היהודים בפולין הכבושה 1939-1941

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

גרמניה פלשה לפולין ב- 1 בספטמבר 1939, ובכך החלה את מלחמת העולם השנייה. עם כיבוש פולין בידי גרמניה הנאצית החלה מיד רדיפת הקהילה היהודית שם, אם כי הפתרון הסופי לא התגבש אלא במהלך 1941, במועד שעליו חלוקים ההיסטוריונים.

פולין חולקה לשניים על-פי הסכם ריבנטרופ-מולוטוב, ובכל אזור היה גורל היהודים שונה:

  1. אזור כיבוש גרמני במערב פולין.
  2. אזור כיבוש גרמני במרכז פולין באזור ה"גנרלגוברנמן". זהו המקום בו יוקמו מרבית מחנות ההשמדה, ואשר בו התגוררו מרבית יהודי פולין, כשני מיליון איש.
  3. אזור כיבוש רוסי במזרח פולין.

תוכן עניינים

[עריכה] התחלת בידוד היהודים

[עריכה] איגרת הבזק של היידריך

איגרת הבזק של היידריך היא איגרת הוראות שהוציא ריינהרד היידריך, ראש המשרד הראשי לביטחון הרייך, לקציני הכוחות שלו. היא פורסמה ב- 21 בספטמבר 1939, עם כיבוש פולין בידי גרמניה בתחילת מלחמת העולם השנייה. האיגרת מפרטת כיצד להתייחס ולטפל ביהודי פולין.

  1. ריכוז יהודי פולין בגטאות ובמחנות ריכוז, שיוקמו בערים הגדולות (כמו לודז' ורשה) שסמוכות למסילות-ברזל. ביטול ההתיישבויות היהודיות הקטנות שמנו פחות מ– 500 נפש.
  2. בכל קהילה תוקם מועצת-זקנים יהודית (יודנראט), שתורכב מאישים סמכותיים ומרבנים. היא תמנה עד 24 גברים (לפי גודל הקהילה). היא תהיה אחראית לביצוע מדויק ומתוזמן של כל הוראות הנאצים.
  3. אם לא יבוצעו ההוראות ינקטו אמצעים חריפים.
  4. על היודנראטים לערוך מפקד ומיון של האוכלוסייה היהודית, לפי גיל ולפי מקצוע עיקרי.
  5. היהודים יפונו מהעיירות ומהכפרים.
  6. יוגבלו האזורים והזמנים שבהם יורשו היהודים להסתובב בערים.
  7. יינתן ליהודים לקחת את רכושם הנייד אם הדבר אפשרי טכנית.
  8. ליהודים שלא ממלאים את פקודת הפינוי תינתן הארכה קצרה. עונש חמור יוטל אם לא תמולא הפקודה גם לאחר הארכה.
  9. יש לנקוט בכל האמצעים תוך תיאום ושיתוף פעולה מלא עם המנהל האזרחי ושלטונות הצבא. יש לדאוג שהשטחים הכבושים לא ייפגעו כלכלית. ישנם מפעלים וסוחרים החשובים לקיום, למלחמה ולתוכנית ארבע השנים, לכן יש להשאירם זמנית אך לחתור בהקדם להשלמת ההגירה היהודית. שטחים חקלאיים של יהודים יועברו לידי איכרים פולנים וגרמנים שימשיכו את עיבודן. בבעיות מיוחדות יכריע היידריך עצמו.

[עריכה] גזירות ראשונות

בחודשים שלאחר "אגרת הבזק" הוטלו על יהודי פולין גזירות רבות:

  • יהודים בגילאי 65-14 יצאו לעבודות כפייה.
  • הפיקדונות היהודיים רוכזו בבנק והוקפאו, וחל איסור להחזיק מזומנים מעל 2,000 זלוטי.
  • באוקטובר 1939 חויב כל יהודי לענוד טלאי צהוב שבמרכזו מגן-דוד במקום בולט.
  • יהודים נדרשו לסמן את חנויותיהם ולרשום את רכושם.
  • הקהילות היהודיות חויבו בתשלומי מס כבדים, ולהבטחת פירעונם נלקחו בני-ערובה.
  • נאסר על יהודים להחזיק במקלטי רדיו, והוטל עליהם עוצר משעות הערב עד עלות השחר.
  • כל זכויותיהם הסוציאליות בוטלו, ועסקיהם הוחרמו.
  • חוקי נירנברג חלו גם עליהם.

[עריכה] הקמת הגטאות

גטו לודז', הגטו הראשון שהוקם בפולין הכבושה
הגדל
גטו לודז', הגטו הראשון שהוקם בפולין הכבושה

בדצמבר 1939 נשלחה הודעה רשמית של היינריך הימלר, ראש האס אס, לכל מוסדות המפלגה הנאצית, לרשויות הערים, למשטרה ולמפקדות האס. אס, להקים גטאות ולרכז בהם את היהודים. הגטאות היו שלב בתוך תוכנית כוללת, שמטרתה הייתה סילוק היהודים.

הגטו הראשון הוקם בעיר לודז', ואחריו הוקם גטו ורשה. כמה רחובות גודרו, וחל איסור על היהודים לצאת אל מחוץ לגדר. הגטו הוקף חומה גבוהה ואטומה והיה מעין מדינה קטנה בפני עצמה, שתושביה הופרדו לחלוטין מהחברה הסובבת. הונהג בו מטבע מיוחד. היהודים נותקו מפיקוחן של המערכות האזרחיות במדינה, הועברו לפיקוחו של הגסטאפו והוצאו למעשה אל מחוץ לחוק. בתחילה אפשרו ליהודים בעלי מקצועות חיוניים לצאת לעבוד מחוץ לגטו, ולצורך זה ציידו אותם בתעודות מעבר מיוחדות. לקראת 1941 נותק הגטו לחלוטין, ועל כל יושביו נאסר לצאת.

הגטו שימש את הגרמנים לכמה מטרות:

  • בידוד היהודים מהחברה הארית.
  • מקום ריכוז נוח, שממנו אפשר להוציא את היהודים במרוכז לעבודות הכפייה, שעבורן לא קיבלו מעולם שכר. מאוחר יותר שימש הגטו כמקום ריכוז נוח לארגון המשלוחים למחנות ההשמדה.
  • מגמת הנאצים הייתה לשבור את רוחם של היהודים.

מטרות אלה בוצעו בכמה דרכים:

  • השפלה בלתי פוסקת: הנאצים טענו שהיהודים הם גזע נחות עם תכונות שליליות, המהווה מפגע חברתי לאנושות. משום כך השפילו הנאצים את כבוד היהודים , וניסו להסיר מהם צלם אנוש.
  • הרעבה: הגרמנים אסרו להכניס מזון לגטו. העונש על הברחתו לגטו היה מוות. בשלבים הראשונים הגיעו משלוחי מזון מאורגנים ממדינות נייטרליות, אך במהרה הם פסקו. היהודים החלו למות בהמוניהם מרעב, ממחלות ומגיפות. עבודות הכפייה מחוץ לגטו הפכו למושא כיסופים, משום שהעובדים קיבלו בסוף היום צלחת מרק.

[עריכה] תוכניות מיוחדות

[עריכה] "תוכנית לובלין"

בחורף 1939-1940 הכינו הגרמנים את "תוכנית לובלין", תוכנית שמטרתה הייתה ליצור אזור מגורים יהודי במזרח פולין באזור העיר לובלין, אותו ראו הגרמנים כ"מרכז הרוע היהודי". באוקטובר 1939 הובלו 95 אלף יהודים ברכבות סגורות משטחים במערב פולין שסופחו לגרמניה, מווינה, מגרמניה ומצ'כיה לאזורים שוממים ליד לובלין. תנאי המעבר היו קשים ו– 25 אלף יהודים ניספו בדרך. בניסקו, עיירה ליד לובלין, הם נצטוו להקים מחנה אך רק חלקם נשארו בו. חלק נמלטו לרוסיה וחלק אף חזרו לגרמניה.

מטרת התוכנית הייתה לטהר את אירופה מיהודים ולרכז אותם במקום אחד כדי שיהיה ניתן לפקח עליהם ולנצל את כוח עבודתם עד אשר ימותו מרעב ובמחלות. בשלב זה עדיין לא התגבש רעיון ההשמדה הכוללת, אך בתוכנית זו, כמו גם בתוכנית מדגסקר (ראו להלן) היו אלמנטים השמדתיים. הסברה הייתה שאופיו הביצתי של האזור יחולל מחלות ויביא למוות המוני. התוכנית הופסקה עקב חיכוכים על סמכויות בשלטון הנאצי וחוסר אמצעים לביצועה.

[עריכה] "תוכנית מדגסקר"

גרמניה סברה כי היא עומדת לנצח במלחמה ותכננה לפתור במהלכה את הבעיה היהודית באירופה. ביולי 1940, החזיק הצבא הגרמני במערב צרפת. האי מדגסקר אמור היה להימסר ליהודים על ידי ממשלת וישי, ממשלה שקמה בדרום צרפת ושיתפה פעולה עם הנאצים. התוכנית, שיוזמה הוא אדולף אייכמן, דרשה שלום כדי שתתבצע, שכן בריטניה שלטה בים התיכון ויכולה הייתה לסכל אותה על נקלה. מכיוון שכך היא הפכה ללא מעשית.

יש הסוברים כי התוכנית הייתה בעצם שם לפתרון הסופי לבעיית היהודים. טענה זו מתבססת על כך שהתוכנית לא הייתה ריאלית מבחינה מעשית. היטלר התנגד לריכוז גדול של יהודים במקום אחד בשל החשש ממרי אזרחי. בנוסף, על האי לא ניתן היה להחזיק כמות כה גדולה של אנשים והאקלים בו קשה.