עליית אף על פי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

עליית אף על פי, או עליה ב'- כינוי להעפלה הרוויזיוניסטית הבלתי ליגאלית שאורגנה על ידי ברית הצה"ר, בית"ר והאצ"ל.

תוכן עניינים

[עריכה] השלב המקדים

שלב מקדים לעליית אף על פי החל בסוף שנות ה-20. קבוצת אנשי בית"ר מקרב פלוגת בית"ר בראש פינה, ובראשם דוד אסא פעלו מאזור משמר הירדן להבאת קבוצות יהודים בנות 20-40 איש דרך היבשה מלבנון וסוריה. באותה דרך פעלה גם קבוצה של ברית הבריונים בהנהגת יהושע ליכטר באזור מטולה. ההעברות נעשו בניגוד לחוקי המנדט הבריטי ועל אף הגברת השמירה באזורי הגבול. באותו הזמן החלו תכנונים לגבי הרחבת היקף העלייה וארגונה, בין היתר על ידי אברהם סטבסקי שעתיד היה להיות ממארגני עליה ב'. ב-1932 החלו דיונים בעניין הסדרת נהלי העלייה. בנוסף החלו גם להשכיר את שירותיהם של כפרי צ'רקסים באזור הגבול, מקומות בהם הייתה שמירה בריטית חלשה יותר. כך, למרות הגברת הפיקוח ולמרות תפיסת מספר קבוצות, הועברו עולים אשר הגיעו מפולין ומרומניה אל אזור ראש פינה. בשנים 1930-1934 הועברו דרך הגבול הצפוני כמה אלפי עולים.

[עריכה] אניות ההעפלה

ב-26 בפברואר 1932 פרסם זאב ז'בוטינסקי את מאמרו "על האוונטוריזם" [1], בו יש קריאה גלויה ובעלת תעוזה שלא הושמעה כמוה קודם לכן בפומבי, לנטוש את דרכי שמירת הסדר והחוק ולעלות אל הארץ בניגוד לחוקי והגבלות המנדט. היה במאמר זה זרז משמעותי בעניין ההעפלה בקרב בני נוער וצעירים, אשר אליהם פנה ז'בוטינסקי.

החל משנת 1933, בשל קשיי העלייה היבשתית, הוחלט בהנהגת הצה"ר על ניסיון לארגן את העלייה הבלתי חוקית דרך הים. הסנונית הראשונה הייתה האוניה "אוניון". בפיראוס התארגנה קבוצה של 117 יהודים ועלתה על האוניה המושכרת "קאפולו". לאחר הפלגה רבת תלאות עם צמצום במזון ובמים הגיעה האוניה באחד הלילות אל חופי תל אביב. סירה של בית"רים החלה לשוט לעברה בהאירה אליה בפנס. רב החובל של האנייה, בחושבו כי מדובר במשטרה הבריטית, החליט להסתלק מהמקום, והפליג עם נוסעי האנייה לאיי יוון ושם הוריד את האנשים. פעילי בית"ר, בסיוע גורמים מקומיים, הצליחו לארגן אוניה חלופית, "אוניון", אשר הפליגה עם העולים אל חופי הארץ. מול חופי צפון תל אביב הספיקו מאה אנשים לרדת אל החוף בסירות. 17 האחרונים, שסירתם נפגעה, לא הספיקו להגיע בחסות הלילה ונאסרו עם צוות האוניה על ידי הבריטים. הם גורשו ליוון והעפילו מאוחר יותר באנייה "אודיסיה".

במשך השלוש השנים הבאות הוקפאה העלייה. שנת 1936 היוותה מפנה. באירופה החל לגדול האיום שהטיל הרייך השלישי. ז'בוטינסקי יצא בקריאה ל"אוואקואציה", הצלת יהודי אירופה מגורל מבשר רעות כל עוד הדבר אפשרי. בארץ ישראל החלו מאורעות דמים. הנהגת היישוב נקטה בהבלגה והאצ"ל התחיל בפעולות תגמול שדרשו תוספת בכוח האדם. ממשלת המנדט נהגה לאכוף נאמנה את הגבלות העלייה וניסתה להגביל את התפתחות היישוב היהודי. גורמים אלה הביאו לחידוש כוחות במפעל העלייה.

באותה שנה יזם משה גלילי, צעיר מארץ ישראל שבנסיעתו לצרפת נתקל בהמוני פליטים יהודים מגרמניה, קשר עם ההנהגה הרוויזיוניסטית באוסטריה. שם החל לארגן את העלייה מבחינה לוגיסטית ועסק בגיוס כספים. הפליטים המיועדים לעליה הגיעו לבדם בנסיעות אל פיראוס. משם הפליגו על אוניה מושכרת קטנה ודלה אל חופי הארץ. בעקבות הצלחת האוניה הראשונה מארגן גלילי עוד 3 ספינות. מפולין, ליטא ולטביה מתרכזים צעירים במחנה שהוקם באזור וינה, ומשם דרך אלבניה הם עולים כסטודנטים מטיילים על הספינה. באנייה האחרונה, ביוני 1938, מגיעים 381 צעירי בית"ר מוינה, בה כבר לא היה אפשר לקיים את המחנה בשל השלטון הנאצי. בארץ מנסה המשטרה הבריטית לתפוס את ספינתם, אך שמועות מוטעות שולחות אותה לחופי הרצליה בעוד הם יורדים בבנימינה.

הספינה "דראגה" מציינת את המעבר של ארגון העלייה מיוזמה פרטית לפועלם של כלל הגופים הרוויזיוניסטים. לאחר כיבוש אוסטריה על ידי הנאצים לא היה ניתן לרכז בה עוד יהודים. גם יוון סגרה שעריה לעולים. אנשי העלייה הצליחו להשיג 170 אשרות שהייה לזמן קצר לאיטליה, ואליה העבירו את המיועדים לעליה. אולם שם עלתה בעיה חמורה של מציאת ספינה וצוות להובלת המעפילים הבלתי חוקיים. ביום האחרון לפקיעת האשרות הצליח מרדכי כץ, מזכיר שלטון בית"ר, לארגן ספינה, שהובילה ארצה את העולים.

בכינוס העולמי של בית"ר בורשה באותה שנה הועלתה הבעיה החמורה של השגת אשרות מעבר ואשרות כניסה במדינות אירופה. הפתרון שנמצא היה הוצאת אשרות שיעדיהן הסופי הוא מדינות באפריקה, אותן ניתן היה להוציא בצורה קבוצתית ולא רק לבודדים. את בעיית נמלי המוצא פתרו המבריחים היוונים- הם הציעו להפליג על נמל הדנובה וממנו לצאת לים השחור. בדנובה שטו ספינות ממדינות רבות והפיקוח עליהן היה מצומצם. שני פתרונות אלה ליוו מעתה והלאה את עליות אף על פי. הספינות "דראגה" ו"ארטימיסיה" נשכרו שוב, והתווספה אליהן הספינה "אלי". עד סוף השנה הגיעו משלוחים רבים של מעפילים שנקלטו בחופי נתניה. במשך כחודשיים נקלטים כך כאלפיים עולים.

בהמשך הגיעה האנייה "קאטינה", ובה 850 איש. בדרכה אבדו לה מי השתיה וכמעט כל מזונה. ליד קפריסין עברו 237 איש לאנייה "ארטימיסיה" שתפקידה להובילם ארצה. לאחר מכן נתקלה קאטינה בבעיות חמורות של ניתוק הקשר עם ארטימיסיה, קרוב לאפס פחם ומזון, שני מקרי מוות כתוצאה מדלקת קרום המוח וסחטנות שהפעיל צוות האנייה כדי להמשיך. לאחר שהצליחו להסדיר חלק מהעניניים, קלטה האנייה איתות אס.או.אס מאנית ההעפלה ג'יפו ב' שעלתה על שרטון, עמדה לשקוע, ובה היו מצויים 750 מעפילים. במבצע הצלה הועברו המעפילים אל הקאטינה. לאחר נדודים בים התיכון הגיעה על מעפיליה לחופי כפר ויתקין.

בסוף מרץ יוצאת מרומניה האנייה "אגיוס ניקולאוס", ועליה פליטים שהגיעו בדנובה מאוסטריה וצ'כוסלובקיה הכבושות. בפעם הראשונה שעגנה מול הארץ גורשה ביריות בידי הבריטים (אחד העולים נהרג). באמצע מאי הורדו מחצית מהמעפילים ליד עזה, שם הותקפו על ידי הערבים (אחד העולים נרצח) ונאסרו על ידי הבריטים. אז חזרה האנייה לרומניה. לאחר שנוספו אליה 300 עולים נוספים הפליגה לנמל חיפה בתחילת יולי 1939.

אחריה הגיעה האנייה "אסתיר", אשר התאימה ל-400 איש ועליה נדחסו 720. כשהגיעה לחופי הארץ פתחו עליה הבריטים באש, והיא נאלצה לשהות שלושה חודשים בים. לבסוף הורידה את עוליה באשקלון; אלו נלקחו למעצר ושוחררו אחרי כמה חודשים.

בין מרץ לספטמבר 1939 מתבצעות 35 עליות בספינות שונות. מספר העולים על כל ספינה עמד על כ-400 עד 700. האנייה "סנדו" ועליה 270 עולים מרומניה הייתה היחידה שנעצרה על ידי הבריטים וחזרה לנמל המוצא השלה. האנייה "רים" יצאה מנמל קונסטנצה ועליה כ-750 איש. באזור רודוס פרצה אש בעקבות התפוצצות באנייה. אנייה איטלקית הצילה את הנוסעים והורידה אותם ברודוס. שם הוחזקו העולים על ידי השלטונות בתנאי הסגר קשים. אחרי חודש וחצי הועלו על האנייה "אגיוס ניקולאוס" שנזכרה לעיל. ב 22 באוגוסט נחתה בחופי תל אביב האוניה פאריטה כשעל סיפונה 850 מעפילים. שלוש אניות ועשר סירות שעליהן כ-250 עולים בממוצע נתפסו על ידי הבריטים. עוליהן נאסרו והושמו במחנות מעצר בעתלית וצריפין. רוב ההורדות בחודשים אלה בוצעו על ידי האצ"ל בנתניה.

"סאקאריה", אניית פחם תורכית בת 3000 טון שאורגנה על ידי ערי ז'בוטינסקי הייתה נושאת מספר העולים הרב ביותר- 2400 במספר. רוב העולים הגיע מצ'כיה והשאר מהונגריה. היה צורך במימון גדול להשכרתה ולשם כך ערכו מגביות (אף בדרום אפריקה) כשרוב הכסף הגיע מתרומת יהודי רומניה. כשהתקרבה לחופי הארץ מספרים כי כמעט והתהפכה האנייה כשמיהרו כל נוסעיה לסיפון להביט אל חופי הארץ. בארץ נעצרו העולים ומילאו את מחנות המעצר. 300 נשים שוחררו במקום מפאת חוסר מקום. באוגוסט 1940 שוחררו כולם. מספרם היווה כחצי אחוז מכלל היהודים בארץ אותה עת. אחד המעפילים, אליהו גלזר, סיפר: "...בלכתך ברחובות תל אביב, חיפה ובמיוחד בנתניה קיבלת את הרושם שכל יהודי שני הגיע איתך באנייה "סאקאריה"...".

ב-1942 טבעה על כל נוסעיה האנייה "סטרומה" - ראו ערך.

ב-1944 אורגנו ארבע עליות באניות "מילקה" ו"מאריצה" על ידי ועדת העלייה של הצ"ח והסוכנות היהודית בבוקרשט. עלו בהן 1074 עולים. באוגוסט טבעה מול הנמל הבולגרי בורגאס האנייה "מפקורה", רק חמישה ניצלו מבין 300 נוסעיה. שלוש אוניות נוספות הביאו מרומניה קרוב ל-1000 איש. בסוף אותו חודש נכבשה המדינה בידי הצבא האדום.

[עריכה] דעיכת העלייה

תחילת מלחמת העולם השנייה ביטל רבות מתוכניות ההעפלה, בהן התוכנית הגדולה עלייה ג' (או- "תוכנית הרבבה"). סדרת אירועים, בהם מאסר הנהגת האצ"ל, פירוד הלח"י, מותו של דוד רזיאל ופטירת ז'בוטינסקי הביאו להאטה משמעותית בפעולות הארגון. לאחר מלחמת העולם השנייה לא עסקה התנועה הרוויזיוניסטית בעליה, והפנתה את כל מאמציה במרד בשלטון הבריטי. המוסד לעלייה ב' של הנהגת היישוב הוא שנשא בנטל העליות בתקופה זו. יוצאות דופן היו שתי ספינות - "בן הכט" ובה 600 יהודים מצפון אפריקה, והאנייה "אלטלנה" על 800 לוחמיה וציוד מלחמה רב.

[עריכה] ראו גם

[עריכה] קישורים חיצוניים

[עריכה] לקריאה נוספת

  • חיים לזר ליטאי, אף על פי (חוברת), הוצאת ברית חיילי האצ"ל 1988
  • חיים לזר ליטאי, אף על פי (ספר), הוצ' מכון ז'בוטינסקי 1957
  • פסח גני, הארגון הצבאי הלאומי (אצ"ל), הוצ' מכון זבוטינסקי 1983