הבשורה על פי תומס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הבשורה על–פי תומס הוא פפירוס בשפה הקופטית שהתגלה בשנת 1945 בנאג' חמאדי שבמצרים. הפפירוס כולל 114 מימרות המיוחסות לישו, שחלקן דומות לאלו הנזכרות בספרי השליחים הסינופטיים מרקוס, לוקס ומתי, אך חלקן לא היו ידועות עד גילויו. המימרות מתוארות כאילו נרשמו מפיהם של תלמידיו של ישו על ידי דידימוס יהודה תומס (ΔΙΔΥΜΟϹ ΪΟΥΔΑϹ θωΜΑϹ). מאחר ו"דידימוס" ביוונית ו"תומס" בארמית שניהם פירושם "תאומים" (תומים), שם המחבר צריך להקרא כנראה "תאום יהודה".
כאשר התגלה הטקסט המלא של הבשורה, הובן כי שלושה חלקים ממנו, בשפה היוונית כבר נתגלו קודם על ידי אוקסירינכוס במצרים בשנת 1898. כתב היד שהתגלה אז תוארך בערך לשנת 200 ואילו כתב היד של הגרסה הקופטית לשנת 340. ההשערה היא כי הגרסה הקופטית תורגמה מגרסה יוונית מוקדמת יותר. כתב היד אינו קשור לעבודות האפוקריפיות והפסבדו-אפוקריפיות כמו "מעשי השליח תומס" או "מעשי השליחות בילדות של תומס", שמוסיפים מעשיות וסיפורים על ילדותו הפלאית, כביכול, של ישו. לא ברור אם כאשר היפוליטוס ואוריגנס מדברים על "הבשורה של תומס" באמצע המאה השלישית הם מתייחסים לכתב היד של המימרות הללו או לאחד הכתבים האפוקריפיים.
[עריכה] תאריך כתיבת הבשורה על פי תומס
ישנו ויכוח על התיארוך המדויק של מועד יצירת כתב היד המקורי, כאשר מחנה המקדימים, הכולל בעיקר מלומדים בארצות הברית, טוען כי נכתב בשנות החמישים של המאה הראשונה ואילו אחרים, במיוחד באירופה, טוענים כי נכתב בשנות התשעים של אותה מאה.
הטיעון המרכזי של המחנה המקדים הוא שדומה כי הספר כולל חומר מקורי שאינו מבוסס ככל הנראה על ספרי הבשורה הסינופטיים, ומתוך כך מוסק כי נכתב על–בסיס מסורת שבעל–פה. מאחר וההסתמכות על מסורת שבעל–פה הסתיימה במהלך המאה הראשונה, הרי שהבשורה הייתה חייבת להכתב לפני כן, אולי אפילו בשנת 40 לספירה. מאחר ותאריך זה קודם לתאריך כתיבתם של ספרי הבשורה האחרים, ישנם הטוענים כי לבשורה על–פי תומס יש קשר למקור Q—השם המקובל למקור המשוער שעליו התבססו מרקוס, לוקס ומתי[1]—וכי ניתן לייחס באופן סביר לפחות חלק מהחומר לישו ההיסטורי, במיוחד כאשר מדובר במימרות קטועות או סתמיות כמו מימרה 42: "היו הולכי רגל".
לפי מחנה המקדימים, השפעת מקור Q היא ההסבר ההתמציתי ביותר לבעיית ספרי הבשורה הסינופטיים ומקור זה נחשב למקור הקדום ביותר הכולל את מימרותיו של ישו. מקור Q מחולק בדרך כלל לשלושה רבדים, כאשר החומר האפוקליפטי שייך לרובד השני והשלישי. חוקרי ברית חדשה זיהו 37 מימרות המשותפות לתומס עם הרבדים הראשון והשני המשוערים, אך ככל הנראה תומס לא הכיר את הרובד השלישי. מאחר והרבדים הראשונים נחשבים לקודמים לארבעת ספרי השליחים, מכאן שתומס קודם לספרי השליחים.
טיעונים אחרים, נסיבתיים יותר, של המחנה המקדים מתבססים על הטיעון של איליין פייגלס בספרה "מעבר לאמונה" (2003) שבו טענה כי הסתירה בין מימרות בבשורה על פי יוחנן ותומס מצביעה על כך שבזמן הכתיבה הייתה כבר מסורת מבוססת ונפרדת של אמונה שהתבססה על בשורת תומס. טיעון אחר הוא שישנה כביכול בין כמה ממימרותיו של פאולוס ותומס. מאחר ומוסכם שדברי פאולוס קדמו לספרי הבשורה הרי שחפיפה זו מעידה שתומס היה ידוע לו. מאחר ותומס עצמו אינו מתייחס לאגרות הפאוליניות, מעיד הדבר על כך שלא ידע עליהן. מכאן שכתביו קדמו לאלו של פאולוס ותיארוכם צריך להיות, מכאן, לפני שנת 50 לספירה.
המחנה המאחר, לעומת זאת, מתארך את הבשורה על פי תומס לתקופה כלשהי אחרי שנת 100, לרוב בראשית או אמצע המאה השנייה. כמה מהם טוענים כי תומס מתבסס על ה"דיאטסרון" שנכתב מעט אחרי שנת 172, וישנו מיעוט קטן הסבור כי מועד הכתיבה המקורי עשוי להיות בין השנים 140 ו-200.
טיעונם המרכזי של חסידי המחנה המאחר הוא שגרסת תומס מבוססת על "רדקציה" (גרסה) של הממרות המקוריות במקור Q שנוצרה על–ידי מתי ולוקס, ומשמעות הדבר היא שתומס מאוחר להם. מאחר וידוע כי מתי ולוקס כתבו את ספרי הבשורה שלהם ככל הנראה בשנות השמונים והתשעים של המאה, נכתב תומס אחרי זמן זה. טיעון הנגד של המחנה המקדים הוא הטיעון שהכתבן מן המאה השנייה הוא האחראי לגרסה הנוכחית של תומס, ואינו המחבר המקורי. כלומר, שהכתבן התאים את נוסח תומס לנוסחי מתי ולוקס.
טיעון אחר הוא שמתי ולוקס שילבו בספריהם גם מסורות "סונדרגוטיות", כלומר, ייחודיות למקומם וסביבתם. חסידי הפירוש המאחר מציינים שתומס אינו מקביל רק לחומר המשותף להם, אלא גם לחומר הייחודי לכל אחד מהם, ושלא היה יכול להמצא בידו לפני כתיבתם. המסקנה של המחנה המאחר מכך היא שלכותב הייתה גישה למגוון חומרים, כולל מסורות מקומיות שהיה קל הרבה יותר אחרי הפצת ספרי הבשורה הקנוניים. העובדה שבשורת תומס אף לא נשקלה או אוזכרה בשום מקרה כמועמדת להכלל בין ספרי הברית החדשה, לבטח שלא בזמן התגבשות המסורת בשנות השבעים של המאה השנייה, מעידה על כך שבתקופה זו לא הייתה גרסה של תומס שהייתה מוכרת למלקטים.
טיעון חשוב אחרון מבוסס על העובדה שהנצרות התמקדה בראשיתה פחות במימרותיו של ישו ויותר במותו וקומו לתחייה, והייתה יהודית יותר מגויית באופייה, ואילו רק בשלב מאוחר יותר החלה להתפתח מסורת גנוסטית ונוצרית במובהק. ישו של תומס אינו נשמע כיהודי וכי צורתו הנוכחית משקפת חשיבה גנוסטית של המאה השנייה, כמו דחייתם של נשים והעולם הפיזי, או האופן בו מתוארת דמותו של ישו כמיסטיקן.
[עריכה] הערות
1. ^ נטען כי האות Q נבחרה כקיצור למילה Quelle, מקור בגרמנית. ייתכן גם, כפי שטוען דוד פלוסר, כי האות נבחרה משום שאין משתמשים בה בדרך כלל לציון כתבי יד כמו האותיות A, E או P או לציון כתבי יד שאינם קיימים באותיות X, Y ו-Z.

