יחסה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בדקדוק, יחסה (ברבים: יחסוֹת, באנגלית: case) היא כינוי למצב בו שמות עצם, שמות תואר או תויות משתנים בהתאם לתפקידם במשפט.

"תפקיד במשפט" יכול להיות, למשל, נושא, שייכות, מושא ישיר, מושא עקיף ועוד למעלה מ-50 תפקידים אחרים, רובם צורות שונות של מושא עקיף.

לדוגמה, במשפט "המורה נתן ספר לילד", המורה הוא נושא המשפט, ואילו תפקידם של הספר והילד הוא מושא ישיר ומושא עקיף, בהתאמה. זוהי אינה דוגמה ליחסה, מכיוון ששמות העצם לא משתנים בהתאם לתפקידם במשפט. המילים "מורה", "ספר" ו"ילד" נשארים ללא שינוי בין אם הם משמשים כנושא או כמושא. ואכן, בעברית תופעת היחסה כמעט ואינה קיימת (אולם ראו להלן בעניין היחסות בשפות השמיות).

[עריכה] יחסות בשפות אחדות

בשפות אחרות המצב שונה. בפינית, למשל, יש 15 יחסות שונות. באנגלית ישנם שרידים בודדים ליחסות (באנגלית עתיקה היו 5 יחסות), ובגרמנית יש ארבע יחסות. גרמנית היא דוגמה לשפה בה שמות העצם בדרך כלל לא משתנים, אבל שמות התואר והתויות (ה' הידיעה, למשל) משתנים תמיד. לדוגמה:

  • האיש = Der Mann (יחסת נומינטיב, נושא)
  • את האיש = Den Mann (יחסת אקוזטיב, מושא ישיר)
  • אל האיש = Dem Mann (יחסת דאטיב, מושא עקיף)
  • של האיש = Des Mannes (יחסת גניטיב, שייכות)

כפי שניתן לראות, התוית (ה' הידיעה) משתנה מיחסה ליחסה. שם העצם עצמו משתנה רק ביחסה האחרונה.

כפי שנאמר, רוב היחסות האחרות בשפות השונות הינן מקרים פרטיים של מושא עקיף. לדוגמה, בפינית:

  • הבית = talo (יחסת נומינטיב, נושא)
  • בתוך הבית = talossa (יחסת אינֶסיב, מושא עקיף + מילת היחס "בתוך")
  • על הבית = talolla (יחסת אדֶסיב, מושא עקיף + מילת היחס "על")
  • אל הבית = talolle (יחסת אלַאטיב, מושא עקיף + מילת היחס "אל")

באנגלית, כאמור, ישנם רק שרידים של יחסות. באנגלית קיימת יחסת הגניטיב בלבד, לציון שייכות, וזאת באמצעות הוספת s' לשם העצם (כך גם בגרמנית, ואכן משם חדרה התופעה אל האנגלית). לדוגמה: The boy's hat, כובעו של הילד. בנוסף, קיימת יחסת "מושא" כללית בשמות הגוף בלבד. לדוגמה:

  • I (אני) לעומת me (לי, אותי)
  • she (היא) לעומת her (לה, אותה)
  • they (הם, הן) לעומת them (אותם, אותן, להם, להן)

[עריכה] היחסות בשפות השמיות

בחלק מן השפות השמיות קיימות עד היום יחסות כחלק מהשפה. בערבית מסומנת היחסה באמצעות ניקוד סופי של שם העצם. למשל שם העצם al-malik (המלך) ינוקד al-maliku בבואו כנושא או כנשוא (המלך אמר, שלמה הוא מלך); al-malika בבואו כמושא ישיר (ראיתי את המלך); ו- al-maliki בבואו כמושא עקיף ובכלל לאחר מילת יחס (באתי אל המלך).

בעברית ניתן לציין את הוספת המילה "את" לפני שמות עצם לציון מושא ישיר (כמו במשפט זה); זוהי צורה מופשטת של יחסת אקוזטיב. גם תופעת הסמיכות בעברית, המציינת שייכות, היא בעצם יחסה. יש המזהים שרידים של יחסות בניקוד סופי בעברית המקראית, למשל בפסוקים "מְעֹנָה אֱלֹהֵי קֶדֶם" (דברים ל"ג, כז) או "וְלַשֹּׂרֵקָה בְּנִי אֲתֹנוֹ" (בראשית מ"ט, יא). הסיומת -ָם מציינת תואר הפועל (ריקָם, יומָם) והסיומת -ַיִם מציינת שם מקום (ארם נהרַיִם, מצרַיִם). אך מסתבר שאלו רק שרידים, והשימוש ביחסות בעברית הקדומה נפסק עוד לפני כתיבת התנ"ך.

[עריכה] יחסה אבסטרקטית

החל מתחילת שנות ה-80, מקובל להניח בדקדוק הגנרטיבי שגם בשפות שבהן אין הבחנות מורפולוגיות הניתנות לתיאור כיחסה, קיימות יחסות אבסטרקטיות. למשל, בשפה כמו עברית, במשפט כמו "הכלב אכל עגבניה", הנושא "הכלב" הוא בעל יחסת נומינטיב, והמושא "עגבניה" הוא בעלת יחסת אקוזטיב. בגישה זו, ההבדל בין השפות הוא בעיקר במידת העושר של המערכת המורפולוגית, אך ההבחנות התחביריות ה"עמוקות" הן אוניברסליות.

התפקיד העיקרי של היחסה בגישה זו הוא להגביל את הסביבות שבהן ניתן להשתמש בצירוף שמני. למשל, במשפט סביל לא יכול לבוא מושא שהוא צירוף שמני, גם אם מושאים אחרים הם אפשריים:

  1. It is known that cats sleep a lot.
  2. *It is known this fact.

בדוגמה זו, הפועל הסביל אינו יכול להעניק יחסת אקוזטיב למושא, ולכן צירוף שמני, שחייב יחסה, אינו אפשרי. פסוקית אינה דורשת יחסה, ולכן היא אפשרית גם בהעדר יחסה.