בחיי אבן פקודה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

רבנו בַּחְיֵי בן יוסף אִבְּן פַּקוּדָה (1050 - 1120) פילוסוף יהודי מחבר חובות הלבבות, הוגה דעות ודיין יהודי שגדל וחי בעיר סרגוסה בספרד המוסלמית בתור הזהב של יהדות ספרד.
ספרו העיקרי, הנקרא "תורת חובת הלבבות" והמוכר יותר כ"חובות הלבבות", הינו ניסוח של "תורת המוסר" היהודית. הספר נכתב בשנת 1080 בערבית בשם "כתאב אלהדאיה אלי פראיץ אלקלוב", ותורגם לעברית בידי יהודה אבן תיבון בשנת 1161. לספר הייתה השפעה על המוסר היהודי והלא יהודי. הספר תורגם מחדש מעברית לערבית וליידיש ואפילו לכמה שפות אירופאיות. תרגום נוסף של הספר לעברית נעשה בשנת 1973 בידי הרב יוסף קאפח. כתב גם שירים שתוכנם תוכחות ובקשות, וכן ספר נוסף בערבית בשם ספר תורות הנפש, שתורגם לעברית בשנת 1896 בידי יצחק דוד ברוידע.
רבנו בחיי הבדיל בספרו בין "חובות האיברים", כלומר המצוות המעשיות המוטלות על היהודים, לבין "חובות הלב" - חובות ההכרה וההרגשה, שהן מצוות האמונה והדרישות המוסריות. הוא מדגיש שהאחרונות עולות בחשיבותן על הראשונות. על פי השקפתו, על היהודי חובה להאמין באל ולבטוח בו, לערוך חשבון נפש ולחזור בתשובה, אך מעל הכול, לאהוב את האלוהים. הספר מחולק לעשרה "שערים" (פרקים) שכל אחד מהם עוסק באחת מחובות הלב. השער הראשון - שער היחוד, עוסק באמונה, ואילו השערים האחרים עוסקים במוסר ומידות. הספר זכה לשבחים מגדולי האחרונים, אולם רבים הביעו הסתייגות מתוכן השער הראשון, בשל תכניו הפילוסופיים. הגאון מווילנה, ששיבח את הספר, המליץ לתלמידיו ללמוד את ספר הכוזרי במקום השער הראשון.
בחיי אבן פקודה מדגיש ב"חובות הלבבות" את האתיקה המוסרית שבדת, שאותה ראה כעיקר, בשונה מהרמב"ם, שראה את הבחינה השכלית כעיקר. ספרו נחשב לאחד מספרי האמונה העיקריים ביהדות, לצד הכוזרי, מורה נבוכים, אמונות ודעות ואחרים.
[עריכה] השפעות מוסלמיות
בעת שכתב אבן פקודה את הספר הוא הושפע גם ממקורות פילוסופיים מוסלמיים ומהניאופלטוניזם, בלבושו הערבי, שביקש ליצור חיבור בינו ובין ההשקפה הדתית המוסלמית, כפי שנמצא למשל בחיבור "אחי הטהרה".
בולטות בספרו מובאות מחכמי הגויים. הוא השתמש בהוכחות הכלאם המוסלמי למציאות האלוהים, אם כי בשינוי מה ועם עירוב נאו-אפלטוני לגבי מושג האחדות. בתורת התארים הולך אבן פקודה בשיטתו של הרס"ג, ומוסיף כי אף התארים החיוביים הזהים עם עצמות אל אינם אלא שלילה. הבדלתו בין חובות האיברים ללבבות נמצאת כבר במקורות המועתזילה, שגרסו כי דבקות הנפש היא האידאל, וניכרת בספרו דואליות של הנפש והגוף יחד עם נטייה מתונה לפרישות.
בחיבורו "ספר תורות הנפש" הוא מחזיק בשיטה הניאופלטונית בצורתה הפופולרית ואינו מוצא סתירה בינה לבין התורה. הוא מקבל את האצילות הניאופלטונית כפי שהובאה בכתבי הערבים ומדרג אותה: שכל (שכל הפועל), נפש, טבע, חומר, עצמי הספירות, הכוכבים וארבעת היסודות. כל אלו נבראו, והוא אינו מוצא סתירה בכך. מרכז הסתכלותו היא השניות שבין העולם החושי לבין העל-חושי. החיבור עוסק בפסיכולוגיה וגורס כי הנפש היא עצם בלתי תלוי בגוף, ומהותה מעידה על מקורה. בכך הוא דוחה את שיטתו של אבן סינא, לפיה הנפש מגיעה יחד עם הגוף הגם שהיא עצם עצמאי. לפי אבן פקודה הנפש מצטרפת לחלקי נפש פחותים במטרה להשיבם ולהעלותם, הזיכוך מושג על ידי צידקות שהיא שלטון הנפש השכלית וההכרה. שלמות שכלית ומוסרית מזכה בשיבה אל עולם הרוח, זיכוך מוסרי בלבד מביא אל גן העדן התחתון למטרת השגת ההכרה. נפשות שנדבקו בחושניות חוזרות בגלגול אף לבעלי חיים, ואילו אצל ר"י הישראלי, הנפש נסערת בכיסופי שווא תחת השמים, זהו עונשה ואינה שבה בגלגול.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|

