ליאונרד ברנשטיין
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ליאונרד ברנשטיין (25 באוגוסט 1918 - 14 באוקטובר 1990), מלחין ומנצח יהודי-אמריקאי. נחשב לאחד המלחינים האמריקאיים החשובים במאה ה-20. נודע במיוחד בזכות הפסקול לסרט סיפור הפרברים. ברנשטיין היה הומוסקסואל למרות שבחר להתחתן ולהקים משפחה עם פליציה מונטאלגרה הצ'יליאנית. הוא כתב יצירות גדולות שהשפיעו על המוזיקה המודרנית של היום, כגון: קנדיד (Candide), סלבה (Slava) ועוד.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] ילדות
ברנשטיין נולד בלורנס, מסצ'וסטס למשפחה יהודית אשר מקורה ברובנו, אוקראינה. סבתו התעקשה ששמו הפרטי יהיה לואיס, אך הוריו קראו לו תמיד לאונרד, כיון שאהבו יותר את השם הזה. שמו שונה רשמית ללאונרד כשהיה בן שש עשרה. אביו, סאם ברנשטיין, היה איש עסקים, והתנגד, בתחילה, להתעניינות בנו במוזיקה. למרות זאת, לקח אותו לעיתים תכופות לקונצרטים סימפוניים. נגינת פסנתר ששמע באחד הקונצרטים שבתה אותו בקסמה והוא החל ללמוד פסנתר בגיל צעיר. כילד, ברנשטיין למד בבתי הספר גאריסון ובית הספר הלטיני של בוסטון.
[עריכה] תקופת הקולג'
אחרי סיום בית הספר הלטיני של בוסטון ב-1935, המשיך ברנשטיין את לימודיו באוניברסיטת הארווארד, שם למד מוזיקה אצל וולטר פיסטון, ואחר במכון קרטיס למוזיקה בפילדלפיה, שם מורו לניצוח היה פריץ ריינר. במהלך שנות לימודיו בקרטיס, המשיך גם בלימודי פסנתר עם איזבלה ונגרובה והיינריך גבהרד.
[עריכה] מורשת
ברנשטיין זכה להערכה רבה כמנצח, מלחין, פסנתרן ומחנך. ביותר נודע בציבור כמנהל המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק, כמי שניצח על רבות מהתזמורות המובילות בעולם וכתב את המוזיקה ל"סיפור הפרברים". בסך הכל, הוא כתב שלוש סימפוניות, שתי אופרות, חמישה מחזות זמר ומגוון יצירות אחרות. בנובמבר 1943, זמן קצר לאחר שנבחר לעוזר המנצח של התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק, עלה על דוכן המנצחים להופעתו הראשונה בגלל מחלתו של ברונו ולטר. הוא זכה להצלחה גדולה ולפרסום מיידי, מאחר שהקונצרט שודר ברדיו, בערוץ הארצי, בשידור חי. ב-1947 הוא ניצח בתל אביב, בפעם הראשונה, על התזמורת הפילהרמונית הארץ-ישראלית (פלשתינה במנדט הבריטי של אז) והחל בכך את קשר חייו עם ישראל. אחרי מלחמת העולם השנייה, החלה הקריירה הבינלאומית של ברנשטיין לפרוח. ב-1949 הוא ניצח על הבכורה העולמית של "סימפוניית טוראנגלילה" של אוליביה מסייאן. ב-1957 ניצח על קונצרט הפתיחה של היכל התרבות בתל אביב; במשך השנים ערך שם הקלטות רבות עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית. בדצמבר 1963 ביצע עם תזמורת זו בביצוע בכורה עולמי את הסימפוניה השלישית שלו, "קדיש", עם זמרת הסופרן ג'ני טוראל, הקריינית חנה רובינא, מקהלה מעורבת ומקהלת הילדים על שם צדיקוב. במהלך החזרות על "קדיש", ב-22 בנובמבר 1963 נרצח הנשיא ג'ון קנדי, והפרק השלישי של הסימפוניה, שנמצא אז בתהליכי ליטוש אחרונים, הוקדש "לזכרו האהוב של ג'ון פיצג'רלד קנדי".
ב-1958, ברנשטיין התמנה למנהל המוזיקלי של התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק, עמדה בה החזיק עד 1969. במהלך שנות ה-60, הוא נעשה לדמות ידועה היטב בארצות הברית הודות לאחד ממפעליו העיקריים, תוכנית הטלוויזיה הפופולרית "קונצרטים לצעירים" (בשיתוף הפילהרמונית של ניו-יורק), בה הגיש הסברים על מוזיקה, מלחינים ויצירות קלאסיות בצורה מעניינת, שהצליחה למשוך גם ילדים לצפות בה. ביום חג המולד, ה-25 בדצמבר, 1989, ניצח ברנשטיין על הסימפוניה ה-9 של בטהובן כחלק מהחגיגו לתרגל נפילת חומת ברלין. הקונצרט שודר חי בטלוויזיה ביותר מ-20 ארצות, לקהל מאזינים שמנה, לפי ההערכה, 100 מיליון איש. לרגל האירוע, ברנשטיין שינה מילה אחת בטקסט של פרידריך שילר ל"אודה לשמחה", ושילב את המילה "חירות" (Freiheit) במקום "שמחה" (Freude). "אני בטוח שבטהובן היה נותן לנו את ברכתו," אמר ברנשטיין.
כמנצח זכה ברנשטיין להערכתם והוקרתם של מוזיקאים רבים. מעמד מיוחד היה שמור לו בין חברי התזמורת הפילהרמונית של וינה והתזמורת הפילהרמונית הישראלית, שם היה מנצח אורח קבוע. הוא נחשב מעורב במיוחד ביצירותיהם של גוסטב מאהלר, אהרון קופלנד, יוהנס ברהמס, דימיטרי שוסטקוביץ' וכמובן יצירותיו שלו. הוא שכלל גישה מקורית לעבודה על סימפוניה של מאהלר, בהצגת כל פסוק ושירתו לפני התזמורת, בדי להבהיר לנגנים את המשמעות השלמה ולהשיג את האפקט הדרוש, עם אוזן מוזיקלית מדוייקת אשר לא החמיצה דבר.
ברנשטיין התחתן עם פליציה מונטאלגרה, שחקנית מצ'ילה, ב-1951 וממנה היו לו שלושה ילדים. מונטאלגרה השתתפה בביצוע הסימפונייה השלישית של ברנשטיין, "קדיש", עם התזמורת הפילהרמונית של ניו יורק בשנות ה-60, כקריינית (תפקיד שבוצע במקור על ידי השחקנית הישראלית האגדית חנה רובינא).
ברנשטיין נפטר חמישה ימים בלבד אחרי פרישתו. הוא ניצח על הקונצרט האחרון שלו בטנגלווד, בברקשיירס אשר בצפון מסצ'וסטס, ב-19 באוגוסט 1990. הייתה זו התזמורת הסימפונית של בוסטון אשר ניגנה את "אינטרלוד ארבעת הימים" של בריטן ואת הסימפונייה התשיעית של בטהובן.
ביום תהלוכת הלווייתו ברחובות מנהטן, עובדי בניין הסירו את כובעיהם, נופפו וצעקו "היה שלום לני". לאונרד ברנשטיין קבור בבית העלמין גרינווד, ברוקלין, ניו יורק.
[עריכה] ברנשטיין והיהדות
מודע מאוד ליהדותו, התייחס ברנשטיין לנושא זה ברבות מיצירותיו: הוא שילב בהן מוטיבים יהודיים (מן התפילה, קריאת התורה וכדו') ואף כתב טקסט יהודי (כמו למשל ב"סימפונית קדיש" או ב"מזמורי צ'יצ'סטר"). ביצירתו הביא לידי ביטוי את התמודדותו האמונית ויחסו ליהדות. ברנשטיין אף ביקר והופיע פעמים רבות בישראל, בעיקר עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית.
עוזרו האישי של ברנשטיין, ישראל אדלסון, מלמד כיום בישראל בישיבה המוזיקלית "כינור דוד", ומנסה להמשיך את דרכו בשילוב המוזיקה עם היהדות.
[עריכה] יצירות
[עריכה] יצירות נבחרות
- סימפוניה מס' 1, ירמיהו (1944)
- סימפוניה מס' 2, עידן החרדה (1949, גירסה נוספת ב-1965, על פי פואמה הנושאת שם זה מאת ויסטן יו אודן)
- קנדיד (1956) - מחזה מוזיקלי
- סיפור הפרברים (1957) - מחזה מוזיקלי
- סלאבה - בדיחה פוליטית
- סימפוניה מס' 3, קדיש (1963, גירסה נוספת ב-1977)
- מיסה (1971) - מוזיקה לתיאטרון
[עריכה] ספריו שתורגמו לעברית
- חדוות המוזיקה, הוצאת רשפים 1960, תרגום יהואש הירשברג
- רבגוניותה של המוזיקה, הוצאת רשפים 1973, תרגום יצחק הירשברג ושלומית הירשברג
היצירות היהודיות של ברנשטיין כוללות את: סימפוניה מס' 1: ירמיה. (בפרק האחרון יש ציטוט מספר איכה)
סימפוניה מס'3: קדיש. היצירה היא דווקא אנטי דתית. היצירה מבטאת קונפליקט בין רוח האדם לאל, קופנפליקט עז וסוער שסופו פיוס והשלמה, במפלס שונה מזה שהחל את היצירה הסבוכה הזאת.
תהילי צ'יצ'סטר. היצירה נכתבה במקור עבור כנסיית צ'יצ'סטר באנגליה. הטקסט הוא כולו בעיברית. מדובר בחלקים מתהילים שהולחנו. מוזיקלית היצירה מחולקת ל4 פרקים ומזכירה בצורתה סימפוניה.

