הרפובליקה הסינית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הרפובליקה של סין
הרפובליקה הסינית סמל הרפובליקה הסינית
דגל סמל
מוטו לאומי: אין
המנון לאומי: שלושת העקרונות של העם
מיקום הרפובליקה הסינית
יבשת אסיה
שפה רשמית מנדרינית
עיר בירה טאיפיי [1]
25°02′ צפון 121°38′ מזרח
העיר הגדולה ביותר טאיפיי
משטר דמוקרטיה נשיאותית
ראש המדינה
- נשיא
- ראש ממשלה
נשיא
צ'ן שואי-ביאן
סו שאנג-צ'אנג
הקמה
- הוכרזה
- נוסדה
מהפכת שינהאי
10 באוקטובר 1911
1 בינואר 1912
שטח
- סה"כ
- % מים
135 בעולם
35,980 קמ"ר
10.34%
אוכלוסייה
- סה"כ (2005)
- צפיפות
48 בעולם
22,894,384
636 אנשים לקמ"ר
תמ"ג
- סה"כ (2005)
- תמ"ג לנפש
17 בעולם
629,858 מיליון $
27,511
מטבע דולר טאיוואני חדש (TWD)
אזור זמן UTC + 8
סיומת אינטרנט tw
קידומת בינלאומית 886+
1. ^ טאיפיי מוגדרת רשמית כ"בירה זמנית", עיר הבירה הרשמית היא ננג'ינג הנמצאת בסין היבשתית.

"הרפובליקה הסינית" (中華民國) היא מדינה הכוללת את האי טאיוואן שלחופי מחוז פֿוּג'ײֶן של סין, וכן קבוצות האיים פנגו, קווֶמוֹי ומאצו. מדינה זו מכונה גם "סין הלאומית", "טאיפּיי הסינית", וטאיוואן (臺灣), כדי להבדילה מהרפובליקה העממית של סין, השולטת בסין היבשתית, הונג קונג, מקאו, האי חאינאן ואיים נוספים ומוכרת בדר"כ כ"סין הקומוניסטית" או פשוט "סין". באנגלית מכונה הראשונה Republic of China או ROC והאחרונה מוכרת כ-People's Republic of China או PRC.

השם פוֹרמוֹזה, שמקורו בפורטוגזית (Ilha Formosa, "האי היפה") היה בשימוש בעבר, אך כיום קשה להיתקל בו; הוא מתייחס לאי ולא למדינה.

תוכן עניינים

[עריכה] היסטוריה

"הרפובליקה הסינית" הוקמה בסין היבשתית אחרי נפילתה של השושלת הקיסרית הסינית בשנת 1912. סוּן יאט סֵן נבחר כנשיא הסיני הראשון, אולם שלטונו לא האריך ימים. הרפובליקה נקלעה עד מהרה לאנרכיה שלטונית, ושליטתו של סון יאט סן נותרה מוגבלת למחוזות הדרומיים של סין. עם מותו ב-1925 תפס את מקומו צְ'יאנג קאי שֵק, שהצליח להשתלט מחדש על סין ולאחד אותה, בעזרתה של ברית המועצות. צ'יאנג קאי שק חדל לשתף פעולה עם ברית המועצות לאחר ניצחונו, והחל לסלק גורמים קומוניסטיים ממוסדות השלטון. הדבר הצית עד מהרה מלחמת אזרחים.

ב-1931 פלשה יפן למנצ'וריה בצפון-מזרח סין וכבשה אותה. המלחמה בין יפן לסין התחדשה ב-1937 והשתלבה במלחמת העולם השנייה. ב-1945 נכנעה יפן לארצות-הברית, ואיבדה את שליטתה בסין. עם סילוק היפנים התחדשה מלחמת האזרחים בין צ'יאנג קאי שק ליריביו הקומוניסטים ובראשם מָאוּ דְזֶה דוֹנְג (מאוּ טְסה טוּנְג). המלחמה בסין הייתה אחת מהזירות הראשונות של המאבק בין שתי המעצמות, ברית המועצות וארצות הברית, שהתחולל אחרי מלחמת העולם השנייה. עם זאת, לכל אחת מהמעצמות הייתה הסתייגות מבעלי-בריתה הסינים. סטלין, שליט ברית-המועצות דאז, ראה במאו דזה דונג איום על ההגמוניה שלו במדינות הקומוניסטיות. ארצות הברית הייתה מוטרדת מכך שכספי הסיוע ששלחה לצ'יאנג קאי שק "נבלעו" במנגנון השלטוני המושחת שהתפתח בסין. מלחמת האזרחים הסינית הסתיימה ב-1949 בניצחונו של מאו דזה דונג, שהקים את "הרפובליקה העממית של סין" ברוב שטחה של סין. ארצות הברית שהסתייגותה מצ'יאנג קאי שק הלכה וגברה, הייתה מוכנה רק לסייע לו להגר לאי טאיוואן ולהגן על האי מפני הכוחות הקומוניסטיים.

"הרפובליקה הסינית" בהנהגתו של צ'יאנג קאי שק הצטמצמה, אם כן, לשטחו של האי טאיוואן והאיים הסמוכים לו. צ'יאנג קאי שק הוסיף לראות את עצמו כשליטה הלגיטימי של סין כולה, ולכן לא הכריז על עצמאות האי, אלא ראה בו משכן זמני לשלטון החוקי של סין. השלטון הקומוניסטי שהתגבש בסין המשיך מצדו לראות בטאיוואן חלק מסין, והגדיר את האי כ"מחוז מורד". מצב זה שורר עד היום, ומהווה מקור למתיחות בין סין לטאיוואן, ובעקיפין בין סין לארצות הברית.

[עריכה] כלכלה

מאז שנות החמישים התפתחה התעשייה בטאיוואן במהירות. חלקה של החקלאות בתוצר המקומי הגולמי ירד מ-35% בשנות החמישים ל-2% בלבד כיום. טאיוואן היא אחת היצואניות החשובות של מכשירי חשמל, מכונות ומוצרי תעשייה אחרים. השגשוג הכלכלי הביא להשקעת הון טאיוואני במדינות השכנות, ובכלל זה בסין העממית. הפער בין חשיבותה הכלכלית של טאיוואן, הכולל גם שיתוף פעולה עם יריבתה הגדולה, לבין המתיחות הפוליטית המתמדת ששוררת בינה לבין סין ומדינות אחרות, מביא, בסופו של דבר, למיתון הסכסוך הפוליטי, ולשמירת הסטטוס קוו. דבר זה מאפשר חיים שקטים ונוחים יחסית לתושבי טאיוואן.

[עריכה] מעמד בינלאומי

ערך מורחב – הסטטוס הפוליטי של טאיוואן

מעמדה של "הרפובליקה הסינית", טאיוואן, מורכב. בפועל זוהי מדינה עצמאית, אולם היא מעולם לא הכריזה על עצמאות ואינה מוכרת כמדינה עצמאית על ידי הקהילה הבינלאומית. לאחרונה מתנהל ויכוח ער בטאיוואן בנוגע להכרזת עצמאות רשמית, בעוד סין העממית מאיימת כי תתקוף את טאיוואן אם זו תכריז על עצמאות.

לאחר היווצרות היישות הפוליטית החדשה באי בתמיכתה של ארצות הברית, ולמרות מחאותיה של ברית-המועצות, זכתה טאיוואן במקום השמור לסין בין חמש החברות הקבועות של מועצת הביטחון באו"ם. מצב זה השתנה עם המהפך שחולל ריצ'רד ניקסון במדיניות החוץ של ארצות הברית, כשכיהן כנשיא בין השנים 1969-1974. בתקופה זו הכירה ארצות הברית בשלטון הסיני הקומוניסטי כשלטון הלגיטימי בסין, ובכך הביאה לסילוקה של טאיוואן מהאו"ם ולקבלת "הרפובליקה העממית של סין" במקומה (על כך ראו בערך סין והאומות המאוחדות). הדבר השפיע על יחסי טאיוון גם עם מדינות נוספות. עם ההפרדות מסין היבשתית רבות ממדינות העולם (בעיקר מדינות המערב) הכירו בשלטון הטיוואני כשלטון החוקי של סין. אך החל משנות ה-70 רבות מהן החליפו את ההכרה בשלטון סין העממית. כיום רק 24 ממדינות העולם מקיימות יחסים דיפלומטיים עם טאיוון באופן רשמי, אך רובן המכריע מדינות קטנות מאוד או מועטות השפעה בינלאומית.

הדמוקרטיזציה בשלטון שהתחוללה בטאיוואן בשנות התשעים, חיזקה את התומכים בהכרזה על עצמאות טאיוואן ועל ניתוקה מסין. סין העממית הגיבה בחריפות רבה לאפשרות הזאת, ואיימה לפלוש לטאיוואן אם זו תכריז על עצמאות. לעת עתה נשמר הסטטוס קוו, על-פיו "הרפובליקה הסינית" אינה מוכרת על ידי רוב מדינות העולם ועל ידי רוב הארגונים הבינלאומיים, אולם טאיוואן מוכרת כישות אוטונומית בארגון הסחר העולמי, בוועד האולימפי הבינלאומי ובארגונים בינלאומיים אחרים. רוב מדינות העולם אינן מחזיקות שגרירויות בטאיוואן, ותחת זאת הן שולחות משלחות סחר או משלחות כלכליות שמתפקדות למעשה כשגרירויות.

ארצות הברית, שלה קשרים הדוקים עם שתי היריבות עדיין מגינה על טאיוואן באמצעות שליחת כוחות צבא למצר המפריד בין סין לאי, וכן שומרת על הסטטוס קוו באמצעים דיפלומטיים.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הרפובליקה הסינית