ישראל ביתנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ישראל ביתנו
תמונה:Israelblogo.JPG
איפיון: מפלגת ימין
כנסות: חמש עשרה (1999) ואילך
מנהיגים: אביגדור ליברמן
שיא כוחה: 11 מנדטים (הכנסת ה-17)
נוצרה מתוך: נוצרה כמפלגה עצמאית
התמזגה לתוך: האיחוד הלאומי (כיום שוב נפרדת)

ישראל ביתנו הינה מפלגת ימין לאומית בישראל.

תוכן עניינים

[עריכה] מצע

המפלגה שמה דגש על החזרת הבטחון האישי לאזרח ולשם כך דוגלת בשימוש בכוח צבאי למיגור הטרור הפלסטיני ובהגברה אכיפת החוק והלוחמה בפשע.

בנוסף פונה המפלגה לקהל העולים מרוסיה ומתעסקת בבעיות הנוגעות להם.

[עריכה] הרעיונות העיקריים במצע המפלגה

  • מי שיסרב לשרת בצה"ל לפי קביעת מערכת הביטחון, או בשירות לאומי, יקבל מעמד של תושב קבע אולם לא יוכל לבחור ולהיבחר. כמו כן, אזרחותו תהיה בבחינת "אזרחות מופחתת".
  • המפלגה תתמוך בחקיקת חוק האזרחות, על פיו כל אדם הרוצה לקבל אזרחות ישראלית חייב בנאמנות למדינה ולסמליה. כמתחייב מכך יישבע כל אזרח אמונים למדינה, למגילת העצמאות, לסמליה – הדגל והמנון, ולריבונותה. מי שיסרב להישבע אמונים יקבל מעמד של תושב קבע, אך לא יוכל לבחור ולהיבחר ואזרחותו תהיה בבחינת "אזרחות מופחתת".
  • לשם פתרון הבעיה הדמוגרפית, ישראל והפלסטינים יחליפו שטחים על בסיס הקו הירוק, מתוך שאיפה להגיע לקו מוסכם עם הפלסטינים ולקבע הסכמה זו בקהילה הבינלאומית ובאו"ם. היישובים הערביים בואדי ערה וב"משולש" יעברו לריבונות של הרשות הפלסטינית. ההתיישבות הישראלית בגושי ההתנחלויות הגדולים (אריאל, מעלה אדומים, גוש עציון) יעברו לריבונות ישראלית. כ-170,000 ערבים באזור מטרופולין ירושלים יכללו בשטח הפלסטיני. יחסי הגבול יהיו בשאיפה לגבול פתוח, המאפשר מעבר מבוקר של אנשים וסחורות. מידת הפתיחות תהיה בהתאם לרמת הביטחון שתהיה לישראל.

[עריכה] היסטוריה

התנועה הוקמה בשנת 1999 על־ידי אביגדור ליברמן, אליה חברו שני חברי כנסת מורדים ממפלגת העולים ישראל בעליה חברי סיעת עלי"ה. בבחירות לכנסת החמש־עשרה שהתקיימו באותה שנה קיבלה 4 מנדטים.

בשנת 2000, התמזגה סיעת ישראל ביתנו עם סיעת הימין האיחוד הלאומי לסיעה משותפת בשם "האיחוד הלאומי - ישראל ביתנו", תוך שמירה על עצמאות המפלגות המשתתפות בה.

בשנת 2001, חברה ישראל ביתנו (במסגרת הסיעה המשותפת "האיחוד הלאומי - ישראל ביתנו") לממשלת האחדות בראשות אריאל שרון. אביגדור ליברמן, שהיה מנהיג מפלגת הרוב בסיעה המשותפת, מונה לשר התשתיות (ורחבעם זאבי לשר התיירות). הסיעה פרשה מהממשלה לאחר מסירת שכונת אבו סנינה בחברון לידי הפלסטינים. ההתפטרות נכנסה לתוקף סמוך לרצח רחבעם זאבי.

בבחירות לכנסת השש־עשרה, קיבלה רשימת האיחוד הלאומי 7 מנדטים, 3 מהם היו מטעם ישראל ביתנו. ברם, כאשר העלה ראש הממשלה אריאל שרון את תוכנית ההתנתקות פרש ח"כ מיכאל נודלמן מהמפלגה והותיר את "ישראל ביתנו" עם 2 מנדטים בלבד.

אחרי ביצוע תוכנית ההתנתקות התפלגה בהסכמה מסיעת האיחוד הלאומי, מתוך מחשבה שריצה בנפרד בבחירות תגדיל את כוחן של שתי המפלגות. ההגיון שעמד מאחורי הנחה זו הוא, שלמרות הקרבה בין ישראל ביתנו לאיחוד הלאומי מבחינת הדעות, הרי ששתי המפלגות פונות לקהל שונים לגמרי: בעוד ישראל ביתנו פונה בעיקר אל ציבור העולים ואל הציבור הימני-חילוני, הרי שהאיחוד הלאומי פונה בעיקר לציבור הדתי ולציבור המתנחלים. בבחירות לכנסת השבע עשרה ישראל ביתנו התמודדה עצמאית. בין המצטרפים הבולטים למפלגה היה בכיר השב"כ לשעבר ישראל חסון. הפעם הציג מצע המפלגה את רעיון חילופי השטחים, אשר נחשב בעיני רבים למתון מרעיון הטרנספר, שבו דגל ליברמן בעבר, ובעיני אחרים לקיצוני לא פחות, ואף לגזעני. בבחירות לכנסת השבע עשרה זכתה ישראל ביתנו להצלחה גדולה, כאשר עלתה מ-3 מנדטים בכנסת היוצאת ל-11 מנדטים. ב-30 באוקטובר 2006 הצטרפה המפלגה לממשלת אולמרט, וראש הסיעה, אביגדור ליברמן מונה לתפקיד סגן ראש הממשלה והשר לעניינים אסטרטגיים.

[עריכה] נציגי המפלגה בכנסת

הכנסת ה-15 (1999)
4 מנדטים: אליעזר כהן, אביגדור ליברמן, מיכאל נודלמן, יורי שטרן
1. ^ ב-1 בפברואר 2000 התאחדה הסיעה עם האיחוד הלאומי.

הכנסת ה-16 (2003) במסגרת האיחוד הלאומי
3 מנדטים (מתוך 7 לרשימה כולה): אסתרינה טרטמן[3] יגאל יאסינוב[4], אליעזר כהן[1], אביגדור ליברמן[1], מיכאל נודלמן[3], יורי שטרן
1. ^ ב-26 במרץ 2003 פרש מהכנסת אביגדור ליברמן עם מינויו לשר התחבורה. החליף אותו אליעזר כהן.
2. ^ ב-2 בנובמבר 2004 הודיעה ישראל ביתנו כי תתמודד בבחירות הבאות בנפרד מהאיחוד הלאומי [1]. ב-1 בפברואר 2006 פרשה מהסיעה המשותפת בכנסת.
3. ^ במהלך כהונת הכנסת פרש מיכאל נודלמן מהסיעה והקים סיעת יחיד. ב-8 בפברואר 2006 פרש מהכנסת למען מפלגת קדימה. החליפה אותו אסתרינה טרטמן.
4. ^ חבר לסיעה בשלהי כהונת הכנסת מסיעת שינוי.

הכנסת ה-17 (2006)
11 מנדטים: אביגדור ליברמן, יורי שטרן, ישראל חסון, יוסף שגאל, אסתרינה טרטמן, סטס מיסז'ניקוב, סופה לנדבר, יצחק אהרונוביץ, רוברט אילטוב, אלכס מילר, ליה שמטוב

[עריכה] קישורים חיצוניים