הבחירות המיוחדות לראשות הממשלה - 2001

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מערכות בחירות בישראל

הבחירות לראשות הממשלה שנערכו בשנת 2001 היו הבחירות היחידות שבהן נבחר רק ראש הממשלה, ללא בחירת נציגים לכנסת. הבחירות עצמן היו ברובן חד-צדדיות, כאשר לכל אורך מערכת הבחירות היה אהוד ברק, ראש הממשלה דאז, בפיגור משמעותי.

תוכן עניינים

[עריכה] רקע היסטורי

[עריכה] השפעת בחירות 1999 על הליכוד

בעקבות בחירות 1999 בהן הפסיד, הודיע בנימין נתניהו על פרישתו מהחיים הפוליטים, נתניהו התפטר מראשות הליכוד ומהכנסת.

בעקבות התפטרות נתניהו מונה אריאל שרון לראש התנועה באופן זמני ונקבע פריימריס לראשות התנועה. הפריימריס נערכו ב־2 בספטמבר 1999 ושרון זכה בהם (לאחר שגבר על אהוד אולמרט), לא מעט בזכות הבטחתו לערוך פריימריס נוספים למועמדות לראשות הממשלה לפני הבחירות הבאות (למרות שחוקת הליכוד קובעת את יו"ר התנועה כמועמדה לראשות הממשלה).

במהלך פריימריס אלו הוצאו כספים רבים על ידי המועמדים, דבר שהביא לפתיחת חקירה כנגד שרון לאחר דו"ח מבקר המדינה לשנת 2001. [1]

[עריכה] התפוררות הקואליציה

מיד לאחר בחירות 1999 הצליח אהוד ברק להקים ממשלה רחבה יחסית עם מפלגות רבות: מפלגת המרכז, יהדות התורה, מרצ, ש"ס, ישראל בעליה והמפד"ל. בתחילה הבעיה העיקרית הייתה מעמדו של שמעון פרס שמונה לאחר ויכוחים רבים לשר לפיתוח אזורי. אולם עד מהרה התגלו קשיים ניכרים בקואליציה, ב־9 בספטמבר 1999 פרשה יהדות התורה מהקואליציה וזאת בשל פרשת העברת המשחן (חלק מטורבינה של חברת החשמל) בשבת. בעיה משמעותית יותר החלה במרץ 2000, כאשר הקואליציה התפוררה למעשה, תוך שרבים מחבריה הפורמליים מצביעים בניגוד למשמעת הקואליציונית.

סגן ראש הממשלה, איציק מרדכי הסתבך מתחילת 2000 בפרשה של הטרדות מיניות ונאלץ לפרוש בסוף מאי 2000, דבר שהאיץ את התפוררות מפלגת המרכז, אחת מהשותפות הבכירות בקואליציה. בנוסף על כך שורה של סכסוכים חמורים בנוגע לסמכויות המוענקות לסגן שר החינוך מש"ס, משולם נהרי על ידי יוסי שריד הביאו לפרישה של מרצ בסוף יוני.

יציאתו של ברק לוועידת קמפ דיווד ביולי 2000 מוטטה למעשה את הקואליציה: המפד"ל וישראל בעליה פרשו ממנה ונותרו בה רק ישראל אחתגשר פרשה ממנה לאחר השיחות), ש"ס ושאריות מפלגת המרכז. ויכוח בין שר העבודה והרווחה אלי ישי לברק הוביל להצבעה של חברי הכנסת מש"ס כנגד הקואליציה. באותו היום פיטר ברק את שרי ש"ס (למרות שבכוונתם היה להתפטר).

[עריכה] הנסיגה מלבנון

הנסיגה מלבנון שבוצעה בסוף מאי 2000 הייתה מימוש הבטחת הבחירות של ברק מסוף 1999 וזכתה לתמיכת מרבית הציבור.

עם זאת הנסיגה לא התנהלה כמתוכנן, בעוד שבתוכנית שהוצגה לפני הבחירות היה אמור צה"ל לסגת בעקבות הסכם שלום עם לבנון, הרי שבפועל בוצעה הנסיגה באופן חד צדדי בשל כישלון המשא ומתן עם סוריה. כמו כן, התוכנית הצבאית כללה העברה של מוצבי צה"ל ברצועת הביטחון לידי צד"ל והשארת צד"ל ככוח לוחם, הרי שבפועל התפרק צד"ל במהירות, תוך שמרבית מפקדיו נמלטים לשטח ישראל. חיילי צה"ל נאלצו לנטוש ציוד בעומק לבנון ולסגת כאשר המוצבים לאורך קו הגבול הבינלאומי אינם מוכנים לקליטתם.

מיד לאחר הנסיגה השתלט החיזבאללה על השטח שפונה (בניגוד לשאיפות ישראל כי צבא לבנון ישלוט בשטח) ולאחר תקופה שקטה של מספר חודשים החל להטריד את חיילי צה"ל לאורך הגבול, בעיקר באזור הר דב חוות שבעא שלבנון טוענת כי הם חלק משטחיה (בניגוד לקביעת האו"ם). שיאן של פעולות אלו היה כאשר נחטפו שלושה חיילים ב־7 באוקטובר 2000.

[עריכה] ועידת קמפ דייוויד

ועידת קמפ דייוויד שנערכה ב־27-12 ביולי 2000 הייתה הניסיון המשמעותי האחרון להביא לפתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני בתקופה שלפני אינתיפאדת אל אקצא. יאסר ערפאת התנגד לכינוס הוועידה בשל חששו מלחץ עליו, אולם הסכים להגיע לוועידה לאחר שביל קלינטון, נשיא ארצות הברית דאז הבטיח לו כי לא יואשם בכישלון הוועידה. בישראל, היציאה לוועידה נעשתה שלא על דעת מרבית חברות הקואליציה, שפרשו ממנה בעקבות כך, אולם בתמיכת מר"צ, חד"ש והמפלגות הערביות שהיו לכאורה באופוזיציה.

בוועידה זו הסכים אהוד ברק לתנאים רבים של הפלסטינים, אולם הוועידה התפוצצה לבסוף על רקע שתי דרישות אוליטימטיביות של ישראל: ויתור של הפלסטינים על זכות השיבה והכרזה על סיום הסכסוך. ישראל וארצות הברית האשימו את הפלסטינים באי נכונות מוחלטת להציג גמישות הדומה לזו שהפגין ברק. למרות ניסיונות שנערכו בהמשך, לפני פרוץ האינתיפאדה, סימנה ועידה זו את המעבר ממצב של רגיעה יחסית למצב של התכוננות אקטיבית למלחמה.

[עריכה] אינתיפאדת אל אקצה

ערך מורחב – אינתיפאדת אל אקצה

אינתיפאדת אל אקצה פרצה ב־29 בספטמבר 2000 והיוותה מכה קשה לישראל בכלל ולממשלת ברק בפרט. פריצת האינתיפאדה נחשבה בידי הציבור ככישלון מוחלט של הממשלה, כאשר הן ראשה והן הממשלה כולה הואשמו באי יכולת הגנה על אזרחי המדינה. העובדה שברק הטיל את האשמה לפריצת האירועים על הרשות הפלסטינית ובפרט על יאסר ערפאת לא סייעה לו בקרב הציבור הישראלי. האינתיפאדה גרמה להקצנה ניכרת בעמדות הפוליטיות במחנה השמאל המתון שהיה קהל היעד הטבעי של ברק והיווה את בסיס התמיכה בממשלתו. מחנה זה החל להאשים גם את הממשלה על ויתוריה כלפי הפלסטינים שנתפשו כעת כהפגנת חולשה מול האויב. מצד שני, ההאשמות כלפי הפלסטינים והעימות עימם גרמו לנפילת התמיכה בברק בקרב ערביי ישראל והשמאל הרדיקלי.

התעקשותו של ברק להמשיך בתהליך המדיני במהלך הלחימה, הביאה להחמרה נוספת במצבו הפוליטי. התחושה הייתה שהצבא איננו מורשה להפעיל את מלוא כוחותיו ונאלץ לבצע "תקיפות נדל"ן" שבהם מופצצים בניינים ריקים של המשטרה הפלסטינית בתחמושת יקרה. אירועים חמורים כמו תקרית קבר יוסף והלינץ' ברמאללה תרמו גם הם לתחושה כי הממשלה מאבדת שליטה על האירועים. ניסיונתיה הרבים של הממשלה להביא להפסקת אש נכשלו ברובם הגדול וגם כאשר הצליחו (במהלך ועידת טאבה) נחשבו להוכחה לאוזלת ידה של הממשלה שמנהלת משא ומתן עם האחראים למתקפה.

התרומה היחידה של האירועים למצבו הפוליטי של ברק הייתה בנכונות הליכוד להיכנס לדיונים על ממשלת אחדות שנערכו במהלך אוקטובר. דיונים אלו נכשלו מסיבות שונות ובעיקר עקב סכסוכים על הדרך הנכונה לטפל באינתיפאדה ועל המשך התהליך המדיני.

[עריכה] אירועי אוקטובר

ערך מורחב – אירועי אוקטובר 2000

אירועי אוקטובר היו סדרה גדולה של מהומות שפרצו תחילה במגזר הערבי בעקבות פריצתה של אינתיפאדת אל אקצה. למרות שאירועים אלו הוצגו במהלכם כתגובה לעלייתו של אריאל שרון להר הבית, הרי עד מהרה התעוררו גם טענות על קיפוח חמור של ערביי ישראל. במהלך מהומות אלו נהרגו 12 אזרחים ערבים, תושב שטחים אחד ויהודי אחד. רוב הערבים נהרגו בוודאות כתוצאה מפעילות משטרתית (ראו הפירוט בערך), דבר שהביא להיעלמותה למעשה של תמיכת ערביי ישראל בברק. הערבים עברו ממצב שבו הם מקווים כי ברק ישפר את מצבם למצב בו הם מיואשים ממנו ונייטרלים ביחס לבחירה בינו לבין שרון. מנהיגי הציבור הערבי קראו במהלך מערכת הבחירות להצבעת מחאה בפתק לבן ובציבור הערבי אף נשמעו קולות בודדים שקראו לתמיכה בשרון במטרה להעניש את ברק. כמו כן סירבו חברי הכנסת הערבים להמשיך לתמוך בממשלה, דבר שהאיץ את נפילתה הסופית.

האירועים החמורים בהם נחסמו צירי תנועה ראשיים, הותקפו כלי רכב רבים, ישובים ומוסדות שלטון, הוטל מצור חלקי או מלא על מספר ישובים, נשרפו חנויות רבות ונפגעו שוטרים ויהודים לא מעטים, הביאו לנסיגה בתמיכה בממשלה גם בקרב המגזר היהודי. היהודים ראו בהתמשכות המצב דוגמה מובהקת לאי יכולתה של הממשלה להשתלט על המצב בתוך המדינה וקראו ברובם הגדול לנקיטת צעדים חמורים יותר מאלו שננקטו (מיעוט ניכר אף תמך בהפעלת הצבא כנגד המתפרעים). המחשה לאי האמון במדיניותה של הממשלה ניתנה החל מה־7 באוקטובר כאשר התפשטו המהומות גם לציבור היהודי, כאשר ערבים בודדים וחנויות בבעלות ערבית הותקפו וכן היה קרב של ממש על גבול נצרת/נצרת עלית.

ניסיונה של הממשלה לפייס את המגזר הערבי על ידי הקמת ועדת אור בראשית נובמבר, לא סייע לה כלל. הציבור הערבי לא ראה בהקמת הועדה הישג משמעותי, במיוחד לנוכח הציפיות כי הועדה תגיש את מסקנותיה בעוד זמן רב (בפועל הוגשו המסקנות רק במרץ 2003, שנתיים וחצי לאחר האירועים). לעומת זאת, הציבור היהודי ראה בהקמת הועדה כניעה של הממשלה ללחץ הערבים, מה שהפחית עוד יותר את התמיכה בה.

[עריכה] החוק לפיזור הכנסת

בעקבות כישלון השיחות על ממשלת אחדות שנערכו עד ראשית נובמבר 2000, התקבלו בקריאה ראשונה מספר הצעות חוק פרטיות לפיזור הכנסת ב־28 בנובמבר 2000. ההצעות התקבלו לאחר שאהוד ברק הכריז כי אם חברי הכנסת מעוניינים בבחירות הרי הוא לא יתנגד להן. הצעות חוק אלו הועברו, כמקובל, לועדת חוקה חוק ומשפט מתוך מטרה להביא אותה לחקיקה במועד מאוחר יותר.

ב־9 בדצמבר הכריז ברק כי הוא מתכוון להתפטר מראשות הממשלה (ההתפטרות הוגשה למחרת לנשיא), מה שהביא לבחירות מיוחדות - לראשות הממשלה בלבד ולא לכנסת. למרות שזה לא היה הנימוק הרשמי של ברק מטרת ההתפטרות הייתה כנראה לחסום את דרכו של בנימין נתניהו, שהיה המועמד המוביל לתפקיד ראש הליכוד ולא יכול היה להתמודד בבחירות מיוחדות לראשות הממשלה בלבד (החוק חייב את המועמד להיות חבר כנסת ואילו נתניהו, שהתפטר מהכנסת מיד לאחר הפסדו בבחירות 1999 לא יכול היה להיות מועמד).

בנימין נתניהו הכריז על מועמדותו ב־10 בדצמבר אולם אולם התנה זאת בבחירות גם לכנסת ולא רק לראשות הממשלה. למרות זאת חוקקה הכנסת ב־18 בדצמבר חוק מיוחד שכונה "חוק נתניהו" שביטל את המגבלה על מועמדות אזרח שאיננו חבר כנסת. באותו יום דחתה הכנסת את הצעות החוק לפיזורה.

בעקבות ההחלטה על אי פיזור הכנסת הודיע נתניהו כי הוא מסיר את מועמדותו, מה שהביא לביטול הפריימריס שתוכננו בליכוד ב־19 בדצמבר (פריימריס שהיוו הבטחת בחירות של שרון כאשר נבחר לראשות הליכוד).

[עריכה] ניסיון התמודדות של פרס

החל מהפסדו בבחירות 1996 ומבחירתו של ברק לראשות העבודה בעקבותיהם הלך פרס ונדחק. אף שלכאורה כראש ממשלה לשעבר היה אמור להיות שני בדרגה במפלגתו, הרי שברק ניסה לדחוק אותו לעמדה שולית ככל האפשר והכשיל את מועמדותו לנשיאות מפלגת העבודה. תהליך זה הגיע לשיאו עם הקמת ממשלת ברק. פרס נדחק למשרד לפיתוח אזורי, משרד שהומצא במיוחד בשבילו, לא היה ברור מה תפקידו ומעולם לא הוקם למעשה. באמצע 2000 ספג פרס השפלה נוספת שבפעם הראשונה בתולדות המדינה נבחר מועמד ימני, משה קצב, לתפקיד נשיא המדינה לאחר שניצח את פרס בהצבעה חשאית ובניגוד לכל ציפיות הפרשנים.

בתחילת דצמבר היה נראה כי מועמדות ברק הינה מתכון להפסד בטוח של ראשות הממשלה. ב-10 בדצמבר התפטר ברק, כדי להבטיח בחירות מיוחדות לראש הממשלה בהקדם. עוד באותו הערב החליט מרכז העבודה על בחירת ברק למועמדה של מפלגת העבודה לראשות הממשלה וזאת כדי לסכל את רצון אנשי פרס שניסו להריצו כמתמודד מול ברק בבחירות הפנימיות.

מאחר שפרס לא הצליח להתמודד בעבודה הוא ביקש ממרצ שתציג את מועמדותו (כל סיעה בעלת 10 ח"כים או יותר יכלה להציג מועמד מטעמו שאיננו חייב להיות חבר בה). אולם מרצ, ביוזמת יוסי שריד, דחתה את בקשתו ב־21 בדצמבר [2]. פרשנים תיארו זאת (בטעות) כהפסד האחרון בקריירה של פרס. ניסיון נוסף שעשה באותו יום לגייס את תמיכת ש"ס נכשל.

למרות כישלנו של פרס בהצגת מועמדותו, הרי המועמדות הוירטואלית שלו המשיכה להזיק לברק. בתקשורת הוצגו שוב ושוב דרישות להחליף את ברק בפרס, תוך גיבוי הסקרים שהצביעו על אחוזי הצבעה גבוהים בהרבה עבורו במגזר הערבי. ברק נאלץ לשוב ולהתחייב שלא יפרוש, הבטחה שקיים בסופו של דבר.

[עריכה] ההיערכות לבחירות

עם תחילת מערכת הבחירות התברר כי החוקים הנוגעים למערכת הבחירת אינם מותאמים למערכת בחירות לראשות הממשלה בלבד (במיוחד חוק מימון מפלגות) וכמו כן הועלו חששות כבדים בדבר היכולת של ועדת הבחירות המרכזית להתארגן להצבעה תוך 60 יום בלבד. לבסוף מאמץ מרוכז שנעשה על ידי ועדת הבחירות המרכזית [3] והכנסת הצליח לפתור את הבעיות. בין השאר הוחלט בשל הזמן הקצר שלא תהיה אפשרות לערער על פנקס הבוחרים.

ב־21 בדצמבר בחצות נסגרה רשימת המועמדים, למרות שפוליטיקאים רבים (ביניהם פרס, נתניהו, אלי ישי ושאול יהלום) הכריזו על כוונתם להתמודד, הרי שלבסוף התברר כי רק שני המועמדים הצפויים - ברק ושרון - מתמודדים.

מערכת הבחירות הייתה ככלל רדומה ביותר, בין השאר תרמו לכך אי השתתפות מרבית המפלגות (כי הבחירות היו לראשות הממשלה בלבד), אי התלהבות מהמועמדים שנתפסו כברירת מחדל ובעיקר התחושה שבוטאה על ידי לימור לבנת ב־28 בנובמבר: "כל מי שיעמוד בראש הליכוד יהיה ראש הממשלה הבא של ישראל. גם אילו העמדנו מטאטא בראשנו, וזה לא יהיה, מטאטא ינצח את ברק שהולך הביתה ושאין לו עוד שום סיכוי להיות ראש ממשלה" . [4] מערכת הבחירות הזאת הייתה בין השאר מערכת הבחירות הראשונה בה נעשה שימוש משמעותי באינטרנט.

רוב תשדירי הבחירות עשו שימוש מסיבי בילדים ובצה"ל, דבר שגרם למישאל חשין, ראש ועדת הבחירות המרכזית להודיע כי הם גורמים לו לאי נחת משפטית. לאחר תקופה קצרה אף צינזר חשין מספר תשדירים שבהם הופיעו ילדים. כמו כן נוצלו הערוצים הפיראטיים של ש"ס (שמנהיגה, הרב עובדיה יוסף קרא להצביע לשרון) וכן ערוץ 7 לתעמולת בחירות דבר שהביא את חשין להוציא צו האוסר זאת.

תעמולת הבחירות אותה ניהלה העבודה הייתה בעיקרה נגטיבית והתמקדה בהתקפות אישיות על שרון, בעיקר בנושא מלחמת לבנון בו הואשם בגלוי באי אמירת אמת למנחם בגין, בהפרת הוראות הממשלה ובגרירת ישראל למלחמה מיותרת שגבתה חללים. כמו כן הוצגו מסקנות ועדת כהאן שהורתה כי שרון יפוטר מתפקידו כשר ביטחון בשל הטבח בסברה ושתילה כפוסלות אותו לכל תפקיד ביטחוני ואף הוגשה עתירה לבג"ץ בעניין. [5] במגזר הערבי הופצו על ידי יוסי ביילין תמונות זוועה מהטבח בסברה ושתילה [6] שהביאו להתנצלות ברק (אך לא ביילין). בעבודה גם ניסו לבצע עימותים רבים בין ברק ושרון, אולם נתקלו בהתנגדות הליכוד.

בתשדיר הבחירות המרכזי הוצגו מעשיה של ממשלת שרון העתידית בצבעים קודרים במיוחד - איסור תנועה בשבת, גיוס כללי ואף סגירת נמל התעופה לטיסות אזרחיות. ברק גם הפיץ ידיעות בעולם הערבי [7] ובתקשורת הרוסית [8] כי בחירת שרון פירושה מלחמה. בתחילת תעמולת הבחירות הודה ברק בכך שלא תיקשר עם הבוחרים והבטיח לשפר את דרכיו. מערכת הבחירות לוותה במתחים רבים בתוך מפלגת העבודה, כאשר קריאות חוזרות ונשנות להחלפת ברק בפרס, הן מבית והן מבחוץ [9] פגעו במאמצי ברק למרות הכחשותיו של פרס. כמו כן נפוצו שמועות על פילוג במפלגה לאחר המפלה הצפויה. אפילו טקס המעבר של מטה המפלגה לירושלים, לא הצליח להביא למפגן אחדות למרות נוכחתו של פרס. במהלך מערכת הבחירות נעזר ברק בעיקר בגופים שסייעו לו בבחירות 1999, כמו "דור שלום", אולם ברמה פחותה (ייתכן שבשל חקירת מבקר המדינה)

מרצ נקטה בקמפיין נגטיבי דומה לזה של העבודה אולם קיצוני ממנו. [10]

מערכת הבחירות של הליכוד התמקדה בהצגת שרון כסבא חביב עם הכבשים והנכדים בחווה וכמי שיביא שלום עם הערבים. לעומת זאת הוצג ברק כמי שמחלק את ירושלים, במיוחד תוך ניצול אהוד אולמרט שבבחירות הקודמות טען שלא ייתכן כי ברק יחלק את ירושלים. כמו כן הצליח שרון לגייס את נתניהו ודן מרידור לתמיכה בו [11] , [12] שרון דיבר על הקמת ממשלת אחדות לאחר הבחירות, אפשרות שהוכחשה נמרצות על ידי ברק. [13] ברק הזכיר את קיצוניות ממשלתו הצפויה של שרון והזכיר התבטאויות של מנהיגי ימין, כמו אביגדור ליברמן שדרש שישראל לא תרתע מלאיים, במקרה של תוקפנות איסלמית, על טהרן ועל סכר אסואן. ההתקפות בעניין לבנון הביאו את שרון להזכיר כי בטבח סברה ושתילה ערבים הרגו ערבים.

התמשכות התהליך המדיני היוותה נושא מרכזי במערכת הבחירות. קבלת מתווה קלינטון על ידי הממשלה בסוף דצמבר [14] גרמה למתקפה חריפה של הליכוד.[15] ועידת טאבה שנערכה ב־21-27 בינואר זכתה לביקורת חריפה כ"מכירת חיסול" של ממשלה שאיבדה אמון העם ואף הוגשו כנגדה עתירות לבג"ץנדחו ב־25 בינואר). גם התרחשותו של פיגוע בטול כרם ב־23 בינואר, במהלך ימי הועידה תרמה לכעס בימין. באמצע ינואר אף הואשם פרס בניסיון לתאם עם ערפאת הרגעת השטח על מנת לסייע לברק, לעומת זאת הפלסטינים גילו נטייה למסמס את המגעים המדיניים, אולי מתוך חוסר נכונות להתפשר, אולי מתוך אמונה כי ממשלת ברק תיפול. גם אנשי שרון ניהלו מגעים עם הרשות הפלסטינית במהלך מערכת הבחירות, פעולה שהותקפה בידי ברק [16] שרמז אף לשחיתות בשל קשרי המתווכים עם הקזינו ביריחו. לאחר הבחירות התברר כי מגעים אלו נוהלו בעיקרם עם מוחמד ראשיד, יועצו הכלכלי של ערפאת. [17]. במהלך מערכת הבחירות טרח שרון להדליף לעיתון הארץ את תוכניתו המדינית. [18] מתקפות כמו זו של רפיק אל חרירי שטען כי בחירת שרון תהיה הכרזת מלחמה [19] לא הביאו לשינוי משמעותי. גם ראיון עם שרון בניו יורקר שבו הגדיר את ערפאת כשקרן ורוצח לא עורר בציבור חששות מניצחונו [20]

בתחילת ינואר חלה התדרדרות במערכת הבחירות כאשר מטה שרון האשים את מטה ברק בהפצת מידע רפואי כוזב על שרון. [21] באותה תקופה גם חל המאבק המשמעותי היחידי ברחוב כאשר בשלטים עם סיסמת העבודה "אסור לחזור לימי שרון", נמחקה המילה אסור.

לאורך כל המערכה, נותר ברק בפיגור משמעותי אחרי שרון. [22][23] מרבית ראשי המגזר הערבי קראו להצבעה ב"פתק לבן" (למעשה פתק צהוב ריק שלא נספר). [24] בעניין הפתק הלבן אף הוגשו עתירות לבג"ץ לאפשר את ספירתם במניין הקולות הכשרים אולם העתירות נדחו.

ב־21 בינואר נראה היה כי מערכת הבחירות תופסת תאוצה כאשר אילאיל קומיי, תלמידת בית ספר, האשימה את שרון בהלם קרב של אביה במלחמת לבנון [25] אולם העניין דעך עד מהרה, בין השאר בשל ההתעלמות הכמעט מוחלטת של שרון מהנושא [26] ואי ניצולו לתעמולת הבחירות של ברק. [27]

בתחילת פברואר התעוררה הסערה הקטנה האחרונה במערכת הבחירות כאשר נפגש שרון עם ראשי ערוץ 2 ואמר להם שהתקשה להתרכז בזמן הפגישה עם קונדוליזה רייס בשל רגליה החטובות, דבר שהביא להאשמת שרון בסקסיזם. [28] כמו כן התגברו השמועות כי שרון "מועלם" על ידי מטהו מתוך הנחה כי הופעות שלו רק ירעו את מצבו. [29] לעומת זאת במפלגת העבודה התגברו תחושות היאוש וגם מאמץ אחרון שנעשה לטובת ברק לא הצליח להתרומם. [30]

[עריכה] תוצאות הבחירות

בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה, אשר התקיימו ב־6 בפברואר 2001 נמנו כ־2,722,021 קולות כשרים מתוך כ־4,504,769 בעלי זכות הצבעה, דהיינו אחוז הצבעה של כ־62.28%.

תוצאות הבחירות היו:

מועמד מספר קולות אחוזים
אריאל שרון 1,698,077 62.39%
אהוד ברק 1,023,944 37.61%

הבחירות התאפיינו באחוז הצבעה נמוך יותר מאשר בבחירות רגילות (למעשה הנמוך ביותר מעולם) ובמיוחד בהחרמת בחירות כמעט מוחלטת בציבור הערבי (נרשמו אחוזי הצבעה בודדים ועוד פחות מכך קולות כשרים, כלומר לא "פתקים לבנים").

[עריכה] לאחר הבחירות

למרות הבטחותיו לפני הבחירות כי לא ינהל משא ומתן על ממשלת אחדות, הרי מיד לאחר הבחירות ניסה ברק להיכנס לממשלת האחדות שהוקמה כשר ביטחון. לחץ ציבורי ובעיקר לחץ בתוך מפלגת העבודה אילץ אותו להתפטר מתפקידו כיו"ר מפלגת העבודה ומהכנסת. ממשלת האחדות הוקמה בהשתתפותן של הליכוד, ישראל אחת (לאחר מכן העבודה-מימד), ש"ס, ישראל בעליה ויהדות התורה.

ככלל, למרות המהפך, הבחירות לא הביאו לשינויים מהותיים במדיניות הממשלה, כאשר השינוי המהותי היחידי בנושא המדיני-בטחוני היה הפסקת המגעים המדיניים הפומביים (עם זאת, לשליחותו של עמרי שרון ניתן פומבי במהרה). אינתיפאדת אל אקצה המשיכה כאשר המצב הולך ומחמיר בה עד ל"מרץ השחור" בשנת 2002 ומבצע חומת מגן בעקבותיו. המשק שהצליח להתאושש לתקופה קצרה ב־1999-2000 שב והתדרדר לאחד המשברים החמורים ביותר בתולדותיו ושיאו היה צמיחה שלילית ב־2002-2003.

התפטרותו של ברק מראשות מפלגת העבודה הכניסה אותה לסחרור פוליטי פנימי שממנו לא הצליחה להתאושש עד בחירתו של עמיר פרץ בנובמבר 2005, ובבחירות לכנסת ה-17 כאשר עקפה את הליכוד במספר המנדטים שנייה רק לקדימה. במהלך השנתיים שבין בחירות אלו לבחירות הבאות נערכו שלוש התמודדויות על ראשות המפלגה. כתוצאה מכך מעמדה של המפלגה שהיה רעוע עוד בימי ברק (בעיקר בשל סכסוכיו עם מנגנון המפלגה) התדרדר משמעותית ובתקשורת אף נשמעו קולות רבים המספידים את המפלגה, קולות שהתבדו עם הזמן.

[עריכה] קישורים חיצוניים

שפות אחרות