כלכלת קוריאה הצפונית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
כלכלת קוריאה הצפונית היא כלכלה מתוכננת, שבה כל הסקטורים של הכלכלה נמצאים בשליטה מלאה של המדינה. קוריאה הצפונית היא הכלכלה הריכוזית ביותר בעולם, שממשיכה במדיניות זו גם לאחר התפרקות הגוש הקומוניסטי וגם מדינות שבהם שולטת מפלגה קומוניסטית אינן מנהלות כלכלה כזו בפועל הודות להתרת יזמות חלקית/מלאה, התרת השקעות זרות, וליברליזציה של סחר פנים וחוץ. אף עפ"י ליברליזציה מסוימת של הכלכלה, נמנעות הרשויות מביצוע שינויים ממשיים, וטוענות כי השיטה הכלכלית שמנהיגות מצליחה.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] השליטה היפנית והחלוקה
משנות העשרים של המאה העשרים החל השלטון הקולוניאלי היפני בפיתוח התעשייה בחלק הצפוני של חצי האי קוריאה (אז זו הייתה מדינה אחת), שהיה דליל בתושבים, ביחס לחל הדרומי. התיעוש המהיר הוביל להגירה מהדרום החקלאי יותר לצפון המתועש. תופעה זו הופסקה לאחר חלוקת חצי האי קוריאה לשני מדינות: קוריאה הצפונית וקוריאה הדרומית. לאחר החלוקה נוצר אי שוויון בחלוקת המשאבים הכלכליים בין שתי המדינות החדשות: ב-1945 לצפון היה אוצרות טבע רבים יותר מלדרום אך לדרום היה 2/3 מכוח העבודה בחצי האי. באותו זמן 65% מהתעשייה הכבדה של חצי האי הייתה בתחומי הצפון בעוד ש-63% מהחקלאות הייתה בתחומי הדרום. עם הקמתה של קוריאה הצפונית שנשלטה על ידי מפלגת הפועלים הקוריאנית בראשות קים איל סונג החלה הממשלה בכינון כלכלה ריכוזית כיאה למדינה קומוניסטית. פעולות אלה נקטעו עם פריצתה של מלחמת קוריאה, אשר גרמה הרס ואבדות רבות ברכוש וחיי אדם.
[עריכה] השיקום, הפיתוח והצמיחה המהירה
עם סיום מלחמת קוריאה החל שוב השלטון בהפיכת הכלכלה לריכוזית. הולאמו התעשייה המסחר והחקלאות. בנוסף החלה קוריאה הצפונית לקבל סכומי עתק ועזרה טכנית מבריה"מ וסין כדי לשקם את כלכלתה: מפעלי תעשייה רבים שוקמו ונבנו חדשים, מערכת התחבורה פותחה- נסללו כבישים, נבנו מסילות רכבת ונמלים; נבנו תחנות חשמל, קווי חשמל רבים נפרסו והונחו צינורות להובלת מים ונפט. ערים רבות הורחבו ונבנו בהם בנייני ציבור ומגורים. תנופת הבנייה והשיקום התאפשרה לא רק בזכות הסיוע הרב מהשכנות הקומוניסטיות אלא גם בזכות משמעת העבודה החזקה ששררה במדינה ובזכות המוביליזציה של כוח העבודה שלה. בשנות ה-60 רמת החיים הממוצעת של האזרח הצפון קוריאני הייתה גבוהה מזו של הדרום קוריאני, שירותי הבריאות והחינוך בקוריאה הצפונית היו משופרים יותר והתוצר מקומי גולמי לנפש היה גבוה יותר. למעשה, עד תחילת שנות ה-70, הייתה קוריאה הצפונית המדינה המתועשת היחידה באסיה פרט ליפן.
[עריכה] מאמצים למודרניזציה
החל משנות ה-70 הואט קצב הצמיחה והרשויות בקוריאה הצפונית החליטו שיש צורך במודרניזציה של התעשייה הכבדה ולצורך כך לקחו הלוואות רבות ממדינות הגוש הקומוניסטי (בעיקר בריה"מ) וממדינות קפיטליסטיות. אך קוריאה הצפונית לא עמדה בתשלום החובות מסיבות שונות ובראשן העובדה שהוציאה סכומים רבים לצרכי צבא, והכנסותיה מייצוא קטנו בעקבות הירידה בביקוש למוצרים צפון קוריאניים.
[עריכה] הדעיכה והמצב הנוכחי
לאורך שנות ה-80 הדרדר מצבה הכלכלי של קוריאה הצפונית והתוצר לנפש היה לשליש מזה של שכנתה הדרומית. עם הסיבות להדרדרות ניתן למנות את ההוצאה הצבאית העצומה לצרכי צבא שעומד על בין 24%-30% מהתמ"ג, ניהול כושל, שחיתות, וירידה במשמעת העבודה, וגיאוגרפיה המקשה על חקלאות. אף על פי זה לא שינה השלטון את מדיניותו הכלכלית והמשיך בה. ב-1991 עם התפרקות בריה"מ ונסיגתה של סין מעקרונות הכלכלה המתוכננת, בוטלו הסכמי הסחר המועדף שהיה לקוריאה הצפונית עם סין ובריה"מ לשעבר. מצב זה השפיעה לרעה בצורה קיצונית שנהנתה לפני כן מאנרגיה במחיר מסובסד, ומקור לייצא את תוצרתה. על ידי כך בודדה עוד יותר כלכלת קוריאה הצפונית עוד יותר כשגם שתי הענקיות הקומוניסטיות, שכנותיה כבר אינן מהוות גב כלכלי (ואידיאולוגי). נוצר מחסור רב במוצרים בסיסיים, תחנות כוח הפסיקו לפעול בעקבות מחסור בדלק, דבר שהוביל לצמצום רב של התפוקה הפוטנציאלית של מפעלים רבים והוביל גם לסגירה של מפעלים רבים. בשנת 1994 ו-1995 פגעו שטפונות ביבולים החקלאיים של המדינה וגרמו למחסור חמור ביותר במזון בשנים אלה ובשנים שלאחר מכן. רעב כבד פשט ברחבי המדינה שגם לפני כן היה בה מחסור באוכל. לפי הערכות ברעב מתו בין 600,000 ל-2,000,000 בני אדם מרעב או ממחלות שקשורות בו או בחוסר תרופות וטיפול רפואי. מאז ישנם דיווחים רבים על בריחה מסיבית של בני אדם מהמדינה לסין, שכנתה, דרך נהר יאלו ונהר טומן. המשבר הכלכלי הגיע לשיאו בשנים 1997-1998 שבהן לפי האו"ם כ-60% מהילדים במדינה סבלו ממחסור כרוני במזון. לפי הערכות בין השנים 1991 ל-1998 הצטמקה כלכלת של קוריאה הצפונית כלומר התמ"ג שלה בכ-50%. מאז 1999 עד עצם היום הזה מתבססת קוריאה הצפונית על סיוע בינלאומי בכדי להאכיל את אזרחיה. בשנת 2002 הוחל ברפורמה מוגבלת, הכוללת הסרת הפיקוח על המחירים ממוצרים (דבר שגרם להאמרת מחירים), ומתן רשות לחקלאים למכור את תוצרתם העודפת בשוק.
[עריכה] מדיניות פיסקלית
[עריכה] צמיחה כלכלית
לאחר סיום מלחמת קוריאה ב-1953 עד אמצע שנות השישים עמד שיעור הצמיחה הממוצע של הכלכלה הצפון קוריאנית על כ-10%+ בשנה, שבא בעקבות מאמצי שיקום כבירים. בשנות ה-70 וה-80 עמד שיעור הצמיחה השנתי על 2-3 אחוז בשנה. ירידה זו נבעה מירידה בסיוע הסובייטי והסיני, וההוצאות הגדלות על צבא. בשנות ה-90, עם נפילת הגוש הקומוניסטי והתוצאות שבאו בעקבותיו (איבוד שווקי ייצוא מסורתיים, ביטול הסכמי סחר מועדפים, ודרישה לסחר באמצעות מטבע חוץ ולא סחר חליפין), הצטמקה הכלכלה בצורה חדה ביותר שבאה לידי ביטוי בצמיחה שלילית. מאז 1999 ישנה צמיחה כלכלית חיובית בשיעורים קטנים.
הצמיחה הכלכלית הריאלית לפי שנה:
- 1990- 3.7%-
- 1991- 3.5%-
- 1992- 6.0%-
- 1993- 4.2%-
- 1994- 2.1%-
- 1995- 4.1%-
- 1996- 3.6%-
- 1997- 6.3%-
- 1998- 1.1%-
- 1999- 6.2%+
- 2000- 1.3%+
- 2001- 3.7%+
- 2002- 1.2%+
- 2003- 1.8%+
[עריכה] מדיניות תקציבית
כל נושא התקציב בקוריאה הצפונית נשלט ומיושם על ידי משרד האוצר. התקציב בקוריאה הצפונית, כמדינה עם כלכלה מתוכננת חשוב ביותר לקביעת סדר העדיפויות הכלכלי כיוון שרוב השקעות ההון בכלכלה נעשות ע"י המדינה. לפי שיטה זו הממשלה מחליטה על סדר העדיפויות של ההשקעות בכלכלה הלאומית. בשנת 1974 בוטלו המסים אך אין זה משנה כיוון שרובם ככולם של הכנסות הממשלה מגיעים ממס על מכירות, וממס על רווחי עסקים (מפעלים, חנויות, חוות חקלאיות ועוד). משרד האוצר הצפון קוריאני מכין את התקציב ומפרסם את עיקריו במליאה של הפרלמנט, וצריך לזכות באישורו. הפרטים נמסרים במליאה בד"כ על ידי ראש הממשלה או שר האוצר. בנאום זה הוא מפרט את עיקרי התקציב, נתונים על השנה הפיסקלית שחלפה ותחזיות לשנה הפיסקלית החדשה. שנה פיסקלית בקוריאה הצפונית מתחילה ב-15 באפריל ומסתיימת ב-14 באפריל שנה לאחר מכן. לאחר מלחמת קוריאה עלו הוצאות הממשלה באופן קבוע. בשנות ה-90 גרם המצב הכלכלי החמור למשבר פיסקלי: בשנת 1999 היו הוצאות הממשלה והכנסותיה קטנים בכ-50% מאלה של 1994. מאז 1999 ישנה עלייה קטנה בתקציב (הוצאות והכנסות) אך התקציבים של השנים האחרונות ממשיכים להיות קטנים גם במונחים היסטוריים (תקציב קטן יותר מזה של 1981).
[עריכה] מדיניות מוניטרית
המטבע של קוריאה הצפונית הינו וון צפון קוריאני שמתחלק ל-100 צ'ון. המטבע מונפק על ידי הבנק המרכזי של קוריאה הצפונית והוא הילך הכסף החוקי היחידי בתוך המדינה. קיימות הגבלות רבות על סחר במט"ח, ולמעשה הוא נתון לשליטה ממשלתית מוחלטת. מבקרים מחו"ל לא יכולים לקנות במדינה עם מטבע חוץ אלא חייבים להמיר אותו במטבע המקומי, בשער חליפין מלאכותי (שנקבע על ידי הרשויות). בשנת 2002, לאחר הסרת הפיקוח על המחירים האמירו המחירים חדות.
[עריכה] מגזרי הכלכלה
[עריכה] תעשייה
לאחר מלחמת קוריאה הוחל בשיקום ופיתוח מסיבי של התעשייה במסגרת תוכנית חומש בסיוע סובייטי וסיני. הדגש הושם על תעשייה כבדה (לאורך שנות החמישים והשישים 50% מההשקעות ההון הופנו לתעשייה) ונעשו השקעות הון רבות בפיתוח תעשיית המכונות, מכרות, כימיקלים, ציוד תעשייתי, תעשייה צבאית ועוד. ישנה גם תעשייה קלה אך זו מפגרת אחרי התעשייה הכבדה. מתחילת שנות ה-90, עם התפרקות בריה"מ, סובלת התעשייה ממחסור חמור בדלק מאחר ואין למדינה מספיק מטבע חוץ כדי לרכוש דלק שרוסיה אינה מוכנה למכור לקוריאה הצפונית במחיר מסובסד. כתוצאה ממצב זה לאורך שנות ה-90 ירדה חדות תפוקתם של המפעלים ורבים נסגרו.
[עריכה] חקלאות
התנאים לחקלאות בקוריאה הצפונית אינם נוחים בכלל: רק כ-18% מהאדמות של המדינה ניתנות לעיבוד. כ-80% משטח המדינה הינו הררי ואינו מאפשר עיבוד אדמה. עם זאת, בהרי קוריאה הצפונית מצויים יערות רבים. העצים שנכרתים ביערות משמשים לתעשייה המקומית ולייצוא אך גם כמקור דלק בעקבות מחסור בדלקים (נפט, גז טבעי) במדינה. ב-1946, שנה לאחר החלוקה של קוריאה לשניים, נחקק חוק האוסר על החזקת חלקות אדמה גדולות. בשנת 1954, הוצאה לפועל תוכנית להלאמת החוות החקלאיות במדינה ובשנת 1958 הושלמה סופית ההלאמה של החקלאיות והפיכתן מחוות פרטיות לחוות ממשלתיות. בשנות ה-90 ירדה התפוקה החקלאית חדות בעקבות שטפונות, מחסור בדשנים, מזג אוויר קיצוני וניהול כושל- דבר שהוביל למחסור חמור במזון ברחבי המדינה, מצב שנמשך עד היום, אף עפ"י כן המצב השתפר במעט ב-1998, בשיאו של המשבר הכלכלי כ-60% מהילדים במדינה סבלו מתת-תזונה כרונית, העוד שנכון ל-2004 36% סובלים ממצב זה.
[עריכה] מסחר
המדינה שולטת ברוב הסחר במדינה. לאחר החלוקה והכינון כל שתי הקוריאות, הולאמו כל החנויות והבנקים, וכיום כל החנויות והבנקים הם בבעלות ממשלתית. משנת 2002 מותר לחקלאים למכור את תוצרתם העודפת בשוק במחירים שנקבעים על ידיהם באופן עצמאי ולאו דווקא במחירים מלאכותיים שנקבעים על ידי המדינה.

