שודד ים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שודד ים חופר כדי למצוא מטמון
הגדל
שודד ים חופר כדי למצוא מטמון

שודדי ים (או פיראטים) הם פושעים המבצעים את פשעם בימים. התופעה מוכרת מימי הקדם עם התפתחות המסחר הימי. התופעה הגיעה לשיאה במאה הראשונה לפנה"ס. לאחר דיכוי שודדי הים על ידי גניוס פומפיוס התופעה נעלמה מהים התיכון לכמה מאות שנים. בימי הביניים הברברים, שוכני צפון אפריקה תפסו את מקומם והתמידו בשוד הימי עד המאה ה-19. שוד התפתח גם בים הקריבי במאה ה-17, אך בריטניה הכריזה מלחמת חורמה על הפירטים ולצורך כך בנתה צי אוניות ענק, והצליחה עד אמצע המאה ה-18 לדכא כליל את השוד הימי. פעולה זו הייתה קרש קפיצה לכינון האימפריה הבריטית.

מהמאה ה-16 ועד המאה ה-18 לערך הופיעו שודדי הים הקאריביים. אלו היו ימאים, ששדדו רק ספינות סוחר השייכות למדינות אויב. ימאים אלה זכו לגיבוי מצד בתי המלוכה של ארצם והייתה להם ביד תעודה, המסמיכה אותם לעסוק בשוד ימי. שודדי ים אלו נקראו בוקאנירים (מהמילה הקאריבית "בוקאן" שמשמעותה אסכלה לייבוש בשר). הם היו בני לאומים שונים שהתאגדו לשם שוד הספינות הספרדיות, שהעבירו את העושר שנגזל בדרום ומרכז אמריקה לספרד. האיטלקים קראו לבוקאנירים בשם קורסרים. אחד הבסיסים הנודעים של שודדי הים הקאריבים היה באי התוכים, מקום ששימש כדגם עבור הספר אי המטמון.

אחד הפיראטים הידועים הוא פרנסיס דרייק (1542-1596), שפעל נגד ספינות ספרדיות בחסות המלכה אליזבת הראשונה. דרייק, שנודע בעיקר בזכות מסעו סביב העולם בספינה, אף זכה בתואר אבירות על פועלו. פיראטים מפורסמים נוספים הם אדוארד שחור הזקן טיץ', שנהרג בקרב עם אוניית כתר בריטית ב1718 וקפטן ויליאם קיד, שנשכר בידי ויליאם השלישי כדי לתפוס פיראטים, אך הפך בעצמו לפיראט. ישנם הטוענים עד היום שזוהי עלילה בלבד, טענה שהשמיע קיד עצמו בעת הוצאתו להורג בתלייה.

כיום קיימת בעיית שוד ים רק במקומות נידחים אליהם מתקשות רשויות החוק להגיע. בעיית שודדי הים בימים עברו דמתה לבעיית הטרור של ימינו, ונוהגים להזכיר אותה בנשימה אחת עם המלחמה בטרור כאות לכך שניתן להשיג הצלחה בינלאומית נגד בעיה עולמית.

[עריכה] ראו גם