מפלגת העבודה הישראלית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| מפלגת העבודה | |
|---|---|
| איפיון: | מפלגת פועלים, מרכז-שמאל המפה הפוליטית |
| כנסות: | מהשביעית (1969) ואילך עד 1992 רצה תחת השם "המערך". ב-1999 תחת השם "ישראל אחת", ומאז תחת השם עבודה-מימד |
| מנהיגים: | לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין, שמעון פרס, אהוד ברק, בנימין בן אליעזר, עמרם מצנע, עמיר פרץ |
| שיא כוחה: | 57 מנדטים בכנסת השביעית (1969) תחת "המערך" |
| נוצרה מתוך: | מפא"י, אחדות העבודה - פועלי ציון ורפ"י |
| התמזגה לתוך: | רצה במשותף במסגרת המערך (השני), ישראל אחת כיום במסגרת עבודה-מימד |
מפלגת העבודה הישראלית היא מפלגה ציונית - סוציאל-דמוקרטית אשר הוקמה בשנת 1968 מאיחוד של מספר מפלגות, ובמרכזו מפלגת השלטון דאז - מפא"י, יחד עם אחדות העבודה - פועלי ציון ורפ"י, ונתפס כאיחודן תחת קורת גג אחת של כל תנועות העבודה ההיסטוריות, שראשיתן בתקופת העלייה השנייה. האיחוד נעשה בימים בהם אמונותיהן ומושגיהן של תנועות הפועלים כבר הלכו והתרוקנו מתוכנן, בישראל ההולכת ומתעשרת שלאחר מלחמת ששת הימים.
תוכן עניינים |
[עריכה] אידיאולוגיה
מבחינה מדינית העבודה היא מפלגת שמאל ציוני מתונה. היא נמצאת ימינה ממרצ ושמאלה מקדימה והליכוד. העבודה תומכת בתהליך מדיני ובחתימת הסכמי שלום עם הפלסטינים ועם כל מדינות ערב, אך תמכה וקידמה גם צעדים חד-צדדיים כגון הנסיגה מלבנון, בניית גדר ההפרדה ביהודה ושומרון ופינוי רצועת עזה.
מבחינה כלכלית, אף על פי שהעבודה מגדירה את עצמה כמפלגה סוציאל דמוקרטית, המדיניות שלה נוטה לקפיטליזם רך בשילוב מדינת רווחה אך עם כניסת עמיר פרץ לכס ראשות המפלגה והצטרפות אנשי שמאל סוציאליסטי מובהק כמו שלי יחימוביץ' ונדיה חילו, חזרה המפלגה לייצג פן סוציאל-דמוקרטי חזק יותר מפעם.
[עריכה] היסטוריה
| סיעות פועלים בכנסת יוצאות אחדות העבודה ומפא"י |
|
|
ב-19 במאי 1965 הוקם "המערך" (הראשון) בין מפא"י ו"אחדות העבודה - פועלי ציון". המערך היווה ריצה ברשימה משותפת בין מפלגות שאינן מאוחדות. ב21 בינואר 1968 הפכו המפלגות, יחדיו עם רפ"י, למפלגה אחת מאוחדת - מפלגת העבודה. בתחילת 1969 הוקם המערך השני, בין מפלגת העבודה למפ"ם. במבנה זה התמודדה המפלגה במערכות הבחירות החל מ-1969 ועד 1984, אז פרשה מפ"ם מן "המערך" בעקבות הצטרפותו לממשלת אחדות לאומית.
את המפלגה הנהיגו מאז הקמתה:
- לוי אשכול (1968 - 1969)
- גולדה מאיר (1969 - 1974)
- יצחק רבין (1974 - 1977, 1992 - 1995)
- שמעון פרס (1977 - 1992, 1995 - 1997, 2003 - 2005)
- אהוד ברק (1997 - 2001)
- בנימין בן אליעזר (2001 - 2002)
- עמרם מצנע (2002 - 2003)
- עמיר פרץ (2005 ואילך)
בשנת 1977 איבדה המפלגה את השלטון לליכוד בראשות מנחם בגין. ב-1984 הצטרפה לממשלת אחדות לאומית שבה כיהן מנהיגה שמעון פרס במשך שנתיים כראש ממשלה, ואח"כ התחלף עם יצחק שמיר. ב–1990, בעקבות מה שכונה התרגיל המסריח, פרשה העבודה מממשלת האחדות וכעבור שנתיים רצה לבחירות בהנהגת יצחק רבין, שלא במסגרת המערך, אלא תחת שמה המקורי, "העבודה", ושבה לשלטון.
בשנת 1995, לאחר רצח יצחק רבין, שב שמעון פרס לתפקיד ראש הממשלה, והחזיק בתפקיד כששה חודשים עד לבחירות 1996. מבחירות אלה יצאה מפלגת העבודה כמפלגה הגדולה ביותר (34 חברי כנסת), אך את הממשלה הרכיב בנימין נתניהו, שזכה בבחירות הישירות לראשות הממשלה שנערכו אז לראשונה.
בעקבות הכישלון בבחירות 1996, פרש שמעון פרס מראשות המפלגה, אך המשיך להיות גורם חשוב בהנהגתה. לראשות המפלגה נבחר אהוד ברק. לקראת בחירות 2000 (שהוקדמו לבסוף ל-1999) התאגדה מפלגת העבודה יחד עם מפלגת גשר ותנועת מימד לרשימה מאוחדת שנקראה ישראל אחת. ישראל אחת זכתה בבחירות ב-26 מנדטים (והייתה שוב למפלגה הגדולה ביותר), והרכיבה את הממשלה, עקב נצחונו של אהוד ברק בבחירות הישירות לראשות הממשלה. במהלך הכנסת החמש-עשרה פרשה גשר מהממשלה ומישראל אחת. בחודש מרץ 2001, בעקבות התפטרותו של אהוד ברק, ונצחונו של אריאל שרון בבחירות מיוחדות לראשות הממשלה, הצטרפה מפלגת העבודה לממשלת אחדות לאומית בראשות שרון. בממשלה זו כיהנו שמעון פרס כשר החוץ, ובנימין בן אליעזר כשר הביטחון.
בסוף 2001 נבחר בנימין בן אליעזר ליו"ר הזמני של המפלגה, אחרי שבחירות קודמות, שבהן ניצח אברהם בורג נפסלו משום שלוו בזיופים קשים במגזר הדרוזי. ב-30 באוקטובר 2002 הודיע בן אליעזר על פרישת מפלגת העבודה מן הממשלה, בשל התנגדותה לתוכנית הכלכלית ולהצעת התקציב. בבחירות הפנימיות שהתקיימו לאחר מכן ניצח עמרם מצנע, שהוביל את הרשימה המאוחדת העבודה-מימד לתבוסה בבחירות 2003. מפלגת העבודה בחרה שלא לקחת חלק בממשלה ופנתה להנהיג את האופוזיציה. לאחר כמה חודשים הוחלף עמרם מצנע בשמעון פרס שנבחר כיו"ר זמני.
במהלך הכנסת השש-עשרה התמזגה מפלגת העבודה עם מפלגת עם אחד בראשות עמיר פרץ והצהירה על מחויבות מחודשת לדבקות בערכי השמאל החברתי. לאחר האיחוד מנתה העבודה 21 חברי-כנסת (חבר הכנסת דוד טל לא הצטרף עם מפלגתו). לאחר התפטרותו של אברהם בורג מהכנסת נכנס במקומו הנציג הערבי, ראלב מג'אדלה.
בעקבות פרישת מפלגת שינוי מממשלת אריאל שרון בסוף 2004, נמשך משא ומתן עם מפלגת העבודה לאחר שהופסק בחודשי הקיץ והוחלט כי המפלגה מצטרפת לממשלה עם 8 שרים (7 תיקים ומשנה לרה"מ) ושני סגני שרים.
ב-9 בנובמבר 2005 גבר עמיר פרץ, אשר שב לחיק המפלגה לאחר שבמשך מספר שנים היה חבר במפלגת עם אחד, על יריביו שמעון פרס ובנימין בן אליעזר, והתמנה לתפקיד יו"ר המפלגה ומועמד לראשות הממשלה. מיד לאחר בחירתו הוביל פרץ את מפלגת העבודה לפרישה מהממשלה והיה ליו"ר האופוזיציה. ב30 בנובמבר 2005 הודיע שמעון פרס על פרישתו ממפלגת העבודה לטובת מפלגת קדימה.
בחירתו של פרץ היתה משב רוח רענן למפלגה. אמנים ואנשי רוח רבים הודיעו על התפקדותם למפלגה ותמיכתם בפרץ. מפלגת העבודה רצה לבחירות 2006 עם רשימה מבטיחה שכללה בעשיריה הראשונה לצד החברים הוותיקים גם שמות חדשים ומבטיחים, ביניהם נשיא אוניברסיטת בן גוריון אבישי ברוורמן, העיתונאית שלי יחימוביץ', ראש השב"כ לשעבר עמי איילון והפעילה החברתית נדיה חילו. אך למרות תנאי הפתיחה המעודדים, בסופו של דבר זכתה מפלגת העבודה ב-19 מנדטים בלבד. למרות זאת היא נותרה המפלגה השניה בגודלה, אחרי מפלגת קדימה.
מפלגת העבודה הצטרפה לממשלה בראשות אהוד אולמרט כשותפה בכירה וקיבלה שבעה תיקים, ביניהם תיק הביטחון שניתן לעמיר פרץ, ותיק החינוך שניתן ליולי תמיר. בחודשים שלאחר מכן התעוררה ביקורת רבה מצד חברים במפלגה על התנהלותו של פרץ כיו"ר המפלגה וכשר ביטחון, וערעור על מנהיגותו. ביקורת זו גברה עם פרוץ מלחמת לבנון השניה, ועם הקיצוצים בתקציבי הרווחה שבאו אחריה. בהתחלה היתה זו קבוצה קטנה של ח"כים שכונו "המורדים" (ובראשם ברוורמן ואיילון), אך לאט לאט גברה ההתנגדות לפרץ והגיעה גם אל שרי המפלגה ואנשים שנחשבו לתומכיו. מצב זה יצר חוסר יציבות גדול במפלגה.
במהלך חודש אוקטובר 2006 החל אולמרט במגעים לצירופה של מפלגת ישראל ביתנו בראשות אביגדור ליברמן לממשלה. רוב חברי הסיעה, ופרץ בראשם, התנגדו לישיבה בממשלה עם מפלגת ימין קיצוני ואיימו בפרישה מהממשלה. אך אולמרט הצליח לשכנע את פרץ להישאר בתמורה למינויו שלו לראש הוועדה לענייני המגזר הלא יהודי ומינוי ח"כ אפרים סנה לסגן שר הביטחון. ההחלטה להישאר בממשלה הוכרעה ברוב קולות בישיבת מרכז המפלגה ב29 באוקטובר 2006, כשהפעם רוב חברי המפלגה תמכו בעמדתו של פרץ.
השר אופיר פינס, שהוביל את המאבק לפרישה מן הממשלה, התפטר מתפקידו ב30 באוקטובר 2006 כאות מחאה על צירוף ליברמן ומפלגתו, והודיע כי יתמודד על ראשות המפלגה בבחירות הפנימיות שייערכו במאי או באוגוסט 2007.
[עריכה] נציגי העבודה בכנסת
הכנסת ה-11 (1984) במסגרת המערך
38 מנדטים (מתוך 44 לרשימה כולה): אבא אבן, רפאל אדרי, עדיאל אמוראי[6], יעקב ז`אק אמיר, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, נאוה ארד, יצחק ארצי[3], בנימין (פואד) בן אליעזר[1], דב בן-מאיר, חיים בר-לב, עוזי ברעם, מרדכי גור, יעקב גיל[4], שמחה דיניץ[4], עבד-אלוהאב דראושה[2], מנחם הכהן, שלמה הלל, אהרן הראל[5], שבח וייס , עזר ויצמן[1], מיכאל חריש, גד יעקבי, אברהם כ"ץ-עוז, דוד ליבאי, אמנון לין, יצחק נבון, אהרן-רפאל נחמיאס, אריה נחמקין, אורה נמיר, עדנה סולודר, שלמה עמר[1], שמעון פרס, יצחק פרץ, יעקב צור, ישראל קיסר, יצחק רבין, נחמן רז, חיים רמון, אברהם בייגה שוחט[5], משה שחל, אפרים שלום, אליהו שפייזר, יוסי שריד [1]
1. ^ ב-22 באוקטובר 1984 פרשו ששת חברי מפ"ם מהסיעה המשותפת, והצטרפו חברי יחד בנימין בן אליעזר, עזר ויצמן, ושלמה עמר. יוסי שריד פרש והצטרף לר"ץ.
2. ^ פרש מהעבודה ב-15 בפברואר 1988 והקים סיעת יחיד. ב-7 במרץ 1988 ניתן לה השם מד"ע.
3. ^ פרש מהעבודה ב-15 במרץ 1988 ווהצטרף לשינוי.
4. ^ ב-15 במרץ 1988 פרש מהכנסת שמחה דיניץ. החליף אותו יעקב גיל.
5. ^ ב-10 במאי 1988 פרש מהכנסת אהרון הראל. החליף אותו אברהם בייגה שוחט.
6. ^ ב-31 באוקטובר 1988 פרש מהכנסת עדיאל אמוראי. החליף אותו אורי סבג.
הכנסת ה-12 (1988)
39 מנדטים: רפאל אדרי, אריה לובה אליאב, שושנה ארבלי-אלמוזלינו, נאוה ארד, אברהם בורג, יוסף ביילין, בנימין (פואד) בן אליעזר, אלי בן מנחם, מיכאל בר-זוהר, חיים בר לב, עוזי ברעם, מיכה גולדמן, מרדכי גור, גדליה גל , אלי דיין, שלמה הלל, שבח וייס, עזר ויצמן[2], עמנואל זיסמן, מיכאל חריש, סאלח טריף[2], גד יעקבי, אברהם כ"ץ-עוז, רענן כהן, דוד ליבאי, חגי מרום, נואף מסאלחה, יצחק נבון, אורה נמיר, עדנה סולודר, שמעון פרס, עמיר פרץ, יעקב צור, ישראל קיסר, יצחק רבין, חיים רמון, אברהם בייגה שוחט, משה שחל, שמעון שטרית
1. ^ המפלגה התמודדה בבחירות תחת השם המערך. ב-7 באוקטובר 1991 שונה שמה לסיעת העבודה.
2. ^ ב-3 בפברואר 1992 פרש עזר ויצמן מהכנסת. החליף אותו סאלח טריף.
הכנסת ה-13 (1992)
44 מנדטים: שמואל אביטל, רפאל אדרי, אורי אור, דליה איציק, רפאל אלול, נאוה ארד[3] [4], שלמה בוחבוט, אברהם בורג[1], יוסף ביילין, בנימין (פואד) בן אליעזר , אלי בן מנחם, עוזי ברעם, מיכה גולדמן, אלי גולדשמידט, מרדכי גור[2], גדליה גל, אלי דיין, יעל דיין, שבח וייס, יוסף ונונו, נסים זוילי, עמנואל זיסמן[5], חנא חדד[1], מיכאל חריש, סאלח טריף, אברהם יחזקאל, אברהם כ"ץ-עוז[2] [7], רענן כהן, יוסי כץ, מאשה לובלסקי, דוד ליבאי, יורם לס, חגי מרום, נואף מסאלחה, צבי ניר[6], אורה נמיר[6], אפרים סנה, שמעון פרס, עמיר פרץ, אביגדור קהלני[5], ישראל קיסר, יצחק רבין[3], חיים רמון, גדעון שגיא, אברהם בייגה שוחט, פיני שומר[7], משה שחל, שמעון שטרית, יעקב שפי
1. ^ ב-5 ביולי 1995 פרש אברהם בורג מהכנסת. החליף אותו חנא חדד.
2. ^ ב-16 ביולי 1995 פרש מרדכי גור מהכנסת. החליף אותו אברהם כ"ץ עוז.
3. ^ ב-4 בנובמבר 1995 נרצח יצחק רבין. החליפה אותו למחרת נאוה ארד.
4. ^ ב-7 במרץ 1996 פרשה נאוה ארד מסיעת העבודה והקימה סיעת יחיד.
5. ^ פרשו מהסיעה ב-7 במרץ 1996 והקימו את הדרך השלישית.
6. ^ ב-21 במאי 1996 פרשה אורה נמיר מהכנסת. החליף אותה צבי ניר.
7. ^ ב-28 במאי 1996 פרש אברהם כ"ץ עוז מהכנסת. החליף אותו פיני שומר.
הכנסת ה-14 (1996)
34 מנדטים: רפאל אדרי, אורי אור, אפי אושעיה, דליה איציק, רפאל אלול , יוסף ביילין, בנימין (פואד) בן אליעזר, אלי בן-מנחם, שלמה בן-עמי, עוזי ברעם, אהוד ברק, מיכה גולדמן, אלי גולדשמידט, יעל דיין, שבח וייס, נסים זוילי[3], רפיק חאג'-יחיא[2] [4], סאלח טריף, יונה יהב, אברהם יחזקאל , איתן כבל [1], רענן כהן, יוסי כץ, דוד ליבאי[1], סופה לנדבר, אדיסו מאסלה [4], חגי מרום [3], נואף מסאלחה, אפרים סנה, אופיר פינס, שמעון פרס, עמיר פרץ[4], חיים רמון, אברהם בייגה שוחט, משה שחל[2], שלום שמחון
1. ^ ב-15 באוקטובר 1996 פרש דוד ליבאי מהכנסת. החליף אותו איתן כבל.
2. ^ ב-20 במרץ 1998 פרש משה שחל מהכנסת. החליף אותו רפיק חאג' יחיא.
3. ^ פרשו מהסיעה ב-23 בפברואר 1999 והקימו את סיעת "ישראל במרכז א'" (מפלגת המרכז).
4. ^ פרשו מהסיעה ב-25 במרץ 1999 והקימו את סיעת עם אחד.
הכנסת ה-15 (1999) במסגרת ישראל אחת ולאחר מכן העבודה-מימד
23 מנדטים (מתוך 26 לרשימה כולה): קולט אביטל[1], אפי אושעיה[3], דליה איציק, אברהם בורג, יוסף ביילין[2], בנימין (פואד) בן אליעזר, אלי בן מנחם[2], שלמה בן-עמי[9], עוזי ברעם[3], אהוד ברק[6], אלי גולדשמידט [4], יעל דיין, מתן וילנאי[1], סאלח טריף , אברהם יחזקאל, איתן כבל[6], רענן כהן[10], יוסי כץ, סופה לנדבר, נואף מסאלחה, אורית נוקד[9], אפרים סנה , אופיר פינס , שמעון פרס, דליה רבין-פילוסוף[7], חיים רמון, צלי רשף[10], אברהם בייגה שוחט, ויצמן שירי, שלום שמחון
1. ^ ב-17 בנובמבר 1999 פרש מתן וילנאי מהכנסת עם מינויו לשר המדע התרבות והספורט. החליפה אותו קולט אביטל.
2. ^ ב-17 בנובמבר 1999 פרש יוסי ביילין מהכנסת עם מינויו לשר המשפטים. החליף אותו אלי בן מנחם.
3. ^ ב-15 בפברואר 2001 פרש עוזי ברעם מהכנסת. החליף אותו אפי אושעיה.
4. ^ ב-15 בפברואר 2001 פרש אלי גולדשמידט מהכנסת. החליף אותו מרדכי משעני חבר גשר.
5. ^ ב-7 במרץ 2001 פרשו חברי גשר מישראל אחת. בעקבות כך שונה שמה ב-15 במאי 2001 לעבודה-מימד.
6. ^ ב-9 במרץ 2001 פרש אהוד ברק מהכנסת בעקבות הפסדו בבחירות האישיות לראשות הממשלה. החליף אותו איתן כבל.
7. ^ ב-7 במאי 2001 הצטרפה דליה רבין, חברת סיעת הדרך החדשה שפרשה ממפלגת המרכז, לישראל אחת.
8. ^ ב-5 ביוני 2002 פרש מקסים לוי חבר גשר מהכנסת לאחר שנבחר לראשות עיריית לוד. החליף אותו יהודה גלעד חבר מימד (בשל העובדה שבמקור היו שניהם ברשימת ישראל אחת).
9. ^ ב-11 באוגוסט 2002 פרש שלמה בן עמי מהכנסת. החליפה אותו אורית נוקד.
10. ^ ב-21 באוגוסט 2002 פרש רענן כהן מהכנסת על מנת לשמש כיו"ר הבנק לפיתוח התעשייה. החליף אותו צלי רשף.
הכנסת ה-16 (2003) במסגרת העבודה-מימד
18 מנדטים (מתוך 19 לרשימה כולה): קולט אביטל, אפי אושעיה[7] [8], דליה איציק[5], אורנה אנג'ל[11] [12], אברהם בורג [1], בנימין בן אליעזר, אלי בן מנחם, נטע דוברין[12], יצחק הרצוג, מתן וילנאי, סאלח טריף[3] [9], אבי יחזקאל[5] [10], דני יתום, איתן כבל, אילנה כהן[2], סופה לנדבר [4] [11], ראלב מג'אדלה[1], עמרם מצנע[3], אורית נוקד, אפרים סנה, אופיר פינס, שמעון פרס[6], עמיר פרץ[2], רונן צור[9], דני קורן[10], חיים רמון[7], אברהם שוחט[4], ויצמן שירי[6], שלום שמחון, יולי תמיר
1. ^ ב-28 ביוני 2004 פרש אברהם בורג מהכנסת. החליף אותו ראלב מג'אדלה.
2. ^ הצטרפו לסיעה ב-23 בפברואר 2005 מטעם עם אחד.
3. ^ ב-18 בנובמבר 2005 פרש עמרם מצנע מהכנסת על מנת לשמש כראש מועצת ירוחם [1]. החליף אותו סאלח טריף.
4. ^ ב-11 בינואר 2006 פרש אברהם שוחט מהכנסת . החליפה אותו סופה לנדבר.
5. ^ ב-17 בינואר 2006 פרשה דליה איציק מהכנסת לטובת קדימה. החליף אותה אבי יחזקאל.
6. ^ ב-17 בינואר 2006 פרש שמעון פרס מהכנסת לטובת קדימה. החליף אותו ויצמן שירי
7. ^ ב-18 בינואר 2006 פרש חיים רמון מהכנסת לטובת קדימה. החליף אותו אפי אושעיה.
8. ^ ב-21 בינואר 2006 פרש אפי אושעיה מהכנסת. החליפה אותו טובה אילן חברת מימד.
9. ^ב-22 בינואר 2006 פרש סאלח טריף מהכנסת. החליף אותו רונן צור.
10. ^ ב-28 בינואר 2006 פרש אבי יחזקאל מהכנסת. החליף אותו דני קורן.
11. ^ ב-8 בפברואר 2006 פרשה סופה לנדבר מהכנסת לטובת ישראל ביתנו. החליפה אותה אורנה אנג'ל.
12. ^ ב-15 בפברואר 2006 פרשה אורנה אנג'ל מהכנסת. החליפה אותה נטע דוברין.
הכנסת ה-17 (2006) במסגרת העבודה-מימד
18 מנדטים (מתוך 19 לרשימה כולה): עמיר פרץ, יצחק הרצוג, אופיר פז פינס, אבישי ברוורמן, יולי תמיר, עמי איילון, איתן כבל, בנימין בן אליעזר, שלי יחימוביץ', מתן וילנאי, קולט אביטל, אפרים סנה, דני יתום, נדיה חילו, שלום שמחון, אורית נוקד, יורם מרציאנו, ראלב מג'אדלה.

