ערביי ארץ ישראל במלחמת העצמאות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עֶרֶב מלחמת העצמאות היוו התושבים הערבים של המנדט הבריטי על פלשתינה-ארץ-ישראל כשני שלישים מתושבי שטח המנדט. תושבים אלה היו ברובם פלסטינים, וכונו בעברית באותם ימים "ערביי ארץ ישראל" (הכינוי "פלסטינים" רווח בערבית ובשפות זרות, אולם התקבל בעברית רק בשנות ה-80).
תוכן עניינים |
[עריכה] הרקע למלחמה
החלטת העצרת הכללית של האו"ם מספר 181, מיום ה-29 בנובמבר 1947 (כ"ט בנובמבר), אישרה את "תוכנית החלוקה", לחלוקתו של שטח המנדט הבריטי לשתי מדינות: יהודית וערבית, וכן שטח ניטרלי מסביב לירושלים ולבית לחם בניהול האו"ם.
הנהגת היישוב והתנועה הציונית קיבלו את תוכנית החלוקה ואף פעלו נמרצות לאישורה באו"ם, זאת על אף הסתייגויות ממנה (שבאו בעיקר מהתנועה הרביזיוניסטית). הערבים בארץ ומדינות ערב דחו אותה מכול וכול, ושללו את הלגיטימיות של האו"ם להכריע בשאלת פלשתינה-ארץ-ישראל. כמו כן, הם דחו את הרעיון כי פליטי השואה היהודים ייושבו מחדש בארץ, בטענה כי מדובר בבעיה פנימית של אומות אירופה, שיש לפותרה על אדמת אירופה ולא באמצעות עלייתם לארץ. העובדה כי ההנהגה הפלסטינית תמכה במהלך מלחמת העולם השנייה בגרמניה הנאצית, וכן החרם שהטילה על ועדת האו"ם שניסחה את תוכנית החלוקה, הקשו על הערבים בארץ להציג את טיעוניהם במוסדות הבינלאומיים.
[עריכה] תחילת המלחמה
הערבים בארץ הגיבו על החלטת האו"ם בפעולות אלימות שפרצו מיד אחרי ההחלטה, והתפתחו למלחמת אזרחים, בין ערבים ליהודים בשטח המנדט. מלחמה זו הייתה השלב הראשון במה שנודע לימים כמלחמת העצמאות של מדינת ישראל.
ב-30 בנובמבר 1947 הותקף מן המארב אוטובוס יהודי בדרכו לירושלים ליד שדה התעופה בלוד וחמישה מנוסעיו נהרגו. בו ביום הכריז הוועד הערבי העליון על שביתה כללית של כל ערביי הארץ. למחרת פרץ המון ערבי למרכז המסחרי הישן בירושלים, בזז והעלה באש חנויות של יהודים, דבר ששימש אות להתלקחות בערים המעורבות. שכונות דרום תל אביב והערים חולון ובת ים הותקפו בירי.
ההתקפה על דרכי התחבורה ועל האוכלוסייה בערים המעורבות הגיעה לשיאה בטבח של 39 פועלים יהודיים בבתי הזיקוק בחיפה ובהתקפה על שיירת הדסה, בה נטבחו 78 רופאים, אחיות ועובדי אוניברסיטה בדרכם לבית החולים "הדסה" ולאוניברסיטה העברית בהר הצופים.
האירועים נמשכו והפכו למלחמה רבתי, כשלעזרת ערביי הארץ הוקם צבא ההצלה של פאוזי אל קאוקג'י.
[עריכה] לאחר קום המדינה
ב־14 במאי 1948 הכריז דוד בן גוריון בתל אביב על הקמת מדינת ישראל. הכרזתו נבעה מן ההכרה כי תוכנית החלוקה לא תיושם, וכי עם סיום המנדט הבריטי בשעת חצות של ה־15 במאי, יווצר ואקום שלטוני. הכרזת המדינה התייחסה להחלטת העצרת הכללית של האו"ם כאל הצדקה משפטית להקמת המדינה, אולם נמנעה במכוון מלהכיר בגבולות החלוקה כגבולות מדינת ישראל. ההכרזה קבעה כי הערבים שיישארו בגבולות מדינת ישראל יזכו לשוויון זכויות וייצוג הוגן במוסדות המדינה:
-
- "אנו קוראים גם תוך התקפת הדמים הנערכת עלינו זה חודשים,
- לבני העם הערבי תושבי מדינת ישראל לשמור על השלום וליטול
- חלקם בבנין המדינה על יסוד אזרחות מלאה ושווה ועל יסוד
- נציגות מתאימה בכל מוסדותיה".
קרבות מלחמת העצמאות נמשכו ואף הוחרפו עם פלישת צבאות מדינות ערב השכנות לתוך שטח המנדט לשעבר. בשלב זה כבר נמלטו מבתיהם או גורשו ערבים רבים שחיו בשטח המנדט. ככל שנמשכה המלחמה עלה מספרם. הפליטים התרכזו סביב העיר עזה, סביב הערים של מה שעתיד להיות הגדה המערבית וכן בירדן, בסוריה ובלבנון.
המדיניות של הנהגת היישוב ושל הממשלה הזמנית בעקבותיה, לא הייתה אחידה. מחד, הצהירו מנהיגי היישוב על רצונם לממש את תוכנית החלוקה ולמנוע את מנוסת הפליטים. מאידך, לא הוגדרו גבולות המדינה החדשה, ולא ניתנו הוראות ברורות לגבי ההתייחסות לערבים שבחרו להישאר בשטחים שכבשו כוחות היישוב, או מאוחר יותר צה"ל. במספר יישובים ערביים יש עדויות על הפחדה מכוונת של האוכלוסייה כדי לעודד אותה לברוח, כך בשייח' מוניס (כיום: רמת אביב), בלוד, ברמלה ובמקומות נוספים. במקומות אחרים נעשו ניסיונות לשכנע את האוכלוסייה הערבית להישאר במקומה, כך בחיפה ובמקומות נוספים. בשלהי המלחמה, הותר למספר קטן של פליטים לחזור לבתיהם.
אירוע קשה במיוחד היה בדיר יאסין ב־4 באפריל 1948, ובו נהרגו, במהלך קרב בין כוחות האצ"ל והכוחות הערביים, בין 100 ל־250 תושבים ערביים (קיימות הערכות שונות לגבי המספר המדויק. אולם ככלל, ההערכות המאוחרות יותר הן הקטנות יותר). הדיווחים על האירוע בעיתונות הערבית היו קשים ביותר ודרבנו ערבים רבים לנטוש את בתיהם מחשש לאירועים דומים נוספים.
יש הטוענים, כי ערבים רבים עזבו את בתיהם בעקבות קריאות של מנהיגי מדינות ערב והוועד הערבי העליון, שהבטיחו להם שיחזרו לבתיהם מיד אחרי שארצות ערב יתקיפו את ישראל וינצחו במלחמה. לא ברור עד כמה השפיעו קריאות כאלה על הערבים בארץ בזמן המלחמה, אולם נראה שחלק גדול מהם אמנם חשבו שמוטב להם להימלט ולהגן על חייהם, כיוון שממילא יוכלו לחזור לבתיהם בחסות צבאות ערב.
התיאור הבא לקוח מספרו של קנת בלבי "כוכב חדש במזרח הקרוב", שיצא לאור בניו-יורק ב־1950. התיאור משקף את דעותיו של הכותב, והוא מובא כאן כדי לתת מושג על האירועים כפי שנתפסו אז בארצות המערב:
- "האקסודוס הערבי, לפחות בראשיתו, היה בעידודם של מנהיגים ערבים רבים כגון חאג' אמין אל-חוסיני, המופתי הפרו-נאצי הגולה של ירושלים, והוועד הערבי העליון של פלסטין. הם ראו את הגל הראשון של מפלות הערבים כשלב זמני בלבד. יש לתת לערבים הפלסטינים להימלט לארצות השכנות. יש בכך כדי לעורר את העמים הערביים האחרים להשקיע מאמץ רב יותר, כך שכאשר תתרחש הפלישה הערבית, יוכלו הפלסטינים לשוב לבתיהם, ולקבל פיצוי ברכוש של היהודים שייזרקו לים" קנת בילבי, מתוך: "כוכב חדש במזרח הקרוב" (ניו-יורק 1950) עמ' 30-31.
[עריכה] גורל ערביי ארץ ישראל בעקבות המלחמה
על פי הערכות, שכנו בשטח המנדט ערב הקמת מדינת ישראל כ-1,300,000 ערבים. 400 אלף מהם נשארו בשטחים שנתפסו על ידי צבא ירדן ("הגדה המערבית", או "יהודה ושומרון") וסופחו לממלכת ירדן בתום המלחמה. 150 אלף נותרו ברצועת עזה שנתפסה בידי צבא מצרים. בתחומי מדינת ישראל נותרו 150 אלף ערבים. ההערכות לגבי מספרם של הפליטים שמצאו מקלט בירדן, בסוריה ובלבנון נעות בין 600 אלף ל-750 אלף, אם כי יש גם טענות אחרות. הפליטים שנשארו ב"גדה המערבית" או נמלטו לירדן, זכו לאזרחות ירדנית בתום המלחמה. יתר הפליטים נותרו חסרי אזרחות, כיוון שהמנדט הבריטי כבר לא התקיים, והמדינות שאליהן נמלטו סירבו להעניק להם אזרחות. מדינת ישראל קלטה מספר קטן של פליטים זמן קצר לפני שנקבעו קווי שביתת הנשק הסופיים (הקו הירוק).
ערביי הארץ השאירו במנוסתם רכוש רב, בעיקר נכסי מקרקעין, כפרים שלמים, רבעים עירוניים ושטחים חקלאיים נרחבים. רכוש זה הפך לקניינו של האפוטרופוס לנכסי נפקדים של מדינת ישראל. חלק מהקרקעות האלה הועברו לאחר המלחמה לקק"ל, זאת כדי להימנע מהצורך להפעיל על הנכסים את הדין הבינלאומי לגבי נכסים שנתפסו במלחמה. צעד זה שנוי במחלוקת מבחינה משפטית.
בשנת 1951 הוקמה רשות הפיתוח, שאליה הועברו חלק מנכסי הנפקדים, על פי חוק. התמורה ממכירתם או מהשכרתם אמורה לשמש כקרן לתשלום פיצויים על הנכסים לבעליהם הקודמים, לשם יישובם בארצות פזורתם, במסגרת הסדר שלום עתידי.
סוגיית הקרקעות עדיין נמצאת במוקד המחלוקת בין ישראל לנציגי הפלסטינים, בשיחות ובדיונים שנערכים מדי פעם בין הצדדים. לסוגייה זו יש השלכות ישראליות פנימיות, בעיקר במה שנוגע לרכושם של ערבים שקיבלו אזרחות ישראלית. הקהילה הבינלאומית מכירה דה-פקטו במצב השורר היום, שבו קרקעות הפליטים נמצאות בבעלות מדינת ישראל. לגבי אפשרות של פיצוי על אובדן הרכוש, הדעה הרווחת בקהילה הבינלאומית היא שהעניין נתון למשא ומתן בין הצדדים.
[עריכה] בריחה מול גירוש
לטענת ההיסטוריונים הישראלים עד לראשית שנות ה-90, רוב העוזבים את הארץ במהלך מלחמת העצמאות עשו זאת מרצונם, עקב קריאה מפורשת של מנהיגי מדינות ערב או עקב פחד מהתקדמות הכוחות היהודיים. תאוריה זו נתמכת הן על ידי ראיונות עם תושבי חיפה ערביים שנקראו על ידי הוועד הערבי העליון לצאת מבתיהם והן על ידי קריאתו של הוועד ב־11 במאי 1948 לאליטה הערבית לשוב לפלסטין על מנת להקל את הבנייה של מדינה עצמאית.
בשנת 1988 פורסם (באנגלית) ספרו של ההיסטוריון בני מוריס לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים (בשנת 1991 פורסם תרגומו לעברית). בספר זה טען מוריס כי במקרים רבים גורשו הערבים ממקום מגוריהם באופן אקטיבי על ידי הכוחות היהודיים, על ידי הפחדת התושבים ואיום עליהם. ספר זה נחשב לראשון בספריהם של ההיסטוריונים החדשים, שחלקו על הדיעה שהייתה מקובלת באקדמיה הישראלית, והעמידו סימן שאלה אל מול הטענות על טוהר הנשק של צבא ההגנה לישראל. לטענת היסטוריונים אלו, תוכנית ד', התוכנית של ארגון ההגנה לבלימת ההתקפה הערבית, הכילה בתוכה הוראות לא מפורשות או מפורשות למחצה לפעול לגירוש מירב האוכלוסייה הערבית משטחי המדינה היהודית העתידית. בכך הצטרפו ההיסטוריונים החדשים לטענותיהם של היסטוריונים פלסטיניים רבים.
הויכוח בין ההיסטוריונים החדשים לאלו שקדמו להם טרם הוכרע, וכיום נטושים באקדמיה הישראלית חילוקי דיעות באשר לאחריות על עזיבת הערבים את שטח המדינה היהודית.
במקומות פזורתם השתכנו הפליטים במחנות צפופים, במבנים מאולתרים ורעועים, עם מערכות ביוב ומים לקויות וחיו מאז חיי עוני וחרפה. כל זאת כתוצאה מרצונם של שליטי ערב להנציח את בעיית הפליטים כנשק מדיני נגד מדינת ישראל.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
לידתה של בעית הפליטים הפלסטינים, בני מוריס

