אספסיאנוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הגדל

טיטוס פלביוס וספסיאנוס (המכונה במקורות יהודיים אספסיאנוס), (18 בנובמבר 9 - 23 ביוני 79) היה קיסר רומי משנת 69 עד 79 ומייסד השושלת הפלאבית. אספסיאנוס היה מדכא המרד הגדול ומוזכר במקורות היהודיים, לצד בנו טיטוס, כאחד מגדולי הצוררים שקמו לעם היהודי.

תוכן עניינים

[עריכה] ביוגרפיה

[עריכה] נעוריו ותחילת הקריירה

אספסיאנוס נולד במחוז סבין, ליד רייטי שבאיטליה. אביו, פלביוס סבינוס, היה גובה מס ומלווה בריבית. אמו, וספסיה פולה הייתה אחותו של סנטור. משפחה זו הייתה משפחה רומית בת המעמד הבינוני, ולא נראה בשנים אלו כי עתידה לצאת ממנה שושלת קיסרים. ברומא שלטה מזה זמן רב השושלת היוליו קלאודית, אשר התייחסה ליוליוס קיסר ולאוגוסטוס. ההיסטוריון בן התקופה סווטוניוס מספר כי כאשר הראו לאביו של אספסיאנוס אותות מיסטיים (הרומאים נהגו לנחש את העתיד באמצעות הצצה בקרבי הקורבנות שהוקרבו) כי בנו יהיה לקיסר, צחקה אמו, היא סבתו של אספסיאנוס, וטענה כי בנה מטורף.

אחרי ששרת בצבא בתראקיה ושימש כקווסטור בכרתים ובקירניה עלה אספסיאנוס לדרגת איידיל ופראיטור, ונשא לאישה את פלאוויה דומיטילה, בתו של אדם ממעמד הפרשים, אשר לא הייתה אף אזרחית רומית, והייתה קודם לנישואים פילגשו של אזרח מפרובינקיה באפריקה. לזוג נולדו שני בנים, טיטוס ודומיטיאנוס, שיהיו לימים לקיסרים, ובת אחת, דומיטילה, אשר מתה בעודה תינוקת. אשתו של אספסיאנוס ובתו מתו לפני שהפך לקיסר. לאחר מות אשתו קירב אליו מאוד את פילגשו, קיניס, והיא עמדה לצידו (על אף שמעולם לא נישאו) במשך שנים רבות, ואף לאחר שהיה לקיסר.

מכיוון שצבר נסיון בשירות בצבא הרומי באזור גרמניה, השתתף אספסיאנוס בפלישה הרומית לבריטניה, שעליה הורה הקיסר קלאודיוס, ובמהלכה התבלט כמנהיג צבאי. הוא הכניע את וקטיס (האי וייט) וחדר לגבולות מחוז סומרסט באנגליה. בשנת 51 היה לפרק זמן קצר לקונסול ובשנת 63 מונה למושל באפריקה. הדעות באשר לתפקודו שם חלוקות, כאשר סווטוניוס טוען כי ביצע את תפקידו באופן "ישר ומכובד מאוד" ואילו טקיטוס מתארו כ"מביש".

לאחר ששב מאפריקה, התערער מצבו הכלכלי, והוא הדרדר עד כדי כך שהיה לסוחר בפרדות. על מנת לשפר את מצבו הצטרף לפמליית הקיסר נירון ביוון, אך עורר עליו את חמת זעמו של הקיסר המטורף, אשר סבר כי הינו בעל כישרונות יוצאי דופן בתחום השירה, כאשר נרדם במהלך קונצרט שביצע הקיסר. אספסיאנוס נמלט על חייו, אך אז החל ביהודה המרד הגדול, וצבאו של נציב סוריה קסטיוס גלוס הובס בידי היהודים. אספסיאנוס נבחר להשלח לדכא את המרד, וניתנה לו הסמכות על הפרובינקיה, וכן כוחות צבא. על פי סווטוניוס נבחר אספסיאנוס לתפקיד בשל מוצאו הנחות, שכן שררה נבואה כי מיהודה עתיד לצאת מושל העולם, ואספסיאנוס, בשל מוצאו השפל, לא נראה כמסכן את עתידו של מושל העולם הנוכחי, הלא הוא הקיסר נירון.

[עריכה] במרד הגדול

ערך מורחב – המרד הגדול

אספסיאנוס ובנו טיטוס הגיעו ליהודה באביב שנת 67 לאחר שתבוסת הנציב הסורי קסטיוס גלוס הביאה לסילוקם של הלגיונות הרומים מן המדינה, ממשלה מהפכנית הוקמה בירושלים וטבעה מטבעות עם הכיתוב "ירושלים הקדושה".

אספסיאנוס הגיע בתחילה אל העיר אנטיוכיה שבסוריה, שם חבר אל מלך יהודה אגריפס השני אשר אהדתו הייתה נתונה לרומאים, ומשם הגיע לעכו. עד מהרה נכבשו הערים ציפורי וגדר, והתברר כי הגנת הגליל תלויה בהגנת מבצר יודפת, אשר היה החזק שבמבצרי הגליל. על פי ההיסטוריון בן התקופה יוסף בן מתתיהו, שהיה גם מפקדו הצבאי של הגליל, נפלה יודפת בידי אספסיאנוס לאחר מצור ממושך בן ארבעים ושבעה ימים, ואף זאת באשמתו של בוגד, אשר הסגיר לאספסיאנוס את הגנת העיר. במהלך המצור השתתף אספסיאנוס בפעולות הלחימה באופן אקטיבי, ואף נפצע מחץ שירה אחד ממגיני העיר, ופגע בעקבו.

לאחר נפילת העיר נפל אף מפקדה יוסף בידי אספסיאנוס, והתנבא בפניו כי בעוד זמן קצר יהיה לקיסר. דברים אלו כבשו את לבו של אספסיאנוס, והוא הותיר את יוסף בחיים. יוסף בן מתתיהו המשיך ללוות את אספסיאנוס במסעותיו, והפך למתעד החשוב ביותר של תקופת המרד הגדול.

לאחר נפילת יודפת המשיך אספסיאנוס בכיבוש הערים טריכיי וטבריה וצר על העיר גמלא אשר בגולן. בשלב זה נכבשו כל מבצרי הגליל פרט לגמלא, גוש חלב והר תבור. גמלא והתבור נכבשו בפעולה משולבת, וגוש חלב נכנעה ללא מלחמה, כאשר מנהיגה, יוחנן מגוש חלב, נמלט לירושלים. הגליל כולו היה בידי אספסיאנוס. בשלב זה שמע אספסיאנוס על מלחמות האחים בירושלים, אך לא שמע בעצת אנשיו לעלות מייד על העיר, שכן סבר כי ככל שימתין, כך יגרמו המלחמות הפנימיות להחלשת היהודים. ואכן במלחמות אלו בין פלגי היהודים, הוחלשה העיר מאוד, ובין היתר נשרפו מחסני המזון של העיר, דבר שגרם לכך שכאשר החל המצור בסופו של דבר, שרר רעב בעיר.

אספסיאנוס נע עם צבאו דרומה, והחל בכיבוש אתרים הקרובים לירושלים, ביניהם העיר גדור בעבר הירדן, וכן את יריחו, לוד, יבנה ואדום. בשלב זה, בשנת 68 הייתה כל הארץ ביד אספסיאנוס פרט לירושלים, הרודיון, מצדה ומכור.

בעת שהחל המצור על ירושלים, נמלט מן העיר רבן יוחנן בן זכאי כשהוא חבוי בארון מתים. על פי הגמרא (מסכת גיטין נ"ה), ניבא רבי יוחנן לאספסיאנוס כי הוא עתיד להיות למלך. בשכר זה הבטיח אספסיאנוס לרבי יוחנן את כל מבוקשו. רבי יוחנן ביקש: "תן לי את יבנה וחכמיה, ושלשלת של רבן גמליאל ורופאים שירפאו את רבי צדוק". כך נותר הגרעין לישות היהודית ביהודה אף לאחר חורבן הבית. ביבנה חידש רבי יוחנן את הסנהדרין ואת הנשיאות, כינס את חכמי הדור, וביניהם רבן גמליאל, והמשיך את מסורת החכמים שקדמו לו תוך שהוא מניח אף את היסוד לחייו הרוחניים של עם ישראל בעתיד שלאחר חורבן הבית.

[עריכה] עלייתו אל כס הקיסרות

כאשר סיים אספסיאנוס את כיבוש הארץ, פרט לירושלים ולמבצרים אחדים באזור, והתכונן למצור על ירושלים, אירעו ברומא אירועים הרי גורל. הקיסר נירון הודח בידי מפקדי הצבא, ובמקומו עלה לשלטון הקיסר גלבה. אף גלבה לא החזיק מעמד זמן רב, ולאחר רציחתו התקוטטו על ירושתו אותו וויטליוס. נראה כי מפקד צבאי מוכשר, היכול לקנות את נאמנות חייליו, יכול להגיע למשרה הרמה ביותר, אשר הוחזקה עד אז על ידי בני משפחה אחת, בני השושלת היוליו קלאודית, אשר נשאו את השם "קיסר" לא כתואר כי אם כשם משפחה, ואשר האחרון ביניהם היה נירון.

על פי ההיסטוריון צבי גרץ הייתה זו נסיכת יהודה ברניקי, אחותו של אגריפס השני, אשר הביאה בתככיה להכתרתו של אספסיאנוס, וזאת מתוך תקווה כי לאחר עלייתו לשלטון, יעבור השלטון לטיטוס בנו, אשר היה מאהבה והבטיח לה לשאתה לאישה.

לפי טקיטוס, היסס אספסיאנוס, אז בן שישים, אם לצאת למלחמה בויטליוס שכן ידע היטב, כלשונו של טקיטוס, כי "imperium cupientibus nihil medium inter summa aut praecipitia" - בחתירה לאימפריה אין דרך ביניים בין ההצלחה המושלמת ובין האבדון. 60 אלף הלוחמים, ותיקי המלחמות בגליה ובגרמניה שעמדו לרשותו של ויטליוס היוו איום גדול דיו על אספסיאנוס שהיה זהיר מטבעו. אספסיאנוס החליט כי לא ינסה להפוך לקיסר אלא אם כן תובטח לו תמיכת שני אישים, ליקיניוס מוקיאנוס, נציב סוריה, וטיבריוס יוליוס אלכסנדר, נציב מצרים. טיטוס הצליח לשכנע את מוקיאנוס לתמוך באספסיאנוס, אך בכך לא היה די. ברניקי הפעילה את קסמיה על אלכסנדר, שהיה יהודי מומר, ובן אחיו של ההיסטוריון היהודי פילון האלכסנדרוני.

ב-1 ביולי שנת 69, בעודו שוהה בקיסריה, הכריז טיבריוס אלכסנדר כי הוא תומך באספסיאנוס למשרת הקיסר, וזמן קצר לאחר מכן באה הכרזת הנאמנות אף ממוקיאנוס. אספסיאנוס הקריא בפני חייליו הנלהבים מכתב מאותו, שבינתיים התאבד לאחר שהפסיד במלחמה לויטליוס שהיה לקיסר, שבו קרא אותו לאספסיאנוס לקחת את נקמתו מיד ויטליוס. שמועה שהופצה, גם היא ככל הנראה בדויה, טענה כי ויטליוס מתכוון להעביר את הכוחות המוצבים בגרמניה למזרח, לשירות קל יותר. אספסיאנוס זכה אז גם לתמיכת הצבאות במואסיה, פאנוניה ואילירקום (טקיטוס, היסטוריה ii.85), שהקנו לו את הכוח הדרוש כדי להסתער על השלטון.

כוחותיו של אספסיאנוס פלשו לאיטליה מצפון מזרח, והביסו את כוחות ויטליוס בבדריאקום, משם המשיכו לרומא, אליה נכנסו אחרי קרבות עזים שהביאו לשריפת הקפיטול. ויטליוס נהרג במהלך המהומה. הסנט הכריז על אספסיאנוס כקיסר, על בנו טיטוס כקונסול ועל בנו השני, דומיטיאנוס, כפראייטור עם סמכות קונסולרית.

בעת ששמע על תבוסת אויביו, שהה אספסיאנוס באלכסנדריה, והורה על משלוח דחוף של תבואה ומוצרי מזון לרומא. כן שלח מכתב שבו הבטיח להפוך על פיהם את חוקיו של נירון, במיוחד אלו הנוגעים לבגידה. הוא הותיר את המלחמה ביהודה לבנו טיטוס והגיע לרומא בשנת 70.

[עריכה] כקיסר

כאשר החל אספסיאנוס את תקופת קיסרותו הייתה הארץ מצויה בחורבן ובחוסר יציבות. מלחמת האזרחים שהשתוללה מאז מותו של נירון, וכן מעשי הטירוף של נירון, וחוסר היציבות של יורשיו, הותירו את קופת המדינה ריקה. הצבא הבין כי נתון בידיו הכוח להעלות או להפיל את השליט, וחוסר המשמעת פשה בשורותיו.

אספסיאנוס החל מייד בטיפול בבעיות אלו. הוא השיב את המשמעת לצבא, שתחת ויטליוס הפך מפורר ונעדר משמעת ובשיתוף הסנאט החל מאזן את מצבה הכספי של רומא.

הוא חידש מסים ישנים והטיל מסים חדשים, הגביר את התשלום מהפרובינקיות ופיקח מקרוב על פקידי האוצר. לעם נתן דוגמה באורח חייו הצנוע, ושם ללעג את הראוותנות של אצילי רומא, אשר בתקופתו של נירון הגיעו לשיאים של שחיתות וחמדנות. סווטוניוס מספר כי כאשר הטיל מס על משתנות ציבוריות גינה אותו בנו טיטוס על כך. אספסיאנוס הגיש אל אפו של טיטוס מטבע מן התשלום הראשון ושאל אותו אם הריח בלתי נעים. לא, השיב טיטוס. "ועדיין," אמר אספסיאנוס, "הכסף הזה בא משתן" (Atqui, inquit, e lotio est). מכאן צמח הביטוי "לכסף אין ריח").

הוא ערך שינויים חשובים בקרב אנשי מעמד הפרשים והסנטורים, סילק חברים לא ראויים, והציב במקומם אנשים ראויים ומוכשרים. בכך שיפר את המינהל הציבורי, כמו גם חיזק את מעמדו כקיסר.

אספסיאנוס העלה תרומה חשובה לחייה התרבותיים של רומא. הוא כונן תשלום קבוע למורים יווניים ומשוררים, החיה את התיאטרון המוזיקלי הישן, כשהוא מעניק מתנות נדיבות לשחקנים ומנגנים נודעים כמו אפלס השחקן הטרגי או טרפנוס ודיודורוס נגני הלירה.

תחום פעילות חשוב אחר של אספסיאנוס היה המשפט, שבו פעל להסדרת ההליכים באמצעות הקטנת עומס התביעות שעמדו על סדר יומם של בתי המשפט, השבת כספים שהוחרמו במהלך מלחמת האזרחים ושינויים משפטיים כמו הקביעה כי המלווים לקטינים לא יזכו להשבת חובם גם אחרי מות אבותיהם של הקטינים (כלומר, בעת שבה יהיה בידם כסף להשיב את חובם).

אספסיאנוס שינה את הרכב המשמר הפרטוריאני. בשנת 70 דיכא מרידה שפרצה נגדו בגליה, במקביל לכך שבנו טיטוס דיכא את המרד הגדול וכבש את ירושלים. לטיטוס ערך מצעד ניצחון, שלאחריו נסגרו דלתות מקדש יאנוס, שהיו פתוחות כל עוד הייתה מלחמה בגבולותיה של רומא, ובמהלך תשע השנים הבאות של שלטונו נתכונן "שלום אספסיאנוס".

במהלך שנותיו פעל אספסיאנוס גם לשיקומה של רומא ובנייניה. הוא בנה מחדש את מקדש השלום, את המרחצאות הציבוריים, פורום חדש ואת הקולוסיאום.

אספסיאנוס, אדם חסון גוף ובריא, התייחס לעצמו תמיד באופן מציאותי, סלחני ובקורטוב של אירוניה. כאשר חש שיומו מתקרב, הוא התבדח "אבוי, אני חושב שאני הופך לאל" (Vae, puto deus fio). כאשר חש ששעתו קרבה, ביקש מאנשיו להעמידו על רגליו באומרו: "קיסר צריך למות בעמדו על רגליו".

לאחר מותו העלה אותו הסנאט הרומאי אל מניין האלים. בנו טיטוס ירש אותו, ולאחר שטיטוס מת במחלה בעודו צעיר, לאחר כשנתיים, ירש אותו בנו הנוסף של אספסיאנוס, דומיטיאנוס.

[עריכה] לקריאה נוספת

  • סווטוניוס, שנים עשר הקיסרים (תרגום ד"ר אלכסנדר שור), הוצאת מסדה, 1966.
  • יוסף בן מתתיהו, תולדות מלחמת היהודים עם הרומאים, (תרגום ד"ר י.נ. שמחוני), הוצאת מסדה, 1968.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: אספסיאנוס

קיסרי רומי

מלכי רומא | קיסרי רומא | בית קונסטנטינוס והתקופה הנוצרית | הקיסרות הרומית המערבית

אוגוסטוס קיסר טיבריוס קיסר "קליגולה" קלאודיוס קיסר נירון קיסר
גלבה אותו ויטליוס אספסיאנוס טיטוס
דומיטיאנוס נרווה טריאנוס אדריאנוס אנטונינוס פיוס
לוקיוס ורוס מרקוס אורליוס קומודוס פרטינקס דידיוס יוליאנוס
ספטימיוס סוורוס קרקלה מקרינוס אלאגבאלוס אלכסנדר סוורוס
מקסימינוס גורדיאנוס הראשון פופיאנוס ובלבינוס גורדיאנוס השלישי פיליפוס הערבי
דקיוס טרבוניאנוס גלוס איימליאנוס גליאנוס קלאודיוס השני גותיקוס
קווינטילוס אורליאנוס טקיטוס פלוריאנוס פרובוס
קארוס קארינוס דיוקלטיאנוס כלורוס גלריוס
מקסימינוס דאיה מקסנטיוס קונסטנטינוס
האימפריה הרומית