ריצת מרתון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מרוץ מרתון
הגדל
מרוץ מרתון

ריצת מרתון היא ריצה למרחק של 42.195 ק"מ. מקור שמה של הריצה הוא באגדה עממית אודות פידיפידס, שליח אתונאי אשר רץ מהעיר מרתון ועד אתונה בשנת 490 לפנה"ס, על מנת להביא את בשורת הניצחון היווני על הפולש הפרסי בקרב מרתון, ומת מייד לאחר שמסר את הידיעה. למעשה, מעריך הוועד האולימפי הבינלאומי את המרחק משדה הקרב במרתון לאתונה ב-34.5 ק"מ בלבד. כמו-כן, בעדות ההיסטורית של הרודוטוס מופיע סיפור שונה, ולפיו פידיפידס רץ משדה הקרב לא לאתונה, אלא לספרטה על-מנת להזעיק תגבורת, וחזר משם בידיים ריקות. חישוב מרחק הריצה לפי הסיפור של הרודוטוס מראה שפידיפידס עבר כ-450 ק"מ תוך מספר ימים.

תוכן עניינים

[עריכה] היסטוריה

שנה מרחק (ק"מ)
1896 40
1900 40.26
1904 40
1906 41.86
1908 42.195
1912 40.2
1920 42.75
מאז
1924
42.195

הרעיון של מרוץ המרתון הועלה לראשונה על-ידי מישל ברל שהציע להכליל אותו במשחקים האולימפיים הראשונים בעת החדשה שהתקיימו בשנת 1896 באתונה. יוזם המשחקים, פייר דה קוברטן, והמארגנים היוונים של האירוע קיבלו בהתלהבות את הרעיון.

אורכה של ריצת המרתון לא נקבע מלכתחילה, היות והדגש הושם בעיקר על כך שכל הרצים יעברו את אותו המסלול. בשנים הראשונות של המשחקים האולימפיים השתנה המרחק בכל ארבע שנים - בכל אולימפיאדה על-פי המסלול שנקבע אד הוק.

המוקדמות שנערכו לקראת המשחקים האולימפיים באתונה היו למעשה מרוץ המרתון הרשמי הראשון שהתקיים, ובו ניצח כאלירוס ואסילאקוס בזמן של 3 שעות ו-18 דקות. ספירידון לואיס, שהגיע חמישי במרוץ זה, ניצח לבסוף במרוץ שהתקיים במסגרת המשחקים בזמן של 2:58:50, כולל עצירת ביניים בפונדק מקומי לשתיית כוס יין. מרוץ ראשון זה היה למרחק של 40 ק"מ. בששת האולימפיאדות הבאות, משנת 1900 ועד 1920, התקיים המרוץ לשישה מרחקים שונים. המרחק נקבע לבסוף על-פי אולימפיאדת לונדון.

באולימפיאדת לונדון (1908) נקבע שהמרוץ לאורך 40 ק"מ יחל בטירת וינדזור ויסתיים באצטדיון האולימפי. אולם לאחר קביעת מסלול המרוץ נתבקשו המארגנים לשנותו כך שיעבור בסמוך לארמון המלוכה, וכך נוסף למרחק המקורי "סיבוב" נוסף של 2,195 מטר.

בשנת 1921 אומץ מרחק זה על ידי הפדרציה הבינלאומית לאתלטיקה (IAAF) כמרחק הרשמי לריצות מרתון.

מאז תחילתם של המשחקים האולימפיים המודרניים, נוצרה מסורת לפיה מרוץ הגברים הוא האירוע הנועל את המשחקים, כאשר המרוץ מסתיים באצטדיון האולימפי זמן קצר לפני תחילת טקס הנעילה.

[עריכה] זמנים מיטביים ושיאי עולם

שיאי עולם לא הוכרו באופן רשמי על ידי IAAF עד ל-1 בינואר 2004. עד אז נחשבו התוצאות הטובות ביותר כ"זמנים מיטביים". כיום, על מנת שתוצאה תיחשב רשמית לשיא עולם, עליה להיות מושגת על מסלול המתאים לדרישות IAAF. יחד עם זאת עדיין קיימים הבדלים משמעותיים בין מסלולי המרתון ה"רשמיים" - בגובהם יחסית לפני הים, במידת ההרריות, בסוג המשטח - כך שעדיין לא ניתן לבצע השוואה מדויקת בין תוצאות שהושגו במרוצים שונים. מקובל שהתוצאות הטובות ביותר מושגות במסלולים שטוחים, בגובה פני הים, בתנאי מזג אוויר נוחים ובסיוע "נותני קצב" - רצים שתפקידם "למשוך" בתחילת הריצה את המועמדים לניצחון על מנת לשפר את התוצאות.

שיא העולם בריצת מרתון לגברים הוא 2:04:55, ונקבע על-ידי פול טרגט במרתון ברלין ביום 28 בספטמבר 2003. זהו שיפור של 20 דקות ו-44 שניות לשיא שנקבע ב-1947. השיא לנשים נקבע על-ידי פאולה רדקליף במרתון לונדון, 13 באפריל 2003 ועומד על 2:15:25.

[עריכה] ייחודו של המרוץ

במשך שנים רבות היה המרתון המרוץ הארוך ביותר שהועלה על הדעת, ועד היום נחשב כאחד השיאים של המשחקים האולימפיים. למרוץ נקשרו כתרים רבים וקלישאות כגון "הניצחון האמיתי הוא עצם סיומו של המרוץ" ו"מאמץ על אנושי". למעשה, כבר מתחילתו היה מרוץ זה מוקד משיכה לספורטאים חובבים, ונחשב כספורט מאתגר שאינו דורש השקעה כספית גבוהה או יכולות מיוחדות. כיום מקובל בקרב מאמנים רבים כי הצלחה במרוץ מרתון היא בהישג יד של כל אדם המוכן להשקיע את זמן ומאמץ באימונים לקראתו.

יחד עם זאת, קיימים במרוץ המרתון מספר מאפיינים המייחדים אותו מריצות למרחקים קצרים יותר, אפילו עד חצי מרחק הריצה (21.1 ק"מ).

[עריכה] גליקוגן ו"הקיר"

הגליקוגן המצוי בין סיבי השרירים הוא עתודת "הדלק" העיקרית שבעזרתה הם פועלים. בשעת מאמץ מתפרק הגליקוגן על ידי השרירים לגלוקוז באופן מהיר וקל. הגליקוגן מופק על-ידי הגוף מבעוד מועד בעיקר מהסוכרים שאותם הוא צורך. בגופם של רצים מאומנים "מאוכסן" גליקוגן בכמות שוות ערך לכ-2,000 קילו-קלוריות, כמות שמספקת את צריכת השרירים למרחק ריצה של כ-32 ק"מ.

בעת הריצה, משתמש הגוף בגליקוגן וגם בשומן שמפורק בכבד ומזין את השרירים. היחס בין צריכת השומן והגליקוגן במהלך הריצה תלוי בקצב הדופק של הרץ ובכושר הגופני שלו.

כשאוזל מאגר הגליקוגן, עוברים השרירים לעבוד על שריפת שומן בלבד - תהליך איטי ופחות יעיל. כתוצאה מכך חשים רצים רבים תשישות רבה בהגיעם לשלב שריפת השומן, תופעה המכונה "הקיר".

ניתן להקטין תופעה זאת בעיקר באמצעות מספר סוגי אימונים:

  • אימונים המגבירים את כושר אחסון הגליקוגן בגוף.
  • אימונים המתרגלים את התחושה של ריצה על שריפת שומן.
  • אימונים המעלים את סף הנשימה האווירנית ומאפשרים לגוף לצרוך יותר שומן ולדלל באופן איטי יותר את מאגר הגליקוגן.

דרך נוספת שמקובלת להגדלת כמות הגליקוגן בגוף היא מעבר למשטר אכילה מיוחד מספר ימים לפני המרוץ, משטר הקרוי "העמסת פחמימות".

[עריכה] אימונים

עבור מרבית הרצים, המרתון הוא המרוץ הארוך ביותר שבו ישתתפו. האימונים מכילים לפיכך מרכיבים מיוחדים על מנת לאפשר התמודדות עם האתגר שמציב המרוץ:

  • ריצות ארוכות - רצי מרתון מתחילים מבצעים אימוני ריצה למרחקים ההולכים וגדלים בהדרגה. מקובל כי המרחק הגדול ביותר אליו יש להגיע במהלך ריצה בודדת הוא כ-30 ק"מ. בנוסף לריצות אלה מתבצעים עוד אימוני ריצה מסוגים שונים, כך שרץ מתחיל מקיים שלושה או ארבעה אימונים בשבוע באורך כולל של 60-80 ק"מ. רצים מנוסים יותר יבצעו אימונים למרחקים ארוכים יותר.
  • שתייה - במהלך ריצת מרתון מאבד הגוף נוזלים בכמות הפוגעת בתפקוד הגוף, ועלולה אף להגיע עד לסיכון בריאותי. בשל כך חייב רץ מרתון לקבל נוזלים במהלך המרוץ. נושא זה דורש גם הוא תרגול - היות ומערכת העיכול של אדם רגיל אינה רגילה לטיפול במזון הנכנס אליה תוך מאמץ פיזי רציני. לפיכך כוללים אימוני המרתון שתייה במהלך הריצות הארוכות על מנת להרגיל את המערכת לספיגת הנוזלים תוך כדי מאמץ.
  • בניית שריר - אימון של בנית שריר הוא אימון עם מכשירים או משקולות. לביצוע אימוני בנית שריר לקראת מרתון שני טעמים:
    • פעולת הריצה מפעילה ברגליים קבוצת שרירים מסוימת בלבד. אימוני הריצה מחזקים שרירים אלו בצורה משמעותית בעוד שיתר השרירים אינם מתחזקים בצורה סימטרית. כתוצאה מכך עלולות להיגרם פציעות בשרירים ובעצמות.
    • השרירים הם למעשה מאגרי הגליקוגן העיקריים של הגוף. הגדלת מסת השריר מהווה הגדלה של יכולת הגוף לאגור גליקוגן.

האימונים המיוחדים לקראת המרתון מתחילים בדרך כלל 5-6 חודשים לפני המרוץ.

[עריכה] מרוץ המרתון כאירוע

מלבד ריצות מרתון המתקיימות במשחקים האולימפיים ובאליפויות עולם, ואשר בהן משתתפים רק ספורטאים "מקצועיים", מתקיימים מדי שנה ברחבי העולם כמה עשרות מרוצים הפתוחים להשתתפות חובבים. עבור רוב החובבים מהווה כל מרוץ כזה שיאה של תקופת אימונים ארוכה, ולכן הפכו מרוצי המרתון לאירועים חגיגיים עם "מסורות" של אירועים נלווים: סעודה חגיגית בערב שלפני המרוץ (סעודת פסטה - שיאו של תהליך העמסת הפחמימות), מופעים, קישוט הרחובות שבהם עובר המרוץ, ועוד.

[עריכה] אחרי המרוץ

מייד עם סיומה של ריצת המרתון סובלים השרירים מחולשה קיצונית. ישנן מספר תופעות נוספות הנלוות לכך: המערכת החיסונית נחלשת, והאיזון הכימי של הדם משתנה. התאוששות מלאה מריצת מרתון עשויה להמשך כשלושה שבועות.

[עריכה] המרתון בישראל

  • המרתון היחיד בישראל הוא מרתון טבריה הבינלאומי, המתקיים לאורך הכנרת מאז 1975 מדי חודש ינואר, כשבמרוץ האחרון השתתפו כ-650 רצים. בעבר התקיימו גם מרוצי מרתון נוספים, בירושלים ובתל אביב.
    • שיא המסלול בטבריה לגברים, 2:12:45, נקבע בשנת 2003 על ידי טאיה מוג'ס.
    • שיא הנשים, 2:34:17, נקבע בשנת 1990 על ידי מריה סטארובסקה מצ'כיה.
  • שיא ישראל לגברים, 2:14:21, נקבע על ידי היילה סטאין בונציה, ב-26 באוקטובר 2003.
  • שיא ישראל לנשים, 2:36:36, נקבע על ידי נילי אברמסקי בפריז, ב-4 באפריל 2004.

[עריכה] קישורים חיצוניים

ערך מומלץ