דיימון היל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דיימון גרהם דברו (Devereux) היל (נולד ב-17 בספטמבר, 1960), נהג מרוצים אנגלי יליד לונדון. אלוף העולם במרוצי פורמולה 1 לשנת 1996.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] תחילת הקריירה
דיימון היל נולד לתוך עולם המרוצים. אביו, גרהאם היל היה אלוף העולם לשנת 1962 ובילדותו היה רגיל לראות בביתו נהגים כג'קי סטוארט, סטרלינג מוס וג'ים קלארק. למרות זאת מצא דיימון הצעיר את מרוצי המכוניות משעממים והתעניין באופנועים במקום. בגיל 11 קנה לו אביו את האופנוע הקטן הראשון שלו. כעשור לאחר מכן, ב-1981, החל להתחרות במרוצי אופנועים כשהוא מתקן ומתחזק אותם בעצמו.
ב-1985 גייס מספיק חסויות כדי להתחרות במרוצי פורמולה פורד למשך עונה, במהלכה הראה פוטנציאל אבל לא מספיק כדי להחשב לכוכב עולה. את שלוש העונות שלאחריה העביר כנהג שולי למדי בפורמולה 3 וניצח בשלושה מרוצים. בשלוש העונות הבאות בפורמולה 3000 לא ניצח אפילו מרוץ אחד.
[עריכה] פורמולה 1
למרות התוצאות הבינוניות שהשיג בפורמולות המשניות הצליח למשוך ב-1991 את תשומת ליבם של פרנק ויליאמס ופטריק הד מקבוצת ויליאמס, שראו בו ספורטאי נחוש וקשוח שעובד קשה למען עצמו ולמען הקבוצה. ויליאמס שכרה את שירותיו של היל כנהג מבחן באותה שנה. במהלך תקופה של שנתיים כנהג מבחן צבר היל 18,000 מייל בנסיעות מבחן שסייעו מצד אחד לקבוצה לשפר את המכונית ולזכות באליפות הנהגים לשנת 1992 ומצד שני להיל עצמו להתקדם ולהשתפר כנהג בפורמולה הבכירה.
במקביל לתפקידו כנהג מבחן של ויליאמס שימש היל כנהגה של קבוצת ברבהאם החלשה בשמונה מרוצים בעונת 1992. אולם רק בשניים מתוך השמונה הצליח לקבוע זמן מספיק מהיר כדי לעבור את שלב המוקדמות ולהשתתף במרוץ. בסוף העונה, כאשר האלוף נייג'ל מנסל הודיע על מעבר למירוצי האינדי בארצות הברית, זכה היל, שתרומתו לשיפור המכונית כנהג מבחן וההתקדמות שעשה לא נעלמו מעינו של ויליאמס, לקבל את מקומו כנהג הקבוצה לצד אלן פרוסט. בגיל המאוחר יחסית של 33, זכה היל להשתתף לראשונה באופן מלא בסבב המרוצים החשוב בעולם.
ב-1993 הצטיין היל מעל ומעבר למצופה מנהג בשנתו הראשונה, אפילו נהג מנוסה כמוהו. שלושת הנצחונות שהשיג והמקום השלישי בדירוג הנהגים הצטרפו לאליפות בה זכה חברו לקבוצה פרוסט ולאליפות הקבוצתית של קבוצת ויליאמס הדומיננטית. מקומו של היל בקבוצה היה מובטח.
לקראת עונת 1994 הצטרף להיל הברזילאי איירטון סנה כנהגה הראשון של הקבוצה. אולם מותו הטרגי של סנה במרוץ השלישי של העונה הקפיץ את היל לתפקיד הבכיר. הנחישות שויליאמס ראה בו כשהביא אותו לקבוצה שלוש שנים קודם לכן סייעה בידו להרים את המורל של הקבוצה האבלה ולהוביל אותה להתמודדות על התואר, התמודדות שהוכרעה באופן שנוי במחלוקת במרוץ האחרון של העונה באדלייד: מיכאל שומאכר מקבוצת בנטון, אשר הוביל באותה עת על היל בנקודה בדרוג הכללי אך מוקם אחריו במרוץ, התנגש במכוניתו של היל. כתוצאה מהתאונה יצאו שניהם מהמירוץ ושומאכר זכה באליפות. עולם הפורמולה 1 נחלק לאלו שהאשימו את שומכר בכך שהתנגש בהיל בכוונה וזכה באליפות באופן לא הוגן ולאלו שראו בהתנגשות תאונה מצערת מהסוג שקורה במרוצי פורמולה 1 בתכיפות. היו גם מי שביקרו את היל על כך שלא הגיב מהר מספיק ונכשל במניעתה. אחרים הזכירו לו שבארבעה מששת המרוצים שניצח במהלך אותה עונה לא התחרה שומאכר בגלל השעיה.
לאחד מנצחונותיו באותה עונה נודעה חשיבות רגשית וסמלית: היל ניצח בגרנד פרי הבריטי בו לא זכה אביו מעולם, על אף שתי האליפויות שצבר.
בעונת 1995 שוב סיים שני אחרי שומאכר, הפעם בהפרש ניכר. המכונית של קבוצת ויליאמס הייתה ללא ספק הטובה ביותר בתקופה ההיא והביקורת על היל הלכה וגברה. שומאכר עצמו רמז כי היל הוא נהג סוג ב'. גם בתוך הקבוצה חשו תסכול מכך שהיל לא הצליח להמיר את עליונותם הטכנית לאליפות. אך למרות הכול החליטו בויליאמס לעמוד מאחוריו ולתת לו הזדמנות נוספת לזכות בתואר. החלטה זו התקבלה גם משיקולים כלכליים: היל היה חתום בויליאמס לעונה נוספת.
האליפות הנכספת הגיעה ב-1996, עונת השיא של היל שניצח שמונה משישה עשר מרוצים, כמו גם של ויליאמס שזכתה באליפות בהפרש ניכר. נהג המשנה של הקבוצה, ז'אק וילנב הקנדי, סיים במקום השני ואף איים על תוארו של היל עד לרגעי ההכרעה. שמחת הניצחון של האלוף נמהלה בעצב משום שדוקא כשעמד לעמוד סוף-סוף בציפיות, הודיעה לו הקבוצה כי חוזהו לא יחודש בעונה הבאה. המהלך הנדיר של הדחת נהג שזכה באליפות הוצדק על ידי מבקריו של היל בכך שעליונותה של המכונית ולא כישוריו היא שעמדה מאחורי ההישג. גם העובדה שיריבו הגדול שומאכר עבר בתחילת העונה לקבוצה פרארי ולא היווה גורם בקרב האליפות תרמה לדימוי של היל כמי שזכה בתואר מן ההפקר.
בעונת 1997 נאלץ היל לנהוג בקבוצת ארווז החלשה, משלא נמצאה קבוצת צמרת שהסכימה לשכור את שירותיו, ככל הנראה בשל השכר הגבוה שביקש מתוקף היותו האלוף המכהן. העונה הייתה מאכזבת אך היל הוציא ממנה את המיטב: בגרנד פרי הבריטי זכה עבור הקבוצה בנקודות ראשונות ובגרנד פרי ההונגרי אפילו הוביל עד לשלבי הסיום. לרוע מזלו נאלץ להסתפק במקום השני בשל תקלה בתיבת ההילוכים.
את שתי העונות שלאחר מכן העביר בקבוצת ג'ורדן הבריטית. בבלגיה 1998 זכה עבור ג'ורדן בניצחון הראשון בתולדותיה. הניצחון איפשר לו להשתיק את מבקריו שטענו כי הוא לא יוכל לנצח מרוץ במכונית שאינה הטובה ביותר. ביצועיו החזקים בעונת 1998 סייעו לג'ורדן לסיים במקום הרביעי בדירוג היצרנים והצדיקו את הכסף שהשקיעה בו הקבוצה ואת האמון שנתנה בו. בהמשך, לקראת סוף עונת 1999 ניכר בו שאיבד את המוטיבציה והנחישות שהיו סימן ההיכר שלו בעבר. על פי השמועות רצה היל לפרוש במהלך העונה אך שוכנע על ידי אדי ג'ורדן להישאר עד סופה. לאחר מכן פרש.
בסך הכול התחרה היל ב-114 מרוצי גרנד פרי וניצח 22. 20 פעמים זינק למרוץ מהמקום הראשון. נוסף על כך רשומים על שמו שני הישגים מיוחדים: הוא ואביו היו הצמד הראשון של אב ובן שזכו שניהם בגרנד פרי. הם גם היו הראשונים לרשום בספרי ההיסטוריה שני דורות של אליפות הפורמולה 1, הישג ששוחזר מאז על ידי חברו לקבוצה לשעבר של דיימון היל - ז'אק וילנב, בנו של ז'יל וילנב.
[עריכה] חייו האישיים
מותו של גרהאם היל בהתרסקות מטוס ב-1975 הותירה את משפחתו בקשיים פיננסיים. האם עבדה קשה כדי לפרנס את דיימון ושתי אחיותיו ודיימון עצמו עבד כפועל פשוט ולאחר מכן כמכונאי אופנועים כדי לשלם את שכר לימודיו באוניברסיטה. הוא למד אנגלית, היסטוריה, כלכלה ומנהל עסקים.
בחוגי הפורמולה 1 היה ידוע כדובר רהוט, שנון ועוקצני. חוש ההומור היבש שלו הביא אותו לקרוא ללהקת הפאנק בה ניגן בגיטרה "סקס היטלר וההורמונים". גילו המבוגר הפך אותו למעין זקן השבט בקרב נהגי הפורמולה 1 של סוף שנות התשעים.
דיימון היל נשוי לג'ורג'י (מ-1988) ואב לארבעה ילדים. בכורו אוליבר נולד עם תסמונת דאון והיל ורעייתו פעילים בארגונים התומכים בנפגעי המחלה.
לאחר פרישתו פנה היל לעסקים והוא כיום בעליה של סוכנות למכירת מכוניות BMW. הוא אף כותב מאמרים עבור המגזין F1 Racing. ב-2005 חזר למסלול כנהג מבחן בסבב ה-GP2.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- דיימון היל באתר הרשמי של פורמולה 1

