חיים כהן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק במשפטן חיים כהן; לערך העוסק בשף, ראו חיים כהן (שף).
חיים (הרמן) כהן
תאריך לידה 11 במרץ 1911
תאריך פטירה 10 באפריל 2002
ממשלות 3
תפקידים בולטים

חיים הרמן כהן (1911 - 2002) משפטן ישראלי, בין השאר היה שר המשפטים, פרקליט המדינה, היועץ המשפטי לממשלה והמשנה לנשיא בית המשפט העליון. חתן פרס ישראל למדעי המשפט בשנת תש"ם.

תוכן עניינים

[עריכה] קורות חייו

כהן נולד ב-11 במרץ 1911 בליבק שבגרמניה למשפחה אורתודוקסית, ששילבה דתיות עם מדע. שני סביו היו רבנים אורתודוקסיים, והוא עצמו חפץ בתחילה להמשיך במורשת הרבנות. היה פעיל בחוגי אגודת ישראל הגרמנית, שבהם רכישת השכלה ותרבות כלליים הייתה דבר מקובל ומוערך. כצעיר התנגד בלהט לציונות, שהייתה בבחינת "דחיקת הקץ". עם זאת היו במשפחתו ציונים, כגון בן דודו, עזריאל קרליבך (בן דוד אחר שלו היה הרב שלמה קרליבך).

משעלה לארץ בגיל 18, שלא מטעמים ציוניים (הוריו חפצו שלא ייחפז להתחתן), הגיע לישיבת מרכז הרב, שבה שהה כמעט שנתיים ושקד על התורה, ובו בזמן למד באוניברסיטה העברית. את השפעתו של הרב קוק עליו תיאר כעצומה, גם באהדתו לבניין הארץ ובעיקר באישיותו הגדולה, "בענוותנותו, במוסריותו ובאנושיותו", כפי שניסח זאת. בזכרונותיו מהישיבה הוא מספר כי החליט ללכת לתחום המשפטי בעקבות שיעורים ששמע בישיבה מהרב יעקב משה חרל"פ, במסכת בבא בתרא, שיעורים שמשכו אותו להתעניין בצדדים המשפטיים של החיים. לדבריו, משסיפר לרב קוק שבכוונתו ללמוד משפטים ולא לפנות לרבנות, הרב לא התנגד לכך כלל. אחר כך שב לגרמניה להתחתן ולהמשיך בלימודי המשפטים. מעט אחרי עליית אדולף היטלר לשלטון ב-1933 עלה לארץ לצמיתות, והועסק במשרד פרטי בירושלים לעריכת דין. אז כבר פיתח השקפה ציונית אדוקה, ולימים ראה את הציונות כתחליף המודרני ליהדות המסורתית של העבר.

את נסיבות יציאתו לשאלה, מדתיות אדוקה לכפירה גמורה, הוא קישר ראשית כל להתרחשות שואת יהודי אירופה, שבה נספה אחיו, אך גם לעיונים בספרי פילוסופיה גרמניים, להתבוננות בתנ"ך, שמצא בו צדדים לא מוסריים - בפרט לא השביע את רצונו מענהו של ספר איוב לשאלת "צדיק ורע לו". גם עבודתו כפרקליט צעיר בירושלים במשרד איש אגודת ישראל, שבמהלכה נחשף לצדדים לא נעימים בחייהם הפרטיים של החרדים בעיר, תרמה לכך. אשתו מלכתחילה לא הייתה אדוקה, והיא סייעה לשינוי הכיוון בחייו. השואה היוותה את הזרז הסופי, והוא הפך לחילוני מוצהר משמת סבו הרב (שאותו העלה לארץ בטרם השואה) ב-1948. לימים סיפר כי את המחמאה הגדולה ביותר קיבל מהרב צבי יהודה קוק שכינה אותו אלישע בן אבויה.

בדצמבר 1947 מונה לעבוד כמזכיר המועצה המשפטית של המוסדות הלאומיים. בין השאר הייתה מטרתו להכין את הבסיס המשפטי למדינה המיועדת. עם הכרזת העצמאות היה לפרקליט המדינה הראשון, אף שהעדיף להמשיך ולהכין תשתית חוקית המבוססת על המשפט העברי.
למרות היותו אפיקורס תרם רבות להכנסת הדין העברי לתוך החוק הישראלי, מתוך הכרה בחשיבותו התרבותית. דווקא בחוגים דתיים לא הייתה התלהבות גדולה מדבר זה, שכן אישים שונים, ביניהם בולט זרח ורהפטיג, לא ראו טעם רב בשימוש "חילוני" במשפט דתי.

אחר כך כיהן כמנכ"ל משרד המשפטים, ומ-1950 היה יועץ משפטי לממשלה. כיועץ משפטי החליט שלא ליישם את החוק הכתוב, האוסר על יחסים הומוסקסואלים, שראה כחוק לא מוסרי, וכך הפך החוק לאות מתה. ב-25 ביוני 1952 מונה לשר המשפטים לזמן מה, מבלי לחדול מכהונתו כיועץ משפטי.

הייתה זו החלטתו להגיש כתב אישום נגד מלכיאל גרינוולד, שפתחה את השערוריה הגדולה סביב ישראל קסטנר ותפקודו בשואה. כהן סבר שאיש ציבור אינו יכול להמשיך בתפקידו מבלי להגיב על האשמות, כמו אלו שהוטחו בידי גרינוולד.

ב-19 באפריל 1960 התמנה לשופט בית המשפט העליון.

כהן התגרש מאשתו הראשונה ובמהלך כהונתו חוללו סנסציה נישואיו השניים, בחתונה קונסרבטיבית בניו יורק ב-1966, למיכל זמורה (בת משה זמורה), שהייתה גרושה ולפיכך אסורה על כהן. כהן סיפר שבשיחה שהייתה לו עם הרב הראשי, הודיע לו על נכונותו לכרות לעצמו זרת בכדי לפוסלו מהכהונה ולאפשר לו לשאת גרושה, אך התברר לו ש"פטנט הלכתי" זה אינו מועיל. הידיעה על שופט בית המשפט העליון שאינו יכול להינשא במדינתו עוררה תשומת לב רבה אפילו בחו"ל, שבה זכה כהן למוניטין כחבר ועדת האו"ם לזכויות האדם. כהן הגיש את התפטרותו בעקבות הנישואים, אך חבריו ביקשוהו לחזור בו וכך עשה.

ב-5 במרץ 1980 מונה כמשנה לנשיא בית המשפט העליון, ושבועות ספורים לאחר מכן זכה בפרס ישראל לשנת ה'תש"ם. הוא כיהן כמשנה לנשיא רק כשנה, וב-11 במרץ 1981, עם הגיעו לגיל פרישה, פרש מבית המשפט. בזקנתו היה פעיל בנושאי זכויות האדם. בניגוד לשופטים אחרים שפרשו ונמנעו מהבעת דעות פוליטיות, הכריז כהן בגלוי על סלידתו מהחזקת השטחים, אם כי שמר על זהירות מסוימת בביטוי השקפותיו. כן הביע אחר פרישתו התנגדות נחרצת לעונש מוות, אפילו במקרה אדולף אייכמן.

כהן נפטר ב-10 באפריל 2002 והוא בן 91.

[עריכה] פסיקותיו

כהן התבלט במספר דעות המיעוט שכתב ונחשב לפוסק ליברלי. היה שותף להרחבת זכות העמידה לפני בית המשפט העליון, שהביאה לשינוי הדרמטי, שלפיו כיום, כמעט כל אחד יכול לעתור לבג"ץ על כמעט כל דבר. היה חסיד של זכויות האדם ועיגן את תפיסתו בחוק העברי.

בפסיקותיו המפורסמות ידועה נטייתו להרחיב את חוק השבות.

בדעת מיעוט סבר ש"האח דניאל", דניאל רופאייזן, יהודי שהתנצר, לא איבד את זכותו לעלות לארץ על פי חוק השבות (לימים אמר שלדעתו יכול להיות אדם בו זמנית נוצרי ויהודי, כפי שדוד בן גוריון היה בו זמנית יהודי ובודהיסט). על פי תפיסתו שייכותו של אדם ליהדות תלויה בראש ובראשונה בהגדרתו הוא עצמו, ולא בהגדרת הממסד.

בדעת רוב קבע שאב יהודי, בנימין שליט, רשאי לרשום את ילדיו כיהודים, אף שאימם הייתה גויה.

עוד בעניין חוק השבות סבר שיהודי שנמלט לישראל אחרי שהועלה נגדו חשד בארצות הברית, אין רשאים למנוע ממנו עליה בשל עבר פלילי, שהרי עדיין לא הורשע.

בעניין פרשת עמוס ברנס, היה כהן השופט שהרשיעו בדין, אולם לימים נקפו מצפונו על כך, והוא פעל אצל נשיא המדינה לשחרורו, ואחר כך ביקר אצלו בכלא, ושלח לו מכתב נרגש שבו הביע בטחונו בחפותו. בעקבות גילויים חדשים הנחתה השופטת דליה דורנר על שחרור ברנס ומשפט חוזר, אך המדינה בחרה שלא להגיש כתב אישום וברנס יצא לחופשי. שיחת הטלפון האחרונה בחייו של כהן הייתה לשופטת דורנר. כהן טילפן אליה ממיטת חוליו כדי להודות לה בהתרגשות על כך שתיקנה את העוול "שאני עשיתי", כדבריו. ברנס היה מנושאי מיטתו של כהן בהלוויתו.

בדיני המשפחה איפשר כהן אפילו לאישה הנשואה לאדם אחד להיחשב לצרכי ירושה ופנסיה לידועה בציבור של אדם אחר.

בפסק בעניין "אל ארד" אמר שאין שום הסמכה בחוק לשלול מרשימה להתמודד, גם אם זו רשימה ערבית השוללת את קיום המדינה. בכך הייתה דעתו דעת מיעוט, שכן השופט זוסמן הזכיר את מקרה גרמניה כעדות לכך שדמוקרטיה צריכה לדעת להתגונן, ושעיקרון זה יסודי וקודם לחוק עצמו. בפסק זה הוא נצמד לכאורה לפורמליזם משפטי, אך לא תמיד הוא הקפיד עליו באותה אדיקות. היו אף מי שהצביעו על מאמר שבו הוא עוסק בשיקול הדעת הרחב של השופט, תוך שהוא מפנה בהערות לדברי זוסמן החולקים עליו... במקרה אחר סיפר כהן שנאלץ לדבוק בחוק הכתוב ולהרשיע אדם בשל מגע מיני בהסכמה עם חברתו "שלא כדרך הטבע", אך כמחאה קנס אותו רק בלירה אחת.

[עריכה] קריירה מחקרית

נשא במשרה של פרופסור אורח ולימד באוניברסיטאות. בין ספריו - ספר על זכויות האדם במשפט העברי וכן הספר "משפטו ומותו של ישו הנוצרי", שיצא לאור בשנת 1968, שבו הוא שולל את האפשרות שהסנהדרין הרגה את ישו או תרמה באיזושהי דרך להוצאתו להורג בידי פונטיוס פילאטוס. מקור ההשראה לכתיבת הספר היה פנייתם לבית המשפט העליון של נוצרים שחפצו שהמשפט הישראלי החדש יתקן את העוול שגרמו לדעתם השופטים העבריים העתיקים.
על הגותו המחקרית אמר אהרן ברק: "הוא פתח בפני הקורא צוהר למקורות המשפט העברי מזה ולחוכמת הפילוסופיה המערבית וחשובי הוגיה מזה".

בשנת 1991 יצא לאור ספרו "המשפט", שהוא הספר המקיף ביותר בשפה העברית שבא להציג את עולם המשפט לקורא שאינו מתמחה בכך.

כהן המשיך בכתיבה משפטית עד מותו בשנות ה-90 לחייו. מאמרו המשפטי האחרון התפרסם כבר לאחר שנפטר. במאמר זה תקף כהן את הנפקות המשפטית שניתנה לערך אמון הציבור.

בשנת 2005 יצא לאור בהוצאת "דביר" ספרו "מבוא אישי - אוטוביוגרפיה", והמו"ל הודיע שזהו ספר ראשון בסדרת כתבי חיים כהן.

[עריכה] לקריאה נוספת

  • חיים כהן, מבוא אישי - אוטוביוגרפיה, הוצאת דביר, 2005.
  • חיים כהן - שופט עליון, שיחות עם מיכאל ששר, הוצאת כתר.
  • יצחק זמיר, "השופט חיים ה' כהן: האיש והרוח", המשפט 20 (תשס"ה) 2-13.

[עריכה] קישורים חיצוניים