יאסנובאץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יאסנובאץ (בקרואטית: Logor Jasenovac, בסרבית: Логор Јасеновац), מחנה הריכוז וההשמדה הגדול בקרואטיה במהלך מלחמת העולם השנייה. המחנה הוקם על ידי משטר האוסטאשה של מדינת קרואטיה העצמאית באוגוסט 1941 ובראשו עמד מירוסלב מאיסטורוביץ'. יאסנובאץ פורק באפריל 1945. בניגוד למחנות ריכוז והשמדה אחרים, ביאסנובאץ הקורבנות העיקריים היו סרבים אתניים, שאותם החשיב אנטה פאבליץ' כאויבים הגזעיים העיקריים של מדינת קרואטיה העצמאית, אף שגם קבוצות אחרות בהם יהודים וצוענים, היו קורבנות ביאסנובאץ.
יאסנובאץ היה מתחם של חמישה תת מחנות ושלושה מחנות קטנים יותר שנפרסו על פני 240 קמ"ר, בקירבה יחסית אחד לשני, על גדת נהר הסווה. רוב המחנה היה ביאסנובאץ כ-100 ק"מ דרום מזרח מזאגרב. מתחם יאסנובאץ כלל גם שטחים גדולים בדוניה גראדינה סמוך לנהר סווה, מחנה עבור ילדים בסיסק מצפון מערב ומחנה נשים בסטארה גרדישקה מדרום מזרח.
תוכן עניינים |
[עריכה] הקדמה
כמה מהתקנות הראשונות של המדינה החדשה שיקפו את קבלת האידאולוגיה של גרמניה הנאצית ואיטליה הפשיסטית, עם דגש בנושאים קרואטיים לאומיים.
התקנה הראשונה להגנת העם והמדינה שהתקבל ב-17 באפריל 1941 הורתה על עונש מוות ל"הפרות הכבוד והעניינים החיוניים של העם הקרואטי והישרדותה של מדינת קרואטיה העצמאית". בעקבותיה התקבלו זמן קצר לאחר מכן "תקנת גזעים" ו"תקנה להגנת הדם הארי וכבוד העם הקרואטי" ב-30 באפריל 1941, ו"תקנת הקמה והגדרה של ועדה גזעית-פוליטית" ב-4 ביוני 1941.
בתי הכלא הרגילים לא היו יכולים עוד לתמוך בקצב של האסירים החדשים וממשלת האוסטאשה החלה להכין את הקרקע לקראת מה שעתיד היה להיות מחנה הריכוז יאסנובאץ ביולי 1941.
המתחם של מחנה יאסנובאץ נבנה בין אוגוסט 1941 לפברואר 1942. שני המחנות הראשונים קרפיה וברוצ'יצה, נסגרו בנובמבר 1941.
שלושת המחנות החדשים המשיכו לפעול עד סוף המלחמה:
- ציגלנה (יאסנובאץ III)
- קוזארה (יאסנובאץ IV)
- סטארה גרדישקה (יאסנובאץ V)
[עריכה] המחנה
הקמת המחנה והניהול והפיקוח שלו הופקדו בידי המחלקה השלישית של כוח המשטרה המיוחד אוסטאשה נארודנה סלוז'בה או UNS. בראש הארגון עמד ויקוסלב מקס לובוריץ'. אנשים נוספים היו מעורבים בניהול המחנה בזמנים שונים, בהם מירוסלב מאיסטורוביץ' ודינקו שאקיץ'.
ביאסנובאץ החזיקה האוסטאשה בעיקר סרבים. קורבנות אחרים היו יהודים, צוענים ומתנגדי משטר האוסטאשה. רוב היהודים נרצחו שם עד אוגוסט 1942, כשהם התחילו להיות מגורשים לאושוויץ. יהודים נשלחו ליאסנובאץ מכל חלקי קרואטיה לאחר שקובצו בזאגרב, ומבוסניה והרצגובינה לאחר שנאספו בסראייבו. חלק הובאו היישר מערים אחרות או ערים קטנות. עם בואם רובם נרצחו באתרי הוצאה להורג בסמוך למחנה: גראניק, גראדינה ומקומות נוספים. אלו שהושארו בחיים היו בעיקר בעלי כישורים בעבודות ומקצועות דרושים (רופאים, רוקחים, חשמלאים, סנדלרים, צורפים וכו') והועסקו בשירותים ובתי מלאכה ביאסנובאץ.
תנאי החיים במחנה היו קשים במיוחד: תזונה דלה, תנאי מגורים גרועים, משטר אכזרי במיוחד והתנהגות אכזרית מצד שומרי האוסטאשה. התנאים שופרו רק לתקופות קצרות במהלך ביקורים של משלחות, כדוגמת משלחת עיתונאית שביקרה בפברואר 1942 ומשלחת של הצלב האדום ביוני 1944.
בדומה לתגים במחנות הריכוז הנאציים, תחילה סומנו האסירים בצבעים: צהוב ליהודים, כחול לסרבים, ואדום לקומוניסטים, בעוד שלצוענים לא היה סימון. סימון זה ננטש מאוחר יותר.
[עריכה] רצח המוני ואכזריות
פעולות הרצח והאכזריות הגיעו לשיאן בסוף קיץ 1942, כשעשרות אלפי כפריים סרבים גורשו ליאסנובאץ מאזור הלחימה נגד הפרטיזנים בהר קוזארה (כיום בבוסניה). רוב הגברים נהרגו ביאסנובאץ. הנשים נשלחו לעבודת כפייה בגרמניה והילדים נלקחו מאמותיהם; חלקם נרצחו והשאר פוזרו בבתי יתומים ברחבי המדינה.
בליל ה-29 באוגוסט 1942 נעשו הימורים בין שומרי הכלא באשר למי מהם יוכל להרוג הכי הרבה אסירים. אחד השומרים, פטר ברזיצה, חתך את צווארם של 1,360 אסירים עם סכין מיוחדת לקצבים שכונתה סרבוסייק ("חותך-סרבים"). כמי שהוכרז כמנצח בתחרות הוא זכה בתואר "מלך חותכי הצוואר" והוענקו לו מתנות שונות כפרס.
ברגע האחרון בינואר 1945 למעלה מ-50 אלף אסירים אשר היו מסוגלים ללכת הובלו מהמחנה.
[עריכה] סוף המחנה
באפריל 1945 התקרב הצבא הפרטיזני למחנה. האוסטאשה ניסו למחוק את השאריות לזוועות. מחנה ההשמדה עבד במלוא הקיבולת כל הדרך עד סוף אפריל 1945. לפני עזיבת המחנה בערך ב-22 באפריל, הרגו אנשי האוסשקה את האסירים שנותרו, פוצצו והרסו את הבניינים, מגדלי השמירה, חדרי העינויים, "כבשן פיצילי" (הכבשן שבו נשרפו אנשים עד אפר) ומבנים אחרים.
בכניסתם למחנה מצאו המשחררים אר חורבות, פיח, עשן וגופות. ניסיון בריחה של אסירים כשל ורק מעטים שרדו.
בחודשים שלאחר מכן ב-1945 השטחים של יאסנובאץ הושמדו ביסודיות על ידי עובדי כפייה, שכללו 200 עד 600 חיילים של משמר המולדת הקרואטי שנתפסו על ידי פרטיזנים ועל ידי זה הפכו את האזור למחנה עבודה. הם החריבו את המחנה עד היסוד ובין היתר פירקו את החומה באורך שני קילומטר ובגובה ארבעה מטר שהקיפה את המחנה.
[עריכה] הערכת הקורבנות
קיימות סטטיסטיקות והערכות שונות אודות מספר הקורבנות שמתו במחנה יאסנובאץ, בעיקר עקב חוסר ברישום מדויק ובשל האינטרסים השונים שמעורבים בהערכתם. המספר המצוין בדרך כלל נע בין עשרות אלפים, שהוא המספר המקובל יותר כיום, לבין מאות אלפים, שהייתה הערכה המקובלת עד שנות ה-90. סרבים מהווים את מרבית הקורבנות. המספר המדויק של הקורבנות שמתו במחנה יאסנובאץ אינו ניתן לווידוא מוחלט, כך שיש הערכות שונות במידה רבה. כמה מהערכות: על פי מרכז יד ושם נרצחו במחנה 600 אלף איש, מהם 25 אלף יהודים[1]. על פי מוזיאון השואה האמריקאי[2]:
מחקר נוסף על קורבנות משטר האוסטאשה בקרואטיה במלחמת העולם השנייה נדרש על מנת לאפשר להיסטוריונים ולדמוגרפים להעריך בדיוק רב יותר את מספרם של אלו שהושמדו תחת שלטון מדינת קרואטיה העצמאית. עקב השקפות שונות וחוסר בתיעוד, מספר הקורבנות הסרבים בקרואטיה משתנה במידה נרחבת, בין 25,000 ללמעלה ממיליון. המספר המוערך של סרבים שנרצחו ביאסנובאץ נע בין 25,000 ל-700,000. הערכות המהימנות ביותר מעמידות את מספר הסרבים שנרצחו על ידי האוסטאשה בין 330,000 ל-390,000, עם 45,000 עד 52,000 סרבים שנרצחו ביאסנובאץ. הגרמנים ומשטר האוסטאשה רצחו כ-32,000 יהודים מקרואטיה בין 1941 ל-1945. המספר המדויק של היהודים שנרצחו ביאסנובאץ אינו ידוע, אך הערכות נעות בין 8,000 ל-20,000 קורבנות. מספרים אלו אינם כוללים יהודים אשר הועברו על ידי הרשויות של משטר האוסטאשה לידי הגרמנים לגירוש לאושוויץ ולמחנות אחרים. סטטיסטיקות על הקורבנות הצוענים קשות להערכה, מאחר שאין ההערכות קבועות של מספרם בקרואטיה ובבוסניה-הרצגובינה לפני המלחמה. הערכות הטובות משערות שמספר הקורבנות הצוענים הוא כ-26,000, מתוכם 8,000 עד 15,000 הושמדו ביאסנובאץ. ישנן רק הערכות בלתי מדויקות של מספר הקרואטים שנרצחו על ידי האוסטאשה. קבוצה זו כללה מתנגדים פוליטים ודתיים למשטר, הן קתולים והן מוסלמים. מאמינים כי בין 5,000 ל-12,000 קרואטים מתו ביאסנובאץ.
דוח שנעשה על ידי הממשלה החדשה שתחת טיטו, הוועדה הלאומית של קרואטיה לחקר הפשעים של כוחות הכיבוש ושותפיהם, שמתוארך ל-15 בנובמבר 1945 ציין שבין 500 ל-600 אלף בני אדם נרצחו ביאסנובאץ. מספרים אלו נתמכו באופן רשמי כשיוגוסלביה התקיימה. המספרים צוטטו על ידי ישראל גוטמן באנציקלופדיה של השואה, על ידי מרכז שמעון ויזנטל ואחרים. מספרים אלו נטענו לאחר מכן כמנופחים בגלל פיצויי מלחמה.
בשנות השמונים הערכות עצמאיות נעשו על ידי ולדימיר זריביץ' הקרואטי ובוגוליוב קוצוביץ' הסרבי וכל אחד מהם הראה שמספר ההרוגים ביאסנובאץ היה קרוב יותר ל-80 אלף, בדרך כלל עם תחום שגיאה של עד 30%. זריביץ' וקוצוביץ' טענו שמספר המתים במדינת קרואטיה העצמאית הוא בין 300 אלף ל-350 אלף. הם מנו בנוסף אלפי מתים בבתי כלא ובמחנות אחרים. עם זאת הואשמו הערכות אלו בניפוח בשל צמיחת הלאומיות ברפובליקות היוגוסלביות.
מפעל ההנצחה של יאסנובאץ מחזיק ברשימה של 59,589 שמות של קורבנות יאסנובאץ שאספו הרשויות היוגוסלביות ב-1964. על פי המסמכים שפורסמו 50,092 בני אדם איבדו את חייהם ביאסנובאץ, 9,587 בסטארה גראדישקה. קיימות מספר רשימות חלקיות נוספות ממקורות אחרים. מוזיאון השואה של בלגרד מחזיק ברשימה של 80,022 קורבנות (רובם מיאסנובאץ): בסביבות 52,000 סרבים, 16,000 יהודים, 12,000 קרואטים, וכ-10,000 צוענים. האומדנים של מספר המתים יוצאים גם הם מנקודת הנחה שבמקרים בהם משפחות שלמות הושמדו, איש לא נותר כדי להוסיף את שמותיהם לרשימות. בנוסף לעתים אנשים שמצוינים ברשימות נהרגו במקומות אחרים, או שהם שרדו אך לא נשמע מהם, או כפילויות שקיימות ברשימות.
[עריכה] גורלם של האוסטאשה
אנטה פאבליץ' נמלט דרך בליבורג לאוסטריה וכמה חודשים לאחר מכן עבר לרומא. קיים חשד שהוא הוסתר שם על ידי חברי הכנסייה הקתולית. עם בואו לארגנטינה היה ליועץ ביטחון לחואן פרון. באפריל 1957 הוא נורה פעמיים על ידי מונטנגרי בשם בלגויה ג'ובוביץ', ונאלץ להימלט לארגנטינה. פאבליץ' נמצא פליט בספרד, שם מת מפצעיו במדריד בסוף 1959.
מירוסלב מאיסטורוביץ' נתפס על ידי כוחות יוגוסלבים קומוניסטים, נשפט והוצא להורג ב-1946.
מקס לובוריץ' נמלט לספרד. ב-1969 התנקש בו סוכן יוגוסלבי.
אנדריה ארטוקוביץ ברח לאמריקה; הוסגר מארצות הברית לזאגרב ונידון למוות ב-14 באפריל 1986; הוא מת מוות טבעי בכלא ב-16 בינואר 1988.
דינקו שאקיץ' נמלט לארגנטינה אך בסופו של דבר הובא למשפט בשנות התשעים ונידון על ידי הרשויות הקרואטיות ל-20 שנה בכלא.
פטר ברזיצה ברח לארצות הברית. שמו היה ברשימת 59 הנאצים שחיו בארצות הברית שנמסרה על ידי ארגון יהודי לשירות ההגירה וההתאזרחות האמריקני במהלך שנות השבעים. ברזיצה לא התגלה.

