מונקאץ'
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מונקאץ (נכתבת גם מונקץ, מונקאץ', מונקץ', מונקטש, מונקאטש ועוד,רוסית:Мукачево,אוקראינית: Мукачеве, הונגרית: Munkács, גרמנית:Munkatsch, פולנית: Mukaczewo, סלובקית: Mukačevo).
עיר השייכת כיום לאוקראינה ושוכנת על גדות הלאטארצא במערב המדינה, קרוב לגבול עם סלובקיה. האזור בו היא שוכנת נקרא גם הוא בשמות שונים במהלך השנים, הקרפטים, קרפטו רוסיה, קרפטו-אוקראינה, זקרפטיה (Закарпатье) ועוד. אוכלוסיית העיר מונה 77,300 נפש (2004), המורכבת מאוקראינים, רוסים והונגרים, כמו כן בעיר ישנה קהילה יהודית קטנה.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
- בין המאה ה-9 למאה ה-11 חלק מרוס של קייב.
- 1018 נכבשה על ידי ההונגרים.
- המאה ה-16 חלק מדוכסות טרנסילבניה, שהייתה חצי-עצמאית למעשה, אך בפועל הייתה חלק מהאימפריה העותמנית.
- 1683 ההבסבורגים גירשו את התורכים והתחילו לשלוט בעצמם.
- במאה ה-18 עברה לחלק ההונגרי של אוסטרו-הונגריה עד מלחמת העולם הראשונה.
- ב-1919 סופחה לצ'כסלובקיה בעקבות הסכם רוסיה-אמריקה עם תומס מסריק לאחר מלחמת העולם הראשונה.
- 1938 שבה להיות תחת שלטון הונגרי.
- 1944 גירוש היהודים למחנות ריכוז. בסוף 1944 נכבש השטח כולו על ידי הצבא הרוסי והעיר מועברת לשלטון צ'כסלובקיה.
- 1945 מסופחת לאוקראינה תחת שלטון ברית המועצות
- מ-1991 חלק מאוקראינה העצמאית.
[עריכה] יהודים במונקאץ'
למרות שזו עיר לא גדולה (בפרוץ מלחמת העולם השנייה מנתה כ-40,000 נפש, כמחציתם יהודים), הרי בהיסטוריה היהודית נודע לה מקום של כבוד, הן בגלל רבנים שכיהנו בה והן בשל הפעילות הציונית שהתרחשה בה.
היהודי הראשון שמתועד במקום היה יהודי בשם אפרים שישב בעיר בשנת 1649, היא שנת ת"ט. נמצאה תעודה מ-1686 בה מוזכרים שני יהודים: אפרים ומרקו, שסיפקו טובין לצבא (על פי מסמך זה תועדו שמותיהם).
מס יהודים נגבה כבר ב-1760, ומכאן שהיו באותה שנה בתי כנסת (לפחות בית כנסת אחד).
מאוחר יותר הגיע לעיר מלמד, ושמו ר' ברוך, שהיה אביו של שניאור זלמן מלאדי, בעל "התניא".
כיום מונה הקהילה היהודית כ-300 איש, חלק מהם נולדו במקום לפני מלחמת העולם השנייה. יש מנין לתפילה שלוש פעמים ביום, מטבח כשר למהדרין, מקוה טהרה, ומלון יהודי לשירות המבקרים במשך השנה.
[עריכה] רבנים
הרב הראשון היה כנראה ר' יהודה-לייב, ב-1790 (תק"ן) מונה כרבה השני של העיר ר' אברהם גוטסמן, אחרי פרישתו (ויש הטוענים שבגלל התנצרותה של אשתו) מונה ר' צבי-אביגדור אשכנזי, וב-1825, אחרי שנבנה בית כנסת חדש, מונה האדמו"ר צבי אלימלך שפירא כרב העיר.
ככתוב בפנקס הקהילה: "...היום יום א', פרשת ראה, שנת תקפ"ה לפ"ק - המלכנו עלינו למלך, מאן מלכי רבנן, ה"ה הרב הגאון הגדול אב"ד דק"ק רוביטש מו"ה צבי-אלימלך נ"י, להיות לנו לרב ומורה-צדק לכל עדת בני-ישראל החונים פה קהילת-קודש מונקאטש וקומיטאט בערעג, ומחויבים אנחנו לתת לו שכירותו..."
אבל, רבי צבי אלימלך בחיבור "תקנות תמכין דאורייתא" אסר על פיטום אווזים משום צער בעלי חיים, ואנשי מונקאץ שחלקם עסקו בגידול וסחר באווזים לא הסכימו לפסיקה זו, ולכן אחרי כארבע שנים נאלץ רבי צבי אלימלך לעזוב את העיר.
יורשיו בכהונה היה ר' עזריאל גרין, אחריו ר' אפרים פישל הורוביץ, אחריו ר' חיים סופר שהודח מכהונתו.
בשנת תרמ"ב, ביקשו אנשי העיר מר' שלמה שפירא (שהיה אז בסטריזוב שבגליציה), נכדו של צבי אלימלך שפירא, לבוא לכהן כרבם, אחרי 11 שנה הוא נפטר ואת מקומו מילא בנו - צבי הירש שפירא (מחבר "באר-לחי-רואי", "דרכי תשובה" ו"צבי תפארת"). צבי הירש הודח על ידי השלטון ההונגרי עקב אי ידיעת השפה ההונגרית, אבל המשיך לשמש כרב ללא מינוי, עד שמונה בשנית. בחייו נלחם בציונים וברעיון הציוני. ב-1913 אחרי פטירתו החליף אותו בנו חיים אלעזר שפירא בעל "מנחת אלעזר" שהיה מן המתנגדים החריפים ביותר של הציונות, ובכל זאת יזם את הקמת שכונת "בתי מונקאטש" שבירושלים. לאחר פטירתו החליף אותו חתנו ברוך יהושוע ירחמיאל רבינוביץ' שכיהן עד לתחילתה של השואה, נמלט לבודפשט ולאחר המלחמה כיהן כרבה הראשי של סאן פאולו שבברזיל, כרבה הראשי של חולון, וכרב בפתח תקוה. בנו משה יהודה ליב רבינוביץ משמש היום כאדמו"ר ממונקאץ'.
[עריכה] ציונות
במונקאץ' התקיימה גם פעילות ציונית, והוקמה בה גמנסיה עברית, כבר בשנות ה-20, שנחשבה כגימנסיה העברית החשובה ביותר במזרח אירופה פרט לזו של ורשה , מנהלה האחרון של הגימנסיה, הד"ר חיים קוגל, היה מאוחר יותר מראשי העיר חולון.
[עריכה] תקופת השואה
בין 1939 ל-1944 שלטו במקום ההונגרים, שגירשו מהמקום יהודים בעלי אזרחויות אחרות (בייחוד יהודים ממחוז גאליציה שנמסרו לגרמנים), והטילו על היהודים מיסים ומטלות עבודה. באפריל 1944 פעלו הגרמנים בעיר, וריכזו את היהודים בשני גטאות. גטו אחד יועד לשארית יהודי העיר, והגטו השני יועד לכ-15 אלף יהודים מהאזור כולו. בסוף אפריל פרצה במקום מגפת טיפוס, ובחודש מאי נשלחו היהודים להשמדה, רובם לאושוויץ-בירקנאו, וחלקם לפלאשוב.

