מלחמת העולם הראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מלחמת העולם הראשונה

מלמעלה בכיוון השעון: חפירות בחזית המערבית, הטנק הבריטי סימן 1 חוצה תעלה, טביעת ספינת הוד מלכותה irresistible לאחר שנפגעה ממוקש ימי בקרב על הדרדנלים, צוות של מקלע ויקרס עם מסיכות גז ומטוס קרב בריטי מסוג Sopwith Camel
תאריך:

1914-1918

מקום:

רחבי העולם

תוצאה:

ניצחון מדינות ההסכמה. התפרקותן של האימפריה הגרמנית, הרוסית, העות'מאנית והאוסטרו-הונגרית. יצירת מדינות חדשות ברחבי אירופה, תחילת שיטת המנדטים.

הצדדים הלוחמים
מדינות ההסכמה: הממלכה המאוחדת האימפריה הבריטית
צרפתצרפת
איטליהאיטליה
האימפריה הרוסיתהאימפריה הרוסית
ארצות הבריתארצות הברית
ועוד.
מעצמות המרכז:
האימפריה האוסטרו הונגרית
בולגריהבולגריה
האימפריה הגרמניתהאימפריה הגרמנית
האימפריה העות'מאנית.
אבדות
לוחמים: 5 מיליון לוחמים: 4 מיליון

מלחמת העולם הראשונה, שהתרחשה בין השנים 1914 - 1918, הייתה המלחמה הראשונה שהיו מעורבות בה אומות המקיפות חצי מהגלובוס, כלומר – מלחמת עולם.

מלחמה זו נקראה לרוב המלחמה הגדולה או המלחמה שתסיים את המלחמות, עד שהחלה מלחמת העולם השנייה. זאת על אף שהשם מלחמת העולם הראשונה נטבע כבר בשנת 1920 (לפני מלחמת העולם השנייה) על־ידי לוטננט־קולונל קורט רפינגטון ב-"The first world war 1914-1918”.

יש חוקרים הרואים מלחמה זו כשלב הראשון במלחמה שנמשכה 30 שנה, המקיפה את השנים 1914 - 1945.

המלחמה התקיימה בארבע חזיתות עיקריות:

כמו כן התקיימה לחימה בזירה הימית ובמספר חזיתות משניות, כגון דרום מזרח אסיה, הים הצפוני, אפריקה ועוד.

תוכן עניינים

[עריכה] הצדדים הלוחמים

הגדל

הצדדים הלוחמים התארגנו בשני גושים:

מעצמות המרכז:

[עריכה] הסיבות הדיפלומטיות למלחמה

ערך מורחב – הגורמים למלחמת העולם הראשונה
רצח פרנץ פרדיננד
הגדל
רצח פרנץ פרדיננד

הניצוץ שהביא לפרוץ המלחמה הוא רצח פרנץ פרדיננד, יורש העצר האוסטרי. הרצח אירע ב־28 ביוני 1914 בסרייבו, בירת בוסניה. הרוצח היה גברילו פרינציפ, סטודנט סרבי מבוסניה. על־אף שההתנקשות הובילה לפרוץ המלחמה, הייתה זו רק העילה המיידית. המלחמה פרצה בעקבות סכסוכים פנימיים באירופה, ששורשיהם נעוצים בסוף המאה ה־19 ותחילת המאה ה־20.

המלחמה בין צרפת לפרוסיה בשנים 1870 - 1871 הביאה עמה לא רק את ביסוסה של האימפריה הגרמנית, אלא גם מורשת של טינה בין צרפת לגרמניה, בעקבות הסיפוח הגרמני של אלזס-לורן. תחת הדרכתו הפוליטית של הקאנצלר הראשון שלה, אוטו פון ביסמרק, חיזקה גרמניה את מעמדה באירופה באמצעות ברית עם אוסטרו-הונגריה והבנה דיפלומטית עם רוסיה.

כניסתו לתפקיד בשנת 1881 של הקייזר וילהלם השני הביאה לכס המלכות הגרמני שליט צעיר, הנחוש בדעתו לכוון את המדיניות בעצמו, חרף שיפוטו הדיפלומטי הפזיז. בגלל תוצאות הבחירות ב־1890, בהן מפלגות המרכז והשמאל הגיעו להישגים מרשימים, וחלקית בשל חוסר חיבתו לקנצלר, שהדריך את סבו במשך רוב הקריירה שלו, גרם וילהלם להתפטרותו של ביסמרק.

חלק ניכר מהישגיו של ביסמרק ירד לטמיון בשנים שבאו לאחר מכן, מכיוון שוילהלם לא הצליח לחדש את ההסכם עם רוסיה, ועל ידי כך העניק לרפובליקה הצרפתית הזדמנות להשלים (1891-1894) ברית מלאה עם האימפריה הרוסית. גרוע מכך, וילהלם לקח על עצמו את יצירתו של צי ימי המסוגל לאיים על שליטתה הימית בת המאה של בריטניה, ובכך עודד את ההסכמה הלבבית (Entente Cordiale) האנגלו-צרפתית ב1904 והרחבתה ב-1907 כך שתכלול גם את רוסיה.

היריבות בין הכוחות החריפה מ-1880 במאבק הקולוניאלי על אפריקה, שהביא חלקים נרחבים מאפריקה ואסיה תחת שלטון אירופי ברבע המאה הבאה. אפילו ביסמרק, שהיה בעבר הססן לגבי מדיניות אימפריאליסטית, הפך לחסיד רעיון האימפריה שמעבר לים. כך גבר המתח בין אנגליה לגרמניה, כאשר ה"רכישות" הגרמניות באפריקה ובאוקיינוס השקט איימו לפגוע באינטרסים אסטרטגיים ומסחריים של בריטניה. תמיכתו של וילהלם בשחרור מרוקו מצרפת, בת הברית האסטרטגית החדשה של בריטניה, עוררה את משבר טנג'יר (1911), ונוכחות כוחות גרמנים ימיים במרוקו העמידה במבחן את הקואליציה הבריטית-צרפתית.

מרכיב מרכזי בחבית אבק־השריפה הדיפלומטית, שהלכה ונוצרה, היה עלייתן של שאיפות לאומניות חזקות במדינות הבלקן, שקיוו לתמיכה מגרמניה, אוסטרו-הונגריה ורוסיה. עלייתם של חוגים אנטי-אוסטרים בסרביה בעקבות ההפיכה (1903) תרמה אף היא למשבר נוסף ב-1908 בנושא הסיפוח האוסטרי החד-צדדי של בוסניה-הרצגובינה. תרם לכך גם הלחץ הגרמני על רוסיה (שהייתה חלשה הן בשל תבוסתה במלחמת רוסיה-יפן (1904 - 1905) והן בשל אי-סדר מהפכני בתוכה פנימה) שגרם לה לוותר באורח משפיל בנושא זה.

התאוששותה המהירה של רוסיה לאחר 1909 עוררה בלב השלטונות הגרמנים תמיכה במלחמת מנע, על-מנת לשבור את ה"כיתור" כביכול של ההסכמה הלבבית, לפני שהחימוש מחדש של רוסיה יוכל להטות את כף המאזניים כנגד גרמניה ואוסטרו-הונגריה. כבר ב-1913 תכננו צרפת וגרמניה להרחיב את שירות החובה הצבאי, בעוד שבריטניה נכנסה להסכמות ימיות עם צרפת במהלך השנה הקודמת.

באשר לתורכיה, כבר מסוף המאה ה-19 היה ברור לכל שימיה של האמפריה העות'ומנית ספורים (ובמיוחד לאחר הדחת הסולטן ועליית התורכים הצעירים ב-1908), אך מרבית המעצמות העדיפו לשמור על שלמותה על מנת לשמור על היציבות במזרח התיכון, צפון אפריקה ובבלקן. לא כך רוסיה, שנלחמה בתורכיה פעמים רבות ורצתה שליטה בשטחים לחופי הים השחור ובמיצרי הבוספורוס והדרדנלים שיאפשרו לה גישה לים התיכון, וכריתת ברית ההגנה בין תורכיה לגרמניה הפכה את התורכים לאויביהם גם של הבריטים והצרפתים.

[עריכה] פרוץ המלחמה

דאגות האוסטרים באשר לביטחון אזורי גדלו עם כמעט הכפלתם של האזורים הגובלים בסרביה, כתוצאה של מלחמות הבלקן (1912-1913). רבים בהנהגה האוסטרית, ביניהם הקיסר פרנץ יוזף וקונרד פון הוצנדורף, היו מודאגים מתסיסת הלאומנות הסרבית בחלקים הדרומיים של האימפריה. עודם רדופים על ידי זיכרונות אודות המערכות רבות ההשראה של הפיימונטים כנגד הפרובינציות האיטלקיות והאוסטריות ב-1859, הם דאגו גם שרוסיה תתמוך בסרביה אם זו תספח שטחים סלאביים מאוסטריה, בדיוק כפי שגיבתה צרפת את פיימונט במערכה, שהגיעה לשיאה בקרב על סולפרינו. תחושתם הייתה כי מוטב להרוס את סרביה לפני שזו תקבל את ההזדמנות לפתוח מערכה מסוג זה.

כמה חברים בממשלה האוסטרית חשו כי מערכה בסרביה תהא הפתרון המושלם לבעיות הפנימיות של האימפריה. רבים מהם היו מתוסכלים מכוחה של הממשלה ההונגרית באימפריה. ב-1914 היה לממשלה האוסטרו-הונגרית מבנה כפול. לאוסטריה ולהונגריה היו למעשה ממשלות נפרדות תחת מלך אחד. הממשלה האוסטרית החזיקה בשליטה על מדיניות החוץ, אך עדיין הייתה תלויה בהונגרים לשם הסכמה על התקציב. ולעתים קרובות הממשלה ההונגרית, תחת אישטוואן טיסה (István Tisza), סירבה לבקשות תקציב אוסטריות להגברת ההוצאות הצבאיות. בתקווה לסיים את הסטאטיות הפוליטית שיצר הדבר, קיוו רבים ליצירת פדרציה, או לכל הפחות מלוכה משולשת. הגברת מספר הסלאבים באימפריה נדמתה כפתרון לכך.

ההתנקשות בפרנץ פרדיננד ביולי 1914 הביאה עמה את ההזדמנות שאותה חיפשו כמה מנהיגים אוסטרים לבוא חשבון עם הממלכה הסלאבית הקטנה. האוסטרו-הונגרים טענו כי הקושרים בסרייבו חומשו על ידי "היד השחורה" - ארגון טרור סרבי, עם קשרים במעגל מקבלי ההחלטות הסרבי.

עם גרמניה המגבה אותה, שלחה אוסטרו-הונגריה, בהשפעתו של שר החוץ לאופולוד פון ברכטולד, לסרביה (23 ביולי 1914) אולטימטום בן 10 נקודות, שלמעשה לא ניתן היה למלא את דרישותיו. הסרבים התבקשו להסכים לאולטימטום תוך 48 שעות. הממשלה הסרבית הסכימה לכל הדרישות מלבד אחת. למרות זאת ניתקה אוסטרו-הונגריה את קשריה הדיפלומטיים עמה (25 ביולי) וב-28 ביולי הכריזה עליה מלחמה, באמצעות מברק שנשלח לממשלה הסרבית. הכרזת מלחמה זו נחשבת לתחילתה של מלחמת העולם הראשונה.

מפת העולם ב-4 באוגוסט 1914. בירוק: מדינות ההסכמה. בירוק בהיר: דומיניונים, קולוניות ושטחים בשליטת מדינות ההסכמה. בכתום: מעצמות המרכז. בצהוב: קולוניות ושטחים בשליטת מעצמות המרכז.
הגדל
מפת העולם ב-4 באוגוסט 1914. בירוק: מדינות ההסכמה. בירוק בהיר: דומיניונים, קולוניות ושטחים בשליטת מדינות ההסכמה. בכתום: מעצמות המרכז. בצהוב: קולוניות ושטחים בשליטת מעצמות המרכז.

הממשלה הרוסית, שתמכה (1909) בעצמאות סרבית בתמורה לתמיכה של הסרבים בסיפוח בוסניה, הניעה את עתודות צבאה ב30 ביולי, בעקבות קריסה הרת גורל של תקשורת הטלגרף בין וילהלם והצאר ניקולאי השני, שהיה נתון ללחץ אנשי המטה הצבאי להתכונן למלחמה. ב-31 ביולי תבעה גרמניה שרוסיה תרחיק את כוחותיה, אך הממשלה הרוסית הגיבה בשלילה, מפני ששחרור אנשי המילואים היה הופך את הגיוס מחדש בזמן קצר לבלתי אפשרי. גרמניה הכריזה מלחמה כנגד רוסיה ב-1 באוגוסט, ויומיים לאחר מכן גם כנגד בת בריתה של רוסיה, צרפת.

התפרצות הקונפליקט מתוארת לעתים קרובות כתוצאת הבריתות, שהוקמו בעשורים הקודמים - גרמניה-אוסטריה-איטליה כנגד צרפת ורוסיה, כאשר בריטניה וסרביה תומכות בהן. למעשה, אף אחת מהבריתות לא הופעלה בתחילת ההתפרצות, על אף שגיוס העתודות הרוסי והכרזת המלחמה הגרמנית על צרפת הונעו מפחד שבריתות אלו יופעלו.

הכרזת המלחמה של בריטניה על גרמניה (4 באוגוסט) נבעה לא מהבנותיה עם צרפת ורוסיה (טכנית, בריטניה לא הייתה בברית עם אף אחת ממדינות אלה) אלא כתוצאה מהפלישה הגרמנית לבלגיה, שעל עצמאותה הבטיחה בריטניה לשמור בברית לונדון של 1839, ושעמדה בדרך הגרמנים לפלישה לצרפת.

[עריכה] הקרבות הראשונים - החזית המערבית

תוכנית גרמניה (תוכנית שליפן) להתמודדות מול הברית הצרפתית-רוסית כללה הנחתת מכה מוחצת על הצרפתים ואז פניה כדי להתמודד עם צבאם האיטי יחסית של הרוסים. במקום להתמודד עם צרפת פנים אל פנים, נתפס כנבון יותר לתקוף אותה מהצפון. כדי לעשות זאת, היה על הצבא הגרמני לעבור דרך בלגיה. גרמניה ביקשה מעבר חופשי דרך הטריטוריה הבלגית, בהבטחה שבלגיה תהפוך לבת בריתה של גרמניה אם תסכים למעבר זה. בלגיה סירבה, וב-2 באוגוסט החלה גרמניה בפלישה לצרפת דרך בלגיה ולוכסמבורג. הגרמנים נתקלו בהתנגדות עזה ליד המבצרים של העיר הבלגית לייז'. בינתיים שלחה בריטניה צבא לצרפת, ואף הוא התקדם לתוך בלגיה.

העיכובים שנוצרו בשל ההתנגדות הבלגית, הכוחות הבריטים והצרפתים והתזוזה המהירה להפליא של הרוסים, שיבשו את התוכניות הגרמניות. רוסיה תקפה במזרח פרוסיה, והעסיקה כוחות גרמנים שיועדו לחזית המערבית. גרמניה הביסה את רוסיה בסדרת קרבות שנקראו בשם הקיבוצי קרב טננברג (השני), אך הסחה זו אפשרה לכוחות צרפתים ובריטים לעצור לבסוף את ההתקדמות הגרמנית לכיוון פריז בקרב הראשון על המארן שנערך בספטמבר 1914 מצפון-מזרח לפריז. מעצמות המרכז (האימפריה הגרמנית והאוסטרו-הונגרית) נאלצו להלחם בשתי חזיתות.

ב-20 באוגוסט כבשו כוחות גרמנים את בריסל, וב-9 באוקטובר הסתיים המצור על אנטוורפן, ואנטוורפן נפלה בידי הגרמנים - בלגיה נכבשה כמעט כולה.

הכיבוש הראשון של אדמת האויב שלו זכו מדינות ההסכמה לא היה באירופה כי אם באפריקה: כוחות דרום אפריקה תקפו וכבשו את המושבה הגרמנית שבדרומה של אפריקה (כיום נמיביה).

[עריכה] החזית הדרומית

בחזית הדרומית ניסתה תחילה בריטניה (עם כוחות אוסטרלים וניו-זילנדים) לפלוש ישירות לקונסטנטינופול ולהפיל את השלטון התורכי, אך כשנכשלו עברו לפלוש אל האמפריה העות'ומנית מכיוון ארץ ישראל ועירק. הבסיסים הבריטים לחזית זו (שנקראה גם החזית הים תיכונית) זו היו בעיקר מצרים והודו.

[עריכה] כניסתה של האימפריה העותומנית

האימפריה העותומנית הצטרפה למעצמות המרכז באוקטובר-נובמבר 1914, ואיימה על הקווקז הרוסי ועל הקשר הבריטי עם הודו והמזרח דרך תעלת סואץ. פעולות בריטיות פתחו חזית נוספת בדרום, בקרב על גליפולי (1915) ומסופוטמיה (עיראק), אף על פי שבסופו של דבר הצליחו הטורקים להדוף התקפות אלו. אבל במסופוטמיה, לאחר המצור על קוט הרה האסון (1916-1915), התארגנו הבריטים מחדש ולכדו את בגדאד במרץ 1917. בארץ ישראל התגברו הבריטים על הכישלונות הראשונים על ידי כיבוש באר שבע באוקטובר 1917 והתקדמותו של חיל המשלוח המצרי בפיקוד אדמונד אלנבי, לקראת שבירת הכוחות העות'מאנים בקרב מגידו (ספטמבר 1918).


[עריכה] חזית הבלקן

[עריכה] המעורבות האיטלקית

איטליה, מאז 1882 בעלת ברית לאימפריה הגרמנית והאוסטרו-הונגרית, אך בעלת תוכניות משלה כנגד שטחים אוסטרים בדרום טירול, איסטריה ודלמטיה, והבנה סודית עם צרפת שאיינה למעשה את התחייבויותיה לבעלות בריתה, הצטרפה למדינות ההסכמה במאי 1915, והכריזה מלחמה כנגד גרמניה 15 חודשים לאחר מכן. פעילות איטלקית לאורך הגבול האוסטרי ריתקה מספר יחידות אויב רב, על אף שהניצחון האוסטרי-גרמני בקפורטו (אוקטובר 1917) חיסל זמנית את איטליה כאיום רציני.

[עריכה] נפילת סרביה

לאחר הדיפת שלוש פלישות אוסטריות באוגוסט-דצמבר 1914, נפלה סרביה בפלישה משולבת של גרמניה, אוסטריה ובולגריה באוקטובר 1915. כוחות סרבים המשיכו להחזיק מעמד באלבניה וביוון, היכן שכוח צרפתי-בריטי הגיע כעזרה וכדי ללחוץ על הממשלה היוונית להיכנס למלחמה כנגד מעצמות המרכז.

[עריכה] שלבים ראשונים: מרומנטיקה לחפירות

לוביין, בלגיה, 1915
הגדל
לוביין, בלגיה, 1915

תפיסת המלחמה ב-1914 הייתה כמעט רומנטית, והכרזתה נענתה בהתלהבות רבה על ידי לא מעט אנשים. ההשקפה הרווחת הייתה שזו תהיה מלחמה קצרה של תמרונים וכמה פעולות זריזות ("ללמד את האויב לקח") והיא תסתיים בכניסה מהירה לעיר הבירה (לבירת האויב, כמובן), שיבה הביתה במצעד ניצחון ו"חזרה לחיים הרגילים". היו כמה פסימיסטים (כלורד קיצ'נר) שחזו כי המלחמה תימשך זמן רב, אך "כולם ידעו" ש"המלחמה תיגמר עד חג המולד".

ראו גם: הגיוס לצבא הבריטי בזמן מלחמת העולם הראשונה | הפסקת האש של חג המולד

[עריכה] תחילת החפירות

לאחר הצלחתם הראשונה במארן שבצרפת, כוחות ההסכמה וכוחות גרמנים החלו בסדרת תמרוני איגוף על מנת לנסות להכריח את הצד השני לסגת, במה שנקרא המרוץ לים. צרפת ובריטניה מצאו עצמן עד מהרה מול עמדות גרמניות מחופרות מלוריין ועד לחוף הפלמי בבלגיה. הצדדים התבצרו בעמדותיהם, כשהצרפתים והבריטים מחפשים אחר עמדה התקפית בזמן שהגרמנים ניסו להגן על השטחים אותם כבשו. תוצאה אחת של עובדה זו הייתה שהחפירות הגרמניות היו בנויות טוב יותר מהחפירות הצרפתיות-אנגליות, שנועדו להיות "זמניות" בלבד, כדי להגן על הצבא לפני שהוא יפרוץ את הגנות הגרמנים.

החזית התייצבה בקשת גדולה בשטח צרפת, מחוף הים בצפון צרפת ועד לגבול שווייץ. אף צד לא הצליח לשגר מכה מכריעה במשך ארבע השנים הבאות, אף על פי שפעולות גרמניות בקרב ורדן (1916) והכישלון של "מדינות ההסכמה" באביב שלאחר מכן הביאו את הצבא הצרפתי לסף התמוטטות, כשעריקות המוניות ערערו את הקווים הראשונים.

בתוך החפירות
הגדל
בתוך החפירות

כ-800,000 חיילים מבלגיה והאימפריה הבריטית היו בחזית המערבית בכל זמן נתון, 1,000 גדודים, שכל אחד מהם מחזיק חלק מהקו בין בלגיה לארן למשך חודש במערכת בת ארבעה שלבים, אלא אם התקפה התקרבה. החזית הכילה מעל 6,000 מיילים של חפירות. כל גדוד החזיק באזורו למשך כשבוע, לפני שחזר לאחור כדי לתמוך בקווים ולאחר מכן בקווי עתודה לפני שבוע של מחוץ לקווים, לרוב באזור אמיין.

[עריכה] הקרב על הסוֹם וקרב פַּסכֶנְדֶל

הן הקרב על הסום (1916) והן קרב פסכנדל (1917) בחזית המערבית גבו מחיר גבוה בחיי אדם, בתמורה להתקדמות זעירה במלחמה. כאשר בריטים תקפו ביום הראשון לקרב על הסום, ואיבדו כמויות חיילים מסיביות לקציר הבלתי נגמר של אש מכונות הירייה (58,000 איש נפגעו לבריטים ביום ההוא, שליש מהם מתו), הם הצליחו להשיג מעט אדמות. הדבר גרם לפיקוד הגרמני להורות לחייליו לכבוש מחדש אדמות אלה, פקודה שעלתה לגרמנים בכמות אבדות זהה. כך, במקום קרב בלתי מאוזן, בו רק חיילים בריטים תוקפים, שהיה מסתיים באבדות כבדות לבריטים בלבד, נטל ההתקפה חולק בצורה שווה, ואי לכך גם כמות האבדות.

[עריכה] החזית המזרחית ורוסיה

בזמן שהחזית המערבית הגיעה למבוי סתום בחפירות, המשיכה המלחמה במזרח.

[עריכה] ניצחונות גרמניים במזרח

תוכניותיהם הראשונות של הרוסים כללו פלישה בו זמנית לגליציה האוסטרית ולמזרח פרוסיה הגרמנית. אף על פי שבתחילה התקדמות הרוסים לגליציה הוכתרה בהצלחה, הם אולצו לסגת בשל ניצחונותיהם של הגנרלים הגרמנים הינדנבורג ולודנדורף בטננברג ובאגמים המזוריים, בו הושמד רובו של הצבא הפולש, באוגוסט וספטמבר 1914. הארגון הכלכלי והצבאי הלוקה בחסר של הרוסים הוכיח עצמו עד מהרה כבלתי שווה לעוצמתם המשולבת של האימפריה הגרמנית והאוסטרו-הונגרית. באביב 1915 הרוסים אולצו לסגת בגליציה, ובמאי השיגו "מעצמות המרכז" פריצת דרך ראויה לציון בשוליים הדרומיים של פולין, כשהם לכדו את ורשה ב-5 באוגוסט, ואילצו את הרוסים לסגת מפולין כולה.

[עריכה] בעיות פנים ברוסיה

אי שביעות רצון מהתמודדותה של הממשלה הרוסית במלחמה גדלה למרות ההצלחה בהתקפת ברוסילוב (יוני 1916) בגליציה המזרחית כנגד האוסטרים. הצלחה זו עורערה על ידי אי רצונם של גנרלים רוסים אחרים לשלוח את כוחותיהם לתמוך במפקד הגזרה המנצח. מזלן של "מדינות ההסכמה" התעורר באופן זמני עם כניסתה של רומניה למלחמה ב-27 באוגוסט: כוחות גרמנים באו לעזרת היחידות האוסטריות הערוכות לקרב בטרנסילבניה, ובוקרשט נפלה לידי "מעצמות המרכז" ב-6 בדצמבר. בינתיים גדלה התסיסה הפנימית ברוסיה, כשהצאר היה בחזית ובלתי נגיש, ובזמן ששלטונה הכושל של הקיסרית אלכסנדרה הוביל למחאות בכל המגזרים הפוליטיים ברוסיה. רצח רספוטין, חביבה של אלכסנדרה, על ידי אצילים שמרנים בסוף 1916, היה תוצאה של אי-שקט פנימי זה.

[עריכה] המהפכה הרוסית

במרץ 1917, הפגנות בסנקט פטרבורג הגיעו לשיאן בהתפטרותו של הצאר ניקולאי השני ומינוי של מפלגת מרכז חלשה לממשלה הזמנית, שחלקה את כוחה עם הסוציאליסטים של פטרוגרד הסובייטית. חלוקת כוח זו הובילה לבלבול וכאוס, בחזית כמו בבית, ובהדרגה נעשה הצבא מסוגל פחות להתנגד לגרמניה. בינתיים, המלחמה והממשלה נעשו פחות ופחות פופולריות, ואי שביעות הרצון מהן שימשה יפה את המפלגה הבולשביקית, שהונהגה על ידי ולדימיר איליץ' לנין, וחיזקה אותה.

ניצחון הבולשביקים בנובמבר לווה בדצמבר שאחריו בשביתת נשק ושיחות עם גרמניה. בתחילה הבולשביקים סרבו להסכים לתנאים הגרמניים הקשים, אך כשגרמניה חידשה את המלחמה וצעדה ללא חת לאורך אוקראינה, הממשלה החדשה הסכימה לחוזה ברסט-ליטובסק ב-3 במרץ 1918, שהוציא את רוסיה מחוץ למלחמה, ואילצה למסור שטחים נרחבים כולל פינלנד, הפרובינציות הבלטיות, פולין ואוקראינה למעצמות המרכז.

[עריכה] התמרדות עמים

כחלק מנסיונות הפגיעה באויב לפני ובמשך המלחמה, ניסה כל אחד מהצדדים לעודד (באמצעות תמיכה של גורמים מודיעיניים) מרידה של העמים הנשלטים על ידי אויביו.
כך למשל רוסיה עודדה את עמי הבלקן שהיו תחת שלטון האמפריה העות'ומנית למרוד בה, גרמניה עודדה את האירים להאבק ולדרוש עצמאות מבריטניה (מאבק שנמשך והצליח בשנות ה-20), ובריטניה עודדה את העמים הערביים במזרח התיכון למרוד בשלטון התורכי (המרד הערבי) בהבטחה להקמת ממלכה ערבית עצמאית לאחר המלחמה (מכתבי חוסיין-מקמהון), וכוחות ערביים רבים (בראשות המפקד הבריטי לורנס איש ערב) סייעו לבריטניה בפלישתה.

[עריכה] הזירה הימית

הציים העיקריים שפעלו בזירה הימית היו של בריטניה ושל גרמניה. כל אחת משתי מעצמות אלה ניסתה, בשלב כלשהו של המלחמה, להגיע להכרעת המלחמה בכללותה באמצעות הטלת מצור ימי על יריבתה, מצור שימנע כל אספקה למדינה הנצורה. חרף זאת, התנגשויות בין הציים היו מעטות.

ב-8 בדצמבר 1914 התנהל קרב פוקלנד, שבו טיבע הצי הבריטי את השייטת של האדמירל שפיי. הצי הבריטי הטיל מצור ימי על "מעצמות המרכז", ואיבטח הובלת גייסות ואספקה לבריטניה. ניסיון גרמני לפרוץ את המצור הביא להתנגשות בולטת אחת בין הציים - קרב יוטלנד (1916). בקרב הזה הגרמנים הצליחו להטביע 14 ספינות אנגליות במחיר 11 ספינות גרמניות, אך המטרה - פריצת המצור הימי על גרמניה לא הושגה. היו אי אלו התנגשויות באוקיינוס האטלנטי בין כמה סיירות, אך זה היה נדיר.

במלחמה זו הצוללת הופיעה לראשונה כנשק מבצעי, שיכול להכריע את גורל המערכה. מבחינת בריטניה היווה השימוש הגרמני בצוללות (נקראו אף U-boat מהמילה הגרמנית "Unterseeboote") התפתחות דרמטית ביותר. הצוללות שהופעלו תחילה נגד ספינות מלחמה, הופעלו, החל מפברואר 1915, כנגד אוניות סוחר של "מדינות ההסכמה". עד סוף 1915 טובעו כ-260 אוניות סוחר. הטבעתה של אוניית הנוסעים לוזיטניה, ב-7 במאי 1915, שבה נספו 1,201 מנוסעי הספינה (מהם 123 אמריקאים), עוררה זעם בארצות הברית, ובעקבותיו הבטיחה גרמניה להגביל את פעולת צוללותיה, כך שהן יעלו על פני הים לפני שהן תוקפות, כדי למנוע תקיפה מוטעית של אוניית נוסעים.

בסוף שנת 1916 חיפשה גרמניה דרך להיחלץ מהקיפאון שיצרה מלחמת החפירות בחזית המערבית. הפתרון נמצא בדמות לוחמת צוללות בלתי מוגבלת, לוחמה שבה יוטבעו כל ספינות הסוחר שיימצאו בים. הגרמנים האמינו כי הפעלת הצוללות תמנע כל אספקה לאנגליה, ותביא אותה עקב כך לכניעה מוחלטת. לפיכך עסקו בגרמניה בבניית צי צוללות גדול. היה ברור לגרמנים כי הכרזה על לוחמה שכזו תכניס את ארצות הברית למלחמה נגדם, ולכן חפשו מראש דרך למנוע מהאמריקנים לשלוח צבא נגדם (על הדרך הדיפלומטית שבה נעשה הדבר ראו מברק צימרמן).

החלטתה של גרמניה להפר את ההגבלות על פעילות צוללות (1 בפברואר 1917), הייתה בין הגורמים שהביאו את ארצות הברית להיכנס למלחמה לצד בריטניה ובעלות בריתה ב-6 באפריל 1917.

פעולת הצוללות הגרמניות נגד אוניות סוחר, הביאה לטיבוען של מאות אוניות. בשנת 1917 לבדה טובעו אוניות סוחר בתפוסה כוללת של 7.4 מיליוני טון, ובמהלך המלחמה כולה איבדו מדינות ההסכמה ומדינות נייטרליות אוניות סוחר בתפוסה כוללת של 12.5 מיליוני טון (לעומת אובדן אוניות סוחר בתפוסה כוללת של 0.26 מיליוני טון בלבד למעצמות המרכז). לצי הגרמני אבדו במאבק זה כמחצית מכלל 343 הצוללות שלו, ובשנת 1918 חזרה למדינות ההסכמה היכולת להעביר, כמעט ללא אבידות, אספקה מארצות הברית לבריטניה.

[עריכה] הגלגל מתהפך

ב-1917 ראו סוף סוף "מדינות ההסכמה" את כניסתה למלחמה של ארצות הברית. ועם תבוסתה של רוסיה בחזית המזרחית, גרמניה יכלה לשלוח בחופשיות חיילים למערב. שליחתן של תגבורות גרמניות רעננות מחד וחיילים אמריקאים מאידך לחזית המערבית, קבעה חזית זו כמקום שבו תושג ההכרעה הסופית.

[עריכה] כניסת ארצות הברית למלחמה

הנשיא וילסון לפני הקונגרס מודיע על ניתוק היחסים עם גרמניה ב-3 בפברואר 1917
הגדל
הנשיא וילסון לפני הקונגרס מודיע על ניתוק היחסים עם גרמניה ב-3 בפברואר 1917

בתחילת 1917 התעלמה גרמניה מההגבלות שהוטלו על לחימת צוללות והטביעה את אוניית הנוסעים האמריקנית ה"לוזיטניה". עובדה זו, משולבת בכעס ציבורי בעקבות מברק צימרמן, הובילה לניתוק יחסים סופי של ארצות הברית עם מעצמות המרכז. נשיא ארצות הברית דאז, וודרו וילסון, ביקש מהקונגרס להכריז מלחמה, והקונגרס נענה לו ברוב גדול ב-6 באפריל 1917.

צבא ארצות הברית והמשמר הלאומי גויסו ב-1916 לתפיסת ה"שודד" המקסיקני פנצ'ו וילה, מה שעזר לזרז את הגיוס. הצי הימי של ארצות הברית היה מסוגל לשלוח קבוצת אניות קרב לאזור סקוטלנד (Scapa Flow) על מנת להצטרף לצי הבריטי, וכן מספר משחתות לקווינסטאון באירלנד, לשם עזרה בשמירה על שיירות מוגנות. עם זאת, עוד יעבור זמן מה עד שארצות הברית תוכל לשלוח כוח אדם משמעותי לחזית המערבית ולאיטליה.

הצרפתים והבריטים התעקשו שארצות הברית תשלח מספר רב ככל האפשר של רגלים לשם תגבור הקווים. לאורך המלחמה, היה לכוחות האמריקאים מחסור בארטילריה משלהם, מטוסים ויחידות הנדסה. עם זאת, הגנרל ג'ון פרשינג, מפקד חיל המשלוח האמריקאי, סרב לפצל יחידות אמריקאיות ולהשתמש בהן כתגבורות ליחידות בריטיות וצרפתיות, כפי שהוצע על ידי "מדינות ההסכמה".

[עריכה] המתקפה הגרמנית ב-1918

הנסיגה הרוסית והתבוסה המחפירה של האיטלקים בקפורטו אפשרו לגרמנים לשלוח יחידות למערב. ארבע מתקפות גרמניות מוצלחות באו לאחר מכן, זו ב-27 במאי הניבה הישגים לפני פריז, בני השוואה להתקדמות בתחילת המלחמה.

ב-21 במרץ 1918 שיגרה גרמניה מתקפה רצינית, "מבצע מיכאל" (Operation Michael), כנגד כוחות בריטים ובעלות בריתה. הצבא הגרמני פיתח טקטיקות חדשות שכללו יחידות סער (Stormtroopers), חיילי רגלים שאומנו ב"טקטיקת איטייה" (על שם אוסקר פון איטייה - Hutier) לפלישה וכיבוש חפירות.

"מדינות ההסכמה" הגיבו במינויו של הפילדמרשל הצרפתי פרדיננד פוש לתאום כל פעילותן בצרפת, ולאחר מכן כגנרליסימו של צבאות "ההסכמה" בכל מקום.

המתקפה הגרמנית התקדמה כדי 60 ק"מ ולחצה על הקווים הבריטים בצורה כזו, שמפקד כוח המשלוח הבריטי (BEF), פילדמרשל סיר דאגלס הייג, הוציא פקודה כוללת ב-11 באפריל שאומרת "עם גבנו לקיר, ואמונה בצדקת מטרתנו, על כל אחד מאיתנו ללחום עד מוות". אולם, עד אז כבר הידלדל כוחה של המתקפה הגרמנית בשל בעיות לוגיסטיות. התקפות נגד של קנדים וכוחות ANZAC (יחידות צבא אוסטרליות וניו-זילנדיות) דחפו את גרמניה שוב לאחור.

[עריכה] ניצחון מדינות ההסכמה

כוח המשלוח האמריקאי, בפיקודו של גנרל ג'ון פרשינג, הגיע לקווים בחזית במספרים משמעותיים באפריל 1918. בקרב ביערות בליאו, מה-1 ביוני ל-30 ביוני 1918, חטיבת הרגלים השנייה של ארצות הברית, שכללה את גיסות הנחתים של ארצות הברית, עזרה לחסל את המתקפה הגרמנית שאיימה על פריז.

ב-18 ביולי 1918, בקרב על שאטו-ת'יירי, החלו הכוחות הצרפתים והאמריקאים במתקפה.

הצבא הבריטי, נעזר בכוחות גדולים של טנקים, תקף באמיין ב-8 באוגוסט 1918, וגרם לכזו הפתעה ובלבול שהמפקד העליון הגרמני, גנרל אריך לודנדורף, אמר כי היה זה "היום האפל ביותר של הצבא הגרמני".

ב-12 בספטמבר 1918 כוחות אמריקאים ראשונים, שאורגנו זמן לא רב קודם לכן מתוך כוח המשלוח של ארצות הברית, חיסלו את הטריז בסיינט-מיהי, שגרמניה החזיקה בו מאז 1914. טריז זה איים על קו הרכבת של פריז-ננסי. הכוחות האמריקאים היו חסרים תמיכה ארטילרית, וזו סופקה להם על ידי הבריטים והצרפתים. באותו קרב נעשה גם השימוש הראשון בחיל הטנקים של ארצות הברית, שהובל על ידי לוטננט-קולונל ג'ורג' פאטון. ארבעה ימים לאחר מכן, הטריז נוקה כליל מכוחות גרמנים.

ב-26 בספטמבר 1918 כוחות אמריקאים החלו את המתקפה במוז-ארגון, שהמשיכה עד לסוף המלחמה. עמדת תצפית גרמנית חשובה על גבעה 305 במונטפקון ד'ארגון נתפסה ב27 בספטמבר 1918. קרוב ל-18,000 אמריקאים נפלו במהלך המתקפה, המתקפה הראשונה של ארצות הברית כצבא עצמאי. המכה המרכזית, שהנחית גנרל פרשינג, התרחשה בנהר הריין.

ב-24 באוקטובר 1918 הצבא האיטלקי, יחד עם עזרה אמריקאית זעומה, החל במתקפת ויטוריו ונטו כנגד האימפריה האוסטרו-הונגרית, שנמשכה עד ל-3 בנובמבר 1918. בתאריך זה, הצבאות האוסטרים כמעט וחוסלו ככוח יעיל.

[עריכה] סוף המלחמה

בולגריה הייתה הראשונה ממעצמות המרכז שחתמה על שביתת נשק (29 בספטמבר 1918), ואחריה באה האימפריה העות'מאנית ב-30 באוקטובר. גרמניה ביקשה הפסקת אש ב-3 באוקטובר, וב-3 בנובמבר שלחה אוסטרו-הונגריה בקשה להפסקת אש למפקד האיטלקי, כדי לדון בתנאי שלום. התנאים, שנידונו בטלגרף עם רשויות "מדינות ההסכמה" בפריז, נשלחו למפקד האוסטרי והתקבלו. הפסקת האש עם אוסטריה נכנסה לתוקף ב-4 בנובמבר. אוסטריה והונגריה חתמו בנפרד, מה שהוביל להפלת בית המלוכה של הבסבורג.

כאשר וילהלם השני ציווה על הצי הגרמני לצאת למתקפה כנגד ציי "מדינות ההסכמה", הם התמרדו בוילהלמסהאבן ב-29 באוקטובר. ב-9 בנובמבר הוקמה רפובליקה בגרמניה, וסימנה את קץ האימפריה הגרמנית. ב-11 בנובמבר 1918 חתמו נציגי גרמניה על הסכם שביתת נשק בקרון רכבת בקומפיין שבצרפת. המלחמה נגמרה באופן רשמי באותו יום בשעה 11 ו-11 דקות בבוקר. באותה שעה צלצלו פעמוני כנסיות רבות באירופה כדי לסמל את סיום המלחמה.

[עריכה] תוצאות המלחמה

ערך מורחב – תוצאות מלחמת העולם הראשונה
הגדל

מלחמה זו שינתה את פני העולם. אימפריות עתיקות נעלמו מהמפה ובמקומן קמו מדינות חדשות. אימפריות אחרות דוגמת האימפריה הבריטית ירדו מכוחן ותוך כמה עשרות שנים התדרדרו למעמד של מדינות מדרגה שניה. מרכז הכובד של הכלכלה העולמית עבר מבריטניה לארצות הברית. המלחמה הייתה ידועה בכמות האבדות העצומה; במלחמה נהרגו כ-10 מיליון בני-אדם וכ-20 מיליון שהפכו לנכים לשארית חייהם.

[עריכה] כלי נשק במלחמה

ערך מורחב – כלי נשק במלחמת העולם הראשונה

אף על פי שמלחמת העולם הראשונה הביאה לפיתוח חילות-אוויר, טנקים וטקטיקות חדשות (כארטילריה זוחלת ואש צולבת), מרבית הפעילות נעשתה בחפירות, שם מתו אלפים למען כל מטר אדמה שנכבש. במלחמה זו נעשה גם שימוש בנשק כימי ובהפצצות אוויריות, שנאסרו בועידות האג ב-1907.

[עריכה] כלי נשק חדשים במלחמה

מטוס קרב מסוג ניאופורט אייסן, צרפת 1917
הגדל
מטוס קרב מסוג ניאופורט אייסן, צרפת 1917

כלי נשק חדשים שהופעלו במהלך מלחמת העולם הראשונה:

  • גז רעיל נוסה לראשונה בידי הגרמנים על חיילים רוסים ללא הצלחה מרובה בקרב בולימוב ב-1 בינואר 1915; לעתים קרובות נאמר כי גז זה נוסה לראשונה על חיילים קנדיים באיפר ב22 באפריל 1915. האפקט של הלחימה בגז רעיל הוכח כארוך טווח, הן על גופות קורבנותיו (רבים מהם, ששרדו את המלחמה, המשיכו לסבול בהמשך חייהם) והן בזיכרונו של דור המנהיגים הבא (מלחמת העולם השנייה), שראה את תוצאות הלוחמה הכימית במלחמה הגדולה, וסרב להשתמש בלוחמה מסוג זה שוב, מפחד שהאויב יחזיק בנשק כימי חזק יותר.

כל אלו הצליחו לתרום לפאניקה נוספת במחנות האויב, אך כשלו מלהביא פריצה משמעותית במלחמה.

[עריכה] מטוסים

תעופה בשירות הצבא השיגה התקדמות מרשימה, מפיתוחן של מכונות ירייה אוויריות על ידי חיל האוויר הגרמני בסתיו 1915 ועד לשימוש במפציצים כנגד לונדון (יולי 1917).

[עריכה] צוללות

התפתחות דרמטית אף יותר, לפחות בשביל בריטניה, היה השימוש הגרמני בצוללות (נקראו אף U-boat מהמילה הגרמנית "Unterseeboote"). ראו הרחבה בסעיף הזירה הימית להלן.

[עריכה] היהודים והמלחמה

יהודים בצבא האוסטרי
הגדל
יהודים בצבא האוסטרי

כ-250,000 עד 500,000 יהודים נלחמו ו-10% מהם נהרגו. מצבו המיוחד של העם היהודי, כעם המפוזר בין כל מדינות אירופה, הביא לכך שפעמים רבות ניצבו יהודים משני צדי המתרס וירו אלה באלה. למלחמת העולם הראשונה הייתה השפעה ניכרת על שאלת ארץ ישראל באותם ימים, ואחת מתוצאותיה העיקריות הייתה הצהרת בלפור.

יחידה יהודית תחת סמלים יהודיים פעלה במסגרת הצבא הבריטי (הרחבה בערך הגדודים העבריים).

[עריכה] לקריאה נוספת

  • יו סטרחן, עורך: "The Oxford Illustrated History of the First World War", אוסף מאמרים של חוקרים שונים על המלחמה.
  • ברברה טוכמן, "אוגוסט 1914" - המאורעות שהתחילו את המלחמה.
  • סדרת הטלוויזיה הדוקומנטרית הראשונה על ההיסטוריה של המלחמה היא The Great War של הBBC (1964), שנוצרה בשיתוך עם CBC ומוזיאון המלחמה האימפריאלי. בסדרה זו 26 פרקים באורך 40 דקות, שמציגים שימוש נרחב בצילומי ארכיון ועדויות השורדים. אף על פי שישנה מחלוקת על כמה ממסקנותיה, זו סדרה חשובה ולעתים מרגשת.

[עריכה] ראו גם

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: מלחמת העולם הראשונה


מלחמת העולם הראשונה
הזירה האירופאית
החזית המערבית | החזית המזרחית | חזית איטליה
זירת מזרח אסיה והאוקיינוס השקט
המערכה הפסיפית | קרב צינגטאו
הים התיכון, אפריקה והמזרח התיכון
מזרח אפריקה | דרום-מערב אפריקה | מערב אפריקה | הבלקנים | מסופוטמיה | סיני וארץ ישראל | גליפולי | דרום ערב
אחרים
האוקיינוס האטלנטי
ערך מומלץ