פנחס לבון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פנחס לבון
תאריך לידה 12 ביולי 1904
תאריך פטירה 24 בינואר 1976
ממשלות 2, 3, 4, 5
כנסות 1 - 4
סיעות מפלגת פועלי ארץ ישראל
תפקידים בולטים

פנחס לבון (לוביאנקר) (1904 - 24 בינואר 1976), מנהיג פועלים ופוליטיקאי ישראלי. עמד במרכזה של "הפרשה", שזיעזעה את הפוליטיקה הישראלית בשנים 1954-1965.

פנחס לוביאנקר נולד בקופיצ'ינצה שבגליציה המזרחית. למד משפטים באוניברסיטת לבוב. נמנה עם מייסדיה של תנועת הנוער החלוצית "גורדוניה". בשנת 1929 עלה לארץ, הצטרף לקבוצת חולדה, ומילא תפקידים שונים בהנהגת חבר הקבוצות, גורדוניה ומפא"י.

לבון נבחר לכנסת הראשונה בשנת 1949 והיה חבר כנסת עד 1961. בשנים 1950-1949 כיהן כמזכ"ל ההסתדרות הכללית, בשנים 1952-1951 היה שר החקלאות, ובשנים 1953-1952 - שר בלי תיק

תוכן עניינים

[עריכה] שר הביטחון

ב7 בדצמבר 1953 הודיע לפתע ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן גוריון על פרישתו, ועל מעבר לקיבוץ שדה בוקר בנגב. לאחר הפרישה המפתיעה מונה משה שרת לשמש כראש הממשלה, ולבון מונה לשר הביטחון. פעולתו האחרונה של בן גוריון בתפקידו, הייתה מינויו של משה דיין לרמטכ"ל. כך נקבע ההרכב הפרסונלי שיהיה מעורב באירוע שנקרא "העסק הביש", ובספיחיו הפוליטיים, שנקראו "פרשת לבון" או "הפרשה".

היחסים בין לבון ובין דיין לא היו תקינים מלכתחילה, ובמהלך כהונתו של דיין כרמטכ"ל תחת שר הביטחון לבון, התקלקלו היחסים עוד יותר. לבון היה בן דור הביניים במפא"י, ויריבו הפוליטי של דיין. ברוח הימים ההם היה דיין חבר מרכז מפא"י והתפטר ממנו רק משהתמנה לרמטכ"ל. לבון ראה בעצמו את יורשו של בן גוריון, ואת מינויו לשר ביטחון ראה כאישור למעמדו זה. ראייה זו הכניסה אותו למסלול התנגשות עם חבורת הצעירים שטיפח בן גוריון, ובראשם דיין, ושמעון פרס ששימש כמנכ"ל משרד הביטחון. על אף ששני האישים, דיין ולבון, החזיקו בראייה בטחונית דומה, החלו עד מהרה סכסוכים ביניהם, שהתבטאו אף בדברים עקרוניים, כגון דרישתו של דיין לרכוש מן הצרפתים טנקים מסוג AMX, עליה הטיל לבון וטו.

המאבק על הסמכויות בין שר הביטחון והרמטכ"ל הביא לחוסר בהירות באשר לשאלת הקשר הישיר בין קצינים בכירים ובין שר הביטחון. כאשר נודע לדיין, באמצע 1954 כי מפקד חיל האוויר, דן טולקובסקי, נועד ישירות עם לבון, הגיש את התפטרותו, אך שוכנע על ידי דוד בן גוריון לחזור בו. לבון עמד על זכותו כשר ביטחון להמשיך בפגישות עם בכירי צה"ל, וביניהם ראש אמ"ן, אל"מ בנימין גיבלי. לימים תהיה לעניין חשיבות מכרעת בשאלה "מי נתן ההוראה" לגיבלי להפעיל רשת של מרגלים יהודים במצרים, ולהורות להם לחבל במתקנים בריטים על מנת למנוע את הסתלקותה של בריטניה מאזור תעלת סואץ. בעת שניתנה ההוראה לגיבלי היה דיין בביקור בארצות הברית, ולבון טען כי לא הוא שנתן את ההוראה. לימים תהיה לפרשיה זו, שנודעה בכינוי "העסק הביש", חשיבות מכרעת בהיסטוריה הפוליטית של מדינת ישראל.

ב-8 בדצמבר 1954 הודיעה מצרים כי חשפה רשת ריגול ישראלית. העצורים, צעירים יהודים אזרחי מצרים, נשפטו לתקופות מאסר ארוכות, ושנים מהם אף נתלו על חלקם ברשת. פעולות הרשת נחשפו עוד ביולי 1954. על אף שישראל הכחישה את חלקה ברשת, התברר כי גורמים בצה"ל הורו לצעירים לפגוע באתרים בעלי קשר לבריטניה ולארצות הברית, על מנת להבאיש את ריחה של מצרים בעיני מדינות המערב.

ניסיון ראשון לברר מי אחראי לתסבוכת שנוצרה נעשה על-ידי שרת, שמינה לשם כך ועדת שניים: נשיא בית המשפט העליון, יצחק אולשן, והרמטכ"ל לשעבר, יעקב דורי. הוועדה לא הצליחה לרדת לשורש העניין, וכתבה: "לא שוכנענו למעלה מכל ספק המתקבל על הדעת כי ראש אמ"ן לא קיבל את ההוראה משר הביטחון פנחס לבון. עם זאת, איננו בטוחים שלבון נתן את ההוראה המיוחסת לו". בעקבות פעילות הוועדה התפטר לבון מתפקידו בפברואר 1955, אף שטען כי לא נתן את ההוראה.

[עריכה] "הפרשה"

לאחר התפטרות לבון ב1955 מונה במקומו דוד בן גוריון לשר בטחון וסמוך לאחר מכן נבחר כראש ממשלה. לבון מונה ב-1956 בשנית לתפקיד מזכ"ל ההסתדרות הכללית, לאחר שמרדכי נמיר פרש על מנת לאפשר את מינויו. דוד בן גוריון כותב בספרו "דברים כהוויתם": "עד שנת 1960 לא הגיע אלי שום הד מ'פרשת 1954' ... ביום 5.5.1960 בא אצלי לבון ואמר לי ששמע ... כי זויפו תעודות בצה"ל... מיד הטלתי על מזכירי הצבאי לבדוק הענין". בן גוריון מוסיף כי ביקש גם הקמת ועדת חקירה בעניין "האדם השלישי", שהיה קשור ב"עסק הביש", "ועדת כהן", שהוקמה בעת שהותו של לבון בחו"ל. לבון, על ידי מזכירו, ביקש מבן גוריון את ביטולה. בשובו ארצה, נפגש לבון עם בן גוריון ביום 26.9.1960 ודרש את טיהור שמו מן האחריות ל"עסק הביש". בן גוריון סרב ואמר לו: "פנחס, אני לא פסלתי אותך, אבל אני איני שופט, ואיני יכול לזכות אותך". לבון פירש זאת כהתחמקות ותקף בחריפות את שמעון פרס, שהיה מנכ"ל משרד הביטחון בתקופת "העסק הביש", ואת מי שהוזכר רק בכינוי "הקצין הבכיר" - בנימין גיבלי, שעמד בראש אגף המודיעין של צה"ל. גיבלי טען שקיבל הוראה בעל פה משר הביטחון, לבון. ועדת בירור שמינה הרמטכ"ל חיזקה בממצאיה את טענותיו של לבון, אך בן גוריון דחה ממצאים אלה.

בעקבות מעצרו ומשפטו ב-1958 של אברי אלעד מי שכונה "האדם השלישי", מפעיל הרשת במצרים ואחד מהעדים כנגד לבון בועדת אולשן-דורי בגין מגע עם סוכן זר, והגילוי כי הנ"ל נחשד כסוכן כפול מצרי, החליטה הממשלה למנות לבירור נוסף ועדה שהורכבה משבעה שרי ממשלה, בראשותו של שר המשפטים, פנחס רוזן. ב-25 בדצמבר 1960 הגישה "ועדת השבעה" את מסקנותיה, שבהן נקבע פה-אחד שלבון לא נתן את ההוראה, ואף לא ידע על הפעולה. בעקבות מסקנות אלה התפטר בנימין גיבלי מצה"ל. לימים התברר כי עדויות קציני אמ"ן בפני ועדת אולשן-דורי היו מתואמות, ומסמך שהוצג בפניה זויף על-ידי דליה כרמל, מזכירתו של בנימין גיבלי.

בן גוריון דרש להדיח את לבון מהזירה הפוליטית. בציבור נוצר הרושם כאילו בן גוריון רואה בלבון אויב אישי, ורודף אותו על לא עוול בכפו. מרכז מפא"י, שנאלץ להכריע בסכסוך זה, נכנע ללחצו של בן גוריון, ובתחילת 1961 הדיח את לבון מתפקיד מזכ"ל ההסתדרות, ומחק אותו מרשימת מועמדי המפלגה לכנסת.

בשנת 1965 פרשו לבון ותומכיו ממפא"י, אך הוויכוחים במפא"י לא שככו. בן גוריון תבע להקים ועדת בדיקה משפטית לבחינת מסקנות ועדת השבעה תוך מתקפה על לוי אשכול שהיה מחבריה. אשכול סירב ובן גוריון התמודד מול אשכול במרכז המפלגה, בפעם הראשונה שנערכה התמודדות כזו במפא"י, והפסיד. בעקבות הפסדו, הקים בן גוריון עם תומכיו את רפ"י וגורש ממפא"י על ידי בית דין מפלגתי. רפ"י ניגשה לבחירות 1965 כמפלגה עצמאית. בעקבות פרשת לבון הגיעה לקצה שליטתו של בן גוריון במפא"י.

[עריכה] מזכ"ל ההסתדרות

בקדנציה השנייה שלו בהסתדרות נחשב לבון כרפורמטור חשוב. עיקרן של הרפורמות שניסה להוביל היו יתר דמוקרטיזציה - ביזור הכוח ושילוב העובדים באיגוד המקצועי, בקופת חולים ועוד. הרפורמה המשמעותית ביותר הייתה פיצול סולל בונה, חברת ענק במונחי המשק דאז, לשלוש חברות נפרדות והכפפתה, מול התנגדות קשה של מנהלה הלל דן, למרות הנהגת ההסתדרות וחברת העובדים.

בשנת 1968 יצא לאור ספרו של לבון, "בנתיבי עיון ומאבק", ובו אוסף מאמרים ונאומים שלו. ספרים חשובים נוספים של לבון: "חברת עבודה" ו"יסודות".

פנחס לבון נפטר ב-24 בינואר 1976.

על שמו קרוי היישוב לבון בגליל, וכן נקרא על שמו "המכון לחקר תנועת העבודה".

[עריכה] לקריאה נוספת

  • אביעזר גולן, מבצע סוזאנה - הסיפור המלא של נדוני "הפרשה", הוצאת ידיעות אחרונות, 1990.
  • אייל כפכפי, לבון - אנטי משיח, עם עובד, 1998.
  • איסר הראל, אנטומיה של בגידה: "האדם השלישי" והמפולת במצרים , הוצאת עידנים , 1980.
  • איסר הראל, קם איש על אחיו - הניתוח המוסמך והממצה של "פרשת לבון", הוצאת כתר, 1982.
  • יוסף אלמוגי, המאבק על בן גוריון - בעקבות הפרשה, הוצאת ידיעות אחרונות, 1988.
  • דוד בן גוריון, דברים כהוויתם, עם הספר, 1965.
  • נתן רוטנשטרייך, בין עקרונות לניווט - על מחשבתו החברתית של פנחס לבון, עם עובד, 1979.

[עריכה] קישורים חיצוניים

הקודם:
יוסף שפרינצק
מזכירי הסתדרות העובדים הכללית הבא:
מרדכי נמיר
הקודם:
מרדכי נמיר
מזכירי הסתדרות העובדים הכללית הבא:
אהרן בקר
שפות אחרות