קידוש בכורות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ביהדות, מצוות קידוש הבכורות היא מצווה שניתנה לבני ישראל ביציאת מצרים ועיקרה הוא הקדשת בכורות האדם והבהמה לאל.

תוכן עניינים

[עריכה] המקור למצווה

"קדש לי כל בכור פטר כל רחם בבני ישראל, באדם ובבהמה, לי הוא" (שמות י"ג, ב').

[עריכה] משמעות ההקדשה

משמעות ההקדשה משתנה בין הבכורות השונים:

  • בכור בהמה טהורה מוקרב על המזבח.
  • בכורי האדם יועדו לעבודת המקדש, אך כיוון שחטאו בחטא העגל זכות זו הועברה לשבט לוי. למעשה, מאז חטא העגל הבכורות נפדים מההקדשה הזו על ידי פדיון הבן.
  • בכור החמור, שאינו יכול להיות לקורבן, נפדה בשה (פטר חמור).

[עריכה] מדיני המצווה

[עריכה] מדיני בכור בהמה טהורה

כיוון שבעיקר המצווה בכור הבהמה צריך לעלות לקורבן בבית המקדש -מה שלא ניתן לביצוע בימינו או בחו"ל, מצווה זו נוהגת בימינו באופן שונה. יש אומרים שצריך לסלק את בכור הבהמה מהבית משעה שהוא יכול להעלות כקורבן (30 ימים בבהמה דקה ו50 ימים בבהמה גסה), ויש אומרים שהבכור ישאר בבית הבעלים וימתין לבניין המקדש, ואז יעלה לקורבן.

[עריכה] מדיני בכור אדם

ערך מורחב – פדיון הבן

[עריכה] מדיני בכור חמור

ערך מורחב – פטר חמור

[עריכה] טעמי המצווה

שורשי המצווה לפי ספר החינוך הם לחזק את ההבנה של האדם שכל רכושו שייך לקב"ה, ולכן דווקא את הבכור שבו מושקעת הכי הרבה עבודה צריך החקלאי להקדיש לקורבן לה'.
הסבר נוסף (בהתאם למיקום הציווי) הוא שמצווה זו באה להזכיר לנו את נס מכת בכורות בפרט ואת יציאת מצרים בכלל.