ניקולס דונין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ניקולס דונין (או: ניקולאס, ניקולאי, ניקולאוס; Nicholas Donin) יהודי מומר שהיה מעורב במשפט פריז ב-1240.

מוצאו מהעיר לה רושל שבצרפת. היה תלמידו של רבי יחיאל מפריז. עקב כפירתו בתורה שבעל פה נודה על ידי רבי יחיאל מפריז בשנת 1225. הנידוי נעשה לפי כל כללי הטקס בנוכחות חברי כל הקהילה היהודית בפריס; המרירות שבעקבות הנידוי מסבירה כנראה את צעדיו הקיצוניים כנגד היהודים בשנים שלאחר מכן. כעשר שנים חי כמנודה מחוץ לקהילתו כשהוא עדיין מגדיר את עצמו יהודי.

בשנת 1235 המיר את דתו לנצרות. פעולתו הפומבית הראשונה כמומר הייתה לעודד את הצלבנים במסגרת מסע צלב שנעשה באותה העת כנגד יהודים באנז'ו ובבריטניה. במסע זה נרצחו כשלושת אלפים יהודים וכחמש מאות בחרו להמיר את דתם. בשנת 1236 כתב חיבור נגד התלמוד. בשנת 1239-1238 הצטרף הצטרף למסדר הפרנציסקני. באותה העת החל להפציר באפיפיור גריגוריוס התשיעי לאסור על היהודים ללמוד את התלמוד. הוא עמד בראש צוות של מומרים אשר נסח שלושים וחמש האשמות נגד התלמוד. האשמות אלו הובילו למשפט פריז בשנת 1240 ובעקבותיו לשריפת התלמוד בשנת 1242.

בעקבות חיבור שכתב בשנת 1279 נגד המסדר הפרנציסקני, הוא נדון למוות על ידי ראש המסדר בשנת 1287.

[עריכה] קישור

שפות אחרות