דיג בארץ ישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דיג בארץ ישראל - ענף משני בכלכלת מדינת ישראל. עם זאת, בעבר הייתה לדיג משמעות גדולה יותר מכפי שיש לו כיום בחיי העם היהודי בארץ ישראל. הערך הבא מתאר את אזורי הדיג הראשיים, סוגי הדגים הנלכדים בהם, שיטות הדיג ואת ההיסטוריה מנקודת המבט היהודית של הדיג בישראל.

תוכן עניינים

[עריכה] אזורי הדיג

בישראל קיימים שלושה אזורי דיג טבעיים עיקריים: הים התיכון, מפרץ אילת והכנרת. אזור היסטורי רביעי, ימת החולה, אינו קיים עוד שכן החולה יובשה בשנות ה-50 של המאה ה-20. בנוסף קיים בישראל תחום הולך וגדל של חקלאות ימית: גידול דגים בבריכות ובכלובים.

[עריכה] הים התיכון

דיג חובבים ישראליים בחופי הים התיכון
הגדל
דיג חובבים ישראליים בחופי הים התיכון

הים התיכון מחולק במרכזו לאגן מזרחי ואגן מערבי על ידי רכס הרים תת-מימי שמשתרע בין סיציליה לבין תוניסיה. קיימים מספר הבדלים בין האגן המזרחי והמערבי.

  • באגן המזרחי האקלים חם יותר מאשר באגן המערבי. כך למשל בקיץ הטמפרטורה הממוצעת על פני המים באגן המערבי היא 24°C ובחורף היא 8°C ואילו בחופי הארץ המספרים הם :29°C ו-13°C בהתאמה.
  • באגן המערבי המליחות היא 3.5% ובחופי הארץ היא 3.9%.
  • קיימות מערכות זרמים נפרדות בכל אגן. הזרם באגן המערבי נע ממצר גיברלטר לאורך חופי צפון אפריקה מסביב לקורסיקה והאיים הבליאריים ובחזרה לגיברלטר. אף שהמים בזרם שבאגן המערבי מגיעים מהאוקיינוס האטלנטי, הרדידות של מצר גיברלטר (כ-800 מטרים) מאפשרת מעבר של מים עליונים בלבד, אשר עניים בחומרים מזינים (nutrients).

הזרם באגן המזרחי של הים התיכון איטי יותר ונע כנגד כיוון השעון לאורך חופי לוב, מצרים, ישראל, לבנון, סוריה, תורכיה ויוון. באגן המזרחי כמעט שאין זרמים אנכיים ועקב כך אין ערבוב בין שכבת המים העליונה לשכבת המים התחתונה. החומרים האורגניים שמקורם בתמותת בעלי חיים ימיים, וכן מסחף המגיע מהנהרות המעטים שבאזור, שוקעים לקרקעית ובהעדרם נבלמת התפתחות האצות המיקרוסקופיות (ננופלנקטון) המהוות את הבסיס לשרשרת המזון.

רייאן (W.B. Ryan), במאמרו על הים התיכון באנציקלופדית האוקיינוגרפיה כותב: "הים התיכון הוא גוף המים העני, הגדול ביותר על-פני כדור-הארץ". כמות האצות המועטה היא הגורם לכמות הדגים הדלה באגן המזרחי של הים התיכון, אם כי קיימים גם בו הבדלים בין אזורים.

האזור הדרום-מזרחי שבין תל אביב לפורט סעיד היה מושפע מהטין והמינרלים שנסחפו במימי הנילוס. זו הסיבה שמתל אביב דרומה משתרע שטח של מים לא עמוקים ההולך ומתרחב כלפי דרום. כך למשל מול נהריה במרחק של 8 ק"מ מהחוף עומק הים הוא 55 מטר, מול תל אביב 45 מטר ומול עזה 31 מטר. המצב השתנה החל בשנת 1971 עת הושלם סכר אסואן. מאז שוקע רוב הסחף מאחורי הסכר באגם נאצר.

האזור הצפון-מזרחי של הים התיכון נהנה ממי נהרות האיתן שמקורם בהפשרת שלגים מהרי הטאורוס באנטוליה שבתורכיה. מי נהרות אלה מביאים סחף ועשירים בחומרים מזינים ולכן כמות הדגה באזור זה גדולה יחסית.

הים מול חופי ישראל עני במיוחד בדגה שכן כמות הגשמים היורדים בארץ קטנה ומרוכזת בעונה קצרה, ולכן כמות המים העשירים בחומרים המזינים הזורמים אל הים היא מועטה. סערות החורף הן גורם מרכזי נוסף לגידול בכמות האצות. הסערה גורמת לגריפת חומרים מזינים מקרקעית הים באזור המדף היבשתי ולכן לאחר שהסערה שוככת, מופיעה פריחה משמעותית של אצות והים מקבל גוון ירוק.

[עריכה] דגי המאכל העיקריים בים התיכון

בכל הים התיכון ידועים כ-600 מיני דגים, אך בשל העובדה שמוצאם של רוב מיני הדגים הוא מאקלים צפוני-ממוזג ובשל העובדה שככל שמתקרבים לחופי הארץ עולה הטמפרטורה ועולה המליחות יש ירידה הדרגתית בכמות המינים ולארץ מגיעים רק כמחצית מכמות מיני הדגים בים התיכון. מצד שני, לחפירת תעלת סואץ בשנת 1869 הייתה השפעה משמעותית על מיני הדגים בים וכיום מצויים באגן המזרחי של הים התיכון כ-55 מיני דגים שמקורם בים סוף.

נהוג לחלק את סוגי הדגים בעלי ערך מסחרי המצויים במזרח הים התיכון על פי בית הגידול שלהם. ברשימות הבאות מופיע אחרי שם הדג בעברית בסוגריים: שמו המקובל אצל הדייגים (על פי רוב מערבית), שמו המדעי ושמו באנגלית.

דגי חוף – מצויים רוב חייהם במים רדודים.

  • משפחת הקיפוניים (Mugilidae) הידוע מביניהם הקִיפוֹן גְדוֹל־ראש (בּוּרִי- Mugil cephalus – Flathead grey mullet)
  • דַקַר הַסְלָעִים (לוֹקוּס, דַאוּר- Epinephelus marginatus - Dusky grouper)
  • שֵישָן מְשֻרְטָט (מרמיר - Lithognathus mormyrus - Striped seabream)
  • שִינַן הַחוּט (פארידה – Dentex gibbosus - Pink dentex).
  • קַנְתָר פָּסוּס (מושט הים – Spondyliosoma cantharus - Black sea bream)
  • יַבְּלַן הָאַדְוָה (לבט – Umbrina cirrosa - Shi drum)

דגי קרקע (דגים דֶמֶרסליים) – דגים המוציאים את מזונם על קרקע הים או קרוב לה.

  • מוּלִית אֲדוּמָה (סולטן איברהים – Mullus barbatus – mullet Red)
  • מוּלִית הַפַּסִים (ברבוניה - Mullus surmuletus – mullet Striped red)
  • בָּקָלָה יָם־תִיכוֹנִית (בקלה – Merluccius merluccius - Hake)
  • מוּסָר מַלְכוּתִי (עיט הים, מוסר סלעים - Argyrosomus regius – Meagre)

דגי מים עליונים (דגים פֶּלאגיים) – מצויים בדרך כלל בלהקות ומוצאים את מזונם בשכבת המים העליונה.

  • טָרִית דַקָה (סרדין – Sardinella aurita - Round sardinella)
  • סְקוֹמְבְּרָן זָרִיז (פלמידה לבנה - Scomberomorous commerson - Spanish Mackerel)
  • צנינית אטלנטית (טרולוס, תרחון - Carnax Crysos - Blue runner )
  • סריול אטלנטי (אינטיאס – Seriola dumerili - Greater amberjack)
  • רַעַמְתָן כְּחַלְחַל (פוטה – Coryphaena hippurus - Common dolphin-fish)
  • טוּנָה אַלְבָּקוֹר (טונה – Thunnus alalunga - Albacore tuna)

דייגים ישראליים דגים כיום כ-3,500 טון דגים לשנה לאורך חופי הים התיכון.

[עריכה] הכנרת

דיג בכנרת
הגדל
דיג בכנרת

הכנרת היא אגם המים המתוקים הטבעי הגדול ביותר במזרח התיכון דרומית לתורכיה. אורכה 21 ק"מ שטחה 167 קמ"ר, עומקה הממוצע 26 מ' ועומקה המקסימלי 45 מ'. גובה המפלס הממוצע 210.4- (אגם המים המתוקים הנמוך בעולם).

[עריכה] דגי המאכל בכנרת

בכנרת חיים כיום 27 מיני דגים, השייכים לעשר משפחות. מתוכם 19 מינים מקוריים ו-8 מינים הובאו בידי האדם או שנמלטו מבריכות דגים. המינים החשובים :

  • אַמְנוּן הַגָלִיל (מושט אבּיאד - Sarotherodon galilaeus- Galilee St. Peter's Fish).
  • אַמְנוּן הַיַרְדֵּן (מושט לובּאד - Oreochromis aureus - Jurdan St. Peter's Fish)
  • בִּינִית אֲרוּכַּת-ראש (כּרסין - Barbus longiceps - Longhead barbel)
  • בּינִית גְדוֹלַת קַשְׂקַש (קישרי - Barbus canis –Large scale barbel )
  • חֲפָף יִשרְאֵלִי (חפפי - Capoeta damascina – Damascus barbel)
  • לַבְנוּן הַכִּנֶרֶת (סרדין טבריה - Mirogrex terraesanctea terraesanctae – Kinneret bleak)
  • כָּסִיף שְפַל עַיִן (כסיף - Hypophthalmichthys molitrix - Silver carp)
  • קִיפוֹן (בּוּרִי- Mugil cephalus - Grey mullet).
  • שְפַמְנוּן מָצוּי (ברבוט - Clarias gariepinus - Catfish) דג אכיל, אך אינו כשר.

מדי שנה נידוגים כ-2,000 טון דגים בכנרת, מחציתם לבנון הכנרת והשאר בעיקר אמנון הגליל ואמנון הירדן. דגים אחרים כגון הבינית, החפף הישראלי, הקרפיון (מין שברח מבריכות הדגים) והשמפנון מהווים אחוז קטן מהשלל.

"האגף לדיג ולחקלאות ימית" שבמשרד החקלאות מוסיף לכנרת מדי שנה דגיגי אמנון, דגיגי כסיף ודגיגי קיפון. השלל השנתי מגיע ל-60-100 טון של קיפונים ו-70-150 כסיף שפל עין.

[עריכה] מפרץ אילת

מפרץ אילת הוא שלוחה צרה ועמוקה (עד 1,830 מטר) של ים סוף. הוא נפרד מהחלק העיקרי של ים סוף על ידי מצרי טיראן שהם מעבר צר ורדוד יחסית היוצר מפתן בעומק של כ-250 מטר. בכך דומה מפרץ אילת לים סוף עצמו, המחובר לאוקיינוס ההודי במעבר צר ורדוד, מצר הדמעות (באב אל מנדב), שעומקו 120 מטר. סיבות אחדות גרמו להיווצרות תנאים מיוחדים במפרץ אילת: ההפרדה שבין ים סוף לאוקיינוס ההודי וההפרדה בין ים סוף למפרץ אילת, הטמפרטורות הגבוהות שבאזור ומיעוט המשקעים. עקב גורמים אלה טמפרטורת המים גבוהה יחסית (26°C - 20°C) והמליחות במפרץ אילת היא מן הגבוהות בעולם (4.1%). תנאים אלה יצרו בית גידול מיוחד שבו התפתחו מינים אנדמיים רבים. עם חפירת תעלת סואץ עברו מינים רבים מים סוף לים התיכון, ומעט מינים (בעיקר קברנונים) מהים התיכון לים סוף.

עיקר משפחות הדגים שיש להם ערך כלכלי המצויות במפרץ אילת הן: הקולייסיים (Scombriade), הצניניתיים (Carnagiade) והקיפוניים (Mugilidae).

[עריכה] החולה

החולה הייתה אגם ששטחו 60 קמ"ר שנוצר לפני 200,000 שנה כששפך לבה מרמת הגולן התגבש לבזלת וסתם את אפיק הירדן. האגם יובש באמצע שנות ה-50 של המאה ה-20, במטרה להשתמש בשטחים שיובשו לחקלאות. אגם החולה היווה מקור משמעותי לדגים לפני יבושו.

[עריכה] גידול דגים

גידול דגים בבריכות החל בארץ בסוף שנות ה-30 של המאה ה-20. חלוץ הענף היה קיבוץ ניר דוד שבשנת 1939 השתמש במים מנחל האסי לבריכה בת 220 דונם לגידול קרפיונים. הגידול בענף המדגה היה מהיר ותוך 5 שנים היו בריכות דגים ב-31 קיבוצים, שלושה מושבים ועשרה משקים פרטיים שהתחרו בהצלחה עם הדיג מהכנרת והים התיכון. כיום זהו המקור הראשי לדגים מתוצרת מקומית.

הדגים העיקריים:

  • קַרְפְּיוֹן מָצוּי (קרפיוןCyprinus carpio – Commn carp)
  • טְרוּטַת עֵין־הַקֶשֶת (פורל, שמך – Oncorhynchus mykiss – Rainbow trout)
  • סְפָּרוּס זָהוֹב (דניס, צ'יפורה – Sparus aurata – Gilt-head sea bream)
  • חלק מן הדגים שצויינו כדגי הכנרת.

הדג העיקרי בענף גידול הדגים בבריכות הוא הקרפיון עם כ-8,000 טון יבול שנתי. דגים נוספים הם האמנונים כ-4,500 טון בשנה, כסיף וקיפון. בבריכות המבוססות על מימיו הקרים של נחל דן מגדלים כ-600 טון של טרוטת עין־הקשת ואלתית (סלמון). בים התיכון ובאילת החלו לגדל מאמצע שנות ה-70 ספרוס זהוב (דניס) בכלובים וכיום היבול עולה על 700 טון לשנה.

[עריכה] שיטות הדיג

בישראל נהוגות חלק משיטות הדיג שפורטו בערך הראשי דיג.

הדייגים המקצועיים משתמשים במגוון של רשתות: רשתות הקפה, מכמורת, רשתות ראי ורשתות זימים. כן נעשה שימוש במערך חכות. דיג מקצועי מבוצע על ידי יחידים בסירות או על ידי קבוצה בספינות דיג.

דייגים חובבים נוהגים לדוג לאורך החופים, הנחלים ולעתים מתוך סירות. החובבים משתמשים בחכות ובקרסים מסוגים שונים שעליהם מצמידים פיתיונות כדוגמת בצק לשם דיג דגים אוכלי צמחים כגון הקיפון (בורי) ופיתיונות מן החי כדוגמת ה"סבידה"(דיונון הרוקחים - Sepia Officinalis- Common cuttlefish ) וה"גמברי" (חסילון תלת קוצי – Penaeus semisulcatus) לדיג דגים טורפים כדוגמת ה"דקר" (לוקוס).

[עריכה] היסטוריה של הדיג היהודי בארץ ישראל

[עריכה] דיג בתקופת התנ"ך ובתקופת הבית השני

הדיג היה גורם כלכלי חשוב בארץ ישראל בתקופה הקדומה. דיג ודייגים מוזכרים בתנ"ך כמה פעמים, למשל "וְאָנוּ, הַדַּיָּגִים, וְאָבְלוּ, כָּל-מַשְׁלִיכֵי בַיְאוֹר חַכָּה; וּפֹרְשֵׂי מִכְמֹרֶת עַל-פְּנֵי-מַיִם, אֻמְלָלוּ" (ישעיהו י"ט ח). משערים כי בירושלים היה שוק דגים על סמך אזכורו של "שער הדגים" בצפניה "וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם-יְהוָה, קוֹל צְעָקָה מִשַּׁעַר הַדָּגִים" (פרק א, י) , בנחמיה "וְאֵת שַׁעַר הַדָּגִים, בָּנוּ בְּנֵי הַסְּנָאָה (ג' ג) ובדברי הימים ב' :"וְלָבוֹא בְשַׁעַר הַדָּגִים" (לג' יד). כמו כן יש אזכור מפורש על תושבי צור שסחרו בדגים בירושלים: "וְהַצֹּרִים יָשְׁבוּ בָהּ, מְבִיאִים דָּאג וְכָל-מֶכֶר" (נחמיה יג' טז).

עם זאת, רוב האזכורים בתנ"ך לדגים הם לשם מטפורה לקשר שבין אדם לאלוהיו:

  • "וַתַּעֲשֶׂה אָדָם, כִּדְגֵי הַיָּם--כְּרֶמֶשׂ, לֹא-מֹשֵׁל בּוֹ. כֻּלֹּה, בְּחַכָּה הֵעֲלָה--יְגֹרֵהוּ בְחֶרְמוֹ, וְיַאַסְפֵהוּ בְּמִכְמַרְתּוֹ; עַל-כֵּן, יִשְׂמַח וְיָגִיל. (חבקוק א' יד-טו)
  • "כֹּה אָמַר, אֲדֹנָי יְהוִה, וּפָרַשְׂתִּי עָלֶיךָ אֶת-רִשְׁתִּי, בִּקְהַל עַמִּים רַבִּים; וְהֶעֱלוּךָ, בְּחֶרְמִי" (יחזקאל ל"ב ג)
  • "כִּי גַּם לֹא-יֵדַע הָאָדָם אֶת-עִתּוֹ, כַּדָּגִים שֶׁנֶּאֱחָזִים בִּמְצוֹדָה רָעָה, וְכַצִּפֳּרִים, הָאֲחֻזוֹת בַּפָּח" (קוהלת ט' יב)
  • " הַתְמַלֵּא בְשֻׂכּוֹת עוֹרוֹ; וּבְצִלְצַל דָּגִים רֹאשׁוֹ" (איוב מ' לא)

בפסוקים אלה נעשה שימוש במונחים מקצועיים: "חרם", "מכמורת", "חכה", "מצודה", "רשת" ו"צלצל" שיש להניח כי היו ידועים לציבור רחב.

לזבולון בן יעקב, שהוא על פי ברכת יעקב "השוכן לחוף ימים", נקשרה מסורת הדייג הראשון כפי שמתבטאת בספר החיצוני "צוואת זבולון" מתוך ספר צוואות השבטים פרקים ה' ו-ו'.

על פעילות של דייגים יהודים בכנרת בתקופת בית שני ניתן ללמוד מכמה מקורות. ראשית מהלכות המצויות בתלמוד הבבלי ובתוספות: "אין אדם פורש חרמו ומעמיד ספינתו בתוך של חביריו אבל צדין בחכים ובמכמורים בכל מקום ואין נמנעין ובלבד שלא יפרוש את הקלע ויעמיד את הספינה. אין השבטים צדין דגים מימה של טבריה מפני שהוא של נפתלי ולא עוד אלא שנותנין לו מלא חבל של חרם לדרומו של ים שנאמר (דברים לג) ים ודרום ירשה דברי ר' יוסי הגלילי רבי עקיבה אומר ים זה ימה של סוכני דרום זה ימה של טבריא ירשה זה ים הגדול" (תוספתא מסכת בבא קמא ח', ו).

מהתלמוד הירושלמי אנו למדים שדייגי טבריה נהגו שלא לעבוד בחול המועד ברשתות, אולם כדי שלא יחסרו דגים בחג היו דגים בעזרת חכה ובמכמורת. רב אמי, ראש ישיבת טבריה בסוף המאה השלישית, גינה את הדייגים על הפגיעה בשמחת החג של עולי הרגל. "אפילו מנהג קיבלו עליהן חרמי טיבריה וגרוסי ציפורין. דשושי עכו. שלא לעשות מלאכה בחולו של מועד. ניחא גרוסי ציפורין דשושי עכו. חרמי טיבריה ואינן ממעטין בשמחת הרגל. צד הוא בחכה צד הוא במכמורת אפילו כן אינן ממעטין בשמחת הרגל. רבי אימי מיקל לון שהן ממעטין בשמחת הרגל" (מסכת פסחים פרק ד' א')

מקור חשוב נוסף לתיאור חיי הדייגים בכנרת מהווה הברית החדשה. ראשית פעולתו של ישו הייתה באזור הכנרת. שם, לפי הברית החדשה, גם גרם ל"נס הלחם והדגים". מסופר עליו כי " וַיְהִי בְּהִתְהַלְּכוֹ עַל־יַד יָם־הַגָּלִיל וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁנֵי אֲנָשִׁים אַחִים שִׁמְעוֹן הַנִּקְרָא פֶטְרוֹס וְאַנְדְּרַי אָחִיו מַשְׁלִיכִים מְצוֹדָה בַּיָּם כִּי דַיָּגִים הֵם. וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לְכוּ אַחֲרָי וַאֲשִׂימְכֶם לְדַיְּגֵי אֲנָשִׁים׃ וַיַּעַזְבוּ מְהֵרָה אֵת הַמִּכְמֹרוֹת וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו׃ וַיְהִי כְּעָבְרוֹ מִשָׁם וַיַּרְא שְׁנֵי אֲנָשִׁים אַחִים אֲחֵרִים אֶת־יַעֲקֹב בֶּן־זַבְדַּי וְאֶת־יוֹחָנָן אָחִיו בָּאֳנִיָּה עִם־זַבְדַּי אֲבִיהֶם וְהֵמָּה מְתַקְּנִים אֶת־מִכְמְרוֹתָם וַיִּקְרָא אֲלֵיהֶם׃ וַיַּעַזְבוּ מְהֵרָה אֶת־הָאֳנִיָּה וְאֶת־אֲבִיהֶם וַיֵּלְכוּ אַחֲרָיו׃ (הבשורה על פי מתי ד' 18-22). גם עולם הדימויים של ישו קשור לדיג. ישו מדמה את מלכות השמים ל"מִכְמֶרֶת אֲשֶׁר הָשְׁלְכָה לַיָּם וּמִינִים שׁוֹנִים יֵאָסְפוּ לְתוֹכָהּ׃ וְכַאֲשֶׁר נִמְלְאָה הֶעֱלוּ אֹתָהּ אֶל־שְׂפַת הַיָּם וַיֵּשְׁבוּ וַיִּלְקְטוּ אֶת־הַמִּינִים הַטּוֹבִים לְתוֹךְ הַכֵּלִים וְאֵת הָרָעִים הִשְׁלִיכוּ׃" ("הבשורה על פי מתי" י"ג 47,48).

על פי יוסף בן מתתיהו בספרו מלחמת היהודים המתאר את תקופת המרד הגדול, הפכו הלוחמים מהעיר מגדל, היא טריכיי, את סירות הדיג שברשותם ל"סירות מלחמה". אך רובם נספו בקרב מול הרפסודות שהתקין הצבא הרומי.

[עריכה] דיג לפני קום המדינה

בתקופה שקדמה להקמת המדינה היה הביטוי בעל הנימה הצבאית "כיבוש העבודה" מוטו של התנועה הציונית ששמה לה למטרה ל"כבוש" את כל מקצועות הכפיים. הדיג אף הוא היה מטרה ל"כיבוש". בעקבות זאת נעשו החל משנות ה-20 של המאה ה-20 ניסיונות על ידי גופים פרטיים, קיבוצים ומושבים לרכוש מקצוע קשה זה ולהתחרות עם הדייגים הערבים, שהייתה להם כבר מסורת ארוכה של דיג בשיטות שונות.

[עריכה] הים התיכון

ניסיונות ראשונים נעשו בשנות ה-20 על ידי קבוצות של ותיקי גדוד העבודה שהתיישבו בעתלית ובתל אביב וקבוצות עולים שהתיישבו בעכו. כמו־כן היו התארגנויות פרטיות לרכוש ולהפעיל ספינות דיג. ההסתדרות קיבלה תחת חסותה את הדייגים ואגדה אותם בהתאגדות אחת. בסוף העשור התברר כי כל הניסיונות נכשלו. הקבוצות התפרקו והספינות ששמשו את הדייגים היהודים נמכרו או הושבתו.

השינוי חל לאחר שהתפרסם בשנת 1930 הספר הלבן של פאספילד שהיתנה את כמות העולים לארץ באפשרויות הכלכליות לקלוט אותם. היה ברור שימאות היא אחת הדרכים להגדיל את האפשרויות הכלכליות כמו גם האמצעי להביא עולים. ביטוי לכך נתן דוד בן גוריון בנאום משנת 1932 בדיוני משלחת פועלי ציון:

"הדרך לים היא הדרך להרחבת שטח ארצנו, לביצור בסיסנו הכלכלי...ליציאה למרחב, לשליטה על איתני הטבע.. תנועתנו החלוצית בגולה ובארץ, והנוער המעפיל הלומד והעובד, יימצאו בים כר נרחב לפעולה נועזת, למאווי גבורה, להעפלה מחודשת".

לקריאתו זו של בן גוריון נענו בעיקר התנועות הקיבוציות ומאמצע שנות ה-30 החלו סדרה של ניסיונות חדשים להקים קיבוצים המבוססים בעיקר על ענף הדיג. במקביל להקמת יישובים אלה הוקמו גם מוסדות שסייעו לענף המתפתח. בשנת 1936 הקימה "חברת־העובדים" של ההסתדרות חברת בת בשם "נחשון" שעסקה ברכש ספינות והשכרתן לקיבוצים. באותה שנה הקימה הסוכנות היהודית אגף לדיג והעמידה בראשו את בר־כוכבא מאירוביץ. במקביל עסקו קבוצות בהכשרה ימית. בית"ר ארגנה קורסי דיג בצ'יביטבקיה שבאיטליה בראשות ירמיהו הלפרין. וקבוצות מפולין של תנועת הנוער גורדוניה עברו הכשרה בגדיניה.

דיג ברשת בשלולי. סוג של רשת זימים שהייתה מקובלת באזור עתלית
הגדל
דיג ברשת בשלולי. סוג של רשת זימים שהייתה מקובלת באזור עתלית

בין חברי ההכשרה בגדיניה בלט הגרמני הקפיטן גוסטב פיץ' שלא היה יהודי והצטרף לקבוצה בשל היותו סוציאליסט שנאלץ לברוח בשל כך מדנציג (גנדסק). פיץ' הצטרף להכשרה ובשנת 1937 נשלח מטעם תנועת "גורדוניה" לארץ על מנת לערוך סקר חופים. על סמך הסקר עלתה הקבוצה תחילה לנהריה ואחר כך לעתלית שם הקימה את הקיבוץ נווה ים. חברי הקיבוץ עסקו בדיג חופי מתוך סירות שבנו בעצמם. באותו זמן הוקם בשיטת חומה ומגדל הקיבוץ מישמר הים בסמוך לקריות ליד מפרץ חיפה, שחבריה עסקו בדיג מכמורת מספינה חכורה בשם "סנפיר". כמו־כן עלו על הקרקע קיבוצים נוספים שהדיג היה הענף העיקרי בהם: שדות ים ליד קיסריה, עין הים ליד עתלית ו"מצפה הים" (לימים יד מרדכי) שישב ליד נתניה. יישובים נוספים שבהם היה הדיג ענף ניסיוני היו עברון, שבי ציון ושפיים.

אם שנות ה-30 החלו בתנופת התיישבות המבוססת על דיג, בשנות ה-40 נסגר ענף הדיג ברוב הקיבוצים. ב"מישמר הים" העדיפו החברים משק חקלאי על פני העבודה הקשה בדיג.הספינה "סנפיר" הודממה והקיבוץ עבר למקום הקבע ושינה את שמו לאפק.

הספינה היחידה שהייתה לקיבוץ גליל ים שהוקם מפלוגה שישבה תחילה בתל אביב, טבעה מול חופי אשקלון. ב"עין הים" גילו חברי הקיבוץ שהוצאות תחזוקת הספינה "ניצחון" עלו על ההכנסות ממנה ונאלצה להדמימה. חברי הקיבוץ עברו לעסוק בחקלאות ולאחר מלחמת העצמאות עברו למקום חדש ושינו את שמו של הקיבוץ לעין כרמל.

קשיים דומים נתגלעו בקיבוץ הוותיק בכולם - "נווה ים". חיי הדייג המנותק מהמשפחה ומפעילות חברתית היו קשים מאוד לאידאליסטים שהקימו את הקיבוץ ובהדרגה נטשו החברים את ענף הדיג או את הקיבוץ ושתי ספינות הדיג שהפעיל הקיבוץ הודממו. פרק קצר אחרון בנושא הדיג היה בשנת 1955 כש"איחוד הקבוצות והקיבוצים" רכש בגרמניה ספינה עבור נווה ים. הספינה הייתה קרויה "נווה ים" אלא שמסעה הראשון לשדות הדיג של תורכיה היה גם האחרון. הדייגים נעצרו וישבו בכלא התורכי שלושה חודשים והספינה עצמה הוחרמה למשך שנה וכשהוחזרה נמכרה לדייגים פרטיים.

הקיבוץ היחידי שהוקם בשנות ה-30 ושהצליח לשמור על ענף הדיג היה "שדות ים" אם כי הקשיים שהפסיקו את פעילות הדיג בקיבוצים האחרים לא פסחו גם עליו. בתקופה מסוימת הפעיל הקיבוץ שלוש ספינות, אך לקראת מלחמת השחרור יכול היה הקיבוץ להפעיל ספינת דיג אחת בלבד ושמה "עליזה".

בסוף שנות ה-40 עסקו בדיג בים התיכון, תוך כדי קשיים ניכרים, הקיבוץ הותיק "שדות ים", הקיבוצים החדשים החותרים, ומעגן מיכאל, והמושב השיתופי מכמורת.

עם הקמת המדינה היו בצי הדיג היהודי שבים התיכון 4 ספינות בלבד, כולן של ההתיישבות העובדת.

[עריכה] הכנרת

דיג בכנרת
הגדל
דיג בכנרת

בדצמבר 1938 הוקם מסיבות מדיניות קיבוץ "בתלם", לימים עין גב, למרגלות הר סוסיתא במזרח הכנרת. חבריו היו עולים חדשים השייכים ל"קיבוץ המאוחד". מראשית ימיו עסק הקיבוץ בעבודות הקשורות לאגם, הובלת זיפזיף בסירות, הובלת נוסעים וכמובן דיג בשיטות הדיג שנלמדו מהערבים - שימוש ב"רשתות עמידה", "רשת הראי" ומלכודות.

בחנוכה 1939 עלה על הקרקע קיבוץ גינוסר. הקיבוץ שראשיתו בחניכי תנועת "הנוער העובד" הוקם בצפון הכנרת. כבר בעת הקמתו עסקו חברי הקיבוץ בדיג, כשהם לומדים את שיטות הדיג המסורתיות של הדייגים הערבים. בנוסף לשלוש הסירות שרכשו חברי הקיבוץ הם קיבלו סירה מצוידת במנוע ממחלקת הדיג של הסוכנות.

האזורים העשירים לדיג בכנרת היו הבטיחה וכורסי, והיה מאבק בין כל קבוצות הדייגים, יהודים וערבים מטבריה, סורים מהבטיחה וחברי הקיבוצים על זכויות הדיג באזורים אלה. רשות הדיג המנדטורית התערבה וקבעה לכל קבוצה את הימים בשבוע בה מותר לה לדוג. הרשות התערבה שוב כשחברי הקיבוצים החלו לדוג בשיטת "דיג האורות" - שימוש בפנסי לוקס על מנת למשוך את הדגים. שיטה זו איפשרה לדייגים דיג בכל השנה ולא רק באזורי הדיג המסורתיים. הדייגים הערבים הרימו קול צעקה ששיטת דיג זו מחסלת את אוכלוסיית הדגים באגם ועל פי הוראה מרשות הדיג הופסק הדיג בשיטה זו.

משנת 1942 היה ענף הדיג רווחי בשני הקיבוצים ומחלקת הדיג בסוכנות הפסיקה לתמוך בו. עם הקמת קיבוץ מעגן שבקש אף הוא לעסוק בדיג, הוחלט על הקמת קואופרטיב דיג קיבוצי בכנרת. כך הוקם "ארגון דייגי הכנרת" שאליו הצטרפו מאוחר יותר גם האון ותל קציר. הארגון קבע את מכסת הדיג לכל קיבוץ.

לקראת קום המדינה היה ענף הדיג בשלושת הקיבוצים סיפור הצלחה, בשונה מאוד מסיפורם של הקיבוצים הימיים שלחוף הים התיכון.

[עריכה] החולה

עד אמצע שנות ה-30 של המאה ה-20 דגו בחולה דייגים ערבים בלבד. אומנם בסמוך לחולה הייתה המושבה יסוד המעלה שנוסדה ב-1882, אך חבריה לא עסקו בדיג. המצב השתנה בשנת 1936 עם הקמת הגרעין שייסד את קיבוץ חולתה שחבריו השתלטו על הדיג באגם והתמידו בו עד ייבושו. שיטת דיג ייחודית לחולה הובאה לקיבוץ מגרמניה בידי אחד מחברי חולתה, הצלם פטר מירום. שיטת דיג התבססה על יצירת שדה חשמלי במים. הדגים (בעיקר שפמנונים וקרפיונים) נמשכו לאלקטרודה החיובית (ה"אנוד") ונלכדו בכף רשת.

[עריכה] דיג מקום המדינה עד ימינו

עם הקמת המדינה חלה פריצה משמעותית בתחום הדיג בארץ. הוקמו קואופרטיבים לדיג על ידי דייגים מעוזבי הקיבוצים. חברת "נחשון" ההסתדרותית חידשה את פעולתה - שיפצה ספינות מודממות ורכשה ספינות חדשות. בשנת 1951 הוקם סמוך למושב מכמורת , בית הספר הימי מבואות ים כבית ספר לספנות ולדיג. (במהלך השנים שינה בית הספר הימי מבואות ים את ייעודו וכיום הקשר של בית הספר לדיג הוא במגמת החקלאות הימית הכוללת מעבדות למחקר וגידול מבוקר של דגי ים). מחלקת הדיג שהוקמה במשרד החקלאות רכשה ספינות מכמורת בהולנד, דנמרק ואנגליה ובשנת 1954 כבר פעלו בחופי הארץ 28 ספינות עבור הקיבוצים שדות ים, מעגן מיכאל, נווה ים וסער, המושבים מכמורת ודור וכמה קואופרטיבים. בשנת 1955 פקדה בצורת את ענף הדיג ורוב הקואופרטיבים התפרקו.

הקשיים שבשילוב דיג במשק שיתופי שהיו מנת חלקם של הקיבוצים הימיים בשנות ה-40, לא פסחו על הקיבוצים החדשים נחשולים, סער, פלמחים, כמו גם על הקיבוצים הותיקים שדות ים ומעגן מיכאל והמושבים דור ומכמורת. במשך תקופה מסוימת הצליחו יישובים אלה להחזיק כמה ספינות מכמורת. העבודה הקשה, הפסדים כספיים ומאסרם של דייגים והחרמת ספינותיהם עקב חדירה למים הטריטוריאליים העשירים בדגה של תורכיה או של מצרים גרמו לעזיבת רבים מחברי היישובים. עזיבות אלו חיסלו את ענף הדיג ביישובים אלה והם מכרו את ספינותיהם לדייגים פרטיים (חלקם עוזבי קיבוץ). בשנת 1964 מכרה שדות ים את הספינה האחרונה "חנה".

המצב שונה בכנרת, שם ממשיכים עדיין חברי הקיבוצים לעבוד בדיג במקביל לדייגים הפרטיים.

[עריכה] אילת

הקמת המדינה איפשרה דיג באזור חדש - מפרץ אילת. באילת החלו לעבוד קבוצות דייגים כבר משנת 1949. בהדרגה גדל מספרן של קבוצות הדייגים שדגו פלמידה וטונה ובהדרגה גדל גם השלל שנתפס. השיא היה בשנת 1959 בה נלכדו 540 טון דגים, אך משנת 1960 החלה ירידה בכמות הדגים שנלכדו. בשנת 1963 הוקם באילת מזח דיג, אלא שתהליכים כגון הגידול בתיירות ובספנות המסחרית הרחיקו את להקות הדגים מחופי אילת. מלחמת ששת הימים הרחיבה לזמן מה את אזור הדיג במפרץ אילת והמושבים "די זהב" ו"נביעות" השיגו שלל דגים נאה, אלא שההסכם עם מצרים ב-1980 צמצם שוב את אזור הדיג לאילת בלבד. כיום ענף הדיג באילת הוא שולי בשוק הדגים בארץ.

בשנים האחרונות התפתחה באילת "חקלאות ימית" – גידול דגי דניס בכלובים בתוך הים. פעילות זו שנויה במחלוקת, כשגופים העוסקים בשמירת הסביבה טוענים שפעילות זו גורמת לאסון אקולוגי לחי ולצומח באזור.

[עריכה] דיג במרחקים

במשך השנים הראשונות לאחר קום המדינה נעשו כמה ניסיונות להרחיב את תחום הדיג מעבר לאזורים הקרובים לחופי הארץ הדלים יחסית בדגה. ניסיונות אלה נעשו על ידי כמה חברות שהוקמו במיוחד לצורך זה:

  • עזרא – חלוצת הדיג במרחקים. החברה בבעלותו של עזרא דנין ומשקיעים נוספים ובמימון של גורמים פרטיים וממשלתיים הוקמה ב-1950. החברה רכשה ארבע אוניות והפעילה אותן במשך שנתיים (עד שנסגרה) באזורי הדיג העשירים של איסלנד, מרוקו והאיים הקנריים.
  • סומרפיין - חברה של איש העסקים מאיר הלוי מז'נבה. עיקר עיסוקה היה בהובלת נפט, אך בשנת 1958 ניסתה את מזלה גם בדיג טונה באמצעות ספינה יפנית חכורה וספינה נוספת בשם "דגית" שנבנתה בצרפת למטרה זו. "דגית" עסקה בדיג טונה באזור גאנה באמצעות מערך חכות. השלל שנאסף הובל ארצה באוניית קירור, אך הסתבר כי מיזם זה אינו כלכלי.
  • אטלנטיק – חברה שהוקמה ב-1961 בידי מילה ברנר ויעקב מרידור כהמשך לפעילותם ב"חברה הימית להובלת פרי". תחילה קנתה בנורבגיה ספינת מכמורת אחת בשם "עזגד 1" שעבדה במימי הצפון וב-1964 נמכרה לאחר שהחברה הזמינה שתי אוניות דיג מרחקים חדישות "עזגד 2" ו"עזגד 3" שעסקו בדיג בקלה בדרום־מערב אפריקה.
  • יונה – חברה הסתדרותית שנשאה בתחילה את השם "נחשון", הוקמה בשנות ה-30 ועסקה בעיקר ברכישת ספינות דיג ובהחכרתן להתיישבות העובדת. אחרי הקמת המדינה רכשה את מפעל שימורי הדגים "יונה" בטירת כרמל ושינתה את שם החברה האחראית על צי הדיג ל"יונה". ב-1961 רכשו סומרפיין ויונה במשותף אוניית־דיג שקבלה את השם "חירם 1". ב-1964 רכשה יונה את מניות סומרפיין והאונייה עברה לרשותה. כמו־כן רכשה פעילות של ספינות של שדות ים ומעגן מיכאל שעסקו בדיג מרחקים ליד אתיופיה כשהן מאוישות בצוות אתיופי. על מנת לשנע את הדגים לאילת רכשה יונה את הספינה "ים־סוף". בהדרגה התברר שהפעילות בים סוף סופגת הפסדים משום שמחירי הדגים היו בשפל בשל הצפת השוק בדגים זולים על ידי חברת "אטלנטיק". ב-1969 מכרה "יונה" את אוניותיה לאטלנטיק והחברה נסגרה.

[עריכה] חקר הדיג

חלוץ חקר הדיג בארץ ישראל היה הזואולוג היהודי גרמני ד"ר ולטר שטייניץ שפרסם ב-1927 עבודת מחקר מקיפה על הפאונה הימית בארץ ישראל ואף הקים לזמן קצר מעבדת מחקר בנהריה. בעידודו פיתחה רשות הדיג המנדטורית את התשתית למחקר הדיג והוקם המכון לחקר הדיג בראשות ד"ר ליבמאן שישב בנמל עכו. ב-1938 נשלחה מטעמו משלחת חקר למפרץ אילת.

ב-1946 הקימה "מחלקת הדיג" של הסוכנות את "התחנה לחקר הדיג" בנמל חיפה ובראשה הועמד ד"ר ליסנר, מומחה בעל שם שברח מגרמניה עם עליית הנאצים לשלטון. עם קום המדינה הורחבה התחנה ואנשיה עסקו בחקר הביולוגיה של הדגים ומזונם. כמו־כן בדקו את הנתונים ההידרוגרפיים של הים בעונות השונות ולצורך כך היו אנשיה יוצאים מדי פעם למסעות מחקר על ספינות בחופי הים התיכון ומפרץ אילת.

ב-1968 נוסדה החברה לחקר הימים והאגמים בראשות האלוף (מיל') יוחאי בן נון, ובהדרגה שולבו בה רוב המחלקות שעסקו במחקר ביולוגי אוקיאנוגרפי של "התחנה לחקר הדיג". המחלקות שעסקו בחלק הטכנולוגי של הדיג נותרו במשרד החקלאות במסגרת הימט"ד (היחידה לממשק ולטכנולוגיה של דיג) העוסקת בטכנולוגיה של ציוד הדיג ובסקרי דיג.

[עריכה] דיג וביטחון

דייגי ארץ ישראל שלפני קום המדינה היו שותפים לפעילויות הקשורות לביטחון. הם הבריחו נשק מחיפה לשדות ים, הובילו חבלנים ומטעני חבלה שבאמצעותם פוצצה אוניית הגירוש "אושן־ויגור" בקפריסין והגניבו לארץ כ-1000 מעפילים שהוברחו בעזרת מנהרה ממחנה המעצר בקפריסין. לפעולה אחרונה זו הייתה אחראית ספינת הדיג "כריש" של מושב מכמורת.

במלחמת העצמאות היו ספינות הדיג אחראיות לאספקה ליישובים היהודים שבגליל המערבי המנותק. הן הובילו את ילדי היישובים לחיפה ופלוגה של חטיבת "כרמלי" על נשקה ומזונה לנהריה כחלק ממבצע בן עמי. ספינות הדיג הובילו את הנשק שהגיע לתל אביב מצ'כיה לחוף קריית חיים על מנת לסייע במתקפת הנגד על כוחות קאוקג'י במשמר העמק. דייגי קיבוץ עין גב סייעו באספקה ליחידה נצורה בעיר התחתית של טבריה.

בשנת 1955 החליט חיל הים הישראלי שסבל מתקציבים נמוכים ולכן היה בנחיתות ניכרת מול חילות הים הערביים, להקים יחידת ספינות מכמורת הקרויה "סד"ג" (ספינות דיג). היחידה הייתה מבוססת על צי ספינות הדיג ששגשג באותה עת. לכל ספינה היה צוות קבוע שנקרא לעיתים לאימונים. קברניטי הספינות עברו קורסים צבאיים כדוגמת פיקוד, בקרת אש, בקרת נזקים וכו'. על הספינות הותקנו כנים לתותחי אורליקון והן צוידו במכשירי קשר. תפקידי היחידה היו מגוונים, כמו פינוי מוקשים ימיים ועוד. מבחנה הראשון של סד"ג היה במבצע קדש. הספינות פטרלו כמשמר חופים ועסקו בהובלת חיילים ונשק. בשלהי המלחמה הייתה היחידה שותפה להעלאת יהודי פורט סעיד, מבצע שלובה אליאב היה אחד ממארגניו ושנשמר שנים בסוד. לצורך כך נצבעו מחדש הספינות של הקיבוצים סער ונווה ים ושמן הוסב לשמות איטלקיים. הספינות הפליגו לנמל פורט סעיד שהיה בשליטה צרפתית־בריטית, שם העלו על האוניות הקטנות כ-180 איש שהצטופפו על הסיפון ובחדר האוכל. הספינות הגיעו לחיפה בשלום לאחר 20 שעות הפלגה בים סוער.

שיא פעילות היחידה היה במלחמת ששת הימים שעה שהספינות עסקו בתפקידי נ"מ, שמירה על נמלי חיפה ואשדוד מפני צוללות, הובלת יחידות ושמירת חופים. הצורך בצי ספינות הדיג פחת אחרי המלחמה, כשחיל הים הישראלי עבר הצטיידות משמעותית ונרכשו ספינות הטילים וה"דבורים", אך חיל הים לא ויתר לגמרי על ה"סד"גים".

[עריכה] הדיג כיום

סה"כ צריכת הדגים של מדינת ישראל בשנת 2004 הייתה כ-65,000 טון מהם 65% דגי ים מיובאים, כשרוב התוצרת המקומית מקורה בבריכות הדגים. כל הניסיונות שנעשו מקום המדינה להרחיב את הדיג הימי כשלו לאחר שפסקו הניסיונות לדוג במכמורת בים־סוף, חברות דיג האוקיינוסים פשטו את הרגל ומימי תורכיה ומצרים נחסמו לדיג. הדייגים הפרטיים כיום מעדיפים למכור את תוצרתם לסוחרי הדגים בשווקים במקום לתנובה כפי שהיה נהוג בעבר.

"האגף לדיג וחקלאות המים" במשרד החקלאות מופקד על מתן רשיונות דיג ועל תוכניות לשיקום אוכלוסיות הדגים, פיתוח המדגה וניסיונות לשפר את הטכנולוגיה של הדיג על מנת להוריד את עלויות הדיג. קיימת בארץ קבוצה פעילה של דייגים חובבים שעיקר פעילותה בחופי הים התיכון והכנרת. עדות לפעילותם ניתן למצוא בשני פורומים של דייגים חובבים באינטרנט: פורום דיג בתפוז ו-פורום הדייג הישראלי

קיימים כיום כמה נמלי דיג:

  • בעכו המרינה משותפת ליכטות וספינות דיג. לא רחוק מהמרינה מצוי שוק הדגים של עכו.
  • בטבריה קיים מעגן דיג ושוק דגים.
  • בחיפה קיים מ-1960 מעגן דיג בנמל הקישון. המעגן כולל שירותי עזר לדיג: מחסני קירור, מחסני ציוד, בית מלאכה לדגים ובצמוד אליהם שוק דגים. מעגן זה התפרסם כאשר קבוצה גדולה של דייגים תבעה את הרשויות בשנת 2003 בגין התרשלות שגרמה לזיהום נחל קישון, לאחר שרבים מהם חלו בסרטן.
  • בתל אביב: מעגן רידינג ונמל יפו. ליד נמל יפו מצוי שוק הדגים.
  • באשדוד נמל הדיג הוא חלק מנמל אשדוד.

[עריכה] לקריאה נוספת

  • ראובן פורת , כובשי הדייג, הוצאת הקיבוץ המאוחד 1996
  • מרקו דהן, דיג בים התיכון, הוצאת המחבר 1991
  • דני גולני, דוד דרום, מדריך הדגים של ישראל, הוצאת כתר 1997