אגרת הרדיו והטלוויזיה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אגרת הרדיו והטלוויזיה היא אגרה המוטלת על כל תושב ישראל שבביתו יש מקלט רדיו או מקלט טלוויזיה. האגרה מוטלת מכוח סעיף 29 לחוק רשות השידור, והיא משולמת לרשות השידור.
לאגרה שתי רמות: נמוכה למי שבבעלותו רק מקלט רדיו, וגבוהה למי שבבעלותו מקלט טלוויזיה. נכון לשנת 2005, גובה האגרה למי שבבעלותו מקלט טלוויזיה היא 494 ש"ח לשנה. בנוסף מוטלת אגרה מיוחדת על רכב פרטי שאפשר להתקין בו מכשיר רדיו, והיא משולמת עם חידוש רישיון הרכב. הנחה בשיעור 50% ניתנת לזכאים שונים: אזרחים ותיקים, עיוורים, מקבלי הבטחת הכנסה, בתי חולים, בתי אבות ועוד.
אגרת הטלוויזיה נגבית ממשק בית, כלומר, כל משק בית שיש בו מקלט טלוויזיה אחד או יותר חייב בתשלום אגרה, בלי להתחשב במספר המקלטים. מקלט טלוויזיה מוגדר ככל מכשיר שמאפשר קליטה של השידורים, כלומר, גם מכשיר וידאו, גם מחשב עם "כרטיס טלוויזיה" ועוד. אין חשיבות לשימוש שנעשה במקלט בפועל - כל עוד יש אפשרות להשתמש במכשיר לצורך קליטת שידורים, הוא נחשב לצורך תשלום האגרה. על-פי הדין, מותר לאזרח להוציא את הרכיב המכונה "טונר" (tuner) ממכשיר הטלוויזיה או הרדיו, כדי להימנע מתשלום אגרה. במצב כזה מכשירי הטלוויזיה או הווידאו מתאימים רק לצפייה בקלטות ולא לקליטת שידורים. במשקי בית המחוברים לרשת הכבלים או הלוויין, יש לשלם את האגרה לרשות השידור בלא קשר לתשלום דמי המנוי לחברות הכבלים או הלוויין.
שיטת מימון השידורים הציבוריים באמצעות אגרה מיוחדת נולדה בבריטניה ב-1922 עם התרחבות שידורי הרשת הממלכתית הבריטית BBC. עד 1991 נגבתה האגרה על-ידי הדואר הבריטי מבעלי המקלטים בבריטניה והועברה ל-BBC, כשמוסדות רשת השידור אחראים על תכנון התקציב והוצאתו לפועל בלי התערבות הממשלה. מאז 1991 אחראית הרשת BBC עצמה על גביית האגרה, והיא עושה זאת באמצעות מיקור חוץ (outsourcing). בבריטניה, גובה האגרה הנוכחי הוא 126.50 לירות שטרלינג לשנה למקלט צבעוני, או 42 לירות שטרלינג למקלט שחור-לבן [1]. גם בבריטניה ניתנות הנחות לבעלי מוגבלויות. מטרת השיטה היא לשחרר את BBC מתלות בגורמים ממשלתיים ופוליטיים, והן מתלות בגורמים מסחריים. הקושי של השיטה הוא בהכבדת נטל המס על הציבור ובקושי לאתר את בעלי המקלטים.
שיטות דומות התקבלו ברוב ארצות אירופה המערבית, אבל לא בארצות הברית (שם עיקר השידורים הם של רשתות פרטיות הממומנות מפרסום). גם בישראל אימצו את השיטה, אולם באופן שונה מהמקובל בבריטניה. בישראל רשות השידור היא האחראית על גביית האגרה, אולם היא חייבת לקבל את אישור ועדת הכספים של הכנסת לגובה האגרה ולתקציב המתוכנן. במצב זה, ועדת הכספים יכולה לעכב את גביית האגרה ולהפעיל לחץ על רשות השידור, וכך לפגוע בעצמאותה. בתקופת האינפלציה הדוהרת בתחילת שנות ה-80 הייתה חשיבות רבה למועד שבו נקבע גובה האגרה בגלל הירידה המתמדת בערך המטבע. לא אחת נדחה הדיון בוועדת הכספים כדי ללחוץ על הטלוויזיה להתאים את שידוריה לציפיות של פוליטיקאים.
לרשות השידור יש אגף מיוחד, "אגף הגבייה", המשקיע מאמצים רבים בגביית האגרה. שידורים מיוחדים המעודדים את הציבור לשלם את האגרה ומזהירים מפני קנסות ועיקולים משודרים לעתים קרובות בערוצים השייכים לרשות השידור, כמו הערוץ הראשון. הרשות לא גובה את כל כספי התקציב שלה בעצמה - משרד התחבורה גובה אגרת רדיו ברכב פרטי ומעביר אותה לרשות השידור, ומשרד האוצר מעביר בעת הצורך סיוע מתקציב המדינה.
מאז אמצע שנות ה-80 נעזרת הטלוויזיה הישראלית בגורמים מסחריים המעניקים "חסות" לשידורים. כמו כן התרחב מאוד שידורם של "תשדירי שירות". במקור נועדו השידורים האלה להפצת הודעות מטעם גופים ממלכתיים וציבוריים, ואילו כיום הם נושאים אופי של פרסומות (בהגבלות מסוימות). אפשרויות מימון אלה אסורות בדגם המימון של BBC הבריטי, אולם קיימות בצורה מוגבלת בארצות אחרות באירופה. בישראל השימוש בהן חיזק את התחושה בציבור כי האגרה אינה משיגה את מטרתה - ממילא נסמכת רשות השידור גם על גורמים מסחריים.
[עריכה] ביקורת על מנגנון גביית האגרה
שיטת גביית האגרה בישראל נמצאת במוקד של ויכוח וביקורת. בציבור רווחת התחושה כי האגרה היא לא יותר ממס נוסף, שהוא מעין "מס גולגולת", כלומר מס המוטל בלי התחשבות במצבו הכלכלי של האזרח (בפועל יש הקלות לקבוצות אוכלוסייה מסוימות, בעיקר בעלי מוגבלויות). יש המצביעים על כך שבישראל מרגישים את מגרעות השיטה, אבל לא נהנים במידה מספקת מיתרונותיה. הסיבה העיקרית לכך היא הצורך של רשות השידור לקבל אישור לתקציבה מן הכנסת. האישור הזה מבטל במידה רבה את העצמאות הכלכלית של רשות השידור ולפיכך מבטל את היתרונות שבגבייה העצמאית.
הגבייה העצמאית של אגרת הטלוויזיה עולה כסף רב - מעריכים את עלות גביית האגרה בעשרות אחוזים מהסכום הנגבה. קשה לחשב מספר מדויק שכן רשות השידור אינה מפרסמת את מבנה התקציב שלה אלא רק את התקציב הכולל, ויש צורך להסתמך על אומדנים למקורות ההכנסה השונים - פרסום, אגרת הרדיו ותמיכה ממשלתית. בעבר הועלו הצעות לבטל את האגרה ולממן את פעילות רשות השידור ישירות מתקציב המדינה. הצעה אחרת הייתה להטיל על חברות הכבלים והלוויין תשלום תמלוגים לרשות השידור על העברת השידורים שלה למנויים, כך שתמלוגים אלה ישמשו בסיס לתקציב רשות השידור, ויבטלו את הצורך לגבות את האגרה ממשקי בית המחוברים לרשתות הכבלים או הלוויין.
בעיה נוספת היא העובדה שקיימות בישראל רשתות שידור ממלכתיות שאינן נהנות מן האגרה. הטלוויזיה החינוכית ממומנת ישירות מתקציב משרד החינוך, ובמידה מסוימת גם משידור פרסומות (במסגרת שידוריה בערוצים 2 ו-10). תחנות הרדיו של גלי צה"ל ממומנות מתקציב משרד הביטחון, ולאחרונה גם משידור "תשדירי שירות". שתי רשתות השידור האלה אחראיות לחלק ניכר מהשידור הציבורי בישראל, אף על פי שהן אינן זכאיות לקבל מימון מכספי האגרה.
השאלה האם מדובר במס או באגרה עלתה לדיון בבית המשפט העליון (ע"א 474/89 עודד קריב נ' רשות השידור, ניתן ב-25.5.92). בדיון זה טענה רשות השידור שהאגרה היא מס, אך טענה זו נדחתה בפסק דינו של השופט אהרן ברק בטענה שהאגרה היא תשלום בגין שרות. פסק דין זה ניתן למרות שגובה האגרה אינו תלוי בכמות השימוש בשירות (כלומר צפייה בשידורי רשות השידור).
[עריכה] קישורים חיצוניים
- חוק רשות השידור, באתר עמלנט
- אגרה זה רע:, אגרת הטלוויזיה, רשות השידור ופסקי דין, באתר halemo. מקבץ פסקי דין העוסקים באגרת הרדיו והטלוויזיה.
- האתרים של רשות השידור
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.

