המלחמה האיטלקית-אתיופית הראשונה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המלחמה האיטלקית-אתיופית היא אחת הדוגמאות הבודדות של התנגדות אפריקאית מוצלחת לכיבוש הקולוניאליסטי האירופאי. המלחה פרצה לאחר שאיטליה עודדה את השליט המקומי מלניק השני להשתלט על אזור אתיופיה ולהכריז על עצמו כקיסר. בעידוד המעצמה האירופאית מלניק כבש את טיגרה ואמהרה הכריז על עצמו כשליט כלל אתיופיה ב-25 במרץ 1859. ב-2 במאי חתם מלניק על אמנת שיתוף פעולה עם האיטלקים אשר נתנה להם אתה השליטה על אריתריאה בתמורה להכרה בשלטונו. מאוחר מדי הכיר מלניק בכך שהמסמך עליו חתם, אשר היה כתוב בשתי השפות, אמהרית ואיטלקית, לא תורגם כראוי, אולי כמעשה הונאה מצד האיטלקים. בגרסה האיטלקית של המסמך הוכרז כי ממלכתו של מלניק תהפוך למדינת חסות של איטליה. מנגד טענו דיפלומטים איטלקים כי התוכן היה זהה בשתי השפות וכי המסמך תקף.
ב-1893 החליט מלניק להתמרד באיטליה ובהסכם המגביל. תגובת האיטלקים הייתה הפעלת לחצים על מלניק מכיוונים שונים, אשר שיאם היה ב-1895 עם תחילת קמפיין צבאי לאורך נהר מרב ולתוך מחוז טיגרה האתיופי, הגובל באריתריאה האיטלקית. האיטלקים קיוו להשיג את תמיכתם של שליטים מקומיים, אך הופתעו כשאלו הביעו תמיכתם במלניק ובצבאו אשר החל להכין במהלך ארבע השנים קודם לכן בציפייה למאבק אלים זה.
הקרב הראשון ארע ב-7 בדצמבר עת תקפו הכוחות האתיופים את האיטלקים המבוצרים באמבה אלגי והניסו אותם אל מעבר לגבול אריתריאה. שארית הכוחות האיטלקים נסוגו למבצר אחר, באזור מאקל. הכוחות האתיופים ניסו להתקיף את המבצר ב-20 בדצמבר אך לא הצליחו לחדור את הגנותיו. ב-6 בינואר 1896 הגיע מלניק עצמו ועם כוחות רבים הטיל מצור על האיטלקים שנמשך 15 ימים עד ה-21 בינואר, עת מגני המבצר נכנעו לפי הוראת מפקדי צבאם. מלניק התיר לאיטלקים לסגת בשלום עם נשקיהם ולהצטרף לכוחותיהם ואף סיפק להם בהמות משא.
האיטלקים, אשר סבלו מנחיתות מספרית עצומה, החליטו לנסות ולהתחמק מעימותים צבאיים ישירים עם האתיופים מתוך הנחה שמלניק לא יצליח להשאיר את צבאו פרוש במספרים כה גדולים לאורך רב. לרוע מזלם של מפקדי הצבא האיטלקי מנהיגי ממשלת איטליה לא היו מוכנים לקבל את תבוסת צבאם על ידי לא-אירופאים והתעקשו על עימות ישיר בין הצבאות. עימות זה התממש ב-1 במרץ בקרב אדווה, בו נצחו האתיופים את הכוחות האיטלקיים נצחון כביר.
האיטלקים אספו כמחצית מכלל הכוחות שהיו לרשותם באזור למטרת קרב יחיד זה והרכיבו צבא בן 20,000 חיילים המצוידים ב-56 יחידות ארטילריה, זאת בנוסף למספר אלפי חיילים אריתראים אשר נשארו נאמנים לאיטלקים. מטרת האיטלקים הייתה להפתיע את הכוח האתיופי הגדול, אשר מנה כ-100,000 חיילים לפי מספר הערכות, על ידי תקיפה עם הנץ החמה. תוכנית זו השתבשה שכן האתיופים קמו מוקדם באותו יום למטרת טקסיהם הדתיים וכך אותר הצבא האיטלקי המתקדם מבעוד מועד. מרגע שאותר דהרו אליו האתיופים ונצחו, ככלות הכל, בזכות היתרון המספרי הרב שלהם. מהכוחות האיטלקים נהרגו מעל ל-10,000 חיילים וכ-2,000 נוספים נשבו. מהכוחות האריתראים אשר צידדו באיטלקים נהרגו או נשבו כ-4,000 חיילים. האתיופים מצידם איבדו כ-7,000 חיילים ו-10,000 נוספים נפצעו. מבין האסירים האתיופים נהגו היטב בשבויים האיטלקים, אך לעומת זאת התעללו באריתראים, אשר נחשבו בעיניהם לבוגדים, וכרתו את ידיהם ורגליהם.
מנליק חזר לבירתו אדיס אבבה והביא למפלתה של ממשלת החסות האיטלקית, לאחריה החזיר לעצמו את השליטה המוחלטת באתיופיה והכריח את איטליה להכיר בעצמאותה. הנצחון הפך לאירוע מכונן בהיסטוריה של אתיופיה ואיטליה.

