מפיבושת
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בנו של יהונתן בן שאול המלך. נקרא גם מריב בעל[1]. שינוי השם (המעבר מ"בעל" ו"בשת") מופיע גם בשמות אחרים בספר שמואל, ונובע מרצונו של עורך הספר לא למחות את שם הבעל, שהוא סוג של עבודה זרה. מפיבושת הפך להיות פסח ברגליו לאחר שאומנתו הפילה אותו כאשר ברחה כששמעה על התבוסה במלחמת הגלבוע:
| "וְלִיהוֹנָתָן בֶּן שָׁאוּל בֵּן נְכֵה רַגְלָיִם בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים הָיָה בְּבֹא שְׁמֻעַת שָׁאוּל וִיהוֹנָתָן מִיִּזְרְעֶאל וַתִּשָּׂאֵהוּ אֹמַנְתּוֹ וַתָּנֹס וַיְהִי בְּחָפְזָהּ לָנוּס וַיִּפֹּל וַיִּפָּסֵחַ וּשְׁמוֹ מְפִיבֹשֶׁת." | ||
| -- שמואל ב', ד' 4 | ||
לאחר שדוד התבסס במלכותו, הוא חפש את צאצאו של ידיד נפשו יהונתן, "לעשות עימו חסד" ולגמול על היחס הטוב שקיבל מיהונתן. הוא קרא אליו את מפיבושת שחשש ממנו, והחזיר לו את שדות סבו שאול, פתח לפניו את בית המלכות לאכול על שולחן המלך, ושמו לאדון על ציבא ששימש כנער שאול, ועל בניו ועבדיו. ואכן מפיבושת עבר לגור בירושלים סמוך לארמון המלוכה כאחד מבני המלך. (שמואל ב', פרק ט')
במהלך כל סיפור ירושת הכסא, היחסים בין מפיבושת לבין ציבא הם לא ברורים. ציבא בפני עצמו מוצג כבעל נכסים, ובכל הפעמים שבהם הוא מופיע באים איתו הבנים הרבים שלו. מולו עומד מפיבושת הנכה והחלש, שלמרות שפורמלית ציבא הוא עבדו, יחסי הכוחות מתהפכים פעמים רבות.
במרד אבשלום לקח ציבא את חמורי אדונו, טענם במנחה לדוד, וטען בפני דוד שמפיבושת נשאר בירושלים, כי הוא סבור שיחזירו לו את מלכות סבו. דוד השתכנע בכך, ופסק שכל רכושו של מפיבושת יעבור לציבא. (שם ט"ז 1-4) , לאחר שאבשלום נהרג והמרד נכשל, מפיבושת יצא לקראת דוד, עטור בסימני אבלות. דוד שאל את מפיבושת מדוע לא הצטרף אליו בבריחה ("מדוע לא הלכת עימי, מפיבושת"). מפיבושת טען שציבא רימה אותו והשאיר אותו בביתו בירושלים, בלי אפשרות תנועה. דוד שמע את טענותיו של מפיבושת ופסק ששדותיו של שאול יחולקו בין מפיבושת לציבא. (שם י"ט)
חז"ל בקרו את החלטת דוד שנבעה מכך שדוד קיבל לשון הרע מציבא על מפיבושת. יש לציין, שבפרק לא נאמר במפורש אם ציבא דבר אמת או שמפיבושת באמת רומה.
בפרקי הנספחים של שמואל, כאשר הגבעונים דרשו כנקמת דם שבעה מצאצאי שאול, דוד חמל על מפיבושת בגלל השבועה שהוא נשבע ליהונתן (שלא לפגוע בזרעו), ולא מסרו לידי הגבעונים. (שמואל ב', כ"א 7)
על פי דברי הימים צאצאיו היו גיבורי חיל, ומומחים בלחימה בחץ וקשת.
[עריכה] הערות שוליים
- ^
"וּבֶן-יְהוֹנָתָן, מְרִיב בָּעַל;" -- דברי הימים א', ט' מ'

