שבעת הכפרים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שבעת הכפרים הוא כינוי לשבעה כפרים שיעיים בגליל העליון שננטשו במהלך מלחמת העצמאות ויושביהם ברחו ללבנון. למרות שהכפרים נמצאים מדרום לגבול הבינלאומי בין ישראל ולבנון דורשים גורמים שונים, ובראשם חיזבאללה, להחזירם לשליטה לבנונית על סמך קו הגבול משנת 1920. שבעת הכפרים הם אבל אל-קמח, תרביחא, צלחה, קדיס, אל-מאלכיה, נבי יושע והונין. רובם נהרסו עד היסוד ועל חורבותיהם הוקמו יישובים ישראליים.
מקור הסוגייה בקו הגבול שנקבע בין אזור ההשפעה הבריטי בארץ ישראל לבין אזור ההשפעה הצרפתי בלבנון ובסוריה בהסכם סייקס פיקו בשנת 1916, והסכמים מאוחרים יותר מ-1919 ו-1920. על פי קו זה נכללו שבעת הכפרים השיעיים, כמו גם כפרים נוצריים וסוניים נוספים, בשטח הלבנוני. אולם, בשנת 1924 סומן קו הגבול הסופי בין שתי המעצמות והעביר את הכפרים לשטח הבריטי, שמאוחר יותר הפך למדינת ישראל. עקב הזזת קו הגבול, תושבי שבעת הכפרים נחשבו כלבנונים במפקד האוכלוסין שהתקיים בלבנון ב-1921, ואף קיבלו אזרחות צרפתית. אזור הגליל העליון, ובתוכו הכפרים, נכבש על ידי מדינת ישראל במבצע חירם במהלך מלחמת העצמאות. בעקבות כיבוש השטח נטשו רוב תושבי האזור, ובתוכם תושבי שבעת הכפרים, את בתיהם, וברחו ללבנון.
החיזבאללה, כארגון שיעי, אימץ את תושבי שבעת הכפרים השיעיים והפריד אותם מתושבי הכפרים האחרים. כחלק ממהלך זה הועבר בפרלמנט הלבנוני חוק שמעניק אזרחות לבנונית מלאה לתושבי שבעת הכפרים, בניגוד לאחרים המוגדרים פליטים פלסטינים ומוטלות עליהם הגבלות במסחר בנדל"ן ובתחומי עיסוק. סוגיית שבעת הכפרים מוזכרת בנאומי מזכ"ל החיזבאללה, חסן נסראללה, מאז שנות ה-90 של המאה ה-20 ובתדירות גבוהה יותר מאז נסיגת צה"ל מלבנון בשנת 2000 כעילה להמשך המאבק המזוין כנגד ישראל. סוגייה זו מוזכרת פעמים רבות בסמיכות לסוגיית חוות שבעא, על מנת להדגיש שהמחלוקת של חיזבאללה עם מדינת ישראל לא מסתכמת רק בתא שטח זה.

