יחיאל הופר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יחיאל הוֹפֵר (1906 - 1972), סופר יידיש, מסאי ומשורר. נולד בוורשה, פולין, בשנת 1906. נפטר ביפו, ישראל, בשנת 1972.

יחיאל הופר גדל והתחנך בבית יהודי מסורתי, ולמד לימודי קודש מסודרים. הוא השלים את לימודי הרפואה שלו בורשה, ובמקצועו היה בעצם רופא, אך בפועל לא עסק ברפואה. הוא עבד במרפאה לבריאות הנפש בורשה, ולימים גם ניהל אותה. בתקופת מלחמת העולם השנייה נמלט לברית המועצות, והוגלה למחנה עבודה בצפון הרחוק. הוא שהה בברית המועצות עד סוף המלחמה, ושב בסיומה לפולין. ב-1948 היגר הופר לצרפת, והשתקע בפריס.

בשנת 1951 עלה יחיאל הופר לישראל והשתקע ביפו. בארץ המשיך יחיאל הופר בפעילותו הספרותית, ואף זכה שכמה מספריו יתורגמו לעברית בידי מתרגמים מצוינים. הופר החל לכתוב את יצירותיו הראשונות בפולנית, ולאחר מכן פנה לכתיבה ביידיש. הוא פרסם שירים, סיפורים, מסות ספרותיות, ופליטונים בכתבי עת יהודיים בפולין, צרפת וישראל. יחיאל הופר זכה בפרס איציק מאנגר ליוצרי יידיש בשנת 1971.


[עריכה] ספריו של יחיאל הופר בעברית:

  • איציק מאנגער; מסות, תרגם חנוך קלעי, תל אביב, 1979.
  • בנשיה הלבנה; במחנה עבודת כפיה ברוסיה הצפונית הרחוקה, רומן, תרגם שלמה שנהוד.
  • היה היו יהודים בורשה, תל אביב, 1985.
  • חצר במוראנוב, תרגם חנוך קלעי, מוסד ביאליק, ירושלים, 1977.
  • חצר בפוקורנה, תרגם מיידיש והקדים מבוא דב סדן, ירושלים, מוסד ביאליק, 1968.
  • ר’ תנחום, תרגמו אליהו פורת וחיים פלג, ; הובא לדפוס בידי א"ד שפיר, ‬עם עובד, תל אביב, 1968.
  • שירי בית החולים ושירי לילה, תל אביב, 1976. ‬ ‬