יהונתן אייבשיץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

רבי יהונתן אייבשיץ (1690-1764; במקורות מסוימים מופיע בשם יונתן אייבשיץ), פוסק, דרשן, פרשן, מקובל וראש ישיבה. נולד בקרקוב שבפולין, למד בישיבות בפולין ובפראג. עמד בראש ישיבה גדולה בפראג.
מ-1750 שימש ברבנות שלוש הקהילות: אלטונה, המבורג וואנדסבק.
כאשר הנוצרים הסכימו להוציא את התלמוד לאור רק אם יעבור צנזורה אינטנסיבית, היה על אייבשיץ ליצור מהדורת תלמוד חדשה, משוכתבת בחלקה. הוא היה ידיד לנוצרים, לרוזנים ולמלכים. ויש שסוברים שניתן למצוא בקשריו עם לא יהודים כמו מלך דנמרק גם חילופי השפעות בתחומים מיסטיים-קבליים.
מה שמאפיין את יצירתו התורנית הוא הפלפול המחוכם. פלפול זה מלווה הן את דברי התוכחה והמוסר שהרבה ר' יהונתן אייבשיץ להטיף והן את חידושיו בהלכה. הוא כולל חיבור של רעיונות ואימרות שונים זה לזה, כאשר הצירוף מאפשר לפתור קושיות ולהתמודד עם סתירות ותמיהות (ראה דוגמאות במאמר זה ב"סיני")
כפוסק אייבשיץ מחמיר למדי ומהסס להקל גם כשיש לכך מקום, במיוחד אם הדבר הוא כנגד מנהג. דבקותו בשולחן ערוך גדולה, והוא מציע להתעלם מדעות שלא מוזכרות בו. כפי שכותב רב צעיר:"אפשר לומר שכל עיקרם של פלפוליו וחידושיו בספריו על השולחן ערוך לא באו אלא לחזק סברותיו".
כשהוא מתפלפל בהלכה, כמו ב"אורים ותומים", הוא מחבב במיוחד את הדיון בדברי התוספות, שמשמשים לו רקע לחידוש.
אייבשיץ כתב עשרות ספרים בנושאי הלכה, פרשנות, אגדה, קבלה וחסידות. הנודעים שבהם:
- "יערות דבש"
- "אורים ותומים"
- "כרתי ופלתי" (היחיד שיצא בחייו)
[עריכה] החשד בשבתאות
אייבשיץ נחשד בשבתאות, חשד שעורר פולמוס שלא שכך כל ימיו ומנע ממנו להתמנות לרבה של פראג. בעל הפלוגתא שלו במחלוקת קשה זו היה רבי יעקב עמדין שכינה אותו, בין השאר, "מין ארור" ו"נחש". המחלוקת נתלבתה, כאשר נשמעו טענות על קמיעות שכתב שנפתחו ונתגלו בהם כתובות בעלות יסודות שבתאיים של ממש, למשל : "ש"צ מלכא משיחא" ( ש"צ מלך המשיח). להגנתו, טען שאין לחפש בקמיעותיו משמעות מילולית ("פשט"), אלא מדובר בסודות עליונים וצירופי אותיות. אף הנוצרים התערבו במחלוקת, בראותם בו שותף לאמונתם במחתרת, עקב חוסר הבחנתם בין שבתאות לנצרות.
ההיסטוריוגרפיה האורתדוקסית כיום רואה את החשד שהוטל בו כחשד שווא, וונראה שבקיאותו וחריפותו העצומים בתלמוד עמדה לו לטהר את שמו. המחקר העכשווי, לעומת זאת, הולך רובו (אך לא כולו) בעקבות גרשם שלום, שאחר שעבר על קמיעותיו וכתביו של רבי יהונתן אייבשיץ הגיע למסקנה חד משמעית שהאחרון היה מאמין קנאי של שבתאי צבי. שלום ניהל דין ודברים סוער בעניין זה עם הרב ראובן מרגליות (וכן עם מורטימר כהן). לדברי שלום, הרב עמדין אולי עורר את המחלוקת בגלל תרעומתו על כך שלא קיבל את המשרה הרבנית בשלוש הקהילות, אך טענותיו היו מוצדקות.
כותב פרופ' יוסף דן בספרו "אפוקליפסה אז ועכשיו":
- "השאלה היא: על שום מה לא נזהר אייבשיץ וכלל רמזים לשמו של שבתי צבי בקמעות שמסר? התשובה לכך, ככל הנראה, היא שעל אף הצורך המעיק לשמור בסוד את אמונתו המשיחית, לא יכול היה ר' יונתן לעשות שקר בנפשו ולתת לאנשים תמימים קמעות שאין בהם תועלת. קמיע שיש בו שמות רגילים של האלוהות וכוחות עליונים אינו תקף עוד, משום שאנו כבר נמצאים בעידן הגאולה, "תורה דאצילות", וקמיע שאיננו משתמש בטרמינולוגיה המתאימה לעידן זה לא יועיל. משמע, היושב על כס הרבנות, ומה עוד שמדובר בכס מרכזי באותה עת, היה בטוח כי הגאולה כבר באה, עידן תורה דאצילות מצוי בתוקפו, המשיח כבר בא, והשמות בעלי העוצמה הם השמות השבתאיים, וכל זאת בשעה שהוא מסתיר את אמונתו ופועל במחתרת, ומעמיד פנים כלפי חוץ כאילו הוא עוד שייך לעידן הישן"
יש לציין שהרב אייבשיץ עצמו השתתף בחרם על השבתאים ואף כתב ספר הגנה מפני האשמתו בשבתאות, "לוחות עדות". לטענת גרשום שלום, בספר זה עצמו יש רמיזות שבתאיות: "הרי זה כעין קריצת עין לחבריו באמונה המסתורית", קריצת עין זו מזכה אותו בכינוי "הרפתקן" מפיו של שלום, מה שעורר את זעמם של אחרים: "לא רעדה ידו של הפרופסור לתאר את גדול הדורות כהרפתקן".
נמצא מסמך שבו פונה הנודע ביהודה לקיסרית מריה תרזה ומצהיר בפניה על שבתאותו של ר' יהונתן אייבשיץ. זו תעודה מפתיעה, שכן בפומבי הוא עמד מאחוריו.
ישיבתו בהמבורג נסגרה משום שהשבתאות נהפכה לתופעה גלוייה בקרב תלמידיה. בנו של רי"א אף התגלה כ"נביא" שבתאי.
הגאון מוילנה שנתבקש להתערב בפולמוס בעודו צעיר שלח לרבי יהונתן אייבשיץ דברי ברכה וזכה על כך לגידופים מרבי יעקב עמדין, אך למעשה לא נקט עמדה.
היינריך גרץ מאשים את הרי"א "...הוא לא עשה דבר להסיר מעליו את החשד הזה, המחלל את שמו." ולגבי בנו הצעיר וולף, אמר:"...עמד בקשרי ידידות עם הפרנקי [הכוונה: מחסידי יעקב פרנק] צורר היהודים שלמה שור-וולוסקי, עסק גם כן בכזבים מסתוריים בתור אלכימיקן... הוא רימה את כל העולם ואולי ביותר את אביו."
האם אכן היה אייבשיץ שבתאי נותרת תעלומה גדולה אחת, על רקע הסתירה בין האנטינומיניזם שבשבתאות, הסבורה שבזמן הגאולה יש למעט באיסורים, לבין כל מפעל חייו הפסיקתי של יהונתן אייבשיץ.
היא מנוסחת יפה בידי משה פרלמוטר:
- "לא נפתרה הבעיה הפסיכולוגית - איך שבתאי באמונתו עוסק כל ימיו בהלכה ובהרבצתה ? איך מתיישבת סתירה זו, שאדם המאמין באמונה אנטינומינסטית ברורה וקיצונית ומפיץ אותה ברבים, עסקו הוא בהלכה דווקא ?"
לגבי הערכת תוצאות המחלוקת הגדולה - דעתו של פרלמוטר היא שלא נכשל הרב עמדין במאבק ברב אייבשיץ. אף שברצונו לעשות לו דה לגיטימציה בהיסטוריוגרפיה היהודית הוא לא צלח, הרי שהוא הציב אותו בעמדת מגננה תמידית. ממנה לא היה לרב אייבשיץ כל סיכוי להסיט את היהדות האורתודוקסית אל הכיוון שבו, לפי כתביו המיסטיים המוצפנים, הוא כנראה חפץ.

