בן ציון מוסינזון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דר' בן ציון מוסינזון (1878 – 1942) מחנך ומורה לתנ"ך.
תוכן עניינים |
[עריכה] תולדות חיים
נולד באנדרייבקה שבפלך טאבריה ברוסיה בתרל"ח, 26 באפריל 1878, היה בין ראשוני הסטודנטים היהודים שיצאו ללמוד בשווייץ.
בשנת 1906 קיבל תואר דר' לפילוסופיה מאוניברסיטת ברן. בשנת 1907, בהשפעתו של מנחם אוסישקין, עלה לארץ ישראל והתקבל לעבודה כמורה לתנ"ך בגימנסיה "הרצליה". היה מבין 66 מייסדי אחוזת בית, שהפכה לתל אביב.
בשנת 1938 נהרג בנו דר' דוד מוסינזון שהיה הוטרינר האזורי בעמק יזרעאל, כאשר בתקופת המרד הערבי הגדול יצא לעמק בית שאן יחד עם חיים שטורמן ואהרן אטקין למצוא מקום מתאים לקיבוץ חדש ורכבם עלה על מוקש. על שמם נקראת הסחנה – גן השלושה
מוסינזון נפטר בגיל 64 ב21 באוקטובר 1942 (י"ב בכסלו תש"ג) אחרי ניתוח כליות. נקבר בנחלת יצחק ליד קבר בנו דוד.
על שמו של דר' בן ציון מוסינזון נקרא כפר הנוער "מוסינזון" בהוד השרון.
[עריכה] פעילותו החינוכית
בשנת 1907 (שנת הלימודים תרס"ח) החל ללמד תנ"ך בגימנסיה העברית. ב- 1912 התמנה כמנהל הגימנסיה וכיהן בתפקיד זה עד שנת 1941. במהלך מלחמת העולם הראשונה, עקב היותו נתין זר, גורש מהארץ על ידי השלטון העות'מאני, ונסע לארצות הברית. אחרי המלחמה חזר לארץ וחזר לתפקידו כמנהל הגימנסיה.
[עריכה] עסקנות ציבורית
כבר כשגורש מהארץ ונסע לארצות הברית, פעל בה מוסינזון כעסקן ציוני וכנואם מטעם המוסדות הציוניים. היה פעיל פוליטי מטעם הציונים הכלליים, השתתף מטעמם בהוועד הפועל הציוני , כציר להקונגרס הציוני, תקופת מה היה חבר נשיאות הוועד הפועל הציוני המצומצם, והשתתף בדיונים עם ממשלת המנדט בלונדון. היה חבר באספת הנבחרים וחבר הוועד הלאומי ותקופה קצרה חבר הנהלת הוועד הלאומי. נבחר מטעם הציונים הכלליים כחבר מועצת עיריית תל אביב ושימש אף סגן ראש העירייה.
בנוסף, נהג לנסוע לנאום בפני יהודים באירופה בשליחות ההסתדרות הציונית וקרן היסוד.
בשנים 1920 - 1925 (תר"פ - תרפ"ה) כיהן מוסינזון כיושב ראש מרכז המורים, ונאבק עם הנהגת ההסתדרות הציונית על תקצוב החינוך. ב - 1941 התמנה כמנהל מחלקת החינוך העברי של כנסת ישראל והספיק לכהן שנה בתפקידו זה.
[עריכה] מחלוקת הוראת התנ"ך
כאשר הקים ד"ר מטמון כהן את הגימנסיה העברית תכנן לשלב בה תלמידים מכל זרמי היהדות, ולכן הזמין הורים דתיים, (כולל חרדים) מחוץ-לארץ לשלוח את בניהם ללמוד בו תנ"ך במלואו וליקוטי תלמוד והבטיח כי הנערים יתפללו בו בכל יום. על סמך הבטחות אלו היו הורים דתיים, כולל רבנים, ששלחו את ילדיהם ללמוד בגימנסיה.
כאשר הגיע בן ציון ללמד בגימנסיה, היה חדשן בגישתו להוראת התנ"ך, במקום להתמקד בחוקי התורה, לימד את הנביאים, ועל מנת שהילדים יבינו את הטקסטים – פישט אותם, בנוסף שילב בהוראת התנ"ך את ממצאי הארכיאולוגיה וביקורת המקרא.
בשנת 1910 פרסם מוסינזון בכתב העת החינוך, מאמר בשם "התנ"כ בבית הספר". המאמר דן בהצעתו לשנות את מבנה תוכנית הלימודים בתנ"ך כך שהתלמידים ירצו ללמוד תנ"ך, המאמר עורר הדים ופולמוס, במאמר ביטא אכזבה משיטות ההוראה שממשיכות את הדרך הנהוגה ב"החדר" ויוצרות אצל התלמידים "רושם של איזה דבר בטלני". העלה את השאלה: "מה יש לנו בלעדי ספר התנ"ך, מה יכולנו אנחנו להניח ביסוד החינוך הלאומי? הן לא את הספרות המאוחרת, ילידת הגלות, אכולת השלילה וחסרת הבסיס הבריא!" ביטא את הבעייה הקיימת בהוראת התנ"ך: "זהו סוד אובדן כוחו של התנ"ך לפעול על לב הצעירים, כמו שפעל עד עתה: לא הוא נשתנה, אלא החיים נשתנו, ובית הספר, שבא במקום החדר, לא מצא עוד את הצורה הנאותה להביא את התנ"ך אל לב חניכיו, כמו שעשה זאת החדר". הציב את השאלה המרכזית: "אחת השאלות היותר קשות והיותר סבוכות של החינוך העברי היא, בלי ספק, שאלת לימוד התנ"ך בבית הספר. מצד אחד מתבררת יותר ויותר הנחיצות להביא את "ספר הספרים" לתוך בית הספר לא רק בתור ספר-עזר ללימוד הלשון, הדת או דברי הימים, כי אם להניחו בייסוד החינוך של הדור הצעיר; ומהצד השני מתפתחת ההכרה, כי כמו שהוא אין הספר הזה יכול להינתן בידי ילדים, לא לפי צורתו ולא לפי תוכנו. .... כדי לגשת אל בירור שאלה זו נחוץ להגדיר מראש את מהות התנ"ך ואת המטרה, שאליה שואפים אנחנו, בהביאנו אתו לתוך בית הספר; צריך, מלבד זאת, לראות עד כמה בכלל מסוגל ספר זה לשמש בתור ספר-לימוד, ורק אז נוכל לדון על האופן והשיטה, שעל פיהם אפשר ללמדהו את הילדים".
בהמשך הציע פתרון – ללמד את התנ"ך בדרך ביקורתית, תוך שימת דגש על תיאורי הטבע והנוף של ארץ ישראל "הוא יהיה לעמוד משען חדש בתוך ההתמוטטות הכללית של מוסדות חיינו; יונח הוא (התנ"ך) בייסוד חינוך ילדינו, ואז לא יפנו צעירינו עורף לעמם, ודור חדש יקום, דור בריא וחזק, דור שואף לתחייה, דור אוהב עמו וארצו - דור עברי".
כשירד לפרטים, הציע הצעות שזעזעו אישים מרכזיים בעולם היהודי, חרדים ושאינם חרדים כאחד, מהצעותיו:
- להדגיש סיפורים המחזקים את הקשר לארץ.
- ללמד על פי התפתחות החשיבה – מהאליליות לאמונה באל אחד ולא על פי סדר הספרים והפרקים.
- להתייחס אל הנביאים כאל לוחמים בענייני חברה, ולא רק כאנשי האלוהים, ולהתייחס גם לצורת כתיבת הטקסטים.
- מאחר והכתובים הועתקו פעמים רבות, חלו בהם טעויות סופר, ולכן הציע ללמד על פי הבנת הטקסט ולא על פי המלל כלשונו.
המאמר פתח "מלחמה", הופצו כרוזים המזהירים מפני אלו "הרוצים לנטוע בליבות הילדים כפירה לכל קדשי ישראל כי משה רבנו לא היה ולא נברא, יציאת מצרים לא היה ולא נברא, כך דורש ומחנך מוסינזון וחבריו וכן יגררו אחריהם כל המתחברים עימהם."
מנגד, ענו תומכיו של מוסינזון: "אנחנו מורי ישראל בא"י... עומדים על המשמר ועמלים... בכל כוחנו להפשיט את הקדושה מעל ספרי הביבליאה שלנו, שלא תהא זו מעוטפה בעיני תלמידנו באיזה מעטה קדש אלא יהא דינה כספרות של חול ממש בכל פרטיה, ישעיהו שלנו, למשל, אינו לובש אצלנו צורה של אחד הנביאים הקדושים אלא של סופר גדול, מעין שקספיר שלהם"
למחלוקת בנושא הוראות התנ"ך היו הדים גם בקונגרס הציוני העשירי, כאשר ראשי "המזרחי" מחו בו כנגד רוח הכפירה הנושבת מהגימנסיה, עיקר טענתם הופנתה כנגד הוראת ביקורת המקרא באומרם שביקורת מקרא ניתן ללמוד בכל מקום, ואילו בגימנסיה יש ללמד את התנ"ך ככתבו, ועל פי רוח היהדות המסורתית.
אנשי המזרחי נחלו כשלון בנושא, והמוסדות הציוניים תמכו בדרך ההוראה של מוסינזון, לכן פרשו חלק מאנשי המזרחי מהתנועה הציונית והיו הגורם שדחף להקמת "אגודת ישראל".

