בית משפט השלום העברי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בית משפט השלום העברי היה מערכת שיפוטית להתדיינות בענינים אזרחיים בין בעלי דין יהודיים בתקופת היישוב.

בית משפט השלום העברי נוסד ביפו בשנת 1909 על-ידי המשרד הארצישראלי. בהיווסדו עמד בראשו ארתור רופין והמזכיר הראשון שלו היה ש"י עגנון.

שמו של בית המשפט הוענק לו לפי הפסוק "אמת ושלום שפטו בשערייכם" (זכריה ח' ט"ז).

ההתדיינות בפני בית משפט השלום העברי הייתה רצונית, לפי דיני הבוררות שנהגו באותה עת. בית המשפט פעל בערי הארץ ומושבותיה והוציא תקנות בדבר סדרי דין ודיני ראיות. רוב השופטים שכיהנו בו לא היו משפטנים, והם פסקו לפי דרכי 'השכל הישר' והמחשבה הפשוטה. בבית משפט זה ניסו להמעיט את ההזדקקות לעורכי דין, ולהפוך את ההליך המשפטי לנגיש ופתוח לציבור. השופטים שאבו את השראתם ממקורות היהדות, ומכאן הכינוי: 'העברי'.

בית משפט השלום העברי פעל בעיקר בשנות העשרים, אך לא רכש מעמד רציני במדינה המתפתחת. לא היו בידיו אמצעי אכיפה, והיהודים מיעטו לפנות אליו מיוזמתם: הדתיים בחרו להתדיין בבית הדין הרבני, ואילו החילוניים פנו לבתי המשפט המנדטוריים, אשר דן בהגינות וביעילות בעניינים אזרחיים, שלא היה בהם היבט לאומי או פוליטי.

ארכיון בית משפט השלום העברי בירושלים בשנים 1920 - 1928 נשמר בשלמותו והוא נמצא בארכיון העיר ירושלים.

[עריכה] לקריאה נוספת

  • פלטיאל דייקן, תולדות משפט השלום העברי: מגמותיו, פעולותיו והישגיו. הוצאת יבנה 1964.