התנועה לזכויות האזרח של ארצות הברית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
התנועה האמריקנית לזכויות האזרח הייתה מאבק ארוך, לא אלים בעיקרו ליצירת זכויות אזרח שוות ולשיוויון במסגרת החוק, בעיקר לאזרחים האפרו-אמריקאים של ארצות הברית. היו הרבה תנועות אחרות בשמן של קבוצות אחרות בארצות הברית, אבל המונח משמש בעיקר לתאור המאבקים בין 1955 ו1968 לסיום ההפליה כנגד אפרו-אמריקאים ולסיום ההפרדה הגזעית, במיוחד במדינות הדרום.
עם זאת, במאבקים למען זכויות אזרח שוות היו שותפות קבוצות רבות, ביניהן ניתן למנות תנועות רעיוניות כמו הליברלים או הקומוניסטים בארצות הברית, או תנועות שניסו לייצג את האינטרסים של קבוצות מסוימות שמולן התקיימה (ולעיתים עדיין מתקיימת) הפליה מצד החוק, או התייחסות מפלה ושובינסטית מצד קבוצות אחרות. בין הקבוצות הללו ניתן למנות נשים, מקסיקנים, אינדיאנים, יהודים והומוסקסואלים.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
הן החוקה של ארצות הברית והן התרבות במדינה זו שמו דגש על חופש לאזרח, וכן על הרעיון של העדר הפליה בין אזרחים. עם זאת, הדרך למימוש של רעיונות אלו בפעול, היה והינו דבר הכרוך במאבק מתמשך כנגד דעות קדומות, הפליה הנובעת מאינטרסים כלכליים, שובניזם או שמרנות דתית.
[עריכה] העבדות בארצות הברית
- ערך מורחב – עבדות בארצות הברית
האפרו-אמריקאים החלו את חייהם בצפון אמריקה כעבדים שהובאו החל משנת 1610 למושבות שמאוחר יותר הפכו לארצות הברית. בחוקת ארצות הברית עצמה יש הכשר ברור לעבדות, אם כי הניסוחים הם זהירים ולא מפורשים. סעיף אחד קובע כי "הבאתם של אנשים" תותר במשך עשרים השנים הראשונות לקיום הברית, והכוונה היא להתרת סחר העבדים.
כל עוד מדובר בעבדים, קשה מאוד לדבר על מאבק לשוויון זכויות - במצב זה יש להתייחס קודם כל למתן זכויות בסיסיות כלשהן, וראשונה להן הזכות לחירות. היו שחורים שזכו בחירות משום שאדוניהם החליטו לשחררם, אך עיקר המאבק לביטול העבדות התבטא במאבק בין מדינות הצפון, שהתנגדו לעבדות, ובין מדינות הדרום, שהסתמכו על עבודת עבדים. מאבק זה הגיע לשיאו במלחמת האזרחים האמריקנית.
שחרורם הסופי של העבדים אושר בדצמבר 1865 בתיקון ה-13 לחוקת ארצות הברית.
[עריכה] הפליות לאחר שחרור העבדים, וכנגד קבוצות אחרות
בשנים אלו למרות החוקה האמריקאית הקוראת בין היתר להעניק זכויות שוות לכל אזרחי ארצות הברית ללא קשר לדת, גזע ומין עדיין היו נהוגים בארצות הברית חוקים אשר קיפחו את זכויותיהם של השחורים. מדיניות זו נקראה מדיניות ההפרדה שבה מתקנים ציבוריים כמו ברזי מים, ספסלים ציבוריים ועוד היו שמורים ל"לבנים" בלבד. בנוסף נותני שירות פרטיים כמו מסעדות אוטובוסים וכולי לא היו חייבים לשרת "שחורים", אך האפלייה הבוטה ביותר הייתה במדיניות ההפרדה בבתי הספר הציבוריים.
בנוסף להפליה זו, הייתה הפליה כנגד שחורים (ומיעוטים נוספים, כמו יהודים, או ציבורים אחרים כמו נשים), גם במקומות העבודה, בכל הקשור לקבלה לעבודה, שכר, או קידום מקצועי. צבע עורו של אדם, המדינה ממנה היגר ודתו היו עילה למניעת כניסתו לאוניברסטיאות, חוגים, מקצועות, או פירמות או למשרות ציבוריות. הפליה זו נוצרה הן בגלל תנאים חברתיים-כלכליים (כמו השכלה ירודה יותר, ועוני גדול יותר בקרב מיעוטים). הפליה זו הייתה לעיתים רשמית (כמו אוניברסטאות ללבנים פרוטסטנטים בלבד), או בלתי רשמית (מוסכמה לפיה מי שמועסק בדרגי הניהול הוא פרוטסטנטי ולבן (וואסף). בנוסף, הייתה הפליה במקומות המגורים - שכונות מגורים רבות היו שכונות ללבנים בלבד, כאשר אם שחורים היו עוברים לגור בשכונה זו, הם היו עלולים להתקל בגילויי אלימות, שריפת הבית או רצח.
במדינות הדרום, שחורים שסרבו לקבל רמזים דקים, נתלו או נשרפו על ידי הקו קלוקס קלאן. במקרים רבים אלימות כנגד שחורים קיבלה עידוד, חצי קריצה או התעלמות מצד שופטים, מחוקקים ובעיקר המשטרה המקומית. ואילו במקרים אחרים, היו משפטים מוטים כנגד שחורים שהואשמו בעברות כמו אונס או רצח על סמך ראיות מפוברקות, כאשר ההרשעות ניתנות על ידי חבר מושבעים לבן, חלק מהמשפטים הללו (כמו משפט סקוטבורו לדוגמה) קיבלו תהודה רבה והיו לבימות של מאבק ציבורי לזיכוי הנאשמים בפרט , ולמוקדים של דיון ציבורי על זכויות השחורים ומיעוטים בכלל.
[עריכה] משפט סקוטסבורו
משפט סקוטסבורו התרחש בשנות ה-30 בעיירה סקוטסבורו שבמדינת אלבמה, כאשר תשעה נערים שחורים, שהמבוגר ביניהם בן 21, הואשמו באונס של שתי נשים לבנות ברכבת. לאחר משפט, שנחשב כיום לאחת מנקודות השפל של מערכת המשפט של דרום ארצות הברית, הורשעו כל הנאשמים ושמונה מהם נדונו למוות. ההרשעה נעשתה למרות בעיות ראייתיות קשות, ביניהן העובדה שאחת הנשים הכחישה לאחר מכן את קיומו של האונס. לאחר הליך משפטי ארוך, שנוהל ברובו בידי הפרקליט סמואל לייבוביץ' וכלל מספר ערעורים, זוכו רוב הנאשמים או זכו לחנינה, אחדים לאחר שנים רבות בכלא. הנאשם היחיד שנשאר במאסר, הייווד פאטרסון, נמלט מהכלא.
במהלך ההליך המשפטי חשף לייבוביץ בפני בית המשפט העליון של ארצות הברית את העובדה שבמחוז ג'קסון, בו נערך המשפט, לא נקראים אזרחים שחורים לשמש כמושבעים. על מנת להסתיר זאת זויף ספר המושבעים של המחוז. משפט סקוטסבורו הביא לקדמת הבמה התקשורתית את המתח בין הליברלים תומכי זכויות האדם שבסיסם היה במדינות הצפון, לבין הלך הרוח השמרני-גזעני בקרב התושבים הלבנים של מדינות הדרום.
[עריכה] בית המשפט העליון
בתחילת המאה ה-20 לא טרח בית המשפט העליון למנוע ממדינות ארצות הברית להגביל את זכויות האזרח. ב-1896 אף אישר בית המשפט את זכות המדינות להפריד בין גזעים. באמצעות שימוש בפורמליזם נוקשה, שהאדיר את זכויות המדינות, ביטל למעשה בית המשפט את התיקון ה-14, ואפשר למדינות הדרום להתעמר בשחוריהן כמעט ככל העולה על רוחן.
ב-1954 התאחדו חברי בית המשפט העליון, בראשם הנשיא ארל וורן, בפסק דין בראון נגד מועצת החינוך, שבה נקבע כי הפרדה גזעית אינה חוקתית. ניסיון לממש החלטה זו בשנת 1957 במדינת ארקנסו נתקל בהתנגדות עזה של מושל המדינה, התנגדות שגרמה להתערבות של כוח צבאי פדרלי כדי לאכוף את מימוש ההחלטה (אירוע הידוע כמשבר ליטל רוק).
בשנות השישים נקבע העיקרון כי לכל אדם מגיע קול שווה, קרי המחוזות בבחירות לבית הנבחרים חייבים להיות שווים באוכלוסייתם, ושונה הנוהג המקובל עד אז, שאפשר מצב שבו מחוז מרובה שחורים זכה לאותו מספר נציגים כמו מחוז קטן שאוכלוסייתו לבנה.
ב-1967 מונה לבית המשפט העליון השופט הליברלי המובהק, ת'ורגוד מרשל, הוא השחור הראשון על הכס. מרשל מונה על ידי לינדון ג'ונסון, אך ריצ'רד ניקסון, בקדנצייה הראשונה בבית הלבן, שינה את הרכב בית המשפט כליל. הוא הוסיף שופטים שמרנים, שהדגישו זכויות קניין וחופש מהתערבות ממשלתית. במסגרת זו אושררה סמכותו של מועדון להנהיג סלקציה גזעית בכניסה אליו.
[עריכה] מרטין לותר קינג
- ערך מורחב – מרטין לותר קינג
משנת 1955 ועד להירצחו בשנת 1968 בלט מרטין לותר קינג, כומר אפרו-אמריקאי, בהובלת המאבק של האפרו-אמריקאים לשוויון זכויות.
ב-28 באוגוסט 1963, נערכה הפגנת ענק בוושינגטון, ובה השתתפו כ-250,000 איש. מרטין לותר קינג נשא בהפגנה את נאומו הידוע ביותר: "יש לי חלום" - (I have a dream), שעסק בשוויון זכויות לשחורים.
[עריכה] מלקולם אקס
אל מול גישת המאבק השקט בהפרדה הגזעית, שאותה ייצג מרטין לותר קינג, היו תנועות שדגלו ב"מהפכה שחורה" - מאבק אלים בחברה הלבנה. נציגים מובהקים של גישה זו היו מלקולם אקס ותנועת "אומת האסלאם".
[עריכה] אישים
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- חגי הורביץ, "חוקה, דמוקרטיה וגזענות במורשת ארצות הברית", בספר הדמוקרטיה האמריקנית - הממשי, המדומה והכוזב (2002) שבעריכת ארנון גוטפלד.

