נצרות פרוטסטנטית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| יש לשכתב ערך זה הסיבה לכך: חוסר בהירות. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
| נצרות | |
| פורטל נצרות | |
| מושגים בנצרות | |
| התאולוגיה הנוצרית | כתבי הקודש הנוצריים |
| הקרדו השילוש הקדוש החטא הקדמון צליבת, תחיית ועליית ישו הביאה השנייה שבעת החטאים |
הברית הישנה הברית החדשה הבשורות חזון יוחנן |
| הפולחן הנוצרי | אישים מרכזיים |
| הסקרמנטים טבילה · וידוי סעודת האדון צלב · איקונין |
ישו · יוחנן המטביל השליחים · פאולוס אבות הנצרות · האפיפיור הקדושים הנוצריים |
| הזרמים בנצרות | ההיסטוריה של הנצרות |
| נצרות קתולית נצרות אורתודוכסית נצרות פרוטסטנטית המינים בנצרות |
ועידת ניקיאה פילוג הכנסייה הנוצרית מסעי הצלב הפילוג המערבי הרפורמציה |
| ראו גם | |
| מונותאיזם | נצרות ואנטישמיות | אדריכלות כנסיות | |
הנצרות פרוטסטנטית היא זרם עיקרי בנצרות שנוסד בתחילת המאה ה-16 על-ידי מרטין לותר הגרמני. הנצרות הפרוטסטנטית קמה במאה ה-16 בתגובה לשחיתות בממסד הכנסייתי הקתולי ולחוסר גמישות מספיק בממסד ההגותי הקתולי. עיקרי ההבדל בין הנצרות הקתולית לפרוטסטנטית נוגעים ליחס בין האדם לאל. בעוד שהנצרות הקתולית גורסת שהאדם יכול לקחת חלק פעיל בגאולתו וכי יש משמעות למעשיו, הזרם הפרוטסטנטי גורס שרק האל יכול להכריע מי ייגאל ואף מי יאמין. להבדל יסודי זה השלכות מרחיקות לכת הן על אופי הפולחן והן על חיי היומיום של המאמינים. הפרוטסטנטיות נחשבת לאחד משלושת הענפים הגדולים של הנצרות, לצד הנצרות הרומאית-קתולית והמזרחית-אורתודוקסית.
תוכן עניינים |
[עריכה] הגדרה ומקורות
המושג "פרוטסטנט" ניתן בתחילה לקבוצת נסיכים וערים אימפריאליות שמחו כנגד החלטה של הדיאט של שפייר מ-1529 להפוך החלטה קודמת וליישם את האדיקט של וורמס מ-1521. אדיקט זה אסר על התורות הלותרניות בתוך האימפריה הרומית הקדושה. הדיאט מ-1526 הסכים להיות סובלני כלפי התורות הלותרניות (על בסיס "קויוס רגיו, איוס רליגיו" – כלומר, כפי שנוהג השליט, כך גם ראוי שינהג העם) עד שתכונס מועצה כללית בנוגע לשאלה זו, אך ב-1529 הרגישו הכוחות הקתוליים שהם חזקים מספיק להפסיק את סובלנותם, ולא לחכות למועצה.
במובן הרחב יותר של המילה, "פרוטסטנטיות" היא השם הקולקטיבי למספר גדול של כתות, שמוצאן במערב אירופה, שנפרדו מהכנסייה הקתולית כתוצאה מהשפעתם של מרטין לותר, מייסדן של הכנסיות הלותרניות, וז'אן קלווין, אחד ממייסדי התנועה המתקנת. ענף שלישי של הרפורמציה, שנכנס לעתים למאבקים גם עם הקתולים וגם עם פרוטסטנטים אחרים, נקרא לפעמים "הרפורמציה הרדיקלית". קבוצות מערביות לא קתוליות מסוימות מכונות לפעמים פרוטסטנטיות, למרות שאין קשר היסטורי בין כתות אלה לבין לותר, קלווין, או הכנסייה הקתולית.
באזורים דוברי גרמנית, המילה פרוטסטנט עדיין מתייחס לקתולית, הדיון הזה הסתיים באופן רשמי במועצת קונסטנץ (1414 - 1418), שהוציאה את יאן הוס להורג והכריזה על ג'ון ויקליף ככופר. אך בעוד שמועצת קונסטנץ חיזקה את ההבנה הימי-ביניימית של הכנסייה והאימפריה, היא לא יכלה לפתור את המתיחויות הלאומיות, וגם לא את הבעיות התאולוגיות שעלו במהלך המאה האחרונה. כמו כן לא יכלה המועצה למנוע את הקרע ואת המלחמות ההוסיסטיות בבוהמיה.
במובן מסוים נעשתה המחאה לרצינית יותר כאשר מרטין לותר, נזיר אוגוסטיני ופרופסור באוניברסיטת וויטנברג, קרא ב-1517 להעלאה לדיון מחודש של נושא האינדולגנציות (כפרה שנקנתה מהאפיפיור בכסף). המסורת טוענת כי הוא מִסמר את 95 הטענות שלו לדלת של כנסיית ארמון ויטנברג, ששימשה כלוח מודעות של האוניברסיטה. המחלוקת של לותר סימנה התפרצות פתאומית בעלת עוצמה משמעותית של אי-שביעות רצון שטואטאה זמן רב מתחת לשטיח אך לא נפתרה.
במקביל לאירועים בגרמניה נולדה גם תנועה בשווייץ בהנהגת הולדרייך צוינגלי. שתי התנועות הסכימו על רוב הנושאים, וההמצאה החדשה – הדפוס – הוליכה רעיונות במהירות ממקום למקום. למרות זאת היו כמה הבדלים בין התנועות במדינות השונות; כמה מחסידיו של זוינגלי האמינו כי הרפורמציה היא שמרנית מדי, ועברו לעמדות רדיקליות יותר, שחלקן קיימות היום אצל האנבפסטיסטים המודרניים. תנועות פרוטסטנטיות אחרות נטו אחר המיסטיקה או ההומאניזם. חלקן נפרדו מהקתוליות או מהפרוטסטנטיות, ויצרו קבוצות חדשות מחוץ לכנסיות המקובלות.
לאחר השלב הראשון של הרפורמציה, ולאחר החרם על לותר והגינוי האפיפיור את הרפורמציה, היו כתביו של ז'אן קלווין נקודת המוצא לקונצנזוס בין קבוצות שונות בשווייץ, בסקוטלנד, בהונגריה, בגרמניה ועוד. הפילוג של הכנסייה האנגלית מרומא תחת הנרי השמיני, שהחל ב-1529 והושלם עד 1536, העביר גם את אנגליה למחנה הרפורמציה, אך השינויים באנגליה היו איטיים יותר מאשר במקומות אחרים באירופה. באנגליה לא הייתה החלטה ברורה בין הצדדים הפרוטסטנטיים לשמרניים במשך מאות שנים, ובמשך הזמן נוצרה פשרה. כיום מחשיבים את עצמם אנגליקנים רבים מבחינה תאולוגית כקתולים מתוקנים ולא כפרוטסטנטים. כך התפלג המערב למחנות קתוליים ופרוטסטנטיים.
[עריכה] שלושת העיקרים של לותר
ערך מורחב - חמשת העקרונות של הנצרות הפרוטסטנטית
לותר ביסס את הזרם הפרוטסטנטי על שלושה עקרונות יסוד: האמונה לבדה, כתבי הקודש לבדם, החסד לבדו (בלטינית: Sola Fide, Sola Scriptura, Sola Gratia).
עיקרון האמונה (sola fide) קובע כי רק האמונה היא הגואלת את האדם, ולא המעשים. הנצרות הקתולית הדגישה באותה תקופה את המעשה. בסקרמנט הווידוי, למשל, הדגישה הנצרות הקתולית את קיום העונש לכפרת העוונות (למשל תפילה או מסע צליינות), ולא את החרטה הכנה בעת הווידוי. אמנם, היו גם קתולים שטענו כי אדם המשלם על חטאיו בלי להתחרט עליהם, חטאיו אינם נמחלים, אך ככלל ניסתה הכנסייה הקתולית להקל על מאמיניה ולקרבם אל הכנסייה. לותר, לעומת זאת, טען כי רק המאמינים האמיתיים, שכל מאודם נתון לקיום רצונו של האל, הם נוצרים אמיתיים. בעוד שהכנסייה הקתולית ניסתה להרחיב את קהל מאמיניה ככל האפשר, צימצם אותו לותר ל"כנסיית הרוח" - המאמינים הטהורים בלבד.
עיקרון החסד (sola gratia) קובע כי אין לאדם כל יכולת להשפיע על גורל נשמתו. האל קבע עוד מראשית הימים מי מבני האדם ייגאל ומי לא, בצעד המכונה פרדסטינציה, או גזירה קדומה. אך הגאולה אינה חסרת היגיון, אף על פי שהיא שרירותית. בני אדם שזכו בחסד האלוהי אינם יכולים אלא להיות מאמינים אדוקים ולמלא את רצונו של האל. האמונה אינה בחירה חופשית של האדם, אלא חלק מהמנגנון האוטומטי של הגזירה הקדומה. כשלעצמו, אין האדם יכול אלא לחטוא. בזכות חסד האל, ניתן לאדם למלא את רצונו.
עיקרון החסד ביטל את הצורך בתיווך הכנסייה בקשר בין אדם לאלוהיו. תיווך זה הוא אחד מעקרונות היסוד של הנצרות הקתולית: אין גאולה מחוץ לכנסייה, ורק דרך הטקסים שמנהלים כמרים מוסמכים אפשר לזכות לחסד האלוהי. הקשר הישיר שהציע לותר, בין האל לאדם, פטר את הכנסייה הלותרנית מהצורך להפוך את הכמרים למכשפים, המשתמשים באמצעים מאגיים להעברת חסד.
עיקרון "כתבי הקודש לבדם" (sola scriptura) קובע כי הסמכות העליונה לענייני נצרות נמצאת בכתבי הקודש, ולא באנשים בשר ודם - גם אם הם כוהנים. תפישה זו מנוגדת לעמדת הכנסייה הקתולית, הקובעת כי לכנסייה יש מונופול על פרשנות כתבי הקודש. התאולוגים הקתולים עסקו בהתאמת כתבי הקודש לכתבי הפילוסופיה והמדע, ובתקופתו של לותר כבר הייתה התאולוגיה הקתולית סבוכה למדי ובלתי נגישה להדיוטות. לותר צידד בקריאת פשט של כתבי הקודש, וטען שכל אדם יכול להבין אותם. הוא חתר לקרב את הטקס הדתי לעם ותרגם את כתבי הקודש ואת נוסחי הטקסים הנוצריים לגרמנית (אחר-כך באו תרגומים ללשונות אירופיות נוספות). בנוסף השתנה גם מבנה הכנסייה ללא היכר. הסגנון הקתולי המפואר של ימי הביניים נזנח, וכל חלל ציבורי יכול היה לשמש כנסייה. הכמרים עמדו כשפניהם לקהל, בניגוד לסגנון הקתולי שבו הכומר עומד על במה כשגבו לקהל ומדקלם טקסטים בלטינית. קירוב הדת לציבור ושחרור המאמינים מתיווכה הפרוצדורלי של הכנסייה היווה מהפכה חסרת תקדים בחיים הדתיים באירופה ועורר חרדה של ממש במוסדות הכנסייה הקתולית.
החופש הפרשני שהעניק לותר לפרוטסטנטים גרם לפיצול מתמיד בכנסייה הפרוטסטנטית. אף שישנם זרמים פרוטסטנטיים גדולים יותר - הלותרניזם והקלוויניזם, שייסד ז'אן קלווין - אין כנסייה פרוטסטנטית אחת, בדומה לכנסייה הקתולית. זרמים פרוטסטנטיים רבים קמו והמשיכו להתפצל בשל מחלוקות על פירוש כתבי הקודש.
[עריכה] ביטול השדרה הרוחנית
בימי הביניים חולקה החברה באופן רעיוני לשלושה מעמדות: מעמד העובדים, מעמד המתפללים ומעמד הלוחמים. אחת המסקנות מעיקריו של לותר היא ביטול ההבדל בין הכמרים, שנסמכו לתפקידם בסמכות האפיפיורות, לבין צאן מרעיתם. לפי התפישה הלותרנית אין לכומר כוחות מאגיים בזכות תפקידו, אלא סמכות חינוכית בלבד. הכומר הקתולי מסוגל להעביר חסד למאמינים בזכות סמיכתו (דרך הסקרמנטים), ולבצע בטקס המיסה את נס לחם הקודש (שבו הופכים לחם ויין פשוטים לגופו ודמו של ישו). תפקידו של הכומר הפרוטסטנטי, לעומת זאת, הוא לחנך את שאר הקהילה, ללמד את הבשורה ולעודד התנהגות מוסרית.
אחת התוצאות של תפישה זו היא ביטול המנזרים - אם אין מעמד של מתפללים, אין צורך להקים לחבריו בתים מיוחדים, לתת להם אדמות רבות ולקיימם על חשבון הציבור. התפתחות זו תרמה כנראה לפופולריות של לותר, שכן האדמות הרבות שהחזיקה הכנסייה הועברו מידי המנזרים לידיים פרטיות.
[עריכה] טקס המיסה
מלכתחילה היו הפרוטסטנטים מאוחדים בהסכמה כנגד הדוֹגמה הקתולית של הטרנסובסטנציאציה, שלפיה החומר של הלחם והיין שמשתמשים בהם בטקס המיסה נעשה לבשרו ולדמו של ישו ממש. אולם, הם נחלקו ביניהם לגבי האופן שבו המאמין מתאחד עם ישו בטקס זה. הלותרנים האמינו ב"המצאות ממשית", שיטה הדוגלת בכך שהמציאות של ישו נמצאת "בתוך, עם, ותחת" הלחם הקדוש. לעומת זאת, הכנסייה המתוקנת, שהולכת בדרכו של זוינגלי, טענה כי טקס המיסה נועד רק כזיכרון, וישו אינו קיים ממש בלחם, אולם הוא מתאחד עם המאמין על ידי אמונתו. הקלוויניסטים טענו כי יש "מציאות ממשית", אך באופן שונה מהלותרנים, בכך שהלחם אינו משתנה לישו עצמו, אלא מדובר בקשר סמלי שנעשה על ידי האמונה ורוח הקודש.
[עריכה] מבשרי הנצרות הפרוטסטנטית
רעיונותיו של לותר אינם חדשים לגמרי. רעיון הגזירה הקדומה, למשל, מופיע כבר אצל פאולוס, שכתב כי מספר ידוע של נוצרים ייגאלו, וכל השאר נדונו לעינויי גיהנום.
הדגש על עליונות כתבי הקודש והתביעה לקריאת פשט של הברית החדשה הם ותיקים כמעט כימי הנצרות. מול הכנסייה, שתבעה לעצמה מונופול על פירוש כתבי הקודש, ופירשה אותם לעתים בדרכים עקלקלות כדי להצדיק את הכוח והעושר שצברה, ניצבו תמיד קבוצות שהזכירו את דבריו הרדיקליים של ישו עצמו (למשל: "אשרי העניים, כי להם מלכות השמיים").
הדרישה לחופש פרשני ולקריאה בכתבי הקודש בתרגום הייתה ממאפייני היסוד של הוולדנזים, למשל, שתרגמו חלקים מכתבי הקודש לצרפתית, וגם של תלמידי ג'ון ויקליף באנגליה, הלולרדים, שתרגמו את כתבי הקודש לאנגלית. שתי הקבוצות, ורבות אחרות, תבעו זכות להטיף את הבשורה ללא היתר מיוחד של הכנסייה, ושתיהן נרדפו ככתות מינות.
יש חוקרים הטוענים כי הצלחתו של לותר במקום שבו נכשלו קודמיו נובעת משני יתרונות עיקריים: ראשית, הוא נהנה מתמיכתם הפוליטית של נסיכים גרמנים, וכך יכול לפעול ללא חשש אמיתי מרדיפה. שנית, ואולי חשוב יותר, לותר פעל לאחר שהומצא הדפוס, וכך יכלו תלמידיו להפיץ את כתביו ואת התרגומים לתנ"ך ולברית החדשה בעותקים רבים. אם הרשויות יכלו להחרים את העותקים הבודדים והיקרים שהפיקו בעמל רב הלולרדים או הוולדנזים, את שטף ההדפסות של התרגומים של לותר היה כמעט בלתי אפשרי לעצור.
[עריכה] היסטוריה לאחר המאה ה-16
[עריכה] התנועה המתודיסטית והפייטיזם (אדיקות) במאה ה-17
- ערך מורחב – מתודיזם
התנועה המתודיסטית במאות ה-17 וה-18, שהחלה לאחר הרפורמציה הפוריטנית האנגלית, הצטרפה ביבשת אירופה לתנועת הפייטיזם, וחזרה לאנגליה בתצורה שונה דרך ג'ון ווסלי והמתודיזם, וכן דרך קבוצות חדשות וקטנות יותר כגון הקווייקרים. מאפייני הפייטיזם היו חיים רוחניים והחוויה הדתית, ששולבו בדרך כלל עם מעורבות חברתית, כמחאה נגד ה"אורתודוקסיה הפרוטסטנטית" שהתרכזה אז בענייני דוקטרינה. רבים מהמתודיסטים השמרנים יותר יצרו לאחר מכן את תנועת הקדושה, שהדגישה את חוויית הקדושה.
[עריכה] אוונגליזם במאה ה-18
מתחילת המאה ה-18, כמה תחיות בינלאומיות של הפייטיזם (כגון ההתעוררות הגדולה) התעוררו בכל ענפי הנצרות, ותנועה זו קרויה באופן כללי התנועה האוונגליסטית. הדגשים העיקריים של התנועה היו המרה אישית, אדיקות אישית ולימוד הביבליה, מוסריות ציבורית שכללה הימנעות משתיה ו"ערכי המשפחה", חוסר הדגשה של הפורמליזם בפולחן ובדוקטרינה, תפקיד חשוב יותר למאמינים הרגילים (כולל נשים) בפולחן, אוונגליזם ולימוד, ושיתוף פעולה בדברים אלה בין כל הכתות.
[עריכה] פנטקוסטאליזם, המאה ה-20
פנטקוסטאליזם כתנועה החלה בארצות הברית בתחילת המאה ה-20, ויצאה בעיקר מתנועת הקדושה. התנועה ביקשה לחזור להשיב את רוח הקודש לפעילות על פני הארץ, כמו בימי הברית החדשה, ודיבור בלשונות מוזרים כעדות ל"טבילה ברוח הקודש" נעשה למאפיין העיקרי. נסים רפואיים ואחרים גם הם הודגשו. הפנטקוסטאליזם כבש את תנועת הקדושה והביא למאות כתות חדשות בארצות הברית. תנועה "כריזמטית" מאוחרת יותר הדגישה גם היא את מתנות רוח הקודש, אך פעלה בתוך העדות המוכרות ולא פרשה מהן.
[עריכה] פונדמנטליזם, המאה ה-20
הפונדמנטליזם במאה ה-20 קם כתגובה לביקורת המקרא המודרנית הליברלית, בעיקר בארצות הברית ובקנדה, בעדות שהושפעו ביותר מהאוונגליזם. הפונדמנטליזם הדגיש את הסמכות והייחודיות של המקרא, וטען כי הבדלת הנוצרי מטעויות, ושמרנות תרבותית, הם היבטים חשובים של החיים הנוצריים.
[עריכה] נאו-אוונגליזם, אמצע המאה ה-20
נאו-אוונגליזם היא תנועה מאמצע המאה ה-20, שהגיבה להגזמות שהיא ראתה בפונדמטליזם, כשהיא מוסיפה על הדגשת הסמכות המקראית גם הדגשות על האמנויות, שיתוף פעולה בין כנסיות, אפולוגטיקה נוצרית, ואוונגליזם שחוצה את גבולות העדות השונות.
[עריכה] אקומניזם, אמצע המאה ה-20
התנועה האקומנית הנוצרית השפיעה על כנסיות רבות, מתחילתה במועצת אדינבורו למסיונרים. מקורותיה בהכרה בצורך בשיתוף פעולה בתחום המסיון באפריקה, באסיה ובאוקיאניה. מאז 1948 היה הוועד העולמי של הכנסיות משפיע ביותר. יש גם גופים אקומניים ברמות מקומיות ולאומיות ברחבי העולם. ביטוי אחד של התנועה האקומנית הוא הנסיון ליצור כנסיות מאוחדות, כגון הכנסיות של דרום הודו, של צפון הודו, של קנדה או של אוסטרליה. יש השתתפות חזקה של הכנסיות המזרחיות אורתודוקסיות בתנועה זו.
[עריכה] כתות פרוטסטנטיות
פרוטסטנטים מתייחסים לקבוצות ולכנסיות הפרוטסטנטיות השונות כאל חלקים מתוך הכנסייה הפרוטסטנטית הכללית, אך יש כתות סובלניות פחות מאחרות, ויש קבוצות כל כך לא-אורתודוקסיות שרוב הקבוצות האחרות אינן מקבלות אותן. יש גם קבוצות שההבדל התאולוגי בינם הוא קטן מאד. הפיצול לכתות שונות הוא לפעמים ביטוי פשוט של ריחוק גאוגרפי ולא של הבדל תאולוגי. לא ברור כמה כתות פרוטסטנטיות יש בדיוק, אולם הוערך כי מדובר בעשרות אלפים. תנועות אקומניות שונות ניסו לאחד את הכנסיות הפרוטסטנטיות, לפי מודלים שונים, אך בינתיים מתגברים הפיצולים על תנועת האיחוד.
[עריכה] משפחות של כתות פרוטסטנטיות
יש לציין כי רק קבוצות כלליות מצוינות להלן:
- הכנסייה האנגליקנית
- הכנסייה השבדית
- בפטיסטים
- לותרנים
- מתודיסטים
- פנטקוסטאליזם
- כנסיות מתוקנות, הכוללות קלוויניסטים ופרסבטריאנים.
- קווייקרים
- ריסטורשניסטים
- הכנסיות האפרקניות העצמאיות
[עריכה] מספר הפרוטסטנטים
יש כ-590 מיליון פרוטסטנטים ברחבי העולם. אלה כוללים 170 מיליון בצפון אמריקה, 160 מיליון באפריקה, 120 מיליון באירופה, 70 מיליון באמריקה הלטינית, 60 מיליון באסיה, ו-10 מיליון באוקיאניה. 27% מהנוצרים כיום הם פרוטסטנטים.
[עריכה] אישים פרוטסטנטים ואנגליקנים ידועים
(מובאים רק אישים שעסקו בדת)
[עריכה] מוקדמים
- מרטין לותר, רפורמטור ותאולוג גרמני, מייסד הכנסייה הלותרנית בגרמניה, מייסד הלותרניזם.
- אולריך זוינגלי, רפורמטור שווייצרי.
- ז'אן קלווין, רפורמטור צרפתי, תאולוג, מייסד הקלוויניזם.
- פיליפ מלכאנתון, מנהיג לותרני מוקדם.
- ג'ון קנוקס, רפורמטור קלוויניסט סקוטי.
- ויליאם לואד, ארכיבישוף של קנטרברי תחת צ'ארלס הראשון, מלך אנגליה.
- מנו סימונס, מייסד המנוניטיזם.
[עריכה] אמצעיים
- ג'ון ווסלי, מייסד התנועה המתודיסטית, ארמיני.
- ג'ונתן אדוארדס, תאולוג פוריטני אמריקאי, מטיף בתקופת ההתעוררות הגדולה, קלוויניסט.
- ג'ייקוס אמן, מייסד כנסיית האיימיש.
- אנדרה לורטי, תאולוג הוגנוטי.
- ג'ורג' פוקס, מייסד "אגודת החברים" – הקווייקרים.
- ג'ורג' ווייטפילד, מטיף בתקופת ההתעוררות הגדולה, קלוויניסט.
[עריכה] מהעת האחרונה
- קרל ברת, תאולוג גרמני שפעל יחד עם אמיל ברונר, ידוע בשל התאולוגיה הדיאלקטית והנאו-אורתודוקסית שלו.
- דיטריך בונהופר, תאולוג גרמני, היה מעורב בהתנגדות לנאצים והוצא להורג זמן קצר לפני סוף מלחמת העולם השנייה.
- ריינולד ניבור, תאולוג ואתיקן אמריקאי.
- דסמונד טוטו, הארכיבישוף האנגליקני של קייפטאון, פעיל שלום.
- פול טיליץ', תאולוג אקזיסטנציאליסט לותרני.
- ג'ון ב. קוב, תאולוג, עסק בתאולוגיה תהליכית.
- פאט רוברטסון, מנהיג כריזמטי/פונדמטליסטי אמריקאי.
- איאן פייסלי, מנהיג של הפרוטסטנטים באולסטר.
- סטנלי הוורוואס, תאולוג ואתיקן נוצרי אמריקאי.
- יורגן מולטמן.
- בילי גראהם, אוונגליסט אמריקאי.

