יהושע אריאלי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יהושע אריאלי, (1916 - 3 באוגוסט 2002), היסטוריון ישראלי, חתן פרס ישראל, התשנ"ג.
אריאלי נולד בקרלסבאד, כיום בתחומי צ'כיה, בשנת 1916. עלה לארץ בשנת 1931 ולמד חקלאות במושב בן שמן. החל מ-1937 למד היסטוריה באוניברסיטה העברית. במלחמת העולם השנייה שירת בצבא הבריטי ונפל בשבי הנאצי. לאחר שחרורו שב ארצה והצטרף להגנה ובמלחמת השחרור שימש מפקד הגדנ"ע בירושלים. קיבל את הדוקטורט בהיסטוריה מן האוניברסיטה העברית ב 1955 ומאז ואילך נמנה על סגל ההוראה שלה. ב 1967 ייסד את החוג ללימודים אמריקניים.
כהיסטוריון, עסק אריאלי במגוון רחב של נושאים. עיקר מחקריו היו על העת החדשה, ובמיוחד בלטו מחקריו על ההיסטוריה של הדמוקרטיה האמריקנית. הוא נחשב לאחד ההיסטוריונים החשובים בתחום זה מחוץ לארצות הברית. כמו כן עסק גם בפילוסופיה של ההיסטוריה, בתולדותיו של מקצוע ההיסטוריה ובשאלות היסטוריות כלליות, החורגות מתקופה או אזור מסוימים, כגון שאלת חשיבותה של האישיות ההיסטורית.
פרופ' אריאלי לא נמנע לאורך השנים ממעורבות פעילה בענייני הציבור. בין השאר, כתב ספר על פרשת לבון.
קיבל את פרס ישראל לחקר ההיסטוריה לשנת תשנ"ג (1993).

