ביקיני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק בבגד ים; לערך העוסק במשמעויות אחרות, ראו ביקיני (פירושונים).
אישה בביקיני
הגדל
אישה בביקיני

ביקיני הוא סוג של בגד ים לנשים, המורכב משני חלקים – הראשון מכסה את החזה, והשני את המפשעה (ולפעמים גם את הישבן), כשפלג הגוף שביניהם נותר חשוף. צורתם של שני חלקי הביקיני דומה מאוד לזו של לבני נשים, והחלק התחתון של הביקיני יכול להיות חושפני מאוד או רבוע וצנוע יחסית.

תוכן עניינים

[עריכה] מקורו של הביקיני

בגד המורכב משני חלקים הנלבש על ידי נשים לצרכים אתלטיים, נמצא בעתיקות על כדים יוונים וציורים, שגילם המשוער הוא כ-1,400 שנים. הביקיני המודרני הומצא מחדש בשנת 1946 על ידי שני מעצבים צרפתיים שפעלו בנפרד. ז'ק היים, מעצב אופנה מקאן שבצרפת, היה הראשון שהמציא בגד ים מסוג זה, אותו כינה "אטום." הוא פרסם את המצאתו באמצעות מטוס שצייר בשמיים את הכתובת "אטום — בגד הים הקטן בעולם." חודשיים אחרי כן יצר מהנדס המכוניות לואי ריאר (1897 - 1994), שהצטרף לחברת הביגוד של אמו, בגד ים דומה, אך קטן אף יותר. גם ריאר בחר בפרסום באמצעות מטוס שאייר בשמיים את הכתובת "ביקיני — קטן יתר מבגד הים הקטן בעולם. היים בחר בשם "אטום" כדי להדגיש את זעירותו של בגד הים. ריאר העניק לבגד הים את השם "ביקיני" גם בעקבות היים, וגם בקריצה לניסויים האטומיים שנערכו אותה תקופה באטול (אי אלמוגים טבעתי) הזעיר ביקיני.

שני בגדי הים הוצגו באופן רשמי ב-5 ביולי 1946 בתערוכת אופנה בפריז. ריאר התקשה במציאת דוגמנית שתהיה מוכנה לעטות את בגד הים הזעיר ולבסוף נאלץ לבחור במישלן ברנרדיני, רקדנית עירום במועדון "קזינו דה פרי" כדוגמנית. תמונתה של ברנרדיני עוטה את בגד הים היא הראשונה והיחידה המתעדת את בגד הים בגלגולו הראשון.

[עריכה] ביקיני בתרבות המודרנית

הביקיני חולל סערה רבתי ברחבי העולם, והפך פופולרי בתחילת שנות החמישים על חופי הריביירה הצרפתית. הזינוק המשמעותי ביותר של בגד הים בשוק העולמי בא כאשר הופיעה השחקנית בריז'יט בארדו בבגד הים הזעיר בסרט "ואלוהים ברא את האישה" משנת 1956. לבארדו, שהייתה מכתיבת אופנה חשובה בסוף שנות החמישים ובשנות השישים, הצטרפה עד מהרה גם השחקנית ג'יין מנספילד ואחריה נתנה לבגד פופולריות אורסולה אנדרס, שהגיחה מן המים בסרט ג'יימס בונד הראשון, "ד"ר נו" כשהיא עוטה ביקיני. בארצות הברית, שם הייתה הגישה לבגד הים שמרנית יותר, הפך הביקיני פופולרי במיוחד אחרי הסרט "מסיבת חוף" משנת 1963, שמרבית השחקניות שבו עטו ביקיני.

[עריכה] התפתחות הביקיני

המונח "מונוקיני", שנוצר מאוחר יותר, משמש לתיאור לבישת החלק התחתון לבדו. במקומות שבהם רחצה בחזה חשוף מקובלת, המילה ביקיני מתייחסת כבדיחה לחליפה של שני חלקים המורכבת ממונוקיני ומכובע שמש. המונח הוטבע על ידי רודי גרנריץ'.

ה"טנקיני" הוא בגד ים המשלב גופיה ותחתון ביקיני. חוטיני הוא חלופה יותר חושפנית שבה שני חלקי הביקיני קטנים יותר ומרכבים למעשה רק ממשולשי בד המחוברים על ידי חוטים.

בשנות השבעים התווספה לדגמי הביקיני גזרת הטנגה, שמקורה בברזיל ובה הצד האחורי של הביקיני הוא כל כך דק עד שהוא נעלם ברווח שבין הישבנים. עם הזמן היצרנים מנסים לחדש ולצמצם את הגזרה עוד ועוד. ניתן לראות את המגמה של ההקטנה בעיצובים הבאים: מיני, מינימיני, מיקרו ומה שיכול להיקרא החוט הכפול, המינימיקרו.

אתלטיות המשחקות כדורעף חוף באופן מקצועי נדרשות ללבוש בגד ים בשני חלקים.

[עריכה] ביקיני בתקשורת

הקרנת המיניות הברורה של הבגד הובילה לעשייתם של סרטים והפקות טלוויזיות רבות, ברגע שמוסר ושמרנות הציבור השתנו כדי לאפשר זאת. הם כוללים את סרטי הגלישה הרבים בתחילת שנות השישים וסדרת הטלוויזיה משמר המפרץ. את הופעות הביקיני ניתן למצוא בסרטים הכוללים: את אורסולה אנדרס כנערת בונד בשם הוני רידר ב"ד"ר נו" (1962), ראקל ולש כאשת המערות הפרהיסטורית בשנת 1966 בסרט "מיליון שנה לפני הספירה", ופיבי קייטס בשנת 1982 בסרט הנעורים "זמנים מהירים בתיכון רידג'מונט". הסצנות הללו דורגו במקומות 186 ו-84 בערוץ 4 הבריטי כמאה הרגעים הסקסיים ביותר בטלוויזיה.

בנוסף, גרסה שונה של הביקיני האהודה בספרות הבדיונית היא ביקיני העשוי ממתכת המתפקד כשריון (שיש להודות שזה לא מעשי ביותר כי הבטן חשופה). הדמות "סוניה האדומה" היא דוגמה מפורסמת.

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ביקיני