חוק אפודיקטי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חוק אפודיקטי (מיוונית: Apodeiktikos, "מוחלט") הוא חוק שאין עליו עוררין. החוק נקרא כך, כיוון שהוא מנוסח בצורה אבסולוטית, כצו (עשה ואל תעשה). באופן זה, לדוגמה, מנוסחים עשרת הדיברות שמצויים בספר שמות, וכן רבים מחוקי התורה.
ראשון חוקרי המקרא שהבחין בין שתי צורות היסוד העיקריות של חוקי התורה (קאזואיסטי ואפודיקטי) היה אלברכט אלט, אחד מממשיכי דרכו הבולטים של הרמן גונקל.
דוגמאות
- "כַּבֵּד אֶת-אָבִיךָ, וְאֶת-אִמֶּךָ--לְמַעַן, יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ, עַל הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ" (שמות כ, 11)
- "לֹא תִרְצָח, לֹא תִנְאָף; לֹא תִגְנֹב..." (שמות כ, 12)
השימוש בחוק אפודיקטי מעיד על הקשר בין המחוקק לבין הכפופים לחוק: בעשרת הדיברות האל מבטא את מהות הקשר בין עם ישראל אליו. מהות הקשר המועברת לעם בזמן קבלת הדיברות מנומקת בנימוק במבנה זה: "אני יצרתי אתכם, לא יהיה לכם אלוהים אחרים על פני כי אני הוצאתי אתכם ממצרים...". במתן התורה האל מצווה על מאמיניו, בין השאר, גם ציוויים ללא כל התניה או סיבה נתפסת על הדעת. שלא כמו המצוות "לא תגנוב" ו"לא תרצח", מצוות כגון לא תעשה לך פסל או תמונה הן בעצם מצוות ללא התניה.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- משה ויינפלד, למקורו של הדגם האפודיקטי בחוק המקרא, באתר מקראנט
- יצחק אבישור, שתי צורות יסוד של חוקי המקרא (התיאוריה של אלט), באתר מקראנט
[עריכה] לקריאה נוספת
- אלברכט אלט, מקורות החוק הישראלי, האוניברסיטה העברית בירושלים, אקדמון, תשכ"ו
ערך זה הוא קצרמר בנושא חוק ומשפט. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.

