הפגנה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הפגנה היא דרך של אדם יחיד, או קבוצת אנשים להביע באופן פומבי את דעתה, ובפרט את מחאתה, בנושא מסוים. ההפגנה מהווה מימוש של חופש הביטוי וחופש ההתכנסות.
גודלה של הפגנה נע מאדם אחד ואז היא נקראת הפגנת יחיד ועד מליוני מפגינים. הערכות של מספר המשתתפים בהפגנה משתנות לעיתים קרובות. מקור להערכת כמות המשתתפים היא הערכת המארגנים, אך אלו מעדיפים להודיע על מספר רב יותר של משתתפים מזה שהיה בפועל. מקור נוסף היא הערכת המשטרה, אך גם על הנתונים שהיא מספקת יש ויכוחים.
הפגנות נערכות פעמים רבות בכיכרות בולטים או במקומות בעלי משמעות סמלית. כיכרות עיקריים המשמשים להפגנות פוליטיות בישראל הם כיכר רבין בתל אביב וכיכר ציון בירושלים. ככר אחרת ששמה ניתן לה על שם ההפגנות הרבות שנערכו בה, היא כיכר השבת בירושלים.
תוכן עניינים |
[עריכה] מטרות של הפגנה
הפגנה נערכת למטרות שונות:
- הפגנה למען מטרה לאומית, כגון הפגנה נגד מדיניותה של הממשלה.
- הפגנה למען מטרה מקומית, כגון מניעת מפגע בשכונת מגורים או שיפור תנאי הלימוד בבית ספר מסוים.
- הפגנה למען אידאל, כגון הפגנה בעניין זכויות בעלי חיים.
- הפגנה למען מטרה פוליטית, כגון הפגנה על החזרת שטחים לפני בחירות.
- הפגנה של עובדים כנגד מעבידם, במסגרת סכסוך עבודה שמתקיים ביניהם.
- הפגנות הזדהות עם מאבק של גורמים אחרים, למשל הפגנות תמיכה באסירי ציון בשנות ה-70.
- הפגנת תמיכה בשלטונות. הפגנה מסוג זה אינה מקובלת במדינה דמוקרטית, שהרי השלטון כבר קיבל את תמיכת העם בבחירות, אך במקרים יוצאי דופן נערכת הפגנה כזו. דוגמה מפורסמת לכך היא הפגנת התמיכה בתהליך השלום שיזמה ממשלת ישראל, שנערכה ב-4 בנובמבר 1995 בכיכר מלכי ישראל בתל אביב.
[עריכה] דרכי ביטוי בהפגנה
את המפגינים משמשות דרכים אחדות לשם העברת המסר שאותו הם רוצים להעביר. דרכי ביטוי הנחשבות לגיטימיות הן:
- נאומים של מנהיגי המפגינים.
- שלטים שמניפים המפגינים ובהם סיסמאות המציגות את המסרים.
- קריאות קצובות של המון המפגינים.
לעיתים המפגינים משתמשים באלימות ובמקרה כזה ההפגנה איננה נחשבת להפגנה לגיטימית. הפגנה אלימה נקראת בדרך כלל "מהומה", "התפרעות" או "הפרת סדר". חסימת כבישים נחשבת להפרת סדר ונמצאת על התפר שבין הפגנה מקובלת להפגנה אלימה שלא מקובלת. הפגנות הכוללות ונדליזם, הצתות, יידוי אבנים ותקיפת עוברי אורח נחשבות להתפרעויות אלימות ולא להפגנות לגיטימיות.
[עריכה] הפגנות מפורסמות בעולם
- האחד במאי - בתאריך זו נערכות כל שנה הפגנות רבות לזכר אירועי 1 במאי 1886 בשיקאגו.
- ההפגנות בעקבות מהומות סטונוול - הפגנות של הקהילה ההומאית בעקבות פשיטה של המשטרה על בר של הקהילה. בעקבותיהם נקבע מצעד הגאווה.
- המצעד לוושינגטון "למען תעסוקה וחירות" שנערך ב-28 באוגוסט 1963 בושינגטון, במהלכו נאם מרטין לותר קינג את הנאום המפורסם יש לי חלום.
- המחאות בכיכר טיאנאנמן - הפגנות בסין ב-1989 בדרישה לדמוקרטיה.
- הפגנות ברחבי הגוש המזרחי - ב-1989-1990 שבהן הופלו המשטרים וכן חומת ברלין.
- הפגנות ה-16 בפברואר 2003 כנגד המלחמה בעיראק - הפגנות שנערכו סימולטנית ברחבי העולם ולטענת המארגנים השתתפו בהן למעלה ממיליון מפגינים.
[עריכה] הפגנות מפורסמות בישראל
- הפגנת הענק בכיכר ציון נגד הסכם השילומים ב־9 בינואר 1952.
- הפגנה שארגנה תנועת "שלום עכשיו" נגד מלחמת לבנון בכיכר מלכי ישראל (כיום כיכר רבין) בעקבות טבח סברה ושתילה - במשך שנים מקובל היה לחשוב כי זו ההפגנה רבת המשתתפים ביותר בישראל. על פי המקובל אז, בהפגנה השתתפו כ־400 אלף אנשים ולכן היא גם נקראת "הפגנת ה-400 אלף". כמות זו גדולה פי שניים ויותר ממספר האנשים היכולים להיכנס לכיכר וכיום מוסכם על הכול שכמות האנשים הייתה לכל היותר רק כמחצית מהמספר הנ"ל.
- הפגנות החרדים כנגד בית המשפט העליון בשנות ה-90 - סדרה של הפגנות שהתקיימו במקומות שונים בארץ. הפגנות אלו היו גדולות והמפורסמת שבהן, שהתקיימה בירושלים, נקראת בשיח החרדי "הפגנת החצי מיליון".
- הפגנת הימין נגד הסכמי אוסלו באוקטובר 1995, בה נשמעו קריאות הסתה נגד יצחק רבין והונפה כרזה הנושאת את תמונתו, כביכול במדי אס אס.
- הפגנת השמאל בעד הסכמי אוסלו בנובמבר 1995, אשר בסיומה נרצח ראש הממשלה, יצחק רבין, בידי מתנקש יהודי.
- המחאה כנגד תוכנית ההתנתקות שכללה שורה של הפגנות ענק: "השרשרת האנושית מגוש קטיף לכותל המערבי" (130,000 משתתפים), תפילת ראש חודש שבט (150,000), הפגנת מאה הערים (100,000), צעדת כפר מיימון (עשרות אלפים), עצרת תפילה בכותל (70,000) ועצרת ענק בכיכר רבין ב-11 באוגוסט, מספר ימים לפני ביצוע תוכנית ההתנתקות (200,000 - 250,000).
[עריכה] תנאים לקיום הפגנה בישראל
בישראל, ככלל הפגנות אינן מצריכות רישיון מאף גורם. סעיפים 83-90 לפקודת המשטרה עוסקים בשני סוגים של הפגנות המצריכות רישיון ממשטרת ישראל:
- "אספה" - חמישים איש או יותר שהתקהלו כדי לשמוע נאום או הרצאה על נושא בעל ענין מדיני או כדי לדון בנושא כזה.
- "תהלוכה" - חמישים איש או יותר המהלכים יחד, או המתקהלים כדי להלך יחד, ממקום למקום, בין שהם בתנועה ממש ובין אם לאו, בין שהם ערוכים בצורה כלשהי ובין אם לאו.
משמרת מחאה, שהיא הפגנה שלא מתקיימים בה התנאים האמורים לעיל (לדוגמה: התאספות בכל גודל שאין בה נאום בנושא מדיני או צעדה של פחות מ־50 צועדים) איננה טעונה רישיון. בלשון המשטרה: "אין חובה על מי שמארגן משמרת מחאה לקבל רישיון ממפקד המחוז של המשטרה. עם זאת, מומלץ למי שמארגן משמרת מחאה, להודיע למשטרה מראש על פעילות זו, כדי שהמשטרה תוכל להיערך ולהגן על המשתתפים במשמרת המחאה מפני מתנגדים".
כל התקהלות (התכנסות של שלושה אנשים לפחות) אסור לה שתגרום ל"הפרת השלום". בתי המשפט פסקו שהביטוי "הפרת השלום" מתייחס לאלימות כלפי גופו של אדם, כניסה בכוח לרשות היחיד, ואולי גם פגיעה ברכוש תוך שימוש בכוח. לא די בחשש שיופר השלום - דרושה ודאות קרובה לכך שיהיה שימוש באלימות.
[עריכה] תנאים לקיום הפגנה מעבר לקו הירוק
בשטחים שמעבר לקו הירוק קיימת תחיקה צבאית החלה על הפלסטינים תושבי השטחים ואילו על הישראלים חל החוק הישראלי. בשונה מהחקיקה הישראלית בדבר הפגנות, התחיקה הצבאית מגבילה באופן נרחב את זכות ההפגנה.
כשלושה חודשים לאחר כינון שלטון צה"ל בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, ניתן צו צבאי שהוציא מפקד האזור בדבר עבירות הקשורות ל"פעולות הסתה ותעמולה עוינת". הצו אוסר על תהלוכה, או אספה ללא רישיון, כמו כן גם נאסר על הנפת הצגת או קביעת דגלים או סמלים מדיניים ללא היתר ונאסר להדפיס חומר מדיני ללא היתר.
השוני בין החוק האזרחי בדבר אסיפות ותהלוכות לתחיקה הצבאית הוא בהגדרת המושגים:
- בסעיף 1 לצו 101 תהלוכה מוגדרת כ"עשרה אנשים או יותר המהלכים יחד או המתקהלים כדי ללכת יחד ממקום למקום, למטרה מדינית, או לעניין היכול להתפרש כמדיני, בין שהם זזים ממש ובין שאנשים אלה הסתדרו בסך ובין שלא הסתדרו כלל".
- באותו סעיף מוגדרת אספה כ"עשרה אנשים או יותר שנתקהלו במקום בו מושמע נאום על נושא מדיני או היכול להתפרש כמדיני או כדי לדון על נושא כזה.
[עריכה] פיזור הפגנות
כאשר הפגנה חורגת מהגבולות שקבעה לה המשטרה, עושה המשטרה שימוש בכוח על מנת להכיל אותה לתחומה או לפזר את המפגינים. תפקידים אלה מבצעים שוטרי היס"מ ושוטרים "כחולים". כאשר ההפגנה נהפכת לאלימה ומסוכנת, עוברת המשטרה לשימוש באמצעים לפיזור הפגנות, כגון גז מדמיע, אלות, ירי כדורי גומי ואף ירי אש חיה לעבר המתפרעים (למשל באירועי אוקטובר 2000).
על הזכות להפגין ועל גבולותיה עמדה שופטת בית המשפט העליון, אילה פרוקצ'יה:
- זכות ההפגנה והמחאה אכן נגזרת מהזכות לחופש ביטוי, והיא אחד הביטויים הנעלים לרעיון כבוד האדם וחירותו. לטוען לקיפוח בזכויות החברתיות ולתובע תיקון עוול ופערים חברתיים בודאי עומדת זכות הביטוי והמחאה. אולם הזכות לביטוי מחאה איננה זכות מוחלטת. היא כפופה, בראש וראשונה לחובת הציות לחוק ולפעולה במסגרת הוראותיו. חירות הביטוי והמחאה אין פירושה פריקת עול ורסן. חופש המחאה כפוף להגבלות שנועדו לתכלית ראויה, המוטלות במידתיות הנדרשת. שיקולי השמירה על הסדר והבטחון הציבורי, ובכללם מניעת מפגעים ומטרדים בשטחים ציבוריים המיועדים לשימוש הציבור וסיפוק צרכיו הבסיסיים הם בגדר שיקולים ראויים להטלת הגבלות כאמור. (עע"ם 3829/04 ישראל טויטו ועמותת "מכל הלב" נ' עירית ירושלים, ניתן ב-6.12.04).
הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
- הפגנות - הצורך ברישיון - באתר משטרת ישראל
- הזכות להפגין - מדריך שדה למפגינ/ה
- נועם ורדי, כך תארגני הפגנה: מדריך למהפכנית הצעירה, באתר Ynet

