מן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מן הוא האוכל שירד על פי המסורת מן השמים לבני ישראל במסעותיהם לאחר צאתם ממצרים בדרכם לארץ ישראל, שם הוא הפסיק לרדת כאשר בני ישראל החלו לאכול מעבור הארץ. סיפור המן מופיע בספר שמות, בפרק ט"ז.

הסיבה לקריאתו בשם זה היה מאחר ובני ישראל לא ידעו את שמו כינוהו בשם "מן", כלומר "אוכל מוכן ומזומן". לפי הסבר אחר, המילה "מן" היא מילה נרדפת למילת השאלה "מה" וכשראו בני ישראל את המן שאלו זה את זה "מן הוא?" המן מכונה גם "לחם אבירים". כינוי זה טוען שהמן הוא הלחם אותו אוכלים מלאכי השרת (אבירים). הסבר נוסף הוא שהמן נבלע באיברים והאדם האוכל אותו אינו צריך להפריש פסולת.

ע"פ המתואר בתורה המן היה יורד מידי יום ביומו עבור אותו יום בלבד, חוץ מביום שישי, שבו הייתה יורדת מנה כפולה - ליום שישי ולשבת. המן ירד בין שתי שכבות של טל, ולקטו אותו מוקדם בבוקר. מן שלא נלקט היה נמס כ"חום היום". ע"פ המסורת כל המינים והטעמים היו כלולים במן.

אחר שנכנסו בני ישראל לארץ הונחה "צנצנת המן" צנצנת שהכילה בתוכה את המן והונחה בבית המקדש כתזכורת לגודל הנס במדבר. לפי הבן איש חי ברכו על המן "ברוך הממטיר לחם מן השמים".

בני ישראל צוו ללקוט כל יום, עבור אותו היום בלבד, וביום שישי - ללקוט כמות כפולה, עבור יום שישי ועבור שבת. שני הציוויים לא קוימו במלואם - באמצע השבוע אגרו יותר מדי מן, והוא הסריח ועלו בו תולעים, ובשבת יצאו ללקוט ולא מצאו.

בהמשך מסעם מאסו בני ישראל במן, מכיוון שלא היה מגוון דיו, והאל ספק להם גם שלווים.

המן הוא חלק ממסכת הניסים שנעשתה לבני ישראל במסעם במדבר והוא מסמל יותר מכל את התלות המלאה של בני ישראל באל. תלות זו באה כהנגדה לאחריות שהוטלה על ישראל כשנכנסו לארץ ישראל. פרשנים ממשילים את המסע ממצרים לישראל לתהליך גידולו של ילד: היציאה ממצרים היא כמו לידה, המסע במדבר מומשל לשלב שבו הילד תלוי בהוריו והכניסה לארץ - לשלב העצמאות. כמות הניסים הולכת ומצטמצמת לאורך השלבים ואחריותם של ישראל עולה. אחת מהמטרות של הורדת המן, כדברי האל, היתה: "למען אנסנו, הילך בתורתי אם לא". מהות הניסיון לא מוזכרת בתורה, אך אפשר להניח כי הכוונה היא לבדוק אם ישמרו בני ישראל על הציוויים שקבלו בקשר לליקוט המן. ניסוי זה משתלב היטב בתאוריה על העברת האחריות ההדרגתית- האל נותן הנחיות פשוטות ובודק אם 'הילד' עומד בהן.

[עריכה] זיהוי מדעי

אמנם במקרא מתואר המן כטל היורד מן השמים אך פירושים מדעיים מזהים את המן עם סוגים נפוצים של קקטוסים המצויים בסיני או עם ארבה כשר. מפרשים מוסלמים בפרס כתבו במאה התשיעית לספירה, כי המן הוא טיפות מתוקות, המצויות על שיחים שונים ובפרט על צמחי ההגה המצוי. צמח זה מכונה בפרסית תרנג'בין ובפי הבדואים באזורנו שמו עקול. חמש מאות שנה לאחר הופעתם של כתבי המלומדים בפרס עולי רגל אירופיים וחוקרים מדווחים על המצאות מן בעמקים של דרום סיני בסמיכות לעצי אשל. הראיה העיקרית כי אכן זהו המן הייתה שהבדואים מכרו אותו בשם זה לעולי הרגל. בתחילת המאה ה-20 מצאו החוקר השוויצרי קייזר והחוקר הישראלי בודנהיימר כי ה"מן" שעל האשלים מקורו בהפרשות של כנימות המוצצות את הסוכרים שבמוהל הצמח לצרכי קיום. עודפי המוהל המתוק, שאינן מנוצלים לבניין גופן, מופרשת כטיפות שקופות, המתגבשות באוויר היבש לגבישי סוכר לבנים.