חיל רגלים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בחיל רגלים כללי; לערך העוסק בחיל הרגלים בצה"ל, ראו חיל הרגלים הישראלי.
חיל רגלים הוא חיל חשוב ברוב הצבאות המודרניים, וחיל עיקרי ברוב צבאות העת העתיקה. זהו החיל הראשון שיצרו עמי העולם. המאמר שלהלן עוסק בעיקר בחיל הרגלים האירופאי.
תוכן עניינים |
[עריכה] הטקטיקה והאסטרטגיה של חיל הרגלים
- ערך מורחב – הטקטיקה של חיל הרגלים
[עריכה] ראשית ההתפתחות
שורשיו של חיל הרגלים נעוצים עוד בתקופת האבן. עם הזמן התהוו בתקופה העתיקה מדינות, שבהן החיל קיבל חשיבות רבה. כל מדינות העולם העתיק הקימו חיל רגלים, אך לא בכולן היה זה החיל המכריע. למשל בלידיה היה זה חיל מסייע בלבד. במדינות אחרות, כמו במצרים העתיקה, שולבו מרכבות עם החי"ר. לעומת זאת, ביוון הקלאסית ובמקומות נוספים היה החי"ר החיל העיקרי. בדרך כלל גויסו החיילים מבני אותו שבט, או אותה עיר. אומנם שיטה זו הקלה על הגיוס ועל גיבוש הלוחמים, אך היה לה גם חיסרון - כל גדוד חומש בנשק שונה והיו לו טקטיקות שונות.
[עריכה] סוגי הגייסות
בעת העתיקה היו שלושה סוגים עיקרים של גייסות חי"ר:
המיון נעשה על פי השריון. ככל שהשריון כבד יותר, כך החיל נחשב לכבד יותר. היו מדינות שהפעילו את שלושת סוגי החי"ר (למשל יוון). לעומת זאת, לפרתים לא היה חי"ר כבד.
החיילים הכבדים נלחמו בדרך כלל בגושים גדולים. לאחר מכן ביוון הגושים התפתחו לכדי מערך הפלנקס, דרך לחימה ששוכללה עוד ברומא העתיקה עם המצאת מבנה הלגיון.
החי"ר הקל נלחם במבנה מפוזר יותר, דבר שאפשר לו למצות את מלוא הפוטנציאל של הנשק. במדינות מסוימות (למשל אצל הגרמנים הקדומים) סייע החי"ר הקל לפרשים. במרבית המקרים לא היה לחיילים שיריון כלל, או שהיה שריון זול מאוד - למשל שריון עור או מגנים מעץ. הבעיה העיקרית של החי"ר הקל הייתה שהוא נופל לעומת כל חיל אחר בחוזקו, ולכן חייליו לא יכלו להלחם מול החילות הכבדים ואפילו הבינוניים. ברגע שאלו התקרבו, החיילים הקלים היו חייבים לסגת. המקום היחיד שבו יכלו להלחם כשווים הוא שטח הררי או יערות, כי בהם התקשו החיילים הכבדים להסתדר במבנה. דוגמה בולטת לחי"ר קל - פסילוי.
החי"ר הבינוני - חומש בדרך כלל בחרבות, לעתים נדירות יותר בחניתות. בדרך כלל השיריון שלו היה חלש יחסית. לרוב היו חיילים אלו שכירים, כי רמת התמרון והמיומנות שנדרשה מהם הייתה גבוהה מאד. גם העובדה שלא היו מוגנים בשריון כבד, סייעה להפיכתם לשכירים, שכן נדרש אומץ לב לצאת מול חיילים כבדים עם שריון קל יחסית. לרוב הם הרכיבו את חילות המשמר במבצרים השונים. דוגמה בולטת לחיל הרגלים הבינוני היא הפלטסט. פרט לתפקידי משמר מילאו חיילי החי"ר הבינוני מגוון רחב של תפקידים מכריעים בשדות הקרב. בזכות חימושו יכול היה לעמוד אפילו מול החי"ר הכבד לפרקי זמן קצרים. לוחמיו היו מעולים בשטח קשה כמו יערות או הרים.
החי"ר הכבד - הופיע לראשונה בשומר באלף ה-4 לפנה"ס. בדרך כלל חיילים אלו נלחמו במערכים צפופים. את עיקר פיתוחו קיבל ביוון העתיקה בדמותו של ההופליט פיקודם היה נחות יחסית לפיקוד השכירים. במרבית המקרים החיילים הכבדים באו מקרב האזרחים. אימונם היה שטחי יחסית לאימון השכירים ברב המקרים המפקדים בחרו בטקטיקה סטנדרטית של לחימה בגוש מוצק ולא ניסו ליצור יתרון מקומי. מצב זה שונה על ידי אפמינונדס במאה ה-4 לפנה"ס שסידר חלק מהפלנקס שלו בעומק של עד 50 שורות על מנת ליצור יתרון מקומי באגף מסוים. אמנם חלק מהפולייס דוגמת ספרטה אמנו את ההופליטים שלהם, אך היה זה היוצא מהכלל שלא השליך על מרבית הערים האחרות. רק בתקופת רומא העתיקה ומוקדון בזמנו של פיליפוס השני החלו החיילים הכבדים להתאמן אופן מסודר והפכו לצבא מקצועי. בדרך כלל היה החיל הכבד זה שהכריע את גורל הקרב. ביכולתו היה לעמוד כנגד כל אמצעי הלחימה של העולם העתיק, כולל פילי המלחמה ופרשים הכבדים.
[עריכה] נשק עיקרי
הנשק העיקרי של החי"ר הקל היו כידוני ההטלה, קשתות, אבני קלע וכדומה. השריון היה נדיר וכלל בדרך כלל מגן מעץ וקסדה.
הנשק העיקרי של החי"ר הבינוני היה חרבות ולעתים נדירות יותר חניתות וכידונים להטלה. השיריון היה רציני יותר. בדרך כלל היה להם מגן עץ עם חיזוקי מתכת, שריון (לרוב שריון קשקשים) וקסדה.
הנשק העיקרי של החי"ר הכבד היה לרב חנית כבדה כלשהי (למשל סריסה) וחרב. לעתים חומשו גם בכידוני הטלה. היה להם שריון כבד מאוד (לעתים הגיע עד לכדי 20 קילוגרם). תמיד כלל מגן גדול (עד מטר קוטרו) ושריון גוף עשוי ממתכת כלשהי (ברונזה ליוונים, פלדה לרומאים).
[עריכה] ראו גם
[עריכה] ימי הביניים
בתחילת ימי הביניים (החל מהמאה ה-5) החי"ר עדיין היווה את רוב הצבא. היו אלו איכרים חופשיים ובעלי המקצועות החופשיים. האצולה התגייסה בדרך כלל לחיל הפרשים. באמצע ימי הביניים (המאה ה-10-11) החי"ר איבד מיוקרתו, ועיקר הגייסות הפכו לרכובים (בדרך כלל 60%-80% מהצבא היו פרשים). רק לקראת סוף ימי הביניים החי"ר התחיל להשתקם תחילה באנגליה - הקשתים ובשווייץ (החל מהמאה ה-14).
[עריכה] סוגי הגייסות
הסוגים העיקריים נותרו זהים, רק החי"ר הכבד נעלם. האבירים, שבדרך כלל נלחמו בתור פרשים הפכו לחי"ר הכבד ברגע שירדו מהסוסים.
החי"ר הקל המשיך להילחם במערך מפוזר, פרט לקשתים, שהתקבצו לגושים גדולים.
החי"ר הבינוני גם כן שינה את אופיו. הוא ויתר על רוב השריון, וסודר במערכים צפופים. הנשק גם כן השתנה. במקום חרבות הם חומשו בנשקי מוט שונים כגון חניתות ארוכות, מוטות-כידון או אלברדות. כמובן שהם המשיכו למלא את תפקידיהם המסורתיים בתור חיל המשמר במבצרים ובתור השכירים.
נושאי האלברדות הפיעו במאה ה-14 בשווייץ. באותה העת שווייץ הייתה תחת הכיבוש ההבסבורגי של אוסטריה. רוב החיילים האוסטריים היו הפרשים הכבדים. לשוויצרים כמעט ולא היו פרשים בגלל אופי פני השטח (שווייץ היא ארץ הררית ולכן לא מתאימה להתפתחות חיל הפרשים). תושבי שווייץ אימצו את המבנה, שהיה מקובל ביוון העתיקה - פלנקס. חיילים קיבלו חנית ארוכה שבקצה יש לה מעין גרזן (האלברד) או פיקה (Pike, מוט-כידון באורך 4-5 מטרים). אורך כלי נשק אלה הגיע עד 4 מטרים. בעזרת החניתות הארוכות הם הצליחו להביס את הפרשים האוסטריים.
המערך השווייצרי דמה לפלנקס ונקרא בטליה והצבא הורכב מכמה באטליות. בעקרון בטליה אחת הייתה בחוזקו של גדוד. הצבא הכולל לא עלה על כמה אלפי חיילים.
לאחר הניצחון על האוסטרים, השווייצרים הפכו לשכירי חרב מבוקשים ורוב צבאות אירופה הקימו גדודים וחטיבות על טהרת השווייצרים. פופולריותם ירדה עם הופעות הצבאות ההמוניים של המאה ה-19 (עד היום יש משמר המורכב מבני שווייץ אצל האפיפיור).
מלבד ההאלברד, התפתחו מגוון רב של נשקי מוט. כולם התבססו על רעיון דומה: חנית ארוכה שבנוסף לחוד דקירה מצוידת ב"פותחן קופסאות" - שילוב של להבי גרזן, פטישים, חודים, ווים ולהבים משוננים בקונפיגורציות שונות - שמטרתו לחדור את שריון הלוחות הכבד שעטו האבירים בסוף ימי הביניים. כלי נשק נוספים שנהפכו לפופולריים היו פטיש קרב וגרזן-קרב (Pollaxe) שנועדו לטיפול בחייל רגלי משוריין והוכיחו את עצמם כיעילים למדי.
גם הקשת קיבלה תנופה רצינית. מקשתות קטנות ולא יעילות התפתחו שלושה סוגים עיקרים: הקשת האופקית, הקשת הארוכה והקשת המורכבת. היתרון של הקשת האופקית הוא בעוצמתה הרבה יותר. לעתים טועים לחשוב שהקשת הארוכה היא חזקה יותר, אך לא כך הדבר. החיסרון הגדול ביותר של הקשת האופקית על פני הארוכה הוא קצב הירי. לפי העדויות של התקופה, בזמן שקשת החמוש בקשת ארוכה היה משחרר 10 חצים, החייל עם הקשת האופקית היה מצליח לירות 3 חצים בלבד. זאת הייתה הסיבה לתבוסת הצרפתים בקרבות רבים מול האנגלים במלחמת מאה השנים, ולא עוצמת הקשת הארוכה בלבד. שתי הקשתות היו מסוגלות לחדור דרך שריון האבירים. הקשתות המשיכו להיות בשימוש פעיל בצבאות אירופה גם אחרי הופעת אבק השריפה (המאה ה-14) והתמידו עד המאה ה-17. הקשת המורכבת הופיעה באזורים הדלים בעץ והורכבה מעצמות וגידים, שבושלו על מנת שידביקו את המרכיבים השונים. הקשת המורכבת הייתה חזקה יותר מקשת העץ הרגילה וצבאות מונגוליים חומשה בה. עוצמתה הייתה נמוכה יותר מהקשת הארוכה והאופקית.
בממלכות מסוימות כמו בספרד השתמשו בחי"ר רכוב, כלומר חיילים רגלים שהיו רוכבים על פרדות בין הקרבות והיו יורדים ונלחמים ברגל בקרב עצמו. בדרך כלל הם חומשו בחניתות והיה להם שריון רציני למדי. ניתן לסווגם ברוב המקרים כחי"ר כבד או בינוני.
[עריכה] נשק עיקרי
כאמור לחי"ר הקל - קשתות, במיוחד הקשת הארוכה והקשת האופקית. בדרך כלל לא היו מוגנים בשריון או מוגנים בשריון קשקשים קל וקסדה.
החי"ר הכבד והבינוני חומש בדרך כלל בחניתות למיניהן על מנת שיוכל להתנגד בהצלחה לפרשים. כמובן שהיו להם גם חרבות. כלומר:
- נשקי מוט - בעיקר האלברד, מוט-כידון (פיקה), אלשפיס (גרמניה).
- מוט-גרזן/גרזן קרב (Pollaxe) - גרזן בעל ידית הנפה ארוכה וקרס אחורי.
- פטיש קרב
- חרב
[עריכה] ראו גם
[עריכה] העת החדשה
בעת החדשה (המאה ה-15 עד המחצית הראשונה של המאה ה-19) החי"ר לא היה מוגן בשריון כלל, פרט לקסדה עד המאה ה-17, אחרי זה גם הקסדה נעלמה.
עם הופעת הנשק החם במאה ה-14 והופעת כלי הירייה הראשונים התחילה דרך החזרה של החי"ר לעמדת הבכורה. במאה ה-15 הופיע הארקבוז. זהו רובה פרימיטיבי מאד, משקלו הגיע ל5-6 קילוגרמים. הרובה היה מאוד לא מדויק, אך יחד עם זאת, אימון החיילים היה קצר הרבה יותר מאשר אימון הקשתים, לכן הם התחילו לדחוק את רגליהם. חייל החמוש בארקבוז נקרא ארקבוזר. ארקבוזרים סודרו במערכים צפופים של כמה שורות והיו להם נושאי חניתות להגנה נגד הפרשים וחיילים אחרים. הסיבה לצורך בהגנה הזאת הייתה בקצב הירי האיטי של הארקבוז (בערך כדור לדקה).
במאה ה-16 הופיע המוסקט. חיילים החמושים בנשק זה נקראים מוסקטרים. (אין להתבלבל עם חיילי משמר המלך של מלכי צרפת, שגם כן נקראים מוסקטרים כמו בספר "שלושת המוסקטרים", מדובר בחיל שונה). המוסקט היה הרבה יותר כבד מהארקבוז. משקלו היה בערך 10 קילוגרם, ועל מנת לירות בו החייל השתמש בחצובה. קצב האש גדל במקצת, אך עיקר החידוש היה בהגדלת הקוטר (עד לכדי 25 מ"מ במוסקטים מסוימים). המוסקט היה אחראי לסדרת הניצחונות של ספרד במאה ה-16 כאשר הם הפכו לכוח הדומיננטי באירופה. המבנה הטקטי של הספרדים היה - טרציה. זהו מבנה משולש בגודל של חטיבה. ככלל הוא דומה לבטליה השווייצרית עם ההבדל העיקרי - בצדי המבנה המשולש היו המוסטקרים.
במחצית הראשונה של המאה ה-18 הופיע סוג חדש של מוסקט - הפוזאה. החייל החמוש בנשק זה נקרא פוזילר (Fuselier). ככלל, בדרך כלל לא מבדילים בין הפוזאה למוסקט ולשניהם קוראים מוסקט ולחיילים מוסקטרים. הדגם האנגלי של פוזאה נקרא בראון בס (Brown Bess). ההבדל העיקרי בין הפוזאה למוסקט הוא בקוטר (9 מ"מ לעומת 20-25) ובמשקל (5 לפוזאה לעומת 10) ובסוג הבריח. מרבית המוסקטים היו עם בריחי פתיל, ואילו הפוזאה הייתה עם בריח צור. (פירוט על סוגי הרובים השונים קרא בערך התפתחות כלי הירי). שינוי חשוב נוסף היה בכידון.
הכידון (Bayonet) הופיע במאה ה-17, על מנת לתת לחיילים אפשרות להתגונן נגד חיילי האויב, לאחר שירו את הירייה שלהם ולא היה להם זמן לטעון את הנשק מחדש. בהתחלה היה זה פגיון גדול שהוחדר לקנה, וכך הרובה הפך לחנית. הבעיה הייתה, שברגע שהכידונים הוצמדו לרובים, אי אפשר היה לירות בהם. לכן החידוש הגדול של המאה ה-18 היה האפשרות להצמיד את הכידון מהצד, כך שלא יפריע לירות בנשק. הכידונים היו בשימוש מבצעי עד מלחמת העולם השנייה, ונשארו בשימוש עוד זמן מה אחריה, במקומות מסויימים.
על מנת להגדיל את עוצמת הירי, החיילים סודרו בשורות וירו במטחים. בהתקפה החיילים כונסו לשדרה והסתערו עם כידונים אחרי מטח ירי. הדבר יצר אפקט של רובה ציד ענק. הצבאות גדלו והגיעו לגודל מקסימלי של 100,000 (בשדות הקרב). הגודל הממוצע היה 30,000-50,000 איש. היחס בין הפרשים לחי"ר סטה לטובת החי"ר. הפרשים היוו לא יותר משליש הצבא. נגד הפרשים החיילים סודרו בריבועים צפופים, כך שהפרש נתקל מכל כיוון בקיר של כידונים.
השינוי העיקרי בא עם המהפכה הצרפתית והופעת צבא ההמונים. במקום לגייס חלק קטן מהעם, הונהג גיוס חובה והצבאות גדלו לכדי מאות אלפי חיילים (למשל בקרב לייפציג ב-1813 השתתפו כ-400,000 בני אדם). הטקטיקה גם שונתה. במקום אין ספור מטחי רובים, התחילו להשתמש בצורה יעילה יותר בתותחים. האדם שהיה אחראי יותר מכל לשינויים האלה הוא נפוליון בונפרטה. בזמנו הוכנס גם החי"ר הקל (וולטז'רים בצרפת או ציידים בצבאות אחרים) הם הלכו לפני השדרה המרכזית וקלעו לתוך גושי החי"ר של האויב.
[עריכה] סוגי הגייסות
הסוגים העיקרים שהופיעו בתקופה הם (לפי הסדר הכרונולוגי):
- ארקבוזרים
- נושאי החניתות (חניתאים)
- מוסקטרים
- פוזילרים (מוסקטרים)
[עריכה] נשק עיקרי
- חניתות (עד המאה ה-17)
- ארקבוזים (עד המאה ה-17)
- מוסקטים (עד המאה ה-18)
- פוזיאות (מוסקטים) (עד המאה ה-19)
- גרנדירים חיילים החמושים ברימון. בהתחלה היו חמושים ברימונים פרימיטיביים, אחר כך (החל מהמאה ה-18) המונח מתאר חיילים מובחרים והחימוש היה זהה לחימושו של החי"ר הרגיל.
[עריכה] המחצית השנייה של המאה ה-19 והמחצית הראשונה של המאה ה-20
במחצית השנייה של המאה ה-19 חלה התפתחות רצינית מאוד ברובים. במקום בריח צור הוכנס בריח מודרני, המשתמש בפיקה לאתחול הצתת אבק השריפה ומבטל את הצורך בפתיל או אבן צור. שינוי זה הביא בהמשך לשימוש בתחמושת מוכנה מראש (כמו זו שמשתמשים בה כיום), שהגבירה את קצב הטעינה ואפשרה את השימוש במחסנית וירי אוטומטי. המנגנון המפורסם היה "מנגנון מיניאה" הנשעון על כדור על כדור חרוטי, החלול בבסיס, דבר שאפשר לכדור להתרחב ברגע שנורה. הרובים המפורסמים שהשתמשו במנגנון זה הם הספרינגפילד בארצות הברית ואנפילד האנגלי (בהם השתמשו שימוש רב גם במלחמת-העולם השנייה). חידוש מטאלורגי חשוב היה פיתוח הקנה החרוק, שהעניק לקליע לנורה דרכו תנועה סיבובית סביב עצמו. חידוש זה הגדיל את דיוק הכלים וכן אפשר מעבר לייצור רובים אחידים, בעלי קוטר זהה וכך גם לייצור סדרתי של תחמושת, להבדיל מהייצור האישי שנהוג היה קודם לכן. חידוש מדעי נוסף מתקופת המהפכה הטכנולוגית הראשונה הביא את התפתחות הבנת תכונות הגאזים ואיתם שיפור אבק השריפה.
כך החיילים יכלו לירות גם ממצב שכיבה ולא רק עמידה. לא רק זאת, אלא שקצב האש גבר בערך פי 3-4 (למשל בקרב גטיסברג דיביזיית פיקט נטבחה ב-7 מטחים של הצפוניים ומתוך 10,000 איש שיצאו להתקפה הגיעו לקווי הצפוניים רק 300). אילו היו משתמשים ברובה מהסוג הישן היו מספיקים לירות רק 2 מטחים בפרק הזמן הזה. שינויים אלו גררו אחריהם שינויים בטקטיקה. במקום קווים צפופים או ריבועים מסורבלים, החיילים סודרו במבנים רופפים יותר, שהביאו לידי ביטוי את הגברת קצב האש. התחילו להשקיע יותר בביצורים, עד שבמלחמת העולם הראשונה הביצורים והחפירות היו הכלי המרכזי של החייל. אומנם השימוש בכידון לא חלף, אך הוא נועד בעיקר למצעדים צבאים ולתאוריות מוזרות של "גנרלים של חדרי המלחמה", שמזמן שכחו איך נראה שדה הקרב מחוץ לכתלי המשרד, ולא נעשה בו שימוש בשדות הקרב. הופיעו גם כלי ירייה אוטומטיים - (מקלעים).
עם הזמן היה חידוש נוסף ברובים והופיעו הרובים הדומים למודרניים. ברובים האלה הייתה מחסנית, שהספיקה בדרך כלל לאיחסון 5-10 כדורים. היה צריך לדרוך את הנשק כל פעם אחרי ירי. קצב האש היה גדול פי 12 יחסית למוסקט וזה גרר חידושים נוספים בטקטיקה והחיילים סודרו ב"גלים". הכוונה לשורות חי"ר, שמתקיפות אחת אחרי השנייה, כאשר יש מרווחים גדולים בין החיילים על מנת למנוע מצב בו פגז אחד, שפוגע באמצע הגדוד מחסל חלק נכבד ממנו. במלחמת העולם הראשונה, קצב האש היה כה הרסני, שכמעט שום התקפה לא הצליחה. כל זה גרר את החי"ר למלחמת חפירות (בחזית המערבית). תחילת מלחמת העולם הראשונה היא שיא כוחו של החי"ר. באותה תקופה הטנקים עוד לא פותחו (הם הופיעו רק במחצית השנייה של המלחמה) והפרשים ירדו מכוחם. אך למרות זאת, זאת הייתה גם המלחמה שגרמה לחי"ר את האבדות הכבדות ביותר (באחוזים). רק עם הופעת המטוסים והטנקים, הצליחו להבקיע את החזית.
[עריכה] סוגי הגייסות
בוטלו ההבדלים בין החי"ר הקל לרגיל מבחינת החימוש. כיום המונח "קל" מתיחס לציוד קל יותר ולא לשריון או כלי הנשק. בדרך כלל כלי הנשק דומים.
[עריכה] נשק עיקרי
[עריכה] ראו גם
- מלחמת רוסיה-יפן 1904-5
- מלחמת קרים 1854-6
- מלחמת שבעת השבועות 1866
- מלחמת צרפת פרוסיה 1870
- מלחמת האזרחים האמריקנית 1861-5
[עריכה] המחצית השנייה של המאה ה-20 (כולל מלחמת העולם השנייה) עד היום
במשך המלחמה וגם אחריה היה זה החיל העיקרי של צבאות עולם, אך החי"ר החל למלא תפקיד משני. לא עוד החיל העיקרי שפורץ קדימה ומכריע את האויב, אלא החיל שבא לפתח את ההצלחה של חיל האוויר וחיל השריון, שעוצמת האש שלהם גבוהה עשרות מונים משל החי"ר. בשנות ה-60 החלו שוב לייצר שריון אישי, הלא הוא השכפ"ץ, ובשנות ה-70 החיל קיבל חזרה חלק מהעוצמה שהייתה לו עם הופעת אמצעי נ"ט יעילים (ידועות האבדות הכבדות שספג חיל השריון הישראלי מידי החי"ר המצרי והטילים הסובייטים החדישים שהיו ברשותו במלחמת יום הכיפורים) ועם הופעת המסוקים (מלחמת וייטנאם הייתה מבוססת על כוחות חי"ר מוסקים, שפעלו בעומק השטח וחזרו לבסיסם בתום הפעולה).
אך למרות זאת, השליטה בשדה הקרב לא חזרה לידיו כמקודם, וכיום מטוסים, מסוקי קרב וטילים מונחים בעיקר ממלאים את תפקיד הכרעת האויב, (במלחמות המפרץ הראשונה והשנייה ובבוסניה) אך מובן שבלי החי"ר לא יתכן שום צבא מודרני. כיום לחיל רגלים שמורה הזכות לפעול בשטח בנוי ובשטח מבוצר (דבר שחשוב במיוחד בלוחמת הטרור של העשור האחרון באפגניסטן, עיראק, צ'צ'ניה וישראל), לפעול בשטחים הרריים וג'ונגלים שבהם הטנקים אינם מסוגלים לעבור או לתפקד כראוי, לפעול בשיתוף עם חיל השיריון ולאבטחו, (ידוע המקרה במלחמת לבנון שבו צלף סורי עצר טור שיריון ישראלי), ולטהר שטח אחר כיבושו.
[עריכה] סוגי הגייסות
יחד עם החי"ר הרגיל הופיעו יחידות קומנדו השונות, שמקורן בימי מלחמת העולם השנייה. אחת מיחידות הקומנדו המפורסמות ביותר היא SAS הבריטית, יחידת ה-Navy SEAL (כשסיל פירושו גם כלבי-ים, וגם ראשי-התיבות של SEa, Air, Land) האמריקנית, וכן ידועה סיירת מטכ"ל הצה"לית, בעקבות מספר מבצעים לשיחרור בני ערובה שהתפרסמו בעולם (כגון סבנה ומבצע אנטבה).
ישנם צבאות בעולם בהם רוב הצבא מורכב מיחידות קומנדו. דוגמה לצבא מסוג זה - צבא אירלנד. מובן שצבאות קטנים כאלה אינם שקולים לצבא האמריקאי הענק (המונה כ-2.5 מיליון חיילים לא כולל מילואים).
בצבאות מערביים, וצה"ל בכללם, יחידות החי"ר כוללות על-פי רוב יח' נ"ט, הנדסה קרבית וסיור. חיילי יחידות אלה (בניגוד לחיילי סיור ביח' שיריון) זוכים להכשרת חי"ר מקיפה ובסיומה הכשרה מקצועית משלימה. גודלן ועצמאותן של היחידות משקפות את החשיבות שמיוחסת להן בצבאות השונים.
לצד חיל הרגלים פועל גם חיל הרגלים הממוכן (חירמ"כ). זהו חי"ר הפועל על גבי נגמ"שים וכלי רכב ממוגנים כגון שיריוניות, ג'יפים ומשוריינים שונים. כאשר החי"ר פועל על גבי נגמ"שים לצד טנקים וכוחות שריון הוא נקרא "חיל רגלים משוריין" (חרמ"ש).
[עריכה] דיויזיה לפריסה מהירה
בשנות השמונים פיתח צבא ארצות הברית מודל של דיויזיה לפריסה מהירה, שמורכבת רק מיח' סיור, הנדסה ונ.ט. ותפקידה להשתלט ולאבטח במהירות שטח שלא ניתן להנחית עליו חי"ר ושיריון באופן אחר. המודל הועתק ונמצא בשימוש בעוד צבאות מערביים ובישראל בפרט. בישראל המודל מיושם בכל אחת מחטיבות החי"ר הסדירות (גבעתי, גולני, צנחנים ונח"ל), אשר כוללות בתוכן יחידות עצמאיות של סיור, הנדסה ונ"ט.
[עריכה] נשק עיקרי
רובאית:
מסייעת:
- נשק אישי (רובה סער, תת מקלע או אקדח)
- רובה צלפים
- מרגמה
- רקטה נגד טנקים
- טיל נגד טנקים
- טיל כתף
[עריכה] ראו גם
- התפתחות כלי הירי
- התפתחות הנשק הקר
- חיל הרגלים הישראלי
- הטקטיקה של חיל הרגלים
| חילות הצבא |
|
חיל רגלים | חיל פרשים | חיל שריון | חיל תותחנים | חיל הנדסה | חיל ים | חיל אוויר |
| ערך מומלץ |

