אבן משכית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מצוות היהדות שלא להשתחוות על אבן, ואפילו לעבודת ה'. אבן משכית היא בסיס אבן המונח לפני פסלים לצרכי השתחוויה.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקור המצווה
"לֹא-תַעֲשׂוּ לָכֶם אֱלִילִם, וּפֶסֶל וּמַצֵּבָה לֹא-תָקִימוּ לָכֶם, וְאֶבֶן מַשְׂכִּית לֹא תִתְּנוּ בְּאַרְצְכֶם, לְהִשְׁתַּחֲוֹת עָלֶיהָ: כִּי אֲנִי ה', אֱלֹקֵיכֶם.[1]"
[עריכה] דיני המצווה
ביהדות אסור להשתחוות על אבן משכית ב"פישוט ידים ורגליים" (מצב שבו כל הגוף אופקי) אפילו לעבודת ה', חוץ מבבית המקדש[2]. מדרבנן אסורה גם השתחוויה ללא פישוט ידים ורגליים. בעת השתחוויה מלאה בבית כנסת בעל רצפת אבן (כמו שנעשה בראש השנה וביום כיפור), מכסים את הרצפה כדי שלא תהיה השתחוות על האבן.
[עריכה] טעמי המצווה
הנימוק שמביא הרמב"ם למצווה זו היא שמכיון שהאבן משכית הייתה אמצעי לעבודת אלילים, הוא נאסר גם לעבודת ה'[3]. הרש"ר הירש מביא הסבר אחר: ביהדות ההתמסרות לה' אינה לפי ראות העיניים, אלא על פי הוראות התורה. מוקד התורה היא מרכז בית המקדש, שכן היא נמצאת בתוך ארון הברית המונח בבית קודש הקודשים. השתחוויה מבטאת התמסרות מלאה לה' ועל כן המקום היחיד המותר בכך באופן מסודר הוא בית המקדש. מחוץ לבית המקדש מותר אמנם ביהדות להשתחוות לה', אך לא על מקום מיוחד, האבן משכית, אלא על הארץ שהוא המקיף את בית המקדש. בכך נשמר המעמד של בית המקדש כמרכז התורה העולמי[4].
[עריכה] לקריאה נוספת
מוני מצוות:
- ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה יב.
- ספר החינוך, מצווה שמט.
פוסקים:
- משנה תורה לרמב"ם, הלכות עבודה זרה ו, ו-ח.

