כתב עברי עתיק
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הכתב העברי העתיק (נקרא גם כתב דַעַץ, כתב רַעַץ או כתב גזר). ככל הנראה התלמוד הבבלי מכנה כתב זה בשם ליבונאה, אם כי ישנם פרשני תלמוד שלא הסכימו עם פרוש זה של המילה. כתב זה הוא כתב קדום בו השתמשו עמי המזרח התיכון ובכללם עם ישראל בימי המקרא.
ההשערה המקובלת היא שכתב זה התפתח מתוך כתב החרטומים המצרי, כאשר האוכלוסייה השמית חידשה חידוש שבמקום שכל אות תייצג מלה (כמו בכתב החרטומים) היא תייצג הברה מסוימת. כך לדוגמה סימן של ראש שור, הנקרא בעברית גם 'אלוף', ייצג בכתב זה את ההברה הראשונה במילה אלוף, כלומר את האות א. כתב זה היה נהוג בישראל בכל ימי בית ראשון והמשיכו להשתמש בו גם בימי בית שני.
מכתב זה התפתח הכתב הפיניקי, שממנו התפתחו בסופו של דבר הכתב היווני והכתב הלטיני, כמו כן התפתח מכתב זה הכתב הארמי - אשורי. הכתב הארמי היה קרוב למדי לכתב הפיניקי, אך אותיותיו היו מרובעות.
הכתב העברי של ימינו הוא התפתחות של הכתב הארמי - האשורי המרובע שאומץ על ידי היהודים במהלך גלות בבל או במהלך ימי בית שני. ככל הנראה תהליך זה היה הדרגתי ולא מהיר והוא נבע מתוך רצון להיבדל מהשומרונים שהמשיכו להחזיק בכתב העברי העתיק.
גם לאחר חורבן בית שני השתמשו בכתב העברי העתיק, ונמצאו מטבעות מימי מרד בר כוכבא שנשאו כתובות בכתב זה. בחלק מהמגילות הגנוזות שהתגלו במדבר יהודה ונכתבו בכתב המרובע של ימינו, נמצא כתוב בכתב עברי עתיק רק השם המפורש, ככל הנראה בגלל הקדושה שיוחסה לשם זה.

