משפחת גלאס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

משפחת גלאס היא משפחה בדיונית שהופיעה במספר סיפורים קצרים מאת ג.ד. סלינג'ר. כל הסיפורים למעט אחד הופיעו בכתב העת ניו יורקר, ולאחר מכן קובצו בספרים אחדים: "9 סיפורים", "פראני וזואי", וספר שהכיל שני סיפורים "הרימו את קורת הגג, נגרים" ו"סימור: מבוא".

ההורים במשפחה הם בסי ולס גלאס, זוג שחקני וודוויל בפנסיה. בסי היא אירית ולס הוא יהודי, בדומה למוצאו של סלינג'ר עצמו, ולמעשה כל בני המשפחה משקפים אותו ואת חייו בתקופות שונות. המשפחה מתגוררת בניו יורק. שבעת ילדי המשפחה סולדים מצביעות ומשטחיות ומחפשים את הרוחניות. הסיפורים מתעדים בפנינו את הקושי של ילדי המשפחה לחיות בחברה שעסוקה כולה באגו, בכסף ובצביעות.

ילדי המשפחה הם:

  • סימור גלאס (1917-1948): הבן הבכור במשפחה והדמות הראשית בסיפורים. סימור אינטליגנטי במידה יוצאת דופן ובאותה מידה גם רגיש. סימור מאמין בזן בודהיזם ומתרגל אותו באדיקות. סימור התחתן ב-1942 עם מוריאל, אישה שטחית וצבועה. למרות שסימור אוהב אותה הוא חש בדידות עצומה ויודע שהם שונים מאוד. בעיני משפחתה של מוריאל נחשב סימור כאדם חריג שלא מתאים לבתם ושיכול להיות לפעמים אפילו מסוכן משום ששיכנע את מוריאל לברוח איתו ביום חתונתם והתנהגותו מוזרה. יום החתונה מסופר בסיפור "הרימו את קורת הגג, נגרים". ב-1948 חוזר סימור למוריאל אחרי השתתפות במלחמת העולם השנייה שגרמה לו לסבל נפשי עצום. משפחתה של מוריאל מפחדת שסימור "המשוגע" יפגע בבתם, אחרי שניסה להתנגש פעם בעצים והרס את התמונות בבית, ומנסים לגרום לה להיפרד ממנו ולחזור מירח הדבש השני שלהם. סימור לא פוגע במוריאל, אך הוא יורה בעצמו. התאבדותו של סימור מסופרת בסיפור "יום נפלא לדגי הבננה", זהו הסיפור הראשון שכתב סלינג'ר על המשפחה והוא נחשב לטוב ביותר שבהם. זוהי גם היצירה האהובה ביותר שלו מלבד התפסן בשדה השיפון.
  • באדי גלאס (נולד ב-1919): סופר מוכשר שהקדיש את חייו לכתוב על אחיו האהוב. לפני התאבדותו של סימור היה ביניהם קשר נוגע ללב והם חיו את רוב חייהם צמודים זה לזה. באדי מעריץ את סימור ואף מודה בכך לא מעט פעמים, מותו השפיע עליו מאוד וגרם לו להסתגר בביתו ללא טלפון.
  • ביאטריס "בוּ בוּ" גלאס (נולדה ב-1921): אחותם של סימור ובאדי, הנשואה היחידה במשפחה. יחסיה עם בנה מתוארים בסיפור "למטה בדוגית" בספר "9 סיפורים".
  • וולט גלאס (1923-1946): האח עם הכי הרבה שמחת חיים במשפחה וולט נהרג במלחמת העולם השנייה, וחברתו באותה תקופה מספרת עליו בסיפור "דוד ויגלי בקוניקט" בספר "9 סיפורים".
  • ווקר גלאס (נולד ב-1923): אחיו התאום של וולט, שבחר להיות כומר.
  • זואי גלאס (נולד ב-1930): לפי דעתו של באדי, זואי הוא הבן היפה ביותר במשפחה - הוא בעל עינים כחולות ועם זאת בעל מראה יהודי. זואי הוא שחקן במקצועו, שונא צביעות ומוצא צביעות בכל אחד, אפילו בבני משפחתו. הוא מאשים את הפסיכולוגים במותו של סימור ואת סימור עצמו בכך שהפך אותו לפריק שאינו יכול להסתדר עם איש. זואי מכור לסיגריות ומעשן בכל מקום ובכל זמן אפילו בעת שהוא מתרחץ באמבטיה. מסופר עליו בהרחבה בסיפור "זואי" בספר "פראני וזואי".
  • פראני (נולדה ב-1935): האחות הקטנה מכולם. הסטודנטית פראני לא מסתדרת בעולם מלא השקרים והצביעות ולכן חווה התמוטטות נפשית שהיא יוצאת ממנה בעזרתו של זואי. מסופר עליה בסיפור "פראני" בספר "פראני וזואי".

[עריכה] ביקורת על משפחת גלאס

כשסלינג'ר כתב ב-1948 את "יום נפלא לדגי בננה", שכאמור עוסק בסימור ובהתאבדותו, הוא זכה לפופולריות עצומה גם אצל הקוראים וגם אצל מבקרי הספרות. הוא נחשב לאחד מהסיפורים הקצרים הטובים ביותר מעולם, ונלמד ברבים מבתי הספר בארץ ובעולם. הביקורת על סיפורי משפחת גלאס החלה עם הוצאתו של הספר/נובלה "פראני וזואי" שאומנם נחשב כספר טוב אך כירידה באיכות הכתיבה של סלינג'ר לעומת "יום נפלא לדגי בננה" ו"התפסן בשדה השיפון" שנחשבים ליצירות מופת. ב"פראני וזואי" מגלה הקורא בפעם הראשונה שלסימור יש אחים ושהוא למעשה מחונן שעוסק בזן בודהיזם, מה שהוריד לא מעט מהקסם של סימור, כעת סימור נראה לרבים כדמות סנובית שלא מסתדרת עם העולם לא בגלל שהעולם צבוע אלא בגלל שהוא מחונן והעולם לא עומד בסטנדרטים שלו. סלינג'ר המשיך לכתוב על המשפחה בספר "הרימו את קורת הגג, נגרים" שנחשב לרוב כספר גרוע בעיקר בגלל שברוב הספר באדי מדבר אל הקורא ומנסה לספר לו על סימור אבל כל מה שהוא עושה זה לדבר על בודהיזם ועל שטויות חסרות מטרה. הספר גרוע כל כך שלא רבים האנשים שסיימו אותו עד הסוף, דבר אירוני בהתחשב בעובדה שסלינג'ר מוכר כסופר קצר וכותב בסלנג ובסגנון שאהוב על אנשים צעירים.

על סלינג'ר נמתחה ביקורת על כך שהוא לא כותב סיפורים וספרים על דמויות חדשות והמוניטין שלו ירד. ב-1965 פירסם את סיפורו האחרון "האיפוורט", סיפור ארוך בעל יותר משישים עמודים שסיפר על סימור כילד בן 7 שנמצא במחנה קיץ. הסיפור לא מסופר בדרך שגרתית אלא כמכתב ארוך, מייגע וחסר תכלית שכולל המון דיבורים על זן שבו כותב סימור למשפחתו. הסיפור נחשב ליותר גרוע מהקודם ואחריו סלינג'ר לא פירסם עוד דבר. בכך מהווה "משפחת גלאס" שיעור היסטוריה על איך סופר מגיע ממצב של כותב איכותי לאחד שסיפוריו האחרונים לא מעניינים אפילו את מעריציו הפאנטים ביותר והורס במו ידיו ובחוסר זהירות את הקריירה שלו.

שפות אחרות