סיפור עם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

סיפורי עם או אגדות הם סיפורי פולקלור נפוצים, אשר דרך הפצתם היא לרוב מפה לאוזן. בדרך כלל, המחבר הוא אנונימי ואין מקום וזמן מוגדרים, זאת כדי לתת את התחושה שהיצירה מתאימה לכל מקום וזמן. סיפורי העם, ככל יצירת פולקלור, מהווים חלק בלתי נפרד מן ההיסטוריה של תרבות מסוימת.

סיפורי עם נהוגים ונפוצים בכל תרבות ידועה, ולרוב מכילים שילוב של מאפיינים כלל אנושיים ומאפיינים ייחודיים לתרבות בה מסופר הסיפור. דוגמה לשילוב כזה בין המקומי לכללי הינם האויקוטיפים: סיפורים הקיימים בתרבויות רבות, אך מסופרים באופן שונה בכל תרבות, בהתאם למאפייניה.

הסיפור העממי הוא ביסודו שמיעתי, נמסר מדור לדור על ידי מסרנים. המסרנים הצטיינו בזיכרון מעולה ובכושר משחק. פעולת העברת הסיפור נקראת 'היגוד', והיא נעשתה בפני קהל, בסיטואציה עממית (משפחה, בית-ספר, וכו'). המסרנים היו גם יוצרים, שהתאימו את העלילה לרוח התקופה אך נשארו נאמנים לאמצעים האומנותיים של הסיפור העממי. משמעותם של סיפורי העם נובעת מהסיטואציה בה סיפרו אותם, לא פחות מאשר מתוכנם. רבים מסיפורי עדות ישראל נכתבו לאחר שעברו מפה לאוזן. חוקרים רבים חקרו את הספרות העממית ולבסוף מצאו שיש חוקים (יסודות) החוזרים על עצמם בסיפורי העם. חקר סיפורי העם, יחד עם אלמנטים נוספים השייכים לפולקלור, נקרא אתנופואטיקה.


תוכן עניינים

[עריכה] מעשיות ואגדות

את הסיפור העממי ניתן לחלק לשתי קבוצות: מעשיות ואגדות. המעשיות אינן קשורות לזמן, מקום או אנשים מסוימים, לעומת האגדות, בהן מוגדר רקע מסוים להתרחשות.

[עריכה] מעשיות

מעשיות הינן סיפורי עם בהם מוטיבים רבים החורגים מההתנסות היומיומית, ומוטיבים על-טבעיים שאינם ניתנים לאישור אמפירי. כמו כן, מאופיינית המעשיה בעקרונות נוספים:

  • אלמקום: המעשיה מתרחשת במרחב גאוגרפי לא מוגדר או מוגדר בכלליות גסה בלבד (לדוגמה: 'מרכז אירופה').
  • אל- זמניות: המעשיה מתרחשת בתקופה היסטורית לא מוגדרת או מוגדרת בכלליות גסה בלבד (לדוגמה: 'ימי הביניים').
  • אלמוניות: הדמויות במעשיה הינן סתמיות ואינן מוכרות לקהל.

דוגמה למעשיות הן מעשיות האחים גרים וסיפורי חכמי חלם.

[עריכה] אגדות

אגדה הינה סיפור עממי ריאליסטי בו מוגדרים וידועים לקהל המרחב הגאוגרפי והזמן ההיסטורי. לרוב גם ידועות הדמויות הפועלות, ולעיתים הקהל משער דרכן את המיקום ומועד ההתרחשות. יסוד על טבעי בסיפור יתפרש כניסי.

דוגמאות לאגדות הן אגדות המלך שלמה ואגדות הבעל שם-טוב.

צורה מודרנית שלבשה האגדה היא האגדה האורבנית.

[עריכה] מאפייני סיפור העם

לסיפורי העם מאפיינים משותפים רבים והם מחולקים לשני סוגים: מאפיינים צורניים- שמיעתיים ומאפיינים תוכניים.

  • מאפיינים צורניים-שמיעתיים: מאפיינים המתייחסים לשפה ולצורת השימוש בה. בסיפור העממי נועדת לפן השמיעתי חשיבות רבה בשל השימוש בהיגוד, אשר אופיו וחיותו מושפעים רבות מן המודעות לשומעים. מאפיינים אלו מקשרים את חקר הסיפור העממי למדע הלינגוויסטיקה, וכן מעניק חשיבות לבחינת הז'אנרים המינוריים (פתגמים, חידות וכו') בסיפור.
  • מאפיינים תוכניים: מאפיינים המתייחסים לרקע, לעלילה ולתכונות הדמויות בסיפור.

[עריכה] מאפיינים צורניים- שמיעתיים

כמה מן המאפיינים הצורניים- שמיעתיים המרכזיים הנהוגים בסיפורי עם הם: משחקי מילים, דו שיח, שילוש, שאלות רטוריות, חזרות ופתגמים.

[עריכה] פתיחה וסיום

בסיפור עם הפתיחה קצרה, ללא תיאורים, ויש לה ביטויים ותבניות קבועות. הפתיחה בדרך כלל רגועה ושלווה כדי לתת פתח להפתעה בהמשך וליצור מתח באשר להמשך הסיפור. פתיחות אופייניות לסיפורי עם הן: 'היה היה…', 'יום אחד…', 'לפני שנים רבות…', 'מעשה באחד ש…', 'פעם אחת…', ועוד.

עם הסיום מצפה לקורא סוף טוב - כל הבעיות שהועלו בסיפור נפתרות, משאלות הלב מתגשמות, והדמות השלילית נענשת.

מלבד אלו, בחלק ניכר מסיפורי העם קיים מסר כלשהו, נסתר או חבוי, וזאת בשל השימוש הרב הנעשה בסיפורים אלו בחינוך.

[עריכה] אחידות העלילה

הסיפור העממי מתרכז באירוע אחד והעלילה ברורה מאוד לקורא.

[עריכה] הדמויות

בסיפור העממי תופענה בדרך כלל שלוש דמויות (שלושה גיבורים). דמות אחת חיובית בתפקיד החכם, העני, הצדיק, הטוב וכדומה. הדמות שנייה - שלילית, בתפקיד הטיפש, העשיר, הרשע וכדומה. הדמות שלישית תהיה דמות נייטרלית, שתפקידה לפשר ולגשר בין שתי הדמויות או להכריע לטובת אחת מהן. במערכה מרכזית בסיפור תופענה שתי הדמויות המרכזיות, הטובה והרעה, כשהדמות השלישית תופיע מאוחר יותר, לעיתים כשהמצב נראה תקוע, ותניע את העלילה.

[עריכה] תאומים

פירושו פיצול אחד הגיבורים לשניים: שתי דמויות שאין הבדל מהותי ביניהן. מול שני הגיבורים הללו (שהם בעצם אחד) עומד היריב (לדוגמה: אם חורגת ומולה האחים עמי ותמי, שהם גיבור אחד.)

[עריכה] חוק משחק המלים

גם חוק זה נועד למשוך את תשומת לבו של המאזין אל המספר וסיפורו. בסיפור העממי יש ריכוז רב יותר של משחקי מלים, חריזה וכו', מאשר בכל סיפור אחר.

[עריכה] חוק השאלה הרטורית

המספר העממי משתמש באמצעי זה כדי להביא לשינוי הטון, להגביר את המתח בהשהיה, ולשמש כרמז לבאות ("ומה, אתם חושבים, הוא עשה"?).

[עריכה] חוק השילוש

המספר שלוש הוא מספר טיפולוגי החוזר בסיפור עם בצורות שונות כגון: מספר הגיבורים, המטלות שמבצע הגיבור, החזרות, התארים (לדוגמה: הנערה- טובה, יפה וחכמה) ועוד. ישנם מספרים נוספים בעלי משמעות, ביניהם ניתן לציין את 5, 7, 12 ו- 40. בנוסף לכך מופיעים צירופי המספר 3.

[עריכה] חזרה

המספר חוזר על הדברים שאותם הוא רוצה להדגיש. לדוגמה: את הגיבור הטוב והחיובי ידגיש על ידי תכונות טובות – חכם, טוב לב, ועוד. המספר משתמש בחזרות רבות, על מלים, עובדות, מעשים וכו'. החזרות הרבות מארגנות את העלילה ותורמות לתחושת הזדהות והנאה של הקורא. החזרה גם מדגישה עניינים מיוחדים, במקום להרבות בתיאורים שונים.

[עריכה] חוק הדו- שיח

חוק הדו- שיח הוא אחד החוקים, הנובעים מהצורך להשפיע על המאזין. מכיוון שהמטרה היא לרתק את הקהל ולשתפו בעלילה- משנה המספר את קולו, ומשחק את שתי הדמויות הפועלות. לכן יהיו ביטויים כמו "אמר לה", "ענתה לו" ולא שימוש בדיבור עקיף כמו "היא סירבה לצאת".

[עריכה] מאפיינים תוכניים

כמה מן המאפיינים התוכניים המרכזיים הנהוגים בסיפורי עם הם מוטיבים אי- רציונליים ולרוב מאגיים, עימות ומשאלה כמוסה.

[עריכה] היסוד העל טבעי

נקרא גם בשם מוטיב הפלא. בסיפור העממי קיימת התרחשות של נס או פלא, התרחשות של דברים מעל להיגיון ולטבע האנושי. לדוגמה: מפלצת, האנשה, קוסם המגשים משאלות וכו'. מעניינת העובדה שסיפורים חסרי אחיזה במציאות לעיתים נשמרים בזכרון הקולקטיבי טוב יותר מאשר סיפורים ריאליסטיים.

[עריכה] חוק העימות

נקרא גם בשם יסוד הניגוד , יסוד הקונפליקט. בכל סיפור עם ישנם ניגודים רבים וקיצוניים. הם יכולים להיות ניגודים גילאיים בין זקן לצעיר , ניגודים מעמדיים וכדומה. הניגודים יוצרים מאבקים ועימותים בין הדמויות , בין המצבים ובין האירועים המתרחשים בסיפור.

[עריכה] משאלה כמוסה

בכל סיפור עם עולה משאלת ליבו של אדם פשוט ושל החברה שבה הוא חי. המשאלה מייצגת ומדגישה את בעיותיו וכאביו של האדם הפשוט, ולכן הסיפור מביא להזדהות ולתחושת שייכות. את המשאלות המודחקות של הפרט ושל החברה אפשר להעלות מן התת- מודע על ידי השלכה על דמויות בעלי- חיים, על עמים זרים וכד'. המשאלה היא בעצם המסר שלשמו ספרו את הסיפור. פעמים רבות בהגשמתה או אי הגשמתה של המשאלה יש משום הבעת דעה לגבי טיבה וערכה של המשאלה. משאלות אותן רוצה המספר לסמן כראויות יזכו להגשמה בעוד אלו שאינן ראויות לא יוגשמו בסוף הסיפור, ויתכן שהמביע אותן ילמד על כך שלא היו ראויות מלכתחילה. הגשמת המשאלות בסיפור נועדה לתת תקווה למאזינים. סיפורי העם מהווים מעיין תיקון לעוולות ולמצוקות של חיי היום יום.