חזון יוחנן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חזון יוחנן, הנקרא לעתים גם ספר ההתגלות, הוא הספר האחרון בברית החדשה, המתאר את אירועי אחרית הימים שתתרחש לפי האמונה הנוצרית לפני שישו ישוב לעולם וידון את כל החיים והמתים ביום הדין. משמו היווני של הספר, "אפוקליפסיס" (ΑΠΟΚΑΛΥΨΙΣ, "חזון" ביוונית), נגזרת המילה המודנרית אפוקליפסה, המציינת את סוף העולם.
לפי המסורת הנוצרית, מחבר הספר הוא יוחנן בן זבדי, אחד משניים עשר השליחים ומחבר הבשורה על-פי יוחנן ואיגרות יוחנן שבברית החדשה, שחיבר את הספר בעת גלותו על האי פתמוס שבים האגאי. לכן, בביקורת המקרא נקרא מחבר חזון יוחנן "יוחנן מפתמוס".
חזון יוחנן מתחיל בדבריו של ישו, שנגלה אל המחבר, המכוונים לשבע הכנסיות של אסיה הקטנה (תורכיה). דברים אלה תופסים שלושה פרקים של הספר. רוב הספר מספר על אירועי אחרית הימים, ארמגדון, יום הדין ומלכות האל שתבוא אחריו, והוא רווי שפה ציורית, סמלים ומטאפורות, המקשים על פירושו. בין סמלים הנזכרים בו הם ארבעת הפרשים, המסמלים - עפ"י המסורת הנוצרית וכנרמז מהכתוב - מלחמה, רעב, מגפה ומוות, ושבע כוסות זעמו של האל, המציינות שבע פורענויות שהאל ימטיר על הארץ החוטאת.
ערך זה הוא קצרמר בנושא נצרות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.

