קשר העשרים ביולי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קלאוס שנק פון שטאופנברג - דמות מפתח בקשר
הגדל
קלאוס שנק פון שטאופנברג - דמות מפתח בקשר

קשר העשרים ביולי הינו קשר של חבורת קצינים מן הוורמאכט, וגורמים נוספים, להפיל את המשטר הנאצי בגרמניה, ולהתנקש בחיי אדולף היטלר ב־20 ביולי 1944. הקשר נכשל, וחלק גדול מן המעורבים בו, ובהם מנהיג הקשר הקולונל גראף קלאוס שנק פון שטאופנברג, הוצאו להורג. הקשר היווה את שיאם של נסיונות רבים, במשך שנות קיומו של הרייך השלישי להפיל את המשטר הנאצי, על ידי גרמנים שדגלו בהתנגדות למשטר הנאצי.

תוכן עניינים

[עריכה] רקע היסטורי

מאז עליית אדולף היטלר לשלטון בגרמניה, היו תכניות להפלתו מהשלטון. חלק ניכר מתכניות אלו תוכנן על ידי קצינים גבוהים, אשר התנהגותו של הרב"ט לשעבר לא הייתה לרוחם. השינויים שערך במטה הכללי, החלפתם של הגנרלים בלומברג ופריטש, באמצעות סיבוכם בשערוריות מין מפוברקות והצבתם של קצינים נאמנים לו במקומם, ושבועת הנאמנות שהכריח היטלר את כל חיילי הוורמאכט להישבע לו באופן אישי, גרמו לרבים מן הקצינים לחשוב על הדחתו.

כבר בימי ועידת מינכן, עת עמדה גרמניה בסכנה של מלחמה עם בריטניה וצרפת, בשל דרישת היטלר לצרף לרייך את חבל הסודטים, מלחמה, אשר במאזן הכוחות שהיה אז נראתה כחסרת סיכוי לצבא הגרמני, תכננו הגנרלים הגרמנים לעצור את היטלר ולהכריז כי אינו שפוי, כאשר ייתן לכוחות את הפקודה לנוע. בגידת הבריטים והצרפתים בעם הצ'כי בועידת מינכן, והצלחתו המפתיעה של היטלר להשתלט על חבל הסודטים ללא קרב, הוציאו את הרוח ממפרשי הקושרים.

עם זאת, חלק מן הקושרים, אנטי נאצים מושבעים, המשיכו בתכנון תוכניותיהם, תוך שהם מחכים לשעת כושר. הדבר הגיע לידי כך שהאבווהר, שירות המודיעין הצבאי הגרמני, שימש כמטה פעיל לקושרים, ובכירים באבווהר הודיעו למדינות כגון דנמרק ונורבגיה, כי הצבא הגרמני עומד לפלוש אליהן. בראש הקושרים באבווהר עמדו האדמירל וילהלם קנריס, וסגנו הגנרל הנס אוסטר.

מאחר וחלק ניכר מן הקושרים בקרב הצבא לא תמך בקשר בשל אי מוסריותו של המשטר הנאצי, אלא בשל החשש מהרפתקנותו, היו השנים שבין ועידת מינכן ובין הפלישה לברית המועצות שנים בהן לא יכלו הקושרים לפעול. עם הפלישה לברית המועצות, ועם שהסתבר עומק התסבוכת שזו יצרה, חודשה פעילות הקושרים במרץ מוגבר. ניסיון ראשון של קבוצת קושרים לעצור את היטלר ו"להעמידו למשפט" נעשה כבר בשנת 1941 על ידי הגנרל הנינג פון טרסקו, ושלישו, פביאן פון שלברנדורף, עת ביקר היטלר במפקדת "ארמיות המרכז" בחזית הרוסית. אך הביקור נדחה פעמים מספר, ומשהגיע היטלר, היה מלווה במשמר של אנשי אס אס, דבר שמנע כל אפשרות לעצרו.

כשנתיים לאחר מכן, בשנת 1943, הצליח טרסקו להחדיר פצצת זמן למטוסו של היטלר כאשר זה חזר מביקור בחזית, אך היא לא התפוצצה.

כישלונות אלו העבירו את מרכז הכובד של הקשר אל קבוצת גנרלים שישבו בפריז ובברלין, כאשר ביניהם שימש כמתווך ומוציא לפועל הקולונל הרוזן קלאוס שנק פון שטאופנברג. בשלב זה כלל הקשר קבוצה משמעותית של קצינים, שכללה אף את הפלדמרשל ארווין רומל, אשר זכה לפופולריות עצומה בגרמניה, וכן היה מכובד ומקובל על בעלות הברית. כן הצטרפו אל הקשר גורמים אזרחיים - משפטנים, דיפלומטים ואנשי דת.

בשנת 1944 גרמניה הייתה בנסיגה בכל החזיתות. בחזית המערבית בעלות הברית נחתו בנורמנדי ב-6 ביוני. בחזית הרוסית איבד היטלר את רוב שטחי רוסיה, והצבא האדום עמד לפני הגבול הבינלאומי של שנת 1941 (תחילת מבצע ברברוסה).

[עריכה] חוג קרייזאו

הקושרים, כאמור, באו מרקעים שונים. היו ביניהם קצינים גבוהים בוורמאכט, שהיה הגורם היחיד שבידו להוציא לפועל תוכנית של הפלת המשטר. היו ביניהם אנשי האבווהר, בראשות האדמירל וילהלם קנריס, אשר זה שנים שימש כגורם אנטי-נאצי פעיל וקידם כל תוכנית שהייתה עשויה להפיל את המשטר. היו פוליטיקאים כקרל פרידריך גרדלר, ראש עירית לייפציג, אשר שימש כסמכות מוסרית ואזרחית, ואמור היה לקבל (לצד הגנרל בק) את הנהגת המדינה לאחר מותו של היטלר.

התכניות לצורתו וטבעו של המשטר לאחר הפלת הנאציזם תוכננו באחוזתו של הרוזן הלמוט ג'יימס פון מולטקה, אחוזת קרייזאו, בידי חוג שנקרא חוג קרייזאו. בראש החוג עמד הרוזן מולטקה, צאצא לבית מולטקה, שהוציא מתוכו שנים מן המפורסמים שבחיילי גרמניה - מפקד הצבא הגרמני ב-1870, כאשר צבא זה הביס את הצבא הצרפתי, ומפקד הצבא הגרמני בפרוץ מלחמת העולם הראשונה. ידידו של מולטקה, ושותפו להקמת החוג, היה אף הוא בן למשפחת חיילים, הרוזן פטר יורק פון וארטנבורג. השניים אספו מסביבם קבוצה מגוונת, שכללה את המשפטן הנס ברנד פון האפטן, אחיו של וורנר פון האפטן שהיה בעל תפקיד מפתח בקשר, את ד"ר יוליוס לבר, פוליטיקאי סוציאל דמוקרטי, את ד"ר אדם פון טרוט צו זולץ, עורך דין ודיפלומט, ואת ד"ר אויגן גסטנמאייר, איש כמורה ופילוסוף.

כל אחד מחבורה זו תרם את חלקו בנסיון ליצור דמות של גרמניה הרצויה לאחר המלחמה ולתת לקשר רקע אידיאולוגי. נראה כי הם גיבשו צורה מרוככת של סוציאל-דמוקרטיה, הנשענת על יסודות נוצריים.

קבוצת קרייזאו הייתה בקשר עם קבוצת הקושרים במטה הכללי, דרך הגנרל בק, ועם גורמים נוספים, דרך קרל גרדלר. כן קיימה הקבוצה קשר עם אלן דאלס, מהמודיעין האמריקני, קשר שאותו קיים הדיפלומט טרוט צו זולץ.

עם זאת לא הייתה הקבוצה מעולם קבוצת קושרים פעילה, כי אם מועדון ויכוחים בעל אופי אידיאולוגי, אשר עסק יותר בשאלות הנוגעות לטיבו של המשטר הרצוי, מאשר בשאלות הנוגעות להפלת המשטר הקיים. למרות כל אלו, שילמו חברי החוג בחייהם על פעילות זו.

אנשי חוג קרייזאו, וקושרי העשרים ביולי היו קבוצות מאורגנות ומקושרות, בעלות אופי אריסטוקרטי. כשלונו של הקשר נבע, בסופו של דבר, מהעדר התמיכה העממית הדרושה. לקשר היו יותר מדי גנרלים, דיפלומטים ופילוסופים, ופחות מדי חיילים פשוטים האוחזים בנשק. ככלל, מרי עממי כנגד שלטונו של היטלר היה תופעה נדירה ברייך השלישי. ידועים מקרים בודדים של יחידים אשר ניסו להתנקש בחיי היטלר (כנגר גיאורג אלזאר אשר הטמין פצצה ב"בית הבירה" בו נאם היטלר בשנת 1939), וקבוצת הסטודנטים השושנה הלבנה אשר הפיצה עלונים אנטי נאציים בשנת 1943, אך ככלל השלטון הטוטאליטרי, שהסתמך על טרור המדינה בדמות אנשי הגסטאפו העוקבים אחר כל פעילות חשודה וממהרים לעצור ולהעניש, גרם לכך שביטויים אלו של התנגדות ספונטאנית היו נדירים ביותר.

[עריכה] ההתנקשות בחיי היטלר

סמוך לסוף חודש יוני 1944 קיבל שטאופנברג את תפקיד ראש המטה של הגנרל פרידריך פרום אשר שימש כמפקד "ארמיית העתודה". בתקופה זו של נסיגה בכל החזיתות, היה חשש חמור כי עובדי כפייה, שהובאו במליונים אל אדמת "הרייך", יתקוממו, ויצטרפו לכוחות הנלחמים בחזית. חשש זה נוצל על ידי הקושרים שפעלו במטהו של פרום להכנת תכניות מגירה להעברת כוחות מאסיבית אל הבירה ברלין, לכאורה לשם הגנה מפני התקוממות, ולמעשה לכיבוש נקודות מפתח כחלק מן הקשר. תכניות אלו נקראו בשם הקוד "ואלקירי". תפקיד זה אף דרש משטאופנברג להפגש בתדירות גבוהה עם היטלר, אשר דרש הקצאת כוחות נוספים לחזית הרוסית.

מפקדתו של היטלר, המכונה "וולף שנאצה" (מאורת הזאב) שכנה בראסטנבורג, מרחק של כמה מאות קילומטרים מברלין. שטאופנברג היה מגיע למקום אחת לכמה ימים לפגישות המטה. ביום 20 ביולי, יצא שטאופנברג, עם שלישו, הסגן וורנר פון האפטן, אל "מאורת הזאב" לשם תדרוך שגרתי. שטאופנברג, אשר איבד במלחמה את עינו ואת ידו, היה מעל לכל חשד. הוא הצליח להחדיר פצצת זמן מתוצרת בריטית, אשר כפי הנראה סופקה לו על ידי הגנרל ארווין לאהוסן ראש מנגנון החבלה של האבווהר, אל תוך חדר הישיבות, להציבה סמוך למקום בו עמד היטלר, להפעיל את המרעום, ולצאת מן החדר. כאשר עבר את המחסומים ביציאה מ"מאורת הזאב" הצליח לראות את הפיצוץ שגרמה הפצצה.

עם זאת, בשל נסיבות בלתי צפויות, שרד היטלר את הפיצוץ. גנרל בשם בראנדט, הזיז את התיק בו הייתה הפצצה, מכיוון שזו הפריעה לו לגחון לעבר המפה שעמדה על השולחן. הזזת התיק בסנטימטרים ספורים גרמה לכך שבין התיק ובין היטלר חצץ לוח עץ עבה. היטלר אמנם נפגע בפיצוץ באזנו ובידו, אך לא באופן שיפגע בתפקודו.

שטאופנברג הניח כי היטלר מת, וטס במטוס לברלין, על מנת לקדם את תוכנית ההשתלטות על הרייך. הטיסה במטוס ארכה שלוש שעות, ומשהגיע לברלין ראה כי דבר לא בוצע. כולם המתינו לבואו, ולא נתנו את הפקודה לכוחות להתחיל בתנועה. כך אבדו שלוש שעות גורליות, בהן היה היטלר מנותק מן העולם במפקדה בראסטנבורג, ואינו יודע האם המדובר בהתנקשות של אדם בודד, או בקשר נרחב, ומיהם הקושרים.

שטאופנברג הוציא בינתיים את פקודת "ואלקירי", והכוחות החלו בתזוזה על פי הפקודה. הוא הודיע לפרום כי היטלר מת, וכי עליו לקחת את הפיקוד על מבצע "ואלקירי" לשם בטחון המדינה. בשלב זה טילפן פרום לגנרל וילהלם קייטל, וזה הודיע לו כי היטלר עדיין חי. פרום סירב לשתף פעולה עם הקושרים, ושטאופנברג הודיע לו כי הוא במעצר. בינתיים הגיעו לברלין כוחות על פי פקודת "ואלקירי" שהוציא שטאופנברג. הכוחות היו בפיקודו של מיור (רב סרן) בשם אוטו רמר. רמר נצטווה, במסגרת הקשר, לעצור את שר התעמולה יוזף גבלס, אך משהגיע לעצרו, הודיע לו גבלס כי היטלר חי, וקישר אותו להיטלר טלפונית. רמר, שהיה נאמן לשבועת האמונים להיטלר, החליט לעצור את הקשר, והורה לכוחותיו לפעול לדיכוי הקשר. בינתיים לא הצליחו הקושרים להניע כוחות נוספים, ולא השתלטו על מוקדי כוח נוספים, כגון תחנות רדיו. תחנות הרדיו שעדיין היו בשליטת היטלר מיהרו לשדר את החדשות כי היטלר עודו בחיים.

פרום השתחרר ממעצרו, לאחר שהבטיח לשומרו באופן "ג'נטלמני" כי הוא לא ינקוט בכל פעולה. מייד מצא חיילים הנתונים למרותו, עצר את שטאופנברג, ועמו הגנרל לודוויג בק שאמור היה לקחת את הפיקוד על הצבא אם הקשר היה מצליח, וורנר פון האפטן, קולונל אלברכט ריטר פון מרץ פון קירנהיים וגנרל פרידריך אולבריכט. פרום, שביחידה שתחת פיקודו השתמשו הקושרים למטרות הקשר, היה נחוש להראות כמי שפעל לדיכויו, ולהעלים את כל הראיות המפלילות. לבק (שהיה ראש המטה הכללי בשנות השלושים, ומן המכובדים בקצינים הגרמנים) ניתנה האפשרות להתאבד, אך משלא הצליח לירות בעצמו נורה על ידי חייליו של פרום. שטאופנברג, מרץ, האפטן ואולבריכט, נלקחו אל קיר במקום הקרוי "בנדלרשטראסה" (כיום "שטאופנברגשטראסה") ונורו שם. יש לציין כי פעולה זו לא הצילה את פרום, שהוצא אף הוא להורג על "חלקו" בקשר, כמה חודשים לאחר מכן.

כך נכשל הקשר. בשעה אחת בלילה, נאם היטלר לאומה, ובישר כי "כנופיה של קצינים שאפתנים" ניסתה להרגו, אך נכשלה. הוא הבטיח לנקום בהם "בצורה שאנחנו, הנציונל סוציאליסטים, רגילים לה".

[עריכה] גורלם של הקושרים

קושרי העשרים ביולי היו העלית של החברה הגרמנית. פרט למפקדים בכירים מאוד בצבא, היו בקשר חלק ניכר מאנשי האצולה הגרמנית, משפטנים, הוגים, דיפלומטים ואנשי ממשל. פרופיל אנושי שונה מאוד מאנשי האגרוף, הבריונים והטיפוסים האנטי-חברתיים שאיישו את צמרת המפלגה הנאצית. כל אלו לא עזרו לקושרים כאשר נכשל הקשר. חלקם, כבק וטרסקו, התאבדו בטרם ייפלו לציפורני האס אס, אך רובם נעצרו ונשפטו ב"בית הדין העממי" שבראשו עמד משפטן בשם רולנד פרייזלר. בבית דין זה הם הועמדו מושפלים, לא מגולחים, כאשר הם לבושים מכנסיים גדולות מכפי מידתם וללא חגורה. ה"משפט" התנהל תוך כדי שכל מילה שנאמרת על ידי מי מהנאשמים נקטעת בצעקות על ידי אב בית הדין פרייזלר, אשר שימש אף כקטיגור וחבר מושבעים. גזר הדין היה אחד - מוות בתלייה.

להנאתו האישית הסאדיסטית של היטלר, נתלו הקושרים באמצעות מיתרי פסנתר שנקשרו אל ווי בשר המחוברים אל התקרה. התליות צולמו, והוקרנו להיטלר בהקרנות שאליהן הזמין גם את אנשי חצרו. בהשתוללות הזעם הנאצית נרצחו בדרך "משפטית" זו כחמשת אלפים אנשים, ביניהם אף קרובי משפחה של הקושרים שלא היה להם חלק בקשר. מעטים שרדו את גל המעצרים, ביניהם ד"ר הנס ברנד גיזביוס, דיפלומט שנתן עדות מפורטת במשפטי נירנברג על טיבו של המשטר הנאצי, ועל קושרי העשרים ביולי.

גורלם של שניים מן הקושרים ראוי לעיון מיוחד. קרל גרדלר, ראש עירית לייפציג, אשר אמור היה לקבל את תפקיד הקאנצלר אם יצליח הקשר, הצליח להימלט במשך שלושה שבועות. הוא נדד בכפרים בפרוסיה המזרחית, תוך שהוא מסתתר בבתי איכרים. לאחר כשלושה שבועות החליט לאכול ארוחת בוקר בפונדק דרכים, שם זיהתה אותו אחת מהאורחות והסגירה אותו לידי האס אס. אלה מסרו אותו לידי בית הדין העממי, שדן אותו למיתה. הוא הוצא להורג ב-2 בפברואר, 1945. גרדלר ושטאופנברג זכורים עד היום בגרמניה כאנשים שפעלו באומץ לב ובהקרבה אישית, והראו אנושיות ומוסריות בימים בהם היו רוב הגרמנים שקועים בביצוע פשעי מלחמה ורציחות המוניות.

דמות נוספת הינה הפלדמרשל רומל. לוחם נערץ זה היה חלק מן הקשר, לאחר שהתאכזב מן המשטר הנאצי ומהיטלר באופן אישי. רומל שהה בביתו בחופשת מחלה לאחר שמכוניתו נפגעה בהפצצה מן האוויר, ורסיסים חדרו לראשו. לביתו נשלח גנרל בשם בורגדורף, אשר בישר לו כי אם לא יתאבד, יוצא להורג, וכן יפגעו במשפחתו. רומל התאבד, ולציבור נמסר כי מת מפצעיו. הוא זכה להלוויה ממלכתית מפוארת, בה הוספד על ידי היטלר. רק לאחר המלחמה נחשף חלקו בקשר.

[עריכה] רשימת הקושרים

לרשימה המלאה ראו: רשימת הקושרים של קשר העשרים ביולי.

[עריכה] בתרבות הפופולרית

הרומן "ליל הגנרלים" (Die Nacht der Generale), מאת ה.ה. קירסט, מספר על תעלומת רצח בתקופת המלחמה, כאשר העלילה שזורה באירועי ה-20 ביולי. הספר תורגם לעברית על ידי עדנה קורנפלד, הוצאת שוקן, 1966. הספר גם הוסרט, תחת אותו שם, בשנת 1967, בכיכובו של פיטר או'טול.

[עריכה] ראו גם

[עריכה] לקריאה נוספת

[עריכה] קישורים חיצוניים

ערך מומלץ