ג'נט פריים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ג'נט פטרסון פריים (28 באוגוסט 1924 - 29 בינואר 2004), סופרת ומשוררת, מגדולות הספרות הניו זילנדית.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
ג'נט פריים נולדה בדאנידין ניו זילנד וגדלה באואמארו. היא נהפכה לאחת מאבני היסוד של הספרות הניו זילנדית, לאחר שפרסמה 12 רומנים, ארבעה קובצי סיפורים, וספר שירה.
שלישית מחמישה ילדים, ג'נט פטרסון פריים נולדה ב-28 באוגוסט 1924 בדאנידין ניו זילנד. אביה היה מניח מסילות עני שעבודתו אילצה את המשפחה להעתיק את מקום מגוריה פעמים רבות לפני שהתיישבו סופית באואמרו ב-1930. אמה, עקרת בית לשעבר שעבדה למשך תקופה עבור משפחתה של קתרין מנספילד, נולדה אל תוך האמונה הנוצרית-דלפיאנית, אשר חקרה חפצים יומיומיים ביחסה להם חשיבות דתית. פריים כתבה: "היא הייתה צריכה רק לומר על איזה אובייקט מוכר, 'תראו ילדונים, אבן' על מנת למלא את האבן הזו בפלאיות כמו הייתה חפץ דתי".
כילדה, ניחנה ג'נט במראה המיוחד שאפיין אותה וגרם לה סבל נורא במהלך כל חייה. שמנמנה, ומעט מנומשת, שיערה של ג'נט היה שיער עבה מקורזל ואדום כאש. עונייה הרב של משפחה לא אפשר לילדים ללכת לרופא השיניים ושיניה של ג'נט תמיד היו בגוון האפרפר והצהוב בשל ריקבון. סבלה ממראה החיצוני רק החריף בשנות ההתבגרות בהן גובהה תפס תאוצה עד שהגיעה לכדי גובה מטר ותשעים.
ילדותה של ג'נט פריים הייתה ילדות ספרותית מראשיתה, מלאת דמיון פליאה ובדידות שהולידה עולם דמיוני של פיות ונסיכות להתקיים בו. כבר כילדה הייתה מלאת כמיהה אל השירה וכתבה שירים בפרטיות מחברתה האישית. הילדים למשפחת פריים היו מלאי תשוקה לשירה ומרותקים מהשפה: ג'נט הייתה משווה את עצמה ואת אחיותיה לאחיות ברונטה. ספוגות בדמיון ובהיקסמות שהעבירה להן אמן מן הטבע, התגנבו הבנות מן הבית בשעות הלילה המאוחרות, ורקדו במעגלים בכותנות הלילה שלהן, תחת ההשראה של האגדה על שלושת הנסיכות, שעם לילה היו מתגנבות ומביתן ורוקדות עד אור השחר ולא זוכרות דבר למחרת.
דמיונותיה ועולמה הפרטי והמסוגר היו מפלטה מהעולם החיצוני בו התקיימו בדידותה, ריחוקה הרב מבני גילה וחיי המשפחה המורכבים שלה, שהיו רצופים בטרגדיה. אחיה הבכור של ג'נט, ג'ורג', סבל מאפילפסיה חמורה, והוכה דרך קבע על ידיד אביהם שהתקשה להבין את מחלתו הקשה של בנו וראה אותה כאשמתו. מירטל, אחותה האהובה הבכורה ביותר, טבעה בבריכת שחייה מקומית כשג'נט הייתה בת שלוש עשרה, ועשר שנים לאחר מכן אחותה הצעירה יותר איזבל טבעה גם כן.
עם זאת, פריים הייתה תלמידה לדוגמה, ולאחר שלמדה בבית הספר הצפוני של אואמארו והתיכון לבנות של וייטיקי זכתה במקום בבית הספר לחינוך מורים בדאנידין ובאוניברסיטת אוטאגו. ב-1945 מפקח בית הספר בא לבקר אותה כשלימדה כיתה. מבועתת מהדמות השיפוטית בחדר, היא ברחה החוצה, ולא שבה לעולם. למרות שהמשיכה ללמוד פסיכולוגיה באוניברסיטה, היא הפכה לבודדה יותר ויותר והחלה נסוגה אל תוך עצמה. לילה אחד לקחה מנה גדולה של אספירין, היא התעוררה בבוקר למחרת עם שום דבר נורא מכאב ראש והקלה שנותרה בחיים.
לכן לא ייחסה שום חשיבות לספר על "ניסיון ההתאבדות" במאמר אישי עבור מורה הנערץ לפסיכולוגיה, אליו פיתחה התאהבות קלה. לאחר שקרא את המאמר שיבח אותה מורה על כתיבתה, ואמר לה, מודע לכוח העצום של מילותיו על התלמידה הביישנית ונטולת החברים, שיש לה כישרון אמיתי. לאחר ימים ספורים משלחת הגיעה לביתה של ג'נט פריים, מורה הנערץ מלווה במנהלי מוסד פסיכיאטרי, והציע את הרעיון שייתכן כי היא "זקוקה למעט מנוחה".
פריים אושפזה במוסד לחולי רוח ובילתה את שמונה השנים הבאות בסדרה של מוסדות לבריאות הנפש, בהם עברה כמאתיים טיפולים בנזע חשמלי. "קורס מרוכז בזוועות האי שפיות ומקום דעיכתם של אלו הנשפטים כמשוגעים." קראה במקאבריות מהדהדת לתקופה זו של חייה.
הטיפולים שעברה פריים אינם מקובלים יותר היום. נזע חשמלי מהסוג שקיבלה בזמן אשפוזה הוכח כגורם נזק חריף לתפקוד המוח ולהרס מערכות המוח והגוף השונות. אנשים רבים מתו מטיפולים כמו זה שעברה פריים, ורבים יותר נותרו מתים-חיים אחרי שהטיפולים הרגו את החלק החושב (האונה השמאלית) של מוחם.
בשלב מאוחר יותר בחייה הודתה פריים שההתאהבות התמימה במורה לפסיכולוגיה שהשווה אותה לואן גוך, "האמן המיוסר" ואדום השיער, הובילה אותה לעשות רומנטיזציה בעיני עצמה של הרעיון של להיות סכיזופרנית, ולהסכים לאשפוז. הרומן השני שלה, "פרצופים במים" (1961), תיאר בפיוטיות רגישה את השתלשלות האירועים שהובילה לאשפוזה הטראגי: "הונחתי בבית חולים בגלל שרווח אדיר נפער בסחף הקרח ביני לבין האנשים האחרים, בהם צפיתי בעולמם, נסחפים הלאה ממני."
במהלך שנות אשפוזה, ועל אף הצרחות והאנחות של חבריה למאסר, הסאדיזם של האחיות והשפעות השוקים החשמליים, שנתנו לה כמאתיים פעמים, ג'נט פריים הצליחה לכתוב את "הלגונה", קובץ של סיפורים קצרים. ב1954 היא עמדה לעבור כריתת אונה קדמית כשאחד מהרופאים שעמד לבצע את הניתוח קרא במקרה שספרה זכה בפרס ספרותי. "החלטתי," הוא אמר לה, "להותיר אותך כפי שאת."
מ-1954 עד 1955 חלקה פריים את חייה עם הסופר הניו זילנדי החשוב פרנק סרגסון, שעודד אותה להמשיך לכתוב כשעוד הייתה מאושפזת. ב-1956 פריים עזבה את ניו זילנד בתמיכת מלגת סופרים ארצית. היא התגוררה מחוץ לניו זילנד במשך שבע השנים הבאות, מחלקת את חייה בין איביזה, אנדורה, ואנגליה.
פריים פרסמה אוטוביוגרפיה בת שלושה חלקים. היא זכתה ב"ספר השנה" בפרס חבר העמים הבריטי לסופרים בשנת 1989. בשנת 1983 זכתה פריים בתואר אבירות ממלכת בריטניה על תרומתה לספרות. ב-1990 עובד ספרה האוטוביוגרפי "מלאך לשולחני" לסרט קולנוע על ידי הבמאית הניו זילנדית, ג'יין קמפיון. באותה שנה גם זכתה פריים, ב-6 בפברואר ,1990 להיעשות לחברה במסדר האבירות הניו זילנדי.
במהלך השנים דובר רבות על היותה מועמדת סבירה ביותר לזכייה בפרס נובל, אך לא זכתה בו גם בפעם האחרונה שהעניין הועלה לדיון ב-2003. ב-29 בינואר 2004 נפטרה מסרטן הדם.
[עריכה] כתביה של ג'נט פריים
[עריכה] קובצי סיפורים קצרים
- Owls Do Cry, Pegasus Press, Christchurch, 1957
- Faces in the Water, Pegasus Press, Christchurch, 1961.
- The Edge of the Alphabet, Pegasus Press, Christchurch, 1962.
- Scented Gardens for the Blind, Pegasus Press, Christchurch, 1963.
- The Adaptable Man, Pegasus Press, Christchurch, 1963
- A State of Siege, Brazillier, New York, 1966.
- The Rainbirds, WH Allen, London, 1968.(Published in the US as Yellow Flowers in the Antipodean Room in 1969.)
- Intensive Care, Brazillier, New York, 1970.
- Daughter Buffalo, Brazillier, New York, 1972.
- Living in the Maniototo, Brazillier, New York, 1979.
- The Carpathians, Brazillier, New York 1988.
- "University Entrance" in New Zealand Listener, 22 March 1946.
- "Alison Hendry" in Landfall 2, June 1947. (reprinted in The Lagoon and Other Stories as "Jan Godfrey".)
- The Lagoon and Other Stories, Caxton Press, Christchurch, 1951 (1952).
- The Reservoir: Stories and Sketches, Brazillier, New York, 1963.
- Snowman Snowman: Fables and Fantasies, Brazillier, New York, 1963.
- The Reservoir and Other Stories, Pegasus Press, Christchurch, 1966.
- You Are Now Entering the Human Heart, Victoria University Press, Wellington, 1983.
[עריכה] ספרי ילדים
- Mona Minim and the Smell of the Sun, Brazillier, New York, 1969.
- Mona Minim and the Smell of the Sun, (New Edition) Random House/Vintage, Auckland, 2005.
[עריכה] ספרי שירה
- The Pocket Mirror, Brazillier, New York, 1967.
- "Three Poems by Janet Frame" in New Zealand Listener, 28 August-3 September 2004 Vol 195 No 3355. view online
- The Goose Bath: Poems, Random House/Vintage, Auckland, 2006.
[עריכה] אוטוביוגרפיות
- To the Is-Land (Autobiography 1), Brazillier, New York, 1982.
- An Angel at My Table (Autobiography 2), Brazillier, New York, 1984.
- The Envoy From Mirror City (Autobiography 3), Hutchinson, Auckland, 1984.
- Janet Frame: An Autobiography (Autobiography 1-3), Century Hutchinson, Auckland, 1989.
[עריכה] מאמרים
- "A Letter to Frank Sargeson" in Landfall 25, March 1953, p.5.
- "Review of Terence Journet's Take My Tip" in Landfall 32, December 1954, pp. 309-310.
- "Review of A Fable by William Faulkner" in Parson's Packet, no. 36, October-December 1955, pp. 12-13.
- "Memory and a Pocketful of Words" in Times Literary Supplement, 4 June 1964, pp. 12-13.
- "This Desirable Property" in New Zealand Listener, 3 July 1964, pp. 12-13.
- "Beginnings" in Landfall 73, March 1965, pp. 40-47.
- "The Burns Fellowship" in Landfall 87, September 1968, pp. 241-242.
- "Charles Brasch 1909-1973: Tributes and Memories from His Friends" in Islands 5, Spring 1973, pp. 251-253.
- "Janet Frame on Tales from Grimm" in Education, Early Reading Series, 24, 9, 1975, p. 27.
- "Departures and Returns" in G. Amirthanayagan (ed.) Writers in East-West Encounter, Macmillan, London, 1982.
- "A last Letter to Frank Sargeson" in Islands 33, July 1984, pp. 17-22

