קו מאז'ינו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תוואי הקו
הגדל
תוואי הקו

קו מאז'ינו היה קו של ביצורי בטון, מכשולי טנקים, עמדות למכונות ירייה והגנות אחרות שבנתה צרפת לאורך גבולותיה עם גרמניה ועם איטליה בעקבות מלחמת העולם הראשונה. באופן כללי, קו מאז'ינו מתייחס למערכת הכוללת או להגנות אל מול גרמניה, כשהקו האלפיני משמש להגנות בגבול הצרפתי–איטלקי. הצרפתים האמינו שהביצורים יספקו את הזמן הנדרש לצבאם להובלתו במקרה של התקפה וכמו כן יפצו על נחיתותם המספרית. ההצלחה של קרב הגנתי, נייח במלחמת העולם הראשונה היה הגורם המשפיע העיקרי בדרך המחשבה הצרפתית.

ההגנות הוצעו לראשונה על-ידי שר ההגנה ז'ופר (Marshal Joffre), שלו התנגדו המודרניסטים כמו שר האוצר מ-1938 וראש הממשלה מ-1940 פול ריינו (Paul Reynaud) ושארל דה גול (Charles de Gaulle) שהעדיפו השקעה בשריון וכלי טייס. ז'ופר קיבל את תמיכתו של פטאן (Pétain) והיו מספר דיווחים והסמכות שאורגנו על ידי הממשלה. אבל היה זה אנדרה מאז'ינו (André Maginot) ששכנע את הממשלה להשקיע בתוכנית. מאז'ינו היה יוצא צבא ובוגר מלחמת העולם הראשונה שהפך לשר לענייני יוצאי הצבא של צרפת ואח"כ שר המלחמה (19281932).

ביצור בקו מאז'ינו, צולם בשנת 2002
הגדל
ביצור בקו מאז'ינו, צולם בשנת 2002

הקו נבנה במספר שלבים מ-1930 על-ידי (STG Section Technique du Génie – מחלקת הכישרון הטכני) תחת הפיקוח של CORF (Commission d'Organization des Régions Fortifiées). הבנייה העיקרית הושלמה במידה רבה עד 1935 במחיר של כ-3 מיליארד פרנק. המפרט של ההגנות היה גבוה מאוד, עם מערכת מורכבת של בונקרים מקושרים המותאמים לאלפי אנשים, היו שם 108 מבצרים (ouvrages) במרווחים של 15 ק"מ, ouvrages קטנים יותר ו"חלונות" ביניהם עם מעל ל-100 ק"מ של מנהרות.

הביצורים לא הגיעו ליער הארדנים (Ardennes) ("בלתי חדיר" ו"לא עביר") או לאורך הגבול עם בלגיה מכיוון שהמדינות חתמו על ברית ב-1920, שעל פיה הצבא הצרפתי יפעל בבלגיה אם הכוחות הגרמניים יפלשו. כשבלגיה ביטלה את החוזה ב-1936 והכריזה על ניטרליות, קו מז'ינו הוארך במהירות לאורך גבול צרפת-בלגיה, אבל לא בתקן של שאר הקו. הייתה המולה סופית של בנייה ב-1939-1940 עם שיפורים כלליים לאורך כל הקו. הקו הסופי היה החזק ביותר סביב האזורים התעשייתיים של מץ (Metz), לוטר (Lauter) ואלזס (Alsace), כאשר אזורים אחרים בהשוואה נשמרו ברפיון.

תוכנית הפלישה הגרמנית של 1940 (Sichelschnitt) תוכננה להתמודד עם הקו. כוח פתיון הוצב מול הקו כשכוח צבאי אחר ערך קיצור דרך יער הארדנים שנמצא צפונית להגנות הצרפתיות העיקריות. כך הגרמנים יכלו להימנע מתקיפה ישירה של קו מאז'ינו. כשהם מתקיפים מ-10 במאי, הכוחות הגרמניים חדרו לעומק צרפת תוך חמישה ימים והם המשיכו להתקדם עד 24 במאי, אז נעצרו ליד דנדקירק (Dundkirk). עד תחילת יוני הכוחות הגרמניים בודדו את הקו מיתר צרפת והממשלה הצרפתית ערכה גישושים לשביתת נשק. אבל הקו עדיין נותר ללא פגע ואויש עם מספר מפקדים שרצו להחזיק מעמד וההתקדמות האיטלקית נבלמה בהצלחה. עדיין מקסים וייגאן (Maxime Weygand) חתם על כניעה והצבא נלקח בשבי.

כשכוחות הברית פלשו ביוני 1944, הקו נעקף שוב במידה רבה, כשהקרבות רק נגעו בחלק מהביצורים ליד מץ בצפון אלזס לקראת סוף 1944.

אחרי המלחמה הקו אוייש מחדש על-ידי צרפת ועבר מספר שינויים. רובו הוזנח כאשר צרפת יצאה מנאט"ו (NATO) ועם ההתעוררות של גורם ההרתעה הגרעיני של צרפת (1969) הקו ננטש על-ידי הממשלה, עם חלקים שנמכרו במכירה פומבית לציבור והיתר הושאר להירקב.

המושג קו מאז'ינו משמש כמטאפורה למשהו שאפשר לסמוך עליו בביטחון למרות שאינו מביא לתוצאות. למעשה, הוא שימש בדיוק למטרה לה הוא יועד, לחסום חלק מצרפת ולאלץ את התוקף לעקוף אותו. כשם שנדמה היה בתחילה, קו מאז'ינו היה חלק של תוכנית הגנה גדולה יותר, שבה התוקפים יתקלו בהתנגדות של הצבא הצרפתי, אבל הצרפתים לא יישמו את החלק האחרון, דבר שהוביל לאיבוד יעילותו של הקו.

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: קו מאז'ינו