מרקסיזם: מפאודליזם לקפיטליזם
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| מרקסיזם |
|
[עריכה] ימי הביניים
המערכת הכלכלית בימי הביניים התיכונים והמאוחרים הייתה הפיאודליזם, שהתבסס, ככל המערכות הכלכליות שקדמו לו, בעיקר על חקלאות. בתחתית המדרג החברתי ניצבו האיכרים הצמיתים, שהיו מוצמתים לאדמה אותה חכרו כאריסים מאדון האחוזה. מעליהם ניצב במערכת המנוריאלית הווסאל, שהיה אדון האחוזה או אדם חופשי אחר שחכר מאדון האחוזה חלק מאדמתו והחכירה לצמיתים.
מעמדו של הצמית היה שונה מזה של עבד: הוא לא נחשב רכושו של אדון האחוזה ולא ניתן היה לקנות או למכור אותו בנפרד מן האדמה אליה היה מוצמת. לצמית הייתה זכות לרכוש משלו וזכות להוריש את רכושו ולהלכה היה אדון האחוזה גם מחוייב בהגנה עליו מפני אדונים אחרים, מפני פגיעה במלחמה וכאשר היו היבולים ירודים. הצמית היה כפות לאדמה וכפיתות או צמיתות זו הייתה מוּרשת. הוא נדרש להעביר חלק נכבד מפרי עבודתו לידי אדון האחוזה, ונדרש גם לעבוד את אדמות אדון האחוזה (הדמסנה). נוסף על–כך היה הצמית כפוף לתביעות שונות למסים ותשלומים עבור כל פעולה שנחשבה לפגיעה באדון האחוזה, כמו נישואים עם אדם מחוץ לגבולות האחוזה, מעבר של אחד מבני המשפחה מן האחוזה, וכדומה.
בערי השוק ובערים נוצרו בימי הביניים גילדות, שהיו אגודות של בעלי מלאכה או אומנים שעסקו בתחומי מלאכה וייצור כמו סיתות, בניין, סנדלרות, נגרות, ניפוח זכוכית, ציור, ייצור גבינה, וכדומה. כל גילדה תפקדה כמונופול בתחום שליטתה—כלומר, היא החזיקה בשליטה בלעדית על אספקת המוצר או השירות של הגילדה—וכתב זכיון מטעם המלך הבטיח את יכולתה למנוע מכל אדם שאינו חבר בגילדה לעסוק במקצוע. הגילדות כפו מסלול הכשרה ארוך למקצוע, והעניקו לאלו שצלחו את מסלול ההכשרה הממושך תמיכה רחבה, כולל תמיכה לעת זקנה וסיוע לאלמנות וליתומים.
שני מרכיבים חשובים אלו של המשטר הפיאודלי היו תלויים לקיומם בבידוד היחסי של הערים והאחוזות זו מזו. כל עוד התקיימו האחוזות כישויות אוטרקיות, המספקות את כל צורכי עצמן, וכל עוד תפקדו הגילדות בערים כספקיות בלעדיות של שירותים ומוצרים ללא תחרות מבחוץ, הצליחה השיטה להתקיים. דבק נוסף לחיזוק המשטר סיפקו שבועות האמונים (ההומגיום) שקשרו בין וסאל אחד לווסאל הכפוף לו, וכן הדגש הרב ששמה הדת הנוצרית—שהייתה אחד מבעלי האדמות העיקריים—על כפיפות וכניעות.
[עריכה] התפרקות הפאודליזם וצמיחת הקפיטליזם
לפי מרקס, התפתחויות טכנולוגיות שהופיעו שינו את שיטות הייצור וגרמו להתפוררותו של הפיאודליזם ולהופעת צורת יחסים כלכליים חדשה. לדידו, הייתה התפתחות זו כלכלית טהורה. ב"דלותה של הפילוסופיה" הוא כותב: "מטחנת היד תעניק לך חברה עם אדון פיאודלי; מנוע הקיטור יעניק לך חברה עם קפיטליסט תעשייתי" (עמ' 103). לתפישתו, טכנולוגיות חדשות הביאו לכך ששיטות ייצור המוני בהן מעט פועלים בעלי מיומנות נמוכה יותר והכשרה פשוטה יותר יכולים לייצר יותר מוצרים ואלו דחקו את רגליהן של שיטות הייצור הישנות.
על פי תפישתו של מרקס, השינויים המתחוללים בהיסטוריה אינם תוצר של פעולות, המצאות או הגות של בני אדם, אלא הכרח הנובע מפעולתה של רוח (geist) הגורמת לבני האדם לפעול באופנים שונים, כדי לקדם את מטרתה הסופית—הקומוניזם. אופן ההתקדמות ההיסטורי אותו מחוללת הרוח הוא דיאלקטי: תחילה ישנה תזה, הגורמת למצב אחד, אחר כך מופיעה האנטיתזה, שהיא המצב ההפוך, ולבסוף נוצרת סינתזה, שהיא מיזוג של שניהם.
כך, כפי שהוא טוען בעמוד 145 של "דלותה של הפילוסופיה", הופעתה של תחרות הייתה האנטיתזה למונופול הפיאודלי שקדם לה. לפי מרקס ב"המניפסט הקומוניסטי" "מקרב הצמיתים של ימי הביניים יצאו האזרחים הזעירים של הערים הראשונות; מתוך האזרחות הזעירה הזאת התפתחו יסודותיה הראשונים של הבורגנות". היינו, הצמיתים היו השורש שממנו התפתחה הבורגנות.
גילוי אמריקה והקפת אפריקה בדרכי הים יצרו כר פעולה חדש לבורגנות העולה, שהייתה המעמד המהפכני של התקופה ההיא. התפתחות הסחר העניקו למסחר, לספנות ולתעשייה תנופה, ומאחר והגילדות הסגורות לא הצליחו לספק את צריכת השווקים החדשים ירשה את מקומן ה"מנופקטורה"—התעשייה הזעירה—ו"המעמד הבינוני התעשייתי דחק את רגליאומני-הגילדות; חלוקת העבודה בין הקורפורציות השונות נדחקה מפני חלוקת העבודה בכל סדנה וסדנה".
המשך התרחבות הסחר והצריכה הביא לכך שגם המנוקפטורה לא הספיקה ואז "באו הקיטור והמכונה ושינוי את פני הייצור התעשייתי שינוי מהפכני. במקום ייצור זעיר נוצרה התעשייה המודרנית הגדולה, ובמקום המעמד הבורגני התעשייתי באו המליונרים התעשייתיים, אשי צבאות תעשייה שלמים, הבורגנים המודרניים". חלוקת העבודה השתכללה והלכה, ותפקידו של הפועל המייצר הפך פשוט יותר ויותר וחדגוני יותר ויותר.
המרכיב החשוב ביותר בכוחה של הבורגנות, טוען מרקס, הוא ההון שעל שמו (capital) השיטה הכלכלית קפיטליזם. לפי מרקס, המאפיין המובהק של השיטה הקפיטליסטית של הבורגנות הוא העובדה שבניגוד לנוהג המקובל בעבר הוא אינו מושקע כולו או בעיקרו ברווחתו של בעל ההון (לדוגמה, בבניית בתים, בגדי פאר, חגיגות מפוארות, וכיו"ב) אלא מושקע פעם נוספת בשיפור הייצור התעשייתי.
מנקודת מבטו של מרקס, ההון שהרוויח התעשיין הבורגני אינו שייך לו: "העבודה השכירה יוצרת את ההון." יתר על כן, אותם עובדים שכירים שיצרו את ההון אינם בעלי הון משל עצמם—הם יוצרים את ההון, אך אינם שותפים בבעלות עליו. לכן, טוען מרקס, רעיון הקניין הפרטי אינו אלא פיקציה שיצרה הבורגנות כדי להבטיח את יחסי הייצור שיצרה. ההון הוא "קניינה המשותף של החברה" ולכן הוא שייך לכל חבריה ומכאן הוא מסיק כי יש לבטל את הקניין הפרטי מכל וכל, שכן הדבר היחיד שהוא מבטא הוא את הכוח החברתי שיש לבורגנות, לא זכות ממשית.
[עריכה] פעולתה של הבורגנות
על פי מרקס לבורגנות תפקיד מהפכני וחשוב מאין כמוהו. הבורגנות היא שהחריבה את הקשרים הפיאודליים ושינתה את יחסי היצור מיסודם. היחסים החברתיים ש"כפתו את האדם לאדוניו הטבעיים" בתקופה הפיאודלית הוחרבו על ידי הבורגנות שלא הותירה "שום קשר בין אדם לחברו זולת האינטרס הערום" והיחסים הכספיים.
הבורגנות מוטטה את הגבולות בין מדינות ויצרה חברה כלל-עולמית שביסודה הסחר, משכה לתחומה של הציוויליזציה את התרבויות הברבריות והברבריות למחצה, גאלה את רוב האוכלוסיה מבערות חיי הכפר, האיצה והגבירה את העיור, שעבדה את כוחות הטבע, הפרתה חלקי תבל שלמים וגרמה להופעתן של "אוכלוסיות שלמות, שכאילו צצו מן האדמה".
אבל הבורגנות הפכה בשלב מסוים לסוג של "אשף ששוב אינו יודע לשלוט בכוחות השאול שהעלה באוב". כדי לקיים את ההתפתחות והמהפכה המתמדת ביחסי הייצור שהבורגנות חייבת מטבעה לחולל היא בראה מערכת תפישות ואמונות המצדיקה את עמדתה ואת יחסי הייצור שכוננה, וטענה כי יחסים אלו הם נצחיים. בעיני מרקס, רעיון הקניין הפרטי אינו אלא מעטה רעיוני שמטרתו להצדיק את שליטת הבורגני הקפיטליסט.
אך ימיו של תהליך זה, טען מרקס, קצרים. ככל שהבורגנות שואפת לשמר את מעמדה, כך היא נאלצת להגביר עוד ועוד את ניצולם של הפועלים, הפרולטריון, ונוצרת סחרחרה של עוני גובר והולך. הפרולטריון הופך עני יותר ויותר ומכאן, גם מהפכני יותר ויותר, ובתהליך זה הבורגנות שיצרה את הפרולטריון הופכת אותו לפרולטריון מהפכני, בעל תודעה, ומכינה "את קברנה".

