יצחק קצנלסון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יצחק קצנלסון
הגדל
יצחק קצנלסון

יצחק קצנלסון (21 ביולי 1886 - 3 במאי 1944) מחנך ומשורר.

יצחק קצנלסון נולד בשנת 1886 בעיירה קארליץ בפלך מינסק שבבלארוס. כאשר היה בן 10, עבר עם הוריו ללודז' שבפולין. ב- 1906 החל את עבודתו החינוכית בבית הספר העברי, ברשת חינוך עברית מיסודם של משפחתו. ב-1910 פרסם ספר שיריו הראשון "דמדומים". שנתיים לאחר מכן הקים את "הבמה העברית" - להקה תיאטרונית עברית המציגה ממחזותיו. הוא ערך שני ביקורים בארץ, אחד ב-1925 ושני ב-1934. בין השנים 1935-1939 פעל בינות החלוצים אשר גרו בקיבוץ בורוכוב שבלודז'.

ב-8 בספטמבר 1939 נכבשה לודז'. בנובמבר אותה שנה ברח קצנלסון לוורשה ובינואר 1940 הצטרפו אליו גם אשתו חנה וילדיו בנימין, בן-ציון וצבי. כל אותה תקופה הוא נמנע מכתיבה. ביוני 1940, עם הקמתה של רשת "דרור", ניעור קצנלסון לחיים מחדש, זאת אודות לבקשתם של החלוצים אשר ביקשו את עזרתו. כך נשתלבה דרכו בדרכה של המחתרת החלוצית ושל תנועות הנוער. הוא פירסם משיריו בעיתוני "דרור", ייסד להקה דראמטית, הדריך צעירים לפעולות חינוך בקרב הילדים העזובים ובבתי יתומים, לימד עברית ותנ"ך בבית הספר ובגימנסיה של "דרור" אשר הוקמה במחתרת. וכך, כל עוד דזלנה 34 פעלה כקיבוץ, היה בו מקום ליצחק וליצירותיו. בין השנים 1940 -1942 כתב קצנלסון כ-30 יצירות.

ב-22 ביוני 1941, יום פתיחת "מבצע ברברוסה", יצא לאור בהוצאת מרכז "דרור" המחזה "איוב" כספר עטוף, מודפס ומצוייר.

ביולי 1942, עם תחילת האקצייה הגדולה בגטו ורשה, ארגנו אנשי המחתרת אישור עבודה ליצחק ובנו אצל תעשיינים גרמנים. ב-14 באוגוסט 1942 חנה, בנימין ובן-ציון קצנלסון התייצבו ביחד עם עוד 5479 איש באומשלאגפלאץ והובלו ברכבות למחנה טרבלינקה. ב-17 בינואר 1943 התגנב קצנלסון אל תוך הגטו המרכזי ונפגש עם ידידיו החלוצים, חברי "דרור". למחרת נשא נאום בפני הלוחמים:

נהיה מאושרים שאנו מכינים את עצמנו עם נשק ביד לפגוש את האוייב ולמות! מלחמתנו תשמש מקור יניקה לדורות הבאים. ניקח לנו למופת את אחינו בארץ-ישראל – הם לא גילו מורך לב בשעת סכנה ועמדו מעטים נגד רבים, ובמותם חינכו דורות רבים של יהודים. הגרמנים הרגו מיליוני יהודים, אך הם לא יכלו לנו. העם היהודי חיה יחיה. עינינו לא תחזינה זאת, אך כגמולם ישולם להם ולאחר מותנו יעמדו מעשינו לעד.. לא, לא, לעולם אין מאוחר! יהודי אחרון – בהמיתו רוצח את עמו גאל! גם עם הרוג אפשר עוד להציל – הצילו! (על פי עדויות צביה לובטקין ויצחק צוקרמן)

לאחר נשיאת הנאום זכה לראות את חברי המחתרת מסתערים על הגרמנים המקיפים אותם במה שכונה יותר מאוחר "מרד ינואר".

ב-22 במאי 1943, בהיותו בן 56, הגיע קצנלסון יחד עם בנו צבי למחנה ויטל, שם התחיל לכתוב את "פנקס וויטל". באותו היום הפסיק את כתיבת היומן בטענה "אני חדלתי מלרשום רשימות, משום שיראתי מפני השיגון מתוך שלא לאבד את עצמי לדעת". לאחר חודשיים, ביום הולדתו ה-57, המשיך את כתיבת הפנקס וסיימו ב-16 בספטמבר 1943. ב-30 ביוני אותה שנה סיים את כתיבת המחזה "חניבעל". לאחר מכן החל את כתיבת "הפואמה על העם היהודי שנהרג" (ביידיש: "דוס ליד פונעם אויסגעהארגעטן ידישן פאלק"), וב-18 בינואר 1944 סיים קצנלסון את כתיבת הבית האחרון בפואמה.

ב-18 במרץ 1944 הקיפו הנאצים את המחנה, ומאה שבעים ושלושה היהודים האסורים בו הועברו למחנה סמוך. חודש לאחר מכן, ב-18 באפריל, כאשר מלאה שנה למרד גטו ורשה, שולחו יהודי וויטל, ביניהם קצנלסון ובנו, למחנה הריכוז דראנסי. לאחר עשרה ימים נמצאו המשורר, בנו ועוד כשישים יהודים על רכבת לכיוון מחנה אושוויץ

ב-3 במאי 1944, לאחר שלושה ימי מסע בקרון בהמות יחד עם בנו צבי, הגיע יצחק קצנלסון למחנה אושוויץ, שם נרצח. למרות שיצחק קצנלסון בקר בארץ ישראל רק פעמיים לזמן קצר, הוא תרם תרומה חשובה לזמר העברי באמצעות שיריו הידועים: "יפים הלילות בכנען", "גילו הגלילים", "רוח עצוב", "נעולה היא דלתי" ושיר הילדים "חמש שנים על מיכאל".

להנצחתו של קצנלסון, נקרא מוזיאון בית לוחמי הגטאות על שמו.

[עריכה] קישורים חיצוניים