ייהרג ואל יעבור
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ביהדות, ערך שמירת החיים האנושיים וקיומם ("פיקוח נפש") הוא ערך עליון שנסובו סביבו מצוות רבות, ושגובר על כל המצוות. זאת מתוך הכרת חשיבות האדם בהיותו צלם אלוהים, ומתוך תפיסה שלפיה התורה ניתנה להחיות את האדם ולא להמיתו, "וחי בהם ולא שימות בהם".
רק לשלוש מצוות נקבעה עדיפות מיוחדת - "ייהרג ואל יעבור" - כלומר, גם אם קיום מצוות אלה מסכן את חייו של היהודי, אל לו להפר אותן (תוספתא שבת טז, יד; בבלי, סנהדרין דף עד/א).
תוכן עניינים |
[עריכה] שלוש מצוות "ייהרג ואל יעבור"
שלוש מצוות "ייהרג ואל יעבור" (הנכללות גם בשבע מצוות בני נח, כלומר כל בני האדם מצווים על קיומן) הן:
- איסור שפיכות דמים - (רצח) נטילת חייו של בן אנוש אחר.
- איסור גילוי עריות - קיום יחסי מין אסורים במדרגה של איסור כרת כמו אשת איש, משכב זכר או יחסים עם בן משפחה ממדרגה ראשונה.
- איסור עבודה זרה - עבודת אלילים. מי שמקריב נפשו כדי שלא לעבור על איסור זה, הרי הוא מת על קידוש השם. במהלך ההיסטוריה יהודים רבים, במיוחד באירופה, הקריבו את נפשם ולא הסכימו להמיר את דתם.
שלושת מצוות אלו נמצאות בעשרת הדיברות, והתלמוד במסכת סנהדרין לומד שאין לעבור עליהם בכל מקרה.
בנוגע לרצח כלל "ייהרג ואל יעבור" בו נלמד מסברה: דמך אינו סמוק מדם חברך, אין עדיפות לחייך על חיי הזולת. לכן אם אומרים לאדם רצח או תרצח, אסור לו לרצוח.
לגבי עבודה זרה המקור להיות איסורה בבחינת "ייהרג ואל יעבור" הוא הפסוק "ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך"; בכל נפשך - אפילו יטלו את נפשך. בתלמוד יש דעה מצמצמת של רבי ישמעאל שסובר שרק עבודה זרה שנעשית בפרהסיה היא ביהרג ולא יעבור.
[עריכה] במצוות אחרות ובפרהסיא
אם מכריחים יהודי לעבור עבירה משאר מצוות התורה בפרהסיא (בפני עשרה יהודים), במטרה להכריח אותו לעבור על הדת, ולא להנאתו של המכריח, אזי הדין הוא ייהרג ואל יעבור.
[עריכה] שעת השמד
בשעת הגזירות, כאשר המטרה היא להוציא את כל היהודים לשמד, חובה להיהרג אפילו על מנהג קל, כגון "שרוך הנעל", כלומר חובה לשמור במחיר החיים גם על מנהג להשתמש בשרוך נעל מסוים. על האופן שבו מומש בפועל דין "ייהרג ובעל יעבור" בשעת גזירות שמד ועל הכללת הריגת ילדיו של אדם בדין "ייהרג ואל יעבור" ראו בערך קידוש השם.
[עריכה] דינו של מי שעבר ולא נהרג
למרות שיש איסור לעבור על אחת משלוש העבירות האלה גם במקרה של פיקוח נפש, הרי שאם כפו אדם להרוג את חברו וכדי להציל את עצמו הוא עבר על האיסור והרגו, אין לו דין של רוצח ואין אפשרות להמיתו. גם עובד עבודה זרה או נואף מחמת איום על חייו אינו מתחייב בעונשים החמורים הרגילים על עבירות אלו, אך נחשב כמי שחילל שם שמים.
בלשון הרמב"ם (הלכות יסודי התורה, ה'):
- "וכל מי שנאמר בו ייהרג ואל יעבור, ועבר ולא נהרג--הרי זה מחלל את השם, ואם היה בעשרה מישראל, הרי זה חילל את השם ברבים; וביטל מצות עשה שהיא קידוש השם, ועבר על מצות לא תעשה שהיא חילול השם. ואף על פי כן, מפני שעבר באונס, אין מלקין אותו ואין צריך לומר שאין ממיתין אותו בית דין, אפילו הרג באונס".
ישנם מצבים שבהם מוזכרים לשבח כאלו שמסרו את נפשם על ערכים חשובים אף שלא היו מחויבים בכך מעיקר הדין.
[עריכה] דינו של מי שנהרג ולא עבר
לפי הרמב"ם מי שנהרג במקום שמותר לעבור עבירה בגלל סכנה הנשקפת לחייו, הוא נושא בעונש על מיתתו.
רבי יוסף חביבא (מחבר ספר נימוקי יוסף) פוסק שמותר לאדם לנהוג לפנים משורת הדין ולסרב לבצע עבירה גם אם יהרג כתוצאה מכך.
[עריכה] האם הלבנת פנים ברבים היא "ייהרג ואל יעבור" ?
ב(מסכת סוטה י:) דן התלמוד בהתנהגותה של תמר כפי שהיא מתוארת בספר בראשית. תמר נמנעה מלומר במפורש שחמיה יהודה הוא שהכניסה להריון כשחשבה לזונה. תוצאתה של שתיקה זו כמעט הובילה לכך שנגזר עליה מוות בשרפה. מכאן מסיק רבי יוחנן המביא את רבי שמעון בר יוחאי:"נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים". מסקנה זו עומדת בקנה אחד עם תפיסתם של חז"ל שביוש בפרהסיה דומה להריגה.
התוספות תוהה מדוע אין מונים את הלבנת הפנים בפירוש בין הדברים שהם "ייהרג ואל יעבור" ומשיב שאכן גם הלבנת פנים ראויה להימנות ביניהם עקרונית. הפוסקים נחלקו ביניהם האם לקבל את מסקנת התוספות, או שמא דברי התלמוד נכתבו כלקח מוסרי, ולא כהלכה למעשה. הרמב"ם למשל אינו מסכים עם התוספות.
סיפור נוסף בתלמוד (מסכת כתובות סז:), הצופן בחובו רעיון מוסרי דומה הוא על האמורא מר עוקבא, אשר יחד עם אשתו הסתתר בתנור לוהט, כדי להקפיד על מתן צדקה בסתר ולמנוע מעני שלו תרם כסף לראות אותו, שמא יתבייש.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- י"מ תא-שמע, מסירות נפש בהלכה - לפנים משורת הדין, באתר "דעת"
קטגוריות: אמרות חז"ל | הלכה | משפט עברי

