אריה טבקאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אריה טבקאי (1904 - 1974), סופר עברי, עורך ומורה.

אריה טבקאי נולד בטריסק, פולין בשנת תרס"ד (1904). נפטר בישראל בשנת (1974).

בשנת 1928 ניסה את מזלו, והיגר לברזיל, אבל חזר לפולין לאחר זמן קצר. בשנת 1933 יצא לצ'כוסלובקיה עם קיבוץ ההכשרה שלו, להתכונן לעלייה לארץ ישראל. בשנת 1935 עלה לארץ והצטרף לקיבוץ גבעת השלושה בפאתי פתח תקוה. עבד כסבל בנמל תל אביב ובמחצבות ראש העין. התגייס לצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה וערך עיתוני חיילים עבריים, ביניהם "החייל העברי", שיצא לאור במצרים ובצפון אפריקה. ספרו הראשון, "קולות", תרפ"ב 1922, היה דווקא אסופת שירים. בשנת תש"ב 1942 יצא לאור ספר סיפוריו הראשון, שבו כינס סיפורים שנדפסו בעתונות ובכתבי העת.

עם הפילוג בקיבוץ המאוחד בראשית שנות החמישים, הצטרף לקיבוץ עינת והיה בין מייסדיו. אריה טבקאי התפרסם בסיפורי הימאים שלו, ולימים בסיפורי חיילים עבריים בצבא הבריטי. הוא שייך, יחד עם סופרים ומשוררים רבים, ל"דור האבוד" של הספרות העברית. כלומר סופרים שכתבו ופרסמו בין הדור הראשון, סופרי העלייה השנייה, לבין "דור הפלמ"ח", סופרי "דור בארץ", מבני הארץ או מאלה שעלו אליה בגיל צעיר. יצירותיו של אריה טבקאי, כמו גם יצירותיהם של בני "הדור האבוד", לא זכו להכרה ציבורית רחבה, לא למחקר הולם ולא לקהל קוראים ראוי.

[עריכה] ספריו:

  • בית וים, סיפורים, תל אביב, דבר, 1942.
  • חיים מלאים, סיפורים, תל אביב, דביר, 1954.
  • עפר וחולות, אסופת סיפורים, תל אביב, הקיבוץ המאוחד, 1984.