הסתדרות העובדים הלאומית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הסתדרות העובדים הלאומית הינה התאגדות מקצועית בישראל שהוקמה ב-1934 על-ידי התנועה הרוויזיוניסטית. הסתדרות זו ניסתה במשך שנים רבות להוות אלטרנטיבה להסתדרות הכללית, אך ללא הצלחה. הישג משמעותי ראשון שלה בתחום זה היה בתחילת 2004, בחתימה משותפת של שני ארגונים אלה על הסכם קיבוצי עם חברות כוח אדם.
על-פי העקרונות המכוננים של הסתדרות זו ובהתאם לערכים הרוויזיוניסטים, הדגש בכל פעילות חברתית הינו על הפן הלאומי. הגדרה זו של איגוד מקצועי הינה הגדרה מצמצמת, משתי בחינות:
- מכיוון שתהליכי הייצור השונים מקדמים את הלאום, שואפת ההסתדרות הלאומית לפגיעה קטנה ככל הניתן בהם. שאיפה זו, שביטויה העיקרי הוא בהתנגדות לשביתות, גורעת מהיכולת של ההסתדרות הלאומית לקדם את מצבו היחסי של מעמד העובדים, בהשוואה לכוחם של המעסיקים. למעשה, כל ניסיון כזה נחשב ליצירה של מאבק פנים-לאומי, אשר פוגע במטרות הלאומיות.
- על-פי אותה תפיסה, קיימת שאיפה לכלול כמה שיותר תחומי חיים ברשות הגוף הלאומי (מדינת ישראל). עיקרון זה מונע מההסתדרות הלאומית לשאוף לענות על צרכים שונים כגון מגורים ובריאות בדומה לאיגודים מקצועיים אחרים, וכן נמנעת יצירה של חברת עובדים חזקה ומשמעותית.
הגדרה מצומצמת זו מותירה את מודל ההסתדרות הלאומית כמנגנון צר וחלקי התנהלות הלאומית-מדינית, אשר עיקר פעולתו אינו הגנת השכירים וקידום מעמד הפועלים, אלא מניעת מאבקים ורתימת כלל הגורמים לפיתוח הייצור, בלא דגש על מבנה שוק העבודה ועיצובו, אלא רק על יעילותו עבור הלאום.
בכך שונה הסתדרות זו מתנועת העבודה, שכן היא אינה קוראת לשיוויון או לשינוי מבנה השוק, אלא לשימור המבנים הקיימים והעברת הדגש מההתייחסות לכלכלה שבבסיס החברה, לזהות הלאומית שלה.
בתקופה שלפני קום המדינה נותרו תחומי חיים רבים ללא מענה, כדוגמת הדיור והבריאות, ולכן נאלצה הסתדרות העובדים הלאומית לספק שירותים אלו לציבורה. עם זאת, פעלה ההסתדרות הלאומית באופן מצומצם מאוד יחסית להסתדרות הכללית.

