מוט-כידון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מוט-כידון (Pike) הינו נשק מוט דמוי חנית מאורכת, אשר שימש את חילות רגלים של העת העתיקה, ימי הביניים והרנסנס, בעיקר כנגד התקפות רכובות.
מוט הכידון הוא כלי נשק דמוי חנית הנישא בידי חיילים רגליים (חי"ר). אורכו הממוצע הוא 3-4 מטרים אך לעתים הגיע עד כדי אורך של 6 מטרים. הקצה החד ועשוי הפלדה הינו מאורך למדי ביחס למוט (ידית) האחיזה ולפיכך יעילותו מוגבלת לטווחים ארוכים בלבד. מסיבה זו צוידו הלוחמים בנוסף גם בחרב לשימוש בקרב פנים אל פנים. במהלך תקופת ימי הביניים וימי הרנסאנס היוו לוחמי מוט-כידון את עמוד התווך של מערכי ההגנה בצבאות, בעוד שחילות הפרשים ביססו את המערך ההתקפי.
בשדה הקרב שימשו מוטות הכידון במערכים טקטיים ריבועיים מסוג פלנקס. הסקוטים, לדוגמה, השתמשו ביחידות מיומנות במוט-כידון (אשר נקראו "סכילטרונים" - schiltrons) על מנת להביס את האבירים וחיל הפרשים הכבדים הבריטים בקרב בנוקברן ב-1314. הספרדים פיתחו מערכי טרסיו (tercio) בהם לוחמים חמושים בארקבוס הגנו על שולי מערך הפלנקס. הלאנדסקנכט (landsknecht) היו יחידות חי"ר ומוט-כידון של שכירי חרב. הללו התפרסמו בתקופה שבין המאה ה-15 ו המאה ה-17 בתור הלוחמים האיכותיים ביותר באירופה. יחידות אלו השתמשו במוטות-כידון ארוכים ביותר, אך עם זאת כללו גם לוחמים שצויידו בחרבות דו-ידניות ובהאלברד למקרים של קרבות צמודים עם פרשים.
במהלך המאה ה-17 נעשה שימוש במערכי מוט-כידון נרחבים, אשר לעתים הגנו על רובאי מוסקט. ברם, אלו התיישנו והוחלפו לבסוף ברובים מכודנים - זאת במקביל להחלפתם של יחידות הפרשים ביחידות אשר צוידו אף הן בנשק חם בעל כידון. באירלנד השתמשו במוטות-כידון במרד האירי של 1798 ואפילו עד תקופת המרד של אירלנד הצעירה ב-1848.
בימינו משמשים מוטות-כידון להנפה טקסית של דגלוני סמל היחידה ביחידות חי"ר בצבאות שונים.

