זכות השיבה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

זכות השיבה הינה מרכיב מרכזי בבעיית הפליטים הפלסטינים, שעיקרו הדרישה כי תינתן לפליטים פלסטינים, ובעיקר לצאצאיהם, שעזבו את ארץ ישראל או גורשו ממנה במלחמת העצמאות ובמלחמת ששת הימים, הזכות לשוב לבתים שננטשו. תביעה זו נסמכת על הצהרות כלל ערביות ועל החלטה 194 של עצרת האומות המאוחדות.

זכות השיבה נחשבת בעיני תומכיה כתיקון עוול היסטורי שנעשה לפליטים הפלסטינים, ובמהותה ממוקדת בהתייחסות לעבר. לעתים קרובות מובאת תביעה זו כמשקל נגד לנסיונות שונים לפתרון הסכסוך היהודי-פלסטיני, בשני ממדים:

  • בממד התודעתי-הצהרתי: התייחסות שאינה מספקת לזכות השיבה, נחשבת בעיני תומכי ההגירה לישראל לגורם שעתיד להביא להמשך הסכסוך. עצם ההתייחסות אל זכות השיבה כאל זכות אשר חייבת להינתן, מקשה על קבלת פתרונות לסכסוך, אשר הופכים בעיני הפלסטינים לבלתי צודקים.
  • בממד המעשי: כתוצאה מהמתרחש בממד התודעתי-הצהרתי, מחנות פליטים רבים נשארים ללא פיתוח, מתוך הנחה כי יושביהם יהגרו מהם בעתיד, מצב היוצר התמרמרות קבועה בקרב יושבי מחנות אלו על מצבם הירוד. בצעד זה יש זדון רב של מדינות ערב שבהן שוהים הפליטים, שמשיקולים פוליטיים מחזיקות את הפליטים במעמד נצחי של פליטים, ללא כל רצון לשלבם במדינה שבה הם שוהים.

מדינת ישראל שוללת מכל וכל את זכות השיבה, משום שהיא סוברת, שהפלסטינים עצמם ומדינות ערב הם אלה שאחראים לבעיית הפליטים, אחרי שסירבו לקבל את תוכנית החלוקה, והכריזו מלחמה על ישראל ב-1948 במטרה לחסלה, הם לא יכולים לנסות להחזיר את גלגלי ההסטוריה לאחור, כאילו לא אירע דבר ולא לשאת בתוצאות מעשיהם: ההתנגדות הערבית לישוב היהודי שבה נהרגו כאחוז מאנשי הישוב היהודי, שהיא שהביאה במישרין לגירוש ועזיבת הערבים.

טעם עיקרי נוסף הוא משום שהיא רואה בכניסת הפליטים אליה איום על עצם קיומה כמדינה יהודית, מפני שהריבוי הטבעי הפלסטיני הוא בין הגבוהים בעולם עד שעשרות אלפים פליטים לפי גרסה אחת, או מאות אלפים לפי גרסה אחרת, התרבו כיום לתשעה מיליון פלסטינים. בעיה נוספת היא שאיפשור של כניסת פליטים אפילו בקנה מידה קטן, עלול לפתוח פצעים ישנים וליצור אי שקט חברתי במדינת ישראל, מכיוון שרובם של האתרים שהתגוררו בהם הערבים חרבים או מיושבים בידי אחרים.

קיימים אף גורמים שטוענים שזכות השיבה אינה קיימת, לאחר שכמיליון יהודים ממדינות ערב עזבו את ארצותיהם והיגרו לישראל. בהסכם שהנשיא קליטון היה מתומכיו דובר בפירוש על תיקון שני עוולות הסטוריות במקביל, פתרון הבעיה של ערבי ישראל לעומת פיתרון הבעיה של החזרת נכסי היהודים שעזבו את ארצות ערב.

הפליטים הערבים מבחינתם ממשיכים לשמר את התקווה כי יוכלו לחזור בעתיד לעריהם וכפריהם, ומחזיקים באופן סימלי את מפתחות ביתם, הגם שחרבו. חלק מהם אף מקיימים מידי פעם טקסים של "עליה לרגל" לאזורים שהתגוררו בהם, בליווית צאצאיהם. מנהיגים ערבים כמו יאסר ערפאת עשו רבות למען ליבוי התקוות בקרב הפלשתינים כי יוכלו לחזור לבתיהם. אי הנכונות לויתור על "זכות השיבה" מהווה סלע מחלוקת עיקרי, שלא מאפשר להגיע לידי הסכמי שלום בין ישראל לפלשתינים.

[עריכה] לקריאה נוספת

  • ג'ואן פיטרס מאז ומקדם - מקורות הסכסוך היהודי ערבי על א"י , הוצאת הקיבוץ המאוחד.

[עריכה] קישורים חיצוניים

שפות אחרות