הגל החדש
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בזרם הקולנועי הצרפתי; לערך העוסק בזרם המוזיקלי שפרח בשנות ה-80, ראו גל חדש (פופ).
הגל החדש (בצרפתית: Nouvelle vague) של הקולנוע הצרפתי היה תנועה קולנועית בשנות השישים. הכותבים במגזין Cahiers du cinéma החליטו להציג את תאוריות ה-auteur שלהם — הבמאי כמרכז העשייה בסרט — על ידי בימוי סרטים בעצמם. הם היללו את סרטיהם של ז'אן רנואר וז'אן ויגו. כותבים לשעבר של המגזין כמו פרנסואה טריפו עם סרטו "400 המלקות" (1959) וז'אן לוק גודאר עם סרטו "עד כלות הנשימה" (1960) סימנו את תחילת עידן זה. במאים אחרים מהזרם הם קלוד שברול, ז'ק ריווט, אריק רוהמר ולואי מאל.
הסרטים כללו טכניקות קולנועיות חסרות תקדים כמו למשל צילום מעקב בשוט רציף שנמשך שבע דקות. הסרטים נשאו אופי אקזיסטנציאליסטי ועסקו בנושאים כמו הדגשת תפקידו של היחיד בקבלת האבסורדיות שבקיום האנושי. הסרטים שמו דגש לא רק על הנושאים ודרכי הבעתם, אלא גם על אופן הצילום. הבמאים צילמו ברחובות, כשהם דוחים את רעיון הצילום באולפן. מצלמות קלות משקל, אמצעי תאורה והקלטה היו המצאות ששימשו את הבמאים בהצלחה יתרה. סרטי גל חדש רבים מתאפיינים בתעונות הזורמות שבהם, בדרך כלל עוקבים אחר דמויות לאורך רחובות פריז.
חשוב להבין שרבים מסרטי הגל החדש הופקו בתקציבים קטנים מאד. בדרך כלל צילמו בבתי חברים, השתמשו בהם כשחקנים וכצוות צילום, ואילתרו בעזרת מה שהיה במקום (למשל, השתמשו בעגלת קניות כבסיס למצלמה נעה. גם מחירו של סרט הצילום היווה שיקול, שגרם לתוצאות יחודיות: למשל, בסרטו של גודאר "עד כלות הנשימה", יש תחושה של "קפיצות" בחלק מהסצנות בשל העובדה שהן אמנם צולמו כרצף אחד, אבל על שולחן העריכה פשוט נחתכו חלקי סצנות שלא התאימו, גם מאמצע סצנה.
לסגנון הגל החדש הייתה השפעה על הקולנוע האמריקאי. לאחר סרטו של ארתור פן "בוני וקלייד" (1967) החלו במאי "הוליווד החדשה" (New Hollywood) כמו רוברט אלטמן, פרנסיס פורד קופולה, בריאן דה פאלמה, ומרטין סקורסזה לביים בסוף שנות השישים ותחילת שנות השבעים סרטים שהושפעו מעמיתיהם האירופאים. גם הבמאי האמריקאי הבולט, קוונטין טרנטינו, הודה שהושפע מהגל החדש הצרפתי.

