פיסול
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| יש לשכתב ערך זה ייתכנו לכך מספר סיבות: ייתכן שהמידע המצוי בדף זה מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים לוויקיפדיה. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
פיסול הינו ענף באמנות שבו יוצר האמן יצירה תלת ממדית. הקשר הנוצר בין הצופה ובין הפסל שונה במהותו מן הקשר שנוצר בינו ובין הציור, משום הנפח הממשי התלת ממדי שמעמידות היצירות הפיזואליות בחלל. לא ראוי להתייחס אל שפת הפיסול באופן תיאורטי, אלא בהקשר לחומרים ולשיטות שבהם נוצרה, בהקשר לתפקוד היצירה ולממדיה, ולעיתים קרובות גם בהקשר ל"תפאורה" או לרקע שבהם היא מוצבת.
בתוקף היותו מתכנן ומבצע, שומה על הפסל להתחשב בתכונות הפיזיות והתחושתיות של החומרים וכן במגבלות ובאפשרויות הטמונות בשיטות עיבודם. גורמים אלה משפיעים במידה מסוימת על צורתה ועל ציביונה של היצירה המוגמרת ולרוב הם תורמים ליופיה ולעושר ביטויה. עד למאה העשרים עסקו הפסלים בעיקר במאסה, באותה מהות שכונתה בפי אוגוסט רודן "ריגוש".
בתקופת הרנסנס באיטליה היה נסיון ברור להחיות את התקופה הקלאסית של תפארת יוון ורומא. הפסלים היווניים, פסלי שיש בנושאים השאובים מהמיתולוגיה היוונית, התאפיינו בכך שיצגו דמויות אדם מושלמות והביעו הערצה ליופי הגוף האנושי. בין הפסלים האיטלקים המפורסמים נמנים פיסאנו (שהיה הראשון שעסק באמנות הפיסול מאז תקופת היוונים), גיברטי, דלה קוארצ'ה, דונאטלו, תלמידו בארטולדו, והמפורסם שבהם: מיכאלאנג'לו. בין פסליו הידועים: "דוד", ו"משה".
בעצבם פסלים שיעודם דתי או אנדרטה לזכרם של אישים ומאורעות, או פסלים לעיטור ארמונות וטירות, הייתה דעתם של הפסלים נתונה בעיקר לעיצוב הדמות האנושית, דמותו של האדם "נזר הבריאה", ופחות לעיצובם של בעלי החיים.
הפסלים המודרניים הצליחו להתנתק מהשתעבדותם לדמות האנושית והרחיבו עד מאוד את טווח הצורות העומד לרשותם. כך החלו ליצור פסלים המקיפים את החלל ולא רק מוקפים בו, יצירות שבהן מוענקים לחלל ישות משלו, נפח משלו ואיכות הבעה משלו. חשיבות מיוחדת נודעה בתחום זה לתרומתם של הפסלים קונסטרוקטיויסטים, עם החשובים שבהם נמנים ולדימיר טטלין והאחים אנטואן פוזנר ונחום גאבו. שלושתם פעלו בברית המועצות בשנים הראשונות שלאחר המהפכה.
אין צורך לומר שהמאסות הפיזואליות נחתמות ומוגדרות על ידי משטחיהן, כושרנו לתפוס את צורתן או את מבנן תלוי במידת יכולתנו להבין את משמעות הרמזים הנמסרים לנו באמצעות איכויות פני השטח שלהן, המתארים, הקווים, הצבע או המרקם - הם מרכיבי ביטוי משמעותיים בפסלים רבים.
אוגוסט רודן נתן את דעתו במיוחד על תנועת המשטחים ועל משחקי האור על פניהם, עד כדי סילוף האנטומיה של גוף האדם כדי להגביר את רושמם של אלה, לעומת הפסלים המצריים שאיכותם הסטאטית והנצחית נובעת במידה רבה מעוצמת הגושים הכבדים שמהם פוסלו.
מלאכת הפיסול נחלקת לשלושה סוגי תהליכים עיקריים:
- גילוף:
- גילוף בעץ, באבן או בשנהב, שהוא בעיקרו של דבר תהליך של סילוק, הוצאה והסרה.
- התחלה מגוש חומר הומוגני ומוצק והסרת החלקים המיותרים. אבן נוחה לגילוף היא אבן גיר. אבן קשה כמו שיש, גרניט או יהלום שהיא האבן הקשה ביותר והתוצאות איתה מדהימות (דרוש עיבוד ועיצוב מיוחד בה).
- ניתן גם לפסל בגבס אלבסטר גושני (כמו באבן בדיוק) לא בתבניות מוכנות, התוצאות מדהימות. באותה דרך ניתן גם לפסל בחומרים גושניים כגון:גוש שוקולד למאכל. גוש חומר (חימר יבש) עיבודו ולאחר מכן שריפה בתנור עד 1200 מעלות חום. גוש של בטון (תערובת של צמנט לבן, חול, תוספים).
- אבן מלאכותית אשר לא מומלץ לגלף בה היא גוש איטונג עקב הסכנות בשאיפת האבק.
- כיור:
- תהליך שבו נוצרות הצורות הפיסוליות באמצעות עיצוב בחומר נלוש, כגון: חומר, שעווה גבס או בטון (שהוא תערובת של חול מלט ומים) על בסיס צמנט בצבע לבן, אפור , או לבן + פיגמנטים (צובענים ,חול צבעוני) ישנם פסלים אשר יוצרים גם עם חומרים גושניים כגון: פוליאסטר (פרספקט), חומרים פלסטיים לינולאום, PVS גושני.
- הרכבה : תהליך בנית הצורה התלת ממדית. (תבליט,פסל)
- תהליך שבו מרכיבים את הפסל ממקטעים שהוצבו בידי הפסל: לוחות עץ, חבלים, צינורות מטילי ברזל, גושי בטון, גושי אבן שיש, מתכת יצוקה כגון ברונזה אלומיניום, ופליז.
לאופן ארגון הצורות בחלל יש משמעות מכרעת לגבי הסגנון הפיסולי. הצורות יכולות להיות כבולות ועצורות בתוך התחומים הריבועיים של גוש האבן, או להתפשט בחלל בחופשיות לכיוונים שונים, או, כמו בפסל הנאדר "אלת הנצחון" מסמוטרקי, כל הצורות עשויות להסחף לתוך נחשול אדיר אחד של תנועה ולתרום לו את חלקו.

