הלכה נבואית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הלכה ונבואה מהוות ביטויים לשני סוגים שונים בספרות התלמודית; כדוגמת השילוב הלכה ואגדה. כאשר רוב ההוגים והפוסקים ראו בשילוב בין הנבואה וההלכה איסור הלכתי, שעונשו חנק (רמב"ם יסודי התורה, ט,א); וכדבר מוסכן הרבה יותר מאשר התייחסות לשילוב הלכה ואגדה. אולם יש הוגים שהתייחסו לשילוב נושאים אלו.

המצדדים בשילוב ההלכה והנבואה, מתייחסים לחסרונות הקיימים בנבואה מחד, ובהלכה מאידך. כך לנבואה יש חסרון שהיא עוסקת במגמות וכיוון כללי, והיא אינה עוסקת בפרטים הקטנים; וההלכה הוציאה את "הנשמה" והפכה את הדברים לטכניים.

תוכן עניינים

[עריכה] מסות על נבואה

העובדה שכיום אין נביאים, הובילה הוגים שונים לחפש אלטרנטיבות לנבואה; בין האלטרנטיבות היו האגדה התלמודית[1], או הקבלה. כך לדוגמה הרב יובל שרלו נותן כמה תכונות להלכה הנבואית:

  1. התאמה לשורש הפנימי, חתירה לביטוי התוכן הפנימי.
  2. הלכה שנותנת כיוון כללי ללא פרטים (הפרטים שייכים לכל איש ואיש).
  3. ייחוס משקל עצום לכוונה, לעומת היחס המינורי בהלכה הרגילה.

כשהיום הרב שרלו מהווה אחד מהדוברים המרכזיים של המצדדים בשילוב ההלכה והנבואה[1].

[עריכה] ההתנגדות

[עריכה] כלאיים

הרב צבי יהודה הכהן קוק בהתנגדותו לסגנון לימוד זה, הסתמכך רבות על דברי החת"ם סופר, שראה בשילובים בין דיספלינאציות שונות כלאיים. תפיסה זו אינה רואה את הספרות התורנית כהרמוניה מושלמת, אלא כספרות עצמית שאין לה להשתלב.

[עריכה] ההבדל בין אגדה לנבואה

אחת מנקודות המוצא של המצדדים ביכולת לשלב כיום הלכה ונבואה, הנה שהאגדה היא ביטוי של הנבואה. אולם הוגים שונים טענו שהאגדה אינה נבואה אלא היא מבטאת ביטוי של הרעיון האנושי שהאדם דורש ומבין באמצעים שונים; לעומת זאת הנבואה מהווה רעיון אלוהי. בעקבות הבחנה זו התנגדו רבים לעצם ההתבטאות המשלבת הלכה ונבואה, אף שחלק מהמתנגדים תמכו בשילוב הלכה ואגדה.

[עריכה] ראו גם

[עריכה] הערות שוליים