מישל עפלק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הגדל

מישל עפלק (1910 - 23 ביוני 1989), ממייסדי מפלגת הבעת' בסוריה.

מישל עפלק היה נוצרי יווני אורתודוקסי סורי. בשנים 1928 - 1932 היה סטודנט להיסטוריה בעל מלגה מאוניברסיטת הסורבון בפריז. לפי עדויות שונות הפך לחבר המפלגה הקומוניסטית; יתכן כי היה אף חבר הוועד המרכזי של מפלגת הקומוניסטית בסוריה.

משנת 1934 עבד כמורה בבית ספר תיכון יוקרתי בדמשק - "התג'היז'". הסטודנטים ותלמידי בתי הספר התיכוניים היו בעלי תודעה פוליטית ערה ביותר בציבור, לכן הם היוו למעשה קרקע פורייה להפצת רעיונותיהם של עפלק ושל צלאח א-דין ביטאר, עמיתו. בשנת 1935 סייעו השניים בייסודו ובעריכתו של שבועון שמאלני בשם "אט-טליעה" (חיל החלוץ).

בהיותו סטודנט עפלק הושפע מאוד ממשנתו של מרקס, המרקסיזם השפיע על דמותו של עפלק כך שביסס את מצע המפלגה על חלק מעקרונות הסוציאליזם. עם זאת, במשך תקופת המנדט הצרפתי עפלק לא יצא בפומבי נגד המשטר.

יסוד חשוב ביותר להבנת דמותו של עפלק הוא היותו נוצרי; עפלק חיפש פתרון לא רק לבעיה הלאומית אלא גם לבעיה האישית – בעיית המיעוטים בקרב הרוב המוסלמי. מכאן נובע רצונו העז להגדיר את זהות הלאום על בסיס חילוני טהור. חינוכו האירופי והעובדה שהתרחק מחיי עדתו סללו לו את הדרך למחשבה זו.

ב-1936 עפלק וביטאר ניתקו כמעט לחלוטין את קשריהם עם הקומוניסטים. על פי עפלק הם החליטו שקומוניזם עם דגש של עקרון הבינלאומיות לא אפשרי בעולם הערבי. עד 1936 השניים טענו: "היינו אז מרקסיסטים, עם הסתייגויות מועטות".

אפשר להבחין במפנה מכריע בהלך חשיבתו של עפלק באמצע שנות השלושים מתוך דבריו:

"המחשבות (הרעיונות) הערביות המקוריות החלו עולות בדעתי. הן הביאוני להרהר באומה הערבית, בעברה הזוהר אשר הבהיק אלפי שנים, ובהווה המר שלה ובמה שיבוא בעקבותיו...
הרהרתי רבות בקומוניזם שבעקרונותיו האמנתי ובאינטרנציונליזם שבו חפצתי – והגעתי למסקנה אחת - לא יתכן שהקומוניזם יצליח כיוון שאין אומה שתוכל לוותר על לאומיותה (קומיה)"

מתוך ציטוט זה אפשר לראות בברור את שינוי המגמות בהם האמין עפלק; כתוצאה מכך, בתחילת שנות הארבעים החל עפלק להפיץ את רעיון הלידה החדשה של הלאומיות הערבית בקרב הסטודנטים שלו. באותו זמן התחיל אצלו תהליך של היווצרות העקרונות למפלגה החדשה: בהיותו מרקסיסט עם נטייה חלקית ללאומנות עפלק הושפע מהלאומנות האידאליסטית הגרמנית והרעיון הטוטליטרי של הגל וגם תחת השפעת קסמו של הכוכב העולה היטלר. עם נפילתה של צרפת והצלחתה של גרמניה נגד ברית המועצות הקומוניסטית דעתו של עפלק השתנתה, מה שגרם לניתוק קשריו עם חבריו הקומוניסטים.

עפלק וביטאר הקימו תחילה תנועה בשם "תנועת התחייה הערבית" (חרכת אל אחיה אל-ערבי), אך באמצע 1941 אימצו את השם "בעת'". בהדרגה הפכה תנועתם לדומיננטית מבין שתי קבוצות הבעת' שהיו קיימות באותו הזמן. התנועה הטמיעה בתוכה גם את ארגונו של ארסוזי שלא הצליח להתרומם למדרגת מנהיג לאומי. בסוף שנת 1942 נטשו עפלק וביטאר את ההוראה כדי להקדיש עצמם כליל לפעולות המדינית. הם המשיכו בגיבוש ארגונם. הם גייסו תלמידי תיכוניים וסטודנטים לפעילות פוליטית: הופצו כרוזים חשאיים, הם ארגנו את ה"רחוב" וה"שוק" לפעולות שביתה, כך שעם עזיבת הצרפתים בשנת 1946 מפלגת הבעת' הערבית הופיעה באופן רשמי כתנועה פוליטית מאורגנת. בשנת 1947 כונסה הוועידה הראשונה של המפלגה ובה נוסח מצע המפלגה. עפלק נבחר כמנהיג המפלגה וביטאר כמזכיר הכללי. עפלק התמודד בבחירות בשנים 1943 ו-1947 ונכשל. ב-1949 כיהן עפלק כשר חינוך לזמן קצר.

אלמנט מעניין בדמותו של עפלק הוא כשרונו לכתוב ולנאום על כל עניין בהתפלספות למדנית עמוקה. בדרך זו עפלק התבסס על עקרונות כלליים מוגדרים ועל ידי כך קבע עמדה ברורה בשאלת השעה. דבר זה סייע לעפלק להרכיב את האידיאולוגיה של מפלגתו וכך לצבור קהל נוסף: "אצל עפלק הטשטוש אינו נובע מחוסר הבנת העניינים אלא מידיעה דווקא".

כפוליטיקאי נחל עפלק כשלון.חסרו בו תכונות איש המעשה, ועובדת נצרותו לא שיפרה את מצבו הפוליטי. לא רק על פי מקצועו היה עפלק מורה, אלא גם באופיו. לאחר מספר כישלונות הוא התרחק מפעילות פוליטית מחוץ לכותלי המפלגה. לזכותו יאמר כי הוא זה שיצר את האידיאולוגיה של הבעת' וחינך את תלמידיו ברוח אידיאולוגיה זו.