אילה פרוקצ'יה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אילה פרוקצ'יה
הגדל
אילה פרוקצ'יה

אילה פרוקצ'יה (נולדה 1941) שופטת בית המשפט העליון, דוקטור למשפטים.

תוכן עניינים

[עריכה] תולדות חיים

נולדה בשנת 1941 בקיבוץ אשדות יעקב בישראל. סיימה בית ספר תיכון עירוני ה' בתל אביב. לאחר שירותה הצבאי למדה משפטים בפקולטה למשפטים באוניברסיטה העברית וסיימה בהצטיינות. בשנים 1965-1969 כיהנה כעוזרת משפטית לנשיא בית המשפט העליון, השופט שמעון אגרנט. לאחר מכן סיימה בהצטיינות תואר שני במשפטים באוניברסיטה העברית. בשנת 1972 סיימה לימודי משפטים באוניברסיטת פנסילבניה בתואר דוקטור למשפטים.

בשנים 1973-1987 שימשה בתפקידים בכירים במשרד המשפטים בירושלים ועסקה בענייני ייעוץ, חקיקה ופרקליטות בנושאים מגוונים בתחומי המשפט הציבורי והפרטי, ובהם ענייני משפט כלכלי ומסחרי ושוק ההון. בשנת 1983 שימשה כיועצת משפטית לרשות ניירות ערך בירושלים.

בשנת 1987 מונתה לשופטת בית משפט השלום בירושלים. בשנת 1993 מונתה לשופטת בית המשפט המחוזי בירושלים, ובמרץ 2000 מונתה לכהונת שופטת בית המשפט העליון.

[עריכה] מתנגדים ומברכים על המינוי לביהמ"ש העליון

המתנגד הנחרץ למינוי פרוקצ'יה היה השופט מישאל חשין. התנגדותו העלתה תמיהות, שכן הוא גיסו של מנכ"ל טבע אלי הורביץ. הורביץ הורשע על ידי פרוקצ'יה בבית המשפט המחוזי, ואולם, בערעור זיכה אותו בית המשפט העליון, תוך שהוא מותח ביקורת לא מרומזת על פרוקצ'יה.

ה"דיל" שאפשר את הגעתה לעליון סוכם בין שר המשפטים, מאיר שטרית, לנשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק. לפיו תצורף פרוקצ'יה לעליון וכמשקל נגד לה ימונה גם השופט המזרחי המסורתי, אדמונד לוי. בסופו של דבר אכן התבלטו פרוקצ'יה ולוי כשופטים שאינם מהססים לבטא בגלוי השקפת עולם בפסקי דינם, פעמים הרבה בכיוונים מנוגדים.

[עריכה] פסקי דין בולטים

בעת כהונתה בבית משפט השלום התפרסמה כשקבעה שחוק-העזר העירוני שחוקקה עיריית ירושלים, המצווה שבשבת יהיו בתי העסק סגורים, איננו תקף, כיוון שבחקיקתו חרגה העירייה מסמכותה, המוקנית לה בפקודת העיריות. החלטתה עוררה זעם רב בקרב החרדים. שנים אחר כך, בשבתה כשופטת בבית המשפט העליון, אישרה את חוקיות איסור העבדה של יהודים בשבת, אך קבעה שבעוד שראוי להחיל אותו על עבודה ומסחר רגילים, יש לספק שירותי בידור, נופש ותחבורה ציבורית בשבת.

בעת הדיון על פסילת הרשימות בבחירות לכנסת ה-16 תמכה באישור מפלגתו של עזמי בשארה בל"ד, אך בפסילת סיעתו של ברוך מרזל. נימוקה היה שחומרתה של גזענות רבה מאין כמוה (בסופו של דבר אושרו כל המועמדים).

הייתה שותפה לפסק הדין שהתיר להקרנה את הסרט ג'נין ג'נין. עם זאת, מי שביקש לזהות אותה עם השמאל הקיצוני התאכזב כאשר שלחה לכלא את הסרבנית ליאורה מילוא וכתבה שהסרבנות מסכנת את אושיות החברה הישראלית. על פי דבריה, הושפע פסק דינה בעניין זה מהערך הליברלי של שוויון האישה. על כן לא הייתה מוכנה לקבל יחס שונה לסרבנים גברים ונשים.

כאשר עתרו שרי האיחוד הלאומי נגד פיטוריהם מהממשלה, שבאו במטרה להבטיח את העברת תוכנית ההתנתקות, קבעה פרוקצ'יה, כמו שאר ששת חברי ההרכב, כי יש לדחות את העתירה. עם זאת, נימוקה היה שונה: בניגוד לרוב השופטים היא סברה שאכן אין לקבל מצב שבו חברי ממשלה צריכים להצביע כשמעליהם מתנופפת חרב הפיטורים. עם זאת גרסה שניתן לחרוג מנורמה זו במקרים שבהם ראש הממשלה חפץ להעביר החלטה בעלת חשיבות היסטורית יוצאת דופן[1].

פסק-דין מעניין וחשוב שבו הייתה השופטת פרוקצ'יה במיעוט עסק בהפרדת ילדים מאמם, שטיפלה בהם היטב, משום שתחת השפעתה פיתחו ניכור רב לאביהם. בניגוד לרוב (הגברי), סברה פרוקצ'יה שאין בכך כדי להצדיק שליחת ילדים למוסד לזמן של חודש. מטרת ההעברה למוסד הייתה, לפי לשון שירות הרווחה, "על מנת לנתקם מהלחצים שמפעילה האם, לאפשר תקופת רגיעה ולאבחן את מצבם ולאפשר בנייה של דפוסי קשר בריאים עם שני ההורים".

בדיון הנוסף, בהרכב מורחב, הפכה דעתה לרוב, כשהצטרפו לדעתה גם נשיא ביהמ"ש העליון השופט אהרן ברק והשופט מישאל חשין. גם בדיון זה הביעה פרוקצ'יה גישה מחמירה יותר לגבי הנסיבות שבהן יופרד ילד מאמו.

באפריל 2005 פסקה בדעת מיעוט מול שישה שופטים אחרים, שיש להחזיר את "תינוק המריבה" להוריו הביולוגים, שהתחרטו על מסירתו לאימוץ, ולא להשאירו אצל המאמצים. באוקטובר 2005 פסקה, שוב בדעת מיעוט מול שישה שופטים, שאישה איננה יכולה למסור את בנה לאימוץ מבלי לגלות את שם האב, כדי שניתן יהיה להשיג את הסכמתו.

הורתה לעצור עד תום ההליכים נערה בת 14 שהתפרעה במהלך הפגנת מחאה נגד תוכנית ההתנתקות. החלטה זו עוררה זעם בימין, אולם קמו לה גם מסנגרים[2]

קבעה תקדים לפיו השימוש במושג "נאצי" מהווה לשון הרע, וביקשה לחייב את עורך העיתון "מעריב", אמנון דנקנר, לשלם לפעיל הימין איתמר בן-גביר 15,000 ש"ח כפיצוי על השימוש בביטוי זה. לבסוף שילם דנקנר שקל אחד בלבד, עקב חילוקי דעות שנתגלעו בין פרוקצ'יה לבין השופטים האחרים בהרכב.

בפסיקה תקדימית אחרת, קבעה כי ליגאל עמיר, בהיותו אסיר, עומדת זכות לעבור טיפולי הפריה מלאכותית לשם העמדת צאצאים.

ביטלה[3] את החלטת השר לביטחון פנים אבי דיכטר למנות למטה משרדו קצין משטרה, לאחר שעשה כן בניגוד להחלטת הממשלה, אשר אימצה את החלטת ועדת אור למנוע את קידומו של אותו הקצין למשך 4 שנים. החלטה זו הובילה לאיום של דיכטר כי סמכויות בג"ץ יקוצצו[4].

קבעה כי אין לבית הדין הרבני הממלכתי סמכויות בוררות לפי הדין בישראלי, אולם ניתן לקיים בוררות בכל בית דין רבני אחר במדינה. כן מצאה כי אין החוק מסמיך את בית הרבני הרבני לדון בתביעה בעניין סרבנות גט של אנשים שאין להם כל קשר לישראל.

אישרה את מעצרה המינהלי של טלי פחימה, ועוררה עליה את חמתם של ארגוני שמאל.

בשאלת הגיור לצורך שבות (מיהו יהודי) קבעה, בדעת מיעוט, כי אין להכיר ב"גיורי קפיצה" רפורמיים, ובכך קיבלה את עמדת הרבנות האורתודוקסית בנושא.

חייבה את המדינה לאכוף מיידית את האיסור על פיטום אווזים, לאחר שהמדינה נמנעה מלבצע את שנקבע בפסיקה קודמת בנושא.

בדעת מיעוט אחרת, קבעה פרוקצ'יה לבדה מבין 7 שופטים, כי אין לבטל את הכלל האוסר על העדת שותף לפשע במשפט פלילי בטרם נסתיים משפטו. לגישתה, ההכרעה בנושא מסורה לערכאה הדיונית, אשר תכריע אם לדחות את מועד ההעדה בכל מקרה לפי נסיבותיו.

הטילה על צה"ל ומפקדיו חובות נאמנות רחבות היקף לטובת חיילים, וביטלה את החלטת הצבא להפסיק את שירותה של קצינה בגין תלונתה על התנהגות בוטה וגסה מצד מפקדה.

הורתה להחזיר ילדים לאיטליה לאחר שנחטפו על-ידי אביהם והובאו לישראל. זאת, על אף שקודם לכן חטפה האם את הילדים מישראל אל איטליה. החלטה זו התבססה על האישור שניתן בבית משפט איטלקי לחטיפה שביצעה האם.

קבעה, בדעת מיעוט, כי בעסקה נוגדת במקרקעין שבה המוכר אינו בעלים רשום, יוכל הקונה השני לזכות בנכס אף אם לא הועברה על שמו הבעלות בטאבו, כל עוד הוא רשם לטובתו הערת אזהרה על הקרקע.

הצטרפה לדעה לפיה אין לבטל את תוקפו של חוק טל, המעגן את הפטור משירות צבאי הניתן לבחורי ישיבה. בפסק-דינה, קבעה כי את המחלוקות בין הציבור החילוני לחרדי ראוי לפתור בהידברות ואהבה ולא באמצעות שנאה, ריב וביטול חוקים.

כן הצטרפה לדעה לפיה יש לבטל את הוראת השעה האוסרת על איחוד משפחות בין אזרחים ישראלים ותושבי הרשות הפלסטינית. בפסק-דינה, הצביעה פרוקצ'יה על כך שמהנתונים עולה כי ייתכן שתכליתו של החוק היתה דמוגרפית ולא ביטחונית, בניגוד לטענת המדינה.

הרחיבה את החיסיון עו"ד-לקוח גם על מסמכים שהוכנו לקראת משא ומתן לצורך הליכים חלופיים למשפט.

קבעה בדעת מיעוט, כי המדינה רשאית להוסיף תקצוב לבתי ספר ממלכתיים דתיים, מבלי שהדבר יחייבה להוסיף תקצוב גם לבתי ספר ממלכתיים שאינם דתיים, אף אם גם בהם מתקיימים לימודי יהדות מתוגברים.

[עריכה] הערות שוליים

  1. ^ בג"ץ 5261/04 עו"ד יוסי פוקס נ' ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, 26.10.04
  2. ^ אמנון דנקנר, לא עוול ולא הטיה פוליטית, מעריב, 26.7.06.
  3. ^ "ץ 4585/06 ועד משפחות הרוגי אוקטובר 2000 נ' השר לבטחון פנים, ניתן ב-24.10.06.
  4. ^ יהונתן ליס, דיכטר: נגביל התערבות בג"ץ בהחלטות הממשלה, בעיתון הארץ, 26.10.06.