נפילתה של ניל"י
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| ניל"י |
|
ערך זה מפרט את נפילתה של ניל"י בידי השלטונות העות'מאניים, החל מראשית מלחמת העולם הראשונה ועד סופה.
תוכן עניינים |
[עריכה] חשדות ראשונים
חשדות עות'מאניים בריגול כלפי יהודי היישוב החלו בשלב מוקדם של המלחמה. עוד בטרם הוקמה ניל"י, בינואר 1915, נאסרו 13 צעירים בני חדרה (וביניהם אבשלום פיינברג) בטענה כי הם מעורבים בריגול. הם שוחררו לבסוף, עקב התערבות מקרית של קצין תורכי בכיר, שכעס על כניסה לתחום האחריות שלו.
בשעה שפעלה כבר הרשת, עברו שמועות בין אנשי היישוב היהודי על רשת ריגול. חלקן אף ירדו לפרטים: "נודע לי" - כתב צבי נדב, מראשי ארגון "השומר" - "שקיימת קבוצת מרגלים עבריים לטובת האנגלים ויוסף לישנסקי נמנה עליה, וקבוצה זו קשורה בבית אהרנסון ובאבשלום פיינברג... הכתה אותי בתימהון עוד יותר גדול העובדה, שהם עובדים לאור השמש ללא שמירה אלמנטארית של חוקי הקונספירציה. היו מראים באצבע: 'פלוני הוא בן חבורתם!...' סופר, שיוסף לישנסקי בא בימים אלה ממצרים והביא דרישת שלום ומתנה לאשה אחת נודעת" [ההדגשה במקור].
עדותו של צבי נדב לא משאירה ספק שהיו רבים ביישוב שידעו על פעולות הריגול ולא שתקו. גם יוסף לישנסקי ציין זאת באחד ממכתביו לאהרן: "יהודינו פטפטו כל כך הרבה, עד שיש להתפלא איך הממשלה לא הרגישה בנו".
ייתכן מאוד ששמץ מאותן שמועות הגיע לאוזניהם של התורכים, אך לא היה להם מידע מדוייק. גירוש תל אביב היה תוצאה ברורה של אותו חשד, שלא היו לו הוכחות ברורות ואפילו לא אנשים להאשים. הכוונה, במקור, הייתה לגרש את כל יהודי מישור החוף, אך זה לא יושם בגלל התלונות בעיתונות העולם על התעללות ביהודים בארץ.
נוסף על כל זאת, חוסר המידור הבריטי גרם לחשדות נוספים. הבריטים לא השקיעו מאמץ במידור הסוכנים זה מזה, וכך, סוכנים ערבים שפעלו עבורם ידעו באופן מעורפל על קיום רשת ריגול יהודית באזור עתלית, וכשנתפסו על ידי העות'מאנים, דיווחו על כך בחקירתם. גם זה עורר חשדות, אך עדיין לא היה בכך מספיק כדי לעצור את הרשת.
[עריכה] יונה נתפסת
במשך חודשי הפעילות הראשונים התקיים הקשר על ידי אונייה בלבד. קשר זה היה מוגבל: האונייה יכולה הייתה לבקר בחופי עתלית רק בלילות חשוכי ירח, כלומר פעם בחודש, לערך. ידיעות דחופות לא היו יכולות לעבור בדרך זו, ודבר זה היווה חסרון משמעותי.
כמה דרכים לקשר חלופי נבחנו, וביניהן העברת כבל ימי, קשר אלחוט ונחיתת מטוסים. ההחלטה שנתקבלה הייתה להשתמש ביוני דואר. יונים אומנו לצורך המשימה, ולבסוף הובאו לתחנת הניסיונות בעתלית, אשר שימשה בסיס לפעילות ניל"י. נעשה בהן שימוש ראשון בתחילת יולי 1917, והמשיכו להשתמש בהן בהמשך. לקראת תחילת חודש ספטמבר שלחה שרה אהרנסון שני זוגות יונים למצרים, וביקשה שהמנגם, אוניית הקשר, תגיע אל מול חופי עתלית ב-10 בספטמבר. היו ידיעות מעורפלות על מתקפה צפוייה של התורכים בחזית עזה, אותן ביקשו חברי ניל"י להעביר.
היונים לא הגיעו ליעדן משום מה. אולי עקב שימוש לא נכון של חברי ניל"י ביונים, ואולי בשל כישלון האימונים שעברו במצרים. אחת מן היונים נחתה בין יוניו של המודיר (דרגת פקידות עות'מאנית) בקיסריה. ב-3 בספטמבר הוא הבחין ביונה הזרה ובפתק שהיה קשור לרגלה. הפתק היה מוצפן והוא לא הצליח לקרוא אותו. חיש מהר נפוצו שמועות ביישוב על תפיסתה של היונה, ויוסף לישנסקי ידע על כך כבר בלילו של אותו יום. מנשה ברונשטיין נשלח מייד לתחנה בעתלית, שחט את כל היונים שנשארו וקבר את בשרן באדמה. יוסף לישנסקי עבר בתחנה בעתלית, השמיד וגנז מסמכים שחשש שייתפסו.
תפיסת היונה לא גרמה לתפיסת ניל"י באופן מיידי. התורכים לא הצליחו לפענח את הצופן (שהיה פשוט לפיצוח), וכשלו בניסיונם לשכנע את יהודי הארץ לעזור להם בפיענוח או בהלשנה. הם הציגו את היונה במלון 'גרף' בזכרון יעקב כאמצעי לחץ על האוכלוסייה, אך איש לא פצה את פיו. לאחר מכן לקחו את היונה והעבירוה לחיפה ומשם - לקושטא. עם כל זאת, בשלב זה ידעו התורכים בוודאות שמתבצע ריגול מתוך הארץ.
תפיסת היונה גרמה לסערת רוחות אצל ראשי ניל"י. יוסף לישנסקי חשב שצריך להמשיך את העבודה בכל מחיר. לעומתו, היו שסברו אחרת. לדעתם, היה צורך בהפסקת הפעילות לזמן מה עד שירגעו הרוחות. ההכרעה נפלה לטובת דעתו של יוסף, והפעילות נמשכה.
[עריכה] נעמן בלקינד נלכד
ב-9 בספטמבר, או בעשירי בו, יצא למצרים נעמן בלקינד, מאנשי ניל"י הבולטים, על מנת לחפש את אבשלום פיינברג. הוא בחר ללכת בדרך היבשה. לא היה זה מקרי: בלקינד לא ידע על מותו של אבשלום. רק מעטים ידעו על מותו של פיינברג: שרה ואהרן אהרנסון, ליובה שניאורסון ויוסף לישנסקי. אפילו משפחתו של אבשלום לא ידעה. לאמו ולסביבתו הקרובה סיפרו כי הוא נסע ללונדון לקבל הכשרה כטייס בצבא הבריטי. ברם, העובדה כי לא נתקבלו מכתבים ממנו הייתה מחשידה מאוד. פיינברג נהג לכתוב מכתבים רבים, ושתיקתו הייתה מוזרה. היו חשדות כי הוא מת, אך לא היו ראיות מוצקות לכך. נעמן בלקינד, בן דודו של אבשלום וידיד נעוריו, החליט לצאת למצרים לברר את הדבר בעיניו. להחלטה קדמו ויכוחים עם יוסף ושרה. בלקינד ביקש מהם לצאת למצרים ב'מנגם', אך הם סירבו. הוא איים כי יצא לבדו למצרים, אך הם לא התרשמו וסירבו להאמין.
ב-13 בספטמבר נתפס, כנראה, נעמן על ידי קבוצת שודדים בדואים, אשר הסגירה אותו לידי עות'מאנים. בלקינד הובל לבאר שבע, ושם טען לחפותו. העובדה שבבגדיו (ועל פי גרסאות אחרות - באוכף גמלו) נמצאו רשימות בעלות אופי צבאי מובהק הייתה בעוכריו. התורכים לא קיבלו את טענותיו שהלך לקנות שעורה או לראות את פרדותיו שנמצאו בשירות הצבא התורכי. במקום זאת, החליטו לתלות אותו כעבור שלושה ימי חקירה.
קצינים גרמניים התערבו ובקשו שלא ייתלה, כיוון שעדיף היה, לדעתם, שיסגיר את חבריו. התורכים שינו את החלטתם והמשיכו בחקירות.
שליח הביא את הבשורה על לכידתו של נעמן לזכרון יעקב ארבעה ימים לאחר תפיסתו, ב-17 בספטמבר. אנשי הרשת נבהלו, וחרדו מפני הבאות. הועלו מספר הצעות לפתרון הבעייה: האחת, לשחרר את בלקינד במבצע צבאי: שישה צעירים חברי ניל"י ייכנסו חמושים, לבושים כשוטרים תורכיים, לכלאו בבאר שבע ויקחו אותו לחופשי. בעת הצורך, כך תוכנן, ייכנסו אנשי ניל"י עם התורכים בקרב. הצעה זו נדחתה בגלל הסכנה שבה. ההצעה השנייה הייתה לפנות את כל שאר אנשי ניל"י ב'מנגם' למצרים. הצעה זו יושמה באופן חלקי: ב-25 בספטמבר פונו אשתו ובנו של שמואל אהרנסון - אחיהם של שרה ואהרן - שהיה מפעילי ניל"י, למצרים באונייה. פינוי מלא לא התבצע מחשש לעורר תשומת לב תורכית, שתגרום לפגיעה בנשארים בארץ. פינוי שנעשה קודם לכן למרגלים ערבים ומשפחותיהם בחופי צור גרר עונשים כבדים לאנשי העיר, ובניל"י חששו מגורל דומה לאנשי היישוב שלא היו קשורים לריגול. יתר על כן, בשלב זה עדיין לא היה ברור כי לכידת בלקינד תפיל את שאר חברי הרשת. הוחלט לפנות את האנשים בהדרגה, כך שהפינוי לא ימשוך תשומת לב. ההרגשה בעקבות ההחלטה לדחות את מועד הפינוי הייתה קשה, ושרה אהרנסון כתבה על כך: "אפשר מאוד שזו טעות מצדנו ושנאחר את המועד לברוח, אבל אנו מסכנים את עצמנו עד הרגע האחרון". שרה עצמה תכננה לעלות על המנגם ב-27 בספטמבר, אך היא חיכתה לשווא: המנגם לא הגיעה.
ההצעה שנתקבלה לבסוף הייתה להמשיך בעבודה בתקווה שנעמן יחזיק מעמד ולא יחשוף את חבריו, ובתוך כך לנסות לשחררו על ידי בקשיש. בתחנה בעתלית לא היה כסף רב באותו זמן, ובניל"י הוערך הבקשיש הדרוש ב-3000 לירות תורכיות. הם דרשו מהאנשים במצרים שישלחו הרבה כסף ובדחיפות, אך אלה התקשו לאספו במהירות כה רבה. על כן, נכשל גם הניסיון לשחרר את נעמן על ידי בקשיש.
בינתיים, גילו העות'מאנים את סודותיו של בלקינד. אם נקבל את עדותו, שנמסרה מאוחר יותר, הרי שהדברים נתגלגלו כך: נעמן סיפר להם שהוא מבקר באזור כדי לבקר שייך בדואי מסוים. הם שחררו אותו ועקבו אחריו, בעוד הוא ממשיך אל השייך. השייך, על פי פקודות התורכים, שיכר (ואולי אף סימם) את נעמן, ומשך מפיו את סודותיו בדרך זו. הוא סיפר שמות אנשים והתרברב במעשיו. כך, נחשפה ניל"י לגמרי. קיצה הלך והתקרב בצעדי ענק.
[עריכה] מעצרים בזכרון יעקב
בערבו של ה-1 באוקטובר, מוצאי חג ראשון של סוכות התרע"ח, הקיפה פלוגת חיילים עות'מאנית את זכרון יעקב מכל עבריה. על הגעת החיילים התורכים נודע קודם לכן לעגלונו הערבי של אהרן אהרנסון, שמסר את הדברים במהירות לשרה אהרנסון. הוחלט כי יוסף לישנסקי, מנשה ברונשטיין ויצחק הלפרין יברחו, ואילו שרה תשאר במקום. לא ברור מדוע לא נמלטה גם היא. ייתכן כי חשבה להקריב עצמה כדי להשביע את רעבונם של התורכים בלכידת מרגלים, וכך לתת לשאר הרשת לפעול.
כשנודע לה על בואם של התורכים, הפקידה אלף לירות תורכיות מכספי התחנה בידי דוד שטרנברג, קרוב משפחתה שלא היה פעיל ניל"י. כמו כן, עברה בביתה והחביאה פרטים וחפצים מפלילים; זה לא עזר לה הרבה: התורכים ידעו את מי הם מחפשים, ופנו מיד אל בית אהרנסון. ארבע נשים יהודיות סייעו להם באיתור בתי שאר אנשי ניל"י. הם עצרו את שרה, אפרים וצבי אהרנסון, בני משפחת לישנסקי (פרט ליוסף), טובה גלברג, יצחק הלפרין, ניסן רוטמן, יהודה זלדין ועוד. העות'מאנים לקחו עמם את שרה, צבי (אחיה) ופישל (אביה) אל המפקדה התורכית הקרובה. הם עינו את פישל וצבי אהרנסון בפאלקות (הלקאות על כפות הרגליים והידיים), בדרישה לגלות את מקומם של יוסף לישנסקי וראובן שוורץ - בן דודה של שרה וחבר ניל"י, שחשבו אותו בטעות לאחד הבכירים ברשת - והכריחו את שרה להביט בעינויים. היא טענה שאביה ואחיה לא היו שותפים לריגול, והאשמה מוטלת כולה על כתפיה. את מקומם של המתחבאים לא גילו. התורכים עינו גם בני משפחה של ראובן שוורץ. לפנות בוקר, בתום העינויים, שוחררו האנשים לבתיהם, כאשר חיילים עות'מאנים הוצבו בפתחי ביתם.
בינתיים, התחבאו שאר חברי ניל"י במקומות שונים: יוסף לישנסקי, מנשה ברונשטיין ויצחק הלפרין ברחו לגבעות שליד זכרון יעקב, ומשם השקיפו על הנעשה. ראובן שוורץ התחבא בביתו של ידיד משפחתו, ערבי שגר באזור זכרון יעקב. דוד סוקולוביץ', שחי באזור עפולה, שמע על המעצרים והחקירות בזכרון יעקב והסגיר את עצמו לצבא התורכי בתורת עריק (פָרר). הוא הועסק בעבודות כפייה, מבלי שידעו התורכים כי ריגל נגדם בעבר.
בלילה, החליט מנשה ברונשטיין לחזור לביתו; הוא חשש מהתעללות במשפחתו. בחסות החשיכה חדר לזכרון ונכנס לביתו דרך החלון האחורי. הוא העמיד פני חולה, וגם הוא נאסר.
יצחק הלפרין, שבו לא חשדו התורכים בשלב זה, חזר בשעות הבוקר המוקדמות לבית אהרנסון ושוחח עם שרה. היא הורתה לו לחזור ולמסור ללישנסקי כיכר לחם והוראה: לברוח. הוא חזר ליוסף ללא הפרעה, הודיע לו על כך וחזר למושבה.
בבוקר המחרת חודשו העינויים. אביו וחתנו של ראובן שוורץ הולקו ברחובה הראשי של זכרון יעקב. ראובן שוורץ הסגיר עצמו לאחר ששמע על כך מפי מסתירו.
[עריכה] התאבדותה של שרה אהרנסון
באמצע היום השני לעינויים הועברו העצורים לבית משפחת ריבקינר, ששימש לפני כן כמשרד וספרייה עבור אהרן אהרנסון.
הפעם עונתה גם שרה אהרנסון. עובדת היותה אישה חדלה להגן עליה. העינויים כללו הצלפות, מכות, צביטות במלקחיים, הנחת ביצים רותחות תחת בית השחי ובין הברכיים ועוד. בין עינוי לעינוי היו קושרים את שרה לידית הדלת, כדי שלא תוכל לנוח בישיבה על הרצפה. היא הייתה נאנחת וצועקת מכאב על מכותיה, אך לא גילתה דבר על ניל"י ולקחה על עצמה את האחריות לכל פעולות הריגול. בנוסף, קיללה את התורכים ביידיש, ערבית וצרפתית. כשהציעו לה התורכים מים לשתייה, סירבה לקבל מידם. רבקה לישנסקי, אשתו של יוסף, נכחה במקום עם שני ילדיה. היא אמרה לטוביה, בנה הקטן, שיגיש את המים בעצמו לשרה, והיא קיבלה אותם מידו.
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
שלושה ימים נמשכו העינויים. במהלך שלושת הימים הוכנסו רבים מעצורי זכרון לבית ריבקינר ועונו שם. בסופם של שלושת הימים הוחלט להעביר את העצורים לנצרת. במשך פרק זמן זה, הצליחה שרה אהרנסון לכתוב מכתב (כנראה בבית השימוש) להעביר אותו לידיו של דוד שטרנברג. במכתב השאירה הוראות לדוד שטרנברג מה לעשות בכסף שקיבל, וקראה לנקמה.
גם ראובן שוורץ הצליח להגניב החוצה פתקה, בה ביקש כי שם ילדו (שברית המילה שלו הייתה אז) יהיה עשהאל.
ב-5 באוקטובר 1917, בטרם היציאה לנצרת, ביקשה שרה ללכת לביתה, להתקלח ולהחליף בגדים. התורכים הסכימו. שרה הובלה לביתה זקופה וגאה, והותירה רושם רב על רואיה. מפקד משטרה תורכי שצפה בה, אמר לאחר מכן ש"החל להאמין במלכות ישראל" כיוון ש"שרה פסעה כמו מלכה". בביתה נכנסה לחדר האמבטיה, הפעילה את ברז המים וירתה לתוך פיה מאקדחה. החיילים התורכים ששמרו על הבית הזעיקו רופא לקול הירי. הרופא שבא היה ד"ר הלל יפה. את הנעשה תיאר ביומנו: "את שרה מצאתי מוטלת בלי הכרה על הרצפה בחדר הרחצה, ולידה מוטל אקדח קטן... הכרתה שבה אליה לאחר זריקה... היא התחננה והתיפחה: 'בשם אלוהים! גמור נא עם כל זה! אני מבקשת ממך להמיתני!... לא אוכל לחיות ולסבול, לא אוכל...". שרה אהרנסון שותקה מן הירי, אך לא מתה. ד"ר יפה ביקש וקיבל (בנוכחותה של שרה) מן התורכים התחייבות, כי לו תרפא שרה מפצעיה, לא תעונה עוד. בתגובה, קיללה שרה את התורכים. ארבעה ימים גססה, ובבוקר ה-9 באוקטובר נפטרה. כבקשה אחרונה ביקשה שאביה ישוחרר - אך התורכים לא כיבדו בקשה זו. את גופתה עטפו ברשתות הגנה מפני יתושים (לא נמצא בד מתאים בשלב זה של המלחמה).
[עריכה] בכלא בנצרת
מזכרון יעקב הועברו תשעה עצורים לבית כלא בנצרת ב-5 באוקטובר. יחד עמם נלקחו עוד 15 אנשים מזכרון יעקב, שאותם איימו התורכים להעניש אם לא יוסגר לישנסקי. כמו כן, בוצע גל מעצרים נוסף ברחבי הארץ, ואנשי ניל"י (וגם אנשים שנחשבו בטעות לאנשי ניל"י) נוספים הושלכו לבית כלא זה. חסן בק חקר ועינה את העצורים, בניסיון לגלות כמה שיותר פרטים על ניל"י ועל מיקומו הנוכחי של לישנסקי - שכמובן, לא היה ידוע לאיש מן הנחקרים באותה שעה.
ראובן שוורץ נחשב בעיני התורכים לבכיר ברשת. הוא עונה מדי לילה, עד ה-23 באוקטובר. על פי עדות אחד האסירים, ב-23 באוקטובר העירו החיילים התורכים את האסירים, וראובן שוורץ היה תלוי על משקוף החלון בחדר. ייתכן שאיבד עצמו לדעת, אך אפשר גם שמת בתוך העינויים, ותלייתו בוימה. הוא נקבר בבית הקברות של עפולה, ועצמותיו הועברו משם מאוחר יותר (ב-1925) לזכרון יעקב.
אפרים אהרנסון (האב) בן ה-68 עונה עד כדי גסיסה, ושוחרר. הוא אושפז בבית חולים ואחר כך השתחרר לביתו.
[עריכה] המרדף אחר לישנסקי
בינתיים הפעילו התורכים לחץ כבד גם על כלל תושבי זכרון יעקב, לגלות את מקום מחבואו של יוסף לישנסקי. מושל האזור התורכי נאם לפני כלל התושבים ואיים עליהם בטבח והרס המושבה. נערך גם טקס בבית הכנסת, בו הוציאו את ספרי התורה מארון הקודש, הדליקו נרות ונשבעו בנוכחות קהל רב להסגיר את יוסף לישנסקי לכשיוודע היכן הוא.
לישנסקי נמלט כשברשותו אקדח ו-80 לירות זהב. זמן מה הסתתר ביערות שליד זכרון יעקב. לאחר מכן הגיע לכרכור, והסתתר שם עד ה-2 באוקטובר. נוכחותו במקום יצרה חששות ותחושת אי נוחות בקרב חברי קבוצת כרכור.
ב-2 באוקטובר הגיעה לכרכור עגלה, בה היו כמה מחברי השומר (צבי נדב, שמואל הפטר, לאה צ'ק ופנחס ריקליס), אשר הובילה נשק וזהב של ארגון השומר מפתח תקווה לגליל. מקורו של הזהב היה במצרים, משם הועבר על ידי ניל"י, ובארגון השומר הוחלט להחרימו לאחר שנחשפה ניל"י. כיוון שחששו להחזיק את הזהב האסור בפתח תקווה, העבירוהו לגליל, לשם רכישת נשק. בדרך עברה העגלה בכרכור. על פי גרסה אחת, יצא לישנסקי עצמו אל העגלה וביקש שיצילו אותו; על פי עדויות אחרות, פנה אחד מאנשי קבוצת כרכור לנוסעי העגלה וביקש מהם לקחת עמם את לישנסקי. כך או כך, הועבר יוסף לישנסקי לעגלה, והובל לתל עדש. מתיחות נוצרה מיד בין לישנסקי לנוסעים בעגלה: אנשי השומר ולישנסקי היו יריבים ותיקים: בעבר ניסה להתקבל לארגון השומר, אך נדחה, והקים ארגון מקביל (אך לא מתחרה) בשם המגן.
מתוך עדותו של צבי נדב, המובאת ביומנו, נראה שלישנסקי היה, בשלב זה, מפוחד ונרגש:
- "פתאום הופיע יוסף לישנסקי ואמר אלי בחיפזון: 'דאחלאק יא צבי, תציל אותי'... לישנסקי היה עצבני, לא שלט ברוחו... הוא התנהג כתינוק... והוא אינו פוסק מלספר גוזמאות ושקרים ודברי פטפוט. וחוזר על דבריו בלי הפסק, ומתפאר בפעולותיו... התפאר על האפשרויות שלו, כאילו כל הצי הימי והאווירי של בריטניה בים התיכון עומד לפקודתו".
לעומת זאת, התרשמותו של פנחס ריקליס, שנסע אף הוא בעגלה, הייתה שונה לגמרי:
- "לישנסקי פתח בשיחה. הוא היה שופע דברים ושוחח בנחת. הוא רצה לשכנע אותי, כי הריגול הוא הכרח והוא רואה בו אמנם שליחות בלתי נעימה, אך לדעתו אין ברירה ויש לנקוט דרך זו. ישועתנו תצמח מאנגליה".
סביר להניח, שריקליס ונדב התייחסו, כל אחד, לשעה אחרת בנסיעה הארוכה.
כך או כך, עורר בואו של לישנסקי - "התכשיט", כפי שכונה באיבה בפי אנשי השומר - אי נוחות גם בתל עדש. בזכרונותיה מתארת רחל ינאית בן צבי את ההרגשה: "אי-שקט ממלא את הלב. כל רגע עלולים אנו להיות מוקפים: תל-עדש לרגלי נצרת, אין ספק שבוא תבוא פלוגת עונשין".
חברי ועד השומר התכנסו, ב-4 באוקטובר, לישיבה דחופה ביבנאל, ובה דנו מה עליהם לעשות בלישנסקי. היו שתמכו בהסגרתו חי לעות'מאנים, מחשש שיתפס כשהוא בידיהם והם ייענשו קשות; מנגד, דרשו חלק מהמשתתפים להוציא להורג את לישנסקי ולתת את גופתו לתורכים, ככל הנראה כדי להמנע ממצב בו יספר לישנסקי לתורכים דברים מפלילים על אנשי השומר, יריביו הוותיקים. האפשרות השלישית שהוצעה הייתה להסתירו עד יעבור זעם, עד שיגיעו כוחות הצבא הבריטי לאזור או עד שיתאפשר להבריחו מן הארץ. בסופו של דבר הוחלט להסתיר את לישנסקי; הדבר נבע מתמיכתם של ישראל גלעדי, צבי נדב וחברים נוספים. יוסף נחמני רצה להרוג את לישנסקי, אך דעתו, כאמור, נדחתה לעת עתה.
לישנסקי הועבר לחמארה, להמשך השמירה עליו. הוא שוחח עם אנשי השומר ששמרו עליו. נרמז לו שעליו להתאבד, אך הוא בחר שלא להבין את הרמז. מאוחר יותר תיאר כי נלקח ממנו שעון הזהב שהיה ברשותו, והוא אולץ לספר למחזיקיו את מקומו של מטמון זהב שהיה שייך לניל"י. כמו כן, סיפר להם שחלון הצריף בכרמו של פישל אהרנסון נשאר, בשוגג, פתוח; דבר זה היה סימן לאונייה הבריטית כי לא נשקפת סכנה לאנשיה וניל"י עדיין פועלת. אחד מאנשי השומר נשלח כדי לסגור את החלון, וגם, על פי השמועה מאותם ימים, לקחת את מטמון הזהב שנותר.
בינתיים, נמשכו החיפושים אחרי לישנסקי. בחיפושים אלו נמצאו עריקים יהודים רבים מן הצבא התורכי, שהסתתרו במשך רוב שנות המלחמה במקומות מסתור שונים. לישנסקי עצמו כמעט ונתפס כמה פעמים. בשלב זה, באו נציגי זכרון-יעקב ודרשו מאנשי השומר את הסגרתו של לישנסקי לידיהם. אמנם, אנשי השומר התחמקו בתואנה שלישנסקי ברח מידיהם, אך דבר זה, והחיפושים הנרחבים, העלו ביתר שאת את החשש בקרב אנשי השומר, כי לישנסקי ימצא בידיהם והם יתנו על כך את הדין. כמה ימים אחרי ההחלטה להצפינו, החליט יוסף נחמני לכנס דיון נוסף בעניין בביתו. בדיון הוחלט להוציא את לישנסקי להורג; גם ישראל גלעדי, שבתחילה התנגד בתוקף להצעה, סמך את ידיו עליה לאחר שנתקבלה (הוא עצמו לא השתתף בדיון השני מפאת מחלה). הפקודה להרגו נמסרה לשומריו, ובד בבד הודיע נציג "השומר" למפקד משטרת טבריה (העות'מאני) שלישנסקי בידיהם, וכדאי לו לבוא ולקחת את גופתו, על מנת לזכות בפרס שהוצע על ראשו (100 לי"ת). הקצין שלח ארבעה מפקודיו לקחת את גופתו.
בינתיים, שני שומריו של לישנסקי סיפרו לו כי הוחלט להעבירו ללבנון ולהסתירו שם. על פי עדותו, נלקח בלילה לאתר ליד מטולה, ושם נאמר לו לחכות לבואה של עגלה אשר תקיח אותו ללבנון. בזמן שחיכה נורה מאחור בידי אחד ממלוויו, ונפל. היורים חשבו כי מת, והלכו. לישנסקי, שנפצע בכתפו, חבש את עצמו ונע לכיוון מטולה. כשהגיעו התורכים למקום המוסכם, הספיק לישנסקי להמלט. במטולה התגוררה משפחת אחיו (שאצלה התגורר בימי ילדותו ונעוריו), והוא נכנס לביתה דרך החלון. בבית לנו באותה עת שני אנשי "השומר", שחיכו לבואו. הם לא התעוררו בבואו, והוא נמלט משם לביתו של מכרו, חייט בשם וולף, שם קיבל חצי כיכר לחם ומעט מים, והמשיך בדרכו.
בשלב זה החליט יוסף לברוח דרומה, ולנסות לחצות את קו החזית. הוא נדד ברחבי הארץ, והסתתר במקומות שונים. ב-17 באוקטובר הגיע לפתח תקווה, וביקש מקלט בביתה של מרים פסקל, אשתו של פרץ פסקל, מידידיו של אהרן אהרנסון שחי במצרים. בתחילה רצתה האישה לגרשו, אך אחת מבנותיה איימה ללכת עימו אם יגורש, והאם חזרה בה (מאוחר יותר סיפרה, כי קנתה רעל כדי להמית עצמה בקלות אם ימצא לישנסקי). הם הסתירו אותו באורווה ובבית אריזה סמוכים, ולבסוף שלחו אותו לדרכו מחשש לחייהם, כשהוא מצוייד בכסף . בלילה שבין ה-19 ל-20 באוקטובר 1917 יצא לישנסקי, מאופר ולבוש כבדואי, בדרכו אל קווי האנגלים. עוד באותו יום נתפס על ידי ערבים כשניסה לגנוב גמל (הסוס שקנה בכרכור נגנב ממנו בפתח תקווה). הוא הובל לרמלה ומשם לירושלים. עשרה ימים נחקר בירושלים ומשם הועבר ברכבת לכלא בדמשק.
[עריכה] בכלא בדמשק
לכלא "חאן איל-באשה" שבדמשק הגיעו, במהלך הזמן, אנשים רבים שנעצרו בעקבות פרשת הריגול. רק מיעוטם היו אנשי ניל"י; היו שם גם אנשי ארגון "השומר", שהגיעו לכלא, כנראה, בעקבות הלשנות של יוסף לישנסקי עליהם (לבד משניים, סעדיה פז ושמאול הפטר, שהסגירו עצמם לתורכים בזמן החיפושים אחרי לישנסקי). גם עסקנים עבריים מן היישוב נעצרו והושמו בכלא בדמשק. ביניהם היו אברהם שפירא, שבתאי לוי, משה שלוש ועוד. נוסף על כל אלה, היו בכלא מספר אנשים שנחשדו לשווא בקשרים עם ניל"י או "השומר". ביניהם ראוי לציון אשר ארליך, שנעצר בשל הדימיון של שמו לשמו של שבתאי ארליך, אחד השומרים שירו ביוסף לישנסקי (בסופו של דבר זוכה, על פי זיהוי של לישנסקי עצמו בבית המשפט). עוד ישבו בכלא בדמשק עשרות רבות של עריקים מהצבא התורכי שנתפסו בעקבות גל החיפושים אחרי לישנסקי ואנשי ניל"י.
החקירות בדמשק בוצעו, כאשר עניין הריגול היה ידוע באופן מפורט למדי לתורכים. נעמן בלקינד גילה פרטים רבים בהיותו בנגב, ויוסף לישנסקי הוסיף עליהם. מנגד, תהליך העברת הכספים לארץ לא היה נהיר לתורכים, והם ביקשו לדעת פרטים נוספים. על אף הבטחות לחנינה, סירב לישנסקי לספר, והציל בכך את עסקני היישוב שהיו מעורבים בעניין (וביניהם מאיר דיזנגוף). על מלשינותו של לישנסקי על אנשי "השומר" אין הוכחות ישירות. עדות אחת מפיו הביא ד"ר משה ניימן: "על האגודה ("השומר") בכלל אמר, שהיא אגודה סודית ומסוכנת למולדת. לכל חבר ישנו תפקיד מיוחד, ואיש אינו יודע מתפקיד חברו. מתכוננים להתקוממות ולמטרה זו מוכנים אצלם הרבה נשק וחמרי שריפה". עדות אחרת מסר איתן בלקינד, ששמע מפיו של לישנסקי ש"הוא לא הלשין על איש בחקירות... אפילו לא על אנשי 'השומר'. מתוך רצון לנקום בהם אמר רק שהוא עצמו השתייך לאגודת 'השומר'".
אישים ומפלגות מהיישוב נחלצו לסייע לכלואים. מאיר דיזנגוף, אברהם בריל וחיים מרגלית קלוואריסקי, זומנו בראשית נובמבר 1917 למשרדו של אחמד ג'מאל פאשה בדמשק, ושם הואשמו בחוסר נאמנות לתורכים. לאחר מכן נשארו בדמשק ופעלו רבות למען הכלואים, כאשר האמצעי העיקרי היה שוחד ובקשישים לאנשי ממשל ולסוהרים תורכים. העזרה הזו לא הוגשה ללישנסקי ולנעמן בלקינד.
[עריכה] פסקי דין
משפטיהם של הכלואים התנהלו במהלך שהותם בכלא. בין השופטים פוזר שוחד ביד נדיבה, עד כדי כך שלא כולם נשפטו: עריקים רבים פשוט גויסו לצבא לאחר פרק זמן בכלא. חלק מהאסירים פשוט שוחררו ללא משפט. השאר נידונו למאסר לפרקי זמן שונים (בין חודשים אחדים לשלוש שנים). דינם של ארבעה אנשים היה שונה: יוסף לישנסקי, נעמן בלקינד ואבשלום פיינברג (אשר דבר מותו בחולות המדבר בראשית 1917 לא היה ידוע לתורכים, והם דנו אותו שלא בפניו) נידונו למוות. איתן בלקינד ניצל מגזר דין מוות ברור למדי, עקב גילו הצעיר. השאלה בעניינו נשלחה לקושטא, אך התעכבה שם, ועד שחזרה התשובה החלה בריחה כוללת של הצבא התורכי, ודינו של איתן בלקינד לא נחרץ למוות. באוקטובר 1918 הועבר צפונה, יחד עם אסירים נוספים, באנדרלמוסיה שנוצרה הצליחו להשתחרר ולהגיע לשטח כיבוש בריטי.
יוסף לישנסקי ביקש להמלט מכלאו על ידי שוחד, שאותו ביקש להשיג מדי מאיר דיזנגוף, שסייע, כאמור, למרבית האסירים בכלא. אף על פי שדיזנגוף קיבל כסף רב מניל"י, ועל אף העובדה שלישנסקי הציל את דיזנגוף בשתיקתו, התעלם דיזנגוף מבקשתו של לישנסקי לעזרה.
ימיהם האחרונים של לישנסקי ונעמן בלקינד עברו עליהם בדיכאון. בהזדמנות אחת ביקש לישנסקי מד"ר משה ניימן, אחד מאנשי ניל"י הכלואים שעימו היה מיודד, רעל, כדי להמית את עצמו. ניימן לא מילא את בקשתו.
בלילה שבין ה-15 בדצמבר ל-16 בדצמבר, בשעה שלוש לפנות בוקר, נלקחו יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד מתאם אל הכיכר המרכזית בדמשק, אל עמודי התלייה. איתן בלקינד סיפר:
- "אף שהתאים היו נעולים והאסירים היו כלואים על מסגר, שררה התרגשות רבה בחאן. לפתע פרצה זעקתו של יוסף: 'שלום, יהודים! הנני הולך למות!' הקצין התורכי, שליווה את ישנסקי הרגיעו, כי מעבירים אותו לחאלב. לישנסקי גער בו: 'העודך מהתל בי! כלום תחשבני לאשה?' נעמן כשל בהליכתו... בהיפרדם פנו אלי, ושניהם יחד קראו: 'ניל"י!', עניתי להם: 'נצח ישראל לא ישכחכם'. רק אז פרצתי בבכי".
בכיכר המרכזית נשא לישנסקי נאום אנטי-עות'מאני בערבית לאוזני קהל ערבי. דיבשה ארליך, עדת ראייה, מסרה את דבריו:
- "אין אנו בוגדים; לא בגדנו במולדת, שהרי בטרם הבגידה חייבת להיות אהבה. אנחנו מעולם לא אהבנו את מולדת ה"פאלאקה" וה"בקשישים"... שנאנו אותה תכלית שנאה... אנחנו, חברי ניל"י, בראשותו של היהודי הגדול [הכוונה לאהרן אהרנסון], חפרנו לך קבר גדול, עות'מאניה הבזויה!.. בשעה שאתם עוסקים בתלייתנו, נכנסים צבאות בריטניה הגדולה לעיר הקדושה שלנו, לירושלים, וצבאותיכם נסים מן העיר ללא קרב [הבריטים כבשו את ירושלים ימים אחדים קודם לכן, ב-9 בדצמבר]".
כשתורגם נאומו לתורכית, הבין התליין את רוח הדברים וציווה להפסיק לתרגם. בלקינד ולישנסקי שוחחו לפני מותם עם שליחו של החכם-באשי של דמשק, שהיה מורה לעברית בבית ספר אליאנס.
לאחר מכן נתלו יוסף לישנסקי ונעמן בלקינד. גופותיהם הורדו מהחבל בשעה תשע בבוקר, והועברו לקברם.
שאר האסירים שהיו בכלא השתחררו לאחר פרקי זמן. המגוייסים בכפיה השתחררו מצבא העות'מאני לאחר כניסת כוחות צבאות ההסכמה לקושטא. כמה אסירים (וביניהם איתן בלקינד, ראו לעיל) ברחו תוך כדי ההמולה שהייתה בזמן הנסיגה התורכית. ביניהם היה רנה מזי"א, איש ניל"י. במסעו לארץ חצה את נהר הליטני והצטנן מאוד. הוא חלה, וכעבור כמה חודשים מת.

