הסכם הביניים בין ישראל למצרים 1975

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הסכם הביניים בין ישראל ומצרים נחתם ב-4 בספטמבר 1975 בז'נווה. ההסכם החליף את הסכם הפרדת הכוחות שנחתם בינואר 1974. ההסכם הושג לאחר מסע דילוגים של שר החוץ האמריקאי, הנרי קיסינג'ר בין שני המדינות. ההסכם אישרר את מחוייבות שתי המדינות להמשך הפסקת האש ולפתרון הסכסוך בדרכי שלום.

בחלק הטריטוריאלי של ההסכם נקבע כי ישראל תיסוג מרצועה ברוחב 30-40 קילומטרים ממזרח לקו הקודם. רצועה זו כללה את מעברי המיתלה וגידי במערב סיני. המצרים התקדמו אל הקו הישראלי הקודם, כ-10 קילומטרים מזרחה. השטח ממנו נסוגה ישראל הפך לאזור חיץ בפיקוח כוחות האו"ם. כן נסוגה ישראל מרצועה צרה וארוכה לאורך מפרץ סואץ, שכללה את מרבית שדות הנפט הישראלים בסיני, כולל אבו רודס (והיישוב "שלהבת" שהיה ממוקם שם) ובליים. רצועה זו הפכה לשטח מצרי אזרחי מפורז, ונקבעו הסדרי שימוש משותף של ישראל ומצרים בכביש המקביל למפרץ.

בנוסף, נקבעו הסדרי הגבלה ודילול כוחות משני צדדי אזור החיץ. במסגרת ההסכם התחייבה מצרים לאפשר הובלת מטענים לא צבאיים לישראל וממנה בתעלת סואץ.

ההסכם לווה בהסכם ישראלי - אמריקאי, במסגרתו נתנה ארצות הברית ערבות להספקת נפט לישראל כתחליף לשדות הנפט שפונו בסיני, במידה שישראל לא תמצא מקורות חלופיים. ההסכם כלל גם התחייבות אמריקאית לכך שלא תנהל משא ומתן עם אש"ף כל עוד לא יכיר בישראל, וכן לווה בהסכמי רכש של ציוד צבאי.

בהסכם הביניים נקבע כי ההסכם יהיה בתוקף למשך שלוש שנים, ואז יוחלף בהסכם חדש. בפועל, הסכם השלום בין ישראל ומצרים החליף את הסכם הביניים בשנת 1979.

[עריכה] קישורים חיצוניים