סמואל בארבר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

סמואל בארבר
הגדל
סמואל בארבר

סמואל בארבר, (9 במרץ 1910 - 23 בינואר 1981), מלחין אמריקאי.

בארבר נולד בווסט-צ'סטר, פנסילבניה, למשפחה מוזיקלית: אמו הייתה פסנתרנית ואחותה זמרת אלט מפורסמת. הוא החל ללמוד פסנתר בגיל 6, את יצירתו הראשונה כתב בגיל 7 ובגיל 12 כבר שימש כנגן עוגב בכנסייה המקומית. בגיל 14 התקבל למכון קרטיס למוזיקה בפילדלפיה, שם למד פסנתר, שירה וקומפוזיציה. שם גם פגש את ג'אן קרלו מנוטי, לימים שותפו לחיים וליצירה (מנוטי כתב את הליברית לשתיים מהאופרות שהלחין).

בגיל 23 כתב בארבר את יצירתו התזמורתית הראשונה: האוברטורה "The School of Scandal", שבוצעה על ידי תזמורת פילדלפיה. בשנת 1936 כתב רביעייה לכלי מיתר ובשנת 1938 עיבד את חלקה השני לתזמורת כלי מיתר רחבה תחת השם "האדג'יו לכלי מיתר". גירסה זו הייתה ליצירתו המוכרת ביותר וכן ליצירה האמריקנית הראשונה שבוצעה על ידי המנצח ארתורו טוסקניני.

בארבר אמנם ידוע במיוחד בזכות אותו אדג'יו, אך בהשפעת דודתו הזמרת וכבעל הכשרה בשירה בעצמו, הרבה לכתוב יצירות ווקאליות, מהפופולריות ברפרטואר הקלאסי של המאה ה-20. גם את האדג'יו המפורסם עיבד ל-8 קולות למקהלה מעורבת. פרט לכך כתב גם מספר אופרות, יצירות לכלי סולו ותזמורת (ביניהם לכינור, לצ'לו ולפסנתר), יצירות לפסנתר סולו ולהרכבים קאמריים שונים.

בארבר זכה בפרסים רבים על יצירתו, ביניהם שלושה פרסי "פוליצר" בשנים 1935, 1936 (על הקונצ'רטו לפסנתר ותזמורת) וב-1958 (על האופרה "Vanessa"). יצירותיו בוצעו על ידי רשימה ארוכה של אמנים ידועי שם, כמו ולדימיר הורוביץ, מארת'ה גראהם, ארטורו טוסקניני, ג'ון בראונינג, ג'ני טוראל ואלאנור סטבר.

כמעט בכל יצירותיו של בארבר ניתן להבחין בקו מלודי אחד לפחות ברור ודומיננטי, לכן הוגדר לעתים כ"נאו-רומנטיקן", אולם ניתן לזהות בהן גם השפעות קלאסיות ומאפיינים מודרניים ודיסוננטים בסגנון סטרווינסקי. סגנונו היה אקלקטי וקשה לאיפיון: הוא לא ייסד אסכולת כתיבה חדשה, לא דבק בסגנון מסוים, נמנע מלהיקלע לוויכוח הנפוץ בזמנו בעולם המוזיקה – סטרווינסקי (מוזיקה טונאלית) לעומת ארנולד שנברג (מוזיקה אטונאלית) – וככזה משך אליו אש מבקרים וקולגות. בשנת 1966 הועלתה הופעת הבכורה של אופרה שכתב – "אנטוני וקלאופטרה" – בטקס פתיחת האודיטוריום של בניין המטרופוליטן אופרה במרכז לינקולן לאומנויות הבמה. האופרה ספגה ביקורת קשה, וסימנה את בארבר כמלחין ש"אינו רלוונטי לתקופתו". לאחר מפלה זו מיעט בארבר לכתוב ויצירותיו האחרונות זכו להתעניינות מועטה בלבד.

[עריכה] האדג'יו לכלי מיתר (אופוס 11)

האדג'יו לכלי מיתר נכתב במקור כפרק השני ברביעייה לכלי מיתר, אך תוך זמן קצר עובד על ידי בארבר לתזמורת כלי מיתר רחבה, וזו גם גירסתו המוכרת. מאוחר יותר עיבד את היצירה ל-8 קולות לביצוע מקהלה מעורבת כקטע "Agnus Dei".

המבנה הכללי של היצירה ואופן התפתחותה כמוהו כקשת רחבה: פתיחה חרישית, התפתחות הדרגתית עד לשיא במרכזה לערך, ודעיכה איטית עד לסיום חרישי כמו בפתיחה. בארבר בנה את כל נושא היצירה המתמשך בטכניקת הסקוונצות, בה קבוצת תווים או רעיון מלודי קצר חוזר על עצמו מעט גבוה או נמוך יותר בכל פעם. כטכניקה בסיסית ונפוצה, נמנעים מלחינים מלעשות בה שימוש מופרז. בארבר בחר לבנות יצירה שלמה על טכניקה זו והצליח לשמור על מתח וריגוש לכל אורכה (9-10 דקות).

כיצירה בעלת מבנה פשוט, הנעדרת כל טכניקה חדשנית או מורכבת, וחסרת כל תפנית מפתיעה בהרמוניה או בקו המלודי, קשה להצביע על סוד קסמה. למרות זאת, נחשב האדג'יו לכלי מיתר לאחת היצירות המוכרות והאהובות לביצוע בקונצרטים (גם בגירסתו הקולית) ובקולנוע. בין השאר הוא מושמע בפסקול הסרטים "פלאטון", "איש הפיל", "אל נורטה" ו"השמן של לורנצו". כמו כן הפך האדג'יו להמנון הבלתי רשמי של ארצות הברית לימי אבל, והושמע עם מותם של הנשיאים רוזוולט וקנדי.

[עריכה] קישורים חיצוניים