סוביבור
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סוביבור היה מחנה השמדה בגליל לובלין בשנים 1942-1943, המחנה שכן על מסילת הברזל בין חלם לולודבה. המחנה נקרא על שם כפר סמוך.
תוכן עניינים |
[עריכה] הקמת המחנה ותיפעולו
סוביבור היה אחד משלושה מחנות המוות שפעלו במסגרת "מבצע ריינהרד", שמטרתו הייתה חיסול היהודים בשטחי הגנרל גוברנמן בפולין (שחולקו למחוזות ורשה, לובלין, קרקוב, ראדום ולבוב).
הקמת המחנה החלה ב1 במרץ 1942 בידי עובדי כפיה יהודים שנלקחו מהגטאות הסמוכים, ופעולת הרציחה בו החלה בסוף חודש אפריל 1942 ונמשכה עד אוקטובר 1943. אל המחנה הגיעו יהודים להשמדה ממחוזות לובלין ולבוב בפולין ומארצות שונות ברחבי אירופה. קשה לאמוד את מספר הקורבנות שניספו בו. האומדן המינימלי עומד על 170,000 איש (מלבד כמה מאות צוענים וכמה פולנים, כולם יהודים). מפקדו הראשון של המחנה היה פרנץ שטנגל (פיקד על המחנה בין אפריל עד אוגוסט 1942), שנחשב לקצין מוצלח. בשל כך, הועבר שטנגל לנהל את מחנה טרבלינקה בסוף אוגוסט 1942, עקב ליקויים מערכתיים שהתרחשו במחנה. החליף אותו פרנץ רייכלייטנר (אוגוסט 1942 עד אוקטובר 1943). שניהם היו קציני אס.אס. ממוצא אוסטרי.
תאי הגזים במחנה עבדו על בסיס מנועי טנקים סובייטים שהזרימו עשן פליטה לתוך תאי הגז. (שלא כבאושוויץ ומיידנק שפעלו על בסיס ציקלון B). גדרות המחנה נשמרו על ידי 100-120 שבויי מלחמה אוקראינים שהתנדבו לעבודה זאת וצויידו בכלי נשק לצורך זה. גופותיהם של הקורבנות שנחנקו בתאי הגז הושלכו בחודשים הראשונים לקבורה בבורות ענק שסוידו בסיד רותח. מקיץ 1942 ואילך הועברו הגופות מתאי הגז אל מדורות ענק ונשרפו שם.
[עריכה] מבנה המחנה
המחנה עצמו חולק לארבעה אגפים, ולא ניתן היה לעבור מאחד למישנהו בלא קבלת רשות: האגף הראשון היה מקום בו חיו ועבדו עובדי כפייה יהודים שטיפלו ברכוש שהותירו אחריהם הקורבנות. הוא כלל את רציף הרכבת אליו הגיעו המשלוחים, וממנו נשלחו אל האגף השני.
האגף השני נקרא בשם "רציף ההתפשטות", ובו התפשטו הקורבנות והותירו את כל רכושם. בין האנשים המתפשטים הסתובבו אנשי סגל המחנה ובחרו עובדי כפייה. באגף זה היו גם צריפים בהם נגזזו שיערות הנשים. מן האגף השני יצא שביל שהיה מגודר בגדר גבוהה ומסווה בצמחיה אל האגף השלישי שהיה מבודד ומגודר בחלקו הצפוני של המחנה.
האגף השלישי כלל את תאי הגז, אליהם הורצו הקורבנות העירומים שהגיעו בשביל. מאחוריהם היו בורות הקבורה והמשרפות, וכן הצריפים של עובדי הכפיה היהודים שהוציאו את הגופות מתאי הגז וקברו או שרפו אותם. עובדי כפייה אלו היו מנותקים משאר עובדי המחנה. ביניהם היו כמה עובדים שכונו "דנטיסטים", ותפקידם היה לעקור שיני זהב מפיותיהם של הנרצחים.
האגף הרביעי כלל אזור יער, ועציו שנכרתו שימשו לשריפת הגופות.
[עריכה] הונאת הקורבנות
הנאצים נקטו בשיטות של הונאה על מנת להרגיע את הקורבנות לפני שילוחם אל תאי הגז. על פי רוב נאמר ליהודים עם הגיעם שהגיעו למחנה מעבר, ועליהם לעבור חיטוי. לחולים וקשישים הוקצו עגלות על מנת לקחתם למקלחות, כביכול. לרופאים יהודים שהיו בין הקורבנות ניתנו תרופות על מנת לטפל בחולים.
יהודים שהגיעו מהולנד אף נתבקשו עם הגיעם למחנה לכתוב מכתבים לקרוביהם, המספרים על הגעתם למחנה ועל הטיפול המסור שלו זכו. מיד לאחר כתיבת המכתבים ומסירתם למשלוח נשלחו היהודים אל תאי הגז תוך כדי מעשי התעללות ורציחות. המכתבים הגיעו ליעדם בהולנד.
[עריכה] חיי האסירים במחנה
עובדי הכפייה היהודים היו על פי רוב צעירים מגיל 15 ואילך, שהוצאו מהמשלוחים ונידונו לחיי עבודת פרך והשפלה. מרבית אנשי הסגל של המחנה הצטיינו באכזריותם. חלק מהניצולים מספרים סיפורים מסמרי שיער על חיתוך שדיים של צעירות יהודיות ועל ניפוץ גולגלות של ילדים יהודיים בידי אנשי הסגל הנאצי. אסירים רבים נרצחו במהלך "שעשועי ספורט" או מעשי התעללות מחרידים.
באסירים היו מבוצעות מדי פעם סלקציות, ואסירים חולים או חלשים נשלחו אל תאי הגז או נורו למוות. אסירים רבים בחרו לשלוח יד בנפשם עקב החיים הקשים במחנה. נודע לשמצה באכזריותו סגן מפקד המחנה - גוסטב וגנר, שהיה מתאגרף חובב, והיה נוהג להכות אסירים יהודיים עד שנפחו את נשמתם. לאחר המלחמה נמלט וגנר לברזיל, אך אותר שם בידי צייד הנאצים שמעון ויזנטל בשנת 1978. לאחר שנתיים נמצאה גופתו ירוייה.
[עריכה] המשלוחים למחנה
עד סיומה של שנת 1942 הובאו להשמדה במחנה מלבד כמה רבבות יהודים מגטאות מחוז לובלין, 24,300 יהודים מסלובקיה, 10,000 יהודים מאוסטריה וגרמניה, וכן יהודים מגטו טרזינשטאט בצ'כיה (6,000 או 13,000 במספרם; ישנה אי ודאות לגבי יעדם של מספר משלוחים, אם הגיעו לסוביבור או לבלז'ץ).
מרבית היהודים האלו, שהובאו מחוץ לפולין, נשלחו קודם מארצותיהם לגטאות במחוז לובלין ומשם נשלחו לסוביבור (בדרך כלל עם יהודי המקום). עם זאת, ידוע על משלוחים שהובאו למחנה הישר מברלין ווינה וכן ממקומות נוספים.
בחודשי הקיץ פסקה תנועת הרכבות למחנה בשל תיקונים שנעשו במסילת הברזל בקו חלם-ולודבה. למרות זאת, הגיעו למחנה משלוחים נוספים (קטנים יחסית) של יהודים בעגלות, במשאיות או בצעידה רגלית. בתקופה זו של הקיץ נבנו 3 תאי גז נוספים, שאיפשרו להכפיל את קצב ההשמדה. בשלהי אותו קיץ החלה שריפת הגופות, וגופותיהם של אלו שניספו לפני כן הוצאו מקיברותיהם והושלכו למדורות ענק.
תנועת הרכבות התחדשה בתחילת אוקטובר 1942, ועימה התגבר קצב ההשמדה. אלפים רבים של יהודים מגטאות מחוז לובלין נשלחו למחנה. באמצע דצמבר 1942 החלו להגיע משלוחים אף ממחוז לבוב שבגליציה המזרחית, מכיון שפעילות ההשמדה במחנה בלז'ץ פסקה.
על פי דו"ח שנשלח במברק לברלין בינואר 1943 בידי הקצין הרמן הופל (והגיע לידי רשת הביון הבריטית), מספר הקורבנות שניספו בסוביבור בשנת 1942 עמד על 101,370 נפשות (כל הקורבנות היו, כפי הנראה, יהודים, לבד מכמה מאות צוענים).
בשנת 1943 המשיכו להגיע רבבות יהודים להשמדה במחנה סוביבור. למחנה הגיעו 19 משלוחים ישירים מהולנד - 34,300 נפשות, צרפת - 4,000 נפשות, ועוד אלפים רבים של יהודים ממחנות עבודה וגטאות במחוז לובלין. כמו כן הגיעו למחנה כמה אלפי יהודים ממחנות עבודה וריכוז בגליציה המזרחית, ביניהם מחנה ינובסקה. חלק מהאנשים הובאו למחנה עירומים בתקופת החורף על מנת להקשות על בריחתם.
בשלהי הקיץ ובסתיו של שנת 1943 הגיעו להשמדה בסוביבור 13,700 יהודים משטחי ברית המועצות הכבושים. אלה היו כפי הנראה המשלוחים האחרונים שהגיעו לסוביבור. יהודים אלו היו שרידיהם של גטאות וילנה, לידא ומינסק.
[עריכה] נסיונות מרידה וחיי המחתרת במחנה
נסיונות בריחה היו לאורך כל תקופת קיומו של המחנה. רובם נכשלו והאסירים נתפסו ונרצחו, או שהובאו בחזרה אל המחנה והוצאו בו להורג.
ביוני 1943 הגיעה רכבת של אסירים יהודים ממחנה ההשמדה בבלז'ץ, לאחר שסיימו שם את פירוק המחנה ושריפת הגופות. עם הגיעם לסוביבור האסירים החלו להתמרד ונורו למוות. כמה מהם השאירו פתקים ברכבת וסיפרו על ההשמדה במחנה בלז'ץ ועל חיסולם. אסירי סוביבור מצאו פתקים אלו והבינו את חומרת גורלם.
בשל כך התחזקו בקיץ 1943 ניסיונות בריחה של אסירים יהודים. רבים מהאסירים ניתפסו והוצאו להורג, יחד עם אסירים אחרים. כבר בתחילת אותו קיץ נטמנו מוקשים סביב גדרות המחנה על מנת למנוע מילוט אסירים מהמחנה. אותו קיץ נחפרה מנהרה אל מחוץ למחנה ויעדה היה לעבור את שדה המוקשים ולהגיע אל היער, אולם היא נתגלתה ומאות אסירים (מרביתם יהודים הולנדים) הוצאו להורג בשל כך.
בין היהודים שהגיעו באחד המשלוחים ממינסק בספטמבר 1943 הייתה קבוצה של חיילים יהודים שנפלו בשבי והועסקו במינסק בעבודות כפיה. חלקם של חיילים יהודים אלה לא נשלחו לתאי הגז כשאר היהודים, אלא הוצאו מהמשלוח והועסקו בעבודות כפיה בסוביבור. תוך זמן קצר נוצר קשר בינם לבין המחתרת שהתגבשה במחנה בפיקודו של ליאון פלהנדלר, מי שהיה ראש היודנראט בגטו ז'ולקייבקה בפולין.ראש קבוצת החיילים היהודיים - אלכסנדר פצ'רסקי (שהיה קצין בדרגת סגן בצבא האדום), הפך למנהיג הצבאי של המרד.
אנשי המחתרת חשבו על נסיון בריחה לכלל האסירים. לשם כך הם תיכננו הריגה של אנשי האס אס בחשאי, ופריצה המונית של האסירים מחוץ למחנה. תאריך הבריחה נדחה פעמים אחדות בשל סיבות שונות. לבסוף, היום בו הייתה הבריחה נקבע בשל העדרותם של כמה מאנשי הסגל של המחנה, ביניהם מפקד המחנה רייכסלייטנר וסגנו, גוסטב וגנר.
בשעה 4 אחר הצהרים של יום ה-14 באוקטובר 1943 התמרדו האסירים המועסקים במחנה, לאחר שהצליחו לרצוח 11 מאנשי ה-אס אס במקום. במהלך הבריחה נהרגו שלושה שומרים אוקראינים נוספים. האסירים היהודים רצו לכל כיוון ופרצו את השער הראשי ואת הגדרות. 600 מתוך 1000 האסירים הכלואים במקום הצליחו לפרוץ אל מחוץ למחנה, אולם רבים מהם נורו למוות בנסיון הבריחה או שעלו על מוקשים. למעלה ממחצית מהאסירים שניסו לברוח הצליחו להגיע אל היערות, אולם מרביתם נתפסו בימים הבאים או שהוסגרו לחיילי האס אס על ידי אוכלוסיית המקום.
עד סיום המלחמה נותרו בחיים כ-63 ניצולים, ביניהם אלכסנדר פצ'רסקי (שהיה אחד משבויי המלחמה שנשלחו למחנה ממינסק. הוא כתב זכרונות על התקופה בה היה במחנה).
מבחינת הנאצים, בריחת האסירים היהודים מהמחנה, והריגתם של 14 אנשי ס"ס ואוקראינים הייתה כשל נוראי. הנאצים חששו שסיפור המרד והבריחה יתפשט באזור ויגרום למקרי מרד נוספים, בשל כך נסגרו מספר מחנות ריכוז נאציים באזור לובלין בתחילת נובמבר 1943, או שמספר האסירים בהם דולל בצורה דרסטית (מחנה מיידנק אחד מהם) ו-43,000 מאסיריהם היהודים הוצאו להורג ביריות.
חלק מהאסירים היהודים שלא ברח מן המחנה המשיך להתנגד והתבצר בתוך הצריפים, אולם עד יום למחרת המרד התנגדותם דוכאה בכח. שאר היהודים שנותרו במחנה סוביבור הוצאו כולם להורג ביריות, לאחר מכן הביאו הנאצים כ-100 אסירים יהודים ממחנה טרבלינקה על מנת לפרק את המחנה ולסיים בו את עבודת ההשמדה. גם יהודים אלו הוצאו להורג לאחר מכן. מחשש פן הסוד הנורא - רצח שיטתי של יהודים - יתגלה, סגרו הנאצים את המחנה ושתלו יער באזור.
כיום יש במקום מוזיאון בתחנת הרכבת בה ירדו היהודים. בסמוך לתחנה העיירה סוביבור ובמקום בו נרצחו קרוב לרבע מיליון יהודים יש כיום גן ילדים ובית ספר.
[עריכה] אומדן מספר הקורבנות
עד לגילויו של "מברק הופל" בשנת 2001, האומדן המקובל של מספר הקורבנות במחנה סוביבור עמד על 250,000 נפשות בקירוב. כאמור, מברק הופל הנמיך את מספר הקורבנות והעמיד את מספרם לכל שנת 1942 (שבה הושמדו מרבית הקהילות) ל-101,370 נפשות, למרות שאין אפשרות לדעת אם המספר שמסר הופל כלל יהודים שניספו במהלך הנסיעה למחנה. בשנת 1943 הגיעו לסוביבור 52,000 יהודים מארצות שמחוץ לפולין, בנוסף לאלפים של יהודים משרידי הגטאות וממחנות ריכוז ועבודה במחוזות לובלין ולבוב, שמספרם אינו ידוע. לכן נכון לומר שמספר הקורבנות המינימלי למחנה סוביבור עומד על 170,000 נפש לכל הפחות, וגם אם מספרם מעט גבוה, האומדן שהיה מקובל עד כה- 250,000 קורבנות- רחוק יותר מן המציאות.
[עריכה] הסרט על הבריחה מסוביבור
על סיפור המרד הופק בשנת 1987 הסרט הבריחה מסוביבור שזכה לפרסום ולהצלחה רבה, בעיקר בקרב מוסדות חינוך פורמלים ושאינם פורמלים במערכת החינוך הישראלית, שהשתמשו בסרט על מנת להמחיש את גודל מצוקת היהודים בימי השואה ועל הקשיים בארגון מרידות. הסרט שבוים על ידי ג'ק גולד וצולם בשטחה של יוגוסלביה לשעבר, התבסס על סיפרו של ריצרד ראשקה (Rashke) שהתפרסם תחת אותו השם כמה שנים קודם לכן.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- www.sobibor.info - אתרו של תומס בלאט, אחד מניצולי המרד במחנה
- כתבה בנושא סוביבור באתר הצופים העבריים
- אתר המחנה
- סיפורי המרד בסוביבור וטרבלינקה באתר מט"ח

