פטר חמור
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ביהדות מצוה לפדות את הבכור (פטר) שנולד מחמור בשה צאן. אם לא פודים את את פטר החמור, יש לערוף אותו.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקור המצווה
מקור המצוה הוא בספר שמות (פרק יג, פסוק יג) "וכל פטר חמר תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו".
[עריכה] דיני המצווה
פודים את הבכור הזכר מן האתון בשה כבשים או בגדי עיזים. השה או הגדי ניתנים לכהן, אשר יכול לעשות בו כרצונו, מאחר ופדיונו אינו הופך אותו למקודש. מי שאין ברשותו שה או גדי יכול לפדות את פטר החמור בכסף בשוויו של הילוד. אם לא רוצים לפדות את פטר החמור, עורפים וקוברים אותו.
[עריכה] טעם המצווה
החמור היה מקובל כבהמת משא ושמש כ"משאית" של אותם הימים. לפיכך, הוא מסמל את רכושו המיטלטל של האדם. פדיון הבכור של סמל זה ניתן לכהן, האַמון על קידומו הרוחני של האומה. מעשה זה מציין איפוא את הכרת האדם בחובתו לנצל את נכסיו המיטלטלים להגבהת רמתו הרוחנית של העם. מעשה העריפה מייצג את הקורה אם אדם אינו מוכן לנצל את נכסיו למטרות רוחניות.
[עריכה] לקריאה נוספת
מוני מצוות:
- ספר המצוות לרמב"ם, מצות עשה פא-פב.
- ספר החינוך, מצוות כב-כג.
פוסקים:
- משנה תורה הלכות ביכורים פרק יב.
- שולחן ערוך יורה דעה סימן שכא.

