עוולת הרשלנות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

עוולת הרשלנות - אחת העוולות המשמעותיות ביותר בדיני הנזיקין. העוולה מעוגנת בסעיף 35 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) התשכ"ח-1968 (להלן: "הפקודה"). העוולה כונתה על ידי נשיא בית המשפט העליון, אהרן ברק, בשם "מלכת העוולת".

העוולה הינה אחת מעוולות המסגרת בדיני הנזיקין. משמעות הדבר היא שהעוולה אינה מוגבלת לסוג ספציפי של אירועים, לרשימה סגורה של אירועים, אלא יכולה להכיל מגוון רחב של סיטואציות המתפתחות עם הזמן על ידי הפסיקה.

סעיף 35 לפקודה קובע כדלקמן:

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות, או שבמשלח-יד פלוני לא השתמש במיומנות, או לא נקט מידת זהירות, שאדם סביר ונבון וכשיר לפעול באותו משלח-יד היה משתמש או נוקט באותן נסיבות - הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן נסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה."

עוולה זו היא עוולה של "אשמה חברתית" , כלומר - יש להוכיח שאובייקטיבית פעל המזיק לא כשורה.

[עריכה] יסודות העוולה

ישנם מספר אלמנטים שנדרש שיהיו באירוע כדי שהוא יוליד חבות ע"פ עוולת הרשלנות:

  • יצירת סיכון בלתי סביר - נדרש שהתובע יצור סיכון שהוא סיכון בלתי סביר.
  • הפרת חובה - למעשה מדובר בדרישה לחובת זהירות. נדרש שלתובע תהיה חובה לנהוג בזהירות כלפי הנתבע. באופן היסטורי המבחן היה מבחן של קרבה, של שכנות. כיום הדרישה היא לזיקה בין השניים.
  • נזק - נדרש שהנתבע יגרום לתובע נזק.
  • קשר סיבתי - נדרש שיהיה קשר סיבתי בין ההתנהגות שיצרה את הסיכון לבין הנזק שנגרם.


[עריכה] בעייתיות העולה מן העוולה

עוולת הרשלנות מכילה שני מושגי שסתום משמעותיים - יסוד הסיכון הבלתי סביר ויסוד חובת הזהירות. בשל כך העוולה יוצרת למעשה אי וודאות משפטית. ישנו קושי לחזות מראש האם מעשה מסוים מהווה רשלנות על פי העוולה או אינו מהווה רשלנות.