בריז'יט בארדו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בריז'יט בארדו (נולדה ב-28 בספטמבר 1934) היא שחקנית קולנוע צרפתייה, ודוגמנית, הידועה גם בכינוי "BB” (בבה, כפי שנקראה בילדותה). בארדו נחשבת לסמל המין הבולט בקולנוע של שנות ה-50. לאחר פרישתה מהמשחק החלה בקריירה של פעילה פוליטית. פעילותה למען זכויות בעלי החיים בשנות ה-70 זכתה להוקרה, אך בשנות ה-90 התבטאה באופן שנוי במחלוקת בנוגע להגירה, איסלאם והומוסקסואליות, ופגעה במוניטין שלה כסמל לאומי צרפתי.
[עריכה] קריירה
בארדו נולדה בפריז לשארל "פילו" בארדו ואן-מארי מוסל בארדו, משפחת תעשיינים אמידה. יופיה של בארדו וחושניותה הטבעית ניכרו בה עוד בנערותה, ובגיל 15 החלה לדגמן, ואף הופיעה על שער המגזין הנפוץ "Elle". בשנת 1952, בהיותה בת 18 נישאה לבמאי רוז'ה ואדים, והופיעה בסרטה הראשון, בהדרכת הבמאי ז'אן בויאר, "Le Trou Normand” (הופץ בארצות דוברות אנגלית בשם "משוגעים לאהבה" או "טי טה טו").
קיסמה של בארדו כבש את המסכים באירופה ואף בארצות הברית. היא הייתה אחת השחקניות האירופאיות היחידות באותה התקופה שזכו לתשומת לב התקשורת בארצות הברית. לצידה של מרילין מונרו שימשה כסמל המין של שנות ה-50, ותחילת שנות ה-60, משני צידי האוקיאנוס האטלנטי.
סרטיה בתחילת שנות החמישים היו קומדיות ודרמות רומנטיות קלות, חלקן על רקע היסטורי, ברובן נדרשה להסיר את בגדיה. היא אף שיחקה בהפקות דוברות אנגלית כ"הרופא בים" של אולפני האחים וורנר משנת 1955 ו"הלנה מטרויה" בשנת 1954 או "מעשה אהבה" (1954) לצידו של קירק דאגלס. סרטיה דוברי הצרפתית דובבו לאנגלית לטובת קהל דוברי האנגלית.
ואדים לא היה מרוצה מהתקדמות זו של הקריירה של אשתו. הגל החדש בקולנוע הצרפתי, וכוכביו, שחקנים ובמאים כאחד, זכו לתהילה בינלאומית, והוא חש כי ממעיטים בכישוריה של בארדו. בשנת 1956 צילם ואדים את הסרט "ואלוהים ברא את האישה", בנסיון להביא למסך את מלוא העוצמה במשחקה של בארדו. לצידה של בארדו שיחק ז'אן-לואי טרינטיניאן.
הסרט, העוסק בבת-עשרה חסרת מוסר, הגרה בעיירה קרתנית ושמרנית, היה להצלחה בינלאומית גדולה. בארדו הפכה לסמל מין בינלאומי, ולהתגלמות החושניות הנשית באשר היא. יחסי הציבור של הסרט רמזו על רומן בין בארדו וטריניטיאן, אך יש להניח כי המדובר בפעלול תקשורתי גרידא. הסרט האפיל על כל סרטיה הקודמים, עד שיש הסבורים בטעות כי הוא סירטה הראשון, בעוד שהיה זה סירטה השיבעה עשר.
ייצוב מעמדה כסמל מין פרובוקטיבי מנע אף את המעבר הצפוי להוליווד שהייתה אז בעידן שמרני בו דמויות בתוליות כדוריס דיי וסנדרה די שיקפו את המודל הנשי אליו כיוונו מעצבי דעת הקהל. אירוטיקה רכה בנוסח בארדו הייתה נסבלת כל עוד נשאה את התג של מוצר מיובא, בעל ניחוח "אירופאי" או "אומנותי". חוסר שליטתה של בארדו באנגלית ומבטאה המודגש לא התאימו לתסריטאים האמריקנים. הישארותה באירופה הייתה דבר בעיתו, בעת ששנות ה-60 ותרבות השיחרור המיני החלו להפגין את השפעתן, בעוד שארצות הברית נותרת מאחור למשך זמן מה.
בשנת 1957 התגרשה בארדו מואדים, ובשנת 1959 נישאה לשחקן ז'אק שארייר. בשנת 1960 נולד בנה היחיד ניקולא ז'אק שארייר. יחסיה עם בנה היו בעייתיים. הנישואים עצמם כשלו תחת מתקפות בלתי פוסקות של צלמי פאפאראצי. בארדו עצמה חיפשה את שבחי הביקורת, כאשר היה עליה להמשיך ולשחק את חתולת המין הצרפתייה. בשנת 1960 שיחקה בארדו בסרטו של אנרי קלוזו "האמת", בו הפגינה משחק משובח וזכתה לשבחי הביקורת ולהכרה כשחקנית אותה חיפשה. סרטו של לואי מאל משנת 1962 "Vie privée" הינו תיאור אוטוביוגרפי למחצה של חייה. הסצינה בה בארדו שבה לדירתה, ומוטרדת במעלית על ידי המנקה, אישה בגיל העמידה, הקוראת לה "זונה", מבוססת על אירוע אמיתי, ויש בה הרהור מרתק על חיי כוכב הקולנוע באמצע המאה ה-20.
לאחר מכן פרשה בארדו לחיי בדידות בדרום צרפת. כיום ידוע כי בתקופה זו ניסתה להתאבד. אך עם המהפכה המינית של שנות ה-60 החל אורח חייה לקבל לגיטימציה, והלחץ הציבורי שהופעל עליה הוקל. במהלך שנות השישים הופיעה בהפקות זוהרות ומלאות כוכבים כ"ויוה מריה" (1969). בשנת 1965 אף הופיעה בהוליווד בתפקיד עצמה בהפקה בשם "בריז'יט היקרה" לצידו של ג'ימי סטיוארט.
ברוב תפקידיה נדרשה להופיע בעירום, מלא או חלקי. לבארדו היה חלק ניכר באופנת ה"ביקיני" בו הופיעה בסרט "מנינה" בשנת 1952, ובהופעותיה בפסטיבל קאן ובתמונות פרסומת. מעת לעת הופיעה בביקיני ללא חלק עליון. על אף שהדבר היה מקובל במידת מה בצרפת, בארצות הברית הופעה ללא חלק עליון של הביקיני נחשבה לסקנדל. גופה השזוף של בארדו הפך את אתרי הנופש בריביירה הצרפתית לאתרים בעלי משיכה עולמית, ובמיוחד עיירת הנופש סן טרופה.
בארדו נראתה כאילו האופנות המתחלפות של שנות השישים נוצרו עבורה. לצד מרילין מונרו וז'קלין קנדי הייתה אובייקט לציורי האומן אנדי וורהול. בשנת 1970 שימשה כמודל הרשמי לפסלה של "מריאן" הסמל הצרפתי הלאומי, שפיסל הפסל אלאן גורדון.
חייה הפרטיים בתקופה זו היו סוערים, והיא החליפה בעלים ומאהבים. בין השנים 1966 ל-1999 הייתה נשואה למיליונר הגרמני גינטר זאקס, בשנת 1992 נישאה לפעיל הימין הצרפתי ברנאר ד'אורמאל. נטען כי בין מאהביה הרבים היו גם וורן ביטי, ז'אן פול בלמונדו, מרלון ברנדו, שון קונרי, מיק ג'אגר, לואי מאל, סרז' גינסבורג, סאשה דיסטל ואף ג'ימי הנדריקס בו נפגשה במקרה בשדה התעופה בפריז.
[עריכה] פרישתה
בשנת 1974 בסמוך ליום הולדתה הארבעים, הודיעה בארדו על פרישתה מן המשחק. לאחר שהופיעה ביותר מחמישים סרטים, והקליטה מספר אלבומי מוסיקה, הידוע מהם הוקלט בשיתוף פעולה עם "הילד הרע" של המוסיקה הפופולרית הצרפתית, סרז' גינסבורג, היא בחרה להשתמש בתהילתה על מנת לקדם את זכויות בעלי החיים. בפעילות זו עסקה החל משנת 1965 עת יצאה במסע למען שיטות הומאניות יותר לשימוש בבתי המטבחיים.
יש שהאשימו אותה כי היא שונאת אדם, ומעדיפה את חברת בעלי החיים על זו של בני האדם. בשנת 1986 ייסדה את מכון בריז'יט בארדו להגנת בעלי החיים ורווחתם. היא התרימה 3 מיליון פרנק להקמת המכון, בכך שהעמידה את תכשיטיה למכירה פומבית. כיום היא אחת מהפעילות הבולטות בנושא זכויות בעלי החיים. פעילות נמרצת היא מקדישה למניעת אכילת בשר סוס. ביחד עם הסופרת מרגריט יורסנאר יצאה למסע פירסום כנגד הריגת גורי כלבי הים.
בארדו ידועה גם כתומכת של הפוליטיקאי הימני הקיצוני ז'אן מרי לה פן, עמו קשור בעלה מבחינה פוליטית. בשנת 2003 פירסמה ספר בשם "זעקה בדממה", שכלל התבטאויות כנגד מוסלמים והומוסקסואלים. במאי 2003 הכריזה תנועה צרפתית בשם MRAP, ראשי תיבות בצרפתית של "תנועה נגד גזענות ולמען אחווה בין העמים" כי תתבע את בארדו בשל דעותיה שפורסמו בספרה.
במכתב למגזין צרפתי המיועד להומוסקסואלים כתבה בארדו להגנתה "פרט לבעלי (שייתכן שאף הוא יחצה את הקו יום אחד) אני מוקפת לחלוטין בהומואים. במשך שנים הם תמכו בי, היו ידידי, בני המאומצים, אנשי סודי".
בשנת 2004 הורשעה בארדו בבית משפט צרפתי ב"הסתה לשינאה גזעית" ונקנסה ב- 5,000 יורו. הייתה זו הפעם הרביעית בה נדונה לקנס בשל עבירות מסוג זה. בית המשפט ציין פיסקאות מספרה בהן דנה ב"איסלמיזציה של צרפת" ו"ההסתננות המסוכנת והחתרנית של האיסלם". בספר התייחסה להומוסקסואלים כ"אטרקציות משונות ביריד", וכתבה כנגד השתתפות נשים בממשלה.
התבטאויות אלו ואחרות, הדומות להן, הביאו לאובדן הסימפתיה הציבורית ממנה נהנתה בארדו.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- בריז'יט בארדו, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- אתר מעריצים
- גלריית תמונות
- מכון בריז'יט בארדו
- אוסף קישורים

