קרומוול (טנק)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| A27 קרומוול I | |
| מידע כללי | |
| מדינה מייצרת | בריטניה |
| שנת ייצור | 1943 |
| דגם קודם | קרוסיידר |
| דגם עוקב | קומט |
| מערכה מרכזית | מלחמת העולם השנייה |
| מידע טכני | |
| אורך: | 6.42 מטר עם תותח קדימה |
| רוחב: | 3.1 מטר |
| גובה: | 2.49 מטרים |
| משקל: | 27.5 טון |
| מהירות: | 60 קמ"ש על כביש |
| טווח פעולה: | 264 ק"מ |
| חימוש עיקרי: | תותח 57 מ"מ |
| חימוש משני: | שני מקלעים 7.62 מ"מ |
| מנוע: | בנזין 600 כ"ס |
| עובי השריון: | 76-8 מילימטר |
| צוות: | 5 |
קרומוול או A27 קרומוול הוא שמו של טנק שיוט בריטי ממלחמת העולם השנייה. הטנק נקרא על שמו של אוליבר קרומוול.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
טנקי השיוט הם סוג מיוחד של טנקים, שהיה קיים רק בצבא הבריטי. תורת לחימה בריטית המשיכה להתייחס אל חיל השריון כחיל מסייע לחיל הרגלים, והיו בה שני סוגי טנקים בסיסיים - טנק חי"ר וטנק שיוט. הראשון נועד לסייע ישירות לחי"ר בהבקעת קווי האויב והיה משוריין היטב ואיטי. השני נועד לנצל הצלחה, לפשוט לשטח האוייב ולהשמיד בקרב את השריון של היריב. טנקי השיוט אם כן, מילאו למעשה את תפקידי הפרשים הרכובים על סוסים.
תפקידים אלה הכתיבו את נתוני הטנק: מהירות גבוהה שהושגה על חשבון המיגון והחימוש. לאורך שנות השלושים, טנקי השיוט היו חמושים בתותח קטן (בדרך כלל בן 47 מילימטר) ובעלי שריון דק. עם פרוץ הקרבות של מלחמת העולם השנייה, הופתעו הבריטים לרעה מביצועי טנקי השיוט שלהם. טנקי שיוט דוגמת A-9 וה קרוסיידר היו, אומנם, מהירים יחסית לזמנם, אך לא יכלו לבצע את תפקידם בהצלחה. הסיבה העיקרית לכך הייתה נחיתות החימוש והמיגון שהיו בלתי ניתנים לגישור בעזרת המהירות העדיפה של השריון הבריטי. הפגזים הבריטים, אומנם, חדרו את שריון הטנקים הקלים של הורמאכט, אך היו חסרי תועלת של ממש נגדפאנצר סימן 3 ופאנצר סימן 4. כמו כן המיגון הדל לא איפשר לנצל הצלחה ושיעורי האבדות מנשק נ"ט היו מרקיעי שחקים. במדבר המערבי אבדו לבריטים יותר מ 60% מהטנקים שלהם, שרובם היו מדגמי השיוט.
הבריטים לא ראו בכשלון טנקי השיוט שלהם סימן לכך שרעיון טנק השיוט שגוי, אלא הגיעו למסקנה שיש לשדרג את החימוש והמיגון של טנק השיוט. ב-1943 החל ייצורו של הקרומוול, הטנק שבו יישמו הבריטים את מסקנתם זו.
[עריכה] הטנק
טנק הקרומוול הוא דוגמה לטנק שקל לגלות את יתרונותיו וחסרונותיו על פי מראהו. הצללית הנמוכה, רק 2.5 מטרים, הייתה יתרון, במיוחד בהשוואה לטנקי השרמן הגבוהים. הצורה המרובעת וחסרת הדמיון הייתה חסרון רציני. שלוש שנים אחרי הופעת ה-T-34, הבריטים עדיין לא השכילו לנצל את יתרונות השריון המשופע. באופן כללי מיגון הטנק עדיין היה נחות יחסית למקביליו בעולם, אך משופר יחסית לקודמיו הבריטיים. בגרסאות מאוחרות הטנק היה טוב יותר. בתחום החימוש היה שיפור, כאשר תותח 57 מ"מ החליף את ה-47 מ"מ שהונהג בטנקי שיוט עד אז. תותח ה-57 מ"מ אומנם היה קטן יחסית, אך מהירות הלוע שלו הייתה גבוהה למדי והוא היה מסוגל לחדור את שריונם של רוב הטנקים הגרמניים (פרט ל פנתר והטייגר). בדגמים מאוחרים הוחלף התותח ל-75 מ"מ, מה שנתן לטנק כח אש סביר.
גרסה משופרת של הקרומוול, חמושה בתותח 76.2 מילמטר מהיר לוע יוצרה תחת השם צ'אלנג'ר. גרסה זו הייתה קטלנית בהרבה לשריון אוייב, אך בעלת מיגון מופחת וקשה לתמרון. בנוסף לאחר המלחמה הוחלפו חלק מהתותחים לתותחי 84 מ"מ מצוינים, וטנקים שעברו הסבה זאת נקראו "צ'ריוטיר".
השילוב של ניידות ותותח סביר הפך את הקרומוול לטנק הבריטי הראשון במלחמה שהיה חביב על צוותיו ונחשב כשימושי בשדה הקרב.
[עריכה] לאחר מלחמת העולם השנייה
הקרומוול המשיך בשרות הבריטי עד 1955. בנוסף שירתו טנקי קרומוול, צ'ריוטיר וצ'אלנג'ר במספרים קטנים בצבאות ברחבי העולם כולל: ירדן, פורטוגל, ערב הסעודית, קובה, אוסטריה, פינלנד ועוד.
במלחמת העצמאות הגיעו שני טנקי קרומוול בריטיים. הטנקים נגנבו על ידי צוותיהם והועברו לשימוש צה"ל. הם היו, עד להגעת טנקי השרמן, הטנקים הכבדים והטובים ביותר ברשות צה"ל. הקרומוולים שימשו במשך כל מלחמת העצמאות, כולל בקרבות על לטרון ועיראק אל מנשייה. לאחר המלחמה, ועם הגעת טנקי שרמן בכמויות מספיקות, הם הוצאו משרות.
[עריכה] אנקדוטה
טנק הקרומוול מופיע בסמל חיל השיריון הישראלי.


