יהדות שבדיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יהדות שבדיה היא אחת מארבע הקהילות היהודיות בסקנדינביה באזור שבדיה של היום.

אין עדויות לישיבתם של יהודים בשבדיה במהלך ימי הביניים אך ישנו סיכוי מועט שאכן ישבו מספר מועט של יהודים בה.

מספר תקנות מיוחדות בשבדיה משנת 1685 מעידות על כך שככל הנראה ישבו מעט יהודים בשבדיה אך הם ישבו באופן לא חוקי ואף לא היו אהודים מיוחד על ידי שכניהם המקומיים.

בשנת 1779 הורשו יהודים לשבת בשטוקהולם, גטבורג ונורשפינג.

ליהודים ניתנה זכות לעבוד את דתם, לפתח תעשייה ולקנות רכוש ואף ניתנה להם אוטונומיה מוחלטת לניהול חייהם הפנימיים.

בשנת 1838, בצו מלכותי בוטלה האוטונומיה ובמקומה בוטלו רוב ההגבלות למיניהן שהיו על יהודי שבדיה והם קיבלו מעמד של אזרחי מדינה "בני דת משה".

בשנת 1870 קיבלו היהודים שיוויון זכיוית מלא, כמו שאר יהודי אירופה (לא כולל המזרחית).

בעקבות מתן הזכויות השתפר המצב הכלכלי של היהודים ורבים מהם אף התבוללו.

לפני תחילתה של מלחמת העולם השנייה לא גילתה שבדיה אהדה רבה לאלפי הפליטים היהודים שניסו להיכנס אליה ואף אסרה על רובם לעשות כן אך עם פרוץ המלחמה, במהלכה ולאחריה שינתה את גישתה.

מיהדות גרמניה נקלטו בשבדיה כ-3,000 יהודים ועוד כ-1,000 זכו בה למקלט זמני.

שבדיה קלטה כ-900 יהודים מיהודי נורבגיה וכ-8,000 יהודים מיהודי דנמרק.

בין הפעילים להצלת יהודים בשבדיה היו ראול ולנברג והרוזן פולקה ברנדוט.

לאחר המלחמה, בשנות ה-50 ושנות ה-60 קלטה שבדיה יהודים רבים מפולין.

באמצע שנות ה-80, לפי מפקד אוכלוסין, היו בשבדיה כ-15,000 יהודים וכיום יש בה כ-18,000 יהודים כאשר מחצית הקהילה מתגוררת בעיר שטוקהולם.