נווה שאנן (תל אביב)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

נווה שאנן היא שכונת פועלים שהוקמה בדרום תל אביב בשנות העשרים של המאה העשרים.

תוכן עניינים

[עריכה] היסטוריה

עם התגברות "המאורעות", אשר התרחשו בראשית שנות העשרים של המאה העשרים בארץ ישראל, החליטה קבוצה של 400 יהודים מיפו לעזוב את העיר ולעבור לשטח של 260 דונם, בסמוך למתחם של תחנת הכוח הראשונה בתל אביב. חברי הקבוצה, אשר כללה בעלי מקצוע מתחומים שונים, כגון: נגרים, חקלאים, סוחרים, פועלי בניין וכיו"ב, שאפו להקים חלופה עירונית למונופול החקלאי שהיה בידיהם של הערבים ביפו והגרמנים במושבה שרונה. בהתאם לכך, הם בחרו, במסגרת תחרות אדריכלית שיזמו, בתוכניתו של האדריכל היהודי דוד טישלר, הידועה יותר כתוכנית "המנורה".

[עריכה] התכנון העירוני של השכונה

ע"פ תוכנית זו, אשר בנויה למעשה על רעיון קונצנטרי הלוקח השראה מפרויקטים חקלאיים–עירוניים מוקדמים יותר, כדוגמת אלה של רוברט קאופמן ואבנעזר הווארד, תוואי הרחובות מאורגנים בצורת מנורה, כך שרחוב לוינסקי מהווה "השמש" וממנו יוצאים "קנים": רחובות צרים, אשר מתעגלים בהגיעם לציר שדרות הר-ציון (שדרות ירושלים דאז). עם זאת, התוכנית לא באה לידי מימוש בשל הסיבה שחברי הקבוצה התקשו לרכוש את כל השטחים המיועדים. המיקום הגיאוגרפי של התוכנית נקטע למעשה במה שהפך מאוחר יותר לגבול בין יפו לת"א. גבול זה, לא רק שחסם ומנע את התממשות החזון האוטופי של הקבוצה, אלא גם יצר את תוואי השטח שהוקצה בשנים מאוחרות יותר לפרויקט התחנה המרכזית החדשה.

בהסתמך על האופי הקונצנטרי של תוכנית השכונה, היווה מרכז ה"מנורה" מתחם שכונתי מקומי, אשר בהמשך נקרא "מתחם ביאליק". מתחם זה כלל בית ספר שכונתי וגינה, על-מנת לענות על צרכיהם של תושבי השכונה. בד בבד, החלה השכונה גם להינתק משאר אזורי המגורים הסובבים אותה. תושבי השכונה, אשר בחלקם הגדול עבדו בתחומי מלאכה שונים ומגוונים, פתחו את עסקיהם כך שנוצר רצף של בתי עסק קטנים המתמחים במקצועות, כגון: דפוס, ייצור מתכת, מכירת נעליים, נגרות וכו'. אלה התערבבו עם בתי המגורים, אשר נבנו בבנייה נמוכה ורוויה יחדיו.

בסוף שנות ה-30 התקבלה ההחלטה לפתוח בשטח הגובל מצפון מערב לשכונה את תחנת האוטובוסים המרכזית הראשונה של ת"א (התחנה המרכזית הישנה). המניע העיקרי להקמת התחנה בשטח זה נבע מעצם העובדה שהאוטובוסים העירוניים חנו בכיכר המושבות הסמוכה שהיוותה צומת תחבורתי בעיר.

בשנות ה-60 החל להתגבש לו פרויקט יזמי אחר מדרום לשכונה, הידוע כיום כמתחם התחנה המרכזית החדשה בתל אביב. מבנה התחנה נמצא על קרקעות שנקנו באותו זמן על ידי היזם אריה פילץ, אשר היה נחוש לנצל את זכויות הבנייה המגיעות לו ולהקים שם טרמינל אוטובוסים בינעירוני, ללא כל התחשבות במצב הרעוע של הסביבה ושל תושבי המקום.

בניית התחנה, אשר תוכננה על ידי האדריכל רם כרמי, הסתיימה בתחילת שנות ה-90, כאשר האזור כולו התדרדר בשל חילופי אוכלוסייה, התבלות המבנים הקיימים באזור והזנחתם, ואי ההשקעה של העירייה בתשתיות ושירותים קהילתיים. כיום התחנה הפכה למוקד אזורי, אשר קיבל גוון רב-תרבותי ומשרת בעיקר את צרכיהם המסחריים של אוכלוסיית הזרים באזור. יחד עם זאת, מתחם ביאליק הפך כיום לאזור פשע, המשמש גם כמקום מפגש לנרקומנים וחסרי בית. התחנה המרכזית הישנה הפכה גם היא לאזור נטוש, משום שכל תנועת הנוסעים עברה לתחנה החדשה, ושטח התחנה הישנה הפך לחניון אוטובוסים.

יחד עם זאת, השכונה עברה גם שינויים באופי האוכלוסייה. אם בשנותיה הראשונות של השכונה התושבים המייסדים היו ברובם בעלי מקצועות חופשיים, המתקשרים לתחומי מלאכה ובנייה, הרי שברבות השנים חלקם עזבו את האזור, או שהשכירו את השטחים והמבנים למשפחות אחרות, אשר באו ממעמד סוציו-אקונומי נמוך יותר. בשנים המאוחרות יותר האזור הפך לפחות אטרקטיבי בשל התופעות האורבניות השונות שצוינו לעיל, אשר התמקמו שם, והחל למשוך גורמי פשע, משפחות מעוטות יכולת, ועובדים זרים, בשל שכר הדירה הנמוך יחסית בעיר. בסוף שנות ה-90 האזור קיבל עדנה מחודשת בדמות העובדים הזרים שהתיישבו בסביבה, ונתנו למקום גוון רב-תרבותי, אשר כיום נחלש בשל המדיניות לגרש את העובדים הזרים מישראל.

[עריכה] השכונה כיום

כיום רוב התושבים בשכונה הם ממעמד סוציו-אקונומי נמוך ורובם עובדים זרים. תושבים אלו מצאו להם את המסגרות הפרטיות והייחודיות שלהם. אם באמצעות ארגון גני ילדים פרטיים בדירות ספציפיות של אמהות, או הסבת מרתפים לכנסיות מקומיות, ושימוש במקומות שונים בשכונה לשם מפגשים ארעיים במשך היממה. עם זאת, הרשויות מצויות בדילמה מוסרית לגבי הדרכים שבהן ניתן לעזור ולספק עבור תושבים אלה שירותים קהילתיים הולמים, שכן חלק ניכר מתושבי השכונה והסביבה אינם אזרחי המדינה.

[עריכה] לקריאה נוספת

  • רוטברד, ש. עיר לבנה, עיר שחורה, הוצאת בבל, ת"א, 2005.
שפות אחרות