כוכב הירדן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

כוכב הירדן (ידוע גם בשמות יפה נוף וכוכב הרוחות בעברית, כאוכב אל-הווא בערבית ובלוואר או קוקט בצרפתית) הוא גן לאומי, אתר ארכיאולגי הממוקם בקצהּ המזרחי של רמת יששכר (רמת כוכב), בשולי הגליל התחתון. במקום שרידים ארכיאולוגים מתקופות שונות, ביניהם חורבות יישוב עברי קדום, שרידי יישוב ערבי ושרידיו של מבצר צלבני מפואר. האתר ממוקם על פסגה שגובהה 312 מטרים מעל פני הים, ושיפוליה המצוקיים מתנשאים לגובה של 550 מטרים מעל לבקעת הירדן שפרושה לרגליה ממזרח.

ההיסטוריון המוסלמי בן המאה ה-12 אבו שמא, תיאר בכתביו את המבצר הצלבני ששכן במקום: "קבוע בינות לכוכבים, כקן נשרים ומקום משכן הלבנה".

המבצר הצלבני בכוכב הירדן
הגדל
המבצר הצלבני בכוכב הירדן

תוכן עניינים

[עריכה] היסטוריה

[עריכה] עד לתקופת הצלבנים

הקצה המזרחי של רמת כוכב היה מיושב ככל הנראה כבר בתקופת ההתנחלות המקראית. בעת חלוקת ארץ ישראל לשבטים העברים היה המקום חלק מנחלתו של שבט יששכר, השבט שנתן לרמה עליה נמצא האתר את שמה. במקום נמצאה גם מצבת אבן, שריד לזמן בו ישבו המצרים במקום.

שרידי ישוב עתיק מתקופת התלמוד (המאה ה-3) שהתגלו במקום זוהו כיישוב "כוכב". בחפירות שנערכו במקום התגלו חורבות של בתי מגורים וכן חורבותיו של בניין ציבורי חשוב, ככל הנראה בית כנסת. אבנים מעוטרות בסמלים יהודיים דוגמת מנורת שבעה קנים נמצאו בין אבני הבניין של המבצר הצלבני, וככל הנראה הן נלקחו מהכפר היהודי החרב ששכן במקום בעת התקופה הצלבנית.

[עריכה] האתר בתקופת הצלבנים

תמונה פנורמית (120°~) של המבצר מהפינה הדרום-מערבית של החומה החיצונית. בצד שמאל - הגשר המערבי שמעל החפיר.
תמונה פנורמית (120°~) של המבצר מהפינה הדרום-מערבית של החומה החיצונית. בצד שמאל - הגשר המערבי שמעל החפיר.

[עריכה] ממלכת ירושלים הראשונה

במאה ה-12, עם כיבושה של ארץ ישראל בידי הצבאות הנוצרים, הוקמה נסיכות הגליל, שבירתה הייתה העיר טבריה ואשר הייתה כפופה מנהלית לממלכת ירושלים. הנסיכות השתרעה בשיאה מביירות בצפון ועד רכס הכרמל והגלבוע בדרום, ובכלל זה כללה את המקום בו הוקם מאוחר יותר מבצר כוכב הירדן.

בעקבות סכסוכים פנימיים בממלכת הצלבנים בין המלך בולדווין הראשון לנסיך הגליל טנקרד, קוצץ שטחה של הנסיכות על ידי מסירת שטחים ממנה לידי אצילים שונים שקיבלו עצמאות על נחלותיהם החדשות. אחוזת כוכב הירדן נמסרה לידיה של משפחת אצילים טבריאנים ממוצא צרפתי בשם משפחת ולוס (Velos).

לאחר שזכו בנחלה החלו בני משפחת ולוס לבנות במקום חווה מבוצרת, צורת בניה נפוצה באותו הזמן, אשר שמשה כמרכז אדמיניסטרטיבי ממנו יכלו האצילים לנהל את המתרחש באחוזה, להיות קרובים לחקלאים הצמיתים שעיבדו את אדמותיה וגם להסתתר בין כתליה המגינים בשעת צרה. לא ידוע מתי בדיוק נבנתה החווה המבוצרת, אולם יש להניח כי היא נבנתה בין השנים 1138-40, בתקופת מלכותו של המלך פולק ואולי אף בפקודתו. ההנחה לפיה בניית החווה המבוצרת הייתה בתקופה זו, מבוססת על המגמה אותה הנהיג המלך של מפעלי בניה וביצור לאורך גבולות ממלכתו.

לא בכדי בחרו מקימי החווה את הנקודה בה היא נמצאת. ממקום זה ניתן להשקיף ולשלוט על שתיים מהחשובות שבכניסות המזרחיות אל ממלכת הצלבנים: גשר ז'ודיר בקרבת נהריים, (בערבית: ג'יסר אל מג'מע) שעליו עברה הדרך העתיקה שקישרה את דמשק ובית שאן דרך העיר אירביד וגשר שייח' חוסיין, הנקודה בה חוצה את הירדן דרך המלך שחיברה בין עג'לון לבית שאן. יחד עם השליטה שהעניק המבצר לצלבנים על דרכי הגישה בין בקעת הירדן ומערב הממלכה הסתכמו כל הגורמים לכדי הפיכתו של המקום לאחת מנקודות המפתח החשובות ביותר במערכת ההגנה על גבולות הממלכה.

בשנת 1168 מכר איבו ולוס (Ivo Velos) את החווה ואדמותיה לידי אבירי המסדר ההוספיטלרי תמורת 1,400 ביזאנטים של זהב. האבירים פרקו את המבנים הקיימים במקום עד ליסוד ובנו במקום את המבצר אותו אנו רואים כיום. לאחר בניית המבצר החלו האבירים מגדילים את נחלתם החדשה, אם בתשלום ואם תמורת תשורות ומתנות שונות, וזמן קצר לאחר מכן כבר השתרעה הנחלה על פני 200 קמ"ר, כשבתוכה עשרות כפרים מקומיים.

שנות השמונים של המאה ה-12 הביאו איתן תקופה של עימותים צבאיים רבים בין כוחות הצלבנים לבין הצבאות המוסלמים בהנהגתו של צלאח א-דין. בשנת 1182 התנגשו הצבאות במרומי רמת יששכר, קילומטרים ספורים מערבית למבצר. הקרב הסתיים בשוויון, אולם שנה לאחר מכן שבו הצלבנים למקום והצליחו לכבוש את מבצר פורבלה (טייבה).

תמונה פנורמית (380°~) של החצר הפנימית. השער שבצידי התמונה הוא שער הכניסה למבצר הפנימי.
הגדל
תמונה פנורמית (380°~) של החצר הפנימית. השער שבצידי התמונה הוא שער הכניסה למבצר הפנימי.

בשנת 1187 הכניע צלאח א-דין את עיקר הכח הצלבני של ממלכת ירושלים בקרב קרני חיטין והחל שועט אל פנים הממלכה כשהוא כובש ומכניע כל עיר וכל מבצר שעמדו בדרכו. רק שלושה מבצרים עמדו בפרץ, וכוכב הירדן, שהיה מאוייש באותה התקופה בכוחות מתוגברים, היה אחד מהם (האחרים היו מבצרה של צפת והעיר צור). המוסלמים הגיעו לשערי המצודה בחודש יולי שנת 1187, ומשלא עלה בידם לכובשה הטילו עליה מצור. בתחילה הסתפקו האבירים הנצורים בהגנה שהעניקו להם החומות והביצורים, אולם עד מהרה הם החלו עוזבים את חיק המבצר ויוצאים לפשיטות והתקפות על הכוחות המוסלמים, פשיטות שהגיעו לשיאן בהשמדתה של יחידה מוסלמית שלמה בחודש דצמבר 1187.

לאחר שישה חודשי מצור הדוק החלה אוזלת האספקה במבצר, אולם ישועתם של הצלבנים הגיעה כאשר תקפו זוג שיירות מוסלמיות שעשו דרכן מזרחה ועל גבן שלל ממחסניו של המבצר הכבוש "לה פב" (מרחביה). שלל זה נלקח מיד אל בין חומות המבצר וסיפק את מבוקשם של האבירים הנצורים בו.

בחודש מרץ של שנת 1188 הגיע למבצר צלאח א-דין עצמו, לאחר שנוכח כי כוחותיו אינם מסוגלים להכריע את האבירים הנצורים בו. צלאח א-דין ראה בכיבוש מבצר כוכב הירדן אמצעי לשבירת רוחם של הצלבנים הנצורים בעיר צור ועל כן החליט להגיע ולפקד בעצמו על כיבוש המקום. מכל מקום, גם נוכחותו של המפקד העליון של כוחות המוסלמים לא הצליחה לרפות את ידי הנצורים, ובחודש מאי הוסר המצור על המבצר.

כוחותיו של צלאח א-דין שבו אל המבצר בסוף שנת 1188 וחידשו את מצורם. החורף הקשה של אותה השנה, יחד עם ההתנגדות ועוז הרוח שהפגינו המתנגדים הצלבנים הסבו אבדות רבות לכוחות הצרים, אולם בסופו של דבר הצליחו יחידות החפרים המוסלמיות לפרוץ פרצה בחומה החיצונית שממזרח למצודה ופרצו בעוז אל עבר החומות הפנימיות.

לאחר קרב קצר, אבדה תקוותם של הצלבנים, וכעבור מספר שעות הפוגה הציעו תנאי כניעה בפני המוסלמים. אומץ ליבם ונחישותם של מגיני המבצר קסמו לצלאח א-דין, והוא אישר להם לעזוב את המקום עם כל רכושם ולעבור לצור. ב5 בינואר 1189 הועבר המבצר לידי המוסלמים, וזאת לאחר שנה ומחצה של מצור כבד. המוסלמים הותירו במקום יחידת צבא קטנה, ובביקור שערך צלאח א-דין במקום כעבור מספר חודשים הוא הורה לתקן את הנזק שגרמו חפריו לחומות ולשקם את המבצר.

תמונה פנורמית (180°) של החפיר והחומה המערבית. משני צידי הגשר ובין המגדלים ניתן להבחין בחומה המשופעת - ה"חלקלקה".
הגדל
תמונה פנורמית (180°) של החפיר והחומה המערבית. משני צידי הגשר ובין המגדלים ניתן להבחין בחומה המשופעת - ה"חלקלקה".

[עריכה] ממלכת ירושלים השניה

לאחר מותו של צלאח א-דין בשנת 1193 עבר המבצר, יחד עם כל חלקה הצפוני של ארץ ישראל לידי סולטן דמשק אלמלכּ אלמועט'ם אחד מיורשיו של צלאח א-דין. באותו הזמן הגיע יורש אחר של צלאח א-דין, הסולטן אל-כמאל שליט מצרים, לכדי הסכם מול פרידריך השני, קיסר האימפריה הרומית הקדושה לפיו יקבלו הנוצרים שליטה מחודשת על ירושלים, וזאת תמורת עזרה לאל-כמאל בהכנעת אחיו שליט דמשק.

כתוצאה מברית זו הנהיג אלמועט'ם, שבירתו דמשק הייתה חשובה לו יותר מאשר יתר הטריטוריות שבידיו, שיטת הגנה חדשה בממלכתו. הוא החליט לחזק ולבצר את קו ההגנה הראשון של דמשק (ומסיבה זו הקים את מבצר נמרוד) בעוד שאר המבצרים שמעבר לקו ההגנה החדש נהרסו עד ליסוד, וזאת כדי למנוע מכוחותיו של פרידריך השני לשוב ולתפסם בעתיד.

בשנת 1219 ניטש מבצר כוכב הירדן על ידי מגיניו והושאר שומם ומוכן למלאכת ההריסה, מלאכה שנשלמה בשנת 1228. אולם הורסיו של המבצר לא פירקוהו עד ליסוד אלא מוטטו את קומת המבנים העליונה על זו שמתחתיה וסתמו את החפיר. במצב זה התגלה המבצר לאחר כ-750 שנים על ידי הארכיאולוגים הישראלים.

בשנת 1241, בעקבות הסכם שחתם ריצ'רד מקורנוואל עם מושל מצרים הוחזר המבצר לידים נוצריות והושב לידי מסדר ההוספיטלרים יחד עם כל הנחלה שהייתה נחלתם. לאחר שובם לגליל החלו ההוספיטלרים להרחיב את נחלותיהם ושלטו לבסוף על האזור שבין העיר נצרת לימת הכנרת. על אף התחזקותם והרחבת שליטתם של ההוספיטלרים באזור, הם מעולם לא שיקמו את מבצר כוכב הירדן ההרוס, וכאמור הוא נשאר בעזבונו עד לשנות השישים של המאה ה-20.

המבצר הצלבני. תמונה מתוך אתר הטיולים של חגי בר-שלום
הגדל
המבצר הצלבני. תמונה מתוך אתר הטיולים של חגי בר-שלום

[עריכה] האתר בעת החדשה

במאה ה-18, לאחר חמש מאות שנות עיזבון, הוקם על חורבות המבצר כפר בשם "כאוכב אל הווא" ("כוכב הרוחות"). מקימיו של הכפר היו בני שבט בדואי שמאסו בחיי הנדודים והחליטו להקים לעצמם מושב קבע. בתקופת המנדט הבריטי נודעו תושבי כאוכב אל הווא ביחסם העויין ליהודי האזור ועקב כך נערכו בשנת 1938 מספר פשיטות במקום על ידי פלוגות הלילה המיוחדות בהנהגתו של אורד צ'ארלס וינגייט.

בחודש מאי 1948 ננטש הכפר מיושביו שברחו לירדן, והמקום נכבש ב16 במאי בידי חיילי חטיבת גולני שהיו בדרכם לעצור את חיל המשלוח העירקי שכבש את תחנת הכח בנהריים ואיים לכבוש את קיבוץ גשר.

בשנת 1966 החלה קבוצת ארכיאולוגים בראשותו של מאיר בן-דב לחפור את שרידי הכפר הבדואי וגילתה במקום את שרידיו של המבצר הצלבני. במקום נערכו עבודות שימור ואחזקה על ידי רשות הטבע והגנים (אז "רשות הגנים הלאומיים") והוא נפתח לקהל הרחב בשנת 1968.

בשנת 1994 הוקם מדרום למבצר הצלבני גן פסלים בו מוצגים פסליו של האמן הישראלי חתן פרס ישראל יגאל תומרקין. מצפון למבצר הצלבני הוקמה תחנת האכלה לנשרים שמשמשת מוקד רביה ואישוש אוכלוסייה לעופות הדורסים בצפון הארץ.

[עריכה] כינוייו של האתר

את שמו העברי קיבל המקום עוד בתקופת התלמוד עם הקמתו של היישוב "כוכב" במקום. השם כוכב הירדן ניתן למקום בעת החדשה וציין את הנוף הנשקף ממנו אל עמק הירדן.

שמו הערבי של המקום "כאוכב אל הווא" (ﮔﻮﮐﺏ ﺍﻟﻫﻮﺍ) נגזר בראש ובראשונה מהשם העברי "כוכב". כבר בעת קיומו של המבצר הצלבני במקום בימי הביניים כינו המוסלמים את המבצר בשם זה, הנגזר משמו הקדום של המקום ומהעובדה כי מיקומו החשוף בראש המצוקים גורם לו להיות שטוף רוחות לאורך כל ימות השנה. האגדה מספרת שכאשר נאלץ צלאח א-דין לתרץ את כשלונו בכיבוש המבצר, הוא תלה את האשמה ברוחות העזות שנושבות במקום ומקשות את קיום החיים מחוץ לחומות המבוצרות.

האבירים הצלבנים, מקימיו של המבצר כינו אותו בשם בלוואר (Belvoir) שמשמעו "יפה נוף", וזאת כמובן על שום המראה המרהיב שנשקף מהנקודה בה הוא ממוקם. השם השני לו זכה המבצר בתקופה הצלבנית היה "קוקט" (Coquet, "חינני" בצרפתית), שם המרמז כנראה על יופיו של המבצר בעיני תושביו.

[עריכה] המבצר הצלבני

שער הכניסה הראשי (1) ושרידי המגדל הדרום מזרחי. משקופי השער בנויים אבן גיר לבנה.
הגדל
שער הכניסה הראשי (1) ושרידי המגדל הדרום מזרחי. משקופי השער בנויים אבן גיר לבנה.

מבצר כוכב הירדן בנוי אבני בזלת והוא מדגם "מבצר בתוך מבצר". המכלול מורכב מחומה חיצונית מרובעת שמחוץ לה נחפר חפיר ובתוכה נבנתה חומה נוספת, מעין מבצר קטן (דאנז'ון), אשר היה מרכז החיים של המצודה ושימש כמבצר משני לאבירים במקרה של פריצת החומה החיצונית. בפינות המצודה הפנימית נבנו מגדלים בולטים אשר שלטו על חומותיה. מגדלים דומים נבנו בפינות ובאמצע כל צלע של החומה החיצונית. היקפן של החומות החיצוניות 480 מטרים ועוביין 3 מטרים. בעת בניית החומות השתמשו הצלבנים בעופרת וברזל כדי לחזק היטב את החיבורים בין אבני הבניה.

שער הכניסה הפנימי (3). בין שתי קשתות האבן היה ממוקם סורג המתכת שנעל את השער.
הגדל
שער הכניסה הפנימי (3). בין שתי קשתות האבן היה ממוקם סורג המתכת שנעל את השער.

בעת בניית המבצר חפרו בוניו חפיר מלאכותי, 10 מטרים עומקו ו-20 מטר רוחבו, אשר בזמן פעולתו של המבצר היה החפיר היחיד בארץ ישראל כולה שהיה מלא במים, בדומה לחפירים סביב הקיימים סביב טירות באירופה. המים לחפיר, כמו גם מי השתיה בימי שלום, הובאו על ידי אמת מים מלאכותית ממעיין "עין הידיד" הנמצא כמה מאות מטרים מדרום למבצר. החפיר משתרע לאורך החומות הצפונית, המערבית והדרומית של המבצר. בפאה המזרחית לא היה צורך בחפיר, וזאת לאור המדרון התלול שמשתרע למרגלות החומה, ואשר מנע את התקרבות כלי הפריצה העיקרי של התקופה - מגדל המצור.

החומה המזרחית, שלא הייתה מוגנת על ידי החפיר, חוזקה על ידי חומה נטויה ("חלקלקה") ומגדל חיצוני ("ברביקן") ששלט על השטח המת שלמרגלותיה המזרחיים של המצודה.

חומותיו החיצוניות של המבצר נבנו על בסיס קשתות מקומרות שרוחבן כשבעה מטרים. השימוש בקשתות יצר למעשה חומות חלולות בעלות שתי קומות, כאשר חללים אלו שימשו לשימושים שונים, ביניהם אחסנת מזון ותחמושת ומקום מחייה לבהמות וסוסים. הגג של האולמות שבתוך החומות שימש כשביל תצפית לשומרי המבצר.

בכל חומה היו שתי מערכות של עמדות ירי המחולקות לשני מפלסים: המפלס העליון הוא מפלס שביל התצפית, בו עמדות הירי היו בחלק העליון והמשונן של החומה, והמפלס התחתון, שהיה בתוך האולם שבקומה השנייה של החומות ואשר ממנו נורתה אש חיצים דרך חרכי ירי שהיו מותקנים בקירות.

הכניסה למעבר הסתרים שהוביל מתחתית המגדל המערבי אל קרקעית החפיר (11)
הגדל
הכניסה למעבר הסתרים שהוביל מתחתית המגדל המערבי אל קרקעית החפיר (11)

המגדלים שנבנו בחומה התנשאו לגובה של כ-7 מטרים, ובליטתם מקו החומה איפשרה להם לצפות ולהמטיר אש על כל המתקרב אל החומה כדי למוטטה. בתחתי המגדלים הייתה מעין חלקלקה שנבנתה מאדמה מהודקת היטב. בארבעה מתוך שבעת המגדלים הותקנו מעברי סתר ("פוטרנה") שאיפשרו גישה מהירה מתוך המגדל אל תחתית החפיר. מעברים אלו שימשו את הצלבנים בפשיטות הליליות שערכו על מחנות המוסלמים.


הכניסה למצודה הפנימית (5)
הגדל
הכניסה למצודה הפנימית (5)

הכניסה הראשית למבצר הייתה בפינתו הדרום מזרחית, על גשר ששימש גם כאמת המים של המבצר. שער הכניסה נבנה מאבן גיר בהירה והוביל לדרך רחבה שנתחמה בחומה החיצונית והמגדל הראשי ממזרח, ומהחומה העיקרית ממערב. דרך זו מתעקלת בחדות וממשיכה לעלות לעבר שער הכניסה הפנימי. עיקול זה נועד למנוע הסתערות מהירה של תוקפים שהצליחו לחדור את השער החיצוני. על דרך הכניסה צפו שבעה חרכי ירי שנועדו גם הם לבלום התקפה אפשרית דרכה. שלושה מבין שבעת החרכים הללו עודם נמצאים במקום.

השער הפנימי היה בעל מערכת סורג מכאנית ומצוייד בשבכה (ככל הנראה עשויה ברזל) שהייתה ניתנת להורדה והרמה בשעת הצורך.

שער נוסף נבנה בחומה המערבית של המבצר, וממנו נמתח גשר שחציו אבן וחציו עץ אל צידו המערבי של החפיר. חלקו עשוי העץ של הגשר היה ניתן להרמה במקרה של התקפה ממערב. שער זה נסתם על ידי יושבי המבצר בעת המצור המוסלמי בשנת 1188.

המצודה הפנימית הינה מבנה מרובע שהיקף חומותיו 160 מטרים והמצוייד במגדל בכל אחת מפינותיו. המצודה הפנימית הייתה גבוהה בכשני מטרים מהחומות החיצוניות, ואיפשרה קשר עין בין המגינים הצלבנים לבין אויב אפשרי הנמצא מחוץ לחומות. הכניסה למצודה הפנימית נבנתה בחומתה המערבית והיא מסוג "גישה עקיפה", כלומר מערכת של שני שערים שביניהם זוית של 90 מעלות. במקרה של פריצה מהירה למצודה יהיו הפורצים חייבים להאט את התקפתם בגלל מבנה השער הכפול, וכך יפגע מעט המומנטום שבהתקפה שכזו.


הקמרון ששימש למגורי האבירים (9)
הגדל
הקמרון ששימש למגורי האבירים (9)
מטבח המצודה (8). שלושת השקעים הגדולים ברצפה הם שרידי התנורים
הגדל
מטבח המצודה (8). שלושת השקעים הגדולים ברצפה הם שרידי התנורים

חומות המצודה הפנימית בנויות גם הן מקמרונות חביתיים ובשתי קומות. הקומה התחתונה בקמרון הדרומי שימשה כחדר האוכל של האבירים בעוד הקמרון המזרחי שימש כמטבח. בקמרון זה נמצאו שרידיהם של שלושה תנורים גדולים. הקומה השנייה של הקמרונות שימשה כמקום מגוריהם של האבירים. קומתו השנייה של מגדל השער שימשה כקאפלה של המבצר. בין הקמרונות הייתה חצר פנימית.

בפינה הצפון מזרחית של החצר החיצונית נתגלו שרידיו של בית מרחץ שפעל בשיטת פעולתו של החמאם התורכי. הן בחצר הפנימית והן בחצר החיצונית נכרו בורות מים מטוייחים שאליהם נאספו מי הגשמים בעזרת מערכת של תעלות מטוייחות וצינורות חרס. בבורות אלו נאגרו מים ששימשו את המצודה בשעת מצור.

[עריכה] מבנה המבצר

  1. שער הכניסה הראשי
  2. דרך מעוקלת המחברת בין שער הכניסה החיצוני לפנימי
  3. שער פנימי עם מערכת סורג
  4. אורוות ומחסנים
  5. מערכת שער הכניסה למצודה הפנימית. בקומתו העליונה - קאפלה.
  6. חצר פנימית
  7. חדר אוכל
  8. מטבח, ממנו יוצאות ארובות עשן של שלושת תנורי המטבח. סמוך למטבח היה חדר מזווה
  9. אולמות האבירים (כנסיית המבצר)
  10. בית מרחץ
  11. מעברי סתרים בין המגדלים לחפיר ("פוטרנה")
  12. תנור גדול
  13. המגדל החיצון ("ברביקן"), נועד לפקח על שטחים הסמוכים לחומת המבצר.
  14. בור מים

[עריכה] קישורים חיצוניים


תמונה:Tevaandganin2.png גנים לאומיים בישראל
אכזיבאפולוניהאקוה בלהארבל • ארמונות החשמונאים • אשכול • אשקלון • בית גוברין • בית עיטאב • בית שאןבית שעריםברעםגן השלושההבשורהקסטלהר הכרמלהר תבורהרי יהודה • חוף פלמחים • חורבת מיניה • חורשת טלחמת טבריהחצורהירקוןמקורות הירקון ותל אפקכוכב הירדןכורזיםכורסיכפר נחוםמבצר יחיעםמבצר נמרוד • מגדל אפק • מונפור • מזולאום מזור • ממשיתמעין חרוד • מערות סמך • מצדהנבי סמואלנחל אלכסנדרנחל צלמוןנחל רוביןניצנהסובב חומות ירושליםסוסיתאסידנא עליעבדתעין עבדת • עמק צורים • עתיקות בית אלפאעתיקות עין גדיפארק השרוןעתיקות קיסריהציפוריקומראןראש הנקרהשבטה • שדה עמודים • תל באר שבעתל גזרתל יריחותל לכישתל מגידותל ערד • תל קדש
ערך מומלץ
שפות אחרות