יום השנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יום השנה (או ביידיש יארצייט; יש מהספרדים הקוראים לו נחלה), הוא היום בו מלאה שנה לאבל לאחר שנים עשר חודש ממות קרוביו. קיימים מנהגים שונים אותם נוהג האבל לקיים ביום זה.

תוכן עניינים

[עריכה] השם "יארצייט"

השם "יאָרצייט" (מאידיש. יש לקרוא: יוֹרצַיִיט), התקבל ברוב תפוצות ישראל לסמן את יום השנה; בעיקר משום שיום זה התפתח במקורו באשכנז. משהגיע השם לארצות המזרח ותימן, שבהן לא ידעו יידיש, היו שחשבו שמדובר בראשי תיבות. כך, לדוגמה, פתרו זאת בתימן כנוטריקון: יום אסיפת רגלי צדיקים יבית טוות (=ביום היפטרות הצדיקים ילון בתענית). גם ר' יוסף חיים מבגדד, בעל ה"בן איש חי", כתב כי מתחילה סבור היה שמדובר בראשי תיבות, עד שהתברר לו שמדובר ב"יום השנה" ביידיש.

[עריכה] יום השנה הראשון

לאחר שנים עשר חודש יכול האבל לסיים את מנהגי האבלות ומותר לו לבא לשמחות חתונה וכו'), למסיבות, וכן מותר לו לחדש בגדים.

[עריכה] יום השנה שבכל שנה

ביום השנה בעבר היה נהוג שהאבל לשעבר היה צם ומתענה בכדי לסייע לעילוי נשמה של מתו. בנוסף היה נהוג להרבות בלימוד. כיום התטשטש מנהג זה ומרבית האבלים נוהגים לאכול ולשתות כרגיל. ביום זה חוזר האבל ואומר קדיש יתום כפי שנהג בשנת האבלות הראשונה (ואף נהוג להעלותו כשליח ציבור). בדרך כלל משתדלים ללמוד בעשרה ואז האבל יכול לומר עוד קדיש (חוץ מאלו שאמר בתפילה) לעילוי נשמת.

[עריכה] שבת הסמוכה ליום השנה

בשבת זו נהוג שהאבל תורם "קידוש" (במלעיל) לעילוי נשמת הנפטר. בדרך כלל הקידוש נעשה בבית הכנסת לאחר תפילת שחרית של שבת. הברכות שהציבור בבית הכנסת מברך הן לעילוי נשמת הנפטר. נהוג להביא לקידוש גם משקה (גם כן במלעיל). ישנם בתי כנסת בהם הגבאי נוהג להודיע על הקידוש שנתרם לפני תום התפילה, תוך שהוא נוקט בשמו של התורם בכדי לכבדו.

[עריכה] עדות המזרח

בפרסית נהוג לקרוא ליום הזיכרון "סאל". האבל עולה לתורה (אם חל בשני או חמישי) ואם לא ביום הקרוב לפני. הבעל קורא אומר תפילת השכבה (לאיש אומרים "מנוחה נכונה", ולאישה - "אשת חיל"). בשבת שבה חל היום זיכרון או בסמוכה לפני עולה האבל למפטיר. כאשר ישנם יותר משניים בבית הכנסת נהוג למכור את העלייה (המפסיד מקבל עליית משלים). האבל גם עובר לפני התיבה בתפילת מוסף.