חיים גמזו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ד"ר חיים גמזו (1910 - 1982), מבקר אמנות ותיאטרון, מייסד ביה"ס לתיאטרון "בית צבי" וממקימי מוזיאון תל אביב.
[עריכה] תולדות חייו
גמזו נולד ברוסיה והגיע לארץ בגיל צעיר. למד במכון האמנותי של אוניברסיטת הסורבון בפריז, וכן באוניברסיטת וינה לימודי פילוסופיה, בסיומם קיבל תואר ד"ר לפילוסופיה.
חיבר ספרים בתחום האמנויות היפות, וכן ספר המתאר את מסעותיו באמריקה הדרומית, בשם "שירת הקיצל".
ייסד את בית-הספר לאמנויות הבמה "בית צבי" ברמת-גן, בשנת 1961, וניהל אותו עד 1962. כן שימש במשך תקופה ארוכה מנהלו של מוזיאון תל אביב.
הפרס לקידום האמנויות מטעם מוזיאון תל אביב, ניתן על-שם חיים גמזו. בשנת 2003, זכה אוסף מאמרי ביקורת שלו בפרס [1].
בנו של גמזו הוא הפזמונאי יוסי גמזו, שחיבר מספר פזמונים לא מבוטל עם טובי המלחינים הישראליים, המוכרים לכל שוחרי הזמר העברי.
[עריכה] כמבקר תיאטרון
את עיקר פרסומו קנה גמדו בזכות ביקורתיו הקטלניות ושמו הפך למושג על-ידי אפרים קישון, שהיה בין אלה שסבלו מביקורתו. קישון יצר את הפועל "לגמוז" שמתאר ביקורת קטלנית ביותר. ניצני העימות בין קישון לגמזו צמחו עוד בתקופת תיאטרון "בצל ירוק" אשר היה מורכב מבוגרי להקת הנח"ל, שאפרים קישון היה מקימו וחיבר את הטקסטים להצגותיו.
וכך כתב גמזו על הצגתה הראשונה של להקת "בצל ירוק", "כביסת הרש", שהועלתה כ-200 פעם:
- "בשום מקום בעולם לא יעזו חובבי חובבנים, להגיד לקהל חומר כה קלוקל, שחקנות כה אינפנטילית, עיוות הדיוקן ועיקום התנועה, וצירוד הגרון, כפי שעשתה זאת "להקת בצל ירוק". בצל ירוק? זה בצל יבש! זה שום. זה כלום!!!" (מביקורת בעתון "הארץ", 1958)
ביקורת זו מאפיינת את סגנונו ה"כסחיסטי" של גמזו ממנה סבל גם המחזאי עידו בן-גוריון, שכתב את המחזה "סמי ימות בשש". גמזו לא התאמץ במיוחד בקטילתו, והוא כתב את הביקורת אולי הקצרה ביותר בתולדות ביקורת התיאטרון הישראלי: "לדידי יכול היה למות בחמש!"
פעם, ישב בהצגה בה השתתף סוס, אשר לא יכול היה לשאת בלחצים שההצגה גרמה לו, ועשה את צרכיו על הבמה בעיצומו של רגע השיא. גמזו קם מבין שורות הצופים וצעק: "דעתי על ההצגה, כדעת הסוס!".
בשנת 1970 הועלה מחזהו האנטי-מלחמתי של חנוך לוין "מלכת אמבטיה" במסגרת התיאטרון הקאמרי. המחזה עורר סערה ציבורית עם העלאתו, וירד כעבור מספר הצגות. המחזה הציג בצורה סטירית בוטה אלמנטים הקשורים לנושא המלחמה והציג את גולדה מאיר בצורת אם צדקנית. המחזה הועלה בעיצומה של מלחמת ההתשה ובעת ההצגה היו הפרעות מצד הקהל ואפילו פצצות סירחון הוטלו על הבמה. גמזו בביקורת בעתון "הארץ" כתב באותם ימים:
- "...צריחה מתוסבכת עדיין אינה זעקה טהורה ... וניבול פה עדיין איננו מחאה כנה, גם אם היא עטופה בלחנים ענוגים".וכן הגדיר את ההצגה כ:"מכלול דיאלוגים דפקטיביים ופזמונים המכוונים לזרות מלח על הפצעים הפתוחים" "
את המחזמר "לילי גם", שנכתב על ידי אהוד מנור כינה "פרי באושים".
[עריכה] לקריאה נוספת
- גילה בלס (מחקר ועריכה), ד"ר חיים גמזו - ביקורות אמנות, הוצאת מוזיאון תל אביב לאמנות, 2006.

