גנאיוס פומפיוס מגנוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הגדל

גניאוס פומפיוס מגנוס (29 בספטמבר 106 לפנה"ס - 29 בספטמבר 48 לפנה"ס) מדינאי רומי, מצביא ואיש ציבור אשר היה מתחרהו הגדול של יוליוס קיסר, עמו ניהל מלחמת אזרחים בסופה קיבל קיסר את השלטון המוחלט ברומא. בתולדות עם ישראל זכור פומפיוס ככובש ירושלים בשנת 63 לפנה"ס, במעשה שהיה נקודת מפנה ביחסים בין מדינת יהודה החשמונאית ובין האימפריה הרומית, והיה תחנה חשובה בדרך אל השיעבוד הגמור והחורבן.

תוכן עניינים

[עריכה] קריירה מוקדמת

פומפיוס היה בנו של גניאוס פומפיוס סטראבו, אזרח רומאי עשיר, מן הפריפריה הרומית. סטראבו היה הראשון מן המשפחה אשר הגיע לדרגת סנאטור, ואף נבחר לקונסול בשנת 89 לפנה"ס. פומפיוס גדל לצד אביו במחנות הצבא, ולמד את תורת המלחמה והמדיניות. על פי פלוטארכוס היה פומפיוס צעיר פופולרי, ודמה במראהו לאלכסנדר הגדול. בצעירותו היה פומפיוס ידידו של מרקוס טוליוס קיקרו.

סטראבו מצא את מותו במאבק בין גאיוס מריוס ולוקיוס קורנליוס סולה, והותיר את פומפיוס הצעיר כיורש להונו ולכוחו הפוליטי. למרות נעוריו היה פומפיוס לאחד מגדולי התומכים בסולה, לאחר שובו מן המלחמה במיתרידטס בשנת 83 לפנה"ס. שלושת הלגיונות בהם שלט פומפיוס בן ה-23, כירושה מאביו היו כלי עזר חשוב להשתלטותו של סולה על רומא. משהפך לוקיוס קורנליוס סולה לדיקטטור, השיא את אמיליה סקאורה, ביתו החורגת, לפומפיוס, זאת לאחר שהכריח אותה להתגרש מבעלה, והיא הרה ללדת. פומפיוס, מצידו, התגרש מאנטיסטיה, אישה כפרית לה נישא בצעירותו, ולהנשא לאמיליה בתו של השליט.

[עריכה] סיציליה ואפריקה

פומפיוס היה לאיש עשיר ורב השפעה, אם כי לא החזיק בכל משרה רשמית. סולה שלח את פומפיוס ואת לגיונותיו להיאבק בתומכיו האחרונים של מריוס בסיציליה ובאפריקה הרומית.

סיציליה הייתה מקור התבואה העיקרי של רומא בעת ההיא, ובלעדיה צפויה הייתה האוכלוסייה הרומית לרעב ולמרידות. פומפיוס פעל כנגד אנשי מריוס באי ביד חזקה. באפריקה נחל סידרת נצחונות, וביקש מן הסנאט מצעד ניצחון, על אף שלא נשא במשרה קונסולרית ולכאורה לא היה זכאי לכך. משסירב הסנאט לכבדו במצעד, העלה את לגיונותיו על רומא ועמד עמם מחוץ לחומותיה. לאחר התערבותו של סולה ניתן לפומפיוס מצעד ניצחון, ואף הכינוי "מגנוס" שפירושו "הגדול".

[עריכה] ספרד וספרטקוס

לאחר נצחונותיו הצבאיים והפוליטיים, שבוצעו ללא כל משרה רשמית, ביקש פומפיוס את התואר פרוקונסול, על מנת להלחם בסרטוריוס, אחרון תומכי מריוס שהחזיק עדיין בספרד. הבקשה נענתה, ופומפיוס יצא לספרד, שם נאבק בסרטוריוס, שניהל מלחמת גרילה במשך חמש שנים בין שנת 76 לפנה"ס ושנת 71 לפנה"ס. המלחמה לא הוכרעה אלא לאחר רציחתו של סרטוריוס.

פומפיוס שב לאיטליה בשנת 71 לפנה"ס על מנת לסייע למרקוס ליקיניוס קראסוס במלחמתו במרד העבדים של ספרטקוס. הופעתו הייתה בעלת תפקיד מכריע בדיכוי המרד. מששב לרומא נערך לו מצעד ניצחון נוסף. בשנת 70 לפנה"ס, והוא בן 35 בלבד, נבחר לקונסול בפעם הראשונה, ולצידו קראסוס.

[עריכה] מסעותיו במזרח

[עריכה] מסעות המלחמה כנגד שודדי הים ומיתירדטס

בשנת 67 לפנה"ס שנתיים לאחר שסיים את תפקיד הקונסול, קיבל על עצמו פומפיוס את לכידתם של שודדי הים במזרח הים התיכון. פיקוד זה היה שנוי במחלוקת. אנשי סיעת ה"אופטימאטים" בסנאט חששו מן הצעיר השאפתני, וניסו למנוע ממנו את הפיקוד בו חפץ. במשך כמה חודשים שהה פומפיוס בים, והכרית ממנו את השודדים.

משהסתיימה משימתו לא שב פומפיוס לרומא. הוא נסע למזרח על מנת לנהל את המלחמה שהתחוללה בין הרומאים ובין המלך מיתרידטס השישי מפונטוס. במהלך מסע מלחמה זה הביס את מיתרידטס והפך את ארצו לפרובינקיה רומית. כן הביס את טיגרנס מלך ארמניה, ואת אנטיוכוס ה-13 מלך סוריה, והפך את סוריה לפרובינקיה.

כן חקר את אזור הקווקז והגיע עד לשפת הים השחור, תוך כדי שהוא מנהל רישומים באשר לגאוגרפיה, הפוליטיקה והמשאבים הטבעיים של האזור.

[עריכה] כיבוש ירושלים

לאחר מותה של המלכה החשמונאית שלומציון, בשנת 67 לפנה"ס, נחלקה הארץ לשני מחנות יריבים. מן הצד האחד היה בנה הורקנוס השני, ועמו אנטיפטרוס האדומי יועצו, ומן הצד האחר בנה אריסטובולוס השני, כאשר כל אחד מן הצדדים הניצים שואף לקבל לעצמו את המלוכה.

אריסטובולוס התבצר בירושלים, וכוחותיהם של הורקנוס ואנטיפטרוס, הנעזרים בחרתת מלך הנבטים צרו על העיר. באותה העת היה בסוריה שר צבאו של פומפיוס, סקאורוס. סקאורוס שמע על האירועים בירושלים, וראה בכך שעת הזדמנות להגדיל את עושרו וכוחו של אדוניו. הוא עלה על ירושלים, ושם פנו אליו שני האחים כי יסייע בעדם. אריסטובולוס שיחד את סקאורוס בשוחד כספי רב, וסקאורוס הכריח את הנבטים לסגת מן העיר, ובדרכם חזרה היכה אותם אריסטובולוס.

בינתיים הגיע פומפיוס עצמו לאזור. בישבו בדמשק באו בפניו שלוש משלחות לשטוח את טענותיהן באשר לנעשה ביהודה. משלחתו של אריסטובולוס, משלחתו של הורקנוס, ומשלחת שלישית מאת "העם" אשר דרשה את הסרת שלטון בית חשמונאי, והחזרת שלטונם של הכהנים הגדולים. פומפיוס נמנע מלהכריע במריבה, וירד עם חייליו לירושלים.

פומפיוס הטיל על העיר מצור. יוסף בן מתתיהו כותב כי אריסטובולוס רצה בתחילה להכנע לצבאו של פומפיוס, אך תומכיו סירבו להכניס את פומפיוס אל העיר. פומפיוס אסר את אריסטובולוס, וכבש את העיר ואת בית המקדש, לאחר מצור שנמשך שלושה חודשים. העיר עמדה כנגד כוחותיו של פומפיוס בגבורה, אך פומפיוס ניצל את מנוחת מגיני העיר בשבת, בנה סוללה על פני הערוץ העמוק שהפריד בין צפון העיר ובין חומותיו הצפוניים של הר הבית, וכבש את העיר. באירוע זה נהרגו שנים עשר אלף יהודים.

לאחר כיבוש בית המקדש חילל פומפיוס את הקודש ונכנס אל קודש הקודשים מקום בו הורשה רק הכוהן הגדול לשהות. פומפיוס נמנע מלבזוז את אוצרות המקדש, ויום לאחר כיבוש המקדש, הורה לטהר את המקום שחולל, ולהמשיך בעבודת המקדש.

כניסתו של פומפיוס לירושלים בשנת 63 לפנה"ס מסמנת את סופה של עצמאות יהודה בארצו תחת בית חשמונאי.

פומפיוס הכריז על הורקנוס כ"אתנארך" ("ראש העם" תואר נחות מן התואר "מלך"), אך הכוח האמיתי בממלכה ניתן לאנטיפטרוס האדומי. יהודה לא הפכה לפרובינקיה ולא הושם עליה נציב, אך הושת עליה מס. הערים ההלניסטיות שנכבשו על ידי החשמונאים, מימי יונתן הוופסי עד לימי אלכסנדר ינאי, כבית שאן ויפו נגרעו מן הממלכה. בכך הייתה פגיעה חמורה מאוד בממלכה החשמונאית. המדיניות הרומית באזור לשנים הבאות נקבעה - תמיכה ביושבי הארץ ההלניסטים אל מול היהודים, והושבת נאמנם של הרומאים כשליט ביהודה.

[עריכה] שובו של פומפיוס לרומא

פומפיוס שב לרומא בדצמבר שנת 61 לפנה"ס וזכה למצעד ניצחון נוסף אותו חגג ביום הולדתו ה-45. מאורע זה היה מאורע בלתי נשכח בתולדות רומא. שני ימים הוקדשו למצעד, ותהלוכה של שלל, שבויים, צבא ודגלים מילאה את הרחובות המובילים למקדשו של האל יופיטר. אירוע זה, במהלכו חולקו לעם מתנות ותשורות כספיות, הגביר את הפופולריות של פומפיוס.

[עריכה] קיסר והטריאומוירט הראשון

לאחר סידרה של נצחונות שלא היה לה תקדים בתולדות רומא, החליט פומפיוס לנהוג על פי הדינים והמנהגים, ולנסות להרגיע את מתנגדיו שטענו כי הוא שואף לשלטון יחיד. הוא פירק את לגיונותיו, והחל בחיי פוליטיקאי רומי מן השורה. לשם כך נזקק לאדמות על מנת לשכן בהם את ותיקי גדודיו, ולקיים את הבטחותיו מימי המלחמות. הסנאט לא סייע בידו במשימה זו. לעזרתו נחלץ בעל ברית בלתי צפוי, קראסוס, האיש העשיר ביותר ברומא, אשר בעבר שימש לצידו כקונסול, והיה עד אז אוייבו בנפש. עד מהרה התייצב לצד שני אלו יוליוס קיסר, אשר שב מספרד, שם שימש כמושל, וחיפש לעצמו את משרת הקונסול. שלושת אלו יצרו את הטריאומוירט הראשון, ברית בלתי רשמית, לפיה לא ייעשה ברומא דבר מבלי ששלושתם כאחד יסכימו לו. סוכם כי כספו של קראסוס והשפעתו של פומפיוס יקנו לקיסר את משרת הקונסול, והוא יקדם את ענייניהם של שותפיו במסגרת משרתו. על מנת לחתום את הברית השיא קיסר את ביתו היחידה, יוליה, לפומפיוס, המבוגר ממנה בהרבה. על אף הבדלי הגילים היו נישואים אלו נישואי אהבה, וברית אמת נחתמה בין הזוג.

בשנת 59 לפנה"ס מונה פומפיוס למושל ספרד העילית, אך נותר ברומא ושלט באמצעות שליחים. הוא לקח את האחריות על אספקת התבואה לעיר, ואף בנה תיאטרון גדול. בשנת 55 לפנה"ס שב ונבחר לקונסול כשקרסוס לצידו. השניים האריכו בחמש שנים את כהונת קיסר כפרוקונסול בגליה על מנת לאפשר לו לסיים את המלחמה לכיבושה של הארץ.

לאחר כל אלו יצא קרסוס למלחמה בפרתים ומת שם. דבר זה הותיר את קיסר ואת פומפיוס כשותפים יחידים בטריאומוירט, אל מול התנגדות השמרנים בסנאט. בשנת 54 לפנה"ס מתה אשתו האהובה של פומפיוס יוליה בעת לידתה, והותירה את פומפיוס שבור לב, ועורער היסוד של הברית שבינו ובין קיסר.

[עריכה] מלחמת האזרחים

לאחר שבירת הטריאומווירט, ביקש פומפיוס להסתייע במפלגת האופטימטים, שמרני הסנאט, שעד עתה היו גדולי מתנגדיו. בשנת 52 לפנה"ס נישא לקורנליה מטאליה, ביתו של אחד מראשי השמרנים, מטאליוס סקיפיו. בהשפעתם פירסם פומפיוס מספר חוקים, ביניהם חוק הקובע כי ניתן יהיה להעמיד אדם לדין על שוחד בחירות בעבר. חוק זה הכשיר את הקרקע להעמדתו של קיסר לדין כאשר ישוב ממסעותיו בגליה. קיסר היה זקוק לחסינות שהקנתה משרת הקונסול על מנת שלא לעמוד לדין, אך פומפיוס מנע ממנו מלהתמודד על המשרה מבלי שיהיה נוכח ברומא.

פעולות אלו של פומפיוס העמידו את קיסר במצב של חוסר ברירה. בשנת 49 לפנה"ס החליט קיסר, שחשש לגורלו, לבצע מעשה נועז. במקום לחזור לרומא ללא חילותיו, ולהעמיד את עצמו בסכנת משפט, שיכול אף להוביל להוצאתו להורג, בחר קיסר לעלות על העיר עם חייליו. פומפיוס הורה על נסיגת כוחותיו מן העיר, והותירה בידי קיסר, כשהוא עצמו נמלט לעיר ברינדיסיום (כיום ברינדיזי) בדרומה של איטליה.

לאחר מכן החל מרדף אחר פומפיוס אשר נמלט מברינדיסיום ליוון. המפגש בין הצבאות התרחש בקרב פארסלוס, בשנת 48 לפנה"ס. הקרב הסתיים בנצחונו של קיסר. פומפיוס נאלץ לנוס על חייו. הוא נפגש עם אשתו קורנליה ובנו סקסטוס פומפיוס, והשלושה נמלטו למצרים. באלכסנדריה נתפס על ידי המלך תלמי ה-13 וביקש ממנו מקלט מדיני. תלמי ערף את ראשו, והגישו כמתנה לקיסר, אשר הגיע לעיר כמה ימים לאחר מכן.