מרקסיזם: תיאור הקומוניזם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מרקסיזם

[עריכה] פרקסיס קומוניסטי

על פי החקירה המרקסיסטית, בחברת קומוניזם מכיל האדם את החברה כחלק מהתהליכים שהוא שותף להם.

בכך הוא תופס את תוצרי הפעילות (עיצוב העולם החומרי, עיצוב החברה ועיצוב עצמו) כמטרותיה מבחינתו. כלומר- הפעילות הינה בלתי-תכליתית (שתוצריה הם כוונתו של העושה אותה) ובלתי-אמצעית (שאין אמצעי, כמו כסף או כפייה חיצונית, המפריד בין הרצון האמיתי של האדם לבין פעילותו בפועל). האדם מסוגל לתפוס את תהליך הייצור שלו כמספק את צרכיו וצורכי אחרים ולא כסחורה אותה הוא מוכר; ואת הצריכה כסיפוק צרכיו ע"י החברה, הנעשה מעצם העובדה שהם קיימים ולא כי הוא קנה את הסיפוק מהחברה.

תהליך זה, של הפיכת העבודה התכליתית לפעילות בלתי תכליתי, מכונה ביטול העבודה.

האדם תופס את את החברה כאורגאניזם של שותפים, המעבדים את הטבע על מנת לספק את צורכיהם. כחלק מזה, תופס האדם את הצרכים שמכתיבה הסינרגיה החברתית (כמו ייצור הסמלה משותפת, משימות לאומיות וכו') כחלק מצרכיו ולא כסותרים אותם.

לפי מרקס, החברה הקומוניסטית תבטל את חלוקת העבודה, ובכך תממש את מקסימום הפוטנציאל הניתן למימוש של תהליך האוניברסליזציה. במצב כזה לא יהיה האדם מוגבל לתחום צר של הקיום האנושי, אלא יוכל לעסוק במגוון רחב של פעילויות, ולהרחיב את עולמו. בחברה הקומוניסטית לא יתקיימו לא דת ולא לאום (ועמם כל המאבקים והמתחים בין דתות ולאומים שונים), או, ליתר דיוק, יתקיימו רק לאום קומוניסטי ודת הקומוניזם.

בחברה הקומוניסטית, לפי מרקס, ינוצל ערך העבודה העודף לשימושם של העובדים. מכיוון שאין אינטרס עבור העובדים להגדלת ממלכת הכורח בלא צורך, תתפתח ממלכת החירות המאפשרת לעובדים לתכנן את קיומם ולהגשים את שאיפותיהם האמיתיות, שאינן קשורות אך ורק בהגדלת מוצרי הצריכה.

[עריכה] סייגות לאידאל הקומוניסטי

בעוד מרקס הצעיר מתאר את הקומוניזם כאוטופיה אליה מכוונת ההיסטוריה, עם התבגרותו ככותב מציב מרקס סייגות לאידאל זה:

  • לעולם תתקיים מידה זו או אחרת של ממלכת כורח – כלומר, תחום של הפעילות האנושית שהאדם חייב לבצעו על מנת להתקיים למרות שהוא לא מבטא במלואו את ההגשמה העצמית שלו. עם זאת, טוען מרקס, ממלכת הכורח תקטן בצורה יחסית עם צמיחת עושרה של החברה.
  • פיתוח אמצעי הייצור (שיפור הטכנולוגיה ובניית מכשירים נוספים המשפרים את הייצור), דורש השקעה לזמן ארוך, כלומר יצירת הון. יצירת ההון תצריך פרקסיס של צבירת רכוש לשם צבירתו – כלומר, הפיכת התוצר לקניין ופטישיזציה שלו (במקום התעסקות בעיצוב העולם לטובת האדם)
  • עבודה תעשייתית דורשת חוקי עבודה סדירים (שעות עבודה מוגדרות וחלוקת עבודה יעילה), המקבעים את מחשבת האדם ומצמצמים את תפיסתו כך שאינו יכול להכיל בתוכו את מכלול יחסיו עם החברה, אלא רק את תפקידו המצומצם בתוכה, כנותן שירות ומקבל שכר עבור שירותו לחברה.
  • לעולם תהיה חלוקה בין יצרנים (העוסקים בייצור), לבין נהלנים (העוסקים בפיקוח וניהול), ואין יכולים כל בני האדם להיות שותפים באותה מידה לניהול המשק. חלוקת עבודה זו תיצור פרקסיס של קונפליקט בין היצרן (המייצג את צרכיו ורצונותיו האישיים בלבד) לבין הנהלן (המייצג את צורכי 'המערכת').
  • ככל שתגדל ממלכת החירות, כלומר: ככל שיעצבו העובדים יותר את המשק, ייעשה תכנון מכוון של המשק. תכנון זה תלווה באופן בלתי ניתן לביטול מערכת ביורוקרטיה . סביב הביורוקרטיה ההולכת וגדלה, יתפתח פרקסיס המקטין את האדם ומציב בפניו מערכת נוקשה של כללים שאינו יכול להכילה, להבין את מטרותיה ולמצוא בה את הגשמתו.
  • תהליך הייצור ההולך ומשתכלל דורש זמן התמקצעות רב יותר. משך זמן זה, הבא לידי ביטוי בבתי הספר המקצועיים, יקבע את האדם בתפקידו ולא יאפשר לו להכיל את המורכבות החברתית.

על פי תפיסה זו, הנחשבת למאוחרת בהגותו של מרקס, יהיה מאבק מתמיד על קיום החברה הקומוניסטית כחברה חופשית אמיתית, ולא כחברה המקדשת את העבודה (במקום לבטלה), זאת בניגוד לתפיסה הרואה בקומוניזם חברה אוטופית.