פייר בורדייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה.
לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

פייר בורדייה (1 באוגוסט 1930 דנגן, צרפת - 23 בינואר 2002 פריז, צרפת), (Pierre Bourdieu) היה סוציולוג צרפתי, ודמות מרכזית בסוציולוגיה הצרפתית במחצית השנייה של המאה ה-20. בורדייה הפך לשחקן מרכזי בחיים האינטלקטואליים בצרפת לקראת סוף חייו, בשל פעילותו ומעורבותו הציבורית.


פייר בורדייה
הגדל
פייר בורדייה

תוכן עניינים

[עריכה] ביוגרפיה

נולד בדנגן (Denguin) שבמחוז בארן (Béarn). אביו, שהיה דוור, הפך למנהל משרד הדואר. בורדייה היה תלמיד מצטיין בבית הספר שבמחוז ילדותו.


[עריכה] לימודים

בזכות הישגיו בבית הספר, הצליח בורדייה להתקבל למוסד הפריזאי היוקרתי, האקול נורמל סופרייר שברחוב אוּלְם, שם למד פילוסופיה (יחד עמו למדו גם הפילוסוף ז'אק דרידה וההיסטוריון עמנואל לה רואה לאדורי, ושם הכיר והתידד עם הפילוסוף מישל פוקו). בעוד האקלים האינטלקטואלי נשלט באותה תקופה על ידי הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, פנה בורדייה ללימודי לוגיקה והיסטוריה של המדע, אותם למד אצל גסטון בשלר וז'ורז' קאנגיים.

[עריכה] ראשית הקריירה האקדמית

לאחר שהשלים את בחינת ההסמכה בפילוסופיה וסיים את לימודיו ב"אקול נורמל סופרייר" ב-1954, עבד בורדייה כמורה בתיכון במשך שנה. בשנת 1955 זומן לשירות צבאי, ובזמן מלחמת העצמאות האלג'יראית, בשנים 1958 - 1960, נשלח לשרת באלג'יר. תוך כדי שרותו בצבא הצרפתי, לימד פילוסופיה בפקולטה למדעי הרוח באלג'יר, והחל במקביל לערוך מחקר על ההוויה האלג'יראית, ראשית כפילוסוף על פי הכשרתו. במהרה נטש את העמדה הפילוסופית ועבר למחקר אמפירי - סטטיסטי - אתנוגרפי, שהניח את היסודות למוניטין הסוציולוגי שלו.

[עריכה] בית הספר ללימודים גבוהים

משנת 1964 קיבל בורדיה משרת ניהול ב"בית הספר ללימודים גבוהים במדעי החברה" (École des Hautes Études en Sciences Sociales). באותה שנה החלה שותפותו עם החוקר ז'אן-קלוד פאסרון (Passeron), ויחד הם פרסמו את ספרם היורשים (1964, Les Héritiers: les étudiants et la culture). החל משנת 1965, עם פרסום ספרו על השימוש החברתי בצילום - אמנות ביניים (Un Art Moyen: Essais sur les usages sociaux de la photographie), שאחריו פרסם את אהבת האמנות (L'amour de l'Art) ערך בורדייה סדרת מחקרים אודות הפרקטיקות התרבותיות החדשות. בניגוד למחקרים בסוציולוגיה של האמנות שראו באמנות מתחם אוטונומי בעל מימד אמנציפטורי, עבור בורדייה האמנות אינה אלא שדה, אחד מני המוסדות החברתיים הרבים בהם מתארגן הידע. עבורו, האמנות אינה צופנת בחובה כל יסוד אוטופי, אלא מאופיינת כשדה אשר מכונן על ידי מניפולציות דכאניות מוסתרות היטב. בורדייה גורס, בהשפעת העמדה המרקסיסטית, כי המוסדות התרבותיים המובהקים כדוגמת הדת, המדע והאמנות, באשר הם מתיימרים לייצג תובנות וערכים אוניברסאליים, משרתים בפועל אינטרסים פרטיקולאריים-מעמדיים; הם ממלאים פונקציה אידיאולוגית, הווה אומר, הם עשויים למסך את התודעה, לשקף את המציאות הכלכלית השוררת באורח מסולף. בניסוחו של מרקס, ביכולתם לעצב 'תודעה כוזבת' ביחס להוויה החברתית הקיימת.

עם זאת, כבר בחיבוריו המוקדמים של בורדייה בולט אופייה הכפול של הגותו ביחסה למרקסיזם. מצד אחד, אמנם ניכרים היטב מקורותיה המרקסיסטיים, שעה שהוא חושף את ממדה האידיאולוגי של הבנת האמנות ואת היבטה המעמדי של האידיאולוגיה. מצד אחר, נראה כי מה שמכונה אצלו 'הון סימבולי' או 'הון תרבותי', מעקר, למעשה, את פונקציית 'מבנה העל' ממעמדה הקלאסי כצידוקו המובהק של העשייה החברתית-כלכלית הקיימת ומקנה למעשה לייצוגים התרבותית יתר עצמאות. משמעותי לא פחות הוא ערעור ההבחנה התוכנית בין ה'גבוה' וה'נמוך' בתרבות, ששמנו משתמע כי בורדייה מעתיק את הערכתה של היצירה מתחום מרכיביה וארגונה הפנימיים אל תחום הלגיטימציה החברתית שלה.

ב-1968, הוא ייסד את "המרכז לסוציולוגיה אירופאית" (Centre de Sociologie Européenne), מרכז מחקר שניהל עד מותו. ב-1975 הוא ייסד את כתב העת הבין תחומי "מחקרים במדעי החברה" (Actes de la recherche en sciences sociales), בעזרתו הוא ביקש לשנות את הקנונים המקובלים של הסוציולוגיה תוך הדגשת המדעיות שלה.

[עריכה] קולז' דה פראנס

מ-1981 ועד מותו החזיק בקתדרה לסוציולוגיה בקולז' דה פראנס היוקרתי, המשרה הגבוהה ביותר במערכת האוניברסיטאות הצרפתית. בשנת 1993 היה לסוציולוג הראשון לו הוענקה מדליית הזהב של המכון הלאמי למחקר מדעי (CNRS).

בורדייה ביקש תמיד לחבר את הרעיונות התיאורטיים שלו עם מחקר אמפירי, המיוסד בחיים היומיומיים, וניתן לראות את עבודתו גם כסוציולוגיה תרבותית.

בהספד שנכתב עליו ב"גארדיאן" נאמר ש"הוא היה, לדעת רבים, האינטלקטואל המוביל בצרפת של היום... הוגה ברמה של פוקו, בארת ולאקאן". יצירתו תורגמה ליותר מעשרים שפות והשפיעה על תחומים רבים במדעי הרוח והחברה. כמה מספריו נחשבים כקלאסיקות בסוציולוגיה אך גם באנתרופולוגיה, חינוך ולימודי תרבות. ספרו "ביקורת חברתית על שיפוטי טעם" נבחר כאחד מעשרת הספרים החשובים ביותר בסוציולוגיה במאה ה-20 על ידי האגודה הבינלאומית לסוציולוגיה.

בצרפת, בורדייה לא נחשב כאקדמאי היושב במגדל השן או כפרופסור מנותק, אלא כאקטיביסט שפעל למען אלה שחשב שהחברה פוגעת בהם. ציטוט נוסף מ"הגארדיאן": "סרט דוקומנטרי על פייר בורדייה - "סוציולוגיה היא ספורט מלחמתי" - היה לשובר קופות מפתיע בפריז. אפילו שם הסרט הדגיש את האקטביזם הפוליטי של בורדיה, שהלך בדרכם של אמיל זולה וז'אן פול סארטר בחיי הציבור הצרפתיים, ונלחם בפוליטיקאים כי הוא חשב שזה תפקידו של אדם כמוהו".

מ-1962 ועד מותו הוא היה נשוי למרי-קלייר בריזרד, ולהם שלושה ילדים, ג'רום, לורן ועמנואל - ד"ר לפילוסופיה ובמאי סרטים.

[עריכה] מושגים מרכזיים

המושגים בהם משתמש בורדייה לקוחים מהעולם הכלכלי – • הון תרבותי – יכולת השליטה של האדם על המשאבים התרבותיים המשמעותיים לחברה (השכלה, אומנות, אוכל וכו') • הון חברתי – הקשרים החברתיים. • הון סימבולי - היוקרה החברתית. • הון כלכלי - רמת המשאבים החומריים העומדים לרשות האדם. לטענתו יש רמת שיעתוק גבוהה בין הון כלכלי לתרבותי, חברתי וסימבולי. עם זאת, ההון התרבותי נוטה להסתיר את מקורות ההון הכלכלי מהם צמח. בורדייה משתמש במילה אלכימיה כדי להסביר את המעבר מהון כלכלי לתרבותי – התהליכים מסתוריים, מעורפלים אך הקשר ברור ומובהק.

במחקריו מפתח בורדייה את מושג ההביטוס ומשתמש בו על מנת לנתח את הזיקה בין סטרוקטורות חברתיות לפעולתו של האדם הפרטי. הנחת היסוד שלו היא שהפעולה האנושית אינה מקרית אלא היא תוצר של הבנייה חברתית, וכי היא מהווה חלק ממודל פעולה תרבותי שלם. ההביטוס הנו סוג של חוקיות מופנמת, הטמעת מערכת התיווך התרבותית באדם מרגע לידתו ובמהלך חייו, עד שהיא הופכת לבסיס הכרת המציאות שלו ומחוללת בכך את כל פעולותיו. מערכת זו הנה מערכת כללים המוטבעת באדם באופן גופני, דרך מצבים ספציפיים, ולעולם אינה מערכת חוקים אובייקטיבית של מבנה המתקיים במנותק מהאנשים הפועלים לפיו. אין משמעות לחוקיות כללית ואובייקטיבית ללא הפעולה הממשית עצמה, טוען בורדייה, כשם שאין משמעות לפעולה בודדת המנותקת מהמערכת הסובבת אותה.

יש לציין כי מושג ההביטוס מוגדר גם-כן ביחס לשדות ודיסציפלינות, ולא רק ביחס לפרטים: "הביטוס", טוען בורדייה, "הנו בעת ובעונה אחת הן "מקצוע", אוצר של טכניקות ושל אסמכתות, והן מכלול של "אמונות" [...] כל התכונות הללו נובעות מן ההיסטוריה...הייחודית של הדיסציפלינה, ממיקומה...בהיררכיה של הדיסציפלינות: תכונות אלו מהוות בעת ובעונה אחת הן תנאי מוקדם, המאפשר לשדה לתפקד – והן תוצר של תפקודו" ("על כמה מתכונות השדה", בתוך: שאלות בסוציולוגיה, עמ 114).

מושג מחקרי מרכזי נוסף בהגותו הנו שדה: "שדה הנו מרחב מתובנת, זירה של כוח – יש בו שולטים ונשלטים, יש בו יחסים מתמידים, מתמשכים, של חוסר שוויון ששוררים בתוך המרחב הזה – שהוא גם שדה קרב לשימור או לשינוי יחסי הכוחות הללו" (על הטלוויזיה, עמ' 45). כל גורם בשדה מוגדר ביחס למיקום שלו במרחב, ומתחרה באחרים תוך שימוש בכוח היחסי שיש בידו, ואשר מגדיר את מעמדו בתוך השדה, וכפועל יוצא את האסטרטגיות שינקוט. "כל שדה", מוסיף בורדיה, "מגדיר את עצמו בין השאר באמצעות מושאי-מאבק ואינטרסים ייחודיים לו [...] כדי ששדה יפעל, צריך שיהיו בו מושאי-מאבק ואנשים המוכנים לשחק את המשחק ובעלי הביטוס, הכולל הן הכרה של כללי המשחק האימננטיים, של מושאי-המאבק וכד', והן הכרה בתוקפם" ("על כמה מתכונות השדה" בתוך: שאלות בסוציולוגיה, עמ' 113-4). פיתוח תורת השדות של בורדייה היא פרי השראתם הן של מרקס והן של ובר. ובר תפס את המציאות החברתית כמכלול של תת-ספירות – הספירה הכלכלית, הדתית וכו'. לכל ספירה יש אוטונומיה והגיון פנימי משלה. בורדיה, שפיתח את תורת השדות אומר בעצם אותו הדבר – במרחב החברתי יש שדות רבים, לכל שדה יש אוטונומיה אך זו אינה טוטאלית כי קיימים קשרים בין השדות - קשרים הניתנים לשינוי. כל השדות שייכים לשדה גדול יותר שנקרא "שדה הכח" – שדה זה נשלט על ידי המדינה (שלטון פוליטי) – האמירה הזו מאוד מתאימה לצרפת שהיא מדינה ריכוזית והשלטון בה מקרין על כל מה שמתרחש במדינה. בכל שדה מתקיימים מאבקי כח על השליטה והיוקרה.

לשדות שונים יש חוקי תפקוד בלתי משתנים שהמשמעותיים שבהם הם: 1. שדה מוגדר בין השאר באמצעות הגדרת הפרסים והאינטרסים הספציפים, שלא ניתנים להמרה על ידי פרסים ואינטרסים של שדות אחרים. 2. מבנה השדה הוא מצב יחס הכוחות בין הסוכנים או המוסדות המעורבים במאבק. 3. הון ספציפי הוא הון בעל ערך רק ביחס לשדה מסוים. 4. לכל שדה יש נטייה להציב ערך עליון שקובע את ההיררכיה בשדה – ערך שהוא אשליה, אילוזיו. 5. במצב מוגדר של יחס הכוחות, אלה שיש להם מונופול על ההון הספציפי לשדה נוטים לאסטרטגיות של שימור ואלה שמצוידים בפחות הון- לאסטרטגיות של שנוי. 6. אחד המאבקים העיקריים בתחום הוא הגדרת גבולות השדה, לגיטימציה להשתתפות במאבקים ("זו איננה שירה" "זו איננה ספרות"). 7. לכל האנשים המעורבים בשדה מסוים יש במשותף מספר אינטרסים בסיסיים ההכרחיים לקיום השדה. 8. אסטרטגיות הפעולה של המצטרפים החדשים מוגבלות לגבולות הזירה. כתוצאה מכך, המהפכות שהם יכולים לחולל הן מהפכות חלקיות בלבד. מהפכות שלא יסכנו את עצם הזירה, את האקסיומות עליהן היא מושתתת ואת מסד האמונות האולטימטיביות. לפיכך, פעמים רבות תציג עצמה ההטרודוכסיה כשיבה אל המקורות, אל הראשית, אל רוח הדברים. 9. באמצעות ההכרה המעשית של עקרונות המשחק, כל ההיסטוריה של המשחק, כל עברו, נוכחים בכל מערכה שלו. אחד הסממנים המובהקים לשדה הוא הופעת גוף של משמרי חיים (למשל-ביוגרפים) ומשמרי יצירות (למשל-פילולוגים). אי אפשר להבין עוד יצירה בלי להכיר את ההיסטוריה של שדה הייצור של היצירה- דבר המצדיק את קיומם של דרשנים, פרשנים,היסטוריונים, פילולוגים וכו'. להיות פילוסוף פירושו לשלוט בכל מה שיש לשלוט בו בהיסטוריה של הפילוסופיה כדי לדעת איך לנהוג כפילוסוף בשדה פילוסופי.

[עריכה] ספרים של בורדייה

[עריכה] ספרים שתורגמו לעברית

  • שאלות בסוציולוגיה, תרגום מצרפתית: אבנר להב וניצה בן-ארי, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2005 [1980].
  • על הטלוויזיה, תרגום מצרפתית: נרי גבריאל-סבניה, תל אביב: הוצאת בבל, 1999 [1996].
  • הדומיננטיות הזכרית (1998), עתיד לראות אור בהוצאת רסלינג בשנת 2006.

[עריכה] מאמרים מתורגמים

  • "הבית הקבילי", בתוך: תרבות אדריכלית: מקום, ייצוג, גוף, עורכות: רחל קלוש וטלי חתוקה, תל אביב: רסלינג, 2005, עמ' 267-285.

[עריכה] ספרים בלועזית

  • Les Héritiers: les étudiants et la culture, Les Éditions des Minuit, 1964, engl. The Inheritors: French Students and Their Relations to Culture, University of Chicago Press 1979
  • Un Art Moyen: Essais sur les usages sociaux de la photographie, Minuit, 1965, engl. Photography: A Middle-Brow Art, Stanford University Press 1996
  • L'Amour de l'Art: Les musées et leur public, Minuit, 1966, engl. The Love of Art: European Art Museums and Their Public, Stanford University Press 1991
  • La Reproduction: Éléments pour une théorie du système d'enseignement, Minuit, 1970
  • La Distinction: Critique sociale du jugement, Minuit , 1979, engl. Distinction: A Social Critique of the Judgement of Taste, Harvard University Press 1987
  • La Noblesse d'État: Grandes écoles et esprit de corps, Minuit, 1989
  • Le Sens pratique, Minuit 1980, engl. Practical Reason: On the Theory of Action, Stanford University Press 1998
  • Homo Academicus, (French Edition), Minuit, Paris, 1984. (English Edition) Polity press 1990
  • Choses Dites, (1987), engl. In Other Words: Essays toward a Reflective Sociology, Stanford, 1990
  • Les Régles de l'Art (1992), engl. Rules of Art: Genesis and Structure of the Literary Field, Stanford University Press 1996
  • Contre-Feux 2: Pour un mouvement social européen, Raisons d'agir, 2001, engl. Counterfire: Against the Tyranny of the Market, Verso Books 2003

[עריכה] לקריאה נוספת

  • לכט, ג'ון, '50 הוגים מרכזיים בני-זמננו: מסטרוקטורליזם עד פוסט-מודרניות, כרך א', תרגום מאנגלית: איה ברויר, תל אביב: הוצאת רסלינג, 2003, עמ' 88-95.
  • צוקרמן, משה, פרקים בסוציולוגיה של האמנות, האוניברסיטה המשודרת, הוצאת משרד הביטחון, 1996, עמ' 122-132.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מושגי מפתח להגותו של בורדייה: הביטוס, שדה, הון (באנגלית)

אתר הבית הלא-רשמי של בורדייה (צרפתית)

"הבמה ואחורי הקלעים", מתוך על הטלוויזיה באתר ההוצאה לאור

הספד לבורדייה ב"גרדיאן"

בבליוגרפיה רב לשונית

מאמר של בורדייה "L'illusion biographique", כתב העת: "מחקרים במדעי החברה" מס. 62/63, עמ' 69-72

[עריכה] ראו גם