הפרא האציל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מקטע מציורו של בנג'מין וסט "מותו של ג'נרל וולפה"; וסט מציג את דמותו של האינדיאני כאידוליזציה של מסורת "הפרא האציל"
הגדל
מקטע מציורו של בנג'מין וסט "מותו של ג'נרל וולפה"; וסט מציג את דמותו של האינדיאני כאידוליזציה של מסורת "הפרא האציל"

בתרבות הפרימיטיביזם של המאה ה-18 נחשב הפרא האציל, אשר לא הושחת על ידי הציוויליזציה המערבית, לאותנטי ונעלה על אנשי התרבות. הכינוי הופיע לראשונה במחזה "כיבוש גרנדה" (1672) מאת ג'ון דריידן, אך האידאליזציה של "הג'נטלמן הטבעי" היא תוצר הסנטימנטליזם של המאה ה-18.

המונח "פרא אציל" מביע השקפה רומנטית על האנושות ללא מטען תרבותי; המהות הטבעית של אדם שלא חונך. הוא מניח שטבע האדם טוב בבסיסו, בניגוד לתורת החטא הקדמון אשר נוצרה בתקופת ההומניזם של הרנסנס. המונח מזוהה עם ז'אן-ז'אק רוסו. בפתח ספרו "אמיל: או על החינוך" (1672) כתב:

"הכל טוב בהשאירנו את הדברים לידיו של הבורא; הכול מתקלקל בידיו של האדם."

פרסום יומני מסעותיו של קפטן ג'יימס קוק פתח צוהר נוסף לתרבות גן-העדן של הים הדרומי, שלא התקלקלה בטרם נחשפה לנצרות. בנג'מין פרנקלין לעג לחוסר העקביות של תפישה זו בחיבורו "הערות על הפראים של צפון אמריקה" (1784), אך חיבורים שאמצו את התפישה המשיכו להתפרסם גם לאחריו, כמו "אטלה" (1807) של שטובריו.

הפרא האציל מופיע גם בספרות המוקדמת של המאה ה-19. דוגמה בולטת לכך הוא פרנקנשטיין של מרי שלי. קרל מאי משלב מוטיב זה באופן תדיר בספריו על המערב הפרוע; ואף אלדוס האקסלי מספק דוגמה מאוחרת לפרא אציל בספרו עולם חדש מופלא (1932).

[עריכה] מקור המושג

במאה ה-15 החלו מדינות אירופיות לשלוח מסעות מעבר לים ולהרחיב את שטחן. תחילה באפריקה, ואחר כך באסיה ואמריקה (ולבסוף גם באוקיאניה). הם תרו אחר מחצבים, שטחי אדמה וכוח עבודה. בחלק מהמקרים הרגו הכובשים את התושבים המקומיים, ובמקרים אחרים השתלבו המקומיים במדינות הכובשות, בעיקר ככוח עבודה זול.

האירופים הכירו במקומיים כבני אדם, אך לא נטו להעניק להם זכויות פוליטיות וכלכליות שוות, והתייחסו אליהם כנחותים מבינה חברתית ופסיכולוגית כ"פרימיטיבים" ו"פראים", מה שנתן לגיטימציה לרצח עם ולעליונות אירופית.

יכול להיות שמושג "הפרא האציל" שימש כראקציה לכך, בניסיון לשקם את מעמדם של המקומיים ואורח חייהם ולדה-לגיטימציה של האימפריאליזם האירופי, על ידי העמדת המקומיים כנעלים מוסרית על הכובשים.

מאפייני תפישת "הפרא האציל" כללו בדרך כלל:

  • חיים בהרמוניה עם הטבע
  • נדיבות, נאמנות וחוסר אנוכיות
  • תמימות
  • חוסר יכולת לשקר
  • בריאות וכושר, רתיעה ממותרות
  • אומץ מוסרי
  • תבונה טבעית וחוכמת חיים

[עריכה] ההתנערות המודרנית מהמושג

במאה העשרים ירד קרנו של מושג הפרא האציל, שנחשב למומצא וסטראוטיפי, ואף לצורה מתנשאת של גזענות, למרות שבא להחליף תפישה קודמת של פרא צמא-דם. המושג זכה לביקורת אקדמית באנתרופולוגיה, סוציולוגיה ותאולוגיה. כך למשל, גם בקרב הנוצרים המאמינים בחטא הקדמון התפתחה תפישה לפיה כל בני האדם מושחתים ביסודם בלי קשר לשאלה אם התחנכו על ברכי הציוויליזציה או לאו.

[עריכה] בספרות

הפרא האציל מופיע בספרות כגיבור, אך לרוב כבן לוויתו של הגיבור. הדוגמה המוקדמת הבולטת ביותר היא דמותו של ששת מרובינזון קרוזו (1719) של דניאל דפו. דוגמאות נוספות הן דירק פיטרס ב"הרפתקאותיו של ארתור גורדון פים" של אדגאר אלן פו (1838); צ'ינגאצג'וק מספרו של ג'יימס פנימור קופר "פוזמק העור" (1823); קוויקוואג מספרו של הרמן מלוויל מובי דיק (1851); אומסלפואגאס מהספר "מכרות המלך שלמה" (1885) ווינטו, גיבור ספריו של קרל מאי. טונטו מסדרת התסכיתים (ואחר כך, הטלוויזיה) "הרוכב הבודד" (Lone Ranger) הוא דוגמה לפרא אציל של המאה העשרים. כאלו הם גם טרזן של אדגר רייז בורואוז וקונאן הברברי, ואפילו וורף ממסע בין כוכבים: הדור הבא וטיאלק מסטארגייט, אם כי הם משקפים נטייה לשלב את הדמות בספרות פנטזיה ומדע בדיוני, שבה הפרא האציל הוא לרוב דווקא בן הגזע "הלבן" (שני האחרונים הם בני הגזע "השחור"). הפרא האציל הוא אחד המוטיבים הנלעגים בקנדיד, יצירתו של וולטייר.

שפות אחרות