אילובטר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אילובטר (Illuvatar) הוא הדמות העליונה ביותר בכל ספריו של ג'ון רונלד רעואל טולקין (שר הטבעות, ההוביט), ולמעשה, ניתן, ואפילו כדאי, להשוות אותו עם אלוהים.


שמו זה ניתן לו בקווניה (Quenya), לשון העלפים הנעלה; ופירוש השם הוא "אבי הכול" (ואפילו אפשר לשים לב, שלא במקרה, כי טולקין נתן השם בדומה למילים "All Father"). לאילובטר קיים כינוי נוסף, ארו (Eru), ופשר השם הוא "האחד", אך יש המתרגמים זאת כ"הבודד אשר נמצא לבדו", כי אילובטר חי מעבר לגבולות היקום, ולא נכנס אליו (לפחות לא בראשית). בנוסף, הכינוי הזה בעל שימוש רב יותר מהשם אילובטר, שכן, שם זה קדוש, ואילו הכינוי רלוונטי לשימוש יומיומי, כמו שלנו ישנם כינויים לשם "יהוה".


פרטי עלילה פרטי עלילה ("ספוילרים") מופיעים בהמשך.


מסופר כי בראשית היה אילובטר, וכמו-כן, לא מסופר על טרם קיומו (כתחילתן של רוב מיתולוגיות עממיות). אילובטר יצר תחילה, במחשבתו, את היישויות המכונות אינור (Ainur), הם הקדושים, המכונים גם ילידי מחשבת אילובטר. אז הוא פתח לפניהם במנגינה עצומה, שבה הוא, כבייכול, הסביר לאינור את תכליתם. וככה, כל אינו (יחיד של אינור) שר לבדו והכיר את שאר אחיו.

לבסוף, קרא אילובטר לאינור, שיפארו ויעצימו את המנגינה המקסימה שהוא ניגן לפניהם. מיד עלו קולותיהם של האינור, במנגינה המכונה "המנגינה הגדולה" או "מנגינת האינור". כי במנגינה הזו בעצם שזר כל אחד מהם את המינחה שקבל מאילובטר. לדוגמא, אינו אחד שזר את מחשבתו במנגינה הגדולה, ובדעתו עלו מחשבות הקשורות לנוזל שיהיה בעתיד מים. כמובן כי באותה מנגינה גם נתגלה הרשע שנברא על ידי מלקור, אויב הולאר, בעצמו.

לאחר המנגינה הגדולה, פתח אילובטר בנעימה נוספת, שהייתה מורכבת משתי מנגינות שונות לגמרי, אך מוכרחות לבוא ביחד. האחת הייתה מתוארת כעמוקה ורחבה ויפה, אבל אטית ונסוכת צער שאין לו חקר, וממנו עיקר יופייה. והשנייה הייתה מתוארת כבעלת אחדות אחרת, והיא קולנית ונבובה, וחוזרת על עצמה עד בלי קץ; ולא היה בה תואם אל רק אחדות סואנת כשל חצוצרות רבות המנסרות בצלילים ספורים - והיא אזרה כוחה להטביע את המנגינה האחרת בעוצמת קולה, אבל נראה שצלילי ניצחונה נבלעו במנגינה האחרת ונשזרו במתכונתה ההדורה.

כאן יאמר כי אותה נעימה שנייה של אילובטר, היא אשר בראה את ילדי אילובטר, והם עלפים ובני אדם. מכאן, שלא האינור יצרו את העלפים ואת בני האדם, אלא אילובטר: עלפים הם המנגינה האחת, ואילו בני האדם הם המנגינה השנייה. אילובטר הוא האחד שהחליט לתת את חיי האלמוות כמתנה לעלפים, ואת המוות כמתנה לבני האדם. לטענתו, בני האדם יגוללו את עלילות העולם, ולא יצטרכו לסבול לעד את תלאותיו ואת סבל החיים; ואילו העלפים יביאו את הטוהר, החוכמה והיופי לעולם, ויצטרכו לסבול ביגון וצער את ייסוריו.

בנוסף לכך, יאמר כי אילובטר הוא זה שיצר את היקום כולו כתבנית ריקה, וכך גם את העולם שלנו כמשטח ריק. האינור, ואך חלקם הקטן שהשתוקק לכך, בא לעצב את אותו משטח, לבקשת אילובטר: לבנות את משכנות ילדי אילובטר.


אילובטר ממשיך להופיע אך מעט מאוד בסילמריליון ובאקלבת. בסילמריליון הוא יותר מופיע כנותן עצות למנווה, אדון הולאר ומלך העולם, כאשר מנווה לא בטוח כל כך כיצד לנהוג לאירועים שונים. באקלבת הוא מופיע אפילו בצלמו שלו, בהתגלות שבאה לעולם, כאשר מנווה קורא לו לעצור את הנומנורים, הנעלים ביותר בקרב בני האדם. כי אלה, מקנאתם בעלפים ובאלים, ביקשו את חיי הנצח שאילובטר מנע מהם מבראשית, והם הפליגו לארצות האלמוות, ממלכת האלים. וכל זאת בעקבות סאורון, אחד המיאר (אלים נחותים) הנוראים ביותר, שמופיע לאורך רוב ספרי טולקין. אז בא אילובטר ושינה את כל צורת העולם, כיסה את הנומנורים החוטאים תחת האדמה של הממלכה הברוכה, והטביע את ממלכת נומנור שבה שכן סאורון, למצולות הים.

בשר הטבעות הוא כבר דמות קצת נשכחת, אך יש האומרים כי טום בומבדיל, היישות התמהונית ביותר בספרי טולקין, היא אולי התגלות נסתרת של אילובטר לאחר שכבר נכנס לעולם. זוהי אך השערה ממכתבים שכתב טולקין.