פייר-ז'וזף פרודון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פייר- ז'וזף פרודון (1809 – 1865) היה סוציאליסט והוגה דעות צרפתי. פרודון היה האדם הראשון שהתייחס אל עצמו כ "אנרכיסט".
פרודון, בנו של חבתן, עסק עד שנות השלושים לחייו במלאכות שונות (שומר שוורים, מגיה, מדפיס ועוד). עד סוף ימיו התפרנס בדוחק מכתיבה. ספרו "רכוש מהו?" שבו ניסח את סיסמתו המפורסמת "רכוש הוא גזל" עורר סנסציה עם הופעתו ב-1840. ספר זה השניא אותו מיד על החברה הבורגנית, באותה עת חיבב אותו על המהפכנים הצעירים, קרל מרקס בכללם, שהתקבצו אז בפריז. פרודון הסתייג מהקומוניזם של שנות הארבעים ופיתח תאוריה שלימים כונתה "האנרכיזם ההדדי". תאוריה זו מציעה משא ומתן של קבוצות קטנות בינן לבין עצמן על נושאים כלכליים ופוליטיים, והגעה להסכמים המבוססים על עקרונות בסיסיים משותפים ומוסכמים.
על פי פרודון תחליף מערכת הסכמים כזו את מערכת החוקים ותהווה את תשתית הרפובליקה. מערכת זו תביא איתה חופש, שוויון ותעודד שיתוף פעולה. פרודון סבר כי האדם אינו חופשי כאשר הוא תלוי באחרים לצורך עבודתו ולקבלת שכרו, או כאשר הוא תלוי בנציג פוליטי זה או אחר.
בחיבורו "מערך הסתירות הכלכליות או הפילוסופיה של הדלות" מ-1846, הטיף פרודון למשק המורכב מיסודות סוציאליסטים ופרטיים, המבוסס על שיטה צודקת של חליפין, על עידוד יצרנים זעירים המאוגדים בקואופרטיבים, ועל הקמת בנקים עממיים שעיקר תכליתם הוא מתן אשראי ללא ריבית. במשק שכזה, הוא סבר, יעלם בסופו של דבר הצורך בקיומם של חוקים ומוסדות מדינה. פרודון קיווה שההתקדמות וההתפתחות האתית אצל הפרט תביא בסופו של דבר לכך שהממשל, וכל שיטת שלטון המבוססת על אכיפה בכוח, יהפכו לבלתי נדרשים.
במהפכת 1848 היה פרודון הרוח החיה של עיתונות השמאל ונבחר על ידי פועלי פריז לאספה הלאומית. פרודון היה חשדן לגבי הממשל החדש מאחר וזה חיפש רפורמה פוליטית על חשבון רפורמה סוציו–כלכלית אשר פרודון חשב אותה כהכרחית. פרודון טען כי יש להקים תוכנית לעזרה כלכלית הדדית בין העובדים, אשר תעביר את השליטה הכלכלית מהקפיטליסטים לעובדים עצמם. לדעתו נדרשה הקמת בנק אשר יספק אשראי בתנאים מועדפים לעובדים. הוא ניסה לייסד "בנק עממי" לאשראי חינם, אך נכשל כישלון גמור.
בגלל נאומיו נגד המשטר נידון לשלוש שנות מאסר. לאחר שפרסם מנשר אנטי כנסייתי נאלץ לעקור מפריז לבריסל. הוסיף להתנגד להתערבות המדינה בפתרון בעיות סוציאליות, אך בסוף ימיו צמצם את מלחמתו בהון הגדול וראה בהון הזעיר, שבעליו רוכש בעבודה עצמית ללא ניצול זולתו ("רכוש הוא חרות"), את אחד מיסודות החברה. גם האנרכיזם שלו נעשה מתון יותר ובכתביו האחרונים ראה בפדרליזם דמוקרטי את צורת הארגון הטובה ביותר, וסבר שהוא ניתן למימוש ביחידות אוטונומיות קטנות. כמה מרעיונותיו הבסיסיים של פרודון השפיעו השפעה ניכרת על הקומונה הפריזאית ועל החשיבה של האיגודים המקצועיים.
לתאוריות שלו על הדדיות, שיתופיות ופדרליזם הייתה השפעה עמוקה על צמיחת האנרכיזם כתנועה המונית. רעיונותיו של פרודון הם מקור ראשוני הן לאנרכיזם החברתי והן לאנרכיזם האינדיבידואלי - כשכל גישה מדגישה זוויות שונות של עקרון השיתופיות.
בנוסף להיותו תיאורטיקן חשוב, תרם פרודון רבות להתפתחותו של האנרכיזם כתנועה פוליטית. הוא עצמו היה פעיל מאוד בפוליטיקה הרדיקלית של ימיו. קרל מרקס חלק עליו בחריפות. מיכאיל באקונין הושפע ממנו בצורה עמוקה.
ב-1864, שנה לפני מותו, השתתפה קבוצה של פועלים צרפתיים, נאמני פרודון, באינטרנציונל הראשון ועל ידי כך הביאה את רעיונותיו האנרכיסטיים לתנועה הסוציאליסטית העולמית ולימים לספרד.
[עריכה] אנטישמיות
כמו קרל מרקס יריבו, ומיכאיל באקונין, מעריצו, ביטא גם פרודון דיעות אנטישמיות חריפות. במחברותיו, בשנת 1847, כתב כי "הגזע הזה [היהודי] מרעיל את כל מה שהוא נוגע בו... יש לדרוש את גירושו מצרפת, פרט לאנשים הנשואים לצרפתיות. יש לבטל את בתי הכנסת, לא לאפשר להם לעבוד בשום עבודה, לרדוף ולבסוף לחסל את הפולחן הזה... היהודי הוא אוייב האנושות. יש הכרח לשלוח את הגזע הזה בחזרה לאסיה או להשמיד אותו... באש או בגירוש, היהודי חייב להעלם...".
על–פי התפישה המרקסיסטית, לעומת זאת, תפישתו האנטישמית של פרודון לא הונעה משנאת יהודים גרידא, אלא מזיהוי ה"יהודי" באופן מופשט כארכיטיפ "היהודי הכלכלי" המאופיין ברדיפת בצע, ניצול, גביית ריבית ובהתנהגויות שליליות אחרות (ראו למשל דרייפר). פרודון, כמו מרקס, התקיף לפי תפישה זו את סטריאוטיפ רודפי הבצע, אך לא את היהודים עצמם.

