סיפור יציאת מצרים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מצוות סיפור יציאת מצרים היא חובה, על הכול (זכרים ונקבות), לספר כל שנה בליל חמשה-עשר בניסן (הוא ליל הסדר), את התרחישים המתקשרים לעניין יציאת מצרים.
תוכן עניינים |
[עריכה] הציווי
המצווה מתבססת על הפסוק "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (שמות יג,8). המשנה (פסחים י,ה. בבלי פסחים קטז:) קובעת על סמך פסוק זה "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים.. לפיכך אנחנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו הוציאנו מעבדות לחירות מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב ומאפילה לאור גדול ומשעבוד לגאולה ונאמר לפניו הללויה". מצווה זו שהופיעה במקרא, במשנה ובתלמוד, נפסקה אף על ידי מוני המצוות הרמב"ם במצוות עשה קנז, וספר החינוך במצווה כא.
[עריכה] זמנו
בניגוד למצוות זכירת יציאת מצרים, למצוות הסיפור יש תאריך ספציפי. כך המכילתא דרבי ישמעאל (פרשה יז) קובעת שמצוות הסיפור וההגדה לבן צריכים להיות כאשר 'מצה ומרור' מונחים על השולחן, כלומר בליל הסדר. ע"פ קביעה זו הלכו אף שאר הפוסקים, והדגישו שמתחלת הלילה המצווה חייב לספר.
[עריכה] מהות הציווי
המצווה כוללת פן התעסקותי ורמה ספרותית. במישור ההתעסקותי, ענייני הסיפור צריכים לכלול את השתעבדות המצריים בישראל, את נקמת האל במצרים ואת הישועה שנעשתה לישראל. ביחס לרמתו הספרותית, ככל שרמתו גבוהה יותר כך המצווה משובחת יותר. כך קיימת עדיפות לרמה אמנותית, לריבוי בפרטי המקרה, באריכות זמן הסיפור ובריבוי השומעים את הסיפור; כשהניסוח בחז"ל הנו "כל המאריך לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".
[עריכה] דיני המצווה
יש שהותירו את אפשרויות הסיפור בידי האדם (רמב"ם, חמץ ומצה ז,ב ובספר המצוות עשה קנז), ויש שכללו במצוות הסיפור מגוון אמירות, כך ספר החינוך (כא) קובע שיש שהנהגות ליל הסדר והגדה של פסח כלולות בדיני המצווה.
[עריכה] זכירת יציאת מצרים
מצוות סיפור יציאת מצרים, שונה באופן מהותי ממצוות זכירת יציאת מצרים. אמנם היו ששילבו בין הציווים השונים. אך רוב הפוסקים הגדירו שמצוות זכירת יציאת מצרים נוהגת בכל יום, ולחלק מההגדרות תוקפה מדברי סופרים; לעומת מצוות סיפור יציאת מצרים הנוהגת פעם אחת בשנה, בליל הסדר ותוקפה לכל הדעות הוא מהתורה.

