קראטה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| יש לשכתב ערך זה הסיבה לכך: לא מדוייק. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
קראטה (空手道) היא גרסה מודרנית (תחילת המאה ה-20, בסביבות 1905) לאמנויות לחימה יפניות שמקורן באי היפני אוקינאווה.
תוכן עניינים |
[עריכה] התפתחות הקראטה
הקראטה התפתח באוקינאווה, ונקרא במקורו אוקינוואה-טה (okinawa-te).
תרמו לפיתוחו סגנונות לחימה סיניים ובעיקר על ידי השורין-ג'י קמפו (shorin-ji) שעל שם מנזר שאולין בסין,
השורין-ג'י קמפו הונחלה לנזירי שאולין על ידי בודהידהרמה (מייסד הזן-בודהיזם) ומשם הופצה למקומות רבים.
שיטה זו בסופו של דבר הגיעה לאיי ריוקיו (Ryukyu islands) ופותחה ל- אוקינוואה-טה (okinawa-te).
- לפני 600 שנה בערך,לאחר שהמלך שו האשי (sho Hashi) איחד את שלושת הטריטוריות באוקינוואה, אומצה מדיניות לאומית שהחזקת נשק אסורה על הכל.
- מאתיים שנה אח"כ בערך (1609) הוחרם כל הנשק על ידי הממשלה כאשר איי ריוקיו היו תחת שליטה יפנית.
ההשערה היא שלשני איסורים אלה תרומה ודחיפה עצומה להתפתחות הקרטה באיים, במובן של הגנה עצמית ללא נשק, לאומנות לחימה אוקינוואית שהיא הקראטה שאנו מכירים היום.
כמו-כן אין ספק שמעבר מומחים לאומנויות לחימה בין סין לאוקינוואה תרם אף הוא רבות להתפתחות הקרטה ולעיצובו.
בתקופה ההיא הקראטה נלמד במחתרת ובסודיות ולא הוצג בפומביות.
בתקופת הקיסר מיאגי (Meiji) שבין השנים 1868-1912, נפתחה מערכת החינוך הפורמלית והמערכת הצבאית, בשנת 1902 הוחלט לכלול את הקרטה כחלק ממערך הלימודים של בתי הספר הציבוריים ובתי הספר התיכוניים באוקינוואה, הייתה זו הפעם הראשונה שהקרטה הוצג לפני הציבור.
בשנת 1906 יצאו מספר מדריכים וגיישין פונוקושי (אבי השוטוקאן) ביניהם להציג את הקרטה ברחבי אוקינאווה
בשנת 1922 הוזמן גיישין פונוקושי להציג את הקרטה בתצוגה אתלטית שנערכה בטוקיו שביפן, בגמר ההצגה התבקש על ידי קבוצות רבות להשאר ביפן ולתת הרצאות יותר מעמיקות על הקרטה, בסופו של דבר הוא נשאר ביפן על מנת להפיץ ולהפוך את הקרטה לאומנות לחימה פופולרית.
גיישין פונוקושי שילב שתי שיטות שורי-ריו (shorei-ryu) ו- שורין-ריו (shorin-ryu). "שוטו" היה שם העט של גיישין פונוקושי לכן המקום שבו אימן נקרא "שוטוקאן".
עם חלוף הזמן פיתחו תלמידיו ואחרים וריאציות משלהם, והשם קראטה הפך להיות שם כללי לאמנויות לחימה יפניות רבות, בעוד ששיטתו של גיישין פונאקושי קיבלה את השם "שוטו-קאן קראטה".
האיש הראשון אשר ייסד את הקראטה היה שושו מאטסומורה (1779 -1889), אשר העביר את סגנונו לאיטוסו אנקו (1830 - 1915), שהיה מורה המפורסם ביותר, שלימד את כל מייסדי שיטות הקראטה השונות. הוא קרא לסגנונו שוריטה. תלמידו של קוקובה קוסאי שינה את השם לשורין ריו.
שיטות הקראטה הנפוצות כיום הינן סאידו, שוטוקאן, גוג'וריו, קיוקושינקאי, שיטוריו, וואדוריו ושורין ריו.
[עריכה] פירוש המילה קראטה
פירוש המילה קראטה הוא, 'יד ריקה'. ויש לכך שתי משמעויות:
- יד ריקה מכלי נשק - בקראטה משתמשים אך ורק בנשק הטבעי הטמון בגוף האדם.
- יד ריקה מכל כוונת זדון - הקראטה מיועד להתגוננות, ותורתו מטיפה ליחס של כבוד אל הזולת.
צו הכבוד הוא: "אין התקפה ראשונה בקראטה"(Karate Ni Sente Nashi).
המילה קראטה מתחלקת לשני חלקים - קארה - פירושו "ריק". בצורת כתיבה אחרת (שנהגית אותו הדבר) פירוש המילה הוא "סיני". טה - "יד". הפירוש המקורי של המילה היה "היד הסינית" ולפני כ-80 שנה שונתה צורת הכתיבה (קנג'י) של המילה "קראטה" למשמעותה הנוכחית מטעמים מובנים.
[עריכה] תחרויות
הקראטה כשלעצמו איננו ספורט, אלא שיטת לחימה מסוכנת המתאפיינת בשימוש במכות ובעיטות להתקפה וגם להגנה.
בכדי לאפשר קיום תחרויות בלא שהדבר יגרור אסונות, פיתחו התאחדויות קארטה ארציות שונות, רשימה של מעשים האסורים במהלך התחרות.
מעשים אסורים לדוגמה:
- הכאה בנקודות חיוניות שבגוף היריב.
- נעיצת יד בעיני היריב.
כמו כן נעשה שימוש בשיטות של "אין מגע", או "מגע חלקי". בהן התוקף עוצר את המכה ס"מ לפני הפגיעה, או מחליש מאוד את העצמה ברגע האחרון. השופט (או המאמן) מחליט אם המכה הייתה אפקטיבית לולא העצירה המכוונת.
שיטת הלחימה שהתקבלה כמקצוע אולימפי באולימפיאדת סיאול ואילך אינה קארטה, אלא שיטת לחימה קוריאנית דומה למראה, הנקראת טאיקוונדו.
למרות כל זה הקראטה בארץ הפך לתחרותי ומתקיימות כל שנה תחרויות מטעם התאחדות הקראטה בישראל. הקראטה הופך יותר ויותר לספורטיבי וכיום מתקיימים מאבקים רבים בין הועד האולימפי והתאחדות הקראטה האירופאית על הכנסת הקראטה לאולימפיאדה. שיטת הניקוד היא כזאת:
- איפון- נקודה אחת - מקבלים על כל מכה לפנים (סימון) או לגוף
- ניהון- שתי נקודות - מקבלים על כל בעיטה לכיוון הבטן והגב, וכן על ביצוע שתי טכניקות שנכנסו השוות נקודה אחת כל אחת.
- סאנבון-שלוש נקודות - מקבלים על בעיטה לראש או הפלה של היריב וכניסה.
המנצח הוא מי שהשיג יתרון של 8 נקודות או בתום שתי הדקות של הקרב, מי שיש לו את מספר הנקודות הכי גבוה.
[עריכה] דרוג
דרוג אנשי הקראטה מצוין באמצעות שם הדרגה ובאמצעות צבע החגורה. הדרגות מתחילות ב'קיו 9' עד ל'קיו 1'. המעבר בין דרגות אלו נמשך, על פי אורך אימון של כתשע שעות חודשיות, בין חודש לשישה חודשים. ככל שהדרגה גבוהה יותר כך הגעה אליה נמשכת זמן רב יותר.
הדרגה הבאה, אחרי 'קיו 1', היא 'דאן 1'. ממנה עולים לדרגה 'דאן 2' וכך הלאה. המעבר בין דרגות אלו יכול להמשך משנתיים ועד לעשרים שנה. באופן עקרוני בקראטה יש רק חגורה לבנה,חומה וחגורה שחורה. החגורות וצבען לקוחות מהמנזרים בהם עסקו בזן, שם חגורה שחורה מסמלת את מי שכבר הגיע להארה ולכן יכול להדריך, וחגורה לבנה הוא מי שעוד לא.
איש קראטה המקבל את החגורה השחורה נחשב כמי שהתחיל ללמוד קרטה, כלומר, הגיע לרמה בה הוא מתחיל לעסוק בקרטה.
המעבר, ביחוד לחגורה השחורה, מסמן מהפך ברמת הרצינות וברמת ההבנה של הקרטה. המעבר, יותר משהוא פיזי, הוא מנטלי. כמו-כן מי שקיבל את החגורה השחורה רשאי לאמן תלמידים אחרים. כך בקראטה, חגורה לבנה וחומה הוא תלמיד, וחגורה שחורה הוא מורה. עם הגעת הקראטה ליפן, נוספה החומה בדרך משעשעת ביותר. התלמידים התאמנו זה עם זה, והיו מורידים דם. את הבגדים הם היו מכבסים, אבל את החגורות לא, כך שהן נהיו חומות מהדם. כך נהיה ברור, שמי שהחגורה שלו חומה, כנראה שהוא מתאמן כבר הרבה זמן. החגורות הצבעוניות הנהוגות כיום במערב הן תוספת מאוחרת יותר, שמטרתה כניראה לתת לתלמיד הרגשת התקדמות בין קיו לקיו.
[עריכה] נשק בשימוש תלמידי קראטה
למרות השם, תלמידי קראטה מתקדמים לומדים גם שימוש בנשק - בדרך כלל נשק מסורתי (קובודו) יפני/אוקינאווי.
נפוץ מאוד בהקשר זה לימוד שימוש בנשקים הבאים:
- 'סאי' - מעין קלשון יד בעל שלוש שיניים, שהאמצעית שבהן ארוכה.
- 'טונפה' - מעין אלה עם ידית נוספת ב-90 מעלות לגוף (כיום בשימוש משטרות רבות במערב).
- 'ג'ו" - מוט קצר.
- 'בו' - מוט ארוך.
- 'נונצ'קו' - שנעשה מפורסם בידי ברוס לי, (שבעצמו לא עסק בקראטה אלא בשיטות סיניות).
רוב כלי הנשק האלו הם בעצם וריאציות על כלים חקלאיים, שהיו בשימוש באוקינאווה. למשל, הטונפה היא במקור ידית לסיבוב אבן ריחיים, הנונצ'קו הוא וריאציה על מורג לדייש וכו'.
[עריכה] דוג'ו קון
הדוג'ו קון הוא תקנון הדוג'ו (בי"ס לאומנויות לחימה ביפנית), הכללים לפיהם מתנהגים התלמידים. בכללים אלו אמורים המתאמנים להשתמש גם מחוץ לדוג'ו, בחיי היום-יום. דוגמה לדוג'ו קון:
דוג'וקון:
- רדוף שלמות האופי.
- היה נאמן לדרכך.
- השקע מאמץ מרבי.
- כבד את הזולת.
- המנע מהתנהגות אלימה.
כללים אלו נלקחו מכללי הדוג'ו (דוג'וקון) של עמותת הקראטה JKA/ISKF העולמית, כללים אלה נכונים לעמותת שוטוקאן ריו ישראל].
[עריכה] לקריאה נוספת
- זָ'ק דלקוּר [חגורה שחורה, דן 5], הטכניקה של קאראטה, הוצאת לדורי.
| אמנויות לחימה בספורט |
|
טאי צ'י | קונג פו | פא קואה | סינג איי | ג'יו ג'יטסו | אייקידו | ג'ודו | קראטה | נינג'יצו | מואי טאי | אגרוף תאילנדי | קפואירה | איגרוף | טאיקוונדו | היאבקות | קרב מגע | פאנקרטיון | וו שו |


