הווה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ניתן להגדיר את ההווה כמה שקורה כרגע. להווה חלק בלשון, בספרות ובפילוסופיה גם יחד, ובכלל בכל תחומי החיים.
תוכן עניינים |
[עריכה] משמעות ההווה
במושג הלינארי (קווי) של זמן, ההווה הוא החלק של קו-הזמן שקורה בזמן אמת. משמעות ההווה היא הדבר הקורה עכשיו - הנקודה בזמן שמחליפה את הדברים בין עתיד לעבר, כלומר בין דברים שקרו לדברים שעדיין לא קרו. מכאן, בעתיד מצויים דברים שלא קרו עדיין, בעבר מצויים דברים שקרו קודם, וההווה הוא הנקודה שבמהלכה הדברים קורים, ועוברים לעבר. ניתן לדמיין את העבר באמצעות צירים גראפיים: ניקח נקודה, שהיא מושג גאומטרי חסר ממדים, כלומר שאין לה אורך, רוחב או גובה (אבל יש לה זמן – המימד הרביעי), ונמקם אותה תיאורטית בתנועה מתמדת על ציר זמנים, בדיוק בנקודת המעבר בין ההווה לעתיד. כך קורה, שכמו שלנקודה אין ממדים, כך להווה אין משך.
מעניין לציין, שמבחינה פיזיולוגית, איננו יכולים לדעת מה קורה בהווה הנקודתי, שכן לקרני האור, גלי הקול ולזרמים החשמליים (המשדרים מידע בנוירונים למוח) לוקח זמן עד שהם מגיעים לתודעתנו, הוא המוח. כך קורה, שכמו העתיד, גם ההווה המדוייק בלתי נודע, עד אשר הוא נעשה לעבר.
[עריכה] לשון
בלשון, הווה הוא אחד משלושת הזמנים, עבר הווה ועתיד. בהווה אנו משתמשים כדי לתאר דברים שקורים כעת (באנגלית: Present Progressive), כלומר שההווה בלשון, מכיל יחידת זמן, לדוגמה: אני מכין ריבה עכשיו, שמשמעו שבמהלך ה-10 דקות הנוכחיות אני מכין ריבה, כלומר נקודת ההווה נמצאת במהלך הכנת הריבה. הוא מתאר כאן פעילות שהיא מתמשכת ואיננה רגעית. כך, דברים שמבחינתנו קורים בהווה, הם דברים שנקודת ההווה נמצאים במהלכם. אפשר גם להגדיר דבר קצר יותר – אני פותח את צנצנת הריבה. לכן קצת קשה לנו להגדיר בהווה דברים שמשכם קצר מאוד, שכן הם קורים מהר בשבילנו להגיד בקול שהם קורים בהווה, ועל כן אנו נוהגים להגדירם כדברים שקרו בעבר המיידי. לדוגמה: כרגע (ביטוי זמן בהווה) נשברה (פועל בעבר) צנצנת הריבה. בנוסף, אנו משתמשים בהווה כדי לתאר דברים שקורים בתדירות מסוימת (באנגלית: Present Simple), לדוגמה "אני מכין ריבה כל יום חמישי". גם אם היום יום שלישי. זה נאמר מפני שבציר הזמנים, כל שבוע, ביום חמישי, אני מכין ריבה, כך שנקודת ההווה נמצאת במהלך הביצוע, הכולל את כל ימי החמישי.
[עריכה] פילוסופים, אנשי רוח והוגי דעות
הפילוסופים תמיד תהו על מהות ההווה בפרט, והזמן בכלל. כמה וכמה פרדוקסים מבוססים על ההווה. לדוגמה, על ההבדלים בין תפיסת ההווה של שני אנשים מדבר פרדוקס התאומים, שבו ההווה של האחד "מתארך" על פני זמן שונה, מזה של השני השני. פרדוקס נוסף, התוהה על נקודתיות ההווה באופן ישיר, הוא: אם אדם אחד מרגיש סבל ממשהו, וכתוצאה מכך אדם שני מרגיש רחמים עליו, כיצד יתכן ששניהם חשים את אותו הדבר בהווה? (שכן התחושה של האדם הראשון, גוררת את התחושה של האדם השני).
אמיל שרטייה - סופר צרפתי - אמר כי "ההיסטוריה היא הווה גדול ולא עבר בלבד", כלומר שאין לנו להתייחס להיסטוריה כמשהו שחלף אלא כמשהו שמשפיע על חיינו כיום (לדוגמה: כיוון שפעם קיבלנו את התורה, כיום אנו (או החלק המאמין שביננו) שומר את השבת. ההווה מוצג גם הרבה פעמים כחידה שיש לפענחה או מנעול שיש לפותחו כדי להטיב את העתיד (לדוגמה: "העבר הוא המפתח להווה". עוד משפט הוא "מי שאין לו עבר, גם עתיד אין לו, ואילו ההווה שלו אינו אלא הוויה מרוקנת, חסרת תוכן ומשמעות", או קביעתו של ברל כצנלסון - "עם שאין לו עבר - אין לו הווה, וגם עתיד לא יהיה לו"). אנדרה מורוא אמר "במקום לנסות למחוק את העבר שאיש אינו יכול לבטל, נסה לבנות הווה שבו תהיה גאה". משפט זה אומר כי מה שקרה קרה, ואי אפשר לשלוט בכך. עם זאת, בהווה אפשר לשלוט וראוי לנו במקום להתעסק בדברים הרעים שקרו בעבר (שהם לא ברי ביטול), לדאוג שדברים טובים יקרו בהווה. פתגם בקשר לתקווה לשיפור מההווה לעתיד מאת ז'אן פול מארה הוא: "כלום אין ההווה דומה למדבר אשר גבולותיו מוריקים תמיד? אלא שכל הרואה את הגבול - כבר מעבר למדבר הוא."
קיימים מספר פתגמים הסותרים זה את זה בנושא ההווה. שני פתגמים הסותרים זה את זה בקשר לתכנון העתיד בהווה הם:
- "בדאגותיהם על החיים שלעתיד לבוא, מפסידים השוטים את חיי ההווה." גוטהולד אפרים לסינג
- "כשכל אחד יבחן מחשבותיו הוא ימצאן עסוקות כולן בעתיד ובעבר. על ההוה אין אנו חושבים כלל, ואם אנו חושבים עליו, זה אינו על מנת להאיר ולערוך את העתיד." בלז פסקל
הביטוי "מהיד אל הפה" מתאר מחייה למען ההווה בלי לפעול למען העתיד (בין אם מסיבות של חוסר מחשבה ותכנון ובין אם מבעיות כלכליות), ולעומתו פתגם ערבי טוען כי "טובה ביצה היום מתרנגולת מחר".
"כל האומר אין לי אלא ההווה, אף ההווה אין לו. החיים מתאימים לשמם רק בזמן שהם משמשים חוליה בין ההווה והעתיד, וכל החי רק ליומו וחושב כי מחר ימות, קרוי מת גם בחיים", מאת מאיר בר אילן, סותר את אמרתו של המחזאי והמשורר פול קלודל - "מה לי העבר? איני חי אלא בהווה שאלוהים מכריח אותי לפענחו".
[עריכה] ספרות וסגנון דיבור
בספרות נוהגים שלא להתייחס להווה הנקודתי אלא להווה ה'מתמשך' (השעה הנוכחית, היום הנוכחי, החודש הנוכחי, השנה הנוכחית, התקופה הנוכחית וכו'). לעיתים סופרים כותבים ספרים שלמים בזמן הווה, או חלקים גדולים מספריהם, כדי להמחיש את הכרונולוגיה ואת השתלשלות האירועים. מנגד, סופרים אחרים כותבים את ספריהם בזמן עבר, כדי לציין שהאירוע קרה וזהו תיאור השתלשלות האירועים ש(כבר) קרו.
כיום, בסגנון הדיבור הישראלי, ניתן לשמוע שימוש קלוקל בפועל בהווה בזמן עבר, לדומה: "אתמול (ביטוי זמן בעבר) אני הולך (פועל בהווה) ברחוב, ורואה לפני...". סביר להניח שסגנון התבטאות זה הוא תרגום שגוי מאנגלית (Yesterday I was walking in the street).
[עריכה] דת
המצרים הקדומים האמינו שההווה – כלומר החיים, הם שלב בר חלוף בין מצב של אי-קיום, כלומר לפני הלידה, לבין מצב של נצח, הוא המוות. המצרים האמינו שעליהם להיות טובים בהווה, כדי שיחיו חיי נצח טובים בעולם הבא. כמוהם הנוצרים, שמאמינים שצריך להיות אדם טוב ולחיות בצניעות, שכן לא החיים הם שנועדו לתענוגות, אלא העולם הבא הנצחי. גם בהינדואיזם, אפשר להגיד שהם חיים את ההווה למען העתיד; ההינדים מאמינים שהם צריכים להתנזר כדי לצאת ממעגל החיים והלידות מחדש. גם בבודהיזם, דת נוספת ומרכזית בהודו, חיים למען העתיד – הם מאמינים שעליהם להיות טובים כדי להתגלגל מחדש בגלגול הבא ליצור מממלכה טובה. רק על ידי סבל והליכה בנתיב ההארה אפשר לצאת מהמעגל האינסופי הזה.

