קמצא ובר קמצא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קמצא ובר קמצא הוא סיפור ידוע מתקופת בית שני, המתאר את ימיה האחרונים של ירושלים החוגגת לפני חורבנה בידי נירון קיסר רומא. ימים אלה, שנות ה-60 לספירה, כוללים יחסים רעועים בקרב היהודים בירושלים, מחלוקות ופלגנות אשר נובעים משנאת חינם בלתי מוסברת בין היהודים לבין עצמם, ובשיא ההתדרדרות החברתית הם מלשינים זה על זה בפני הקיסר הרומי. הסיפור הוא של עלבון ונקמה, של גאווה ושנאה, של חורבן והרס עצמי, והרבה דמויות שליליות ומידות מושחתות מרכיבות אותו.

הסיפור עצמו מובא כציטוט מפורסם מאימרא של רבי יוחנן במסכת גיטין: "אמר רבי יוחנן: מהו שנאמר: 'אשרי אדם מפחד תמיד ומקשה לבו יפול ברעה' (משלי, כ"ח, יד) - על קמצא ובר קמצא חרבה ירושלים".

[עריכה] הסיפור

עשיר אחד בירושלים אירגן מסיבה גדולה ושלח את משרתו להזמין את חבריו, וביניהם יהודי בשם קמצא. טעה המשרת והזמין אדם בשם בר קמצא, שנמנה דווקא עם אלה השנואים על בעל הבית. בר קמצא עצמו שלא הבין מדוע הוא מוזמן, נטה להאמין כי המארח החליט להשלים עימו והגיע לבית החוגגים. הופעתו במסיבה הרגיזה את בעל השמחה והוא הורה לבר קמצא להסתלק. בר קמצא המופתע, ביקש מהמארח שלא להעליבו בפני האורחים ולאפשר לו להישאר. הוא אף הציע לכסות מכספו את מחיר המסיבה, אך המארח נטלו בידו ולעיני כולם גרש את בר קמצא מהחגיגה בבושת פנים.

בר קמצא לא השלים עם העלבון, וכעסו גבר לנוכח העובדה שישבו במסיבה חכמי ישראל שלא מנעו את גירושו. הוא החליט לנקום ונסע לרומא לספר לקיסר כי היהודים מורדים בו. כדי להוכיח את דבריו הציע לו לשלוח קורבן ליהודים במטרה שיקריבו אותו, והם, כך הסביר לו, יסרבו להקריבו. הקיסר נתן בידיו עגל לקרבן, ובדרך לירושלים הטיל בו בר קמצא מום קטן בניב שפתיו מתוך ידיעה שהמום ימנע מהכהנים להקריבו. ואכן כך היה. פסילת הקרבן נתנה לקיסר הוכחה מספקת למרד של היהודים, והניעה אותו בסופו של דבר לעלות על ירושלים ולהחריבה.

אירוע נוסף שנלווה לסיפור, מתאר את לבטי המנהיגות היהודית ביחס לקרבן. הם נוטים דווקא כן להקריבו מפני "שלום מלכות" אך ר' זכריה בן אבקולס, אחד המנהיגים הבולטים, דוחה את ההצעה ומורה שלא להקריב. בנוסף, יש כאלה הדורשים להרוג את בר קמצא, אחרי שהם מבינים כי הוא הטיל את המום, אך שוב מתערב ר' זכריה ומורה שלא להרגו, מחשש שהעונש יתפרש כאילו מוציאים להורג על הטלת מום בקרבנות.

[עריכה] לקח ומוסר השכל

סיפור קמצא ובר קמצא הוא סיפור מכונן במורשת היהודית, ובדרך כלל מובא כסמל ההסתאבות החברתית בקרב אומה אשר בניה מפולגים ומסוכסכים בינם לבין עצמם ומביאים על עצמם את השואה והחורבן.

פרטי הסיפור מביאים להסתעפויות רבות בהפקת הלקח ובהדגשת פרטים שונים בו. בנוסף לבר-קמצא הנעלב ומוכן למכור את עמו בגלל עלבון אישי, יש מי שמבליט את המארח העשיר והמעליב שהניע את הבגידה, ויש מי שרואה בחכמים היושבים במסיבה ושותקים, את מקור הרע. במקומות רבים מבליטים דווקא את רבי זכריה בן אבקולס כדמות מרכזית בסיפור, וגם כאן הלקח מסתעף: יש מי שרואה בהחלטה שלא להרוג את בר קמצא - סובלנות מוגזמת שהזיקה יותר משהועילה. כך גם מצוטט רבי יוחנן עצמו המביא את הסיפור ובסופו אומר: ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס החריבה את ביתנו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו" (גיטין נה:-נו.). מנגד יש המבקרים את התעקשותו לא להקריב את הקרבן בניגוד לדעת החכמים האחרים.

פרשנויות אחרות, בעיקר מהעת האחרונה, רואים בסיפור ובלקחיו - הסחה והסתרה של סיבות אפשריות אחרות לחורבן, וביניהן מונים את הלאומנות הדתית והקנאות הבלתי מתפשרת שאיפיינה חלקים גדולים בעם. על פי דעות אלה, העצמת הסיפור משרתת את הלקח התואם את המורשת הדתית, המתעלמת מהקיצוניות אשר סופה מביא חורבן.

[עריכה] קישורים חיצוניים