אפליית נשים בתרבויות ודתות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אפליית נשים היא הסוג הנפוץ ביותר של אפלייה מינית. בתרבויות רבות במשך ההיסטוריה האנושית הובילו תהליכים חברתיים שונים לאפליית נשים. הנשים נחשבו לבעלות סטטוס נמוך בהשוואה לגברים, ומידת שליטתן בחייהן ובסביבתן הייתה פחותה. ברוב התרבויות לא לימדו את הנשים קרוא וכתוב, לא אפשרו להן לצאת לעבודה, והן היו נשלטות בידי גברים אחרים. (אבותיהן או בעליהן).

במאה ה-20, בעקבות התפתחויות נוספות, חל שינוי רב במעמדן של הנשים. כאשר בחוד החנית של המלחמה באפליית הנשים עומדת ההתנועה הפמיניסטית.

תוכן עניינים

[עריכה] אפליית נשים בתרבות היהודית

ערך מורחב – מעמד האישה ביהדות

בתקופת התנ"ך מסופר על מספר נשים שמילאו תפקידי מפתח. מרים הנביאה שהייתה שותפה למשה ואהרון ביציאת מצרים. דבורה הנביאה שהייתה שופטת ומצביאה. חולדה הנביאה שהייתה יועצת המלך יאשיהו. עתליה שמלכה ביהודה. אסתר המלכה שהצילה את עם ישראל מהשמדה המונית. יהודית שהרגה את ראש הצבא הולופרנס. שלומציון המלכה שמלכה לאחר מות בעלה. ובתקופת התנאים ברוריה שהייתה תלמידה חכמה והשתתפה בדיוני בית המדרש.

אפלייתן של נשים בתרבות היהודית היא משני סוגים:

  • אפליה שמקורה בהלכה, היוצרת הבדל בזכויות ובחובות של נשים, לעומת אלה של גברים. גישה שמרנית, המקפידה על קיום ההלכה ככתבה וכלשונה, אינה מאפשרת חריגה רבה מאפליה זו.
  • אפליה שמקורה במנהג ובמסורת, כפי שהתפתחו במשך מאות שנים. על ביטולה של אפליה מסוג זה אין מגבלות משמים, אך גם היא אינה קלה לשינוי.

אפליה משני מקורות אלה מוטמעת ברמות שונות, ביהדות האורתודוקסית של ימינו, ותיקונה בא לידי ביטוי בזרמים לא אורתודוקסיים, כגון היהדות הקונסרבטיבית והרפורמית. כמו בהקשרים רבים אחרים של אפליה, יש הסוברים שביהדות אין מדובר כלל באפליה (יחס שונה למי שהם שווים ביסודם), אלא בהבחנה (יחס שונה למי שהם שונים ביסודם).

המפתח לאפליה הדתית נובע מכך שהישיבות הגבוהות, שהם מוסדות לימוד התורה, סגורים בפני נשים ומכאן נפתח פער בידע התורני של נשים וביכולת להגיע לתפקידי הנהגה דתית.

ניתן לציין בקיצור נמרץ, שעל פי ההלכה היהודית אורטודוקסית כיום, הגבר הוא האקטיבי בנישואין וגירושין שבהם יש לו מעמד משפטי עדיף, נשים פסולות לעדות, לשפיטה ולתפקידי הנהגה דתית, ואינן מורשות להשתתף באופן פעיל בטקסים דתיים בבתי הכנסת, כמו להיות גבאיות, חזניות, עולות לתורה או דרשניות. נשים אינן מורשות להשתתף בפעילות צבאית, ולקבל תפקידי הנהגה ציבורית, כמו ראשות עיריה, חברות בכנסת או בממשלה. וכל פעולה כזו נעשית למורת רוחם של אנשי הדת. בימינו חלק ניכר מהרבנים מתנגדים אף לכך, שאישה תחזיק בתפקיד מנהלתי דתי, כמו להיות חברה במועצה דתית. בסוף 2004 התמנתה סמדר גרוס כאשה להיות יושבת ראש מועצה דתית, ומינויה גרר החרמה של רב העיר - הרב שלוש, שהיה אמור לשבת איתה במועצה [1].

[עריכה] אפליית נשים בתרבות המוסלמית

התרבות המוסלמית היא ביסודה תרבות גברית פטריארכלית. קיים מתאם בין אדיקות באיסלאם לבין שלילת זכויות הנשים. כך באיראן ובערב הסעודית, זכויות יסוד של נשים נשללו. וההלכה המוסלמית שם לא רק שאוסרת על אישה לצאת מאופרת לרחוב, אלא אף מתירה לגבר להכות את אישתו, במידה שהיא מסרבת לקיים איתו יחסי מין.

עדיין מקובל במגזרים מוסלמים רבים ובארצות רבות כולל ישראל, לבצע בגיל הילדות מילת נשים בוורסיות שונות, על מנת למנוע מהאשה הנאה בקיום יחסי מין, ובכך למנוע את הרצון לבגוד. מנהג רווח נוסף, הוא רצח על כבוד המשפחה: רצח נשים שמפירות את האיסורים המיניים, ומקיימות יחסים שלא במסגרת חיי המשפחה, בידי קרובי משפחתן.

פוליגמיה מקובלת בחברות אלו ודעתן של הנשים הקודמות איננה נחשבת בנשיאת אשה נוספת. אשה יכולה להיות מגורשת בעל כורחה בידי הגבר בהליך קצר ביותר. נשים אינן יכולות לכהן בתפקידי מפתח ותפקידי מנהיגות וניהול ומוטלות עליהן הגבלות שונות. כמו הגבלות בלבוש, בחופש התנועה וביצירת קשרים עם גברים באופן חופשי.

[עריכה] אפליית נשים בתרבות הנוצרית

אף שהתרבות הנוצרית לכאורה דגלה בשיויוניות בין גבר ואישה, ובין קדושיה היו גם מספר נשים. אישה יכלה להיות לכל ליותר אם מנזר של נשים, ומעבר לכך נחסמה דרכה. נשים רבות הועלו על המוקד בשל סיבות שונות. בין אם הואשמו בכישוף ובין אם הואשמו באי קבלת מרות הכנסייה ובלבישת מכנסים כז'אן ד'ארק.

החטא הקדמון של חוה תפס מקום חשוב בחשיבה הדתית. בתאולוגיה הנוצרית נעשתה דה-הומניזציה של נשים, והן נחשבו לשטניות, ולכאלו שעיקר מטרתן לפתות את הגבר ולהסיטו מדרך הישר, במיוחד לאור המקום שניתן למיניות. קיום יחסים עם אישה אף במסגרת חיי משפחה, נחשב לחטא הכרחי ולדבר שפוגם בשלמותו של הגבר. הגבר האידאלי היה הנזיר שמתגבר על יצרו ואינו נזקק לקיים קשר עם נשים, ואילו מי שנזקק אף אם הדבר נעשה באופן ממוסד, נחשב לאדם מסוג ב'.

[עריכה] אפליית נשים בתרבות המזרח

בסין היה נהוג לקשור את כפות רגליהן של הנשים ולנוונן לבל יגדלו ויצמחו, בכדי לשמור על "חינניותן" ושבריריותן, וגם כדי שישמשו כאובייקט אירוטי במהלך האקט המיני. הדבר היה כרוך בכאבי תופת, ולפעמים בשבירת האצבעות וקיפולן, דבר שהגביל מאוד את יכולת התנועה של הנשים ועשאן לבעלות מום לכל ימי חייהן.

בהודו היה נהוג טקס הסאטי, שבו היו האלמנות נשרפות עם בעליהן המתים. לא ברור האם המטרה היתה, שנשמת האישה תבדר את הגבר בעולם הנשמות, או שמא הדבר נועד למנוע מהאלמנה לרשת את נכסי בעלה ולהעבירם ממשפחתו.

ביפן מעמדו של הגבר לעומת האישה היה רם. אישה שבוגדת הייתה יכולה להיות מוצאת להורג בידי בעלה ואנשיו ללא כל משפט, בעוד שהגבר היה יכול ל"השתעשע" עם גיישות חביבות כדבר שבשגרה מבלי שהוא יואשם בדבר.

[עריכה] אפליית נשים באקדמיה ובמחקר המדעי

גם באקדמיה דרכן של הנשים לא הייתה סוגה בשושנים. המדענית הנודעת, מרי קירי, שזכתה פעמיים בפרס נובל – ב-1903 על גילוי הקרינה הרדיואקטיבית וב-1911 בכימיה, לא התקבלה כחברה באקדמיה הצרפתית למדעים בגלל היותה אשה.

מדעניות מבריקות הושמו בצל והיו כאלה שעמדו בצמתים של גילוים מדעיים, ובכורתן נגזלה מהן, כמו המדענית רוזלינד פרנקלין שנפטרה ללא כל הכרה בתגליותיה בגילוי הדנ"א. לשם המחשה בתחילת המאה ה-20 עדיין היו מוסדות אקדמיה ומעבדות, שבהם היו חדרים מיוחדים לגברים, שהיו אזור שבהן לנשים היה אסור לשהות.

אף בתחילת המאה ה-21 בישראל, טוענת הברונית גרינפילד שהאפליה חמורה יותר באקדמיה מאשר בשוק החופשי, ואכן, בעוד שמספר הסטודנטיות באקדמיות מגיע לכמחצית, רק 20 אחוזים מהמשרות במדע וטכנולוגיה בישראל מאוישים על ידי נשים. ובאוניברסיטת תל אביב למשל מגיע מספר חברות הסגל הבכיר ל-30 אחוזים בלבד.

[עריכה] ראו גם

[עריכה] קישורים חיצוניים