מקסים גילן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מקסים גילן (24 במרץ 1931 - 2 באפריל 2005) משורר, עורך ופעיל שמאל רדיקלי.
תוכן עניינים |
[עריכה] ימים ראשונים
מקסים גילן נולד בעיר ליל שבצרפת. בעודו ילד, עברה המשפחה לספרד הרפובליקנית. זכרונותיו הראשונים היו ממלחמת האזרחים הספרדית: "לעיר הזו, מאדריד, שעמדה... וחומותיה חלל מתמוטטות והולכות, נחרכות והולכות, טבולות בדם ובדגלים... בעוד הקירות - שדה ירי והבתים קן מוקשים ובתי הקפה (בתי הקפה שלי, החמים, הפתוחים עד לשעות הבוקר הקטנות) נעולים בקרשים" ("שיר לאהבה ראשונה", מתוך "מיפוי" 1994). אביו כיהן כסגן שר הבטחון בממשלה הקטלונית האוטונומית ועקבותיו אבדו במלחמת האזרחים. ככל הנראה, נרצח על ידי הכוחות המלוכנים בהנהגתו של פרנקו.
מפחד השלטון הפשיסטי עלתה משפחתו ב-1944 לפלסטינה (א"י) והשתכנה באחת משכונת עוני של תל אביב. גילן למד את השפה העברית והאנגלית אך לא גמר את חוק לימודיו משום שנאלץ לסייע בפרנסת משפחתו. הוא עבר כנער שליח ביפו ערב מלחמת השחרור, וגיבש אידיאולוגיה לאומנית כמו-כנענית, שבעטיה הצטרף ללח"י ולחם בשורותיה במהלך מלחמת השחרור. לאחר פיזור המחתרות על ידי בן גוריון, השתתף בהקמתם של כמה ארגונים סמויים ששמו להם למטרה להפיל את המשטר של מפא"י. בגין פעילותו החתרנית נכלא בפעם הראשונה.
[עריכה] הבחירה בשמאל
בכלא עבר גילן מהפך רעיוני, לאחר שהיה עד לעינויי האסירים הערבים בכלא. כמו דמויות אחרות ממחתרות הימין, כגון אורי אבנרי, איש האצ"ל, או נתן ילין מור, המשנה למפקד הלח"י, חבר מקסים גילן אל מחנה השמאל הלא-ציוני והקדיש את חייו למאבק במשטר. בשלהי שנות החמישים, נכלא שוב לזמן מה לאחר שנחשד לשווא במעורבות ברציחתו של ישראל קסטנר, שכן רוצחו היה מיוצאי הארגונים הסמויים שהקים גילן.
באותה העת, כבר נודע מקסים גילן כמשורר עברי מחטיבת המשוררים ואנשי הספרות האוונגרדיים שהובילו את התמורה האנטי-אלתרמנית בשירה העברית (נתן זך, גבריאל מוקד, דוד אבידן: אנשי שירת "דור המדינה"). ספרו הראשון, "גדר פרוצה" יצא ב 1957, וכבר בו קבע גילן את המוטיבים העיקריים ביצירתו: שירת אהבה אישית, ובכלל זה שירה ארוטית, המעורבת בשירה פוליטית נוקבת. אחד משיריו האישיים המוקדמים מוקדש ל"מ. י." - מדינת ישראל.
מרבית ספריו ("חומות יריחו", "שהד", "מטח") יצאו לאור בשנות החמישים והשישים, שבהן נחשב כמשורר פורץ דרך, חבר הבוהמה הספרותית הקטנה של תל אביב. יצירתו ביטאה את האמונה כי קיומו של היישוב העברי הלאומי יובטח רק על ידי השתלבות במרחב המזרח תיכוני. עקרונות דומים ביטא גילן גם בפעילותו הפוליטית והעיתונאית.
בראשית שנות השישים, ערך והוציא יחד עם הצייר והאדריכל נחום כהן את כתב העת קילטרטן, כתב עת אוונגרדי בן גיליון יחיד. בין יתר הישגיו שמורות לו החדרת יונה וולך הצעירה אל עולם הספרות והקמתו של כתב העת אוגדן ב2 ב-1957 שממנו התפתח עכשיו בעריכת גבריאל מוקד. לפרנסתו תרגם גילן בשמות עט ספרות ארוטית מאנגלית ועבד כעורך משנה בשבועון "העולם הזה". גילן ייסד בשיתוף עם שמואל מור את כתב העת בול , ששילב תכנים ארוטיים וניסה להתחרות ב"העולם הזה".
ב-1966 עברו גילן ומור על חוקי הצנזורה בחשיפת הפרשה שנודעה בשם "פרשת בן ברקה", כאשר פרסמו את הידיעה ששירותי הבטחון הישראליים השתתפו ברציחתו של האופוזיציונר המרוקני מהדי בן ברקה (ידיעה שהתבררה בדיעבד כידיעת-אמת). על כך שילם מקסים גילן בתקופת מאסר שלישית, שבמהלכה המשיך וערך את "בול" לפי דרישת שירות הביטחון, לבל יוודע דבר מאסרו וכך תתאשרר הידיעה המביכה. אף על פי כן, התקפה זו של ישראל על חופש הביטוי והעיתונות נודעה ברחבי העולם והתארגנה עצומה בינלאומית לשחרורם של מור ושל גילן, שעליה חתמו ברטרנד ראסל וז'אן פול סארטר. מאסרו זה הניב את מחזור השירים "ארבעה שירי כלא", ובו שיר המוקדש למהדי בן ברקה ("כשאני שחושב על מחדי, רעי, צר לי באמת שלא שמרתי עליו בשבילי", מתוך "מיפוי", 1994).
[עריכה] גלות
לאחר 1967 גדל מיאוסו של גילן מישראל. הוא הזהיר בשיריו מן העתיד לקרות למדינת היהודים עקב הכיבוש. ב 1969 היגר גילן לצרפת, השהייה בחו"ל תוכננה לשנים ספורות אך התארכה ליותר משני עשורים, גילן ראה את ההגירתו לצרפת כגלות פוליטית מישראל.
משוחרר מההוויה הישראלית ומהחוק נגד מפגשים עם ארגוני טרור, הקדיש גילן את מלוא מרצו לפעילות פוליטית שתכונן גשרי שיתוף פעולה בין מחנה השלום הפלסטיני למחנה השלום הישראלי. ב-1974 יצא באנגלית ספרו "כיצד איבדה ישראל את נשמתה?" שבו עיגן תיאורטית את עמדתו הפוליטית ("How Israel lost its soul?", Penguin books, London). בשנים אלה ערך ופרסם את התקופון "ישראל ופלסטין" (Israel & Palestine), אשר הטיף לדעות שהיו מוקצות מחמת מיאוס בישראל דאז. גילן יצר קשר עם הנהגת הארגון לשחרור פלסטין, ביחוד עם סעיד חמאמי ועם עצאם אלסרטאוי, ששילמו בחייהם על מגעיהם עם ישראלים. הודות לכך היה מקסים גילן בין הישראלים הראשונים שנפגשו עם ראשי אש"ף, כאשר סטה הארגון מרעיון המדינה בכל פלסטין ועבר לדגול בפתרון של שתי מדינות. ב-1978, זמן מה לאחר הפיגוע בכביש החוף ו"מבצע ליטאני", טס גילן בזהות בדויה לביירות, שבה נפגש עם אבו ג'יהאד והפציר בו לחדול מלפגוע באזרחים ישראלים. פעילות זאת הביאה לאיומים תכופים על חייו מפי שירותי בטחון ערביים ואלה של ושל ישראל. במשך מספר שנים הוא התגורר בפאריס בדירות מסתור והתהלך עם אקדח בחגורתו(האקדח, לדבריו, הוברח אליו בסיועו של אלסרטאוי במטוסו של הקאנצלר האוסטרי ברונו קרייסקי).
[עריכה] החזרה לישראל
בשלהי שנות השמונים הוא שאף לחזור לישראל. שירתו בשנים ההן לבשה גוון נוסף, באמצה מבט של גולה אל ארצו האהובה-השנואה ("אם מסרב אני לשאת אותך, ארצי, כלת חן, אשת נעורי\ זה לא בגלל יופייך שדעך ולא בגלל לבך ששכח ואף לא בניך שסרחו וגיבוריך שהפכו רועי זונות ורועי עבדים", "מיפוי", 1994). באוקטובר 1993, לאחר שתדלנות של ידידים (שולמית אלוני, אמנון זכרוני, דן קידר, נתן זך) אצל שירותי הבטחון, חזר גילן לישראל. ערב שובו הוא נפגש עם יאסר ערפאת בפאריס, איחל לו ולעמו כל טוב והתנצל על כך שנטע בו את האמון כי בישראל קיים מחנה שלום המבקש פיוס אמת. מאז קרע גילן את כל קשריו עם אש"ף, וניסה לחדשם ללא הצלחה רק סמוך למותו של ערפאת, שלו כתב הספד אישי.
אף על פי שחזר ארצה לאחר 24 שנים בעקבות חתימת הסכם אוסלו, התנגד גילן בתוקף להסכמים, וכמו ידידו הטוב אדוארד סעיד, ראה בו נייר כניעה שאפשר לישראל להשליט בגדה המערבית ובעזה משטר של "כיבוש עקיף" שבו מילא אש"ף את תפקיד משתף הפעולה. הוא אף סיפר שהזהיר אישית את הנהגת אש"ף ש"הם פוסעים לתוך מלכודת" - נבואה שהתממשה לדעתו עם פרוץ האינתיפאדה השנייה. גילן לא השתלב מחדש בחוגי השמאל הרדיקלי (אם כי היה מיודד עם רבים מפעיליהם) והמשיך את מאבקו הפוליטי בגפו. בשנים האחרונות לחייו הוציא כתב עת פוליטי-ספרותי, מטען, וכן חידש את "ישראל ופלסטין" באנגלית. בשירתו מן השנים ההן התמודד עם מותם של ידידים, העמיק אל העולם המיתולוגי-הארוטי הפרטי שלו וכתב בכאב לב על הכיבוש הממשיך ומשחית את פני ארצו האהובה-שנואה. כשנתיים לפני מותו מכר גילן את דירתו בפאריס, העניק את הארכיון שלו לאוניברסיטת בן גוריון וקבע את משכנו סופית בישראל. בסוף חייו החל מצבו הכספי להדרדר והוא הגיש מועמדות וקיבל את פרס ראש הממשלה לספרות, שאת כספיו התעתד להשקיע במאבקו הפוליטי והספרותי.
ביום שבת, 2 באפריל 2005, נפטר מקסים גילן בפתאומיות בביתו בתל אביב. הוא הובא למנוחות בקיבוץ עינת בלוויה חילונית, שבה נטלו חלק סופרים, משוררים, עיתונאים וחברי כנסת. כמו כן, הוקראו מעל קברו שני מברקי הספד מטעם הרשות הפלסטינית.
[עריכה] מספריו
- בבית קורס, שירים, תל אביב, 2002.
- גדר פרוצה, 14 שירים, מאת מקסים גילן, רישומים - משה גיל, תל אביב, 1957.
- הגן המבושם, מאת אלנפזאוי, הוא מדריך לאהבה, תענונות ולמידות טובות, מעשה ידי השייך עומר נפסאווי, כפי שהובא לידיעת בני יבשת אירופא, על ידי ריצ’רד ברטון, ותוך כדי סיוע ממקורות אחרים, הנוסח העברי הבלתי מקוצר, בתוספת הערות, אחרית דבר ותדריך לקורא הישראלי הוכן על ידי ג’ קסיס (מקסים גילן), תל אביב, ארוס, 1964.
- חומות יריחו, שירים, מקסים גילן, רישומים - רימונה ג., תל אביב, 1959.
- מטח, שירים, 1963.
- מיפוי, שירים, בת ים, הוצאת תג, 1994.
- שהד, שירים, ירושלים, 1962.
- בבית קורס, שירים, הוצאת "כן, הינשוף", תל אביב, 2002.
- ...וסיפורים אחרים, סיפורים, הוצאת מטען - כן, הינשוף, תל אביב, 2006.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- המיתולוגיה פרטית של מקסים גילן - דיון פרטני בחייו ויצירתו של גילן
- מקסים גילן בלקסיקון הספרות העברית החדשה

