לואיס דמביץ ברנדייס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לואיס דמביץ ברנדייס (13 בנובמבר 1856 - 3 באוקטובר 1941) היה משפטן אמריקני וחבר בית המשפט העליון של ארצות הברית. בנוסף היה יהודי ציוני נלהב וממנהיגי התנועה הציונית באמריקה.
ב-1916 מונה על ידי וודרו וילסון לחבר בית המשפט העליון והיה היהודי הראשון להחזיק במשרה זאת.
ברנדייס נולד בלואיוויל, קנטקי למשפחה יהודית משכילה ממוצא צ'כי. הוא היה בן הזקונים בין ארבעה ילדים וחלק מחינוכו קיבל בדרזדן, בעת שאביו נקלע לקשיים כספיים ושב לאירופה לזמן מה.
ברנדייס לא קיבל חינוך יהודי פורמלי, אך השפעתו הרבה של דודו, לואיס נפתלי דמביץ, סייעה להשכלתו היהודית ובשל חיבתו אליו הוא כינה עצמו "דמביץ". דוד זה, שהיה עורך דין, גם תרם להתעניינותו במשפטים.
כישוריו האינטלקטואליים הבלתי רגילים של ברנדייס באו לידי ביטוי בהישגים מזהירים באוניברסיטת הרווארד. הציון הממוצע שהשיג היה 97, חסר תקדים בתולדות הפקולטה למשפטים באוניברסיטה זו. משסיים את התואר בגיל 20, צעיר בשנה מהגיל המקובל, אפשרו לו כישוריו להשיג במהירות מוניטין כפרקליט צעיר מוצלח בלואיוויל ואחר כך בבוסטון.
ב-1891, בגיל 34, התחתן עם קרובת משפחה רחוקה יהודיה. לזוג נולדו שתי בנות.
ב-1948, נוסדה אוניברסיטת ברנדייס על שמו.
[עריכה] ברנדייס כמשפטן
ברנדייס התבלט כמגינם של הצרכנים ושל ארגוני פועלים. הייתה לו השפעה רבה על פתיחת שוק ביטוחי החיים. בנוסף היה בורר בשביתות, סייע למנוע מונופולין בשירותי הרכבת התחתית והשתתף בתהליכי המיזוג של חברות החשמל והגז באזור בוסטון. בתיקים חשובים רבים עבד בהתנדבות.
הוא זכה לפרסום רב ב-1908 בתיק מילר נ' אורגון, כאשר עשה שימוש בידע אמפירי שהוכיח כי לשעות עבודה ארוכות השפעה קשה על נשים. הייתה זו דוגמה תקדימית לשימוש בידע ממדעי החברה. היא אכן הותירה רושם על בית המשפט והיוותה יסוד לפסק דינו ואבן יסוד לכתיבת טיעונים משפטיים בדורות שאחר כך (מה שכונה "Brandeis brief").
הייתה לו תרומה מכרעת למהפך שחל במשפט האמריקני, שנטש את הקידוש המוחלט של חירויות התאגידים, בהן החירות להשליט מונופול, לעסוק בתחרות בלתי הוגנת ולהעביד בתנאים נצלניים. לשמו הוצמד התואר "פרקליט העם".
המוניטין שלו עמד לו גם לרועץ שכן קמו לו אויבים מושבעים. אלו הצליחו למנוע את מינויו ליועץ לענייני מסחר בקבינט של וילסון, אך לא הצליחו לשכנע את הנשיא לסור מכוונתו למנותו לשופט בבית המשפט העליון בוושינגטון. המינוי אושר בסנאט לאחר דיונים סוערים.
כשופט עליון המשיך לבלוט בגישתו הליברלית ובפתיחותו לחקיקה סוציאליסטית.
שוב ושוב עמד מאחורי דעות מיעוט, בין השאר כשתמך בחוקים שהגבילו שימוש בעבודת ילדים. לעיתים קרובות היה שותף לו בדעותיו ידידו השופט אוליבר ונדל הולמס. יחד הם סברו שלא ניתן להגביל את חופש הביטוי אלא במצבים של סכנה ברורה ומיידית.
כבר במאמר ב-1890 כתב על הזכות לפרטיות ובהתאם לה התנגד נחרצות לפסיקה שאפשרה ציתות לטלפונים כדי להאזין למבריחי משקאות. ברנדייס הזהיר שהיכולת הטכנולוגית לחדור לרשות הפרט צפויה ללכת ולגדול, ופשע נותר פשע גם אם הוא מבוצע מטעם הממשלה. עם זאת היה שותף לדעת השופט הולמס שניתן לעקר מפגרים. אחד ממשפטיו המפורסמים שצוטטו רבות היה על "הזכות המוערכת ביותר בידי בני תרבות - הזכות להיעזב לנפשך", שלימים הפכה בפסיקת בית המשפט לזכות לפרטיות.
כאשר עלה לשלטון פרנקלין רוזוולט ושאיפתו "להזרים דם חדש" לבית המשפט סייעה לעורר את השופטים מקפאונם אחרי שבתחילה תקעו מקלות בגלגלי הניו דיל, מצא ברנדייס את עצמו סוף סוף ברוב. הוא פרש ב-1939 בגיל 83 ושנתיים אחר כך נפטר. השפעתו על המשפט האמריקני והעולמי כבירה עד היום, ואין למנות את מספר פסקי הדין בעולם המערבי שבהם הוא מצוטט.
[עריכה] ברנדייס כציוני
ב-1910, בגיל 44, הכריז על עצמו ברנדייס כציוני, הרבה בהשפעת ידידו יעקב דה האז. ייתכן שתהליך הפיכתו לציוני קשור למשטמה שספג מצד יריביו, שחלקה הייתה אנטישמית גלויה.
ב-1914 נתמנה ליו"ר הוועד הפועל הציוני בארצות הברית. בכתביו הטעים שזכותם של היהודים למדינה היא חלק מזכותם לשוויון. הוא סייע במאבק המדיני שקדם להצהרת בלפור. ב-1919 ביקר בארץ.
בנאומיו הציוניים הדגיש את חשיבותה של היצרנות:
- "זהו פטריוטיזם אמיתי... לעשות מרק טוב בפלסטינה... אין תרומה בלגרום למישהו לעשות בשבילך מרק. אין תרומה בלקבל משכורת על תכנון תוכניות למרק."
מעניין שדווקא ברנדייס, הסמן השמאלי של המחשבה הכלכלית האמריקנית, נתפס כ"ימני" בידי ההנהגה הציונית. ב-1920 פרץ משבר בינו לבין חיים ויצמן סביב השאלה האם תפקידה של הציונות העולמית הוא הניהול הכלכלי של בניין הארץ או שמא יש להותירו בידיהן של ההסתדרויות המקומיות, שיגייסו תורמים, ובידי הון פרטי. בעקבות המשבר פרשו ברנדייס וחבריו מההנהגה, אך ברנדייס הוסיף לתמוך בתנועה הציונית ולתרום לה עד יום מותו.
ב-1937 לחץ על רוזוולט להתנגד לתוכנית ועדת פיל, שלפיה רק 20% מהארץ יהיו בשליטה יהודית.
על שמו נקרא קיבוץ עין השופט.
[עריכה] קישורים חיצוניים
קטגוריות: יהודים | משפטנים | ציונים | שופטים אמריקאים

