היהדות במוזיקה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

היהדות במוזיקה (בעברית לעתים נקרא היהודים במוזיקה, גרמנית: Das Judenthum in der Musik) הוא המאמר האנטישמי השערורייתי והמרכזי ביותר אשר פירסם ריכרד ואגנר בעיתון Neue Zeitschrift בשנת 1850 בעיר ציריך בה התיישב ואגנר שנה לפני כן, אשר פורסם תחילה בשם העט K. Freigedenk ("מחשבה חופשית"). ההתייחסות למאמר הייתה מעטה עד פרסומה על ידי ואגנר עם חתימת שמו בחוברת בשנת 1869, וכך עורר גל מחאה אשר התבטא לראשונה בהצגת האופרה Die Meistersinger von Nürnberg ("אדוני השירה של נורמברג").

תוכן עניינים

[עריכה] טענות המאמר

[עריכה] היהודים בדם וכגזע

"...כדי להסביר לעצמנו את אחיזת הדיבוק המבחילה והלא רצויה שנאחזה בנו על-ידי הטבע והאישיות של היהודים, יש להתייחס להצדקה שחוסר חיבה אינטינקטיבי שאנחנו פשוט מזהים כיותר ויותר חזק ומשתלט על המצפון שלנו שמתקנא לפטור את עצמנו ממנו."

החיבור כינה את היהודים "תופעת טבע חריגה":

"היהודי – שכידוע לכולם, מייחס את כל האלוהים לעצמו – מכה בנו בעיקר בחיים היומיומיים בהופעתו החיצונית, שלא משנה לאיזה לאום אירופי אנו משתייכים, יש לו משהו זר ולא מתקבל על הדעת ללאום הזה: באופן אינסטינקטיבי כולנו מקווים שלא יהיה לנו דבר במשותף עם אדם שנראה ככה... כשפוסחים על הצד המוסרי, באפקט שהוא בעצמו תופעת טבע חריגה ולא נעימה, ומביא את גרורותיו לאמנות, אנו כאן רק ניווכח שבשבילנו החיצוניות הזאתי לעולם לא ניתן לחשוב עליה כנושא לאמנות מייצגת."

ואגנר גרס שיהודים לא יכלו לדבר בשפות אירופאיות:

"בראש ובראשונה, הנסיבות הרגילות שהיהודי מדבר בשפות האירופאיות המודרניות רק כנלמדות, ולא כשפות אם, חייבות לשלול ממנו את עצם היכולת בזאת לבטא את עצמו לשונית, כפוף והולם לטבעו."

הוא טען שהדיבור היהודי לבש צורה של "קשקוש ערבובייה בלתי נסבל", "אנפוף מזמזם, צווחני ונדבק", ושהיהודים בצורה אגואיסטית הוקדשו למטרות רווח ולא מסוגלים לבטא תשוקה כשהם מדברים ללא-יהודים. מכאן הסיק שהיהודים אפילו כשירים פחות לבטא את עצמם במוסיקה, ורק אמנים שהתנתקו לחלוטין מכל מקור שורשים יהודי יכולים בכלל לבטא את עצמם:

"אף על פי מוזרות אופן הדיבור והשירה היהודי שמתבטאת בבוהק בדרגת ייפוי הכוח של היהודי, שנשאר נאמן לשושלת אבותיו, ולמרות שהבן המתורבת של היהדות סובל מכאבים בלתי ניתנים לביטוי במילים רק כדי לדלג עליהם, הם מראים עקשנות חצופה בלהמשיך ולדבוק בו."

אחת מטענותיו העיקריות היא שהמוסיקה המופקת על ידי מלחינים עם רקע יהודי כדוגמת פליקס מנדלסון היא "מתוקה ומצלצלת ללא עומק", ורדודה ומלאכותית שיש בה סממנים של מוזיקה דתית הניזונה מהפולחן היהודי בבית הכנסת, המחקה באופן שטחי את המוזיקה האמיתית ששורשיה ב"רוח האמיתית של הפולק (העם)". בטיעונו התיאורתי הגדול, "Oper und Drama (1852), הוא יצא באותה טענה נגד מייביר (מלחין יהודי גם הוא).

חיבורו של ואנגר טוען ש(האיזכורים בעמוד מתוך התרגום לאנגלית מאת ויליאם אשטון ל'עבודות הפרוזה של ריכארד ואגנר', בעקבות הבדיקה מחדש של התרגום מ-1869):

  • היהודים נשנאים.
  • היהדות מושחתת עד היסוד; זוהי דת של שנאה (PW3 עמודים 90-91).
  • מלחינים יהודים מושווים לתולעים האוכלות בגוף האמנות (PW3 עמוד 99).
  • היהודים עוינים לציביליזציה האירופאית (PW3 עמוד 84-85).
  • היהודים שולטים בעולם דרך הכסף (PW3 עמוד 81).
  • היהודי המתורבת הוא "קשה הלב מכל בני האנוש" (PW3 עמוד 87).
  • היהודים צריכים, כמו "היהודי הנודד" אהאסורוס, "לכרוע ברך" במטרה להשיג "גאולה" על ידי קליטה ללאום תרבותי (PW3 עמוד 100).

[עריכה] היהודים מבחינה דתית ומדינית

"על אף כל שנאמר ונכתב בזכות האמנציפציה ליהודים, תמיד חשנו באופן אינסטינקטיבי דחייה עזה מפני מגע ממשי איתם."

וגנר צידד בטמיעתם של היהודים בתוך התרבות הגרמנית, כך שהשפעתם ה"זרה" תיפסק. חוקרים מסוימים נוהגים לטעון כי רעיונותיו והאידיאולוגיה של ואגנר בענייני היהודים אשר בוטאו בצורה כה חריפה במאמרו זה השפיעה על המפלגה הנאצית בשעתה מספר עשרות שנים מאוחר יותר, אך הניגוד הבסיסי והמבטל הוא שהנאצים תמכו חד משמעית בחיסול טוטאלי של היהודים, ומצידו ואגנר העדיף את התבוללותם בתרבות הגרמנית והעממית או התנצרות. (ראה: הפתרון הסופי של ואגנר).

[עריכה] הפתרון הסופי של ואגנר

בסופו של המאמר, כתב ואגנר:

"ישנה רק דרך אחת לגאול את היהודים מהקללה הנוראה הרובצת עליהם -- Der Untergang".

למונח יש לו פירושים רבים בגרמנית והיה מושא דיון בקרב היסטוריונים וחוקרים שונים:

  • רבים ייחסו לו במונח שצויין לעיל בשפה הגרמנית כוונה להשמדה פיזית של היהודים (כגון החוקר האמריקאי פול לורנס רוז).
  • הכוונה במאמר היא אולי השמדת היהדות כדת וכתרבות והמרתם של היהודים לנצרות (כך גרס למשל ההיסטוריון יעקב כ"ץ).
  • משמעויות שונות בגרמנית: סוף (Ende), השמדה (Zerstörung), מפלה (Niedergang), תבוסה (Niederlage).

[עריכה] תגובות למאמר

המאמר גרף אחריו תגובות רבות, במיוחד לאחר שואגנר פרסם אותו מעל חתימתו. מספר מאמרים נגדיים פורסמו, ביניהם:

  • "ריכארד ואגנר, היהודים במוזיקה, הגנה" (Richard Wagner, das Judentum in Musik, ein Abwehr) מאת יוסף אנגל.
  • "מכתב אהבה פתוח לריכארד ואגנר" ("Offenes Billetdoux an Richard Wagner", דרסדן, 1869) מאת א.מ.אוטינגר.
  • "מכתב פתוח לריכארד ואגנר" ("Offener Brief an Richard Wagner", סנט פטרסבורג, 1869) מאת א.טרוהארט.

[עריכה] ראו גם

[עריכה] קישורים חיצוניים

שפות אחרות