הבחירות לכנסת השתים עשרה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מערכות בחירות בישראל

הבחירות לכנסת השתים עשרה שהתקיימו בשנת 1988, התקיימו לאחר פריצתה של האינתיפאדה הראשונה ובהשפעתה. לבחירות אלו הגיעו המפלגות הגדולות מתוך ממשלת אחדות לאומית שבה שימשו יצחק שמיר ושמעון פרס כראשי ממשלה לסירוגין, ואילו יצחק רבין שימש כשר הביטחון. אל מול ההתפתחויות במישור הבינלאומי - נסיונות מזכיר המדינה האמריקני ג'ורג' שולץ בתיווך ותזוזתו של אש"ף לקראת הכרה במדינת ישראל ובהחלטה 242, הצביעו תוצאות הבחירות על רצונו של הבוחר בהמשך הקיפאון המדיני, ובחיזוק האלמנטים הימניים בממשלת האחדות. יום לפני הבחירות, ב־30 באוקטובר 1988, התרחש אירוע טרור בו נשרפו למוות רחל וייס מירושלים ושלושת ילדיה, כאשר נסעו באוטובוס מטבריה לירושלים דרך יריחו, ונקלעו למארב בו הושלך על האוטובוס בקבוק תבערה. החייל דוד דלרוזה שניסה להצילם, נפצע קשה ונפטר מפצעיו מאוחר יותר. יש הסבורים כי אירוע זה הוא שהביא להתחזקות הימין בבחירות. אחרים רואים בתוצאות הבחירות המשך וחיזוק למגמות שנראו בבירור במהלך הבחירות לכנסת האחת עשרה של שמירה על דפוסי הצבעה קיימים, ורצון להמנע משינוי מדיני.

בחירות אלו היו הראשונות מאז 1969 שנערכו במועד הקבוע בחוק (ב־1973 נדחו הבחירות בעקבות מלחמת יום כיפור ומ־1977 הן הוקדמו); עד כה, הן גם היו האחרונות להתקיים במועד כזה.

תוכן עניינים

[עריכה] רקע היסטורי

ממשלת האחדות הלאומית אשר בראשה עמדו לחלופין שמעון פרס ויצחק שמיר, הגיעה להישגים רבים בשנות קיומה. הנסיגה מעומק לבנון אל רצועת הביטחון, הורדת האינפלציה לרמה שאיפשרה פעילות משקית תקינה, העלאת יהודי אתיופיה, היו אך אחדים מן ההישגים שהגיעה אליהם ממשלה זו. אך ממשלה זו הייתה מבוססת על "מאזן אימה" מדיני. שני הגורמים העיקריים שהרכיבו את הממשלה, המערך והליכוד, לא הצליחו לנהל מדיניות חוץ על פי דרכם. הסכם לונדון אליו הגיע שמעון פרס עם חוסיין מלך ירדן טורפד על ידי שותפיו הקואליציוניים. התוצאה הייתה קפאון מדיני, אשר היה בין הגורמים העיקריים לפריצת האינתיפאדה הראשונה.

אל האינתיפאדה הגיעה מדינת ישראל כשהיא אינה מוכנה. המדינה ספגה ביקורת רבה הן במישור הבינלאומי והן במישור הפנימי. העדרה של מדיניות מגובשת השתקף הן בשיטות שננקטו לדיכוי האינתיפאדה, והן במישור התקשורתי הפנימי והבינלאומי. נראה כי איש אינו יודע כיצד להחזיר את השד הפלסטיני לבקבוקו, וכיצד לתקן את הנזק שנגרם למעמדה של ישראל בעולם. נסיונות התיווך של מזכיר המדינה האמריקני, ג'ורג' שולץ הסתיימו בכישלון. מכתבו של שולץ אל שמיר, מ־4 במרץ 1988, שבו הציע קיומה של ועידה בינלאומית ומשא ומתן עם נציגים פלסטיניים במסגרת משלחת ירדנית, הביא לוויכוח פנימי בין שרי המערך ובין שרי הליכוד, אך לא לתוצאות מעשיות. שנת 1988 הייתה שנת בחירות בארצות הברית, וברור היה כי הנשיא רונלד רייגן העומד לסיים שמונה שנות כהונה, אינו יכול להפעיל לחץ על ישראל לביצוע צעדים כלשהם.

במקביל, החלה תזוזה באש"ף לקראת הכרה במדינת ישראל. על אף שהיו אלו אנשי אש"ף שהשתתפו באירועי האינתיפאדה, ועל אף ההתנקשות בחיי חליל אל וזיר (הוא "אבו ג'יהאד") ב־16 באפריל 1988, היה הארגון בשל להחלטה. הכרזת העצמאות הפלסטינית שהתקבלה בראשית נובמבר 1988 אמנם לא הכילה הכרה מפורשת בישראל, התחייבות שלא לבצע מעשי טרור וקבלה מלאה של החלטה 242, אולם הודעה על כך נמסרה במהרה בידי יאסר ערפאת, דבר שהביא לפתיחת דיאלוג בין ארצות הברית ואש"ף.

כל אלו נתקלו במדינת ישראל בחומה בצורה שהציב ראש הממשלה יצחק שמיר. שמיר ייצג קו נוקשה המתנגד למשא ומתן עם אש"ף ועם כל נציג הקשור בו, המתנגד לוועידה בינלאומית, ולמעשה חפץ בהמשך הסטטוס קוו, אשר נופץ לרסיסים עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה. בשנתיים שבהן היה ראש ממשלה מ־1986 הצליח שמיר להביא לאי מימוש "הסכם לונדון" ולהביא לכשלון יוזמותיו של שולץ. שמיר הצליח להציג את פעולותיו של שמעון פרס כחתרנות ותככנות, ולהציג מולו חזות מוצקה, לפיה היה הוא, שמיר, המדינאי היציב, המוביל את ישראל בדרך הבטוחה, אל מול התככנות וההרפתקנות המדינית של פרס. גם בתוך המערך נשמעו קולות שונים ובעוד פרס מנסה להביא להתקדמות מדינית, ניסה יצחק רבין לשבור בצורה צבאית את האינתיפאדה. עם זאת, המערך, כמפלגה, היה מחוייב להתקדמות מדינית, וססמתו בבחירות אלו הייתה "המערך - הדרך לפריצת דרך".

נראה היה כי רוחות השינוי שהחלו מנשבות בעולם, תחילת נפילת הגוש הקומוניסטי, פעולותיו הנועזות של מיכאיל גורבצ'וב, השינויים שחלו בעולם הערבי, לרבות החלטת המלך חוסיין להתנתק מבחינה מינהלית מיהודה ושומרון, כמו גם הקולות שנשמעו מתוך אש"ף, פסחו על שמיר. שמיר ביקש לשמור את המצב המדיני כמות שהוא, ולא להסכים לתזוזה לכל כיוון.

בתחום הכלכלי היה המצב תקין, אם כי לא מזהיר. האינפלציה ההרסנית של שנת 1984 הודברה, בשיתוף פעולה בין כל הגורמים הכלכליים במשק, לרבות ההסתדרות, אך התמשכות האינתיפאדה הביא לפגיעה במשק, הן בשל קשיים מדיניים והן בשל קשיים כלכליים (פועלים מהשטחים ומסחר איתם). האבטלה הייתה בעלייה, משבר הקיבוצים היה בעיצומו, ואף המושבים היו בקשיים, ומפעלים כ"אתא" נסגרו, וחברות קבלניות גדולות כחברת "קלארין" וחברתו של אברהם גינדי, נקלעו לקשיים. שר האוצר משה נסים ניחן באופי שקט וזאת בניגוד לאופיו הסוער של קודמו בתפקיד יצחק מודעי, אשר הודח מתפקיד שר האוצר ולאחר מכן מתפקיד שר המשפטים בשל סכסוך עם שמעון פרס. קביעת המדיניות הכלכלית לא הייתה בלעדית לשר האוצר, כי אם בוצעה בהסכמה בין שתי המפלגות הגדולות ומתוך תיאום. גם דרך זו של תיאום כלכלי היה בה כדי לשמור על ההישגים הכלכליים הקיימים, אך לא להביא לפריצת דרך ולצמיחה.

בקרב ערביי ישראל הביאה האינתיפאדה להתחזקות התחושה הלאומית. ההצבעה למפלגות הציוניות ירדה בצורה משמעותית (מ־49% במערכת הבחירות הקודמת ל־34% בבחירות אלו) והרשימות הנספחות למערך נעלמו בצורה סופית.

[עריכה] מערכת הבחירות

[עריכה] תהליכי דמוקרטיזציה במפלגות

הבחירות הללו היו הבחירות הראשונות שבהן הועברה בחירת המועמדים לכנסת בשתי המפלגות הגדולות, מקביעת "ועדה מסדרת" לפורום רחב יותר של מרכזי המפלגות, כשלב ביניים לקראת העברת ההחלטה לבוחר, ב"בחירות מקדימות". הליכוד פתח בדרך זו עוד במערכות בחירות קודמות (החל מ־1977), ובמערכת בחירות זו הצטרף אליו המערך.

במערך הביאה השיטה לגיבוש חבורת צעירים שאפתנים, שכונתה "השמינייה", אשר כללה את יוסי ביילין, חיים רמון, אברהם בורג, עמיר פרץ, ניסים זווילי, יעל דיין, נוואף מסאלחה וחגי מרום. צעירים אלו דחקו את רגלי הדור המבוגר כאבא אבן, אשר לא מצא את מקומו ברשימה.

בליכוד התגבשה שיטה שנקראה "השביעיות" שיטה זו כללה התגבשות פאנל של 35 אנשים שנבחרו בהצבעה, ובשלב הבא, שהתקיים לאחר שבוע, דורגו השמות בפאנל על פי התמודדות בחמש "שביעיות". ההתמודדות, שהתקיימה ביוני 1988, הביאה לעלייתו של כוכב חדש בשמי הליכוד. היה זה בנימין נתניהו אשר נבחר למקום החמישי ברשימת הליכוד, לאחר שהתמודד זו הפעם הראשונה, לאחר ששב מתפקידו כשגריר ישראל לארגון האומות המאוחדות.

יצחק שמיר ושמעון פרס עמדו שוב בראש מפלגותיהם.

[עריכה] מהלך מערכת הבחירות

מערכת הבחירות, אליה הגיעו שני הצדדים כשותפים לממשלת האחדות, הייתה ברובה שקטה, וללא אירועים סוערים.

כצפוי, שבה ועדת הבחירות המרכזית ופסלה שתי רשימות, את רשימתו של מאיר כהנא שבחירתו לכנסת לאחר הבחירות לכנסת האחת עשרה גרמה לדאגה, והייתה מקור לפרובוקציות ולסכסוכים עם המיעוט הערבי, ואת "הרשימה המתקדמת לשלום" רשימה ערבית-יהודית קיצונית, בהשתתפות גורמי שמאל כמוחמד מיעארי, מתי פלד ואורי אבנרי.

בית המשפט העליון, שנדרש להחליט בדבר חוקיות פעולת ועדת הבחירות, אישר את פסילת רשימת כהנא, על סמך תיקון בחוק יסוד: הכנסת, שאיפשר לפסול רשימה המטיפה לגזענות, אך סבר כי הרשימה המתקדמת לשלום ראויה לרוץ לבחירות, שכן אין במטרותיה שלילת קיום מדינת ישראל כמדינת העם היהודי.

מפלגות חדשות התמודדו לראשונה על קולו של הבוחר. רחבעם זאבי הקים את תנועת מולדת והתמודד עמה לראשונה בבחירות אלו. צומת, תנועתו של רפאל איתן, פרשה מן התחיה והתמודדה בצורה עצמאית. באגף השמאלי של המפה התמודדה מפ"ם באופן עצמאי לראשונה מאז שנת 1969, ואילו במגזר החרדי התפצלה אגודת ישראל לשתי מפלגות, כאשר לראשונה תמך המחנה הליטאי במפלגה נפרדת - דגל התורה.

אירוע חמור שאירע יום לפני הבחירות, היה, לדעת אחדים, בעל השפעה מכרעת על תוצאותיהן. בקבוק תבערה שנזרק על אוטובוס שעבר ביריחו, ב־30 באוקטובר 1988, הצית את האוטובוס, וגרם למותם של אם ושלושת ילדיה; החייל דוד דלרוזה, אשר ניסה להצילם, נפטר לאחר חודשיים שבהם נלחם על חייו.

[עריכה] תוצאות הבחירות

בבחירות, שנערכו ב־1 בנובמבר 1988, נמנו כ־2,283,000 קולות כשרים מתוך כ־2,894,000 בעלי זכות הצבעה (אחוז הצבעה של כ־79%). אחוז החסימה עמד, בהתאמה, על כ־22,830 קולות.

ואלו תוצאות הבחירות:

[עריכה] לאחר הבחירות

ערך מורחב – הכנסת השתים עשרה

על הנייר, זכה הליכוד בבחירות אלו. לליכוד, מפלגות הימין והדתיים, היה רוב של 65 מנדטים. אך יצחק שמיר נתקל בקשיים בהרכבת הממשלה. החרדים העלו דרישות קיצוניות, ושמיר חש בנוח במסגרת ממשלת אחדות לאומית. לבסוף התגבשה ממשלת אחדות בהנהגתו, שבה היה שמיר לראש הממשלה למשך כל תקופת כהונתה, בעוד ששמעון פרס היה לשר האוצר וממלא מקום ראש הממשלה, ואילו יצחק רבין כיהן כשר הביטחון.

ממשלה זו החזיקה מעמד כשנה וחצי, ונפלה בעקבות אירועי התרגיל המסריח - נסיונו של שמעון פרס להקים ממשלת שמאל-דתיים צרה, אשר כשל.

המפלגות הדתיות והחרדיות התחזקו מאוד וש"ס הייתה לראשונה לשחקן משמעותי בזירה הפוליטית. מנהיגה הצעיר והכריזמטי אריה דרעי זכה לתפקיד שר הפנים לאחר הבחירות, והפך לגורם משמעותי ומשפיע בפוליטיקה הישראלית.

אל מול השינויים בזירה העולמית והמזרח תיכונית, אשר יביאו במהלך השנים הקרובות לאירועים דרמטיים כנפילת הגוש המזרחי ועליית יהודי ברית המועצות, למלחמת המפרץ הראשונה ולועידת מדריד אשר בעקבותיה, העמיד הבוחר הישראלי ממשלה של המשכיות ושמירת הסטטוס קוו, ובראשה יצחק שמיר, אשר התנגד לכל שינוי ולכל תזוזה מדינית.

[עריכה] קישורים חיצוניים