מרקוס יוליוס אגריפס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המלכים והשליטים מבית הורדוס

| המלכים והשליטים מבית הורדוס |
|
|
מרקוס יוליוס אַגְרִיפַּס (אגריפס השני, 27-92), מלך חשמונאי מבית הורדוס ביהודה בתקופת בית שני. בנו של יוליוס אגריפס (אגריפס הראשון).
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע היסטורי
אגריפס השני נולד בשנת 27 לספירה לאביו, יוליוס אגריפס, המכונה אגריפס הראשון, ולאשתו קיפרוס. אביו היה נכדו של הורדוס מאשתו מרים החשמונאית, וכך זרם בדמו של אגריפס דמו של בית חשמונאי ביחד עם דמו של בית הורדוס. אביו, חביבם של הקיסרים קליגולה וקלאודיוס, הוכרז כמלך יהודה בשנת 41, לאחר תקופת שלטון בת שלושים וחמש שנים של נציבים רומים. בשנת 44 מת אגריפס הראשון. המשנה מספרת כי אגריפס הראשון היה אהוב על העם, ועל אף הדם האדומי שבעורקיו, הוכר על ידי העם כיהודי, ונאמר לו "אחינו אתה".
[עריכה] מלך כלקיס
עם מות אביו, והוא בן 17 שנים, סירבו הרומאים להכיר בו כמלך יהודה בטענה כי עודנו צעיר. אגריפס הצעיר נסע לרומא ביחד עם אחותו ברניקי, שם נחשף לשחיתויות של הקיסרים קלאודיוס ונירון, ולפריצות נשותיהם מסלינה ואגריפינה. אחרי מות דודו, הורדוס יוליוס מכלקיס, המכונה "הורדוס השני", מסר לו הקיסר קלאודיוס לממלכה את הממלכה הקטנה כלקיס, אשר הייתה בצפון הארץ, ליד הרי הלבנון. כן נותרו בידו מקצת מזכויותיו של אביו בארץ יהודה, לרבות הזכות למנות את הכהן הגדול. כעבור כמה שנים, בשנת 54 לאחר מות דוד אביו פיליפוס קיבל במקום ממלכת כלקיס את מלכותו של פיליפוס, את אזור הבשן וחלק מן הגליל והגולן. לאחר עלות נירון לשלטון התווספו למלכותו הערים אבל ויוליס בעבר הירדן, וטריכיי וטבריה בגליל.
על פי ההיסטוריון צבי גרץ ניהל אגריפס מערכת יחסים אסורה עם אחותו ברניקי, הצעירה ממנו בשנה, אשר הייתה אלמנת דודם הורדוס השני. על מנת להפסיק את הרכילות בנושא זה השיא אגריפס את אחותו לפולימון מלך קיליקיה. אחות נוספת בשם דרוסילה נישאה בתחילה לעזיז מלך חמסה, ולאחר מכן לנציב הרומי פליקס.
גם בסמכות שניתנה בידו למנות את הכהן הגדול השתמש אגריפס באופן מושחת, ובמשך כעשרים שנה מינה שבעה כוהנים גדולים, לפי גרץ, על פי נאמנותם לרומא או על פי השוחד ששילמו, יותר מאשר על פי תכונותיהם התרומיות.
על פי הברית החדשה (מעשי השליחים, פרקים 25 - 26) נשפט שאול התרסי, הוא השליח פאולוס הקדוש, בשנת 59 לספירה, על ידי הנציב הרומי פסטוס, בפני אגריפס (ואחותו ברניקי). פאולוס הורשע בדין, ונשלח למעצר ברומא. על פי אותו מקור, כמעט ושוכנע אגריפס בצדקתו של פאולוס, ואף אמר לו: "עוד מעט ופיתיתני להיות נוצרי", אך בשל חששו מהקיסר, אשר בו התגרה שאול על פי מקטרגיו, החליט לשלוח אותו למעצר ברומא.
[עריכה] המרד הגדול
בינתיים הלך המצב ביהודה והידרדר. לאחר מותו של אגריפס הראשון החלו הרומאים ממנים שוב בארץ נציבים. חמשת הנציבים שמונו משנת 44 ועד לשנת 66 היו אנשים מושחתים, אשר הכבידו ידם על האוכלוסייה. האחרון שבהם גסיוס פלורוס, ניסה לגזול את כספי המקדש, הכניס לעיר ירושלים חיילים רומיים, ביצע טבח, וגרם להתמרמרות כללית שהפכה למרידה. היה זה הניצוץ שהבעיר את המרד הגדול.
אגריפס הגיע לירושלים בסמוך לאחר מכן. הוא מצא את העם במצב הקרוב למרידה כללית. ההיסטוריון בן התקופה יוסף בן מתתיהו מוסר על נאום ארוך שנשא אגריפס באזני העם ובו ניסה (וכמעט והצליח) למנוע אותם מהמרידה. הנימוקים ששם יוסף בפי אגריפס הם:
- אם טענה להם אל הנציבים באופן אישי, מדוע זה יצאו למלחמה כנגד רומא כולה, וכנגד הקיסר? בכך פוקדים הם את עוון היחיד (הנציב השנוא פלורוס) על הרבים (כלל הרומאים).
- לא בדורם אבדה החירות, כי אם מזה זמן רב, בזמן אבותיהם מונה נציב רומי לארץ על ידי פומפיוס. אין הם לוחמי חירות כי אם עבדים המורדים באדונם.
- הרומאים הם האימפריה החזקה ביותר בעולם. כיצד זה יהינו היהודים לחשוב כי יוכלו לגבור עליה?
- עמים רבים ניסו למרוד בשלטון רומא, וכולם נכשלו.
- לא ניתן לצפות לעזרתו של האל. עצם שגשוגה של רומא מראה כי האל עומד לצידם. לכן היציאה למלחמה הינה עבירה על חוקי הדת, ולא מצווה דתית. קיצה של המלחמה הינו אחד - חורבן יהודה, חורבן בית המקדש, ומותם של אנשים רבים.
על פי יוספוס כמעט והצליחו תחנוניו של אגריפס, ונמצאו כבר מי שהתחילו לבנות את האולמות המובילים ממצודת אנטוניה אל הר הבית אשר נהרסו בעת שהחל המאבק. אך לאחר מכן המשיך אגריפס וטען כי על היהודים להמשיך ולסבול את שלטונו של פלורוס עד אשר ימונה נציב אחר תחתיו. בכך סר מעליו לב העם, שכן די היה בהזכרת שמו של הנציב השנוא על מנת לעורר את ההתמרמרות ולשלהב את היצרים.
אגריפס נאלץ לעזוב את ירושלים. לאחר שאחד הכהנים אלעזר בן חנניה שכנע את הכהנים שלא לאפשר הקרבת קרבנות לשמו של הקיסר (כפי שהיה נהוג עד אז), הפך המרד לגלוי. אגריפס שלח 3,000 פרשים ממלכותו בצפון, על מנת לדכא את המרידה. משהגיעו הפרשים לירושלים, גילו כי מרביתה נכבשה בידי המורדים. בלחימה שהתפתחה נשרפו ארמונם של אגריפס ואחותו ברניקי, כמו גם בתי האצילים והעשירים, בית הכהן הגדול, והארכיון בו הוחזקו שטרי החוב. חייליו של אגריפס התבצרו במצודת אנטוניה, ולאחר מצור קצר הותר להם לעזוב את העיר.
בינתיים החל נציב סוריה קסטיוס גלוס, אשר היה ממונה על פלורוס, בהכנות לדיכוי המרד. הוא עלה על המורדים, כשעמו חיילים רבים, חלקם חייליו של אגריפס. אגריפס שימש לו כמורה דרך ויועץ. ליד ירושלים הופתע צבאו של גלוס על ידי המורדים (ביניהם שמעון בר גיורא). לאחר כשלון זה, ובטרם יחל המצור על העיר, ניסה אגריפס לנהל משא ומתן עם ראשי המורדים, ושלח אליהם שניים מאנשיו - ברקאי ופיבוס, אך אלו נרצחו בידי המורדים בטרם הספיקו לשאת את דברם. לאחר מכן ניסה גלוס לכבוש את ירושלים עם אנשיו הנותרים, אך לאחר חמישה ימי מצור, החליט כי אין בכוחו לכבוש את העיר, ונסוג לשפלת החוף. במהלך הנסיגה נלכד צבאו בבקעה בין הרים בבית חורון, ורוב חייליו, 6,000 איש, נהרגו. הייתה זו תבוסה חמורה, ונראה כי יד המורדים על העליונה. ממשלה מהפכנית הוקמה בירושלים, והמרידה התפשטה אל כל חלקי הארץ.
כאשר הגיע מרומא המצביא אספסיאנוס לדכא את המרד, סייע לו אגריפס במשלוח חיילים. הוא אירח את אספסיאנוס וצבאו, ואספסיאנוס סייע לו לדכא את המרד בערים טבריה וטריכי שהיו חלק מממלכתו. אגריפס השתתף במצור על גמלא ואף נפצע מאבן במרפקו. לאחר דיכוי המרד בגליל נתן אספסיאנוס לאגריפס מספר רב של שבויים יהודיים. אגריפס מכר אותם לעבדות, על אף שיכול היה לשלוח אותם לחופשי.
בשנת 68 נרצח הקיסר נירון. על כס השלטון ברומא עלה הקיסר גלבה. אספסיאנוס שלח את בנו טיטוס ביחד עם אגריפס לברך את הקיסר החדש. כאשר הגיעתם השמועה כי גלבה נרצח על ידי אותו, חזר טיטוס ליהודה, ואילו אגריפס המשיך במסע לרומא. על פי ההיסטוריון גרץ, הייתה זו ברניקי אשר שיכנעה את טיטוס ואת אספסיאנוס כי במצב הלא יציב שנוצר ברומא, יכול אספסיאנוס להיות מוכתר לקיסר. היא עשתה זאת משום שבשלב זה כבר הייתה לאהובתו של טיטוס ולפילגשו הגלויה.
[עריכה] לאחר המרד
לאחר דיכויו של המרד, ערך אגריפס חגיגות לכבודו של טיטוס בעיר בירתו, קיסריה פיליפי, אשר לרגלי החרמון. בחגיגות אלו נהרגו יהודים רבים במלחמות גלדיאטורים ובמאבקים עם חיות פרא, כנהוג באותה התקופה.
ההיסטוריון גרץ כותב כי לאחר מותו של אספסיאנוס, ולאחר שעלה טיטוס לקיסר, שלח טיטוס את ברניקי בחזרה אל ממלכת אחיה אגריפס. השנים חזרו אל רוח היהדות, וממלכתם הצפונית הייתה למקלט לפליטים מן המרד. אגריפס ירד בשנים אלו פעם אחת לארץ יהודה, ושם התקבל בחיבה על ידי אנשי יהודה והכוהנים. משפטם של היסטוריונים אחרים באשר לאגריפס חמור בהרבה. לאחר המרד הגדול לא היו עוד יהודים רבים בממלכת אגריפס, ובעצם מתקופה זו ואילך קשה לראות בו מלך יהודי. על פי מקורות אחרים שהה בן השנים 75 עד 79 ברומא, יחד עם אחותו ברניקי, אשר הייתה לפילגשו של טיטוס. בעוד שאחותו חיה באופן גלוי עם טיטוס בארמונו, קיבל אגריפס את משרת הפרייטור. בשנת 79, עם עלותו של טיטוס לשלטון בעקבות מותו של אספסיאנוס, נשלחה ברניקי בחזרה לארץ יהודה, שכן יחסי הנסיכה היהודייה והקיסר לא נראו כראויים, והיו למכשול פוליטי בדרכו של טיטוס.
בשל הסיוע שנתן לרומאים בימי המרד, בשל מכירתו את אחיו לעבדות, ובשל השתתפותו בחגיגות הנצחון של טיטוס שבהן נהרגו יהודים רבים, רואים בו עד היום את אחד מן הגרועים שבבוגדים שקמו בעם ישראל. על פי היסטוריונים אחדים הייתה בגידתו של אגריפס אך סימפטום לשסע החברתי ולחיכוכים הפנימיים שפילגו את היהודים, והביאו, בין היתר, לכשלון המרד הגדול.
אגריפס האריך ימים עד שנת 92, עשרים ושש שנים לאחר פרוץ המרד הגדול.

