דוד גויטיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דוד גויטיין (1900 - 1961), שופט בית המשפט העליון בישראל

דוד גויטיין נולד בלונדון ללאה ברנט, ילידת אנגליה, ולקלמן גויטיין, יליד הונגריה. בהיותו בן ארבע נתיתם מאביו. אמו גידלה אותו את שני אחיו ןאת אחותו לבדה, ברוח המסורת היהודית. כבר כשהיה דוד בגיל ארבע בא "מלמד" הביתה והוא למד קרוא וכתוב עברית וזאת עוד לפני שידע לכתוב ולקרוא באנגלית.

גויטיין סיים את חוק לימודיו במשפטים וכן למד אנתרופולוגיה וכלכלה בבית הספר לכלכלה של לונדון. באוניברסיטה זו פגש את משה שרתוק (לימים שרת) וצבי שוורץ והם הפכו ידידים. הוא השתייך לתנועת "הבונים" הציונית אך ספק גדול אם היה עולה לארץ ישראל אלמלא פגש את אורה לבית מויאל, התאהב בה ועלה בעקבותיה לארץ ישראל בשנת 1929 ושם, בתל אביב, נישאו השניים ב-1930. הזוג הצעיר בנה את ביתו בירושלים. לזוג שני ילדים, בת ובן.

מאחר ולא יכול לעבוד כעורך דין עד שיעבור את הבחינות לעריכת דין בארץ ישראל, התקבל כעורך של העיתון Jerusalem Chronical (עיתון האם של The Jerusalem Post של היום). בעיתון זה כתב מאמרים ופיליטונים, כמו גם בעיתונות היהודית והכלל עולמית. מאמריו עסקו בהווי הארצישרלי ובבעיות שעומדות בפני היישוב בארץ, ואם כי נכתבו כבר לפני למעלה מחמישים שנה הם עדכניים ועוסקים בבעיות שעדיין נמצאות על סדר היום הציבורי. הוא כתב על בעיית החוקה, בעיית פשע וענישה, שאלת היחסים בין חילונים ודתיים, קיבוץ גלויות והצורך לשמר את המורשת התרבותית שמביאה כל קהילה בעלותה ארצה. הוא דן בבעיית מעמד האישה ובשאלה האם הכול שפיט. בהיותו חניך האסכולה הבריטית לא האמין שהיישוב הארץ הישראלי הקטן רשאי לכתוב חוקה שתחייב את ההמונים שעוד יבואו. הוא התנגד לרעיון שהכל שפיט. הוא התייחס לפשיעה כאל מחלה והתנבא..."יבוא יום ויסתכלו עלינו השופטים כעל ברברים על שהושבנו פושעים אלימים בבתי סוהר בלי לדאוג לריפויים, כמו שאנו מסתכלים היום על השופטים שדנו חולי נפש לעונשים ולמאסר על לא עוול בכפם...."

כתיבתו הצטיינה בקלילות והומור והפיליטונים שכתב נותנים תמונה חיה וססגונית על הווי החיים בארץ ישראל בתקופות השונות. אותו סגנון בצורה מלומדת ומאופקת מופיע גם בפסקי הדין שכתב מאוחר יותר בבית המשפט העליון.

כשקבל את רשיון עורך הדין הצטרף למשרדו של עו"ד אבוקריוס ביי, עודך דין ערבי נוצרי, ועבד עמו עד שנת 1936. עם פרוץ "המאורעות" פתח משרד עצמאי שעסק בעיקר בעניינים פליליים. עם פרוץ המאבק בבריטים יצג בכבוד ובגאוה את כל לוחמי המחתרות, ללא קשר להשתייכותם הארגונית, בפני בתי המשפט הבריטיים, הרגילים והצבאיים. הרבה מלוחמים אלה חייבים לו את חרותם או אפילו את חייהם. בתחילת מלחמת העצמאות מונה לשופט צבאי מטעם "ההגנה" בירושלים הנצורה ומאוחר יותר השתתף בצוות שהכין את הקודקס המשפטי לספר החוקים של מדינת ישראל. מפעל זה נחשב בעיניו כאחד מהתרומות החשובות שלו למשפט הישראלי ועליו הייתה גאוותו.

למרות שהיה בין המועמדים הראשונים לשבת על כס בית המשפט העליון, בהיותו אחד מבכירי עורכי הדין בארץ, לא התמנה אלא בשנת 1953. בין השנים 1949-1953 שימש במשרד החוץ כשליח ישראל הראשון לדרום אפריקה, קודם כציר ואחר כך כשגריר, וכן כציר בשגרירות ישראל בוושינגטון, ארצות הברית, בתקופת כהונתו של אבא אבן.

מאחר ונפטר והוא רק בן 61, לא ישב על כס המשפט אלא כשמונה שנים.

בבית המשפט העליון ישב בערעור של קסטנר וכתב את דעת המיעוט. לדעתו המידע שבידינו היה מועט מדי כדי לחרוץ דין (אייכמן נתפס והובא לדין רק אחרי פטירתו).

גויטיין היה השופט הישראלי הראשון והיחידי ששימש כשופט בבית הדין הבינלאומי לצדק בהאג. הוא ישב כנציג ישראל במשפט נגד בולגריה בנושא הפלת מטוס אל על. גם שם כתב את דעת המיעוט, פסק דין שנלמד עד היום.

בהשקפותיו היה השופט גויטיין ליברל וסוציאליסט אם כי מעולם לא הצטרף למפלגה כלשהי. היה איש אשכולות בקיא בתרבות ישראל ובתרבות העולם, אוהב ספר וחוטא בכתיבה בסתר.

בימיו האחרונים עסק במפעל גדול של תרגום פסקי הדין של בית המשפט העליון לאנגלית, מלאכה שלא זכה לסיים.