דיני טומאה וטהרה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דיני טומאה וטהרה הוא הכינוי הרווח בהלכה היהודית למכלול ההלכות הנוגעות לטומאה וטהרה. טומאה היא היותו של חפץ או אדם מסוים נושא רוח שלילית, ואילו טהרה היא היותו נושא רוח חיובית. ברוב המקרים הטהרה היא המעשה הנדרש כדי לצאת ממצב של טומאה, אך לעיתים היא גם עומדת כערך בפני עצמו.
על מהותה וטיבה של אותה רוח המיטמאת ומיטהרת רבו הדעות והמחלוקות, אך פרשנים רבים מכוונים למהות אחת. על פי רוב המפרשים, מקורה של הטומאה הוא במוות או בקירבה למוות, ולעומתה - הטהרה מבטאת את החיים.
בתורה ישנן מצוות רבות המפרשות הלכות הטומאה והטהרה. באופן כללי לא קיים איסור להטמא. האיסור הוא לאכול קודש או להכנס למקדש בטומאה. יוצאים מן הכלל הזה הם הכהנים והנזירים עליהם חל איסור להטמא למתים.
אף על פי כן, נהגו כל ישראל להתרחק מן הטומאה. בימים שבית המקדש היה קיים, היו לדינים אלו השלכות רבות, שכן לא היה ניתן להשתתף בעבודת המקדש בהיותך טמא או נושא טומאה. אף לאחר החורבן היו תלמידי חכמים שהקפידו על אכילת מזונם בהיותם טהורים, ובידלו את עצמם מיתר החברה.
בהלכה היהודית בת זמננו, ההשלכה המשמעותית ביותר לדיני טומאה וטהרה היא בהלכות נידה; אישה מוגדרת טמאה בימי הוסת ובשבוע שלאחר מכן, ובימים אלו אסור לה לקיים מגע מיני עם בעלה. דין נוסף הנוהג בימינו הוא חובת נטילת הידיים לפני הארוחה, והיא ביטוי להקפדה על אכילה בטהרה שהוזכרה לעיל. גם בימינו חל איסור הלכתי על הכהנים להטמא למתים.

