כלכלה מוסדית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כלכלה מוסדית הינו זרם כלכלי אפיקורסי, שהמיקוד שלו הינו מעבר להתמקדות הכלכלית הרגילה בשווקים וההזנחה של כל הדברים האחרים. תחת זאת, כלכלה מוסדית מתבוננת מקרוב יותר במוסדות מעשה ידי אדם, ורואה בשווקים תוצאה של אינטראקציות בין המוסדות השונים הללו (לדוגמה פרטים, פירמות, מדינות, נורמות חברתיות וכו').
עם הפיתוח של התאוריות בדבר מידע לא-סימטרי ושל הפצת מידע נעשה נסיון למזג את הכלכלה המוסדית לתוך הכלכלה הנאו-קלסית, תחת השם כלכלה מוסדית חדשה. עם זאת, זרם זה של הכלכלה המוסדית לא הצליח לרשת את הזרם של הכלכלה הקלסית, היות ו(הכלכלנים האיפקורסים טוענים כי) הוא ירש את כל הפגמים של הכלכלה הנאו-קלאסית. באופן מפורש, נמתחה ביקורת על היות הכלכלה המוסדית החדשה רדיוקציוניסטית ולא מציאותית: זאת הופנתה כנגד הכלכלה הנאו קלאסית על התעלמותה למעשה ממסודות, וכנגד הכלכלה המוסדית החדשה על נסיונותיה לצמצם את המוסדות להחלטות ראציונליות ויעילות שפותרות בעיות הקשורות בעלויות עסקה.
כלכלה מוסדית, או מוסדיות, מחולקת איפה באופן חד בין הכלכלה המוסדית החדשה שמיוצגת על ידי אנשים כמו דאגלאס נורף (שזכה בפרס נובל בכלכלה), לבין כלכלה מוסדית פוליטית (גישה המנוגדת לכלכלה הנאו קלסית וקרובתה הפוליטית הנאו-ליברליזם) שמשוייכת לסוציולוג פטר בי אוונס מברקלי והכלכלן ה-ג'ון צ'אנג' מקיימבריג'.
כלכלה מוסדית הייתה בעבר זרם המחשבה הדומיננטי בהגות הכלכלית בארצות הברית, כשנכללו בה כלכלנים מפורסמים אך שונים כמו טורסטין וובלן, ווסלי מיטשל, וג'ון אר. קומונס. חלק מהמוסדיים חושבים שקרל מרקס השתייך למסורת המוסדית היות והוא תאר את הקפיטליזם כמערכת חברתית בעלת תיחום היסטורי. כלכלנים מוסדיים אחרים חולקים על הגדרתו של הקפיטליזם על פי מרקס, ורואים במאפיינים מגדירים כמו שווקים, כסף ובעלות פרטית של הייצור דברים שהתפתחו באופן טבעי במשך הזמן, כתוצאה מפעולות תכליותיות של פרטים.
כלכלנים מוסדיים מסורתיים [1] , דוחים את ה"רדוקציה" של מוסדות לכדי דברים פשוטים כמו טעמים, טכנולוגיה, וטבע. טעמים, יחד עם ציפיות לגבי העתיד, הרגלים, ומוטיבציה, לא רק שקובעים את טבעם של מוסדות, אלא גם הינם מוגבלים ומעוצבים בידי מוסדות. אם אנשים חיים ועובדים במוסדות על בסיס קבוע, הדבר מעצב את השקפת עולמם. באופן בסיסי, מוסדיות מסורתית זו (וקרובתה כלכלה מוסדית פוליטית) מדגישות את היסודות המשפטיים של כלכלה (ראו ג'ון אר. קומונס) ואת התהליכים האבולוציוניים, ההרגליים, והרצוניים בהם מוסדות מוקמים ולאחר מכן משתנים (ראו ג'ון דואוי, טורסטין וובלן ודניאל ברומבלי). התנודות במוסדות הן תוצאה הכרחית של אותם תמריצים שגרמות ליצירת אותם מוסדות, והינם לכן אנדוגניים (כלומר נקבעים בתוך המערכת).
באופן מובלט, כלכלה מוסדית מסורתית הינה במובנים רבים תגובה לארותודוקסיה הכלכלית הקיימת; חזרתה בדמות כלכלה מוסדית פוליטית הינה לכן קריאת תגר מפורשת בפני הכלכלה הנאו-קלסית, היות והיא מבוססת על הנחת יסוד שהכלכלנים נאו קלאסיים מתנגדים לה: שלא ניתן להפריד בין הכלכלה לבין המערכות הפוליטיות והחברתיות שבהן היא טבועה. חלק מהכותבים המשוייכים לזרם הזה הם רוברט פרנק, וורן ג'י סמואלס, מרק אר. טול, ג'פרי הודג'סון, דניאל ברומלי, ואנה מיהו.
[עריכה] מקורות
- Commons, John. "Institutional Economics," American Economic Review Vol. 21 (1931): pp. 648-657.
- Hodgson, Geoffrey M., "The Approach of Institutional Economics," Journal of Economic Literature v36, n1 (March 1998): 166-92.
- Chang, Ha-Joon, "Globalization, Economic Development and the Role of the State", Zed Books (2002)

