גבולות הזמן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

סוגיית גבולות הזמן הינה סוגיה פילוסופית מדעית חשובה, העוסקת בתכונותיו הלוגיות של הזמן כביטוי כמותי. שתי הפנים העיקריות לסוגייה זו הן שאלת גבולותיו החיצוניים של הזמן (תחילתו וסופו), ושאלת רציפותו וחלוקתו הפנימית.

תוכן עניינים

[עריכה] אינסופיות/סופיות הזמן

אחד המאפיינים הפילוסופיים של הזמן, הינו חוסר היכולת האנושי לדמיין לזמן "תחילה" ו-"סוף". רוב הדתות מתארות את בריאת העולם כאירוע המתרחש "בתחילת הזמן", אולם ההשגה האנושית מסוגלת לתאר כי היו התרחשויות גם לפני כן.

[עריכה] גישות פילוסופיות

אינסופיות הזמן תלויה בעיקר בשאלת הגישה הבסיסית לזמן.

גישה אובייקטיבית טהורה, מעמידה את הזמן כרעיון מוחלט, אשר באופן תיאורטי עשוי להתקיים גם בלא כל חומר המוגדר על-פיו. גישה זו מקבלת את אינסופיותו התיאורטית של הזמן.

גישה אובייקטיבית התולה את הזמן בקיומה של תנועה, כלומר מבטאת את הזמן כתכונה של גופים, ולא כביטוי מוחלט, מעמידה את אינסופיות הזמן כשאלה של אינסופיות התנועה. במקרה זה, ייתכן מצב בו התנועה החלה בנקודת זמן מסוימת, היא ראשית הזמן. עם זאת, נקודה זו בעייתית, שכן היא שוברת את מבנה הסיבתיות, ומניחה כי עשוי להתקיים אירוע (תחילת התנועה), בלא התרחשות של אירוע לפניו.

לעומת זאת, גישה סובייקטיבית טהורה, התולה את משמעותו של הזמן רק עבור תודעה החשה בו, מעמידה את אינסופיות הזמן ביחס לתודעה, כלומר- הזמן הינו אינסופי רק אם התודעה מסוגלת לתפוס את הזמן כביטוי ללא גבולות. השאלה האם התודעה מסוגלת לתפיסה שכזו, נתונה לפרשנות פילוסופית.

גישה סובייקטיבית טהורה פחות, מתארת את תחילתו וסופו של הזמן כתחילתו וסופו של מושג התודעה.

[עריכה] גישות מדעיות

סטיבן הוקינג, תיאורטיקאי שהתייחס להיווצרות היקום ועתידו, ניסח תאוריה המעמידה את מושג אינסופיות הזמן בצורה שונה לחלוטין. על-פי תאוריה זו, צורת המרחב-זמן הינה סגורה, כך שליקום, הפרוס על פני המרחב-זמן, צורה המתארת כדור (בעל יותר משלושה ממדים, שכן הזמן הינו מימד נוסף בתיאור זה).

על פי תאוריה זו, יחס הזמן לצורת ה"כדור", הינו כיחס הציר "צפון-דרום" לכדור הארץ. במובן זה, קיימת נקודה מסוימת המתארת את ראשית הזמן, שבה אין רלוונטיות לשאלה, מה היה לפניה (ובהתאמה: נקודת סיום לזמן), שכן שאלה זו מקבילה לשאלה, איזו נקודה צפונית לקוטב הצפוני.

[עריכה] בעייתיות גבולות הזמן

מבחינה פילוסופית-פסיכולוגית, אינסופיות הזמן הינה בעייתית, שכן היא הופכת את התודעה לבטלה ביחס לטבע. בעייתיות מסוימת הינה הבעייתיות, על-פיה לא ניתן לתאר את קיום האדם באופן פילוסופי, בהתחשב באינסופיות הזמן.

בעייתיות אחרת הינה פסיכולוגית בטבעה, ובאה לידי ביטוי בכך שהאדם חש בלתי-משמעותי ביחס לאינסופיות הזמן. הפילוסוף בלז פסקל התייחס לסוגייה זו כמניע מרכזי לאמונה באל.

לעומת בעיית האינסופיות, ניתן לתאר גם את בעיית סופיות הזמן. על-פי גישה סובייקטיבית, סופיות הזמן נגזרת ממותה הצפוי של התודעה. סופיות הזמן עבור התודעה, נחשבת למצוקה פילוסופית-פסיכולוגית ידועה.

בעייתיות אחרת בסופיות הזמן, הינה סופו הצפוי של החיים, באופן כללי. קיימות תפיסות המתארות את שאיפת האדם המרכזית כרצון לטבוע חותם באינסוף. באם התודעה מנמקת את מעשיה בחתירה לאינסופיות מעשיה, אזי סופיות החיים מציבה בפניה מצוקה פילסופית.

מצוקה כזו מתוארת בנימה היתולית בספר האיגיון המסעדה שבקצה היקום, של דאגלס אדאמס. בספר זה, נשלחות קבוצות תיירים לעתיד, לחזות בסוף היקום. מנחה האירוע משבח את קהלו על כך שהוא אמיץ דיו לצפות במחזה זה, אך לחזור לאחר מכן לעבר ולהילחם עבור הטוב שלו.

[עריכה] רציפות הזמן

סוגית רציפות הזמן הינה סוגייה חשובה נוספת במסגרת הדיון סביב גבולות הזמן. במסגרת סוגייה זו, נשאלת השאלה האם הזמן ניתן לחלוקה אינסופית, ומה ההשלכות של תכונה זו.

רוב הפילוסופיות מציגות את הזמן כניתן לחלוקה אינסופית, אך הפילוסוף היווני זנון הציג בפרדוקסים שלו את הבעייתיות הלוגית של היותו של הזמן רציף, מחד, אך מורכב מפרקי זמן בני חילוץ, מאידך. ניתן לנסח בעייתיות זו בכך שכל פרק זמן מורכב מאינסוף קטעי זמן קטנים, ועל כן, מבחינה לוגית, אינו יכול להיגמר לעולם.

גישה מדעית מודרנית מתארת "חלקיק זמן": יחידת הזמן הקטנה ביותר, אותה לא ניתן לחלק ליחידות קטנות יותר. חלקיק זמן, כפי שחושב על-ידי תיאורטיקנים, מכונה זמן פלנק.