דמוקרטיה ליברלית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הערך נמצא בשלבי עריכה
הנכם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו כדי למנוע התנגשויות עריכה.
שימו לב! אם דף זה לא נערך במשך שבוע, רשאי כל ויקיפד להסיר את התבנית ולהמשיך לערוך אותו.

הדמוקרטיה הליברלית היא צורת ממשל, המבוססת על דמוקרטיה ייצוגית בה היכולת של הנבחרים להפעיל את כוחם הפוליטי כפופה לשלטון החוק במטרה להגן על זכויות האזרח. עקרונות השיטה מעוגנים לרוב בחוקה המדגישה את ההגנה על זכויות הפרט, ואת המגבלות בהן מוגבלים המנהיגים בהפעלת כוחם.

הדמוקרטיה הליברלית אינה רואה בשלטון העם את הערך הפוליטי העליון. בדמוקרטיה הליברלית שלטון העם נסוג מפני ההגנה על זכויות הפרט וחירויותיו. בדמוקרטיה הליברלית הרוב, גדול ככל שיהיה, אינו יכול לפגוע בזכויותיו המוגנות של היחיד.

הזכויות והחירויות המוגנות על ידי החוקות בדמוקרטיות הליברליות הן מגוונות, אך לרוב הן כוללות את הזכות להליך הוגן, לפרטיות, לקניין, את השוויון בפני החוק, את חופש הדיבור, חופש האסיפה וחופש הדת. בדמוקרטיות ליברליות זכויות אלו מובטחות לרוב באופן חוקתי.

הדמוקרטיות הליברליות מאופיינות בסובלנות ופלורליזם. לעיתים ניתנת הגנה למגוון של דעות, ואף דעות קיצוניות או חריגות, וניתן להן להתחרות בזירה בה נשקלים הרעיונות, ומוענק הכוח הפוליטי על בסיס דמוקרטי.

בחירות הן מאפיין עיקרי של הדמוקרטיה הליברלית, ובהן קבוצות בעלות עמדות שונות מקבלות את ההזדמנות לקבל את הכוח הפוליטי. למעשה, בחירות אלו כמעט תמיד מעניקות את הכוח לאלו התומכים בהמשך קיומה של הדמוקרטיה הליברלית, וכך מנציחה השיטה לרוב את עצמה.

ההגנה על חרויות הפרט, ובמיוחד על חופש הקניין, בדמוקרטיה הליברלית, באה בד בבד עם הנטייה, מורשת הליברליזם להקטנת טווח ההתערבות של המדינה. הדמוקרטיה הליברלית מפרידה באופן ברור בין הספירה ה"פרטית" אליה אין למדינה גישה, והספירה ה"ציבורית", בה פועלת המדינה, ואשר הנטייה הינה לצמצמה ככל האפשר. נטייה זו לשמור מפני התערבות המדינה בספירה הנתפסת כ"פרטית", מקבילה לעיתים קרובות לדרישה של הקפיטליזם להמנע מהתערבות המדינה בפעולתו של השוק, ולעיתים קרובות חופפים עקרונות הליברליזם הפוליטי והקפיטליזם הכלכלי, עד כדי כך שהדמוקרטיה הליברלית הפכה להיות מזוהה לחלוטין עם כלכלת השוק החופשי.

צירוף זה של האידיאולוגיה הליברלית הקלאסית, עם עקרונות הדמוקרטיה הייצוגית שאיפשרו את פעולתה של הדמוקרטיה במדינה המודרנית, יצר יציר כלאיים שניתן ליישמו, בשינויים המחוייבים, כך שיתאים למגוון של אידיאולוגיות, גם כאלו שאינן מוגדרות כ"ליברליות", כגון שמרנות, סוציאל דמוקרטיה (בתנאים מסויימים), והטווח האידיאולוגי שביניהן, וכן במגוון של צורות שלטון החל מרפובליקה חוקתית, וכלה במלוכה חוקתית.

הדמוקרטיה הליברלית נראית כיום כסוג הרווח של הדמוקרטיה, ולרוב מזדהים עקרונותיה עם הפרשנות הרווחת בציבור למילה "דמוקרטיה". בסוף המאה ה-20 כתב פרנסיס פוקויאמה כי קבלתה האוניברסלית של הדמוקרטיה הליברלית, כפי שנראתה בעת שנכתבו הדברים במאמר "קץ ההיסטוריה" בשנת 1989 עת קרסה שיטת הממשל הקומוניסטית שנראתה לאורך עשורים רבים כאתגר הגדול מולו עמדה הדמוקרטיה הליברלית, היא נקודת הסיום של ההתפתחות האידיאולוגית, ושל ההיסטוריה עצמה. נראה כי אף התומכים הנלהבים ביותר בדמוקרטיה הליברלית מוצאים עצמם נאבקים כנגד בעיות פנימיות וחיצוניות העולות מיישומה של השיטה. חוסר השוויון המבני לכלכלת השוק המלווה את הדמוקרטיה הליברלית, אתגרי הגלובליזציה המרוקנים רבים ממאפייני הדמוקרטיה הליברלית מתכנם, מאבקים דתיים ואתניים להם לא מצאו תומכי הדמוקרטיה הליברלית פתרון, וקריאות תגר מצד גורמים פוסט מודרניסטים הרואים את הדמוקרטיה הליברלית ככלי לקידומן של האליטות הקיימות, יהיו אלו אליטות אתניות, כלכליות או מגדריות.

תוכן עניינים

[עריכה] מאפיינים

הדמוקרטיה הליברלית מאופיינת לרוב זכות הצבעה לכל, המעניקה לכל אזרח בוגר את הזכות לבחור, ללא הבדל גזע, מגדר או בעלות בקניין. עם זאת, בעבר היו שיטות משטר המוגדרות כדמוקרטיה ליברלית שבהן הוגבלה זכות ההצבעה לנשים, לחסרי רכוש, או למיעוטים אחרים. גם בדמוקרטיות ליברליות כיום מועלות דרישות שמשמעותן בפועל צמצום של זכות ההצבעה, ולמשל הדרישה, הקיימת בארצות הברית להליך רישום הקודם להצבעה. מרכיב חשוב בדמוקרטיה הליברלית הוא כי קבלת ההחלטות הפוליטית נקבעת לא על ידי כלל האזרחים, אלא על ידי אלו שבחרו להשתתף בהצבעה. בדמוקרטיה הליברלית המודרנית אחוז ניכר מבין האוכלוסייה אינו משתתף פעיל בהליך הדמוקרטי.

על הבחירות בדמוקרטיה הליברליות להיות הוגנות וחופשיות. ההליך הפוליטי מעודד תחרות. הפלורליזם הפוליטי מוגדר לרוב באמצעות קיומן ושגשוגן של מפלגות המבטאות טווח נרחב של דעות ואידיאולוגיות.

החוקה מגדירה את האופי הדמוקרטי של המדינה. מטרת החוקה נראית לרוב כהגבלת סמכות הממשלה. המסורת הפוליטית בארצות הברית מדגישה לרוב את הפרדת הרשויות, את קיומה של רשות שופטת עצמאית, ומערכת של בלמים ואיזונים בין גופי הממשל. דמוקרטיות אירופיות המוגדרות אף הן כליברליות, מדגישות את היות המדינה הדמוקרטית מדינת חוק, בה קיים שלטון החוק. סמכות הממשלה מופעלת באופן לגיטימי רק כאשר היא תואמת את החוק הכתוב והמפורסם ברבים. דמוקרטיות ליברליות רבות משתמשות בפדרליזם ככלי לביזור סמכויות אנכי, על מנת למנוע שימוש לרעה בכוחו של הממשל המרכזי, וחלוקת סמכויות המדינה בין סמכויות עירוניות, מדינתיות ופדרליות.

[עריכה] זכויות וחירויות

המאפיין הבולט ביותר של הדמוקרטיה הליברלית הינו עיסוקה בזכויות האזרח ובחירויות של האזרח. עיסוק זה בהגנה על זכויות האזרח ובשמירת חירויותיו הוא מאפיין כה בולט של הדמוקרטיה הליברלית, עד שהפך למעשה להיות מזוהה עמה, ועם המושג דמוקרטיה בכללותו. החירויות והזכויות עליהן מגנה הדמוקרטיה הליברלית לרוב עוסקים בהגנה על האזרח מפני פעילותה של המדינה בשטח הנתפס כ"פרטי", אם זו הגנה מפני פעולה שרירותית של המדינה, או מפני פעולת המדינה המסיגה את גבולו של האזרח כאדם אוטונומי. ככל שהאוטונומיה של האזרח משתמעת מהיותו אדם חופשי, מגנה הדמוקרטיה אף על זכותו לחיים ולביטחון (אם כי לא לביטחון כלכלי), וכן חירותו מעבדות. המלומד רוברט א. דאהל [1]הגדיר בשנת 1971 שמונה מאפיינים לפעולתה של הדמוקרטיה, וכינה את שיטת המשטר השומרת על מאפיינים אלו בשם "פוליארכיה". רבים רואים במאפיינים אלו את מאפייניה הבולטים של הדמוקרטיה הליברלית. יש המוסיפים להם מאפיינים נוספים, אך רשימת שמונת המאפיינים היא תנאי מינימלי והכרחי:

  1. חופש ההתאגדות
  2. חופש הביטוי
  3. הזכות להצביע.
  4. הזכות לשאת במשרה ציבורית.
  5. זכותם של המנהיגים הפוליטיים להתחרות על תמיכת הציבור.
  6. הזכות לקבלת מקורות מידע חלופיים.
  7. קיומן של בחירות הוגנות וחופשיות.
  8. מוסדות המביאים לכך שפעולת הממשלה תהיה תלויה בתוצאות הבחירות.

רשימה זו כוללת כתנאי מקדים, אך לא מפורש, את הזכות לחיים, לביטחון, ולקניין.

באופן דומה מונה הפילוסוף ג'ון רולס, אחד מההוגים החשובים של הדמוקרטיה הליברלית במאה העשרים בספרו "תיאוריה של צדק" חירויות בסיסיות שבלעדיהן אין משמעות לאידיאל של אנשים שווים וחופשיים - חופש המחשבה, חופש הדיבור, חופש העיתונות, חופש העיתונות, חופש הדת, הזכות להחזיק בקניין, החופש ממאסר שרירותי המשתמעת מהרעיון של שלטון החוק, והזכות להצביע ולשאת במשרה ציבורית.[2]

ביישום הזכויות מטילות הדמוקרטיות הליברליות מגבלות על זכויות, במיוחד כאשר אלו מתנגשות זו עם זו. כך, למשל, דיני זכויות היוצרים הם פשרה בין חופש הביטוי וחופש הקניין. ייתכנו הגבלות על ביטויים מסויימים, הנוגדים את הדמוקרטיה, או מעודדים טרור.

ההצדקה הניתנת למגבלות אלו היא כי הן דרושות על מנת להבטיח את עצם קיום הדמוקרטיה, או את קיום החירויות שאותן היא מבטיחה. כך, למשל, אם תאפשר הדמוקרטיה הסתה לרצח ראש הממשלה עלול הדבר לפגוע בזכותם של האזרחים לבחור את הממשלה בה הם רוצים. הדמוקרטיות הליברליות חלוקות בדעתן עד כמה ניתן לפגוע בזכויות. בארצות הברית לדוגמה, חופש הביטוי נתפס כזכות מוחלטת כמעט.

[עריכה] תנאים מוקדמים

למרות שאינם חלק מהממשל ככזה, קיומו של מעמד בינוני וחברה אזרחית משגשגת, נתפסים כתנאי מקדים לקיומה של הדמוקרטיה הליברלית. יש המגדירים את כלכלת השוק החופשי כתנאי הכרחי נוסף לקיומה של הדמוקרטיה הליברלית. תנאים אלו לכשעצמם הינם הכרחיים אך בלתי מספיקים. נסיון העשורים האחרונים של המאה ה-20 בהן מדינות רבות עברו משיטה אוטוקרטית, או משיטה אוטוקרטית המלווה בכלכלה ריכוזית, לדמוקרטיה ולכלכלת שוק, הראו כי מגוון האפשרויות בפניהן עומדת דמוקרטיה חדשה הינו רחב. דמוקרטיה כזו יכולה להתייצב ולהפוך לדמוקרטיה ליברלית, כפי שאירע בחלק ממדינות הגוש המזרחי, או להפוך לסוג כלשהו של דמוקרטיה פופוליסטית ללא מרכיבים ליברליים, או אף לחזור לדיקטטורה במובן זה או אחר, עם כלכלת השוק או בלעדיה.

במדינות שקיבלו על עצמן את הדמוקרטיה ללא מסורת דמוקרטית רבת שנים, עצם קיומן של בחירות לא הספיק על מנת להגיע למשטר דמוקרטי ליברלי. לשם כך נדרש שינוי מעמיק בחשיבה האזרחית.

אחד המאפיינים הקשים לתפיסה למי שלא הורגל בחשיבת הדמוקרטיה הליברלית הוא התפיסה של "אופוזיציה נאמנה". זהו מרכיב תרבותי קשה להשגה במקומות בהם חילופי המשטר היו אלימים ונעשו כתוצאה מאירועים דרמטיים וספונטניים, ולא כתוצאה מבחירות הנקבעות מראש. הרעיון כי כל השחקנים במגרש הדמוקרטי מסכימים על מחוייבות בסיסית להליך הדמוקרטי דורש התאמה. נאמנות כזו אין פירושה נאמנות למדיניות של משטר מסויים, או למפלגה מסויימת, אלא לעקרונות הבסיס של השיטה הדמוקרטית.

[עריכה] מקורותיה ההיסטוריים של הדמוקרטיה הליברלית

הדמוקרטיה הליברלית רואה את שורשיה בשלוש מסורות נפרדות, המסורת הליברלית, המסורת הדמוקרטית והמסורת הרפובליקנית, שלכל אחת מהן שורשים משלה. עם המאה ה-18, בעידן האורות, היו רובן הגדול של מדינות אירופה מונרכיות אבסולוטיות. הוגים ליברלים ורפובליקנים חיפשו דרכים לתיקון המשטרים האבסולוטים, והתאמתם לרעיונות הנאורים של תקופתם. הדמוקרטיה המוכרת מאתונה העתיקה נראתה כבלתי יציבה, ונתונה לגחמותיו של ההמון. יש שהאמינו שהיא מנוגדת לטבע האדם. הוגה כתומס הובס ראה בטבע האדם רע מיסודו, ודורש מנהיג חזק, "לוויתן" שירסנו, ויגן על האדם מפני מלחמת הכל בכל המהווה את המצב הקדם פוליטי, המצב ה"טבעי". ז'אן ז'אק רוסו ראה בדמוקרטיה את שיטת הממשל היציבה פחות, וטען כי היא ניתנת ליישום רק אם בני אדם ינהגו כאלים. מחוץ למעגל ההוגים הליברלים והרפובליקנים של עידן האורות, משלו המשטרים המלוכניים אשר טיפחו את ההנחה כי זכותם של המלכים לשלוט ניתנה ישירות מן האל.

הוגי עידן האורות תמכו ברציונליזם ובתבונה, וקידשו את החירות ואת השוויון. טענתם הבסיסית היא כי כל בני האדם נולדו שווים, ולכן לא ניתן להצדיק את ריבונות המלכים על בסיס הזכות האלוהית המולדת, אלא על בסיס מורכב יותר, שבסיסו בעם. כך, רוסו, בספרו האמנה החברתית טוען כי האדם ויתר על החירות הנתונה לו במצבו הטבעי, והעניק אותה לריבון, אך ריבון זה אינו השליט האבסולוטי, הלוויתן של הובס, אלא העם, הממנה את הרשות המבצעת, וביכולתו גם לפטרה, אם אינה מבטאת את הרצון הכללי. הרעיון הבסיסי הוא כי הממשלה נועדה על מנת לשרת את האזרחים ולבטא את רצונם, ולא להיפך, וכי החוקים צריכים לחול על כולם בצורה שווה.

הוגי המהפכה האמריקנית והמהפכה הצרפתית השתמשו ברעיונות דמוקרטיים, רפובליקנים וליברלים אלו ליצירת משטרים חדשניים. אך בעוד שהמהפכה הצרפתית הדרדרה בתחילה לשלטון טרור, ולאחר מכן לשלטון יחיד קיסרי, הוסיפו אבות האומה האמריקנית את רעיון דמוקרטיה ייצוגית, בו אין העם מבטא עצמו ישירות, כי אם באמצעות בחירת נציגים. אף אחד מהמשטרים הללו, הצרפתי או האמריקני, לא היה מה שאנו יכולים לכנות כיום "דמוקרטיה ליברלית", במיוחד בכל הנוגע לזכות ההצבעה, המוגבלת מאוד, אך ניתן לראות בנסיון הצרפתי קצר הימים, ובמיוחד בדמוקרטיה האמריקנית הצעירה, את אבות הדמוקרטיה הליברלית בת ימינו. הגותם של כותבי "הפדרליסט", ג'ון ג'יי, אלכסנדר המילטון וג'יימס מדיסון, והגות מנסחי חוקת ארצות הברית הביאו לעולם את הדמוקרטיה הליברלית בנוסח הקרוב לזמננו, כאשר הכנסת מרכיב הייצוגיות נתן לדמוקרטיה הליברלית את המאפיין שאיפשר את פעולתה של הדמוקרטיה גם במדינות בעלות שטח גדול ואוכלוסייה גדולה, אשר רעיונות הדמוקרטיה הישירה לא נראו כישימים לגביהם.

תגובת הנגד של המלוכנים ראתה בליברלים משום קבוצה קיצונית ומסוכנת המערערת את הבסיס המוצק של הסדר המקובל, ושל ערכי הבסיס עליהם נשענה החברה. במהלך המאה ה-19 הפכו הרעיונות למקובלים יותר, והמהפכות הליברליות שהביא עמו אביב העמים סייע לקידום רעיונות הדמוקרטיה הליברלית. הליברליזם חדל מלהיות דעה קיצונית, ונראה כהלך חשיבה השייך לזרם המרכזי, במיוחד משקמו זרמי חשיבה קיצוניים עוד יותר ביחסן למשטרים הקימים - הסוציאליזם, הקומוניזם והאנרכיזם. בתהליך של רפורמה איטית קיבלו מדינות אירופה את עקרונות הליברליזם והדמוקרטיה. בסוף המאה ה-19 לא שוייכה עוד הדמוקרטיה הליברלית ל"ליברלים" בלבד, אלא הייתה מקובלת על מגוון של צורות מחשבה. לאחר מלחמת העולם הראשונה, ובמיוחד לאחר מלחמת העולם השנייה השיגה שיטת ממשל זו דומיננטיות במערב, ולאחר סיום המלחמה הקרה הנתפסת לעיתים כעימות ישיר בין הדמוקרטיה הליברלית ובין השיטה הקומוניסטית האוטוקרטית, קיבלה הדמוקרטיה הליברלית מעמד בכורה בין לאומי, אם כי זה הועם במקצת על ידי התפתחויות מאוחרות יותר, הקשורות לעלייתם של התאגידים הרב לאומיים, ולגלובליזציה.

[עריכה] תפוצת הדמוקרטיה הליברלית בעולם

במפה זו, שנערכה על ידי ארגון "פרידום האוס" המדינות המסומנות בירוק הן דמוקרטיות ליברליות, על פי הגדרת האירגון. ממצאים אלו אינם מוסכמים על הכל.
הגדל
במפה זו, שנערכה על ידי ארגון "פרידום האוס" המדינות המסומנות בירוק הן דמוקרטיות ליברליות, על פי הגדרת האירגון. ממצאים אלו אינם מוסכמים על הכל.

מספר ארגונים ומדעני מדינה עורכים רשימות של מדינות "חופשיות" ומדינות "שאינן חופשיות" בעבר ובהווה. מאלו, הידועות ביותר הן רשימות "Polity Data" [3] והרשימות המופצות על ידי מכון המחקר האמריקני "Freedom House".

ישנה הסכמה רווחת כי מדינות האיחוד האירופי, יפן, דרום קוריאה, ארצות הברית, קנדה, הודו, דרום אפריקה, ברזיל, צ'ילה, אוסטרליה וניו זילנד, הן דמוקרטיות ליברליות.

מכון "פרידום האוס" רואה בחלק מהמדינות שעל פי חוקתן מהוות באופן רשמי דמוקרטיות ליברליות, ובחלק ממדינות ברית המועצות לשעבר, כמדינות שאינן דמוקרטיות בפועל, לרוב בשל כך שלממשלה ישנה השפעה חזקה על תוצאות הבחירות. חלק ממדינות אלו מצויות בעיצומו של תהליך שטרם הסתיים.

מדינות שאינן דמוקרטיות באופן רשמי, כגון מדינות בהן שולטת מפלגה אחת, ודיקטטורות מסוגים שונים, נפוצות במזרח אסיה, המזרח התיכון וצפון אפריקה.

[עריכה] ישראל כדמוקרטיה ליברלית

מדינת ישראל מקיימת מאפיינים רבים של דמוקרטיה ליברלית, ובראשם מערכת דמוקרטית פרלמנטרית מתפקדת, ושמירה חוקתית על זכויות אדם, להלכה אם לא למעשה, כמו גם שמירה על הקניין הפרטי, וכלכלת שוק ליברלית, או אף נאו ליברלית. המאפיינים הקלאסיים של הדמוקרטיה הליברלית - הפרדת רשויות, שלטון החוק, דמוקרטיה ייצוגית, נשמרים היטב במערכת הישראלית, המקיימת הליכים של שינוי חוקתי מתוך ניסוי וטעיה, תוך שמירה על רטוריקה דמוקרטית, והצהרה על נאמנות לעקרונות דמוקרטיים וליברלים.

עם זאת, מספר מאפיינים ייחודיים לשיטה הישראלית מקשים על הגדרתה כדמוקרטיה ליברלית. בין אלו ניתן למנות את הגדרתה כ"מדינה יהודית ודמוקרטית", פניה עוז זלצברגר כתבה [4] - "האיזון המושגי המלאכותי בין 'דמוקרטיה' ו'יהדות' מערפל, כפי שניסיתי להראות, את תשתיתה המושגית של הדמוקרטיה הליברלית. בכל תיאוריה של חברה אזרחית הנהנית מחירות פוליטית, מימי ג'ון לוק ואילך, יכולה ה'יהדות' לתפקד רק כתפיסה אחת מני אחדות של החיים הטובים, הראויות להגנה מפני השליט וזו מפני זו...".

זלצברגר עוז מזהה מסורת אטטיסטית בשיח הפוליטי הישראלי בו ישנה דומיננטיות למושגים של "מדינה" ו"אומה", מורשת המאה התשע עשרה, הנושאת אופי מרכז אירופי מובהק, עדות לזמן ולמקום בו התגבשה האידיאולוגיה הציונית.

בעיות מושגיות נוספות בהגדרתה של מדינת ישראל כדמוקרטיה ליברלית נובעות מקיומם של חוקים כחוק השבות המעדיפים מגזר מסויים באוכלוסייה על פני מגזרים אחרים, חוקי דת, ובמיוחד התערבות המדינה בנושאי האישות, מתוך נקודת ראות דתית, קיומו של מצב חירום מתמיד הנותן גושפנקא חוקית לפגיעה בזכויות אדם ובהליך הוגן, ומצב השליטה בשטחים היוצר מספר מערכות משפט מקבילות החלות באשר לקבוצות שונות של אנשים בשטח הנשלט באופן אפקטיבי על ידי המדינה.

בסקר שנערך על ידי ארגון "פרידום האוס" בשנת 2006 קיבלה מדינת ישראל ציונים גבוהים והוגדרה כ"מדינה חופשית" (הגדרה המקבילה, אך לא חופפת באופן מדוייק את הגדרת "הדמוקרטיה הליברלית"), לעומת זאת אותו ארגון קבע כי "השטחים שבשליטת ישראל" אינם חופשיים, וניתן לממשל בהם ציון נמוך הן בתחום הזכויות הפוליטיות והן בתחום השמירה על החרויות הבסיסיות. [5]

[עריכה] סוגים של דמוקרטיה ליברלית

[עריכה] דמוקרטיות ליברליות דה פקטו

לעיתים הדמוקרטיה הליברלית מורכבת על שיטת ממשל שאינה דמוקרטיה דה יורה. כך למשל המקרה עם קנדה שהיא להלכה מונרכיה, אך למעשה דמוקרטיה ליברלית, ובה שולט פרלמנט שהנציגים בו נבחרים. בקנדה, בבריטניה ובמדינות אחרות, השליט להלכה הוא המונרך השושלתי, אך בפועל ניתנת הריבונות לעם, הבוחר את נציגיו לפרלמנט. ישנם מדעני מדינה הסבורים כי כל צורה של מלוכה שושלתית נוגדת את הדמוקרטיה הליברלית. רבים אחרים סבורים כי כל עוד תפקידי השליט הינם טקסיים, וכל עוד עקרונות הבסיס של הדמוקרטיה הליברלית נשמרים, אין מניעה להתייחס גם למונרכיה קונסטיטוציונית כאל דמוקרטיה ליברלית.

[עריכה] ייצוג יחסי אל מול כלל הרוב

ישנן דמוקרטיות ליברליות בהן הנציגים נבחרים על פי אזורים. המפלגה או הנציג שזוכה לרוב באזור בחירה (לעיתים גאוגרפי, לעיתים אתני, או על פי כל מגזר אחר. כך, למשל, בניו זילנד נשמרים מקומות בפרלמנט לנציגי המאורים, ותושב ניו זילנד ממוצא מאורי יכול לבחור אם להצביע עבור נציג במחוזו, או להצביע עבור נציג "מאורי"), הוא שייצג את מחוזו בפרלמנט, ואילו קולותיהם של השאר אינם נחשבים. במדינות אחרות (כמדינת ישראל) נהוגה שיטה של ייצוג יחסי, כאשר כל המדינה נחשבת לאזור בחירה אחד, ואילו המושבים בפרלמנט מחולקים על פי אחוז הקולות שקיבלה המפלגה בבחירות.

חלוקת המדינה לאזורי בחירה, וחלוקת המושבים על פי השיטה הרובנית, הם מרכיבים חשובים של הזן של הדמוקרטיה הליברלית המכונה מודל וסטמינסטר, הנהוג באנגליה ובמדינות המושפעות משיטת הממשל באנגליה. למודל זה מאפיינים רבים נוספים, אם כי זה הבולט מביניהם.

אחד השיקולים בהעדפת שיטה אחת על משנה היא האם הנציגים ייבחרו כך שייצגו באופן יעיל את מחוזם, או את האזור ממנו באו, או להעדיף שיטה הנותנת ביטוי גם לקולותיהם של המיעוטים, אשר יאבדו בשיטה המבוססת על ייצוג לזוכה ברוב הקולות במחוזו.

בגרמניה ובניו זילנד ישנה שיטה מעורבת, בה ישנם בבית התחתון שני סוגים של מושבים. הראשון מוענק על פי מחוז הבחירה, והשאר מוענקים באופן יחסי לקולות שקיבלה המפלגה בבחירות.

[עריכה] משטר נשיאותי ומשטר פרלמנטרי

במשטר נשיאותי הרשות המבצעת נבחרת באופן מפרד מן הרשות המחוקקת. במשטר פרלמנטרי הרשות המבצעת נבחרת על ידי הרשות המחוקקת, ולרוב תלויה בה על מנת לשמור את תפקידה, ופגיעה להצבעת אי אמון. שתי השיטות תואמות את הדמוקרטיה הליברלית. דוגמה בולטת לדמוקרטיה ליברלית בעלת משטר נשיאותי היא ארצות הברית, כאשר דמוקרטיות ליברליות בעלות משטר פרלמנטרי רווחות באיחוד האירופי.

[עריכה] טיעונים בעד ונגד הדמוקרטיה הליברלית

[עריכה] דמוקרטיה רדיקלית

טיעונים כבדי משקל כנגד הדמוקרטיה הליברלית מעלים תומכי שיטות דמוקרטיות רדיקליות יותר כדמוקרטיה השתתפותית, דמוקרטיה דיונית ודמוקרטיה ישירה. ליבת הטיעון הרדיקלי היא כי השימוש במתווכים להבעת רצון העם בשיטה המבוססת על דמוקרטיה ייצוגית מביאה לכך שרצון העם, שמטרת הדמוקרטיה היא לשקפו, מוגבל באמצעות מנגנון של תיווך באמצעות נציגים, הגבלות חוקתיות ומנגנונים משפטיים. הכוח האמיתי, כך טוענים תומכי הצורות הרדיקליות של הדמוקרטיה, נמצא בדמוקרטיה הליברלית לא בידי העם, הנקרא להשמיע קולו אחת למספר שנים בבחירות, בהן אחוז ניכר ממנו אינו משתתף, אלא בידי אוליגרכיה המנציחה את שלטונה באמצעים חוקתיים. טיעון דומה מעלים חוגים פוסט מודרניסטים הרואים בדמוקרטיה הליברלית מנגנון לשמירת כוחן של האליטות. צורות ישירות והשתתפותיות יותר של הדמוקרטיה, כך נטען, תבאנה לביטוי מדוייק יותר של "הרצון הכללי" ושל ריבונות העם.

ז'אן ז'אק רוסו, בספרו "על האמנה החברתית", העלה טענה זו באופן מפורש, באמרו "הריבונות אי אפשר שתהא מיוצגת, מאותו הטעם עצמו שאי אפשר למסרה לידי אחר. עצמותה היא הרצון הכללי, והרצון אין לו נציגים" [6] מושג "הרצון הכללי" הוא בעל חשיבות, שכן הטענה היא שהנציגים אינם מייצגים את "הרצון הכללי" אלא את רצונם וטובתם הם.

כיום, עם התקדמות אמצעי התקשורת האלקטרונית, ישנם רבים הרואים בדמוקרטיה הישירה, שבעבר נראתה כבלתי אפשרית, משום חלופה ראויה ואפשרית לדמוקרטיה הייצוגית, ובסופו של דבר לדמוקרטיה הליברלית. מולם יש הטוענים כי המצביע האלקטרוני, המבודד, הספון בביתו, נתון למניפולציות, ובסופו של דבר הצבעתו אינה פעילות דמוקרטית אלא באופן פורמלי, שכן לא משתמעת ממנה השתתפות של ממש בהליך דמוקרטי, הכולל יותר מהקשה על מקלדת. מכל מקום, עלייתה של תקשורת המחשבים והתקשורת האלקטרונית הביאה לפריחה מחודשת של הגישות הישירות וההשתתפותיות, וליצירת גישה חדשה המכונה - E Democracy - דמוקרטיה אלקטרונית.

לטענות כנגד הדמוקרטיה הליברלית המועלות על ידי תומכי השיטות הרדיקליות, משיבים תומכי הדמוקרטיה הליברלית כי הדמוקרטיה הייצוגית בכלל, והדמוקרטיה הליברלית בפרט, מהווים את ההגנה הטובה ביותר למיעוטים מפני עריצות הרוב. דמוקרטיה שאינה משתמשת בתיווכם של הנציגים תיצור רוב מזדמן, מתחלף ונתון למניפולציות, ולא תאפשר מדיניות ארוכת טווח. נטען כי לאזרח מן השורה אין את הידע והכישורים להחליט בכל מגוון הנושאים העומדים על הפרק במדינה המודרנית, ולשם כך הוא בוחר בנציגים, המשקיעים את המאמץ בהשגת המידע ובדיוני מדיניות, מאמץ אותו האזרח מן השורה אינו יכול להשקיע. נטען כי מדינה המתנהלת באופן בו כל החלטה מתקבלת על ידי כלל הציבור תשקע עד מהרה לכלל דיקטטורה של הרוב, דיכוי של המיעוטים, ותוהו ובוהו.

יש המשיבים לטענות אלו של תומכי הדמוקרטיה הליברלית בכך שהטענות אינן כנגד הדמוקרטיה הישירה, אלא כנגד השיטה הדמוקרטית בכללותה. כך, למשל, מדוע ציבור נבער שאינו מסוגל להחליט בענייני היסוד, מקבל לפתע את כל הכישורים הנדרשים כשעליו לבחור בנציגים? [7]

במקצת הדמוקרטיות הליברליות נהוג השימוש בכלי של משאל עם. שווייצריה ואורוגוואי הם דוגמה לכך. מספר מדינות בארצות הברית משתמשות אף הן בכלי זה. בדמוקרטיות ליברליות רבות נערכו משאלי עם, במיוחד בנושאים בין לאומיים, ככניסה לאיחוד האירופי. אך השימוש בפנייה ישירה אל העם בדמוקרטיה הליברלית מן השורה אינו תכוף, והוא נעשה רק במקרים של צעד כקבלת חוקה, מתן אוטונומיה לחבל ארץ פורש, או הצטרפות לאיחוד מדיני.

במדינת ישראל לא נערך מעולם משאל עם. הדבר הקרוב ביותר לכך הינו "המשאל" שנערך בין מתפקדי הליכוד לפני ביצוע תכנית ההתנתקות. משאל זה היה רחוק הן מבחינת היקפו, והן מבחינת תקפו, מלהיות כלי אמיתי לדמוקרטיה ישירה.

[עריכה] סימוכין

  1. ^ Robert A. Dahl, Poliarchy: Participation and Opposition (New Haven; Yale University press), 1971
  2. ^ John Rawls, A theory of Justice (Cambridge, Mass; Harvard University press), 1971
  3. ^ Policy Data Set
  4. ^ פניה עוז זלצברגר, הדמוקרטיה הליברלית: מבט היסטורי, מתוך "סוגיות יסוד בדמוקרטיה ישראלית" בעריכת רפאל כהן-אלמגור, ספרית פועלים, 1999
  5. ^ סקר ארגון פרידום האוס לשנת 2006 לגבי ישראל. ניתן להגיע משם לממצאים לגבי "שטחים שבשליטת ישראל"
  6. ^ ז'אן ז'אק רוסו, על האמנה החברתית, הוצאת מגנס, מהדורה שלישית, תשט"ז, המ' 140
  7. ^ Ian Budge "New Answers to Old and New Criticisms" in The New Challenge of Direct Democracy Polity Press, 1996, 59.