איזדורה דנקן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
איזדורה דנקן (26 במאי 1878 - 14 בספטמבר 1927), רקדנית אמריקאית.
[עריכה] על חייה
דנקן נולדה בשם דורה אנג'לה דנקן, בשנת 1878 בקליפורניה למשפחה ענייה. אימה הייתה מוזיקאית ולכן איזדורה זכתה לחינוך תרבותי. כאשר הייתה ילדה קטנה למדה בלט ועמדה על נעלי הפוינט, אולם החליטה במהרה שזה מכוער ולא טבעי ושלרקדן יש צורך בקשר ישיר עם הרצפה.
בשלב מסוים בחייה התקבלה דנקן ללהקה של דאלו בניו יורק, שם קבלה תפקיד פנטומימה שאותו שנאה ולאחר מכן סולו בחלום ליל קיץ. בשל היחס מצד דאלו שלא אהב את סגנונה ומשום שהרגישה שאין היא יכולה לבטא את עצמה שם, דנקן התפטרה מהלהקה. דנקן חזרה להופיע בבארים ובסלונים בכדי להרוויח כסף.
[עריכה] הקריירה באירופה וסגנונה
היא עזבה ללונדון שם בקרה במוזיאון הבריטי לאומנות יוון העתיקה. שם ראתה כדים ועליהם ציורים של אנשים דו ממדיים. ציורים אלה השפיעו רבות על סגנונה, היא ראתה בציורים דו ממדיים אלה תנועות של חופש שאימצה לריקודים שלה.
מלונדון נסעה לאיטליה. שם קראה את ספרו של הפילוסוף פרידריך ניטשה "הולדתה של הטרגדיה" בספר זה דובר על שני דחפים: תבונה מצד אחד ותשוקה ויצר מאידך.
בשנת 1905 דנקן נסעה לסנקט פטרבורג שברוסיה ושם היא פגשה אומנים גדולים: דיאגילב, פאבלובה וניז'נסקי. למרות שברוסיה המחול הקלאסי שלט, היא התקבלה בזרועות פתוחות ואף אמנים שונים הושפעו ממנה והחלו לרקוד יחפים.
טענת איזדורה כנגד הבלט הקלאסי הייתה שהבלט הקלאסי חונק את הרקדן, ותנועותיו מוגבלות עד כדי כך שכבר לא ניתן לגוונן. הבלט הקלאסי כפי שראתה אותו היה מלאכותי ולא חלק מהטבע. אין זרימה אלא מעבר בין פוזיציות. דנקן ראתה את המלאכותיות בבלט הקלאסי בעיקר בהרגשת החוסר כובד ששלט בבלטים והתבטא למשל על ידי עליה על הפוינט. וחשה שמשום שהכובד קיים בטבע אין להתעלם ממנו (או לנסות) במחול.
היא חזרה לפריז, מושפעת רבות מהפסל של אוגוסט רודן. הפסל של רודן הציב אותה בפני חשיבה שונה: יופי תמיד קיים אך הוא קיים בפנימיות ולאו דווקא בחיצוניות. כלומר לכל יצירת אומנות בין שזו מוזיקה, אומנות פלסטית או מחול יש יופי פנימי בתנאי שליצירה יש אופי.
בשנת 1909 פתחה בית ספר בברלין, גרמניה אשר היה פופולרי למשך 4 שנים בערך. דנקן כיוונה את תלמידיה ליצור בעצם ועל ידי יצירה זו לפתח לקסיקון תנועות משלהם. דנקן הזכירה לתלמידיה את התנועות הבסיסיות של האדם הליכה ודילוג (שעורים שאותם העבירה אחותה). בנוסף לשיעורים אלה היא העבירה שיעורי השראה בהם ניסתה להעביר לתלמידיה את מקור התנועה. איזדורה שלא סיימה בית ספר לא ידעה כיצד מערכת החינוך פועלת, השיעורים בבית הספר שלה לא היו מסודרים במערכת משום האי סדירות הזו כיום כבר לא נשארו הרבה תיעודים עליה ועל היצירות הכוריאוגרפיות שלו.
ב1913 מתו ילדיה בתאונת דרכים.
בזמן מלחמת העולם הראשונה, חזרה דנקן לרוסיה, והקימה שם אקדמיה למחול, עליה לא ידוע לנו הרבה. לאחר מספר שנים חזרה למולדתה לארצות הברית שם נאמה בעד הקומוניזם.
[עריכה] תרומתה לתולדות המחול המודרני, והיא כנקודת מפנה
דנקן היוותה נקודת מפנה במחול המודרני, משום שהייתה היפוך למחול הקלאסי. היא הצליחה לשחרר את עצמה מכל מה שהרקדן הקלאסי הכיר עד אז, כמו השמלות הנוקשות במקומן לבשה טוניקות בד ומן העליים כאשר רקדה יחפה, ומתחושת חוסר המשקל כאשר בריקודיה התייחסה למשקל. כאישה הפועלת בדרך האקספרסיוניסטית. היא טענה שהציר המרכזי של התנועה הוא החופש של היוצרת. כלומר המחול צריך להיות דרך של הרקדן לביטוי אישי פנימי ולא חיצוני, ומשום כך הייתה הכוריאוגרפית של עצמה. דנקן טענה שצריך לחזור למקור הדתי של המחול – הפולחנים, ולא לחקות את המחול היווני למרות ההשפעה שלו עליהם. איזדורה לקחה אמת פנימית והפכה אותה לחיצונית כזו שהקהל יוכל לזהות ולהזדהות.
משום שחיה את רוב שנותיה באירופה, הושפעה מהמנטאליות האירופאית ונסחפה לכיוון פירוש החלומות והתבוננות פנימה. היא נפטרה בשנת 1927 בתאונה (הצעיף שלה נלכד בגלגלי מכוניתה הנוסעת).
איזדורה הפכה את מדיום המחול לאמצעי ביטוי חשוב, למסר.

