אפליית נשים - תאוריות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אפלית נשים היא מצב חברתי, הקיים כיום בתרבויות רבות, ובו נשים נחשבות לבעלות סטטוס חברתי ו/או כלכלי נמוך בהשוואה לגברים, ומידת שליטתן בחייהן ובסביבתן היא פחותה מזו של הגברים. מצב זה היה מוכר גם בעבר בחברות ובתרבויות רבות. בתרבויות מסוימות נאסרו על נשים לימודים ברמות שונות, החל מהרמה הבסיסית של קרוא וכתוב. איסור זה מנע מנשים את הגישה למידע ולהתפתחות רוחנית. איסור מקובל אחר היה האיסור על עבודה מחוץ לבית, שמנע מנשים חירות כלכלית, וחייב אותן לחבור לגבר מפרנס (אב, אח או בן-זוג מנישואין לדוגמה). ברוב מדינות העולם, עד לתחילת המאה ה-20, נשים לא הורשו לקחת חלק בחיים הפוליטיים (כגון הזכות להצביע והזכות להבחר), ובכך נמנעה מהן יכולת ההשפעה על החברה בה הן חיו. איסורים כאלה ודומים, ברמות שונות, נהוגים עד היום בתרבויות מסוימות.
בתחילת המאה ה-20 התעוררה תנועה, שהציבה את המלחמה באפליית הנשים בראש מעייניה. תנועה זו נקראת התנועה הפמיניסטית, ולזכותה נרשמו במהלך ההיסטוריה הישגים רבים בתחום שוויון הזכויות לנשים. כיום, זכויות כגון הזכות ללימודים, לעבודה ולחיים פוליטיים, ניתנות כמובן מאליו לנשים בכל מדינה דמוקרטית. שווייץ הייתה האחרונה במדינות אירופה, שהעניקה את זכות הבחירה לנשים, מהפך שהתרחש בשנות השבעים של המאה העשרים. בעקבות התעוררות המודעות הפמיניסטית, סוציולוגים החלו להפנות מאמצים מחקריים לנושא מעמד הנשים בתרבויות שונות ובתקופות שונות. בין היתר נחקרו הגורמים והתהליכים החברתיים שהובילו למצבי האפליה, כמו גם אלה שהביאו להתעוררות הפמיניסטית.
תוכן עניינים |
[עריכה] גישות באפליית נשים
[עריכה] תאוריית ההון האנושי
את אחד מההסברים המקובלים להשפעה של היסטוריית התעסוקה של נשים ומעמדן בשוק העבודה על רמת התגמולים שלהן, מספקת תורת ההון האנושי. על פי גישה זו, מאחר שנשים קוטעות את פעילותן בשוק העבודה, לעתים למספר שנים עם לידת ילדיהן, הן צוברות פחות ניסיון תעסוקתי מהגברים העובדים באופן רצוף. לפי תורה זו, מיומנויותיהן של הנשים מדלדלות ומאבדות מערכן בזמן היותן מחוץ לכוח העבודה, מה שמוביל לירידה בפריון עבודתן. כתוצאה מכך, כשהן חוזרות לשוק העבודה, הן נאלצות להסתפק בשכר נמוך. בנוסף לכך, תורת ההון האנושי טוענת כי עצם הפסקת העבודה מעידה גם על המחויבות הפחותה שלהן לשוק העבודה.
לפי השקפה זו, מעסיקים רבים רואים נשים עובדות כלא יציבות וכבעלות מחויבות נמוכה יותר לשוק העבודה. לכן אינם ששים להשקיע בהן מבחינה מקצועית או לקדם אותן למשרות שיש בהן אחריות ושכר גבוהים.
המעבר למשרה חלקית הוא אחת הדרכים לשמירה על מיומנויות מקצועיות ועל הקשר עם שוק העבודה גם בתקופות שבהן המשפחה תופסת נתח נכבד מזמנן של הנשים. אומנם פתרון זה בעייתי כיוון שנשים שבחרו באפשרות זו על מנת לשמר את המיומנויות שלהן, מתקשות, בשובן לעבודה במשרה מלאה, להגיע לרמות שכר גבוהות. המעבר למשרה חלקית מלווה בניעות כלפי מטה בסולם התעסוקתי. כמו כן העובדות במשרה חלקית נתפסות כפחות מסורות מאלו הממשיכות לעבודה במשרה מלאה ברציפות. השפעות התעסוקה החלקית ימשכו אפוא לכל אורך מעגל החיים.
קיימת טענה אחרת, גם היא נגזרת מתאוריית ההון האנושי, המדגישה את הקשר שבין המחויבויות המשפחתיות של נשים ודפוס העבודה הנגזר מהן לבין הבחירה המקצועית שהן עושות. מכיוון שנשים מביאות בחשבון את המחויבות שלהן למשפחה, הן מצפות שיהיה להן דפוס תעסוקתי מקוטע, ובהתאם לכך הן בוחרות במקצועות ש"הקנס" בהם על תעסוקה לא רציפה אינו גבוה. בצורה כזו הן מפחיתות את המחיר הכרוך בתעסוקה מקוטעת.
מגברים מצפים להשתתף בכוח העבודה באופן רצוף במהלך חייהם, כך שהשתלבותם במקצועות שהכישורים הנרכשים בהם כתוצאה מניסיון מצטבר במקצוע, משפרת את שכרם לאורך זמן. מנשים, לעומת זאת, מצפים להיעדר משוק העבודה בתקופות שונות בחייהן, לפיכך השתלבותן במקצועות שאינם דורשים הכשרה ואימון של שנים, קלה יותר. ניתן לטעון, שכך הן ממזערות את הנזק הכלכלי הכרוך בהפסקת עבודה. משמע, שדפוס עבודה זה שאינו רציף, ישפיע פחות על רמת שכרן בשלב מאוחר יותר (שממילא נמוך ביחס לגברים).
לא נמצאה תמיכה לטענה זו, והמסקנה המקובלת מצביעה על כך שהמגדר, ולא דפוסים מסוימים של התקשרות לכוח העבודה, הוא האחראי לשכיחות הגבוהה של נשים במקצועות משניים ולהכנסה הנמוכה יחסית שלהן.
לטענת המתנגדים הטענות נסמכות על הנחות יסוד שוביניסטיות טיפוסיות: שגברים אינם נעדרים מעבודה (כיוון שאין להם מחויבות לילדים שהם מולידים), שערכי משפחה, מחויבות חברתית לילדים וזקנים, או מיומנויות הקשורות בחיי משפחה אינם כישורים ראויים לתגמול בעבודה, וכו'.
המודל אף אינו מסביר מדוע בתפקידים זהים לחלוטין, עם כישורים כמו ותק, דירוג מקצועי, או תארים, זהים או אף גבוהים יותר, עדיין נשים מקבלות משכורות נמוכות בשליש בממוצע.
[עריכה] ייחוס סיבתי
על פי גישה זו תפיסותיהם של בני האדם לגבי הסיבות שהובילו להצלחה או לכישלון בביצוע משימות השגיות יכולות לספק מידע חשוב שיסייע בזיהוי התנהגות הישגית. אפשר להבחין בין סיבות פנימיות להצלחה (יכולת או מאמץ) לבין סיבות חיצוניות (עזרה, מזל או קושי התפקיד); בין סיבות יציבות (יכולת) לבין סיבות משתנות (מאמץ או מזל); בין סיבות שהן בשליטת הפרט (מאמץ) לבין סיבות שאינן בשליטת הפרט (קושי משימה).
על פי תאוריית הייחוס הסיבתי, גברים נוטים לייחס לעצמם את ההצלחות ולהאשים גורמים חיצוניים בכישלונם. בדומה, לייחס את הצלחותיהם לגורם פנימי יציב כמו יכולת, ואת כישלונותיהם לגורם לא יציב כמו מזל. לעומת זאת נשים - בין שהן מצליחות ובין שהן נכשלות – מנמקות את הביצועים שלהם בצורה שונה: נשים נוטות יותר מגברים להסביר את הצלחותיהן בסיבה לא יציבה כמו מאמץ, ולא בסיבה יציבה כמו יכולת, ואת הכישלונות הן נוטות לתלות בסיבה יציבה: בחוסר יכולתן.
לדעת פריז (Frieze, 1982), ההבדל בין המינים בדפוסי הנמקות להצלחה מקורו ב"מעגל" הציפיות הנמוכות של נשים. מכיוון שלנשים יש מלכתחילה ציפיות נמוכות, הצלחה וכשלון כאחד אינם מולידים אצלן ציפיות גבוהות יותר לעתיד: את ההצלחה הן מנמקות בסיבות חיצוניות לא יציבות ואת הכישלון בסיבות פנימיות יציבות. כמו כן קיימים גורמים נוספים כמו חשש שהצלחה, למשל שכר גבוה, תיתפס בעיני הבעלים או הגברים בכלל כאיום, והחשש שאל ההצלחה יתלוו בעיות הטיפול בבית ובמשפחה ועימותים פנימיים.
יתכן גם שהיסוסן של נשים לייחס הצלחה ליכולתן נובעת מן הנורמה החברתית, שעל פיה נשים אמורות להצניע את הישגיהן. לעומת זאת הנורמה החברתית מכתיבה לגברים להתגאות בהישגיהם ולחוש בטחון ביכולתם. כך למעשה הפנמת תפיסות סטריאוטיפיות לגבי יכולתן וסיכוייהן של נשים להצליח משפיעה על נטייתן לצפות להצלחה פחות מגברים, לייחס את הצלחותיהן לגורמים חיצוניים ולא יציבים ולהאמין שיכולתן פחותה מזו של הגברים וכי הישגיהן בלתי צפויים.
חוקרים שונים במדעי החברה טוענים כי לנשים עקב תהליכי החיברות שעברו, יש "פחד מהצלחה". כך שגם אם נשים מגיעות לנקודות מפנה שיכולות להוביל אותן להצלחה (נניח עבודה חדשה ומתגמלת יותר, לימודים גבוהים וכדומה) הן לא יעשו זאת, כיוון שמראש הן מניחות שיכשלו. הפחד מהצלחה, מהווה גורם קריטי, כיוון שהוא גורם לנשים לפספס הזדמנויות שיתכן ויכלו להביא לשיפור מצבן הכלכלי ולשוויון רב יותר בין המינים.
[עריכה] למידה חברתית
על פי דוד לין, מקורם של ההבדלים בין המינים הוא חברתי והם תוצאה ישירה של דרכי חינוך נבדלות של בנים ובנות כלומר, תפקידי המין הם נרכשים.
הילד נוהג על פי תרשים כללי של התפקיד הגברי ולאו דווקא על פי דגם חיקוי שנוכחותו קבועה ועקיבה כמו האם. למעשה לומד הילד בהדרגה להזדהות עם דימוי של תפקיד מין סטריאוטיפי השכיח בחברה שבה הוא גדל, ולא עם אביו. חרדתם של הבנים מפני הענישה המוטלת עליהם בנוקשות רבה מזו המוטלת על הבנות – מובילה הן לאימוץ קפדני של תפקיד המין הגברי והן להתפתחות של עוינות וזלזול כלפי הנשים. לעומת זאת אצל הבנות – התנהגות החורגת מן המקובל אינה נתקלת בלחצים חברתיים תכופים. עם זאת, סבור לין שנטייתן לחוש נחותות מן הגברים מקורה ביחס שלילי של החברה כלפיהן ולאו דווקא במבנה האנטומי שלהן או "קנאת הפין" שלהן, כפי שסבר זיגמונד פרויד.
נראה, כי תהליך החיברות של נשים וגברים שונה מרגע לידתם. למשל, נהוג להלביש לבנים כחול לעומת ורוד לבנות. או לקנות נשק לבנים ובובות לבנות. תהליכים אלו ורבים אחרים יוצרים קונפורמיות מגדרית של נשים וגברים לנורמות המצופות מהם.
[עריכה] תאוריית הציפיות
תאוריה זו, (Expectation States Theory) מציעה כי הפרט משתמש במאפייני סטטוס, כגון: מין, גזע וגיל, בכדי ליצור ציפיות ראשוניות לגבי היכולת של הפרט לפעול בחברה. לדוגמה: מצפים מגברים לאייש מקומות בעבודה בעלי כח רב יותר מאשר המשרות בהן מחזיקות נשים, ולהשתמש בכח הניתן להם מתוקף תפקידם, כלומר להיות יותר אגרסיביים ותחרותיים מאשר נשים. דוגמה נוספת, יתכן למשל שאישה בתפקיד ניהול תוכל להיתפס כאימהית ורחמנית, בהתאם לציפיות המגדריות ממנה. ואילו מנהל לעומתה יתפס כיוזם וביצועיסט. זאת, למרות שלשניהם אותו סגנון ניהול, אך תגובת הסביבה אליהם לוקה בתפיסות מגדריות הנותנות להם ייצוג שונה בעיני המתבונן.
[עריכה] פרקטיקות של אפליית נשים
מאז שנות ה-70 וההצלחות של הפמיניזם הליברלי, המסגרת החוקית ברוב הדמוקרטיות המערביות היא נייטרלית מבחינת מגדר, אך מצבן של נשים, הן מבחינה כלכלית והן מבחינות אחרות, נשאר פחות טוב מזה של גברים. מספר תאוריות מנסות להסביר תופעה זו:
[עריכה] הפרדת עיסוקים מגדרית
הפרדת עיסוקים מגדרית במקצוע מסוים משמעה ששיעור העוסקים בו מבני מגדר אחד, גבוה או נמוך באופן משמעותי יחסית לאחוז השתתפותם בכוח העבודה.
רק מיעוט קטן של מקצועות הם מאוזנים, כלומר יש בהם שיעור דומה של גברים ונשים. במרבית המקצועות נמצא רוב נשי או רוב גברי. המקצועות בעלי הרוב הנשי הינם "מקצועות נשיים", כגון הוראה וסיעוד, בעוד שהמקצועות שיש בהם רוב גברי הינם "מקצועות גבריים", כגון ניהול והנדסה.
[עריכה] התאוריה המבנית
תאוריה זו (Structural Theory) טוענת כי אחת הסיבות למעמדן הנמוך של הנשים בחברה הינה נגישות פחותה למשאבים אשר משפיעים על החברה. לכן אף כאשר הן נמצאות בעמדות כח הזהות לאלו של הגברים (למשל במקום העבודה), נראה כי הן נופלות מהם במידת יכולתן להפעיל סמכות. המבנה ההיררכי של האנשים בסיטואציה משפיע על הדרך בה הם יתנהגו ויתפסו את התנהגותו של הזולת.
למרות חשיבותה של התאוריה המבנית, עקב הביקורת הרבה עליה היא אינה זרם מקובל בסוציולוגיה של ימינו להסבר תופעות חברתיות.
[עריכה] תאוריית הזהות המצבית
תאוריה זו (Situated Identity Theory) מאחדת שתי תאוריות: תאוריית האינטראקציה הסימבולית ותאוריית הייחוס. טענתה של תאוריה זו היא כי בכל סיטואציה בה אנו נתקלים, אנו מפרשים את התנהגותו של הפרט על-פי הסטריאוטיפים בהם אנו מחזיקים ובמקביל הפרט מנסה להתנהג עפ"י הציפיות של החברה אשר נובעות מהסטראוטיפים שיש לנו.
לדוגמה: כאשר גבר ואישה ממלאים תפקיד זהה בעבודה, הציפיות של הארגון והחברה מכל אחד מהם הינן שונות וזאת בשל הסטריאוטיפים שיש לנו בקשר לכישורים השונים שיש לגבר ולאישה. כתוצאה מכך הגבר והאישה ינהגו באופן שונה בסיטואציה דומה, עקב הציפיות השונות של החברה מהם בתפקיד המסוים.
[עריכה] תקרת הזכוכית
- ערך מורחב – תקרת הזכוכית
סינדרום "תקרת הזכוכית" משקף אפליה בין גברים לנשים שאינה ניתנת למדידה כמותית אמנם למראית עין נשים וגברים הם בעלי סיכויים שווים להגיע לעמדות ניהול ותפקידים בכירים, אבל קיימת "תקרת זכוכית" שקופה אשר עוצרת את הנשים בעלייתן אל מוקדי הכוח והכסף ורק בודדות מצליחות לעבור תקרה בלתי נראית זאת. למעשה תקרת הזכוכית שמעליה שוכנות עמדות הניהול הגבוהות לא הוסרה גם לאחר ההצלחה העצומה של נשים בכיבוש מקצועות שבעבר היו מבצרים גבריים כגון: רפואה, משפטים, מחשבים, פסיכולוגיה, חשבונאות, ארכיטקטורה ועוד. נסיונות לשבור את תקרת הזכוכית ארעו למשל בפוליטיקה, שם הוקצו ("שורינו") לנשים מספר מסוים של מקומות ריאליים במפלגות בכדי לנסות לנתץ את אותה תקרת זכוכית.
תקרת הזכוכית, בהגדרתה, סמויה מן העין, ולכן קשה להוכיחה על סמך חוקים מפלים או אמירות מפלות, שהרי אלה הם בגדר אפליה גלויה. זיהוי קיומה של תקרת הזכוכית נעשה על-פי ממצאים סטטיסטיים, שמראים הבדל בקידומן של אוכלוסיות שונות, מבלי שניתן יהיה להסביר הבדל זה בקיומו של הבדל מהותי בין האוכלוסיות. סקרים המצביעים על דעה קדומה בקרב מקבלי ההחלטות, או על נטייה שלהם להעדיף אוכלוסייה מסוימת (מבלי שייתנו פומבי לכך) עשויים גם הם להצביע על קיומה של תקרת הזכוכית.
כלי המדיניות המקובל כיום בישראל להתמודדות עם בעית תקרת הזכוכית, הוא ההעדפה המתקנת. דהיינו, חקיקה הקובעת את שיעורם של בני הקבוצה החלשה שיש למנות לתפקידי מפתח (נשים, בני מגזרים לא יהודיים). כלי זה מקובל במגזר הציבורי, אך המדינה נמנעה עד כה מהתערבות בשיקולי המגזר הפרטי בנושאים אלה.
[עריכה] הדרה על בסיס מין
תאוריות רבות המתייחסות לאפלייה או מגדר טוענות כי אינדיבידואלים מפלים על בסיס של מין או מוצא. הסיבה לכך לדעת סוציולוגים שונים היא, הדרה על בסיס שוני. משמע, מעסיקים יעדיפו להעסיק אנשים הדומים להם, אלו שנמצאים בשכבה החברתית שלהם, אנשים שבאו מרקע או מוצא דומה, וכמובן גם ממין זהה. מעשים אלו לא תמיד נעשים באופן מודע, אלא מובלעת בהם הנחה חברתית כי אנשים ידעו להסתדר טוב יותר עם אלו המכירים את הקודים החברתיים בהם הם פועלים. כך יוצא, שאם בפועל גברים רבים הגיעו לעמדות מפתח, הדרך לנשים, שוב, תהיה קשה יותר מבחינת המסלול לראש המדרג ההיררכי. ולהפך, ניתן יהיה למצוא גברים המופלים לרעה על ידי נשים בעמדות כוח על בסיס מינם. כתבות שונות בעיתונות הישראלית והעולמית על יחסים בין המינים במקום העבודה, מציינים כי גברים רבים מאויימים מסמכות נשית - "גברים לא אוהבים לקבל פקודות מנשים". טענות מסוג אלו, אף הן גוררות אפלייה, מאחר שהן מצמצמות פוטנציאלית את היכולת של נשים להתברג לתפקידים בעלי סמכות, עקב טענות מסוג זה.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- איילה מלאך פינס, קורס פסיכולוגיה של המינים, האוניברסיטה הפתוחה.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אתר לקידום ייצוג נשי הולם בתהליכים מדיניים
- אורית קמיר - המלחמה על השם (שם משפחה של נשים)
- דיאנה לוצאטו, מגדר וחברה, באתר האנתרופולוגי

