שווא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

השווא שתחת האות כ' הוא שווא נח, ולכן האות ת' שאחריו דגושה בדגש קל; תחת האות ת' יש שווא נע, ולכן האות ב' שאחריו אינה דגושה
הגדל
השווא שתחת האות כ' הוא שווא נח, ולכן האות ת' שאחריו דגושה בדגש קל; תחת האות ת' יש שווא נע, ולכן האות ב' שאחריו אינה דגושה

בדקדוק של השפה העברית, שווא הוא כינוי לשתי תופעות פונולוגיות שונות: שווא נע הוא תנועה שנחטפה, כלומר התקצרה, ושווא נח הוא מצב של אפס תנועה, כלומר עיצור שלאחריו מבוצע מיד עיצור אחר בלי תנועה החוצצת ביניהם. העובדה שבניקוד הטברני מסומנות שתי התופעות באותו סימן - שתי נקודות זו על גבי זו מתחת לאות - עשויה להעיד על כך שהביצוע הפונטי (כלומר, אופן ההגייה) של שתי התופעות היה בתקופה מסוימת דומה או זהה.

המונח שווא (Schwa) מתפקד גם כמונח פונטי לציון תנועה מרכזית חצי-גבוהה לא מעוגלת (בסימון IPA: ə), אך לא ברור אם אכן זה היה הביצוע של השווא העברי בתקופה כלשהי.

תוכן עניינים

[עריכה] שווא נע

שווא נע מסמן תנועה שנחטפה. בתקופת העברית הקלאסית (ואולי רק בתקופת הניקוד הטברני) תנועות שהיו מרוחקות מן הטעם הראשי במילה התקצרו ומומשו כתנועות קצרות יותר. שרידים לתנועה המקורית אפשר לזהות בצורה היסודית של המילה לפני הטייתה, ולפעמים גם בצורת ההפסק של המילה. למשל במילה יִשְמְעוּ השווא שתחת האות מ' הוא שווא נע, ועל התנועה המקורית אפשר ללמוד מצורת היסוד יִשְמַע ומצורת ההפסק יִשְמָעוּ. מבחינה פונולוגית שווא נע מתנהג כתנועה לכל דבר; למשל, אם אחרי שווא נע מופיע אחד מעיצורי בגדכפ"ת לא יוטל בו דגש קל. הפייטנים שהשתמשו במשקל היתדות והתנועות התייחסו לעיצור המונע בשווא נע כ"חצי הברה" ולצירוף של חצי הברה כזו עם הברה רגילה קראו "יתד".

ההגייה התימנית משמרת ככל הנראה את אופן הגיית השווא אצל נקדני טבריה: בדרך כלל הוא מבוצע כתנועת a קצרה; לפני העיצור י - כתנועת i קצרה; ולפני עיצור גרוני - כתנועת העיצור הגרוני (למשל יְאוֹר - yo'or). מבחינה זו אין הבדל גדול בין הגיית החטפים השונים להגיית השווא, וכנראה שהחטפים סומנו לשם הדגשה שמדובר בשווא נע ולא בשווא נח (לא רק בעיצורים גרוניים - ארוֹמֲמֶנְהוּ).

בהגייה הספרדית ביצעו את השווא הנע כתנועת e, כמו כל צירה וסגול; ביצוע זה התקבל גם בעברית הישראלית. ואולם בניגוד להגייה הספרדית, שבה היו מבוצעים כל השוואים הנעים, קיבלה העברית הישראלית את תכונתה של ההגייה האשכנזית, שבה רוב השוואים הנעים מבוצעים כאפס תנועה, ורק במקום שנוצר בעקבות כך צרור עיצורים שאינו קיים בשפה מוכנסת תנועת e כדי לפרק את הצרור. כך למשל במילה מְלוּכָה מבוצע השווא הנע שמתחת לאות מ' בתנועת e, משום שצרור העיצורים ml לא יכול לבוא בעברית בתחילת מילה; ולעומת זאת במילה שְמוּעָה לא מבוצע השווא הנע שמתחת לאות ש' משום שהצרור הזה קביל בעברית החדשה.

במאה ה-16 הציע המדקדק ר' אליהו בחור חמישה כללים להבחנה בין שווא נע ושווא נח. הכללים משקפים את המציאות שבה שווא נח הוא אפס תנועה הבאה בסוף הברה, ושווא נע הוא תנועה חטופה הבאה באמצע הברה. מלבד הראשון, הכללים גם אינם מדויקים לגמרי (בעיקר לכלל החמישי יש חריגים רבים):

  1. שווא בראש מילה הוא שווא נע
  2. השווא השני מבין רצף שוואים באמצע מילה הוא שווא נע
  3. שווא שאחרי תנועה ארוכה לא מוטעמת הוא שווא נע
  4. שווא באות הדגושה בדגש חזק הוא שווא נע
  5. השווא המסמן את האות הראשונה מבין שתי אותיות זהות רצופות הוא שווא נע

[עריכה] מעמד פונולוגי

המחקר מציג דעות שונות בשאלה אם בעברית המקראית שווא נע הוא פונמה בפני עצמה או שהוא גיוון אלופוני של התנועות או לחילופין אלופון של השווא הנח. ייתכן שהדבר משתנה במעמדים שונים שבהם נמצא השווא הנח. את הבעיה מקשים הבדלים פונמיים גם בתוך מערכת החטפים (למשל חֲדָשִים - חֳדָשִים).

בעברית הישראלית חוק החיטוף כבר לא חל והשוואים הנעים הם ירושה היסטורית בלבד; כאמור לעיל בדרך כלל הם ממומשים כאפס תנועה, ומימוש שלהם כתנועת e הוא גיוון אלופוני מסיבות פונטיות בלבד, שמטרתו לפרק צרורות עיצורים שאינם קיימים בעברית המודרנית. לשוואים נעים ונחים גם אין השפעה אוטומטית על הביצוע של עיצורי בגדכפ"ת.

[עריכה] "שווא מרחף"

בכמה קטגוריות דקדוקיות בעברית מזדמן שווא שמעורר בעיות באשר לזיהויו. הקטגוריות האלה הן בעיקר ציווי של בניין קל (כִּתְבִי, שִמְרוּ); צורת עתיד שיש בה עיצור גרוני (יַעַמְדוּ); צורת נסמך של המשקלים הסגוליים בריבוי (בִּגְדֵי־, מַלְכֵי־); ולאחר אותיות השימוש (בִּלְבָבִי, כִּכְתָבוֹ). אפשר להציג את המקרים האלה כמצבים שבהם היו אמורים להופיע שני שוואים נעים בזה אחר זה, אולם השחזור הזה איננו מקובל על דעת כל חוקרי העברית.

לפי ההגדרה הבסיסית של שווא נע, שווא שמקורו בתנועה, הרי הוא שווא נע; וכך מסתבר גם מן העובדה שבגדכפ"ת שלאחריו אינן מקבלות דגש קל. ואולם העובדה שהוא בא אחרי "תנועה קטנה", וכן הביצוע שלו כאפס תנועה גם בשיטת ההגייה הספרדית, הקשו על סיווגו החד-משמעי כשווא נע. בין מדקדקי העברית בימי הביניים וגם בין חוקרי העברית המקראית בעת החדשה חלוקות הדעות באשר להגדרת השווא הזה. מוכרת ביותר הדעה שרואה בו מהות פונולוגית בפני עצמה המכונה "שווא מרחף" או "שווא בינוני". דעות אחרות רואות בו שווא נע לכל דבר. חיים רבין הציע לומר שמבחינה פונולוגית הוא מייצג אותה פונמה כמו השווא הנע, אבל מבחינה פונטית הוא אלופון המבוצע כאפס תנועה.

[עריכה] שווא נח

שווא נח מסמן עיצור שאין אחריו תנועה. בסוף מילה הוא בדרך כלל איננו מסומן, למעט באות ך (סִפְרֵךְ), או באות ת של גוף שני נקבה (שָבַרְתְּ) ובעוד כמה מקרים נדירים. בעיצורים גרוניים גם שווא נח עשוי להתגוון בתנועה חטופה הזהה לתנועה שלפניה, ואולם כאן לכל הדעות אין מעתק פונולוגי אלא רק הידמות פונטית: *יֶחְרַב > יֶחֱרַב. במקרא יש גם מקרים נדירים יחסית ששוא נח מסומן כתנועה, ויש בכך עדות נוספת לקרבה בהגיית שווא נח ושווא נע בפי נקדני טבריה.

בניגוד לשווא הנע, שאינו קיים בערבית, שווא נח קיים גם בערבית ונקרא "סֻכּוּן".

[עריכה] קישורים חיצוניים