מר סבא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מנזר מר סבא במדבר יהודה
הגדל
מנזר מר סבא במדבר יהודה
קברו של סבאס בתוך המנזר
הגדל
קברו של סבאס בתוך המנזר
חלקו העליון של המנזר
הגדל
חלקו העליון של המנזר

מר סבא הוא שמו של מנזר יווני-ארתודוכסי הבנוי על צוק מעל נחל קדרון שבצפון מדבר יהודה. המנזר נקרא על שם מייסדו, הנזיר סבאס. סבאס, שפעל במשך כ-50 שנה להקמת מיסיונים ומנזרים בארץ ישראל, היה הדמות החשובה בין נזירי המדבר של אותה תקופה, והיה גם בעל השפעה רבה על הקיסר יוסטיניאנוס הראשון.

תוכן עניינים

[עריכה] היסטוריה

בשנת 456 הגיע סבאס לירושלים מקפדוקיה שבמזרח תורכיה, בגיל 18. הוא שהה בקוינוביון וזמן קצר לאחר מכן עבר ללאורה של אבתימיוס, שאותו ליווה למסעות תענית במדבר. לאחר מות אבתימיוס, החל סבאס לחיות במערה במצוק נחל קדרון כמתבודד, ותוך מספר שנים התקבצו סביבו נזירים נוספים שחיו במערות התבודדות. את הביוגרפיה של סבאס כתב קירילוס מסקיתופוליס, שהיה תלמידו של סבאס.

עם השנים התפתח המנזר, ומספר נזיריו הגיע למאות. בעזרת תרומות נדיבות וקשריו הטובים של סבאס נבנו מבנים נוספים של המנזר על מצוקו של נחל קדרון, מול המערות ששמשו את סבאס ומלוויו. בשנות חייו האחרונות של סבאס איכלס המנזר מאות נזירים,והיו בו הן לאורה והן קוינוביון. לפני מותו של סבאס בשנת 532 פקדו את המנזר אלפי נזירים נוספים. לאחר מותו של סבאס בשנת 532 נקברה גופתו במנזר. מאות שנים מאוחר יותר הועברה הגופה לוונציה (קיימות גרסאות רבות וסותרות הן על הנסיבות והן על התאריך שבהם הוצאה גופתו מהמנזר). בשנת 1965, בביקורו של האפיפיור פאולוס השישי בארץ הקודש, הוחזרה גופתו של סבאס למנזר ושם היא מוצגת עד היום.

בשנת 614, לאחר הפלישה הפרסית, נפגע המנזר קשות, אך בניגוד לרוב המנזרים בארץ לא חדל מלהתקיים.

[עריכה] המנזר במאה ה-19

עדויות על חיי המנזר במאה ה-19 ניתן לשאוב מיומני מטיילים שביקרו במנזר בתקופה זו.

בספרו של מארק טוויין "מסע תענוגות לארץ הקודש" שנכתב תוך ביקורו בישראל בשנת 1867 מתוארים הנזירים :

"יושביו הנוכחיים של מר סבא - כשבעים במספר הם פרושים כולם. עוטים גלימת בד גס, כובע צינורי מכוער נטול תיתורה, והולכים יחף. אין הם טועמים דבר זולת לחם ומלח ואינם שותים אלא מים."

מספר הנזירים ותפריטם מתוארים על ידי הנרי בייקר טריסטראם בספרו "מסע בארץ-ישראל 1863-1864"באופן שונה:

"רק שליש מארבעים הנזירים חברים במסדרים... כל הנזירים נדרו לא לטעום בשר לעולם, ותפריטם דל גם בהרכב וגם בכמות. ביצים מותרות רק ביום א'. בימים אחרים הם אוכלים לחמנית חומה קטנה, מנת נזיד כרוב, צלוחית זיתים, בצל, חצי תפוז, רבע לימון, שש תאנים ורבע ליטר יין לאח ל 24 שעות... הם תשושים וכחושים, שפניהם חיוורים וגרומים, ושאין להם כלל שרירים ואינם מסוגלים לשום מאמץ פיזי... אחדים מהם באו לשאול בעצת רופאינו בהתאוננם על קשיים בעיכול ועל כאבי קיבה, אך הוא יכול רק לומר להם, שמזונם אינו מספיק, ולצוות שיאכלו לחם לבן ובשר. הם הגיבו על כך בחיוך עגום והפליטו באנחה - אי אפשר..."

אופי האירוח מתואר אצל מארק טווין:

"לא רב המחיר שנדרש בעד הכנסת אורחים זו. הוגד לנו כי רשאים הננו לשלם משהו, אם רצוננו בכך; אין אנו חייבים לשלם פרוטה אם עניים אנו או קמצנים."

בעוד שאצל טריסטראם:

"לאחר ארוחת הבוקר הודיענו גזבר המנזר, שאנו חייבים 6 לירות בעד אכסוננו במשך ארבעה ימים, ונדבה של עשרה שילינגים לאח שטיפל בנו, ועשרה שילינגים לשוער. והיות שהם נתנו לנו רק לחם, יין, ושמן, המחיר הנקוב לא היה נמוך ביותר, אבל הלינה אצלם הייתה נוחה במיוחד, ולכן שילמנו ברצון."

טריסטראם, כומר בהשכלתו, מוסיף ומתאר:

"התנהגותם בשעת התפילה עושה רושם של קלות-ראש עד כדי ביזיון... רבים מן האחים הדיוטות... אינם יודעים קרוא... אותם כמרים ששוחחתי איתם על נושאים דתיים גילו בורות כמעט מוחלטת, ואין תימה שבפולחן המתנהל כאן מתגלית אך מעט מאוד יראת אלהים או הבנה אמיתית."

[עריכה] המנזר כיום

נכון ל-2006 מונה המנזר כ-10 נזירים. אורך החיים במנזר סגפני, כולל תפילות מרובות, תפריט מצומצם (בכמות) ודל (בגיוון).
חל איסור מוחלט על כניסת נשים למנזר. איסור זה קיים מאז היווסדו של המנזר, ואפילו אמו של סבאס לא הוכנסה כשבאה לבקרו.
רוב מבני המנזר כיום, כיפותיו, חומותיו החיצוניות ועוד הם בנייה מאוחרת כחלק משיפוץ המנזר במאה ה-19, שנעשה בתרומת הכנסייה הרוסית.


[עריכה] לקריאה נוספת

  • נזירות מדבר יהודה בתקופה הביזנטית. יוסף פטריך, הוצאת יד בן צבי.
  • המדבר של העיר הקדושה. יזהר הירשפלד, הוצאת יד בן צבי.
  • קירילוס מסקיתופוליס. לאה דה סגני, הוצאת יד בן צבי.