איסורים מאגיים ביהדות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בתורה ישנה קבוצת איסורים שנכתבו בפרשייה אחת ועוסקים כולם בענייני מאגיה; ערך זה יעסוק בהם.
תוכן עניינים |
[עריכה] המקור בתורה
| כִּי אַתָּה בָּא אֶל-הָאָרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ – לֹא תִלְמַד לַעֲשׂוֹת כְּתוֹעֲבֹת הַגּוֹיִם הָהֵם. לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר בְּנוֹ וּבִתּוֹ בָּאֵשׁ, קֹסֵם קְסָמִים, מְעוֹנֵן וּמְנַחֵשׁ וּמְכַשֵּׁף. וְחֹבֵר חָבֶר וְשֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי, וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. | ||
| -- דברים יח, ט-יא | ||
איסורים אלו נשנים במקומות נוספים בתורה.
איסור "העברה באש" איננו מנושאי ערך זה, אלא הוא חלק מאיסור עבודה זרה, ונזכר פה בצורה ספציפית בגלל היותו נפוץ; ראה עבודה זרה#העברה למולך.
החמורים שבאיסורים אלו (מעביר בנו וביתו באש, מכשף, עושה אוב ועושה יידעוני) עונשם מיתה. הקלים שבהם (קוסם, מעונן, מנחש, חובר חבר, שואל אוב, שואל יידעוני, דורש אל המתים) עונשם מלקות.
[עריכה] קסם
בשונה מהעברית המודרנית בה קסם הינו אחיזת עיניים או שינוי טבע המציאות, ההלכה מגדירה את איסור קֹסֵם קְסָמִים כניבוי עתידות לאחר ריכוז באמצעות מעשים שונים:
| איזה הוא קוסם – זה העושה מעשה [...] ותיפנה מחשבתו מכל הדברים עד שיאמר דברים שעתידין להיות, ויאמר "דבר פלוני עתיד להיות", או "אינו הווה"; או שיאמר ש"ראוי לעשות כך", ו"היזהרו מכך". יש מן הקוסמים שהוא ממשמש בחול או באבנים, ויש מהן מי שגוהר (=מתכופף) לארץ וצועק, ויש מי שמסתכל במראה של ברזל או עששית, ומדמין ואומרין. |
||
| -- משנה תורה, הלכות עבודה זרה, יא, ו-ז | ||
אף הפסוק (הושע ד,יב) "עמי בעצו ישאל, ומקלו יגיד לו", מדבר על פי הרמב"ם לשאלת קוסם המשמש בהכאה במקל כדי לרכז את מחשבתו.
כאמור, עונשו של הקוסם הוא מלקות. חז"ל אסרו על אדם אף לפנות לקוסם, וכרוב איסורי חז"ל נקבע לזה עונש מכת מרדות.
[עריכה] עינון
מְעוֹנֵן הוא אדם הקובע באמצעות חזייה בכוכבים זמנים הטובים למעשים מסוימים או רעים למעשים מסוימים – "יום פלוני טוב, יום פלוני ראוי לעשות בו מלאכה פלונית, שנה פלונית או חודש פלוני רע לדבר פלוני" (משנה תורה, שם, ח).
האיסור חל הן על קביעת הזמנים והן על התנהגות לפיהם, אך בשל הדרישות ההלכתיות עונש מלקות ניתן רק אם האדם עושה מעשה כתוצאה מניבויים אלו.[1]
[עריכה] ניחוש
מְנַחֵשׁ הוא אדם הקובע באמצעות דברים שקורים לו או בסביבתו האם כדאי או לא כדאי לעשות דברים, כאשר אין קשר רציונלי בין הסימן למעשה:
| כיצד הוא הניחוש: כגון אלו שאומרין הואיל ונפלה פיתי מפי, או נפל מקלי מידי, איני הולך למקום פלוני היום, שאם אלך אין חפציי נעשין; הואיל ועבר שועל מימיני, איני יוצא מפתח ביתי היום, שאם יצאתי, יפגעני אדם רמאי. וכן אלו ששומעין צפצוף העופות ואומרין יהיה כך ולא יהיה כך, טוב לעשות דבר פלוני ורע לעשות דבר פלוני. וכן אלו שאומרין שחוט תרנגול זה שקרא ערבית, שחוט תרנגולת זו שקראת כמו תרנגול. |
||
| -- משנה תורה, שם, ד | ||
עם זאת, קביעת סימן למפרע מותרת:
| מי שאמר דירה זו שבניתי, סימן טוב הייתה עליי [...] מותר: הואיל ולא כיוון מעשיו ולא נמנע מלעשות, אלא עשה זה סימן לעצמו לדבר שכבר היה--הרי זה מותר. | ||
| -- שם, ה | ||
[עריכה] קביעת סימן אישי
בתנ"ך ישנם סיפורים על 2 דמויות שלכאורה עברו על איסור ניחוש, אליעזר עבדו של אברהם אבינו, ויהונתן בנו של שאול המלך.
על אליעזר מסופר:
| וַיֹּאמַר--ה' אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה-נָא לְפָנַי הַיּוֹם; וַעֲשֵׂה-חֶסֶד, עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב, עַל-עֵין הַמָּיִם; וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר, יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. וְהָיָה הַנַּעֲרָ, אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ הַטִּי-נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה, וְאָמְרָה שְׁתֵה, וְגַם-גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה--אֹתָהּ הֹכַחְתָּ, לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע, כִּי-עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם-אֲדֹנִי. | ||
| -- בראשית כד, יב-יד | ||
על יונתן מסופר:
| וַיֹּאמֶר יְהוֹנָתָן: הִנֵּה אֲנַחְנוּ עֹבְרִים אֶל הָאֲנָשִׁים וְנִגְלִינוּ אֲלֵיהֶם. אִם כֹּה יֹאמְרוּ אֵלֵינוּ: "דֹּמּוּ עַד הַגִּיעֵנוּ אֲלֵיכֶם", וְעָמַדְנוּ תַחְתֵּינוּ וְלֹא נַעֲלֶה אֲלֵיהֶם. וְאִם כֹּה יֹאמְרוּ "עֲלוּ עָלֵינוּ", וְעָלִינוּ – כִּי נְתָנָם ה' בְּיָדֵנוּ, וְזֶה לָּנוּ הָאוֹת. וַיִּגָּלוּ שְׁנֵיהֶם אֶל-מַצַּב פְּלִשְׁתִּים; וַיֹּאמְרוּ פְלִשְׁתִּים – הִנֵּה עִבְרִים יֹצְאִים מִן הַחֹרִים אֲשֶׁר הִתְחַבְּאוּ שָׁם. וַיַּעֲנוּ אַנְשֵׁי הַמַּצָּבָה אֶת יוֹנָתָן וְאֶת נֹשֵׂא כֵלָיו, וַיֹּאמְרוּ: "עֲלוּ אֵלֵינוּ וְנוֹדִיעָה אֶתְכֶם דָּבָר"; וַיֹּאמֶר יוֹנָתָן אֶל נֹשֵׂא כֵלָיו: "עֲלֵה אַחֲרַי, כִּי נְתָנָם ה' בְּיַד יִשְׂרָאֵל". | ||
| -- שמואל-א יד, ח-יב | ||
גם אליעזר וגם יונתן קבעו סימן שעל פיו הם יחליטו את מעשיהם בעתיד, ולכאורה אין קשר רציונלי בין הסיבה למעשה המוחלט על פיו.
על סיפורים אלו, חז"ל כתבו את המשפט מעורר המחלוקת הבא:
| כל נחש שאינו כאליעזר עבד אברהם וכיונתן בן שאול אינו נחש. | ||
| -- מסכת חולין, צה, ע"ב | ||
פשט הדברים מראה שחז"ל ביקרו את אליעזר ואת יונתן (בעיקר את יונתן; שכן אליעזר לא היה יהודי ולפיכך פטור מאיסור "לא תנחשו").
הרמב"ם במשנה תורה הבין את דברי הגמרא כמגדירים את איסור הניחוש, וכך קבע שאסור לאדם לקבוע סימנים לא-רציונליים לעצמו:
| וכן המשים לעצמו סימנים, אם יארע לי כך וכך אעשה דבר פלוני, ואם לא יארע לא אעשה, כאליעזר עבד אברהם. | ||
| -- משנה תורה, שם | ||
יש לשים לב שהרמב"ם לא הזכיר את יונתן. חלק מהמפרשים מסבירים שהסיבה שהרמב"ם לא הזכיר את יונתן – כי הוא מעניק פרשנות רציונלית לסימנו – למידת המצב המוראלי של האויב, בדומה לסימן שה' נתן לגדעון (שופטים ז, ט-טז).
אולם הראב"ד בהשגותיו על הלכה זו, תוקף את הרמב"ם בצורה חריפה, ומפרש את דברי הגמרא בצורה אחרת:
| זה שיבוש גדול, שהרי דבר זה מותר ומותר הוא! ואולי הטעהו הלשון שראה: "כל נחש שאינו כאליעזר ויונתן - אינו נחש", והוא סבר שלעניין איסור נאמר, ולא היא! אלא הכי קאמר: אינו ראוי לסמוך, ואיך חשב על צדיקים כמותם עבירה זו? ואי הוו אינהו - הוו מפקי פולסי דנורא לאפיה! | ||
| -- השגת הראב"ד – משנה תורה, שם | ||
כלומר, לדעת הראב"ד הגמרא מציינת את סיפוריהם של אליעזר ויונתן כדי לומר שהם אמרו דברים שאינם בגדר ניחוש האסור, אלא הם דברים שאפשר לסמוך עליהם.
שיטתו של הראב"ד מתאימה לשיטת חכמי פרובנס אחרים (המאירי והרד"ק למשל) שאוסרים רק קביעות ידועות ומוכרות שיש חשש שהם הגיעו מאמונות של עבודה זרה. על פי שיטה זו, אדם הממציא סימן לעצמו כדי לקבוע באמצעותו מה לעשות, נוהג בדרך טובה, והוא מנצל סוג של הדרכה אלוהית שמנחה את האדם מה לעשות.
(וראה עוד להלן: סיבת האיסורים)
[עריכה] כישוף
מְכַשֵּׁף הוא אדם שעושה מעשים שנראים כחורגים מגדר הטבע הפיזיקלי, ומייחס את זה לכוחות מיוחדים שיש בו ושאין לאנשים רגילים או ללחשים וכד' שעשה.
מכשף חייב מיתה בסקילה. הרמב"ם, כחלק מהתנאים לחיוב סקילה, דורש שהמכשף יעשה מעשה פולחני (הקטרה וכד'); ללא המעשה הפולחני – המכשף פטור מכל עונש כי בית דין אינו מלקה על "לאו שניתן לאזהרת מיתת בית דין"[2].
לעיתים הכינוי מכשף או הפעולה כישוף מתייחסות לכל הפעולות המאגיות, אך עונש מוות נקבע לאיסור כישוף המקורי בלבד.
הוגי הדעות ביהדות נחלקו האם יש ממש בכישופים המשנים את הטבע הפיזיקלי או לא. ההוגים הרציונליסטיים ביהדות – רס"ג, רמב"ם, רלב"ג ועוד – שללו מכל וכל את יכולת ההשפעה של כישופים על המציאות וגורסים כי מכשף הוא אדם אשר גורם לאנשים לחשוב שעושה מעשה פלא בעוד אינו עושה דבר החורג מגדר הטבע. חכמי ישראל אחרים, ובתוכם חכמי הקבלה – רש"י, רמב"ן, מהר"ל ועוד – סברו שישנם כישופים היכולים להשפיע על המציאות הפיזיקלית, ורק אלו הם האסורים ומחייבים עונש מיתה.
הבדלי תפיסות העולם המבוטאים במחלוקת זו, באים לידי ביטוי בראייה שונה של הסיבות לכלל האיסורים המאגיים; ראה להלן בפיסקה סיבת האיסורים.
[עריכה] מכשפה לא תחיה
מיוחד הוא כישוף, שישנו עליו איסור מיוחד שאין בשאר המצוות והוא "מכשפה לא תחיה"; כלומר – יש איסור מיוחד על אי־המתת איש העוסק במעשי כישוף. דבר זה משקף את חומרת החטא בעיני התורה.
יש מפרשים המסבירים את האיסור כמצווה מיוחדת לרדוף את המכשפות בפועל: לחפש אחריהן, ולא רק לדון אותן במקרה של תביעה כנגדן. המצווה מוטלת על הסנהדרין, והם אף נצטוו ללמוד את דרכי המכשפים לצורך זה. דינה של מכשפה הוא מוות בסקילה.
[עריכה] מכשפות בתלמוד
המשנה במסכת סנהדרין (ו, ה) מזכירה ששמעון בן שטח שתלה שמונים נשים באשקלון ביום אחד; בניגוד לכלל האומר שאין תולים אישה שמתה בבית דין, ובניגוד לכלל שאין בית דין דן 2 אנשים ביום אחד. דברים אלו נעשו כ"הוראת שעה".
בתלמוד הירושלמי (חגיגה, פרק ב הלכה ב (דך יא עמוד א)) כתוב שאותם שמונים נשים היו מכשפות, ומסופר בצורה ארוכה על הרקע של הסיפור ועל דרך תפיסתן.
[עריכה] מכשפה / מכשף
המפרשים המסורתיים מבהירים כי באיסור על החייאת מכשף התורה נקטה לשון נקבה ("מכשפה לא תחיה"), מפני שרוב העוסקים בכישוף בתקופת מתן התורה היו נשים.
קביעה זו מקבלת חיזוק מספר העבודה הנבטית אותו מצטט הרמב"ם במורה הנבוכים, על פיו הותנו הרבה מפולחני הנבטית בהשתתפותן של נשים דווקא.
השערה מודרנית, של פרופסור מאיר בר אילן, מציעה כי מדובר למעשה בשיקוף של מעמד האישה ולא בעובדות היסטוריות על כמות העוסקים בכשפים משני המינים. בין ראיותיו אפשר למצוא את העדויות המקראיות על העוסקים במאגיה: מכשפים היו במצרים, אצל נבוכדנצר מלך בבל ובספר מלאכי, לעומת 2 נשות המאגיה הנזכרות בתנ"ך: בעלת האוב שאליה הלך שאול המלך, ואיזבל מלכת שומרון.
[עריכה] חבירת חבר
חֹבֵר חֶבֶר הוא אדם הלוחש לחשים כדי להרחיק נזקים (נחשים, מחלות וכו'), לעיתים תוך כדי אחיזת חפצים או תנועות שונות.
עם זאת, במקרה של פיקוח נפש התירו חז"ל להתשמש לעבור על איסור זה (כמו רוב האיסורים) ולהשתמש בלחש כדי להרגיע אדם פצוע שעלול להסתכן:
| מי שנשכו עקרב או נחש, מותר ללחוש על מקום הנשיכה, ואפילו בשבת, כדי ליישב דעתו ולחזק ליבו: אף על פי שאין הדבר מועיל כלום, הואיל ומסוכן הוא, התירו לו, כדי שלא תיטרף דעתו עליו. | ||
| -- שם, יב | ||
כרוב האיסורים המאגיים, העונש על איסור זה כשנעשה עם מעשה הוא מלקות, וכשנעשה בלא מעשה מחייב מכת מרדות (הן ללוחש עצמו, והן לנלחש כאשר הוא מודע למעשי הלוחש ומסכים לכך).
[עריכה] העלאה באוב
- ערך מורחב – העלאה באוב
בעל אוב הוא אדם העושה מעשים פולחניים (הקטרה וכד') כדי לגרום להעלאת נשמה של אדם מת, ולתת לה לדבר עם אדם אחר. טקסים אלו והדומים להם נקראים העלאה באוב (או: סיאנס).
איסור בעל אוב כולל שני איסורים:
- עשיית אוב – עונשו מיתה בסקילה.
- שאילת אוב – עונשו מלקות אם עשה כדבריו; ומכת מרדות אם רק שאל.
כמחלוקתם ברוב ענייני המאגיה, גם בנושא זה נחלקו חכמי ישראל. הרציונליסטיים שבהם לא מקבלים את קיומו של האוב, ולדעתם כל הטקסים האלו קשורים לתרגילים פסיכולוגיים וליכולות של דיבור מהבטן וכד', והמיסטיים שבהם מקבלים את האפשרות הטכנית לבצע העלאה באוב.
[עריכה] בעלי אוב בתנ"ך
בספר שמואל מסופר על בעלת האוב שאליה פנה שאול, וכן בדבריה של בעלת האוב מוזכר ששאול דאג להאביד את האובות ואת היידעונים:
| הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר-עָשָׂה שָׁאוּל, אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת-הָאֹבוֹת וְאֶת-הַיִּדְּעֹנִי, מִן-הָאָרֶץ; וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי, לַהֲמִיתֵנִי. | ||
| -- שמואל-א כח, ט | ||
בקרב חכמי ישראל הרציונליסטיים ניתנו פרשנויות שונות לסיפור זה[3]:
- בעלת האוב "עבדה" על שאול, ואת דבר מיתתו של שאול היא אמרה מתוך השערה
- קרה נס מיוחד, ואכן בעלת האוב ראתה משהו (וזו גם הסיבה שבגללה נבהלה בעלת האוב, שהרי היא רגילה לעבוד על אנשים)
ועוד.
[עריכה] מעשה יידעוני
יִדְּעֹנִי דומה הוא מעין שילוב של בעל אוב ושל קוסם; כבעל אוב גם הוא עושה מעשי פולחן, וכקוסם – מטרתו היא ניבוי העתידות.
| כיצד מעשה היידעוני? מניח עצם עוף ששמו "ידוע" בפיו, ומקטיר, ועושה מעשיות אחרות, עד שייפול כנכפה (=מעין אפילפסיה) וידבר בפיו דברים שעתידין להיות. | ||
| -- משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, ו, ד | ||
כאיסור בעל אוב, גם איסור יידעוני כולל שני איסורים:
- עשיית יידעוני – עונשו מיתה בסקילה.
- שאילת יידעוני – עונשו מלקות אם עשה כדבריו; ומכת מרדות אם רק שאל.
[עריכה] דרישה אל המתים
דֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים דומה מעט לבעל אוב; מטרת שניהם היא אינטראקציה עם מתים.
| איזה הוא דורש אל המתים? זה המרעיב את עצמו והולך ולן בבית הקברות, כדי שיבוא המת בחלום, ויודיעו מה ישאל עליו. ויש אחרים שהן לובשים מלבושים ידועים, ואומרין דברים, ומקטירין קטורת ידועה, וישנים לבדם – כדי שיבוא מת פלוני, ויספר עימו בחלום. כללו של דבר: כל העושה מעשה כדי שיבוא המת ויודיעו – לוקה. |
||
| -- משנה תורה, הלכות עבודה זרה וחוקות הגויים, יא, יד | ||
[עריכה] סיבת האיסורים
טעמי המצווה אינם מפורטים בתורה עצמה, אך ניתנו לה כמה טעמים על ידי הוגים ביהדות:
[עריכה] דעות רציונליסטיות
כאמור לעיל, הרציונליסטיים שללו את רוב התופעות המאגיות, ולא האמינו בקיומן.
הרמב"ם מסביר כי חומרתו של הציווי נובעת מחוסר הממש שבכישוף. הרמב"ם ייחס חשיבות רבה להיגיון, וראה בחומרה חריגה ממנו. נראה כי לשיטתו יש בעיה בעצם הטעיית הציבור והולכתו שולל על ידי מאחזי עיניים. כן קשר זאת הרמב"ם לעבודה זרה .
(להרחבה ראה – רציונליזם יהודי בימי הביניים)
[עריכה] דעות מיסטיות
הדעות המיסטיות מקבלות את אפשרותם של המעשים המאגיים.
לדעת הרמב"ן, הסיבה לאיסור המעשים האלו היא: המעשים המאגיים הם חריגה מהטבע, כפי שהאל רצה שהוא יהיה. ניתן לשנות בעזרתם את סדרו הטבעי של העולם, אך דרך זו לשינוי אינה רצויה.
[עריכה] טעמים כלליים
- חשש לעבודה זרה: האמונה בכוחו של אדם היא ייחוס כוח גדול מאוד לבן אדם, שאין לו כוח כזה, וכמו כל ייחוס כוח לא מתאים - יש לכך קשר לעבודה זרה. מעבר לכך, פרקטיקות המאגייה היו נפוצות בקרב כוהני העבודה הזרה, והשימוש בהן עלול היה לגרור גם הימשכות אחרי העבודה הזרה עצמה.
- במיוחד לגבי אפשרות חיזוי העתיד שבכשפים: חיזוי העתיד נוטל את האחריות מהאדם. אפשר להשליך טעם זה גם על שאר סוגי הכשפים - הכשפים הם פתרון קל מדי, המונע מהאדם לשנות את העולם בדרכים אחרות ורצויות.
[עריכה] רפואה ומיסטיקה
היו שתהו מהו ההבדל בין רפואה לכשפים, מאחר ששניהם משתמשים בכוחות מסוימים כדי לרפא את האדם (בין היתר). בעזרת העמקה בטעמי המצווה ניתן לעמוד על ההבדל שבין שני התחומים: על פי הרמב"ם - הרפואה מותרת כי יש בה ממש, על פי הניסיון וההיגיון, ועל פי הטעמים האחרים, ניתן להבחין ברפואה המותרת בכך שהפרקטיקות הרפואיות ה"טבעיות" אינן קשורות לעבודה זרה, מאחר שאין הן תלויות בכוחו המאגי של אדם כזה או אחר, וכן אין הן פוטרות את האדם מהאחריות לשינוי האפשרי של גורלו.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- ניחוש
- הרב אלחנן סמט, איסור הניחוש, יסודותיו ודיניו, באתר ישיבת ברכת משה (קובץ DOC).
- מחלוקת הרמב"ם וחכמי פרובנס בהגדרת איסור הניחוש (קובץ RTF).
- ד"ר אלכסנדר קליין, הסימן של אליעזר עבד אברהם: ניחוש או מבחן אופי?, עלון פרשת השבוע של המרכז ללימודי יסוד ביהדות, אוניברסיטת בר אילן.
- כישוף
- מאיר בר אילן, Witches in the Bible and in the Talmud.
- מאיר בר אילן, מכשפה לא תחיה, עלון פרשת השבוע של המרכז ללימודי יסוד ביהדות, אוניברסיטת בר אילן.
- אראל סגל, מה ההגדרה של כישוף?, האתר למקוריות במצוות.
[עריכה] הערות שוליים
- ^ בחלק מהמקורות מוצג איסור עינון גם כאיסור אחיזת עיניים; ראה בפיסקה כישוף.
- ^ משנה תורה, שם, הלכה יז. דברי הרמב"ם בהלכה ט ש"המאחז את העיניים" חייב מלקות, מתפרשת (על פי הרב קאפח) כסברה ראשונה שהרמב"ם חזר ב ממנה: בתחילה סבר שעם מעשה פולחני חייב מיתת מכשף, ובלי מעשה פולחני חייב מלקות משום "לא תעוננו"; לבסוף חזר בו ופטר מלקות מ"לא תעוננו".
- ^ ראה אברבנאל בספר שמואל, שם
קטגוריות: יהדות | הלכה | תרי"ג מצוות | מאגיה

