מצבת ישראל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מצבת ישראל או אסטלת ישראל הינה אסטלת ניצחון מצרית של פרעה מרנפתח, בנו של רעמסס השני, בשובו מאחד ממסעות הכיבוש שלו משנת 1230 לפה"ס בקירוב. המצבה מתארת בעיקר את מערכות מרנפתח בלוב. חשיבות המצבה היא באזכור השם "ישראל", שהוא האזכור המוקדם ביותר מחוץ לתנ"ך של השם הזה.
המצבה נתגלתה בקבר פרעה מרנפתח במקדש תבאי. גובהה עומד על כ-305 סנטימטרים, וכיום היא מוצגת במוזיאון המצרי הלאומי בקהיר, אולם קיים עותק של המצבה בכּרנךּ.
[עריכה] תוכן וסגנון
במצבה נזכרים גבולות הממלכה המצרית כולה, וכן, הישגים צבאיים נוספים. כמו כן, מופיע האזכור הקדום ביותר של השם ישראל מחוץ לתנ"ך. במשפט: ישראל הוּשָׁם (חוסל) אין לו זרע. בהתייחסו לכיבושיו בכנען, מזכיר מרנפתח שלושה יישובים דרומיים: אשקלון, גזר וינועם. מה שכנראה מרמז שלא הצפין מעבר לדרום הארץ.
סגנונה המילולי הוא ברובו פרוזי, אולם סופו פואטי, בדומה לשאר מצבות הממלכה החדשה.
[עריכה] משמעות המצבה
למצבה יש חשיבות רבה, בכך שהיא מזכירה את השם "ישראל" ושמות של מקומות בדרום הארץ. לגבי תוכנה - אמינות מסעו הצבאי של מנפתח לכנען מוטלת בספק, בעיקר לאור השוואתה למקורות האשוריים בני אותה התקופה. תיאור המסע אינו מתיישב עם המצב הגיאופוליטי ששרר באזור אחר קרב קדש עם החתים, כפי שעולה ממקורות אחרים. אף על-פי-כן, גזר אכן חרבה בימיו של מנפתח, כפי שמתואר באסטלה, עניין שהוביל היסטוריונים להאמין כי מרנפתח יצא לדכא מרד אזורי.
הכתובת מלמדת כי בימיו של מרנפתח, התקיימה בכנען ישות בשם ישראל. המגדיר הלשוני (סימן בכתב החרטומים -הירוגליפים - המופיע אחרי מילה לא-מוכרת או רב-משמעית) אחרי השם "ישראל" הוא הסימן המתייחס לעם או קבוצת אנשים, ולא לארץ או לממלכה. לפיכך סבורים החוקרים כי בתקופה זו השם "ישראל" היה מוכר כשמו של עם או קבוצה אתנית כלשהי, ולא כשמה של ארץ. פרעה מתפאר בכך שהצליח להכחיד את ישראל, אבל השם הזה מוכר כשמו של עם וכשמה של ארץ במקורות רבים מאוחרים יותר. לפיכך פשר הטקסט אינו ברור. אולי אפשר ללמוד מכך שישראל הייתה ישות חזקה באותה תקופה, שאם לא כן, (אילו היה מדובר בשבט נידח) לא היה מקום להתפארות. התפארות מוגזמת ולפעמים אפילו חסרת בסיס בהתייחס להישגיו הצבאיים של מלך, אינה דבר נדיר בטקסטים מצריים עתיקים, ולפיכך ייתכן שכותב האסטלה שיקר כדי להאדיר את שמו של המלך. יש טענה, שקשה להוכיח אותה באופן חד-משמעי, כי אביו של מרנפתח היה הפרעה (המלך המצרי) שבזמנו התרחשה יציאת מצרים, ולכן יש לו עניין אישי לנקום את עלבון אביו. בין אם נקמתו הצליחה ובין אם לאו, הוא רואה צורך להתפאר בחיסול ישראל במצבה לזכרו. פרט שמחזק טענה זו הוא שלאותו מלך, שעסק בבניה מסיבית במצרים, מיוחסים בניין פיתום ורעמסס הערים המוזכרות במקרא.


