היסטוריה של איטליה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תוכן עניינים

[עריכה] איטליה לפני השתלטותה של רומא

מקור התרבויות העתיקות באיטליה שמהם התפתח העם האיטלקי אינו ברור. היוונים – גם היסטוריונים גדולים כמו הרודוטוס – החזיקו בדעה כי ערים ועמים נוסדו בעקבות התיישבות שבטים זרים. מיתוסים בדבר גיבורים שהקימו ערים כמו ייסוד רומא בידי רומולוס היו נפוצים. גם בימינו יש החושבים, שהציביליזציה באיטליה היא תוצאה של נדידת עמים ולא התפתחות מקומית. אולם הגישה היותר מקובלת ומחוזקת בעדויות ארכיאולוגיות היא שפיזור האוכלוסייה ואופיה החברתי והכלכלי לא השתנו רבות מעידן הברונזה דרך עידן הברזל עד העידן המתועד, כלומר התרבויות העיקריות עליהן אנו יודעים מקורם מקומי. עם זאת תרבויות אלה הושפעו ממגע עם גורמים חיצוניים שהגיעו בדרך הים בעיקר, כגון המיקנים, הפיניקים ומאוחר יותר היוונים.

החקלאות באיטליה התפתחה בשלב מוקדם יחסית של התקופה הניאוליתית. באמצע האלף השני לפני הספירה, בתקופת הברונזה התיכונה, התקיימה התרבות האפנינית. במאות הבאות – ה-13 וה-14 לפנה"ס – מתחילה התעניינות מיקנית במרכז איטליה. לאחר מכן במאות ה-10 וה-11 לפנה"ס - תקופת הברונזה העליונה - מתפתחת תרבות הפרוטו-וילה-נובה. במאה התשיעית לפנה"ס, תחילת עידן הברזל, מתפתחות שלוש תרבויות עיקריות: הוילה-נובית במרכז איטליה (באזורים בהם תתפשט הציביליזציה האטרוסקית מאוחר יותר), הלאטית (ממנה תתפתח הלאטינית) במרכז החוף המערבי, ותרבות קברי הפיר בדרום. תרבויות אחרות שהיו אז הם תרבות האסטה, תרבות הגולאסקה בצפון, ותרבות יאפיגית ותרבות אדריאטית תיכונה במזרח.

במאה ה-8 לפנה"ס מתחילה התיישבות יוונית באיטליה. הראשונים הם בני אובויה באי פיתקוסאי ב-775 לפנה"ס בערך. הם צרכו מחצבים שהגיעו ממרכז איטליה (אטרוריה) וסחרו עם ארצות ברחבי אגן הים התיכון. אחריהם במהלך מאה השנים הבאות, הגיעו הקורינתים, המגארים, האכאיים, הספרטאניים ובני רודוס וכרתים. היוונים מתיישבים לצד עמים מקומיים בדרום איטליה גופה (שם שוכנים האוינוטרים), בסיציליה ואיים נוספים באזור זה. האזור הנמצא תחת שליטת היוונים כונה בהרומאים "מאגנה גארקיה" - יוון הגדולה.

במקביל להתיישבות היוונית מתחילה (בסביבות 730 לפנה"ס) התקופה ה"מזרחנית" - היווצרות אצולה מקומית בקרב עמי איטליה המקומיים. האצולה נהנתה מחיי מותרות בהשפעה יוונית. אז גם הופיעה דרך הכינוי הכפולה (שם פרטי ושם משפחה) לאנשים, הייחודית לעמי מרכז איטליה בתקופה העתיקה ועליה מתבססת שיטתנו כיום. העמים בהם התפתחה האצולה שכנו לאורך החוף המערבי של איטליה – מקאמפניה שבדרום דרך לאטיום (אזור הכולל את רומא) עד לאטרוריה התופסת שטח רחב מהמרכז עד לצפון ובה מתחילה לעלות הציביליזציה האטרוסקית.

ציביליזציה זו תהיה הדומיננטית באיטליה במהלך מאתיים השנים הבאות. אולם בצלה מתפתחת התרבות הלאטינית שתשלוט בכל אגן הים התיכון ומרכזה ברומא. על פי המסורת שהוזכרה קודם, רומא נוסדה ב-21 באפריל 753 לפנה"ס. בסוף המאה השביעית לפני הספירה רומא הופכת לעיר כאשר בנוסף למגורים עצמם מופיע תחום ציבורי ודתי. עוד לפניה וכמובן שלאחריה (מאמצע המאה השביעית לתוך המאה השישית לפנה"ס) הופכים מרכזים נוספים באזור רומא וצפונה לו באזור אטרוריה, לערים. כאמור ההתפתחות המהירה ביותר מתרחשת אצל האטרוסקים.

מוצאו של עם זה לוט בערפל ועודנו נחשב לתעלומה. שפתם, בניגוד לשאר השפות האיטלקיות (למשל הלטינית) איננה במשפחת השפות הודו אירופיות מה שמגדיל את שונותם האתנית. להתחשב בזאת שתרבותם הקדימה את הלאטינית, ובמידה רבה עליה מתבססת צמיחתה של רומא, החידה נעשית חשובה עוד יותר. מקובל היום שמוצאם עם מקומי באטרוריה. אזור זה עשיר במחצבים - בעיקר ברזל, וכן נחושת ומעט כסף - מה שעזר לבסס את כלכלתם. ב-616 לפנה"ס מתחילה המלוכה האטרוסקית ברומא. ייתכן ושלטון זה הוא הסיבה לסלידת הרומאים ממונרכיה וייסוד הרפובליקה במקום. בכלל יחס הרומאים אליהם היה תערובת של זלזול וסקרנות עקב השונות בשפה, הארגון העירוני ואורחות החיים.

האטרוסקים מארגנים את עריהם בקונפדרציות של 12 ערים – ארגון מפותח למדי בזמנו. הם מעתיקים שיטה זו לשטחים אליהם הם מתפשטים. בין המאה השביעית לשישית לפנה"ס אחיזתם בקאמפאניה מתחזקת ומוקם ארגון כזה. באמצע המאה השישית הם מתנחלים בביקעת הנהר פו (שם התפתחה התרבות הוילה-נובית 400 שנה קודם לכן), בצפון-מזרח איטליה וכנראה מקימים ארגון דומה. חידושי התרבות האטרוסקית לא מגיעים לכל איטליה. לא המעבר לערים שלא ארגון הערים במסגרת. במזרח איטליה אוכלוסיות רבות דוברות שפות הודו-אירופיות – הקבוצה ההאוסקו-אומברית (סאמניטים, פיקנטיים, שבטי האומברים) במרכז, מסאפיים בדרום, ונטים בצפון – נתונות להשפעת הערים האיטלקיות והמושבות היווניות אך לא מגיעות לרמתן.

העשור בין 520 - 530 לפנה"ס נחשב לפסגת התרבות האטרוסקית. היא כללה את מערב איטליה וצפון-מזרח איטליה. היא ניהלה סחר ימי נרחב בעיקר למערב – לארצות הפיניקים (האיים קורסיקה וסרדיניה, מערב סיציליה וכמובן קרתגו וסביבת החוף האפריקני). אך כבר אז נובטים זרעי הקץ – חלקם מקומיים וחלקם חיצוניים. איטליה עדיין מחולקת כאמור בין עמים רבים שלא נמצאים תחת אחיזה אטרוסקית. בדרומה וממזרחה שולטים היוונים, ממערבה הפיניקים ובאזור שמצפון לחצי-האי שוכנים הליגורים (שכמו האטרוסקים שפתם אינה הודו-אירופית) במזרחו, הקלטים במרכזו, וונטים במערבו (שני האחרונים שפתם הודו-אירופית).

במאה החמישית עמי מזרח איטליה מתחילים להתפשט על חשבון היוונים והאטרוסקים. בתחילה (473 לפנה"ס) היאפיגים כובשים ערים בדרום איטליה ואחריהם (עד סוף המאה) הסאמניטים את כל קאמפאניה. בתחילת המאה הבאה פולשים הקלטים לאיטליה. ב-390 לפנה"ס הם כובשים את אזור עמק הפו מידי האטרוסקים. בעקבות חולשת האטרוסקים יוצאת מצלה התרבות הלאטינית שמרכזה ברומא העתיקה.

[עריכה] האימפריה הרומית

ערך מורחב – האימפריה הרומית

בין המאה הרביעית לפנה"ס למאה השנייה לפנה"ס חצי-האי האיטלקי אוחד תחת שלטון רומאי. לאחר הניצחון במלחמות הפוניות נגד העיר היריבה קרתגו, האיים השכנים גם הם באו תחת שלטון רומי עד המאה השלישית לפנה"ס. במאה הראשונה לספירה המדינה הרומית שלטה למעשה באגן הים התיכון אך נקלעה לתהליך ארוך של שקיעת הרפובלקה בליווי מלחמות אזרחים עזות שבסופו השתנה משטרה למשטר קיסרות. במאה הרביעית לספירה האימפריה פוצלה לחצי מזרחי שבירתו ביזנטיון ומערבי שבירתו רומא. החצי המזרחי, המכונה האימפריה הביזנטית שרד כאלף מאתיים שנים, אך החצי המערבי התמוטט תוך כמה מאות שנים עקב סכסוכים פנימיים ופלישות שבטים גרמאנים.

[עריכה] ימי הביניים

ערך מורחב – איטליה בימי הביניים

לאחר המאה החמישית, בזמן נדידת העמים הגדולה, חוותה איטליה מספר פלישות מבחוץ אשר חוללו בה הרס גדול. הראשוניים שפלשו אליה היו השבטים הגרמניים, הברברים. לאחר מכן נלחמו על חצי האי האפניני הלונגובארדים מצחד אחד ובני ביזנטיון מצד שני. בו בזמן פלשו חילות של מאמיני האיסלאם, סרצינים. לאחר מכן הנורמונים כבשו את הדרום ואת סיציליה. בצפון הצליחו באותה תקופה קיסרי גרמניה להציב רוח של רגיעה באזור. מספר ערים איטלקיות ניצלו את המצב כדי למצוא עצמאות. מסוף המאה ה-11 בקשו סוחרים רבים באיטליה שהתעשרו לצאת משעבוד האדונים הפיאודלים, ובמשך הזמן צלחו לצבור כח פוליטי ומדיני רב במספר ערים. אכן, המאבק והניצול כדי להגיע לעצמאות רבה הגיעו שוב במאה ה-13 עם המאבק שבין האפיפיור לקיסר. ערים אלו ניצלו את המצב והרחיבו את עצמאותן והתלטו באופן נרחב על כלכלת אירופה.במאה ה-14 נוצרו חיכוכים רבים בין הערים עצמן והאפיפיורות איבדה את מקומה ברומא ועברה לדרום צרפת.

[עריכה] הרנסנס

ערך מורחב – הרנסנס האיטלקי

במאה ה-14 (יש הטוענים שזהו תחילת הרנסנס) החל בכל אירופה הרנסנס ההומניזם ואומנות. במאות ה-15 וה-16 הפכה איטליה נקודת התרבות באירופה ושררו בה התפתחויות רבות בעל חשיבות מרובה בתחום הציור והפיסול ובנייה.

[עריכה] שלטון זר

ערך מורחב – איטליה בימי השלטון הזר

במאה ה-16 מרבית המדינות הקטנות הובסו ונכבשו על ידי מעצמות זרות, במיוחד ספרד, שהייתה אז בשיא כוחה. איטליה סבלה ממעבר נתיבי הסחר מהים התיכון לאוקיינוס האטלנטי. בנוסף הקתוליות שיצאה למאבק ברפורמציה מנעה את התפתחות המדע (ראה גליליאו גליליי) ובכך הביאה לקץ ההובלה התרבותית של איטליה. התוצאה הייתה התדרדרות יציבה במאות הבאות.

[עריכה] איחוד איטליה

ערך מורחב – איחוד איטליה

בעקבות הרפובליקה האיטלקית שהקים נפוליאון, שהפכה מאוחר יותר לממלכת איטליה, התגברו באיטליה הנטיות הלאומיות. לאחר נפילת נפוליאון חולקה איטליה מחדש בין המעצמות. צפון איטליה הוענק ברובו לאימפריה האוסטרית או לשליטים עצמאיים מבית הבסבורג וממלכת נפולי חזרה לידי בית בורבון. מרכז איטליה נמסר לאפיפיור. ממלכת פיימונטה קיבלה את צפון-מזרח איטליה ובסרדיניה.

הכוחות העיקריים שתמכו באיחוד איטליה היו הקרבונארי, אגודות סודיות של בני המעמד הבינוני והאינטלקטואלים שנמשכו לרעיונות המהפכה הצרפתית, ומאידך מנהיגי ממלכת פיימונטה, השמרנים יותר. מנגד עמדו האימפריה האוסטרית, שלא הכירה בקיומה של איטליה כישות הפוליטית, והאפיפיור, שחשש מפגיעה בכוחה של הדת.

הקרבונארי וקבוצות אחרות התקוממו כמה פעמים בשנות ה-20 וה-30 של המאה ה-19, אך דוכאו פעם אחר פעם בידי האוסטרים. ב-1848, כחלק מאירועי אביב העמים, היו התקוממויות נוספות באיטליה; מלך סרדיניה (פיימונטה), קרלו אלברטו, הכריז מלחמה על האוסטרים, אך הובס בקלות בידי כוחותיו של מרשל רדצקי בקרב נובארה.

ב-1852 התמנה לראש ממשלת פיימונטה קמילו דה קאבור, תומך נלהב באיחוד איטליה. הוא הבין שפיימונטה לא תצליח להתמודד עם האוסטרים לבדה, ולכן כרת ברית עם נפוליאון השלישי מלך צרפת. ב-1859 פרצה מלחמה בין הצדדים. בעקבות המלחמה עברה לומברדיה לידי פיימונטה, אך אזור ונטו נותר בידי האוסטרים. ב-1860 סיפח קאבור את טוסקנה, מודנה ופארמה, שהשתייכו לאפיפיור. ניס וסאבוי הועברו לצרפתים תמורת הסכמתם למהלך.

באותה שנה החלה התקוממות נוספת בסיציליה. גריבלדי הפליג בראש כוח בן אלף מתנדבים לסייע להתקוממות; המורדים הצטרפו לכוח ותוך החודשיים כבשו את כל האי. גריבלדי חצה את מצר מסינה אל היבשת והתקדם צפונה, בתמיכתה של האוכלוסייה המקומית. המורדים נכנסו לנפולי, אך לא יכלו להתמודד מול צבאו הסדיר של מלך נפולי, פרנצ'סקו השני. לשם כך בא לעזרתו ויטוריו אמנואלה השני, מלך פיימונטה. בדרך לנפולי גבר על צבאו של האפיפיור, שחשש עדיין מאובדן האוטונומיה שלו. למרות התנגדותו העיקשת נאלץ פרנצ'סקו להיכנע לאחר מצור ארוך, אך מאוחר יותר המשיך את מאבקו בלוחמת גרילה. ב-1861 ויטוריו אמנואלה הכריז על עצמו מלך איטליה. ואכן, למעט ונטו ורומא, הייתה כל איטליה תחת שלטונו.

ב-1866 התייצב ויטוריו אמנואלה לצדה של פרוסיה במלחמתה נגד אוסטריה. משפרוסיה ניצחה במלחמה, הוענק לאיטלקים אזור ונטו, למרות כשלונותיהם הצורבים בשדה הקרב. באותה שנה ניסה גריבלדי לעלות על רומא, אך נבלם דווקא בידי ויטוריו אמנואלה, שהיה פרגמטי יותר, והעדיף לא להיכנס לסכסוך עם הצרפתים שהגנו על האפיפיור. ב-1867 ערך גריבלדי ניסיון נוסף, שנבלם בתבוסה לצבא האפיפיור ולצרפתים. רק ב-1870, כשהצרפתים היו עסוקים במלחמת פרוסיה צרפת, נכנסו כוחותיו של ויטוריו אמנואלה לרומא. שנה מאוחר יותר נקבעה כבירת הממלכה האיטלקית החדשה.

[עריכה] איטליה הפשיסטית

ערך מורחב – איטליה הפשיסטית

במהלך מלחמת העולם הראשונה איטליה כרתה ברית עם צרפת ואנגליה נגד גרמניה ואוסטרו-הונגריה וב-23 במאי 1915 נכנסה למלחמה בצד מדינות ההסכמה. בתוקף ההסדר שלאחר המלחמה, איטליה קיבלה שטח אוסטרי לשעבר לאורך הגבול הצפון-מזרחי. ב-1922 בניטו מוסוליני, מנהיג המפלגה הפשיסטית, עלה לשלטון ובמהלך השנים הבאות חיסל את מפלגות פוליטיות, אסר חירויות אישיות, והתקין דיקטטורה פשיסטית שכונתה "מדינת הקורפורט". המלך ויטוריו אמנואלה השלישי, בעל הכוח המעשי המועט, אימץ את השינוי ונשאר ראש המדינה הייצוגי.

[עריכה] איטליה לאחר מלחמת העולם הראשונה

למרות שאיטליה נכללה בצד המנצח במלחמה, חשו האיטלקים אכזבה מהמלחמה בגלל ההישגים המועטים־יחסית שהביאה להם, לעומת ההרס שגרמה. מעבר לעניין הרגשי, נזקי המלחמה – בנפש (חצי מיליון הרוגים וחצי מיליון נכים) וברכוש – גרמו לשפל כלכלי: אבטלה, חובות לאומיים, רעב, אינפלציה וכדומה. המצב הכלכלי הקשה וכישלונות נציגיה של איטליה בוועידות השלום אשר ויתרו על שטחים הביאו לעליית גורמים רדיקליים. פרץ משבר פוליטי: השמאל – קומוניסטים וסוציאליסטים אשר שלטו על מעמד הפועלים, מול הימין – לאומנים שדרשו החזרת שטחים וכבוד לאיטליה.

שביתות גדולות שהונהגו על ידי סוציאליסטים בשנים 1919-1922 גרמו להתמוטטות כלכלית, ואי לכך נחשבה המפלגה הסוציאליסטית בעיני חלק גדול מהעם כ"אויבי העם". בנוסף לשביתות, פרצו בשנים הללו מהומות אלימות בין תומכי ימין לבין תומכי השמאל. חוסר היציבות באיטליה הלך והתגבר, וכתרופה נוצרה כמיהה ל"יד חזקה".

דוגמה טובה למצב זה היא פרשת פיומה. פיומה היא עיר שהפכה להיות עיר במעמד בינלאומי (עיר חופשית). קבוצת לאומנים בראשות ד'אנונציו כבשו את פיומה. ג'ילוטי, ראש הממשלה, התלבט כיצד להגיב. למעלה משנה של שלטון דיקטטורי עצמאי של ד'אנונציו הסתיים עקב לחץ המערב, וכוחותיו הוצאו מפיומה. לכן זכה הימין באהדה ולגיטימיות והמדינה נתפסה כפועלת נגד רצון העם.

[עריכה] עליית המפלגה הפשיסטית לשלטון

בבחירות של 1919 נכשלה מפלגה קומוניסטית חדשה בהנהגת בניטו מוסוליני. הוא החליט לשנות גישה, לעבור לימין וייסד את המפלגה הפשיסטית אשר לה הייתה אידיאולוגיה לאומנית-פופוליסטית. הוא פנה אל העם הפשוט, בעיקר החלשים והעניים (שמספרם הלך וגדל). במצע הראשון של המפלגה היו תביעות לרפורמות אגרריות למען האיכרים, ושיפור התנאים והשכר של הפועלים בתעשייה. עם זאת, באה דרישה לסלק מאיטליה את המפלגה הבולשביקית שהייתה הנתונה להשפעה רוסית כבדה, מחשש שמא תהפוך איטליה ל"מדינה בולשביקית". כלפי חוץ הועלו תביעות מדיניות: שליטה בים האדריאטי והחזרת שטחים שנכבשו, ביניהם טירול וחלק מדלמטיה.

ב- 1920 קיבלה המפלגה אחיזה במספר ערים על ידי ראשי עיר שראו במוסוליני את האדם שיעצור את הקומוניזם. ב–1921 נכנסה המפלגה הפשיסטית לפרלמנט האיטלקי עם 35 מקומות (7 אחוז מהקולות). למפלגה הצטרפו כל שכבות החברה. בית המלוכה האיטלקי ומשטרת איטליה תמכו בה. ב–1922 הנהיג מוסוליני את "המצעד על רומא".

[עריכה] המצעד על רומא

עקב התארגנות סוציאליסטית לשביתה נוספת הייתה דרישה שהמלך ימנע זאת וישתמש בסמכויותיו. כתוצאה מכך אירגן מוסוליני את המצעד. ב-24 באוקטובר שנת 1922 התגייסו כ-50 אלף מחברי המפלגה הפשיסטית באיטליה - שכונו "לובשי החולצות השחורות" בשל צבע מדיהם – להפגנת כוח והתרכזו בצמתים החשובים של רומא. לכאורה מוסוליני דרש לבטל את השביתה, אך למעשה הייתה זו הפגנת כוח שיצרה תחושת כוח. הפגנת כוח זו של הפשיסטים נועדה להפעיל לחץ על השלטונות כדי לאלצם לשתף פעולה עימם ולמנותם לתפקידים מרכזיים בהנהגת המדינה. השלטון באותה עת לא היה מסוגל להפעיל את כוחות הצבא כנגדם וגורמים מסוימים בצבא האיטלקי אף תמכו בגלוי בקיום המצעד. הממשלה נוכח תחושה זו חשה מאוימת אך המרשל בדוליו סירב לפזרם בטענה שהמלך צריך לתת הוראה זו והמלך לא נתן הוראה כזו. בעת המצעד שהה בניטו מוסוליני במילאנו ולאחר המצעד ראש הממשלה ג'ילוטי התפטר ומוסוליני תפס יחד עם עמיתיו הפשיסטים את השלטון באיטליה, על אף היותם בחזקת מיעוט בבית הנבחרים האיטלקי.

[עריכה] מדיניות הפנים

באיטליה הוקם שלטון טוטליטרי – דיקטטורה המתערבת בכל תחומי החיים.

מוסוליני היה מעל לכל ולכן אסור היה להתנגד לו. מפלגות האופוזיציה הוצאו מחוץ לחוק ומתנגדיו נשפטו, נאסרו, הוגלו אל מחוץ לאיטליה ונרצחו. ב–1924, למשל, רצחו אנשי מוסוליני את מטאוטי, סוציאליסט מראשי האופוזיציה. במדינה נותרה מפלגה אחת בלבד, אשר נשלטת בידי אדם אחד, הדוצ'ה ומעבירה את האידיאולוגיה לכל איטליה. הגוף העיקרי במפלגה היה 'המועצה הפשיסטית העליונה' שהייתה כפופה למוסוליני וסייעה בידו לשלוט על כל פעילות המפלגה בצורה דיקטטורית.

מאחר והייתה המפלגה היחידה התקיימה זהות בינה למדינה ולכן כולם חייבים לציית לה (בשנות ה- 30 היו במפלגה 2 מיליון חברים). מוסוליני דאג כי ראשי המפלגה ישלטו ברחבי איטליה. במחוזות ובערי איטליה מונו אנשי המפלגה כמושלים וראשי ערים. הצבא תמך בו והיה למשענתו. הוקמה משטרה חשאית שתפקידה ללכוד מתנגדים. במקום החוקה הליברלית פורסם "צו ביטחון ציבורי".

איטליה עברה לשיטה כלכלית חדשה, 'כלכלה קורפורטיבית'- כלכלה המכוונת על ידי סינדיקטים של כל מקצוע שכללו עובדים ומעבידים. כך שמר מוסוליני על כלכלה לא ליברלית ושיתוף פעולה בין העובדים. הם שקבעו את תנאי העבודה והשכר, וכיוונו את מהלכי המשק האיטלקי. אין שביתות והתנגדות - סכסוכי עבודה נבדקו בבתי דין מיוחדים לכך. הסינדיקטים התאחדו לפדרציות על בסיס מקצועי משותף, ואלה הצטרפו לקונפדרציות הנבדלות ביניהן על-פי שיוך מקצועי: תעשייה, חקלאות, מסחר וכו'. מעליהן היו הקורפורציות ומעליהן "המועצה הלאומית של הקורפורציות". מעליהן שר הקורפורציות ומעליו "הדוצ'ה" – כך שלט מוסוליני בכלכלה. הסינדיקטים ביטלו את "מלחמת המעמדות".

החינוך באיטליה פעל לפי ולמען אידיאולוגיה פשיסטית. בבתי ספר ובתנועות נוער חונכו הילדים למשמעת וציות למנהיג למדינה ולמפלגה שהם אחד, לפטריוטיות, לשלילת הדמוקרטיה והליברליזם ותיעוב הסוציאליזם ולשאיפה לעוצמה וכוח. החינוך נעזר בתעמולה לקידום מטרותיו. בבתי הספר הונהגו טקסים ותלבושות שאפיינו את רוח הפשיזם המיליטנטי.

התעמולה והתקשורת נכפפו למרות השלטון. מוסוליני השתמש בעיתונות, ברדיו ובספרים בכדי להחדיר את התעמולה הפשיסטית. כל אמצעי התקשורת היו תחת חסות ופיקוח המשטר הפשיסטי. לא הייתה עיתונות אופוזיציונית וכו'. נוצרה תופעה מיוחדת פולחן "הדוצ'ה". מאחר שמוסוליני הוא המנהיג המכוון את דרכה של המדינה ,ואף התגלמותה של המדינה ושל המפלגה הפשיסטית, העם האיטלקי אהד והעריץ את מנהיגו, וראה בו גואל ומושיע.

ב– 1929 חתם מוסוליני עם הוותיקן את הקונקורדאט בו הדת הקתולית הופכת לדת המדינה. הוותיקן הפך למדינה עצמאית. כך קנה מוסוליני את אחדות העם האיטלקי ואף את תמיכת הקתולים מחוץ לאיטליה.

[עריכה] מדיניות החוץ

המניע העיקרי במדיניות החוץ האיטלקית היה הרצון להתגבר על האכזבה והתסכול ממלה"ע ה-I מאחר והיא לא קיבלה את השטחים שהובטחו לה על ידי המעצמות ב- 1915. מעבר לכך שרר תסכול כללי מכישלונותיה בהשגת מושבות עוד בעבר. מניע שני היה האידיאולוגיה הפשיסטית הדוגלת באימפריאליזם ובמאבק בין מדינות מסיבות של הישרדות החזק, חיזוק הרוח, הכשרת היחיד, הבלטת הפטריוטיזם וחזרה לעבר המפואר- האימפריה הרומית.

מניע שלישי היה הטענה, שאיטליה זקוקה למשאבים ואוצרות-טבע החסרים לה, כדי לפתח כלכלה טובה. כמו-כן פיצוץ דמוגרפי "הצדיק" כיבוש מושבות חדשות. המניע האחרון היה שאיטליה ראתה בים-התיכון "אגם איטלקי" - איטליה חייבת לשלוט בו כדי להוות כוח צבאי חזק שלא נתון לחסדי הצי הבריטי או הצרפתי.

הפעילות העיקרית של איטליה לפני מלחמת העולם השנייה, הייתה המלחמה האיטלקית-אתיופית השנייה בשנים 1935-1936. בשנת 1936 איטליה חתמה על הסכם ברית עם גרמניה, שכונה ציר רומא-ברלין. באותה שנה פרצה מלחמת האזרחים בספרד והיא החלה לסייע לכוחות הלאומניים של פרנקו.

[עריכה] מלחמת העולם השנייה

בתחילת מלחמת העולם השנייה איטליה הייתה בברית עם גרמניה והכריזה מלחמה על בריטניה וצרפת ב-1940. ב-1941 איטליה, ביחד עם גרמניה הנאצית והאימפריה היפנית, הכריזה מלחמה גם על ארצות הברית ויחד עם גרמניה על ברית המועצות. בעקבות פלישת בעלות הברית לסיציליה ב- 1943 המלך פיטר את מוסוליני, אסרו ומינה את מרשל פייטרו באדוגליו לראש המדינה. בספטמבר 43 ממשל באדוגליו הכריז מלחמה על גרמניה, שמיד תפסה את רוב שטח הארץ ושחררה את מוסוליני, שהנהיג בצפון משטר קצר-חיים, הרפובליקה הסוציאלית האיטלקית. מחתרת אנטי-פשיסטית פופולרית צמחה במשך שתי שנותיה האחרונות של המלחמה, והטרידה כוחות גרמניים עד גירושם באפריל 1945, אז גם תפסו הפרטיזנים האיטלקים את מוסוליני והרגו אותו ואת אשתו בתליה.

[עריכה] איטליה מסוף המלחמה ועד ימינו

ערך מורחב – הרפובליקה האיטלקית

ב-1946, משאל עם (שבו, לראשונה באיטליה, הורשו גם נשים להצביע) סיים את המונרכיה ומועצה מחוקקת נבחרה לכתיבת חוקה לרפובליקה. הולדת הרפובליקה האיטלקית הייתה נתונה לדיון עמוק. במסגרת הסכם השלום של 1947 תיקונים קלים נערכו בגבולה של איטליה עם צרפת, אזור הספר המזרחי הועבר ליוגוסלביה והאזור מסביב לעיר טרייסטה הוכרז כטריטוריה חופשית. ב-1954 הטריטוריה, שנשארה תחת מנהל כוחות ארצות הברית ובריטניה (אזור A הכולל את העיר עצמה) ויוגוסלביה (אזור B), חולקה בין איטליה ליוגוסלביה, בעקרון לאורך הגבול בין האזורים. הסדר זה נעשה קבוע תחת אמנת אוסימו בין איטליה ליוגוסלביה שאושררה ב-1977 (ובימינו נדונה בין איטליה, סלובניה וקרואטיה). עוד קובע הסכם השלום כי על איטליה לשחרר את הטריטוריות שמעבר לים שלה הנמצאות במזרח אפריקהאריתריאה, סומליה, אתיופיה ולוב ובאיים מסוימים במזרח הים התיכון.