היסטוריה של הקולנוע הישראלי: תקופת היישוב ושנות החמישים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| היסטוריה של הקולנוע הישראלי |
|
היסטוריה של הקולנוע הישראלי: תקופת היישוב ושנות החמישים. תעשיית הקולנוע בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי ולאחר מכן, במשך שנות המדינה הראשונות, לא הייתה קיימת למעשה. סרטים צולמו בארץ ישראל החל מימי ראשית הראינוע עוד במאה ה-19, אך לא הוקם בסיס של ממש לתעשיית סרטים, הן בימי היישוב, והן לאחר מכן בימי ראשית המדינה. הסרטים שנוצרו היו נדירים, ולרוב באיכות שלא תאמה את הסרטים שיובאו מחו"ל. התעשייה התמקדה במיוחד בייצור סרטי תעמולה ויומני חדשות. שנות ה-50 הביאו להתפתחות מסוימת. הוקמו אולפני קולנוע ישראלים כ"סרטי גבע" ו"אולפני ההסרטה בישראל" בהרצליה, ומספר סרטים עלילתיים נוצרו. בשנת 1954 התקבל החוק לעידוד הסרט הישראלי, ובשנת 1955 הוסרט הסרט הישראלי החשוב ביותר שנוצר עד אז, "גבעה 24 אינה עונה". עם סיום שנות ה-50 עמד הקולנוע הישראלי עדיין בשלבים עובריים, וטרם הצליח ליצור לעצמו מאפיינים מובהקים, שפה משלו, או אף תעשייה של ממש. המסרים שהועברו היו מסרים ציוניים אחידים ופשטניים. הקולנוע הישראלי עדיין המתין ליוצרים הגדולים של שנות ה-60 על מנת שינחו את דרכו העצמאית.
תוכן עניינים |
[עריכה] ימי הראינוע
סרטים צולמו בארץ ישראל עוד מתקופת התורכים. בשנת 1896 שלחו האחים לומייר צלם בשם אלכסנדר פרומיו אל המזרח, ובין היתר צילם פרומיו את הסרטים הראשונים המראים את ארץ ישראל. הסרטים שצולמו בארץ באותה התקופה היו בדרך כלל צילומים פשוטים של נופים או מאורעות טקסיים.
בשנים 1899-1902 ניסה הרצל להפיק סרט תעמולה ציוני בארץ ונכשל. ב-1903 שלחה חברת "אדיסון" את הצלם עבאדי לארץ. סרט ידוע שלו הוא "רקדנים ליד שער יפו". במשך השנים צולמו בארץ ישראל סרטים שונים בידי מיסיונרים (חיל הישע, 1905) וחברות סרטים (כמו "פאטה", 1905) שכוונו בעיקר לקהל נוצרי, אך גם קהל יהודי בגולה נהנה לראות מראות אלה. סרט בשם "סרט ראשון בארץ ישראל" צולם על ידי הבמאי הבריטי מורי (משה) רוזנברג בשנת 1911 על מנת להביא מראות מהארץ לקונגרס הציוני העשירי. ב-1913 הפיקה חברת "מזרח" מאודסה את הסרט "חיי היהודים בארץ-ישראל", סרט תעמולה ציוני שבמשך כמה שנים זכה להצלחה גדולה. ב-1914 הפיקה חברת "קוסמו פילם" היהודית מפולין את "ארץ הקודש-מצרים-פלשתינה".
בשנת 1913 רכש עקיבא אריה וייס מצלמת 35 מילימטר, בניסיון להתחיל ביצירת ראינוע עברי. הוא הקים סטודיו בשם "אורה חדשה", וצילם סרט תעמולה ציוני אשר נשלח לפיתוח בצרפת, שם אבד במלחמת העולם הראשונה.
בהשפעת הסרטים הנ"ל התמסר הצלם האמן יעקב בן דב (לסוטרה) לתיעוד המפעל הציוני, עד שזכה לתואר: "חלוץ הפילם הארץ ישראלי" ו"אבי הסרט העברי". בשנת 1917 צילם בן דב, איש בצלאל, את הסרט הדוקומנטרי החשוב המתעד את כניסת הגנרל אדמונד אלנבי לירושלים, ב-11 בדצמבר 1917. לאחר מכן אסף בן דב מספר קטעים המתעדים את כיבוש הארץ על ידי הבריטים, והפיק מהם סרט בן כשעתיים בשם "יהודה המשוחררת". סרטים אלו הינם בעלי ערך היסטורי ניכר, אך איכותם הטכנית והאומנותית ירודה ביותר. בן-דב היה גם האיש שהחל בתביעה לשנות את דרכי ההפקה של המוסדות הלאומיים ולעבוד לפי הכללים של אמנות הקולנוע המתפתחת. יש הקוראים לבן דב "אבי הסרט העברי". בן דב המשיך בהפקת יומנים וסרטי תעמולה למען המוסדות הלאומיים עד לשנות ה-30. במשך הזמן היו כמה ניסיונות ורעיונות לפתח תעשיית סרטים. כמו יוזמתו של פרופ' בוריס שץ, מייסד "בצלאל" ואחרים.
[עריכה] נסיונות ראשונים להקמת תעשיית קולנוע
עד לשנת 1926 היו הסרטים המופקים בארץ ישראל, בעיקר יומני קולנוע, שהראו תמונות, נופים ואירועים, ללא עריכה או עלילה. בשנת 1926 הגיע לארץ חלוץ הקולנוע נתן אקסלרוד. אקסלרוד הושפע מיצירותיהם של גדולי הראינוע בעולם כסרגיי אייזנשטיין ו ווסובלוד פודובקין ורצה להקים גם בישראל תעשייה קולנועית של ממש.
ב-9 בספטמבר 1927 החל בצילומי הסרט העלילתי הארץ ישראלי הראשון "החלוץ", כשהוא עומד בראש קואופרטיב של צעירים, ולצדו ירושלים סגל, שלימים פיתח קריירה כמתרגם סרטים. הסרט רצה להציג את חיי החלוצים בארץ ישראל, על סבלותיהם ושמחותיהם. צילומי סרט זה לא הושלמו. בעיות פיננסיות קטעו את ההפקה באמצעה.
אקסלרוד הבין כי לא יצליח בטווח הזמן המיידי להקים תעשיית סרטים יש מאין, ולכן צמצם מעט את שאיפותיו. ביחד עם כמה מחברי הקואופרטיב, ועם ירושלים סגל, הקים חברה לייצור יומני קולנוע, בשם "סרטי מולדת". חברה זו התקיימה חמש שנים, והפיקה יומנים שתיעדו את הווי החיים בארץ – הנחת אבן הפינה לצינור הנפט בין חיפה וקירקוק, ייסוד נתניה ואירועים נוספים שאירעו בארץ. בחמש שנות פעילותה צילמה החברה מספר יומנים, וכן סרטי פרסומת. החברה פעלה ממעבדה פרימיטיבית שהוקמה ברח' מונטיפיורי בתל אביב. משנת 1931 פעלה לצד "סרטי מולדת" גם חברה נוספת לייצור יומני קולנוע בשם "חברת אגא" שהקים ברוך אגדתי. החברה פעלה כשלוש שנים, והפיקה אף את סרט האנימציה הראשון בארץ "הרפתקאות גדי בן סוסי" (1931). סרט זה, סרט אילם באורך של כעשר דקות, שהתסריט לו נכתב על ידי אביגדור המאירי אוייר על ידי אריה נבון ומספר את הרפתקאותיו של צעיר תימני בתל אביב הקטנה.
ב-1929 הקים העיתונאי והסופר שלמה בן-ישראל את חברת "זהר פילם" ואליו הצטרפו הבמאי חיים הלחמי והתפאורן והצייר צבי גולדין. בשנת 1932 הקים הלחמי את חברת "פא"י (הלחמי ושות')" והפיק וביים את הסרט "ויהי בימי". זה היה הסרט האמנותי הקצר הראשון בארץ-ישראל שנוצר במימון פרטי ובכוח אדם מקומי למען קהל של קוני כרטיסים. אקסלרוד הציע את הסיפור לסרט ואת הפקתו וצילם אותו. הסרט היה קומדיה פורימית בשתי מערכות, ותקציבה היה מועט ביותר, כמה עשרות לירות ארץ ישראליות.
[עריכה] התנופה והנפילה של תחילת שנות ה-30
שנת 1932 סימנה מפנה בתעשיית הקולנוע בארץ ישראל. בשנה זו הפיקה פא"י את הסרט העלילתי הארץ ישראלי הארוך הראשון "עודד הנודד". כן צולם בארץ סרטו של הבמאי אלכסנדר פורד "צבר".
בשנת 1932 הוזמן פורד לארץ ישראל על ידי המפיק זאב (ווק) מרקוביץ' על מנת ליצור סרט מחיי החלוצים. את התסריט כתבה אשתו של פורד, אולגה. הסרט, "צבר" שמו, תיאר קבוצת חלוצים המחפשים מים במדבר, ומתעמתים עם קבוצת ערבים. בסרט שיחקו מיטב שחקני התיאטרון בארץ - פסח בר-אדון, יהושוע ברטונוב, שמעון פינקל, רפאל קלצ'קין, אהרון מסקין וחנה רובינא. "צבר" מעולם לא הוצג בארץ. במקומות בהם הוצג בחוץ לארץ זכה לביקורת חריפה. הסרט הציג את המאבק בין היהודים והערבים בדומה לאופן בו הוצגו המאבקים בין המתיישבים האמריקנים והאינדיאנים במערבונים, והביקורת טענה כי הוא זר לארץ ולרוחה. הסרט היה אחד מחמישה סרטים עלילתיים באורך מלא שהופקו בארץ במהלך כל שנות ה-30, אם כי לא ניתן לראות בו משום קולנוע ישראלי שכן מימונו היה זר, וייצורו הטכני בוצע במעבדות בורשה.
"עודד הנודד" היה לסרט העלילתי האמנותי הראשון שהופק במימון פרטי ובכוחות מקומיים לקהל של קוני כרטיסים, בארץ ישראל. הסרט הופק בשנת 1932, על ידי פא"י, בבימויו של אקסלרוד, בתקציב דל, של כ-400 לא"י. בגלל התקציב הנמוך נוצר "עודד הנודד" כסרט אילם, אף על פי שסרטים עם קול כבר כבשו את השוק בתקופתו. מבחינה זו היה הסרט יוצא דופן בזמנו, דבר שהשפיע לרעה על הניסיונות לשווק אותו בחוץ-לארץ. מכל מקום, בארץ זכה להצלחה מסוימת ולביקורות טובות בעיתונות. הייתה לו הצלחה קופתית והוא הוקרן כמה שבועות בפני אולמות מלאים בקולנוע "עדן" בתל אביב, בקולנוע "ציון" בירושלים, וכן בחיפה ובעוד יישובים בארץ. הסרט הציג את סיפורו של עודד, ילד היוצא לטיול, אובד בדרכים, ופוגש ממגוון תושבי הארץ וחיות הבר שבה.
הצלחת "עודד הנודד" וצילום "צבר" יצרו בארץ אווירה של תחילתה של תעשיית קולנוע. בשנים 1933 ו-1934. בשנים אלו הוקמו בארץ חברות הפקה רבות, אך רובן פשטו את הרגל מבלי להפיק ולו אף סרט אחד. שני סרטים שהופקו בשנים אלו הם "עבודה" של הבמאי הלמר לרסקי שעלה לארץ מגרמניה, ועסק בבניין הארץ, ו"לחיים חדשים" שיזמה קרן היסוד, סרט תעמולה באורך של שמונים דקות שהציג את פעולותיה של קרן היסוד. את הסרט ביים יהודה להמן והוא כלל שירים מאת נתן אלתרמן בהלחנת דניאל סמבורסקי.
בשנת 1935 נערך ניסיון נוסף להקים אולפן קולנוע באיכות ראויה. חברה בשם "אופק" השקיעה סכום עתק של 15 אלף ליש"ט ברכישת ציוד להפקת סרט. עם תחילת ההפקה התברר כי התקציב לא יספיק לסיום הסרט, והמשך הסרטתו נזנח. חלק מן הציוד נרכש על ידי ברוך אגדתי אשר השתמש בקטעים שצולמו מיומני "אגא" ליצירת סרט תיעודי באורך של 50 דקות "זאת היא הארץ" – שבו ניסה להציג את הגשמת הציונות בסיפור דוקו-דרמה. בסרט השתתפו שחקנים ידועים כרפאל קלצ'קין, בצלאל לונדון, שמואל רודנסקי ואחרים, ואת המוסיקה תרמו עמנואל הרוסי ואלכסנדר פן.
[עריכה] סרטי כרמל
בסמוך ייסד אקסלרוד את חברת "סרטי כרמל" שהפיקה יומנים, סרטי תעודה ופרסומת ואף כמה סרטי עלילה. חברה זו נותרה השריד היחיד לכל תעשיית הסרטים שנוצרה מאז 1932. החברה החלה בהסרטת סרט בשם "שירת ישראל" (הידוע גם כ"חלום עמי") בשנת 1933 בו נעשה ניסיון להתאים קטעי חזנות של החזן יוסלה רוזנבלט לנופי הארץ. לרוע המזל מת רוזנבלט בעת ההפקה, והפקת הסרט הסתיימה בניו יורק. המוצר הסופי היה שונה מאוד, וירוד בהרבה מתכנונם של הוגי הרעיון, והסרט הסתיים בתיאור הלווייתו של רוזנבלט.
"סרטי כרמל" התיימרה להיות אולפנים המסוגלים ליצור סרט קולנוע שלם מתחילתו ועד סופו, לרבות כל האספקטים הטכניים. בעיה שעמדה בפני יוצרי הסרטים בארץ ישראל, הייתה הזיכיון של חברות אמריקניות וגרמניות על ציוד להקלטת קול לקולנוע. בעיה זו נפתרה בשנת 1935, כאשר במסגרת חברת העברה שעסקה בהעברת רכוש יהודי גרמניה לארץ ישראל, נרכשה מחברה גרמנית בשם "טוביס" מכונת הקלטה ניידת זולה. מעודד מהתפתחות זו החליט אקסלרוד לצלם סרט מדבר נוסף "מעל החורבות".
"מעל החורבות" היה סרט ציוני אשר תיאר מדריך נוער המספר לקבוצת ילדים בקיבוץ את סיפורם של ילדים בימי בית שני אשר לאחר חורבן כפרם בידי הרומאים, מקימים אותו מחדש. את הסרט ביים הבמאי ארי וולף. הסרט צולם בתנאים קשים, שכן התקופה הייתה תקופת המרד הערבי הגדול, והדבר גרם לקשיים חמורים בהפקה. הפקת הסרט עלתה אלף לא"י, והסרט לא החזיר את ההשקעה בו, והיווה כישלון חרוץ. עם זאת, חברת "כרמל פילם" המשיכה לשגשג, תוך שהיא מתרכזת בייצור יומני קולנוע. זכור לטובה יומן המציג את העלייה לחניתה שלווה במוסיקה של משה וילנסקי.
[עריכה] מלחמת העולם השנייה ולאחריה
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה נוצרה בעיה רצינית של מחסור בחומרי גלם. בתקופה זו קפאה העשייה הקולנועית, ואף הפקת יומני הקולנוע כמעט ונעצרה.
בשנת 1947 יצר בארץ הבמאי התיעודי האמריקני הרברט קליין את הסרט "בית אבי" העוסק במאמציו של ילד פליט שואה לחפש אחר הוריו. בסרט הושקע כרבע מיליון דולר, את התסריט כתב הסופר היהודי מאיר לוין והצלם היה פלויד קרוסבי שצילם גם את הסרט בצהרי היום. עוזר הצלם היה רולף קנלר הסרט זכה להצלחה מסוימת בקרב יהודי אמריקה, והביא לתנופה מסוימת בתעשיית הקולנוע המקומית. את הציוד ששימש את קליין בהסרטה רכש יהודי מדרום אפריקה בשם נורמן לוריא, אשר הקים את "החברה הארץ ישראלית לסרטים", בשכונת טלביה בירושלים. הוא הביא לארץ במאי אמריקני יהודי בשם יוסף קרומגולד ובבימויו, ובסיוע צלמים כסאשה אלכסנדר ורולף קנלר נוצרו מספר סרטי תעודה בין 1947 ל—1949. החברה התמוטטה מבחינה כלכלית לאחר כשלוש שנות פעילות.
לקראת ייסוד מדינת ישראל, בשנת 1947 נוצרו מספר סרטים נוספים. במאי בשם יוסף לייטס הגיע לארץ עם צבא אנדרס, ונשאר גם לאחר המלחמה. "דמעת הנחמה הגדולה" שביים לייטס הציג את נופי הארץ בליווי קריינות. סרט נוסף מסוג זה הוא "אדמה" בבימויו של הלמר לרסקי שהציג את סיפורו של עולה צעיר בכפר הילדים בבן שמן, והוסרט במימון נשות "הדסה".
[עריכה] הסרט הישראלי בשנות המדינה הראשונות
[עריכה] הריאליזם הציוני
עם קום המדינה לא הייתה קיימת תעשיית קולנוע מסחרית עצמאית. הסרטים הופקו על ידי מספר גורמים מוסדיים. בראש ובראשונה מדינת ישראל על שלוחותיה השונות. בשנת 1948 הוקמה במשרד הפנים מחלקה מיוחדת לעיתונות ולקולנוע, ובראשה הועמד ישעיהו קלינוב, עורכו לשעבר של העיתון "הארץ". המחלקה השתלטה על "יומן כרמל", ובאמצעים של תמיכה כספית היה בידה להכתיב אף את תכניו. לאחר חילופי גברי במשרד הפנים, שהביאו להשתלטות המפלגות הדתיות, הוחלט במשרד ראש הממשלה דוד בן גוריון ליצור יומן מתחרה בשם "יומן גבע". לאחר מספר גלגולים, הוקמה חברה בשם "סרטי גבע" אשר הפיקה את היומן. את החברה יזמו היזם מרדכי נבון ואיש הקולנוע יצחק אגדתי. בשנת 1953 החלה ההסתדרות להפיק סרטים. בשיתוף פעולה עם "סרטי גבע" הופקה סדרת סרטים קצרים, בבימוי הבמאי נתן גרוס שהפיצה את ראיית העולם ההסתדרותית. במקביל החל אף צה"ל בעשיית סרטים. בשנת 1954 הוקמה "יחידת ההסרטה של דובר צה"ל" אשר פרט לסרטי הדרכה הפיקה אף סרטים תיעודיים, מהם ראוי לציון "חוד החנית" משנת 1954, סרט על חטיבת הצנחנים, על פי תסריט מאת שבתי טבת. בשנת 1954 קם "מנהל ההסברה" במשרד ראש הממשלה, והחל אף הוא להפיק סרטים.
התוצר של גופים אלו, סרטי תעודה, סרטים קצרים, סרטי עלילה, היה סרט בעל מסר ציוני, תעמולתי לרוב, המתעלם מן הבעיות האמיתיות שעמדו בפני המדינה הצעירה בשנות ה-50 ומדגיש את המסרים של ממשלת ישראל, הסוכנות וההסתדרות. סוג זה של סרטים מכונה כיום סרטי "הריאליזם הציוני". המאבקים האמיתיים בהם נאבקה ישראל, מפירוק הפלמ"ח, ועד לאירועי ואדי סאליב, המתחים הדתיים והאתניים, השאלות האמיתיות בדבר הזהות הישראליות והזהות היהודית, לא קיבלו ביטוי בסרטים אלו, אשר הציגו קו רשמי כמעט ואחיד, פשטני ותועמלני.
[עריכה] התפתחויות מבניות
שנות ה-50 היו שנים של התפתחות קולנועית איטית. מחבלי הלידה של המדינה החדשה קמה ועלתה תעשיית סרטים. ההתפתחות החשובה ביותר הייתה הקמתם, בשנת 1951 של "אולפני ההסרטה לישראל" ביזמת מרגוט קלאוזנר ויהושוע ברנדשטטר. אולפנים אלו, שהוקמו בהרצליה היו אולפנים משוכללים ביותר, בעלי ציוד מתוחכם ויקר, ובמשך שנים רבות התרכזה בהם עיקר יצירתו של הסרט הישראלי. מיצירות האולפן בשנים הראשונות יש לציין במיוחד את הסרט התיעודי "עיר האוהלים" (1952) בבימוי אריה להולה. בשנים אלו קמו ונפלו מספר חברות עצמאיות כגון "סרטי עצמאות" (אשר הפיקה סרט אחד, "הפוגה", בשנת 1952) או חברתו של יונה פרידמן, קולנוען ירושלמי שהפיק בשנת 1953 סרט בשם "קריה נאמנה", שנסמך על צוות טכני מחו"ל, והופץ בעולם על ידי חברת RKO.
ב-7 ביולי 1954 התקבל בכנסת "החוק לעידוד הסרט הישראלי", אשר חייב את בעלי אולמות הקולנוע להקרין מכסה מסוימת של סרטים מתוצרת ישראל, אך הדרך לתמיכה ממשלתית של ממש בקולנוע בישראל עדיין הייתה ארוכה. רק בשנת 1960 החלה הממשלה לסבסד באופן את הקולנוע הישראלי באמצעות מתן החזר מס רטרואקטיבי על כרטיסים שנמכרו. המיסוי הגבוה על הרווחים של בעלי בתי הקולנוע שהיה נהוג בשנות החמישים, בטרם ההחלטה על מתן החזר המס, הפך למעשה את הפקת הסרט הישראלי לבלתי רווחית מעצם הגדרתה.
[עריכה] הסרטים העלילתיים הארוכים בשנות החמישים
במהלך שנות החמישים נוצרו מספר סרטי עלילה בישראל. "מפתח הזהב" של סאשה אלכסנדר משנת 1954, שהיה דוקו-דרמה העוסקת בחיפושי מים, "אבן על כל מיל" (1955) בבימוי אריה להולה, שהופק על ידי חברה בשם "שדות", בהשתתפות מיטב השחקנים – יוסף ידין, אורנה פורת, אריה אליאס, זיוה שפיר ושייקה אופיר, אשר נכשל כישלון חרוץ, הן מבחינה אומנותית והן בקופות, "באין מולדת" (1956) בבימויו של נורי חביב בו הופיעו שושנה דמארי בתפקיד זמרת מועדונים תימניה המגלה את יהדותה ועולה ברגל לארץ ישראל, והיה הסרט הישראלי הראשון שצולם בצבעים, ו"דן קישוט וסעדיה פנצ'ו" (1956) של נתן אקסלרוד המספר את סיפורם של ילדים מפנימיית "הדסים" הלוחמים כנגד האויב הערבי במלחמת השחרור, ומצילים את פנימייתם. סרטים אלו הביאו את הנרטיב הציוני בצורתו הפשטנית, כמיטב מסורת "הריאליזם הציוני". הערבים הם לרוב האויב, היהודים עולים לארץ ישראל ומפריחים את השממה, וכיוצא בזה.
המפיק והבמאי האמריקני לארי פריש יצר שני סרטים בשנים אלו: "מעשה במונית" (1956) - קומדיה בהשתתפות מרים ברנשטיין-כהן, מינה כרובי, רפאל קלצ'קין, ושמואל רודנסקי. הקומדיה הוצגה בארצות הברית בשם "המונית מתל אביב" וזכתה שם לקהל של מאה אלף צופים. לאחר הצלחה זו ביים פריש את "עמוד האש" (1959) סרט עלילתי על מלחמת העצמאות בנגב, בהשתתפות נחמה הנדל. סרטים אלו יועדו לקהל הייעודי בחו"ל, יותר מאשר לקהל המקומי, אם כי זכו להצלחה גם בארץ.
הסרט המשמעותי ביותר שנוצר בתקופה זו הוא "גבעה 24 אינה עונה" (1955). סרט זה נוצר על ידי חברת הפקה שהוקמה במיוחד לשם הפקתו, בשם "זיק אור" בראשה עמדו העיתונאי צבי קוליץ והמפיק ג'ק פדואה, ונועד להפצה בחו"ל, ולהצגה בפני יהודי הגולה. שפת הדיבור של הסרט הייתה אנגלית, ולבימויו הובא במאי אנגלי בשם תורולד דיקינסון, וכן שחקנים אנגלים. התסריט נכתב על ידי צבי קוליץ ופיטר פריי. הסרט מתאר את גורלם של ארבעה הרוגים בקרב על גבעה 24. הסרט חוזר בפלש בק ומתאר את חייהם, ואת הדרך שעברו על מנת להגיע אל מותם בקרב על הגבעה. הארבעה הם צעיר אירי המתאהב בצעירה ישראלית, תייר אמריקאי המתנדב לצה"ל, צבר ישראלי (בגילומו של אריק לביא) וצעירה ישראלית.
תקציבו של הסרט היה ענק בקנה מידה ישראלי, ארבע מאות אלף דולר. וסיפק עבודה לשחקנים ישראלים רבים. בין היתר הופיעו בו הרקדנית מרגלית עובד מלהקת ענבל, שחקני התיאטרון הקאמרי יצחק שילה, חיה הררית, מתי רז ואריק לביא, הזמרת שושנה דמארי ונערת הזוהר זיוה שפיר. שילה, הררית ושפיר הגיעו בעקבות הסרט להוליווד שם פיתחו קריירות משחק והופיעו בסרטים רבים.
הסרט הצטיין בראייה שטחית של הסכסוך הערבי ישראלי, וניכר היה בו כי הבמאי אינו בקיא בהווי הארץ ואינו מבין את המציאות אותה הוא מתיימר להציג על הבד. על אף רקעו ה"זר", הסרט הוא מוצר אופייני ומייצג של הקולנוע הישראלי בשנות החמישים.
[עריכה] לקריאה נוספת
- יהודה הראל, "הקולנוע, מראשיתו ועד היום", הוצאת יבנה, תל אביב, 1956.
- נתן ויעקב גרוס, "הסרט העברי, פרקים בתולדות הקולנוע והראינוע בישראל" הוצאה פרטית, 1991.
- איילת כהן, "ראשית הקולנוע הישראלי כמשקף רעיונות התקופה", "קתדרה לתולדות ארץ ישראל ויישובה", חוברת 61 (תשרי תשנ"ב) עמ' 141-155.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- ארכיון שפילברג לקולנוע יהודי מציג רבים מן הסרטים המוזכרים בערך.

