פייר אבלר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פייר אבלר, (באנגלית – פטר אבלרד) (1079 - 21 באפריל 1142), פילוסוף צרפתי סכולסטי. הרומן שלו עם אלואיז נעשה לאגדה.
תוכן עניינים |
[עריכה] ראשית חייו
פייר אבלר נולד בעירה קטנה בשם פלט, כ-15 קילומטר מזרחית לנאנט בבריטני, צרפת, הבן הבכור למשפחת אצילים בריטונית. השם אבלרדוס (שנכתב גם בצורות רבות נוספות), הוא כנראה סילוף של האבלארדוס, שם שאבלר נתן לעצמו כדי להפטר מכינוי אחר (בחולרדוס) שניתן לו בנעוריו, כתלמיד. כילד, הוא היה מהיר קליטה, והוא בחר בחיים של לימוד במקום בקריירה הצבאית הרגילה יותר במעמדו. הוא למד את השיטה הדיאלקטית, שנחשבה אז לענף של הפילוסופיה, וכללה בעיקר את הלוגיקה של אריסטו כפי שהועברה דרך נתיבים לטיניים, והייתה אז הנושא העיקרי של הלימודים בבתי האולפנה הכנסייתיים.
מסעותיו של אבלר הביאו אותו, עדיין בשנות העשרה שלו, לפריז. שם למד בבית הספר הקתדרלי הגדול של נוטרדאם, מפיו של ויליאם משמפיאו, תלמידו של אנסלם מקנטרברי והריאליסט המתקדם ביותר. תוך זמן קצר היה מסוגל לנצח את מורהו בוויכוח, דבר שהביא לדו קרב ארוך שהסתיים בנפילתו של הריאליזם, שעד אז היה דומיננטי (הריאליזם הוחלף על ידי הקונצפטואליזם או נומינליזם של אבלר עצמו). עקב ההתנגדות של מורהו, כשהוא רק בן 22, עבר אבלר לעיר מלון והקים שם בית ספר משלו. כדי להתחרות בצורה נחרצת יותר במורהו, וכן כדי להתקרב לפריז שהייתה מרכז ההשכלה, הוא עבר לקורבייל, הקרובה יותר לפריז.
ההצלחה שלו בהוראה הייתה מרשימה, אך לזמן מסוים היה עליו להפסיק לעסוק בהוראה, כיוון שגרמה למתח רב מדי עבורו. עם שובו להוראה, לאחר שנת 1108, מצא אבלר את ויליאם כשהוא מרצה במנזר מחוץ לעיר, והם נעשו שוב ליריבים. אבלר ניצח גם הפעם, ועתה עמד בראש. ויליאם הצליח למנוע ממנו להורות בפריז עצמה רק לזמן מסוים, וממלון עבר אבלר לעיר הבירה, וייסד את בית ספרו במונט סיינט ג'נביב, שצופה על הנוטרדאם. מהצלחתו בדיאלקטיקה הוא פנה לתאולוגיה והשתתף בהרצאותיו של אנסלם, מגדולי המלומדים באותה התקופה, בלאון. ניצחונו היה שלם; התלמיד יכול היה להרצות, ללא הכשרה קודמת, הרצאות שנחשבו לטובות יותר משל מוריו הדגולים. אבלר היה עתה בשיא תפארתו ופרסומו. הוא עבר לנוטרדאם והוקדש ככומר ב 1115.
יוצא דופן בגדולתו, הוא תמיד סובב בקהל רב – יש אומרים אלפים – של תלמידים, שהגיעו מכל קצוות הארץ כדי לשמוע את הרצאותיו (על מנת להבין את מעמדו, יש להבין כי המלומדים הגדולים של אותה תקופה היו מקבילים בערך לספורטאים או פוליטיקאים בימינו). הוא נעשה עשיר ממתנות תלמידיו, ואומר שהתחיל לחשוב על עצמו כפילוסוף המוביל והלא מנוצח היחיד בעולם. אך הגלגל עתיד היה להתהפך. עד עתה הוא תמיד חי חיים רגילים וצנועים, אך עתה שהוא נעשה מפורסם, הוא פגש ברומנטיקה.
[עריכה] אבלר ואלואיז
בתוך הנוטרדאם, תחת האפוטרפסות של דודה, חיה נערה בשם אלואיז, ממוצא אצילי, שנולדה ב-1101. אומרים עליה כי הייתה יפהפיה, אך לבד מכך נודעה בחוכמתה ובידע העצום שלה, ובכך שידעה לא רק לטינית אלא אף יוונית ועברית. אבלר התאהב בה; הוא ניסה והצליח לחדור לבית דודה, כשנעשה למורה הפרטי של הנערה. הוא השתמש בכוחו כמורה שלה כדי לפתות אותה, והיא אכן התאהבה בו. היחסים ביניהם הפריעו לעבודה הסדירה שלו, ואף לא נשמרו בסוד על ידי אבלר עצמו. תוך זמן קצר ידעו הכול על יחסיהם, מלבד דודה של אלואיז. כאשר גם לו נודע על הרומן הופרדו השניים, ומעתה נפגשו בסודיות בלבד. אלואיז הרתה, ונלקחה על ידי המאהב שלה לברטאן, מחוז הולדתו, שם ילדה את בנה. על מנת לפייס את דודה הזועם, הציע אבלר להינשא לאלואיז בסתר, על מנת שהנישואים לא יפריעו להתקדמותו בכנסייה, אך אלואיז התנגדה לרעיון הנישואים בכלל, בטענה שהם יהרסו את הקריירה שלו ואת עצמאותו. בסופו של דבר היא נכנעה ללחץ, והם נישאו. אך הדוד לא שמר את דבר הנישואים בסוד כפי שהבטיח, וכשאלואיז הכחישה שהם התחתנו הופעל עליה לחץ כבד עד שהיא נאלצה לברוח למנזר ארגנטוויל לבקשת אבלר. הדוד פולברט, מאמין שאבלר מנסה להפטר ממנה, תכנן כיצד לנקום בו, והוא וחבריו פרצו לחדרו של אבלר וסירסו אותו. מעתה, הוא לא יכול להיות כומר או להיות בעל כל תפקיד בכנסייה. אלואיז, שעדיין לא הייתה בת 20, נשבעה שלא תהיה שוב אשת איש ונעשתה לנזירה.
[עריכה] שארית חייו
לאחר הסירוס, אבלר, עתה בן 40, ביקש למצוא מחסה במנזר סן-דניס. אך הוא לא מצא מנוחה במנזר זה, וכשחזר ללימודיו, הסכים לבקשות של הציבור והחל ללמד שוב פעם במסיונסל, בשנת 1120. הרצאותיו, שעתה היו ברוח אדוקה, נשמעו שוב על ידי תלמידים רבים, ונדמה היה כי כל מעמדו הקודם שב; אך עדיין היה לו אויבים רבים, שהיו חזקים ממנו. מיד לאחר שפרסם את הרצאותיו התאולוגיות יריביו ניסו להתפס לגישה הרציונליסטית שלו לשילוש. הם האשימו אותו בכפירה של סבליוס בסינוד (אספה) מחוזית בסויסון ב-1121, והצליחו להשיג הרשעה רשמית כנגד כתביו. הוא היה מחוייב לשרוף את ספרו לפני שנכלא למעשה במנזר סיינט מדרד בעיר. חוויה זו הייתה הנוראה ביותר בחייו, והוא טען כי הייתה קשה אף מהסירוס.
חייו במנזר לא היו טובים יותר, אך לכך אבלר עצמו היה אחראי במידה מסוימת. הוא נהנה מלעצבן את הנזירים. כסוג של בדיחה, הוא ציטט את ביד, אב כנסייה חשוב, על מנת להוכיח כי בישוף קדום היה בישוף של עיר אחת ולא של השניה, מה שגרם (בצורה מסובכת למדי) לירידה במעמד של המנזר שבו שהה. חייו במנזר היו בלתי נסבלים, ולבסוף הוא הורשה לעזוב. הוא עבר למקום לא מיושב ליד נוג'נט-על-הסיין, שם בנה לעצמו בקתה ונעשה למתבודד. כמקום מושבו נודע בציבור התלמידים שוב צבאו עליו בהמוניהם, ובנו סביבו עיר קטנה של אוהלים ובקתות. הוא החל שוב בהוראה ומצא בזה נחמה, וכאות תודה הוא הקדיש את בית הספר של ה"פרקלט" (רוח הקודש, המרכיב השלישי בשילוש).
אבלר ירא מרדיפות נוספות ולכן עזב את מקום מושבו על מנת למצוא מקום אחר, והסכים להזמנה להיות אב המנזר של סיינט-גילדס-דה-רוז, בפינה נידחה של בריטני. האזור לא היה נחמד במיוחד ושודדים שרצו שם, ואף המנזר עצמו לא התנהל בצורה תקינה כלל וכלל, והוא טען כי ניסו לרצוח אותו מספר פעמים. אך הוא החזיק מעמד כאב המנזר למשך כעשר שנים. הצער שלו באותם השנים הועם מכיוון שהוא הצליח, לאחר שפיזר את המנזר של אלואיז בארגנטוויל, להציב אותה בראש משכן דתי חדש במקום מושבו הקודם, ה"פרקלט", ובתור אב המקום הרוחני הוא יכול לבקר במקום פעמים רבות, מה שעשה את המקום ליקר לו עוד יותר. בכל אותו הזמן אלואיז חיתה בצורה מכובדת. בזמן שהם חיו בנפרד אבלר כתב את האוטוביוגרפיה המפורסמת שלו, ה"היסטוריה קלאמיטום" (ההיסטוריה המביישת), מה שגרם לאלואיז לכתוב את מכתב האהבה הראשון שלה, שנחשב כיצירה המתארת בצורה יוצאת דופן את התשוקה האנושית והנאמנות הנשית; לאחר מכתב זה היא כתבה עוד שני מכתבים, שבהם היא הסכימה לבסוף להיות נזירה לעולם ולכך שלעולם לא יהיו יחד יותר.
לאחר זמן מה חזר אבלר למקומו הראשון, מונט-סיינט-ג'נביב, והחל להרצות שם ב 1136, שם שמע אותו ג'ון מסליסבורי, אך הוא היה שם לזמן קצר בלבד: האתגר הגדול האחרון שלו עמד לפניו. אויבו העיקרי כבר לעשרות שנים היה ברנר מקלרבו, אדם אדוק ובעל אמונה חזקה, שראה את הסכולסטיקה והרציונליזם של אבלר כמרד. ברנרד עתה שאף להרוס את אויבו לחלוטין. לאחר משא ומתן מוקדם, שבו העקשנות של אבלר גרמה לברנרד להטיל את כל כובד משקלו, כונסה מועצה בסנס (1141), ואבלר היה אמור להתווכח לזכותו בפניה. אך אבלר פנה במפתיע לעזרת רומא. אולם ברנרד הצליח להשיג הרשעה במועצה הראשונה וגם ברומא לאחר מספר שנים. בנתיים, בדרכו להראות את זכותו באופן אישי ברומא, אבלר התמוטט במנזר הגדול של קלוני, ושם הוא נשאר למספר חודשים לפני מותו. הוא הועבר על ידי חבריו, על מנת לצמצם את יסוריו, לאולפנת סיינט מרסל, ושם הוא מת. הוא נקבר לראשונה בסיינט מרסל, אך שרידיו הועברו בסודיות לפרקלט, שם אלואיז טיפלה בהם, וכשהיא מתה (1164) גם היא נקברה לצידו.
[עריכה] השפעתו
עצמות הזוג הועברו יותר מפעם אחת לאחר מכן, אך הם נשמרו במפתיע, והיום הם קבורים בקבר מפורסם בפר לשאז בפריז. לאבלר הייתה השפעה יוצאת דופן על בני זמנו ועל כל המחשבה הימי-ביניימית, אך הוא ידוע בעת החדשה בעיקר בשל קשריו עם אלואיז. רק במאה ה-19, כאשר ב 1836 פרסם קוזין את האוסף "אוברג'ס", שניתן היה לבחון את יצירתו הפילוסופית מכלי ראשון; מיצירותיו הפילוסופיים ממש, רק אחד, יצירה בנושאים אתיים בשם "סקיטו דה איפסום" פורסמה מוקדם יותר, ב 1721. האוסף של קוזין, לבד ממובאות מתוך היצירה התאולוגית "סיק א נון" ("כן ולא") (אוסף של דעות סותרות של אבות הכנסייה על עניינים תאולוגיים כבסיס לדיון בהם. הנקודה המעניינת לגבי יצירה זו היא שלא נעשה נסיון ליישב את הסתירות), כולל גם את הדיאלקטיקה, הערות על יצירות בלוגיקה של אריסטו, פורפרי ובואת'יוס, ויצירות נוספות שהיום לא נחשבות לשל אבלר עצמו. יצירה אחרת מקורית, "הערות על פורפריום", פורסמה ב 1930.
חשיבותו הכללית של אבלר היא בכך שקבע בצורה ברורה יותר מכל קודמיו את הצורה הסכולסטית של הדיון, כשמטרתו לתת ביטוי רציונליסטי ברור של הדוקטרינה המקובלת. אף שדעתו האישית בנושאים אלה נדחתה, היא הובעה באותה הצורה והרוח שהורחבה מאוחר יותר, במאה ה-13, עם הסכמתם של ראשי הכנסייה. אבלר ביסס את חשיבותו של אריסטו בימי הביניים, שנעשתה למיוסדת כחצי מאה לאחר מותו, כאשר יצירות נוספות של אריסטו החלו להיוודע ברבים. לפני זמנו, סמכו יותר על אפלטון. מחוץ לדיאלקטיקה, אבלר הראה התעניינות גדולה באתיקה, כאשר הוא מדגיש את הרצון הסובייקטיבי כקובע את המשמעות המוסרית של המעשה האנושי. מחשבותיו לכיוון זה, שדומות במשהו למחשבה המודרנית, משמעותיות במיוחד מכיוון שיורשיו הסכולסטיקנים לא פעלו רבות בתחום המוסר והערכים, ולא דנו בנושאים אלה, אף לאחר שהחקירות המוסריות של אריסטו פורסמו.
[עריכה] לקריאה נוספת
- מכתבי אבלר ואלואיז, תרגמה שולמית שחר, הוצאת דביר, 1997.

