השימוטו תירואידיטיס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
השימוטו תירואידיטיס - Hashimoto’s Thyroiditis היא מחלה המתבטאת בהגדלה בלתי מכאיבה של בלוטת התריס, המופיעה בעיקר אצל נשים.
תוכן עניינים |
[עריכה] גילוי המחלה
ב- 1912 תאר דוקטור ד"ר האקארו השימוטו (Hakaru Hashimoto) ארבע נשים עם הפרעה כרונית של בלוטת התריס. בלוטת התריס של החולות הייתה מוגדלת, והתאפיינה באינפילטרציה (הסננה) דיפוזית של לימפוציטים, פיברוזיס (ליפת) ואטרופיה (ניוון) של פרנכימת הבלוטה.
בעבר חשבו כי המחלה נדירה ולרוב האבחנה נעשתה בזמן ניתוח או על ידי הפתולוג לאחר כריתה של הבלוטה. השימוש העולה בביופסיה באמצעות החדרת מחט ( FNA =Fine-Needle Aspiration Biopsy) והתפתחות שיטות סרולוגיות לנוכחות נוגדנים, הובילו לאבחנה לעיתים קרובות יותר. כיום זוהי מחלת בלוטת התריס הנפוצה ביותר.
האינדיקציה הראשונה לאי נורמאליות אימונולוגית בהקשר למחלה נראתה בניסוי בו גילו כי קיימת עליה משמעותית ברמות הגמא גלובולין (IgG) (סוג של נוגדן נפוץ) בסרום החולים. בניסוי נוסף, הוספת דם חולה השימוטו לרקמת בלוטת תריס בריאה גרמה להרס של תאי הרקמה במופע הדומה למתקבל במחלה עצמה. ממצאים אלה, ועוד רבים, הביאו לחשד כי מדובר במצב מתמשך של תגובה אוטואימונית - מצב בו המערכת החיסונית של אדם תוקפת את גופו שלו.
[עריכה] סימפטומים
בצורה קלאסית מתחילה המחלה בהגדלה של הבלוטה (לעיתים נדירות יתכנו כאב מתון, רגישות ודחיקה של מבנים באזור הצואר) והתפתחות הדרגתית של היפותירואידיזם (תת תריסיות) הנובעת מהרס התאים המייצרים את ההורמונים, על ידי מערכת החיסון.
למחלה שתי גרסאות קלאסיות:
- גויטר (זפק). (מופיע במחלות בלוטת תריס נוספות כגון "מחלת גרייב" שאינה אוטואימונית, ו"קרטיניזיס" - תת תריסיות מלידה הגורמת לעיתים לפיגור).
- אטרופיה (ניוון) של הבלוטה. כ- 10% מהחולים בדלקת אוטואימונית של בלוטת התריס הם בעלי בלוטה אטרופית, ונוטים להאמין כי זו מייצגת את השלב הסופי של המחלה.
[עריכה] איבחון
כשמתעורר חשד למחלה של בלוטת התריס מתחילים איבחון על ידי בדיקת רמות ה- TSH (תירוטרופין), הורמון המופרש מההיפופיזה שתפקידו לעורר את פעילות בלוטת התריס). ברמות גבוהות ניתן לומר כי ישנו חוסר בהורמוני בלוטת התריס, דבר הגורם למשוב חיובי על ההיפופיזה לשחרור TSH נוסף. בדרך כלל בדיקה זו, יחד עם בדיקה לנוכחות נוגדנים נגד התירואיד, תספיק על מנת לאבחן את המחלה.
במקרים הקשים יותר לאבחון ניתן לבצע בדיקות נוספות (אולטרסונוגראפיה, ביופסיה, בדיקת רמות הורמון והורמון חופשי בדם). ב 90% מהחולים ישנה נוכחות נוגדנים נגד TPO (פראוקסידז של בלוטת התריס) בסרום. ה-TPO הוא אנזים ממברנלי (אנזים המעוגן בקרום תא) שתפקידו בבלוטת התריס הוא חמצון יון היוד והבאתו למצב אנרגטי שיאפשר את סינטוז הורמוני הבלוטה. 20-50% מהחולים מציגים נוגדנים נגד תירוגלובולין. חלבון זה מיוצר על ידי תאי הבלוטה ויש לו תפקיד בהובלת תירוזין (חומצת אמינו שהיא אבן הבניין העיקרת של הורמוני הבלוטה). במצב של הרס הבלוטה ישנה "בריחה" של תירוגלובולין לפריפריה ויצירת נוגדנים נגדו. הופעת נוגדנים אלה מעידה על פעילות אינטנסיבית של מערכת החיסון כנגד הבלוטה.
[עריכה] גורמי המחלה
מחקרים הראו קשר בין שני גנים להתפתחות מחלת השימוטו וכן מספר גורמים סביבתיים. עם זאת, הסיבה להפעלה הראשונית של התגובה החיסונית לא ידועה עדיין, אך ישנן שתי השערות עיקריות:
- וירוס או חיידק המחקה חלבון של בלוטת התריס.
- תאי בלוטת התריס עצמם מציגים מולקולת MCH -class 2 ("דגלים" המסמנים למערכת החיסון לתקוף תא המציג אותם), המעוררת תגובת מערכת החיסון נגדם (מסיבה לא ברורה). תחילת התגובה בשפעול של לימפוציטים T "עוזרים" , אלה מעודדים לימפוציטים B ליצר נוגדנים נגד בלוטת התריס, בנוסף על ידי הפרשת חומרי תקשורת של מערכת החיסון ישנו שפעול תאי T ציטוטוקסים, תאי הרג טבעיים(נטיבים) (על ידי תגובת Fas – FasL) ורשת סבוכה של פעולות הרס שבסופו של דבר גורמת להרס רקמת הבלוטה.
[עריכה] טיפול
כיום אין פתרון למחלה עצמה, והטיפול מתמקד לכן בתסמינים(סימפטומים). במצב של תת-תרסיות נוהגים לטפל במתן תחליף תירוקסין (levothyroxine) לפי רמת התת-תריסיות של החולה ובכך ליצור איזון. מלבד זאת עוזר התירוקסין בהורדת רמות הנוגדנים בסרום ובצימצום גודל הזפק.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- השימוטו תירואידיטיס באתר מאמ"ץ - מרכז ארצי למידע בצמיחה
הבהרה: המידע בוויקיפדיה אינו מהווה ייעוץ רפואי.

