עברית ישראלית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| סדרת המאמרים העוסקים בהיסטוריה של השפה העברית |
|
| פורטל השפה העברית |
עברית ישראלית (על שמות נוספים ראה להלן) היא השפה המדוברת בארץ ישראל, ובקהילות יהודיות ציוניות ברחבי העולם, החל מתחילת המאה העשרים.
העברית הישראלית נוצרה, בסוף המאה ה-19 ובתחילת המאה העשרים, בתהליך המכונה "תחיית הלשון העברית". כיום מדברים בה כשישה מיליון בני אדם - רובם ככולם תושבי מדינת ישראל , או מהגרים ישראלים בעולם, מתוכם כשלושה מיליון כשפת אם, כשני מיליון עולים חדשים וכמיליון ערבים ישראלים. בנוסף משתמשים בה כחצי מיליון ערבים פלסטינים בשטחי יהודה שומרון וחבל עזה לצורך תקשורת עם גורמים ישראלים. העברית הישראלית היא, ביחד עם הערבית, השפה הרשמית של מדינת ישראל, ועוד לפני הקמתה הייתה אחת מן השפות הרשמיות של ממשלת המנדט הבריטי. לעברית הישראלית אין ניבים גיאוגרפיים, אולם אפשר להבחין בסוציולקטים או באתנולקטים הבאים לידי ביטוי בעיקר בהגיית העיצורים, במיוחד העיצורים הלועיים. העברית הישראלית משמשת גם כלשון דיבור וגם כלשון כתב, תרבות, מחקר ומינהל. הגוף המפקח על התפתחות השפה העברית, מתוקף חוק של מדינת ישראל, הוא האקדמיה ללשון העברית.
בגלל תהליך היצירה הייחודי שלה יש לעברית הישראלית מאפיינים מיוחדים, שכן כלולים בה יסודות לשוניים ממקורות שונים: יסודות מן העברית הקלאסית - בעיקר העברית המקראית ולשון חז"ל; יסודות מן העברית הכתובה של ימי הביניים ותקופת ההשכלה; יסודות שמקורם בשפות אירופה שדוברו בפי יוצרי העברית הישראלית, בעיקר יידיש, פולנית, רוסית וגרמנית; ויסודות שנוצרו עם הזמן מתוך תהליכים פנימיים שחלו בשפה זו. תהליכים כאלה חלים בכל שפה, אולם בעברית הישראלית הם קורים בצורה מואצת עקב התנאים המיוחדים שבהם היא מתפתחת (ראו פירוט להלן).
חוקרי השפה חלוקים ביניהם בכמה סוגיות באשר לאופייה ולדמותה של השפה, למשל מידת הקשר בינה לבין העברית הקדומה. המחלוקות משתקפות גם בשמות השונים שמכנים בהם את השפה, ובהם עברית ישראלית או עברית חדשה, עברית מודרנית ועברית בת-זמננו. בספרות המחקר, הנכתבת בדרך-כלל באנגלית, יש המכנים את העברית הישראלית Ivrit כדי להבדילה מהעברית הקדומה - Hebrew. עם זאת רוב החוקרים מעדיפים לכנות גם את העברית הישראלית בשם Hebrew ולצורך הבחנה כותבים Modern Hebrew או Israeli Hebrew.
אף שיש מחלוקת בעניין, חלק גדול מהחוקרים סבור כי על-פי כללי הבלשנות ההיסטורית, אי אפשר לראות בעברית הישראלית צאצאית ישירה של העברית הקדומה. זאת מכמה סיבות:
- העברית לא הייתה שפת אם של אף אדם במשך כ-1200 שנה, כך שבמשך הזמן הזה לא הייתה העברה ישירה של השפה מהורים לילדיהם, אלא העברה באמצעות לימוד פורמלי בלבד.
- העברית הישראלית ממזגת רבדים היסטוריים שונים של העברית הקדומה, באופן שלא ייתכן בשפות שבהן היה רצף דיבור לאורך הדורות.
- יש תיעוד לתהליך יצירת השפה המדוברת מחדש, באופן שאינו אופייני לשפות מדוברות אחרות. מבחינה זאת יצירת העברית הישראלית מזכירה במקצת יצירתן של "שפות מתוכננות".
על אף האמור לעיל, אפשר לומר כי רבדים שונים של השפה העברית הקדומה, ושל הכתבים העבריים מימי הביניים משמשים בסיס לעברית הישראלית. הדבר ניכר במיוחד במורפולוגיה של העברית הישראלית, שהיא דומה מאוד למורפולוגיה של שפות שמיות אחרות. התחביר של העברית הישראלית מזכיר יותר תחביר של שפות הודו-אירופיות.
עד שנות ה-50 של המאה ה-20 סברו חוקרי השפה שאי אפשר להתייחס אליה כאל מערכת לשונית עקבית ויציבה. לתפיסתם היו בעברית "יסודות מתרוצצים" מתקופות הלשון הקודמות של העברית ומהשפעה של שפות זרות. הבלשנים, שהיו ברובם נורמטיביים, שאפו להכווין את השפה ליציבות כך שתבטא את המשך השפה העברית "מהמקום שבו נפסקה חיותה". לצורך זה נכתבה ספרות רחבה של תיקוני לשון בסגנון "אל תאמר א, אמור ב". (סקירת שיבושי הלשון בספרות זו היא מן העדויות המעטות שיש בידינו באשר לאופן שבו דוברה העברית הישראלית במחצית הראשונה של המאה ה-20). בשנות ה-50 טענו לראשונה הבלשנים חיים רוזן וחיים בלנק שהמערכת הלשונית העברית עומדת עמידה יציבה בפני עצמה, ושהתופעות הלשוניות שנחשבו לשיבושי לשון מייצגות (לפחות בחלקן) תהליכי לשון טבעיים. רוזן אף הציג בספרו "העברית שלנו" (תשט"ז, 1956) דקדוק מסודר של העברית הישראלית. סביב עמדתם של רוזן ובלנק התפתח פולמוס רחב, אך בסופו של דבר התקבלה גישתם במחקר המדעי, אם כי ספרות נורמטיבית עדיין המשיכה להיכתב.
אחת השאלות המרכזיות המעסיקות היום את חוקרי העברית החדשה היא באיזו מידה העברית החדשה היא שפה שמית. המציאות היא שהעברית שימרה חלק מן המאפיינים הבולטים של השפות השמיות, כגון מערכת בתצורה המסורגת (שיבוץ שורשים במשקלים) ומבני הסמיכות, ולעומת זאת איבדה מאפיינים בולטים אחרים, כגון הגיית העיצורים הלועיים והנחציים. מלבד זאת שאבה העברית מן השפות האירופיות מבנים שלא היו קיימים בשפות השמיות, כגון גזירת מילים על ידי הרכבה (רכבל, רמזור), מבנים תחביריים שונים (למשל הפנייה הנפוצה "מה נשמע?") וכן אוצר מילים לועזי רחב - אם כי חלקו השתבץ לתוך מערכת השורשים והמשקלים הרגילה (לטלפן, לארגן). מבין האסכולה הטוענת שהעברית המודרנית איננה שפה שמית, יש הטוענים שיש לה מאפיינים של שפה סלאבית. למשל, החוקר הישראלי פאול וקסלר מאוניברסיטת ת"א, טוען כי העברית הישראלית היא למעשה "השפה הסלאבית ה-16" וכי מדובר ב"שפה סלאבית עם לקסיקון עברי". אחרים מצביעים על הדימיון של העברית לשפות פידג'ין ושפות קריאוליות, כלומר שפות תערובת שנוצרו בדיבור של אנשים ששפתם אמם הייתה שפה אחרת.
כיום העברית הישראלית היא שפת אמם של כ-3 מיליון בני אדם בגילאים שונים ובשכבות אוכלוסייה שונות בישראל. בשנים האחרונות אפשר למצוא משפחות רבות שבהן העברית הישראלית היא שפת אמם של שלושה דורות - הסבים, ההורים, והנכדים. ההבדלים הבין-דוריים העיקריים הם באוצר המילים - הבדל שניכר בשפות מדוברות רבות - ובהסדרת מערכות לשוניות או ביטול הבחנות לשוניות מסובכות. למשל, ההבחנה בין זכר לנקבה במספרים המונים בוטלה כמעט לגמרי בקרב צעירים דוברי עברית ישראלית. מערכת ההחלפה בין עיצורים סותמים (פוצצים) לחוככים המכונה "כללי בגד כפ"ת" השתנתה במידה ניכרת והותאמה למערכת המורפולוגית של העברית הישראלית (כך, למשל, בקרב צעירים, יש נטייה לשמור על איכות העיצור לאורך כל נטיית הפועל, כך ששומעים ספּרתי/לספּור ותפֿרתי/לתפֿור, במקום ספֿרתי/לספּור ותפֿרתי/לתפּור). תהליכי ה"הסדרה" קורים בצורה מואצת, והם מאפיינים את העברית הישראלית כשפה שנוצרה משילוב בין רבדים לשוניים היסטוריים שונים שאין ביניהם בהכרח התאמה בכללים הדקדוקיים. בנוסף, העברית הישראלית מתפתחת בסביבה רב-לשונית. מחצית מהמשתמשים בה אינם דוברים ילידיים, וגם הדוברים הילידיים לומדים בדרך כלל לפחות שפה זרה אחת. במצב כזה מושפעת העברית הישראלית בצורה אינטנסיבית משפות זרות. גם כאן אפשר למצוא הבדלים בין-דוריים. בעוד שבשפת המבוגרים נשמעת השפעה חזקה של יידיש ושל שפות סלאביות, בקרב הצעירים אפשר להבחין בהשפעה של השפה האנגלית.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- חיים בלנק, לשון בני-אדם. כינס: משה זינגר. מוסד ביאליק, ירושלים תשמ"ט.
- חיים רוזן, העברית שלנו: דמותה באור שיטות הבלשנות, עם עובד, תל אביב (נדפס בירושלים בדפוס "הספר") תשט"ז
- חיים רוזן, עברית טובה: עיונים בתחביר, מהדורה שלישית, הוצאת "קרית-ספר", ירושלים 1977
- האוניברסיטה הפתוחה, פרקים בתולדות הלשון העברית: החטיבה המודרנית
- הלשון העברית בהתפתחותה ובהתחדשותה: הרצאות לרגל מלאות מאה שנה לייסוד ועד הלשון העברית, האקדמיה הלאומית הישראלית למדעים, ירושלים תשנ"ו. ISBN 965-208-126-4.
- Ron Kuzar, Hebrew and Zionism: A Discourse Analytic Cultural Study, Berlin & New York: Mouton de Gruyter 2001. ISBN 3-11-016993-2, ISBN 3-11-016992-4.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- חיים רוזן, "Israel Language Policy and Linguistics", באתר Adath Shalom.
- רון כוזר, "איך נוצרה העברית הישראלית": חלק א', חלק ב' וחלק ג' באתר הגדה השמאלית.
- ד"ר גלעד צוקרמן, רשימת קישורים למאמרים אקדמיים פרי עטו (כתובים באנגלית) בנושא עברית ישראלית
- דו-לשוניות והתפתחות העברית המודרנית, באתר של גבי דנון
- מעמ"ד - תוכנית להקמת מאגר העברית המדוברת בישראל

