אושנצ'ין
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
[עריכה] [אושנצ'ין]
בפולנית: אושיינצ'יני Osieciny
ביידיש: אשענטשין
נפת ניישאווה, מחוז וארשה, פולין
קו רוחב '52°38 קו אורך '18°43
בצפון-מערב פולין נמצא אזור הקרוי בפולנית: זֶ'מִיָה קוּיַאבסקָה (ziemią Kujawską) (האדמה הקויאבית). כאן שוכן הכפר פְלוֹבצֶה (Płowce) ובו הר גבוה, שעליו מתנוססת מצבת-הזיכרון של המלך הפולני הגיבור ולאדיסלב לוֹקִיטֶק Władysław Łokietek. בקרבת הכפר הזה נמצאת העיירה אוֹשֶנצִ'ין, שכונתה בפי הפולנים: אושֶנצִ'ינִי (Osieciny).
על תחילתו של היישוב הכפרי אושנצ'ין אין פרטים. לפני חלוקתה של פולין היה במקום כפר בבעלותם של בני אצולה. משנת 1815 ועד למלחמת העולם הראשונה הייתה אושנצ'ין בתחום מלכות פולין הקונגרסאית. העיירה אושרה כעיירה פרטית על-פי פקודת הנציב הרוסי בפולין מתאריך 24 בדצמבר 1824. כבירת המחוז נחשבה וְלוֹצלַבֶק (Wloclawek), עיר ואם בישראל בצפון-מערב פולין, שישבה בפתח מה שכונה עד פרוץ מלחמת העולם השנייה "הפרוזדור הפולני של דַנצִיג" בין פרוסיה המזרחית דאז ובין לבה של גרמניה. עיר המחוז עד לפרוץ מלחמת-העולם השנייה הייתה אַלֶכסַנדְרוֹב (Aleksandrów) (אלכסנדרובָה בפולנית). אוֹשֶנצִ'ין הונצחה בסיפרות הפולנית והיידית. הסופר הפולני, סטֶפַן ז'רומסקי, תיאר בסיפרו "בטרם אביב" את היערות שבסביבתה, ושר להם שירי תהילה. גם בספריו של הסופר היידי יוסף אוֹפַּאטוּשוֹ "יערות פולין" ו"שנת 1863", משמשים היערות והכפרים שמסביב לאוֹשֶנצִ'ין רקע למרד הפולני נגד הרוסים. הסופר היידי שמעון הורוצ'ניק, שהיה בן העיר הקרובה וְלוֹצלַבֶק, הירבה גם הוא לספר על תושבי הסביבה ועל חייהם.
אין ידיעות מדויקות על ראשיתו של היישוב היהודי באושנצ'ין. כנראה שראשיתו הייתה במחצית השנייה של המאה ה-18. אז התגוררו במקום משפחות אחדות של יהודים. יישוב יהודי מאורגן התקיים באושנצ'ין בתחילת המאה ה-19. פקודת הנציב הרוסי משנת 1824 קבעה לגבי היהודים, שהם רשאים לגור רק ברחובות רַאדזִ'יוּבסְקָה ו-זִ'ידוֹבסְקָה. העובדה שבפקודה מופיע השם רחוב ז'ידובסקה (רחוב היהודים), מוכיחה שבאותו פרק זמן היה היישוב היהודי באוֹשֶנצִ'ין מושרש מכבר במקום. מלבד ההגבלה הנ"ל, עמד למכשול בפני התפתחותו של היישוב היהודי גם החוק שהיה בתוקף בשנים 1822-1862, ולפיו נאסר על היהודים להתיישב ברצועה לאורך שלוש פרסאות של אזור הגבול; אוֹשֶנצִ'ין נמצאת בתחום הרצועה הזאת בקרבת הגבול עם פרוסיה.
יש גם אומרים שהעיירה נוסדה על-ידי יהודים באמצע המאה ה-13, ושמייסדיה היו יהודים שגורשו מהולנד ומגרמניה. ביניהם היו הרבה צורפי זהב וסופרי סת"ם, ומשלא מצאו כאן את פרנסתם, הפכו להיות סוחרים ורוכלים בירידים בעיירות הסביבה, או היו נודדים עם מרכולתם בכפרים. מכל מקום, ראשוני המתיישבים היהודים עסקו במסחר זעיר וברוכלות. מעטים מהם התפרנסו ממלאכה ועסקו במקצועות המסורתיים שהיו מקובלים אצל היהודים. היו ביניהם חייטים, סנדלרים, כובענים וכיוצא באלה. לאחר ביטול ההגבלות של מגורי יהודים בשנת 1862 גדלה האוכלוסייה היהודית באושנצ'ין והותר להם לגור בכל חלקי העיירה. סמוך לאותה שנה היקצו שלטונות העיירה ליהודים שטח קרקע לבית עלמין ונבנה בית-כנסת מלבנים.
בהתקוממות הפולנים נגד הרוסים בשנת 1886 לקחו אנשי העיירה חלק פעיל, ויש סיפורים רבים על בעל המאפיה, החסיד ר' דב-בֶּריש נֶלקין (Nelkin)שהיה מספק לחם לצבא השיחרור הפולני.
מבחינה מוניציפלית יצאה העיירה אוֹשֶנצִ'ין מגדר כפר ולידי עיר לא הגיעה. למקומות כאלה קראו בפולנית בשם "אוסאדא" (osadą) שפירושו מושב, ובראשם עמד "וואיט" (Wójt) כלומר המוכתר או ראש המקום. עם מינויין של מועצות מקומיות לריכוזי אוכלוסייה שונים במדינה, זכתה גם אושנצ'ין למועצה עירונית משלה. המועצה של אוֹשֶנצִ'ין הייתה מורכבת מ-12 חברים: 11 נוצרים נציגי מפלגות שונות, ויהודי אחד. במשך שנים ארוכות כיהן ר' שמואל וייסמן כנציגם של יהודי אוֹשֶנצִ'ין במועצה העירונית, והיה מקובל על יהודי העיירה. ר' שמואל היה יהודי תלמיד-חכם מופלג ותלמידו של הגאון רבי אברהמל בורנשטיין, חתנו של רבי מנדלי מקוֹצְק (שכיהן כראב"ד העיר סוחַאצ'וב (Sochaczew) והיה מחבר הספרים "אגלי טל" ו"אבני נֶזֶר"). בראש המועצה העירונית עמד לפני מלחמת העולם השנייה מוכתר בשם וואיטאשק. הלה היה בן-איכרים בעל פקחות מרובה ואף-על-פי שבקושי ידע לחתום את שמו, ניהל את עניני העיירה והמועצה בטוב-טעם ובשכל רב. שנים אחדות לפני פרוץ מלחמת-העולם השניה, נבחר דוד-שמעון בְּרִיל כנציג האוכלוסייה היהודית של אוֹשֶנצִ'ין במועצה העירונית במקומו של ר' שמואל וייסמן. בריל היה טיפוס שונה לגמרי מקודמו. הוא לא היה מהמקפידים על קיום המצוות, וגילח את זקנו. בריל היה ממנהיגי "ברית הצה"ר" בעיירה ונמנה עם חסידיו הנלהבים של זאב ז'בוטינסקי.
המועצה העירונית של אוֹשֶנצִ'ין שאבה את מרבית הכנסותיה מימי היריד שהתקיימו פעם בחודש באוֹשֶנצִ'ין, בכל יום שני בשבוע הראשון בחודש. ההוצאות העיקריות של המועצה הוקדשו לסלילת כבישים ומדרכות ולתיקונם, לבניית בניני בתי-הספר ובית-העם, ובכלל לכל מה שהיה בו תועלת לתושבי העיירה. משך שנים ארוכות הייתה קיימת במועצה העירונית תוכנית להתקנת חשמל בעיירה, אולם תוכנית זו לא יצאה לפועל לפחות עד שנת 1941.
גם בתקופה שבין שתי מלחמות העולם המשיכו יהודי אושנצ'ין להתפרנס בעיקר מן המסחר הזעיר והמלאכה. מלבד ועד הקהילה דאגו לנצרכים שבעיירה גם מוסדות סעד לעזרה הדדית. בעיירה פעלו המוסדות היהודיים המסורתיים, כגון "חברה קדישא" ו"הכנסת אורחים" (שהוקמה בשנת 1906). בשנת 1933 הוקמה באושנצ'ין "חברת ביקור חולים" שהגישה עזרה לחולים עניים ורכשה תרופות עבור חסרי יכולת. בסוף שנות העשרים הוקמה באושנצ'ין "קופת גמילות חסדים" שנתנה הלוואות לסוחרים זעירים ולבעלי מלאכה. בקופת גמ"ח זו היו כ-70 חברים. בשנת 1936 היה הון היסוד של החברה 6000 זלוטי ובאותה שנה נתנה החברה 200 הלוואות לבני הקהילה. בין שתי מלחמות העולם פעלו באושנצ'ין סניפים של "הציונים הכלליים" ושל "המזרחי". בשנת 1923 הוקם בעיירה קן של בית"ר. כמו-כן פעל בעיירה סניף של "אגודת ישראל" שהתבסס ברובו על חסידי גור, אלכסנדר, סטריקוב וסוחאצ'וב. בין הרבנים שכיהנו בקהילה: הרב בנימין אליהו קנטור שמילא את תפקיד הרב בשנת 1885 ולאחר מכן עבר לסוקולוב פודלאסקי. אחד מתלמידי הישיבה-זוטא שליד בית-המדרש היה אברהם-צבי-הִירְש פֶּרְלמוּטֶר זצ"ל, שכונה בשם "דֶער רַאדאֹמֶער רֻב" (הרב מֵרַאדוֹם). הוא ישב על כסא הרבנות באוֹשֶנצִ'ין משך שנים אחדות, ומכאן עבר לכהן כאחד הרבנים הראשיים בוארשה, עיר הבירה של פולין. אחרי צאתו של הרב פֶּרְלמוּטֶר מאוֹשֶנצִ'ין עלה במקומו על כס הרבנות אב-בית-הדין הרב דוד-שלמה-זלמן נַייְמַן (Najman) זצ"ל, שהיה למדן מופלג ונמנה עם חסידי גוּר (נפטר בשנת 1921). בנו הרב אברהם-נוח ניימן, שכיהן בצעירותו כרבה של העיירה הפולנית קַארנוֹזָ'ה, היה רבה האחרון של קהילת אושנצ'ין. הרב ניימן נולד בשנת 1877 ונספה במחנה חלמנו בשנת 1942 עם כל בני הקהילה.
בהנהלת הקהילה של אושנצ'ין שלטו אנשי "אגודת ישראל". בראש הסניף עמד רב העיירה ר' אברהם-נוח ניימן. יושב ראש ועד הקהילה האחרון היה וולף-בר ויידיסלאווסקי מ"אגודת ישראל". בתקופה שבין שתי מלחמות העולם המשיכו הילדים היהודיים באושנצ'ין ללמוד ב"חדרים" וב"תלמוד תורה" שבעיירה. בנוסף לכך למדו הילדים בבתי-ספר פולניים ממלכתיים. בשנות השלושים של המאה ה-20 הוקמה ספרייה ליד קן בית"ר.
התעמולה האנטישמית שרווחה בשנות השלושים של המאה ה-20 השפיעה על האוכלוסייה הפולנית באושנצ'ין: התרבו ההתנפלויות על יהודים עוברי-אורח, ויהודי העיירה ניזוקו מן החרם שהוטל על מסחרם.
בשלהי קיץ שנת 1939, כשגרמניה הנאצית התחילה לתבוע מפולין, שזו תחזיר לה את עיר-הנמל גדאנסק (שהייתה מאז סיום מלחמת-העולם הראשונה "עיר חופשית"), וכן חלקים מהשטחים שעל גדות הים הבלטי, ועם התגברות איומיו של היטלר לקחת בכוח את המגיע, לדבריו, לגרמנים, קם בעיירה ועד ציבורי מורכב מפולנים ויהודים, שמטרתו הייתה לארגן את האזרחים בעיירה וסביבה לקראת הבאות, ולהיות לעזר לכוחות ההגנה של הצבא הפולני נגד ההפצצות הגרמניות. ועד זה הקים מחלקה מיוחדת, שתפקידה היה לעקוב אחרי פעולות הריגול והחבלה של הכוחות העוינים בקרב ה"פולקסדויטשה" (פולנים ממוצא גרמני) שבעיירה ובסביבה. לפי הידיעות שהגיעו מכפרי הסביבה נתרבו שם מקרי חבלה ופעולות ריגול מצד ה"פולקסדויטשה". נתגלו סימנים של שיתוף-פעולה ביניהם לבין הצבא הגרמני, ותפקידה של המחלקה שהוקמה היה לעמוד בפרץ נגד תופעות מסוכנות אלה ולהעניש את החשודים. המחלקה הייתה מורכבת מכמה פולנים צעירים, וכמפקדה נתמנה יהושע (שייע) חוינצקי, בנו של אהרון, בעל החנות הגדולה לבגדים ולבדים. עם קבלת התפקיד ויפוי-כוח מצד מפקד המשטרה המקומית, ואלדאק, היו יהושע ועוזריו יוצאים מדי יום לסייר על אופנועים בכפרים שונים והיו אוסרים, תוך שיתוף-פעולה עם האיכרים הפולנים, את ה"פולקסדויטשה" החשודים בריגול. לעיתים גרשו את משפחות החשודים ממשקיהם והושיבו במקומם פולנים. במקרים חמורים היו אנשי המחלקה מגלים את נחת-זרועם כלפי החשודים, מכים אותם מכות-רצח ואפילו מוציאים אותם להורג.
לאחר פרוץ מלחמת העולם השניה, נכנסו יחידות הצבא הגרמני לאושנצ'ין ב-10 בספטמבר 1939. ביום זה התחפרו תותחני הצבא הפולני עם תותחיהם ליד בית-הספר העממי, ומכאן הפגיזו את הכביש הראשי המוליך לתחנת-הרכבת ואת "הגשר העקום" שמעליו. בשעה אחת בלילה התחילו הגרמנים להפגיז את העיירה, ומייד לאחר-מכן הגיעו אליה דרך "הגשר העקום" מספר טנקים משלהם. שניים מהטנקים ניצבו בפתח הרחוב היהודי, וכך נשלם כיבוש העיירה. מיד לאחר הכיבוש התחילו לעבור דרך העיירה מאות תותחים, טנקים, משאיות, מכוניות ואופנועים בכיוון הארמון שבקצה העיירה. תושבי העיירה היהודים והפולנים הסתתרו בבתיהם, ואת פני הכובשים קיבלו בסבר פנים יפות הפולנים ממוצא גרמני (פולקסדויטשה). הם שימשו להם כמדריכים, והראו להם מקומות מגורים נוחים. למחרת בבוקר הודיע כרוז-העיריה בכיכר-השוק לתושבי העיירה, כי מעתה יעמוד בראשות העיריה קצין גרמני, עד לארגונה מחדש של מועצת-העיר והנהלתה. הימים הראשונים לכיבוש עברו בשקט. אלפי החיילים הגרמנים, שעברו דרך העיירה בכיוון לעיירה סולץ-קויאבסקי, התיחסו בנימוס לאוכלוסייה המקומית, לא שדדו ולא היכו. תוך זמן קצר התברר שהייתה זאת אשליה מרה. יום לפני ראש-השנה [13.9.1939 כ"ט אלול ת"ש] עברה דרך העיירה פלוגת רוכבי אופנועים. אחד מקציני הפלוגה, ששם לב כנראה לשלט "שען", שהיה תלוי מעל חנותו של ר' יצחק, עצר את אופנועו ונכנס לחנות. ר' יצחק לא היה אותה שעה בחנותו, ובמקומו שירת את הקצין הגרמני יוסל בנו. הוא הראה לקצין מבחר של שעונים, והלה בחר לו מביניהם שעון מזהב ושאל למחירו. יוסל נקב את המחיר, אך הקצין אמר שאין לו הסכום הנדרש, והציע תמורתו תעודת-ערך של מספר מרקים וכמה פנינים במזומן. הסכום המוצע היה רחוק מלכסות את שוויו של השעון, ויוסל אמר זאת בכל הנימוס לקצין. הגרמני לא התרגש, ואמר ליוסל שייצא עמו לגן הארמון ושם יקבל את מלוא המחיר. יוסל הסכים, ובבואם לגן, שלף הקצין מנרתיקו את האקדח וירה ביוסל למוות. זה היה קרבנה הראשון של קהילת אוֹשֶנצִ'ין. יוסל הובא לקבורה בערב ראש-השנה, לפני התפילה. אחרי רציחתו של יוסל באו קרבנות נוספים, שמתו במיתות משונות, ורבים מהם לא הובאו לקבר ישראל. ביום א' דראש-השנה, בשעת תקיעת-השופר בבית-הכנסת, כשהשמש הזקן ר' ראובן גולדשטיין סיים בקול רועד וספוג דמעות את התפילה "מן המיצר קראתי יה" ונשמעה התקיעה הראשונה, נפתחה דלת בית-הכנסת ולתוכו נכנסה קבוצת קציני גסטאפו, שהגיעו לכאן מצ'כוצ'ינק. קהל המתפללים נבהל והפסיק בתפילה ובתקיעת-השופר, אך הגרמנים ציוו עליהם להמשיך. המתפללים המשיכו, והגרמנים הסריטו את סדר תקיעת-השופר והסתלקו. בימים הראשונים לכיבוש הגרמני, עמד בראש המימשל בעיירה מפקד צבאי. כעבור זמן-מה מונו כחברי מועצת-העיריה כמה "פולקסדויטשה" ובראשם לאונרד ארנדט כ"בירגרמייסטר" (ראש-העיר). ארנדט היה יליד אוֹשֶנצִ'ין, ושותפו של היהודי גרשון פוזננסקי לטחנת-הקמח. הוא גדל בין יהודים, דיבר יידיש כיהודי מלידה, וחבריו הטובים ביותר היו יהודים. בימים הראשונים לפרוץ המלחמה הגיעו לאוֹשֶנצִ'ין כעשרים משפחות יהודיות מערים ועיירות בסביבה כגון וְלוֹצלַבֶק, קוטנו, קול, אלכסנדרוב וכו'. ב-20 בספטמבר 1939 החלו הגרמנים בהחרמת סחורות אצל היהודים. בעיצומו של יום זה הופיעה לפתע בעיירה כנופיית אנשי אֶס-אֶס וגסטאפו מאלכסנדרוב-קויאבסקי. אנשי הכנופיה נכנסו לחנויות היהודים, פתחו את המגירות והקופות, ולקחו עמם את כל הכספים. הידיעה על כך נפוצה כהרף-עין על פני העיירה, והחנוונים מיהרו להחביא את מרבית הפדיון, בהשאירם סכומים קטנים לבוזזים. באותו יום נשדדו, מי יותר ומי פחות, כל החנוונים היהודים באוֹשֶנצִ'ין. לאחר יומיים הודיע כרוז-העיריה בכיכר השוק, כי החל מרגע זה על היהודים לסגור את עסקיהם, וכי אסור להם לעסוק במסחר. ההקפדה על ביצוע הגזרה הוטלה על העיריה, והשליחים מטעמה, נציג העיריה ומזכירה, בליווי שוטר, סובבו על-פני החנויות השייכות ליהודים, והטביעו על מנעוליהן הסגורים חותמת-שעווה אדומה. למזלם של בעלי החנויות נודע להם על המזימה מפיו של ארנדט כיום-יומיים לפני ביצועה (תמורת תשלום נאות, כמובן), והם הוציאו בשעות הלילה את מרבית הסחורות והחביאון בבתיהם.
עם צירופו של האזור לרייך הגרמני באוקטובר 1939 התגברו הגזירות נגד יהודי העיירה. מזימה שתוכננה לגרש את כל יהודי העיירה לוארשה ולשרוף את בית הכנסת עם ספרי התורה שבו, נכשלה בתחילת אוקטובר 1939, לאחר ששולם שוחד לראש המועצה. ארנדט ציווה על שמואל נייבורג והלל חוינצקי להקים מיד משרד בשם "יידישע ארבייטס מעלדע שטעלע" (משרד התיווך לעבודת יהודים), שתפקידו יהיה לספק נערות ונערים בני הגזע היהודי לעבודה במקומות שונים כגון במשטרה הצבאית, בבית המפלגה הנאצית וכו', וגם למקומות פרטיים שונים אצל פקידי הממשל. תוך זמן קצר הקימו שמואל נייבורג והלל חוינצקי את המשרד הנזכר, ונערות ונערים יהודים יצאו בוקר-בוקר לעבודות שונות בעיירה וסביבה. ה"פולקסדויטשה" לא התחשבו בו כלל וכלל. הם היו חוטפים ברחוב יהודים, כולל נערים ונערות, כדי שינקו את בתיהם וחצרותיהם. היו אפילו מקרים שה"פולקסדויטשה" מכפרי הסביבה באו לעיירה, ולקחו עמם בכוח את בני הנוער היהודי כדי שיעבדו במשקיהם, והחזיקו בהם ימים שלמים.
שבועות אחדים אחרי הכיבוש עבר ניהולה של ה"יידישע ארבייטס מעלדע שטעלע" לידיו של מזכיר-העיר פריץ ריטלה, איש אוסטריה. הלה לא תמיד הקפיד ללבוש את המדים החומים, והעדיף להתהלך בבגדיו האזרחיים, כשעל ראשו מגבעת-ציידים ובה תקועה נוצה ארוכה. על נוצה זו נקרא "פדרמן", כלומר איש-הנוצה. פריץ ריטלה עבד בשיתוף-פעולה הדוק עם "זקן-היהודים", נוח לשצ'ינסקי, ולפי הסידור שנקבע ביניהם, מדי יום ביומו בשעה שבע בבוקר התייצבו הנערים והנערות היהודים של העיירה בכיכר-השוק, וחולקו לקבוצות-עבודה, שנתפזרו על פני כל העיירה והסביבה. אחת הקבוצות נשלחה ליער הגדול שבקרבת אוֹשֶנצִ'ין. כאן עסקו בעקירת העצים הצעירים, גזמו את ענפיהם, ואגדו אותם לחבילות של חמישה עצים בחבילה. קבוצה שנייה הובילה את העצים בעגלות למחנה של "רייך ארבייטס דינסט" (שרות-העבודה הממלכתי), כדי להקים בהם אוהלים בשביל הנוער הגרמני. קבוצה שלישית, שמנתה כארבעים גברים בערך, נשלחה לכפר פלובייץ, במרחק של קילומטרים ספורים מאוֹשֶנצִ'ין. כאן עסקו בסילוקו של הר גדול, שהפולנים ערמו אותו בשנים 1930-1931 לזיכרו של המלך לוקיטק על נצחונו במלחמה נגד הגרמנים. המשגיחים הגרמנים הרבו ללעוג לעם הפולני על שהקים הר גבוה כזה לזכרו של לוקיטק נמוך הקומה, ששמו מעיד על קומתו - לוקיטק, פירושו בפולנית "אמה קטנה". עבודת הקבוצה היהודית הייתה לפורר את ההר ולפזר את אדמתו בסביבה. לאנשיה ניתנו כלים, עגלות וסוסים, ותוך זמן קצר הושלמה עבודת ההרס, עד שלא נשאר זכר מההר. לצד קבוצות הגברים, הייתה גם קבוצה מורכבת מנערות. הללו עבדו בכל המשרדים הממשלתיים כגון העיריה, המשטרה, בית המפלגה הנאצית, ואצל ראש-העיר, מזכיר-העיר, מפקד-המשטרה, מנהל-הדואר ופקידים גרמנים גבוהים אחרים שגרו בעיירה והסביבה. הנערות היהודיות עבדו בכל העבודות: ניקו את החדרים, הבריקו שמשות, כיבסו כביסה, אפו לחם וכו'. רבות מהן היו עסוקות בעבודתן עד שעה מאוחרת בלילה. היו ביניהן שטיפלו בילדי הגרמנים, וחלק מהנערות אף עבד במשרדי הגסטאפו.
היהודים ניצטוו לשאת על בגדיהם טלאי צהוב על-ידי כל יהודי ויהודיה מגיל 10 ומעלה. הטלאי חייב היה להיות תפור מלפנים על החזה ומאחור על הגב. גזירה זו הונהגה בחודש אוקטובר 1939, ונתקבלה על-ידי יהודי העיירה לא כהשפלה כפי שנתכוונו לכך הגרמנים, אלא כגחמה של רשעים, בתקווה שיסתפקו בכך בלבד. במיוחד התעללו הגרמנים ביהודים בעלי זקן. יהודים אחדים נרצחו.
בעיירה לא היה "יודנראט" ולא "משטרה יהודית". הגרמנים הסתפקו בהקמת ה"יידישע ארבייטס שטעלע" - משרד התיווך להעסקת יהודים, ומינו את ה"אובער יודע" - "זקן היהודים".
בשנת 1940, שבועות אחדים לאחר כניסתם של הגרמנים לאוֹשֶנצִ'ין, הוקם גטו באושנצ'ין והיהודים נאלצו יהודי העיירה לנטוש את מקומות מגוריהם ולעבור לאחד מפרבריה. זה היה מקום עלוב, ובו מצבור של בתי חומר וטיט מרופשים ומרופטים מזוקן, עם חלונות פרוצים וגגות הרוסים, ושמו הפולני היה "גנשי נאוושי", שפירושו "אווזים בכפר". המקום פונה מתושביו הפולנים המעטים מדלת-העם, והיה מוזנח הזנחה שאין לתארה, והתנאים היו בשפל המדרגה.
בקיץ 1940 נפוצה בעיירה עלילת-דם ולפיה נרצחו הכומר וסגנו בידי יהודים, ובית הכומר נשדד. הגרמנים חקרו וגילו כי הרוצחים היו מפקד המשטרה החדש ועוזרו, שהתחפשו ליהודים. השכנים הפולנים חזרו וחיללו מדי פעם את בית הקברות היהודי, פגעו במצבות והתעללו בגוויות שנקברו. הפולנים שעבדו אצל השלטונות הגרמניים, ניצלו את מעמדם וסחטו כספים משכניהם היהודים. הפולני שטאשק סקאניצקי, שהיה לפני המלחמה מפקד "מכבי האש" בעיירה, והיה בעליו של האוטובוס הבין-עירוני, נעשה לפקיד אצל הגרמנים וסחט כספים כבדים מאהרון חוינצקי, גרשון פוזננסקי, דוד-שמעון בריל, שמואל וייסמן, אהרון ונחמן דנציגר, ויחזקאל-יונה זינגר, בעד הרשות להישאר בדירותיהם. גם פולני אחר, בשם מלבסקי, שעבד במשרד לחלוקת דירות, נתעשר מכספי היהודים. הפולנים, כמעט ללא יוצא מהכלל, ניצלו את מצוקת היהודים, אם להפקת רווחים ואם סתם מתוך רישעות ושנאת-חינם.
בחורף שנת 1940 ראש-העיר לאונרד ארנדט עזב את משרתו, ובמקומו בא גרמני מברלין בשם מארקמן, שכונה בפי יהודי העיירה "דער שווימער", כלומר: "השחיין", מחמת הליכתו המשונה שהזכירה שוחה במים. בנובמבר 1940 הגיע מצ'כוצ'ינק קצין גסטאפו, "מומחה לבעיה היהודית". הוא הורה להוציא את הספרים מבית-המדרש ובית-הכנסת אל כיכר השוק, שם ערך "אוטודאפה", וכשהספרים עלו באש, ציווה: "יתכנסו הרב ויהודיו סביב למדורה ויערכו תפילה". כאשר התנגד הרב, היכוהו הגרמנים מכות רצח.
בבוקרו של 17 במאי 1941 עורר סקוורק - כרוז העיירה - בעזרת הרעשן שבידו את תושבי העיירה, והודיע שעל כל יהודי העיירה מגיל 14 ועד 60, להתייצב מחר בשעה שבע בבוקר בכיכר מול בית-הספר העממי. ב-18 במאי 1941 התקיים הגירוש הראשון של יהודים למחנות העבודה. בבוקר 18 במאי, כשהתאספו כולם בכיכר בית-הספר העממי, יצאו מתוך בנין בית-הספר מפקדי העיירה הגרמנים - מארקמן ופריץ ריטלה. שניהם היו לבושים במדיהם הרשמיים בצבע חום, וחגרו את נשקם האישי. מאחוריהם התייצבו תלמידי בית-הספר הגרמני בעיירה. שני הגרמנים סקרו את היהודים משך רגע או שניים, ולאחר פקודה התיישבו התלמידים ליד שולחנות, ועל כל אחד היה להתייצב לפניהם, ולמסור את הנתונים האישיים שלו ואת מקצועו. בתום הרישום נשלחו הקשישים והילדים לבתיהם, ומהנותרים במקום בחרו כמאה איש, רובם בעלי מקצוע, וכולם הוכנסו לאולם ההתעמלות של בית-הספר העממי תחת שמירתם של אנשי המשטרה (שופו - שוץ פוליציי) ואנשי אס-אה (פלוגות המחץ של המפלגה הנאצית). לאיש מהנידונים למשלוח לא ניתנה הרשות לחזור לביתו כדי להיפרד ממשפחתו ולקחת את מטענו. לשם כך בחר שוטר בקבוצת יהודים צעירים והלך בראשה לבתיהם של הנועדים למשלוח, כדי לקחת את מטענם. כעבור שעות אחדות יצא המשלוח הראשון של יהודי אוֹשֶנצִ'ין. את הנשלחים ליווה כוח משטרתי כבד, והם הובאו לכפר בילסקו ליד העיירה מוגילנו. כאן עבדו עבודת-פרך בסלילת כבישים. כעבור תקופה מסוימת נשלחו כולם למחנה-השמדה. מהמשלוח הראשון, שכלל בסופו של דבר 53 יהודים, נותרו בחיים ששה בלבד. השאר ניספו בנסיבות שונות ומשונות, ואיש אינו יודע את מקום קבורתם. שמות הנשלחים הראשונים: 1. אושינסקי צבי 2. אנשילובסקי דוד (חי בישראל) 3. אנשילובסקי יצחק (אחי דוד) 4. אנשילובסקי מאיר (אחי דוד ויצחק) 5. בורנשטיין יואל (המלמד) 6. בורנשטיין דוד (בנו) 7. ברקוביץ משה הכהן 8. ברקוביץ מרדכי (בנו חי בארצות הברית) 9. גוטובסקי אברהם-אליהו 10. גוטובסקי גדליהו 11. גלובינסקי גרונם 12. גרודניצקי משה-אהרון (חי בארצות הברית) 13. דרבינסקי מתתיהו 14. דרבינסקי טוביהו 15. דזיאלושינסקי יחזקאל 16. וידסלבסקי מנדל-וולף 17. וידסלבסקי אפרים 18. וייסמן משה 19. וייסמן יהודה (אחיו, חי בישראל) 20. וייסמן דוד (אחיו, חי בישראל) 21. וייסמן דב-ברל (אחי דוד) 22. זינגר יחזקאל-יונה 23. חוינצקי משה-אליעזר 24. חוינצקי הלל (אחי משה-אליעזר) 25. חוינצקי מנדל-וולף (אחי הלל ומשה-אליעזר) 26. טייפלד יחיאל 27. צ'רניאק דוד 28. צ'רניאק יעקב (אחי דוד) 29. צ'רניאק יצחק-לייב (אחי דוד ויעקב) 30. צ'רניאק יהושע (אחי דוד, יעקב ויצחק-לייב) 31. מארק שמחה 32. מרקוביץ כתריאל 33. מרקוביץ מרדכי (אחי כתריאל) 34. מקוביצקי אברהם 35. מקוביצקי הירש (אחי אברהם) 36. נוטקביץ דוד 37. נוטקביץ אפרים (אחי דוד) 38. נוטקביץ דוד-שלמה (בן אפרים) 39. נַיְמַן משה-גרשון (בן דודי) 40. נַיְמַן דוד-שלמה (בן דודי; בנו של הרב אברהם-נוח זצ"ל) .41 נַיְמַן דוד-שלמה (בן דודי - נכדו של הרב דוד-שלמה-זלמן זצ"ל) 42. ארליך ישראל (המלמד גמרא) 43. ארליך אליעזר (חי בארצות הברית) 44. פרייליך חיים (החזן, יליד איזביצה-קויאבסקי) 45. צוקרט נתן-יוסף 46. צוקרט משה (בנו היחיד של נתן-יוסף) 47. רוזנטל עקיבא הכהן 48. שאטאן יואל 49. שאטאן יחזקאל (אחי יואל) 50. שפיעוואק משה 51. שפיעוואק גדליהו (אחי משה) 52. שטיינברוך דוד 53. שליפקה משה
ב-18 ביוני 1941 החלו ההכנות לגירוש השני, ולמחרת הוא התקיים. בדיוק בשעה שבע הופיע מפקד הגסטאפו, וקרא מתוך נייר את רשימת הנוכחים - שלושים ושלושה אנשים. נוח לשצ'ינסקי לא היה ברשימה, והוא עמד ללכת הביתה. ברגע זה פקד עליו מפקד הגסטאפו שיישאר, ושיצטרף לנשלחים כ"אובער-יודה" (יהודי ראשי). הוא קיבל בשתיקה את הדין ולא ניסה לבקש שישאירוהו. הגירוש התעכב שעות ארוכות, שבהן עמדו המגורשים במשך היום לפני בית-הספר, ובהגיע הערב הוכנסו לאולם ההתעמלות של בית-הספר ובו נשארו ללון. לפנות בוקר 19 ביוני, העלו אותם על עגלות רתומות לסוסים, והובילו אותם בליווי שוטרים לרכבת, שהביאה אותם עוד באותו יום לאינוברוצלב. העלייה לקרונות וקריאת השמות שוב ושוב, היו מלוות במכות קשות ובגידופים. להלן שמותיהם של 34 הנשלחים, שמהם נותרו בחיים בודדים בלבד:
1. אולבסקי רפאל (המחבר) 2. אנשילובסקי אליעזר (התאבד במחנה מוגילנו) 3. אנשילובסקי פנחס 4. אושינסקי משה 5. בריל דוד-שמעון 6. בריל נחמן (בנו היחיד של דוד-שמעון) 7. גרודניצקי מרדכי-מאיר (ניספה בבֶּלְזֶן בשנת 1945, יומיים לאחר השיחרור) 8. גוטובסקי מנס 9. גרמן יהודה-לייב (חי בגרמניה) 10. דנציגר צבי-הירש (חי באוסטרליה) 11. דרבינסקי מאיר-יונה (נפטר בישראל) 12. הופר ברוך 13. וורצקי משה 14. וולטר יעקב 15. וידיסלבסקי וולף-בר 16. חוינצקי הלל 17. טופולסקי יעקב (חי בארצות הברית) 18. לוברנצקי אברהם-יוסף 19. לאוטנברג טעוועל 20. לשצ'ינסקי אברהם (בכור האחים) 21. לשצ'ינסקי נוח ("זקן-היהודים", אחי אברהם) 22. לשצ'ינסקי הניך-חנוך (אחי אברהם ונוח) 23. לשצ'ינסקי לוי (אחי אברהם, נוח והניך-חנוך) 24. נוטקביץ אהרון 25. נייבורג שמואל (נפטר בישראל) 26. אפשטיין יהודה-לייב 27. פֶּרְלמוּטֶר יהודה 28. רוזנטל בנימין הכהן 29. רוזנטל מיכאל-לייב (בנו של בנימין) 30. רוזנטל הירש-לייב (חתנו של בנימין) 31. רייכרט משה 32. רייכרט יעקב (אחי משה) 33. שאטאן צבי-הירש הכהן 34. שטיינבוק לייב
בינואר 1942 רוכזו יהודי אושנצ'ין באולם גדול. לפי הוראות הגרמנים היה עליהם להביא את כל דברי הערך שברשותם. בו בזמן שדדו גרמנים אחרים את בתיהם. לכמה יהודים נודע על כוונת הגרמנים לחסל את הגטו ואחדים הצליחו להימלט מן העיירה. לרוע המזל נתפסו רובם בידי הגרמנים ונורו למוות. ב-6 באפריל 1942 [י"ט ניסן תש"ב] או ב-15 באפריל 1942 בוצע החיסול הסופי של קהילת אושנצ'ין: שארית יהודי העיירה רוכזו בכנסייה המקומית ומשם שולחו במשאיות למחנה ההשמדה חלמנו. הרב אברהם-נוח ניימן הלך בראש עדתו. מקהילת אושנצ'ין ניצלו רק 15 אנשים: 12 שרדו מן המחנות ו-3 נמלטו בתחילת המלחמה לברית המועצות.
מקורות: רפאל אולבסקי, "הדמעה", פרקי זכרונות על אושנצ'ין-קויאבסקי, אושוויץ, בונה וברגן-בלזן, תל אביב, 1983 ארכיון ציוני מרכזי Z-4/3569/IV "היינט" 21.8.1922 . "וולאצלאווקער וואכענבלאט" 23.4.1937, 9.5.1937, 18.6.1937, 27.8.1937. "וועלט זשורנאל" 28, יוני-יולי 1964

