אריה ליב פרומקין
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אריה ליב פרומקין (1845 - 1918), רב ומורה, מחבר ספרים וחוקר תולדות ארץ ישראל, ממייסדי העיר פתח תקווה.
תוכן עניינים |
[עריכה] תולדות חייו
[עריכה] תחילת דרכו
אריה ליב נולד בעירה קלם שבליטא בשנת תר"ה (1845) לאביו הרב שמואל קלמר ואמו פרומה. הוא היה בן זקונים לאחר 7 בנות. אביו ודודו (הרב אליהו ראגולר – מגדולי תלמידי הגר"א) לימדו אותו תורה והבחינו בכישוריו כבר מגיל צעיר. אביו רצה לעלות לארץ ישראל עם כל המשפחה, אך אמו חששה שהקשיים יהיו גדולים מדי, לכן אביו יצא למסע לבדוק ולהכין את העליה לארץ ישראל. בהיותו שם הרגיש שהקשיים אכן גדולים, וחזר לדאוג לבני ביתו ולהשיאם. לאחר חתונת 3 מבנותיו ובנו יחידו אריה ליב, ומתוך תחושה שימיו קצרים, עלה שוב לארץ ישראל, ולאחר פחות משנה נפטר שם.
מיום הגיע השמועה על פטירת אביו לאריה ליב, התאמץ למצוא דרך לעלות לקבר אביו ולהתיישב בארץ ישראל. לאחר זמן מה יצא למסע לארץ הקודש בשמחה רבה. במסע זה, שארך כשנה, מצא את קברי הר הזיתים במצב קשה והחליט להעתיק את כל המצבות של רבני ירושלים ולערוך מחקר על תולדותיהם. לאחר שסיים את כתיבת יומן המסע לו קרא "מסע אבן שמואל", וסיים את הכנת הכרך הראשון לספר "תולדות חכמי ירושלים", חזר לליטא למצוא מימון למחקרו ולהוצאת ספרו.
בשהותו בליטא לקח על עצמו משרת רבנות ואב"ד של קהילת אלעקסאט, והיו באים מקובנה וממרחקים לשמוע את דרשותיו. את עיקר מרצו השקיע לעשיית נפשות לארץ ישראל ויישובה בעבודה. הוא נתן דרשות במקומות רבים, והירבה להדגיש שדווקא בימי הפרעות ברוסיה הרבה יותר מתאים לעלות לארץ ישראל, שם תיבנה חברת קודש, ולא להגר לאמריקה, שתגרום לדבריו להתבוללות ולירידת ערכי הדת. כמו כן פרס את חזונו להקמת אחוזה חקלאית ומוסד חינוכי לילדי ישראל. בהיותו בגרמניה נפלו דבריו על אזניו הקשובות של הגביר עמיאל לחמן וד"ר עזריאל הילדסהיימר (רבם של יהודי ברלין), שהחליטו להירתם למשימה. לחמן שלח את הרב פרומקין לייסד אחוזה חקלאית על שמו בפתח תקווה, וד"ר הילדסהיימר נתן את תמיכתו לתכנון המוסד החינוכי ולתוכנית הלימודים במוסד. הכנסות האחוזה היו אמורות לממן את בית הספר. בתמיכתם הנמרצת יצא שוב הרב פרומקין עם אשתו וארבעת ילדיו לארץ הקודש, לרכישת אחוזה באם המושבות פתח תקווה.
[עריכה] בארץ ישראל
בתחילת דרכם בארץ ישראל גרו פרומקין ובני משפחתו ביישוב ביהוד, ומשם היו הולכים כל יום מסע של 3 שעות לעבוד בפתח תקוה, ומסע דומה חזרה. איש לא העז לגור בפתח תקוה, מסכנת המחלות והנגיפים שם.
לאחר תקופה קצרה של מסעות רגליים יומיים בין פתח תקווה ליהוד, החליט הרב פרומקין לעשות מעשה ולהקים את הבית הראשון בפתח תקווה. הוא ומשפחתו עברו לגור שם בבית מבודד, שכן חבריו, שחשבו אותו למשוגע, סירבו להצטרף. רק לאחר חודשים רבים התחילו משפחות נוספות להצטרף ליישוב פתח תקווה.
[עריכה] בית הספר
כשראה שהגיעה שעת הכושר לכך החליט לייסד את המרכז החינוכי עליו חלם כל השנים. זה היה בית הספר הראשון מחוץ לירושלים, והראשון שלימד גם מקצועות נוספים מעבר ללימודי קודש. בימיו הטובים למדו במוסד 63 תלמידים, תחת הנחיית צוות של 13 מורים. מטרת בית הספר היתה "לחנך פועלים נאמנים לתורה ולמצוותיה".
בבית הספר למדו 7 ימים בשבוע (כולל שבת) והיה בו פנימיה לתלמידים מירושלים שסעדו על שולחנה של משפחת פרומקין. היה מקובל באותם ימים שיש שתי חופשות בשנה - בתשרי ובניסן, אך הרב פרומקין חש שחשוב שדווקא בימים אלו ישהו התלמידים עם רבותיהם והחליט שהחופשות יהיו בתקופת חנוכה ובתקופת שבועות.
המקצועות שנלמדו היו מגוונים מאוד יחסית לאותם ימים ונחלקו לשלושה תחומים עיקריים: לימודי קודש, לימודים כלליים ולימודי הליכות ומוסר. בלימודי הקודש למדו גמרא תוספות וראשונים, תורה עם פירוש רש"י, נ"ך, משניות, מצוות ומסורות ודקדוק עברי. בלימודים הכלליים למדו חשבון וניהול פנקסים, גאוגרפיה, תולדות עם ישראל, ערבית וגרמנית. לימודי המוסר כללו שעות רבות של שיחות עם המחנכים, הקפדה יתירה על הלבוש ההיגיינה והאסטטיקה, לימודי נימוסים ודיבור כהלכה ואף היו פרסים על ההתנהגות. כל לימודי הקודש היו בלשון הקודש, ואף התלמידים שוחחו עם המורים ובינם לבין עצמם בעברית בלבד. בכל יום נבחנו התלמידים על החומר, ובשבת נבחנו בלימודי הקודש.
כיתות הלימוד היו מרווחות ובנויות בפאר רב עם אוויר צח, ובחוץ היה גן אילנות בו טיילו התלמידים. בשעות אחר-הצהרים המאוחרות שוחחו התלמידים עם המורים בגן ובשדות וחזרו על החומרים שלמדו.
מעבר ללימודים העיוניים השתתפו התלמידים מדי פעם בעשייה החקלאית ולמדו עבודה מעשית של הגידולים השונים. בשבתות ובחגים סעדו התלמידים על שולחנות מוריהם ובעיקר על שולחן המשגיח הראשי, כדי להטמיע הרגלי אוכל והתנהגות נאותים.
המוסד נחשב באותם ימים למהפכה חינוכית של ממש, שהצליחה הן ברמה מקצועית והן ברמה מתודית ופדגוגית. רבות נכתב בעיתונות ובמכתבים באותם ימים על בית הספר, למרות שהיו כאלו, ובעיקר ממנהיגי החרדים מארגון "דגל התורה", שהתנגדו לתוכנית הלימודים הזו וטענו כי הרב פרומקין מוריד את חניכיו מן המסילה.
במקביל לעיסוקו הרב בבית הספר ניהל הרב פרומקין גם את המשק החקלאי הגדול ביותר בתולדות אם המושבות, שכלל גידולי גפנים, זיתים, תאנים, שקדים, רימונים, תות, שזיפים, תפוחים, תפוזים ואתרוגים.
[עריכה] סוף דבר
לאחר עשר שנים של הצלחה תוך כדי קשיים רבים ומחלות שלו ושל בני ביתו, נפל הרב פרומקין קרבן לעלילה שהעלילו עליו. פרומקין הואשם במותם של שני פועלים ערבים שעסקו בקידוח הבאר באחוזתו, באר שהיתה הראשונה בפתח תקוה ושבזכותה יכלו לגור שם ולהשקות השדות. פרומקין נאלץ לברוח עם משפחתו באישון לילה מן הארץ. הם הגיעו לאנגליה, שם עסק הרב בעיקר בכתיבת ספריו ומחקריו. בית הספר לא החזיק מעמד לאחר שעזבו הרב פרומקין, ועברו עוד שנים רבות עד שקם בית ספר חדש באם המושבות.
לאחר שבע עשרה שנות גלות חזר לעת זקנה לפתח תקווה עם אשתו, והתמסר ללימוד תורה והוצאת כתביו הרבים לאור. הוא נפטר ונקבר בפתח תקוה בחמישי בסיון תרע"ח (1918).
[עריכה] ציטוטים
| "נדמה, כי לא אגזים בכתבי, כי הננו רשאים להעמיד את ר' ארה ליב פרומקין בשורת הכבוד של אבות הציונות הדתית. הוא קשור ללא סייג לאתה שורה ראשונה של רבנים ואנשי רוח שהתחילה פועלת למען ישוב ארץ ישראל. שנים על שנים לפני ייסודה של "אם המושבות" ומעשיהם היו ביטוי מוחשי וממשי למאוויהם של דורות ולכיסופי עליה והיאחזות בקרקע אבות של יחידים מקרב הטובים שבעם, שזכה לראות את הנולד.
היתה זו שורה מכובת ביותר שר' אריה ליב פרומקין תופס בתוכה מקום מיוחד ובולט, ביות ואורח חייו יכול לשמש לכולם דוגמה ומופת לאותה ויקח לארץ אבות, לאותה המייה נפש ולב לציון, ולכל אותםרגשות שמצאו מקומם בליבו של כל יהודי בין זה שנשאר במקומו, אך שמר בלבו ימים ושנים כיסופים וערגה לארץ הקודש. ומעלה יתרה לרק אריה ליב פרומקין על רבים מרעיו הדגולים להתעוררות לאומית שכן יותר מאשר היה ר' אריה ליב פרומקין נאה דורש, היה נאה מקיים בגופו ובנפשו הוא היה פרט לכך, מאור מקורי בדרכי פעילותו הענפה, ונמזגו בו, תכונות , שרק לעיתים נדירות דרות בכפיפה אחת, רב ואיכר סופר וחלוץ! וכל אלה בתקופה לא קלה כלל ועיקר, באותן שנות השמונים של המאה שעברה, עת התנועה הלאומית עדיין איננה משופעת באהדה יתירה, והקשיים מבפנים ומבחוץ רבים ביותר." |
||
| -- ברוך אורן, מתוך מחקרו "רב איכר חלוץ" | ||
| "כשאנחנו מנסים לסכם את כל אלה גם יחד מצטיירת נגד עיננו דמות האדם העברי במולדת המתחדשת, אותו רצה המחנך הדגול לראות בחברה החדשה:
הוא חייב להיות ישר, בעל ידע בסיסי בתרבותו, מאמין וירא שמיים, אך בעל אפקים רחבים ככל האפשר. אדם זה חייב לדעת את שפתו ולהשתמש בה בחיי יום יום. הוא גם ילמד את שפת שכניו הערבים, כדי לא להיות חסר אונים במגעיו עם העם השכן. עליו להתמצא בחשבון, כדי לדעת כיצד לנהל את משקו בשכל. התנהגותו והליכותיו, חייבות להיות סימן היכר לחייו בכפר העברי בארץ אבות, כדי שתרומתו לחיי הציבור תהיה נאותה." |
||
| -- מתוך "אחוזה בפתח תקוה" שליקט דניאל אופיר | ||

