קורבן חגיגה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קרבן חגיגה הוא אחד משלשת הקורבנות שמתחייב בהם כל אדם מישראל בעלייתו לרגל לבית המקדש.

כל אדם מישראל מחוייב לעלות לבית המקדש בשלושת הרגלים, דהיינו בפסח, שבועות וסוכות. שם הוא מחוייב להקריב ביום טוב הראשון של החג שלושה קורבנות. עולת ראייה, שלמי שמחה ושלמי חגיגה, הוא קרבן החגיגה. מצווה זו אינה מפורשת בתורה שבכתב אלא למדו חז"ל מלשון "חגיגה" הנאמרה בתורה כמה פעמים, כגון בפסוק: "שלוש רגלים תחוג לי בשנה" (ספר שמות כ"ג, פס' י"ד) שהכוונה היא בהבאת קרבן חגיגה.

חיוב הבאת הקרבן אינו חל על האדם בכל פעם שהוא נראה בבית המקדש, אלא רק פעם אחת במשך החג. מי שנבצר ממנו להביא שלמי חגיגה ביום טוב הראשון של החג יכול להביאם במשך כל החג. מי שלא הביאם עד סוף החג אינו יכול להביאם לאחר החג.

קרבן החגיגה הוא קרבן שלמים וככזה הוא מחולק לשלוש חלקים.

  • החלק הראשון מוקרב ל"גבוה", דהיינו האימורין של הקרבן מוקטרים על גבי המזבח.
  • החלק השני, דהיינו החזה ושוק הימין של הבהמה ניתנים לכוהנים.
  • החלק הנותר נאכל על ידי בעליו ובני ביתו.

לקורבן זה, כמו לעולת ראייה שדיניהם למדים זה מזה אין שיעור, שנאמר: "איש כמתנת ידו כברכת ה' אלוהיך אשר נתן לך" (ספר דברים ט"ז פסוק י"ז). אלא שחז"ל נתנו בהם שיעור מינימלי, ועל שיעור זה נחלקו בית שמאי ובית הלל. בית שמאי סוברים כי השיעור המינימלי הוא מעה כסף, ובית הלל סוברים כי השיעור המינימלי הוא שתי מעות כסף.

פרטי הדינים של קרבן זה מופיעים במסכת חגיגה אשר נקראה על שם קרבן זה.


[עריכה] לקריאה נוספת