זפת ונוצות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
זיפות וכיסוי בנוצות הייתה צורת ענישה מקובלת ב"אכיפת צדק" שהחלה בתקופה הפיאודלית באירופה ולאחר מכן התפשטה אל מושבותיה, העדות הראשונה לשימוש בשיטה זאת לקוח ממכתב ששלח מלך אנגליה ריצ'רד הראשון בשנת 1191 לכוחותיו בארץ ישראל. תקופת הפריחה של צורת ענישה זו והאזכור המאוחר ביותר שלה היו בשלוש עשרה המושבות האמריקניות בסמוך לפרוץ מלחמת העצמאות של ארצות הברית.
במסגרת ענישה זו השתמשו בזפת מאתרי הבנייה הסמוכים ובנוצות מחיות שונות. בשלב הראשון של העונש, זפת חמה הייתה נשפכת על גופו של האדם ונדבקת אליו. מבחינה פיזית, הזפת החמה גרמה באופן תדיר לצריבות קשות על גופו של העבריין ולכן יכולה להיחשב גם כענישה גופנית. בשלב השני של הענישה היה הקורבן מכוסה בנוצות, בין אם על ידי גלגולו בערימת נוצות או על ידי זריקת נוצות עליו. הנוצות היו נצמדות לאדם במשך ימים ובכך היו מצליחים המענישים ברוב המקרים להרחיקו מהתושבים.
בשונה מהגלייה, העונש אינו קבוע ולכן הועדף רבות על פני האפשרות השנייה. רעיון הענישה היה להשפיל ולהכאיב לקורבן ברמה כזאת שהדבר יגרום לו לעזוב את העיירה וגם אם יחזור, לא יבצע פשעים להבא.
בסופו של דבר צורת הענישה בוטלה בארצות הברית, בעיקר בגלל שהיא לא כללה את שיקומו של העבריין מהפשע שאותו ביצע וגם בשל שהפרה את הסעיף השמיני בתיקונים של חוקת ארצות הברית, סעיף האוסר ענישה אכזרית ויוצאת־הדופן.
המונח "זפת ונוצות" משמש כיום באופן מטאפורי לביטוי סנקציה חברתית יוצאת דופן בחריפותה המופעלת נגד אדם, הכוללת את הוקעתו והשפלתו הפומבית.

