ריצ'רד רורטי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ריצ'רד רורטי (נולד ב-4 באוקטובר 1931 בניו יורק) הוא פילוסוף אמריקאי.
רורטי למד באוניברסיטאות ייל ושיקאגו, והוא עסק בקריירה המוקדמת שלו בנסיון להתאמה בין אמונותיו האישיות לבין החיפוש אחר האמת. הדוקטורט שלו, "מושג הפוטנציאל", וספרו הראשון, "הנטייה הבלשנית" (The Linguistic Turn), היו במסורת האנליטית השליטה. אך הגילוי שלו של הפרגמטיזם, ובמיוחד כתביו של ג'ון דיואי, וכן העבודה החשובה הנעשית בידי פילוסופים פוסט-אנאליטיים כמו וו. ו. קווין ווילפרד סלרס, גרמו לשינוי בחשיבה שלו. פרגמטיסטים בדרך כלל טוענים כי האמת של רעיון צריכה להמדד על פי היעילות שלו, הוא האפשרות שלו להתמודד עם בעיה מסוימת, ולא על פי התאמתו ל"אמת" חיצונית. רורטי מחבר בין הפרגמטיזם לאונטולוגיה ויטגנטשיינית, שקובעת כי משמעות היא תוצר חברתי-לשוני, וכי משפטים אינם מתחברים אל העולם ביחס של התאמה. רעיונות אלה מאפשרים לרורטי להעמיד בסימן שאלה הרבה מהנחות היסוד של הפילוסופיה.
באחד מחיבוריו העיקריים, "פילוסופיה ומראת הטבע" (Philosophy and the Mirror of Nature) (1979), רורטי מאחד תאוריה מסלרס, תומאס קון, לודוויג ויטגנשטיין ואחרים, על מנת ליצור את הדוקטרינה של "המסת" בעיות פילוסופיות, במקום לפתור אותן. הוא טוען כי אפיסטמולוגיה, תורת הידע, היא תוצר של הדעה המוטעית כי המוח עשוי מחומר מראתי, שמטרתו לשחזר בנאמנות את המציאות החיצונית. הוא מתקיף חקירות פילוסופיות אוניברסאליות, כגון בעיית הגוף-נפש, בכך שמראה את ההקשר ההיסטורי שלהם ואת מקריותם. רורטי טוען בעד ההרמנויטיקה, כלומר להסבר טקסטים על ידי טקסטים אחרים, במקום לחפש אחר הסבר אולטמטיבי שיוצדק בידי כוח גבוה יותר.
חיבור חשוב אחר של רורטי, "מקריות, אירוניה וסולידריות", פורסם ב-1989. בחיבור זה, רורטי נוטש את האפשרות להסביר את התאוריות שלו באופן אנליטי, הוא יוצר סכימה מושגית אלטרנטיבית לזו של הפלטוניסטים שהוא דוחה. סכימה זו מבוססת על הדעה, כי אין אמת גבוהה יותר מיכולתו של האדם להחיות את עצמו מחדש, דעה שנלקחה מניטשה ושרורטי גם מוצא ברומנים של פרוסט. ספר זה גם מסמן את הנסיון הראשון שלו לבנות באופן מודע ראייה פוליטית המתאימה לפילוסופיה שלו, ראייה של קהילה מגוונת שמחוברת על ידי ההתנגדות לסבל, ולא על ידי רעיונות מופשטים כמו צדק, אנושיות משותפת, וכו'.
בשל הבהירות וההומור של סגנון הכתיבה שלו, ובגלל יכולתו לחתור תחת הנחות מקובלות, רורטי הוא אחד מהפילוסופים הנקראים ביותר בזמננו. הפילוסופיה הפוליטית והמוסרית שלו מותקפת מהימין, המכנים אותה רלטביסטית וחסרת אחריות, ומהשמאל, שאומרים כי היא לא מספקת מסגרת מספיקה לצדק חברתי. הביקורת הנפוצה ביותר היא שדעותיו של רורטי סותרות את עצמן, אף שביקורת כזאת מתאימה ביותר לתאוריות של רורטי על "ויכוח בתוך" כנגד "ויכוח מחוץ" ל"משחק-השפה" נתון.
בחמש עשרה השנה האחרונות רורטי המשיך לכתוב הרבה, כולל שלושה כרכים של מאמרים פילוסופיים, "להשיג את ארצנו" (Achieving Our Country) מניפסט פוליטי המבוסס חלקית על קריאות מג'ון דיואי ווולט וויטמן, ו"פילוסופיה ותקווה חברתית" (Philosophy and Social Hope), אוסף של מאמרים לציבור הרחב.
לאחר שהחזיק במשרות הוראה בוולסלי קולג', אוניברסיטת פרינסטון, והאוניברסיטה של וירג'יניה, כעת רורטי הוא פרופסור לספרות השוואתית באוניברסיטת סטנפורד. המעבר מפילוסופיה לספרות משקף את עמדתו שפילוסופיה עצמה היא רק סוג של ספרות.

