דחק
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דחק (בשמו העממי - לחץ, באנגלית stress) - תחושת מצוקה הנובעת מאירועי חיים המאיימים על שלוותו של הפרט.
בין האירועים יוצרי תחושת הדחק ניתן למנות טראומות, אירועים משני חיים כגון שכול וגירושים, ומצב כרוני של קושי ואי שביעות רצון, כמו בעבודה מתסכלת ובנישואים לא מאושרים. גם חוויות דרמטיות פחות, למשל פקק תנועה, עלולות לגרום דחק.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע פיזיולוגי
החוקר האנס סלייה תיאר את התגובה לדחק בשלושה שלבים: ראשית מתעוררת המערכת הסימפטטית כתוצאה מאות האזעקה שמופעל בה. בשלב השני, האורגניזם מחליט האם " להילחם או לברוח", בשלב השלישי באה התשישות, אם השלב השני אינו מביא פתרון מספיק.
הפעילות הסימפטטית כוללת עלייה בקצב פעילות הלב, לחץ דם, התכווצות שרירים, עצירת העיכול ועוד. האזור במוח האחראי על הפעלת המערכת הסימפטטית הוא ההיפותלמוס השולח אות מתאים לגזע המוח. בלוטת האדרנל גם כן מופעלת, ולצד ההורמון אדרנלין מופרש גם המוליך העצבי נוראדרנלין. מוליך עצבי אחר, אצטילכולין, מעלה את רמתם של הורמונים אחרים בדם, העיקרי שבהם הוא קורטיזול.
[עריכה] נסיבות הדחק
היכולת לנבא התרחשות מעוררת דחק מקלה על ההתמודדות עימה. לכך ניתן לתת שני טעמים: ראשית, אם יודעים על בואו המתקרב של המצב הלא נעים, ניתן להיערך לקראתו. שנית, אפשר לחוש רגיעה וביטחון בתקופה שבה יודעים שהדחק אינו צפוי לבוא.
אפילו עכברים שהוכנסו לתוך מערך ניסויי מתאים הפגינו העדפה לדחק בר ניבוי על פני דחק שאינו בר ניבוי.
ככל שמאורע הוא פחות נשלט, כך הוא יוצר תחושת דחק מרובה יותר. ניסויי מעבדה הראו כי נבדקים שנחשפו לאירוע העורר לחץ הגיבו טוב יותר, אם היו יכולים להפסיק את החשיפה בכל עת, גם אם לא עשו בפועל שימוש באופציה זו.
אירועים משני חיים הם בדרך כלל מעורר לחץ. סולם שפותח בידי הפסיכולוגים הולמס וריי דירג את מידת השינוי שמביאים עימם אירועים בחיי הפרט. נמצא שהתאלמנות היא המאורע המשפיע ביותר, אחריה, בסדר זה, גירושין, כליאה, מחלה, נישואין, פיטורין, לידה, קשיים בחיי המין, בעיות בעבודה ועוד. כמובן שיש הבדלים בין אישיים גדולים בסקלה זו
עם זאת, אף שגם אירועים חיוביים (לידה, נישואין) יכולים להיחשב למשני חיים ואף למעוררי לחץ, קל יותר להסתגל אליהם מאשר למאורעות שליליים.
בנוסף, בין יוצרי הדחק נמצאים קונפליקטים פנימיים, אשר האדם אינו מסוגל להכריע ביניהם.
[עריכה] תגובות לדחק
התגובה הקשה ביותר לדחק, המתעוררת כתוצאה מאירועים כמו מלחמה (הלם קרב), אונס, ודומים להם בעוצמתם, היא הפרעת דחק פוסט טראומתית.
תגובות אחרות הן תוקפנות, האופיינית במיוחד לתחושת תסכול. זעם הדרכים, התפרצויות אלימות הנובעות מפקקי תנועה, הוא ביטוי שלה. כאשר האדם אינו מסוגל להתעמת עם מקור התסכול, הוא עלול לפרוק את כעסו על אחרים.
תיתכן גם תגובה הפוכה של אדישות ודיכאון. זו כרוכה לעיתים בתופעה אחרת, חוסר ישע נלמד. חיות שהוכנסו לכלוב וקיבלו שוקים חשמליים בלי דרך לשלוט בהם פיתחו אפתיה. כאשר מאוחר יותר ניתנו להם הזדמנויות לנסות וללמוד כיצד חומקים מהלם חשמלי אולם הן לא ניצלו אותן.
תחושת חוסר ישע זו פוגעת בין השאר בנשים מוכות רבות, המתייאשות מלשפר את גורלן.
תוצאה אחרת של דחק היא פגיעה ביכולת התפקוד ובהתמודדות עם מצבים. כך נוצר מעגל קסמים, שתלמידים רבים מכירים אותו: המבחן מעורר לחץ, הלחץ מקשה על החשיבה, והתוצאה היא לחץ נוסף וכן הלאה. במקרים חמורים, תופעה זו מסכנת חיים - אנשים המצויים בבניין קורס או במקום פיגוע עלולים לנקוט תגובות אוטומטיות שאינן מושכלות.
[עריכה] דחק ופגיעה בבריאות
דחק מפעיל את המערכת הסימפטטית לאורך זמן, ודבר זה גובה מחיר ממערכת החיסון. דוגמה מעניינת היא העלייה במקרי השפעת אצל הסטודנטים בתקופת מבחנים. גם פצעים מגלידים אצלם לאט יותר.
אסטמה, אולקוס ולחץ דם גבוה נחשבים לעיתים לתוצאות של דחק, אך המחקרים בעניינם דו משמעיים. אולקוס כנראה קושר לפעילות יתר של חומצות מערכת העיכול בשעת הדחק וגם לקשייה של המערכת החיסונית החווה דחק בהתמודדות עם בקטריה הגורמת לאולוקוס.
ידוע בוודאות שמחלות לב קשורות לדחק. במפתיע, קבוצת הסיכון אינה מנהלים בכירים וראשי ארגונים. אלו אומנם מתמודדים עם לחץ רב, אך מפצים על כך בשליטה. פגיעים במיוחד לבעיות לב בעטייו של דחק הם עובדים מדרגה נמוכה שמוטלת עליהם אחריות רבה. "ככל שגדל מספר האנשים שאומרים לך מה לעשות, גדל הסיכוי שלך לקבל התקף לב", ניסח זאת אחד החוקרים. בטבע נמצא שהצלחתם של קופים שולטים להתגבר במהירות על מצבי לחץ קשורה להתאוששות מהירה במיוחד של מאזן הטסטוסטרון בגופם.
דרך אחרת שבה מתקשרים הדחק והבריאות היא ההתנהגות הלא בריאה המאפיינת אנשים בלחץ. צריכה מוגברת של אלכוהול, מין לא מוגן, עישון, חוסר שינה והזנחת הכושר הם לפעמים תוצאות של לחץ שכשלעצמם מסכנים את שלומו של הגוף.
[עריכה] אסכולות בהסבר הדחק
הגישה הפסיכואנליטית מקשרת את הדחק לקונפליקטים המתרחשים בלא מודע בין תשוקותיו של האדם לבין הסופר אגו המרסן אותן. גישה זו אינה פופולרית היום כפי שהייתה בעבר, ומבכרים על פניה גישות ביהביוריסטיות הסבורות שדחק הוא נלמד ונרכש כתוצאה מהתניות שליליות, וגישות קוגנטיביות המסבירות דחק באמצעות תאוריות ייחוס. לפי הגישה הקוגנטיבית, אנשים הנוטים להילחץ הם בעלי דפוסי ייחוס פסימיים, המפרשים כישלון כנובע מסיבות יציבות, פנימיות וגלובליות (לדוגמה - אדם הסובר שלא הצליח במבחן במתמטיקה משום שהוא טיפש בכל תחום), לעומת אחרים שימצאו לקושי נימוקים בני חלוף, חיצוניים ולא גלובליים (לדוגמה - אדם שיאמר שנכשל במבחן משום שבכיתת הבחינה היה ריח לא נעים, ובכלל - במקצועות שאינם מתמטיקה אין סיכוי שייכשל).
נמצא קשר בין דפוסי ייחוס פסימיים ופסימיות בכלל להתגברותן של מחלות ובעיות בריאות שונות. אופטימיות, מצד שני, היא לרוב בעלת תרומה חיובית.
התאוריה הקוגנטיבית מדגישה גם את החשיבות של מציאת משמעות בקושי, ואכן, רבים שעברו אירוע חיים טראומטי מדווחים שיצאו ממנו מחוזקים במידה כזו או אחרת. מתברר שבעלי תחושה כזו ייפגעו פחות מהטראומה. גם כאן רואים קשר בין דרך החשיבה לבין מצב הבריאות.
גישה אחרת מחלקת בין טיפוסים המאופיינים בקולניות, בתזזיתיות ובנמרצות יתר, טיפוסי Type A, לבין טיפוסים שלווים ורגועים מסוג TYPE B. בני הטיפוס הראשון צפויים ליותר התקפי לב ולחיים לחוצים יותר. היום מקובל יותר להניח שלא התזזיתיות כשלעצמה היא הבעייתית, אלא דפוסים של כעס ותוקפנות המתלווים אליה לפעמים, ושבנוסף לנזקיהם הפיזיולוגיים גם מצמצמים את המעגל החברתי של האדם.
[עריכה] דרכי התמודדות
יש כמה דרכים להתמודד עם דחק. דרך אחת היא מוכוונת בעיה - האדם מתכנן את הטכניקות שבאמצעותן יתגבר על הקושי שלפניו. החיסרון בשיטה זו הוא שלא לכל בעיה יש פתרון פשוט. גם מצב רוחו הירוד של האדם שבדחק מכביד על סיכויי הצלחתו למצוא תשובה לבעייתו.
אלו המנסים לנקוט בהתמודדות מוכוונת רגש מתמקדים בניסיון להקל על הרגשות השליליים המתלווים לדחק. שיחה עם חברים והיעזרות בהם, וכן העלאת הדברים על הכתב הן שיטות יעילות ואף תורמות לבריאות. מנגד, שקיעה בהרהורים אודות הצרה רק מפחיתה מרווחתו של הפרט.
הטיפול הפסיכולוגי הקוגנטיבי מעודד שימוש יעיל בסוגי ההתמודדות השונים ובנוסף מנסה לחולל שינוי בדפוסי ייחוס פסימיים, שכאמור לעיל מאפיינים אנשים לחוצים במיוחד.
טיפולים שמטרתם לסייע לטיפוסי Type A מבוססים על יצירת שינוי בדפוסי החשיבה שלהם (האם תחרותיות כל כך חשובה? האם מי שלא ממהר מפסיד?) וכן על אימונם במטלות הדורשות סבלנות (למשל עמידה ממושכת בשורה). לטיפולים כאלו יש הצלחה גדולה בהורדת שיעור מחלות הלב בקרבם.
בין השיטות היעילות נגד דחק נמצאות גם עשיית כושר, המפחיתה הן את הדחק עצמו והן את סכנותיו הבריאותיות, וכן שיטת הביופידבק המלמדת לשלוט במערכת הסימפטטית ולהפחית את התגובות הפיזיולוגיות הנובעות מתחושת הלחץ.

