קרב עין ג'אלות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

עין ג'אלות
עימות:

הפלישה המונגולית

תאריך:

3 בספטמבר 1260

מקום:

ארץ ישראל

תוצאה:

ניצחון ממלוכי מכריע

הצדדים הלוחמים
ממלוכים מונגולים
מפקדים
בייברס קיטבוקה
כוחות
כ-20,000 איש, רובם פרשים בינוניים כ-20,000 איש, רובם פרשים קלים
אבדות
לא ידוע לא ידוע

קרב עין ג'אלוּת – קרב שנערך ביום שישי ה-3 בספטמבר 1260 בארץ ישראל, בסמוך לעין חרוד של ימינו, בו בלמו כוחות הממלוכים את התפשטות האימפריה המונגולית מערבה.

תוכן עניינים

[עריכה] הרקע לקרב

בשנת 1251 הטיל הח'אן הגדול מונגקה (נכדו של ג'ינג'יס חאן) על אחיו הולגו חאן להוביל את כיבושי המונגולים בפרס דרום מערב אסיה ועד גבול מצרים. ב1256 כבש הולגו את פרס וניצח את החשישיון. ב1258 כבש את בגדד, טבח בתושביה המוסלמים (אך חס על הנוצרים והיהודים), והוציא להורג את הח'ליף העבאסי אלמוסתעצם. בסוף 1259 החלה בריחה המונית של המוסלמים מסוריה דרומה. בינואר 1260 נפלה חאלב, ובמרץ דמשק.

הולגו, שאימו ואשתו היו נוצריות, ניסה להתקרב לנוצרים באזור, ולשתף איתם פעולה במאבק במוסלמים. הוא זכה לשיתוף פעולה של כוחות נוצריים מארמניה ואנטיוכיה שהשתתפו בכיבוש סוריה. אולם ממלכת ירושלים הקתולית, (שבאותה עת מרכזה היה בעכו) גילתה כלפי הפולשים הברבריים מהמזרח יחס חשדני. תרמו לכך העובדה שאנטיוכיה נאלצה תחת המרות המונגולית לקבל על עצמה פטריארך יווני.

הכוח שעמד מול המונגולים היה השלטון הממלוכי החדש במצרים. הולגו שלח משלחת לסולטאן קוטוז בקהיר בדרישה שייכנע. בקרב הממלוכים היו רבים שתמכו בכניעה, אולם דעתו של המפקד הממלוכי ביברס (בַּיְבַּרְס) ניצחה, וקוטוז הורה להוציא להורג את השליחים המונגולים, ולהציג את ראשיהם על שערי העיר. בעוד הממלוכים מתכוננים למלחמה, התקבלה במחנה המונגולי שבסוריה ידיעה על מותו של השליט העליון, מונגקה חאן, והולגו מיהר לשוב מזרחה עם חלק גדול מצבאו, והשאיר בידי המפקד המונגולי הנוצרי קיטבוקה (כתבוגא) צבא של 10,000 חיילים.

שני הצדדים ביקשו את תמיכת ממלכת ירושלים הצלבנית. הדבר הטבעי כביכול היה שהנוצרים יעשו יד אחת עם המונגולים כנגד האויב המוסלמי המשותף. אך כאמור, הנוצרים היו חשדניים כלפי המונגוליים. לכך נוספה תקרית בה צלבנים מאזור צידון פשטו על כפרים מוסלמיים שהיו בשליטת המונגולים, ותוך כדי כך הרגו את אחיינו של קיטבוקה. המונגולים גמלו בהשמדת צידון וטבח תושביה, דבר שדחף את הצלבנים לזרועות הממלוכים. קוטוז שלח לעכו משלחת על מנת לבקש עזרה. רוב הצלבנים תמכו בהענות לבקשה הממלוכית. אך בהשפעת המסדר הטבטוני שחשש מבגידה מוסלמית הוחלט לשמור על נייטרליות – אם כי נייטרליות אוהדת לממלוכים.

[עריכה] הקרב

ביולי החלו הכוחות הממלוכיים לנוע ממצרים צפונה. הם נתקלו בכוח החלוץ המונגולי בעזה, הביסו אותו, והחלו לרדוף אחריו צפונה. רוב הכוחות הממלוכים נעו בשטחים שבשליטה צלבנית וחנו בעכו. כוח חלוץ בראשות ביברס החל לנוע משם מזרחה , ובלילה שבין ה-2 ל-3 בספטמבר הגיע לבקעת עין חרוד (עין ג'אלות, בשמה הערבי באותה תקופה), ותפס עמדה על גבעה מעל המעיין, שם צפה בכוחות המונגוליים נערכים בבקעה. שאר הכוחות הממלוכיים בראשות קוטוז התקרבו גם הם לזירה, והתמקמו במארב.

עם עלות השחר החלו כוחותיו של ביברס לרדת מהגבעות והקרב החל. מספר הכוחות של שני הצבאות היה דומה – כ-20,000, ובתחילה הקרב היה שקול ונמשך עד שעות הצהרים. בשלב מסוים המונגולים הצליחו להבקיע את האגף השמאלי של כוחות ביברס, והממלוכים החלו נסוגים. הצבא המונגולי החל לדלוק אחריהם, אולם נפל למארב של קוטוז. המפקד המונגולי, קיטבוקה, נתפס וקוטוז הורה להוציאו להורג. עם תפיסת מצביאם התמוטט הצבא המונגולי. חלק מהמונגולים ניסו להסתתר בצמחיה העבותה והיבשה של סוף הקיץ, אך נשרפו חיים כשהממלוכים הבעירו אותה. החלק העיקרי של הצבא המונגולי נמלט מזרחה. קוטוז רדף אחריהם עד בית שאן שם הביס את המונגולים סופית.

[עריכה] השלכות הקרב

תבוסת המונגולים גרמה להתעוררות ההתנגדות המוסלמית בסוריה. עד מהרה נסו המונגולים אל מעבר לנהר הפרת, והמוסלמים נקמו בנוצרים על התנהגותם בעת השלטון המונגולי. היהודים יצאו כמעט ללא פגע, כי למרות שגם הם נהנו מהשלטון המונגולי, הם נזהרו לא לפגוע במוסלמים.

קוטוז החזיר את השליטים הקודמים לארצות ששוחררו מהשלטון המונגולי, וגמל גם לשותפיו הממלוכים בנחלאות רבות. אולם הוא סירב לבקשתו של ביברס לקבל את השליטה על חאלב. בתגובה, ב-24 באוקטובר, בדרכם חזרה למצרים, רצח ביברס את קוטוז, והפך לסולטאן. ביברס העביר את מרכז האסלאם לקהיר, ואף חידש את הח'ליפות בקהיר במקום בבגדד. הוא ביסס את השלטון המממלוכי בארץ ישראל וסוריה, והחל לכבוש את ערי הצלבנים במישור החוף, ולהחריבן על מנת למנוע את חזרת הצלבנים דרך הים. כך, בעוד בייברס פיתח וביצר את פנים הארץ, מישור החוף נותר נטוש למאות רבות. לבסוף נפלה עכו בידי יורשיו בשנת 1291, וממלכת ירושלים נתחסלה. נראה שבחירת הצלבנים לא לנצל את ההזדמנויות שנקרו בפניהם כתוצאה מההתנגשות בין המונגולים לממלוכים ולהישאר נייטרלים הייתה טעות היסטורית שהבטיחה את אובדנם ( על פי פרוואר).

המונגולים נותרו בפרס. מידי פעם ניסו לשוב לסוריה, אך לרוב ללא הצלחה. רק ב1299 הצליחו המונגולים האלח'יאנים להביס את הממלוכים בעיר חומץ שבסוריה, והשתלטו על סוריה וארץ ישראל לכמה חודשים. אך באביב של שנת 1300 המונגולים עזבו את סוריה וארץ ישראל והממלוכים חזרו לשלוט עד לכיבוש העות'ומני במאה ה-16.

[עריכה] ראו גם

[עריכה] לקריאה נוספת