דאגלס מקארתור

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דאגלס מקארתור
הגדל
דאגלס מקארתור

גנרל דאגלס מקארתור (26 בינואר 1880 - 5 באפריל 1964), איש צבא ומדינאי אמריקני, הוביל לשורה של נצחונות צבאיים כנגד האימפריה יפנית במלחמת העולם השנייה, שימש כמושל צבאי של יפן לאחר מלחמת העולם השניה, מפקד כוחות האומות המאוחדות במלחמת קוריאה, ידוע בשל העימות עם הנשיא הארי טרומן בשאלת השימוש בנשק גרעיני במלחמה זו.


תוכן עניינים

[עריכה] ילדות ונעורים

מקארתור נולד בליטל רוק, ארקנסו בשנת 1880 לגיבור מלחמת האזרחים האמריקנית לוטננט ג'נרל ארתור מקארתור הבן, ולאשתו מרי פינקני הרדי מקראתור.

מקארתור גדל בבסיסי הצבא האמריקני, כבנו של קצין מקצועי, אשר התקדם בסולם הדרגות, עד שהגיע לדרגת מייג'ר ג'נרל. מקארתור שאף ללכת בעקבות אחיו, ובגיל צעיר הצטרף לפנימיה הצבאית האמריקנית ווסט פוינט (עליה הוא עתיד לפקד במהלך הקריירה שלו). הוא סיים את הלימודים ראשון בכיתתו, בשנת 1903.

בזמן שמקארתור השלים את לימודיו בווסט פוינט פרצה מלחמת ארצות הברית-ספרד. בשנת 1898 קיבל אביו של מקארתור את הפיקוד על הכוחות האמריקנים בפיליפינים, ולאחר מכן מינוי כמושלם הצבאי של הפיליפינים, בתקופת הביניים שבין כיבושם על ידי ארצות הברית ובין קבלת העצמאות של הארכיפלג. למעורבות זו בענייני המזרח הרחוק, והאוקיאנוס השקט הייתה השפעה על דאגלס מקארתור לשארית ימי חייו.

לאחר שסיים מקארתור את לימודיו בפנימיה הצבאית גוייס לצבא ארצות הברית בדרגת סג"מ בחיל הנדסה קרבית. מקארתור שירת בהתחלה בתפקידי מטה, ובין היתר שימש כשליש לאביו, מושל הפיליפינים. את המינוי הקרבי הראשון שלו קיבל בשנת 1914 כאשר השתתף במבצע צבאי במקסיקו, בעיר ורה קרוז.

[עריכה] ממלחמת העולם הראשונה עד ערב מלחמת העולם השניה

עם הצטרפות ארצות הברית למלחמת העולם הראשונה בשנת 1917, קיבל מקארתור מינוי בדיביזיה ה42 של צבא ארצות הברית המכונה "קשת בענן", ונשלח לצרפת לחזית. הוא התקדם בשלבי הדרגות והתפקידים בכח המשלוח מראש מטה הדיביזיה, מפקד הבריגדה ה-84 שלחמה במסגרת הדיביזיה, ולבסוף מפקד הדיביזיה בדרגת בריגדיר ג'נרל (מקביל לתת אלוף בצה"ל). כאשר קיבל את דרגת הבריגדיר ג'נרל, היה האדם הצעיר ביותר שאי פעם קיבל דרגה זו בצבא ארצות הברית. בשנים 1917 ו 1918 השתתפה הדיביזיה בלוחמת החפירות שאפיינה את מלחמת העולם, בהדיפת מתקפתו של אריך לודנדורף ביולי 1918, ובהסתערות האחרונה במלחמה אל עבר גרמניה. מקארתור לקח חלק פעיל בלחימה, עוטר בעיטורים אמריקניים וצרפתים, ואף נפצע מספר פעמים במהלך הפעילות.

לאחר המלחמה המשיך בקריירה הצבאית, בתחילה כמפקד האקדמיה הצבאית ווסט פוינט, ולאחר מכן במגוון תפקידים, ביניהם שירות רב שנים 1922 - 1930 במנילה בירת הפיליפינים, ורמטכ"ל הצבא האמריקני 1930 - 1935. במהלך שנים אללו שימש גם כראש המשלחת האמריקנית לאולימפיאדת פריס ב 1928.

במהלך תקופה זו התחתן בנישואי בזק עם אשת חברה עשירה בשם לואיז ברוקס. הנישואים היו כושלים, שכן אופיו הצבאי והפוריטני של מקארתור לא תאם את אופיה הראוותני של ברוקס, והשנים התגרשו לאחר שבע שנות נישואין, בשנת 1929.

בשנת 1932 היה מעורב מקארתור בפיזור הפגנת ענק של כעשרים וחמישה אלף חיילים משוחררים, אשר בשנות "השפל הגדול" בארצות הברית דרשו מענק המגיע להם כחיילים משוחררים. במהלך פיזור ההפגנה קיבל מקארתור הוראה מן הנשיא הרברט הובר שלא לפגוע במאהל החיילים המשוחררים. מקארתור התעלם מן הפקודה, ופיזר את החיילים המשוחררים ששהו במאהל, תוך שהוא מטיל את האחריות לפעולה על הובר, ומשבח את הובר על כי הורה לצבא על פעולה נחושה. היה זה דפוס פעולה שעתיד לחזור על עצמו במגעיו עם הרשויות האזרחיות בעתיד. שלושה נשיאים היו צריכים להתעמת עם דפוס פעולה זה. בעימות בינו ובין הובר נכשל הובר בריסונו. פרנקלין דלאנו רוזוולט הצליח לרתום את כישוריו של מקארתור לטובת המאמץ המלחמתי תוך ניצול מירבי של כישוריו הצבאיים, והמנעות מעימות פוליטי, ואילו הארי טרומן הגיע עמו לעימות, ממנו יצא הנשיא מנצח.

בשנת 1937 סיים מקארתור את שירותו בצבא ארצות הברית, וקיבל על עצמו את הפיקוד על הצבא הפיליפיני בדרגת פילדמרשל. הבנתו האסטרטגית את צרכי המזרח הרחוק ראתה בפיליפינים את הנקודה הקריטית בכל מלחמה עתידה בין ארצות הברית ויפן, והבנתו בפוליטיקה הבינלאומית הראתה כי מלחמה כזו הינה בלתי נמנעת. לכן ביקש מן הנשיא הפיליפיני מנואל קזון את המינוי כמפקד צבאו.

באפריל שנה זו נישא בפעם השניה, לג'יין פיירקלות'. זו הפעם נערכה החתונה בצנעה, וג'ין היא שהייתה לאשתו עד ליום מותו, וליוותה אותו במאבקים הקשים העתידים לבוא. בנם ארתור מקארתור השלישי (הראשון היה אביו, והשני אחיו, שנפטר בגיל צעיר) נולד בשנת 1938.

ביולי 1941 ביקש מקארתור מן הנשיא רוזוולט לחזור לפעילות בצבא ארצות הברית, ובקשתו נתקבלה. הכוחות האמריקנים והפיליפינים מוזגו לצבא אחד, ומקארתור מונה לגנרל של ארבעה כוכבים, ומפקד הצבא המאוחד בפיליפינים. צבא זה כלל כמה עשרות אלפי חיילים אמריקנים וכמה עשרות אלפי פיליפינים נוספים. רובם לא ראו קרב מעולם. מולו עמד הצבא היפני שכלל כמה מאות אלפי חיילים, חלקם הגדול בעלי נסיון של ארבע שנות מלחמה מאז פריצת המלחמה במזרח הרחוק באירוע בגשר מרקו פולו בשנת 1937.

[עריכה] מלחמת העולם השניה

מקארתור בנחיתה במפרץ לייטה
הגדל
מקארתור בנחיתה במפרץ לייטה

עם פריצת המלחמה בדצמבר 1941 הושמד חיל האויר האמריקני בפיליפינים בעודו על הקרקע. במהרה החלו המוני חיילים יפנים לפלוש אל הפיליפינים. כוחותיו של מקארתור נאלצו לסגת בפני הכח היפני העדיף עליהם בהרבה. לאחר כמה שבועות של נסיגה, מצא עצמו מקארתור, עם כשמונים אלף מחייליו (חמישה עשר אלף אמריקנים, ושישים וחמישה אלף פיליפינים) מחופר בחצי האי באטאן, ובאי קורג'ידור. היפנים ניהלו מצור על שני ריכוזי הצבא. ויצאו להתקפות חוזרות ונישנות על הנצורים. מקארתור פיקח באופן אישי על שדה הקרב, והוא ומשפחתו (בנו ארתור היה אז כבן ארבע) חוו ביחד עם החיילים את ההפגזות ואת הרעב.

בחודש פברואר 1942, משנראה היה כי כניעת הנצורים הינה בלתי נמנעת, הורה הנשיא רוזוולט למקארתור לעזוב את האי ולפקד על הצבאות האמריקנים בדרום האוקיינוס השקט. עם הגיעו למקום מבטחים באוסטרליה, נשא נאום בו הבטיח לעם הפיליפיני את הבטחתו המפורסמת שוב אשוב - I Shall Return.

האויב ניצל את המלטותו של מקארתור לצרכי תעמולה, שכן זה השאיר מאחריו עשרות אלפי חיילים שעתה נדונו לכניעה, ליחס משפיל במחנות שבויים, למצעדי מוות ולהתעללות. בתגובה העניק לו הנשיא רוזוולט את "מדלית הכבוד".

בין השנים 1942 ו 1944 פיקד מקארתור על כוחות צבאות בנות הברית (אמריקנים, בריטים, הולנדים ואוסטרלים) בדרום האוקיינוס השקט, וניהל שורה של מערכות מוצלחות באזור גיניאה החדשה ואיי שלמה. במערכות אלו גילה יכולת אסטרטגית מרשימה, ותפיסה של הקרב המודרני בקרקע, בים ובאוויר, במרחבי הענק של האוקיינוס השקט.

בשנת 1944 היה מצבם של האמריקנים במלחמה כזה שנשקלו שתי אופציות לפעולה. האחת היא כיבושו של האי פורמוזה (כיום טאיוואן) כבסיס קרקעי ואווירי למתקפה על יפן עצמה, והשנייה כיבושם של הפיליפינים לאותה המטרה עצמה. מקארתור ראה עצמו מחוייב מוסרית ופוליטית לאנשי הפיליפינים להם הבטיח כי ישוב. גורמים אחרים בצבא ראו שיקולים אחרים. בפגישה שהתקיימה ביולי 1944 בהוואי עם הנשיא רוזוולט, הכריע רוזוולט לטובת מקארתור והורה על פלישה אל הפיליפינים.

בשורת קרבות, שהחלו בפלישה למפרץ לייטה באוקטובר 1944 פיקד מקארתור על כיבושם מחדש של הפיליפינים, וטיהורם מארבע מאות אלף חיילים יפנים שהגנו עליהם. ב5 בפברואר 1945 מילא מקארתור את הבטחתו בעת שכבש את מנילה, אשר חיילי הצבא היפני ביצעו בה את אחד ממעשי הטבח המזוויעים בזירה זו של המלחמה, ורצחו כמאה אלף אזרחים פיליפינים.

ב2 בספטמבר 1945 קיבל מקארתור את כניעתה של יפן על סיפון אוניית הקרב "מיזורי". בספטמבר 1945 קיבל מקארתור מן הנשיא החדש טרומן (אשר התמנה לאחר פטירתו של רוזוולט) את המינוי כמושלה הצבאי של יפן.

[עריכה] מושלה של יפן

מקארתור עם הקיסר היפני הירוהיטו
הגדל
מקארתור עם הקיסר היפני הירוהיטו


אחת מפעולותיו הראשונות של מקארתור, שהיה למעשה שליט בעל סמכויות בלתי מוגבלות ביפן, הייתה לקבל לביקור אצלו את הקיסר הירוהיטו. הקיסר, שהיה בעל מעמד של אל ביפן שלפני מלחמת העולם השניה, לא נשפט כפושע מלחמה, ולא הודח מתפקידו, אלא נותר כדמות סמלית, ועשה כל שביכולתו כדי לשתף פעולה עם השליט החדש. הייתה זו מערכת יחסים שתרמה לשני הצדדים, והביאה לשיקומה של יפן לאחר מוראות המלחמה, שכללו החרבת שתי ערים יפניות הירושימה ונגסקי באמצעות פצצות אטום.

מקארתור עשה כל שביכולתו כדי לעצב את יפן החדשה לכדי מדינה מודרנית ודמוקרטית. בנוסף לשפיטת פושעי המלחמה ואנשי המשטר המלחמתי הישן, פעל לעידוד הדמוקרטיה, ולהענקת זכויות אדם, חופש דיבור, חופש דתי וחופש פוליטי לאזרחים היפנים.

ב1946 הודיע כי צוות משפטנים שמינה ניסח חוקה ליפן. חוקה זו הינה בתוקף ביפן עד היום. הייתה לו יד בניסוחה של החוקה, המקנה סמכויות לפרלמנט הדיאט תוך יצירת שלוש רשויות נפרדות - הרשות המחוקקת, המבצעת והשופטת. הממשלה היפנית והדייט הקיים (שעדיין כלל נציגים מימי משטרו של טוג'ו) אישרו את החוקה. בשנת 1949 מסר את סמכויותיו לממשלה היפנית הנבחרת החדשה, ובשנת 1950 עזב את תפקידו.

[עריכה] מלחמת קוריאה

ביוני 1950 החלה מתקפת פתע של הצבא הצפון קוריאני על כוחות דרום קוריאה, את מלחמת קוריאה. ארגון האומות המאוחדות אישר במליאה הכללית את הקמתו של כח שיצא להלחם לטובת הדרום קוריאנים. מקארתור נתמנה למפקד כח האו"ם אשר כלל בעיקר חיילים אמריקנים.

מקארתור הוביל את חיילי האו"ם בנחיתה נועזת מאחורי הקוים הצפון קוריאנים באינצ'ון, והתקרב לגבול עם סין, שהייתה עתה מדינה קומוניסטית תחת שלטונו של מאו צה דונג. מלחמה זו אמורה הייתה להיות מלחמה מוגבלת. טרומן, אז נשיא ארצות הברית הבין זאת, ולא שאף לאפשר לכוחות האום להתקדם מהר מידי לקראת הגבול הסיני, שכן הבין כי הסינים עלולים לפרש מהלך כזה כתוקפנות אמריקאית אולם, מקארתור, לא הבין עדינות דיפלומטית זו. הוא העריך כי הסינים לא יפתחו במלחמה, וזאת למרות אזהרות ששידרו הסינים במושב האו"ם. הנשיא טרומן, שנפגש עמו באי וייק, הזהיר את מקארתור כי לא יוסיף להתקדם במהירות אל עבר נהר יאלו. מקארתור סרב לקבל את פקודותיו והמשיך קדימה במלוא הכוח ב 25 באוקטובר 1950 פתח הצבא הסיני במתקפה לאורך נהר יאלו, כפי שהבטיח כי יעשה, במידה וירגיש מאויים. התקפה זו גרמה לכוחות האו"ם לפתוח בנסיגה ארוכה ורבת קורבנות. לאחר ייצובו של הקו בין הצדדים הלוחמים, תמך מקארתור במתקפת נגד כוללת כנגד הסינים, ואף בפלישה לסין עצמה. מסמכים שנחשפו לאחרונה מלמדים כי מקארתור תמך בהטלת פצצות אטום על הסינים. טרומן לא הסכים לכך, מחשש למלחמה גרעינית כוללת, ולמותם של מליוני חפים מפשע.

לאחר שמתח ביקורת פומבית בעיתונות על מדיניות הנשיא טרומן, הודח מקארתור מתפקידו ב11 באפריל 1951.

[עריכה] לאחר מלחמת קוריאה

מקארתור חזר לארצות הברית נישא על גל של תמיכה עממית במאבקו כנגד טרומן. הייתה זו הפעם הראשונה בה דרכה רגלו בארצות הברית היבשתית מזה 11 שנים, והוא קיבל קבלת פנים של מנצחים, הכוללת נאום בקונגרס ומצעד נצחון. בנאומו זה נשא את אמרתו המפורסמת - חיילים ותיקים אינם מתים לעולם, הם רק נמוגים, Old soldiers never die, they just fade away.

עלו ציפיות כי הוא יתמודד על משרת המועמד הרפובליקני לנשיאות בבחירות של שנת 1952, אך חקירה פומבית של הסנאט את אירועי הדחתו, תרמה לצינון הרוחות ולדעיכת הפופולריות שלו, אל מול גנרל אחר ששאף לאותו המינוי עצמו, דוויט דייוויד אייזנהאור.

עם דעיכת שאיפותיו הפוליטיות בילה מקארתור את שנותיו האחרונות בניו יורק, עם משפחתו.

מקארתור נפטר ב5 באפריל, 1964. הוא ואשתו קבורים יחדיו בנורפולק, וירג'יניה. באתר קבורתם ישנו מוזיאון קטן לזכרו של מקארתור, ומרכז קניות גדול בסמוך נקרא על שמו.

[עריכה] לקריאה נוספת

  • ויליאם מנצ'סטר, קיסר אמריקני, מערכות, 1982.
  • Perret, G. (1996). Old Solidiers Never Die. Holbrook, Massachusetts.

[עריכה] קישורים חיצוניים