היסטוריה של הקולנוע הישראלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

היסטוריה של הקולנוע הישראלי

היסטוריה של הקולנוע הישראלי, מתחילת שנות ה-50 ועד היום, התפחתה בישראל תעשיית קולנוע עירנית, איכותית ומשגשגת. תעשיית הקולנוע ייצרה במהלך שנותיה מאות סרטים במגוון סגנונות ובמגוון ג'אנרים ביניהם סרטי דרמה, סרטי איכות, קומדיות, סרטים תיעודיים וסרטים קצרים באיכות מוכרת ומוערכת בעולם. התעשייה עצמה ידעה עליות וירידות, אך במשך שנים רבות, ובמיוחד כיום, ידע הקולנוע הישראלי למשוך מאות אלפי צופים לבתי הקולנוע ולייצג את ישראל בכבוד בתחרותיות ובפסטיבלים ברחבי העולם.

תוכן עניינים

[עריכה] תקופת היישוב ושנות החמישים

ערך מורחב – היסטוריה של הקולנוע הישראלי: תקופת היישוב ושנות החמישים

תעשיית הקולנוע בארץ ישראל בתקופת המנדט הבריטי ולאחר מכן, במשך שנות המדינה הראשונות, לא הייתה קיימת למעשה. סרטים צולמו בארץ ישראל החל מימי ראשית הראינוע עוד במאה ה-19, אך לא הוקם בסיס של ממש לתעשיית סרטים, הן בימי היישוב, והן לאחר מכן בימי ראשית המדינה. הסרטים שנוצרו היו נדירים, ולרוב באיכות שלא תאמה את הסרטים שיובאו מחו"ל. התעשייה התמקדה במיוחד בייצור סרטי תעמולה ויומני חדשות. שנות ה-50 הביאו להתפתחות מסוימת. הוקמו אולפני קולנוע ישראלים כ"סרטי גבע" ו"אולפני ההסרטה בישראל" בהרצליה, ומספר סרטים עלילתיים נוצרו. בשנת 1954 התקבל החוק לעידוד הסרט הישראלי, ובשנת 1955 הוסרט הסרט הישראלי החשוב ביותר שנוצר עד אז, "גבעה 24 אינה עונה". עם סיום שנות ה-50 עמד הקולנוע הישראלי עדיין בשלבים עובריים, וטרם הצליח ליצור לעצמו מאפיינים מובהקים, שפה משלו, או אף תעשייה של ממש. המסרים שהועברו היו מסרים ציוניים אחידים ופשטנים. הקולנוע הישראלי עדיין המתין ליוצרים הגדולים של שנות ה-60 על מנת שינחו את דרכו העצמאית.

[עריכה] שנות השישים

ערך מורחב – היסטוריה של הקולנוע הישראלי: שנות השישים

הקולנוע הישראלי קיבל תנופה עם ההחלטה על מתן החזר מס על רכישת כרטיסים, שאיפשרה הפקת סרטים ישראלים על ידי חברות מסחריות, תוך ציפיה סבירה להחזרת ההשקעה וקבלת רווחים. בתקופה זו החלו לפעול שלושה יוצרי קולנוע מסחריים, שפעלו ברציפות במהלך שנות השישים. מנחם גולן, אפרים קישון ואורי זוהר היו היוצרים הפעילים ביותר במהלך שנות השישים.

הסרט הישראלי בשנות השישים טרם השתחרר מן המוגבלות והתבניות של "הריאליזם הציוני", ואף סרטים שעסקו בקונפליקטים העדתיים והתרבותיים כגון "פורטונה" (1966) של מנחם גולן, לא מיצו את הקונפליקט עד תום, ונותרו שבויים בקווי עלילה והצגת דמויות שראשיתם בשנות החמישים. סרט "הריאליזם הציוני" משנות החמישים התפתח לסרט מן ה"ז'אנר המרכזי", יצירה עממית, מסחרית, אך תואמת את הקו האידיאולוגי הציוני של מפא"י, מפלגת השלטון בשנים אלו. במקביל, התפתחו שתי סוגות שונות, בעלות קו שונה, אומנותי ואידיאולוגי. "סרט הבורקס" הראשון, "סלאח שבתי" נוצר על ידי אפרים קישון בשנת 1964, ובמקביל יצר אורי זוהר בשנת 1965 את "חור בלבנה" אשר היה מבשרה של תנועת "הרגישות החדשה" שביקשה להביא לקולנוע הישראלי נושאים ומאפיינים צורניים ותכניים הלקוחים מן הקולנוע האיכותי האירופי, ובמיוחד מסרטי "הגל החדש" הצרפתי. שתי סוגות אלו יזכו להתפתחותן המלאה בשנות השבעים.

[עריכה] שנות השבעים

ערך מורחב – היסטוריה של הקולנוע הישראלי: שנות השבעים

בשנות השבעים הרבו ליצור בארץ סרטים בסוגה שנקראה "סרטי בורקס". סרטים אלו הצליחו בקופות אך נקטלו בביקורות. הם היו לרוב קומדיות עממיות (כמו "צ'ארלי וחצי" ו"חגיגה בסנוקר") או מלודרמות רגשניות ("נורית"). הנושא המרכזי ברוב סרטי הבורקס היה התנגשות בין מעמדות ועדות שונות, בעיקר על רקע רומנטי. יוצרים בולטים של ז'אנר זה היו בועז דוידזון, זאב רווח, יהודה ברקן וג'ורג' עובדיה.

הסרטים באותה התקופה החלו לבטא את השינויים שעברה החברה הישראלית לאחר מלחמת יום כיפור, בירידת קרנן של המיתוסים הציוניים, ובמעבר מחברה שיתופית וחלוצית לעבר התרכזות במימד האישי. הדמויות שהוצגו בסרטים אלה היו מנוגדות באופיין לדמותו של ה"צבר" האידאליסט כפי שהוצג בסרטי שנות החמישים והשישים. כך, צעירים "צברים" תוארו בסרטי הפולחן "אסקימו לימון" "הלהקה" ו"מציצים" כמרוכזים אך ורק בעולמם האישי, ואפילו חיילי צה"ל ומפקדיו תוארו כדמויות נלעגות בסרט הפולחן "גבעת חלפון אינה עונה".

מלבד סרטי הבורקס, הייתה בשנים אלו גם יצירה קולנועית ייחודית ואיכותית, בהם של יוצרי זרם "הרגישות החדשה" שיצרו קולנוע אמנותי חברתי. אחד הסרטים הבולטים בזרם זה הוא "לאן נעלם דניאל וקס?" של אברהם הפנר. שלושה סרטים איכותיים שנוצרו בשנות השבעים, "השוטר אזולאי" של קישון, "אני אוהב אותך רוזה" ו"הבית ברחוב שלוש" של משה מזרחי, היו מועמדים לפרס האוסקר בקטגוריית הסרט הזר.

[עריכה] שנות השמונים

ערך מורחב – היסטוריה של הקולנוע הישראלי: שנות השמונים

שנות השמונים הביאו להתרחקות של הקהל הישראלי מבתי הקולנוע. כמו כן, התקציב הממשלתי לתעשיית הקולנוע היה דל ביותר, דבר שהקשה על יצירת סרטים חדשים ואיכותיים.

הסרטים החשובים והמצליחים שנוצרו בתקופה זו היו: "מאחורי הסורגים" (אורי ברבש), "הקיץ של אביה" (גילה אלמגור), "אוונטי פופולו" (רפי בוקאי), "בלוז לחופש הגדול" (רנן שור), "נועה בת 17" (יצחק צפל ישורון), "חמסין" (דני וקסמן), "שתי אצבעות מצידון" (אלי כהן).

[עריכה] שנות התשעים

ערך מורחב – היסטוריה של הקולנוע הישראלי: שנות התשעים

בשנות התשעים חל שיפור מסוים בנהירת הקהל לקולנוע, בעיקר למספר הצלחות קולנועיות בולטות, כששאר הסרטים סובלים מכשלון בקופות. סרטים אלו התרחקו מפוליטיקה ומז'אנר סרטי הבורקס והתמקדו בעיקר בהווי החיים האישי של החברה הישראלית (כמו בהוואי התל אביבי ב-"שורו"). כמן כן החלו לבלוט סרטים העוסקים באנטי-גיבורים הנמצאים בשולי החברה. דוגמה בולטת לכך הוא הסרט חסד מופלא" של עמוס גוטמן העוסק בחולי איידס.

הסרטים הבולטים של אותה תקופה היו: "החיים על פי אגפא" (אסי דיין), "מעבר לים" (יעקב גולדווסר), "זוהר" (ערן ריקליס), "שירת הסירנה" (איתן פוקס), "חולה אהבה משיכון ג'" (שבי גביזון), "לילסדה" (שמי זרחין), "עפולה אקספרס" (ג'ולי שלז), "החברים של יאנה" (אריק קפלון).

[עריכה] שנות האלפיים

ערך מורחב – היסטוריה של הקולנוע הישראלי: שנות האלפיים

בשנות האלפיים החל עידן של פריחה לקולנוע הישראלי, הן בתחום הדוקומנטרי והן בתחום העלילתי. הקהל נוהר לסרטים רבים, הביקורות לרוב משבחות ומספר סרטים ישראליים אף זכו לכבוד ולפרסים ברחבי העולם. הצלחה זו מיוחסת להשתפרות ניכרת באיכות הסרטים, להתרחקות הולכות וגוברת מיצירה פוליטית, ובעיקר לכספים שהחלו לזרום לתעשיית הקולנוע מהממשלה ומחברות הטלוויזיה. ערוצי הטלוויזיה המסחריים (ערוץ 2, הכבלים והלווין) חוייבו בחוק לממן הפקת סרטי קולנוע תמורת זכויות שידור עתידיות. גם חלק מכספי התמלוגים שחברות הטלוויזיה מפרישות לממשלה מופנים כיום לתעשיית הקולנוע.

הסרטים הבולטים של התקופה הם: "חתונה מאוחרת" (דובר קוסאשווילי), "כנפיים שבורות" (ניר ברגמן), "ללכת על המים" ו"יוסי וג'אגר" (איתן פוקס), "האסונות של נינה" (שבי גביזון), "מדורת השבט" (יוסף סידר), "אור" (קרן ידעיה), "סוף העולם שמאלה" (אבי נשר) ועוד.


[עריכה] לקריאה נוספת

  • שוחט אלה, הקולנוע הישראלי: מזרח/מערב והפוליטיקה של הייצוג, [1986] ספר יסוד שראה אור לאחרונה בהוצאה מחודשת ומתוקנת, האוניברסטיה הפתוחה, 2005
  • טננבאום אילנה, "הקולנוע הישראלי בין אידיאולוגיה למודרניזם", בתוך: וידאו Zero, הפרעות בתקשורת, הדימוי המוקרן - העשור הראשון, מוזיאון חיפה, 2003, עמ' 53-63.