לווייתן (חיה מיתולוגית)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לויתן הוא שמה של מפלצת מים מיתית, המופיעה בתנ"ך, ומתוארת כתנין עצום או כנחש ים אימתני. במרוצת השנים הציגה הנצרות את הלויתן כסמל של רוע וככוח שטני, שיושמד על ידי אלוהים ביום הדין.
[עריכה] הלויתן ביהדות
המסורת היהודית הקדישה מקום רב, יחסית, לדיון בדמותו הכבירה והמוזרה של הלויתן, המוזכר פעמים מספר בתנ"ך, בדיוני התלמוד, במדרשי אגדה, בסידור התפילה, בפרשנות מאוחרת, כפירוש רש"י לתורה, ואף בקבלה.
המילה "לויתן" מופיעה חמש פעמים בתנ"ך:
(1) ספר ישעיהו פרק כז א: "בַּיּוֹם הַהוּא יִפְקֹד ה' בְּחַרְבּוֹ הַקָּשָׁה וְהַגְּדוֹלָה וְהַחֲזָקָה, עַל לִוְיָתָן נָחָשׁ בָּרִחַ, וְעַל לִוְיָתָן, נָחָשׁ עֲקַלָּתוֹן; וְהָרַג אֶת-הַתַּנִּין, אֲשֶׁר בַּיָּם".
(2) ספר תהילים פרק עד יד: "אַתָּה רִצַּצְתָּ, רָאשֵׁי לִוְיָתָן; תִּתְּנֶנּוּ מַאֲכָל, לְעָם לְצִיִּים".
(3) ספר תהילים פרק קד כד-כו: "מָה-רַבּוּ מַעֲשֶׂיךָ, ה' - כֻּלָּם, בְּחָכְמָה עָשִׂיתָ; מָלְאָה הָאָרֶץ, קִנְיָנֶךָ... זֶה, הַיָּם גָּדוֹל - וּרְחַב יָדָיִם... שָׁם, אֳנִיּוֹת יְהַלֵּכוּן; לִוְיָתָן, זֶה-יָצַרְתָּ לְשַׂחֶק-בּוֹ".
(4) ספר איוב פרק ג ז-ח: "הִנֵּה הַלַּיְלָה הַהוּא, יְהִי גַלְמוּד; אַל-תָּבוֹא רְנָנָה בוֹ. יִקְּבֻהוּ אֹרְרֵי-יוֹם; הָעֲתִידִים, עֹרֵר לִוְיָתָן".
(5) ספר איוב פרק מ כה - פרק מא כו: "תִּמְשֹׁךְ לִוְיָתָן בְּחַכָּה; וּבְחֶבֶל, תַּשְׁקִיעַ לְשֹׁנוֹ... דַּלְתֵי פָנָיו, מִי פִתֵּחַ; סְבִיבוֹת שִׁנָּיו אֵימָה... עֲטִישֹׁתָיו, תָּהֶל אוֹר; וְעֵינָיו, כְּעַפְעַפֵּי-שָׁחַר. מִפִּיו, לַפִּידִים יַהֲלֹכוּ; כִּידוֹדֵי אֵשׁ, יִתְמַלָּטוּ. מִנְּחִירָיו, יֵצֵא עָשָׁן - כְּדוּד נָפוּחַ וְאַגְמֹן. נַפְשׁוֹ, גֶּחָלִים תְּלַהֵט; וְלַהַב, מִפִּיו יֵצֵא. בְּצַוָּארוֹ, יָלִין עֹז; וּלְפָנָיו, תָּדוּץ דְּאָבָה. מַפְּלֵי בְשָׂרוֹ דָבֵקוּ; יָצוּק עָלָיו, בַּל-יִמּוֹט. לִבּוֹ, יָצוּק כְּמוֹ-אָבֶן; וְיָצוּק, כְּפֶלַח תַּחְתִּית. מִשֵּׂתוֹ, יָגוּרוּ אֵלִים; מִשְּׁבָרִים, יִתְחַטָּאוּ. מַשִּׂיגֵהוּ חֶרֶב, בְּלִי תָקוּם; חֲנִית מַסָּע וְשִׁרְיָה. יַחְשֹׁב לְתֶבֶן בַּרְזֶל; לְעֵץ רִקָּבוֹן נְחוּשָׁה. לֹא-יַבְרִיחֶנּוּ בֶן-קָשֶׁת; לְקַשׁ, נֶהְפְּכוּ-לוֹ אַבְנֵי-קָלַע. כְּקַשׁ, נֶחְשְׁבוּ תוֹתָח; וְיִשְׂחַק, לְרַעַשׁ כִּידוֹן. תַּחְתָּיו, חַדּוּדֵי חָרֶשׂ; יִרְפַּד חָרוּץ עֲלֵי-טִיט. יַרְתִּיחַ כַּסִּיר מְצוּלָה; יָם, יָשִׂים כַּמֶּרְקָחָה. אַחֲרָיו, יָאִיר נָתִיב; יַחְשֹׁב תְּהוֹם לְשֵׂיבָה. אֵין-עַל-עָפָר מָשְׁלוֹ; הֶעָשׂוּ, לִבְלִי-חָת. אֵת-כָּל-גָּבֹהַּ יִרְאֶה; הוּא, מֶלֶךְ עַל-כָּל-בְּנֵי-שָׁחַץ".
התנ"ך, כפי שניתן לראות, מתאר את הלויתן כבעל חיים עצום השוכן במצולות ים, המהווה עדות לעוצמת האל, לגדולתו ולתפארתו. ספר איוב מפליג בתיאור דמותו של הלויתן, ומתארו כחיה הגדולה בים, שמנחיריה יוצא עשן, מפיה בוקעים ניצוצות אש, לבה כאבן ריחיים ואף כלי נשק לא יכול לה. תיאור זה נועד להציג את רוממות הבורא מחד, ואת שפלות האדם וחולשתו מאידך.
בספר בראשית פרק א כא מסופר כי ביום החמישי לבריאת העולם ברא אלוהים את העופות ואת מיני הדגים השורצים בים, לרבות "התנינים הגדולים": "וַיִּבְרָא אֱלֹהִים, אֶת-הַתַּנִּינִם הַגְּדֹלִים; וְאֵת כָּל-נֶפֶשׁ הַחַיָּה הָרֹמֶשֶׂת אֲשֶׁר שָׁרְצוּ הַמַּיִם לְמִינֵהֶם, וְאֵת כָּל-עוֹף כָּנָף לְמִינֵהוּ, וַיַּרְא אֱלֹהִים, כִּי-טוֹב". רש"י בפירושו לפסוק זה מסביר כי "התנינים הגדולים" הם "דגים גדולים שבים, ובדברי אגדה הוא לויתן ובן זוגו שבראם זכר ונקבה והרג את הנקבה ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא שאם יפרו וירבו לא יתקיים העולם בפניהם". בדבריו התבסס רש"י על הנאמר בתלמוד כי בעתיד לבוא, בימות המשיח, הקדוש ברוך הוא יאכיל את הצדיקים מבשרו של לויתן, ומעורו יבנה להם סוכה. בברכת המזון הנאמרת בחג הסוכות מייחלים המתפללים לגורל זה: "הרחמן הוא יזכנו לישב בסוכת עורו של לויתן".
המדרש התלמודי מפריז בגודלו של הלויתן ובכוחו, ומתארו כבריה נוראה ואדירת ממדים, כדוגמת דברי רבא בר חנא שסיפר: "פעם היינו מהלכים בספינה וראינו דג שעלה חול על גבו וקנים גדלים עליו. סבורים היינו - יבשה היא, עלינו ואפינו ובישלנו על גבו. כשחם גבו של הדג התהפך, ואלמלא הייתה הספינה קרובה - היינו טובעים בים", וכדברי רבי יוחנן: "פעם היינו מהלכים בספינה וראינו דג אחד שהוציא את ראשו מתוך המים והיו עיניו דומות כשתי לבנות ומני נחיריו נזרקו מים כשני נהרות של סורא".
פעמים רבות מוזכרים בסמיכות ללויתן שני בעלי חיים אגדתיים נוספים: "בהמות", החיה השליטה ביבשה, ו"זיז", העוף השולט בשמים. שילוש זה של לויתן, בהמות וזיז מסמל את כוחו וגבורתו של הקדוש ברוך הוא, שיצר את החיות הללו, והוא היחיד שמסוגל להכניען.
[עריכה] מקור הלויתן
המיתוס אודות הלויתן התנ"כי התפתח, ככל הנראה, ממיתוסים דומים שרווחו בקרב העמים הכנעניים יושבי הסביבה, כדוגמת האגדה הכנענית המספרת על מלחמה שהתנהלה בין בעל, אל הגשמים הכנעני, לבין לוטן, נחש ים מפלצתי בעל שבעה ראשים, ושבסופה ניצח בעל והשמיד את יריבו. מיתוס אחר, שיכול להוות את מקורו של סיפור הלויתן, הוא מיתוס הבריאה הבבלי, האנומה אליש, המספר על קרב שהתחולל בין מרדוך, שליח האלים, לבין תיהמת, מפלצת ים ואלת המים המלוחים. בסופו של הקרב ניצח מרדוך את תיהמת, וחתך את גופה לשניים: מחצי אחד של גופתה הוא יצר את האדמה ומהחצי השני - את השמיים.
מוטיבים מיתיים אלו חדרו למקרא ולתנ"ך, אם בצורת הלויתן ואם בצורת התנינים הגדולים, אך הסופרים המקראיים, נאמני התפיסה המונותאיסטית, הקפידו להציג את החיות המפלצתיות הללו לא כאויבי האל, אלא כבריותיו העושות את רצונו וממלאות את מאווייו. על כן, מתואר הלויתן בספר תהילים ובתלמוד, בין היתר, כשעשועו של האל.
[עריכה] שונות
- באנגלית משמש המושג "לויתן" (Leviathan) לציון כל בעל חיים עצום בגודלו, וכן לתיאורה של תופעה חובקת כל המכלה את כל העומד בדרכה.
- "לויתן" הוא גם שם ספרו החשוב והמשפיע של תומס הובס, הדן בענייני פילוסופיה מדינית, סמכות ושלטון. בספר מתחקה הובס אחרי תולדות צבירת הכוח על-ידי המדינה, שאותה הוא מכנה "לויתן", כיוון שבדומה ליצור התנ"כי, גם היא רבת כוח והשפעה ואין דבר העומד בדרכה.

