גטו קרקוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שער הכניסה לגטו קרקוב
הגדל
שער הכניסה לגטו קרקוב

גטו קרקוב הוקם בתקופת מלחמת העולם השנייה בפרבר דרומי של העיר קרקוב. הוא אוכלס בשאריתה של יהדות קרקוב שנותרה בעיר, לאחר שמרבית יהודי העיר גורשו ממנה כבר בשלבים הראשונים של המלחמה. הגטו פעל כאזור מתוחם וסגור במשך שנתיים - מהקמתו במרץ 1941 ועד חיסולו הסופי במרץ 1943, עם משלוח אחרוני היהודים בו למחנות ההשמדה.

תוכן עניינים

[עריכה] הקמת גטו בקרקוב

גירוש יהודי גטו קרקוב למחנות ההשמדה, מרץ 1943
הגדל
גירוש יהודי גטו קרקוב למחנות ההשמדה, מרץ 1943

בראשית 1940 רווחו שמועות, לפיהן שהגרמנים מתכננים לסגור את אחרוני היהודים שנותרו בעיר ברובע מיוחד, כלומר בגטו.

ב־3 במרץ 1941 הוציא מושל המחוז ואכטר פקודה בדבר הקמת "אזור מגורים יהודי", לפיה חייבים היהודים שנותרו בקרקוב, כ־15 אלף נפשות, לעקור אליו עד ל־21 במרץ. הגטו הוקם בפרבר פודגוז'ה, בדרום העיר קרקוב, בגדה השמאלית של נהר הויסלה. בשטח זה, לפני המלחמה, גרו כ־3,000 יהודים וגויים יחד. בעת ריכוז היהודים בתחום זה, שלו קראו הגרמנים "הרובע היהודי", נצטוו הפולנים לפנות את המקום ונאסר עליהם לתת מחסה או עזרה אחרת ליהודים.

דרך הגטו עברה חשמלית, שחיברה את הצד הארי מעברו האחד של הגטו עם הצד הארי מעברו השני. אף שאסור היה לחשמלית לעצור בגטו, שימשה זו בכל זאת לעיתים גשר בין הפולנים ליהודים. לא אחת הוברחו בה חבילות מזון או מכתבים לתוך הגטו, מבלי שהשוטר הגרמני הרגיש בכך. רק ל־15,000 יהודים הותר להכנס לגטו. שאר היהודים חיפשו לעצמם מסתור בכפרים ובעיירות בסביבה. 2,500 יהודים נותרו מחוץ לגטו, בבתי יתומים, במושבי זקנים ובצריפים ב"אופטימה". "אופטימה" היה בית חרושת לשוקולד שהפך למפעל צבאי במהלך המלחמה, ושירת את הגרמנים.

ב"רובע היהודי", הגטו, החלה פרשה של סבל וייסורים, שראשיתה אמנם עם ראשית הכיבוש הגרמני של פולין, אך מכאן ואילך עוד גברה והתעצמה, עד שהגיעה לשיאה בשני גירושים עקובים מדם למחנות המוות בשנת 1942, ועד לחיסולו הסופי של הגטו, במרץ 1943.

מבחינה חוקית היה הגטו נתון תחילה למרותו של ראש העיר הגרמני, אולם החל מיוני 1942 הועבר הגטו לסמכותו הבלעדית של מפקד המשטרה הגרמנית וה־אס אס. מאז הוצאו למעשה היהודים מחסות החוק והמשפט. עתה לא היו עוד פרעות והתעללויות בודדות, אלא השמדה כללית. נאסר על היהודים לעזוב את הגטו בלי רשות מיוחדת של המשטרה הגרמנית ("המשטרה הכחולה"), או המשטרה היהודית. הגסטפו התמקם בבניין ברחוב פומורסקה מספר 2, ובחדר 302 הוקמה מחלקה מיוחדת לענייני היהודים, שנקראה "מחלקה מספר שלוש". הקצין היינמאייר, שעמד בראש המחלקה הפוליטית, הקים מנגנון גדול של סוכנים חשאיים פולנים ויהודיים, שתפקידם היה לעקוב אחר התארגנויות נגד השלטון הגרמני.

בסתיו 1941 אולצו היהודים שגרו בקהילות אחרות סביב קרקוב לעבור מיד לגטו בעיר. יום הכיפורים נועד להיות היום האחרון למבצע ההעברה, שבוצע בידי הגרמנים באכזריות חסרת גבולות. ערבו של אותו היום היה קר וגשום. עשרות בני אדם חיכו בשערי הגטו עם ילדים קטנים, כשהם רועדים מקור וטובעים בערמת מטלטלים, לרישיון כניסה לגטו הצפוף עד להתפקע, שלתוכו כבר נדחסו 17,000 איש. לאחר חודשים, הוציאו הגרמנים פקודה שצריך להוציא מהגטו 1,000 איש בשל הצפיפות, והראשונים לסילוק יהיו הזקנים ומחוסרי העבודה. משימה זו הוטלה על ה"יודנראט" והמשטרה היהודית, אשר מילאו אחר הפקודה, שהחרידה את התושבים בגטו, וסחבו בלילה אנשים מהמיטות אל תחנת המשטרה. משם הוליכו אותם בתהלוכה לכיוון פלאשוב.

[עריכה] המוסדות היהודים בגטו

כבר בדצמבר 1939 הוקמה "מועצת היהודים", ה"יודנראט" (Judenrat), שהייתה בת עשרים וארבעה חברים. לכאורה הייתה צריכה המועצה להמשיך ולמלא תפקידים שמילאה לפני המלחמה הקהילה היהודית, ואולם למעשה עיקר תפקידיה היה להוציא לפועל את פקודות הגרמנים. היה זה הסדר נוח לגרמנים, שפקודותיהם מוצאות לפועל על-ידי היהודים.

לא עברו ימים רבים ומועצת היהודים נעשתה שנואה על מרבית תושבי הגטו, ובמיוחד על חברי תנועות הנוער. יושב הראש הראשון של היודנראט היה מרק ביברשטיין (Mark Bibershtein), ששימש מורה הדת בבתי הספר היסודיים בקרקוב ונחשב לאיש ישר והגון. כשהגרמנים החליטו להשאיר בגטו רק מספר קטן של יהודים, ניסה ביברשטיין לשחד את הפקידות הגרמנית כדי לבטל את הגזירה. הגרמנים אסרו אותו וגרשוהו למחנה פלאשוב, ובמקומו מינו את עורך הדין ד"ר אהרון-ארטור רוזנצוויג. משסירב הלה לשתף פעולה עם הגרמנים בזמן הגירוש הגדול ביוני 1942, גורש יחד עם משפחתו לבלז'ץ. הגרמנים מינו אפוא "קומיסאר" יהודי מגרמניה, דוד גוטר, שלא היה אהוד ומקובל על יהודי קרקוב. עם חיסול הגיטו גורש גם הוא על-ידי הגרמנים למחנה פלאשוב ושם הוצא להורג.

בקיץ 1940 הוקמה המשטרה היהודית (Ordnungsdienst Juedisher) מטעם משטרת הבטחון הגרמנית - הגסטאפו. משטרה זו שימשה זרוע מבצעת של פקודות היודנראט. תחילה הוגדר תפקידם של אנשי משטרה זו כשמירת הסדר לפני בניין היודנראט וברחובות המאוכלסים על-ידי היהודים, אולם תקופת הגירושים נתנה להם הזדמנויות רבות למצוא חן בעיני הגרמנים. לא זו בלבד שהם לא היו מזהירים את האוכלוסים מפני החטיפות, אלא התאמצו להידמות לגרמנים באכזריותם כלפי אחיהם. שמחו ספירו, זגג לפני המלחמה, נתמנה לראש המשטרה היהודית וכל שעשה בגטו היה לנסות ולמצוא חן בעיני הגרמנים. את הוראותיהם היה מבצע בדייקנות ובאכזריות, ואת התפקידים המרכזיים במשטרה אייש בקרובי משפחתו. תוך תקופה קצרה השתלט גם על התפקידים האזרחים ביודנראט, ונעשה השליט היחיד בגטו.

קרן־אור בחשכה בזמן הכיבוש הגרמני היה "ארגון הסעד העצמי היהודי" (בפולנית Zydovska Samopomoc Spoliczna). מוסד זה ביקש לעזור היהודים הנצרכים מבחינה כלכלית וחברתית, ופעילותו ניכרה כמעט בכל הגטאות הגדולים בגנרלגוברנמן. הוא היה כפוף ומבוקר על ידי הענף לענייני האוכלוסייה של שלטון הגרמני. משרדו המרכזי היה בקרקוב, בירת הגנרלגוברנמן, ברחוב סטראדום 10 (Stradom). בראש המשרד הזה פעלה הנהלה ארצית, ומנהלה כללי היה ד"ר מיכאל וייכרט. הכנסותיו של "ארגון הסעד העצמי היהודי" באו מהצלב האדום וכן מתרומותיו של ארגון הג'וינט. הארגון גם קיבל מתנות בצורת תרופות, מזון ומלבושים, שנשלחו מחוץ לארץ באמצעות חברות צדקה בינלאומיות ומוסדות יהודיים פילנתרופיים בשווייץ ובשבדיה. מובן שגרמנים נהנו מחלק לא מבוטל של התרומות הללו.

[עריכה] המועצה לעזרת יהודים

בקרקוב ובסביבתה נשארו עוד כמה מאות יהודים מצוידים בתעודות אריות. הם נהנו מתמיכתה של "המועצה לעזרת יהודים" (Rada Pomocy Zydom) שכינויה המחתרתי היה זיגוטה (Zegota). הייתה זו מועצה של פולנים, אנשים בעלי שאר-רוח ורגש הומני, ששילבו פעילות מחתרתית אנטי-גרמנית בעזרה ליהודים והצלתם. לציון מיוחד ראויה פעולתם של אותם אנשים, אשר חירפו נפשם כדי לעזור ליהודים במצוקתם. המשרד הבלתי-לגלי של מועצה היה סטארובישלנה (Starowislna). המועצה טיפלה באספקת תעודות אריות ליהודים, בהסתרת ילדים ובקשירת קשר עם אסירים במחנה בעיר יאנובסקי (Janowski). המועצה עזרה ליהודים לקבל תעודות של פועלים חקלאים וצריכים לחקלאות. אנשים שמימיהם לא נגעו בפרה, נטלו תעודות אלה וכך נתאפשר להם לנוע בדרכים לעזור ליהודים אחרים. מובן שיהודים שנבחרו לתפקידים אלה היו בעלי תווי-פנים אריים. על תעודות התנוססה חתמתה של פקידה במשרד העבודה הגרמני. המועצה לעזרת יהודים עמדה בקשר מתמיד עם מחנה המוות אושוויץ, הסמוך לקרקוב. אנשי המועצה אספו נתונים סטטיסטיים על השמדת יהודים ושמות הרוצחים הגרמנים. נתונים אלה היו מועברים בדרכים שונים לממשלת פולין בלונדון, ומשם לעולם הרחב.

[עריכה] חסידי אומות העולם

חייהם של לא מעטים מיהודי קרקוב ניצלו הודות לעוז רוחם ולמסירותם של שני חסידי אומות העולם שפעלו בעיר:

  • התעשיין אוסקר שינדלר, שהעסיק יהודים בבית החרושת שלו והגן עליהם.
  • הרוקח תדאוש פאנקייוויץ', שבית המרקחת שלו, "מתחת לנשר", היה ממוקם בתוך גטו קרקוב. פאנקייוויץ' ניצל את כל האמצעים שעמדו לרשותו, כגון תרופות, כסף, יכולת זיוף מסמכים, מזון ועוד, כדי לעזור ליהודי הגטו. הוא תיעד את שהתרחש בגטו ביומנו שלימים הפך לספר "בית-מרקחת בגטו קרקוב".

[עריכה] תנועות מחתרתיות בגטו קרקוב

מראשית קיומו של גטו קרקוב התגבשו בו שתי קבוצות מחתרתיות אשר לחמו בנאצים. האחת, קבוצת תנועות הנוער החלוציות "עקיבא", "דרור", ו"השומר הצעיר", בהנהגתם של אברהם "לאבאן" לייבוביץ', שמשון דרגנר ואשתו טובה (גוסטה דוידזון) דרנגר, ואהרון "דולק" ליבסקינד. השנייה הונהגה על-ידי ראשי מפלגות השמאל באומונגר ובנימין האלברייך. שתי הקבוצות התאחדו לארגון היהודי הלוחם (אי"ל). אף על פי שהתאחדו לארגון אחד, פעלו הקבוצות לחוד.

בחודש יולי או בתחילת אוגוסט 1942 החליטו אנשי "עקיבא" להקים ארגון לוחם. ליוזמה זאת נענה אברהם לייבוביץ מנהיג ארגון ה"דרור". ה"חלוץ הלוחם" הוקם באוגוסט 1942, תחת מפקדה שכללה את אהרון ליבסקינד, שמשון דרנגר מ"עקיבא", אברהם לייבוביץ מ"דרור" ואת מאנייק אייזנשטיין מ"עקיבא ב'". בחודשים אוקטובר־נובמבר 1942, נוצר קשר בין ה"חלוץ הלוחם" ובין קבוצת מחתרת אחרת של אנשי "השומר הצעיר", והוקם ארגון מאוחד, "הארגון היהודי הלוחם", אשר שם לו למטרה מאבק חמוש עם הכובש הנאצי.

הארגונים בקרקוב פעלו בדרך שלא הייתה מקובלת בגטאות אחרים: הם לא פעלו בגטו, אלא מחוצה לו, בשטח העיר. דרך פעולה זו נבעה ממספר סיבות: הארגונים האמינו שבפעולות בתוך הגטו ישנה סכנה לתושבי הגטו האחרים, כי הגרמנים עלולים להתנקם בהם בתגובה לפעולות הארגונים, ובנוסף לכך היו אנשים בגטו אשר האמינו כי הגטו ישרוד.

בהשגת הנשק ומידע מודיעיני, נעזרו הארגונים במחתרת הפולנית. הפעולה המפורסמת ביותר של ארגוני המחתרת היהודיים בקרקוב התבצעה בליל ה־22 בדצמבר 1942. בלילה זה, הותקפו בו זמנית מספר יעדים אשר היוו מקום מפגש לקצינים גרמניים. באותה פעולה ניזוקו בתי קפה, ביניהם גם בית הקפה המפורסם "ציגנריה", מועדוני לילה, ואף "קולנוע סקאלה". בהתקפה זו הועלו באש גם מקומות צבאיים אשר שימשו את הגרמנים, כמו מוסכים צבאיים. עשרות קצינים וחיילים גרמניים נהרגו בפעולה זו. לתדהמתם של אזרחים פולניים בעיר הונפו על גשרי נהר הויסלה דגלים פולניים. דגלים אלו הונפו על ידי אנשי המחתרת היהודית על מנת ליצור רושם שהמחתרת הפולנית היא זו שעומדת מאחורי פעולה זו. על אף שמבצעי הפעולה הקפידו שלא לחשוף את זהותם היהודית ואת השתייכותם למחתרת היהודית, תוך זמן קצר הסתבר לגרמנים, כנראה בשל הלשנה, כי המחתרת היהודית היא זו שביצעה את הפעולה.

[עריכה] יחסי המחתרת עם אי"ל

הזרוע הלוחמת בקרקוב הורכבה ברובה מאנשי ה"חלוץ הלוחם", אך ברוב שטחה של פולין הזרוע הלוחמת הייתה מורכבת בעיקרה מאנשי הארגון היהודי הלוחם (אי"ל). המפקדה הגדולה ביותר של המחתרת היהודית הלוחמת הייתה ממוקמת בורשה, שם גם היו מפקדותיהן של כל התנועות מלבד תנועת עקיבא. משום כך, בורשה החליטו לשלוח לכל הגטאות ברחבי פולין עזרה בדמותם של שליחים בעלי נסיון וידע ואף חוליות אשר יעזרו בלחימה עצמה.

היה קיים קשר הדוק בין המפקדה בורשה ובין המטה שהוקם בקרקוב, אך יחד עם זאת היו קיימים חילוקי דעות בין ארגון ה"חלוץ הלוחם" בקרקוב לבין מפקדת אי"ל בורשה באשר לאופן המרידה. בורשה הדעה הרווחת הייתה שמקום המאבק בנאצים צריך להיות בעיקר בתוך תחומי הגטו - מלחמה יהודית למען עניין יהודי ובפיקוד יהודי מקומה, כך טענו, בראש ובראשונה במקום שבו סובלים היהודים- הגטו. בנוסף לכך, טענו אנשי ורשה, שבגטאות לא קיים שום כוח לוחם אחר מלבד היהודים בעוד שמחוץ לגטו בצד הארי היו מחתרות פולניות.

לעומת זאת, בקרקוב בחרו בדרך הפוכה. במקום להוציא בוגדים להורג ולהתנקש במשתפי הפעולה והיודנראט בתוך הגטו, דגלה המחתרת כי יש לעזוב את הגטו ולהתמקם בצד הארי של קרקוב. מפקדות שני הארגונים הלוחמים בקרקוב היו נחושות בדעתן שהגטו אינו מתאים לשימוש כשדה קרב. הרחובות צפופים מאוד ולכן חשופים במידה רבה לפיקוח גרמני ובנוסף הגרמים הקפידו לשמור על ביטחונם והאקציות נערכו רק לאחר שהכניסו את הגטו כוחות גדולים וחמושים היטב.

"לא היינו חלק אורגאני של המפקדה הורשאית. אנחנו היינו קבוצה עצמאית עם מפקדה עצמאית עם החלטות עצמאיות" טען אחד מאנשי המחתרת, פולדק וסרמן. עצם קיום "מבצע ציגאנריה" (המתואר להלן) ללא ידיעתם של אנשי אי"ל בורשה, היווה חלק מהאוטונומיה שבקבלת ההחלטות שהמפקדה הלוחמת בקראקוב לקחה על עצמה.

[עריכה] המרד בגטו קרקוב

קרקוב הייתה מרכז מדריך לסניפי תנועות הנוער באזור, במיוחד ב"עקיבא" וב"שומר הצעיר". רוב סניפי תנועה זו נמצאו באזור גליציה המערבית, מפוזרים בכל עיר ועיירה, ופעילותם בסניפים התחדשה מתחילת הכיבוש. הקשר בין קרקוב לישובים היהודיים האחרים התחזק בתקופת הגירושים מהעיר, כאשר רבים מהחברים מצאו מקלט בישובים אלו. בשלבים האחרונים התאחדו הארגונים לקראת ביצוען של פעולות נקמה נגד הגרמנים, והאקציות שהפעילו הגרמנים רק נתנו את הלגיטימציה לפעולות אלו. באוקטובר 1942 הוקם הארגון היהודי הלוחם, אשר מטרתו העיקרית הייתה התגוננות בגטו ומאבק חמוש עם הכובש הנאצי.

האקציה השנייה שהתרחשה ב-28 באוקטובר 1942 בגטו, אשר במהלכה גורשו 6,000 יהודים למחנה ההשמדה בבלז'ץ, נתנה דחיפה מחודשת לפעולה. ב-22 בדצמבר 1942 בוצעה פעולה בהיקף שכמוהו לא נראה בעבר. ישנן מספר סיבות שבגללן נפל הפור על מועד זה. הראשונה הייתה העובדה שב-6 בדצמבר 1942 חולק הגטו בשלישית והפעם לגטו A ולגטו B, לפי הקריטריון של החלוקה לאוכלוסייה "כשירה לעבודה" ו"בלתי כשירה". על-כן הכתובת כבר הייתה על הקיר והאיצה בלוחמים. השנייה הייתה המועד הסמוך לחג המולד שבו הייתה צפויה הרפיה בערנות השלטונות, וזה נראה כעיתוי מתאים לביצוע פעולה בהיקף רחב. פעולה כזו הייתה אמורה לעורר את הציבור הפולני ולהוציאו מאדישותו. במועד זה העיר הומה מקצינים וחיילים בחופשה, וסיכויי הפגיעה הפיזית והמורלית רבים ביותר. התוכנית כללה התקפה במסווה של פרטיזנים פולנים, על מקומות מפגש לקצינים גרמנים, ובהם: בית-הקפה הגדול "ציגאנריה" במרכז העיר, בית-קפה קטן יותר - "אספלאנדרה", מועדון הקצינים "זאקופיאניקה" וקולנוע "סקאלה", הצתת מוסכים וכלי-רכב גרמניים, כרוזים לאוכלוסייה. פעולה זו הייתה אמורה להיות "מתנת" הארגון היהודי לקראת חג המולד. התוכנית בוצעה ברובה, והפגיעה העיקרית הייתה ב"ציגאנריה". בית הקפה הותקף ברימוני-יד, שנזרקו פנימה והסבו אבדות נפש לגרמנים. לפי מקורות פולניים נהרגו בהתקפה זו 11 איש ונפצעו 13, מקורות גרמניים הודיעו על כ-20 הרוגים ופצועים.

מבצעי הפעולה חזרו ללא פגיעה לדירתם המוסתרת, אך עוד באותו לילה נפלו בידי הגסטאפו. לפי העדויות הסגירו אותם לידי הגרמנים. כ-20 איש נאסרו בגטו קרקוב בעקבות המבצע. המבצע הנועז הדהים את גורמי השלטון בקרקוב, ועורר התפעלות באוכלוסייה היהודית בגטו, ומחוצה לו, אצל הפולנים. אך, הייתה זו גם הפעולה האחרונה של הארגון היהודי הלוחם בתחומי העיר קרקוב. המאסרים שבאו בעקבות המבצע המוצלח והקורבנות שנפלו שיתקו את פעולתו. עשרות חברי הארגון נכלאו במונטלופי, שהיה בעבר בית-סוהר לאסירים פוליטיים, ובתקופת הכיבוש בית-הכלא של הגסטאפו. במרץ 1943 הוצאו להורג 10 מן האסירים. "היכן הסיבה הגדולה שבגללה עלינו להימנע מן התגובה היחידה, הראויה לאדם שיש לו כבוד עצמי? ההיסטוריה תנדה אותנו לנצח, אם נשאר לנו איזה מוצא, אין זה אלא להציל את עצמנו בפני משפטו של העתיד, להציל אותנו משכחה כיוון בלאו-הכי אבודים אנו. נשאיר-נא למצער זכר אחרינו, שיעורר בלב מישהו יראת-כבוד כלפינו." (מתוך כרוז ביום-השנה להקמת הארגון היהודי הלוחם, 1943)

[עריכה] חיסול הגטו

רחובות הגטו לאחר חיסול אחרוני היהודים, מרץ 1943
הגדל
רחובות הגטו לאחר חיסול אחרוני היהודים, מרץ 1943

החל מ-30 במאי 1942 החלו משלוחים שיטתיים של יהודי גטו קרקוב למחנות ההשמדה שבסביבה. משלוחים אלה נמשכו על פני החודשים הבאים, עד לחיסולו המוחלט של הגטו במרץ 1943.

ב-13 במרץ וב-14 במרץ 1943 הועברו 8,000 היהודים האחרונים שנמצאו כשירים לעבודה אל מחנה העבודה פלאשוב בפאתי קרקוב. 2,000 יהודים שנמצאו בלתי כשירים לעבודה נרצחו ברחובות הגטו, והנותרים נשלחו אל מותם במחנה אושוויץ.

[עריכה] ראו גם

[עריכה] לקריאה נוספת

  • שמשון דרנגר, החלוץ הלוחם: ביטאון הנוער היהודי החלוצי במחתרת קרקוב, אוגוסט - אוקטובר 1943. הוצאת בית לוחמי הגטאות, 2006. ISBN 965-394-087-2
  • יעל פלד (מרגולין), קרקוב היהודית 1939 - 1943: עמידה, מחתרת, מאבק. הקיבוץ המאוחד ובית לוחמי הגטאות, 1993. ISBN 965-394-023-6
  • אלחנן ריינר (עורך). קראקא - קז'ימייז' - קרקוב: מחקרים בתולדות יהודי קרקוב. אוניברסיטת תל אביב: המרכז לחקר תולדות היהודים בפולין ומורשתם, המכון לחקר התפוצות, 1982. ISBN 965-338-042-7
שפות אחרות