היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם השנייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

עליות לארץ ישראל והתיישבות בה

עליות קדומות לארץ ישראל


עליות לפני קום המדינה:


עליות לאחר קום המדינה:

מלחמת העולם השנייה, שפרצה עם פלישת הנאצים לפולין ב־1 בספטמבר 1939, מצאה את היישוב היהודי בארץ ישראל מותש לאחר שלוש שנות מאורעות תרצ"ו - תרצ"ט וחודשי המאבק נגד מדיניות הספר הלבן. שלא כבימי מלחמת העולם הראשונה, בה היה היישוב נתון לשלטונה של תורכיה שנכללה במחנה גרמניה ושותפותיה, היה היישוב בפרוץ מלחמת העולם השנייה נתון בשלטונה של בריטניה ומצא עצמו במחנה בנות הברית. לא הייתה זו עובדה סובייקטיבית גרידא, אלא שהיישוב בכל נפשו ומאודו תמך במחנה בנות הברית וראה בגרמניה הנאצית אויב של האנושות - וראשית לכל, אויב של העם היהודי. לא היה כל מקום להיסוסים ובפרוץ המלחמה הכריז דוד בן גוריון "עלינו לעזור לאנגליה במלחמתה כאילו לא היה ספר לבן ולעמוד כנגד הספר הלבן כאילו לא הייתה מלחמה".

היישוב ראה עצמו כבן ברית אקטיבי של בריטניה ובמהלך המלחמה התנדבו 38,000 מבני היישוב לשרת בצבא הבריטי, מספר עצום ביחס ליישוב שמנה באותה עת כ־431,000 איש.

בתחילה שלחו הבריטים את המתנדבים לשרת בתפקידים של כוח עזר לצבא הלוחם במסגרת חיל החפרים, שעסק בחפירת עמדות וביצורים. רק לאחר פרק זמן נאותו לשתף את בני היישוב ביחידות הלוחמות במסגרת של פלוגות הבאפס (כינויו של "הגדוד המלכותי של קנט המזרחית"). השילוב בגדוד קיים נועד על מנת להמנע מהקמת יחידה מיוחדת לאנשי היישוב. עד מהרה נתברר כי גם במסגרת זו מעסיקים הבריטים את מתנדבי היישוב בתפקידי שמירה על מתקנים, שדות תעופה ומחנות שבויים. כן נתקבלו מתנדבי היישוב לפלוגות תובלה והנשים המתנדבות שירתו בחיל העזר לנשים. אחדים ממתנדבי היישוב נתקבלו לשרת בחיל האוויר המלכותי ובצי המלכותי (הידועים מביניהם עזר ויצמן ואהרון רמז ששירתו כטייסים בחיל האוויר הבריטי והיו לימים ממפקדי חיל האוויר).

הנהגת היישוב דרשה ולחצה במשך כל שנות המלחמה להקים יחידה עברית לוחמת, כדוגמת הגדודים העבריים במלחמת העולם הראשונה. רק בהתהפך גלגל המלחמה ולקראת סופה הסכימו הבריטים בשנת 1944 להקים את הבריגדה היהודית, או בשמה המלא "החטיבה היהודית הלוחמת", שמפקדה היה בריגדיר לוי בנימין, קצין יהודי בצבא הבריטי, וכל לוחמיה ומפקדיה היו מבני היישוב. החטיבה נלחמה בחזית האיטלקית וספגה אבידות והרוגים. רבים ממפקדי צה"ל במלחמת העצמאות רכשו את נסיונם הקרבי והפיקודי במסגרת החטיבה.

בתקופה הראשונה של מלחמת העולם השניה, מפרוץ המלחמה ועד פברואר 1940 לא חדלה תנועת המעפילים דרך הים לארץ ישראל. במשך תקופה זו הגיעו לארץ 4 ספינות מעפילים. בנובמבר 1940 הגיעו לארץ 3 ספינות מעפילים והבריטים החליטו לגרש את המעפילים לאי הנידח מאוריציוס שבאוקינוס ההודי. תוך כדי כך ארע אסון ספינת הגירוש פאטריה, שאמורה הייתה להוביל את המגורשים למאוריציוס. ההגנה החליטה לבצע חבלה קלה בספינה, כדי למנוע את הגירוש. מטען חומר הנפץ שהוצמד לקרקעית הספינה, אשר אמור היה לגרום לפגיעה קלה בה, היה גדול מדי לגבי הספינה, שהייתה ישנה ורעועה, וגרם לטביעתה ב־25 בנובמבר 1940 על למעלה מ־200 המעפילים ו־50 החיילים הבריטיים שהיו עליה.

אסון ימי כבד יותר הקשור בהעפלה ארע ב־24 בפברואר 1942, כאשר ספינת המעפילים הרעועה סטרומה, שעל סיפונה 769 מעפלים פליטי שואה מרומניה טבעה בים השחור, לאחר שהבריטים סירבו במשך חודשים להתיר עליית המעפילים שעליה לארץ, עד שהתורכים גירשו אותה לגורלה לים השחור והיא הוטבעה בו. מכל 769 המעפילים שרד רק בן אדם אחד. הסברה שתקבלה כעבור שנים היא כי הספינה הוטבעה על ידי צוללת סובייטית.

בשנות המלחמה הראשונות שררה ביישוב תחושת אכזבה מכך שברית המועצות לא הצטרפה למלחמה לצד בעלות הברית. פלישת הנאצים לברית המועצות ב־22 ביוני 1941 גרמה לתחושת הקלה ביישוב. נוסדה ליגה V לתמיכה בברית המועצות ולסיוע לה. בכספי תרומות נרכשו 3 אמבולנסים על ציודם והוסעו בדרך היבשה לאירן שם נמסרו ב־28 באפריל 1943 לידי אנשי השגרירות הרוסית שהעבירו אותם לידי הצבא האדום בגבול אירן - ברית המועצות.

תקופה של חרדה עברה על היישוב בראשית שנת 1942, כאשר כוחות קורפוס אפריקה בפיקודו של הגנרל ארווין רומל התקדמו מזרחה בצפון אפריקה לכיוון תעלת סואץ והיה חשש כי יכבשו את ארץ ישראל. לתקופה זו, שמאביב 1942 ועד לנובמבר 1942, ניתן לימים הכינוי מאתיים ימי חרדה. במשך תקופה זו דנו הנהגת היישוב ופיקוד ההגנה בתוכניות שונות לקידום פני הפלישה, וביניהן התוכנית האפוקליפטית שקיבלה את הכינוי "מצדה על הכרמל", לפיה ירוכזו כל תושבי היישוב במפרץ חיפה וסביבותיו ויתגוננו נגד הפולש עד הסוף המר. הסכנה חלפה ב־3 בנובמבר 1942 עם נצחון הבריטים בקרב אל עלמיין.

במהלך שנות המלחמה השתפר מצבו הכלכלי של היישוב כתוצאה מכך שארץ ישראל שימשה בסיס לכוחות של צבאות בריטניה והאימפריה הבריטית, שנזקקו לשירותים ואספקה מן היישוב, וכתוצאה מעבודות ביצורים נרחבות שביצעו הבריטים בארץ ישראל ובמזרח התיכון, באמצעות קבלני בניין מארץ ישראל ובכללם חברת סולל בונה.

איטליה, שהכריזה ב־1940 מלחמה על בריטניה לצידה של גרמניה, תקפה את ארץ ישראל מן האוויר. חיפה הופצצה ב־ 15 וב־24 ביולי 1940 ובהתקפות נהרגו עשרות אנשים. ב־9 בספטמבר התקיפה את תל אביב. בהתקפה נהרגו כמאה איש, רבים נפצעו ונגרם הרס רב.

עם התקרב הסכנה לארץ ישראל מצפון, מצד סוריה ולבנון שהיו תחת שלטון צרפת של וישי ומדרום, מצד כוחות קורפוס אפריקה של הגנרל רומל שנעו בצפון אפריקה מזרחה לכיוון תעלת סואץ וארץ ישראל, הגיעו הבריטים לידי מסקנה כי הגורם היחיד עליו יכולים הם לסמוך בשעת חירום זו הוא היישוב היהודי בארץ ישראל. החלה תקופת השיתוף בין הבריטים לבין הנהגת היישוב וארגון ההגנה והוקם הפלמ"ח באימון ובנשק בריטי, ככוח גרילה שיילחם בעורף האויב הגרמני אם הארץ תיכבש. בתקופת השיתוף יצאו כ"ג יורדי הסירה, כולם אנשי "ההגנה", בפיקודו של רב סרן בריטי לשליחות חבלה בטריפולי שבלבנון ועקבותיהם אבדו ללא שוב.

בתקופת השיתוף חדל אף האצ"ל ממאבקו בבריטים ומפקדו דוד רזיאל נפל בקרב, בשורות הצבא הבריטי בעת דיכוי המרד הפרו נאצי של ראשיד עלי אל כילאני בעיראק ב־20 במאי 1941. הלח"י מצידו לא חדל במאבקו נגד הבריטים. הללו נקטו נגדו בצעדי דיכוי ורדיפות והרגו ב־12 בפברואר 1942 את מפקדו אברהם שטרן (יאיר). ב־6 בנובמבר 1944 התנקשו שני אנשי לח"י, אליהו חכים ואליהו בית צורי בקהיר בחייו של הלורד מוין, השר הבריטי לעניני המזרח התיכון, שהיה אנטי ציוני קיצוני ועשה ככל יכולתו לנעול את שערי הארץ בפני פליטי השואה, לרבות בהשפעה על ממשלת תורכיה לגרש את הספינה "סטרומה" למימי הים השחור, בהם הוטבעה על אנשיה. בשנת 1944 סיכל הלורד מוין את שליחותו של יואל ברנד שנשלח על ידי הנאצים להציע לבריטים לקנות את חיי שארית יהודי אירופה בתמורה לציוד צבאי ומשאיות (עסקת ה"סחואה תמורת דם") והורה לעצור את ברנד מבלי לברר את רצינות ההצעה באומרו (על פי הסברה): "מה אעשה במליון יהודים?". המתנקשים נדונו למוות על ידי בית דין צבאי מצרי והועלו לגרדום בקהיר ב־22 במרץ 1945.

כאשר יצאו הכוחות הבריטיים בדצמבר 1941 לכבוש את סוריה ולבנון מידי אנשי וישי, נתלוו לכוחותיהם אנשי פלמ"ח כסיירים ומורי דרך. בקרב זה איבד משה דיין את עינו.

בשנת 1942 החלו להגיע לארץ ידיעות על דבר השואה המתחוללת ביהודי אירופה. בראשונה הגיעו ידיעות מקוטעות מסוכנויות הידיעות, שפורסמו בעתונות העברית. לאחר שהגיעו בסוף שנת 1942 אנשי היישוב ששהו בפרוץ המלחמה בפולין, אשר הוחלפו על ידי הנאצים בטמפלרים מארץ ישראל, קיבלו הידיעות אישור ממקור ראשון מפי עדי ראייה. בולטת בענין זה עדותו של יעקב קורץ, שהעלה אותה על הכתב בספרו ספר עדות. בהגיע אישור דבר ההשמדה לידיעת אנשי היישוב, סערו בו הרוחות, נערכו כנסים והפגנות והוקמה "המגבית להתגייסות והצלה". נוסד ועד ההצלה בראשותו של יצחק גרינבוים, מי שהיה ציר בפרלמנט הפולני ולימים יהיה שר הפנים הראשון בממשלת ישראל. הועד יצא כמשלחת הצלה איסטנבול שבתורכיה הנייטרלית שגבלה במדינות הציר, אך פעולת הוועד, למרות כל מאמציו, הייתה מוגבלת ובתנאי המלחמה לא נשאה פרי.

לקראת סוף המלחמה, בשנת 1944, הסכימו הבריטים לאמן צנחנים מאנשי היישוב, שצנחו בארצות הכיבוש הנאצי ובמדינות בנות בריתו במאמץ להציל יהודים. 32 מצנחני היישוב, כולל שלוש נשים, צנחו בארצות היעד. 12 מהם נפלו בשבי ו-7 הוצאו להורג, ביניהם חנה סנש, אך פעולתם למרות ההקרבה והגבורה, לא היה בה כדי לעזור ליהודי אירופה.

עם תום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945 בנצחון בעלות הברית, החל הפרק האחרון של מאבק היישוב לעצמאות.