נפתלי הרץ וייזל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

נפתלי הרץ וייזל (ויזל, וסלי, שמו הלועזי Hartwig Weisel, Wesel, Wessely, בקיצור נה"ו או רנה"ו, חי ה' בטבת תפ"ו - ל' בשבט תקס"ה, 9 בדצמבר 1725 - 28 בפברואר 1805), בלשן ומשורר עברי, מאבות תנועת ההשכלה היהודית. חיבורו "דברי שלום ואמת", שעניינו שינוי מקיף בחינוך היהודי, עורר פולמוס סוער בין המשכילים הראשונים לבין רבני קהילות באירופה. מחזור השירים שחיבר על דמותו של משה, "שירי תפארת", השפיע על כמה דורות של משוררים אחריו, וחלק מן החוקרים רואים בו את ראשיתה של הספרות העברית החדשה.

תוכן עניינים

[עריכה] ביוגרפיה

[עריכה] נעוריו ותחילת דרכו

רנה"ו נולד למשפחת סוחרים יהודית בשם רייז שמוצאה במחוז פודוליה שבפולין. בעקבות פרעות ת"ח ת"ט ב-1648 עברה המשפחה לקרקוב ואחר כך לאמסטרדם, ואחרי שצברו הון במסחר עברו לעיירה ויזל (Wesel) שבגרמניה, ועל שמה נקראו ויזל או וסלי (Wessely). לרגל עסקי המסחר שלה ולקשרים הכלכליים שפיתחה עם מלך דנמרק עברה המשפחה להמבורג, שם נולד נפתלי הרץ וייזל לאביו יששכר בר וייזל ב-9 בדצמבר 1725. בילדותו של נה"ו עברה המשפחה לקופנהגן, שם סיפק אביו סחורה ומוצרים למלך, ושם החל לקבל חינוך יהודי מקובל: תורה ותלמוד. ב-1735 בא המדקדק שלמה זלמן הנאו (הינא, הענע) לקופנהגן, ואביו של נה"ו שכר אותו כמורה פרטי לבנו. בהשפעתו של הנאו החל נה"ו להתעניין בדקדוק עברי וממנו גם קיבל את הנטייה לפרוץ מתחומי הלימוד היהודי המסורתי ולהתעניין בהיסטוריה, בגאוגרפיה, בטבע ובמתמטיקה. הוא החל לקרוא בספרי מדע עבריים מימי הביניים, ואף למד לשונות זרות ובהן גרמנית וצרפתית. הוא גם למד בישיבות של גדולי התורה, בהן בישיבתו של רבי יהונתן אייבשיץ, ורכש בקיאות בתלמוד, בהלכה ובאגדה.

ספרו של רנ"ה וייזל לבנון - גן נעול
הגדל
ספרו של רנ"ה וייזל לבנון - גן נעול

ב-1742, בהיותו בן שבע-עשרה, הגיע לידיו התנ"ך בתרגומו של מרטין לותר, ושם קרא גם את הספרים החיצונים. הוא החליט לתרגם את הספר החיצוני חכמת שלמה לעברית, ואף הוסיף לו פירוש קצר שלימים הרחיב אותו לחיבור בשם "רוח חן". התרגום כתוב על טהרת העברית המקראית; נורמה זו של שימוש בלשון המקרא בלבד (שאותה רכש גם מהנאו, שתיקן את לשון הסידור כך שתתאים לה) ליוותה עוד לשנים ארוכות את העברית של תנועת ההשכלה.

בהדרכת אביו ודודיו החל לעסוק במסחר, ולאחר מספר שנים החל לעבוד בבנק של הבנקאי היהודי היינה פייטל אפרים באמסטרדם. באמסטרדם חבר לקבוצה קטנה של יהודים משכילים, בהם דוד פרנקו-מנדס ואחרים, והחל להתעמק בדקדוק העברית של המקרא. בשנים תקכ"ה-תקכ"ו, 1765 - 1766, הוציא בשני חלקים את הספר "גן נעול", שהוא חקירה במשמעות ובצורות של השורש "חכם", ואשר נועד להיות חלק מסדרה של ספרי דקדוק בשם "לבנון". תפיסתו הדקדוקית של רנה"ו הייתה שמאחר שהשפה העברית היא שפתו של הקב"ה, לא ייתכנו בה מילים נרדפות; ועל כן הוא מתאמץ להבחין בין מילים ומושגים מקבילים, מה שמסרבל את פירושיו והופך אותם לבלתי מדעיים.

[עריכה] ברלין

באמסטרדם הגיע נה"ו לעצמאות כלכלית ופתח בית מסחר משל עצמו. ב-1769 חזר לקופנהגן ונשא שם אישה בשם שרה. אחר כך הורע מצבו הכספי, והוא עבר ב-1774 לברלין לנהל את בית המסחר של יוסף פייטל אפרים (בנו של היינה פייטל אפרים).

עוד לפני שבא לברלין עמד בקשרי מכתבים עם משה מנדלסון. הוא שיבח את ספרו של מנדלסון "פיידון" והציע לתרגם אותו לעברית. משבא לברלין העמיקה הידידות ביניהם, אף על פי שנה"ו היה שמרן יותר בדעותיו ובהשכלתו ממנדלסון. ב-1775 פרסם את ספרו השני, "יין לבנון", שהוא פירוש בלשני על מסכת אבות, ועליו קיבל הסכמות מלאות שבחים מרבי יחזקאל לנדא מפראג בעל "הנודע ביהודה" ורבי דוד טבל מליסה, שעתידים לרדוף אותו בהמשך ימיו. את הפירוש הרחב "רוח חן" על "חכמת שלמה" הוציא ב-1780, ועליו כבר לא הופיעו הסכמות של רבנים (כנראה בגלל ההתנגדות לעיסוק בספרים החיצונים). ב-1778 יצא לאור הכרך של התרגום והביאור של מנדלסון לספר שמות, ובראשו הקדים רנה"ו שיר בשם "מהלל רֵע", ובו דברי שבח על מנדלסון וביקורת על החינוך היהודי בן-הזמן. רנה"ו התרעם על כך שאין מלמדים את הילדים מקרא (לבד מחומשי התורה) ולא דקדוק ופירוש המילים בעברית.

באותם שנים ירד בעל בית המסחר שלו מנכסיו ורנה"ו פוטר מעבודתו והגיע למצוקה כלכלית. הוא החל לעבוד כמורה לילדים, אולם לא מצא רווחה גם בתחום זה: הורי הילדים האדוקים לא שכרו אותו משום שהיה חדשן מדי לטעמם, והמשכילים לא שכרו אותו משום שהיה שמרן מדי, והתנגד לחידושי מחקר הטבע בני הזמן משום שלא הלמו את הפסוקים בספר בראשית. הוא אמר על עצמו לימים ש"הישנים יחשדוני לחדש, והחדשים יחשדוני לישן". באותן שנים החל לעבוד על מילון עברי מקיף, שלא יצא לאור. אז גם חיבר את הפירוש לספר ויקרא בסדרת התרגום והביאור של מנדלסון. הפירוש מקיף ועמוק מאוד, אבל לדעת המבקרים התמקד יתר על המידה בשאלות לשוניות, ובגלל רצונו ליישב את המקראות עם דברי חז"ל הפך מסורבל וארוך. בכל אופן בזכות הוצאת הפירוש נפתרה בעיית המחסור הכלכלי של רנה"ו.

[עריכה] "דברי שלום ואמת"

הגדל

ב-13 באוקטובר 1781 הוציא קיסר גרמניה ואוסטריה יוזף השני את "כתב הסובלנות" (Toleranzedikt) שלו. המטרה של כתב הסובלנות הייתה להביא למודרניזציה של העם היהודי, ולצורך זה הוענקו ליהודים זכויות רבות ובוטלו איסורים שונים שחלו עליהם, אך גם הוטלו עליהם חיובים חדשים, בפרט בתחום החינוך. בכתב הסובלנות בוטלו חלק מהמסים שנהגו עד אז, הותר ליהודים ללמוד מקצועות שהיו אסורים להם, לנהל בתי עסק, והם לא חויבו עוד ללבוש בגדים מיוחדים; מנגד, הטיל הכתב רשימה ארוכה של הגבלות וגזרות חדשות וישנות על היהודים, ובהן איסור ישיבה באזורים מסוימים באוסטריה, מסים חדשים, איסור על כתיבת פנקסי הקהילות בעברית או ביידיש אלא רק בגרמנית ועוד. כתב הסובלנות עסק גם בחינוך היהודי: הותר ליהודים ללמוד בבתי הספר המודרניים של המדינה ולפתוח בתי ספר מודרניים משל עצמם שבהם ילמדו בגרמנית.

רוב הציבור היהודי והנהגתו הרבנית קיבלו בספקנות את ההיתרים החדשים, וסברו שהם מיועדים לתועלת הקיסר יותר מאשר לטובתם. אפילו מנדלסון הסתייג מהצו, וחשד - ככל הנראה בצדק - שכוונתו של הקיסר להביא להתבוללות של היהודים ולהמרת דתם לנצרות. אולם רנה"ו ראה ב"כתב הסובלנות" הזדמנות גדולה, ופרסם את החוברת "דברי שלום ואמת", שבה קרא ליהודים לאמץ את התקנות החדשות. לדבריו בחוברת, יש צורך לחזק את לימוד "תורת האדם", כלומר המדעים הכלליים - מדעי החברה ומדעי הטבע - כדי ש"תורת ה'", כלומר התורה והמצוות, יסתמכו עליהם. לשיטתו, בגלל הצרות והרדיפות עזבו היהודים את לימוד החכמות החיצוניות ואפילו את לימוד הדקדוק והתנ"ך, וכעת באה להם הזדמנות לערוך רפורמה בחינוך היהודי ולהחזיר לימודים נחוצים אלה לעולמם:

"והנה לחנך נערי בני ישראל על הסדר הנכון יחלק לשתי מחלקות; המחלקת האחת היא ללמדו תורת האדם, והן הדברים שבעבורן בעליהן ראויין להקרא בשם אדם, כי הנעדר מהן כמעט שלא יאות לו התאר הזה, וכמו שיתבאר. והמחלקות השנייה היא ללמדו תורת ה', שהן חקי האלהים ותורותיו. [...]
ובכלל תורת האדם הן הידיעות הנימוסיות, דרכי המוסר והמידות הטובות [...] וכן לדעת קורות הדורות (היסטאריע) וצורת הארצות והימים (גיאוגרפיא) ומנהגי המדינות ומשפטי המלכים וכיוצא באלה, וכן כוללת החכמות הלימודיות, כמו חכמת המספר (אריטמעטיק) וחכמת המדידה (גיאומעטריא) וחכמת תכונת השמים (אסטראנאמיא) וכיוצא בהן. [...]
והנה תורת האדם קודמת בזמן לחקי האלהים העליונים [...] והשני אף על פי שחקי האלהים ותורותיו נעלים מאוד מתורת האדם, הם קשורים ודבוקים בה, ובמקום שתכלה תורת האדם תתחיל התורה האלהית ותגד לנו דברים שאין בכח שום אדם להשיגם, ולכן המסכל חקי האלהים ויודע תורת האדם, אף על פי שלא יהנו מאורו חכמי ישראל בחכמת התורה, יהנו ממנו שאר בני האדם שבכל העמים; והמסכל תורת האדם, אף על פי שיודע חקי האלהים, אינו משמח לא את חכמי עמו ולא את שאר בני האדם. וכן אמרו חכמים: כל תלמיד חכם (שהוא היודע חקי האלהים ותורותיו) שאין בו דיעה (נמוסיות ודרך ארץ) נבלה טובה הימנו".

לשם לימוד "תורת האדם" צריכים היהודים גם ללמוד גרמנית, כדי שיוכלו ללמוד את המדעים כראוי. סדר הלימודים צריך להיות מדורג, ולימודי המקרא חייבים להיות השלב הבסיסי בלימודו של כל ילד. מצד שני, לא כל ילד חייב ללמוד תלמוד; מי שיכולתו אינה מספיקה לתלמוד די שילמד מקרא, משנה וידיעות כלליות וייעשה סוחר או בעל מלאכה. רנה"ו לא יצא בחוברת נגד הרבנים או התלמוד, כמו המשכילים בזמנו ובזמן שאחריו, אבל מכיוון שלרוב הרבנים באירופה באותו זמן לא הייתה כל השכלה כללית, הייתה בדבריו קריאת תיגר גדולה על העולם הרבני, שהתמצתה בדברים שציטט ממדרש רבה: "כל תלמיד חכם שאין בו דעת - נבילה טובה הימנו".

מיד כשיצאה החוברת קמה התנגדות גדולה של הרבנים. הרב יחזקאל לנדא, בעל "הנודע ביהודה", קרא לרנה"ו "איש רשע", וביטל מכול וכול את הדעות שעלו בחוברת. הרב דוד טבל (טעבלי) מליסה דרש בבית הכנסת שלו בשבת הגדול דרשה חריפה, שהופצה אחר כך בכתב בקהילות ברחבי אירופה, נגד החוברת: "רע עלי המעשה אשר ראיתם מאיש חנף ומרע, איש עני בדעת, הדיוט שבהדיוטים... זד היהיר הלזה, צורר היהודים... ניאץ קודש עליון ומקדשיו" וכיוצא באלה חרפות וגידופים, וקרא להחרים ולנדות את רנה"ו. הדי המחלוקת הגיעו עד וילנה, שם נשרפה החוברת בחצר בית הכנסת, לפי חלק מהעדויות בהוראתו של הגאון מווילנה עצמו. הביקורת הגלויה התמצתה בעיקר בכך שרנה"ו עשה את התורה טפלה ללימודי המדעים והחכמות, ובכך שהוא מקפח את פרנסתם של מלמדי התינוקות היהודים; אולם הדחיפה העיקרית לפעולות נגד החוברת באה מן ההבנה שרנה"ו קורא למעשה ליצירתה של אליטה מודרנית חילונית חדשה במקביל לעולם הרבני-ההלכתי, שהיה עד אז השליט הבלעדי בעולם הרוח של יהודי אשכנז, פולין ומזרח אירופה.

לא בכל מקום התקבלה החוברת בביקורת; בקהילת טריאסטה שבאיטליה חזקו את ידיו של רנה"ו ואף פתחו בית ספר ברוח דבריו. הוא שלח להם איגרת, שאחר כך פרסם אותה בשם "רב טוב לבית ישראל", ובה מיתן במקצת את דבריו והבהיר שלא הייתה כוונתו שלימוד התורה יהיה טפל ללימוד החכמות החיצוניות. הוא קיבל מכתבים שבהם הסכמה לשיטתו גם מרבני קהילות נוספים באיטליה. רב העיר ברלין, צבי הירש לוין, החל בהליכים לגירוש רנה"ו מן העיר, ואולם מנדלסון פנה לשלטונות שהבטיחו את הגנתם. דוד פרידלנדר ומשכילים נוספים עוררו פרובוקציות כנגד הרבנים על רקע הפולמוס, כנראה שלא ברצונו של רנה"ו; פרידלנדר אף תרגם את "דברי שלום ואמת" לגרמנית. בנו של הרב לוין, שאול ברלין, שהיה בעצמו רב קהילה אבל גם משכיל בסתר, חיבר בעילום שם סאטירה לגלגנית על העולם הרבני בשם "כתב יושר", שנועדה להגן על "דברי שלום ואמת", אבל היא נדפסה רק אחרי מותו של ברלין ב-1794. רנה"ו מצדו כתב עוד שתי איגרות, "עין משפט" ו"רחובות", להשיב על טענותיו של ר' דוד טבל, אבל באיגרת האחרונה הוא כבר מכיר בכך השינוי שקיווה לו לא התחולל: "סוף דבר, תחת חיטה יצא חוח, ותחת שעורה באשה; תמו דברי נפתלי".

את הגישות השונות בין ההיסטוריונים על משמעותו של פולמוס "דברי שלום ואמת" סיכם ההיסטוריון מ"ש סמט:

"יש מחלוקת בין ההיסטוריונים לגבי מידת החדשנות והפגיעה במסורת מצד שני משכילים אלה [=מנדלסון ווייזל]. המאוחרים נוטים לראות את מנדלסון ווייזל כאנשים מסורתיים ממש, ולפי זה נראים בעלי דברים שלהם, הרבנים, כקנאים ביותר; המחברים האורטודוקסים דנים לכף חובה את מנדלסון ואת וייזל, ורואים בהם אנשים שראויים היו ללקות מידי גדולי דורם; והנאו-אורטודוקסים רואים בהם צדיקים, שרבני דורם הסתייגו מהם, משום שנכשלו בתלמידים, שהקדיחו כעבור זמן את תבשילם".

סמט עצמו נוטה להמעיט בעוצמתו של הפולמוס, ולדבריו, כעבור כמה שנים כבר התייחסו הרבנים לווייזל כאל אדם כשר כבתחילה, ואף שבחו אותו ואת ספריו. הוא מצדו עזב את הפולמוס בין הרבנים והמשכילים ופנה לעסוק ביצירה ספרותית.

[עריכה] "שירי תפארת"

שירי תפארת, ברלין תקמ"ט 1789
הגדל
שירי תפארת, ברלין תקמ"ט 1789

ב-1785 הוציא רנה"ו לאור את "ספר המידות", העוסק במוסר ובחכמת הנפש, ויש בו מעט מתפיסות המוסר שהתעוררו באותן שנים באירופה. בזמן העבודה על הספר, ב-1783, מתה אשתו, ומאז ועד סוף חייו עבד על יצירתו הגדולה "שירי תפארת".

"שירי תפארת" הוא אפוס שירי על תקופת המקרא העוסק בדמותו של משה. יש בו שישה חלקים ושמונה עשר שירים. החלק הראשון יצא לאור ב-1789, ארבעת החלקים הבאים יצאו ב-1802, והחלק האחרון יצא רק לאחר מותו, ב-1829. כנראה התעורר לחיבור היצירה בעקבות עיסוקו בספר שמות, וגם מתוך היצירות התנ"כיות שחיברו המשוררים הגרמנים באותה תקופה: המשורר הגרמני פרידריך גוטליב קלופשטוק פרסם בשנים 1748 - 1773 את Messiade, "שירת המשיח", פואמה גדולה על ישו, וכנגדה חיבר רנה"ו את "שירי תפארת", שהם Moseide, "שירת משה". השירים נכתבו - לראשונה מחוץ לשירת יהודי איטליה - במשקל הברתי, ומשקל זה שימש את משוררי ההשכלה הבאים עד תקופת התחייה.

מצד תוכנם משקפים השירים את גדולתו של משה, ומתארים גם את ההומניות שלו. הם עוסקים בקורותיו של משה ועם ישראל מהולדת משה עד מעמד הר סיני. יש בהם גם רעיונות פסיכולוגיים וגם רמיזות אקטואליות ובקשת גאולה רוחנית ומדינית ליהודים. רנה"ו עצמו כתב שמטרתו בכתיבת השירים לא הייתה ליצור יצירה פיוטית חדשה, אלא לבאר את המקראות ו"לקרב הבריות לתורה בנעימת השיר". הוא ממשיך את דרכו השמרנית מבחינה דתית, וכמעט שאין בשירים עניינים שלא נזכרו במדרשי חז"ל או אצל הפרשנים.

"שירי תפארת" עשו רושם גדול מיד עם צאתם ותורגמו לצרפתית ולגרמנית. הם נפוצו בין אנשי תנועת ההשכלה באירופה בעשרות השנים הבאות, בין השאר בגלל תפיסות ההשכלה המשוקעות בהם, ונכתבו עליהם דברי שבח רבים. מנגד באה גם ביקורת על יבשותם ואורכם של השירים. את הערכת שירתו של רנה"ו סיכם במאה העשרים ח"נ ביאליק:

"על שטח מרובה של ששה חלקים שלמים הוא הולך וחורז בלי הפסק בזה אחר זה חרוזים שקולים, מונוטוניים וקלושי תוכן על-דבר המסופר כבר בחומש: על יציאת מצרים וחיי משה. ויותר משיש שם ספור יש שם דרוש מליצי, שבאורי מקראות מובלעים בו דרך-אגב. להרגשה עמוקה אין סימן ולכח-הציור אין זכר... מספרים, כי הרבה מן המשכילים ידעו פרקים רבים מן הספר ההוא בעל-פה ובשעת מקרא חרוזיו היו מורידים דמעות מתוך שפע התפעלות ודבקות. בימינו, כשנשתנו הטעמים, קשה לנו להעשות שותפים להתפעלותם, אבל אפשר לנו להסבירה. חרוזיו הקלים והשוטפים של ויזל, הכתובים בשפת הנביאים המחודשת וכוללים דברי השתפכות שיש בהם מן ההגיון ומרוח ההומנות ועם זה אינם גבוהים ועמוקים הרבה מהשגת קוראיהם - הם הם שהיו כטל ללבות יבשים של חובשי-בית-המדרש, מאלה ש'הציצו ונפגעו', לעורר בהם געגועים סתומים על איזו 'השכלה בת השמים', שלא ידעו מה היא ושבעיקר נגלתה להם בדמות סלסול 'השפה השרידה היחידה', שפת כתבי-הקדש בטהרתה, וצרוף הדת מאמונה תפלה. מצד זה הייתה השפעתו הספרותית של ויזל המשורר באמת מרובה מאוד גם בדורו ובארצו וגם על המשכילים הראשונים בדור הבא אחריו, בגליציה וברוסיא, מקום אֵחרה ההשכלה לבוא".

רנה"ו נותר כל חייו על התווך שבין עולם ההשכלה ועולם המסורת. בהופעתו החיצונית נראה כמשכיל אירופי בן הזמן, אולם מצד שני המשיך לשמור מצוות, וכשפנו אליו עורכי עיתון המשכילים "המאסף" שיכתוב אצלם, הסכים רק בתנאי שלא יתפרסמו בעיתון "שירי עגבים", לא יהיה עיסוק במיתולוגיה היוונית, ולא ייכתבו דברי לגלוג וסאטירה על המסורת היהודית.

בברלין כתב עוד מספר שירים, בין השאר לרגל אירועים בחיי הנסיכים והקיסרים האירופאיים בני הזמן, פרסם יצירות ב"המאסף" והשאיר עוד כמה ספרים בכתב יד. ב-1804 עבר לעיר המבורג, ושם עוד כתב ודרש דרשות בציבור. ב-28 בפברואר 1805 הלך לעולמו ונקבר בבית הקברות באלטונה.

אצל חוקרי הספרות העברית קיימות שתי סיעות ביחס לשאלה מתי החלה הספרות העברית החדשה. סיעה אחת רואה במחזות של רבי משה חיים לוצאטו את נקודת הפתיחה. לעומתה הסיעה השנייה, ובה בין השאר יוסף קלוזנר וברוך קורצווייל, מחשיבה את רמח"ל כשריד אחרון לתקופת היצירה של המקובלים במאות 15 - 17, ולא כפתיחתה של התקופה הבאה. היוצר העברי הבולט הבא אחרי רמח"ל הוא מנדלסון, אבל רוב יצירתו של מנדלסון הייתה גרמנית, וכתיבתו העברית לא המשיכה אחריה מורשת של יצירה. לעומתו רנה"ו כתב עברית בלבד, ו"שירי תפארת" שלו השפיעו על הספרות העברית עוד עשרות שנים אחרי מותו; רבים ממשוררי ההשכלה, ובהם שלום הכהן, מאיר הלוי לטריס, אד"ם הכהן ואפילו יל"ג ראו עצמם כיורשיו וכממשיכי דרכו. מטעמים אלו קבעו קלוזנר וקורצווייל שרנה"ו הוא אשר פתח בחיבורו "דברי שלום ואמת" את עידן הספרות העברית החדשה.

[עריכה] לקריאה נוספת

  • יוסף קלוזנר, היסטוריה של הספרות העברית החדשה, כרך א, ירושלים תשי"ב, עמ' 103 - 150
  • שמחה אסף, מקורות לתולדות החינוך בישראל, עורך שמואל גליק, ניו יורק וירושלים תשס"ב
  • מ"ש סמט, "מ' מנדלסון, נ"ה וייזל ורבני דורם", בתוך: מחקרים בתולדות עם ישראל וארץ ישראל, א תש"ל, עמ' 233 - 257
  • שמואל פיינר, מהפכת הנאורות - תנועת ההשכלה היהודית במאה ה-18, ירושלים תשס"ב
  • נח רוזנבלום, האיפוס המקראי מעידן ההשכלה והפרשנות - מחקר בדרכי ההגות והפרשנות של נפתלי הירץ ווייזל ב"שירי תפארת", ירושלים תשמ"ג

[עריכה] קישורים חיצוניים

ערך מומלץ
שפות אחרות