אריק אריקסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אריק אריקסון (15 ביוני 1902 - 12 במאי 1994), פסיכולוג.

תאוריית השלבים שהגה היא מהתאוריות החשובות ביותר בפסיכולוגיה ההתפתחותית. מקובל להעמיד את התאוריה של אריקסון אל מול התאוריה הפרוידיאנית. פרויד הבליט את המוטיב היצרי והמיני שבאדם, ואילו אריקסון ביכר להתייחס לאדם בהקשר החברתי.

תוכן עניינים

[עריכה] רקע אישי

אריק אריקסון נולד ביוני 1902 בגרמניה להורים ממוצא דני אשר היו גרושים עוד לפני לידתו. אמו הייתה צעירה יהודיה ובשנים הראשונות של חייו גידלה אותו לבדה, כעבור מספר שנים התחתנה שוב עם רופא יהודי. כיהודי בדתו ובחינוכו אך כבעל מראה נורדי מצד שני, סבל אריקסון עוד מילדותו מבעיות של דחיה חברתית ובעיות זהות.
בבגרותו, הגיע אריקסון לוינה שם עבד כמורה לציור בבית ספר של אוהדי פרויד שם עבר הכשרה לטיפול פסיכואנליטי ע"י אנה פרויד (בתו של זיגמונד פרויד). בשנת 1933 היגר אריקסון לארה"ב שם עבד למד והרצה עד יום מותו.

[עריכה] תחומי התענינות ומחקר

אריקסון התרכז במשך חייו בשלושה תחומים עיקריים:
טיפול בחיילים נפגעי הלם קרב: בזמן מלחמת העולם השניה עסק אריקסון בטיפול נפשי בחיילים אשר סבלו ממה שידוע היום כהלם קרב. חיילים אלו הוגדרו אז כאנשים הסובלים מ- "נוירוזת קרב" - הנפש אשר לא יכלה לסבול את המראות הטראומטים של המלחמה נכנסה למצב של הלם והזהות האישית של האדם הלוקה היתה מתערערת. אריקסון קרא למצב זה "משבר זהות" מושג אשר ביטא לדעתו את השבר החל בנפש האדם.
טיפול פסיכואנליטי: כאמור, אריקסון קיבל הכשרה לעסוק בפסיכואנליזה והוא עסק בפרקטיקה במיוחד בעבודה עם ילדים. ארקיסון בניגוד לפרויד, ראה חשיבות בחקר 'האני' (ה- Ego) ובתהליכים המתרחשים בו לצורך הבנה שלמה של הנפש (ראה פירוט בהמשך).
מחקר אנתרופולוגי בנושא הזהות: אריקסון חקר בשנות ה-50 שבטים אמריקאים ואת התמודתותם עם הערכים של החברה האמריקאית. במחקריו גילה אריקסון כי כבדומה למקרה החיילים, שסבלו מהלם הקרב, גם כאן חל משבר זהות בין בני השבט כאשר הערכים אותם למדו בבית הספר האמריקאים היו מנוגדים לערכי השבט. אריקסון טען כי לא ניתן לשבט פרק זמן סביר להתסגלות.

[עריכה] האני ומרכיב הזהות

בניגוד לתורתו של פרויד, האמין אריקסון שיש למרכיב האני תפקיד חשוב יותר מאשר לשמש כמסננת לדחפים הבאים מהסתמי (ה- id) ויצירת פשרות עם האני העליון (ה- Super Ego) ; לדעת אריקסון כל התנהגות אנושית באשר היא, פועלת תחת חסותו של האני כאשר בניתה והחזקתה של הזהות היא הפונקציה החשובה ביותר בתפקידו. כאשר לא מושגת תחושה של זהות סובל האדם מתחושה של ערפול ובלבול זהות. תפקידו השני של האני הוא השליטה, מצב של אי-שליטה יכול ליצור רגשות כגון בלבול וזעם. שני התפקידים של האני גם גיבוש הזהות וגם השליטה הינם תלוי סביבה וחברה. ללא תמיכת ועזרת החברה בגיבוש הזהות ויצירת השליטה יכול להגיע האדם אף למצבים כרוניים של בלבול וחוסר אונים.

[עריכה] שמונה התקופות בחייו של אדם

בעוד שבמודל ההתפתחות הפסיכוסקסואלי של פרויד נעצרת התפחות האדם בגיל ההתבגרות, הרחיב אריקסון את המודל של פרויד לכל אורך חייו של האדם. יתרה מזו, פרויד טען שהאישיות כולה מתפתחת ומתעצבת עד גיל חמש שנים, בעוד שאריקסון הרחיב את היריעה עד הזיקנה. אריקסון מתאר כל שלב בתיאוריה כדילמה אשר בה מוצג משבר (Crisis)אותו על האדם לעבור בהצלחה על-מנת לזכות במעלה חיובית. לכל שלב קיימת תוצאה רצויה במקרה בה פתר האדם את המשבר ואז זכה באותה המעלה היחודית לאותו שלב ותוצאה לא רצויה, בה המשבר אינו נפתר. להלן שמונת השלבים בהתפתחות אישיות האדם לפי אריקסון:

1. השלב האוראלי - סנסורי (גיל 0-1) אמון מול חשדנות.
תקופה זו מקבילה לתקופה האורלית סנסורית אצל פרויד, התינוק רואה את איבר הפה (Oral משמעותו בלטינית פה) כמרכז התחושתי והרגשי. דרך הפה הוא מוזן ומשיג עונג ליבידאני [ראה פרויד] הדילמה במרכזו של שלב הזה הוא האמון המוחלט שצריך התינוק לתת באם, מכיוון שהיא היא המקור המספק את כל צרכיו הקיומיים של התינוק. כשהאמון ניתן זהו המצב הרצוי, אך כאשר הטיפול בתינוק אינו עקבי מצד האם יכול התינוק לפתח מצב של חוסר אמון, או 'חשדנות בסיסית' - במקרה כזה תיגרם פגיעה בזהותו של התינוק מה שיגרום להפרעות רבות למשך כל חייו. אריקסון טוען, שהסכיזופרניה מקורה באי פתרון של שלב זה.

2. השלב השרירי - אנאלי (גיל 1-3) אוטונומיה מול בושה
שלב זה מקביל לשלב האנאלי של פרויד, התינוק הגדל מפתח יכולות מוטוריות שונות ובניהן גם השליטה על הסוגרים. בשלב זה מתחיל החינוך לנקיון מצד ההורים. כאשר החינוך הוא תומך מחד אך גם נוקשה מחד תתפתח אצל הילד תחושה של אוטונומיה, כלומר שליטה בגופו [בצרכים בעיקר] ובסביבה [ריצוי ההורים] המעלה אותה מקבל האדם מהפיתרון הנכון הוא כח הרצון. תוצאה לא רצויה במקרה למשל של חינוך נוקשה תגרום אצל הילד לרגשות של בושה וספק מה שיגרום לו בעתיד לקיבעון.

3. השלב הלוקומוטורי - גניטלי (גיל 3-6) אינטואטיביות מול אשמה
זוהו המקבילה לשלב הפאלי אצל פרויד ולתסביך אדיפוס - בעקבות התסביך מפתח הילד רגשות אשמה. הפתרון החיובי הוא הזדהות עם דמות האב וגיבוש הזהות המינית. המעלה אותה מקבל האדם היא המטרה (purpuse) - היכולת לקבוע מטרות ולהתמיד בהם ללא ההפרעה של רגשות אשם או פחד מענישה. אריקסון הדגיש אף הפן החברתי: בגיל זה הילד כבר הולך ורץ בכוחות עצמו, הוא מתחיל להבין שהוא אינו המרכז בתוך המשפחה. הוא אף לומד את ההיררכיה החברתית בה הוא נמצא. בשלב זה, הילד למעשה הוא "חוקר" המגלה את העולם - הורים שיחנכו את ילדיהם חינוך נוקשה מידי יגרמו לילד לאבד את היזמה.

4. שלב החביון (גיל 6-12) יצרנות מול נחיתות
מקביל לשלב החביון לפי פרויד, זהו שלב הלמידה. הילד מוצא את עצמו בתוך מסגרת חברתית מחוץ למשפחה - הוא מבין את חשיבותה של העבודה היצרנית ואת תוצאותיה, הוא גם מבין את דרישתה של החברה ליצרנות מצידו. פתרון חיובי הוא פתרון בו הילד מרגיש שהוא פרודוקטיבי, הוא מצליח ליצור את התוצאות הרצויות לו ולחברה ולעמוד במטרות אותן הציב לעצמו. המעלה אותה הוא מרוויח היא היכולת. כשלון בשלב זה יגרום לילד לתחושה של נחיתות (inferiority) ולתחושה של חוסר מקום בחברה

5. שלב ההתבגרות (גיל 12-18)האני מול ייאוש.
בשלב זה נפרדת התיאוריה של אריקסון מהשלבים הפסיכוסקסואלים של פרויד. השלב החמישי הוא שלב מסכם לארבעת השלבים הקודמים אותם עבר הילד. כעת, עליו לעבד ולגבש את כל המידע שצבר עד כה מהשלבים האחרים על-מנת לגבש לעצמו את האישיות ואת המיניות הרצויה לו. החברה אשר מכירה בצורך הזה של המתבגר, ובאנרגיות שהשלב צורך נותן לו מעין "פסק זמן" בו הוא מורשה להתנסות בתפקידים חברתיים שונים מהם לבסוף הוא יגבש את אישיותו. אותה אישיות צריכה לתאום לפי אריקסון הן את הפנימיות של המתבגר, הן האת התפיסה של החברה אותו ואף את ההתאמה בין שתי אלו בצורה מושלמת. בתום המאבק, ההצלחה פירושה גיבוש הזהות הסופית כשבצידה נרכשת המעלה של הנאמנות - היכולת לעקביות בזהות העצמית ובתוך המסגרות החברתיות העתידיות אותן יקים האדם. כשלון מאידך גיסא יכול לגרום לבלבול זהות, לחוסר יכולת לגבש זהות, להתחמקות ממחויבויות ומהשתייכות למסגרות חברתיות. אותם אנשים אשר לא פתרו בצורה נאותה את השלב החמישי הינם אלו אשר נקראים בפי החברה "הילדים הנצחיים" אלו אשר גם בגילאים מבוגרים עדיין מתנהגים בצורה ילדותית וחסרת אחריות. סיבוך נוסף אפשרי הוא בחירה מכוונות בזהות שלילית פניה לעברינות ולצדדים האפלים של החיים.

6. שלב הבגרות המוקדמת (גיל 18-35) אינטימיות מול בדידות.
שלב מזה מתחיל עם תום תקופת ההתבגרות וכניסת האדם הבוגר למעגלי החברה. בשלב זה מתבקש האדם להגיע להחלטות חשובות בחיו הן בבחירת המקצוע והן בבחירת בן הזוג איתו יחלוק את חיו. האילוץ נוצר בשל הצורך להתמודד עם הקונפליקט שבין הרצון להיות יחודי לבין האיניטמיות והקרבה של הזוגיות. לפי אריקסון, רק אלו אשר זהותם המינית והאישית גובשה עד תום בשלב הקודם יוכלו להתמודד עם הפחד מאיבוד הזהות אשר גורמת הכנסה של בן זוג נוסף אל תוך החיים. ההצלחה תזכה את האדם בהכרה של ערך האהבה, אשר לפי אריקסון מחזקת את כישורי האני שנרכשו בשלבים הקודמים; כל אחד מבני הזוג שומר על זהותו בתוך הקשר תוך כדי חיזוק האישיות של האחר. כשלון מצד שני - כאשר הפחד מאיבוד הזהות חזק מהצורך באינטמיות יגרום לבדידות ולחוסר יכולת ליצור קשר או להתמיד בו לאורך זמן.

7. שלב הבגרות (גיל 35-50) פוריות מול קיפאון.
בשלב הזה העיקר הוא הולדת הילדים והדאגה לעתידם, הקונפילקט הנוצר כאן הוא בין הצורך לעיסוק בעצמי לבין הצורך לוויתור על צרכים ורצונות אישיים ושימת הילד במקום הראשון. התוצאה החיובית של השלב מתבטאת בפוריות, ביכולת של האדם ליצור לעצמו את ממשיכיו הגנטיים, את העתיד. המעלה הנרכשת היא הדאגה - היכולת של האדם לקחת אחריות על כל תחומי החיים כולל ילדיו. כשלון יגרום לקיפאון (מה שנקרא לפעמים גם 'משבר אמצע החיים') בו אין לאדם הבוגר עניין עוד במסגרות החברתיות בעיסוקו ואף לא בהולדה וטיפוח של צאצאים.

8. שלב הבגרות המאוחרת (גיל 50 - המוות) אחדות האני מול ייאוש.
זהו שלב הזקנה, בשלב זה עורך האדם סיכום של חיו בו הוא בוחן את הצלחותיו מול כישלונותיו. האדם בוחן את המטרות אותן הוא הקנה לעצמו מהילדות דרך הבגרות ועד למצבו הנוכחי. כאשר הסיכום הוא חיובי מגיע האדם ל- 'אחדות האני' - האדם המבוגר מקבל בהשלמה ובסיפוק את מפעל חיו, הוא חש שחיו היו בעלי ערך ובעלי משמעות לגביו; כשהוא נינוח ומרוצה הוא מסוגל אף להתמודד ביתר קלות עם עבודת מותו ההולך וקרב. המעלה הנרכשת כאן היא התבונה - היכולת לרכישה של שלמות של האני. במקרה של כשלון - חש האדם יאוש - מחד הוא מרגיש כי הוא החמיץ את חיו ומאידך הידיעה על כך שהוא בערוב ימיו אינה מאפשרת לו עוד לנסות ולתקן את המעוות. ההשלמה עם המוות במקרה הזה היא קשה ואינה אפשרית.

[עריכה] ראו גם