מלחמת הבורים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מלחמת הבורים או המלחמה האנגלו-בורית הוא שמן של שתי המלחמות שנערכו בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20 בין האימפריה הבריטית לשתי רפובליקות עצמאיות של מתיישבים בורים בדרום אפריקה - מדינת אורנג' החופשית ורפובליקת טרנסוואל. ההשתלטות על שטחי הבורים הונעה על-ידי שאיפה בריטית להשתלט על מרבצי היהלומים והזהב בשטחים אלה, והייתה גם חלק מהחזון האימפריאליסטי הבריטי - רצף טריטוריאלי בשליטה בריטית לאורך יבשת אפריקה, מן הים התיכון בצפון ועד לכף התקווה הטובה בדרום.
במלחמת הבורים הראשונה (1880-1881) הצליחו הבורים להביס את עוצמת האימפריה הבריטית, למנוע ממנה את כיבוש שטחיהם, ולבסס את עצמאותם. הבריטים חזרו וניסו במלחמת הבורים השניה (1899-1902), בכוחות מתוגברים. הבורים לחמו לוחמת גרילה והכירו לעולם את מושג הקומנדו - שמן של היחידות הבוריות, והצליחו להסב אבדות כבדות לאנגלים. בסופו של דבר, בתום מלחמה קשה ואכזרית, באה עוצמת האימפריה הבריטית לידי ביטוי. הבורים נכנעו, וכל שטחי דרום אפריקה הפכו להיות חלק מהאימפריה הבריטית. במלחמה זו עשו הבריטים לראשונה שימוש בקנה מידה מסיבי במחנות ריכוז לכליאת אוכלוסייה אזרחית בתנאים קשים.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
במחצית השנייה של המאה ה-19 נחלקו השטחים בדרום יבשת אפריקה בין קולוניות בריטיות, רפובליקות בוריות עצמאיות, ושרידים אחרונים של ממלכות עמי ילידים אפריקאים. הבורים - איכרים יוצאי הולנד, גרמניה וצרפת - היו ראשוני המתיישבים האירופיים ביבשת אפריקה. התיישבותם החלה בכף התקווה הטובה במחצית השנייה של המאה ה-17, ונמשכה לאורך המאה ה-18 בשטחים שנודעו כמושבת הכף בחלקה הדרומי של היבשת. במאה ה-19 נכבשה מושבת הכף על ידי בריטניה, שהחלה ליישב את המושבה בבריטים. אצל הבורים, שחשו כי רגליהם נדחקו ממושבתם, החל גל נדודים צפונה ומזרחה לעומק היבשת, אל השטחים שמחוץ לשליטת האימפריה הבריטית, שם הקימו שתי רפובליקות משלהם - מדינת אורנג' החופשית וטרנסוואל. לבריטים באותה עת היה מעט עניין בשטחים אלה.
גילוי מרבצי יהלומים בשטחי הבורים בשנת 1869 שינה לחלוטין את התמונה. באותה עת החלה תחרות בין מעצמות אירופה על כיבוש ושליטה בשטחים באפריקה, ולבריטניה היה אינטרס אסטרטגי וכלכלי ברור להבטיח את שליטתה על הנקודות האסטרטגיות והמשאבים היקרים. ב-1877 סיפחה בריטניה את טרנסוואל, והתמרמרות הבורים, שחשו מנושלים בפעם השנייה בידי הבריטים, הרקיעה שחקים. מנהיג טרנסוואל פול קרוגר ניסה לקיים הידברות עם הבריטים, ללא הועיל - הבריטים היו נחושים בדעתם שעל שטחי הבורים להיות חלק מהאימפריה. בינתיים פרצה מלחמת הזולו בין הבריטים לבין בני הזולו, בסופה (1879) הצליחו הבריטים להשתלט על שטחי ממלכת הזולו, וכל שנותר להם הוא להשלים את המהלך של הפיכת הקולוניות הבריטיות והרפובליקות הבוריות בדרום אפריקה לפדרציה תחת הדגל הבריטי. הבורים, שסרבו לקבל את הדין, התחמשו לקראת עימות מזוין עם הבריטים.
[עריכה] מלחמת הבורים הראשונה (1880-1881)
בדצמבר 1880 נורו היריות הראשונות של הבורים כנגד המעוזים הבריטיים, לאחר שרפובליקת טרנסוואל החליטה חד-צדדית על עצמאותה בראשותו של פול קרוגר. כך פרצה המלחמה האנגלו-בורית הראשונה, שבפי הבורים בטרנסוואל נקראה "מלחמת העצמאות". הבורים הטילו מצור על עמדות חיל המצב הבריטי ברחבי טרנסוואל ותקפו את שיירות האספקה והתגבורת שניסו להגיע אליהם.
הבורים היו מאורגנים כצבא גרילה, ובעוד שהאנגלים היו תלויים לחלוטין בפקודות, שבמקרים רבים היו שגויות, הרי שהבורים מנו "35,000 מצביאים", שכן כל לוחם היה אדון לעצמו. הם התגלו גם כצלפים מיומנים ופרשים מעולים. סייעה בידי הבורים העובדה כי הבריטים, כצבא אימפריאלי מפואר, לבשו מדים בצבע אדום בוהק שבלט היטב על רקע נופי אפריקה, דבר שהפך אותם למטרה קלה לצלפים. לעומת זאת הבורים, כלוחמי צבא לא-מאורגן, לבשו את בגדי האיכרים שלהם בצבעי אדמה וחאקי, ששימשו הסוואה מצוינת. היחידות הבוריות נקראו קומנדו, מונח שלימים הפך כינוי ליחידות של הכוחות המיוחדים בכל הצבאות.
בינואר 1881 ניסו הבריטים לשלוח כוחות חי"ר ופרשים מפרובינציית נאטאל הבריטית לסיוע לעמדותיהם הנצורות, בראשותו של מייג'ור-ג'נרל ג'ורג' פומרוי קולי. הכוחות לא הצליחו להבקיע את קווי הבורים, ונחלו תבוסה קשה בקרב ליינגסנק ב-28 בינואר 1881. ניסיון נוסף בראשות קולי ב-8 בפברואר הסתיים בתוצאה דומה. את המכה הסופית, והמשפילה ביותר, קיבלו הבריטים ב"קרב מג'ובה היל" ב-27 בפברואר, בו הסתערו כוחות בורים על עמדתו הקדמית של קולי וחייליו בגבעת מג'ובה והצליחו לכבוש אותה, תוך שהם מוחקים כמעט לחלוטין את הכוח הבריטי והורגים את קולי עצמו.
בשלב זה הכירו הבריטים בתבוסתם. ב-6 במרץ 1881 נחתם הסכם שביתת נשק, וב-23 במרץ חתמה ממשלת בריטניה בראשות ויליאם יוארט גלאדסטון על הסכם שלום, במסגרתו מכירים הבריטים בשלטון עצמי בורי ב"רפובליקה הדרום אפריקנית" שבשטח טרנסוואל.
[עריכה] בין המלחמות
[עריכה] הבהלה לזהב והשאיפות האימפריאליסטיות
בשנת 1886 נתגלו בשטח טרנסוואל מרבצי הזהב הגדולים והעשירים ביותר עלי אדמות, באזור ויטוואטרסראנד שמדרום לפרטוריה. הממצא עורר התרגשות ואופטימיות ברפובליקה הבורית, אך הנשיא פול קרוגר, שבחושיו המדיניים ראה את הנולד, הזהיר את בני עמו: "תחת לצהול בשמחה עליכם למרר בבכי, כי זהב זה עתיד להביא לרוויית אדמתנו בדם".
תחת הסכם השלטון העצמי של טרנסוואל, החזיקה בריטניה בזכויות רבות בטרנסוואל, ביניהם שליטה על יחסי חוץ, סחר בינלאומי ותשתיות כלכליות, וכן הגנה על זכויותיהם של בריטים תושבי טרנסוואל. עם גילוי הזהב, החלו אלפי מתיישבים בריטים לנהור לטרנסוואל ממושבת הכף הסמוכה. אלה נקראו בפי הבורים "אייטלנדרים" - זרים (Uitlanders). גם מהגרים מאירופה, לשם הגיעו השמועות על שפע הזהב בדרום אפריקה, החלו להגיע. העיר יוהנסבורג צצה כמעט בן לילה במרכז ריף הזהב, והתמלאה במהירות בגלי "זרים" שהציפו אותה במטרה לכרות זהב ולהתעשר. במהרה, עברו הזרים במספרם את המקומיים, למורת רוחה של הממשלה הבורית בפרטוריה. כדי להתמודד עם בעיית הפלישה הזרה, הטילה ממשלת טרנסוואל מס כבד על כריית הזהב, ומנעה מהזרים זכויות פוליטיות במדינה - בראש ובראשונה, זכות ההצבעה. נפשם של התושבים הבריטים נקעה מהקשיים שהערימה עליהם ממשלתו של קרוגר, והם ייחלו לנפילתה, תוך שהם נושאים עיניהם אל האימפריה הבריטית לעזרה.
מחאתם נפלה על אוזניו הקשובות של ססיל רודז, ראש ממשלת מושבת הכף, שממילא שאף זה מכבר לרצף טריטוריאלי בריטי על פני כל אפריקה, "מקהיר עד קייפטאון". הוא ראה את המדינות הבוריות ובעיקר את טרנסוואל כעצם בגרונה של האימפריה הבריטית, המונעת את מימוש החזון האימפריאליסטי לגבי אפריקה.
[עריכה] פשיטת ג'מיסון
בסוף דצמבר 1895 ניסתה מיליציה בריטית חמושה בראשותו של ד"ר ג'מיסון, בעידודו של ססיל רודז, לפשוט אל שטחי הבורים במטרה להגיע אל ריכוזי הזרים ביוהנסבורג ולעודד התקוממות מזוינת ביניהם, שתפיל את השלטון הבורי. הניסיון נכשל, ולוחמי המיליציה נתפסו ונעצרו. "פשיטת ג'מיסון" הביאה את המתח בין הבריטים והבורים לשיאו, ומלחמה נראתה בלתי נמנעת.
מברק שקיבל קרוגר מן הקייזר הגרמני וילהלם השני חיזק את ידיו וברך אותו על "הצלחתכם לעמוד בפני תוקפנות פולשים זרים בכוחות עצמכם, ללא בקשת עזרה מכוחות ידידותיים". הבורים, וגם הבריטים, ראו בכך איתות ברור לנכונותה של גרמניה להתייצב לצד הבורים, באם תידרש.
[עריכה] לקראת מלחמה
במושבת הכף החלה ההתחמשות הצבאית לקראת מלחמה שתספח את שטחי הבורים, בעידודו של הנציב הבריטי העליון בדרום אפריקה, סר אלפרד מילנר. מילנר היה מאמין נלהב בעליונות הבריטית ובחזון שליטתה של בריטניה בעולם. גם שר המושבות הבריטי ג'וזף צ'מברליין גרס שיש לספח את שטחי הבורים, אם כי היה מסויג יותר לגבי הכרזת מלחמה. מילנר נסע ללונדון והצליח לשכנע את ממשלת בריטניה, בעזרת טענות מופרזות, כי מצבם של הזרים בטרנסוואל קשה מנשוא וכי הבורים עסוקים בהתחמשות כבדה בסיועם הנדיב של הולנד וגרמניה, הלוטשות עיניהן לשליטה באזור. הוא דרש משלוח מהיר של כוחות צבא מבריטניה והודו.
בניסיון אחרון למנוע את פרוץ המלחמה ארח נשיא מדינת אורנג' החופשית מרטינוס סטיין את קרוגר ומילנר לועידה בבלומפונטיין במאי 1899. המשא ומתן על זכויותיהם הפוליטיות של תושבי טרנסוואל הבריטים והסדרים כלכליים עלה על שירטון, ולא הצליח לגשר על עמדות שני הצדדים. בספטמבר 1899 הציב צ'מברליין אולטימטום בפני ממשלת טרנסוואל, בו הוא דורש זכויות פוליטיות מלאות לבריטים תושבי טרנסוואל. קרוגר הגיב באולטימטום משלו, בו הוא נותן לבריטים 48 שעות להסיג את כוחותיהם מגבול טרנסוואל, ולא - תהיה טרנסוואל, בברית עם מדינת אורנג' החופשית, במלחמה עם בריטניה.
[עריכה] מלחמת הבורים השנייה (1899-1902)
[עריכה] שלב המתקפה הבורית
המלחמה פרצה ב-12 באוקטובר 1899, ולאורך חודשיה הראשונים התאפיינה במתקפה בורית עם הצלחות ניכרות. הבורים הטילו מצור על הבריטים בערים קימברלי, מאפקינג וליידיסמית. תושבי קימברלי, עיר מכרות היהלומים, שהו במשך שבועות במכרות מתחת לפני אדמה מאימת ההפגזות הבוריות. הבריטים ספגו מפלות בשדה הקרב, וניסיונותיהם לשלוח תגבורת לערים הנצורות הסתיימו בכישלון ובאבדות רבות גם בהגנה.
בתקופה זו כבר הומצאו המכונת הירייה של מקסים, שלימים שופצה והפכה למקלע הוויקרס של מלחמת העולם הראשונה, והרובה נטען המכנס, אך הם זכו ליחס של זלזול מצד הבריטים שמצאו אותם ראויים לשימוש רק כנגד פראים ולא כנגד אנשים לבנים. הזילזול הבריטי במיומנויותיהם הצבאיות של הבורים הביא לשגיאות טקטיות רבות. המפקד העליון הבריטי באותה התקופה היה גנרל סר רדוורס בולר, שנהנה ממוניטין של מצביא חזק, פיקח והחלטי, אך לא עמד בציפיות. התנהלותו אופיינה בחוסר-החלטיות, הוא התחמק מכל אחריות כלפי הקרבות ונתן לסגניו לנהל אותם במקומו. עקב כך, אבדו שלושה קרבות ב-5 ימים.
הבריטים נחלו כשלונות רבים בשדה הקרב, מהבולטים שבהם היו:
- הקרב על נהר המודר - נהר המודר היה קו הגנה טבעי בשביל הבורים, לכן שלח מפקד המערכה, גנרל מאתואן, את אנשיו לצאת להתקפה חזיתית, ללא כל סיור מוקדם. הם התקדמו על פני השטח הערבתי הסמוך לנהר וחשבו בטעות שאין אויב בנמצא. הבורים, מצידם, הסתתרו בתוך מה שכונה לאחר מכן "ערמה שטנית" תחת גדותיו של הנהר והמתינו לבריטים שיגיעו לטווח יעיל. הפצועים שכבו בחום של 40 מעלות בשמש, ללא יכולת לנוע (בגלל האויב ובגלל פציעתם), וסבלו מצמא ומכות שמש. אז ניתנה פקודה להפגיז את בורים בארטילריה, אך הודות לשימוש שעשו הבורים במחפי ראש לא שינו התותחים את מהלך הקרב, למעט הריגת כמה חיילים בריטיים בשל החטאות. בלילה נסוגו שני הצדדים, דבר שגרם למאתואן לטעון שהיה זה נצחונו.
- הקרב בגראנספורטיין - הבריטים ניסו לכבוש את גבעות גראנספורטיין, שחשבו שהוחזקו על ידי הבורים. ההתקפה נפתחה בהרעשה ארטילרית כבדה מאד, שעלתה לאויב ב-3 אבדות, ואז נערכה חטיבת הרמות הסקוטית להתקפה ישירה. כמו בנהר המודר, היו הבורים חפורים היטב מעט לפני יעדו, והלמו בבריטים. אלה פתחו בנסיגה מהירה תחת הפגזות של ארטילריה בורית בה לא הבחינו קודם לכן. הדבר שיכול היה, אולי, להציל את גורל המערכה היה איגוף הכוחות הבורים, אך זה, כמו במערכה בנהר המודר, לא נעשה. המוראל הבריטי ירד לשפל.
- הקרב באלמונט - התפרסם בשל עקשנותו של הגנרל פאטרסטונהו לרכוב הלוך ושוב בשדה הקרב במדי שרד מלאים עד שנורה על ידי הבורים.
- קרב קולנסו - קרב בו הכריח גנרל הארט את צבאו לבצע תרגילי סדר במשך כחצי שעה ואחר כך לנוע צמודים אל מול עמדות הבורים. זה נעשה באור יום מלא, והם שימשו מטרות נוחות לבורים. יחסי האבדות היו: 1130 הרוגים ופצועים בריטיים ועשרה תותחים מול 6 הרוגים ו-21 פצועים לבורים.
[עריכה] המפנה
רק בפברואר 1900, עם הגעת תגבורות משמעותיות, הצליחו הבריטים לארגן מתקפת נגד מוצלחת תחת פיקודו של לורד פרדריק רוברטס. ב-15 בפברואר שיחררה דיביזיית פרשים את קימברלי, ומספר ימים מאוחר יותר שוחררה ליידיסמית. עם שחרורה של מאפקינג ב-18 במאי 1900 לא היה ספק במפנה בזירת הקרבות, וחגיגות ספונטניות פרצו ברחבי אנגליה.
הכוחות הבריטיים המשיכו בכיבושיהם לעומק שטחי הבורים, ועד יוני 1900 אחזו בבלומפונטיין, בירת מדינת אורנג' החופשית, ובפרטוריה, בירת טרנסוואל. זמן קצר אחר-כך השלימו הבריטים את השתלטותם על כל שטחי שתי הרפובליקות הבוריות.
[עריכה] שלב לוחמת הגרילה
משלב זה הפכה המלחמה למלחמת גרילה, כשלוחמי הקומנדו הבורים עושים כל מאמץ לנתק את הבריטים מקווי התקשורת והאספקה שלהם. התקפותיהם על מסילות ברזל וקווי טלגרף נעשו נועזות ומטרידות יותר ויותר, ונתנו לבריטים תזכורת בלתי פוסקת כי תרועת הניצחון שלהם הייתה מוקדמת מידי. לבריטים התברר כי צבאם הגדול ורב העוצמה אינו בנוי להתמודד עם מטרד כזה, ונדרשה גישה חדשה.
את הפתרון הביא המפקד החדש של הצבא הבריטי, לורד הוריישו קיצ'נר, שהכניס את שיטת קו המשלטים. המשלט הטיפוסי היה מבנה קטן דו-קומתי, מאוייש במש"ק ו-6 חיילים, וכאלה נבנו כ-8,000 ברחבי אורנג' וטרנסוואל במרחק של כקילומטר זה מזה. בין משלט למשלט מצד נמתח תיל ועליו פעמונים ואמצעי התראה. המטרה הייתה להגן על מסילות הברזל, ולהגביל את לוחמי הקומנדו הבורים לשטחים מצומצמים בהם ניתן יהיה לשלוט בהם. השיטה הוכיחה עצמה כיעילה, אף כי אחזקתה דרשה משאבי כוח אדם אדירים: כ-40,000 חיילים בריטים עסקו רק בשמירת הקו. במקביל, הקים קיצ'נר יחידות של פרשים קלים וסיירים שערכו פשיטות לשטחים שמחוץ לקו המשלטים וטיהרו כיסי התנגדות של כוחות גרילה בוריים.
[עריכה] אדמה חרוכה ומחנות ריכוז
החל ממרץ 1901 החל לורד קיצ'נר לנקוט בטקטיקה של אדמה חרוכה, כשכוחותיו פושטים על חוות ועיירות הבורים ושורפים אותם כליל, מרעילים את בארותיהם ומחרימים את הבקר והמקנה, כדי למנוע מלוחמי הקומנדו כל עורף לאספקה. סך הכול הושמדו ב-30,000 בתי חווה וכ-40 עיירות. כ-28,000 גברים בורים נישבו, רובם ככולם נשלחו למחנות שבויים מעבר לים.
נשותיהם וילדיהם, שנותרו ללא קורת גג עם שרפת עיירותיהם וחוותיהם, הושמו במחנות פליטים שכונו "מחנות ריכוז" (לימים ישתמשו הנאצים בשם זה על מנת לקרוא למתקני העינויים וההשמדה שהקימו). התנאים במחנות אלו, שנועדו בתחילה להיות מחנות סעד לאוכלוסייה שמקור מחייתה בחוות נשלל ממנה, החלו להידרדר בצורה חמורה, כאשר צפיפות האוכלוסייה בהם גברה, והבריטים התקשו להתמודד עמה. עד סוף המלחמה, נכלאו כ-120,000 בורים (כרבע מכלל האוכלוסייה הבורית) במחנות. כרבע מהם מתו במחנות מרעב, מחלות ותשישות, מרביתם ילדים.
צעדים אלה שברו סופית את רוחם של הבורים, ובמאי 1902 נכנעו אחרוני הלוחמים הבורים.
[עריכה] סיום המלחמה ותוצאותיה
המלחמה הסתיימה רשמית ב-31 במאי 1902 בחתימת הסכם שלום, על פיו שתי הרפובליקות הבוריות חדלות מלהתקיים, והבורים מכירים בריבונות האימפריה הבריטית. הבריטים מצדם התחייבו לשיקום הארץ החרוכה והשסועה, לתשלום של 3 מיליון ליש"ט פיצויים לבורים, ולתהליך שיוביל לשלטון עצמי לבורים במסגרת האימפריה הבריטית. ואכן, ב-1910 קם "איחוד דרום אפריקה" כמדינה עצמאית במסגרת חבר העמים הבריטי, המורכבת מארבע הפרובינציות טרנסוואל, מדינת אורנג' החופשית, נאטאל והכף.
מבחינת בריטניה, למרות שבסופו של דבר הסתיימה המלחמה בהכרעה בריטית ובהשגת היעדים האסטרטגיים שנועדה להשיג, הרי שאלה היו קצרי טווח וספק אם הצדיקו את המחיר והאבידות הכבדות בשני הצדדים. מאידך, המלחמה תרמה לזקיפות הקומה האימפריאלית, והכשירה דור של מצביאים ומפקדים אשר 12 שנים מאוחר יותר הובילו את הצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה.


