קורבן פסח
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קרבן פסח ביהדות הוא קורבן של שה שהיה מוקרב בזמן שבית המקדש היה קיים בערב י"ד בניסן (חג הפסח במשמעותו המקורית) ונאכל בליל ט"ו בניסן - חג המצות, או חג הפסח במשמעותו כיום. למצווה זו משמעות היסטורית ודתית מרובה, ומספר פעמים בתנ"ך מובלטת עובדת קיומה באירועים היסטוריים מיוחדים. הפסח נקרא על שם ההצלה של ישראל ממכת בכורות - המכה האחרונה מעשר המכות, שבשיאה יצאו ממצרים (שמות יב, כז): "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה' אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל".
המצווה לדורות היא זכר למצוה שצוותה בזמן יציאת מצרים - "פסח מצרים", ואשר סימלה את הברית בין עם ישראל לאלוהיו ואת התנתקותו מהעבודה הזרה של המצרים. המצווה מוטלת על גברים ונשים כאחד, ועל מי שאינו מקיימה בעת שיכול הוא לעשות זאת, מוטל עונש בידי שמים - "כרת", בכך נתייחדה מצוות קורבן הפסח, שהרי מלבד מצוות המילה, היא מצוות העשה היחידה שאי-קיומה גורר עונש זה.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקור המצווה
[עריכה] "פסח מצרים"
מקורה של המצווה הוא בספר שמות (יב, ג-יא), כאשר משה מצטווה להודיע לבני ישראל בעודם במצרים, לקחת שה (של כבש או עז) ב-י' בניסן, ולשחוט אותו בי"ד בניסן, בין הערביים:
- "וְהָיָה לָכֶם לְמִשְׁמֶרֶת עַד אַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַזֶּה וְשָׁחֲטוּ אתוֹ כּל קְהַל עֲדַת יִשְׂרָאֵל בֵּין הָעַרְבָּיִם... וְאָכְלוּ אֶת הַבָּשָׂר בַּלַּיְלָה הַזֶּה צְלִי-אֵשׁ וּמַצּוֹת עַל-מְררִים יאכְלֻהוּ".
למצוות האכילה נוספו איסורים מיוחדים: יש לאוכלו עם מצה ומרור, יש לצלות אותו באש דווקא ולא לבשלו, אין לשבור בו עצם, אין להותיר ממנו עד הבוקר (את הנותר עד הבוקר יש לשרוף), וכן לאכול ממנו בחיפזון: "מָתְנֵיכֶם חֲגֻרִים, נַעֲלֵיכֶם בְּרַגְלֵיכֶם וּמַקֶּלְכֶם בְּיֶדְכֶם". כן הצטוו למרוח מדם הקרבן על הפתח ועל שתי המזוזות, משום שאותו לילה היה ליל מכת בכורות, ומריחת הדם מהווה מעין "אות" למלאך המשחית ש"יפסח" על בתי בני ישראל ולא יכה בהם (ומכאן השם "פסח").
חז"ל ופרשנים רבים הבינו את שחיטת השה בכך שהשה היה אלוהותם של המצרים, ושחיטתו מהווה ניתוק מן העבודה הזרה. מריחת דם הקרבן היוותה, לפי זה, מעין סימן שבית זה מנותק מן התרבות האלילית המצרית ועל כן לא ראוי למכה. למצוות השונות שנלוו אל הקרבן ניתנו פירושים שונים; העיקרי שבהם הוא שמדובר באלמנטים של חיפזון (צלייה באש היא מהירה, יש לאכול עד סוף הלילה, אין להתעכב לשבור את העצמות ולמצוץ את לשדן), כמו האלמנטים הבולטים של "מתניכם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בידכם". כל אלו מסמלים נכונות לצאת ממצרים עד עלות השחר. פירוש נוסף שהוצע הוא שהאלמנטים הללו הם דרך מלכות ושחרור - צלי אש הוא מאכל מלכים; דרכם לאכול את הבשר עם ירק (המרור); שבירת עצמות היא דרכם של עניים, וכן על דרך זו.
[עריכה] "פסח דורות"
בפרשה נפרדת, ציוותה התורה (שם, מג-נ) גם על עשיית הפסח בשנים שיבואו. כחלק מהציוויים של פסח זה (שחלו גם על הפסח במצרים), נאסר על טמא, על ערל (אדם בלתי מהול) ועל גויים לאכול את הפסח, וכן ציווי לאכלו רק בבית אחד ולא להוציא מן הבשר החוצה.
באשר למצוות שהוזכרו בפרשה שלפני כן, הבינו חז"ל שחלק מהן - כגון האכילה בחיפזון, מריחת הדם על הבתים - היו רק לאותו זמן, שאותו כינו "פסח מצרים", ואילו אחרות - כגון השחיטה בין הערביים, האיסור לשבור עצם ולהותיר עד הבוקר והחובה לאוכלו עם מצה ומרור - נשארו גם לשנים הבאות, ואת מצוה זו כינו "פסח דורות".
במקראות נוספים נוספו מצוות נוספות הקשורות לקרבן הפסח - האיסור לשחטו כאשר יש ברשות המקריב חמץ (כך לפי פרשנות חז"ל), וכן (בספר דברים, אז נקבע שיש לזבוח במקום אחד) שאין לזבוח את הפסח אלא "במקום אשר יבחר ה'" - דהיינו, בירושלים (לאחר שזו נבחרה). כן נקבע שאדם שיכול היה להקריב את הקרבן במועדו אך לא עשה זאת - "ונכרת מעמיו". זהו עונש הכרת, אשר מהותו אינה ברורה, אך יש שפירשוהו על היכרתות מן העולם הבא או על קיצור חיים בעולם הזה.
סוגיה מעניינת היא הציווי לשחטו "בין הערביים". על אף שמשמעותו הפשוטה היא "בין השמשות" - דהיינו, בין השקיעה לצאת הכוכבים, התירו חז"ל לשחוט את הפסח מאחרי הצהריים (מעת נטיית השמש מערבה משיא גובהה). יש המשערים כי עקב העומס שנוצר בימי בית שני בקרב רבבות מקריבי הפסח, נאלצו חז"ל לפרש את הביטוי במשמעות הרחבה ביותר האפשרית, כך שיהיה זמן לכולם להקריב את הפסח.
[עריכה] קורבן חגיגה הבא עם הפסח
יחד עם קורבן הפסח, אפשר גם להקריב קורבן חגיגה, שהוא קורבן שלמים, ואותו אוכלים לפני אכילת הפסח, כדי שאכילת האחרון תהיה "על השובע". קורבן זה אינו חובה. הוא נלמד מן הפסוק (דברים טז, ב) "וזבחת פסח לה' אלהיך, צאן ובקר". פסוק זה מוקשה, שכן אם מדובר בקורבן הפסח עצמו, הרי אותו מותר להקריב (לפי הפרשות האחרות בתורה) רק מן הצאן, ולא מן הבקר. על כן הבינו חז"ל, שמדובר בקורבן שבא יחד עם הפסח, שאותו מותר להביא גם מן הבקר. לקורבן זה קראו "חגיגת ארבעה עשר".
[עריכה] פסח שני
- ערך מורחב – פסח שני
בספר במדבר מתואר מאורע שבו בשנה השנית לצאת בני ישראל ממצרים, עת נצטוו לעשות את הפסח במועדו, באו קבוצת אנשים שהיו טמאים באותו זמן, והתלוננו לפני משה שברצונם לעשות את הפסח גם הם (במדבר ט, ו-ז). בעקבות זאת ניתנה אפשרות לאנשים מסוג זה להקריב בי"ד באייר הלכה זו נקבעה לדורות, ויום זה כונה על ידי חז"ל "פסח שני".
[עריכה] קרבן פסח במקרא
בתנ"ך מוזכרים כמה וכמה פעמים מאורעות של הקרבת קרבן פסח - אולי יותר מכל מצווה אחרת. בדרך כלל נזכר הקרבן אצל מלכים שחידשו את הברית עם אלוהי ישראל, ונראה כי קרבן פסח מסמל זאת בצורה מובהקת.
האירוע הראשון הוא בזמן המצווה המקורית - ביציאה ממצרים, עת נכרתה הברית בין עם ישראל לאלוהיו. גם בשנה שלאחר מכן (במדבר ט, א-ה) עשו בני ישראל את הפסח - תחילת קיומו של "פסח דורות". האירוע המוזכר הבא הוא בזמן ביאת בני ישראל לארץ ישראל בראשות יהושע בן נון (יהושע ה, י). לדעת פרשנים רבים, בני ישראל לא הקריבו את הפסח בהיותם במדבר סיני מעבר לשנה השנייה לצאתם, שכן לא נימולו אז.
תיאור נרחב של עשיית פסח מוזכר בספר דברי הימים (ב' פרק ל; בספר מלכים לא מוזכר מעשה זה), בעת החזרתו של המלך חזקיהו את ממלכת יהודה לשמירת מצוות התורה.
פסח נוסף המוזכר ומודגש הוא בזמן המלך יאשיהו (מלכים ב' כג, כא-כג; תיאור דומה גם בדברי הימים ב' פרק לה):
- "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ, אֶת-כָּל-הָעָם לֵאמֹר, עֲשׂוּ פֶסַח, לַה' אֱלֹהֵיכֶם--כַּכָּתוּב, עַל סֵפֶר הַבְּרִית הַזֶּה. כִּי לֹא נַעֲשָׂה, כַּפֶּסַח הַזֶּה, מִימֵי הַשֹּׁפְטִים, אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל; וְכֹל, יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל--וּמַלְכֵי יְהוּדָה. כִּי, אִם-בִּשְׁמֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה, לַמֶּלֶךְ, יֹאשִׁיָּהוּ: נַעֲשָׂה הַפֶּסַח הַזֶּה, לַה'--בִּירוּשָׁלִָם".
הקרבת הפסח מוזכרת תוך תיאור מסע ביעור עבודת האלילים הנרחב שערך יאשיהו, ונראה שהוא מסמל גם כאן את כריתת הברית המחודשת עם אלוהי ישראל.
גם בזמן שיבת ציון בימי עזרא הסופר מוזכרת עשיית הפסח, בהקבלה בולטת לעשיית הפסח בעת הכניסה הראשונה לארץ, בימי יהושע, ולפסחים האחרים (עזרא ו, יט-כב):
- "וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי-הַגּוֹלָה, אֶת-הַפָּסַח--בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר, לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן. כִּי הִטַּהֲרוּ הַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם, כְּאֶחָד--כֻּלָּם טְהוֹרִים; וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח לְכָל-בְּנֵי הַגּוֹלָה, וְלַאֲחֵיהֶם הַכֹּהֲנִים וְלָהֶם. וַיֹּאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל, הַשָּׁבִים מֵהַגּוֹלָה, וְכֹל הַנִּבְדָּל מִטֻּמְאַת גּוֹיֵ-הָאָרֶץ, אֲלֵהֶם--לִדְרֹשׁ, לַה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. וַיַּעֲשׂוּ חַג-מַצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים, בְּשִׂמְחָה: כִּי שִׂמְּחָם ה', וְהֵסֵב לֵב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר עֲלֵיהֶם--לְחַזֵּק יְדֵיהֶם, בִּמְלֶאכֶת בֵּית-הָאֱלֹהִים אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל".
[עריכה] טעמי המצווה
כאמור, נראה שהמצווה בזמן יציאת מצרים סימלה את ההתנתקות מאלוהי המצרים על ידי שחיטתו בפועל (יש אף הסוברים כי היותו של הקורבן צלוי ולא מבושל, הוא כדי להמחיש למצרים את הזלזול באלוהיהם, שכן ריח הבשר הצלוי והעשן מורגש למרחוק). במצווה זו היה מעין כריתת ברית בין עם ישראל לאלוהיו (זוהי אחת המצוות הראשונות שבהן נצטווה עם ישראל, אם לא הראשונה). המצווה לדורות נועדה, ככל הנראה, להוות זכר ליציאת מצרים, יחד עם חידוש הברית מדי שנה; כך ניתן להבין גם מההדגשות בתנ"ך על אירועים שונים שבהם נעשה הפסח ברוב עם.
[עריכה] דיני הקרבת הקורבן
[עריכה] החייבים בקורבן
כל יהודי המחוייב במצוות, מחוייב אף באכילה מקורבן הפסח. חיוב זה כולל נשים[1], עבדים כנענים, זקנים, חולים ואוננים. אך לא ערלים או אנשים שאינם מסוגלים לאכול כזית מבשר הקורבן.
[עריכה] חבורת המנויים
לפני שחיטת קורבן הפסח, ישנו צורך בחבורה מוגדרת ה"מנוייה" על הקורבן, חבורה זו יכולה להכיל כל שילוב של החייבים באכילה, ובתנאי שהקרבן מספיק גדול בכדי לספק כזית בשר לכל אחד[2], למעט מהמקרים הבאים:
- אין להקים חבורה אשר אין ביכולתה לאכול את כל בשר הקורבן, מסיבה זו, למרות שחבורה בעלת אדם יחיד היא אפשרית מבחינה תיאורטית, יש להימנע ממצב זה[3]
- אין להקים חבורה שמורכבת כולה מחולים, זקנים או אוננים, אף אם הם מסוגלים לאכול כזית, מפאת החשש שאנשים אלו, אשר אינם מסוגלים להרבות באכילה מסיבות פיסיולגיות או נפשיות, יתירו מבשר הקורבן[4].
- אין להקים חבורה המעורבת מנשים, עבדים וקטנים, משום חשש לפריצות, אך ניתן להקים חבורות על טהרת הנשים או העבדים[5].
- למרות שילדים קטנים רשאים להשתייך לחבורה קיימת, אין להקים חבורה אשר מורכבת רק מילדים קטנים (לצורך קורבן הפסח, "קטן" מוגדר, בשונה מהרגיל, אך בהתאם להלכות נדרים כבני 12 ובנות 11)[6].
- יש להימנע מהקמת חבורה על טהרת הגרים, מהחשש שמא מתוך החמרת יתר וחוסר ידע, הם יכריזו על פסח כפסול, למרות שאינו כך[7].
ניתן להצטרף ולעזוב את החבורה כל עוד לא נשחט הקורבן[8], אך בעת השחיטה, כל אדם רשאי להשתייך לחבורה אחת בלבד.
[עריכה] תהליך ההקרבה
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] הבאת הקורבן בטומאה
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] השינויים בתהליך ההקרבה כאשר הוא חל בשבת
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] הלכות האכילה
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] קורבן פסח בימינו
בימינו, מאז שחרב בית המקדש, אין מקריבים את קורבן הפסח, כשם שאין מקריבים את שאר הקורבנות - מסיבות של אי-היתכנות פוליטית-מדינית, ובעיות הלכתיות שונות. עם זאת, חז"ל הנהיגו כמה הלכות ומנהגים זכר לקורבן הפסח:
- הקונה בשר לפני פסח, אסור לו לומר "זה לפסח", משום שמשתמע מכך שהוא הוקדש לקורבן הפסח, והרי הוא לא יישחט בבית המקדש כקורבן, דבר הנקרא "אכילת קודשים בחוץ".
- יש הנוהגים בימינו לקרוא בערב פסח את סדר הקרבת קורבן הפסח.
- יש מקומות שנהגו (עוד מזמן המשנה) שלא לאכול בשר צלי כלל, שלא יחשדו שאוכלים את בשר הפסח שלא כהלכה.
- בכל מקום אין לאכול גדי שלם ("גדי מקולס"), משום שבצורה זו נאכל הפסח, ויש מקום לחשד.
- נוהגים להניח בקערת הסדר זרוע צלויה, זכר לקורבן הפסח. כן נוהגים להניח ביצה, זכר לקורבן החגיגה הבא אתו, וכאות אבלות על החורבן שאינו מאפשר הקרבת הקורבנות (מאכלים עגולים הם מאכלי אבלות).
- הכורך, שבו אוכלים מצה ומרור כרוכים יחד, הוא "זכר למקדש כהלל". הלל הזקן היה אוכל את הפסח כרוך יחד עם המצה והמרור, לקיים את הפסוק שנאמר על קורבן הפסח: "על מצות ומרורים יאכלוהו".
- מצת האפיקומן הנאכלת בסוף הסדר, היא זכר לקורבן הפסח, שהיה נאכל בסוף הארוחה, ושעליו נאמר "אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן".
[עריכה] נסיונות לחידוש קורבן הפסח
בימינו יש קבוצות (כגון חי וקיים, נאמני הר הבית ועוד), המבקשות לחדש את קורבן הפסח. מכיון שאין צורך בבית מקדש בנוי, על פי ההלכה ש"מקריבין אף על פי שאין בית", הרי שהמניעות ההלכתיות להקריב את הקורבן אינן כה גדולות. בכל שנה מבקשות הקבוצות הללו אישור מן המשטרה להקריב את קורבן הפסח, ונענות בשלילה. גם אנשים המבקשים לעשות זאת באופן עצמאי נחסמים על ידי המשטרה.
רוב הממסד הרבני והציבור הדתי אינו עומד מאחורי פעולות אלה, אם משום הבעיות ההלכתיות שיש בכך, ואם משום השקפת עולם האומרת שאין לחדש את הקורבנות כל זמן שאין נכונות לכך מצד הציבור הישראלי.
[עריכה] לקריאה נוספת
- רמב"ם, משנה תורה, הלכות קרבן פסח.
- מדוע העונש הוא כרת?, פורום "עצור כאן חושבים", הייד פארק.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ אם כי בבבלי פסחים, צא, ב מופיעה מחלוקת בה רבי יהודה מחייב נשים ורבי שמעון פוטר, הרמב"ם, שנחשב לאוטוריטה בכל הקשור להלכות קורבנות והמקדש, פסק כרבי יהודה (משנה תורה, הלכות קורבן פסח, א, ה
- ^ משנה פסחים, ח, ג
- ^ ממשנה תורה, הלכות קרובן פסח, ב, ב
- ^ שם, הלכה ג
- ^ שם, הלכה ד
- ^ שם
- ^ בבלי, פסחים, צא, ב, ורש"י ד"ה "ידקדקו בו"
- ^ משנה תורה, הלכות קורבן פסח, ב, יד

