צבאות התקופה הפיאודלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

(הערך עוסק רק בצבאות האירופאים).

חיילים החמושים בחניתות ארוכות - אופיניים לסוף ימי הביניים ותחילת העת החדשה
הגדל
חיילים החמושים בחניתות ארוכות - אופיניים לסוף ימי הביניים ותחילת העת החדשה

נוהגים למנות את תחילת ימי הביניים מנפילת רומא באמצע המאה ה5 לספירה ולסיימם במאה ה15 עם תחילת הרנסנס.

תוכן עניינים

[עריכה] ימי הביניים המוקדמים (המאה ה5-10)

בתחילת ימי הביניים הצבאות היו מורכבים בעיקר מחיל רגלים. חלקם של הפרשים עלה בהדרגה, עד אשר הגיע לשיאו ברב ארצות אירופה המערבית לקראת המאה ה10. במאה ה-9 נכנסה הקשת האופקית לשימוש צבאי. נשק זה היה חזק יותר מקשת רגילה, אבל קצב הירי בו היה איטי יותר; כיוון שלא נראה יתרון ברור של הקשת האופקית על-פני קשת רגילה (או להפך), שתיהן נשארו בשימוש. רב החיילי החי"ר היו בעלי חימוש קל, עם מגיני עץ ושריון קשקשים במקרה הטוב, ובדרך כלל ללא כל שריון. מדינות מסוימות שמרו על חיל רגלים כבד, אך הם לא היו נפוצים כל כך. חיילי חי"ר כבדים השתמשו [שריון קשקשקים או שרשראות ומגן. האבירים היו מוגנים בדרך כלל בשריון שרשראות והיה להם מגן עץ גדול, המחוזק על ידי פסי פלדה. המבצרים היו בנויים מעץ. מלאכת המצור הייתה מפותחת מאוד, ומהנדסי התקופה היו מסוגלים לבנות מגוון רחב של מכונות מצור.

הטקטיקה הייתה פשוטה ביותר. לא היה תכנון מוקדם של מהלכי הקרב ולא היה מטה. בדרך כלל החיילים סודרו בגושים גדולים והגוש הגדול יותר ניצח.

[עריכה] ימי הביניים התיכוניים (המאה ה10-14)

חיל הפרשים הכבד התחיל לדחוק את רגלי החי"ר משדות הקרב וברב ארצות אירופה המערבית הפך לחיל הדומיננטי. בעקבות מסעות הצלב, האירופאים התחילו לבנות מבצרים מאבנים. השיפורים בטכנולוגית יצור הקשתות במאה ה-13 - הקשת האופקית והקשת הארוכה הביאו לשכלולים בשריון האישי. במקום שריון השרשראות החלו לעשות את שריון הלוחות (המוכר מסרטים הוליוודים). באותה תקופה החלה עלייה באיכות וכמות החרבות והפגיונות. החרב נהפכה לכלי נשקו הרשמי של האביר ושימשה גם למטרות טקסיות. בנוסף לחרב השתמש האביר במגוון רב של כלי נשק כגון רמחים ואלות.

המצור והגנה על מקומות מבוצרים עדיין היו האסרטגיה החשובה.

הטקטיקה נשארה דומה פחות או יותר - גוש נגד גוש, רק שבמקום גוש חי"ר התנגשו זה בזה גושי פרשים כבדים. במקרים הבודדים בהם הופעלה מחשבה רציונלית בשדות הקרב, הצבא המאוזן בדרך כלל ניצח. עם השינויים במבנה הקשתות, המבנה הפך לחשוב יחסית והקשתים סודרו בדרך כלל בגושים גדולים על מנת להעצים את הקטל.

[עריכה] ימי הביניים המאוחרים (המאה ה14-15)

בתקופה זו חלה התפתחות ניכרת בנשק ובשריון. תפוצת שריון הלוחות גדלה באופן ניכר שכן השריון יכל לרוב כלי הנשק, לרבות קשת ארוכה. כדי לחדור את השריונות האלה פותחו מגוון רב של כלי נשק ייעודים לצורך כך, חלקם נועדו לתפעול בידי חי"ר פשוט שבא מהמעמדות הנמוכים. כלי נשק אלה כללו את פטיש הקרב ומוט-הגרזן (שהיו שיפורים של כלי נשק קיימים עם מוט הנפה ארוך, חוד חנית וקרס-מקור אחורי), נשקי מוט (Pollarms) שכללו מגוון להבים וקרסים המותקנים על כידונים ארוכים, רובה קשת כבד (עם עוצמה לחדור שריון) וחרבות דו-ידניות כבדות שנועדו לחדור שריונות כבדים.

השיפורים הנוספים בכלי הנשק, בעיקר בנשק החם הביאו לתבניות מסודרות יותר בשדות הקרב. לא עוד גושי אבירים חסרי משמעת הדוהרים כנגד האויב, אלא תכנון מוקדם של הקרב.

בתקופה זו הוכנסו לראשונה התותחים לשימוש צבאי. שימושם העיקרי היה לצרכי מצור על מבצרים וטירות בעיקר בגלל משקלם הרב, הקושי לניידם והקושי לתפעלם. עם התפתחות טכנולוגיית התותחנות ועיבוד המתכות פותחה גם ארטילריית השדה.

[עריכה] מסדרים צבאיים

מקורם של המסדרים הצבאיים הוא בארץ ישראל בתקופת מסעות הצלב (המאה ה12). מדובר בארגונים נוצרים שלצד עבודת הקודש עסקו גם בלחימה. בדרך כלל הייתה הפרדה בין הכמורה ללוחמים בארגונים אלו. בשונה מהאבירים האירופאים, אבירי המסדרים הצבאיים היו ממושמעים מאוד. הדבר הזה תרם רבות לניצחונותיהם על הכוחות הערבים ברב הקרבות בארץ ישראל.

להלן רשימה חלקית:

[עריכה] ראו גם