העולמות בשביל כל אחד במיוחד. חידוש זה למדו אבותינו במצרים בשנה הזאת, כדי להגיע למדרגה השלמה בהכרתם ולהיגאל לגמרי מפגם עבדותם הרוחנית, ורק אז נעשו ראויים לקבלת התורה. 

'''וזהו''' פירוש הדיברה הראשונה שבעשרת הדברות: ״אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״ - ״הוצאתיך״ לכל יחיד, כלומר שהקדוש ברוך הוא הוא אלהים של כל יחיד ויחיד ממש, שהוא בורא, מחדש, משגיח ומנהיג את הכל לכל פרט ופרט במיוחד. ויסוד אמונה זה המתבטא ב״אנכי ה׳ אלהיך, שהוא עיקר ההכרה בו - התגלה ביציאת מצרים. 

'''ולא''' את בני ישראל לבד רצה הקדוש ברוך הוא להביא לידי אמונה שלימה זו, על ידי המכות במצרים, כי אם גם את פרעה והמצרים. כמו שמפורש במקראות: ״וידעו מצרים כי אני ה׳ בנטותי ידי על מצרים״ (שם ז), ״בזאת תדע כי אני ה׳״ (שם), ״למען תדע כי אין כה׳ אלהינו״ (שם ח). ועוד כמה מקראות ובמשך שנים עשר חדש אלו לימד הקדוש ברוך הוא לפרעה ולמצרים את דרכי ההשגחה. ואמנם הועילו המכות, ואותו פרעה שאמר מתחלה: ״מי ה׳ אשר אשמע בקולו וגו׳ לא ידעתי את ה׳״ (שם ה), הוא עצמו בא להכרה גדולה בה׳ יתברך ואמר: ״ה׳ הצדיק ואני ועמי הרשעים״ (שם ט), והם גם הם אמרו: ״אנוסה מפני בני ישראל כי ה׳ נלחם להם במצרים״ (שם יד). 

'''למדים''' אנו מכאן כמה גדול ערכה של האמונה בה׳, שהרי כדאי היה לישראל לשהות שנים עשר חדשים נוספים במצרים, וגם נוח היה למצרים לסבול כל כובד המכות, שכל אחת היתה קשה מחברתה, ובלבד שיבואו להכרה וידיעה שלימה בהשגחת ה׳ יתברך.

'''והנה''' באמת לא החזיקה הכרתו של פרעה מעמד אלא זמן קצר בלבד. חז״ל מספרים שפרעה נשקע בים והעלהו הקדוש ברוך הוא משם והלך לנינוה ונעשה מלך עליהם והוא שהחזיר את נינוה בתשובה. וכן דברי המדרש (ילקוט יונה): ״אמר רבי נחוניה בן הקנה: תדע לך התשובה מפרעה שמרד בקדוש ברוך הוא מאד: ׳מי ה׳ אשר אשמע בקולו׳. ובלשון שחטא בו בלשון עשה תשובה: ׳מי כמוכה באלים ה׳׳. והצילו הקדוש ברוך הוא מן המיתה לספר כח גבורתו, שנאמר: ׳ואולם בעבור זאת העמדתיך׳ ומלך בנינוה. ואנשי נינוה כותבים כתבי עמל וגוזלים ומתעבין במשכב זכור, ושלח הקדוש ברוך הוא יונה להתנבא עליה להחריבה, ושמע פרעה ועמד מכסאו וקרע בגדיו ולבש שק והכריז בכל עמו שיצומו כל העם ג׳ ימים וכו׳״. ועוד שם: ״כיון שראה הקדוש ברוך הוא ששבו מדרכם נח מכעסו ועמד מכסא דין וישב על כסא רחמים ונתרצה ואמר סלחתי״. 

'''אולם''' כל ימי תשובתם נמשכו רק ארבעים יום, כפי שאומרים חז״ל שם, ולאחר זה שבו לדרכיהם הרעים. ובכל זאת כדאי היה להם לישראל לסבול שנה נוספת במצרים וכדאי היה להם לפרעה ולמצרים, לספוג מכות גדולות כאלה במצרים ועל ים סוף במשך שנים עשר חדש, כדי שאנשי נינוה יגיעו להכרה בה׳ לפחות לימים אחדים, כי אין שיעור לערך האמונה בה׳ יתברך וזוהי כל תכליתה של הבריאה וראויים כל הסבל והיסורים בגללה אם בכוחם להביא למטרה זו. 

== ה ==
'''את''' היסוד הזה מצינו גם ביונה הנביא. אמרו חז״ל (ילקוט שם): יונה ברח לחוץ לארץ מקום שאין השכינה נגלית שם, כי אמר: הגויים קרובי תשובה הם ולא רצה לחייב את ישראל, לפיכך ברח. מה עשה הקדוש ברוך הוא הטיל סערה והטילו את יונה לים ובלעו הדג. ״׳וימן ה׳ דג גדול׳, נכנם לתוך פיו כאדם שנכנס לבית כנסת גדולה והיו שתי עיניו כחלונות, אמר: פנסאות מאירות ליונה. רבי מאיר אומר מרגלית היתה תלויה במעיו של דג ומאירה ליונה כשמש הזה שמאיר בגבורה וראה יונה כל מה שבימים ותהומות וכו׳, והראהו שאול תחתית שנאמר: ׳מבטן שאול שועתי׳ והראהו גיהנם וכו׳. והיה יונה ג׳ ימים וג׳ לילות במעי הדג ולא התפלל. אמר הקדוש ברוך הוא: אני הרחבתי לו מקום במעי דג זכר כדי שלא יצטער והוא אינו מתפלל, אני מזמן דגה מעוברת שס״ה אלפים רבבות דגים קטנים כדי שיצטער ויתפלל לפני וכו׳. מיד פלטו ובלעתו הדגה והיה בצער גדול מתוך הדוחק ומתוך הטנוף. מיד כיוון לבו בתפלה וכו׳״.

'''הרי''' שכוונתו של יונה הנביא היתה לשם שמים, למסור נפשו עבור ישראל כאמור, ובכל זאת היה בבריחתו משום חוסר הכרה בדרכיו של הקדוש ברוך הוא, עד כמה חשובה לפניו האמונה של בריותיו בו, כמו שנאמר: ״מי כמוכה באלים ה׳״, ופירשו חז״ל (גיטין נו:): ״מי כמוכה באלמים״, שמכעיסין לפניו והוא שותק ומאריך אפו אולי יחזרו בתשובה, ומשום כך הרעיש הקדוש ברוך הוא את כל העולמות, נתהפכו סדרי תהומות והובקעו ארחות ימים וכו׳ וכו׳, עד שלבסוף מינה דג שיבלע את יונה, והעבירו בימים ובתהומות, והראהו שאול תחתית, והראהו גיהנם וכו׳, וכשיונה לא שינה את דעתו במעי הדג הזה ולא התפלל, הקיאו הדג ובלעתו הדגה ונמצא שם בדוחק רב וסבל יסורי גיהנם ממש, כפי שהתפלל ואמר ״מבטן שאול שועתי״. וכבר אמרו חז״ל (עירובין יט): ״ג׳ פתחים יש לו לגיהנם וכו׳ אחד בים, שנאמר ׳מבטן שאול שועתי׳״: הרמב״ן בשער הגמול נותן לנו תיאור כמה נוראים הם יסורי הגיהנם שאף אם יסבול אדם כל יסורי איוב במשך כל ימי חייו בלי הפסק, עדיין אין זה מגיע ליסורי גיהנם של רגע אחד בלבד, ואם כן אנו יכולים לתאר לנו מה גדולים היו יסוריו של יונה הנביא במעי הדגה - בבטן שאול, שזהו המדור התחתון של הגיהנם. ובגיהנם הזה שהה יונה בעודנו בחיים, שהיסורים קשים יותר, שהם בבחינת ״חיים שאולה״ שנאמר בעדת קרח (במדבר טז). ולא רק רגע אחד, ולא יום אחד כי אם שלשה ימים ושלשה לילות, עד שבא לידי הכרה והתפלל לה׳. 

'''לימד''' הקדוש ברוך הוא בזה את יונה הנביא, וגילה לו את היסוד הזה שאמרנו, שכדאים הם כל יסורי השאול שהגיעו לו כדי להביא את אנשי נינוה הגויים לידי הכרה בה׳, לידי אותה ההכרה שהורה להם פרעה, שהיה מלך נינוה באותו זמן: ואף אם לא תתקיים תשובתם אלא ארבעים יום בלבד, וגם אם יצא מזה קטרוג על ישראל, בכל זאת אין למנוע הדבר הזה, באשר זוהי, כאמור, תכליתו של עולם, וזוהי מטרת חיי אנוש עלי אדמות. 

== ו ==
'''וכשנעמיק''' בדבר יותר, נראה שהיסורים האלה אם הם מביאים לידי אמונה והכרה שהן תכליתה של הבריאה אינם יסורים כלל כי אם תענוגות, באשר רואים בהם שלוחיו של מקום. וכבר אמרו חז״ל (חולין ז:): ״אין אדם נוקף אצבעו מלמטה אלא אם כן מכריזין עליו מלמעלה״. הרי שבכל נקיפת אצבע יש לראות רמז מלמעלה. וכמה יש לאדם לשמוח על דבר זה שמלמדים אותו מן השמים שדרכו לא טובה ושעליו להיטיב את מעשיו. 

'''והנה''' פרעה הרגיש בדבר הזה ושמח מאוד על המכות והיסורים שבאו עליו. איתא במדרש: ״׳ויהי בשלח פרעה׳, כששלח פרעה את העם מי צווח ווי? פרעה. משל למלך שהיה בנו הולך למדינה אחת. הלך ושדרו אצל עשיר אחד. וקבל העשיר בנו של מלך בעין טובה. כיון ששמע המלך מי קבל בנו ובאיזו מדינה הוא, היה משלח איגרת אצל אותו האיש ואומר לו: שלח את בני. פעם אחת וב׳ וג׳. היה משלח בכל זמן ובכל שעה ושעה עד שהלך והוציא לבנו בעצמו. התחיל אותו האיש צועק על שיצא בנו של מלך מתוך ביתו. אמרו לו שכניו: למה אתה צועק? אמר להם: כבוד היה לי כשהיה בנו של מלך אצלי, שהיה המלך כותב אגרת לי והיה זקוק לי והייתי ספון בפניו. עכשיו שנמשך בנו של מלך מאצלי, אינו נזקק לי בדבר. לכך אני צועק. כך אמר פרעה: כשהיו ישראל אצלי היה הקדוש ברוך הוא זקוק לי והייתי ספון בפניו והיה משלח לי אגרת בכל שעה ואומר: ׳כה אמר ה׳ אלהי העברים שלח עמי׳ (שמות ט:א). והיה פרעה שומע מפי משה: שלח את בני, ולא היה מבקש לשלחם. כשירד הקדוש ברוך הוא למצרים והוציא את ישראל, שנאמר: ׳וארד להצילו מיד מצרים׳ (שמות ג:ח) התחיל פרעה צועק: ווי ששלחתי את ישראל. לכך נאמר: ׳ויהי בשלח פרעה׳״ (שמות רבה כ:ז). 

'''הרי''' מפורש כי כל אותן המכות הקשות והעלבונות והיסורים שבאו על פרעה במצרים ראה בהם כבוד גדול לעצמו וראה בהם אושר ותענוגות שיש לו קשר עם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו, וכי הוא לבדו מטפל בו, לא על ידי מלאך ולא על ידי שרף. ונמצאים הדברים הפוכים, שבזמן שהיה מושל בכפה במצרים ושליט גדול בעולם והפעיל כל חכמת הכשפים בארמונו ובמדינתו וחשב את עצמו לאלוה, לא היה אלא נחות דרגה, עבד עבדים, כי עבד למזל טלה. והרי זו חשכת השכל ופחיתות במדריגה והיה רחוק מאד מתכליתו ומטרתו. אבל לאחר שבאו עליו המכות והיסורים, שנהרס שלטונו וכולם שחקו על משבתו, ונאלץ להכיר בה׳. שאמר: ״ה׳ הצדיק ואני ועמי הרשעים״. דוקא אז השתחרר מפחיתות מדריגתו והרגיש בשמחה ובתענוגות החיים האמתיים עד שלא רצה להפרד מזה וצעק: ווי ששלחתי את ישראל, ווי שהפסדתי את הגילוי הזה שהתגלה לפני ה׳ במכות וביסורים שהביא עלי, כלומר: בתוך אותו גיהנם הרגיש טעם של גן עדן. 

== ז ==
'''לפי''' כל האמור יוצא, שכל מעשה יציאת מצרים בא, להביא לידי אמונה שלמה בה׳ יתברך, בלי שום פגם וטשטוש, הן בהשגחה הכללית שה׳ בורא ומנהיג הכל והן בהשגחה פרטית שה׳ יוצר את כל הבריאה כל רגע בשביל כל יחיד ויחיד, שיש בזה משום השתחררות גמורה מכל צל של פחיתות העבדות, וללמד שאמונה זו היא חיותו האמתית של האדם בבחינת ״וצדיק באמונתו יחיה״ ושכל היסורים שבעולם אם הם מביאים לידי אמונה זו אינם אלא תענוגות עליונים ואין אושר גדול מהם בעולם. 

'''והנה''' אמרו חז״ל: ״בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים״ (הגדה של פסח). על כל אדם בכל הדורות להעביר בנפשו את התהליך הזה של יציאת מצרים, להשתחרר מכל שעבוד נפשי זר שהטביע הפגם של אמירת אברהם אבינו ״במה אדע״ ולהגיע לידי ההכרה השלמה הן בהשגחה הכללית והן בהשגחה הפרטית, אשר זוהי תכליתו ותענוגותיו של האדם עלי תבל ואין כלום בעולם זולתם. ״וכל המרבה ביציאת מצרים הרי זה משובח״ (שם), כל מי שמתעמק יותר ביסוד זה של יציאת מצרים ומתעלה בהכרה זו באמונה, הריהו מוציא את עצמו יותר מעבדות לחירות עולם, למדריגת הגאולה ופדות הנפש. 

'''וחובה''' זו אינה בליל הפסח בלבד בזמן אמירת ההגדה, כי אם בכל יום ובכל שעה. חייב אדם להזכיר יציאת מצרים בכל יום, כי תמיד עליו לעמוד במדריגה של עלית האמונה, בהבהרת השכל וההכרה ובגאולת הנפש. 

'''ולא''' עוד, אלא שתיקנו חז״ל לסמוך גאולה לתפלה (ראה ברכות ט). אין אדם יכול לעמוד להתפלל לה׳ לפני שהוא מעביר לפניו כל תהליך יציאת מצרים ובא, כאמור, לידי אותה ההכרה השלמה בכל יסודות האמונה בהשגחה הכללית והפרטית וגואל את נפשו מכל טשטוש של שעבוד ועבדות. 

'''ומשום''' כך גם תיקנו חז״ל שלפני שהאדם שופך תפלתו לפני המקום, עליו להתבונן בפרוטרוט בכל מה שעבר על בני ישראל במצרים ועל הים ולומר: ״ממצרים גאלתנו ומבית עבדים פדיתנו, כל בכוריהם הרגת ובכורך גאלת וים סוף בקעת וזדים טבעת וידידים העברת ויכסו מים צריהם וכו׳ וכו׳״, ומתוך כך יבוא לכל אותן ההכרות האמורות, שיש בהן גאולת הנפש האמתית והחירות הגמורה, ולקריאה הגדולה שקרא פרעה בעת קריעת ים סוף: ״מי כמוך באלים ה׳״ (ראה ילקוט יונה), ורק אז הוא ראוי לעמוד בתפלה לפני ה׳ יתברך. 

'''ואף''' האדם הגדול ביותר זקוק להתבוננות זו ביציאת מצרים ולסמיכת גאולה לתפלה, כי לעולם יש לעלות ולעלות ביסודות האמונה היוצאים ממנה לאין שיעור. כתוב שחזקיהו המלך בחוליו אמר בתפלתו: ״זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת ובלב שלם והטוב בעיניך עשיתי״ (ישעיה לח). ופירשו חז״ל: ״מאי ׳והטוב בעיניך עשיתי׳? שסמך גאולה לתפלה״ (ברכות י). הרי שגם חזקיהו שהגיע למדריגות העליונות ביותר, שבקש הקדוש ברוך הוא לעשותו משיח (ראה סנהדרין צד), ואף לאחר שבאותה תפלה העיד על עצמו שהתהלך לפני ה׳ באמת ובלב שלם, עוד מצא זכות גדולה לעצמו שסמך גאולת מצרים לתפלתו - שבגללה תתקבל לפני המקום - וראה בזה המעשה הטוב בעיני ה׳, בה״א הידיעה, כדבריו: ״והטוב בעיניך עשיתי״. 

'''הוא''' אשר אמרנו שביציאת מצרים כלולים כל יסודות האמונה בשלביה העליונים אשר על ידה יתוקנו כל הפגמים בנפש ויושלמו כל המעלות ובה תלויה גאולת האדם השלמה, ומי שזוכה להשיג מדריגה זו במלואה להתבונן בה תמיד ולעלות בה ללא הרף הרי עשה בזה תכלית הטוב בעיני ה׳. 

= חומר המדות =

== א ==
'''כתוב''' במקרא (בראשית יא:ד): ״ויאמרו הבה נבנה לנו עיר ומגדל וראשו בשמים ונעשה לנו שם״. ואמרו חז״ל (ילקוט נח): ״נחלקו לשלש כתות. אחת אומרת: נעלה ונשב שם, ואחת אומרת: נעלה ונעבוד עבודה זרה, ואחת אומרת: נעלה ונעשה מלחמה וכו׳. רבי נתן אומר כולם לעבודה זרה נתכוונו״. 

'''חז״ל''' יחסו עבודה זרה זו לאדם הראשון. הכתוב אומר: ״וירד ה׳ לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם״. ושאלו חז״ל (בראשית רבה לח): ״׳בני האדם׳ - אלא בני מי, שמא בני חמורים וגמלים? אלא בני אדם הראשון שכפה את הטובה ואמר: ׳האשה אשר נתת עמדי׳, אף אלו כפו בטובה למרוד במי שהשפיעם טובה ומלטם מן המבול״. 

'''הרי''' שעוד בכפית הטובה של אדם הראשון ראו בשמים שורש של עבודה זרה, ואם כי הפגם במדה זו באדם הראשון היה בשיעור הקל ביותר, שלא נתגלה אלא בביטוי שעלול להתפרש כך, כפי שמבואר במאמרים הקודמים (ראה לעיל במאמר ״מדות ודעות״), הוכר בזה בלבד מקור לכפירה ומינות. 

'''ואולי''' יש להסביר בדרך זו את מאמר חז״ל: ״אדם הראשון מין היה״ (סנהדרין לח:), שחז״ל דנו אותו על שם סופו. מכיון שהתורה יחסה את חטא דור הפלגה בעבודה זרה לאדם הראשון, הרי שכבר היה בו שורש של אותו חטא שכמוהו כמינות. 

'''ומכאן''' יצא לנו חידוש גדול שפגם קל בהכרת טובה יש בו כבר משום מינות ועבודה זרה. 

'''מצינו''' חומר של מדת כפיית הטובה גם בבלעם, שבכל שנאתו לישראל ורצונו לקלל אותם הודגשה התביעה בעיקר במדה זו. חז״ל פירשו על דבריו של בלעם ״מן ארם ינחני בלק״ (במדבר כג:ז) ״שאמר לו בלעם לבלק: השוינו שנינו להיות כפויי טובה, שאילולא אברהם אביהם לא היה בלק, שנאמר: ׳ויהי בשחת אלהים את ערי הככר ויזכור אלהים את אברהם וישלח את לוט מתוך ההפיכה׳: ואילולא אברהם לא פלט לוט מסדום, ואתה מבני בניו של לוט: ואילמלא יעקב אביהם לא עמדתי אני בעולם, שלא ראה לבן בנים אלא בזכות יעקב וכו׳, ואילולא אבותם, אני ואתה לא עמדנו בעולם״ (ילקוט בלק כג). 

'''הרי''' חז״ל מצאו בבלעם את שלש המדות הרעות: ״עין רעה, רוח גבוהה נפש רחבה״, ש״הן כוללות כל הפחיתיות״ שבאדם (ראה ר׳ יונה על אבות ה), ומציינים אותו בתור אבי בעלי המדות המגונות בעולם. ובכל זאת טעה בלעם בכל דרכיו ומעשיו, וחשב שהוא תמים עם ה׳ ועושה רצונו, כפי דבריו: ״אם יתן לי בלק מלא ביתו כסף וזהב לא אוכל לעבור את פי ה׳״ (במדבר כב:יח), וכן אמר: ״אשר ישים אלהים בפי אותו אדבר״ (במדבר כב:לח). אולם עם כל זה עמד על חסרונו בכפיית טובה. הרי שמדה זו היא הגסה ביותר שלא יכל היה להתעלם ממנה. ולא עוד אלא שהוכיח בזה גם את בלק, האיך הוא בא לבקשו לקלל את ישראל בזמן שהוא חייב טובה לאבותיהם של אלו. ואם כי טובה זו באה לפני דורות רבים לאבות אבותיו, ובכל זאת ראה בזה חובה רבה שבגללה היה צריך בלק לוותר על כל טענותיו לישראל וחששותיו מהם שיבואו להחריב את עמו ואת ארצו. ואם לא הרגיש במדה זו בשיעור דק כזה ראה בכך אף בלעם השחתה רבה. 

'''מכאן''' שמדת כפיית טובה היא המושחתת ביותר והיא ראשית הזדון והרשע. 

== ב ==
'''ואולם''' לא רק מדת כפיית טובה היא שורש המינות וכל מעשי השחיתות, כי אם כל המדות. ואף בשעה שחטא ישראל בעבודה זרה, לא נתבעו אלא משום ליקוי המדות. מצינו בחטא העגל שה׳ אמר עליו למשה: ״עשו להם עגל מסכה וישתחוו לו ויזבחו לו וגו׳״ (שמות לב). ובכל זאת כשהיה בא להענישם, כתוב: ״ויאמר ה׳ אל משה ראיתי את העם הזה והנה עם קשה עורף הוא״ (שם). הרי ראו את עיקר החטא של עבודה זרה לא בעצם העבודה כי אם במדה שהניעה אותה. 

'''ולא''' עוד אלא שאם המדות הן כשורה לא תתכן כלל אשמת עבודה זרה, אמרו חז״ל (ילקוט נח יא): ״גדול השלום שאפילו ישראל יעבדו עבודת אלילים ושלום ביניהם, כביכול אינו יכול לשלוט בהן, שנאמר (הושע ד): ׳חבור עצבים אפרים הנח לו׳, אבל משנחלקו מהו אומר (שם י): ׳חלק לבם עתה יאשמו׳״. הרי מכאן שאשמת עבודה זרה חלה רק במקרה שהם לקויים במדותיהם ולבותיהם נפרדים זה מזה. אבל אם מדותיהם מתוקנות ויש ביניהם יחסי חבירות ושלום אף אם זה לשם עבודת אלילים אין מדת הדין שולטת בהם. 

'''ולכאורה''' הרי גם בדור הפלגה שררו ביניהם יחסי שלום ואחדות, כדברי הכתוב: ״ויהי כל הארץ שפה אחת״. ולא עוד אלא שאמרו חז״ל שאף על פי שחטא דור הפלגה בעבודה זרה היה קשה משל דור המבול, בכל זאת מכיון ש״דור המבול על ידי שהיו שטופין בגזל וכו׳ לא נשתייר מהן פליטה, אבל אלו על ידי שהיו אוהבים זה לזה, שנאמר: ׳ויהי כל הארץ שפה אחת׳ לפיכך נשתייר מהן פליטה״ (ילקוט שם). ואם כן, איפוא, אם היו אוהבים זה לזה, היאך שלטה בהם בכל זאת מדת הדין, כי אם אמנם נשתיירה בהם פליטה אבל יתרם נענשו (ראה שם), ולמה לא הונח להם? אולם לא היתה אחדות שלימה ביניהם כפי דברי סוף אותו כתוב, שאם כי היתה להם שפה אחת אבל גם ״דברים אחדים״. וכבר הזכרנו למעלה דברי חז״ל שנחלקו לשלש כתות, ואף על פי שכולם לעבודה זרה נתכוונו, כאמור, היו ביניהם חילוקי דעות בעצם שיטותיהם בעבודה זרה, ומכיון שלא השלימו, הרי שמדותיהם לא היו מתוקנות, וכאמור לעיל ראו בהן בשמים ליקוי במדת הכרת הטובה, כפי דברי חז״ל על סמך כינוים ״בני האדם״, ומשום כך באה עליהם הפורעניות. אבל באפרים שלטה אחדות גמורה שהיו שלמים במדותיהם, אין כביכול יכול לשלוט ביניהם. 

== ג ==
'''ובאמת''' לא תיתכן כלל באומות העולם שלמות המדות ואחדות גמורה, וזו היא רק נחלתם של ישראל בלבד. כל העמים עוד מחלחל בהם חטאו של אדם הראשון, כי ״גויים שלא עמדו על הר סיני לא פסקה זוהמתם״ (ראה שבת קמו.), ואין בכוחם לבוא לידי אחדות ואהבה הדדית שלמה, ואף בזמן שאוהבים זה את זה ומאוחדים לפעולה אחת, אין זה אלא בצורה חיצונית הנראית לעין אבל בתוך תוכם אינם חושבים על טובתם של זולתם ויש לכל אחד מטרה אחרת וכוונתם לטובת עצמם. 

'''אבל''' בני ישראל, לאחר שעמדו בהר סיני ופסקה זוהמתם (שם), ועקרו מתוכם את החטא של אדם הראשון, בכוחם להגיע לשלמות המדות ולאחדות גמורה. 

'''ולכן''' הדגישו חז״ל שישראל אם עובדים עבודת אלילים ושלום ביניהם, אין הקדוש ברוך הוא כביכול יכול לשלוט בהם. אבל באומות העולם לא יתכן שלום גמור כזה, ואף אם הם מתאחדים - לא בטלה עבודת אלילים שלהם. 

'''ולא''' עוד אלא אף המעשים הטובים של הגויים אינם שלמים, כי כל אימת שאין המדות שלמות - לא יתכנו מעשים שלמים, הכתוב אומר: ״צדקה תרומם גוי וחסד לאומים חטאת״ (משלי יא). לאומים מכיון שבתוך תוכם אין מדותיהם שלמות. אף במעשי החסד שלהם יש להם כוונות רעות, כפי שאמרו חז״ל: שכל צדקה וחסד שגויים עושים חטא הוא להם שאין עושים אלא להתגדל בו, ואחרים אומרים - להתיהר בו ולשם כוונות גרועות יותר (ראה בבא בתרא י). לעומת זה ״צדקה תרומם גוי״, בישראל - אף אם הוא נותן צדקה לשם אותה הכוונה כמו הגויים כגון: בשביל שיחיה בנו או בשביל שיזכה בעולם הבא, בכל זאת הריהו צדיק גמור, משום שבתוך תוכו לבו שלם ובעמקי מחשבותיו הוא מכוון לשם שמים. 

'''ומכאן''' שאם ישראל אוהבים זה את זה אהבתם שלמה, ומשום כך אף אם הם מכוונים לעבודה זרה אין מדת הדין שולטת בהם. 

'''וזהו''' כללם של הדברים: הכל תלוי במדות. סטיה מן המדות מגיעה עד מינות ועבודה זרה: ולעומת זה, אם המדות מתוקנות אין מקום לחול אף לאשמת עבודה זרה. 

= כח של נטיה =
'''קוראים''' אנו בקריאת שמע פעמים ביום: ״השמרו לכם פן יפתה לבבכם וסרתם ועבדתם אלהים אחרים״. ואמרו חז״ל בספרי (דברים יא): ״כיון שאדם פורש מן התורה הולך ומדבק לעבודה זרה וכו׳ כיון שפוסק מדברי תורה כאילו הולך ומדבק בעבודה זרה״. דרעיון זה רחוק מהבנתנו כי האם בזה שסר לרגע מן התורה נדבק מיד בעבודה זרה? אולם מפרשתו של אדם הראשון אנו למדים על יסוד זה, כאשר יתבאר. 

'''כבר''' עמדנו למעלה על גדולתו של האדם הראשון יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, שהיה מלא חכמה עד מאד, כפי שהקדוש ברוך הוא העיד עליו ואמר למלאכי השרת: ״חכמתו מרובה משלכם״, ואף לאחר שחטא ונכשל בעץ הדעת, אין לשער גדולתו ותוקף דעתו למעלה למשכיל, עד שאברהם אבינו האדם הגדול בענקים נתאוה להקבר במערת המכפלה מפני שאדם הראשון קבור שם (פרקי דרבי אליעזר לו). ויש להתבונן משום מה נענש בעונשים כה נוראים שגורש מגן עדן ונקנסה עליו מיתה לו ולכל דורותיו הבאים אחריו עד סוף כל הדורות? והלא חטאו היה כאמור, דק מן הדק עד אין נבדק, עד שמלאכי מעלה השכלים הנבדלים לא הרגישו בו מאומה מן החטא, ותמהו ושאלו להקדוש ברוך הוא: ״מפני מה קנסת מיתה על האדם?״ (שבת נה). ואף הוא בעצמו שחכמתו, כאמור, מרובה משלהם, לא הבחין היכן נעוץ היה חטאו, וטען לפני ה׳: ״האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואכל״. כלומר: מכיון שהיא נתנה לו מותר היה לו לאכול. כי בינה יתירה ניתנה באשה יותר מבאיש (נדה מה), ואם היא הורתה הלכה שמותר, לא היה לו לפקפק בדבר. ולא עוד אלא שאם גם חוה בעצמה אכלה, ודאי דבר המותר הוא ולא היה לו לחשוש כלל. וברור כי זאת היתה התנצלותו של אדם הראשון על אכילתו מעץ הדעת, כי הלא לא דיבר אדם הראשון חס ושלום דברים בטלים לפני הקדוש ברוך הוא, ואם הוא טען ״האשה אשר נתת עמדי וגו׳״, ודאי היתה כוונתו בזה לומר: ״הרי אתה נתת לי את האשה לעזר, ואתה הוא שנתת לה בינה יתירה ממני, חייב אני לשמוע בקולה, ובטוח הייתי שלא אכשל על ידה״. ואם כן איפוא, למה נענש?

'''אולם''' כבר אמרו חז״ל על התנצלות זו שאמר: ״האשה אשר נתת עמדי״ - שכאן כפר בטובתו של מקום. בזה שהדגיש ואמר ״אשר נתת עמדי״, היתה כאן כפירה בטובה, כלומר: בתוך עומק לבו של אדם הראשון היתה איזו פגימה בהכרת טובתו של מקום. אמנם המלאכים לא הבחינו בזה ואף הוא לא הרגיש בכך, אבל ה׳ יתברך שהוא חוקר לב ובוחן כליות העיד כי היה בזה איזה פגם בתוך לבו של אדם הראשון מכח מדה או דעה. וזהו שאמר הכתוב ״ויקרא ה׳ אלהים אל האדם ויאמר לו איכה״ ואמרו חז״ל (סנהדרין לח): ״׳איכה׳ - אן נטה לבך״ כלומר: היתה כאן איזו נטית לב צדדית. 

'''והנה''' נטיה זו כנקודה קטעה וכתם דק בתוך לבו של אדם הראשון יציר כפיו של הקדוש ברוך הוא, הכתה שורש פורה ראש ולענה בכל מין האנושי. לאחר כמה דורות, בדור הפלגה שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא רוב טובה והם מרדו בו ובנו מגדל לעלות השמימה ולהקים שם עבודה זרה וכו׳, כתוב: ״וירד ה׳ לראות וגו׳ אשר בנו בני האדם״, ואמרו חז״ל (בראשית רבה לח) ״בני האדם מה תלמוד לומר? וכי בני חמורים וגמלים היו? אלא בני אדם הראשון שכפר בטובה ואמר האשה אשר נתת עמדי״. הרי שכל המקור לעבודה זרה היה בדבור של אדם הראשון שאמר: ״אשר נתת עמדי״. בנטיה קלה זו בתוך עומק לבו של אדם הראשון נעוץ השורש שממנו יצאה המרידה הגדולה של כל הדוד ההוא כנגד הקדוש ברוך הוא. 

'''ולא''' זו בלבד, אלא שגם עליו עצמו אמרו חז״ל (סנהדרין שם): ״אדם הראשון מין היה, שנאמר איכה וכו׳״, ולכאורה יש לתמוה היאך אפשר להעלות על הדעת כי האדם הגדול שאת חטאו לא הכיר שום נברא. כאמור, היה באכילתו מעץ הדעת משום מינות? ואמנם מצינו עוד שחז״ל אמרו (עירובין יח): ״חסיד גדול היה וכו׳״. אלא אלו ואלו דברי אלהים חיים. אף כי חסיד גדול היה ועמד בחסידותו כל ימיו, וגם חטאו היה דק מאד וכו׳ כנ״ל, בכל זאת מכיון שבתור עומק פנימיות חדרי לבו נתגלתה איזו סטיה כלשהי והפסק כלשהו בעליתו התמידית בניגוד לכלל ״אורח חיים למעלה למשכיל״, ראו בה בשמים כעין מינות. ואף כי בדבריו שאמר ״האשה אשר נתת עמדי וגו׳״, היה פסק הלכה שהוא מחויב לשמוע בקולה, בכל זאת ״כל לבבות דורש ה׳״ (דברי הימים א, כח) פירוש: ה׳ דורש שכל הלב של האדם יהיה שלם עם ה׳ יתברך, ואם ה׳ החוקר לב ובוחן כליות מוצא פגם כזה, אין לבבו שלם עם ה׳ וקוראים לו מין. ואולם תביעה דקה כזו אפשר לתבוע רק מאדם, כי דוקא מתוך כך שהאדם גדול לאין שיעור וראשו מגיע השמימה יש מקום לתבוע אותו על פגימה קלה כזו שמלאכי השרת אינם יכולים אף להשיגה. 

'''הנה''' אמרו חז״ל (בראשית רבה ח:י) ״שמלאכי השרת טעו בו (באדם) ובקשו לומר לפניו קדוש״. והרי יש בזה טעות חמורה עד מאד לחשוב על נברא שהוא בורא, ואין לך עבודה זרה גדולה מזו, ובכל זאת לא מצינו שהמלאכים נענשו, כמו ״הנפילים אשר היו בארץ בימים ההם״, שהיו מלאכים, ומשום שחטאו הפילו אותם משמים לארץ (ראה ילקוט בראשית מד). ולמה לא באו מלאכים אלה על עונשם ולא השליכו אותם ארצה? אלא מכאן שהמלאכים אף על פי שגדולים הם מאד בשכלם שהוא שכל נבדל רוחני טהור, מוגבלים הם בשכלם, ומכיון שראו באדם חכמה רבה ונפלאה כזו שהיא למעלה מהשגתם, עלולים היו לטעות בו ולחשוב עליו שהוא בורא, ואינם נתבעים על זה. אבל לא כן האדם, הוא עולה עליהם במדרגות רבות, שתובעים אותו על אשר לא הבחין והכיר אף את הנטיה המוטעה הקלה הצפונה בתוך מעמקי לבו, והוא נענש עליה בעונשים איומים כאלה, שנטרד וגורש מגן עדן, נתמעטה קומתו ודמותו, ונקנסה עליו מיתה לו ולדורי דורותיו. ולא עוד אלא שנטיה קלה זו נחתמת כעבודה זרה וקוראים אותו מין. 

'''הוא''' הדבר אשר אמרנו, כי השגותיו של האדם גדולות הן לאין שיעור. מצינו בחז״ל (בראשית רבה ח): ״בשעה שקרא האדם שמות לכל הברואים, אמר לו הקדוש ברוך הוא: ואני מה שמי? אמר: לך נאה להקראות ה׳, שאתה אדון לכל, אמר הקדוש ברוך הוא: אני ה׳, זהו שמי שקרא לי אדם הראשון״, רואים אנו כמה גדול האדם שקרא שמות לכל הברואים, היינו שהכיר את הבריות כולם, והתאים להם שמות לפי טבעם ומהותם. וגם את המלאכים הכיר אדם הראשון עם כל הכחות המופלאים שיש בהם כמו: מיכאל באחת, גבריאל בשתים וכו׳ (ראה ברכות ד). כי אצלו לא נחשבו המלאכים יותר משאר הנבראים, ואף כי הם נבדלים מכולם בשכל נבדל מכל מקום עומדים הם, ככתוב (זכריה ג) ״ונתתי לך מהלכים בין העומדים האלה״. ועוד הגיע האדם למעלה עליונה כזו שקרא את הקדוש ברוך הוא בשם, ואמר: ״לך נאה להקראות ה׳ שאתה אדון לכל״, היינו שהסתכל אדם הראשון בכל חלל העולמות בשמים ובארץ ובכל היצורים והבחין והכיר בכל דבר קטן וגדול את אדנותו יתברך, ואמרו ״אתה אדון כל״!

'''ומכיון''' שכך, משום שיש בו באדם כחות נעלים ונפלאים כאלו, להכיר את כל הבריאה במהותה האמתית, אסור היה שתחול בו איזו נטיה שהיא שתוכל להטעותו, ומשום זה נתבע עליו ונענש בעונשים כה איומים ונוראים. ולא על כגון זו בלבד האדם נתבע, לא רק שלא יבוא הוא עצמו לידי טעות. אלא יש בכחו להיות מאיר ובא כנכון היום, עד שלא יחול שום טשטוש שהוא בשכלו הגדול, שלא יתכן אף רצון מאיזה צד שהוא לבוא ולהטעותו, כי במקום האור אין שליטה כלל לחושך. 

'''מצינו''' בחז״ל (שבת נו:): ״כל האומר שלמה חטא אינו אלא טועה שנאמר: ׳ולא היה לבבו שלם עם ה׳ אלהיו כלבב דוד אביו׳, כלבב דוד אביו הוא דלא הוה, מיחטא נמי לא חטא, אלא מה אני מקיים: ׳ויהי לעת זקנת שלמה נשיו הטו את לבבו׳? ההיא כרבי נתן וכו׳ הטו את לבבו ללכת אחרי אלהים אחרים ולא הלך וכו׳״. רואים אנו שגדולתו של האדם מגיעה עד כדי כך, שאם בקשו נשיו להסירו מאחרי ה׳ ללכת אחרי האלילים, כבר קוראים עליו: ״ולא היה לבבו שלם עם ה׳״ וש״נשיו הטו את לבבו אחרי אלהים אחרים״, כלומר: שבשמים רואים בזה לבד שנשיו בקשו להטותו - איזו נטיה בתוך לבו לאלהים אחרים, שאם לא כן, לא היה יכול להיות מקום אף לרצון מצד נשיו לבקש להטעותו. וכזה היה גם חטאו של אדם הראשון, אף כי ודאי חסיד גדול היה ואסור לומר אחרת (עי׳ ר״ח לסנהדרין שם), אלא שגם נטית לב כלשהי דקה מן הדקה תוך חסידותו אשר לא הכירו בה לא המלאכים ואף לא הוא בעצמו, ורק הקדוש ברוך הוא לבד הכיר בה, אף על פי כן גרמה לאחר כמה דורות לדור הפלגה של מינים בעולם. 

'''ולא''' רק לאדם הראשון ולשלמה החכם מכל אדם - נאמרו הדברים הללו, אלא כולנו בני אדם אנחנו, בני אדם הראשון, וגם בנו מוטבע הכח הזה. וזהו מה שאמר הכתוב (דברים יא) ״וסרתם ועבדתם אלהים אחרים״, כי אם יש מקום בלבו של האדם לאיזה פיתוי שהוא הגורם לסור מן התורה, הרי זה נקרא ״וסרתם ועבדתם אלהים אחרים״, ויש בזה משום מינות. והם הם דברי הספרי שהבאנו שאם האדם פוסק מן התורה מיד נדבק בעבודה זרה. וכן אמר גם משה רבינו ע״ה בתורה (שם כט): ״פן יש בכם שרש פורה ראש ולענה וגו׳ אשר לבבו פונה היום מעם ה׳ אלהינו ללכת לעבוד את אלהי הגוים וגו׳״. כלומר: אם יש בלב אדם איזה שורש שהוא אשר פונה מעם ה׳ אלהיו, כבר רואים בו כאילו הוא הולד לעבוד את אלהי הגויים. עד כדי כך שקולה וחמורה כל נקודה שלילית בלבו של האדם, ובכחה להכריע במהותו ולהוליכו שולל. למדים אנו מזה כמה צריך אדם להזהר בכך, כי אין שום אדם מובטח מזה. ויש אשר אף תוך לימודו מוסר בדביקות והרהורי תשובה, עלול הוא שתימצא בלבו איזו נטיה לא טהורה, ורואים בה שורש של מינות הגורמת הטעאות רבות והתכחשות בה׳. על כל אדם, איפוא, לשים תשומת לב רבה לזה לשרש אחרי כל הטיה כלשהי ויהיה כל לבו דבוק בתורה ובה׳ יתברך. 

= מעשי אבות =
״'''חייב''' אדם לומר: מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב״ (תנא דבי אליהו כה). מעשי האבות הם חכמה. המיוחד שבמעשיהם לא בעצם המעשים כי אם בהכרה ובחכמה שבהם. ויש אשר אדם יעסוק כל הימים באותם המעשים ועדיין אינם בגדר מעשי האבות, משום שאינם חדורים אותה החכמה. 

'''ויש''' להתבונן במה מצטיינים המעשים של האבות? והנה אמרו חז״ל (בראשית רבה לד): ״משל לאחד שהיה עובר ממקום למקום וראה בירה אחת דולקת, אמר: תאמר שהבירה הזאת בלא מנהיג? הציץ עליו בעל הבירה ואמר אני הוא בעל הבירה. כך לפי שהיה אבינו אברהם אומר: תאמר שהעולם בלא מנהיג? הציץ עליו הקדוש ברוך הוא ואמר אני הוא בעל העולם״. 

'''ויש''' להבין הרי כולם ראו את הבירה הדולקת, ובודאי שאלו גם הם: מי כאן בעל הבירה? ולמה לא נגלה עליהם הקדוש ברוך הוא כדרך שנגלה לאברהם אבינו? 

'''אלא''' שאברהם אבינו לא הסתכל בבריאה לבד, אך התעמק בחכמת הבריאה והכיר את יסוד החסד שבה. הוא ראה את השמש הנפלאה האיך היא מאירה על פני תבל ומועילה לכל הנמצאים עליה, וכן הירח והכוכבים וכו׳. כולם מטיבים ומועילים לברואי מטה ללא הפסק, לא ישנו מתפקידם ולא ימעטו מהטבתם, ואין במציאותם כל מקום לתגמול ושכר חלף עבודתם. כן ראה לפניו את כדור הארץ בכל היקפו - גשר עצום הנרקע על פני המים - המחזיק עליו כל יושבי חלד, אשר ימצאו בו את מזונותיהם וטרפם בתבואה ופירות, בעשבים ובאילנות וכו׳ וכו׳. והארץ הזאת עומדת לעולם לכלכל ולזון להטיב ולהועיל, וכל מהותה ומטרתה אך טוב וחסד. וכשהתבונן בזה אברהם אבינו מצא כי יש מקור לכל מעשי חסד אלו, שבירה זו דולקת במצות הבורא יתברך הוא אשר ברא את השמש והירח וכו׳ להועיל ולהטיב לכל הנבראים כולם, והם ששים ושמחים לעשות רצון קונם, להאציל לעולם שפע של הטבה וחסד. 

'''מכאן''' למד אברהם אבינו גם לעצמו - בתור נברא אשר בראו ה׳ על פני האדמה - ללכת בדרך זו, לעשות אף הוא כמעשיהם להטיב עם הבריות, להנאותם ולענגם בכל אשר יוכל, וראה כל תכליתו וחובתו בעולמו לעשות רק חסד לשם חסד וכמו השמש המאירה לעולם כן יצא והאיר אף הוא ״ממזרח צדק״, וכירח וככוכבים אשר לא יאספו נגהם, לא חשך גם הוא עמל ויגיעה לעשות תמיד חסד בארץ. וכשם שאין במעשי החסד של הבריאה שום מקום לתגמול ושכר, כך לא ביקש אברהם שום שכר והנאה חלף עבודתו, כי המבקש שכר ותשלום אין הטבתו ראויה להקראות ״חסד״, שאין זה אלא כמעשה חליפין לתועלתו ולהנאתו. ומתוך כך שראה והתבונן בבירה זו הדולקת והכיר את מעשי החסד בהבריאה, חייב את עצמו גם הוא לעשות כן. 

'''ולא''' הסתפק אברהם אבינו במעשי חסד לבני אדם שהם מצויים לפניו ובדברים שהם מרגישים את חסרונם, אלא חזר אחר בני אדם כדי שיוכל להטיב עמהם, ואף בהנאות שאינם משתוקקים להם כלל על כל פרטי תענוגיהם. אמרו חז״ל (אבות דרבי נתן ז): ״יהי ביתך פתוח לרווחה, כיצד? מלמד שיהא ביתו של אדם פתוח לרווחה לדרום למזרח ולמערב ולצפון, כגון איוב שעשה ארבעה פתחים לביתו וכו׳ כדי שלא יהיו עניים מצטערים להקיף את כל הבית: הבא מן הצפון יכנס כדרכו, הבא מן הדרום יכנס כדרכו, וכן לכל רוח וכו׳, אף על פי כן אמר הקדוש ברוך הוא לאיוב: איוב! עדיין לא הגעת לחצי שיעור של אברהם, אתה יושב ושוהה בתוך ביתך ואורחין נכנסין אצלך, את שדרכו לאכול פת חטים - האכלתו פת חטים, את שדרכו לאכול בשר האכלתו בשר, את שדרכו לשתות יין השקיתו יין, אבל אברהם לא עשה כן, אלא יושב ומהדר בעולם, וכשימצא אורחין מכניסן לתוך ביתו. את שאין דרכו לאכול פת חטין - האכילהו פת חטין, את שאין דרכו לאכול בשר - האכילהו בשר, ואת שאין דרכו לשתות יין - השקהו יין. ולא עוד אלא עמד ובנה פלטרין גדולים על הדרכים והניח מאכל ומשקה, וכל הבא ונכנס אכל ושתה וברך לשמים. לפיכך נעשית לו נחת רוח, וכל שהפה שואל, מצוי בתוך ביתו של אברהם, שנאמר: ׳ויטע אשל בבאר שבע׳״. 

'''אברהם''' אבינו לא חיכה שיבואו אליו אורחים ושיהיו זקוקים לטובתו, אלא הקדים פני אורחים והגיש להם מאכלים שלא הורגלו בהם כלל, כדי לענג אותם בכל התענוגות שבעולם. ועוד לא נחה דעתו בזה, אלא שבנה פלטרין גדולים על הדרכים והמציא להם תענוגיהם מבלי שיאלצו לטרוח אף טירחה כל שהיא, ויוכלו להגיע להם דרך כל הרוחות וימצאו הכל מוכן לפניהם. 

'''ומנין''' למד אברהם אבינו הנהגה זו? הסתכל בבריאה וראה כמה טובות המציא הקדוש ברוך הוא לברואיו אף בדברים שלא היה עולה על דעתם כלל לבקשם ולחפש אחריהם. כשם שאדם הראשון הכה אבן על אבן והוציא אש, כך אפשר שהיו עושים כל דורותיו ומסתפקים באור זה בלבד מבלי להרגיש צורך בשמש ובירח ובכוכבים, וכדומה לזה היו מסתפקים בלעדי עוד הרבה דברים. ולא חיכה ה׳ יתברך עד שיבוא האדם ויבקש אור בעדו או להרקיע לו את הארץ על המים וכו׳. וכן לא השהה את מזונותיו עד שירעב ויצמא ויבקש, אלא עד שלא נברא האדם כבר הוכנו לו השמים והארץ וכל צבאם עם טרפו וכל צרכיו וכל תענוגותיו, ״כדי שיכנס לסעודה מיד״ (ראה סנהדרין לח), ואחר כך ברא הקדוש ברוך הוא את מקבל הטובה - את האדם - ומילא לו את העולם בכל העינוגים והעידונים שלמעלה מכל מושגיו בכדי שיוכל ליהנות מהם. 

'''וזהו''' מה שאמרו חז״ל (אבות דרבי נתן ז:א), ש״אמר הקדוש ברוך הוא לאיוב: איוב, עדיין לא הגעת לחצי שיעור של אברהם וכו׳״, כי אברהם אבינו מיצה כל לימודו מהבירה הדולקת להשתדל גם הוא להכין לבני אדם אף תענוגות שלא עלה על דעתם לבקשם ולא חסרו להם כלל, והיה הולך ומהדר בעולם וכו׳, את שאין דרכו לאכול פת חטין האכילהו פת חטין, שאין דרכו לאכול בשר האכילהו בשר וכו׳. 

'''ועוד''' לא הסתפק אברהם בזה ושאל: ״תאמר שהבירה הזו בלא מנהיג״? כלומר: שהתעמק והתבונן ללמוד לא רק מהבירה הדולקת כי אם גם מהבורא יתברך עצמו כביכול, וראה חובתו לא רק לעשות חסד בארץ, אלא אף להיות בורא חסד, כבעל הבירה. רואים אנו שאברהם בהיותו בן תשעים ותשע שנה, ביום שלישי למילתו, שסכנתו מרובה וכאבו גדול, עד שהקדוש ברוך הוא הוציא חמה מנרתיקה כדי שלא להטריחו באורחים, אינו מוצא מנוחה לנפשו ויושב כחם היום בפתח ביתו ומצפה בכליון עינים, אולי יעבור מי שהוא דרך ביתו שיוכל להעניק לו מטובו וחסדו. ולכאורה מה ראה לעשות כן? הלא הבין כי ביום שרב כזה לא ילך שום איש בדרך, ואין מי שיהיה זקוק לביתו ולטובתו, ובודאי גם לא חסרו לו אורחים ששהו בביתו מהימים הקודמים, כי הלא היו באים אליו מכל קצוי ארץ לחסות בצל קורתו ובלי ספק היו מתעכבים בביתו זמן רב, ואם כן למה הצטער כה אברהם אבינו לחפש אחר אורחים חדשים? 

'''אכן''' הוא הדבר אשר אמרנו, כי אברהם הגיע ללמוד מבורא העולם שהוא מקור החסד, וכשם שמדת חסדו של הקדוש ברוך הוא חייבה לברוא מתחלה את כל ברואי העולם כדי להטיב עמהם, לגמול חסד מבלי אשר יהיו לה מבקשים, כן עיצב אברהם אבינו בעצמיותו מדה זו של יצירת מקבלי החסד וישב בחם היום והצטער הרבה על אשר אין לו אפשרות זו, עד שחייב שינוי הטבע ונשלחו לו מלאכי השרת בדמות אנשים כדי שיוכל לבצע מדה זו מכח אל הפועל. 

'''אמרו''' חז״ל (ילקוט שם בשם תנא דבי אליהו): ״האומר שלא אכלו המלאכים אצל אברהם לא אמר כלום, אלא בצדקתו של אותו צדיק ובשכר טרחתו שהטריח, פתח להם הקדוש ברוך הוא פיהם ואכלו, שנאמר: ׳והוא עומד עליהם ויאכלו׳״. רואים אנו מזה שה׳ יתברך שינה את הטבע של המלאכים והם התחילו לאכול, משום שאברהם אבינו הצטער על שאין באפשרותו להטיב היום, ומן התימה, וכי משום כך צריך לשנות את הטבע ולברוא להם פה וקיבה? ולמה לא היה די בזה כאותה דעה בגמרא (בבא מציעא פו) שהיו נראים כאוכלים, ושוב לא יצטער אותו צדיק? אלא שאברהם שנגלה עליו בעל הבירה וכו׳ למד דרכי טובו של הקדוש ברוך הוא, שהוא ברא את עולם החסד וברא את האדם כדי שיהנה מהחסד הזה, והשתוקק גם הוא ללכת בדרכיו של הקדוש ברוך הוא, שתתהוה מציאות כזו שיהיה לו עם מי להטיב, וישב בפתח האהל גם כחם היום וחיכה לאורחים. וכשראה שאין אפשרות להוציא לפועל את מדת חסדו הצטער צער גדול בנפשו, עד שהקדוש ברוך הוא שלח אליו מלאכים בדמות אנשים ופתח להם פיהם לקבל חסדו של אברהם אבינו ואכלו ממש, כדי שיוכל להדמות גם בזאת לקונו לברוא מקבל חסד שיוכל לבצע על ידו את מעשה החסד. 

'''ולכשנתמנה''' ונשאל, מה להם ולמלאכים לאכילה? שכל נבדל, אם גם נוצרו בו פה וקיבה, כלום הנאה יש לו אם יאכל לחם וחמאה, והאיך יצוייר בכלל שדבר רוחני זך כמלאך אלהים מיסב על השלחן ולועס ואוכל פת? הנה עד שאנחנו תמהים על המלאכים נתמה על בן אדם, שהרי הוא מצד שכלו ושרש נשמתו גדול הוא ממלאכים, כמו שמצינו בחז״ל (בראשית רבה יז) שאמר הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת: ״חכמתו מרובה משלכם״, ואף על פי כן כשבראו ה׳ יתברך בעולם הטביע בו טבע של אכילה ושתיה כפי צורך חיותו וקיומו. מעתה הוי אומר בעל כרחך כי טובה היא לאדם וחסד גדול עשה אתו ה׳ יתברך שיאכל ויהנה ויברך לה׳ יתברך ויתעלה בזה ויבא לתכלית הטוב. כן גם המלאכים בצדקתו של אותו צדיק ובשכר טרחתו שטרח, עלו במדריגתם ופתח להם הקדוש ברוך הוא פיהם ואכלו. 

'''ומכאן''' למדנו טיבם של מעשי אבות - אשר כל מעשיהם לא נבעו אלא ממקור החכמה - שמתוך הכרתם את ה׳ יתברך וההתדמות אליו ללכת בדרכיו. נעשו בעצמם למקור הטוב והחסד, ומתוך כך גרמו הנאה לבריות בכל פרט קטן כמדת הקדוש ברוך הוא אלהי הטוב והחסד. 

'''ומכיון''' שאברהם אבינו הגיע מתוך הבריאה להכיר את ה׳ כדי להידמות אליו ולהוות מקור הטבה וחסד. הופיע לפניו הקדוש ברוך הוא והציץ עליו ואמר: ״אני בעל הבירה״, וגילה לו את עצם חכמת מדות הטוב והחסד, כדי שיראה דוגמה להתנהג לפי מדותיו ומעשיו של הקדוש ברוך הוא בבריאה, בחינת מה הוא אף אתה. 

'''ולכך''' כיונו חז״ל במאמרם: ״חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אברהם יצחק ויעקב״, שיש לנו ללמוד שכל מעשינו הטובים לא יהיו מעשים סתם כי אם יהיו מעשי חכמה ויהוו מקור מדות הטוב. כדוגמת מעשי הקדוש ברוך הוא. ישנם אנשים עושים מעשים גדולים אבל לבם אינם מהוה מקור הטוב ולכן הם רחוקים ממעשי האבות, נחוץ לשנות את כל מקור המעשים. ואין להסתפק אף במעשי חסד כדוגמת איוב שנעשו לפי הדרישה והצורך, אלא יש לפעול חסד בתור מטרה לעצמה, ולכן נחוץ להטיב עם הבריות אף מבלי שיהא צורך בכך ואף להמציא את מקבל החסד וליצור בו את הרצון לכך, כפי מעשיו של אברהם אבינו, וכדוגמת מדות הטוב של הקדוש ברוך הוא. 

'''ויש''' לנו אפשרות להגיע למדריגה זו, אם נוסיף מחשבה והתבוננות למעשינו. 

'''ואמנם''' יש שאנו עושים מעשים גדולים שיסודותם בהררי קודש, כדוגמת מעשי האבות, אבל אנו אין מתבוננים בהם ולא עומדים על מהותם, ומתוך כך הם מאבדים את עיקר ערכם. והנה דוגמאות אחדות. חז״ל תיקנו במוצאי שבת קודש לומר מזמור ״יושב בסתר עליון״ שהוא שיר של פגעים כדי שלא יזיקו אותנו המזיקים, וכבר אמרו חז״ל (ברכות ו.): ש״אלמלי ניתנה רשות לעין לראות, אין כל בריה יכולה לעמוד מפני המזיקין״. ואף על פי שאין אנו רואים אותם כלל ואין מרגישים בהם תיקנו חז״ל שנתפלל להנצל מהם, הרי שאנו עושים מעשה חסד אף מבלי שידרשו ממנו ומבלי שנרגיש הצורך בכך. יש עוד טעם לתקנה זו, כדי להאריך בתפלה ולהשהות חזרתם של הרשעים לגיהנם. והנה יש באמירת מזמור זה הטבה גדולה לחיים ולמתים. ואילו היה האדם מתבונן ומשים לבו לזה הרי בכל מלה ומלה שהוא מוציא מפיו נמצא גומל חסדים ומטיב לבריות בתפלתו עליהם והולך בדרכיו של הקדוש ברוך הוא לחונן את הרשעים יורדי גיהנם ולהצטער בצרתם, אף שלא רואים את סבלם ואין איש דורש דבר זה ממנו, והלא הן הן כאמור דוגמת מעשי האבות. אבל דא עקא כי אנו אומרים תפלה זו ולא מרגישים כלל כי יש כאן משום הטבה וחסד בדרגות עליונות, אלא יוצאים אנו ידי חובתנו בזה כמצוה שביננו לבין המקום בלבד. 

'''וכן''' במה שנהגו לברך איש את דעהו בכל פעם בנוסח הראוי לזמנו כגון: צפרא טבא, שבתא טבא, שבוע טוב, וכדומה. יש בזה משום ברכה ותפלה לכל אחד, בשבת - שתהיה לו למנוחה ועונג, ובמוצאי שבת - שיצליח במעשיו במשך כל השבוע ושינצל מהפגעים המצויים בימות החול, ואילו היו מצרפים לזה כוונה והתבוננות בפירוש המלות האלה, ולא היו אומרים אותם רק מתור הרגל ושיגרא, הרי תוכם רצוף אהבה וחסד עם הבריות בהתאם לתנאיו ולמצבו של כל אדם, ולכל מה שעלול להתרחש אתו לעתיד, וכמה משתנים בכך פני אותם הדברים עצמם ומקבלים צורה מסוגם של מעשי האבות, כמדובר. 

'''נמצא''', אפוא, כי החובה של האדם לומר ״מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי״, אינה לעשות דוקא מעשים גדולים כדוגמת האבות, אלא להחכים אותם המעשים שהוא עושה. שיהיו נעשים בשימת לב הראויה ומתוך הכרה להידמות להקדוש ברוך הוא כדי להוות מקור הטבה וחסד כמטרה לעצמה. 

= בין אדם למקום ובין אדם לחבירו =
'''מקובל''' בעולם כי המצוות שבין אדם למקום והמצוות שבין אדם לחבירו הם שני ענינים נפרדים. אפשר לאדם להיות גומל חסד עם הבריות אף ללא הכרה ואמונה בה׳ ומבלי לקיים מצוות שבין אדם למקום; וכן להיפך, אפשר לקיים מצוות שבין אדם למקום אף מבלי להיות טוב לבריות. אולם אין זה נכון, המצוות שבין אדם למקום ושבין אדם לבריות קשורות אלו באלו ולא תיתכן כל הפרדה ביניהן. 

'''כשאדם''' מטיב עם הבריות ובאותה שעה הוא מתכחש למקום. הריהו דומה למי שגומל חסד עם אדם אחד ולמי שהוא מקור הטוב והחסד הוא גומל רעה ובודאי שאין הטבתו נובעת ממדת החסד. ואם כי אין נפקותא לה׳ יתברך בהתכחשותו אליו ואין כלל מושג של גמול רעה כלפי המקום, כביכול, אבל יחס זה מצד האדם פוגם במדת הטבתו ומוכיח שכל מעשי הטבתו אינם נובעים ממקור החסד. 

'''ועוד''' יותר מזה, לא רק שבזה נפגמה מדת הטבתו של אותו האיש אלא שכל מעשי החסד שלו אין להם כל ערך, ובמקום להוות הטבה וחסד הם מהוים רשעות ואכזריות. 

'''כשאדם''' מקיים מצוות שבין אדם לחבירו מתוך הרגשת טבעו בלבד, ללא הכרה בה׳ ומבלי לקשר אותן עם מקור הטוב והחסד ולדמותן למעשי החסד של ה׳ יתברך, קנה המדה של מעשיו מצומצם מאד והן מעוטי צורה ודמות הן במרחב ובמעוף והן בגישה וביחס. מושגי החסד של האדם מצד הרגשת עצמו מוגבלים והוא מסתפק במעשים פעוטי ערך. ולא עוד, אלא לכשנדייק בהם נמצא שאין זו הטבה כלל אלא רשעות, כי הוא מונע מחבירו את כל גדולת החסד ואת כל השפע האלהי האצור בתוכו, ובמקום לתת את טובתו של מקום הריהו נותן לו את טובתו הוא המוגבלת. והוא דומה למי שיכול לתת לחבירו עולם מלא ואינו נותן לו כי אם דבר פעוט ואין לך עלבון גדול מזה. אך לעומת זה אם אדם בא אל המצוות שבין אדם לחבירו מתוך זה שהוא מכיר בה׳ והוא מקיים אותן לא מתוך הרגשותיו ומושגיו המצומצמים כי אם לאחר הסתכלותו בשפעת החסד הפרושה בכל הבריאה ומתוך רצון להידמות בזה לה׳ יתברך וללכת בדרכיו, הרי ממדי החסד שלו הם שמימיים, מעין חסד של הקדוש ברוך הוא, ויש להם מעוף אחר וגישה אחרת, והם מקבלים צורה נשגבה ודמות עילאה. 

'''וזוהי''' דמות החסד של האבות. האבות לא עסקו במעשי חסד סתם, כי אם הכירו קודם את ה׳ הטוב והמטיב שחסדו מלאה הארץ, והם הבינו שעל האדם ללכת בדרכיו ולקחו דוגמה ממנו, כשם שהוא שופע חסד לכל הברואים ללא גבול וללא הרף, כך השתדלו הם להטיב בעולם בממדים הגדולים ביותר. אברהם אבינו הגיע במדת החסד לשיאה, עד שמיחסים את המדה, הזאת אליו, בדברי הכתוב: ״חסד לאברהם״ (מיכה ז), והוא משום ששאב ממקור החסד ותפש, כביכול, את מדת חסדו של הקדוש ברוך הוא. בן שלש שנים הכיר אברהם את בוראו והסתכל בבירה, וראה אותה מלאה טוב ועונג לאין שיעור וכל יסודה הוא החסד, כדברי הכתוב: ״עולם חסד יבנה״ (תהלים פט). וכל שפע החסד הזה אינו מיועד לכל הברואים בכללם, אלא בשביל כל יחיד ויחיד. כי הקדוש ברוך הוא ברא את כל העולם בשביל אדם הראשון כשהיה יחידי בעולם, וכן בורא אותו בכל הדורות בשביל כל אדם ואדם. ומתוך זה למד אברהם ללכת בדרכי הבורא והתחיל לעשות חסד עם הבריות כדוגמת הבורא. וככל אשר עלה יותר בהכרת ה׳ כן עלה יותר במעשי החסד שלו, עד שהגיע בהטבתו לממדים כאלה שהתדמה ממש למדת חסדו של הקדוש ברוך הוא. 

'''כבר''' הוסבר לעיל בארוכה מדת הכנסת אורחים של אברהם, שהגיע בה לשיא ועלה על כל אנשי החסד בעולם בכל הדורות. חז״ל אומרים שסעודת אברהם היתה חשובה משל סעודת שלמה המלך בשעתו (ראה בבא מציעא פו:). וההבדל היה לא באיכות הסעודה בלבד כי אם בכל היחס והגישה. נציין דוגמה אחת. חז״ל מספרים שכאשר באו המלאכים לביתו של אברהם, שחט לכל אחד מהם פר מיוחד כדי שיוכל להאכילו לשון בחרדל. עובדה זו שהיה מוכן לבזבז שור שלם כדי להוציא מתוכו את הלשון ולהגיש אותו למאכל לאיש אחד, מוכיחה על גישתו והערכתו את האדם ועל דמות החסד שלו, בפעולה זו היה ערך הרבה יותר ממה שהיה מאכיל למי שהוא שור שלם, כי בכך הוא מגלה גם את יחסו הנשגב אל האדם שיש להטיב לו בשיעור נפלא כזה. ויש ביחס זה בלבד עונג גדול שאין כמותו. ומנין בא אברהם למדת חסד מופלאה כזו? מתוך התדמותו למעשי החסד של הקדוש ברוך הוא בעולם, שברא את כל הדר הבריאה על כל תענוגותיה המרובים והמגוונים בשביל כל יחיד ואף במטרה להאכילו מתוך כל שפע הטובה הזאת סעודה אחת בלבד. 

'''הוא''' אשר אמרנו שדוקא מתוך הכרה בה׳ והסתכלות במעשי החסד שלו בבריאה יש להגיע למדת החסד בשיעור הגדול ביותר שהוא למעלה מכל מושגי האדם. ומכאן שמי שמטיב עם הבריות ללא הכרה בה׳ נמצא שמעשיו פעוטים מאד והוא מונע מהן את החסד באותם הממדים הגדולים ויש בזה משום זלזול באדם ואין הוא מטיב כי אם מריע. 

'''ומתוך''' זה שאברהם נגש אל החסד כאמור, בעקבות הכרתו בה׳ בא גם למעשי חסד רוחניים, לקרב את הבריות לשמים ולזכותם במצוות שבין אדם למקום. כפי שהכתוב אומר: ״ואת הנפש אשר עשו בחרן״, כלומר שעשה נפשות לה׳ והכניסם תחת כנפי השכינה. אברהם ראה שגמר יצירתו של האדם היה בזה שהפיח בו נשמה כדכתיב: ״ויפח באפיו נשמת חיים״, הרי שזו עיקר יצירתו ובזה החסד הגדול ביותר. ומתוך זה בא גם הוא להכרה שבעיקר יש לעשות נפשות. 

'''ובאמת''' לא יתכן חסד עם הבריות בענינים חמריים בלבד, והעושה כן דומה למי שרואה אדם ישן בתוך בית בוער באש והוא מרחם עליו ואינו רוצה להקיצו ולהפריעו משינתו. והרי אין לך אכזריות גדולה מזו, כי מה יועילו רחמיו בשעה שאינם אלא לרגע ומיד אחר זה תתפשט הדליקה ותשרוף אותו. כן אם מטיבים לאדם בעניני גופו בלבד ולא דואגים למצבו הרוחני, כי אז הרי מעלימים עין מאשרו האמתי והנצחי. ומה התועלת בכל הטבתו אם היא לחיי שעה בלבד ועוזבים את כל חיי העולם. 

'''ולא''' עוד אלא שאם האדם עוסק במצוות שבין אדם לחבירו בלבד, הוא מונע מהבריות עולמות של חסד. חז״ל אומרים על הפסוק ״בהבראם״ שבאות ה״א ברא ה׳ את כל העולם (מנחות כט), ואם באות אחת שבתורה נברא עולם מלא כל טוב ותענוגים לאין שיעור, הרי מכאן כמה עולמות של טוב וחסד כלולים בכל מצוה שבתורה, ואם האדם מחסיר אפילו מצוה אחת הרי הוא מונע עולמות של חסד מהבריאה והורס כל מעשי בראשית. נמצא שאם אין האדם מקיים את המצוות שבין אדם למקום הוא מחריב את העולם ומונע את שפע טובו וחסדו של הקדוש ברוך הוא מהבריות ופוגע איפוא בצורה חמורה מאד גם בענינים שבין אדם לחבירו. 

'''ועוד''', הרי כל חטאו של אדם הראשון היה במצווה שבין אדם למקום, כי לא נצטוה כי אם במצוה אחת כדכתיב: ״ויצו ה׳ אלהים״ ופירש רבי יהודה שה׳ ציוה לו על אלהותו (ראה סנהדרין נו:), והנה ברגע שפגע במצוה זו בצורה הדקה ביותר, נהפך גן העדן לגיהנום וכל הבריאה נתקללה וירד חורבן לעולם, ומכאן שכל אדם אם הוא לקוי במצוות שבין אדם למקום, הרי הוא מחריב עולמות ומהפך את הטוב לרע ונמצא שאף אם הוא מטיב עם הבריות אינו מביא להם טובה כלל כי אם גורם להם הרס ומעמיק להם את הגיהנום. 

'''וכשם''' שאין לקיים מצוות שבין אדם לחבירו בלי מצוות שבין אדם למקום, כך אין לקיים, כאמור, מצוות שבין אדם למקום בלי מצוות שבין אדם לחבירו, הכתוב אומר: ״בכל צרתם לו צר״ (ישעיה סג), כלומר, שאם הבריות סובלות הרי גם הקדוש ברוך הוא נמצא איתם בצרתם. הקדוש ברוך הוא רוצה בטובתם של הבריות בממדים העליונים ביותר, ומשום כך ברא עולם של חסד מלא כל טוב ותענוגים לאין לשיעור. ועוד לא הסתפק בזה והושיב את האדם בגן עדן שאחרי כל התיאורים אי אפשר לנו לקבל כל מושג על תענוגותיו ומעדניו, כפי שהוסבר בפרקים הקודמים. ואם חסר לאדם משהו מאותם התענוגים יש צער להקדוש ברוך הוא והוא משתתף בסבלם. 

'''הכתוב''' אומר בחטא דור המבול: ״ויתעצב ה׳ אל לבו״ (בראשית ו) כפי שחז״ל מתארים עוד חי דור זה בתענוגים גדולים מאד. חייהם נמשכו קרוב לאלף שנה, זרעו אחת לארבעים שנה וכו׳ כפי שמסופר במאמרים הקודמים, ולפי מושגינו כיום היינו רואים בזה גן עדן. ובכל זאת התעצב הקדוש ברוך הוא על מצבם זה, משום שחסר להם מהחסד שרצה להעניק לבריותיו במדה הגדולה ביותר, מתענוגי גן העדן של אדם הראשון שגורש מתוכו. 

'''נמצא''' איפוא שאדם המקיים מצוות שבין אדם למקום ואיננו גומל חסד עם הבריות ומונע מהם את הטבתו, הריהו לא רק פוגע בבין אדם לחבירו כי אם גורם צער גדול גם למקום ומביא סבל להקדוש ברוך הוא, כביכול, המשתתף בצרתם ובסבלם והוא פוגע ממילא גם במצוות שבין אדם למקום. 

'''וזה''' מה שאמרו חז״ל: ״לעולם חייב אדם לומר: מתי יגיע מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב״, כי אם האדם רוצה לקיים חובתו בעולמו עליו ללכת בדרכי האבות לקשר את מעשי החסד עם הכרה בה׳ ולקיים אותם מתוך התדמות למעשי הקדוש ברוך הוא ואז יקיים גם מצוות שבין אדם למקום וגם מצוות שבין אדם לחבירו ויביא אושר לכל העולם ויהפוך אותו מגיהנום לגן עדן.

= מושג החסד שבתורה =
'''הבאנו''' לעיל את דברי הרמב״ן על הפסוק: ״זה ספר תולדות אדם״, כי תולדות האדם זהו ספר התורה. ולכאורה הרי תולדות אלה באו להם לקדמוני הדורות מכוח שכלם הם, מתוך חכמת האדם, ואיך אנחנו מקיימים אותם בתור תורת ה׳ שניתנה למשה בחורב. אלא שקדמוני הדורות כיונו בתולדותיהם ובמעשיהם לדעת העליונה ולחכמת ה׳ ולא לפי מושגי הפילוסופיה האנושית, ומשום כך נתהוו כחלק מתורת ה׳. תולדות אלה נמסרו למשה בחורב ביחד עם שאר חלקי התורה וגם עליהם נאמר: ״זכרו תורת משה עבדי״. 

'''וכמו''' תולדות האדם כן גם מעשי האבות היו מכוונים לחכמת ה׳ ולדרכי ה׳ והם נהפכו לעיקרי התורה שמשה כתב מפי ה׳, עד שחז״ל אמרו: ״לעולם חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב״, כלומר שהם תכלית כל התורה. 

'''והנה''' עיקר תולדות האדם ומעשי האבות התבטאו בפעולות החסד, אשר הן היוו תורת החיים שלהן ונקבעה לתורת ה׳ לכל הדורות. את התורה הזאת, תורת החסד, למדו מעצם הבריאה. בכל הבריאה מתגלה חסד ה׳ כדברי הכתובים: ״עולם חסד יבנה״ (תהלים פט): ״חסד ה׳ מלאה הארץ״ (שם לג) ״חסד ה׳ מעולם ועד עולם״ (שם קג) ועוד ועוד. ומתוך דרכי ה׳ בבריאה למדו קדמוני הדורות ואבות העולם את תורת החסד ועסקו בה כל חייהם. 

'''ה׳''' המציא לאדם הראשון עולם של חסד, כדברי הכתוב: ״כל שתה תחת רגליו, צנה ואלפים כלם וגם בהמות שדי צפור שמים, ודגי הים וכו׳״ (תהלים ח). וממנו למד גם הוא לעשות מעשי חסד עם כל הנבראים ולהשגיח עליהם. ואף על פי שנצטוה במצוה אחת בלבד: ״ויצו ה׳ אלהים״, הרי זוהי משמעותה של אותה המצוה, כי אם יכיר את הבורא, שמתגלה בעולם על ידי מדת החסד והרחמים, ילך בדרכיו ויעשה חסד (ראה בראשית רבה  ח, שמלאכי השרת קיטרגו על בריאת האדם וחסד אמר שיברא מפני שהוא גומל חסדים). 

'''וכן''' עסק נח בחסד בזה ששימש את כל הנבראים שהיו מצויים אתו בתיבה, כפי שהאריכו בזה חז״ל (ראה לעיל במאמר ״דקות התביעה בקצה השלמות״). וגם הוא למד את תורת החסד מהקדוש ברוך הוא שהוא מקור החסד. ומנוח למד אברהם אבינו בקל וחומר. אמרו חז״ל: ״כשאמר אברהם למלכי צדק (שהוא שם בן נח) כיצד יצאתם מן התיבה? אמר לו: בצדקה שעשינו שם. אמר לו: ומה צדקה עשיתם בתיבה? וכי עניים היו שם? והלא לא היו שם אלא נח ובניו ועם מי הייתם עושים צדקה? אמר לו: עם הבהמה וחיה ועוף. לא היינו ישנים אלא נותנים היינו לפני זה ולפני זה. אותה שעה אמר אברהם: ומה אלו אילולי שעשו צדקה עם בהמה חיה ועוף לא היו יוצאים ומכיון שעשו צדקה יצאו, אני אם אעשה בבני אדם שהם בצלמו של הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה. אותה שעה: ׳ויטע אשל בבאר שבע׳, אכילה שתיה לויה״ (ילקוט תהלים לז). וגם ביעקב אבינו מצינו שעשה חסד עם כל הברואים ואף עם הגויים כדברי הכתוב: ״ויחן את פני העיר״ (בראשית לג). ואמרו חז״ל: ״מטבע תיקן להם וכו׳ שווקים תיקן להם וכו׳ מרחצאות תיקן להם״ (שבת לג). 

'''במעשי''' חסד אלה מיצו האבות את תכליתם ואת תורת חייהם. 

'''ולא''' עוד אלא שתורת חסד שלהם עוד יפה מתורה שלנו. אמרו חז״ל: ״יפה שיחתם של עבדי אבות מתורתם של בנים. פרשתו של אליעזר שנים ושלשה דפים אומרה ושונה, ושרץ מגופי תורה ואין דמו מטמא כבשרו אלא מריבוי המקרא״ (בראשית רבה ס:ח). ולכאורה היאך יתכן דבר זה ששיחתם של עבדי האבות יפה יותר מהתורה, אלא ששיחתם התבטאה במעשי חסד כי לא רק מעשיהם היו של חסד אלא כל שיחותיהם שדיברו וחזרו ושנו היוו דברי תורה במסכת החסד. ולא דברי תורה סתם כי אם עמקי התורה והחכמה. חז״ל אמרו: ״דמשק אליעזר - אמר ר׳ אליעזר שדולה ומשקה מתורתו של רבו לאחרים״ (יומא כח). הלשון דולה נופלת על הוצאה ממעמקים, כדברי החכם: ״מים עמוקים עצה בלב איש ואיש תבונה ידלנה״ (משלי כה). חכמתו של אברהם היתה עמוקה בתוך כליותיו, כפי שאמרו חז״ל: ״זימן הקדוש ברוך הוא שתי כליותיו כשני חכמים והיו מבינות אותו ויועצות אותו ומלמדות אותו חכמה״ (אבות דרבי נתן לג). ומתוך מעמקי כליותיו היה דולה אליעזר. ומה היתה חכמתו של אברהם? חכמת החסד. הרי שתורת החסד שלהם היא חכמה עמוקה מאד. ושהיא יפה מתורתם של בנים.

'''ובאמת''' מתבטאה כל צורת התורה שלנו בחסד, כדברי חז״ל: ״תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים״ (סוטה יד.). כשם שרצונו של הקדוש ברוך הוא בבריאה משתקף במעשי חסד, כן גם בתורה מתגלה רצונו בחסד. ובזכות החסד קיים כל העולם כדכתיב: ״עולם חסד יבנה״ (תהלים פט). אמנם שנינו: ״על שלשה דברים העולם עומד על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים״ (אבות א), אבל כאמור, צורת כל הדברים, הן של התורה והן של העבודה, הוא החסד והוא היסוד העיקרי שעליו מושתת העולם. ואי אפשר לומר אחרת, כי לכאורה היאך היה קיים העולם לפני מתן תורה ובנין בית המקדש? אלא בעל כרחנו שהיה קיים על החסד שהיא תמציתה ותכליתה של התורה והעבודה.&lt;ref&gt;ראה אבות דרבי נתן ד: ״העולם לא נברא אלא בחסד, שנאמר (תהלים פט) ׳כי אמרתי עולם חסר יבנה וכו׳׳. פעם אחת היה רבי יוחנן בן זכאי יוצא מירושלים והיה רבי יהושע הולך אחריו וראה בית המקדש חרב. אמר רבי יהושע אוי לנו על זה שהוא חרב, מקום שמכפרים בו עוונותיהם של ישראל, אמר לו: בני! אל ירע לך, יש לנו כפרה אחת שהיא כמותה ואיזו? זו גמילות חסד, שנאמר (הושע ו), ׳כי חסד הפצתי ולא זבחי׳״.&lt;/ref&gt;

== ב ==
'''אולם''' בדרכי ה׳ כתוב: ״כל אורחות ה׳ חסד ואמת״ (שם כה), כלומר חסד ה׳ קשור באמת. לא כל מה שנראה לעינינו כמעשה חסד הוא חסד אמת, כי רק חסד הנובע ממדת האמת ראוי להיקרא חסד. ומשום כך אומר המקרא: ״תתן אמת ליעקב חסד לאברהם״ כי שתי המדות קשורות זו בזו. אין אמת בלי חסד ואין חסד בלי אמת.&lt;ref&gt;ראה חז״ל עבודה זרה יז: ״כל העוסק בתורה בלבד (בלי גמילות חסרים כנ״ל) דומה למי שאין לו אלוה, שנאמר: ׳״וימים רבים בישראל ללא אלהי אמת׳״ (דברי הימים ב טו); וראה חז״ל (תנהומא וירא א) ״׳כל ארחות ה׳ חסד ואמת׳ – הקדמתי חסר לאמת״.&lt;/ref&gt; וחסדו של אברהם אבינו היה קשור באמת. 

'''מסופר''' בתורה כי אברהם ישב כחום היום לאחר שהקדוש ברוך הוא הוציא את החמה מנרתיקה וחכה לאורחים. לכאורה היה אברהם פטור ממצות הכנסת אורחים, משום שהיה חולה אנוש, ביום השלישי למילתו, שהוא הזמן המסוכן ביותר. וגם לא היתה אפשרות כלל שיבואו אורחים בחום כזה שהיה דומה לגיהנום, ולפי מושגי השכל האנושי לא היה כאן כל מקום למעשי חסד. ולא עוד אלא שאברהם שלח את אליעזר עבדו לחפש אורחים והביא לו תשובה שאין אורחים. אבל אברהם אמר: ״לית הימנותא בעבדי״ ויצא בעצמו (ראה בבא מציעא פו:). אברהם למד את מדת החסד מדרכי הקדוש ברוך הוא וידע כי ״חסד ה׳ מלאה הארץ״ (תהלים קלג), אין שום מקום פנוי מחסד הקדוש ברוך הוא ואף בגיהנום זה יש מקום לחסד. ולכן ישב אברהם פתח האוהל וחיכה לאורחים כי היה בטוח שיזדמנו לו מעשי חסד. ואף אם אין כל אפשרות שילכו עובדי דרך בחום כזה, הבין אברהם שבודאי יבוא שינוי הטבע שתיוצר כעין דרך חדשה למעשה חסד בתוך אותו הגיהנום, וה׳ יברא ברואים מיוחדים שיוכל להיטיב עמהם, ואברהם השתוקק ללכת בזה בדרכי הקדוש ברוך הוא. כשם שהכין הקדוש ברוך הוא את כל הבריאה לפני שהיה אדם בעולם ואחר כך יצר את האדם שיקבל את חסד הבריאה (ראה סנהדרין לח), כך השתוקק אברהם ללכת בדרכי ה׳ לעשות חסד לפני שעוד היה עם מי להיטיב ורצה שיווצרו ברואים שיוכל לבצע עליהם את מדת טובו וחסדו (ראה לעיל במאמר ״מעשי אבות״). 

'''ואמנם''' יצא מגיהנום זה חסד לשעה ולדורות, לעולם הבא ולעתיד לבוא, כי שלח ה׳ מלאכים ושינה את טבעם שאכלו ממש, כפי דעה אחת, כדי שאברהם יוכל לגמול אתם חסד, ומכל פעולה שעשה אברהם עם המלאכים יצאה ממנה טובה לישראל לכל הדורות ואף לעתיד לבוא. אמרו חז״ל: ״בשכר ׳חמאה וחלב׳ זכו למן; בשכר ׳והוא עומד עליהם׳ - זכו לעמוד הענן; בשכר ׳יוקח נא מעט מים׳ - זכו לבארה של מרים״ (בבא מציעא פו:). ולא עוד, אלא ש״כל מה שעשה אברהם למלאכי השרת בעצמו עשה הקדוש ברוך הוא לבניו בעצמו״ (שם), כלומר שבזכות חסדו של אברהם למלאכים, טיפל הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו בבניו וגמל להם חסד למעלה מדרך הטבע. ועוד, שבזכות זו יפרע להם הקדוש ברוך הוא גם לעתיד לבוא (ראה ילקוט בראשית יח). הרי שהגיהנום הזה שה׳ הוציא חמה מנרתיקה, נהפך לגן עדן ומשם דוקא זכו אבותינו במדבר לאכול את המן, לחם שמלאכי השרת אוכלים אותו, כדכתיב ״לחם אבירים אכל איש״ (תהלים עח, וראה יומא עה), ונעשו להם נסים בצאתם ממצרים ועוד יזכו לנפלאות גם להבא. 

'''ומנין''' בא אברהם לידי הכרה זו? משום שהכיר את דרכי ה׳ ואת מדת טובו וקבל מושגים אחרים בחסד והוא ידע שאין מקום פנוי מחסד ה׳, ואף אם אין למי להיטיב ואף בגיהנום עצמו. ובאמת כבר אמרו חז״ל: ״׳וירא ה׳ את כל אשר עשה והנה טוב מאד׳. ׳טוב׳ - זה גן עדן: ׳מאד׳ - זה גיהנום״ (ילקוט בראשית טז). הרי שעל הגיהנום נאמר טוב מאד, כי גם הוא כולו חסד ה׳. ועוד אמרו חז״ל: ״אלו בני האדם העוברים על רצונו של הקדוש ברוך הוא וכו׳ ומצדיקים עליהם את הדין ואומרים לפניו: רבונו של עולם: יפה דנת, יפה זכית, יפה חייבת ויפה תיקנת גיהנום לרשעים וגן עדן לצדיקים״ (עירובין יט). אף הרשעים הנמצאים בגיהנום ורואים את אכזריות הדין בכל תקפה, מכירים את החסד של ה׳ שבתוך הגיהנום עצמו, שהרי יש להם שם קשר עם ה׳ שהוא נפרע מהם ויש בזה משום חסד רב, והם משבחים את הדין היפה, ועוד מקדימים את המלה ״יפה״ ל״דנת״. וזוהי כוונת הכתוב: ״הודו לה׳ כי טוב, כי לעולם חסדו״, כי טוב ה׳ מתבטא בזה כי חסדו הוא לעולם, בכל מקרה ובכל מקום, לרבות הגיהנום. אין מציאות שאין בה חסד ה׳. 

'''נמצא''', איפוא, שאין משמעות החסד לפי המושגים שאנו מתארים לנו, במעשים הנראים לנו לטובים, אלא שהחסד קשור באמת ואף במעשים הנראים לנו כאכזרים ואף בסבלי הגיהנום הקשים ביותר, אם הם לפי מדת האמת הרי יש בהם חסד ה׳, ודוקא על כגון דא נאמר: ״טוב מאד״. 

'''ומתוך''' מושגים אלה בחסד הכיר אברהם שגם ציווי ה׳ על מעשה העקידה נובע ממדת החסד. לכאורה, בשעה שאמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: ״קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת את יצחק וכו׳ והעלהו שם לעולה״ (בראשית כב), היה צריך אברהם לראות בזה נגוד לחסד ולהשיב: ״אתמול אמרת לי: ׳כי ביצחק יקרא לך זרע׳ ועכשיו אתה אומר: ׳והעלהו שם לעולה׳״ (ירושלמי תענית ב:ד). הרי כל מטרתו של אברהם היתה לעשות חסד בעולם ושבנו יצחק ימשיך אחריו במדה זו, שזו תכלית הבריאה, ואם יעלה את יצחק לעולה, הלא תיבטל כל תכניתו ותיפסק מדת החסד בעולם. אבל אברהם שהכיר את דרכי ה׳, ידע שאין החסד נערך לפי מושגי בני האדם, ואף במעשה העקידה שנראה כמעשה אכזרי וכסותר את תכליתו במעשי החסד, גם בו יתגלה חסד ה׳, כי כשם שיצא חסד בגיהנום, יצא חסד מכל פעולה ומכל מאורע, ואברהם השכים בבקר והזדרז לקיים מצות ה׳. 

'''ומשום''' כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם לאחר מעשה העקידה: ״עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה״, ולא אמר לו: ״עתה ידעתי כי חסיד אתה״, למרות שמדתו של אברהם היתה החסד כי חסדו של אברהם לא היתה לפי מושגי בני האדם כי אם חסד המשולב באמת, חסד הקשור בהכרת ה׳ וביראת ה׳. אברהם למד את דרכי החסד, כאמור, מדרכי ה׳ יתברך המתגלות בבריאה, וחסד ה׳ נובע מחכמה, כי ״חסד ה׳ מלאה הארץ״ ו״ה׳ בחכמה יסד ארץ״, כלומר שהחסד הוא חכמה. ואין חכמה אלא יראה, כדברי הכתוב: ״ראשית חכמה יראת ה׳״. הוי אומר, שיראה וחסד היינו הך, אין חסד בלי יראה ואין יראה בלי חסד. אם האדם הוא ירא ה׳, הוא הולך בדרכי ה׳ ועושה חסד, ואם אינו עושה חסד חסר לו ביראה. 

'''ואמנם''' מפורש בדברי חז״ל שיראת אברהם התבטאה בחסד. איתא במדרש (שמות רבה א) ״ותיראנה המילדות את האלהים וגו׳״- ״קשטו עצמן למעשה זקנן, זה אברהם, כמו שהקדוש ברוך הוא מעיד עליו: ׳כי עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה׳. אמרו: אברהם אבינו ע״ה פתח לו פונדק והיה זן את העוברים ואת השבים בני אדם ערלים, ואנו לא דיינו שאין לנו להאכילם אלא להרוג אותם? אנו נחייה אותם״. הרי שהמיילדות פירשו את יראת ה׳ של אברהם במעשי חסד שלו וממנו למדו גם הן לירא את ה׳ במעשי חסד.&lt;ref&gt;ראה עוד חז״ל (זוהר במדבר קמה): ״וחסד ה׳ מעולם ועד עולם על יראיו״ (תהלים קג) – ״כמה גדולה היראה לפני הקדוש ברוך הוא שבכלל היראה ענוה ובכלל ענוה חסידות. נמצא שכל מי שיש בו יראת חטא, ישנו בכולם ומי שאינו ירא שמים אין בו לא ענוה ולא חסידות״.&lt;/ref&gt;

'''ומכאן''' נבין גם פרשת סדום. כתוב בתורה: ״ואנשי סדום רעים וחטאים לה׳ מאד״ (בראשית יג). והנה מבואר שהיו לקויים במדת החסד, כדברי הכתוב: ״הנה זה היה עוון סדום אחותך, גאון שבעת לחם ושלות השקט היה לה ולבנותיה, ויד עני ואביון לא החזיקה״ (יחזקאל טז). ובכל זאת מתארת אותם התורה כ״רעים וחטאים לה׳״. הרי שיראה וחסד היינו הך, ואם היו לקויים במדת החסד, הם ממילא לקויים גם ביראת ה׳ ונקראים רעים וחטאים לה׳ מאד. 

'''ומשם''' אנו גם למדים שמשמעות החסד אינם לפי המושגים שלנו. הכתוב אומר שהתביעה על סדום היתה שלמרות שהיתה גאון שבעת לחם ושרויה בשלוה לא החזיקה יד עני ואביון, כלומר שביחס למצב היותם שבעים ושלוים לא מילאו את חובתם להחזיק את העניים. משמע שאף אם היו מחזיקים יד עני ואביון, אבל לא בשיעור הראוי לפי ערך עשירותם ושלותם,&lt;ref&gt;ראה רמב״ם הלכות מתנות עניים פרק ו׳ הל׳ ח׳ שהחזקת יד עני ואביון זו היא המעלה השמינית, המעלה הגדולה ביותר בצדקה. ויש בזה אריכות דברים בשיחות אחרות.&lt;/ref&gt; יש בהם רשעות סדום וראויים הם לגזר הדין של הפיכתם וחורבנם. אמנם כפי שמשמע מדברי חז״ל רחוקים היו אנשי סדום לגמרי מחסד וצדקה, אבל הכתוב בא להדגיש שבעוון זה בלבד שלא עשו צדקה לפי ערך מצבם די היה להרשיעם ולשחתם מן העולם. וכעין זה פירש על אותו פסוק ר׳ יונה בספר ״שערי תשובה״ (ג:טו) כי ״מצאנו בענין אנשי סדום שהיו רעים לה׳ מאד בכמה עלילות נשחתות כמו הגזל והחמס ועוות הדין וגילוי עריות, ועם כל זה הזכיר הכתוב כי אבדו ונשמדו בעוון ביטול הצדקות״. 

'''הרי''' יש לנו מושג חדש בחסד, עד כמה מגיעה בזה חובתו של האדם שאף אם הוא עוסק בחסד אבל אם חסרה לו בזה השלימות בהתאם לשיעור שהוא חייב בו, יש בכך השחתה רבה המביאה לידי השמדה מן העולם. 

'''וכן''' אנו מוצאים להיפך, לצד החיוב, שמעשה חסד עלול לשנות את גזר דינו של האדם ולהפוך את כל מדריגתו. אנו קוראים באיכה (ד:ו): ״ויגדל עוון בת עמי מחטאת סדום ההפוכה כמו רגע ולא חלו בה ידים״. הרי שעוון ישראל גדל מחטאת סדום והם היו ראויים להיהפך כמו סדום ועמורה. והגמרא (סנהדרין קד) שואלת: ״וכי משוא פנים יש בדבר (כלומר, הואיל וישראל רעים יותר מסדום, למה לא נהפכו כסדום, רש״י)? ואמר רבא אמר רבי יוחנן: מדה יתרה היתה בירושלים שלא היתה בסדום, דאילו בסדום כתוב: ׳הנה זה היה עוון סדום אחותך גאון שבעת לחם וכו׳ ויד עני ואביון לא החזיקה וגו׳״, ואילו בירושלים כתוב: ׳ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהם היו לברות למו׳״. ומבואר במדרש רבה (איכה ד): ״כיצד? היתה לאחת מהן ככר אחת והיה בה כדי שתאכלנה היא ובעלה ובנה (ראה שם המפרשים) יום אחד כיון שמת בנה של שכנתה, היתה נוטלת אותו ככר ומנחמת אותה בה, והעלה עליהם הכתוב כאילו בישלו ילדיהם למצוות״. ומשום זה מסיים הכתוב: ״לא חלו בה ידים״ (ראה רש״י מדר׳ בראשית כח). 

'''רואים''' אנו מכאן שאף שבני ישראל ירדו למדריגה כזו שהיו גרועים יותר מסדום והיו ראויים שתבוא עליהם מהפיכת סדום כרגע, ובכל זאת משום שנתגלתה בהם מדת חסד שהיתה אשה מוסרת ככרה לחברתה כדי לנחם אותה באבלה, ואם כי לכאורה נראה מעשה זה כאכזריות, שחטפה את הככר מפי בעלה ובנה, עד שהכתוב מתאר אותו בצורה חמורה כזו ״שבישלו ילדיהן״, אבל מכיון שאכזריות זו מהולה בחסד שיש בה ממדת אברהם אבינו, נהפכה עליהם הגזירה ולא הושחתה כסדום, והכתוב אומר עליהם: ״לא חלו בה ידים״, ומפרש ר׳ יוסי, אמר הקדוש ברוך הוא ״לא הניחו אותי לפשוט ידי בעולמי״ (שם). וזכותם מגיעה עד לידי כך שבניגוד לאנשי סדום - הם ודורותיהם אחריהם ממשיכים את קיומם עד היום, ועוד יזכו להביא חיים לכל אנשי תבל ויצא מהם משיח שיגאל את האנושיות ויתקנו את כל העולם במלכות שדי. 

'''הרי''' לנו שבחסד הקשור באמת תלוי קיום העולם, כי מצד אחד אם בסדום חסרה מדת החסד במדריגותיה הגדולות, שאינה לפי ממדי האמת, נקראים ״רעים וחטאים לה׳ מאד״ ונהפכו ונשמדו מן העולם; ומצד שני אם בישראל נמצאה נקודה של חסד שיש בה ממדת האמת, שהיא ממדותיו של אברהם אבינו, אף כשהיו רעים וחטאים יותר מסדום, ניצלו מן הפורעניות וזכו לחיי עולם להם ולכל ברואי תבל. 

'''ומכאן''' אנו גם למדים שאין החסד נערך לפי המושגים שלנו, כי מקור החסד בחכמה וביראה, ויש שאף שלעינינו נראה איזה מעשה כחסד אין זה אלא אכזריות ועושיהם הם רעים וחטאים לה׳ מאד; ויש להפך שמעשה שנראה לנו כאכזריות, מוצאת בו הנבואה זיקה לחסד שתלויות בו זכויות רבות, והוא מביא חיים לכל הדורות עד עולם. 

'''וכה''' הם דברי הנביא: ״הוי האומרים לרע טוב וטוב רע״ (ישעיה ה). יש שאין בני האדם מבחינים ורע נראה להם כטוב וטוב לרע, כי אין מקורו של טוב רק בחכמה ויראה ואם אין המעשים נובעים מחכמה ויראה אף אם נראים לנו כטובים אינם אלא רע. אין בחינת הטוב אלא זה שהוא מכוון אל האמת, חסד של אברהם אבינו. 

'''היוצא''' מדברינו שחיב האדם לומר: ״מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי״ שעלינו לעשות חסד בבחינת החסד של אברהם אבינו שהתדמה בו למדות ה׳ יתברך, שיעשה חסד אף אם לא ידרשו בני האדם ממנו ואף בזמן שאין זקוקים לאותו חסד כי כך חסד הבורא, ושהחסד יהיה לא לפי מושגי בני האדם כי אם לפי מושגי היראה. ומכאן עוד, שעיקר החסד הוא במעשים רוחניים, כי זו היתה גם עיקר פעולתו של אברהם אבינו, כדברי הכתוב ״ואת הנפש אשר עשו בחרן״, שעשה נפשות לה׳, וגם בזה שהאכילם והשקם היתה עיקר מטרתו לחנכם במצוות, כפי שהיה אומר להם בשעה שעמדו לברכו: ״וכי משלי אכלתם, והלא ממי שלו כל העולם כולו אכלתם. הודו וברכו ושבחו למי שאמר והיה העולם״ (ראה ילקוט בראשית כא). זו הצורה האמיתית של חסד ואיו לך חסד גדול מזה. 

'''וחסד''' זה נתון בראש ובראשונה בידי לומדי תורה, כי יש אפשרות לכל אחד לסייע לחבירו בלימוד ואין לך נדבה גדולה מזו. ואל יאמר הגדול האיך אלמוד עם קטן ממנו, כי גם הקדוש ברוך הוא עושה חסד עם ברואיו הקטנים ביותר. ואם אנו רואים עוולה אצל חברינו אסור לנו להתעלם ולחשוב שאין זה מענינינו ואין לנו לצער אותו, כי זוהי מדת החסד להיטיב עם כל אחד ברוחניות. ולהיפך אם אדם יעלים עיניו ולא ירצה לגרום לו עגמת נפש, אין זו הטבה כי אם אכזריות גדולה, כפי שהתבאר לעיל, אלא עלינו לכוון מעשינו במדת החסד לפי מושגיו האמיתיים שיהיו בבחינת אורחות חסד ואמת.

= עומק הדין =
'''אמרו''' חז״ל (פסחים נד): ״ז׳ דברים מכוסים מבני אדם ואלו הן: יום המיתה, יום הנחמה, עומק הדין וכו׳״. רגילים לפרש את המושג עומק הדין ביחס לעונש העבירות, שהקדוש ברוך הוא מעמיק את הדין ומעניש את העבריינים בעונשים קשים ומרים. אולם באמת מכוונת משמעותו של עומק הדין גם לגבי עצם הדין שתובעים מן האדם שיש בו עומק רב. ויש אשר נדמה לאדם שכבר מיצה את הדין ואין הדבר כן, כי חובה עליו לעשות לפנים משורת הדין. וגם בזה יש מדריגות מדריגות שאין להם קצבה וגבול, וכמה שיעשה האדם בחומרות על גבי חומרות, יש אשר עדיין איננו יוצא ידי חובתו. 

'''מסופר''' בגמרא (בבא מציעא פג.): ״רבה בר רב הונה תבירו ליה הנהו שקולאי חביתא דחמרא. שקל לגלימייהו. אתו אמרו לרב. אמר ליה: הב להו גלימיייהו. אמר ליה: דינא הכי? אמר ליה: אין, ״למען תלך בדרך טובים״ כתיב. יהיב להו גלימייהו. אמר ליה: עניי אנן וטרחינן כולי יומא וכפינן ולית לן מידי. אמר ליה: זיל הב להו אגרייהו. אמר ליה: דינא הכי? אמר ליה: אין, ׳ואורחות צדיקים תשמור׳״. ויש לדייק בדבר, הלא רבה שאל את רב אם הדין כן, והיאך השיב לו רב שאמנם כן הדין בהסתמך על הפסוק ׳למען תלך בדרך טובים ואורחות צדיקים תשמור׳, והרי במקרא זה משמע בפירוש שאינו מדבר אלא בחיוב לפנים משורת הדין, דהיינו דרך טובים ואורחות צדיקים, אלא מכאן שגם החובות שלפנים משורת הדין מוטלות על כל אדם ואין לו להסתפק בדין לבד כי אין גבול לחובותיו וכל אחד חייב להתעמק בזה יותר ויותר, עד שלא רק שפטר רב את הסבלים לשלם מה שהזיקו מבחינת ״דרך טובים״, אלא שעוד חייב את רבה בר רב הונה לשלם להם את שכרם, משום ״אורחות צדיקים״ וגם בזה ראה דין ממש, כפי שאמר כך בפירוש. 

'''ועוד''' יותר מזה. לא רק שיש חיוב על כל אחד למצות את כל העומק בלפנים משורת הדין, אלא שאם אינו עושה כן רואים בזה בשמים משום גזל. 

'''אמרו''' חז״ל (חולין פט): ״קשה גזל הנאכל שאפלו צדיקים גמורים אין יכולים להחזירו. שנאמר: ׳בלעדי רק אשר אכלו הנערים׳״. והרי מופלא הדבר. אברהם נלחם עם ארבעה המלכים לאחר שניצחו את החמשה, ועל פי ההלכה קנו הם בתחילה את הרכוש ששללו מסדום בדין חזקת מלחמה, ואברהם קנה מהם לאחר שניצח אותם, ועוד שמלך סדום בעצמו אמר לו: ״תן לי הנפש והרכוש קח לך״ (בראשית יד), אלא שאברהם ויתר להם והכריז: ״הרימותי ידי אם אקח מחוט ועד שרוך נעל״ (שם) מצד לפנים משורת הדין, והיתה בזה מדת חסידות רבה, עד שאמרו חז״ל: ״בשכר שאמר אברהם אבינו, אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לשתי מצוות, לחוט של תכלת ורצועה של תפילין״ (חולין פט). ואם כן, איפוא, היאך קראו לזה שאכלו הנערים גזל הנאכל? איזה גזל יש בדבר שלפי ההלכה הברורה הוא שייך לו? 

'''אולם''' מכיון שאף בדבר שמצד הדין אינו חייב להחזירו כלל ומותר לו לקחת לעצמו, נשארת עליו עדיין חובה לעשות לפנים משורת הדין לפי החומרות העמוקות ביותר, וכפי שאמנם קיים אברהם לגבי כל השלל, ואם הוא לא נהג כן אף לגבי חלק פעוט ולא לעצמו כי אם לזה שכבר אכלו הנערים, הרי זה נקרא גזל ורואים בזה על אברהם ביקורת כה חמורה שלא יכל לעמוד בנסיון ובאים לידי מסקנה שקשה גזל הנאכל שאפילו צדיקים גמורים אין יכולים להחזירו. 

'''מצינו''' עוד. כתוב בתורה שהמבול בא לעולם בעון הגזל, כדברי המקרא: ״ותשחת הארץ לפני האלהים ותמלא הארץ חמס״ (בראשית ו). ״ואמר רבי חנינא: חמס - אינו שוה פרוטה וכו׳ וכן היו אנשי המבול עושים, היה אחד מהם מוציא קופתו מלאה תורמוסין והיה זה בא ונוטל פחות משוה פרוטה וזה נוטל פחות משוה פרוטה, ועד מקום שאינו יכול להוציא ממנו בדין״ (ראה מדרש רבה שם), והרי מפורש שנזהרו לגזול דבר השוה פרוטה ודקדקו לקחת דוקא דברים שאין בהם ערך שלא חייבים עליהם בדין, ובכל זאת ראו בזה בשמים השחתה גדולה עד שהקדוש ברוך הוא הביא בגללה כליה על כל העולם והשחית את כל היקום. 

'''ולא''' רק על הגוזלים פחות משוה פרוטה באה כליה כי אם גם על הנגזלים ואף הם נכללו בכלל אנשי החמס, משום שהגיבו על עושקיהם יותר על המדה ועברו על חמס דברים. חז״ל אומרים: ״כתיב: ׳מרוב עשוקים יזעיקו ישועו מזרוע רבים׳ (איוב לה:ט); ׳מרוב עשוקים יזעיקו׳ - אלו הנעשקים; ׳ישועו מזרוע רבים׳ - אלו העושקים. אלו רבים על אלו ואלו רבים על אלו. אלו רבים על אלו בחימוס ממון, ואלו רבים על אלו בחימוס דברים, עד שנחתם גזר דינם, ולפי שהיו שטופים בגזל נימוחו מן העולם״ (בראשית רבה לא:ד). ופירש הגר״א שחימוס הדברים, שלא רק גזל פחות משוה פרוטה נקרא חמס, אלא אף זה שמיחה כנגד הדברים שלא רק גזל פחות משוה פרוטה נקרא חמס, אלא אף זה שמיחה כנגד הגזלן במדה חריפה מדי ופגע בו בדיבורו הריהו חמסן וגם הוא נקרא שטוף בגזל, וכשם שנחתם גזר דינו של העולם על גזל הממון כך גם נחתם גזר דינו על דברים. ומכאן כמה עמוק הדין שמענישים את האדם בצורה חמורה כזו גם על תגובת דברים כנגד עושקו, שגם היא נכללת בכלל חמס ונאמר עליה ״ותשחת הארץ״. 

'''ואם''' נציין בדברי חז״ל נמצא דברים מתמיהים עוד יותר. שנינו (בבא מציעא מד) שהקונה מחבירו פירות ונתן לו מעות ולא משך את הפירות יכול לחזור בו ״אבל אמרו מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להיפרע ממי שאינו עומד בדיבורו״. הלוקח הזה מותר לו מצד הדין לחזור ואין עליו לפי ההלכה כל חיובים לגבי חבירו, כי לא עשה שום קנין של ממש אלא שאינו עומד בדיבורו, ובכל זאת מטילים עליו קללה איומה כזו שתבוא עליו הפורעניות של דור המבול שנגזרה עליהם בגלל העושק החמור של חמס. 

'''ויש''' לציין שבקללה זו של ״מי שפרע״ מזכירים ביחד עם דור המבול גם את דור ההפלגה, ואם כי דור ההפלגה לקו בכפירה בה׳ והכריזו מלחמה כלפי שמים, השוו להם את דור המבול, ומשמע מכאן שלא נפלו מהם ברשעותם וחטאם היה דומה לשלהם וקשורות הן העבירות שבין אדם לחבירו לעבירות שבין אדם למקום. ולאחר כל זה, משוים את החטא של מי שאינו עומד בדיבורו לחטא של דור המבול והפורעניות שחלה עליהם ראויה לבוא עליו. 

'''ויש''' להוסיף עוד, שמתוך השואות הפורעניות של מי שאינו עומד בדיבורו לפורעניות של דור המבול, מוכח שגם בדור המבול נכלל בחטא החמס אי-העמידה בדיבור (ראה שיטה מקובצת בשם הרא״ש בבא מציעא מח), ומכאן שאף על עבירה זו בלבד ראוי היה שיחתך גזר דינו של המבול. 

'''הרי''' עד כמה מגיע עומק חיובו של האדם בדינו, שאף לאחר שיצא ידי חובתו מצד הדין עוד מוטלת עליו חובות רבות למעלה מן הדין ובחומרה כזו שהוא עולה על כל השערתנו ומושגינו ואם לא מיצה את כל עומקן עד תכלית צדקותן נתבע עליהן בצורה דומה לעצם הדין. 

= נושא עון =

== א ==
'''כבר''' נתבאר בדברינו (ראה מאמר ״מדות ודעות״), ששלש עשרה המדות הן יסוד הידיעה וההכרה שעל פיהן יוכל האדם להכיר את ה׳ ולהשיג מגדולתו ורוממותו ושהן סוד הבריאה וההנהגה שה׳ ברא את עולמו בחסד ומנהיגו בחסד וברחמים. 

'''מהותן''' של המדות מתבארת בגמרא: ״ה׳ ה׳ - אני הוא קודם שיחטא האדם ואני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה״ (ראש השנה יז:). כבר לעצם הבריאה בראשיתה, שיתף הקדוש ברוך הוא מדת הרחמים, בעוד שבמחשבה עלה לברא את העולם במדת הדין. ״ברא אלהים - ולא אמר ברא ה׳, שבתחלה עלה במחשבה לבראו במדת הדין וראה שאין העולם מתקיים והקדים מדת רחמים ושיתפה למדת הדין. והיינו דכתיב: ״ביום עשות ה׳ אלהים ארץ ושמים״ (רש״י, בראשית א). 

'''והנה''', לאחר כל זה, אין מדת הרחמים עצמה שבה נברא העולם מועילה ״לאחר שיחטא האדם״, ואפילו ״לאחר שיעשה תשובה״, זקוקים עוד למדה שניה של רחמים, של ״אני הוא לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה״. 

'''מכאן''' יש לנו ללמוד עומקו של חטא וכמה הרס וחורבן הוא גורם, שהוא מחריב עולם מלא שנברא במדת הרחמים ומזקיק כעין בריאת עולם חדש במדת רחמים שניה. 

'''והנה''' בא וראה מה עמוקה היא התהום של ההרס והחורבן הנוצרת בעטיו של החטא, עד שגם אחרי כל החסד שהטביע הקדוש ברוך הוא במדותיו, לכמה מדות זקוק היה כדי להגיע למדת ״נושא עון״. אין די במדת ״ה׳ קודם שיחטא״, במדת ״ה׳ לאחר שיחטא האדם ויעשה תשובה״, ואחריהן במדות ״ארך אפים ורב חסד ואמת. נוצר חסד לאלפים״, שכל אחת מהן מכילה עולמות עולמות של חסד ורחמים, בלי גבול ותכלית, ורק לאחר כל העולמות הללו באה מדת ״נושא עון״, שאף היא כקודמותיה מכילה עולמות מלאים וכחות יצירה חדשים.

'''ואחרי''' כל זאת אמרו חז״ל (ראש השנה יז.): ״נושא עון ועובר על פשע - למי נושא עון למי שעובר על פשע״ כלומר שמדת ״נושא עון״ איננה באה לכל אדם, אלא למי שעובר על פשע, שכן עוד זקוק האדם לזכויות גדולות למאד כדי לזכות למדה הזאת של ״נושא עון״. רק על ידי המדה של ״כל המעביר על מדותיו מעבירין לו על כל פשעיו״ (שם) יש תקוה לאדם שיזכה לנשיאת חטאו. 

== ב ==
'''וכמה''' קשה להגיע למדת ״עובר על פשע״, דהיינו שיעבור האדם על מדותיו וימחול למי שפגע בו וגרם לו רעה, כאלו לא קרה שום דבר. אמנם, מורגלים אנו לומר בפינו: ״מוחלים אנו״, אבל עינינו רואות לפי חז״ל כמה חסד ורחמים וחמלה וחנינה דרושים כדי להגיע למדה זו, שלא יחוש בפגיעתו של חברו ויהיה ״עובר על פשע״. וכבר האריך בעל ״מסלת ישרים״ (יא) כי ״השנאה והנקימה קשה מאד להימלט ממנה לב הותל אשר לבני האדם״ כי האדם מרגיש מאד בעלבונותיו ומצטער צער גדול והנקמה לו מתוקה מדבש, כי היא מנוחתו לבדה. על כן לשיהיה בכוחו לעזוב מה שטבעו מכריח אותו ויעבור על מדותיו ולא ישנא מי שהעיר בו השנאה ולא יקום ממנו בהזדמן לו שיוכל להינקם ולא יטור לו, אלא את הכל ישכח ויסיר מלבו כאילו לא היה, חזק ואמיץ הוא, והוא קל רק למלאכי השרת שאין ביניהם המדות הללו ולא אל שוכני בתי חומר אשר בעפר יסודם״. ולבסוף מסיים בעל ״מסלת ישרים״ ומסביר עוד שדורשים מן האדם שלא ישאיר בלבו שום רושם מהרעה שגמל לו חבירו ויחדש לו חיבה כבראשונה בלי כל שינוי, ומשום כך ״באה התורה וכללה כלל שהכל נכלל בו: ׳ואהבת לרעך כמוך׳ כמוך - בלי שום הפרש, כמוך בלי חילוקים, בלי תחבולות ומזימות, כמוך ממש״. 

'''בא''' וראה מה עלה לו לשאול המלך. שאול שהיה בחיר האומה, כפי שהעיד עליו הכתוב: ״ויגבה מכל העם משכמו ומעלה״ (שמואל א י:כג), וגם אחרי חטאו קראו לו ״משיח ה׳״. ואף דוד עצמו שנרדף על ידו קראו כך והמשיל עצמו כנגדו כ״כלב מת״, כ״פרעש״. וגם אחרי שחטא ״קרא הקדוש ברוך הוא למלאכי השרת ואמר להם בואו וראו בריה שבראתי ושיצרתי כו׳ (בראשית רבה יב:א),  יודע באמת שיהרג ויצא למלחמה ונטל שלשת בניו עמו ושמח על שמדת הדין פוגעת בו״ (מדרש שמואל כד). והנה שאול זה, בחיר ומשיח ה׳, מצא עצמו נפגע בעטיו של דוד, וכתוצאה מזה היתה לו עין עליו: ״ויהי שאול עוין את דוד מהיום ההוא והלאה״ (שמואל א יח:ט) ואם כי עינו של שאול היתה עין טובה, אלא שהתורה מצאה שעיין אותו במקצת. ומכאן השתלשלו כל היחסים שבינו לבין דוד. 

'''הרי''' כמה קשה אף לבחיר האומה לעקור לגמרי כל הרגשה כלפי פגיעה ולהיות עובר על פשע מבלי להשאיר עיון כל שהוא. 

'''ואף''' דוד המלך ע״ה לא הגיע לשיא המדה הזאת. אמנם דוד נזהר מאד מלפגוע בשאול על אף רדיפותיו אותו, למרות שהיו לו כמה הזדמנויות לכך. ולא עוד אלא שבעת שנפגשו במדבר זיף ואבישי אמר לו: ״סיגר אלהים היום את אויבך בידך ועתה אכנו נא בחנית ובארץ פעם אחת ולא אשנה לו״, נשבע דוד שלא יגע בו (ראה שמואל א כו). בכל זאת מצאנו שעוד נשארה איזו תביעה על דוד ביחסו לשאול. הכתוב אומר: ״וידבר דוד לה׳ את דברי השירה הזאת ביום הציל ה׳ אותו מכף כל אויביו ומכף שאול״ (שמואל ב כב:א). ואמרו חז״ל (מועד קטן טז:) ״אמר לו הקדוש ברוך הוא לדוד: דוד! שירה אתה אומר על מפלתו של שאול. אילמלי אתה שאול והוא דוד איבדתי כמה דוד מפניו״. הרי שעם כל ויתוריו של דוד לשאול, עדיין לא מיצה את כל אותה המדה להיות עובר על פשע, כי לא די שיעבור האדם על מדותיו ויסלח לחבירו שגמל לו רעה, אלא שיאהב אותו כמותו ממש במדה כזו שאף לא יוכל לשמוח על הצלתו הוא אם היא כרוכה בצערו של חבירו שרדף אותו. 

'''ואכן''' קלה מדה זו ״רק למלאכי השרת ולא לשוכני בתי חומר״, כדברי ״מסלת ישרים״ דלעיל, ואף אישים עליונים כשאול ודוד נתבעו עליה. 

'''אולם''' יהונתן בן שאול הגיע למדריגה שלא נמצא בו כל רגש של פגיעה מצד דוד כלפי אביו ושאל בתום לבבו: ״למה יומת מה עשה״ (שמואל א כ:לב). הוא הגיע לכך משום אהבתו הגדולה לדוד שהיתה למעלה מדרך הטבע. ואכן היה צורך בכוחות עליונים לבוא לידי מדריגה כזו, שלמרות שדוד עמד ליטול את כסא ממלכתו, לא זו בלבד שהשוה את דוד לעצמו אלא עוד הגדילו עליו ואמר לו: ״אתה תמלוך על ישראל ואנכי אהיה לך למשנה״. ומהי מלכות ישראל? הרי זו מלכות גם בארץ וגם בשמים, כמו שכתוב: ״וישב שלמה על כסא ה׳״ (דברי הימים א כט:כג). ושאול אביו הוא שזכה למלכות זו ונקרא משיח ה׳. ובכל זאת ויתר יהונתן על מלכות זו ומסרה לדוד מרצונו הטוב. אלא שיונתן הגיע למדריגת ״ואהבת לרעך כמוך״ בשיעור כזה שאהבתו לדוד היתה גדולה יותר מאהבת נשים, כפי שקונן עליו דוד: ״נפלאה אהבתך לי מאהבת נשים״ (שמואל ב א:כו). ורק הודות לכך אצר כוחות כאלה שהתגבר על כל רגשותיו והתעלה למדת עובר על פשע בכל שיא מדריגתה. 

'''ועם''' כל זה, עם כל הקושי הרב להגיע למדה זו, לא מצא הקדוש ברוך הוא להיות ״נושא עון״ רק למי שהגיע לידי כך, למי שעובר על פשע. והכל משום שאין להעריך גודל ההרס והחורבן שהעוון גורם עד שנדרשות זכויות ומעלות לאין שיעור שבכוחן לעמוד כנגדו, כנגד העוון, ולשאת אותו. 

== ג ==
'''והנה''' מוטל על האדם להתדמות לקונו ולהגיע למדה זו של ״נושא עון״ לאחר שיגיע לכל מדותיו של הקדוש ברוך הוא, ״ה׳ ה׳ אל רחום וחנון״ וכו׳ וכו׳. וכפי שנתבאר (במאמר ״מדות ודעות״), תכלית בקשתו של משה רבנו ע״ה, אדון הנביאים: ״הודיעני נא את דרכיך״, היתה כדי להיות דומה לו, ״מה הוא אף אתה״. ובהיענות לבקשה זו נגלה עליו הקדוש ברוך הוא בשלש עשרה מדותיו של רחמים. הרי שחייב האדם להכיר את י״ג המדות, כדי להדמות לקונו ולדבקה בו, ״מה הוא אף אתה״. 

'''ולאחר''' שנתבאר כמה רחוקה המדה ״נושא עון״, שמלבד שהיא מהמדות האחרונות הבאה אחרי כל מדות הרחמים הקודמות, אינו זוכה לה רק מי שעובר על פשע - למרות הקשיים הרבים להגיע לכך - מה תוחלת לאדם להידמות לה׳ יתברך במדה זו? 

'''ברם''' מוצאים אנו שה׳ גילה לאברהם שעל האדם להגיע למדת ״נושא עון״ אף במקום שהעוונות גרמו שמדת הדין גברה על מדת הרחמים של הקדוש ברוך הוא ואינה חלה עוד מצדו מדת ״נושא עוון״. כתוב בתורה שלפני שה׳ הפך את סדום אמר: ״המכסה אני מאברהם אשר אני עושה״ (בראשית יח), ורימז לו בזה שיתפלל עליהם, כפי שאמרו חז״ל: ״כשחטאו הסדומיים גילה לאברהם ללמד עליהם זכות״ (ראה תנחומא וירא ח). ולכאורה הרי היה גלוי לפני הקדוש ברוך הוא שאין בסדום עשרה צדיקים ותפלתו של אברהם לא תועיל, מה התועלת איפוא בזה שילמד עליהם זכות?&lt;ref&gt;וכבר עמד על תמיהה זו ספר הבהיר סי׳ נז&lt;/ref&gt; אלא מכאן שאף במקום שמדת ״נושא עוון״ של הקדוש ברוך הוא אינה חלה עוד, יש עוד מקום לפני האדם להשתמש במדה זו ולעשות מצדו הכל שבכוחו - להיות נושא עוון. ומשום כך גילה הקדוש ברוך הוא לאברהם שעליו להיות רחום וחנון מבחינת חובתו, ״ואהבת לרעך כמוך״ ולהתרומם למדריגה של נושא עוון אף לגבי הרשעים והחטאים הסדומיים, למדות שפקעו כל זכויותיהם, ולהתפלל עליהם. ואכן הגיע אברהם למדריגה זו, השפיל את עצמו לעפר ואפר - עם כל מסירת הנפש שהיתה בזה (ראה מדרש תהלים קטז) - ונשא מצדו את עוונם והרבה עליהם תפילה. 

'''נמצא''', איפוא, שיש דרך לאדם להגיע למדת נושא עון בזה שיהא מתפלל על הרשעים. אף אם הם רעים וחטאים לה׳ מאד כאנשי סדום, שהיו מושחתים הן בין אדם למקום והן בין אדם לחבירו. 

== ד ==
'''יש''' עוד דרכים להפעיל את מדת ״נושא עוון״ אף מצד הקדוש ברוך הוא. הרי באיזו זכות בקש אברהם שהקדוש ברוך הוא ישא להם? בזכות עשרת הצדיקים. ואת מי היה מונה בין צדיקים אלה. את לוט ואשתו ובנותיו וחתניו (ראה בראשית רבה מט), ואלמלי היה נשלם המנין של עשרה צדיקים כדוגמת לוט ובני ביתו, היה ה׳ מציל בזכותם את סדום ועמורה כפי שאמר ״ונשאתי לכל המקום בעבורם״. כלומר שהיה נוהג בהם במדת ״נושא עון״. 

'''ומי''' היה לוט זה ומה צדקתו? הלא עליו הכתוב אומר (בראשית יג): ״ויסע לוט מקדם״ - ״הסיע עצמו מקדמונו של עולם, אמר אי אפשי לא באברהם ולא באלהיו״ (בראשית רבה מא). וכן אמרו חז״ל על הכתוב: ״וישא לוט את עיניו וירא את כל ככר הירדן כי כולה משקה״ - ״שכל הפסוק הזה לעבירה נאמר״ (ראה נזיר כג). וכל עצמו לא ניצול אלא בזכותו של אברהם. ומה היתה זכותו כלפי אברהם? ״שהיה לוט יודע ששרה אשתו של אברהם ושמע שאמר אברהם במצרים על שרה אחותי היא, ולא גלה הדבר שהיה חס עליו. לפיכך חס הקדוש ברוך הוא עליו״ (ראה רש״י בראשית יט). ולוא היו עשרה אנשים עושים כמעשה לוט, היו מצילים בזכותם את כל סדום. הרי שבגלל שתיקה כזו, היתה חלה מדת ״נושא העוון״ של הקדוש ברוך הוא. 

'''והנה''' בוא ולמד מכאן מה גדול כחה של בלימת פה. הרי אלמלי היה לוט מגלה על אברהם היתה בכך רשעות עצומה עד מאד. הנה נלוה אדם אל דודו וגיסו, גואלו ואיש חסדו, אשר הליכתו עמו הביאה לו ״צאן ובקר ואהלים״ (בראשית יג:ה ראה רש״י). והנה בשעה שהלה שרוי במבוכה בחשש של סכנת נפשות, ולמרות שלא היה נדרש מבן לויתו דבר אלא להחריש, לא היה האחרון עוצר ברוחו ומגלה את צפוניו, ללא שום טובת הנאה לעצמו, וגורם בכך לקיפוח חייו של מיטיבו הגדול ולנפילת אחותו בידי חלאת אדם. הלא היתה בזה - לוא נהג כך - רשעות וסכלות גדולה מאד. ואף על פי כן, כיון שנמנע לוט מזאת בעוד שהיה לאל ידו, הפך לבחינת צדיק שזכותו, בצירוף עוד תשעה כמותו, עשויה להגן לא על עצמו בלבד אלא על ערים מלאות אנשים רעים וחטאים. 

'''מתוך''' העונש שנענשו אנשי סדום, שנידונו בגיהנם בעולם הזה, למדים אנו גודל רשעם ובאיזו מדה היו ראויים לעונש, עד שלא די היה בגיהנם שלאחר מיתה, אלא שכבר מחיים נידונו ביסורי הגיהנם. ובסדום זו, אלמלי נמצאו בה עשרה צדיקים כלוט, שחז״ל פירשו שזכותו היתה שהסתייג מלהלשין על איש חסדו ומיטיבו, היה נושא הקדוש ברוך הוא לכל המקום בעבורם. ולא עוד אלא שלא היו נענשים אפילו בעניות, אלא הערים היו נשארות על תלן כפי שהיו קודם לכן, ״כגן ה׳״, כלומר, שתחת גיהנם מחיים כפי שהיו ראויים, היה ניתן להם גן עדן מחיים. וכל זה בזכות מעשה בשלילה של עשרה מהם שהיו שותקים ולא מגלים דבר שעלול היה לפגוע במיטיביהם, כדוגמת לוט. בזכות עשרה שכאלה היה הקדוש ברוך הוא נושא עון, עון שנגזר עליו גיהנום מחיים, ומשאיר את החוטאים בחיים בתנאים של גן עדן, הרי כמה גדול מעשה בלימת פה, שלמרות שמדת נושא עון אינה מופעלת, כאמור, אלא בזכות עובר על פשע, הרי כמו כן שתיקה זו בכוחה להפעיל מדה זאת. 

'''ויש''' להוסיף עוד. אמרו חז״ל: ״האמנם אלם צדק תדברון וגו׳׳ - מה אומנותו של אדם בעולם הזה? ישים עצמו כאלם. יכול אף לדברי תורה כן, תלמוד לומר: ׳צדק תדברון׳״ (חולין פט.). והנה זכותו של לוט, כאמור לעיל, היתה בשתיקה. בבחינת ״אלם״, ואף על פי כן עשויה היתה זכותו להפעיל מדת נושא עון. והרי לומדי תורה, בשעה שעוסקים בתורה, לא זו בלבד שהם מסתייגים מדבורים רעים, בבחינת ״אלם״, אלא שבה בשעה הם מקיימים גם ״צדק תדברון״. נמצא שזכותם של לומדי תורה היא גם בשלילה וגם בחיוב וגדולה מזכותו של לוט שנתלה באברהם אבינו ע״ה. ואם עשרה כלוט היו מפעילים מדת נושא עון ומצילים מכליון, על אחת כמה וכמה שבודאי נושא הקדוש ברוך הוא עון בזכות לומדי תורה, וכל בן תורה מגין על חבירו ועל העולם כולו. 

'''מעתה''' יש בידינו דרך לזכות למדת נושא עון של הקדוש ברוך הוא ולהגן על העולם כולו. הרי שתיקתו של לוט ועוד תשעה כמותו היתה, כאמור, נושאת לא עוונם בלבד כי אם גם עוונם של כל חמשת ערי סדום, למרות רשעותם ושחיתותם האיומה, כל שכן שלימוד התורה מפיות מאות לומדי תורה ראוי לישא עוון של כל רשעי תבל ולקיים בזכותם את כל העולם. 

= עומק חיובי התורה =

== א ==
'''בתורה''' כתוב: ״ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק״ (בראשית כא). ואמרו חז״ל: ״אמר ר׳ שמואל בר נחמני, כל אותם שלשים ואחד מלכים שהרג יהושע, כולם היו במשתה של אברהם אבינו, שנאמר: ׳ויעש אברהם משתה גדול׳: משתה שגדולים היו שם״ (ילקוט יהושע כב). 

'''והנה''' תמוה מאד הדבר, היאך היה אברהם מיסב עם מלכים אלה שהיו משבעה עממים שאיבדו את זכות קיומם בעולם וישראל נצטוה עליהם: ״לא תחיה כל נשמה״? והרי ״נקיי הדעת שבירושלים לא היו יושבים אלא אם כן היו יודעים מי מיסב עמהם״, ועל אחת כמה שאברהם לא היה לו להתחבר עם רשעי עולם אלה שנגזרה עליהם כליה ומצוה להחרימם. 

'''ולכאורה''' היה אפשר לחשוב שאולי אברהם לא היה מיסב עמהם, אלא מרוב ענותנותו ומדת חסדו עם הבריות הזמין אותם, כדי להיטיב עמהם ולכבדם, כדרך שנהג לגמול חסד עם כל בני האדם ללא יוצא מן הכלל. 

'''אבל''' מדברי חז״ל משמע שאברהם לא רק היטב אתם במשתהו, אלא עוד התכבד בהם עד כדי כך שהמשתה שלו נקרא בתורה גדול משום שהשתתפו בו אותם גדולי עולם. ויש להבין איזה כבוד ראו כאן בהשתתפות מלכי כנען אלה רשעי אומות העולם? 

'''אולם''' מכאן שנפש האדם גדולה מאד וצפונים במעמקיה כוחות מופלאים, ועל אף כל ירידותיהם של מלכים אלה ושלילת זכויותיהם כבני אדם, עדיין היה להם ערך רב, ולכבוד גדול נחשב אף לאבי העולם, האדם הגדול בענקים, הימצאם במחיצתו והשתתפותם במשתהו. 

'''ואמנם''' רואים אנו מבתם של אותם העממים רחב הזונה. שלמרות שגם עליה נגזר הצו: ״לא תחיה כל נשמה״ הגיעה למדריגות עליונות מאד בהכרה ובאמונה עד שמצאו בהן יתרון עליה רק במשה רבינו. 

'''שנו''' חז״ל: ״יתרו אמר: ׳עתה ידעתי כי גדול ה׳ מכל אלהים׳ (שמות יח), אמרו שלא הניח עבודה זרה שלא עבדה, לכך אמר: ׳מכל אלהים׳ - נתן ממש בעבודה זרה. נעמן הודה בדבר יותר, שנאמר: ׳הנה נא ידעתי כי אין אלהים בכל הארץ כי אם בישראל׳ (מלכים ב ה:טו). רחב הודתה בדבר יותר מהם, אמרה: ׳כי ה׳ אלהים הוא אלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת׳ (יהושע ב). אמר הקדוש ברוך הוא לרחב: את אמרת, ׳על הארץ מתחת׳ ניחא בארץ, שמא בשמים ממעל - את אמרת מה שלא ראית בעיניך, חייך שבנך עומד ורואה מה שלא ראו הנביאים, שנאמר: ׳נפתחו השמים ואראה מראות אלהים׳ (יחזקאל א). רחב שיירה בחללו של עולם. בא משה ואמר: ׳כי ה׳ הוא האלהים בשמים ממעל ועל הארץ מתחת אין עוד׳ (דברים ו), אפילו בחללו של עולם״ (ילקוט יהושע ר). הנה רואים אנו אילו מעלות גדולות באמונה השיגה רחב עד שעלתה בה על של יחדו ושל נעמן, ורק משה רבינו גדול הנביאים עלה עליה במושגי האמונה. 

'''וחז״ל''' אומרים עוד. שבשעה שרחב הורידה את המרגלים בחבל, אמרה: ״רבונו של עולם! בשלשה חטאתי לפניך: בחלה, בנדה, ובהדלקת הנרות. בשלשה מחול לי: בחבל, בחלון ובחומה. ומה שכר נטלה על כך? ר״א אומר: זכתה שיצאו ממנה שמונה נביאים, ואלה הם: ירמיהו, חלקיהו, שריה, מעשיהו, ברוך בן נריה, חנמאל, שלום. וכתיב: ׳ומשפחת בית עבודת הבוץ לבית אשבע׳ - אלו בני רחב הזונה שהטמינה את המרגלים בבוץ. רבי יהודה אומר: אף חולדה הנביאה היתה מבניה של רחב״ (ילקוט יהושע ט). 

'''הרי''' זכתה רחב שבשכרה יצאו מחלציה נביאים וכוהנים רבים. 

'''והנה''' נפלא הדבר עד היכן מגיע עומק ערכו וגדולתו של האדם, שרחב זו, מבנות הכנענים, שירדו לדיוטות האחרונות ואיבדו זכות קיומם, נתגלו בה כוחות כה גדולים בהשגות עליונות שלא רק השלימה דרגת בן נח כי אם גם של ישראל ובשלבים העליונים ביותר, ועוד הורישה כוחותיה לדורותיה אחריה ויצאו ממנה כהנים ונביאים שהשיגו מה שלא ראו נביאים אחרים. 

'''וכשם''' שצפונים כוחות כאלה ברחב, כך היו מצויים בכל נפש ונפש, אף של שבעה עממים. ומשום כך גם לא נשלל ערכם של ל״א מלכים לפי הערכת התורה ובעיני אברהם, והתיחס, אליהם לא לפי מדריגתם בפועל כי אם לפי עצמיותם המקורית וכוחותיהם האלהיים החבויים, והיה, איפוא, כבוד גדול בהשתתפותם במחיצתו של אברהם עד שכל המשתה קבל ערך אחר. 

== ב ==
'''והנה''' מופלא הדבר, שלמרות שרחב הגיעה להשגות כה עליונות והשלימה את עצמה למדריגות גדולות כאלה, לא בטל גם מעליה הלאו ״לא תחיה כל נשמה״, ובני ישראל נענשו על אשר לא קימו בה: ״החרם תחרימם״. חז״ל אומרים: ״אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי, ׳ואם לא תורישו את יושבי הארץ והיה את אשר תותירו מהם לשיכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם כי החרם תחרימם׳, והמה לא עשו כן אלא, ׳ואת רחב הזונה ואת אביה ואמה החיה יהושע׳ הרי ירמיה מבני בניה של רחב ועשה להם לישראל דברים של שכים בעיניהם, שנאמר: ׳דברי ירמיהו׳״ (שם טו). 

'''יש''' לציין שבני ישראל היו מחויבים לנהוג כך עם רחב, מתוך הכרת הטובה שעשתה להם בזה שהצפינה את שני האנשים ומסרה נפשה להצילם מהרודפים אחריהם ועזרה בכך לכיבוש יריחו. והרי כתוב בשופטים, שבשכר זה שאיש אחד הראה לבית יוסף את מבוא העיר בית אל, גמלו לו חסד רב. וחז״ל אומרים: ״במה הראה להם? חזקיהו אמר: פה עקם להם: רבי יוחנן אמר: באצבע הראה להם. ומה חסד עשו עמו? שכל אותה העיר הרגו לפי חרב ואותו האיש ומשפחתו שלחו. וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז, היא שמה עד היום הזה. היא לוז שצובעים בה תכלת: היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המות אין לו רשות בה. זקנים שבה, בזמן שדעתם קצה עליהם הם יוצאים חוץ לחומה והם מתים״ (ילקוט שופטים א). ומכאן עד היכן מגיע שכר חסד כל שהוא, שהרי אותו האיש לא טרח בכלום להראות להם את מקום מבוא העיר ורק עזר להם בתנועה קלה, בפה או באצבע, ובכל זאת זכה בשכר זה שנהפך כל גורלו לטובה, ובמקום שהיה מוטל קודם תחת הגזירה: ״לא תחיה״, העניקו לו משמים ולכל דורותיו אחריו חיים במדריגה כזו שלא היתה, שליטה למלאך המות בעירו, וכל המהפיכות בעולם בכל התקופות לא נגעו בהם. ואם בשכר חסד כל שהוא כך, על אחת כמה שהיו חייבים לגמול טובה רבה לרחב שטרחה כל כך הרבה בשבילם ומסרה נפשה להצלתם.

'''אולם''' זה רק נוגע לגבי הכרת הטובה מצד ישראל שחייבים היו לנהוג בה כמו שנהגו. אבל במה שנוגע לרחב, עדיין היה מוטל לגבה הצו: ״החרם תחרימם״, וישראל נתבעו על אשר באו לידי מצב כזה שלא יכלו לקיים את החובה הזאת כלפיה ונענשו על כך. 

'''הרי''' כמה גדולים החיובים המוטלים על בני נח. שאף רחב עם כל השגותיה הגדולות באמונה, שרק משה רבינו עלה בהן עליה, ועם כל תשובתה השלמה שתיקנה מה שקלקלה במשך ימי חייה, ועד כדי כך שהיתה ראויה שיצאו ממנה נביאים וכהנים רבים, ובכל זאת לא השלימה עוד את חוקה ועדיין נשארה במדריגה שיש להחרימה מן העולם. 

'''ואמנם''' בעל כרחנו שהפגם שנשאר ברחב היה דק למאוד, והתוצאות שנגרמו על ידו יוכיחו! לפי דברי חז״ל האמורים, הרי בגלל זה שהחיו בני ישראל את רחב, נתקיימו בהם דברי הכתוב: ״והיה אשר תותירו מהם לשכים בעיניכם ולצנינים בצדיכם״, ויצא ממנה ירמיהו הנביא שעשה להם דברים של שכים בעיניהם. יודעים אנו כמה דאג ירמיהו והצטער על ישראל כל ימי חייו, ולא בא לידי דברי תוכחתו אליהם אלא מתוך אהבתו הגדולה אותם. בהידמותו למדות הקדוש ברוך הוא ״את אשר יאהב ה׳ יוכיח״ (משלי ג). ואין חסד גדול יותר מתוכחה כי היא מביאה לחיי עולם, כדברי המקרא: ״אוזן שומעת תוכחת חיים״ (שם טו). ולא עוד אלא שהקדוש ברוך הוא הטיל עליו שליחות זו, וציוה להוכיחם ולהתרות בהם שישובו בתשובה כדי להצילם מסכנת האבדון והחורבן האיום שנשקף להם, ואמרו חז״ל: הכובש את נבואתו חייב מיתה בידי שמים (ראה סנהדרין פט.). ובודאי שלא יכל ירמיהו למנוע את דברי תוכחותו והיה בהם משום טובה גדולה לישראל. אולם עם כל זה נחשבה הופעתו של ירמיהו כעונש לישראל וחזון הנבואה שלו כשכים וצנינים. משום שדבריו לא נאמרו בלשון נחמה כי אם בלשון תוכחה וגרמו בסגנונם אי נעימות. 

'''ואם''' דברי ירמיהו הם השכים והצנינים כתוצאה מהתורשה של רחב, כמה קל הוא איפוא הפגם שמצאו בה וכמה דקה התביעה עליה. ובכל זאת מכיון שלא הושלם בה פגם זה, לא יצאה מכלל שבעה העממים ולמרות השגותיה ומעלותיה העליונות. כאמור, לא בטלה מעליה גזירת הקדוש ברוך הוא: ״החרם תחרימם״. 

== ג ==
'''והנה''' לפי דברים אלה משתנים כל מושגינו על הממדים של חיובי התורה. כאמור, היו דברי התוכחה של ירמיהו חדורים שפע של אהבה וחסד לישראל לאין שיעור ומכוונים לאשרם ולטובתם, ובכל זאת הם מתוארים בתורה בגלל לווי איזו אי-נעימות כשכים וצנינים, ומכיון שירמיהו יצא מבני בניה של רחב ודברי תוכחתו באו בתורשה ממנה, היתה היא חייבת למפרע החרמה והשמדה מן העולם על אשר לא עלתה יותר ולא השלימה עד הסוף את הפגעים הדקים שנותרו בנפשה משרשם של שבעה העממים, והיותה, איפוא, הסיבה שלאחר כמה דורות נגרמה לישראל תוך טובתם ואושרם אי נעימות זו. הרי כמה גדולות ההשלמות העליונות הנדרשות מכל אדם אף בתור בן נוח, כדי שתהיה לו זכות קיום בעולם, שהוא כמרחק ה״יש״ מן ה״אין״. 

'''ואם''' כך חייבת להיות מדריגתו של בן נוח, כמה גדולה היתה, לעומת זה מדריגתו של אברהם אבינו, שה׳ מצא את לבבו נאמן לפניו ובחר בזרעו להיות לו לעם סגולה. ועל כמה וכמה, מה עליונות המדריגות שחייבים להגיע אליהן בני ישראל שה׳ נגלה עליהם בהר סיני ונתן להם תורה משמים. 

'''ומכאן''' שכל החיובים שהתורה מטילה על בני ישראל, עשרת הדברות וכל המצוות והאזהרות, אינם לפי מושגינו המקובלים כי אם לפי מושגים וממדים אחרים לגמרי, מושגים וממדים דקים כאלה שקשה לנו לתפשם. 

'''הנחה''' זו משתקפת בדברי חז״ל במקומות רבים בצורה חריפה מאד. כבר אמרו חז״ל ״כל הכועס כאילו עובד עבודה זרה״ (זהר במדבר קעט). הרי לנו מושג אחר לגמרי בעבודה זרה, שאם אדם מרגיש בנפשו איזה כעס, ואף אם אינו מוציאו לכלל ביטוי למעשה, רואים אותו כאילו עובר העבירה החמורה ביותר, כעובד אלילים רחמנא לצלן. 

'''ולכשנתבונן''' בדברי חז״ל, נראה שבזה עוד לא מתמצה כלל המושג ״עבודה זרה״ ושעומק דקותו מגיע לחומרה גדולה הרבה יותר. 

'''מסופר''' על המלך עוזיהו: ״וכחזקתו גבה לבו עד להשחית וימעל בה׳ אלהיו ויבא אל היכל ה׳ להקטיר קטורת על מזבח הקטורת״ (דברי הימים ב כו:טז). כפי שמוכח מדברי הנביאים וחז״ל, הגיע עוזיהו למדריגות עליונות מאד. כתוב עליו בנביאים: ״ויעש הישר בעיני ה׳״ (מלכים ב טו:ג). ועוד מייחסים את צדקותו של בנו יותם אליו, כדכתיב (מלכים ב טו:לד) ״ויעש הישר בעיני ה׳, ככל אשר עשה עוזיהו אביו, רק לא בא אל היכל ה׳״. וחז״ל מספרים על יותם שראוי היה להוות יסוד העולם עד סוף כל הדורות: ״אמר ר׳ ירמיה משום רשב״י, יכל אני לפטור את כל העולם כולו מן הדין מיום שנבראתי עד עתה, ואילמלא אלעזר בני עמי - מיום שנברא העולם עד עכשיו, ואילמלא יותם בן עוזיהו עמנו - מיום שנברא העולם עד סופו״ (סוכה מה). ואם מיחסים את יותם בזה שעשה הישר בעיני ה׳ ככל אשר עשה עוזיהו אביו, הרי כמה גדולה היתה מדריגתו של עוזיהו. ומתוך אהבתו ותשוקתו הגדולה לאלהים לא הסתפק עוזיהו בכל עבודתו לה׳ ורצה לשמש בבית המקדש ככהן גדול ולהקטיר קטורת לכבוד קונו (ראה ילקוט מלכים ב יד): הוא חשב שדברי התורה: ״והזר הקרב יומת״ לא נאמרו על מלך, כדבריו: ״הקדוש ברוך הוא מלך ואני מלך ונאה למלך לשמש פני מלך ולהקטיר לפניו״ (תנחומא יג). ובכל זאת עם כל כוונותיו הקדושות והעליונות, מכיון שטעה ולא כיון להלכה, ראו בזה גאות מושחתת, כדברי הכתוב: ״גבה לבו עד להשחית״, ודנו אותו כמועל בה׳ ונענש בעונש איום כזה שהיה מצורע כל ימיו וישב ב״בית החפשית״ (עשה לו בית בבית הקברות, רש״י מלכים טו) ונחשב כמת. 

'''מצינו''' בעוד מקום בדברי חז״ל שאפשר להווכח מהם על דקות חטאו של עוזיהו. אמרו: ״׳בשנת מות המלך עוזיהו׳ (ישעיה ו) - וכי מת היה? אלא שנצטרע ומצורע חשוב כמת. ׳וארא את ה׳ יושב על כסא רם ונשא ושוליו מלאים את ההיכל׳ - אלה שמונים כהנים שהיו עם עוזיהו וכו׳. ׳שרפים עומדים׳ - שעתידה האש לשרוף את עוזיהו כשם ששרפה לקורח ועדתו, ׳ממעל לו׳ - מן המעל שמעל, ואמר לו: צא שמעלת, והארץ פתחה פיה לבלעו וכו׳. ומנין שהראה לו הקדוש ברוך הוא למשה, שנאמד ׳זכרון לבני ישראל למען לא יקרב איש זר׳. אמר לו משה: ׳אף מזרע אהרן׳? אמר לו: ׳אשר לא מזרע אהרן הוא׳.  כקורח ועדתו אתה עושה לו: ׳ולא יהיה כקורח ועדתו׳.  ומה אתה עושה לו?  כמו שצרעתי את ידך, ׳כאשר דבר ה׳ ביד משה לו׳״ (ילקוט ישעיה ו). 

'''הרי''' משווים כאן חז״ל את עונשו של עוזיהו לעונשו של משה, כשם שמשה נענש בצרעת כך נענש עוזיהו בצרעת. ובודאי היה גם דמיון לתביעות עליהם. יודעים אנו כמה היה משה רחוק מן הגאוה וכבר העידה עליו התורה: ״והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה״ (במדבר יב), ואם מדמים את עוזיהו למשה, בודאי היה גם עוזיהו רחוק מן הגאוה בתכלית הריחוק עד שלא נמצא בעולם כדוגמתו. ומתוך זה מובן שמיחסים מדריגתו העליונה של יותם לעוזיהו. ברם עם כל זה, מכיון שלא העמיק יותר במדת ענותנותו, ומתוך כך בא להשתוקק להקטיר קטורת לפני ה׳ ככהן גדול, ואף כי בכוונה לכבוד שמים, נתבע בצורה חמורה כזאת עד שנאמר עליו: ״גבה לבו עד להשחית ומעל בה׳ אלהיו״ ועונשו הגיע עד לידי כך שנעשה כל ימיו כמת, שהארץ פתחה פיה לבלעה שנבקע ההיכל בגללו וכו׳ וכו׳. 

'''הרי''' כמה עמוקות הן הדרישות מן האדם לפי המושגים והממדים של התורה וכמה נידונים הפגמים הדקים ביותר לחומרי חמורות. ומכאן שאף האדם שהגיע למדריגות העליונות ביותר, יש עוד מקום למצוא בו נקודה שיש בה תביעה משום מעילה בה׳ ועבודה זרה. ולא רק רחב מבנות שבעה העממים עם כל השגותיה והשלמותיה נשארה בכלל משוללי זכות החיים בגלל פגם כל שהוא, אלא גם צדיקי עולם מבני ישראל המהוים יסוד כל הדורות, עלולים בגלל תביעה דקה להיקרא בבחינת מתים בעודם בחיים. אם כי באותה שעה הם עדיין נשארים אנשים עליונים.

= חובת הסייגים =

== א ==
'''מסופר''' בתורה שלאחר שאברהם ניצח את ארבעת המלכים, הציע לפניו מלך סדום: ״תן לי את הנפש והרכוש קח לך״ (בראשית יד). ואמנם לפי ההלכה ולפי נוהגי העולם הגיע רכוש סדום לאברהם, כי הלא נפל לשלל בידי המלכים המנצחים והם זכו בו מדין כיבוש מלחמה, ולאחר שאברהם ניצח את המלכים האלה והציל את הרכוש הזה מידם, הרי עבר לרשותו של אברהם בקנין גמור. ולא עוד אלא שמלך סדום ויתר לו מרצונו הטוב על רכושו והציע לפניו, כאמור, שיקח אותו לעצמו (ראה לעיל במאמר ״עומק הדין״). 

'''אולם''' אברהם אבינו שנכנס למלחמה זו וחרף את נפשו למות על מצות פדיון שבויים כדי להציל את לוט אחיו, בא לידי הכרה שאין לו ליהנות כלום ממצוה זאת והחליט לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר את כל השלל למלך סדום. ולא הסתפק אברהם בהחלטה בלבד, כי חשש שמא יתקפהו פתאום היצר של חמדת ממון ולא יוכל לעמוד נגדו, ומיד קפץ ונשבע למלך סדום: ״הרמותי ידי אל ה׳ אל עליון קונה שמים וארץ אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך״. 

'''והנה''' מופלא הדבר מאד, כי הלא אברהם הגיע לידי החלטתו להשיב את הרכוש למלך סדום מבלי כל ציווי והשפעה משום צד כי אם מתוך תבונת עצמו, מתוך הכרתו השכלית הגדולה ודעתו הרחבה, ובכל זאת לא סמך על הכרתו ודעתו ומצא מקום לחשוש שמא יצרו יתגבר על שכלו עד שראה הכרח לעשות סייגים לנפשו ולגדור את עצמו בשבועה חמורה בשם ה׳ שלא יהנה מרכוש סדום. ולא רק מצא לנחוץ להישבע כדי לגדור את נפשו משלל של אבנים טובות ומרגליות, שיש בו משום נסיון גדול, אלא לא האמין בעצמו שעם כל הכרתו החזקה יוכל לעמוד בפני נסיון אף לגבי הנאה פעוטה של איזה חוט או איזה שרוך נעל, שאין אדם מתאוה להם כלל ואיש חשוב מתבייש להתכופף ולהרימם מן הארץ, וראה צורך להרים את ידו לה׳ בשבועה להסתייג גם מחפצים קלים כאלה. 

'''ויש''' לציין כאן את זהירותו המופלאה של אברהם אבינו בעניני גזל. בתחילת אותה הפרשה כתוב: ״ויהי ריב בין רועי מקנה אברהם ובין רועי מקנה לוט״ (שם יג). ופירשו חז״ל שהריב בין רועים אלה היה בזה ש״בהמתו של אברהם היתה יוצאת זמומה ובהמתו של לוט לא היתה יוצאת זמומה, ואמרו להם רועי אברהם: הותר הגזל וכו׳״ (ראה מדרש רבה שם). אמנם רועי לוט מצאו היתר לזה, כפי שמסופר שם, אבל אברהם לא הסכים להיתר זה, ולאחר שרועי לוט לא נשמעו להם החליט אברהם להתרחק מלוט ואמר לו: ״הפרד נא מעלי, אם השמאל ואימנה ואם הימין ואשמאילה״. אברהם חשש להימצא במחיצה אחת עם לוט משום שלא דקדק בעניני גזל, ודרש ממנו שיתרחק ממנו לצד אחר של העולם, אם האחד ילך לשמאל ילך השני לימין. עד כדי כך הגיעה זהירותו והתרחקותו של אברהם מכל חשש של גזל. ובכל זאת, עם כל זהירותו הרבה, כשבא לידו הנסיון של שלל מלך סדום, ואם כי לא היה בזה כל חשש של איסור גזל ולא החמיר בכך אלא משום חשבונות של חסידות, לא האמין בעצמו שיוכל לעמוד בנסיון זה אף לגבי חוט ושרוך נעל וראה צורך לסייג את עצמו בשבועה ובהרמת ידו לה׳ אל עליון. 

'''ואם''' יש הכרח בסייגים ובגדרים כאלה כנגד היצר לגבי אברהם אבינו, האדם הגדול בענקים עם כל כוחותיו העצומים, לגבי כל אדם על אחת כמה וכמה. ואם בהחלטה הבאה מצד ההכרה השכלית בלי ציווי כלל כך, כמה צריך אדם להגדיר את עצמו כנגד יצרו בדברים שלא הגיע אליהם מצד הכרתו כי אם מצד ציווי של מקום. וכבר אמרו חז״ל: ״גדול המצווה ועושה ממי שאינו מצווה ועושה״ (בבא קמא פז), כי למצווה יש אגרא טפי, משום שעליו לדאוג ולהצטער יותר לעמוד כנגד יצרו (ראה תוספות קידושין לא ובעבודה זרה ג). ואם כן איפוא כמה יש לאדם הבא מצד הציווי לטכס עצות בנפשו ולקבל עליו סייגים וגדרים כדי שיוכל לעמוד כנגד יצרו אף בדברים הקלים ביותר. 

'''וכן''' פירשו חז״ל את הפסוק ״והיו הדברים האלה על לבבך״ ש״מכאן היה ר׳ יאשיה אומר צריך להשביע את יצרו, שכן אתה מוצא בכל הצדיקים שהשביעו את יצרם״, והוא מביא ראיה בין השאר גם מאברהם שאמר ״הרמותי ידי אל ה׳ אל עליון וכו׳ אם מחוט ועד שרוך נעל ואם אקח מכל אשר לך״ (ראה ספרי ואתחנן). 

== ב ==
'''הבה''' נתבונן מה עמוק תוכנן של מצוות התורה, כמה רבות הן דרגותיהן ומה גדול ההבדל בין דרגה לדרגה. הכתוב אומר על אברהם: ״וישמור משמרתי מצוותי חוקותי ותורותי״ (בראשית כו). ולמדים מכאן חז״ל שאברהם קיים את כל התורה כולה ״אחד תורה שבכתב ואחד תורה שבעל פה״ (יומא כח). אברהם לא הסתפק בשבע המצוות שנצטוו בני נח אלא הוסיף מדעתו מצוות אחר מצוות בחינת ״תן לחכם ויחכם עוד״ עד שהשיג את כל התורה. 

'''אולם''' יש הבדל גדול בין מצוותיו שבא אליהן מתוך הכרתו לבין מצוות בני נוח ובין שבע מצוות בני נוח לבין תרי״ג המצוות שנצטוינו עליהן בהר סיני. 

'''הרמב״ם''' פוסק (הל׳ מלכים ח:יא) שגר תושב צריך לקבל ולקיים את שבע המצוות של בני נח ״מפני שציוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו על ידי משה רבינו שבני נח מקודם נצטוו עליהן, אבל אם עשאן מפני הכרע הדעת אין זה גר תושב ואינו מחסידי אומות העולם ולא מחכמיהן״. ולכאורה לא מובן הדבר, כי מה ההבדל אם מקיימים את המצוות האלה משום שנצטוה עליהן נח או נצטוו עליהן בהר סיני. אנו יודעים שאינו דומה מי שמצווה ועושה למי שאינו מצווה ועושה, ומשום כך אנו מבינים להבדיל בין המצוות שקיים אותן אברהם אבינו מתוך הכרת עצמו לבין המצוות שמקיימים אותן לאחר נתינתן מסיני.  אבל ביחס לשבע המצוות, הרי נצטוו עליהן לפני קבלת התורה מסיני על ידי נח וכל בן נח נקרא לגבן מצווה ועושה, ומה היתרון איפוא בזה שיקיימו אותן, כפי דברי הרמב״ם, מפני שציוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה והודיענו עליהן על ידי משה רבינו? 

'''אולם''' באמת אין כאן ההבדל בציווי של המצוות, כי אם בצורת המצוות. לאחר שציוה הקדוש ברוך הוא בתורה על שבע המצוות, אין להן עוד אותה הצורה והכוונה שהיו להן קודם, כי אם לא כן, לא היה צורך לצוות עליהן שוב, אלא שהועלה ערכן והן קיבלו מושגים אחרים ומושכלות חדשים. בשעה שמצוות אלה היו בתוקף ציוויו של נח בלבד, היתה לכל מצות משמעות פרטית מבלי קשר עם המצוה השניה, אבל כשנצטוו עליהן בתורה ביחד עם שאר תרי״ג המצוות, מהוה כל אחת מהן חלק מהתורה האלהית כולה ובכל אחת נכללו כל תרי״ג המצוות, ומשמעותה היא, איפוא, בעלת מושגים אחרים ומסוג אחר לגמרי. 

'''כדי''' להבין את הדבר ביותר בהירות. כדאי לתת דוגמה ממקום אחר. בפרשת הנשיאים כתוב שהקרבנות של כל הנשיאים היו אחידים ללא שום הבדל בין אחד לשני, ובכל זאת חוזרת התורה שתים עשרה פעם על אותם הדברים וכותבת את הקרבנות של כל נשיא לחוד מלה במלה (ראה במדבר ז). וכבר עמד הרמב״ן על טעם הדבר (ראה שם פירושו) ואמר שלכל נשיא ונשיא היו בהקרבת קרבנו מחשבות אחרות וכוונות אחרות, ומשום כך נחשבים קרבנותיהם כשונים, אין העיקר בחומר הדברים כי אם בצורתם, ומכיון שהיה שינוי צורה בקרבנו של כל נשיא ביחס לכוונה ולמחשבה, נחשב כל קרבן כאילו הוא מסוג אחר, אם כי כתוב עליו בתורה באותה לשון ובאותן המלים, וזה דומה כאילו היה כף של אחד משל עץ, של השני - משל עופרת, של השלישי - משל כסף. של הרביעי - משל זהב וכו׳ ואי אפשר בשום אופן לכוללם יחד. 

'''ואם''' מחשבתו וכוונתו של אדם מהפכות אותו המעשה לסוג אחר, על אחת כמה ששבע המצוות שחזר עליהן הקדוש ברוך הוא בתורה בתוך כל תרי״ג המצוות, אם כי נשנו באותן המלים, קיבלו משמעות עליונה יותר וממדים רחבים יותר, ומאז יש להן דמות אחרת לגמרי. 

'''ובזה''' מובנים דברי הרמב״ם שעל גר תושב לקיים את שבע המצוות של בני נח מפני שציוה בהן הקדוש ברוך הוא בתורה ולא מהכרע הדעת, כי לאחר מתן התורה יש להן, כאמור, משמעות אחרת ודרגה אחרת ואינן מאותו סוג המצוות. ומי שלא מקיימן באותה משמעות, אין בו, כאמור, לא חסידות ולא חכמה. 

'''ואם''' כה רב ההבדל בין מצוות התורה לבין מצוות בן נח שגם עליהן נצטוו מפי ה׳, כמה רב המרחק בין מצוות התורה לבין מצוה שקיים אותה אברהם אבינו מדעתו, מדעת נברא, שהיתה אצלו, כאמור רק בבחינת ״תן לחכם ויחכם עוד״. 

'''וכל''' זה אינו אמור אלא כלפי הדרגה הראשונה של מצוות התורה. אבל באמת יש למשמעות מצוות התורה דרגות רבות מאד המגיעות לעומק רב לאין שיעור וכשם שההבדל בין מצוות בני נח לבין מצוות התורה מהוה סוג אחר, כך מהוים ההבדלים בין דרגה לדרגה מרחקים עצומים וסוגים אחרים. הכתוב אומר: ״אמרות ה׳ אמרות טהורות כסף צרוף בעליל לארץ מזוקק שבעתים״ (תהלים יב). הכתוב מתאר את עומק הדרגות של המצוות, שהן טהורות, שהן צרופות, שהן מזוקקות, ולא רק פעם אחת כי אם שבעתים. שבע פעמים שבע. וכל הבדלי הדרגות האלה מהוות צורות אחרות. עד שיש לכל מצוה ומצוה מ״ט פנים (ראה ילקוט שם). 

'''ומעתה''' נעשה חשבון כמה רבים ועצומים המרחקים בין סוגי המצוות: כמה רב ההבדל בין מצות אברהם אבינו שהגיע אליה מדעת עצמו, מדעת נברא, לבין מצוה שנצטוה עליה נח מפי ה׳, מדעת העליונה של הבורא; כמה המרחק מסוג זה עד לידי מצוה שניתנה בסיני אף בדרגתה הראשונה; וכמה עולה ערכה לאין שיעור במשמעותה העליונה עד לידי הפן הארבעים ותשעה. 

'''ומעתה''' נעשה קל וחומר בן בנו של קל וחומר. כי אם אברהם אבינו עם כל מדריגותיו וכוחותיו העצומים ראה צורך להגדיר את עצמו ולהישבע בה׳ על מצות שאינו מצווה עליה, ושהגיע אליה מדעת עצמו, ושאינה אלא לפנים משורת הדין ויש בה משום נסיון מועט, במצוה שנאמרה מפי דעת עליון, ונצטוו עליה, ושמשמעותה מגיעה לידי עומק של ארבעים ותשעה פנים, ושחייבים עליה מצד הדין ועוד יש בה נסיון קשה, על אחת כמה וכמה שיש לכל אדם לטכס עצות ותחבולות ולעשות גדרים וסייגים בשלשלאות שונות לכבול את המוח ואת הלב ואת החושים שלא יכשלו בה ושיוכלו לעמוד בה כנגד היצר. ומכאן כמה גדול חיובו של לימוד המוסר והדרכים השונות לחיזוק העבודה והיראה.

= מעמקי האמונה =
'''הכרת''' ה׳ הוא יסוד כל התורה ויש לה מדריגות לאין שיעור, וכמה שיחתרו ויתעמקו בה וישיגו את שיאיה העליונים ביותר, לא מגיעים לקצה, באשר אין סוף למושגיה ולמעמקיה. ולאחר הכל, לאחר שיא ההשגות העליונות, עדיין זקוקים לאמונה. אין האמונה נחלת ההמונים, כפי הדעה השטחית המקובלת, אלא כל אדם, אף הגדול ביותר, אין בכוחו להגיע, כאמור, לסוף ההשגות, כדברי הכתוב: ״כי לא יראני האדם וחי״ (שמות לג), והוא זקוק בהכרח לאמונה. 

'''כתוב''' בתורה - לאחר שהיה דבר ה׳ אל אברהם במחזה והבטיח לו על הזרע - ״והאמין בה׳ ויחשבה לו צדקה״ (בראשית טו). 

'''חז״ל''' תיארו לאיזו מדריגה עליונה בהכרה הגיע אברהם אבינו. בן שלש שנים הכיר את בוראו מדעתו ומחכמתו כנגד דעתם של כל בני העולם, ומשום כן קראו אותו אברהם העברי שכל העולם כולו מעבר אחד והוא מעבר אחר (בראשית רבה מב). אברהם מסר נפשו על הכרתו, בגללה השליכו אותו לאור כשדים ועמד בעוד נסיונות רבים, עד שנאמר עליו: ״ומצאת את לבבו נאמן לפניך״ (נחמיה ט). ולא הסתפק בהכרה שלו בלבד, אלא שמרוב אהבתו את ה׳ שוטט בתבל, ובכל מקום בואו בנה מזבחות וקרא בשם ה׳ והפיץ אמונה והכרה בבורא בין כל בני העולם. והכרתו בה׳ הגיעה למדריגה כזאת, שבגללה נאמר עליו שהקנה לה׳ שמים וארץ, כדברי הכתוב: ״ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ״ (בראשית יד: וראה רש״י שם יט). הוא גם זכה שה׳ נגלה אליו וציוה לו ציוויים ואזהרות וגילה לו את כל עתידו ודורותיו אחריו ושזרעו יהיו תכלית העולם. 

'''והנה''' לאחר כל מדריגותיו אלה בהכרת ה׳ ובגילויים שה׳ נתגלה לפניו היה עוד מקום לציין את אמונתו, כדברי הכתוב: ״והאמין בה׳״. ולא עוד אלא שהכתוב מוסיף על זה: ״ויחשבה לו צדקה״, כלומר ״הקדוש ברוך הוא חשבה לאברהם לזכות ולצדקה על האמונה שהאמין בו״ (רש״י שם). ואף לאחר שהגיע למדריגה עליונה זו באמונה, עדיין לא הגיע לשיאה, ובשעה שהקדוש ברוך הוא המשיך באותו מחזה להבטיח לתת לו את הארץ הזאת לרשתה ואברהם שאל: ״במה אדע כי אירשנה״, מצאו בו פגם באמונה, כפי שאמרו חז״ל: ״אמר לו הקדוש ברוך הוא: אברהם! כל העולם כולו בדיבורי הוא עומד ואין אתה מאמין בדברי, אלא אתה אומר ׳במה אדע׳״ (פרקי דרבי אליעזר מח). ופגימה זו היתה כה חמורה עד שהביאה עונש נורא כזה, שיהיה בניו עבדים במצרים ויענו אותם ארבע מאות שנה. 

'''אנו''' למדים מדברי התורה וחז״ל, שהתביעה היתה דקה מן הדקה ואי אפשר לנו לעמוד עליה, שהרי התורה מעידה באותו מעמד, כאמור, שהאמין בה׳ ויחשבה לו צדקה. וחז״ל אומרים שלא שאל אות אלא אמר לפניו שיודיענו באיזו זכות יתקיימו ההבטחות (ראה רש״י שם), אלא מכיון שהתבטא בביטוי כזה שאפשר לפרש את משמעותו כאילו שאל על עצם ההבטחה, (ראה מדרש תנחומא קדושים יג, שנענש על אשר הוציא דבר מתוך פיו ואינו יודע האיך מוציאו) התגלה פגם באמונתו, וזרעו במשך כמה דורות נזדקקו לרדת לגלות מצרים ולהיצרף שם בבור השעבוד והעינויים ד׳ מאות שנה כדי לתקן את הפגם הזה. 

'''הרי''' עד כמה מגיעים מעמקי האמונה, שאף אברהם אבינו עם כל השגותיו ומדריגותיו העליונות בה, עוד היה ראוי לעלות בה יותר ויותר ועדיין נמצא בה פגם כזה שהיה זקוק לזיקוק וצירוף קשה של ארבע מאות שנה. 

'''ולכשנתבונן''' עוד בדבר, נמצא שעדיין רחוקים אנו מלמצות בזה את מעמקי האמונה. לאחר שעברו ארבע מאות השנה, ומשה הופיע לפני העם במצרים ודיבר אליהם ועשה לעיניהם את האותות, כתוב בתורה: ״ויאמן העם״ (שמות ד). וחז״ל מפרשים: ״מכאן שישראל מאמינים הם״ (שבת עו.), כלומר שצירופם במצרים הושלם. ואותו הפגם באמונה שהתגלה באברהם אבינו תוקן. מאז הלכו בני ישראל והתעלו עוד ועוד בהכרה ובאמונה על ידי האותות והמופתים במצרים. התורה מספרת שגם המצרים עלו על ידי המכות - בהכרתם ממדריגה למדריגה. עוד במכות הראשונות הכירו ״כי אצבע אלהים היא״ (שם ח). במכה השביעית הוסיפו בהכרתם ואמרו: ״ה׳ הצדיק ואני ועמי הרשעים״ (שם ט). ולבסוף הגיעו לידי כך שנכנעו לציווי ה׳ ושלחו את בני ישראל מארצם. ואם המצרים עלו על ידי המכות במדריגות כאלה בהכרת ה׳, על אחת כמה וכמה שבני ישראל, שה׳ אמר עליהם למשה שהם מאמינים בני מאמינים (ראה שמות רבה ד), הלכו והתעלו בהשגותיהם באמונתם והכרתם לאחר כל מכה ומכה. 

'''והנה''' כשהגיעו לים סוף והים נבקע לפניהם, הגיעו להשגות עוד יותר עליונות באמונה, כדברי הכתוב: ״וירא ישראל את היד הגדולה אשר עשה ה׳ במצרים ויראו העם את ה׳ ויאמינו בה׳ ובמשה עבדו״ (שמות יד). וחז״ל אמרו שבזכות אמונה זו שרתה עליהם רוח הקודש ואמרו שירה (ראה מכילתא שם). כן אמרו חז״ל שעל הים ראו פי חמש מאשר ראו במצרים, כי על עשר המכות שבמצרים כתוב ״אצבע אלהים היא״ ובאשר על הים כתוב ״היד הגדולה״ (ראה בהגדה דברי ר׳ יוסי הגלילי ור׳ אליעזר ורבי עקיבא). 

'''עוד''' אמרו: ״׳זה אלי ואנוהו׳, ר׳ אליעזר אומר: אתה אומר שראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל בן בוזי וכל שאר הנביאים״ (מכילתא בשלח שם), כלומר שהשגותיה של הפחותה שבפחותות אף לא מבני ישראל השיגה מראות האלהים העליונים יותר מיחזקאל הנביא במעשי מרכבה וכל הנביאים, ואם שפחה השיגה כך, בת ישראל אף הפחותה ביותר, שהיא מסוג אחר לגמרי עד שהיא מברכת: ״שלא עשני שפחה״ השיגה עוד יותר, ובן ישראל אף הדיוט שבהדיוטים, המברך: ״שלא עשני אשה״, השיג יותר מבת ישראל, וכל שכן החשובים מישראל, ושבעים הזקנים ואהרון ובניו, ועל אחת כמה וכמה לאילו השגות עליונות הגיע משה רבינו. 

'''ובכל''' זה עוד לא הגיעו לשיא ההשגות, כי כאמור, אין להן סוף ושיעור. לאחר קריעת ים סוף הביא ה׳ את בני ישראל להר סיני. ושם כתוב: ״ויבואו מדבר סיני וכו׳ ויחן שם ישראל נגד ההר״ (שם יט). ואמרו חז״ל כתוב ״ויחן״ בלשון יחיד ולא כבכל מקום ״וסעו ויחנו״ בלשון רבים. ללמדך ש״כאן הושוו לב אחד״ (ראה ילקוט שם), כלומר שנעשו כולם בדעה אחת ונתאחדה הכרתם כאילו היו איש אחד. ונמצא שהכרתו של כל אחד נכפלה בששים רבוא פעם. 

'''וזה''' היה לפני קבלת התורה עם גישתם להר סיני בלבד. ולאחר זה באה קבלת התורה מפי הגבורה בכבודו ובעצמו, ובדברה הראשונה השמיע להם קול אלהים: ״אנכי ה׳ אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים״, לא פנה אליהם בלשון רבים כי אם בלשון יחיד וכאילו ייחד שמו על כל יחיד ויחיד. 

'''וגם''' לאחר קבלת התורה הלכו והתקרבו יותר ויותר לאלהים. כשירד משה מסיני ציוה לו הקדוש ברוך הוא להקים משכן לה׳ בתוך בני ישראל, שצורתו תסמל בריאת שמים וארץ וכל צבאם ויהיה דומה למקום השכינה למעלה, איתא במדרש רבה (שמות לה:ו): ״׳ועשית קרשים למשכן׳ – אמר רבי אבין משל למלך שהיה לו איקונין נאה. אמר לבן ביתו: עשה לי כמותה. אמר לו: אדוני המלך! איך יכול אני לעשות כמותה? אמר לו: אתה בסממניך ואני בכבודי. כן אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: ׳וראה ועשה׳. אמר לפניו: רבון העולמים! אלוה אני שאני יכול לעשות כאלו. אמר לו: ׳כתבניתם׳ - בתכלת ובארגמן ותולעת שני, וכשם שאתה רואה למעלה כן עשה למטה, שנאמר: ׳עצי שטים עומדים׳ כנתון באיסטרטיא של מעלה, ואם תעשה כאותה של מעלה - למטה, אני מניח סנקליטין של מעלה ומשרה שכינתי ביניכם למטה, מה למעלה שרפים עומדים, אף למטה עצי שטים עומדים: ומה למעלה כוכבים, אף למטה כן״. ועוד אמרו חז״ל (שם מח): ״בג׳ דברים נברא העולם שנאמר: ׳ה׳ בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה בדעתו תהומות נבקעו׳ (משלי ג), ובג׳ דברים הללו נעשה המשכן, שנאמר: ׳וימלא אותו רוח אלהים בחכמה בתבונה ובדעת׳״ (שמות לה, וראה ברכות נה). 

'''הרי''' שבני ישראל התרוממו להשגות עליונות כאלה שהעלו את העצמים הגשמיים לגורמים רוחניים עילאיים שהקימו למטה מקום לשכינה כדוגמה שלמעלה, והתדמו לקונם במדה כזו עד שבאותם ג׳ הדברים שברא הקדוש ברוך הוא את העולם עשו הם את המשכן. ולא רק החשובים מישראל כי אם גם הנשים טוו בחכמה זו את העזים, וכמה מדריגות מהן עד זקני ישראל, ולמעלה מהם בצלאל בן אורי שהוא עשה את הכל בחכמתו וחז״ל אמרו עליו למה נקרא שמו בצלאל - ״בצל אל היית״ (ראה ברכות נה.). 

'''ולאחר''' שעשו את המשכן, ירדה השכינה למטה וקבעה מקום בתוך בני ישראל. צא וראה מה גדולה קדושתו של אהל מועד, שהרי משה רבינו עלה לשמים ושכן בענן ארבעים יום וארבעים לילה, ואילו כשהקים את המשכן כתוב בתורה: ״ולא יכול משה לבוא אל אוהל מועד כי שכן עליו הענן וכבוד ה׳ מלא את המשכן״ (שמות מ). הרי שקדושת המשכן עלתה על של מקום השכינה בשמים. והשראת השכינה לא הצטמצמה בין קדשי המשכן בלבד, כי אם התפשטה ללבות בני ישראל בכל מקום שהם. ״ושכנתי בתוכו״ לא נאמר אלא ״ושכנתי בתוכם״, בתוך לבם של בני ישראל. מכאן לאיזה שיא של השגות אלהיות הגיעו בני ישראל במדבר, שקצרה דעתנו לתארן ולפי מושגינו אין למעלה מהן. 

'''והנה''' מופלא הדבר, שלאחר כל זה מצא החוקר לב ובוחן כליות שעדיין לא הושלמה אמונתם ושיש עוד מקום לביקורת חריפה על הכרתם עד כדי כך, שהכתוב מתבטא עליהם: ״ארבעים שנה אקוט בדור ואומר עם תועי לבב הם והם לא ידעו דרכי״ (תהלים צד). ולא הסתפק הכתוב לתבוע אותם על קוצר השגה בלבד, אלא מציגים אותם כ״תועי לבב״, כאילו לא ידעו ממציאות ה׳ יתברך כלל, כדוגמה שמכנים את אומות העולם שאינם מכירים בה׳ בשם ״תועים״ ושאנו מודים לה׳ בכל יום שאין אנו כמותם ״ושהבדילנו מן התועים״. 

'''עד''' כדי כך חותרים מעמקי האמונה ואין להם שיעור ואין להם תכלית. 

'''ועוד''' יותר מזה. הנה משה רבינו, שהכתוב מעיד עליו: ״בכל ביתי נאמן הוא״ (במדבר יב) ובודאי התעלה בדרגות האמונה בכל מאורעות מצרים וים סוף יחד עם כל בני ישראל פי כמה וכמה, עד שחז״ל אמרו עליו שהוא שקול כנגד ששים רבוא מישראל. ועוד שנתרומם מהארץ עד לידי שמים ועלה לרקיע וניצח את המלאכים שקיטרגו עליו ואמרו להקדוש ברוך הוא: ״תנה הודך על השמים״ וזכה לקבל את התורה מאת האלהים והורידה לארץ. וגם בבנין המשכן הוא היחידי שנמצא ראוי להקימו, כדברי חז״ל שכל החכמים לא היו יכולים להקים את המשכן עד שבא משה והקים אותו (ראה שמות מ:יח ומדרש תנחומא שם). ואף לאחר שהוקם המשכן ואיש לא יכול לבא לתוכו כי ״כבוד ה׳ מילא את המשכן״, היה משה היחידי שה׳ קרא אותו שיבא אל אהל מועד כדכתיב: ״ויקרא ה׳ אל משה״ (ויקרא א) ומשה היה נכנם ויוצא באוהל מועד ״והיה כבוא משה האוהלה ירד עמוד הענן ועמד פתח האוהל ודבר עם משה״ (שמות לג). ולא עוד אלא ״דבר ה׳ אל משה פנים אל פנים כאשר ידבר איש אל רעהו״ (שם), ועוד הכתוב אומר: ״פה אל פה אדבר בו ומראה ולא בחידות ותמונת ה׳ יביט״ (במדבר יב). והאם יש אפשרות להגיע להשגות עליונות יותר ממשה רבנו, ואמנם מעיד הכתוב: ״ולא קם נביא עוד בישראל כמשה אשר ידעו ה׳ פנים אל פנים״ (דברים לד). 

'''והנה''' אף במדריגה זו של משה בהשגת אלהים, נמצא עוד מקום לפגם באמונה עד שהכתוב טוען כנגדו: ״יען לא האמנתם בי״ (במדבר כ). ופגם זה היה כל כך חמור שנענש עליו בעונש מר כזה שלא זכה להיכנס ולהכניס את ישראל לארץ. 

'''נמצא''' איפוא, שאין סוף ושיעור להכרת ה׳ וכמה שאדם אף העליון ביותר יעלה לשיא השגותיה העליונות, עדיין לא הגיע לתכליתה ועודנו זקוק לאמונה ולעלות יותר ויותר, ואם נמצא בה איזה פגם כל שהוא הרי הוא בבחינת לא מאמין ותועה לבב. 

'''ומעתה''' נבין דברי חבקוק ״וצדיק באמונתו יחיה״. חז״ל אמרו (מכות כד): ״דרש ר׳ שמלאי, תרי״ג מצוות נאמרו לו למשה וכו׳ בא דוד והעמידן על אחת עשרה וכו׳; בא ישעיה והעמידן על שש וכו׳; בא מיכה והעמידן על שלש וכו׳; בא חבקבוק והעמידן על אחת, שנאמר: ׳וצדיק באמונתו יחיה׳״. ופירש רש״י: ״והעמידן על אחת עשרה, שבתחילה היו צדיקים והיו יכולים לקבל עליהם עול מצוות הרבה, אבל דורות האחרונים לא היו צדיקים כל כך ואם באו לשמור כולן אין לך אדם שזוכה ובא דוד והעמידן וכו׳ כדי שיזכו אם יקיימו י״א מצוות הללו וכן כל שעה דורות של מטה הולכין ומתמעטין אותו״. 

'''ולכאורה''' כשאנו מעיינים במאמר זה תוקף אותנו יאוש כי אם בדורו של דוד היו מוכרחים לצמצם את התורה ולהעמידה על אחד עשר יסודות משום שקצרה ידם לקיים את כולה, ולאחר כמה דורות הוכרחו לצמצמה עוד יותר עד שלבסוף העמידוה בדורו של חבקוק על נקודה אחת והיא האמונה, ואם כן אנן יתמי דיתמי לאחר שנתרחקנו מדורו של חבקוק עשרות עשרות דורות, מה נענה אבתרייהו, כמה משוללים אנו מן התורה ובמה נוכל לזכות לאיזו אחיזה שהיא ביסודותיה? 

'''אולם''' לאחר שעמדנו על זה שכל אדם ללא יוצא מן הכלל זקוק לאחר כל השגותיו גם לאמונה, אם כן איפוא יש אף לאדם הדל שבדלים, ואף בדורותינו הירודים שלנו, מקום אחיזה באמונה. וזו היתה כוונתו של חבקוק הנביא: ״וצדיק באמונתו יחיה״, כי עיקר החיות היא האמונה אשר הכל זקוקים לה, ונמצא שגם לנו אפשרות לזכות על ידה ביסוד התורה ומצוותיה שהן עומדות על אחת, שהיא האמונה, ושגם עלינו ראוי לקרא את דברי חבקוק: ״וצדיק באמונתו יחיה״. 

= הדעת שבמעשה =
'''רבים''' מן הראשונים חייבו להגיע לדעת אלהים על ידי חקירות עליונות ועיונים עמוקים ביחוד ה׳. אולם באמת יש בעצם קיום המעשים הטובים גילוי רב של דעת ה׳ וחכמה עליונה. 

'''כתוב''' בירמיהו (כב:טו-טז) שהנביא הוכיח את המלך יהויקים וטען כנגדו: ״אביך הלא אכל ושתה ועשה משפט וצדקה וכו׳ דן דין עני ואביון, אז טוב, הלא היא הדעת אותי, נאום ה׳״. הרי מקרא מפורש הוא, כי דוקא המעשים הטובים של צדקה ומשפט וחסד עם העניים, היא היא דעת ה׳. 

'''וכן''' מצינו בחז״ל שאמרו: ״חייב אדם לומר מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי אברהם יצחק ויעקב״ (תנא דבי אליהו). לא אמרו שישאף שתגיע דעתו לדעת אבותיו אברהם יצחק ויעקב כי אם שיגיעו מעשיו למעשי אבותיו. הרי שזוהי המדריגה הגדולה ביותר וכי שיא הדעת והחכמה בא עם הקיום המעשי. המעשים הטובים אינו קיום מצות בלבד, אלא הם הם המהוים תורה וחכמה, וזוהי דעת האלהים. 

'''הבה''' נתבונן במעשי האבות וניוכח שדוקא בביצועם בפועל הגיעו לידי תכלית התעלותם והביאו להתגלות ה׳ לכל הדורות. ומשום כך פירטה התורה כל פרט ופרט שבכל מעשיהם, כי כל נקודה חיובית זעירה שבהם יש לה ערך רב וזכותה פועלת לדורי דורות, ולעומתם כל נקודה שלילית שבביצוע המעשה - רישומה ניכר לשלילה לדורות. 

'''אמרו''' חז״ל (בבא מציעא פו:): ״אמר רב יהודה אמר רב: כל מה שעשה אברהם אבינו למלאכי השרת בעצמו, עשה הקדוש ברוך הוא לבניו בעצמו; וכל מה שעשה אברהם על ידי שליח, עשה הקדוש ברוך הוא לבניו על ידי שליח. ׳ואל הבקר רץ אברהם׳ (בראשית יח:ז) - ׳ורוח נסע מאת ה׳ ויגז שלוים מן הים׳ (במדבר יא:לא); ׳ויקח חמאה וחלב׳ - ׳הנני ממטיר לכם לחם מן השמים׳ (שמות טז:ד); ׳והוא עומד עליהם תחת העץ׳ (בראשית יח:ח) - ׳הנני עומד לפניך שם על הצור׳ (שמות יז:ו); - ׳ואברהם הולך עמהם לשלחם׳ (בראשית יח:טז) - ׳והי הולך לפניהם יומם׳ (שמות יג:כא); ׳יוקח נא מעט מים׳ (בראשית יח:ד) - ׳והכית בצור ויצאו ממנו מים ושתה העם׳״ (שמות יז:ו).

'''הרי''' שבשכר כל פרט שבמעשה חסד של אברהם, זכו בניו לאחר כמה דורות להתגלות ה׳, ולא עוד אלא שהופיע לפניהם בכבודו ובעצמו. לכאורה לא עשה אברהם עם המלאכים כי אם מעשים רגילים, כגון שהוא עמד עליהם תחת העץ, או שהלך עמהם לשלחם ולווה אותם בדרכם, והנה בשכר פעולה פשוטה זו, התגלה הקדוש ברוך הוא לפני בניו ועמד לפניהם על הצור או הלך לפניהם במדבר להראות להם את הדרך. ומכאן כמה יש בכל פעולה מעשית של חסד - חכמה ודעת אלהית, עד שהיא מביאה לידי התגלות לדורות. 

'''ומכאן''' גם לצד השלילי, אם חסרה נקודה כל שהיא במעשה אברהם, שלא עשהו בעצמו, כי אם על ידי שליח, נתמעטה התגלות ה׳ ולא זכו בניו לאותה מדריגת ההכרה והדעת, כי לעומת החשיבות בכל פרט שבמעשהו של אברהם וההשפעה החיובית הכבירה שבו, כן היתה, ניכרת שלילת ההשפעה בהעדרו של כל פרט ונקודה שבאותו מעשה. בשכר זה שאברהם לא הושיט להם בעצם ידיו את המים לרחוץ את רגליהם ואמר להם בלשון אדיבה: ״יוקח נא מעט מים״, וכנראה הגישם להם על ידי אחד מעוזריו, לא המציא הקדוש ברוך הוא בעצמו מים לבניו במדבר, כי אם אמר למשה: ״והכית בצור ויצאו ממנו מים״, כלומר ששלח את משה להוציא להם את המים מן הצור. 

'''ויש''' להתבונן, באיזו אהבה ומסירות נפש קיבל אברהם את האורחים וגמל אתם את מעשי ההטבה והחסד. אברהם כבר היה באותו זמן זקן ושבע ימים, בגיל תשעים ותשע, ועמד ביום השלישי למילתו שיש בו כאב רב, כדאמר ר׳ חנינא בן דוסא: ״כל הנימולין - ביום השלישי כואב הוא להם, שנאמר (בראשית לד): ׳ויהי ביום השלישי בהיותם כואבים׳״ (פרקי דרבי אליעזר כט), וכן ״אמר רבן גמליאל בנו של ר׳ יהודה הנשיא: כשנימול אברהם, ביום השלישי היה לו כאב הרבה מאד למכתו״ (שם וראה ילקוט שם פב), והיה טרוד בתחבשותיו וקאסר ושרי (ראה בבא מציעא פו). ובאותו יום הוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה והרתיח את כל העולם עד ששום בריה לא יכלה לצאת ולבוא בעולם (ראה שם ופרקי דרבי אליעזר שם). ועם כל זה, לא התחשב אברהם לא בכאביו וטרדותיו ולא בחום הרותח, ורץ לקראת האורחים - למרות שחשב אותם כערבים המשתחוים לאבק רגליהם - ועשה כל המאמצים לשרת אותם במהירות האפשרית, ודוקא בעצמו, כדכתיב: ״וימהר אברהם״: ״ואל הבקר רץ אברהם וכו׳ וימהר לעשות אותו״ וכו׳, והכין להם את המאכלים הטעימים ביותר, שחט להם שלשה פרים ״כדי להאכילם שלש לשונות בחרדל״ שהוא ״מעדן מלכים ושרים״ (ראה בבא מציעא פו: ורש״י שם). ורק בדבר אחד לא טיפל אברהם בעצמו, בהגשת המים לרחיצת רגליהם, ובודאי לא היה סיפק בידו משום טובתם של האורחים, כדי שהוא יוכל להשתחרר ולהחיש את הכנת המאכלים בשבילם. אבל משום שסוף כל סוף לא עסק בנקודה זו למעשה בעצמו, בידיו וברגליו ממש, נגרם ממילא העדר בהתגלות ה׳ לבניו. 

'''והוא''' אשר אמרנו, כי המעשה הוא הדעת ובכל פרט ופרט שבו כלולה תורה וחכמה לאין שיעור, ואם חסרה איזו נקודה שהיא אף באופן ביצוע המעשה, נרשם ממילא חסרון בדעת ה׳ ובהתגלות ה׳. 

'''והעדר''' זה בהתגלות ה׳ שלא הקדוש ברוך הוא בעצמו הוציא להם את המים כי אם על ידי שליח, לאו מילתא זוטרתא היא. 

'''מסופר''' בתורה לאחר מעשה העגל, כשאמר הקדוש ברוך הוא למשה: ״ושלחתי לפניך מלאך״, השיב לו משה: ״אם אין פניך הולכים אל תעלנו מזה״ (שמות לג). משה התרצה יותר שכל העם ישאר במדבר ציה וצלמות, ״במדבר הגדול והנורא, נחש שרף ועקרב וצמאון כו׳״ (דברים ח) ולוותר על כניסת הארץ ועל כל היעודים התלויים בה ובלבד שה׳ בעצמו ילך לפניהם ולא מלאך הרי כמה גדול המרחק בקרבת ה׳ אם הקדוש ברוך הוא בעצמו הולך לפניהם או על ידי שליח. 

'''ומכאן''' כמה חכמה ודעת כלולה במעשה אברהם, עד שכל נקודה שלילית באיזה פרט שהוא בביצועו, הסבה הבדל עצום כזה בהתגלות ה׳ שבין הופעתו בכבודו ובעצמו לבין פעולתו על ידי שליח.&lt;ref&gt;ויש להוסיף שמסיבת הוצאת המים על ידי שליח, נתגלגל הדבד שנתבעו בעניני אמונה, כדברי הכתוב: ״יען לא האמנתם בי וכו׳״ (במדבר כ).&lt;/ref&gt;

'''וכל''' זה הוא אף במעשה אברהם, שקיים את כל המצוות מעצמו, לפני נתינת התורה ומבלי להיות מצווה ועושה. ועל אחת כמה וכמה, כמה דעת ה׳ כלולה בכל מעשה מצוה לאחר שניתנה התורה לישראל ומקיימים אותה בתור מצווה ועושה (ראה בבא קמא פז, דברי ר׳ חנינא ״גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה״), והוא אשר דיבר הנביא, כאמור, על המעשים הטובים שעושה האדם: ״הלא היא הדעת אותי״. 

= קנה מדת החכמה =
'''לפי''' מושגינו בהערכת בני האדם, כשאנו מכירים באחד שהוא עולה בהכרתו מחבירו, אנו מציינים אותו כחשוב מרעהו, אבל אין אנו מחלקים אותם לסוגים מיוחדים, אולם לפי מושגי ההערכה של התורה וחז״ל, כל הבדל קטן בהכרה בין איש לרעהו מהוה מרחק עצום ביניהם עד שלא רק קובע אותם לסוגים נפרדים, אלא למהות אחרת עד שאחד כלפי השני הוא כחמור לגבי אדם. 

'''בשעה''' שאברהם אבינו הלך לעקוד את יצחק בנו ושני נעריו עמו, שהם ישמעאל ואליעזר, כתוב בתורה: ״וישא אברהם את עיניו וירא את המקום מרחוק, ויאמר אברהם אל נעריו, שבו לכם פה עם החמור״ (בראשית כב). ואמרו חז״ל: ״מה ראה? ראה ענן קשור בהר, אמר: דומה שאותו מקום שאמר לו הקדוש ברוך הוא להקריב את בנו שם. אמר ליצחק: בני: רואה אתה מה שאני רואה? אמר לו: הן. אמר לשני נעריו: רואים אתם מה שאני רואה? אמר לו: לאו. אמר: הואיל וחמור אינו רואה ואתם אינכם רואים, שבו לכם פה עם החמור״ (בראשית רבה נו). ואמרו עוד: ״ומנין שהעבדים דומים לבהמה? מהכא, שבו לכם פה עם החמור - עם החמור״ (שם). 

'''ומי''' היו הנערים האלה? ישמעאל ואליעזר, שהיו מחניכו ביתו של אברהם אבינו ועמדו במדריגות גדולות מאד בהכרתם ובהשגותיהם. אולם מכיון שלא הגיעו בפעם הזאת לשיא הכרתם של אברהם ויצחק ולא השיגו במדריגת רוח הקודש מה שהשיגו הם, גבה הר ביניהם עד שנקבעה להם דרגה של חמורים. ולא להם בלבד כי אם לכל זרעם וזרע זרעם עד עולם. ולא רק בהשקפה כי אם להלכה ולמעשה, כפי שנפסק לדורות. 

'''הרי''' מכאן כמה ערכה של כל השגה בהכרה, עד שההבדל בין השגה אחת לשניה במקרה אחד בלבד הוא כהבדל בין אדם לחמור, ולא של אדם סתם, אלא כהבדל שבין איש המעלה הגדול ביותר, בדרגותיהם של אברהם ויצחק, עד דרגת חמור ממש. 

'''אברהם''' הלך והתעלה כל ימיו מדרגה לדרגה. חז״ל אומרים: ״בן שלש הכיר אברהם את בוראו״ (נדרים לב), ובמקום אחר שנינו שבן ארבעים או בן ארבעים ושמונה הכיר את בוראו (מדרש רבה יד). והסביר הרמב״ם (ראה הלכות עבודת זרה א:ג) שעוד מילדותו התחיל אברהם לשוטט בדעתו ולחשוב יום ולילה על גלגל העולם מי מסבב אותו. וכך הלך והתעלה מהכרה להכרה, כי הרי בעוד היותו בן שלש נאמר עליו שהכיר את בוראו, ובכל זאת המשיך להוסיף הכרות על גבי הכרות עד שהגיע לגיל ארבעים ושמונה ובא לשלמותה. ואף אז עדיין לא השלים את מדריגתו והמשיך להתעלות משלב לשלב, ורק בהגיעו לשנת התשעים ותשע ציוה לו הקדוש ברוך הוא על המילה ואמר לו: ״התהלך לפני והיה תמים״ (בראשית יז), כלומר, שעל ידי המילה נעשה שלם (ראה תוספתא נדרים ב). 

'''וגם''' ישמעאל ואליעזר למדו מאברהם והתעלו ביחד אתו בהכרתם. חז״ל אומרים שאליעזר נקרא דמשק משום שדלה והשקה מתורת רבו (ראה רש״י בראשית כב), וכן נימול ביחד עם אברהם. כמו כן שנינו על ישמעאל שהתעלה מאד במעשה המילה, עד שטען כלפי יצחק שהוא חביב ממנו שנימול בן י״ג שנה ולא מיחה (בראשית רבה נה), והתפאר כנגדו ש״נתן נפשו על המילה וקיבל עליו״ (ראה תנחומא ישן וירא מב). 

'''אולם''' במעשה ההליכה אל העקידה התבלט ההבדל בין אברהם ויצחק לבין ישמעאל ואליעזר. אמנם בתחילה הלכו במשך שלשה ימים כולם יחדו, אבל ביום השלישי ראה אברהם את המקום מרחוק (ראה חז״ל במדרש רבה נו, כמה ערך נתנו לראיה זו של היום השלישי). וגם יצחק ראה את המקום, כלומר הוא ראה והשיג מה שראה והשיג אברהם, ומשום כך נמצא ראוי לעקידה. חז״ל אומרים שלאחר שיצחק השיב לאביו שהוא רואה את עמוד הענן שבהר ״הבין אברהם שנרצה הנער לעולה״ (פדקי דרבי אליעזר לא). אבל ישמעאל ואליעזר לא ראו ולא השיגו את הכל מה שאפשר היה להשיג. ומשום שעמדו ולא המשיכו להתרומם ולהתעלות עם אברהם ויצחק בשיא החזות ורוח הקודש, נמצאו שאינם ראויים ללכת יחד אתם ואמר להם אברהם: ״שבו לכם פה עם החמור״ כלומר, שבגלל זה בלבד נקבעה להם דרגה של חמור. 

'''יסוד''' זה בא ללמד גם עלינו. גם אנו, אף לאחר שיצאנו ממצרים לחירות עולם, שקבלנו את התורה ואי אפשר לנו לרדת למדריגה של עבדים, בכל זאת גם לגבינו יש הבדל בין השגה להשגה כאותו מרחק שבין אדם לחמור. ״אמר ר׳ זירא אמר רבא בר זימנא: אם ראשונים כמלאכים אנו בני אנשים ואם ראשונים כבני אנשים אנו כחמורים, ולא כחמורו של ר׳ חנינא בן דוסא ושל ר׳ פנחס בן יאיר אלא כשאר חמורים״ (שבת קיב). הרי שר׳ זירא ראה הבדל בדרגה של דורו לגבי הדרגה של הדור שלפניו כהבדל בין חמור לבני אדם. ואם כי גם דורו של ר׳ זירא עמד במדריגה גדולה מאד בהשגת החכמה שלפי מושגינו אנו אין לנו בה כל תפישה, בכל זאת מכיון שהשגותיו של הדור שלפניו היו גדולים משל השגותיהם הם, שהם תפשו סברה אחת חשובה יותר (ראה שם), ראו בזה מרחק עצום ביניהם, כי כאמור רב מאוד ערכה של כל השגה והכרה עד שכל הבדל בין זו לזו מהוה מהות אחרת לגמרי, מהות הרחוקה מחבירתה כמרחק האדם מן הבהמה. 

'''ואין''' תימה בדבר, כי הרי מרחקי חכמת ה׳ הם עצומים ללא גבול וללא שיעור. כמה חכמה מכיל גלגל אחד שבבריאה וכמה יש להתענין ולהתעמק בו כדי להשיג אותו. והרי ישנם בעולם גלגלים רבים ובכולם משתקפת חכמה ללא סוף, ונמצא איפוא שממדי החכמה הם ללא שיעור. ואם בחכמת העולם כך, על אחת כמה שבחכמת התורה, שבאות אחת ממנה נברא כל העולם, אין שיעור לממדי מושגיה ויש מרחקים עצומים בין דור אחד למשנהו או בין איש לרעהו אף כדי מרחק שבין אדם לבהמה, ואף אם גם הדור הפחות או האדם הפחות נמצא במדריגה גדולה מאד. 

'''ומכאן''' יש לראות גם את הצד השני, שאם אחד משיג משהו יותר מחברו בהכרתו ובהשגתו, הריהו עולה עליו בממדים אחרים ומהוה מהות אחרת. וגם זה יש ללמוד מדברי חז״ל באותו ענין. כתוב בגמרא שם שרבי חזקיהו שאל איבעיא בהלכה ורבי יוחנן תלמידו פתרה לו מתוך סברא ידועה, וקרא עליו ר׳ חזקיה בגלל סברתו זו: ״לית דין בר אינש״, כלומר, שאינו בן אדם אלא מלאך (ראה רש״י שם). הרי שבגלל סברתו זו בלבד שתפש מה שלא תפשו אחרים, התעלה למדריגה אחרת. והובלט הבדל ביניהם כהבדל בין מלאך לבני אדם. 

'''הרי''' כמה חשובה כל השגה בהכרה ובחכמת התורה, שהוא מעלה למהות אחרת ולעולמות אחרים. 

= כוחו של הרהור =

== א ==
'''יסוד''' העולם הוא קיום המצוות, ולא דוקא המצווה כולן אלא כל מצוה ומצוה יש לה ערך רב עד שראוי לברוא בגללה את כל העולם, ואדם הראשון יוכיח, שנצטוה על מצוה אחת בלבד ונברא בשבילו עולם גדול מלא תענוגות לאין שיעור. וכבר עמד על יסוד זה הרמב״ם. שנינו (מכות כג): ״רבי חנניא בן עקשיא אומר: רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות״ ומפרש הרמב״ם בפירושו על משנה זו: ״מעיקרי האמונה בתורה כי כשקיים אדם מצוה מתרי״ג מצוות כראוי וכהוגן וכו׳ הנה זכה בה לחיי העולם הבא, ועל זה אמר ר׳ חנניא כי המצוות בהיותן הרבה אי אפשר שלא יעשה אדם בחייו אחת מהן על מתכונתה ושלמותה ובעשותו אותה המצוה תחיה נפשו מאותו מעשה״. הרי שמתוך מצוה אחת ראוי אדם להגיע לשלמותו. 

'''והנה''' לעומת זה, אם יחסיר מצוה אחת הריהו מאבד את כל עולמו. הכתוב אומר (ישעיה ה): ״לכן הרחיבה שאל נפשך ופערה פיה לבלי חק״ - ״אמר ריש לקיש למי שמשייר אפילו חוק אחד. אמר רבי יוחנן לא ניחא למרייהו דאמרת הכי, אלא אפילו לא למד אלא חוק אחד״ (סנהדרין קיא: וראה גירסת ילקוט שם: ״אלא למי שלא למד אפילו חוק אחד״). הרי לדברי ריש לקיש אם תחסר לו מצוה אחת, הריהו מיורשי גיהנום. ומכאן כמה ערך למצוה אחת לדברי שניהם, כי לריש לקיש הרי בהעדר מצוה אחת הוא מאבד את כל עולמו ולרבי יוחנן בקיום מצוה אחת הוא זוכה לעולמו. 

'''ואם''' יש ערך כה רב למצוה, הרי אם יש חסרון באיזו מצוה, כמה יש בגללו מהעדר השלמות ומן הפגם באדם. ואם במצוה יחידה כך, בעיקרי האמונה שהוא יסוד כל התורה וכוללת כל המצוות כפי דברי חז״ל ״בא חבקוק והעמידן על אחת - וצדיק באמונתו יחיה״ (מכות כד) - על אחת כמה וכמה שכל פגם בשלמותה פוגם בכל האדם אף תוך כל מעלותיו העליונות. 

== ב ==
'''הבה''' נתבונן בענין נסיון העקידה שנתנסה בה אברהם אבינו ע״ה. לכאורה לשם מה היה עוד זקוק אברהם אבינו לנסיון זה הקשה מכולם? הלא ה׳ יתברך אינו צריך לבחון את האדם לשם ידיעתו, כי הוא חוקר לב ובוחן כליות, אלא ודאי תועלת הנסיון היא לצורך האדם עצמו, כדי להעבירו ולצרפו בכור הנסיון, ואם כן לא היה צורר לאברהם בכך, כי הרי כבר נאמר: ״אתה הוא ה׳ האלהים אשר בחרתי באברם והוצאתו מאור כשדים וגו׳ ומצאת את לבבו נאמן לפניך״ (נחמיה ט), ונמצא שכבר עמד אבינו אברהם בנסיון אור כשדים, ובירר דביקות לבו ואמונתנו הגדולה באלהים, שהפיל את עצמו לכבשן האש רק למען כבודו יתברך, ואם כן למה היה זקוק לנסיון נוסף של העקידה? ואם כדי להודיע לבאי עולם ולקדש את השם על ידי העקידה שעקד אברהם אבינו את בנו על גבי המזבח, האם לא היה די בזה שאברהם מהלך בעולם כולו וממליך את הקדוש ברוך הוא על הכל, כמו שנאמר בתורה שהיה נוטע אשל ובונה מזבחות בכל מקום ומקום וקורא בשם ה׳? ועוד אמרו חז״ל (ברכות ז): ״מיום שברא הקדוש ברוך הוא את העולם לא היה מי שקראו אדון עד שבא אברהם וקראו אדון, שנאמר: ויאמר ה׳ אלהים במה אדע כי אירשנה״ (בראשית טו), פירוש: שהודיע אדנותו יתברך בעולם כולו שהוא אדון כל. ואמנם זכה אברהם להכניס נפשות רבות תחת כנפי השכינה ולהרבות כבוד שמים בעולם, ובני דורו הכירו את ה׳ ושאברהם הוא עבדו הנאמן, כמו שמצינו בבני חת שאמרו: ״נשיא אלהים אתה בתוכנו וכו׳״, ואם כן איפוא מה היתרון בעקידה שאמר לו ה׳ להעלות בנו יחידו לעולה לפניו. 

'''עוד''' יש להתפלא, שרק לאחר העקידה נאמר לו: ״עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה״ - ״עתה״ ולא קודם לכן? אתמהה! והאם לא הוכיח עדיין אברהם בכל הנסיונות הקודמים שירא אלהים הוא? ואם כדי להודיע לאחרים, כאמור, הרי היה צריך להיות כתוב: ״עתה הודעת וכו׳״ ולא ״עתה ידעתי״.

'''אכן''' בדברי חז״ל אנו מוצאים פתרון לשאלה זאת, שלא היה כאן נסיון בלבד אלא היה בזה גם משום כפרה. איתא בתנחומא: ״אחר הדברים האלה היה דבר ה׳ במחזה לאמר אל תירא אברהם״ (שם): ״ילמדנו רבנו, העולה על מה היתה באה? כך שנה ר׳ ישמעאל: העולה באה על מצות עשה ועל מצות לא תעשה. ורשב״י אמר: על הרהור הלב, שנאמר (איוב א): ׳ויהי כי הקיפו ימי המשתה וגו׳ והעלה עולות מספר כולם כי אמר אולי חטאו בני וברכו אלהים בלבבם וגו׳ אתה מוצא, אברהם היה מהרהר אחר מדת הדין. ומה היה אומר? ר׳ לוי אמר: כמדומה אני שקבלתי כל שכרי בעולם הזה, עזרני הקדוש ברוך הוא באותם המלכים והצילני מן הכבשן, כבר קבלתי שכרי ושוב אין לי שכר בעולם הבא. אמר לו הקדוש ברוך הוא: כיון שהרהרת אחר מעשי, עולה אתה צריך. לפיכך: ויאמר קח נא את בנך את יחידך וגו׳ והעלהו שם לעולה״. 

'''צא''' ולמד מה עשה אברהם ומה פעל בעולם באמונתו ודביקותו בה׳ יתברך, עד שבא מתוך כך להרהר שמא קיבל כל שכרו בעולם הזה. כתוב: ״ויהי ריב בין רועי מקנה אברם ובין רועי מקנה לוט והכנעני והפרזי אז יושב בארץ״, ואמרו חז״ל (בראשית רבה מא:ה): ״בהמתו של אברהם אבינו היתה יוצאה זמומה ובהמתו של לוט לא היתה יוצאה זמומה. היו אומרים להם רועי אברהם: הותר הגזל? היו אומרים להם רועי לוט: כך אמר הקדוש ברוך הוא לאברהם: ׳לזרעך אתן את הארץ הזאת׳ (בראשית יב:ז) ואברהם פרידה עקרה ואינו מוליד. למחר הוא מת ולוט בן אחיו יורשו ואין אכלין מדידהון אינון אכלין. אמר להם הקדוש ברוך הוא: כך אמרתי לו, ׳לזרעך נתתי׳ (בראשית טו:יח), אימתי לכשיעקרו שבעה עממים מתוכה, ׳והכנעני והפריזי אז יושב בארץ׳ (בראשית יג:ז), עד עכשו נתבקש להם זכות בארץ״. הרי שהיתה כאן מחלוקת בהלכה. רועי לוט טענו שכבר יש להם זכות בארץ ואין צורך שבהמתם תצא זמומה, ואילו רועי אברהם עמדו על כך שכל אימת הכנעני נמצא בארץ עדיין אין להם זכות ויש בזה משום גזל.

'''אולם''' אברהם דקדק ואמר: ״אל נא תהי מריבה ביני ובינך הפרד נא מעלי״, כלומר: אברהם ראה בזה מריבה. הוא הכיר כי אין מחלוקת זו של רועי לוט כולה לשם שמים, שאינה כמחלוקת הלל ושמאי שאלו ואלו דברי אלהים חיים, אלא מעורבת בזה גם איזו נטיה אישית של חמדת ממון, והרי זו מריבה, ומכיון שכך, אין אברהם יכול לדור עם לוט בכפיפה אחת, על אשר לא מיחה ברועיו. עד כה הגיעה טהרת לבו של אברהם אבינו. ולעומת זה, לוט נטה מדרך ה׳. הרי היה לו לשוב בתשובה ולהתחנן לפני רבו שיקרבנו ויחזור למוטב, אבל הוא לא בא לידי כך, אלא נשא עיניו וירא את כל ככר הירדן והנה כולה משקה, ויצא מלפני רבו, שביתו היה כמדור לשכינה, והתיישב בין אנשי סדום שהיו רעים וחטאים לה׳ מאד. ובזה נתגלה לוט כתינוק הבורח מבית הספר והלך מדחי אל דחי, עד שאמר: ״אי אפשי לא באברהם ולא באלהיו״ (ראה בראשית רבה מא). ובכל זאת כשנשבה לוט במלחמה, כתוב: ״וישמע אברהם כי נשבה אחיו וירק את חניכיו״. לא היסס ולא פקפק אברהם ומסר נפשו עליו כעל אח דבוק אליו באהבה וחיבה, ונכנס בסכנה בגללו להלחם עם ארבעה מלכים להצלתו. לא היה לאברהם שום נגיעה עצמית בזה, אלא רק כוונה קדושה לעשות חסד, להלוך בדרכיו של הקדוש ברוך הוא: ״מה הוא רחום אף אתה היה רחום וכו׳״. 

'''והנה''' הולך אברהם ומפעיל חסדו הגדול עם לוט, ומתרחשים לו נסים גלויים במלחמתו עם המלכים, שזרק עליהם קש ונעשו גירים, עפר - ונעשו חרבות. והוא קידש בזה שם שמים בעולם, כמו שכתוב: ״ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין וכו׳ ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ״, ופירשו חז״ל (סוטה ד:): מלמד, שהקנהו אברהם להקדוש ברוך הוא שמים וארץ, כלומר: על ידי מעשה זה של מלחמתו עם המלכים השליט את כבוד ה׳ יתברך על כל העולם - על השמים והארץ. ואם כן מה היה כאן לאברהם להרהר שמא קיבל בכך שכרו בעולם הזה? אדרבא, הלא בפעולה זו הרבה כבוד שמים עד שהקנהו להקדוש ברוך הוא שמים וארץ. 

'''אולם''' אברהם אבינו עוד מצא כאן מקום להתגדר. והרי כך אמרו חז״ל: ״לעולם אל יעמיד אדם עצמו במקום סכנה שמא אין עושים לו נס, ואם עושין לו נס מנכין לו מזכיותיו״ (תענית כ), ומכאן חשש אברהם אבינו, שמא עם כל מסירות נפשו לכבוד שמים בלבד ולא זולת זה כלל, עלול שינכו לו מזכיותיו מכיון שמסר עצמו לסכנה ונעשו לו נסים. ואמנם הפחד הזה עצמו יש בו משום מצוה, שכן אמרו (ברכות ס): ״אשרי אדם מפחד תמיד״ - ״בדברי תורה קאי״ וכל הגדול יותר, עליו לפחד יותר שמא לא יצא ידי חובתו. ובאמת דורשים חז״ל את הפסוק הזה על אברהם אבינו, לגבי אותה המלחמה (ע׳ מדרש תנחומא על הפסוק אחד הדברים הנ״ל). 

'''ונמצא''' שאף אברהם אבינו שטרח ועמל במשך כל ימי חייו רק לכבוד ה׳ יתברך, וקרא בקול גדול לכל העולם והודיעם שיש אלהים אחד יחיד ומיוחד ולו ראוי לעבוד, והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר ומממלכה לממלכה לחסות בצל כנפי השכינה (ראה יד החזקה הל׳ עבודה זרה א) ובודאי שכרו לעולם הבא גדול מאד, ובכל זאת היה לו מצד הדין ומצד מעלת השלמות לחשוש ולפחד שמא ינכו לו מזכיותיו בגלל הנסים שנעשו לו במעשה זה של קידוש שם שמים במלחמתו האמורה. ולא רק שהיה לו לחשוש לניכוי שכר, שיש בו על כל פנים שארית גם לעולם הבא, אלא שמא קיבל כל שכרו בעולם הזה ושוב אין לו שכר כלום בעולם הבא. ושבחוהו את אברהם על פחדו זה והכתוב אומר עליו: ״אשרי אדם מפחד תמיד״. ולעומת זה הבטיח לו הקדוש ברוך הוא: ״אל תירא אברהם אנכי מגן לך שכרך הרבה מאד״. כלומר, שהגיע לשיא השלמות ולא הפסיד את שכרו. 

'''אולם''' מדת הדין מצא כאן עוד מקום, על אף שלמותו ומדרגותיו העליונות של אברהם אבינו, לתבוע אותו על פחדו זה ולמצוא בתוך מעמקי לבו הנאמן איזה שמץ של הרהור על מעשיו של הקדוש ברוך הוא, ואם כי שומה היה אברהם אבינו, כאמור, לפחד שמא ינכו לו מזכיותיו, אבל ״לפום גמלא שיחנא״, ובזה שדקדק ואמר: ״כמדומה אני שקבלתי כל שכרי בעולם הזה וכו׳ ושוב אין לי שכר בעולם הבא״, התגלה פגם מה בעומק הכרתו בחסד ה׳ שהוא מעולם ועד עולם, וראו בכך הרהור אחר מדת הדין. 

'''והנה''' בגלל פגם דק זה של אברהם, חייבו אותו לכפר על עצמו בקרבן עולה. ואיזו עולה? את בנו יחידו שחנן לו ה׳ לאחר מאה שנה. ואף על פי שהקדוש ברוך הוא הבטיח לו ״כי ביצחק יקרא לך זרע״, ועליו הושתת לעתיד יסוד כל בית ישראל: בקבלת התורה, בירושת הארץ, בבנין המקדש, ובכל יעודי אחרית הימים של ימות המשיח ועולם הבא, בכל זאת ״אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה׳״ ואין שום דבר יכול לעמוד כנגד התביעה הזאת שנתבע אברהם, וכמו שאיוב בשעתו העלה עולות על הרהורי הלב של בניו, כך אברהם אבינו נתחייב על אף הכל להעלות את בנו יחידו לקרבן עולה כדי לכפר על הרהורו. 

'''הרי''' כמה עמוקה היא מדת הדין! נורא הוא ומי יכילנו!

'''ובאמת''' היה בעמידתו של אברהם בנסיון העקידה תיקון על אותו הרהור במדה כנגד מדה. כי בהעלותו את יצחק בנו על גבי המזבח הלא היה לו מקום להרהר ולטעון: ״אמש אמרתי לי כי ביצחק יקרא לך זרע ועכשיו אתה אומר לי לשחטו ולהקריבהו עולה״ (ראה בראשית רבה נו). ומכיון שלא הרהר אחרי מדותיו של הקדוש ברוך הוא והלך בתומו ועוד הזדרז והשכים בבקר ויחבוש את חמורו וכו׳ לקיים רצון ה׳ יתברך, הנה גילה בזה אמונתו הגדולה באלהים, ובטחונו השלם בו עד למדרגה מופלאה כזאת שעל אף עקידתו את יצחק, יתקיימו כל הבטחותיו של הקדוש ברוך הוא אליו, ואין שום מקום להרהר אחר מדותיו. ובזה תיקן אברהם מה שפגם בהרהורו ונמצא לבבו נאמן לפניו. 

'''ואמנם''' משום כך נאחז אברהם כל כך במעשה העקדה ורצה דוקא לשוחטו ולשפוך דמו, עד שנאלץ מלאך ה׳ מן השמים לקרוא לו ״אברהם אברהם״ - ב׳ פעמים, ואמרו חז״ל (בראשית רבה נו): ״למה ב׳ פעמים? שפסלו מלאכי השרת את הסכין ורצה אברהם לחונקו״... מפני שידע שבזה ימצא כפרתו והשלמת מדריגתו. 

'''והוא''' מה שנאמר לו אחר מעשה העקידה: ״עתה ידעתי כי ירא אלהים אתה ולא חשכת את בנך יחידך ממני״, כלומר: עתה באת לשלימות העליונה באמונתך ובהכרתך שכל הנהגתו בעולם הוא חסד ואמת מעולם ועד עולם. 

== ג ==
'''עמדנו''' במאמרנו הקודם כמה גדול כוחו של הרהור, שאף במעלות העליונות ביותר אם נמצא בהן איזה הרהור קל שאיננו במדריגת השלמות, הוא פוגם בערך המעלות וזקוקים להביא עליו כפרה, כמו שמצינו בבניו של איוב וכפי שהסברנו שעל זה בא תיקון מעשה העקידה של אברהם אבינו. 

'''ומכאן''' נבין גם תקנות חז״ל של תעניות בה״ב, שאנו עומדים בהן כעת. 

'''כתוב''' בטור או״ח (תצב): ״נוהגים באשכנז ובצרפת להתענות שני וחמשי ושני אחר הפסח והחג וכו׳ וסמכו אותם על מקרא דאיוב: ויהי כי הקיפו ימי המשתה וכו׳ והעלה מספד עולות כולם כי אמר איוב אולי חטאו בני וגו׳, ובשביל שימי המועד הם ימי משתה ושמחה אולי חטאו״. 

'''ובאמת''' לא רק ימי המועד בלבד הם ימי משתה ושמחה, כי אם גם הימים הנוראים. אמנם לכאורה נראים לנו הימים הנוראים שהם ימי יראה ותשובה כימי עצבות וימי החג כימי שמחה והם ניגודים אלו לאלו. אבל באמת אין הדבר כן כי בעצם מהותם צורה אחת להם והיא החדוה והשמחה בה׳. 

'''כתוב''' לגבי ראש השנה שאמר נחמיה לכל העם: ״היום קדוש הוא לה׳ אלהיכם אל תתאבלו ואל תבכו וגו׳ לכו אכלו משמנים ושתו ממתקים וכו׳ ואל תעצבו כי חדות ה׳ מעוזכם״ (נחמיה ח). הרי שצורת הימים הנוראים איננה בבכיה וצער כי אם בשמחה ובחדוה. מטרת הימים הנוראים היא בהתעלות בהכרת ה׳ ובתשובה, ועיקרה של תשובה היא תיקון הלב, כדכתיב: ״לב נשבר ונדכא אלהים לא תבזה״ (תהלים נא), היינו שיכיר את עצמו ויבין את ערכו ומצבו, ומתוך כך יבחין בין טוב לרע ויתקן את עצמו, ואין לך שמחה ועונג יותר גדול מזה. ואף שלמה המלך החכם מכל אדם כשאמר לו ה׳: ״שאל מה אתן לך״, לא ביקש מכל שכיות וחמודי תבל אלא הבחנת הלב, כדכתיב: ״ונתת לעבדך לב שומע וכו׳ להבין בין טוב לרע״ (מלכים ג). הרי שאין בכל העולמות עונג ושמחה שישוו לשמחה ותענוג של תיקון הלב, וזהו יסודם ועיקרם של הימים הנוראים. 

'''ומאידך''', גם בימי החג צריכה להיות השמחה משולבת ביראה כדברי חז״ל: ״וגילה ברעדה״ (תהלים ב) - ״במקום גילה שם תהא רעדה״ (ברכות ל), כלומר, שמתוך השמחה יתעלו ביראה. 

'''נמצא''' איפוא שצורת הימים הנוראים והחגים אחת היא, אלא שבימים הנוראים הצורה החיצונה היא ברעדה והפנימית בגילה, ואילו בחג - הצורה החיצונה היא בגילה והפנימית ברעדה ושתיהן משלימות זו את זו. כל ארבעים הימים החל מראש חודש אלול, הכוללים גם את ימי הסליחות וראש השנה ועשרת ימי תשובה ויום הכיפורים, הם ימי הכנה ועליה ממדריגה למדריגה ובקדושה למעלה מקדושה. וימי החגים הם המשך לעליה זו ומביאים לתכליתה שהיא השמחה בקודשא בריך הוא, כדברי הכתוב: ״נגילה ונשמחה בו״ (תהלים קיח), ופירשו רז״ל: ״אמר ר׳ אבין אין אנו יודעים במה לשמוח, אם בהקדוש ברוך הוא אם ביום, בא שלמה ופירש, ׳נגילה ונשמחה בך׳ (שיר השירים א) בך בתורתך״ (ראה פסיקתא הובא בילקוט שמעוני תהלים תתעו). ומפני זה אנו מסיימים בשמיני עצרת את שמחת החג בשמחת התורה שזוהי שיא השלימות לשמוח בה׳ ותורתו. ושמחה זו והריקודים הם מעין עולם הבא שחז״ל מתארים אותו שיעשה בו הקדוש ברוך הוא מחול לצדיקים (ראה תענית יא). 

'''והנה''' מופלא הדבר למרות ששמחה זו היא שיא המעלות, חששו הקדמונים שמא יגיעו מתוך שמחה זו לידי חטא ותיקנו כאמור, תעניות בה״ב. 

'''האם''' יתכן שתוך מעלות עליונות כאלו יגיע אדם לידי הרהור חטא, ובמדה כזו שמצאו לצורך להכריז בגללו צום ותפלה במקום הקרבנות ולקבוע לתקונו ימים מיוחדים לתשובה ולכפרה? 

'''אלא''' מכאן שאף במדריגות העליונות ביותר של עליה ואצל אישים עליונים, יש לחשוש, כאמור, שמא כוונתם לה׳ תוך עליתם העליונה - אינה שלמה בתכלית השלימות. ואם הכונה אינה כולה לה׳ לא די שאינה מצוה, אלא היא נגד ה׳ ונקראת חטא. וגם זה למדו מאיוב, כי הרי בניו של איוב עסקו בשמחה של מצוה, (ראה ויקרא רבה צו) ולא היה בהם שום דופי כי אם הרהור הלב, כדברי רשב״י: ״אין העולה באה אלא על הרהור הלב וכו׳ ממי אתה למד מבניו של איוב״ (שם) ובכל זאת העלה עליהם איוב עולות כמספר כולם ואמר אולי חטאו בני. 

'''ומכאן''' שגם לגבי שמחת החג יש בהרהור זה שאינו מכוון לה׳ ולתורתו משום חטא ואם מתגלה חטא בשמחה עילאה זו, הרי מתגלה שכל העליה והעבודה בכל הימים הנוראים וימי החג לא היתה, שלימה כדבעי ויש להתחיל הכל מחדש, לחזור על כל התשובה והוידויים, לעסוק בצומות ובתפלות ולתקן את כל עבודת הימים הנוראים והחגים.

== ד ==
'''וכשנדקדק''' בדבר נראה עד היכן מגיע חומרת הפגם בשלימות הכונה לשם ה׳ ותורתו שאין בזה משום חטא ופשע בלבד, אלא שפוגם בצורת תכליתה ומטרתה של כל הבריאה. 

'''לכשנסתכל''' בעולם נראה שכל בני האדם, לרבות הגויים, עוסקים בישובו של עולם שיש בו משום צדקה וחסד. הם בונים ערים, סוללים דרכים, גושרים גשרים ועושים לתיקונו של עולם, אנו לא מבינים להעריך כראוי את חשיבות בנינה של עיר. אבל באמת חשוב דבר זה מאד לפני המקום שמציינים מאורע זה בתורה, כמו שכתוב: ״ויהי בונה עיר״ (בראשית ד). ומצוה רבה היא כי ״לא תהו בראה לשבת יצרה״ (ישעיה מח). ואף מה שהעמים נלחמים איש ברעהו, סבורים הם שעושים לטובת האנושיות ולמען תיקון העולם בדרכי הצדק והיושר, בהתאם לשיעור הבנתם. ולכאורה אם הם עוסקים בהטבה ובחסד, וכידוע הרי ההטבה הקטנה ביותר מקורה בדעה עליונה ויש בה משום התדמות לדרכי השם, למה קוראים אותם רשעים ומביאים עליהם פורעניות? 

'''ואמנם''' אומרים חז״ל: לעתיד לבא מביא הקדוש ברוך הוא ספר תורה ומניחו בחיקו ואומר למי שעסק בה יבא ויטול שכרו, מיד מתקבצים ובאים הגויים וכו׳. אמר להם הקדוש ברוך הוא במה עסקתם. אומרים לפניו: רבונו של עולם! הרבה שווקים תקנינו, הרבה מרחצאות עשינו וגו׳ הרבה גשרים גשרנו, הרבה כרכים כבשנו, הרבה מלחמות עשינו, וכולם לא עשינו אלא בשביל ישראל כדי שיתעסקו בתורה, אמר להם כל מה שעשיתם לצורך עצמיכם עשיתם וגו׳״ (ראה עבודה זרה ב). הרי שהגוים יבקשו את שכרם מהקדוש ברוך הוא על אשר עסקו בישובו של עולם כדי לאפשר לישראל לעסוק בתורה. 

'''אלא''' שהקדוש ברוך הוא משיב להם שעשו לצורר עצמם, כלומר שכוונתם לא היתה לשם ה׳ כי אם לתועלת עצמם. הרי מכאן שאף הקדוש ברוך הוא יסכים להם שעזרו במעשיהם לישראל לעסוק בתורה, אבל מכיון שלא כוונו במעשיהם אלו לה׳ ולתורתו יתחייבו בדינם ויצאו בפחי נפש, כי לא מילאו את תכלית הבריאה, והם נקראים רשעים ונענשים על מעשיהם. 

'''ואם''' אומות העולם שכל מעלתם היא בזה ש״חביב אדם שנברא בצלם״, בכל זאת נתבעים הם לכוון את כל מעשיהם לשם חזוק התורה ובלא זה הם רשעים ופושעים, על אחת כמה וכמה בני ישראל שנקראו בנים למקום וקבלו את התורה, שהם נתבעים ומחוייבים לכוון בכל מעשי המצוות והעבודה לשם ה׳ ותורתו ואם יש פגם בשלמות כוונה זו סיכלו את מטרתם ותכליתם. 

'''ומכאן''' כמה גדול חומר העון אם כוונת שמחת החג איננה שלימה לשם ה׳ שיש בה גם משום הנאת עצמן. ולא עוד שאף אם הכוונה תהיה שלימה לה׳ אבל אם שמחה זו לא תביא חזוק לתורה נפגמה צורתה ותכליתה, שהיא כאמור ״נגילה ונשמחה בך - בך בתורתך״. וזוהי הבחינה: אם אחר החג עוסקים בתורה ביתר עוז ומרץ, הרי היתה השמחה בטהרתה ושלימותה, אבל אם חס ושלום מתעיפים ונחלשים מחמת השמחה והריקודים. סימן שהשמחה לא היתה לגמרי בו, כי הרי כתוב: ״וקוי ה׳ יחליפו כח יעלו אבר כנשרים״ (ישעיה מ), נמצא איפוא שהשמחה הביאה לידי תוצאות הפוכות שלא די שלא נתחזקו בתורה אלא שגרמה לרפיון בתורה. ובמקרה כזה התביעה עלינו חזקה יותר מעל האומות, כי יש בה גם ביטול תורה שהוא כנגד כולם. 

'''ולא''' עוד אלא אם אין השמחה מביאה לידי חיזוק התורה יש בה משום חמורי חמורות, חז״ל אומרים: ״ויתר הקדוש ברוך הוא על עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים ולא ויתר על מאסה של תורה. על מה אבדה הארץ, על עבודת אלילים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים אין כתיב כאן, אלא על עזבם את תורתי״ (ירוש׳ חגיגה א:ז פתיחתא דאיכה רבתי). ובמה התבטאה עזיבתם את התורה? אמרו חז״ל: ״דבר זה אמרו חכמים ולא פירשוהו: אמרו נביאים ולא פירשוהו עד שפירשו הקדוש ברוך הוא בעצמו, שנאמר: ויאמר ה׳ על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם. אמר רב יהודה אמר רב שלא ברכו בתורה תחלה״ (בבא מציעא פה), ומפרש רש״י: ״וכיון דלא מברכי, גליא דעתיהו שאינה מתנה חשובה להם״. 

'''הרי''' עצם מעשה קיום מצות תלמוד תורה היתה בתכלית השלימות, רק הקדוש ברוך הוא היודע מעמקי הלב מצא שכונתם היתה פגומה כפגימה דקה מן הדקה שעין החכמה והנבואה לא הרגישה בה, והיא שלא היתה חשובה בעיניהם כפי ערכה ולא ראו חובה לברך עליה כראוי (ראה רש״י שם ור״ן נדרים פא). ובכל זאת היא חמורה מעבודה זרה ומגילוי עריות ושפיכות דמים ובגללה אבדה הארץ. 

'''ואם''' פגימה דקה זו שלא היתה, אלא בכוונה לשמה כך, על אחת כמה אם מתגלה איזה לקוי בעצם הלימוד, הן בכמות והן באיכות, דהיינו אם מתחזקים בשקידת לימוד התורה אבל לומדים לפי נטיית הלב והרצון, כגון שמתמסרים בכל העוז והמרץ בפלפולה של תורה בלבד ומזניחים את הבקיאות, או שעוסקים בבקיאות ומזניחים את הפלפול. וגם זו נקראת תאוה אם כי היא תאוה רוחנית, ונמצא שיש בלימוד גם משום הנאה עצמית, שהיא כאמור, מהפכת את הכל לרעה, ויש לחשוש שסניגורו יהיה קטיגורו חס ושלום ובמקום שכר על מצות תלמוד תורה שהיא כנגד כולם יהא נתבע על עזבו את התורה. 

'''ולפי''' זה נמצא, איפוא, שאנו במצבנו אין אנו זקוקים לתעניות בה״ב משום האסמכתא של הקדמונים מאיוב שחשש אולי חטאו בניו מתוך שמחה; וגם לא מאסמכתא של התוספות ממאמר הגמרא סקבא דשתא ריגלא (קידושין פא) שמא באו לידי הרהורי עבירה, כי אין אצלנו רק חשש לפגם במדריגת ״נגילה ונשמחה בך״ ״בתורתך״, אלא חסר לנו העיקר שהשמחה גרמה לרפיון בתורה, ומתגלה בזה ליקוי ביסוד ההכנות של ימי האלול והימים הנוראים ויום הכפורים, ועלינו לפשפש במעשינו ולחזור ולחדש ולחזק את הקבלות של יום כפור. 

'''אמנם''' אין בני הישיבות חייבים להתענות, כדברי חז״ל: ״תלמיד חכם אינו רשאי לישב בתענית מפני שימעט במלאכת שמים״ (תענית יא), ומוסיף רש״י ״שעיקר תפקידו לימוד התורה״, וכפי שבארנו שכל מטרת התענית היא להביא לידי חיזוק בלימוד התורה, ואם יבואו על ידי התענית לידי רפיון בלימוד התורה, הרי מכזיבים את כל מטרת התענית אבל חייבים אנו לעסוק בימי בה״ב בוידויים ובתשובה, לתקן את הליקויים שמתגלים בנו בעבודתנו בימים הנוראים ובימי החג ולהתחזק בלימוד התורה. 

'''ואם''' נתרפה בימי בה״ב, אין אנו עוברים על תקנת הקדמונים בלבד, אלא אנו נקראים פורשים מן הציבור, אם כי אין זה אלא מנהג בעלמא, והוא מהעבירות החמורות ביותר מדאורייתא, כפי שקובע הרמב״ם (הלכות תשובה ג:יא): ״הפורש מדרכי ציבור אף על פי שלא עבר עבירות אלא נבדל מעדת ישראל ואינו עושה מצוות בכללן ולא נכנס בצרתן ולא מתענה בתעניתן וכו׳ אין לו חלק לעולם הבא״, ולא עוד אלא מכיון שמטרת התענית היא כאמור, התשובה וחיזוק לימוד התורה, הרי הפרישה בימי בה״ב איננה רק ממנהג הקדמונים אלא מענין התשובה והתחזקות בלימוד שהוא עיקר יסודה של התורה ותכלית כל הימים הנוראים והחגים, ונמצאים פורשים מהציבור מהדרכים העיקריות שבדאורייתא ואי אפשר לתאר עד כמה מגיעה חומרת הדברים. 

'''ואם''' כן, איפוא, עלינו להשתמש בימי בה״ב כדי להתחזק בלימוד התורה ובזה נתקן את כל עבודתנו בתשובה של ימי האלול ושל ראש השנה ויום הכפורים, ונעלה את כל מעשינו ומדריגתנו, ונגיע לידי שיא המטרה שהיא חדות ה׳ ולידי ״נגילה ונשמחה בך״. 

== ה ==
'''עמדנו''' במאמר הקודם ששיא המעלות היא חדות ה׳ והיא תכלית עבודת הימים הנוראים והתשובה, ואף צום יום הכיפורים צורתו היא השמחה והעונג. 

'''אנו''' קוראים בדברי הנביא לגבי צום יום הכיפורים, שהוא הצום היחידי מן התורה: ״הכזה יהיה צום אבחרהו. יום ענות אדם נפשו וכו׳ הלא זה צום אבחרהו: פתח חרצובות רשע וכו׳״ (ישעיה נח). הרי שאין כוונת הצום בעינוי ובסיגוף בלבד אלא בפתוח חרצובות הרשע. כלומר בתשובה על המעשים הרעים ובתיקון המדות והדעות. וכבר אמרו חז״ל: ״יפה שעה אחת בתשובה ובמעשים טובים מכל חיי העולם הבא״ (אבות ד:יז) שהוא שיא עידון העידונים, אין לנו מושג בחיי העולם הבא, אבל כדי לתת לנו תיאור מה, הקדימו חז״ל ש״יפה שעה אחת בעולם הבא מכל חיי העולם הזה״, כלומר שכל תעגוגות העולם הזה כמה שאנו יכולים לתאר לנו, אין מגיעים לעידון של שעה אחת בעולם הבא. ועם כל זה, אין להשוות את כל העידונים יחד של כל חיי העולם הבא מימות אדם הראשון והאבות עד היום לעונג של שעה אחת בתשובה ובמעשים טובים. הרי כמה מרובה הוא, איפוא, העונג של יום התשובה ותיקון המעשים, יום הכיפורים. 

'''ובאמת''' לא ברא הקדוש ברוך הוא את כל העולם כי אם לענג את הבריות ועוד לפני שיצר את אדם הראשון הכין לו כל תענוגי תבל ״כדי שיכנס לסעודה מיד״ [שימצא הכל מוכן ויאכל מה שיחפוץ״ רש״י] (סנהדרין לח.). וגם הצו הראשון והיחידי שצוה הקדוש ברוך הוא את האדם היה: ״מכל עץ הגן אכל תאכל״, ורק מעץ אחד, עץ הדעת טוב ורע אסר עליו לאכול. וכמו כן לא באו כל ציווי התורה על האדם כי אם לענגו ולשמחו. ואף לא ציותה התורה אלא צום אחד בשנה בלבד, כלומר שעל האדם לאכול ולשתות כל ימות השנה, פרט ליום אחד. 

'''וגם''' לגבי אותו יום אמרה תורה (ויקרא כג) ״ועניתם את נפשותיכם בתשעה לחודש בערב״, ואמרו חז״ל: ״וכי בתשעה מתענים, והלא בעשירי מתענים? אלא לומר לך שכל האוכל ושותה בתשיעי כאילו התענה תשיעי ועשירי״ (ראש השנה ט), הרי שציותה התורה שיש לאכול ולשתות בתשיעי ולבלות אותו יום בעונג, כדי להשלים את העונג של העשירי. וכבר נתן ר׳ יונה גירונדי בספרו ״שערי תשובה״ (ד:ח-י) שלשה נימוקים על הדבר: א. ״כדי להראות שמחתו בהגיע זמן כפרתו ותהיה לו לעדה על דאגתו לאשמתו ויגונותיו לעונותיו״: ב. כדי לקבוע ״סעודה לשמחת המצוה וכו׳, ומפני שהצום ביום הכיפורים, נתחייבנו לקבוע הסעודה על שמחת המצוה בערב יום הכפורים״: ג. ״למען נחזק להרבות תפלה ותחנונים ביום הכיפורים וכו׳״. נמצא שדוקא דאגתו ויגונותיו על עונותיו מביאות לו שמחה רבה, ושהתורה חייבה את האדם עובר לצום לקבוע יום שמחה ויום אכילה ושתיה כדי לחזק את גופו שלא יסבול מהצום ולא יופרע תענוגו. 

'''ומופלאים''' הדברים כמה הדגישה התורה שיום צום הכיפורים צריך להיות מוקף בשמחה ועונג, ואף שמחה ועונג גופניים של אכילה ושתיה, ולא עוד אלא ששמחה ועונג זה משלימים ומכפילים את התענית ומעלים עליו כאילו התענה גם תשיעי וגם עשירי. ועוד הוסיפו אחריו שבעת ימי שמחה של חג, כדי למלא את העונג שחסר לו מחמת הצום ולא תסוח דעתו משמחה. 

'''ועל''' אחת כמה, העונג של עצם התשובה לפתח חרצובות רשע שהוא תכלית היום, כפי שהסברנו, ובחרצובות רשע אין הכוונה לחבילות חטאים ממש, אלא אף בפגם במחשבה אחת ואף לרגע אחד. שנינו שכל צורתו של האדם הם השכל והמחשבה, כפירוש רש״י על הכתוב ״בצלמנו כדמותנו״ - ״להבין ולהשכיל״, ואם האדם נכשל אף בהרהור אחד הוא פוגם בצלמו, בצלם האלהים שבו, ומכיון שעיקר מהותו של האדם הם, כאמור, התענוגים והעידונים על ה׳ יתברך אשר למטרתם נוצר מתחילת בריאתו, הריהו פוגע בזה בתכלית העידונים שלו, ואין לך חרצובות רשע גדולות מזה. 

'''ולעומת''' זה אם האדם חוזר בתשובה מאותו הרהור ומתקן את פגמו, הריהו משלים את צלם האלהים שבו שהוא עידון העידונים, ועוד מוסיף תענוגים ללא שיעור, כפי שאמרנו שיפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים מכל חיי העולם הבא במשך כל הדורות מאדם הראשון עד היום הזה. 

'''ואם''' בתיקון מחשבה אחת ברגע אחד מגיע האדם לעידון נצחי כזה, מכל שכן אם אדם זוכה לפתח כל חרצובות הרשע ובמשך כל יום הכיפורים, שהוא יום סליחה וכפרה לכל עונותינו, ונמצא שיום הכיפורים הוא יום שמחה ועונג ללא שיעור וללא גבול. 

'''ועונג''' זה אינו ליום הכיפורים בלבד, אלא נמשך לכל ימות השנה, לכל שעה של תשובה. בכל פעם שאדם מתוודה על חטאיו ואומר ״אשמנו״, וכן בכל יום באמירתו ״סלח לנו״ בשלש תפילותיו, הריהו ממשיך בתשובה ושירה בעולמות של תענוג ועידון עידונים. ומשום כך מתחילים מיד לאחר תפילת נעילה ״והוא רחום יכפר עון״, כדי לא להפסיק מהתשובה ולהמשיך בתענוגי אותו יום. ומתוך כך באים להמשך השמחה בימי שמחת בית השואבה ששואבים בהם רוח הקודש ומגיעים לשיא העונג. ופה יש עוד להוסיף את הכלל ״שכר מצוה מצוה״ כי מצוה זו מוסיפה עוד שכר על גבי שכר ללא סוף. 

'''ומכאן''' גם לימי בה״ב, שנתקנו, כאמור, בגלל הרהורי מצוה בלתי מושלמים, שבאים לתקן את התשובה של הימים הנוראים וימי החג, כמה יש בהם מן האושר הנצחי וכמה הם מוסיפים לאדם עונג ללא שיעור, אשר הוא יפה מכל תענוגות העולם הזה והעולם הבא ולמעלה מכל תיאורינו ומושגינו.

= בנתיבות החסד =
'''כתוב''' בתורה: ״׳ואחרי כן קבר אברהם את שרה אשתו׳ (בראשית כג:יט) - הדא הוא דכתיב: ׳רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד׳ (משלי כא:כב). ׳רודף צדקה׳ - זה אברהם, שנאמר: ׳ושמרו דרך ה׳ לעשות צדקה׳ (בראשית יח:יט): ׳וחסד׳ - שגמל חסד לשרה וכו׳. אמר רבי שמואל בר יצחק: אמר לו הקדוש ברוך הוא, אני אומנתי - גומל חסדים, תפסת אומנתי, בא לבוש לבושי - ׳ואברהם זקן בא בימים׳״ (בראשית רבה נח:ט).

'''לכאורה''', הדבר תמוה ביותר, שאברהם נקרא בשם ״רודף צדקה וחסד״ על שום שנתעסק בקבורתה של שרה אשתו. כלום בגדר חסד הוא זה כשאדם מתעסק בקבורתה של אשתו? והרי ״אשתו כגופו״. ומי לא היה עושה כמעשה אברהם בפרט זה? הן לולא עשה זאת, היה בזה משום רשעות שאין כדוגמתה כלום משום כך יקרא בעל חסד? 

'''ואפילו''' אם נאמר, כי גם במעשה כזה יש משום חסד, מה לכאורה ערכו של מעשה כזה בין מעשי אברהם, עמוד החסד, שכל חייו חסד ושמסר נפשו על החסד (ראה לעיל במאמר ״מושג החסד שבתורה״ האיך מסר נפשו ביום שלישי למילתו באותו גיהנום שהוציא הקדוש ברוך הוא חמה מנרתיקה לגמול חסד עם האורחים שנדמו לו כערבים, ועוד)? לכאורה היה ראוי אברהם שיקרא ״רודף צדקה וחסד״ - עבור אותה הכנסת אורחים, או עבור שאר מעשי החסד שלו כל ימיו. והנה מגלים לנו חז״ל שדוקא בעבור מעשה החסד הזה של קבורת אשתו, זכה אברהם להיקרא בתואר ״רודף צדקה וחסד״. 

'''אולם''' נתבונן נא במהות החסד, מה ענינו של חסד לאמתו? החסד מתגלה לנו בראשונה - מעצם הבריאה. כל הבריאה כולה ענינה חסד. ״עולם חסד יבנה״. הכל מכוון לחסד. כל היצורים כלם יונקים בלי הרף מחסדו של הבורא, וכל הבריאה כולה אומרת שירה לפניו, על חסדיו שבכל הוויתה בכל רגע ורגע עם כל יצור. 

'''ותכלית''' כולם הוא האדם. ואף זה חסד להם. ״עילוי גדול הוא לבריות כולם בהיותם משמשי האדם השלם״ (מסילת ישרים א). כולם משמשים לאדם, כולם נוצרו כדי להטיב עם האדם, להנאות את האדם. לשם כך נברא כל העולם כלו, כל העליונים והתחתונים, כל מלאך בעליונים וכל עשב בתחתונים. הכל הוא למען בחיר היצורים, האדם, שגדול הוא כל כך, עד שצריך הוא לכל העולמות, ואם יחסר איזה עשב או איזה מלאך ואף רגע אחד, יהא חסר לו לאדם (ראה סנהדרין לח: ״אדם נברא בערב שבת וכו׳ כדי שיכנס לסעודה מיד״, עיין רש״י שם). 

'''ואף''' על פי כן לא די לאדם בהנאתו שלו בלבד, אין היא מספקת אותו - אם רק הוא לבדו נהנה - אף מכל הבריאה על כל שפעתה וטובתה, כי אכן זוהי גדולתה של מדת החסד. גדולה ומקיפה היא כל כך, שניתנה לו לאדם היכלת הכבירה להנות ולשמוח לא רק משמחותיו והנאותיו של גופו בלבד, אלא שכל שמחה והנאה, בין אם היא של רעהו, או של כל נברא מכל המון הנבראים, כקטנה וכגדולה, כל אלו תהיינה שמחותיו והנאותיו שלו. כי אמנם ניחן הוא בכוח ענקים זה להיות שותף לבריאה כולה, וביחוד בשמחת האדם בזה שיאהב לרעהו כמוהו. 

'''אך''' כלום די לו לאדם אף בזה. הלא לאחר ככלות הכל ועם כל ההיקף שבהנאה ושמחה זו, הרי איננו אלא בבחינת מקבל שזוהי נהמא דכיסופא. וכלום זוהי שלמות ההנאה? ולפיכך הוטבע בו באדם הרצון לפעול חסד וניתנה לו גם היכלת להטיב ולהנאות את הברואים, בבחינת נותן, שאליבא דאמת נתינה זו היא בעצם שיא הקבלה וההנאה שמקבל מזולתו. וכבר אמרו חז״ל: ״יותר ממה שבעל הבית עושה עם העני, העני עושה עם בעל הבית״ (ילקוט שמעוני רות ב). 

'''וגם''' בכל זה עוד לא די. ניתנו לו לאדם מצוות, וניתנה לו היכולת להיות מצווה ועושה. וזהו החסד הגדול ביותר. ״רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל - לפיכך הרבה להן תורה ומצוות״ (מכות כג: סוף אבות): ״לא ניתנו מצוות אלא לצרף את הבריות״ (בראשית רבה מד). ובכל ההנאות שהוא נהנה בהיותו אוהב את הבריות וגומל חסד עמהם - הריהו גם מקיים את מצוות האהבה והחסד, והריהו עובד ה׳ ואף מקבל שכר על כך. ולא עוד אלא שיש במעשי החסד משום התדבקות בקונו והליכה בדרכיו, (עי׳ שבת קלג: ״הוי דומה לו״ - ועי׳ רש״י שם: ירושלמי פרה רפ״א: ספרי, בענין ״והלכת בדרכיו״). ואם כן, כל מעשה חסד, ואפילו קטן שבקטנים - הנאתו ללא שיעור. ולכשנתבונן עוד בדבר, נראה שאפילו אם יתן אדם לזולתו את כל העולמות כולם, עדיין אין כאן חסד גמור, שהרי האדם סובל מזה שהוא נזקק לזולתו, כמו שאמרו חז״ל: ״רבי יוחנן ורבי אלעזר דאמרי תרווייהו: כיון שנצטרך אדם לבריות - פניו משתנות ככרום, שנאמר (תהלים יב:ט): ׳כרום זלות לבני אדם׳ וכו׳. רבי אמי ורבי אסי דאמרי תרווייהו: כאילו נדון בשני דינים, אש ומים, שנאמר (תהלים סו:יב): ׳הרכבת אנוש לראשנו, באנו באש ובמים׳״ (ברכות ו:). החסד הגמור הוא דוקא אותו חסד שגומלים לאדם - באופן שלא יהא צריך לבריות, שלא יצטרך לבוא באש ובמים - והיינו, כשמתפללים עליו והתפילה מועלת שהקדוש ברוך הוא יגמול עמו חסד (ראה רש״י שבת קכז: ד״ה ה״ג הני ״ועיון תפילה היינו בכלל גמילות חסדים, דכתיב (משלי יא:יז): ׳גומל נפשו איש חסד׳״). וחסד זה - הוא החסד האמתי. אבל כשהאדם עצמו נותן לחבירו, עם כל החסד שיש בזה, אין כאן עוד חסד גמור, שהרי, כאמור, בה בשעה שהוא מקבל חסד זה הריהו ״נדון באש ובמים״. והיה ראוי מצד מקבל החסד שלא יהא נצרך כלל לחסד כזה, ל״מתנת בשר ודם״. 

״'''וזו''' שאלה שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אם אלהיכם אוהב עניים - מפני מה אינו מפרנסן?  אמר לו: כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנם״ (בבא בתרא י.). ואם כן, רק מצד עושה החסד, כדאי הדבר שתהא מציאות כזו שאדם יהא נזקק לחסדו של רעהו. והרי זה מחסדיו של מקום על בריותיו, שיצר להם מציאות כזו שיש בה מקום לכך, ובזה ינצלו מדינה של גיהנם, אבל במה שנוגע למקבל החסד, אין זה עוד חסד אמתי. 

'''והנה''' עיקר קיום רצונו של מקום הוא, כשתהא מצות החסד נעשית כך - שתהא כולה חסד, שאף מצד המקבל לא תהא איזו לקותא בחסד. וככל שפחותה במעשה החסד המידה של ״ביאה באש ובמים״ - מתקיים בה, במדה יותר גדולה, רצונו של מקום. ומתוך כך חובה מיוחדת לגמול חסד עם הקרובים כדברי הכתוב: ״ומבשרך לא תתעלם״ (ישעיה נח), ועוד יש להקדים צדקה לקרובים (ראה בבא מציעא עא ושו״ע יו״ד רנא:ג), שהרי ככל שקרוב המקבל יותר להנותן - פחותא הזילותא שלו כשהוא מקבל ממנו. ומתוך כך, דוקא משום גמילות חסד עם אשתו שהיא כגופו, זכה אברהם לתואר ״רודף צדקה וחסד״, ונאמר לו מאת הקדוש ברוך הוא ״תפסת אומנותי - בוא לבוש לבושי״, שבחסד כזה, עם הקרוב ביותר, שפחותה בו הזילותא ביותר - הריהו מתדמה לקונו ביותר. ולא עוד אלא שאם האדם גומל חסד עם עצמו, מתקיים בו ביתר שאת רצונו של מקום, הרוצה בחסד גמור, באשר אין בו כל פגם, וללא זילותא כל שהיא. 

'''ומכאן''' הערך המיוחד של ״גומל נפשו איש חסד״. כשמתעלה אדם לאותה מדריגה שמעשיו עם נפשו ואף עם גופו שהוא כנפשו, נעשים בתור חסד, יש בה משום מצוות גמילות חסד העילאה ביותר. וכבר אמרו חז״ל: ״גומל נפשו איש חסד - זה הלל הזקן, שבשעה שהיה נפטר מתלמידיו וכו׳ אמרו לו תלמידיו: רבנו, להיכן אתה הולך?  אמר להם: לגמול חסד עם הדין אכסניא בגו ביתא, אמרו לו: כל יום אית לך אכסניא? אמר להם: והדין נפשא עלובתא, לאו אכסניא הוא בגו גופא?!״ (ויקרא רבה לד; ועי׳ גם תענית יא). 

'''והנה''', כאמור, רצונו של מקום בבריאת עולמו הוא להנאות את הבריות, בבחינת ״הרחב פיך ואמלאהו״ (תהלים פא) ושתהא הנאתם שלמה וגמורה ללא פגם כל שהוא, ונמצא איפוא שדוקא אם האדם גומל חסד עם נפשו ועם הקרובים לו ביותר, וכוונתו לשם מעשה חסד, הריהו מגיע בזה בתור נותן לשיא ההנאה ללא כל פגם וזילותא, והוא מעמיד את עצמו במקום הקדוש ברוך הוא ותופש אומנותו בתור בעל מדות הטוב והחסד. 

= נימוסים של תורה =

== א ==
'''לפי''' מושכלם הראשון של בני האדם, רואים בעניני הנימוסים - מנהגי בני אדם בלבד ולא מיחסים להם ערך רב. אולם בדברי חז״ל אנו מוצאים שהם ראו בזה תורה שלמה שגם עליהם יש ציווי ה׳ יתברך. ולא עוד אלא שעוד הקדימו תורה זו לתורה שניתנה למשה בחורב, כפי שדורשים מן הכתוב: ״לשמור את דרך עץ החיים״ (בראשית ג) ״׳דרך׳ זו דרך ארץ ואחר כך ׳עץ החיים׳ זו תורה״ (ויקרא רבה פט). 

'''עניני''' דרך ארץ יש להם דרגות שונות והם מתחילים מנימוסי בני אדם רגילים ומגיעים עד המדריגות העליונות ביותר. חז״ל אומרים שהתורה באה ללמדנו דרך ארץ שלא ישנה אדם ממנהג המדינה (ראה מדרש תנחומא וירא יא ובבא מציעא פו). כל מדינה יש לה נימוסים משלה וחובה על כל אדם הבא למדינה זו לנהוג לפי נימוסים אלה. למשל בארץ אשכנז מדקדקים מאד על הנימוסים החיצוניים: באופנת התלבושת, בצורת הדיבור והתנועות ובכל סדרי ההליכות והנוהגים היום יומיים. בעיני אחדים הבאים ממדינה אחרת, נראים הדברים לפעמים כמגוחכים ששמים לב לענינים פעוטים כאלה. אבל האשכנזים רואים בנימוסים אלה עיקר גדול, ואם הם רואים שאחרים לא נוהגים בנימוסיהם מביטים עליהם בבוז ויש להם מזה סבל רב. מספרים שפרופסור גרמני אחד התעלף פעם כשראה אדם שחסר לו כפתור בבגדו. ולכן על כל אדם הבא למחיצתם שישמור גם הוא על נימוסיהם. וכבר הזהירו על זה חז״ל: ״אזלת לקרתא הלך בנימוסיה״ (שמות רבה מז). ואין זו חובת נימוס של בני אדם בלבד כי אם מדברי תורה וחסידות שיש עליהם, כאמור חובה רבה ועוד קודמים לתורה. 

'''חובת''' נימוסין זה אינה נגמרת במנהגים רגילים של הבריות כי אם מטילה על האדם חובות עליונות. איתא בגמרא (בבא מציעא פו) ״אמר רבי תנחום בר חנילאי לעולם אל ישנה אדם מן המנהג שהרי משה עלה למרום ולא אכל לחם ומלאכי השרת ירדו למטה ואכלו לחם״. כשעלה משה לשמים ונמצא במחיצתם של מלאכי מעלה היה צדיך לנהוג כמנהגי שמים וללכת בדרכיהם של השכלים הנבדלים ולהתפשט מהענינים הגשמיים. ובאמת כל אדם הרי מעצם ברייתו ראשו מגיע שמימה. חז״ל אומרים: ״שאדם הראשון מן הארץ עד לרקיע היה שנאמר (דברים ד): ׳למן היום אשר ברא אלהים אדם על הארץ ולמקצה השמים׳״ (סנהדרין לח). חומרו היה זך ומופשט מכל הגשמה ומקום משכנו היה בעולמות העליונים עד שמלאכי השרת חשבוהו לבורא ובקשו לומר לפניו קדוש (בראשית רבה ה), ואם כן איפוא, עליו היה ללכת בדרכי העליונים ולנהוג כמותם. 

'''ולא''' רק אדם הראשון כי גם לאחר כמה דורות אנו מוצאים בתקופה שלפני המבול את הנפילים בארץ שחז״ל אומרים עליהם שקראו אותם ענקים מפני שהיו עונקים גלגל חמה. ולמה קראו אותם נפילים שהיו מלאכים ומשום שקטרגו על דור המבול נפלו וירדו לארץ והיו מעורבים מאנשים ומלאכים. מצד אחד היו על פני האדמה כאנשים ומצד שני היתה להם היכולת לעלות לשמים. ומסופר באחד מהם שראה ריבה אחת ושמה איסטהר. ״נתן עיניו בה. אמר לה: השמעי לי, אמרה ליה: איני שומעת לך עד שתלמדני שם המפורש שאתה עולה בו לרקיע בשעה שאתה זוכרהו. למדה אותה שם והזכירה ועלתה לרקיע ולא קלקלה. אמר הקדוש ברוך הוא הואיל ופרשה עצמה מן העבירה, לכו וקבעוה בין שבעה הכוכבים האלה כדי שתזכו בהם לעולם״ (ילקוט מד). הרי שיש בכוחו של כל אדם - אם מתגלה לו הסוד שבדבר זה - לעלות לשמים ולקבוע שם מושבו, משום שהוא בעצם יצירתו, כאמור, ראשו מגיע השמימה. ואם כן, איפוא, על כל אדם לראות עצמו כאיש שמים שמקומו בין המלאכים, ומוטל עליו משום מדת דרך ארץ לנהוג תמיד כמנהגי בני השמים שהם מלאכי מעלה ולעשות כמעשיהם. 

'''ולכשנדקדק''' נמצא שלא מספיקים מנהגי מלאכי מעלה בלבד. כתוב בתורה שבזמן שבני ישראל יצאו ממצרים ״ה׳ הולך לפניהם״ (שמות יג). וכן כתוב: ״ואתם הדבקים בה׳ אלהיכם״ (דברים ד), כלומר שכל בן ישראל נמצא תמיד בקרבת ה׳ ודבוק בו. והרגשה זו היא מחובתו של כל אדם בכל הדורות, לראות תמיד את עצמו לפני ה׳ בכבודו ובעצמו, כדברי המקרא: ״שויתי ה׳ לנגדי תמיד״ (תהלים טז: וראה שו״ע או״ח יא:א). ואם הוא עומד לפני ה׳ הרי הוא כאילו בא למחיצתו, לקרתא דיליה, ועליו לנהוג בנימוסא דקרתא של ה׳. 

'''ידוע''' לנו שאם אדם נמצא בקרבתו של מלך, עליו לפנות את לבו מכל הדברים שבעולם ולעסוק רק בעניניו של המלך, כי כך הם דרכי הנימוס. חז״ל אומרים שאוריה החתי נתחייב מיתה משום שאמר לדוד: ״ואדוני יואב״ (שמואל ב יא:יא). ובאמת הרי היה בזה משום כבודו של המלך שהוא מכבד גם את עבד המלך וקורא לו: ״אדוני״. ובודאי היתה גם כוונתו של אוריה לכך, שהרי קרא גם לדוד ״אדוני״ (ראה שם), ובכל זאת היתה בזה משום מרידה, כי במחיצתו של המלך מתבטלת כל האדנות ואין ממדת דרך ארץ להזכיר בנוכחותו שום אדונים אחרים אף מהממונים של המלך, כי אם לראות את כבוד המלך בלבד. ואם אוריה לא עמד על זה והזכיר בפניו אדנות אחרת הריהו מורד במלכות וחייב מיתה. 

'''ומתוך''' כך אנו מבינים את דברי חז״ל על ירבעם בפרשם את הפסוק: ״וזה הדבר אשר הרים יד במלך שלמה״ (מלכים א יא:כז) - ״שחלץ את תפיליו בפניו״ (סנהדרין קא). הרי יש בתפילין משום כבוד והדר, ועליו היה לעמוד לפני המלך בכל הודו והדרו ואף בתפילין שעל ראשו, ואם מיעט מכבוד זה וחלץ את תפיליו בפניו הרי יש בזה משם הרמת יד במלך ומרידה במלכותו. 

'''ואם''' במחיצתו של מלך כך, על אחת כמה וכמה במחיצתו של ה׳ יתברך שיש להתפנות לפניו מכל חפצי העולם, לשים כל מעינו רק בעניני מלכותו בלבד ולעמוד לפניו בכל היראה והכבוד ללא כל שיור לגבי שום דבר אחר עלי תבל. ואם ממעטים בזה במשהו, הרי זו מרידה במלכות שמים חס ושלום. 

'''הרי''' רואים אנו אצל האשכנזים בנימוסים החיצוניים שלהם כמה שהם נזהרים בהם, ואם אחד אינו מדקדק בזה כחוט השערה, הם מביטים עליו, כאמור, בבוז ומרגישים בזה סבל וצער, כפי שמסופר מהפרופסור שהתעלף מזה שראה אדם בלי כפתור בבגדו. ואם הם מדקדקים כל כך בדברים בטלים שלהם, משום שהם מוגבלים בדעתם ואין להם מושגים אחרים, הרי עלינו ללמוד מהם קל וחומר בן קל וחומר לדקדק בדרכי נימוס הנוגעים לעניני הנפש, ועל אחת כמה בעמדנו, תמיד, כאמור, לפני ה׳ יתברך שעלינו להתקשט לפניו בחיצוניותנו ובפנימיותנו בכל הדקדוקים וההדורים ולא ניכשל בשום דבר שיש בו משום פגיעה כל שהוא בכבודו ומשום סטיה מנוהני הנימוס ודרך ארץ הראויים בקרבתו. 

'''ומהם''' דרכי הנימוס במחיצתו של ה׳? הוי אומר לקיים מצוותיו בתכלית השלימות וההידור ולהתנהג במדותיו, כי זוהי ההתנאות לפני ה׳, כפי דרשת חז״ל: ״זה אלי ואנוהו״ (שמות טו) - ״התנאה לפניו במצוות״; ויש שדרשו: ״הוי דומה לו - מה הוא חנון ורחום אף אתה היה חנון ורחום״ (שבת קלג). אלה הם הנימוסים הנהוגים בקרתא של ה׳ יתברך ועל האדם הנמצא תמיד בקרבתו ללכת בדרכי נימוסים אלה, עליו להתנאות בפנימיות לבו בכל ערכי השלמות כדי שיהיה ראוי לעמוד במחיצתו. הכתוב אומר: ״זה אלי ואנוהו״ בלשון יחיד שכל אחד צריך להרגיש שהוא אל שלו והוא נמצא בקרבתו ועליו לדקדק בפניו בכל תנועה והנהגה שלו. 

'''ואם''' בכל עת ושעה כך, על אחת כמה בזמן שהאדם עוסק בתורה שעליו להרגיש שעומד לפני ה׳ הכתוב אומר: ״עדותיך שיחה לי״ (תהלים קט), כלומר שבשעה שהוא עוסק בעדותיו של ה׳ הרי כאילו הוא משוחח אתו, וכמה עליו להזהר באותה שעה להיות מהודר ומקושט לפני ה׳ כראוי לו ולדקדק בכל נוהגיו ונימוסיו שיהיו הגונים לפניו. 

'''וכן''' גם בעמדנו לפני ה׳ בתפילה. אנו אומרים בתפילה את השירות והתשבחות של דוד נעים זמירות ישראל, ועלינו להרגיש שאין אנו חוזרים על דבריו של דוד אלא שבכל הדורות אנו עומדים לפני ה׳ ואומרים ביחד עם כל מלאכי מעלה שירה של הקדוש ברוך הוא, כדכתיב: ״דור לדור ישבח מעשיך״ (תהלים קמה), שכל הדורות הולכים ומשבחים את ה׳ ולא עוד אלא ששירתנו גדולה משל המלאכים ואין הם פותחים בשירה עד שאנו מתחילים, כדברי חז״ל (חולין צא): ״אין מלאכי השרת אומרים שירה למעלה עד שיאמרו ישראל למטה, שנאמר: ״ברן יחד כוכבי בוקר״ והדר - ״ויריעו בני האלהים״ (איוב לח), כוכבי בוקר הם ישראל המשולים לכוכבים, ובני האלהים הם המלאכים. וגם זה מדרכי הנימוס לומר שירה לפני האלהים כשם שנהוג לומר שירה לפני המלכים. וכמה יש לדייק באותה שעה בכל ההוד וההדר ובדקדוקי השלימות בנוהגים החיצוניים, במחשבה ובכוונת הלב ובכל המדות הנאות והטובות, כיאות לפני מלך מלכי המלכים.

== ב ==
'''אולם''' האדם נקרא ״סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה״, ויחד עם זה שהוא חייב לנהוג תמיד, כאמור, בנימוסי שמים משום שהוא נמצא בכל עת ובכל שעה במחיצתו של מלך מלכי המלכים, עליו גם לדקדק בנימוסי הארץ, בענינים של דרך ארץ של מטה. ביחד עם הימצאו ברום שמים, הרי רגליו עומדות על הארץ ועליו להיזהר גם בנימוסים הפשוטים שהם ממנהגי ארץ. ואכן כן הוטל על האדם מתחילת ברייתו. כתוב אצל אדם הראשון: ״תמשילהו במעשי ידיך כל שתה תחת רגליו צונה ואלפים כולם וגם בהמות שדי״ (תהלים ח). הרי שאדם הראשון, עם מדריגתו הגדולה שהגיעה עד שמים ועם התהלכו עם המלאכים אישי מעלה. היה מוטל עליו לטפל גם בעניני הארץ ובכל הבהמות והחיות ברואי מטה. 

'''למדנו''' גם ביעקב אבינו שכאשר שלח את יוסף לדותן, ציוה אותו לראות את שלום אחיו ושלום הצאן (בראשית לז). מצד אחד אמר לו להתענין בשלום אחיו, שהם היו אנשי מעלה ושבטי יה, שיש בזה משום נימוסי שמים, שהם ההתדמות למדת החסד של הקדוש ברוך הוא; ומצד שני אמר לו לדאוג גם לשלום הצאן שהם עניני דרך ארץ של מטה. ולא עוד אלא שיעקב ציוה את יוסף על שתי הפעולות האלה בבת אחת, והשוה את שלום הצאן לשלום האחים. 

'''וכן''' מצאנו באליעזר עבד אברהם, כאשר בא לבחון את רבקה בת בתואל אם הגיעה לשיא השלמות והיא ראויה להיות אחת האמהות שממנה יבנה העם הנבחר, עמד על נקודה זו. כתוב בתורה שאליעזר בבחינתו את רבקה לא הסתפק בזה בלבד שלאחר שיאמר לה: ״הגמאיני נא מעט מים מכדך״ (בראשית כד) היא תשקה אותו ואת אנשיו, אלא קבע לו תנאי שהיא תשיב: ״שתה אדוני וגם לגמליך אשאב״, ורק אז יהיה בטוח שהצליח בדרכו. ואמנם רבקה השיגה את היסוד הזה של דרך ארץ שהוא מורכב משני הצדדים, שיש ללכת בדרכי ה׳ ולעשות חסד עם הבריות בעלי צלם אלהים ויחד עם זה לנהוג נימוסי ארץ לדאוג גם לגמלים הפשוטים. ורק לאחר שאליעזר נוכח כי רבקה משיגה שהשלמת האדם נגמרת דוקא בתפישת שני היסודות הללו יחד, מצא אותה נאמנה לתעודה הגדולה המוטלת עליה ואמר: ״אותה הוכחת לאדוני ליצחק״. 

'''ובאמת''' היתה זו גם דרכו של משה רבנו כשעלה למרום. הבאנו לעיל את דברי חז״ל שמשה לא שינה ממנהגי המקום וכשעלה למחיצתם של המלאכים לא אכל לחם משום שגם המלאכים אינם אוכלים. ולכשנעיין בדבר נראה, שמחיצתם של המלאכים לא היתה עליה למשה רבנו כי אם ירידה. כתוב בתורה שבשעה שאמר הקדוש ברוך הוא למשה לאחר חטא העגל: ״הנני שולח מלאכי לפניך״ (שמות כג) השיב לו משה: ״אם אין פניך הולכים אתנו אל תעלנו מזה״ (שם לג, וראה רש״י שם). הרי ראה משה שלפי ערכם של בני האדם רק ה׳ בעצמו צריך ללכת אתם, אבל אם ילך מלאך לפניהם הרי זה עלבון בכבודם וירידה במדה כזו עד שהחליט לוותר על כל העליה לארץ ולהישאר במדבר. 

'''וכן''' אנו מוצאים שגם בעת שעלה משה לקבל את התורה ניצח את המלאכים. אמרו חז״ל: ״בשעה שעלה משה למרום, אמרו מלאכי השרת לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם מה לילוד אשה בינינו וכו׳ חמדה גנוזה שנגנזה לך תשע מאות ושבעים וארבעה דורות קודם שנברא העולם אתה מבקש ליתנה לבשר ודם, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו וכו׳ תנה הודך על השמים וכו׳״. ומסופר אחר כך שמשה החזיר להם תשובה, ו״מיד הודו לו להקדוש ברוך הוא שנאמר: ׳ה׳ אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ׳ ואילו ׳תנה הודך על השמים׳ לא כתיב. מיד כל אחד ואחד נעשה לו אוהב ומסר לו דבר, שנאמר: ׳עלית למרום שבית שבי לקחת מתנות באדם׳ - בשכר שקראוך אדם לקחת מתנות״ (שבת פח). הרי שהמלאכים הודו שמשה גדול מהם ורק בני האדם ראויים לקבל התורה ולא הם, והם פייסו אותו על שקראוהו אדם נוצר מאדמה שהוא לשון שפלות (ראה רש״י שם). ולפי זה מה שנהג משה במחיצת המלאכים כמותם שלא אכל לחם, לא היה בזה עליה מצדו למדריגתם כי אם להיפך, ירידה, שירד ממדריגתו העליונה שהיא גדולה משל המלאכים ונהג כמותם, וזהו מה שאומרים חז״ל שמשה אמר ״נפשי נתתי עליה, דמי נתתי עליה״ (ספרי האזינו) כי זה היה נסיון קשה מצד משה לרדת אל המלאכים, אלא שחייב היה לנהוג כן משום תורת דרך ארץ: ״אזלת לקרתא הלך בנימוסיה״ (ראה שמות רבה מז). ומכאן שגם משה רבינו ביחד עם התנהגותו בנימוסי שמים העליונים ראה חובה לאדם גם לרדת ממדריגתו ולנהוג גם בעניני דרך ארץ פשוטים הראויים לקטנים ממנו. 

'''ובאמת''' מנהג זה לנהוג גם במעשי דרך ארץ הפשוטים הוא מנימוסי שמים, כי גם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו יורד כביכול משמים ארצה ומטפל בבריותיו הנמצאים בארץ, ממציא לכולם את צרכיהם הגשמיים ומשביע לכל אחת את חפצה ורצונה. ולכן מחובתו של אדם ללכת בדרכיו ולעשות כמעשהו במנהגי דרך ארץ כי גם הם מדרכי שמים, מדרכי הקדוש ברוך הוא. 

'''ומשום''' כך חייב אדם לחלק כבוד למלך בשר ודם, אם כי הוא עומד תמיד לפני מלך המלכים ואין שום מקום, כאמור, לאדנות אחרת במחיצתו, כי כן הוא רצונו של מקום וכך הוא דרכו. כמו כן אנו מברכים לפני המלך את הברכה: ״שחלק מכבודו לבשר ודם״, כי יש לראות גם בזה כבוד שמים. ומשום כך נהגו גם הנביאים לחלוק כבוד למלכים ולהשתחוות לפניהם אפיים ארצה, אם כי היו בעלי רוח הקודש ושליחי ה׳ והם בעצמם משחו מלכים, כי אלו הם ממנהגי דרך ארץ וממנהגי עמים גם יחד וכן הוא גם דרכו של הקדוש ברוך הוא. 

'''כן''' שנינו: ״משיב מפני הכבוד״ (ברכות יג), שאם אדם עומד בעצם קריאת שמע ומופיע איש לפניו ואומר לו שלום, חייב הוא להשיב לו שלום משום דרכי נימוס. הרי שאף אם האדם עוסק בענינים רוחניים הגבוהים ביותר וקורא לפני ה׳ את פרשת שמע כדי לקבל עליו עול מלכות שמים, חייב הוא באותה שעה להיזהר במנהגי דרך ארץ ולהשיב שלום לכל אדם. 

'''ומצינו''' עוד יותר מזה. הגמרא מספרת שבשעה שרבי היה מעביר ידיו על פניו היה מקבל עליו עול מלכות שמים (שם יג:). ומבאר הערוך למה העביר ידיו על פניו ״שלא יראו עיניו כשהוא מסביבן ומתגנה״ (שם בגליון). כלומר, בשעה שרבי היה קורא ״אחד״ הרי היה צריך לחשוב שהשם אחד בכל רוחות העולם: מזרח, מערב, צפון, דרום, מעלה, מטה, והיה מסבב את עיניו לכל צד, ואין זה מדרכי הנימוס, ולכן היה מכסה את עיניו בידיו. הרי רואים אנו שאף באותה שעה שעוסקים בעניני שמים יש לדקדק גם בנימוסים הפשוטים ביותר שלא יראו את עיניו מסובבות.

'''ומכאן''' שאכן כל הנימוסים הפשוטים אף כפתור בבגדו יש בו ערך גדול שאין לאדם לוותר עליהם בשום מקרה אף ברגע שהוא עוסק בענינים שברומו של עולם, משום שזוהי דרכו של אדם עלי ארץ. וזוהי תורת דרך ארץ שקדמה לתורה מסיני וגם על תורה זו נצטוינו מסיני.

= דרך ארץ קדמה לתורה =

== א ==
'''אין''' אנו מוצאים בתורה ציוויים מפורשים על מדות ותכונות, ורבים תמהים לסיבת הדבר, כי הלא הענינים האלה הם עיקרים יסודיים בהנהגת האדם ולמה לא צוותה התורה עליהם. אמנם מדות רבות נכללות במצוות התורה ורבים הציוויים והאזהרות שאי אפשר לקיימם כהלכתם בלי שלמות המדות והתכונות. האם אפשר לאדם להגיע למדריגה: ״ואהבת לרעך כמוך״׳ שזה כלל גדול בתורה, מבלי אשר יטביע קודם בעצמו ובנפשו מדות הטוב והחסד? התורה מזהירה עוד אזהרות ביחס לזולת, כגון: ״לא תקום״; ״ולא תטור״: ״לא תשנא את אחיך בלבבך״ וכדומה, והאם יש בכוחו של אדם שלא השתלם במדותיו לעקור מתוכו כל רגש של טינא ונקמה לאיש אשר גמל לו רעה ויתיחס אליו כאילו לא עשה לו כלום. וכן עוד מצוות ואזהרות רבות. אבל עם זה לא ציותה התורה על המדות והתכונות במיוחד, ויש לעיין בדבר. 

'''אולם''' כשנתבונן נראה שהמדות והתכונות הם הקדמה לתורה. והוא היסוד הראשון במהותו של האדם אשר בלעדו איננו ראוי כלל לתורה. האדם נברא מראשית יצירתו כבריאה מושלמת, כי על כן נברא בצלם אלהים וכחלק אלוה ממעל, וכשם שהקדוש ברוך הוא שלם בכל מעלותיו ומדותיו, כביכול, כן נוצר האדם בתור חלק ממנו ובצלם דמות תבניתו - שלם בכל מעלותיו ומדותיו. 

'''ולא''' רק האדם נברא בתור שלם כי אם כל ברואי העולם נבראו שלמים בכל תכונותיהם. בתחילת יצירתם לא הוטבעו בשום בעלי חיים כל נטיות רעות או תכונות מזיקות וכולם שפעו אך טוב וחסד. ואחרית הימים תוכיח, הנביאים מנבאים שבאחרית הימים יגיעו למצב של שלום ואהבה בין כל הברואים. וכל הארץ. תימלא דעה: ״וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ימריא יחדיו וכו׳, ופרה ודב תרעינה, יחדו ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן ושעשוע יונק על חור פתן וכו׳ לא ירעו ולא ישחיתו בכל הר קדשי כי מלאה הארץ דעת את ה׳. כמים לים מכסים״ (ישעיה יא). נבואה זו אומרת שהבריאה תחזור לשלמותה כמו שהיתה בתחילת יצירתה והרי שכל בעלי החיים אין בתכונותיהם הטבעיות שום כוחות רעים וממקור יצירתם הם טובי מזג. 

'''וכך''' פירש גם הרמב״ן בפסוק: ״והשבתי חיה רעה מן הארץ״ (ראה פירושו על ויקרא כו:ו): ״כי תהיה ארץ ישראל בעת קיום המצוות כאשר היה העולם מתחילתו קודם חטאו של אדם, אין חיה ורמש ממית האדם, כמו שאמרו: אין ערוד ממית אלא חטא ממית״, כלומר שלא היה שום רע בחיות לפני חטאו של אדם הראשון ולא היו מזיקות כלל וכלל. 

('''ואמנם''' תלוי מצבם של בעלי החיים בבחירת האדם, כשם שאנו למדים כאן שהחטא מוריד את מדריגת בעל החי והוא שגורם שיהפך למזיק ולחיה רעה, כן גם בכוחו של האדם להעלות את בעל החי. הנה מצינו בחמורו של פנחס בן יאיר שלא אכל מן הטבל (ראה חולין ז), ובודאי משום שנמצא בביתו של פנחס בן יאיר שהתנהל לפי דרכי החסידות העליונות, מעין אחרית הימים). 

'''ודבר''' זה אנו למדים גם מן התורה. בעת שהקדוש ברוך הוא ברא את בעלי החיים כתוב בתורה: ״תוצא הארץ נפש חיה״ (בראשית א). והרי בארץ גנוזים מדרך יצירתה הטבעית כוחות רוחניים גדולים (ראה לעיל במאמר ״יש ואין בבריאה״). ואם היא הוציאה מתוכה את בעלי החיים הנקראים ״נפש חיה״, בודאי שגם בהם טבועות מדות ותכונות רוחניות. 

'''ולא''' עוד אלא שמצינו שגם לאחר חטא אדם הראשון, ולאחר חטאי כל הדורות, למרות שכל הבריאה וגם בעלי החיים בכללם הולכים ומתמעטים מדור לדור, עוד נשארו בטבעם של בעלי החיים תכונות ומעלות טובות בשיעור כזה שראוי לאדם ללמוד מהם. ״אמר רבי יוחנן אילמלא ניתנה תורה היינו למדים צניעות מחתול וגזל מנמלה ועריות מיונה ודרך ארץ מתרנגול״ (עירובין ק). ודברי הכתוב יוכיחו (איוב לה): ״מלפנו מבהמות הארץ ומעוף השמים יחכמנו״ (ראה שם מאמר ר׳ חייא ובפירוש רש״י שם: ״שנתן בהם חכמה להורות לנו״). וכן גם מצינו ששלמה החכם מכל אדם מיעץ ללמוד מבעלי חיים: ״לך אל נמלה עצל ראה דרכיה וחכם״ (משלי ו) ואם האדם עם כל חכמתו ועליונותו ראוי לו ללמוד מבעלי חיים, הרי בודאי שתכונותיהם אלה יש בהן מעלה יתרה. ואם לאחר כל חטאי הדורות והירידות הממושכות כך, הרי כמה היו שלמים בטבעם בתחילת יצירתם ולא היה בהם שום פגם וליקוי. והוא מה שאמר הכתוב: ״וירא אלהים את כל אשר עשה והנה טוב מאד״ כי לא היה בבריאה שום רע והכל היה בתכלית השלמות. 

'''ואם''' בעלי החיים נבראו במעלות גדולות כאלה. על אחת כמה האדם שהוא מבחר היצורים כולם ובו כלולים כל הכוחות, שטבועות בו מתחילת יצירתו כל מדות השלמות העליונה. ודברים אלו אמורים בגופו של האדם טרם שנופחה בו נשמה ממעל, בדומה לבעלי החיים שאין בהם אלא גוף והנפש הבהמית, וכפי שמשמע מדברי חז״ל על הכתוב ״גלמי ראו עיניך״ (תהלים קלט, וראה לעיל במאמר ״האדם, החטא וקיום העולם״). ומכאן כמה מהמדות והתכונות נטבעו באדם לאחר שנופחה בו נשמה מאת האלהים, ככתוב: ״ויפח באפיו נשמת חיים״ - ״מאן דנפח מדיליה נפח״, ונעשה מטבעו דומה במדותיו למדות הקדוש ברוך הוא שנברא בצלמו ובצלם דמות תבניתו. 

'''ומכיון''' שכך, אין כל מקום להזהיר את האדם בתורה על המדות והתכונות, כי הרי במציאותו הטבעית הוא כבר שלם בכל המעלות בתכלית השלמות והוא יסוד האדם ובתור שכזה, בתור האדם השלם, באה התורה ומלמדת אותו להשגות ומעלות עליונות יותר. 

'''וזוהי''' כוונת דברי חז״ל: ״עשרים וששה דורות קדמה דרך ארץ לתורה״ (ויקרא רבה ט:ג), כי כל המדות והתכונות הטובות כלולות בדרך ארץ והן הוטבעו באדם מטבעו ואינו זקוק עליהן למתן לתורה, ואילו מתן התורה בא להוסיף עליהן ולצוותו להמשיך לעלות לדרך שמים, למדריגות העולות על המעלות שהן בבחינת דרך הארץ. 

'''ואמנם''' מצינו בדברי חז״ל שבשעה שבאו לקבל את התורה טענו לפני הקדוש ברוך הוא שכל הדורות כבר קיימו את התורה קודם לכן במסגרת דרך ארץ. אמרו חז״ל: ״׳כל אשר דבר ה׳ נעשה ונשמע׳ (שמות יט), ראוי היה לומר ׳נשמע ונעשה׳, אלא אמרו ישראל להקדוש ברוך הוא: רבון כל העולמים! עד שלא שמענו קימנו. ׳אנכי׳ - קים יעקב, שנאמר: ׳ויאמר יעקב אל ביתו וכו׳ הסירו את אלהי הנכר׳ (בראשית לה); ׳לא תשא׳ קים אברהם, שנאמר ׳הרימותי ידי אל ה׳׳ (שם יד); ׳זכור׳ קים יוסף, שנאמר: ׳וטבוח טבח והכן׳ (שם מג); ׳כבד׳ קים יצחק שנעקד על גבי המזבח; ׳לא תרצח׳ קים יהודה - ׳מה בצע כי נהרוג את אחינו׳ (שם לז); ׳לא תנאף׳ קים יוסף באשת פוטיפרע; ׳לא תגנוב׳ קימו השבטים - ׳ואיך נגנוב כסף וזהב׳ (שם מד); ׳לא תענה׳ קים אברהם שהעיד לכל באי עולם שאתה רבון כל המעשים; אף הוא קים ׳לא תחמוד׳ - ׳אם מחוט ועד שרוך נעל׳״ (שם יד).

'''וכאן''' יש להוסיף שאמנם ניתן לאדם כוח הבחירה ובידו לרדת ממדריגתו שישחית את מדותיו ומעלותיו ויאבד את כל צורתו בתור אדם אף מסוג דרך ארץ, ויש בכוחו להגיע אף למדריגה של בעלי חיים ועוד פחותה מהם. ואמנם מצינו שנבוכדנצר מלך בבל נהפך לחית השדה למשד שבע שנים ואכל עשב כשור וכל צורתו נשתנתה לשל בעל חי (ראה דניאל ד). אבל במקרה כזה שהוא מקלקל את מדותיו. הרי הוא יוצא מכלל אדם וכאילו עובר מהמציאות אל ההעדר והוא בבחינת מאבד את עצמו לדעת. ועל בחינה בזו אין מקום בתורה לצוות לו ולהזהירו, כי התורה ניתנה לאדם ובאדם משתעי קרא, ולא לכזה שיוצא מכלל האדם. 

== ב ==
'''ולכשנתבונן''' נראה שגם תורה זו הנקראת דרך ארץ, שקדמה לתורה מסיני, תורה שלמה היא המקיפה את כל האדם, והדורות הקדמונים מצאו מקום להתגדר ולהתעלות בה. על יסוד תורה זו באו כל התביעות והעונשים החמורים על הדורות ההם על אשר לא דקדקו בה ונכשלו בה ולא קימו כראוי את תורת דרך הארץ שהיא יסוד האדם, ומכאן גם הרקע לכל חטאי היחידים שבתורה, שלא נזהרו בה כיאות. 

'''ולא''' עוד אלא שמצינו שגם בתורה זו, תורת דרך הארץ של האדם, דקדקו עם אישי הדורות כחוט השערה, ותבעו מהם תביעות דקות מן הדקות, אשר אנחנו אף לאחר קבלת תורה מסיני אין לנו מושג בהן. 

'''והרי''' דוגמאות אחרות: 

'''כתוב''' בתורה באבימלך שלאחר שלקח את שרה ואלהים בא אליו בחלום הלילה ואמר לו: ״הנך מת על האשה אשר לקחת״, טען אבימלך: ״הגוי גם צדיק תהרוג, הלא הוא אמר לי אחותי היא והיא גם היא אמרה אחי הוא, בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת״, והשיב לו אלהים בחלום: ״גם אנכי ידעתי כי בתם לבבך עשית זאת וכו׳ ועתה השב אשת האיש כי נביא הוא ויתפלל בעדך וחיה ואם אינך משיב דע כי מות תמות אתה וכל אשר לך״, (בראשית כ). ופירשו חז״ל מה היה חטאו של אבימלך: ״׳נביא הוא׳ וכבר לימד, אכסנאי שבא לעיר, על אכילה ושתיה שואלים אותו או על עסקי אשתו שואלים אותו, אשתך היא, אחותך היא?״ וחז״ל באים לידי מסקנא: ״מכאן לבן נח שנהרג שהיה לו ללמוד ולא למד״, ומפרש רש״י: ״שהיה לו ללמוד דרך ארץ ולא למד׳ מדקאמר לו רחמנא נביא הוא, דמשמע אין ממש בדבריך וראוי אתה ליהרג״ (בבא קמא צב: וראה רש״י שם). 

'''הנה''' רואים אנו מכאן שחייבו את אבימלך בתור בן נוח ללמוד מדת דרך ארץ ולהתנהג בה, ומתוך כך היה צריך לשאול את אברהם על עסקי אכילה ושתיה ולא על עסקי אשתו. וחיוב זה חמור עד כדי כך שמכיון שלא למד דרך ארץ ולא התנהג עם אברהם לפי מדה זו, נתחייב מיתה הוא וכל אשר לו. ועוד הוסיפו חז״ל שאבימלך היה בגדר ״אומר מותר״, משום שלא ידע הלכה זו, ובכל זאת מכיון שיכול היה לדעת באמצעות אברהם אבינו ונכשל בזה, חייב מיתה, אם בדיני אדם או בדיני שמים (ראה מכות ט). 

'''ועוד''', כתוב בתורה: ״ותצא דינה בת לאה אשר ילדה ליעקב לראות בבנות הארץ״ (בראשית לד). ופירש רש״י: ״בת לאה ולא בת יעקב? על שם יציאתה נקראה בת לאה שאף היא יצאנית היתה, שנאמר: ׳ותצא לאה לקראתו׳״ (ראה רש״י שם ומדרש תנחומא וישלח ז, וראה גם לשון בראשית רבה פ: ״כאמה כבתה״). 

'''והנה''' מופלאים הדברים כמה נתבעו על פגיעה דקה מן הדקה במדת דרך ארץ. הרי כל התביעה כאן על דינה לא היתה אלא על אשר עברה על דרכי הנימוס: ״כל כבודה בת מלך פנימה״ (תהלים פה), כי הכתוב מדגיש שיצאה לראות בבנות הארץ ולא בבני הארץ, ואין כאן שום עבירה מלבד מדת דרך ארץ. ובכל זאת מתבטאים עליה חז״ל בצורה כה חמורה שהיתה יצאנית ונענשה על כך בעונש כה חמור שנתפשה על ידי שכם בן חמור וטימא אותה, עד שיעקב לאחר כל ההרפתקאות והצרות הרבות שעברו עליו לא יכול לסבול יותר ואמר: ״מי שאמר לעולמו די, יאמר ליסורי די״ (תנחומא מקץ). 

'''ועוד''', שהקדוש ברוך הוא ראה בפגם דק זה הרס בכל צורת הבריאה. חז״ל אומרים שבשעה שהקדוש ברוך הוא עמד ליצור את האשה ״התבונן מהיכן לברוא אותה, לא ברא אותה מן הראש, שלא תהא קלת ראש, ולא מן העין שלא תהא סקרנית וכו׳ ולא מן הרגל, שלא תהא פרסנית אלא ממקום שהוא צנוע באדם וכו׳, ועל כל אבר ואבר שהיה בורא בה היה אומר לה: תהא אשה צנועה; תהא אשה צנועה. אף על פי כן ׳ותפרעו כל עצתי׳ (משלי א). לא בראתי אותה מן הראש. והרי היא מיקלת ראשה וכו׳ ולא מן הרגל, והרי היא פרסנית שנאמר ׳ותצא דינה׳״ (בראשית רבה יח, וראה לעיל במאמר ״ותפרעו כל עצתי״). הרי שהיתה בפגיעה דקה זו במנהגי דרך ארץ הפרעה בכל תכניתו של הקדוש ברוך הוא בבריאת העולם, משום שמדה זו היא יסוד האדם ואם יש פגיעה במהות האדם בטלה כל תכליתה של הבריאה. 

'''ועוד''' יותר מזה, התורה מטילה אשמה גם על לאה וקוראים אף אותה יצאנית שנאמר ״ותצא לאה לקראתו״ (בראשית ל). 

'''חז״ל''' אומרים שלאה עשתה ביציאתה מעשה גדול מאד ו״צפה הקדוש ברוך הוא שלא היתה כונתה אלא להעמיד שבטים״. ומיציאה זו יוצא לימוד לדודות ש״כל אדם שאשתו תובעתו הווין לה בנים שאפילו בדורו של משה לא היה כמותן, שנאמר: ׳הבו לכם אנשים חכמים ונבונים׳ וכתיב: ׳ואקח את ראשי שבטיכם׳ ולא כתיב: ׳נבונים׳: וכתיב: ׳יששכר חמור גרם׳ וכתיב: ׳ומבני יששכר יודעי בינה לעתים׳״ (נדרים כ), כלומר שבדורו של משה לא נמצאו בני בינה ואילו הבנים שיצאו מלאה היו בני בינה. 

'''נמצא''' שלאה חידשה כאן מדעתה הנהגה מופלאה שיש בה משום רוממות וקדושה ושראו בה, בהנהגה זו, מקור לתולדות הדעה והבינה במדה, כזאת שאף דורו של משה הנקרא ״דור דעה״ עם כל השגתם העליונה לא הגיעו אליה. ואכן יצאו ממנה בזכות יציאה זו בני יששכר שהצטיינו בכל הדורות בבינתם הגדולה והעמידו מאתים ראשי סנהדראות (ראה דברי הימים א יב). 

'''והנה''' עם כל זה, מצאו פגם ביציאתה זאת, תוך זריזות ושמחה של מצוה, וראו בה, איפוא, ניגוד להנהגה של ״כבודה בת מלך פנימה״. ובגלל אותו פגם מגנים אותה בביטוי מעליב כזה וקוראים אותה יצאנית. ולא עוד אלא שתולים בה קלקלתה של דינה, כאמה כבתה, ומכריזים עליה: יצאנית בת יצאנית. 

'''הרי''' עד כמה דקדקו בהנהגותיהם של אישי הדורות הקדמונים אף ללא תורה מסיני, משום החובה הגדולה המוטלת עליהם בתור אדם ומשום תורת דרך ארץ בלבד. 

== ג ==
'''תביעה''' מעין זו ובצורה חריפה יותר ביחס למדת דרך ארץ, אנו מוצאים גם כלפי עשיו. 

'''כתוב''' בתורה על עשיו, בשעה שבא אל אביו יצחק לקבל ממנו את ברכתו: ״ויעש גם הוא מטעמים ויבא לאביו ויאמר לאביו יקום אבי ויאכל מציד בנו בעבור תברכני נפשך״ (בראשית כז). ואמרו חז״ל (בראשית רבה שם): ״על ידי שאמר לו יקום, אני נפרע לו בו בלשון ׳יקום אלהים ויפוצו אויביו וינוסו משנאיו מפניו׳ (תהלים סח)״. 

'''חז״ל''' מספרים נפלאות על הצטינותו של עשיו בכבוד אב. הכתוב אומר: ״בן יכבד אב״ (מלאכי א) ואמרו חז״ל: ״דא עשיו, לא הוי בר נש בעלמא דאוקיר לאבוי כמה דאוקיר עשו לאבוי״ (זהר תולדות). היו לו לעשיו בגדים מיוחדים לשמש את אביו. כתוב בתורה: ״ותקח רבקה את בגדי עשו בנה הגדול החמודות אשר אתה בבית״ (שם), למה קוראים אותם חמודות? ״שחמד מנמרוד והרגו ונטלן״, ובגדים אלה היו משל אדם הראשון ״שבשעה שהיה לובשם ויוצא לשדה. היו באים כל חיה ועוף שבעולם ומתקבצים אצלו״, ועשיו שמר אותם בבית רבקה ולא היה יוצא בהם בדרך ״שבהם היה משמש את אביו״ (ראה פרקי דרבי אליעזר כד ובבראשית רבה שם). ״ואמר ר׳ שמעון בן גמליאל: כל ימי הייתי משמש את אבא ולא שימשתי אותו אחד ממאה ששימש עשיו את אביו. אני בשעה שהייתי משמש את אבא, הייתי משמשו בבגדים מלוכלכים ובשעה שהייתי יוצא לדרך הייתי יוצא בבגדים נקיים, אבל עשיו בשעה שהיה משמש את אביו לא היה משמשו אלא בבגדי מלכות. אמר: אין כבודו של אבא להיות משמשו אלא בבגדי מלכות״ (בראשית רבה סה). אנו יכולים לתאר לנו כמה היה גדול כיבודו של רבן שמעון בן גמליאל לאביו עד שהוא מעיד על עצמו: ״לא כיבד בריה את אבותיו כמו אני את אבותי״ (דברים רבה א), ובכל זאת הוא מכריז שלא הגיע בזה למדריגתו של עשיו אף באחד ממאה. 

'''ולא''' עוד אלא שעשיו מסר נפשו על מצוות כיבוד אביו והיה הולך למקום סכנה כדי לצוד ציד ולהביא לאביו. ויוסף למד מדה זו מעשיו. כתוב בתורה שבשעה שיעקב שלח את יוסף לראות את שלום אחיו אמר: ״הנני״ (בראשית לז), ואמרו חז״ל: ״נוהג באביו כבוד ומורא. אמר לו יוסף ליעקב: אבא: יודע אני כי שונאים אותי, ואפילו יהרגוני איני חוזר דבורך ריקם״ (ראה ״תורה שלמה״ שם בשם מדרש אגדה). ״ומעשיו למד יוסף. כשאמר לו יעקב: ׳לכה ואשלחך אליהם׳, היה יודע ששונאים לו אלא אמר: עשיו הולך תדיר למקום סכנה כדי לצוד ציד להביא לאביו, ואבי שלחני לראות את שלום אחי ואת שלום הצאן שהוא חיות של אבי ובני ביתו״ (ראה שם בשם ספרי חסידים). 

'''והנה''' קרה מקרה, ובודאי היחידי בחייו, שתוך הגישו לאביו את המטעמים שהכין לו ופנותו אליו שיאכל מהציד שהביא לו, החסיר מלה אחת בדבריו ובמקום לומד: ״יקום נא אבי״ כפי שדורשת מדת דרך ארץ וכפי שהתבטא יעקב כלפי אביו: ״קום נא שבה״, אמר: ״יקום אבי״. מציינים שבאותו יום ״עשיו בא בצער גדול שלא נפל בידיו כשאר הימים אלא צבי בלבד, לאחד שנצטער. תדע לך שכן, כשבא ועשה מטעמים בא בנזיפה אל אביו ואמר ׳יקום אבי׳״ (ראה מדרש הגדול שם). וחז״ל מספרים ש״כל אותו היום היה עשיו צד צבאים וכופתן ומלאך בא ומתירן, ועופות ומסכסכן ומלאך בא ומפריחן. וכל כך למה? כדי שיבוא יעקב ויטול את הברכות״ (בראשית רבה סז). ובכל זאת לא ויתרו לו לעשיו על אשר נכשל בלשונו ודילג בדבריו מלה אחת שהיה בזה משום פגם במדת דרך ארץ, והענישו את כל דורותיו אחריו בעונש חמור כזה עד שקללו אותם שבזמן שיבואו להילחם עם ישראל יבוא אלהים ויניס ויפיץ אותם מפני ישראל. 

'''עד''' כדי כך מגיעים דקדוקיה וחומרה של מדת דדך ארץ. 

'''ואופייני''' הדבר שתבעו מעשיו שמדת דרך ארץ היתה צריכה להיות טבועה בנפשו עד כדי כך שאף בשעת סכנה לא יתכן שיכשל בה, וכפי שאמרו חז״ל: ״אפילו בשעת הסכנה לא ישנה אדם את עצמו מן הרבנות שלו״ (סנהדרין צב:). לפי ההנחה שקבענו שמדת דרך ארץ היא עצמיותו השרשית של האדם, אין לו לאבד עצמיותו בתור אדם בשום מקרה שבעולם ואף במצבים המסוכנים והחמורים ביותר. 

'''מסופר''' בתחילת אותה פרשה: ״ויבוא עשו מן השדה והוא עיף, ויאמר עשו אל יעקב הלעיטני נא מן האדם האדם הזה, כי עיף אנכי, על כן קרא שמו אדום״ (בראשית כה). באותה שעה אחזתו לעשיו בולמוס מרוב עייפותו בשדה, וכל מי שאחזתו בולמוס פוסקים להלכה שמאכילים אותו נבילות וטריפות ומאכילים אותו ביום הכיפורים, כי הוא נמצא במצב של סכנה. ועוד ש״לא היה יכל להשיב ידו אל פיו״ (ראה תורה שלמה שם) ובודאי גם לא יכל להבחין מהו התבשיל ורק הרגיש במראהו שהוא אדום. ומשום כך התבטא ״הלעיטני נא מן האדם האדם הזה״. 

'''ובכל''' זאת בגלל ביטוי זה, שאם כי איננו לשון מגונה אלא שאיננו בכלל שיחה נאה ואינו הולם את מדת דרך הארץ. נקבע לעשיו ולכל דורותיו אחריו שם גנאי: ״אדום״. ואף על פי שהיה מותר לעשיו לעבור באותה שעה על כל האיסורים משום שנמצא כאמור, במצב של סכנה. אבל הוא היה צריך להיות מושרש ומושלם במדת דרך ארץ שתיהפך אצלו לטבע ושלא יוכל לזוז ממנה בשום מצב, ומכיון שנכשל בזה הוכח שחסרה לו שלמות במדה זו ונתגלתה פחיתותו שהוטבעה בו לדורות עולם. ותואר זה שבא לו בגלל אותו ביטוי נזכר לו לעשיו בכל התקופות, עד שכאשר הקדוש ברוך הוא יבוא לנקום ממנו על מעשיו הרעים מתארים אותו בדברי הנביא: ״מי זה בא מאדום חמוץ בגדים״: ״מדוע אדום ללבושך״ (ישעיה סג) ועוד, כאילו רואים בזה את מקור כל רשעותו והוא הקובע את טיבו ומהותו. 

'''הרי''' מכאן שראו את מדת דרך ארץ כיסוד ותובעים עליה גם את בני נוח ואף לפני מתן תורה - ובצורה החמורה ביותר. 

'''ולאור''' השקפה זו מתגלה לנו שגם אומות העולם עומדים בדין על זלזולם במדה זו. חז״ל אומרים: ״בראש השנה כל באי העולם עוברים לפניו כבני מרון״ (ראש השנה טז). הרי שגם אומות העולם נכנסים לדין, ולכאורה דינם הוא משום שאינם מקיימים את שבע המצות שנצטוו עליהן. אבל לפי שהוכחנו, באים אומות העולם בדין, ובדין חמור מאד, על אשר אינם נזהרים גם במדת דרך ארץ, באשר זוהי תורת האדם וכל אשר בשם אדם יכונה חייב לדקדק בה בדקדוק מופלג.

== ד ==
'''ואמנם''' מצינו כמה האבות הקדמונים דקדקו במדת דרך ארץ והיו מוכנים לוותר בגללה על ההישגים הגדולים ביותר. 

'''הכתוב''' אומר: ״וייקץ יעקב משנתו ויאמר אכן יש ה׳ במקום הזה ואנכי לא ידעתי״ (בראשית כח:טז). ופירש רש״י: ״שאם ידעתי לא ישנתי במקום קדוש כזה״. לאחר ארבע עשרה שנה שעשה יעקב אבינו בבית מדרשו של שם ועבר ללא שינה כלשהי (״וישכב במקום ההוא״ - ״לשון מיעוט, באותו מקום שכב, אבל ארבע עשרה שנים ששמש בבית עבר לא שכב בלילה, שהיה עוסק בתורה״ - רש״י על פי בראשית רבה), משתנים לו עתה סדרי בראשית: ״כי בא השמש״ - ״ששקעה לו חמה פתאם, שלא בעונתה, כדי שילין שם״ (רש״י חולין צא:): ודוקא שם, במקום ההוא: ״ויפגע במקום״ - ״ללמדך שקפצה לו הארץ״ (שם): ואבני המקום מריבות זו עם זו וכל אחת מהן אומרת: ״עלי יניח צדיק את ראשו״ (שם). 

'''ובכן''' הכל מכוון מלמעלה לכך שיעקב אבינו ילין בלילה ההוא במקום זה. ובאמת גם שם לא ישן יעקב ושינה זו לא היתה כי אם משנה. ״׳וייקץ יעקב משנתו׳ - רבי יוחנן אומר ממשנתו״ (בראשית רבה סט:ז), אלא שמשנה זו היתה צריכה להישנות בצורת חלום הבא כאילו תוך שינה, ״שהשקיע הקדוש ברוך הוא גלגל חמה שלא בעונתה בשביל לדבר עם יעקב אבינו בצינעא״ (שם סח:י). ובתוך שינה זו הוא רואה חלום של נבואה, שיש בו משום השגת חכמה אין סופית. תעלומות הבריאה מתגלות לפניו. ״סלם מצב ארצה וראשו מגיע השמימה והנה מלאכי אלהים עולים ויורדים בו״ - ״עולים ויורדים ביעקב וכו׳. מלאכי השרת על ידי שגלו מסטורין של הקדוש ברוך הוא נדחו ממחיצתן קל״ח שנה וכו׳ אמר רבי חמא בר חנינא, על ידי שנתגאו ואמרו כי משחיתים אנחנו וכו׳, היכן חזרו? – כאן״ (בראשית רבה סח:יב). כלומר, שעל ידי מאורע זה מצאו את תיקונם. ובמחזה נבואה זה מובטחת לו הבטחה נצחית, אשר בה תלוי כל קיומו של עולם והויתו, כל תולדות עם ישראל ונצחיותן של ישראל, הבטחת הזרע, הארץ וכו׳.

'''ואחרי''' ככלות הכל, לאחר כל הנסים הגלויים המגלים רצונו של מקום שיעקב אבינו יישן במקום ההוא, לאחר כל הגילויים הנשאים שנתגלו לו בחלום נבואתו זה, בתור ״שינה״ זו כביכול, אומר יעקב אבינו: ״אם ידעתי, לא ישנתי במקום קדוש כזה״. אף על פי ששינה זו היתה, כאמור, כעין משנה, ולמרות שהודות לה דבקה נשמתו בה׳ והשיגה חזיונות מופלאים כאלה, בכל זאת הרגיש יעקב אבינו חסרון בזה, כי הרי סוף כל סוף היתה כאן צורה חיצונית של ״שינה״ והיה כאן איזה פגם בדרך ארץ - שינה במקום קדוש - והיה כדאי לו לוותר על כל הדביקות ועל כל הגילויים, ובלבד שלא לפגום פגם כלשהו במדת דרך ארץ. הדא הוא ששנינו: ״דרך ארץ קדמה לתורה״. 

'''ומצינו''' שגם חז״ל הלכו בדרך זו, לוותר על הישגי התורה בגלל מדת דרך ארץ. 

'''מסופר''' בגמרא (יבמות קה:) שחכמים ובתוכם רבי ישמעאל ברבי יוסי ישבו בבית מדרשו של רבי והתווכחו בהלכה. ״אדהכי אתא רבי למתיבתא. אינהו דהוו קלילי יתיבו בדוכתייהו. רבי ישמעאל ברבי יוסי אגב יוקריה הוה מפסע ואזיל״. והקפיד אבדן על אשר הוא פוסע על ראשי עם קדוש. אמר ליה רבי ישמעאל שבא ללמוד תורה מרבי והשיב לו אבדן: ״וכי אתה הגון ללמוד תורה מרבי״, כלומר בגלל הנהגתו זו אינך ראוי ללמוד תורה מרבי. בינתיים באה יבמה לפני רבי. אמר רבי לאבדן שילך לבדקה אם היא גדולה. לאחר שיצא, אמר רבי ישמעאל לרבי: ״כך אמר אבא: ׳איש׳ כתוב בפרשה אבל אשה - בין גדולה בין קטנה״. אמר רבי לאבדן שיחזור כי כבר הורה זקן. ״קמפסע אבדן ואתי. אמר ליה רבי ישמעאל ברבי יוסי: מי שצריך לו עם קדוש, יפסע על ראשי עם קדוש, מי שאין צריך לו עם קדוש, היאך יפסע על ראשי עם קדוש. אמר ליה רבי לאבדן: קום בדוכתיך״. 

'''רואים''' אנו מכאן, שלמרות שאבדן בא ללמוד תורה, בכל זאת לא נתן לו רבי לחזור למקומו כדי שלא יעבור על מדת דרך ארץ. וגם רבי ישמעאל אילולא היה העם צריך לו לא היה מתקרב לשמוע את דרשתו של רבי והיה מוותר על לימוד התורה מפיו, כדי לא לפגוע בדרכי הנימוס. הוא אשר אמרנו שמדת דרך ארץ קודמת לתורה באשר זהו יסוד האדם והיא אינה נדחית איפוא מפני שום ערכים רוחניים והישגי תורה. 

= הוקרת החסד והכרת הטובה =

== א ==
'''רגילים''' הבריות לחשוב שהתגמול בעד חסד שאדם מקבל מחבירו צריך להיות בהתאם לערך החסד והטובה, כי אי אפשר לדרוש ששיעור השכר יעלה על מדת הטובה. אולם בתורה ובדברי חז״ל אנו רואים השקפה אחרת לגמרי, שבעד כל טובה שאדם מקבל מחבירו, אין שיעור לגמול ולשעבוד שהוא חייב לו במשך כל ימי חייו ולדורי דורות, באשר יש ערך רב לכל פעולת חסד והיא נוגעת במדות הקדוש ברוך הוא שהוא מקור החסד. 

'''כתוב''' בתורה: ״ויגל את האבן מעל פי הבאר״ (בראשית י:כט). ואמרו חז״ל: ״כמו שמעביר את הפקק מעל פי צלוחית, להודיעך שכוחו גדול״ (ראה רש״י על פי בראשית רבה). 

'''הרי''' שחסד זה שעשה יעקב שגלל את האבן מעל פי הבאר היה לגבי יעקב - מעשה קל שלא היה, כאמור, אלא כמעביר פקק מעל פי צלוחית, וגם מתיחס הוא לגבי רחל שהיא בת אחי אמו שמחובתו היה לעזור לה, ובכל זאת אנו מזכירים מעשה זה בתפילתנו על הגשם עד היום הזה בין מעשי האבות הגדולים שבזכותם אנו מבקשים את ברכת הגשמים, שכן יסד הפיטן באותה תפילה: ״יחד לב וגל אבן מפי באר מים - בצדקו חון חשרת מים״. 

'''ולכאורה''' מופלא הדבר. בעת תפילת הגשמים אנו עומדים בשעה גדולה מאד, בשעה שכל העולם זקוק לרחמים גדולים, למפתחות גשמים שבהם תלויים כל חיי העולם, והם שקולים כתחיית המתים שאף מפתחותיהם הם לא נמסרו לשליח (ראה תענית ב), ו״גדול יום הגשמים כיום שנבראו בו שמים וארץ״ (שם ז: ט:), וצריכים לזכויות גדולות לזכות בהם, כי ״אין הגשמים יורדים אלא אם כן נמחלו עונותיהם של ישראל״ (שם ז:). ומשום כך אנו מזכירים בתפילה זו את זכויות האבות כדי להיתלות בהם. ובתוך שאר הזכויות מזכירים גם את גדולתו של יעקב ש״נאבק עם שר בלול מאש וממים״. שהגיע לגובה רוחני כזה שגבר על שר של מעלה. ותמוה לכאורה. היאך אנו מזכירים לגבי ענין מכריע כזה ויחד עם זכויות גדולות כאלה את המעשה של יעקב שגלל את האבן מעל פי הבאר בשביל רחל, שלא היה לגביו, כאמור, אלא מעשה קל? 

'''אלא''' מכאן שכל מעשה חסד, ערכו גדול מאד ותלויות בו זכויות רבות לאין שיעור, ואם כי לכאורה מילתא זוטרתא היא הרי יש בו משום ״והלכת בדרכיו״, כדברי חז״ל ״מה הוא חסיד אף אתה חסיד״ (ספרי סוף פרשת עקב), וכלולה בו דביקות בה׳ לא פחות מבהשגות הגבוהות של מאבק יעקב עם ״שר בלול מאש וממים״. ויקר מעשה זה בעיני הקדוש ברוך הוא כמו המעשים הגדולים ביותר, עד שאנו מבקשים מאתו בכל הדורות שזכות זו תעמוד לנו לעולם ושבשכרה יעניק לכל זרעו לדורי דורות אחת הברכות הגדולות. ברכת הגשמים, שהיא דורשת זכויות רבות ובה תלוי, כאמור קיומו של כל העולם.

== ב ==
'''ולא''' רק מעשה חסד של יעקב, שבא בכוונת לב מיוחדת כפי שמציין הפיטן: ״יחד לב וגל אבן״, יש לו ערך רב כזה וזוקק גמול לדורות, אלא כל מעשה טוב, ואף משל כל אדם, לרבות בני אומות העולם, אין שיעור לערכו. ומכאן החובה הגדולה המוטלת על כל מקבל חסד להכיר טובה לנותנה ולהביע לו תודות רבות. 

'''מסופר''' בתורה (בראשית סג) שכאשר נאותו בני חת לבקשתו של אברהם לתת לו אחוזת קבר כדי לקבור את שרה, השתחוה אברהם לפניהם כמה פעמים והביע להם הודאה רבה. ובאמת היה במעשה זה מצד בני חת משום חשיבות וכבוד לעצמם, שאברהם אבינו, שנקרא בפיהם ״נשיא אלהים״, בא בשכנותם וקנה שדה בגבולם. ואמנם חז״ל מפליגים בערכה של קניה זו: ״ויקם שדה עפרון״ - ״תקומה היתה לו, שיצא מיד הדיוט ליד מלך״ (ראה רש״י שם). ובני חת גם נהנו ממכירת אחוזה זו שקבלו תמורתה כסף מלא, ״ארבע מאות שקל כסף עובר לסוחר״, וגמלו איפוא בזה חסד עם עצמם יותר מאשר עם אברהם. ואף על פי כן הכיר להם אברהם טובה במדה מרובה כזאת, והשתחוה להם לאות תודה כמה פעמים. ולא די בהכרתו ובהודאתו של אברהם אלא שאמרו חז״ל: ״אמר ר׳ אליעזר: כמה דיות משתפכות, כמה קולמוסין משתברין כדי לכתוב בני חת, עשרה פעמים כתוב: בני חת, בני חת, עשרה - כנגד עשרת הדברות, ללמדך שכל מי שהוא מברר מקחו של צדיק - כאילו מקיים עשרת הדברות״ (בראשית רבה נח). 

'''הרי''' מכאן כמה גדול ערכו של כל מעשה חסד. ואף בצורה הקלה ביותר. ויהיה העושה מי שיהיה, וכמה הוא מחייב הודאה והכרת טובה לאין שיעור. 

'''עובדה''' זו אנו מוצאים גם במעשה חסד של יתרו עם משה. כתוב בתורה שלאחר שבנות יתרו סיפרו ליתרו אדות משה שהצילן מיד הרועים, אמר להן יתרו: ״למה זה עזבתן את האיש קראן לו ויאכל לחם״ (שמות ב). ״אמר ר׳ סימון אין כאן חסד. בשכרו האכילו דכתיב: ׳דלה דלה לנו׳. ואימתי פרע לו הקדוש ברוך הוא? בימי שאול, דכתיב ׳ויאמר שאול אל הקיני לכו סורו רדו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו, ואתה עשית חסד עם כל בני ישראל בעלותם ממצרים׳ (שמואל א טו:ו), וכי עם כל בני ישראל עשה חסד, והלא עם משה בלבד עשה? אלא ללמדך שכל מי שעושה חסד עם אחד מבני ישראל מעלה עליו הכתוב כאילו עשה חסד עם כל ישראל. והרי דברים קל וחומר: ומה אם שעושה חסד עם מי שהוא חייב לו, ראה מה פרע לו הקדוש ברוך הוא שכרו, מי שעושה חסד עם מי שאינו חייב לו, על אחת כמה וכמה״ (ראה ילקוט שמות, ויקרא רבה לד). 

'''הרי''' מציינים חז״ל שיתרו היה חייב לשלם שכר למשה על אשר דלה להן, ולא דלה להן מים בלבד אלא יש מפרשים שהרועים השליכו אותן לתוך המים ומשה הוציאן, והשכר שיתרו פרע למשה לא היה אלא בזה שהאכיל אותו לחם, ובכל זאת מכיון שסוף כל סוף יתרו גמל לו טובה, ראו בזה כאילו עשה חסד עם משה. ולא רק עם משה בלבד, אלא עם כל בני ישראל, ומעשה זה נשמר לו - ליתרו - לדורות. עד שלאחר מאות שנים כאשר בא שאול להילחם בעמלק ומצא בשכנותו את הקיני, שהם מצאצאיו של יתרו, הציל אותם שאול בשכר אותו חסד. כנראה ראויים היו הקיני להיספות יחד עם עמלק מפני שנתחברו עמהם. ובכל זאת עמדה להם זכות של מעשה יתרו עם משה, למרות שלא נחשב כחסד גמור, והגין עליהם. וכבד למדים חז״ל בעצמם קל וחומר, שאם חסד כזה שאינו אלא שכר - כך. העושה חסד אמתי. על אחת כמה וכמה שאין שיעור לערכו, שתלויות בו זכויות לדורות וכל הדודות חייבים להכיר טובתו ולהשיב לו גמול לעד לעולם. 

'''ומצינו''' עוד. לאחר שה׳ שלח את משה להוציא את בני ישראל ממצרים כתוב בתורה: ״וילך משה וישב אל יתר חותנו״ (שם ד). ואמרו חז״ל: ״בשעה שאמר לו הקדוש ברוך הוא: ׳ועתה לכה ואשלחך אל פרעה׳ אמר לו: רבון העולמים! איני יכול מפני שקבלני יתרו ופתח לי ביתו ואני עמו כבן, ומי שהוא פותח פתחו לחבירו, נפשו חייב לו״ (שמות רבה שם). ומשום כך שב משה אל יתרו, כי לא ראה לעצמו היתר ללכת למצרים אלא ברשותו של יתרו. 

'''ומופלאים''' הדברים. עמדה כאן לפני משה בעית גאולתם של ישראל, הצלתם משעבודם הקשה במצרים, הוצאתם מטומאת המצרים ומתועבותיהם, וקיום כל היעודים שהובטחו להם, יעודי התורה, הארץ, בית המקדש וכו׳. ולא עוד אלא שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו התגלה לפניו והטיל עליו את התפקיד הנשגב הזה. ובכל זאת לא יכול היה משה לעבור על חובתו כלפי יתרו משום הכרת הטובה שגמל אתו והרגיש בעצמו שחייב לו נפשו ומשועבד אליו, עד שטען כלפי הקדוש ברוך הוא שאינו יכול לקבל את שליחותו, ולא נאות לבסוף לקבל עליו את תפקיד גאולת ישראל עד שיתרו נתן לו רשות לכך. 

'''עד''' כדי כך מחייב כל מעשה חסד הכרה ושעבוד, עד שאין דבר בעולם שיכול להכריע אותו. 

== ג ==
'''ומדה''' זו של הכרת הטובה וערך החסד אינה לפנים משורת הדין ושל אנשי מעלה בלבד, אלא מהרגשתם הטבעית ומחובתם הרגילה של כל בני האדם, לרבות רשעי העולם, ומי שאינו מדקדק בה, רואים בו ירידה ופגם בכל מדריגת אישיותו. 

'''כתוב''' בתורה: ״ויקם מלך חדש אשר לא ידע את יוסף״ (שמות א), ואומרים חז״ל: ״למה קראו מלך חדש והלא פרעה עצמו היה? אלא שאמרו המצרים לפרעה: בואו ונזדווג לאומה זו. אמר להם: שוטים אתם. עד עכשיו משלהם אנו אוכלים והיאך נזדווג להם. אילולא יוסף לא היינו חיים. כיון שלא שמע להם הורידוהו מכסאו שלשה חדשים, עד שאמר להם: כל מה שאתם רוצים הריני עמכם והשיבו אותו, ולפיכך כתיב: ׳ויקם מלך חדש׳״ (שמות רבה שם). 

'''הרי''' פרעה מלך מצרים שהיה עובד אלילים וידוע ברשעותו והתכחשותו לאלהים, ובכל זאת ראה את עצמו משועבד ליוסף ולאחיו ולדורותיהם אחריהם בגלל הטובה שגמל אתם בשנות הרעב, ולא הסכים בשום אופן להתנכר להם עד שויתר על כסא המלוכה במשך שלשה חדשים. 

'''אנו''' יכולים לתאר לנו כמה גדול הנסיון לוותר על כסא המלוכה, ולא מלכות סתם כי אם מלכות מצרים שהיתה באותו זמן מושלת בכפה בכל העולם. ואינו דומה ויתור על המלוכה בתחילה למי שמתפטר מכסא המלוכה לאחר שכבר ישב עליו. חז״ל למדים דבר זה משאול המלך שלמרות שבתחילה היה נחבא אל הכלים וברח מן המלוכה, לבסוף כשעלה בקש להרוג את דוד (ראה מנחות קט:). והדברים האלה אמורים אף לגבי שאול שהיה כבן שנה לחטא ומשכמו ולמעלה גבוה מכל העם, ועל אחת כמה וכמה אצל כל אדם. ואכן מכאן הכריז ר׳ יהושע בן פרחיה על עצמו: ״בתחילה כל האומר עלה לה, אני כופתו ונותנו לפני הארי: עתה כל האומר לי לירד ממנה, אני מטיל עליו קומקום של חמין״ (שם). ר׳ יהושע שנא כל כך את הרבנות עד שמי שהיה אומר לו לעלות לגדולה, היה מתנקש בו בצורה חמורה מאד, ולבסוף שכבר נתמנה לנשיא היה מוכן להתנקש במי שהיה אומר לו לרדת. ואם בקדושי עליון ובורחים מן הכבוד במדה כזאת - כך, על אחת כמה וכמה באנשים רגילים וברודפים אחר הכבוד, כמה שהם נלחמים על כבודם ונשיאותם. ועם כל זה, עם כל הקושי הרב שבצעד כזה, מצא פרעה הכרח נפשי להתגבר על עצמו ולהתפטר מכסא המלוכה ובלבד לא לכפור בטובתו של יוסף שגמל אתו ועם עמו. הרי כמה ראה אף פרעה הרשע חובה להעריך מעשה חסד ולשמור הכרה ואמונים לעושהו ולדורותיו אחריו. 

'''ומכאן''' אנו גם למדים שאף מי שיש בו מדת הכרת הטובה בשיעור גדול כזה אבל אם היא איננה עומדת בפני כל נסיון ולחץ, הרי כאילו בטלה בזה כל המדה, מכיון שפרעה לא החזיק מעמד אלא שלשה חדשים בלבד ולבסוף הושפע מטענותיו של עמו שיש בויתורו לישראל משום סכנה לקיום מלכות מצרים פן יתווספו על שונאיהם ויגרשו אותם מן הארץ (ראה רש״י שם), אומר עליו הכתוב: ״אשר לא ידע את יוסף״, כאילו לא הכיר בטובתו כלל וכלל. 

'''ומכאן''' עוד, שאם נפגמה מדת הכרת הטובה, מתערערים יחד עם זה כל יסודות האמונה וההכרה. ״אמר ר׳ אבין: משל לאחד שרגם אוהבו של המלך. אמר המלך התיזו את ראשו, כי למחר יעשה בי כך. לכן כתב עליו המקרא, כלומר, היום - ׳אשר לא ידע את יוסף׳: למחר הוא עתיד לומר: ׳לא ידעתי את ה׳״. הרי שמיד עם ערעור הכרת טובתו של יוסף, ראו בו מיד את סופו שיהיה כופר בה׳ ונתחייב מיתה וכליה, באשר שורש אחד לשני הדברים, ומי שאינו מבין להעריך מעשה חסד של חבירו, אינו מכיר בחסדו של ה׳ יתברך בורא העולם וכופר בטובתו ולבסוף יבוא לכפור גם בו בעצמו. 

'''שיא''' המדה. בהכרת הטובה משתקפת בציווי התורה: ״ולא תתעב מצרי כי גר היית בארצו״ (דברים כג). התורה מספרת היאך התיחסו המצרים לישראל במצרים, כמה העבידו אותם בכל עבודת פרך בחומר ובלבנים וכמה לחצו ועינו אותם, ובכל זאת מכיון שהם גם נהנו ממצרים שנתנו להם לישב בארצם, ואם כי גם בזה כיונו לטובת עצמם, יש להכיר בטובה זו לעולם. ולא רק שאסור לתעב אותם, אלא שיש לזכות אותם שיבואו לאחר שלשה דורות בקהל ישראל. וכבר למדים מזה חז״ל קל וחומר לכל הבריות: ״אמר רבי אלעזר בן עזריה המצרים לא קיבלו את ישראל אלא לצורך עצמם וקבע להם המקום שכר, והרי הדברים קל וחומר ומה אם מי שלא נתכוון לזכות - כך, מי שנתכווין לזכות על אחת כמה וכמה״ (ספרי שם). 

== ד ==
'''ומדה''' זו של הערכת החסד והכרת הטובה חייבת להיות כה מושרשת באדם, עד שהוא צריך להרגיש אותה לא לגבי בר דעת בלבד, כי אם גם לגבי כל דבר שיש לו ממנו איזו טובת הנאה שהיא, לרבות בעלי חיים, צומחים ודוממים, אם כי טובתם באה מאליהם ולא שייכת לגבם כל הודאה. 

'''חז״ל''' אומרים: ״בירא דשתית מיניה מיא לא תישדי ביה קלא״ (בבא קמא צב:). וחושבים אנו שאינו אלא משל. ואולם ממקורות שונים מוכח שהדברים מכוונים גם פשוטם כמשמעם, שאף בור ממש ששתית ממנו מים לא תשליך בו אבן. ומוצאים אנו שמן הראשונים נהגו כן הלכה למעשה. 

'''מסופר''' בשיטה מקובצת בשם אחד מתלמידי הר״י אבן מיגש (שם) שבעירו של הרי״ף קרה מקרה בעשיר אחד שירד מנכסיו והוזקק למכור מרחץ שלו כדי לשלם את חובותיו, ופנו לרי״ף שיכנס בדין בענין זה, ואמר הרי״ף: ״לא אדון ולא אורה במרחץ הזה. לא במכר ולא בשומא ולא בשום דבר המתיחד בו, לפי שנתהניתי ממנו״. הרי שהכיר הרי״ף טובה לאותו מרחץ משום שהתרחץ בו ונהנה בו, עד שלא הסכים לפעול שום דבר שעלול להיות כאילו פגיעה במרחץ זה. 

'''ולמדים''' הנהגה זו מדברי חז״ל. שנינו לגבי מכות מצרים: ״מפני מה לקו המים והעפר על ידי אהרן? אמר רבי תנחום, אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: המים ששמרוך בשעה שהושלכת ליאור ועפר שהגין עליך כשהרגת את המצרי, אינו דין שילקו על ידך לפיכך לקו על ידי אהרן״ (תנחומא וארא יד, וראה גם בשמות רבה שם, וראה שם בשיטה מקובצת המקשר את מעשה הרי״ף לדברי חז״ל אלה). 

'''במקום''' אחר מצינו שמשה לבד עמד על נקודה זו. אמרו חז״ל: ״אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: היכן מצרים שותים? אמר לו - מנילוס. אמר לו - הפוך אותו לדם. אמר לו - איני יכול להופכו. יש אדם שותה מן הבור משליך אבן לתוכה?״ (שמות רבה כ). 

'''מעשה''' זה של הפיכת היאור לדם ויצירת הכנים מן העפר, הרי בא לשם אותות ומופתים על גדולתו של הקדוש ברוך הוא ומטרתו היתה להביא את המצרים לידי אמונה בו, וכפי שבאמת באו חרטומי מצרים על ידי מכת הכנים לידי הכרה שאצבע אלהים הוא. ובכל זאת לא היה צריך משה לוותר בגלל זה על מדת הכרת הטובה שלו ולא פגע ביאור ובעפר. 

'''במקרה''' אחר מצינו שמשה נתבע על שלא עמד על נקודה זו. כתוב בתורה שבשעה שמשה בא להוציא מים מן הסלע, לא דיבר אל הסלע כי אם הכה אותו (במדבר כ). ואמר הקדוש ברוך הוא למשה: ״מה עשה הסלע לבני, שנאמר ׳ויניקהו דבש מסלע׳ (דברים לב), ואחר טובתו הכית אותו, אין אתה כשר לעמוד על בני וכבר מניתי אחר תחתך״ (ילקוט שם). 

'''והדברים''' מפליאים מאד. הלא משה בא כאן לעשות לטובתם של ישראל לתת מים לעם השרוי בצמא, ובכל זאת מכיון שעבר על פרט אחד, שלכאורה הוא פעוט מאד בעינינו, שהכה את הסלע והתעלם מטובתו שהניק דבש לישראל, ואם כי לא לו במיוחד אלא להעם בכללו, נמצא הוא לבלתי ראוי להנהיג את ישראל. 

'''כשם''' שמשה הכיר בחסדו של יתרו כלפיו, כאמור, וויתר על פעולתו לטובת גאולתם של ישראל ובלבד לא לפגוע בו במשהו אף בשלילה, וכשם שלא הסכים, כאמור, להלקות את היאור והעפר למרות התועלת הרבה שבמעשה זה, בגלל הטובה שקיבל מהם, כך היה צריך להסתייג מבלי להכות את הסלע שהביא טובה לישראל, ומכיון ששגה בזה והכה את הסלע ונפגמה במדת מה מדתו בהכרת הטובה, לא עמדו לו כל מדריגותיו העליונות בתור איש האלהים ואשר ה׳ דיבר אתו פה אל פה, ופסלו אותו מלהיות מנהיג על ישראל. 

'''הרי''' כמה צריכה להיות מפותחת באדם המדה להוקיר כל מעשה חסד וכמה מחובתו להכיר טובת הנאה שהוא מקבל ממי שהוא, יהיה מי שיהיה, ולראות את עצמו משועבד לגמול טובה תחת טובה, ללא כל חשבונות, ולא רק מצד עצם מקבל החסד ולמטיב עצמו כי אם אף מצד זרע זרעם של מקבלי החסד ולכל הדורות של המטיבים אחריהם לדורות עולם. 

'''ואם''' לבריות כך, על אחת כמה שחייב אדם להוקיר חסדו של הקדוש ברוך הוא ולהשתעבד לו על כל טובה וטובה שהוא מקבל ממנו בכל רגע ורגע לאין סוף וללא שיעור. 

('''לידי''' מסקנה זו ללמוד קל וחומר מהדומם על חובת הכרת הטובה לאדם ולהקדוש ברוך הוא, מגיעים גם באותה שיטה מקובצת וכדאי להעתיק את הדברים בלשונם: ״ואם היה זה בדומם שאין לו הרגשה, כל שכן וקל וחומר בני אדם המרגישים בהיזק ובתועלת שיהיה זה שנוי לעשותו והעושהו יצא משורת המוסר ודרך ארץ וכו׳.&lt;ref&gt;בשיטה מקובצת מוסיף כאן אותו תלמיד בשם הר״י אבן מיגש ש״אפשר לפרש במה שאמרו: לא לידון אינש למאן דרחים ליה - לשתי סיבות, האחד שלא יטה לזכותו, והשנית שאם אפשר שיציל את נפשו וידון אותו כפי שורת הדין, היה בזה משלם רעה תחת טובה״.&lt;/ref&gt; ואם היה זה במי שקבל הנאה מבשר ודם, כל שכן וקל וחומר באלוה יתברך שממנו נשפט הטוב הגמור שראוי להודות לו הודאה גמורה ולא יעשה מה שיקניטנו ולא מה שהוא שנוי לו״.) 

= מריבה במושגי התורה =

== א ==
'''כתוב''' בתורה ״ויחר ליעקב וירב בלבן. ויען יעקב ויאמר ללבן, מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת אחרי״ (בראשית לא). הכתוב מציין כאן שיעקב עשה מריבה בלבן, והבה נתבונן מהי מריבה בלשון התורה. 

'''כבר''' עמדנו לעיל על המריבה בין רועי אברהם לבין רועי לוט שלא היתה. אלא בדברי הלכה, שבהמתו של אברהם היתה יוצאת זמומה ובהמתו של לוט לא היתה יוצאת זמומה (ראה לעיל במאמר ״חובת הסייגים״), ובכל זאת, מכיון שלא היתה נקיה מנגיעה עצמית, נאמר על זה בתורה: ״ויהי ריב בין רועי מקנה אברהם ובין רועי מקנה לוט״. ואברהם נרתע בגלל ריב זה והתריע כלפי לוט: ״אל נא תהי מריבה ביני וביניך״ (שם ג), ובא לידי כך עד שלא רצה להיות אתו במחיצה אחת ונפרד ממנו מרחק רב כדי להתרחק מן המריבה. 

'''ומצינו''' עוד יותר מזה שאפילו נענה על ריב, אם הוא מפריז במדת מה בהגבתו, נאמר עליו כאילו הוא רב. כבר הבאנו לעיל (ראה מאמר ״עומק הדין״) את דברי חז״ל על דור המבול שאף הנגזלים נקראו ״רבים אלו על אלו״, מלשון מריבה, משום שהיו מחרפים את עושקיהם, ומביא הגר״א אסמכתא לכך (ראה פירוש מהרז״ו על בראשית רבה לא) מהכתוב: ״ריבך ריב את רעך וסוד אחר אל תגל״ (משלי כה, וראה דברי רש״י שם שאם על כרחך אתה צריך לריב ולהוכיח עם רעך, מכל מקום סוד אחר אל תגלה וכו׳). הרי קוראים איש מריבה אף את האיש שעושקים אותו והוא נאלץ להשיב, אלא שהוא מוסיף דברים שאינם מן ההכרח ודנים אותו בעונשים חמורים כאלה עד כדי מחייתו מן העולם. 

'''ולא''' עוד אלא מצינו בדברי חז״ל שלא רק מה שיש בו משהו מדין ודברים של מריבה אלא הימנעות מחיפוש דרכי השלום כמוה כמחלוקת. חז״ל אומרים: ״ויקם משה וילך אל דתן ואבירם״ (במדבר טז) - ״אמר ריש לקיש מכאן שאין מחזיקים במחלוקת, דאמר רב: כל המחזיק במחלוקת עובר בלאו שנאמר: ׳ולא יהיה כקורח וכעדתו׳״ (סנהדרין קי). 

'''משה''' ניסה לפייס את קורח שבא לחלוק עליו בפרשה ארוכה ולא נתפייס כמו כן שלח משה לקרוא לדתן ולאבירם כדי לבוא אתם בדברים, והם השיבו לו בחוצפה גדולה: ״לא נעלה, המעט כי העליתנו מארץ זבת חלב ודבש להמיתנו במדבר כי תשתרר עלינו גם השתרר וכו׳. העיני האנשים ההם תנקר, לא נעלה״. ולאחר כל זה קם משה וויתר על כבודו בתור רבן של כל ישראל והלך לביתם כדי לקרוא להם לשלום, והנה אומרים חז״ל שאם משה לא היה הולך לביתם, היה עובר על לאו ״ולא יהיה כקורח וכעדתו״. 

'''ומופלאים''' הדברים. המחלוקת של קורח ועדתו מתוארת בתורה ובדברי חז״ל כמחלוקת החמורה ביותר בדברי ימי ישראל המשמשת לדוגמה של גנאי ושמצה לדורות ושהיה צורך לברוא בריאה מיוחדת עוד מימי בריאת העולם (ראה אבות ה:ו) כדי להענישם ולבלוע אותם חיים. והנה קובעים חז״ל שאם משה לא היה עושה כל המאמצים לנסות את כל דרכי השלום כדי לשדל אותם שימנעו מן המחלוקת, היה נקרא בעל מחלוקת כקורח ועדתו. אנו היינו רואים בהעדר מאמץ כזה לכל היותר - שלילת מעלה ברדיפת השלום, בהתאם לכתוב: ״בקש שלום ורדפהו״ (תהלים לד), אבל בתורה רואים בזה משום מחלוקת חמורה מסוגו של קורח ועדתו ושחלה עליה האזהרה: ״ולא יהיה כקורח וכעדתו״. 

'''הרי''' עד כמה דק המושג של מריבה ומחלוקת בתורה וכמה החמירה עליו. 

'''ועדיין''' לא מצינו את כל חומרת הדברים. 

'''כתוב''' בתורה: ״ויאמר ה׳ אלי רב לך״ (דברים ג) ״אמר ר׳ לוי: ברב בישר, ברב בישרוהו. ברב בישר - ׳רב לכם׳ (במדבר טז), ברב בישרוהו - ׳רב לך׳״ (סוטה יג:). ופירש רש״י ״שהקדוש ברוך הוא מדקדק עם הצדיקים כחוט השערה ונענש באותה מדה״. משה רבינו עשה הכל, ולא חס על כבודו, כאמור, כדי לפייס את החולקים עליו ולהשלים אתם, אבל כנראה נמצא פגם מה בביטויו כנגדם ״רב לכם בני לוי״. ולא נוקה מפגם זה עד שהקדוש ברוך הוא דן אותו מדה כנגד מדה, ובעת התחננו לפניו שיזכהו להיכנס לארץ דחה את דבריו וציוה עליו להפסיק מתפילותיו באותו ביטוי: ״רב לך אל תוסף דבר״. 

'''עד''' כדי כך מחייבת התורה את האדם להתרחק מן המריבה והמחלוקת ומקפידה על כל תגובה ועל כל ביטוי שיש בו משום משמעות בלתי רצויה. 

== ב ==
'''ולאור''' זה מתבהרים לנו דברי חז״ל על מריבתו של יעקב. אמרו חז״ל: ״קפדנותן של אבות ולא ענוותנותן של בנים. קפדנותן של אבות מניין? ׳ויחר ליעקב וירב בלבן׳ מה את סבור שמא מכות או פצעים היו שם, ולא היו שם אלא דברי פיוסים, יעקב מפייס את חמיו וכו׳; ולא ענותנותן של בנים - מדוד, שנאמר (שמואל א כ:א): ״ויברח דוד מניות ברמה ויבא ויאמר לפני יונתן: מה עשיתי ומה עוני ומה חטאתי לפני אביך, כי מבקש את נפשי״, מזכיר שפיכות דמים בפיוסו״ (בראשית רבה עד). 

'''אנו''' למדים מכאן גדלותם של האבות. על יעקב אבינו עברו בביתו של לבן הארמי תלאות רבות. מן הרגע הראשון שיעקב דרך על מפתן ביתו, התחיל להתנהג אתו בערמה וברמאות: נותן לו את לאה במקום רחל; מקפח את שכרו, למרות עבודתו הקשה והנאמנה, כפי שיעקב מתאר אותה: ״הייתי ביום אכלני חורב וקרח בלילה ותדד שנתי מעיני״ (בראשית לא:מ): מחליף משכורתו עשרת מונים ומעליל עליו עלילות שונות (ראה בראשית לא:א-ב והמפרשים שם). ואחרי כל זה, לאחר שיעקב לוקח את שלו ועוזב את ביתו, כפי שה׳ ציוה לו, לבן רודף אחריו ומתנפל עליו בטענות ומריבות ומרמז לו שיש לאל ידו לעשות עמהם רע (ראה חז״ל על הפסוק ״ארמי אובד אבי״ (דברים כו) שלבן ביקש לעקור את הכל), ועוד בודק בכל אוהליו וממשש בכל כליו שמא ימצא בהם דבר גניבה. 

'''ולעומת''' זה הראה יעקב גבורה נפלאה, ולמרות כל הקיפוחים והנגישות במשך כל עשרים השנה שהיה בביתו של לבן, אינו מגיב עליהם כלום ואינו בא כלפיו בשום תביעות ותלונות. ואף לאחר שלבן רודף אחריו להורגו ומתגולל עליו בעלילות ובעלבונות קשים, יעקב אינו תוקף אותו ולא בא אליו בטרוניות, אלא מדבר אתו בלשון רכה ובדברי פיוסים, ועוד הוא מתנצל לפניו כאילו הוא הנאשם: ״מה פשעי ומה חטאתי כי דלקת אחרי וכו׳ וכו׳״. 

'''והנה''' מופלא הדבר שעם כל זה, קרויים בתורה אותם דברי ההתנצלות והפיוסים של יעקב בשם מריבה: ״וירב יעקב״. אמנם לגבי יעקב, מריבה זו כשרה היתה וחז״ל מכריזים עליה לשבח: ״קפדנותם של אבות״. אבל במקרה אחר לא בדומה של יעקב, יש גם בהתנצלות משום פגיעה בזולת. כשהאדם מתנצל בפני מי שתובעו ומזכה את עצמו, הריהו מחייב בהכרח את חבירו כי אם הוא צדיק בדינו נמצא שחבירו אינו צדיק ויש בזה משום עלבון וחסר כאן ממדת השלמות. חז״ל קובעים שהמדה, הראויה היא: ״עלובים ואינם עולבים, שומעים חרפתם ואינם משיבים״ (שבת פח), כלומר שאין להשיב כלל על עלבון וחרופים, ואף לא בהתנצלויות ובפיוסים. ואף פיוסיו של יעקב, עם כל הצדק וההגינות שבהם, מתארת אותם התורה בלשון ״וירב״ והם נקראים בפי חז״ל: ״קפדנותם של אבות״. 

'''ועוד''' באו חז״ל והוסיפו, שבמה דברים אמורים שדברי התנצלות ופיוסים במקרים דומים לשל יעקב - אם כי הם מתוארים בלשון מריבה וקפדנות - כשרים הם, אם אין בהם ביטויים של פגיעה, אבל אם מוסיפים להם נימה של פגיעה, למרות שהדברים נאמרים לשם פיוס ומתוך ענוותנות - פסולים הם. ודוד המלך יוכיח! כאמור בנביאים, התנצל דוד לפני שאול וטען כנגדו: ״דע וראה כי אין בידי רעה ופשע ולא חטאתי לך״ (שמואל א כד:יב) ועוד השפיל את עצמו וקרא עליו: ״כלב מת אחרי פרעוש אחד״ (שמואל א כד:טו). וגם לפני יונתן שפך את לבו לשם בקשת שלום וטען: ״מה עשיתי מה עווני ומה חטאתי לפני אביך״ (שם כ). וכנראה שהיתה בדבריו נימה של ענוותנות יותר משל יעקב, כי את דברי יעקב כינו חז״ל: ״קפדנות״ ואת דבריו תיארו כענוותנות, אבל כיון שהזכיר יחד עם דברי התנצלותו וענוותנותו את העובדה שהוא מבקש את נפשם, ובודאי כיוון לשם תועלת כדי להעמיד את יונתן אוהבו על הסכנה שהוא נמצא בה כדי שיעזרהו להצילו מידיו, ובכל זאת היה צריך להסתייג מביטוי זה שיש בו שוב הזכרת שפיכות דמים המטילה אשמה על שאול, כדרך שנהג יעקב במריבתו עם לבן, ומכיון שלא נמנע מזה מצאו חז״ל פגם בכל דברי התנצלותו וענוותנותו עד שאמרו עליהם ״ולא ענוותנותם של בנים״. 

'''ונמצא''' שלא רק מי שמשיב בשעת מריבה דברים מיותרים שיש בהם משום עלבון נקרא בעל מריבה, ולא רק מי שאינו עושה הכל מה שאפשר לשם סיום ושלום הריהו כמחזק במחלוקת, אלא אפילו מי שמפייס בכל דרכי הפיוס והענוותנות, אלא שבשעה שהוא מפייס הוא מזכיר מה שאין ראוי להזכיר, נפסלים כל דברי הפיוס שלו וכל ענוותנותו והם גרועים מדברים שנקראים בתורה מריבה וקפדנות. 

'''ומכאן''' אנו גם למדים על עומקן של המדות. מדת הענווה היא מהחשובים ביותר, כדברי חז״ל: ״ענווה גדולה מכולן״ (עבודה זדה כ:). ואילו הקפדנות היא מדה גרועה מאד, עד שחז״ל אומרים: ״לעולם יהא ענוותן כהלל ואל יהא קפדן כשמאי״, הרי שהזהירו אף מקפדנותו של שמאי שהיתה לשם שמים. ובודאי רב מאד המרחק בין שתי המדות האלו, מקצה אחד אל השני. 

'''והנה''' חז״ל מכנים כאן את דבריו של דוד: ״ענותנותם של בנים״ ובודאי ירדו לעומק כוונתם וראו בהם משום מדת הענותנות. ובכל זאת מכיון שמצאו פגם כל שהוא בביטוי פיוסו ובקשת השלום, לא רק נפגמה מדת הענווה אלא העדיפו עליה מדת הקפדנות של יעקב, עד שהכריזו: ״קפדנותם של אבות ולא ענוותנותם של בנים״. 

'''וכן''' מצד השני לגבי מדת הקפדנות. לכאורה נראו כאן דברי קפדנות כדברי הכתוב: ״ויחר אף יעקב וירב בלבן״ אבל מכיון שהיה צורך בהם וחכמת יעקב חייבה במקרה זה את הקפדנות הזאת, נהפכה קפדנות זו למדה טובה שהיא נעשית עדיפה מענוותנות. 

= לשון התורה =

== א ==
'''התורה''', תורת ה׳ יש לה שפה אחרת וסגנון אלהי אשר אינו מזדהה תמיד עם לשון בני האדם. יש אשר התורה נותנת לעבירות מסוימות תיאורים חמורים ומלבישה אותן בצורה של מעשי פשע כבדים למאד, ובאמת אינם אלא משגים דקים במחשבה או בכוונה שאין אנו רואים בהם כל קשר עם אותם מעשי הפשע. ואמנם לפי מושגי התורה, כל משגה דק פשע כבד הוא ומעריכים אותו בשמים כחומרי חומרות. 

'''כתוב''' בתורה: ״ויהי בשכן ישראל בארץ ההיא וילך ראובן וישכב את בלהה פלגש אביו״, ומיד באותו פסוק כתוב: ״ויהיו בני יעקב שנים עשר וכו״ (בראשית לה). ואמרו חז״ל: ״כל האומר ראובן חטא אינו אלא טועה, שנאמר: ׳ויהיו בני יעקב שנים עשר׳ מלמד שכולן שקולים כאחת, אלא מה אני מקיים, ׳וישכב את בלהה פלגש אביו׳ מלמד שבלבל מצעו של אביו ומעלה עליו הכתיב כאלו שכב עמה. תניא, רבי שמעון בן אלעזר אומר: מוצל אותו צדיק מאותו עון ולא בא מעשה זה לידו, אפשר עתיד זרעו לעמוד על הר עיבל ולומר: ׳ארור שוכב עם אשת אביו׳ ויבא חטא זה לידו? אלא מה אני מקיים ׳וישכב את בלהה פלגש אביו׳ - עלבון אמו תבע. אמר: אם אחות אמו היתה צרה לאמו, שפחת אחות אמו תהא צרה לאמו, עמד ובלבל את מצעה״ (שבת נה:). 

'''הרי''' מוכיחים חז״ל שראובן לא חטא ואסור להעלות על הדעת שאמנם נכשל בעבירה, ולהיפך הוא עסק במצות גדולה, במצות כיבוד אם, וכאשר ראה שלאחר שמתה רחל ״נטל יעקב מטתו שהיתה נתונה תדיר באהל רחל ולא בשאר אהלים ונתנה באהל בלהה, בא ראובן ותבע עלבון אמו״ (ראה רש״י בראשית לה:כב). והוא בודאי ראה במעשה זה שהוא ממלא את חובתו כלפי אמו, באשר חשב שהיא ראויה לרשת את מקומה של רחל ולא בלהה שפחתה. והנה בלשון התורה תואר מעשה זה כאחת העבירות החמורות ביותר, עבירה של גילוי עריות שחייבים למסור עליה את הנפש, וכתוב עליו: ״וילך ראובן וישכב את בלהה פלגש אביו״.

'''אותו''' ביטוי אנו מוצאים גם בדברי הנביאים ובצורה עוד חמורה יותר. 

'''הכתוב''' אומר: ״ועלי זקן מאד ושמע את כל אשר יעשון בניו לכל ישראל ואת אשר ישכבון הנשים הצובאות פתח אהל מועד״ (שמואל א ב:כב). ואמרו חז״ל: ״כל האומר בני עלי חטאו אינו אלא טועה, שנאמר: ׳ושם שני בני עלי חפני ופנחס כהנים לה׳ וכו׳׳. אלא מה אני מקיים ׳אשר ישכבון את הנשים׳? מתוך ששהו את קיניהם שלא הלכו אצל בעליהן, מעלה עליהם הכתוב כאילו שכבום״ (שבת נה). ורש״י פירש: ״שהיה מסרבין להקריב שום קרבן אלא בקושי וכו׳ וכשהיו זבות ויולדות באות ממקום אחר לשילה להקריב את קיניהן והם היו שוהים מלהקריבם, והנשים לא היו יכולות לסמוך עליהם שיקריבום והיו שוהות שם ולא היו חוזרות לבעליהן עד שראו קיניהן קרבים ויהיו טהורות לקדשים וליכנס לעזרה, לפיכך מעלה עליהם כאילו שכבום שהיו מונעים אותן מפריה ורביה״. 

'''הנה''' מפרשים לנו כאן חז״ל שלא חטאו בני עלי, אלא שהתרשלו בעבודתם בהקרבת הקרבנות, והם לא היו מעכבים את הנשים אלא שהנשים בעצמן חששו מלסמוך עליהם והיו שוהות שם עד למחר. ובכל זאת מתארת לנו הנבואה את חטאם בצורה חמורה כזאת וכותבת עליהם בביטויים קשים כאלה: ״אשר ישכבון את הנשים״. 

'''הרי''' כמה חמורה הוא לשון התורה והנבואה. 

== ב ==
'''ואמנם''' אם התורה והנבואה מתארת את המעשים הללו בשפה חמורה כזו, הרי ראו בהם באמת משום עבירות חמורות מאד וראויים הם לתיאור חמור כזה. 

'''חז״ל''' אומרים על הפסוק ״וישב ראובן אל הבור״ (בראשית לז:כט) שראובן עזב קודם את המקום משום ש״עסוק היה בשקו ובתעניתו על שבלבל יצועי אביו״ (ראה בראשית רבה ורש״י שם). 

'''הרי''' שראובן הכיר שביצע פשע כבד וגזר עליו תעניות וסיגופים. ולא עוד אלא שחשב שבגלל עבירה זו יצא מכלל בני יעקב. הכתוב אומר: ״וישמע ראובן ויצילהו מידם״, ומפרשים חז״ל מה שמע, אמר: ״הוא מונה אותי עם אחי דכתיב: ׳ואחד עשר כוכבים׳ ואיני מצילו?״ (ילקוט שם). הרי שראובן חשב שאין למנותו בכלל האחים ורק לאחר ששמע שבחלומו של יוסף במשל הכוכבים נמנה ביניהם, נוכח שלא יצא מכללם והרגיש חובתו כלפי יוסף. ואם כי ראובן היה הבכור שבאחים, שמח שלפחות השוה אותו יוסף עם כולם והיה מוכן לוותר על השפלתו להשתחוות ליוסף. 

'''ואמנם''' בגלל חטא זה הוטלו עליו עונשים כבדים מאד. בברכתו של יעקב לאחיו אמר: ״ראובן בכורי אתה, כוחי וראשית אוני, יתר שאת ויתר עוז, פחז כמים אל תותר, כי עלית משכבי אביך אז חללת יצועי עלה״ (בראשית מט), ופירש רש״י שראוי היה להיות יתר על אחיו בכהונה (שאת הוא לשון נשיאת כפים) ובמלכות (מלשון עוז למלכו) ובגלל אותו מעשה שבלבל יצועי אביו שהיה בזה גם משום בלבול שכינה (ראה שבת נב), לקחו ממנו את כל היתרונות הללו שהיו ראויים לו (ראה בראשית רבה שם שניטלה ממנו גם הבכורה). הכהונה והמלכות הלא הם המדריגות הגדולות ביותר שאנו יכולים לתאר לנו, שכלולים בהן עבודת הקודש בבית הבחירה לעמוד ולשרת לפני ה׳ והישיבה על כסא ה׳, ומדריגות אלה עוברות בירושה לכל הדורות ועד לימות המשיח ואחרית הימים שאז יגיעו לשיא המעלה. ובגלל מעשה זה של ראובן שללו ממנו את כל המעלות האלה לדורות עולם, ומסרו אותן לאחיו לוי ויהודה. 

'''ושנינו''' עוד. גם משה בברכתו לשבטים עמד על חטאו של ראובן והתפלל עליו: ״יחי ראובן ואל ימות״ (דבריט לג), ופירשו: ״יחי ראובן בעולם הזה ואל ימות בעולם הבא״ (ראה רש״י שם) ו״אילולא שבטים לא נתרצה המקום לראובן״ (ספרי שם). נמצא שבגלל מעשה בלהה ראוי היה ראובן להפסיד גם חלקו בעולם הבא אילולי לא עמדו השבטים על כך ולא התפלל משה עליו. 

'''הרי''' כמה חמורה כל שגגה ואף כי לא היתה כי אם בעומק ההשגה וגם אם כל המעשה נעשה בכוונה טובה ולשם מצוה רבה ואף לאחר שהכתוב בעצמו מעיד שלא היה כאן כלל משום חטא. 

'''ואותו''' הדבר אנו רואים במעשי חפני ופנחס. אנו קוראים בדברי הנביא אילו עונשים חמורים יבואו על בני עלי בגלל הנהגתם: ״הנה ימים באים וגדעתי את זרועך ואת זרוע בית אביך מהיות זקן בביתך. והבטת צר מעון בכל אשר ייטיב את ישראל ולא יהיה זקן בביתך כל הימים. ואיש לא אכרית לך מעם מזבחי לכלות את עיניך ולאדיב את נפשך וכל מרבית ביתך ימותו אנשים״ (שמואל א ב:לא-לג). וחז״ל מספרים שאמנם כל היוצאים מבית עלי היו מתים בנעוריהם (ראה ראש השנה יח), ש״משפחה אחת היתה בירושלם שהיו מתיה מתים בני שמונה עשרה שנה, באו והודיעו את רבי יוחנן בן זכאי, אמר להם שמא ממשפחת עלי אתם״. ואף רבה ואביי שבאו מבית עלי, לא עמד להם לגמרי זכויותיהם הגדולות ״ורבה דעסק בתורה חיה ארבעין שנין ואביי דעסק בתורה ובגמילות חסדים חיה שיתין שנין״). וגם חפני ופנחס נכרתו בדמי ימיהם ומתו שניהם ביום אחד, כפי שהתנבא עליהם אותו איש האלהים. 

'''הרי''' מופלאים הדברים שעונשים איומים כאלה הגיעו להם ולכל דורותיהם אחריהם, בגלל הנהגתם זו שחז״ל העידו עליה שלא היה בה שום חטא. 

'''ומכאן''' כמה גדולה התביעה על כל סטיה קלה אף אם אין בה חטא וכמה יש בה משום חומר העון עד אשר בגלל איזה שהוא קשר עם איזו עבירה רואים בה את העבירה עצמה, ואשר מתוך כך תיארה התורה את אותם המעשים של ראובן או של חפני ופנחס - שהיה בהם איזה מגע שהיא בעניני העריות - כאילו עברו עליהם וכותבים עליהם בדברי התורה והנבואה בביטויים של ״שכיבה״ ממש. 

= מניעת חסד =

== א ==
'''אמרו''' חז״ל (סנהדרין צט:): ״והנפש אשר תעשה ביד רמה - זה מנשה בן חזקיה שהיה יושב ודורש בהגדות של דופי. אמר: וכי לא היה לו למשה לכתוב אלא ׳ואחות לוטן תמנע ותמנע היתה פלגש לאליפז׳ (בראשית לו)?״ ופירש רש״י: ״דבר שאינו צריך הוא, וכן היה מלגלג ואומר שכתבו משה שלא לצורך״. 

'''והנה''' לאחר זה באים חז״ל ומפרשים למה באמת היה צריך משה לכתוב דבר זה בתורה: ״אחות לוטן תמנע מאי היא: תמנע בת מלכים הוות, דכתיב: ׳אלוף לוטן אלוף תמנע׳, וכל אלוף מלכותא בלא תגא היא. בעיא לאגיורי. באת אצל אברהם יצחק ויעקב ולא קבלוה. הלכה והיתה פלגש לאליפז בן עשו. אמרה: מוטב תהא שפחה לאומה זו ולא תהא גבירה לאומה אחרת, נפק מינה עמלק דצערינהו לישראל. מאי טעמא? דלא איבעו להו לרחקה״ (סנהדרין שם). ומוסיף רש״י: ״לרחקה מתחת כנפי השכינה, שהיה להם לגיירה״. 

'''והרי''' הדברים מופלאים. מסופר בתורה ובחז״ל כמה אברהם היה משוטט בעולם כדי להרבות אמונה עלי תבל, להפיץ שם ה׳ בין הבריות ולהכניסם תחת כנפי השכינה. הכתוב אומר: ״והנפש אשר עשו בחרן״ (בראשית יב), ומפרשים חז״ל: ״אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת את הנשים״ (בראשית רבה לט). תעודה זו היתה תכלית חייהם, ואם אברהם לא הסכים לקבל את תמנע, צריכים להסביר את הסיבה שבודאי הכיר בה שאינה ראויה לכך. הרי תמנע גילתה מעלות גדולות מאד, שעזבה בית מלכות והשתוקקה להידבק בזרעה של אומה זו, ולאחר שלא קבלוה הסכימה להשפיל את עצמה עד כדי להיות שפחה לאומה זו ונעשתה פלגש לאליפז. אלא שאברהם ברוח קדשו הכיר בפנימיות נפשה שיש בה שורש רע ואסור לקבלה בגיורת. שנינו שאמר הקדוש ברוך הוא למשה: ״אם יבואו אחד מכל אומות העולם ומתגייר, שיקבלו אותו, ומזרעו של עמלק אל יקבל אותו״ (ילקוט ריש שמואל ב). ויש לשער שאברהם הכיר עוד באמו של זרע עמלק את שורש שחיתותו ומשום כך לא קיבל אותה. וכן גם יצחק ויעקב באו לידי אותה ההכרה ופסלוה מלקבלה לגיור. 

'''אולם''' התורה מגלה שהיתה כאן שגיאה, ושעם כל שורש הרע שמצאו בה היה להם לקבלה ולגיירה ולא להרחיקה מתחת כנפי שכינה. ומשום שלא כיונו לדעת התורה ולא עשו כן, באו תוצאות חמורות ואיומות לזרעם שיצא ממנה עמלק שהצר לישראל בכל הדורות. 

'''למדנו''' בתורה ובחז״ל כמה שחיתות היתה טבועה בעמלק וכמה הרע לזרעו של אברהם. הוא הראשון שבא להילחם בישראל לאחר יציאת מצרים וקריעת ים סוף, והכתוב מציין עליו: ״אשר קרך בדרך ויזנב בך כל הנחשלים אחריך ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים״ (דברים כה). והוא ששונא לישראל ומציק לו בכל הדורות, וישראל נצטוה במצוה מיוחדת למחות את זכרו מהעולם, וגם ה׳ הכריז עליו מלחמה עד עולם, כדברי הכתוב: ״מלחמה לה׳ בעמלק מדור דור״ (שמות יב). ולא עוד אלא שכל זמן שעמלק קיים, אין השם שלם ואין הכסא שלם, כדכתיב ״יד על כס יה״ (ראה רש״י שם). וכל זה לא בא אלא מתוך כך, שאברהם יצחק ויעקב מנעו חסד מתמנע ולא קיבלו אותה לקרבה תחת כנפי השכינה. 

'''הרי''' כמה חמורה פעולה אחת של מניעת חסד ואף מנפש אחת, עד שהיא מביאה פורעניות קשה כזו לישראל ולעולם לכל הדורות ומגעת עד כסא הכבוד. והתורה כתבה לנו לשם כך דבר שאינו צריך, על לוטן ועל תמנע, כדי ללמדנו את היסוד הזה המגיע לרומו של עולם. 

'''בדומה''' לזה מצינו לגבי יעקב אשר מנע מלתת את דינה לעשו. הכתוב אומר: ״ויקם בלילה הוא ויקח את שתי נשיו ואת שתי שפחותיו ואת אחד עשר ילדיו״ (בראשית לב). ושואלים חז״ל (ילקוט קלא, ובראשית רבה עו:ט): ״ודינה היכן היתה? נתנה בתיבה ונעל בפניה. אמר: עינו של עשו רמה היא, שמא יתלה עיניו ויראה אותה ויקח אותה ממנו. אמר לו הקדוש ברוך הוא: ׳למס מרעהו חסד׳ (איוב ו) מנעת חסדך מן אחוך, ונסבתיה לאויב ולא גירתיה. לא בקשת להשיאה למהול, הרי היא נשאת דרך איסור. הדא הוא דכתיב: ׳ותצא דינה בת לאה׳״. 

'''חז״ל''' מתארים את רשעותו של עשו ומספרים עליו שבאותו יום שמכר את הבכורה עבר על חמש העבירות החמורות ביותר (בבא בתרא טז), ובאותה שעה יצא לקראת יעקב כדי להילחם בו, ויצר ליעקב מאד והיה נאלץ להשתמש בתכסיסים שונים לדורון, לתפילה ולמלחמה כדי להינצל ממנו, או להציל לפחות מחנה אחד לפליטה. ולכאורה היה בודאי צריך לחשוש מלמסור את בתו דינה לאשה לרשע זה, ובפרט בשעה זו שנמצא בסכנת השמד מצד אותו רשע בעצמו, הוא יחד עם כל בני ביתו. 

'''אולם''' עם כל זה, רואה התורה ביעקב מניעת חסד מאחיו. למרות כל החששות והסכנות, לא עשה יעקב כהוגן בזה שסגר את דינה בתיבה והעלימה מעינו של עשו. החסד הוא ממדותיו של הקדוש ברוך הוא שבהן ברא את העולם וכל אדם חייב להידמות למדותיו אשר זוהי תכליתו בחיים. ויעקב צריך היה להיות מוכן לגמול חסד עם אחיו ולתת לו את דינה בתו לאשה. ואולי היתה גם מחזירתו למוטב ומביאה אותו לחיי העולם הבא. ומכיון שיעקב הסתייג מחסד זה, נאמר עליו ״למס מרעהו חסד״. ובא עליו עונש חמור כזה שתפשו את דינה וטמאו אותה והביאו עליו ועל ביתו חרפה נוראה כזו. 

'''חמורה''' מאד היא, איפוא, מניעת חסד מהזולת, אף אם היא באה מתוך חשבונות ושיקולים רבים, וגוררת אחריה תוצאות ועונשים קשים וכבדים. 

== ב ==
'''ויתכן''' כי באמת לא היה יעקב חייב לתת את בתו לעשו הרשע, כי הרי אמרו חז״ל; ״כל המשיא את בתו לעם הארץ כאילו כופתה ומניחה לפני ארי״ (פסחים מט:), ועל אחת כמה וכמה לרשע, ולא לרשע תם אלא לעשו המופלג ברשעותו, כאמור. ולא עוד אלא שמסתבר שגם אסור היה לו ליעקב למסור את דינה לעשו, כי כשם שהוא חייב לעשות חסד עם אחיו, הרי הוא חייב לעשות חסד עם בתו ולא לכפות אותה לפני ארי כזה. ואמנם עשה יעקב חסד עם דינה שסגר אותה בתיבה כדי להצילה מידי עשו שלא ישים עיניו בה ויקחנה. אלא שהתביעה כלפי יעקב היתה כאן בדרך אחרת. 

'''אנו''' מוצאים בתורה שיש שתובעים את הבריות לא רק על פגם במעשה כי אם גם על פגם במחשבה אף אם המעשה הוא כהוגן. דוגמה לרעיון זה אנו מוצאים לגבי דור המדבר. חז״ל אומרים: ״תנו רבנן, מהו ׳בנסוע הארון ויאמר משה׳ - פרשה זו עשה לה הקדוש ברוך הוא סימנים מלמעלה ולמטה לומר שאין זה מקומה וכו׳, ולמה כתבה כאן כדי להפסיק בין פורעניות ראשונה לפורעניות שניה. פורעניות שניה מאי היא? ׳ויהי העם כמתאוננים׳ פורעניות ראשונה - ׳ויסעו מהר ה׳׳ ואמר ר׳ חמא בר חנינא שסרו מאחרי ה׳״ (שבת קטז). ותוספות הביא שם את דברי המדרש ״שנסעו מהר סיני דרך שלושת ימים, כתינוק היוצא מבית הספר שבורח לו והולך לו, כך היו בורחים מהר סיני דרך שלושת ימים״. 

'''והנה''' תמוה הדבר. איזו פורעניות יש כאן בזה שנסעו מהר סיני, והרי חייבים היו לעזוב את המקום כדי להמשיך בדרכם למטרתם להגיע לארץ הבחירה. ולא עוד אלא שחז״ל אומרים ש״מהלך שלושת ימים הלכו ביום אחד שהיה הקדוש ברוך הוא חפץ להכניסם לארץ מיד״ (ראה רש״י שם). ועוד אמרו חז״ל שהמהלך משם לארץ ישראל ארבעים יום וארבעים לילה, ו״אילו זכו ישראל - לשלשה ימים היו נכנסים״, (ספרי דברים א:ב). וגם ״ארון ברית ה׳ נוסע לפניהם דרך שלשת ימים״, כלומר ״היה מקדים לפניהם דרך שלשת ימים לתקן להם מקום חנייתם״ (רש״י שם). ואם כן האיצו בהם שיסעו מהר מהר סיני עד שבני ישראל התלוננו על כך ואמרו: ״אוי לנו כמה לבטנו בדרך הזאת שלשה ימים שלא נחנו מעמל הדרך״ (שם), והיתה בזה מעלה גדולה שיחישו להיכנס לארץ הקודש. והיאך קוראים נסיעה זו ״סרו מאחרי ה׳״. ומתארים אותם כתינוק הבורח מבית הספר? 

'''אולם''' בעל כרחנו שלא היתה שום פגיעה בעצם הנסיעה, ולהיפך זו היתה, עליה גדולה. והם היו חייבים בכך, אבל יחד עם זה היו צריכים להרגיש קושי להיפרד מהר סיני שקיבלו עליו את התורה, ובשמים הכירו שפרידה זו לא עלתה להם כל כך בקושי כפי הדרוש. בזמן שעזבו את ים סוף כתוב: ״ויסע משה את ישראל מים סוף״ ופירש רש״י בשם מכילתא: ״הסיעם על כרחם, שעטרו מצרים סוסיהם בתכשיטי זהב וכסף ואבנים טובות והיו ישראל מוצאים אותם בים וכו׳, לפיכך הוצרך להסיעם בעל כרחם״. ואם לגבי ביזת מצרים כך, על אחת כמה וכמה כאן בשעה שהיו נאלצים לעזוב את הר ה׳, בודאי שהיה ראוי שיהיה צורך להסיעם בעל כורחם לפחות במחשבה. ומכיון שכתוב ״ויסעו״ ולא ״ויסע״, משמע שלא היתה פרידתם כל כך קשה עליהם. ואם כי נסעו לארץ הבחירה לתכליתם הקדושה והיו מצווים ונדחקים לכך על ידי השכינה, קוראים את הזריזות הזאת ״סרו מאחרי ה׳״. אמנם המעשה היה כשורה וההליכה היתה אחרי ה׳ אבל מכיון שהמחשבה לא היתה בשלמותה בהתאם למדדיגתם, קיבל כל המעשה צורה הפוכה עד שתיארו אותם כסרים מאחרי ה׳ וכבורחים מבית הספר וציינו את המעשה בתור פורעניות קשה, עד שהיה צורך להעתיק את הפרשה ממקומה ולעשות סממניות כדי להפרידה מפורעניות אחרת. 

'''ולפי''' אותו רעיון אפשר לפרש גם את התביעה על יעקב במניעתו את דינה מעשו אחיו. יתכן שיעקב נהג כהוגן במה שהעלים את דינה מעיני עשו ועשה בזה חסד עם דינה בתו, כאמור, אלא שתוך עשותו חסד עם דינה, היה גם צריך להרגיש צער בנפשו על אשר אין בידו לגמול חסד עם עשו. ואולי גם הרגיש בצער זה, אבל בשמים ראו שלא הצטער במדה הדרושה, בהתאם למדריגתו. ולפיכך אף על פי שהמעשה הזה של יעקב היה כולו חסד. אבל מכיון שהוכר פגם במחשבתו לגבי מניעת חסד מעשו, נהפך כל המעשה מחיוב לשלילה, מחסד לאי-חסד, עד שקוראים עליו: ״למס מרעהו חסד״, ובא עליו עונש כה קשה וחמור וחרפת עולם על כל ביתו. 

== ג ==
'''עמדנו''' במאמר הקודם על דקותה של לשון התורה שאף אם היא מתארת מעשי עבירה מסוימים בבטויים חריפים מאד אינם לפי מושגינו כי אם משגים דקים מאד. ואם התורה בעצמה מתארת את המשגה בצורה קלה, ועל אחת כמה אם היא רק מרמזת עליו ברמז דק בתוך דברים אחרים, בודאי שאינו לפי מושגינו כי אם איזה פגם כל שהוא. 

'''והנה''' מעשה זה של אברהם באי קבלתו את תמנע ומעשה יעקב בהעלימו את דינה מעשו, לא נזכרים כלל בתורה אלא רז״ל לומדים אותם מאיזה רמז של כתוב מיותר או להיפך מהעלם הכתוב (ראה לעיל במדרש חז״ל שלמדים שיעקב סגר את דינה בתיבה מזה שהתורה לא הזכירה את שמה). ואפשר להבין כמה היו הפגמים הללו במעשיהם דקים מן הדקים, שקשה לנו לתפוש אותם במושגינו. ובכל זאת נורא הוא באיזו חומרה ראו אותם בשמים ואילו תוצאות איומות ועונשים מרים באו בגללם. הרי כמה דקדק הקדוש ברוך הוא עם אבות העולם וקדמוני הדורות כחוט השערה ועמד עמהם על כל פגם כל שהוא הן במעשה והן במחשבה. 

'''ומכאן''' אנו גם למדים מה גדול ערכו של כל מעשה חסד. כי אם כה החמירו בפגם כל שהוא במניעת חסד, הרי כמה מרובה חיובו של חסד וכמה שכר וזכויות טובות תלויות בו לדורות עולם. 

= דין מכירת יוסף =
'''כשאנו''' לומדים פרשת מכירת יוסף, קשה לנו להשתחרר מהתפישה המקובלת בין ההמונים כאילו היה כאן מעשה אכזריות מצד האחים כלפי יוסף עצמם ובשרם על לא דבר בכפו, וכאילו מתוך קנאתם בו בגלל כתונת הפסים, כמשמעות הכתוב, התנכלו להמיתו, השליכוהו לבור ומכרוהו לישמעאלים וגרמו צער כזה לאביהם הזקן שנפשו היתה קשורה בנפשו של יוסף. 

'''כדי''' להוציא טעות זו מהלב, כדאי לציין את דברי המפרש הקדמון רבינו עובדיה ספורנו שכל האחים היו צדיקים גמורים, כי אחרת לא יתכן ששמותיהם יהיו חרותים על חושן המשפט לפני ה׳ לזכרון, אלא שהם הוציאו על יוסף משפט מות על יסוד ההלכה ״הבא להרגך השכם להרגו״. האחים שבטי יה ישבו על כס המשפט וירדו לעומק הדין, ולפי מיטב השגתם העליונה הכירו בו כרודף ומצאוהו חייב (ראה ספורנו בראשית לז:יח). אמנם הם שגו במשפטם, אבל הרי ״אין לדיין אלא מה שעיניו רואות״ (בבא בתרא קלא). והלא אף לגבי שמואל הנביא שהיה שקול כמשה ואהרן - עם כל חזונו ורוח הקודש שבו - אומר עליו הכתוב: ״כי האדם יראה לעינים״ (שמואל א טז:ז), ואי אפשר, איפוא, לבוא עליהם בתביעה על כך. 

'''וגם''' מה שכתוב לגבי ראובן: ״וישמע ראובן ויצילהו מידם ויאמר לא נכנו נפש״ (בראשית לז:כא), פירש ספורנו שלא התנגד לעצם פסק הדין, אלא שטען כנגדם שאין למהר בביצועו והוא הצילו מידם ״במניעת הפעל הפתאומי המוליד מעוות לא יוכל לתקון, שיבוא בכמוהו גם הצדיק לפעמים, כענין ראובן עם בלהה כאמרו פחז כמים״ (ראה ספורנו שם). כלומר, משום שראובן נכשל על ידי פחזותו במעשהו שבלבל יצועי אביו, כפי שציין עליו יעקב בברכתו שהיה ״פחז כמים״, למד מתוך כך שאין למהר בהוצאה פתאומית לפועל את פסק הדין על יוסף, כי עלול להיות לפעמים מעוות לא יוכל לתקון, ועיכב בידם לבצעו מיד. 

'''והוכחה''' לכך שהאחים פסקו מה שפסקו מתוך הכרתם המלאה שהם עושים משפט צדק, מוכיח ספורנו גם מתוך כך שלאחר שהשליכוהו אל הבור כתוב עליהם: ״וישבו לאכל לחם״ (בראשית לז:כה) - ״שלא היה כל זה בעיניהם תקלה או מכשול מלקבוע סעודתם כמו שהיה ראוי לצדיקים כמותם כשאירע תקלה על ידם וכו׳, וזה קרה להם מפני שחשבו את יוסף לרודף שכל הקודם להרגו זכה״. 

'''וכן''' הוכיח הספורנו על שיטתו, מזה שבזמן שיוסף הציק לאחים והם באו לידי הכרה שחטאו במעשה יוסף, אמרו איש אל אחיו: ״אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו״ (בראשית לז:מב), כלומר, הם לא התוודו על עצם המעשה במכירתם את יוסף אלא במה שהתאכזרו כלפיו שהתחנן לפניהם והם לא שמעו לו. 

'''ואכן''' מצינו גם בדברי חז״ל שהאחים באו לידי המעשה של מכירת יוסף מתוך זה שהוציאו עליו משפט על התנהגותו כלפיהם והם כיונו לדין שמים, עד שחז״ל דורשים על זה את הכתוב (משלי יז): ״פלס ומאזני משפט לה׳״ (ראה בראשית רבה פד:ז). 

'''וכן''' מצינו בדברי חז״ל, שלא ראו חטא בזה שישבו לאכל לחם, אלא להיפך שהיתה בהסיבה זו זכות גדולה שעל ידה ״כלכלו את כל העולם בשני הרעב״, ודרשו ״לאכל לחם״ - להאכיל לחם לכל באי העולם״. וכן אמרו: ״עבירתם של שבטים זכורה היא לעולם תקוה היא לעולם״ (שם ד:יז). 

'''ויש''' עוד הוכחה לכך. חז״ל אומרים שלאחר שהאחים מכרו את יוסף לישמעאלים ״החרימו וקללו את כל מי שיגלה ושיתפו להקדוש ברוך הוא עמהם״ (ראה בראשית לז:לג ברש״י בשם תנחומא ובילקוט שם). ואם שיתפו להקדוש ברוך הוא בחרמם וקללתם, הרי היו בטוחים שלא נמצאה בפסק דינם כל כוונה רעה וכל שגגה ושכיונו לדין אמת עד שהשכינה מסכימה לדעתם. ואכן הסכימה השכינה עמהם וכך גזרה ההשגחה העליונה והכל היה מוכרח להיעשות כן על ידי האחים, כדברי הכתוב: ״אלהים חשבה לטובה למען עשה כיום הזה להחיות עם רב״ (בראשית נ:כ). אלא שבשמים מצאו איזה פגם בלבותם שהיה בהם משהו מן הקנאה, כפי שגילה הכתוב: ״ויקנאו בו אחיו״ (בראשית לז:יא), והם לא עמדו על פגם זה, וכאמור ״כי האדם יראה לעינים וה׳ יראה ללבב״, ואם כי פגם זה בלבותם לא גרם כל הטיה והטעאה במשפטם ודינם היה דין אמת לאמתו לפי ראות עיניהם. מצאה בהם התורה עילה לתביעה כל שהיא, בהתאם למדריגתם בתור שבטי יה. 

'''וברור''' שגם יוסף לא היה בו שום פגם של כוונה רעה בהנהגתו עם אחיו וכל מחשבותיו ומעשיו כלפיהם היו מכוונים לטובתם. התורה מעידה על יוסף שהיה ״בן זקונים״ (בראשית לז:ג), כלומר בר חכים (ראה אונקלוס שם). וכבר אמרו חז״ל ״שהיה זיו איקונין שלו דומה ליעקב וכל הלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרן לו״ (בראשית רבה שם). ולא לחנם אהב אותו יעקב מכל בניו, כי ראה בו השלמת כל תכליתו בעולם. בגללו אהב את רחל, בגללו עבד את לבן כל השנים, והוא היה צריך להעביר את תורתו לכל דורותיו אחריו. 

'''וגם''' בזה שיוסף הביא דבה לפני יעקב על האחים, לא היתה לו כוונה רעה, כפי שחשבו האחים, כי אם כיון לתועלתם ולתיקונם וכדי להוכיחם בדברים שלפי דעתו עשו שלא כהוגן. וכן אמרו חז״ל: ״׳ויבא יוסף את דבתם׳, ולהלן הוא אומר: ׳ויוציאו דבת הארץ׳, לפי שהוציאו מלבם, אבל ׳ויבא׳ ממה שהוא מביא, לא נענש אלא לפי שהביא אל אביהם, ולא הביא הדבה להגיד לאחרים אלא אל אביהם כדי ליסרם ולמנעם״ (ראה תורה שלמה שם בשם לקח טוב). 

'''אולם''' אם כי כוונתו היתה לטובה, כאמור, מצאה התורה בדבריו משהו מעין דבה רעה ידרשו עליו את הכתוב: ״פלס ומאזני משפט לה׳״ (משלי טז) והענישו אותו מדה כנגד מדה, שנמכר לעבד, שנתבזה על ידי אשת פוטיפרע ונחבש בבית האסורים שתים עשרה שנה וכו׳.

= הדקדוק בהנהגה =
'''כפי''' שקבעו חז״ל, היה הגורם שהשתלשלו ממנו כל הדברים במכירת יוסף - יחסו של יעקב כלפי יוסף. הכתוב אומר: ״וישראל אהב את יוסף מכל בניו כי בן זקונים הוא לו ועשה לו כתונת פסים״. יעקב גרם בזה קנאת האחים שממנה הסתעפה כל הפרשה האמורה וחז״ל לומדים מכאן: ״לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים שבשביל משקל שני סלעים מילת שנתן יעקב ליוסף יותר משאר בניו, נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים״ (שבת י), כלומר שבגלל מעשה זה בא העונש הנורא הזה של שעבוד מצרים. בעלי התוספות העירו שם, ״שאף על גב שבלאו הכי נגזר, דכתיב ׳ועבדום ועינו אותם׳, שמא לא נגזר עליהם עינוי כל כך אלא על ידי זה, שהרי ארבע מאות שנה התחילו משנולד יצחק״. ומפרש מהר״ם בארוכה שלולא מעשה כתונת הפסים, יכולה היתה הגזירה להתקיים עוד שנים רבות בארץ כנען, כמו שנתקיימה מהזמן שנולד יצחק שממנו מתחיל המנין של ד׳ מאות השנה, עד מעשה זה ושעבוד מצרים היה נדחה לדור אחרון, ובגלל כתונת הפסים שעשה יעקב ליוסף נתגלגל הדבר וירדו מיד למצרים והתחילו שנות השעבוד. 

'''הרי''' שמעשה זה ששינה יעקב את יוסף משאר האחים. היא הסיבה הראשונה שגרמה לשנאת מה בין האחים ויוסף והסבה את הסתבכות כל הדברים עד שהורידה אותם למצרים והביאה עליהם את השעבודים והעינויים. 

'''והנה''' נתבונן נא מה היה הפגם במעשהו של יעקב בכתונת הפסים. 

'''המשנה''' אומרת (בבא בתרא קלג): ״הכותב את נכסיו לאחרים והניח את בניו מה שעשה עשוי אלא אין רוח חכמים נוחה הימנה״. ולפי מסקנת הגמרא אין לשנות גם בן בין הבנים ואף מבן רע לבן טוב, משום שפוסקים כשמואל דאמר לרב יהודה: ״לא תיהוי כי עבורי אחסנתא ואפילו מברא בישא לברא טבא״ (שם). ואם כי לכאורה הוא עושה בזה מעשה הגון, ואמנם ״רבן שמעון בן גמליאל אומר אם לא היו בניו נוהגים כשורה זכור לטוב״, בכל זאת פוסקים כחכמים שאין לנהוג כן. 

'''והנה''' הטור מוסיף על זה את דברי חז״ל (שבת יג) ״שלא ישנה אדם לבן בין הבנים אפילו בדבר מועט שלא יביא לידי קנאה״ (ראה טור שו״ע רפב). ומשמע מדבריו שגם הטעם בזה שלא יעביר את נכסיו מבניו הוא כדי לא להטיל קנאה (ראה בית יוסף שם). 

'''והנה''' נראה כמה מדריגות בדבר. לפי דברי המשנה אף אם הוא כותב נכסיו לאנשים זרים ומעביר את ירושתו מבניו - אינו עושה בזה שום איסור, כי הנכסים הם שלו וברשותו למסור אותם למי שמוצא חן בעיניו, אלא שאין זו הנהגה נאה ואין רוח חכמים נוחה הימנו, ואם הוא איננו מעביר ירושתו מבניו אלא שמעדיף בן אחד על השני - הרי פגם בהנהגתו עוד יותר קל. ועל אחת כמה שאם איננו משנה כלל בירושתו בין הבנים אלא שהוא מהנה לאחד מהם בדבר מועט יותר מהאחרים, בודאי שהפגם הוא מועט מאד. 

'''ומכאן''' נבין כמה דק היה הפגם בהנהגתו של יעקב שעשה ליוסף כתונת פסים שלא היה בו אלא משקל שני סלעים מילת. ובודאי היתה כאמור, כוונתו לטובה כדי לתת לו פרס על הצטינותו, כפי שהכתוב מציין ״כי בן זקונים הוא לו״ וכפי שמתרגם אונקלוס ״ארי בר חכים הוא ליה״ (ראה בראשית לז). ועוד שרצה לעורר בין האחים קנאת סופרים, שחכמינו ז״ל דרשו אותה לשבח ואמרו: ״קנאת סופרים תרבה חכמה״ (בבא בתרא כא.). ובכל זאת בגלל משגה קל בהנהגתו זו שהיה בה שינוי בן בין הבנים, נסתבכו הענינים בצורה חמורה כזו שיוסף חשד באחיו בדברים שלא היו בהם והביא אותם לידי קנאה ושנאה באיזו מדה שהיא, כפי שהכתוב מעיד: ״ויקנאו בו אחיו״: ״וישנאו אותו ולא יכלו דברו לשלום״, ומכאן נשתלשל ונתגלגל הדבר שירדו למצרים ונשתעבדו בניו וכל דורותיהם אחריהם בכל עבודות הפרך ובעינויים הקשים והמרים. 

'''ולא''' עוד אלא שאמרו חז״ל (שבת פט): ״ראוי היה יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לו״. הרי שבגלל אותו פגם דק היה ראוי יעקב לולא זכותו לעונש עוד יותר קשה מזה. 

'''ומכאן''' כמה חמור כל שינוי מהנהגה טובה, ואף שלא נמצאה בו כל עבירה אף מדרבנן ואין בו אלא מהדרגות האחרונות הגובלות עם הדברים שאין רוח חכמים נוחה מהם.

= הלבנת פנים =
'''אנו''' קוראים בתורה שאף על פי שהוציאו את תמר לשריפה, בכל זאת לא גילתה שהיא הרה מיהודה, והכתוב אומר: ״היא מוצאת והיא שלחה אל חמיה לאמר, לאיש אשר אלה לו אנכי הרה, ותאמר הכר נא למי החותמת והפתילים והמטה האלה״ (בראשית לח). חז״ל דורשים מהמלה ״מוצאת״ כאילו כתיב ״מוצת״ בלי אלף (ראה בבא מציעא נט. וכתובות סז: וראה תוספות שם בשם ר״ח שגריס ״מוצת״ - בלי אלף מלשון ״ויצת אש בציון), כלומר שכמעט כבר הציתו אותה שהיתה קרובה לאש, ובכל זאת לא גילתה תמר שיהודה הוא הגורם בדבר ורק שלחה לו ברמז שהאיש אשר לו הפתילים והחותמת, לו היא הרה, והיא היתה מוכנה להישרף ובלבד לא לבייש אותו. ומכאן לומדים חז״ל: ״נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים״ (שם). 

'''כבר''' עמדו חז״ל על החומר הרב שבהלבנת פנים ואמרו: ״כל המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמים״, ומנו אותו בין השלשה היורדים לגיהנם ואינם עולים, ואף למדו מדברי דוד המלך שנוח לו לאדם שיבוא על ספק אשת איש ואל ילבין פני חבירו ברבים, כי הבא על אשת איש מיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא אבל המלבין פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא (ראה שם נח ונט). 

'''והנה''' כאן באים חז״ל ולומדים מתמר שראוי לאדם למסור נפשו על הלבנת פנים, וכמו שיש דין בשפיכת דמים ש״יהרג ואל יעבור״ כן יהרג ולא ילבין. וכבר הסביר ר׳ יונה גירונדי (ראה שערי תשובה ג:קלח) שאף על פי שאין בהלבנת פנים משום רציחה ממש אבל יש בו אבק רציחה ״כי פניו יחוורו ונס מראה האודם וכו׳ (ראה חז״ל בבא מציעא שם; ״דאזיל סומקא ואתי חיוורא״) ודימו אבק הרציחה אל הרציחה״. 

'''והנה''' במעשה תמר, הרי יהודה בעצמו הוא שבא לחייב אותה ולדון אותה בשריפה ולהטיל עליה ועל בית אביה (ראה חז״ל בראשית רבה פה שתמר היתה בתו של שם ומשום שהיתה בת כהן נתחייבה בשריפה) אות קלון לדורות עולם, וגם כל שאיפותיה וחזיונותיה שיצאו ממנה מלכים וגואלים (ראה שם שנצנצה בה רוח הקודש שהיא תוציא מלכות וסנהדרין ומלך המשיח ו״היתה מטפחת על כריסה ואומרת: מלכים אני מעוברת, גואלים אני מעוברת״) היו עולים בתוהו, ובכל זאת ויתרה על חייה ועל כבודה ועל כל עתיד דורותיה והפקירה את עצמה ואת עובריה לשריפה, ובלבד לא להכסיף את פניו של יהודה. ומכאן שעל האדם לא רק להפיל עצמו לכבשן האש כדי לא להלבין את הזולת אלא אף יקבל עליו ועל ביתו יחד עם זה גם קלון עולם ואל ילבין פני חבירו. 

'''ומכאן''', מתמר, למד גם מר עוקבא וקיים בנפשו הלכה זו. מסופר בגמרא (כתובות סז:): ״מר עוקבא הוה עניא בשיבבותיה דהוה רגיל כל יומא דשדי ארבעה זוזי בצינורא דדשא. יום אחד אמר: איזול אחזי מאן קעביד בי ההוא טיבותא. ההוא יומא נגהה ליה למר עוקבא לבי מדרשא. אתא דביתהו בהדיה. כיון דחזייה (העני) דקא מצלי ליה לדשא נפק בתרייהו. רהוט מקמיה. עיילי לההוא אתונא דהוה גרופא נורא. הוה קא מיקליין כרעיה דמר עוקבא וכו׳. ומאי כולי האי? דאמר וכו׳ נוח לו לאדם שימסור עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים. מנלן? מתמר, דכתיב: היא מוצאת״. 

'''הרי''' נהג מר עוקבא כן למעשה והפיל את עצמו לתוך תנור אש ובלבד שאותו העני לא יראה אותו ויגלה שהוא הוא הזורק לו כל יום את מטבעות הכסף ויתבייש בפניו. ומופלא הדבר, שהרי כאן אף אם היה תופש את מר עוקבא, לא היה מר עוקבא עושה שום מעשה של הלבנת פנים אלא היה נעשה ממילא גורם בלתי ישר להתביישותו, ועוד שהלא כוונתו של מר עוקבא במעשהו זה היתה לשם חסד, לשם מצוות צדקה מסוג המעולה ביותר שהעני ״נוטלה ואינו יודע ממי נוטלה״ (ראה בבא בתרא י: שמיחסים אותו למר עוקבא). ולא עוד אלא שהעני ויתר על בושתו, שהרי רץ לראות את מטיבו, בודאי כדי להכיר לו טובה ולהודות לו. ובכל זאת מכיון שהיה הדבר כרוך בהלבנת פנים באיזה שיעור שהוא, מסר מר עוקבא נפשו על כך ועשה מעשה בעצמו ליפול לתוך האש כדין רוצח שיהרג ואל יעבור. 

'''הרי''' כמה חמורה היא הלבנת פנים שאף גורם דגורם שלה, ואף אם סיבתו היא רדיפת צדקה וחסד, נהגו בו כדין רציחה ומסרו נפשם כדי להינצל ממנו. 

'''ומכאן''' יש ללמוד שיתכן שאף מעשה מצוה המהודר ביותר, תהיה כרוכה בו עבירה חמורה השקולה כשפיכות דמים ושיאבדו בגללה את כל החלק בעולם הבא. 

'''ואולי''' זו היתה כוונת תשובתו של דוד למוכיחים אותו, שהם היו ״אומרים לו: דוד, הבא על אשת איש מיתתו במה״? והוא עונה להם: ״מיתתו בחנק ויש לו חלק לעולם הבא אבל המלבין את פני חבירו ברבים אין לו חלק לעולם הבא״ (בבא מציעא נט.), כי דוד הסביר להם בזה כמה הם לא מרגישים שבדברי התוכחה שלהם, שהם בודאי מכוונים בהם לשם שמים, כרוכה עבירה קשה של הלבנת פנים שהיא חמורה מהעבירה שהם חושדים אותו בה ובאים להוכיח אותו עליה, ובמקרם שיקבלו שכר על מצוותם הם מאבדים בגללה את חלקם בעולם הבא.

= דמות הגוף =

== א ==
'''אנו''' מוצאים בתורה ובנביאים שהכתוב מחשיב מאד את הכבוד שמחלקים מלכי בשר ודם, לרבות נכרים, ואף הרשעים ועובדי כוכבים, כאילו שיש בזה משום גדולה רבה. בצורה כזו מתארת לנו התורה את גדולתו של יוסף: ״ויסר פרעה את טבעתו מעל ידו ויתן אותה על יד יוסף וילבש אותו בגדי שש וישם רביד הזהב על צוארו וירכב אותו במרכבת המשנה אשר לו ויקראו לפניו אברך״ (בראשית מא:מב). דוגמה כזו בגדולה אנו מוצאים גם כלפי מרדכי: ״ומרדכי יצא מלפני המלך בלבוש מלכות תכלת וחור ועטרת זהב גדולה ותכריך בוץ ארגמן״ (אסתר ח:טו). 

'''ולא''' עוד אלא אף בשעה שהנביאים מנבאים על גדולתו של ישראל באחרית הימים, הם מתארים אותו בצורה כזאת: ״כה אמר ה׳ אלהים, הנה אשא אל גוים ידי ואל עמים ארים נסי והביאו בניך בחוצן ובנותיך על כתף תנשאנה, והיו מלכים אומניך ושרותיהם מניקותיך״ (ישעיה מט:כב-כג). 

'''וגם''' בחז״ל שנינו שהעריכו מאד כיבודו של מלך אף אם הוא נכרי וראו בזה מעין התשגמותה של אותה נבואה לאחרית הימים. מסופר בגמרא (זבחים יט.): ״אמר רב אשי, אמר לי הונא בר נתן זימנא חדא הוה קאימנא קמיה דאיזגדר מלכא [כך שמו ומלך פרס היה, רש״י], והוה מדלי לי המיינא, ותיתייה ניהליה [אבנטו היה גבוה חגור מלמעלה וכנגד אצילי ידיו, והפשיט למטה כדי לנאותו, רש״י], ואמר לי - ׳ממלכת כהנים וגוי קדוש׳ כתיב בכו [וצריכים אתם לנהוג עצמכם בתפארת של כהנים דכתיב בהו: ׳ולא יחגרו ביזע׳]. כי אתא קמיה דאמימר, אמר ליה אקיים בך, ׳והיו מלכים אומניך׳״. 

'''ולכאורה''' מהי הגדולה בכך, אם מלכי הגוים מכבדים או משרתים את ישראל? והרי הגוים נקראים עם הדומה לחמור ונאמר עליהם: ״אשר בשר חמורים״ (יחזקאל כג:כ), והיתכן שאדם יתגאה בזה שהחמורים שלו מכבדים אותו, כלום יש בזה משום גדולה? 

'''אולם''' לא כן הדבר. גדול מאד הוא כיבודו של אדם המשמש כמלך, כי לאחר שהקדוש ברוך הוא העניק לו גדולה והכתירו למלך, יש ערך רב בכיבודו, ואף אם הוא נכרי ורשע. ואף מקרה יחיד שמלך עוזר במשהו בתיקון הלבוש לישראל, ואף פעם אחת בלבד, כמעשה דרב הונא בר נתן, יש בזה גדולה רבה ומעין קיום היעוד: ״והיו מלכים אומניך״. 

== ב ==
'''ואם''' בכיבודו של מלך בשר ודם, יש גדולה כזו והכתובים מציינים את הכבוד והתפארת בזה, כמה גדולה וכבוד יש לאדם שהקדוש ברוך הוא, מלך מלכי המלכים, בכבודו ובעצמו הלבישו, ולא לבוש סתם כי אם בשר, גידים ועצמות שהם עצם ברייתו. ובתוך אותם בשר, גידים ועצמות נפח נשמת חיים משל עצמו, כביכול, כדברי המאמר: ״מאן דנפח מדיליה נפח״. 

'''הכתוב''' אומר: ״ויאמר אלהים נעשה אדם בצלמנו, כדמותנו וכו׳ ויברא אלהים את האדם בצלמו בצלם אלהים ברא אותו״ (בראשית א:כו-כז). ולכאורה, הרי אין לאלהים צלם ודמות, אינו גוף ואין לו דמות הגוף ולא ישיגוהו משיגי הגוף. וכיצד אפשר להבין שברא את האדם בצלמו ובדמות תבניתו? אלא הכונה היא במובן החכמה האלהית שהעניק לאדם שהוא בבחינת צלם האלהים. והיכן הטביע את החכמה הזאת? בגוף האדם, בראשו, בידיו, ברגליו ובכל אבריו. וזהו מה שאמר הכתוב לאחר שנופחה בו נשמה: ״ויהי האדם לנפש חיה״ (בראשית ב:ז), שכל גופו נעשה נפש חיה. הוה אומר שכל אבר ואבר של האדם אינו עצם גשמי של בשר ודם כפי שהוא נראה לעינינו, אלא שהוא טבוע כולו מציאות רוחנית וחכמה אלהית ויש בו משום צלמו ודמותו של הקדוש ברוך הוא, כביכול. 

'''ומושג''' זה שגור גם בפינו, אם כי איננו יורדים לעומקו. כשאנו רוצים לתאר אדם בעל כשרון אנו רגילים לומר שיש לו מוח חריף או שהוא בעל מוח. והרי המוח אינו אלא עצם דק, והיאך אנו רואים בו חכמה ושכל? אלא שכך הוא עצם בריאתו, שה׳ הטביע בבשר המוח מציאות רוחנית זכה והשכין בו חכמה עליונה כדוגמת צלם דמות תבניתו, כביכול. ואין הדברים אמורים כלפי המוח בלבד, שהבריות רגילים לראות בו את משכן החכמה והשכל, אלא כלפי כל אברי האדם, שכולם מהוים את צלם האלהים. 

'''ומכאן''' טעו בו מלאכי השרת, השכלים הנבדלים, ו״בקשו לומר לפניו קדוש״ (בראשית רבה ח:י), באשר ראו גם בגופו מציאות רוחנית זכה וחכמה אלהית עליונה עד שלא מצאו הבדל בין דמות האלהים לבין האלהים וחשבו אותו לבורא העולם. 

'''ולא''' עוד אלא שכל אדם הוא בבחינת עולם קטן. הכתוב אומר: ״עיר קטנה ואנשים בה מעט״ (קהלת ט:יד) ואמרו חז״ל: ״׳עיר קטנה׳ - זה הגוף, ׳ואנשים בה מעט׳ - אלו האברים״ (נדרים לב:). וכשם שהעולם הגדול מלא חכמה אלהית לאין שיעור, כן מלא העולם הקטן - זה האדם על כל אבריו - חכמה אלהית לאין שיעור. וכמה גדולה יש, איפוא, באדם ובכל אבריו אם הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו הלבישו בתפארת כזו שהוא מצלמו ומדמותו ומהחכמה האלהית שלו. 

'''ולא''' עוד אלא שקודשא בריך הוא בעצמו משבח את האדם ואומר: ״ראו בריה שבראתי (בעולמי) וצורה שצרתי״ (בראשית רבה יב:א). הרי אם מלך יפאר אפיו של אדם, כגון אם ישבח את עיניו שהן יפות או אבר אחר, אף על פי שיופיו זה לא יעמוד בו זמן רב, בכל זאת ישמח בזה האדם כל ימי חייו ויזכור שבח זה לעולם. ועל אחת כמה שמלך מלכי המלכים ברא בו אברים יפים, ולא יפים בגשמיותם בלבד אלא שבכולם, כאמור, טבועים חכמה עליונה וצלם אלהים והוא מעמיד אותם לראוה ביופים ובעליונותם. ואף אם ירד האדם במשך הדורות, ואף אם חטא חטאים רבים, לא נגרע ערך עצמיותו וגדלותו, ותפארתו נשארת לעולמים. 

'''ומשום''' כך תמה חבקוק על אשר הכתוב מציין את גדולתם של יוסף ומרדכי ודניאל בזה שמלכי אומות העולם מכבדים אותם. חבקוק טען כלפי הקדוש ברוך הוא: ״כי רשע מכתיר את הצדיק על כן יצא משפט מעוקל״ (חבקוק א:ד) - ״נבוכדנצאר ערל וטמא ודניאל קדוש וטהור ונבוכדנאצר ממליך לצדקיה ומלביש לדניאל ארגוונא? אחשורוש ערל וטמא ומרדכי קדוש וטהור והוא מלביש את מרדכי? פרעה ערל וטמא ויוסף קדוש וטהור ופרעה ממליך את יוסף?״ (ילקוט שם). לאחר שכל כך גדול הוא האדם שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מלבישו בדמותו ובתבניתו, ועל אחת כמה צדיקים וגדולי הדור, איזו גדולה וערך יש לעומת זה, אם מלך בשר ודם ערל וטמא, עם כל ערכו בתור אדם, מכבד אותו או ממליך אותו. כי אכן אין שיעור לגדולתו של האדם, באשר הוא צלם האלהים ומוכתר כולו חכמה אלהית ותפארת עולם.

== ג ==
'''כל''' האמור עד כה ביחס לערכם של גוף האדם ואבריו, הוא מצד עצם טבעם בלבד אף כשלא בוצעו על ידם שום מעשים טובים. אולם אם איזה אבר שהוא של האדם פעל איזו פעולה טובה, הרי הוא מתנשא למעלות עליונות מאד עד שהקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו מקלס ומשבח אותו. 

'''המשנה''' אומרת: ״אין כל העולם כולו כדאי כיום שניתן בו שיר השירים לישראל, שכל הכתובים קודש ושיר השירים קודש קדשים״ (ידים ג:ה). ומה תוכנו של שיר השירים? הרי קילוסם של אברי האדם, כגון: ״נאוו לחייך״, ״עיניך יונים״, ״שערך כעדר העזים״, ״שניך כעדר הקצובות״, ״כחוט השני שפתותיך״, ״כפלח הרמון רקתך״, ״כמגדל דוד צוארך״ וכו׳ וכו׳. וכבר פירשו חז״ל שבכל אבר שמקלסים אותו מכוונים בזה למעשים מסוימים שבוצעו על ידו (ראה הדרשות במדרשי חז״ל). 

'''והרי''' הדוגמה האופיינית ביותר: הכתוב אומר: ״מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב״ (שיר השירים ז:ב). ודרשו חז״ל: ״מה יפו פעמותיהן של ישראל בשעה שעולין לרגל״ (סוכה מט:). הפעמים הן מהאברים הקטנים ביותר של האדם, ובכל זאת הקדוש ברוך הוא משבח אותן ואומר שירה עליהן, משום שעל ידן נעשתה הפעולה של העליה לרגל. ואם באבר קטן כך, כל שכן באברים החשובים, ועל אחת כמה וכמה בכל האברים כולם. הרי שדוקא מתוך האברים, אברי הגוף, על ידי פעולותיהם הטובות, מתבטאת שירה וזמרה עליונה עד שהקדוש ברוך הוא בעצמו מזמר עליהם ומקלסם. ושירה זו אינה שירה סתם כי אם שיר השירים, והיא עולה בקדושתה על כל הכתובים עד שהיא לעומתם קודש קדשים וכל העולם אינו כדאי כיום שניתנה בו שירה זו. 

'''והכל''' משום שאברי גוף האדם הם צלמו ותבניתו של הקדוש ברוך הוא ובכולם טבועה חכמת אלהים ובכל מעשה טוב קט שנעשה על ידם משתקפת תפארת הבריאה ודמות הנוי והיופי של הקדושה העליונה וכל העולם מתמלא כבוד ה׳. 

'''ומכאן''' כמה שבכוחו של כל אדם להאיר את כל העולם ולמלאו כבוד ה׳. הרי, כאמור, מהוה כל אדם עם אבריו עיר קטנה - כלומר עולם קטן, ועל ידי המעשים הטובים שמבצעים אבריו נותן ביטוי לחכמת הבורא הטבועה בכל אבר ואבר. וכל עולמו מתמלא תפארת ואורה. ומתוך עולמו הוא בתור צלם אלהים מתגלית החכמה האלהית שבכל הבריאה שהוא העולם הגדול המלא כבוד ה׳ וכולו אומד הוד והדר ושירת קודש הקדשים. 

'''ואמנם''' מצינו שקדמוני הדורות האירו את העולם במעשי אבריהם. הכתוב אומר: ״מי העיר ממזרח צדק יקראהו לרגלו״ (ישעיה מא:ב) - ואמרו חז״ל שזהו אברהם שהעיר את האומות לבא תחת כנפיו על ידי הצדק שעשה בעולם (ראה ילקוט תהלים תתסט). והנה במה העיר אברהם את העולם במעשי הצדק שלו, במעשי האש״ל, אכילה שתיה לינה (ראה שם) שביצע באמצעות ידיו ורגליו ושאר אבריו הגופניים (דוק ״יקראהו לרגלו״), ומכאן העיר את כל העולם לעבודת ה׳ וקירבם תחת השכינה. 

'''ואכן''' כך משמע מדברי חז״ל: ״ואל הבקר רץ אברהם״ - ״ורוח נסע מאת ה׳״, ״ויקח חמאה וחלב״ - ״הנני ממטיר לכם לחם מן השמים״, ״והוא עומד עליהם תחת העץ״ - ״הנני עומד לפניך שם על הצור״, ״ואברהם הולך עמם לשלחם״ - ״וה׳ הולך לפניהם יומם״ וכו׳ (בבא מציעא פו:). 

'''חז״ל''' מציינים שבזכות מעשיו של אברהם עם המלאכים, הגיעו בניו לאחר כמה דורות למדריגות רוחניות עליונות שאכלו את המן שהוא ״לחם אבירים״ וה׳ נתגלה לפניהם על הצור וליוה אותם בדרכם בצאתם ממצרים ובלכתם במדבר. ומה היו מעשיו של אברהם? התורה לא מציינת את חכמתו והשגותיו של אברהם כי אם את המעשים הגשמיים שביצע על ידי אברי גופו: רץ ברגליו להביא את הבקר, לקח בידו את החמאה והחלב, עמד עליהם תחת העץ בגופו ובכל אבריו. ודוקא ממעשים גופניים אלה יצאו השגות רוחניות עליונות. הרי שבכל אברי הגוף טבועה, כאמור, חכמה אלהית ובכל מעשה טוב שמבוצע על ידם מושגים הישגים רוחניים גדולים המאירים לכל הבריאה לשעה ולדורות ושכינת ה׳ מתגלית בעולם. 

'''ומנין''' למד אברהם אבינו את התופעה הזאת? אברהם הסתכל בבריאה וראה שאף על פי שהיא לכאורה גשמית, אדמה וחול, עץ ואבן וכו׳, היא טבועה חכמה רוחנית עליונה, והכיר מתוכה את הבורא, חכם הרזים, המתגלה מתוך כל העצמים הללו. ומתוך העולם הגדול למד גם על עצמו, העולם הקטן, שלמרות היותו מורכב לכאורה מאברים גופניים, טבועה בהם חכמה רוחנית עילאה, וגילה בו את צלם האלהים השרוי בתוכם. וכשם שהעולם הגדול מונהג על ידי מעשי החסד של הבורא, כביכול, שהם נראים לכאורה גשמיים, כך הנהיג אברהם את העולם הקטן שלו על ידי מעשים גופניים, בידיו וברגליו ובכל אבריו, והביא אותם לידי תכליתם הרוחנית העליונה. 

'''ועל''' זה דרשו חז״ל בסוף אותו מאמר: ״׳מה יפו פעמיך בנעלים בת נדיב׳ - ׳בת נדיב׳: בתו של אברהם אבינו שנקרא נדיב, שנאמר: ׳נדיבי עמים נאספו עם אלהי אברהם׳״ (סוכה מט:). הקדוש ברוך הוא מקלס ואומר שירה על מעשיו של אברהם אבינו שעשה על ידי פעמיו והניח בזה את היסוד של עם ה׳, עם אלהי אברהם. 

'''וכמה''' נפלא הדבר שבזמן שהקדוש ברוך הוא מקלס את פעמיהם של ישראל אינו מיחסם משום צלם אלהים שבהם אלא משום שהם ״בת נדיב״, משום שהם צאצאי אברהם אבינו, באשר אברהם העלה את ישראל על ידי מעשיו למדריגה העליונה ביותר. 

== ד ==
'''ומתוך''' כך אנו באים גם לצד השני. אם אברי גופו של האדם הם עצמים רוחניים אלהיים ואם בכל מעשה טוב שלהם מתגלית חכמה אלהית עליונה המטביעה השפעה על כל הבריאה, הרי גם לצד השני, אם האדם מבצע מעשה רע באבריו, הוא מביא לעצמו ולכל הבריאה ירידה רוחנית איומה ומחולל חורבן בעולם. וככל שהאדם גדול יותר ועומד במדריגה גדולה יותר, כן פועל מעשה רע שנעשה על ידי אבריו פעולה מסוכנת יותר ומביא הרס גדול יותר. 

'''דוד''' נעים זמירות ישראל מתלונן: ״למה אירע בימי רע עון עקבי יסובני״ (תהלים מט:ו). דוד מביע יראתו שמא עקביו לא מילאו את תעודתם ובמקום שיעשו מעשים גדולים שתתגלה על ידם חכמת ה׳ וישפיעו שפע של רוחניות בבריאה שה׳ יקלס אותם וישיר עליהם: ״מה יפו פעמיך״, הם סטו מן המסילה והלכו בדרכים לא נכונות וגרמו עוונות שיסובבו אותו ויגרמו ירידה והרס לבריאה. 

'''ומכאן''' עלינו ללמוד הלכה למעשה, כמה אנו צריכים להיות זהירים בכל המעשים שלנו אף בענינים הגופניים, שבידינו להכריע אותם לטובה או לרעה. הנה בימי הששי - לאחר הצהרים מבטלים מלימוד. ולכאורה הרי ביום זה לאחר חצות נולד אדם הראשון (ראה אבות דרבי נתן א וסנהדרין לח) שחכמתו היתה כה גדולה ולכבוד יום ההולדת שלו היו צריכים ללמוד יותר ולעסוק יותר בחכמה. אולם אם עוסקים בשעות אלה לצרכי שבת, ואם כי הם לצרכי הגוף, לרחיצת ידים ורגלים, להלבישם ולהנעילם וכדומה יש בהם כאמור ערך רב. ואף כי אין להעריך אותם לעומת לימוד תורה, אבל הלא כבר אמרו חז״ל: ״זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד״ (שבת י.). ואם כי תפלה אינה אלא מדרבנן ועיקרה בקשת צרכי ״חיי שעה״ (ראה שם) ואילו לימוד תורה הוא מדאורייתא, בכל זאת מותר לבטל מתורה לשם תפלה, כי כל דבר יש לו זמנו. כן גם ביום ששי לאחד חצות, מיוחד זמן זה לצרכים הגופניים לכבוד שבת ולטיפול באברים של האדם ואפשר לזכות במעשים אלו להישגים רוחניים גדולים.

= יום הדין =
'''אנו''' מתארים לנו שקשה ביותר הוא דינו של האדם, שמענישים אותו על עוונותיו. אבל אם נעיין בדברי חז״ל נראה שיום הדין בו יופיע האדם לפני הקדוש ברוך הוא ויכיר כמה חטא לפניו במשך כל ימי חייו - הוא קשה וחמור הרבה יותר מהדין עצמו. 

״'''ויאמר''' יוסף אל אחיו אני יוסף וגו׳ ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו״ (בראשית מה). ״אבא כהן ברדלא אומר: אוי לנו מיום הדין, אוי לנו מיום התוכחה: בלעם חכם של אומות לא יכול לעמוד בתוכחתה של אתונו, שנאמר: ׳ההסכן הסכנתי לעשות לך כה ויאמר לא׳ (במדבר כה). יוסף קטנו של שבטים היה ולא היו יכולים לעמוד בתוכחתו. הדא הוא דכתיב: ׳ולא יכלו אחיו לענות אותו כי נבהלו מפניו׳, לכשיבוא הקדוש ברוך הוא ויוכיח עם כל אחד ואחד לפי מה שהוא, וכו׳ על אחת כמה וכמה״ (בראשית רבה צג:י). 

'''הרי''' באמת היתה התודעותו של יוסף לאחיו בשורה גדולה להם. כי הלא הם חיפשו אותו בכל ארץ מצרים ונכנסו בשערים מיוחדים והתפזרו בשווקים שונים כדי למצוא אותו, כי חששו שמא נטמע בין המצרים או אולי נאבד לגמרי מן העולם. וגם לא יכלו לעמוד בפני צער אביהם. והנה פתאום הופיע לפניהם כשהוא חי וקים ועומד בדרגה גבוהה כזו של מושל בכל ארץ מצרים ומשנה למלך פרעה. והם גם נוכחו שבמעשה מכירתם אותו לא עוללו לו רעה. ולהיפך זו היתה סיבה לעליתו לגדולה ומתוך כך גם נגרמה הצלה לכל העולם מכליון. כפי שיוסף טען לפניהם: ״ועתה אל תעצבו ואל יחר בעיניכם כי מכרתם אותי הנה כי למחיה שלחני אלהים לפניכם״. 

'''ובכל''' זאת, בשעה שיוסף התודע לפניהם נבהלו מפניו ולא יכלו להוציא הגה מפיהם. מרוב הבושה שהרגישו כלפיו על אשר מכרוהו. ואף על פי שיוסף לא הוכיח אותם כלל ועוד הרגיע אותם. באמרו: ״וישלחני אלהים לפניכם לשים לכם שארית בארץ ולהחיות לכם לפליטה גדולה״, עם זה לא יכלו להירגע ולא מצאו מלה בפיהם לענות אותו. 

'''ולא''' עוד אלא שהאחים היו מרוצים יותר לוא לא היה יוסף מדבר אתם דברי ניחם ופיוסים אלא היה מתאכזר כלפיהם ומעניש אותם קשות, כי אז היו רואים בזה ספוק מה שלפחות באו על ענשם, וכפי שטענו לאחר מכאן: ׳״לו ישטמנו יוסף והשב ישים לנו את הרעה אשר גמלנו אותו (בראשית נ), כלומר: ״הלואי שישטום אותנו וישיב לנו רעה״. אבל לאחר שיוסף לא הוכיח אותם כלל ועוד ניחם אותם, לא היה גבול להתבישותם ולבהלתם האיומה מפניו. 

'''ואם''' כלפי בשר ודם ובנסיבות כאלה, כך - כמה נורא יום הדין והתוכחה כשהאדם יופיע לפני מלך מלכי המלכים והוא יוכיחו על מעשיו, ולא על מעשה אחד בלבד כי אם על כל מעשיו במשך כל ימי חייו, ועוד שאין לו שום פתחון פה לפניו ולא שום תקוה וניחום. כמה איומה תהיה הבושה והבהלה מלפני הקדוש ברוך הוא מיום הדין בלבד, מעצם הופעתו לפניו ומעצם הכרתו כמה חטא לפניו ופשע כנגדו. אין לתאר ואין לשער כמה נורא ואיום הוא היום הזה. ואולי קשה הוא מהדין עצמו, כי הדין והעונש שהוא מקבל מהקדוש ברוך הוא מביא הקלה להרגשת בושתו, כאמור לעיל (ושמא משום זה הרשעים מצדיקים עליהם את הדין ואומרים (עירובין יט): ״יפה דנת וכו׳ ויפה תיקנת גיהנום לרשעים וגן עדן לצדיקים״). 

'''ואמנם''' אמרו חז״ל: ״בשעה שהקדוש ברוך הוא מגלה שכינתו על ישראל אינו נגלה עליהם כאחת, מפני שאינם יכולים לעמוד באותה טובה בפעם אחת, שאם יגלה להם טובתו כאחת ימותו כולם וכו׳. צא ולמד מיוסף בשעה שנתודע לאחיו לאחר כמה שנים, אמר להם אני יוסף אחיכם, מתו כולם ולא יכלו לענות אותו וכו׳, הקדוש ברוך הוא - על אחת כמה וכמה״ (תנחומא דברים א). 

'''הרי''' כבר עמדו חז״ל על כך כמה נורא יהיה היום שהקדוש ברוך הוא יתגלה, ואם כי יש בכך הנאה עצומה לאין שיעור, כפי שחז״ל רואים בזה גילוי טובתו של הקדוש ברוך הוא, בכל זאת עצם הכרת האמת תגרום בהלה גדולה כזו עד שאם היא תבוא בבת אחת ימותו כולם. ועל אחת כמה ביום דינו של אדם בשעה שהוא יעמוד בפני תוכחתו של הקדוש ברוך הוא, והיא תבוא בבת אחת, כמה נורא ואיום הוא אותו יום ומי יכילנו. 

= המלכת חבר =
'''שנינו''': אמר רבי יוחנן: ״טוב המלבין שינים לחבירו יותר ממשקהו חלב, שנאמר: ׳לבן שנים מחלב׳ (בראשית יט), אל תקרי לבן שנים אלא לבון שינים״. 

'''נתאר''' לפנינו איזה הנאה גורם אדם לחבירו בשעה שהוא משקהו חלב, ובפרט בזמן שחבירו מעולף מצמאון וקר לו, והוא בא ומשקה אותו חלב חם ומרווה, ואם נראה אדם שמשכים כל יום בבוקר וחוזר עד הערב על בתי העניים והחולים ומשקה אותם חלב, כמה נעריך את האדם הזה ובאילו תוארים של טוב ומטיב נכתיר אותו. הרי לא נמצא כדוגמתו. והנה באים חז״ל ומגלים לנו שיש לכל אדם היכולת ובלי טרחה יתירה לגמול חסד עם חביריו במדה עוד יותר גדולה, והיא להלבין להם שינים ולהראות להם פנים מאירות ומסבירות, כי הנעמה זו גדולה יותר מהשקאת חלב. 

'''ובאמת''' עדיין לא יוצאים בכך ידי החובה ״ואהבת לרעך כמוך״, עם כל הנעימות הרבה בקורת הרוח שגורם בזה לחבירו, כי לפי מושגי חז״ל דורשים מן האדם שיתנהג עם חבירו בכבוד וביחס כזה, כאילו שהוא ממליך אותו עליו. 

'''ההלכה''' אומרת שלפני התפילה אסור לאדם ליתן שלום לחבירו, כדברי חז״ל ש״כל הנותן שלום לחבירו קודם שיתפלל כאילו עשה במה״ (ברכות יד). ומחלקים הפוסקים לפי מסקנת הגמרא בין פוגשו בשוק לבין משכים לפתחו, דבמשכים לפתחו מחמירים יותר (ראה שו״ע או״ח פט). ובודאי הטעם שבדבר, שמשכים לפתח חבירו ומברכו בשלום, כמוהו כנוהג בו מלכות, ואם הוא עשה כך לפני התפילה, הריהו כאילו עושה את חבירו במה ומקדים להמליך אותו עליו לפני קונו. ויש בזה משום פגיעה בכבוד מלכו של עולם. 

'''הרי''' מכאן שאם האדם משכים לפתחו של חבירו, עליו לחלק לו כבוד ולנהוג בו כאילו הוא ממליכו עליו. ולכשנתבונן נראה, כי יחס זה נדרש לא רק מהמשכים לפתח חבירו. שנינו שבשעה שמביאים אדם לדין שואלים אותו: ״המלכת את קונך? המלכת את חבירך?״ (ראה ראשית חכמה שער היראה בפרק חיבוט הקבר ד׳ בשם חז״ל). הרי שחובה על כל אדם להגיע לדרגה כזו ביחס לחבירו עד שימליכו ממש עליו, ובשיעור כזה שהוא ממליך עליו את בוראו, כי הרי שואלים אותו באותו הסגנון כלפי חבירו כמו כלפי קונו. 

'''כדוגמה''' עד כמה צריכה להגיע חובת הכבוד כלפי מלך, אנו מוצאים מהיחס של יעקב כלפי יוסף. 

'''בזמן''' שבישרו ליוסף שאביו חולה והוא בא לבקרו, כתוב בתורה: ״ויתחזק ישראל וישב על המטה״ (בראשית מז). ופירש רש״י: ״אמר אף על פי שהוא בני מלך הוא, אחלק לו כבוד. מכאן שחולקים כבוד למלכות״. והנה לכאורה היה צריך יעקב להציג לפני יוסף את חולשתו ומחלתו כדי שיבקש עליו רחמים. חז״ל אמרו: ״תניא, ׳וטמא טמא יקרא׳ (ויקרא יג), צריך להודיע לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים. וכן מי שאירע בו דבר צריך להודיע לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים״ (חולין עח). ולמדים מכאן שאף ״אילן שמשיר פירותיו סוקר בסיקרא וכו׳ כי היכי דליחזי אינשי וליבעי רחמי עילויה״ (שם). ואם באילן כך, כמה יש לפרסם פגעי בהמות וחיות שיש בהם משום צער בעלי חיים, ועל אחת כמה וכמה באדם, שאם הוא נופל למטה, שיש לפרסם את מחלתו כמה שאפשר כדי שיבקשו עליו רחמים. 

'''ואמנם''' כך נהגו חז״ל למעשה. מסופר בגמרא שרבא כשהיה חולה, היה אומר לתלמידיו שיצאו ויכריזו בשוק, כדי שאוהביו יבקשו עליו רחמים (נדרים מ.). 

'''ובאמת''' זוהי מטרת מצוות ביקור חולים, כדי שיתפללו עליו. ומתוך כך אמרו חז״ל: ״לא ליסעוד אינש קצירא לא בתלת שעי קדמייתא ולא בתלת שעי בתרייתא דיומא, כי היכי דלא ליסח דעתיה מן רחמי. תלת שעי קדמייתא רווחא דעתיה (וכסבור המבקר שנתרפא ואין צריך לבקש רחמים עליו, ר״ן שם); בתרייתא תקיף חולשיה (וכסבור שהוא מאפס תקוה ומתיאש מן הרחמים, ר״ן שם)״. וכן פוסקים להלכה (ראה שו״ע יו״ד שלה:ד). ואם כן, איפוא, לא היה צריך יעקב להתחזק ולישב על המטה כאשר בא אליו יוסף לבקרו, אלא להיפך היה צריך לגלות לפניו את חולשתו. 

'''אלא''' שיעקב ראה חובה לחלק ליוסף שבא לבקר אותו - כבוד של מלכות אף על פי שהוא בנו, ובגלל זה ויתר על כל התועלת והחשיבות שיש בפרסום מחלתו ובבקשת רחמים עליו. והדברים אמורים כאן במחלה אנושה, שגרמה לבסוף להסתלקותו מן העולם, והיה זקוק איפוא לרחמים מרובים, ובכל זאת לא התחשב יעקב בזה והתחזק וישב על המטה ובלבד למלא את חובתו לחלק כבוד למלכות. 

'''ולפי''' האמור, שכל אדם צריך להתיחס לחבירו כאילו הוא מלך עליו, הרי יש ללמוד מיעקב באיזה יחס של כבוד מלכות יש להתנהג כלפי כל איש ואיש, וכמה יש לו לוותר על כל נוחיותיו ועניניו החיוניים ביותר כדי להסביר פנים לזולת ולהנעימו בכל המקרים והמצבים ואף על כל הנסיבות והתנאים. 

'''ומכאן''' לאיזה שיא מגיעה החובה ״ואהבת לרעך כמוך״, שכמוה כיחס האדם כלפי מלכות, ולא רק מלכות בשר ודם אלא כאמור, כיחס האדם כלפי קונו, שהוא מלך מלכי המלכים.</text>
      <sha1>izpgzteeuvsp103kzzx1yaxmnd670ap</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>חבש פאר</title>
    <ns>0</ns>
    <id>460138</id>
    <revision>
      <id>2947852</id>
      <parentid>2947356</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T17:51:30Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>LAVI HOL</username>
        <id>42812</id>
      </contributor>
      <origin>2947852</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="887" sha1="svz5vvlwj781k4vr983i5oqis2cuqz6" xml:space="preserve">{{כו|חֵבֶשׁ פְּאֵר}}
*ספר שכתב הראי&quot;ה קוק זצ&quot;ל לעורר על מקומה הנכון של הנחת התפילין של ראש.
[[File:cheveshpeerTitlePg.pdf|שמאל|ממוזער|דף השער]]

{{ציטוט|תוכן=פְּאֵֽרְךָ֙ חֲב֣וֹשׁ עָלֶ֔יךָ|מקור=[[יחזקאל כד יז]]}}{{להשלים}}

* [[חבש פאר/מאמר מצוה כמאמרה]]
* [[חבש פאר/פרק א|פרק א]]
* [[חבש פאר/פרק ב|פרק ב]]
* [[חבש פאר/פרק ג|פרק ג]]
* [[חבש פאר/פרק ד|פרק ד]]
* [[חבש פאר/פרק ה|פרק ה]] 
* [[חבש פאר/פרק ו|פרק ו]] 
* [[חבש פאר/פרק ז|פרק ז]] 


{{דעת|1=הרב אברהם יצחק הכהן קוק|2=daat/vl/tohen.asp?id=238|3=חבש פאר}}

[[קטגוריה:חבש פאר|*]]
[[קטגוריה:אברהם יצחק הכהן קוק]]</text>
      <sha1>svz5vvlwj781k4vr983i5oqis2cuqz6</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947900</id>
      <parentid>2947852</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:20:24Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Nahum</username>
        <id>68</id>
      </contributor>
      <origin>2947900</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="740" sha1="bumir1881lfdbcmgkx6o8bfdgpdxwm2" xml:space="preserve">{{כו|חֵבֶשׁ פְּאֵר}}
*ספר שכתב הראי&quot;ה קוק זצ&quot;ל לעורר על מקומה הנכון של הנחת התפילין של ראש.
[[File:cheveshpeerTitlePg.pdf|שמאל|ממוזער|דף השער]]

{{ציטוט|תוכן=פְּאֵֽרְךָ֙ חֲב֣וֹשׁ עָלֶ֔יךָ|מקור=[[יחזקאל כד יז]]}}{{להשלים}}

* [[/מאמר מצוה כמאמרה/]]
* [[/פרק א/]]
* [[/פרק ב/]]
* [[/פרק ג/]]
* [[/פרק ד/]]
* [[/פרק ה/]] 
* [[/פרק ו/]] 
* [[/פרק ז/]] 
* [[/פרק ח/]] 


{{דעת|1=הרב אברהם יצחק הכהן קוק|2=daat/vl/tohen.asp?id=238|3=חבש פאר}}

[[קטגוריה:חבש פאר|*]]
[[קטגוריה:אברהם יצחק הכהן קוק]]</text>
      <sha1>bumir1881lfdbcmgkx6o8bfdgpdxwm2</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>תורת הממדים לאין ספורות/ספר העולם</title>
    <ns>0</ns>
    <id>1720087</id>
    <revision>
      <id>2947953</id>
      <parentid>2947708</parentid>
      <timestamp>2025-07-11T06:46:05Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>יאיר שלא</username>
        <id>40302</id>
      </contributor>
      <origin>2947953</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="45074" sha1="nijikgc36xr4p07s5hwajchfzov19fy" xml:space="preserve">{{בעבודה}}
{{ספר חול
|מחבר=שם טוב גפן
|שם ספר=תורת הממדים לאין ספורות
|שם נוסף=ספר ראשון - ספר העולם
|הקודם=תורת הממדים לאין ספורות/מבוא
|רישום הקודם=מבוא
|הבא=תורת הממדים לאין ספורות/ספר המדידה - פתיחה
|רישום הבא=ספר המדידה - פתיחה
|סוגה=
}}

==א==
&quot;הא&quot;{{הערה|המילה &quot;הא&quot; היא עצמה &quot;ה&quot; הקריאה, המורה על כל דבר, יהי אשר יהיה, אך אם הוא נושא המאמר (והדגש שאחרי &quot;ה&quot; הקריאה יורה על חסרון אות א ונושא המאמר הוא כל אשר דעתנו נדונית עליו, ואף הסותר את עצמו ומוזר הוא להדעת, בכל זאת, הלוא דעתנו נדונית עליו, זה עצמו, כי הוא מוזר להדעת, ועל כן יכול הוא להיות נושא המאמר.}} היא מילה אשר תיאמר על כל, על כל דבר ודבר יהי אשר יהי וגם על כולם יחד, כי תיאמר על הדבר, על אין הדבר, על אין אין הדבר ועל אין אין אין הדבר עד עדי עד{{הערה|ביאור. אם אומנם יש חוק להשכל, הנקרא בשם חוק הוצאת השלישי Tex exclusi Tertii. אשר יביע אומר, כי מלבד הדבר ואין הדבר אין עוד דבר שלישי, כי כל הינהו אך או הדבר או אין הדבר, אפס כי ה,הא&quot; כולל הכל, גם אם נאמר כי החוק הזה איננו, כי אומנם כל החוקים תלויים ויוצאים מה&quot;הא&quot; ונוסדים עליו, אולם ה&quot;הא&quot; איננו נוסד על איזה חוק, ואיננו תלוי בכל מאומה, אשר על כן, אמרנו בפירוש, כי ה&quot;הא&quot; ייאמר על הדבר, על אין הדבר, על אין אין הדבר ועל אין אין אין הדבר עד עדי עד.}}.

ובזה תדמה המילה &quot;הא&quot; בכל פרטיה לשורש שני של המחויב &lt;math&gt;\sqrt{a(+1)}=&lt;/math&gt; כי כמו שהמילה &quot;הא&quot; תיאמר על כל, כן שורש שני של המחויב יוכל להיות גם מספר מחויב גם מספר משולל, כי יכלול בו את כל המספרים כמחויבים כמשוללים עד בלי ספורות מהמספר המשולל אשר אין מספר לו = ∞- עד האין = 0 ועד המספר המחויב אשר אין ספורות לו = ∞+.

==ב==
&quot;אין-הא&quot; הוא מאמר, אשר לא ייאמר על כל מאומה, כי אם נאמר כי על איזה דבר ייאמר שהוא &quot;אין-הא&quot;, הנה יען כי הדבר ההוא, שעליו ייאמר: &quot;אין-הא&quot;, הוא חלק מהכל, כי בכל הלוא יוכלל גם הדבר ההוא, כמובן, ובאשר כי ה&quot;הא&quot; תיאמר על הכל, כאמור, הלוא ממילא תיאמר גם על הדבר ההוא ואשר על כן יהיה הדבר ההוא&quot; הא&quot;, לא &quot;אין הא&quot; כאשר אמרנו בתחילה, ומזה כי &quot;אין-הא&quot; לא ייאמר על כל מאומה כאשר אמרנו{{הערה|בזה ידמה &quot;אין הא&quot; בכל פרטיו לשורש השני של המשולל &lt;math&gt;\sqrt{a(-1)}&lt;/math&gt; כי כמו שהמאמר &quot;אין הא&quot; לא ייאמר על כל מאומה, באשר על כל ייאמר רק &quot;הא&quot;, כן שורש השני של המשולל לא יוכלל בו כל מאומה באשר הכל, בלי יוצא מן הכלל מאומה, יוכלל בשורש השני של המחויב.}}.

אם אומנם כמו זר ייראה הדבר, לכאורה, כי מושג ה&quot;הא&quot; אין לו &quot;אין&quot; ו&quot;אין הא&quot; ריק מכל מושג, מה שלא מצאנו כזאת בכל יתר המושגים כולם. אומנם הדבר הזה יוצא הוא ממהות מושג ה&quot;הא&quot; השונה במהותו ממהות כל המושגים זולתו, כי כל המושגים כולם עצמותם ומהותם הוא ההגבלה, אשר יגביל את כל מושג ומושג לעצמו, ואשר על כן יהיה לכל מושג ומושג דבר שיהיה בתוך הגבול, אשר יגביל את המושג ההוא, הלוא הוא המושג עצמו, המונח בתוך גבולו, ודבר שיהיה מחוץ לגבולו, והוא אשר יקרא בשם &quot;אין&quot; המושג ההוא. אכן המושג &quot;הא&quot; אשר עצמותו ומהותו הלוא היא שלילת כל הגבלה וכל צמצום כאמור (סעיף א) ואם אין לו כל הגבלה לכן אין לו חוץ, כי הכל נכלל במושג &quot;הא&quot;, בלי יוצא מן הכלל מאומה{{הערה|כאשר נשים לבנו להמושגים השונים, נראה כי ככל אשר ירבה מספר הגבלות המושג, כן ירבה וכן יפרוץ גם &quot;אין&quot; המושג ההוא, וככל אשר תמעטנה הגבלותיו, כן ימעט וכן ייצער, לעומת זה, גם &quot;אין&quot; המושג ההוא, דרך משל: מושג האדם המוגבל בהגבלות רבות, כי גדרו הלוא הוא: הדבר שהוא בעל מוטת שלושת הממדים, פרה ורבה ומוליד בדומה לו, מרגיש ומתנועע לרצונו ומדבר בהשכל ודעת. והנה המושג המוגבל בהגבלות הרבות האלה, הוא קטון מאוד בכמות גודלו, כי לא יכלול בו אך את מין האדם בלבד, וכל זולתו מונח חוץ לגבולות המושג ההוא, ואשר על כן יהיה &quot;אין אדם&quot; גדול מאוד מאוד, כי הלוא יכלול בו את כל המציאות עד לבלי תכלית, מלבד מין האדם, ואולם, כאשר נסיר הגבלה אחת מהגבלותיו, והיא ההגבלה האחרונה: &quot;מדבר בהשכל ודעת&quot;, הנה ישאר לנו &quot;הדבר שהוא בעל מוטת שלושת ממדים, פרה ורבה ומוליד בדומה לו, מרגיש ומתנועע לרצונו&quot;, אשר יכלול בו, מלבד מין האדם, גם את כל החי למינהו, מה שנחשב בראשונה לאין המושג, ומזה נראה, כי בחסר רק הגבלה אחת מהגבלת המושג הקודם, נתגדל המושג למאוד, והוא נתמלא מחורבנו של &quot;אין המושג&quot;, כי במידה ההיא שנתגדל המושג המונח בתוך גבולותיו, אשר יגבילוהו, הנה במידה ההיא בעצמה הלוא נתמעט כמותו של &quot;אין המושג&quot;, המונח חוץ לגבולות אשר יגבילו את המושג. נסיר עוד הגבלה אחת והיא ההגבלה: &quot;מרגיש ומתנועע לרצונו&quot; ישאר אז אך: &quot;הדבר שהוא בעל מוטת שלושת ממדים, פרה ורבה ומוליד בדומה לו&quot;, אשר יכלול בו, מלבד האדם והחי, גם את כל הצומח למינהו ובזה נתגדל המושג, המונח בתוך גבולותיו, יתר הרבה מאשר היה בראשונה ובשניה, ובמידה הזאת בעצמה נתמעט &quot;אין המושג&quot;, כי החי והצומח, אשר נחשבו בראשונה ל&quot;אין המושג&quot;, שבו עתה להיות בתוך גבולולת המושג ואליו ייחשבו מעתה ומ&quot;אין המושג&quot; ייגרע נחלתן. נסיר עוד הגבלה אחת, הלוא היא &quot;פרה ורבה ומוליד בדומה לו&quot; ישאר אך: &quot;הדבר שהוא בעל מוטת שלושת ממדים&quot;, אשר יכלול בו, מלבד האדם החי והצומח, גם את הגוץ, הכולל בו הארץ כולה וכל אשר בה, וגם את כל הכוכבים הרבים עד אין מספר, ואת השמים ושמי השמים עד לאין קץ ולאין תכלית, כי הלוא כל אלה המה בעלי מוטת שלושת הממדים, ואם כן המה גוץ, והמושג המונח בתוך הגבולים, אשר יגבילוהו ונתגדל לפי זה, עד לאין קץ ולין תכלית, ולא עוד, אלא שלדעת שיטת בעלי החומר (מטריאליזם) הנה המושג הזה, המונח בתוך הגבלותיו, הוא כולל הו כל המציאות כולה, וכל זולתו הוא רק דמיון לבד, ולפי דעתם, הנה מצאנו את אשר ביקשה נפשנו, מבלי אשר נצטרך ללכת הלאה, כי לפי אשר יאמרו הם, הנה &quot;אין המושג&quot; ההוא הלוא הוא &quot;אין-גוץ&quot; הוא מאמר, אשר לא ייאמר על כל מאומה, ואף כי אין דעתנו כדעתם בדבר הזה, אכן הלוא דעת לנבון נקל, כי אם נסיר גם את ההגבלות האחרונות, הלוא הנה &quot;מוטת שלושת הממדין&quot; ו&quot;דבר&quot; הנה הלוא אז ישאר &quot;הא&quot; בלי כל גבור, נגיע בזה באמת אל מושג כזה, אשר &quot;אין המושג ההוא&quot; לא ייאמר שוב על כל מאומה, כי הלוא כל גבול אין לו להמושג הזה, שנוכל לאמור: &quot;זה&quot; מונח בתוך גבול המושג, ועל כן לו ייחשב, ו&quot;זה&quot; מונח מחוץ לגבולו ועל כן ייחשב ל&quot;אין המושג ההוא&quot;, ואם אין לו כל גבול, הנה יהיה אז &quot;הכל&quot;, בלי יומא מן הכלל מאומה, להמושג לבדו, ול&quot;אין המושג&quot; ההוא אין כל מאומה, כי הלוא גם &quot;הדבר&quot;, גם &quot;אין הדבר&quot;, גם &quot;אין אין הדבר&quot;, וגם &quot;אין אין אין הדבר&quot; עד עדי עד, אך להמושג: &quot;הא&quot; ייחשבו, כאשר אמרנו, אשר על כן לא נוכל לאמור אשר יהיה לו &quot;אין&quot;, באשר אין על מאומה אשר עליו ייאמר ה&quot;אין&quot; הזה.}}.

ובאמת מושג ה&quot;אין&quot; המוחלט כשהוא לעצמו, אשר גדרו: &quot;ריקות מוחלטת ושלימה באין כל חומר אשר ימלאה, החסר כל כוח וכל פעלה&quot; הנה רעיון כזה הוא רעיון רוח שוא וכזב אשר המציאו להם בני אדם ביום הולדת הפילוסופיה למען הרבות דברים לבלי קץ וספרים לבלי מספר על לא דבר, כי אמנם מושג ה&quot;אין&quot; המוחלט אשר סמל דמותו הוא האין המספרי =0 כאשר ננתחהו לנתחיו ביום ביוולדו במחשבת האדם נמצאהו כי יכלול בו הוויה ופעולה רבה, כי הנה מושג האין המספרי =0 יצטייר במחשבה על ידי הסרת המספר אשר על כן יהיה מושג האין המספרי =0 לא כאשר דימינו עד כה מושג פשוט הקודם בטבע למושג המספר כי אם להיפך מושג האין המספרי הוא מושג מורכב, ויסודי הרכבתו הקודמים לו בטבע, הלוא המה מושג המספר ומושג ההסרה, יוכללו בו כהחלקים בהכלל. וכאשר נתבונן לשני היסודות האלה, אזי נשתומם ונתפלא מאוד כי נראה את אשר לא פיללנו מעולם כי אומנם יכלול האין המספרי =0 חומר וכוח, כי המספרים כשהם לעצמם הם המה חומר האין-המספרי, והסרתם היא הכוח הפועל החומר המספרים להסירם ולשימם לאל, או כאשר נדבר בלשון האלגברה נאמר: האין המספרי =0 איננו מספר כי אם סכום היוצא מחיבור המספר המחויב עם המספר המשולל השוה לו בכמותו, ויסודות הרכבתו הלא הם לפי זה, המספר המחויב =(a+) עם המספר המשולל =(a-) אשר האחד כולל בו '''הנחה ותשומה''' הלוא הוא המספר המחויב, ולכן הוא בדמות החומר אשר גדרו הוא העצלות והמנוחה{{הערה|אינרציה.}} והשני, הלוא הוא המספר המשולל, הוא בדמות '''הכוח הפועל''', אשר מזה נראה כי המספר המשולל לא ישתנה בהווייתו מאומה ממספר המחויב כי שניהם נמצאים, ואשר על כן גם האין המחובר מהם גם הוא נמצא הינהו כי משני דברים נמצאים לא ייצא &quot;אין מציאות&quot; כי הדבר לא יתן מה שאין בו, ואולם ביותר יתבאר זה, כאשר נתבונן לראות כי האין המספרי איננו הקטן במספרים, כי אמנם יש קטון ממנו הלוא המה המספרים המשוללים כאשר נראה מהתמונה האלגברית הזאת (a&lt;0&lt;+a-) וכדבר אשר ראינו באין המספרי יתאמת בכל פרטיו גם באין של המציאות; הן מחכמת המכניקה נודע לנו ששני כוחות השוים זה לזה בכמות גודלם אך מתנגדים זה לזה בנטיית פעולתם בהיפגשם יחד ישביתו זה את זה - ישובו והיו לאין עד כי כל פעולה לא תיראה מהם וחוצה כי כל פעולתם פנימה פעולת כל אחד מהם על השני בלבד. ועתה אחרי שידענו זאת נניח כי יש לנו אין מוחלט אשר כל פעולה וכל כוח בו אין ונקראהו בשם '''&lt;big&gt;א'&lt;/big&gt;''' ונניח עוד כי מצוא יימצאו לנו שני כוחות גדולים לבלי תכלית שוים זה לזה בכמות גודלם ומתנגדים זה לזה בנטיית פעולתם אשר על כן, כפי אשר אמרנו, ישביתו זה את זה והיו לאין אשר נקראהו בשם '''&lt;big&gt;ב'&lt;/big&gt;''' ועתה מי הוא החכם ויגיד לנו ההבדל שבין שני מיני האין האלה בין האין '''&lt;big&gt;א'&lt;/big&gt;''', אשר יחסר בו, לפי הנחתנו, כל כוח וכל פעולה ובין האין '''&lt;big&gt;ב'&lt;/big&gt;''', אשר אף כי גם בו לא ייראה כל כוח וכל פעולה, בכל זאת הלוא ידענו כי שני כוחות יפעלו בו הגדולים לאין תכלית? אך אין מכ=גיד ואין משמיע ההבדל שביניהם מן העולם ועד העולם, כי אומנם כל הבדל ביניהם אין. ואם הדבר הוא כן, הנה יען כי האין '''&lt;big&gt;ב'&lt;/big&gt;''', שיצא לנו מהשבתת הכוחות הוא מלא כוח ופעולה ישות ותושיה, אשר על כן האין '''&lt;big&gt;א'&lt;/big&gt;''' הוא כן, וכל ההבדל שביניבם הוא רק בזה, כי את מושג האין '''&lt;big&gt;א'&lt;/big&gt;''' נחשוב בכלל, לא נגזרהו לגזריו ולא נםרידהו ליסודותיו להתבונן בו אץ אשר יימצא בקרדו ואת יסודותיו אשר מהם הורכבה עצמותו טעל כן תהיה דעתנו בו מטושטשת (כאשר יקרא אותה לבנץ בחליקותיו את ידיעת הדברים) ואולם מושג האין '''&lt;big&gt;ב'&lt;/big&gt;''' נדע ידיעה ברורה כי נדע את יסודותיו אשר מהם הורכב וכל אשר ימצא בקרבו. אפס ההבדל הזה הלוא הוא רק ביחוסו לנו אבל לא בהאין בעצמו כי גם אם נדע את ה&quot;אין&quot; ידיעה מטושטשת וגם אם נדעהו ידיעה ברורה הנה עצם ה&quot;אין&quot; ומהותו אחד הוא כמובן, הלוא הוא: כוחות גדולים לבלי תכלית, אדר מחציתם האחת תיחשב לחומר ומחציתם השנית לכוח הפועל בהחומר, ומניעו ממקומו הלוך והניע, עד כי אין רגע אשר ישאר על מצב אחד, כי התעיף עיניך בו והנה הוא תוהו ובוהו אפס ואין; והיודע את ראשי יסודות חוכמת החשבון והטבע, כםי אשר התפתחו בימינו אלה, אשר יגזרו אומר כי לכל כוח פועל יהיה תמיד כוח פועל מתנגד השוה אליו בכמות פעולתו, הוא יידע כי האין הזה אשר התפלספו בו הפילוסופים מעולם הוא הוא עצם העולם ומהותו, ואז יידע להעריך את חוכמת חכמינו אשר אמרו כי העוחם נברא מאין ויסודו אין. אף כי &quot;אין הא&quot; לא ייאמר על כל מאומה, באשר הוא שלילה בלי כל חיוב, בכל זאת יכלול אמיתיות גדולות ושונות והוויה רבה, והן הנה המהווים את &quot;האין-הא&quot; הוויה זרה ונפלאה מאוד, כי ההוויה הזאת לא תובן עד מה באשר תכלול בה דבר והיפוכו, דבר אשר אין בו ככל מאומה, ובכל זאת היה יהיה, ודעת הוויה הזאת היא היא הנקראת בשם הרגשת החושים, השמה את &quot;אין-הא&quot; כאילו הוא הוא ונמצא באמת ואנחנו נקראהו בשם &quot;אי&quot;{{הערה|וכאשר כן יעשו גם בעלי חוכמת המספר, אשר יקראוהו בשם לשורש השני ממספר האחד והמשולל, ויסמנו אותו באות i הרומית, בהניחם כי &lt;math&gt;\sqrt{a(-1)}&lt;/math&gt; שורש השני ממספר כללי משולל יהיה לפי זה &lt;math&gt;\sqrt{a(-a)}=ai&lt;/math&gt; ואף כי שורש השני של מספר משולל לא יוכלל בו כל מספר, בכל זאת, יען כי יוכללו בו אמיתיות רבות ושונות, הנה הן ישימו אותו להווה, וכאילו הוא נמצא באמת, ואשר על כן יקראוהו גם בשם, וידברו בו, כאילו הוא מספר, למען יבארו את כל האמיתיות הנמצאת בו. ואמנם כי השגת החושים היא השגה הכוללת בעצמה דבר והיפוכו, הוא מבואר מאשר קנט בעצמו הראה כבר לדעת, כי הרגשת החושים את הדברים הוא '''דבר אשר הוא בלי כל אחדות'''; והמשפט הזה הוא כולל בו דבר והיפוכו יחד, כי מושג &quot;דבר&quot; כולל בו אחדות, כמובן, ואשר, על כן, יהיה הנשוא '''אין כל אחדות''' סותר להנושא '''דבר'''. ולבד מזה, המה יען כי כל הרגשה בחושים היא רק ע&quot;י תנועה וכבר הראה זנון, אחד הפילוסופים האלאים, כח החא כוללת בה דבר והיפוכו.}}.

פה עלינו להעיר על ההבדל הרב שבין המאמר: הדבר איננו הדבר ובין המאמר: הדבר הוא אין הדבר, כי במאצר הראשון מושא המאמר, &quot;הדבר&quot; הוא חיובי, והנשוא: &quot;איננו הדבר ההוא&quot;, הוא שלילי השולל את הנושא, בלי השאיר כל מאומה, והוא דבר הסותר  את עצמו, ואולם במאמר השני הנושא הוא: &quot;הדבר&quot;  והנשוא הלוא הוא אפוא &quot;אין הדבר ההוא&quot; שניהן חיובים ושניהם נמצאים, רק כי האחד הינהו היפך השני, והוא שני הפכים הסותרים זה את זה, אחר כי &quot;אין-הא&quot; הוא שלילה בלי כל חיוב, כאמור, ורק כאשר נדבר מה&quot;אין-הא&quot; כאילו הוא נמצא, למען הוציא ממנו האמיתיות הנכללות בו אזי יהיה ההיפך האחד הלוא הוא ה&quot;הא&quot; חיובי, וההיפך השני הלוא הוא &quot;אין-הא&quot; בדוי{{הערה|Fictio}} אשר נבדה לו מצירות מלבנו, והוא פעולת כוח המדמה שבנו אשר פעולתו אחת עם פעולת החושים כאשר יבאר הלאה. קנט בספרו: &quot;בקורת השכל הנקי&quot;{{הערה|הכוונה ל&quot;בקורת התבונה הטהורה&quot;.}} (מחלקה שניה, ספר שני, חלק שלישי, פרק רביעי) השיב על ההוכחה, אשר תוכיח מציאות אלקים, מהמובן של שם אלקים, כי יען שהמילה הזאת מובנה הוא: '''אשר כל יכיל''' ואשר על כן יכיל בו, בהכרח, גם את המציאות וההוויה, והוא השיב על ההוכחה הזאת, כי היא מוכרחת רק אז אם נניח מקודם מציאות הנושא אלקים, אשר אז בהכרח שיהיה לו גם הנשוא: '''כל יכיל''' ובתוכו גם המציאות וההוויה, כי אם לא כן - יהיו שני הפכים יחד בדבר אחד; לא כן הוא אם נשלול את הנושא והנשוא ביחד, כי אז לא תהיה כל סתירה, כי הסתירה תהיה רק כאשר שם הנשוא סותר להנושא, לא כן הוא אם גם הנושא וגם הנשוא לא יהיו. אולם כבר הראינו למדי כי ה&quot;הא&quot; הוא כל יכיל ו&quot;אין הא&quot; לא ייאמר על כל מאומה, ולא נוכל לאמור כי לא יהיה נושא ה&quot;הא&quot;, כי אם לא יהיה נושא ה&quot;הא&quot;, לא יהיה כל נושא כי הלוא ה&quot;הא&quot; כולל הכל, כאמור, ואין כל נושא הוא שוא ודבר כזב, כי הלוא הדבר ההוא בעצמו, והוא: '''אין כל נושא''' יוכל להיות נושא, והוא, כי נאמר על '''אין כל נושא''', כי הוא בעצמו, '''אין כל נושא''', אשר אז הלוא יהיה '''אין כל נושא''' הראשון נושא המאמר אשר עליו ייאמר הנשוא, כי הוא בעצמו '''אין כל נושא''', ואם '''אין כל נושא''' יהיה נושא יהיה אם כן הדבר סותר את עצמו, כי הנושא '''אין כל נושא''' סותר להנשוא &quot;נושא&quot; ולפי שדבר הסותר את עצמו הוא שוא ודבר כזב אשר על כן '''אין כל נושא''' הוא שוא ודבר כזב כאשר אמרנו.

לפי דעת קנט ייחלקו הדברים בכלל לשניים אל '''דברים לעצמם'''{{הערה|Nouman.}} ואל '''מראות הדברים'''{{הערה|Phaenomen.}}. '''הדברים לעצמם''' המה הדברחם כפי מה שהם בעצמותם בלי בתייחסם לנו, '''ומראות הדברים''' המה הדברים כפי אשר ייתראו אלינו, ואולם נעמיק חקור ונשאל על '''מראות הדברים''': מה הוא? אם הוא '''דבר''', אם כן, אין הבדל באמת בין הדברים לעצמם ובין מה שנקראהו '''מראות הדברים''', כי הלוא כל אחד מהם הינהו דבר לעצמו, ואם '''מראות הדברים איננו דבר''', הנה, יען כי השם '''דבר''' ייאמר על כל אשר יש בו איזה רעיון, אשר על כן, יהיה '''מראות הדברים''', אשר '''איננו דבר''', מחוסר כל רעיון, ולפי שאשר אין בו כל רעיון הוא רק דבר הסותר את עצמו, אשר על כן יהיה בהכרח, לפי זה, '''מראות הדברים''' - דבר הסותר את עצמו, והוא שוא וכזב ומציאותו, אם גם נניח שיימצא, בדויה והיא המציאות, אשר נקראה אנחנו בשם דמיון ואשר על כן נוכל לאמור עוד כי '''הדברים לעצמם''' המה נמצאים אמיתיים, אולם '''מראות-הדברים''' היא המצאת דמיון, כי כל מציאותה היא רק בדמיון לבד, והיא היא המציאות, אשר תתוודע אלינו על ידי השגת החושים, היא דבר הסותר את עצמו והוא כולל בעצמו נושא ונשוא: הנושא- '''דבר''' יש בו רעיון ומובן הוא לנו, אולם הנשוא הלוא הוא: '''הסותר את עצמו''', אין בו כל רעיון, ובלתי מובן לנו. הנשוא הזה בפני עצמו הוא מאמר סתום החסר את נושא המאמר, ואמנם איננו חסר רק למראה עין בלבד, אבל באמת יש לו נושא, אך הינהו נסתר בו, וכלול הוא בתוכו, ומובן הוא ממנו כי מאמר '''הסותר את עצמו''' מובנו הלוא הוא: '''דבר הסותר את עצמו''', ואשר על כן ייחלק הנשוא עוד הפעם לנושא: '''דבר''' אשר יש בו רעיון ומובן הוא לנו, ולנשוא: '''הסותר את עצמו''' אשר אין בו כל רעיון, והוא בלתי מובן, ואשר אם נגזרהו לגזריו נמצאהו עוד הפעם כולל בתוכו איזה דבר מובן לנו, ואיזה הבלתי מובן לנו, וכן ילך הדבר עד עדי עד, ואשר מזה יצא לנו, כי ככל אשר נבאר את השגת החושים הלוך ובאר, עדי עד, בכל זאת ישאר תמיד בהשגת החושים מושג אחד בלתי מובן, ואשר עד עולמי עד לא נוכל להבינהו מה הוא; דרך משל: מהות האודם והירקות הלובן והשחרות, מהות העונג והכאב וכדומה להם אשר אף אם נרבה כחול דברים לא נוכל, בכל זאת, להבינם לאחר: מה הוא ואיך הוא מהות הרגשתנו אותם, ואף כי נבינהו בינה שהאודם הוא גלי אור ארוכים והירקות גלי אור קצרים, לא יבין השומע, בכל זאת כלום ממהות ההרגשה עצמה איך היא ומהותה והוא הוא אשר יעשה כל דבר, לפי מהטא לבנץ בחליקותיו את המדע, למעד הבלתי שלם.

==ג==
'''הוויה''' תיקרא מה שה&quot;הא&quot; הוא &quot;הא&quot;, כי אם נאמר שמהות '''ההוויה''' איננה מה שה&quot;הא&quot; הוא &quot;הא&quot; כי אם איזו מהות אחרת, אם כן, כאשר תהיה המהות הזאת ב&quot;הא&quot;, אזי יהיה ה&quot;הא&quot; גם מה שאיננו &quot;הא&quot; אכן לפי כי &quot;הא&quot; איננו &quot;הא&quot; הוא דבר הסותר את עצמו אשר הוא שוא וכזב ונמנע מהיות ונמנע מהיות אשר על כן אם כאשר ה&quot;הא&quot; איננו &quot;הא&quot; הוא נמנע נהיות, ולא יהיה אף כאשר ה&quot;הא&quot; הוא &quot;הא&quot;, הנה יצא לנו מזה כי '''הוויה''' היא אך מה שה&quot;הא&quot; הוא &quot;הא&quot;, כאשר אמרנו הו אם יצא לנו מזה כי '''הוויה''' היא אך מה שה&quot;הא&quot; הוא &quot;הא&quot;, כאשר אמרנו, או אם נאמר הלשון הפילוסופים הנה '''ההוויה''' היא קישור הנושא עם הנשוא, אשר הוא הנושא בעצמו.

קנט יגדיר את '''ההוויה''' כי היא דבר העומד בעינו תמיד בכל השנויים העוברים עליו (ברוקת השכל הנקי, מחלקה הראשונה, אנלגיה הראשונה). הגדר הזה נכלל הוא באמת בביאורנו את ההוויה, כי דבר העומד בעינו, הלוא הוא דבר אשר לא ישתנה לדבר זולתו, רק הינהו הדבר ההוא בעצמו, ואולם כאשר נאמר כל איזה דבר, כי הוא הדבר ההוא בעצמו, הנה הלוא בזה עצמו נגביל אותו לאמור: הדבר הזה הינהו אך הדבר הזה בעצמו, ואיננו מתפשט מגבול הדבר הזה וחוצה, ובזה הלוא נשים לו חוץ אשר שם יימצא אין הדבר הזה, ומהו אין הדבר אשר הוא הדבר בעצמו, הלוא הוא אך הדבר אשר איננו הדבר בעצמו, והוא הדבר אשר ילך הלוך והישתנות הלוך והישתנות, עד כי אים אף רגע אחד קטן לבלי  תכלית, אשר יהיה בו את אשר הוא, וזה הוא חלק השני מגדר ההוויה לקנט.

מהאמור יוצא לנו, כי '''ההוויה''' היא '''הגבלת ה&quot;הא&quot;''' כי הלוא נגביל אותו לאמור: ה&quot;הא&quot; הינהו אך &quot;הא&quot;, ואיננו מתפשט מגבול ה&quot;הא&quot; וחוצה, אפס כי הדבר הזה עצמו הלוא נשים לו חוץ, כי ההגבלה הלוא היא אשר נגביל אותו מכל זולתו, ואם אין '''זולת''' - אין הגבלה, כמובן, ויען כי זולת ה&quot;הא&quot; הוא אך &quot;אי&quot;, אשר על כן בהגבלתנו את ה&quot;הא&quot;, נשים בזה בהכרח את ה&quot;אי&quot; לנמצא, אכן יען כי ה&quot;אי&quot; לא יימצא באמת, רק הינהו בדוי לבד (לעיל סעיף ב), אשר על כן גם '''ההוויה''', אשר היא הגבלת ה&quot;הא&quot; מן ה&quot;אי&quot;, הינה אך בדויה, למען הוציא ממנה כל האמיתיות הנכללות בה, כאשר ביארנו ב&quot;אי&quot;, אשר אמנם כן הוא באמת, כי '''ההוויה''' אשר היא אך קישור הנושא עם הנשוא, שהוא הנושא עצמו, הינה אך '''מחשבית''' בלבד, ואיננה דבר מה ממשי נוסף על הדבר, רק היא פעולת המדמה אשר ישים הנושא לנשוא וכאשר יבחנהו וימצאהו הנושא עצמו לא זולתו, הנה יחברהו עמו להיות אחד, אבל באמת אין פה לא נשוא ולא התחברות, כי אם נושא לבד וזה הוא גם כן דעת קנט אשר שם את '''ההוויה''' לאחד הנשואים{{הערה|קטגוריה}} אשר ישא השכל על המציאות ואשר רק על ידם ייתראו לו הדברים: '''וההוויה''' היא אחת מהם, אשר מזה יצא לנו, כי '''ההוויה''' איננה בהדברים עצמם, כי אם השכל יתן אותה להם וכאשר ביארנו, והנה אנחנו נבדיל בין בידוי ה&quot;אי&quot; אשר נקראהו בשם &quot;דמיון&quot; ובין בידוי ה&quot;הא&quot; היוצא ובא כבידוי ה&quot;אי&quot;, כאשר ביארנו, אשר נקראהו בשם &quot;דעת&quot;, ומזה יצא לנו, כי עצם הדעת הוא בידוי ה&quot;הא&quot;, ולפי שבידוי ה&quot;הא&quot; יוצא ובא מבידוי ה&quot;אי&quot;, כאמור, ובידוי ה&quot;אי&quot; יתוודע לנו על ידי השגת החושים, אשר על כן יצא לנו, כי מציאות השכל תלויה במציאות השגת החושים, ואם אין השגת החושים אין דעת השכל.

מהאמור בזה יצא לנו אמנם, כי '''ההוויה''' איננה מהות מיוחדת או איכות מיוחדת, ובכלל איזו הוספה מיוחדת הנוספת בדברים למען עשותם לנמצאים, כי הנה מהות הדברים הלוא היא, אשר השאלה עליה היא: &quot;מה&quot; והוא נושא הדבר, ואיכות הדברים הוא אשר השאלה עליה היא: &quot;איך&quot; והוא נשוא הדבר, ובהם ייבדלו דבר מדבר, כי הדברים השונים ייבדלו זה מזה: או במהותם, והוא במושאיהם השונים זה מזה, או באיכותם והוא בנשואיהם השונים זה מזה, אולם '''ההוויה''' הינה רק קישור הנושא עם הנשוא, שהוא עצמו הנושא, ובזה הלוא לא ייבדל דבר מדבר, כי בכולם, באין כל הבדל, אם הנושא קשור עם הנשוא, שהוא הנושא בעצמו - יהיה אז הדבר &quot;הדבר&quot; ההוא, ואם נושא הדבר איננו קשור עם הנשוא, שהוא הנושא בעצמו - לא יהיה &quot;הדבר&quot; הדבר ההוא וייאמר עליו כי הוא אין. ולפי זה תהיה '''ההוויה''' יחס כל נושא של איזה דבר אל עצמו או יחס הדבר להדבר בעצמו אשר האחד ייקרא בשם נושא והשני בשם נשוא ואיננו דבר מה, נוסף על הדבר, שבהיווספו על הדבר יהיה הדבר, ובהיחסרו יהיה הדבר &quot;אין&quot; מפני שאין כל מאומה נוסף על הדבר בהוויתו, ובהעדרו לא יחסר מהדבר כל מאומה, כי ההוויה והאין המה רק יחסי הדבר אל הדבר בעצמו וכאמור{{הערה|מאשר אמרנו נראה, כי אשר יבדיל החכם מיל בספרו: &quot;שיטת ההיגיון&quot; (ספר ראשון, פרק רביעי, סימן א') בין ה&quot;היות&quot; במובן ההוויה והמציאות, ובין ה&quot;היות&quot; במובן - &quot;הוא&quot; (קישור הדבר עם המדובר עליו, הנושא עם הנשוא) אשר בלשון משתמשים במילה אחת: &quot;היות&quot;, לפי דעתו, אך במקרה, ואשר מזה יצא לנו, לפי דעתו, כמה שגיאות בהיגיון ופילוסופיה, הנה, לדעתנו, לא דיבר נכונה בזה, כי אומנם קיבוץ המובנים האלה במילה אחת איננו אך במקרה, באשמת הלשון, כי אם באמת לא ייפרדו המובנים האלה זה מזה ובכל אשר יימצא המובן האחד יימצא אתו גם המובן השני; כי הנה נאמר: &quot;הכרוב הוא חזון לב הנביאים&quot; (זהו המשל עצמו, שהביא שם להראות כי מילה &quot;הוא&quot; יאמר גם על הדבר אשר איננו במציאות, רק חזון לב בלבד, ואשר מזה הוציא משפטו, כי מובן הקישור אשר במילת &quot;הוא&quot; נבדל מאד ממובן המציאות וההוויה) הלוא זה כאילו אמרנו: &quot;הכרוב איננו - אין חזון לב הנביאים&quot;, כי המשפט הזה מובן אחד לו ולמשפט הראשון, ואולם &quot;האיננו-אין&quot; הוא מובן ההוויה (כי &quot;האיננו-אין&quot; = ה&quot;אין אשר הוא אין&quot; = הדבר אשר הוא הדבר ההוא בעצמו&quot;, והוא הוא עיקר ההוויה והמציאות, כאשר ביארנו), אשר על כן מבאר הוא כי מילת הקישור, &quot;הוא&quot; יכלול בו גם מובן ההוויה והמציאות ואומנם, כאשר אמרנו &quot;הכרוב איננו אין חזון לב הנביאים&quot; לא יקשה עלינו מאומה: איך אמרנו, כי &quot;הכרוב איננו - אין&quot; הלוא הוא אך חזון לב הנביאים לבד; ולמען באר את הדבר הזה באר היטב נאמר, כי במאמר: &quot;הכרוב איננו אין חזון לב הנביאים&quot; נוכל לחשוב לעיקר המאמר אך &quot;הכרוב איננו אין&quot; כי &quot;הכרוב&quot; יהיה נושא המאמר, ו&quot;אין&quot; הוא נשוא המאמר, הנקשר עם הנושא על ידי מילת השלילה &quot;איננו&quot;, ואולם &quot;חזון לב הנביאים&quot; נוכל לחשוב לתואר הפועל, המגביל את נשוא המאמר: &quot;אין&quot; והוא, כי נושא המאמר: &quot;הכרוב&quot; הוא &quot;איננו אין&quot; בהחלט, כי אם &quot;איננו אין&quot; הזה, אשר הוא חזון לב הנביאים, ונוכל גם כן לאמור: כי &quot;איננו-אין&quot; הוא, הינהו נשוא המאמר, ו&quot;חזון לב הנביאים&quot;, תואר הפועל, המגבילו, כי את נשוא המאמר נוכל לחשוב תמיד, כי הוא אך תואר הפועל למילת הקישור, ואת מילת הקישור נוכל לחשוב לנשוא האמיתי במאמר, ואם כן, סרה קושיית מיל והיתה לאין. וכן כאשר נאמר: &quot;זה הוא אדם&quot;, האיש הזה &quot;הוא אברהם&quot;, &quot;הדבר הזה מראה או נשמע&quot;, &quot;הדבר הזה הוא מחזה&quot;, &quot;הדבר הזה הוא אין&quot;, (הם כל המשלים שהביא שם) הלוא כל אלה כאילו אמרנו: &quot;זה איננו לא אדם&quot;, &quot;האיש הזה איננו לא אברהם&quot;, &quot;הדבר הזה איננו לא נראה, או איננו לא נשמע&quot;, &quot;הדבר הנה איננו - לא מחזה&quot;, &quot;הדבר הזה איננו לא אין&quot;, בכל אלה ובכל הדומים להם, הנשואים המה כתארי הפועל לנשוא האמיתי, &quot;הוא&quot; = איננו לא; &quot;איננו-אין&quot;, ה&quot;אין&quot; שהוא = &quot;אין היות&quot;; כי את קישור המאמר, המקשר הנושא והנשוא, נוכל לחשוב לנשוא האמיתי במאמר, ונשואי המאמרים לתארי הפועל המגבילים את הנשוא; שהוא קישור-המאמר היות: וכוונת ההגבלה לאמור: הנשוא איננו ההיות בהחלט, רק הינהו ההיות בהגבלה; מציאותו של הכרוב הוא בחזון לב הנביאים בלבד, מציאותו של  הדבר הזה הוא במה שהוא נראה או נשמע, והוויתו של הדבר הזה הוא במה שהוא מחזה, והוויתו של הדבר הזה הלוא הוא במה שהוא אין, והוא - כי איננו נמצא כלל. &lt;br&gt; וכן להיפך, כאשר נאמר: &quot;הדבר יהיה&quot;, הנה נוכל לחשוב את המאמר הזה למאמר קצר, אשר יחסר בו נשוא המאמר, כי אומנם היה עלינו לאמור: &quot;הדבר יהיה הדבר ההוא&quot;, אך יען כי זה מובן מאליו, כי אחר שאמרנו שהדבר יהיה, והיות כל דבר הלוא הוא אך מה שהדבר הינהו הדבר ההוא בעצמו, כאשר ביארנו בזה, אשר על כן נחסר את הנשוא במאמר, כדבר המובן מאליו. וכן את המאמר: &quot;הדבר ההוא לא יהיה הדבר ההוא&quot;, ואך יען כי המאמר הזה יכלול בעצמו דבר הסותר את עצמו, החדל לעולם, ולכן מובן הוא, כי באופן זה לא יהיה, לא הדבר ולא הנדבר עליו, לא הנושא ולא הנשוא, ואשר זה נאבה באמת לפרש במאמר, ואך כדבר המובן מאליו נעזוב במאמר את הנשוא ונאמר אך, כי &quot;הדבר לא יהיה&quot;, והוא כי הנושא לא יהיה, ולפי מה שהראינו הנה מילת יהיה במאמר: &quot;הדבר יהיה&quot;, ומילות &quot;לא יהיה&quot; במאמר: &quot;הדבר לא יהיה&quot; המה באמת אך קישור הנושא עם הנשוא, החסר במאמר ומובן מאליו. &lt;br&gt; היוצא לנו מזה, כי גם אם נפריד כל מובן, מובן הקישור ומובן ההוויה, במילה מיוחדת לו לבדו, השונה במיבטאה מהמילה המורה על המובן השני, בכל זאת, אחר התבוננות וניתוח המובנים לגזריהם, נמצא עוד הפעם שני המובנים יחד בכל מילה ומילה משני המובנים האלה, כי יהיו שני המובנים גם במילה אחת וגם במילה השנית, יען שבאמת שני המובנים האלה קשורים ואחוזים יחד זה בזה ולא יפרדו, ובכל מקום אשר נמצא את האחד שם נמצא את השני עמו.}}.

==ד==
&quot;הא&quot; ייאמר עליו כי הוא &quot;אך הא&quot;, כי לא ייאמר עליו &quot;אי&quot;, באשר &quot;אי&quot; לא ייאמר על כל מאומה אשר על כן יאמר על &quot;הא&quot; כי הוא &quot;אך הא&quot;, כאשר אמרנו.

==ה==
'''ה&quot;הא&quot;''' אשר הוא &quot;הא&quot; ייאמר עליו &quot;אך הא&quot;, וכן '''ה&quot;הא&quot; אשר הוא &quot;הא&quot; אשר הוא &quot;הא&quot;''' ייאמר עליו &quot;אך הא&quot;, וכן עדי עד כי &quot;הא&quot; אשר הוא &quot;הא&quot; לא ייאמר עליו &quot;אי&quot;, באשר &quot;אי&quot; לא ייאמר על כל מאומה; וכן '''&quot;הא&quot; אשר הוא &quot;הא&quot; אשר הוא &quot;הא&quot;''' ייאמר עליו &quot;אך הא&quot;, כי &quot;אי&quot; לא ייאמר עליו באשר &quot;אי&quot; לא ייאמר על כל מאומה וכן עדי עד, אשר על כן יצא לנו מזה כי '''&quot;הא&quot;''' הוא '''&quot;הא&quot; הוא &quot;הא&quot; הוא &quot;הא&quot; עד עדי עד'''.

==ו==
'''&quot;הא&quot;''' הוא '''&quot;אי-אי&quot;''' כי יען ש&quot;הא&quot; הוא &quot;הא&quot; ו&quot;אי&quot; איננו &quot;הא&quot; ולפי תמונת ההגיון הראשונה שבשניה הנקראת בשם Cesare יצא לנו כי '''&quot;הא&quot;, אשר הוא &quot;הא&quot; - איננו''' &quot;אי&quot; ויען כי '''&quot;הא - איננו&quot;''' הוא: '''&quot;איננו - הא&quot;,''' כי הלוא כל הבדל אין אם נאמר: '''הא-איננו&quot;''' או אם נאמר: '''&quot;איננו-הא&quot;,''' כמובן '''ו&quot;איננו - הא&quot;''' הלוא הוא: '''&quot;אי&quot;''' אשר על כן יצא לנו מזה כי &quot;הא&quot; הוא '''&quot;אי-אי&quot;,''' כאשר אמרנו.

מזה נראה ההוויה הרבה והאמיתיות השונות לאין מספר הנכללות ב&quot;אי&quot; כאשר אמרנו, כי לפי מה שהראינו בזה, הנה יסודות ה&quot;הא&quot; הינם &quot;אי&quot; - וכביכול כאילו ה&quot;הא&quot; הורכב מה&quot;אי&quot; כהמים המורכבים מהחמצן והמימן; אף כי שונה היא, אמנם, ההרכבה הזאת מכל ההרכבות החימיות בתכלית השינוי, כי כל ההרכבות החימיות השונות נוכל להפרידן ליסודותיהן, אשר הורכבו מהם בכוח גדול או קטן, לפי ערך חוזק ההרכבה החימית, לא כן היא ההרכבה הזאת, הרכבת שני ה&quot;אי&quot; להיות ל&quot;הא&quot;, אשר לא נוכל להפרידם עד עולמי עד. אשר על כן נוכל לדמות אותה לנו, כאילו יסודות ה&quot;אי&quot;, אשר מהם הורכב ה&quot;הא&quot; - התלכדו יחד בכוח חימי הבלתי בעל תכלית בחוזקו, ואשר על כן יידרש להפרדתם כוח גדול כזה החזק עוד מכוח בלתי בעל תכלית, ולפי שכוח חזק מכוח בלתי בעל תכלית נמנע לעולמי עד, אשר על כן תימנע גם הפרדת ההא ליסודותיו במציאות לעולמי עד, ורק הדמיון הכוזב והוודאי יפריד ביניהם וישימם לפני השכל והדעת, יוצאי ירכו, בה&quot;הא&quot;, (לעיל סעיף ד), להשכיל לדעת ולהבין את כל החוקים והתורות הנמצאים בהם, כל חוק וחוק בפני עצמו וכל תורה ותורה לבדה. והחוקים והתורות האלה, אשר הינם בלי ספורות, הם הם עצמות ה&quot;הא&quot; וזולתם אין בו עוד כל מאומה, והיה אם נקח לנו את אחד החוקים ונשים אותו לנושא, אז ייתראו לנו כל יתר החוקים והתורות כתלויים בו ויוצאים ממנו, וכאילו הוא העיקר ומציאותו, כפי המיבטא הרגיל, יש '''בו ממש,''' והם הטפלים ומציאותם '''הבל ותוהו,''' אף כי באמת כוח כולם שוה, בענין המציאות, באין הבדל בינים כל מאומה, כי מכולם יחד יתכונן ה&quot;הא&quot;, וכל אחד ואחד מהם נוכל לשום לעיקר ה&quot;הא&quot;, כי הוא יהיה הנושא, והנשארים יהיו איכותיו הטפלים לו, כי אין כל הבדל מאומה בענין המציאות בין הדבר אשר נקראהו בשם '''עיקר,''' ובין הדבר אשר נקראהו בשם '''טפל''', כי מציאותם של שניהם שוה, ורק ההרגל אשר הרגלנו לשים את הדבר אשר נקראהו בשם '''עיקר''' תמיד בראש ומחשבתנו תשים מעיינה בו בתמידות יתר הרבה מאשר על האחרים הנקראים בשם '''טפל,''' עד כי בין כל הרעיונות כולם אשר יהיה לנו על הדבר בכלל, הנה הרעיון, מאשר נקראהו '''עיקר הדבר,''' יבהיק במחשבתנו יתר על כולם וההרגל הזה והענין הזה אשר נחלוק לו תשומת לבנו שכם אחד על כולם הוא הוא אשר יתעה אותנו מני דרך לחשוב: כי רק העיקר נמצא באמת ויש בו ממש, ומציאותם של הטפלים הוא הבל ותוהו הפורח באוויר וכל ממש אין בו. דרך משל: מציאותו של הגוף נחשוב למציאות שיש בו ממש, אולם המראה, הגוף והתנועה וכדומה להפ אשר בהגוף נחשוב לתלויים בו לבד וכל ממש אין להם, אבל אם נעמיק לחקור נמצא כי באמת גם הגוף בעצמו הינהו רק קיבוץ רעיונות שונים, כמו המוטות, הממדים, בלתי-החדור והכובד וכדומה להם אשר אין ביניהם ובין המראה, התנועה והקול כל מאומה, ורק אנחנו בחרנו רעיונות אחדים מהם לשימם לעיקר והאחרים לטפל, אבל בהם בעמצם אין כל הבדל כאשר ביארנו והיודע בחוכמת הטבע והמכניקה כפי נה שהן בימינו אלה, ישתומם לראות כי מושג ה&quot;חומר&quot;{{הערה|מסה}} מורכב הוא משני מושגים אחרים, הלוא המה: &quot;המשקל והכובד&quot; וחלוקתם זה על זה 
==הערות שוליים==</text>
      <sha1>nijikgc36xr4p07s5hwajchfzov19fy</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947959</id>
      <parentid>2947953</parentid>
      <timestamp>2025-07-11T07:44:55Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>יאיר שלא</username>
        <id>40302</id>
      </contributor>
      <origin>2947959</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="47226" sha1="eol5alyfcwuwy843l7jijhxcb0bm3uq" xml:space="preserve">{{בעבודה}}
{{ספר חול
|מחבר=שם טוב גפן
|שם ספר=תורת הממדים לאין ספורות
|שם נוסף=ספר ראשון - ספר העולם
|הקודם=תורת הממדים לאין ספורות/מבוא
|רישום הקודם=מבוא
|הבא=תורת הממדים לאין ספורות/ספר המדידה - פתיחה
|רישום הבא=ספר המדידה - פתיחה
|סוגה=
}}

==א==
&quot;הא&quot;{{הערה|המילה &quot;הא&quot; היא עצמה &quot;ה&quot; הקריאה, המורה על כל דבר, יהי אשר יהיה, אך אם הוא נושא המאמר (והדגש שאחרי &quot;ה&quot; הקריאה יורה על חסרון אות א ונושא המאמר הוא כל אשר דעתנו נדונית עליו, ואף הסותר את עצמו ומוזר הוא להדעת, בכל זאת, הלוא דעתנו נדונית עליו, זה עצמו, כי הוא מוזר להדעת, ועל כן יכול הוא להיות נושא המאמר.}} היא מילה אשר תיאמר על כל, על כל דבר ודבר יהי אשר יהי וגם על כולם יחד, כי תיאמר על הדבר, על אין הדבר, על אין אין הדבר ועל אין אין אין הדבר עד עדי עד{{הערה|ביאור. אם אומנם יש חוק להשכל, הנקרא בשם חוק הוצאת השלישי Tex exclusi Tertii. אשר יביע אומר, כי מלבד הדבר ואין הדבר אין עוד דבר שלישי, כי כל הינהו אך או הדבר או אין הדבר, אפס כי ה,הא&quot; כולל הכל, גם אם נאמר כי החוק הזה איננו, כי אומנם כל החוקים תלויים ויוצאים מה&quot;הא&quot; ונוסדים עליו, אולם ה&quot;הא&quot; איננו נוסד על איזה חוק, ואיננו תלוי בכל מאומה, אשר על כן, אמרנו בפירוש, כי ה&quot;הא&quot; ייאמר על הדבר, על אין הדבר, על אין אין הדבר ועל אין אין אין הדבר עד עדי עד.}}.

ובזה תדמה המילה &quot;הא&quot; בכל פרטיה לשורש שני של המחויב &lt;math&gt;\sqrt{a(+1)}=&lt;/math&gt; כי כמו שהמילה &quot;הא&quot; תיאמר על כל, כן שורש שני של המחויב יוכל להיות גם מספר מחויב גם מספר משולל, כי יכלול בו את כל המספרים כמחויבים כמשוללים עד בלי ספורות מהמספר המשולל אשר אין מספר לו = ∞- עד האין = 0 ועד המספר המחויב אשר אין ספורות לו = ∞+.

==ב==
&quot;אין-הא&quot; הוא מאמר, אשר לא ייאמר על כל מאומה, כי אם נאמר כי על איזה דבר ייאמר שהוא &quot;אין-הא&quot;, הנה יען כי הדבר ההוא, שעליו ייאמר: &quot;אין-הא&quot;, הוא חלק מהכל, כי בכל הלוא יוכלל גם הדבר ההוא, כמובן, ובאשר כי ה&quot;הא&quot; תיאמר על הכל, כאמור, הלוא ממילא תיאמר גם על הדבר ההוא ואשר על כן יהיה הדבר ההוא&quot; הא&quot;, לא &quot;אין הא&quot; כאשר אמרנו בתחילה, ומזה כי &quot;אין-הא&quot; לא ייאמר על כל מאומה כאשר אמרנו{{הערה|בזה ידמה &quot;אין הא&quot; בכל פרטיו לשורש השני של המשולל &lt;math&gt;\sqrt{a(-1)}&lt;/math&gt; כי כמו שהמאמר &quot;אין הא&quot; לא ייאמר על כל מאומה, באשר על כל ייאמר רק &quot;הא&quot;, כן שורש השני של המשולל לא יוכלל בו כל מאומה באשר הכל, בלי יוצא מן הכלל מאומה, יוכלל בשורש השני של המחויב.}}.

אם אומנם כמו זר ייראה הדבר, לכאורה, כי מושג ה&quot;הא&quot; אין לו &quot;אין&quot; ו&quot;אין הא&quot; ריק מכל מושג, מה שלא מצאנו כזאת בכל יתר המושגים כולם. אומנם הדבר הזה יוצא הוא ממהות מושג ה&quot;הא&quot; השונה במהותו ממהות כל המושגים זולתו, כי כל המושגים כולם עצמותם ומהותם הוא ההגבלה, אשר יגביל את כל מושג ומושג לעצמו, ואשר על כן יהיה לכל מושג ומושג דבר שיהיה בתוך הגבול, אשר יגביל את המושג ההוא, הלוא הוא המושג עצמו, המונח בתוך גבולו, ודבר שיהיה מחוץ לגבולו, והוא אשר יקרא בשם &quot;אין&quot; המושג ההוא. אכן המושג &quot;הא&quot; אשר עצמותו ומהותו הלוא היא שלילת כל הגבלה וכל צמצום כאמור (סעיף א) ואם אין לו כל הגבלה לכן אין לו חוץ, כי הכל נכלל במושג &quot;הא&quot;, בלי יוצא מן הכלל מאומה{{הערה|כאשר נשים לבנו להמושגים השונים, נראה כי ככל אשר ירבה מספר הגבלות המושג, כן ירבה וכן יפרוץ גם &quot;אין&quot; המושג ההוא, וככל אשר תמעטנה הגבלותיו, כן ימעט וכן ייצער, לעומת זה, גם &quot;אין&quot; המושג ההוא, דרך משל: מושג האדם המוגבל בהגבלות רבות, כי גדרו הלוא הוא: הדבר שהוא בעל מוטת שלושת הממדים, פרה ורבה ומוליד בדומה לו, מרגיש ומתנועע לרצונו ומדבר בהשכל ודעת. והנה המושג המוגבל בהגבלות הרבות האלה, הוא קטון מאוד בכמות גודלו, כי לא יכלול בו אך את מין האדם בלבד, וכל זולתו מונח חוץ לגבולות המושג ההוא, ואשר על כן יהיה &quot;אין אדם&quot; גדול מאוד מאוד, כי הלוא יכלול בו את כל המציאות עד לבלי תכלית, מלבד מין האדם, ואולם, כאשר נסיר הגבלה אחת מהגבלותיו, והיא ההגבלה האחרונה: &quot;מדבר בהשכל ודעת&quot;, הנה ישאר לנו &quot;הדבר שהוא בעל מוטת שלושת ממדים, פרה ורבה ומוליד בדומה לו, מרגיש ומתנועע לרצונו&quot;, אשר יכלול בו, מלבד מין האדם, גם את כל החי למינהו, מה שנחשב בראשונה לאין המושג, ומזה נראה, כי בחסר רק הגבלה אחת מהגבלת המושג הקודם, נתגדל המושג למאוד, והוא נתמלא מחורבנו של &quot;אין המושג&quot;, כי במידה ההיא שנתגדל המושג המונח בתוך גבולותיו, אשר יגבילוהו, הנה במידה ההיא בעצמה הלוא נתמעט כמותו של &quot;אין המושג&quot;, המונח חוץ לגבולות אשר יגבילו את המושג. נסיר עוד הגבלה אחת והיא ההגבלה: &quot;מרגיש ומתנועע לרצונו&quot; ישאר אז אך: &quot;הדבר שהוא בעל מוטת שלושת ממדים, פרה ורבה ומוליד בדומה לו&quot;, אשר יכלול בו, מלבד האדם והחי, גם את כל הצומח למינהו ובזה נתגדל המושג, המונח בתוך גבולותיו, יתר הרבה מאשר היה בראשונה ובשניה, ובמידה הזאת בעצמה נתמעט &quot;אין המושג&quot;, כי החי והצומח, אשר נחשבו בראשונה ל&quot;אין המושג&quot;, שבו עתה להיות בתוך גבולולת המושג ואליו ייחשבו מעתה ומ&quot;אין המושג&quot; ייגרע נחלתן. נסיר עוד הגבלה אחת, הלוא היא &quot;פרה ורבה ומוליד בדומה לו&quot; ישאר אך: &quot;הדבר שהוא בעל מוטת שלושת ממדים&quot;, אשר יכלול בו, מלבד האדם החי והצומח, גם את הגוץ, הכולל בו הארץ כולה וכל אשר בה, וגם את כל הכוכבים הרבים עד אין מספר, ואת השמים ושמי השמים עד לאין קץ ולאין תכלית, כי הלוא כל אלה המה בעלי מוטת שלושת הממדים, ואם כן המה גוץ, והמושג המונח בתוך הגבולים, אשר יגבילוהו ונתגדל לפי זה, עד לאין קץ ולין תכלית, ולא עוד, אלא שלדעת שיטת בעלי החומר (מטריאליזם) הנה המושג הזה, המונח בתוך הגבלותיו, הוא כולל הו כל המציאות כולה, וכל זולתו הוא רק דמיון לבד, ולפי דעתם, הנה מצאנו את אשר ביקשה נפשנו, מבלי אשר נצטרך ללכת הלאה, כי לפי אשר יאמרו הם, הנה &quot;אין המושג&quot; ההוא הלוא הוא &quot;אין-גוץ&quot; הוא מאמר, אשר לא ייאמר על כל מאומה, ואף כי אין דעתנו כדעתם בדבר הזה, אכן הלוא דעת לנבון נקל, כי אם נסיר גם את ההגבלות האחרונות, הלוא הנה &quot;מוטת שלושת הממדין&quot; ו&quot;דבר&quot; הנה הלוא אז ישאר &quot;הא&quot; בלי כל גבור, נגיע בזה באמת אל מושג כזה, אשר &quot;אין המושג ההוא&quot; לא ייאמר שוב על כל מאומה, כי הלוא כל גבול אין לו להמושג הזה, שנוכל לאמור: &quot;זה&quot; מונח בתוך גבול המושג, ועל כן לו ייחשב, ו&quot;זה&quot; מונח מחוץ לגבולו ועל כן ייחשב ל&quot;אין המושג ההוא&quot;, ואם אין לו כל גבול, הנה יהיה אז &quot;הכל&quot;, בלי יומא מן הכלל מאומה, להמושג לבדו, ול&quot;אין המושג&quot; ההוא אין כל מאומה, כי הלוא גם &quot;הדבר&quot;, גם &quot;אין הדבר&quot;, גם &quot;אין אין הדבר&quot;, וגם &quot;אין אין אין הדבר&quot; עד עדי עד, אך להמושג: &quot;הא&quot; ייחשבו, כאשר אמרנו, אשר על כן לא נוכל לאמור אשר יהיה לו &quot;אין&quot;, באשר אין על מאומה אשר עליו ייאמר ה&quot;אין&quot; הזה.}}.

ובאמת מושג ה&quot;אין&quot; המוחלט כשהוא לעצמו, אשר גדרו: &quot;ריקות מוחלטת ושלימה באין כל חומר אשר ימלאה, החסר כל כוח וכל פעלה&quot; הנה רעיון כזה הוא רעיון רוח שוא וכזב אשר המציאו להם בני אדם ביום הולדת הפילוסופיה למען הרבות דברים לבלי קץ וספרים לבלי מספר על לא דבר, כי אמנם מושג ה&quot;אין&quot; המוחלט אשר סמל דמותו הוא האין המספרי =0 כאשר ננתחהו לנתחיו ביום ביוולדו במחשבת האדם נמצאהו כי יכלול בו הוויה ופעולה רבה, כי הנה מושג האין המספרי =0 יצטייר במחשבה על ידי הסרת המספר אשר על כן יהיה מושג האין המספרי =0 לא כאשר דימינו עד כה מושג פשוט הקודם בטבע למושג המספר כי אם להיפך מושג האין המספרי הוא מושג מורכב, ויסודי הרכבתו הקודמים לו בטבע, הלוא המה מושג המספר ומושג ההסרה, יוכללו בו כהחלקים בהכלל. וכאשר נתבונן לשני היסודות האלה, אזי נשתומם ונתפלא מאוד כי נראה את אשר לא פיללנו מעולם כי אומנם יכלול האין המספרי =0 חומר וכוח, כי המספרים כשהם לעצמם הם המה חומר האין-המספרי, והסרתם היא הכוח הפועל החומר המספרים להסירם ולשימם לאל, או כאשר נדבר בלשון האלגברה נאמר: האין המספרי =0 איננו מספר כי אם סכום היוצא מחיבור המספר המחויב עם המספר המשולל השוה לו בכמותו, ויסודות הרכבתו הלא הם לפי זה, המספר המחויב =(a+) עם המספר המשולל =(a-) אשר האחד כולל בו '''הנחה ותשומה''' הלוא הוא המספר המחויב, ולכן הוא בדמות החומר אשר גדרו הוא העצלות והמנוחה{{הערה|אינרציה.}} והשני, הלוא הוא המספר המשולל, הוא בדמות '''הכוח הפועל''', אשר מזה נראה כי המספר המשולל לא ישתנה בהווייתו מאומה ממספר המחויב כי שניהם נמצאים, ואשר על כן גם האין המחובר מהם גם הוא נמצא הינהו כי משני דברים נמצאים לא ייצא &quot;אין מציאות&quot; כי הדבר לא יתן מה שאין בו, ואולם ביותר יתבאר זה, כאשר נתבונן לראות כי האין המספרי איננו הקטן במספרים, כי אמנם יש קטון ממנו הלוא המה המספרים המשוללים כאשר נראה מהתמונה האלגברית הזאת (a&lt;0&lt;+a-) וכדבר אשר ראינו באין המספרי יתאמת בכל פרטיו גם באין של המציאות; הן מחכמת המכניקה נודע לנו ששני כוחות השוים זה לזה בכמות גודלם אך מתנגדים זה לזה בנטיית פעולתם בהיפגשם יחד ישביתו זה את זה - ישובו והיו לאין עד כי כל פעולה לא תיראה מהם וחוצה כי כל פעולתם פנימה פעולת כל אחד מהם על השני בלבד. ועתה אחרי שידענו זאת נניח כי יש לנו אין מוחלט אשר כל פעולה וכל כוח בו אין ונקראהו בשם '''&lt;big&gt;א'&lt;/big&gt;''' ונניח עוד כי מצוא יימצאו לנו שני כוחות גדולים לבלי תכלית שוים זה לזה בכמות גודלם ומתנגדים זה לזה בנטיית פעולתם אשר על כן, כפי אשר אמרנו, ישביתו זה את זה והיו לאין אשר נקראהו בשם '''&lt;big&gt;ב'&lt;/big&gt;''' ועתה מי הוא החכם ויגיד לנו ההבדל שבין שני מיני האין האלה בין האין '''&lt;big&gt;א'&lt;/big&gt;''', אשר יחסר בו, לפי הנחתנו, כל כוח וכל פעולה ובין האין '''&lt;big&gt;ב'&lt;/big&gt;''', אשר אף כי גם בו לא ייראה כל כוח וכל פעולה, בכל זאת הלוא ידענו כי שני כוחות יפעלו בו הגדולים לאין תכלית? אך אין מכ=גיד ואין משמיע ההבדל שביניהם מן העולם ועד העולם, כי אומנם כל הבדל ביניהם אין. ואם הדבר הוא כן, הנה יען כי האין '''&lt;big&gt;ב'&lt;/big&gt;''', שיצא לנו מהשבתת הכוחות הוא מלא כוח ופעולה ישות ותושיה, אשר על כן האין '''&lt;big&gt;א'&lt;/big&gt;''' הוא כן, וכל ההבדל שביניבם הוא רק בזה, כי את מושג האין '''&lt;big&gt;א'&lt;/big&gt;''' נחשוב בכלל, לא נגזרהו לגזריו ולא נםרידהו ליסודותיו להתבונן בו אץ אשר יימצא בקרדו ואת יסודותיו אשר מהם הורכבה עצמותו טעל כן תהיה דעתנו בו מטושטשת (כאשר יקרא אותה לבנץ בחליקותיו את ידיעת הדברים) ואולם מושג האין '''&lt;big&gt;ב'&lt;/big&gt;''' נדע ידיעה ברורה כי נדע את יסודותיו אשר מהם הורכב וכל אשר ימצא בקרבו. אפס ההבדל הזה הלוא הוא רק ביחוסו לנו אבל לא בהאין בעצמו כי גם אם נדע את ה&quot;אין&quot; ידיעה מטושטשת וגם אם נדעהו ידיעה ברורה הנה עצם ה&quot;אין&quot; ומהותו אחד הוא כמובן, הלוא הוא: כוחות גדולים לבלי תכלית, אדר מחציתם האחת תיחשב לחומר ומחציתם השנית לכוח הפועל בהחומר, ומניעו ממקומו הלוך והניע, עד כי אין רגע אשר ישאר על מצב אחד, כי התעיף עיניך בו והנה הוא תוהו ובוהו אפס ואין; והיודע את ראשי יסודות חוכמת החשבון והטבע, כםי אשר התפתחו בימינו אלה, אשר יגזרו אומר כי לכל כוח פועל יהיה תמיד כוח פועל מתנגד השוה אליו בכמות פעולתו, הוא יידע כי האין הזה אשר התפלספו בו הפילוסופים מעולם הוא הוא עצם העולם ומהותו, ואז יידע להעריך את חוכמת חכמינו אשר אמרו כי העוחם נברא מאין ויסודו אין. אף כי &quot;אין הא&quot; לא ייאמר על כל מאומה, באשר הוא שלילה בלי כל חיוב, בכל זאת יכלול אמיתיות גדולות ושונות והוויה רבה, והן הנה המהווים את &quot;האין-הא&quot; הוויה זרה ונפלאה מאוד, כי ההוויה הזאת לא תובן עד מה באשר תכלול בה דבר והיפוכו, דבר אשר אין בו ככל מאומה, ובכל זאת היה יהיה, ודעת הוויה הזאת היא היא הנקראת בשם הרגשת החושים, השמה את &quot;אין-הא&quot; כאילו הוא הוא ונמצא באמת ואנחנו נקראהו בשם &quot;אי&quot;{{הערה|וכאשר כן יעשו גם בעלי חוכמת המספר, אשר יקראוהו בשם לשורש השני ממספר האחד והמשולל, ויסמנו אותו באות i הרומית, בהניחם כי &lt;math&gt;\sqrt{a(-1)}&lt;/math&gt; שורש השני ממספר כללי משולל יהיה לפי זה &lt;math&gt;\sqrt{a(-a)}=ai&lt;/math&gt; ואף כי שורש השני של מספר משולל לא יוכלל בו כל מספר, בכל זאת, יען כי יוכללו בו אמיתיות רבות ושונות, הנה הן ישימו אותו להווה, וכאילו הוא נמצא באמת, ואשר על כן יקראוהו גם בשם, וידברו בו, כאילו הוא מספר, למען יבארו את כל האמיתיות הנמצאת בו. ואמנם כי השגת החושים היא השגה הכוללת בעצמה דבר והיפוכו, הוא מבואר מאשר קנט בעצמו הראה כבר לדעת, כי הרגשת החושים את הדברים הוא '''דבר אשר הוא בלי כל אחדות'''; והמשפט הזה הוא כולל בו דבר והיפוכו יחד, כי מושג &quot;דבר&quot; כולל בו אחדות, כמובן, ואשר, על כן, יהיה הנשוא '''אין כל אחדות''' סותר להנושא '''דבר'''. ולבד מזה, המה יען כי כל הרגשה בחושים היא רק ע&quot;י תנועה וכבר הראה זנון, אחד הפילוסופים האלאים, כח החא כוללת בה דבר והיפוכו.}}.

פה עלינו להעיר על ההבדל הרב שבין המאמר: הדבר איננו הדבר ובין המאמר: הדבר הוא אין הדבר, כי במאצר הראשון מושא המאמר, &quot;הדבר&quot; הוא חיובי, והנשוא: &quot;איננו הדבר ההוא&quot;, הוא שלילי השולל את הנושא, בלי השאיר כל מאומה, והוא דבר הסותר  את עצמו, ואולם במאמר השני הנושא הוא: &quot;הדבר&quot;  והנשוא הלוא הוא אפוא &quot;אין הדבר ההוא&quot; שניהן חיובים ושניהם נמצאים, רק כי האחד הינהו היפך השני, והוא שני הפכים הסותרים זה את זה, אחר כי &quot;אין-הא&quot; הוא שלילה בלי כל חיוב, כאמור, ורק כאשר נדבר מה&quot;אין-הא&quot; כאילו הוא נמצא, למען הוציא ממנו האמיתיות הנכללות בו אזי יהיה ההיפך האחד הלוא הוא ה&quot;הא&quot; חיובי, וההיפך השני הלוא הוא &quot;אין-הא&quot; בדוי{{הערה|Fictio}} אשר נבדה לו מצירות מלבנו, והוא פעולת כוח המדמה שבנו אשר פעולתו אחת עם פעולת החושים כאשר יבאר הלאה. קנט בספרו: &quot;בקורת השכל הנקי&quot;{{הערה|הכוונה ל&quot;בקורת התבונה הטהורה&quot;.}} (מחלקה שניה, ספר שני, חלק שלישי, פרק רביעי) השיב על ההוכחה, אשר תוכיח מציאות אלקים, מהמובן של שם אלקים, כי יען שהמילה הזאת מובנה הוא: '''אשר כל יכיל''' ואשר על כן יכיל בו, בהכרח, גם את המציאות וההוויה, והוא השיב על ההוכחה הזאת, כי היא מוכרחת רק אז אם נניח מקודם מציאות הנושא אלקים, אשר אז בהכרח שיהיה לו גם הנשוא: '''כל יכיל''' ובתוכו גם המציאות וההוויה, כי אם לא כן - יהיו שני הפכים יחד בדבר אחד; לא כן הוא אם נשלול את הנושא והנשוא ביחד, כי אז לא תהיה כל סתירה, כי הסתירה תהיה רק כאשר שם הנשוא סותר להנושא, לא כן הוא אם גם הנושא וגם הנשוא לא יהיו. אולם כבר הראינו למדי כי ה&quot;הא&quot; הוא כל יכיל ו&quot;אין הא&quot; לא ייאמר על כל מאומה, ולא נוכל לאמור כי לא יהיה נושא ה&quot;הא&quot;, כי אם לא יהיה נושא ה&quot;הא&quot;, לא יהיה כל נושא כי הלוא ה&quot;הא&quot; כולל הכל, כאמור, ואין כל נושא הוא שוא ודבר כזב, כי הלוא הדבר ההוא בעצמו, והוא: '''אין כל נושא''' יוכל להיות נושא, והוא, כי נאמר על '''אין כל נושא''', כי הוא בעצמו, '''אין כל נושא''', אשר אז הלוא יהיה '''אין כל נושא''' הראשון נושא המאמר אשר עליו ייאמר הנשוא, כי הוא בעצמו '''אין כל נושא''', ואם '''אין כל נושא''' יהיה נושא יהיה אם כן הדבר סותר את עצמו, כי הנושא '''אין כל נושא''' סותר להנשוא &quot;נושא&quot; ולפי שדבר הסותר את עצמו הוא שוא ודבר כזב אשר על כן '''אין כל נושא''' הוא שוא ודבר כזב כאשר אמרנו.

לפי דעת קנט ייחלקו הדברים בכלל לשניים אל '''דברים לעצמם'''{{הערה|Nouman.}} ואל '''מראות הדברים'''{{הערה|Phaenomen.}}. '''הדברים לעצמם''' המה הדברחם כפי מה שהם בעצמותם בלי בתייחסם לנו, '''ומראות הדברים''' המה הדברים כפי אשר ייתראו אלינו, ואולם נעמיק חקור ונשאל על '''מראות הדברים''': מה הוא? אם הוא '''דבר''', אם כן, אין הבדל באמת בין הדברים לעצמם ובין מה שנקראהו '''מראות הדברים''', כי הלוא כל אחד מהם הינהו דבר לעצמו, ואם '''מראות הדברים איננו דבר''', הנה, יען כי השם '''דבר''' ייאמר על כל אשר יש בו איזה רעיון, אשר על כן, יהיה '''מראות הדברים''', אשר '''איננו דבר''', מחוסר כל רעיון, ולפי שאשר אין בו כל רעיון הוא רק דבר הסותר את עצמו, אשר על כן יהיה בהכרח, לפי זה, '''מראות הדברים''' - דבר הסותר את עצמו, והוא שוא וכזב ומציאותו, אם גם נניח שיימצא, בדויה והיא המציאות, אשר נקראה אנחנו בשם דמיון ואשר על כן נוכל לאמור עוד כי '''הדברים לעצמם''' המה נמצאים אמיתיים, אולם '''מראות-הדברים''' היא המצאת דמיון, כי כל מציאותה היא רק בדמיון לבד, והיא היא המציאות, אשר תתוודע אלינו על ידי השגת החושים, היא דבר הסותר את עצמו והוא כולל בעצמו נושא ונשוא: הנושא- '''דבר''' יש בו רעיון ומובן הוא לנו, אולם הנשוא הלוא הוא: '''הסותר את עצמו''', אין בו כל רעיון, ובלתי מובן לנו. הנשוא הזה בפני עצמו הוא מאמר סתום החסר את נושא המאמר, ואמנם איננו חסר רק למראה עין בלבד, אבל באמת יש לו נושא, אך הינהו נסתר בו, וכלול הוא בתוכו, ומובן הוא ממנו כי מאמר '''הסותר את עצמו''' מובנו הלוא הוא: '''דבר הסותר את עצמו''', ואשר על כן ייחלק הנשוא עוד הפעם לנושא: '''דבר''' אשר יש בו רעיון ומובן הוא לנו, ולנשוא: '''הסותר את עצמו''' אשר אין בו כל רעיון, והוא בלתי מובן, ואשר אם נגזרהו לגזריו נמצאהו עוד הפעם כולל בתוכו איזה דבר מובן לנו, ואיזה הבלתי מובן לנו, וכן ילך הדבר עד עדי עד, ואשר מזה יצא לנו, כי ככל אשר נבאר את השגת החושים הלוך ובאר, עדי עד, בכל זאת ישאר תמיד בהשגת החושים מושג אחד בלתי מובן, ואשר עד עולמי עד לא נוכל להבינהו מה הוא; דרך משל: מהות האודם והירקות הלובן והשחרות, מהות העונג והכאב וכדומה להם אשר אף אם נרבה כחול דברים לא נוכל, בכל זאת, להבינם לאחר: מה הוא ואיך הוא מהות הרגשתנו אותם, ואף כי נבינהו בינה שהאודם הוא גלי אור ארוכים והירקות גלי אור קצרים, לא יבין השומע, בכל זאת כלום ממהות ההרגשה עצמה איך היא ומהותה והוא הוא אשר יעשה כל דבר, לפי מהטא לבנץ בחליקותיו את המדע, למעד הבלתי שלם.

==ג==
'''הוויה''' תיקרא מה שה&quot;הא&quot; הוא &quot;הא&quot;, כי אם נאמר שמהות '''ההוויה''' איננה מה שה&quot;הא&quot; הוא &quot;הא&quot; כי אם איזו מהות אחרת, אם כן, כאשר תהיה המהות הזאת ב&quot;הא&quot;, אזי יהיה ה&quot;הא&quot; גם מה שאיננו &quot;הא&quot; אכן לפי כי &quot;הא&quot; איננו &quot;הא&quot; הוא דבר הסותר את עצמו אשר הוא שוא וכזב ונמנע מהיות ונמנע מהיות אשר על כן אם כאשר ה&quot;הא&quot; איננו &quot;הא&quot; הוא נמנע נהיות, ולא יהיה אף כאשר ה&quot;הא&quot; הוא &quot;הא&quot;, הנה יצא לנו מזה כי '''הוויה''' היא אך מה שה&quot;הא&quot; הוא &quot;הא&quot;, כאשר אמרנו הו אם יצא לנו מזה כי '''הוויה''' היא אך מה שה&quot;הא&quot; הוא &quot;הא&quot;, כאשר אמרנו, או אם נאמר הלשון הפילוסופים הנה '''ההוויה''' היא קישור הנושא עם הנשוא, אשר הוא הנושא בעצמו.

קנט יגדיר את '''ההוויה''' כי היא דבר העומד בעינו תמיד בכל השנויים העוברים עליו (ברוקת השכל הנקי, מחלקה הראשונה, אנלגיה הראשונה). הגדר הזה נכלל הוא באמת בביאורנו את ההוויה, כי דבר העומד בעינו, הלוא הוא דבר אשר לא ישתנה לדבר זולתו, רק הינהו הדבר ההוא בעצמו, ואולם כאשר נאמר כל איזה דבר, כי הוא הדבר ההוא בעצמו, הנה הלוא בזה עצמו נגביל אותו לאמור: הדבר הזה הינהו אך הדבר הזה בעצמו, ואיננו מתפשט מגבול הדבר הזה וחוצה, ובזה הלוא נשים לו חוץ אשר שם יימצא אין הדבר הזה, ומהו אין הדבר אשר הוא הדבר בעצמו, הלוא הוא אך הדבר אשר איננו הדבר בעצמו, והוא הדבר אשר ילך הלוך והישתנות הלוך והישתנות, עד כי אים אף רגע אחד קטן לבלי  תכלית, אשר יהיה בו את אשר הוא, וזה הוא חלק השני מגדר ההוויה לקנט.

מהאמור יוצא לנו, כי '''ההוויה''' היא '''הגבלת ה&quot;הא&quot;''' כי הלוא נגביל אותו לאמור: ה&quot;הא&quot; הינהו אך &quot;הא&quot;, ואיננו מתפשט מגבול ה&quot;הא&quot; וחוצה, אפס כי הדבר הזה עצמו הלוא נשים לו חוץ, כי ההגבלה הלוא היא אשר נגביל אותו מכל זולתו, ואם אין '''זולת''' - אין הגבלה, כמובן, ויען כי זולת ה&quot;הא&quot; הוא אך &quot;אי&quot;, אשר על כן בהגבלתנו את ה&quot;הא&quot;, נשים בזה בהכרח את ה&quot;אי&quot; לנמצא, אכן יען כי ה&quot;אי&quot; לא יימצא באמת, רק הינהו בדוי לבד (לעיל סעיף ב), אשר על כן גם '''ההוויה''', אשר היא הגבלת ה&quot;הא&quot; מן ה&quot;אי&quot;, הינה אך בדויה, למען הוציא ממנה כל האמיתיות הנכללות בה, כאשר ביארנו ב&quot;אי&quot;, אשר אמנם כן הוא באמת, כי '''ההוויה''' אשר היא אך קישור הנושא עם הנשוא, שהוא הנושא עצמו, הינה אך '''מחשבית''' בלבד, ואיננה דבר מה ממשי נוסף על הדבר, רק היא פעולת המדמה אשר ישים הנושא לנשוא וכאשר יבחנהו וימצאהו הנושא עצמו לא זולתו, הנה יחברהו עמו להיות אחד, אבל באמת אין פה לא נשוא ולא התחברות, כי אם נושא לבד וזה הוא גם כן דעת קנט אשר שם את '''ההוויה''' לאחד הנשואים{{הערה|קטגוריה}} אשר ישא השכל על המציאות ואשר רק על ידם ייתראו לו הדברים: '''וההוויה''' היא אחת מהם, אשר מזה יצא לנו, כי '''ההוויה''' איננה בהדברים עצמם, כי אם השכל יתן אותה להם וכאשר ביארנו, והנה אנחנו נבדיל בין בידוי ה&quot;אי&quot; אשר נקראהו בשם &quot;דמיון&quot; ובין בידוי ה&quot;הא&quot; היוצא ובא כבידוי ה&quot;אי&quot;, כאשר ביארנו, אשר נקראהו בשם &quot;דעת&quot;, ומזה יצא לנו, כי עצם הדעת הוא בידוי ה&quot;הא&quot;, ולפי שבידוי ה&quot;הא&quot; יוצא ובא מבידוי ה&quot;אי&quot;, כאמור, ובידוי ה&quot;אי&quot; יתוודע לנו על ידי השגת החושים, אשר על כן יצא לנו, כי מציאות השכל תלויה במציאות השגת החושים, ואם אין השגת החושים אין דעת השכל.

מהאמור בזה יצא לנו אמנם, כי '''ההוויה''' איננה מהות מיוחדת או איכות מיוחדת, ובכלל איזו הוספה מיוחדת הנוספת בדברים למען עשותם לנמצאים, כי הנה מהות הדברים הלוא היא, אשר השאלה עליה היא: &quot;מה&quot; והוא נושא הדבר, ואיכות הדברים הוא אשר השאלה עליה היא: &quot;איך&quot; והוא נשוא הדבר, ובהם ייבדלו דבר מדבר, כי הדברים השונים ייבדלו זה מזה: או במהותם, והוא במושאיהם השונים זה מזה, או באיכותם והוא בנשואיהם השונים זה מזה, אולם '''ההוויה''' הינה רק קישור הנושא עם הנשוא, שהוא עצמו הנושא, ובזה הלוא לא ייבדל דבר מדבר, כי בכולם, באין כל הבדל, אם הנושא קשור עם הנשוא, שהוא הנושא בעצמו - יהיה אז הדבר &quot;הדבר&quot; ההוא, ואם נושא הדבר איננו קשור עם הנשוא, שהוא הנושא בעצמו - לא יהיה &quot;הדבר&quot; הדבר ההוא וייאמר עליו כי הוא אין. ולפי זה תהיה '''ההוויה''' יחס כל נושא של איזה דבר אל עצמו או יחס הדבר להדבר בעצמו אשר האחד ייקרא בשם נושא והשני בשם נשוא ואיננו דבר מה, נוסף על הדבר, שבהיווספו על הדבר יהיה הדבר, ובהיחסרו יהיה הדבר &quot;אין&quot; מפני שאין כל מאומה נוסף על הדבר בהוויתו, ובהעדרו לא יחסר מהדבר כל מאומה, כי ההוויה והאין המה רק יחסי הדבר אל הדבר בעצמו וכאמור{{הערה|מאשר אמרנו נראה, כי אשר יבדיל החכם מיל בספרו: &quot;שיטת ההיגיון&quot; (ספר ראשון, פרק רביעי, סימן א') בין ה&quot;היות&quot; במובן ההוויה והמציאות, ובין ה&quot;היות&quot; במובן - &quot;הוא&quot; (קישור הדבר עם המדובר עליו, הנושא עם הנשוא) אשר בלשון משתמשים במילה אחת: &quot;היות&quot;, לפי דעתו, אך במקרה, ואשר מזה יצא לנו, לפי דעתו, כמה שגיאות בהיגיון ופילוסופיה, הנה, לדעתנו, לא דיבר נכונה בזה, כי אומנם קיבוץ המובנים האלה במילה אחת איננו אך במקרה, באשמת הלשון, כי אם באמת לא ייפרדו המובנים האלה זה מזה ובכל אשר יימצא המובן האחד יימצא אתו גם המובן השני; כי הנה נאמר: &quot;הכרוב הוא חזון לב הנביאים&quot; (זהו המשל עצמו, שהביא שם להראות כי מילה &quot;הוא&quot; יאמר גם על הדבר אשר איננו במציאות, רק חזון לב בלבד, ואשר מזה הוציא משפטו, כי מובן הקישור אשר במילת &quot;הוא&quot; נבדל מאד ממובן המציאות וההוויה) הלוא זה כאילו אמרנו: &quot;הכרוב איננו - אין חזון לב הנביאים&quot;, כי המשפט הזה מובן אחד לו ולמשפט הראשון, ואולם &quot;האיננו-אין&quot; הוא מובן ההוויה (כי &quot;האיננו-אין&quot; = ה&quot;אין אשר הוא אין&quot; = הדבר אשר הוא הדבר ההוא בעצמו&quot;, והוא הוא עיקר ההוויה והמציאות, כאשר ביארנו), אשר על כן מבאר הוא כי מילת הקישור, &quot;הוא&quot; יכלול בו גם מובן ההוויה והמציאות ואומנם, כאשר אמרנו &quot;הכרוב איננו אין חזון לב הנביאים&quot; לא יקשה עלינו מאומה: איך אמרנו, כי &quot;הכרוב איננו - אין&quot; הלוא הוא אך חזון לב הנביאים לבד; ולמען באר את הדבר הזה באר היטב נאמר, כי במאמר: &quot;הכרוב איננו אין חזון לב הנביאים&quot; נוכל לחשוב לעיקר המאמר אך &quot;הכרוב איננו אין&quot; כי &quot;הכרוב&quot; יהיה נושא המאמר, ו&quot;אין&quot; הוא נשוא המאמר, הנקשר עם הנושא על ידי מילת השלילה &quot;איננו&quot;, ואולם &quot;חזון לב הנביאים&quot; נוכל לחשוב לתואר הפועל, המגביל את נשוא המאמר: &quot;אין&quot; והוא, כי נושא המאמר: &quot;הכרוב&quot; הוא &quot;איננו אין&quot; בהחלט, כי אם &quot;איננו אין&quot; הזה, אשר הוא חזון לב הנביאים, ונוכל גם כן לאמור: כי &quot;איננו-אין&quot; הוא, הינהו נשוא המאמר, ו&quot;חזון לב הנביאים&quot;, תואר הפועל, המגבילו, כי את נשוא המאמר נוכל לחשוב תמיד, כי הוא אך תואר הפועל למילת הקישור, ואת מילת הקישור נוכל לחשוב לנשוא האמיתי במאמר, ואם כן, סרה קושיית מיל והיתה לאין. וכן כאשר נאמר: &quot;זה הוא אדם&quot;, האיש הזה &quot;הוא אברהם&quot;, &quot;הדבר הזה מראה או נשמע&quot;, &quot;הדבר הזה הוא מחזה&quot;, &quot;הדבר הזה הוא אין&quot;, (הם כל המשלים שהביא שם) הלוא כל אלה כאילו אמרנו: &quot;זה איננו לא אדם&quot;, &quot;האיש הזה איננו לא אברהם&quot;, &quot;הדבר הזה איננו לא נראה, או איננו לא נשמע&quot;, &quot;הדבר הנה איננו - לא מחזה&quot;, &quot;הדבר הזה איננו לא אין&quot;, בכל אלה ובכל הדומים להם, הנשואים המה כתארי הפועל לנשוא האמיתי, &quot;הוא&quot; = איננו לא; &quot;איננו-אין&quot;, ה&quot;אין&quot; שהוא = &quot;אין היות&quot;; כי את קישור המאמר, המקשר הנושא והנשוא, נוכל לחשוב לנשוא האמיתי במאמר, ונשואי המאמרים לתארי הפועל המגבילים את הנשוא; שהוא קישור-המאמר היות: וכוונת ההגבלה לאמור: הנשוא איננו ההיות בהחלט, רק הינהו ההיות בהגבלה; מציאותו של הכרוב הוא בחזון לב הנביאים בלבד, מציאותו של  הדבר הזה הוא במה שהוא נראה או נשמע, והוויתו של הדבר הזה הוא במה שהוא מחזה, והוויתו של הדבר הזה הלוא הוא במה שהוא אין, והוא - כי איננו נמצא כלל. &lt;br&gt; וכן להיפך, כאשר נאמר: &quot;הדבר יהיה&quot;, הנה נוכל לחשוב את המאמר הזה למאמר קצר, אשר יחסר בו נשוא המאמר, כי אומנם היה עלינו לאמור: &quot;הדבר יהיה הדבר ההוא&quot;, אך יען כי זה מובן מאליו, כי אחר שאמרנו שהדבר יהיה, והיות כל דבר הלוא הוא אך מה שהדבר הינהו הדבר ההוא בעצמו, כאשר ביארנו בזה, אשר על כן נחסר את הנשוא במאמר, כדבר המובן מאליו. וכן את המאמר: &quot;הדבר ההוא לא יהיה הדבר ההוא&quot;, ואך יען כי המאמר הזה יכלול בעצמו דבר הסותר את עצמו, החדל לעולם, ולכן מובן הוא, כי באופן זה לא יהיה, לא הדבר ולא הנדבר עליו, לא הנושא ולא הנשוא, ואשר זה נאבה באמת לפרש במאמר, ואך כדבר המובן מאליו נעזוב במאמר את הנשוא ונאמר אך, כי &quot;הדבר לא יהיה&quot;, והוא כי הנושא לא יהיה, ולפי מה שהראינו הנה מילת יהיה במאמר: &quot;הדבר יהיה&quot;, ומילות &quot;לא יהיה&quot; במאמר: &quot;הדבר לא יהיה&quot; המה באמת אך קישור הנושא עם הנשוא, החסר במאמר ומובן מאליו. &lt;br&gt; היוצא לנו מזה, כי גם אם נפריד כל מובן, מובן הקישור ומובן ההוויה, במילה מיוחדת לו לבדו, השונה במיבטאה מהמילה המורה על המובן השני, בכל זאת, אחר התבוננות וניתוח המובנים לגזריהם, נמצא עוד הפעם שני המובנים יחד בכל מילה ומילה משני המובנים האלה, כי יהיו שני המובנים גם במילה אחת וגם במילה השנית, יען שבאמת שני המובנים האלה קשורים ואחוזים יחד זה בזה ולא יפרדו, ובכל מקום אשר נמצא את האחד שם נמצא את השני עמו.}}.

==ד==
&quot;הא&quot; ייאמר עליו כי הוא &quot;אך הא&quot;, כי לא ייאמר עליו &quot;אי&quot;, באשר &quot;אי&quot; לא ייאמר על כל מאומה אשר על כן יאמר על &quot;הא&quot; כי הוא &quot;אך הא&quot;, כאשר אמרנו.

==ה==
'''ה&quot;הא&quot;''' אשר הוא &quot;הא&quot; ייאמר עליו &quot;אך הא&quot;, וכן '''ה&quot;הא&quot; אשר הוא &quot;הא&quot; אשר הוא &quot;הא&quot;''' ייאמר עליו &quot;אך הא&quot;, וכן עדי עד כי &quot;הא&quot; אשר הוא &quot;הא&quot; לא ייאמר עליו &quot;אי&quot;, באשר &quot;אי&quot; לא ייאמר על כל מאומה; וכן '''&quot;הא&quot; אשר הוא &quot;הא&quot; אשר הוא &quot;הא&quot;''' ייאמר עליו &quot;אך הא&quot;, כי &quot;אי&quot; לא ייאמר עליו באשר &quot;אי&quot; לא ייאמר על כל מאומה וכן עדי עד, אשר על כן יצא לנו מזה כי '''&quot;הא&quot;''' הוא '''&quot;הא&quot; הוא &quot;הא&quot; הוא &quot;הא&quot; עד עדי עד'''.

==ו==
'''&quot;הא&quot;''' הוא '''&quot;אי-אי&quot;''' כי יען ש&quot;הא&quot; הוא &quot;הא&quot; ו&quot;אי&quot; איננו &quot;הא&quot; ולפי תמונת ההגיון הראשונה שבשניה הנקראת בשם Cesare יצא לנו כי '''&quot;הא&quot;, אשר הוא &quot;הא&quot; - איננו''' &quot;אי&quot; ויען כי '''&quot;הא - איננו&quot;''' הוא: '''&quot;איננו - הא&quot;,''' כי הלוא כל הבדל אין אם נאמר: '''הא-איננו&quot;''' או אם נאמר: '''&quot;איננו-הא&quot;,''' כמובן '''ו&quot;איננו - הא&quot;''' הלוא הוא: '''&quot;אי&quot;''' אשר על כן יצא לנו מזה כי &quot;הא&quot; הוא '''&quot;אי-אי&quot;,''' כאשר אמרנו.

מזה נראה ההוויה הרבה והאמיתיות השונות לאין מספר הנכללות ב&quot;אי&quot; כאשר אמרנו, כי לפי מה שהראינו בזה, הנה יסודות ה&quot;הא&quot; הינם &quot;אי&quot; - וכביכול כאילו ה&quot;הא&quot; הורכב מה&quot;אי&quot; כהמים המורכבים מהחמצן והמימן; אף כי שונה היא, אמנם, ההרכבה הזאת מכל ההרכבות החימיות בתכלית השינוי, כי כל ההרכבות החימיות השונות נוכל להפרידן ליסודותיהן, אשר הורכבו מהם בכוח גדול או קטן, לפי ערך חוזק ההרכבה החימית, לא כן היא ההרכבה הזאת, הרכבת שני ה&quot;אי&quot; להיות ל&quot;הא&quot;, אשר לא נוכל להפרידם עד עולמי עד. אשר על כן נוכל לדמות אותה לנו, כאילו יסודות ה&quot;אי&quot;, אשר מהם הורכב ה&quot;הא&quot; - התלכדו יחד בכוח חימי הבלתי בעל תכלית בחוזקו, ואשר על כן יידרש להפרדתם כוח גדול כזה החזק עוד מכוח בלתי בעל תכלית, ולפי שכוח חזק מכוח בלתי בעל תכלית נמנע לעולמי עד, אשר על כן תימנע גם הפרדת ההא ליסודותיו במציאות לעולמי עד, ורק הדמיון הכוזב והוודאי יפריד ביניהם וישימם לפני השכל והדעת, יוצאי ירכו, בה&quot;הא&quot;, (לעיל סעיף ד), להשכיל לדעת ולהבין את כל החוקים והתורות הנמצאים בהם, כל חוק וחוק בפני עצמו וכל תורה ותורה לבדה. והחוקים והתורות האלה, אשר הינם בלי ספורות, הם הם עצמות ה&quot;הא&quot; וזולתם אין בו עוד כל מאומה, והיה אם נקח לנו את אחד החוקים ונשים אותו לנושא, אז ייתראו לנו כל יתר החוקים והתורות כתלויים בו ויוצאים ממנו, וכאילו הוא העיקר ומציאותו, כפי המיבטא הרגיל, יש '''בו ממש,''' והם הטפלים ומציאותם '''הבל ותוהו,''' אף כי באמת כוח כולם שוה, בענין המציאות, באין הבדל בינים כל מאומה, כי מכולם יחד יתכונן ה&quot;הא&quot;, וכל אחד ואחד מהם נוכל לשום לעיקר ה&quot;הא&quot;, כי הוא יהיה הנושא, והנשארים יהיו איכותיו הטפלים לו, כי אין כל הבדל מאומה בענין המציאות בין הדבר אשר נקראהו בשם '''עיקר,''' ובין הדבר אשר נקראהו בשם '''טפל''', כי מציאותם של שניהם שוה, ורק ההרגל אשר הרגלנו לשים את הדבר אשר נקראהו בשם '''עיקר''' תמיד בראש ומחשבתנו תשים מעיינה בו בתמידות יתר הרבה מאשר על האחרים הנקראים בשם '''טפל,''' עד כי בין כל הרעיונות כולם אשר יהיה לנו על הדבר בכלל, הנה הרעיון, מאשר נקראהו '''עיקר הדבר,''' יבהיק במחשבתנו יתר על כולם וההרגל הזה והענין הזה אשר נחלוק לו תשומת לבנו שכם אחד על כולם הוא הוא אשר יתעה אותנו מני דרך לחשוב: כי רק העיקר נמצא באמת ויש בו ממש, ומציאותם של הטפלים הוא הבל ותוהו הפורח באוויר וכל ממש אין בו. דרך משל: מציאותו של הגוף נחשוב למציאות שיש בו ממש, אולם המראה, הגוף והתנועה וכדומה להם אשר בהגוף נחשוב לתלויים בו לבד וכל ממש אין להם, אבל אם נעמיק לחקור נמצא כי באמת גם הגוף בעצמו הינהו רק קיבוץ רעיונות שונים, כמו: המוטות, הממדים, בלתי-החדור והכובד וכדומה להם אשר אין ביניהם ובין המראה, התנועה והקול כל מאומה, ורק אנחנו בחרנו רעיונות אחדים מהם לשימם לעיקר והאחרים לטפל, אבל בהם בעצמם אין כל הבדל כאשר ביארנו והיודע בחוכמת הטבע והמכניקה כפי מה שהם בימינו אלה, ישתומם לראות כי מושג ה&quot;חומר&quot;{{הערה|מסה}} מורכב הוא משני מושגים אחרים, הלוא המה: &quot;המשקל והכובד&quot; וחלוקתם זה על זה &lt;math&gt;M=\frac{p}{q}&lt;/math&gt; אשר הכל מודים, כי המושגים האלה כשהם לעצמם הם מושגים מופשטים, ואין בהם ממש, והרכבתם, הלוא תהיה כיוצא בהם, ויפה מאד אמר החכם הר&quot;ר חז&quot;ס בספרו היקר &quot;מציאות הנפש&quot; בשם חכמי זמננו: כי הגוף הוא ענין רוחני שנתגשם בעולם היצירה. כי אמנם כל מהותו של הגוף איננה רק מושגים מופשטים, וחוקים מחוקים שונים עד בלי קץ וסוף המסובכים ונארגים יחד, הנכללים זה בזה ויוצאים זה מזה, והוא הוא הנקרא בשם גוף. דרך משל: תמונת המשולש נוכל לאמור עליה, כי כל עצמותה איננה רק חוקים שונים ורבים שבהתחברם יחד נהייתה תמונת השלוש, כי היא תכלול בה מושג המופשט של קו הישר, של הזווית ושל מספר השלושה ומלבד כל אלה יוכללו בה החוקים: כי שני קווים ממנו יהיו גדולים תמיד מקו השלישי, כי שלוש זויותיה יחד שוות תמיד לשתי ניצבות, והזווית הגדולה שבה תהיה תמיד מול קו הגדול שבה, וכל יתר החוקים והתורות הנכללים בה ביחס לכל נקודה ונקודה שבה ולכל קו וקו שבה, כי יש בה נקודה ידועה שכל הקווים היוצאים ממנה אל הקווים המגבילים את התמונה יהיו שווים זה לזה, ויש קו ידוע אשר יחלוק את התמונה לשני חצאים שווים וכדומה להם עוד, ואשר מכולם יחד בהתחברם תיעשה תמונת-המשולש-המדידית ובהתחברם יחד את החוקים אשר להחומר בכלל תיעשה תמונת-המשולש-החומרית. וככל אשר ביארנו התמונת המשולש הפרטי יצדק גם בהא המושג הכללי, כי כל מהותו איננה אך חוקים שונים וככל אשר ביארנו.
==הערות שוליים=</text>
      <sha1>eol5alyfcwuwy843l7jijhxcb0bm3uq</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>שושן עמק</title>
    <ns>0</ns>
    <id>1726912</id>
    <revision>
      <id>2947854</id>
      <parentid>2947779</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T19:14:10Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>מו יו הו</username>
        <id>37729</id>
      </contributor>
      <comment>/* מי ימלל */</comment>
      <origin>2947854</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="76031" sha1="te5ouaq6g3v3gimdih2m38nysd3xv6l" xml:space="preserve">{{טקסט מנוקד|גודל=25}}
====רשות====
{{הור2|קדושתא של רבי {{קישור למחבר|אלעזר הקליר}} ליום כיפור. נהוגה בקהילות אשכנז בחזרת הש&quot;ץ של מוסף, ובקהילות איטליה בחזרת הש&quot;ץ של שחרית.}}
{{#קטע:מסוד חכמים|יו&quot;כ}}
====מגן====
&lt;קטע התחלה=א/&gt;{{הור|סימן: '''שבת שבתון''' (מרובע)}}

{{סי|שׁ}}וֹשַׁן עֵמֶק אֲיֻמָּה {{ק|[נ&quot;א: אֻיְּמָה]}}{{ש}}
{{סי|שַׁ}}בַּת שַׁבָּתוֹן לְקַיְּמָה{{ש}}
{{סי|שֹׁ}}רֶשׁ וְעָנָף סֻיְּמָה{{ש}}
{{סי|שָׁ}}וִים יַחַד לְצַיְּמָה

{{סי|בְּ}}עֵת מָטוּ יְסוֹדוֹתֶיהָ{{ש}}
{{סי|בָּ}}טְחָה בְּחִין מוֹסְדוֹתֶיהָ{{ש}}
{{סי|בָּ}}ם תָּקְעָה יְתֵדוֹתֶיהָ{{ש}}
{{סי|בְּ}}כֶפֶל לְהַשְׁעִין יְדוֹתֶיהָ

{{סי|תָּ}}מְכָה בְּפֹעַל צוּרִים{{ש}}
{{סי|תֻּ}}מַּת הֵמָּה הַיּוֹצְרִים{{ש}}
{{סי|תְּ}}רוּפָה תֵּת לַעֲצוּרִים{{ש}}
{{סי|תֵּ}}בֵל לְהַאֲפִיל לְצָרִים

{{סי|שְׁ}}תִילֵי גְבָעוֹת אַרְבַּע{{ש}}
{{סי|שַׁ}}אַג סֵפֶר הַמְרֻבָּע{{ש}}
{{סי|שֶׁ}}וַע פְּגִיעוֹת אַרְבַּע{{ש}}
{{סי|שְׁ}}עֵה צִדְקָם לִתְבַּע

{{סי|בִּ}}יטָה בְּמִתְהַלֵּךְ תָּמִים{{ש}}
{{סי|בְּ}}מוּסַר לְחוּמוֹ חֲתוּמִים{{ש}}
{{סי|בְּ}}צִדְקוֹ תָּדִיחַ כְּתָמִים{{ש}}
{{סי|בְּ}}אֶפֶס אוּרִים וְתֻמִּים

{{סי|תְּ}}מוּר תַּשְׁלוּמֵי פָר{{ש}}
{{סי|תִּ}}בֶן הֶגֶג הַמְסֻפָּר{{ש}}
{{סי|תּ}}וֹקְעֵי בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר{{ש}}
{{סי|תַּ}}לְאוּבָם בְּכִפּוּר יְכֻפָּר

{{סי|וְ}}שַׁכֵּךְ חֲמַת זַעְמָךְ{{ש}}
{{סי|וְ}}תָחֹן שְׂרִידֵי עַמָּךְ{{ש}}
{{סי|וְ}}עָלֵינוּ יְהִי נוֹעֲמָךְ{{ש}}
{{סי|וְ}}נִחְיֶה מִמְּקוֹר עִמָּךְ

{{סי|נָ}}אוֹר עִמְּךָ הַסְּלִיחָה{{ש}}
{{סי|נָ}}כוֹן מַהֵר לְסָלְחָה{{ש}}
{{הור|חזן:}} {{סי|נִ}}יב שְׂפָתֵינוּ הַצְלִיחָה{{ש}}
{{סי|נַ}}אַק שְׁמָעָה וּסְלָחָה

שְׂפָתֵינוּ מְדוֹבְבוֹת יְשֵׁנִים{{ש}}
יְנַצְּחוּךָ כְּעַל שׁוֹשַׁנִּים{{ש}}
{{הור|חזן:}} חֲדָשִׁים וְגַם יְשָׁנִים{{ש}}
בְּמָגִנַּת אָב נִשְׁעָנִים&lt;קטע סוף=א/&gt;
====מחיה====
&lt;קטע התחלה=ב/&gt;{{הור|סימן: '''יום כפורים''' (מרובע)}}

{{סי|י}}וֹם מִיָּמִים הוּחָס{{ש}}
{{סי|י}}וֹם כִּפּוּר הַמְיֻחָס{{ש}}
{{סי|י}}וֹדְעָיו חֲמוֹל וְחָס{{ש}}
{{סי|י}}וֹקְשָׁיו לְפֹעֶרֶת הָס

{{סי|וּ}}בוֹ בְּתַחְבּוּלוֹת יוּעָצוּ{{ש}}
{{סי|וִ}}דּוּי בְּתַחַן יָאִיצוּ{{ש}}
{{סי|וְ}}שׁוֹכְנֵי עָפָר יָקִיצוּ{{ש}}
{{סי|וּ}}מֵרֹאשׁ הָרִים יָלִיצוּ

{{סי|מִ}}פְעֲלוֹת עוֹקֵד וְעָקוּד{{ש}}
{{סי|מֵ}}אָז בְּיָדָם פָּקוּד{{ש}}
{{סי|מ}}וֹפֵת הַכָּמוּס לְפִקּוּד{{ש}}
{{סי|מ}}וֹקֵשׁ לְהַבְעִית בְּסִקּוּד

{{סי|כְּ}}הַבְטָחַת סְבִיכַת אַיִל{{ש}}
{{סי|כָּ}}פְרוֹ הַנָּצוּר לְחַיִל{{ש}}
{{סי|כֵּ}}ן תַּעֲצִים חַיִל{{ש}}
{{סי|כֹּ}}רְעֶיךָ בְּעֶצֶם וָלָיִל

{{סי|פַּ}}חְדּוֹ יָחִיל שׂוֹטְמִים{{ש}}
{{סי|פִּ}}יּוֹתָם הֱיוֹת אֲטוּמִים{{ש}}
{{סי|פְּ}}רָחָיו בְּמִשְׁעֲנוֹתָיו חֲטוּמִים{{ש}}
{{סי|פַּ}}לְּטֵם מֵרֶכֶל פִּטּוּמִים

{{סי|וְ}}אִם אֵין מַעֲשִׂים{{ש}}
{{סי|וְ}}זֶבַח מִבְּלִי מֵשִׂים{{ש}}
{{סי|וְ}}זָכְרָה לְנִבְזִים וּמְאוּסִים{{ש}}
{{סי|וּ}}מִגִּזְעָם הָפֵר כְּעָסִים

{{סי|רָ}}ם קשְׁטְ מַעְבָּדֶיךָ{{ש}}
{{סי|רָ}}אֹה תִרְאֶה עֹבְדֶיךָ{{ש}}
{{סי|רֵ}}עִים בָּאֵי עָדֶיךָ{{ש}}
{{סי|רַ}}חוּם זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ

{{סי|יְ}}בֻקַּשׁ עָוֹן וְאֵינֶנּוּ{{ש}}
{{סי|יָ}}מָּה בִּמְצוּלוֹת תְּנֶנּוּ{{ש}}
{{סי|יֶ}}לֶד בְּשַׁעֲשׁוּעָיו תַּעֲנֶנּוּ{{ש}}
{{סי|י}}שֶׁר מֵלִיץ יְחֻנֶּנּוּ

{{סי|מִ}}בְּרַק חֶרֶב הַשָּׁנוּן{{ש}}
{{סי|מַ}}לֵּט מַאֲרִיכֵי רִנּוּן{{ש}}
{{הור|חזן:}} {{סי|מַ}}לֵּא מִשְׁאֲלוֹתָם בְּתַחֲנוּן{{ש}}
{{סי|מֶ}}לֶךְ רַחוּם וְחַנּוּן

כֹּפֶר פִּדְיוֹן נֶפֶשׁ{{ש}}
פְּדֵה מִטְּבִיעַת רֶפֶשׁ{{ש}}
{{הור|חזן:}} מְיַחֲלֶיךָ בְּעִנּוּי וָכֹפֶשׁ{{ש}}
הַחֲיֵם בְּטַלְלֵי נֹפֶשׁ
====תוכחה====
{{הור2|למנהג אשכנז המזרחי מוסיפים את הפיוט הבא.}}
{{הור|סימן: '''א&quot;ב''' (מדלגים)}}

עוֹד בּוֹ נִשְׁמָתוֹ / יְקַו תְּשׁוּבַת יְצִיר אַדְמָתוֹ / לְהַחֲיוֹתוֹ לְהֵיטִיב אַחֲרִיתוֹ

{{סי|אֱ}}נוֹשׁ אֵיךְ יִצְדַּק פְּנֵי יוֹצְרוֹ / וְהַכֹּל גָּלוּי לוֹ תַּעֲלוּמוֹ וְסִתְרוֹ{{ש}}
{{סי|בְּ}}זֹאת יְכֻפַּר עֲוֹנוֹ וְיִגְהֶה מְזוֹרוֹ / אִם יָשׁוּב טֶרֶם יִכְבֶּה נֵרוֹ. {{ק|'''עוֹד'''…}}

{{סי|גַּ}}ם חשֶׁךְ לֹא יַחֲשִׁיךְ מִמֶּנּוּ / אִם יַסְתִּיר פָּנָיו הוּא יְשׁוּרֶנּוּ{{ש}}
{{סי|דָּ}}פְיוֹ וְרִשְׁעוֹ עַל פָּנָיו יַעֲנֶנּוּ / יִתְרוֹן לוֹ אִם בְּחַיָּיו יוֹדֶנּוּ. {{ק|'''עוֹד'''…}}

{{סי|הֵ}}ן שָׁמַיִם לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו / אַף כִּי נִתְעָב בַּאֲשָׁמָיו וּבַעֲוֹנָיו{{ש}}
{{סי|וְ}}זֵד לָמָּה לֹא יָבִין בְּרַעְיוֹנָיו / הֲלֹא יוֹמוֹ וְאֵידוֹ נֹכַח פָּנָיו. {{ק|'''עוֹד'''…}}

{{סי|זְ}}הָבוֹ וּסְגֻלַּת עָשְׁרוֹ בַּל יוֹעִילֶנּוּ / לָתֵת כָּפְרוֹ בְּיוֹם עֶבְרָה לְהוֹעִילֶנּוּ{{ש}}
{{סי|חֶ}}סֶד וּצְדָקָה אִם רָדַף בְּעוֹדֶנּוּ / לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וּכְבוֹד בּוֹרְאוֹ יַאַסְפֶנּוּ. {{ק|'''עוֹד'''…}}

{{סי|ט}}וֹב לַגֶּבֶר לִשָּׂא עֹל תּוֹרָה / לְקַיֵּם חֻקֶּיהָ בְּאַהֲבָה בְּיִרְאָה וּבְטָהֳרָה{{ש}}
{{סי|יְ}}מֵי חַיָּיו תַּנְחֶנּוּ מְסִלָּה יְשָׁרָה / תִּנְצְרֶנּוּ בִּגְבוּרָה וּלְתֶחִי תְּשִׂיחֶנּוּ לְעֶזְרָה. {{ק|'''עוֹד'''…}}

{{סי|שַׁ}}דַּי הִנְנוּ בְיָדְךָ כְּיוֹצֵר חֹמֶר / רְצוֹנְךָ לְהַחֲיוֹת וְלֹא לְהָמִית וּלְגַמֵּר{{ש}}
{{הור|חזן:}} {{סי|תְּ}}יַשֵּׁר לְבָבֵנוּ בְּיִרְאָתְךָ לְהַחֲטִיב וּלְהֵאָמֵר / קַיְּמֵנוּ לְחַיִּים וְנוֹדְךָ לְעוֹלָם וּנְזַמֵּר. 
{{רפרן|עוֹד בּוֹ נִשְׁמָתוֹ / יְקַו תְּשׁוּבַת יְצִיר אַדְמָתוֹ / לְהַחֲיוֹתוֹ לְהֵיטִיב אַחֲרִיתוֹ}}&lt;קטע סוף=ב/&gt;
===פיוטים לפני קדושה===
====משולש====
&lt;קטע התחלה=ג/&gt;{{הור|סימן: '''צום העשור''' (מרובע)}}

{{סי|צְ}}פֵה בְּבַת תְּמוּתָה{{ש}}
{{סי|צ}}וֹם הֶעָשׂוֹר עֲמוּתָה{{ש}}
{{סי|צֹ}}אן בְּהֵעָנְשָׁהּ מִיתָה{{ש}}
{{סי|צַ}}דְּקָהּ מִמֶּכֶר צְמִיתָה

{{סי|וּ}}בְבוֹא שׂוֹטֵן לִנְקֹב{{ש}}
{{סי|וְ}}לַחֲשׂף שַׂרְעַף הֶעָקֹב{{ש}}
{{סי|וּ}}בַל יֵרָשֶׁה לִקֹּב{{ש}}
{{סי|וֶ}}כַח תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב

{{סי|מָ}}כוֹן לְשִׁבְתְּךָ בְּשׂוּמֶךָ{{ש}}
{{סי|מֵ}}אָז חֲקַקְתּוֹ בְּרִשּׁוּמֶךָ{{ש}}
{{סי|מ}}וֹלְדוֹתָיו הַכְּלוּלִים בִּשְׁמֶךָ{{ש}}
{{סי|מַ}}לְּטֵם לְמַעַן שְׁמֶךָ

{{סי|הִ}}זָּכֵר יְשִׁיבַת אַחַל{{ש}}
{{סי|הַ}}נֶּאֱבַק לְשַׂר גַּחַל{{ש}}
{{סי|הַ}}צִּילָה שְׁאוֹנוֹ מִבַּחַל{{ש}}
{{סי|הַ}}צָּגִים לְהַרְטוֹת מַחַל

{{סי|עִ}}נּוּי נֶפֶשׁ שׁוּר{{ש}}
{{סי|עָ}}וֹן בְּלִי תָשׁוּר{{ש}}
{{סי|עֹ}}רְכֵי שֶׁוַע בְּיִשּׁוּר{{ש}}
{{סי|עֲ}}נֵם בֶּאֱמֶת וְאִשּׁוּר

{{סי|סְ}}לַח לְשָׁבֵי פֶשַׁע{{ש}}
{{סי|סְ}}לִיחָה תַּכְרִיעַ רֶשַׁע{{ש}}
{{סי|סֵ}}דֶר תְּפִלָּה תִּישַׁע{{ש}}
{{סי|סֵ}}בֶר פְּדוּת לְיֶשַׁע

{{סי|וְ}}אִם הֵמָּה כְּאָדָם{{ש}}
{{סי|וּ}}מָעֲדָה וּמָטָה יָדָם{{ש}}
{{סי|וְ}}אַתָּה נוֹצֵר הָאָדָם{{ש}}
{{סי|וִ}}תָּרוֹן תְּנָה לְעוֹדְדָם

{{סי|רְ}}עָבָם וּצְמָאָם חֲזֵה{{ש}}
{{סי|רָ}}עָתָם בְּלִי תֶחֱזֶה{{ש}}
{{הור|חזן:}} {{סי|רֶ}}גֶשׁ רַחֲשָׁם מִלִּבְזֶה{{ש}}
{{סי|ר}}וֹנְנִים סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה&lt;קטע סוף=ג/&gt;

{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|ואתה}}&lt;קטע התחלה=רהיטים/&gt;
====אשא דעי למרחוק====
{{הור|חו&quot;ק:}} '''נֵחָשֵׁב כְּצָג בְּאִיתוֹן / דְּחוֹת בְּפִלּוּלִי עֲקַלָּתוֹן / וְנַקְדִּישְׁךָ בְּשַׁבַּת שַׁבָּתוֹן. קָדוֹשׁ'''

{{הור|חו&quot;ק:}} '''הַיּוֹם בְּפָתְחֲךָ סְפָרִים / חֹן אֹם שִׁמְךָ מְפָאֲרִים / וְנַקְדִּישְׁךָ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים. קָדוֹשׁ'''

{{הור|חו&quot;ק:}} '''מַשְׂטִין בְּכֶבֶל אֱסֹר / וְתִקְוַת אֲסִירַי בְּשֹׂר / וְנַקְדִּישְׁךָ בְצוֹם הֶעָשׂוֹר. קָדוֹשׁ'''

{{הור|סימן: '''אלעזר בירבי קליר''' (בתבנית אא&quot;ב גג&quot;ד)}}
{|
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|אֶ}}שָּׂא דֵעִי לְמֵרָחוֹק / שְׁעֹן בְּאָת מֵרָחוֹק{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} בְּפָעֳלוֹ צָרִי דְחֹק
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|אֲ}}סַפְּרָה אֶל חֹק / מִסֻּכּוֹ בְּלִי לִרְחֹק{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} חַיִּים לִי לָחֹק
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|לְ}}שֹׁד כְּחֶתֶף יִמְחֹק / לוֹחֲמִי לְבַל יִשְׂחֹק{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} וְיִמָּלֵא פִי שְׂחוֹק
|-
|colspan =&quot;2&quot; |{{מר|{{ק|'''נֵחָשֵׁב כְּצָג בְּאִיתוֹן / דְחוֹת בְּפִלּוּלִי עֲקַלָּתוֹן / וְנַקְדִּישְׁךָ בְּשַׁבַּת שַׁבָּתוֹן. קָדוֹשׁ'''}}}}
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|עֹ}}רְכֵי שֶׁוַע לָרֹב / חִין עֶרְכָּם יַעֲרֹב{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} פְּנֵי אֱלֹהִים מִקָּרוֹב
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|עֲ}}תִירָתִי אָז תִּקְרֹב / עֲבֵרָתִי לְבַל תֶּאֱרֹב{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} אֵלַי לְבַל קְרֹב
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|ז}}וֹמֵם אִם יִזְרֹב / עֲדַת אֵל לַחֲרֹב{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} אֶשָּׁעֵן בְּמַצְדִּיק וְקָרוֹב
|-
|colspan =&quot;2&quot; |{{מר|{{ק|'''הַיּוֹם בְּפָתְחֲךָ סְפָרִים / חֹן אֹם שִׁמְךָ מְפָאֲרִים / וְנַקְדִּישְׁךָ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים. קָדוֹשׁ'''}}}}
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|רֶ}}שַׁע אִם הִכְרִיעִי / זְכֹר לִי רוֹעִי{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} בְּצִדְקוֹ עַתָּה לְרוֹעֲעִי
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|רְ}}עֵה צֹאן מַרְעִי / בְּמִרְעֶה טוֹב לְהַרְעִי{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} וּבְאוֹר חַיִּים לְזָרְעִי
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|בַּ}}עֲוֹן אֹרַח רִבְעִי / וּבְקַו נְטִיַּת מְרֵעִי{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} נָא אַל יְאַרְעִי
|-
|colspan =&quot;2&quot; |{{מר|{{ק|'''מַשְׂטִין בְּכֶבֶל אֱסֹר / וְתִקְוַת אֲסִירַי בְּשׂוֹר / וְנַקְדִּישְׁךָ בְּצוֹם הֶעָשׂוֹר. קָדוֹשׁ'''}}}}
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|יַ}}סְכִּיתוּ שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן / גָּשִׁים פְּנֵי אָרוֹן{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} לְהַעֲצִים אֲרֶשֶׁת רֹן
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|יְ}}חַלּוּ רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן / מַשְׁבִּית אַף וְחָרוֹן{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|ר}}וֹגְשִׁים קְרֹא בְגָרוֹן / פִּלּוּס אֲטוּמֵי חֶבְרוֹן{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} מְצֹא מְחִילַת וִתָּרוֹן
|-
|colspan =&quot;2&quot; |{{מר|{{ק|'''נֵחָשֵׁב כְּצָג בְּאִיתוֹן / דְּחוֹת בְּפִלּוּלִי עֲקַלָּתוֹן / וְנַקְדִּישְׁךָ בְּשַׁבַּת שַׁבָּתוֹן. קָדוֹשׁ'''}}}}
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|בְּ}}שִׁבְתּוֹ בְּכֵס רִיב / יְרִיבַי לְעֵינַי יָרִיב{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} יָהּ נִצָּב לָרִיב
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|בּ}}וֹזְזַי חָרֹב יַחֲרִיב / כְּמוֹ קַדְמוֹנִים הֶחֱרִיב{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} וְנַאֲקִי לְפָנָיו יַקְרִיב
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|יֻ}}צַּג אִתִּי בְּרִיב / מְלִיצַי שַׁי לְהַקְרִיב{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} וְשִׂיחִי לְגוֹחִי יַעֲרִיב
|-
|colspan =&quot;2&quot; |{{מר|{{ק|'''הַיּוֹם בְּפָתְחֲךָ סְפָרִים / חֹן אֹם שִׁמְךָ מְפָאֲרִים / וְנַקְדִּישְׁךָ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים. קָדוֹשׁ'''}}}}
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|ק}}וֹל אָרִים כַּשּׁוֹפָר / בְּמַתַּן אִמְרֵי שְׁפָר{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} לִפְנֵי חֲזָקִים שִׁפָּר
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|קֶ}}צֶב שְׂעִירִים וּפָר / בְּנִיב שְׂפָתַיִם יְסֻפָּר{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} וּבְכֵן שׂוֹטֵן יֻחְפָּר
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|לִ}}פְלוּסִים כְּכוֹכְבֵי מִסְפָּר / וְשָׁחִים עַד עָפָר{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} בִּצְעָם וְעִוּוּיָם יְכֻפָּר
|-
|colspan =&quot;2&quot; |{{מר|{{ק|'''מַשְׂטִין בְּכֶבֶל אֱסֹר / וְתִקְוַת אֲסִירַי בְּשׂוֹר / וְנַקְדִּישְׁךָ בְּצוֹם הֶעָשׂוֹר. קָדוֹשׁ'''}}}}
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|יֻ}}שְׁלָגוּ אָדְמֵי שָׁנִים / שֶׁל כָּל יְמוֹת הַשָּׁנִים{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} חֲדָשִׁים וְגַם יְשָׁנִים
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|יֻ}}לְבְּנוּ כִּתְמֵי שׁוֹשַׁנִּים / וְיוּשְׁבוּ לְתַעֲרָם שְׁנוּנִים{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} בְּפִלּוּל אֲשֶׁר מְשַׁנְּנִים
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|רַ}}חֲצוּ וְהִזַּכּוּ מֵעִשּׁוּנִים / לְאִוֶּלֶת מִהְיוֹת שׁוֹנִים{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} וְעַל מִבְטָחֵימוֹ שְׁעוּנִים
|-
|colspan =&quot;2&quot; |{{מר|{{ק|'''נֵחָשֵׁב כְּצָג בְּאִיתוֹן / דְּחוֹת בְּפִלּוּלִי עֲקַלָּתוֹן / וְנַקְדִּישְׁךָ בְּשַׁבַּת שַׁבָּתוֹן. קָדוֹשׁ'''}}}}
|}
====אין ערוך אליך====
{{הור|חו&quot;ק:}} &lt;b&gt;{{סי|אֶ}}ת {{סי|לַ}}חֲשִׁי {{סי|עֲ}}נֵה נָא / {{סי|זַ}}עֲקִי {{סי|רְ}}צֵה נָא. הָאֵל קָדוֹשׁ&lt;/b&gt;

{{הור|חו&quot;ק:}} &lt;b&gt;{{סי|אָ}}דוֹן {{סי|לְ}}קוֹל {{סי|עַ}}מֶּךָ / {{סי|זְ}}כֹר {{סי|רַ}}חֲמֶיךָ. נוֹרָא וְקָדוֹשׁ&lt;/b&gt;

{{הור|סימן: '''א&quot;ב'''}}

{{סי|אֵ}}ין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ{{ש}}
{{סי|בִּ}}ין עֹצֶם מִפְעָלֶיךָ{{ש}}
{{סי|גִּ}}ישַׁת הֲמוֹן מְיַחֲלֶיךָ{{ש}}
{{סי|דְּ}}רשׁ לְגַבֵּר חֲיָלֶיךָ.{{רווח|5}}{{ק|'''אֶת לַחֲשִׁי…'''}}

{{סי|ה}}וֹגֵי הֲמוּלַת קֹדֶשׁ{{ש}}
{{סי|וּ}}מְהַלְלִים בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ{{ש}}
{{סי|זֶ}}רַע תְּבוּאַת קֹדֶשׁ{{ש}}
{{סי|חֲ}}שֹׁב כְּאֵילֵי קֹדֶשׁ.{{רווח|5}}{{ק|'''אָדוֹן…'''}}

{{סי|טַ}}פְסְרֵי מְרֻבְּעֵי פָנִים{{ש}}
{{סי|יַ}}יְשִׁירוּךָ עִם אוֹפַנִּים{{ש}}
{{סי|כְּ}}בַקְּרָךְ כָּל פָּנִים{{ש}}
{{סי|לְ}}בִלְתִּי נְשֹׂא פָנִים.{{רווח|5}}{{ק|'''אֶת לַחֲשִׁי…'''}}

{{סי|מִ}}תְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ{{ש}}
{{סי|נ}}וֹעֵץ אַחֲרִית מֵרֹאשׁ{{ש}}
{{סי|סְ}}לִיחָה לַשּׁוֹבָבִים דְּרֹשׁ{{ש}}
{{סי|עֲ}}וֹנָם לָשֵׂאת כְּמֵרֹאשׁ.{{רווח|5}}{{ק|'''אָדוֹן…'''}}

{{סי|פְּ}}רוּדֵי כְּנַף רְנָנִים{{ש}}
{{סי|צִ}}דְקוֹתֶיךָ חַי מְרַנְּנִים{{ש}}
{{סי|ק}}וֹל שַׁאַג מְחַנְּנִים{{ש}}
{{סי|רְ}}צֵה בְחִין וּבְתַחֲנוּנִים.{{רווח|5}}{{ק|'''אֶת לַחֲשִׁי…'''}}

{{סי|שִׁ}}נְאַן רִבְבוֹת אֲלָפִים{{ש}}
{{סי|שֹׁ}}אֲגִים וְלַבְּקָרִים נֶחֱלָפִים{{ש}}
{{הור|חזן:}} {{סי|תֹּ}}קֶף יַשִּׂיגוּ אֲלוּפִים{{ש}}
{{סי|תּ}}וֹדָה וְזִמְרָה מְאַלְּפִים.
{{רפרן|אָדוֹן לְקוֹל עַמֶּךָ / זְכֹר רַחֲמֶיךָ. נוֹרָא וְקָדוֹשׁ}}
====אנא אזון====
{{הור2|הפיוט הבא נאמר רק למנהג אשכנז המערבי.}}
{{הור|סימן: '''א&quot;ב'''}}
{|
|-
|colspan =&quot;4&quot; |{{מר|'''וּבְכֵן וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|אָ}}נָּא אֱזֹן שַׁוְעַת חִנּוּן{{רווח|1}}||{{סי|בְּ}}יוֹם זֶה הַסְכֵּת תַּחֲנוּן{{רווח|1}}||יְיָ יְיָ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן.{{ממס|שמות לד ו}}{{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|גַּ}}שְׁנוּ לְפָנֶיךָ שְׁפֹךְ שִׂיחָה{{רווח|1}}||{{סי|דְּ}}רֹשׁ רַחֲמִים וּסְלִיחָה{{רווח|1}}||אֲדֹנָי שְׁמָעָה אֲדֹנָי סְלָחָה.{{ממס|דניאל ט יט}}{{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|הֵ}}עָתֵר לָנוּ בַּיּוֹם הַזֶּה{{רווח|1}}||{{סי|וֶ}}עֱנוּתֵנוּ אַל תִּבְזֶה{{רווח|1}}||סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה.{{ממס|במדבר יד יט}}{{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|זַ}}עַק קְשֹׁב מִמַּנְעִימֶיךָ{{רווח|1}}||{{סי|חַ}}נּוּן כְּגֹדֶל רַחֲמֶיךָ{{רווח|1}}||חוּסָה יְיָ עַל עַמֶּךָ.{{ממס|יואל ב יז}}{{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|טְ}}עֵנוּ בְּהַר נַחֲלָתֵנוּ{{רווח|1}}||{{סי|יְ}}יָ אֱלוֹהַּ תּוֹחַלְתֵּנוּ{{רווח|1}}||וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ.{{ממס|שמות לד ט}}{{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|כְּ}}רַחֲמֶיךָ עֲשׂוֹת הוֹאֵל{{רווח|1}}||{{סי|לִ}}נְכוֹנִים לִקְרָאתֶךָ אֵל{{רווח|1}}||כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל.{{ממס|דברים כא ח}}{{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|מְ}}חִילָה הַרְבֵּה לִבְנֵי חֲסִידֶיךָ{{רווח|1}}||{{סי|נַ}}קֵּה מִפֶּשַׁע עַם יְדִידֶיךָ{{רווח|1}}||גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ.{{ממס|תהלים יט יד}}{{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|סְ}}לַח לְעַם בְּךָ נוֹשַׁע{{רווח|1}}||{{סי|עָ}}וֹן שָׂא נָא וְחִישׁ יֶשַׁע{{רווח|1}}||מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע.{{ממס|מיכה ז יח}}{{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|פְּ}}דֵנוּ מֵחֵטְא נַקֵּנוּ מֵעָוֹן{{רווח|1}}||{{סי|צְ}}לֹל בְּמַצְלוֹל כֹּבֶד עָוֹן{{רווח|1}}||וְאַל לָעַד תִּזְכֹּר עָוֹן.{{ממס|ישעיהו סד ח}}{{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|ק}}וֹלֵנוּ תִשְׁמַע מִשְּׁמֵי שַׁחַק{{רווח|1}}||{{סי|רִ}}שְׁעֵנוּ לַיָּם תִּדְחָק{{רווח|1}}||וְאַתָּה יְיָ אַל תִּרְחָק.{{ממס|תהלים כב כ}}{{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|שִׁ}}בְטֵי עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ{{רווח|1}}||{{סי|תְּ}}פִלָּה עוֹרְכִים לְהַשְׁעוֹתֶךָ{{רווח|1}}||וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ.{{ממס|מ&quot;א ח לט}}{{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|}


====אך אין לנו====
{{הור2|הפיוט הבא נאמר רק למנהג אשכנז המערבי.}}
{{הור|סימן: '''א&quot;ב'''}}
{|
|-
|colspan =&quot;2&quot; |{{מר|'''וּבְכֵן אַךְ חַנּוּן אַתָּה וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל'''}}
|-
|אַךְ {{סי|אֵ}}ין לָנוּ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדֶיךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|בָּ}}אנוּ לְשִׁמְךָ וְאָתָאנוּ עָדֶיךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|גָּ}}שִׁים וַחֲרֵדִים יַחַד לְעָבְדֶּךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|דְּ}}רֹשׁ לְצַדֵּק מוֹדֶיךָ וְעֵדֶיךָ{{רווח|3}}||חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|colspan =&quot;2&quot; |&lt;center&gt;&lt;small&gt;'''אַךְ חַנּוּן אַתָּה וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל'''&lt;/small&gt;&lt;/center&gt;
|-
|אַךְ {{סי|הָ}}רֵם קֶרֶן עַם יְדִידֶיךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|וּ}}מַלֵּא מִשְׁאֲלוֹת זֶרַע חֲסִידֶיךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|זָ}}כְרֵנוּ וּפָקְדֵנוּ כְּרֹב חֲסָדֶיךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|חֹ}}ן וַחֲמֹל פְּלֵיטַת שְׂרִידֶיךָ{{רווח|3}}||חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|colspan =&quot;2&quot; |&lt;center&gt;&lt;small&gt;'''אַךְ חַנּוּן אַתָּה וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל'''&lt;/small&gt;&lt;/center&gt;
|-
|אַךְ {{סי|טְ}}לָאֶיךָ נַהֵל הַכְּמֵהִים לַחֲסָדֶיךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|יַ}}דְעֵם בֵּינוֹת שֵׂכֶל סוֹדֶיךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|כַּ}}בְּסֵם מֵעֲוֹנָם וְיֻכְשָׁרוּ עָדֶיךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|לְ}}מַעַנְךָ עֲשֵׂה בַּעֲבוּר כְּבוֹדֶךָ{{רווח|3}}||חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|colspan =&quot;2&quot; |&lt;center&gt;&lt;small&gt;'''אַךְ חַנּוּן אַתָּה וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל'''&lt;/small&gt;&lt;/center&gt;
|-
|אַךְ {{סי|מ}}וֹסְרוֹתֵיהֶם תְּנַתֵּק בְּחֶזְקַת יָדֶיךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|נַ}}שְּׂאֵם וְהַרְבִּיצֵם בְּבֵית וִעוּדֶךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|סְ}}פֹר דִּמְעָתָם וְשִׂימָהּ בְּנֹאדֶךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|עֲ}}רֹב לְטוֹב וּלְרַחֲמִים עֲבָדֶיךָ{{רווח|3}}||חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|colspan =&quot;2&quot; |&lt;center&gt;&lt;small&gt;'''אַךְ חַנּוּן אַתָּה וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל'''&lt;/small&gt;&lt;/center&gt;
|-
|אַךְ {{סי|פִּ}}ינוּ יְסַפֵּר תְּהִלּוֹת הוֹדֶךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|צ}}וֹמֵנוּ תִּבְחַר וּקְרִיאַת מוֹעֲדֶיךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|ק}}וּמָה לִמְנוּחָתֶךָ וַאֲרוֹן כְּבוֹדֶךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|שְׁ}}פֹךְ רוּחֲךָ לְלַמֵּד בְּלִמּוּדָךְ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|תִּ}}רְאֶה כִּי אֵין לָנוּ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדֶיךָ{{רווח|3}}||חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|colspan =&quot;2&quot; |&lt;center&gt;&lt;small&gt;'''אַךְ חַנּוּן אַתָּה וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל'''&lt;/small&gt;&lt;/center&gt;
|}

====אל תזכר לנו עוונותינו====
{{הור2|הפיוט הבא נאמר רק למנהג אשכנז המזרחי.}}
{{הור|סימן: '''א&quot;ב'''}}
{|
|-
|colspan =&quot;4&quot; |{{מר|'''וּבְכֵן וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|אַ}}ל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנוֹתֵינוּ{{רווח|1}}||הַצִּילֵנוּ מִצָּרֵינוּ{{רווח|1}}||כָּל אֲשֶׁר חָשְׁבוּ עָלֵינוּ {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|בְּ}}שִׁמְךָ נִקְרָא וְתַעֲנֵנוּ{{רווח|1}}||וּתְשַׁבֵּר אֶת עֻלֵּנוּ{{רווח|1}}||וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|גֹּ}}דֶל רַחֲמֶיךָ תּוֹדִיעַ{{רווח|1}}||וּמַלְכוּתְךָ עָלֵינוּ תוֹפִיעַ{{רווח|1}}||וּכְאָז אוֹתָנוּ תוֹשִׁיעַ {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|דְּ}}בָרְךָ נִצָּב לְעוֹלָם{{רווח|1}}||זְכָר נָא אֲבוֹת הָעוֹלָם{{רווח|1}}||וְהָקֵם בְּרִיתְךָ לְעוֹלָם {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|הֵ}}רָצֶה לָּנוּ כְּמֵאָז{{רווח|1}}||וְתֶן לָנוּ עָז{{רווח|1}}||וְנִלְמַד נֶחֱמָדִים מִפָּז {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|וְ}}הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשׁךָ{{רווח|1}}||וְקוֹמֵם אֶת מִקְדָּשׁךָ{{רווח|1}}||וְנַעֲרִיץ בְּכָל יוֹם קְדֻשָּׁתֶךָ {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|זְ}}כֹר צִדְקַת רִאשׁוֹנִים{{רווח|1}}||וּסְלַח נָא לָאַחֲרוֹנִים{{רווח|1}}||וְתוֹשִׁיבֵם אֶל אֲרֻבּוֹתֵיהֶם כַּיּוֹנִים {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|ח}}וּסָה עַל צֹאן מַרְעִיתֶךָ{{רווח|1}}||וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ{{רווח|1}}||וְלַמְּדֵם כְּאָז דָּתֶךָ {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|טָ}}הוֹר תַּרְאֶה כְבוֹדֶךָ{{רווח|1}}||וְתוֹדִיעַ בָּנוּ הוֹדֶךָ{{רווח|1}}||וְנִסְבֹּל עֹל מוֹרָאֲךָ וְיִחוּדֶךָ {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|יְ}}רֵאֶיךָ יִשְׂמְחוּ בָךְ{{רווח|1}}||וּבְכָל יוֹם יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ{{רווח|1}}||וְגוֹי וּמַמְלָכָה יַעַבְדוּ לָךְ {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|כְּ}}רַחֲמֶיךָ עֲשֵׂה עִמָּנוּ{{רווח|1}}||כִּי בְכָל יוֹם לְךָ קָרָאנוּ{{רווח|1}}||יְיָ צְבָאוֹת עִמָּנוּ {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|לְ}}בַדְּךָ תִּמְלֹךְ כְּמֵרֵאשִׁית{{רווח|1}}||וְתָשִׁית עֵינֶיךָ בְּרֵאשִׁית{{רווח|1}}||בִּמְקוֹם כּוֹנַנְתָּ מֵרֵאשִׁית {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|מַ}}לְכוּתְךָ עָלֵינוּ תְגַלֶּה{{רווח|1}}||נוֹרְאוֹתֶיךָ נֶחֱזֶה וְנִתְעַלֶּה{{רווח|1}}||וּמִצִּיּוֹן בְּרַחֲמֶיךָ תִּגָּלֶה {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|נְ}}חֵנוּ בַאֲמִתֶּךָ{{רווח|1}}||וְשַׂמְּחֵנוּ בִּישׁוּעָתֶךָ{{רווח|1}}||כִּי אֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|שִׂ}}ימֵנוּ בְּרָכָה בָּאָרֶץ{{רווח|1}}||וּתְנַעֵר רְשָׁעִים מֵאָרֶץ{{רווח|1}}||וְנֵשֵׁב לָבֶטַח בָּאָרֶץ {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|עֲ}}נֵנוּ בִּדְבַר אֲמִתֶּךָ{{רווח|1}}||וְהוֹשִׁיעֵנוּ בֶּאֱמוּנָתֶךָ{{רווח|1}}||כִּי אֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|פָּ}}נֶיךָ הָאֵר בְּצִיּוֹן{{רווח|1}}||וּמְלֹךְ עָלֵינוּ בְּצִבְיוֹן{{רווח|1}}||וְתָסִיר טֻמְאָה מִצִּיּוֹן {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|צַ}}דִּיק אַתָּה בַּכֹּל{{רווח|1}}||וְרַחֲמֶיךָ גְדוֹלִים עַל כֹּל{{רווח|1}}||מִיָּדְךָ הוּא וּלְךָ הַכֹּל {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|קָ}}רוֹב אַתָּה לְכָל קוֹרְאֶיךָ{{רווח|1}}||רַחֵם עַל מַמְלִיכֶיךָ{{רווח|1}}||כִּי הֵם מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|רַ}}חוּם סְלַח נָא לְעָוֹן{{רווח|1}}||כִּי כָל אָדָם מָלֵא עָוֹן{{רווח|1}}||וְאַתָּה תְּכַפֵּר עָוֹן {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|שִׁ}}מְךָ בָּנוּ נִקְרָא וְאַל תַּנִּיחֵנוּ{{רווח|1}}||נִקְרָאֲךָ וְאַתָּה תַעֲנֵנוּ{{רווח|1}}||וּלְמַעַנְךָ הָאֵר עֵינֵינוּ {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|תֹּ}}אַר פָּנֶיךָ תַּרְאֵנוּ{{רווח|1}}||וּבְתוֹרָתְךָ תְּחַכְּמֵנוּ{{רווח|1}}||וּבְמִרְעֶה טוֹב וְשָׁמֵן תַּרְעֵנוּ {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|}

====אך אומרים בחין לפניך====
{{הור2|הפיוט הבא נאמר רק למנהג אשכנז המזרחי.}}
{{הור|סימן: '''א&quot;ב'''}}
{|
|-
|colspan =&quot;2&quot; |{{מר|'''וּבְכֵן אַךְ חַנּוּן אַתָּה וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל'''}}
|-
|אַךְ {{סי|א}}וֹמְרִים בְּחִין לְפָנֶיךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|בָּ}}אִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְפָנֶיךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|גָּ}}שִׁים בִּתְפִלָּה לְפָנֶיךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|דּ}}וֹרְשִׁים בְּדָתְךָ יוֹמָם וָלַיְלָה{{רווח|3}}||חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|
|-
|אַךְ {{סי|ה}}וֹגִים בְּהַלֵּל וְתִשְׁבָּחוֹת{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|וְ}}אוֹמְרִים סְלַח נָא לַעֲוֹנֵינוּ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|ז}}וֹעֲקִים בִּתְפִלָּה לְפָנֶיךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|ח}}וֹקְרִים סוֹד בְּרִיתֶךָ / כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ{{רווח|3}}||חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|
|-
|אַךְ {{סי|ט}}וֹעֲנִים שְׁמַע יִשְׂרָאֵל / כִּי אֵין כָּאֵל{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|י}}וֹדְעִים שֵׁם הַמְפֹרָשׁ / וּבְפִיהֶם יִתְפָּרָשׁ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|כֻּ}}לָּם הַיּוֹם כְּמַלְאָכִים / קְדֻשָּׁה לְפָנֶיךָ עוֹרְכִים{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|לְ}}בוּשֵׁיהֶם נְקִיִּם / וְכֻלָּם צָמִים וּמִתְעַנִּים{{רווח|3}}||חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|
|-
|אַךְ {{סי|מַ}}עֲשֵׂיהֶם מַגִּידִים וַחֲטָאֵיהֶם מְתַנִּים / סְלַח נָא עוֹנִים{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|נִ}}קְרָאִים הַיּוֹם / וְסָלַחְתִּי לָכֶם הַיּוֹם{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|סְ}}פוּרִים כְּחֹל הַיָּם / וַעֲוֹנוֹתֵיהֶם תַּשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|ע}}וֹנִים אַרְבַּע קְדֻשּׁוֹת / לִפְנֵי חוֹקֵר כְּלָיוֹת / וְיוֹדֵעַ כָּל נִסְתָּרוֹת{{רווח|3}}||חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|
|-
|אַךְ {{סי|פָּ}}קְדֵם לְחַיִּים טוֹבִים / וְטַהֲרֵם בְּמַיִם חַיִּים / כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|צ}}וֹעֲקִים אָנָּא אֵל נָא / סְלַח נָא חֵטְא לְמִי מָנָה{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|ק}}וֹלָם בְּרַעַשׁ מַרְעִישִׁים / קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קוֹרְאִים אָבוֹת וּבָנִים{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|רִ}}אשׁוֹן וְאַחֲרוֹן אַתָּה / לְמַעַנְךָ עֲשֵׂה גַּם עַתָּה{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|שְׁ}}מַע תְּפִלָּתֵנוּ / בְּקָרְאֵנוּ אֵלֶיךָ עֲנֵנוּ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|{{הור|חזן:}} אַךְ {{סי|תּ}}וֹלִים לְךָ עֵינֵיהֶם / עֲנֵם וּשְׁמַע בְּקוֹל תְּפִלּוֹתֵיהֶם / סְלַח נָא לַעֲוֹנוֹתֵיהֶם{{רווח|3}}||חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל
|}
====אמרו לאלהים====
{{ארון|פ}}
וּבְכֵן אִמְרוּ לֵאלֹהִים מַה נּוֹרָא מַעֲשֶׂיךָ

{{הור|סימן: '''א&quot;ב''' (מדלגים). בסוף כל בית מובאה מ[[דברי הימים א טז]]}}

אִמְרוּ לֵאלֹהִים
:{{סי|אֵ}}ל מֶלֶךְ בְּעוֹלָמוֹ
:מֵחִישׁ פְּדוּת עַמּוֹ
:לְקַיֵּים דְּבַר נָאֳמוֹ
:כִּי סְלִיחָה עִמּוֹ
::הוֹדוּ לַייָ קִרְאוּ בִשְׁמוֹ

אִמְרוּ לֵאלֹהִים
:{{סי|בָּ}}רוּךְ וּמְהֻלָּל בְּרֹב גָּדְלוֹ
:מֵחִישׁ סְלִיחָה לִקְהָלוֹ
:לְהַרְאוֹת לַכֹּל גָּדְלוֹ
:מָדַד מַיִם בְּשָׁעֳלוֹ
::שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ

אִמְרוּ לֵאלֹהִים
:{{סי|גּ}}וֹאֵל עַם קְדוֹשׁוֹ
:בִּסְלִיחָה לְהַקְדִּישׁוֹ
:וּמְכוֹנֵן בֵּית מִקְדָּשׁוֹ
:לְזֶרַע אַבְרָהָם קְדוֹשׁוֹ
::הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ

אִמְרוּ לֵאלֹהִים
:{{סי|דָּ}}גוּל מְשֻׁבָּח בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ
:סוֹלֵחַ לְעַם זוּ בָּזוֹ
:בִּדְבַר עֻזּוֹ וּמָעֻזּוֹ
:לָכֵן עֲדַת מָעֻזּוֹ
::דִּרְשׁוּ יְיָ וְעֻזּוֹ

אִמְרוּ לֵאלֹהִים
:{{סי|הַ}}כֹּל בְּמַאֲמָר עָשָׂה
:וְהוּא פָעַל וְעָשָׂה
:סוֹלֵחַ לְאֹם עֲמוּסָה
:לָכֵן עַם בּוֹ חָסָה
::זִכְרוּ נִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה

אִמְרוּ לֵאלֹהִים
:{{סי|וּ}}מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ
:עַל אֶרֶץ וְשָׁמַיִם הוֹדוֹ
:סוֹלֵחַ לְעַם מְיַחֲדוֹ
:אֲשֶׁר נִקְרְאוּ בִּדְבַר סוֹדוֹ
::זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ

אִמְרוּ לֵאלֹהִים
:{{סי|זֶ}}ה רוֹקַע הָאָרֶץ
:הַיּוֹשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ
:סוֹלֵחַ לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ
:לָכֵן אִמְרוּ לְיוֹסֵד הָאָרֶץ
::הוּא יְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּכָל הָאָרֶץ

אִמְרוּ לֵאלֹהִים
:{{סי|חַ}}י בִּמְעוֹנָתוֹ
:חַנּוּן וְחוֹנֵן עֲדָתוֹ
:יָשׁוּב בְּרַחֲמִים לְבֵיתוֹ
:לָכֵן לְבָאֵי בִּבְרִיתוֹ
::זִכְרוּ לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ

אִמְרוּ לֵאלֹהִים
:{{סי|טַ}}פֵּי נַחֲלָתוֹ
:טְלָאֵי יְרֻשָּׁתוֹ
:יָקִים עָלֵימוֹ אִמְרָתוֹ
:כְּחָקוּק בְּתוֹרָתוֹ
::אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ

אִמְרוּ לֵאלֹהִים
:{{סי|י}}וֹעֵץ מֵישָׁרִים לְחֹק
:יְרֵאָיו לְחַיִּים לָחֹק
:סוֹלֵחַ לְחֵטְא לִמְחֹק
:כְּנִשְׁמַע לְרוֹעֶה מֵרָחוֹק
::וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק

אִמְרוּ לֵאלֹהִים
:{{סי|תַּ}}קִּיף אֱלֹהֵי עוֹלָם
:דְּבָרוֹ נִצָּב לְעוֹלָם
:וְהוּא מִכֹּל נֶעְלָם
:וַאֲנַחְנוּ מְהַלְלִים שְׁמוֹ לְעוֹלָם
::בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם

====מעשה אלהינו====
וּבְכֵן גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂי אֱלֹהֵינוּ

{{הור|סימן: '''א&quot;ב'''}}

מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ
:{{סי|אַ}}דִּיר בְּוִעוּדוֹ
:{{סי|בְּ}}רוּם וּבְתַחַת הוֹדוֹ
:{{סי|גִּ}}לָּה אוֹר לְעַבְדּוֹ
:{{סי|דָּ}}בָר מֵקִים לְעַבְדּוֹ
::לָכֵן יִתְגָּאֶה אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ.{{ממס|דברים ד לה}}

מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ
:{{סי|הַ}}מַּכִּיר עוֹלְמֵי עַד
:{{סי|וְ}}סוֹפֵר וּמוֹנֶה עֲדֵי עַד
:{{סי|זִ}}יו מוֹשָׁבוֹ נוֹעָד
:{{סי|חֶ}}לֶד צוֹפֶה בְּמִסְעָד
::לָכֵן יִתְגָּאֶה הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד.{{ממס|תהלים קד לב}}

מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ
:{{סי|ט}}וֹעֵן עוֹלָמוֹ
:{{סי|י}}וֹדֵעַ הֲדֹמוֹ
:{{סי|כִּ}}לְּלוֹ בְּנָאֳמוֹ
:{{סי|לָ}}עַד לַהֲקִימוֹ
::לָכֵן יִתְגָּאֶה יְיָ צְבָאוֹת שְׁמוֹ.{{ממס|ישעיהו מז ד}}

מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ
:{{סי|מ}}וֹשֵׁל בְּמִפְעָלוֹ
:{{סי|נ}}וֹרָא עַל זְבוּלוֹ
:{{סי|סִ}}לּוּדוֹ כְּגָדְלוֹ
:{{סי|עֻ}}זּוֹ כְּרֹב חֵילוֹ
::לָכֵן יִתְגָּאֶה שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ.{{ממס|ישעיהו ו ב}}

מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ
:{{סי|פְּ}}אֵרוֹ בִּשְׁמֵי מְעוֹנַי
:{{סי|צ}}וֹפֶה וּמַבִּיט לְעֵינַי
:{{סי|קִ}}לּוּס שְׁמוֹ בַּהֲמוֹנַי
:{{סי|ר}}וֹדֶה בְּקֶרֶב מוֹנַי
::לָכֵן יִתְגָּאֶה גְּדֹלִים מַעֲשֵׂי יְיָ.{{ממס|תהלים קיא ב}}
{{ארון|ס}}
מַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ
:וְ{{סי|תַ|1}}חְבֻּלוֹתָיו מְזִמָּה
:{{סי|שִׁ|1}}בְתּוֹ בְּתוֹךְ מִרְמָה
:{{סי|רְ|1}}פִידָתוֹ רִמָּה
:{{סי|קָ|1}}בוּר בִּסְעִיף אֲדָמָה
:וְאֵיךְ יִתְגָּאֶה אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה.{{ממס|תהלים קמד ד}}
{{ארון|פ}}
אֲבָל מַעֲשֵׂי אֱלֹהֵינוּ
:{{סי|שַׁ}}דַּי רוֹקַע הָאָרֶץ עַל בְּלִימָה
:{{סי|שׁ}}וֹכְנֶיהָ בְּלִי הֱיוֹת לְשַׁמָּה
:{{סי|תִּ}}כֵּן עַל מַיִם אֲדָמָה
:{{סי|תַּ}}קִּיף שְׁמוֹ לְרוֹמֵמָה
::לָכֵן יִתְגָּאֶה עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה.{{ממס|תהלים קד ב}}
====אשר אימתך====
וּבְכֵן לְנוֹרָא עֲלֵיהֶם בְּאֵימָה יַעֲרִיצוּ

{{הור|סימן: '''א&quot;ב''' כפול}}

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ
:בְּ{{סי|אֶ}}רְאֶלֵּי אֹמֶן / בְּ{{סי|אַ}}בִּירֵי אֹמֶץ
:בִּ{{סי|בְ}}לוּלֵי קֶרַח / בִּ{{סי|בְ}}דוּדֵי קֶדַח
::וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה
:מִ{{סי|גְּ}}לוּמֵי גוּשׁ / מִ{{סי|גָּ}}רֵי גֵיא
:מִ{{סי|דְּ}}לוּלֵי פֹעַל / מִ{{סי|דַּ}}לֵּי מַעַשׂ
::וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ
:בַּ{{סי|הֲ}}מוֹן מַלְאָכִים / בְּ{{סי|הִ}}לּוּךְ מַחֲנוֹת
:בְּ{{סי|וַ}}עַד אֲלָפִים / בְּ{{סי|וֶ}}כַח רְבָבוֹת
::וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה
:מִ{{סי|זִּ}}יו שׁוֹנֶה / מִ{{סי|זֹּ}}הַר כָּבֶה
:מֵ{{סי|חֲ}}סֵרֵי שֵׂכֶל / מֵ{{סי|חֹ}}רְשֵׁי רֶשַׁע
::וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ
:בְּ{{סי|טִ}}פּוּחַ עֲרָבוֹת / בְּ{{סי|טִ}}יכּוּס שְׁחָקִים
:בְּ{{סי|יִ}}שְׁרַת עֲרָפֶל / בִּ{{סי|י}}רִיעוֹת מְעוֹנָה
::וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה
:מִ{{סי|כְּ}}תוּמֵי שֶׁמֶץ / מִ{{סי|כְּ}}מוּסֵי כֶתֶם
:מִ{{סי|לְּ}}כוּדֵי פַח / מִ{{סי|לְּ}}עוּנֵי מַר
::וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ
:בְּ{{סי|מַ}}סְלוּלֵי זְבוּל / בִּ{{סי|מְ}}רוֹמֵי שְׁפַר
:בִּ{{סי|נְ}}טִיַּת דֹּק / בִּ{{סי|נְ}}חִיַּת עָבִים
::וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה
:מִ{{סי|סְּ}}רוּחֵי מַעַשׂ / מִ{{סי|שְּׂ}}בֵעֵי רֹגֶז
:מֵ{{סי|עֲ}}דוּרֵי אֱמֶת / מֵ{{סי|עֲ}}מוּסֵי בָטֶן
::וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ
:בְּ{{סי|פֹ}}תְחֵי קָדוֹשׁ / בְּ{{סי|פֹ}}צְחֵי בָרוּךְ
:בִּ{{סי|צְ}}דוּדֵי אַרְבַּע / בִּ{{סי|צְ}}נוּפֵי שֵׁשׁ שֵׁשׁ
::וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה
:מִ{{סי|קְּ}}רוּאֵי אָיִן / מִ{{סי|קֹּ}}רְאֵי בְחָנֵף
:מֵ{{סי|רְ}}חוֹקֵי אֱמֶת / מֵ{{סי|רֵ}}יקֵי צֶדֶק
::וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ
:בִּ{{סי|שְׁ}}בִיבֵי אֵשׁ / בִּ{{סי|שְׁ}}בִילֵי מַיִם
:בִּ{{סי|תְ}}לוּלֵי רוֹם / בְּ{{סי|תַ}}לְתַּלֵּי גֹבַהּ
::וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה
:מִבָּשָׂר וָדָם / מֵהֶבֶל וָתֹהוּ
:מֵחָצִיר יָבֵשׁ / מִצֵּל עוֹבֵר / וּמִצִּיץ נוֹבֵל
:מִמַּשְׁלִימֵי נֶפֶשׁ / מִמַּפְרִיחֵי רוּחַ / וּמִמְּעוֹפְפֵי חַיָּה
:וּמֵחֲנִיטֵי נְשָׁמָה / וּמוֹצִיאֵי יְחִידָה
:וְנִשְׁמָעִים בַּדִין / וּמֵתִים בַּמִּשְׁפָּט / וְחַיִּים בְּרַחֲמִים
:וְנוֹתְנִים לְךָ פְּאֵר חֵי הָעוֹלָמִים
::וְתִפְאַרְתְּךָ עֲלֵיהֶם
{{ארון|ס}}

====אמיצי שחקים====
{{סוף}}{{טקסט מנוקד|גודל=20}}
&lt;includeonly&gt;{{הור|חו&quot;ק:}} &lt;/includeonly&gt;'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ'''

{{הור|סימן: '''א&quot;ב''' כפול}}
{|
|-
|{{סי|אַ}}מִּיצֵי שְׁחָקִים מִמַּעַל{{רווח|1}}||וְכָל צְבָא מַעַל{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|7}}||{{סי|אֱ}}מוּנֵי אַהֲבָה{{רווח|1}}||וְצִמְחֵי רְבָבָה{{רווח|1}}||אוֹמְרִים בָּרוּךְ
|-
|{{סי|בְּ}}כִתֵּי מַלְאָכִים{{רווח|1}}||שְׁמוֹ מַמְלִיכִים{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|בְּ}}נֵי בְחוּנֵי בְרִית{{רווח|1}}||לְזוֹכֵר הַבְּרִית{{רווח|1}}||קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ
|-
|colspan =&quot;6&quot; |{{מר|{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת / קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ'''}}}}
|-
|{{סי|גִּ}}בּוֹרֵי כֹחַ{{רווח|1}}||לְאַמִּיץ וְשַׂגִּיא כֹחַ{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|גְּ}}דוֹלֵי צְדָקָה{{רווח|1}}||לְנִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה{{רווח|1}}||אוֹמְרִים בָּרוּךְ
|-
|{{סי|דְּ}}מוּת אַרְבָּעָה פָנִים{{רווח|1}}||לְכָל צַד פּוֹנִים{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|דִּ}}גְלֵי נְצוּרָה{{רווח|1}}||לְעִמָּם בְּצָרָה{{רווח|1}}||קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ
|-
|colspan =&quot;6&quot; |{{מר|{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת / קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ'''}}}}
|-
|{{סי|הֲ}}מוֹן צְבָא מַעְלָה{{רווח|1}}||לְשׁוֹכֵן מַעְלָה{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|הֹ}}לְכֵי דֶּרֶךְ תָּמִים{{רווח|1}}||לְהַצּוּר תָּמִים{{רווח|1}}||אוֹמְרִים בָּרוּךְ
|-
|{{סי|וְ}}רָצִים וְשָׁבִים{{רווח|1}}||טַעַם צוּר מַקְשִׁיבִים{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|וְ}}קֹוֵי יְשׁוּעוֹת{{רווח|1}}||וְחוֹכֵי סְלִיחוֹת{{רווח|1}}||קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ
|-
|colspan =&quot;6&quot; |{{מר|{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת / קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ'''}}}}
|-
|{{סי|זְ}}מִירוֹת רַבּוֹת{{רווח|1}}||זַכֵּי שְׁמֵי עֲרָבוֹת{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|זֶ}}רַע מַטַּע אֱמֶת{{רווח|1}}||לֵאלֹהִים אֱמֶת{{רווח|1}}||אוֹמְרִים בָּרוּךְ
|-
|{{סי|חַ}}שְׁמַלִּים עַזִּים{{רווח|1}}||לְעוֹשֶׂה חֲזִיזִים{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|ח}}וֹנִים וְנוֹסְעִים{{רווח|1}}||לְמַעֲלֶה נְשִׂיאִים{{רווח|1}}||קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ
|-
|colspan =&quot;6&quot; |{{מר|{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת / קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ'''}}}}
|-
|{{סי|טַ}}פְסְרֵי מְרוֹמִים{{רווח|1}}||לְרָם עַל רָמִים{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|טֹ}}בוּ אֹהָלָיו{{רווח|1}}||יוֹנְקָיו וְעוֹלָלָיו{{רווח|1}}||אוֹמְרִים בָּרוּךְ
|-
|{{סי|יִ}}דּוֹדוּן הוֹלְכִים{{רווח|1}}||כּוֹרְעִים וּבוֹרְכִים{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|י}}וֹשְׁבֵי אֹהֶל וּמִשְׁכָּן{{רווח|1}}||לִבְתוֹכָם שָׁכָן{{רווח|1}}||קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ
|-
|colspan =&quot;6&quot; |{{מר|{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת / קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ'''}}}}
|-
|{{סי|כִּ}}תֵּי הֲמוֹנִים{{רווח|1}}||עִם חַיּוֹת וְאוֹפַנִּים{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|כֶּ}}תֶר נוֹתְנִים{{רווח|1}}||בְּנֵי אֵיתָנִים{{רווח|1}}||אוֹמְרִים בָּרוּךְ
|-
|{{סי|לַ}}הֲקַת שְׁבִיבִים{{רווח|1}}||וְאֵשׁ לֶהָבִים{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|לְ}}מַעֲנוֹ גּוֹי אֶחָד{{רווח|1}}||לְשֵׁם אֵל הַמְיֻחָד{{רווח|1}}||קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ
|-
|colspan =&quot;6&quot; |{{מר|{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת / קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ'''}}}}
|-
|{{סי|מְ}}סוֹכְכִים מְרוֹפְפִים{{רווח|1}}||בְּכַנְפֵיהֶם מְעוֹפְפִים{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|מְ}}נַצְּחִים לְהַתְמִיד{{רווח|1}}||בְּכָל יוֹם תָּמִיד{{רווח|1}}||אוֹמְרִים בָּרוּךְ
|-
|{{סי|נ}}וֹרָאִים בְּנִפְלָאוֹת{{רווח|1}}||לְצֶדֶק נוֹרָאוֹת{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|נְ}}דִיבֵי עַמּוֹ{{רווח|1}}||מְסַלְסְלִים לִשְׁמוֹ{{רווח|1}}||קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ
|-
|colspan =&quot;6&quot; |{{מר|{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת / קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ'''}}}}
|-
|{{סי|שְׂ}}רָפִים עוֹמְדִים{{רווח|1}}||מִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|ס}}וֹלְדֵי בְחִילָה{{רווח|1}}||לְנוֹרָא עֲלִילָה{{רווח|1}}||אוֹמְרִים בָּרוּךְ
|-
|{{סי|עֵ}}ינַיִם מְלֵאִים{{רווח|1}}||כַּתַּרְשִׁישׁ מְמֻלָּאִים{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|ע}}וֹנִים בְּמַקְהֵלוֹת{{רווח|1}}||בְּלַחַשׁ וְקוֹלוֹת{{רווח|1}}||קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ
|-
|colspan =&quot;6&quot; |{{מר|{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת / קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ'''}}}}
|-
|{{סי|פְּ}}נֵיהֶם כִּבְרָקִים מְאִירִים{{רווח|1}}||וּפָז בֶּגֶד פְּאוּרִים{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|פְּ}}דוּיֵי בִּזְרוֹעַ חָזָק{{רווח|1}}||לְגוֹאֲלָם חָזָק{{רווח|1}}||אוֹמְרִים בָּרוּךְ
|-
|{{סי|צִ}}בְאוֹת שָׁמַיִם{{רווח|1}}||לְרוֹכֵב שָׁמַיִם{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|צֹ}}אן קָדָשִׁים{{רווח|1}}||מַטַּע קְדוֹשִׁים{{רווח|1}}||קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ
|-
|colspan =&quot;6&quot; |{{מר|{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת / קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ'''}}}}
|-
|{{סי|קַ}}לִּים לְצוּרָם{{רווח|1}}||קוֹרְאִים לְיוֹצְרָם{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|קְ}}הִלּוֹת יַעֲקֹב{{רווח|1}}||בְּלִי לֵב עָקֹב{{רווח|1}}||אוֹמְרִים בָּרוּךְ
|-
|{{סי|רַ}}גְלֵיהֶם כְּעֵגֶל{{רווח|1}}||וְאוֹפָן מִתְגַּלְגֵּל{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|רְ}}צוּיִם לְבוֹרְאָם{{רווח|1}}||לְרָם אֲשֶׁר בְּרָאָם{{רווח|1}}||קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ
|-
|colspan =&quot;6&quot; |{{מר|{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת / קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ'''}}}}
|-
|{{סי|שֹׁ}}כְנֵי בְּצֵל שַׁדַּי{{רווח|1}}||שְׁנוֹתָם אֵין דַּי{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|שְׁ}}מוּרִים חֲקוּקִים{{רווח|1}}||מִצְוֹת וְחֻקִּים{{רווח|1}}||אוֹמְרִים בָּרוּךְ
|-
|&lt;includeonly&gt;{{הור|חזן:}} &lt;/includeonly&gt;{{סי|תֹּ}}קֶף תַּרְשִׁישִׁים{{רווח|1}}||בַּמָּרוֹם חָשִׁים{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|תְּ}}מִימִים בְּדַרְכֵיהֶם{{רווח|1}}||וּבְמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם{{רווח|1}}||קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ
|-
|colspan =&quot;6&quot; |{{מר|{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת / קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ'''}}}}
|}
{{סוף}}{{טקסט מנוקד|גודל=25}}

====אילי מרום====
'''וּבְכֵן שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ'''

{{הור|חו&quot;ק:}} '''אֵלּוּ לָאֵלּוּ שׁוֹאֲלִים / אֵלּוּ לָאֵלּוּ מְמַלְלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / לְהַעֲרִיצוֹ לְהַקְדִּישׁוֹ בִּפְאֵר מְסַלְסְלִים'''

{{הור|סימן: '''אא&quot;ב גג&quot;ד'''. בסוף כל בית מובאה מ[[ישעיהו ו#ו ב|ישעיהו ו ב-ג]]}}

{{סי|אֵ}}ילֵי מָרוֹם אוֹמְרִים הִלּוּלוֹ{{ש}}
{{סי|א}}וֹפָן וְגַלְגַּל מַבִּיעִים סִלְסוּלוֹ{{ש}}
{{סי|בְּ}}אֵימָה וּבְיִרְאָה מַכְתִּירִים שֵׁם גָּדְלוֹ
:שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ.{{רווח|5}}{{ק|'''אֵלּוּ…'''}}

{{סי|גִּ}}בּוֹרֵי כֹחַ בְּרַעַד וּבְפַחַד{{ש}}
{{סי|גֵּ}}אֶה וְגָבֹהַּ לְיַחֵד לְאֶחָד{{ש}}
{{סי|דְּ}}מָמָה דַקָּה דָּאִים בְּלִי כַחַד
:שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד.{{רווח|5}}{{ק|'''אֵלּוּ…'''}}

{{סי|הַ}}יּוֹשֵׁב יְחִידִי עַל אוֹפַנָּיו{{ש}}
{{סי|הַ}}דּוֹבֵר דָּבָר דָּבוּר עַל אָפְנָיו{{ש}}
{{סי|וְ}}רָצוֹא וָשׁוֹב כַּבָּזָק לְפָנָיו
:בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו.{{רווח|5}}{{ק|'''אֵלּוּ…'''}}

{{סי|זֹ}}הַר הָרָקִיעַ כְּעֵין חַשְׁמַלָּיו{{ש}}
{{סי|ז}}וֹעֵף בַּיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו{{ש}}
{{סי|חִ}}יל שָׂרָף אֵימָה עָלָיו
:וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו.{{רווח|5}}{{ק|'''אֵלּוּ…'''}}

{{סי|טַ}}פְסְרֵי קָלָל כְּעֵין נְחשֶׁת יְצַפְצֵף{{ש}}
{{סי|טְ}}הוֹר עֵינַיִם עֲלֵיהֶם יְחוֹפֵף{{ש}}
{{סי|יִ}}דֹּד יְכַסֶּה פָנָיו בְּלִי מִתְרוֹפֵף
:וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף.{{רווח|5}}{{ק|'''אֵלּוּ…'''}}

{{סי|כַּ}}בִּיר כֹּחַ הוּא אֵלִי זֶה{{ש}}
{{סי|כִּ}}י לֹא בָזָה עֱנוּת עַם עָנִי וְנִבְזֶה{{ש}}
{{סי|לְ}}הַקְדִּישׁוֹ וּלְהַעֲרִיצוֹ יַחַד נִרְשִׁים זֶה מִזֶּה
:וְקָרָא זֶה אֶל זֶה.{{רווח|5}}{{ק|'''אֵלּוּ…'''}}

{{סי|מֶ}}לֶךְ מְהֻלָּל בְּפִיהֶם גָּמַר{{ש}}
{{סי|מ}}וֹרָאוֹ עֲלֵיהֶם תָּמִיד לְהַשְׁמַר{{ש}}
{{סי|נִ}}שָּׂא וְנֶעְלָם הִלּוּלוֹ לוֹמַר
:וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר.{{רווח|5}}{{ק|'''אֵלּוּ…'''}}

{{סי|שָׂ}}רָף מְכֻנֶּה אֶחָד קָדוֹשׁ{{ש}}
{{סי|סִ}}לּוּד אוֹמֵר לְבָרוּךְ וְקָדוֹשׁ{{ש}}
{{סי|ע}}וֹנִים בִּקְדֻשָּׁה לָאֵל הַקָּדוֹשׁ
:קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ.{{רווח|5}}{{ק|'''אֵלּוּ…'''}}

{{סי|פְּ}}אֵר וָשֶׁבַח לַאֲדוֹן הַצְּבָאוֹת{{ש}}
{{סי|פּ}}וֹצְחִים בְּרִנָּה מַלְאֲכֵי צְבָאוֹת{{ש}}
{{סי|צְ}}בָא מָרוֹם גְּדֻלָּתָם מַצְבִּיאוֹת
:יְיָ צְבָאוֹת.{{רווח|5}}{{ק|'''אֵלּוּ…'''}}

{{סי|קָ}}דוֹשׁ וְנוֹרָא שׁוֹכֵן עֲלֵיהֶם בְּעֶרֶץ{{ש}}
{{סי|קַ}}לִּים לָרוּץ עַד קְצֵה הָאָרֶץ{{ש}}
{{סי|רָ}}ם וְנִשָּׂא יוֹשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ
:מְלֹא כָל הָאָרֶץ.{{רווח|5}}{{ק|'''אֵלּוּ…'''}}

{{סי|שָׁ}}מַיִם וּשְׁמֵי שָׁמַיִם כִּסָּה הוֹדוֹ{{ש}}
{{סי|שְׁ}}חָקִים מִמַּעַל פֹּעַל יָדוֹ{{ש}}
{{סי|תּ}}וֹלֶה תֵבֵל בִּזְרוֹעַ יָדוֹ
:מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ.{{רווח|5}}{{ק|'''אֵלּוּ…'''}}&lt;קטע סוף=רהיטים/&gt;

====סילוק====
'''{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|ובכן3}}'''
{{הור2|
'''למנהג אשכנז המזרחי''' אומרים לסילוק את הפיוט {{צ|[[ונתנה תוקף]]}}, ואת הקדושה {{צ|[[אז מלפני בראשית]]}}. 

'''למנהג אשכנז המערבי''' אומרים לסילוק את הפיוט {{צ|מי יערוך אליך}} שיובא בסמוך (למנהג פפד&quot;מ אומרים את כולו, ולמנהג רוב הקהילות אומרים את רובו, ומצרפים חלק מהסילוק {{צ|מי ימלל}}). בקדושה אומרים למנהג זה רק את הפיוט {{צ|אליך תלויות עינינו}} מתוך הקדושה שנאמרה בשחרית.}}
=====מי יערוך אליך=====
מִי יַעֲרֹךְ אֵלֶיךָ מַעֲנֶה לְסַפֵּר{{ש}}
גְּבוּרוֹת רַחֲמֶיךָ לְהַגִּיד וּלְסַפֵּר{{ש}}
אַגִּידָה וַאֲדַבֵּרָה עָצְמוּ מִסַּפֵּר{{ש}}
וְעַד כַמֶּה וְכַמֶּה אֵיךְ אֲסַפֵּר{{ש}}
כִּי אַתָּה צְעָדִים סוֹפֵר{{ש}}
פֶּשַׁע וְעָוֹן מְכַפֵּר{{ש}}
וּבְסוּר מִמְּךָ כָּל כּוֹפֵר{{ש}}
תְּחַכֶּה לוֹ לָשׁוּב וּלְהִתְכַּפֵּר{{ש}}
לְבִלְתִּי לֵבוֹשׁ וְלְהֵחָפֵר{{ש}}
כִּי לֹא תַחְפֹּץ בְּמוֹת אֲשֶׁר יָפֵר{{ש}}
לָכֵן שַׂמְתָּ עֲשֶׂרֶת יְמֵי שֶׁפֶר{{ש}}
לַעֲשׂוֹת בָּהֶם תְּשׁוּבָה מִהְיוֹת לְחֶפֶר{{ש}}
וְאִם שָׁב וְחִנֵּן בְּאִמְרֵי שֶׁפֶר {{ש}}
יַעְמֹד מֵלִיץ יָשְׂרוֹ לְסַפֵּר{{ש}}
וְתַקְשִׁיב וְתֹאמַר מָצָאתִי כֹפֶר{{ש}}
וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים מִתְכַּפֵּר{{ש}}
כִּי כִּשְׁמוֹ כִּפּוּר מְכַפֵּר{{ש}}
וְכָל מַעֲשָׂיו לוֹ תְכַפֵּר{{ש}}
וְכָל חֲטָאָיו תָּדִיחַ וְתָפֵר{{ש}}
וְיוּחַק לְחַיִּים בְּגִלְיוֹן סֵפֶר{{ש}}
בְּכֵן גַּשְׁנוּ הַיּוֹם אֵלֶיךָ חֲטָאֵינוּ לְסַפֵּר{{ש}}
כְּמוֹדֶה וְעוֹזֵב לְהִתְכַּפֵּר{{ש}}
וְאִם כְּאָדָם עָבַרְנוּ בְּרִיתֶךָ לְהָפֵר{{ש}}
אַתָּה אֵל וְלֹא אִישׁ פָּנֵינוּ אַל תַּחְפֵּר{{ש}}
בִּזְכוּת נָם אָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר{{ש}}
וּכְאָז בַּעֲרוּפָה לָנוּ כַפֵּר 

כַּפֵּר רַחוּם לְשׁוֹפְכֵי לְךָ שִׂיחָה{{ש}}
כְּטוֹב וְסַלָּח לְךָ הִיא הַסְּלִיחָה{{ש}}
וּלְדַלֵּי מַעַשׂ תִּתֵּן סְלִיחָה{{ש}}
וְאִם כְּפִי פָעֳלָם אֵין לְהִסָּלְחָה{{ש}}
וְאִם תִּשְׁמֹר עָוֹן יְהוּ כְסוּחָה{{ש}}
בְּכֵן גַּשְׁנוּ הַיּוֹם לְסוֹחֲחָה{{ש}}
בְּחִנּוּן הִגָּיוֹן שְׁמָעָה וּסְלָחָה{{ש}}
בְּטוּחִים כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה{{ש}}
מְקַוִּים לְרַחֲמֶיךָ עִוּוּיָם לְסָלְחָה

לְסָלְחָה עֲוֹנָם גָּשִׁים לְחַלּוֹתֶךָ{{ש}}
לְהַרְבּוֹת לָמוֹ מְחִילָתֶךָ{{ש}}
כִּי הִיא שִׁבְחֲךָ וְהִיא תְהִלָּתֶךָ{{ש}}
כִּי הֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ{{ש}}
רַעְיָתְךָ וּסְגֻלָּתֶךָ{{ש}}
מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וּפְעֻלָּתֶךָ{{ש}}
וְאֵין לָנוּ אֱלוֹהַּ זוּלָתֶךָ{{ש}}
וּמוֹשִׁיעַ אֵין בִּלְתֶּךָ{{ש}}
וּכְנַמְתָּ לְצִיר סָלַחְתִּי כְּמִלָּתֶךָ{{ש}}
כֵּן תְּבַשֵּׂר סָלַחְתִּי לְאוֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ{{ש}}
לְהוֹדִיעָם רַחֲמֵי גְדֻלָּתֶךָ{{ש}}
וְיַנְעִימוּ זֶמֶר לְעַלּוֹתֶךָ

לְעַלּוֹתֶךָ בְּגֵיא וּבִשְׁחָקִים{{ש}}
וְלִסְלֹחַ עֲוֹנָם פֶּלֶל נוֹאֲקִים{{ש}}
כִּי הֵם מִמַּעֲשִׂים רֵקִים{{ש}}
לָכֵן כְּדַלִּים שְׁעָרֶיךָ דוֹפְקִים{{ש}}
סְלַח נָא לַעֲוֹנֵינוּ לְפָנֶיךָ צוֹעֲקִים{{ש}}
זְכֹר שְׁלֹשֶׁת אָבוֹת אֲשֶׁר לְךָ חֲשׁוּקִים{{ש}}
וְחֶבֶל נַחֲלָה לְשִׁמְךָ חֲקוּקִים{{ש}}
וּשְׁבוּעָה אֲשָׁר לָמוֹ בִּטִּיתָ תָּקִים{{ש}}
לְקוֹרְאֶיךָ מִמַּעֲמַקִּים {{ש}}
לְהוֹשִׁיעָם מִהְיוֹת עוֹד דְּחוּקִים{{ש}}
אֲשֶׁר לְהַצְדִּיקָם תַּחַן מְפִיקִים{{ש}}
לְהָשִׁיב שְׁבִיתָם כַּאֲפִיקִים{{ש}}
כִּי הֵם עֲבָדֶיךָ וְעָלֶיךָ מִתְרַפְּקִים{{ש}}
וּלְחוֹנְנֵם בְּעִנּוּי עֲסוּקִים{{ש}}
לְהוֹצִיא דִינָם כַּעֲשׁוּקִים{{ש}}
לְקָרְבָם אֵלֶיךָ מְקָרֵב רְחוֹקִים{{ש}}
הֱיוֹתָם כְּאֵזוֹר לַחֶלֶץ בְּךָ דְּבֵקִים{{ש}}
לְנַצְחָךְ בְּשִׁיר כְּעַל שׁוֹשַׁנַּת עֲמָקִים

עֲמָקִים בְּפַלְּשָׁךְ תְּחַפֵּשׂ צְדָקָה{{ש}}
כְּטוֹב וְסַלָּח וּלְךָ הִיא הַצְּדָקָה{{ש}}
וְרַב לְהוֹשִׁיעַ מְדַבֵּר בִּצְדָקָה{{ש}}
מְכוֹן כִּסְאֲךָ מְתֻקָּן בִּצְדָקָה{{ש}}
וּלְאֵין זְכוּת וּמַעֲשִׂים תַּעֲשֶׂה צְדָקָה{{ש}}
כִּי לָנוּ הַבֹּשֶׁת וּלְךָ הַצְּדָקָה{{ש}}
לָכֵן לִמְרוֹמְמֶךָ תַּעֲלֶה צְדָקָה{{ש}}
בְּמִדַּת טוּבְךָ אוֹתָם לְצַדְּקָה{{ש}}
כִּי קָדוֹשׁ אַתָּה וְנִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה{{ש}}
בְּסָלְחָךְ עֲוֹן שָׁבֶיךָ בִּצְדָקָה

בִּצְדָקָה תְּשׁוֹבֵב עַם לְךָ חֲתוּמִים{{ש}}
כִּי רַחוּם אַתָּה וּמָלֵא רַחֲמִים{{ש}}
וּלְךָ הַסְּלִיחוֹת וְהָרַחֲמִים{{ש}}
וּבְשִׁבְתְּךָ עַל כִּסֵּא דִין תְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים{{ש}}
וְתַהֲפֹךְ מִדַּת הַדִּין לְמִדַּת רַחֲמִים{{ש}}
לְהַצְדִּיק בָּנִים לְךָ רְחוּמִים{{ש}}
לְנַקּוֹתָם מִטִּנּוּף כְּתָמִים{{ש}}
וּלְהַאֲזִין שַׁוְעָתָם מִמְּרוֹמִים{{ש}}
אֲשֶׁר הֵם מִמִּצְוֹתֶיךָ עֲרוּמִים{{ש}}
וְלָשׁוּב אֵלֶיךָ מַעֲרִימִים{{ש}}
וְחָטָאנוּ לְךָ נוֹאֲמִים{{ש}}
זְכֹר לָמוֹ זְכוּת אֲבוֹתָם תְּמִימִים{{ש}}
וּתְחִנָּתָם תִּשְׁמַע מִמְּרוֹמִים{{ש}}
לִמְצֹא לְפָנֶיךָ חֶסֶד וְרַחֲמִים{{ש}}
וְאִם תְּפַלֵּשׁ מַעֲשֵׂימוֹ יִהְיוּ נִכְלָמִים{{ש}}&lt;includeonly&gt;
{{הור2|בהרבה קהילות ממשיכים כאן ב{{צ|ויפציח שיר כסא}} מתוך הסילוק {{צ|מי ימלל}}. למנהג פפד&quot;מ אומרים גם את ההמשך.}}&lt;/includeonly&gt;
[וְתִזְכֹּר לָמוֹ שְׁבוּעַת אָבוֹת הַתְּמִימִים{{ש}}
וְתִתְנַהֵג עִם בְּנֵיהֶם בְּמִדַּת רַחֲמִים{{ש}}
וְשַׁוְעָתָם תַּעַל לִמְרוֹמִים{{ש}}
לְפָנֶיךָ לִמְצֹא חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים]{{ש}}
וּבְשׁוּרָם מַלְאֲכֵי מְרוֹמִים{{ש}}
כִּי תַצְדִּיק בְּדִין מְכֻתָּמִים{{ש}}
אֲשֶׁר מִדִּינְךָ חַתִּים וּדְמוּמִים{{ש}}
יִפְצְחוּ פֶה וְיִהְיוּ מְרוֹמְמִים{{ש}}
וְיַשְׁמִיעוּ לְאַדֶּרְךָ שִׁיר נְעִימִים{{ש}}
וּלְהַגְבִּיר כֹּחֲךָ קוֹל מַרְעִימִים{{ש}}
מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הֲדוֹמִים{{ש}}
וְגֹדֶל חַסְדְּךָ מֵעַל מְרוֹמִים{{ש}}
כִּי לֹא תִזְנַח לְעוֹלָמִים{{ש}}
וְלֹא תִקְצֹף לְאֹרֶךְ יָמִים{{ש}}
וְדָרֵי מַטָּה עִם צְבָא מְרוֹמִים{{ש}}
לְהַעֲרִיץ וּלְהַקְדִּישׁ לְעַתִּיק יָמִים{{ש}}
וְשִׁלּוּשׁ קְדֻשּׁוֹת מַפְצִיחִים וּמְרוֹמְמִים{{ש}}
{{הור|ככתוב…}}

=====מי ימלל=====
{{הור2|את הסילוק הזה אמרו בצרפת. למנהג רוב קהילות מערב אשכנז אומרים החל מ{{צ|ויפציח שיר כסא}} (ראו למעלה).}}
…

…

וְיַפְצִיחַ שִׁיר כִּסֵּא{{ש}}
פְּנֵי עָוֹן נוֹשֵׂא{{ש}}
וְיִתְרַעַם הַכִּסֵּא{{ש}}
לְהוֹד מִתְנַשֵּׂא{{ש}}
וּכְסֵפֶר הַמְכֻסֶּה{{ש}}
נָכוֹן מֵאָז לְכִסֵּא{{ש}}
וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא{{ש}}
רָם יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא{{ש}}
הִנֵּה מָקוֹם לַכִּסֵּא{{ש}}
מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּא{{ש}}
לְכֹל לְרֹאשׁ מִתְנַשֵּׂא{{ש}}
נֶעֱלָם וְנִרְאָה וּמִתְכַּסֶּה{{ש}}
וְתַבְנִית הַרְרֵי קֶדֶם בַּכִּסֵּא{{ש}}
מְחַנְנִים בְּעַד עַם זוּ מִתַּחַת לַכִּסֵּא{{ש}}
וְזֵר נוֹתְנִים בְּהִתְנַשֵּׂא{{ש}}
בְּרֹאשׁ עָוֹן נוֹשֵׂא

וּשְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים יוֹפִיעוּ בְּצִדְקָתָם{{ש}}
וְיָלִיצוּ בְּעַד תּוֹלְדוֹתָם{{ש}}
לִמְחוֹת שִׁגְגוֹתָם וּזְדוֹנוֹתָם {{ש}}
לְנַקּוֹת פִּשְׁעֵי גְוִיָּתָם{{ש}}
וְאֶלֶף וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת ממְּחִיצָתָם{{ש}}
יוּרְשׁוּ לָצֵאת בְּחַלּוֹנוֹתָם{{ש}}
וְיַגִּידוּ צֶדֶק בִּמְרוּצָתָם{{ש}}
וְכָכָה יַעֲנוּ בְּמוֹצְאוֹתָם

סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ{{ש}}
מוֹשִׁיעַ חוֹסִים הַפְלֵא חֲסָדֶיךָ{{ש}}
זְכֹר רַחֲמֶיךָ יְיָ וַחֲסָדֶיךָ{{ש}}
אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּחָזוֹן לַחֲסִידֶךָ{{ש}}
וּכְמוֹ נוֹדַעְתָּ וְשַׁתָּה סוֹדֶיךָ{{ש}}
וּמוֹסְדוֹתֶיךָ עָלֵימוֹ בְּיַסְּדֶךָ{{ש}}
וְלָמוֹ מֵאָז גִּלִּיתָה סוֹדֶיךָ{{ש}}
וְהֵם מֵרֹאשׁ נוֹצָרוּ לְסַעֲדֶךָ{{ש}}
וְיֻחָדוּ הֱיוֹת עֵדֶיךָ וְסַהֲדֶיךָ

וְאֶרְאֶלִּים בָּם נוֹעֲצִים {{ש}}
מֵהֶם נִרְשִׁים וּבְכֵן מַעֲרִיצִים{{ש}}
וְרָצוֹא וָשׁוֹב אֲשֶׁר כֵּס מְרִיצִים{{ש}}
בָּם נִמְלָכִים וַעֲרִיצוּתָם פּוֹצִים{{ש}}
רוֹעֲשִׁים רוֹגְשִׁים מִקּוֹל מְחַצְצִים{{ש}}
קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ בְּפִימוֹ מְרַצִּים{{ש}}
וְעוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ זוֹ מְצַחְצְחִים {{ש}}
וְצֵאָם מַדִּיחִים וּמַרְחִיצִים{{ש}}
וּבִשְׁבִיב נְהַר דִּינוּר נָאוֹר מְנַצְחִים{{ש}}
וּכְנוּר דָּלֵק עוֹרְכִים נְצוּחִים{{ש}}
שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת לְנֵצַח נְצָחִים{{ש}}
בִּקְרִיאָתָם זֶה לָזֶה סוֹחֲחִים{{ש}}
בַּעֲנִיָּתָם זֶה לָזֶה פּוֹצְחִים{{ש}}
וְשִׁלּוּשׁ קְדֻשּׁוֹת בְּקֹדֶשׁ מַפְצִיחִים{{ש}}
{{הור|ככתוב…}}


[[קטגוריה:קדושתאות]]
[[קטגוריה:פיוטי יום כיפור]]</text>
      <sha1>te5ouaq6g3v3gimdih2m38nysd3xv6l</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947860</id>
      <parentid>2947854</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T19:43:13Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>בן עדריאל</username>
        <id>9444</id>
      </contributor>
      <origin>2947860</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="76067" sha1="rwfdg1kt1omkqjol9rkm3kqy7qgwt2q" xml:space="preserve">{{טקסט מנוקד|גודל=25}}
====רשות====
{{הור2|קדושתא של רבי {{קישור למחבר|אלעזר הקליר}} ליום כיפור. נהוגה בקהילות אשכנז בחזרת הש&quot;ץ של מוסף, ובקהילות איטליה בחזרת הש&quot;ץ של שחרית.}}
{{#קטע:מסוד חכמים|יו&quot;כ}}
====מגן====
&lt;קטע התחלה=א/&gt;{{הור|סימן: '''שבת שבתון''' (מרובע)}}

{{סי|שׁ}}וֹשַׁן עֵמֶק אֲיֻמָּה {{ק|[נ&quot;א: אֻיְּמָה]}}{{ש}}
{{סי|שַׁ}}בַּת שַׁבָּתוֹן לְקַיְּמָה{{ש}}
{{סי|שֹׁ}}רֶשׁ וְעָנָף סֻיְּמָה{{ש}}
{{סי|שָׁ}}וִים יַחַד לְצַיְּמָה

{{סי|בְּ}}עֵת מָטוּ יְסוֹדוֹתֶיהָ{{ש}}
{{סי|בָּ}}טְחָה בְּחִין מוֹסְדוֹתֶיהָ{{ש}}
{{סי|בָּ}}ם תָּקְעָה יְתֵדוֹתֶיהָ{{ש}}
{{סי|בְּ}}כֶפֶל לְהַשְׁעִין יְדוֹתֶיהָ

{{סי|תָּ}}מְכָה בְּפֹעַל צוּרִים{{ש}}
{{סי|תֻּ}}מַּת הֵמָּה הַיּוֹצְרִים{{ש}}
{{סי|תְּ}}רוּפָה תֵּת לַעֲצוּרִים{{ש}}
{{סי|תֵּ}}בֵל לְהַאֲפִיל לְצָרִים

{{סי|שְׁ}}תִילֵי גְבָעוֹת אַרְבַּע{{ש}}
{{סי|שַׁ}}אַג סֵפֶר הַמְרֻבָּע{{ש}}
{{סי|שֶׁ}}וַע פְּגִיעוֹת אַרְבַּע{{ש}}
{{סי|שְׁ}}עֵה צִדְקָם לִתְבַּע

{{סי|בִּ}}יטָה בְּמִתְהַלֵּךְ תָּמִים{{ש}}
{{סי|בְּ}}מוּסַר לְחוּמוֹ חֲתוּמִים{{ש}}
{{סי|בְּ}}צִדְקוֹ תָּדִיחַ כְּתָמִים{{ש}}
{{סי|בְּ}}אֶפֶס אוּרִים וְתֻמִּים

{{סי|תְּ}}מוּר תַּשְׁלוּמֵי פָר{{ש}}
{{סי|תִּ}}בֶן הֶגֶג הַמְסֻפָּר{{ש}}
{{סי|תּ}}וֹקְעֵי בַחֹדֶשׁ שׁוֹפָר{{ש}}
{{סי|תַּ}}לְאוּבָם בְּכִפּוּר יְכֻפָּר

{{סי|וְ}}שַׁכֵּךְ חֲמַת זַעְמָךְ{{ש}}
{{סי|וְ}}תָחֹן שְׂרִידֵי עַמָּךְ{{ש}}
{{סי|וְ}}עָלֵינוּ יְהִי נוֹעֲמָךְ{{ש}}
{{סי|וְ}}נִחְיֶה מִמְּקוֹר עִמָּךְ

{{סי|נָ}}אוֹר עִמְּךָ הַסְּלִיחָה{{ש}}
{{סי|נָ}}כוֹן מַהֵר לְסָלְחָה{{ש}}
{{הור|חזן:}} {{סי|נִ}}יב שְׂפָתֵינוּ הַצְלִיחָה{{ש}}
{{סי|נַ}}אַק שְׁמָעָה וּסְלָחָה

שְׂפָתֵינוּ מְדוֹבְבוֹת יְשֵׁנִים{{ש}}
יְנַצְּחוּךָ כְּעַל שׁוֹשַׁנִּים{{ש}}
{{הור|חזן:}} חֲדָשִׁים וְגַם יְשָׁנִים{{ש}}
בְּמָגִנַּת אָב נִשְׁעָנִים&lt;קטע סוף=א/&gt;
====מחיה====
&lt;קטע התחלה=ב/&gt;{{הור|סימן: '''יום כפורים''' (מרובע)}}

{{סי|י}}וֹם מִיָּמִים הוּחָס{{ש}}
{{סי|י}}וֹם כִּפּוּר הַמְיֻחָס{{ש}}
{{סי|י}}וֹדְעָיו חֲמוֹל וְחָס{{ש}}
{{סי|י}}וֹקְשָׁיו לְפֹעֶרֶת הָס

{{סי|וּ}}בוֹ בְּתַחְבּוּלוֹת יוּעָצוּ{{ש}}
{{סי|וִ}}דּוּי בְּתַחַן יָאִיצוּ{{ש}}
{{סי|וְ}}שׁוֹכְנֵי עָפָר יָקִיצוּ{{ש}}
{{סי|וּ}}מֵרֹאשׁ הָרִים יָלִיצוּ

{{סי|מִ}}פְעֲלוֹת עוֹקֵד וְעָקוּד{{ש}}
{{סי|מֵ}}אָז בְּיָדָם פָּקוּד{{ש}}
{{סי|מ}}וֹפֵת הַכָּמוּס לְפִקּוּד{{ש}}
{{סי|מ}}וֹקֵשׁ לְהַבְעִית בְּסִקּוּד

{{סי|כְּ}}הַבְטָחַת סְבִיכַת אַיִל{{ש}}
{{סי|כָּ}}פְרוֹ הַנָּצוּר לְחַיִל{{ש}}
{{סי|כֵּ}}ן תַּעֲצִים חַיִל{{ש}}
{{סי|כֹּ}}רְעֶיךָ בְּעֶצֶם וָלָיִל

{{סי|פַּ}}חְדּוֹ יָחִיל שׂוֹטְמִים{{ש}}
{{סי|פִּ}}יּוֹתָם הֱיוֹת אֲטוּמִים{{ש}}
{{סי|פְּ}}רָחָיו בְּמִשְׁעֲנוֹתָיו חֲטוּמִים{{ש}}
{{סי|פַּ}}לְּטֵם מֵרֶכֶל פִּטּוּמִים

{{סי|וְ}}אִם אֵין מַעֲשִׂים{{ש}}
{{סי|וְ}}זֶבַח מִבְּלִי מֵשִׂים{{ש}}
{{סי|וְ}}זָכְרָה לְנִבְזִים וּמְאוּסִים{{ש}}
{{סי|וּ}}מִגִּזְעָם הָפֵר כְּעָסִים

{{סי|רָ}}ם קשְׁטְ מַעְבָּדֶיךָ{{ש}}
{{סי|רָ}}אֹה תִרְאֶה עֹבְדֶיךָ{{ש}}
{{סי|רֵ}}עִים בָּאֵי עָדֶיךָ{{ש}}
{{סי|רַ}}חוּם זְכֹר לַעֲבָדֶיךָ

{{סי|יְ}}בֻקַּשׁ עָוֹן וְאֵינֶנּוּ{{ש}}
{{סי|יָ}}מָּה בִּמְצוּלוֹת תְּנֶנּוּ{{ש}}
{{סי|יֶ}}לֶד בְּשַׁעֲשׁוּעָיו תַּעֲנֶנּוּ{{ש}}
{{סי|י}}שֶׁר מֵלִיץ יְחֻנֶּנּוּ

{{סי|מִ}}בְּרַק חֶרֶב הַשָּׁנוּן{{ש}}
{{סי|מַ}}לֵּט מַאֲרִיכֵי רִנּוּן{{ש}}
{{הור|חזן:}} {{סי|מַ}}לֵּא מִשְׁאֲלוֹתָם בְּתַחֲנוּן{{ש}}
{{סי|מֶ}}לֶךְ רַחוּם וְחַנּוּן

כֹּפֶר פִּדְיוֹן נֶפֶשׁ{{ש}}
פְּדֵה מִטְּבִיעַת רֶפֶשׁ{{ש}}
{{הור|חזן:}} מְיַחֲלֶיךָ בְּעִנּוּי וָכֹפֶשׁ{{ש}}
הַחֲיֵם בְּטַלְלֵי נֹפֶשׁ
====תוכחה====
{{הור2|למנהג אשכנז המזרחי מוסיפים את הפיוט הבא.}}
{{הור|סימן: '''א&quot;ב''' (מדלגים)}}

עוֹד בּוֹ נִשְׁמָתוֹ / יְקַו תְּשׁוּבַת יְצִיר אַדְמָתוֹ / לְהַחֲיוֹתוֹ לְהֵיטִיב אַחֲרִיתוֹ

{{סי|אֱ}}נוֹשׁ אֵיךְ יִצְדַּק פְּנֵי יוֹצְרוֹ / וְהַכֹּל גָּלוּי לוֹ תַּעֲלוּמוֹ וְסִתְרוֹ{{ש}}
{{סי|בְּ}}זֹאת יְכֻפַּר עֲוֹנוֹ וְיִגְהֶה מְזוֹרוֹ / אִם יָשׁוּב טֶרֶם יִכְבֶּה נֵרוֹ. {{ק|'''עוֹד'''…}}

{{סי|גַּ}}ם חשֶׁךְ לֹא יַחֲשִׁיךְ מִמֶּנּוּ / אִם יַסְתִּיר פָּנָיו הוּא יְשׁוּרֶנּוּ{{ש}}
{{סי|דָּ}}פְיוֹ וְרִשְׁעוֹ עַל פָּנָיו יַעֲנֶנּוּ / יִתְרוֹן לוֹ אִם בְּחַיָּיו יוֹדֶנּוּ. {{ק|'''עוֹד'''…}}

{{סי|הֵ}}ן שָׁמַיִם לֹא זַכּוּ בְעֵינָיו / אַף כִּי נִתְעָב בַּאֲשָׁמָיו וּבַעֲוֹנָיו{{ש}}
{{סי|וְ}}זֵד לָמָּה לֹא יָבִין בְּרַעְיוֹנָיו / הֲלֹא יוֹמוֹ וְאֵידוֹ נֹכַח פָּנָיו. {{ק|'''עוֹד'''…}}

{{סי|זְ}}הָבוֹ וּסְגֻלַּת עָשְׁרוֹ בַּל יוֹעִילֶנּוּ / לָתֵת כָּפְרוֹ בְּיוֹם עֶבְרָה לְהוֹעִילֶנּוּ{{ש}}
{{סי|חֶ}}סֶד וּצְדָקָה אִם רָדַף בְּעוֹדֶנּוּ / לְפָנָיו יְהַלֵּךְ וּכְבוֹד בּוֹרְאוֹ יַאַסְפֶנּוּ. {{ק|'''עוֹד'''…}}

{{סי|ט}}וֹב לַגֶּבֶר לִשָּׂא עֹל תּוֹרָה / לְקַיֵּם חֻקֶּיהָ בְּאַהֲבָה בְּיִרְאָה וּבְטָהֳרָה{{ש}}
{{סי|יְ}}מֵי חַיָּיו תַּנְחֶנּוּ מְסִלָּה יְשָׁרָה / תִּנְצְרֶנּוּ בִּגְבוּרָה וּלְתֶחִי תְּשִׂיחֶנּוּ לְעֶזְרָה. {{ק|'''עוֹד'''…}}

{{סי|שַׁ}}דַּי הִנְנוּ בְיָדְךָ כְּיוֹצֵר חֹמֶר / רְצוֹנְךָ לְהַחֲיוֹת וְלֹא לְהָמִית וּלְגַמֵּר{{ש}}
{{הור|חזן:}} {{סי|תְּ}}יַשֵּׁר לְבָבֵנוּ בְּיִרְאָתְךָ לְהַחֲטִיב וּלְהֵאָמֵר / קַיְּמֵנוּ לְחַיִּים וְנוֹדְךָ לְעוֹלָם וּנְזַמֵּר. 
{{רפרן|עוֹד בּוֹ נִשְׁמָתוֹ / יְקַו תְּשׁוּבַת יְצִיר אַדְמָתוֹ / לְהַחֲיוֹתוֹ לְהֵיטִיב אַחֲרִיתוֹ}}&lt;קטע סוף=ב/&gt;
===פיוטים לפני קדושה===
====משולש====
&lt;קטע התחלה=ג/&gt;{{הור|סימן: '''צום העשור''' (מרובע)}}

{{סי|צְ}}פֵה בְּבַת תְּמוּתָה{{ש}}
{{סי|צ}}וֹם הֶעָשׂוֹר עֲמוּתָה{{ש}}
{{סי|צֹ}}אן בְּהֵעָנְשָׁהּ מִיתָה{{ש}}
{{סי|צַ}}דְּקָהּ מִמֶּכֶר צְמִיתָה

{{סי|וּ}}בְבוֹא שׂוֹטֵן לִנְקֹב{{ש}}
{{סי|וְ}}לַחֲשׂף שַׂרְעַף הֶעָקֹב{{ש}}
{{סי|וּ}}בַל יֵרָשֶׁה לִקֹּב{{ש}}
{{סי|וֶ}}כַח תּוֹלְדוֹת יַעֲקֹב

{{סי|מָ}}כוֹן לְשִׁבְתְּךָ בְּשׂוּמֶךָ{{ש}}
{{סי|מֵ}}אָז חֲקַקְתּוֹ בְּרִשּׁוּמֶךָ{{ש}}
{{סי|מ}}וֹלְדוֹתָיו הַכְּלוּלִים בִּשְׁמֶךָ{{ש}}
{{סי|מַ}}לְּטֵם לְמַעַן שְׁמֶךָ

{{סי|הִ}}זָּכֵר יְשִׁיבַת אַחַל{{ש}}
{{סי|הַ}}נֶּאֱבַק לְשַׂר גַּחַל{{ש}}
{{סי|הַ}}צִּילָה שְׁאוֹנוֹ מִבַּחַל{{ש}}
{{סי|הַ}}צָּגִים לְהַרְטוֹת מַחַל

{{סי|עִ}}נּוּי נֶפֶשׁ שׁוּר{{ש}}
{{סי|עָ}}וֹן בְּלִי תָשׁוּר{{ש}}
{{סי|עֹ}}רְכֵי שֶׁוַע בְּיִשּׁוּר{{ש}}
{{סי|עֲ}}נֵם בֶּאֱמֶת וְאִשּׁוּר

{{סי|סְ}}לַח לְשָׁבֵי פֶשַׁע{{ש}}
{{סי|סְ}}לִיחָה תַּכְרִיעַ רֶשַׁע{{ש}}
{{סי|סֵ}}דֶר תְּפִלָּה תִּישַׁע{{ש}}
{{סי|סֵ}}בֶר פְּדוּת לְיֶשַׁע

{{סי|וְ}}אִם הֵמָּה כְּאָדָם{{ש}}
{{סי|וּ}}מָעֲדָה וּמָטָה יָדָם{{ש}}
{{סי|וְ}}אַתָּה נוֹצֵר הָאָדָם{{ש}}
{{סי|וִ}}תָּרוֹן תְּנָה לְעוֹדְדָם

{{סי|רְ}}עָבָם וּצְמָאָם חֲזֵה{{ש}}
{{סי|רָ}}עָתָם בְּלִי תֶחֱזֶה{{ש}}
{{הור|חזן:}} {{סי|רֶ}}גֶשׁ רַחֲשָׁם מִלִּבְזֶה{{ש}}
{{סי|ר}}וֹנְנִים סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה&lt;קטע סוף=ג/&gt;

{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|ואתה}}&lt;קטע התחלה=רהיטים/&gt;
====אשא דעי למרחוק====
{{הור|חו&quot;ק:}} '''נֵחָשֵׁב כְּצָג בְּאִיתוֹן / דְּחוֹת בְּפִלּוּלִי עֲקַלָּתוֹן / וְנַקְדִּישְׁךָ בְּשַׁבַּת שַׁבָּתוֹן. קָדוֹשׁ'''

{{הור|חו&quot;ק:}} '''הַיּוֹם בְּפָתְחֲךָ סְפָרִים / חֹן אֹם שִׁמְךָ מְפָאֲרִים / וְנַקְדִּישְׁךָ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים. קָדוֹשׁ'''

{{הור|חו&quot;ק:}} '''מַשְׂטִין בְּכֶבֶל אֱסֹר / וְתִקְוַת אֲסִירַי בְּשֹׂר / וְנַקְדִּישְׁךָ בְצוֹם הֶעָשׂוֹר. קָדוֹשׁ'''

{{הור|סימן: '''אלעזר בירבי קליר''' (בתבנית אא&quot;ב גג&quot;ד)}}
{|
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|אֶ}}שָּׂא דֵעִי לְמֵרָחוֹק / שְׁעֹן בְּאָת מֵרָחוֹק{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} בְּפָעֳלוֹ צָרִי דְחֹק
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|אֲ}}סַפְּרָה אֶל חֹק / מִסֻּכּוֹ בְּלִי לִרְחֹק{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} חַיִּים לִי לָחֹק
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|לְ}}שֹׁד כְּחֶתֶף יִמְחֹק / לוֹחֲמִי לְבַל יִשְׂחֹק{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} וְיִמָּלֵא פִי שְׂחוֹק
|-
|colspan =&quot;2&quot; |{{מר|{{ק|'''נֵחָשֵׁב כְּצָג בְּאִיתוֹן / דְחוֹת בְּפִלּוּלִי עֲקַלָּתוֹן / וְנַקְדִּישְׁךָ בְּשַׁבַּת שַׁבָּתוֹן. קָדוֹשׁ'''}}}}
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|עֹ}}רְכֵי שֶׁוַע לָרֹב / חִין עֶרְכָּם יַעֲרֹב{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} פְּנֵי אֱלֹהִים מִקָּרוֹב
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|עֲ}}תִירָתִי אָז תִּקְרֹב / עֲבֵרָתִי לְבַל תֶּאֱרֹב{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} אֵלַי לְבַל קְרֹב
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|ז}}וֹמֵם אִם יִזְרֹב / עֲדַת אֵל לַחֲרֹב{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} אֶשָּׁעֵן בְּמַצְדִּיק וְקָרוֹב
|-
|colspan =&quot;2&quot; |{{מר|{{ק|'''הַיּוֹם בְּפָתְחֲךָ סְפָרִים / חֹן אֹם שִׁמְךָ מְפָאֲרִים / וְנַקְדִּישְׁךָ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים. קָדוֹשׁ'''}}}}
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|רֶ}}שַׁע אִם הִכְרִיעִי / זְכֹר לִי רוֹעִי{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} בְּצִדְקוֹ עַתָּה לְרוֹעֲעִי
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|רְ}}עֵה צֹאן מַרְעִי / בְּמִרְעֶה טוֹב לְהַרְעִי{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} וּבְאוֹר חַיִּים לְזָרְעִי
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|בַּ}}עֲוֹן אֹרַח רִבְעִי / וּבְקַו נְטִיַּת מְרֵעִי{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} נָא אַל יְאַרְעִי
|-
|colspan =&quot;2&quot; |{{מר|{{ק|'''מַשְׂטִין בְּכֶבֶל אֱסֹר / וְתִקְוַת אֲסִירַי בְּשׂוֹר / וְנַקְדִּישְׁךָ בְּצוֹם הֶעָשׂוֹר. קָדוֹשׁ'''}}}}
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|יַ}}סְכִּיתוּ שׁוּבוּ לְבִצָּרוֹן / גָּשִׁים פְּנֵי אָרוֹן{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} לְהַעֲצִים אֲרֶשֶׁת רֹן
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|יְ}}חַלּוּ רִאשׁוֹן וְאַחֲרוֹן / מַשְׁבִּית אַף וְחָרוֹן{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|ר}}וֹגְשִׁים קְרֹא בְגָרוֹן / פִּלּוּס אֲטוּמֵי חֶבְרוֹן{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} מְצֹא מְחִילַת וִתָּרוֹן
|-
|colspan =&quot;2&quot; |{{מר|{{ק|'''נֵחָשֵׁב כְּצָג בְּאִיתוֹן / דְּחוֹת בְּפִלּוּלִי עֲקַלָּתוֹן / וְנַקְדִּישְׁךָ בְּשַׁבַּת שַׁבָּתוֹן. קָדוֹשׁ'''}}}}
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|בְּ}}שִׁבְתּוֹ בְּכֵס רִיב / יְרִיבַי לְעֵינַי יָרִיב{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} יָהּ נִצָּב לָרִיב
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|בּ}}וֹזְזַי חָרֹב יַחֲרִיב / כְּמוֹ קַדְמוֹנִים הֶחֱרִיב{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} וְנַאֲקִי לְפָנָיו יַקְרִיב
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|יֻ}}צַּג אִתִּי בְּרִיב / מְלִיצַי שַׁי לְהַקְרִיב{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} וְשִׂיחִי לְגוֹחִי יַעֲרִיב
|-
|colspan =&quot;2&quot; |{{מר|{{ק|'''הַיּוֹם בְּפָתְחֲךָ סְפָרִים / חֹן אֹם שִׁמְךָ מְפָאֲרִים / וְנַקְדִּישְׁךָ בְּיוֹם הַכִּפֻּרִים. קָדוֹשׁ'''}}}}
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|ק}}וֹל אָרִים כַּשּׁוֹפָר / בְּמַתַּן אִמְרֵי שְׁפָר{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} לִפְנֵי חֲזָקִים שִׁפָּר
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|קֶ}}צֶב שְׂעִירִים וּפָר / בְּנִיב שְׂפָתַיִם יְסֻפָּר{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} וּבְכֵן שׂוֹטֵן יֻחְפָּר
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|לִ}}פְלוּסִים כְּכוֹכְבֵי מִסְפָּר / וְשָׁחִים עַד עָפָר{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} בִּצְעָם וְעִוּוּיָם יְכֻפָּר
|-
|colspan =&quot;2&quot; |{{מר|{{ק|'''מַשְׂטִין בְּכֶבֶל אֱסֹר / וְתִקְוַת אֲסִירַי בְּשׂוֹר / וְנַקְדִּישְׁךָ בְּצוֹם הֶעָשׂוֹר. קָדוֹשׁ'''}}}}
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|יֻ}}שְׁלָגוּ אָדְמֵי שָׁנִים / שֶׁל כָּל יְמוֹת הַשָּׁנִים{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} חֲדָשִׁים וְגַם יְשָׁנִים
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|יֻ}}לְבְּנוּ כִּתְמֵי שׁוֹשַׁנִּים / וְיוּשְׁבוּ לְתַעֲרָם שְׁנוּנִים{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} בְּפִלּוּל אֲשֶׁר מְשַׁנְּנִים
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|רַ}}חֲצוּ וְהִזַּכּוּ מֵעִשּׁוּנִים / לְאִוֶּלֶת מִהְיוֹת שׁוֹנִים{{רווח|3}}||{{הור|קהל:}} וְעַל מִבְטָחֵימוֹ שְׁעוּנִים
|-
|colspan =&quot;2&quot; |{{מר|{{ק|'''נֵחָשֵׁב כְּצָג בְּאִיתוֹן / דְּחוֹת בְּפִלּוּלִי עֲקַלָּתוֹן / וְנַקְדִּישְׁךָ בְּשַׁבַּת שַׁבָּתוֹן. קָדוֹשׁ'''}}}}
|}
====אין ערוך אליך====
{{הור|חו&quot;ק:}} &lt;b&gt;{{סי|אֶ}}ת {{סי|לַ}}חֲשִׁי {{סי|עֲ}}נֵה נָא / {{סי|זַ}}עֲקִי {{סי|רְ}}צֵה נָא. הָאֵל קָדוֹשׁ&lt;/b&gt;

{{הור|חו&quot;ק:}} &lt;b&gt;{{סי|אָ}}דוֹן {{סי|לְ}}קוֹל {{סי|עַ}}מֶּךָ / {{סי|זְ}}כֹר {{סי|רַ}}חֲמֶיךָ. נוֹרָא וְקָדוֹשׁ&lt;/b&gt;

{{הור|סימן: '''א&quot;ב'''}}

{{סי|אֵ}}ין עֲרֹךְ אֵלֶיךָ{{ש}}
{{סי|בִּ}}ין עֹצֶם מִפְעָלֶיךָ{{ש}}
{{סי|גִּ}}ישַׁת הֲמוֹן מְיַחֲלֶיךָ{{ש}}
{{סי|דְּ}}רשׁ לְגַבֵּר חֲיָלֶיךָ.{{רווח|5}}{{ק|'''אֶת לַחֲשִׁי…'''}}

{{סי|ה}}וֹגֵי הֲמוּלַת קֹדֶשׁ{{ש}}
{{סי|וּ}}מְהַלְלִים בְּהַדְרַת קֹדֶשׁ{{ש}}
{{סי|זֶ}}רַע תְּבוּאַת קֹדֶשׁ{{ש}}
{{סי|חֲ}}שֹׁב כְּאֵילֵי קֹדֶשׁ.{{רווח|5}}{{ק|'''אָדוֹן…'''}}

{{סי|טַ}}פְסְרֵי מְרֻבְּעֵי פָנִים{{ש}}
{{סי|יַ}}יְשִׁירוּךָ עִם אוֹפַנִּים{{ש}}
{{סי|כְּ}}בַקְּרָךְ כָּל פָּנִים{{ש}}
{{סי|לְ}}בִלְתִּי נְשֹׂא פָנִים.{{רווח|5}}{{ק|'''אֶת לַחֲשִׁי…'''}}

{{סי|מִ}}תְנַשֵּׂא לְכֹל לְרֹאשׁ{{ש}}
{{סי|נ}}וֹעֵץ אַחֲרִית מֵרֹאשׁ{{ש}}
{{סי|סְ}}לִיחָה לַשּׁוֹבָבִים דְּרֹשׁ{{ש}}
{{סי|עֲ}}וֹנָם לָשֵׂאת כְּמֵרֹאשׁ.{{רווח|5}}{{ק|'''אָדוֹן…'''}}

{{סי|פְּ}}רוּדֵי כְּנַף רְנָנִים{{ש}}
{{סי|צִ}}דְקוֹתֶיךָ חַי מְרַנְּנִים{{ש}}
{{סי|ק}}וֹל שַׁאַג מְחַנְּנִים{{ש}}
{{סי|רְ}}צֵה בְחִין וּבְתַחֲנוּנִים.{{רווח|5}}{{ק|'''אֶת לַחֲשִׁי…'''}}

{{סי|שִׁ}}נְאַן רִבְבוֹת אֲלָפִים{{ש}}
{{סי|שֹׁ}}אֲגִים וְלַבְּקָרִים נֶחֱלָפִים{{ש}}
{{הור|חזן:}} {{סי|תֹּ}}קֶף יַשִּׂיגוּ אֲלוּפִים{{ש}}
{{סי|תּ}}וֹדָה וְזִמְרָה מְאַלְּפִים.
{{רפרן|אָדוֹן לְקוֹל עַמֶּךָ / זְכֹר רַחֲמֶיךָ. נוֹרָא וְקָדוֹשׁ}}
====אנא אזון====
{{הור2|הפיוט הבא נאמר רק למנהג אשכנז המערבי.}}
{{הור|סימן: '''א&quot;ב'''}}
{|
|-
|colspan =&quot;4&quot; |{{מר|'''וּבְכֵן וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|אָ}}נָּא אֱזֹן שַׁוְעַת חִנּוּן{{רווח|1}}||{{סי|בְּ}}יוֹם זֶה הַסְכֵּת תַּחֲנוּן{{רווח|1}}||יְיָ יְיָ אֵל רַחוּם וְחַנּוּן.{{ממס|שמות לד ו}}{{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|גַּ}}שְׁנוּ לְפָנֶיךָ שְׁפֹךְ שִׂיחָה{{רווח|1}}||{{סי|דְּ}}רֹשׁ רַחֲמִים וּסְלִיחָה{{רווח|1}}||אֲדֹנָי שְׁמָעָה אֲדֹנָי סְלָחָה.{{ממס|דניאל ט יט}}{{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|הֵ}}עָתֵר לָנוּ בַּיּוֹם הַזֶּה{{רווח|1}}||{{סי|וֶ}}עֱנוּתֵנוּ אַל תִּבְזֶה{{רווח|1}}||סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה.{{ממס|במדבר יד יט}}{{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|זַ}}עַק קְשֹׁב מִמַּנְעִימֶיךָ{{רווח|1}}||{{סי|חַ}}נּוּן כְּגֹדֶל רַחֲמֶיךָ{{רווח|1}}||חוּסָה יְיָ עַל עַמֶּךָ.{{ממס|יואל ב יז}}{{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|טְ}}עֵנוּ בְּהַר נַחֲלָתֵנוּ{{רווח|1}}||{{סי|יְ}}יָ אֱלוֹהַּ תּוֹחַלְתֵּנוּ{{רווח|1}}||וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ.{{ממס|שמות לד ט}}{{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|כְּ}}רַחֲמֶיךָ עֲשׂוֹת הוֹאֵל{{רווח|1}}||{{סי|לִ}}נְכוֹנִים לִקְרָאתֶךָ אֵל{{רווח|1}}||כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל.{{ממס|דברים כא ח}}{{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|מְ}}חִילָה הַרְבֵּה לִבְנֵי חֲסִידֶיךָ{{רווח|1}}||{{סי|נַ}}קֵּה מִפֶּשַׁע עַם יְדִידֶיךָ{{רווח|1}}||גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ.{{ממס|תהלים יט יד}}{{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|סְ}}לַח לְעַם בְּךָ נוֹשַׁע{{רווח|1}}||{{סי|עָ}}וֹן שָׂא נָא וְחִישׁ יֶשַׁע{{רווח|1}}||מִי אֵל כָּמוֹךָ נֹשֵׂא עָוֹן וְעֹבֵר עַל פֶּשַׁע.{{ממס|מיכה ז יח}}{{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|פְּ}}דֵנוּ מֵחֵטְא נַקֵּנוּ מֵעָוֹן{{רווח|1}}||{{סי|צְ}}לֹל בְּמַצְלוֹל כֹּבֶד עָוֹן{{רווח|1}}||וְאַל לָעַד תִּזְכֹּר עָוֹן.{{ממס|ישעיהו סד ח}}{{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|ק}}וֹלֵנוּ תִשְׁמַע מִשְּׁמֵי שַׁחַק{{רווח|1}}||{{סי|רִ}}שְׁעֵנוּ לַיָּם תִּדְחָק{{רווח|1}}||וְאַתָּה יְיָ אַל תִּרְחָק.{{ממס|תהלים כב כ}}{{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|שִׁ}}בְטֵי עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ{{רווח|1}}||{{סי|תְּ}}פִלָּה עוֹרְכִים לְהַשְׁעוֹתֶךָ{{רווח|1}}||וְאַתָּה תִּשְׁמַע הַשָּׁמַיִם מְכוֹן שִׁבְתֶּךָ.{{ממס|מ&quot;א ח לט}}{{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|}


====אך אין לנו====
{{הור2|הפיוט הבא נאמר רק למנהג אשכנז המערבי.}}
{{הור|סימן: '''א&quot;ב'''}}
{|
|-
|colspan =&quot;2&quot; |{{מר|'''וּבְכֵן אַךְ חַנּוּן אַתָּה וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל'''}}
|-
|אַךְ {{סי|אֵ}}ין לָנוּ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדֶיךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|בָּ}}אנוּ לְשִׁמְךָ וְאָתָאנוּ עָדֶיךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|גָּ}}שִׁים וַחֲרֵדִים יַחַד לְעָבְדֶּךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|דְּ}}רֹשׁ לְצַדֵּק מוֹדֶיךָ וְעֵדֶיךָ{{רווח|3}}||חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|colspan =&quot;2&quot; |&lt;center&gt;&lt;small&gt;'''אַךְ חַנּוּן אַתָּה וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל'''&lt;/small&gt;&lt;/center&gt;
|-
|אַךְ {{סי|הָ}}רֵם קֶרֶן עַם יְדִידֶיךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|וּ}}מַלֵּא מִשְׁאֲלוֹת זֶרַע חֲסִידֶיךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|זָ}}כְרֵנוּ וּפָקְדֵנוּ כְּרֹב חֲסָדֶיךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|חֹ}}ן וַחֲמֹל פְּלֵיטַת שְׂרִידֶיךָ{{רווח|3}}||חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|colspan =&quot;2&quot; |&lt;center&gt;&lt;small&gt;'''אַךְ חַנּוּן אַתָּה וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל'''&lt;/small&gt;&lt;/center&gt;
|-
|אַךְ {{סי|טְ}}לָאֶיךָ נַהֵל הַכְּמֵהִים לַחֲסָדֶיךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|יַ}}דְעֵם בֵּינוֹת שֵׂכֶל סוֹדֶיךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|כַּ}}בְּסֵם מֵעֲוֹנָם וְיֻכְשָׁרוּ עָדֶיךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|לְ}}מַעַנְךָ עֲשֵׂה בַּעֲבוּר כְּבוֹדֶךָ{{רווח|3}}||חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|colspan =&quot;2&quot; |&lt;center&gt;&lt;small&gt;'''אַךְ חַנּוּן אַתָּה וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל'''&lt;/small&gt;&lt;/center&gt;
|-
|אַךְ {{סי|מ}}וֹסְרוֹתֵיהֶם תְּנַתֵּק בְּחֶזְקַת יָדֶיךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|נַ}}שְּׂאֵם וְהַרְבִּיצֵם בְּבֵית וִעוּדֶךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|סְ}}פֹר דִּמְעָתָם וְשִׂימָהּ בְּנֹאדֶךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|עֲ}}רֹב לְטוֹב וּלְרַחֲמִים עֲבָדֶיךָ{{רווח|3}}||חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|colspan =&quot;2&quot; |&lt;center&gt;&lt;small&gt;'''אַךְ חַנּוּן אַתָּה וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל'''&lt;/small&gt;&lt;/center&gt;
|-
|אַךְ {{סי|פִּ}}ינוּ יְסַפֵּר תְּהִלּוֹת הוֹדֶךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|צ}}וֹמֵנוּ תִּבְחַר וּקְרִיאַת מוֹעֲדֶיךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|ק}}וּמָה לִמְנוּחָתֶךָ וַאֲרוֹן כְּבוֹדֶךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|שְׁ}}פֹךְ רוּחֲךָ לְלַמֵּד בְּלִמּוּדָךְ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|תִּ}}רְאֶה כִּי אֵין לָנוּ אֱלוֹהַּ מִבַּלְעָדֶיךָ{{רווח|3}}||חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|colspan =&quot;2&quot; |&lt;center&gt;&lt;small&gt;'''אַךְ חַנּוּן אַתָּה וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל'''&lt;/small&gt;&lt;/center&gt;
|}

====אל תזכר לנו עוונותינו====
{{הור2|הפיוט הבא נאמר רק למנהג אשכנז המזרחי.}}
{{הור|סימן: '''א&quot;ב'''}}
{|
|-
|colspan =&quot;4&quot; |{{מר|'''וּבְכֵן וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|אַ}}ל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנוֹתֵינוּ{{רווח|1}}||הַצִּילֵנוּ מִצָּרֵינוּ{{רווח|1}}||כָּל אֲשֶׁר חָשְׁבוּ עָלֵינוּ {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|בְּ}}שִׁמְךָ נִקְרָא וְתַעֲנֵנוּ{{רווח|1}}||וּתְשַׁבֵּר אֶת עֻלֵּנוּ{{רווח|1}}||וְאַתָּה תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|גֹּ}}דֶל רַחֲמֶיךָ תּוֹדִיעַ{{רווח|1}}||וּמַלְכוּתְךָ עָלֵינוּ תוֹפִיעַ{{רווח|1}}||וּכְאָז אוֹתָנוּ תוֹשִׁיעַ {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|דְּ}}בָרְךָ נִצָּב לְעוֹלָם{{רווח|1}}||זְכָר נָא אֲבוֹת הָעוֹלָם{{רווח|1}}||וְהָקֵם בְּרִיתְךָ לְעוֹלָם {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|הֵ}}רָצֶה לָּנוּ כְּמֵאָז{{רווח|1}}||וְתֶן לָנוּ עָז{{רווח|1}}||וְנִלְמַד נֶחֱמָדִים מִפָּז {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|וְ}}הַשְׁקִיפָה מִמְּעוֹן קָדְשׁךָ{{רווח|1}}||וְקוֹמֵם אֶת מִקְדָּשׁךָ{{רווח|1}}||וְנַעֲרִיץ בְּכָל יוֹם קְדֻשָּׁתֶךָ {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|זְ}}כֹר צִדְקַת רִאשׁוֹנִים{{רווח|1}}||וּסְלַח נָא לָאַחֲרוֹנִים{{רווח|1}}||וְתוֹשִׁיבֵם אֶל אֲרֻבּוֹתֵיהֶם כַּיּוֹנִים {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|ח}}וּסָה עַל צֹאן מַרְעִיתֶךָ{{רווח|1}}||וּבָרֵךְ אֶת נַחֲלָתֶךָ{{רווח|1}}||וְלַמְּדֵם כְּאָז דָּתֶךָ {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|טָ}}הוֹר תַּרְאֶה כְבוֹדֶךָ{{רווח|1}}||וְתוֹדִיעַ בָּנוּ הוֹדֶךָ{{רווח|1}}||וְנִסְבֹּל עֹל מוֹרָאֲךָ וְיִחוּדֶךָ {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|יְ}}רֵאֶיךָ יִשְׂמְחוּ בָךְ{{רווח|1}}||וּבְכָל יוֹם יִשְׁתַּחֲווּ לָךְ{{רווח|1}}||וְגוֹי וּמַמְלָכָה יַעַבְדוּ לָךְ {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|כְּ}}רַחֲמֶיךָ עֲשֵׂה עִמָּנוּ{{רווח|1}}||כִּי בְכָל יוֹם לְךָ קָרָאנוּ{{רווח|1}}||יְיָ צְבָאוֹת עִמָּנוּ {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|לְ}}בַדְּךָ תִּמְלֹךְ כְּמֵרֵאשִׁית{{רווח|1}}||וְתָשִׁית עֵינֶיךָ בְּרֵאשִׁית{{רווח|1}}||בִּמְקוֹם כּוֹנַנְתָּ מֵרֵאשִׁית {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|מַ}}לְכוּתְךָ עָלֵינוּ תְגַלֶּה{{רווח|1}}||נוֹרְאוֹתֶיךָ נֶחֱזֶה וְנִתְעַלֶּה{{רווח|1}}||וּמִצִּיּוֹן בְּרַחֲמֶיךָ תִּגָּלֶה {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|נְ}}חֵנוּ בַאֲמִתֶּךָ{{רווח|1}}||וְשַׂמְּחֵנוּ בִּישׁוּעָתֶךָ{{רווח|1}}||כִּי אֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְנַחֲלָתֶךָ {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|שִׂ}}ימֵנוּ בְּרָכָה בָּאָרֶץ{{רווח|1}}||וּתְנַעֵר רְשָׁעִים מֵאָרֶץ{{רווח|1}}||וְנֵשֵׁב לָבֶטַח בָּאָרֶץ {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|עֲ}}נֵנוּ בִּדְבַר אֲמִתֶּךָ{{רווח|1}}||וְהוֹשִׁיעֵנוּ בֶּאֱמוּנָתֶךָ{{רווח|1}}||כִּי אֲנַחְנוּ עַמְּךָ וְצֹאן מַרְעִיתֶךָ {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|פָּ}}נֶיךָ הָאֵר בְּצִיּוֹן{{רווח|1}}||וּמְלֹךְ עָלֵינוּ בְּצִבְיוֹן{{רווח|1}}||וְתָסִיר טֻמְאָה מִצִּיּוֹן {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|צַ}}דִּיק אַתָּה בַּכֹּל{{רווח|1}}||וְרַחֲמֶיךָ גְדוֹלִים עַל כֹּל{{רווח|1}}||מִיָּדְךָ הוּא וּלְךָ הַכֹּל {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|קָ}}רוֹב אַתָּה לְכָל קוֹרְאֶיךָ{{רווח|1}}||רַחֵם עַל מַמְלִיכֶיךָ{{רווח|1}}||כִּי הֵם מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|רַ}}חוּם סְלַח נָא לְעָוֹן{{רווח|1}}||כִּי כָל אָדָם מָלֵא עָוֹן{{רווח|1}}||וְאַתָּה תְּכַפֵּר עָוֹן {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{סי|שִׁ}}מְךָ בָּנוּ נִקְרָא וְאַל תַּנִּיחֵנוּ{{רווח|1}}||נִקְרָאֲךָ וְאַתָּה תַעֲנֵנוּ{{רווח|1}}||וּלְמַעַנְךָ הָאֵר עֵינֵינוּ {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|{{הור|חזן:}} {{סי|תֹּ}}אַר פָּנֶיךָ תַּרְאֵנוּ{{רווח|1}}||וּבְתוֹרָתְךָ תְּחַכְּמֵנוּ{{רווח|1}}||וּבְמִרְעֶה טוֹב וְשָׁמֵן תַּרְעֵנוּ {{רווח|1}}||{{ק|'''וְאַתָּה כְּרַחוּם סְלַח לָנוּ'''}}
|-
|}

====אך אומרים בחין לפניך====
{{הור2|הפיוט הבא נאמר רק למנהג אשכנז המזרחי.}}
{{הור|סימן: '''א&quot;ב'''}}
{|
|-
|colspan =&quot;2&quot; |{{מר|'''וּבְכֵן אַךְ חַנּוּן אַתָּה וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל'''}}
|-
|אַךְ {{סי|א}}וֹמְרִים בְּחִין לְפָנֶיךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|בָּ}}אִים וּמִשְׁתַּחֲוִים לְפָנֶיךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|גָּ}}שִׁים בִּתְפִלָּה לְפָנֶיךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|דּ}}וֹרְשִׁים בְּדָתְךָ יוֹמָם וָלַיְלָה{{רווח|3}}||חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|
|-
|אַךְ {{סי|ה}}וֹגִים בְּהַלֵּל וְתִשְׁבָּחוֹת{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|וְ}}אוֹמְרִים סְלַח נָא לַעֲוֹנֵינוּ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|ז}}וֹעֲקִים בִּתְפִלָּה לְפָנֶיךָ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|ח}}וֹקְרִים סוֹד בְּרִיתֶךָ / כִּי אֵין בִּלְתֶּךָ{{רווח|3}}||חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|
|-
|אַךְ {{סי|ט}}וֹעֲנִים שְׁמַע יִשְׂרָאֵל / כִּי אֵין כָּאֵל{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|י}}וֹדְעִים שֵׁם הַמְפֹרָשׁ / וּבְפִיהֶם יִתְפָּרָשׁ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|כֻּ}}לָּם הַיּוֹם כְּמַלְאָכִים / קְדֻשָּׁה לְפָנֶיךָ עוֹרְכִים{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|לְ}}בוּשֵׁיהֶם נְקִיִּם / וְכֻלָּם צָמִים וּמִתְעַנִּים{{רווח|3}}||חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|
|-
|אַךְ {{סי|מַ}}עֲשֵׂיהֶם מַגִּידִים וַחֲטָאֵיהֶם מְתַנִּים / סְלַח נָא עוֹנִים{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|נִ}}קְרָאִים הַיּוֹם / וְסָלַחְתִּי לָכֶם הַיּוֹם{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|סְ}}פוּרִים כְּחֹל הַיָּם / וַעֲוֹנוֹתֵיהֶם תַּשְׁלִיךְ בִּמְצוּלוֹת יָם{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|ע}}וֹנִים אַרְבַּע קְדֻשּׁוֹת / לִפְנֵי חוֹקֵר כְּלָיוֹת / וְיוֹדֵעַ כָּל נִסְתָּרוֹת{{רווח|3}}||חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|
|-
|אַךְ {{סי|פָּ}}קְדֵם לְחַיִּים טוֹבִים / וְטַהֲרֵם בְּמַיִם חַיִּים / כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|צ}}וֹעֲקִים אָנָּא אֵל נָא / סְלַח נָא חֵטְא לְמִי מָנָה{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|ק}}וֹלָם בְּרַעַשׁ מַרְעִישִׁים / קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קוֹרְאִים אָבוֹת וּבָנִים{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|רִ}}אשׁוֹן וְאַחֲרוֹן אַתָּה / לְמַעַנְךָ עֲשֵׂה גַּם עַתָּה{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|אַךְ {{סי|שְׁ}}מַע תְּפִלָּתֵנוּ / בְּקָרְאֵנוּ אֵלֶיךָ עֲנֵנוּ{{רווח|3}}||כִּי אַתָּה רַחוּם לְכָל פֹּעַל
|-
|{{הור|חזן:}} אַךְ {{סי|תּ}}וֹלִים לְךָ עֵינֵיהֶם / עֲנֵם וּשְׁמַע בְּקוֹל תְּפִלּוֹתֵיהֶם / סְלַח נָא לַעֲוֹנוֹתֵיהֶם{{רווח|3}}||חַנּוּן וְרַחוּם לְכָל פֹּעַל
|}
====אמרו לאלהים====
{{ארון|פ}}
וּבְכֵן אִמְרוּ לֵאלֹהִים מַה נּוֹרָא מַעֲשֶׂיךָ

{{הור|סימן: '''א&quot;ב''' (מדלגים). בסוף כל בית מובאה מ[[דברי הימים א טז]]}}

אִמְרוּ לֵאלֹהִים
:{{סי|אֵ}}ל מֶלֶךְ בְּעוֹלָמוֹ
:מֵחִישׁ פְּדוּת עַמּוֹ
:לְקַיֵּים דְּבַר נָאֳמוֹ
:כִּי סְלִיחָה עִמּוֹ
::הוֹדוּ לַייָ קִרְאוּ בִשְׁמוֹ

אִמְרוּ לֵאלֹהִים
:{{סי|בָּ}}רוּךְ וּמְהֻלָּל בְּרֹב גָּדְלוֹ
:מֵחִישׁ סְלִיחָה לִקְהָלוֹ
:לְהַרְאוֹת לַכֹּל גָּדְלוֹ
:מָדַד מַיִם בְּשָׁעֳלוֹ
::שִׁירוּ לוֹ זַמְּרוּ לוֹ

אִמְרוּ לֵאלֹהִים
:{{סי|גּ}}וֹאֵל עַם קְדוֹשׁוֹ
:בִּסְלִיחָה לְהַקְדִּישׁוֹ
:וּמְכוֹנֵן בֵּית מִקְדָּשׁוֹ
:לְזֶרַע אַבְרָהָם קְדוֹשׁוֹ
::הִתְהַלְלוּ בְּשֵׁם קָדְשׁוֹ

אִמְרוּ לֵאלֹהִים
:{{סי|דָּ}}גוּל מְשֻׁבָּח בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ
:סוֹלֵחַ לְעַם זוּ בָּזוֹ
:בִּדְבַר עֻזּוֹ וּמָעֻזּוֹ
:לָכֵן עֲדַת מָעֻזּוֹ
::דִּרְשׁוּ יְיָ וְעֻזּוֹ

אִמְרוּ לֵאלֹהִים
:{{סי|הַ}}כֹּל בְּמַאֲמָר עָשָׂה
:וְהוּא פָעַל וְעָשָׂה
:סוֹלֵחַ לְאֹם עֲמוּסָה
:לָכֵן עַם בּוֹ חָסָה
::זִכְרוּ נִפְלְאוֹתָיו אֲשֶׁר עָשָׂה

אִמְרוּ לֵאלֹהִים
:{{סי|וּ}}מֵקִים דְּבַר עַבְדּוֹ
:עַל אֶרֶץ וְשָׁמַיִם הוֹדוֹ
:סוֹלֵחַ לְעַם מְיַחֲדוֹ
:אֲשֶׁר נִקְרְאוּ בִּדְבַר סוֹדוֹ
::זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ

אִמְרוּ לֵאלֹהִים
:{{סי|זֶ}}ה רוֹקַע הָאָרֶץ
:הַיּוֹשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ
:סוֹלֵחַ לְגוֹי אֶחָד בָּאָרֶץ
:לָכֵן אִמְרוּ לְיוֹסֵד הָאָרֶץ
::הוּא יְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּכָל הָאָרֶץ

אִמְרוּ לֵאלֹהִים
:{{סי|חַ}}י בִּמְעוֹנָתוֹ
:חַנּוּן וְחוֹנֵן עֲדָתוֹ
:יָשׁוּב בְּרַחֲמִים לְבֵיתוֹ
:לָכֵן לְבָאֵי בִּבְרִיתוֹ
::זִכְרוּ לְעוֹלָם בְּרִיתוֹ

אִמְרוּ לֵאלֹהִים
:{{סי|טַ}}פֵּי נַחֲלָתוֹ
:טְלָאֵי יְרֻשָּׁתוֹ
:יָקִים עָלֵימוֹ אִמְרָתוֹ
:כְּחָקוּק בְּתוֹרָתוֹ
::אֲשֶׁר כָּרַת אֶת אַבְרָהָם וּשְׁבוּעָתוֹ

אִמְרוּ לֵאלֹהִים
:{{סי|י}}וֹעֵץ מֵישָׁרִים לְחֹק
:יְרֵאָיו לְחַיִּים לָחֹק
:סוֹלֵחַ לְחֵטְא לִמְחֹק
:כְּנִשְׁמַע לְרוֹעֶה מֵרָחוֹק
::וַיַּעֲמִידֶהָ לְיַעֲקֹב לְחֹק

אִמְרוּ לֵאלֹהִים
:{{סי|תַּ}}קִּיף אֱלֹהֵי עוֹלָם
:דְּבָרוֹ נִצָּב לְעוֹלָם
:וְהוּא מִכֹּל נֶעְלָם
:וַאֲנַחְנוּ מְהַלְלִים שְׁמוֹ לְעוֹלָם
::בָּרוּךְ יְיָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם

====מעשה אלהינו====
וּבְכֵן גְּדוֹלִים מַעֲשֵׂי אֱלֹהֵינוּ

{{הור|סימן: '''א&quot;ב'''}}

מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ
:{{סי|אַ}}דִּיר בְּוִעוּדוֹ
:{{סי|בְּ}}רוּם וּבְתַחַת הוֹדוֹ
:{{סי|גִּ}}לָּה אוֹר לְעַבְדּוֹ
:{{סי|דָּ}}בָר מֵקִים לְעַבְדּוֹ
::לָכֵן יִתְגָּאֶה אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ.{{ממס|דברים ד לה}}

מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ
:{{סי|הַ}}מַּכִּיר עוֹלְמֵי עַד
:{{סי|וְ}}סוֹפֵר וּמוֹנֶה עֲדֵי עַד
:{{סי|זִ}}יו מוֹשָׁבוֹ נוֹעָד
:{{סי|חֶ}}לֶד צוֹפֶה בְּמִסְעָד
::לָכֵן יִתְגָּאֶה הַמַּבִּיט לָאָרֶץ וַתִּרְעָד.{{ממס|תהלים קד לב}}

מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ
:{{סי|ט}}וֹעֵן עוֹלָמוֹ
:{{סי|י}}וֹדֵעַ הֲדֹמוֹ
:{{סי|כִּ}}לְּלוֹ בְּנָאֳמוֹ
:{{סי|לָ}}עַד לַהֲקִימוֹ
::לָכֵן יִתְגָּאֶה יְיָ צְבָאוֹת שְׁמוֹ.{{ממס|ישעיהו מז ד}}

מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ
:{{סי|מ}}וֹשֵׁל בְּמִפְעָלוֹ
:{{סי|נ}}וֹרָא עַל זְבוּלוֹ
:{{סי|סִ}}לּוּדוֹ כְּגָדְלוֹ
:{{סי|עֻ}}זּוֹ כְּרֹב חֵילוֹ
::לָכֵן יִתְגָּאֶה שְׂרָפִים עֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ.{{ממס|ישעיהו ו ב}}

מַעֲשֵׂה אֱלֹהֵינוּ
:{{סי|פְּ}}אֵרוֹ בִּשְׁמֵי מְעוֹנַי
:{{סי|צ}}וֹפֶה וּמַבִּיט לְעֵינַי
:{{סי|קִ}}לּוּס שְׁמוֹ בַּהֲמוֹנַי
:{{סי|ר}}וֹדֶה בְּקֶרֶב מוֹנַי
::לָכֵן יִתְגָּאֶה גְּדֹלִים מַעֲשֵׂי יְיָ.{{ממס|תהלים קיא ב}}
{{ארון|ס}}
מַעֲשֵׂה אֱנוֹשׁ
:וְ{{סי|תַ|1}}חְבֻּלוֹתָיו מְזִמָּה
:{{סי|שִׁ|1}}בְתּוֹ בְּתוֹךְ מִרְמָה
:{{סי|רְ|1}}פִידָתוֹ רִמָּה
:{{סי|קָ|1}}בוּר בִּסְעִיף אֲדָמָה
:וְאֵיךְ יִתְגָּאֶה אָדָם לַהֶבֶל דָּמָה.{{ממס|תהלים קמד ד}}
{{ארון|פ}}
אֲבָל מַעֲשֵׂי אֱלֹהֵינוּ
:{{סי|שַׁ}}דַּי רוֹקַע הָאָרֶץ עַל בְּלִימָה
:{{סי|שׁ}}וֹכְנֶיהָ בְּלִי הֱיוֹת לְשַׁמָּה
:{{סי|תִּ}}כֵּן עַל מַיִם אֲדָמָה
:{{סי|תַּ}}קִּיף שְׁמוֹ לְרוֹמֵמָה
::לָכֵן יִתְגָּאֶה עֹטֶה אוֹר כַּשַּׂלְמָה.{{ממס|תהלים קד ב}}
====אשר אימתך====
וּבְכֵן לְנוֹרָא עֲלֵיהֶם בְּאֵימָה יַעֲרִיצוּ

{{הור|סימן: '''א&quot;ב''' כפול}}

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ
:בְּ{{סי|אֶ}}רְאֶלֵּי אֹמֶן / בְּ{{סי|אַ}}בִּירֵי אֹמֶץ
:בִּ{{סי|בְ}}לוּלֵי קֶרַח / בִּ{{סי|בְ}}דוּדֵי קֶדַח
::וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה
:מִ{{סי|גְּ}}לוּמֵי גוּשׁ / מִ{{סי|גָּ}}רֵי גֵיא
:מִ{{סי|דְּ}}לוּלֵי פֹעַל / מִ{{סי|דַּ}}לֵּי מַעַשׂ
::וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ
:בַּ{{סי|הֲ}}מוֹן מַלְאָכִים / בְּ{{סי|הִ}}לּוּךְ מַחֲנוֹת
:בְּ{{סי|וַ}}עַד אֲלָפִים / בְּ{{סי|וֶ}}כַח רְבָבוֹת
::וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה
:מִ{{סי|זִּ}}יו שׁוֹנֶה / מִ{{סי|זֹּ}}הַר כָּבֶה
:מֵ{{סי|חֲ}}סֵרֵי שֵׂכֶל / מֵ{{סי|חֹ}}רְשֵׁי רֶשַׁע
::וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ
:בְּ{{סי|טִ}}פּוּחַ עֲרָבוֹת / בְּ{{סי|טִ}}יכּוּס שְׁחָקִים
:בְּ{{סי|יִ}}שְׁרַת עֲרָפֶל / בִּ{{סי|י}}רִיעוֹת מְעוֹנָה
::וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה
:מִ{{סי|כְּ}}תוּמֵי שֶׁמֶץ / מִ{{סי|כְּ}}מוּסֵי כֶתֶם
:מִ{{סי|לְּ}}כוּדֵי פַח / מִ{{סי|לְּ}}עוּנֵי מַר
::וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ
:בְּ{{סי|מַ}}סְלוּלֵי זְבוּל / בִּ{{סי|מְ}}רוֹמֵי שְׁפַר
:בִּ{{סי|נְ}}טִיַּת דֹּק / בִּ{{סי|נְ}}חִיַּת עָבִים
::וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה
:מִ{{סי|סְּ}}רוּחֵי מַעַשׂ / מִ{{סי|שְּׂ}}בֵעֵי רֹגֶז
:מֵ{{סי|עֲ}}דוּרֵי אֱמֶת / מֵ{{סי|עֲ}}מוּסֵי בָטֶן
::וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ
:בְּ{{סי|פֹ}}תְחֵי קָדוֹשׁ / בְּ{{סי|פֹ}}צְחֵי בָרוּךְ
:בִּ{{סי|צְ}}דוּדֵי אַרְבַּע / בִּ{{סי|צְ}}נוּפֵי שֵׁשׁ שֵׁשׁ
::וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה
:מִ{{סי|קְּ}}רוּאֵי אָיִן / מִ{{סי|קֹּ}}רְאֵי בְחָנֵף
:מֵ{{סי|רְ}}חוֹקֵי אֱמֶת / מֵ{{סי|רֵ}}יקֵי צֶדֶק
::וְהִיא תְהִלָּתֶךָ

אֲשֶׁר אֵימָתֶךָ
:בִּ{{סי|שְׁ}}בִיבֵי אֵשׁ / בִּ{{סי|שְׁ}}בִילֵי מַיִם
:בִּ{{סי|תְ}}לוּלֵי רוֹם / בְּ{{סי|תַ}}לְתַּלֵּי גֹבַהּ
::וּמוֹרָאֲךָ עֲלֵיהֶם

וְאָבִיתָ תְהִלָּה
:מִבָּשָׂר וָדָם / מֵהֶבֶל וָתֹהוּ
:מֵחָצִיר יָבֵשׁ / מִצֵּל עוֹבֵר / וּמִצִּיץ נוֹבֵל
:מִמַּשְׁלִימֵי נֶפֶשׁ / מִמַּפְרִיחֵי רוּחַ / וּמִמְּעוֹפְפֵי חַיָּה
:וּמֵחֲנִיטֵי נְשָׁמָה / וּמוֹצִיאֵי יְחִידָה
:וְנִשְׁמָעִים בַּדִין / וּמֵתִים בַּמִּשְׁפָּט / וְחַיִּים בְּרַחֲמִים
:וְנוֹתְנִים לְךָ פְּאֵר חֵי הָעוֹלָמִים
::וְתִפְאַרְתְּךָ עֲלֵיהֶם
{{ארון|ס}}

====אמיצי שחקים====
{{סוף}}{{טקסט מנוקד|גודל=20}}
&lt;includeonly&gt;{{הור|חו&quot;ק:}} &lt;/includeonly&gt;'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת. קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ'''

{{הור|סימן: '''א&quot;ב''' כפול}}
{|
|-
|{{סי|אַ}}מִּיצֵי שְׁחָקִים מִמַּעַל{{רווח|1}}||וְכָל צְבָא מַעַל{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|7}}||{{סי|אֱ}}מוּנֵי אַהֲבָה{{רווח|1}}||וְצִמְחֵי רְבָבָה{{רווח|1}}||אוֹמְרִים בָּרוּךְ
|-
|{{סי|בְּ}}כִתֵּי מַלְאָכִים{{רווח|1}}||שְׁמוֹ מַמְלִיכִים{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|בְּ}}נֵי בְחוּנֵי בְרִית{{רווח|1}}||לְזוֹכֵר הַבְּרִית{{רווח|1}}||קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ
|-
|colspan =&quot;6&quot; |{{מר|{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת / קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ'''}}}}
|-
|{{סי|גִּ}}בּוֹרֵי כֹחַ{{רווח|1}}||לְאַמִּיץ וְשַׂגִּיא כֹחַ{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|גְּ}}דוֹלֵי צְדָקָה{{רווח|1}}||לְנִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה{{רווח|1}}||אוֹמְרִים בָּרוּךְ
|-
|{{סי|דְּ}}מוּת אַרְבָּעָה פָנִים{{רווח|1}}||לְכָל צַד פּוֹנִים{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|דִּ}}גְלֵי נְצוּרָה{{רווח|1}}||לְעִמָּם בְּצָרָה{{רווח|1}}||קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ
|-
|colspan =&quot;6&quot; |{{מר|{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת / קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ'''}}}}
|-
|{{סי|הֲ}}מוֹן צְבָא מַעְלָה{{רווח|1}}||לְשׁוֹכֵן מַעְלָה{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|הֹ}}לְכֵי דֶּרֶךְ תָּמִים{{רווח|1}}||לְהַצּוּר תָּמִים{{רווח|1}}||אוֹמְרִים בָּרוּךְ
|-
|{{סי|וְ}}רָצִים וְשָׁבִים{{רווח|1}}||טַעַם צוּר מַקְשִׁיבִים{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|וְ}}קֹוֵי יְשׁוּעוֹת{{רווח|1}}||וְחוֹכֵי סְלִיחוֹת{{רווח|1}}||קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ
|-
|colspan =&quot;6&quot; |{{מר|{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת / קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ'''}}}}
|-
|{{סי|זְ}}מִירוֹת רַבּוֹת{{רווח|1}}||זַכֵּי שְׁמֵי עֲרָבוֹת{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|זֶ}}רַע מַטַּע אֱמֶת{{רווח|1}}||לֵאלֹהִים אֱמֶת{{רווח|1}}||אוֹמְרִים בָּרוּךְ
|-
|{{סי|חַ}}שְׁמַלִּים עַזִּים{{רווח|1}}||לְעוֹשֶׂה חֲזִיזִים{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|ח}}וֹנִים וְנוֹסְעִים{{רווח|1}}||לְמַעֲלֶה נְשִׂיאִים{{רווח|1}}||קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ
|-
|colspan =&quot;6&quot; |{{מר|{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת / קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ'''}}}}
|-
|{{סי|טַ}}פְסְרֵי מְרוֹמִים{{רווח|1}}||לְרָם עַל רָמִים{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|טֹ}}בוּ אֹהָלָיו{{רווח|1}}||יוֹנְקָיו וְעוֹלָלָיו{{רווח|1}}||אוֹמְרִים בָּרוּךְ
|-
|{{סי|יִ}}דּוֹדוּן הוֹלְכִים{{רווח|1}}||כּוֹרְעִים וּבוֹרְכִים{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|י}}וֹשְׁבֵי אֹהֶל וּמִשְׁכָּן{{רווח|1}}||לִבְתוֹכָם שָׁכָן{{רווח|1}}||קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ
|-
|colspan =&quot;6&quot; |{{מר|{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת / קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ'''}}}}
|-
|{{סי|כִּ}}תֵּי הֲמוֹנִים{{רווח|1}}||עִם חַיּוֹת וְאוֹפַנִּים{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|כֶּ}}תֶר נוֹתְנִים{{רווח|1}}||בְּנֵי אֵיתָנִים{{רווח|1}}||אוֹמְרִים בָּרוּךְ
|-
|{{סי|לַ}}הֲקַת שְׁבִיבִים{{רווח|1}}||וְאֵשׁ לֶהָבִים{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|לְ}}מַעֲנוֹ גּוֹי אֶחָד{{רווח|1}}||לְשֵׁם אֵל הַמְיֻחָד{{רווח|1}}||קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ
|-
|colspan =&quot;6&quot; |{{מר|{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת / קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ'''}}}}
|-
|{{סי|מְ}}סוֹכְכִים מְרוֹפְפִים{{רווח|1}}||בְּכַנְפֵיהֶם מְעוֹפְפִים{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|מְ}}נַצְּחִים לְהַתְמִיד{{רווח|1}}||בְּכָל יוֹם תָּמִיד{{רווח|1}}||אוֹמְרִים בָּרוּךְ
|-
|{{סי|נ}}וֹרָאִים בְּנִפְלָאוֹת{{רווח|1}}||לְצֶדֶק נוֹרָאוֹת{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|נְ}}דִיבֵי עַמּוֹ{{רווח|1}}||מְסַלְסְלִים לִשְׁמוֹ{{רווח|1}}||קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ
|-
|colspan =&quot;6&quot; |{{מר|{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת / קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ'''}}}}
|-
|{{סי|שְׂ}}רָפִים עוֹמְדִים{{רווח|1}}||מִשְׁתַּחֲוִים וּמוֹדִים{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|ס}}וֹלְדֵי בְחִילָה{{רווח|1}}||לְנוֹרָא עֲלִילָה{{רווח|1}}||אוֹמְרִים בָּרוּךְ
|-
|{{סי|עֵ}}ינַיִם מְלֵאִים{{רווח|1}}||כַּתַּרְשִׁישׁ מְמֻלָּאִים{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|ע}}וֹנִים בְּמַקְהֵלוֹת{{רווח|1}}||בְּלַחַשׁ וְקוֹלוֹת{{רווח|1}}||קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ
|-
|colspan =&quot;6&quot; |{{מר|{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת / קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ'''}}}}
|-
|{{סי|פְּ}}נֵיהֶם כִּבְרָקִים מְאִירִים{{רווח|1}}||וּפָז בֶּגֶד פְּאוּרִים{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|פְּ}}דוּיֵי בִּזְרוֹעַ חָזָק{{רווח|1}}||לְגוֹאֲלָם חָזָק{{רווח|1}}||אוֹמְרִים בָּרוּךְ
|-
|{{סי|צִ}}בְאוֹת שָׁמַיִם{{רווח|1}}||לְרוֹכֵב שָׁמַיִם{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|צֹ}}אן קָדָשִׁים{{רווח|1}}||מַטַּע קְדוֹשִׁים{{רווח|1}}||קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ
|-
|colspan =&quot;6&quot; |{{מר|{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת / קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ'''}}}}
|-
|{{סי|קַ}}לִּים לְצוּרָם{{רווח|1}}||קוֹרְאִים לְיוֹצְרָם{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|קְ}}הִלּוֹת יַעֲקֹב{{רווח|1}}||בְּלִי לֵב עָקֹב{{רווח|1}}||אוֹמְרִים בָּרוּךְ
|-
|{{סי|רַ}}גְלֵיהֶם כְּעֵגֶל{{רווח|1}}||וְאוֹפָן מִתְגַּלְגֵּל{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|רְ}}צוּיִם לְבוֹרְאָם{{רווח|1}}||לְרָם אֲשֶׁר בְּרָאָם{{רווח|1}}||קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ
|-
|colspan =&quot;6&quot; |{{מר|{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת / קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ'''}}}}
|-
|{{סי|שֹׁ}}כְנֵי בְּצֵל שַׁדַּי{{רווח|1}}||שְׁנוֹתָם אֵין דַּי{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|שְׁ}}מוּרִים חֲקוּקִים{{רווח|1}}||מִצְוֹת וְחֻקִּים{{רווח|1}}||אוֹמְרִים בָּרוּךְ
|-
|&lt;includeonly&gt;{{הור|חזן:}} &lt;/includeonly&gt;{{סי|תֹּ}}קֶף תַּרְשִׁישִׁים{{רווח|1}}||בַּמָּרוֹם חָשִׁים{{רווח|1}}||אוֹמְרִים קָדוֹשׁ{{רווח|3}}||{{סי|תְּ}}מִימִים בְּדַרְכֵיהֶם{{רווח|1}}||וּבְמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם{{רווח|1}}||קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ
|-
|colspan =&quot;6&quot; |{{מר|{{ק|'''לְיוֹשֵׁב תְּהִלּוֹת / לְרוֹכֵב עֲרָבוֹת / קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ'''}}}}
|}
{{סוף}}{{טקסט מנוקד|גודל=25}}

====אילי מרום====
'''וּבְכֵן שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ'''

{{הור|חו&quot;ק:}} '''אֵלּוּ לָאֵלּוּ שׁוֹאֲלִים / אֵלּוּ לָאֵלּוּ מְמַלְלִים / אָנָה שׁוֹכֵן מְעֻלִּים / לְהַעֲרִיצוֹ לְהַקְדִּישׁוֹ בִּפְאֵר מְסַלְסְלִים'''

{{הור|סימן: '''אא&quot;ב גג&quot;ד'''. בסוף כל בית מובאה מ[[ישעיהו ו#ו ב|ישעיהו ו ב-ג]]}}

{{סי|אֵ}}ילֵי מָרוֹם אוֹמְרִים הִלּוּלוֹ{{ש}}
{{סי|א}}וֹפָן וְגַלְגַּל מַבִּיעִים סִלְסוּלוֹ{{ש}}
{{סי|בְּ}}אֵימָה וּבְיִרְאָה מַכְתִּירִים שֵׁם גָּדְלוֹ
:שְׂרָפִים עוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ.{{רווח|5}}{{ק|'''אֵלּוּ…'''}}

{{סי|גִּ}}בּוֹרֵי כֹחַ בְּרַעַד וּבְפַחַד{{ש}}
{{סי|גֵּ}}אֶה וְגָבֹהַּ לְיַחֵד לְאֶחָד{{ש}}
{{סי|דְּ}}מָמָה דַקָּה דָּאִים בְּלִי כַחַד
:שֵׁשׁ כְּנָפַיִם שֵׁשׁ כְּנָפַיִם לְאֶחָד.{{רווח|5}}{{ק|'''אֵלּוּ…'''}}

{{סי|הַ}}יּוֹשֵׁב יְחִידִי עַל אוֹפַנָּיו{{ש}}
{{סי|הַ}}דּוֹבֵר דָּבָר דָּבוּר עַל אָפְנָיו{{ש}}
{{סי|וְ}}רָצוֹא וָשׁוֹב כַּבָּזָק לְפָנָיו
:בִּשְׁתַּיִם יְכַסֶּה פָנָיו.{{רווח|5}}{{ק|'''אֵלּוּ…'''}}

{{סי|זֹ}}הַר הָרָקִיעַ כְּעֵין חַשְׁמַלָּיו{{ש}}
{{סי|ז}}וֹעֵף בַּיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו{{ש}}
{{סי|חִ}}יל שָׂרָף אֵימָה עָלָיו
:וּבִשְׁתַּיִם יְכַסֶּה רַגְלָיו.{{רווח|5}}{{ק|'''אֵלּוּ…'''}}

{{סי|טַ}}פְסְרֵי קָלָל כְּעֵין נְחשֶׁת יְצַפְצֵף{{ש}}
{{סי|טְ}}הוֹר עֵינַיִם עֲלֵיהֶם יְחוֹפֵף{{ש}}
{{סי|יִ}}דֹּד יְכַסֶּה פָנָיו בְּלִי מִתְרוֹפֵף
:וּבִשְׁתַּיִם יְעוֹפֵף.{{רווח|5}}{{ק|'''אֵלּוּ…'''}}

{{סי|כַּ}}בִּיר כֹּחַ הוּא אֵלִי זֶה{{ש}}
{{סי|כִּ}}י לֹא בָזָה עֱנוּת עַם עָנִי וְנִבְזֶה{{ש}}
{{סי|לְ}}הַקְדִּישׁוֹ וּלְהַעֲרִיצוֹ יַחַד נִרְשִׁים זֶה מִזֶּה
:וְקָרָא זֶה אֶל זֶה.{{רווח|5}}{{ק|'''אֵלּוּ…'''}}

{{סי|מֶ}}לֶךְ מְהֻלָּל בְּפִיהֶם גָּמַר{{ש}}
{{סי|מ}}וֹרָאוֹ עֲלֵיהֶם תָּמִיד לְהַשְׁמַר{{ש}}
{{סי|נִ}}שָּׂא וְנֶעְלָם הִלּוּלוֹ לוֹמַר
:וְקָרָא זֶה אֶל זֶה וְאָמַר.{{רווח|5}}{{ק|'''אֵלּוּ…'''}}

{{סי|שָׂ}}רָף מְכֻנֶּה אֶחָד קָדוֹשׁ{{ש}}
{{סי|סִ}}לּוּד אוֹמֵר לְבָרוּךְ וְקָדוֹשׁ{{ש}}
{{סי|ע}}וֹנִים בִּקְדֻשָּׁה לָאֵל הַקָּדוֹשׁ
:קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ.{{רווח|5}}{{ק|'''אֵלּוּ…'''}}

{{סי|פְּ}}אֵר וָשֶׁבַח לַאֲדוֹן הַצְּבָאוֹת{{ש}}
{{סי|פּ}}וֹצְחִים בְּרִנָּה מַלְאֲכֵי צְבָאוֹת{{ש}}
{{סי|צְ}}בָא מָרוֹם גְּדֻלָּתָם מַצְבִּיאוֹת
:יְיָ צְבָאוֹת.{{רווח|5}}{{ק|'''אֵלּוּ…'''}}

{{סי|קָ}}דוֹשׁ וְנוֹרָא שׁוֹכֵן עֲלֵיהֶם בְּעֶרֶץ{{ש}}
{{סי|קַ}}לִּים לָרוּץ עַד קְצֵה הָאָרֶץ{{ש}}
{{סי|רָ}}ם וְנִשָּׂא יוֹשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ
:מְלֹא כָל הָאָרֶץ.{{רווח|5}}{{ק|'''אֵלּוּ…'''}}

{{סי|שָׁ}}מַיִם וּשְׁמֵי שָׁמַיִם כִּסָּה הוֹדוֹ{{ש}}
{{סי|שְׁ}}חָקִים מִמַּעַל פֹּעַל יָדוֹ{{ש}}
{{סי|תּ}}וֹלֶה תֵבֵל בִּזְרוֹעַ יָדוֹ
:מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ.{{רווח|5}}{{ק|'''אֵלּוּ…'''}}&lt;קטע סוף=רהיטים/&gt;

====סילוק====
'''{{#קטע:סידור/נוסח אשכנז/עמידה|ובכן3}}'''
{{הור2|
'''למנהג אשכנז המזרחי''' אומרים לסילוק את הפיוט {{צ|[[ונתנה תוקף]]}}, ואת הקדושה {{צ|[[אז מלפני בראשית]]}}. 

'''למנהג אשכנז המערבי''' אומרים לסילוק את הפיוט {{צ|מי יערוך אליך}} שיובא בסמוך (למנהג פפד&quot;מ אומרים את כולו, ולמנהג רוב הקהילות אומרים את רובו (עד {{צ|יהיו נכלמים}}), ומצרפים חלק מהסילוק {{צ|מי ימלל}}). בקדושה אומרים למנהג זה רק את הפיוט {{צ|אליך תלויות עינינו}} מתוך הקדושה שנאמרה בשחרית.}}
=====מי יערוך אליך=====
מִי יַעֲרֹךְ אֵלֶיךָ מַעֲנֶה לְסַפֵּר{{ש}}
גְּבוּרוֹת רַחֲמֶיךָ לְהַגִּיד וּלְסַפֵּר{{ש}}
אַגִּידָה וַאֲדַבֵּרָה עָצְמוּ מִסַּפֵּר{{ש}}
וְעַד כַמֶּה וְכַמֶּה אֵיךְ אֲסַפֵּר{{ש}}
כִּי אַתָּה צְעָדִים סוֹפֵר{{ש}}
פֶּשַׁע וְעָוֹן מְכַפֵּר{{ש}}
וּבְסוּר מִמְּךָ כָּל כּוֹפֵר{{ש}}
תְּחַכֶּה לוֹ לָשׁוּב וּלְהִתְכַּפֵּר{{ש}}
לְבִלְתִּי לֵבוֹשׁ וְלְהֵחָפֵר{{ש}}
כִּי לֹא תַחְפֹּץ בְּמוֹת אֲשֶׁר יָפֵר{{ש}}
לָכֵן שַׂמְתָּ עֲשֶׂרֶת יְמֵי שֶׁפֶר{{ש}}
לַעֲשׂוֹת בָּהֶם תְּשׁוּבָה מִהְיוֹת לְחֶפֶר{{ש}}
וְאִם שָׁב וְחִנֵּן בְּאִמְרֵי שֶׁפֶר {{ש}}
יַעְמֹד מֵלִיץ יָשְׂרוֹ לְסַפֵּר{{ש}}
וְתַקְשִׁיב וְתֹאמַר מָצָאתִי כֹפֶר{{ש}}
וּבְיוֹם הַכִּפּוּרִים מִתְכַּפֵּר{{ש}}
כִּי כִּשְׁמוֹ כִּפּוּר מְכַפֵּר{{ש}}
וְכָל מַעֲשָׂיו לוֹ תְכַפֵּר{{ש}}
וְכָל חֲטָאָיו תָּדִיחַ וְתָפֵר{{ש}}
וְיוּחַק לְחַיִּים בְּגִלְיוֹן סֵפֶר{{ש}}
בְּכֵן גַּשְׁנוּ הַיּוֹם אֵלֶיךָ חֲטָאֵינוּ לְסַפֵּר{{ש}}
כְּמוֹדֶה וְעוֹזֵב לְהִתְכַּפֵּר{{ש}}
וְאִם כְּאָדָם עָבַרְנוּ בְּרִיתֶךָ לְהָפֵר{{ש}}
אַתָּה אֵל וְלֹא אִישׁ פָּנֵינוּ אַל תַּחְפֵּר{{ש}}
בִּזְכוּת נָם אָנֹכִי עָפָר וָאֵפֶר{{ש}}
וּכְאָז בַּעֲרוּפָה לָנוּ כַפֵּר 

כַּפֵּר רַחוּם לְשׁוֹפְכֵי לְךָ שִׂיחָה{{ש}}
כְּטוֹב וְסַלָּח לְךָ הִיא הַסְּלִיחָה{{ש}}
וּלְדַלֵּי מַעַשׂ תִּתֵּן סְלִיחָה{{ש}}
וְאִם כְּפִי פָעֳלָם אֵין לְהִסָּלְחָה{{ש}}
וְאִם תִּשְׁמֹר עָוֹן יְהוּ כְסוּחָה{{ש}}
בְּכֵן גַּשְׁנוּ הַיּוֹם לְסוֹחֲחָה{{ש}}
בְּחִנּוּן הִגָּיוֹן שְׁמָעָה וּסְלָחָה{{ש}}
בְּטוּחִים כִּי עִמְּךָ הַסְּלִיחָה{{ש}}
מְקַוִּים לְרַחֲמֶיךָ עִוּוּיָם לְסָלְחָה

לְסָלְחָה עֲוֹנָם גָּשִׁים לְחַלּוֹתֶךָ{{ש}}
לְהַרְבּוֹת לָמוֹ מְחִילָתֶךָ{{ש}}
כִּי הִיא שִׁבְחֲךָ וְהִיא תְהִלָּתֶךָ{{ש}}
כִּי הֵם עַמְּךָ וְנַחֲלָתְךָ{{ש}}
רַעְיָתְךָ וּסְגֻלָּתֶךָ{{ש}}
מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ וּפְעֻלָּתֶךָ{{ש}}
וְאֵין לָנוּ אֱלוֹהַּ זוּלָתֶךָ{{ש}}
וּמוֹשִׁיעַ אֵין בִּלְתֶּךָ{{ש}}
וּכְנַמְתָּ לְצִיר סָלַחְתִּי כְּמִלָּתֶךָ{{ש}}
כֵּן תְּבַשֵּׂר סָלַחְתִּי לְאוֹהֲבֵי תוֹרָתֶךָ{{ש}}
לְהוֹדִיעָם רַחֲמֵי גְדֻלָּתֶךָ{{ש}}
וְיַנְעִימוּ זֶמֶר לְעַלּוֹתֶךָ

לְעַלּוֹתֶךָ בְּגֵיא וּבִשְׁחָקִים{{ש}}
וְלִסְלֹחַ עֲוֹנָם פֶּלֶל נוֹאֲקִים{{ש}}
כִּי הֵם מִמַּעֲשִׂים רֵקִים{{ש}}
לָכֵן כְּדַלִּים שְׁעָרֶיךָ דוֹפְקִים{{ש}}
סְלַח נָא לַעֲוֹנֵינוּ לְפָנֶיךָ צוֹעֲקִים{{ש}}
זְכֹר שְׁלֹשֶׁת אָבוֹת אֲשֶׁר לְךָ חֲשׁוּקִים{{ש}}
וְחֶבֶל נַחֲלָה לְשִׁמְךָ חֲקוּקִים{{ש}}
וּשְׁבוּעָה אֲשָׁר לָמוֹ בִּטִּיתָ תָּקִים{{ש}}
לְקוֹרְאֶיךָ מִמַּעֲמַקִּים {{ש}}
לְהוֹשִׁיעָם מִהְיוֹת עוֹד דְּחוּקִים{{ש}}
אֲשֶׁר לְהַצְדִּיקָם תַּחַן מְפִיקִים{{ש}}
לְהָשִׁיב שְׁבִיתָם כַּאֲפִיקִים{{ש}}
כִּי הֵם עֲבָדֶיךָ וְעָלֶיךָ מִתְרַפְּקִים{{ש}}
וּלְחוֹנְנֵם בְּעִנּוּי עֲסוּקִים{{ש}}
לְהוֹצִיא דִינָם כַּעֲשׁוּקִים{{ש}}
לְקָרְבָם אֵלֶיךָ מְקָרֵב רְחוֹקִים{{ש}}
הֱיוֹתָם כְּאֵזוֹר לַחֶלֶץ בְּךָ דְּבֵקִים{{ש}}
לְנַצְחָךְ בְּשִׁיר כְּעַל שׁוֹשַׁנַּת עֲמָקִים

עֲמָקִים בְּפַלְּשָׁךְ תְּחַפֵּשׂ צְדָקָה{{ש}}
כְּטוֹב וְסַלָּח וּלְךָ הִיא הַצְּדָקָה{{ש}}
וְרַב לְהוֹשִׁיעַ מְדַבֵּר בִּצְדָקָה{{ש}}
מְכוֹן כִּסְאֲךָ מְתֻקָּן בִּצְדָקָה{{ש}}
וּלְאֵין זְכוּת וּמַעֲשִׂים תַּעֲשֶׂה צְדָקָה{{ש}}
כִּי לָנוּ הַבֹּשֶׁת וּלְךָ הַצְּדָקָה{{ש}}
לָכֵן לִמְרוֹמְמֶךָ תַּעֲלֶה צְדָקָה{{ש}}
בְּמִדַּת טוּבְךָ אוֹתָם לְצַדְּקָה{{ש}}
כִּי קָדוֹשׁ אַתָּה וְנִקְדָּשׁ בִּצְדָקָה{{ש}}
בְּסָלְחָךְ עֲוֹן שָׁבֶיךָ בִּצְדָקָה

בִּצְדָקָה תְּשׁוֹבֵב עַם לְךָ חֲתוּמִים{{ש}}
כִּי רַחוּם אַתָּה וּמָלֵא רַחֲמִים{{ש}}
וּלְךָ הַסְּלִיחוֹת וְהָרַחֲמִים{{ש}}
וּבְשִׁבְתְּךָ עַל כִּסֵּא דִין תְּבַקֵּשׁ רַחֲמִים{{ש}}
וְתַהֲפֹךְ מִדַּת הַדִּין לְמִדַּת רַחֲמִים{{ש}}
לְהַצְדִּיק בָּנִים לְךָ רְחוּמִים{{ש}}
לְנַקּוֹתָם מִטִּנּוּף כְּתָמִים{{ש}}
וּלְהַאֲזִין שַׁוְעָתָם מִמְּרוֹמִים{{ש}}
אֲשֶׁר הֵם מִמִּצְוֹתֶיךָ עֲרוּמִים{{ש}}
וְלָשׁוּב אֵלֶיךָ מַעֲרִימִים{{ש}}
וְחָטָאנוּ לְךָ נוֹאֲמִים{{ש}}
זְכֹר לָמוֹ זְכוּת אֲבוֹתָם תְּמִימִים{{ש}}
וּתְחִנָּתָם תִּשְׁמַע מִמְּרוֹמִים{{ש}}
לִמְצֹא לְפָנֶיךָ חֶסֶד וְרַחֲמִים{{ש}}
וְאִם תְּפַלֵּשׁ מַעֲשֵׂימוֹ יִהְיוּ נִכְלָמִים{{ש}}&lt;includeonly&gt;
{{הור2|בהרבה קהילות ממשיכים כאן ב{{צ|ויפציח שיר כסא}} מתוך הסילוק {{צ|מי ימלל}}. למנהג פפד&quot;מ אומרים גם את ההמשך.}}&lt;/includeonly&gt;
[וְתִזְכֹּר לָמוֹ שְׁבוּעַת אָבוֹת הַתְּמִימִים{{ש}}
וְתִתְנַהֵג עִם בְּנֵיהֶם בְּמִדַּת רַחֲמִים{{ש}}
וְשַׁוְעָתָם תַּעַל לִמְרוֹמִים{{ש}}
לְפָנֶיךָ לִמְצֹא חֵן וָחֶסֶד וְרַחֲמִים]{{ש}}
וּבְשׁוּרָם מַלְאֲכֵי מְרוֹמִים{{ש}}
כִּי תַצְדִּיק בְּדִין מְכֻתָּמִים{{ש}}
אֲשֶׁר מִדִּינְךָ חַתִּים וּדְמוּמִים{{ש}}
יִפְצְחוּ פֶה וְיִהְיוּ מְרוֹמְמִים{{ש}}
וְיַשְׁמִיעוּ לְאַדֶּרְךָ שִׁיר נְעִימִים{{ש}}
וּלְהַגְבִּיר כֹּחֲךָ קוֹל מַרְעִימִים{{ש}}
מָה אַדִּיר שִׁמְךָ בְּכָל הֲדוֹמִים{{ש}}
וְגֹדֶל חַסְדְּךָ מֵעַל מְרוֹמִים{{ש}}
כִּי לֹא תִזְנַח לְעוֹלָמִים{{ש}}
וְלֹא תִקְצֹף לְאֹרֶךְ יָמִים{{ש}}
וְדָרֵי מַטָּה עִם צְבָא מְרוֹמִים{{ש}}
לְהַעֲרִיץ וּלְהַקְדִּישׁ לְעַתִּיק יָמִים{{ש}}
וְשִׁלּוּשׁ קְדֻשּׁוֹת מַפְצִיחִים וּמְרוֹמְמִים{{ש}}
{{הור|ככתוב…}}

=====מי ימלל=====
{{הור2|את הסילוק הזה אמרו בצרפת. למנהג רוב קהילות מערב אשכנז אומרים החל מ{{צ|ויפציח שיר כסא}} (ראו למעלה).}}
…

…

וְיַפְצִיחַ שִׁיר כִּסֵּא{{ש}}
פְּנֵי עָוֹן נוֹשֵׂא{{ש}}
וְיִתְרַעַם הַכִּסֵּא{{ש}}
לְהוֹד מִתְנַשֵּׂא{{ש}}
וּכְסֵפֶר הַמְכֻסֶּה{{ש}}
נָכוֹן מֵאָז לְכִסֵּא{{ש}}
וְעַל דְּמוּת הַכִּסֵּא{{ש}}
רָם יוֹשֵׁב עַל כִּסֵּא{{ש}}
הִנֵּה מָקוֹם לַכִּסֵּא{{ש}}
מְאַחֵז פְּנֵי כִסֵּא{{ש}}
לְכֹל לְרֹאשׁ מִתְנַשֵּׂא{{ש}}
נֶעֱלָם וְנִרְאָה וּמִתְכַּסֶּה{{ש}}
וְתַבְנִית הַרְרֵי קֶדֶם בַּכִּסֵּא{{ש}}
מְחַנְנִים בְּעַד עַם זוּ מִתַּחַת לַכִּסֵּא{{ש}}
וְזֵר נוֹתְנִים בְּהִתְנַשֵּׂא{{ש}}
בְּרֹאשׁ עָוֹן נוֹשֵׂא

וּשְׁנֵים עָשָׂר שְׁבָטִים יוֹפִיעוּ בְּצִדְקָתָם{{ש}}
וְיָלִיצוּ בְּעַד תּוֹלְדוֹתָם{{ש}}
לִמְחוֹת שִׁגְגוֹתָם וּזְדוֹנוֹתָם {{ש}}
לְנַקּוֹת פִּשְׁעֵי גְוִיָּתָם{{ש}}
וְאֶלֶף וּשְׁמֹנֶה מֵאוֹת ממְּחִיצָתָם{{ש}}
יוּרְשׁוּ לָצֵאת בְּחַלּוֹנוֹתָם{{ש}}
וְיַגִּידוּ צֶדֶק בִּמְרוּצָתָם{{ש}}
וְכָכָה יַעֲנוּ בְּמוֹצְאוֹתָם

סְלַח נָא לַעֲוֹן הָעָם הַזֶּה כְּגֹדֶל חַסְדֶּךָ{{ש}}
מוֹשִׁיעַ חוֹסִים הַפְלֵא חֲסָדֶיךָ{{ש}}
זְכֹר רַחֲמֶיךָ יְיָ וַחֲסָדֶיךָ{{ש}}
אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ בְּחָזוֹן לַחֲסִידֶךָ{{ש}}
וּכְמוֹ נוֹדַעְתָּ וְשַׁתָּה סוֹדֶיךָ{{ש}}
וּמוֹסְדוֹתֶיךָ עָלֵימוֹ בְּיַסְּדֶךָ{{ש}}
וְלָמוֹ מֵאָז גִּלִּיתָה סוֹדֶיךָ{{ש}}
וְהֵם מֵרֹאשׁ נוֹצָרוּ לְסַעֲדֶךָ{{ש}}
וְיֻחָדוּ הֱיוֹת עֵדֶיךָ וְסַהֲדֶיךָ

וְאֶרְאֶלִּים בָּם נוֹעֲצִים {{ש}}
מֵהֶם נִרְשִׁים וּבְכֵן מַעֲרִיצִים{{ש}}
וְרָצוֹא וָשׁוֹב אֲשֶׁר כֵּס מְרִיצִים{{ש}}
בָּם נִמְלָכִים וַעֲרִיצוּתָם פּוֹצִים{{ש}}
רוֹעֲשִׁים רוֹגְשִׁים מִקּוֹל מְחַצְצִים{{ש}}
קָדוֹשׁ וּבָרוּךְ בְּפִימוֹ מְרַצִּים{{ש}}
וְעוֹמְדִים מִמַּעַל לוֹ זוֹ מְצַחְצְחִים {{ש}}
וְצֵאָם מַדִּיחִים וּמַרְחִיצִים{{ש}}
וּבִשְׁבִיב נְהַר דִּינוּר נָאוֹר מְנַצְחִים{{ש}}
וּכְנוּר דָּלֵק עוֹרְכִים נְצוּחִים{{ש}}
שִׁירוֹת וְתִשְׁבָּחוֹת לְנֵצַח נְצָחִים{{ש}}
בִּקְרִיאָתָם זֶה לָזֶה סוֹחֲחִים{{ש}}
בַּעֲנִיָּתָם זֶה לָזֶה פּוֹצְחִים{{ש}}
וְשִׁלּוּשׁ קְדֻשּׁוֹת בְּקֹדֶשׁ מַפְצִיחִים{{ש}}
{{הור|ככתוב…}}


[[קטגוריה:קדושתאות]]
[[קטגוריה:פיוטי יום כיפור]]</text>
      <sha1>rwfdg1kt1omkqjol9rkm3kqy7qgwt2q</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>ביאור:הל&quot;מ ברכות לז א</title>
    <ns>106</ns>
    <id>1728008</id>
    <revision>
      <id>2947963</id>
      <parentid>2937930</parentid>
      <timestamp>2025-07-11T08:31:31Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>מאירושולי</username>
        <id>35234</id>
      </contributor>
      <comment>/* תוספות */</comment>
      <origin>2947963</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="13246" sha1="g7ejmbazshcsmfo25ov595mpnmg1861" xml:space="preserve">{{כותרת_ביאור_הלמ|ברכות|לז|א|לו ב|לז ב|ביאור=כן}}
&lt;קטע התחלה=ג/&gt;
[דף לז עמוד א] {{הל&quot;מ-רק-גמרא|קא משמע לן, כל שיש בו. ואי אשמעינן כל שיש בו, הוה אמינא כל שיש בו חמשת המינים - אין, {{שוליים|א}}אבל אורז ודוחן - לא, משום דעל ידי תערובת; אבל איתיה בעיניה - נימא אפילו אורז ודוחן נמי מברכין עליו בורא מיני מזונות קמשמע לן: כל שהוא מחמשת המינים הוא דמברכין עליו בורא מיני מזונות; לאפוקי אורז ודוחן, דאפילו איתיה בעיניה - לא מברכינן בורא מיני מזונות. }}
{{הל&quot;מ-רק-גמרא|ואורז [ודוחן] לא מברכינן בורא מיני מזונות? והתניא: הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן - מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה; וגבי מעשה קדרה תניא}} {{שוליים|ב}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש! - כמעשה קדרה, ולא כמעשה קדרה; כמעשה קדרה - דמברכין עליו תחלה וסוף; ולא כמעשה קדרה, דאילו במעשה קדרה - בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, ואילו הכא, בתחלה מברך עליו שהכל נהיה בדברו, ולבסוף בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת. - ואורז לאו מעשה קדרה הוא? והתניא, אלו הן מעשה קדרה: חילקא, טרגיס, סולת, זריז, וערסן, ואורז! - הא מני - רבי יוחנן בן נורי היא; דתניא, רבי יוחנן בן נורי אומר: אורז מין דגן הוא, וחייבין על חמוצו כרת, ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח; אבל {{שוליים|ג}}רבנן לא. - ורבנן לא? והתניא:}}
{{הל&quot;מ-רק-ריף|ואותבינן עלייהו דאמרי כל שהוא מחמשת מינין מברכין עליו בורא מיני מזונות דאלמא אורז לדידהו לא מברכינן עליה בורא מיני מזונות מהא דתניא }} 
{{שוליים|ד}}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה;}} {{שוליים|ה}}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|טחנה אפאה ובישלה בזמן שהפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליה}}\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ו}} {{הל&quot;מ-גמרא-ריף|המוציא }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|לחם מן הארץ }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|ולבסוף }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|מברך עליה }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|שלש ברכות ואם אין הפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליה}}\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ו}} {{הל&quot;מ-גמרא-ריף|בורא מיני מזונות ולבסוף }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|מברך עליה }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|ברכה אחת מעין שלש}}
{{שוליים|ו}} {{הל&quot;מ-רק-ריף|ו}}הכוסס את האורז מברך {{הל&quot;מ-גמרא-ראש|עליו }}בורא פרי האדמה; טחנו אפאו וב{{הל&quot;מ-רק-ריף|י}}שלו אף על פי שהפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף {{הל&quot;מ-רק-גמרא|מברך עליו }}ברכה אחת מעין שלש{{הל&quot;מ-רק-גמרא|. מני? אילימא רבי יוחנן בן נורי היא, דאמר}}{{הל&quot;מ-רק-ריף| }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|אורז מין דגן הוא - המוציא לחם מן הארץ ושלש ברכות בעי ברוכי! אלא לאו - רבנן היא, ותיובתא דרב ושמואל! תיובתא. }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|וסלקא להו בתיובתא. }}
{{הל&quot;מ-רק-גמרא|אמר מר: הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה. והתניא: בורא מיני זרעים! - לא קשיא: הא רבי יהודה, והא רבנן; דתנן, ועל ירקות אומר: בורא פרי האדמה; רבי יהודה אומר: בורא מיני דשאים. }}
{{הל&quot;מ-רק-גמרא|אמר מר: הכוסס את האורז - מברך עליו בורא פרי האדמה, טחנו אפאו ובשלו, אף על פי שהפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. - והתניא: }}{{שוליים|ז}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|לבסוף ולא כלום! - אמר רב ששת: לא קשיא: הא רבן גמליאל והא רבנן. דתניא, זה הכלל: כל שהוא משבעת המינים, רבן גמליאל אומר: שלש ברכות, וחכמים אומרים: ברכה אחת מעין שלש. ומעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו מסובין בעלייה ביריחו, והביאו לפניהם כותבות ואכלו, ונתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך. קפץ וברך רבי עקיבא ברכה אחת מעין שלש. אמר ליה רבן גמליאל: עקיבא, עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת! אמר לו: רבינו, אף על פי שאתה אומר כן וחבריך אומרים כן, למדתנו רבינו: יחיד ורבים הלכה כרבים. רבי יהודה אומר משמו: כל שהוא משבעת המינים }}
&lt;קטע סוף=ג/&gt;
&lt;/div&gt;

&lt;div class='gmara_rashi'&gt;
==רש&quot;י==
&lt;קטע התחלה=ר/&gt;

'''קמ&quot;ל כל שהוא''' -  דאע&quot;ג דכולהו מחד מינא בעינן דליהוי מחמשת המינין ואי לא לא מברכינן עליה בורא מיני מזונות:

'''אורז''' -  מי&quot;ל {{קטן|(דוחן)}} :

'''דוחן''' -  פנ&quot;ץ {{קטן|(פני&quot;ץ: פנג)}} :

'''כמעשה קדרה''' -  ברכה שמברכין על מעשה קדרה של חמשת מינין:

'''ברכה אחת מעין ג'''' -  בשלהי פרקין (דף מד.) מפ' לה על המחיה כו':

'''ואורז לאו מעשה קדרה''' -  דקא מפקת ליה מכלל מעשה קדרה לברכה אחרת:

'''אלו הן מעשה קדרה''' -  לענין ברכה:

'''חילקא טרגיס זריז וערסן''' -  מפרש להו במועד קטן (פ&quot;ב יג:):

'''חילקא''' -  חטי דמתברי באסיתא חדא לתרתי:

'''טרגיס''' -  חדא לתלת:

'''זריז''' -  חדא לארבע:

'''ערסן''' -  חדא לחמש:

'''הא מני''' -  הך מתניתא דקתני אורז כמעשה קדרה רבי יוחנן בן נורי:

'''ה&quot;ג אבל רבנן לא ורבנן לא והתניא כו'''' -  ול&quot;ג והלכתא ומהלכות גדולות הוא:

'''הכוסס''' -  כמות שהיא:

'''אפאה ובשלה''' -  לאחר שאפאה בתנור ועשאה לחם חזר ובשלה במים:

'''שהפרוסות קיימות''' -  שלא נמוחו בבשולן:

'''ברכה אחת מעין ג'''' -  על המחיה ועל הכלכלה ובשלהי פרקין (דף מד.) מפרש לה:

'''אלא לאו רבנן היא''' -  וקתני במ&quot;מ ותיובתא דרב ושמואל:

'''הא רבי יהודה כו'''' -  הא דקתני בורא מיני זרעים ר' יהודה היא דקתני לכל מין ומין מעין ברכתו כדמפרש לקמן בפירקין (דף מ.) אליביה הלכך לירקות בורא מיני דשאים לחטין דזרעים נינהו בורא מיני זרעים ולרבנן בין זרעים בין ירקות בפה&quot;א ולא בעינן לכל מין ומין מעין ברכתו:

'''ולא כלום''' -  כלומר אין טעון מברכות פירות ארץ ישראל ולא כלום אלא בורא נפשות רבות ככל מידי דליתיה משבעת המינין:

'''כותבות''' -  הם תמרים והם דבש האמור בשבעת המינין שהדבש זב מן התמרים:

'''קפץ ובירך''' -  לאחריהן:

'''משמו''' -  של ר&quot;ג:&lt;קטע סוף=ר/&gt;
&lt;/div&gt;

&lt;div class='gmara_tosfot'&gt;
==תוספות==
&lt;קטע התחלה=ת/&gt;
[[File:תוס ברכות לז א בורא נפשות רבות וחסרונם.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_א_בורא נפשות רבות וחסרונם]]
'''בורא''' נפשות רבות וחסרונם. כמו לחם ומים שאי אפשר בלא הם ועל כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי כלומר על כל מה שבעולם שגם אם לא בראם יכולין העולם לחיות בלא הם שלא בראם כי אם לתענוג בעלמא כמו תפוחים וכיוצא בהן ומסיים ברוך חי העולמים ובירושלמי ברוך אתה ה' חי העולמים:
[[File:תוס ברכות לז א אם הפרוסות קיימות.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_א_אם הפרוסות קיימות]]
''' אם''' הפרוסות קיימות. יש מפרשים דהיינו כשהלחם אינו שרוי במים כ&quot;כ שאם יקח הפרוסה שלא ישבר:

''' רש&quot;י''' פי' אורז מי&quot;ל. ויש מפרשים ר&quot;יזו ולהאי פירוש יש לפרש דדוחן היינו מי&quot;ל:

''' תיובתא''' דרב ושמואל. באורז אבל אדוחן לא הוי תיובתא ואפשר דהוי הלכתא כותייהו ולא מברכינן עליה בורא מיני מזונות:

''' הכוסס''' חטה צריך לברך עליה בורא פרי האדמה. שהרי אפילו בקמחא דחיטי אמרינן לעיל מברכין עליה בפה&quot;א ולרב נחמן לא ס&quot;ל הכי משום דאשתנו ומיהו בלאחריו יש לספק מאי מברכין אם מברכין על המחיה ועל הכלכלה ומסיים על האדמה ועל פרי האדמה דלא אשכחן ברכת על המחיה ועל הכלכלה אלא היכא דבריך עלייהו ברישא קודם אכילה בורא מיני מזונות ור&quot;ת הגיה במחזור שלו על האדמה ועל פרי האדמה כו' וחזר בו דלא אשכחן בשום מקום הך ברכה דלקמן (דף מד.) מפרש ברכה אחת מעין ג' וקאמר בחמשת המינים על הארץ ועל המחיה ועל ז' המינים על הארץ ועל הפירות ועל האדמה ועל פרי האדמה לא הזכיר ועוד מדקאמר הכא על הכוסס את החטה מברך בורא פרי האדמה וקאמר בהדיא טחנו ואפאו פת עד אם אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מ&quot;מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ומדלא קתני הכא גבי כוסס החטה מברך לאחריו ברכה אחת מעין שלש ש&quot;מ דבכוסס ליכא ברכה לאחריו מעין ג' והא דקאמר כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת וכו' וחכמים אומרים ברכה אחת מעין ג' מיירי דעבדינהו כעין דייסא דחשיבא אז אכילתו אבל הכוסס את החטה חי דלא חשיבא אכילתו כ&quot;כ אע&quot;ג דהיא מן חמשת המינים אינו מברך לאחריו ברכה מעין שלש אלא בורא נפשות רבות וכו' ומיהו אומר הר&quot;י שיש לספק שמא חכמים כיילי ליה בההוא מין דגן ולא עשאו פת וכו' וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש ונכון להחמיר שאין לאכול קליות או חטים שלוקות אלא בתוך הסעודה שאז ברכת המזון פוטרתן אם לא נתמעכו יפה דהוו כמו דייסא ובירושלמי יש שגם האמוראים היו מסופקים דקאמר הדין דאכיל סלת פירוש קליות מאי מברך בסופה רבי ירמיה אמר לא אכלית סלת מן יומא וכו':

''' נתן''' ר&quot;ג רשות לר' עקיבא לברך. סבור היה שיברך ג' ברכות כמו שהיה סובר וא&quot;ת לר&quot;ג הא קי&quot;ל דאין מזמנין על הפירות וי&quot;ל דר&quot;ג היה סבור שהיה מברך על כל ז' מינין ג' ברכות שלמות וכי בירך ר&quot;ע מעין ג' לעצמו דוקא דקי&quot;ל אין מזמנין על הפירות ואחרים המסובין ברכו כל אחד לעצמו וא&quot;ת לר&quot;ג דאמר ג' ברכות שלמות וס&quot;ל דמזמנים על ז' המינים אי ס&quot;ל דברכה טעונה כוס א&quot;כ יזמנו וא&quot;כ יזמנו לעולם וי&quot;ל דיכול להיות שלא ישתה כלל מן כוס של ברכה וא&quot;ת מ&quot;מ לאותו המברך שהוא טועם צריך לברך פעם אחרת וא&quot;כ אין לדבר סוף וי&quot;ל היכא דאינו שותה בקביעות רק מלא לוגמיו מודה ר&quot;ג דאל&quot;כ וכי לית ליה לר&quot;ג ברכה אחת מעין שלש בשום מקום:&lt;קטע סוף=ת/&gt;
&lt;/div&gt;

==עין משפט ונר מצוה==
{{קטע עם כותרת|עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ו|לז א}}
[[קטגוריה:בבלי מסכת ברכות]]
{{מפרשים לדף גמרא|ברכות|ו|לז|א}}</text>
      <sha1>g7ejmbazshcsmfo25ov595mpnmg1861</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947965</id>
      <parentid>2947963</parentid>
      <timestamp>2025-07-11T08:57:15Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>מאירושולי</username>
        <id>35234</id>
      </contributor>
      <comment>/* תוספות */</comment>
      <origin>2947965</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="13382" sha1="9qja5zcn75m6p2d91gn1qpwq1rz4wm1" xml:space="preserve">{{כותרת_ביאור_הלמ|ברכות|לז|א|לו ב|לז ב|ביאור=כן}}
&lt;קטע התחלה=ג/&gt;
[דף לז עמוד א] {{הל&quot;מ-רק-גמרא|קא משמע לן, כל שיש בו. ואי אשמעינן כל שיש בו, הוה אמינא כל שיש בו חמשת המינים - אין, {{שוליים|א}}אבל אורז ודוחן - לא, משום דעל ידי תערובת; אבל איתיה בעיניה - נימא אפילו אורז ודוחן נמי מברכין עליו בורא מיני מזונות קמשמע לן: כל שהוא מחמשת המינים הוא דמברכין עליו בורא מיני מזונות; לאפוקי אורז ודוחן, דאפילו איתיה בעיניה - לא מברכינן בורא מיני מזונות. }}
{{הל&quot;מ-רק-גמרא|ואורז [ודוחן] לא מברכינן בורא מיני מזונות? והתניא: הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן - מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה; וגבי מעשה קדרה תניא}} {{שוליים|ב}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש! - כמעשה קדרה, ולא כמעשה קדרה; כמעשה קדרה - דמברכין עליו תחלה וסוף; ולא כמעשה קדרה, דאילו במעשה קדרה - בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, ואילו הכא, בתחלה מברך עליו שהכל נהיה בדברו, ולבסוף בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת. - ואורז לאו מעשה קדרה הוא? והתניא, אלו הן מעשה קדרה: חילקא, טרגיס, סולת, זריז, וערסן, ואורז! - הא מני - רבי יוחנן בן נורי היא; דתניא, רבי יוחנן בן נורי אומר: אורז מין דגן הוא, וחייבין על חמוצו כרת, ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח; אבל {{שוליים|ג}}רבנן לא. - ורבנן לא? והתניא:}}
{{הל&quot;מ-רק-ריף|ואותבינן עלייהו דאמרי כל שהוא מחמשת מינין מברכין עליו בורא מיני מזונות דאלמא אורז לדידהו לא מברכינן עליה בורא מיני מזונות מהא דתניא }} 
{{שוליים|ד}}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה;}} {{שוליים|ה}}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|טחנה אפאה ובישלה בזמן שהפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליה}}\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ו}} {{הל&quot;מ-גמרא-ריף|המוציא }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|לחם מן הארץ }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|ולבסוף }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|מברך עליה }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|שלש ברכות ואם אין הפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליה}}\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ו}} {{הל&quot;מ-גמרא-ריף|בורא מיני מזונות ולבסוף }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|מברך עליה }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|ברכה אחת מעין שלש}}
{{שוליים|ו}} {{הל&quot;מ-רק-ריף|ו}}הכוסס את האורז מברך {{הל&quot;מ-גמרא-ראש|עליו }}בורא פרי האדמה; טחנו אפאו וב{{הל&quot;מ-רק-ריף|י}}שלו אף על פי שהפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף {{הל&quot;מ-רק-גמרא|מברך עליו }}ברכה אחת מעין שלש{{הל&quot;מ-רק-גמרא|. מני? אילימא רבי יוחנן בן נורי היא, דאמר}}{{הל&quot;מ-רק-ריף| }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|אורז מין דגן הוא - המוציא לחם מן הארץ ושלש ברכות בעי ברוכי! אלא לאו - רבנן היא, ותיובתא דרב ושמואל! תיובתא. }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|וסלקא להו בתיובתא. }}
{{הל&quot;מ-רק-גמרא|אמר מר: הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה. והתניא: בורא מיני זרעים! - לא קשיא: הא רבי יהודה, והא רבנן; דתנן, ועל ירקות אומר: בורא פרי האדמה; רבי יהודה אומר: בורא מיני דשאים. }}
{{הל&quot;מ-רק-גמרא|אמר מר: הכוסס את האורז - מברך עליו בורא פרי האדמה, טחנו אפאו ובשלו, אף על פי שהפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. - והתניא: }}{{שוליים|ז}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|לבסוף ולא כלום! - אמר רב ששת: לא קשיא: הא רבן גמליאל והא רבנן. דתניא, זה הכלל: כל שהוא משבעת המינים, רבן גמליאל אומר: שלש ברכות, וחכמים אומרים: ברכה אחת מעין שלש. ומעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו מסובין בעלייה ביריחו, והביאו לפניהם כותבות ואכלו, ונתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך. קפץ וברך רבי עקיבא ברכה אחת מעין שלש. אמר ליה רבן גמליאל: עקיבא, עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת! אמר לו: רבינו, אף על פי שאתה אומר כן וחבריך אומרים כן, למדתנו רבינו: יחיד ורבים הלכה כרבים. רבי יהודה אומר משמו: כל שהוא משבעת המינים }}
&lt;קטע סוף=ג/&gt;
&lt;/div&gt;

&lt;div class='gmara_rashi'&gt;
==רש&quot;י==
&lt;קטע התחלה=ר/&gt;

'''קמ&quot;ל כל שהוא''' -  דאע&quot;ג דכולהו מחד מינא בעינן דליהוי מחמשת המינין ואי לא לא מברכינן עליה בורא מיני מזונות:

'''אורז''' -  מי&quot;ל {{קטן|(דוחן)}} :

'''דוחן''' -  פנ&quot;ץ {{קטן|(פני&quot;ץ: פנג)}} :

'''כמעשה קדרה''' -  ברכה שמברכין על מעשה קדרה של חמשת מינין:

'''ברכה אחת מעין ג'''' -  בשלהי פרקין (דף מד.) מפ' לה על המחיה כו':

'''ואורז לאו מעשה קדרה''' -  דקא מפקת ליה מכלל מעשה קדרה לברכה אחרת:

'''אלו הן מעשה קדרה''' -  לענין ברכה:

'''חילקא טרגיס זריז וערסן''' -  מפרש להו במועד קטן (פ&quot;ב יג:):

'''חילקא''' -  חטי דמתברי באסיתא חדא לתרתי:

'''טרגיס''' -  חדא לתלת:

'''זריז''' -  חדא לארבע:

'''ערסן''' -  חדא לחמש:

'''הא מני''' -  הך מתניתא דקתני אורז כמעשה קדרה רבי יוחנן בן נורי:

'''ה&quot;ג אבל רבנן לא ורבנן לא והתניא כו'''' -  ול&quot;ג והלכתא ומהלכות גדולות הוא:

'''הכוסס''' -  כמות שהיא:

'''אפאה ובשלה''' -  לאחר שאפאה בתנור ועשאה לחם חזר ובשלה במים:

'''שהפרוסות קיימות''' -  שלא נמוחו בבשולן:

'''ברכה אחת מעין ג'''' -  על המחיה ועל הכלכלה ובשלהי פרקין (דף מד.) מפרש לה:

'''אלא לאו רבנן היא''' -  וקתני במ&quot;מ ותיובתא דרב ושמואל:

'''הא רבי יהודה כו'''' -  הא דקתני בורא מיני זרעים ר' יהודה היא דקתני לכל מין ומין מעין ברכתו כדמפרש לקמן בפירקין (דף מ.) אליביה הלכך לירקות בורא מיני דשאים לחטין דזרעים נינהו בורא מיני זרעים ולרבנן בין זרעים בין ירקות בפה&quot;א ולא בעינן לכל מין ומין מעין ברכתו:

'''ולא כלום''' -  כלומר אין טעון מברכות פירות ארץ ישראל ולא כלום אלא בורא נפשות רבות ככל מידי דליתיה משבעת המינין:

'''כותבות''' -  הם תמרים והם דבש האמור בשבעת המינין שהדבש זב מן התמרים:

'''קפץ ובירך''' -  לאחריהן:

'''משמו''' -  של ר&quot;ג:&lt;קטע סוף=ר/&gt;
&lt;/div&gt;

&lt;div class='gmara_tosfot'&gt;
==תוספות==
&lt;קטע התחלה=ת/&gt;
[[File:תוס ברכות לז א בורא נפשות רבות וחסרונם.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_א_בורא נפשות רבות וחסרונם]]
'''בורא''' נפשות רבות וחסרונם. כמו לחם ומים שאי אפשר בלא הם ועל כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי כלומר על כל מה שבעולם שגם אם לא בראם יכולין העולם לחיות בלא הם שלא בראם כי אם לתענוג בעלמא כמו תפוחים וכיוצא בהן ומסיים ברוך חי העולמים ובירושלמי ברוך אתה ה' חי העולמים:
[[File:תוס ברכות לז א אם הפרוסות קיימות.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_א_אם הפרוסות קיימות]]
''' אם''' הפרוסות קיימות. יש מפרשים דהיינו כשהלחם אינו שרוי במים כ&quot;כ שאם יקח הפרוסה שלא ישבר:

''' רש&quot;י''' פי' אורז מי&quot;ל. ויש מפרשים ר&quot;יזו ולהאי פירוש יש לפרש דדוחן היינו מי&quot;ל:
[[File:תוס ברכות לז א תיובתא דרב ושמואל.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_א_תיובתא דרב ושמואל]]
''' תיובתא''' דרב ושמואל. באורז אבל אדוחן לא הוי תיובתא ואפשר דהוי הלכתא כותייהו ולא מברכינן עליה בורא מיני מזונות:

''' הכוסס''' חטה צריך לברך עליה בורא פרי האדמה. שהרי אפילו בקמחא דחיטי אמרינן לעיל מברכין עליה בפה&quot;א ולרב נחמן לא ס&quot;ל הכי משום דאשתנו ומיהו בלאחריו יש לספק מאי מברכין אם מברכין על המחיה ועל הכלכלה ומסיים על האדמה ועל פרי האדמה דלא אשכחן ברכת על המחיה ועל הכלכלה אלא היכא דבריך עלייהו ברישא קודם אכילה בורא מיני מזונות ור&quot;ת הגיה במחזור שלו על האדמה ועל פרי האדמה כו' וחזר בו דלא אשכחן בשום מקום הך ברכה דלקמן (דף מד.) מפרש ברכה אחת מעין ג' וקאמר בחמשת המינים על הארץ ועל המחיה ועל ז' המינים על הארץ ועל הפירות ועל האדמה ועל פרי האדמה לא הזכיר ועוד מדקאמר הכא על הכוסס את החטה מברך בורא פרי האדמה וקאמר בהדיא טחנו ואפאו פת עד אם אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מ&quot;מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ומדלא קתני הכא גבי כוסס החטה מברך לאחריו ברכה אחת מעין שלש ש&quot;מ דבכוסס ליכא ברכה לאחריו מעין ג' והא דקאמר כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת וכו' וחכמים אומרים ברכה אחת מעין ג' מיירי דעבדינהו כעין דייסא דחשיבא אז אכילתו אבל הכוסס את החטה חי דלא חשיבא אכילתו כ&quot;כ אע&quot;ג דהיא מן חמשת המינים אינו מברך לאחריו ברכה מעין שלש אלא בורא נפשות רבות וכו' ומיהו אומר הר&quot;י שיש לספק שמא חכמים כיילי ליה בההוא מין דגן ולא עשאו פת וכו' וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש ונכון להחמיר שאין לאכול קליות או חטים שלוקות אלא בתוך הסעודה שאז ברכת המזון פוטרתן אם לא נתמעכו יפה דהוו כמו דייסא ובירושלמי יש שגם האמוראים היו מסופקים דקאמר הדין דאכיל סלת פירוש קליות מאי מברך בסופה רבי ירמיה אמר לא אכלית סלת מן יומא וכו':

''' נתן''' ר&quot;ג רשות לר' עקיבא לברך. סבור היה שיברך ג' ברכות כמו שהיה סובר וא&quot;ת לר&quot;ג הא קי&quot;ל דאין מזמנין על הפירות וי&quot;ל דר&quot;ג היה סבור שהיה מברך על כל ז' מינין ג' ברכות שלמות וכי בירך ר&quot;ע מעין ג' לעצמו דוקא דקי&quot;ל אין מזמנין על הפירות ואחרים המסובין ברכו כל אחד לעצמו וא&quot;ת לר&quot;ג דאמר ג' ברכות שלמות וס&quot;ל דמזמנים על ז' המינים אי ס&quot;ל דברכה טעונה כוס א&quot;כ יזמנו וא&quot;כ יזמנו לעולם וי&quot;ל דיכול להיות שלא ישתה כלל מן כוס של ברכה וא&quot;ת מ&quot;מ לאותו המברך שהוא טועם צריך לברך פעם אחרת וא&quot;כ אין לדבר סוף וי&quot;ל היכא דאינו שותה בקביעות רק מלא לוגמיו מודה ר&quot;ג דאל&quot;כ וכי לית ליה לר&quot;ג ברכה אחת מעין שלש בשום מקום:&lt;קטע סוף=ת/&gt;
&lt;/div&gt;

==עין משפט ונר מצוה==
{{קטע עם כותרת|עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ו|לז א}}
[[קטגוריה:בבלי מסכת ברכות]]
{{מפרשים לדף גמרא|ברכות|ו|לז|א}}</text>
      <sha1>9qja5zcn75m6p2d91gn1qpwq1rz4wm1</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947967</id>
      <parentid>2947965</parentid>
      <timestamp>2025-07-11T09:15:31Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>מאירושולי</username>
        <id>35234</id>
      </contributor>
      <comment>/* תוספות */</comment>
      <origin>2947967</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="13596" sha1="76as8wwd24t6em4lwk1h80bglyudd3k" xml:space="preserve">{{כותרת_ביאור_הלמ|ברכות|לז|א|לו ב|לז ב|ביאור=כן}}
&lt;קטע התחלה=ג/&gt;
[דף לז עמוד א] {{הל&quot;מ-רק-גמרא|קא משמע לן, כל שיש בו. ואי אשמעינן כל שיש בו, הוה אמינא כל שיש בו חמשת המינים - אין, {{שוליים|א}}אבל אורז ודוחן - לא, משום דעל ידי תערובת; אבל איתיה בעיניה - נימא אפילו אורז ודוחן נמי מברכין עליו בורא מיני מזונות קמשמע לן: כל שהוא מחמשת המינים הוא דמברכין עליו בורא מיני מזונות; לאפוקי אורז ודוחן, דאפילו איתיה בעיניה - לא מברכינן בורא מיני מזונות. }}
{{הל&quot;מ-רק-גמרא|ואורז [ודוחן] לא מברכינן בורא מיני מזונות? והתניא: הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן - מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה; וגבי מעשה קדרה תניא}} {{שוליים|ב}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש! - כמעשה קדרה, ולא כמעשה קדרה; כמעשה קדרה - דמברכין עליו תחלה וסוף; ולא כמעשה קדרה, דאילו במעשה קדרה - בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, ואילו הכא, בתחלה מברך עליו שהכל נהיה בדברו, ולבסוף בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת. - ואורז לאו מעשה קדרה הוא? והתניא, אלו הן מעשה קדרה: חילקא, טרגיס, סולת, זריז, וערסן, ואורז! - הא מני - רבי יוחנן בן נורי היא; דתניא, רבי יוחנן בן נורי אומר: אורז מין דגן הוא, וחייבין על חמוצו כרת, ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח; אבל {{שוליים|ג}}רבנן לא. - ורבנן לא? והתניא:}}
{{הל&quot;מ-רק-ריף|ואותבינן עלייהו דאמרי כל שהוא מחמשת מינין מברכין עליו בורא מיני מזונות דאלמא אורז לדידהו לא מברכינן עליה בורא מיני מזונות מהא דתניא }} 
{{שוליים|ד}}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה;}} {{שוליים|ה}}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|טחנה אפאה ובישלה בזמן שהפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליה}}\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ו}} {{הל&quot;מ-גמרא-ריף|המוציא }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|לחם מן הארץ }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|ולבסוף }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|מברך עליה }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|שלש ברכות ואם אין הפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליה}}\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ו}} {{הל&quot;מ-גמרא-ריף|בורא מיני מזונות ולבסוף }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|מברך עליה }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|ברכה אחת מעין שלש}}
{{שוליים|ו}} {{הל&quot;מ-רק-ריף|ו}}הכוסס את האורז מברך {{הל&quot;מ-גמרא-ראש|עליו }}בורא פרי האדמה; טחנו אפאו וב{{הל&quot;מ-רק-ריף|י}}שלו אף על פי שהפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף {{הל&quot;מ-רק-גמרא|מברך עליו }}ברכה אחת מעין שלש{{הל&quot;מ-רק-גמרא|. מני? אילימא רבי יוחנן בן נורי היא, דאמר}}{{הל&quot;מ-רק-ריף| }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|אורז מין דגן הוא - המוציא לחם מן הארץ ושלש ברכות בעי ברוכי! אלא לאו - רבנן היא, ותיובתא דרב ושמואל! תיובתא. }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|וסלקא להו בתיובתא. }}
{{הל&quot;מ-רק-גמרא|אמר מר: הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה. והתניא: בורא מיני זרעים! - לא קשיא: הא רבי יהודה, והא רבנן; דתנן, ועל ירקות אומר: בורא פרי האדמה; רבי יהודה אומר: בורא מיני דשאים. }}
{{הל&quot;מ-רק-גמרא|אמר מר: הכוסס את האורז - מברך עליו בורא פרי האדמה, טחנו אפאו ובשלו, אף על פי שהפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. - והתניא: }}{{שוליים|ז}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|לבסוף ולא כלום! - אמר רב ששת: לא קשיא: הא רבן גמליאל והא רבנן. דתניא, זה הכלל: כל שהוא משבעת המינים, רבן גמליאל אומר: שלש ברכות, וחכמים אומרים: ברכה אחת מעין שלש. ומעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו מסובין בעלייה ביריחו, והביאו לפניהם כותבות ואכלו, ונתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך. קפץ וברך רבי עקיבא ברכה אחת מעין שלש. אמר ליה רבן גמליאל: עקיבא, עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת! אמר לו: רבינו, אף על פי שאתה אומר כן וחבריך אומרים כן, למדתנו רבינו: יחיד ורבים הלכה כרבים. רבי יהודה אומר משמו: כל שהוא משבעת המינים }}
&lt;קטע סוף=ג/&gt;
&lt;/div&gt;

&lt;div class='gmara_rashi'&gt;
==רש&quot;י==
&lt;קטע התחלה=ר/&gt;

'''קמ&quot;ל כל שהוא''' -  דאע&quot;ג דכולהו מחד מינא בעינן דליהוי מחמשת המינין ואי לא לא מברכינן עליה בורא מיני מזונות:

'''אורז''' -  מי&quot;ל {{קטן|(דוחן)}} :

'''דוחן''' -  פנ&quot;ץ {{קטן|(פני&quot;ץ: פנג)}} :

'''כמעשה קדרה''' -  ברכה שמברכין על מעשה קדרה של חמשת מינין:

'''ברכה אחת מעין ג'''' -  בשלהי פרקין (דף מד.) מפ' לה על המחיה כו':

'''ואורז לאו מעשה קדרה''' -  דקא מפקת ליה מכלל מעשה קדרה לברכה אחרת:

'''אלו הן מעשה קדרה''' -  לענין ברכה:

'''חילקא טרגיס זריז וערסן''' -  מפרש להו במועד קטן (פ&quot;ב יג:):

'''חילקא''' -  חטי דמתברי באסיתא חדא לתרתי:

'''טרגיס''' -  חדא לתלת:

'''זריז''' -  חדא לארבע:

'''ערסן''' -  חדא לחמש:

'''הא מני''' -  הך מתניתא דקתני אורז כמעשה קדרה רבי יוחנן בן נורי:

'''ה&quot;ג אבל רבנן לא ורבנן לא והתניא כו'''' -  ול&quot;ג והלכתא ומהלכות גדולות הוא:

'''הכוסס''' -  כמות שהיא:

'''אפאה ובשלה''' -  לאחר שאפאה בתנור ועשאה לחם חזר ובשלה במים:

'''שהפרוסות קיימות''' -  שלא נמוחו בבשולן:

'''ברכה אחת מעין ג'''' -  על המחיה ועל הכלכלה ובשלהי פרקין (דף מד.) מפרש לה:

'''אלא לאו רבנן היא''' -  וקתני במ&quot;מ ותיובתא דרב ושמואל:

'''הא רבי יהודה כו'''' -  הא דקתני בורא מיני זרעים ר' יהודה היא דקתני לכל מין ומין מעין ברכתו כדמפרש לקמן בפירקין (דף מ.) אליביה הלכך לירקות בורא מיני דשאים לחטין דזרעים נינהו בורא מיני זרעים ולרבנן בין זרעים בין ירקות בפה&quot;א ולא בעינן לכל מין ומין מעין ברכתו:

'''ולא כלום''' -  כלומר אין טעון מברכות פירות ארץ ישראל ולא כלום אלא בורא נפשות רבות ככל מידי דליתיה משבעת המינין:

'''כותבות''' -  הם תמרים והם דבש האמור בשבעת המינין שהדבש זב מן התמרים:

'''קפץ ובירך''' -  לאחריהן:

'''משמו''' -  של ר&quot;ג:&lt;קטע סוף=ר/&gt;
&lt;/div&gt;

&lt;div class='gmara_tosfot'&gt;
==תוספות==
&lt;קטע התחלה=ת/&gt;
[[File:תוס ברכות לז א בורא נפשות רבות וחסרונם.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_א_בורא נפשות רבות וחסרונם]]
'''בורא''' נפשות רבות וחסרונם. כמו לחם ומים שאי אפשר בלא הם ועל כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי כלומר על כל מה שבעולם שגם אם לא בראם יכולין העולם לחיות בלא הם שלא בראם כי אם לתענוג בעלמא כמו תפוחים וכיוצא בהן ומסיים ברוך חי העולמים ובירושלמי ברוך אתה ה' חי העולמים:
[[File:תוס ברכות לז א אם הפרוסות קיימות.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_א_אם הפרוסות קיימות]]
''' אם''' הפרוסות קיימות. יש מפרשים דהיינו כשהלחם אינו שרוי במים כ&quot;כ שאם יקח הפרוסה שלא ישבר:

''' רש&quot;י''' פי' אורז מי&quot;ל. ויש מפרשים ר&quot;יזו ולהאי פירוש יש לפרש דדוחן היינו מי&quot;ל:
[[File:תוס ברכות לז א תיובתא דרב ושמואל.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_א_תיובתא דרב ושמואל]]
''' תיובתא''' דרב ושמואל. באורז אבל אדוחן לא הוי תיובתא ואפשר דהוי הלכתא כותייהו ולא מברכינן עליה בורא מיני מזונות:
[[File:תוס ברכות לז א הכוסס חטה צריך לברך עליה בורא פרי האדמה.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_א_הכוסס חטה צריך לברך עליה בורא פרי האדמה]]
''' הכוסס''' חטה צריך לברך עליה בורא פרי האדמה. שהרי אפילו בקמחא דחיטי אמרינן לעיל מברכין עליה בפה&quot;א ולרב נחמן לא ס&quot;ל הכי משום דאשתנו ומיהו בלאחריו יש לספק מאי מברכין אם מברכין על המחיה ועל הכלכלה ומסיים על האדמה ועל פרי האדמה דלא אשכחן ברכת על המחיה ועל הכלכלה אלא היכא דבריך עלייהו ברישא קודם אכילה בורא מיני מזונות ור&quot;ת הגיה במחזור שלו על האדמה ועל פרי האדמה כו' וחזר בו דלא אשכחן בשום מקום הך ברכה דלקמן (דף מד.) מפרש ברכה אחת מעין ג' וקאמר בחמשת המינים על הארץ ועל המחיה ועל ז' המינים על הארץ ועל הפירות ועל האדמה ועל פרי האדמה לא הזכיר ועוד מדקאמר הכא על הכוסס את החטה מברך בורא פרי האדמה וקאמר בהדיא טחנו ואפאו פת עד אם אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מ&quot;מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ומדלא קתני הכא גבי כוסס החטה מברך לאחריו ברכה אחת מעין שלש ש&quot;מ דבכוסס ליכא ברכה לאחריו מעין ג' והא דקאמר כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת וכו' וחכמים אומרים ברכה אחת מעין ג' מיירי דעבדינהו כעין דייסא דחשיבא אז אכילתו אבל הכוסס את החטה חי דלא חשיבא אכילתו כ&quot;כ אע&quot;ג דהיא מן חמשת המינים אינו מברך לאחריו ברכה מעין שלש אלא בורא נפשות רבות וכו' ומיהו אומר הר&quot;י שיש לספק שמא חכמים כיילי ליה בההוא מין דגן ולא עשאו פת וכו' וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש ונכון להחמיר שאין לאכול קליות או חטים שלוקות אלא בתוך הסעודה שאז ברכת המזון פוטרתן אם לא נתמעכו יפה דהוו כמו דייסא ובירושלמי יש שגם האמוראים היו מסופקים דקאמר הדין דאכיל סלת פירוש קליות מאי מברך בסופה רבי ירמיה אמר לא אכלית סלת מן יומא וכו':

''' נתן''' ר&quot;ג רשות לר' עקיבא לברך. סבור היה שיברך ג' ברכות כמו שהיה סובר וא&quot;ת לר&quot;ג הא קי&quot;ל דאין מזמנין על הפירות וי&quot;ל דר&quot;ג היה סבור שהיה מברך על כל ז' מינין ג' ברכות שלמות וכי בירך ר&quot;ע מעין ג' לעצמו דוקא דקי&quot;ל אין מזמנין על הפירות ואחרים המסובין ברכו כל אחד לעצמו וא&quot;ת לר&quot;ג דאמר ג' ברכות שלמות וס&quot;ל דמזמנים על ז' המינים אי ס&quot;ל דברכה טעונה כוס א&quot;כ יזמנו וא&quot;כ יזמנו לעולם וי&quot;ל דיכול להיות שלא ישתה כלל מן כוס של ברכה וא&quot;ת מ&quot;מ לאותו המברך שהוא טועם צריך לברך פעם אחרת וא&quot;כ אין לדבר סוף וי&quot;ל היכא דאינו שותה בקביעות רק מלא לוגמיו מודה ר&quot;ג דאל&quot;כ וכי לית ליה לר&quot;ג ברכה אחת מעין שלש בשום מקום:&lt;קטע סוף=ת/&gt;
&lt;/div&gt;

==עין משפט ונר מצוה==
{{קטע עם כותרת|עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ו|לז א}}
[[קטגוריה:בבלי מסכת ברכות]]
{{מפרשים לדף גמרא|ברכות|ו|לז|א}}</text>
      <sha1>76as8wwd24t6em4lwk1h80bglyudd3k</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947968</id>
      <parentid>2947967</parentid>
      <timestamp>2025-07-11T09:40:36Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>מאירושולי</username>
        <id>35234</id>
      </contributor>
      <comment>/* תוספות */</comment>
      <origin>2947968</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="13762" sha1="7m4lfu0xfdcipjhhesfxvxmt59xodhv" xml:space="preserve">{{כותרת_ביאור_הלמ|ברכות|לז|א|לו ב|לז ב|ביאור=כן}}
&lt;קטע התחלה=ג/&gt;
[דף לז עמוד א] {{הל&quot;מ-רק-גמרא|קא משמע לן, כל שיש בו. ואי אשמעינן כל שיש בו, הוה אמינא כל שיש בו חמשת המינים - אין, {{שוליים|א}}אבל אורז ודוחן - לא, משום דעל ידי תערובת; אבל איתיה בעיניה - נימא אפילו אורז ודוחן נמי מברכין עליו בורא מיני מזונות קמשמע לן: כל שהוא מחמשת המינים הוא דמברכין עליו בורא מיני מזונות; לאפוקי אורז ודוחן, דאפילו איתיה בעיניה - לא מברכינן בורא מיני מזונות. }}
{{הל&quot;מ-רק-גמרא|ואורז [ודוחן] לא מברכינן בורא מיני מזונות? והתניא: הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן - מברך עליו תחלה וסוף כמעשה קדרה; וגבי מעשה קדרה תניא}} {{שוליים|ב}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות ולבסוף מברך עליו ברכה אחת מעין שלש! - כמעשה קדרה, ולא כמעשה קדרה; כמעשה קדרה - דמברכין עליו תחלה וסוף; ולא כמעשה קדרה, דאילו במעשה קדרה - בתחלה בורא מיני מזונות ולבסוף ברכה אחת מעין שלש, ואילו הכא, בתחלה מברך עליו שהכל נהיה בדברו, ולבסוף בורא נפשות רבות וחסרונן על כל מה שבראת. - ואורז לאו מעשה קדרה הוא? והתניא, אלו הן מעשה קדרה: חילקא, טרגיס, סולת, זריז, וערסן, ואורז! - הא מני - רבי יוחנן בן נורי היא; דתניא, רבי יוחנן בן נורי אומר: אורז מין דגן הוא, וחייבין על חמוצו כרת, ואדם יוצא בו ידי חובתו בפסח; אבל {{שוליים|ג}}רבנן לא. - ורבנן לא? והתניא:}}
{{הל&quot;מ-רק-ריף|ואותבינן עלייהו דאמרי כל שהוא מחמשת מינין מברכין עליו בורא מיני מזונות דאלמא אורז לדידהו לא מברכינן עליה בורא מיני מזונות מהא דתניא }} 
{{שוליים|ד}}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה;}} {{שוליים|ה}}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|טחנה אפאה ובישלה בזמן שהפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליה}}\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ו}} {{הל&quot;מ-גמרא-ריף|המוציא }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|לחם מן הארץ }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|ולבסוף }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|מברך עליה }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|שלש ברכות ואם אין הפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליה}}\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ו}} {{הל&quot;מ-גמרא-ריף|בורא מיני מזונות ולבסוף }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|מברך עליה }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|ברכה אחת מעין שלש}}
{{שוליים|ו}} {{הל&quot;מ-רק-ריף|ו}}הכוסס את האורז מברך {{הל&quot;מ-גמרא-ראש|עליו }}בורא פרי האדמה; טחנו אפאו וב{{הל&quot;מ-רק-ריף|י}}שלו אף על פי שהפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף {{הל&quot;מ-רק-גמרא|מברך עליו }}ברכה אחת מעין שלש{{הל&quot;מ-רק-גמרא|. מני? אילימא רבי יוחנן בן נורי היא, דאמר}}{{הל&quot;מ-רק-ריף| }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|אורז מין דגן הוא - המוציא לחם מן הארץ ושלש ברכות בעי ברוכי! אלא לאו - רבנן היא, ותיובתא דרב ושמואל! תיובתא. }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|וסלקא להו בתיובתא. }}
{{הל&quot;מ-רק-גמרא|אמר מר: הכוסס את החטה מברך עליה בורא פרי האדמה. והתניא: בורא מיני זרעים! - לא קשיא: הא רבי יהודה, והא רבנן; דתנן, ועל ירקות אומר: בורא פרי האדמה; רבי יהודה אומר: בורא מיני דשאים. }}
{{הל&quot;מ-רק-גמרא|אמר מר: הכוסס את האורז - מברך עליו בורא פרי האדמה, טחנו אפאו ובשלו, אף על פי שהפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליו בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. - והתניא: }}{{שוליים|ז}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|לבסוף ולא כלום! - אמר רב ששת: לא קשיא: הא רבן גמליאל והא רבנן. דתניא, זה הכלל: כל שהוא משבעת המינים, רבן גמליאל אומר: שלש ברכות, וחכמים אומרים: ברכה אחת מעין שלש. ומעשה ברבן גמליאל והזקנים שהיו מסובין בעלייה ביריחו, והביאו לפניהם כותבות ואכלו, ונתן רבן גמליאל רשות לרבי עקיבא לברך. קפץ וברך רבי עקיבא ברכה אחת מעין שלש. אמר ליה רבן גמליאל: עקיבא, עד מתי אתה מכניס ראשך בין המחלוקת! אמר לו: רבינו, אף על פי שאתה אומר כן וחבריך אומרים כן, למדתנו רבינו: יחיד ורבים הלכה כרבים. רבי יהודה אומר משמו: כל שהוא משבעת המינים }}
&lt;קטע סוף=ג/&gt;
&lt;/div&gt;

&lt;div class='gmara_rashi'&gt;
==רש&quot;י==
&lt;קטע התחלה=ר/&gt;

'''קמ&quot;ל כל שהוא''' -  דאע&quot;ג דכולהו מחד מינא בעינן דליהוי מחמשת המינין ואי לא לא מברכינן עליה בורא מיני מזונות:

'''אורז''' -  מי&quot;ל {{קטן|(דוחן)}} :

'''דוחן''' -  פנ&quot;ץ {{קטן|(פני&quot;ץ: פנג)}} :

'''כמעשה קדרה''' -  ברכה שמברכין על מעשה קדרה של חמשת מינין:

'''ברכה אחת מעין ג'''' -  בשלהי פרקין (דף מד.) מפ' לה על המחיה כו':

'''ואורז לאו מעשה קדרה''' -  דקא מפקת ליה מכלל מעשה קדרה לברכה אחרת:

'''אלו הן מעשה קדרה''' -  לענין ברכה:

'''חילקא טרגיס זריז וערסן''' -  מפרש להו במועד קטן (פ&quot;ב יג:):

'''חילקא''' -  חטי דמתברי באסיתא חדא לתרתי:

'''טרגיס''' -  חדא לתלת:

'''זריז''' -  חדא לארבע:

'''ערסן''' -  חדא לחמש:

'''הא מני''' -  הך מתניתא דקתני אורז כמעשה קדרה רבי יוחנן בן נורי:

'''ה&quot;ג אבל רבנן לא ורבנן לא והתניא כו'''' -  ול&quot;ג והלכתא ומהלכות גדולות הוא:

'''הכוסס''' -  כמות שהיא:

'''אפאה ובשלה''' -  לאחר שאפאה בתנור ועשאה לחם חזר ובשלה במים:

'''שהפרוסות קיימות''' -  שלא נמוחו בבשולן:

'''ברכה אחת מעין ג'''' -  על המחיה ועל הכלכלה ובשלהי פרקין (דף מד.) מפרש לה:

'''אלא לאו רבנן היא''' -  וקתני במ&quot;מ ותיובתא דרב ושמואל:

'''הא רבי יהודה כו'''' -  הא דקתני בורא מיני זרעים ר' יהודה היא דקתני לכל מין ומין מעין ברכתו כדמפרש לקמן בפירקין (דף מ.) אליביה הלכך לירקות בורא מיני דשאים לחטין דזרעים נינהו בורא מיני זרעים ולרבנן בין זרעים בין ירקות בפה&quot;א ולא בעינן לכל מין ומין מעין ברכתו:

'''ולא כלום''' -  כלומר אין טעון מברכות פירות ארץ ישראל ולא כלום אלא בורא נפשות רבות ככל מידי דליתיה משבעת המינין:

'''כותבות''' -  הם תמרים והם דבש האמור בשבעת המינין שהדבש זב מן התמרים:

'''קפץ ובירך''' -  לאחריהן:

'''משמו''' -  של ר&quot;ג:&lt;קטע סוף=ר/&gt;
&lt;/div&gt;

&lt;div class='gmara_tosfot'&gt;
==תוספות==
&lt;קטע התחלה=ת/&gt;
[[File:תוס ברכות לז א בורא נפשות רבות וחסרונם.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_א_בורא נפשות רבות וחסרונם]]
'''בורא''' נפשות רבות וחסרונם. כמו לחם ומים שאי אפשר בלא הם ועל כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי כלומר על כל מה שבעולם שגם אם לא בראם יכולין העולם לחיות בלא הם שלא בראם כי אם לתענוג בעלמא כמו תפוחים וכיוצא בהן ומסיים ברוך חי העולמים ובירושלמי ברוך אתה ה' חי העולמים:
[[File:תוס ברכות לז א אם הפרוסות קיימות.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_א_אם הפרוסות קיימות]]
''' אם''' הפרוסות קיימות. יש מפרשים דהיינו כשהלחם אינו שרוי במים כ&quot;כ שאם יקח הפרוסה שלא ישבר:

''' רש&quot;י''' פי' אורז מי&quot;ל. ויש מפרשים ר&quot;יזו ולהאי פירוש יש לפרש דדוחן היינו מי&quot;ל:
[[File:תוס ברכות לז א תיובתא דרב ושמואל.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_א_תיובתא דרב ושמואל]]
''' תיובתא''' דרב ושמואל. באורז אבל אדוחן לא הוי תיובתא ואפשר דהוי הלכתא כותייהו ולא מברכינן עליה בורא מיני מזונות:
[[File:תוס ברכות לז א הכוסס חטה צריך לברך עליה בורא פרי האדמה.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_א_הכוסס חטה צריך לברך עליה בורא פרי האדמה]]
''' הכוסס''' חטה צריך לברך עליה בורא פרי האדמה. שהרי אפילו בקמחא דחיטי אמרינן לעיל מברכין עליה בפה&quot;א ולרב נחמן לא ס&quot;ל הכי משום דאשתנו ומיהו בלאחריו יש לספק מאי מברכין אם מברכין על המחיה ועל הכלכלה ומסיים על האדמה ועל פרי האדמה דלא אשכחן ברכת על המחיה ועל הכלכלה אלא היכא דבריך עלייהו ברישא קודם אכילה בורא מיני מזונות ור&quot;ת הגיה במחזור שלו על האדמה ועל פרי האדמה כו' וחזר בו דלא אשכחן בשום מקום הך ברכה דלקמן (דף מד.) מפרש ברכה אחת מעין ג' וקאמר בחמשת המינים על הארץ ועל המחיה ועל ז' המינים על הארץ ועל הפירות ועל האדמה ועל פרי האדמה לא הזכיר ועוד מדקאמר הכא על הכוסס את החטה מברך בורא פרי האדמה וקאמר בהדיא טחנו ואפאו פת עד אם אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך בורא מ&quot;מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ומדלא קתני הכא גבי כוסס החטה מברך לאחריו ברכה אחת מעין שלש ש&quot;מ דבכוסס ליכא ברכה לאחריו מעין ג' והא דקאמר כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת וכו' וחכמים אומרים ברכה אחת מעין ג' מיירי דעבדינהו כעין דייסא דחשיבא אז אכילתו אבל הכוסס את החטה חי דלא חשיבא אכילתו כ&quot;כ אע&quot;ג דהיא מן חמשת המינים אינו מברך לאחריו ברכה מעין שלש אלא בורא נפשות רבות וכו' ומיהו אומר הר&quot;י שיש לספק שמא חכמים כיילי ליה בההוא מין דגן ולא עשאו פת וכו' וחכמים אומרים ברכה אחת מעין שלש ונכון להחמיר שאין לאכול קליות או חטים שלוקות אלא בתוך הסעודה שאז ברכת המזון פוטרתן אם לא נתמעכו יפה דהוו כמו דייסא ובירושלמי יש שגם האמוראים היו מסופקים דקאמר הדין דאכיל סלת פירוש קליות מאי מברך בסופה רבי ירמיה אמר לא אכלית סלת מן יומא וכו':
[[File:תוס ברכות לז א נתן ר&quot;ג רשות לר' עקיבא לברך.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_א_נתן ר&quot;ג רשות לר' עקיבא לברך]]
''' נתן''' ר&quot;ג רשות לר' עקיבא לברך. סבור היה שיברך ג' ברכות כמו שהיה סובר וא&quot;ת לר&quot;ג הא קי&quot;ל דאין מזמנין על הפירות וי&quot;ל דר&quot;ג היה סבור שהיה מברך על כל ז' מינין ג' ברכות שלמות וכי בירך ר&quot;ע מעין ג' לעצמו דוקא דקי&quot;ל אין מזמנין על הפירות ואחרים המסובין ברכו כל אחד לעצמו וא&quot;ת לר&quot;ג דאמר ג' ברכות שלמות וס&quot;ל דמזמנים על ז' המינים אי ס&quot;ל דברכה טעונה כוס א&quot;כ יזמנו וא&quot;כ יזמנו לעולם וי&quot;ל דיכול להיות שלא ישתה כלל מן כוס של ברכה וא&quot;ת מ&quot;מ לאותו המברך שהוא טועם צריך לברך פעם אחרת וא&quot;כ אין לדבר סוף וי&quot;ל היכא דאינו שותה בקביעות רק מלא לוגמיו מודה ר&quot;ג דאל&quot;כ וכי לית ליה לר&quot;ג ברכה אחת מעין שלש בשום מקום:&lt;קטע סוף=ת/&gt;
&lt;/div&gt;

==עין משפט ונר מצוה==
{{קטע עם כותרת|עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ו|לז א}}
[[קטגוריה:בבלי מסכת ברכות]]
{{מפרשים לדף גמרא|ברכות|ו|לז|א}}</text>
      <sha1>7m4lfu0xfdcipjhhesfxvxmt59xodhv</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>ביאור:הל&quot;מ ברכות לז ב</title>
    <ns>106</ns>
    <id>1728009</id>
    <revision>
      <id>2947970</id>
      <parentid>2937931</parentid>
      <timestamp>2025-07-11T10:21:02Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>מאירושולי</username>
        <id>35234</id>
      </contributor>
      <comment>/* תוספות */</comment>
      <origin>2947970</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="25199" sha1="il6ps23psnh7xp1pm42f55axtvyk3v3" xml:space="preserve">{{כותרת_ביאור_הלמ|ברכות|לז|ב|לז א|לח א|ביאור=כן}}
&lt;קטע התחלה=ג/&gt;
[דף לז עמוד ב] {{הל&quot;מ-רק-גמרא|ולא מין דגן הוא, או מין דגן ולא עשאו פת, רבן גמליאל אומר: שלש ברכות, וחכמים אומרים: ברכה אחת; כל שאינו לא משבעת המינין ולא מין דגן, כגון פת אורז ודוחן - רבן גמליאל אומר: ברכה אחת מעין שלש, וחכמים אומרים: ולא כלום. במאי אוקימתא - כרבן גמליאל, אימא סיפא דרישא: אם אין הפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליה בורא מיני מזונות, ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין שלש, מני? אי רבן גמליאל - השתא אכותבות ואדייסא אמר רבן גמליאל שלש ברכות, אם אין הפרוסות קיימות מיבעיא? אלא פשיטא - רבנן, אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן? אלא, לעולם רבנן, ותני גבי אורז: ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום. }}
{{הל&quot;מ-רק-ריף|הלכך לגבי אורז כד מבשיל ליה בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות כדתריצנא להא מתניתא תני גבי אורז ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום וקיימא לן דכל ולבסוף ולא כלום מברך בורא נפשות רבות. והני מילי בדאיתיה לאורז בעיניה אבל על ידי תערובות לא דקי&quot;ל בהא כרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכים עליו בורא מיני מזונות דלא איתותב רב ושמואל אלא לענין כל שהוא מחמשת המינין דאיתיה בעיניה אבל כל שיש בו מחמשת המינין דליתיה בעיניה אלא על ידי תערובות לא איתותב הלכך קי&quot;ל כותייהו בהא דליכא מאן דפליג עלייהו ועוד דסוגיין כותייהו ופת דוחן בתחלה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות }}
{{הל&quot;מ-רק-ראש|ומקשה עלה דהך ברייתא ומתרץ לה תני גבי אורז ולבסוף ולא כלום וקי&quot;ל דכל לבסוף ולא כלום מברך עליו בנ&quot;ר וכן פירש&quot;י שאין מברכין עליו מברכת פירות של הארץ אלא בורא נפשות הלכך על אורז אם אפאו ועשה ממנו פת או שבשלו ועשאו כעין דייסא מברכין עליו תחלה בורא מיני מזונות אף על פי שאינו מן ז' המינין כיון שזה נקרא מזון כי הוא משביע וסועד הלב ולאחריו בנ&quot;ר דלא נתקנה ברכת מעין שלש כ&quot;א על שבעת המינין והא דתניא לעיל הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברך עליו כמעשה קדירה אברכה ראשונה קאי שמברכין עליו בורא מיני מזונות ויש ספרים שכתב בהם מלשון ה&quot;ג אבל אורז לא מברכין עליו במ&quot;מ דלא קי&quot;ל כר' יוחנן בן נורי אלא שהכל ולאו מלתא היא דר' יוחנן בן נורי ס&quot;ל אם אפאו מברך עליו המוציא דלחם גמור חשיב ליה אבל רבנן לחם לא חשיב ליה אבל מזון חשיב ליה ורב אלפס ז&quot;ל כתב ופת דוחן מברך עליו בתחלה שהכל משום דמשמע ליה שאין דין האורז והדוחן שוה מדנקט במלתייהו דרבנן הכוסס את האורז ולא נקט דוחן ונ&quot;ל דלאו ראיה היא דלא נקט אורז אלא לאפוקי דר' יוחנן בן נורי להשמיענו דאין לו דין חטין דקתני ברישא וכן משמע ההוא דלעיל הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברכין עליו תחלה וסוף כמעשה קדירה והכי מסתבר דדוחן מזין זיין וסועד את הלב כמו אורזכג הלכך מברכין לפניו במ&quot;מ ולבסוף בנ&quot;ר אבל העושה פת או תבשיל ממיני קטניות ליתא בכלל מזון ומברך עליו שהכל ובנ&quot;ר וחסרונן כלומר בורא נפשות וכל מה שהם חסרים על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי כלומר על כל שאר דברים שברא בעולם שלא היו הנפשות חסרות כל כך אם לא בראם כי אינם אלא להתענג ובירושלמי מסיים בה ברוך אתה ה' חי העולמים ומה שכתב רב אלפס דהא דמברכין על האורז במ&quot;מ הני מילי בדאיתיה לאורז בעין אבל ע&quot;י תערובת לא היינו כשהרוב ממין אחר דבכי האי גוונא בחמשת המינין אפי' רובו ממין אחר מברך עליו בורא מיני מזונות: }}
{{הל&quot;מ-רק-ראש|הכוסס את החטה מברך עליו בפה&quot;א ולא פירש איזו ברכה יברך אחריה ויראה שיברך ב&quot;נ ולא ברכה מעין שלש דלקמן (דף מד א) מפרש ברכה אחת מעין שלש וקאמר דעל חמשת המינין מברך על המחיה ועל הכלכלה ועל פירות העץ ועל פרי העץ שלא מצינו בשום מקום שתקנו ברכה אחת מעין שלש על האדמה ועל פרי האדמה והא דאמר בשמעתין כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת ר&quot;ג אומר שלש ברכות וחכ&quot;א ברכה אחת מעין שלש היינו בשלקינהו ועבדינהו כעין דייסא אבל הכוסס את החטין או שלקינהו ואיתנייהו בעינייהו אינו מברך לאחריו אלא ב&quot;נ ואף על גב דחטה כתיב בקרא כיון דאין אכילתה חשובה כל כך לא חשיבא אכילה לברך עליו מעין ג' מיהו מדכייל בדברי חכמים כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת משמע אפי' אכלו חי דומיא דשבעת המינים דרישא ובמחזור דר&quot;ת ז&quot;ל היה כתוב הכוסס את החטה מברך ברכה אחת מעין ג' על האדמה ועל פרי האדמה והוגה מבחוץ מברכין עליו ב&quot;נ וכן כתב בה&quot;ג בורא נפשות בכוסס את החטה או שלקינהו ואיתנייהו בעינייהו ונכון להחמיר שלא לאכול חטין או שלקות בעינייהו אם לא בתוך הסעודה משום ספק ברכה אחרונה ואמרינן בירושלמי דפירקין דר' ירמיה בעי הדין דאכל סולת מהו מברך בסופה אמר ר' יוסי ולהכי לא אכל סולת ר' ירמיה מיומיה לפי שהיה מסופק בברכה אחרונה שאם היה מסופק בברכה ראשונה יכול לברך שהנ&quot;ב דתנן על כולם אם אמר שהנ&quot;ב יצא אבל ברכה אחרונה אין לו לברך אלא ברכה שנתקנה: }}

{{הל&quot;מ-רק-גמרא|אמר רבא: האי}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|ריהטא דחקלאי דמפשי ביה קמחא - מברך בורא מיני מזונות. מאי טעמא - דסמידא עיקר. דמחוזא דלא מפשי ביה קמחא - מברך עליו שהכל נהיה בדברו. מאי טעמא - דובשא עיקר. והדר אמר רבא: {{שוליים|א}}אידי ואידי בורא מיני מזונות; }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|וריהטא דמחוזא בין דמפשי ביה קימחא ובין דלא מפשי ביה קימחא מברך עליו בורא מיני מזונות }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|כרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינין }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|מברכין }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|מברך }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|עליו בורא מיני מזונות }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|ולבסוף ברכה אחת מעין שלש:}}
אמר רב יוסף: האי חביצא {{הל&quot;מ-ריף-ראש|אי }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|ד}}אית{{הל&quot;מ-רק-גמרא| }}ביה פרורין כזית{{הל&quot;מ-רק-גמרא|- בתחלה }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|מברך }}עליו\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה}} {{הל&quot;מ-רק-ראש|מתחלה }}המוציא לחם {{הל&quot;מ-גמרא-ראש|מן הארץ ולבסוף מברך עליו }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|ו}}שלש ברכות; {{הל&quot;מ-רק-ריף|ואי}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא| }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|ד}}לית ביה פרורין כזית - בתחלה מברך עליו\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה}} בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. {{הל&quot;מ-רק-גמרא|אמר רב יוסף: מנא אמינא לה - דתניא: {{שוליים|ב}}היה עומד ומקריב מנחות בירושלים, אומר: ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה; נטלן לאכלן - מברך המוציא לחם מן הארץ, ותני עלה: {{שוליים|ג}}וכולן פותתן כזית. אמר ליה אביי: אלא מעתה, לתנא דבי רבי ישמעאל דאמר, פורכן עד שמחזירן לסלתן, הכי נמי דלא בעי ברוכי המוציא לחם מן הארץ? וכי תימא הכי נמי, והתניא: לקט מכולן כזית ואכלן, אם חמץ הוא - ענוש כרת, ואם מצה הוא - אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח! הכא במאי עסקינן - בשערסן. אי הכי, אימא סיפא: והוא שאכלן בכדי אכילת פרס, ואי בשערסן - האי שאכלן? שאכלו מיבעי ליה! - הכא במאי עסקינן - בבא מלחם גדול. מאי הוה עלה? אמר }}{{הל&quot;מ-ריף-ראש|ו}}רב ששת {{הל&quot;מ-ריף-ראש|אמר}}: {{הל&quot;מ-רק-גמרא|האי {{שוליים|ד}}חביצא, אף על גב דלית ביה }}{{הל&quot;מ-ריף-ראש|אפילו }}פרורין {{הל&quot;מ-ריף-ראש|שאין בהן }}כזית {{הל&quot;מ-רק-גמרא|- מברך}}{{הל&quot;מ-רק-ריף| מברכין}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא| }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|עליו}}\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה}} {{הל&quot;מ-גמרא-ריף|המוציא }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|לחם מן הארץ. }}אמר רבא: {{שוליים|ה}}והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. {{הל&quot;מ-רק-ריף|וכן הלכתא:}}
{{הל&quot;מ-רק-ראש|חביצא פירש&quot;י שמבשלין לחם בתוך האילפס וקשה לפירושו א&quot;כ מה מייתי רב יוסף ראיה מפרורי מנחה שלא נתבשלו וי&quot;ל כיון שנטגנה בשמן חשוב הוא כנתבשל מיהו קשה מאי מייתי עלה מליקט מכולם כזית דאיירי בה' מינין דהתם לא איירי לא במבושל ולא במטוגן ועוד קשה לפירש&quot;י דלרב ששת תיקשי ליה מברייתא דלעיל אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך עליהם בורא מ&quot;מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ומפרש בירושלמי פרוסות קיימות בכזית אין פרוסות קיימות בפחות מכזית ופר&quot;ת חביצה הם פירורי לחם שנדבקין יחד ע&quot;י חלב ודבש ובערוך פי' שהם פירורי לחם הנדבקים זה בזה ע&quot;י מרק וכל דבר הנדבק יחד קרוי חביצא כעין חביצא דתמרי וג' חילוקים יש בהן היכא שנתבשלו אם יש בהן כזית מברך עליהם המוציא ושלש ברכות ואם אין בהן כזית אף על גב דמחזי דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא אין מברך עליו אלא בורא מ&quot;מ דכיון שהוא מבושל אינו חשוב תואר לחם ואם אינו מבושל אלא שהוא מחובר ע&quot;י דבש או מרק אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא אף על פי שאין בו תואר לחם ואם אין בפרוסות כזית אם יש בו תואר לחם מברך עליו המוציא ואם אין בו תואר לחם מברך עליו בורא מ&quot;מ והיכא שאינו לא מבושל ולא מחובר אלא שהוא מפורר דק דק אף על פי שאין בהן כזית ואין בהן תואר לחם מברך עליו המוציא ושלש ברכות דכיון שהוא פת בפני עצמו אינו יוצא לעולם מתורת פת בשם הר' יונה ז&quot;ל וכן נראה מתוך ההלכה ולא כדברי רבינו חננאל ז&quot;ל שאמר דהא דאמרינן (דף לט) פת הצנומה בקערה מברך עליה המוציא דאיירי בדאיכא עליה תוריתא דנהמא שאין אנו צריכין לזה אלא כיון דאין דבר אחר מעורב עמו אינו יוצא מתורת לחם ומברכין עליו המוציא: }}
{{הל&quot;מ-רק-ריף|אמר אביי טריתא פטורה מן החלה מאי טריתא איכא דאמרי מרתח גביל ואיכא דאמרי נהמא דהנדקא ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח דתני ר' חייא לחם העשוי לכותח פטור מן החלה ואם עשאה כעבין חייבת כלמודים פטורה והא טריתא דארעא מברכינן עלה בורא מיני מזונות ואם קבע סעודתיה עילוה מברך עלה המוציא ושלש ברכות מר זוטרא קבע עלה ובריך עלה המוציא ושלש ברכות אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בה י&quot;ח בפסח מ&quot;ט לחם עוני קרינא ביה}} 
{{שוליים|ו}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|טרוקנין חייבין בחלה. }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|וכי אתא רבין אמר רבי יוחנן: טרוקנין }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|פטורין מן החלה}} {{הל&quot;מ-רק-ראש|חייבים בחלה}}} {{הל&quot;מ-רק-ראש|ה&quot;ג ולא גרסינן פטורין והכי איתא בירושלמי רבי יוחנן אמר טרוקנין  חייבין בחלה ואומר עליהם המוציא ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח אף על גב דבלילתו רכה וגובלא בעלמא הוי מכל מקום הוי כמו תחלתו סופגנים וסופו עיסה שחייב בחלה אבל דבר שתחלתו סופגנין וסופו סופגנין כגון שבלילתו רכה ונטגן בשמן פטור מן החלה ואין מברכין עליו המוציא }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|מאי טרוקנין? אמר אביי: כובא דארעא. ו}}אמר אביי: {{שוליים|ז}}טריתא פטורה מן החלה. {{הל&quot;מ-רק-ראש|ולא דמי לטרוקנין דאף על פי שבלילתה רכה אופין אותה בגומא שבכירה כמו שפירש&quot;י דנעשה לחם אבל מירתח גביל שופכין אותו על הכירה ומתפשט ואין תורת לחם עליו}}
מאי טריתא? איכא דאמרי: {{הל&quot;מ-רק-גמרא|גביל }}מרתח {{הל&quot;מ-ריף-ראש|גביל}}, ואיכא דאמרי: {{שוליים|ח}}נהמא דהנדקא; ואיכא דאמרי: {{שוליים|ט}}לחם העשוי לכותח. {{הל&quot;מ-רק-ריף|ד}}תני רבי חייא: לחם העשוי לכותח פטור מן החלה. {{הל&quot;מ-רק-גמרא|והא תניא: חייב בחלה! התם כדקתני טעמא, רבי יהודה אומר: }}{{שוליים|י}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|מעשיה מוכיחין עליה, }}{{הל&quot;מ-ריף-ראש|ואם }}עשאן\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה }}
&lt;קטע סוף=ג/&gt;
&lt;/div&gt;

&lt;div class='gmara_rashi'&gt;
==רש&quot;י==
&lt;קטע התחלה=ר/&gt;

'''ולא מין דגן''' -  שבמין דגן יש חילוק שאם עשאו פת הכל מודים שצריך לאחריו ג' ברכות:

'''או''' -  אף אם מין דגן הוא אלא שלא עשאו פת בשתים אלו נחלקו ר&quot;ג וחכמים:

'''במאי אוקימתא''' -  לההוא דלעיל דקתני ולבסוף ברכה אחת מעין שלש:

'''כר&quot;ג אימא סיפא דרישא''' -  דההיא מתני' דמתני גבי הכוסס את החטה דההיא רישא דידה וקתני סיפא אין הפרוסות קיימות כו':

'''השתא''' -  אפילו אדייסא אמר ר&quot;ג במתניתין בתרייתא או מין דגן ולא עשאו פת מברך אחריו ג' ברכות:

'''אין הפרוסות קיימות''' -  שבתחלתו פת ממש היה:

'''מיבעיא''' -  וכשנמוח מי גרע מדייסא:

'''אלא לאו רבנן היא''' -  דאמרי גבי דייסא ברכה אחת והאי נמי משנמוח לאו פת הוא והוי כדייסא:

'''והלכתא''' -  לא גרסינן:

'''ריהטא''' -  הוא חביץ קדרה:

'''דחקלאי''' -  בני כפר:

'''דמפשי ביה קמחא''' -  שמרבים בו קמח:

'''דמחוזא''' -  בני כרך:

'''חביצא''' -  כעין שלניי&quot;קוק {{קטן|(שלקי&quot;ק: תבשיל המתבשל בתוך סיר ובו פירורי לחם ועוד)}}  שמפררין בתוך האלפס לחם:

'''מנא אמינא לה''' -  דאפרורין כזית מברכין המוציא:

'''היה''' -  ישראל עומד:

'''ומקריב מנחות''' -  ונתנה לכהן להקריבה:

'''אומר ברוך שהחיינו''' -  אם לא הביא מנחות זה ימים רבים:

'''נטלן לאכלן''' -  הכהן:

'''ותני עלה''' -  כלומר ותנן על המנחות מנחת מחבת ומנחת מרחשת הקריבות כשהן אפויות:

'''וכולן פותתן''' -  כלומר בוצען קודם קמיצה ועושה אותן פתיתין כזיתים כדכתיב פתות אותה פתים ([[ויקרא  ב]]) אלמא פתיתין כזיתים מברך עליהן המוציא:

'''פורכן''' -  למנחות האפויות על המחבת ועל המרחשת קודם קמיצה עד שמחזירן לסלתן:

'''הכי נמי''' -  דפליג אהא דקתני מברך המוציא:

'''והתניא לקט מכולן''' -  פתיתי המנחות:

'''כזית כו'''' -  ומדקאמר יוצא בו ידי חובתו בפסח משום אכילת מצה דמצות עשה היא דכתיב בערב תאכלו מצות והתם לחם בעינן דכתיב בה לחם עוני אלמא לחם הוי ומברך המוציא והא מתניתין על כרחך רבי ישמעאל היא דהא קתני לקט מכולן כזית אלמא בפתיתין פחותין מכזית קאי:

'''בשערסן''' -  כשחזר וגבלן יחד וחזר ואפאן ערסן לשון עריסותיכם:

'''והוא שאכלן בכדי אכילת פרס''' -  שלא ישהה משהתחיל לאכול שיעור כזית עד שגמר אכילת השיעור יותר מכדי אכילת חצי ככר של שמנה ביצים דהוי חציו ארבעה ביצים שזהו צירוף שיעור אכילה ואם שהה יותר אין האכילה מצטרפת והוה ליה כאוכל חצי זית היום וחצי זית למחר ואין בו חיוב כרת אם חמץ הוא:

'''ואי בשערסן והוא שאכלו''' -  לשון יחיד מיבעי ליה:

'''הב&quot;ע''' -  ובשלא ערסן היא וכדקאמרת והא דקתני דחשיב למיהוי לחם בבא מלחם גדול ונשאר מן הלחם שלא נפרס כולו אבל אם נפרס כולו לא חשיבי פתיתין הפחותי' מכזית ולא מברכינן המוציא ואין יוצא בהן ידי חובת מצה בפסח:

'''תוריתא דנהמ'''' -  תואר מראית הלחם:

'''כובא דארעא''' -  עושה מקום חלל בכירה ונותן בתוכו מים וקמח כמו שעושין באלפס:

'''גביל מרתח''' -  נותנים קמח ומים בכלי ובוחשין בכף ושופכי' על הכירה כשהיא נסקת:

'''נהמא דהנדקא''' -  בצק שאופין בשפוד ומושחים אותו תמיד בשמן או במי ביצים ושמן:

'''לחם העשוי לכותח''' -  אין אופין אותו בתנור אלא בחמה:&lt;קטע סוף=ר/&gt;
&lt;/div&gt;

&lt;div class='gmara_tosfot'&gt;
==תוספות==
&lt;קטע התחלה=ת/&gt;

'''חביצא''' דאית ביה פרורין. פרש&quot;י כמו שלנייקו&quot;ק יש אומרים תבשיל שנתנו בו חתיכות לחם ויש אומרי שטיגנו חתיכות לחם עם דבש וכדומה}} וא&quot;ת והתניא לעיל בזמן שהפרוסות וכו' אין הפרוסות קיימות לא יברך עליהן המוציא אע&quot;ג דאית ביה כזית וי&quot;ל דרב יוסף מפרש ליה הפרוסות קיימות היינו בכזית ואין הפרוסות קיימות בשאין בהן כזית וכן מפרש נמי בירושלמי וא&quot;ת ואיך מדמה רב יוסף פרורי מנחות לפרורי חביצא וי&quot;ל כיון שנטגנין בשמן כנתבשלו דמי ומיהו קשה דלקט מכולן כזית דקאי אחמשת המינין ולא אמנחות כמו שאפרש והתם נמי לא מיירי בשנתבשלו ומאי מדמה לחביצא שהוא מבושל לכך נ&quot;ל חביצא היינו פרורין הנדבקים יחד על ידי מרק או על ידי חלב כמו חביצא דתמרי שהן נדבקין:

''' היה''' עומד ומקריב מנחות. פרש&quot;י בעל הבית המתנדב מנחה ודוחק גדול הוא דהיה עומד ומקריב משמע בכהן המקריב וכן לישנא נטלן לאכלן משמע דאכהן קאי ונראה בכהן העומד להקריב ראשון במשמרתו וכ&quot;ד משמרות היו וכל שבת מתחדשת משמרה אחרת אם כן כל משמרה אינה משמרת אלא ב' פעמים בשנה וכיון שיש להם זמן קבוע מברכינן שהחיינו ולא כפירש&quot;י דמנחות דמיירי בכהן שלא הקריב מעולם:

''' לקט''' מכולן. פירש&quot;י דקאי אמנחות ולא נהירא דא&quot;כ היכי קאמר דאם חמץ הוא וכו' והא אמרינן {{הפניה-גמ|מסכת=כן|מנחות|נב|ב}} כל המנחות באות מצה ונראה דקאי אחמשת מינין וה&quot;ק לקט מכל מיני לחמים כזית כו':

''' אמר''' רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. וכן קיימא לן דרבא בתראה הוא ולא בעינן שיהו בפרורין כזית כיון דאיכא תוריתא דנהמא לענין המוציא ואפילו נתבשלו לפירוש רש&quot;י והא דמשמע בירושלמי דפרוסות קיימות הן בכזית היינו לפי שכן דרך להיות תוריתא דנהמא בכזית אבל פעמים דאפילו בפחות מכזית איכא תוריתא דנהמא:

''' תוריתא''' דנהמא. נראה דהיינו כשנותני' הפרורין במים ואם המים מתלבנים מחמת הפרורין אזלא ליה תוריתא דנהמא וכן היה רגיל רבינו דוד ממי&quot;ץ ללבן פרורין במים בלילה כדי לאכלן בשחר בלא ברכת המוציא ובלא ברכת המזון שלא לאחר כדי שיתחזק ראשו ויוכל להגיד ההלכה:

''' לחם''' העשוי לכותח פטור מן החלה. והיינו כשעשאו כלמודים ופירש&quot;י עיסה שמיבשים בחמה וקשה דהא אמרינן במסכת חלה (פ&quot;א משנה ה) כל שתחלתו עיסה וסופו סופגנין חייבין בחלה וכל שתחלתו סופגנין וסופו עיסה חייבין נמי בחלה ושתחלתו סופגנין וסופו נמי סופגנין פטור מן החלה ופסק ר&quot;ת אם כן בניבלי&quot;ש ורישולא&quot;ש דתחלתן עיסה מברכין עליהן המוציא וחייבין בחלה אף על פי דסופן סופגנין ומתחלה היה ר&quot;ל ר&quot;ת דדוקא חייבין בחלה דמצות חלה בעודן עיסה דכתיב עריסותיכם והואיל שהיו מתחלה עיסה חייבין בחלה אבל מן המוציא פטורים דעכשיו הם סופגנין ול&quot;נ דהא לעיל קתני נטלן לאכלן מברך עליהן המוציא גבי מנחה אף על פי דעכשיו הם סופגנין שהמנחות מטוגנות בשמן. ורימשיי&quot;ש אף על גב דחייבין בחלה שהיו עיסה מתחלה פטורין מהמוציא ואין מברכין עליהם אלא בורא מיני מזונות דלית להו תוריתא דנהמא ואחר כך ברכת מעין שלש על המחיה ועל הכלכלה ור' יחיאל ז&quot;ל היה&lt;קטע סוף=ת/&gt;
&lt;/div&gt;

==עין משפט ונר מצוה==
{{קטע עם כותרת|עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ו|לז ב}}
[[קטגוריה:בבלי מסכת ברכות]]
{{מפרשים לדף גמרא|ברכות|ו|לז|ב}}</text>
      <sha1>il6ps23psnh7xp1pm42f55axtvyk3v3</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947971</id>
      <parentid>2947970</parentid>
      <timestamp>2025-07-11T10:25:36Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>מאירושולי</username>
        <id>35234</id>
      </contributor>
      <comment>/* תוספות */</comment>
      <origin>2947971</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="25221" sha1="oj2s33u6rpfubcfomxc1k2hjezic36i" xml:space="preserve">{{כותרת_ביאור_הלמ|ברכות|לז|ב|לז א|לח א|ביאור=כן}}
&lt;קטע התחלה=ג/&gt;
[דף לז עמוד ב] {{הל&quot;מ-רק-גמרא|ולא מין דגן הוא, או מין דגן ולא עשאו פת, רבן גמליאל אומר: שלש ברכות, וחכמים אומרים: ברכה אחת; כל שאינו לא משבעת המינין ולא מין דגן, כגון פת אורז ודוחן - רבן גמליאל אומר: ברכה אחת מעין שלש, וחכמים אומרים: ולא כלום. במאי אוקימתא - כרבן גמליאל, אימא סיפא דרישא: אם אין הפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליה בורא מיני מזונות, ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין שלש, מני? אי רבן גמליאל - השתא אכותבות ואדייסא אמר רבן גמליאל שלש ברכות, אם אין הפרוסות קיימות מיבעיא? אלא פשיטא - רבנן, אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן? אלא, לעולם רבנן, ותני גבי אורז: ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום. }}
{{הל&quot;מ-רק-ריף|הלכך לגבי אורז כד מבשיל ליה בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות כדתריצנא להא מתניתא תני גבי אורז ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום וקיימא לן דכל ולבסוף ולא כלום מברך בורא נפשות רבות. והני מילי בדאיתיה לאורז בעיניה אבל על ידי תערובות לא דקי&quot;ל בהא כרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכים עליו בורא מיני מזונות דלא איתותב רב ושמואל אלא לענין כל שהוא מחמשת המינין דאיתיה בעיניה אבל כל שיש בו מחמשת המינין דליתיה בעיניה אלא על ידי תערובות לא איתותב הלכך קי&quot;ל כותייהו בהא דליכא מאן דפליג עלייהו ועוד דסוגיין כותייהו ופת דוחן בתחלה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות }}
{{הל&quot;מ-רק-ראש|ומקשה עלה דהך ברייתא ומתרץ לה תני גבי אורז ולבסוף ולא כלום וקי&quot;ל דכל לבסוף ולא כלום מברך עליו בנ&quot;ר וכן פירש&quot;י שאין מברכין עליו מברכת פירות של הארץ אלא בורא נפשות הלכך על אורז אם אפאו ועשה ממנו פת או שבשלו ועשאו כעין דייסא מברכין עליו תחלה בורא מיני מזונות אף על פי שאינו מן ז' המינין כיון שזה נקרא מזון כי הוא משביע וסועד הלב ולאחריו בנ&quot;ר דלא נתקנה ברכת מעין שלש כ&quot;א על שבעת המינין והא דתניא לעיל הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברך עליו כמעשה קדירה אברכה ראשונה קאי שמברכין עליו בורא מיני מזונות ויש ספרים שכתב בהם מלשון ה&quot;ג אבל אורז לא מברכין עליו במ&quot;מ דלא קי&quot;ל כר' יוחנן בן נורי אלא שהכל ולאו מלתא היא דר' יוחנן בן נורי ס&quot;ל אם אפאו מברך עליו המוציא דלחם גמור חשיב ליה אבל רבנן לחם לא חשיב ליה אבל מזון חשיב ליה ורב אלפס ז&quot;ל כתב ופת דוחן מברך עליו בתחלה שהכל משום דמשמע ליה שאין דין האורז והדוחן שוה מדנקט במלתייהו דרבנן הכוסס את האורז ולא נקט דוחן ונ&quot;ל דלאו ראיה היא דלא נקט אורז אלא לאפוקי דר' יוחנן בן נורי להשמיענו דאין לו דין חטין דקתני ברישא וכן משמע ההוא דלעיל הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברכין עליו תחלה וסוף כמעשה קדירה והכי מסתבר דדוחן מזין זיין וסועד את הלב כמו אורזכג הלכך מברכין לפניו במ&quot;מ ולבסוף בנ&quot;ר אבל העושה פת או תבשיל ממיני קטניות ליתא בכלל מזון ומברך עליו שהכל ובנ&quot;ר וחסרונן כלומר בורא נפשות וכל מה שהם חסרים על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי כלומר על כל שאר דברים שברא בעולם שלא היו הנפשות חסרות כל כך אם לא בראם כי אינם אלא להתענג ובירושלמי מסיים בה ברוך אתה ה' חי העולמים ומה שכתב רב אלפס דהא דמברכין על האורז במ&quot;מ הני מילי בדאיתיה לאורז בעין אבל ע&quot;י תערובת לא היינו כשהרוב ממין אחר דבכי האי גוונא בחמשת המינין אפי' רובו ממין אחר מברך עליו בורא מיני מזונות: }}
{{הל&quot;מ-רק-ראש|הכוסס את החטה מברך עליו בפה&quot;א ולא פירש איזו ברכה יברך אחריה ויראה שיברך ב&quot;נ ולא ברכה מעין שלש דלקמן (דף מד א) מפרש ברכה אחת מעין שלש וקאמר דעל חמשת המינין מברך על המחיה ועל הכלכלה ועל פירות העץ ועל פרי העץ שלא מצינו בשום מקום שתקנו ברכה אחת מעין שלש על האדמה ועל פרי האדמה והא דאמר בשמעתין כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת ר&quot;ג אומר שלש ברכות וחכ&quot;א ברכה אחת מעין שלש היינו בשלקינהו ועבדינהו כעין דייסא אבל הכוסס את החטין או שלקינהו ואיתנייהו בעינייהו אינו מברך לאחריו אלא ב&quot;נ ואף על גב דחטה כתיב בקרא כיון דאין אכילתה חשובה כל כך לא חשיבא אכילה לברך עליו מעין ג' מיהו מדכייל בדברי חכמים כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת משמע אפי' אכלו חי דומיא דשבעת המינים דרישא ובמחזור דר&quot;ת ז&quot;ל היה כתוב הכוסס את החטה מברך ברכה אחת מעין ג' על האדמה ועל פרי האדמה והוגה מבחוץ מברכין עליו ב&quot;נ וכן כתב בה&quot;ג בורא נפשות בכוסס את החטה או שלקינהו ואיתנייהו בעינייהו ונכון להחמיר שלא לאכול חטין או שלקות בעינייהו אם לא בתוך הסעודה משום ספק ברכה אחרונה ואמרינן בירושלמי דפירקין דר' ירמיה בעי הדין דאכל סולת מהו מברך בסופה אמר ר' יוסי ולהכי לא אכל סולת ר' ירמיה מיומיה לפי שהיה מסופק בברכה אחרונה שאם היה מסופק בברכה ראשונה יכול לברך שהנ&quot;ב דתנן על כולם אם אמר שהנ&quot;ב יצא אבל ברכה אחרונה אין לו לברך אלא ברכה שנתקנה: }}

{{הל&quot;מ-רק-גמרא|אמר רבא: האי}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|ריהטא דחקלאי דמפשי ביה קמחא - מברך בורא מיני מזונות. מאי טעמא - דסמידא עיקר. דמחוזא דלא מפשי ביה קמחא - מברך עליו שהכל נהיה בדברו. מאי טעמא - דובשא עיקר. והדר אמר רבא: {{שוליים|א}}אידי ואידי בורא מיני מזונות; }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|וריהטא דמחוזא בין דמפשי ביה קימחא ובין דלא מפשי ביה קימחא מברך עליו בורא מיני מזונות }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|כרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינין }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|מברכין }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|מברך }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|עליו בורא מיני מזונות }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|ולבסוף ברכה אחת מעין שלש:}}
אמר רב יוסף: האי חביצא {{הל&quot;מ-ריף-ראש|אי }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|ד}}אית{{הל&quot;מ-רק-גמרא| }}ביה פרורין כזית{{הל&quot;מ-רק-גמרא|- בתחלה }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|מברך }}עליו\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה}} {{הל&quot;מ-רק-ראש|מתחלה }}המוציא לחם {{הל&quot;מ-גמרא-ראש|מן הארץ ולבסוף מברך עליו }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|ו}}שלש ברכות; {{הל&quot;מ-רק-ריף|ואי}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא| }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|ד}}לית ביה פרורין כזית - בתחלה מברך עליו\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה}} בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. {{הל&quot;מ-רק-גמרא|אמר רב יוסף: מנא אמינא לה - דתניא: {{שוליים|ב}}היה עומד ומקריב מנחות בירושלים, אומר: ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה; נטלן לאכלן - מברך המוציא לחם מן הארץ, ותני עלה: {{שוליים|ג}}וכולן פותתן כזית. אמר ליה אביי: אלא מעתה, לתנא דבי רבי ישמעאל דאמר, פורכן עד שמחזירן לסלתן, הכי נמי דלא בעי ברוכי המוציא לחם מן הארץ? וכי תימא הכי נמי, והתניא: לקט מכולן כזית ואכלן, אם חמץ הוא - ענוש כרת, ואם מצה הוא - אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח! הכא במאי עסקינן - בשערסן. אי הכי, אימא סיפא: והוא שאכלן בכדי אכילת פרס, ואי בשערסן - האי שאכלן? שאכלו מיבעי ליה! - הכא במאי עסקינן - בבא מלחם גדול. מאי הוה עלה? אמר }}{{הל&quot;מ-ריף-ראש|ו}}רב ששת {{הל&quot;מ-ריף-ראש|אמר}}: {{הל&quot;מ-רק-גמרא|האי {{שוליים|ד}}חביצא, אף על גב דלית ביה }}{{הל&quot;מ-ריף-ראש|אפילו }}פרורין {{הל&quot;מ-ריף-ראש|שאין בהן }}כזית {{הל&quot;מ-רק-גמרא|- מברך}}{{הל&quot;מ-רק-ריף| מברכין}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא| }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|עליו}}\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה}} {{הל&quot;מ-גמרא-ריף|המוציא }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|לחם מן הארץ. }}אמר רבא: {{שוליים|ה}}והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. {{הל&quot;מ-רק-ריף|וכן הלכתא:}}
{{הל&quot;מ-רק-ראש|חביצא פירש&quot;י שמבשלין לחם בתוך האילפס וקשה לפירושו א&quot;כ מה מייתי רב יוסף ראיה מפרורי מנחה שלא נתבשלו וי&quot;ל כיון שנטגנה בשמן חשוב הוא כנתבשל מיהו קשה מאי מייתי עלה מליקט מכולם כזית דאיירי בה' מינין דהתם לא איירי לא במבושל ולא במטוגן ועוד קשה לפירש&quot;י דלרב ששת תיקשי ליה מברייתא דלעיל אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך עליהם בורא מ&quot;מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ומפרש בירושלמי פרוסות קיימות בכזית אין פרוסות קיימות בפחות מכזית ופר&quot;ת חביצה הם פירורי לחם שנדבקין יחד ע&quot;י חלב ודבש ובערוך פי' שהם פירורי לחם הנדבקים זה בזה ע&quot;י מרק וכל דבר הנדבק יחד קרוי חביצא כעין חביצא דתמרי וג' חילוקים יש בהן היכא שנתבשלו אם יש בהן כזית מברך עליהם המוציא ושלש ברכות ואם אין בהן כזית אף על גב דמחזי דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא אין מברך עליו אלא בורא מ&quot;מ דכיון שהוא מבושל אינו חשוב תואר לחם ואם אינו מבושל אלא שהוא מחובר ע&quot;י דבש או מרק אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא אף על פי שאין בו תואר לחם ואם אין בפרוסות כזית אם יש בו תואר לחם מברך עליו המוציא ואם אין בו תואר לחם מברך עליו בורא מ&quot;מ והיכא שאינו לא מבושל ולא מחובר אלא שהוא מפורר דק דק אף על פי שאין בהן כזית ואין בהן תואר לחם מברך עליו המוציא ושלש ברכות דכיון שהוא פת בפני עצמו אינו יוצא לעולם מתורת פת בשם הר' יונה ז&quot;ל וכן נראה מתוך ההלכה ולא כדברי רבינו חננאל ז&quot;ל שאמר דהא דאמרינן (דף לט) פת הצנומה בקערה מברך עליה המוציא דאיירי בדאיכא עליה תוריתא דנהמא שאין אנו צריכין לזה אלא כיון דאין דבר אחר מעורב עמו אינו יוצא מתורת לחם ומברכין עליו המוציא: }}
{{הל&quot;מ-רק-ריף|אמר אביי טריתא פטורה מן החלה מאי טריתא איכא דאמרי מרתח גביל ואיכא דאמרי נהמא דהנדקא ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח דתני ר' חייא לחם העשוי לכותח פטור מן החלה ואם עשאה כעבין חייבת כלמודים פטורה והא טריתא דארעא מברכינן עלה בורא מיני מזונות ואם קבע סעודתיה עילוה מברך עלה המוציא ושלש ברכות מר זוטרא קבע עלה ובריך עלה המוציא ושלש ברכות אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בה י&quot;ח בפסח מ&quot;ט לחם עוני קרינא ביה}} 
{{שוליים|ו}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|טרוקנין חייבין בחלה. }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|וכי אתא רבין אמר רבי יוחנן: טרוקנין }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|פטורין מן החלה}} {{הל&quot;מ-רק-ראש|חייבים בחלה}}} {{הל&quot;מ-רק-ראש|ה&quot;ג ולא גרסינן פטורין והכי איתא בירושלמי רבי יוחנן אמר טרוקנין  חייבין בחלה ואומר עליהם המוציא ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח אף על גב דבלילתו רכה וגובלא בעלמא הוי מכל מקום הוי כמו תחלתו סופגנים וסופו עיסה שחייב בחלה אבל דבר שתחלתו סופגנין וסופו סופגנין כגון שבלילתו רכה ונטגן בשמן פטור מן החלה ואין מברכין עליו המוציא }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|מאי טרוקנין? אמר אביי: כובא דארעא. ו}}אמר אביי: {{שוליים|ז}}טריתא פטורה מן החלה. {{הל&quot;מ-רק-ראש|ולא דמי לטרוקנין דאף על פי שבלילתה רכה אופין אותה בגומא שבכירה כמו שפירש&quot;י דנעשה לחם אבל מירתח גביל שופכין אותו על הכירה ומתפשט ואין תורת לחם עליו}}
מאי טריתא? איכא דאמרי: {{הל&quot;מ-רק-גמרא|גביל }}מרתח {{הל&quot;מ-ריף-ראש|גביל}}, ואיכא דאמרי: {{שוליים|ח}}נהמא דהנדקא; ואיכא דאמרי: {{שוליים|ט}}לחם העשוי לכותח. {{הל&quot;מ-רק-ריף|ד}}תני רבי חייא: לחם העשוי לכותח פטור מן החלה. {{הל&quot;מ-רק-גמרא|והא תניא: חייב בחלה! התם כדקתני טעמא, רבי יהודה אומר: }}{{שוליים|י}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|מעשיה מוכיחין עליה, }}{{הל&quot;מ-ריף-ראש|ואם }}עשאן\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה }}
&lt;קטע סוף=ג/&gt;
&lt;/div&gt;

&lt;div class='gmara_rashi'&gt;
==רש&quot;י==
&lt;קטע התחלה=ר/&gt;

'''ולא מין דגן''' -  שבמין דגן יש חילוק שאם עשאו פת הכל מודים שצריך לאחריו ג' ברכות:

'''או''' -  אף אם מין דגן הוא אלא שלא עשאו פת בשתים אלו נחלקו ר&quot;ג וחכמים:

'''במאי אוקימתא''' -  לההוא דלעיל דקתני ולבסוף ברכה אחת מעין שלש:

'''כר&quot;ג אימא סיפא דרישא''' -  דההיא מתני' דמתני גבי הכוסס את החטה דההיא רישא דידה וקתני סיפא אין הפרוסות קיימות כו':

'''השתא''' -  אפילו אדייסא אמר ר&quot;ג במתניתין בתרייתא או מין דגן ולא עשאו פת מברך אחריו ג' ברכות:

'''אין הפרוסות קיימות''' -  שבתחלתו פת ממש היה:

'''מיבעיא''' -  וכשנמוח מי גרע מדייסא:

'''אלא לאו רבנן היא''' -  דאמרי גבי דייסא ברכה אחת והאי נמי משנמוח לאו פת הוא והוי כדייסא:

'''והלכתא''' -  לא גרסינן:

'''ריהטא''' -  הוא חביץ קדרה:

'''דחקלאי''' -  בני כפר:

'''דמפשי ביה קמחא''' -  שמרבים בו קמח:

'''דמחוזא''' -  בני כרך:

'''חביצא''' -  כעין שלניי&quot;קוק {{קטן|(שלקי&quot;ק: תבשיל המתבשל בתוך סיר ובו פירורי לחם ועוד)}}  שמפררין בתוך האלפס לחם:

'''מנא אמינא לה''' -  דאפרורין כזית מברכין המוציא:

'''היה''' -  ישראל עומד:

'''ומקריב מנחות''' -  ונתנה לכהן להקריבה:

'''אומר ברוך שהחיינו''' -  אם לא הביא מנחות זה ימים רבים:

'''נטלן לאכלן''' -  הכהן:

'''ותני עלה''' -  כלומר ותנן על המנחות מנחת מחבת ומנחת מרחשת הקריבות כשהן אפויות:

'''וכולן פותתן''' -  כלומר בוצען קודם קמיצה ועושה אותן פתיתין כזיתים כדכתיב פתות אותה פתים ([[ויקרא  ב]]) אלמא פתיתין כזיתים מברך עליהן המוציא:

'''פורכן''' -  למנחות האפויות על המחבת ועל המרחשת קודם קמיצה עד שמחזירן לסלתן:

'''הכי נמי''' -  דפליג אהא דקתני מברך המוציא:

'''והתניא לקט מכולן''' -  פתיתי המנחות:

'''כזית כו'''' -  ומדקאמר יוצא בו ידי חובתו בפסח משום אכילת מצה דמצות עשה היא דכתיב בערב תאכלו מצות והתם לחם בעינן דכתיב בה לחם עוני אלמא לחם הוי ומברך המוציא והא מתניתין על כרחך רבי ישמעאל היא דהא קתני לקט מכולן כזית אלמא בפתיתין פחותין מכזית קאי:

'''בשערסן''' -  כשחזר וגבלן יחד וחזר ואפאן ערסן לשון עריסותיכם:

'''והוא שאכלן בכדי אכילת פרס''' -  שלא ישהה משהתחיל לאכול שיעור כזית עד שגמר אכילת השיעור יותר מכדי אכילת חצי ככר של שמנה ביצים דהוי חציו ארבעה ביצים שזהו צירוף שיעור אכילה ואם שהה יותר אין האכילה מצטרפת והוה ליה כאוכל חצי זית היום וחצי זית למחר ואין בו חיוב כרת אם חמץ הוא:

'''ואי בשערסן והוא שאכלו''' -  לשון יחיד מיבעי ליה:

'''הב&quot;ע''' -  ובשלא ערסן היא וכדקאמרת והא דקתני דחשיב למיהוי לחם בבא מלחם גדול ונשאר מן הלחם שלא נפרס כולו אבל אם נפרס כולו לא חשיבי פתיתין הפחותי' מכזית ולא מברכינן המוציא ואין יוצא בהן ידי חובת מצה בפסח:

'''תוריתא דנהמ'''' -  תואר מראית הלחם:

'''כובא דארעא''' -  עושה מקום חלל בכירה ונותן בתוכו מים וקמח כמו שעושין באלפס:

'''גביל מרתח''' -  נותנים קמח ומים בכלי ובוחשין בכף ושופכי' על הכירה כשהיא נסקת:

'''נהמא דהנדקא''' -  בצק שאופין בשפוד ומושחים אותו תמיד בשמן או במי ביצים ושמן:

'''לחם העשוי לכותח''' -  אין אופין אותו בתנור אלא בחמה:&lt;קטע סוף=ר/&gt;
&lt;/div&gt;

&lt;div class='gmara_tosfot'&gt;
==תוספות==
&lt;קטע התחלה=ת/&gt;

'''חביצא''' דאית ביה פרורין. פרש&quot;י כמו שלנייקו&quot;ק {{הל&quot;מ-רק-ריף|יש אומרים תבשיל שנתנו בו חתיכות לחם ויש אומרי שטיגנו חתיכות לחם עם דבש וכדומה}} וא&quot;ת והתניא לעיל בזמן שהפרוסות וכו' אין הפרוסות קיימות לא יברך עליהן המוציא אע&quot;ג דאית ביה כזית וי&quot;ל דרב יוסף מפרש ליה הפרוסות קיימות היינו בכזית ואין הפרוסות קיימות בשאין בהן כזית וכן מפרש נמי בירושלמי וא&quot;ת ואיך מדמה רב יוסף פרורי מנחות לפרורי חביצא וי&quot;ל כיון שנטגנין בשמן כנתבשלו דמי ומיהו קשה דלקט מכולן כזית דקאי אחמשת המינין ולא אמנחות כמו שאפרש והתם נמי לא מיירי בשנתבשלו ומאי מדמה לחביצא שהוא מבושל לכך נ&quot;ל חביצא היינו פרורין הנדבקים יחד על ידי מרק או על ידי חלב כמו חביצא דתמרי שהן נדבקין:

''' היה''' עומד ומקריב מנחות. פרש&quot;י בעל הבית המתנדב מנחה ודוחק גדול הוא דהיה עומד ומקריב משמע בכהן המקריב וכן לישנא נטלן לאכלן משמע דאכהן קאי ונראה בכהן העומד להקריב ראשון במשמרתו וכ&quot;ד משמרות היו וכל שבת מתחדשת משמרה אחרת אם כן כל משמרה אינה משמרת אלא ב' פעמים בשנה וכיון שיש להם זמן קבוע מברכינן שהחיינו ולא כפירש&quot;י דמנחות דמיירי בכהן שלא הקריב מעולם:

''' לקט''' מכולן. פירש&quot;י דקאי אמנחות ולא נהירא דא&quot;כ היכי קאמר דאם חמץ הוא וכו' והא אמרינן {{הפניה-גמ|מסכת=כן|מנחות|נב|ב}} כל המנחות באות מצה ונראה דקאי אחמשת מינין וה&quot;ק לקט מכל מיני לחמים כזית כו':

''' אמר''' רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. וכן קיימא לן דרבא בתראה הוא ולא בעינן שיהו בפרורין כזית כיון דאיכא תוריתא דנהמא לענין המוציא ואפילו נתבשלו לפירוש רש&quot;י והא דמשמע בירושלמי דפרוסות קיימות הן בכזית היינו לפי שכן דרך להיות תוריתא דנהמא בכזית אבל פעמים דאפילו בפחות מכזית איכא תוריתא דנהמא:

''' תוריתא''' דנהמא. נראה דהיינו כשנותני' הפרורין במים ואם המים מתלבנים מחמת הפרורין אזלא ליה תוריתא דנהמא וכן היה רגיל רבינו דוד ממי&quot;ץ ללבן פרורין במים בלילה כדי לאכלן בשחר בלא ברכת המוציא ובלא ברכת המזון שלא לאחר כדי שיתחזק ראשו ויוכל להגיד ההלכה:

''' לחם''' העשוי לכותח פטור מן החלה. והיינו כשעשאו כלמודים ופירש&quot;י עיסה שמיבשים בחמה וקשה דהא אמרינן במסכת חלה (פ&quot;א משנה ה) כל שתחלתו עיסה וסופו סופגנין חייבין בחלה וכל שתחלתו סופגנין וסופו עיסה חייבין נמי בחלה ושתחלתו סופגנין וסופו נמי סופגנין פטור מן החלה ופסק ר&quot;ת אם כן בניבלי&quot;ש ורישולא&quot;ש דתחלתן עיסה מברכין עליהן המוציא וחייבין בחלה אף על פי דסופן סופגנין ומתחלה היה ר&quot;ל ר&quot;ת דדוקא חייבין בחלה דמצות חלה בעודן עיסה דכתיב עריסותיכם והואיל שהיו מתחלה עיסה חייבין בחלה אבל מן המוציא פטורים דעכשיו הם סופגנין ול&quot;נ דהא לעיל קתני נטלן לאכלן מברך עליהן המוציא גבי מנחה אף על פי דעכשיו הם סופגנין שהמנחות מטוגנות בשמן. ורימשיי&quot;ש אף על גב דחייבין בחלה שהיו עיסה מתחלה פטורין מהמוציא ואין מברכין עליהם אלא בורא מיני מזונות דלית להו תוריתא דנהמא ואחר כך ברכת מעין שלש על המחיה ועל הכלכלה ור' יחיאל ז&quot;ל היה&lt;קטע סוף=ת/&gt;
&lt;/div&gt;

==עין משפט ונר מצוה==
{{קטע עם כותרת|עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ו|לז ב}}
[[קטגוריה:בבלי מסכת ברכות]]
{{מפרשים לדף גמרא|ברכות|ו|לז|ב}}</text>
      <sha1>oj2s33u6rpfubcfomxc1k2hjezic36i</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947972</id>
      <parentid>2947971</parentid>
      <timestamp>2025-07-11T10:42:58Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>מאירושולי</username>
        <id>35234</id>
      </contributor>
      <comment>/* תוספות */</comment>
      <origin>2947972</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="25521" sha1="97v6nw8m7gcw8ta4dfzozi8cuat5owp" xml:space="preserve">{{כותרת_ביאור_הלמ|ברכות|לז|ב|לז א|לח א|ביאור=כן}}
&lt;קטע התחלה=ג/&gt;
[דף לז עמוד ב] {{הל&quot;מ-רק-גמרא|ולא מין דגן הוא, או מין דגן ולא עשאו פת, רבן גמליאל אומר: שלש ברכות, וחכמים אומרים: ברכה אחת; כל שאינו לא משבעת המינין ולא מין דגן, כגון פת אורז ודוחן - רבן גמליאל אומר: ברכה אחת מעין שלש, וחכמים אומרים: ולא כלום. במאי אוקימתא - כרבן גמליאל, אימא סיפא דרישא: אם אין הפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליה בורא מיני מזונות, ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין שלש, מני? אי רבן גמליאל - השתא אכותבות ואדייסא אמר רבן גמליאל שלש ברכות, אם אין הפרוסות קיימות מיבעיא? אלא פשיטא - רבנן, אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן? אלא, לעולם רבנן, ותני גבי אורז: ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום. }}
{{הל&quot;מ-רק-ריף|הלכך לגבי אורז כד מבשיל ליה בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות כדתריצנא להא מתניתא תני גבי אורז ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום וקיימא לן דכל ולבסוף ולא כלום מברך בורא נפשות רבות. והני מילי בדאיתיה לאורז בעיניה אבל על ידי תערובות לא דקי&quot;ל בהא כרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכים עליו בורא מיני מזונות דלא איתותב רב ושמואל אלא לענין כל שהוא מחמשת המינין דאיתיה בעיניה אבל כל שיש בו מחמשת המינין דליתיה בעיניה אלא על ידי תערובות לא איתותב הלכך קי&quot;ל כותייהו בהא דליכא מאן דפליג עלייהו ועוד דסוגיין כותייהו ופת דוחן בתחלה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות }}
{{הל&quot;מ-רק-ראש|ומקשה עלה דהך ברייתא ומתרץ לה תני גבי אורז ולבסוף ולא כלום וקי&quot;ל דכל לבסוף ולא כלום מברך עליו בנ&quot;ר וכן פירש&quot;י שאין מברכין עליו מברכת פירות של הארץ אלא בורא נפשות הלכך על אורז אם אפאו ועשה ממנו פת או שבשלו ועשאו כעין דייסא מברכין עליו תחלה בורא מיני מזונות אף על פי שאינו מן ז' המינין כיון שזה נקרא מזון כי הוא משביע וסועד הלב ולאחריו בנ&quot;ר דלא נתקנה ברכת מעין שלש כ&quot;א על שבעת המינין והא דתניא לעיל הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברך עליו כמעשה קדירה אברכה ראשונה קאי שמברכין עליו בורא מיני מזונות ויש ספרים שכתב בהם מלשון ה&quot;ג אבל אורז לא מברכין עליו במ&quot;מ דלא קי&quot;ל כר' יוחנן בן נורי אלא שהכל ולאו מלתא היא דר' יוחנן בן נורי ס&quot;ל אם אפאו מברך עליו המוציא דלחם גמור חשיב ליה אבל רבנן לחם לא חשיב ליה אבל מזון חשיב ליה ורב אלפס ז&quot;ל כתב ופת דוחן מברך עליו בתחלה שהכל משום דמשמע ליה שאין דין האורז והדוחן שוה מדנקט במלתייהו דרבנן הכוסס את האורז ולא נקט דוחן ונ&quot;ל דלאו ראיה היא דלא נקט אורז אלא לאפוקי דר' יוחנן בן נורי להשמיענו דאין לו דין חטין דקתני ברישא וכן משמע ההוא דלעיל הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברכין עליו תחלה וסוף כמעשה קדירה והכי מסתבר דדוחן מזין זיין וסועד את הלב כמו אורזכג הלכך מברכין לפניו במ&quot;מ ולבסוף בנ&quot;ר אבל העושה פת או תבשיל ממיני קטניות ליתא בכלל מזון ומברך עליו שהכל ובנ&quot;ר וחסרונן כלומר בורא נפשות וכל מה שהם חסרים על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי כלומר על כל שאר דברים שברא בעולם שלא היו הנפשות חסרות כל כך אם לא בראם כי אינם אלא להתענג ובירושלמי מסיים בה ברוך אתה ה' חי העולמים ומה שכתב רב אלפס דהא דמברכין על האורז במ&quot;מ הני מילי בדאיתיה לאורז בעין אבל ע&quot;י תערובת לא היינו כשהרוב ממין אחר דבכי האי גוונא בחמשת המינין אפי' רובו ממין אחר מברך עליו בורא מיני מזונות: }}
{{הל&quot;מ-רק-ראש|הכוסס את החטה מברך עליו בפה&quot;א ולא פירש איזו ברכה יברך אחריה ויראה שיברך ב&quot;נ ולא ברכה מעין שלש דלקמן (דף מד א) מפרש ברכה אחת מעין שלש וקאמר דעל חמשת המינין מברך על המחיה ועל הכלכלה ועל פירות העץ ועל פרי העץ שלא מצינו בשום מקום שתקנו ברכה אחת מעין שלש על האדמה ועל פרי האדמה והא דאמר בשמעתין כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת ר&quot;ג אומר שלש ברכות וחכ&quot;א ברכה אחת מעין שלש היינו בשלקינהו ועבדינהו כעין דייסא אבל הכוסס את החטין או שלקינהו ואיתנייהו בעינייהו אינו מברך לאחריו אלא ב&quot;נ ואף על גב דחטה כתיב בקרא כיון דאין אכילתה חשובה כל כך לא חשיבא אכילה לברך עליו מעין ג' מיהו מדכייל בדברי חכמים כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת משמע אפי' אכלו חי דומיא דשבעת המינים דרישא ובמחזור דר&quot;ת ז&quot;ל היה כתוב הכוסס את החטה מברך ברכה אחת מעין ג' על האדמה ועל פרי האדמה והוגה מבחוץ מברכין עליו ב&quot;נ וכן כתב בה&quot;ג בורא נפשות בכוסס את החטה או שלקינהו ואיתנייהו בעינייהו ונכון להחמיר שלא לאכול חטין או שלקות בעינייהו אם לא בתוך הסעודה משום ספק ברכה אחרונה ואמרינן בירושלמי דפירקין דר' ירמיה בעי הדין דאכל סולת מהו מברך בסופה אמר ר' יוסי ולהכי לא אכל סולת ר' ירמיה מיומיה לפי שהיה מסופק בברכה אחרונה שאם היה מסופק בברכה ראשונה יכול לברך שהנ&quot;ב דתנן על כולם אם אמר שהנ&quot;ב יצא אבל ברכה אחרונה אין לו לברך אלא ברכה שנתקנה: }}

{{הל&quot;מ-רק-גמרא|אמר רבא: האי}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|ריהטא דחקלאי דמפשי ביה קמחא - מברך בורא מיני מזונות. מאי טעמא - דסמידא עיקר. דמחוזא דלא מפשי ביה קמחא - מברך עליו שהכל נהיה בדברו. מאי טעמא - דובשא עיקר. והדר אמר רבא: {{שוליים|א}}אידי ואידי בורא מיני מזונות; }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|וריהטא דמחוזא בין דמפשי ביה קימחא ובין דלא מפשי ביה קימחא מברך עליו בורא מיני מזונות }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|כרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינין }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|מברכין }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|מברך }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|עליו בורא מיני מזונות }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|ולבסוף ברכה אחת מעין שלש:}}
אמר רב יוסף: האי חביצא {{הל&quot;מ-ריף-ראש|אי }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|ד}}אית{{הל&quot;מ-רק-גמרא| }}ביה פרורין כזית{{הל&quot;מ-רק-גמרא|- בתחלה }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|מברך }}עליו\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה}} {{הל&quot;מ-רק-ראש|מתחלה }}המוציא לחם {{הל&quot;מ-גמרא-ראש|מן הארץ ולבסוף מברך עליו }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|ו}}שלש ברכות; {{הל&quot;מ-רק-ריף|ואי}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא| }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|ד}}לית ביה פרורין כזית - בתחלה מברך עליו\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה}} בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. {{הל&quot;מ-רק-גמרא|אמר רב יוסף: מנא אמינא לה - דתניא: {{שוליים|ב}}היה עומד ומקריב מנחות בירושלים, אומר: ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה; נטלן לאכלן - מברך המוציא לחם מן הארץ, ותני עלה: {{שוליים|ג}}וכולן פותתן כזית. אמר ליה אביי: אלא מעתה, לתנא דבי רבי ישמעאל דאמר, פורכן עד שמחזירן לסלתן, הכי נמי דלא בעי ברוכי המוציא לחם מן הארץ? וכי תימא הכי נמי, והתניא: לקט מכולן כזית ואכלן, אם חמץ הוא - ענוש כרת, ואם מצה הוא - אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח! הכא במאי עסקינן - בשערסן. אי הכי, אימא סיפא: והוא שאכלן בכדי אכילת פרס, ואי בשערסן - האי שאכלן? שאכלו מיבעי ליה! - הכא במאי עסקינן - בבא מלחם גדול. מאי הוה עלה? אמר }}{{הל&quot;מ-ריף-ראש|ו}}רב ששת {{הל&quot;מ-ריף-ראש|אמר}}: {{הל&quot;מ-רק-גמרא|האי {{שוליים|ד}}חביצא, אף על גב דלית ביה }}{{הל&quot;מ-ריף-ראש|אפילו }}פרורין {{הל&quot;מ-ריף-ראש|שאין בהן }}כזית {{הל&quot;מ-רק-גמרא|- מברך}}{{הל&quot;מ-רק-ריף| מברכין}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא| }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|עליו}}\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה}} {{הל&quot;מ-גמרא-ריף|המוציא }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|לחם מן הארץ. }}אמר רבא: {{שוליים|ה}}והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. {{הל&quot;מ-רק-ריף|וכן הלכתא:}}
{{הל&quot;מ-רק-ראש|חביצא פירש&quot;י שמבשלין לחם בתוך האילפס וקשה לפירושו א&quot;כ מה מייתי רב יוסף ראיה מפרורי מנחה שלא נתבשלו וי&quot;ל כיון שנטגנה בשמן חשוב הוא כנתבשל מיהו קשה מאי מייתי עלה מליקט מכולם כזית דאיירי בה' מינין דהתם לא איירי לא במבושל ולא במטוגן ועוד קשה לפירש&quot;י דלרב ששת תיקשי ליה מברייתא דלעיל אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך עליהם בורא מ&quot;מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ומפרש בירושלמי פרוסות קיימות בכזית אין פרוסות קיימות בפחות מכזית ופר&quot;ת חביצה הם פירורי לחם שנדבקין יחד ע&quot;י חלב ודבש ובערוך פי' שהם פירורי לחם הנדבקים זה בזה ע&quot;י מרק וכל דבר הנדבק יחד קרוי חביצא כעין חביצא דתמרי וג' חילוקים יש בהן היכא שנתבשלו אם יש בהן כזית מברך עליהם המוציא ושלש ברכות ואם אין בהן כזית אף על גב דמחזי דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא אין מברך עליו אלא בורא מ&quot;מ דכיון שהוא מבושל אינו חשוב תואר לחם ואם אינו מבושל אלא שהוא מחובר ע&quot;י דבש או מרק אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא אף על פי שאין בו תואר לחם ואם אין בפרוסות כזית אם יש בו תואר לחם מברך עליו המוציא ואם אין בו תואר לחם מברך עליו בורא מ&quot;מ והיכא שאינו לא מבושל ולא מחובר אלא שהוא מפורר דק דק אף על פי שאין בהן כזית ואין בהן תואר לחם מברך עליו המוציא ושלש ברכות דכיון שהוא פת בפני עצמו אינו יוצא לעולם מתורת פת בשם הר' יונה ז&quot;ל וכן נראה מתוך ההלכה ולא כדברי רבינו חננאל ז&quot;ל שאמר דהא דאמרינן (דף לט) פת הצנומה בקערה מברך עליה המוציא דאיירי בדאיכא עליה תוריתא דנהמא שאין אנו צריכין לזה אלא כיון דאין דבר אחר מעורב עמו אינו יוצא מתורת לחם ומברכין עליו המוציא: }}
{{הל&quot;מ-רק-ריף|אמר אביי טריתא פטורה מן החלה מאי טריתא איכא דאמרי מרתח גביל ואיכא דאמרי נהמא דהנדקא ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח דתני ר' חייא לחם העשוי לכותח פטור מן החלה ואם עשאה כעבין חייבת כלמודים פטורה והא טריתא דארעא מברכינן עלה בורא מיני מזונות ואם קבע סעודתיה עילוה מברך עלה המוציא ושלש ברכות מר זוטרא קבע עלה ובריך עלה המוציא ושלש ברכות אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בה י&quot;ח בפסח מ&quot;ט לחם עוני קרינא ביה}} 
{{שוליים|ו}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|טרוקנין חייבין בחלה. }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|וכי אתא רבין אמר רבי יוחנן: טרוקנין }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|פטורין מן החלה}} {{הל&quot;מ-רק-ראש|חייבים בחלה}}} {{הל&quot;מ-רק-ראש|ה&quot;ג ולא גרסינן פטורין והכי איתא בירושלמי רבי יוחנן אמר טרוקנין  חייבין בחלה ואומר עליהם המוציא ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח אף על גב דבלילתו רכה וגובלא בעלמא הוי מכל מקום הוי כמו תחלתו סופגנים וסופו עיסה שחייב בחלה אבל דבר שתחלתו סופגנין וסופו סופגנין כגון שבלילתו רכה ונטגן בשמן פטור מן החלה ואין מברכין עליו המוציא }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|מאי טרוקנין? אמר אביי: כובא דארעא. ו}}אמר אביי: {{שוליים|ז}}טריתא פטורה מן החלה. {{הל&quot;מ-רק-ראש|ולא דמי לטרוקנין דאף על פי שבלילתה רכה אופין אותה בגומא שבכירה כמו שפירש&quot;י דנעשה לחם אבל מירתח גביל שופכין אותו על הכירה ומתפשט ואין תורת לחם עליו}}
מאי טריתא? איכא דאמרי: {{הל&quot;מ-רק-גמרא|גביל }}מרתח {{הל&quot;מ-ריף-ראש|גביל}}, ואיכא דאמרי: {{שוליים|ח}}נהמא דהנדקא; ואיכא דאמרי: {{שוליים|ט}}לחם העשוי לכותח. {{הל&quot;מ-רק-ריף|ד}}תני רבי חייא: לחם העשוי לכותח פטור מן החלה. {{הל&quot;מ-רק-גמרא|והא תניא: חייב בחלה! התם כדקתני טעמא, רבי יהודה אומר: }}{{שוליים|י}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|מעשיה מוכיחין עליה, }}{{הל&quot;מ-ריף-ראש|ואם }}עשאן\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה }}
&lt;קטע סוף=ג/&gt;
&lt;/div&gt;

&lt;div class='gmara_rashi'&gt;
==רש&quot;י==
&lt;קטע התחלה=ר/&gt;

'''ולא מין דגן''' -  שבמין דגן יש חילוק שאם עשאו פת הכל מודים שצריך לאחריו ג' ברכות:

'''או''' -  אף אם מין דגן הוא אלא שלא עשאו פת בשתים אלו נחלקו ר&quot;ג וחכמים:

'''במאי אוקימתא''' -  לההוא דלעיל דקתני ולבסוף ברכה אחת מעין שלש:

'''כר&quot;ג אימא סיפא דרישא''' -  דההיא מתני' דמתני גבי הכוסס את החטה דההיא רישא דידה וקתני סיפא אין הפרוסות קיימות כו':

'''השתא''' -  אפילו אדייסא אמר ר&quot;ג במתניתין בתרייתא או מין דגן ולא עשאו פת מברך אחריו ג' ברכות:

'''אין הפרוסות קיימות''' -  שבתחלתו פת ממש היה:

'''מיבעיא''' -  וכשנמוח מי גרע מדייסא:

'''אלא לאו רבנן היא''' -  דאמרי גבי דייסא ברכה אחת והאי נמי משנמוח לאו פת הוא והוי כדייסא:

'''והלכתא''' -  לא גרסינן:

'''ריהטא''' -  הוא חביץ קדרה:

'''דחקלאי''' -  בני כפר:

'''דמפשי ביה קמחא''' -  שמרבים בו קמח:

'''דמחוזא''' -  בני כרך:

'''חביצא''' -  כעין שלניי&quot;קוק {{קטן|(שלקי&quot;ק: תבשיל המתבשל בתוך סיר ובו פירורי לחם ועוד)}}  שמפררין בתוך האלפס לחם:

'''מנא אמינא לה''' -  דאפרורין כזית מברכין המוציא:

'''היה''' -  ישראל עומד:

'''ומקריב מנחות''' -  ונתנה לכהן להקריבה:

'''אומר ברוך שהחיינו''' -  אם לא הביא מנחות זה ימים רבים:

'''נטלן לאכלן''' -  הכהן:

'''ותני עלה''' -  כלומר ותנן על המנחות מנחת מחבת ומנחת מרחשת הקריבות כשהן אפויות:

'''וכולן פותתן''' -  כלומר בוצען קודם קמיצה ועושה אותן פתיתין כזיתים כדכתיב פתות אותה פתים ([[ויקרא  ב]]) אלמא פתיתין כזיתים מברך עליהן המוציא:

'''פורכן''' -  למנחות האפויות על המחבת ועל המרחשת קודם קמיצה עד שמחזירן לסלתן:

'''הכי נמי''' -  דפליג אהא דקתני מברך המוציא:

'''והתניא לקט מכולן''' -  פתיתי המנחות:

'''כזית כו'''' -  ומדקאמר יוצא בו ידי חובתו בפסח משום אכילת מצה דמצות עשה היא דכתיב בערב תאכלו מצות והתם לחם בעינן דכתיב בה לחם עוני אלמא לחם הוי ומברך המוציא והא מתניתין על כרחך רבי ישמעאל היא דהא קתני לקט מכולן כזית אלמא בפתיתין פחותין מכזית קאי:

'''בשערסן''' -  כשחזר וגבלן יחד וחזר ואפאן ערסן לשון עריסותיכם:

'''והוא שאכלן בכדי אכילת פרס''' -  שלא ישהה משהתחיל לאכול שיעור כזית עד שגמר אכילת השיעור יותר מכדי אכילת חצי ככר של שמנה ביצים דהוי חציו ארבעה ביצים שזהו צירוף שיעור אכילה ואם שהה יותר אין האכילה מצטרפת והוה ליה כאוכל חצי זית היום וחצי זית למחר ואין בו חיוב כרת אם חמץ הוא:

'''ואי בשערסן והוא שאכלו''' -  לשון יחיד מיבעי ליה:

'''הב&quot;ע''' -  ובשלא ערסן היא וכדקאמרת והא דקתני דחשיב למיהוי לחם בבא מלחם גדול ונשאר מן הלחם שלא נפרס כולו אבל אם נפרס כולו לא חשיבי פתיתין הפחותי' מכזית ולא מברכינן המוציא ואין יוצא בהן ידי חובת מצה בפסח:

'''תוריתא דנהמ'''' -  תואר מראית הלחם:

'''כובא דארעא''' -  עושה מקום חלל בכירה ונותן בתוכו מים וקמח כמו שעושין באלפס:

'''גביל מרתח''' -  נותנים קמח ומים בכלי ובוחשין בכף ושופכי' על הכירה כשהיא נסקת:

'''נהמא דהנדקא''' -  בצק שאופין בשפוד ומושחים אותו תמיד בשמן או במי ביצים ושמן:

'''לחם העשוי לכותח''' -  אין אופין אותו בתנור אלא בחמה:&lt;קטע סוף=ר/&gt;
&lt;/div&gt;

&lt;div class='gmara_tosfot'&gt;
==תוספות==
&lt;קטע התחלה=ת/&gt;
[[File:תוס ברכות לז ב חביצא דאית ביה פרורין.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_ב_חביצא דאית ביה פרורין]]
'''חביצא''' דאית ביה פרורין. פרש&quot;י כמו שלנייקו&quot;ק {{הל&quot;מ-רק-ריף|יש אומרים תבשיל שנתנו בו חתיכות לחם ויש אומרי שטיגנו חתיכות לחם עם דבש וכדומה}} וא&quot;ת והתניא לעיל בזמן שהפרוסות וכו' אין הפרוסות קיימות לא יברך עליהן המוציא אע&quot;ג דאית ביה כזית וי&quot;ל דרב יוסף מפרש ליה הפרוסות קיימות היינו בכזית ואין הפרוסות קיימות בשאין בהן כזית וכן מפרש נמי בירושלמי וא&quot;ת ואיך מדמה רב יוסף פרורי מנחות לפרורי חביצא וי&quot;ל כיון שנטגנין בשמן כנתבשלו דמי ומיהו קשה דלקט מכולן כזית דקאי אחמשת המינין ולא אמנחות כמו שאפרש והתם נמי לא מיירי בשנתבשלו ומאי מדמה לחביצא שהוא מבושל לכך נ&quot;ל חביצא היינו פרורין הנדבקים יחד על ידי מרק או על ידי חלב כמו חביצא דתמרי שהן נדבקין:
[[File:תוס ברכות לז ב היה עומד ומקריב מנחות.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_ב_היה עומד ומקריב מנחות]]
''' היה''' עומד ומקריב מנחות. פרש&quot;י בעל הבית המתנדב מנחה ודוחק גדול הוא דהיה עומד ומקריב משמע בכהן המקריב וכן לישנא נטלן לאכלן משמע דאכהן קאי ונראה בכהן העומד להקריב ראשון במשמרתו וכ&quot;ד משמרות היו וכל שבת מתחדשת משמרה אחרת אם כן כל משמרה אינה משמרת אלא ב' פעמים בשנה וכיון שיש להם זמן קבוע מברכינן שהחיינו ולא כפירש&quot;י דמנחות דמיירי בכהן שלא הקריב מעולם:

''' לקט''' מכולן. פירש&quot;י דקאי אמנחות ולא נהירא דא&quot;כ היכי קאמר דאם חמץ הוא וכו' והא אמרינן {{הפניה-גמ|מסכת=כן|מנחות|נב|ב}} כל המנחות באות מצה ונראה דקאי אחמשת מינין וה&quot;ק לקט מכל מיני לחמים כזית כו':

''' אמר''' רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. וכן קיימא לן דרבא בתראה הוא ולא בעינן שיהו בפרורין כזית כיון דאיכא תוריתא דנהמא לענין המוציא ואפילו נתבשלו לפירוש רש&quot;י והא דמשמע בירושלמי דפרוסות קיימות הן בכזית היינו לפי שכן דרך להיות תוריתא דנהמא בכזית אבל פעמים דאפילו בפחות מכזית איכא תוריתא דנהמא:

''' תוריתא''' דנהמא. נראה דהיינו כשנותני' הפרורין במים ואם המים מתלבנים מחמת הפרורין אזלא ליה תוריתא דנהמא וכן היה רגיל רבינו דוד ממי&quot;ץ ללבן פרורין במים בלילה כדי לאכלן בשחר בלא ברכת המוציא ובלא ברכת המזון שלא לאחר כדי שיתחזק ראשו ויוכל להגיד ההלכה:

''' לחם''' העשוי לכותח פטור מן החלה. והיינו כשעשאו כלמודים ופירש&quot;י עיסה שמיבשים בחמה וקשה דהא אמרינן במסכת חלה (פ&quot;א משנה ה) כל שתחלתו עיסה וסופו סופגנין חייבין בחלה וכל שתחלתו סופגנין וסופו עיסה חייבין נמי בחלה ושתחלתו סופגנין וסופו נמי סופגנין פטור מן החלה ופסק ר&quot;ת אם כן בניבלי&quot;ש ורישולא&quot;ש דתחלתן עיסה מברכין עליהן המוציא וחייבין בחלה אף על פי דסופן סופגנין ומתחלה היה ר&quot;ל ר&quot;ת דדוקא חייבין בחלה דמצות חלה בעודן עיסה דכתיב עריסותיכם והואיל שהיו מתחלה עיסה חייבין בחלה אבל מן המוציא פטורים דעכשיו הם סופגנין ול&quot;נ דהא לעיל קתני נטלן לאכלן מברך עליהן המוציא גבי מנחה אף על פי דעכשיו הם סופגנין שהמנחות מטוגנות בשמן. ורימשיי&quot;ש אף על גב דחייבין בחלה שהיו עיסה מתחלה פטורין מהמוציא ואין מברכין עליהם אלא בורא מיני מזונות דלית להו תוריתא דנהמא ואחר כך ברכת מעין שלש על המחיה ועל הכלכלה ור' יחיאל ז&quot;ל היה&lt;קטע סוף=ת/&gt;
&lt;/div&gt;

==עין משפט ונר מצוה==
{{קטע עם כותרת|עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ו|לז ב}}
[[קטגוריה:בבלי מסכת ברכות]]
{{מפרשים לדף גמרא|ברכות|ו|לז|ב}}</text>
      <sha1>97v6nw8m7gcw8ta4dfzozi8cuat5owp</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947973</id>
      <parentid>2947972</parentid>
      <timestamp>2025-07-11T11:11:01Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>מאירושולי</username>
        <id>35234</id>
      </contributor>
      <comment>/* תוספות */</comment>
      <origin>2947973</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="25627" sha1="no1jsbszfdbe2yznw3rtamldqxacj1z" xml:space="preserve">{{כותרת_ביאור_הלמ|ברכות|לז|ב|לז א|לח א|ביאור=כן}}
&lt;קטע התחלה=ג/&gt;
[דף לז עמוד ב] {{הל&quot;מ-רק-גמרא|ולא מין דגן הוא, או מין דגן ולא עשאו פת, רבן גמליאל אומר: שלש ברכות, וחכמים אומרים: ברכה אחת; כל שאינו לא משבעת המינין ולא מין דגן, כגון פת אורז ודוחן - רבן גמליאל אומר: ברכה אחת מעין שלש, וחכמים אומרים: ולא כלום. במאי אוקימתא - כרבן גמליאל, אימא סיפא דרישא: אם אין הפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליה בורא מיני מזונות, ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין שלש, מני? אי רבן גמליאל - השתא אכותבות ואדייסא אמר רבן גמליאל שלש ברכות, אם אין הפרוסות קיימות מיבעיא? אלא פשיטא - רבנן, אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן? אלא, לעולם רבנן, ותני גבי אורז: ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום. }}
{{הל&quot;מ-רק-ריף|הלכך לגבי אורז כד מבשיל ליה בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות כדתריצנא להא מתניתא תני גבי אורז ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום וקיימא לן דכל ולבסוף ולא כלום מברך בורא נפשות רבות. והני מילי בדאיתיה לאורז בעיניה אבל על ידי תערובות לא דקי&quot;ל בהא כרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכים עליו בורא מיני מזונות דלא איתותב רב ושמואל אלא לענין כל שהוא מחמשת המינין דאיתיה בעיניה אבל כל שיש בו מחמשת המינין דליתיה בעיניה אלא על ידי תערובות לא איתותב הלכך קי&quot;ל כותייהו בהא דליכא מאן דפליג עלייהו ועוד דסוגיין כותייהו ופת דוחן בתחלה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות }}
{{הל&quot;מ-רק-ראש|ומקשה עלה דהך ברייתא ומתרץ לה תני גבי אורז ולבסוף ולא כלום וקי&quot;ל דכל לבסוף ולא כלום מברך עליו בנ&quot;ר וכן פירש&quot;י שאין מברכין עליו מברכת פירות של הארץ אלא בורא נפשות הלכך על אורז אם אפאו ועשה ממנו פת או שבשלו ועשאו כעין דייסא מברכין עליו תחלה בורא מיני מזונות אף על פי שאינו מן ז' המינין כיון שזה נקרא מזון כי הוא משביע וסועד הלב ולאחריו בנ&quot;ר דלא נתקנה ברכת מעין שלש כ&quot;א על שבעת המינין והא דתניא לעיל הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברך עליו כמעשה קדירה אברכה ראשונה קאי שמברכין עליו בורא מיני מזונות ויש ספרים שכתב בהם מלשון ה&quot;ג אבל אורז לא מברכין עליו במ&quot;מ דלא קי&quot;ל כר' יוחנן בן נורי אלא שהכל ולאו מלתא היא דר' יוחנן בן נורי ס&quot;ל אם אפאו מברך עליו המוציא דלחם גמור חשיב ליה אבל רבנן לחם לא חשיב ליה אבל מזון חשיב ליה ורב אלפס ז&quot;ל כתב ופת דוחן מברך עליו בתחלה שהכל משום דמשמע ליה שאין דין האורז והדוחן שוה מדנקט במלתייהו דרבנן הכוסס את האורז ולא נקט דוחן ונ&quot;ל דלאו ראיה היא דלא נקט אורז אלא לאפוקי דר' יוחנן בן נורי להשמיענו דאין לו דין חטין דקתני ברישא וכן משמע ההוא דלעיל הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברכין עליו תחלה וסוף כמעשה קדירה והכי מסתבר דדוחן מזין זיין וסועד את הלב כמו אורזכג הלכך מברכין לפניו במ&quot;מ ולבסוף בנ&quot;ר אבל העושה פת או תבשיל ממיני קטניות ליתא בכלל מזון ומברך עליו שהכל ובנ&quot;ר וחסרונן כלומר בורא נפשות וכל מה שהם חסרים על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי כלומר על כל שאר דברים שברא בעולם שלא היו הנפשות חסרות כל כך אם לא בראם כי אינם אלא להתענג ובירושלמי מסיים בה ברוך אתה ה' חי העולמים ומה שכתב רב אלפס דהא דמברכין על האורז במ&quot;מ הני מילי בדאיתיה לאורז בעין אבל ע&quot;י תערובת לא היינו כשהרוב ממין אחר דבכי האי גוונא בחמשת המינין אפי' רובו ממין אחר מברך עליו בורא מיני מזונות: }}
{{הל&quot;מ-רק-ראש|הכוסס את החטה מברך עליו בפה&quot;א ולא פירש איזו ברכה יברך אחריה ויראה שיברך ב&quot;נ ולא ברכה מעין שלש דלקמן (דף מד א) מפרש ברכה אחת מעין שלש וקאמר דעל חמשת המינין מברך על המחיה ועל הכלכלה ועל פירות העץ ועל פרי העץ שלא מצינו בשום מקום שתקנו ברכה אחת מעין שלש על האדמה ועל פרי האדמה והא דאמר בשמעתין כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת ר&quot;ג אומר שלש ברכות וחכ&quot;א ברכה אחת מעין שלש היינו בשלקינהו ועבדינהו כעין דייסא אבל הכוסס את החטין או שלקינהו ואיתנייהו בעינייהו אינו מברך לאחריו אלא ב&quot;נ ואף על גב דחטה כתיב בקרא כיון דאין אכילתה חשובה כל כך לא חשיבא אכילה לברך עליו מעין ג' מיהו מדכייל בדברי חכמים כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת משמע אפי' אכלו חי דומיא דשבעת המינים דרישא ובמחזור דר&quot;ת ז&quot;ל היה כתוב הכוסס את החטה מברך ברכה אחת מעין ג' על האדמה ועל פרי האדמה והוגה מבחוץ מברכין עליו ב&quot;נ וכן כתב בה&quot;ג בורא נפשות בכוסס את החטה או שלקינהו ואיתנייהו בעינייהו ונכון להחמיר שלא לאכול חטין או שלקות בעינייהו אם לא בתוך הסעודה משום ספק ברכה אחרונה ואמרינן בירושלמי דפירקין דר' ירמיה בעי הדין דאכל סולת מהו מברך בסופה אמר ר' יוסי ולהכי לא אכל סולת ר' ירמיה מיומיה לפי שהיה מסופק בברכה אחרונה שאם היה מסופק בברכה ראשונה יכול לברך שהנ&quot;ב דתנן על כולם אם אמר שהנ&quot;ב יצא אבל ברכה אחרונה אין לו לברך אלא ברכה שנתקנה: }}

{{הל&quot;מ-רק-גמרא|אמר רבא: האי}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|ריהטא דחקלאי דמפשי ביה קמחא - מברך בורא מיני מזונות. מאי טעמא - דסמידא עיקר. דמחוזא דלא מפשי ביה קמחא - מברך עליו שהכל נהיה בדברו. מאי טעמא - דובשא עיקר. והדר אמר רבא: {{שוליים|א}}אידי ואידי בורא מיני מזונות; }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|וריהטא דמחוזא בין דמפשי ביה קימחא ובין דלא מפשי ביה קימחא מברך עליו בורא מיני מזונות }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|כרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינין }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|מברכין }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|מברך }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|עליו בורא מיני מזונות }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|ולבסוף ברכה אחת מעין שלש:}}
אמר רב יוסף: האי חביצא {{הל&quot;מ-ריף-ראש|אי }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|ד}}אית{{הל&quot;מ-רק-גמרא| }}ביה פרורין כזית{{הל&quot;מ-רק-גמרא|- בתחלה }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|מברך }}עליו\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה}} {{הל&quot;מ-רק-ראש|מתחלה }}המוציא לחם {{הל&quot;מ-גמרא-ראש|מן הארץ ולבסוף מברך עליו }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|ו}}שלש ברכות; {{הל&quot;מ-רק-ריף|ואי}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא| }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|ד}}לית ביה פרורין כזית - בתחלה מברך עליו\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה}} בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. {{הל&quot;מ-רק-גמרא|אמר רב יוסף: מנא אמינא לה - דתניא: {{שוליים|ב}}היה עומד ומקריב מנחות בירושלים, אומר: ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה; נטלן לאכלן - מברך המוציא לחם מן הארץ, ותני עלה: {{שוליים|ג}}וכולן פותתן כזית. אמר ליה אביי: אלא מעתה, לתנא דבי רבי ישמעאל דאמר, פורכן עד שמחזירן לסלתן, הכי נמי דלא בעי ברוכי המוציא לחם מן הארץ? וכי תימא הכי נמי, והתניא: לקט מכולן כזית ואכלן, אם חמץ הוא - ענוש כרת, ואם מצה הוא - אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח! הכא במאי עסקינן - בשערסן. אי הכי, אימא סיפא: והוא שאכלן בכדי אכילת פרס, ואי בשערסן - האי שאכלן? שאכלו מיבעי ליה! - הכא במאי עסקינן - בבא מלחם גדול. מאי הוה עלה? אמר }}{{הל&quot;מ-ריף-ראש|ו}}רב ששת {{הל&quot;מ-ריף-ראש|אמר}}: {{הל&quot;מ-רק-גמרא|האי {{שוליים|ד}}חביצא, אף על גב דלית ביה }}{{הל&quot;מ-ריף-ראש|אפילו }}פרורין {{הל&quot;מ-ריף-ראש|שאין בהן }}כזית {{הל&quot;מ-רק-גמרא|- מברך}}{{הל&quot;מ-רק-ריף| מברכין}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא| }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|עליו}}\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה}} {{הל&quot;מ-גמרא-ריף|המוציא }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|לחם מן הארץ. }}אמר רבא: {{שוליים|ה}}והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. {{הל&quot;מ-רק-ריף|וכן הלכתא:}}
{{הל&quot;מ-רק-ראש|חביצא פירש&quot;י שמבשלין לחם בתוך האילפס וקשה לפירושו א&quot;כ מה מייתי רב יוסף ראיה מפרורי מנחה שלא נתבשלו וי&quot;ל כיון שנטגנה בשמן חשוב הוא כנתבשל מיהו קשה מאי מייתי עלה מליקט מכולם כזית דאיירי בה' מינין דהתם לא איירי לא במבושל ולא במטוגן ועוד קשה לפירש&quot;י דלרב ששת תיקשי ליה מברייתא דלעיל אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך עליהם בורא מ&quot;מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ומפרש בירושלמי פרוסות קיימות בכזית אין פרוסות קיימות בפחות מכזית ופר&quot;ת חביצה הם פירורי לחם שנדבקין יחד ע&quot;י חלב ודבש ובערוך פי' שהם פירורי לחם הנדבקים זה בזה ע&quot;י מרק וכל דבר הנדבק יחד קרוי חביצא כעין חביצא דתמרי וג' חילוקים יש בהן היכא שנתבשלו אם יש בהן כזית מברך עליהם המוציא ושלש ברכות ואם אין בהן כזית אף על גב דמחזי דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא אין מברך עליו אלא בורא מ&quot;מ דכיון שהוא מבושל אינו חשוב תואר לחם ואם אינו מבושל אלא שהוא מחובר ע&quot;י דבש או מרק אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא אף על פי שאין בו תואר לחם ואם אין בפרוסות כזית אם יש בו תואר לחם מברך עליו המוציא ואם אין בו תואר לחם מברך עליו בורא מ&quot;מ והיכא שאינו לא מבושל ולא מחובר אלא שהוא מפורר דק דק אף על פי שאין בהן כזית ואין בהן תואר לחם מברך עליו המוציא ושלש ברכות דכיון שהוא פת בפני עצמו אינו יוצא לעולם מתורת פת בשם הר' יונה ז&quot;ל וכן נראה מתוך ההלכה ולא כדברי רבינו חננאל ז&quot;ל שאמר דהא דאמרינן (דף לט) פת הצנומה בקערה מברך עליה המוציא דאיירי בדאיכא עליה תוריתא דנהמא שאין אנו צריכין לזה אלא כיון דאין דבר אחר מעורב עמו אינו יוצא מתורת לחם ומברכין עליו המוציא: }}
{{הל&quot;מ-רק-ריף|אמר אביי טריתא פטורה מן החלה מאי טריתא איכא דאמרי מרתח גביל ואיכא דאמרי נהמא דהנדקא ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח דתני ר' חייא לחם העשוי לכותח פטור מן החלה ואם עשאה כעבין חייבת כלמודים פטורה והא טריתא דארעא מברכינן עלה בורא מיני מזונות ואם קבע סעודתיה עילוה מברך עלה המוציא ושלש ברכות מר זוטרא קבע עלה ובריך עלה המוציא ושלש ברכות אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בה י&quot;ח בפסח מ&quot;ט לחם עוני קרינא ביה}} 
{{שוליים|ו}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|טרוקנין חייבין בחלה. }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|וכי אתא רבין אמר רבי יוחנן: טרוקנין }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|פטורין מן החלה}} {{הל&quot;מ-רק-ראש|חייבים בחלה}}} {{הל&quot;מ-רק-ראש|ה&quot;ג ולא גרסינן פטורין והכי איתא בירושלמי רבי יוחנן אמר טרוקנין  חייבין בחלה ואומר עליהם המוציא ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח אף על גב דבלילתו רכה וגובלא בעלמא הוי מכל מקום הוי כמו תחלתו סופגנים וסופו עיסה שחייב בחלה אבל דבר שתחלתו סופגנין וסופו סופגנין כגון שבלילתו רכה ונטגן בשמן פטור מן החלה ואין מברכין עליו המוציא }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|מאי טרוקנין? אמר אביי: כובא דארעא. ו}}אמר אביי: {{שוליים|ז}}טריתא פטורה מן החלה. {{הל&quot;מ-רק-ראש|ולא דמי לטרוקנין דאף על פי שבלילתה רכה אופין אותה בגומא שבכירה כמו שפירש&quot;י דנעשה לחם אבל מירתח גביל שופכין אותו על הכירה ומתפשט ואין תורת לחם עליו}}
מאי טריתא? איכא דאמרי: {{הל&quot;מ-רק-גמרא|גביל }}מרתח {{הל&quot;מ-ריף-ראש|גביל}}, ואיכא דאמרי: {{שוליים|ח}}נהמא דהנדקא; ואיכא דאמרי: {{שוליים|ט}}לחם העשוי לכותח. {{הל&quot;מ-רק-ריף|ד}}תני רבי חייא: לחם העשוי לכותח פטור מן החלה. {{הל&quot;מ-רק-גמרא|והא תניא: חייב בחלה! התם כדקתני טעמא, רבי יהודה אומר: }}{{שוליים|י}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|מעשיה מוכיחין עליה, }}{{הל&quot;מ-ריף-ראש|ואם }}עשאן\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה }}
&lt;קטע סוף=ג/&gt;
&lt;/div&gt;

&lt;div class='gmara_rashi'&gt;
==רש&quot;י==
&lt;קטע התחלה=ר/&gt;

'''ולא מין דגן''' -  שבמין דגן יש חילוק שאם עשאו פת הכל מודים שצריך לאחריו ג' ברכות:

'''או''' -  אף אם מין דגן הוא אלא שלא עשאו פת בשתים אלו נחלקו ר&quot;ג וחכמים:

'''במאי אוקימתא''' -  לההוא דלעיל דקתני ולבסוף ברכה אחת מעין שלש:

'''כר&quot;ג אימא סיפא דרישא''' -  דההיא מתני' דמתני גבי הכוסס את החטה דההיא רישא דידה וקתני סיפא אין הפרוסות קיימות כו':

'''השתא''' -  אפילו אדייסא אמר ר&quot;ג במתניתין בתרייתא או מין דגן ולא עשאו פת מברך אחריו ג' ברכות:

'''אין הפרוסות קיימות''' -  שבתחלתו פת ממש היה:

'''מיבעיא''' -  וכשנמוח מי גרע מדייסא:

'''אלא לאו רבנן היא''' -  דאמרי גבי דייסא ברכה אחת והאי נמי משנמוח לאו פת הוא והוי כדייסא:

'''והלכתא''' -  לא גרסינן:

'''ריהטא''' -  הוא חביץ קדרה:

'''דחקלאי''' -  בני כפר:

'''דמפשי ביה קמחא''' -  שמרבים בו קמח:

'''דמחוזא''' -  בני כרך:

'''חביצא''' -  כעין שלניי&quot;קוק {{קטן|(שלקי&quot;ק: תבשיל המתבשל בתוך סיר ובו פירורי לחם ועוד)}}  שמפררין בתוך האלפס לחם:

'''מנא אמינא לה''' -  דאפרורין כזית מברכין המוציא:

'''היה''' -  ישראל עומד:

'''ומקריב מנחות''' -  ונתנה לכהן להקריבה:

'''אומר ברוך שהחיינו''' -  אם לא הביא מנחות זה ימים רבים:

'''נטלן לאכלן''' -  הכהן:

'''ותני עלה''' -  כלומר ותנן על המנחות מנחת מחבת ומנחת מרחשת הקריבות כשהן אפויות:

'''וכולן פותתן''' -  כלומר בוצען קודם קמיצה ועושה אותן פתיתין כזיתים כדכתיב פתות אותה פתים ([[ויקרא  ב]]) אלמא פתיתין כזיתים מברך עליהן המוציא:

'''פורכן''' -  למנחות האפויות על המחבת ועל המרחשת קודם קמיצה עד שמחזירן לסלתן:

'''הכי נמי''' -  דפליג אהא דקתני מברך המוציא:

'''והתניא לקט מכולן''' -  פתיתי המנחות:

'''כזית כו'''' -  ומדקאמר יוצא בו ידי חובתו בפסח משום אכילת מצה דמצות עשה היא דכתיב בערב תאכלו מצות והתם לחם בעינן דכתיב בה לחם עוני אלמא לחם הוי ומברך המוציא והא מתניתין על כרחך רבי ישמעאל היא דהא קתני לקט מכולן כזית אלמא בפתיתין פחותין מכזית קאי:

'''בשערסן''' -  כשחזר וגבלן יחד וחזר ואפאן ערסן לשון עריסותיכם:

'''והוא שאכלן בכדי אכילת פרס''' -  שלא ישהה משהתחיל לאכול שיעור כזית עד שגמר אכילת השיעור יותר מכדי אכילת חצי ככר של שמנה ביצים דהוי חציו ארבעה ביצים שזהו צירוף שיעור אכילה ואם שהה יותר אין האכילה מצטרפת והוה ליה כאוכל חצי זית היום וחצי זית למחר ואין בו חיוב כרת אם חמץ הוא:

'''ואי בשערסן והוא שאכלו''' -  לשון יחיד מיבעי ליה:

'''הב&quot;ע''' -  ובשלא ערסן היא וכדקאמרת והא דקתני דחשיב למיהוי לחם בבא מלחם גדול ונשאר מן הלחם שלא נפרס כולו אבל אם נפרס כולו לא חשיבי פתיתין הפחותי' מכזית ולא מברכינן המוציא ואין יוצא בהן ידי חובת מצה בפסח:

'''תוריתא דנהמ'''' -  תואר מראית הלחם:

'''כובא דארעא''' -  עושה מקום חלל בכירה ונותן בתוכו מים וקמח כמו שעושין באלפס:

'''גביל מרתח''' -  נותנים קמח ומים בכלי ובוחשין בכף ושופכי' על הכירה כשהיא נסקת:

'''נהמא דהנדקא''' -  בצק שאופין בשפוד ומושחים אותו תמיד בשמן או במי ביצים ושמן:

'''לחם העשוי לכותח''' -  אין אופין אותו בתנור אלא בחמה:&lt;קטע סוף=ר/&gt;
&lt;/div&gt;

&lt;div class='gmara_tosfot'&gt;
==תוספות==
&lt;קטע התחלה=ת/&gt;
[[File:תוס ברכות לז ב חביצא דאית ביה פרורין.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_ב_חביצא דאית ביה פרורין]]
'''חביצא''' דאית ביה פרורין. פרש&quot;י כמו שלנייקו&quot;ק {{הל&quot;מ-רק-ריף|יש אומרים תבשיל שנתנו בו חתיכות לחם ויש אומרי שטיגנו חתיכות לחם עם דבש וכדומה}} וא&quot;ת והתניא לעיל בזמן שהפרוסות וכו' אין הפרוסות קיימות לא יברך עליהן המוציא אע&quot;ג דאית ביה כזית וי&quot;ל דרב יוסף מפרש ליה הפרוסות קיימות היינו בכזית ואין הפרוסות קיימות בשאין בהן כזית וכן מפרש נמי בירושלמי וא&quot;ת ואיך מדמה רב יוסף פרורי מנחות לפרורי חביצא וי&quot;ל כיון שנטגנין בשמן כנתבשלו דמי ומיהו קשה דלקט מכולן כזית דקאי אחמשת המינין ולא אמנחות כמו שאפרש והתם נמי לא מיירי בשנתבשלו ומאי מדמה לחביצא שהוא מבושל לכך נ&quot;ל חביצא היינו פרורין הנדבקים יחד על ידי מרק או על ידי חלב כמו חביצא דתמרי שהן נדבקין:
[[File:תוס ברכות לז ב היה עומד ומקריב מנחות.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_ב_היה עומד ומקריב מנחות]]
''' היה''' עומד ומקריב מנחות. פרש&quot;י בעל הבית המתנדב מנחה ודוחק גדול הוא דהיה עומד ומקריב משמע בכהן המקריב וכן לישנא נטלן לאכלן משמע דאכהן קאי ונראה בכהן העומד להקריב ראשון במשמרתו וכ&quot;ד משמרות היו וכל שבת מתחדשת משמרה אחרת אם כן כל משמרה אינה משמרת אלא ב' פעמים בשנה וכיון שיש להם זמן קבוע מברכינן שהחיינו ולא כפירש&quot;י דמנחות דמיירי בכהן שלא הקריב מעולם:
[[File:תוס ברכות לז ב לקט מכולן.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_ב_לקט מכולן]]
''' לקט''' מכולן. פירש&quot;י דקאי אמנחות ולא נהירא דא&quot;כ היכי קאמר דאם חמץ הוא וכו' והא אמרינן {{הפניה-גמ|מסכת=כן|מנחות|נב|ב}} כל המנחות באות מצה ונראה דקאי אחמשת מינין וה&quot;ק לקט מכל מיני לחמים כזית כו':

''' אמר''' רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. וכן קיימא לן דרבא בתראה הוא ולא בעינן שיהו בפרורין כזית כיון דאיכא תוריתא דנהמא לענין המוציא ואפילו נתבשלו לפירוש רש&quot;י והא דמשמע בירושלמי דפרוסות קיימות הן בכזית היינו לפי שכן דרך להיות תוריתא דנהמא בכזית אבל פעמים דאפילו בפחות מכזית איכא תוריתא דנהמא:

''' תוריתא''' דנהמא. נראה דהיינו כשנותני' הפרורין במים ואם המים מתלבנים מחמת הפרורין אזלא ליה תוריתא דנהמא וכן היה רגיל רבינו דוד ממי&quot;ץ ללבן פרורין במים בלילה כדי לאכלן בשחר בלא ברכת המוציא ובלא ברכת המזון שלא לאחר כדי שיתחזק ראשו ויוכל להגיד ההלכה:

''' לחם''' העשוי לכותח פטור מן החלה. והיינו כשעשאו כלמודים ופירש&quot;י עיסה שמיבשים בחמה וקשה דהא אמרינן במסכת חלה (פ&quot;א משנה ה) כל שתחלתו עיסה וסופו סופגנין חייבין בחלה וכל שתחלתו סופגנין וסופו עיסה חייבין נמי בחלה ושתחלתו סופגנין וסופו נמי סופגנין פטור מן החלה ופסק ר&quot;ת אם כן בניבלי&quot;ש ורישולא&quot;ש דתחלתן עיסה מברכין עליהן המוציא וחייבין בחלה אף על פי דסופן סופגנין ומתחלה היה ר&quot;ל ר&quot;ת דדוקא חייבין בחלה דמצות חלה בעודן עיסה דכתיב עריסותיכם והואיל שהיו מתחלה עיסה חייבין בחלה אבל מן המוציא פטורים דעכשיו הם סופגנין ול&quot;נ דהא לעיל קתני נטלן לאכלן מברך עליהן המוציא גבי מנחה אף על פי דעכשיו הם סופגנין שהמנחות מטוגנות בשמן. ורימשיי&quot;ש אף על גב דחייבין בחלה שהיו עיסה מתחלה פטורין מהמוציא ואין מברכין עליהם אלא בורא מיני מזונות דלית להו תוריתא דנהמא ואחר כך ברכת מעין שלש על המחיה ועל הכלכלה ור' יחיאל ז&quot;ל היה&lt;קטע סוף=ת/&gt;
&lt;/div&gt;

==עין משפט ונר מצוה==
{{קטע עם כותרת|עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ו|לז ב}}
[[קטגוריה:בבלי מסכת ברכות]]
{{מפרשים לדף גמרא|ברכות|ו|לז|ב}}</text>
      <sha1>no1jsbszfdbe2yznw3rtamldqxacj1z</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947974</id>
      <parentid>2947973</parentid>
      <timestamp>2025-07-11T11:22:07Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>מאירושולי</username>
        <id>35234</id>
      </contributor>
      <comment>/* תוספות */</comment>
      <origin>2947974</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="25831" sha1="pzv9dqodm9luje2xngjwa8lskxpuu3n" xml:space="preserve">{{כותרת_ביאור_הלמ|ברכות|לז|ב|לז א|לח א|ביאור=כן}}
&lt;קטע התחלה=ג/&gt;
[דף לז עמוד ב] {{הל&quot;מ-רק-גמרא|ולא מין דגן הוא, או מין דגן ולא עשאו פת, רבן גמליאל אומר: שלש ברכות, וחכמים אומרים: ברכה אחת; כל שאינו לא משבעת המינין ולא מין דגן, כגון פת אורז ודוחן - רבן גמליאל אומר: ברכה אחת מעין שלש, וחכמים אומרים: ולא כלום. במאי אוקימתא - כרבן גמליאל, אימא סיפא דרישא: אם אין הפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליה בורא מיני מזונות, ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין שלש, מני? אי רבן גמליאל - השתא אכותבות ואדייסא אמר רבן גמליאל שלש ברכות, אם אין הפרוסות קיימות מיבעיא? אלא פשיטא - רבנן, אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן? אלא, לעולם רבנן, ותני גבי אורז: ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום. }}
{{הל&quot;מ-רק-ריף|הלכך לגבי אורז כד מבשיל ליה בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות כדתריצנא להא מתניתא תני גבי אורז ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום וקיימא לן דכל ולבסוף ולא כלום מברך בורא נפשות רבות. והני מילי בדאיתיה לאורז בעיניה אבל על ידי תערובות לא דקי&quot;ל בהא כרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכים עליו בורא מיני מזונות דלא איתותב רב ושמואל אלא לענין כל שהוא מחמשת המינין דאיתיה בעיניה אבל כל שיש בו מחמשת המינין דליתיה בעיניה אלא על ידי תערובות לא איתותב הלכך קי&quot;ל כותייהו בהא דליכא מאן דפליג עלייהו ועוד דסוגיין כותייהו ופת דוחן בתחלה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות }}
{{הל&quot;מ-רק-ראש|ומקשה עלה דהך ברייתא ומתרץ לה תני גבי אורז ולבסוף ולא כלום וקי&quot;ל דכל לבסוף ולא כלום מברך עליו בנ&quot;ר וכן פירש&quot;י שאין מברכין עליו מברכת פירות של הארץ אלא בורא נפשות הלכך על אורז אם אפאו ועשה ממנו פת או שבשלו ועשאו כעין דייסא מברכין עליו תחלה בורא מיני מזונות אף על פי שאינו מן ז' המינין כיון שזה נקרא מזון כי הוא משביע וסועד הלב ולאחריו בנ&quot;ר דלא נתקנה ברכת מעין שלש כ&quot;א על שבעת המינין והא דתניא לעיל הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברך עליו כמעשה קדירה אברכה ראשונה קאי שמברכין עליו בורא מיני מזונות ויש ספרים שכתב בהם מלשון ה&quot;ג אבל אורז לא מברכין עליו במ&quot;מ דלא קי&quot;ל כר' יוחנן בן נורי אלא שהכל ולאו מלתא היא דר' יוחנן בן נורי ס&quot;ל אם אפאו מברך עליו המוציא דלחם גמור חשיב ליה אבל רבנן לחם לא חשיב ליה אבל מזון חשיב ליה ורב אלפס ז&quot;ל כתב ופת דוחן מברך עליו בתחלה שהכל משום דמשמע ליה שאין דין האורז והדוחן שוה מדנקט במלתייהו דרבנן הכוסס את האורז ולא נקט דוחן ונ&quot;ל דלאו ראיה היא דלא נקט אורז אלא לאפוקי דר' יוחנן בן נורי להשמיענו דאין לו דין חטין דקתני ברישא וכן משמע ההוא דלעיל הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברכין עליו תחלה וסוף כמעשה קדירה והכי מסתבר דדוחן מזין זיין וסועד את הלב כמו אורזכג הלכך מברכין לפניו במ&quot;מ ולבסוף בנ&quot;ר אבל העושה פת או תבשיל ממיני קטניות ליתא בכלל מזון ומברך עליו שהכל ובנ&quot;ר וחסרונן כלומר בורא נפשות וכל מה שהם חסרים על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי כלומר על כל שאר דברים שברא בעולם שלא היו הנפשות חסרות כל כך אם לא בראם כי אינם אלא להתענג ובירושלמי מסיים בה ברוך אתה ה' חי העולמים ומה שכתב רב אלפס דהא דמברכין על האורז במ&quot;מ הני מילי בדאיתיה לאורז בעין אבל ע&quot;י תערובת לא היינו כשהרוב ממין אחר דבכי האי גוונא בחמשת המינין אפי' רובו ממין אחר מברך עליו בורא מיני מזונות: }}
{{הל&quot;מ-רק-ראש|הכוסס את החטה מברך עליו בפה&quot;א ולא פירש איזו ברכה יברך אחריה ויראה שיברך ב&quot;נ ולא ברכה מעין שלש דלקמן (דף מד א) מפרש ברכה אחת מעין שלש וקאמר דעל חמשת המינין מברך על המחיה ועל הכלכלה ועל פירות העץ ועל פרי העץ שלא מצינו בשום מקום שתקנו ברכה אחת מעין שלש על האדמה ועל פרי האדמה והא דאמר בשמעתין כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת ר&quot;ג אומר שלש ברכות וחכ&quot;א ברכה אחת מעין שלש היינו בשלקינהו ועבדינהו כעין דייסא אבל הכוסס את החטין או שלקינהו ואיתנייהו בעינייהו אינו מברך לאחריו אלא ב&quot;נ ואף על גב דחטה כתיב בקרא כיון דאין אכילתה חשובה כל כך לא חשיבא אכילה לברך עליו מעין ג' מיהו מדכייל בדברי חכמים כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת משמע אפי' אכלו חי דומיא דשבעת המינים דרישא ובמחזור דר&quot;ת ז&quot;ל היה כתוב הכוסס את החטה מברך ברכה אחת מעין ג' על האדמה ועל פרי האדמה והוגה מבחוץ מברכין עליו ב&quot;נ וכן כתב בה&quot;ג בורא נפשות בכוסס את החטה או שלקינהו ואיתנייהו בעינייהו ונכון להחמיר שלא לאכול חטין או שלקות בעינייהו אם לא בתוך הסעודה משום ספק ברכה אחרונה ואמרינן בירושלמי דפירקין דר' ירמיה בעי הדין דאכל סולת מהו מברך בסופה אמר ר' יוסי ולהכי לא אכל סולת ר' ירמיה מיומיה לפי שהיה מסופק בברכה אחרונה שאם היה מסופק בברכה ראשונה יכול לברך שהנ&quot;ב דתנן על כולם אם אמר שהנ&quot;ב יצא אבל ברכה אחרונה אין לו לברך אלא ברכה שנתקנה: }}

{{הל&quot;מ-רק-גמרא|אמר רבא: האי}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|ריהטא דחקלאי דמפשי ביה קמחא - מברך בורא מיני מזונות. מאי טעמא - דסמידא עיקר. דמחוזא דלא מפשי ביה קמחא - מברך עליו שהכל נהיה בדברו. מאי טעמא - דובשא עיקר. והדר אמר רבא: {{שוליים|א}}אידי ואידי בורא מיני מזונות; }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|וריהטא דמחוזא בין דמפשי ביה קימחא ובין דלא מפשי ביה קימחא מברך עליו בורא מיני מזונות }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|כרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינין }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|מברכין }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|מברך }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|עליו בורא מיני מזונות }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|ולבסוף ברכה אחת מעין שלש:}}
אמר רב יוסף: האי חביצא {{הל&quot;מ-ריף-ראש|אי }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|ד}}אית{{הל&quot;מ-רק-גמרא| }}ביה פרורין כזית{{הל&quot;מ-רק-גמרא|- בתחלה }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|מברך }}עליו\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה}} {{הל&quot;מ-רק-ראש|מתחלה }}המוציא לחם {{הל&quot;מ-גמרא-ראש|מן הארץ ולבסוף מברך עליו }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|ו}}שלש ברכות; {{הל&quot;מ-רק-ריף|ואי}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא| }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|ד}}לית ביה פרורין כזית - בתחלה מברך עליו\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה}} בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. {{הל&quot;מ-רק-גמרא|אמר רב יוסף: מנא אמינא לה - דתניא: {{שוליים|ב}}היה עומד ומקריב מנחות בירושלים, אומר: ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה; נטלן לאכלן - מברך המוציא לחם מן הארץ, ותני עלה: {{שוליים|ג}}וכולן פותתן כזית. אמר ליה אביי: אלא מעתה, לתנא דבי רבי ישמעאל דאמר, פורכן עד שמחזירן לסלתן, הכי נמי דלא בעי ברוכי המוציא לחם מן הארץ? וכי תימא הכי נמי, והתניא: לקט מכולן כזית ואכלן, אם חמץ הוא - ענוש כרת, ואם מצה הוא - אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח! הכא במאי עסקינן - בשערסן. אי הכי, אימא סיפא: והוא שאכלן בכדי אכילת פרס, ואי בשערסן - האי שאכלן? שאכלו מיבעי ליה! - הכא במאי עסקינן - בבא מלחם גדול. מאי הוה עלה? אמר }}{{הל&quot;מ-ריף-ראש|ו}}רב ששת {{הל&quot;מ-ריף-ראש|אמר}}: {{הל&quot;מ-רק-גמרא|האי {{שוליים|ד}}חביצא, אף על גב דלית ביה }}{{הל&quot;מ-ריף-ראש|אפילו }}פרורין {{הל&quot;מ-ריף-ראש|שאין בהן }}כזית {{הל&quot;מ-רק-גמרא|- מברך}}{{הל&quot;מ-רק-ריף| מברכין}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא| }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|עליו}}\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה}} {{הל&quot;מ-גמרא-ריף|המוציא }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|לחם מן הארץ. }}אמר רבא: {{שוליים|ה}}והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. {{הל&quot;מ-רק-ריף|וכן הלכתא:}}
{{הל&quot;מ-רק-ראש|חביצא פירש&quot;י שמבשלין לחם בתוך האילפס וקשה לפירושו א&quot;כ מה מייתי רב יוסף ראיה מפרורי מנחה שלא נתבשלו וי&quot;ל כיון שנטגנה בשמן חשוב הוא כנתבשל מיהו קשה מאי מייתי עלה מליקט מכולם כזית דאיירי בה' מינין דהתם לא איירי לא במבושל ולא במטוגן ועוד קשה לפירש&quot;י דלרב ששת תיקשי ליה מברייתא דלעיל אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך עליהם בורא מ&quot;מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ומפרש בירושלמי פרוסות קיימות בכזית אין פרוסות קיימות בפחות מכזית ופר&quot;ת חביצה הם פירורי לחם שנדבקין יחד ע&quot;י חלב ודבש ובערוך פי' שהם פירורי לחם הנדבקים זה בזה ע&quot;י מרק וכל דבר הנדבק יחד קרוי חביצא כעין חביצא דתמרי וג' חילוקים יש בהן היכא שנתבשלו אם יש בהן כזית מברך עליהם המוציא ושלש ברכות ואם אין בהן כזית אף על גב דמחזי דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא אין מברך עליו אלא בורא מ&quot;מ דכיון שהוא מבושל אינו חשוב תואר לחם ואם אינו מבושל אלא שהוא מחובר ע&quot;י דבש או מרק אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא אף על פי שאין בו תואר לחם ואם אין בפרוסות כזית אם יש בו תואר לחם מברך עליו המוציא ואם אין בו תואר לחם מברך עליו בורא מ&quot;מ והיכא שאינו לא מבושל ולא מחובר אלא שהוא מפורר דק דק אף על פי שאין בהן כזית ואין בהן תואר לחם מברך עליו המוציא ושלש ברכות דכיון שהוא פת בפני עצמו אינו יוצא לעולם מתורת פת בשם הר' יונה ז&quot;ל וכן נראה מתוך ההלכה ולא כדברי רבינו חננאל ז&quot;ל שאמר דהא דאמרינן (דף לט) פת הצנומה בקערה מברך עליה המוציא דאיירי בדאיכא עליה תוריתא דנהמא שאין אנו צריכין לזה אלא כיון דאין דבר אחר מעורב עמו אינו יוצא מתורת לחם ומברכין עליו המוציא: }}
{{הל&quot;מ-רק-ריף|אמר אביי טריתא פטורה מן החלה מאי טריתא איכא דאמרי מרתח גביל ואיכא דאמרי נהמא דהנדקא ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח דתני ר' חייא לחם העשוי לכותח פטור מן החלה ואם עשאה כעבין חייבת כלמודים פטורה והא טריתא דארעא מברכינן עלה בורא מיני מזונות ואם קבע סעודתיה עילוה מברך עלה המוציא ושלש ברכות מר זוטרא קבע עלה ובריך עלה המוציא ושלש ברכות אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בה י&quot;ח בפסח מ&quot;ט לחם עוני קרינא ביה}} 
{{שוליים|ו}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|טרוקנין חייבין בחלה. }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|וכי אתא רבין אמר רבי יוחנן: טרוקנין }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|פטורין מן החלה}} {{הל&quot;מ-רק-ראש|חייבים בחלה}}} {{הל&quot;מ-רק-ראש|ה&quot;ג ולא גרסינן פטורין והכי איתא בירושלמי רבי יוחנן אמר טרוקנין  חייבין בחלה ואומר עליהם המוציא ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח אף על גב דבלילתו רכה וגובלא בעלמא הוי מכל מקום הוי כמו תחלתו סופגנים וסופו עיסה שחייב בחלה אבל דבר שתחלתו סופגנין וסופו סופגנין כגון שבלילתו רכה ונטגן בשמן פטור מן החלה ואין מברכין עליו המוציא }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|מאי טרוקנין? אמר אביי: כובא דארעא. ו}}אמר אביי: {{שוליים|ז}}טריתא פטורה מן החלה. {{הל&quot;מ-רק-ראש|ולא דמי לטרוקנין דאף על פי שבלילתה רכה אופין אותה בגומא שבכירה כמו שפירש&quot;י דנעשה לחם אבל מירתח גביל שופכין אותו על הכירה ומתפשט ואין תורת לחם עליו}}
מאי טריתא? איכא דאמרי: {{הל&quot;מ-רק-גמרא|גביל }}מרתח {{הל&quot;מ-ריף-ראש|גביל}}, ואיכא דאמרי: {{שוליים|ח}}נהמא דהנדקא; ואיכא דאמרי: {{שוליים|ט}}לחם העשוי לכותח. {{הל&quot;מ-רק-ריף|ד}}תני רבי חייא: לחם העשוי לכותח פטור מן החלה. {{הל&quot;מ-רק-גמרא|והא תניא: חייב בחלה! התם כדקתני טעמא, רבי יהודה אומר: }}{{שוליים|י}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|מעשיה מוכיחין עליה, }}{{הל&quot;מ-ריף-ראש|ואם }}עשאן\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה }}
&lt;קטע סוף=ג/&gt;
&lt;/div&gt;

&lt;div class='gmara_rashi'&gt;
==רש&quot;י==
&lt;קטע התחלה=ר/&gt;

'''ולא מין דגן''' -  שבמין דגן יש חילוק שאם עשאו פת הכל מודים שצריך לאחריו ג' ברכות:

'''או''' -  אף אם מין דגן הוא אלא שלא עשאו פת בשתים אלו נחלקו ר&quot;ג וחכמים:

'''במאי אוקימתא''' -  לההוא דלעיל דקתני ולבסוף ברכה אחת מעין שלש:

'''כר&quot;ג אימא סיפא דרישא''' -  דההיא מתני' דמתני גבי הכוסס את החטה דההיא רישא דידה וקתני סיפא אין הפרוסות קיימות כו':

'''השתא''' -  אפילו אדייסא אמר ר&quot;ג במתניתין בתרייתא או מין דגן ולא עשאו פת מברך אחריו ג' ברכות:

'''אין הפרוסות קיימות''' -  שבתחלתו פת ממש היה:

'''מיבעיא''' -  וכשנמוח מי גרע מדייסא:

'''אלא לאו רבנן היא''' -  דאמרי גבי דייסא ברכה אחת והאי נמי משנמוח לאו פת הוא והוי כדייסא:

'''והלכתא''' -  לא גרסינן:

'''ריהטא''' -  הוא חביץ קדרה:

'''דחקלאי''' -  בני כפר:

'''דמפשי ביה קמחא''' -  שמרבים בו קמח:

'''דמחוזא''' -  בני כרך:

'''חביצא''' -  כעין שלניי&quot;קוק {{קטן|(שלקי&quot;ק: תבשיל המתבשל בתוך סיר ובו פירורי לחם ועוד)}}  שמפררין בתוך האלפס לחם:

'''מנא אמינא לה''' -  דאפרורין כזית מברכין המוציא:

'''היה''' -  ישראל עומד:

'''ומקריב מנחות''' -  ונתנה לכהן להקריבה:

'''אומר ברוך שהחיינו''' -  אם לא הביא מנחות זה ימים רבים:

'''נטלן לאכלן''' -  הכהן:

'''ותני עלה''' -  כלומר ותנן על המנחות מנחת מחבת ומנחת מרחשת הקריבות כשהן אפויות:

'''וכולן פותתן''' -  כלומר בוצען קודם קמיצה ועושה אותן פתיתין כזיתים כדכתיב פתות אותה פתים ([[ויקרא  ב]]) אלמא פתיתין כזיתים מברך עליהן המוציא:

'''פורכן''' -  למנחות האפויות על המחבת ועל המרחשת קודם קמיצה עד שמחזירן לסלתן:

'''הכי נמי''' -  דפליג אהא דקתני מברך המוציא:

'''והתניא לקט מכולן''' -  פתיתי המנחות:

'''כזית כו'''' -  ומדקאמר יוצא בו ידי חובתו בפסח משום אכילת מצה דמצות עשה היא דכתיב בערב תאכלו מצות והתם לחם בעינן דכתיב בה לחם עוני אלמא לחם הוי ומברך המוציא והא מתניתין על כרחך רבי ישמעאל היא דהא קתני לקט מכולן כזית אלמא בפתיתין פחותין מכזית קאי:

'''בשערסן''' -  כשחזר וגבלן יחד וחזר ואפאן ערסן לשון עריסותיכם:

'''והוא שאכלן בכדי אכילת פרס''' -  שלא ישהה משהתחיל לאכול שיעור כזית עד שגמר אכילת השיעור יותר מכדי אכילת חצי ככר של שמנה ביצים דהוי חציו ארבעה ביצים שזהו צירוף שיעור אכילה ואם שהה יותר אין האכילה מצטרפת והוה ליה כאוכל חצי זית היום וחצי זית למחר ואין בו חיוב כרת אם חמץ הוא:

'''ואי בשערסן והוא שאכלו''' -  לשון יחיד מיבעי ליה:

'''הב&quot;ע''' -  ובשלא ערסן היא וכדקאמרת והא דקתני דחשיב למיהוי לחם בבא מלחם גדול ונשאר מן הלחם שלא נפרס כולו אבל אם נפרס כולו לא חשיבי פתיתין הפחותי' מכזית ולא מברכינן המוציא ואין יוצא בהן ידי חובת מצה בפסח:

'''תוריתא דנהמ'''' -  תואר מראית הלחם:

'''כובא דארעא''' -  עושה מקום חלל בכירה ונותן בתוכו מים וקמח כמו שעושין באלפס:

'''גביל מרתח''' -  נותנים קמח ומים בכלי ובוחשין בכף ושופכי' על הכירה כשהיא נסקת:

'''נהמא דהנדקא''' -  בצק שאופין בשפוד ומושחים אותו תמיד בשמן או במי ביצים ושמן:

'''לחם העשוי לכותח''' -  אין אופין אותו בתנור אלא בחמה:&lt;קטע סוף=ר/&gt;
&lt;/div&gt;

&lt;div class='gmara_tosfot'&gt;
==תוספות==
&lt;קטע התחלה=ת/&gt;
[[File:תוס ברכות לז ב חביצא דאית ביה פרורין.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_ב_חביצא דאית ביה פרורין]]
'''חביצא''' דאית ביה פרורין. פרש&quot;י כמו שלנייקו&quot;ק {{הל&quot;מ-רק-ריף|יש אומרים תבשיל שנתנו בו חתיכות לחם ויש אומרי שטיגנו חתיכות לחם עם דבש וכדומה}} וא&quot;ת והתניא לעיל בזמן שהפרוסות וכו' אין הפרוסות קיימות לא יברך עליהן המוציא אע&quot;ג דאית ביה כזית וי&quot;ל דרב יוסף מפרש ליה הפרוסות קיימות היינו בכזית ואין הפרוסות קיימות בשאין בהן כזית וכן מפרש נמי בירושלמי וא&quot;ת ואיך מדמה רב יוסף פרורי מנחות לפרורי חביצא וי&quot;ל כיון שנטגנין בשמן כנתבשלו דמי ומיהו קשה דלקט מכולן כזית דקאי אחמשת המינין ולא אמנחות כמו שאפרש והתם נמי לא מיירי בשנתבשלו ומאי מדמה לחביצא שהוא מבושל לכך נ&quot;ל חביצא היינו פרורין הנדבקים יחד על ידי מרק או על ידי חלב כמו חביצא דתמרי שהן נדבקין:
[[File:תוס ברכות לז ב היה עומד ומקריב מנחות.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_ב_היה עומד ומקריב מנחות]]
''' היה''' עומד ומקריב מנחות. פרש&quot;י בעל הבית המתנדב מנחה ודוחק גדול הוא דהיה עומד ומקריב משמע בכהן המקריב וכן לישנא נטלן לאכלן משמע דאכהן קאי ונראה בכהן העומד להקריב ראשון במשמרתו וכ&quot;ד משמרות היו וכל שבת מתחדשת משמרה אחרת אם כן כל משמרה אינה משמרת אלא ב' פעמים בשנה וכיון שיש להם זמן קבוע מברכינן שהחיינו ולא כפירש&quot;י דמנחות דמיירי בכהן שלא הקריב מעולם:
[[File:תוס ברכות לז ב לקט מכולן.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_ב_לקט מכולן]]
''' לקט''' מכולן. פירש&quot;י דקאי אמנחות ולא נהירא דא&quot;כ היכי קאמר דאם חמץ הוא וכו' והא אמרינן {{הפניה-גמ|מסכת=כן|מנחות|נב|ב}} כל המנחות באות מצה ונראה דקאי אחמשת מינין וה&quot;ק לקט מכל מיני לחמים כזית כו':
[[File:תוס ברכות לז ב אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_ב_אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא]]
''' אמר''' רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. וכן קיימא לן דרבא בתראה הוא ולא בעינן שיהו בפרורין כזית כיון דאיכא תוריתא דנהמא לענין המוציא ואפילו נתבשלו לפירוש רש&quot;י והא דמשמע בירושלמי דפרוסות קיימות הן בכזית היינו לפי שכן דרך להיות תוריתא דנהמא בכזית אבל פעמים דאפילו בפחות מכזית איכא תוריתא דנהמא:

''' תוריתא''' דנהמא. נראה דהיינו כשנותני' הפרורין במים ואם המים מתלבנים מחמת הפרורין אזלא ליה תוריתא דנהמא וכן היה רגיל רבינו דוד ממי&quot;ץ ללבן פרורין במים בלילה כדי לאכלן בשחר בלא ברכת המוציא ובלא ברכת המזון שלא לאחר כדי שיתחזק ראשו ויוכל להגיד ההלכה:

''' לחם''' העשוי לכותח פטור מן החלה. והיינו כשעשאו כלמודים ופירש&quot;י עיסה שמיבשים בחמה וקשה דהא אמרינן במסכת חלה (פ&quot;א משנה ה) כל שתחלתו עיסה וסופו סופגנין חייבין בחלה וכל שתחלתו סופגנין וסופו עיסה חייבין נמי בחלה ושתחלתו סופגנין וסופו נמי סופגנין פטור מן החלה ופסק ר&quot;ת אם כן בניבלי&quot;ש ורישולא&quot;ש דתחלתן עיסה מברכין עליהן המוציא וחייבין בחלה אף על פי דסופן סופגנין ומתחלה היה ר&quot;ל ר&quot;ת דדוקא חייבין בחלה דמצות חלה בעודן עיסה דכתיב עריסותיכם והואיל שהיו מתחלה עיסה חייבין בחלה אבל מן המוציא פטורים דעכשיו הם סופגנין ול&quot;נ דהא לעיל קתני נטלן לאכלן מברך עליהן המוציא גבי מנחה אף על פי דעכשיו הם סופגנין שהמנחות מטוגנות בשמן. ורימשיי&quot;ש אף על גב דחייבין בחלה שהיו עיסה מתחלה פטורין מהמוציא ואין מברכין עליהם אלא בורא מיני מזונות דלית להו תוריתא דנהמא ואחר כך ברכת מעין שלש על המחיה ועל הכלכלה ור' יחיאל ז&quot;ל היה&lt;קטע סוף=ת/&gt;
&lt;/div&gt;

==עין משפט ונר מצוה==
{{קטע עם כותרת|עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ו|לז ב}}
[[קטגוריה:בבלי מסכת ברכות]]
{{מפרשים לדף גמרא|ברכות|ו|לז|ב}}</text>
      <sha1>pzv9dqodm9luje2xngjwa8lskxpuu3n</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947975</id>
      <parentid>2947974</parentid>
      <timestamp>2025-07-11T11:36:00Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>מאירושולי</username>
        <id>35234</id>
      </contributor>
      <comment>/* תוספות */</comment>
      <origin>2947975</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="25949" sha1="7ibtaxauibz9nqcx9nvas9vpkjri31e" xml:space="preserve">{{כותרת_ביאור_הלמ|ברכות|לז|ב|לז א|לח א|ביאור=כן}}
&lt;קטע התחלה=ג/&gt;
[דף לז עמוד ב] {{הל&quot;מ-רק-גמרא|ולא מין דגן הוא, או מין דגן ולא עשאו פת, רבן גמליאל אומר: שלש ברכות, וחכמים אומרים: ברכה אחת; כל שאינו לא משבעת המינין ולא מין דגן, כגון פת אורז ודוחן - רבן גמליאל אומר: ברכה אחת מעין שלש, וחכמים אומרים: ולא כלום. במאי אוקימתא - כרבן גמליאל, אימא סיפא דרישא: אם אין הפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליה בורא מיני מזונות, ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין שלש, מני? אי רבן גמליאל - השתא אכותבות ואדייסא אמר רבן גמליאל שלש ברכות, אם אין הפרוסות קיימות מיבעיא? אלא פשיטא - רבנן, אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן? אלא, לעולם רבנן, ותני גבי אורז: ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום. }}
{{הל&quot;מ-רק-ריף|הלכך לגבי אורז כד מבשיל ליה בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות כדתריצנא להא מתניתא תני גבי אורז ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום וקיימא לן דכל ולבסוף ולא כלום מברך בורא נפשות רבות. והני מילי בדאיתיה לאורז בעיניה אבל על ידי תערובות לא דקי&quot;ל בהא כרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכים עליו בורא מיני מזונות דלא איתותב רב ושמואל אלא לענין כל שהוא מחמשת המינין דאיתיה בעיניה אבל כל שיש בו מחמשת המינין דליתיה בעיניה אלא על ידי תערובות לא איתותב הלכך קי&quot;ל כותייהו בהא דליכא מאן דפליג עלייהו ועוד דסוגיין כותייהו ופת דוחן בתחלה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות }}
{{הל&quot;מ-רק-ראש|ומקשה עלה דהך ברייתא ומתרץ לה תני גבי אורז ולבסוף ולא כלום וקי&quot;ל דכל לבסוף ולא כלום מברך עליו בנ&quot;ר וכן פירש&quot;י שאין מברכין עליו מברכת פירות של הארץ אלא בורא נפשות הלכך על אורז אם אפאו ועשה ממנו פת או שבשלו ועשאו כעין דייסא מברכין עליו תחלה בורא מיני מזונות אף על פי שאינו מן ז' המינין כיון שזה נקרא מזון כי הוא משביע וסועד הלב ולאחריו בנ&quot;ר דלא נתקנה ברכת מעין שלש כ&quot;א על שבעת המינין והא דתניא לעיל הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברך עליו כמעשה קדירה אברכה ראשונה קאי שמברכין עליו בורא מיני מזונות ויש ספרים שכתב בהם מלשון ה&quot;ג אבל אורז לא מברכין עליו במ&quot;מ דלא קי&quot;ל כר' יוחנן בן נורי אלא שהכל ולאו מלתא היא דר' יוחנן בן נורי ס&quot;ל אם אפאו מברך עליו המוציא דלחם גמור חשיב ליה אבל רבנן לחם לא חשיב ליה אבל מזון חשיב ליה ורב אלפס ז&quot;ל כתב ופת דוחן מברך עליו בתחלה שהכל משום דמשמע ליה שאין דין האורז והדוחן שוה מדנקט במלתייהו דרבנן הכוסס את האורז ולא נקט דוחן ונ&quot;ל דלאו ראיה היא דלא נקט אורז אלא לאפוקי דר' יוחנן בן נורי להשמיענו דאין לו דין חטין דקתני ברישא וכן משמע ההוא דלעיל הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברכין עליו תחלה וסוף כמעשה קדירה והכי מסתבר דדוחן מזין זיין וסועד את הלב כמו אורזכג הלכך מברכין לפניו במ&quot;מ ולבסוף בנ&quot;ר אבל העושה פת או תבשיל ממיני קטניות ליתא בכלל מזון ומברך עליו שהכל ובנ&quot;ר וחסרונן כלומר בורא נפשות וכל מה שהם חסרים על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי כלומר על כל שאר דברים שברא בעולם שלא היו הנפשות חסרות כל כך אם לא בראם כי אינם אלא להתענג ובירושלמי מסיים בה ברוך אתה ה' חי העולמים ומה שכתב רב אלפס דהא דמברכין על האורז במ&quot;מ הני מילי בדאיתיה לאורז בעין אבל ע&quot;י תערובת לא היינו כשהרוב ממין אחר דבכי האי גוונא בחמשת המינין אפי' רובו ממין אחר מברך עליו בורא מיני מזונות: }}
{{הל&quot;מ-רק-ראש|הכוסס את החטה מברך עליו בפה&quot;א ולא פירש איזו ברכה יברך אחריה ויראה שיברך ב&quot;נ ולא ברכה מעין שלש דלקמן (דף מד א) מפרש ברכה אחת מעין שלש וקאמר דעל חמשת המינין מברך על המחיה ועל הכלכלה ועל פירות העץ ועל פרי העץ שלא מצינו בשום מקום שתקנו ברכה אחת מעין שלש על האדמה ועל פרי האדמה והא דאמר בשמעתין כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת ר&quot;ג אומר שלש ברכות וחכ&quot;א ברכה אחת מעין שלש היינו בשלקינהו ועבדינהו כעין דייסא אבל הכוסס את החטין או שלקינהו ואיתנייהו בעינייהו אינו מברך לאחריו אלא ב&quot;נ ואף על גב דחטה כתיב בקרא כיון דאין אכילתה חשובה כל כך לא חשיבא אכילה לברך עליו מעין ג' מיהו מדכייל בדברי חכמים כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת משמע אפי' אכלו חי דומיא דשבעת המינים דרישא ובמחזור דר&quot;ת ז&quot;ל היה כתוב הכוסס את החטה מברך ברכה אחת מעין ג' על האדמה ועל פרי האדמה והוגה מבחוץ מברכין עליו ב&quot;נ וכן כתב בה&quot;ג בורא נפשות בכוסס את החטה או שלקינהו ואיתנייהו בעינייהו ונכון להחמיר שלא לאכול חטין או שלקות בעינייהו אם לא בתוך הסעודה משום ספק ברכה אחרונה ואמרינן בירושלמי דפירקין דר' ירמיה בעי הדין דאכל סולת מהו מברך בסופה אמר ר' יוסי ולהכי לא אכל סולת ר' ירמיה מיומיה לפי שהיה מסופק בברכה אחרונה שאם היה מסופק בברכה ראשונה יכול לברך שהנ&quot;ב דתנן על כולם אם אמר שהנ&quot;ב יצא אבל ברכה אחרונה אין לו לברך אלא ברכה שנתקנה: }}

{{הל&quot;מ-רק-גמרא|אמר רבא: האי}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|ריהטא דחקלאי דמפשי ביה קמחא - מברך בורא מיני מזונות. מאי טעמא - דסמידא עיקר. דמחוזא דלא מפשי ביה קמחא - מברך עליו שהכל נהיה בדברו. מאי טעמא - דובשא עיקר. והדר אמר רבא: {{שוליים|א}}אידי ואידי בורא מיני מזונות; }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|וריהטא דמחוזא בין דמפשי ביה קימחא ובין דלא מפשי ביה קימחא מברך עליו בורא מיני מזונות }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|כרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינין }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|מברכין }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|מברך }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|עליו בורא מיני מזונות }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|ולבסוף ברכה אחת מעין שלש:}}
אמר רב יוסף: האי חביצא {{הל&quot;מ-ריף-ראש|אי }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|ד}}אית{{הל&quot;מ-רק-גמרא| }}ביה פרורין כזית{{הל&quot;מ-רק-גמרא|- בתחלה }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|מברך }}עליו\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה}} {{הל&quot;מ-רק-ראש|מתחלה }}המוציא לחם {{הל&quot;מ-גמרא-ראש|מן הארץ ולבסוף מברך עליו }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|ו}}שלש ברכות; {{הל&quot;מ-רק-ריף|ואי}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא| }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|ד}}לית ביה פרורין כזית - בתחלה מברך עליו\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה}} בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. {{הל&quot;מ-רק-גמרא|אמר רב יוסף: מנא אמינא לה - דתניא: {{שוליים|ב}}היה עומד ומקריב מנחות בירושלים, אומר: ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה; נטלן לאכלן - מברך המוציא לחם מן הארץ, ותני עלה: {{שוליים|ג}}וכולן פותתן כזית. אמר ליה אביי: אלא מעתה, לתנא דבי רבי ישמעאל דאמר, פורכן עד שמחזירן לסלתן, הכי נמי דלא בעי ברוכי המוציא לחם מן הארץ? וכי תימא הכי נמי, והתניא: לקט מכולן כזית ואכלן, אם חמץ הוא - ענוש כרת, ואם מצה הוא - אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח! הכא במאי עסקינן - בשערסן. אי הכי, אימא סיפא: והוא שאכלן בכדי אכילת פרס, ואי בשערסן - האי שאכלן? שאכלו מיבעי ליה! - הכא במאי עסקינן - בבא מלחם גדול. מאי הוה עלה? אמר }}{{הל&quot;מ-ריף-ראש|ו}}רב ששת {{הל&quot;מ-ריף-ראש|אמר}}: {{הל&quot;מ-רק-גמרא|האי {{שוליים|ד}}חביצא, אף על גב דלית ביה }}{{הל&quot;מ-ריף-ראש|אפילו }}פרורין {{הל&quot;מ-ריף-ראש|שאין בהן }}כזית {{הל&quot;מ-רק-גמרא|- מברך}}{{הל&quot;מ-רק-ריף| מברכין}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא| }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|עליו}}\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה}} {{הל&quot;מ-גמרא-ריף|המוציא }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|לחם מן הארץ. }}אמר רבא: {{שוליים|ה}}והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. {{הל&quot;מ-רק-ריף|וכן הלכתא:}}
{{הל&quot;מ-רק-ראש|חביצא פירש&quot;י שמבשלין לחם בתוך האילפס וקשה לפירושו א&quot;כ מה מייתי רב יוסף ראיה מפרורי מנחה שלא נתבשלו וי&quot;ל כיון שנטגנה בשמן חשוב הוא כנתבשל מיהו קשה מאי מייתי עלה מליקט מכולם כזית דאיירי בה' מינין דהתם לא איירי לא במבושל ולא במטוגן ועוד קשה לפירש&quot;י דלרב ששת תיקשי ליה מברייתא דלעיל אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך עליהם בורא מ&quot;מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ומפרש בירושלמי פרוסות קיימות בכזית אין פרוסות קיימות בפחות מכזית ופר&quot;ת חביצה הם פירורי לחם שנדבקין יחד ע&quot;י חלב ודבש ובערוך פי' שהם פירורי לחם הנדבקים זה בזה ע&quot;י מרק וכל דבר הנדבק יחד קרוי חביצא כעין חביצא דתמרי וג' חילוקים יש בהן היכא שנתבשלו אם יש בהן כזית מברך עליהם המוציא ושלש ברכות ואם אין בהן כזית אף על גב דמחזי דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא אין מברך עליו אלא בורא מ&quot;מ דכיון שהוא מבושל אינו חשוב תואר לחם ואם אינו מבושל אלא שהוא מחובר ע&quot;י דבש או מרק אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא אף על פי שאין בו תואר לחם ואם אין בפרוסות כזית אם יש בו תואר לחם מברך עליו המוציא ואם אין בו תואר לחם מברך עליו בורא מ&quot;מ והיכא שאינו לא מבושל ולא מחובר אלא שהוא מפורר דק דק אף על פי שאין בהן כזית ואין בהן תואר לחם מברך עליו המוציא ושלש ברכות דכיון שהוא פת בפני עצמו אינו יוצא לעולם מתורת פת בשם הר' יונה ז&quot;ל וכן נראה מתוך ההלכה ולא כדברי רבינו חננאל ז&quot;ל שאמר דהא דאמרינן (דף לט) פת הצנומה בקערה מברך עליה המוציא דאיירי בדאיכא עליה תוריתא דנהמא שאין אנו צריכין לזה אלא כיון דאין דבר אחר מעורב עמו אינו יוצא מתורת לחם ומברכין עליו המוציא: }}
{{הל&quot;מ-רק-ריף|אמר אביי טריתא פטורה מן החלה מאי טריתא איכא דאמרי מרתח גביל ואיכא דאמרי נהמא דהנדקא ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח דתני ר' חייא לחם העשוי לכותח פטור מן החלה ואם עשאה כעבין חייבת כלמודים פטורה והא טריתא דארעא מברכינן עלה בורא מיני מזונות ואם קבע סעודתיה עילוה מברך עלה המוציא ושלש ברכות מר זוטרא קבע עלה ובריך עלה המוציא ושלש ברכות אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בה י&quot;ח בפסח מ&quot;ט לחם עוני קרינא ביה}} 
{{שוליים|ו}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|טרוקנין חייבין בחלה. }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|וכי אתא רבין אמר רבי יוחנן: טרוקנין }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|פטורין מן החלה}} {{הל&quot;מ-רק-ראש|חייבים בחלה}}} {{הל&quot;מ-רק-ראש|ה&quot;ג ולא גרסינן פטורין והכי איתא בירושלמי רבי יוחנן אמר טרוקנין  חייבין בחלה ואומר עליהם המוציא ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח אף על גב דבלילתו רכה וגובלא בעלמא הוי מכל מקום הוי כמו תחלתו סופגנים וסופו עיסה שחייב בחלה אבל דבר שתחלתו סופגנין וסופו סופגנין כגון שבלילתו רכה ונטגן בשמן פטור מן החלה ואין מברכין עליו המוציא }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|מאי טרוקנין? אמר אביי: כובא דארעא. ו}}אמר אביי: {{שוליים|ז}}טריתא פטורה מן החלה. {{הל&quot;מ-רק-ראש|ולא דמי לטרוקנין דאף על פי שבלילתה רכה אופין אותה בגומא שבכירה כמו שפירש&quot;י דנעשה לחם אבל מירתח גביל שופכין אותו על הכירה ומתפשט ואין תורת לחם עליו}}
מאי טריתא? איכא דאמרי: {{הל&quot;מ-רק-גמרא|גביל }}מרתח {{הל&quot;מ-ריף-ראש|גביל}}, ואיכא דאמרי: {{שוליים|ח}}נהמא דהנדקא; ואיכא דאמרי: {{שוליים|ט}}לחם העשוי לכותח. {{הל&quot;מ-רק-ריף|ד}}תני רבי חייא: לחם העשוי לכותח פטור מן החלה. {{הל&quot;מ-רק-גמרא|והא תניא: חייב בחלה! התם כדקתני טעמא, רבי יהודה אומר: }}{{שוליים|י}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|מעשיה מוכיחין עליה, }}{{הל&quot;מ-ריף-ראש|ואם }}עשאן\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה }}
&lt;קטע סוף=ג/&gt;
&lt;/div&gt;

&lt;div class='gmara_rashi'&gt;
==רש&quot;י==
&lt;קטע התחלה=ר/&gt;

'''ולא מין דגן''' -  שבמין דגן יש חילוק שאם עשאו פת הכל מודים שצריך לאחריו ג' ברכות:

'''או''' -  אף אם מין דגן הוא אלא שלא עשאו פת בשתים אלו נחלקו ר&quot;ג וחכמים:

'''במאי אוקימתא''' -  לההוא דלעיל דקתני ולבסוף ברכה אחת מעין שלש:

'''כר&quot;ג אימא סיפא דרישא''' -  דההיא מתני' דמתני גבי הכוסס את החטה דההיא רישא דידה וקתני סיפא אין הפרוסות קיימות כו':

'''השתא''' -  אפילו אדייסא אמר ר&quot;ג במתניתין בתרייתא או מין דגן ולא עשאו פת מברך אחריו ג' ברכות:

'''אין הפרוסות קיימות''' -  שבתחלתו פת ממש היה:

'''מיבעיא''' -  וכשנמוח מי גרע מדייסא:

'''אלא לאו רבנן היא''' -  דאמרי גבי דייסא ברכה אחת והאי נמי משנמוח לאו פת הוא והוי כדייסא:

'''והלכתא''' -  לא גרסינן:

'''ריהטא''' -  הוא חביץ קדרה:

'''דחקלאי''' -  בני כפר:

'''דמפשי ביה קמחא''' -  שמרבים בו קמח:

'''דמחוזא''' -  בני כרך:

'''חביצא''' -  כעין שלניי&quot;קוק {{קטן|(שלקי&quot;ק: תבשיל המתבשל בתוך סיר ובו פירורי לחם ועוד)}}  שמפררין בתוך האלפס לחם:

'''מנא אמינא לה''' -  דאפרורין כזית מברכין המוציא:

'''היה''' -  ישראל עומד:

'''ומקריב מנחות''' -  ונתנה לכהן להקריבה:

'''אומר ברוך שהחיינו''' -  אם לא הביא מנחות זה ימים רבים:

'''נטלן לאכלן''' -  הכהן:

'''ותני עלה''' -  כלומר ותנן על המנחות מנחת מחבת ומנחת מרחשת הקריבות כשהן אפויות:

'''וכולן פותתן''' -  כלומר בוצען קודם קמיצה ועושה אותן פתיתין כזיתים כדכתיב פתות אותה פתים ([[ויקרא  ב]]) אלמא פתיתין כזיתים מברך עליהן המוציא:

'''פורכן''' -  למנחות האפויות על המחבת ועל המרחשת קודם קמיצה עד שמחזירן לסלתן:

'''הכי נמי''' -  דפליג אהא דקתני מברך המוציא:

'''והתניא לקט מכולן''' -  פתיתי המנחות:

'''כזית כו'''' -  ומדקאמר יוצא בו ידי חובתו בפסח משום אכילת מצה דמצות עשה היא דכתיב בערב תאכלו מצות והתם לחם בעינן דכתיב בה לחם עוני אלמא לחם הוי ומברך המוציא והא מתניתין על כרחך רבי ישמעאל היא דהא קתני לקט מכולן כזית אלמא בפתיתין פחותין מכזית קאי:

'''בשערסן''' -  כשחזר וגבלן יחד וחזר ואפאן ערסן לשון עריסותיכם:

'''והוא שאכלן בכדי אכילת פרס''' -  שלא ישהה משהתחיל לאכול שיעור כזית עד שגמר אכילת השיעור יותר מכדי אכילת חצי ככר של שמנה ביצים דהוי חציו ארבעה ביצים שזהו צירוף שיעור אכילה ואם שהה יותר אין האכילה מצטרפת והוה ליה כאוכל חצי זית היום וחצי זית למחר ואין בו חיוב כרת אם חמץ הוא:

'''ואי בשערסן והוא שאכלו''' -  לשון יחיד מיבעי ליה:

'''הב&quot;ע''' -  ובשלא ערסן היא וכדקאמרת והא דקתני דחשיב למיהוי לחם בבא מלחם גדול ונשאר מן הלחם שלא נפרס כולו אבל אם נפרס כולו לא חשיבי פתיתין הפחותי' מכזית ולא מברכינן המוציא ואין יוצא בהן ידי חובת מצה בפסח:

'''תוריתא דנהמ'''' -  תואר מראית הלחם:

'''כובא דארעא''' -  עושה מקום חלל בכירה ונותן בתוכו מים וקמח כמו שעושין באלפס:

'''גביל מרתח''' -  נותנים קמח ומים בכלי ובוחשין בכף ושופכי' על הכירה כשהיא נסקת:

'''נהמא דהנדקא''' -  בצק שאופין בשפוד ומושחים אותו תמיד בשמן או במי ביצים ושמן:

'''לחם העשוי לכותח''' -  אין אופין אותו בתנור אלא בחמה:&lt;קטע סוף=ר/&gt;
&lt;/div&gt;

&lt;div class='gmara_tosfot'&gt;
==תוספות==
&lt;קטע התחלה=ת/&gt;
[[File:תוס ברכות לז ב חביצא דאית ביה פרורין.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_ב_חביצא דאית ביה פרורין]]
'''חביצא''' דאית ביה פרורין. פרש&quot;י כמו שלנייקו&quot;ק {{הל&quot;מ-רק-ריף|יש אומרים תבשיל שנתנו בו חתיכות לחם ויש אומרי שטיגנו חתיכות לחם עם דבש וכדומה}} וא&quot;ת והתניא לעיל בזמן שהפרוסות וכו' אין הפרוסות קיימות לא יברך עליהן המוציא אע&quot;ג דאית ביה כזית וי&quot;ל דרב יוסף מפרש ליה הפרוסות קיימות היינו בכזית ואין הפרוסות קיימות בשאין בהן כזית וכן מפרש נמי בירושלמי וא&quot;ת ואיך מדמה רב יוסף פרורי מנחות לפרורי חביצא וי&quot;ל כיון שנטגנין בשמן כנתבשלו דמי ומיהו קשה דלקט מכולן כזית דקאי אחמשת המינין ולא אמנחות כמו שאפרש והתם נמי לא מיירי בשנתבשלו ומאי מדמה לחביצא שהוא מבושל לכך נ&quot;ל חביצא היינו פרורין הנדבקים יחד על ידי מרק או על ידי חלב כמו חביצא דתמרי שהן נדבקין:
[[File:תוס ברכות לז ב היה עומד ומקריב מנחות.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_ב_היה עומד ומקריב מנחות]]
''' היה''' עומד ומקריב מנחות. פרש&quot;י בעל הבית המתנדב מנחה ודוחק גדול הוא דהיה עומד ומקריב משמע בכהן המקריב וכן לישנא נטלן לאכלן משמע דאכהן קאי ונראה בכהן העומד להקריב ראשון במשמרתו וכ&quot;ד משמרות היו וכל שבת מתחדשת משמרה אחרת אם כן כל משמרה אינה משמרת אלא ב' פעמים בשנה וכיון שיש להם זמן קבוע מברכינן שהחיינו ולא כפירש&quot;י דמנחות דמיירי בכהן שלא הקריב מעולם:
[[File:תוס ברכות לז ב לקט מכולן.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_ב_לקט מכולן]]
''' לקט''' מכולן. פירש&quot;י דקאי אמנחות ולא נהירא דא&quot;כ היכי קאמר דאם חמץ הוא וכו' והא אמרינן {{הפניה-גמ|מסכת=כן|מנחות|נב|ב}} כל המנחות באות מצה ונראה דקאי אחמשת מינין וה&quot;ק לקט מכל מיני לחמים כזית כו':
[[File:תוס ברכות לז ב אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_ב_אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא]]
''' אמר''' רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. וכן קיימא לן דרבא בתראה הוא ולא בעינן שיהו בפרורין כזית כיון דאיכא תוריתא דנהמא לענין המוציא ואפילו נתבשלו לפירוש רש&quot;י והא דמשמע בירושלמי דפרוסות קיימות הן בכזית היינו לפי שכן דרך להיות תוריתא דנהמא בכזית אבל פעמים דאפילו בפחות מכזית איכא תוריתא דנהמא:
[[File:תוס ברכות לז ב תוריתא דנהמא.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_ב_תוריתא דנהמא]]
''' תוריתא''' דנהמא. נראה דהיינו כשנותני' הפרורין במים ואם המים מתלבנים מחמת הפרורין אזלא ליה תוריתא דנהמא וכן היה רגיל רבינו דוד ממי&quot;ץ ללבן פרורין במים בלילה כדי לאכלן בשחר בלא ברכת המוציא ובלא ברכת המזון שלא לאחר כדי שיתחזק ראשו ויוכל להגיד ההלכה:

''' לחם''' העשוי לכותח פטור מן החלה. והיינו כשעשאו כלמודים ופירש&quot;י עיסה שמיבשים בחמה וקשה דהא אמרינן במסכת חלה (פ&quot;א משנה ה) כל שתחלתו עיסה וסופו סופגנין חייבין בחלה וכל שתחלתו סופגנין וסופו עיסה חייבין נמי בחלה ושתחלתו סופגנין וסופו נמי סופגנין פטור מן החלה ופסק ר&quot;ת אם כן בניבלי&quot;ש ורישולא&quot;ש דתחלתן עיסה מברכין עליהן המוציא וחייבין בחלה אף על פי דסופן סופגנין ומתחלה היה ר&quot;ל ר&quot;ת דדוקא חייבין בחלה דמצות חלה בעודן עיסה דכתיב עריסותיכם והואיל שהיו מתחלה עיסה חייבין בחלה אבל מן המוציא פטורים דעכשיו הם סופגנין ול&quot;נ דהא לעיל קתני נטלן לאכלן מברך עליהן המוציא גבי מנחה אף על פי דעכשיו הם סופגנין שהמנחות מטוגנות בשמן. ורימשיי&quot;ש אף על גב דחייבין בחלה שהיו עיסה מתחלה פטורין מהמוציא ואין מברכין עליהם אלא בורא מיני מזונות דלית להו תוריתא דנהמא ואחר כך ברכת מעין שלש על המחיה ועל הכלכלה ור' יחיאל ז&quot;ל היה&lt;קטע סוף=ת/&gt;
&lt;/div&gt;

==עין משפט ונר מצוה==
{{קטע עם כותרת|עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ו|לז ב}}
[[קטגוריה:בבלי מסכת ברכות]]
{{מפרשים לדף גמרא|ברכות|ו|לז|ב}}</text>
      <sha1>7ibtaxauibz9nqcx9nvas9vpkjri31e</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947976</id>
      <parentid>2947975</parentid>
      <timestamp>2025-07-11T11:39:12Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>מאירושולי</username>
        <id>35234</id>
      </contributor>
      <comment>/* תוספות */</comment>
      <origin>2947976</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="26066" sha1="73v7dgyq2t3zqgwi1n7de1utvca7ra5" xml:space="preserve">{{כותרת_ביאור_הלמ|ברכות|לז|ב|לז א|לח א|ביאור=כן}}
&lt;קטע התחלה=ג/&gt;
[דף לז עמוד ב] {{הל&quot;מ-רק-גמרא|ולא מין דגן הוא, או מין דגן ולא עשאו פת, רבן גמליאל אומר: שלש ברכות, וחכמים אומרים: ברכה אחת; כל שאינו לא משבעת המינין ולא מין דגן, כגון פת אורז ודוחן - רבן גמליאל אומר: ברכה אחת מעין שלש, וחכמים אומרים: ולא כלום. במאי אוקימתא - כרבן גמליאל, אימא סיפא דרישא: אם אין הפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליה בורא מיני מזונות, ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין שלש, מני? אי רבן גמליאל - השתא אכותבות ואדייסא אמר רבן גמליאל שלש ברכות, אם אין הפרוסות קיימות מיבעיא? אלא פשיטא - רבנן, אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן? אלא, לעולם רבנן, ותני גבי אורז: ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום. }}
{{הל&quot;מ-רק-ריף|הלכך לגבי אורז כד מבשיל ליה בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות כדתריצנא להא מתניתא תני גבי אורז ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום וקיימא לן דכל ולבסוף ולא כלום מברך בורא נפשות רבות. והני מילי בדאיתיה לאורז בעיניה אבל על ידי תערובות לא דקי&quot;ל בהא כרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכים עליו בורא מיני מזונות דלא איתותב רב ושמואל אלא לענין כל שהוא מחמשת המינין דאיתיה בעיניה אבל כל שיש בו מחמשת המינין דליתיה בעיניה אלא על ידי תערובות לא איתותב הלכך קי&quot;ל כותייהו בהא דליכא מאן דפליג עלייהו ועוד דסוגיין כותייהו ופת דוחן בתחלה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות }}
{{הל&quot;מ-רק-ראש|ומקשה עלה דהך ברייתא ומתרץ לה תני גבי אורז ולבסוף ולא כלום וקי&quot;ל דכל לבסוף ולא כלום מברך עליו בנ&quot;ר וכן פירש&quot;י שאין מברכין עליו מברכת פירות של הארץ אלא בורא נפשות הלכך על אורז אם אפאו ועשה ממנו פת או שבשלו ועשאו כעין דייסא מברכין עליו תחלה בורא מיני מזונות אף על פי שאינו מן ז' המינין כיון שזה נקרא מזון כי הוא משביע וסועד הלב ולאחריו בנ&quot;ר דלא נתקנה ברכת מעין שלש כ&quot;א על שבעת המינין והא דתניא לעיל הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברך עליו כמעשה קדירה אברכה ראשונה קאי שמברכין עליו בורא מיני מזונות ויש ספרים שכתב בהם מלשון ה&quot;ג אבל אורז לא מברכין עליו במ&quot;מ דלא קי&quot;ל כר' יוחנן בן נורי אלא שהכל ולאו מלתא היא דר' יוחנן בן נורי ס&quot;ל אם אפאו מברך עליו המוציא דלחם גמור חשיב ליה אבל רבנן לחם לא חשיב ליה אבל מזון חשיב ליה ורב אלפס ז&quot;ל כתב ופת דוחן מברך עליו בתחלה שהכל משום דמשמע ליה שאין דין האורז והדוחן שוה מדנקט במלתייהו דרבנן הכוסס את האורז ולא נקט דוחן ונ&quot;ל דלאו ראיה היא דלא נקט אורז אלא לאפוקי דר' יוחנן בן נורי להשמיענו דאין לו דין חטין דקתני ברישא וכן משמע ההוא דלעיל הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברכין עליו תחלה וסוף כמעשה קדירה והכי מסתבר דדוחן מזין זיין וסועד את הלב כמו אורזכג הלכך מברכין לפניו במ&quot;מ ולבסוף בנ&quot;ר אבל העושה פת או תבשיל ממיני קטניות ליתא בכלל מזון ומברך עליו שהכל ובנ&quot;ר וחסרונן כלומר בורא נפשות וכל מה שהם חסרים על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי כלומר על כל שאר דברים שברא בעולם שלא היו הנפשות חסרות כל כך אם לא בראם כי אינם אלא להתענג ובירושלמי מסיים בה ברוך אתה ה' חי העולמים ומה שכתב רב אלפס דהא דמברכין על האורז במ&quot;מ הני מילי בדאיתיה לאורז בעין אבל ע&quot;י תערובת לא היינו כשהרוב ממין אחר דבכי האי גוונא בחמשת המינין אפי' רובו ממין אחר מברך עליו בורא מיני מזונות: }}
{{הל&quot;מ-רק-ראש|הכוסס את החטה מברך עליו בפה&quot;א ולא פירש איזו ברכה יברך אחריה ויראה שיברך ב&quot;נ ולא ברכה מעין שלש דלקמן (דף מד א) מפרש ברכה אחת מעין שלש וקאמר דעל חמשת המינין מברך על המחיה ועל הכלכלה ועל פירות העץ ועל פרי העץ שלא מצינו בשום מקום שתקנו ברכה אחת מעין שלש על האדמה ועל פרי האדמה והא דאמר בשמעתין כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת ר&quot;ג אומר שלש ברכות וחכ&quot;א ברכה אחת מעין שלש היינו בשלקינהו ועבדינהו כעין דייסא אבל הכוסס את החטין או שלקינהו ואיתנייהו בעינייהו אינו מברך לאחריו אלא ב&quot;נ ואף על גב דחטה כתיב בקרא כיון דאין אכילתה חשובה כל כך לא חשיבא אכילה לברך עליו מעין ג' מיהו מדכייל בדברי חכמים כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת משמע אפי' אכלו חי דומיא דשבעת המינים דרישא ובמחזור דר&quot;ת ז&quot;ל היה כתוב הכוסס את החטה מברך ברכה אחת מעין ג' על האדמה ועל פרי האדמה והוגה מבחוץ מברכין עליו ב&quot;נ וכן כתב בה&quot;ג בורא נפשות בכוסס את החטה או שלקינהו ואיתנייהו בעינייהו ונכון להחמיר שלא לאכול חטין או שלקות בעינייהו אם לא בתוך הסעודה משום ספק ברכה אחרונה ואמרינן בירושלמי דפירקין דר' ירמיה בעי הדין דאכל סולת מהו מברך בסופה אמר ר' יוסי ולהכי לא אכל סולת ר' ירמיה מיומיה לפי שהיה מסופק בברכה אחרונה שאם היה מסופק בברכה ראשונה יכול לברך שהנ&quot;ב דתנן על כולם אם אמר שהנ&quot;ב יצא אבל ברכה אחרונה אין לו לברך אלא ברכה שנתקנה: }}

{{הל&quot;מ-רק-גמרא|אמר רבא: האי}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|ריהטא דחקלאי דמפשי ביה קמחא - מברך בורא מיני מזונות. מאי טעמא - דסמידא עיקר. דמחוזא דלא מפשי ביה קמחא - מברך עליו שהכל נהיה בדברו. מאי טעמא - דובשא עיקר. והדר אמר רבא: {{שוליים|א}}אידי ואידי בורא מיני מזונות; }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|וריהטא דמחוזא בין דמפשי ביה קימחא ובין דלא מפשי ביה קימחא מברך עליו בורא מיני מזונות }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|כרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינין }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|מברכין }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|מברך }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|עליו בורא מיני מזונות }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|ולבסוף ברכה אחת מעין שלש:}}
אמר רב יוסף: האי חביצא {{הל&quot;מ-ריף-ראש|אי }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|ד}}אית{{הל&quot;מ-רק-גמרא| }}ביה פרורין כזית{{הל&quot;מ-רק-גמרא|- בתחלה }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|מברך }}עליו\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה}} {{הל&quot;מ-רק-ראש|מתחלה }}המוציא לחם {{הל&quot;מ-גמרא-ראש|מן הארץ ולבסוף מברך עליו }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|ו}}שלש ברכות; {{הל&quot;מ-רק-ריף|ואי}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא| }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|ד}}לית ביה פרורין כזית - בתחלה מברך עליו\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה}} בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. {{הל&quot;מ-רק-גמרא|אמר רב יוסף: מנא אמינא לה - דתניא: {{שוליים|ב}}היה עומד ומקריב מנחות בירושלים, אומר: ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה; נטלן לאכלן - מברך המוציא לחם מן הארץ, ותני עלה: {{שוליים|ג}}וכולן פותתן כזית. אמר ליה אביי: אלא מעתה, לתנא דבי רבי ישמעאל דאמר, פורכן עד שמחזירן לסלתן, הכי נמי דלא בעי ברוכי המוציא לחם מן הארץ? וכי תימא הכי נמי, והתניא: לקט מכולן כזית ואכלן, אם חמץ הוא - ענוש כרת, ואם מצה הוא - אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח! הכא במאי עסקינן - בשערסן. אי הכי, אימא סיפא: והוא שאכלן בכדי אכילת פרס, ואי בשערסן - האי שאכלן? שאכלו מיבעי ליה! - הכא במאי עסקינן - בבא מלחם גדול. מאי הוה עלה? אמר }}{{הל&quot;מ-ריף-ראש|ו}}רב ששת {{הל&quot;מ-ריף-ראש|אמר}}: {{הל&quot;מ-רק-גמרא|האי {{שוליים|ד}}חביצא, אף על גב דלית ביה }}{{הל&quot;מ-ריף-ראש|אפילו }}פרורין {{הל&quot;מ-ריף-ראש|שאין בהן }}כזית {{הל&quot;מ-רק-גמרא|- מברך}}{{הל&quot;מ-רק-ריף| מברכין}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא| }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|עליו}}\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה}} {{הל&quot;מ-גמרא-ריף|המוציא }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|לחם מן הארץ. }}אמר רבא: {{שוליים|ה}}והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. {{הל&quot;מ-רק-ריף|וכן הלכתא:}}
{{הל&quot;מ-רק-ראש|חביצא פירש&quot;י שמבשלין לחם בתוך האילפס וקשה לפירושו א&quot;כ מה מייתי רב יוסף ראיה מפרורי מנחה שלא נתבשלו וי&quot;ל כיון שנטגנה בשמן חשוב הוא כנתבשל מיהו קשה מאי מייתי עלה מליקט מכולם כזית דאיירי בה' מינין דהתם לא איירי לא במבושל ולא במטוגן ועוד קשה לפירש&quot;י דלרב ששת תיקשי ליה מברייתא דלעיל אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך עליהם בורא מ&quot;מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ומפרש בירושלמי פרוסות קיימות בכזית אין פרוסות קיימות בפחות מכזית ופר&quot;ת חביצה הם פירורי לחם שנדבקין יחד ע&quot;י חלב ודבש ובערוך פי' שהם פירורי לחם הנדבקים זה בזה ע&quot;י מרק וכל דבר הנדבק יחד קרוי חביצא כעין חביצא דתמרי וג' חילוקים יש בהן היכא שנתבשלו אם יש בהן כזית מברך עליהם המוציא ושלש ברכות ואם אין בהן כזית אף על גב דמחזי דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא אין מברך עליו אלא בורא מ&quot;מ דכיון שהוא מבושל אינו חשוב תואר לחם ואם אינו מבושל אלא שהוא מחובר ע&quot;י דבש או מרק אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא אף על פי שאין בו תואר לחם ואם אין בפרוסות כזית אם יש בו תואר לחם מברך עליו המוציא ואם אין בו תואר לחם מברך עליו בורא מ&quot;מ והיכא שאינו לא מבושל ולא מחובר אלא שהוא מפורר דק דק אף על פי שאין בהן כזית ואין בהן תואר לחם מברך עליו המוציא ושלש ברכות דכיון שהוא פת בפני עצמו אינו יוצא לעולם מתורת פת בשם הר' יונה ז&quot;ל וכן נראה מתוך ההלכה ולא כדברי רבינו חננאל ז&quot;ל שאמר דהא דאמרינן (דף לט) פת הצנומה בקערה מברך עליה המוציא דאיירי בדאיכא עליה תוריתא דנהמא שאין אנו צריכין לזה אלא כיון דאין דבר אחר מעורב עמו אינו יוצא מתורת לחם ומברכין עליו המוציא: }}
{{הל&quot;מ-רק-ריף|אמר אביי טריתא פטורה מן החלה מאי טריתא איכא דאמרי מרתח גביל ואיכא דאמרי נהמא דהנדקא ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח דתני ר' חייא לחם העשוי לכותח פטור מן החלה ואם עשאה כעבין חייבת כלמודים פטורה והא טריתא דארעא מברכינן עלה בורא מיני מזונות ואם קבע סעודתיה עילוה מברך עלה המוציא ושלש ברכות מר זוטרא קבע עלה ובריך עלה המוציא ושלש ברכות אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בה י&quot;ח בפסח מ&quot;ט לחם עוני קרינא ביה}} 
{{שוליים|ו}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|טרוקנין חייבין בחלה. }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|וכי אתא רבין אמר רבי יוחנן: טרוקנין }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|פטורין מן החלה}} {{הל&quot;מ-רק-ראש|חייבים בחלה}}} {{הל&quot;מ-רק-ראש|ה&quot;ג ולא גרסינן פטורין והכי איתא בירושלמי רבי יוחנן אמר טרוקנין  חייבין בחלה ואומר עליהם המוציא ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח אף על גב דבלילתו רכה וגובלא בעלמא הוי מכל מקום הוי כמו תחלתו סופגנים וסופו עיסה שחייב בחלה אבל דבר שתחלתו סופגנין וסופו סופגנין כגון שבלילתו רכה ונטגן בשמן פטור מן החלה ואין מברכין עליו המוציא }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|מאי טרוקנין? אמר אביי: כובא דארעא. ו}}אמר אביי: {{שוליים|ז}}טריתא פטורה מן החלה. {{הל&quot;מ-רק-ראש|ולא דמי לטרוקנין דאף על פי שבלילתה רכה אופין אותה בגומא שבכירה כמו שפירש&quot;י דנעשה לחם אבל מירתח גביל שופכין אותו על הכירה ומתפשט ואין תורת לחם עליו}}
מאי טריתא? איכא דאמרי: {{הל&quot;מ-רק-גמרא|גביל }}מרתח {{הל&quot;מ-ריף-ראש|גביל}}, ואיכא דאמרי: {{שוליים|ח}}נהמא דהנדקא; ואיכא דאמרי: {{שוליים|ט}}לחם העשוי לכותח. {{הל&quot;מ-רק-ריף|ד}}תני רבי חייא: לחם העשוי לכותח פטור מן החלה. {{הל&quot;מ-רק-גמרא|והא תניא: חייב בחלה! התם כדקתני טעמא, רבי יהודה אומר: }}{{שוליים|י}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|מעשיה מוכיחין עליה, }}{{הל&quot;מ-ריף-ראש|ואם }}עשאן\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה }}
&lt;קטע סוף=ג/&gt;
&lt;/div&gt;

&lt;div class='gmara_rashi'&gt;
==רש&quot;י==
&lt;קטע התחלה=ר/&gt;

'''ולא מין דגן''' -  שבמין דגן יש חילוק שאם עשאו פת הכל מודים שצריך לאחריו ג' ברכות:

'''או''' -  אף אם מין דגן הוא אלא שלא עשאו פת בשתים אלו נחלקו ר&quot;ג וחכמים:

'''במאי אוקימתא''' -  לההוא דלעיל דקתני ולבסוף ברכה אחת מעין שלש:

'''כר&quot;ג אימא סיפא דרישא''' -  דההיא מתני' דמתני גבי הכוסס את החטה דההיא רישא דידה וקתני סיפא אין הפרוסות קיימות כו':

'''השתא''' -  אפילו אדייסא אמר ר&quot;ג במתניתין בתרייתא או מין דגן ולא עשאו פת מברך אחריו ג' ברכות:

'''אין הפרוסות קיימות''' -  שבתחלתו פת ממש היה:

'''מיבעיא''' -  וכשנמוח מי גרע מדייסא:

'''אלא לאו רבנן היא''' -  דאמרי גבי דייסא ברכה אחת והאי נמי משנמוח לאו פת הוא והוי כדייסא:

'''והלכתא''' -  לא גרסינן:

'''ריהטא''' -  הוא חביץ קדרה:

'''דחקלאי''' -  בני כפר:

'''דמפשי ביה קמחא''' -  שמרבים בו קמח:

'''דמחוזא''' -  בני כרך:

'''חביצא''' -  כעין שלניי&quot;קוק {{קטן|(שלקי&quot;ק: תבשיל המתבשל בתוך סיר ובו פירורי לחם ועוד)}}  שמפררין בתוך האלפס לחם:

'''מנא אמינא לה''' -  דאפרורין כזית מברכין המוציא:

'''היה''' -  ישראל עומד:

'''ומקריב מנחות''' -  ונתנה לכהן להקריבה:

'''אומר ברוך שהחיינו''' -  אם לא הביא מנחות זה ימים רבים:

'''נטלן לאכלן''' -  הכהן:

'''ותני עלה''' -  כלומר ותנן על המנחות מנחת מחבת ומנחת מרחשת הקריבות כשהן אפויות:

'''וכולן פותתן''' -  כלומר בוצען קודם קמיצה ועושה אותן פתיתין כזיתים כדכתיב פתות אותה פתים ([[ויקרא  ב]]) אלמא פתיתין כזיתים מברך עליהן המוציא:

'''פורכן''' -  למנחות האפויות על המחבת ועל המרחשת קודם קמיצה עד שמחזירן לסלתן:

'''הכי נמי''' -  דפליג אהא דקתני מברך המוציא:

'''והתניא לקט מכולן''' -  פתיתי המנחות:

'''כזית כו'''' -  ומדקאמר יוצא בו ידי חובתו בפסח משום אכילת מצה דמצות עשה היא דכתיב בערב תאכלו מצות והתם לחם בעינן דכתיב בה לחם עוני אלמא לחם הוי ומברך המוציא והא מתניתין על כרחך רבי ישמעאל היא דהא קתני לקט מכולן כזית אלמא בפתיתין פחותין מכזית קאי:

'''בשערסן''' -  כשחזר וגבלן יחד וחזר ואפאן ערסן לשון עריסותיכם:

'''והוא שאכלן בכדי אכילת פרס''' -  שלא ישהה משהתחיל לאכול שיעור כזית עד שגמר אכילת השיעור יותר מכדי אכילת חצי ככר של שמנה ביצים דהוי חציו ארבעה ביצים שזהו צירוף שיעור אכילה ואם שהה יותר אין האכילה מצטרפת והוה ליה כאוכל חצי זית היום וחצי זית למחר ואין בו חיוב כרת אם חמץ הוא:

'''ואי בשערסן והוא שאכלו''' -  לשון יחיד מיבעי ליה:

'''הב&quot;ע''' -  ובשלא ערסן היא וכדקאמרת והא דקתני דחשיב למיהוי לחם בבא מלחם גדול ונשאר מן הלחם שלא נפרס כולו אבל אם נפרס כולו לא חשיבי פתיתין הפחותי' מכזית ולא מברכינן המוציא ואין יוצא בהן ידי חובת מצה בפסח:

'''תוריתא דנהמ'''' -  תואר מראית הלחם:

'''כובא דארעא''' -  עושה מקום חלל בכירה ונותן בתוכו מים וקמח כמו שעושין באלפס:

'''גביל מרתח''' -  נותנים קמח ומים בכלי ובוחשין בכף ושופכי' על הכירה כשהיא נסקת:

'''נהמא דהנדקא''' -  בצק שאופין בשפוד ומושחים אותו תמיד בשמן או במי ביצים ושמן:

'''לחם העשוי לכותח''' -  אין אופין אותו בתנור אלא בחמה:&lt;קטע סוף=ר/&gt;
&lt;/div&gt;

&lt;div class='gmara_tosfot'&gt;
==תוספות==
&lt;קטע התחלה=ת/&gt;
[[File:תוס ברכות לז ב חביצא דאית ביה פרורין.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_ב_חביצא דאית ביה פרורין]]
'''חביצא''' דאית ביה פרורין. פרש&quot;י כמו שלנייקו&quot;ק {{הל&quot;מ-רק-ריף|יש אומרים תבשיל שנתנו בו חתיכות לחם ויש אומרי שטיגנו חתיכות לחם עם דבש וכדומה}} וא&quot;ת והתניא לעיל בזמן שהפרוסות וכו' אין הפרוסות קיימות לא יברך עליהן המוציא אע&quot;ג דאית ביה כזית וי&quot;ל דרב יוסף מפרש ליה הפרוסות קיימות היינו בכזית ואין הפרוסות קיימות בשאין בהן כזית וכן מפרש נמי בירושלמי וא&quot;ת ואיך מדמה רב יוסף פרורי מנחות לפרורי חביצא וי&quot;ל כיון שנטגנין בשמן כנתבשלו דמי ומיהו קשה דלקט מכולן כזית דקאי אחמשת המינין ולא אמנחות כמו שאפרש והתם נמי לא מיירי בשנתבשלו ומאי מדמה לחביצא שהוא מבושל לכך נ&quot;ל חביצא היינו פרורין הנדבקים יחד על ידי מרק או על ידי חלב כמו חביצא דתמרי שהן נדבקין:
[[File:תוס ברכות לז ב היה עומד ומקריב מנחות.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_ב_היה עומד ומקריב מנחות]]
''' היה''' עומד ומקריב מנחות. פרש&quot;י בעל הבית המתנדב מנחה ודוחק גדול הוא דהיה עומד ומקריב משמע בכהן המקריב וכן לישנא נטלן לאכלן משמע דאכהן קאי ונראה בכהן העומד להקריב ראשון במשמרתו וכ&quot;ד משמרות היו וכל שבת מתחדשת משמרה אחרת אם כן כל משמרה אינה משמרת אלא ב' פעמים בשנה וכיון שיש להם זמן קבוע מברכינן שהחיינו ולא כפירש&quot;י דמנחות דמיירי בכהן שלא הקריב מעולם:
[[File:תוס ברכות לז ב לקט מכולן.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_ב_לקט מכולן]]
''' לקט''' מכולן. פירש&quot;י דקאי אמנחות ולא נהירא דא&quot;כ היכי קאמר דאם חמץ הוא וכו' והא אמרינן {{הפניה-גמ|מסכת=כן|מנחות|נב|ב}} כל המנחות באות מצה ונראה דקאי אחמשת מינין וה&quot;ק לקט מכל מיני לחמים כזית כו':
[[File:תוס ברכות לז ב אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_ב_אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא]]
''' אמר''' רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. וכן קיימא לן דרבא בתראה הוא ולא בעינן שיהו בפרורין כזית כיון דאיכא תוריתא דנהמא לענין המוציא ואפילו נתבשלו לפירוש רש&quot;י והא דמשמע בירושלמי דפרוסות קיימות הן בכזית היינו לפי שכן דרך להיות תוריתא דנהמא בכזית אבל פעמים דאפילו בפחות מכזית איכא תוריתא דנהמא:
[[File:תוס ברכות לז ב תוריתא דנהמא.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_ב_תוריתא דנהמא]]
''' תוריתא''' דנהמא. נראה דהיינו כשנותני' הפרורין במים ואם המים מתלבנים מחמת הפרורין אזלא ליה תוריתא דנהמא וכן היה רגיל רבינו דוד ממי&quot;ץ ללבן פרורין במים בלילה כדי לאכלן בשחר בלא ברכת המוציא ובלא ברכת המזון שלא לאחר כדי שיתחזק ראשו ויוכל להגיד ההלכה:

''' לחם''' העשוי לכותח פטור מן החלה. והיינו כשעשאו כלמודים ופירש&quot;י עיסה שמיבשים בחמה וקשה דהא אמרינן במסכת חלה (פ&quot;א משנה ה) כל שתחלתו עיסה וסופו סופגנין חייבין בחלה וכל שתחלתו סופגנין וסופו עיסה חייבין נמי בחלה ושתחלתו סופגנין וסופו נמי סופגנין פטור מן החלה ופסק ר&quot;ת אם כן בניבלי&quot;ש {{הל&quot;מ-רק-ריף|פשטידה שבלילתה רכה}} ורישולא&quot;ש {{הל&quot;מ-רק-ריף|מאפה דק בצורת טכעת}} דתחלתן עיסה מברכין עליהן המוציא וחייבין בחלה אף על פי דסופן סופגנין ומתחלה היה ר&quot;ל ר&quot;ת דדוקא חייבין בחלה דמצות חלה בעודן עיסה דכתיב עריסותיכם והואיל שהיו מתחלה עיסה חייבין בחלה אבל מן המוציא פטורים דעכשיו הם סופגנין ול&quot;נ דהא לעיל קתני נטלן לאכלן מברך עליהן המוציא גבי מנחה אף על פי דעכשיו הם סופגנין שהמנחות מטוגנות בשמן. ורימשיי&quot;ש אף על גב דחייבין בחלה שהיו עיסה מתחלה פטורין מהמוציא ואין מברכין עליהם אלא בורא מיני מזונות דלית להו תוריתא דנהמא ואחר כך ברכת מעין שלש על המחיה ועל הכלכלה ור' יחיאל ז&quot;ל היה&lt;קטע סוף=ת/&gt;
&lt;/div&gt;

==עין משפט ונר מצוה==
{{קטע עם כותרת|עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ו|לז ב}}
[[קטגוריה:בבלי מסכת ברכות]]
{{מפרשים לדף גמרא|ברכות|ו|לז|ב}}</text>
      <sha1>73v7dgyq2t3zqgwi1n7de1utvca7ra5</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947977</id>
      <parentid>2947976</parentid>
      <timestamp>2025-07-11T11:40:15Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>מאירושולי</username>
        <id>35234</id>
      </contributor>
      <comment>/* תוספות */</comment>
      <origin>2947977</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="26044" sha1="745h6a5i89lq2ojsdfl7oysbp4hvhf4" xml:space="preserve">{{כותרת_ביאור_הלמ|ברכות|לז|ב|לז א|לח א|ביאור=כן}}
&lt;קטע התחלה=ג/&gt;
[דף לז עמוד ב] {{הל&quot;מ-רק-גמרא|ולא מין דגן הוא, או מין דגן ולא עשאו פת, רבן גמליאל אומר: שלש ברכות, וחכמים אומרים: ברכה אחת; כל שאינו לא משבעת המינין ולא מין דגן, כגון פת אורז ודוחן - רבן גמליאל אומר: ברכה אחת מעין שלש, וחכמים אומרים: ולא כלום. במאי אוקימתא - כרבן גמליאל, אימא סיפא דרישא: אם אין הפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליה בורא מיני מזונות, ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין שלש, מני? אי רבן גמליאל - השתא אכותבות ואדייסא אמר רבן גמליאל שלש ברכות, אם אין הפרוסות קיימות מיבעיא? אלא פשיטא - רבנן, אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן? אלא, לעולם רבנן, ותני גבי אורז: ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום. }}
{{הל&quot;מ-רק-ריף|הלכך לגבי אורז כד מבשיל ליה בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות כדתריצנא להא מתניתא תני גבי אורז ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום וקיימא לן דכל ולבסוף ולא כלום מברך בורא נפשות רבות. והני מילי בדאיתיה לאורז בעיניה אבל על ידי תערובות לא דקי&quot;ל בהא כרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכים עליו בורא מיני מזונות דלא איתותב רב ושמואל אלא לענין כל שהוא מחמשת המינין דאיתיה בעיניה אבל כל שיש בו מחמשת המינין דליתיה בעיניה אלא על ידי תערובות לא איתותב הלכך קי&quot;ל כותייהו בהא דליכא מאן דפליג עלייהו ועוד דסוגיין כותייהו ופת דוחן בתחלה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות }}
{{הל&quot;מ-רק-ראש|ומקשה עלה דהך ברייתא ומתרץ לה תני גבי אורז ולבסוף ולא כלום וקי&quot;ל דכל לבסוף ולא כלום מברך עליו בנ&quot;ר וכן פירש&quot;י שאין מברכין עליו מברכת פירות של הארץ אלא בורא נפשות הלכך על אורז אם אפאו ועשה ממנו פת או שבשלו ועשאו כעין דייסא מברכין עליו תחלה בורא מיני מזונות אף על פי שאינו מן ז' המינין כיון שזה נקרא מזון כי הוא משביע וסועד הלב ולאחריו בנ&quot;ר דלא נתקנה ברכת מעין שלש כ&quot;א על שבעת המינין והא דתניא לעיל הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברך עליו כמעשה קדירה אברכה ראשונה קאי שמברכין עליו בורא מיני מזונות ויש ספרים שכתב בהם מלשון ה&quot;ג אבל אורז לא מברכין עליו במ&quot;מ דלא קי&quot;ל כר' יוחנן בן נורי אלא שהכל ולאו מלתא היא דר' יוחנן בן נורי ס&quot;ל אם אפאו מברך עליו המוציא דלחם גמור חשיב ליה אבל רבנן לחם לא חשיב ליה אבל מזון חשיב ליה ורב אלפס ז&quot;ל כתב ופת דוחן מברך עליו בתחלה שהכל משום דמשמע ליה שאין דין האורז והדוחן שוה מדנקט במלתייהו דרבנן הכוסס את האורז ולא נקט דוחן ונ&quot;ל דלאו ראיה היא דלא נקט אורז אלא לאפוקי דר' יוחנן בן נורי להשמיענו דאין לו דין חטין דקתני ברישא וכן משמע ההוא דלעיל הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברכין עליו תחלה וסוף כמעשה קדירה והכי מסתבר דדוחן מזין זיין וסועד את הלב כמו אורזכג הלכך מברכין לפניו במ&quot;מ ולבסוף בנ&quot;ר אבל העושה פת או תבשיל ממיני קטניות ליתא בכלל מזון ומברך עליו שהכל ובנ&quot;ר וחסרונן כלומר בורא נפשות וכל מה שהם חסרים על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי כלומר על כל שאר דברים שברא בעולם שלא היו הנפשות חסרות כל כך אם לא בראם כי אינם אלא להתענג ובירושלמי מסיים בה ברוך אתה ה' חי העולמים ומה שכתב רב אלפס דהא דמברכין על האורז במ&quot;מ הני מילי בדאיתיה לאורז בעין אבל ע&quot;י תערובת לא היינו כשהרוב ממין אחר דבכי האי גוונא בחמשת המינין אפי' רובו ממין אחר מברך עליו בורא מיני מזונות: }}
{{הל&quot;מ-רק-ראש|הכוסס את החטה מברך עליו בפה&quot;א ולא פירש איזו ברכה יברך אחריה ויראה שיברך ב&quot;נ ולא ברכה מעין שלש דלקמן (דף מד א) מפרש ברכה אחת מעין שלש וקאמר דעל חמשת המינין מברך על המחיה ועל הכלכלה ועל פירות העץ ועל פרי העץ שלא מצינו בשום מקום שתקנו ברכה אחת מעין שלש על האדמה ועל פרי האדמה והא דאמר בשמעתין כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת ר&quot;ג אומר שלש ברכות וחכ&quot;א ברכה אחת מעין שלש היינו בשלקינהו ועבדינהו כעין דייסא אבל הכוסס את החטין או שלקינהו ואיתנייהו בעינייהו אינו מברך לאחריו אלא ב&quot;נ ואף על גב דחטה כתיב בקרא כיון דאין אכילתה חשובה כל כך לא חשיבא אכילה לברך עליו מעין ג' מיהו מדכייל בדברי חכמים כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת משמע אפי' אכלו חי דומיא דשבעת המינים דרישא ובמחזור דר&quot;ת ז&quot;ל היה כתוב הכוסס את החטה מברך ברכה אחת מעין ג' על האדמה ועל פרי האדמה והוגה מבחוץ מברכין עליו ב&quot;נ וכן כתב בה&quot;ג בורא נפשות בכוסס את החטה או שלקינהו ואיתנייהו בעינייהו ונכון להחמיר שלא לאכול חטין או שלקות בעינייהו אם לא בתוך הסעודה משום ספק ברכה אחרונה ואמרינן בירושלמי דפירקין דר' ירמיה בעי הדין דאכל סולת מהו מברך בסופה אמר ר' יוסי ולהכי לא אכל סולת ר' ירמיה מיומיה לפי שהיה מסופק בברכה אחרונה שאם היה מסופק בברכה ראשונה יכול לברך שהנ&quot;ב דתנן על כולם אם אמר שהנ&quot;ב יצא אבל ברכה אחרונה אין לו לברך אלא ברכה שנתקנה: }}

{{הל&quot;מ-רק-גמרא|אמר רבא: האי}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|ריהטא דחקלאי דמפשי ביה קמחא - מברך בורא מיני מזונות. מאי טעמא - דסמידא עיקר. דמחוזא דלא מפשי ביה קמחא - מברך עליו שהכל נהיה בדברו. מאי טעמא - דובשא עיקר. והדר אמר רבא: {{שוליים|א}}אידי ואידי בורא מיני מזונות; }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|וריהטא דמחוזא בין דמפשי ביה קימחא ובין דלא מפשי ביה קימחא מברך עליו בורא מיני מזונות }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|כרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינין }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|מברכין }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|מברך }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|עליו בורא מיני מזונות }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|ולבסוף ברכה אחת מעין שלש:}}
אמר רב יוסף: האי חביצא {{הל&quot;מ-ריף-ראש|אי }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|ד}}אית{{הל&quot;מ-רק-גמרא| }}ביה פרורין כזית{{הל&quot;מ-רק-גמרא|- בתחלה }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|מברך }}עליו\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה}} {{הל&quot;מ-רק-ראש|מתחלה }}המוציא לחם {{הל&quot;מ-גמרא-ראש|מן הארץ ולבסוף מברך עליו }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|ו}}שלש ברכות; {{הל&quot;מ-רק-ריף|ואי}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא| }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|ד}}לית ביה פרורין כזית - בתחלה מברך עליו\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה}} בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. {{הל&quot;מ-רק-גמרא|אמר רב יוסף: מנא אמינא לה - דתניא: {{שוליים|ב}}היה עומד ומקריב מנחות בירושלים, אומר: ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה; נטלן לאכלן - מברך המוציא לחם מן הארץ, ותני עלה: {{שוליים|ג}}וכולן פותתן כזית. אמר ליה אביי: אלא מעתה, לתנא דבי רבי ישמעאל דאמר, פורכן עד שמחזירן לסלתן, הכי נמי דלא בעי ברוכי המוציא לחם מן הארץ? וכי תימא הכי נמי, והתניא: לקט מכולן כזית ואכלן, אם חמץ הוא - ענוש כרת, ואם מצה הוא - אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח! הכא במאי עסקינן - בשערסן. אי הכי, אימא סיפא: והוא שאכלן בכדי אכילת פרס, ואי בשערסן - האי שאכלן? שאכלו מיבעי ליה! - הכא במאי עסקינן - בבא מלחם גדול. מאי הוה עלה? אמר }}{{הל&quot;מ-ריף-ראש|ו}}רב ששת {{הל&quot;מ-ריף-ראש|אמר}}: {{הל&quot;מ-רק-גמרא|האי {{שוליים|ד}}חביצא, אף על גב דלית ביה }}{{הל&quot;מ-ריף-ראש|אפילו }}פרורין {{הל&quot;מ-ריף-ראש|שאין בהן }}כזית {{הל&quot;מ-רק-גמרא|- מברך}}{{הל&quot;מ-רק-ריף| מברכין}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא| }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|עליו}}\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה}} {{הל&quot;מ-גמרא-ריף|המוציא }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|לחם מן הארץ. }}אמר רבא: {{שוליים|ה}}והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. {{הל&quot;מ-רק-ריף|וכן הלכתא:}}
{{הל&quot;מ-רק-ראש|חביצא פירש&quot;י שמבשלין לחם בתוך האילפס וקשה לפירושו א&quot;כ מה מייתי רב יוסף ראיה מפרורי מנחה שלא נתבשלו וי&quot;ל כיון שנטגנה בשמן חשוב הוא כנתבשל מיהו קשה מאי מייתי עלה מליקט מכולם כזית דאיירי בה' מינין דהתם לא איירי לא במבושל ולא במטוגן ועוד קשה לפירש&quot;י דלרב ששת תיקשי ליה מברייתא דלעיל אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך עליהם בורא מ&quot;מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ומפרש בירושלמי פרוסות קיימות בכזית אין פרוסות קיימות בפחות מכזית ופר&quot;ת חביצה הם פירורי לחם שנדבקין יחד ע&quot;י חלב ודבש ובערוך פי' שהם פירורי לחם הנדבקים זה בזה ע&quot;י מרק וכל דבר הנדבק יחד קרוי חביצא כעין חביצא דתמרי וג' חילוקים יש בהן היכא שנתבשלו אם יש בהן כזית מברך עליהם המוציא ושלש ברכות ואם אין בהן כזית אף על גב דמחזי דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא אין מברך עליו אלא בורא מ&quot;מ דכיון שהוא מבושל אינו חשוב תואר לחם ואם אינו מבושל אלא שהוא מחובר ע&quot;י דבש או מרק אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא אף על פי שאין בו תואר לחם ואם אין בפרוסות כזית אם יש בו תואר לחם מברך עליו המוציא ואם אין בו תואר לחם מברך עליו בורא מ&quot;מ והיכא שאינו לא מבושל ולא מחובר אלא שהוא מפורר דק דק אף על פי שאין בהן כזית ואין בהן תואר לחם מברך עליו המוציא ושלש ברכות דכיון שהוא פת בפני עצמו אינו יוצא לעולם מתורת פת בשם הר' יונה ז&quot;ל וכן נראה מתוך ההלכה ולא כדברי רבינו חננאל ז&quot;ל שאמר דהא דאמרינן (דף לט) פת הצנומה בקערה מברך עליה המוציא דאיירי בדאיכא עליה תוריתא דנהמא שאין אנו צריכין לזה אלא כיון דאין דבר אחר מעורב עמו אינו יוצא מתורת לחם ומברכין עליו המוציא: }}
{{הל&quot;מ-רק-ריף|אמר אביי טריתא פטורה מן החלה מאי טריתא איכא דאמרי מרתח גביל ואיכא דאמרי נהמא דהנדקא ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח דתני ר' חייא לחם העשוי לכותח פטור מן החלה ואם עשאה כעבין חייבת כלמודים פטורה והא טריתא דארעא מברכינן עלה בורא מיני מזונות ואם קבע סעודתיה עילוה מברך עלה המוציא ושלש ברכות מר זוטרא קבע עלה ובריך עלה המוציא ושלש ברכות אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בה י&quot;ח בפסח מ&quot;ט לחם עוני קרינא ביה}} 
{{שוליים|ו}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|טרוקנין חייבין בחלה. }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|וכי אתא רבין אמר רבי יוחנן: טרוקנין }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|פטורין מן החלה}} {{הל&quot;מ-רק-ראש|חייבים בחלה}}} {{הל&quot;מ-רק-ראש|ה&quot;ג ולא גרסינן פטורין והכי איתא בירושלמי רבי יוחנן אמר טרוקנין  חייבין בחלה ואומר עליהם המוציא ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח אף על גב דבלילתו רכה וגובלא בעלמא הוי מכל מקום הוי כמו תחלתו סופגנים וסופו עיסה שחייב בחלה אבל דבר שתחלתו סופגנין וסופו סופגנין כגון שבלילתו רכה ונטגן בשמן פטור מן החלה ואין מברכין עליו המוציא }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|מאי טרוקנין? אמר אביי: כובא דארעא. ו}}אמר אביי: {{שוליים|ז}}טריתא פטורה מן החלה. {{הל&quot;מ-רק-ראש|ולא דמי לטרוקנין דאף על פי שבלילתה רכה אופין אותה בגומא שבכירה כמו שפירש&quot;י דנעשה לחם אבל מירתח גביל שופכין אותו על הכירה ומתפשט ואין תורת לחם עליו}}
מאי טריתא? איכא דאמרי: {{הל&quot;מ-רק-גמרא|גביל }}מרתח {{הל&quot;מ-ריף-ראש|גביל}}, ואיכא דאמרי: {{שוליים|ח}}נהמא דהנדקא; ואיכא דאמרי: {{שוליים|ט}}לחם העשוי לכותח. {{הל&quot;מ-רק-ריף|ד}}תני רבי חייא: לחם העשוי לכותח פטור מן החלה. {{הל&quot;מ-רק-גמרא|והא תניא: חייב בחלה! התם כדקתני טעמא, רבי יהודה אומר: }}{{שוליים|י}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|מעשיה מוכיחין עליה, }}{{הל&quot;מ-ריף-ראש|ואם }}עשאן\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה }}
&lt;קטע סוף=ג/&gt;
&lt;/div&gt;

&lt;div class='gmara_rashi'&gt;
==רש&quot;י==
&lt;קטע התחלה=ר/&gt;

'''ולא מין דגן''' -  שבמין דגן יש חילוק שאם עשאו פת הכל מודים שצריך לאחריו ג' ברכות:

'''או''' -  אף אם מין דגן הוא אלא שלא עשאו פת בשתים אלו נחלקו ר&quot;ג וחכמים:

'''במאי אוקימתא''' -  לההוא דלעיל דקתני ולבסוף ברכה אחת מעין שלש:

'''כר&quot;ג אימא סיפא דרישא''' -  דההיא מתני' דמתני גבי הכוסס את החטה דההיא רישא דידה וקתני סיפא אין הפרוסות קיימות כו':

'''השתא''' -  אפילו אדייסא אמר ר&quot;ג במתניתין בתרייתא או מין דגן ולא עשאו פת מברך אחריו ג' ברכות:

'''אין הפרוסות קיימות''' -  שבתחלתו פת ממש היה:

'''מיבעיא''' -  וכשנמוח מי גרע מדייסא:

'''אלא לאו רבנן היא''' -  דאמרי גבי דייסא ברכה אחת והאי נמי משנמוח לאו פת הוא והוי כדייסא:

'''והלכתא''' -  לא גרסינן:

'''ריהטא''' -  הוא חביץ קדרה:

'''דחקלאי''' -  בני כפר:

'''דמפשי ביה קמחא''' -  שמרבים בו קמח:

'''דמחוזא''' -  בני כרך:

'''חביצא''' -  כעין שלניי&quot;קוק {{קטן|(שלקי&quot;ק: תבשיל המתבשל בתוך סיר ובו פירורי לחם ועוד)}}  שמפררין בתוך האלפס לחם:

'''מנא אמינא לה''' -  דאפרורין כזית מברכין המוציא:

'''היה''' -  ישראל עומד:

'''ומקריב מנחות''' -  ונתנה לכהן להקריבה:

'''אומר ברוך שהחיינו''' -  אם לא הביא מנחות זה ימים רבים:

'''נטלן לאכלן''' -  הכהן:

'''ותני עלה''' -  כלומר ותנן על המנחות מנחת מחבת ומנחת מרחשת הקריבות כשהן אפויות:

'''וכולן פותתן''' -  כלומר בוצען קודם קמיצה ועושה אותן פתיתין כזיתים כדכתיב פתות אותה פתים ([[ויקרא  ב]]) אלמא פתיתין כזיתים מברך עליהן המוציא:

'''פורכן''' -  למנחות האפויות על המחבת ועל המרחשת קודם קמיצה עד שמחזירן לסלתן:

'''הכי נמי''' -  דפליג אהא דקתני מברך המוציא:

'''והתניא לקט מכולן''' -  פתיתי המנחות:

'''כזית כו'''' -  ומדקאמר יוצא בו ידי חובתו בפסח משום אכילת מצה דמצות עשה היא דכתיב בערב תאכלו מצות והתם לחם בעינן דכתיב בה לחם עוני אלמא לחם הוי ומברך המוציא והא מתניתין על כרחך רבי ישמעאל היא דהא קתני לקט מכולן כזית אלמא בפתיתין פחותין מכזית קאי:

'''בשערסן''' -  כשחזר וגבלן יחד וחזר ואפאן ערסן לשון עריסותיכם:

'''והוא שאכלן בכדי אכילת פרס''' -  שלא ישהה משהתחיל לאכול שיעור כזית עד שגמר אכילת השיעור יותר מכדי אכילת חצי ככר של שמנה ביצים דהוי חציו ארבעה ביצים שזהו צירוף שיעור אכילה ואם שהה יותר אין האכילה מצטרפת והוה ליה כאוכל חצי זית היום וחצי זית למחר ואין בו חיוב כרת אם חמץ הוא:

'''ואי בשערסן והוא שאכלו''' -  לשון יחיד מיבעי ליה:

'''הב&quot;ע''' -  ובשלא ערסן היא וכדקאמרת והא דקתני דחשיב למיהוי לחם בבא מלחם גדול ונשאר מן הלחם שלא נפרס כולו אבל אם נפרס כולו לא חשיבי פתיתין הפחותי' מכזית ולא מברכינן המוציא ואין יוצא בהן ידי חובת מצה בפסח:

'''תוריתא דנהמ'''' -  תואר מראית הלחם:

'''כובא דארעא''' -  עושה מקום חלל בכירה ונותן בתוכו מים וקמח כמו שעושין באלפס:

'''גביל מרתח''' -  נותנים קמח ומים בכלי ובוחשין בכף ושופכי' על הכירה כשהיא נסקת:

'''נהמא דהנדקא''' -  בצק שאופין בשפוד ומושחים אותו תמיד בשמן או במי ביצים ושמן:

'''לחם העשוי לכותח''' -  אין אופין אותו בתנור אלא בחמה:&lt;קטע סוף=ר/&gt;
&lt;/div&gt;

&lt;div class='gmara_tosfot'&gt;
==תוספות==
&lt;קטע התחלה=ת/&gt;
[[File:תוס ברכות לז ב חביצא דאית ביה פרורין.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_ב_חביצא דאית ביה פרורין]]
'''חביצא''' דאית ביה פרורין. פרש&quot;י כמו שלנייקו&quot;ק {{הל&quot;מ-רק-ריף|יש אומרים תבשיל שנתנו בו חתיכות לחם ויש אומרי שטיגנו חתיכות לחם עם דבש וכדומה}} וא&quot;ת והתניא לעיל בזמן שהפרוסות וכו' אין הפרוסות קיימות לא יברך עליהן המוציא אע&quot;ג דאית ביה כזית וי&quot;ל דרב יוסף מפרש ליה הפרוסות קיימות היינו בכזית ואין הפרוסות קיימות בשאין בהן כזית וכן מפרש נמי בירושלמי וא&quot;ת ואיך מדמה רב יוסף פרורי מנחות לפרורי חביצא וי&quot;ל כיון שנטגנין בשמן כנתבשלו דמי ומיהו קשה דלקט מכולן כזית דקאי אחמשת המינין ולא אמנחות כמו שאפרש והתם נמי לא מיירי בשנתבשלו ומאי מדמה לחביצא שהוא מבושל לכך נ&quot;ל חביצא היינו פרורין הנדבקים יחד על ידי מרק או על ידי חלב כמו חביצא דתמרי שהן נדבקין:
[[File:תוס ברכות לז ב היה עומד ומקריב מנחות.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_ב_היה עומד ומקריב מנחות]]
''' היה''' עומד ומקריב מנחות. פרש&quot;י בעל הבית המתנדב מנחה ודוחק גדול הוא דהיה עומד ומקריב משמע בכהן המקריב וכן לישנא נטלן לאכלן משמע דאכהן קאי ונראה בכהן העומד להקריב ראשון במשמרתו וכ&quot;ד משמרות היו וכל שבת מתחדשת משמרה אחרת אם כן כל משמרה אינה משמרת אלא ב' פעמים בשנה וכיון שיש להם זמן קבוע מברכינן שהחיינו ולא כפירש&quot;י דמנחות דמיירי בכהן שלא הקריב מעולם:
[[File:תוס ברכות לז ב לקט מכולן.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_ב_לקט מכולן]]
''' לקט''' מכולן. פירש&quot;י דקאי אמנחות ולא נהירא דא&quot;כ היכי קאמר דאם חמץ הוא וכו' והא אמרינן {{הפניה-גמ|מסכת=כן|מנחות|נב|ב}} כל המנחות באות מצה ונראה דקאי אחמשת מינין וה&quot;ק לקט מכל מיני לחמים כזית כו':
[[File:תוס ברכות לז ב אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_ב_אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא]]
''' אמר''' רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. וכן קיימא לן דרבא בתראה הוא ולא בעינן שיהו בפרורין כזית כיון דאיכא תוריתא דנהמא לענין המוציא ואפילו נתבשלו לפירוש רש&quot;י והא דמשמע בירושלמי דפרוסות קיימות הן בכזית היינו לפי שכן דרך להיות תוריתא דנהמא בכזית אבל פעמים דאפילו בפחות מכזית איכא תוריתא דנהמא:
[[File:תוס ברכות לז ב תוריתא דנהמא.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_ב_תוריתא דנהמא]]
''' תוריתא''' דנהמא. נראה דהיינו כשנותני' הפרורין במים ואם המים מתלבנים מחמת הפרורין אזלא ליה תוריתא דנהמא וכן היה רגיל רבינו דוד ממי&quot;ץ ללבן פרורין במים בלילה כדי לאכלן בשחר בלא ברכת המוציא ובלא ברכת המזון שלא לאחר כדי שיתחזק ראשו ויוכל להגיד ההלכה:

''' לחם''' העשוי לכותח פטור מן החלה. והיינו כשעשאו כלמודים ופירש&quot;י עיסה שמיבשים בחמה וקשה דהא אמרינן במסכת חלה (פ&quot;א משנה ה) כל שתחלתו עיסה וסופו סופגנין חייבין בחלה וכל שתחלתו סופגנין וסופו עיסה חייבין נמי בחלה ושתחלתו סופגנין וסופו נמי סופגנין פטור מן החלה ופסק ר&quot;ת אם כן בניבלי&quot;ש {{הל&quot;מ-רק-ריף|פשטידה}} ורישולא&quot;ש {{הל&quot;מ-רק-ריף|מאפה דק בצורת טכעת}} דתחלתן עיסה מברכין עליהן המוציא וחייבין בחלה אף על פי דסופן סופגנין ומתחלה היה ר&quot;ל ר&quot;ת דדוקא חייבין בחלה דמצות חלה בעודן עיסה דכתיב עריסותיכם והואיל שהיו מתחלה עיסה חייבין בחלה אבל מן המוציא פטורים דעכשיו הם סופגנין ול&quot;נ דהא לעיל קתני נטלן לאכלן מברך עליהן המוציא גבי מנחה אף על פי דעכשיו הם סופגנין שהמנחות מטוגנות בשמן. ורימשיי&quot;ש אף על גב דחייבין בחלה שהיו עיסה מתחלה פטורין מהמוציא ואין מברכין עליהם אלא בורא מיני מזונות דלית להו תוריתא דנהמא ואחר כך ברכת מעין שלש על המחיה ועל הכלכלה ור' יחיאל ז&quot;ל היה&lt;קטע סוף=ת/&gt;
&lt;/div&gt;

==עין משפט ונר מצוה==
{{קטע עם כותרת|עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ו|לז ב}}
[[קטגוריה:בבלי מסכת ברכות]]
{{מפרשים לדף גמרא|ברכות|ו|לז|ב}}</text>
      <sha1>745h6a5i89lq2ojsdfl7oysbp4hvhf4</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947978</id>
      <parentid>2947977</parentid>
      <timestamp>2025-07-11T11:58:18Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>מאירושולי</username>
        <id>35234</id>
      </contributor>
      <comment>/* תוספות */</comment>
      <origin>2947978</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="26102" sha1="p598e7jg00h4cm8bckwb714d6hpjsej" xml:space="preserve">{{כותרת_ביאור_הלמ|ברכות|לז|ב|לז א|לח א|ביאור=כן}}
&lt;קטע התחלה=ג/&gt;
[דף לז עמוד ב] {{הל&quot;מ-רק-גמרא|ולא מין דגן הוא, או מין דגן ולא עשאו פת, רבן גמליאל אומר: שלש ברכות, וחכמים אומרים: ברכה אחת; כל שאינו לא משבעת המינין ולא מין דגן, כגון פת אורז ודוחן - רבן גמליאל אומר: ברכה אחת מעין שלש, וחכמים אומרים: ולא כלום. במאי אוקימתא - כרבן גמליאל, אימא סיפא דרישא: אם אין הפרוסות קיימות - בתחלה מברך עליה בורא מיני מזונות, ולבסוף מברך עליה ברכה אחת מעין שלש, מני? אי רבן גמליאל - השתא אכותבות ואדייסא אמר רבן גמליאל שלש ברכות, אם אין הפרוסות קיימות מיבעיא? אלא פשיטא - רבנן, אי הכי קשיא דרבנן אדרבנן? אלא, לעולם רבנן, ותני גבי אורז: ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום. }}
{{הל&quot;מ-רק-ריף|הלכך לגבי אורז כד מבשיל ליה בתחלה מברך בורא מיני מזונות ולבסוף בורא נפשות רבות כדתריצנא להא מתניתא תני גבי אורז ולבסוף אינו מברך עליו ולא כלום וקיימא לן דכל ולבסוף ולא כלום מברך בורא נפשות רבות. והני מילי בדאיתיה לאורז בעיניה אבל על ידי תערובות לא דקי&quot;ל בהא כרב ושמואל דאמרי תרוייהו כל שיש בו מחמשת המינין מברכים עליו בורא מיני מזונות דלא איתותב רב ושמואל אלא לענין כל שהוא מחמשת המינין דאיתיה בעיניה אבל כל שיש בו מחמשת המינין דליתיה בעיניה אלא על ידי תערובות לא איתותב הלכך קי&quot;ל כותייהו בהא דליכא מאן דפליג עלייהו ועוד דסוגיין כותייהו ופת דוחן בתחלה מברך שהכל ולבסוף בורא נפשות רבות }}
{{הל&quot;מ-רק-ראש|ומקשה עלה דהך ברייתא ומתרץ לה תני גבי אורז ולבסוף ולא כלום וקי&quot;ל דכל לבסוף ולא כלום מברך עליו בנ&quot;ר וכן פירש&quot;י שאין מברכין עליו מברכת פירות של הארץ אלא בורא נפשות הלכך על אורז אם אפאו ועשה ממנו פת או שבשלו ועשאו כעין דייסא מברכין עליו תחלה בורא מיני מזונות אף על פי שאינו מן ז' המינין כיון שזה נקרא מזון כי הוא משביע וסועד הלב ולאחריו בנ&quot;ר דלא נתקנה ברכת מעין שלש כ&quot;א על שבעת המינין והא דתניא לעיל הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברך עליו כמעשה קדירה אברכה ראשונה קאי שמברכין עליו בורא מיני מזונות ויש ספרים שכתב בהם מלשון ה&quot;ג אבל אורז לא מברכין עליו במ&quot;מ דלא קי&quot;ל כר' יוחנן בן נורי אלא שהכל ולאו מלתא היא דר' יוחנן בן נורי ס&quot;ל אם אפאו מברך עליו המוציא דלחם גמור חשיב ליה אבל רבנן לחם לא חשיב ליה אבל מזון חשיב ליה ורב אלפס ז&quot;ל כתב ופת דוחן מברך עליו בתחלה שהכל משום דמשמע ליה שאין דין האורז והדוחן שוה מדנקט במלתייהו דרבנן הכוסס את האורז ולא נקט דוחן ונ&quot;ל דלאו ראיה היא דלא נקט אורז אלא לאפוקי דר' יוחנן בן נורי להשמיענו דאין לו דין חטין דקתני ברישא וכן משמע ההוא דלעיל הביאו לפניו פת אורז ופת דוחן מברכין עליו תחלה וסוף כמעשה קדירה והכי מסתבר דדוחן מזין זיין וסועד את הלב כמו אורזכג הלכך מברכין לפניו במ&quot;מ ולבסוף בנ&quot;ר אבל העושה פת או תבשיל ממיני קטניות ליתא בכלל מזון ומברך עליו שהכל ובנ&quot;ר וחסרונן כלומר בורא נפשות וכל מה שהם חסרים על כל מה שברא להחיות בהם נפש כל חי כלומר על כל שאר דברים שברא בעולם שלא היו הנפשות חסרות כל כך אם לא בראם כי אינם אלא להתענג ובירושלמי מסיים בה ברוך אתה ה' חי העולמים ומה שכתב רב אלפס דהא דמברכין על האורז במ&quot;מ הני מילי בדאיתיה לאורז בעין אבל ע&quot;י תערובת לא היינו כשהרוב ממין אחר דבכי האי גוונא בחמשת המינין אפי' רובו ממין אחר מברך עליו בורא מיני מזונות: }}
{{הל&quot;מ-רק-ראש|הכוסס את החטה מברך עליו בפה&quot;א ולא פירש איזו ברכה יברך אחריה ויראה שיברך ב&quot;נ ולא ברכה מעין שלש דלקמן (דף מד א) מפרש ברכה אחת מעין שלש וקאמר דעל חמשת המינין מברך על המחיה ועל הכלכלה ועל פירות העץ ועל פרי העץ שלא מצינו בשום מקום שתקנו ברכה אחת מעין שלש על האדמה ועל פרי האדמה והא דאמר בשמעתין כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת ר&quot;ג אומר שלש ברכות וחכ&quot;א ברכה אחת מעין שלש היינו בשלקינהו ועבדינהו כעין דייסא אבל הכוסס את החטין או שלקינהו ואיתנייהו בעינייהו אינו מברך לאחריו אלא ב&quot;נ ואף על גב דחטה כתיב בקרא כיון דאין אכילתה חשובה כל כך לא חשיבא אכילה לברך עליו מעין ג' מיהו מדכייל בדברי חכמים כל שהוא מין דגן ולא עשאו פת משמע אפי' אכלו חי דומיא דשבעת המינים דרישא ובמחזור דר&quot;ת ז&quot;ל היה כתוב הכוסס את החטה מברך ברכה אחת מעין ג' על האדמה ועל פרי האדמה והוגה מבחוץ מברכין עליו ב&quot;נ וכן כתב בה&quot;ג בורא נפשות בכוסס את החטה או שלקינהו ואיתנייהו בעינייהו ונכון להחמיר שלא לאכול חטין או שלקות בעינייהו אם לא בתוך הסעודה משום ספק ברכה אחרונה ואמרינן בירושלמי דפירקין דר' ירמיה בעי הדין דאכל סולת מהו מברך בסופה אמר ר' יוסי ולהכי לא אכל סולת ר' ירמיה מיומיה לפי שהיה מסופק בברכה אחרונה שאם היה מסופק בברכה ראשונה יכול לברך שהנ&quot;ב דתנן על כולם אם אמר שהנ&quot;ב יצא אבל ברכה אחרונה אין לו לברך אלא ברכה שנתקנה: }}

{{הל&quot;מ-רק-גמרא|אמר רבא: האי}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|ריהטא דחקלאי דמפשי ביה קמחא - מברך בורא מיני מזונות. מאי טעמא - דסמידא עיקר. דמחוזא דלא מפשי ביה קמחא - מברך עליו שהכל נהיה בדברו. מאי טעמא - דובשא עיקר. והדר אמר רבא: {{שוליים|א}}אידי ואידי בורא מיני מזונות; }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|וריהטא דמחוזא בין דמפשי ביה קימחא ובין דלא מפשי ביה קימחא מברך עליו בורא מיני מזונות }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|כרב ושמואל דאמרי תרווייהו כל שיש בו מחמשת המינין }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|מברכין }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|מברך }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|עליו בורא מיני מזונות }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|ולבסוף ברכה אחת מעין שלש:}}
אמר רב יוסף: האי חביצא {{הל&quot;מ-ריף-ראש|אי }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|ד}}אית{{הל&quot;מ-רק-גמרא| }}ביה פרורין כזית{{הל&quot;מ-רק-גמרא|- בתחלה }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|מברך }}עליו\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה}} {{הל&quot;מ-רק-ראש|מתחלה }}המוציא לחם {{הל&quot;מ-גמרא-ראש|מן הארץ ולבסוף מברך עליו }}{{הל&quot;מ-רק-ריף|ו}}שלש ברכות; {{הל&quot;מ-רק-ריף|ואי}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא| }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|ד}}לית ביה פרורין כזית - בתחלה מברך עליו\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה}} בורא מיני מזונות, ולבסוף ברכה אחת מעין שלש. {{הל&quot;מ-רק-גמרא|אמר רב יוסף: מנא אמינא לה - דתניא: {{שוליים|ב}}היה עומד ומקריב מנחות בירושלים, אומר: ברוך שהחיינו וקימנו והגיענו לזמן הזה; נטלן לאכלן - מברך המוציא לחם מן הארץ, ותני עלה: {{שוליים|ג}}וכולן פותתן כזית. אמר ליה אביי: אלא מעתה, לתנא דבי רבי ישמעאל דאמר, פורכן עד שמחזירן לסלתן, הכי נמי דלא בעי ברוכי המוציא לחם מן הארץ? וכי תימא הכי נמי, והתניא: לקט מכולן כזית ואכלן, אם חמץ הוא - ענוש כרת, ואם מצה הוא - אדם יוצא בו ידי חובתו בפסח! הכא במאי עסקינן - בשערסן. אי הכי, אימא סיפא: והוא שאכלן בכדי אכילת פרס, ואי בשערסן - האי שאכלן? שאכלו מיבעי ליה! - הכא במאי עסקינן - בבא מלחם גדול. מאי הוה עלה? אמר }}{{הל&quot;מ-ריף-ראש|ו}}רב ששת {{הל&quot;מ-ריף-ראש|אמר}}: {{הל&quot;מ-רק-גמרא|האי {{שוליים|ד}}חביצא, אף על גב דלית ביה }}{{הל&quot;מ-ריף-ראש|אפילו }}פרורין {{הל&quot;מ-ריף-ראש|שאין בהן }}כזית {{הל&quot;מ-רק-גמרא|- מברך}}{{הל&quot;מ-רק-ריף| מברכין}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא| }}{{הל&quot;מ-גמרא-ריף|עליו}}\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה}} {{הל&quot;מ-גמרא-ריף|המוציא }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|לחם מן הארץ. }}אמר רבא: {{שוליים|ה}}והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. {{הל&quot;מ-רק-ריף|וכן הלכתא:}}
{{הל&quot;מ-רק-ראש|חביצא פירש&quot;י שמבשלין לחם בתוך האילפס וקשה לפירושו א&quot;כ מה מייתי רב יוסף ראיה מפרורי מנחה שלא נתבשלו וי&quot;ל כיון שנטגנה בשמן חשוב הוא כנתבשל מיהו קשה מאי מייתי עלה מליקט מכולם כזית דאיירי בה' מינין דהתם לא איירי לא במבושל ולא במטוגן ועוד קשה לפירש&quot;י דלרב ששת תיקשי ליה מברייתא דלעיל אין הפרוסות קיימות בתחלה מברך עליהם בורא מ&quot;מ ולבסוף ברכה אחת מעין שלש ומפרש בירושלמי פרוסות קיימות בכזית אין פרוסות קיימות בפחות מכזית ופר&quot;ת חביצה הם פירורי לחם שנדבקין יחד ע&quot;י חלב ודבש ובערוך פי' שהם פירורי לחם הנדבקים זה בזה ע&quot;י מרק וכל דבר הנדבק יחד קרוי חביצא כעין חביצא דתמרי וג' חילוקים יש בהן היכא שנתבשלו אם יש בהן כזית מברך עליהם המוציא ושלש ברכות ואם אין בהן כזית אף על גב דמחזי דאיכא עלייהו תוריתא דנהמא אין מברך עליו אלא בורא מ&quot;מ דכיון שהוא מבושל אינו חשוב תואר לחם ואם אינו מבושל אלא שהוא מחובר ע&quot;י דבש או מרק אם יש בפרוסות כזית מברך עליו המוציא אף על פי שאין בו תואר לחם ואם אין בפרוסות כזית אם יש בו תואר לחם מברך עליו המוציא ואם אין בו תואר לחם מברך עליו בורא מ&quot;מ והיכא שאינו לא מבושל ולא מחובר אלא שהוא מפורר דק דק אף על פי שאין בהן כזית ואין בהן תואר לחם מברך עליו המוציא ושלש ברכות דכיון שהוא פת בפני עצמו אינו יוצא לעולם מתורת פת בשם הר' יונה ז&quot;ל וכן נראה מתוך ההלכה ולא כדברי רבינו חננאל ז&quot;ל שאמר דהא דאמרינן (דף לט) פת הצנומה בקערה מברך עליה המוציא דאיירי בדאיכא עליה תוריתא דנהמא שאין אנו צריכין לזה אלא כיון דאין דבר אחר מעורב עמו אינו יוצא מתורת לחם ומברכין עליו המוציא: }}
{{הל&quot;מ-רק-ריף|אמר אביי טריתא פטורה מן החלה מאי טריתא איכא דאמרי מרתח גביל ואיכא דאמרי נהמא דהנדקא ואיכא דאמרי לחם העשוי לכותח דתני ר' חייא לחם העשוי לכותח פטור מן החלה ואם עשאה כעבין חייבת כלמודים פטורה והא טריתא דארעא מברכינן עלה בורא מיני מזונות ואם קבע סעודתיה עילוה מברך עלה המוציא ושלש ברכות מר זוטרא קבע עלה ובריך עלה המוציא ושלש ברכות אמר מר בר רב אשי ואדם יוצא בה י&quot;ח בפסח מ&quot;ט לחם עוני קרינא ביה}} 
{{שוליים|ו}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|טרוקנין חייבין בחלה. }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|וכי אתא רבין אמר רבי יוחנן: טרוקנין }}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|פטורין מן החלה}} {{הל&quot;מ-רק-ראש|חייבים בחלה}}} {{הל&quot;מ-רק-ראש|ה&quot;ג ולא גרסינן פטורין והכי איתא בירושלמי רבי יוחנן אמר טרוקנין  חייבין בחלה ואומר עליהם המוציא ואדם יוצא בהן ידי חובתו בפסח אף על גב דבלילתו רכה וגובלא בעלמא הוי מכל מקום הוי כמו תחלתו סופגנים וסופו עיסה שחייב בחלה אבל דבר שתחלתו סופגנין וסופו סופגנין כגון שבלילתו רכה ונטגן בשמן פטור מן החלה ואין מברכין עליו המוציא }}{{הל&quot;מ-גמרא-ראש|מאי טרוקנין? אמר אביי: כובא דארעא. ו}}אמר אביי: {{שוליים|ז}}טריתא פטורה מן החלה. {{הל&quot;מ-רק-ראש|ולא דמי לטרוקנין דאף על פי שבלילתה רכה אופין אותה בגומא שבכירה כמו שפירש&quot;י דנעשה לחם אבל מירתח גביל שופכין אותו על הכירה ומתפשט ואין תורת לחם עליו}}
מאי טריתא? איכא דאמרי: {{הל&quot;מ-רק-גמרא|גביל }}מרתח {{הל&quot;מ-ריף-ראש|גביל}}, ואיכא דאמרי: {{שוליים|ח}}נהמא דהנדקא; ואיכא דאמרי: {{שוליים|ט}}לחם העשוי לכותח. {{הל&quot;מ-רק-ריף|ד}}תני רבי חייא: לחם העשוי לכותח פטור מן החלה. {{הל&quot;מ-רק-גמרא|והא תניא: חייב בחלה! התם כדקתני טעמא, רבי יהודה אומר: }}{{שוליים|י}}{{הל&quot;מ-רק-גמרא|מעשיה מוכיחין עליה, }}{{הל&quot;מ-ריף-ראש|ואם }}עשאן\{{הל&quot;מ-רק-ריף|ה }}
&lt;קטע סוף=ג/&gt;
&lt;/div&gt;

&lt;div class='gmara_rashi'&gt;
==רש&quot;י==
&lt;קטע התחלה=ר/&gt;

'''ולא מין דגן''' -  שבמין דגן יש חילוק שאם עשאו פת הכל מודים שצריך לאחריו ג' ברכות:

'''או''' -  אף אם מין דגן הוא אלא שלא עשאו פת בשתים אלו נחלקו ר&quot;ג וחכמים:

'''במאי אוקימתא''' -  לההוא דלעיל דקתני ולבסוף ברכה אחת מעין שלש:

'''כר&quot;ג אימא סיפא דרישא''' -  דההיא מתני' דמתני גבי הכוסס את החטה דההיא רישא דידה וקתני סיפא אין הפרוסות קיימות כו':

'''השתא''' -  אפילו אדייסא אמר ר&quot;ג במתניתין בתרייתא או מין דגן ולא עשאו פת מברך אחריו ג' ברכות:

'''אין הפרוסות קיימות''' -  שבתחלתו פת ממש היה:

'''מיבעיא''' -  וכשנמוח מי גרע מדייסא:

'''אלא לאו רבנן היא''' -  דאמרי גבי דייסא ברכה אחת והאי נמי משנמוח לאו פת הוא והוי כדייסא:

'''והלכתא''' -  לא גרסינן:

'''ריהטא''' -  הוא חביץ קדרה:

'''דחקלאי''' -  בני כפר:

'''דמפשי ביה קמחא''' -  שמרבים בו קמח:

'''דמחוזא''' -  בני כרך:

'''חביצא''' -  כעין שלניי&quot;קוק {{קטן|(שלקי&quot;ק: תבשיל המתבשל בתוך סיר ובו פירורי לחם ועוד)}}  שמפררין בתוך האלפס לחם:

'''מנא אמינא לה''' -  דאפרורין כזית מברכין המוציא:

'''היה''' -  ישראל עומד:

'''ומקריב מנחות''' -  ונתנה לכהן להקריבה:

'''אומר ברוך שהחיינו''' -  אם לא הביא מנחות זה ימים רבים:

'''נטלן לאכלן''' -  הכהן:

'''ותני עלה''' -  כלומר ותנן על המנחות מנחת מחבת ומנחת מרחשת הקריבות כשהן אפויות:

'''וכולן פותתן''' -  כלומר בוצען קודם קמיצה ועושה אותן פתיתין כזיתים כדכתיב פתות אותה פתים ([[ויקרא  ב]]) אלמא פתיתין כזיתים מברך עליהן המוציא:

'''פורכן''' -  למנחות האפויות על המחבת ועל המרחשת קודם קמיצה עד שמחזירן לסלתן:

'''הכי נמי''' -  דפליג אהא דקתני מברך המוציא:

'''והתניא לקט מכולן''' -  פתיתי המנחות:

'''כזית כו'''' -  ומדקאמר יוצא בו ידי חובתו בפסח משום אכילת מצה דמצות עשה היא דכתיב בערב תאכלו מצות והתם לחם בעינן דכתיב בה לחם עוני אלמא לחם הוי ומברך המוציא והא מתניתין על כרחך רבי ישמעאל היא דהא קתני לקט מכולן כזית אלמא בפתיתין פחותין מכזית קאי:

'''בשערסן''' -  כשחזר וגבלן יחד וחזר ואפאן ערסן לשון עריסותיכם:

'''והוא שאכלן בכדי אכילת פרס''' -  שלא ישהה משהתחיל לאכול שיעור כזית עד שגמר אכילת השיעור יותר מכדי אכילת חצי ככר של שמנה ביצים דהוי חציו ארבעה ביצים שזהו צירוף שיעור אכילה ואם שהה יותר אין האכילה מצטרפת והוה ליה כאוכל חצי זית היום וחצי זית למחר ואין בו חיוב כרת אם חמץ הוא:

'''ואי בשערסן והוא שאכלו''' -  לשון יחיד מיבעי ליה:

'''הב&quot;ע''' -  ובשלא ערסן היא וכדקאמרת והא דקתני דחשיב למיהוי לחם בבא מלחם גדול ונשאר מן הלחם שלא נפרס כולו אבל אם נפרס כולו לא חשיבי פתיתין הפחותי' מכזית ולא מברכינן המוציא ואין יוצא בהן ידי חובת מצה בפסח:

'''תוריתא דנהמ'''' -  תואר מראית הלחם:

'''כובא דארעא''' -  עושה מקום חלל בכירה ונותן בתוכו מים וקמח כמו שעושין באלפס:

'''גביל מרתח''' -  נותנים קמח ומים בכלי ובוחשין בכף ושופכי' על הכירה כשהיא נסקת:

'''נהמא דהנדקא''' -  בצק שאופין בשפוד ומושחים אותו תמיד בשמן או במי ביצים ושמן:

'''לחם העשוי לכותח''' -  אין אופין אותו בתנור אלא בחמה:&lt;קטע סוף=ר/&gt;
&lt;/div&gt;

&lt;div class='gmara_tosfot'&gt;
==תוספות==
&lt;קטע התחלה=ת/&gt;
[[File:תוס ברכות לז ב חביצא דאית ביה פרורין.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_ב_חביצא דאית ביה פרורין]]
'''חביצא''' דאית ביה פרורין. פרש&quot;י כמו שלנייקו&quot;ק {{הל&quot;מ-רק-ריף|יש אומרים תבשיל שנתנו בו חתיכות לחם ויש אומרי שטיגנו חתיכות לחם עם דבש וכדומה}} וא&quot;ת והתניא לעיל בזמן שהפרוסות וכו' אין הפרוסות קיימות לא יברך עליהן המוציא אע&quot;ג דאית ביה כזית וי&quot;ל דרב יוסף מפרש ליה הפרוסות קיימות היינו בכזית ואין הפרוסות קיימות בשאין בהן כזית וכן מפרש נמי בירושלמי וא&quot;ת ואיך מדמה רב יוסף פרורי מנחות לפרורי חביצא וי&quot;ל כיון שנטגנין בשמן כנתבשלו דמי ומיהו קשה דלקט מכולן כזית דקאי אחמשת המינין ולא אמנחות כמו שאפרש והתם נמי לא מיירי בשנתבשלו ומאי מדמה לחביצא שהוא מבושל לכך נ&quot;ל חביצא היינו פרורין הנדבקים יחד על ידי מרק או על ידי חלב כמו חביצא דתמרי שהן נדבקין:
[[File:תוס ברכות לז ב היה עומד ומקריב מנחות.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_ב_היה עומד ומקריב מנחות]]
''' היה''' עומד ומקריב מנחות. פרש&quot;י בעל הבית המתנדב מנחה ודוחק גדול הוא דהיה עומד ומקריב משמע בכהן המקריב וכן לישנא נטלן לאכלן משמע דאכהן קאי ונראה בכהן העומד להקריב ראשון במשמרתו וכ&quot;ד משמרות היו וכל שבת מתחדשת משמרה אחרת אם כן כל משמרה אינה משמרת אלא ב' פעמים בשנה וכיון שיש להם זמן קבוע מברכינן שהחיינו ולא כפירש&quot;י דמנחות דמיירי בכהן שלא הקריב מעולם:
[[File:תוס ברכות לז ב לקט מכולן.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_ב_לקט מכולן]]
''' לקט''' מכולן. פירש&quot;י דקאי אמנחות ולא נהירא דא&quot;כ היכי קאמר דאם חמץ הוא וכו' והא אמרינן {{הפניה-גמ|מסכת=כן|מנחות|נב|ב}} כל המנחות באות מצה ונראה דקאי אחמשת מינין וה&quot;ק לקט מכל מיני לחמים כזית כו':
[[File:תוס ברכות לז ב אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_ב_אמר רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא]]
''' אמר''' רבא והוא דאיכא עליה תוריתא דנהמא. וכן קיימא לן דרבא בתראה הוא ולא בעינן שיהו בפרורין כזית כיון דאיכא תוריתא דנהמא לענין המוציא ואפילו נתבשלו לפירוש רש&quot;י והא דמשמע בירושלמי דפרוסות קיימות הן בכזית היינו לפי שכן דרך להיות תוריתא דנהמא בכזית אבל פעמים דאפילו בפחות מכזית איכא תוריתא דנהמא:
[[File:תוס ברכות לז ב תוריתא דנהמא.ogg|thumb|תוס_ברכות_לז_ב_תוריתא דנהמא]]
''' תוריתא''' דנהמא. נראה דהיינו כשנותני' הפרורין במים ואם המים מתלבנים מחמת הפרורין אזלא ליה תוריתא דנהמא וכן היה רגיל רבינו דוד ממי&quot;ץ ללבן פרורין במים בלילה כדי לאכלן בשחר בלא ברכת המוציא ובלא ברכת המזון שלא לאחר כדי שיתחזק ראשו ויוכל להגיד ההלכה:

''' לחם''' העשוי לכותח פטור מן החלה. והיינו כשעשאו כלמודים ופירש&quot;י עיסה שמיבשים בחמה וקשה דהא אמרינן במסכת חלה (פ&quot;א משנה ה) כל שתחלתו עיסה וסופו סופגנין חייבין בחלה וכל שתחלתו סופגנין וסופו עיסה חייבין נמי בחלה ושתחלתו סופגנין וסופו נמי סופגנין פטור מן החלה ופסק ר&quot;ת אם כן בניבלי&quot;ש {{הל&quot;מ-רק-ריף|פשטידה}} ורישולא&quot;ש {{הל&quot;מ-רק-ריף|מאפה דק בצורת טכעת}} דתחלתן עיסה מברכין עליהן המוציא וחייבין בחלה אף על פי דסופן סופגנין ומתחלה היה ר&quot;ל ר&quot;ת דדוקא חייבין בחלה דמצות חלה בעודן עיסה דכתיב עריסותיכם והואיל שהיו מתחלה עיסה חייבין בחלה אבל מן המוציא פטורים דעכשיו הם סופגנין ול&quot;נ דהא לעיל קתני נטלן לאכלן מברך עליהן המוציא גבי מנחה אף על פי דעכשיו הם סופגנין שהמנחות מטוגנות בשמן. ורימשיי&quot;ש {{הל&quot;מ-רק-ריף|מאפה דק בצורת טכעת}} אף על גב דחייבין בחלה שהיו עיסה מתחלה פטורין מהמוציא ואין מברכין עליהם אלא בורא מיני מזונות דלית להו תוריתא דנהמא ואחר כך ברכת מעין שלש על המחיה ועל הכלכלה ור' יחיאל ז&quot;ל היה&lt;קטע סוף=ת/&gt;
&lt;/div&gt;

==עין משפט ונר מצוה==
{{קטע עם כותרת|עין משפט ונר מצוה/ברכות/פרק ו|לז ב}}
[[קטגוריה:בבלי מסכת ברכות]]
{{מפרשים לדף גמרא|ברכות|ו|לז|ב}}</text>
      <sha1>p598e7jg00h4cm8bckwb714d6hpjsej</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>מקור:צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (חרבות ברזל) (הוראות לספקי גפ&quot;מ) (הוראת שעה)</title>
    <ns>116</ns>
    <id>1731095</id>
    <revision>
      <id>2947945</id>
      <parentid>2945963</parentid>
      <timestamp>2025-07-11T01:19:41Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Shahar9261</username>
        <id>22508</id>
      </contributor>
      <comment>תיקון תשפ&quot;ה מס' 3</comment>
      <origin>2947945</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="3542" sha1="tcvjqvrf3tzgjfi1ej15gwsbgti8nri" xml:space="preserve">&lt;שם&gt; צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (חרבות ברזל) (הוראות לספקי גפ&quot;מ) (הוראת שעה), התשפ&quot;ה-2025

&lt;מקור&gt; ((ק&quot;ת תשפ&quot;ה, 1848|צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (חרבות ברזל) (הוראות לספקי גפ&quot;מ) (הוראת שעה)|11887)), ((1946|תיקון|11902)), ((2018|תיקון מס' 2|11926)), ((2128|תיקון מס' 3|11954)).

&lt;מבוא&gt; בתוקף סמכותי לפי [[+|סעיפים 5]] [[+|ו-15]] [[לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשי&quot;ח-1957]], אני מצווה לאמור:

@ 1. הגדרות
: בצו זה -
:- &quot;גפ&quot;מ&quot; - גז פחמימני מעובה כהגדרתו [[#1|בחוק הגפ&quot;מ]];
:- &quot;חוק הגפ&quot;מ&quot; - [[=חוק הגפ&quot;מ|חוק הגז הפחמימני המעובה, התשפ&quot;א-2020]];
:- &quot;מיתקן גז טעון היתר&quot; - כהגדרתו [[#1|בחוק הגפ&quot;מ]];
:- &quot;מערכת הביטחון&quot; - כהגדרתה [[בסעיף 69 לחוק הגפ&quot;מ]];
:- &quot;מפעל חיוני&quot; - כהגדרתו [[בחוק שירות עבודה בשעת חירום, התשכ&quot;ז-1967]];
:- &quot;המנהלת&quot; - מנהלת מינהל הדלק והגז במשרד האנרגיה והתשתיות;
:- &quot;ספק גפ&quot;מ&quot; - בעל רישיון ספק גז כמשמעותו [[בסעיף 2 לחוק הגפ&quot;מ]];
:- &quot;צרכן&quot; - צרכן גז כהגדרתו [[#1|בחוק הגפ&quot;מ]].

@ 2. הוראת שעה (תיקון: תשפ&quot;ה)
: על אף האמור [[בתקנות הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) (מכירת גז על ידי בתי זיקוק וספקי גז), התש&quot;ע-2009]], בתקופה שעד יום ו' באב התשפ&quot;ה (31 ביולי 2025), המנהלת רשאית, אם שוכנעה כי הדבר דרוש לצורך הספקה סדירה של גפ&quot;מ לצרכנים -
: (1) לדרוש מספק גפ&quot;מ למסור לה דיווח בדבר כמות הגז שמכר לכל אחד מספקי הגפ&quot;מ האחרים, כמות הגז שרכש מכל אחד מספקי הגפ&quot;מ האחרים, כמות הגז שסיפק בעצמו או באמצעות סוכן לכל צרכניו לפי סוגיהם וכמות הגז שהוא מחזיק במיתקני גז טעוני היתר שהוא מפעיל בעצמו או באמצעות סוכן; דיווח לפי פסקה זו יהיה לגבי תקופה שלא תעלה על 12 חודשים שקדמו למועד דרישת הדיווח;
: (2) להורות לספק גפ&quot;מ למכור או לספק לספק גפ&quot;מ אחר או לצרכן, גפ&quot;מ או להימנע ממכירה או מהספקה של גפ&quot;מ, הכול בכמות שעליה תורה, בשים לב לכמות הגפ&quot;מ שבה הוא מחזיק, או לפי סדר קדימויות שתורה ובלוחות זמנים ומאתרים שתורה, בשים לב לחיוניות השירות שניתן על ידי הצרכן, ובין השאר שירות שניתן לטיפול באוכלוסייה רגישה, ובכלל זה קשישים וחולים, וכן שירות שנדרש לאספקת מוצר חיוני ושירות שנדרש לתפקוד התקין של מערכת הביטחון ושל מפעלים חיוניים;
: (3) להורות לספק גפ&quot;מ לרכוש גפ&quot;מ או לקבל הספקה של גפ&quot;מ מספק גפ&quot;מ אחר, בכמות שעליה תורה, בלוחות זמנים ומאתרים שתורה.

&lt;פרסום&gt; י&quot;ז בסיוון התשפ&quot;ה (13 ביוני 2025)
&lt;חתימה&gt; אלי כהן שר האנרגיה והתשתיות</text>
      <sha1>tcvjqvrf3tzgjfi1ej15gwsbgti8nri</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>מקור:צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (חרבות ברזל) (הוראות לספקי מוצרי דלק) (הוראת שעה)</title>
    <ns>116</ns>
    <id>1731096</id>
    <revision>
      <id>2947944</id>
      <parentid>2945964</parentid>
      <timestamp>2025-07-11T01:17:48Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Shahar9261</username>
        <id>22508</id>
      </contributor>
      <comment>תיקון תשפ&quot;ה מס' 3</comment>
      <origin>2947944</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="4787" sha1="bc6dg2d9xulo1i585scklc1l91scuny" xml:space="preserve">&lt;שם&gt; צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (חרבות ברזל) (הוראות לספקי מוצרי דלק) (הוראת שעה), התשפ&quot;ה-2025

&lt;מקור&gt; ((ק&quot;ת תשפ&quot;ה, 1850|צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (חרבות ברזל) (הוראות לספקי מוצרי דלק) (הוראת שעה)|11888)), ((1966|תיקון|11911)), ((2020|תיקון מס' 2|11927)), ((2128|תיקון מס' 3|11954)).

&lt;מבוא&gt; בתוקף סמכותי לפי [[+|סעיפים 5]] [[+|ו-15]] [[לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשי&quot;ח-1957]] (להלן - החוק), אני מצווה לאמור:

@ 1. הגדרות
: בצו זה -
:- &quot;דס&quot;ל&quot; - דלק סילונים;
:- &quot;המנהלת&quot; - מנהלת מינהל הדלק והגז במשרד האנרגיה והתשתיות;
:- &quot;השר&quot; - שר האנרגיה והתשתיות;
:- &quot;מוצר דלק&quot; - בנזין, סולר או דס&quot;ל;
:- &quot;מכלית כביש&quot; - משאית להובלת דלק בצובר;
:- &quot;ספק מוצרי דלק&quot; או &quot;ספק&quot; - בית זיקוק וכל חברה העוסקת בייצור או במכירה של מוצר דלק, בין לחברה אחרת ובין לצרכנים, וכן מי שעוסק במתן שירותי תשתית של דלק;
:- &quot;שירות תשתית&quot; - אחסון, הזרמה, הובלה במכליות כביש, ניפוק או הספקה של מוצר דלק;
:- &quot;תחנות צי ברזל&quot; - תחנות תדלוק ציבוריות, שהוכרזו כשירותים חיוניים, ומינהל הדלק קבע כי יקבלו תיעדוף בהספקת דלק בשעת חירום.

@ 2. הוראות המנהלת (תיקון: תשפ&quot;ה, תשפ&quot;ה-2, תשפ&quot;ה-3)
: (א) בתקופה שעד יום ו' באב התשפ&quot;ה (31 ביולי 2025), המנהלת רשאית, אם שוכנעה כי הדבר דרוש לצורך הספקה סדירה של מוצר דלק לצרכנים, לתת לספק הוראות בדבר -
:: (1)  סוגים וכמויות של מוצר דלק שימכור, שיספק, שירכוש או שיקבל (להלן - מכירה או רכישה), לפי העניין, או שיימנע ממכירה או רכישה שלהם, הגורמים שלהם ימכור או יספק או שמהם ירכוש או יקבל את מוצר הדלק, וכן אופן המכירה או הרכישה ותנאיה, ובכלל זה סדרי קדימויות במכירה או ברכישה, תנאים כלכליים ולוחות זמנים, אתרי המכירה או הרכישה, לרבות רכישה או מכירה בדרך של יבוא או יצוא, בהתאמה;
:: (2) האופן שבו ספק ייתן שירותי תשתית, לרבות הוראות בדבר סדר הקדימויות במתן השירותים;
:: (3) דיווח למנהלת, במתכונת הקבועה [[בתוספת]], וכל דיווח נוסף הנדרש לביצוע צו זה ולניהול הביקוש במשק הדלק בשעת חירום ולפיקוח עליו, והכול במתכונת שתורה עליה מנהלת מינהל הדלק לספק, ובפילוח לפי סוגים כפי שיפורטו בהוראות המנהלת לספק; דיווח לפי פסקה זו יידרש לגבי תקופה שלא תעלה על 12 חודשים שקדמו למועד דרישת הדיווח.
: (ב) הוראות המנהלת כאמור בסעיף קטן (א) יינתנו בשים לב לכמות מוצר הדלק שהספק מחזיק, מוכר או נותן לגביו שירות, בשים לב לחיוניות השירות שניתן על ידי הצרכן, ובין השאר שירות הניתן לאוכלוסייה רגישה, ובכלל זה קשישים וחולים, וכן שירות שנדרש לאספקת מוצר חיוני ושירות שנדרש לתפקוד התקין של מערכת הביטחון ושל מפעלים חיוניים.

@ 3. (תיקון: תשפ&quot;ה) : (((בוטל).))

== תוספת ==
==== ((([[סעיף 2(א)(3)]]))) ====
=== מתכונת דיווח טבלת אספקת דלק יומית ===
==== שם הספק: ......................... תאריך דיווח: ............... שעת דיווח: ............... ====
: {| style=&quot;table-layout: fixed; width: 100%;&quot;
! rowspan=&quot;2&quot; | רמת עדיפות !! rowspan=&quot;2&quot; | סקטור !! rowspan=&quot;2&quot; | קטגוריה !! rowspan=&quot;2&quot; | שם המפעל החיוני/הצרכן !! rowspan=&quot;2&quot; | שם האתר שאליו סופק הדלק !! rowspan=&quot;2&quot; | שם מיתקן הניפוק !! colspan=&quot;3&quot; | כמות שנופקה (בק&quot;ל) !! rowspan=&quot;2&quot; | הערות
|-
! דס&quot;ל !! סולר !! בנזין
|-
| || || || || || || || || ||
|}

&lt;פרסום&gt; י&quot;ז בסיוון התשפ&quot;ה (13 ביוני 2025)
&lt;חתימה&gt; אלי כהן שר האנרגיה והתשתיות</text>
      <sha1>bc6dg2d9xulo1i585scklc1l91scuny</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (חרבות ברזל) (הוראות לספקי גפ&quot;מ) (הוראת שעה)</title>
    <ns>0</ns>
    <id>1731097</id>
    <revision>
      <id>2947946</id>
      <parentid>2945966</parentid>
      <timestamp>2025-07-11T01:30:12Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>OpenLawBot</username>
        <id>8112</id>
      </contributor>
      <comment>[2947945] תיקון תשפ&quot;ה מס' 3</comment>
      <origin>2947946</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="5148" sha1="7pt5fv05apscfd01bdjj589co1vod8v" xml:space="preserve">{{ח:התחלה}}
{{ח:כותרת|צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (חרבות ברזל) (הוראות לספקי גפ״מ) (הוראת שעה), התשפ״ה–2025}}

{{ח:פתיח-התחלה}}
{{ח:תיבה|ק״ת תשפ״ה, 1848|צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (חרבות ברזל) (הוראות לספקי גפ״מ) (הוראת שעה)|https://olaw.org.il/takanot/takanot-11887.pdf}}, {{ח:תיבה|1946|תיקון|https://olaw.org.il/takanot/takanot-11902.pdf}}, {{ח:תיבה|2018|תיקון מס׳ 2|https://olaw.org.il/takanot/takanot-11926.pdf}}, {{ח:תיבה|2128|תיקון מס׳ 3|https://olaw.org.il/takanot/takanot-11954.pdf}}.
{{ח:סוגר}}
{{ח:מפריד}}

{{ח:מבוא}}
בתוקף סמכותי לפי {{ח:חיצוני|חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים#סעיף 5|סעיפים 5}} {{ח:חיצוני|חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים#סעיף 15|ו־15}} {{ח:חיצוני|חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים|לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשי״ח–1957}}, אני מצווה לאמור:
{{ח:סוגר}}
{{ח:מפריד}}

{{ח:סעיף|1|הגדרות}}
{{ח:ת}} בצו זה –
{{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”גפ״מ“ – גז פחמימני מעובה כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק הגז הפחמימני המעובה#סעיף 1|בחוק הגפ״מ}};
{{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”חוק הגפ״מ“ – {{ח:חיצוני|חוק הגז הפחמימני המעובה|חוק הגז הפחמימני המעובה, התשפ״א–2020}};
{{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מיתקן גז טעון היתר“ – כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק הגז הפחמימני המעובה#סעיף 1|בחוק הגפ״מ}};
{{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מערכת הביטחון“ – כהגדרתה {{ח:חיצוני|חוק הגז הפחמימני המעובה#סעיף 69|בסעיף 69 לחוק הגפ״מ}};
{{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מפעל חיוני“ – כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק שירות עבודה בשעת חירום|בחוק שירות עבודה בשעת חירום, התשכ״ז–1967}};
{{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”המנהלת“ – מנהלת מינהל הדלק והגז במשרד האנרגיה והתשתיות;
{{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”ספק גפ״מ“ – בעל רישיון ספק גז כמשמעותו {{ח:חיצוני|חוק הגז הפחמימני המעובה#סעיף 2|בסעיף 2 לחוק הגפ״מ}};
{{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”צרכן“ – צרכן גז כהגדרתו {{ח:חיצוני|חוק הגז הפחמימני המעובה#סעיף 1|בחוק הגפ״מ}}.

{{ח:סעיף|2|הוראת שעה|תיקון: תשפ״ה}}
{{ח:ת}} על אף האמור {{ח:חיצוני|תקנות הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) (מכירת גז על ידי בתי זיקוק וספקי גז)|בתקנות הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה) (מכירת גז על ידי בתי זיקוק וספקי גז), התש״ע–2009}}, בתקופה שעד יום ו׳ באב התשפ״ה (31 ביולי 2025), המנהלת רשאית, אם שוכנעה כי הדבר דרוש לצורך הספקה סדירה של גפ״מ לצרכנים –
{{ח:תת|(1)}} לדרוש מספק גפ״מ למסור לה דיווח בדבר כמות הגז שמכר לכל אחד מספקי הגפ״מ האחרים, כמות הגז שרכש מכל אחד מספקי הגפ״מ האחרים, כמות הגז שסיפק בעצמו או באמצעות סוכן לכל צרכניו לפי סוגיהם וכמות הגז שהוא מחזיק במיתקני גז טעוני היתר שהוא מפעיל בעצמו או באמצעות סוכן; דיווח לפי פסקה זו יהיה לגבי תקופה שלא תעלה על 12 חודשים שקדמו למועד דרישת הדיווח;
{{ח:תת|(2)}} להורות לספק גפ״מ למכור או לספק לספק גפ״מ אחר או לצרכן, גפ״מ או להימנע ממכירה או מהספקה של גפ״מ, הכול בכמות שעליה תורה, בשים לב לכמות הגפ״מ שבה הוא מחזיק, או לפי סדר קדימויות שתורה ובלוחות זמנים ומאתרים שתורה, בשים לב לחיוניות השירות שניתן על ידי הצרכן, ובין השאר שירות שניתן לטיפול באוכלוסייה רגישה, ובכלל זה קשישים וחולים, וכן שירות שנדרש לאספקת מוצר חיוני ושירות שנדרש לתפקוד התקין של מערכת הביטחון ושל מפעלים חיוניים;
{{ח:תת|(3)}} להורות לספק גפ״מ לרכוש גפ״מ או לקבל הספקה של גפ״מ מספק גפ״מ אחר, בכמות שעליה תורה, בלוחות זמנים ומאתרים שתורה.

{{ח:חתימות|י״ז בסיוון התשפ״ה (13 ביוני 2025)}}
* '''אלי כהן'''&lt;br&gt;שר האנרגיה והתשתיות
{{ח:סוגר}}
{{ח:סוף}}
[[קטגוריה:בוט חוקים]]</text>
      <sha1>7pt5fv05apscfd01bdjj589co1vod8v</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (חרבות ברזל) (הוראות לספקי מוצרי דלק) (הוראת שעה)</title>
    <ns>0</ns>
    <id>1731104</id>
    <revision>
      <id>2947947</id>
      <parentid>2945965</parentid>
      <timestamp>2025-07-11T01:30:14Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>OpenLawBot</username>
        <id>8112</id>
      </contributor>
      <comment>[2947944] תיקון תשפ&quot;ה מס' 3</comment>
      <origin>2947947</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="6309" sha1="i4moezv2m9mc78962xqy6m2vlwag2kn" xml:space="preserve">{{ח:התחלה}}
{{ח:כותרת|צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (חרבות ברזל) (הוראות לספקי מוצרי דלק) (הוראת שעה), התשפ״ה–2025}}

{{ח:פתיח-התחלה}}
{{ח:תיבה|ק״ת תשפ״ה, 1850|צו הפיקוח על מצרכים ושירותים (חרבות ברזל) (הוראות לספקי מוצרי דלק) (הוראת שעה)|https://olaw.org.il/takanot/takanot-11888.pdf}}, {{ח:תיבה|1966|תיקון|https://olaw.org.il/takanot/takanot-11911.pdf}}, {{ח:תיבה|2020|תיקון מס׳ 2|https://olaw.org.il/takanot/takanot-11927.pdf}}, {{ח:תיבה|2128|תיקון מס׳ 3|https://olaw.org.il/takanot/takanot-11954.pdf}}.
{{ח:סוגר}}
{{ח:מפריד}}

{{ח:מבוא}}
בתוקף סמכותי לפי {{ח:חיצוני|חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים#סעיף 5|סעיפים 5}} {{ח:חיצוני|חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים#סעיף 15|ו־15}} {{ח:חיצוני|חוק הפיקוח על מצרכים ושירותים|לחוק הפיקוח על מצרכים ושירותים, התשי״ח–1957}} (להלן – החוק), אני מצווה לאמור:
{{ח:סוגר}}
{{ח:מפריד}}

{{ח:סעיף|1|הגדרות}}
{{ח:ת}} בצו זה –
{{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”דס״ל“ – דלק סילונים;
{{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”המנהלת“ – מנהלת מינהל הדלק והגז במשרד האנרגיה והתשתיות;
{{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”השר“ – שר האנרגיה והתשתיות;
{{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מוצר דלק“ – בנזין, סולר או דס״ל;
{{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”מכלית כביש“ – משאית להובלת דלק בצובר;
{{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”ספק מוצרי דלק“ או ”ספק“ – בית זיקוק וכל חברה העוסקת בייצור או במכירה של מוצר דלק, בין לחברה אחרת ובין לצרכנים, וכן מי שעוסק במתן שירותי תשתית של דלק;
{{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”שירות תשתית“ – אחסון, הזרמה, הובלה במכליות כביש, ניפוק או הספקה של מוצר דלק;
{{ח:ת|סוג=הגדרה}} ”תחנות צי ברזל“ – תחנות תדלוק ציבוריות, שהוכרזו כשירותים חיוניים, ומינהל הדלק קבע כי יקבלו תיעדוף בהספקת דלק בשעת חירום.

{{ח:סעיף|2|הוראות המנהלת|תיקון: תשפ״ה, תשפ״ה־2, תשפ״ה־3}}
{{ח:תת|(א)}} בתקופה שעד יום ו׳ באב התשפ״ה (31 ביולי 2025), המנהלת רשאית, אם שוכנעה כי הדבר דרוש לצורך הספקה סדירה של מוצר דלק לצרכנים, לתת לספק הוראות בדבר –
{{ח:תתת|(1)}} סוגים וכמויות של מוצר דלק שימכור, שיספק, שירכוש או שיקבל (להלן – מכירה או רכישה), לפי העניין, או שיימנע ממכירה או רכישה שלהם, הגורמים שלהם ימכור או יספק או שמהם ירכוש או יקבל את מוצר הדלק, וכן אופן המכירה או הרכישה ותנאיה, ובכלל זה סדרי קדימויות במכירה או ברכישה, תנאים כלכליים ולוחות זמנים, אתרי המכירה או הרכישה, לרבות רכישה או מכירה בדרך של יבוא או יצוא, בהתאמה;
{{ח:תתת|(2)}} האופן שבו ספק ייתן שירותי תשתית, לרבות הוראות בדבר סדר הקדימויות במתן השירותים;
{{ח:תתת|(3)}} דיווח למנהלת, במתכונת הקבועה {{ח:פנימי|תוספת|בתוספת}}, וכל דיווח נוסף הנדרש לביצוע צו זה ולניהול הביקוש במשק הדלק בשעת חירום ולפיקוח עליו, והכול במתכונת שתורה עליה מנהלת מינהל הדלק לספק, ובפילוח לפי סוגים כפי שיפורטו בהוראות המנהלת לספק; דיווח לפי פסקה זו יידרש לגבי תקופה שלא תעלה על 12 חודשים שקדמו למועד דרישת הדיווח.
{{ח:תת|(ב)}} הוראות המנהלת כאמור בסעיף קטן (א) יינתנו בשים לב לכמות מוצר הדלק שהספק מחזיק, מוכר או נותן לגביו שירות, בשים לב לחיוניות השירות שניתן על ידי הצרכן, ובין השאר שירות הניתן לאוכלוסייה רגישה, ובכלל זה קשישים וחולים, וכן שירות שנדרש לאספקת מוצר חיוני ושירות שנדרש לתפקוד התקין של מערכת הביטחון ושל מפעלים חיוניים.

{{ח:סעיף|3||תיקון: תשפ״ה}}
{{ח:ת}} {{ח:הערה|(בוטל).}}

{{ח:קטע2|תוספת|תוספת}}
{{ח:קטע4||{{ח:הערה|({{ח:פנימי|סעיף 2|סעיף 2(א)(3)}})}}}}
{{ח:קטע3||מתכונת דיווח טבלת אספקת דלק יומית}}
{{ח:קטע4||שם הספק: . . . . . . . . . . &lt;wbr&gt;. . . . . &lt;wbr&gt;. . . . . . . . . . תאריך דיווח: . . . . . . . . . . . . . . . שעת דיווח: . . . . . . . . . . . . . . .}}

{{ח:סעיף*}}
{{ח:ת}} &lt;table style=&quot;table-layout: fixed; width: 100%;&quot;&gt;
&lt;tr&gt;&lt;th rowspan=&quot;2&quot;&gt;רמת עדיפות&lt;/th&gt;&lt;th rowspan=&quot;2&quot;&gt;סקטור&lt;/th&gt;&lt;th rowspan=&quot;2&quot;&gt;קטגוריה&lt;/th&gt;&lt;th rowspan=&quot;2&quot;&gt;שם המפעל החיוני/הצרכן&lt;/th&gt;&lt;th rowspan=&quot;2&quot;&gt;שם האתר שאליו סופק הדלק&lt;/th&gt;&lt;th rowspan=&quot;2&quot;&gt;שם מיתקן הניפוק&lt;/th&gt;&lt;th colspan=&quot;3&quot;&gt;כמות שנופקה (בק״ל)&lt;/th&gt;&lt;th rowspan=&quot;2&quot;&gt;הערות&lt;/th&gt;&lt;/tr&gt;
&lt;tr&gt;&lt;th&gt;דס״ל&lt;/th&gt;&lt;th&gt;סולר&lt;/th&gt;&lt;th&gt;בנזין&lt;/th&gt;&lt;/tr&gt;
&lt;tr&gt;&lt;td&gt;&amp;nbsp;&lt;/td&gt;&lt;td&gt;&amp;nbsp;&lt;/td&gt;&lt;td&gt;&amp;nbsp;&lt;/td&gt;&lt;td&gt;&amp;nbsp;&lt;/td&gt;&lt;td&gt;&amp;nbsp;&lt;/td&gt;&lt;td&gt;&amp;nbsp;&lt;/td&gt;&lt;td&gt;&amp;nbsp;&lt;/td&gt;&lt;td&gt;&amp;nbsp;&lt;/td&gt;&lt;td&gt;&amp;nbsp;&lt;/td&gt;&lt;td&gt;&amp;nbsp;&lt;/td&gt;&lt;/tr&gt;
&lt;/table&gt;

{{ח:חתימות|י״ז בסיוון התשפ״ה (13 ביוני 2025)}}
* '''אלי כהן'''&lt;br&gt;שר האנרגיה והתשתיות
{{ח:סוגר}}
{{ח:סוף}}
[[קטגוריה:בוט חוקים]]</text>
      <sha1>i4moezv2m9mc78962xqy6m2vlwag2kn</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>משתמש:Jaredscribe/סידור/ברכות הבוקר</title>
    <ns>2</ns>
    <id>1731181</id>
    <revision>
      <id>2947842</id>
      <parentid>2947741</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T15:33:43Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Jaredscribe</username>
        <id>29683</id>
      </contributor>
      <comment>/* השכמת הבוקר */  {{הור|חלקי להויה אמרתי לשמור דבריך {{ממס|תהילים קיט נז}}</comment>
      <origin>2947842</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="21347" sha1="5wxuxhbie34lsnd9icw2h32689ll0sl" xml:space="preserve">==השכמת הבוקר==
מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶֽיךָ מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּם שֶהֶחֱזַרְתָּ בִי נִשְׁמָתִי בְחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ.
{{הור|אם נסתר איש במסתרים האתה לא תיראהו [מקור נדרשת] אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח. אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ. אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם.  גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ.  וָאֹמַר אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי.  גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה. {{ממס|תהילים קלט ז}} }}

בָּרוּךְ הבורא הנותן לציפורים בִינָה לְהַבְחִין בֵּין יוֹם וּבֵין לָיְלָה: {{הור|תן בלבי בינה להבין אמרתיך בחלמות שחלמתי, ולהבדיל בין אור ובין החושך. {{ממס|בראשית א ד }}  &lt;small&gt;(בשמיעת שיר ציפורים, אם אין שכוי או תרנגול בחצריהם. אם יש, אמרים: ''&quot;הנותן לַשֶּׂכְוִי בינה.&quot;'')}}&lt;/small&gt; 

בָּרוּךְ אַתָּה בורא ומֶלֶךְ הָעוֹלָם פּוֹקֵחַ עִוְרִים: {{הור|(בכתיבת זכרונות של החלום) פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים {{ממס|תהילים קיט קל}} תן לי פתרונות מדויקת וטובות. ואברך את הויה אשר יעצני, אף לילות יסרוני כליותי {{ממס|תהילים טז}} }}
 
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ {{הור|בורא ומלך}} הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים &lt;small&gt;(נוסח תימן בלדי)&lt;/small&gt;  וַחֲלָלִים חֲלָלִים, מֵהֶם פְּתוּחִים מֵהֶם סְתוּמִים. {{הור|חנני בריאת הגוף ובריאת קרבי וכליותי, ואזרני לעמוד ולקים לפניך בשעה הבאה ובימים הבאים. {{ממס|ברכת אשר יצר}} }} 
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת: {{הור|כִּֽי־אַ֭תָּה קָנִ֣יתָ כִלְיֹתָ֑י  תְּ֝סֻכֵּ֗נִי בְּבֶ֣טֶן אִמִּֽי {{ממס|תהילים קלט יג}} }}

{{הור|(אחר רחצה ידים ופניו:)}} 
{{הור| ותבדילני מטומאות הלילה. צרפה כליותי ולבי כי חסדך לנגד עיני .. ארחץ בניקיון כפי ואסבבה את מזבחיך לשמיע בקול תודה ולספר כל נפליאותיך {{ממס|תהילים כו ג}} }}

רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת הויה שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עוֹשֵׂיהֶם תְּהִלָּתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד: {{ממס|תהילים קי}}
בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד: {{הור|חלקי להויה אמרתי לשמור דבריך {{ממס|תהילים קיט נז}} אדבר בם בשכבי ובקומי.}}   &lt;small&gt;(בני יעקב מוספים:)&lt;/small&gt; תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב. {{ממס|מקור נדרשת}} שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּורַת אִמֶּךָ. {{ממס|משלי ב}}

==ברכות הבוקר==
&lt;קטע התחלה=ברהש/&gt;
=== ברכות המיניות ===
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ {{הור|בורא ו}}מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁעָשַׂנִי כִּרְצוֹנוֹ. {{הור|אודך על כי נוראות נפלאתי נִפְלָאִ֥ים מַעֲשֶׂ֑יךָ וְ֝נַפְשִׁ֗י יֹדַ֥עַת מְאֹֽד׃ לֹֽא־נִכְחַ֥ד עׇצְמִ֗י מִ֫מֶּ֥ךָּ  אֲשֶׁר־עֻשֵּׂ֥יתִי בַסֵּ֑תֶר רֻ֝קַּ֗מְתִּי בְּֽתַחְתִּיּ֥וֹת אָֽרֶץ׃ גׇּלְמִ֤י ׀ רָ֘א֤וּ עֵינֶ֗יךָ וְעַֽל־סִפְרְךָ֮ כֻּלָּ֢ם יִכָּ֫תֵ֥בוּ יָמִ֥ים יֻצָּ֑רוּ ולא וְל֖וֹ אֶחָ֣ד בָּהֶֽם׃ {{ממס|תהילים קלט יד}}  &lt;small&gt;(ויש הנוהגים לברך כך, גם איש וגם אישה, להשיגת [[w:שלום בית|שלום בית]] ולרפא את ה[[w:דיספוריה מגדרית|דיספוריה מגדרית]]. גם יכול לתפלל לזיוג) &lt;/small&gt; }}:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, זוֹקֵף כְּפוּפִים: {{הור|עשני כבד כהר ללא עשות מה שאסרת ([[w:en:Tadasana]]).  עשני קל כנשר לעשות רצוניך ([[w:en:Hasta Vinyasas]]) }}

===ברכות האור וההבדילה===

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ. עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל: &lt;small&gt;{{הור|(בעלות השחר בריאת האור מן חלון. [[ברכת יוצר אור]] ב-[[w:en:Pranimasana]]) }}&lt;/small&gt;  הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ בְּרַחֲמִים. וּבְטוּבוֹ מְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׁה בְרֵאשִׁית. &lt;small&gt;{{הור| ([[w:en:Sun_salution|Salute the creator of the sun]] כורע, השתחוה, והנחת עצמיך על בירכים) }}

מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ. {{ממס|תהלים קד כד}} &lt;small&gt;{{הור|([[w:מנטרה]] על בירכים)}} &lt;/small&gt; [[אל אדון|{{ראש בית בפיוט|אֵ}}ל אדון]] על כל המעשים, {{ראש בית בפיוט|ב}}רוּךְ וּמְבֹרָךְ בְּפִי כָּל נְשָׁמָה..

{{הור|וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יְהִ֤י מְאֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַיּ֖וֹם וּבֵ֣ין הַלָּ֑יְלָה וְהָי֤וּ לְאֹתֹת֙ וּלְמ֣וֹעֲדִ֔ים וּלְיָמִ֖ים וְשָׁנִֽים׃ טווְהָי֤וּ לִמְאוֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן׃ טזוַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִ֔ים אֶת־שְׁנֵ֥י הַמְּאֹרֹ֖ת הַגְּדֹלִ֑ים אֶת־הַמָּא֤וֹר הַגָּדֹל֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַיּ֔וֹם וְאֶת־הַמָּא֤וֹר הַקָּטֹן֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַלַּ֔יְלָה וְאֵ֖ת הַכּוֹכָבִֽים׃ יזוַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָֽרֶץ׃ יחוְלִמְשֹׁל֙ בַּיּ֣וֹם וּבַלַּ֔יְלָה וּֽלְﬞהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֣ין הַחֹ֑שֶׁךְ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃ {{ממס|בראשית א}} }}

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שהבילנו מן הטעים וקרבתנו לעבודתי. [מקור נדרשת]

[[עלינו לשבח]] לאדון הכל, לתת גדולה ליוצר בראשית. שלא עשה {{הור|ישראל}} כגויי הארצות ולא שמ{{הור|הו}} כמפחות האדמה שלא שם חלקי{{הור|הו}} כהם וגרל{{הור|הו}} ככל המונם שהם משתחוים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע. ואנאחנו '''כורעים ומשתחוים ומודים''' לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוה. שהוא נטה שמים ויסד ארץ.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם {{הור|שֶׁלֹּא עָשַׂה ישראל כגּוֹי הארצות, אבל אשהו לך ממלכת כהנים וגוי קדש {{ממס|שמות יט ו}} תתנהו לברית עם לאור גוים לפקח עינים עורות להוציא ממסגר אסיר מבית כלא ישבי חשך.{{ממס|ישעיהו מב ו}}  והלכו גוים לאורה ומלכים לנגה זרחה {{ממס|ישעיהו ס ג}} נר לרגלי דברך ואור לנתיבותי {{ממס|תהילים קיט קח}} כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר.{{ממס|משלי ו כג}} }}

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא עָשַׂנִי עָבֶד {{הור|ככבים ומזלות {{קטן|(אישה אומרת: שִׁפְחָה כו&quot;מ)}} אבל ועשני עבדיך. }}

&lt;small&gt;{{הור|(בהשתחוות אל המזרח, תתכוון אל ירושלים עיר הקדוש, ואל דבר הויה היוצאי משם {{ממס|ישעיהו ב}} [[w:Drishti]] עכו&quot;מ השתחווים אל השמש ומתכוונים אל אלילים ופסליהם, ואנחנו נשתחווים אל בורא השמש והירח והככבים {{ממס|בראשית א}}, ונתכוונים אל תורה אורתו {{ממס|משלי}} [נדרשת]) }}&lt;/small&gt;

[[ברוך שאמר]] והיה העלם ..

===להתאזיר בגבורה===

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה: {{הור|(תעמוד ותרגיל גבורת הגוף: [[w:en:Virabhadrasana]]) }}

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ. {{הור|לעשות רצוניך הויה חפצתי, ותרתיך בתך מעי {{ממס|תהילים מ}} תרת הויה תמימה, משיבת נפש.  ואשיש כגבור לרוץ ארחי היום. {{ממס|תהילים יט}}

ברוך הויה צורי המלמד ידי לקרב, עצבותי למלחמה {{ממס|תהילים קמד א}}

{{ממס|תהילים יט}} מה כחנו, מה גבורתנו, הלא כל הגבורים כאין לוניך, ואנשי השם כלא היו. וחכמים כבלי מדע, ונבונים כבלי השכל. ([[w:יוגה#הנתיבים הקלאסיים ביוגה ההינדואיסטית]]) }}

===להתלבש בתפארה ולצאת בשלום===

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים: &lt;small&gt;{{הור|{{ממס|בראשית ג}} (בלבשת בגדים)}}&lt;/small&gt;

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, רוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם: {{ממס|תהילים צג}} (במלביש הנעלים)

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁעָשָׂה לִי כָּל צָרְכִּי: (בקחת הכילים והכיס עם כסף ומתבעים)

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה: (מלביש בכיפה)

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַמַּעֲבִיר חֶבְלֵי שֵׁנָה מֵעֵינָי וּתְנוּמָה מֵעַפְעַפָּי. {{הור|(לא תשתות תה או קפה לפני הברכה הזות)}} וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתַּרְגִּילֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ, וְתַדְבִּיקֵנוּ בְּמִצְוׂתֶיךָ. '''וְאַל תְּבִיאֵנוּ לִידֵי חֵטְא''', וְלֹא לִידֵי עֲבֵרָה וְעָוׂן {{הור|כי אתה יודע דרך צדיקים, והדרך רשעים תאבד. {{ממס|תהילים א}} ואם תביאני}} לִידֵי נִסָּיוֹן, {{הור|צרפה כליותי ולבי{{ממס|תהילים כו}} ואם תביאני}} לִידֵי בִזָּיוֹן {{הור|תן לי ענוה ושפל רוח לעשות חשבון על נפשי, ואם לידי כבוד ועושרה, תן לי יראת חטה ולא אשכחיך.}} וְאַל יִשְׁלוֹט בָּנוּ יֵצֶר הָרָע, וְהַרְחִיקֵנוּ מֵאָדָם רָע וּמֵחָבֵר רָע, וְדַבְּקֵנוּ בְּיֵצֶר טוֹב וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים {{הור|וחברים טובים}} וְכֹף אֶת יִצְרֵנוּ לְהִשְׁתַּעְבֶּד לָךְ {{הור|ואני מתעבד תאות ומחשבות לבי לעבודתיך}}. וּתְנֵנוּ הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָל רוֹאֵינוּ. וְתִגְמְלֵנוּ חֲסָדִים טוֹבִים: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַגּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם מַתִּיר אֲסוּרִים: &lt;small&gt;(ביציאת מן הדלת)&lt;/small&gt; [[אחינו כל בית ישראל]] הנתונים בצרה ובשביה .. המקום ירחם עלהם ויוציאם מצרה לרוחה ..

{{הור|שומר דלתי ישראל, שמור דלת יראיך. (&lt;small&gt;בסגור הדלת וריאת כתב על מזוזה&lt;/small&gt;)  שמר נא ציאתי ובאויני היום כאשר אשא עיני אל הר קדשיך ואליך הויה עשה שמים וארץ כי עזרי מאתיך {{ממס|תהילים קכא}} }}

'''תַּצִּילֵנִנ {{הור|מן הרע}}''' הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם {{הור|ומן הרשעים}} ומֵעַזֵּי פָנִים וּמֵעַזּוּת פָּנִים. {{ממס|יחזקאל ב}}

לעלם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי ומודה על האמת, ודובר אמת בלבבו, וישכם ויאמר: (תסגור עינים, ב[[w:היתבודדות]] פנימית, [[w:en:Pratyahara]])

==שמע ישראל==
'''הויה אלהנו השם אחד'''

&lt;small&gt;ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד&lt;/small&gt;

'''ואחבת את הויה אלהיך בכל לבבך ובכל נפשיך ובכל מאודיך.'''  {{ממס|דברים ו ה}}

==ברכות בלכתיך בדרך==

'''והיו הדברים האלה, אשר אנכי מצוך היום על לבבך.  ושננתם לבניך, ודברת בם בשבתך בביתיך ובלכתיך בדרך.'''{{ממס|דברים ו ה}}

{{הור| ואדבר בם '''בלכתי בדרך'''. במה יזכה נער את ארחו? לשמור כדברך. {{ממס|תהילים קיט ט}}  }}

&lt;small&gt;{{הור|(אם בלכת בדרך ארץ לשדה לעבוד האדמה אשר תוקח משם, אם בלכת בדרך לבית כנסת לתפלל עם הציבור וללמוד תורה, ואם בנדדים ללכת דרך לא ידוע)}} &lt;/small&gt;

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר: {{הור|דרכיך הודעיני, ארחותיך למדני:  הרדיכיני באמתיך ולמדני, כי אתה אלהי ישעי, אותך קוויתי כל היום {{ממס|תהילים כה ו}} }}

{{הור|וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ. {{ממס|בראשית א כז}} ויקח הויה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. וַיְצַו הויה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל.  וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.{{ממס|בראשית ב טו}} וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.{{ממס|בראשית ב כג}} אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ. וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.  וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה.  בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.  וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי. {{ממס|בראשית ג טז}}  }} 

{{הור|כי מי אלוה מבלעדי הויה? ומי צור זולתי אלהינו? האל המאזרני חיל ויתן תמים דרכי: משוה רגלי כאילות ועל במותי יעמידני: מלמד ידי למלחמה {{ממס|תהילים יח לב}} }}

ברוך אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, למדני חוקותיך {{הור|בכל לבי דרשתיך אל תשגני ממצוותיך {{ממס|תהילים קיט י}} }}

{{הור|נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלהים '''התהלך נח'''. {{ממס|בראשית ו ט}} }}

{{הור|'''לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ''' וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. {{ממס|בראשית יב}} }}

קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת, את יצחק, ו'''לך לך אל ארץ המריה''', והעלהו שם לעלה אל אחד ההרים אשר אמר אלך ... '''ויקם וילך''' אל המקום .. {{ממס|בראשית כב}}

&lt;small&gt;{{הור|(אם אין בית כנסת יהודי בעיר, חזר לביתיך לתפלל יחיד, או לכת אל בית חבריך לתפלל יחד עם שנים או שלוש.)}}&lt;/small&gt;

==חוץ לבית כנסת==
[[מה טובו]] אהליך יעקב, משכנותיך ישראל ...

{{ממס|ישעיהו מד ו}}
{{ממס|מלכים ב יט טו}}
{{ממס|צפניה ג כ}}

{{ממס|שמות ל יז}}

מזמור שיר חנוכת הבית לדוד.  ארומממך הויה כי דליתני, ולא שמחת אובי לי.. אליך ה' אקרא ואל אדני אתחנן ..{{ממס|תהילים ל}}

==ברכות התרה בשבתיך בבית==

{{ממס|משנה פאה א א}}
{{ממס|תלמוד בבלי שבת קכז}}

* [[ברוך שאמר]] והיה העלם
* [[פסוקי דזמרה]] לבני ישראל
* [[משתמש:Jaredscribe/סידור/פסוקי דזמרה לבני נח]]
* [[משתמש:Jaredscribe/סידור/שמונה עשרה עם כוונות]] (מותר להכניע על ברכים בהתבודדות)</text>
      <sha1>5wxuxhbie34lsnd9icw2h32689ll0sl</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947843</id>
      <parentid>2947842</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T15:53:38Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Jaredscribe</username>
        <id>29683</id>
      </contributor>
      <comment>/* ברכות האור וההבדילה */</comment>
      <origin>2947843</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="21292" sha1="h65whn8oftx13uvo0e4qxa2w8bjjgl7" xml:space="preserve">==השכמת הבוקר==
מוֹדֶה אֲנִי לְפָנֶֽיךָ מֶֽלֶךְ חַי וְקַיָּם שֶהֶחֱזַרְתָּ בִי נִשְׁמָתִי בְחֶמְלָה, רַבָּה אֱמוּנָתֶךָ.
{{הור|אם נסתר איש במסתרים האתה לא תיראהו [מקור נדרשת] אָנָה אֵלֵךְ מֵרוּחֶךָ וְאָנָה מִפָּנֶיךָ אֶבְרָח. אִם אֶסַּק שָׁמַיִם שָׁם אָתָּה וְאַצִּיעָה שְּׁאוֹל הִנֶּךָּ. אֶשָּׂא כַנְפֵי שָׁחַר אֶשְׁכְּנָה בְּאַחֲרִית יָם.  גַּם שָׁם יָדְךָ תַנְחֵנִי וְתֹאחֲזֵנִי יְמִינֶךָ.  וָאֹמַר אַךְ חֹשֶׁךְ יְשׁוּפֵנִי וְלַיְלָה אוֹר בַּעֲדֵנִי.  גַּם חֹשֶׁךְ לֹא יַחְשִׁיךְ מִמֶּךָ וְלַיְלָה כַּיּוֹם יָאִיר כַּחֲשֵׁיכָה כָּאוֹרָה. {{ממס|תהילים קלט ז}} }}

בָּרוּךְ הבורא הנותן לציפורים בִינָה לְהַבְחִין בֵּין יוֹם וּבֵין לָיְלָה: {{הור|תן בלבי בינה להבין אמרתיך בחלמות שחלמתי, ולהבדיל בין אור ובין החושך. {{ממס|בראשית א ד }}  &lt;small&gt;(בשמיעת שיר ציפורים, אם אין שכוי או תרנגול בחצריהם. אם יש, אמרים: ''&quot;הנותן לַשֶּׂכְוִי בינה.&quot;'')}}&lt;/small&gt; 

בָּרוּךְ אַתָּה בורא ומֶלֶךְ הָעוֹלָם פּוֹקֵחַ עִוְרִים: {{הור|(בכתיבת זכרונות של החלום) פֵּ֖תַח דְּבָרֶ֥יךָ יָאִ֗יר מֵבִ֥ין פְּתָיִֽים {{ממס|תהילים קיט קל}} תן לי פתרונות מדויקת וטובות. ואברך את הויה אשר יעצני, אף לילות יסרוני כליותי {{ממס|תהילים טז}} }}
 
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ {{הור|בורא ומלך}} הָעוֹלָם, אֲשֶׁר יָצַר אֶת הָאָדָם בְּחָכְמָה, וּבָרָא בוֹ נְקָבִים נְקָבִים &lt;small&gt;(נוסח תימן בלדי)&lt;/small&gt;  וַחֲלָלִים חֲלָלִים, מֵהֶם פְּתוּחִים מֵהֶם סְתוּמִים. {{הור|חנני בריאת הגוף ובריאת קרבי וכליותי, ואזרני לעמוד ולקים לפניך בשעה הבאה ובימים הבאים. {{ממס|ברכת אשר יצר}} }} 
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, רוֹפֵא כָל בָּשָׂר וּמַפְלִיא לַעֲשׂוֹת: {{הור|כִּֽי־אַ֭תָּה קָנִ֣יתָ כִלְיֹתָ֑י  תְּ֝סֻכֵּ֗נִי בְּבֶ֣טֶן אִמִּֽי {{ממס|תהילים קלט יג}} }}

{{הור|(אחר רחצה ידים ופניו:)}} 
{{הור| ותבדילני מטומאות הלילה. צרפה כליותי ולבי כי חסדך לנגד עיני .. ארחץ בניקיון כפי ואסבבה את מזבחיך לשמיע בקול תודה ולספר כל נפליאותיך {{ממס|תהילים כו ג}} }}

רֵאשִׁית חָכְמָה יִרְאַת הויה שֵׂכֶל טוֹב לְכָל עוֹשֵׂיהֶם תְּהִלָּתוֹ עוֹמֶדֶת לָעַד: {{ממס|תהילים קי}}
בָּרוּךְ שֵׁם כְּבוֹד מַלְכוּתוֹ לְעוֹלָם וָעֶד: {{הור|חלקי להויה אמרתי לשמור דבריך {{ממס|תהילים קיט נז}} אדבר בם בשכבי ובקומי.}}   &lt;small&gt;(בני יעקב מוספים:)&lt;/small&gt; תּוֹרָה צִוָּה לָנוּ מֹשֶׁה מוֹרָשָׁה קְהִלַּת יַעֲקֹב. {{ממס|מקור נדרשת}} שְׁמַע בְּנִי מוּסַר אָבִיךָ וְאַל תִּטּוֹשׁ תּורַת אִמֶּךָ. {{ממס|משלי ב}}

==ברכות הבוקר==
&lt;קטע התחלה=ברהש/&gt;
=== ברכות המיניות ===
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ {{הור|בורא ו}}מֶלֶךְ הָעוֹלָם שֶׁעָשַׂנִי כִּרְצוֹנוֹ. {{הור|אודך על כי נוראות נפלאתי נִפְלָאִ֥ים מַעֲשֶׂ֑יךָ וְ֝נַפְשִׁ֗י יֹדַ֥עַת מְאֹֽד׃ לֹֽא־נִכְחַ֥ד עׇצְמִ֗י מִ֫מֶּ֥ךָּ  אֲשֶׁר־עֻשֵּׂ֥יתִי בַסֵּ֑תֶר רֻ֝קַּ֗מְתִּי בְּֽתַחְתִּיּ֥וֹת אָֽרֶץ׃ גׇּלְמִ֤י ׀ רָ֘א֤וּ עֵינֶ֗יךָ וְעַֽל־סִפְרְךָ֮ כֻּלָּ֢ם יִכָּ֫תֵ֥בוּ יָמִ֥ים יֻצָּ֑רוּ ולא וְל֖וֹ אֶחָ֣ד בָּהֶֽם׃ {{ממס|תהילים קלט יד}}  &lt;small&gt;(ויש הנוהגים לברך כך, גם איש וגם אישה, להשיגת [[w:שלום בית|שלום בית]] ולרפא את ה[[w:דיספוריה מגדרית|דיספוריה מגדרית]]. גם יכול לתפלל לזיוג) &lt;/small&gt; }}:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, זוֹקֵף כְּפוּפִים: {{הור|עשני כבד כהר ללא עשות מה שאסרת ([[w:en:Tadasana]]).  עשני קל כנשר לעשות רצוניך ([[w:en:Hasta Vinyasas]]) }}

===ברכות האור וההבדילה===

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ. עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא אֶת הַכֹּל: &lt;small&gt;{{הור|(בעלות השחר בריאת האור מן חלון. [[ברכת יוצר אור]] ב-[[w:en:Pranimasana]]) }}&lt;/small&gt;  הַמֵּאִיר לָאָרֶץ וְלַדָּרִים עָלֶיהָ בְּרַחֲמִים. וּבְטוּבוֹ מְחַדֵּשׁ בְּכָל יוֹם תָּמִיד מַעֲשֵׁה בְרֵאשִׁית. &lt;small&gt;{{הור| ([[w:en:Sun_salution|Salute the creator of the sun]] כורע, השתחוה, והנחת עצמיך על בירכים) }}

מָה רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ יְהוָה כֻּלָּם בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ מָלְאָה הָאָרֶץ קִנְיָנֶךָ. {{ממס|תהלים קד כד}} &lt;small&gt;{{הור|([[w:מנטרה]] על בירכים)}} &lt;/small&gt; [[אל אדון|{{ראש בית בפיוט|אֵ}}ל אדון]] על כל המעשים, {{ראש בית בפיוט|ב}}רוּךְ וּמְבֹרָךְ בְּפִי כָּל נְשָׁמָה..

{{הור|וַיֹּ֣אמֶר אֱלֹהִ֗ים יְהִ֤י מְאֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהַבְדִּ֕יל בֵּ֥ין הַיּ֖וֹם וּבֵ֣ין הַלָּ֑יְלָה וְהָי֤וּ לְאֹתֹת֙ וּלְמ֣וֹעֲדִ֔ים וּלְיָמִ֖ים וְשָׁנִֽים׃: וְהָי֤וּ לִמְאוֹרֹת֙ בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמַ֔יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָ֑רֶץ וַֽיְהִי־כֵֽן׃:  וַיַּ֣עַשׂ אֱלֹהִ֔ים אֶת־שְׁנֵ֥י הַמְּאֹרֹ֖ת הַגְּדֹלִ֑ים אֶת־הַמָּא֤וֹר הַגָּדֹל֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַיּ֔וֹם וְאֶת־הַמָּא֤וֹר הַקָּטֹן֙ לְמֶמְשֶׁ֣לֶת הַלַּ֔יְלָה וְאֵ֖ת הַכּוֹכָבִֽים׃: וַיִּתֵּ֥ן אֹתָ֛ם אֱלֹהִ֖ים בִּרְקִ֣יעַ הַשָּׁמָ֑יִם לְהָאִ֖יר עַל־הָאָֽרֶץ׃: וְלִמְשֹׁל֙ בַּיּ֣וֹם וּבַלַּ֔יְלָה וּֽלְﬞהַבְדִּ֔יל בֵּ֥ין הָא֖וֹר וּבֵ֣ין הַחֹ֑שֶׁךְ וַיַּ֥רְא אֱלֹהִ֖ים כִּי־טֽוֹב׃ {{ממס|בראשית א}} }}

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם שהבילנו מן הטעים וקרבתנו לעבודתי. [מקור נדרשת]

[[עלינו לשבח]] לאדון הכל, לתת גדולה ליוצר בראשית. שלא עשה {{הור|ישראל}} כגויי הארצות ולא שמ{{הור|הו}} כמפחות האדמה שלא שם חלקי{{הור|הו}} כהם וגרל{{הור|הו}} ככל המונם שהם משתחוים להבל וריק ומתפללים אל אל לא יושיע. ואנאחנו '''כורעים ומשתחוים ומודים''' לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוה. שהוא נטה שמים ויסד ארץ.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם {{הור|שֶׁלֹּא עָשַׂה ישראל כגּוֹי הארצות, אבל אשהו לך ממלכת כהנים וגוי קדש {{ממס|שמות יט ו}} תתנהו לברית עם לאור גוים לפקח עינים עורות להוציא ממסגר אסיר מבית כלא ישבי חשך.{{ממס|ישעיהו מב ו}}  והלכו גוים לאורה ומלכים לנגה זרחה {{ממס|ישעיהו ס ג}} נר לרגלי דברך ואור לנתיבותי {{ממס|תהילים קיט קח}} כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר.{{ממס|משלי ו כג}} }}

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁלֹּא עָשַׂנִי עָבֶד {{הור|ככבים ומזלות {{קטן|(אישה אומרת: שִׁפְחָה כו&quot;מ)}} אבל ועשני עבדיך. }}

&lt;small&gt;{{הור|(בהשתחוות אל המזרח, תתכוון אל ירושלים עיר הקדוש, ואל דבר הויה היוצאי משם {{ממס|ישעיהו ב}} [[w:Drishti]] עכו&quot;מ השתחווים אל השמש ומתכוונים אל אלילים ופסליהם, ואנחנו נשתחווים אל בורא השמש והירח והככבים {{ממס|בראשית א}}, ונתכוונים אל תורה אורתו {{ממס|משלי}} [נדרשת]) }}&lt;/small&gt;

===להתאזיר בגבורה===

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אוֹזֵר יִשְׂרָאֵל בִּגְבוּרָה: {{הור|(תעמוד ותרגיל גבורת הגוף: [[w:en:Virabhadrasana]]) }}

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַנּוֹתֵן לַיָּעֵף כֹּחַ. {{הור|לעשות רצוניך הויה חפצתי, ותרתיך בתך מעי {{ממס|תהילים מ}} תרת הויה תמימה, משיבת נפש.  ואשיש כגבור לרוץ ארחי היום. {{ממס|תהילים יט}}

ברוך הויה צורי המלמד ידי לקרב, עצבותי למלחמה {{ממס|תהילים קמד א}}

{{ממס|תהילים יט}} מה כחנו, מה גבורתנו, הלא כל הגבורים כאין לוניך, ואנשי השם כלא היו. וחכמים כבלי מדע, ונבונים כבלי השכל. ([[w:יוגה#הנתיבים הקלאסיים ביוגה ההינדואיסטית]]) }}

===להתלבש בתפארה ולצאת בשלום===

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, מַלְבִּישׁ עֲרֻמִּים: &lt;small&gt;{{הור|{{ממס|בראשית ג}} (בלבשת בגדים)}}&lt;/small&gt;

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, רוֹקַע הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם: {{ממס|תהילים צג}} (במלביש הנעלים)

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁעָשָׂה לִי כָּל צָרְכִּי: (בקחת הכילים והכיס עם כסף ומתבעים)

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, עוֹטֵר יִשְׂרָאֵל בְּתִפְאָרָה: (מלביש בכיפה)

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַמַּעֲבִיר חֶבְלֵי שֵׁנָה מֵעֵינָי וּתְנוּמָה מֵעַפְעַפָּי. {{הור|(לא תשתות תה או קפה לפני הברכה הזות)}} וִיהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ שֶׁתַּרְגִּילֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ, וְתַדְבִּיקֵנוּ בְּמִצְוׂתֶיךָ. '''וְאַל תְּבִיאֵנוּ לִידֵי חֵטְא''', וְלֹא לִידֵי עֲבֵרָה וְעָוׂן {{הור|כי אתה יודע דרך צדיקים, והדרך רשעים תאבד. {{ממס|תהילים א}} ואם תביאני}} לִידֵי נִסָּיוֹן, {{הור|צרפה כליותי ולבי{{ממס|תהילים כו}} ואם תביאני}} לִידֵי בִזָּיוֹן {{הור|תן לי ענוה ושפל רוח לעשות חשבון על נפשי, ואם לידי כבוד ועושרה, תן לי יראת חטה ולא אשכחיך.}} וְאַל יִשְׁלוֹט בָּנוּ יֵצֶר הָרָע, וְהַרְחִיקֵנוּ מֵאָדָם רָע וּמֵחָבֵר רָע, וְדַבְּקֵנוּ בְּיֵצֶר טוֹב וּבְמַעֲשִׂים טוֹבִים {{הור|וחברים טובים}} וְכֹף אֶת יִצְרֵנוּ לְהִשְׁתַּעְבֶּד לָךְ {{הור|ואני מתעבד תאות ומחשבות לבי לעבודתיך}}. וּתְנֵנוּ הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים בְּעֵינֶיךָ וּבְעֵינֵי כָל רוֹאֵינוּ. וְתִגְמְלֵנוּ חֲסָדִים טוֹבִים: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַגּוֹמֵל חֲסָדִים טוֹבִים לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם מַתִּיר אֲסוּרִים: &lt;small&gt;(ביציאת מן הדלת)&lt;/small&gt; [[אחינו כל בית ישראל]] הנתונים בצרה ובשביה .. המקום ירחם עלהם ויוציאם מצרה לרוחה ..

{{הור|שומר דלתי ישראל, שמור דלת יראיך. (&lt;small&gt;בסגור הדלת וריאת כתב על מזוזה&lt;/small&gt;)  שמר נא ציאתי ובאויני היום כאשר אשא עיני אל הר קדשיך ואליך הויה עשה שמים וארץ כי עזרי מאתיך {{ממס|תהילים קכא}} }}

'''תַּצִּילֵנִנ {{הור|מן הרע}}''' הַיּוֹם וּבְכָל יוֹם {{הור|ומן הרשעים}} ומֵעַזֵּי פָנִים וּמֵעַזּוּת פָּנִים. {{ממס|יחזקאל ב}}

לעלם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי ומודה על האמת, ודובר אמת בלבבו, וישכם ויאמר: (תסגור עינים, ב[[w:היתבודדות]] פנימית, [[w:en:Pratyahara]])

==שמע ישראל==
'''הויה אלהנו השם אחד'''

&lt;small&gt;ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד&lt;/small&gt;

'''ואחבת את הויה אלהיך בכל לבבך ובכל נפשיך ובכל מאודיך.'''  {{ממס|דברים ו ה}}

==ברכות בלכתיך בדרך==

'''והיו הדברים האלה, אשר אנכי מצוך היום על לבבך.  ושננתם לבניך, ודברת בם בשבתך בביתיך ובלכתיך בדרך.'''{{ממס|דברים ו ה}}

{{הור| ואדבר בם '''בלכתי בדרך'''. במה יזכה נער את ארחו? לשמור כדברך. {{ממס|תהילים קיט ט}}  }}

&lt;small&gt;{{הור|(אם בלכת בדרך ארץ לשדה לעבוד האדמה אשר תוקח משם, אם בלכת בדרך לבית כנסת לתפלל עם הציבור וללמוד תורה, ואם בנדדים ללכת דרך לא ידוע)}} &lt;/small&gt;

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמֵּכִין מִצְעֲדֵי גָבֶר: {{הור|דרכיך הודעיני, ארחותיך למדני:  הרדיכיני באמתיך ולמדני, כי אתה אלהי ישעי, אותך קוויתי כל היום {{ממס|תהילים כה ו}} }}

{{הור|וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ וּרְדוּ בִּדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבְכָל חַיָּה הָרֹמֶשֶׂת עַל הָאָרֶץ. {{ממס|בראשית א כז}} ויקח הויה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם וַיַּנִּחֵהוּ בְגַן עֵדֶן לְעָבְדָהּ וּלְשָׁמְרָהּ. וַיְצַו הויה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל.  וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת.{{ממס|בראשית ב טו}} וַיֹּאמֶר הָאָדָם זֹאת הַפַּעַם עֶצֶם מֵעֲצָמַי וּבָשָׂר מִבְּשָׂרִי לְזֹאת יִקָּרֵא אִשָּׁה כִּי מֵאִישׁ לֻקֳחָה זֹּאת. עַל כֵּן יַעֲזָב אִישׁ אֶת אָבִיו וְאֶת אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד.{{ממס|בראשית ב כג}} אֶל הָאִשָּׁה אָמַר הַרְבָּה אַרְבֶּה עִצְּבוֹנֵךְ וְהֵרֹנֵךְ בְּעֶצֶב תֵּלְדִי בָנִים וְאֶל אִישֵׁךְ תְּשׁוּקָתֵךְ וְהוּא יִמְשָׁל בָּךְ. וּלְאָדָם אָמַר כִּי שָׁמַעְתָּ לְקוֹל אִשְׁתֶּךָ וַתֹּאכַל מִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לֵאמֹר לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ אֲרוּרָה הָאֲדָמָה בַּעֲבוּרֶךָ בְּעִצָּבוֹן תֹּאכֲלֶנָּה כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ.  וְקוֹץ וְדַרְדַּר תַּצְמִיחַ לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה.  בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב.  וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁם אִשְׁתּוֹ חַוָּה כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי. {{ממס|בראשית ג טז}}  }} 

{{הור|כי מי אלוה מבלעדי הויה? ומי צור זולתי אלהינו? האל המאזרני חיל ויתן תמים דרכי: משוה רגלי כאילות ועל במותי יעמידני: מלמד ידי למלחמה {{ממס|תהילים יח לב}} }}

ברוך אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, למדני חוקותיך {{הור|בכל לבי דרשתיך אל תשגני ממצוותיך {{ממס|תהילים קיט י}} }}

{{הור|נח איש צדיק תמים היה בדורותיו, את האלהים '''התהלך נח'''. {{ממס|בראשית ו ט}} }}

{{הור|'''לֶךְ לְךָ מֵאַרְצְךָ''' וּמִמּוֹלַדְתְּךָ וּמִבֵּית אָבִיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַרְאֶךָּ. וְאֶעֶשְׂךָ לְגוֹי גָּדוֹל וַאֲבָרֶכְךָ וַאֲגַדְּלָה שְׁמֶךָ וֶהְיֵה בְּרָכָה. וַאֲבָרֲכָה מְבָרְכֶיךָ וּמְקַלֶּלְךָ אָאֹר וְנִבְרְכוּ בְךָ כֹּל מִשְׁפְּחֹת הָאֲדָמָה. {{ממס|בראשית יב}} }}

קח נא את בנך את יחידך אשר אהבת, את יצחק, ו'''לך לך אל ארץ המריה''', והעלהו שם לעלה אל אחד ההרים אשר אמר אלך ... '''ויקם וילך''' אל המקום .. {{ממס|בראשית כב}}

&lt;small&gt;{{הור|(אם אין בית כנסת יהודי בעיר, חזר לביתיך לתפלל יחיד, או לכת אל בית חבריך לתפלל יחד עם שנים או שלוש.)}}&lt;/small&gt;

==חוץ לבית כנסת==
[[מה טובו]] אהליך יעקב, משכנותיך ישראל ...

{{ממס|ישעיהו מד ו}}
{{ממס|מלכים ב יט טו}}
{{ממס|צפניה ג כ}}

{{ממס|שמות ל יז}}

מזמור שיר חנוכת הבית לדוד.  ארומממך הויה כי דליתני, ולא שמחת אובי לי.. אליך ה' אקרא ואל אדני אתחנן ..{{ממס|תהילים ל}}

==ברכות התרה בשבתיך בבית==

{{ממס|משנה פאה א א}}
{{ממס|תלמוד בבלי שבת קכז}}

* [[ברוך שאמר]] והיה העלם
* [[פסוקי דזמרה]] לבני ישראל
* [[משתמש:Jaredscribe/סידור/פסוקי דזמרה לבני נח]]
* [[משתמש:Jaredscribe/סידור/שמונה עשרה עם כוונות]] (מותר להכניע על ברכים בהתבודדות)</text>
      <sha1>h65whn8oftx13uvo0e4qxa2w8bjjgl7</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>שיחה:צו שעת חירום (מיקום נפילות – חובת הגשה לבדיקה מקדימה של הצנזורה לפני פרסום)</title>
    <ns>1</ns>
    <id>1731982</id>
    <revision>
      <id>2947837</id>
      <parentid>2945000</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T13:47:12Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>נוסטלגיקוס</username>
        <id>37412</id>
      </contributor>
      <comment>/* חובת פרסום ברשומות? */ פסקה חדשה</comment>
      <origin>2947837</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="454" sha1="ancwwn8tfr1wzx3y82m3ne5n0qui34e" xml:space="preserve">== חובת פרסום ברשומות? ==

לכאורהפי ס' 4 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, אין צורך לפרסם צו מכוח התקנות (כמו הצו הזה) ברשומות. לכן אני בטוח שאפשר לקבוע בנחרצות שאין ולא היה לצו תוקף. [[משתמש:נוסטלגיקוס|נוסטלגיקוס]] ([[שיחת משתמש:נוסטלגיקוס|שיחה]]) 16:47, 10 ביולי 2025 (IDT)</text>
      <sha1>ancwwn8tfr1wzx3y82m3ne5n0qui34e</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947838</id>
      <parentid>2947837</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T13:48:23Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>נוסטלגיקוס</username>
        <id>37412</id>
      </contributor>
      <origin>2947838</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="458" sha1="55ypranc50c45q5qtb93mi2jarrex30" xml:space="preserve">== חובת פרסום ברשומות? ==

לכאורה, לפי ס' 4 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, אין צורך לפרסם צו מכוח התקנות (כמו הצו הזה) ברשומות. לכן אני בטוח שאפשר לקבוע בנחרצות שאין ולא היה לצו תוקף. [[משתמש:נוסטלגיקוס|נוסטלגיקוס]] ([[שיחת משתמש:נוסטלגיקוס|שיחה]]) 16:47, 10 ביולי 2025 (IDT)</text>
      <sha1>55ypranc50c45q5qtb93mi2jarrex30</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947839</id>
      <parentid>2947838</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T13:48:41Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>נוסטלגיקוס</username>
        <id>37412</id>
      </contributor>
      <origin>2947839</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="463" sha1="pgnzjexdyaiadjqfg9wa31s44d0cmwx" xml:space="preserve">== חובת פרסום ברשומות? ==

לכאורה, לפי ס' 4 לתקנות ההגנה (שעת חירום), 1945, אין צורך לפרסם צו מכוח התקנות (כמו הצו הזה) ברשומות. לכן אני לא בטוח שאפשר לקבוע בנחרצות שאין ולא היה לצו תוקף. [[משתמש:נוסטלגיקוס|נוסטלגיקוס]] ([[שיחת משתמש:נוסטלגיקוס|שיחה]]) 16:47, 10 ביולי 2025 (IDT)</text>
      <sha1>pgnzjexdyaiadjqfg9wa31s44d0cmwx</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>זאתי</title>
    <ns>0</ns>
    <id>1732159</id>
    <revision>
      <id>2947954</id>
      <parentid>2946096</parentid>
      <timestamp>2025-07-11T06:47:30Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Nahum</username>
        <id>68</id>
      </contributor>
      <origin>2947954</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="311" sha1="hfmbx106d3tgvua3uf4pv3ajqu5ab6i" xml:space="preserve">{{כו|זאתי}}
{{מרכז|{{ג|{{ג|הסטוריה של הרפתקה}}}}}}
{{מרכז|מאת}}
{{מרכז|{{ג|'''[[מחבר:ה. רידר האגרד|ה. רידר האגרד]]'''}}}}

מחבר הספרים

'מכרות המלך שלמה,' שחר,' ראש המכשפה' וכו'
 
{{/תוכן העניינים}}</text>
      <sha1>hfmbx106d3tgvua3uf4pv3ajqu5ab6i</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947955</id>
      <parentid>2947954</parentid>
      <timestamp>2025-07-11T06:49:14Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Nahum</username>
        <id>68</id>
      </contributor>
      <origin>2947955</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="313" sha1="by7i4lj9lb4llkviuagna0pr8k8fpfj" xml:space="preserve">{{כו|זאתי}}
{{מרכז|{{ג|{{ג|הסטוריה של הרפתקה}}}}}}
{{מרכז|מאת}}
{{מרכז|{{ג|'''[[מחבר:ה. רידר האגרד|ה. רידר האגרד]]'''}}}}

מחבר הספרים

'מכרות המלך שלמה',' שחר',' ראש המכשפה' וכו'
 
{{/תוכן העניינים}}</text>
      <sha1>by7i4lj9lb4llkviuagna0pr8k8fpfj</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>עמוד:פרי מגדים אורח חיים .pdf/159</title>
    <ns>104</ns>
    <id>1732297</id>
    <revision>
      <id>2947902</id>
      <parentid>2947596</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:33:52Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Nahum</username>
        <id>68</id>
      </contributor>
      <minor />
      <origin>2947902</origin>
      <model>proofread-page</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="23097" sha1="snzng2ecdx61pmhpm0vjqj4lbuke3fo" xml:space="preserve">&lt;noinclude&gt;&lt;pagequality level=&quot;1&quot; user=&quot;Nahum&quot; /&gt;אורח חיים הלכות שבת‬&lt;/noinclude&gt;אשל אברהם‬

&lt;קטע התחלה=מא רמט ב/&gt;‫משום כבוד השבת, היינו סעודה בערב שבת ביום החופה, ומשום הכי אסור לארס גם כן בסעודה בערב שבת, דלאו זמן קבוע מקרי, דיכול לעשות שניהם ביום אחר (והב&quot;ח כתב כן בסוף סעיף ג' יעו&quot;ש והיינו מירושלמי). 

מה שאין כן בבלי בריש כתובות דף ה' עלה דהך ברייתא, משום חשבונות או שמא ישחוט בן עוף, חולק על ירושלמי וסובר סעודת נישואין ואירוסין בו ביום שרי דהוה קבוע בשעת נישואין ואירוסין, אם כן כבבלי ראוי לפסוק. אלא דעל ירושלמי קשה, איך חולק על משנה [[פסחים מט א|פסחים דף מ&quot;ט ע&quot;א]] ההולך לאכול סעודת אירוסין בבית חמיו, בי&quot;ד מיירי כפירש&quot;י שם (דאי בחול המועד ועיסה מגולגלת ומתיירא שלא יחמיץ דמבטלו בלבו ,אלא דבחה&quot;מ ודאי אין עושין סעודת אירוסין אף שכבר אירס, עיין [[שולחן ערוך אורח חיים תקמו|סימן תקמ&quot;ו]] במג&quot;א אות ב' ד' ה' וט&quot;ז אות ג' ד'. ועיין בהגאון המפרש דפוס דעסויא בפ&quot;ק דתענית דף ד' א' ד&quot;ה שלא. ובאמת הא&quot;ר בתקמ&quot;ו אות ד' גם כן הקשה על הט&quot;ז. ומפרש המפרש שם, הולך בערב פסח וסעודה בליל פסח, ואי&quot;ה בתקמ&quot;ו יבואר). וכיון דבערב פסח דחמור, יעו&quot;ש, כדאיתא בערבי פסחים דף צ&quot;ט וק' [[שולחן ערוך אורח חיים תעא|ולקמן תע&quot;א]] יעו&quot;ש; וכיון דבערב פסח מותר לעשות סעודת אירוסין שחרית, כל שכן ערב שבת שחרית דשרי. 

ואין להקשות, הא תאב לאכול וכבוד שבת תרי מילי נינהו, כמו שכתב הט&quot;ז אות א'. ואם כן, נהי דערב פסח חמיר מערב שבת לעניין תאב לאכול, כי מצה דין תורה אסרו משעה עשירית כו' עראי, ושבת רק מדברי סופרים לענגו, בלי קביעות שרי עד הלילה, אבל כבוד שבת יש לומר יותר חמיר מכבוד יו&quot;ט וערב פסח, ואם כן בשחרית ערב פסח שרי סעודת אירוסין, מה שאין כן בערב שבת מפני כבוד שבת? הא ליתא, דוודאי אף ערב יו&quot;ט נמי אסור לקבוע סעודה שאין רגיל אף בשחרית, דיו&quot;ט ושבת מצוה אחת הוא לענגו ולכבדו וכמו שכתב הר&quot;מ ז&quot;ל פרק ששי מהלכות יו&quot;ט הלכה י&quot;ו, לקדוש ה' מכובד, וכל י&quot;ט נקראים מקרא קודש, יעו&quot;ש ופרק ל' מהלכות שבת הל' א', תרוייהו מחד קרא. והאדון ז&quot;ל לרווחא כתב דערב פסח חמיר במקצת מערב שבת וכו' כדאמרן, ואיך שרי סעודת אירוסין בערב פסח? (דדוחק לומר סעודת אירוסין דבר מה, לא יותר מסעודת חול. דסתם סעודת אירוסין אין רגיל בה בימי החול ואפילו הכי שרי בשחרית ערב פסח, והוא הדין בשחרית ערב שבת ועיין חמד משה כאן חרה אפו בו במ&quot;א, ולמה שכתבתי אתי שפיר. גם תירוץ החק יוסף שהביא שם אתי שפיר למה שכתבתי, ואי&quot;ה [[פרי מגדים על אורח חיים תמד|בתמ&quot;ד]] יבואר עוד). 

על כן פירש דהירושלמי אוסר סעודת אירוסין בערב שבת שכבר אירס מקודם, דהוה שלא בזמנה, אבל אירס בערב שבת הוה הסעודה זמנה, דביום הקודם עדיין לא נגמר ונתרצו. ולארס אחר כך, שמא יקדמנו אחר. ואין חולק על המשנה דפסחים דף מ&quot;ט דמארס וסועד בערב פסח. ואם כן קשה על הר&quot;ב, וגם המחבר סתם, ולא פירשו דלארס ולסעוד שרי בערב שבת. 

וסעודת נישואין בערב שבת, מירושלמי פ&quot;ק דכתובות מבואר דאסור יעו&quot;ש, ושאני אירוסין שמא יקדמנו, מה שאין כן בנישואין היה להמתין אחר כן שכבר קידש (בימיהם אירסו ואח&quot;כ נשאו). ובבלי פ&quot;ק דכתובות שמא ישחוט בן עוף, משמע דלא חייש לכבוד שבת הסעודה. ומיהו יש לומר בבלי אוסר, אף שאין הסעודה כי אם בלילה אסור שמא ישחט בן עוף וכו'. ולפי זה יש לפסוק כירושלמי דסעודת נישואין בערב שבת אסור, דלאו זמנה קבוע. 

אמנם [[מועד קטן ט א|במו&quot;ק ט' א]] הכל מותרין לישא ערב הרגל, והיינו גם הסעודה ערב הרגל, דברגל יש אוסרין עיין [[מגן אברהם על אורח חיים תקמו#מא ד|מ&quot;א תקמ&quot;ו אות ד]] וב&quot;י שם, דאדרבה כל שהסעודה ערב הרגל יותר טוב. אם כן, הואיל וכבוד י&quot;ט ושבת אחד הוא, כמו שכתבתי לעיל וכמו שכתב הר&quot;מ ז&quot;ל פרק ו' מהלכות י&quot;ט הלכה י&quot;ו, הוא הדין ערב שבת דשרי נישואין וסעודה ערב שבת דהוה נמי זמנה. 

ומפני שבעו&quot;ה דרכי החכמה נעלמו ממני הוכרחתי להאריך עד כה. ועיין א&quot;ר אות ד' ובתוס' שבת אות ב', ולפע&quot;ד כמו שכתבתי. ועיין [[מגן אברהם על אורח חיים תמד#מא ט|מ&quot;א תמ&quot;ד אות ט]], ואי&quot;ה בפריי שם אבאר עוד, עיין ט&quot;ז א' בזה: 


'''ומה שצוה''' האדון ז&quot;ל לעיין [[שולחן ערוך אבן העזר סג|באה&quot;ע סימן ס&quot;ג]], לכאורה לא הייתי מבין כוונתו. שוב התבוננתי בספרים וראיתי שהאדון ז&quot;ל דעתו רחבה מני ים וברגע הרבה סוקר, כי כתב דבבלי משמע בכתובות דף ה' ע&quot;א חולק על ירושלמי דמפרש אין נושאין בערב שבת מפני כבוד השבת היינו שסעודה בערב שבת אסור, ובבלי מפרש בן עוף ולא חיישי לכבוד שבת בזה דהוה כקבוע. אלא שיש לומר בירושלמי מפרש לברייתא דבר קפרא שם, תנא ושווין שאין נושאין בערב שבת, ומפרש מפני כבוד השבת וכמו שכתב הגאון המפרש שם (דפוס ברלין) שיעשה הסעודה בערב שבת ולא יאכל בשבת '''לתיאבון''' יעו&quot;ש. אפשר לאו דווקא אלא משום '''כבוד''' שבת. 

ובבלי [[כתובות ד א|דף ד א]], בין כך ובין כך לא '''יבעול''' בערב שבת ומוצאי שבת, יש לומר שכבר נשאה ואיחר הבעילה עד ערב שבת בלילה (כפירוש רש&quot;י שם בליל שבת), דהשתא הסעודה בלילה, וליכא כי אם בן עוף או חבורה. ואין כאן מחלוקת, ולכולי עלמא בערב שבת אסור סעודת נישואין, וההיא דמו&quot;ק ט' א' יש לדחוק בלא סעודה בערב י&quot;ט, רק בי&quot;ט, או שאני ערב י&quot;ט מערב שבת. אבל [[שולחן ערוך אבן העזר סד ג|באה&quot;ע סי' ס&quot;ד סעיף ג]] יש אומרים אין נושאין בערב שבת, והוא דעת הר&quot;מ ז&quot;ל עיין ב&quot;י שם. והא דמותר לבעול בשבת בסימן ס&quot;ג סעיף א, בנשא כבר, ואין עושין סעודה בליל ביאה כי אם בחופה, ובעילה אחר כך. וברייתא שם ד' א' בין כך ובין כך לא יבעול בערב שבת, פירושו עם חופה בערב שבת (בשבת איסור משום קניין). ואמאי לא אמר בבלי כירושלמי דעושין סעודה מיד אחר החופה בערב שבת? וכבוד שבת שמע מינה דחולק ושרי. מה שאין כן ליש אומרים שם דשרי לישא בערב שבת מדמותר לבעול בשבת, ועושין סעודה בליל ביאה, וברייתא בין כך בביאה לחוד הוצרך לטעם בן עוף (בערב שבת, ודאי ליל שבת דישראל קדושים), ואין חולק על ירושלמי. ועיין בית שמואל אה&quot;ע ס&quot;ד אות ד', ולא אבין לה, כי התוס' כיש אומרים שם ועיין בב&quot;י והבן. זהו מה שרצינו לבאר בכאן. ועיין סי' תמ&quot;ד במג&quot;א אות ט' ואי&quot;ה שם יבואר עוד. ומעתה תראה שדברי הראשונים עמוקים ורחבים כמים לים מכסים וצריך להתבונן בדברי קדשם הרבה: 


יע״ש ‪) :‬ז( להתעמת עמ׳א‬
‫דוקא אסטניס ועט״ז אות ג׳ בזר‪) : .‬ה( שיתאים עם״א ועט״ז אות נ׳ ועא״ר אות מ״ד ת״צ מחדש‬
‫פהני זנאי ועסי׳ חקע״ם ‪ .‬תעי יודע ראחר קבלת שבת הוח השלמת חיינו משלג המנחה ואילו‬
‫מם׳ וסחצת זמגמת עב״י מ ה הא קודם לזד‪ ,‬אף שקיבל שבת קוים תפלת ערבית אחר מנחה לא‬
‫פועי ועק״ רס״ז במ״י א׳ וא״ב בך׳ סיון אם מתפללים מעריב משלג המנחה ואילך רשאים‬
‫לאכול בע״ש אם קבלו כך עתר‪ .‬עליהם וב״ש שי״א שהתקנת תחלה בך ועח אבל לקבל שבת קודם‬
‫»לג מנחת ולטעום ^ז ס ת ץ עם ערבית אסור ‪ .‬ואי״ר‪ ,‬ברס״א ורס״ו ימאר עוד לענין תו״ש ‪:‬‬
‫ר ג )א( ישכים עמ״א כתקע״ג ס״א במ״א א׳ יע״ש ובתו״ש אות א׳ שם סיירי ברברים חצריכים‬
‫הכנה רבת נס״ש בתקע״ד‪ .‬ד׳ יע״ש וא״נ דבר שצריך חכנר‪ ,‬רבה כמו בשר למלוח יכתמר‪.‬‬
‫יש לקגית כמם ת׳ וכל שאין ^י ך כ״ג הכנת יש לקנות במם ו׳ מ״ש בעגץ כיש יב״ר‪ ,‬עט׳ז רמ״ב‬
‫בתפו ‪ .‬ום״ש שכ״ב רש״י כתס ש ) ש ת ת ך ח׳( ברא״ם שם ‪m‬־‪ .‬לכ״ע חפץ יפרו שאץ מ‪1‬וי בבל‬
‫עת אף הלל מודח שמסץ לשבת ופלונתייחו בדברים המצוים ת‪ TD‬זבוח י״י הלבה כנ״ח ע״ש ‪:‬‬
‫ם ״ ^ מו ח לטעום עסי״ רם״ם ס״ג וטים י״ל טועם ופילס עסי״ תקס״ז ס״א ולידע אס צריך מלח‬
‫ותבלץ ‪) :‬ב( לד‪.‬כץ נעצמו עמ״א ר״פ האיש מקרש ואף סדרבנן מצוח בו מתר מבשלוחו‬
‫וחיי‪1‬ו במקום דאץ חילול כמי נת״ת כם״ש נט״ז תא בשיש חילול כבודו גדול ב״ח דוחה ל״ת‬
‫בדרבנן ושוא״ת אף בד״ת ובבר תארנמ בפרט דמה במקום אחר אץ עת חאסף פד‪: .‬‬
‫ו ‪ /‬א ) י ( העושתעט״א פסחיס מ״ן נ׳ מי ניי שן לא חוח אולי מו ר ל דיין גע״ש ומשם» דא תו‬

‫משבצות זהב‬

‫ככוד י״ס אף סעודה הרגיל נה מצוה מס׳ ולמעלה למנוע נעי״ס כמו ע״ש מסמס עע פיכגס‬
‫לי״ס חאוה אע״ג דאין שייך כנוד הרגיל גה ‪ .‬נ״ל ואי״ה נה' י״ס ינואר זה ‪ :‬שוב ראיסי שדן‬
‫זה מפורש כתרןכ׳ס ס״א כהג״ה ואסור לאכול נעי״ס ממנחה ולמעלה כמו גע״ש שזהו מכלל‬
‫הכנוד והוא מר״מ סץ מי״ס הי״ו ושם נאמר וראו״י שלא לאכול כעי״ס כו׳ )נא״ר שם הרגיש‬
‫בזה( והיינו בסעודה שרגיל נה דכע״ש מצוה לא מדנא ה״ה י״ס ואץ רגיל נה אסור מדנא‬
‫בשחריח ומ״ש הר״מ ז״ל שזהו מכלל הכטד כלומר אף אס״ל עונג י״ס לא כשע שבת מ״מ‬
‫כטד נמי הוא וכ״ש דעונג י״ס שוה לשבת ומעסה תראה שצדק האדון ז״ל במ״א אות נ׳ ושר‬
‫ביארתיו בארוכה יע״ש ‪) :‬ב( אם לא שפירש עס״ז יש לכאורה חסרון תיבת מלת ל״א בסתם‬
‫ומלת אלא בסתר וכוונתו מדכתב המחבר אס לאשפירש ולא כתב אס לאשמפרש כו׳ משמע צכחהילה‬
‫ראף לקבל בסתם ולהתענות עד צה״כ לזה הקשה דאסאי לא יהא נכון ספי לפרש תחילה‬
‫דמענה רק עד צאתו מביס הכנסת די׳׳א דאסור להתענות בע״ש)עמ״א אות זייץ( ואף להסור‬
‫והמחבר דרך אנשי מעשה להתענות כד שיכנס לשבת מתאוה אבל להתענות בתוספת שבס עד‬
‫צ״ה ראוי יותר שלא להתענוח ועסי' רס״ו מ״א א״ב דרשאי לאכול מ‪ T‬ולא אמד׳ שיאכל בלילי;‬
‫לתיאבון וי״אשא״צ אף כזית בלילה ‪) :‬ג( וי״א עס״ז המחבר סייס בת׳ח משלים אע״ג דכ״כ‬
‫מתענית יחיד י״ל ת״ח קיל ספי דלא קבל במנחה והר״ב שכתב י״א בתענית יחיד אץ משלים‬
‫אס״ה י״ל בח״ח אודי להמהנר דמשלים דכשבת עצש יכול להתענות גם סכנה שמא לא מעיל‬
‫לבסל החלום כ״א ישלים א״כ אץ הכרע בהר״ב לס״ח ולק ודאי מודולהמחבר להשלים ס״ח בע״ש‬
‫ואי״ה בסימן רפ״ח־ יבואר עוד ‪ :‬ומ״ש ביארציי״ס לא שנח לו לומר שאיל ובפעם א׳ סל בהול‬
‫ולא נתן דעש אס יחול בע״ש כנדר הוה דא״כ בשבת שחל עכ״ס יהא צלז התרה עי״ד ד״ד‬
‫ורס״ו סא״ב יע״ש ומש״ה אין לומר ת״צ יוכיחו דלכחחילה רןבלו בפירוש כשחל בשבס לא יצומו‬
‫אלא ש״מ ה״ה יא״צ לא הוה כנדר דסתמא כדמפרש אס יחול יא״צ בע״ש לא יצום קצת שבת‬
‫עא״ר אות י״א צידד המיקל כס״ז לא הפסיד וא״כ כשחל תחילה בע״ש ראוי שיזה״רשלא להשלים‬
‫)ושל״ה כתב ברירה בידו וא״ר כתב חה״ר( וכשחל אח״כ במול צדך להשלים ויראה דהכל תלף‬
‫בדעתו אס החילה רוצה אף בחול שלא להשלים רשאי אף שכא״ר כסב לאסור יע״ש החרות‬
‫חלושים ‪ .‬ועשו״ת שס השני סימן ס״ו ואין ביד כעת ואפשר לא אמרו אלא בסתם והבן ‪ .‬ואס‬
‫אירע ס״א בחול והתנה בפירוש כשיחול בע׳ש לא ישלים פשיסא דראוי שלא להשלים לכ״ע ועא״ר‬
‫בזה יע״ש ואף רש״ל מודה בזה בש״ע ל׳ז הג״ה אחל מ״ש המחבר ת״ח ‪ .‬ולבוש י׳ל סעמיה‬
‫דנסשיה הניא י׳א לא מהות רט לחודיע״ש ‪:‬‬
‫רג א ישכים עס״ז עב״י חנחומא וא״י למה שבקוה למ׳ש הסור הביאו הלטש והכינו אס אשר‬
‫יניאו דומיא דהבאה דהיתה בבקר דכתיב וילקסו אוש בבקר ואפשר בקר ד׳ כעוס‬
‫ושה מיד מצוה ביום ששי מיד אם אפשל ובלבד שיקרא ק׳ש ותפלה בזמנה עא״ר א׳ ואף דצרכיו‬
‫אסור לעשות קודם שיתפלל עש׳ ס״ס ס״ג צרס שבס מצוה הוה ומותר קודם שיתפלל ואץ‬
‫לחסיד להתמסד להאיץ* בתפלה בע״ש יותר מדאי א׳ר אות ח׳ ‪) :‬ב( ויש עס ‪ r‬והכינו ח״ס‬
‫מלת את כמו לאש״ס ולמזמרוח ישעיה ב׳ ד' יע״ש עיץ בס״כ בשרש את ‪ .‬ובססד דריש לה‬
‫רדעס ט שלום אהלך זו השחזת ‪ po‬ביי יע״ש והס״ז נקיס סעס ספר מיי שלם שנא בב״י ‪:‬‬
‫מ״ש המחבר והוא לשץ הסור ט זהו כטדויא׳ש נזה ס*ש בשו״ת מ״י שמן ר״ה אד הקילו‬
‫בכטדס הא גדול כ״ה כו' דזהו כבודם בשסק במצוה ורמי שעושה כן לכטד הש״י וכה׳א‬
‫ונקלוש עוד מזאת מפא״כ אס אץ ניכר כמו זקן ואין לש כבודו נאבידה וכדומה יע׳ש ברטת‬
‫י״ס ב׳ וך׳ א׳ ועמ״א ב' ואי׳ה שם יטאר ‪ :‬בכל ע״ש יהרהר בתשובה ויש לפנות קירי עכביש‬
‫ככל ע״ש א״ר אות ו׳ יש למעס לימודו קצת בע׳ש כד שי ‪ p‬צרכי שבת לכוש ושא ממ״ש רמ״א‬
‫בשמן רצ״א ס״ב בהג״ה ועמ״ש אי״ה שם באות ו׳ כמ״א ‪ .‬עא״ר אות ה״ ז‬
‫רנ א א י״א מנחה גדולה עס״ז במקום שנהגו דף טץ ב׳ מאי אידא ע״ס כו׳ כסירש״י וכמ׳ש‬
‫הב״ח דמדסנן עד חצות לא שמעיק לאחר חצות אסור ליתר סתמא מקום שנהט‬
‫לעשות בע״ס ששץ דדעיק דעד מצות דלאחר חצות בעי״ס וע״ש נש אסור ופדלא חנן גשום‬
‫מקום במבנה ח זה ש״מ דפשוס שא יע״ש בב״ח ומשר כו׳ ולש הסול־ הוא כפשוסו דאכסש׳‬
‫עד חצוח הא לאחר חצות מיד אסור בע״ס הא בע׳ש וי״ס משש ומחצה אסור ולגי׳ הב״י ברב׳י‬
‫נו' ששת החרצן משני דלא כסברת המקשן אלא התם ממנחה ולמעלה היינו קסנה מס׳ ולמעלה‬
‫אסור הא סמוך קודם לכן כפירש״י שינו קודם ס׳ שד )ומש״ה סירש״י כן דל׳ס סמוך ח״ש(‬
‫וז״א לגירסא זו דגם בע׳ש וי׳ס סמוך ח׳ש אסור דאין חילוק בין ע״ם לע״ש לעת סמוך דכל‬
‫שאסרו בזמן מנחה יהיה קסנה או גדולה סמוך לה ח״ש הוה כזמנה ממש לק סירש׳י סמוך‬
‫קודם לק היינו ש׳ עד ס׳ ושכחת רש״י דאלו מנחה גדולה קאמר היה לומר בברייתא ג’כ‬
‫ע״ש ד״ס מחצות אסור)כלומר ודש סמוך חצי שעה כזמנה דמי בכל מקום ושה לש לחז ל‬
‫לומר שאץ רואה שמן ברכה מחצות בע״ש( ש״ס דאה״נ אצא הסרש רב בירהם זה משש ‪TD‬‬
‫בע־פ חה בע״ש מס׳ שד כסתם מנחה שינו קסנה דזס עיקר שיעויא)עסי׳ רל״ג( אבל לא‬
‫רצה לומר כרא״ם דא״כ לא הול״ל הכא מחצות אלא הכא סמוך למנחה נש דכשרש״י יותר הלשון‬
‫דחוק דסשך למנחה מאן דכר שמיה של״ל התם ממנחה ולמעלה דהיינו מס׳ הכא מחצות‬
‫מש״ה פירש הב״י כאן אבל הרא״ם ז״ל גורס ברפ׳י מס׳ ומחצה סמוך למנחה דשינו מסהלס‬
‫תשע)וטה הגי׳ ברש״י אצל הד״ף יע״ש( וא״ש אלו החס סמוך למנחה מם׳ ולמעלה ג'כ שרי‬
‫ואלו כאן אף מחצות אסור והוכחת רש״י דאי תחייהו מנחה גדולה לא הול׳ל הכא חצות אלא‬
‫הכא סמוך נמי כו׳ יע״ש בב״י והס״ז לא הונח לו אף גי׳ רא״ם דלמה מזכיר סמוך לישנא ישרא‬
‫דאץ שיל לשרק כ״א התם ממנחה קסנה והכא חצות והנה דדך הס׳ז י״ל עס״י מ״ש הר׳ן ז״ל‬
‫דמאי אידא כסשוסו דע׳ש נש בסנהגא תליא שלהא כל שוס קודם חצות דלאחר חצות בפ״ש‬
‫אסור הוה למכלליה עם ע״ס וה״ה לרש״י ה״מ למיתר בכלל מקום שנהט לעשות מלאכה בע״ס‬
‫עד חצות וע״ש וי״ס עד מ״ק ששץ ומקום שנהגו שלא לעשות ‪ p‬ששץ וז׳ש רש״י ולמה ליה‬
‫למיתר חצות לאשמועינן ‪ p‬דווק״א מלת דווק״א כפששה שה לסכלליה ע״ש וי״ס עד ס״ק ט׳‬
‫ומשר דל ‪ r‬חה סמל כלומר מחצות שד איסורא וע״ש ח״ש מס׳ עד מצי עשידא שרי מדנא רק‬
‫סנהגא ואי הוה תק עד מ״ק ה״א סמל ח״ש נש אסור)אכל הב״ח הבץ מלא חוק״א כאילו‬
‫אמר הך דווק״א יע״ש( אבל שמת הסור א״ש סובא כפי׳ הרץ ז׳ל דתרוייהו פד מ״ג א״כ שוה‬
‫פ״ם ממש צע״ס קודם חצות במנהגא תליא מילתא ומיש לאלך שרוצא סימן ברכה אץ רואה‬
‫ששש לא משמתיק לא שיל מנהגא קודם מצות בע״ש ועי״ס דלאחר חצות לא חמיר איסורא‬
‫—‪,‬־־‪ ...........,‬״‬
‫‪.‬‬
‫‪.‬‬
‫־‬
‫‪ .. .......... ..........‬ק ונס שירש‬
‫אי סמוך שד ד ל לחי׳ הב׳ החס לא משמתץ י״ל דלסץ סמוך אסור דכל סמל כזמנה דש כר‬
‫ובהכרח לפסוק כתי׳ הר דלתי׳ א׳ י״ל מנהגא בע״ש ולא מצינו כן בשום פוסק שיאמר בע״ש‬
‫קודם חצות מנהגאש״מ כתי׳ הר חה נראה דעת המרדט שכתב בע׳ש מ״ג מצי שוס עא״ר‬
‫אוח בג״ד ולמ״ש א״ש ומשמע דטערין ט ומבסלין אותו בע'כ יע׳ש דאץ רואה סיק ברכה‬

‫שכר הרבה ומשמע הא כלשיש לו למס ומיס אשר ועמ״א שם י״ל בשבת דמוזהר על עונג‬
‫שבס אשלו יש לו שם ולחם כל ‪ p c‬לו לעמו בנשר ודגים שד ומזה נתפשנו המנהג לעשוס‬
‫מלאכה כע״ש׳ השישס עד סמל לשקיעת החסה אע״ג דמשמע דאיסור יש וגועח ט ומפרישין‬
‫אוש בע״כ כס״ש באות א׳ וכ״מ נהר״ב בהג״ה אבל אסור לכתוב למטרו בשכל משסע איסורא‬
‫איכא אלא לאס הוא»י ולא מ ץ כל צרכי שנש ‪ p w‬ומטשליס שונים כש הראוי לו שרי‬
‫אנל‬&lt;noinclude&gt;&lt;/noinclude&gt;</text>
      <sha1>snzng2ecdx61pmhpm0vjqj4lbuke3fo</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>שיחה:שושן עמק</title>
    <ns>1</ns>
    <id>1732310</id>
    <revision>
      <id>2947855</id>
      <parentid>2947782</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T19:14:49Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>מו יו הו</username>
        <id>37729</id>
      </contributor>
      <comment>/* סילוק */ תגובה</comment>
      <origin>2947855</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="4780" sha1="od7obs8iwbu2a3lofwnur3qax91r8u8" xml:space="preserve">==סילוק==
בפולין אומרים &quot;ונתנה תוקף&quot; כבר&quot;ה, אבל באשכנז יש שני מנהגים. ברוב הקהילות נהגו כמו שכתוב כרגע בדף: פותחים בסילוק 'מי יערוך אליך', ואחרי &quot;יהיו נכלמים&quot; ממשיכים בקטע &quot;ויפציח שיר כסא&quot;, שהוא בעצם סוף של סילוק אחר ('מי ימלל' שנהג בצרפת). בפרנקפורט ובמיץ ובעוד כמה קהילות נהגו לומר את 'מי יערוך אליך' עד תומו, ובמקום &quot;ופציח שיר כסא&quot; להמשיך &quot;ותזכור למו שבועת אבות&quot; (מאחר שכיום רוב נוהגי מנהג אשכנז הם מפפד&quot;מובנותיה, סביר שזה המנהג הנפוץ היום). אפשר לראות את שני המנהגים שנדפסו זה לצד זה במחזור בידינגן, למשל. יש מקום להרהר איך נכון לייצג את שני המנהגים כאן. אולי בדף הזה עדיף להביא את שני הסילוקים בשלמותם (או אחד מהם), ובדפי המחזור להציג רק את הקטעים הנאמרים לפי כל מנהג? [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 23:18, 8 ביולי 2025 (IDT)

:אני תמיד מעדיף להציג את הפיוט השלם בדף המקור, אפילו אם הוא לא נאמר כיום באף קהילה, וזה בסדר גם להביא את שניהם. אגב, האם ידוע אם אחד משני הסילוקים האלה הוא הסילוק המקורי של הקדושתא? אולי במצב הנוכחי זה לא משנה, כי כרגע דפי הקדושתות מציגים בדרך כלל גם את הפיוטים שמצרפים לכל אחת מהם. אבל אם בעתיד נרצה להפריד, יהיה ניתן להקדיש דף נפרד עבור הסילוק/סילוקים שאינו חלק מהמערכת במקור. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 21:34, 9 ביולי 2025 (IDT)
::לגבי השאלה מה הסילוק המקורי: זה לא כל כך ברור. במהדורת אליצור-רנד לפיוטי הקליר ליוה&quot;כ נדפסו שני הסילוקים זה אחר זה (עמ' 401–427). במבוא שם (עמ' 37–45) האריכו המהדירים בשאלה מהו הסילוק המקורי, והביאו איות לכאן ולכאן. נראה שם ששייכות הסילוק &quot;מי ימלל&quot; ל'שושן עמק' מסתברת יותר משל &quot;מי יערוך אליך&quot;, אבל אין תשובה חד-משמעית. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 22:42, 9 ביולי 2025 (IDT)
::אגב, אשמח להסבר לשם מה נועדו תגי ההכללה בלבד שהשתמשת בהם. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 23:39, 9 ביולי 2025 (IDT)
:::תגית &lt;nowiki&gt; &lt;includeonly&gt; &lt;/nowiki&gt; נותנת הוראה שהטקסט יופיע רק בדפים שבהם מוכלל הטקסט מהדף הנוכחי, ולא בדף עצמו. נפוץ בשימוש בדפי תבניות כדי להסתיר את הקוד, וזה להפך מתגית &lt;nowiki&gt; &lt;noinclude&gt; &lt;/nowiki&gt; (&quot;לא להכללה&quot;). 
:::אני בגישה שדפי המקור של הפיוטים יתייחסו אליהם כאל &quot;פיוט&quot; ולאו דווקא כחלק מתפילה, ויציגו אותם בצורה יותר &quot;נקייה&quot;, ללא הוראות שבמחזורים. בדפי סליחות עשיתי כך גם עם המילים &quot;אלקינו ואלקי אבותינו&quot; שמוסיפים לפניהן ולהבנתי הן לא נחשבות חלק מהפיוט. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 23:59, 9 ביולי 2025 (IDT)
::::תודה על ההסבר! אני מקבל בהחלט את הגישה ואת ההבחנה בין דפי הפיוטים לדפי המחזור. במקרה הזה, המצב הנוכחי יוצר קצת בלבול למעיין בדף, לענ&quot;ד, כי מופיע סילוק אחד ברצף בלי שום הוראה, ואח&quot;כ סילוק שני שמתחיל בהוראה ש'מתחילים מכאן'. [[משתמש:בן עדריאל|בן עדריאל]] ([[שיחת משתמש:בן עדריאל|שיחה]]) 00:44, 10 ביולי 2025 (IDT)
:::::הנחתי שהסילוק השני יושלם מתישהו, אז השארתי את זה באמצע העבודה… עכשיו סידרתי קצת יותר. [[משתמש:מו יו הו|מו יו הו]] ([[שיחת משתמש:מו יו הו|שיחה]]) 22:14, 10 ביולי 2025 (IDT)</text>
      <sha1>od7obs8iwbu2a3lofwnur3qax91r8u8</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>עמוד:She - a history of adventure (IA cu31924098819562).pdf/25</title>
    <ns>104</ns>
    <id>1732318</id>
    <revision>
      <id>2947841</id>
      <parentid>2947711</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T15:27:08Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Nahum</username>
        <id>68</id>
      </contributor>
      <origin>2947841</origin>
      <model>proofread-page</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="492" sha1="ausywxx0r5hesmlxqpwubb08lj2r6r2" xml:space="preserve">&lt;noinclude&gt;&lt;pagequality level=&quot;1&quot; user=&quot;Nahum&quot; /&gt;&lt;/noinclude&gt;&quot;נ.ב. – כמובן, אם יהיו רווחים כלשהם ממכירת הכתבים במידה ותטרח להוציאם לאור, עשה בהם כרצונך, אך אם יהיה הפסד, אשאיר הנחיות אצל עורכי דיני, האדונים ג'פרי את ג'ורדן, להשלימו לך.  אנו מפקידים את שבר החרס, את החרפושית, ואת יריעות הקלף בידך למשמרת עד שיגיע הזמן בו נדרשם בחזרה.–ל.ה.ה.&quot;&lt;noinclude&gt;&lt;/noinclude&gt;</text>
      <sha1>ausywxx0r5hesmlxqpwubb08lj2r6r2</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947949</id>
      <parentid>2947841</parentid>
      <timestamp>2025-07-11T06:29:54Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Nahum</username>
        <id>68</id>
      </contributor>
      <comment>/* הוגה */</comment>
      <origin>2947949</origin>
      <model>proofread-page</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="2672" sha1="3899q5q8x2fhp9bnoxck9trjwp8gl1y" xml:space="preserve">&lt;noinclude&gt;&lt;pagequality level=&quot;3&quot; user=&quot;Nahum&quot; /&gt;&lt;/noinclude&gt;&quot;נ.ב. – כמובן, אם יהיו רווחים כלשהם ממכירת הכתבים במידה ותטרח להוציאם לאור, עשה בהם כרצונך, אך אם יהיה הפסד, אשאיר הנחיות אצל עורכי דיני, האדונים ג'פרי את ג'ורדן, להשלימו לך.  אנו מפקידים את שבר החרס, את החרפושית, ואת יריעות הקלף בידך למשמרת עד שיגיע הזמן בו נדרשם בחזרה.–ל.ה.ה.&quot;

מכתב זה, כפי שניתן לשער, התמיה אותי רבות, אך כאשר באתי לבחון את כתב היד, אשר לחץ של עבודות אחרות מנע ממני לעשות במשך כשבועיים, עדיין הייתי מופתע יותר, כפי שלדעתי יהיה גם הקורא, ומיד החלטתי בדעתי להתקדם בנושא. כתבתי ברוח זו למר הולי, אך כעבור שבוע קיבלתי מכתב מעורכי דינו של ג'נטלמן זה, המחזיר לי את מכתבי, בצירוף המידע כי לקוחם כבר עזב בלוויית מר ליאו וינסי את הארץ לכיוון טיבט, ושכרגע אינם יודעים את כתובתם.

ובכן, זה כל מה שיש לי לומר. באשר לסיפור עצמו, ישפוט הקורא. הריני מציגו בפניו, בתוספת הסתייגות של שינויים מועטים, שנעשו במטרה להסתיר את זהות השחקנים מהציבור הכללי, בדיוק כפי שהוא הגיע אלי. אישית, גמרתי אומר להימנע מהערות. תחילה נטיתי להאמין כי סיפור זה של האשה אשר עליה, עטויה במלכותיות של שנותיה הכמעט נצחיות, רבץ צל הנצח עצמו ככנף אפלה של הלילה, היה איזהשהו אלגוריה עצומת ממדים אשר את משמעותה לא יכולתי לתפוס. ואז חשבתי שזה עשוי להיות נסיון נועז לצייר את התוצאות האפשריות של אלמוות מעשי, המשפיע על החומר של בת תמותה שבכל זאת ינקה עוצמתה מן האדמה, ואשר בחיקה האנושי עדיין גאו ושקעו תשוקות ופעמו כמו שבעולם המסרב למות סביבה הרוחות והגאות והשפל  עולים ויורדים ופועמים ללא לאות. אך ככל שהמשכתי, נטשתי גם רעיון זה. עבורי נראה הסיפור כנושא עאל פניו את חותם האמת. את הסברו עלי להותיר לאחרים, ולאחר הקדמה קלה זו, אשר&lt;noinclude&gt;&lt;/noinclude&gt;</text>
      <sha1>3899q5q8x2fhp9bnoxck9trjwp8gl1y</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947950</id>
      <parentid>2947949</parentid>
      <timestamp>2025-07-11T06:30:23Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Nahum</username>
        <id>68</id>
      </contributor>
      <origin>2947950</origin>
      <model>proofread-page</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="2673" sha1="39tmzkibiasqumtogepx4nlj5js1uh9" xml:space="preserve">&lt;noinclude&gt;&lt;pagequality level=&quot;3&quot; user=&quot;Nahum&quot; /&gt;&lt;/noinclude&gt;&quot;נ.ב. – כמובן, אם יהיו רווחים כלשהם ממכירת הכתבים במידה ותטרח להוציאם לאור, עשה בהם כרצונך, אך אם יהיה הפסד, אשאיר הנחיות אצל עורכי דיני, האדונים ג'פרי את ג'ורדן, להשלימו לך.  אנו מפקידים את שבר החרס, את החרפושית, ואת יריעות הקלף בידך למשמרת עד שיגיע הזמן בו נדרשם בחזרה.–ל.ה.ה.&quot;


מכתב זה, כפי שניתן לשער, התמיה אותי רבות, אך כאשר באתי לבחון את כתב היד, אשר לחץ של עבודות אחרות מנע ממני לעשות במשך כשבועיים, עדיין הייתי מופתע יותר, כפי שלדעתי יהיה גם הקורא, ומיד החלטתי בדעתי להתקדם בנושא. כתבתי ברוח זו למר הולי, אך כעבור שבוע קיבלתי מכתב מעורכי דינו של ג'נטלמן זה, המחזיר לי את מכתבי, בצירוף המידע כי לקוחם כבר עזב בלוויית מר ליאו וינסי את הארץ לכיוון טיבט, ושכרגע אינם יודעים את כתובתם.

ובכן, זה כל מה שיש לי לומר. באשר לסיפור עצמו, ישפוט הקורא. הריני מציגו בפניו, בתוספת הסתייגות של שינויים מועטים, שנעשו במטרה להסתיר את זהות השחקנים מהציבור הכללי, בדיוק כפי שהוא הגיע אלי. אישית, גמרתי אומר להימנע מהערות. תחילה נטיתי להאמין כי סיפור זה של האשה אשר עליה, עטויה במלכותיות של שנותיה הכמעט נצחיות, רבץ צל הנצח עצמו ככנף אפלה של הלילה, היה איזהשהו אלגוריה עצומת ממדים אשר את משמעותה לא יכולתי לתפוס. ואז חשבתי שזה עשוי להיות נסיון נועז לצייר את התוצאות האפשריות של אלמוות מעשי, המשפיע על החומר של בת תמותה שבכל זאת ינקה עוצמתה מן האדמה, ואשר בחיקה האנושי עדיין גאו ושקעו תשוקות ופעמו כמו שבעולם המסרב למות סביבה הרוחות והגאות והשפל  עולים ויורדים ופועמים ללא לאות. אך ככל שהמשכתי, נטשתי גם רעיון זה. עבורי נראה הסיפור כנושא עאל פניו את חותם האמת. את הסברו עלי להותיר לאחרים, ולאחר הקדמה קלה זו, אשר&lt;noinclude&gt;&lt;/noinclude&gt;</text>
      <sha1>39tmzkibiasqumtogepx4nlj5js1uh9</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>משנה מנוקדת ללא עיצוב/שביעית/פרק ה</title>
    <ns>0</ns>
    <id>1732322</id>
    <revision>
      <id>2947966</id>
      <parentid>2947752</parentid>
      <timestamp>2025-07-11T09:12:27Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Nahum</username>
        <id>68</id>
      </contributor>
      <origin>2947966</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="6025" sha1="15vy946hu2db3d8x1dqxobdrdbho3zi" xml:space="preserve">{{מרכז|'''[[משנה מנוקדת ללא עיצוב/שביעית/פרק ד|הפרק הקודם]]''' {{*}} '''שביעית פרק ה''' {{*}} '''[[משנה מנוקדת ללא עיצוב/שביעית/פרק ו|פרק הבא]]'''}}

{{טקסט מנוקד}}
{{המשנה|א|ה|שביעית}} &lt;קטע התחלה=א/&gt;בְּנוֹת שׁוּחַ, שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶן שְׁנִיָּה, שֶׁהֵן עוֹשׂוֹת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: הַפַּרְסָאוֹת, שְׁבִיעִית שֶׁלָּהֶן מוֹצָאֵי שְׁבִיעִית, שֶׁהֵן עוֹשׂוֹת לִשְׁתֵּי שָׁנִים. אָמְרוּ לוֹ: לֹא אָמְרוּ אֶלָּא בְּנוֹת שׁוּחַ:&lt;קטע סוף=א/&gt;

{{המשנה|ב|ה|שביעית}} &lt;קטע התחלה=ב/&gt;הַטּוֹמֵן אֶת הַלּוּף בַּשְּׁבִיעִית, רַבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: לֹא יִפְחוֹת מִסָּאתַיִם, עַד גֹּבַהּ שְׁלֹשָׁה טְפָחִים, וְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא יִפְחוֹת מֵאַרְבָּעָה קַבִּים, עַד גֹּבַהּ טֶפַח, וְטֶפַח עָפָר עַל גַּבָּיו. וְטוֹמְנוֹ בִּמְקוֹם דְּרִיסַת אָדָם:&lt;קטע סוף=ב/&gt;

{{המשנה|ג|ה|שביעית}} &lt;קטע התחלה=ג/&gt;לוּף שֶׁעָבְרָה עָלָיו שְׁבִיעִית, רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: אִם לִקְּטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו, לִקְּטוּ; וְאִם לָאו, יַעֲשֶׂה חֶשְׁבּוֹן עִם הָעֲנִיִּים. רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אִם לִקְּטוּ הָעֲנִיִּים אֶת עָלָיו, לִקְּטוּ; וְאִם לָאו, אֵין לָעֲנִיִּים עָלָיו חֶשְׁבּוֹן:&lt;קטע סוף=ג/&gt;

{{המשנה|ד|ה|שביעית}} &lt;קטע התחלה=ד/&gt;לוּף שֶׁל עֶרֶב שְׁבִיעִית שֶׁנִכְנַס לַשְּׁבִיעִית, וְכֵן בְּצָלִים הַקַּיְצוֹנִים, וְכֵן פּוּאָה שֶׁל עִדִּית, בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: עוֹקְרִין אוֹתָן בְּמַאֲרוּפוֹת שֶׁל עֵץ; וּבֵית הִלֵּל אוֹמְרִים: בְּקַרְדֻּמּוֹת שֶׁל מַתֶּכֶת. וּמוֹדִים בְּפוּאָה שֶׁל צְלָעוֹת, שֶׁעוֹקְרִין אוֹתָה בְּקַרְדֻּמּוֹת שֶׁל מַתֶּכֶת:&lt;קטע סוף=ד/&gt;

{{המשנה|ה|ה|שביעית}} &lt;קטע התחלה=ה/&gt;מֵאֵימָתַי מֻתָּר אָדָם לִקַּח לוּף בְּמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית? רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: מִיָּד; וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מִשֶּׁיִּרְבֶּה הֶחָדָשׁ.&lt;קטע סוף=ה/&gt;

{{המשנה|ו|ה|שביעית}} &lt;קטע התחלה=ו/&gt;אֵלּוּ כֵּלִים שֶׁאֵין הָאֻמָּן רַשַּׁאי לְמָכְרָם בַּשְּׁבִיעִית: מַחֲרֵשָׁה וְכָל כֵּלֶיהָ, הָעֹל, וְהַמִּזְרֶה, וְהַדֶּקֶר. אֲבָל מוֹכֵר הוּא מַגַּל יָד וּמַגַּל קָצִיר, וַעֲגָלָה וְכָל כֵּלֶיהָ. זֶה הַכְּלָל: כָּל שֶׁמְּלַאכְתּוֹ מְיֻחֶדֶת לַעֲבֵרָה, אָסוּר; לְאִסּוּר וּלְהֶתֵּר, מֻתָּר.&lt;קטע סוף=ו/&gt;

{{המשנה|ז|ה|שביעית}} &lt;קטע התחלה=ז/&gt;הַיּוֹצֵר, מוֹכֵר חָמֵשׁ כַּדֵּי שֶׁמֶן וַחֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה כַּדֵּי יַיִן, שֶׁכֵּן דַּרְכּוֹ לְהָבִיא מִן הַהֶפְקֵר. וְאִם הֵבִיא יוֹתֵר מִכָּאן, מֻתָּר. וּמוֹכֵר לַנָּכְרִי בָּאָרֶץ, וּלְיִּשְׂרָאֵל בְּחוּצָה לָאָרֶץ.&lt;קטע סוף=ז/&gt;

{{המשנה|ח|ה|שביעית}} &lt;קטע התחלה=ח/&gt;בֵּית שַׁמַּאי אוֹמְרִים: לֹא יִמְכֹּר לוֹ פָּרָה חוֹרֶשֶׁת בַּשְּׁבִיעִית. וּבֵית הִלֵּל מַתִּירִין, מִפְּנֵי שֶׁהוּא יָכוֹל לְשָׁחֳטָהּ. מוֹכֵר לוֹ פֵּרוֹת בִּשְׁעַת הַזֶּרַע, וּמַשְׁאִיל לוֹ סְאָתוֹ, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֵּשׁ לוֹ גֹּרֶן. וּפוֹרֵט לוֹ מָעוֹת, אַף עַל פִּי שֶׁהוּא יוֹדֵעַ שֶׁיֶּשׁ לוֹ פּוֹעֲלִים. וְכֻלָּן, בְּפֵרוּשׁ, אֲסוּרִין.&lt;קטע סוף=ח/&gt;

{{המשנה|ט|ה|שביעית}} &lt;קטע התחלה=ט/&gt;מַשְׁאֶלֶת אִשָּׁה לַחֲבֶרְתָּהּ הַחֲשׁוּדָה עַל הַשְּׁבִיעִית, נָפָה וּכְבָרָה, וְרֵחַיִם וְתַנּוּר; אֲבָל לֹא תָּבֹר וְלֹא תִּטְחַן עִמָּהּ. אֵשֶׁת חָבֵר מַשְׁאֶלֶת לְאֵשֶׁת עַם הָאָרֶץ, נָפָה וּכְבָרָה, וּבוֹרֶרֶת וְטוֹחֶנֶת וּמְרַקֶּדֶת עִמָּהּ. אֲבָל מִשֶּׁתַּטִּיל הַמַּיִם, לֹא תִּגַּע אֶצְלָהּ, שֶׁאֵין מַחֲזִיקִין יְדֵי עוֹבְרֵי עֲבֵרָה. וְכֻלָּן לֹא אָמְרוּ, אֶלָּא מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם. וּמַחֲזִיקִין יְדֵי נָכְרִי בַּשְּׁבִיעִית, אֲבָל לֹא יְדֵי יִשְׂרָאֵל. וְשׁוֹאֲלִין בִּשְׁלוֹמָן, מִפְּנֵי דַּרְכֵי שָׁלוֹם.&lt;קטע סוף=ט/&gt;

&lt;noinclude&gt;
[[קטגוריה:משנה מנוקד|שביעית ה]]
[[קטגוריה:מסכת שביעית|ה]]
&lt;/noinclude&gt;</text>
      <sha1>15vy946hu2db3d8x1dqxobdrdbho3zi</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>חבש פאר/פרק ז</title>
    <ns>0</ns>
    <id>1732341</id>
    <revision>
      <id>2947848</id>
      <timestamp>2025-07-10T17:40:24Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>LAVI HOL</username>
        <id>42812</id>
      </contributor>
      <comment>יצירת דף עם התוכן &quot;{סרגל ניווט|חבש פאר||פרק ו|פרק ז|פרק ח|}  והנה מה דקימא לן ([[ברכות יד ב]]): &quot;כל הקורא קריאת שמע בלא תפלין, כאלו מעיד עדות שקר בעצמו&quot;, מכל מקום יש מי שהמליצו בעד הקוראים קריאת שמע בלא תפלין ביראתם שיעבר זמן קריאת שמע, דעד כאן לא אמרו שהוא כאלו מעיד עדות שקר&quot; כי אם לא...&quot;</comment>
      <origin>2947848</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="8035" sha1="osb7yht9scad6d88jdqsjptlssxzupr" xml:space="preserve">{סרגל ניווט|חבש פאר||פרק ו|פרק ז|פרק ח|}

והנה מה דקימא לן ([[ברכות יד ב]]): &quot;כל הקורא קריאת שמע בלא תפלין, כאלו מעיד עדות שקר בעצמו&quot;, מכל מקום יש מי שהמליצו בעד הקוראים קריאת שמע בלא תפלין ביראתם שיעבר זמן קריאת שמע, דעד כאן לא אמרו שהוא כאלו מעיד עדות שקר&quot; כי אם לא הניח תפלין כלל, אבל אם אחר כך יניח תפלין ובשעת קריאת שמע דעתו לקים מצות תפלין, שוב אינו כמעיד עדות שקר.

אבל כל זה אינו שיך, כי אם במי שהוא בשב ואל תעשה', ומה שאינו מניח, הוא מצד אנסו וכהאי גונא, ועוד יקים מה שקבל בעדותו. אבל זה אשר בפיו ירצה &quot;בין עיניך&quot;, שהפרוש האמתי בזה הוא מה שקבלנו מרבותינו בתורה שבעל פה, שהוא דוקא שיהיו כל התפלין במקום עקרי השער ולא למטה מזה כלל ([[מנחות לז ב]]), אם כן הוא מעיד ממש עדות שקר בקום עשה.

ונודע מה ששנינו: &quot;חמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה&quot; ([[עירובין כא ב]], [[ירושלמי ברכות א ד]]], [[ילקוט שמעוני שיר השירים תתקצא]]), והפרוש בזה הוא: בדברי סופרים, שהוא באור למצוה בתורה שבכתב, שהנוהג בהם ח&quot;ו איזה זלזול, מראה ח&quot;ו ככופר בתורה שבעל פה שהיא עקר התורה הקדושה. על כן דוקא בחמש טוטפות, להוסיף על דברי סופרים נעשה זקן ממרא בזמן הסנהדרין (שם).

והכא נמי, חמור הוא המעיד עדות שקר בבאור של &quot;בין עיניך&quot; המקבל בתורה שבעל פה, ממי שמעיד עדות שקר במה שאינו מניח כלל  לבד מה שזה מעיד עדות שקר רק ב'שב ואל תעשה' וזה ב'קום עשה' ובפעל ממש, אם כן מה יועיל מה שיתקן אחר קריאת שמע, לענין עדותו שכבר העיד בשקר ואין להשיב, אלא שעל כל זה ודאי מחיב הוא חיוב גמור כל היום להניח התפלין של ראש על מקום האמתי מצד קיום מצות תפלין.

אבל רע ומר עזבנו את ד' (עפ&quot;י [[ירמיה ב יט]]), בעה&quot;ר, וכמעט שלמכת העדות שקר אין תרופה, כי אם בתשובה שלמה, ככל העברות שבתורתנו הקדושה, בחרטה על העבר וודוי דברים, וקבלה על להבא ([[[[רמב&quot;ם הלכות תשובה ב ב|הלכות תשובה להרמב&quot;ם, ב ב]]]]), ושב ורפא לו ([[ישעיה ו י]]). והנה זה ברור, שאם יזדמן שאדם רואה שקשר התפלין של ראש שלו הוא גדול יותר מדאי, והוא אינו יכול בעצמו להקטינו, וגם אין לו ממי לבקש שיקצר הקשר שלו, כדי שיהיו התפלין מנחים כמצות ד' יתברך  ודאי לא מבעי לענין ברכה שאסור לו לברך, בלא שום ספק, והרי ברכה לבטלה, כיון שאינו מניח על מקום המצוה, ואין זה מברך אלא מנאץ&quot; ([[בבא קמא צד א]]). אלא שגם ברור, לעניות דעתי, שאסור לו להניח כלל. אמנם לעניות דעתי יש לומר, דהנחת הקשר למעלה, כיון דבגמרא אמרינן בזה רק מטעם &quot;שיהיו ישראל למעלה&quot; ([[מנחות לה ב]]), יש לומר שאינו כי אם מדרבנן, ואולי גם כן אינו מעכב, ועל כל פנים אולי קיל יותר מלהניח בלא קשר כצורה הראויה.

ומכל מקום ח&quot;ו שלא להקפיד בזה, וחמורים דברי סופרים&quot; (ראה לעיל) &quot;וכל העובר על דברי חכמים כו'&quot; ([[ברכות ד ב]]) ח&quot;ו, והמקים יזכה לרב ברכות, והוא חמור יותר ממה דאמרינן בפרק לולב הגזול ([[סוכה לא א]]): &quot;לא מצא אתרוג, לא יביא פריש או רמון אפלו לזכר בעלמא&quot;, מצד גזרה דאתי לאחלופי, והנה אם אסור מצד לאחלופי, דבר שהוא מין אחר לגמרי ודבר שאין מצוי בו מכשול ח&quot;ו, וגם מקים על כל פנים איזה זכר למצות אתרוג.

על אחת כמה וכמה, שיש לחוש למכשול הזה של הנחת תפלין שלא כמצותן, שהוא בעה&quot;ר מכשול קרוב ופרוץ מאד. הרחמן יגדר פרצותינו ברחמיו (עפ&quot;י [[ברכות מו ב]]) וישים בלבבנו לשמר חקיו באמת. שיש לחוש לאחלופי, לדידיה בעצמו וגם משום מראית עין לאחרים ההדיוטים, ומה גם שאין כאן שום דגמא למצות תפלין, כיון שהוא שלא במקום הראוי.

ומה בין זה המניח תפלין על מצחו לקובע מזוזה באמצע התקרה, ועוד גרע, שהרי על כל פנים בפריש או רמון אין כאן גריעותא, בין נוטלם לאינו נוטל כלל. וכאן כבר כתבנו שהדעת מכרעת, שאינו דומה המעיד עדות שקר בשב ואל תעשה' למעיד עדות שקר בקום עשה', וגם מצד &quot;חמר דברי סופרים מדברי תורה&quot; כמו שכתבנו, שמי שאינו מניח כלל אינו פוגם כי אם בדברי תורה, אבל המניח במצחו מעיז פנים כנגד תורה שבעל פה, וחלילה לכיות בשלהבת אש אכלה.

מכל מקום, יש לדון ולומר, דעדין אינו נפטר לגמרי ממצות תפלין, אף על פי שאינו יכול לתקן קשר יפה בצורת דלת, כדין.

שהרי מדברי התוספות משמע, שצורת אותיות הקשר אינו כלל הלכה למשה מסיני, ולא גרסינן דל&quot;ת של תפלין ויו&quot;ד של תפלין&quot; (שבת כח ב ד&quot;ה תפילין; סב א ד&quot;ה שי&quot;ן). אם כן יש לומר, דהרי רק דרבנן, ומנא לן לומר שמעכבין במצוה. ואולי במקום בטול מצות תפלין אין בזה קפידא.

וכן משמע מלשון הגהות מימוניות, שכתב דמשמע בפרוש בפרק במה מדליקין, &quot;שאין [שום] תורה ברצועה&quot; (בפרק ג מהל' תפילין הלכה יג אות ט), וכונתו שאין בה מצד תורת דל&quot;ת שהוא אותיות (וכדברי התוספות).

על כל פנים לדידיה גם כן לא גרסינן הך בדלת של תפלין ויו&quot;ד של תפלין הלכה למשה מסיני&quot;, אם כן יש לומר דבשעת הדחק שיתבטל ממצות תפלין יקשר ברצועה קשר פשוט כפי מה שיכול ויניח.

מכל מקום, לברך ודאי אי אפשר, וספק ברכות להקל, שהרי מדברי רש&quot;י וגרסתו מבאר שהוא הלכה למשה מסיני, וכן מפין פשטן של דברי הרמב&quot;ם, שלא פרש שהוא מדרבנן, וכן גרים גם כן הרא&quot;מ בספר יראים ([[ספר יראים/שצט|סימן שצט]]).

ולכן, אף דאי אפשר לברך, אבל לעניות דעתי להפקיע עצמו ממצות תפלין גם כן אי אפשר, כיון שיש לומר שלדעת תוספות והגהות מימוניות אינו מעכב [ודברי הרמב&quot;ם אינם מפרשים בהדיא כל כך]. אבל חלילה להניחם שלא במקומם, שהוא מכשול עוון ר&quot;ל, ובודאי לא ירצה לד' יתברך, לעשות מצותיו הקדושים בדבר שיש בו תקלה גדולה לעם ד'.
[[קטגוריה:חבש פאר]]</text>
      <sha1>osb7yht9scad6d88jdqsjptlssxzupr</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947849</id>
      <parentid>2947848</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T17:42:45Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>LAVI HOL</username>
        <id>42812</id>
      </contributor>
      <origin>2947849</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="8068" sha1="6ndxcfuqxbules0lx7mxdlkwkril8s6" xml:space="preserve">{{סרגל ניווט
| 1 = חבש פאר
| 4 = פרק ז
| 3 = פרק ו
| 5 = פרק ח
| 6 = }
}}

והנה מה דקימא לן ([[ברכות יד ב]]): &quot;כל הקורא קריאת שמע בלא תפלין, כאלו מעיד עדות שקר בעצמו&quot;, מכל מקום יש מי שהמליצו בעד הקוראים קריאת שמע בלא תפלין ביראתם שיעבר זמן קריאת שמע, דעד כאן לא אמרו שהוא כאלו מעיד עדות שקר&quot; כי אם לא הניח תפלין כלל, אבל אם אחר כך יניח תפלין ובשעת קריאת שמע דעתו לקים מצות תפלין, שוב אינו כמעיד עדות שקר.

אבל כל זה אינו שיך, כי אם במי שהוא בשב ואל תעשה', ומה שאינו מניח, הוא מצד אנסו וכהאי גונא, ועוד יקים מה שקבל בעדותו. אבל זה אשר בפיו ירצה &quot;בין עיניך&quot;, שהפרוש האמתי בזה הוא מה שקבלנו מרבותינו בתורה שבעל פה, שהוא דוקא שיהיו כל התפלין במקום עקרי השער ולא למטה מזה כלל ([[מנחות לז ב]]), אם כן הוא מעיד ממש עדות שקר בקום עשה.

ונודע מה ששנינו: &quot;חמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה&quot; ([[עירובין כא ב]], [[ירושלמי ברכות א ד]]], [[ילקוט שמעוני שיר השירים תתקצא]]), והפרוש בזה הוא: בדברי סופרים, שהוא באור למצוה בתורה שבכתב, שהנוהג בהם ח&quot;ו איזה זלזול, מראה ח&quot;ו ככופר בתורה שבעל פה שהיא עקר התורה הקדושה. על כן דוקא בחמש טוטפות, להוסיף על דברי סופרים נעשה זקן ממרא בזמן הסנהדרין (שם).

והכא נמי, חמור הוא המעיד עדות שקר בבאור של &quot;בין עיניך&quot; המקבל בתורה שבעל פה, ממי שמעיד עדות שקר במה שאינו מניח כלל  לבד מה שזה מעיד עדות שקר רק ב'שב ואל תעשה' וזה ב'קום עשה' ובפעל ממש, אם כן מה יועיל מה שיתקן אחר קריאת שמע, לענין עדותו שכבר העיד בשקר ואין להשיב, אלא שעל כל זה ודאי מחיב הוא חיוב גמור כל היום להניח התפלין של ראש על מקום האמתי מצד קיום מצות תפלין.

אבל רע ומר עזבנו את ד' (עפ&quot;י [[ירמיה ב יט]]), בעה&quot;ר, וכמעט שלמכת העדות שקר אין תרופה, כי אם בתשובה שלמה, ככל העברות שבתורתנו הקדושה, בחרטה על העבר וודוי דברים, וקבלה על להבא ([[[[רמב&quot;ם הלכות תשובה ב ב|הלכות תשובה להרמב&quot;ם, ב ב]]]]), ושב ורפא לו ([[ישעיה ו י]]). והנה זה ברור, שאם יזדמן שאדם רואה שקשר התפלין של ראש שלו הוא גדול יותר מדאי, והוא אינו יכול בעצמו להקטינו, וגם אין לו ממי לבקש שיקצר הקשר שלו, כדי שיהיו התפלין מנחים כמצות ד' יתברך  ודאי לא מבעי לענין ברכה שאסור לו לברך, בלא שום ספק, והרי ברכה לבטלה, כיון שאינו מניח על מקום המצוה, ואין זה מברך אלא מנאץ&quot; ([[בבא קמא צד א]]). אלא שגם ברור, לעניות דעתי, שאסור לו להניח כלל. אמנם לעניות דעתי יש לומר, דהנחת הקשר למעלה, כיון דבגמרא אמרינן בזה רק מטעם &quot;שיהיו ישראל למעלה&quot; ([[מנחות לה ב]]), יש לומר שאינו כי אם מדרבנן, ואולי גם כן אינו מעכב, ועל כל פנים אולי קיל יותר מלהניח בלא קשר כצורה הראויה.

ומכל מקום ח&quot;ו שלא להקפיד בזה, וחמורים דברי סופרים&quot; (ראה לעיל) &quot;וכל העובר על דברי חכמים כו'&quot; ([[ברכות ד ב]]) ח&quot;ו, והמקים יזכה לרב ברכות, והוא חמור יותר ממה דאמרינן בפרק לולב הגזול ([[סוכה לא א]]): &quot;לא מצא אתרוג, לא יביא פריש או רמון אפלו לזכר בעלמא&quot;, מצד גזרה דאתי לאחלופי, והנה אם אסור מצד לאחלופי, דבר שהוא מין אחר לגמרי ודבר שאין מצוי בו מכשול ח&quot;ו, וגם מקים על כל פנים איזה זכר למצות אתרוג.

על אחת כמה וכמה, שיש לחוש למכשול הזה של הנחת תפלין שלא כמצותן, שהוא בעה&quot;ר מכשול קרוב ופרוץ מאד. הרחמן יגדר פרצותינו ברחמיו (עפ&quot;י [[ברכות מו ב]]) וישים בלבבנו לשמר חקיו באמת. שיש לחוש לאחלופי, לדידיה בעצמו וגם משום מראית עין לאחרים ההדיוטים, ומה גם שאין כאן שום דגמא למצות תפלין, כיון שהוא שלא במקום הראוי.

ומה בין זה המניח תפלין על מצחו לקובע מזוזה באמצע התקרה, ועוד גרע, שהרי על כל פנים בפריש או רמון אין כאן גריעותא, בין נוטלם לאינו נוטל כלל. וכאן כבר כתבנו שהדעת מכרעת, שאינו דומה המעיד עדות שקר בשב ואל תעשה' למעיד עדות שקר בקום עשה', וגם מצד &quot;חמר דברי סופרים מדברי תורה&quot; כמו שכתבנו, שמי שאינו מניח כלל אינו פוגם כי אם בדברי תורה, אבל המניח במצחו מעיז פנים כנגד תורה שבעל פה, וחלילה לכיות בשלהבת אש אכלה.

מכל מקום, יש לדון ולומר, דעדין אינו נפטר לגמרי ממצות תפלין, אף על פי שאינו יכול לתקן קשר יפה בצורת דלת, כדין.

שהרי מדברי התוספות משמע, שצורת אותיות הקשר אינו כלל הלכה למשה מסיני, ולא גרסינן דל&quot;ת של תפלין ויו&quot;ד של תפלין&quot; (שבת כח ב ד&quot;ה תפילין; סב א ד&quot;ה שי&quot;ן). אם כן יש לומר, דהרי רק דרבנן, ומנא לן לומר שמעכבין במצוה. ואולי במקום בטול מצות תפלין אין בזה קפידא.

וכן משמע מלשון הגהות מימוניות, שכתב דמשמע בפרוש בפרק במה מדליקין, &quot;שאין [שום] תורה ברצועה&quot; (בפרק ג מהל' תפילין הלכה יג אות ט), וכונתו שאין בה מצד תורת דל&quot;ת שהוא אותיות (וכדברי התוספות).

על כל פנים לדידיה גם כן לא גרסינן הך בדלת של תפלין ויו&quot;ד של תפלין הלכה למשה מסיני&quot;, אם כן יש לומר דבשעת הדחק שיתבטל ממצות תפלין יקשר ברצועה קשר פשוט כפי מה שיכול ויניח.

מכל מקום, לברך ודאי אי אפשר, וספק ברכות להקל, שהרי מדברי רש&quot;י וגרסתו מבאר שהוא הלכה למשה מסיני, וכן מפין פשטן של דברי הרמב&quot;ם, שלא פרש שהוא מדרבנן, וכן גרים גם כן הרא&quot;מ בספר יראים ([[ספר יראים/שצט|סימן שצט]]).

ולכן, אף דאי אפשר לברך, אבל לעניות דעתי להפקיע עצמו ממצות תפלין גם כן אי אפשר, כיון שיש לומר שלדעת תוספות והגהות מימוניות אינו מעכב [ודברי הרמב&quot;ם אינם מפרשים בהדיא כל כך]. אבל חלילה להניחם שלא במקומם, שהוא מכשול עוון ר&quot;ל, ובודאי לא ירצה לד' יתברך, לעשות מצותיו הקדושים בדבר שיש בו תקלה גדולה לעם ד'.
[[קטגוריה:חבש פאר]]</text>
      <sha1>6ndxcfuqxbules0lx7mxdlkwkril8s6</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947850</id>
      <parentid>2947849</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T17:43:56Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>LAVI HOL</username>
        <id>42812</id>
      </contributor>
      <origin>2947850</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="8035" sha1="kar56x83eeg218qkzfvo2u367jtwvh3" xml:space="preserve">{{סרגל ניווט|חבש פאר||פרק ו|פרק ז|פרק ח}}
והנה מה דקימא לן ([[ברכות יד ב]]): &quot;כל הקורא קריאת שמע בלא תפלין, כאלו מעיד עדות שקר בעצמו&quot;, מכל מקום יש מי שהמליצו בעד הקוראים קריאת שמע בלא תפלין ביראתם שיעבר זמן קריאת שמע, דעד כאן לא אמרו שהוא כאלו מעיד עדות שקר&quot; כי אם לא הניח תפלין כלל, אבל אם אחר כך יניח תפלין ובשעת קריאת שמע דעתו לקים מצות תפלין, שוב אינו כמעיד עדות שקר.

אבל כל זה אינו שיך, כי אם במי שהוא בשב ואל תעשה', ומה שאינו מניח, הוא מצד אנסו וכהאי גונא, ועוד יקים מה שקבל בעדותו. אבל זה אשר בפיו ירצה &quot;בין עיניך&quot;, שהפרוש האמתי בזה הוא מה שקבלנו מרבותינו בתורה שבעל פה, שהוא דוקא שיהיו כל התפלין במקום עקרי השער ולא למטה מזה כלל ([[מנחות לז ב]]), אם כן הוא מעיד ממש עדות שקר בקום עשה.

ונודע מה ששנינו: &quot;חמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה&quot; ([[עירובין כא ב]], [[ירושלמי ברכות א ד]]], [[ילקוט שמעוני שיר השירים תתקצא]]), והפרוש בזה הוא: בדברי סופרים, שהוא באור למצוה בתורה שבכתב, שהנוהג בהם ח&quot;ו איזה זלזול, מראה ח&quot;ו ככופר בתורה שבעל פה שהיא עקר התורה הקדושה. על כן דוקא בחמש טוטפות, להוסיף על דברי סופרים נעשה זקן ממרא בזמן הסנהדרין (שם).

והכא נמי, חמור הוא המעיד עדות שקר בבאור של &quot;בין עיניך&quot; המקבל בתורה שבעל פה, ממי שמעיד עדות שקר במה שאינו מניח כלל  לבד מה שזה מעיד עדות שקר רק ב'שב ואל תעשה' וזה ב'קום עשה' ובפעל ממש, אם כן מה יועיל מה שיתקן אחר קריאת שמע, לענין עדותו שכבר העיד בשקר ואין להשיב, אלא שעל כל זה ודאי מחיב הוא חיוב גמור כל היום להניח התפלין של ראש על מקום האמתי מצד קיום מצות תפלין.

אבל רע ומר עזבנו את ד' (עפ&quot;י [[ירמיה ב יט]]), בעה&quot;ר, וכמעט שלמכת העדות שקר אין תרופה, כי אם בתשובה שלמה, ככל העברות שבתורתנו הקדושה, בחרטה על העבר וודוי דברים, וקבלה על להבא ([[[[רמב&quot;ם הלכות תשובה ב ב|הלכות תשובה להרמב&quot;ם, ב ב]]]]), ושב ורפא לו ([[ישעיה ו י]]). והנה זה ברור, שאם יזדמן שאדם רואה שקשר התפלין של ראש שלו הוא גדול יותר מדאי, והוא אינו יכול בעצמו להקטינו, וגם אין לו ממי לבקש שיקצר הקשר שלו, כדי שיהיו התפלין מנחים כמצות ד' יתברך  ודאי לא מבעי לענין ברכה שאסור לו לברך, בלא שום ספק, והרי ברכה לבטלה, כיון שאינו מניח על מקום המצוה, ואין זה מברך אלא מנאץ&quot; ([[בבא קמא צד א]]). אלא שגם ברור, לעניות דעתי, שאסור לו להניח כלל. אמנם לעניות דעתי יש לומר, דהנחת הקשר למעלה, כיון דבגמרא אמרינן בזה רק מטעם &quot;שיהיו ישראל למעלה&quot; ([[מנחות לה ב]]), יש לומר שאינו כי אם מדרבנן, ואולי גם כן אינו מעכב, ועל כל פנים אולי קיל יותר מלהניח בלא קשר כצורה הראויה.

ומכל מקום ח&quot;ו שלא להקפיד בזה, וחמורים דברי סופרים&quot; (ראה לעיל) &quot;וכל העובר על דברי חכמים כו'&quot; ([[ברכות ד ב]]) ח&quot;ו, והמקים יזכה לרב ברכות, והוא חמור יותר ממה דאמרינן בפרק לולב הגזול ([[סוכה לא א]]): &quot;לא מצא אתרוג, לא יביא פריש או רמון אפלו לזכר בעלמא&quot;, מצד גזרה דאתי לאחלופי, והנה אם אסור מצד לאחלופי, דבר שהוא מין אחר לגמרי ודבר שאין מצוי בו מכשול ח&quot;ו, וגם מקים על כל פנים איזה זכר למצות אתרוג.

על אחת כמה וכמה, שיש לחוש למכשול הזה של הנחת תפלין שלא כמצותן, שהוא בעה&quot;ר מכשול קרוב ופרוץ מאד. הרחמן יגדר פרצותינו ברחמיו (עפ&quot;י [[ברכות מו ב]]) וישים בלבבנו לשמר חקיו באמת. שיש לחוש לאחלופי, לדידיה בעצמו וגם משום מראית עין לאחרים ההדיוטים, ומה גם שאין כאן שום דגמא למצות תפלין, כיון שהוא שלא במקום הראוי.

ומה בין זה המניח תפלין על מצחו לקובע מזוזה באמצע התקרה, ועוד גרע, שהרי על כל פנים בפריש או רמון אין כאן גריעותא, בין נוטלם לאינו נוטל כלל. וכאן כבר כתבנו שהדעת מכרעת, שאינו דומה המעיד עדות שקר בשב ואל תעשה' למעיד עדות שקר בקום עשה', וגם מצד &quot;חמר דברי סופרים מדברי תורה&quot; כמו שכתבנו, שמי שאינו מניח כלל אינו פוגם כי אם בדברי תורה, אבל המניח במצחו מעיז פנים כנגד תורה שבעל פה, וחלילה לכיות בשלהבת אש אכלה.

מכל מקום, יש לדון ולומר, דעדין אינו נפטר לגמרי ממצות תפלין, אף על פי שאינו יכול לתקן קשר יפה בצורת דלת, כדין.

שהרי מדברי התוספות משמע, שצורת אותיות הקשר אינו כלל הלכה למשה מסיני, ולא גרסינן דל&quot;ת של תפלין ויו&quot;ד של תפלין&quot; (שבת כח ב ד&quot;ה תפילין; סב א ד&quot;ה שי&quot;ן). אם כן יש לומר, דהרי רק דרבנן, ומנא לן לומר שמעכבין במצוה. ואולי במקום בטול מצות תפלין אין בזה קפידא.

וכן משמע מלשון הגהות מימוניות, שכתב דמשמע בפרוש בפרק במה מדליקין, &quot;שאין [שום] תורה ברצועה&quot; (בפרק ג מהל' תפילין הלכה יג אות ט), וכונתו שאין בה מצד תורת דל&quot;ת שהוא אותיות (וכדברי התוספות).

על כל פנים לדידיה גם כן לא גרסינן הך בדלת של תפלין ויו&quot;ד של תפלין הלכה למשה מסיני&quot;, אם כן יש לומר דבשעת הדחק שיתבטל ממצות תפלין יקשר ברצועה קשר פשוט כפי מה שיכול ויניח.

מכל מקום, לברך ודאי אי אפשר, וספק ברכות להקל, שהרי מדברי רש&quot;י וגרסתו מבאר שהוא הלכה למשה מסיני, וכן מפין פשטן של דברי הרמב&quot;ם, שלא פרש שהוא מדרבנן, וכן גרים גם כן הרא&quot;מ בספר יראים ([[ספר יראים/שצט|סימן שצט]]).

ולכן, אף דאי אפשר לברך, אבל לעניות דעתי להפקיע עצמו ממצות תפלין גם כן אי אפשר, כיון שיש לומר שלדעת תוספות והגהות מימוניות אינו מעכב [ודברי הרמב&quot;ם אינם מפרשים בהדיא כל כך]. אבל חלילה להניחם שלא במקומם, שהוא מכשול עוון ר&quot;ל, ובודאי לא ירצה לד' יתברך, לעשות מצותיו הקדושים בדבר שיש בו תקלה גדולה לעם ד'.
[[קטגוריה:חבש פאר]]</text>
      <sha1>kar56x83eeg218qkzfvo2u367jtwvh3</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947851</id>
      <parentid>2947850</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T17:44:50Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>LAVI HOL</username>
        <id>42812</id>
      </contributor>
      <origin>2947851</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="8030" sha1="qhpddpip42aqbuh6rj53pb3gica7rq6" xml:space="preserve">{{סרגל ניווט|חבש פאר||פרק ו|פרק ז|פרק ח}}
והנה מה דקימא לן ([[ברכות יד ב]]): &quot;כל הקורא קריאת שמע בלא תפלין, כאלו מעיד עדות שקר בעצמו&quot;, מכל מקום יש מי שהמליצו בעד הקוראים קריאת שמע בלא תפלין ביראתם שיעבר זמן קריאת שמע, דעד כאן לא אמרו שהוא כאלו מעיד עדות שקר&quot; כי אם לא הניח תפלין כלל, אבל אם אחר כך יניח תפלין ובשעת קריאת שמע דעתו לקים מצות תפלין, שוב אינו כמעיד עדות שקר.

אבל כל זה אינו שיך, כי אם במי שהוא בשב ואל תעשה', ומה שאינו מניח, הוא מצד אנסו וכהאי גונא, ועוד יקים מה שקבל בעדותו. אבל זה אשר בפיו ירצה &quot;בין עיניך&quot;, שהפרוש האמתי בזה הוא מה שקבלנו מרבותינו בתורה שבעל פה, שהוא דוקא שיהיו כל התפלין במקום עקרי השער ולא למטה מזה כלל ([[מנחות לז ב]]), אם כן הוא מעיד ממש עדות שקר בקום עשה.

ונודע מה ששנינו: &quot;חמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה&quot; ([[עירובין כא ב]], [[ירושלמי ברכות א ד]], [[ילקוט שמעוני שיר השירים תתקצא]]), והפרוש בזה הוא: בדברי סופרים, שהוא באור למצוה בתורה שבכתב, שהנוהג בהם ח&quot;ו איזה זלזול, מראה ח&quot;ו ככופר בתורה שבעל פה שהיא עקר התורה הקדושה. על כן דוקא בחמש טוטפות, להוסיף על דברי סופרים נעשה זקן ממרא בזמן הסנהדרין (שם).

והכא נמי, חמור הוא המעיד עדות שקר בבאור של &quot;בין עיניך&quot; המקבל בתורה שבעל פה, ממי שמעיד עדות שקר במה שאינו מניח כלל  לבד מה שזה מעיד עדות שקר רק ב'שב ואל תעשה' וזה ב'קום עשה' ובפעל ממש, אם כן מה יועיל מה שיתקן אחר קריאת שמע, לענין עדותו שכבר העיד בשקר ואין להשיב, אלא שעל כל זה ודאי מחיב הוא חיוב גמור כל היום להניח התפלין של ראש על מקום האמתי מצד קיום מצות תפלין.

אבל רע ומר עזבנו את ד' (עפ&quot;י [[ירמיה ב יט]]), בעה&quot;ר, וכמעט שלמכת העדות שקר אין תרופה, כי אם בתשובה שלמה, ככל העברות שבתורתנו הקדושה, בחרטה על העבר וודוי דברים, וקבלה על להבא ([[רמב&quot;ם הלכות תשובה ב ב|הלכות תשובה להרמב&quot;ם, ב ב]]), ושב ורפא לו ([[ישעיה ו י]]). והנה זה ברור, שאם יזדמן שאדם רואה שקשר התפלין של ראש שלו הוא גדול יותר מדאי, והוא אינו יכול בעצמו להקטינו, וגם אין לו ממי לבקש שיקצר הקשר שלו, כדי שיהיו התפלין מנחים כמצות ד' יתברך  ודאי לא מבעי לענין ברכה שאסור לו לברך, בלא שום ספק, והרי ברכה לבטלה, כיון שאינו מניח על מקום המצוה, ואין זה מברך אלא מנאץ&quot; ([[בבא קמא צד א]]). אלא שגם ברור, לעניות דעתי, שאסור לו להניח כלל. אמנם לעניות דעתי יש לומר, דהנחת הקשר למעלה, כיון דבגמרא אמרינן בזה רק מטעם &quot;שיהיו ישראל למעלה&quot; ([[מנחות לה ב]]), יש לומר שאינו כי אם מדרבנן, ואולי גם כן אינו מעכב, ועל כל פנים אולי קיל יותר מלהניח בלא קשר כצורה הראויה.

ומכל מקום ח&quot;ו שלא להקפיד בזה, וחמורים דברי סופרים&quot; (ראה לעיל) &quot;וכל העובר על דברי חכמים כו'&quot; ([[ברכות ד ב]]) ח&quot;ו, והמקים יזכה לרב ברכות, והוא חמור יותר ממה דאמרינן בפרק לולב הגזול ([[סוכה לא א]]): &quot;לא מצא אתרוג, לא יביא פריש או רמון אפלו לזכר בעלמא&quot;, מצד גזרה דאתי לאחלופי, והנה אם אסור מצד לאחלופי, דבר שהוא מין אחר לגמרי ודבר שאין מצוי בו מכשול ח&quot;ו, וגם מקים על כל פנים איזה זכר למצות אתרוג.

על אחת כמה וכמה, שיש לחוש למכשול הזה של הנחת תפלין שלא כמצותן, שהוא בעה&quot;ר מכשול קרוב ופרוץ מאד. הרחמן יגדר פרצותינו ברחמיו (עפ&quot;י [[ברכות מו ב]]) וישים בלבבנו לשמר חקיו באמת. שיש לחוש לאחלופי, לדידיה בעצמו וגם משום מראית עין לאחרים ההדיוטים, ומה גם שאין כאן שום דגמא למצות תפלין, כיון שהוא שלא במקום הראוי.

ומה בין זה המניח תפלין על מצחו לקובע מזוזה באמצע התקרה, ועוד גרע, שהרי על כל פנים בפריש או רמון אין כאן גריעותא, בין נוטלם לאינו נוטל כלל. וכאן כבר כתבנו שהדעת מכרעת, שאינו דומה המעיד עדות שקר בשב ואל תעשה' למעיד עדות שקר בקום עשה', וגם מצד &quot;חמר דברי סופרים מדברי תורה&quot; כמו שכתבנו, שמי שאינו מניח כלל אינו פוגם כי אם בדברי תורה, אבל המניח במצחו מעיז פנים כנגד תורה שבעל פה, וחלילה לכיות בשלהבת אש אכלה.

מכל מקום, יש לדון ולומר, דעדין אינו נפטר לגמרי ממצות תפלין, אף על פי שאינו יכול לתקן קשר יפה בצורת דלת, כדין.

שהרי מדברי התוספות משמע, שצורת אותיות הקשר אינו כלל הלכה למשה מסיני, ולא גרסינן דל&quot;ת של תפלין ויו&quot;ד של תפלין&quot; (שבת כח ב ד&quot;ה תפילין; סב א ד&quot;ה שי&quot;ן). אם כן יש לומר, דהרי רק דרבנן, ומנא לן לומר שמעכבין במצוה. ואולי במקום בטול מצות תפלין אין בזה קפידא.

וכן משמע מלשון הגהות מימוניות, שכתב דמשמע בפרוש בפרק במה מדליקין, &quot;שאין [שום] תורה ברצועה&quot; (בפרק ג מהל' תפילין הלכה יג אות ט), וכונתו שאין בה מצד תורת דל&quot;ת שהוא אותיות (וכדברי התוספות).

על כל פנים לדידיה גם כן לא גרסינן הך בדלת של תפלין ויו&quot;ד של תפלין הלכה למשה מסיני&quot;, אם כן יש לומר דבשעת הדחק שיתבטל ממצות תפלין יקשר ברצועה קשר פשוט כפי מה שיכול ויניח.

מכל מקום, לברך ודאי אי אפשר, וספק ברכות להקל, שהרי מדברי רש&quot;י וגרסתו מבאר שהוא הלכה למשה מסיני, וכן מפין פשטן של דברי הרמב&quot;ם, שלא פרש שהוא מדרבנן, וכן גרים גם כן הרא&quot;מ בספר יראים ([[ספר יראים/שצט|סימן שצט]]).

ולכן, אף דאי אפשר לברך, אבל לעניות דעתי להפקיע עצמו ממצות תפלין גם כן אי אפשר, כיון שיש לומר שלדעת תוספות והגהות מימוניות אינו מעכב [ודברי הרמב&quot;ם אינם מפרשים בהדיא כל כך]. אבל חלילה להניחם שלא במקומם, שהוא מכשול עוון ר&quot;ל, ובודאי לא ירצה לד' יתברך, לעשות מצותיו הקדושים בדבר שיש בו תקלה גדולה לעם ד'.
[[קטגוריה:חבש פאר]]</text>
      <sha1>qhpddpip42aqbuh6rj53pb3gica7rq6</sha1>
    </revision>
    <revision>
      <id>2947892</id>
      <parentid>2947851</parentid>
      <timestamp>2025-07-10T20:16:57Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Nahum</username>
        <id>68</id>
      </contributor>
      <minor />
      <origin>2947892</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="8092" sha1="j5gz0j3he3t47dlnf30jnqecrlit73s" xml:space="preserve">{{סרגל ניווט|חבש פאר||פרק ו|פרק ז|פרק ח}}
והנה מה דקימא לן ([[ברכות יד ב]]): &quot;כל הקורא קריאת שמע בלא תפלין, כאלו מעיד עדות שקר בעצמו&quot;, מכל מקום יש מי שהמליצו בעד הקוראים קריאת שמע בלא תפלין ביראתם שיעבר זמן קריאת שמע, דעד כאן לא אמרו שהוא כאלו מעיד עדות שקר&quot; כי אם לא הניח תפלין כלל, אבל אם אחר כך יניח תפלין ובשעת קריאת שמע דעתו לקים מצות תפלין, שוב אינו כמעיד עדות שקר.

אבל כל זה אינו שיך, כי אם במי שהוא בשב ואל תעשה', ומה שאינו מניח, הוא מצד אנסו וכהאי גונא, ועוד יקים מה שקבל בעדותו. אבל זה אשר בפיו ירצה &quot;בין עיניך&quot;, שהפרוש האמתי בזה הוא מה שקבלנו מרבותינו בתורה שבעל פה, שהוא דוקא שיהיו כל התפלין במקום עקרי השער ולא למטה מזה כלל ([[מנחות לז ב]]), אם כן הוא מעיד ממש עדות שקר בקום עשה.

ונודע מה ששנינו: &quot;חמורים דברי סופרים יותר מדברי תורה&quot; ([[עירובין כא ב]], [[ירושלמי ברכות א ד]], [[ילקוט שמעוני/שיר השירים/רמז תתקצא|ילקוט שמעוני שיר השירים תתקצא]]), והפרוש בזה הוא: בדברי סופרים, שהוא באור למצוה בתורה שבכתב, שהנוהג בהם ח&quot;ו איזה זלזול, מראה ח&quot;ו ככופר בתורה שבעל פה שהיא עקר התורה הקדושה. על כן דוקא בחמש טוטפות, להוסיף על דברי סופרים נעשה זקן ממרא בזמן הסנהדרין (שם).

והכא נמי, חמור הוא המעיד עדות שקר בבאור של &quot;בין עיניך&quot; המקבל בתורה שבעל פה, ממי שמעיד עדות שקר במה שאינו מניח כלל  לבד מה שזה מעיד עדות שקר רק ב'שב ואל תעשה' וזה ב'קום עשה' ובפעל ממש, אם כן מה יועיל מה שיתקן אחר קריאת שמע, לענין עדותו שכבר העיד בשקר ואין להשיב, אלא שעל כל זה ודאי מחיב הוא חיוב גמור כל היום להניח התפלין של ראש על מקום האמתי מצד קיום מצות תפלין.

אבל רע ומר עזבנו את ד' (עפ&quot;י [[ירמיה ב יט]]), בעה&quot;ר, וכמעט שלמכת העדות שקר אין תרופה, כי אם בתשובה שלמה, ככל העברות שבתורתנו הקדושה, בחרטה על העבר וודוי דברים, וקבלה על להבא ([[רמב&quot;ם הלכות תשובה ב ב|הלכות תשובה להרמב&quot;ם, ב ב]]), ושב ורפא לו ([[ישעיה ו י]]). והנה זה ברור, שאם יזדמן שאדם רואה שקשר התפלין של ראש שלו הוא גדול יותר מדאי, והוא אינו יכול בעצמו להקטינו, וגם אין לו ממי לבקש שיקצר הקשר שלו, כדי שיהיו התפלין מנחים כמצות ד' יתברך  ודאי לא מבעי לענין ברכה שאסור לו לברך, בלא שום ספק, והרי ברכה לבטלה, כיון שאינו מניח על מקום המצוה, ואין זה מברך אלא מנאץ&quot; ([[בבא קמא צד א]]). אלא שגם ברור, לעניות דעתי, שאסור לו להניח כלל. אמנם לעניות דעתי יש לומר, דהנחת הקשר למעלה, כיון דבגמרא אמרינן בזה רק מטעם &quot;שיהיו ישראל למעלה&quot; ([[מנחות לה ב]]), יש לומר שאינו כי אם מדרבנן, ואולי גם כן אינו מעכב, ועל כל פנים אולי קיל יותר מלהניח בלא קשר כצורה הראויה.

ומכל מקום ח&quot;ו שלא להקפיד בזה, וחמורים דברי סופרים&quot; (ראה לעיל) &quot;וכל העובר על דברי חכמים כו'&quot; ([[ברכות ד ב]]) ח&quot;ו, והמקים יזכה לרב ברכות, והוא חמור יותר ממה דאמרינן בפרק לולב הגזול ([[סוכה לא א]]): &quot;לא מצא אתרוג, לא יביא פריש או רמון אפלו לזכר בעלמא&quot;, מצד גזרה דאתי לאחלופי, והנה אם אסור מצד לאחלופי, דבר שהוא מין אחר לגמרי ודבר שאין מצוי בו מכשול ח&quot;ו, וגם מקים על כל פנים איזה זכר למצות אתרוג.

על אחת כמה וכמה, שיש לחוש למכשול הזה של הנחת תפלין שלא כמצותן, שהוא בעה&quot;ר מכשול קרוב ופרוץ מאד. הרחמן יגדר פרצותינו ברחמיו (עפ&quot;י [[ברכות מו ב]]) וישים בלבבנו לשמר חקיו באמת. שיש לחוש לאחלופי, לדידיה בעצמו וגם משום מראית עין לאחרים ההדיוטים, ומה גם שאין כאן שום דגמא למצות תפלין, כיון שהוא שלא במקום הראוי.

ומה בין זה המניח תפלין על מצחו לקובע מזוזה באמצע התקרה, ועוד גרע, שהרי על כל פנים בפריש או רמון אין כאן גריעותא, בין נוטלם לאינו נוטל כלל. וכאן כבר כתבנו שהדעת מכרעת, שאינו דומה המעיד עדות שקר בשב ואל תעשה' למעיד עדות שקר בקום עשה', וגם מצד &quot;חמר דברי סופרים מדברי תורה&quot; כמו שכתבנו, שמי שאינו מניח כלל אינו פוגם כי אם בדברי תורה, אבל המניח במצחו מעיז פנים כנגד תורה שבעל פה, וחלילה לכיות בשלהבת אש אכלה.

מכל מקום, יש לדון ולומר, דעדין אינו נפטר לגמרי ממצות תפלין, אף על פי שאינו יכול לתקן קשר יפה בצורת דלת, כדין.

שהרי מדברי התוספות משמע, שצורת אותיות הקשר אינו כלל הלכה למשה מסיני, ולא גרסינן דל&quot;ת של תפלין ויו&quot;ד של תפלין&quot; (שבת כח ב ד&quot;ה תפילין; סב א ד&quot;ה שי&quot;ן). אם כן יש לומר, דהרי רק דרבנן, ומנא לן לומר שמעכבין במצוה. ואולי במקום בטול מצות תפלין אין בזה קפידא.

וכן משמע מלשון הגהות מימוניות, שכתב דמשמע בפרוש בפרק במה מדליקין, &quot;שאין [שום] תורה ברצועה&quot; (בפרק ג מהל' תפילין הלכה יג אות ט), וכונתו שאין בה מצד תורת דל&quot;ת שהוא אותיות (וכדברי התוספות).

על כל פנים לדידיה גם כן לא גרסינן הך בדלת של תפלין ויו&quot;ד של תפלין הלכה למשה מסיני&quot;, אם כן יש לומר דבשעת הדחק שיתבטל ממצות תפלין יקשר ברצועה קשר פשוט כפי מה שיכול ויניח.

מכל מקום, לברך ודאי אי אפשר, וספק ברכות להקל, שהרי מדברי רש&quot;י וגרסתו מבאר שהוא הלכה למשה מסיני, וכן מפין פשטן של דברי הרמב&quot;ם, שלא פרש שהוא מדרבנן, וכן גרים גם כן הרא&quot;מ בספר יראים ([[ספר יראים/שצט|סימן שצט]]).

ולכן, אף דאי אפשר לברך, אבל לעניות דעתי להפקיע עצמו ממצות תפלין גם כן אי אפשר, כיון שיש לומר שלדעת תוספות והגהות מימוניות אינו מעכב [ודברי הרמב&quot;ם אינם מפרשים בהדיא כל כך]. אבל חלילה להניחם שלא במקומם, שהוא מכשול עוון ר&quot;ל, ובודאי לא ירצה לד' יתברך, לעשות מצותיו הקדושים בדבר שיש בו תקלה גדולה לעם ד'.
[[קטגוריה:חבש פאר]]</text>
      <sha1>j5gz0j3he3t47dlnf30jnqecrlit73s</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>שיחת משתמש:79.183.163.248</title>
    <ns>3</ns>
    <id>1732342</id>
    <revision>
      <id>2947853</id>
      <timestamp>2025-07-10T18:50:06Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Roxette5</username>
        <id>5159</id>
      </contributor>
      <comment>יצירת דף עם התוכן &quot;{{תודה|עץ חיים}}--~~~~&quot;</comment>
      <origin>2947853</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="136" sha1="8a05udxibzjshwobpqmvpfg0ojykezf" xml:space="preserve">{{תודה|עץ חיים}}--[[משתמש:Roxette5|Roxette5]] ([[שיחת משתמש:Roxette5|שיחה]]) 21:50, 10 ביולי 2025 (IDT)</text>
      <sha1>8a05udxibzjshwobpqmvpfg0ojykezf</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>עמוד:She - a history of adventure (IA cu31924098819562).pdf/26</title>
    <ns>104</ns>
    <id>1732343</id>
    <revision>
      <id>2947951</id>
      <timestamp>2025-07-11T06:34:51Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Nahum</username>
        <id>68</id>
      </contributor>
      <comment>/* לא בוצעה הגהה */ יצירת דף עם התוכן &quot;הנסיבות הכתיבו, אני מציג בפני העולם את עיישה ואת המערות של קור.–העורך.&quot;</comment>
      <origin>2947951</origin>
      <model>proofread-page</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="127" sha1="e8tuulu3qpcs1lqz81ovsxm2cwbdv4n" xml:space="preserve">&lt;noinclude&gt;&lt;pagequality level=&quot;1&quot; user=&quot;Nahum&quot; /&gt;&lt;/noinclude&gt;הנסיבות הכתיבו, אני מציג בפני העולם את עיישה ואת המערות של קור.–העורך.&lt;noinclude&gt;&lt;/noinclude&gt;</text>
      <sha1>e8tuulu3qpcs1lqz81ovsxm2cwbdv4n</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>שיחת משתמש:ניסים62</title>
    <ns>3</ns>
    <id>1732344</id>
    <revision>
      <id>2947960</id>
      <timestamp>2025-07-11T08:17:09Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Nahum</username>
        <id>68</id>
      </contributor>
      <comment>/* ברוך הבא */ נושא חדש ([[mw:c:Special:MyLanguage/User:JWBTH/CD|CD]])</comment>
      <origin>2947960</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="135" sha1="7jzt7g0ibmv8pfv1fr8r2h1ex2uya7i" xml:space="preserve">== ברוך הבא ==

{{בה}}

-- [[משתמש:Nahum|Nahum]] ([[שיחת משתמש:Nahum|שיחה]]) 11:17, 11 ביולי 2025 (IDT)</text>
      <sha1>7jzt7g0ibmv8pfv1fr8r2h1ex2uya7i</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>משתמש:ניסים62</title>
    <ns>2</ns>
    <id>1732345</id>
    <revision>
      <id>2947961</id>
      <timestamp>2025-07-11T08:17:32Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Nahum</username>
        <id>68</id>
      </contributor>
      <comment>יצירת דף עם התוכן &quot;{{ריק}}&quot;</comment>
      <origin>2947961</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="10" sha1="n0uws6z1b400emy8pd1gg00s461iv3r" xml:space="preserve">{{ריק}}</text>
      <sha1>n0uws6z1b400emy8pd1gg00s461iv3r</sha1>
    </revision>
  </page>
  <page>
    <title>משנה מנוקדת ללא עיצוב/שביעית/פרק ו</title>
    <ns>0</ns>
    <id>1732346</id>
    <revision>
      <id>2947969</id>
      <timestamp>2025-07-11T10:19:00Z</timestamp>
      <contributor>
        <username>Nahum</username>
        <id>68</id>
      </contributor>
      <comment>יצירת דף עם התוכן &quot;{{מרכז|'''[[משנה מנוקדת ללא עיצוב/שביעית/פרק ה|הפרק הקודם]]''' {{*}} '''שביעית פרק ו''' {{*}} '''[[משנה מנוקדת ללא עיצוב/שביעית/פרק ז|פרק הבא]]'''}}  {{טקסט מנוקד}}&quot;</comment>
      <origin>2947969</origin>
      <model>wikitext</model>
      <format>text/x-wiki</format>
      <text bytes="258" sha1="as43ztfxadjibme741kf70q5rmnmwz7" xml:space="preserve">{{מרכז|'''[[משנה מנוקדת ללא עיצוב/שביעית/פרק ה|הפרק הקודם]]''' {{*}} '''שביעית פרק ו''' {{*}} '''[[משנה מנוקדת ללא עיצוב/שביעית/פרק ז|פרק הבא]]'''}}

{{טקסט מנוקד}}</text>
      <sha1>as43ztfxadjibme741kf70q5rmnmwz7</sha1>
    </revision>
  </page>
</mediawiki>