טובל ושרץ בידו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טובל ושרץ בידו הוא ביטוי הלכתי המצוי במקורות חז"ל המתאר אדם שמבקש לעשות תשובה, ולתקן את דרכיו - אך באותו הזמן ממשיך לעשות מעשה פסול. חז"ל השתמשו בביטוי כדי להדגיש שהאדם צריך לעזוב את חטאיו, לפני שהוא מקבל עליו תשובה ודרכי תיקון. במשמעות המקובלת מתואר בתואר זה אדם שמתאמץ במעשי טהרה וצדיקות, אבל לא נפטר לפני כן מהרגליו הרעים והמגונים, וכך יוצא שמאמציו אינם אפקטיבים.
הביטוי מופיע לראשונה בתוספתא למסכת תענית (פרק א' ח') בהקשר של דיני תענית ותשובה, שבהם אין מועיל הצום והתפילה אם אין האדם גם מתכוון באמת לכך שברצונו בעזיבת החטא:
- "אם יהא שרץ בידו של אדם, אפילו טובל בשילוח ובכל מי בראשית אינו טהור לעולם. השליך שרץ מידו, עלתה לו טבילה בארבעים סאה, וכן הוא אומר (משלי כח) 'ומודה ועוזב ירוחם'..."
מקור נוסף בו מובא הביטוי הוא בתלמוד הבבלי, (מסכת תענית דף טז/א ) הביטוי מובא בהקשר דומה- בה עושה האדם וידוי על חטאיו- אך אינו עוזב את החטא בפועל - דבר שאינו מועיל כלל:
- "אמר רב אדא בר אהבה: אדם שיש בידו עבירה ומתודה ואינו חוזר בה, למה הוא דומה? לאדם שתופס שרץ בידו, שאפילו טובל בכל מימות שבעולם - לא עלתה לו טבילה. זרקו מידו, כיון שטבל בארבעים סאה, מיד עלתה לו טבילה, שנאמר ומודה ועוזב ירוחם"
השימוש בשרצים, שהם חיות קטנות השורצות על הארץ החל מחולד ועכבר ועד לטאה ומרבי רגליים בקונוטציה שלילית נעשה משום שהמקרא הרחיק את השרצים וגזר טומאה על אדם שנוגע בנבלתם או האוכל מהם. (ויקרא יא' כ"ט-מ"ג)

