פרנץ להאר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרנץ להאר (30 באפריל 1870 - 24 באוקטובר 1948), מלחין אוסטרי.
להאר היה בנו הבכור של מנצח תזמורת בצבא האוסטרו-הונגרי, ממנו ספג את האהבה למוזיקה. בגיל 15 התקבל לקונסרבטוריון למוזיקה של פראג, שם למד כינור וקומפוזיציה. אחד ממוריו היה אנטונין דבוז'ק, שאמר לו:, "תלה את כינורך, ילדי, וכתוב מוזיקה".
לאחר סיום לימודיו התגייס לצבא והיה, בשנים 1902-1890, מנצח תזמורות צבאיות. בשנת 1896 הוצגה האופרה שלו קוקושקה בלייפציג ובבודפשט בהצלחה מועטה.
בשנת 1902 עזב את הצבא, התיישב בוינה והחל לחבר אופרטות. האופרטה הראשונה שלו הייתה "נשות וינה". הפריצה שלו הייתה בשנת 1905 עם האופרטה האלמנה העליזה. אופרטה זו זכתה להצלחה עצומה והוצגה ברחבי העולם. עד היום, במשך יותר ממאה שנים, מועלות הפקות חדשות של אופרטה זו. במהרה התפרסם להאר כמלחין של "אופרטות וינאיות" וכיורשו האומנותי של יוהן שטראוס הבן. אופרטות נוספות שחיבר עד פרוץ מלחמת העולם הראשונה היו:"הרוזן מלוכסמבורג" (1909),"אהבת הצוענים" (1910) ו"אווה" (1911).
להאר חיבר גם מחולות ושירי לכת סימפוניים. לאחר מלחמת העולם הראשונה ופירוק האימפריה האוסטרו הונגרית דעך הענין באופרטות, אך התחדש כעבור מספר שנים. להאר פגש בזמר הטנור ריכרד טאובר וחיבר אופרטות המתאימות לקולו:" פאגאניני (1925), "פרדריקה" (1928), "ארץ החיוכים" (1929) ו"ג'ודיטה" (1934).
הנאצים ובמיוחד היטלר אהבו את האופרות של להאר. היטלר העניק לו את מדלית גתה ולהאר לא סירב לקבלה. בשל כך היה להאר מוחרם בישראל ויצירותיו נאסרו להשמעה, אולם העובדה שלהאר היה פשוט פסיבי ולא נאצי או אנטישמי מוצהר (אשתו הייתה יהודיה) הביאה לביטול החרם עליו בראשית שנות השבעים.


