דחף עצבי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דחף עצבי, או פוטנציאל פעולה, מתרחש כאשר תא עצב מקבל גירוי כימי או חשמלי מתא עצב שכן, ושינוי המתח בו כתוצאה מהגירוי גבוה מסף מסוים. פוטנציאל הפעולה (הדחף העצבי) מתקדם לאורך הסיב העצבי, עד שהוא מגיע לסינפסה. בסינפסה הוא משחרר חומר כימי הקרוי נוירוטרנסמיטור שמעורר דחף חשמלי (עצבי) חדש בתא העצב הבא. יצירת פוטנציאל הפעולה תלויה ב"תעלות" עצביות. "תעלות" אלו הן חלבונים הממוקמים בקרום התא ומאפשרים תנועה של יונים דרך הקרום. תעלות אלו תלויות במתח, כלומר הן נפתחות ונסגרות בעקבות שינויים במתח החשמלי. כמו כן, תעלות אלה הן בררניות - כל תעלה מוליכה יונים מסוג מסוים (אשלגן, נתרן או סידן) ביעילות רבה בכארבעה סדרי גודל לעומת יונים אחרים. הפתיחה היא מהירה והסגירה איטית. כאשר קרום התא מגיע למתח מסוים התעלות הבררניות לנתרן נפתחות וזרם של יונים חיוביים זורם לתוך התא ומגביר את שינוי המתח ממתח המנוחה (כ- 70- מיליוולט בתאי עצב מסוימים) לערך רגעי גבוה - כ- 50+ מיליוולט. שלב זה נקרא 'נסיקה'.

לאחר פוטנציאל הפעולה המהיר (מספר מילישניות) קרום התא אינו יכול לעורר פוטנציאל פעולה חדש למשך כמה מאות מילישניות. תכונה זו המכונה אבטול (אינאקטיבציה) אחראית על כך שפוטנציאל הפעולה מתקדם לכיוון יחיד לאורך הסיב העצבי ולא לשני הכיוונים. בגלל שינוי המתח המהיר פוטנציאל הפעולה נקרא גם ירייה (firing) או שפעול. בזמן גירוי עצבי חדירות קרום התא ליוני הנתרן עולה, בזכות פתיחת תעלות הבררניות לנתרן. יוני הנתרן נכנסים פנימה במהירות ויוני האשלגן יוצאים החוצה. לאחר כמה מאות מילישניות ריכוזי היונים מושבים למצבם ההתחלתי הודות לפעולת משאבות נתרן-אשלגן ותנועה של יונים מתאי-עצב שכנים ואליהם דרך מצמתים בין-עצביים (gap junctions). בשלב זה ניתן לעורר דחף עצבי נוסף, וחוזר חלילה.

[עריכה] ראו גם

ערך זה הוא קצרמר בנושא ביולוגיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.

שפות אחרות