דוד רזניק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דוד רזניק (נולד ב-1924), אדריכל ישראלי, חתן פרס ישראל לאדריכלות לשנת 1995.

רזניק נולד ב-1924 בריו דה ז'ניירו בברזיל, שם למד אדריכלות. כסטודנט עבד במשך ארבע שנים במשרדו של אוסקר נימאייר, מהדמויות הבולטות באדריכלות המאה העשרים.

ב-1949 עלה לישראל והצטרף לקיבוץ עין השופט. בתחילת שנות ה-50 עבר לתל אביב ועבד במשרדו של האדריכל זאב רכטר. עבר לירושלים והשתקע בה. במשך שלוש שנים היה שותפו של האדריכל היינץ ראו. ב-1958 פתח משרד עצמאי בירושלים. לימים הצטרף למשרד זה בנו, ברוך רזניק.

לימד בטכניון ובבצלאל.

תוכן עניינים

[עריכה] עבודותיו

בית הכנסת האוניברסיטאי בקמפוס גבעת רם (1956-1957, בשיתוף היינץ ראו) והמוזיאון לעתיקות חצור בכניסה לקיבוץ איילת השחר (1962-1964) – משדרים שניהם אותה צניעות ופשטות היוצרת תחכום מרהיב אשר נוצר ביד אומן.

המוזיאון לעתיקות חצור בקיבוץ איילת השחר, אותו תכנן רזניק
הגדל
המוזיאון לעתיקות חצור בקיבוץ איילת השחר, אותו תכנן רזניק
יד לבנים בירושלים, 1978
הגדל
יד לבנים בירושלים, 1978
בית הכנסת בגבעת רם בירושלים בשיתוף האדריכל היינץ ראו
הגדל
בית הכנסת בגבעת רם בירושלים בשיתוף האדריכל היינץ ראו

בבית הכנסת האוניברסיטאי נעשה שימוש בחומרים כדוגמת בטון וזכוכית, בתיאום עם תצורות המתאפיינות בקווים מעוגלים ונקיים היוצרים אשליה בפנים המבנה של חלל אין סופי המנותק מן העולם הזה. במוזיאון לעתיקות חצור נעשה שימוש בבטון חשוף, בלבני סיליקט ובזכוכית, תוך שימוש בקווים ישרים ואופקיים הבאים בתצורה של שלוש תיבות הנבדלות זו מזו גם בחומריותן, ויוצרות יחדיו אולם תצוגה המדמה חלל בבטן האדמה המנותק מן הקרקע. שני מבנים אלו מהווים דוגמה לפסגת יצירתו של אמן יוצר, המחפש ומבקש לחדש במרחב העשייה אשר בו הוא פועל וחי; הפרופורציות האנושיות, ההתייחסות והכבוד לאדמה ולמרחב – באים כולם לידי ביטוי במכלול היצירה של דוד רזניק באותן שנים של עשייה.

קו התפר ביצירתו של רזניק מתקיים באופן מוחשי במתחם בית החייל בירושלים, שאותו החל לתכנן בשנת 1966 וסיים עם תכנון יד-לבנים בשנת 1978. אל מול בניין בית החייל הקובייתי והמבוצר, המשדר איפוק רב-עוצמה ללא כל ניסיון לתחכום, ניצב המבנה המקדשי יד-לבנים הנראה כאוסף של פירמידות, המצופות אבן ירושלמית כשבמרכזן נטוע עץ זית בודד אשר נשתל במקום יש מאין.

יד-לבנים אינו מהווה רק ניגוד לבית-החייל הצמוד לו, אלא אף מהווה היפוך גמור ומוחלט למבנה נוסף בעל מטרה זהה, אותו תכנן רזניק עשור וחצי קודם לכן בקיבוץ קרית ענבים. אל מול שבעת הדונמים המאכלסים פירמידות צעקניות המכסות באופן כמעט מפלצתי על המתים, הרי שבקריית ענבים בחדרון אשר גודלו אינו עולה על 18 מ"ר, יוצר רזניק בעזרתם של חומרים פשוטים כדוגמת גרנוליט, רשת ברזל וטיח גס, חלל זיכרון הממשיל עצמו ביד אומן לרחם או לנקבת הצוּר. הפער העולה בין הצניעות והשקט הפנימי והאמיתי בחלל הרחמי, לבין המלאכותיות בזעקה המשתוללת העולה מבינות לפירמידות האלימות והמגלומאניות – ממחיש היטב את הניגוד העולה מעבודותיו של רזניק, זה המוקדם וזה המאוחר.

מנגד, מבנים כדוגמת יד-לבנים, מלון הייאט (1978-1987) או בית הספר לחינוך בקמפוס הר הצופים (1971-1973) מהווים דוגמה לשקיעתם של חזון ודרך.

בעניין זה אין רזניק ניצב לבדו. נסיגה זהה ניתן למצוא בעבודותיהם של אדריכלים בני דורו כדוגמת יעקב רכטר, אברהם יסקי ומרדכי בן-חורין. על אף שעבודותיהם המאוחרות נוטלות חלק ניכר ובולט באופן חריג במרחב הישראלי, הרי שהן אינן מאפילות ואינן פוגעות באיכותן של כל אותן יצירות חלוציות, פשוטות ואמיתיות אשר נוצקו לנופה של המדינה הצעירה שחיפשה ליצור לעצמה זהות וערכים משלה.

[עריכה] הערכת עבודתו

בבואו לסכם את מפעל הבניה שבו נטל חלק, בוחר האדריכל דוד רזניק לפתוח במנטרה ציונית האופיינית לבני דורו: "מאז שעליתי לארץ הייתה לי מטרה אחת: להיות בורג במכונה הנפלאה הזאת שנקראת מדינת ישראל. להיות בורג קטן במכונה, אבל כזה שבלעדיו המכונה לא הייתה עובדת כפי שהיא עובדת עכשיו". המשפט הנפתח בצניעות חלוצית, מסתיים בנימה מגלומאנית ישראלית טיפוסית. אמירה זו, על שני חלקיה – זוכה לחיזוק ויזואלי משמעותי בתערוכה הרטרוספקטיבית לכבודו של רזניק שנערכה בתחילת 2005 בגלריה לאמנות באוניברסיטת תל אביב, באצירתה של צופיה דקל-כספי.

אל מול אותם מבנים אשר תצורתם המבנית והחומרית חידשה רבות והיוותה חלוץ מרכזי במרחב הישראלי של אותה העת, וזאת מבלי לפגוע בפשטותם, צניעותם ובהתרחקותם מכל רעיון ראוותני אחר, הרי שניתן למצוא את כל אותם מבנים המנסים באופן מלאכותי להתחבר לורנקולר דמיוני הנרכש באופן מתנשא ורכושני, מבנים הרחוקים מכל צניעות והמבקשים להתפרס ככל שניתן על פני המרחב ולזכות במסגרתו למרב תשומת הלב.

כאלו הם פניה של האדריכלות הישראלית; אל מול הצניעות והחלוציות הניסיונית שאפיינו את פועלם של מרב בוניה בעשורים הראשונים למדינת ישראל, ניצבים אותם הבונים שבאו אחר תקופת האופוריה של מלחמת ששת הימים.

[עריכה] לקריאה נוספת

  • צופיה דקל-כספי (עורכת), דוד רזניק: רטרוספקטיבה, הוצאת הגלריה האוניברסיטאית לאמנות, אוניברסיטת תל אביב, 2005.

[עריכה] קישורים חיצוניים