מדיניות הגרעין של ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

על-פי פרסומים בעיתונות העולמית, ישראל נמנית עם המדינות שלהן נשק גרעיני. מדינת ישראל לא נתנה מעולם פרסום מפורש ליכולתה הגרעינית, והיא שומרת על מדיניות הקרויה "עמימות גרעינית". עקב כך אין אפשרות לנקוב במספר מדוייק של הפצצות הגרעיניות שברשות ישראל, אך מקובל לדבר על סדר גודל של בין 50 ל-200 פצצות גרעיניות מדגמים שונים. ההערכות מתבססות על קיומו של הידע הנדרש בידי מדעני ישראל, ועל פוטנציאל הייצור של הקריה למחקר גרעיני. יש הסבורים שבכל רגע ישראל יכולה טכנית לבנות את הפצצות (אפשרות שמכונה "פצצה במגירה" או "במרחק סיבוב בורג").

הדיון ביכולתה הגרעינית עולה מפעם לפעם לכותרות העיתונים. בפרט עלתה הסוגיה לדיון עם המידע שפירסם בשנת 1986 מרדכי ואנונו, טכנאי שעבד בקריה למחקר גרעיני. בעקבות הפרסום ואנונו הורשע בבגידה ובריגול חמור. הדיון מקודם גם על ידי ממשלת מצרים, שמשתמשת בו כדי לנגח את ישראל.

תוכן עניינים

[עריכה] תחילת פעילותה הגרעינית של ישראל

הדיון בנושא פיתוח נשק גרעיני עלה על סדר היום כבר בשנות החמישים ולמעשה עם תום מלחמת השחרור. קברניטיה של מדינת ישראל הגיעו כבר אז להחלטה כי על מדינת ישראל להתחמש בנשק גרעיני לצורך הרתעת מדינות ערב שאינן משלימות עם קיומה.

ראש ממשלת ישראל הראשון דוד בן-גוריון, פעל למימושה של אופציה גרעינית לישראל לצורך מניעת מלחמת השמדה. בשלב מאוחר יותר האמין שכאשר מדינות ערב יבינו שלישראל יש יכולת גרעינית הן יזנחו את הרעיון להשמידה, מה שיוביל בטווח הארוך לשלום באזור.

כדי לחזק את עמדתו, העלה בן-גוריון את הרעיון שבעוד שהערבים יכולים להפסיד מלחמה אחר מלחמה, הרי שלישראל אסור להפסיד ולו במלחמה אחת שכן זו תהיה עבורה מלחמת השמד. לפי התאוריה הזו מדינות ערב יכולות להקריב במלחמותיהם קורבנות רבים הן בגלל מספרם והן בגלל אי הרגישות שלהם לנושא. לעומת זאת, החברה הישראלית לא תוכל לחיות עם תוצאותיה של מלחמה שבה יש לישראל קורבנות רבים, דבר שיפורר אותה מבפנים ולמעשה יביא בעקיפין לסופה. ישראל, לפי בן-גוריון, לא תוכל לעולם לעמוד נגד הכמות המספרית של מדינות ערב, ולשם כך עליה להחזיק אופציה גרעינית לשם הרתעה.

המבנה שניצב מעל ליבת הכור בדימונה ("מכון 2") כפי שצולם על ידי מרדכי ואנונו
הגדל
המבנה שניצב מעל ליבת הכור בדימונה ("מכון 2") כפי שצולם על ידי מרדכי ואנונו

[עריכה] כורים גרעיניים בישראל

למדינת ישראל כור מחקר גרעיני באזור שפך נחל שורק, שנבנה בגלוי ונמצא תחת פיקוח אמריקאי.

במסגרת מדיניותה הגרעינית של מדינת ישראל הוקמה בשנת 1960, בעזרת ממשלת צרפת, הקריה למחקר גרעיני ליד דימונה. ביוני 1960 טענה ישראל כי המבנה המוקם הוא "מפעל טקסטיל", בספטמבר אותה שנה תיארו אישים ישראלים את המבנה ההולך ונבנה כ"תחנת מחקר במטלורגיה", ולאחר מכן נטען כי זהו כור למטרות שלום בלבד. ממשלת ישראל מסרבת לפתוח את הכור לפיקוח בינלאומי, למרות שבעבר ביקרו בכור משלחות ביקורת אמריקאיות.

בשנת 1979 נקלט על ידי לווינים הבזק שיוחס לפיצוץ אטומי באוקיינוס ההודי, ונטען שהוא קשור לניסוי גרעיני שערכו במשותף ישראל ודרום אפריקה.

[עריכה] מדיניות השימוש בנשק הגרעיני

שמשון גורר את אויביו עמו לאבדון (תחריט גרמני, 1882)
הגדל
שמשון גורר את אויביו עמו לאבדון (תחריט גרמני, 1882)

נראה כי תרחיש שבו תשתמש ישראל בנשק גרעיני יהיה רק במקרה שישראל נמצאת על סף השמדתה הפיזית ובמצב שאין לה מה להפסיד. לאופציה זו ניתן השם "ברירת שמשון" - סוג של נקמה על סמך דוגמת שמשון הגיבור התנ"כי שלפת את עמודי מקדש האל דגון ומספר הפלשתים שהרג במותו היה רב יותר מאשר בחייו, בקוראו: "תמות נפשי עם פלשתים".

על כן, משקלו העיקרי של הנשק הגרעיני הוא ההרתעה - הן כנגד מדינות האויב והן כנגד מעצמות העל. קיומו של נשק מסוג זה והחשש שישראל תעשה בו שימוש אמור למנוע ממדינות ערב להשתמש בכוחן הקונוונציונלי העודף כנגד ישראל. בנוסף, על פי פרסומים זרים השתמשה ישראל באיום של הפעלת הנשק הגרעיני שלה בעת מלחמת יום הכיפורים כדי לקבל סיוע צבאי ומדיני מארצות הברית. טענות נוספות העלו שישראל עשתה שימוש כזה גם בעת מלחמת המפרץ.

[עריכה] עמימות גרעינית

מבחינה הצהרתית, מאמצת ישראל מדיניות של עמימות בנוגע ליכולותיה הגרעיניות. העמימות בנושא הייתה אמורה מחד להרתיע את מדינות ערב מלנהל מלחמת השמד נגד ישראל ומאידך לא לדחוף אותם להשיג טכנולוגיית גרעין משלהם.

[עריכה] "ישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני"

מנהיגי המדינה מצהירים באופן רשמי ש"ישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון". יש המייחסים אמירה זו ללוי אשכול, למרות שיש מחלוקת מי היה הראשון שטבע אותה. המשפט ברבות השנים הפך למדיניות הגרעינית הרשמית של מדינת ישראל. במבט מעמיק על המשפט ניתן לראות שלמעשה הוא כמעט חסר משמעות לחלוטין:

  • "המדינה הראשונה"

לא ברור אם מדובר רק על מדינות המזרח התיכון או גם על מעצמות העולם שכבר הכניסו נשק למזרח התיכון (בצוללות גרעיניות למשל) וכך הפקיעו את ההתחייבות של ישראל "לא להיות הראשונה".

  • "נשק גרעיני"

מהו נשק גרעיני? האם נשק שלא נוסה הוא נשק גרעיני? האם פצצת אטום שאינה מחוברת לטיל או אמצעי אחר ולכן אינה שמישה היא נשק גרעיני? האם נשק גרעיני שהוצא ממנו מרכיב כלשהו (אולי אפילו רק הדלק) ולכן לא שמיש באופן מיידי הוא נשק גרעיני?

כך או אחרת, שתי המטרות לא הושגו: מדינות ערב לא נרתעו מפני פתיחה במלחמה כוללת נגד ישראל ב-1967 וב-1973 מחד, והן עיראק והן איראן פעלו בעבר ובהווה להשגת נשק גרעיני משלהן, כדי להשתוות ליכולת הישראלית, מאידך.

[עריכה] התבטאויות של מנהיגי ישראל בדבר יכולתה הגרעינית

לצד ההצהרה הרשמית והמקובלת של ישראל - "ישראל לא תהיה המדינה הראשונה שתכניס נשק גרעיני למזרח התיכון", יש מדי פעם התייחסויות מרומזות של מנהיגי המדינה לנושא הגרעיני. התבטאות יוצאת דופן הייתה לנשיא אפרים קציר, שאמר לכתבים זרים בדצמבר 1974 כי: "לישראל יש פוטנציאל גרעיני". ובתשובה לשאלה האם אין הדבר מדאיג, השיב: "מדוע צריך נושא זה להדאיג אותנו? שידאג העולם."

[עריכה] העמימות ויחסי ישראל-ארצות הברית

מדיניות עמימות גרעינית הייתה נחוצה גם לצרכים פוליטיים גלובליים. הכרזה רישמית של מדינת ישראל על כך שהיא מחזיקה בנשק גרעיני הייתה פוגעת ביחסיה עם מדינות העולם ובמיוחד עם ארצות הברית, שהייתה בין היוזמות על חתימה על הסכם למניעת נשק גרעיני ודגלה בפירוז המזרח התיכון מנשק שכזה. הדבר היה גם פוגע בסיכויי ישראל לקבל תמיכה פוליטית וסיוע בגלל לחץ הקונגרס האמריקני שלא היה משלים עם הכרזתה של ישראל על יכולת גרעינית. בזמן ממשל קנדי בארצות הברית התגבשה מדיניות "אל תשאל, אל תספר" מול ממשלת ארצות הברית, ששלחה מצידה מספר משלחות ביקורת לכור, שלא הורשו לבקר במעמקי הכור אלא רק בחלקים שלו שהיו מעל הקרקע.

[עריכה] ראו גם

[עריכה] קישורים חיצוניים

[עריכה] לקריאה נוספת

  • יאיר עברון, הדילמה הגרעינית של ישראל, יד טבנקין, 1987.
  • סימור הרש, ברירת שמשון, ספרית מעריב, 1991.
  • אבנר כהן, ישראל והפצצה, שוקן, 2000.
  • זכי שלום, בין דימונה לוושינגטון - המאבק על פיתוח האופציה הגרעינית של ישראל 1960-1968, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון בנגב, 2004.
  • אבנר כהן, הטאבו האחרון - סוד המצב הגרעיני של ישראל ומה צריך לעשות איתו, הוצאת כנרת, זמורה-ביתן, 2005.
שפות אחרות