חוק הים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חוק הים הוא שמן של החלטות ושל אמנה בינלאומית המסדירות את שליטתה של מדינה בים הסמוך אליה.

בעקבות "מלחמת הבקלה" - סכסוך בין בריטניה לאיסלנד שנבע מהגדלת האזור סביב חופי איסלנד שהדיג בו הותר רק לספינות איסלנדיות, התקבלה ב-1983 אמנה בינלאומית הקרויה "חוק הים" (Law of the Sea) שקבעה אזור כלכלי בלעדי (EEZ - Exclusive Economic Zone) של 200 מייל ימי (כ-370 ק"מ) מחופה של מדינה, שבו יש בלעדיות לאותה המדינה בניצול אוצרות הים. אמנה זו הרחיבה מאוד את ההגדרה הקודמת שבה אזור זה היה זהה עם אזור המים הטריטוריאליים (12 מייל ימי, כ-22 ק"מ) של המדינה.

לאמנה הייתה השפעה משמעותית על גודל צי הדיג וגודל הספינות. ציי הדיג של מדינות בעלות קו חוף ארוך כגון ארצות הברית וקנדה גדלו, בעוד שציי הדיג של מעצמות דיג בעבר כדוגמת מדינות מזרח אירופה ויפן קטנו, שכן לא ניתן היה יותר לדוג בשדות הדיג העשירים שכיום הם בתחומי 200 המייל הימי של מדינות אחרות. האמנה הביאה לחיסול צי הדיג למרחקים של מדינות מסוימות כדוגמת בריטניה, משום שעתה חל עליהם איסור להיכנס לשדות הדיג העשירים שהפכו לתחומן הבלעדי של מדינות אחרות.

במערב אירופה פותחו ספינות דיג קטנות בעלי יכולת דיג רבה, שיתרונן בעלות ובהוצאות תפעול נמוכות.