רות שלוס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רות שלוס (נולדה 1922), ציירת ומאיירת ישראלית.
נולדה בנירנברג שבגרמניה למשפחת סוחרים אמידה ומתבוללת ושם התפתחה נטייתה ליצירה. עוד לפני עלייתה לארץ ישראל, ב-1937, נטתה אחרי הסגנון הריאליסטי ותכננה את עתידה כציירת. משפחתה התיישבה בירושלים והיא הצטרפה לקומונה של השומר הצעיר בה עיצבה את עמדותיה הסוציאליסטיות עליהן שמרה לאורך כל הקריירה הארוכה שלה.
ב-1943 איירה את ההגדה של פסח הראשונה שהוצאה על ידי תנועת הקיבוץ הארצי [1]. לאחר לימודיה בבצלאל, התיישבה בקיבוץ להבות הבשן והמשיכה לעסוק בציור. ב-1949 הציגה את תערוכת היחיד הראשונה שלה בגלריה מקרא - סטודיו בתל אביב. נושאי הציורים היו: נופי הקיבוץ, עמק החולה, דמויות נשים ובעלי חיים. כמו כן, הציגה באותה תערוכה ציורים שתארו את עקבות מלחמת העצמאות: בית הרוס, כפר נטוש ורחוב לאחר הפגזה.
עבודותיה משנותיה הראשונות כאמנית היו בעיקר רישומי דיו ואקוורל על נייר. רישומים אלו הפכו לסימן ההכר שלה גם בהמשך דרכה. ציוריה השתייכו לסגנון הריאליזם הסוציאליסטי שפרח באותה עת בין חלק מהציירים הישראלים שהושפעו מן התנועות הסוציאליסטית והקומוניסטית בארץ ובעולם, כמו שרגא וייל ויוחנן סימון. באותה עת וגם בשנים שלאחר מכן, איירה ספרי ילדים רבים (בעיקר בהוצאת ספרית פועלים) ואת גליונות משמר לילדים.
ב-1951 נישאה לבנימין כהן - יושב ראש ההנהגה של השומר הצעיר בתל אביב ועזבה את הקיבוץ. בתחילת שנות ה-50 שהתה שנתיים בפריז והמשיכה לצייר גם שם. לאחר שובה לארץ עברה להתגורר ביפו.
לאורך כל שנותיה כאמנית דבקה בציור הפיגורטיבי והאדם עומד במרכז עבודותיה. היא לא זנחה את התבוננותה היחודית וההומנית בדמויות החלשות בחברה הנתונות לדיכוי, קיפוח ואפליה: ילדים, זקנים, נשים, פליטים ואף בעלי חיים.
בשנים האחרונות, בהן היא מציירת עבודות גדולות בצבעי אקריליק על בד, הפכו ציוריה להיות אקספרסיביים יותר, אך היא ממשיכה להתמקד בנושאים דומים: זקנים, עצירים קשורי עיניים וחיות חשופות שיניים.
ב-2006 נערכה לה תערוכה רטרוספקטיבית במשכן לאמנות בעין חרוד
[עריכה] ספרים שאיירה
- מור החמור, מאת לאה גולדברג
- אל הנירים האפורים, מאת נתן יונתן
[עריכה] קישורים חיצוניים
ערך זה הוא קצרמר בנושא אמנות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.

