החינוך האחיד
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
החינוך האחיד הוא שם שניתן לשיטת החינוך שהונהגה במחנות העולים מסוף 1948 ועד ל-1950, עת בוטלה על ידי ועדת פרומקין. השיטה הופעלה כחלק ממדיניות "כור ההיתוך". על החינוך האחיד הופקדה המחלקה להנחלת הלשון ולקליטה תרבותית (מחלקת התרבות) בראשותו של נחום לוין, איש מפא"י.
באותה תקופה יכול היה כל אזרח ישראלי לבחור עבור ילדיו את הזרם האידאולוגי שבו ילמדו - זרם העובדים, הזרם הכללי, זרם המזרחי, או אחד מהזרמים החרדים שהיו משוייכים לאגודת ישראל או שלא היו משוייכים מפלגתית. זכות זו נשללה מן העולים שישבו במחנות העולים - מחנות צבא בריטיים שבהם שוכנו העולים באופן "זמני", שהתארך מחוסר ברירה. שלילת זכות זו התבצעה בעזרת תיקון מיוחד לחוק לימוד חובה שהתקבל ב-1949, ובו נכפה על יושבי המחנות לשלוח את ילדיהם לבתי הספר האחידים, שנועדו במקור להקנות לילדי העולים השכלה בסיסית וכן מושגי יסוד בציונות ובתולדות העם והארץ. עד מהרה החלו להשמע טענות ששליחי המדינה (שהיו בדרך כלל מתנדבים) עוסקים ב"כפייה אנטי דתית" וב"גזיזת פאות" של ילדי העולים.
תוכן עניינים |
[עריכה] הרקע להנהגת החינוך האחיד
הנחת הבסיס שעמדה בהנהגת החינוך האחיד היא שהעולים החדשים (בעיקר המזרחים - יוצאי ארצות אסיה ואפריקה) חסרים ידע בסיסי הנדרש כדי לחיות במדינה, ושונים באופיים מתושבי הארץ ומעולי העליות שהגיעו לפני קום המדינה. זאת בשל כך שרבים מהעולים הגיעו ממדינות שבהן לא הייתה ההשכלה הכללית רווחת, וחלק מהם היו אנאלפבתים. כמו כן, הפעם מדובר בעלייה המונית ולא בעלייה של קבוצות ציוניות כפי שהיה עד כה, ולכן המחויבות לרעיון הציוני הייתה רופפת יותר.
הממסד סבר שהעולים חסרים את הידע ואת האידאולוגיה הבסיסיים לחיים במדינת ישראל, ולכן על המדינה להנחיל להם אותם. כמו כן, המנהגים והתרבות "האפריקאים והאסייתים" נתפסו בעיני הממסד האשכנזי הוותיק כתרבות ברברית. הממסד הוותיק והאוכלוסייה הוותיקה חששו משינוי בדמותה של המדינה, ומהפכתה ממדינה אירופאית למדינה לבנטינית, כדברי פנחס לבון, מזכיר ההסתדרות באותה עת. על אף התמיכה של רוב תושבי המדינה בעלייה, הייתה רתיעה מהעולים ומתרבותם, ובשל כמות העולים האדירה היה חשש שאופיה של המדינה ישתנה לכיוון לא רצוי לאוכלוסייה הקיימת. נוסף על–כך, היה חשש מוחשי יותר שכל עוד לא יקבלו העולים חינוך "צברי" ממורים שהם אזרחים ותיקים אלא חינוך דתי בלבד, שיבוא מבני העדה בלבד, תיפגע קליטתם, ויכולתם להשתלב במסגרת החיים בישראל תהיה מוגבלת. החינוך האחיד במקורו היה אמור למנוע היווצרות של פערים תרבותיים בין העולים לוותיקים. עוד מטרה, אם כי לא מוצהרת של החינוך האחיד הייתה להרחיק את ילדי העולים מהתרבות (שהדת היא חלק אינטגרלי ממנה) של הוריהם ולקרבם לתרבות הישראלית של ימי היישוב.
[עריכה] תפקידי החינוך האחיד
מטרתו הראשונה והמרכזית של החינוך האחיד הייתה ללמד את העולים קרוא וכתוב, וכן מיומנויות בסיסיות שנדרשו לחיים במדינה. לצד המטרה הזו היה רצון לחברת את העולים במדינה, דבר שנעשה באמצעות הנחלתם של ערכים ציוניים ושיעורי מולדת וידיעת הארץ.
מטרות נוספות, גם אם לא מוגדרות, של החינוך האחיד היו להחליף את מוסדות הלימוד המסורתיים שהיו בדרך כלל מזוהים עם הדת ("כוחות השחור" כדבריו של נחום לוין), במוסדות מודרניים-ישראלים ולחנך את העולים מחדש, ברוח תפישות מפלגות הפועלים, על בסיס הסוציאליזם והציונות.
[עריכה] הטענות כלפי החינוך האחיד
[עריכה] מקור הטענות
עיקר התלונות על פגעי החינוך האחיד הגיע מיהודי תימן שאיכלסו חלק נכבד ממחנות העולים. טענה מקובלת גורסת כי יהודי תימן, בניגוד לשאר העולים, לא נפגשו מעולם עם שלטון אירופאי מערבי (יוצאי מרוקו, סוריה, לוב,אלג'יריה ותוניסיה נפגשו על שלטונות המנדט הספרדי המנדט האיטלקי והמנדט הצרפתי ויוצאי עיראק ומצרים עם המנדט הבריטי). עובדה זו גרמה ליוצאי תימן לדבוק בדת ובמסורת יותר מיוצאי ארצות אחרות. עם הגיעם למחנות העולים הם התקשו מאוד לקבל את העובדה שלא ניתן להם להמשיך בחינוך המסורתי, ולהפקיד את חינוך ילדיהם בידי המורי; מה גם שבמוסדות החינוך האחיד הלימודים היו מעורבים (בנים ובנות למדו יחד), וכלל לא למדו תורה. יוצאי תימן שביקשו להמשיך ולדבוק בלימוד המסורתי נתקלו בהתנגדות עזה של נציגי המדינה שהתעקשו להמשיך ולדבוק בחינוך האחיד. המצב התפתח והפך אלים יותר ויותר - המדינה הפריעה ללימוד התורה של הילדים, בחלק מהמקומות היו מקרים של גזיזת פיאות, ובמקרה אחד נורה ברגלו "מורי" שבא ללמד תורה לקבוצה של ילדים.
[עריכה] טענות העולים
יוצאי תימן פנו לחברי הכנסת מהחזית הדתית המאוחדת בבקשה לעזרה. הם טענו שהמדינה מנסה בכוונה תחילה להעביר אותם על דתם ולכפות עליהם חינוך שבו אין הם חפצים, תוך נקיטה באמצעים אלימים. האמצעים היו לעיתים מוסווים ועקיפים (לחץ כלכלי - עיכוב במציאת דירה ובמתן עבודה), אך לעתים ישירים וברורים, היינו, הפעלת אלימות. נקודה נוספת שהפריעה לעולים היא העובדה שבמנגנוני החינוך לא הועסקו יוצאי העדה ודתיים אלא רק ישראלים ותיקים, חילוניים.
[עריכה] הדיון בכנסת
הטענות נפלו על אוזניהם הקשובות של חברי הכנסת הדתיים. בדצמבר 1949 הגיש חבר הכנסת דוד צבי פנקס (המזרחי) שאילתא לראש הממשלה, דוד בן גוריון בנוגע לחינוך האחיד במחנות העולים. פנקס טען שהפעילות החינוכית במחנות העולים היא לא פחות מ"כפייה מצפונית ואינקוויזציה נגד דת ישראל". הוא אף טען שמדובר במצב של "כפייה וניצול מצבם האומלל של אנשי המחנות", ושנחום לוין ועובדי החינוך האחיד מנסים להעביר את העולים "על דתם ועל דעתם". חבר הכנסת פנקס אף הלך צעד אחד קדימה כשטען שמדובר ברצח עם תרבותי ואיים בפירוקה של מדינת ישראל. פנקס איים בפתיחה במלחמת אחים ובפנייה ליהודי העולם.
בן גוריון התעלם בתחילה מאיומי המפלגות הדתיות וניסה לשנות את הרכב הממשלה ובכך להתחמק מהלחץ הדתי. מאחר ולא נמצאו חלופות קואליציוניות ובציבור התחזק קול הזעקה, מינה בן גוריון ועדת חקירה לבדיקת העניין, שהייתה ועדת החקירה הממלכתית הראשונה - ועדת פרומקין.
[עריכה] ועדת פרומקין
ועדת פרומקין הוקמה ב-1950 בהוראתו של ראש הממשלה, דוד בן גוריון, בכדי לבדוק את הסוגיה. הועדה הייתה ועדת חקירה ממלכתית ראשונה והיא פעלה מתוקף פקודת ועדות חקירה שירשה המדינה מהמנדט הבריטי.
[עריכה] הרכב הועדה
הוועדה מנתה חמישה חברים: שופט וארבעה חברי כנסת.
- בראש הוועדה עמד השופט בדימוס גד פרומקין, שכיהן כשופט בבית המשפט העליון של המנדט הבריטי.
- יצחק בן צבי, באותה תקופה חבר כנסת מטעם מפא"י ולימים נשיאה השני של מדינת ישראל.
- אברהם אלמליח, מחנך ועיתונאי. באותה תקופה חבר כנסת מטעם סיעת הספרדים.
- הרב אברהם חיים שאג (צוובנר), יושב ראש המועצה הדתית בירושלים. באותה תקופה חבר כנסת מטעם החזית הדתית המאוחדת (השתייך אידאולוגית לתנועת המזרחי).
- הרב ד"ר קלמן כהנא, חוקר ומחנך. באותה תקופה חבר כנסת מטעם החזית הדתית המאוחדת (השתייך אידאולוגית לתנועת אגודת ישראל).
[עריכה] כתב המינוי של הועדה
כתב המינוי של הועדה כלל דרישה לבירור של שלושה סעיפים:
- (א) לבדוק [את] כל ההאשמות על כפייה דתית במחנות העולים.
- (ב) לברר אם הקטרוגים בעיתונות נכונים ומי אחראי להם.
- (ג) לבחון את מקורות תעמולה בחוץ לארץ בקשר עם ההאשמות החמורות.
[עריכה] פעילות הוועדה
ב-25 בינואר נערכה ישיבתה הראשונה של הוועדה. בדיונה הראשון שמעה הוועדה את עדויותיהם של שרים בממשלה ואישי ציבור שונים מרחבי הארץ. מאוחר יותר ביקרה הוועדה בכמה מחנות עולים וראיינה מורים, תלמידים ועולים. התמונה שעלתה בפני הוועדה הייתה עגומה - העולים ואנשי המחנות העלו טענות קשות על גירוש תלמידים שהחליטו ללמוד תורה, הפרעה למורים דתיים ולמורים בני העדה, ניסיון לשידול שלא להתפלל ולברך, איסור על גידול פאות, ועוד.
[עריכה] מסקנות הוועדה
נוסח מסקנותיה המלאות של הוועדה כפי שהוגשו לראש הממשלה בירושלים ב-9 במאי 1950.
1. הכפייה במחנות
- ביחס לכפייה הדתית במחנות הגיעה הועדה למסקנות האלה:
- א. לא הייתה מצד הממשלה כל כוונה לכפייה דתית.
- ב. הייתה שגיאה פטלית למסור את חינוך ילדי המחנות בכלל, ויוצאי עדות המזרח בפרט, ובייחוד את יוצאי תימן, טריפוליטניה (לוב) ומרוקו לידי "המחלקה להנחלת הלשון ולקליטה תרבותית בקרב העולים". מפני סיבות אלה:
- (1) הרכב המנגנון של הוועדה הנ"ל, הבנויה מלכתחילה על טיפול במבוגרים, לא היה מיועד לחינוך ילדים. כמה רכזי תרבות, מנהלי בתי ספר ומורים במחנות הם מחוסרי הכשרה פדגוגית או ניסיון חינוכי. והוועדה קובעת את העובדה המתמיהה שלא היה קיים כל מגע בין המחלקה לתרבות [שהופקדה על חינוך העולים] ובין אגף החינוך [שהופקד על הפיקוח על חינוכם של כלל ילדי ישראל], שבאותו משרד.
- (2) הרכב המנגנון לא היה מותאם לצורכי אלמנט [עדה] אשר הוא דתי ביסודו ועברה על מצווה קלה כבחמורה עלולה להביאו לידי זעזועים נפשיים ופריקת עול. בנקודה זאת מציינת הוועדה את חוסר המגע בין המחלקה לתרבות [המחלקה להנחלת הלשון ולקליטה תרבותית] לבין המדור התורני שבמשרד החינוך והתרבות.
- ג. הוא הדין גם בנימוסי חברה שאין בהם משום חילול דת אולם קיימת סכנה חמורה כי כשמטילים נימוסים כאלה לפתע עלולים הם לערער יסודות מוסר כלליים.
- ד. מכאן - אי התאמת המנגנון הן ביחס לחינוך והן ביחס למנהגיהם ודרכי חייהם של העולים - השטחיות בטיפול בבעיות הדתיות של העולה והילד. המנגנון ראה כתפקיד ראשון סיגול הילד להווי הארץ-ישראלי כפי שהוא מצוי בקרב החברה שלו, ובחיי יום יום שלו. והטעות היסודית הייתה שמדד לו [את ההוי הארץ-ישראלי] במידה שמודד לעצמו או במידה שמודדים לעולים מארצות אירופאיות. על כן בחר [מנגנון החינוך האחיד] בדרך שנראתה לו קלה ופשוטה. יחד עם זה יש לציין כי עבודה כבדה רבצה גם על גבי העובדים בתנאים די קשים, והם גילו מסירות רבה לתפקידם הכללי.
- ה. מההאשמות המסוימות [הספציפיות] קובעת הועדה:
- (1) גזיזת פאות - הייתה שיטה ולא מקרה ויש לציין בצער שהטעו את שר החינוך והתרבות בהודעה כי היו רק 12 מקרים ואלה מחמת הגזזת.
- (2) גם הפרעת לימוד התורה הייתה שיטה. מחסור במורים דתיים אינו סיבה מספקת מאחר שבלאו הכי רוב העוסקים בהוראה במחנות היו מחוסרי הכשרה פדגוגית.
- (3) לא דקדקו די בשמירת השבת ובתפילה ואף היו מקרים של הפרעת תפילה.
- ו. כל זה לא בא כמלחמה מחושבת בדת, כמטרה לעצמה, אלא כהחשת פרוצס [תהליך] ההסתגלות הנשאפת. ולא הייתה הצדקה להאשים את שליחי הממשלה במחנות ב"אינקוויזיציה" וב"רצח תרבות עם".
- ז. המאבק על החינוך במחנות לא היה נקי מנימוקים מפלגתיים. מצד אחד היה רצון להכשיר את העולה והנוער להסתדרות, ולא לחזק את המפלגות הדתיות. מאידך, ההתעוררות בחוגים הדתיים אמנם הייתה תמימה ולשם שמים כדי לחזק את הדת בקרב העולים, אבל גם כאן לא נעדר הרצון לחזק את המפלגות הדתיות ולהחליש את השפעת מפלגות אחרות על אותם העולים.
- ח. הוועדה כבר קבעה כי שורש כל הרעה, בהזנחה הקשה של ענייני החינוך הדתי במחנות, נעוץ בעובדה שענייני החינוך במחנות היו נתונים לרשותה של המחלקה לתרבות.
- על מי חלה האחריות?
- ט. אין האחריות חלה על מנהל אגף החינוך ברוך בן יהודה, שדאג לחינוכם של כלל ילדי ישראל], שדרש העברת החינוך לרשותו, והוא על כל מנגנוניו היו מוכנים לקבלו.
- אין להאשים בזה במפורש את מר נחום לוין [מנהל המחלקה להנחלת הלשון ולקליטה תרבותית], הטוען שלא רצה להחזיק בחינוך, והוכיח כי בתקופות מסוימות הודיע לשר החינוך שאין הוא ומחלקתו יכולים לטפל בתפקיד זה, ודרש העברת החינוך לאגף החינוך.
- קשה גם להטיל את האחריות על המנגנון האדמיניסטרטיבי של משרד החינוך והתרבות, באשר עוד היה בעצם ארגונו ובניינו, ללא מסורת וניסיון.
- נשאר אפוא שר החינוך והתרבות עצמו זלמן שזר שהוא הנושא באחריות הכללית על כל ענייני משרדו. אולם אי אפשר להטיל את האחריות על מר שזר, שהרבה זמן בתקופת התפתחות העניינים היה חולה ונמנעה ממנו האפשרות של טיפול אישי ויסודי. על כן חוזרת האחריות למקורה הראשי - הממשלה כולה נושאת באחריות הקולקטיבית לכל ענייני המדינה, בכלל זה חינוך העולה.
- י. אולם האחריות הישירה על פגיעות חמורות בחינוך דתי במחנות נופלת על מנהל המחלקה מר נחום לוין, אך גם פוטרת אותו הועדה מהאשמות כלליות ובלתי מבוססות כגון "מעשי אינקוויזיציה", "רצח תרבות עם" - ואם גם אין הוועדה מוצאת אותו אחראי על עצם העובדה שענייני החינוך במחנות נמסרו לו ונמצאו ברשותו, אבל כל זמן שהעובדה קיימת, הוא הנושא באחריות על מעשיו ועל מעשי המנגנון הענף אשר תחת פיקודו ופיקוחו, הן כלפי הממשלה והן כלפי הציבור, מאחר שהוא אשר התווה את קווי הפעולה ומינה את המנגנון. העובדים במחלקה ובמחנות הם שותפיו באחריות זו, בייחוד במידה שהפריזו אפילו על הקו שהותווה להם או שהחמירו בביצועו. באופן מיוחד רוצה הוועדה לגנות את רכז התרבות במחנה עין שמר, מר אלדמע וגב' ציפורה זהבי, מדריכה במחנה הנוער בבית ליד.
2. הקטרוגים בעיתונות
- י"א. התשובה על החלק הראשון שבסעיף השני "אם הקטרוגים בעיתונות נכונים" יש למצוא במסקנות שהגיעה אליהן הוועדה ביחס לשאלה העיקרית של ההאשמות בכפייה דתית במחנות כדלעיל [סעיף 1].
- י"ב. האחריות על הפרסום בעיתונות המקומית חלה, בדרך הרגילה, על העיתונים וסופריהם [העיתונאים], ובמידה והעיתון הוא שופרה של מפלגה מסוימת גם על המפלגה.
3. מקורות התעמולה בחו"ל
- י"ג. את מקור התעמולה בחוץ לארץ ביחס להאשמות בכפייה דתית במחנות, יש למצוא בחוגים דתיים במדינה ובעיתונאות הישראלית. האות ניתן בשאילתא בועדת החינוך של הכנסת, ובאו דרישות [מצד הדתיים] לעזרה מוסרית מרבנים ומהמרכז העולמי של המזרחי. האחרון ביקש לשתף את העיתונות.
- י"ד. אין לראות בכל הפניות האלה כל כוונה לפעול נגד מדינת ישראל. כמו כן לא ראתה הוועדה כוונה כזאת בארגון הגוש הדתי בניו יורק ובטלגרמה שנשלחה לחברי הממשלה.
- ט"ו. אספת העם במנהטן לא אורגנה מכאן, גם אם יש ליחסה באופן בלתי ישיר לידיעות שהומצאו מכאן על המצב במחנות.
- ט"ז. בצורתה לא הייתה האספה [שנערכה במנהטן] כשורה, אם כי בתוכן החלטותיה אין למצוא דופי.
- י"ז. הוועדה סבורה כי מזכותה של יהדות הגולה לגלות עניין במה שמתרחש במדינה, בפרט לדברים הנוגעים לכלל ישראל, ובמידה שלא מגיע הדבר להתערבות בענייניה הפנימיים של המדינה, מותר לה לפנות אל ממשלת ישראל בהצעות ודרישות מתאימות.
[עריכה] ההתייחסות למסקנות הוועדה
מייד עם פירסום מסקנות הוועדה (מאי 1950) הודיע דוד בן גוריון, ראש הממשלה שהוא וממשלתו קיבלו את המסקנות במלואן. על אף שמסקנות הוועדה לא חייבו זאת, באוקטובר 1950 החליט בן גוריון להדיח את זלמן שזר מתפקידו כשר החינוך ולמנות את דוד רמז במקומו.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- פרופ' אליעזר דון יחיא, המאבק על החינוך במחנות העולים וגילוייו במישור הציבורי, באתר "דעת".
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- צבי צמרת, ישראל בעשור הראשון, יחידה 7, התפתחות מערכת החינוך. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.
|
הקמת המדינה: המנדט הבריטי | הכרזת העצמאות | מגילת העצמאות | מלחמת העצמאות | הסכמי שביתת הנשק שנות ה-50: העלייה ההמונית | הצנע | השילומים | חינוך ממלכתי | העסק הביש | פדאיון ופעולות התגמול | ייבוש החולה | מבצע קדש | ואדי סאליב שנות ה-60: המוביל הארצי | משפט אייכמן | הקריה למחקר גרעיני | מלחמת ששת הימים | מלחמת ההתשה שנות ה-70: הפנתרים השחורים | מלחמת יום הכיפורים | גוש אמונים | מבצע אנטבה | יום האדמה | המהפך | שלום עכשיו | מבצע ליטני | השלום עם מצרים שנות ה-80: מלחמת לבנון | פרשת קו 300 | האינפלציה | משבר מניות הבנקים | תוכנית הייצוב | משבר הקיבוצים | האינתיפאדה הראשונה שנות ה-90: מלחמת המפרץ | העלייה מחבר העמים | ועידת מדריד | הסכמי אוסלו | השלום עם ירדן | רצח רבין עשור ראשון של המאה ה-21: הנסיגה מלבנון | אירועי אוקטובר 2000 | אינתיפאדת אל אקצה | גדר ההפרדה | תוכנית ההתנתקות | מלחמת לבנון השנייה |

