דיגלוסיה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דיגלוסיהיוונית διγλοσσια, "שפה כפולה") היא מצב לשוני-חברתי נדיר יחסית, שבו הפער בין השפה הכתובה לשפה המדוברת גדול מאוד, עד כדי כך שדוברי השפה נאלצים ללמוד את השפה הכתובה כאילו הייתה שפה זרה. אפשר לראות בדיגלוסיה מקרה פרטי של דו-לשוניות (Bilingualism), אולם המונח דו-לשוניות מתאר קשת רחבה הרבה יותר של מצבים לשוניים. יש לציין כי המונחים "שפה כתובה" ו"שפה מדוברת" אינם מדויקים לגמרי. השפה הכתובה אמנם משמשת בעיקר בטקסטים כתובים, אולם אפשר להשתמש בה גם בדיבור. השפה המדוברת משמשת בעיקר בדיבור, אולם אפשר גם להעלות אותה על הכתב. להלן נשתמש גם בביטויים "שפה גבוהה" ו"שפה נמוכה".

תוכן עניינים

[עריכה] קהילות שמקיימות דיגלוסיה או קיימו דיגלוסיה בעבר

[עריכה] ארצות ערב

מצב של דיגלוסיה קיים כיום בארצות ערב. בארצות אלה משמשת השפה הערבית הספרותית (اللغة الفـُصْحى השפה המשמרת במידה רבה את לשון הקוראן והמסורות העתיקות) כלשון הכתיבה בספרים, בעיתונים, בנאומים, בקריינות של מהדורות חדשות ושל הודעות רשמיות ברדיו ובטלוויזיה וכיוצא באלה, בעוד ששפת הדיבור היומיומית היא אחד הניבים הערביים המשתנים ממקום למקום.

[עריכה] לוקסמבורג והקנטונים דוברי הגרמנית של שווייץ

דיגלוסיה קיימת כיום גם בקנטונים דוברי הגרמנית של שווייץ, שבהן משמשת הגרמנית ה"גבוהה" (Hochdeutsch, הניב הנפוץ בגרמניה) כשפת הכתיבה, בעוד שפת הדיבור היומיומית היא גרמנית שוויצרית (Schweizerdeutsch). מצב דומה קיים גם בלוקסמבורג, אם כי בשנות ה-80 קיבלה הלוקסמבורגית מעמד של שפה רשמית נפרדת בלוקסמבורג בצד הגרמנית והצרפתית. על כל פנים, השפה הלוקסמבורגית, שאין לה מסורת כתובה, משמשת עדיין כמעט אך ורק כשפת דיבור.

[עריכה] יוון

עד שנת 1976 הייתה נהוגה דיגלוסיה גם ביוון. שפת הלימוד בבתי הספר, ושפת הכתיבה, הייתה על-פי רוב "קתרבוסה" (Καθαρεύουσα), שפה שנוצרה מתוך ניסיון לשמר את השפה היוונית הקלאסית, בעוד שפת הדיבור היומיומית כונתה "דימוטיקי" (Δημοτική), שהיא בעצם סדרה של ניבים יווניים שהתפתחו במהלך הדורות, תוך השפעה של שפות בלקניות אחרות, בעיקר תורכית. מאז שנות ה-80, שפת הלימוד בבתי הספר היווניים, ושפת ההודעות הרישמיות היא "דימוטיקי", והשימוש ב"קתרבוסה" דועך.

[עריכה] ארץ ישראל במאות 2-4 לספירה

בארץ ישראל, בסוף המאה ה-2 לספירה, דעך השימוש בלשון חז"ל כשפת דיבור, והשימוש בארמית נעשה נפוץ. עם זאת, עדיין נכתבו חיבורים בלשון חז"ל במשך כ-200 שנה אחרי שהדיבור בה כמעט פסק. חוקרי עברית משערים, שהחל מסוף המאה ה-2 ובמשך 200 שנה בערך, נוצר בקרב היהודים בארץ ישראל מצב של דיגלוסיה - שפת הכתיבה, או השפה ה"גבוהה" הייתה עברית (לשון חז"ל), בעוד שפת הדיבור היומיומית הייתה ארמית (למעט כמה קהילות יהודיות קטנות). ארמית ועברית בלשון חז"ל הן שפות קרובות, הן מבחינת המוצא והן מבחינת ההשפעה ההדדית, ולפיכך המצב הלשוני הזה מתאים להגדרה של דיגלוסיה. החל מהמאה ה-5 לספירה דעך השימוש בלשון חז"ל גם כשפה כתובה והארמית החלה לשמש את היהודים בארץ ישראל בכל תחומי החיים.

[עריכה] אירופה הנוצרית בימי הביניים

באירופה הנוצרית של ימי הביניים נעשה שימוש נרחב בלטינית כשפת כתיבה, אף על פי שהלטינית עצמה חדלה להתקיים כשפת דיבור, והיא התפצלה למספר שפות (איטלקית, ספרדית, פורטוגלית, צרפתית, רומנית ועוד), שכבר היו שונות ממנה במידה ניכרת. השימוש בלטינית כשפת כתיבה החל לדעוך רק בראשית העת החדשה, ובתקופת הרנסאנס כבר נכתבו ספרים באיטלקית ובשפות אירופיות מדוברות אחרות.

[עריכה] ההשלכות החברתיות של הדיגלוסיה

[עריכה] הבחנה חדה בין "מצבים לשוניים" שונים

מבחינה חברתית-תרבותית יוצרת הדיגלוסיה הבחנה ברורה וחדה בין מצבים לשוניים שונים. מצבים לשוניים שבהם נדרשת "השפה הגבוהה" (הכתובה) ומצבים לשוניים שבהם נדרשת "השפה הנמוכה" (המדוברת). כך למשל, כתיבת מכתב למשרד ממשלתי היא מצב לשוני של "השפה הגבוהה", לעומת שיחה בין ידידים שהיא מצב לשוני של "השפה הנמוכה". ההבחנה הזאת קיימת גם לגבי פעולה זהה בהקשרים שונים, למשל, כתיבת מכתב רשמי תהיה מצב של "שפה גבוהה" בעוד כתיבת מכתב לידיד תהיה מצב של "שפה נמוכה". אמנם, גם בקהילות לשוניות שאין בהן דיגלוסיה קיימת הבחנה בין רמות שונות של השפה, אבל ההבחנה ביניהן אינה כה חדה כמו בקהילה שמקיימת דיגלוסיה. ההבחנה החדה הזאת עלולה אף להביא למבוכה במצבי-ביניים. בעולם הערבי ניטש בעבר ויכוח, האם דיאלוגים בספרות יפה או במחזות יכולים להיכתב בשפה המדוברת, כדי שיישמעו אותנטיים, או שחובה לכתוב גם אותם בשפה הספרותית (בסופו של דבר התקבלו שתי הגישות, אם כי הגישה הרווחת יותר היום היא כתיבת דיאלוגים בשפה המדוברת, בייחוד כשמדובר במחזות ובסרטים). בטלוויזיה וברדיו מתנהלים ריאיונות תוך עירוב של שתי השפות, בהתאם למצב הלשוני המסוים שאליו נקלע הריאיון (למשל: דיון באידאולוגיה, לעומת ענייני דיומא). מעקב אחרי שיחות וריאיונות מסוג זה בקהילות לשוניות שמקיימות דיגלוסיה מצריך מיומנות לשונית גבוהה.

[עריכה] קושי ברכישת מיומנויות אורייניות

דיגלוסיה מקשה על רכישת מיומנויות אורייניות. קריאה וכתיבה מחייבים לא רק לימוד של שיטת הכתב גרידא, ולא רק העשרת אוצר המילים, אלא לימוד של שפה חדשה, שיש לה אמנם קשר לשפה המדוברת, אולם היא שונה ממנה במידה ניכרת. אחת המיומנויות האורייניות החשובות היא היכולת להבחין בין המצבים הלשוניים השונים, המחייבים כל אחד שפה אחרת, והיכולת לעבור בצורה חופשית בין מצב למצב (במקרים רבים, המעבר בין "השפה הנמוכה" ל"שפה הגבוהה" ולהפך הוא מהיר ובלתי צפוי). במדינות מפותחות שבהן מתקיימת דיגלוסיה, נלמדת השפה הכתובה ("הגבוהה") בעל-פה, עוד לפני שהושלם לימוד האלפבית. תכניות טלוויזיה לילדים בגיל בית-הספר כוללות דיאלוגים בשפה הכתובה כדי לסייע לתלמידים לרכוש אותה גם אם הם עדיין אינם שולטים בקריאה וכתיבה.

[עריכה] השלכות על המחקר הבלשני

במחקר הבלשני ההיסטורי דיגלוסיה נחשבת למצב בעייתי, שמקשה מאוד על חקירת שלבי ההתפתחות של השפה. שינויים בשפה המדוברת כמעט שאינם באים לידי ביטוי בשפה הכתובה "הגבוהה", והטקסטים שנכתבים בשפה המדוברת הם מעטים, ולפעמים אין בהם די כדי לתאר בצורה אמינה את השינויים שעברה השפה במהלך הדורות. מצד שני, מעט הטקסטים שנכתבים בשפה המדוברת מציגים תמונה אמינה יותר של השפה בתקופה שבה נכתבו, מאשר טקסטים דומים שנכתבו בסביבה לשונית שאין בה דיגלוסיה. בקהילות שמקיימות דיגלוסיה נעשה מאמץ רב לשמר את השפה הכתובה וליצור גרסה אחידה ומקובלת שלה. לעומת זאת, אם וכאשר נכתב טקסט בשפה המדוברת, הוא נכתב בצורה חופשית לפי מיטב הבנתו של הכותב, ולפיכך הוא משקף בצורה טובה את האופן שבו הוא משתמש בשפה.