סתירה (כימיה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק בתגובה כימית בשם סתירה; לערך העוסק בפעולה לוגית הקרויה סתירה, ראו טאוטולוגיה.

סתירה, היא תגובה כימית, המתרחשת בין בסיס לחומצה, ותוצריה הם מים ומלח.
בתגובת הסתירה, מגיבים יוני הידרוניום (H30+‎) חומציים עם יוני הידרוקסיד (OH-‎) בסיסיים ליצירת מים (H2O).
המלח הנוצר במהלך התגובה הוא תוצר התרכבותם של היונים שנותרו בתמיסה לאחר יצירת המים.
תגובת הסתירה היא תגובה אקסותרמית, הווה אומר, במהלך התגובה מתחממת סביבת הפעולה.

המשוואה הכימית הכללית של התגובה היא מן הצורה:

מלח + מיםחומצה + בסיס

תגובת סתירה לדוגמא היא זו של סודה קאוסטית (NaOH) עם חומצה הידרוכלורית (HCl) ליצירת מים (H2O) ומלח בישול (NaCl). ניסוחה:

NaOH(aq) + HCl(aq) → NaCl(aq) + H2O(l)

מאחר ומלח מסיס במים, יוני Cl-‎ ויוני Na+‎ אינם נקשרים ליצירת תרכובת (מלח) ומשמשים כיונים משקיפים בלבד. ניסוח התגובה נטו הוא:

H+(aq) + OH(aq) → H2O(l) : ΔrH = −55.90 kJ mol−1

תוכן עניינים

[עריכה] חשיבות הסתירה

לתגובת הסתירה, מעבר להיותה תגובה כימית ככל התגובות, ישנה חשיבות רבה בתחום התעשייה.
רבים מן החומרים אשר נמצאים בשימוש תעשייתי הינם חומצות (כדוגמת חומצה חנקתית - HNO3) או בסיסים (כדוגמת אמוניה - NH3). עובדה זו והעובדה כי חומצות ובסיסים יכולים להיות מסוכנים למגע או לטיפול (ואף מסוכנים מאוד, כדוגמת החומצה הגופרתית - H2SO4), גורמת לעתים לצורך בניטרולם.
"ניטרול" זה הוא למעשה תגובת סתירה.
כך למשל, במידה וישנה דליפה של חומצה במפעל לייצור דשנים, ישנה סכנה לבריאותם של עובדי המפעל (ואף לציוד שאינו עמיד בפני חומצות). לאחר עצירת הדליפה נותרת בשטח המפעל החומצה שדלפה. על-מנת שיוכלו עובדי המפעל לחזור לעבודה בבטחה יש להסיר את הסכנה על-ידי סתירת החומצה שדלפה. סתירה זו תתבצע בעזרת הוספת תמיסה בסיסית לחומצה שדלפה, עד לסתירתה המלאה של החומצה.
באופן דומה, במידה והתמיסה שדלפה היא בסיסית, יש להוסיף חומצה במידה המתאימה עד לסתירתו המלאה של הבסיס.

חשוב לציין, שבמידה וחומצה (או בסיס) בעים במגע עם העור, אין לנסות לסתור את החומר שנשפך. כאמור, תהליך הסתירה הוא תהליך אקסותרמי, בתהליך זה נפלט חום, ובתגובות מסויימות חום רב. חום זה עלול לגרום לכוויה במידה והוא נפלט על עורו של אדם. על-כן, במקרה של תאונה עם חומר מאכל (חומצה או בסיס) יש לנסות קודם כל להסיר את החומר על-ידי ספיגה או גירוד, רק לאחר מכן על-ידי שטיפת המקום, ולבסוף על-ידי סתירה.

חשיבות נוספת לתהליך הסתירה היא בתחום הרפואה בעיקר בנושא הטיפול בצרבות ובכיבי קיבה (אולקוס).
כיב קיבה הוא פצע בתוך חלל הקיבה הנוצר כתוצאה מפגיעתן של חומצות הקיבה בדופן הקיבה. על-מנת להקל את הסבל למטופל ולסייע בטיפול, חולים הסובלים מאולקוס נוטלים כדורים סותרי-חומצה.
תרופות אלו כדוגמת 'אלקה-זלצר' או 'פפטו-ביסמול', כולן תרופות המכילות בתוכן בסיס שמגיב עם חומצות הקיבה בתגובת סתירה, ובכך מקטין את החומציות בקיבה ואת הסבל למטופל. מבין החומרים שנמצאים בכדורים להקלת צרבות ניתן למצוא לעתים את החומר NaHCO3 - סודה לשתייה. על-כן, "תרופת סבתא" ידועה לטיפול בגירוי בקיבה היא שתיית תמיסת סודה לשתייה (המשמשת לאפיה, ונמצאת ברוב הבתים).
לסתירה חשיבות משנית בתחום הרפואה בנושא הקלה של עקיצות צמחים וחרקים. חומרים מסויימים המוזרקים לאדם בעת עקיצה הנם בסיסים (כמו בארס צרעות מסוימות) או חומצות (כמו בארס נמלים ודבורות מסוימות). בעת העברת בסיס או חומצה לסתירת העקיצה מורגשת לעתים תחושת הקלה בשל הסרת חלק מן הארס (שנסתר).

הבהרה: המידע בוויקיפדיה אינו מהווה ייעוץ רפואי.


[עריכה] דיוק בסתירה

בסתירה מלאה, יגיבו כל המגיבים בתמיסה, כך שלא ייוותרו חומצה או בסיס בתוצרים. לתמיסה שעברה סתירה מלאה, יש pH = 7 והיא נייטראלית.
בסתירה חלקית מגיבים רק חלק מן המגיבים בתמיסה זה עם זה, כך שתוותר כמות מסוימת של חומצה או בסיס בתוצרים. לתמיסה שעברה סתירה חלקית, יש pH שונה מ-7 והיא אינה נייטראלית.

כאמור, גם בסיסים וגם חומצות עלולים להיות מסוכנים לשימוש ולמגע. על-כן, ברוב תהליכי הסתירה שואף הכימיאי או המהנדס להוסיף חומר סותר (חומצה או בסיס, בהתאם לנסיבות) בכמות הנדרשת ולא מעבר לכך. במידה וכמות החומר הסותר המוספת היא מעבר לנדרש, יווצר מצב הפוך מן המצב הקודם.
הווה אומר, במידה והתמיסה שרצינו לסתור היתה חומצית היא תהפך בסיסית (ולהפך). ושוב עלינו לסתור את התמיסה בכיוון ההפוך.
בבואנו לסתור תמיסה בריכוז לא ידוע עלינו להיעזר בטיטור על-מנת להגיע לסתירה מדוייקת. בטיטור זה סביר ויעשה שימוש באינדיקטורים כגון: מד pH אלקטרוני , פנולפתלאין, תימול כחול, נייר לקמוס או כל אינדיקטור חומציות נוסף.

[עריכה] סתירה בהובלת ואפסנת חומרים מסוכנים

בשל הסכנה הרבה הטמונה בחלק גדול מן החומצות והבסיסים, נוהגים לאפסן אותם במיכלים מיוחדים. על מיכלים אלו נהוג לציין האם החומר הנמצא במיכל הוא בסיסי או חומצי. זאת בשביל שבמידה והחומר שבמיכל ידלוף ידעו כוחות ההצלה כיצד לסתור את החומר. נוהל זה תקף לגבי מיכלים נייחים (בשטחי אחסנה, למשל) ולגבי מיכלים ניידים (מיכליות נוסעות או קרונות רכבת, למשל).
גם בישראל כמו, כמו בשאר העולם המערבי, נהוג לסמן מה הוא סוג החומר המובל ואיזה טיפול יש לבצע בו על-מנת לנטרלו במקרה של דליפה או תאונה. זאת בהתאם להמלצות האו"ם ומתוקף חוקי התעבורה (תקנות שירותי הובלה, התשס"א - 2001, סעיף 87(א1); חוק שירותי הובלה, התשנ"ז - 1997).

[עריכה] לקריאה נוספת