משה נובומייסקי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

משה נובומייסקי, מהנדס מכרות, יליד סיביר, מייסד חברת האשלג של ים המלח ומנהלה הראשון.

נובומייסקי נולד בשנת 1873 בבָּרגוּזין שבמזרח סיביר, ליד ימת בייקל, למשפחה יהודיה של גולים פוליטיים שעסקו בכריית זהב. את לימודיו התיכוניים עשה באירקוטסק ולמד הנדסת מכרות באוניברסיטת קניגסברג, אותם סיים ב1897. היה בין חלוצי תעשיית המכרות בסיביר ועסק שם בכרייה וחקר אוצרות הטבע. היה יושב ראש המועצה של יהודי סיביר. בשנת 1905 נפגש עם פרופסור אוטו ורבורג שהראה לו דין וחשבון מדעי של הגאולוג הגרמני בלאנקנהורן על אוצרות ים המלח וכך נודע לו על ההרכב המיוחד של מי ים המלח. בשנת 1911 הגיע לראשונה לארץ ישראל, ערך סקירה של חופי ים המלח וחזר עם ממצאיו למעבדתו בסיביר.

בשנת 1920 עלה נובומייסקי ארצה ולאחר שנה העלה את משפחתו. הוא רכש משק בגדרה ובשנת 1921רכש שטח לחופו הצפוני של ים המלח.

בסוף שנת 1922 רכש, מערבי נוצרי תושב בית לחם, זיכיון לחציבת מלח בהר סדום וזכויות שיט בים המלח וכן מספר צריפים נטושים בצפון ים המלח. כמו כן, הקים חברה לחיפושי נפט בשם "הירדן". בשנת 1924 הקים את חברת "סינדיקט ארץ ישראל למכרות", הביא מודדים לים המלח וערך סקרים עם הגאולוגשל ממשלת המנדט הבריטי ג'. ס. בלייק. בשנת 1925 העניק הנציב העליון אישור לנובומייסקי להמשיך בניסוייו והוא ביצע ניסויים ותצפיות בצפון האגם.

. לאחר מכן, הוציאו הבריטים מיכרז לשם קבלת זכיון לניצול מחצבי ים המלח. על המיכרז התמודדו קבוצות שונות, וכן קבוצה של נובומייסקי שכללה גם סקוטי בשם טאלוק, שביקש כבר בשנת 1918 רשיון לניצול אוצרות ים המלח. בשנת 1927 אישר הנציב העליון, הרברט פלומר, את בקשתם של נובומייסקי וטאלוק, אולם, עד לאישור הסופי של הזיכיון, שניתן ב-1 בינואר 1930, לתקופה של 75 שנה, היה על נובומייסקי לעבור מסכת תלאות של וויכוחים בפרלמנט הבריטי, מתן הוכחות מקורות ההון וכן הסכמה למינוי יושב ראש בריטי לחברה.

"חברת האשלג הארץ-ישראלית", שהוקמה על ידי נובומייסקי ב-1929, פעלה בארבעה אתרים: דירקטוריון ושיווק - לונדון; הנהלה ומחקר - ירושלים; אתר ייצור עיקרי - צפון ים המלח; מרכז הפקה מתפתח - דרום ים המלח.

רוב עובדי הייצור הועסקו בצפון ים המלח והתגוררו בעיקר בירושלים. ממשלת המנדט לא איפשרה להקים יישובים באזור ים המלח על קרקעות ממשלתיים, אולם, נובומייסקי הצליח להשיג אישור להקמת שכונות מגורים לעובדי המפעל, על סמך הזיכיון של החברה. בשנת 1934 הוקמה שכונה למשפחות העובדים, אשר במשך הזמן נוספו לה מבני ציבור ושירותים והיא תוכננה כיישוב קהילתי.

עוד בשנת 1933 התקשר נובומייסקי עם קיבוץ רמת רחל שליד ירושלים כדי שיארגן קבוצת עובדים למפעל המתוכנן בסדום. ייצור האשלג היה מבוסס על בריכות אידוי שדרשו שטחים נרחבים. השטחים שעמדו לרשות מפעלי ים המלח באתר הצפוני היו מצומצמים יחסית, ואילו בדרום היו שטחים נרחבים. אולם, התנאים, שהיו קשים גם בצפון, היו קשים הרבה יותר בדרום, בגלל הריחוק ממקום יישוב, ריחוק שנוסף על החום הרב. רמת רחל התקשרה עם מזכירות הקיבוץ המאוחד וזו גייסה קבוצה של 20 חברים שיחד עם עובדי חברת האשלג, הקימה בשנת 1934 את מחנה סדום. בקרבת מקום, בבקעת צוער שבתחום אמירות עבר הירדן (שנכללה במנדט הבריטי), נמצא מקום מתאים להתיישבות. הקיבוץ המאוחד שלח גרעין של מתנחלים מרעננה, יוצאי המחנות העולים, למקום. אולם, האמיר עבדאללה התנגד להקמת ההתנחלות וזו פונתה. לעומת זאת, בתחילת מלחמת העולם השנייה, ב-8 באוקטובר 1939 הקים גרעין של מחנות העולים את קיבוץ בית הערבה, הסמוך לאתר הצפוני של החברה. את האישור להקמתה של התנחלות זו, הצליח נובומייסקי להשיג באמתלה של הקמת שכונות מגורים נוספת לעובדי מפעל ים המלח. בשנת 1940 הגיע היצוא של חברת האשלג לכמחצית הייצוא התעשייתי של ארץ ישראל והחברת סיפקה בתקופת מלחמת העולם השניהה]] כמחצית מתצרוכת האשלג של בריטניה. בשנת 1946 הקים נובומייסקי את חברת "דשנים וחומרים כימיים".

ביום [[18 באפריל 1948 הפסיקו הבריטים ללוות שיירות מירושלים למפעל האשלג בצפון ים המלח. כמו כן, מאז תחילת מלחמת השחרור, ניהל נובומייסקי מגעים עם המלך עבדאללה וגורמים ירדניים אחרים, עמם היה בקשר שנים רבות, על מנת לשמור על מפעלי חברת האשלג ולהוציאם ממעגל המלחמה. הוא הסביר לירדנים כי אי-שמירת מפעלי האשלג תגרום נזק חמור הן לירדן והן לבריטים. הוא טס פעמיים לרבת עמון ולבסוף ב-13 במאי 1948 הגיע לסיכום עם משלחת ירדנית על יצירת אזור ניטרלי שיבטיח שמירת המפעלים. עם תוצאות אלה יצא ב-14 במאי לת אביב, כדי לדווח זאת לבן גוריון. בן גוריון לא התפנה אליו בשל ההכנות להכרזת המדינה ובאותה עת נפגע נובומייסקי בתאונת דרכים, בגללה לא יכול היה להשתתף בסיכום המגעים עם הירדנים. ב-17 במאי הוחתמו שני נציגים (של המפעל ושל ההגנה), על הסכם, שמסר את מפעלי חברת האשלג, (באתר הצפוני ובאתר הדרומי), בניגוד לסיכום שהושג עם נובומייסקי, לחסות ירדנית. פיקוד ההגנה לא קיבל את ההסכם. בשל אישפוזו לאחר התאונה, לא היה נובמייסקי במקום ולא יכול היה לנסות ולנצל את קשריו בירדן להצלת המפעל. ב-19 וב-20 במאי פונה האתר הצפוני בצי של 17 כלי שייט קטנים מכמה מאות אנשים (עובדי המפעל, חברי בית הערבה ולוחמי פלמ"ח) אל אתר החברה בסדום. רק ב-22 במאי נכנסו למפעל הצפוני אנשי הלגיון הערבי ומצאו את המקום נטוש (לאחר שנבזז על ידי ערבים מקומיים). המפעל, שחובל לפני נטישתו, וכן קיבוץ בית הערבה, נהרסו כליל בידי אנשי הלגיון הערבי.

בנובמבר 1948, מינתה הממשלה הזמנית ועדה שתפקידה היה לבדוק את פעולת חברת האשלג ולהגיש המלצות לגבי פעולת הממשלה בעניינה. היחס של היישוב לחברת החשמל לא היה חד-משמעי. מצד אחד, החברה מילאה תפקידים לאומיים וחלוציים בפיתוח הכלכלי של ארץ ישראל. אולם, מצד שני, הייתה החברה קשורה בבריטניה ובדירקטוריון שישב בלונדון. הוועדה שמונתה פעלה לסילוק ההשפעה הבריטית על החברה ולשינוי תנאי הזיכיון שהיה בידי חברת האשלג. אגב כך, נפגע נובומייסקי שהיה בן 75 באותה שנה. בעקבות המלצת הוועדה, הוצגו לחברת האשלג ולנובומייסקי תנאים להמשך הפעלת החברה, בהם לא הצליחו לעמוד. בחודש דצמבר 1951 החליטה ממשלת ישראל להקים חברה חדשה, חברת מפעלי ים המלח בע"מ. החברה החדשה רכשה ביולי 1952 את כל הנכסים של חברת האשלג. החברה החדשה פעלה מבלי לנצל את את כל הנסיון שנרכש ותיפקודה התערער, עד למינויו של מרדכי מקלף למנכ"ל החברה, שהביא את החברה למסלול של התפתחות.

בשנת 1957 העניק הטכניון לנובומייסקי תואר כבוד של דוקטור למדעים טכניים.

בשנת 1961 נפטר משה נובומייסקי בגיל 87, לאחר שנושל מניהול החברה יצירת כפיו, ונקבר בבית העלמין הישן שברחוב טרומפלדור בתל אביב.




[עריכה] לעיון נוסף

דב גביש, מלח הארץ, הוצאת יד בן-צבי, בשיתוף מפעלי ים המלח. עודד נבון, מלח הארץ, הוצאת ספרים ע"ש י.ל. מגנס, 2005

[עריכה] קישורים חיצוניים

הספרייה הווירטואלית של מטח