כנסת ישראל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בארגון יהודי בימי המנדט הבריטי; לערך העוסק בפרלמנט והרשות המחוקקת בישראל, ראו הכנסת.
כנסת ישראל, הייתה הארגון הכללי של יהודי ארץ ישראל בימי המנדט הבריטי.
כנסת ישראל נתכנסה לראשונה בשנת 1920. הארגון, שכלל את רוב היישוב היהודי בארץ ישראל, למעט החרדים הקיצוניים, זכה להכרה של שלטונות המנדט בשנת 1928. בראש הארגון עמדו אספת הנבחרים והוועד הלאומי. לכנסת ישראל הייתה כפופה הרבנות הראשית שבראשה שני הרבנים הראשיים, האשכנזי והספרדי. כן היו כפופים לה ועדי הקהילות. כנסת ישראל בטלה עם קום המדינה ורוב סמכויותיה נכללו באחריות המדינה. בית הנבחרים של מדינת ישראל נקרא אף הוא בשם הכנסת.
[עריכה] מוסדות כנסת ישראל
אחרי שהבריטים כבשו ארץ ישראל אנשי היישוב עשו מאמץ על מנת להתארגן לקראת הקמת מסגרת גג שתייצג את כל הזרמים והדעות ביישוב, ככל שאר העמים, צורך לנציגות כלל ארצית.
- אספת הנבחרים: היא המסד העליון יהודי ארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי. נערכו בחירות ב-1920,1926, 1931, 1944. האספה החליטה כי היא: "המוסד העליון לשיפור ענייניו הציבוריים הלאומיים של העם העברי בארץ ישראל ונציגתו היחידה כלפי פנים וכלפי חוץ". רק בשנת 1928 פרסמה ממשלת המנדט את האישור והתקנות הממשלתיות שקבעו כי אספת הנבחרים היא גוף הנבחר על ידי חברי כנסת ישראל ולה הסמכויות האוטונומיות בתחומי החינוך, העזרה הסוציאלית והרבנות. מתוכה נבחר הוועד הלאומי שהוציא לפועל את החלטותיה.
- הועד הלאומי: היה מוסד עליון והזרוע המבצעת של אספת הנבחרים של היישוב היהודי המאורגן בארץ ישראל בתקופת השלטון הבריטי. הועד הלאומי קיבל מיד לאחר הקמתו הכרה בכתב מאת הנציב העליון הרברט סמואל, אך רק בשנת 1928 התקבלה הכרה רשמית מטעם שלטונות בריטניה ב"כנסת ישראל" וב"ועד הלאומי".
השלטון הבריטי הגביל את תפקידי אספת הנבחרים והוועד הלאומי, עקב חששו שאם ייתן הכרה חוקית הוא יחזק את האוטונומיה היהודית

