הביאס קורפוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הביאס קורפוסלטינית: habeas corpus - "הביאו את הגוף" או "הביאוהו בגופו") הינו צו הקיים במשפט המקובל (אשר חל גם במדינת ישראל מכוח קבלת המשפט האנגלי על פי דבר המלך במועצתו על ארץ ישראל). המבקש צו זה מבקש משופט להורות לרשויות להביא בפני בית המשפט אדם הכלוא בידי הרשויות ולדון במעצרו, ואם המעצר בלתי חוקי, לשחרר את האדם.

כל אדם הכלוא, או המוחזק בידי אחר, ללא משפט או צו מעצר חוקי, זכאי לפנות לבית משפט, כדי שזה יורה לכולא להשיב "מדוע לא יביא את 'גופו' של העציר בפני בית המשפט או לשחררו". מקור שמו של הצו בלטינית: habeas corpus ad subjiciendum ("הביאו את הגוף לצורך הגשתו (לבית המשפט)").

בית המשפט אינו דן באשמתו של העציר, אלא רק בחוקיות המעצר. מקורו של הצו לא ברור לגמרי. ידוע כי בימי הביניים השתמשו בו בכדי להעלות מקרים מערכאות שיפוטיות נמוכות לגבוהות יותר. בגלגולו המודרני, משמש הצו לשמירה על חרויות הפרט מפני שרירות לבן של הרשויות ונראה כי לראשונה נעשה בו שימוש בתקופת שלטונו של הנרי השביעי. ניתן להשתמש בצו זה גם ללא קשר לצו הפלילי (אשפוז אדם בניגוד לרצונו). ההביאס קורפוס מעוגן בחוק האנגלי ומדינות שונות אימצו חלקים שונים ממנו.

בישראל, הסמכות להוציא צו הביאס קורפוס נתונה לבית המשפט הגבוה לצדק.

גם במשפט הקונטיננטלי קיים מקבילה לצו זה, אולם שמה הוא שונה.

צו זה דומה מאוד לצו הבאה הקיים במשפט האזרחי והפלילי, על פיו מורה בית המשפט לרשויות המדינה להביא בפניו כל אדם. גם צו ההבאה כונה בעבר צו הביאס קורפוס - קיצור של הביטוי הלטיני: habeas corpus ad testificandum - "יובא גופו של העד על מנת שיעיד".

תוכן עניינים

[עריכה] שימושי צו הביאס קורפוס

צו זה מיועד לאדם הכלוא והחושב שכליאתו בוצעה שלא כדין (הצו יכול שיהיה מוגש הן על ידי הכלוא והן על ידי משפחתו או כל אדם אחר מטעמו), וכן משמש בעיקר בדיני משפחה כאשר יש מחלוקת בין ההורים על המשמורת של ילדם. צו זה יכול להתייחס לכל מעצר - הן מעצר פלילי, והן מעצר בשל חוב אזרחי או בזיון בית משפט. בישראל מוגש הצו לבית המשפט הגבוה לצדק.

[עריכה] תולדות צו הביאס קורפוס

[עריכה] צו הביאס קורפוס באנגליה

צו זה מקורו במשפט האנגלי. ויליאם בלקסטון מזכיר שימוש בצו זה בשנת 1305 בתקופת מלכותו שלך המלך אדוארד הראשון, אולם ככל הנראה השימוש בצו החל כבר במאה ה-12.

אופן השימוש בצו הוסדר בחוק של הפרלמנט הבריטי בשנת 1679.

קודם לחוק זה היה הצו (כמו ייתר צוי המשפט המקובל) צו מלכותי המורה לבית המשפט להביא בפני נציג הכתר (בית משפט בערכאה נמוכה, כוחות השיטור (השריף) או כל אדם אחר) את נשוא הצו. כיום הצו מופנה על ידי ערכאה עליונה לערכאות הנמוכות או כוחות השיטור.

במשפט האנגלי ניתן לפנות לכל שופט ערכאה עליונה ולבקש את הצו - בין אם מדובר בזמן מושב בית המשפט ובין אם לאו (ניתן לפנות לשופט גם בהיותו בביתו).

היה שימוש בצו זה במאה ה- 18, במקרה סמרסטס (בשנת 1771) בו השתמשו בצו כנגד אדם פרטי על מנת לשחרר עבד שהחזיק. הנימוק של הלורד מנספילד היה שבאנגליה לא ראוי שתהיה עבדות, או במילותיו של השופט:

"The air of England has long been too pure for a slave,
and every man is free who breathes it".

במשפט המודרני, על מנת ליעל את ההליך, לא מוצא הצו בהיעדר נשוא הצו - אלא הוא מובא לדיון בצו עצמו.

בעיתות חירום מאפשר החוק להגביל את הצו, והדבר בוצע במלחמת העולם השנייה. לאחרונה חוק מניעת הטרור 2005 שהעבירה ממשלת בריטניה הגביל במידת מה את סמכויות הצו, והדבר מעורר ביקורת רבה בבריטניה.

[עריכה] צו הביאס קורפוס בארצות הברית

צו זה אומץ במושבות שהפכו להיות ארצות הברית עוד בטרם המהפכה האמריקאית, בהיותו חלק מהמשפט המקובל. הצו מוזכר מפורשות בחוקת ארצות הברית הקובע כי "אין להגביל את סמכויות בתי המשפט למתן צו זה אלא במקרה של מרד או פלישה, או הדבר דרוש להגנה על בטחון הציבור".

"The Privilege of the Writ of Habeas Corpus shall not be suspended, unless when in Cases of Rebellion or Invasion the public Safety may require it."

(פסקה 1, סעיף 9 לחוקה). הסמכות ליתן צווים אלה נתונה לבתי המשפט האמריקאים (על פי סימן 28, סעיף 2254 לחוק ארצות הברית).

לאחרונה, על פי החלטות בית המשפט העליון של ארצות הברית, ובייחוד החלטות השופט ויליאם רנקוויסט צומצמו המקרים בהם יינתן הצו.

גם בארצות הברית, בעיתות חירום כגון במלחמת האזרחים האמריקאית (ב-27 באפריל, 1861 הגביל הנשיא אברהם לינקולן את סמכויות בית המשפט ליתן צו זה בחלק ממדינות מערב ארצות הברית. בית המשפט הפדרלי במדינת מרילנד קבע במקרה אקס פרטה מרימן כי צו הנשיא אינו חוקי (החלטת השופט העליון רוג'ר ב. טאני אולם לינקולן התעלם מהחלטה זו.

גם נשיא מדינות הקונפדרציה, ג'פרסון דיוויס הוציא צו נשיאותי המבטל את סמכויות בתי המשפט ליתן צו הביאס קורפוס.

בשנת 1866, במקרה אקס פרטה מיליגן בית המשפט העליון של ארצות הברית קבע כי פסק דין המוות בתלייה שנגזר על מיליגון (נעצר בשנת 1864 בגין תוכניתו לגנוב כלי נשק) היה בלתי חוקי כיוון שבתי המשפט האזרחיים עבדו בזמן המלחמה, ואילו את הצו, על פי החוקה, ניתן להקפיא רק במקרה בהם בתי המשפט סגורים בפועל עקב פלישה או מרידה.

לאחרונה נעשו ניסיונות להשתמש בצו על מנת לשחרר עצורים אמריקאים שנעצרו על ידי כוחות ארצות הברית במלחמתם באפגניסטן ובעיראק.

[עריכה] ראו גם

  • נמינם קאפטיוובימוס