מוזיקה מזרחית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מוזיקה מזרחית או מוזיקה ים-תיכונית, הוא כינויה של סוגה מוזיקלית בזמר העברי שנוצרה בישראל, המורכבת ממגוון סגנונות מוזיקליים והמשלבת השפעות של מוזיקה תימנית, מוזיקה יוונית, מוזיקה תורכית, מוזיקה ערבית, מוזיקה צפון אפריקאית, מוזיקה צרפתית, מוזיקה איטלקית, מוזיקה קווקזית, פופ, רוק ועוד. בכך, סוגה מוזיקלית זו שונה מאוד מהמוזיקה המזרחית או הערבית הקלאסית והמודרנית, ודומה יותר לסוגה הארצישראלית ההגמונית משנות ה-30 ועד שנות ה-50, שביקשה לשלב מוזיקה מערבית וערבית. למוזיקה המזרחית מגוון סגנונות, החל מהסגנון ה"קל" של זמרים כמו אייל גולן, ועד לסגנון ה"כבד" של זמרים כמו אבי ביטר. במהלך השנים סבלה המוזיקה המזרחית מאפליה ממסדית ומהתנשאות תרבותית. החל משנות ה-90, חדרה מוזיקה זו ללב המיינסטרים המוזיקלי הישראלי, כך שגבולות המוזיקה המזרחית הפכו למטושטשות.

החל משנות ה-60, צברים בני הדור השני של עולי ארצות האיסלאם, או כאלה שעלו לישראל בילדותם, החלו לפתח סגנונות מוזיקליים חדשים. התפתחות זו קרתה בשני ערוצים מקבילים, שלימים יאוחדו. הסגנון הראשון התפתח בשכונת כרם התימנים, במסגרתו זמרים, בעיקר מקרב יוצאי תימן, החלו ליצור תמהיל מוזיקלי ששילב פזמונים תימניים, פזמונים מרוקאים ופזמונים ערבים עם מילים עבריות. המוזיקה הושמעה במסגרות פרטיות, באירועים, מועדונים ועוד. ב-1973 קמו שתי הלהקות המפורסמות ביותר של אותה תקופה, להקות שהשפיעו רבות על ה"מוזיקה המזרחית" - צלילי הכרם וצלילי העוד. בצלילי הכרם היו חברים דקלון, משה בן מוש וחיים משה, ובצלילי העוד היו חברים הסולן רמי דנוך, הגיטריסט יהודה קיסר ונגן העוד דוד גזלה. שתי הלהקות הושפעו רבות אחת מהשנייה וחלק מהרפרטואר היה משותף לשתיהן. אף על פי כן, לצלילי העוד היה צליל רוקיסטי יותר, בעוד צלילי הכרם שמרו יותר על האותנטיות של הפזמונאות התימנית. בין השירים המפורסמים של אותה תקופה ניתן למצוא את "חנהל'ה התבלבלה", "אני גדליה", "סורו", "עת דודים כלה", "לנר ולבשמים", "בזוכרי ימים ימימה", "נעלה נעלה", "חסידה צחורה", "אשאל אלוהי" ועוד. שתי הלהקות הוציאו את התקליטים במסגרת שתי חברות ההפקה, קוליפון ("האחים אזולאי") והאחים ראובני. שתי החברות היו, ועדיין, חברות דומיננטיות בשוק הזמר הישראלי-מזרחי. הערוץ השני התפתח באמצע שנות ה-60 במועדונים ברמלה ובמתחם התחנה המרכזית הישנה של תל אביב. במסגרת המועדונים, כמו "כריש" ו"קליפסו" שברמלה, שרו הזמרים והלהקות רוק. בתחילת דרכן, הלהקות, "להקות הקצב" כפי שנקראו, שרו באנגלית. בין הלהקות ניתן למנות את "הכוכבים", "הגולדפינגרס", "האריות", "הנסיכים", "הצ'רצ'ילים", "הלורדים" ועוד. חלק מהמבצעים בסגנון הזה חדר למיינסטרים, כאשר צביקה פיק הוא דוגמה מובהקת לכך. במועדונים האלה התפרסמו, בין השאר, גם הזמרים גבי שושן, ניסים סרוסי, אבנר גדסי ושימי תבורי. בעוד הערוץ המוזיקלי הראשון התבסס על מוזיקה תימנית וארצישראלית ("חנהל'ה התבלבלה" נכתב על ידי אלתרמן ללחן חסידי), הערוץ השני התבסס על רוק בריטי ואמריקאי וכן על פזמונאות צרפתית ואיטלקית. למשל, סגנון סן רמו בשיר "איני יכול" של נסים סרוסי, וסגנון יווני כמו בשיר "נערה ממש אוצר" של עליזה עזיקרי. בסוף שנות ה-70 החלו שני הערוצים להתגבש יחדיו למה שאנו מכנים "מוזיקה מזרחית" או "מוזיקה ים-תיכונית".

התפתחות שני הערוצים והשילוב ביניהם, התלווה ליחס מפלה ומתנשא מצד הההגמוניה התרבותית והחברתית בישראל. הדבר בא לידי ביטוי בהדרת סגנון מוזיקלי זה מהמרחב הציבורי, ביחס מזלזל, ובהכלה של הסגנון המוזיקלי בתוך גטאות תרבותיות, כגון שעה מיוחדת בו הושמעה המוזיקה בערוצי הרדיו (למשל, התוכנית "על הדבש ועל הכיפק" שהחלה משודרת בגל"צ מ-1982). המוזיקה התפתחה הרחק מהמרכזים הקאנוניים, והופצה באמצעות קסטות, ומכאן גם השם "מוזיקת הקסטות". ביטוי נוסף להדרת הסגנון מוזיקלי זה הוא כינויו "מוזיקה מזרחית", בעוד המוזיקה העברית ההגמונית שמרה לעצמה את השם "מוזיקה ישראלית". זאת על אף שבמידה רבה המוזיקה המזרחית היא זו שהגשימה את רצונם של מייסדי המוזיקה העברית בישראל, כגון נח שפירא, דוד זהבי, מרדכי זעירא וידידיה אדמון, לייצר שילוב בין המוזיקה המערבית ובין המוזיקה הערבית. בפועל אותם יוצרים, ואלה שהמשיכו אותם, יצרו מוזיקה מערבית עם אלמנטים מזרחיים המופיעים כקישוט בלבד.

למרות המתקפות על "הממסד האשכנזי", על היחס המפלה כלפי המוזיקה המזרחית, חיפשו זמרים רבים את אישורו. ועדות לכך היא השתתפותם בפסטיבל הזמר המזרחי שנערך כמעט כל שנה בשנות ה-70 ותחילת ה-80. שימי תבורי השתתף בפסטיבל זה (עם השירים "שחורה אני ונאווה", "משה", "כינור דויד") וגם זוהר ארגוב העמיק את פריצתו לתודעת הציבור הרחב כשזכה במקום הראשון בפסטיבל בשנת 1982 עם השיר "הפרח בגני". הפסטיבל היה אז הדרך היחידה עבור זמרים אלה לקבל לגיטימציה ממסדתית ולהביא להשמעתם התכופה יותר של שיריהם ברדיו ובטלוויזיה. באותה שנה, 1982, יצא האלבום השלישי של זוהר ארגוב, "נכון להיום". האלבום, שהכיל להיטים כמו "נכון להיום", "כבר עברו השנים", "עוד דקה את נעלמת", "בדד" ו"הפרח בגני", נחל הצלחה עצומה, וביסס את זוהר ארגוב כ"מלך" המוזיקה המזרחית. הצלחתו הרבה עוררה שוב את הדיון הציבורי בנוגע למיקומה של המוזיקה מזרחית בשמי הזמר העברי. הדובר הרהוט ביותר של "המוזיקה המזרחית" היה אביהו מדינה, שמחה על האפליה הממסדית וההתנשאות התרבותית, וביקש לראות במוזיקה המזרחית מוזיקה ישראלית לכל דבר, כזו שנוצרה בארץ ורחוקה מרחק רב ממוזיקה מזרחית או ערבית. ככזו, הוא ביקש לקרוא לה "מוזיקה ים-תיכונית". אביהו מדינה תרם רבות למוזיקה הישראלית הן כזמר ובעיקר כיוצר שכתב והלחין שירים לזמרים מובילים, כמו שימי תבורי, אבנר גדסי, זוהר ארגוב, חיים משה ועוד.

בשנות ה-90 המוזיקה המזרחית חדרה ללב המיינסטרים המוזיקלי בישראל, כאשר ביטוי מובהק לכך ניתן לראות בזכייתו אייל גולן ב-1998 בתואר זמר השנה במצעדים השנתיים, כאשר "דמעות" נבחר לשיר השנה. בשנת 2000 נבחרה שרית חדד לזמרת השנה.

[עריכה] ראו גם

[עריכה] קישורים חיצוניים

ערך זה הוא קצרמר בנושא מוזיקה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.

שפות אחרות