יחסי יהודים ואירים בארצות הברית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יחסי יהודים ואירים בארצות הברית לא התבססו על מורשת של היכרות. אירים לא פגשו ביהודים בארצם, ובארצות הברית לא היו כמעט יהודים מאירלנד.
ראיית האירים את יהודי ארצות הברית הייתה מושפעת מהמסורת הנוצרית על מעורבותם במות ישו, אך גם ממיתוסים על היותם של האירים בני מעשרת השבטים.
מגורלם של היהודים הנרדפים שאבו האירים מוסר השכל: אין לנסות למצוא לרדיפה תרופות קצרות טווח, אלא לראותה כגורל היסטורי. על אף הסתייגותם מ"צולבי ישו" אהבו האירים להשוות עצמם ליהדות ששרדה ברדיפות ולקוות שהלשון האירית תישמר כעברית. גם בהיותם נתונים לשליטה זרה בארצם ובאדיקותם הדתית מצאו האירים דמיון למצבם של היהודים. גם היה דמיון בין נסיבות הגעתם של האירים ושל היהודים לאמריקה. הגירת האירים מאירלנד, כמו הגירת היהודים מרוסיה, נבעה מקטסטרופה, הייתה המונית ושינתה את המאזן הדמוגרפי בארצם ובאמריקה.
תוכן עניינים |
[עריכה] יהודים ואירלנד
האירים התגאו בכך שלא רדפו את היהודים, התהדרות שעליה כתב ג'יימס ג'ויס באירוניה: "זאת משום שלא נתנו להם להיכנס". למעשה נמנעו יהודים מלהגיע לאירלנד בעיקר עקב עונייה, אך ב-1881, בעוד האירים ברחו לארצות הברית, הגיעו כמה מאות יהודים מרוסיה לאירלנד. בעקבות הגירה זו ועל רקע מתח כלכלי פרצו מהומות בלימריק ב-1884 וב-1889 קראו בדבלין להחרמת מוצרים יהודיים, "אירלנד לאירים".
ב-1894 הותקפו בקורק יהודים ופרוטסטנטים. העיתונות קראה לסובלנות כלפי היהודים, לאור העובדה שהאירים עצמם נרדפים ולאור המוניטין הסובלני שלהם. הפוליטיקאים גם הם גינו בחריפות את האלימות, בחששם מאובדן תמיכת יהודי בריטניה במאבק האירי, ובחשש מהכח היהודי בארצות הברית, ארץ ההגירה האירית.
חבר פרלמנט יהודי אירי קרא לסובלנות כלפי היהודים ודרש לאפשר להם הגירה חופשית. הרב הראשי לבריטניה קרא מצידו ליהודי אירלנד שלא לעורר אנטישמיות בהתנהגותם. חוגים יהודים הרחיקו לכת והעלו הצעה לפיה את החלל שהותירו באירלנד העוזבים אל מעבר לים, ימלאו מהגרים יהודים מרוסיה.
העזרה היהודית לאירלנד ברעב הייתה רבה, ואף משפחת רוטשילד השתתפה בה. היא נבעה מהיחס הפטרנליסטי האוהד לאירלנד מצד יהודי בריטניה (כמו יחס הבריטים כולם). גם באמריקה תרמו יהודים וערכו כינוסי עזרה. יהודים אפילו מתחו ביקורת על אירים אמריקניים שלא סייעו מספיק לאחיהם.
[עריכה] ההגירה לארצות הברית
המהגר האירי והיהודי הרוסי היה בודד, לעומתם ידעו היהודים הגרמנים לשמור על המסגרת הקהילתית ושהו בתוך בני עמם. האירי היה עובד כפיים ונעקר מהחקלאות שאליה הורגל. מעמדו היה כמעמדם הנחות של השחורים. עודף נשים איריות הביא אותן לשמש כמשרתות בעוד שהמחסור בנשים יהודיות העלה את מעמדן. יהודים לא היססו להעסיק אירים, אך אירים נמנעו מלהעסיק יהודים. בקרב היהודים שרר כעס סביב איסור שהטילו כמרים על נערות לעבוד בבתי יהודים.
ההגירה היהודית מרוסיה קירבה גאוגרפית בין אירים ליהודים. הם התרכזו ברבעים סמוכים, התפתח מסחר ביניהם והם עבדו במשותף ופעלו יחדיו באיגודים המקצועיים. היהודים הרוסים עצמם חשו ניכור מסוים מעשירי בני עמם, שכן המנהיגות היהודית באמריקה לא הפגינה אהדה כלפי הפועל היהודי מרוסיה.
[עריכה] מפגש וחיכוך
התמונה לא הייתה ורודה כולה. דווחו התנגשויות בין אירים ויהודים. אמריקנים ותיקים רבים שיבחו את היהודים וביקרו את האירים. כשונים בדתם (קתולים ולא פרוטסטנטים) וכעובדי כפיים הדורשים שוויון לקחו האירים לעצמם במידת מה את תפקיד ה"יהודי". מרדכי עמנואל נח, עיתונאי יהודי נודע, היה מתקיף ארסי של האירים. הוא תקף אירים אמריקניים שהתערבו במאבק האירי – בריטי באירופה. יהודים אחרים שהתלבטו באשר ליחסם למפלגת האמריקנים הוותיקים המתנגדת לקתולים, הכריעו לבסוף נגדה, מחשש שתפנה לבסוף למישורים אנטישמיים.
העלאת הקתוליות לשיח האמריקני, תוצאת ההגירה האירית, הביאה את היהודים להיזכר בעוולות הכנסייה ולהזכירן, מה שהביך את האירים. מרדכי עמנואל נח שילב התקפות על האירים הקתולים בתיאורי רדיפות הכנסייה את היהודים. הקהילה היהודית ראתה בהתקפותיו רק מקור לצרות והתרחקה ממנו.
הקתולים הגנו על עצמם בהכחשת חלק מהרדיפות ובטענה שהם מחויבים להגן על מנהיגותו הדתית של האפיפיור, אך את רדיפות היהודים עשה זה כמנהיג פוליטי, ואין הם מחויבים למנהיגותו הפוליטית. מאותה סיבה, גם אין סתירה בין נאמנותם הדתית לאפיפיור ונאמנותם הפוליטית לארצות הברית. הקתולים השיבו לא רק בהגנה, אלא גם בהתקפה. היהודים לא אולצו לחיות תחת שלטון האפיפיור וחיו שם מרצונם, טענו.
היו אירים שהשתתפו בסניגוריה על היהודים, ביניהם הבישוף של מרילנד ופוליטיקאים אירים, אולם תמיכה ביהודים הייתה, בסופו של דבר, יוצאת דופן ונבעה לרוב מהיווצרות קואליציות פוליטיות ארעיות. הכעס שהפנו האירים לבנג'מין דיזראלי עורר אותם גם להשמעת השמצות שעסקו ביהדותו.
העיתונות היהודית לא התעניינה רבות בשאלה האירית, אך הביעה תמיכה כלשהי במאבק אירי מתון. היו שקראו ליהודי רוסיה לחקות את האירים בהתקוממות.
האמריקנים הוותיקים היו משוכנעים שקיימת קונספירציית מהגרים נגדם, אך למעשה היו בין המהגרים יריבויות – בעיקר מאבק של גרמנים (ובכללם יהודים) נגד אירים. הגרמנים נטו לאהוד שחורים, בעוד שהאירים התחרו עם השחורים על עבודה. ביחס לשחורים תמכו האירים בעמדותיו הגזעניות של מרדכי עמנואל נוח, בדרך כלל שונאם המובהק.
משהגיעו הסינים נתקלו בשנאה אירית. יהודים התקשו לצאת נגדה למרות סלידתם מגזענות עקב חששם להרגיז את כוח העבודה האירי. הגרמנים והיהודים שבקרב הגרמנים טענו שהסינים עדיפים על האירים.
בהשוואה בין היהודים והאירים, דעת הקהל העדיפה את היהודי, והבליטה את חדלונם של האירים על רקע הצלחת היהודים. דווקא העיתונות היהודית הייתה מתונה בהצגת האירי כגס ואלים.
[עריכה] יהודים, אירים ופוליטיקה
האירים, שכנראה רצו לפצות עצמם על העדר השפעתם בארצם, פנו לפוליטיקה. היהודים מיעטו בתחילה לעסוק בה, ובהדרגה הגדילו מעורבותם. שני המיעוטים האתניים פעלו במסגרת המפלגה הדמוקרטית.
האירים, בניגוד ליהודים, נתפסו כמגובשים אלקטורלית, ורווחה האמונה בקיומו של "קול אירי", לעומת "קול יהודי", שבאותה תקופה נחשב לבלתי קיים. האירים הואשמו על כן בזיופים, אך גם זכו לחיזורים. היו אירים שביקרו דפוס זה של הצבעה לפי אינטרסים קתוליים וחששו שתוצאתו תהיה שנאה ואלימות. היהודים, שראו שהאירים משלמים בעוינות על לכידותם האלקטורלית, נרתעו מיצירת "קול יהודי".
האירים השתלטו על מנגנוני השלטון המקומי בצפון. הם העדיפו את העניינים המונציפליים. פוליטקאים אירים נאמו בכינוסים יהודיים החשש מהיתפסות כבדלנים מנע לכידות יהודית בהשגת מטרות פוליטיות, ואחרי כמה עשורים הודו היהודים שהאירים הצליחו מהם בתחום הפוליטי.
[עריכה] היחסים בתחילת המאה העשרים
בתחילת המאה העשרים נמשכה הגירה יהודית גדולה ששינתה את הפוליטיקה האמריקנית. היא הגדילה את חשיבות היהודים על חשבון מנגנוני המפלגה האיריים. בסאטירה ובתודעה נתפסו היהודים והאירים כמשתפי פעולה על חשבון הוותיקים.
הייתה סובלנות הדדית בעת הלימודים המשותפים בבתי הספר הציבוריים, אולם נישואי התערובת היו מעטים.
ההומור האמריקני אהב לעסוק בקשרים היהודים – איריים. ההומור עסק בעסקים, במתח ובחשדנות של האירים מול החריפות היהודית. היו מתאגרפים יהודים ששינו שמם לשם אירי כדי לקבל תהילה.
אולי משום שהיו אלו שתי הקבוצות השנואות ביותר אהבו להציבן בהתנגשות. יש קריקטורה שהראתה כיצד היהודים חפצים לחסום הגירה אירית לטובת זו היהודית. אפילו בקטעים הומוריסטיים שלא נגעו בעימות האתני, אהבו להשתמש בדמויות היהודי והאירי.
בעיתונות האירית רווחו סטריאוטיפים - היהודי זוהה עם כסף ובמיוחד הוזכרו הרוטשילדים. זאת לעומת האירי העמל והישר. העיתונות הטיפה לאירים ללכת מערבה, וכך להשתחרר מהמגבלות החברתיות, כפי שעשו היהודים.

