פדיון שבויים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מצוות פדיון שבויים הינה מצווה בעלת חשיבות רבה על פי ההלכה היהודית. מטרתה של מצווה זו היא הבאה לשחרורם של בני עם ישראל הנתונים בשבי הגויים. למצווה זו ערך הומני רב, במסגרת חיי קהילה תקינים.

הרמב"ם כותב:

פדיון שבויים קודם לפרנסת עניים ולכסותן, ואין לך מצוה גדולה כפדיון שבויים, שהשבוי הרי הוא בכלל הרעבים והצמאים והערומים, ועומד בסכנת נפשות. והמעלים עיניו מפדיונו, הרי זה עובר על "לא תאמץ את לבבך ולא תקפוץ את ידך" (דברים טו, ז), ועל "לא תעמד על דם רעֶך" (ויקרא יט, טז), ועל "לא יִרדנו בפרך לעיניך" (שם כה, נג), ובטל מצות "פתח תפתח את ידך לו" (דברים טו, ח), ומצות "וחי אחיך עמָך" (ויקרא כה, לו), "ואהבת לרעך כמוך" (שם יט, יח), ו"הצל לקוחים למות" (משלי כד, יא) והרבה דברים כאלו. ואין לך מצוה רבה כפדיון שבויים
-- רמב"ם, הלכות מתנות עניים, פרק ח, הלכה י


[עריכה] סייגים למצווה

חרף חשיבותה של מצווה זו, קבעו לה חכמים מספר סייגים, שהבולט בהם הוא:

אין פודין את השבויים יתר על כדי דמיהן מפני תיקון העולם"
-- משנה, גיטין ד, ו

מטרתו של סייג זה באה למנוע מתן לגיטימציה לאומות העולם לעשיית רווח כלכלי על-ידי שביית שבויים מקהל ישראל ודרישת כופר בעבורם ביודעם שמצווה זו חשובה ביותר עבור עם ישראל שלא ישהו לשלם את דמי הכופר.