גטו לודז'

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

גירוש יהודי גטו לודז' מתחנת מרישין 1944 צולם בסתר  בידי הצלם הנריק רוס
הגדל
גירוש יהודי גטו לודז' מתחנת מרישין 1944 צולם בסתר בידי הצלם הנריק רוס
יהודים ברובע  מרישין בגטו לודז'
הגדל
יהודים ברובע מרישין בגטו לודז'

גטו לודז' היה אחד מן הגטאות הגדולים בפולין הכבושה. הוא נכלל בשטח שסופח לגרמניה והיה קרוב למחנה ההשמדה חלמנו. זה היה הגטו הראשון שהוקם, והאחרון שפורק ב-1944.

שטח הגטו היה רק ארבעה קמ"ר, מתוכם רק 2.5 קמ"ר בנויים. בשטח זה נדחסו למעלה מ-165,000 תושביה היהודים של לודז' וסביבתה. אליהם צורפו עוד כ-40,000 יהודים שגורשו מגרמניה, אוסטריה ואזורים אחרים. סה"כ עברו בגטו כ-205,000 איש.

תוכן עניינים

[עריכה] יודנראט גטו לודז'

בראש היודנרט של הגטו עמד חיים מרדכי רומקובסקי (1877-1944). היודנראט העסיק חלק גדול מתושבי הגטו ונחשב למאורגן יחסית, אך עם זאת מלא שחיתות.

רומקובסקי דגל ברעיון "העבודה למען ההצלה" והיודנראט בראשותו סיפק שירותים קהילתיים יוצאי דופן יחסית לגטאות אחרים. היודנרט בגטו סיפק שירותי מזון, בריאות, חינוך, דואר, תרבות ודיור. בשנים המאוחרות יותר של הגטו הפכו כבר מרבית מוסדות אלו לרסורטים (כינוי לבתי המלאכה בגטו). למרות זאת, רבים בגטו מתו מחוסר מזון ומתנאי מחייה ירודים ביותר. למעלה מ-21% מתושבי הגטו מתו ברעב.

יהודים עולים לרכבת לחלמנו
הגדל
יהודים עולים לרכבת לחלמנו

עם תחילת הגירושים הוטל על היודנראט להכין את הרשימות. הגירוש הראשון היה בדצמבר 1941, והיה מיועד לחלמנו. הגירוש החשוב ביותר היה זה שנקרא גירוש ה-sperre בספטמבר 1942, בו גורשו רוב הילדים, הזקנים והחולים, בנימוק כי לא תרמו ליצרנות הגטו. רומקובסקי הסביר בנאומו המפורסם לפני הגירוש שעליו "לקטוע את האיבר כדי להציל את כל הגוף", וביקש מהורי הגטו שיתנו לו את ילדיהם.

[עריכה] הגטו כמדינה לכאורה

רומקובסקי הצהיר בשלב מסוים על הפיכת הגטו למדינה עצמאית, הקים פרלמנט בן 21 חברים, עמדה לרשותו משטרה שמנתה יותר מ 1000 שוטרים, הנפיק מטבע שהפך למטבע הרשמי בגטו והמטבע החוקי לכאורה היחיד בגטו, הנהיג שרותי דואר כולל בולים, ושאר סממני שלטון. בנוסף, בשלב מאוחר יותר, דרש שיפנו אליו בתואר "הקיסר" או "המלך חיים".

[עריכה] הגטו העובד

רומקובסקי בנה בהתאם לתפיסתו רשת תעשייתית גדולה, שהתפתחה בקצב מהיר. עד אוגוסט 1943 היו בגטו כבר כ-100 רסורטים, שסיפקו עבודה ל-85% מאוכלוסיית הגטו. על פי דוחות המנהל הגרמני של הגטו הגיע שווי הייצור של הרסורטים למיליוני מארק. בכדי לקיים רמת ייצור גבוהה הוצבו קומוסארים שהשגיחו על העבודה, ואשר הגיעו בעיקר משורות המשטרה היהודית.

עם הזמן, תפסה העבודה חלק יותר ויותר מרכזי בחיי היהודים בלודז'. הרסורטים תפסו את מקומם של בתי התרבות, בתי הספר, ובתי החולים. הזקנים והילדים שנשארו בגטו נאלצו בסוף לעבוד גם הם.

[עריכה] מערכת החינוך של גטו לודז'

בגטו לודז' הוקמה מערכת חינוך מהמאורגנות בתולדות הגטאות. לפי הפקודה הגרמנית עברו לתוך הגטו כל בתי הספר העבריים בלודז', שבהם למדו 90% מהתלמידים היהודיים. בשנת הלימודים הראשונה למדו בבתי הספר בגטו כ-11,000 תלמידים, אך עם הזמן חלה ירידה משמעותית, ועד מאי 1940 למדו רק כ- 7,300 תלמידים. מערכת החינוך כללה בית יתומים, בית ספר מקצועי, שני בתי ספר תיכוניים, בית ספר דתי, מחנות יום ובתי ספר יסודיים.

תחילה היה ניסיון לקיים את מערכת החינוך כפי שהייתה לפני המלחמה, אך מהר מאוד הפכה הזנת הילדים אחד מיעדיה העיקריים.

כבר בתחילת 1941 נסגרו חלק מבתי הספר בגלל המחסור במבנים בגטו, ואחרי חופשת הקיץ נסגרו כל בתי הספר. תוכניות חינוך נוספות קוימו בגטו, ביניהן תוכניות שניסו לשלב עבודה עם שיעורים.

[עריכה] חיסול הגטו

גטו לודז' היה האחרון שחוסל מכל גטאות פולין, בקיץ 1944. כשבועיים לפני חיסול הגטו חיו בו כ-70,000 יהודים. הרוסים, שהתקרבו לעיר, נעצרו קילומטרים בודדים ממנו. כמעט כל אחרוני התושבים נשלחו לאושוויץ, יחד עם אנשי היודנראט ורומקובסקי עצמו. מאות בודדות נשארו בגטו, ושוחררו על ידי הצבא האדום. בגטו שרדו כ-900 יהודים, ומעריכים שבין 5,000 ל-7,000 מהמגורשים שרדו את המחנות.

[עריכה] קישורים

[עריכה] לקריאה נוספת

  • מיכל אונגר, לודז' - אחרון הגטאות בפולין, הוצאת יד ושם, 2005.
  • אריה בן-מנחם ויוסף רב (עורכים), כרוניקה של גטו לודז', ירושלים: יד ושם, 1989. 4 כרכים, מפתחות, מפה
  • שרה זלוור אורבך, מבעד לחלון ביתי- גטו לודז', ירושלים: יד ושם, 1964.
  • שמואל הופרט, מלך הגטו, מרדכי חיים רומקובסקי. זקן היהודים בגטו לודז', קובץ מחקרי יד ושם כרך י"ט ע"מ 99-124, יד ושם, תשמ"ד.
  • ישעיה טרונק, יודנראט, יד ושם, תשל"ט, 1979.
  • ישראל ביאלוטוצסקי, התנאים בגטו לודז' וחיסולו, תיק מס' 11 של המרכזייה הפדגוגית ביד ושם מסמך: "קע-XI- 16".