הפרוטוקולים של זקני ציון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפרוטוקולים של זקני ציון הוא המסמך האנטישמי הנפוץ ביותר בעולם, שהיה גם בעל השפעה עצומה ומזעזעת על תולדות המאה ה-20 וגורל היהודים. כתב פלסתר מזויף זה היה אחד מהספרים המרכזיים של הנאצים ושימש כצידוק למעשיהם. עד היום שונאי ישראל עושים בו שימוש רב במלחמתם כנגד היהודים ומדינת ישראל. כיום עותקים של הספר מופצים באמצעות מנגנונים ממשלתיים של חלק ממדינות ערב, ולעתים אף מופצים חינם באמצעותם.
תוכן עניינים |
[עריכה] מבוא
הפרוטוקולים הם, למעשה, זיוף של המשטרה החשאית שפעלה בשירות הצאר הרוסי, אשר עיבדה סאטירה שתיארה את מזימותיו של נפוליון השלישי, וייחסה את המזימות ליהודים. לפי הפרוטוקולים, התכנסו אבות האומה היהודית בקונגרס הציוני הראשון בשנת 1897 לפגישה סודית, וטוו יחדיו מזימה להשתלט על אוצרות העולם ועל הנהגת עמים, בדרך מתוחכמת של השחתה מוסרית בתרבויות מפוארות, ניצול ממון לא שלהם, וחרחור מלחמות בין מדינות ידידות, תוך שימוש בבונים החופשיים כזרוע לפעולה בקרב העמים.
[עריכה] המקור הצרפתי
בשנת 1856 הוציא הסופר הצרפתי אז'ן סי (Eugene Sue) את ספרו "מסתרי העם" (Les Mystères du peuple). בפרק האחרון של ספר זה הוא שילב בין שתי עלילות ספריו הקודמים, וכך, רודולף, הגיבור בספרו "מסתרי פאריס" (Les Mystères de Paris), מופיע וחושף איגרת שנשלחה לרודין, הגיבור הישועי המרושע מספרו "היהודי הנודד" (Le Juif errant). היה זה מסמך שתיאר מזימה של הישועים כנגד האנושות בכוונה להשתלט על העולם. בשנת 1864, נטל עיתונאי צרפתי בשם מוריס ז'ולי (Maurice Joly) את הרעיון מספרו של אז'ן סי, והשתמש בו בחיבורו הסאטירי "דיאלוגים בגיהינום בין מקיאוולי ומונטסקייה" (Dialogue aux enfers entre Machiavel et Montesquieu) כדי להציג תאוריית קשר בה נטען שנפוליון השלישי זומם כנגד האנושות בשיתופו של השטן.
[עריכה] הגלגול הגרמני
בשנת 1868 הכליל הגרמני האנטישמי הרמן גדשה (Hermann Goedsche) את חיבורו של ז'ולי בספרו Biarritz, שאותו פרסם תחת שם העט Sir John Retcliffe. בפרק "בית העלמין היהודי בפראג ומועצת הנציגים של שנים עשר שבטי ישראל" (The Jewish Cemetery in Prague and the Council of Representatives of the Twelve Tribes of Israel) הוא סיפר אודות קנוניה סודית של רבנים אשר פעם במאה שנים, נפגשים בבית העלמין העתיק כדי לתכנן מזימות מרושעות. כדי לתאר את הפגישה החשאית, שאל קטעים אחדים אודות פרשיית מחרוזת הפנינים מן הספר Joseph Balsamo של אלכסנדר דיומא, ואילו הדיאלוגים של מקיאוולי ומונטסקייה שימשו אותו לתיאור סיכום המפגש.
[עריכה] הנוסח הרוסי
ספרו של הרמן גדשה תורגם לרוסית בשנת 1872 ובשנת 1891 החל מתפרסם ברבים רק הפרק אודות קנוניית הרבנים לכאורה, וכל זאת בסיוע סוכנים של המשטרה החשאית הרוסית, שמצאו את סיפור הקנוניה כמועיל מאוד במאבקם כנגד הכוחות הליברלים שמאסו במשטר. הם לא ידעו ככל הנראה, שמדובר בפרק מרומאן גרמני אנטישמי שהושפע מסאטירה חברתית כנגד המשטר הצרפתי, ושינו את הקטע הכתוב בכדי להציג מזימה יהודית דווקא. יש לומר, שניקולאי השני עצמו ידע שמדובר בהבלים מרושעים, ואמנם לא נתן ידו בהפצת המעשה הנורא, אך לרוע המזל, משך ידו מהטלת איסור מוחלט בנידון. הנוסח הסופי של מעשה הזיוף הוצג בשנת 1895 והחל מופץ באופן רשמי משנת 1897, אך רק בשנת 1905 הגיע לידי הציבור כשהוא צובר פופולריות חסרת תקדים, בעקבות הקמת הפרלמנט הרוסי וניצחון הליברלים. תפקיד מרכזי בפרשת הזיוף השיג הכומר הרוסי השנוי במחלוקת, סרגיי נילוס (Sergei Nilus), כאשר קבע באופן חד-משמעי שהפרוטוקולים הם למעשה חלק נסתר בעבודת הסיכום הגלויה של הקונגרס הציוני שהתכנס בבאזל, קרי הפרק ה-18 והאחרון שנשמר בסודיות בין היהודים.
[עריכה] השפעת הפרוטוקולים
מאז פורסמו בלשון הרוסית, תורגמו כתבים אלה לשפות רבות. מיד עם סיום מלחמת העולם הראשונה ראו גרמנים רבים את תבוסתה של ארצם כמזימה קומוניסטית בהשראת היהודים. הנאצים עודדו את הפצת הפרוטוקולים ברבים, עד שאלה השפיעו רבות על העמקת האיבה לעם היהודי ועל מתן הכשר לרצח עם, שהתחולל כמעט באין מפריע במהלך מלחמת העולם השנייה. עם הקמת מדינת ישראל, החלו שליטים ערביים לטעון בהשראת הפרוטוקולים, שהיהודים זוממים להקים על אדמות המוסלמים ממלכה בכל רחבי המזרח התיכון. בארצות ערב נוהגים מדי פעם תחנות השידור המקומיות להפיק סדרות טלוויזיה המבוססות על הפרוטוקולים. במדינות רבות בעולם, כולל בארצות הברית, בריטניה וצרפת, ניתן לרכוש באופן חופשי עותקים של הספר. במזרח אסיה, כמו ביפן ובאינדונזיה מתייחסים לפרוטוקולים כמקור המלמד על הדרכים האפשריות להשגת כוח.
בארצות ערב, בייחוד במצרים, סוריה והרשות הפלסטינית, הפרוטקולים מופצים בעידוד השלטונות ואף נלמדים בבתי הספר ובמערכת החינוך. ארגוני טרור דוגמת חמאס וחיזבאללה אף הם עוסקים בהפצת הפרוטוקולים ומשתמשים בהם להצדיק את מאבקם להשמדת היהודים בישראל.
[עריכה] צידודים ברחבי העולם המערבי
הנרי פורד, אשר היה תומך ידוע באדולף היטלר ובמשטר הנאצי, ערך הפצה של כחצי מליון עותקים של הפרוטוקולים. התבטאויותיו האנטישמיות היו ברורות וחסרות רסן. כמו כן, עיתון שהיה בבעלותו פירסם קטעים מהפרוטוקלים במשך שמונה שנים, ובנוסף מאמרים המשקפים את דעתו האישית של פורד לגבי היהודים, סדרת כתבות זו כונתה "היהודי הבינלאומי".
[עריכה] הערעור על אמיתות הפרוטוקולים
למרות שבמקומות שונים בתבל ישנם גורמים הסבורים שהפרוטוקולים אמיתיים, הרי כבר בשנת 1920 התחקה לוסיאן וולף (Lucien Wolf) אחר מקורות החיבור. בשנת 1921 הוכיח העיתונאי האנגלי פיליפ גרייב (Philip Grave), שמדובר בזיוף, וכך פסק גם בית משפט בברן ב-19 במאי 1935, כאשר אסר את הדפסת הפרוטוקולים בשווייץ. בית המשפט החל לדון בכך ב-19 באוקטובר 1934, אך חודשיים טרם לכן, כבר גזר בית משפט אחר בדרום אפריקה קנס כספי על מפיצי עותקים של הפרוטוקולים. המאבק המשפטי עודנו נמשך, והנה, בשנת 1993, במסגרת תביעת דיבה הקשורה לארגון הקיצוני "פמיאט", פסק אף בית דין מחוזי במוסקבה כי הפרוטוקולים הינם מזויפים.
[עריכה] השפעתם של הפרוטוקולים במאה העשרים
השופטת לשעבר הדסה בן-עתו, מחברת הספר "השקר מסרב למות, מאה שנות הפרוטוקולים של זקני ציון", טוענת כי לפרוטוקולים במדינות ערב ישנה השפעה מכרעת וגדולה ביחסם של הערבים לישראל. לתפיסתה, רובו של הציבור הערבי, אף האינטלקטואלים, מאמינים בעלילה זו, המכינה את הקרקע שוב להשמדת יהודים. מנגד היא טוענת שמדינת ישראל והיהודים בכללם מצויים במחדל בנושא הזה, וכמעט שלא פועלים כדי להפריך את העלילה. לדעתה, הם צריכים לפעול נגדה באופן נחוש יותר במאבק משפטי, פוליטי, ציבורי ופרסומי, בכל כלי אפשרי ברחבי העולם.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- מאמר על פרסום הפרוטוקולים במצרים - מתוך האתר של המרכז למורשת המודיעין.
- מהדורה סורית חדשה של הפרוטוקולים (2005) - מתוך האתר של המרכז למורשת המודיעין.
- נימוקי "אמאזון" לסיבת מכירת הספר
- טקסט של "דיאלוגים בגיהינום בין מקיאוולי למונטסקייה" בצרפתית
- אלי אשד, פנטזיה של קונספירצית על : ויל איזנר והפרוטוקולים של זקני ציון
- הדסה בן-עתו, העם היהודי שותק. שוב
[עריכה] לקריאה נוספת
הדסה בן-עתו, השקר מסרב למות, מאה שנות הפרוטוקולים של זקני ציון, הוצאת דביר.

