טרבלינקה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מחנה ההשמדה טְרֶבְּלִינְקָה הוא אחד משלושת המחנות שהופעלו במסגרת מבצע ריינהרד עליו הוחלט בוועידת ואנזה. המחנה הוקם על-ידי גרמניה הנאצית לשם מימוש תוכנית הפתרון הסופי.
תוכן עניינים |
[עריכה] מבנה המחנה
מחנה ההשמדה טרבלינקה נמצא כ-60 ק"מ מורשה וכ-4 ק"מ מהכפר טרבלינקה, לא הרחק ממאלקיניה, שבה תחנת רכבת על קו מסילת הברזל הראשית ורשה-ביאליסטוק. המחנה מוקם באזור דליל אוכלוסין מכוסה יער ומוסתר בחורש סביב.
מחנה ההשמדה הוקם באביב 1942 ליד מחנה העונשין והעבודה טרבלינקה, שהיה קיים לפני כן, ומכאן בא שם המחנה המוקם: טרבלינקה II. לבניית המחנה נוצל כוח עבודה של אסירי מחנה העונשין טרבלינקה I, שייעודו של המחנה החדש הוסתר מהם. המחנה החדש השתרע על שטח של כ-200 דונם והוקף בגדר תיל דוקרני בגובה של יותר משלושה מטרים. האסירים הצטוו לשים ענפי אורן בין חוטי התיל, ומתחתם נטעו עצים כדי להסתיר את המתרחש בתוך המחנה. לאורך הגדר הוקמו מגדלי שמירה ונחפרה תעלה ברוחב שלושה מטרים. פנים המחנה על מתקניו נבנה אך ורק על-ידי האסירים היהודים.
בתכנון המחנה הושקע מאמץ רב על-מנת למנוע אפשרות של ניצולים שהיו עדים להשמדה. המחנה חולק בפנים לשני חלקים: באחד מהם הוקמו צריפי המגורים עבור הצוות הנאצי, מחסנים ובתי-מלאכה, ובחלק השני, המבודד משאר המחנה בגדר גבוהה, עמדו תאי הגזים (בתחילה שלושה ובהמשך התווספו אליהם עשרה נוספים). שטח כל תא היה 16 מ"ר. עוד היו צריפי המגורים של האסירים היהודיים אשר נמצאו כשירים להעסקתם בעבודות הנחוצות לניהול המחנה ומשום כך הושארו זמנית בחיים.
[עריכה] ההשמדה במחנה
[עריכה] המשלוחים הראשונים
פעולות השמדת ההמונים החלו בטרבלינקה ב־23 ביולי 1942, והמשלוחים הראשונים לטרבלינקה הגיעו מגטו ורשה.
בעת הגירוש הגדול, האקציה הגדולה, היו בגטו ורשה 335,000 יהודים, ושמועות על הגירוש פשטו בגטו ועוררו בהלה רבה. על היודנראט הוטל לאסוף 6,000 איש למשלוח הראשון. בהודעה שפירסם היודנראט נאמר שכל יהודי הגטו ישלחו מזרחה, מלבד מאושפזים, עובדים במפעלים גרמניים, ועובדים בבתי חולים. לכל מפונה הותר לקחת 15 ק"ג מטען לנסיעה, זהב, כסף ומזון לשלושה ימים.
כדי להקל את ריכוז האנשים ולעודדם להתייצב מרצון באומשלגפלץ, הודיעו השלטונות הגרמניים כי כל אדם אשר יתייצב מרצונו בימים 31-29 ביולי יקבל כצידה לדרך 3 ק"ג לחם ו-1 ק"ג ריבה. עקב תנאי הרעב ששררו בגטו הייתה למנת מזון כזו משמעות רבה ואנשים רבים התפתו ובאו מרצונם החופשי אל מגרש הגירוש.
למעלה מ־250,000 מבין יהודי ורשה אשר גורשו בתקופה שבין 22 ביולי עד 21 בספטמבר 1942 לטרבלינקה וכן יהודים ממחנות אחרים, לא ידעו כלל על יעד נסיעתם ועל הצפוי להם שם. המגורשים האמינו למה שנאמר להם, כלומר שהם נשלחים למחנות עבודה.
ההשמדה בפועל החלה עוד בעת שהאנשים היו בתוך הרכבות בדרכם לטרבלינקה. בקרונות המשא נדחסה כמות עצומה של אנשים ללא מזון, מים או אוויר מספיק לנשימה, ועקב תנאים קשים אלו מתו רבבות אנשים בהמתנה לנסיעה ובנסיעה.
הנסיעה מורשה, שהייתה אמורה להימשך שעות אחדות בלבד, נמשכה לעיתים יממה או שתיים. אחת הסיבות להשתהות הארוכה של הרכבות בדרך לטרבלינקה, נעוצה בריבוי בלתי מתוכנן של מספר המשלוחים שהופנו למחנה זה בעקבות שינוי בתוכניות הגירוש, ושליחת כל יהודי ורשה וסביבתה למחנה ההשמדה טרבלינקה (במקום פיצולם ושליחתם למחנות ההשמדה סוביבור וטרבלינקה). מצב זה יצר לחץ על מחנה ההשמדה טרבלינקה וגרם למפונים להמתין זמן רב בטרם יישלחו למותם בתאי הגזים.
[עריכה] תהליך ההשמדה
טכניקת ההשמדה בטרבלינקה הועתקה ממחנות בלז'ץ וסוביבור, אשר קדמו לטרבלינקה. רכבת בת 7,000-6,000 נפש הייתה מגיעה לתחנת הרכבת של טרבלינקה, ולאנשים המפונים נאמר שעליהם לפשוט כל בגד ולהסיר כל תכשיט או חפץ ערך מעל גופם.
צוות המחנה כלל כ-40 גרמנים (אשר חלקם הגדול היה "בוגר" תוכנית T4 - אותנסיה בה הושמדו גרמנים לקויים בגופם או בשכלם) וכ-120 שוטרים אוקראינים. מספר קטן זה הספיק לביצוע הפעולה באלפים שהובאו יום יום להשמדה, מאחר שננקטו כל האמצעים כדי להטעות את הקורבנות ולהסתיר מהם את מטרת בואם. על רציף הרכבת סודר בית נתיבות כביכול, ונקבעו שם שלטי דמה המורים לרציפים אחרים, לאולם ההמתנה, למזנון, לקופת הכרטיסים וכדומה. כמו-כן, היו שם כניסות ויציאות שונות (למרות שדרך דלתות אלו ניתן היה להיכנס רק לתאי הגז).
נוסף לבית הנתיבות המדומה, הוקם צריף אשר נכתב עליו "בית חולים", אליו נשלחו החולים, הנכים, הזקנים והילדים, אשר מיד בהיכנסם נורו בעורפם על ידי איש אס אס והופלו לבור.
כל האחרים הופנו לכיוון תאי-הגזים. בשער הכניסה למגרש הופרדו הנשים והגברים באכזריות אחד מן השני, הנשים לשמאל והגברים לימין. פעולה זו נעשתה תוך כדי ריצה, אגב מכות וצעקות השומרים.
הנשים והילדים הוכנסו לצריף בצד שמאל של המגרש, שם היה עליהן להתפשט, ושם גזזו את שערותיהן, ובהיותן ערומות הורצו במסלול שכונה בפי הנאצים "הדרך לשמיים", (ה"הימלשטראסה"), מסלול אשר לאורכו ניצבו אנשי אס אס ואוקראינים עם כלביהם, כשהם נוגשים בצליפות מגלב ובמקלות את האנשים הערומים ומשסים בהם את הכלבים.
במהלך ההיסטוריה נשאלה פעמים רבות השאלה מדוע לא היו אנשים שהתנגדו לכניסה לתאי-הגזים. תשובה ניתן למצוא בכך שהגילוי הפתאומי של המציאות האיומה בשילוב עם ההשפעה הפסיכולוגית של מערומיהם, היכו אותם בהלם ושללו מהם את היכולת לחשוב, להגיב ולנסות להתנגד.
בסוף המסלול נמצא בניין בטון, אשר תאיו נראו כתאי מקלחת. במכות נדחפו האנשים דרך דלתות צרות לתוך התאים, כאשר ידיהם מעל לראשיהם, כדי לאפשר יתר דחיסה. מעל המסה האנושית הלחוצה שנוצרה הושלכו הילדים, כדי לנצל את השטח במלואו.
לאחר-מכן נסגר התא הרמטית וגאז, אשר הופק על ידי מנוע של טנק, הוכנס בצינורות שחוברו אל פתחי הפליטה של המנועים לפתחים מיוחדים בתיקרת התא.
תהליך זה נמשך כרבע שעה, אך האנשים היו סגורים בתאים 25-45 דקות. לאחר-מכן נפתחו הדלתות מצידם השני של התאים, והריצפה שבהם, שהייתה משופעת, רוקנה את הגוויות החוצה.
את גופות המומתים העבירו "פלוגות מיוחדות" (זונדר קומנדו) למקום בו הותקנו רשתות מיוחדות. על הרשתות הונחו עצים ספוגים בדלק, ביניהם הונחו שכבות של גופות אדם. לאחר ששפכו דלק על ערימות הגופות והעצים - הוצתו העצים (בערה זו נמשכה לעתים יממות שלמות, וגרמה לכך שמעל האזור כולו התאבך אפר וריח שריפת הגופות).
במקביל לפעולת ההשמדה עסקה קבוצה של כ-50 אסירים יהודיים בניקוי הקרונות שברציף מגוויות המתים בדרך, מהחפצים ומהלכלוך שנערמו בפנים. לאחר הניקוי הוצאה הרכבת משטח המחנה, כדי לאפשר ל-20 קרונות אחרים עמוסי אדם, שחיכו בתחנה, להיכנס למחנה.
במקביל הופעלה קבוצת אסירים אחרת, גם היא בת 50 איש, בהוצאת החפצים והבגדים שהשאירו אחריהם הנרצחים בצריף שבו התפשטו, ב"מגרש המשלוחים", והעבירה אותם ל"מגרש המיון", בו עסקה קבוצת אסירים בת כמאה איש, בחיפוש כסף ודברי ערך שהוטמנו ונותרו במטענים ובבגדים, בהסרת הטלאי הצהוב מבגדי הנרצחים וכן סימני זיהוי אחרים (כגון תעודות הזהות ודרכונים), והחפצים הממוינים הוכנו למשלוח אל מחוץ למחנה.
ב"אזור ההשמדה" הוחזקו 200-300 אסירים יהודיים בנפרד משאר האסירים היהודיים במחנה. הם הועסקו בהוצאת הגוויות ובניקוי תאי הגזים, בעקירת שיני זהב מגוויות הנרצחים ובהטמנת הקורבנות.
כמו ביתר מחנות ההשמדה, התברר שקיבולת תאי הגזים, ששטחם הכולל היה 48 מטרים רבועים, היא גורם המעכב את תהליך ההשמדה וגוזל זמן רב מדי, ולפיכך נוספו 10 תאי גזים חדשים, ששטחם הכולל היה 320 מטרים רבועים.
[עריכה] קורבנות מחנה ההשמדה
בין 23 ביולי ל-21 בספטמבר נרצחו בטרבלינקה 254,000 יהודים מורשה. בסך-הכול נרצחו בטרבלינקה כ-366,000 יהודים ממחוז ורשה, כ-337,000 יהודים ממחוז רדום וכ-35,000 יהודים ממחוז לובלין- סך הכול 738,000 יהודים מאזור הגנרלגוברנמן (הממשל הכללי) בפולין (בתוכם כמה אלפי יהודים מגרמניה, אוסטריה צ'כיה וסלובקיה שגורשו לגטאות שונים בפולין, ומהם נשלחו יחד עם היהודים המקומיים לטרבלינקה. רובם המכריע של המגורשים משטחי הגנרלגוברנמן הושמדו בפרק הזמן שבין אוגוסט - נובמבר 1942.
בתקופה זו היו לעתים מגיעים בממוצע למחנה עד שלושה משלוחים ביום, ומספר ההרוגים ביום כזה יכול להגיע ל-13,000-10,000 ומעלה איש. היו ימים שבהם פעלו תאי-הגזים אף בלילה, והושמדו עד 20,000 איש ביממה.
בתחילת נובמבר 1942 חלה ירידה מסוימת במספר המשלוחים מאזור הגנרלגוברנמן אולם אז החלו להגיע למחנה רבבות יהודים מגטאות וממחנות איסוף במחוז ביאליסטוק. עד לאחר סגירת המחנה נרצחו כ-107,000 יהודים ממחוז זה במחנה.
כ-8000 יהודים מגטו טרזינשטט הובאו להשמדה בחמישה משלוחים בחודש אוקטובר 1942.
על פי דיווחו של קצין בכיר בשם הרמן הופל (שהגיע לסוכנות הביון הבריטית) נספו בטרבלינקה עד לסיום שנת 1942 713,555 בני אדם (אולם אי אפשר לדעת האם מספר זה כולל רבבות יהודים שנספו ברכבות, בעיקר בתקופת הקיץ).
בחורף 1942-1943 התמעטו המשלוחים למחנה בצורה דרסטית אולם מיעוט המשלוחים החמיר את הרעב בין האסירים שלרוב ניזונו מהמזון אותו הביאו היהודים שגורשו למחנה. במהלך שנת 1943 הגיעו עוד כמה רבבות יהודים מגטאותיה המחוסלים של פולין (ביניהם גטאות ורשה ,ביאליסטוק ועוד) וכן קרוב ל-8,000 יהודים ממוצא ספרדי שנשלחו היישר לטרבלינקה מיוון ובולגריה. אולם גם אז מצב האסירים השתפר לפרקי זמן קצרים, הסמוכים להגעת המשלוחים.
בסך-הכל נרצחו בטרבלינקה 845,000 יהודים מכל שטחי פולין .כן הושמדו בטרבלינקה עוד 29,000 יהודים מארצות אחרות - מאוסטריה, מגרמניה, מצ'כוסלובקיה, מבולגריה ומיוון .
מלבד היהודים הושמדו בטרבלינקה גם כמה אלפי צוענים וכמה מאות פולנים. אומדן כל הנספים בטרבלינקה נע בין 870,000- 880,000 בני אדם, מהם 99.5 אחוזים בקירוב - יהודים.
דברי-לבוש, נעליים וחפצים אחרים של המושמדים מויינו, תוקנו ונשלחו לגרמניה. רק בתקופה שמ-2 ועד ל-21 בספטמבר 1942 נשלחו מטרבלינקה 203 קרונות-משא טעונים דברי-לבוש. בערך כל שבועיים, נשלחו לגרמניה משאיות טעונות יהלומים, זהב, שעונים, מטבע-חוץ ודברי-ערך אחרים, שערכם מסתכם במאות מיליוני דולרים. הנאצים אף שלחו את שיני-הזהב של המומתים ושערן הגזוז של הנשים.
[עריכה] גילוי התנגדות ומרד
על-אף אמצעי ההטעיה של הנאצים ועל-אף האימה שהוטלה על המובאים למחנה, ארעו מקרי התנגדות פעילה. פעם בעת שהובילו מספר יהודים מגרודנו להשמדה סירבו כמה מהם להיכנס ל"מקלחות המוות" ואחד מהם אף הטיל רימון יד לעבר השומרים האוקראינים. מיד נפתחה אש קטלנית, והיהודים נהדפו בבגדיהם לתאי-הגזים.
מלבד הצוות הנאצי הועסקו בטרבלינקה כ-1,500 גברים יהודים, רובם בשירותים המנהליים, אך כ-200-500 מהם הועסקו ליד תאי-הגזים. הללו ידעו את המצפה להם וב-10 בספטמבר 1942 דקר אחד מעובדי-הכפייה, מאיר ברלינר, את איש הס"ס, מקס בילא. ב-20 באוקטובר 1942 הצליח האסיר יעקובוביץ' לעבור את גדר התיל ולהגיע לורשה.
[עריכה] המרד הגדול בטרבלינקה
ב-2 באוגוסט 1943 פרץ במחנה ההשמדה טרבלינקה מרד מזוין של אסירים. מעטים מהאסירים ששרדו באותה תקופה, רובם מועסקים ב"פלוגות המיוחדות" ובעבודות אחרות במחנה, הצליחו לאחר עיקוב ממושך לחדור למאגר הנשק של המחנה, תוך ניצול "חופש התנועה" המוגבל שניתן להם לצורך מילוי תפקידם.
המחתרת המורדת כללה אסירים משני חלקי המחנה - המחנה הראשי ו"אזור ההשמדה". בראש המחתרת מ"אזור ההשמדה" עמד ז'יאלו בלוך, מי שהיה קצין יהודי בצבא צ'כוסלובקיה. המורדים, אשר בראשם עמד ד"ר חורונזיצקי, הוציאו ממחסן הנשק כמה עשרות רובים, תחמושת ורימוני-יד.
מטרת המתקוממים הייתה הריסת מתקני ההשמדה ונקמת דם. בצהרי אותו יום גורלי ניתקו המורדים את חוטי הטלפון, הציתו את תאי הגזים ומבנים אחרים, כולל מחסן הנשק שהתפוצץ על תוכנו, ובמעט הנשק שהצליחו לגייס התקיפו את הגרמנים והאוקראינים. המורדים הרגו כמה מאנשי הסגל, תפסו מהשומרים ההרוגים נשק נוסף, וניסו תוך כדי חילופי יריות לברוח מן המחנה.
רובם המכריע של המורדים נהרגו ביריות השומרים, אך חלק מן הבורחים הצליחו להימלט מן הרודפים, ביניהם יעקב ויירניק, אשר ברח לורשה, שם מסר את עדותו שפורסמה לראשונה על ידי המחתרת בפולין.
במרידה נשרף רוב המחנה, שהיה ברובו בנוי עץ, פרט לתאי הגזים. כ-200 אסירים הצליחו לברוח מטרבלינקה הבוערת, וממספר זה שרדו עם השחרור רק 70 אסירים. היתר נהרגו מיריות השומרים ותגבורות כוחות הביטחון שהוזעקו לאזור ופתחו במרדף ובסריקות.
מבין האסירים שנותרו במקום, חלקם הוצאו להורג וחלקם הועסקו בפירוק המבנים והגדרות של המחנה ובטשטוש עקבות הפשעים שנעשו במקום. לאחר סיום עבודתם נורו כולם. שטח המחנה נחרש, נזרע וניטעו בו עצים, הוקמה במקום חווה חקלאית ויושבו בה איכרים אוקראינים, וזאת על-מנת להסתיר את ההשמדה.
[עריכה] לאחר המלחמה
[עריכה] טרבלינקה כאתר הנצחה
לאחר ההתקוממות לא יכלה מכונת-ההשמדה של טרבלינקה לחזור לתיפקוד תקין, והמחנה חוסל באוקטובר 1943.
שטחי המחנה הונצחו על ידי "המועצה להגנת אתרי-זיכרון של המאבק, הסבל והעינויים". ב-10 במאי 1964 התקיים בטרבלינקה טקס הסרת לוט ממצבת הזיכרון לזכר קורבנות הנאציזם. בטקס זה נכחו כ-30,000 אנשים מחוץ לפולין וביניהם אסירים שנותרו ממחנה זה.
ב-31 במאי 1978 התקיים על שטח המחנה לשעבר, טקס הסרת הלוט מאבן הזיכרון לזכר המחנך, הרופא והסופר, יאנוש קורצ'אק, שנספה בטרבלינקה ב-אוגוסט 1942, כשהלך לתאי-הגזים יחד עם חניכיו מבית היתומים מגטו ורשה.
בשטח המחנה הוקם אתר הנצחה לאומי של פולין, בצורת בית עלמין, ועל 17,000 אבנים חרוטים שמות הקהילות שמהן הובאו לטרבלינקה הקורבנות להשמדה, ו 10 אבנים המציינות את שמות המדינות מהם גורשו היהודים לטרבלינקה.
[עריכה] משפטים שנערכו של אנשי אס אס
המשפט הראשון נפתח ב-12 באוקטובר והסתיים ב-24 באוגוסט, 1965. במשפט זה הובאו לדין עשרה אנשי אס אס ובראשם סגן מפקד המחנה קורט פרנץ. ארבעה נאשמים נידונו למאסר עולם, חמישה נידונו למאסר שבין 3-12 שנים ואחד זוכה.
משפט טרבלינקה שני, שבו הועמד לדין מפקד המחנה פרנץ שטנגל שנתפס בברזיל והוסגר לגרמניה, נערך ב-13 במאי עד ל-22 בדצמבר 1970, ושטנגל נידון למאסר עולם.
המשפט המפורסם ביותר הקשור למחנה נערך בישראל, והוא משפטו של ג'ון דמיאניוק, שהואשם כי היה שומר במחנה שנודע כאיוואן האיום, משפט בו הורשע דמיאניוק, אולם זוכה מחמת הספק בערעור לבית המשפט העליון.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|

