לוי אשכול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

לוי אשכול
לוי אשכול
תאריך לידה 25 באוקטובר 1895
תאריך פטירה 26 בפברואר 1969
ממשלות 3, 4, 5, 6, 7, 8, 9, 10, 11, 12, 13
כנסות 6 - 2
סיעות מפא"י, המערך הראשון, העבודה, המערך השני,
תפקידים בולטים

לוי אשכול (נולד כלוי שקולניק; 25 באוקטובר 1895 ז' בחשוון התרנ"ו, נפטר 26 בפברואר 1969 ח' באדר התשכ"ט), ראש הממשלה השלישי של מדינת ישראל.

עלה לארץ בשנת 1914, במסגרת העלייה השנייה ועסק בעבודה, בהגשמה ובהגנה, בין היתר, התגייס לגדוד העברי. בימים שלפני קום המדינה היה פעיל בחברת מקורות ובסוכנות היהודית, כמו גם במטה הארצי של ההגנה. כן עסק, במסגרת חברת "העברה", בשליחויות לגרמניה שהייתה תחת שלטון המפלגה הנאצית.

במשך שנים רבות היה אשכול דמות מפתח במשק הישראלי, ושימש אף בתפקיד שר האוצר. עבודתו קירבה אותו אל דוד בן גוריון וברבות הימים הפך ליורשו המיועד. עם פרישתו של בן גוריון מתפקיד ראש הממשלה בשנת 1963, הביא בן גוריון למינויו של אשכול לראשות הממשלה. בשנת 1964 פרץ סכסוך גלוי בין שני האישים על רקע דרישתו של בן גוריון להקים ועדת חקירה משפטית לחקירת "הפרשה". הסכסוך הביא לפרישתו של בן גוריון ממפא"י ולהקמת רפ"י. הבחירות לכנסת השישית הביאו את נצחונו הגדול של אשכול על בן גוריון ואנשי סיעתו. רפ"י קרסה בקלפי, ואשכול המשיך להחזיק בכהונת ראש הממשלה. בימים קשים של מתיחות בטחונית ומיתון, החזיק אשכול בהגה הנהגת המדינה. במהלך תקופת המתיחות שלפני מלחמת ששת הימים, פרץ משבר מנהיגות, ואשכול נאלץ למנות את משה דיין לשר הביטחון. לאחר מלחמת ששת הימים הוסיף להחזיק בתפקיד ראש הממשלה עד למותו מהתקף לב בשנת 1969.

תוכן עניינים

[עריכה] ביוגרפיה

[עריכה] ילדות ונעורים, קריירה מוקדמת

לוי אשכול נולד בשם לוי שקולניק, בשנת 1895 באוקראינה, בכפר אוראטובו, ליד העיר קייב שבאוקראינה שהייתה חלק מן האימפריה הרוסית, לאביו יוסף שקולניק, ולאמו דבורה לבית קרסנובסקי. אביו של אשכול היה מנהל משק חקלאי זעיר. אשכול למד בחדר ובגימנסיה בוילנה, ובנעוריו הצטרף לתנועת צעירי ציון.

בהיותו בן 18, בשנת 1914, עלה אשכול ארצה, לקראת סוף תקופת העלייה השנייה. הוא הצטיין בעבודה החקלאית המעשית, ועבד שנים מספר כפועל חקלאי וכשומר, בפתח תקוה, בקלנדיה ובראשון לציון. לאחר מכן השתתף בייסוד קבוצת "עבודה" אשר פעלה באזור עטרות וקרית ענבים.

במהלך מלחמת העולם הראשונה פעל במסגרת "הסתדרות פועלי יהודה", שהוקמה על ידי מפלגת "הפועל הצעיר" וזאת על מנת לסייע לפועלים שנותרו במצוקה עקב המלחמה. לקראת סוף המלחמה, בשנת 1918 התנדב לגדוד העברי שהוקם במסגרת הצבא הבריטי.

בשנת 1920 נמנה אשכול על מייסדי קיבוץ דגניה ב', שבו היה חבר שנים רבות. כן השתתף בייסוד ההסתדרות. במסגרת פעילותו עסק הן בתפקידים כלכליים במוסדות ההסתדרות והמרכז החקלאי, והן בתפקידים ביטחוניים בהשגת נשק מגן עבור ארגון "ההגנה". בשנת 1930 נמנה עם מייסדי מפא"י, שנוצרה מאיחוד מפלגת אחדות העבודה עם מפלגת "הפועל הצעיר", אליה השתייך אשכול.

[עריכה] ימי טרום המדינה

כישוריו הארגוניים והכלכליים של אשכול הביאו להפיכתו לאיש מפתח במספר יוזמות מרכזיות. ב-1937 ייסד אשכול את חברת "מקורות", שבעת ייסודה הייתה מפעל המשותף להסתדרות ולסוכנות היהודית. מפעל המים הגדול שהקימה החברה, היה "מפעל הקישון", שתוכנן על ידי שמחה בלאס ואשר סיפק מים ל-16 יישובים חקלאיים (מהם 3 שהוקמו הודות למפעל) ולהר הכרמל והדר הכרמל בחיפה. חלק גדול ממימון מפעל הקישון השיג במסגרת ה"העברה". אשכול עסק בפעילות זו (שנקראה "טרנספר") אשר נועדה להוציא את נכסי היהודים מגרמניה הנאצית (בהסדר עם הבנק הממלכתי הגרמני). הוא המשיך בהנהלת מקורות עד לשנת 1951.

אשכול יזם את הקמת 11 הנקודות בנגב שהוקמו ערב יום הכיפורים תש"ז ואשר היו גורם עיקרי לכך שוועדת האו"ם לענין ארץ ישראל (אונסקופ) תמליץ להכליל את הנגב בתחום המדינה היהודית.

עוד בשנת 1939 הביא בפניו שמחה בלאס את ה"פנטסיה" שהגיש לד"ר ארתור רופין (אז ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות), ובה מובאים שלושת השלבים להשקיית הנגב: מי קידוחים קרובים, מי הירקון ומי הצפון). ב-12 בפברואר 1941 קיבל את התזכיר שהגיש בלאס ל"מקורות" על "ישוב מדבריות ארץ ישראל על ידי משיכת מים מנחלים". על בסיס תזכיר זה, ולאחר "ועדת בדיקה", השיג אשכול (יחד עם פנחס ספיר) את התקציב להקמת משרד טכני, שעיבד את התוכניות הראשונות למפעל מים ארצי בדומה למוביל הארצי שתוכנן ונבנה לאחר הקמת המדינה.

במקביל התקדם בשורות המפלגה, היה מזכיר מועצת פועלי תל אביב יפו (בין השנים 1944 ו-1948) ונציג הפועל הצעיר, ולאחר מכן מפא"י בקונגרסים הציוניים, מילא תפקידים מרכזיים בהנהלה הכספית של ההסתדרות ומפלגת מפא"י. במקביל המשיך לפעול במסגרת "ההגנה" בייחוד בנושאי כספים ורכש, ובין השנים 1940 - 1948 היה חבר מפקדת "ההגנה", ונודע בכינוי המחתרתי "ליש".

[עריכה] לאחר הקמת המדינה

לאחר הקמת מדינת ישראל שימש אשכול כמנכ"ל הראשון של משרד הביטחון. בתפקידו זה שימש אשכול כסגן שר הביטחון מבלי שהיה זה תוארו הרשמי. עסק בארגון הצבא, ברכש, בתעשייה הצבאית, בהקמת חיל המדע ובבניית משוריינים לצה"ל. כן היה לו חלק בארגון סלילת דרך בורמה.

בשנת 1949 נבחר אשכול להיות יושב ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות. בתפקיד זה ייסד ואיכלס 371 יישובים חקלאיים חדשים ששימשו לקליטת העלייה הגדולה בשנות החמישים. עד שנת 1951 שימש במקביל בתפקיד זה, בתפקיד מנהל משרד הביטחון, בתפקיד גזבר הסוכנות ובהנהלת "מקורות". כן שימש בין השנים 1949 - 1953 יו"ר מועצת המנהלים של "עמידר", תפקיד חשוב ומרכזי בימים אלו של קליטת עליה, ופיתוח מואץ.

[עריכה] שר האוצר

בשנת 1951 נבחר לראשונה לכנסת מטעם מפא"י. תקופה קצרה שימש כשר החקלאות והפיתוח, וב-25 ביוני 1952 מונה כשר האוצר, והחליף בתפקיד זה את השר אליעזר קפלן, אשר התפטר עקב מחלה. בתפקיד שר האוצר שימש במשך אחת-עשרה שנים.

בתפקידו זה התקרב מאוד אל דוד בן גוריון. בן גוריון ראה עצמו כמדינאי, האחראי על ענייני החוץ והביטחון, על הקשר עם יהדות התפוצות, ועל עיצוב המורשת העתידית של מדינת ישראל, ועיצוב דפוסיה הלאומיים והממלכתיים. את ענייני היום יום הכלכליים הותיר לאשכול.

בתחילה המשיך ב"מדיניות הכלכלית החדשה", עליה הכריז קודמו בתפקיד אליעזר קפלן. בשנת 1954 ניתן היה לראות מפנה חיובי. סיוע רב שנתקבל מחוץ לארץ, וכן השילומים, היו בין הגורמים לכך שבשנים אלו (1954 - 1963) היה שיעור הגידול השנתי הממוצע בתוצר הלאומי הגולמי 10% לשנה, ואילו שיעור האבטלה ושיעור האינפלציה היו נמוכים מאוד. עם זאת, סממן כלכלי נוסף היה גידול בצריכה הפרטית, אשר השיג בהרבה את גידול התוצר לנפש, והביא אף לפער במאזן המסחרי בין היבוא ליצוא, וכן לתופעות של אי שוויוניות ופער בין העשירים לעניים.

ב-9 בפברואר 1962 הכריז אשכול בשידור רדיו מיוחד לאומה על פיחות הלירה הישראלית לעומת הדולר מ-1.8 לירות לדולר, ל-3 לירות לדולר. הפיחות הביא לסערה במשק, לשביתות ולהעלאת מחירים. מטרת הפיחות הייתה נסיון לצרף את ישראל אל השוק האירופי המשותף, ולהוכיח עמידה בסטנדרטים הכלכליים הנדרשים לקראת מהלך זה. מטרה זו נכשלה. אמנם הסחר עם מדינות אירופה השתפר מעט, אך ככל שהייתה מטרת המהלך הורדת הצריכה הפרטית, הרי שהעלייה ברמת המחירים שנגרמה עקב הפיחות, התאזנה עם מערכת הצמדת השכר. כיום נראה צעד דראסטי זה כהקדמה ל"מיתון" שעליו הכריז אשכול, כראש ממשלה, בשנת 1966, שהיה אף הוא על רקע עלייה בצריכה הפרטית, ללא עלייה מקבילה בתוצר.

[עריכה] שקיעתו של בן גוריון

במהלך עבודתו לצדו של בן גוריון, רכש אשכול את אמונו ואת חיבתו, והפך ליורשו המועדף. למעשה, כאשר פרש בן גוריון לראשונה לשדה בוקר, בשנת 1953, העדיף למסור את תפקידו לאשכול או לגולדה מאיר, אך לחצים מפלגתיים הביאו למינויו של משה שרת.

בזמן כהונתו של שרת כראש ממשלה אירע "עסק הביש" - מתן הוראה לקבוצת צעירים יהודים במצרים לחבל במוסדות בריטיים ואמריקנים, על מנת לסכסך את מצרים עם מדינות אלו ולמנוע את הלאמת תעלת סואץ. תוכנית זו סופה שעלתה בחיי אדם, כאשר הצעירים נתפסו, וחלקם הוצאו להורג. הוויכוח הפוליטי בעניין זה, שכונה "הפרשה" הפך, משנת 1960 ואילך, לעניין המרכזי סביבו סובבים ענייני המדינה, ולשגעון לדבר אחד של בן גוריון, אשר בעטיו פרש, חזר לבימה הפוליטית, התעמת עם אשכול, פיצל את מפא"י ולבסוף הוכרע בבחירות. תהליך שקיעתו של בן גוריון, היה גם תהליך צמיחתו של אשכול כמדינאי עצמאי וכראש ממשלה בזכות עצמו.

[עריכה] ועדת השבעה

לאחר הבחירות לכנסת הרביעית, שבהן זכתה מפא"י להישג של 47 מנדטים, היה בן גוריון בשיא כוחו הפוליטי, אך מאבקי הכוח בצמרת מפא"י ועניין "הפרשה" לא נתנו לו מנוח. ברקע הדברים עמד המאבק הבין דורי בצמרת מפא"י בין אנשי "דור הביניים", בני העלייה השלישית, ובראשם פנחס לבון, גולדה מאיר, זלמן ארן ופנחס ספיר ובין קבוצת "הצעירים" שאותם טיפח בן גוריון, ובראשה משה דיין ושמעון פרס.

לאחר גלגולים שונים של חקירת "הפרשה", הגיעו הדברים לידי כך שבאוקטובר 1960 סבר בן גוריון כי יש לחקור את הפרשה באמצעות "ועדת חקירה משפטית", בעוד שצמרת מפא"י הייתה סבורה כי יש לקבור את העניין. אשכול התאמץ להביא לפשרה, ולסיים העניין מבלי שחקירתו תמצה את פוטנציאל ההרס שלה. בן גוריון, מצדו, היה נחוש למצות את החקירה עד תום. שתדלנותו של אשכול הביאה להקמת "ועדת השבעה" ועדה של שבעה שרים, בראשות שר המשפטים פנחס רוזן, אשר חקרה את הפרשה. בן גוריון נמנע מלהגיע לישיבת הממשלה שבה הוחלט על הקמת הוועדה, אך קיבל את עצם הקמתה.

ב-25 בדצמבר 1961 הגישה ועדת השבעה את מסקנותיה. אלו הסתמכו, בין היתר, על הודאת המזכירה דליה כרמל, כי זייפה מסמך המזכה את בנימין גיבלי, ראש אמ"ן, ומטיל את האשמה על פנחס לבון, וזיכו את לבון מכל אשמה. על פי הסופר שבתי טבת, בספרו "עונת הגז", נבעו חילוקי הדעות בין אשכול ובין בן גוריון בעניין זה, מן העובדה כי המזכירה דליה כרמל, הייתה באותו הזמן ידידתו האינטימית של אשכול, וסיפרה לו כי אכן זייפה את המסמך, לדרישת גיבלי (בוועדה טענה כי זייפה את המסמך, ולאחר מכן חזרה בה בחקירת המשטרה), וכך היה אשכול משוכנע כי גיבלי פעל מאחורי גבו של לבון, ואילו בן גוריון, שהיה יריבו המפלגתי של לבון, היה משוכנע כי לבון הוא שנתן את ההוראה.

מכל מקום היה ברור כי אי קבלת מסקנות ועדת השבעה, פירושה הטלת דופי בשבעת השרים (ובראשם אשכול) אשר ישבו בוועדה, ולמעשה, סופם הפוליטי של שרים אלו, רובם בני "דור הביניים" במפא"י.

בן גוריון לא קיבל את מסקנות ועדת השבעה, וב-31 בינואר 1961, לאחר חודש רצוף סכסוכים ועימותים, הגיש את התפטרותו לנשיא המדינה.

[עריכה] הבחירות לכנסת החמישית

בן גוריון נכשל בנסיונו להקים ממשלה יציבה לאחר התפטרותו, וב-21 במרץ 1961 הוחלט על עריכת הבחירות לכנסת החמישית באוגוסט. לאחר הבחירות לכנסת החמישית, נתקל בן גוריון בקשיים שלא היה להם תקדים בהרכבת ממשלה. לאחר חודש של מגעים כושלים, הטיל בן גוריון על אשכול את ניהול המשא ומתן בשמו. אשכול השכיל לרצות את המפד"ל ואחדות העבודה ולצרפן לקואליציה. הייתה זו קואליציה צרה, ובן גוריון העדיף לפעול במסגרת קואליציות רחבות יותר, אך לא הייתה לו ברירה. הרכבת הקואליציה בידי אשכול הייתה סימן מובהק לכך שהאיש סומן להיות יורשו של בן גוריון, וכי מעמדו בצמרת מפא"י הינו של "איש מס' 2".

[עריכה] התפטרות בן גוריון

ב-16 ביוני 1963 התפטר בן גוריון מראשות הממשלה, בפעם האחרונה. יש הסבורים כי משבר המדענים הגרמנים הוא שהביא להתפטרות. לעומתם יש הסבורים כי רצונו של בן גוריון להקדיש את מלוא זמנו לעניין "הפרשה" ומסמך בן מאות עמודים שהועבר לבן גוריון על ידי העיתונאי חגי אשד, ואשר כלל עובדות חדשות בעניין, הוא שהביא להתפטרות. בן גוריון לא נימק את התפטרותו אלא ב"טעמים אישיים". עם ההתפטרות היה אשכול ליורשו הטבעי של בן גוריון. ניסיון שעשה בן גוריון להביא את יגאל ידין אל הזירה הפוליטית, ולמנותו לראש הממשלה, ואולי לשר הביטחון, נתקל בהתנגדות. ידין, שהיה עסוק אז בחפירות במצדה סירב להצעות אלו. אשכול מונה בהסכמה כללית לראש הממשלה, ובתוך שבוע ימים הקים ממשלה חדשה, על פי אותו ההרכב הקואליציוני שבו פעלה ממשלתו של בן גוריון.

[עריכה] ראש הממשלה - הקדנציה הראשונה

[עריכה] הרכבת הקואליציה

כאשר הקים אשכול את ממשלתו, סברו רבים כי שלא כבן גוריון, ימנה לשר הביטחון אדם בעל הרקע המתאים לכך, ולא יותיר את התיק בידו. אשכול החליט לשמש גם בתפקיד שר הביטחון. רבים סברו כי המדובר בטעות. המועמדים הטבעיים לתפקיד, משה דיין ושמעון פרס עסקו בביטחון מזה שנים, ואילו אשכול נחשב כעסקן אפרורי, ללא כל רקע בביטחון.

במיוחד פגע העניין בדיין. דיין, אשר עוד בשנית 1958 נשא נאום שבו הבחין בין "הנוער הישראלי שזחל בין קוצים ואבנים עם רובה ביד" ובין "אלו שישבו בקומה החמישית של הוועד הפועל", ראה עצמו כמועמד לתפקיד. בממשלתו של אשכול, לא רק שלא קיבל את התפקיד בו חשק, אלא נאלץ לראות בהתחזקות יריביו הפוליטיים.

בתחילה הודיע דיין על התפטרותו מן הממשלה. לאחר מכן, לבקשת אשכול, דחה את ההתפטרות "בחודשיים, שלושה".

אשכול הקים את הממשלה, ובנאום שנשא בכנסת הבהיר כי זו "ממשלת המשך", שיבח את בן גוריון במילים חמות "כאחד מגדולי החזון וההגשמה של עמנו בכל הדורות". נראה היה כי אשכול מתכוון ללכת בדרכו של בן גוריון, אך לבזר מעט את שלטונו הריכוזי, וליצור "הנהגה קולקטיבית" של "זקני מפא"י".

דיין טרם מצא את דרכו בבירור אל שורות הממשלה. בנאום שנשא בסמוך להצגת הממשלה טען כי "על ההנהגה הקולקטיבית החדשה של מפא"י להסביר את דרכה". על אף שנאום זה נענה במאמר חריף מאת זלמן ארן בעיתון "דבר", שבו ביקר ארן את דיין כמי שהולך על "קביים" אידיאולוגיים שסיפק לו בן גוריון, ולא על רגליו שלו, המשיך אשכול במשא ומתן, ולבסוף הסכים להעביר מספר סמכויות שהיו שייכות למשרד האוצר אל משרד החקלאות, והשאיר את דיין בממשלתו. במהלך פוליטי נבון הצליח לבודד את דיין, לנטרל את כוחו הפוליטי, ולהשאירו בממשלתו. היה זה אות לבאות. דיין נותר מנותק ומבודד, ולאחר כשנה, בנובמבר 1964 התפטר בקול ענות חלושה.

[עריכה] תפקודו כראש ממשלה אל מול אתגרי התקופה

[עריכה] הלחץ האמריקני בבעיית הגרעין

עוד בדצמבר 1960 נחשף הכור הגרעיני בדימונה. ארצות הברית, והנשיא ג'ון פיצג'רלד קנדי הביעו דאגה כי הכור משמש לבניית פצצת אטום, והעלו דרישות חוזרות ונשנות לפיקוח על הנעשה בכור. באותו הזמן הצליח בן גוריון לרצות את האמריקנים, אך עם הכנסו לתפקיד עמד אשכול בפני הכרעות חשובות בנושא זה.

אל מול שיתוף הפעולה ההדוק עם הצרפתים, אשר הביא לישראל את מטוסי המיראז' 3, חימוש רב נוסף, וידע שסייע בייצורה של פצצת הגרעין הישראלית, הציעו האמריקנים חבילת סיוע בחימוש קונבנציונלי (ובמיוחד מטוסי תקיפה מסוג סקייהוק וטילי קרקע-אוויר מסוג הוק, וכן טנקים מסוג פטון אשר היוו לאחר מכן את עמוד השדרה של חיל השריון במשך שנים רבות, תחת הכינוי מג"ח), בתמורה להאטת קצב פיתוח פצצת האטום.

שמעון פרס, שהיה יוזם הקשר עם צרפת, שכונה "גשר על הים התיכון", ומאבות הכור האטומי ותוכנית הגרעין הישראלית היה בעד המשך היחסים עם צרפת והידוקם, אף במחיר התעמתות עם ארצות הברית. אשכול לא קיבל את דעתו. הוא הגיע להבנה חשאית עם האמריקנים, קיבל את הסיוע, והאט את הפיתוח הגרעיני.

ההחלטה לא התקבלה בקלות, על אף שנשמרה בסוד מעיני הציבור. פרס ובן גוריון, לאחר שהחלו לפעול כאופוזיציה פעילה לאשכול, בשנת 1965, רמזו ללא הרף על "מחדל ביטחוני", שלו אחראי אשכול. הפרופסור ארנסט דוד ברגמן, ממקימי הכור, התפטר, כנראה על רקע זה.

[עריכה] שלווה ופיתוח

תקופת כהונתו הראשונה של אשכול כראש ממשלה הייתה תקופה של שלווה ושל פיתוח. ב-10 ביוני 1964 נחנך המוביל הארצי, מפעל חייו של אשכול. היה זה אות כי המדינה עוסקת בפיתוח ובטיפול בבעיות פנים. המשבר הכלכלי של שנת 1962 חלף, והנתונים הכלכליים הראו על צמיחה, ועל עלייה בתוצר הלאומי הגולמי.

בגבול הירדני שרר שלום דה-פקטו, וזאת לאחר שמגעים סודיים עם חוסיין מלך ירדן שהחלו בתקופה זו, הביאו להבנות. ב-25 בדצמבר 1963 מינה אשכול את יצחק רבין לרמטכ"ל. השלווה היחסית הופרה בשנת 1965 כאשר בעקבות הקמת אש"ף, החלו נסיונות חוזרים ונשנים של פגיעה במוביל הארצי. ב-28 במאי 1965 ביצע צה"ל פעולה רחבת היקף על מנת לאותת כי על פעולות החבלה להפסיק. בחזית הסורית שרר שקט מתוח. באוגוסט 1965 התנהלו קרבות טנקים ותותחים, בשל נסיון סורי להטות את מי הירדן. צה"ל הצליח לעצור את המפעל הסורי. אך באופן כללי היו אלו שנים שקטות, שהתאפיינו במיוחד בהחלטה, שהתקבלה בסוף שנת 1963, על קיצור שירות החובה בצה"ל לגברים בארבעה חודשים.

אזרחי ישראל הערבים נהנו מהקלות מסוימות בממשל הצבאי, אשר היה בשלביו האחרונים, זאת לאחר שבפברואר 1963 דחתה הכנסת ברוב דחוק את ההצעה לביטולו.

בזירה הבינלאומית הגיע אשכול להישגים. האפיפיור פאולוס השישי ביקר בארץ ב-5 בינואר 1964, ביקור ראשון מסוגו, שסוקר בהרחבה בתקשורת העולמית. היחסים עם ארצות הברית השתפרו והלכו. במרץ 1964 החליטה הכנסת לכונן יחסים רשמיים עם גרמניה המערבית. אל מול לחץ מצד מדינות ערב על גרמניה, ויחסם של רבים בארץ כי השעה אינה כשרה לכונן יחסים עם גרמניה פחות מעשרים שנה לאחר השואה, העביר אשכול בכנסת את ההכרעה ההיסטורית בעניין זה. ב-19 באוגוסט 1964 הגיש שגרירה הראשון של גרמניה, הד"ר רולף פאולס את כתב האמנתו. במאי 1964 ביקר אשכול ביקור ממלכתי בארצות הברית, והיה לראש הממשלה הישראלי הראשון המתקבל לביקור ממלכתי בארצות הברית. הוא הקים יחסים של שיתוף פעולה עם הנשיא לינדון ג'ונסון, שהיו לעזר רב למדינת ישראל בשנים שלאחר מכן.

בזירה הפוליטית הפנימית, הביאה אישיותו של אשכול לפיוס ורגיעה. אשכול יזם את העלאת עצמות זאב ז'בוטינסקי לארץ, וקבורתן בטקס ממלכתי ב-9 ביולי 1964. האווירה הייתה של התקדמות שקטה. אירועים כהתחלת אכלוס העיר כרמיאל, הקמת מגדל שלום, המכביה השביעית, זכייתה של מכבי נתניה בגביע אסיה לקבוצות, והתחלת נסיונות הפעלת הטלוויזיה הישראלית אפיינו שנים אלו. מבחינתו האישית של אשכול, זכה אשכול לאושר אישי כאשר נישא, ב-3 בינואר 1964, למרים זליקוביץ', ספרנית בכנסת, שהייתה צעירה ממנו בשלושים וחמש שנים.

[עריכה] הפילוג במפא"י

[עריכה] הדרדרות היחסים עם בן גוריון

אשכול, אשר עם מינויו לראשות הממשלה פעל בתיאום עם בן גוריון, ולפי הקווים שהתווה בן גוריון, הלך והתרחק מבן גוריון. פעולות כהעלאת עצמות זאב ז'בוטינסקי לארץ, הראו עד כמה התרחק אשכול מבן גוריון, אשר הוציא את חרות ואת ראשיה אל מחוץ למחנה. הקרע האמיתי בא בשאלת צירופה של אחדות העבודה למפא"י. בן גוריון התנגד לכך, שכן הדבר היה מביא לחיזוק במעמדו של לבון, ולהשבת לבון ואנשי קבוצתו "מן היסוד" אל המפלגה. הפגיעה העיקרית הייתה בציפור נפשו של בן גוריון, שינוי שיטת הבחירות, שלה הטיף זה מכבר, אשר האיחוד בין אחדות העבודה ובין מפא"י הביא, למעשה, לזניחתה. כאשר פנה בן גוריון אל אשכול בעניין "הפרשה" באוקטובר 1964 כבר היו השניים מסוכסכים, ובעלי היסטוריה קצרה אך רועמת של חילופי מכתבים זועמים, האשמות ומאמרים משמיצים.

[עריכה] ההתנגשות בין אשכול ובן גוריון

באוקטובר 1964 שב בן גוריון והעלה את נושא "הפרשה" בפני ראש הממשלה אשכול, זאת על סמך בדיקתם של העיתונאי חגי אשד, והמשפטנים אהרון חוטר ישי ויצחק טוניק (לימים מבקר המדינה), כי ועדת השבעה עיוותה את הדין.

חמוש בדו"ח המשפטנים, פנה בתחילה לאשכול, ולאחר מכן לשר המשפטים, דב יוסף כי יחקרו הן את השאלה "מי נתן את ההוראה" והן את "ועדת השבעה". אשכול, שהיה הרוח החיה מאחורי כינוס "ועדת השבעה", לא יכול היה להסכים לכך.

אשכול, אשר ידע מידידתו דליה כרמל, כי המסמך המזכה את גיבלי מזויף, לא יכול היה לספר על כך לבן גוריון, שכן לא רצה לחשוף בפניו את סוד יחסיו עם כרמל. בשיחה עם בן גוריון רמז כי "אחד מסר לו סוד, שהוא משנה כל הדבר", ובן גוריון מצדו סבר כי "אם רק הוא שמע סוד - אינו קיים בשביל העולם".

לאחר שהיועץ המשפטי לממשלה, מרדכי בן זאב, חיווה דעתו כי ועדת השבעה קיבלה על עצמה לקבוע עובדות בעניין שנוי במחלוקת מבלי שיהיה לה מעמד שיפוטי המוכר בחוק, וכי חוות דעתה אינה בעלת ערך מעבר להבעת דעתם האישית של השרים שהרכיבו אותה, החל בן גוריון במאמצים לכנס את מרכז מפא"י על מנת שיחליט על חידוש החקירה.

משראה אשכול כי נראה שמרכז המפלגה יחליט על חידוש החקירה, נקט בצעד דרמטי, וב-15 בדצמבר 1964 הודיע על התפטרותו מתפקיד ראש הממשלה, שכן אינו חופשי להחליט ברצונו בעניין ממלכתי, הוא הקמת ועדת חקירה משפטית. ההתפטרות טרפה את קלפיו של בן גוריון. עתה סירב בן גוריון להופיע בפני מרכז המפלגה שכן "לא אשחית דברי על אוזן לא שומעת". שרי מפא"י ראו כי הינם נדרשים לבחור בין עמדתו של בן גוריון, שהינה בבחינת "ייקוב הדין את ההר", לבין עמדתו של אשכול. רובם בחרו באשכול. לאחר הפצרות השרים, ולאחר שנשיא המדינה הטיל על אשכול להרכיב ממשלה, שב אשכול והרכיב את הממשלה, בהרכבה הקודם, בתוך שבוע ימים לאחר התפטרותו.

[עריכה] ועידת מפא"י בפברואר 1965

עתה נותר לבן גוריון רק פורום אחד בפניו יכול להביא את עניינו, והוא ועידת מפא"י. כבר עם כינוס הוועידה התברר כי אנשי בן גוריון נמנים על מחנה "המיעוט", ואילו אנשי אשכול הינם "הרוב". מאמציו של "ממליך המלכים" במפלגת העבודה, שרגא נצר, להביא לכדי פשרה בין הניצים, נתקלו בחומה של סירוב מטעם אנשי הרוב, שראו הזדמנות להסיט מדרכם את מתנגדיהם. בפגישה דרמטית במלון "שרתון" בתל אביב, עשה אף נשיא המדינה, זלמן שז"ר, מאמץ להביא לפיוס בין אשכול ובין בן גוריון, אך הוא נכשל בכך.

בוועידה עצמה נשאו אישים מרכזיים במפלגה דברים חריפים ביותר כנגד בן גוריון. משה שרת, אשר היה על ערש דווי, הגיע על כיסא גלגלים, ונשא נאום חריף נגד המנהיג בן ה-79. בסיום הנאום נשקה לו גולדה מאיר על מצחו, ולאחר מכן נשאה נאום חריף עוד יותר. בסיומה של הוועידה נשא אשכול נאום שבו קרא להפסיק את העיסוק ב"פרשה" ולהקים את המערך החדש (המערך הראשון). הוא קרא לבן גוריון - "תן לי אשראי!" בסיום הוועידה הצביעו רוב הצירים כנגד הצעות בן גוריון.

היה ברור כי עתה הייתה מפלגת השלטון בשלה לתת גט כריתות למנהיגה מזה שלושים שנה, אך בן גוריון עדיין לא ויתר. ב-3 ביוני 1965 העמיד את עצמו בן גוריון כמועמד המפלגה לראשות הממשלה, אך מרכז מפא"י בחר ברוב גדול דווקא את אשכול.

[עריכה] הקמת רפ"י

חילופי הדברים בין בן גוריון ובין אשכול הפכו לקשים ואישיים. בישיבת מזכירות מפא"י ב-13 במאי אמר אשכול על בן גוריון כי "יש דברים שהאיש הזה, אתו עבדתי בממשלה 12 שנים, לא היו בסדר אצלו, אבל הוא אינו מגלה הכל. משום כמה נימוקים, ובעיקר משום כבוד עצמנו, וכבוד חמישים השנים, ואף למעלה מחמישים שנים, לא אטפל בזה". משנתפרסמו הדברים, העלה חבר הכנסת מנחם בגין הצעה, שנועדה לנגח את אשכול ואת בן גוריון כאחת, לפיה תוקם ועדת חקירה ממלכתית "לחקור הדברים שלא בסדר אצל ראש הממשלה הראשון, לפי דבריו של ראש הממשלה הנוכחי".

ב-29 ביוני, לאחר ישיבה שהתקיימה בביתו של בן גוריון, קמה ונהייתה מפלגה חדשה ושמה "רפ"י - רשימת פועלי ישראל. פרט למייסד המפלגה, בן גוריון, נמנו עם המפלגה דמויות כשמעון פרס, יוסף אלמוגי, ולאחר תקופת התלבטות - משה דיין.

[עריכה] מערכת הבחירות לכנסת השישית

העילה המרכזית לפרישה הייתה "הפרשה", אך זו לא עניינה עוד את הציבור הישראלי, ונראה לכולם, פרט לבן גוריון, כי העיסוק בה הינו מיותר, וכי זמנה עבר. אך תוכניתו של בן גוריון בהקמת המפלגה המתחרה למפא"י הייתה קשורה ל"פרשה" רק באופן רופף. הנחתו הייתה כי המפלגה עתידה לקבל בין 20 ל-25 מנדטים, בעיקר על חשבון המערך (הראשון), דבר שיאפשר לו לעמוד בראש הקואליציה שתקים את הממשלה הבאה. לאחר מכן, שאף להתאחד עם מפא"י, לאחר שזו תטוהר מתומכי לבון ואשכול. בממשלה החדשה שתוקם בראשותו, כשלצדו הצעירים, והיא נקייה מאנשי "דור הביניים" השנואים, שאף בן גוריון לתקן את המשטר במדינה לפי דרכו, ולשנות את שיטת הבחירות. הייתה זו תוכנית בלתי ריאלית ומנותקת מן המציאות.

ברשימה לכנסת שהציגה רפ"י היו שמות נוצצים, רמטכ"לים לשעבר כצבי צור (אשר אשכול לא הסכים להאריך את תקופת כהונתו כרמטכ"ל, והביא במקומו את יצחק רבין, יוצא הפלמ"ח, באחד הצעדים שיצרו את הקרע בינו ובין בן גוריון) ומשה דיין, ו"צעירים" כיצחק נבון, טדי קולק ושמעון פרס, שלכאורה נראו כמורדים היוצאים מול המנגנון המפלגתי המפא"יניקי. המפלגה שידרה תדמית טכנוקרטית ואקטביסטית מבחינה בטחונית, אל מול הרפיון שיוחד לאשכול ולזקני מפא"י.

לעומתם נקט אשכול בצעד חריג, בפעם הראשונה במערכות–הבחירות בישראל, כאשר הקים ארגון חוץ מפלגתי בשם את"א, אזרחים תומכי אשכול, אשר בראשו עמד הרמטכ"ל לשעבר חיים לסקוב. הארגון, שהתיימר לייצג אזרחים שאינם חברי מפא"י, טען כי בבחירות אלו יש להצביע לאשכול בשל היותו נושא דגל המינהל התקין והיציבות השלטונית, ללא כל קשר לשייכות המפלגתית.

בבחירות לכנסת השישית שנערכו ב-2 בנובמבר 1965, זכתה רפ"י ב-10 מנדטים בלבד אל מול 45 מנדטים שלהם זכה המערך (הראשון) בראשות אשכול. כישלונה של רפ"י היה חרוץ. נראה היה כי דרכו של אשכול, ואנשי דור הביניים במפא"י, היא שנצחה, וכי בן גוריון "והצעירים" הוסטו הצידה לשנים רבות, ולא תהיה להם עוד תקומה.

[עריכה] ראש ממשלה - הקדנציה השנייה

[עריכה] הקמת הקואליציה

מייד לאחר הבחירות אושפז אשכול בשל בעיות בריאות. גם לאחר ששוחרר מן האשפוז, לאחר כמה ימים, לא הצליח להרכיב ממשלה. בעיות עם השותפים מבחוץ, ובעיות במינוי השרים בתוך מפא"י העיבו על התהליך. לכאורה היה אשכול בשיא עוצמתו לאחר הבחירות. למעשה סימנו הבחירות תחילת תהליך של שחיקה בכוחו ובשליטתו בדעת הקהל.

בממשלה החדשה תמכו 71 חברי כנסת, ובנוסף למפא"י תמכו בה מפ"ם, המפד"ל, פועלי אגודת ישראל והליברלים העצמאים. רפ"י, על שלל כוכביה, נותרה באופוזיציה. שלושה שרים חדשים מאחדות העבודה מילאו את תפקיד "הצעיר הביטחוניסט" שבו חשקה רפ"י - יגאל אלון, ישראל גלילי ומשה כרמל. הממשלה הוצגה בפני הכנסת רק ב-12 בינואר 1966. את עיקר נאומו הקדיש אשכול לבעיות הכלכלה, ואכן אלו עמדו בראש סדר היום הציבורי בתחילת כהונתו.

[עריכה] המיתון

בשנת 1966 הסתיימו פרויקטים גדולים - המוביל הארצי, נמל אשדוד, מפעלי ים המלח. סיום העבודה על פרויקטים אלו הביא לירידה בהיקף העבודות הציבוריות, ולצמצום הפעילות הכלכלית. במשק קטן כמו המשק הישראלי היו לכך תוצאות מיידיות.

בנאום שנשא ב-14 בפברואר 1966, עת הציג בפני הכנסת את תקציב המדינה, הציג שר האוצר פנחס ספיר את עיקרי הבעיות העומדות בפני המשק הישראלי - גרעון במאזן התשלומים, עליית השכר במשק, עליה בתקציב הביטחון. הכלים למלחמה בבעיות אלו - העלאת מסיים והתייקרויות. ובלשונו של ספיר - "הגענו למצב שבו חייבת הממשלה להשתמש בכלים שברשותה כדי שעליות השכר הגדולות לא יביאו לזעזועים קשים במשק". עד מהרה קיבלה מדיניות זו את הכינוי "מיתון", ויצאה מכלל שליטה.

עם חלוף 1966 ותחילת 1967 התברר כי היוזמה הביאה לעלייה חריפה באבטלה, ירידה ברמת החיים, ועצירת השקעות חוץ. לראשונה החל בארץ מאזן הגירה שלילי, שבו מספר העוזבים את הארץ (שכונו "יורדים") עלה על מספר העולים. בשנת 1966 לבדה ירדו מהארץ 11,000 איש. ינואר 1967 ראה את התמוטטות "בנק פויכטוונגר" ו"בנק אלרן", עקב פרשיות שחיתות, והפסקת פעילות חברת הבניה הענקית "רסקו".

מאמציו של ספיר לשווק את "המיתון" נכשלו. ספיר ואשכול ניסו לטעון שהמדובר במשבר חולף, וכדברי ספיר "הניתוח אינו יכול שלא להכאיב", אך הציבור חש אי אמון כלפי אשכול וכלפי ספיר. אשכול הואשם בהססנות ובחוסר יוזמה אל מול המשבר. גישתו הפשרנית, שזכתה בלבו של הציבור במשבר רפ"י, נראתה עתה כהססנות גרידא. בקרב הציבור נפוצו עליו בדיחות, ואף הופץ ספר בשם "כל בדיחות אשכול". אמרות הכנף שיוחסו לו כגון "חצי תה חצי קפה" או "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים" נראו עתה כמלמוליו של אדם שאינו ראוי למשרתו הרמה.

[עריכה] המצב הביטחוני

תקופת המיתון הייתה תקופה של התעצמות חסרת תקדים ביכולתו של צה"ל. הטנקים מסוג פטון ומטוסי המיראז', נקלטו בהצלחה בצה"ל. את בניין הכוח והעצמתו, גם בשנים אלו של מיתון, יש לזקוף לזכות אשכול, אשר השכיל, אל מול המשבר הכלכלי, לפעול בסדר העדיפויות הראוי. מבחינה בינלאומית הייתה הברית שכרת אשכול עם ג'ונסון במאי 1964, נדבך חשוב בהעצמתו של צה"ל לקראת יום פקודה.

צה"ל נאבק באופן יום יומי עם חוליות החבלה של אש"ף, והגיב בפעולות תגמול, שהגדולה שבהן הייתה הפעולה בכפר סמוע, ב-13 בנובמבר 1966 פעולה בה חדר כוח צה"ל לירדן, פוצץ עשרות בתים בכפר סמוע, לאור יום, ותוך חיפוי אווירי. בפעולה זו נהרג יואב שחם, מפקד גדוד בצנחנים, ולעומתו נהרגו עשרות חיילים ירדנים.

תגובתו של אשכול לפעולות החבלה הייתה בתחילה פשרנית. אמרתו "הפנקס פתוח והיד רושמת", נועדה לרמוז לכך שישראל תגיב לפעולות בזמן ובמקום שייראו לה. אך אימרה זו לא התקבלה בקרב הציבור, וההנהגה הצבאית התעמתה עם אשכול בדרישה להחריף את התגובות, ולנקוט בקו ביטחוני אקטיביסטי יותר. נראה כי אף פעולת סמוע הייתה בהיקף גדול בהרבה ממה שאישר אשכול. המאבק קיבל אופי אישי, בתקריות כגון התקרית בספטמבר 1966 בה התבטא רבין כי ישראל צריכה לפגוע בשלטון הסורי, ובתגובה אסר אשכול על אלופי צה"ל להתבטא בנושאי מדיניות.

מאבק זה יחריף וילך ככל שתתקרב מלחמת ששת הימים, וההנהגה הצבאית, כמו גם העם, יאבדו את אמונם בכוחו של אשכול לפתור את בעיות הביטחון של המדינה.

מאחורי הקלעים בשירותי הביטחון נוהל מאבק איתנים בין איסר הראל, יועצו של אשכול, ובין ראש "המוסד", מאיר עמית. הרקע למאבק הייתה "פרשת בן ברקה" - היעלמותו בפריז של האופוזיציונר המרוקאי מהדי בן ברקה, אשר יש הטוענים כי שירותי הביטחון הישראלים שימשו בה תפקיד מרכזי. מאבק זה, אשר כמנהג הימים ההם נחשף לציבור רק ברמזים, איים, בסוף שנת 1966 להפוך ל"פרשה" חדשה, והשפיע אף הוא על יכולת תפקודו של אשכול בשטח הביטחוני.

בנובמבר 1966 הודיע אשכול בנאום בכנסת כי הממשל הצבאי הסתיים; נראה כי הלחץ הפוליטי והציבורי ההולך וגבר דיבר ללבו של אשכול, כמו גם רצונו לנקוט בצעד הפגנתי נוסף כנגד מרותו של בן גוריון. למעשה, הממשל לא בוטל לחלוטין כי אם סמכויות אכיפתו הועברו לידי המשטרה, והוא הוסר בהדרגה עד שחדל להתקיים מספר שנים לאחר מכן.

[עריכה] לקראת מלחמת ששת הימים

[עריכה] המשבר

ב-15 במאי 1967 צעד בירושלים מצעד יום העצמאות. על בימת הכבוד עמדו אשכול, ועמו הרמטכ"ל יצחק רבין. עוד במהלך המצעד הגיעו אל הנוכחים ידיעות כי גמאל עבד אל נאצר, נשיא מצרים החל להזרים לסיני כוחות צבא גדולים.

למשבר קדמו חודשים של חיכוכים עם סוריה, שהביאו לפגיעות ביישובי הצפון, ולקרב אווירי באפריל 1967 שבו הופלו שישה מטוסי מיג 21 סוריים. נראה כי החלטתו של נאצר להזרים את הכוחות הייתה צעד שנועד להניא את ישראל מהתערבות ונסיון להפיל את המשטר הסורי, צעד שעליו רמז הרמטכ"ל רבין. רבים מעריכים כי המשבר החל מבלי שתהייה כוונה אצל איש מן הצדדים להביא למלחמה כוללת, אך שורה של צעדים שלא ניתן היה לחזותם מראש, הביאו את האזור אל המלחמה.

עם כניסת הכוחות המצריים לסיני, הורה מזכ"ל האו"ם, או תאנט, על פינוי כוחות האו"ם שהיו בסיני, וזאת לאחר דרישתו של נאצר כי יפנה הכוחות באופן חלקי. פעולה זו הביאה לכך שנאצר ישלוט במצרי טיראן דבר שהביא למצור ימי על מדינת ישראל. בתוך יומיים, מ-19 במאי ואילך, גוייס כוח המילואים של מדינת ישראל והועמד בכוננות. החלה תקופת המתנה, במהלכה שותק המשק הישראלי, עקב שהיית כל הגברים הכשירים בשירות מילואים, וחרדה קיומית ירדה על המדינה.

הציבור הישראלי לא חש ביטחון באשכול. ככל שהתמשכה תקופת ההמתנה, ואשכול לא הורה על יציאה למלחמה, גבר החשש כי מדינות ערב יקדימו את מדינת ישראל, ויפתחו ראשונות במתקפה.

ב-23 במאי התמוטט הרמטכ"ל רבין, והוחלף למשך 48 שעות על ידי סגנו, עזר ויצמן. האירוע הביא לחשש חמור במערכת הצבאית ובמערכת הפוליטית מהתמשכות תקופת ההמתנה. החלו לחצים על אשכול כי יסכים להצטרפות אנשי רפ"י אל הממשלה, ולמינויו של דיין לשר הביטחון. אשכול לא הסכים לחזרתם של יריביו מרפ"י אל שולחן הממשלה, וראה בדרישה כי ייתן לאחר את תיק הביטחון משום חתירה תחת סמכויותיו. אשכול ניסה למצות את כל האפשרויות לתיווך בינלאומי שיסיים את המשבר. שר החוץ אבא אבן שהה בארצות הברית, וניסה להביא לפעולה של הממשל האמריקני. המשבר הבינלאומי הלך והחריף. בפגישה בשתיים בלילה, ב-27 במאי מסר השגריר הרוסי לאשכול שדר חריף מראש הממשלה הרוסי אלכסיי קוסיגין שהזהיר מפני פעולה צבאית. בצהרי אותו היום התקבל שדר ברוח זו אף מידידו של אשכול, הנשיא לינדון ג'ונסון. בהצבעה שנערכה בממשלה בשעות הלילה, היו הדעות חלוקות ביציאה למלחמה. תשעה שרים תמכו ביציאה מיידית למלחמה, ותשעה תמכו בהמתנה. אשכול לא הצליח להכריע בין המחנות, ובאופן אופייני דחה את המשך הדיון ליום אחר.

[עריכה] הקמת ממשלת הליכוד הלאומי

באותו הערב, 28 במאי 1967 נשא אשכול נאום לאומה ברדיו. במהלך הכנת הנאום נוצרו כמה נוסחים, לאחר שאשכול העביר את הנאום המודפס הגהה מהירה. הנאום שודר בשידור ישיר. כאשר הגיע אשכול לפסקה, שבה בוצע תיקון, והפִסקה "כמו כן נקבעו קווי פעולה להזזת הכוחות" שונתה לפסקה "כמו כן נקבעו קווי פעולה להסגת הכוחות" החל מהסס, הוא לא הבין את התיקון שנעשה, ובשידור חי, החל מגמגם אל המיקרופון. פעולה זו יצרה את הרושם בעיני הציבור כי בראש הממשלה יושב אדם הססן וגמגמן, אשר אינו מסוגל להכריע, וכי המדינה נמצאת בסכנה גדולה. נאום זה נקרא בהיסטוריה בשם "הנאום המגומגם".

מאולפני הרדיו הגיע אשכול אל ישיבת המטה הכללי של צה"ל. מצב הרוח במטה הכללי היה סוער, והיו, כאריאל שרון אשר דיברו על החלפתו של אשכול בכוח. האלופים, אריאל שרון, עזר ויצמן, אברהם יפה והרמטכ"ל, הטיחו בפניו של אשכול מילים קשות. אשכול עזב את הישיבה בכעס. באותו היום הודיעה ירדן על הצטרפותה לברית לצד סוריה ומצרים.

ב-29 במאי כתב עיתון "הארץ" במאמר המערכת כי "מר אשכול לא בנוי כדי להיות ראש הממשלה ושר הביטחון במצב הנוכחי". אשכול נאם בכנסת וניסה להרגיע את הציבור כי "סביר לצפות שהמדינות התומכות בעקרון חופש השיט, יעשו ויתאמו פעולה יעילה כדי להבטיח שהמיצרים והמפרץ יהיו פתוחים למעבר ספינותיהן של כל האומות ללא אפלייה". אך הלחץ הפנימי נמשך. ב-1 ביוני לא ראה אשכול ברירה, ומסר את תיק הביטחון לידיו של משה דיין. כן צורפו לממשלה החדשה שהוקמה נציגי גח"ל מנחם בגין ויוסף ספיר, כשרים בלי תיק. הייתה זו ממשלת האחדות הראשונה שהוקמה במדינת ישראל, ובאותו הזמן כונתה "ממשלת ליכוד לאומי". עם מינויו של דיין לשר הביטחון, איבד אשכול את ההנהגה, ולמעשה מסר בידיו של דיין את ההכרעה על היציאה למלחמה ועל מהלכה.

[עריכה] מלחמת ששת הימים

המלחמה, לכשפרצה, הייתה הנצחון הצבאי הגדול ביותר שלו זכתה מדינת ישראל מאז ומעולם. תוך שישה ימים הביס צה"ל את צבאות ערב, כבש את חצי האי סיני, את יהודה ושומרון, את רצועת עזה ואת רמת הגולן. ירושלים אוחדה, ושוחרר הכותל המערבי.

אך אירוני הוא כי תוצאותיה המוצלחות של המלחמה לא יוחסו כלל על ידי הציבור לאיש שעמד בראשות הממשלה זה מספר שנים, עסק בבניין הכוח ובהעצמתו, וניווט את ספינת המשבר המדיני. כיום נראה כי תקופת ההמתנה אך היטיבה עם הכנתו של צה"ל אל המלחמה, וכי המאמצים שעשתה המדינה למנוע את המלחמה, אך סייעו למתן לגיטימציה בינלאומית ולמניעת לחץ בינלאומי לנסיגה מן השטחים שנכבשו, בנוסח הלחץ שאילץ את בן גוריון לסגת מסיני ב-1956. תהילת מלחמת ששת הימים יוחסה על ידי הציבור למשה דיין, יצחק רבין ועזר ויצמן.

[עריכה] שקיעה

לאחר המלחמה שקע אשכול מבחינה אישית ומבחינה בריאותית. מחלת הסרטן הכתה בו, והוא הלך ואיבד את כושרו להמשיך בחיים הפוליטיים. אל שולחן הממשלה ישבו צעירים אקטיביסטים כמשה דיין ויגאל אלון אשר התקוטטו ביניהם על ירושתו בעודו בחיים. השפעתו על אירועי השנים 1967 - 1969 הייתה שולית. נראה כי נשאר בתפקידו מכיוון שהיה זה נוח שבתפקיד יישא אדם שאינו משתייך ישירות ל"מחנה דיין" או ל"מחנה אלון" ואינו מעוניין או אינו מסוגל להכריע בין הגישות הסותרות לכיבושי ישראל במלחמת ששת הימים. האיחוד בין רפ"י ובין מפא"י ואחדות העבודה בינואר 1968 הפך ויכוח זה לוויכוח פנימי במפלגת השלטון, מפלגת העבודה. אלון דחף לפתרון יסודי, והגיש את "תוכנית אלון". הוא קרא למשא ומתן על הסכם קבע, במסגרתו תיסוג ישראל ממרבית השטחים. דיין, לעומתו, נקט בגישה שעל ישראל לשמור בשלב זה את השטחים, ואל לה ליזום מגע עם מדינות ערב. אימרתו כי "מחכים לטלפון מנאצר" אופיינית להשקפתו זו.

היד החופשית שניתנה לדיין בהנהגת המדינה הביאה לשיגשוג מסוים. מדיניות "הגשרים הפתוחים" הביאה לרגיעה ולשקט בשטחי יהודה ושומרון וברצועת עזה. מלחמת ההתשה עדיין הייתה רחוקה, ונראה היה כי המיתון הכלכלי פינה את מקומו לגאות משקית. בסוף שנת 1968 היה ברור כי אשכול לא יאריך ימים. עוד בימי חייו סוכם בין ראשי המערך (השני) כי יורשתו תהיה גולדה מאיר. ב-3 בפברואר 1969 לקה אשכול בהתקף לב, אך לאחר שנמסר כי החלים ממנו ושב לעבודה, לקה שוב בהתקף, ונפטר ב-26 בפברואר 1969 בשעה 8:20.

[עריכה] חייו האישיים

אשכול היה נשוי שלוש פעמים. מאשתו הראשונה, רבקה מהרשק, נפרד בשנת 1927. לאחר מכן נישא לאלישבע קפלן, מנשות העלייה השלישית. נישואין אלו האריכו ימים עד למותה של אלישבע ממחלה קשה בשנת 1959. בשנת 1964 נישא למרים זליקוביץ', שעבדה כספרנית בכנסת והייתה צעירה ממנו ב-35 שנים. לאשכול נולדו ארבע בנות: נועה, דבורה, תמה ועפרה. בתו תמה נישאה לאברהם בייגה שוחט, אשר, כאשכול, שימש בתפקיד שר האוצר. נועה הייתה ממפתחות המחול המודרני בארץ. נכדו מבתו עפרה הינו הסופר אשכול נבו.

[עריכה] הנצחתו של אשכול ומורשתו

שטר של חמישה שקלים חדשים עם תמונת אשכול. על צידו האחורי תמונת המוביל הארצי, מפעלו הגדול.
הגדל
שטר של חמישה שקלים חדשים עם תמונת אשכול. על צידו האחורי תמונת המוביל הארצי, מפעלו הגדול.

אשכול הלך לעולמו כשהוא מר נפש, ובעל תדמית שלילית של אדם הססן וגמגמן, אשר כמעט הביא את המדינה אל אסון חמור, אשר נמנע ברגע האחרון. כיום ישנם רבים הרואים באשכול מנהיג נבון, אשר השכיל לנסות ולמנוע את המלחמה, והעביר את תיק הביטחון לדיין רק משכשלו כל הנסיונות, ולאחר לחץ מאסיבי מבפנים ומבחוץ.

תדמיתו כסב עממי, המתבל את דבריו בשפת היידיש, ונושא אמרות כנף, בנוסח "לעניות דעתי הקובעת", "הפנקס פתוח והיד רושמת" ואחרות, נראתה כמגוחכת במדינת ישראל של סוף שנות השישים, אך כיום יש המתגעגעים לסוג זה של הנהגה, שלא נראה במדינה מאז אשכול. עמוס עוז בספרו "מנוחה נכונה" מצייר את דמותו של אשכול כזקן חכם וסמכותי, מקור לנחמה ולעצה טובה.

לאחר פטירתו של אשכול, נקראו על שמו רחובות בערים, וכן אתרים נוספים - השכונה הירושלמית "רמות אשכול", מאגר המים "מאגר אשכול", חבל אשכול והמועצה האזורית אשכול בנגב, ושמו של "הכפר הירוק" שונה ל"הכפר הירוק על שם לוי אשכול". כן נקרא על שמו "מגדל אשכול" באוניברסיטת חיפה. פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים המחולק מדי שנה, נקרא אף הוא על שמו של אשכול. דיוקנו של אשכול הופיע על בול דואר, וכן על שטר כסף בערך של 5 שקל חדש.

[עריכה] לקריאה נוספת

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: לוי אשכול
ערך מומלץ