פוליטיקה של הפיליפינים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| יש לשכתב ערך זה ייתכנו לכך מספר סיבות: ייתכן שהמידע המצוי בדף זה מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים לוויקיפדיה. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
המורו של דרום הפיליפינים-הסכסוך עם המוסלמים בדרום המדינה הקשרים המוסלמיים עם הפיליפינים החלו עוד בסוף המאה ה9 או אולי תחילת המאה ה10. כנראה שלכל המאוחר בתחילת המאה ה-14 היו כבר סוחרים מוסלמים שישבו בפיליפינים באי הולווארעו נישואי תערובת בין אנשי האליטה המקומית לבין הסוחרים. האלסאם התפשט גם לדרום מינדנאו ולפיליפינים החלו לנהור אנשי דת מוסלמיים ממלזיה.המוסלמים בפיליפינים הם אוכלוסייה מאוד הטרוגנית, זו אינה קבוצה אחת הומוגנית הדוברת שפה אחת כמו שקורה בתאילנד או בבורמה. בדרך כלל חיים הקבוצות המוסלמיות הנ"ל בנפרד אלו מאלו ומאוכלוסיות בלתי מוסלמיות אך ישנם גם מקומות של אוכלוסייה מעורבת.לאחר מלחמת העולם השנייה (1946) העניקו האמריקאים עצמאות לפיליפינים, כאשר הם מקימים רפובליקה דמוקרטית מקומית שכוללת גם את איי הדרום המיושבים במוסלמים. הפיליפינים ראו באיים מינדנאו וסולו נכס אסטרטגי, פוליטי וכלכלי, ולכן לא היו מוכנים לשמוע על אפשרות של יצאת האזורים הללו משליטת הפיליפינים. היה ברור כי התעקשות מוסלמית על יצאה מהפיליפינים תיתקל בפעולה ממשלתית חריפה. הזהות העיקרית ל המוסלמים בפילינים ייתה איסלאמית והיא התגברה על השתייכותם של התושבים המקומיים לעדות דתיות שונות. בשנות ה-60 החלו להגיע לאזור מטיפים ממדינות מוסלמיות, בעיקר ממדינות המזרח התיכון ואלו כגילו מעורבות רבה ועניין רב בגורל בני המורו.המורו גם הוזמנו להשתתף בכנסים פאן-אסלאמיים והחלו להשתתף במצוות החאג' , החלו השקעות ניכרות של המדינות הערביות בתשתיות ובמבני הדת המקומיים. הדבר גרם ליצירת זהות רבה יותר בין בני המורו לבין עצמם ובי בני המורו לשאר המוסלמים. לגורמים אלה ניתן להוסיף את העובדה שהחזקת רוב הנפט בידיים מוסלמיות תרמה לתחושת הביטחון של המוסלמים בכלל והמורו בפרט. פעולות ההתיישבות של הנוצרים מהאיים הצפוניים יותר אל הדרום הצפוף יחסית בו ישבו המורו היה גם כן אחת מהסיבות לשנאת המור לממשלת הפיליפיניים. הממשלה עשתה עבודה טובה בסלילת כבישים ובהדברת מחלות, דבר שהפך את האיים הדרומיים למושכים במיוחד עבור המתיישבים מהצפון והחל עוד גל הגירה שלהם. בסיום גל ההגירה נשארו המוסלמים רוב רק ב5 מ23 האזורים המסורתיים שלהם במינדנאו, סולו ופלאוואן.החלה רדיקליזיצה של המוסלמים. בשנות ה-60 פרץ המתח להתנגשויות ובשנת 1969 הפכו ההתנגשויות לקבועות. עד סוף שנת 1971 אבדה השליטה הצבאית של הממשלה המרכזית בחלקים המוסלמים של הפיליפינים כאשר הכנופיות הנוצריות והמוסלמיות נלחמות אלה באלה והמוסלמית ולפעמים אף הנוצריות גם בצבא (וכמובן גם להיפך). הצבא התקשה להשליט את הסדר בדרום פיליפינים. המוסלמים הקימו את החזית הלאומית לשחרור בני המורו –MNLF. החזית אומנה בחו"ל וקיבלה נשרים מהמדינות המסומליות והוקמה דווקא על ידי קומוניסט לשעבר שהעדיף להקים את החזית וכך לפרוש מהקומוניסטים בגלל שלפי דעתו לא העניקו הקומוניסטים חשיבות רבה מספיק לבעיית בני המורו. החל מאמצע שנת 1972 המאבק בין המוסלמים לבין הנוצרים הסלים והפך למעשה למאבק של כוחות הממשלה והנוצרים נגד המוסלמים. החזית של בני המורו מנתה כמה אלפים (5000-30000), כאשר חלק מהלוחמים אינם קבועים. לא היה ברור מה היא האידאלוגיה של חזית בני המורו. במניפסט שלה דרשה התנועה את שחרור כל אדמות המורו, הקמת מדינה עצמאית של המורו שתנוהל ע"פ חוקי האסלאם, כאשר התושבים הבלתי מוסלמים יוכלו להישאר אך את רק אם הם יוותרו על האזרחות הפיליפנית שלהם. הנשיא הפיליפיני מארקוס הבין כי מדובר במאבק רציני ולכן נק בשיטה מורכבת של המקל והגזר המשלבת פיתוח כלכלי של האזורים המוסלמיים עם התקפות צבאיות על בני המורו ועם לוחמה פסיכולוגית כנגד המנהיגות של בני המורו. נושא המאבק של בני המורו עלה לדיון בוועידת שרי החוץ של המדינות המוסלמיות. הסעו7דים והלוביים לחצו להפעלת אמצעים כבדים ככל האפשר כדי להגן על בני המור. אינדונזיה ואפילו מלזיה התנגדו להפעלת אמצעים החריפים מתוך חשש שהמודעות האתנית תזרום למדינות המולטי אתניות שלהם ותפלג אתם וכך חשבו גם מספר מדינות מוסלמיות אחרות.. מתוך חשש מהפסקת אספקת הנפט הצהיר מארקוס מספר הצהרות פרו מוסלמיות ואנטי ישראליות. היות ואמירות כאלה נחשבו מאוד בעולם הערבי, ולמעשה העולם הערבי החשיב בעיקר את היחסים עם מדינה כלשהי ע"פ העמדה שלה ביחס לישראל לא רצו מדינות ערב ללחוץ יותר מדי על מארכוס. וועידה נוספת של המדינות האסלאמיות ב1974הפחידה מאוד את מארקוס הוא חשש מחרם הנפט על מדינתו והיה מוכן לוותר על ניצחון צבאי נגד בני המורו בתנאי שלא יוטל עליו חרם נפט וריבונות פיליפינית בדרום תישאר על כנה וכל שיוענק לבני המורו תהיה אוטונומיה בלבד. דרישות דומות דרשו ממארקוס מדינות ערב, כי יקים אוטונומיה לבני המורו ויפסיקת את ההגירה המוסלמית. בשענת 1976 מארקוס הגיע למסקנה כי מי שקרוב ביותר לחזית המורו הוא דווקא מועמר קדפי שכן מנהיגי התנועה הסתתרו אצלו והוא היה המשקיע העיקרי בחזית המורו. הושג הסכם טריפולי המעניק אוטונומיה מצומצמת למורו אלה שמרקוס התעקש לעשות משאל עם ע"פ החוקה הפילינית בנושא קבלת או דחיית ההסכם. יישום ההסכם אם כן נכלא לבעיה קשה עוד לפני שהחל. מארקוס החליט להעניק אוטונומיה לבני המורו ב13 מחוזות ולפני זה לערוך משאל עם במחוזות הנ"ל. ב8 מהם נדחתה התוכנית על ידי הרוב הנוצרי. האזורים בהם ישבו מורו , הן האזורים בעלי הרוב המוסלמי והן בעלי הרוב הנוצרי אוחדו וקיבלו אוטונומיה. לוחמי החזית בולבלו על ידי משאל העם והקמת האוטונומיה ורבים מהם נכנעו או אף קיבלו משרות באוטונומיה.בינתיים בשנת 1977 התפצלה מהחזית הלאומית לשחרור בני המורו חזית השחרור האסלאמית של המורו ( (MILF. דעותיהם של המנהיגים הערבים התחלקו , במי יש לתמוך.ממשלת הנשיאה אקינו ניסתה להגיע להסכם עם החזית הלאומית לשחרור בני המורו. מנהיג התנועה אף הוזמן לבקר בפיליפינים. הדבר החשיד את הנוצרים ומנהיג הלאומנים גם בגד באמון הממשלה הפיליפינית והשתמש בביקור כדי לגייס תומכים חדשים לתנועתו ואפילו הוקם ארגון לאומני של המתיישבים הנוצרים. סבב נוסף של שיחות החל ב1993 ולבסוף הושג הסדר ולפיו יקבלו החבלים המוסלמיים של הפיליפינים אוטונומיה. החזית הלאומית לשחרור בני המורו הסכימה לקבל אוטונומיה ולא עצמאות מלאה כאשר למעשה מונה מפקד החזית למושל ללא סמכויות תחיקה ועם סמכויות ביצוע בלבד וחלק מאנשיו הפכו לשוטרים. רבים מאנשי החזית עברו ל חזית השחרור האסלאמית של המורו ומעשי הטרור של המוסלמים נמשכו. האוטונומיה כשלה ושקעה בשחיתות והשיפור במצב הבטחון לא חל ולכן נראה שאין התקדמות בפתרון הסכסוך.

