שביתת הימאים - 1951

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שביתת הימאים היא מאבק מקצועי קשה של ימאי ישראל שעורר הד רב בדעת הקהל בשנות המדינה הראשונות.

שביתת הימאים החלה בחודש נובמבר 1951, לאחר סכסוך עבודה בין מועצת הימאים לבין ההסתדרות הכללית. באותה עת היה למדינת ישראל רק נמל ספנות אחד בים התיכון והוא נמל חיפה, וימאי ישראל היו מאוגדים במסגרת מועצת פועלי חיפה. בסוף שנת 1951 ניצחה בבחירות למועצת איגוד הימאים רשימת מועמדים אל-מפלגתית ברוב של כמעט מאה אחוז של הקולות. המועצה הנבחרת רצתה להשתחרר מחסות מועצת פועלי חיפה, ולייסד ארגון ארצי עצמאי של ימאים במסגרת ההסתדרות. כן טען האיגוד כי פקידי ההסתדרות בחיפה דואגים יותר לאינטרסים של חברת הספנות הגדולה שה"ם, שהייתה שייכת להסתדרות ולסוכנות היהודית, מאשר לאינטרסים של הימאים.

ההסתדרות התנגדה לתביעות, והימאים בהנהגת רב החובל יצחק (אייק) אהרונוביץ' ורב המלחים נמרוד אשל, אנשי תנועת ההעפלה לשעבר, התפטרו באופן קולקטיבי ממקומות עבודתם. ההסתדרות מצידה החלה להפעיל את הספינות בעזרת מפירי שביתה וימאים זרים. בתגובה החליטו הימאים על השבתת הספינות.

בנמל חיפה פרצו תגרות קשות והמשטרה בעזרת סדרני הפועל, שהיו ארגון רב כוח בחיפה באותה עת, שאומן להפעיל כוח פיזי כנגד מפגינים ושובתים, הורידו את הימאים השובתים מן הספינות, תוך שימוש בכוח. ההסתדרות הקימה ארגון ימאים חדש הנתון לחסותה. הממשלה מצידה הפעילה צווי גיוס לשירות מילואים לכמה ממנהיגי הימאים, דבר שנתקבל בתגובה חריפה של דעת הקהל ותגובה חריפה (אך סמויה) של פיקוד הצבא. לצד השובתים עמדו המפלגות מפ"ם ומק"י.

לאחר שביתה של שישה שבועות נקראו מנהיגי הימאים, בעודם משרתים במילואים, לשולחן הדיונים. השביתה הסתיימה בהסכמה לאחר שהימאים קיבלו הבטחה כי השובתים לא יפוטרו ויוחזרו לעבודה בספינותיהם.

השביתה והארועים האלימים שהיו כרוכים בה, וכן הפעלתו של צה"ל להתערבות בסכסוך עבודה אזרחי, עוררו סערה ציבורית במדינה הצעירה. לצד הימאים עמד במשך כל זמן השביתה השבועון "העולם הזה" בעריכתו של אורי אבנרי.

[עריכה] לקריאה נוספת

  • נמרוד אשל, שביתת הימאים, הוצאת עם עובד, 1994.