העלייה הרביעית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

עליות לארץ ישראל והתיישבות בה

עליות קדומות לארץ ישראל


עליות לפני קום המדינה:


עליות לאחר קום המדינה:

העלייה הרביעית הוא כינוי לגל ההגירה היהודי הרביעי לארץ ישראל. העולים הגיעו מאירופה ולראשונה גם מאסיה, ממניעים ציוניים בין השנים 1924 ל-1928.

משנת 1924 ואילך השתנו אופייה והרכבה של העלייה לארץ, ואף על פי שעלייה זו הייתה צמודה לעלייה הקודמת - העלייה השלישית, הבדילו ביניהן כבר אז והגדירו אותן כעליות נפרדות.

זרם עלייה חזק שהחל ב-1924 והמשיך במשך שנתיים, הביא להתפתחות עירונית מהירה בעיקר בתל אביב שקלטה חלק ניכר מהעולים. אולם בשנים 1926-1927 חל משבר כלכלי בארץ, מן הקשים שידע היישוב העברי בימי המנדט הבריטי, ולמרות ההתאוששות הכלכלית בשנים 1928-1929, זוהה המשבר עם כל תקופת העלייה. בתקופת המשבר אף ירדה כמותם של העולים ואיכותם מבחינה כלכלית.

בעלייה הרביעית עלו כ-80,000 עולים בעיקר מארצות מזרח אירופה, מחצית העולים מפולין השאר מברית המועצות, רומניה וליטא. כמו כן גם עלו מאסיה, בעיקר תימן ועיראק 12% מכלל העלייה. משאר חלקי אירופה ואמריקה עלו מעטים בלבד. בשל הירידה מהארץ בשנים אלו של כ-10,000 איש, תרומת העולים ליישוב הייתה חשובה ומכרעת.

תוכן עניינים

[עריכה] גורמי העלייה הרביעית

הסיבות העיקריות לעליה הרביעית: 1. שר האוצר הפולני גרבסקי הטיל מיסים כבדים לבני המעמד הבינוני, ורובם של היהודים היו בני המעמד הזה. 2. ארצות הברית הטילה הגבלות קשות על כניסת מהגרים ממזרח אירופה.

שנים מעטות לאחר סיום מלחמת העולם הראשונה, נתבדו תקוות היהודים במזרח אירופה לשינוי במצבם הכלכלי והמדיני. עם התחזקות האנטישמיות והלאומנות של העמים שם. ליטא, שהבטיחה בחוקתה החדשה זכויות נרחבות למיעוט הלאומי היהודי, זנחה את הבטחותיה עם התגברות הלאומנות. רומניה, אף התכחשה להבטחות שניתנו על ידה בוועידת השלום בפריז.
בפולין, צרות היהודים היו מרובות, בעקבות ההתעוררות הלאומנית ושנאת המיעוטים אחרי קבלת עצמאותה בתום המלחמה. בשנת 1924 ננקטו צעדים כלכליים במטרה לייצב את המשק הפולני. הצעדים פגעו ביהודים שעסקו במסחר, ונפגעו קודם לכן בעקבות אובדן השוק הרוסי שסיפק פרנסה לרבים מיושבי הגבול. עליית השכבות הבינוניות מפולין לארץ ישראל נקראה "עליית גרבסקי" על שם שר האוצר הפולני, ולדיסלב גרבסקי, שנקט במדיניות מפלה כנגד המעמד הבנוני והיהודים בארצו, והטיל עליהם מיסים כבדים ומגבלות רבות. בשנים אלו צומצמו אפשרויות ההגירה לארצות המערב ובעיקר לארצות הברית, בעקבות סגירת שעריהן מפחד הגירה המונית ושינוי הרכב האוכלוסייה, ארץ ישראל הפכה חלופה לארצות המערב. ניתן להוסיף כאחד הגורמים גם את השקט היחסי ששרר בארץ בתקופה מבחינת יחסי יהודים-ערבים. נדמה היה שהפיתוח הרב בארץ, שנעשה בהרבה מהמקרים על ידי יהודים, היה טוב לערבים והם היטיבו להבין את היתרונות שבישוב העברי. למרות זאת, היה זה שקט מדומה שהתפרץ ב-1929.

הקמת האזור היהודי האוטונומי בברית המועצות משכה מהגרים רוסיים רבים אליו. יתכן וחלק ממהגרים אלו היו מגיעים לישראל לולא הקמת האזור.

[עריכה] אופייה החברתי של העלייה הרביעית

להבדיל מהעלייה הקודמת, היו אנשי העלייה הרביעית, בעלי משפחה והיו שייכים למעמד הבינוני הבורגני. בעלייה זו לא נפסק זרם העלייה החלוצית, אלא לא היה דומיננטי, אף שחלק מהעולים באו ארצה במטרה להצטרף ליישוב חקלאי ולהקים משק פרטי.
על אף שעלייה זו כונתה - "העלייה הבורגנית" בפועל עלו בה יותר פועלים מאשר בזמן העלייה השלישית. הבורגנים היוו כרבע מהעולים בעוד שהפועלים כמחצית. עלו גם בני משפחתם של התושבים הוותיקים אך מספרם היה קטן והשפעתם מעטה. הסיבה למוניטין הבורגני שיצא לעלייה זו, נעוץ בתרומתם הרבה של בעלי ההון ליצירת הלך רוח והשקפת עולם שונה ביישוב העברי, וכן תרומתם להרחבת ההתיישבות העירונית העיברית.

[עריכה] פעליה והישגיה של העלייה הרביעית

אופיים של העולים, הרכבם החברתי והמניעים לעלייתם משתקפים בפעליה והשגייה של עלייה זו.

[עריכה] האצת התהליך של התפתחות העיר

הפנייה להתיישבות עירונית באה מפי העולים עצמם, שרצו להמשיך באורח חייהם הקודם. בבואם לארץ השתקעו בעיקר בערים - תל אביב חיפה וירושלים. תל אביב ספחה לתוכה 21,000 עולים והגדילה את אוכלוסייתה ל-40,000. חיפה העברית הגיעה ל-14,000 וירושלים העברית גדלה רק במקצת, אך נותרה העיר העברית הגדולה ביותר עם כ-42,000 איש בקרבה.

בעקבות העלייה הרביעית, חל שינוי בתפיסת הציבור את חשיבות העיר ומיקומה במפעל הציוני ובחברה הישראלית. הקסם הרומנטי שבשיבת ציון, הוביל את ההתיישבות הציונית להשקעת כל מרצם ביישובי החקלאות, ועלייה זו הראתה שהגשמת הציונות יכולה להיעשות גם דרך חברה עירונית.

[עריכה] התפתחות ענף הבניין

החל משנת 1924 הועסקו פועלים עבריים רבים בבניין ובפיתוח ערים. הבנייה נעשתה בקבלנות על ידי קבוצת פועלים שהועסקו ב"משרד לעבודות ציבוריות" של ההסתדרות הכללית של העובדים העבריים בארץ ישראל. משרד זה התארגן ב-1924 כחברה קבלנית בשם "סולל בונה", תרומתו הייתה לא רק בביצוע מטרות הבנייה, אלא גם ביצירת תנאים להכשרת אלפי פועלים עבריים במקצוע הבניין.

[עריכה] התפתחות ענף התעשייה

פיתוח ענף התעשייה העברית, החל בשנות העלייה הרביעית, עם המעבר להתיישבות עירונית. התעשייה נבנתה ביוזמה פרטית ובהון פרטי, שלא כמו החקלאות שטופחה על ידי הון ציבורי ולאומי.
המפעלים העיקריים היו שייכים לתעשיות חומרי הבניין, מפעלי טכסטיל, בתי דפוס ותעשיות עור. המפעלים על אף שנקראו "בתי חרושת" היו בינוניים בגודלם ודמו לבתי מלאכה. דוגמה למפעלים שקמו אז - "נשר", "שמן" ותחנת הכוח בתל אביב.

[עריכה] רכישת קרקעות

למרות היקפו המצומצם של ההון הלאומי בתקופת העלייה הרביעית, המשיכו המוסדות הלאומיים בגאולתן של אדמות הארץ. בשנת 1928 נרכש גוש קרקעות במפרץ עכו שנקרא על ידי הקרן הקיימת לישראל - עמק זבולון. על שטח זה תוכננו הקמת עיר, אזורי תעשייה וחקלאות, וכן הרחבת העיר חיפה על ידי שכונות חדשות.
רכישת השטח למטרות עירוניות־תעשייתיות, היוותה תקופה חדשה בפוליטיקה ההתיישבותית של הקרן הקיימת, שהתעסקה עד כה רק בקניית אדמות חקלאות.

[עריכה] חקלאות והתיישבות חקלאית

בנוסף ליישובים העירוניים קמו גם יישובים על בסיס חקלאי, בשתי מסגרות עיקריות:

  • קבוצת נוער חלוצי התארגנו בארצות אירופה (בעיקר בפולין) במסגרת תנועת "החלוץ". הם עברו הכשרה לקראת חיים שיתופיים המתבססים על עבודה חקלאית. הם עלו וייסדו קיבוצים חדשים כגבעת ברנר, גבת, רמת הכובש ועין שמר.
  • בני המעמד הבינוני נמשכו לעיסוק בחקלאות. הם רכשו אדמות מתוך יוזמה פרטית וללא מגע עם המוסדות הלאומיים והקימו יישובים חדשים, עיקרם באזור השרון שהוכשר לחקלאות, כבני ברק, מגדיאל, הרצליה, רמתיים, כפר גנים, נחלת גנים, גת רימון, קרית שאול ונחלת יצחק. רוב האדמות הוקצו לפירות הדר, עסק חדש שהביא תעסוקה לאלפי פועלים ויעד ראשון במעלה להשקעות הון פרטיות.

[עריכה] הקמת האוניברסיטה העברית בירושלים

מנהיגי היישוב, פעלו להגשמת התוכנית בדבר הקמת אוניברסיטה עברית בארץ ישראל, שתיכון כמרכז תרבותי ומדעי עבור יהודי הגולה, ותמשוך אליה רבים מבני הנוער בעולם. כך תהיה להקמתה גם חשיבות מדינית רבת ערך.
באפריל 1925 נפתחה האוניברסיטה רשמית. בטקס נכחו אחמי"ם כלורד בלפור ומנחם אוסישקין שהשווה מפעל זה למפעלי הקרן הקיימת לישראל, הוא גרס שדרך מפעלים אלה "נקנה את עתיד עמנו".

[עריכה] הקמת מפלגת פועלי ארץ ישראל - מפא"י

בעקבות עבודה משותפת במסגרת הסתדרות העובדים הכללית, התברר למפלגות הפועלים "הפועל הצעיר" ו"אחדות העבודה" שבתחומי ההתיישבות הכלכלה וחיי הציבורים, אין להן חילוקי דעות. ואילו מבחינה אידאולוגית היטשטשו הגבולות ביניהן - אחדות העבודה נטתה ימינה והפועל הצעיר שמאלה.
לכן, נחתם ב-1929 הסכם איחוד המפלגות, ובינואר 1930 התאחדו המפלגות והוקמה מפא"י. מפלגה זו רכשה את ליבם של רוב פועלי ארץ ישראל, תחת דגל שהדגיש את רעיון התחייה הלאומית והיה נאמן לאידאלים של הסוציאליזם הדמוקרטי. מפלגה זו המשיכה תקופה ארוכה בשלטון גם אחרי קום המדינה וכיום היא נקראת מפלגת "העבודה".

[עריכה] משבר העלייה הרביעית (1927-1926)

משבר זה שהיה מבחינת החמור ביותר בימי המנדט הבריטי, נגרם בעקבות הרעת מצבם של יהודי הגולה ובעיקר יהודי פולין, שבתרומתם התאפשרה הבנייה העירונית המוגברת. בנוסף לכך, השתנה הרכב העולים, פחות בעלי הון ויותר עולים מחוסרי אמצעים.

כתוצאה מהבלמות הבנייה נפגעו החיים הכלכליים, נפגעו הענפים התעשייתיים, סוחרים רבים פשטו את הרגל ועובדים רבים פוטרו. בתל אביב, שם הייתה תנופת הבנייה, היה המצב חמור ביותר. האבטלה תקפה שליש מכוח העבודה הכללי וגרמה לצמצום העלייה. בנוסף לכך החלה ירידה רבה מהארץ, שאכזבה את מנהיגי היישוב, כי לוותה בגל שמועות כוזבות שהעצימו את חומרת המצב.

ההסתדרות הכללית טיפלה במשבר. בחלוקת סיוע כספי למובטלים כאמצעי זמני מפני המצוקה והרעה. אולם היא חששה שהדבר יוביל להתנוונות גופנית ומוסרית, היא עשתה מאמצים אדירים לשכנוע גורמים שונים ליצירת מקורות עבודה חדשה.

בקיץ 1927 התארגנה ההסתדרות לפתרון מעשי למשבר. בעזרת כספי הקרנות הלאומיות והלוואות ממשלתיות מטעם ממשלת המנדט. הוצאו עבודות מגוונות למובטלים, נפתחו מפעלים חדשים והצעות עבודה רבות היו אות לפתרון המשבר. בשנת 1928 החל שיפור כלכלי והיקף האבטלה הצטמצם, וב-1929 נתחדשה העלייה לארץ.