המרד האיוני
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בשנת 500 לפנה"ס התמרדו הערים היווניות שבאיוניה (חופה המערבי של אסיה הקטנה) כנגד שלטון האימפריה הפרסית. המורדים נחל הצלחה בתחילת דרכם, ואף כבשו את העיר סרדיס - אך הפרסים הצליחו להביס אותם לבסוף ולסיים את המרד בשנת 494 לפנה"ס עם כיבושה ושריפתה של מילטוס, החשובה בערי האיונים.
המרד האיוני, בו תמכו מספר ערים מיוון גופא (החשובה בהם אתונה), הביא לפלישה של האימפריה הפרסית ליוון, והיה לכן הגורם הישיר למלחמת פרס-יוון.
תוכן עניינים |
[עריכה] הרקע למרד
[עריכה] רקע כללי
ראשית ההתיישבות היוונית בחופי אסיה הקטנה החלה כפי הנראה כבר במאה ה-12 לפני הספירה. הסיבה העיקרית לנדידה זו של דוברי יוונית הייתה כנראה דחיקתם לדרום יוון של שבטים איוניים ואיוליים כתוצאה מגל פלישות דורי. שבטים אלו השתלטו על חלקים נרחבים מחופה המערבי של אסיה הקטנה, תוך הטמעת היסודות האתניים המקומיים.
שבטים אלו נכנסו למעשה לאזור של "ואקום שלטוני" - לאחר התמוטטות האימפריה החיתית לא היה שליט מרכזי באזורים אלו. מעט מאוד ידוע על תקופה זו בתולדות התרבות היוונית (התקופה מכונה בשל כך "המאות האפלות"), אך במהלכה עברה החברה היוונית שינוי מחברה שבטית הנשלטת בידי מלכים, לחברה המורכבת מערי מדינה הנשלטות בידי האריסטוקרטיה (אצולה). (ומאוחר יותר אף נעשו חלק מערים אלה דמוקרטיות)
[עריכה] היוונים תחת שלטון פרס
בשנת 560 לפנה"ס כבש קרויסוס מלך לידיה את הערים האיוניות, אולם הובס על ידי כורש בשנת 546 לפנה"ס. הערים היווניות נכבשו גם הן על ידי הפרסים (פרט למילטוס, העשירה שבערים, שקיבלה את מרותו של כורש ולכן נותרה אוטונומית). תושבי הערים העלו מיסים לאוצר הפרסי וסיפקו לאימפריה חיילים ואוניות מלחמה, מעבר לכך, נשמר למראית עין השלטון האוטונומי של הערים. בפועל, הייתה לאימפריה הפרסית השפעה משמעותית על השלטון בערים אלו והיא העמידה בראשיהן טיראנים מנאמניהם. שלטון טיראני היה מוכר ביוון, אך בתקופה זו החלה תופעה של הפלת משטרים טיראניים והחלפתם, לרוב במשטרים דמוקרטיים או אוליגרכיים.
בשנת 513 לפנה"ס יצא דריווש הראשון, נכדו של כורש, למסע צבאי כנגד הסקיתים. למסע זה צורפו יוונים רבים מהערים האיוניות. על פי המסופר, כאשר עבר דריווש עם צבאו את נהר הדנובה השאיר כשומרים על הגשר גייסות איוניים. הסקיתים הציעו לאיונים להרוס את הגשר, לפגוע במאמץ המלחמתי של הפרסים על מנת שיוכלו להשתחרר בעצמם מעול השלטון הפרסי, אולם האיונים דחו את הצעתם - אם כי לא פה אחד. מסיפור זה ניתן להסיק נאמנות לשלטון הפרסי בקרב חלק מהיוונים.
הפרסים לא הצליחו אמנם לנצח את הסקיתים, אולם תראקיה, דרכה עברו הפרסים במסעם, נשארה תחת שלטונם.
[עריכה] המאורעות שהביאו לפרוץ המרד
המקור העיקרי לאירועי המרד הוא הרודוטוס. הרודוטוס תולה את הסיבות לפרוץ המרד בשורה של תככים ובמאבקים על השלטון בערים האיוניות. על פי סיפור זה, נבע המרד מנסיונו של אריסטגורס, טיראן מילטוס, להעלות את יוקרתו בעיני השלטון הפרסי ולכבוש את נקסוס, אולם תוכניתו זו כשלה ומתוך חשש שיודח מהשלטון, הקים במילטוס משטר דמוקרטי ומרד בפרסים.
חוקרים רבים מטילים ספק במהימנותו של הסיפור או בהתכנותו כסיבה למרד, אם כי מהלכי הפרסים בעקבות דיכוי המרד עשויים בהחלט להצביע על כך שאחד הגורמים העיקריים לו הייתה תסיסה כנגד הטיראנים שנתמכו על ידי הפרסים.
סיבות "טבעיות" נוספות למרד יכולות להיות התנגדות לשלטון זר, למיסים ולשירות הצבאי שנכפה מטעמו. ישנן ראיות התומכות באפשרות זו, כגון דבריו של אריסטגורס למלך ספרטה: "בני האיונים עבדים ולא בני חורין, דבר זה חרפה ומכאוב גדול..." ( (הרודוטוס ה' 49)), אך סיפור המסע לסקיתיה אינו משתלב עם תאוריה זו.
[עריכה] מהלך המרד
עם תחילת המרד פנו המורדים לקבלת עזרה מהערים היווניות. ספרטה, שנחשבה לחזקה שבערי יוון סרבה לסייע למרד אך מספר ערים, שהחשובה בהן היא אתונה, נענו לבקשה. יש לציין שהאתונאים היו קרובים במוצאם האיוני למורדים, שלא כספרטנים שמוצאם דורי.
נראה שהמרד הפתיע את הפרסים, ובראשיתו הצליחו המורדים לכבוש את סרדיס ששימשה כבירת המחוז, שרפו אותה (הרודוטוס טוען כי השריפה בטעות יסודה), וכן נחלו מספר הצלחות באזורים הדרומיים. המרד התפשט לאורך כל חופי אסיה הקטנה - ממיצר ההלספונטוס (דרדנלים) בצפון ועד לקפריסין בדרום - אך לאחר שגויס הצבא הפרסי, כבשו הפרסים את סרדיס מידי המורדים והחזירו לידיהם במהרה את קפריסין ואת ההלספונטוס. עד מהרה נכבשו שנית גם שאר ערי האיונים המתמרדות. בשנת 494 לפנה"ס הוטל מצור יבשתי וימי על מילטוס. בקרב ימי ליד האי לאדה הסמוך ניצח הצי הפרסי שמנה כ-600 אניות את הצי היווני בן 353 הטריארות, מילטוס נכבשה ונשרפה.
[עריכה] הסיבות לכישלון המרד
ניתן למנות מספר סיבות לכישלון המרד:
- כוחה העצום של האימפריה הפרסית, מול חוסר יכולתם של המורדים לאחד סביבם את ערי יוון. (אשר סיפקו עזרה חלקית בלבד)
- ארגון המרד היה לקוי. המורדים לא ניצלו את מלוא משאביהם לטובת המרד.
- המרד סבל גם מבעיית מוטיבציה. כפי שצויין לעיל, לא תמכו כל האיונים במרד.
[עריכה] תוצאות המרד
לאחר דיכוי המרד, הדיחו הפרסים את שליטי הערים האיוניות (הטיראנים) וכוננו בערים משטר דמוקרטי. הם ביצעו רפורמה מסוימת במיסוי והסדירו בעיות משפטיות שנגעו לסכסוכים פנים־יווניים. ניתן להסיק מפעולות אלה שהפרסים היו מעוניינים להשקיט את האזור יותר מאשר להעניש את המורדים.
לעומת זאת, העזרה אותה הגישו הערים היווניות ואתונה בראשן למורדים לא נותרה בלא תגובה פרסית. דריווש, וכסרכסס אחריו השתמשו בעזרה זו כאמתלה לפלישה ליוון כהמשך מגמת התפשטות האימפריה הפרסית מערבה, מגמה שהסתמנה בבירור כבר עם סיפוח תראקיה לאימפריה הפרסית.
ביוון עצמה עורר המרד האיוני רגשות עזים. המחזאי פריניכוס חיבר מחזה אקטואלי בשם "לכידת מילטוס" שהוצג באתונה והסעיר את הרוחות עד כדי כך שהביא להטלת קנס על מחברו. עם זאת, ניתן לראות במחזה זה חלק מ"מסע תעמולה" שהחל ביוון וששיאו היה בהקמת הברית ההלנית לבלימת הפלישה הפרסית.
[עריכה] ראו גם
- קרב מרתון - תגובתו של דריווש למרד
- הרקע למלחמה הפלופונסית
[עריכה] לקריאה נוספת
- משה עמית, תולדות יוון הקלאסית עמ' 242-247, הוצאת מאגנס, 1984

