אתנופואטיקה מאטריאליסטית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אתנופואטיקה מאטריאליסטית, המכונה גם אתנופואטיקה מרקסיסטית, היא אתנופואטיקה שצמחה כחלק מן החשיבה המרקסיסטית, אשר מבליטה את הקונפליקט החברתי המובע בסיפורי עם. גישה זו חוקרת את הדמויות והעלילה כמשל להתנהלות המאקרו-חברתית, ובדגש על יחסם של הקבוצות החברתיות זו לזו.
לפי גישה זו, מכיוון שהסיפורת העממית הינה משאב הנתון בידי העם כולו, הוא משמש בידי חבריו (ובייחוד בני המעמדות הנמוכים הרחבים) ביטוי לשאיפותיהם החברתיות (לדוגמה: יחסי אדון ומשרת במעשיה עשויים להיות משל ליחסי אציל-איכר והתעשרות של המשרת עשויה להתפרש כשאיפה לשיפור מעמדם של האיכרים). כמו כן, עשויים סיפורי העם לשמש מנוף בידי העם למימוש שאיפות אלו ובכך מהווה שימוש במורשת העבר למטרת עיצוב פני העתיד.
תהליכים אלו מתרחשים הודות לשינויים הנעשים בסיפורי העם על פי ההקשר החברתי שלהם, וכן באים לידי ביטוי גם בסיפורים חדשים אשר אינם בהכרח מסורתיים. גישה זו השפיעה רבות על חקר "המעשיות העירוניות" בשל הלגיטימציה שהיא מעניקה להן (שכן הן ממלאות את אותו התפקיד בעיצוב החברה).
גישה זו, שהייתה נפוצה בעולם הקומוניסטי עד שנות ה-80 של המאה ה-20, נתערערה עקב נפילתו של עולם זה, אך עדיין זוכה למעמד בלתי מבוטל בחקר האתנופואטי.

