היסטוריה של הרפובליקה העממית של סין
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מנקודת מבט פוליטית, הרפובליקה העממית הסינית היא הישות הפוליטית המקבילה לסין היבשתית. מבחינה היסטורית, שם זה מציין את התקופה ההיסטורית האחרונה, לאחר אלפי שנים של שושלות אימפריאליות והרפובליקה הסינית. התקופה החלה בין מבחינה רשמית ב־1 באוקטובר 1949, כאשר לאחר ניצחון כמעט מוחלט במלחמת האזרחים הסינית, מאו צה דונג הכריז על הרפובליקה העממית הסינית ממעלה הטייננמן. תקופה זו כוללת כמה עשורים של מאבק פוליטי, רפורמה כלכלית וחברתית, וכן תנועות רבות שהותירו את חותמם בתוך סין ובעולם כולו.
תוכן עניינים |
[עריכה] תקופת מאו
[עריכה] רפורמציה חברתית
הממשלה החדשה שלטה על עם שהיה מותש משתי דורות של מלחמה ומאבק חברתי, ומכלכלה שעברה אינפלציה גבוהה וניתוק קשרי התחבורה במדינה. סדר פוליטי וכלכלי חדש, המבוסס על הדוגמה הסובייטית נוסד במהירות. ברית המועצות והרפובליקה חתמו על אמנה להגנה הדדית ב־14 בפברואר 1950.
בתחילת שנות ה-50, סין החלה בשיקום חברתי וכלכלי. המנהגים החדשים זכו לתמיכה פופולרית בעצירת האינפלציה והשבת הכלכלה למסלולה, ובניה מחדש של רבים ממפעלי התעשיה שנפגעו במלחמה. למפלגה הקומוניסטית הסינית הייתה סמכות כמעט בכל תחומי החיים. השלטון של המפלגה הובטח על ידי כוחות צבאיים גדולים שהיו נאמנים לה, על ידי ממשלה שעשתה את שהמפלגה רצתה, ועל ידי חברי המפלגה בארגוני העובדים, הנשים ובארגונים אחרים.
[עריכה] מלחמת קוריאה
עם תחילת ההתאוששות של הכלכלה, הרפובליקה המאואיסטית החדשה נכנסה לקונפליקט הבינלאומי הראשון שלה. ב־25 ביוני 1950, כוחותיו של קים איל-סונג חצו את קו הרוחב 38 לתוך דרום קוריאה, ולבסוף התקדמו עד למשולש פוסאן. כוחות האו"ם נכנסו למלחמה לצד הדרום, והגנרל האמריקאי דאגלס מקארתור הציע לסיים את המלחמה עד לחג המולד 1950. ברית המועצות וסין ראו את הניצחון של האו"ם כיתרון פוליטי גדול לארצות הברית. ברית המועצות לא רצתה בעימות ישיר, ומאו החליט להתערב. כמהלך צבאי אסטרטגי, ב־27 ביוני 1950, ארצות הברית הציבה את הצי השביעי שלה במצרי טייוואן, וכך הגנה על הכוחות הלאומיים שנותרו בטייוואן. ב־25 באוקטובר 1950, "צבא המתנדבים הסיני" חצה את נהר היאלו, ועד סוף נובמבר כבר היה בהתקפה כללית. זאת למרות שמנהיגים רבים של סין, כולל שר ההגנה לין ביאו, התנגדו להשתתפות של סין במלחמה.
המלחמה הקוריאנית הייתה הקונפליקט הבינלאומי הראשון של סין העממית, והיא עלתה לה במחיר יקר. ארצות הברית הייתה בדרכה לשיא כוחה הצבאי. ההתקפה הגדולה הראשונה של הכוחות הסיניים נהדפה באוקטובר, אך עד חג המולד 1950 "צבא המתנדבים" תחת הגנרל פנג דאהואיי התקדמו עד לקו הרוחב 38 והביאו לנסיגה מהירה של ארצות הברית. שני הצדדים דחו הפסקת אש של האו"ם, ולחמו באזור קו הרוחב 38 עד שנחתמה הפסקת אש ב־26 ביוני 1953.
[עריכה] "הקפיצה הגדולה קדימה"
ב־1958 מאו דחה את המודל הסובייטי והכריז על תוכנית כלכלית חדשה, "הקפיצה הגדולה קדימה", שמטרתה להגביר את הייצור החקלאי והתעשייתי במהירות. נוצרו קואופרטיבים עצומים, והוקמו מפעלים רבים. התוצאות היו איומות. המנגנונים הרגילים של השוק הופרעו, הייצור החקלאי נפגע, והעם הסיני השקיע אנרגיה רבה בייצור של מוצרים באיכות גרועה שלא ניתן היה למכור אותם. תוך שנה, היה רעב אפילו באזורים פוריים מבחינה חקלאית. מ־1960 עד 1961 היה רעב גדול, כתוצאה מתכנון לקוי ב"קפיצה הגדולה קדימה" ומזג אוויר גרוע.
היחסים הסינו-סובייטים, שכבר לא היו במיטבם, הדרדרו עוד יותר ב־1959, כאשר הסובייטים החלו להגביל את המידע הטכנולוגי והמדעי שאיפשרו להעביר לסין. המחלוקת גדלה, והסובייטים הוציאו את כל אנשיהם מסין באוגוסט 1960. באותה השנה, הסובייטים והסינים החלו להאבק זה עם זה בפורומים בינלאומיים. היחסים בין שתי המעצמות הגיעו לשפל ב-1969 במחלוקת על הגבולות, כאשר חיילים סינים וסובייטים נלחמו זה בזה על הגבול המנצ'ורי.
[עריכה] מהפכה תרבותית
בתחילת שנות ה־60, הנשיא ליו שאוקי ומזכיר המפלגה דנג שיאופינג תפסו את השלטון על המפלגה ואימצו מדיניות כלכלית פרגמטית, שסתרה את החזון הקומוניסטי של מאו. מאו, שלא היה מרוצה מהכיוון החדש של סין ומסמכותו הפגועה, החל בהתקפה פוליטית על ליו, דנג ופרגמטיסטים אחרים באביב 1966. התנועה החדשה, "המהפכה התרבותית הפרולטריונית הגדולה", הייתה תופעה חדשה בהיסטוריה הקומניסטית. בפעם הראשונה, חלק מהמנהיגות הקומוניסטית ביקשה להביא להתנגדות עממית כנגד החלק האחר. סין הייתה בדרכה לאנרכיה פוליטית וחברתית למשך רוב העשור.
הוראתו של מאו הייתה לבודד את הנשיא ליו שאוקי, שמת בכלא ב־1969. דנג שיאופינג נשלח לעבוד במפעל למנועי מכוניות. מאו ו"חברו הקרוב ביותר", שר ההגנה לין ביאו, שנעשה ליורשו של מאו, טענו כנגד ליו, דנג ומנהיגי מפלגה אחרים כי הם גוררים את המדינה חזרה לקפיטליזם. תנועות נוער רדיקליות, שנקראו "המשמר האדום", התקיפו ארגוני מדינה ומפלגה בכל הרמות, כשהם תרים אחר מנהיגים שלא נכנעו להלך הרוח הרדיקלי. כתגובה לאירועים אלה, חלק ממפקדי הצבא ופקידים אחרים ניסו להראות כאילו הם תומכים במאו, בעוד למעשה הם מנסים למנוע את הפעילות הרדיקלית המקומית.
בתקופה שבין 1966 ל־1968, לאחר שפולחן האישיות שלו כבר היה מפותח ומיוסד, מאו ניסה להשמיד את "ארבעת העתיקים". דת ומוסדות חינוך היו המטרות העיקריות. נזירות ונזירים, כמרים, סופרים, פרופסורים ואמנים הוכו או הוכרחו להתאבד. מערכת הרכבות הסינית הייתה בכאוס מוחלט. הסמכות של המשמר האדום גברה על זו של המשטרה, ולעתים הם היכו באופן רנדומלי אנשים אותם ראו כ"אנטי-מהפכניים". בחינות הכניסה לאוניברסיטאות נפסקו, ורוב התיכונים נסגרו. לין ביאו והאחרים השתמשו בכאוס באזורים אלה על מנת להגביה את מעמדו של מאו. העם החל להריע למאו ש"יחיה לעשרת אלפים שנה", קריאה שבאופן אירוני מקורה במסורת הפאודלית. מאו הכניס את שמו של לין לחוקה כיורשו.
[עריכה] לין ביאו וכנופיית הארבע
הפעילות של המשמר האדום ושאר הפעילות הרדיקלית דעכה, והמצב הפוליטי בסין התייצב. לין ביאו ניסה לערוך מהפכה צבאית בספטמבר 1971. המטרה הייתה להרוג את מאו בזמן שנסע ברכבת שלו. כשהוא פועל ממפקדתו בשנחאי, לין ביאו שמע כי ההתקפה נכשלה, מכיוון שמאו החליף את המסלול שלו. לין ברח עם כל משפחתו על מטוס צבאי, והיה בדרכו לברית המועצות לפני שמטוסו נפל במונגוליה. מותו של לין לא פורסם, עם תחילת דיונים על עתידה הפוליטי של סין. תומכיו של לין ברחו מהמדינה, רובם להונג קונג.
לאחר האירוע של לין ביאו, פקידים בכירים רבים שפוטרו בשנים 1966-1969 הוחזרו למעמדם. החשוב מבין אלה היה דנג שיאופינג, שב־1973 שב והופיע וב־1975 נעשה לחבר בפוליטבורו, ולאחר מכן סגן הנשיא. מאו רצה להשתמש בתקופה זו על מנת למצוא יורש חדש. הוא החליט לבסוף כל וואנג הונגוון, יליד שנחאי שהיה מקורב לאשתו ג'יאנג קינג, והעביר אותו מעמדה מוניציפלית לממשלה המרכזית.
המאבק האידאולוגי בין פקידי המפלגה הפרגמטיים לבין הרדיקלים פרץ מחדש בסוף 1975. ג'יאנג קינג, וואנג הונגוון, ושניים אחרים שהיו מקורבים למהפכה התרבותית (שכונו לאחר מכן "כנופיית הארבעה") יצאו בקמפיין תקשורתי נגד דנג. בינואר 1976, ראש הממשלה זהאו אנליי, דמות פוליטית פופולרית, מת מסרטן. ב־5 באפריל, אזרחי בייג'ינג הפגינו באופן ספונטני בכיכר טייננמן לזכרו של זהאו, כשהמסר הפוליטי היה של תמיכה בדנג ונגד כנופיית הארבעה. השלטונות דיכאו את ההפגנה, והרגו לפחות 800 איש, אם יתכן כי המספר היה גבוה בהרבה – עד 7000 הרוגים. דנג הואשם בגרימת הבעיות וכל סמכויותיו נלקחו ממנו, אם כי הוא עדיין נותר חבר מפלגה. הפגנה זו ודיכויה ידועה כאירוע טייננמן.
[עריכה] מורשתו של מאו
המספר הגדול של ההרוגים בתקופת חיזוק השלטון לאחר מלחמת האזרחים היה כאין לעומת מספר מקרי המוות שנגרמו מהרעב, האנרכיה והמלחמה שהיו לפני עלייתם של הקומוניסטים לשלטון.
תומכיו של מאו מצביעים על כך שלפני 1949, לדוגמה, 80 אחוז מאזרחי סין לא ידעו קרוא וכתוב, ותוחלת החיים הייתה 35 שנים בלבד. עם מותו, רק 7 אחוז לא ידעו קרוא וכתוב, ותוחלת החיים גדלה ליותר מ־70 שנה. בנוסף, אוכלוסייתה של סין שהייתה קבועה ב־400 מליון איש ממלחמת האופיום ועד למלחמת האזרחים, גדלה ל־700 מליון בשנת מותו של מאו. תחת שלטונו של מאו, סין סיימה את "מאה שנות ההשפלה" שלה, ושבה למעמדה כמעצמה ממשית. מאו גם תיעש את סין במידה רבה.
המבקרים יצביעו על כך כי גידולים זהים בתוחלת החיים אירעו ב"נמרים" של מזרח אסיה, ובעיקר בטייוואן, שנשלטה בידי מתנגדיו של מאו, הקומינטנג. יתכן כי חלק מהגידול היה פשוט תוצאה של מדינה שכבר לא הייתה במצב של מלחמה, כך שאפילו שלטון לא מוצלח במיוחד היה מצליח להשיג תוצאות דומות. מעבר לכך, הנסיון של הנמרים והרפורמות של דנג קסיואפינג מראות כי המדיניות הכלכלית של מאו הביאה לכלכלה גרועה הרבה יותר מגישה ביזורית יותר. ביקורת נוספת כלפי מאו היא שהוא לא תמך בהגבלת הילודה והביא לגידול הדמוגרפי, עליו הגיבו שליטים מאוחרים יותר במדיניות הילד האחד. הגבלה זו בדרך כלל מתייחסת לאזורים עירוניים בעלי אוכלוסיית יתר, ואילו באזורים הכפריים ההגבלות פחות קשות.
הגורם המיידי למדיניות הילודה הפוסט-מאואיסטית היה הגידול הדמוגרפי כתוצאה מהלידות בשנות ה־50 וה־60. ב1949 גודל האוכלוסייה הייתה בערך 400 מליון. ב־1970, גדלה האוכלוסייה ל־700 מליון. גידול זה היה תוצאה, בין השאר, של העידוד של מאו – "יותר אנשים, יותר כוח".
מאז שנות ה־90 הייתה הרפיה של מדיניות תכנון הילודה בסין, בעיקר מכיוון שהאנשים שנולדו בשנות ה-60 כבר אינם בגיל הפוריות.
כיום, סין היא אחת מהמדינות עם שיעור הגדילה הכלכלית הגדולה בעולם.
האידיאולוגיה שסביב פרשנותו של מאו למרקסיזם-לניניזם, הידועה יותר כמאואיזם, השפיעה על קומוניסטים רבים סביב העולם, כולל תנועות מהפכניות בעולם השלישי כמו הח'מר רוג' בקמבודיה, ה"נתיב הזוהר" בפרו והתנועה המהפכנית בנפאל. באופן אירוני, סין עצמה התרחקה מאוד מהמאואיזם מאז מותו, ורוב חסידיו של מאו רואים את הרפורמות של דנג קסיואפינג כבגידה במורשתו של מאו.
[עריכה] מאבקי כוח לאחר מותו של מאו
"הנווט הגדול" היה אחד מהתארים הרבים שמאו צה-דונג זכה להם לאחר המהפכה התרבותית. קיומו היה יותר מסימבולי, וכך גם מותו. מאו מת ב־9 בספטמבר 1976. המדינה נעצרה לחלוטין ליותר משבוע. הוא היה ראש המפלגה הקומוניסטית הסינית יותר מארבעים שנה, וראש המדינה של סין עשרים ושבע שנה. בשנותיו האחרונות, למאו כבר לא היה אמון גם בוואנג הונגוון, והקשר שלו לכנופיית הארבעה הגבירה את חוסר האמון ביניהם.
הואה גואפנג, שהיה אז השר לבטחון ציבורי וירש את זהאו אנליי כראש ממשלה, נעשה גם לראש הצבא ולראש המדינה. ההצדקה של הואה הייתה בפתק בכתב ידו של מאו שבו היה כתוב, "כשאתה עושה דברים, אני רגוע". ביחס לשלושת היורשים המיועדים שהיו לפניו, הואה שרד לזמן הקצר ביותר. בתקופת שלטונו היה מאבק כוחות בין שלושה – כנופיית הארבעה, דנג קסיואפינג והוא עצמו. באוקטובר, קונספירציה של גנרלים ומנהיגי המפלגה ניסתה להוריד את כנופיית הארבעה מכל מקום של כוח. ג'יאנג קינג וחבריה הואשמו בפשעים שונים, כולל פעילות אנטי-מהפכנית, והם הועמדו למשפט. לבסוף כולם נשפטו לתקופה ארוכה בבית הסוהר, או במקרה של ג'יאנג קינג – מאסר עולם.
[עריכה] היסטוריה מאוחרת
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

