טוטליטריזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

משטר טוטליטרי הוא סוג מסוים של דיקטטורה בו האזרחים משועבדים למדינה וחייהם כפופים לרשות השלטון.אין הפרדת רשויות: הרשות המחוקקת ,השופטת והמבצעת כפופות כולן למנהיג "הכל יכול". חיי האזרחים מתנהלים עפ"י השקפת העולם של מנהיג המדינה ומתנגדי השלטון נענשים בחומרה. השלטת רעיונות מפלגת השלטון בעם נעשית באמצעות תעמולה, הדרכה ושטיפת מוח. את הטוטליטריזם ניתן להגדיר כמצב בו החברה הופכת להיות שלוחה של המדינה וכלי בידי מנהיגיה.

המיוחד במשטרים הטוטליטריים המודרניים הוא שהמניע להקמתם היה אידיאולוגי: אידיאולוגיה קומוניסטית לכאורה, שהיוותה עיוות של האוטופיה של קרל מרקסברית המועצות), אידיאולוגיה לאומנית-גזענית קיצונית בגרמניה הנאצית, אידיאולוגיה פטריוטית-קיצונית במשטרים הפשיסטיים, אידאולוגיה דתית באיראן. לעיתים נדירות המשטר הוא גם ללא אידאולוגיה כלשהי, אולם במקרים כאלו הוא מזדרז להמציא אידאולוגיה כזאת.

תוכן עניינים

[עריכה] אידיאולוגיה חובקת כל

המאפיין המרכזי של משטר טוטליטרי, ואשר מבחין בינו לבין סוגים אחרים של דיקטטורה, הוא המקום המרכזי שמקבלת אידיאולוגיה חובקת כל באשר לאיך צריכה החברה האנושית להתנהל ומהן הדרכים להגיע למטרה הזאת. בכל המשטרים הטוטליטריים, האידיאולוגיה מחייבת את צייתנותם המוחלטת של האזרחים, כולל הקרבת חייהם למען המטרה. כל האידיאולוגיות הללו הן אנטי-ליברליות מובהקות, מאחר והן מקריבות את חירות הפרט בעבור מה שנתפס עבורם כטובת הכלל. האידיאולוגיות הללו מבוססות על ההנחה שהחברה איננה אוסף של פרטים, אלא יחידה אורגנית, שכל פרט מהווה חלק ממנה. מכאן משתמע חוסר סובלנות קיצוני כלפי פלורליזם וחילוקי דעות. כל גילוי של חילוקי דעות נתפס כמחליש את המערכת ולכן יש לטפל בו בחומרה.

האידיאולוגיות המרכזיות שמשמשות משטרים טוטליטריים הם הקומוניזם והפאשיזם. אידיאולוגיות אלה הן חילוניות מעצם הגדרתן, אך באיראן קיים משטר טוטליטרי דתי, המשתמש בערכי האיסלאם השיעי בתור אידיאולוגיה, שעל כל האזרחים מוטל לציית לתכתיביה.

[עריכה] מפלגה אחת, מנהיג אחד

משטרים טוטליטריים מאופיינים בקיומה של מפלגה אחת בלבד שעלתה לשלטון בדרך של הפיכה אלימה, במהלכה הושמדה באלימות כל צורה אפשרית של אופוזיציה. בתחילת דרכה, המפלגה פתוחה לכולם, אך ככל שהיא מתבססת יותר, כך קשה יותר להיכנס אליה. חברי המפלגה הופכים את עצמם לאליטה והם מגינים על מעמדם בין היתר על ידי חסימת חברים חדשים מלהצטרף או טיהורים חוזרים ונשנים המופנים כלפי חברים ותיקים המהווים איום. בהדרגה, הופכת המפלגה הטוטליטרית ליותר ויותר ריכוזית וחדגונית במסריה, עד שהיא מרוכזת כולה סביב מנהיג אחד כל-יכול, אשר סביב מוצא פיו יקום ויפול דבר. יתר חברי המפלגה שואבים את עוצמתם מהמנהיג.

בין המנהיג לחברי המפלגה הבכירים נוצר יחס מעין פיאודלי: המנהיג מקצה לאנשי שלומו "חלקות" שהם מוסדות ממשלתיים או תאגידים עסקיים שהולאמו (במקרה ומדובר במשטר טוטליטרי קומוניסטי). בתמורה הם מעניקים לו נאמנות בלתי מסוייגת. חבר מפלגה שזכה ב"חלקה" כזאת, מנהל אותה באופן בלעדי, והופך למנהיגה העליון של "חלקתו" בדיוק כשם שראש המפלגה הוא מנהיגה העליון של כל המדינה.

כלפי המנהיג מתפתח באמצעות מנגנוני התעמולה פולחן אישיות. הוא הופך לאל עלי אדמות, הוא מוצג כגואל של עמו וכאדם שעתיד לשחרר את האנושות כולה לעתיד אוטופי של חירות מוחלטת.

[עריכה] תעמולה במדינות טוטליטריות

תעמולה בעידן המודרני משמשת רבות משטרים טוטאליטריים, בכל רחבי העולם. השימוש בתעמולה משמש ככלי שליטה עוצמתי ביותר, שכן הוא מסוגל להגביר את הציות של האזרחים השונים בלא הפעלת כוח ישיר, כיון שבמדינות כאלו אמצעי התקשורת נתונים בידי הממשל, השימוש בתעמולה הופך לנגיש ונוח. עם צמיחתן של המדינות הטוטליטריות הגדולות של המאה ה-20: ברית המועצות וגרמניה הנאצית, התפתח במיוחד השימוש בתעמולה ברשות משטרים כאלו. בגרמניה הנאצית אף היה שר תעמולה מיוחד - יוזף גבלס. בשתי מדינות אלו נעשה שימוש קיצוני במיוחד ביצירת פולחן אישיות של מנהיגיהן, ובעיקר אדולף היטלר ויוסף סטלין, פולחן אשר הפך את האישיות המנהיגה למזוהה עם טרדות הציבור כולו. לתעמולה זו היה מניע אידיאולוגי חזק ביותר - הצורך ביצירת תחושת קולקטיב המוני אשר עומדת מעל לאדם הפשוט.

[עריכה] שימוש בטרור

משטר טוטליטרי תמיד מאופיין במידה רבה של טרור נגד אזרחים. בקרב האזרחים, ישנם שתי קבוצות שהן המטרה של הטרור: הקבוצה הראשונה כוללת בני אדם לא רצויים בשל תכונותיהם כמו מעמד חברתי או פוליטי (בורגנים בברית המועצות, "ריאקציונרים" בסין) או בשל מוצאם האתני או כל תכונה פיזית אחרת (יהודים והומוסקסואלים בגרמניה הנאצית). הקבוצה השנייה כוללת בני אדם שנחשדים כמתנגדים למשטר.

אזרח המדינה הטוטליטרית שלא שוכנע בידי התעמולה, עובר לזרועות הטרור. הטרור מופעל בידי כוחות של המשטרה אשר משתמשים ברשת ענפה מאוד של מודיעין על מנת לאתר מתנגדים פוטנציאליים. כל אדם שחושדים בו כמתנגד למשטר, דינו פעמים רבות מוות, כליאה או "חינוך מחדש". עשרות מיליוני בני אדם מצאו את מותם בידי הטרור הטוטליטרי. בגרמניה הנאצית נרצחו כ-12 מיליון איש בדרכים אלה, מחציתם יהודים; ברוסיה הסטליניסטית מספר הקורבנות הגיע לכ-20 מיליון איש; בסין של מאו מספר הקורבנות האמיר לכ-50 מיליון בני אדם.

[עריכה] גורלם של משטרים טוטליטריים

בשל אופיים הקיצוני והישענותם על קונפליקט מתמיד הן עם מדינות אחרות והן עם גורמים בתוך מדינתם שלהם, משטרים טוטליטריים לא נוטים להאריך ימים, או שהם נוטים להתמתן ולהתפשר עם המציאות. המשטרים הפאשיסטיים באיטליה ובגרמניה נגדעו שנים לא רבות לאחר שהוקמו בשל תבוסתן של מדינות אלה במלחמת העולם השניה. הפאשיזם שקע גם בספרד של פרנקו לאחר מות המנהיג. באשר למשטרים הקומוניסטיים, בברית המועצות חלה מגמה של התמתנות מיד עם מותו של סטלין. יורשו של סטלין, ניקיטה כרושצ'וב, פתח מיד בתהליך של דה-סטליניזציה, בו הוא ממתן את הטרור, את פולחן האישיות למנהיג ולמפלגה, ונוקט גישה פרגמטית יותר כלפי מדינות המערב. תהליך זה נמשך עד לפירוקה של ברית המועצות בתחילת שנות ה-90. גם בסין חל תהליך מעניין של התמתנות לאחר מותו של המנהיג מאו טצה טונג. כישלונותיו של מאו לפתח את הכלכלה הסינית ולשפר את תרבותה (ראה הקפיצה הגדולה קדימה), הולידו בקרב האוכלוסייה הסינית יותר ויותר חוסר שביעות רצון ביחס לקומוניזם. יורשו של מאו, דנג שיאופינג, החל מיד ברפורמות של ליברליזציה בסין ופתיחות הדרגתית כלפי המערב - מגמה שנמשכת בסין עד היום. כיום יש בסין משטר דואלי: ישנה כלכלה קפיטליסטית, אך במקביל פועלת מפלגה קומוניסטית בעלת סממנים טוטליטריים.

[עריכה] מחלוקת בתיזה הטוטליטרית

המחלוקת בין חוקרי הטוטליטריזם נסובה בעיקר על שתי סוגיות: האם הטוטליטריזם הוא תופעה חדשה בהיסטוריה והאם ניתן בכלל לאגד משטרים שונים תחת איצטלת הטוטליטריזם.

באשר לסוגיה הראשונה, פרידריך ובז'יז'ינסקי טענו שהטוטליטריזם הוא חידוש היסטורי. לטענתם, המשטרים הטוטליטריים הראשונים היו במאה ה-20: ברית המועצות, גרמניה הנאצית, סין המאואיסטית, איטליה הפאשיסטית ועוד. חוקרים אלה טוענים שהטוטליטריזם לא יכול להיות אפשרי בלא אמצעים טכנולוגיים לפיקוח על ההמון ולהשמדה המונית. מתנגדיהם של פרידריך ובז'ז'ינסקי טוענים לעומתם, שגם משטרים כמו ספרד בתקופת האינקוויזיציה וצרפת בתקופת רובספייר היו בעלי מאפיינים טוטליטריים מובהקים, והמוגבלות הטכנולוגית בתקופה זו לא די בה בכדי להדירם מהגדרה זו.


באשר לסוגיה השניה, פרידריך ובז'יז'ינסקי לא ראו הבדל של ממש בין המשטרים הטוטליטריים השונים. כולם צייתו לאותם כללים של טרור, תעמולה ואידאליזציה של מנהיג. ההבדל היחיד היה באידיאולוגיות השונות, אך משטרים טוטליטריים היו ידועים בהבדלים בין דיבורים למעשים: כך למשל, בזמן שהנאצים תמכו בקפיטליזם, המפלגה הנאצית לא היססה להתערב בכלכלה המדינית. כמו כן, משטרו של סטלין פעמים רבות הגן על המעמדות למרות השאיפה האידיאולוגית של הקומוניזם למחוק את המעמדות. לפי פרידריך ובז'יז'ינסקי, אין די בהבדלים אידיאולוגיים כדי למחוק את המשותף הרב בין משטרים טוטליטריים שונים. גישה זו ספגה ביקורת מצד חוקרים מרקסיסטים שהתנגדו להשוואה בין הנאציזם לבין הקומוניזם. חוקרים אלה טענו שהדבר ממעיט בערכה של האכזריות הנאצית, שאמורה להיות תופעה אנושית חד פעמית. הם גם הצביעו על קיומם של הבדלים משמעותיים בין הכלכלה הקומוניסטית המולאמת שכן דאגה במידה מסוימת לרווחת האזרחים, לבין הקפיטליזם הדורסני של הנאצים, אשר רמס את זכויות העובדים.

[עריכה] טוטליטריזם בספרות