ציניקנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה.
לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.
פילוסופיה יוונית
פילוסופיה קדם-סוקרטית
הפילוסופים הפרי אלאטים
האסכולה המילטית
האסכולה הפיתגוראית
האסכולה האלאטית
האסכולה הפלורליסטית
האסכולה האטומיסטית
סופיזם
סוקרטס
אפלטון
פלאטוניזם
נאופלאטוניזם
אריסטו
ציניקנים

הציניקנים היו אסכולה משפיעה בפילוסופיה העתיקה. שמם מגיע כנראה או ממבנה באתונה שהיה קרוי צינוסרגס, שאירח את האסכולה בראשיתה, או מהמילה היוונית לכלב ("קואון"), בשל הסגנון האגרסיבי וחסר התרבות של חברי האסכולה. על כל פנים, ידוע כי הציניקנים אימצו את הכלב כסמל שלהם, כבר על מצבתו של דיוגנס איש סינופ. מהתפיסה הפופולרית של התכונות האינטלקטואליות של האסכולה הגיעה המשמעות המודרנית של "ציניקן", שמסמן נטייה לחוסר אמון במניעים הטובים של אנשים ותחושה של עליונות.

תוכן עניינים

[עריכה] הציניקנים העיקריים

הציניקנים החשובים המוקדמים היו אנטיסתנס, דיוגנס איש סינופ, קרייטס מתביי, וזנון מקיטיון; בתקופה הרומית המאוחרת, השמות העיקריים הם דמיטריוס (חברו של סנקה הצעיר), אואנומאוס ודמונקס. כל האישים האלה דבקו בעקרונות שהעמיד אנטיסתנס.

[עריכה] הרעיונות של הציניקנים

אנטיסתנס היה תלמיד של סוקרטס, ממנו הוא קיבל את העקרון האתי הבסיסי שהטוב, ולא ההנאה, היא המטרה של הקיום. לפיכך הוא היה בקדמתה של מהפכה אינטלקטואלית שבמהלכה המחשבה הפסיקה לעסוק בתחום הפיזי ועברה להתמקד ביישום של ההגיון בהתנהגות המעשית היום-יומית של האדם. "הטוב", אומר סוקרטס, "הוא הידע": בהרמוניה של המוסר עם ההגיון נמצאת המציאות האמיתית ביותר של האדם. אנתיסתנס אימץ את העקרון הזה במשמעותו המילולית ביותר, והסביר "ידע" באופן הצר ביותר כפעולה והחלטה מעשית, ומוציא מכלל זה כל דבר חוץ מהרצון האנושי כשהוא מגשים עצמו בקיום הרגיל. כפי שבלוגיקה התוצאה של מהלך זה היה נומינליזם טהור, כך גם באתיקה הוא נדרש לאינדבידואליזם, להכחשה של משמעותם של יחסים חברתיים ולאומיים, ולפסילה של הלימודים המדעיים וכמעט כל דבר אחר שהיוונים החשיבו כחינוך. הוא וחסידיו הוליכו את האינבידואליזם הזה עד לקיצוניות. ההנאות הרגילות של החיים היו בשבלם לא רק חסרות חשיבות אלא אף מזיקות מכיוון שהם הפריעו לפעולתו של הרצון. עושר, פופולריות וכוח לרוב מפריעים להגיון ומסיתים את הנשמה מהטבעי למלאכותי. האדם קיים רק עבור עצמו, ובעצמו בלבד; מטרתו הנעלה ביותר היא ידע-עצמי והגשמה עצמית על פי ההגיון שלו, בלי כל קשר למצב החברה והמדינה. עבור מטרה זו, עוני ושם רע הם יתרונות, מכיוון שהם גורמים לאדם להתעסק יותר בעצמו, מגבירים את השליטה העצמית שלו ומטהרים את האינטלקט שלו מהחיצוניות. האדם הטוב (כלומר, החכם), אינו רוצה דבר: כמו האלים, הוא מספיק-לעצמו; "על האדם להגיע לחכמה – או שיקנה חבל"; הוא אזרח של העולם, ולא של מדינה מסוימת.

[עריכה] הביקורת על האסכולה

אין זה מפתיע שהחלוצים של מערכת כזו ספגו ביקורת ועוררו גיחוך בקרב עמיתיהם, ולא בחוסר צדק. ידוע כי דיוגנס וקרייטס ניסו להכריח את חבריהם להתנהג על פי עקרונותיהם באופן חסר טאקט ופולשני. עצם מהותה של הפילוסופיה שלהם חייבה התנגדות לנימוסים חברתיים; היה בלתי אפשרי "לשוב לטבע" בתוך החברה המורגלת במלאכותיות של נימוסים ומנהגים ללא זעזוע התחושות העדינות של חברה זו. כמו כן, הגיוני כי תחושת האופוזיציה הביאה חלק מהציניקנים לתחושה והצגה של עליונות. יחד עם זאת, אין כל סיבה לראות את המוזריות של כמה יחידים כתכונות של האסכולה כולה או של הדעות שלה.

[עריכה] לוגיקה

בלוגיקה, אנטיסתנס הוטרד בבעיית האחד והרבים. כנומינליסט מובהק, הוא טען כי הגדרה ומשפט תמיד יהיו או סותרים או טאטולוגים. רעיונות קיימים רק בהכרה החושבת אותם. "סוס", אומר אנתיסתנס, "אני יכול לראות, אבל את הסוסיות אני לא יכול לראות". הגדרה היא רק אופן מעגלי של טענת זהות: "עץ הוא גדילה צמחית", מבחינה לוגית, זהה לאמירה "עץ הוא עץ".

[עריכה] ציניקנים מאוחרים

כנראה שהציניקניזם זכה לעדנה ברומא במאות ה-1 וה-2. דמטריוס ודמונקס זכו לשבחים רבים מסנקה ולוסיאן בהתאמה. כנראה כי ציניקנים מאוחרים אלה התאימו עצמם לזמנים שבו הם חיו ונמנעו מההגזמות של דיוגנס ואחרים. אך הם עדיין היו נאמנים לרוחו של אנתיסתנס, וזכו למקום מכובד במחשבה הרומאית. פופולריות זו הביאה לכך ששרלטנים נמשכו לשורותיהם גם כן. לפיכך, ברומא ציניקניזם היה בחלקו מטרה לניגוח של הסטיריקן ובחלקו אידאל של ההוגה.

[עריכה] חשיבות הציניקיזם

הציניקיזם היה התפתחות חשובה ביותר בעיון האתי. עם כל הפסיכולוגיה הפגומה שלו, הלוגיקה העקרה והטכניקה הבוסרית, הוא הדגיש שתי אמיתות גדולות וחשובות, ראשית האחריות האבסלוטית של היחיד כיחידה מוסרית, ושנית, האוטוקרטיה של הרצון. כמו כן, הציניקנים היו חשובים כמקדימי הסטואה. הקירבה ביניהם מודגמת באמירתו של ג'ובנליס, כי ההבדל היחיד בין ציניקן לאיש סטואה היה בגלימה שלו. זנו היה תלמיד של קרייטס, ממנו הוא למד את הערך המוסרי שבשליטה העצמית ובאדישות לתענוגות פיזיים.

חשיבותם של עקרונות האסכולה אינה רק בערך הפנימי של האתיקה שלהם, אלא גם בעובדה שהם מהווים את הקשר בין סוקרטס לבין הסטואים, בין הפילוסופיה היוונית בעיקרה של המאה ה-4 לפנה"ס לבין מערכת מחשבה שהשפיעה עמוקות על האתיקה בימי הביניים ובעת החדשה. מאז תקופתו של סוקרטס ובאופן רציף עד לתקופתו של הדריאן, האסכולה יוצגה על ידי אנשים בעלי אינדבידואליות חזקה.

[עריכה] החסרונות בפילוסופיה הציניקנית

לבסוף, יש להצביע על שני חסרונות בפילוסופיה הציניקנית. ראשית, הם אינם מפתחים את המסומל במילה "ידע". "הטוב הוא הידע"; ידע של מה? ומה הקשר בין הידע הזה לבין הרצון? שאלות אלה מעולם לא נענו על ידם באופן משביע רצון. שנית, הם נכשלו בטעות הטבעית של הדגשת הצד החייתי של "הטבע" שהיה הקריטריון האתי שלהם. כשהם מתנגדים לריסונים המלאכותיים של התרבות, הם היו עשויים להדרדר לחייתיות ממש. רבים מהם תמכו בעקרון של נשים משותפות. הסטואה פיתחו את הדוקטרינות האלה בצורה פחות קיצונית, ונתנו למלים "טבע" ו"ידע" פירושים שלמים יותר ופחות קיצוניים.

[עריכה] קישורים חיצוניים