יהודה בן עטר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

רבי יהודה בן עטר (1656, התט"ו - 1737, התצ"ז). מרבני העיר פאס שבמרוקו, בה שימש כדיין.
בגיל 23 נפטר אביו יעקב ורבי יהודה יצא לעבוד לפרנסתו. הוא עבד כצורף מומחה וכל חייו התפרנס מיגיע כפיו. הערצת בני קהילתו אליו זכתה אותו בכינוי "רבי אל-כביר" שפירושו הרב הגדול.
כתב מספר ספרים ובהם ספר דרשות על התורה "מנחת יהודה". בפירוש זה ציטט בהרחבה מדברי "ר"מ מקוצי", אשר ייתכן שהוא רבי משה מקוצי. כמו כן כתב פירוש על מדרש רבה, ספר על דיני גט וחליצה וכן ספר על הלכות טריפות. ספר השו"ת שלו יצא לאור לראשונה בשנת 1733 ובפעם השנייה בשנת 1991 (תשנ"א). את המהדורה השנייה של ספר השו"ת של רבי יהודה בן עטר ההדיר הרב שלמה עמאר, לימים הרב הראשי לישראל.
רבי יהודה נקבר בבית הקברות היהודי בעיר פאס לצד שניים מחשובי רבני מרוקו: רבי אבנר הצרפתי ורבי וידאל הצרפתי. קבריהם מהווים אתר עלייה לרגל לקבוצות יהודיות אשר מבקרות בפאס. עם פטירתו החליף אותו כדיין רבי יעקב אבן צור. גם הספר "מנחת יהודה" הובא לדפוס על בסיס העתק שעשה רבי יעקב אבן צור.
[עריכה] קישור
- הערך יהודה בן עטר ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר דעת

