בלדווין הראשון מלך ירושלים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בלדווין הראשון מלך ירושלים (או בלדווין מבולון, נפטר ב2 באפריל 1118) היה אחד ממנהיגי מסע הצלב הראשון אשר ייסד את רוזנות אדסה והיה רוזנה הראשון וכן שליטה השני והראשון לשאת בתואר מלך של ממלכת ירושלים. הוא היה אחיו של שליטה הראשון של הממלכה, גוטפריד מבויון.
תוכן עניינים |
[עריכה] חייו
[עריכה] ילדות והשנים הראשונות
בלדווין היה בנם של דוכס בולון יוסטס השני ואשתו אידה מבולוניה, ואחיהם הצעיר של אוסטס השלישי וגוטפריד. בהיותו בן זקונים יועד בלדווין מילדות לשמש כנער כנסייה ולאחר מכן ככומר, אולם הוא וויתר על השירות הדתי בסביבות שנת 1080. לאחר שפרש ממשרת הכומר עבר בלדווין להתגורר בחבל נורמנדי שבצרפת, שם פגש את אשתו גודהילדה, בת למשפחת אצילים אנגלית. לאחר נישואיו עבר בלדווין למחוז לוריין וקיבל את השליטה על חבל ורדון שהיה קודם לכן תחת שליטתו של גוטפריד אחיו.
[עריכה] מסע הצלב הראשון
בשנת 1096 הוזמן בלדווין על ידי אחיו להצטרף אליהם למסע הצלב המתוכנן. בלדווין מכר את מרבית רכושו לכנסייה המקומית, הצטייד לקראת המסע, לקח את אישתו והצטרף אל אחיו. מסע הצלב הראשון היה למעשה מסעם השני של האירופים לכיוון ארץ ישראל. המסע הראשון, מסע הצלב העממי, נערך על ידי איכרים ובני המעמדות הנמוכים וזרע הרס וחורבן בדרכם של הצלבנים עד לעצירתו של המסע באסיה הקטנה. כאשר עברו בלדווין ואחיו בשטח ממלכת הונגריה, דרש מלך הונגריה דאז בן ערובה מקרב הצלבנים כדי להבטיח את השקט ולשלול אפשרות של התפרעויות כפי שקרו במסע הצלב העממי. אחיו של בלדווין העניקו אותו למלך כבן ערובה וקיבלו אותו חזרה רק כשעזבו יחד עם כל אנשיהם את שטח הממלכה.
בהגיעם לשטחה של האימפריה הביזנטית החלו כוחות הצלבנים מתעמתים עם התושבים היוונים של מזרח האימפריה, שחוו את נחת זרועם של האיכרים במסע הצלב הקודם ולא חפצו בחוויה נוספת מסוג זה. באחד הסכסוכים הצבאים שניטשו סביב סוגית מעבר הצלבנים בשטח הביזנטי פלש בלדווין בראש כח צבאי לעיר קונסטנטינופול. עם כניסתו לעיר החלו חייליו של בלדווין לבזוז ולהרוס מכל הבא לידם, מצב שחייב את הקיסר הביזנטי אלכסיוס הראשון לספק לצלבנים הנשעמים בן ערובה כדי לשמור על השקט והשלום. בן הערובה היה בנו של הקיסר יוחנן (לימים הקיסר יוחנן השני) והוא הופקד בידיו של בלדווין אישית.
מסעם המשותף של בלדווין ואחיו הגיע לקיצו בקרבת העיר הראקליה שבאסיה הקטנה, שם פנו בלדווין ואנשיו מזרחה ונפרדו מעיקר הכח הצלבני שהמשיך דרומה לכיוון ירושלים. בלדווין, יחד עם חברו טנקרה שחיפש לעצמו נחלה קלה לכיבוש, צעד לעבר מחוז קיליקיה, שם חלתה אשתו גודהילדה ונפטרה כעבור זמן קצר. בחודש ספטמבר 1097 התעורר סכסוך בין בלדווין וטנקרה, סכסוך שהסתיים בכיבוש אחוזתו של טנקרה בטאורוס על ידי בלדווין בעזרתם הנאמנה של שודדי ים מבולוניה. כיבוש האחוזה לא הביא לסופו המוחלט של הסכסוך בין השניים וצבאותיהם המשיכו להתנגש מפעם לפעם אולם מעולם לא להלחם מלחמות של ממש.
בשלב מסוים נטש טנקרה את המערכה והצטרף לדודו בוהמונד הראשון בנסיכות אנטיוכיה, ואילו בלדווין קיבל הזמנה להתמנות לשליט בארמניה. הוא יצא לדרכו אל מעבר לנהר הפרת והתיישב בעיר טרובסל (טילבסאר שבתורכיה של ימינו).
[עריכה] בלדווין רוזן אדסה
לאחר שהתיישב בארמניה קיבל בלדווין הזמנה נוספת, הפעם מטורוס, שליט העיר אדסה. בלדווין הגיע לאדסה ושיכנע את טורוס לאמצו כבן ולמנותו ליורשו החוקי לאחר מותו. טורוס אכן עשה כן, אולם חודשים ספורים לאחר האימוץ הוא נרצח בידי מתנקשים אלמוניים. לא ידוע האם ידו של בלדווין הייתה ברצח, אולם על כל פנים הוא התמנה לרוזן הראשון של אדסה, מייסד בכך את ראשונת המדינות הצלבניות.
בלדווין נשא לאישה את אחותו החורגת ארדה, ביתו של טורוס, ונשא בתואר בלא רשמי של שגריר הצלבנים בארמניה. בשנתיים הראשונות לשלטונו פעל בולדווין להרחבת גבולות הרוזנות, בעיקר על חשבון המוסלמים הסלג'וקים ששכנו ממזרח לה. בינות כיבושיו הוא נלחם בנסיונות להדחתו מצד נתיניו הארמנים, וכן הגיש עזרה לצבא הצלבנים בעת המצור הצלבני על אנטיוכיה, על אף שהוא לא יצא בעצמו לעיר אלא רק שלח תגבורת לצרים.
לאחר שנות השלטון הראשונות באדסה ביסס בלדווין את מעמדו בצורה מספקת כדי לצאת ולהלחם מלחמות קודש במוסלמים, בניגוד למלחמות אותן ניהל עד לתקופה זו אשר מטרתן העיקרית הייתה סיפוח מירב השטחים לרוזנות. לקראת סוף שנת 1099 יצא בלדווין לביקור אצל אחיו גוטפריד בירושלים, שם הוא דחה את הצעת אחיו להשאר בארץ ישראל ולקבל נחלה משל עצמו. הוא שב לאדסה בשנת 1100 והמשיך למשול ברוזנות עד למותו בירושלים של אחיו.
[עריכה] בלדווין מלך ירושלים
לאחר מותו של גוטפריד ביולי שנת 1100, הוזמן בלדווין על ידי האצילים שתמכו במיסוד ממלכה חילונית בירושלים לרשת את מקומו. הוא העביר את השליטה באדסה לידי בן דודו בלדווין מבורק ויצא לדרכו דרומה. בדרך לירושלים נתקל בלדווין במארב שהציב לו סולטן דמשק דוקאק בקרבת ביירות. מהקרב שהתפתח במקום יצא בלדווין כשידו על העליונה, והוא המשיך לכיוון ירושלים, אליה הגיע לבסוף בחודש נובמבר.
בהגיעו לירושלים נתקל בלדווין בהתנגדות מצד יריבו הותיק טנקרה, שחבר לפטריארך של העיר, דגובר מפיזה, כדי להדיח את בלדווין ולהקים בירושלים ממלכה דתית. בלדווין העדיף שלא להתעמת עם טנקרה ועמיתו, ובמקום להשאר בירושלים יצא מיד למסע כיבושים במצרים, מסע ממנו הוא שב רק בסוף חודש דצמבר. בחג המולד של שנת 1100 הוכתר בלדווין למלכה הראשון של ממלכת ירושלים על ידי הפטריארך בעצמו, שויתר בינתיים על ההתנגדות לממלכה החילונית. מכל מקום, הפטריארך סירב להכתיר את בלדווין בירושלים, מפאת חילוניותה של העיר, וההכתרה נערכה בבית לחם.
המאבק בין בלדווין לראש הכנסייה המקומית בירושלים לא תם עם ההכתרה. באביב 1101 התגלע ויכוח בין השנים לגבי גודל התרומה אותה צריכה הפטריארכיה להקים לטובת הממלכה, מגנת הגביע הקדוש. בלדווין גרם להשהיתו של הפטריארך הסרבן מתפקידו על ידי צו אפיפיורי, ושנה לאחר מכן גרם לסילוקו המלא מהתפקיד.
[עריכה] הרחבת הממלכה
בשנת 1101 יצא בלדווין למספר מסעות להרחבת השטח של ממלכתו החדשה. הוא כבש את ארסוף וקיסריה בעזרתו של הצי של עיר המדינה האיטלקית גנואה, ובתמורה לעזרה נתן לגנואזים את הזכות להקמת רובע מסחרי בכל אחת מהערים שנכבשו, כמו גם מיסוד ארכיבישופות גנואזית בקיסריה. בחודש ספטמבר הביס בלדווין את הכוחות המצריים בקרב רמלה. אולם זמן קצר לאחר תחילת הקרב הגיעו שמועות לירושלים כי הצבא הצלבני הובס ובלדווין עצמו נהרג תוך כדי הלחימה. טנקרה, יריבו של בלדווין החל מבצע הכנות לקראת מינויו כעוצר בממלכה, אולם זמן קצר לאחר מכן שב בלדווין לירושלים והזים את השמועות אודות מותו.
בשנת 1102 ערך בלדווין קרב נוסף מול המצרים ברמלה, קרב בו ניצחו המצרים אשר השמידו את מרבית צבאו של בלדווין והרגו רבים מאציליו. בלדווין עצמו ברח על גבי סוסתו גאזאלה לארסוף. מאחר וכל צבאו אבד לו, והמצרים היו קרובים למקום מחבואו, העדיף בלדווין שלא להסתכן ולצאת מהחומות המגינות של ארסוף חזרה לירושלים. במקום זאת, הוא הושט בידי שודד ים אנגלי על גבי דוברה ליפו ומשם יצא בחשאי לירושלים. אולם, המצרים גילו את מזימתו של בלדווין וטמנו לו מארב. בלדווין נפל בפח שנטמן לו, אולם הצליח בעזרת קומץ מאנשיו לגבור על המצרים ולשוב לירושלים.
בשנת 1103 הטיל בלדווין מצור על העיר עכו, מצור שלא צלח עקב תספוקה של העיר בידי הצי המצרי. באותה שנה פדה בלדווין את הכופר של בוהמונד הראשון נסיך אנטיוכיה שישב בכלא התורכי. בוהמונד לא היה אהוב נפשו של בלדווין, אולם הוא היה עדיף בהרבה על פני טנקרה ששימש כעוצר באנטיוכיה בזמן כלאו של הנסיך. בשנה שלאחר מכן שב בלדווין לנסות לכבוש את עכו, כשהפעם הוא נוחל הצלחה בעזרתם החוזרת של אנשי גנואה.
בשנת 1105 נערך קרב מוצלח נוסף מול המצרים ברמלה. בשנת 1109 שימש בלדווין כבורר בקרב מועצת האצילים הצלבנים שצרו על העיר טריפולי (בלבנון של ימינו), והכריח את טנקרה למשוך את דריששתו להתמנות לרוזן העיר כאשר זו תיפול בידי הצלבנים. עם נפילת חומות העיר הוקמה במקום רוזנות טריפולי שראשיה הכירו תודה לבלדווין על שבחר בהם רוזנים.
בשנת 1110 נכבשה ביירות בשיתוף פעולה שלישי של בלדווין והצי הגנואזי. לאחר כיבוש העיר יצא בלדווין צפונה לאדסה כדי לעזור לשליטיה הצלבנים בעמידתם מול המצור שהטיל עליהם מאוודוד שליט מוצול.
בשובו מאדסה כבש בלדווין את צידון בעזרתו של זיגורד הראשון מלך נורבגיה. הוא עזר לטנקרה לכבוש לעצמו נחלה בצפונה של סוריה, אולם נכשל בכיבוש העיר צור. בשנת 1113 עמד בלדווין בראש צבאו בפני פלישה נרחבת של שליטי מוצול ודמשק. ממלכת ירושלים עמדה בפני קריסה, ורק חיל משלוח שהגיע מאנטיוכיה יחד עם עולי רגל מאירופה הכריע את המצב לטובת בלדווין ואנשיו.
לאחר שוך הקרבות נשא בלדווין לאישה את אדלידה דל ואסטו, וזאת לאחר שבשנת 1108 נטש את אשתו הארמנית בטענה כי היא לא שמרה לו אמונים, אולם שמועה שעשתה לה כנפיים בממלכה גרסה שנטישת אשתו באה לאחר שהאחרונה נאנסה בעת מסעה מעיר הולדתה לירושלים על ידי שודדי ים. כיום מקובל להניח כי נישואיו של בלדווין לבת אצולה ארמנית הפסיקו לשרת את מטרותיו הפוליטיות עקב הריחוק בין ממלכתו לארמניה והחוסר בצורך בנשיאת חן בעיני נתינים ארמנים עקב כך שבירושלים של אותה התקופה לא היו כלל תושבים ארמנים.
בהסכם נישואיו החדש של בלדווין נחתם כי במקרה שהוא ואשתו החדשה יהיו חשוכי ילדים, ימונה רוג'ר מסיציליה, בנה של אדלידה מנישואיה הראשונים, כיורש הרשמי למלך. מבחינה טכנית היו נישואיו השלישיים של בלדווין בגדר נישואים ביגמים, וזאת מכיוון שאשתו הקודמת ארדה המשיכה לחיות במנזר בירושלים לאחר גירושה מחצר המלכות. עניין זה המשיך לעמוד בעוכרו של בלדווין למשך כל ימיו.
בשנת 1115 ערך בלדווין מסע כיבושים באזור עבר הירדן ובנה את מבצר מונריאל. הוא הזמין את התושבים הנוצרים שבאזור לעבור לירושלים וזאת כדי להגדיל את אוכלוסיית עירו, שמרביתה נטבחה בעת מסע הצלב הראשון. בשנת 1117 הוא הקים את טירת סקנדליון בקרבת צור שהייתה עדיין תחת שליטה מוסלמית.
[עריכה] מותו של בלדווין
בשנת 1117 נפל בלדווין למשכב. הוא היה משוכנע כי מחלתו הינה עונש שמיימי על חטא נישאוי הביגמים לאדלידה, ובנסיון לרצות את האל שלח את אשתו מעל פניו חזרה לסציליה למורת רוחה הרבה. גירושה של אשתו השפיע ככל הנראה בוצרה חיובית על נפשו של בלדווין והוא שב והבריא. בשנת 1118 הוא ניהל מסע כיבושים נוסף לדרום ממלכתו, והגיע עד לעיר פאראמה שבדלתת נהר הנילוס.
לפי ההיסטוריון מתעד מסע הצלב הראשון פולשה משרטרז:
-
- "אז הלך הוא יום אחד על גדת הנהר אותו מכנים היוונים "נילוס" והעברים "גיחון", בקרבת העיר, ונהנה מקרבתם של חבריו. אביריו השתמשו ברומחיהם ללכידת דגים ואת השלל השיבו עימם אל מחנהם שם אכלו אותו בתאבון רב. אז חש המלך בקרביו ייסורים עזים מפציעת עבר, והוא נחלש עד מאוד."
ההיסטוריון בן המאה ה-17 תומאס פולר תיאר את המקרה בצורה תמציתית יותר: "הוא תפס דגים רבים, כמו גם את מותו באכילתם".
בלדווין החולה הובהל חזרה לירושלים אך נפטר בדרכו לשם בכפר אל עריש בשני באפריל 1118. לאחר מותו הוצעה ממלכתו של בלדווין לאחיו אוסטס השלישי, אולם הוא סירב לקבלה מאחר והדבר היה כרוך בעקירה מביתו שבבולון ועריכת מסע מסוכן עד מאוד עד לירושלים. תחתיו הומלך בן דודו של בלדווין, רוזן אדסה בלדווין מבורק שקיבל את התואר "בלדווין השני מלך ירושלים".
[עריכה] מורשתו וחייו הפרטיים
ספרו של פולשה משרטרז "ההיסטוריה של ירושלים" (Historia Hierosolymitana) מהווה כיום את מקור המידע האמין ביותר אודות תקופת שלטונו של בלדווין הראשון.
פולשה תיאר את בלדווין כממשיך דרכו של יהושע בן נון, "יד ימינו של עמו, ואימת יריביו". ההיסטוריון ויליאם מצור תיאר אותו כממשיך דרכו של המלך שאול. ויליאם, שלא הכיר את בלדווין אישית כפי שהכירו פולשה, השאיר תיאור מדוייק למדי של דמותו של בלדווין:
-
- "נאמר עליו כי הוא היה גבוה עד מאוד, תמיר בהרבה מאחיו. גון פניו בהיר ושערות ראשו וזקנו העבות חומות וכהות. אפו היה נשרי ומעוקם ושפתו העליונה נדמתה כמקובעת למקומה. לסתו התחתונה נסוגה מעט, אולם לא בצורה כזו שהדבר יחשב לפגם. הוא בורך באומץ רב והיה בעל הופעה ודיבור חמורי סבר. הוא היה תמיד עטור באדרת שכיסתה את כתפיו. [הוא] לא היה כבד גוף אך גם לא צנום יתר על המידה כי אם בעל מידת גוף ממוצעת. מומחה בשימוש בנשק וקל תנועה ברוכבו על גב סוסתו, הוא היה פעיל ושקדן בכל נושא אליו הוא נדרש".
לאחר נישואיו בשלישית נפוצה שמועה כי בלדווין הינו הומוסקסואל, וזאת כיוון שהוא מעולם לא הביא ילדים לעולם.
ימת הברדוויל שבחצי האי סיני קרויה על שמו (ברדוויל היה הכינוי בו כינו אותו דוברי הערבית) מאחר ולפי האגדה שם נפח את נשמתו בדרכו ממצרים חזרה לירושלים.
| הקודם: גוטפריד מבויון |
מלכי ירושלים 1100–1118 |
הבא: בלדווין השני |


