המי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| המי | |
|---|---|
|
|
|
| מקור | לונדון, אנגליה |
| שנות פעילות | 1964—היום אולפן: 1964—1982; 2004—היום |
| ז'אנר | רוק אנד רול הארד רוק רוק מתקדם |
| חברת תקליטים | Brunswick Records MCA רקורדס טראק רקורדס |
| חברי ההרכב | פיט טאונסנד רוג'ר דלטריי ג'ון אנטוויסל (נפטר, 2002) קית' מון (נפטר, 1978) |
| חברים לשעבר | {{{חברים לשעבר}}} |
| {{{אתר}}} | |
המי (The Who) היא להקת רוק קלאסי בריטית משפיעה שהוקמה ב-1964 והשפיעה על הרוק המתקדם משנות ה-70 ואילך. הלהקה התפרקה ב-1982 וחזרה לפעול ב-2004.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] שנות ה-60: התחלה ופריצה
הלהקה הוקמה ב-1964 בלונדון, אנגליה. ראשיתה של הלהקה היה כאשר שני חברי ילדות, פיט טאונסנד וג'ון אנטוויסטל נפגשו בבית הספר בשכונת שפרדס בוש בלונדון. שניהם ניגנו יחדיו בלהקה בסגנון הדיקסילנד. טאונסנד ניגן על בנג'ו ואינטסוויל על חצוצרה. אינטסוויל הצטרף ב-1962 ללהקת רוק שנקראה "המעקפים" (The Detours), וטאונסנד חבר אליו. הלהקה כללה חבר ילדות נוסף, רוג'ר דלטריי שעבד באותה תקופה כנפח לפרנסתו, ותפס את עמדת הסולן הראשי לאחר שהזמר המקורי עזב.
אל השלישייה הצטרף המתופף קית' מון שהחליף את המתופף המקורי שעזב אף הוא. השערה בנוגע להצטרפותו של מון טוענת שבאחת ההופעות הראשונות של הלהקה, בעודו שיכור כלוט, הוא עלה על הבמה והכריז כי הוא יודע לתופף טוב בהרבה מהמתופף הנוכחי שלהם. לאחר הצהרה זו הוא התקבל להרכב. בתחילת דרכם ב-1964 החליפו המי מספר פעמים את שמם, ונקראו גם The High Numbers (תחת שם זה הוציאה הלהקה את שני הסינגלים הראשונים שלה שנכשלו במצעדים, Zoot Suit ו-I'm The Face) ו-The Mods, (המי הושפעו בתחילת דרכם מאופנת המוד בלונדון) אולם לבסוף בחרו תחת מפיק אחר בשם "המי". ב-1965 הוציאה הלהקה את הסינגל "I Can't Explain", שזכה להצלחה.
| זרמים ברוק: |
|||
|
|||
| סצנות אזוריות: |
|||
| אמנים בולטים: |
|||
|
|||
| תרבות הרוק: |
|||
| ראו גם: | |||
|
|
|||
בהופעותיה של הלהקה עוצבה תדמיתה כפרועה ושוברת מוסכמות. באחת מההופעות בתחילת דרכם, חווה פיט טאונסנד התמוטטות עצבים שכתוצאה ממנה ניפץ את הגיטרה שלו ודחף אותה אל תוך מגבר. המנהג המקרי הזה הפך להיות טקס פולחני בהופעות, ובמקביל גם קית' מון נהג להפוך ולשבור את מערכת התופים שלו בתזמון דומה. ייחודה הגדול ביותר של "המי" לרבות הצליל היחודי שיצרה, היה הניגוד הגדול כל כך באישיותם של חבריה, ניגוד שיצר מארג אנושי מיוחד במינו שהפיק מתוכו את אחת הלהקות המשפיעות ביותר בהיסטוריה של הרוק והרית'ם אנד בלוז. אינטסוויל היה השקט והמאופק בחבורה, משקיף מן הצד כקרחון על הנעשה מסביבו, כאשר קית' מון מנגד היה פרא האדם בלהקה. טכניקת התיפוף שלו הייתה אגרסיבית ומסחררת במהירותה, ולעתים היה נופל על מערכת התופים תוך כדי הופעה. פיט טאונסנד נהג להניף את ידו גבוה באוויר ולפרוט על הגיטרה בצורה מעגלית שהזכירה לרבים טחנת רוח, ורוג'ר דלטריי משוטט כתרנגול גאה לאורכה ולרוחבה של הבמה. דלטריי נהג גם לזרוק בהופעות את המיקרופון והחוט המחבר אותו גבוה לחלל האוויר ולתפוס אותו בזמן נפילתו באופן שהזכיר בוקר הזורק פלצור.
ב-1965 פורסם הסינגל "My Generation", ככל הנראה להיטה הגדול ביותר של "המי", שהגיע למקום השני במצעד הבריטי והפך להמנון של דור שלם, דור שנות השישים. בשנת 1967 יצא אלבומה השלישי של הלהקה: The Who Sell Out, שהיה אלבום הקונספט הראשון של הלהקה שעסק בתרבות הצריכה, כלל שידורי רדיו פיראטים פיקטיביים ופרסום מוצרים. האלבום זכה להצלחה בארצות הברית, כאשר השיר "I Can See For Miles" נכלל בין עשרת הגדולים של המצעד האמריקני.
באותה שנה הלהקה הופיעה בתכנית האירוח הפופולארית "Smothers Brothers", שם בצעה מספר מלהיטיה הגדולים. בסיום השיר- My Generation פיט טאונסנד החל בפולחן ניפוץ הגיטרה, כשבמקביל אליו רוג'ר דלטריי בעט במגברים ובציוד על הבמה וקית' מון העיף את מערכת התופים שלו בעזרת מטען נפץ שהניח בתוכה ושיצר פיצוץ עוצמתי במיוחד. השימוש בחומר נפץ היה מנהג שכיח של מון, אך בהופעה ספציפית זו הוא שם כמות יוצאת מגדר הרגיל, וכתוצאה מכך, פיט טאונסנד, שעמד קרוב לפיצוץ העצום, סבל מהתחרשות זמנית ושערו עלה באש. בהמשך לתקרית הבלתי צפויה קית' מון העמיד פני מת בעוד שהמנחה טומי סמות'רס וג'ון אנטוויסל ניסו לעזור לו, ופיט טאונסנד שבר גם את הגיטרה הקלאסית שסמות'רס התכוון לנגן בה כשעלה לבמה. הופעה זו חרטה את הלהקה בזכרון הקולקטיבי באופי הפרוע והמרדני שלה, שאפיין אותה גם בתקופתה המאוחרת יותר.
בשנת 1969 הוציאה הלהקה אלבום קונספט, פרי עטו של פיט טאונסנד שהסתכם כאופרת הרוק הראשונה בהיסטוריה שנקראה "Tommy", כשבמרכז העלילה נמצא נער חירש, אילם ועיוור שמתגלה ככשרוני ביותר במשחק הפינבול והופך למנהיג המונים, אך במהרה מוצא את עצמו נבגד בידי מעריציו. האלבום זכה להצלחה גדולה והעלה לגדולות את מעמד הלהקה, כשבכל רחבי בריטניה נחטפו כרטיסים להופעות בהם בוצעה אופרת הרוק במלואה. האלבום אף עובד לסרט קולנוע בבימויו של קן ראסל בשנת 1975 בכיכובם של חברי הלהקה, כשאת תפקיד טומי גילם רוג'ר דאלטריי בעצמו. שחקנים נוספים בסרט היו ג'ק ניקולסון, אריק קלפטון, אלטון ג'ון טינה טרנר ועוד. הפקתו של "טומי" כמחזמר בברודווי אף זכתה בפרס ה"טוני" .
באותה השנה הלהקה הופיעה בפסטיבל וודסטוק ב-3 לפנות בוקר ביום שבת, והייתה הלהקה עם המופע הארוך ביותר בפסטיבל, שכלל 24 שירים, רובם מתוך Tommy. הופעתם בפסטיבל ארכה כ-4 שעות. עם זאת, תקרית זכורה יותר היא פריצתו של פעיל זכויות האדם אבי הופמן אל הבמה, ונסיונו להלהיב את הקהל עם סיסמאות למען השלום, אך פיט טאונסנד חבט בו עם הגיטרה שלו והשליך אותו מן הבמה. כיוון שהיה זה סופו של השיר ("Pinball Wizard") והגיטרה של טאונסנד כבר לא ניגנה כראוי, הוא ניפץ אותה על הבמה בסוף השיר והשליך אותה אל הקהל. מעשה זה ביסס את מעמדה של המי כלהקת הרוק הקשוחה ביותר של אותה התקופה, והעלה את מכירות האלבום Tommy, שיצא באותה שנה.
[עריכה] שנות ה-70: הצלחות ונסיגות
ב-1970 הוציאה הלהקה את אלבום ההופעה "Live at Leeds"[1] שנחשב לאלבום ההופעה הטוב ביותר בכל הזמנים בתחום הרוק, ולהופעה הטובה ביותר שהתקיימה בעיר לידס. ההופעה זכורה, בין היתר, עקב הביצוע המיוחד והארוך במיוחד[2] של השיר "My Generation". אלבום זה סימל את המשך הצלחת הלהקה משנות השישים לשנות השבעים, על אף השינויים שחלו במוזיקה. באוגוסט אותה שנה הופיעה הלהקה בפסטיבל האי וייט. הופעתם נחשבת לאחד מרגעי השיא בפסטיבל הענק הראשון של שנות השבעים, וגם בה, כמו בוודסטוק, תפסה אופרת הרוק טומי נתח נכבד ממנה. הופעתם בפסטיבל קיבעה באופן סופי ובלתי מעורער את מעמדה של המי כלהקת הרוק והרית'ם אנד בלוז הטובה בכל הזמנים.
באותה שנה ניסה פיט טאונסנד לשחזר את ההצלחה של Tommy עם אופרת רוק נוספת, אך התמוטטות עצבים שבה לקה מנעה זאת ממנו. חלקים מהאופרה, שכונתה "The Lifehouse Project", נכללו באלבומה הבא של "המי" שיצא ב-1971, "Who's Next", שהיה מראשוני האלבומים ששילב בתוכו גם סינתסייזרים, ובכך התחיל את המהפכה שעמדה להשפיע על להקות רבות שישתמשו באמצעים אלקטרוניים נוספים בשיריהן. האלבום נחשב לאחד המצליחים של הלהקה, עם הסינגלים המצליחים "Baba O'riley" ו-"Won't get fooled again".
בעקבות הצלחת האלבום התאושש טאונסנד, וב-1973 כתב אופרת רוק חדשה בשם "Quadrophenia", שזכתה להצלחה אך לא עובדה לסרט או למחזמר. האלבום היה הראשון שבו כל אחד מחברי הלהקה שר באחד השירים לפחות. האופרה מספרת על בחור הלוקה בתסמונת שגורמת לאישיות שלו לפתח 4 כיוונים: קשוח, רומנטיקן, צבוע ומטורף. היצירה מוחה למעשה על ההתנגשות בין ה"מודים"[3] וה"רוקרים"[4] [5].
בשנת 1975 הוציאה הלהקה את האלבום "The who By numbers". האלבום לא היווה הצלחה מסחרית כמו קודמיו, ומבקרי רוק אף כינו אותו "מכתב ההתאבדות של פיט טאונסנד". במקביל החלו חברי הלהקה לעבוד על אלבומי סולו בנפרד, מה שהעיד בעיני המבקרים על תחילת הסוף. עם זאת, באותה שנה יצא הסרט "טומי" והיה להצלחה גדולה עם מועמדות לאוסקר של פיט טאונסנד (עבור הפסקול) ומועמדות של רוג'ר דלטריי לגלובוס הזהב (עבור השחקן הטוב ביותר).
עד ליציאת האלבום הבא, הלהקה לא מצאה את עצמה והתדרדרה, בין היתר עקב התמכרויות שונות של חברי הלהקה, ויש אומרים כי "ההצלחה עלתה להם לראש". טאונסנד היה ידוע בשימוש מופרז ב- LSD, בעוד הרגלי השתייה והשימוש בקוקאין של קית' מון היו שערורייתיים במיוחד. בעוד שרוב חברי הלהקה חיו את חיי ההוללות של כוכבי הרוק, דלטריי, שהיווה סוג של דמות סמכותית ויציבה מבין הארבעה, הזדעזע מההתנהגות של חבריו ואיים עליהם שהסמים יהרסו אותם. בהתקף זעם פתאומי, לקח דלטריי בהזדמנות אחת את הסמים של מון והוריד אותם באסלה, וכשמון הנרגז בא להתעמת אתו, חבט בו דאלטריי באגרופו.
ב-1978 יצא האלבום שנחשב לאחד מן המוצלחים של הלהקה, Who Are you. אלבום זה החל להתרחק מסגנון אלבומי הקונספט של הלהקה, ועבר לסינגלים נטולי קשר אחד לשני (למרות שהכיל שיר אחד מאופרת הרוק של ג'ון אנטסוויל שלא הושלמה), עם הסינגל המצליח שנושא את שם האלבום. למרות שלא היו סינגלים מוכרים מהאלבום, הוא נשא אופי של פאנק רוק ורוק מתקדם, שהיו פופולריים מאוד באותה התקופה. רבים טענו שהאלבום הולך לסמן את פריחת הלהקה מחדש, אך במהרה התברר ההפך, כשפחות מחודש לאחר יציאתו נמצא מתופף הלהקה, קית' מון, מת בדירתו שבארמון קורזון, ממנת יתר של כלורמתיאזול. מון הוחלף במתופף קני ג'ונס מלהקת "הפנים הקטנות". הלהקה בחרה להתאושש ומיד החלה בסיבוב הופעות עולמי, בין היתר ב-פסטיבל קאן ובמדיסון סקוור גארדן. באחת ההופעות של הלהקה באותה שנה, בסינסינטי, אוהיו, נמחצו ונחנקו למוות 11 מעריצים.
[עריכה] משנות ה-80 ועד היום
אלבומה הלפני אחרון "It's Hard" שיצא בשנת 1982 לא זכה לביקורות טובות, וחברי הלהקה החליטו על פירוקה עוד לפני שהוציאו את אלבומם האחרון, "Who's Last". לאחר ההתפרקות המשיכו חברי הלהקה להופיע מדי פעם.
ב-1990 זכתה "המי" בכבוד הראוי לה, כשנכנסה להיכל התהילה של הרוק אנד רול. ב-1996 הוצע לפיט טאונסנד להופיע בהייד פארק בלונדון. טאונסנד הסכים כשנודע לו שבמופע צפוי להגיע קהל של כ-150,000 איש, ולכן אסף את רוג'ר דלטריי ואת ג'ון אנטסוויל, ויחדיו קיימו השלושה הופעה חד פעמית עם השירים מתוך Quadrophenia.
בעקבות אסון מגדלי התאומים, השתתפה הלהקה כשנה לאחר מכן במופע ההתרמה שאירגן המוסיקאי פול מקרטני, שהתקיים במדיסון סקוור גרדן בניו יורק. המי פתחו את חלקו השני של הערב בשלושה שירים. את מקומו של ג'ונס על התופים תפס זאק סטרקי, בנו של מתופף להקת החיפושיות רינגו סטאר. תקופה קצרה לאחר מכן החלו חברי הלהקה הנותרים בהכנות לקראת מסע הופעות משותף. הסבב מעולם לא יצא לפועל, שכן מספר ימים לפני התחלתו, ב-27 ביוני 2002 נמצאה גופתו של ג'ון אנטסוויל בבית מלון בלאס וגאס. סיבת מותו נקבעה כהתקף לב.
מ-2004 חזרה הלהקה להקליט, והיא אחראית לפסקול של סדרת המתח CSI עם חידושים בעלי עיבוד מודרני יותר לשיריהם.
בסוף אוקטובר 2006, לאחר 24 שנים, יוצא אלבומה החדש של הלהקה הנקרא Endless Wire, בו שותפים 2 חברי הלהקה הנותרים, פיט ורוג'ר, ומלווים אותם סיימון טאונסנד (אחיו של פיט), פינו פאלדינו, זאק סטאארקי וג'ון בנדריק.
[עריכה] חברי ההרכב
- רוג'ר דלטריי (Roger Daltrey) - סולן, מפוחית פה
- פיט טאונסנד (Pete Townshend) - גיטרה, קלידים, סינתיסייזר, סולן, תמלילן ומלחין
[עריכה] חברים לשעבר
- ג'ון אנטוויסטל (John Entwistle) - בסיסט, גיטרת ליווי וסולן (1962-2002, נפטר)
- קית' מון (Keith Moon) - תופים וכלי הקשה (1964-1978, נפטר)
- קני ג'ונס (Kenney Jones) - תופים (1979-1988)
[עריכה] חברים נוכחיים נוספים
- ג'ון בנדריק (John "Rabbit" Bundrick) - קלידים, פסנתר, שירה (1979-1981, 1989-היום)
- סיימון טאונסנד (Simon Townsen) - גיטרת ליווי, שירה (1996-1997, 2002-היום)
- זאק סטרקי (Zak Starkey) - תופים (1996-היום)
- פינו פאלדינו (Pino Palladino) - גיטרה בס (2002-היום)
[עריכה] דיסקוגרפיה
[עריכה] אלבומי אולפן
[עריכה] אלבומי הופעות
- Live at Leeds (1970)
- The Kids Are Alright (1979)
- Who's Last (1984)
- Live At The Royal Albert Hall (2000)
[עריכה] הערות שוליים
- ^ http://www.rollingstone.com/news/story/6599133/170_live_at_leeds/
- ^ הביצוע באלבום "Live at Leeds" אורך 14:27 דקות, באלבום המקורי בו השיר מופיע, "My Genration", אורך השיר הוא 3:24 דקות.
- ^ מוד: תת-סגנון של הרוק המתאפיין בעיקר בלבוש אופנתי, מבסיסי הגלאם רוק. מדובר פחות על מוזיקה ויותר על אופנה.
- ^ רוקר: נגני הרוק הקשוחים, המאופיינים גם הם בעיקר בלבוש של מעילי עור ורכיבה על אופנועים. מבסיסי הרוק הכבד.
- ^ בסרט "לילה של יום מפרך" של הביטלס משנת 1964 נשאל רינגו סטאר האם הוא "מוד" או "רוקר", והוא עונה שהוא "מוקר".

