ירבעם השני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ירבעם בן יואש, נודע גם כירבעם השני, שלט על ממלכת ישראל בשנים 789 עד 784 לפנה"ס כעוצר, ובשנים 784 עד 748 לפנה"ס כמלך. הוא מלך בישראל אחרי אביו, יואש.

למלך ירבעם השני מייחד ספר מלכים שבעה פסוקים בלבד. נאמר שם בקיצור נמרץ, שירבעם בן יואש כבש את דמשק והרחיב את גבולות ישראל "מִלְּבוֹא חֲמָת עַד-יָם הָעֲרָבָה" (מלכים ב יד,כה); וכן "הֵשִׁיב אֶת-דַּמֶּשֶׂק וְאֶת-חֲמָת לִיהוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל" (שם,כח), ולמרות זאת הוא מתואר באור שלילי: "וַיַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'" (שם,כד).

אך למרות הקיצור הנמרץ בתיאור תקופת מלכותו של ירבעם השני, בתקופתו הגיעה מלכות ישראל לשיאהּ. ירבעם המשיך במלחמות עם ארם, שהתחיל בהן יואש אביו, ומגמתן הייתה לשחרר את חבל עבר הירדן מהשלטון הארמי. פרטים על מלחמה זו אינם ידועים, אך נראה ששני קרבות מכריעים נערכו בה - בקרנים שבבשן, ובלא-דבר שבגלעד. זאת למדים מנבואות עמוס שניבא בתקופת ירבעם ב':

"הַשְּׂמֵחִים לְלֹא דָבָר הָאֹמְרִים הֲלוֹא בְחָזְקֵנוּ לָקַחְנוּ לָנוּ קַרְנָיִם. כִּי הִנְנִי מֵקִים עֲלֵיכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם-ה' אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת גּוֹי וְלָחֲצוּ אֶתְכֶם מִלְּבוֹא חֲמָת עַד-נַחַל הָעֲרָבָה" (עמוס ו,יג-יד).

מתברר מכאן וממה שנאמר במובאה מספר מלכים, שישראל הרחיבה את גבולה עד לבוא-חמת בצפון (לבנה שבבקעת הלבנון) ועד לנחל הערבה בדרום. כיבושי ירבעם בסוריה הדרומית והתעצמותה של ממלכת ישראל התרחשו בתקופת ירידה יחסית בהשפעתה ובמעורבותה של אשור בסוריה בימי אשור-דן ג' (772-755) ואשור-ניררי ה' (754-745), ולאחר שפסקו המסעות האשוריים נגד ארם. דמשק עצמה, ככל הנראה, נפלה בידי ישראל לאחר מסעו של שלמנאסר ד' נגד דמשק בשנתו ה-9 (774). פחות ברור הוא מתי בדיוק נפלה חמת תחת מרותה של ישראל - האם לאחר מסעו של שלמנאסר ד' נגד חדרך (חמת) בשנתו ה-10 והאחרונה (773), או לאחר המסע של יורשו אשור-דן ג' נגד חדרך בשנתו ה-6 (766) או בשנתו האחרונה, ה-18 (755). גם עצם הרחבת ההשפעה הישראלית על חמת איננה כה ברורה, שכן לפי עמוס ו,יד: "וְלָחֲצוּ אֶתְכֶם מִלְּבוֹא חֲמָת עַד-נַחַל הָעֲרָבָה" ולפי מלכים ב יד,כה: "הוּא הֵשִׁיב אֶת-גְּבוּל יִשְׂרָאֵל מִלְּבוֹא חֲמָת עַד-יָם הָעֲרָבָה", מדובר על הרחבת גבול ישראל בצפון רק עד לבוא-חמת ורק בפסוק כח בספר מלכים (שם) מדובר על השבת חמת: "וַאֲשֶׁר הֵשִׁיב אֶת-דַּמֶּשֶׂק וְאֶת-חֲמָת לִיהוּדָה בְּיִשְׂרָאֵל". השאלה המתעוררת לפיכך אם אין מדובר בפסוק אחרון זה בטעות ושצריך היה להיות "לבוא חמת" גם כאן.

על הרחבת גבולה של ישראל והגידול בהשפעתה בסוריה השפיעה לא רק עובדת ירידת כוחה של דמשק, אלא גם העובדה שלאחר שלמנאסר ד', נכנסה אשור פעם שנייה לתקופת משבר וירידה. בדומה לתקופת שלטונו של שלמנאסר ד', גם על תקופת שלטונם של שני יורשיו - אשור-דן ג' ואשור-ניררי ה' אין כמעט ידיעות, והמקור היחיר עליהם הוא הכרוניקון האפונימי.
מכרוניקון זה עולה תמונה של אי-שקט מתמיד בארץ אשור בין השנים 765, כאשר אשור-דן ג' נשאר בראשונה בארצו ולא יצא למסע מלחמה, עובדה המשקפת אי-שקט בפנים ארץ אשור, ועד לשנת 745 עת תפס תיגלת-פלאסר ג' את הכס בעקבות הפיכת חצר שקדמה לה מרידה. נסיגה זו בכוחה של אשור ובמעורבותה בסוריה אפשרה לממלכת ישראל להתעצם בלא מפריע.

[עריכה] התפשטות ממלכת ישראל בעבר-הירדן

ממלכת ישראל התפשטה בימי ירבעם ב' גם בעבר הירדן המזרחי, וזאת בעקבות קריסת כוחה של ארם דמשק. על התפשטות שבטי ישראל בעבר הירדן בימי ירבעם נכתב בדברי-הימים: "... אֲשֶׁר הֶגְלָה תִּלְּגַת פִּלְנְאֶסֶר מֶלֶךְ אַשֻּׁר... וְאֶחָיו לְמִשְׁפְּחֹתָיו בְּהִתְיַחֵשׂ לְתֹלְדוֹתָם הָרֹאשׁ יְעִיאֵל וּזְכַרְיָהוּ. וּבֶלַע... הוּא יוֹשֵׁב בַּעֲרֹעֵר וְעַד-נְבוֹ וּבַעַל מְעוֹן. וְלַמִּזְרָח יָשַׁב עַד-לְבוֹא מִדְבָּרָה לְמִן-הַנָּהָר פְּרָת כִּי מִקְנֵיהֶם רָבוּ בְּאֶרֶץ גִּלְעָד... וּבְנֵי-גָד לְנֶגְדָּם יָשְׁבוּ בְּאֶרֶץ הַבָּשָׁן עַד-סַלְכָה... וְשָׁפָט בַּבָּשָׁן... וַיֵּשְׁבוּ בַּגִּלְעָד בַּבָּשָׁן וּבִבְנֹתֶיהָ וּבְכָל-מִגְרֲשֵׁי שָׁרוֹן עַל- תּוֹצְאוֹתָם. כֻּלָּם הִתְיַחְשׂוּ בִּימֵי יוֹתָם מֶלֶךְ-יְהוּדָה וּבִימֵי יָרָבְעָם מֶלֶךְ- יִשְׂרָאֵל... וּבְנֵי חֲצִי שֵׁבֶט מְנַשֶּׁה יָשְׁבוּ בָּאָרֶץ מִבָּשָׁן עַד-בַּעַל חֶרְמוֹן וּשְׂנִיר וְהַר-חֶרְמוֹן הֵמָּה רָבוּ" (דה"א ה,ג-כג).

רשימות אלו משקפות ללא ספק את המצב ערב ההגליה של שבטים אלו בידי תיגלת-פלאסר ג', וזאת בעקבות המפקד שנערך בקרבם בימי יותם מלך יהודה וירבעם מלך ישראל כנאמר בפסוק יז. מרשימות אלו עולה, שבני מנשה התפשטו בבשן עד סלכה ועד החרמון, ואילו אזור הנדידה של בני ראובן התרחב עד נהר הפרת. התפשטות שלטונה של ממלכת ירבעם בעבר-הירדן חייבת הייתה לכלול גם את שיעבודן של עמון ומואב, דבר שאיפשר לירבעם להרחיב את גבולו "עַד-יָם הָעֲרָבָה" (מל"ב יד,כה) - היינו עד ים המלח, ו"עַד-נַחַל הָעֲרָבָה" (עמוס ו,יד). רק מאוחר יותר, בימי יותם, עבר אזור זה לשלטון יהודה: "וְהוּא נִלְחַם עִם-מֶלֶךְ בְּנֵי-עַמּוֹן וַיֶּחֱזַק עֲלֵיהֶם וַיִּתְּנוּ-לוֹ בְנֵי-עַמּוֹן בַּשָּׁנָה הַהִיא מֵאָה כִּכַּר-כֶּסֶף וַעֲשֶׂרֶת אֲלָפִים כֹּרִים חִטִּים וּשְׂעוֹרִים עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים זֹאת הֵשִׁיבוּ לוֹ בְּנֵי עַמּוֹן וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית וְהַשְּׁלִשִׁית" (דה"ב כז,ה).

[עריכה] המצב הפנימי בממלכת ירבעם השני

בימי ירבעם שררו יחסי שלום בין ישראל ויהודה. שליטת ירבעם בחבלים נרחבים בעבר הירדן המזרחי, וקשריה של ממלכת ישראל עם ממלכת יהודה השולטת על המחצבים בערבה ועל הדרך לים אילת – הגדילו במידה ניכרת את הכנסותיה של ממלכת ישראל ממסחר החליפין, וסייעו להתעשרותם המופלגת של שריה.

כיבושם של הבשן והחורן, שהיו אסם התבואה של ארץ ישראל, נתן לממלכת ישראל בסיס כלכלי-חקלאי מוצק, שחסרונו היה ניכר עד כה. אין זה מן הנמנע, שההתנחלות הישראלית המחודשת בצפון הגלעד, בבשן ובחורן הייתה תוצאה של מדיניות מלכותית שעודדה התפשטות זו, וזאת במגמה לחזק את אחיזתה של ישראל במקומות אלו.

הפריחה הכלכלית נתנה את אותותיה גם בקצב הבניה ובהיקפה. עליהן קיימת עדות מחפירות בשומרון. נחשף שם ארמון המלך מימי ירבעם ב' ונמצא בו אוצר של קישוטי שנהב לרהיטים. שנהבים אלו מורים על עושרה של המלכות ועל פאר ארמונה בשומרון בעת ההיא. מפעלי בנייה אלו היוו מטרה להתקפותיו של עמוס הנביא: "וְהִכֵּיתִי בֵית-הַחֹרֶף עַל-בֵּית הַקָּיִץ וְאָבְדוּ בָּתֵּי הַשֵּׁן וְסָפוּ בָּתִּים רַבִּים נְאֻם-ה'" (עמוס ג,טו).

מלכי ישראל ושנת עלייתם לכס המלוכה
ירבעם - נדב - בעשא - אלה - זמרי - תבני - עמרי - אחאב - אחזיה- יורם
928 907 906 883 882/1 882/1 882 871 852 851
יהוא - יואחז - יואש - ירבעם השני - זכריה - שלום - מנחם - פקחיה - פקח - הושע
842 814 800 784 748 748 747/6 737/6 735/4 733/2
שפות אחרות