ערך עודף של יצרן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ערך עודף (גרמנית, Mehrwert) הוא מונח שטבע קרל מרקס כחלק מתורת הערך של העבודה שלו, לציון אותו חלק בערך עבודתו של הפועל שאינו משולם לו על ידי היצרן. לפי מרקס, חלק לא משולם זה מהווה ניצול, והוא המקור לצבירת ההון של הקפיטליסט.
בספרו המרכזי "הקפיטל", טוען מרקס כי ערכו של המוצר נובע מהעבודה שהושקעה בו ומעבודה זו בלבד ומאחר ומחיר המוצר חייב להיות המחיר הנכון (על–פי תורת מרקס) הדרך היחידה לרווח הון עבור הקפיטליסט היא באמצעות כפיית הפועל לייצר עבור הקפיטליסט "ערך שימוש עבודה" מעבר לזה שהוא משלם לו. לדוגמה, אם העובד מקבל תשלום בעבור "ייצור ערך" בשווי של שש שעות עבודה, אך עובד 12 שעות, שש השעות שנוספו הן ערך עודף הזורם לכיסו של הקפיטליסט. כניסוחו של מרקס:
- "הערך העודף הוא ההפרש שבין ערך המוצר וערך האלמנטים שנצרכו ביצירת המוצר, במלים אחרות, של אמצעי הייצור וכוח העבודה" ("קפיטל" 1.3.8).
- "שיעור הערך-העודף הוא, על כן, ביטוי ישיר של דרגת הניצול של כוח עבודה על ידי הון, או של העובד על ידי הקפיטליסט" ("קפיטל" 1.3.9).
במלים פשוטות, לפי מרקס ערך עודף מבטא את יכולתו של הקפיטליסט להביא את העובד לעבוד עבורו בחינם. הון הוא ניצול—שליטה בעבודה ללא תמורה.
מרקס סבר כי הגדרה זו מספקת בסיס רציונלי, על יסוד תורת הערך של העבודה שלו, לחישוב הון וריבית, אופן היווצרותם וקצב הצטברותם, ומספקת פתרון משופר לבעיות בהן התחבטו ראשוני הכלכלה המודרנית כמו אדם סמית ודייוויד ריקארדו. מטרתו העיקרית, עם זאת, הייתה פוליטית וחברתית: להראות כי מערכת היחסים בין היצרן לעובד היא מערכת של ניצול, שבה היצרן (הבורגני או הקפיטליסט) צובר הון המבוסס על עבודה לא משולמת.
רעיון הערך העודף מבוסס על תורת הערך של העבודה של מרקס ובעיקר על הרעיון אותו אימצו הוא והוגים כמו רודברטוס מדייוויד ריקרדו, לפיו ערכו של מוצר ומחירו הם פועל יוצא של השקעת עבודה וחומרים וחלק יחסי של עלות המפעל והשקעות קיימות של היצרן. רעיון זה הופרך עוד בימי חייו של מרקס, עם הופעת תאוריית הערך השולי בשנת 1871, שהראתה כי למוצר אין ערך מובנה, אינטרינסי, וערכו בכסף (כלומר, מחירו בשוק) כפוף להעדפות הצרכן. עלות הייצור, לפי תאוריה זו, היא נתון חשוב עבור היצרן, כדי לקבוע מה כדאי ומה כדאי פחות ליצר, אך אינה קובעת את מחיר המוצר, כפי שסבר מרקס.
אחרי הופעת תאוריית הערך השולי ובמיוחד אחרי הביקורת של בוהם-באוורק על התאוריה של מרקס, שהופיע בשנת 1884 היחידים שהמשיכו להתייחס במידה כלשהי של רצינות לתפישת הערך העודף היו מרקס והוגים סוציאליסטיים שהלכו בעקבותיו. את גישתם של שאר העוסקים בכלכלה ביטא בתמציתיות אחד מאבות הכלכלה המודרנית, אלפרד מרשל כאשר כתב ב"עקרונות הכלכלה" שלו משנת 1890:
- "ויליאם תומפסון, רודברטוס, קרל מרקס ואחרים... טוענים כי העבודה מפיקה תמיד 'ערך עודף' מעל לשכר ולבלאי ההון המשמש בסיוע לו: וכי העוול שנעשה לעובדים טמון בניצול של ערך עודף זה על ידי אחרים. אבל הנחה זו שכל הערך העודף הוא תוצר של עבודה כבר מתייחסת כמובן מאליו למה שהם מנסים להוכיח באמצעות הטענה. הם אינם מנסים להוכיחה. והטענה גם לא נכונה.... עוצמת אהדתם של רודברטוס ומרקס לסבל חייבת לזכות בכבוד מאיתנו: אבל מה שהם רואים כבסיס המדעי להצעותיהם המעשיות אינו יותר מסדרת טיעונים מעגליים בנסיון להראות כי אין צידוק כלכלי לריבית, בשעה שהתוצאה טמונה מלכתחילה בהנחות המוצא שלהם; למרות שבמקרה של מרקס העניין עטוף בניסוחים הגלייניים עטופי רזים".

