זימון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

זימון בהלכה היהודית היא הברכה הראשונה בברכת המזון. הברכה נאמרת כאשר נמצאים יותר משלושה אנשים "שאכלו כאחד" דהיינו כאשר לפחות שלושה זכרים שהם בני מצווה סעדו את ליבם "כאחד". בגמרא נערך דיון באשר לאופי האכילה המשותפת, האם השלושה צריכים לאכול סעודה משותפת או שמא מספיק שהם ישמעו האחד את השני.

סוג נוסף של זימון שהיה נהוג בעבר ועודנו נהוג במקומות מסוימים הוא זימון נשים המתרחש כאשר מתרחשת סיטואציה מקבילה של שלוש נשים שסעדו יחדיו. מנהג זה איננו בגדר חובה הלכתית אלא בגדר מנהג ואיננו נפוץ במיוחד. בכל אופן על פי ההלכה לשם זימון לא יכולים להיכלל יחד נשים וגברים.

תוכן עניינים

[עריכה] מקור הברכה

מקורה של הברכה הוא מדרבנן (דהיינו תוספת מאוחרת שנתקנה לאחר כתיבת התורה) והיא מהווה תקנה דרבנן. הדיון המוקדם, המרכזי והחשוב ביותר בסוגיה זו נערך בתלמוד הבבלי במסכת ברכות בפרק השביעי. הדיון בגמרא מבוסס על כמה משניות מן המשנה של מסכת ברכות המתחילה במילים "שלושה שאכלו כאחד חייבים לזמן".

[עריכה] נוסח הברכה

לברכה נוסחים רבים - הנוסחים כולם הם למעשה קריאה של "המזמן" לסועדים האחרים להצטרף אליו לברכה ומענה של הסועדים. לקריאה עשרות נוסחים שונים, ומן הצד ההלכתי אין מניעה לומר אותה בכל צורה או שפה שהיא.

[עריכה] נוסח עדות אשכנז

נוסח עדות אשכנז מתחיל בקריאת המזמן "רבותי נברך", על קריאה זו עונים כל הסועדים (נשים, גברים וילדים) "יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם". לאחר מכן ניגש המזמן לבקש את רשותם של הסועדים לזמן ומכריז "ברשות מרנן ורבנן ורבותי נברך שאכלנו משלו", דהיינו המזמן מברך בשם הסועדים את האל מפני שהסעודה שנסעדה זה עתה היא משלו. שאר הסועדים עונים על כך "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו" ומזכירים שלא רק הסעודה היא משל האל אלא גם החיים עצמם. המזמן חוזר על אותו הנוסח ומי שיושב אל השולחן אבל לא סעד אומר "ברוך ומבורך שמו תמיד לעולם ועד". בסיום אומרים המזמן והסועדים ביחד "ברוך הוא וברוך שמו".

[עריכה] נוסח עדות המזרח

נוסח עדות המזרח שונה במקצת- בשלב הראשון ישנו תרגום של הברכה הנהוגה בעברית לארמית כשהמזמן מכריז- "הַב לָן וְנִבְרִיךְ לְמַלְכָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא" (בואו ונברך למלך העילאי והקדוש). על הכרזה זו הסועדים עונים "שמים", כלומר הרשות ניתנת מן ה' השוכן בשמים. כעת עובר המזמן לשלב קבלת הרשות- "ברשות מַלְכָּא עִלָּאָה קַדִּישָׁא, וברשות מורי ורבותי וברשותכם נברך שאכלנו משלו" ועל כך עונים הסועדים כמו בנוסח העברי- "ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו". בקרב קהילות מסויימות (גאורגיה למשל). נהוג הנוסח הבא . המזמן אומר:"ברשותכם! " המסובים עונים: ברשות שמים. המזמן:נברך שאכלנו משלו. מסובים:ברוך שאכלנו משלו ובטובו חיינו. בראש חודש הנוסח הוא: ברוך שאכלנו משלו, ובטובו הגדול חיינו. ובשבתות הנוסח:ברוך שאכלנו משלו ובטובו הגדול והקדוש חיינו. במוסדות החינוך הציוני-דתי בישראל, נהוג להתפלל, על פי רוב, בנוסח עדות אשכנז. כתוצאה מכך, ישנם מזרחים מקרב בוגרי מערכת חינוך זו, המשתמשים בנוסח עדות אשכנז שהובא למעלה.

[עריכה] ברכת הזימון בשמחות

בשמחות שונות, כמו בר מצווה, חתונה או ברית מילה, נהוג להקדים לזימון או לצרף אחריו ברכה על כוס יין ולגימה ממנה על ידי המזמן והסועדים, ופיוטים שונים שמהווים כמעין הקדמה. המנהג בולט בעיקר בחתונה ובברית מילה, שכן ברכת המזון למעשה חותמת את האירוע ואת סעודת המצווה שנלווית אליו (באירועים אלו ישנה מצווה לסעוד לאחר הטקס הדתי עצמו).

בחתונה נהוגה ההקדמה הבאה - המזמן מתחיל ב"דְּוַי הָסֵר וְגַם חָרוֹן, וְאָז אֵלֵּם בְּשִׁיר יָרוֹן" הקטע פותח בהכרזה על השמחה ומדבר אל הקהל - הסר עצב וצער ואז גם אילם יפצח בשיר. המשכו של המשפט הוא "נְחֵנוּ בְּמָעְגְּלֵי צֶדֶק, שְׁעֵה בִּרְכַּת בְּנֵי יְשׁוּרוּן, בְּנֵי אָהֲרֹן" והוא למעשה בקשה מהאל שינחה את הסועדים ובעיקר את החתן והכלה הטריים במעגלי צדק וישרה עליהם את ברכת בני ישורון ובני אהרון. לאחר מכן מופיעה קריאת המזמן "נברך אלהינו שהשמחה במעונו, ושאכלנו משלו". על קריאה זו משיבים הסועדים "ברוך אלהינו שהשמחה במעונו, ושאכלנו משלו, ובטובו חיינו". המברך חוזר על הנוסח ולאחר מכן מברך על היין ומתחיל במעמד שבע ברכות החתונה.

בברית מילה נהוגה הקדמה שהיא למעשה פיוט עצמאי ולו מספר נוסחים הבנויים כפיוט מכמה בתים ופזמון חוזר.

[עריכה] הדיון לגבי עצמאותה של ברכת הזימון

בגמרא (מסכת ברכות פרק שביעי), ישנו דיון בשאלה האם ברכת הזימון היא ברכה נפרדת בפני עצמה או שמא היא נספחת אל ברכת הזן המגיעה אחריה. הוויכוח משמעותי בשל כך שלעיתים אדם עונה לזימון כשעוד לא סיים לאכול והוא רוצה להמשיך לאכול לאחריו (בשעת הזימון עצמו האכילה אסורה). בהקשר זה עולות שתי שאלות: האם עליו להמשיך ולברך את ברכת הזן לאחר שענה לקריאת המזמן והאם מותר לו לחזור לאכול כבר לאחר סיום תהליך הזימון או שמא עליו להמתין עד שהמזמן יגיע לסוף ברכת הזן. הדיון בגמרא לא הוכרע והתשובה לגבי שאלה זו מצוי עדין במחלוקת. המנהג הרווח הוא שאותו אדם שרוצה לשוב ולאכול לאחר הזימון לא אומר את ברכת הזן אבל הוא ממתין ושב לאכול רק כאשר המזמן קורא בקול את המילים האחרונות של ברכת הזן.

[עריכה] המזמן

[עריכה] ההירכיה לשם בחירת המזמן

כאמור את ברכת הזימון מוביל מזמן הדומה בתפקידו לחזן. הענקת תפקיד המזמן לאדם כלשהו נחשבת לאות כבוד כלפיו. על פי ההיררכיה המקובלת בהלכה, במידה ויושב בקרב הסועדים כהן הוא שצריך לזמן. במידה ולא נמצא כהן אבל נמצא לוי הוא שצריך לזמן. במידה ולא נמצא לא כהן ולא לוי, מזמן אדם מישראל. כמו כן ישנה היררכיה רבנית: במידה וישב לשולחן אדם המוסמך לרבנות או אדם הידוע כתלמיד חכם מוצע לו תפקיד המזמן וכך לגבי כל אדם מכובד. במידה וסועדת יחדיו משפחה, האב הוא הראשון שלו הזכות לזמן, ולאחר מכן לבניו על פי הגיל, לגדול ביותר הזכות החזקה ביותר. כאשר אדם מתארח בבית מסוים לבעל הבית נתונה הזכות הראשונית לזמן.

[עריכה] שבירת ההירכיה

עניין ההיררכיה שצויין עד כה אינו מחייב איש, בתנאי שזה שלו הזכות לזמן לפני המזמן שנבחר מוחל על כבודו ונותן רשות לפחות ממנו מבחינת ההיררכיה לזמן במקומו. כך לדוגמה יכול לזמן בן בפני אביו או תלמיד בפני רבו. כאשר נוצר מצב שבו בין הסועדים מצוי אדם שלו זכות קודמת לזמן מהמזמן שנבחר חובה על המזמן להזכיר אותו בשלב בקשת הרשות, כך שהוא אומר "ברשות", מוסיף את מי שהיה יכול לזמן במקומו - כהן/ לוי/ הרב/ בעל הבית - ומסיים "מרנן ורבנן ורבותי נברך שאכלנו משלו".

[עריכה] תפקיד המזמן בעבר

תפקיד המזמן היה בעבר ארוך ומשמעותי יותר - הוא קרא את הברכה כולה עבור כל הסועדים. מצב זה נבע מכך שבעבר לא היו קיימים "ברכונים" - ספרונים המכילים את ברכת המזון שכן הדפוס טרם הומצא, כמו כן ברכת המזון לא הייתה שגורה על לשונם של כל הסועדים. על כן המזמן היה מברך בקול גם עבור אלו שלא ידעו את הברכה ובכך מוציאם מידי חובת ברכת המזון. בתקופה המודרנית נוהג המזמן לקרוא בקול עד לסוף נוסח הזימון שהובא לעיל על פי דעה אחת, ועד סוף ברכת הזן על פי דעה אחרת (ראו לעיל), ובכל מקרה אומר בקול את מילותיה האחרונות של ברכת הזן. כל אחד מן הסועדים ממשיך את ברכתו בשקט.

[עריכה] זימון בעשרה

כאשר סועדים לשולחן עשרה אנשים משתנים במקצת הדינים ונוסח הברכה. מכיוון שעשרה הם מניין מזכיר המזמן בקריאתו והסועדים בתשובתם את המילה "אלהים". המזמן משנה בשלב בקשת הרשות ואומר "ברשות מרנן ורבנן ורבותי נברך אלהינו שאכלנו משלו", גם בתשובת הסועדים חל שינוי דומה - "ברוך אלהינו שאכלנו משלו ובטובו חיינו" ומכאן ממשיך הזימון כרגיל. שוני נוסף בזימון של עשרה הוא בכך שמי שחפץ להמשיך ולאכול לאחר הזימון יכול לעשות זאת כשנגמר הזימון עצמו והוא לא צריך לחכות לכך שהמזמן יאמר את מילותיה האחרונות של ברכת הזן.

הבהרה: ויקיפדיה אינה מקור לפסיקת הלכה.