ילדות בימי הביניים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ילדות בימי הביניים - היחס בימי הביניים לתקופת הילדות זכה לתשומת לב רבה במחקר ההיסטורי החדש, והדעות חלוקות בשאלה האם קיים הבדל חד וברור בין היחס לילדים באותו עידן לבין ההתייחסות להם בעת החדשה.

תוכן עניינים

[עריכה] המחקר ההיסטורי

ההיסטוריון פיליפ אריאס (בספרו "ההיסטוריה של הילדות") וההולכים בעקבותיו סברו כי תקופת הילדות לא זכתה להכרה בימי הביניים וכי יחסם של ההורים אל פעוטותיהם היה מנוכר. זאת אולי בשל אחוז התמותה הגדול בקרבם שתרם, כמנגנון הגנה, להתפתחותה של קהות חושים כלפיהם (50% מהילדים מתו עד גיל חמש). נקודה מכריעה במחקרו היא הטענה כי לפני העת החדשה, החברה המבוגרת ראתה את הילד כ"מבוגר קטן", ולא כישות נפרדת. הוא מוכיח זאת מציורים בני התקופה, שמציגים את הילדים כאילו הם מבוגרים קטנים. דוגמה נוספת לזה אפשר להביא מהעבודה שלילדים לא היו משחקים שונים מאלה של המבוגרים, אלא כולם שיחקו באותם סוגי משחקים. סימפטום נוסף של תופעה זו אפשר לראות בכל שבימי הביניים ואף בראשית העת החדשה, לא היה שום נסיון להרחיק את הילד מהעולם המיני, ואף אם בעולם זה העיסוק המיני היה במידה מסוימת מוסתר יותר, לא היה הבדל בעניין זה בין הילדים לשאר האוכלוסייה. התוצאה של היחס הזה לילדים היה לעיתים הזנחה וחוסר תשומת לב רגשית, וכן חופש רב יותר לילד, במסגרת הכללים של החברה המבוגרת. ההיסטוריונית הישראלית שולמית שחר, מגדולי החוקרים בתחום זה, חולקת על מסקנותיו בספרה ילדות בימי הביניים. לדעתה מצטרפים היסטוריונים נוספים כמו ניקולאס הומר וברברה הנוולט, שעבודתה כללה סקירה שיטתית של ארכיונים משפטיים בלונדון. מסקנות החולקים על אריאס (שפרסם את מחקריו בשנות השישים) הן שילדים זכו לאהבה ולאמפתיה מהוריהם גם בימי הביניים ושחלוקת הילדות לשלבים הייתה ידועה גם באותם ימים ו"איננה שונה בהרבה מחלוקותיהם של ז'אן פיאז'ה או של אריק אריקסון", כפי שכותבת שולמית שחר.

[עריכה] אמביוולנטיות ביחס לילדים

בברית החדשה נאמר:"והאוהב את בנו ובתו יותר ממני אינו שווה לי" (מתי י' 37-38)

שולמית שחר מצטטת מביוגרפיית קדושים, אשר על בסיס מימרה זו מספרת על אישה אשר היה לה בן חולה מאוד. התעסקותה איתו מנעה ממנה הצטרפות למסדר הפרנציסקנים. בעצת ידידה היא התפללה לאל והבטיחה לו שאם ימות הילד, היא תהיה לו שפחה נצחית. ואכן יצאה בת קול ואמרה שנשמת הילד תעלה לגן עדן.

לצד מקור זה הנותן לגיטמציה קיצונית להזנחת ילדים יש מקורות נוספים הרואים בילדים פרי של תאוות בשרים שאינה יודעת גבולות, מה עוד שתזונתם ברחם מדם וסת האישה (כך על פי אמונת אותם ימים), שאין טמא ממנו.
מנגד קיימת התייחסות קוטבית הרואה את הילדות כתקופת טוהר, רצח ילדים נראה כזוועתי במיוחד ולא לשווא חזר המוטיב של "רצח התמימים", רצח הילדים בפקודת הורדוס המלך, שרצה להמית את ישו בעודו צעיר.

לדעת שחר:

"נראה שהתאוריות החינוכיות של ימי הביניים היו קרובות יותר לאלו המקובלות על פסיכולוגים ומחנכים בימינו במספר נקודות מאשר לחלק מאלה שפותחו במאה ה-18.
בעוד שהעמדה הדומיננטית של המחברים בימי הביניים הייתה שבילד שטרם מלאו לו שבע שנים יש לנהוג ברכות, הרי שורת מחברים במאה ה-18 צידדה במשמעת נוקשה למן הגיל הרך ביותר ובמלחמת חורמה בפעוט כדי שימלא את מצוות ההורה".

אומנם אחרי גיל שבע כבר דרשו מהורים שלא להציג אהבה גלויה שתשחית את הילדים.
אנסלם מקנטרברי בלט בדעתו שאין להלקות ילדים, גם משגדלו, ויש לחנכם באמצעות אהבה ודוגמה אישית.

[עריכה] טיפול בילד

משנולד הילד יוחסה חשיבות עליונה לטבילתו. אפילו ילדים שנראה היה שתוחלת חייהם תהיה קצרה ביותר נטבלו, כדי שאפשר יהיה לקוברם קבורה נוצרית. אפילו אמהות שרצחו את ילדיהן הקפידו לעיתים לטבול אותם קודם לכן, והדבר סייע להן לקבל חנינה מבית הדין ששפט אותן.

ההנקה, על ידי אם או מניקה, הייתה חיונית לחייו של התינוק, שכן בטרם הפסטור קטנים היו סיכוייו של תינוק לשרוד אם אין הוא שותה חלב אישה. נשות האצולה התייחדו בכך שלא הניקו את הילד בעצמן אלא מסרו אותו למינקת. לעיתים המינקת הגיעה אל ביתם של ההורים כדי להניק, אך במקרה רבים הילד עבר לביתה ושם הניקה אותו.

גם בתי אסופים מסרו ילדים למינקות, ואחוז התמותה בקרב ילדים אלו היה גבוה ביותר.

שחר מעריכה שהסיבה העיקרית למסירת תינוקות להנקה הייתה שיש קושי להמשיך בפעולת הנקה, אם האישה נכנסה להריון שני. הברירה הייתה בין מסירה למינקת, לפחות לאחר החודשים הראשונים לחיי הפעוט, לבין התנזרות מחיי מין. באופן כללי, אם בת המעמד הגבוה שמסרה ילד למינקת לא נחשבה לאם רעה. ילדיהן של המיניקות עצמן היו נתונים לעיתים בסכנה, משום שאמם כבר לא יכולה הייתה לספק להם די חלב.

[עריכה] נטישה והתעללות

ילדים נרצחו וננטשו בעיקר כי נולדו מחוץ לנישואין. הסיבה הייתה תחושות של אשמה, פחד ובושה. רצח ילדים, גם בלתי חוקיים, נחשב כרצח לכל דבר. במקרה של לידת תאומים ננטש לעיתים קרובות אחד מהם, משום שהבריות האמינו כי שני ילדים עלולים להעיד על שני אבות שונים, והייתה התעברות אחר התעברות. נטישת ילדים חוקית הייתה אפשרית לאור הקמתם של בתי אסופים. במיוחד צמח מספרם במאה ה-15. יש המעריכים שפחות מ-10% מהילדים בבית אסופים שרדו עד לבגרות.

אימוץ חוקי היה בלתי אפשרי, והסיבה לכך הייתה רצונה של הכנסייה להשתלט על נכסי אנשים נטולי ילדים.

היו קיימות "תרופות עממיות" לחוליים של ילדים כגון הכנסתם לתנור או לבור עמוק, אך אלו גונו בידי הרשויות.

[עריכה] ראו גם

מסע הצלב של הילדים

שפות אחרות