פוסט ציונות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פּוֹסְט ציונות (פּוֹסְט - "אחרֵי", קידומת מקובלת בשמן של תנועות שמערערות על עקרונות של תנועות שקדמו להן ושמהן יצאו) היא גישה שהתפתחה בישראל בשנות ה-90 של המאה ה-20, שעיקרה - ערעור על האידיאולוגיה הציונית כאידאולגיה תקפה כיום. גישה זו מהווה חלק מהתופעה הכלל-עולמית של פוסט לאומיות, שהיא בתורה חלק מתהליך הגלובליזציה והפוסט מודרניות.

תוכן עניינים

[עריכה] פוסט ציונות במסגרת התפתחות סוציולוגית

תמורות שחלו בחברה בישראל בשנות ה-80 וה-90 הביאו לשינויים ניכרים בערכים ובגישות המאפיינים ציבורים נרחבים בחברה זו. שינויים אלו מתקיימים הן בתחום הכלכלי - ליברליזציה של המשק הישראלי ופתיחתו לשוק העולמי, והן בשבירת ההגמוניה התרבותית של תנועת העבודה הסוציאליסטית, שהייתה קיימת עד לתקופה זו. נקודת המפנה הבולטת הייתה עליית הליכוד לשלטון בשנת 1977. אין להסיק מן העובדה שמספר שינויים חלו במקביל כי כולם נובעים מגורם אחד ובוודאי שאין לייחס את כולם לתופעה הקרוייה "פוסט ציונות".

לשינויים בחברה הישראלית המלווים את תופעת הפוסט ציונות זו מאפיינים במספר תחומים:

מאפיינים כלכליים 
ערעור על העמדה הסוציאליסטית שאפיינה את השיח של תנועת העבודה ששלטה בתנועה הציונית, וקבלת עמדות ויעדים קפיטליסטיים. שינוי זה מתבטא הן באינדיבידואליזם הרואה בהצלחה חומרית אישית את היעד הכלכלי של האדם, והן בגלובליזציה כלכלית, התומכת בהיפתחות המערכת הכלכלית למערכת הכלכלית העולמית, בניגוד לשמירה על כלכלה לאומית סגורה ומתוכננת. הגישה הקפיטליסטית של שוק חופשי וטיפוח האינדיבידואליזם הייתה מקובלת על חלקים גדולים בתנועה הציונית בארץ ובחוץ לארץ ואין לומר שהיא מאפיינת את תופעת הפוסט ציונות. אפילו בהסתדרות, מעוז הסוציאליזם של העבר, הייתה קיימת, עוד בתקופת היישוב, מפלגת פועלים ליברלית, לא-סוציאליסטית.
מאפיינים תרבותיים 
השנים הללו מאופיינות בקריאת תיגר על קיומה של הגמוניה תרבותית בישראל. קבוצות שונות ערערו על תפיסת כור ההיתוך, לפיה קיימת תרבות ישראלית אחת שעל כל המצטרפים אליה להשיל זהויות קודמות, והחלו להילחם על מתן ביטוי לתרבויות של קהילות שונות, וביניהן מזרחים, עולי ברית המועצות, ערביי ישראל ועוד.
מאפיינים פוליטיים 
בעיקר לאחר הסכמי אוסלו, החלה בקרב ציבורים בשמאל הישראלי תנועה המתרחקת מהגדרתה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, ונוטה להדגיש את האלמנט הדמוקרטי. תנועה זו מערערת על זכויות היתר, לתפיסתם, של היהודים במדינת ישראל, ופועלת ליצירת מסגרת שוויונית.

ראשית, יש להדגיש כי הקבוצות העוברות תהליכים אלו אינן בהכרח פוסט-ציוניות. למעשה, רק מיעוט מביניהן מגדיר עצמו ככזה.
שנית, אין בהכרח חפיפה בין שלושת התחומים שלעיל. בנימין נתניהו, לדוגמה, אולי תואם כמה פוסט ציונים בהיבט הכלכלי, אך מצוי בעומקו של הקוטב הציוני על כל היבטיו.

[עריכה] פוסט ציונות כתנועה אינטלקטואלית

בנוסף לתופעה הסוציולוגית, קיימים פוסט ציונים מוצהרים - אינטלקטואלים, ובעיקר אנשי אקדמיה, המכנים את עצמם, או המכונים בידי אחרים, פוסט ציונים. המחזיקים בעמדה זו מערערים על הסיפר (נאראטיב) הציוני, תוך עימותו עם סיפרים אחרים, בעיקר זה הפלסטיני. על-ידי כך, הם מבקשים להצביע על ניגודים וסתירות הקיימים בנארטיב זה לטענתם, כמו חוסר האפשרות של הצירוף מדינה יהודית ודמוקרטית, הניגוד בין המיתוס של טוהר הנשק לבין פעולותיו של צה"ל בפועל ועוד.

לפי עדי אופיר, בספרו "עבודת ההווה", פוסט-ציונים הם אלו אשר לפיהם העידן הציוני בא אל קיצו והמשך הפרויקט הציוני אינו יכול עוד להמשיך:

"הם שוללים את הציונות כאידיאולוגיה תקפה ועומדים על אי התאמתה לעידן הנוכחי, הן בהיסטוריה של היהודים והן בהיסטוריה של הישראלים, בלי לקבל בהכרח את העמדה האנטי-ציונית הותיקה. הבעיות החברתיות, הפוליטיות והתרבותיות הניצבות בפני ישראלים ויהודים מן התפוצות אינן ניתנות לביטוי הולם במסגרת השיח הציוני ואי אפשר להתמודד אתן, בוודאי לא לפתור אותן לפי העקרונות המנחים את סדר היום הציוני" (אופיר, 2001: 257 - 258).

על אף שקיימים אינטלקטואלים המכנים עצמם 'פוסט ציונים', רבים אינם מוכנים לאמץ כינוי זה. למעשה, כינוי זה משמש פעמים רבות ככינוי גנאי, כתואר לאדם שדעותיו הקיצוניות הוציאו אותו אל מחוץ למחנה הציוני. לכן, לא רבים האינטלקטואלים המוכנים להתהדר בו.

בראשית שנות ה-90 החלו להופיע באקדמיה הישראלית פירסומים המכנים את עצמם פוסט-ציונים, וזאת בעקבות דיון שהתקיים זה זמן מה בסוגיית אירועי מלחמת העצמאות, תחת הכותרת של "ההיסטוריונים החדשים". שני האירועים הבולטים בתהליך זה הוא תחילת הופעתו, בשנת 1991, של כתב העת תאוריה וביקורת, והופעת הספר החברה הישראלית - היבטים ביקורתיים, שני אתרים שסיפקו במה לקולות פוסט-ציוניים. האווירה הציבורית בעקבות הסכם אוסלו, שהניחה שהסכסוך הישראלי ערבי עומד בפני סיום, תרמה אף היא להתפתחות מגמה זו. מאז פרוץ אינתיפאדת אל-אקצה השתנתה אווירה זו, וכיום (נובמבר 2004) המגמה הפוסט-ציונית נמצאת בנסיגה.

מנגד, ההיסטוריונים הפוסט-ציוניים הואשמו באימוץ הנראטיב הפלסטיני ללא פקפוק ואף בזיוף עדויות היסטוריות שמטרתו לתמוך בנראטיב של הפלסטינים ולבצע דמוניזציה ודה-לגיטימציה של ישראל והציונות. העיתונאי בן-דרור ימיני מביא בטוריו השבועיים בעיתן מעריב עדויות על מה שלטענתו הוא מסע ההסתה שמנהלים הפוסט-ציוניים כנגד ישראל בחו"ל.

רוב האינטלקטואלים הפוסט ציונים, בניגוד לאנטי-ציונים, מאמינים כי בעבר אכן היה תפקיד והצדקה לציונות, אך החל משלב מסוים סיימה זו את תפקידה, וכעת על מדינת ישראל להתנער ממנה ולקבל על עצמה גישה אידיאולוגית אחרת, בדרך כלל גישה של 'מדינת כל אזרחיה'.

[עריכה] פרשת הטבח בטנטורה

ערך מורחב – טנטורה

בשנת 2000 התפוצצה פרשת ה"טבח בטנטורה". תדי כ"ץ, סטודנט להיסטוריה באוניברסיטת חיפה, הגיש עבודת תזה למאסטר ובה טען שחטיבת אלכסנדרוני ביצעה טבח בכפר טנטורה. ותיקי החטיבה תבעו אותו לדין, ובפשרה שהושגה בין הצדדים נקבע שעל כ"ץ לפרסם מכתב התנצלות פומבי ולבטל את האשמה שטפל על החטיבה. בעקבות המשפט, פסלה האוניברסיטה את עבודתו. בכתבה בעיתון "הארץ" מיום 9 ביולי 2000 (מאת יוסף אלגזי) נטען כי ועד העקורים מתכוון להעניק סיוע משפטי לכ"ץ.

[עריכה] הטלת חרמות על ישראל

פעילים פוסט-ציוניים היו מעורבים בניסיונות רבים לארגן חרמות על ישראל ובייחוד להטיל חרם אקדמי על המוסדות האקדמיים של ישראל.

ב-2005 התפרסם מאמר שכתב אילן פפה, פטרונו של תדי כ"ץ ואנטי-ציוני פעיל, לעיתון הבריטי "הגארדיאן" ובו טען שאוניברסיטת חיפה רודפת אותו בגלל דעותיו הפוליטיות, היה בין הגורמים להחלטה של איגוד המרצים הבריטיים (AUT) להטיל חרם אקדמי על אוניברסיטת חיפה באפריל 2005. החרם בוטל כחודש לאחר מכן, תוך גינויים קשים מבית ומחוץ על AUT והאשמת אלה שקראו לחרם באנטישמיות.

[עריכה] ראו גם

[עריכה] לקריאה נוספת

  • אורי רם, בין הנשק והמשק: ישראל בעידן העולמקומי, 1999.
  • עדי אופיר, "פוסטציונות", בתוך: עבודת ההווה, הוצאת קיבוץ המאוחד, 2001.
  • עוז אלמוג, הצבר - דיוקן, עם עובד, 1997
  • עוז אלמוג, 'פרידה משרוליק - שינוי ערכים באליטה הישראלית', זמורה ביתן ואונ' חיפה, 2004
  • הרב חיים צימרמן, death of zionism הוצאת אגודת אנשי אימון, שיקגו 1993

[עריכה] קישורים חיצוניים

שפות אחרות