בני הנביאים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בני הנביאים הינם קבוצה חברתית שהייתה קיימת בעם ישראל בימי טרום בית ראשון ואחרי חורבנו, ששימשה כחברה נפרדת לאותם הרוצים לזכות בנבואה. נקראת גם להקת נביאים.

[עריכה] תיאור הקבוצה

הרמב"ם מתאר את קבוצת בני הנביאים בספרו משנה תורה, הלכות יסודי התורה פרק ז':

"אלו שהם מבקשים להתנבא, הם הנקראים בני הנביאים. ואף על פי שמכוונין דעתן אפשר שתשרה שכינה עליהן, ואפשר שלא תשרה".

קבוצה זה הייתה מתלמדת בדרכי הנבואה וחכמתה, מתוך שאיפתם של חבריה לזכות בנבואה. כמו כן, תיאורו של הנביא כאדם המופרש מכל עסק בהבלי הזמן, ורק הוגה באל ובהשגת חכמות כלליות ומטאפיזיות, חייב יצירת חברה נפרדת המאפשרת לאדם להתנתק מההמון, ולשהות יחד עם החפצים בשאיפה רוחנית זו.

ממעט הטכניקות שאנו מכירים בנוגע לדרכם של בני הנביאים לזכות בנבואה ניתן לציין את השימוש בכלי נגינה, כמתואר בש"א (י,ה'): "ולפניהם נבל ותֹף וחליל" (ובדומה במל"ב ג,ט"ו), והסרת הבגדים (ש"א יט,כ"ד): "ויפשט גם הוא בגדיו ויתנבא".

הקבוצה מזכירה קבוצות אחרות ללימודים, כדוגמת הפיתגוראים או הסטואה.

[עריכה] מקומות מושבם

על פי המתואר בספר שמואל, קבוצות של בני נביאים התגוררו בגבעת האלוהים, ובאזור מגוריו של שמואל עצמו - בניות ברמה. בימי אלישע הנביא, ישבו קבוצות בני נביאים ביריחו, בית אל, בגלגל ועל גדות הירדן.

[עריכה] ראו גם

ערך זה הוא קצרמר בנושא יהדות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.