TNT

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מולקולת TNT (טרי-ניטרו-טולואן)
הגדל
מולקולת TNT (טרי-ניטרו-טולואן)

טרי-ניטרו-טולואןאנגלית 2,4,6-trinitrotoluene), ובראשי תיבות TNT, הוא חומר נפץ שנוצר בניטרציה של טולואן.

TNT הוא תרכובת אורגנית צהבהבה שנקודת ההתכה שלה היא 354 מעלות קלווין, או 81 מעלות צלזיוס, מסתה המולרית היא 227.31 גרם למול וצפיפותה 1.654 גרם לס"מ קוב. TNT משמש כחומר נפץ נפוץ הן בצורתו הטהורה והן בתערובות עם חומרי נפץ אחרים, כגון אמוניום ניטראט.

בצורתו הטהורה TNT הוא יציב מאוד ואינו רגיש לזעזוע, לחום או להלם, בניגוד לניטרוגליצרין, למשל. לפיכך, כדי להתחיל תגובת פיצוץ בחומר יש להשתמש בנפץ. TNT אינו מגיב עם מתכות ואיננו היגרוסקופי, ולכן ניתן לאחסן אותו למשך זמן כמעט בלתי מוגבל. עם זאת, TNT מגיב עם מתכות אלקליות ליצירת תרכובות בלתי יציבות שרגישות לזעזוע ולחום.

[עריכה] היסטוריה

TNT סונתז לראשונה בשנת 1836 על ידי הכימאי הגרמני ג'וזף ווילברנד, אך הפוטנציאל הטמון בו לא זוהה במשך מספר שנים, בעיקר בגלל הקושי שבהפעלתו. מנגד זכו יתרונות החומר לתשומת לב, בעיקר יציבותו וקלות התכתו בעזרת מים חמים או קיטור, כך שניתן ליצוק אותו לתוך תבניות.

כוחות הצבא הגרמנים החלו להשתמש ב-TNT ב-1902 כחומר נפץ בפגזי ארטילריה. הצבא הבריטי הכניס את ה-TNT לשימוש בהדרגה החל מ-1907 - הוא החליף את השימוש בחומרי נפץ אחרים. במלחמת העולם הראשונה תרם השימוש שעשו הגרמנים ב-TNT ליכולות המלחמתיות הימיות שלהם: הם השתמשו בו בפגזים וכך יכלו אלה לחדור את שריונן של הספינות הבריטיות, ולהתפוצץ בתוכן. בניגוד לכך, הבריטים השתמשו בפגזים שהתפוצצו מחוץ לספינות הגרמניות.

עקב הביקוש הרב ל-TNT במהלך מלחמת העולם הראשונה נוצר מחסור בו, וחלק גדול מתערובות הנפץ שבהן השתמשו הצדדים היו תערובות של TNT עם חומרים אחרים, בהם אמוניום ניטראט.