היסטוריה של לאוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ההיסטוריה של לאוס מתחילה מהקמת הממלכה של לן סאנג (מיליון הפילים) על ידי המלך פה נגום בשנת 1353. תחת שלטונו, הממלכה הקסומה והעשירה כללה את החלק הצפוני של תאילנד כפי שהיא היום, כל לאוס והמחוז סטאנג טרנג שנמצא בקמבודיה. היורשים שלו, במיוחד המלך פוטיסארת' במאה ה־16, עזרו ליישם את זרם הטרוואדה הבודהיסטי כזרם הדומיננטי בממלכה.

במאה ה־17, הממלכה של לן סאנג נכנסה לתקופה של הדרדרות בגלל מאבקים ומריבות עם שכניהם. בסוף המאה ה־18, סיאם השתלטה על החלק שכיום הוא לאוס. האזור חולק לממלכות שמרכזן היה בלואנג פראבאנג בצפון, ויינטיאן במרכז וצ'מפאסק בדרום. בעקבות הפיכת ויטנאם למושבה צרפתית, צרפת החליפה את סיאם והחלה לשלב את לאוס בתוך האימפריה הצרפתית. החוזה הצרפתי-סיאמי של 1907 הגדיר את התחום הנוכחי של לאוס עם תאילנד.

בזמן מלחמת העולם השנייה, היפנים כבשו את הודו-סין, שכללה את לאוס. המלך סיסוואנג ונג של לואנג פראבאנג, שוכנע להכריז עצמאות מצרפת ב־1945, קצת לפני כניעתה של יפן. בזמן התקופה הזו, גברו הרגשות הלאומיים. בספטמבר 1945, ויינטיאן וצ'מפאסק התאחדו עם לואנג פראבאנג כדי ליצור ממשלה עצמאית תחת דגלה של לאוס החופשית. אולם האיחוד לא החזיק זמן רב. בתחילת 1946, כוחות צרפתיים כבשו מחדש את המדינה והעניקו אוטונומיה מוגבלת בלאוס באמצעות בחירה של אספת המצביעים.

בזמן מלחמת הודו-סין הראשונה בין צרפת לבין התנועה הקומוניסטית בויאטנם, הנסיך סופהנובונג יסד את ארגון ההתנגדות פאת'ט לאו (אדמות לאוס) שהתחייבה למאבק הקומוניסטי נגד הקולוניאליזם. ללאוס לא הוענקה ריבונות מלאה עד אשר צרפת הפסידה לויטנאם ובעקבות ועידת ז'נבה לשלום ב־1954. בחירות נעשו ב־1955 והממשלה הקואליציונית הראשונה, ברשות הנסיך סוואנה פוהומה, נוסדה ב־1957. הקואליציה התמוטטה ב־1958 בעקבות ריבוי חילוקי הדעות בתהליך המדיני. וכוחות ימין השתלטו על הממשלה.

ב־1960 קונג לי, מפקד צנחנים, השתלט על ויינטיאן בהפיכה ודרש גיבוש של ממשלה נייטרלית כדי לסיים את הלחימה.

הממשלה הנייטרלית, שפעם נוספת עמד בראשה סוואנה פוהומה, לא הצליחה להחזיק מעמד. כוחות ימין ברשות הגנרל פוהמי נוסאוון דחקה החוצה את הממשלה הנייטרלית מעמדת כוח מאוחר יותר באותה שנה. כתוצאה מכך, הנייטרלים חברו אל המורדים הקומוניסטים והתחילו לקבל תמיכה מברית המועצות. משטרו הימני של פוהמי נוסאוון קיבל תמיכה מארצות הברית.

ועידת ז'נבה השנייה, שנערכה ב־1961-1962, תמכה בעצמאותה ובנייטרליות של לאוס. מיד לאחר שהושגה הסכמה בינ"ל, האשימו הצדדים אחד את השני בהפרת תנאי ההסכם, ובתמיכת המעצמות משני הצדדים, מלחמת האזרחים עמדה להתחדש. למרות שהמדינה ניסתה להיות נייטרלית, נוכחות צבאית אמריקאית וצפון ויטנמאית שהולכת וגוברת במדינה גוררת את לאוס למלחמת הודו-סין השנייה (1954-1975). במשך קרוב לעשור, לאוס סומנה כמדינה המופצצת ביותר בהיסטוריה של הלוחמה, כשארצות הברית רצתה להשמיד את דרך הו צ'י מין, שעברה במזרח לאוס.

ב־1972, המפלגה הקומוניסטית שינתה את שמה למפלגת הלאו המהפכנית (LPRP). זמן קצר לאחר שהסכם פריז לשלום הוביל לנסיגת כוחות ארצות הברית מויטנאם, הסכם ויינטיאן (1973), בין מפלגת הלאו המהפכנית לבין הממשלה, הביא להפסקת אש ולתפקיד של ה־LPRP בקואליציה החדשה.

אף על פי כן, המאבק הפוליטי בין הקומוניסטים, הנייטרלים והימנים נמשך. נפילת סייגון ופנום פן לידי כוחות הקומוניסטים באפריל 1975 האיצה את הדרדרותה של הקואליציה בלאוס. כמה חודשים אחרי הניצחון הקומוניסטי הזה, פאת'ט לאו נכנסו לויינטיאן. בשני בדצמבר,1975, המלך ויתר על כס המלוכה במונרכיה החוקתית והרפובליקה הדמוקרטית הקומוניסטית של לאו נוסדה.

הממשלה הקומוניסטית החדשה שהונהגה על ידי קייסון פומביאהן אכפה את ריכוז ההחלטות הכלכליות וביצעה צעד בטחוני רחב, שכלל שליטה על התקשורת, ומעצר של חברים רבים בממשלה הקודמת ובצבא במחנות "חינוך מחדש". המדיניות הקשוחה והחמרה בתנאים הכלכליים, יחד עם מאמציה של הממשלה לאכוף שליטה פוליטית, גרמה להגירה המונית. כעשרה אחוזים מאוכלוסיית הלאו חיפשה מקלט אחרי 1975. לאוס שמרה על קשרים הדוקים עם ברית המועצות ובנות בריתה המזרחיות, והתבססה על תמיכה של ברית המועצות עד התמוטטותה ב־1991.

יחד עם קובה, צפון קוריאה וויטנאם, לאוס היא אחת מהמדינות היחידות שנשארו תחת שלטון קומוניסטי.