עינוי סיני
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עינוי סיני הוא כינוי לשיטת עינוי בדיונית באמצעות מים. בשיטה זו מטפטפים מים אט אט על מצחו של אדם, דבר ההופך אותו ללא שפוי בדעתו. שיטה זו של עינוי תוארה לראשונה תחת שם אחר על ידי היפוליטוס דה מרסלייס באיטליה במאה השש עשרה.
לכאורה, העינוי בטפטוף מים הוא האיטיות שבה מתגבשת ונופלת טיפת מים. הקרבן יכול לחזות בקירוב מתי תיפול הטיפה הבאה, ותחושה של מתיחות מתחילה להצטבר. כאשר הטיפה לבסוף נופלת, מגיעה תחושת הלם והקלה, אלא שאז חוזרת תחושת המתיחות להצטבר לקראת הטיפה הבאה. מכיוון ששיטה זו אינה מחייבת מעורבות פעילה של המענה, ניתן לענות אדם בצורה זו למשך זמן רב.
אין ראיות לפיהן שימש עינוי זה את הסינים. ייתכן כי המונח הפופולרי 'עינוי סיני' נבע מפעלול "תא עינוי המים הסיני" של הארי הודיני (מבצע היחלצות, שהוצג לראשונה בשנת 1913 לערך, בו נקשר הודיני ונתלה במהופך בתוך ארון נעול ומלא מים העשוי זכוכית ומתכת, מהם נחלץ), יחד עם סיפורי פו מאנצ'ו של סקס רומר שהיו פופולריים בשנות ה-30 של המאה ה-19.
תוכנית הטלוויזיה האמריקאית, "מכסחי המיתוסים", נחלה הצלחה מעורבת בנוגע למיתוס העינוי הסיני. הם הוכיחו כי כאשר הקרבן כבול, העינוי הסיני הוא אכן עינוי, אולם העינוי נגרם כתוצאה מהיותו כבול. ההגבלה על התנועה יעילה במיוחד גם ללא אי הנוחות בטפטוף איטי של מים. השפעת המים לבדם, ללא כבילה, כמעט ואינה משמעותית. התוכנית ביצעה ניסוי בשני קרבנות של טפטוף מים, האחד כבול והשני לא כבול. הקרבן הכבול דיווח על רמות גבוהות של לחץ וחרדה, בעוד שהקרבן האחר דיווח של רמה קלה של הטרדה.
[עריכה] ראו גם
- עינוי דגדוג סיני

