וינסטון צ'רצ'יל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

וינסטון צ'רצ'יל
הגדל
וינסטון צ'רצ'יל

סר וינסטון צ'רצ'יל, או בשמו המלא: לורד וינסטון לנארד ספנסר צ'רצ'יל (30 בנובמבר 1874 - 24 בינואר 1965), (Winston Churchill), מדינאי, סופר והיסטוריון בריטי. כיהן כראש ממשלת בריטניה בשנים 1940 - 1945 ובשנים 1951 - 1955. בשל נחישותו והחלטותיו בזמן מלחמת העולם השנייה, הוכר כאדריכל הניצחון על גרמניה הנאצית וכאחד מגדולי המדינאים במאה ה-20.

תוכן עניינים

[עריכה] ביוגרפיה

[עריכה] נעוריו ותחילת דרכו

וינסטון צ'רצ'יל הינו צאצא לג'ון צ'רצ'יל, הדוכס הראשון ממרלבורו, הראשון מבני משפחת צ'רצ'יל שזכה לתהילה, בשרתו את בריטניה בימי מלחמות הדת באירופה במאה ה-17 ותחילת המאה ה-18 בשדות הקרב בבלנהיים וראמילי. אביו של צ'רצי'ל, לורד רנדולף צ'רצ'יל, היה בנו השלישי של הדוכס השביעי ממרלבורו, ואמו ג'ני ג'רום, בתו של המליונר האמריקני לנארד ג'רום.

צ'רצ'יל נולד באחוזה המשפחתית בלנהיים (הקרויה על שם שדה הקרב בו נחל מרלבורו את גדול נצחונותיו) באוקספורדשייר. כנהוג לגבי ילדים מן המעמד העליון באותה התקופה, בילה צ'רצ'יל את ילדותו בפנימיות, ובעודו ילד רך בשנים נשלח לבית הספר "הארו". צ'רצ'יל היה תלמיד גרוע בבית הספר הארו, ולעתים קרובות נענש. הוא היה מרדן ועצמאי מטבעו, ולא הצליח בלימודים. הוא סירב ללמוד את הלימודים הקלסיים שהיו נהוגים בזמנו (לטינית ויוונית עתיקה), אך הראה יכולת גבוהה במתימטיקה והיסטוריה, ולרוב היה הראשון בכיתתו בתחומים אלו. כיום מציע בית הספר פרס שנתי על שם צ'רצ'יל לכותב מאמר באנגלית על פי נושא שנבחר על ידי מנהל בית הספר.

זיכרונות ילדותו הבודדת ליוו אותו כל חייו. האדם הקרוב לו ביותר היה אומנת בשם אליזבת' אן אברסט, אשר מתה בשנת 1895. הוא שילם על הוצאות קבורתה ומצבתה. את אמו ואביו ראה לעתים רחוקות. אביו היה שקוע בקריירה פוליטית, ואף הגיע לתפקיד שר האוצר, בעוד אמו הייתה אשת חברה תוססת, וטיפחה מאהבים רבי עוצמה בתחום הפוליטיקה. בבגרותו פיתח צ'רצ'יל יחסי קרבה עם אמו, הדומים ליחסים שבין אח ואחות. על אף שאהב אותה והעריץ אותה, היא לא שימשה לו כאם.

[עריכה] שירותו הצבאי

צ'רצ'יל בצעירותו
הגדל
צ'רצ'יל בצעירותו

לאחר סיום חוק לימודיו בהארו, למד צ'רצ'יל באקדמיה הצבאית המלכותית בסנדהרסט. כאשר סיים את לימודיו, והוא בן 20, התגייס לצבא הבריטי כקצין זוטר (Subaltern - מונח המתאר דרגות קצונה הנמוכות מדרגת קפטן), בגדוד ההוסארים הרביעי. הגדוד הוצב בבנגלור, הודו.

עיסוקו העיקרי של הגדוד בהודו היה משחק הפולו, וצ'רצ'יל, הפעלתן ובעל הנפש הסוערת, לא מצא לעצמו מנוח. הוא בילה את זמנו בלימודים מספרים שהזמין מאנגליה, אך ניסה בה בעת להגיע למקומות בהם שקקה פעילות מעניינת יותר. בשנת 1895 השיג אישור לנסוע לקובה על מנת לצפות בדרך בה נלחמים הספרדים במורדים הקובנים. צ'רצ'יל הצליח גם להשיג הסכם עם העיתון "דיילי גראפיק" לפיו יכתוב לעיתון כתבות על שיראה במסעו.

בשנת 1897 ניסה צ'רצ'יל להגיע לזירת המלחמה בין יוון ותורכיה, אך עד שהצליח להסדיר את הדרוש למסע, תמה המלחמה. בדרכו חזרה לאנגליה שמע על מרד הפשטונים בצפון מערב הודו, ושב להודו על מנת להשתתף בדיכויו. בעבר הבטיח לו סיר בינדון בלאד, שהיה מפקדו הצבאי של האזור המורד, כי אם ישיג בלאד פיקוד קרבי נוסף, יתיר לצ'רצ'יל ללוותו. הוא הזכיר לבלאד את הבטחתו, ובלאד התיר לו ללוות אותו במערכה בת ששת השבועות. את רשמיו שלח לעיתונים "הפיוניר" ו"דיילי טלגרף". באוקטובר 1897 שב צ'רצ'יל לבריטניה וספרו הראשון "סיפורו של כח השדה ממאקאלאנד", שעסק במערכה הפשטונית, הודפס בדצמבר.

בעודו מוצב רשמית עדיין בהודו, ולמעשה בחופשה מוארכת מגדודו, ניסה צ'רצ'יל להצטרף לצבא שהקים הוריישו קיצ'נר על מנת לכבוש מחדש את סודאן. קיצ'נר התנגד לנוכחותו של צ'רצ'יל בצבאו, ודרש כי ישוב לגדודו בהודו. אך צ'רצ'יל ניצל את קשריו הפוליטיים, וקיצ'נר זכה לקבל מברק מראש הממשלה רוברט ארתור גסקוין-ססיל, המרקיז מסולסברי, הדורש כי יתיר לצ'רצ'יל להצטרף אליו. בסופו של דבר סופח צ'רצ'יל לגדוד הכידונאים ה-21, אשר הרכבו נקבע על ידי "משרד המלחמה" בלונדון ולא על ידי קיצ'נר. במקביל לכך שימש כתב עבור עיתון ה"מורנינג פוסט". בעודו בסודאן צפה צ'רצ'יל באירוע אותו תיאר כהסתערות הפרשים הבריטית האחרונה, בקרב אומדורמן. באוקטובר 1898 שב לבריטניה והחל לעבוד על ספר בן שני כרכים בשם "מלחמת הנהר", אשר פורסם בשנת 1899.

ב-1899 עזב את הצבא, והחליט על קריירה פוליטית. הוא התמודד במחוז אולדהאם על מקום בפרלמנט מטעם המפלגה השמרנית, בבחירות משנה שהתקיימו בשנה זו. בבחירות אלו נכשל.

ב-12 באוקטובר 1899 פרצה מלחמת הבורים השנייה בין בריטניה והבורים בדרום אפריקה. העיתון "מורנינג פוסט" שכר את שירותיו של צ'רצ'יל ככתב צבאי. כאשר הגיע לדרום אפריקה נסע ברכבת צבאית אשר עלתה על מארב בורי. הרכבת סטתה מהפסים, וצ'רצ'יל, אף שלא היה חייל, פיקד על פעולת פינוי הפצועים והחזרת הרכבת למסילה תחת אש. במהלך פעולה זו נשבה, והוחזק במחנה שבויים בפרטוריה על אף שלא היה איש צבא.

צ'רצ'יל הצליח להמלט משביו, וצעד כ-480 ק"מ למושבה הפורטוגזית לורנסו מארקז במפרץ מאפוטו. במהלך בריחתו הכריזו הבורים על פרס בן 25 ליש"ט למי שיסגיר אותו לידיהם. במודעה המכריזה על הפרס תואר כ"אנגלי שמבנה גופו רגיל, מתכופף בשעת הליכה. פניו חיוורים, שערו אדמוני חום, שפמו קטן וכמעט שאינו נראה לעין, מאנפף קצת ואינו מבטא כראוי את האות ס'".

בריחתו הנועזת הפכה אותו לגיבור לשעה בבריטניה, אך במקום לשוב למולדת הפליג לדרבן והצטרף לצבאו של הגנרל בולר במסעו לשחרור ליידיסמית' הנצורה בידי הבורים וכיבוש פרטוריה בירתם. במסע זה, על אף שהמשיך בשיגור כתבותיו לעיתון עבורו עבד, קיבל דרגה בגדוד הפרשים הקלים של דרום אפריקה. הוא נלחם לצידו של דודנו, הדוכס התשיעי ממרלבורו, והשניים היו בין הבריטים הראשונים שנכנסו לעיר פרטוריה. צ'רצ'יל היה הראשון לקבל את כניעת מחנה השבויים בפרטוריה בו שהה כשבוי.

ספריו על המלחמה, "מלונדון לליידיסמית' דרך פרטוריה" ו"מצעדו של איאן המילטון" הודפסו במאי ובאוקטובר 1900.

[עריכה] תחילת הפעילות הפרלמנטרית

לאחר שובו כגיבור מדרום אפריקה, התמודד צ'רצ'יל מטעם המפלגה השמרנית על מושב הפרלמנט של מחוז אולדהאם, בבחירות בשנת 1900 ב"בחירות החאקי" בהן הביס המרקיז מסולסברי את אנשי המפלגה הליברלית, כשהוא נישא על גל הפטריוטיות של מלחמת הבורים. צ'רצ'יל הצליח בבחירות אלו, ונבחר לראשונה לפרלמנט.

את החודשים הראשונים לכהונתו בילה צ'רצ'יל במסע נאומים ויחסי ציבור בארצות הברית ובריטניה בנסיון לגייס כספים למחייתו. חברי פרלמנט באותה התקופה לא קיבלו שכר, וצ'רצ'יל לא נחשב לאדם אמיד במונחים של אותם הימים. בארצות הברית נפגש עם מארק טוויין, וסעד עם מושל ניו יורק, וסגן נשיא ארצות הברית תיאודור רוזוולט.

בפברואר 1901 שב לבריטניה, והחל בפעילות פרלמנטרית. הוא נקשר בחבורת "מורדים" שמרנים בהנהגת הלורד יו ססיל שכונו "יוליגנים" (כמשחק מילים על הביטוי "חוליגנים"). במהלך המושב הפרלמנטרי הראשון שלו עורר צ'רצ'יל מחלוקת כאשר התנגד לתקציב הביטחון, שהיה לטענתו מנופח. בשנת 1903 התרחק מהשקפותיו של הלורד ססיל. הוא גם התנגד למדיניות המפלגה הליברלית-יוניוניסטית בהנהגת ג'וזף צ'מברליין שהייתה בקואליציה עם השמרנים. צ'מברליין הציע רפורמה מקיפה במכס, על מנת להגן על הייצור הבריטי מאחורי חומות מכס. התנהגות זו הובילה לבידודו ולריחוקו הן מחברי סיעתו והן ממצביעי מחוז הבחירות שלו.

בשנת 1904 הפכה אכזבתו מאנשי מפלגתו ומשיכתו לרעיונות הליברלים לחזקה עד כדי כך שעבר לשורות המפלגה הליברלית, דבר שדרש ממנו להעתיק את מושבו בפרלמנט למקום שבו יושבת האופוזיציה (Crossing the Floor), מעשה נדיר בפוליטיקה של אותם הימים. כליברל היה חופשי לטעון בעד סחר חופשי. בשנת 1906 התמודד מטעם הליברלים במחוז צפון-מערב מנצ'סטר, וניצח.

בשנים אלו עסק גם בכתיבת זכרונותיו של אביו, אשר יצאו לאור בשנת 1906 והתקבלו על ידי כל כיצירת מופת.

[עריכה] משרות מיניסטריאליות ראשונות

צ'רצ'יל בשנת 1912
הגדל
צ'רצ'יל בשנת 1912

כאשר עלו הליברלים לשלטון, בראשות הנרי קמפבל-בנרמן כראש הממשלה, בדצמבר 1905, היה צ'רצ'יל לתת שר החוץ, הממונה על המושבות. צ'רצ'יל שירת תחת שר המושבות ויקטור ברוס, הרוזן מאלגין, ועסק בקבלת חוקות הרפובליקות הבוריות המובסות של טרנסוואל ומדינת אורנג' החופשית, וב"עבדות הסינית" במכרות דרום אפריקה. הוא הפך לדובר חשוב בזכות הסחר החופשי, והיה לחבר הממשלה החשוב ביותר מחוץ לקבינט. כאשר הוחלף קמפבל-בנרמן בהרברט הנרי אסקווית', בשנת 1908, מונה צ'רצ'יל לחבר בקבינט בתפקיד נשיא לשכת המסחר (מקביל לשר התמ"ת בישראל). על פי החוק, חייב מינוי קבינט בחירה מחדש בבחירות משנה, במחוזו במנצ'סטר. צ'רצ'יל נכשל בבחירות אלו, אך שב ונבחר מחדש במחוז דאנדי. בתפקיד זה ניסה להביא לרפורמות רדיקליות במסחר, בניגוד לדעתו של דייוויד לויד ג'ורג' ששימש כשר האוצר.

בשנת 1910 קודם צ'רצ'יל לתפקיד שר הפנים, אותו מילא בצורה שנויה במחלוקת. תמונה מפורסמת מאותו הזמן מראה את צ'רצ'יל מפקד באופן אישי על "המצור על רחוב סידני", קרב יריות בין כוחות אכיפת החוק ובין חבורת אנרכיסטית שהתבצרו בלונדון. תפקודו של צ'רצ'יל בתקרית גרר ביקורת עזה. צ'רצ'יל מנע ממכבי האש גישה לאזור, גם לאחר שאחד הבניינים שעליהם הוטל מצור עלה באש, ובכך הכריח את המתבצרים לבחור בין כניעה ומוות. רבים בחרו באפשרות השנייה. ארתור ג'יימס בלפור שאל - "צ'רצ'יל והצלם סיכנו את חייהם יקרי הערך. אני מבין מה הצלם עשה שם, אך מה עשה שם הג'נטלמן הנכבד?".

בשנת 1910 מנע צ'רצ'יל מן הצבא להתערב במהומות כורים בטוניפנדי בויילס. בתחילה חשש משובם של אירועי "יום ראשון שטוף הדמים של 1887" בו פוזרה הפגנה למען עצמאות אירלנד על ידי אלפיים שוטרים וארבע מאות חיילים, באירוע אלים ויוצא דופן. עם זאת, הורה על פריסת כוחות על מנת להגן על המכרות, כאשר שלושה עשר מן השובתים נידונו על עבירות שביצעו. פעולתו שברה את המסורת כי הצבא אינו מתערב באירועים אזרחיים, והובילה לטינה מתמשכת כלפיו בויילס.

[עריכה] הלורד הראשון של הימיה

בשנת 1911 מונה צ'רצ'יל לשר הממונה על צי המלחמה הבריטי, שכינויו "הלורד הראשון של הימיה" (First Lord of Admiralty), משרה בה החזיק במהלך מלחמת העולם הראשונה. הוא יזם מהלכי רפורמה, לרבות פיתוח תעופה ימית, טנקים, ומעבר מפחם לנפט, משימה הנדסית כבירה בהתחשב בגודל הצי הבריטי, שהצריכה גם שליטה במשאבי המזרח התיכון. בשנת 1907 נקנו מאגרי נפט בעיראק באמצעות חברת קש שכונתה "רויאל בורמה אויל קומפני".

פיתוחו של הטנק מומן למעשה מקרנות שיועדו למחקר בצי, ובזמנו נראה הדבר כשימוש לא יאות בכספים. השימוש בטנק המערכה החל באופן לא יעיל בשנת 1915. צ'רצ'יל חזה אל מול עיניו צי של טנקים שיפתיע את האוייב תחת מסך עשן ויבקיע בגיזרה רחבה של החזית המחופרת.

בשנת 1915 היה צ'רצ'יל בין יוזמיה והוגיה של המתקפה הכושלת בגליפולי, אשר הובילה לכינויו כ"קצב מגליפולי". הנסיון למוטט את אחת ממדינות האוייב העיקריות, דרך פלישה מן "הבטן הרכה" בדרומה של אירופה, נראה מובטח, אך משעלו הכוחות על החוף נתקלו בהתנגדות עזה. התורכים, שהגנו על ביתם, נראו כאוייב שווה כוחות, אם לא עדיף, לאנז"קים, מתנדבי אוסטרליה וניו זילנד אשר נטבחו בהמוניהם בנסותם ליצור ראש גשר על רצועת החוף הסלעית. יש המאשימים את מפקדי הצי והצבא בביצוע כושל של תוכנית המתקפה, אך רבים מאשימים את צ'רצ'יל בכישלון.

כאשר, במהלך המלחמה, הקים הרברט אסקוית' ממשלת קואליציה רחבה, דרשו השמרנים את פיטוריו של צ'רצ'יל כתנאי לכניסתם לממשלה. במשך מספר חודשים שימש צ'רצ'יל בתפקיד השר הממונה על דוכסות לנקסטר, המקביל לתפקיד "שר בלי תיק", בטרם פרש מן הממשלה, שכן הרגיש כי אינו מביא תועלת לאיש. הוא שב והצטרף לצבא, על אף שנותר חבר בפרלמנט, ושירת במשך חודשים מספר בחזית המערב, כקצין מן המניין בדרגת מייג'ור (מקביל לדרגת רב סרן בצה"ל), וקיבל פיקוד על הגדוד השישי של הקלעים הסקוטים המלכותיים, שהיה בחזית המערב, באזור פלנדריה.

[עריכה] שובו לפעילות מיניסטריאלית

בדצמבר 1916 אסקווית' התפטר והוחלף בדייוויד לויד ג'ורג'. על אף חילופי הגברי בממשלה, טרם הבשילו התנאים לשובו של צ'רצ'יל אל שולחן הממשלה, והסתכנות בזעמם של השמרנים. רק ביולי 1917 שב צ'רצ'יל אל שולחן הקבינט כשר החימוש, ומ-1919 שימש כשר המלחמה.

כשר המלחמה היה צ'רצ'יל אחראי ל"כלל עשר השנים", לפיו על הצבא הבריטי לתכנן פעולותיו ותקציבו מתוך הנחה שלא יהיה מעורב במלחמה גדולה במהלך עשר השנים הבאות. כלל זה הנחה את פעולות הצבא הבריטי עד לשנת 1932.

עיסוקו העיקרי של צ'רצ'יל כשר המלחמה היה ניהול המעורבות הבריטית במלחמת האזרחים ברוסיה. צ'רצ'יל היה אחד ממתנגדיו הקולניים של הבולשביזם, וסבר כי יש בכוחה של המעורבות הזרה כדי "לחנוק את הבולשביזם בעריסתו". מן הפרלמנט המפולג והבלתי מאורגן של אותן השנים הצליח להביא להיקף ותקופה של מעורבות בריטית במלחמה מעבר לרצונה של כל מפלגה בודדת בפרלמנט, מעבר למה שנראה אז וכיום כטובתה של בריטניה, ואל מול עויינות בולטת של מפלגת הלייבור. לאחר נסיגתם של הבריטים מרוסיה סייע צ'רצ'יל במשלוח כוחות אל הרפובליקה הפולנית הצעירה במלחמתה בברית המועצות.

בשנת 1921 היה לשר המושבות, ושימש בתפקיד זה עד שנת 1922. בתפקידו זה סייע לסיום מלחמת העצמאות האירית, והיה בין החותמים על החוזה האנגלו-אירי, אשר העניק לדרומה של אירלנד עצמאות, והקים את מדינת אירלנד החופשית, לאחר שפיתח יחסי רעות וקירבה עם הנושאים ונותנים מטעם העם האירי - מייקל קולינס וארתור גריפית.

לתפקידו של צ'רצ'יל כשר המושבות הייתה השפעה על המצב במזרח התיכון הנמשכת עד ימינו. בשנת 1921 ביקר צ'רצ'יל באזור, בסמוך לפרוץ מאורעות תרפ"א. בביקורו דרשו הערבים לבטל את הצהרת בלפור ולשים קץ לעלייה. דרישות אלו, ומאורעות הדמים שהתחוללו, הביאו את צ'רצ'יל לפרסם "ספר לבן", מסמך מדיניות בו ניסה להציג תוכנית שלמה להסדר פוליטי חדש במזרח התיכון, תוך התייחסות פרטנית לבעיית ארץ ישראל. כחלק מהסדר זה התכוון צ'רצ'יל להעניק את עיראק של ימינו לאמיר ההאשמי פייסל איבן חוסיין, בעוד ב"ארץ ישראל המזרחית" - עבר הירדן, תוקם מדינה ערבית אותה יקבל אחיו של פייסל עבדאללה. פירושו של דבר היה קריעתו של עבר הירדן מתחומי המנדט הבריטי, וייסודה של ממלכת ירדן.

הספר הלבן הראשון עודו אוהד את היהודים ואת הציונות שלא כספרים הלבנים שבאו בעקבותיו, אך ניכר בו הרצון לפייס את הערבים, ובמיוחד בדרך של הטלת הגבלות על העלייה. יש המייחסים הטלת הגבלות אלו ואת קריעת "עבר הירדן" לגורמים אנטי-ציוניים במשרד המושבות, ומציינים את יחסו האוהד של צ'רצ'יל ליהדות ולציונות לאורך כל הקריירה שלו. צ'רצ'יל עמד בראש המתנגדים בפרלמנט הבריטי נגד הספר הלבן של 1939, והשמיע מחאה חריפה על בגידת הבריטים בהבטחותיהם ליהודים.

[עריכה] בין מלחמות העולם

באוקטובר 1922 עבר צ'רצ'יל ניתוח תוספתן. עם החלמתו הסתבר לו כי הממשלה נפלה, וכי בריטניה יוצאת לבחירות כלליות. המפלגה הליברלית אליה השתייך הייתה עתה מפולגת במריבות פנימיות, ועמדתו של צ'רצ'יל במחוז הבחירה שלו, מחוז דאנדי, הייתה חלשה. הוא איבד את מושבו בפרלמנט, והלין על כי במשך שבועות ספורים איבד את משרת השר, את המושב בפרלמנט, ואת התוספתן. בבחירות שלאחר מכן, בשנת 1923, התמודד על תפקיד נציג מחוז לסטר, ונכשל. בתקופה זו התקרב מאוד לעמדות המפלגה השמרנית, אם כי עדיין העדיף להיקרא "אנטי סוציאליסט" או "קונסטיטיוציונליסט". בבחירות שנערכו בשנת 1924 התמודד על תפקיד מחוז אפינג כקונסטיטיוציונליסט, אך למעשה נתמך בידי מנגנון המפלגה השמרנית. הוא זכה בתפקיד, ולאחר מכן שב והצטרף למפלגה שאת שורותיה עזב בזעם אך מספר שנים לפני כן, כשהוא מעיר ביובש כי "כל אחד יכול להתנהג כחולדה (Rat) (לעבור מפלגה), אך יש צורך במקוריות כדי לעשות זאת שוב (Re-rat)".

תחת מנהיגותו של ראש הממשלה השמרני סטנלי בולדווין מונה לשר האוצר, ופיקח על מעברה של בריטניה לבסיס הזהב - צעד כלכלי שתוצאותיו בטווח הקצר היו דפלציה, אבטלה ושביתת כורים שהובילה לשביתה כללית בשנת 1926. לאחר שנים הודה צ'רצ'יל כי זו הייתה אחת ההכרעות הגרועות שנטל בחייו. פרשנים מסבירים שיקול מוטעה זה בעובדה שצ'רצ'יל, שלא היה כלכלן, פעל על פי עצת נגיד הבנק של אנגליה, מונטגיו נורמן. צ'רצ'יל דרש לנקוט ביד ברזל כדי לשבור את השביתה הכללית, והתבטא כי "בריטניה תשבור את השביתה, או שהשביתה תשבור את בריטניה". בשנים אלו הוא מצוטט כמביע אהדה לבניטו מוסוליני בו ראה כוח מגן בפני הסוציאליזם והקומוניזם בהם ראה כוחות הרסניים.

בבחירות בשנת 1929 ספגה הממשלה השמרנית תבוסה. במשך שתי השנים הבאות הלך צ'רצ'יל והתרחק מהנהגת מפלגתו, בשל הויכוח בדבר מכסי המגן, והיחס לתנועת העצמאות ההודית, אשר לה היה מתנגד חריף. הוא כינה את אבי התנועה לעצמאות הודו מהטמה גנדי "פקיר עירום למחצה". כאשר רמזי מקדונלד הקים את ממשלת האחדות הלאומית בשנת 1931, לא הוזמן צ'רצ'יל להצטרף לקבינט.

[עריכה] שנות המדבר

שנת 1931 סימנה את שיא השפל הפוליטי בחייו של צ'רצ'יל. שנים אלו, עד לפרוץ מלחמת העולם השנייה מכונות "שנות המדבר של צ'רצ'יל". הוא בילה אותן שקוע בכתיבתו, והשלים את כתיבת הביוגרפיה על אבי אבותיו, מרלבורו, וכן כתב את חלק הארי מן היסטוריה של העמים דוברי האנגלית, אשר פורסם רק כעשרים שנה לאחר מכן. באחוזתו, צ'ארטוול האוס, אשר בקנט, התמסר לציור, עיסוק בו מצא שלוות נפש, אם כי לא הצטיין בו כשם שהצטיין בכתיבה. הוא לא חדל מפעילותו הפרלמנטרית, ונודע כמתנגד תקיף לעצמאותה של הודו. אך עד מהרה הוסטה תשומת ליבו לנושא אחר, נושא אשר העיסוק בו יביא לו תהילת עולם.

צ'רצ'יל שם את ליבו לעלייתו של אדולף היטלר בגרמניה ולהתחמשותה מחדש של גרמניה הנאצית. בתקופה בה ה"פיוס" "Appeasement" נראה כצו השעה, היה קולו של צ'רצ'יל אשר הזהיר מסכנותיו של הנאציזם, קול קורא במדבר. קריאתו לחזק את הצבא והצי של בריטניה אל מול האיום, לא נענתה אלא בקיתונות של לעג.

צ'רצ'יל היה מתנגד חריף למדיניותו של נוויל צ'מברליין אשר הוביל את בריטניה, ועמה את מדינות המערב אל הסכם מינכן הרה האסון, הסכם אשר הוכרז על ידי צ'מברליין, מנהיג המפלגה השמרנית כ"שלום בדורנו". -"בריטניה יכולה הייתה לבחור בין חרפה למלחמה", התבטא אז צ'רצ'יל, "היא בחרה בחרפה ותזכה במלחמה".

לבידודו הפוליטי הביאה גם עמדתו בנוגע לפרישתו של המלך אדוארד השמיני אשר פרשת אהבתו לגרושה אמריקנית בשם וואליס סימפסון, הביאה להתפטרותו מן המלוכה. צ'רצ'יל, היה ידיד אישי של המלך, ותמך בו בעת צרתו, אך הראייה הפוליטית הצרה של אנשי תקופתו הביאה להאשמתו כי הוא שואף לקבל את ראשות הממשלה אם יסרב המלך לעצתו של ראש הממשלה דאז, סטנלי בולדווין להתפטר, וכתוצאה מכך יתפטר בולדווין עצמו.

[עריכה] בעת מלחמת העולם השנייה

צ'רצ'יל בחברת גנרלים אמריקנים צופה בחיילים החוצים את הריין, מרץ 1945
הגדל
צ'רצ'יל בחברת גנרלים אמריקנים צופה בחיילים החוצים את הריין, מרץ 1945

[עריכה] שר הצי בשנית

לאחר פלישתו של היטלר לפולין, אשר הביאה לפריצת מלחמת העולם השנייה היה ברור לכל, כי האדם אשר הזהיר מזה שנים את העם הבריטי ואת העולם מן הצרה המתרחשת עליהם, הוא שצדק, ואילו תומכי ה"פייסנות" טעו. עם פרוץ המלחמה הזמין צ'מברליין את מבקרו החריף ביותר, וינסטון צ'רצ'יל לשוב ולהיות לשר הממונה על צי המלחמה, תפקיד בו נשא צ'רצ'יל עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. עם העברת השדר אדות המינוי ממשרד הצי אל הספינות שבים, אותתו הספינות אלו לאלו במכשירי ההליוגרף שלהן, חזור ונשנה : "ויני חזר" "ויני חזר" ("Winnie is back" "winnie is back"). האיתות החוזר של שלוש מלים אלה גרם להתלהבות רבה בקרב צוותי הספינות ועורר את רוח הקרב שלהם.

בתקופת ה"זיצקריג", "המלחמה המדומה" שבין סיום הפלישה לפולין, והפלישה לצרפת במאי 1940, היה צ'רצ'יל השר הבולט בממשלה, בין היתר בשל העובדה כי עיקר הפעילות במלחמה התמקדה עתה בזירה הימית. נסיון כיבוש המנע של נמל נרוויק בנורבגיה תפס את תשומת לב הציבור, בימים בהם עמל היטלר על "איבחת מגל" - תוכנית המלחמה שבידה לכבוש את צרפת בשישה שבועות.

[עריכה] הפלישה לצרפת והמינוי כראש ממשלה

ב 10 במאי 1940 פלשו כוחותיו של היטלר אל ארצות השפלה, הולנד ובלגיה ולצרפת במלחמת בזק, פלישה שבמהלכה נכבשו הולנד ובלגיה והתמוטטו קווי ההגנה הצרפתים ואשר הותירה את הצבא הצרפתי, ואת חיל המשלוח הבריטי חסרי אונים. ביום הפלישה, שבו עמדו מיטב חילותיה של בריטניה בשדות המערכה בצרפת ובבלגיה ולאחר המערכה בנורבגיה שנמשכה ללא הכרעה מאז 9 באפריל, נראה היה כי הציבור איבד את אמונו בנוויל צ'מברליין. ממשלת צ'מברליין נפלה בהצבעת אמון בפרלמנט הבריטי, צ'מברליין התפטר, וצ'רצ'יל נקרא למלא את מקומו, ולעמוד בראשות הממשלה. צ'רציל הרכיב ממשלת אחדות לאומית שכללה את מנהיגי מפלגת הלייבור, וב-10 במאי 1940 היה צ'רצ'יל לראש ממשלת בריטניה. מאותה עת היה צ'רצ'יל למנהיג הבלתי מעורער של מאמץ המלחמה הבריטי, ואישיותו סימלה בעיני העם הבריטי והעולם את עמידת הגבורה של בריטניה.

את הימים הראשונים בתפקידו בילה צ'רצ'יל בנסיון לאטום את החורים שנבעו בהגנת בעלות הברית בשדות הקרב בצרפת. השימוש בטנק ובמטוס הפך את ההגנה הסטאטית בה תמך המטכ"ל הצרפתי למיושנת, ולצבאות בעלות הברית לא הייתה תשובה של ממש לטורי הטנקים השועטים מערבה, ומכתרים את מיטב חיילי בריטניה עמם. ב-16 במאי ביקר צ'רצ'יל בפריז, על מנת לעמוד אישית על המתרחש. הוא נתקל בחוסר האונים והתבוסתנות שהפגינו אישים כמוריס גמלאן, הרמטכ"ל הצרפתי, אל מול נסיונותיהם של אישים כפול ריינו, ראש הממשלה הצרפתי, לייצב את המצב. בביקורו זה הסכים להקצות מספר טייסות קרב נוספות לצורך ההגנה על פריז, ונסך רוח קרב בריינו. ביקור נוסף ערך ב-21 במאי, עת היה כבר עיקרו של הצבא הצרפתי מובס, וחיל המשלוח הבריטי מכותר בנמלי צפון התעלה. עם כל פעלתנותו והרוח האופטימית שהשרה, לא היה בידו למנוע את התבוסה שנחלו צרפת ובריטניה בקרב. אומנם חלק ניכר מחיל המשלוח ניצל, בפינוי דרמטי מנמל דנקירק שכונה מבצע דינאמו, אך צ'רצ'יל עצמו היה הראשון להודות כי "אין מנצחים במלחמה באמצעות פינויים".

ב-11 ביוני 1940 ביקר בצרפת, ונפגש עם ריינו, פטאן ודה גול. בשלב זה כבר עמדה כניעתה של צרפת על הפרק. צ'רצ'יל התנגד לכניעה נפרדת, ואף הציע איחוד מדיני בין צרפת ובריטניה, שיאפשר להמשיך במלחמה בהיקף עולמי, בהסתמך על מושבות צרפת מעבר לים, גם כאשר צרפת גופא נכבשה. הצעה זו נדחתה. ב-14 ביוני נכנסו הנאצים לפריז. צ'רצ'יל הצליח לחלץ את הגנרל דה גול, אשר הקים בלונדון את צבא צרפת החופשית, אך לא הצליח למנוע את כניעתה של צרפת, והקמת צרפת של וישי.

[עריכה] בריטניה עומדת בדד

לאחר מבצע דינאמו בו פונה חלק ניכר מחיילי חיל המשלוח, וכניעת צרפת שבאה מספר ימים לאחר מכן, עמדה בריטניה בודדה במערכה, אל מול האוייב הנאצי שנראה בשיא כוחו. ברית המועצות הייתה בברית עם הנאצים, לאחר חתימת הסכם מולוטוב ריבנטרופ, וארצות הברית נמנעה מלהכנס למלחמה, על אף אהדתו הברורה של הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט למטרת בעלות הברית. נראה היה לרבים כי גורלה של בריטניה יהיה כגורלה של צרפת. הישגו הגדול ביותר של צ'רצ'יל הוא כי בימים עגומים אלו, גילם באישיותו את עוז הרוח והנחישות שנדרשו על מנת להחזיק מעמד, סירב לכל אפשרות של משא ומתן או כניעה, וזאת אל מול תנאים קשים ביותר.

אדולף היטלר עצמו היה סבור, לאחר ניצחונו בצרפת, כי בין האפשרות לעמוד בדד, לספוג את מלוא עוצמת הוורמאכט והלופטוואפה, ולסבול כניעה וכיבוש כצרפת, ובין האפשרות לשמור על שלמותה הטריטוריאלית והאימפריה שלה, תעדיף בריטניה את האפשרות השנייה, ותחתום עמו על הסכם שלום. ראייתו האסטרטגית, שנפרשה בספר מיין קאמפף, חייבה ברית עם האימפריה הבריטית לצורך קיום החלק העיקרי, הצבאי והאידיאולוגי, של תוכניתו - כיבוש "מרחב מחייה" על חשבון ברית המועצות במזרח. לכן הופתע היטלר כאשר באותו הקיץ של 1940 נענו כל הצעותיו וכל נסיונות התיווך שלו דרך אישים שונים בשבדיה, ארצות הברית והותיקן בשלילה מוחלטת. ב-19 ביולי, העלה היטלר "הצעת שלום" ברייכסטאג שאותה סיים במילים אלו (מצוטט מהספר "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" מאת ויליאם ל. שיירר, תירגם אהרון אמיר):

"האמינו לי, רבותי, אני מתעב תיעוב עמוק סוג זה של מדינאי חסר מצפון, המביא חורבן על אומות שלמות. כמעט שמצער אותי לחשוב כי הגורל בחרני להנחית את המהלומה הסופית למבנה זה, אשר אנשים אלה כבר ערערו מאוד. מר צ'רצ'יל ללא ספק כבר יהיה בקנדה, אליה כבר נשלחו כספם ולידיהם של אלה המעוניינים בעיקר במלחמה. בשביל מליוני בני אדם אחרים, מכל מקום, יתחיל סבל גדול."

בשלב זה החל היטלר במתקפת הפצצות על בריטניה שנודעה בשם הקרב על בריטניה. בין 24 באוגוסט ל-16 בספטמבר 1940 הלמו בבריטניה ביום ובלילה אלפי מטוסי קרב והפצצה, במטרה להכשיר את הקרקע לפלישה קרקעית, ולזרוע פחד בלב האוכלוסייה. המתקפה על היעדים הצבאיים לוותה במתקפות טרור על עריה העיקריות של בריטניה, בהן נהרגו עשרות אלפי אזרחים. הקרב נמשך למעשה עד ה-3 בנובמבר, למרות שמאמצע ספטמבר ברור היה כי מטרתו העיקרית, להשמיד את חיל האוויר המלכותי ולאפשר פלישה מן הים, נכשלה. בריטניה, ובראשה צ'רצ'יל, עמדו במבחן.

בשעה קשה זו, החיו הנאומים שנשא צ'רצ'יל את התקווה בלב העם, והיוו מופת לאומנות הנאום בשפה האנגלית. נאומו הראשון כראש ממשלה, אותו נשא בפני הפרלמנט ב-13 במאי 1940, הינו נאום "דם יזע ודמעות" הידוע, שבו הודיע לעם כי:

"אין לי דבר להציע פרט לדם, עבודה קשה, דמעות וזיעה".

לאחר הפינוי מדנקירק עודד את רוחם של החיילים בנאום, שנישא בפרלמנט ביום 4 ביוני 1940 בו הצהיר כי:

"נגן על האי שלנו, בכל מחיר. נילחם בחופים, נילחם בנקודות הנחיתה, נילחם בשדות וברחובות, נילחם בגבעות. לעולם לא ניכנע.".

לאחר נפילת צרפת קרא לעם הבריטי בנאום בפרלמנט ביום 18 ביוני 1940:

"לכן, הבה נצא למלא את חובותינו, ונפעל כך, שאם האימפריה הבריטית, וחבר העמים שלה, יישארו עוד אלף שנים, עדיין יאמרו האנשים 'הייתה זו שעתם היפה ביותר'.".

על הטייסים הצעירים אשר הקריבו קורבן דמים נורא על מנת לנצח בקרב על בריטניה אמר בנאום בפרלמנט ב-20 באוגוסט 1940:

"מעולם, בשדה מאבקי אנוש, לא חבו רבים כל כך, הרבה כל כך, למעטים כל כך".

בניגוד להיטלר, אשר מעולם לא ביקר באתרי ההפצצות גם כאשר היה עמו חשוף, בשלבים מאוחרים של המלחמה, למתקפת הפצצות שהחריבה את ערי גרמניה, הקפיד צ'רצ'יל להראות מעת לעת כשהוא סוקר את השכונות שהופצצו. תדמיתו המוצקה, אות ה"וי" שנהג לסמן בידיו (האות הראשונה למילה האנגלית "Victory" - "ניצחון"), והסיגר אותו נהג לעשן, היוו סמלים שנוצלו היטב לתעמולת המלחמה, שהראתה כי בראש ממשלת אנגליה ניצב אדם איתן, שאין להפחידו בנקל.

יחסי העבודה הקרובים שלו עם פרנקלין דלאנו רוזוולט הבטיחו לבריטניה את רציפות האספקה הדרושה לה כל כך, בנתיבי צפון האוקיאנוס האטלנטי. עם בחירתו מחדש של רוזבלט, בשנת 1940, רווח לצ'רצ'יל. תוכנית "החכר והשאל" שיזם רוזוולט הבטיחה לבריטניה אספקה רציפה של חומרי גלם, תחמושת ואספקה, מבלי שיהיה צורך לשלם עבורם. בשנות עבודתם המשותפת נפגשו השניים שתים עשרה פעמים, ותיאמו ביניהם מגוון נושאים הכרוכים בניהול המלחמה, וניהול המדיניות שלאחריה, לרבות הקמת האומות המאוחדות.

[עריכה] "שלושת הגדולים"

בשנת 1941 התקיף היטלר את ברית המועצות ובסמוך לאחר מכן התקיפה יפן את ארצות הברית. בריטניה לא נשאה עוד לבדה בעול. צ'רצ'יל, המתנגד החריף ביותר לבולשביזם, קרא לשיתוף פעולה מלא ומוחלט עם ברית המועצות הנתונה למתקפה, ואף ביקר בקרמלין בימים הקשים ביותר של המתקפה הגרמנית.

בנאום בפרלמנט, ביום בו פתח היטלר במבצע ברברוסה, 22 ביוני 1941, אמר צ'רצ'יל כי על אף שבמשך עשרים וחמש שנים לא היה מתנגד חריף ממנו לקומוניזם ואינו חוזר בו ממילה אשר אמר, הרי שכעת המדובר במלחמתו של העם הרוסי, עם האיכרים והפועלים, אל מול כוח נאצי הבא עליהם לשעבדם ולהשמידם. במלחמה זו חובתם של העמים הדמוקרטיים לתמוך במותקף כנגד התוקפן. נאום זה החל ברית שנמשכה עד סוף המלחמה. במשך שנים זרמה לברית המועצות אספקה - תחמושת, ציוד רפואי ומזון, באמצעות שיירות שעשו דרך קשה ומסוכנת עד ארכנגלסק שבים הצפוני. לאספקה זו היה חלק ניכר בעמידתה של ברית המועצות כנגד התוקף.

כאשר הענקים התעשייתיים כברית המועצות וארצות הברית נכנסו למלחמה, הפך חלקה של בריטניה במלחמה לקטן יותר. המלחמה הפכה מסכסוך אירופי לסכסוך גלובאלי, בו נושאת ארצות הברית בעיקר נטל המערכה כנגד יפן, אשר כבשה את המושבות הבריטיות בהונג קונג, סינגפור, מאלאיה, בורמה ומקומות נוספים, בעוד שברית המועצות נושאת בעיקר נטל המלחמה כנגד גרמניה. חיילים בריטים נלחמו אומנם בעוז במערכה במזרח התיכון (אשר התחוללה בלוב, מרוקו, תוניסיה ומצרים) ובמערכה באיטליה, אך היו אלו זירות לחימה משניות. תפקידה של בריטניה היה יותר כ"מוצב קדמי" שבו התרכזו כוחות אמריקנים ובריטים לקראת הפלישה לנורמנדי בשנת 1944, אשר הביאה לכיבושה של גרמניה וסיום המלחמה, כאשר חלק ניכר מאירופה נתון בידי מדינות המערב. צ'רצ'יל עצמו גילה עוז רוח, ביקר פעמים רבות בחזית, ואף חצה את נהר הריין ביחד עם חייליו.

צ'רצ'יל היה אחראי לקידומם של פיתוחים טכנולוגיים במיוחד בתחום הרדאר, אשר ההתקדמות בו סייעה לניצחון האווירי בקרב על בריטניה, הן בניתוב אווירי של מטוסי חיל האוויר המלכותי, והן בניטרול הרדאר ששימש את הלופטוואפה להכוונת מטוסיו הוא. בתחום הצפנים, בו ריכז צ'רצ'יל שורה של מדענים מובילים במבנה בשם "בלצ'לי פארק", הביאה שבירת הקוד הגרמני של מכונת האניגמה להישגים גדולים. צ'רצ'יל הירבה להשתמש במודיעין מדעי, וייחס להשגתו חשיבות. המאבק הטכנולוגי במהלך מלחמת העולם השנייה כלל הנעה רקטית, הנעה סילונית ופיתוח פצצת אטום. הגרמנים הצליחו להתקדם התקדמות רבה בחזיתות אלו, אך המאמצים הגדולים של צ'רצ'יל ושל רוזוולט הן בהתקדמות מדעית וטכנולוגית, והן בנסיונות למניעתה מגרמניה, הביאו לכך שפצצת האטום הראשונה פותחה על ידי ארצות הברית ולא על ידי אחרים.

צ'רצ'יל מסמן "וי" בידיו לפני המונים בבית הממשל בלונדון ב-8 במאי 1945, היום שבו הודיע על סיום המלחמה.
הגדל
צ'רצ'יל מסמן "וי" בידיו לפני המונים בבית הממשל בלונדון ב-8 במאי 1945, היום שבו הודיע על סיום המלחמה.

לאחר התגבשות חזיתות המלחמה, היה צ'רצ'יל לאחד מ"שלושת הגדולים" אשר הכריעו את גורל העולם לאחר המלחמה והחליטו מה יהיו הגבולות לאחר הכניעה הנאצית. כבר ב-1943 לאחר המפנה במלחמה שהביאו קרב אל עלמיין וקרב סטלינגרד החלו הדיונים בנושא זה. בשורה של ועידות, ועידת טהרן, ועידת יאלטה וועידת פוטסדאם שורטטו מחדש גבולותיה של אירופה.

ההסדר בשאלה הפולנית, ואימוצו של קו קרזון כגבול בין פולין וברית המועצות (אשר הקנה לברית המועצות כשליש מפולין שלפני המלחמה), היה בניגוד לדעתה של הממשלה הפולנית הגולה שמושבה בלונדון. אך עם מותו של ולדיסלב שיקורסקי בתאונה אווירית בשנת 1943 איבדה זו את כוחה הפוליטי.

[עריכה] אבדן ראשות הממשלה

על אף שבאישיותו גילם צ'רצ'יל את עוז הרוח הבריטי שהביא לניצחון במלחמה, נראה היה כמי שחלף זמנו כאשר הגיעה עת השלום. במרוצת השנים צבר אוייבים רבים מבית. התנגדותו לסוציאליזם הביאה להתבטאויות כנגד רעיונות שנראו נחוצים והכרחיים לבנייתה של בריטניה לאחר המלחמה, כביטוח בריאות, חינוך טוב יותר לכל, ורעיונות נוספים. בבחירות שנערכו בסמוך לניצחון במלחמה, בשנת 1945 הובסה מפלגתו השמרנית של צ'רצ'יל, וצנחה מ-640 ל-213 צירים. הוא הוחלף באמצע ועידת פוטסדאם, שבה נקבע סדר היום בעולם שלאחר סיום המלחמה. קלמנט אטלי, איש הלייבור, מונה לתפקיד ראש הממשלה. היסטוריונים רבים מאמינים כי העם הבריטי סבר כי האיש שהוליך את העם באומץ בעת המלחמה, ייכשל בהולכתו בעת שלום. אחרים אינם רואים בתוצאה הפסד אישי של צ'רצ'יל אלא תגובה למדיניות השמרנית החל מימי בולדווין בשנות השלושים.

על בחירתו של אטלי הגיב צ'רצ'יל באימרה המפורסמת "מכונית ריקה הגיעה לרח' דאונינג 10 (מעון ראש הממשלה) וממנה יצא קלמנט אטלי", בהדגישו את אפסותו של ראש הממשלה החדש.

צ'רצ'יל היה תומך נלהב בפאן-אירופיות, הלך מחשבה שהוביל כיום ליצירת האיחוד האירופי. הוא תמך במתן מושב של קבע לצרפת במועצת הביטחון של האומות המאוחדות כמשקל נגד להשפעה הסובייטית. בתקופה שמייד לאחר המלחמה, בעוד רבים מוקירים את הסובייטים על הברית הנאמנה שקיימו עם בריטניה במהלך המלחמה, היה צ'רצ'יל בין הראשונים לזהות את שורשי המלחמה הקרה הממשמשת ובאה. בנאום מפורסם שנשא בשנת 1946 טבע את המונח "מסך הברזל":

"משצ'צ'ין שעל הים הבלטי לטרייסט שעל הים האדריאטי, מסך ברזל נפרש על פני היבשת. מאחורי הקו נמצאות כל בירות האומות העתיקות של מזרח אירופה ומרכזה - ורשה, ברלין, פראג, וינה, בודפשט, בלגרד, בוקרשט וסופיה. כל הערים המפורסמות הללו והאוכלוסיות שמסביב להן נמצאות עתה במה שעלי לקרוא לו 'הספירה הסובייטית'".

[עריכה] תקופת הכהונה השנייה

צ'רצ'יל ועמו אנתוני אידן בביקור ממלכתי בקנדה, 1954
הגדל
צ'רצ'יל ועמו אנתוני אידן בביקור ממלכתי בקנדה, 1954

צ'רצ'יל שב וקיבל את משרת ראשות הממשלה לאחר הבחירות הכלליות בשנת 1951. בתפקיד זה החזיק עד לפרישתו הסופית בשנת 1955. בתקופה זו פעל לחידוש "היחסים המיוחדים" בין בריטניה וארצות הברית, וניסה ליצור סדר בעולם שלאחר המלחמה, עולם בו החל הקולוניאליזם של האימפריה הבריטית לדעוך במהירות, והעולם המוכר לצ'רצ'יל לא היה עוד כשהיה. רבים סבורים כי תקופת כהונתו השנייה של צ'ר'ציל הייתה תקופת דעיכה אישית, שהקבילה לירידת קרנה של האימפריה, וכי לא חזר עוד לגדולה ההיסטורית ולתנופת ההכרעה והעשייה שליוו אותו במהלך מלחמת העולם השנייה.

במדיניות הפנים עסק מעט מאוד, שכן היה שקוע רובו ככולו בסידרה של משברים במדיניות החוץ, אשר נבעו מדעיכתה של האימפריה. הוא שם קץ למדיניות ההלאמות של ממשלתו הסוציאליסטית של אטלי, אך ניסה לשמור ככל האפשר על ההישגים הסוציאליים שהשיגה הממשלה הקודמת, לרבות ביטוח בריאות ממלכתי וביטוח לאומי.

צ'רצ'יל, שהיה תומך נלהב במדיניות האימפריאלית שראתה את האימפריה הבריטית ככוח מוביל עולמי, נטה לעיתים לפעול באופן ישיר כנגד איומים על שלמות האימפריה. כך נטל חלק בהפלת ממשלתו של מוחמד מוצאדק באיראן, אשר הלאימה את "חברת הנפט האנגלו איראנית", פעולה שתוצאותיה ניכרות עד ימינו. כן נקט ביד קשה כנגד מרידת המאו מאו בקניה, שהייתה מושבה בריטית. ב-17 באוגוסט 1952 הוכרז מצב חירום, וחיילים בריטים הוטסו לדיכוי המרד. שני הצדדים פעלו בנחישות ובאכזריות. המאו מאו ביצעו מעשי טבח כנגד שבט הקיקויו, אשר נותר נאמן לשליטים הבריטים, והדבר סייע ליחסי הציבור של הבריטים. צ'רצ'יל נקט במדיניות של יד חזקה, המשולבת ברפורמות איטיות, ובויתור למספר דרישות שנדחו על ידי ממשלתו של אטלי. רק בשנת 1961 זכתה קניה לעצמאותה.

מצב דומה אירע במלאיה שבה החלה מרידה כנגד השלטונות הבריטים עוד בשנת 1948. ממשלתו של צ'רצ'יל ירשה את המשבר, ושוב בחר צ'רצ'יל במעורבות צבאית ישירה כנגד המורדים, בעודו מנסה לכרות בריתות עם גורמים מקומיים. בשיאו של המשבר הוצבו 35,000 חיילים בריטים במלאיה, ונראה כי המורדים מאבדים את התמיכה העממית ממנה נהנו בתחילה. עם כל זאת ברור היה לכל כי ימי השלטון הבריטי במושבות המזרח הרחוק ספורים. בשנת 1953 החלו תכניות למתן עצמאות לסינגפור, ושאר מושבות הכתר באזור. בשנת 1955, ימים ספורים לפני פרישתו של צ'רצ'יל נערכו בחירות, ובשנת 1957 קיבלה מלאיה את עצמאותה.

במזרח התיכון הוענקה עצמאות לסודאן בשנת 1953, ובשנת 1954 כרתה הממשלה הבריטית הסכם עם ממשלתו של גמאל עבד אל נאצר במצרים לפינוי הבסיסים הבריטיים בתעלת סואץ.

ממשלתו השנייה של צ'רצ'יל עמדה לצד ארצות הברית בתקופת המלחמה הקרה, ועם זאת פעלה לפיתוח עצמאי של נשק גרעיני.

צ'רצ'יל היה ראש הממשלה בשנת 1952 עת הלך לעולמו המלך ג'ורג' השישי ובתו אליזבת השנייה הוכתרה למלכה. בשנת 1953 העניקה לו המלכה את תואר האצילות הרם "אביר מסדר הבירית" כהוקרה על שירותיו.

[עריכה] אחרית דבר

צ'רצ'יל היה מודע לשקיעתו המנטלית והפיסית, ובשנת 1955 העביר את משרת ראש הממשלה לאיש סודו ותלמידו הנאמן מזה שנים אנתוני אידן. שלוש שנים לפני כן נישא אידן לאחייניתו של צ'רצ'יל, אנה קלאריסה צ'רצ'יל.

את שנות פרישתו בילה צ'רצ'יל באחוזת צ'ארטוול בקנט, ובבית נופש בדרום צרפת. בשנת 1963 היה צ'רצ'יל לאדם הראשון אשר קיבל מנשיא ארצות הברית ג'ון פיצג'רלד קנדי תואר של "אזרח כבוד של ארצות הברית". אך בשלב זה היה חולה מכדי להשתתף בטקס שנערך בבית הלבן, ונכדו קיבל את התואר עבורו.

ב-15 בינואר 1965 סבל משבץ ומדימום מוחי נרחב. ב-24 בינואר 1965 מת. על פי פקודתה של המלכה אליזבת השנייה הונחה גופתו למשך שלושה ימים בכנסיית וסטמינסטר על מנת לאפשר לעם לעבור על פניה, וטקס ההלוויה נערך בקתדרלת סנט פול, לשם הועבר הארון על פני אניית הטקס Havengore. מסע הארון לווה במטס הצדעה של חיל האוויר המלכותי, ובמהלכו הונמכו העגורנים ברציפי התמזה לאות הצדעה. המלכה אף חרגה מכללי הטקס וחיכתה לבוא הארון, במקום להגיע לאירוע אחריו. בהלוויה נכחו מנהיגים רבים מכל העולם, ביניהם שארל דה גול. היה זה הכינוס הגדול ביותר של ראשי מדינות עד להלוויתו של האפיפיור יוחנן פאולוס השני בשנת 2005. צ'רצ'יל נטמן, לבקשתו, בחלקת הקבר המשפחתית סמוך לאחוזת משפחתו, בלנהיים.

[עריכה] חייו הפרטיים, אישיותו ודעותיו

ב-12 בספטמבר 1908 נישא צ'רצ'יל לקלמנטיין הוזייר, נערה נאה, אך לא אמידה, אותה פגש במסיבה בחודש מרץ של אותה השנה. אמה של קלמנטיין הייתה ממשפחת אצולה, אך מוצאו של אביה מעורפל.

לזוג נולדו חמישה ילדים - דיאנה, רנדולף פרדריק אדוארד, שרה מיליסנט הרמיון, מריגולד פרנסס (אשר מתה בילדותה), ומרי, שכתבה ספר על חיי הוריה. בנו רנדולף, ונכדיו ניקולס סואמס, ווינסטון צ'רצ'יל הנכד, היו אף הם לחברי הפרלמנט הבריטי.

בין היתר היה צ'רצ'יל בעל רשיון טיס, נהנה מן הטיסה, ובהיותו שר החימוש, בימי מלחמת העולם הראשונה, נהג להטיס עצמו לצרפת. לאחר תאונה אווירית בשנת 1919 חדל מן הטיסה.

בעת שלא שהה בלונדון, נהנה צ'רצ'יל מן השהייה בחברת משפחתו באחוזת צ'ארטוול בקנט. שם יכל לעסוק בתחביביו המפורסמים - ציור, כתיבה, ובניית קירות לבנים, כמו גם גידול ברבורים שחורים. כיום ידוע כי במשך שנים רבות נאבק צ'רצ'יל במחלת הדיכאון, אותה כינה "הכלב השחור שלי".

[עריכה] צ'רצ'יל כסופר וכהיסטוריון

פסלו של וינסטון צ'רצ'יל בלונדון
הגדל
פסלו של וינסטון צ'רצ'יל בלונדון

צ'רצ'יל היה כותב פורה כל ימי חייו, ובתקופות בהן לא כיהן במשרה ציבורית זכה להכרה כסופר מוכשר. על אף מוצאו האציל, לא ירש מספיק כסף כדי לממן את אורח חייו הפזרני, והיה עליו לכתוב על מנת להתפרנס. ההיסטוריה של העמים דוברי האנגלית נכתב במיוחד למטרה זו.

למרות היותו סופר מוכשר, מעולם לא הוכשר כהיסטוריון. בנערותו היה קורא נילהב של ההיסטוריה, אך הגביל עצמו לטווח מצומצם של נושאים שעניינו אותו. הוא הושפע מכותבים כקלרנדון, אשר כתב היסטוריה של מלחמת האזרחים האנגלית, אדוארד גיבון אשר כתב את "נפילתה ושקיעתה של האימפריה הרומית", ותומס בבינגטון מקאולי אשר כתב "היסטוריה של אנגליה". לא היה לו כל עניין בהתפתחות כלכלית או חברתית. ההיסטוריה על פי צ'רצ'יל נראתה כרצף של שליטים, קרבות ונאומים, המונעים בכוחה של האישיות הגדולה, ולא בכוחה של קידמה חברתית, כלכלית או טכנולוגית.

צ'רצ'יל היה אחד מאחרוני התומכים באסכולת "ההיסטוריה הוויגית", האמונה בה תמכו אנשי המפלגה הוויגית בהמאה ה-18 והמאה ה-19 כי לעם הבריטי ייעוד היסטורי וגדולה היסטורית, וכי ההיסטוריה הבריטית צריכה להיראות כחתירה בלתי פוסקת לעבר ייעוד זה. אמונה זו השפיעה על הדרך בה כילכל את מעשיו מבחינה פוליטית, אך השפיעה, ולרעה, גם על כתיבתו כהיסטוריון.

כתביו מתחלקים לשלוש קטגוריות. האחת - היסטוריה של משפחתו כביוגרפיות של אביו ושל מרלבורו. אלו עדיין מוחזקות כביוגרפיות טובות בסוגן, אך ניכר בהן הרצון לשבח את נושאן, תוך התעלמות מפגמיו. שתי העבודות נקראות עדיין, אך הן נחשבות למיושנות אל מול מחקרים מודרניים בנושאים אלה.

הקטגוריה השנייה היא כתביו הביוגרפיים מתקופת נעוריו, לרבות ספריו העוסקים במלחמה בסודאן, במלחמת הבורים וכיוצא בזה. ספרים אלו, שהינם ברובם אגד של כתבות עיתונאיות (שקובצו בצורה מסודרת לספר בשם "חיי המוקדמים" שיצא בשנת 1930) הינם תיאורים צבעוניים, מהנים ומשעשעים של התקופה הסוערת בה שימש כחייל וכעיתונאי, ומהווים לכשעצמם מקור רב ערך ללימוד המלחמות האימפריאליות הבריטיות בתחילת המאה ה-20.

עיקר תהילתו של צ'רצ'יל כסופר, אשר הקנתה לו את פרס נובל לספרות בשנת 1953 נשענת על הקטגוריה השלישית - ספרים עבי כרס ורבי כרכים המתארים היסטוריה סיפורית של נושא מסוים. הראשון הוא ספרו על מלחמת העולם הראשונה, בן ששת הכרכים, הנקרא "המשבר העולמי". השני הוא ספרו על מלחמת העולם השנייה (יצאו לאור בעברית בשנת 1967 בהוצאת "עם הספר" בתרגום אהרון אמיר) והשלישי הוא "היסטוריה של העמים דוברי האנגלית", תיאור של ההיסטוריה של בריטניה ומושבותיה, לרבות ארצות הברית מבריאת העולם ועד תחילת המאה ה-20 (יצאו בעברית בשנת 1958 בהוצאת "עם הספר" בתרגום אהרון אמיר).

ספריו העוסקים בשתי מלחמות העולם אינן, כמובן, עבודות היסטוריות מן השורה, מאחר ולכותב הספרים היה חלק בנעשה. המדובר בספרי זכרונות, שצ'רצ'יל הרחיב את תחומם מעבר לפעילותו האישית על מנת לכלול סקירה מקיפה ככל האפשר של האירועים, תוך שהוא מציב את בריטניה, ואת עצמו, במרכז הסיפור. ארתור בלפור תיאר את ספרו על מלחמת העולם כ"ביוגרפיה המבריקה של וינסטון, המוסווית כהיסטוריה של היקום".

הגישה הייחודית של צ'רצ'יל למסמכים רשמיים, תכניות מלחמה וסודות, כמו גם להתכתבות אישית, אינטימית לעיתים, שניהל עם גדולי העולם (עליה חתם כ"אישיות ימית לשעבר") מעניקה לזכרונות אלו ערך ניכר. ספריו על שני מלחמות העולם הם זכרונות אישיים במידה רבה, צבועים בצבע עז של העדפותיו האישיות והפוליטיות של צ'רצ'יל. הספרים זכו להצלחה רבה. ספרו על מלחמת העולם השנייה היה במשך שנים רבות הספר המוביל בנושא זה, זכה להיות לרב מכר בבריטניה ובארצות הברית, ונחשב במשך שנים אחדות להיסטוריה רשמית כמעט של המלחמה.

הספרים עודם נקראים כיום, כזכרונותיו של מנהיג רב חשיבות מתקופת המלחמה. מחקרים ומסמכים שנתגלו לאחר כתיבת הספרים חשפו עובדות חדשות, שצ'רצ'יל היה מנוע מלכתוב בספריו, בין היתר בשל המלחמה הקרה והכורח שלא לחשוף סודות בטחוניים. הספר רחוק מלהיות היסטוריה בת סמכא ואובייקטיבית של המלחמה, אך הוא מאיר בצורה ברורה את נקודת הראות הבריטית, והינו רב ערך במיוחד באשר לתקופה שבין 1940 ו-1942 בה ניתן לראות גם את שיא הקריירה של צ'רצ'יל.

"ההיסטוריה של העמים דוברי האנגלית" נכתב בשנות השלושים כאשר צ'רצ'יל היה במשבר אישי ופוליטי, והיה זקוק למימון. בתקופת המלחמה, ולאחריה, היה צ'רצ'יל עסוק בניהול המלחמה ובכתיבת זכרונות המלחמה, ורק לאחר פרישתו, בשנת 1955 שב לספר זה. הספר מהווה סקירה היסטורית רבת יריעה, ומרתקת לעיתים, אך הוא מתעלם מהתפתחויות כמהפכה התעשייתית לטובת תיאורים מפורטים ונמלצים של קרבות והתפתחויות פוליטיות.

מכתביו של צ'רצ'יל תורגמו לעברית בעיקר זכרונות המלחמה ו"ההיסטוריה של העמים דוברי האנגלית", אשר יצאו בכרכים מהודרים בתרגום אהרון אמיר. יצירתו על מלחמת העולם הראשונה טרם זכתה לגירסה עברית. כתבי השחרות של צ'רצ'יל, כמו גם קובצי נאומיו תורגמו באופן חלקי בשנות ה-40 בהוצאות שונות. כרך בשם "עד חורמה" שהכיל את נאומי המלחמה של צ'רצ'יל בתרגום יוסף לוז (הוא יונתן רטוש) וחגי גד, יצא לאור בשנת 1945 בהוצאת "מחברות לספרות".

[עריכה] יחסו ליהודים, לציונות ולשואה

תיאור ביקורו של צ'רצ'יל בתל אביב ב-1921, לידו ראש העיר מאיר דיזנגוף. מתוך "וינסטון צ'רצ'יל - מנהיג במערכה", הוצאת "דבר", 1941
הגדל
תיאור ביקורו של צ'רצ'יל בתל אביב ב-1921, לידו ראש העיר מאיר דיזנגוף. מתוך "וינסטון צ'רצ'יל - מנהיג במערכה", הוצאת "דבר", 1941

מתחילת הקריירה הפוליטית שלו גילה צ'רצ'יל יחס חם ליהודים ולעניין הציוני. עוד בשנת 1906 כתב במכתב לפעיל ציוני במנצ'סטר בשם דולברג, כי הוא מודה בזכות העם היהודי לחיים עצמאיים.

במהלך הקריירה הפרלמנטרית והמיניסטריאלית, פעל באופן עקבי על מנת לסייע ליהודים, ולמטרה הציונית, ברוח הצהרת בלפור לה חש מחוייב. הוא הכשיל הצעה להגביל את הגירת היהודים, תמך בהצעות חוק לטובתם (כמו פתיחת עסקיהם ביום ראשון במקום בשבת), דיכא כשר הפנים התפרצויות אנטישמיות וב-1919 התערב ללא הצלחה להפסקת הפרעות ביהודי רוסיה.

ב-1921 בתפקיד שר המושבות ביקר צ'רצ'יל בארץ ישראל, ונפגש עם ראשי היישוב, וביניהם יצחק בן צבי, ד"ר יעקב יוחנן טהון, דוד ילין, הרב יעקב מאיר הרב אברהם יצחק הכהן קוק, ד"ר ארתור רופין ונציגים נוספים. הוא קיבל אותם ברוח טובה, וחזר על מחוייבותו להצהרת בלפור. במהלך שהותו בארץ ביקר בהר הצופים, בלווית נחום סוקולוב ודוד ילין, וכן ביקר בתל אביב, יפו וראשון לציון. בכל מקום שיבח את היישוב העברי בארץ ישראל, והביע מחוייבות לרעיון של בית לאומי ליהודים בארץ ישראל. כך עשה גם בנאום בפרלמנט שנשא עם שובו ב-14 ביוני 1921, בו תיאר את מפעל הבנייה האדיר של היהודים בארץ, וטען כי המשך העלייה ותנופת הפיתוח ייטיבו עם כל תושבי הארץ, יהודים וערבים.

לאור התרשמויותיו מביקורו בארץ ישראל, פירסם ב-1922 את הספר הלבן, בו קבע כי אין לבטל את הצהרת בלפור. העלייה היהודית הוגבלה על פי כושר הקליטה הכלכלי של הארץ ועבר הירדן נקרע משטח ארץ ישראל.

לאחר פרסום מסקנות ועדת פיל בשנת 1937 הביע התנגדות לתוכנית המוצעת לחלוקת הארץ, וקרא להמשך העלייה וההתיישבות "כמקום מקלט ומקור השראה ליהודים הנרדפים על צוואר בארצות כה רבות".

בנובמבר 1938, לאחר פירסום מסקנות ועדת וודהד הציע תוכנית ל-10 שנים, בה תימשך העלייה, בקצב הריבוי של האוכלוסייה הערבית, (לטענתו, כמליון וחצי אנשים במשך עשרים שנה, ולפחות 30 עד 35 אלף נפש בשנה), אך אם הערבים לא יסכימו לכך, יש להסיר את כל המגבלות על העלייה, ולצייד את היישוב היהודי בנשק מתקדם על מנת שיוכל להגן על עצמו.

לאחר פירסום ספר הלבן של 1939 שנסוג מהצהרת בלפור, נשא צ'רצ'יל נאום חריף בפרלמנט, וקרא לתוכנית המוצעת "חילול ההבטחה... הקץ לחזון, לתקווה, לחלום".

במלחמת העולם השנייה הוא נענה להתגייסות אנשי היישוב לצבא הבריטי ולהקמת דיביזיה יהודית (הבריגדה העברית), למרות שהצעד עורר התנגדות שנומקה בטיעון שמדיניות פרו-ציונית עלולה להביא לכעס הערבים. על כך הוא כתב בטיוטה לספרו, כי כמה משריו ומרבית אנשי משרד החוץ ומפקדי הצבא היו פרו-ערבים "אם לא היו לאמיתו של דבר אנטישמים". בזמן המלחמה הוא הצהיר בהזדמנויות רבות על תמיכתו בשאיפות היהודים למדינה. באחד הנאומים בקהיר, בסוף 1943, הוא קרא "אני ציוני!" והביע תמיכה בהקמת מדינה ליהודים, לאחר שסבלו כה רבות מזוועות הנאצים.

למרות זאת, בריטניה בראשותו מנעה כניסת פליטים יהודים לתוכה ואסרה את הכניסה לארץ ישראל בזמן השמדת היהודים בשואה. כשגברה הדרישה מצד ארגונים יהודיים לפעול פעולה צבאית בהפצצת המשרפות, הוא בדק את הנושא אצל בעלי הברית בממשל האמריקאי ובסופו של דבר לא הוקצו לכך מטוסים, בטענת פגיעה במאמץ המלחמתי ומטעמים נוספים (אחד מהם טוען לכניעתו לנוכח התנגדות אמריקאית לפעולה שכזו [1]).

בינואר 1944 העביר צ'רצ'יל בקבינט החלטה עקרונית להקים מדינה יהודית בחלק מארץ ישראל, אך הטיל איפול כבד על פרטי התוכנית. הדבר העיקרי שיש להתמקד בו היה, לשיטתו, הניצחון על היטלר וכל דבר אחר יש לדחותו. "חכו לאחר המלחמה" נהג להגיד לפעילים הציוניים, בהם לידידו הוותיק, חיים ויצמן. עם סיום המלחמה השיב תשובה מתחמקת לקריאתו של ויצמן לפתוח את שערי הארץ בפני הפליטים היהודים ולהכריז על מדינה יהודית. עם זאת, לאחר פרישתו מראשות הממשלה, תקף את מדיניותו של שר החוץ ארנסט בווין ודרש לצאת מארץ ישראל ולהכיר במדינה היהודית.

בתקופת כהונתו השנייה כראש ממשלה, בזמן בו כבר הייתה מדינת ישראל קיימת, ניהל מדיניות חוץ פרו ישראלית, ותמך במדינת ישראל במאבקיה.

[עריכה] לקריאה נוספת

  • וינסטון צ'רצ'יל מנהיג במערכה (בעריכת אריה לרנר). הוצאת דבר, 1941. ספר שהיה נפוץ ביישוב בימי המלחמה.
  • ג'פרי בסט, צ'רצ'יל – שיעור בגדולה, הוצאת עם עובד, 2004.
  • ג'ון לוקץ', צ'רצ'יל - איש חזון, מדינאי, היסטוריון, הוצאת שוקן, 2003.

[עריכה] ספריו שהופיעו בתרגום עברי

  • על היטלר ומוסוליני. הוצאת אישים ומאורעות, 1941.
  • גדולי הדור. הוצאת מסדה, 1941.
  • עד חרמה (נאומי מלחמה). הוצאת מחברות לספרות, 1945.
  • שחרית חיי. הוצאת אמנות, 1945.
  • מלחמת העולם השניה (6 כרכים). הוצאת עם הספר, 1957.
  • היסטוריה של העמים דוברי האנגלית (4 כרכים). הוצאת עם הספר, 1958.
  • הסתערות הפרשים באומדורמן. משרד הביטחון-ההוצאה לאור, 1984.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: וינסטון צ'רצ'יל
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: וינסטון צ'רצ'יל


הקודם:
פרנסואה מוריאק
פרס נובל לספרות
1953
הבא:
ארנסט המינגווי


ערך מומלץ