הבחירות לכנסת השש עשרה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מערכת הבחירות לכנסת השש-עשרה נערכה בינואר 2003 על רקע אינתיפאדת אל אקצה וההדלפות על חקירותיו של ראש הממשלה ועל שחיתויות בליכוד. הבחירות התקיימו כמעט שנה לפני מועדן, ביוזמת ראש הממשלה אריאל שרון, בתוקף סמכות שהייתה נתונה בידיו מכח חוק הבחירה הישירה שכבר בוטל אבל עוד היה בתוקף.
המנצחות הגדולות של הבחירות היו הליכוד, שזכתה ל-38 מנדטים, ומפלגת שינוי, שזינקה ל-15 מנדטים ונהפכה למפלגת לשון מאזניים של כל קואליציה. גם האיחוד הלאומי זכה להישגים נאים (7 מנדטים). המפסידות הגדולות של הבחירות היו מפלגת העבודה (ירדה מ-26 ל-19 מנדטים), ש"ס (ירדה מ-17 ל-11) ומרצ (ירדה מ-10 ל-6). הירידה הכללית בכוחן של מפלגות השמאל נבעה בעיקר מהלך הרוח המלחמתי בעקבות הפיגועים שביצעו הפלסטינים ומחוסר מוכנותן לבחירות המוקדמות.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע היסטורי
[עריכה] אינתיפאדת אל אקצה
- ערך מורחב – אינתיפאדת אל אקצה
בדומה לבחירות הקודמות גם בחירות אלו הושפעו מהאינתיפאדה. למרות העובדה כי במרבית התקופה מאז הבחירות הקודמות חלה הידרדרות משמעותית במצב הביטחוני הרי מאז מבצע דרך נחושה ביוני 2002 חל שיפור במצב הביטחון, גם נאום בוש ב־24 ביוני 2002 נחשב להצלחה מדינית של הממשלה משום שהנאום כלל דרישות מיידיות בעיקר מהפלסטינים.
העובדה כי בנימין בן אליעזר היה שר הביטחון במרבית התקופה (עד לפירוק ממשלת האחדות) לא איפשרה לעבודה, להציב אלטרנטיבה למדיניות הממשלה בשל הקושי להציג עמדה מנוגדת לזו שנתמכה עד כה על ידה. תרמה לכך הנטייה המיליטריסטית בחלקים נרחבים מהציבור שתמכה בצעדים קשים אף יותר מאלו שננקטו בפועל כלפי הפלסטינים. מצב זה גרם לכך שההבדלים המשמעותיים בהצעות לטיפול באינתיפאדה לא היו בין העבודה לבין הליכוד אלא דווקא בין הפלג היוני בעבודה (שתמך בעמדות מרצ בקירוב) לבין הפלג הניצי (שעמדתו הייתה קרובה מאוד לזו של הליכוד).
באופן עקרוני, למרות שברק לא התמודד בבחירות אלו (ואף נמצא כמעט שנתיים מחוץ לפוליטיקה) ומפלגת העבודה טרחה רבות על מנת להעלים אותו מההיסטוריה שלה (כולל ביטול שינוי השם לישראל אחת), הציבור ראה בו ובמפלגתו את האחראים הישירים לפרוץ האינתיפאדה.
באופן כללי, בדומה לבחירות הקודמות, גם אם במינון נמוך יותר, גרמה האינתיפאדה ליצירת פער משמעותי בדעות הציבור, תוך שהציבור שבעבר זיהה את עצמו כשמאל מתון, נסחף ימינה בצורה משמעותית והותיר למעשה חלל ריק בינו לבין השמאל הקיצוני שהקצין אף הוא. מצב זה פגע משמעותית בקהל היעד הפוטנציאלי של מפלגת העבודה שמאז 1977 הפכה למפלגה שמסתמכת בעיקר על השמאל המתון.
כמו כן, הקדמת הבחירות על ידי ראש הממשלה, ימים ספורים אחרי יציאת העבודה מהממשלה, תפסה את העבודה במצב בו טרם בחרה מועמד לראשות הממשלה. כשנבחר לבסוף עמרם מצנע, נותר לו מעט יותר מחודש להביא את עצמו לידיעת הציבור ולשכנע באמיתות עמדותיו - הבולטת ביניהן הייתה הטענה שאין אינטרס ישראלי להמשיך לשהות בעזה ובערי הגדה המערבית.
[עריכה] המאבק על הנהגת העבודה
לאחר פרישתו השנייה של אהוד ברק בסוף פברואר 2001, הוקמה ממשלת אחדות עם הליכוד, בה ייצג שמעון פרס את העבודה כבכיר שריה. במקביל התמודד בן אליעזר מול מתן וילנאי על תפקיד שר הביטחון בממשלת האחדות (שמעון פרס מונה לשר החוץ) ונקבעו פריימריס במפלגת העבודה ל־4 בספטמבר 2001. בפריימריס אלו זכה לכאורה אברהם בורג (יושב ראש הכנסת דאז), אולם ההפרש הקטן (1000 קולות בלבד לטובת בורג) הביא לטענות רבות על זיופים, במיוחד במגזר הדרוזי. לאחר שורת ארוכה של דיונים והאשמות לגבי אפליה עדתית של הדרוזים הוחלט על עריכת פריימריס חוזרים ב־51 קלפיות (רובן במגזר הדרוזי) ב־26 בדצמבר, בבחירות חוזרות אלו נרשמו אחוזי הצבעה נמוכים (שכל צד פירש כחיזוק לעמדתו) ובסופם זכה בן אליעזר בראשות המפלגה בפער קטן של 1900 קולות.
למרות שזכיתו של בן אליעזר בראשות המפלגה הבטיחה לכאורה את מועמדותו לראשות הממשלה מטעם העבודה, הרי שבפועל תהליך הבחירות הבעייתי גרם לרינונים רבים בנושא זה, גם חוסר ההתלהבות של הפלג היוני בעבודה ממדיניות בן אליעזר כשר ביטחון תרם לכך. לאחר שהטיח האשמות קשות על אפליה עדתית כלפיו מכיוון שהוא ספרדי נאלץ בן אליעזר להסכים להתמודדות נוספת. בזמן שחלף בין ההחלפה על הפריימריס הנוספים לבין הפריימריס עצמם שנקבעו ל־19 בנובמבר 2002, פרשה מפלגת העבודה מהממשלה, מה שהביא לשמועות כי הפרישה נובעת משיקולי פריימריס. בפריימריס עצמם זכה עמרם מצנע, עד אז ראש עירית חיפה בראשות המפלגה תוך שהוא זוכה ב־53% מהקולות וגובר בכך על בן אליעזר שזכה ב־38% ועל חיים רמון (שנתמך על ידי בורג) שזכה ב־7% בלבד.
הפריימריס האחרונים בהם נבחר מנהיג מהקצה היוני של המפלגה, גרמו לטענות של האגף הניצי של המפלגה שטענו כי בחירה זו תהפוך את העבודה ל"מרצ ב'" ותרחיק מצביעים. לעומת זאת האגף היוני קיבל בשמחה את הבחירה וטען כי האגף הניצי הופך את העבודה ל"ליכוד ב'" ויש ליצור בידול. האשמות אלו, כמו גם תהליכי הפריימריס הארוכים והתכופים (שלוו כאמור בהאשמות זיוף רבות) גרמו לפגיעה ממשית במעמד העבודה ואף לטענות כי העבודה מתפוררת אשר נשמעו מכל קצוות הקשת הפוליטית.
מכיוון שהבחירות הכלליות הוקדמו באופן מפתיע, לא הספיק מאבק הפריימריז לשכוך וגרם כנראה נזק נוסף למפלגה בבחירות.
[עריכה] התפוררות ממשלת האחדות
מבצע חומת מגן ועוד יותר מבצע דרך נחושה אשר סיימו את מדיניות האיפוק של ישראל אמנם הצליחו להביא להורדה משמעותית של רמת הטרור, אולם הביאו להתפוררות של ממשלת האחדות שבמידה רבה ההצדקה לקיומה (לפחות רשמית) הייתה הטיפול במצב הביטחוני החמור. מצב המשק הידרדר משמעותית ואחרי מבצע חומת מגן, אף הוצגה ב־25 באפריל 2002 תוכנית חירום כלכלית שכונתה חומת מגן כלכלית.
הרגיעה היחסית בתחום הביטחוני הייתה בין הסיבות לכך ששרי ש"ס התנגדו לתוכנית החירום ואף הצביעו כנגדה בכנסת. מצב זה הביא את אריאל שרון לצעד חסר תקדים שבו פיטר את שרי ש"ס ב־20 במאי, למרות שש"ס חזרה לממשלה ב־3 ביוני צעד זה היווה את תחילת הסוף של ממשלת האחדות. ב־28 ביולי פרשו דוד לוי וסיעתו גשר מהקואליציה עקב התנגדות לתקציב, צעד שאמנם לא היה משמעותי באותה עת אולם בהמשך הקשה על המשך קיומה של הממשלה.
פרישת העבודה בספטמבר, שנומקה על רקע המדיניות הכלכלית ותקציב המדינה ועל רקע אי-הנוחות הפנימית במפלגה מהמדיניות הביטחונית החדשה, הביאה את שרון להקים ממשלה חדשה. בנימין נתניהו מונה לשר החוץ ב־1 בנובמבר ושאול מופז מונה לשר ביטחון למחרת (בצעד שעורר ביקורת רבה בשל העיתוי - 4 חודשים בלבד לאחר שחרורו מצה"ל). למרות הממשלה החדשה שהקים, החליט שרון לנצל את שעת הכושר הפוליטית ולפזר את הכנסת.
[עריכה] חוק טל והשלכותיו
ב־23 ביולי 2002 אושר חוק טל בכנסת. חוק זה הוא השאריות של רפורמת טל שהתקבלה בממשלת ברק (ב־2 ביולי 2000),כניסון פשרה מול התביעה להשוות את חובות האזרחים החרדים לחובות האזרחים החילונים במדינה. אולם התהפוכות הקואליציוניות עיכבו את קבלתו בכנסת עד לתאריך זה ואף בקווי היסוד של הממשלה החדשה לא נקבע דבר לגבי התמיכה בחוק.
קבלת החוק, שלמעשה הכשיר את אי גיוסם של החרדים לצה"ל (תוך חיובם לכאורה לצאת לעבודה) גרמה להתחזקות משמעותית של השנאה כלפי החרדים, תנועת "התעוררות" שהובילה את המאבק נתמכה על ידי שינוי ומרצ. ההשפעה העיקרית של חוק טל על הבחירות הייתה כנראה התחזקות משמעותית של שינוי.
[עריכה] התוכנית המדינית של העבודה
לאחר בחירתו של מצנע לראשות מפלגת העבודה, קיבלה העבודה מצע בו היא מציעה יציאה חד צדדית מרצועת עזה ומחברון, פינוי התנחלויות ובניית גדר הפרדה. למרות שתוכנית זאת (למעט חברון) היא למעשה התוכנית שאותה ממשה ממשלת שרון שהוקמה לאחר הבחירות הרי בזמן הבחירות לא קנתה לה התוכנית תומכים רבים, והותקפה חזור והתקף על ידי מפלגות הימין בראשות שרון. עוד יותר מכך זכה לביקורת הקטע של מצע העבודה המדבר על "משטר מיוחד" ב"אגן הקדוש", קרי (לפי ועידת טאבה) חלוקה בפועל של הריבונות על העיר העתיקה ועל הר הבית בין ישראל והפלסטינים.
[עריכה] חקירות שרון
במהלך הקמפיין לבחירתו של שרון לראשות הליכוד בסוף 1999 אסף שרון תרומות בהיקף של 6 מיליון שקלים בדרכים שהיו אסורות לפי חוק מימון המפלגות. דו"ח מבקר המדינה שפורסם בתחילת ספטמבר 2001 קבע כי תרומות אלו מהוות עבירה על החוק (לאחר שתלונות קודמות לגבי נתניהו הביאו לאזהרות ולגבי ברק אף לפתיחת חקירה כנגד העמותות שסייעו לבחירתו). כתוצאה מכך החזיר שרון לתורמים מיליון וחצי שקלים ב־4 באוקטובר אולם נתקל בקשיים בגיוס יתרת הכסף. בנו, שרון הצליח להשיג הלוואה שבועית בריבית גבוהה יחסית מבנק לאומי ב־22 באוקטובר ולאחר מכן יצר קשר עם סיריל קרן, איש עסקים דרום אפריקאי שנתן לו הלוואה על יתרת הסכום ב־30 בנובמבר (למרות שהכסף הועבר בפועל רק ב־17 בינואר 2002). הכסף של סיריל קרן הועבר לבנק דיסקונט ב־30 באפריל 2002 והושב לו (ממקורות לא ברורים) ב־17 בדצמבר אותה שנה.
עובדות אלו, בצירוף חוסר הבהירות לגבי היקף עסקיו של סיריל קרן בישראל (שרון טען כי אין לו כאלו אולם הצהרה נסתרה על ידי אחרים) היוו חומר נפץ פוליטי ונמצאו בתקופת מערכת הבחירות בהשלמות חקירה בפרליקטות המדינה. ב־6 בינואר 2003 נחשפה חקירת הפרשה (בדיעבד הסתבר שעל ידי עו"ד ליאורה גלאט ברקוביץ' - הפרליקטה הממונה על החקירה) בעיתון הארץ.
חשיפת הפרשה גרמה לסערה פוליטית רבה ולקריאות להתפטרות של שרון מצד אנשי השמאל. גם העובדה כי חקירת ההדלפה שנוהלה על ידי אליקים רובנישטיין, היועץ המשפטי לממשלה דאז, כללה חקירה של העיתונאי ברוך קרא תרמה להגברת המהומה. מצד שני האשימו אנשי הליכוד כי ההדלפה הייתה מכוונת פוליטית ונועדה לפגוע בשרון, טענה שלאחר הבחירות התגלתה כנכונה (עפ"י הצהרת גלאט-ברקוביץ' עצמה), למרות שהנתונים עצמם היו נכונים.
[עריכה] ההתמודדות בליכוד
בליכוד ההתמודדות העיקרית הייתה בין נתניהו לבין שרון (כשגם פייגלין מתמודד), במהלך מערכת הבחירות הפנימיות נתניהו פנה לימין הקיצוני ואף הצליח להעביר החלטה במרכז הליכוד ב־12 במאי 2002 שאוסרת על הקמת מדינה פלסטינית. לעומת זאת שרון פנה למרכז המפה הפוליטית והצהיר כי "תמורת שלום לדורות (ורק עבור שלום לדורות) אני מוכן לעשות גם ויתורים כואבים".
הפריימריס בליכוד נערכו ב־25 בנובמבר שהיה יום שהיו בו שני פיגועים כנגד ישראלים, האחד במומבסה (שבו נהרגו 3 ישראלים מתוך 15) ובסניף הליכוד בבית שאן (שם נהרגו 5 אזרחים). פיגועים גרמו לחשש אצל שרון מאחוזי הצבעה נמוכים (שלפי התאוריות היו אמורים לפגוע בסיכויו להיבחר), דבר שהוביל אותו לעריכת מסיבת עיתונאים בה קרא למצביעי הליכוד ללכת להצביע, מסיבת עיתונאים זו זכתה לביקורת רבה בשל העובדה כי דן חלוץ, מפקד חיל האוויר דאז עמד מאחורי שרון בזמן נאומו (חלוץ טען מאוחר יותר כי לא היה לו מושג כי מדובר במסיבת עיתונאים פוליטית).
הבחירות במרכז הליכוד של המועמדים לכנסת נערכו ב־28 בנובמבר וזכו לגל חריף של ביקורת תקשורתית והאשמות לגבי שחיתות. ההאשמות התמקדו עד מהרה בסגנית השר נעמי בלומנטל, שנחשדה כי אירחה חברי מרכז במלון שרתון סיטי טוואר ונחקרה במהלך דצמבר. ב־1 בינואר 2003 פוטרה בולמנטל על ידי שרון בשל סירובה לענות לשאלות חוקרי המשטרה.
הביקורת הציבורית הביאה את שרון להקים ועדה פנימית בראשות מאיר שטרית, הועדה הגישה את המלצותיה ב־5 בינואר והן כללו בעיקר את החזרת הפריימריס. אולם למרות שההמלצות התקבלו ב־3 באוגוסט (לאחר הבחירות) הן לא יושמו.
[עריכה] ההיערכות לבחירות
במערכת הבחירות הזאת, בניגוד לשלוש מערכות הבחירות שקדמו לה, נבחרה רק הכנסת, וזאת בעקבות חקיקתו מחדש של חוק יסוד: הממשלה ב־7 במרץ 2001 לאחר דיון סוער הן בכנסת והן יום קודם לכן בועדת החוקה. החוק החדש היה דומה בעיקרו לחוק שהיה לפני חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה אולם כלל מספר שינויים, אשר תפקידם היה לחזק את הממשלה מול הכנסת ולהקשות על הפלתה.
מערכת הבחירות החלה רשמית ב־5 בנובמבר 2002, כאשר שרון פיזר את הכנסת ואילו התאריך הסופי של הבחירות נקבע על ידי הכנסת ב־11 בנובמבר.
ככלל מערכת הבחירות הייתה מנומנמת יחסית, בעיקר בשל התחושה הציבורית כי ניצחון הליכוד מובטח, תחושה שהייתה חזקה דיה ששינוי ביססה את תעמולת הבחירות שלה עליה. לפרקים אף נדמה היה כי נקודת העניין היחידה במערכת הבחירות היא ועדת הבחירות המרכזית וראשה, שופט בית המשפט העליון מישאל חשין, שהיו פעילים מאוד יחסית למערכות הבחירות הקודמות.
מערכת הבחירות התאפיינה בכך שגוש השמאל (הציוני) קיפל למעשה את דגל השלום והשקיע את מרבית המאמצים שלו בשכנוע המצביעים בכך שגדר ההפרדה והנסיגה מעזה ישפרו את מצבה של מדינת ישראל. תשדירי התעמולה של העבודה ניסו להציג את מצנע כאיש צבא לשעבר, בזמן שהליכוד ניסה בהצלחה לא מעטה להציגו כאיש שמאל קיצוני.
בליכוד נרשם פיצול למעשה בין שרון שעמד בראש הרשימה לבין שאר הרשימה. בעוד שרון דיבר על "ויתורים כואבים" ופנה למרכז, שאר הרשימה הורכבה ברובה המכריע מאנשי ימין מובהקים וחלקם הגדול אף קיצוניים. שרון ניסה להקטין את הנטייה ימינה של הרשימה על ידי הצגתם של מועמדים מתונים יחסית כמו אהוד אולמרט (אשר קיבל רק את המקום ה־35 ברשימת מועמדי הליכוד) ודן מרידור (אשר לא התמודד בבחירות הפנימיות בליכוד ופרש מספר שנים קודם לכן למפלגת המרכז) בתור מי שיתמנו כשרים לאחר הבחירות. פיצול זה נבע מכך, שבעוד שיו"ר ה"ליכוד" נבחר על ידי כלל חברי המפלגה, שאר הרשימה נבחרת על ידי חברי מרכז המפלגה, ובמרכז המפלגה היה רוב לתומכי שנטייתו הייתה ימנית יותר מזו שתמכו בה רוב המתפקדים. בנוסף גויס גם ארתור פילנקשטיין לקמפיין שהציג את שרון בצורה דומה לקמפיין הקודם, עם כבשים וילדים.
מרצ, שנדחקה על ידי מפלגת העבודה לשוליים השמאליים בעקבות בחירת מצנע, השקיעה את מירב מאמציה במתקפה כנגד "שינוי" שמצעיהם דומים מאוד בנושאים האחרים (ניקיון משחיתות, עוינות לחרדים ועוד). בנוסף ניסתה מרצ לצרף אליה כוחות נוספים ממחנה השמאל - רומן ברונפמן (שנבחר במקור מטעם "ישראל בעלייה") צורף לרשימה ב־24 בנובמבר וכן צורפו יוסי ביילין ויעל דיין לרשימה ב־11 בנובמבר (רשמית למחרת היום) לאחר שלא נבחרו למקומות ריאליים במפלגת העבודה - וכיוון שהצטרפו לאחר מועד הפריימריז במרצ, לא זכו במקומות ריאליים גם ברשימתה. בנושא המדיני תקפה מרצ את מפלגת העבודה בשל ישיבתה בממשלת האחדות (סיסמת הבחירות שלה הייתה "מרצ - לא בעדר של שרון"). כמו כן הציגה מרצ את עצמה כמי שחוקקה את מספר החוקים החברתיים הרב ביותר (והסתבכה במלחמת גרסאות עם המפד"ל).
בבחירות אלו שימשה ועדת הבחירות המרכזית בתפקיד מכריע, חלק מתפקיד זה נבע מכך שבפעם הראשונה ניתן היה לפסול מועמדים מסוימים (ולא רק רשימות שלמות). ב־24 בדצמבר נפסל משה פייגלין על ידי יו"ר הועדה, השופט מישאל חשין, בשל עבירות ההמרדה שביצע בתקופת "זו ארצנו", למחרת נפסל שאול מופז בשל אי תקופת צינון מספיקה מתום שירותו הצבאי (למרות ניסיון של מופז, בסיוע הצבא, להציג מצג שווא כאילו תקופת הצינון חלפה). ב־29 בדצמבר סירבה הועדה לפסול את מועמדותו של ברוך מרזל בשל גזענות, למרות תמיכת חשין בבקשה, לעומת זאת למחרת אושרה פסילת אחמד טיבי בשל שלילת אופיה היהודי של מדינת ישראל וב־31 בדצמבר אושרה פסילת רשימה בל"ד והעומד בראשה, עזמי בשארה בשל תמיכה בטרור. לבג"ץ הוגשו עתירות בעניין הרשימות שנפסלו וכן התבקש בית המשפט העליון לאשר את הפסילות של המועמדים, ב־9 בינואר אושרו פסילתם של מופז ופייגלין ואילו שאר הפסילות בוטלו.
ב־10 בינואר הגיעה התערבות חשין במערכת הבחירות לשיאה, כאשר בפעם הראשונה בתולדות המדינה הפסיק חשין מסיבת עיתונאים של ראש הממשלה ששודרה בשלושת הערוצים המרכזיים בנימוק כי היא תעמולת בחירות (באופן אירוני, ההפסקה בוצעה בפועל דווקא לאחר שראש הממשלה סיים את תעמולת הבחירות ופנה לנושא הכלכלי שלכאורה מסיבת העיתונאים הייתה אמורה לעסוק בו מלכתחילה). הפסקה זו הביאה להגשת עתירה של מפלגת העבודה בבקשה לקזז את זמן מסיבת העיתונאים מזמן התעמולה של הליכוד, לעומת זאת אנשי הליכוד התקיפו את חשין על כך שהעז ל"השתיק" את ראש הממשלה.
כמו כן אסר חשין על פרסום תשדירים של חרות (הצגה של התקווה בערבית עם דגל ישראל שהופך ברקע לדגל פלסטין, שזכה לתפוצה פופולרית באינטרנט בעקבות החלטה זו) ושל רע"ם (הצגה של דגל אש"ף וסימון ניצחון על ידי V). ב־30 בדצמבר 2002 אסר על שידור תעמולה בערוץ 7 (שלכאורה שידר מחוץ לתחומי מדינת ישראל) וב־17 בינואר 2003 אסר על שידור תעמולה בשידורי הלווין של ש"ס. ביום הבחירות אסר חשין על פרסום קריאות של מצנע ושרון לעידוד ההצבעה (בשל חשש לתעמולה) ודרש מהם להקליט מראש (דבר שלא בוצע). לאחר הבחירות אף הציע לבטל את יום השבתון בבחירות (המיותר לדעתו) ואת תשדירי התעמולה (חסרי ההשפעה לטעמו).
במהלך מערכת הבחירות נקלעה ש"ס לבעיות רבות: הרב כדורי הסיר את תמיכתו בה ותמך במקום זאת ברשימת "אהבת ישראל" של נכדו (שהסתבכה בהפצת קמיעות, בדומה לש"ס במערכות הבחירות הקודמות); החלפתו של אריה דרעי באלי ישי בעקבות הרשעתו של דרעי וכניסתו לכלא, גרמה לירידה ברמת המוטיבציה של הפעילים וכן לאי אפשרות לנצל את מאסרו של דרעי; גם ביטול חוק הבחירה הישירה שגרם למצביעים רבים שהצביעו בעבר לליכוד לשוב ולהצביע עבורו כדי להבטיח את ניצחונו פגעה במפלגה.
חרות בראשות מיכאל קליינר וברוך מרזל הציבה את עצמה בקצה הימני הקיצוני (סיסמתה הייתה "חרות הכי נץ בימין") של המפה הפוליטית. המפלגה הציגה דעות קיצוניות במיוחד, כולל ביטול של חלק גדול מזכויותיהם של ערביי ישראל, ביטול הסכמי אוסלו וכדומה.
מפלגת שינוי ביססה את תעמולת הבחירות שלה על הקמת "ממשלה חילונית" לאחר הבחירות. התעמולה התבססה על כך שלמעשה אין סיכוי כי העבודה תנצח ולכן החשיבות העיקרית היא אילו מפלגות יהיו השותפות בקואליציה. שינוי הציגה את עצמה כלשון מאזניים תחליפית לש"ס שתאפשר לשרון להקים ממשלת ליכוד-שינוי-עבודה כאשר שינוי משמשת הן כגורם אנטי חרדי והן כלשון מאזניים בנושא המדיני. בנושא הכלכלי הציגה שינוי את עצמה כמפלגת מעמד הביניים וטענה כי תייצג אותו בכנסת.
מפלגות הימין ישראל ביתנו, מולדת ותקומה התאחדו לרשימת האיחוד הלאומי, שהציגה את עצמה כמפלגת "הליכוד האמיתי" תוך טענה כי הליכוד ובמיוחד שרון פנו שמאלה. היה ניסיון לשלב באיחוד גם את המפד"ל, אך חברי המפד"ל התנגדו. [1]
מאידך גיסא, כתוצאה מהחשש לאיבוד קולות לאיחוד הלאומי פנתה המפד"ל ימינה, תוך שהיא מבססת את הקמפיין שלה על דמותו של אפי איתם, תת-אלוף מעוטר שנולד כקיבוצניק וחזר בתשובה. בנוסף המפד"ל הדגישה את הישגיה בכנסת הקודמת: חקיקה חברתית ויהודית ענפה ודחיפת הממשלה למבצע חומת מגן.
מפלגת עם אחד הציגה את עצמה כמפלגת עובדים סוציאליסטית, תוך טענה כי שאר המפלגות הפכו כולן לקפיטליסטיות, תומכות בהפרטה ובפגיעה בזכויות העובדים. המפלגה הואשמה לאורך כל מערכת הבחירות בניצול המשאבים של ההסתדרות (שהיו"ר שלה, ח"כ עמיר פרץ, עמד בראש המפלגה) לטובתה.
ישראל בעלייה ניסתה לשווק את עצמה כמפלגה של כל העולים, תוך פניה לעולים גם מארגנטינה, צרפת ואף מארצות הברית וזאת בניגוד לבחירות הקודמות בה השתדלה לטשטש את זהותה כמפלגת עולים.
חד"ש, שעד לבחירות אלו הציגה את עצמה כמפלגה יהודית-ערבית בעיקרה, פנתה לעבר המגזר הערבי, מה שהתבטא בעיקר בכך שלראשונה לא צורף אף מועמד יהודי במקום ריאלי לרשימה (לאחר שתמר גוז'נסקי לא הצליחה לצבור מספיק קולות לצירופה בניגוד לחוקה ב־29 בנובמבר) ולאחר שתנועת תע"ל של אחמד טיבי הצטרפה לרשימה מאוחדת עם חד"ש ב־9 בדצמבר (דבר שהביא לדחיקת דב חנין, שהיה אמור להיות מחליפה של גוז'נסקי, למקום ספק-ריאלי). תנועת בל"ד, תקפה את אופיה היהודי של המדינה. מפלגת רע"ם התמודדה אף היא לאחר שניסיונות להביא להתמודדות של כל המפלגות הערביות כגוש אחד נכשלו.
כמו כן התמודדו, כמו בכל מערכת בחירות, מפלגות שלא עברו את אחוז החסימה, כמו "ישראל אחרת" (שטענה כי תנקה את המערכת משחיתות ותקים ממשלה ללא פוליטיקאים ולבסוף התברר כי נתמכה על ידי אנשי עסקים), עלה ירוק (מפלגה אולטרה-ליבראלית שתמכה בלגליזציה של "סמים קלים" והותקפה על ידי שלמה אהרונישקי, מפכ"ל המשטרה דאז), זכויות הגבר (שטענה להשתלטות פמיניסטית על המדינה) ואף מפלגת המרכז (שהציגה את עצמה כמפלגה חברתית). גם צומת התמודדה בבחירות, תוך דגש על שילוב של דעות ימניות, אנטי חרדיות וניקיון משחיתות.
[עריכה] תוצאות הבחירות
בבחירות לכנסת השש עשרה, אשר התקיימו ב־28 בינואר 2003 נמנו 3,148,364 קולות כשרים מתוך 4,720,075 בעלי זכות הצבעה, דהיינו אחוז הצבעה של כ-67%. אחוז החסימה עמד על אחוז וחצי מכלל הקולות הכשרים, דהיינו 47,226 קולות.
| מפלגה | אותיות | מספר מנדטים |
|---|---|---|
| ליכוד | מחל | 38 |
| העבודה - מימד | אמת | 19 |
| שינוי | יש | 15 |
| ש"ס | שס | 11 |
| האיחוד הלאומי | ל | 7 |
| מרצ | מרצ | 6 |
| מפד"ל | ב | 6 |
| יהדות התורה | ג | 5 |
| חד"ש-תע"ל | ו | 3 |
| עם אחד | ם | 3 |
| בל"ד | ד | 3 |
| ישראל בעלייה | כן | 2 |
| רע"ם | עם | 2 |
המפלגות שלא עברו את אחוז החסימה:
| מפלגה | אותיות | מספר קולות |
|---|---|---|
| עלה ירוק | קנ | 37,855 |
| חירות | נץ | 36,202 |
| ברית לאומית מתקדמת | צף | 20,571 |
| הירוקים | רק | 12,833 |
| ישראל אחרת | נ | 7,144 |
| אהבת ישראל | זנ | 5,468 |
| צומת | צ | 2,023 |
| המרכז | פה | 1,961 |
| דע"ם - מפלגת הפועלים | ק | 1,925 |
| אזרח ומדינה | קך | 1,566 |
| זכויות הגבר | ט | 1,284 |
| ל.ה.ב.ה. | קץ | 1,181 |
| זעם - צדק חברתי | ז | 894 |
| לידר | ף | 833 |
הבחירות עצמן התאפיינו באחוזי הצבעה נמוכים, באדישות ובאופן חריג גם בניצול רב של יום השבתון לקניות.
[עריכה] רשימת הח"כים של הכנסת ה-16
[עריכה] לאחר הבחירות
מיד לאחר הבחירות הצטרפה המפלגה ישראל בעלייה לליכוד, שכתוצאה מכך גדול כוחה ל־40 מנדטים.
הגידול העצום בכוחה של שינוי השיג במידה רבה את מטרתו, כאשר הצליחה המפלגה לדחוק את ש"ס מהממשלה, אולם למרות זאת לא הוקמה ממשלה חילונית בשל ויכוח על הנסיגה מעזה. ב־3 בפברואר נערכה פגישה בין מצנע ושרון ובה הודיע שרון כי לדעתו נצרים חשובה אסטרטגית וכפר דרום הוא סמל להתיישבות היהודית ולכן איננו מוכן לדון בפינויים, הודעה זו הביאה את ועידת מפלגת העבודה לסרב לכניסה לממשלה ב־6 בפברואר. אי כניסתה של העבודה הביא להתקפות של שינוי על העבודה בשל החמצת ההזדמנות, תוך נסיגה מהאוליטמטום ששינוי לא תיכנס ללא העבודה. מצד שני הצליחה שינוי להביא לחתימה על הסכם בינה לבין המפד"ל שסוכמו בו על דיונים משמעותיים בנושאי דת ומדינה, דיונים שהופסקו בשלביהם האחרונים בעקבות פרישת שינוי ממהמשלה ב־2004.
במפלגת העבודה הואשם מצנע בתבוסה ולאחר מאבקים פנימיים בני חצי שנה נאלץ לפרוש מראשות המפלגה, תוך שהוא נדחק לעבר יוזמת ז'נבה ונותר בקצה היוני של המפלגה. שמעון פרס התמנה במקומו כיו"ר זמני לשנה ומאז הוארכה תקופת כהונתו עד לפריימריז בנובמבר 2005. במרצ, התפטר יוסי שריד מראשות המפלגה, המפלגה פוזרה בהתאם להבטחתו לפני הבחירות ובמקומה הוקמה מפלגת יחד שיוסי ביילין נבחר לראשה.
מבחינה מדינית-צבאית, הניצחון של שרון בבחירות היה בין הגורמים להודנה (שביתת האש) בקיץ 2003, לקבלת מפת הדרכים ולועידת טאבה ב־24 ביוני. מבחינה כלכלית התגלה מינויו של נתניהו לשר האוצר כהצלחה והמשק הישראלי הצליח להתאושש מהמיתון החריף החל מסוף 2003.
פרטורבציות פוליטיות נוספות בכנסת ה-16 היו התמזגותה של מפלגת "עם אחד", חוץ מח"כ דוד טל, עם מפלגת העבודה, פרישתו של ח"כ מיכאל נודלמן מהאיחוד הלאומי וההתפלגות-למעשה של סיעת הליכוד ל"שרוניסטים" ול"מורדים".
[עריכה] קישורים חיצוניים
- בחירות לכנסת השש עשרה באתר הכנסת
- אוסקר הבחירות, יגאל ערמוני בוחר את תשדירי התעמולה המצטיינים
- ביטול ועדת האתיקה - בעקבות רקורד השערוריות של הכנסת ה-16, באתר "אומדיה"

