הופליט

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פסל של הופליט יווני. בתמונה החייל חובש קסדה קורינתית ומוגן במגן ושריון גוף. ככל הנראה מתואר הופליט מהמאה ה-8 או ה-7 לפנה"ס
הגדל
פסל של הופליט יווני. בתמונה החייל חובש קסדה קורינתית ומוגן במגן ושריון גוף. ככל הנראה מתואר הופליט מהמאה ה-8 או ה-7 לפנה"ס

הוֹפְּלִיטיוונית òπλίτης) - חייל רגלי בעל חימוש כבד בצבאות העולם העתיק הופיע לקראת המאה ה-8 לפנה"ס. הרכיב את מערך הפלנקס. בתקופה העתיקה הלוחמים נדרשו לקנות את כלי נשקם בעצם, לכן רק בעלי הרכוש בני החורין יכלו לשרת בתור הופליטים. בתקופות מוקדמות בדרך כלל אזרחי הפוליס שירתו בתור ההופליטים, אך בתקופות מאוחרות יותר, החל מהמאה ה-4 לפנה"ס היו שכירי חרב רבים, אשר שירתו בתור הופליטים. ההופליטים היו נפוצים מאוד ביוון העתיקה, במיוחד בתקופה ארכאית והקלאסית. פרט ליוון, ההופליטים היו נפוצים בחצי האי האפניני אצל האטרוסקים, רומא העתיקה עד המאה ה-4 לפנ"ס וקרתגו עד מסעותיו של חניבעל. שאר עמי העולם הסתמכו בדרך כלל על חי"ר קל או בינוני. אפשר לראות גם בחיילים כבדים ממצרים העתיקה סוג של הופליטים, כי גם הם נלחמו במערך המזכיר פלנקס (לפרטים ראו הצבא של מצרים העתיקה)

תוכן עניינים

[עריכה] החימוש

[עריכה] שריון

להגנתו ההופליט חבש קסדה כבדה לראשו. ביוון העתיקה היו מקובלות שני סוגים של קסדות הראשונה - הקסדה הקורינתית. קסדה זו סוגרת את הראש מכל צדדיו ללא חרכים לאוזנים, לכן היא מקשה על השמיעה וכאן טמונה נקודת התורפה שלה. בנוסף לכך, הקסדה מגנה על הלחיים, חלק מהלסת התחתונה, המצח והסנטר. הקסדה מורכבת מיציקת ברונזה אחת (הקסדה עוטרה עם שיער בהמות צבועה). הקסדה השנייה היא קסדת "פילוס" עם מגנים ללחיים קסדה זו הייתה קלה יותר ונתנה שדה ראיה רב יותר ואף שמרה על אוזני החייל פתוחות לשמוע פקודות. על אף יתרון שבשדה הראיה ויכולת טובה יותר לשמוע פקודות, הקסדה הקורינתית הייתה נפוצה יותר כי היא נתנה ההגנה טובה יותר. הפקודות שניתנו במערך הפלנקס היו מעטות ולכן אפשר היה להזניח את יכולת ההקשבה לטובת ההגנה. הפקודות החשובות ניתנו בעזרת חצוצרות ואפשר היה לשמוע אותן בקלות גם עם קסדה מהסוג הקורינתי.

בנוסף לקסדה החייל הגן על עצמו במגן עץ עם ציפוי ברונזה גדול הנקרא "אספיס" המגן היה עגול בצורתו וקוטרו הגיע לגודל אימתני של בערך מטר אחד. המגן שקל בין 6 ל-8 קילוגרם. המגן כוסה בעור משני צדיו כאשר על החלק החיצוני הופיע ציור כלשהו, בדרך כלל של בעל חיים או נושא כלשהו מהמיתולוגיה. פולייס (רבים של פוליס) מסוימים קבעו סימן זהה על מגיני כל החיילים, כך הספרטנים ציירו את האות למדה (האות הראשונה במילה לאקדמונים) על מנת לבדל את עצמם מיתרת היוונים, ההאתונאים ציירו את הינשוף ואילו התבאים את הספינקס.

פרט למיגון זה הופליט חבש שריון גוף העשוי מברונזה. השריון היה קשיח והקשה על התנועה. שריון הגוף היה חזק מאוד ועמד בהצלחה בפיגעתם של מרבית כלי הנשק של התקופה. השריון עבר התפתחות משריון "פעמון" שנקרא כך בגלל צורתו הדומה לפעמון - השריון התרחב כלפי מטה על מנת להקל על תנועת הגפיים. לשריון "שרירי" שנקרא כך כי דימה את מבנה הגוף הגברי המושלם עם שרירים בולטים וחטובים. הסוג השני היה יקר יותר, אך נוח יותר. הופליטים דלי אמצעים הספתקו בשריון עשוי פשתן מחוזק שיכול היה להגן בהצלחה לא מבוטלת נגד פיגועות חצים, אך לא עמד כמובן נגד פגיעת חניתות וחרבות.

בנוסף לכך הגן ההופליט על רגליו וידו הימנית, אשר לא מוגנת במגן עם לוחיות ברונזה. הציוד הסטנדרטי שקל כ-30 קילוגרם.

[עריכה] כלי הנשק

כלי הנשק האופייני לחייל זה היא חנית הדקירה. חניתו של ההופליט היווני נקראת "דורה" ואורכה מגיע לכדי 2 עד 3 מטרים.
בנוסף הייתה לו חרב קצרה למדי הקרויה "קסיפוס" אשר אורכה לא עלה על 60 ס"מ. ההופליט השתמש בחרבו רק אם החנית נשברה.

[עריכה] טקטיקה

ההופליטים סודרו במערכים צפופים הנקראים "פלנקס" בעלת עומק משתנה. עומקה של פלנקס טיפוסית מהתקופה הקלאסית היה 8 - 12 שורות. יחד עם זאת במקרים מסוימים תבאיים הקימו מערך מפלצתי בעומק של 50 שורות בראשתו של אפמינונדס. הטקטיקה הייתה פשוטה למדי: שני הגושים התקרבו אחד לשני, התנגשו וקיימו קרב דחיפות תוך כדי ניסיון לדקור למוות את היריב. בדרך כלל הגוש העמוק יותר ניצח מכוח המסה שלו. היות והחייל החזיק את המגן ביד שמאל, ההופליטים נטו לנוע ימינה לאורך הקרב, על מנת להכניס את פלג גופם הימני החשוף מתחת למגן של החייל שכן. לכן האגף הימני נחשב למובחר ושם הוצבו החיילים האמיצים ביותר, השורה הראשונה השנייה והאחרונה נשמרו לעשירים והמכובדים שבלוחמים והשורות הפנימיות נשמרו לנחותים שבלוחמים. למרות שהפלנקס נראת כגוף מגושם, היא הייתה בעלת יכולת ניידות רבה בשטח פתוח והסתערותה בדרך כלל הייתה מצליחה לשבור התנגדות של חיילים קלים יותר.

[עריכה] התפתחות

הופליטים הופיעו לראשונה במאה השמינית לפנה"ס ביוון העתיקה. מקור השם נגזר מהמילה היוונית הופלון - מערך כלי הנשק ההתקפיים. הם קיבלו את התנופה הגדולה ביותר ביוון התיכונה והדרומית, המשופעת בעמקים צרים ורמות טרשיות, קרקע שלא מתאימה ללוחמת פרשים. ההופליטים החליפו חיל דומיננטי אחר - מרכבות, שהשתמשו בהם בתקופה קדומה יותר. השירות בחיל נחשב למעשה מכובד ביותר, ברגע שנזקק האזרח לצאת למערכה הוא ארז את ציודו והתקדם לכיוון הקרב. נדרשו מההופליט משמעת וכושר גופני מעולה כדי שלא יביא לקריסת המערך. היות והתוצר החקלאי המקומי היה מצרך חשוב היעד הישיר של הביזה ביד ההופליטים היו שדות אויביהם המובסים. לפיכך, העונות שבהן נערכו הקרבות היו עונות הקציר והאסיף.

המערכות היו קצרות להפליא ולרוב הוכרעו בקרב אחד בגלל שתי סיבות עיקריות.

  • החיילים הם אנשים בעלי אדמה שזקוקה לעיבוד ולכן אינם מסוגלים להעדר לתקופה ארוכה.
  • הכנות לקרב נעשו בידי החייל האינדיבידואלי ונבצר מההופליט לסחוב עמו מזון רב היות וציודו כבר הכביד עליו מאוד.

ההופליטים הטובים ביותר בתקופת יוון העתיקה באו מספרטה. ההופליטים הספרטנים התאפיינו במדים אחידים, דבר שלא היה נפוץ בעת העתיקה. על מגנם צוירה אות למבדה גדולה המסמלת את ארצם - לאקדמון ולגופם עטו ההופליטים הספרטנים גלימה בצע אדום עז. ההופליטים הספרטנים סודרו בדרך כלל בעומק של 8 שורות, בעוד שההופליטים מפולייס (רבים של פוליס) סודרו בדרך כלל בעומק של 12 שורות.

ההופליטים הוכיחו את עליונתם על פני החי"ר הקל והבינוני במלחמת פרס-יוון (ראשית המאה ה-5 לפנה"ס) במהלכה הביסו צבאות ההופליטים את הפרסים בקרב פלטאה וגרמו להם אבדות איומות בקרב תרמופיאי. אחרי קרב קונקסה (אמצע המאה ה-5) שסימנה את שיאו של מרד אחיו של מלך פרס, כורש הצעיר, קיבלו הפרסים החלטה אסטרטגית לשכור שכירי חרב הופליטים מיוון וכמאה שנה לאחר מכן בזמן פלישתו של אלכסנדר הגדול היו בפרס כ-50,000 הופליטים.

עם הזמן, הפכו ההופליטים לחיל הדומוננטי בצבאות יוון, ודחקו את רגלי החיילים הקלים והקרבות הוכרעו למעשה בעזרתם. לוחמת ההופליטים היגיע לשיאה תחת מנהיגותו של סטרטגוס יליד תבאי, אפמינונדס. הוא היה הראשון שחילק את ההופליטים שלו באופן לא שווה וחיזק את אחד האגפים על חשבון המערך הכללי. היו אמנם נסיונות מוצלחים לחזק את האגפים על חשבון המרכז, כמו למשל בקרב מרתון, אך היו אלו פתרונות מקומיים, שלא התפתחתו לכדי טקטיקה כוללת כמו אצל אפמינונדס.

אחרי מותו של אפמינונדס בקרב מנטינאה (362 לפנה"ס), ירד קרנה של תבאי, אך ההופליטים המשיכו לשלוט בטקטיקה עד הרפורמות של פיליפוס השני, אשר שינה את חימושם של ההופליטים ויצר את הפלנגיט. לפי רב העדויות, הפלנגיטים צוידו במגנו של הפלטסט הנקרא פלטה, והחליפו את הדורה הקצרה יחסית בסאריסה שהגיעה לאורך של עד 6 מטרים. למרות החניתות האימתניות, הפלנקס המקדונית הייתה ניידת מאוד, אודות לתרגול הרב ושילובו של חי"ר קל כתמיכה ללוחמים הכבדים. הפלנגיטים נפוצו בכל העולם ההלניסיטי, למעט ארץ האם היוונית, שם הם נזנחו לטובת הפלטסטים ורק ספרטה שמרה על ההופליטים שלה עד כיבושה על ידי רומא באמצע המאה ה-2 לפנה"ס

[עריכה] הופליטים בשאר המזרח התיכון

היוונים לא היו היחידים לעסוק בלוחמת הופליטים. האטרוסקים, לדוגמה, הסתגלו ללוחמה שכזאת כתוצאה ממפגשם עם הכוחות היוונים הקולוניאליים. רומא העתיקה שהייתה תחת שליטתם של האטרוסקים עד 509 לפנה"ס עד אשר לוקיוס יוניוס ברוטוס הפיל את המלוכה האטרוסקית ונוסדה הרפובליקה הרומית. הרומאים נחלו מספר מפלות כנגד הגאלים במאה ה-4 לפנה"ס, ושינו את צבאם ללגיונרים, תוך זניחת ההופליטים בשל חוסר גמישותם וחולשת אגפיה של הפלנקס. הלגיונרים הרומים הוכיחו את עליונתם על הפלנקס בהביסם את חניבעל ואחיו במלחמה הפונית השנייה ובכיבושי הצבא הרומי ברחבי העולם ההלניסטי.

חיילים כבדים היו נדירים מאוד בעת העתיקה בעיקר בגלל הקושי לעבד כמויות גדולות של מתכת הדרושה לציודם של חיילים אלו. אם החייל היה מספיק עשיר על מנת לקנות לעצמו שריון מתכת, הוא היה מספיק עשיר, ברב המקרים, לממן סוס או מרכבה ולכן רב החיילים הכבדים בעת העתיקה היו פרשים או לוחמי המרכבות. הדבר נכון במיוחד לגבי התקופות המוקדמות של העת העתיקה בצבאות העמים בסהר הפורה. החיילים הכבדים נלחמו רק במערכים צפופים, כי כך חימושם מעניק להם את היתרון הגדול ביותר. היוצאים מהכלל הזה היו השומרים שצבאותיהם הורכבו מחיילים כבדים, שאפשר לכנותם הופליטים ומצרים, אשר אמנם לא עטו שריון גוף, אך היה להם מגן גדול והם נלחמו במערך פלנקס צפוף. הפלנקס המצרית הייתה מפורסמת בעמידותה עד המאה ה-6 לפנה"ס והם זכו למוניטין רב עד פגישתם של עמי הסהר הפורה עם הפלנקס היוונית, הכבדה בהרבה מהמצרית.

[עריכה] ראו גם