מייקל קולינס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בפוליטיקאי האירי מייקל קולינס; לערך העוסק באסטרונאוט מייקל קולינס, ראו מייקל קולינס (אסטרונאוט).
מייקל קולינס (16 באוקטובר 1890 - 22 באוגוסט 1922) מנהיג לאומי אירי, מהפכן, שירת כשר האוצר בממשלת הרפובליקה האירית, חבר המשלחת האירית לשיחות עם אנגליה בדבר עצמאות האי, יו"ר הממשלה הזמנית, והמפקד העליון של הצבא הלאומי. קולינס נרצח על רקע פוליטי במהלך מלחמת האזרחים האירית. יש המכנים אותו, לצד יריבו הגדול אמון דה ואלירה "אבי האומה" האירית.
תוכן עניינים |
[עריכה] ילדות ונעורים
מייקל קולינס נולד בעיירה סאמ'ס קרוס במחוז קורק בשנת 1890. משפחתו הייתה משפחת אצולה שירדה מנכסיה, אך עדיין החזיקה בחווה, אשר איפשרה לה קיום ברווחה. מייקל היה הצעיר מבין שמונת ילדי המשפחה. כאשר היה מייקל צעיר, הצטרף אביו לתנועת "פניאן" הלאומנית האירית, אך הפסיק את הפעילות בתנועה על מנת להתיישב ולעסוק בחקלאות.
קולינס היה ילד חכם וערני, בעל מזג סוער וחונך ללאומנות אירית על ידי סביבתו ובבית ספרו. קולינס היה גבוה, נאה, ואהב לעסוק בספורט. בשנת 1906 עבר קולינס את הבחינות לשירות המדינה הבריטי, והחל לעבוד במשרדי הדואר בלונדון. ב-1909 הצטרף קולינס ל"אחווה האירית הרפובליקנית" ארגון מחתרת אשר קידם את הרעיונות האירים הלאומנים, ותמך בהפרדות מאנגליה.
[עריכה] מרידת חג הפסחא
בפעם הראשונה נחשף קולינס לעיני הציבור במהלך מרידת חג הפסחא כנגד השלטון הבריטי בשנת 1916, אותה הוביל ארגונו, "האחווה האירית הרפובליקנית". כאיש ארגון מוכשר היה לו חלק בהכנת המרידה, וכשפרצה המרידה לחם באומץ במוקד הקרבות במשרדי הדואר בדבלין. המרידה עצמה הייתה כישלון מוחלט מבחינה צבאית. קולינס הביע את התנגדותו לאופן החובבני בו נוהלה המרידה, ובמיוחד ציין את העובדה שבנייני ממשלה כמו משרד הדואר שהיווה את מוקד הלחימה הינם קשים להגנה, בלתי אפשרי להימלט מהם, וקשה להעביר אליהם אספקה. לקחים אלו נלמדו בימי מלחמת העצמאות האירית, כאשר חייליו של קולינס ניהלו מלחמת גרילה שהתבססה על התקפות פתאומיות ונסיגה מהירה ללא אבדות.
כרבים ממנהיגי המרידה נאסר קולינס ונשלח למחנה מעצר בבריטניה. שם הראה את כישוריו כמנהיג. לאחר ששוחרר בעקבות החנינה הכללית בשנת 1917 הפך קולינס לאחת הדמויות המרכזיות במפלגה הלאומנית שין פיין. במפלגה זו היה חבר אף יריבו הגדול אמון דה ואלירה.
[עריכה] הדאיל הראשון
כמו כל חברי מפלגת שין פיין הבכירים נבחר מייקל קולינס לפרלמנט הבריטי בבחירות הכלליות של 1918. כמו כל שאר חברי המפלגה הודיע קולינס כי לא יישב בכיסאו בוסטמינסטר, אלא ישתתף בהקמת פרלמנט אירי בדבלין. הפרלמנט החדש, שנקרא דאיל (שפירושו אספה) התכנס לראשונה בדבלין בינואר 1919. דה ואלירה ושאר מנהיגי שין פיין נאסרו. קולינס הוזהר מראש על המאסרים והתחמק. דה ואלירה, שהוזהר על ידי קולינס, החליט להתעלם מן האזהרה, ושכנע אף את חבריו לעשות כן, על מנת לנצל את הערך התעמולתי של המאסר. בהעדרו של דה ואלירה נבחר קתאל ברויה כנשיא הראשון של הדאיל (תפקיד המקביל לראש הממשלה). כאשר נמלט דה ואלירה מן הכלא באפריל 1919 החליף את ברויה בתפקיד זה.
בשלב זה נשא מייקל קולינס בתפקידים הבאים: ראש האחווה האירית הרפובליקנית וראש שירותי הביון של הצבא האירי הרפובליקני (IRA), כפי שהחל להיקרא הארגון הצבאי של הממשלה החדשה. מלחמת העצמאות האירית החלה למעשה ביום בו התכנס הדאיל לראשונה בינואר 1919 עם רציחתם של שני שוטרים בידי אנשי ה-IRA במחוז טיפררי.
[עריכה] שר האוצר
בשנת 1919 קולינס מונה על ידי דה ואלירה לשר האוצר. המינוי היה בנסיבות בהן הייתה ה"ממשלה" ארגון מורד, וצפויה להיעצר מדי רגע על ידי המשטרה, הצבא האנגלי, או כל אחד מן הארגונים המתחרים, ששאפו להשאיר את אירלנד בשליטה בריטית. בנסיבות קשות אלו הצליח קולינס לארגן "מלווה לאומי" אשר מימן את הרפובליקה החדשה. המוניטין של קולינס הגיעו לכך שאפילו לנין שלח נציג, ולווה כסף מן הממשלה האירית החדשה, כשהוא מציע את יהלומי הכתר הרוסי כעירבון. כאשר יצא דה ואלירה לארצות הברית על מנת להתרים את האוכלוסייה האירית בארץ זו, קיבל לידיו קולינס את השליטה בממשלה. בשנת 1920 והוא בן שלושים, הכריזו האנגלים פרס בן עשרת אלפים פאונד (סכום ענק באותם הימים) על ראשו של קולינס.
דה ואלירה הפך לאויבו המר, מתוך שסבר שקולינס ארגן את שליחתו למשך שנה לארצות הברית, בעוד שהוא גורף לעצמו את הכבוד והתהילה באירלנד עצמה.
באמצע שנת 1921 עמד ה-IRA במשבר צבאי. התחמושת אזלה, וכתמיד, היו הלוחמים מעטים במספרם אל מול אויביהם הרבים. הצעת הפסקת האש הבריטית באה לקולינס בהפתעה, שכן בעת שהגיעה סבר קולינס שהוא נמצא מרחק ימים אחדים מהתמוטטות כללית. בעקבות הפסקת האש החלו מגעים בין הממשלה הבריטית ומנהיגי הרפובליקה האירית (כאשר פרט לרוסיה הבולשביקית, בעצמה מדינה בעלת לגיטימיות מוטלת בספק בתחילת שנות העשרים, איש לא הכיר במדינה החדשה). בצעד מוזר הכריז דה ואלירה (אשר שינה את החוקה האירית כך שמשרת יו"ר הדאיל בה נשא תקביל לתפקיד נשיא, ולמעשה ראש המדינה) כי אם לא יהיה המלך ג'ורג' החמישי נוכח בעת הדיונים, לא יהיה אף הוא, דה ואלירה, נוכח. דה ואלירה הרכיב קבוצת נציגים ונתן להם ייפוי כוח בלתי מוגבל לחתום הסכם ללא אישור נוסף של הממשלה האירית. ראש הנציגים היה ארתור גריפית (מייסדה של מפלגת השין פיין) וסגנו מייקל קולינס.
[עריכה] ההסכם
המשא ומתן הסתיים בהסכם האנגלו אירי אשר יצר מדינה בשם "מדינת אירלנד החופשית", ששטחה ישתרע על פני כל האי, אך לששת המחוזות הצפוניים (שרוב האוכלוסייה בהם הייתה פרוטסטנטית) יש את הזכות לפרוש מן המדינה (זכות שנוצלה על ידי מחוזות אלו ללא כל שיהוי). במקרה זה, האמין קולינס, כי המדינה האירית הצפונית שתיווצר תהיה מדינה מלאכותית ותקרוס במהרה תחת הנטל הכלכלי והחברתי.
המדינה האירית החופשית הייתה דומיניון בריטי בעל שני בתי פרלמנט, סמכות ביצועית הניתנת למלך, המסמיך את הממשלה האירית הנבחרת על ידי הבית התחתון הנקרא דאיל, ומערכת בתי משפט עצמאית. על אף שהייתה זו מידה מרחיקת לכת של עצמאות, ראו בכך רבים בגידה בעקרונות הרפובליקנים, ובמיוחד בכפיפותה של המדינה לכתר הבריטי, דבר שחייב את עובדי המדינה וחברי הפרלמנט והממשלה בשבועת נאמנות לכתר.
ההסכם הביא לפילוג במפלגת השין פיין, כאשר דה ואלירה עומד בראש הפורשים. מבקריו של דה ואלירה טוענים כי הוא ידע שהמשך המלחמה אינו ריאלי בשל התמוטטותו הצבאית הקרובה של ה-IRA. אלה האשימו אותו כי שלח את גריפית וקולינס ללונדון תוך שהוא נשאר באירלנד, מתוך שידע כי אלה יהיו התוצאות ולא רצה לשאת באחריות להן.
[עריכה] האישור המשולש
על פי תנאי ההסכם היו צריכים שלושה פרלמנטים נפרדים לאשר את ההסכם. הפרלמנט הבריטי (אשר אישר את ההסכם ללא דחייה), הדאיל (על אף שלא היה לו כל מעמד חוקי בינלאומי) ו"בית הנבחרים" האירי החדש, אשר הוקם על פי ההסכם החדש, אך עם התכנסותו הכריז כי הוא הדאיל השני, ובשם זה אישר את ההסכם בדצמבר 1921).
[עריכה] הממשלה הזמנית
על פי החוקה שאימץ הדאיל בשנת 1919 המשיך הדאיל המקורי להתקיים בד בבד עם בית הנבחרים החדש. דה ואלירה פרש מן הנשיאות וביקש להיבחר מחדש במאמץ לטרפד את ההסכם, אך הוא הובס על ידי ארתור גריפית שנבחר להיות נשיא הדאיל. לממשלה זו לא היה כל מעמד על פי חוקי אנגליה, ולפיכך הוקמה במקביל ממשלה אחרת, אשר הייתה תחת פיקוחו של "בית הנבחרים של אירלנד" הממשלה הזמנית החדשה נוצרה על ידי קולינס, אשר הפך לראש הממשלה, וזאת במקביל לתפקודו כשר האוצר בממשלתו של ראש הממשלה גריפית.
במקביל הקים דה ואלירה "ממשלה רפובליקנית", והחלה מלחמת האזרחים האירית. במהלך שנת 1922 הפך קולינס למפקד עליון של הצבא הלאומי, צבא סדיר לבוש מדים שנוצר משרידי ה-IRA. ב-22 באוגוסט 1922 כאשר ביקר במחוז הולדתו קורק, הוא נורה מן המארב ונהרג בטרם מלאו לו 32 שנים.
[עריכה] מורשתו של קולינס
קולינס ייזכר בהיסטוריה האירית כמי שיכול היה להנהיג את המדינה האירית, לאחד את פלגיה, ולהוביל אותה לקראת עצמאות מלאה. קולינס היה בעל כושר ארגון ועבודה בלתי רגילים, ויש להניח כי לו היה נותר בחיים היה לוקח את הנהגת האומה האירית, שכן אך שבוע לפני מותו הלך גריפית לעולמו כפי הנראה ממחלה שנגרמה עקב לחצם של האירועים.
קולינס חזה את מותו. כאשר חתם על ההסכם האירי בריטי העיר הנציג הבריטי לורד בירקנהד אשר היה מודע לחוסר הפופולריות של החוזה בבריטניה כי הוא "חותם על גזר דין מוות פוליטי לעצמו". קולינס השיב כי לעומת בירקנהד הוא חותם על גזר דין מוות בפועל לעצמו.
קולינס שימש דוגמה ומופת למהפכנים בכל העולם, בשנים שבהן השתחררו האומות הצעירות מן האימפריה הבריטית. בישראל שימש קולינס השראה למנהיג צעיר של מחתרת הלח"י, יצחק שמיר, אשר בחר את הכינוי המחתרתי "מיכאל" לזכרו של מייקל קולינס.
בשנת 1996 הפך קולינס לנושא לסרט קולנוע בכיכובו של ליאם ניסן. הסרט היה בעל תקציב גדול והתיימר להציג סצינות היסטוריות רחבות היקף בהשתתפות המונים. על אף שהסרט הביא את סיפורו של קולינס להמונים ברחבי העולם, היסטוריונים מתחו ביקורת על החירות שנטל הסרט לסטות מן האירועים ההיסטוריים, ובמיוחד מן ההאשמה שהופנתה כלפי אמון דה ואלירה על מעורבות ברציחתו של קולינס, ואף נוכחותו בסמוך למקום הרצח.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|

