השושלת הפאטמית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| אסלאם | |
| פורטל אסלאם | |
| מושגים באסלאם | |
| אללה | |
| חמשת עמודי האסלאם | |
| שהאדה (העדות) אלצלאה (התפילה) · אלזכאה (הצדקה) צום · אלחאג' (העלייה לרגל) |
|
| אישים מרכזיים | |
| מוחמד · ח'ליף ושושלות הח'ליפים נביאי האסלאם · האימאם השיעי מהדי · בני לוויתו של מוחמד |
|
| ערים קדושות | חגים |
| מכה אל-מדינה ירושלים נג'ף · כרבלא כופה · כאט'מיה משהד · סאמרא |
הג'רה לוח השנה המוסלמי עיד אל-פיטר עיד אל-אד'חא עשוראא ארבעין |
| מבנים | תפקידים דתיים |
| מסגד · מינרט מחראב · כעבה אדריכלות איסלאמית |
מואזין · מופתי מולה · אימאם אייתוללה · מרג'ע · קאדי |
| טקסטים וחוקים | |
| קוראן · חדית' · סונה פיקה · פתווה · שריעה |
|
| אסכולות השריעה | אסכולות הכלאם |
| חניפית חנבלית ג'עפרית מאליכית שפעית |
אשעריה ג'בריה מטורידי מורג'יאה מועתזילה קאדריה |
| פלגים שיעים | פלגי הח'וארג' |
| אתנ'א עשריה איסמאעיליה זיידים |
צאפריים אזארקה אבאדיה |
| פלגים משיחיים | תנועות |
| אחמדי זקרי |
סופיות והאביה סלפיה אסלאמיזם ליברליות |
| פלגים אחרים | אמונות קשורות |
| אומת האסלאם חמשת האחוזים המסורים דרוזים* עלאווים (אלווים)* |
באביזם בהאאים יזידים סיקיות |
| * = השתייכותם לאסלאם שנויה במחלוקת | |
הפאטמים, השושלת הפאטמית או אלפאטמיון (ערבית: الفاطميون) היא שושלת שיעית ששלטה על אזורים שונים במגרב, מצרים ואזור הלבאנט מ-5 בינואר 910 עד 1171. המונח פאטמי מתייחס לעתים גם לאזרחי הח'ליפות. האליטה השלטת של השושלת השתייכה לענף האיסמעילי של השיעה. מנהיגי השושלת היו גם אימאמים שיעים, ומכאן שהייתה להם גם חשיבות דתית בעיני המאמינים האיסמאעילים, ולמעשה היו האימאמים היחידים שזכו גם לתואר ח'ליף.
[עריכה] עליית הפאטמים
מוצאם של הפאטמים הוא מתוניסיה של ימינו, אך לאחר כיבוש מצרים בשנת 970 הם התיישבו בבירה החדשה של המדינה, קהיר. תחת שלטון הפאטמים הפכה מצרים למרכזה של אימפריה שהשתרעה בשיאה על פני צפון אפריקה, סיציליה, ארץ ישראל, סוריה, חופי הים האדום באפריקה, תימן והחג'אז. מצרים שגשגה בימי הפאטמים ופתיחה רשת ענפה של נתיבי סחר לאורך הים התיכון והאוקיינוס ההודי, שביססה את מעמדה של מצרים ככוח כלכלי בתקופת ימי הביניים המאוחרים.
השושלת נוסדה בשנת 909 על ידי עבדאללה אלמהדי בילא, שטען לזכות לשלטון על בסיס קשר הדם שלו לנביא מוחמד, דרך ביתו של הנביא פאטִמה א-זהרה (ומכאן שמה של השושלת) ובעלה עלי אבן אבו טאלב, האימאם השיעי הראשון. עד מהרה הצליח עבדאללה אלמהדי להשתלט על כל אזור המגרב, הכולל את שטחן של המדינות המודרניות מרוקו, אלג'יריה, תוניסיה ולוב. את בירתו הקים בעיר אלמהדיה בתוניסיה.
הפאטמים הגיעו למצרים בשנת 972, הדיחו את השושלת האח'שידית מהשלטון והקימו את בירתם החדשה בקהיר (ערבית: אל-קאהרה - הכובשת, וגם שמו של כוכב מאדים בערבית, רמז להופעתו בשמי קהיר בעת הקמתה). הם המשיכו לכבוש את האזורים הסמוכים עד שביססו את שליטתם מתוניסיה עד לסוריה, ואפילו חצו את הים התיכון דרך סיציליה ועד לדרום איטליה.
בניגוד לממשלים אחרים באזור, המינויים הממשלתיים של הפאטמים נעשו על בסיס כישורים ולא על בסיס זכות ירושה. גם מוסלמים סונים יכלו להתמנות למשרות ממשלתיות, לצד איסמאעילים ושיעים אחרים. הסובלנות הדתית הקיפה גם דתות אחרות, ואפילו נוצרים ויהודים החזיקו במשרות רמות בממשלה בהתבסס על יכולותיהם. יוצא הדופן היחיד לכך היה "הח'ליף המשוגע", אלחכים באמר אללה.
[עריכה] היחלשות ונפילה
במחצית הראשונה של המאה ה-11 הזירים, השליטים הברברים ששלטו בצפון אפריקה בשם הפאטמים, הכריזו על עצמאות ועל מעבר לזרם הסוני האורתודקסי. במחצית השנייה של אותה מאה נאלצו הפאטמים להתמודד גם עם הפלישות הטורקיות לאזור חוף הלבאנט ולסוריה, ולאחר מכן עם מסעות הצלב, ומצאו עצמם מבססים את שלטונם בתחומי מצרים בלבד. במאה ה-12 החלה המערכת הפוליטית הפאטמית להתערער, ומצרים נכבשה ב-1169 על ידי הגנרל צלאח אל-דין שייסד בה את השושלת הסונית האיובית.
[עריכה] האימאמים הפאטמים
- עובייד אללה בן אלחסין אלמהדי (910-934) מייסד השושלת הפאטמית.
- מוחמד אלקאים באמר אללה (934-946)
- אסמאעיל אלמנצור באמר אללה (946-953)
- מעאד' אלמעז לדין אללה (953-975) בזמן שלטונו נכבשה מצרים.
- אבו מנצור נזאר אלעזיז באללה (975-996)
- אלחכים באמר אללה (996-1021)
- עלי אלט'אהר באללה (1021-1036)
- מעאד' אלמסתנצר באללה (1036-1094)
- אחמד אלמסתעלי באללה (1094-1101) מחלוקות סביב עלייתו לשלטון הובילו לפרישת הנזארים
- מנצור אלאמיר באחכאם אללה (1101-1130)
- עבד אלמג'יד אלחאפט' (1130-1149)
- אלד'פיר (1149-1154)
- אלפאא'ז (1154-1160)
- אלעדיד (1160-1171)

