קאימקאמיה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קאימקאמיה (בערבית: נפה). כינוי לצורת שלטון רווחה, בתוספת שינויים מסוימים, בלבנון בין השנים 1863 - 1843.
[עריכה] הקמת הקאימקאמיות
בשנים 1840 - 1843, מעט לאחר נסיגתו של איברהים פאשא מאזור הר הלבנון חלה תמורה גדולה ביחסים בין הדרוזים והמרונים בהר הלבנון ונוצר מתח רב בשטח. על מנת להפיג מתח זה ולהסדיר שלטון בהר ניסח הנסיך האוסטרי, מטרניך, בשנת 1843, במסגרת מאמציה של אוסטריה להשיג שליטה בלבנון, הסדר ייחודי. מטרניך ביקש למנות שני קַאִימַקַאמים (שליטי נפה) שיהיו כפופים לואלי של צידון: אחד מרוני, האמיר חיידר אבו למע, מבית אבו אל-למע (משפחת נכבדים שהתגוררה בלבנון מאז תחילת האלף השני והתנצרה), שישלוט בקאימקאמיה נוצרית. והשני דרוזי, האמיר אחמד ארסלאן, מבית ארסלאן (בית ארסאלאן, בית נכבדים, הוא צאצא לבית תנוך, השליטים הראשונים בלבנון. למעשה הם הגלגול הנוכחי לפלג היזבקי), שישלוט בקאימקאמיה דרוזית.
"המשפחות הנכבדות", משפחות מרוניות אשר היוו את המרכז השלטוני בלבנון, הביעו אי-שביעות רצון מהמצב החדש, וזאת כיוון שנאלצו לעמוד מול מעמד שליטים חדש אשר עמד מעליהם ולא הייתה להם יכולת לתמרן אותו. אצל הדרוזים המצב היה עוד יותר מורכב בגלל הפילוג בעם והעדיפו שליט מחוץ ללבנון אשר יהיה נטול פניות לגבי הפלגים השונים.
הסדר זה לא נתן מענה לאחת מהקשות שבבעיות הר-הלבנון: היישובים המעורבים בקאימקאמיה הדרוזית. בנוסף, לבעיות הפנימיות בהר-הלבנון הוסיפו המעצמות האירופאיות שמן למדורה, הן הוסיפו את הסיכסוכים והתחרות שהיו ביניהן, לסכסוך שכבר היה קיים בלבנון ובכך שיתקו למעשה לחלוטין את יכולת התפקוד של הקאימקאמיות.
[עריכה] ייסוד מוסד "הוַכִּיל"
מחלוקות רבות צצו סביב אי-ההסכמה על דרך השליטה במקומות המעורבים עדתית בקאימקאמיה הדרוזית. לבסוף, החליטו הטורקים לשלוח בשנת 1844 את אחד מנציגיהם, הקפודאן ח'ליל פאשא, לאזור. משימתו הייתה לגבש פתרון אפשרי ליישום, ביחד עם הואלי ועם הקונסולים הזרים.
הפתרון שגיבש ח'ליל פאשא היה: מינוי שני וכילים בכל מקום יישוב מעורב, אחד דרוזי והשני מארוני. הוכילים ייצגו את האיכרים בני עדתם, בפני השייח'ים מן העדה השנייה. הוכילים הם אשר יגבו בשם המשפחות החזקות (המקאטעג'ים), מסים.
לאחר שנתברר כי בהצעות אלו לא היה כדי לפתור את הבעיה, החריפות והמתיחות הקיימת ממילא בהר ובין שתי העדות פרצו מאורעות דמים – מאורעות חמורים בהרבה מקודמיהם בעבר. גם משום שבעידוד תככנים פנימיים בהר, היו מי שליבו את האש.
השייח'ים הדרוזים שלטו רק במרכז ובדרום הר-הלבנון ולכן רק שם מונו וכילים. בצפון הר-הלבנון לקחה הכמורה את תפקיד התיווך.
[עריכה] הקמת המג'לס (המועצה)
כיוון שרגיעה לא הושגה גם לאחר ייסוד מוסד הוכיל, נאלצה האימפריה העות'מאנית לשלוח בדחיפות את מיניסטר החוץ שלה, שֶכִּיבּ אפנדי, להר-הלבנון. אלא שגם הוא, רק לאחר מעורבות צבאית, הצליח להביא את הצדדים לידי הבנה והסכמה זמנית על מבנה שלטוני.
לאחר שחקר את הנושא פרסם שכיב אפנדי את מסקנותיו במסמך שנקרא "הסכם שכיב אפנדי" שעיקריו מובאים להלן:
- החלוקה הנוכחית לשתי קאימקאמיות תישאר
- לצד כל קאימקאם תמונה מג'לס (מועצה) ובה 12 חברים. במג'לס תיוצג כל עדה חשובה בהר-הלבנון על ידי שופט ופקיד שומה.
- כל שופט ישפוט את בני עדתו.
- סמכויות הואלי יורחבו.
לאחר "הסדר שכיב אפנדי" נעשו העניינים בשטח מורכבים אף יותר: השייח'ים הדרוזים בדרום נאלצו לעמוד עכשיו גם מול נציגי הכמורה במג'לס משום שהכנסייה, כמובן, תמכה באיכרים, בני עדתה. כך עמדו ראשי "המשפחות החזקות" מול הוכילים, הקאימקאם, הכנסייה וגם מול האיכרים עצמם. מצבם של השייח'ים במרכז הר הלבנון היה גרוע אף יותר. והוא בא לידי ביטוי בכך שהם נאלצו למכור חלק מאדמותיהם לאיכרים.
מוסד "הוכיל", שהיווה חידוש, הצליח לעמוד בקאימקאמיה הדרוזית מול "המשפחות", שדיכאו את איכריהן, משום שזכה בתמיכה נרחבת מצד הכמורה המארונית (אשר נמצאה בתהליך מתמיד של התחזקות). גם בקאימקאמיה הנוצרית הגיבו השייח'ים על הסדר שכיב אפנדי בהגברת לחצם על העם. גם כאן תפסה הכנסייה, בפועל, את מקום הוכילים.
כל אלה והמשבר הכלכלי החמור שפקד את "המשפחות החזקות" תרמו לירידה בעוצמתן ובמעמדן "הפוליטי" של "המשפחות" ובראשן השייח'ים, אדוני המוקטעאת. אלו החלו להיאבק לשמירת מעמדן, אבל ללא הצלחה. המאבק החלישן במידה כזו עד שבדרום לא נשאר כמעט זכר לכוחן הפיאודלי ולסמכויותיהן. ובמרכז, חלק אחד מהמשפחה השולטת (בית ח'זאן המארוני) ניסתה להשתמש באיכרים ככלי נגד הקאימקאם. אך בו-זמנית הם לא הבחינו כי האיכרים מארגנים נגדם מרד. חלקה השני של המשפחה תמכה בקאימקאם.

