קיבוץ

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קיבוץ דן במרום הגליל העליון, 1990
הגדל
קיבוץ דן במרום הגליל העליון, 1990

קיבוץ הנו צורת התיישבות ייחודית למדינת ישראל, שערכיה הם חיים שיתופיים בקהילה, חינוך משותף בקהילה ובעלות משותפת על אמצעי הייצור והצריכה. הערך המרכזי המכונן הוא שוויון ערך האדם.

קיבוץ מתאפיין בעיקרו על ידי עיקרון שיתוף הפעולה הכלכלי. מכאן נובעת עובדת ריבוי הרכוש המשותף והנכסים המשותפים. מדובר בצורת התיישבות מעוטת בני אדם, על פי רוב בין 300 ל-900 תושבים בכל יחידה כזו.

סיסמת הקיבוץ בעבר: "לכל אחד לפי צרכיו ומכל אחד לפי יכולתו". מראשית קיומה החברה הקיבוצית התבססה על "הקופה המשותפת" אשר מספקת את צרכי החברים. שיטה זו נבעה מהנחת שוויון ערך האדם, הגורסת שזכותו של האדם לסיפוק צרכיו נובעת מעצם היותו אדם ואין היא צריכה להיות תלויה ביכולתו הפיזית או בכישוריו הטכניים או הניהוליים כשם שאינה צריכה להיות תלויה ברכוש שצברו הוריו.

בהתאם לכך, נבנו הקיבוצים במקורם על מערכת הנעה לעבודה משל עצמם, המבוססת על הרעיון כי במשטר הקומוניסטי הטהור ייגזרו כל מעשי האדם מרצונו החופשי בהגשמה עצמית.

הקיבוץ הראשון, אשר היה, למעשה, קבוצה, נוסד בשנת 1909 על שפת ים כנרת ונקרא "דגניה". ברבות הימים, לאחר שהוקמה קבוצה נוספת בשם זהה, שונה שמו ל: "דגניה א'". מאז ועד ימינו אלה נוסדו קרוב ל-300 קיבוצים בכל רחבי מדינת ישראל. הקיבוץ האחרון אשר נוסד בישראל הוא אשבל (נוסד בשנת 1998). הדגש במדיניות התנועה כיום הוא אחזקתם של הקיבוצים הקיימים, ולא הקמתם של חדשים.

נכון לשנת 2004, קיימים בארץ 278 קיבוצים וסך כל תושבי הקיבוצים מגיע ל- 126,800 נפש שהם בערך 2% של אוכלוסית ישראל.

הקיבוץ הגדול ביותר מבין הקיבוצים כיום הוא גבעת ברנר, שליד רחובות, המונה כ-1500 נפש. הקיבוץ הקטן ביותר הוא אליפז שבערבה הדרומית, ובו 40 נפש. הקיבוץ המבוסס ביותר כלכלית הוא משמר העמק (30 ק"מ דרומית לחיפה) ומנגד מצויים קיבוצים רבים במשבר כלכלי ורעיוני חריף ביותר, אשר אחת מתוצאותיו היא פרוקם של מספר קיבוצים ונטישה מוחלטת של אורח החיים הקיבוצי בקיבוצים רבים. חוסר השיוויון השורר כיום בתנועה זו הוא הגדול ביותר ששרר אי פעם, דבר המעלה סימני שאלה לגבי יכולת המשך קיומה של התנועה ככזו.

תוכן עניינים

[עריכה] התפתחות הקיבוצים

ראשית התפתחות הקיבוצים נחשבת לחופפת, באופן גס, את ראשית המפעל הציוני בארץ ישראל. הקבוצה הראשונה שהוקמה הייתה דגניה א' בשנת 1909, עין חרוד הוקמה בשנת 1921 ונחשבת לקיבוץ הראשון. בתחילה, ה"קבוצה" חתרה לקיום קבוצת חברים קטנה ואיכותית בעוד שה"קיבוץ" חתר לקיבוץ גדול ומשימתי. בזמנו, התבטאו הבדלים אלו בשיוך לתנועות הקיבוציות השונות, כיום, לא נותר כל הבדל בין "קבוצה" ל"קיבוץ".

מרבית הקיבוצים נוסדו על-ידי גרעיני התיישבות שנשלחו כחלק מפעולתן של תנועות הנוער הציוניות. לימים, מוסדו תהליכי הקמה ועיבוי הקיבוצים נעשה באמצעות הנח"ל, אשר היה בעל זיקה חזקה לתנועות הקיבוציות.

הקשר בין תנועות הנוער והקיבוצים לא התרופף במשך זמן רב, והינו מורכב והדוק ביותר. המשמעות העיקרית של הקיבוצים בתחילת דרכם הייתה היכולת ליצור תשתית כלכלית מספקת לפיתוח העליות השונות, וזאת בעיקר על-ידי פיתוח ענפי חקלאות יהודיים.

לקיבוצים הייתה משמעות דמוגרפית וביטחונית רבה ביותר עבור המפעל הציוני ומדינת ישראל. במשך תקופות ארוכות שימשו הקיבוצים כחלוצים בתהליכי הרחבת ההתיישבות והגנה על גבולות היישוב היהודי.

מלבד עקרונות אלו פיתחו הקיבוצים מערכת פעילה של מעורבות בחברה הישראלית בתחום שונים: פוליטיקה, קליטת עלייה ועוד.

מאז ומתמיד היה הקיבוץ אבן שואבת לצעירים אידאליסטיים, שבאו להתגורר בו דרך קבע או להתנדב לעבודה בו לזמן מה. דוגמה לחלום ושברו מופיעה בדבריו של מרסלו דסקל:

"בנעורי רציתי להיות עובד אדמה והוגה דעות. מקור ההשראה שלי היה א. ד. גורדון. באותם ימים הייתי חבר פעיל בתנועת נוער ציונית בסאן פאולו, ברזיל, ונדמה היה לי שבקיבוץ אוכל להגשים את החלום הזה באורח הטבעי והשלם ביותר. אבל כשעליתי לישראל ב-1965 והצטרפתי לקיבוץ כפר גליקסון, גיליתי די מהר שאחרי שתים-עשרה שעות עבודה בלול או בפלחה, אין כוח להגות ואפילו לא לקריאת עיתון". (בראיון למירי פז, "ידיעות אחרונות", 5.11.04).

[עריכה] התרופפות הקיבוצים

עם התחלפות הדורות בחברה הקיבוצית, הסתמנו מספר שינויים רחבים במבנה ובתרבות הקיבוצית. בהכללה, ניתן לתאר תהליך בו חלה התרופפות ניכרת במאפיינים השיתופיים השונים.

במשך השנים חלה ירידה בתחושת ההזדהות של החברים עם הקיבוץ ומטרותיו. תהליך זה צמח מתוך תסכולים אישיים שנבעו מתהליכים פנימיים בקיבוץ. כמו כן, עם השנים חלק מחברי הקיבוץ פנה לעבודות מחוץ לקיבוץ ונחשף ביתר שאת למציאות שמחוץ לקיבוץ.

כחלק מתהליך זה, חל ריחוק בין אמונת הפרט לבין הערכים המכוננים של הקיבוץ. התערערות זו הביאה להפרת האיזון שהיה קיים בין ערכי הפרט לבין ערכי הקיבוץ. פער זה בא לידי ביטוי בין השאר גם בבעיות מוטיבציה בעבודה.

שיטת הנעת העבודה בקיבוץ התחלפה, והושם דגש על יצירת תגמולים חברתיים שונים על מנת לדרבן את העובדים להמשיך בעבודתם, במקום רעיון ביטול-העבודה.

תהליכים אלו אירעו על רקע משברים כלכליים חריפים, הכוללים בין היתר ירידה בהכנסות ומשבר חריף אל מול המערכת הבנקאית שזכה לשם משבר הקיבוצים.

להתרופפות הזיקה בין החבר לקיבוץ מספר סיבות:

  • תהליכי הפרטה ואימוץ של אמונות לא-שיתופיות בכלל החברה הישראלית, השפיעו על התמיכה הערכית והמבנית בקיבוצים, וחלחלו אל הדורות החדשים בקיבוץ.
  • הקיבוצים נבנו על-בסיס הניסיון ליצור מסגרת קבועה וממוסדת, אשר תוכל להציב דפוס התנהגות קבוע שיתמודד בהצלחה עם יישום הערכים השיתופיים. הניסיון להציב דפוס קבוע שכזה, הוביל את החברה הקיבוצית לחוסר יכולת להתמודד עם מציאות חיצונית ומציאות פנימית רב-דורית משתנה.
  • הקיבוצים שמרו על דפוס התיישבות כפרי, בעוד החברה הישראלית אימצה עם השנים דפוס אורבאני. חוסר ההתאמה בין דפוסי החברה הקיבוצית לבין רוב החברה הישראלית, ערערה את הקשר החזק של הקיבוץ עם כלל החברה, עיקרון שלא איפשר את המשך קיום הדפוס השיתופי (הן בשל התרופפות פנימית והן בשל איבוד הלגיטימציה הכלל-ישראלית)
  • הקיבוצים קמו בתקופה חלוצית והיוו הגשמה של החזון הציוני, בתקופה זו נדרש כל חבר לתת את המקסימום מעצמו למען הקולקטיב: הקיבוץ והמדינה. בנוסף לכך, הטיפול המשותף של הקהילה בבעיותיו של הפרט איפשר לגייס מספר רב יותר של בני אדם למען שמירה על בטחון היישוב העברי בתקופה ההיא, ולכן התאימה צורת חיים זו למטרותיה של הציונות יותר מצורות חיים אחרות באותה עת.
  • בחשיבה הערכית בתקופה זו הייתה מבוססת במידה רבה על הקרבה עצמית למען יסודות מופשטים ולא על ביטול העבודה, ולכן לאחר התקופה החלוצית קטנה הזיקה בין החבר לקיבוץ, בשל הירידה ברוח החלוצית והירידה בחשיבות שקיבלו ערכי ההקרבה העצמית.
  • כאשר הקיבוץ נתפס כמקדם ערכים ויעדים לאומיים, הוא זכה בשל כך להערכה רבה בחברה הישראלית וקל היה לחברים להזדהות עם הקיבוץ, תפקידו ומשמעותו. עם ירידת ההערכה ודחיקת תפקידו החברתי של הקיבוץ בהקשר הכלל-ישראלי, התערערה גם הזהות הקיבוצית.
  • עלייה ברמת החיים, אשר לא הוצבה מולה תגובה מתאימה על-מנת לשמֵר את הערכים השיתופיים, הביאה לשינויים רבים בדפוסי החיים של החברים אשר פגעו ברלוונטיות של המסגרות השיתופיות שהיו לא-מותאמות.
  • תהליכי גלובליזציה ואי-חסימתם על-ידי הקיבוץ חשפו את החברה הקיבוצית לתרבות שונה. כניסת הטלויזיה לבתי החברים, לדוגמה, חשפה את חברי הקיבוץ ל"חיים הטובים" בהם האדם מתוגמל עבור השקעתו בעבודה ויכול לרכוש לעצמו שלל מותרות. הקיבוצים לא הציבו תגובה חברתית עזה מספיק על מנת להתמודד עם תהליכים אלו.

[עריכה] תהליכי השינוי בקיבוצים

בעקבות משבר הקיבוצים שהגיע לשיאו בסוף שנות ה-80 ושלווה בעזיבות של חברי קיבוץ רבים ובמתחים חברתיים שנוצרו על רקע המצוקה הכלכלית ממנה סבלו קיבוצים רבים, החלו תהליכי שינוי משמעותיים בחלק מהקיבוצים. תחילה היו אלו קיבוצים בודדים שנאלצו להתמודד גם עם המאבקים הפנימיים בתוך הקיבוץ בנוגע לשינויים וגם עם התנועות שהתנגדו לשינויים. מאמצע שנות ה-90 הלך והתגבר זרם הקיבוצים שביצעו שינויים מהותיים באורח החיים הקיבוצי ובמקביל פחתה גם התנגדות התנועות לשינויים אלו. ניתן לחלק באופן גס את השינויים לשלושה סוגים עיקריים.

  • הפרטה נרחבת של שירותים - למעשה, הפרטה כזו קיימת כבר עשרות שנים ברוב הקיבוצים ובמשך השנים חלק גדול מהקיבוצים הפריטו מדי פעם שירותים כאלו ואחרים. אלא, שעד היום היא נגעה לעניינים שנחשבו כשוליים יחסית. כיום ישנם קיבוצים אשר הפריטו (חלקם עם סיבסוד) גם את שני השירותים שנחשבו פעם כ"קודש הקודשים" - חינוך ובריאות.
  • "שכר דיפרנציאלי" - אם עד השינוי קיבל כל חבר קיבוץ תקציב שוויוני על פי מצבו המשפחתי, הרי שאחרי השינוי הוא מקבל תקציב אשר מושפע מהמשרה אותה הוא ממלא.
  • "שיוך נכסים" - מונח המתייחס להעברת חלק מהנכסים השייכים היום לקיבוץ כאגודה שיתופית, אל בעלותם של חברי הקיבוץ. זוהי למעשה ההפרטה האמיתית (ולא הפרטת השירותים). סוג אחד של רכוש הוא הדירות בהן מתגוררים החברים וסוג שני של רכוש הוא כעין "מנייה" בחלק היצרני של הקיבוץ. הכוונה היא ששני סוגי נכסים אלו יהיו ניתנים להורשה ולמכירה במגבלות שונות.

כדאי לציין שלמעשה אין היום שני קיבוצים הנמצאים בתהליך שינוי, כזה או אחר, שדומים בכל אחד לשני. בכל קיבוץ יש מודל שינוי אחר עם גירסאות רבות ושונות לכל אחד מהמרכיבים שהוזכרו כאן. יש רבים, מחוץ לקיבוץ ובתוכו, הטוענים ששינויים אלו הם סופו של רעיון הקיבוץ.

בין היישובים אשר חדלו זה מכבר מלהיות קיבוצים (באופן רשמי): מגידו שבעמק יזרעאל, הגושרים שבגבול לבנון, בית ניר ובית קמה שבנגב, ועוד.

תהליכים אלו יצרו את הקיבוץ המתחדש - דפוס התיישבות קיבוצי שאינו מבוסס במלואו על הערכים המכוננים של הקיבוץ. קיבוצים אשר מנסים לשמור על אותם ערכים מכוננים מאוגדים בסיעה בשם "הזרם השיתופי".

[עריכה] סוגי קיבוצים

לקיבוצים שלוש תנועות:

  1. תנועה משותפת, "התנועה הקיבוצית", המהווה ארגון-גג של שתי תנועות קיבוציות ואידאולוגיות נפרדות זו מזו: "התנועה הקיבוצית המאוחדת" שנוסדה ב-1979 מאיחוד של 2 תנועות ותיקות יותר: "הקיבוץ המאוחד" ו"איחוד הקבוצות והקיבוצים", ו "הקיבוץ הארצי השומר הצעיר",
  2. "הקיבוץ הדתי הפועל המזרחי",
  3. "פועלי אגודת ישראל".

למעלה מ85% מכלל הקיבוצים משתייכים ל-"תנועה הקיבוצית".

כמו כן, קיימת חלוקה בין הקיבוצים על-פי סווג גרעיני ההתיישבות הראשונים בהם, ובעיקר על פי תנועות הנוער אליהם השתייכו גרעינים אלו. התנועות העיקריות הן הנוער העובד והלומד, השומר הצעיר והמחנות העולים.

בעקבות שינויים בקיבוצים רבים ובעקבות בג"צ הקרקעות של הקשת הדמוקרטית המזרחית נדרשה המדינה להגדיר מחדש מהו קיבוץ כדי לקבוע גבולות להטבות שניתנו לקיבוצים על פי חוק.ההגדרה החוקית המחודשת ניתנה לקיבוץ על ידי משרד התמ"ת ב15.12.05 (בתקנות סיווג הקיבוצים). על פי סיווג זה ישנם שלושה סוגים של קיבוצים:

  1. קיבוץ שיתופי: קיבוץ אשר משמר באורחות חייו מערכות חיים שיתופיות.
  2. קיבוץ מתחדש: יישוב אשר מקיים מס' מערכות חיים שיתופיות בכוונתן (הבטחת הכנסה קהילתית, שותפות בבעלות על אמצעי הייצור, שותפות בבעלות על הקרקע וכו').
  3. קיבוץ עירוני: יישוב המתקיים בתוך תחומי יישוב קיים (עיר) ומקיים אורחות חיים של יישוב נפרד ושיתופי. קיבוצים כאלה קיימים מאז שנות השמונים בירושלים, חיפה, בית שמש ושדרות.

סוג נוסף של קיבוצים שלא זכה להגדרה נפרדת חוקית עדיין הינו "קיבוצי המחנכים"- החל משנות ה-90 מקימות תנועות הבוגרים של תנועות הנוער קיבוצים (עירוניים או כפריים) בהם חיים בוגרי התנועות (הנוער העובד והלומד, השומר הצעיר, המחנות העולים) ומתקיימים בעיקר מעבודה חינוכית בסביבתם. קיבוצים כאלה הם רביד (הוקם מחדש ב95' על ידי הנוער העובד והלומד), אשבל (היאחזות נח"ל שאוזרחה על ידי הנוע"ל ב1998), פלך (מיושב על ידי תנועת השומר הצעיר), נערן (יושב מחדש על ידי בוגרי המחנות העולים), וכמו כן קיבוצי מחנכים עירוניים בעכו, תל אביב, ירושלים ועוד.

[עריכה] ראו גם

[עריכה] לקריאה נוספת

  • מנחם רוזנר, הקיבוץ בעידן של שינויים, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
  • יוסף לניר, הקיבוץ בחברה הישראלית - פתולוגיה של משבר, הוצאת יד טבנקין, 2004.

[עריכה] קישורים חיצוניים