דאונטולוגיה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דאונטולוגיה הינה תאוריה אתית, אשר לפיה פעולותיו של היחיד צריכות להיות מוכתבות בראש ובראשונה על ידי התחשבות בחובותיו של היחיד, ובזכויותיהם של אחרים. הדאונטולוגיה מניחה את קיומן של חובות מוסריות א-פריורי, אשר אינן משתנות עם שינוי הנסיבות. השלכה חשובה של גישה זו היא כי אין מטרה המצדיקה את האמצעים, בניגוד לגישות כגישת הקונסקואנטיאליזם, תאוריה אתית לפיה המטרה מצדיקה את האמצעים, מכיוון שהחלטותיו של היחיד נמדדות על פי תוצאותיהן.
מקור הביטוי הינו במילה היוונית "דאון" שפירושה "חובה".
[עריכה] הוגי האתיקה הדאונטולוגית
ההוגה החשוב ביותר הקשור במושג הדאונטולוגיה הוא הפילוסוף הגרמני עמנואל קאנט. על פי קאנט מעשים מסוימים הינם בלתי מוסריים מכיוון שאינם תואמים את מעמדו של עושה המעשים כיצור חופשי ורציונלי, ולכן אין לעשותם בכל נסיבות שהן. בהתאמה, מעשים המקדמים את מעמדו של עושיהם כיצור חופשי ורציונלי צריכים להיות מבוצעים לעיתים קרובות. דיון בגישה זו מצוי בתורתו של קאנט באשר לצו הקטגורי.
דוגמאות אחרות לתיאורטיקנים דאונטולוגים הן הפילוסוף האנגלי ג'ון לוק והפילוסוף האמריקני בן זמננו ג'ון רולס. על פי לוק, לאנשים ישנן זכויות בלתי ניתנות להפרה שהן חלק ממשפט הטבע, ויש לשפוט את פעולות האדם מבחינה מוסרית על פי המידה בה הן מכבדות או מפרות זכויות אלו. רולס מבחין בין "טוב" ו"נכון". במקום בו תיאורטיקנים קונסקואנטליסטים טוענים כי מעשה הוא "נכון" (ולפיכך יש לבצעו) אם הוא ממקסם את מידת ה"טוב", רולס, כדאונטולוג, טוען כי ישנם מעשים הממקסמים את ה"טוב" אך עדיין אינם "טובים" מטבעם, ולפיכך אין לבצעם, וזאת אם הם מפרים עקרון דאונטולוגי כפגיעה בזכות, או אי ביצוע חובה, או פגיעה בציווי הקטגורי.
[עריכה] מבקרי האתיקה הדאונטולוגית
פילוסופים תועלתנים רבים מבקרים את האתיקה הדאונטולוגית. ג'רמי בנתם, מראשוני התועלתנים, ביקר את הדאונטולוגיה על היותה גירסה מיופה של מוסריות עממית, וכי העקרונות הבלתי ניתנים להפרה שהדאונטולוגים מייחסים למשפט הטבע או לתבונה האוניברסלית הינם עניין של דעה סובייקטיבית בסך הכל. ג'ון סטיוארט מיל טען כי הדאונטולוגים אינם יכולים להגדיר באופן מדוייק אילו עקרונות מקבלים עדיפות כאשר יש התנגשות בין עקרונות שונים ובין זכויות שונות, כך שהדאונטולוגיה אינה יכולה להציע מדריך מוסרי מושלם.
[עריכה] מבקריו של קאנט
אחד מן האתגרים הראשונים שהוצבו בפני המסקנות אליהן הגיע קאנט הגיעה מן הפילוסוף השוויצי בנימין קונסטנט, אשר טען כי מאחר שאמירת האמת היא ציווי אוניברסלי, על פי התאוריות של קאנט אם יישאל אדם על ידי רוצח היכן מצוי קורבנו, עליו לספר לו את האמת. לאתגר זה נענה קאנט, אשר עדיין היה בחיים בעת שפירסם קונסטנט את ביקורתו, במאמר "על הזכות לכאורה לשקר ממניעים נעלים". בתגובה זו טען קאנט כי אכן זו חובתו של אדם לומר אמת אף לרוצח, טענה הסותרת את האינטואיציה המוסרית שחשים רבים.
קאנט טען שאמירת האמת לרוצח הינה מעשה רצוי, מכיוון שלמעשה עצמו יש ערך, ללא קשר לתוצאותיו. לשקר לרוצח פירושו להתייחס אליו כאל אמצעי להשגת מטרה אחרת, דבר שאינו מוסרי מכיוון שהמדובר בפעולה הפועלת לפי ציווי שאינו אוניברסלי. יתרה מכך, אין לדעת מה יקרה בעתיד. ייתכן שאם תשקר לגבי מקומו של הקורבן אותו מחפש הרוצח, תהיה אחראי לתוצאות השקר, אם ימצא הרוצח קורבן אחר במקום אותו חיפש את קורבנו המקורי, או אם יימצא הקורבן במקרה במקום אליו שלחת את הרוצח, כאשר חשבת שהוא נמצא במקום אחר. פילוסופים נאו-קנטיאנים מוסיפים כי בכל מקרה אין לך אחריות מוסרית למעשי הרוצח, והיא מוטלת על הרוצח בלבד. אם תאמר את האמת, יוכל הרוצח לחזור בו ולהחליט שלא לבצע את הרצח; אך לך אסור לבצע מעשה בלתי-מוסרי.
יש הטוענים כי גישתו של קאנט אינה יכולה להביא להכרעה במקרה של סתירה בין שני ערכים. למשל, כאשר עליך לגנוב על מנת לקיים הבטחה. קנטיאנים טוענים כי הבטחה לגנוב היא לכשעצמה מעשה שאינו מוסרי. העובדה כי אדם ביצע מעשה בלתי מוסרי בעבר אינה משחררת אותו מחובתו לנהוג באופן מוסרי בעתיד.

