רבי יוחנן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| רבי יוחנן | |
|---|---|
| דור: | דור שני לאמוראי ארץ ישראל |
| רבותיו: | רבי יהודה הנשיא, רבי ינאי, רבי אושעיא, חזקיה |
| חבריו: | ריש לקיש |
| תלמידיו: | רבי אלעזר בן פדת, רבי אבהו, רבי חייא בר אבא, רבי אמי ורבי אסי |
| בית מדרש: | ישיבת טבריה
|
רבי יוחנן (מכונה גם בר נפחא) - גדול אמוראי ארץ ישראל בדור השני ועורכו של התלמוד הירושלמי. היה כשמונים שנה ראש ישיבה בטבריה. תרומתו בתחומי ההלכה והאגדה ממלאים את דפי שני התלמודים, הבבלי והירושלמי, וכן המדרשים. פעילותו משתרעת החל מהרבע הראשון של המאה השלישית לספירה ועד לסיומה של המאה כמעט. תרומתו של רבי יוחנן לחתימת התלמוד הירושלמי הינה גולת הכותרת של חייו.
תוכן עניינים |
[עריכה] האיש וזמנו
רבי יוחנן נולד לערך בשנת 180 ונפטר כבן מאה סביבות שנת 280. לא ידוע אם מקור הכינוי "בר נפחא" הוא מתעסוקתו של אביו, או שמא על שם מקום מוצא משפחתו, או אולי כביטוי לתכונה נפשית או גופנית. הוא היה יפה תואר באופן חריג ומראהו החיצוני המדהים מוזכר בכתובים. יופיו של רבי יוחנן, הטובל בנהר, השפיע עמוקות על ריש לקיש, שהפך משודד וליסטים לגדול בתורה. רבי יוחנן היה מקורב אל הנשיא רבי יהודה, ללמד שהיה בן למשפחה מכובדת, ואף למד ממנו לא מעט. בשני התלמודים גם יחד מודגשת העובדה, שרבי יוחנן היה תלמידו של רבי ינאי. תפיסתו המתונה, המציאותית, של רבי יוחנן בהלכה, הושפעה בוודאי לא מעט מתפיסתו ההלכתית של רבו, שלא היסס להתיר את עיבוד השדות בשנות השמיטה, כשהכבידה האימפריה הרומאית את עולה במסים ובארנוניות, בהכריזו: "צאו וזרעו בשביעית, משום ארנונא" (תלמוד בבלי, סנהדרין כו ע"א).
[עריכה] בעיצומה של האנרכיה
תקופת פעילותו של רבי יוחנן תואמת את התקופה הידועה ברומא כתקופת האנרכיה, מ-235 ועד 284. עידן האנרכיה התאפיין במלחמות אזרחים, בשחיתות של קיסרים, בהתעמרויות של נציבים בפרובינקיות השונות, במצב כלכלי קשה וחברתי רעוע, באינפלציה מוניטרית חסרת תקדים, במסים, מכסים ושורת גזרות כלכליות. התלמוד למשל מספר על "מס הכלילא", שהוא תשלום שחויבו בני הפרובינקיות להעלות לרומא כל אימת שגורם כלשהו התקסר, ובתקופת האנרכיה רבו המתקסרים והמודחים. המס הזה הוטל על תושבי טבריה ותחילה "ערקו" – ברחו מחצית מהתושבים ולבסוף כולם. היישוב היהודי בפרובינקיה פאלייסטינה מצא עצמו איפוא בסיר לחץ מעיק והוא פנה אל מנהיגיו לסייע לו. הנשיאים משושלת רבי יהודה הנשיא, רבן גמליאל השלישי ורבי יהודה נשיאה, התקשו לתפקד מול המציאות הכוללת הקשה, אך בסיוע מנהיגי הסנהדרין, כגון רבי יוחנן וחברו ריש לקיש, הצליחו לעבור את תקופת הסער בשלום.
תופעת הבריחה הנ"ל עוררה חכמי סנהדרין, כגון רבי יוחנן, להגן בחוק-בהלכה על בעלי הקרקע, ועל כן קבעו שלאריס או לבן אריס אין כל טענת חזקה על קרקע. בגלל מצוקת הזמן ביקש רבי יוחנן להקל גם על הערר-המחאה, שצריך בעל הקרקע למחות כנגד מי שתפס את השדה וטוען עליו חזקה. רבי יוחנן קבע כי "ערר אין צריך בית דין" (תלמוד ירושלמי בבא בתרא פ"ג יד ע"א), שהרי לבוא לפני בית דין כדי לערער, הרי זה לחשוף עצמו לפני עיניהם הבולשות של השלטונות.
בין שליחי השלטון נמצאו פונקציונרים יהודים, אשר מילוי תפקידם גרר ביקורת והיו שכינו אותם גזלנים ואלימים. נגד טיפוסים אלה יצא רבי יוחנן וקבע כי "כל הגוזל את חברו שוה פרוטה, כאילו נוטל נשמתו ממנו" (תלמוד בבלי, תענית ז ע"ב).
[עריכה] היחס לשלטון הרומי
למרות המצב הקשה כאמור, הכלכלי, המוניטארי, הפוליטי, החברתי והנפשי, התמידו חברי הסנהדרין באותה מגמה מלאחר חורבן הבית השני ומאז מרד בן כוסבה, של הכרה, לעתים מאולצת, בשלטון הרומי. מדובר בראיה מפוקחת של המצב והמלצה להסתגלות אליו, שהרי האלטרנטיבה בעייתית ומסוכנת. בכירי החכמים לאחר מרד בן כוסבה הזהירו מפני מרידה ברומאים. הללו, כמובן, עטפו זאת בנוסח כולל של איסור מרידה "באומות העולם", ועוד מפי הקב"ה, כדי לתת לכך גושפנקה ומשקל ראוי, כעולה מפיו של רבי יוסי בן חנינא, אלא שברור היה למי הכוונה ולמה ההתייחסות. כמו-כן חכמים מתנגדים בתוקף לחישובי קץ למיניהם, אשר מעודדים את הציפיה לגאולה, ומתוך כך עלולים לגרות גורמים קיצונים לאחוז בנשק המרידה. אחרים התבטאו בהתנסחות רכה יותר, כי הגאולה בוא תבוא, אך תהליך התהוותה עדיין רחוק מאוד. בהקשר זה מורה רבי יוחנן כי "ראשונים שנתגלה עוונם נתגלה קיצם, אחרונים שלא נתגלה עוונם לא נתגלה קיצם" (תלמוד בבלי, יומא ט ע"ב). כלומר, גלות זו, והוא מתכוון לשלטון הרומי, אין לדעת מתי קיצה, ובמלים אחרות: מתי תבוא הגאולה. בהקשר זה מתפתחת התפיסה כי מקור הגלות בעוונות העם, ואם-כן הגאולה תבוא כאשר העם יתקן עצמו ויטהר, וזאת ידע רק האל. הנחה זו מנטרלת את האחריות לגאולה מהאדם ומגלגלת אותו לפתחו של הקב"ה.
הוראות והנחיות אלה נועדו להסדיר, על אף התקופה הקשה, את מערכת היחסים עם השלטון הרומי, וזאת על-מנת שלא יהיה גרוע יותר. רבי חייא בר אבא, בן דורו של רבי יוחנן, למרות שהיה כהן, לא נרתע מלפסוע על קברי צור, כדי לחזות בקיסר דיוקלטיאנוס בבואו למקום. ומשמו של רבי יוחנן אמרו כי "מצווה לראות גדולי מלכות, לכשתבוא מלכות בית דויד יהא יודע להפריש (=להבדיל) בין מלכות למלכות" (תלמוד ירושלמי ברכות פ"ג ו ע"א). גם דברי רבי ינאי "לעולם תהא אימת מלכות עליך" (תלמוד בבלי זבחים קב ע"א) רלוונטיים מאוד לענייננו.
לא פעם אחת אנו מוצאים אף דברי שבח והחמאה לקיסרות הרומית מפי חברי הסנהדרין. רבי יהושע בן לוי מצהיר כי: "אם יאמר לך אדם: היכן אלהיך? אמור לו: בכרך הגדול שברומי" (תלמוד ירושלמי תעניות פ"א סד ע"א). עם זאת נמתחים דברי ביקורת ולעיתים קשים וחודרנים כנגד השלטון הרומי. הללו מופנים יותר כלפי מבצעי המדיניות הרומית, כגון הפקידים הזוטרים בפרובינקיות, ופחות כלפי המדיניות עצמה ומקורותיה. אין פה צביעות והונאה עצמית. כמובן שלעיתים שבחו את השלטון ולעיתים הסתייגו ממנו בשל נתוני הזמן המשתנים, ולעיתים מדובר בעמדות מנוגדות בין החברים, אלא שבכל מקרה השתדלו לשמור על מעין איזון, כדי שמחד לא ייחשבו כמתרפסים, ומאידך לא יוותרו על רעיון הגאולה.
בתקופה זו מתרבים המקרים בהם יהודים שימשו בתפקידים רשמיים במסגרת התחום הביצועי של השלטון הרומי כגון גובי מס, מוכסים, שוטרים ואוכפי החלטות משפטיות. היחס כלפיהם היה מורכב בשל הבעייתיות שתמציתה הינתנות מאולצת תחת השלטון הרומי. רבי יוחנן סבור היה שיש למסור לידי השלטונות יהודי שעבר עבירה, וההנמקה לצעד זה הייתה הצלת רוב הציבור.
[עריכה] היחס לגויים
היחס ההוגן והנאות לרומא הביא גם להתקנת מערכת היחסים עם הסביבה הלא-יהודית, ההלניסטית והאחרת, הן בערים המעורבות והן ביישובים חקלאים מעורבים. היחסים הכלכליים, החקלאיים והמסחריים המשותפים הביאו לשיפור היחס כלפי ה"נוכרים" – ה"גויים", כפי שמכונים בספרות התנאית והתלמודית, וזה מבחינתו הפשיר יותר את היחס הפיזי בין שני הצדדים, ועד כדי כך שחכמים עשו לעיתים לילות כימים על מנת להביא לשינוי בהלכה בהתאם. רבי יהודה נשיאה התיר את שמנם של גויים בבחינת מהלך חסר תקדים, מהפכני משהו לדורו, לאור האיסור שנהגו בו שנים. חכמים ממליצים בחום לסייע ל"נוכרים" בכל דרך שהיא, ומנמיקים זאת בכותרת של "מפני דרכי שלום". עם זאת נמנעו מלמסור שטחים ל"נוכרים" כגון בעסקאות קניה-ומכירה וכן נמנעו מלמכור בהמה גסה ל"נוכרים". גם איסורים אלה מוסברים על רקע התרחבות העסקים בין שני הצדדים. ביטוי נוסף להפשרת היחסים הינו הרחבת תפוצת הלשון היוונית בקרב הציבור היהודי ונמצאו בין האמוראים כאלה שהיו אף בקיאים בלשון זו.
[עריכה] יחסו של רבי יוחנן להנהגה
עיקר פעילותו של רבי יוחנן חלה בתקופת נשיאותו של רבי יהודה נשיאה הראשון, שהיה נכדו של רבי יהודה הנשיא, והיה מכובד על העם ומוכר על ידי השלטונות. אנו מוצאים אותו מכריז תעניות, וראשי החכמים, רבי יוחנן וריש לקיש, נאלצים להכיר בהן. התקנות שתיקן רבי יהודה נשיאה, כמו תקנת שמנם של גויים, לא היו מתקבלות על העם, אלמלא נעשו בהסכמתם של החכמים ובתמיכתם, ובעיקר, כך דומה, בהסכמתו של רבי יוחנן, כמי שעמד בראש בית-הוועד שבטבריה. רבי יוחנן מגלה בדרך כלל יחס של כבוד לנשיא, הן בשל הסתופפותו כנער בחצרו של רבי, סבו של הנשיא, הן בשל אישיותו של הנשיא והן מפני צורך השעה שלא הייתה קלה כלל ועיקר, כאשר דווקא אז נחוץ היה לציבור מנהיג סמכותי מקובל ונתמך. בעניין זה התפלמס לא פעם עם ידידו-יריבו ריש לקיש, וכפי שקראנו במדרש: "על דעתה דרבי יוחנן – אנו צריכים לכבודו (של הנשיא). על דעתה דריש לקיש – הוא צריך לכבודנו" (בראשית רבה, צז, ב). עם זאת, אין ללמוד מכאן שרבי יוחנן היה שלם עם מעשיו של רבי יהודה נשיאה. אדרבה, פעמים לא מעטות מתח עליו ביקורת, אם כי באיפוק, הן משום הכרתו בו כנשיא ואם משום ענוותנותו וזהירותו המופלגת בכבוד אחרים. הביקורת כלפי הנשיא גברה מאמצעה של המאה השלישית, בשיאה של האנרכיה באימפריה הרומית.
למעשה מאז חורבן הבית השני, בתהליך היסטורי גלי, מתנהלים ויכוחים ולעיתים התעמתויות בין הנשיאות לבין חברי הסנהדרין, ומלאחר ימי רבי יהודה הנשיא, החלה סמכות הנשיא להתעמעם מחד ועוצמת החכמים לעלות מאידך, וזוהי תקופת רבי יוחנן וחבריו. ביטוי למאבק זה עולה מתביעתו של הנשיא שהחכמים ישתתפו גם כן במימון בניית חומה סביב העיר טבריה. הנשיא הציג זאת כשיוויון מוסרי בין העם לחכמים, ואילו החכמים הציגו את זכויות הפטור שלהם. מעבר למאבק זה עולה השאיפה של החכמים להציג עמדה "אנטי"-נשיאותית, המצביעה על כוחנות מסוימת. ובהקשר זה מזדקרת אימרתו המפורסמת של רבי יוחנן: "אפילו ממזר תלמיד חכם וכוהן גדול עם הארץ, ממזר תלמיד חכם קודם לכוהן גדול עם הארץ" (תלמוד ירושלמי הוריות פ"ג מח ע"ג). אמירה כזו משתלבת היטב בנטייה לגבש את מעמד החכמים, חברי הסנהדרין, במאה השלישית. אז מתגבש גם מעמד "בני חכמים", כמעין אגודה קולגיאלית מקצועית, ורבי יוחנן מתייחס לכך באומרו: "כל שהוא תלמיד חכם ובנו תלמיד חכם ובן בנו תלמיד חכם, שוב אין תורה פוסקת מזרעו לעולם" (תלמוד בבלי בבא מציעא פה ע"א).
עם זאת, למרות חילוקי הדעות והניגודים, מהם אף חריפים ביותר, אנו מוצאים לעיתים קרובות את רבי יוחנן וריש לקיש פועלים בצוותא עם רבי יהודה נשיאה, או מבצעים פעולות משמו.
אחד מנושאי המחלוקת המרכזיים בין הנשיאות לחכמים הייתה שאלת מינוי הפרנסים, מנהיגי הציבור בקהילות השונות. מינויים נמסר לידי חכמים, או לידי ועדות של חכמים, מטעמו של הנשיא, לרוב. אמנם היו חכמים ממנים, בהסכמתו של הנשיא, פרנסים ביישובים, אלא שמינוים היה זקוק להסכמתו של הציבור, ובפרט לבני האריסטוקרטיה שבו. הנה איפוא שילוב ידיים בין המוסד הנשיאותי, הסנהדראי והציבורי לטובת מינויים של מנהיגי ציבור, בבחינת מודוס ויוונדי. את רבי יוחנן אנו מוצאים כמי שמרבה למנות, וזאת מתוקף היותו ראש בית הדין הגדול שבטבריה.
[עריכה] רבי יוחנן הטבריאני
פעילותו המגוונת של רבי יוחנן כמנהיג הדור, כמורה הוראה וכפוסק, כעומד בראש בית הוועד, וכמי שעיני החכמים, בארץ ובתפוצות, היו נשואות אליו, נתרחבה והעמיקה בעיקר מאז קבע ישיבתו בטבריה. זו התחרתה בציפורי ולבסוף אף הפכה למושב הנשיאות. על מעמדה של טבריה מעיד רבי יוחנן, במסורת המפורסמת של עשר גלויות הסנהדרין, החל מלשכת הגזית בירושלים, דרך יבנה, אושא ובית שערים (ימי רבי) ולבסוף – לציפורי ולטבריה.
רבי יוחנן עקר מציפורי לטבריה בעיקר מן הטעם האישי-הנהגתי: להנהיג את הקהילה היהודית שבעיר המיוחדת ולהטביע בה את חותמו. רבי יוחנן מפליג בשבחה של העיר על שום טיבה וסביבותיה כגון המעיינות החמים שבקרבתה והמרכזים החינוכיים שפעלו בה. הוא מציין את שווקיה, ובעיקר את המרכזי שנתכנה, מן היוונית "דורמוס" וכן את השוק הרומי, או הנוכרי מן הסתם – "שוקא דארמאי". כפונקציה מהרחבת יחסי המסחר עם האוכלוסייה היוונית-רומית מפליג רבי יוחנן בשבחה של השפה היוונית עד כי "מותר לאדם ללמד את בתו יוונית, מפני שהוא תכשיט לה" (תלמוד ירושלמי סוטה פ"ט כד ע"ג).
חכמי טבריה היו שותפים לחייה ולבעיותיה של העיר, שהרי שימשו כפרנסים, ורבי יוחנן עצמו, הרי עודדם לכך: "הולכין לבתי כנסיות לפקח על עסקי רבים בשבת ... הולכין לטריטאות, לקרקסאות ולבסיליקאות לפקח על עסקי רבים בשבת" (תלמוד בבלי, שבת קנ ע"א). בית הדין שבטבריה פעל גם לפידיון שבויים, תפקיד שרבי יוחנן, מי ששימש אב בית הדין, היה אחראי לו.
[עריכה] פוסק הלכה
ישיבת טבריה נתעלתה למעמד מיוחד בארץ ובתפוצות בעיקר הודות לגדולתו של רבי יוחנן, שלא זה בלבד שעיצב את דרכה, אלא הוא עצמו, בכוח אישיותו וגדולתו בתורה, שימש כוח משיכה. תחת הנהגתו הפעילה הונהג לימוד מעמיק במשנה, כשתוך בדיקתה, לא הותירו בה, אפילו עניין קל שבקלים, שלא הפכו בו וחזרו והפכו בו, מקשים וחוזרים ומקשים. ואמנם, העיסוק שעסק רבי יוחנן בחקר המשנה, הוא גולת הכותרת בעבודת חייו, שכן הקדיש את עיקר עיתותיו לבדיקתה ולחקירתה. הוא ניפה אותה משגיאות וביקש להגיע, על סמך דבריהם של התנאים השונים, להכללות. עבודה מעמיקה ורבת היקף זו, היא-היא שנתנה לנו את התלמוד הארצישראלי, הירושלמי. זאת ועוד, העובדה שהכיר את המשנה בצורה יסודית כל-כך, איפשרה לו להתמודד עם הבעיות המרובות שנתעוררו תוך כדי ליבון הלכותיה. ידענות רבה גילה רבי יוחנן גם בברייתות, במשניות החיצוניות, אשר שוקעו עם הזמן במסגרת התלמודית.
בתלמוד הירושלמי ניתן למצוא את טביעות אצבעותיו הרבות של רבי יוחנן. למשל ידועות הגהותיו במילות פתיחה כגון "לית כאן", שמשמעו - ענין זה אינו צריך להיות כאן, או "לא תני", שמשמעו - הנוסח צריך להיות שונה, או "כיני מתניתא", שמשמעו - כך היא המשנה.
רבי יוחנן אימץ לעצמו נטייה להקל על הציבור מטעמים פרגמטיים, ובעיקר תוך כדי נתינת הדעת למציאות הקשה, הכלכלית והחברתית, שאיפיינה את תקופתו. כך, למשל, הכיר בעובדה, שישנם רבים שאין להם אלא חלוק אחד בלבד, המשמש אותם בכל ימות השבוע, ואף במועד, וכדי להקל על אלה קבע כי "כל מי שאין לו אלא חלוק אחד, מותר לכבסו בחולו של מועד" (תלמוד בבלי, מועד קטן יד ע"א). ובהכירו לדעת כמה תלויים עובדי האדמה שבבבל בהצלחת שיווקם של מוצרי הפשתן ועובדי האדמה שבארץ בשיווקם של היין והשמן, קבע: "מתריעין על פרקמטיא (פריטי סחר) ואפילו בשבת. אמר רבי יוחנן: כגון כלי פשתן בבבל ויין ושמן בארץ ישראל" (תלמוד בבלי, בבא בתרא צא ע"א).
גם בקיום מצוות השביעית מצטייר רבי יוחנן כליברל, וזאת על רקע המציאות הכלכלית הקשה שבדורו. הוא פטר את אשקלון ממעשרות ומשביעית, הגם שהוכרזה טהרת העיר.
אחד ממשפטיו המפורסמים הינו: "אם הזכירוך לבולי, יהא הירדן בעל גבולך" (תלמוד ירושלמי ועד קטן פ"ב פא ע"ב). כלומר, עקב המיסוי הכבד והליטורגיות שהוטלו על ידי השלטונות על רבים מקרב כל שכבות האוכלוסייה, פסק רבי יוחנן הוראת שעה, שהמינוי המאולץ לפונקציה שילטונית ("בולי") כגזירה אינו חוקי והמועמד למינוי רשאי לברוח אף עד נהר הירדן. מאידך ביקש רבי יוחנן לגונן על אותם בעלי קרקעות שנאלצו לעקור מביתם ולברוח, ואדמתם הייתה עלולה ליפול בידי השלטון או בעלי זרוע.
[עריכה] רבי יוחנן והאגדה
לצד פעילותו ההלכתית רב היה כוחו של רבי יוחנן במדרש, ורבים וטובים מיהרו כדי לשמוע את דרשותיו. בתקופה זו, כאשר המצב הכללי היה לעיתים בכי רע, רבו המדרשים ובעיקר המשלים והנמשלים, בבחינת המתקת המציאות מחד ונטיעת תקווה לעתיד משובח ומשופר מאידך. המדרשים הביאו גם דברי נחמה ומזור לפצעים הפיזיים והנפשיים של הציבור.
כדי לעודד את בני דורו רמז רבי יוחנן על אפשרויות הגאולה, אם כי, כאמור, נזהרו הוא וחבריו מפני שידול צעירים למרוד ברומאים. כמו כן אנו מוצאים אצלו תיאור של גיבורי העם הקדומים, המיתולוגיים. התרפקות על העבר, כשהיא מתמקדת בגיבורי המקרא הייתה מקובלת על חז"ל, והיה בה, לא מעט, כדי להפיג את מרירות ההווה. אחד מגיבוריו הנערצים היה שמשון.
באגדותיו של רבי יוחנן אנו מוצאים מעין זעקה כנגד עוולות פקידי השילטון, שחומסים ומעוותים משפט.
[עריכה] התלמוד הירושלמי
רובו של התלמוד הירושלמי נסדר בטבריה, ואם כן אין זה מן הנמנע שהרוח החיה בסידורו ובעריכתו (הראשונית) היה רבי יוחנן. מעניין, למשל, שהביטוי "הכא" כלומר "כאן" מכוון בירושלמי לטבריה ולא למקום אחר. לרבי יוחנן הייתה יד בקביעת דרכי הלימוד והדיון שבאו לידי ביטוי ביצירת התלמוד הירושלמי.
[עריכה] במותו
לרבי יוחנן היו עשרה בנים וכולם מתו עליו בחייו. לא מן הנמנע שדבריו (בבלי, בבא בתרא, טו ע"א) על כך ש"איוב מעולי גולה היה, ובית מדרשו בטבריא היה", היו מכוונים גם כלפי עצמו. מתוך הסיפור בתלמוד הבבלי (בבא מציעא פד ע"א) עולה כי הוא נפטר מרוב צער על מותו של תלמידו והחברותא שלו, ריש לקיש. במותו קונן עליו תלמידו רבי יצחק בן אלעזר במלים אלו: "קשה היום לישראל כיום בוא השמש בצהריים" (תלמוד בבלי, מועד קטן כה ע"ב).
| אמוראי ארץ ישראל
הדור הראשון (עד שנת 250): רבן גמליאל ברבי , רבי חייא , רבי ינאי בעכברא, רבי אושעיא בקיסריה , רבי אפס בציפורי , רבי יהושע בן לוי בלוד , רבי חנינא בר חמא , לוי, בר קפרא הדור השני (עד שנת 280 לערך): רבי יהודה נשיאה , רבי יוחנן - ראש ישיבת טבריה , ריש לקיש , רבי יוסי ברבי חנינא הדור השלישי (עד שנת 310 לערך): רבן גמליאל הרביעי , רבי אמי - ראש ישיבת טבריה, רבי אסי , רבי אלעזר , רבי אבהו , רבי חייא בר אבא , עולא , רבי זירא , רבה בר בר חנא , רבי אלעאי הדור הרביעי (עד שנת 340 לערך): רבי יהודה נשיאה השני , רבי ירמיה , רבי אחא , רבי ברכיה הדור החמישי (עד שנת 380 לערך): הלל נשיאה , רבן גמליאל החמישי , רבי יונה , רבי יוסי ברבי בון , רבי מנא הדור השישי (עד שנת 410 לערך): רבי יהודה נשיאה השלישי , רבי תנחומא , רבי חנניה דציפורין , רבי שמואל בן רבי יוסי ברבי בון אמוראי בבל הדור הראשון (עד שנת 250): רב - ראש ישיבת סורא , שמואל - ראש ישיבת נהרדעא , רב אסי , רב שילא הדור השני (עד שנת 280 לערך): רב הונא - ראש ישיבת סורא , רב יהודה בר יחזקאל - ראש ישיבת פומבדיתא, רבה בר אבוה הדור השלישי (עד שנת 310 לערך): רב חסדא - ראש ישיבת סורא , רבה בר נחמני ואחריו רב יוסף בר חייא - ראשי ישיבת פומבדיתא , רב ששת , רב יוסף בר חמא , רבה בר רב הונא , רב זביד הדור הרביעי (עד שנת 340 לערך): אביי - ראש ישיבת פומבדיתא , רבא - ראש ישיבת מחוזא , רמי בר חמא הדור החמישי (עד שנת 380 לערך): רב נחמן בר יצחק - ראש ישיבת פומבדיתא , רב פפא , רב הונא בריה דרב יהושע , רב זביד הדור השישי (עד שנת 430 לערך): רבינא הראשון ואחריו רב אשי - ראשי ישיבת סורא, אמימר - ראש ישיבת נהרדעא. הדור השביעי (עד שנת 465 לערך): מר בר רב אשי הדור השמיני (עד שנת 500 לערך): רבינא השני - ראש ישיבת סורא וחותם התלמוד הבבלי |
[עריכה] קישורים חיצוניים
- רבי יוחנן, באנציקלופדיה יהודית "דעת".

