יוון העות'מאנית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מאמר זה הוא חלק מסדרת היסטוריה של יוון |
| היסטוריה של יוון העתיקה
יוון תחת שלטון ביזנטיון יוון העות'מאנית יוון העצמאית מהמאה ה-19 |
| יוון |
יוון העות'מאנית היא שמה של תקופה בהיסטוריה של יוון בה נכללו כמעט כל השטחים המוכרים כיום כיוון המודרנית, כחלק מהאימפריה העות'מאנית. התקופה החלה מהמאה ה-14 ונמשכה עד להכרזת המרד היווני בשנת 1821, או עד להכרזת העצמאות של יוון המודרנית בשנת 1832.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
התורכים העות'מאניים חדרו לאירופה לראשונה בשנת 1354. השטחים שכיום מהווים את יוון, כלומר דרום הבלקן, ואיי הים האגאי, נשלטו עד לתקופה זו על ידי האימפריה הביזנטית במשך 900 שנה האחרונות. כוחם של הביזנטיים נחלש בהדרגה במשך זמן מה, כאשר שליטתם באסיה הקטנה הלכה ונעלמה עם כיבושי העמים המוסלמים. כוחם נחלש עוד יותר בעקבות מסע הצלב הרביעי בשנת 1204 שהוביל לכיבוש חלקים גדולים ממנה על ידי הפרנקים והקמתם של ממלכות פרנקיות שונות בשטחה. הביזנטיים הצליחו בסופו של דבר להחזיר לעצמם את שליטתם על רוב שטחי האימפריה, אולם כוחם נחלש ולא עמד להם נגד הפלישה של התורכים לאירופה.
[עריכה] הכיבוש העות'מאני
העות'מאניים, לאחר שהביסו את הבולגרים בשנת 1371, ואת הסרבים בשנת 1389, התקדמו לעבר יוון גופה. הכיבוש של האימפריה הביזנטית לקח כ-60 שנה, בשנת 1453 נפלה בירת האימפריה קונסטנטינופול לידי מחמד השני, ובשנת 1458 נכבשה אתונה. הפלופונס נשאר בשליטה ביזנטית עד לשנת 1460, וונציה וגנואה שלטו בכמה משטחי הפלופונס וכמה מאיים היוונים, אולם עד 1500 היו רוב שטחי האימפריה הביזנטית, ויוון בתוכם, בידיים עות'מאניות. בשנת 1571 נפל לידי התורכים האי קפריסין, וב1670 הם כבשו את כרתים מידי הונציאנים. רק האיים היוניים, שנשלטו על ידי ונציה, היו החלק היחידי מיוון שלא נפלו לידי האימפריה העות'מאנית. .
[עריכה] יוון תחת שלטון התורכים
[עריכה] מינהל ומיסוי
העות'מאניים חילקו את יוון (בדומה לשאר האזורים שבשליטתם) לשש נפות, כאשר כל אחת מהם נשלטה על ידי מושל שהחזיק בתואר פחה. הפחות היו כפופים ישירות לסולטן התורכי, שישב באיסטנבול (לשעבר קונסטנטינופול) בירת האימפריה. חלקים נרחבים מהאדמה הכבושה הוענקו לנאמני הסולטן ולחיילים וותיקים בשיטה פיאודלית. האדמה לא הייתה יכולה להימכר או לעבור בירושה, ולאחר מותו של המחזיק בה חזרה הקרקע לידי הסולטן, שהיה יכול לבחור אם להעביר אותה ליורשיו של בעל האדמות המקורי, או לחלק אותה מחדש לנאמניו. לגבי האיכרים היוונים לא הורגש שינוי רב בחיי היום יום, כאשר מעמדם אשר דמה למעמד צמיתים לא השתנה, ורק אדוניהם בעלי הקרקע הוחלפו מפרנקים והאצולה הביזנטית, לתורכים. במקרים מסוימים מצבם אף השתפר במשהו כיוון שהתורכים הפגינו לרוב אדישות ליוונים, וכול עוד המס שולם בזמן, הניחו אותם לנפשם.
העות'מאניים לא דרשו מהיוונים להתאסלם, למרות שמספר גבוה של יוונים התאסלם (במקרים מסוימים רק למראית עין), כדי לאפשר לעצמם יותר אפשרויות כלכליות וחברתיות באימפריה המוסלמית. נתינים לא מוסלמים לא שירתו בצבא התורכי, ונטל הגיוס הוסר מהם. היוצא דופן מכך היה "מס הילדים" שלפיו כל קהילה נוצרית הייתה מחויבת לתת ילד זכר אחד מתוך חמישה לסולטן. הילדים הנוצרים אסלמו, גודלו על ידי האימפריה, ואומנו להיכנס לשורות היניצ'רים - חיל העילית של הצבא העות'מאני, שהיה נאמן לחלוטין לסולטן בלבד. למרות שעול זה היה קשה מאוד על האוכלוסייה היוונית, במקרים רבים הורים שמחו שבניהם נלקחו למטרה זו, כיוון שמשמעות הדבר הייתה הבטחת עתידו של הנער. ידוע אף תופעה של שיחוד הפקידים התורכים האחראים על גיוס הילדים על ידי הורים היוונים, כדי שבניהם יבחרו לגיוס.
היוונים שילמו, חוץ מהמס לאדוניהם הפיאודלים, גם מס קרקע, מס גולגולת, ומס מסחר (שכלל הכפלת מסי היבוא והיצוא שהוטלו על הנתינים המוסלמים), ישירות למדינה. מס זה נאסף באופן לא קבוע, ולרוב על ידי ההנהגה המקומית והדתית של היוונים עצמם.
לרוב לא התערב השלטון העות'מאני בחיי היוונים, ולמעשה התנער מכל אחריות להגנה, משפט, חינוך וקיום כלכלי של היוונים, תפקידים שהיוונים לקחו על עצמם.
[עריכה] שלטון אוטונומי וה"מילט א רום"
עד לתקופתו של סולימאן המפואר היה השלטון התורכי המוסלמי סובלני כלפי בני דתות אחרות בשטחו, והתייחס לנוצרים כאחד מ"עמי הספר", התייחסות שזיכתה אותם במעמד של בני חסו, ושלטון ה"מילט א רום". כחלק ממדיניות ה"מלת" התורכית לגבי עדות המיעוטים ברחבי האימפריה, שיטה שדגלה באוטונומיה פנימית ודתית רבה, יצר הסולטן מחמד השני את משרת "מנהיג האומה" (ביוונית אתנארכוס, בתורכית מילט באשי). מחמד, בשנת 1453, אישר את מינויו של גנדיוס, או מינה אותו ישירות, למשרת האפטריארך של הכנסייה היוונית האורתודוכסית, והעניק לו סמכויות חדשות. סמכויות אלה הפכו אותו, ואת הכנסייה, למנהיגי כל היוונים ברחבי האימפריה העות'מאנית.
האימפריה הכירה בזכויותיה של הכנסייה היוונית לקיים מוסדות תרבות וחינוך, אישרה לה להשתמש בשפה היוונית לצרכי דת חינוך ומינהל, נתנה לה זכויות לגבות מיסים מקהילתם ולנהל את רכושה המשותף, ונתנה לה את הסמכות להקים בתי דין בעלי סמכויות אזרחיות שישפטו את הקהילה היוונית (כלומר כל משפט פרט למשפטים פלילים ומשפטים שנגעו לבגידה או פגיעה בביטחון האימפריה העות'מאנית). בתמורה היו אחראים ראשי הכנסייה בפני הסולטן לסדר ומשמעת בקרב הקהילה הנוצרית, והאפטריארך היה אחראי ישיר להתנהגותם הטובה של הנוצרים. בנוסף היו אחראיים ראשי הכנסייה על תשלום מס הגולגולת של הקהילה היוונית, ומיסים וחובות נוספות. האפטריארכים ראו לרוב את השלטון הסובלני יחסית של התורכים, כעדיף על שלטונם של בני ונציה הקתולים, שאיימו על האמונה האורתודוכסית בדרכים שהעות'מאניים מעולם לא איימו.
הכנסייה היוונית שימשה כתוצאה מכך בשני תפקידים כפולים ומנוגדים במשך שלטון העות'מאניים ביוון. מצד אחד היא היוותה את מנהיגות העם היווני, משמרת הדת והשפה היווניות, ומבצרה של ההיסטוריה והתרבות ההלנית. מצד שני הייתה הכנסייה מכשיר שלטוני ביד השלטון העות'מאני הזר, מכשיר שבעזרתו דיכאו ושלטו התורכים על היוונים.
בנוסף לשלטון העצמאי הדתי, ערים יווניות מסוימות, כגון רודוס ואתונה, שמרו על מידה מסוימת של שלטון מוניציפאלי עצמאי, לעומת מספר ערים שהועמדו תחת שלטון ישיר מושלים עות'מאניים. אזורים מסוימים כגון חצי האי מאני שבפלופונס נהנו מעצמאות כמעט מוחלטת, עקב השלטון התורכי הרופף במיוחד שהיה שם.
[עריכה] כלכלה ומסחר
ההשפעה הראשונה של הכיבוש העות'מאני על כלכלת יוון הייתה מזיקה. אובדן אוכלוסייה גדול והגירה של יוונים מחוף לשטחה של הלאס הובילה לירידה נרחבת בהיקף הסחר והתפוקה החקלאית בשטחה. אולם עקב העובדה שהסחר נחשב בעיני תורכים רבים לבזוי, אימצו במהרה היוונים(והיהודים) את רוב המסחר באימפריה העות'מאנית. למעשה מימיו של מחמד השני עבר המסחר בין המזרח למערב, ממידיהם של האיטלקים לידי הנתינים הלא מוסלמים של האימפריה העות'מאנית, ארמנים, יהודים ויוונים. היוונים ערכו מסחר פורח דרך הים והיבשה עם מערב אירופה ועם גרמניה ורוסיה.
היוונים שימשו למעשה כגשר כלכלי מסחרי בין העות'מאניים המוסלמים לאומות הנוצריות, דבר שהוביל להתעשרותם של רבים מהם. פריחה זו הגיעה לשיאה במהלך המאה ה-18, כאשר יושבי האיים היוונים נהנו ממנה במיוחד. העיסוק הכלכלי והימי הענף של היוונים, ביחד עם גלי הגירה מסוימים, הובילו להתפתחותם של מושבות יווניות באירופה המערבית ורוסיה, שהזרימו קשרי מסחר וכסף לתוך יוון העות'מאנית בפרט, והאימפריה העות'מאנית בכלל.
פתיחת שערי האימפריה העות'מאנית ליהודים מגורשי ספרד במאות ה-15 וה-16 המריצה את הכלכלה ואת המסחר בכל רחבי האימפריה העות'מאנית, ובייחוד ביוון, שם התיישבו מרבית האוכלוסייה היהודית.
חדירתם של יוונים לשורות הפקידות העות'מאנית, ויצירת מעמד החדש של הפאנאריוטים(יוונים ששירתו בפקידות הגבוהה), הובילה לצמיחתה של מעמד עשיר יווני. גם מעמד הביניים העירוני חווה פריחה בהיבטים הכלכלים של חייו כתוצאה משלטונה של האימפריה העות'מאנית. בניגוד לכך, הכפריים העניים החלו לחוש יותר ויותר את העול הכלכלי והמדיני של התורכים, ורבים מהם נמלטו להרים ונהפכו לשודדי דרך, דבר הפגע בתפוקה החקלאית של הארץ, ובביטחון דרכי המסחר שלה.
[עריכה] השפעות תרבותיות
שילובה של יוון אל תוך האימפריה העות'מאנית הוביל להשפעות תרבותיות מרחיקות לכת, השפעות שעדיין מורגשות ביוון של היום. בראש וראשונה יוון הייתה המקום הראשון באירופה בה השתרשה דת האסלאם, והיא שימשה כפתח להתפשטות האסלאם ברחבי הבלקן.
המגוון האתני של תושבי יוון השתנה והתרחב משמעותית עם הגירתם של מספר רב של אלבנים, בולגרים, ורומנים במהלך תקופה זו. בנוסף לכך תורכים רבים התיישבו והשתקעו בתרקיה. יהודים מגורשי ספרד, ניצלו את פתיחת הדלת של האימפריה העות'מאנית כלפיהם והתיישבו ברחבי יוון, רובם התיישבו בסלוניקי, שהפכה למרכז יהודי עיקרי בתקופה זו באימפריה העות'מאנית.
מחוזות יוונים רבים נעשו מבודדים ומנותקים משאר העולם, כאשר הגבלות על נסיעה(על יוונים שלא היו סוחרים) הוטלו על האוכלוסייה המקומית. התרבות היוונית הידרדרה כתוצאה מכך, ושיעורי האנאלפביתיות הלכו וגדלו, כאשר רק בכנסייה היוונית נשארו שרידים לתרבות היוונית, ורוב המשכילים היוונים. הבידוד הפנימי הוביל לשבירתה של השפה היוונית למספר רב של ניבים מקומיים, שספגו לתוכם כמויות גדולות של מילים תורכיות וסלאביות.
אלמנטים של תרבות עממית כגון מוזיקה יוונית, ריקוד יווני, ובישול יווני הושפעו גם הם מהתרבות התורכית, וספגו לתוכם מספר אלמנטים עות'מאניים מובהקים, שחלקם קיימים עד היום (2005).
יחד עם זו, עליית קרנו של הסוחר היווני בתוך האימפריה העות'מאנית הובילה להתפתחות מעמד זה, ולזרימתו של דם חדש בעורקיה של התרבות היוונית. קהילות יווניות ומושבות סוחרים חדשות ברוסיה ובמרכז אירופה טפטפו ליוון, ומיוון, זרמים אמנותיים והשפעות תרבותיות. הכנסייה הצליחה לשמור על אחדות ורוח לאומית מסוימת בקרב תושבי יוון הנוצרים, ואף שימרה את השפה היוונית. עלייתם של מנהיגים מקרב היוונים בקרב המנהל המקומי של היוונים, ולאחר מכן בשורות הפקידות העות'מאנית, הובילה לצמיחתו של מעמד חברתי חדש ועשיר - ה"פאנאריוטים". במקביל התפתחו מקרב מעמד האיכרים הצמיתים קבוצות של שודדי הרים- הקלפטים.
במקביל לשינויים התרבותיים של תושבי יוון, חלה השפעה הפוכה על השלטון העות'מאני מצד התרבות היוונית, השפעה שהחלה מאז ימי מחמד השני (שהיה ידוע בכך שדיבר יוונית). יוונים רבים(וגם יהודים) שמשו במינהל העות'מאני, בצבא, ובצי העות'מאני. כמו כן נתקבלו לחצר הסולטנים מהנדסים, בוני אוניות, ואדריכלים יוונים. קירבה זו של נושאי תרבות יוונים לסולטן, ולמוקדי הכוח העות'מאנים, הביאו להשפעה ניכרת של תרבות יוונית על התרבות התורכית. דוגמה מובהקת לכך אפשר למצוא בארכיטקטורה העות'מאנית, כפי שהיא משתקפת במבנים תורכים מהתקופה, שאפשר לראות עליהם בברור את השפעת קודמיהם הביזנטיים והיוונים.
במהלך המאה ה-18 התעוררה בקרב היוונים תנועה תרבותית וספרותית חדשה, שנושאי הדגל שלה היו אדמנטיוס קוראיס וקונסטנטינוס ריגס, תנועה שדגלה בתחייתה של תרבות ושפת יוון העתיקה. התנועה הזו הייתה בעלת השפעה גם מחוץ ליוון, והייתה אחת מהגורמים להתפשטותו של הפילהלניזם במערב אירופה וברוסיה.
[עריכה] דעיכתו של השלטון העות'מאני, והתעוררות הלאומיות היוונית
לאחר שנת 1600 נכנסה האימפריה העות'מאנית לתקופה של דעיכה ארוכה. ההידרדרות הייתה מורכבת גם מדעיכה צבאית, שהתבטאה בכישלונות צבאים חוזרים ונשנים מול כוחות אירופה ורוסיה הנוצרים, וגם מדעיכה פנימית, שביטוייה היו שחיתות הולכת וגוברת, אי יעילות ממשלתית, בירוקרטיה משתוללת, והגברת דיכוי המיעוטים הלאומים והדתיים שבתוכה.
נפילה זו בשלטונה של האימפריה הובילה לאי שביעות רצון, אי סדר, ומרידות מזדמנות ברחבי האימפריה, כמה אזורים התנתקו לחלוטין מהאימפריה. התורכים, כתגובה, שינו את טיב המשטר שלהם באימפריה בכלל וביוון בפרט, וביססו משטר צבאי נוקשה, משטר שעודד את התגברות ההתנגדות היוונית לכיבוש התורכי.
שינויה של המערכת הפיאודלית העות'מאנית הישנה, ממצב בו בעלי אדמות לא היו ייכולים להוריש או למכור את אדמתם, ובמותם הייתה חוזרת האדמה לסולטן, למצב בו בעלי אדמות יכלו להוריש ולמכור את אדמתם, דרדרו את האיכרים היוונים למעמד של צמיתים משועבדים לקרקע. השינויים האלה הובייל לעוני, ירידה בכמות האוכלוסייה, והפיכת חלקים גדולים מהכפריים היוונים לשודדי דרכים.
במקביל להתדרדרות המעמדות הנמוכים, השתפר מצבם של היוונים המיוחסים בתוך האימפריה במהלך המאות ה-16 וה-17, ומעמד הפאנאריוטים הגיע לשיא כוחו והשפעתו במאות האלה. הצורך התורכי הגודל והולך באנשים מיומנים ומשכילים בתחומים ניהולים, טכניים וכלכלים, כדי להתמודד עם הכוחות המדיניים באירופה, הובילו לגיוס הולך וגובר של יוונים משכילים לשירות המדינה העות'מאנית. משנת 1700 והלאה החלו הפאנאריוטים למלא חלק מהמשרות הגבוהות ביותר של האימפריה העות'מאנית.
חלק מהפאנאריוטים שימשו כדיפלומטים, לארצות אירופה, ובמהלך שליחותם הם באו במגע עם האידיאולוגיות של הליברליזם והלאומיות, שפרחו ברחבי מערב אירופה. כתוצאה מכך החלה לצמוח בקרבם, ובקרב הסוחרים היוונים שגם באו במגע עם מערב אירופה ורוסיה, תנועת הלאומיות המודרנית של היוונים.
[עריכה] התערבותם של גורמים זרים ביוון העות'מאנית
הלאומיות היוונית עודדה על יד סוכניה של יקטרינה הגדולה שליטת רוסיה הצארית, שקיוותה לספח לארצה שטחים נרחבים מהאימפריה העות'מאנית, כולל קונסטנטינופול עצמה. לצורך מטרה זו ניסו הרוסיים להצית מרד נוצרי יווני בתוך האימפריה העות'מאנית. במהלך המלחמה בין רוסיה ותורכיה שפרצה ב1768, קיוו הרוסים לחזות בפריצתו של המרד היווני, לשווא.
אף על פי כן הצליחו הרוסים לדחוף את רגלם בדלת היוונית של התורכים. הסכם בקוצ'וק קאינרי, שנחתם בסיום המלחמה בין רוסיה לתורכיה בשנת 1774, נתן לרוסיה, בין השאר, את הזכות לשלוח "נציגים" לסולטאן בעלי סמכות להגן על הנתינים הנוצרים אורתודוכסים ברחבי האימפריה. משמעות הדבר הייתה שמשנה זו החלו הרוסים להתערב בעניינה הפנימיים של האימפריה העות'מאנית על בסיס קבוע, ובמיוחד בשטחה של יוון, שבה הרוב האוכלוסייה היוונית הייתה אורתודוכסית. התערבות רוסית שוטפת זו, יחד עם הרעיונות החדשים שפרצו באירופה בעקבות המהפכה הצרפתית של שנת 1789, הובילו להתפתחותה של תנועת התנגדות יוונית פעילה, ולחיבורם המחודש של היוונים עם העולם שמחוץ לאימפריה.
מלחמות נפוליון נגע רק בקצוות שטחיה של יוון העות'מאנית, אולם היו בעלות השפעה חשובה על התגבשות הלאומיות היוונית. לאחר שכבשו הצרפתים את ונציה בשנת 1797, עברו לידיהם גם האיים היוניים, שהיו תחת שליטת ונציה עד לשלב זה. האיים קיבלו מעמד של מדינת חסות צרפתית עם אוטונומיה פנימית. למרות שהרפובליקה החדשה החזיקה מעמד רק מספר שנים לפני סיפוחה המלא לצרפת, זו הייתה הפעם הראשונה מאז נפילת האימפריה הביזנטית בשנת 1453 שהיוונים נהנו משלטון עצמי. התנועה הלאומית היוונית פרחה, וקיבלה את השראתה בעקבות קיומה של מדינה זו (בין נושאי התפיקדים ברפובליקה של האיים היה יואנס קפודיסטריה, שיהפוך בשנת 1827 לשליט הראשון של יוון העצמאית והמודרנית). לאחר סיומם של מלחמות נפוליון ב1815 יצאה יוון לחלוטין מניתוקה מהעולם. הופעתה של תנועות תחייה תרבותית חדשה בתוך יוון שקראה לשחזור ימי הפאר של יוון העתיקה, בשילוב עם זרמי תיירים הולכים וגדולים של סופרים ואמנים צרפתים ובריטים ביוון, הובילו ליצירתה של הפילהלניזם. הפילהלניזם גרם להתעניינות ענקית ברחבי אירופה בתרבות יוון העתיקה, אולם חשוב מכך הוא גם גרם לתמיכה אירופית מסיבית לשחרור יוון מידי התורכים.
[עריכה] מלחמת השחרור היוונית, וסוף שלטון העות'מאניים על יוון
- ערך מורחב – מלחמת העצמאות היוונית
ההתעוררות הלאומית של היוונים הגיעה לשיאה בעשור הראשון של המאה ה-19, בקרב קהילות יווניות ברחבי אירופה קמו עשרות תאי פעילים לטיפוח הלאומיות היוונית, בשם "הטיריות". המפורסמת והחשובה בהם הייתה ה"פיליקי הטיריה", שהוקמה באודסה בשנת 1814. אחווה זו הפכה במהרה לארגון הלאומי של היוונים, ומספר חבריה טיפס בשיאו לכ-200,000 חברים.
ההטיריה החלה לתכנן מרד בשלטון העות'מאני, תכנון שנתמך כספית על ידי יוונים גולים בבריטניה וארצות הברית, והוכן בעזרתם של סוכני רוסיה. עם פרוץ המרד, הוא נתמך מיידית בדעת הקהל האירופית בזכות תנועת הפילהלניזם. המרד התחיל בשנת 1821 על ידי פלישה יוונית בראשות מנהיג ההטיריה אלכסנדר איפסילנטי למולדביה, בניסיון לעורר מרד נוצרי נגד התורכים בארץ זו. למרות כישלון ניסיון זה כעבור מספר חודשים, הייתה זה הפעולה המלחמתית הראשונה של היוונים נגד התורכים במלחמת העצמאות.
שבועות אחדים לאחר פלישתו של איפסילנטי למולדוביה, בתאריך ה25 במרץ 1821(כיום יום העצמאות של יוון), הניף הארכיהגמון האורתודוכסי של פטרס את נס המרד בפלופונס. במקביל פרצו מרידות במקדוניה, כרתים, וקפריסין. הודות ליתרון ההפתעה, אי יעילותם של התורכים, תגבור הכוחות היוונים במתנדבים פילהלנים(כגון הלורד ביירון), והמרד של עלי פאשה שהעסיק את הצבא העות'מאני, הצליחו המורדים לשחרר ולכבוש את הפלופונס, רוב האיים הקיקלדים, כרתים, ומספר אזורים אחרים.
העות'מאניים התאוששו במהרה מהפתעתם הראשונית, והגיבו בנחישות ובאכזריות, האפאטריארך ושאר ראשי הכנסייה הנוצרית הוצאו להורג, ושורה של מעשי טבח נעשו באוכלוסיות חיוס וערים נוספות. היוונים לא הצליחו להקים ממשלה אחידה באזורי שליטתם, ובמהרה החלו להיווצר קרבות פנימיים בין הפלגים היוונים השונים. בין השנים 1824-1827 נערכה המלחמה בין היוונים לתורכים באופן לא רצוף, כאשר התורכים, בעזרתו של צי חזק שתגבר אותם ממצרים, החזירו לעצמם בהדרגה את שליטתם על יוון. בשנת 1826 נכבש מעוז המורדים מיסלונגיון, ובשנת 1827 איבדו היוונים את אתונה.
הפסדי היוונים גרמו להם לאחד מחדש את שורותיהם, ובאפריל של שנת 1827 נבחר יואנס קפודיסטריה לנשיא זמני של הכוחות המורדים. חשוב מכך, מעשי הטבח שביצעו התורכים ביוונים, והאהדה שרחשה דעת הקהל האירופית למרידה היוונית(כתוצאה מהשפעת התנועה הפילהלנית) הובילו להתערבותם של המעצמות האירופיות הגדולות ביוון, ולשליחתו של צי אנגלו-צרפתי ליוון.
ב20 באוקטובר 1827, תקף והשמיד ציים המאוחד של בריטניה, צרפת ורוסיה את הצי התורכי בקרב נורינון, על יד פילוס שבמסיניה, מהלך שסיים למעשה את שליטה של תורכיה העות'מאנית ביוון. שנה לאחר מכן נחתו כוחות צרפתים בפלופונס, והיוונים, בהנהגת קפודיסטריה, ניצלו את הגנתם של הכוחות הזרים, כדי לספח לעצמם כמה שטח מיוון שיכלו, כולל אתונה ותבאי, עד לכניסתה של הפסקת האש שכפו המעצמות לתוקף.
ועדת שלום שנערכה בלונדון בשנת 1829 קבעה את הקמתה של מדינה יוונית עצמאית שתכלול את הפלופונס, אטיקה, אובויה, והאיים הקיקלדים. גבולה הצפוני של יוון החדשה נקבע בקן שנמתח בין ארטה על חוף הים האיוני, לבין וולוס על חוף הים האגאי. למרות אכזבת היוונים מגבולות אלה, הם לא היו יכולים להתנגד לרצונם המשותף של בריטניה, צרפת ורוסיה שקבעו את הגבולות. ב11 במאי 1832 הוכרזה והוכרה רשמית יוון כמדינה עצמאית, כאשר המעצמות קבעו את הנסיך הבווארי אוטו הראשון מוויטלבסאך כמלכה הראשון של יוון המודרנית.
תורכיה איבדה בהדרגתיות את שליטתה על שאר חלקי יוון, לאורך תקופה שנמשכה כמאה שנה. בשנת 1881 סופחה תסליה ליוון, בעקבות מלחמות הבלקן של שנת 1922 סופחו ליוון אפירוס הדרומית, מקדוניה, כרתים, ותרקיה. לאחר מלחמת העולם השנייה עברו לידי יוון גם האיים הדודקנסים, ובכך למעשה הסתיימה תקופת שלטונה של תורכיה על שטחי יוון.
[עריכה] היהודים ביוון העות'מאנית
[עריכה] סקירה כללית
היישוב היהודי הוותיק ביוון, חווה מספר טלטלות עם כניסתם של התורכים ליוון. לאורך התקופה העות'מאנית נוצרו ביוון, במקום הקהילה היהודית האחידה של תקופת ביזנטיון, מספר קהיליות יהודיות שונות. הקהילה הראשונה הורכבה מתושביה היהודים המקוריים של האימפריה הביזנטית, ששמרו על צביונם המיוחד גם לאחר כיבוש התורכים. יהודים אלה נקראו על ידי התורכים "רומאניוטים"(בתרגום חופשי- יהודי רומא). לאחר כיבושה של קונסטנטינופול העביר אליה הסולטן מחמד השני, אלפי יהודים מרחבי האימפריה העות'מאנית, רובם מקרב הרומאניוטים שישבו במרכז יוון ובמקדוניה.
הקהילה היהודית השנייה, הקהילה ה"ספרדית", הורכבה ממגורשים יהודים מבולגריה, ספרד, פורטוגל וסיציליה. בעקבות גירוש היהודים מבולגריה בשנת 1376 היגרו יהודים רבים לתחום שליטה של האימפריה העות'מאנית, ויוון בתוכה, גל שני של יהודים בולגרים הגיע בשנת 1526. מסוף המאה ה-15 החלו להגיע מגורשי ספרד פורטוגל וסיציליה לשטחי האימפריה התורכית, שחלקם הגדול נקלט ביוון. צאצאי היהודים הבולגרים נטמעו בספרדים, ואימצו את מנהגיהם. בכמה ערים התמזגו הספרדים ברומאניוטים, אולם בערים אחרות כגון לאריסה, טריקאלה, ובראש ובראשונה סלוניקי, השליטו קהילות הספרדים את מנהגיהם ושפתם.
הקהילה השלישית שהייתה קיימת ביוון העות'מאנית הייתה של יהודי קרקירה, יהודים שהיו צאצאי מגורשי אפוליה ודיברו איטלקית. בנוסף להם מפוזרים בערי יוון יהודים איטלקים פליטי נאפולי וערים איטלקיות נוספות. כל הקהילות היהודיות השונות נהנו ממדיניות ה"מלת" העות'מאנית כלפי מיעוטים, שאפשרה ליהודים חופש דתי נרחב.
היישוב היהודי ביוון גדל עם בריחתם של האנוסים מספרד לתחומיה במהלך המאות ה-16 וה-17. גידול נוסף בקהילה היהודית התרחש לאחר גזרות ת"ח בפולין בשנת 1648, גזרות שהובילו לגלי הגירה יהודים פולנים לתוך שטחי התורכים. בשנת 1532, במהלך המלחמה שערך אנדריאה דוריה נגד התורכים, נפגעו הקהילות היהודיות בקורון, מורון ובפטרס כאשר רכושם הוחרם, ורבים מהם נלקחו בשבי.
ניסיון הכיבוש הכושל של האי כיוס על ידי בני ונציה הוביל ליצירתו של חג "פורים של כיוס" שנחגג על ידי קהילת יהודי חיוס בכל ח' באייר. פלישה נוספת של הונציאנים לפלופונס ב1685 גרמה לבריחה המונית של יהודי פטרס ויהודי איי הים האגאי מעריהם, כאשר רבים מהם נמלטו ללאריסה.
מתחילת המאה ה-18, במקביל להתעוררות הלאומיות היוונית, חל שינוי לרעה בחייהם של יהודי יוון. הקהילות בפלופונס סבלו מידיהם של לאומנים יוונים, שהחשיבו את היהודים לבעלי ברית של התורכים. נזקים נרחבים נגרמו לקהילות פטרס, תבאי, נגרפונטה ולפאנטו. פריצתה של מלחמת השחרור היוונית רק החמיר את מצבם של היהודים. רוב היהודים נשארו נאמנים לשלטון העות'מאני, שבו היו תלויים מבחינה כלכלית וחברית, והיוונים לא היססו לפגוע בהם בתור משתפי פעולה. בערים רבות שהשתלטו עליהם המורדים חל טבח ביהודים ששכנו שם, מספר ההרוגים הכללי הגיע לכלל של כ-5,000 יהודים בפלופונס כולו., שכשאר רוב מי שניצל נמלט לקורפו ולכלקיס. מצב היהודים הלך והחמיר עם התקדמות הלחימה, והם חוו גם מצד התורכים, וגם מצד היוונים ביחס של זלזול, חשדנות, ואלימות גלויה.
עם הכרזת עצמאותה בשנת 1832, הכירה יוון בשיווין אזרחי ומדיני של נתיניה היהודים לשאר אזרחיה, אולם רק בשנת 1882 הוענק מעמד רשמי בחוק לקהילות היהודים. ההכרה הרשמית בשיווין היהודים לא מנעה מהתרחשותם של פרעות חוזרות ונשנות ביהודים על ידי שכניהם היוונים. לאחר סיומה של מלחמת הבלקן בשנת 1913 עברה לידי יוון, יחד עם השטחים החדשים בתרקיה ומקדוניה, גם אוכלוסייה יהודית חדשה. ומספר היהודים ביוון המודרנית האמיר למספר מעורך של כ-100,000 נפש.
[עריכה] קהילות יהודיות בולטות
הקהילה החשובה והבולטת בקהילות יוון העות'מאנית הייתה קהילת סלוניקי, שבין המאה ה-16, ועד המאה ה-18 ,הייתה אולי הגדולה שבקהילות היהודים שבעולם. העיר הייתה ברובה יהודית, והנמל של סלוניקי היה מושבת מפעילות בשבתות ובחגים יהודים. הקהילה היהודית בעיר הייתה ברובה ספרדית, וגם היהודים הרומאניוטים שחיו בה אימצו את מנהגי הספרדים. סלוניקי גם שימשה במהלך המאה ה-17 כאחד ממרכזי השבתאות באימפריה העות'מאנית.
קהילות יהודיות חשובות נוספות נמצאו בלפאנטו, פטרס, ארטה ותבאי. קהילת יהודי האי כרתים נהנתה מהסחר הענף שעבר דרכו, והוציאה מתוכה את משפחות קפסלי ודלמיגו המפרסמות. לאחר כיבוש רודוס על ידי האימפריה העות'מאנית, הוקמה שם על ידי יהודים מסלוניקי מושבה יהודי שהתפתחה למרכז מסחרי ענף, ושימשה כתחנת דרך ליהודים בדרך לארץ ישראל
למרות שטכנית הייתה תחת שליטת ונציה, יש לציין את קהילת יהודי קורפו(קרקירה), שהייתה מורכבת מקהילה רומאניוטית ומקהילה איטלקית. ידוע על הימצאותם של כ-200 משפחות בקורפו בשנת 1522, 400 בשנת 1663, וכ-500 משפחות ב1663.
[עריכה] מסחר ותעסוקה
עיסוקי היהודים תחת השלטון העות'מאני היה מגוון מאוד. הוא נע בין מלאכה שכללה טווית משי, אריגה של צמר, וחייטות. היהודים בסלוניקי שלטו למעשה על כל עבודת הנמל והסוורות. יהודים רבים החזיקו משרות במנגנון הבירוקראטי של האימפריה, אם כי רוב היהודים היוונים שנכנסו לשורות פקידי התורכים לא נשאר ביוון.
המסחר היהודי פרח תחת השלטון העות'מאני, והיווה את מקור ההכנסה העיקרי של היהודים בתקופה זו. היהודים פיתחו קשרי מסחר עם איטליה, צרפת, מצרים, אמסטרדם, גרמניה, לונדון, קונסטנטינופול, ואיזמיר. סחרם נגע בכמעט כל תחום חיים, וכלל, בין השאר, את הסחר בעורות, פרוות, בקר, מתכות, כלי כסף, ולולבים. בתקופה מאוחרת יותר התפתח מעיין מונופול יהודי על הסחר בטבק, תבואה, שומשום, חשיש ועורות לא מעובדים.
לא כל היהודים ביוון נהנו מפריחה בענף המסחר, ויהודי תסליה, הפלופונס וכלקיס עסקו בעיקר ברוכלות זעירה ובפחחות, ולרוב סבלו מעוני. יהודי האיים היוניים היו מוגבלים למסחר זעיר בלבד, עקב השתלטות הונציאנים על המסחר הגדול שעבר דרך האיים.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אהוד טולידאנו, האימפריה העות'מאנית, האוניברסיטה המשודרת, הוצאת משרד הביטחון.


