קול ראשון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| יש לשכתב ערך זה הסיבה לכך: ערך בלתי אנציקלופדי. אין מקום כאן לניתוחים כל כך מפורטים. כמו כן, כמות הציטוטים המרובה חורגת מכללי שימוש הוגן.. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
קול ראשון הוא ספר מאת המחבר הישראלי אברם קנטור. הוא נכתב בגוף ראשון, כמספר גיבור / מספר דמותת. במקרים מסוימים הוא יכול גם להיתפס כמספר עד. הסופר מתקומם מול הדעה לפיה הספר "קול ראשון" הוא ספר-נעורים. הוא כתב אותו כספר המתאים לכל גיל כאשר הוא מנסה ליצור רבדים של אירוניה סמויה בין קולו של הילד המשדר אל קהל בוגר מידע שהוא עצמו מבין-למחצה.
תוכן עניינים |
[עריכה] פרטי הספר
- מחבר: אברם קנטור
- הוצאה: הספרייה החדשה (הקיבוץ המאוחד / ספרי סימן קריאה)
- שנת יציאה לאור: 2004
- מספר עמודים: 175
- מספר פרקים: 15
- כריכה: רכה
[עריכה] אפיון דמותו של הגיבור
- הערה: זהו ניתוח ספרותי ואינו מהווה פרטים עובדתיים.
ערך זה יעודכן בקרוב.
[עריכה] אפיון דמותו של קובי
- הערה: זהו ניתוח ספרותי ואינו מהווה פרטים עובדתיים. זהו אפיון דמות בהשוואה לאחיו הילד, יחסו של הגיבור אל הדמות, קונפליקטים חיצוניים וסביבה גיאוגרפית ואנושית.
קובי, או בשמו הרשמי יעקב, הוא אחיו הגדול של הילד (גיבור הסיפור, המספר אותו בגוף ראשון), ומבוגר ממנו בשנים מספר. קובי מוזכר לכל אורך הסיפור.
הסביבה האנושית בה הוא חי:
- טבעת פנימית – משפחה קרובה, האם, האב שלמה, האחות מירב [שלמרות שתכופות היא קוראת בעיתון הנוער שלה ולא אכפת לה מן המתרחש, למעט מספר התערבויות, היחסים ביניהם לא היו מתוחים מעולם] והאח (גיבור הספר, אילם). [בהמשך מפורט לגבי היחסים בינו לבין הדמויות ובפרט הילד].
- טבעות חיצוניות, אנשי הסביבה – בתקופתו הראשונה, לפני החזרה בתשובה – החברים לספסל הלימודים, ששאלו אותו אם הוא מחבב את אחיו הילד:
-
- ...[ביציאה מחדרו של קובי] לפעמים הוא היה מלווה אותי בעיניים שלו, ולפעמים היה מוסיף צ'פחה קטנה, שאני דווקא אהבתי, אף-על-פי שזה די כאב, כי צ'פחות כאלה נותנים רק למי שמחבבים. אבל אם מישהו היה אומר לקובי שהוא מחבב אותי, הוא בטח היה שואל: "את מי? את המפגר הזה?" ועושה עם היד תנועת ביטול.
ובתקופת החזרה בתשובה, הוא יצר קשר עם הרב במכתבים השונים [ראו בהמשך] בנוגע לנושאים שונים, והתכתב עם עמיתיו בחב"ד ובאתרים כגון המשיח ושופר.און.ליין. גם הדוסים נכללים בסביבה זו, אלה שפגש ובילה עמם במלון ובבית חב"ד, בשתי היציאות מהבית.
סביבתו הגיאוגרפית של קובי היא בדרך כלל ביתו, מה גם שמצוין שהוא בדרך כלל מבלה בבית כשדלתו סגורה ("מה שבטוח, שמייד אחרי שיצאתי, הוא היה טורק את הדלת ונשאר שם לבדו." – עמ' 74). בחדרו הוא מנהל טלפונים, על פי עדויות הילד, בנושאים שונים, גולש באינטרנט לאתרי חב"ד, המשיח, שופר און ליין, סדנת אור ועוד, ואינו מתווכח עם אמו בנוגע לסידור החדר [ראו בהמשך]. חדרו משמש לו תמיד כמקום מפלט לאחר ריבים (לדוגמה, באחד הקונפליקטים שיפורט בהמשך: ""תעזוב אותו!" קראה אמא, "מה אתה רוצה מהילד?" "תעזוב אותו, תעזוב אותו," קפץ קובי ומיהר להסתלק, "אני לא רוצה שום דבר מהילד," המשיך לצעוק מן המסדרון, "רק תשאלו את עצמכם מה אתם רוצים מהילד, ואל תשכחו שיש לכם עוד איזה ילד". והוא טרק מאחוריו את הדלת בחדר שלו."), והוא ניגש אליו תמיד לאחר ארוחות הערב, כפי שמצוין באופן קבוע בספר (לדוגמה: "קובי סיים את הסלט בנחת ויצא לחדר שלו" – עמ' 105, או, "...רק אחרי שקובי גמר לאכול והלך לחדר שלו..." – עמ' 131). לפעמים הוא כה לחוץ לקבלת תשובות ומענות מעמיתיו הדתיים, עד שאפילו תועד מקרה כזה: "נפתחה לפתע דלת הבית בסערה, ועוד לפני שהספקתי לתפוס מה קורה, נעלם קובי במסדרון. (…) שמעתי את הדלת שלו נסגרת, ומיד תיארתי לעצמי את העיניים שלו נחות על המסך ורואת את ה'סידור' שלו." (עמ' 85). בנוסף, הוא בילה פעמיים (בפעם הראשונה היה זה יום, ובפעם השנייה יומיים – למרות שתוכננו שבועיים, אך כל זה נמנע בידי הילד – ראו בהמשך) אצל אנשי חב"ד בישיבותיהם והתכנסויותיהם. מלבד הישארותו בבית, קובי נמצא בבית הספר, ותכופות קורה שהילד רואה אותו חוזר מבית הספר. באחת הפעמים היה זה מזל גדול, מכיוון שקובי חילץ אותו מצרה – ראו בהמשך.
למרות שמסופר שאז התעקש שהמחשב יהיה בחדרו, הוא היה חייב לתת לכולם להשתמש בו, כולל לאחיו. הילד התייחס לאחיו בתחילת הסיפור כמעורר יראה וכאח מרגיז, אך לאט-לאט הפך את יחסו אליו ליחס של חברים טובים, ואף קיבל הארה מקובי, שאמר בחיוך גדול,
-
- "בחיים לא הייתי מנחש שאתה ממזר כזה" (עמ' 165; על סוף הסיפור יפורט בהמשך).
לילד היו הוראות מפורשות מקובי לכסות את המסך והמקלדת, ובפעמים הראשונות שזה השתמש במחשב כשקובי לא היה בחדר, הוא לא העז להפנות את מבטו לצדדים, כאילו הקירות צופים בו. מלבד ההוראות המפורשות, הייתה לילד הרגשה שאחיו אינו אוהב אותו ("קובי לא אהב אותי. אני חושב שפשוט התבייש שיש לו אח כזה כמוני, אחד שלא יודע לדבר בקול, זאת אומרת – אילם, או משהו כזה. הוא לא אהב שייראו אותי מבחוץ ויידעו שאני אח שלו" – עמ' 10). קובי הוא נער אשר בתחילת הסיפור היה רגיש מאוד לדברים מסוימים ומתעצבן מהם בקלות. הילד אהב להתגרות בו ולבטא ללא ריסון את תחושותיו הפנימיות לגבי אחיו:
-
- ...אז כשמירב צעקה בהתרגשות, הוא התעורר מהצעקות שלה, ובא לחדר שלי כולו נפוח משינה, לראות מה קרה. מרב התנפלה עליו בהתרגשות גדולה. "הוא יודע לקרוא ולכתוב," היא אמרה. (...) הוא אפילו לא כיסה את הפה שלו, שנפער בפיהוק כמו כמו בפה של חמור נוער, ורק עשה עם היד שלו תנועת ביטול: "מה את מתלהבת מכל שטות של המפגר הזה?" (...) [מירב:] "תגיד לאח שלך איך קוראים לו!" פנתה אלי בשידול. (...) אז טוב, בגלל שהוא אמר עלי מפגר, כמו שתמיד אמר כשההורים לא שמעו, ובגלל מה שהפיהוק שלו הזכיר לי, התכוונתי לכתוב על הנייר: "חמור נוער!" אבל (...) הספקתי לצייר רק את המילה "חמור", ותיכף הרגשה צריבה חזקה בלחי, ועוד לפני שהבנתי מה זה, ראיתי את היד הגדולה שלו דוהרת אלי, והרגשתי איך היא נוחתת לי על הלחי האחרת בכוח רב כל כך, עד שעפתי מהכיסא וספגתי חבטה בעצם הזנב. קובי הסתלק בזעם וטרק את הדלת אחריו. (עמ' 10-11)
לקובי לא הייתה סבלנות אל אחיו ("אבא אמר לקובי להסביר לי איך מגיעים למשחקים ואיך משחקים. קובי עיקם את הפרצוף, וכשהיינו לבדנו מול המחשב, הוא משך שרפרף, ובלי להביט בי אמר: "הלבישו אותך עלי, אז לפחות תשב!"" – עמ' 21), ולא היסס לקרוא לו "מפגר" בכל הזדמנות אפשרית (חוץ מהפעמים שההורים בבית). הוא מתואר כחסר נימוסים ולא נעים הליכות, למרות שבענייני מחשב אהב מאוד להסביר. הוא גילה עניין מזוייף ומאופק בהצלחותיו של אחיו בענייני משחקים, דבר שלא נראה בעין יפה בעיני הילד ("אחרי שהואיל בטובו להביט בתוצאות שלי ולפלוט שוב את ה"יופי!" הרגיל שלו, לקח איתו למיטה איזה ספר" – עמ' 24). לא הייתה לו סבלנות רבה לאחיו, אך ידע היטב היכן חוצים את הקווים האדומים: כשראה בדרכו חזרה מבית הספר שקבוצת ילדים מציקה לאחיו, הוא רץ אליהם, התנפל וקילל, גידף ובעט, וגירש אותם מאחיו. הוא מתואר על ידי הילד גם כענייני מדי, ולאחר האירוע הזה פשוט אמר לו, "יאללה, בוא!". לאחר תקרית זו, מתוארת רגיעה ביחסים המתוחים בין האחים:
-
- מרגע ששמעתי את דלת הכניסה נפתחת וידעתי שהוא חזר, אפילו לא חיכיתי שהוא יגיע אלי ויגיד לי להתחפף מהחדר שלו. הייתי מתנתק מייד מהאינטרנט, ובדרך-כלל הייתי פוגש אותו בפתח החדר שלו, כשאני בדרך החוצה. לפעמים הוא היה מלווה אותי בעיניים שלו, ולפעמים היה מוסיף צ'פחה קטנה, שאני דווקא אהבתי, אף-על-פי שזה די כאב, כי צ'פחות כאלה נותנים רק למי שמחבבים" (עמ' 74).
הילד מתחיל לחוש חיבה קטנה ביחסו אל קובי, אף על פי שהיא מהולה ביראת כבוד רבה.
לעומת זאת, בחלקים אחרים של הסיפור, לפעמים בעירוב מדהים של אירועים לא נעימים אחרים, קורה שדווקא קובי סובלני כלפי אחיו, ומתוארת במקרים אלה החיבה והאהבה שאחיו רוחש לו:
-
- קובי ישב מול המסך (...) ושאל אם כיביתי את המחשב תוך כדי משחק. לרגע התבלבלתי ומיהרתי לטלטל את הראש בשלילה, אבל מייד חזרתי בי והנהנתי. פתאום הבנתי שהוא כבר יודע, ושאין עוד טעם להסתיר. "אין דבר," הוא אמר בקול מרגיע, "לא קרה שום דבר, אבל אל תעשה את זה יותר". אף פעם לא אהבתי את קובי כמו באותו רגע" – עמ' 26), ולעיתים אף מסביר לאחיו דברים בשילוב של תכונות: סבלנות וקוצר-סבלנות – כמו למשל במקרה שבו הראה לילד כיצד משתמשים באינטרנט, ומתוארת המציאות הנפלאה שזה גילה בה. הוא הסביר לו באופן קסום ובסבלנות מדהימה, אך כשהילד לקח שרפרף והתיישב הוא התפרץ: "מה אתה מתנחל לי פה? אתה לא רואה שאני עסוק עכשיו?" (עמ' 29)
ביחס להורים, קובי תכופות רב איתם (בהמשך ישנם ריבים מסוג אחר). היחסים ביניהם מתוחים ולא תמיד נעימים, כפי שקרה במקרי ארוחת בוקר אחת, שבה, לאחר מספר פעמים שהאם שאלה את קובי אם הוא רוצה חלב עם הנס-קפה שלו, והוא השיב לאחר מספר חזרות על השאלה ברוגז שהיא יודעת את התשובה ושתפסיק לנדנד לו, היא נעלבה ואמרה שאם הוא לא מסוגל לענות לה על אפילו שאלות אלמנטריות שכאלה, אז שיחפש מישהו אחר שיכין לו את הקפה. קובי קם מהשולחן ברעש גדול וטרק את דלתו. למחרת הוא לא השיב לה שוב. לעיתים הוא מגלה בגרות ("קובי אמנם לא היה מסדר את החדר שלו אם אמא לא דרשה ממנו, אבל אני לא זוכר שהוא התווכח איתה על כך" – עמ' 83).
אך יש נקודת מפנה והתפתחות מפתיעה באופיו ובחייו בהמשך. הילד גילה, לאחר שקובי נעלם מהבית והשאיר אחריו פתק קצר, כיצד להיכנס לאתרים שהוא גולש בהם, וגילה שאחיו נכנס לאתרי חב"ד ומתעניין במסורת היהודית. זו הייתה תחילת הדרך שבה קובי שינה את התנהגותו לגמרי. ההורים נהיו מודאגים ולחוצים ביותר ("קובי מדאיג אותנו", עמ' 106), מאחר ויש אדם דתי בבית חילוני, אך קובי נהיה נעים הליכות הרבה יותר לאחר שעשה שבת עם אנשי חב"ד (""ברוך הבא," אמר אבא. "ברוכים הנמצאים," חייך קובי"" – עמ' 49). הוא סיפר כאילו פשוט הציעו לו לבלות אצלם סוף-שבוע בחינם, והוא סיפר שהם אנשים נחמדים ביותר. ההורים זרחו מאושר כשפתאום התחיל לדבר אליהם בחביבות ולשתף אותם בענייניו (הילד כתב בספר, "אני לא יודע למה, אבל מרגע שקובי התחיל לספר, הייתה לי תחושה שמשהו בו השתנה ושזה לא אותו קובי. הוא היה פשוט חביב מדי. אף-פעם הוא לא דיבר כל-כך הרבה ושיתף ככה את אמא ואבא בעניינים שלו. הם זרחו מאושר." אך לאחר מכן מביע ספק והתלבטות בנוגע לכך, "...זרחו מאושר, כאילו שמחו על ההזדמנות המיוחדת הזאת להקשיב לו, ולדבר אליו, שקובי הואיל בטובו להעניק להם. אני משום-מה לא הייתי שותף להרגשה הזאת. הייתה לי מין תחושה ששדדו אותו, שגנבו משהו מתוכו" – עמ' 49). הוא סיפר להם, ותוך כדי כך הם החלו לנסות לשדל אותו בעדינות לסגת מרעיונות אלה, על כך שהמצאות רבות הומצאו בזכות ממציאים יהודיים, והתחיל לדבר בביטויים שלא מצאו חן בעיניהם:
- '"ממש אצבע אלוהים," אמר קובי, ואף על פי שצחק, ראיתי בעיניים שלו איזו רצינות. (…) "שום אצבע אלוהים," אמר אבא, "רק הרגשה אמהית טבעית ופשוטה." (עמ' 51)
- "לא חשוב", ביטל קובי, "העיקר שהכל ברוך-השם בסדר". ראיתי איך התעוותו השפתיים של אבא כששמע את קובי מדבר..." (עמ' 135)
הדבר הגיע להתפרצויות ולאירועים מסוימים, שבהם מובהק כי קובי מסתיר את היותו דתי מהמשפחה, ואף הילד העיד בספר שהוא לעיתים הולך עם כובע גם בתוך הבית, ושיש לו חשד שישנה כיפה מתחתיו.
-
- "תספר אבא, תספר את האמת, הצבא לא היה תענוג כזה גדול, נכון? אף-פעם את לא מספר את הדברים האלה, נכון? אולי אתה חושש שיהיו לזה השפעות שליליות? מה? רק על החוויות המצחיקות אתה מדבר. (...) אל תספר לי מעשיות על הצבא הזה, אני יודע בדיוק מה עושים שם." (עמ' 78, בו מפגין קובי באישיותו החדשה את התנגדותו לצבא)
הוא הגיב בעצבנות להיתקלות קלה בידו של הילד, והתייחס למשיכת היד שלו כאל תנועת ביטול:
-
- "תעזוב אותו!" קראה אמא, "מה אתה רוצה מהילד?" "תעזוב אותו, תעזוב אותו," קפץ קובי ומיהר להסתלק, "אני לא רוצה שום דבר מהילד, רק תשאלו את עצמכם מה אתם רוצים מהילד, ואל תשכחו שיש לכם עוד איזה ילד".
כאן הוא קרא תיגר על היותו ילדם, ואולי גם האשמה בכך שהוא לא דואגים לו אלא רק לאחרים.
קובי לא מסכים לאכול בשר עם חלב:
- כבר באותו ערב הוא לא הסכים לגעת בבשר, כי על השולחן היו גם גבינות. "איך אתם יכולים לאכול את זה ביחד?" שאל. "זה לא מגעיל אתכם?" [תגובת האם:] (...) "אני לא מסכימה שתגיד על אוכל 'מגעיל'. אם משהו לא מוצא חן בעיניך, אתה תמיד יכול להתרחק ממנו, אבל אל תפגע באחרים." (עמ' 103)
- למחרת, כשקובי ביקש לארוחת-ערב את הצלחת הכתומה בגלל שהוא אוהב אותה, אמא צחקה. "מכל הצלחות היקרות שלנו אתה בוחר דווקא את צלחת הפלסטיק היחידה? מה הצניעות שזאת שקפצה עליך פתאום?" אני ידעתי שהוא בוחר בצלחת הזאת דווקא בגלל שהוא יודע שאף אחד אחר לא יאכל בה. (...) [מירב:] "אתם לא שמים לב שהוא הפסיק לאכול בשר? אז או שהוא מתחיל להיות צמחוני, או שהוא מתחיל להיות דוס (...) כי צמחונים לא מסוגלים לאכול מצלחות שאכלו בהם בשר, ולדוסים יש צלחות מיוחדות למאכלי בשר, וצלחות אחרות למאכלי חלב". (...) "זה נכון?" שאלה אמא. "מה נכון?" היתמם קובי. "זה נכון שאני לא אוכל בשר, זה מגעיל." [תגובת ההורים:] "קובי!" התרגזה אמא, "כבר דיברנו על זה אתמול." "אבל מה אני יכול לעשות שזאת האמת? אתם שמים על השולחן גם בשר וגם חלב, וזה מגעיל." אבא זז בכיסא שלו ולא אמר כלום. (...) ידעתי שאם הוא רק ישלוף את הפקק מהפה, יפרוץ הכעס שלו כמו קיטור. (עמ' 104-105)
תגובת ההורים החלה להיות חריפה יותר ויותר, אך למרות זאת מאופקת, והם שמרו זאת לשיחות ביניהם בלבד.
ההורים מודאגים ולא יודעים איך להשתלט על עצמם, עד שהחליטו לעשות משהו בנידון. אחד הקונפליקטים שהתאפק לא לצאת, התממש.
-
- אחרי שקובי טען שהרמב"ם אמר שמזוזה היא חובת כולם תמיד, הפנים של אבא איבדו את כל הצבע. (...) [אחרי שקובי הסתלק, האב מדבר אל האם] "את מבינה מה זה היה?" הוא שאל, ולא חיכה לתשובה. "אלוהים, למה זה מגיע לי? לא מספיק שבן אחד שלי לא מסוגל לדבר, אז עכשיו אני צריך גם דוס בבית שלי, שגם איתו אני לא אוכל לדבר?" (...) פתאום נדלק בעיניו משהו. "אני הולך לדבר איתו!" אמר, וקם בבת-אחת.
ביום המחרת, קובי התפרץ הבייתה בזעם לאחר שגילה שישנה מזוזה מותקנת בדלת. הוא בירך עליה עם כיפה על ראשו בנוכחות אחיו הילד – ואמר בזעם שאת זה היה צריך לעשות לפני ההתקנה. קובי ארב והסתער על אביו משחזר הבייתה, אך זה אמר בחיוך שאנשים מ"שופר" (ראו בהמשך) של חב"ד באו והתקינו את המזוזה. קובי היה מאושר והדביק נשיקה על לחיו של אביו, אך זה שמר את זעמו בפנים כאשר שמע שני משפטים של קובי בהם נכלל פעמיים הביטוי, "ברוך השם".
אירועים חשובים אחרים שקרו הם, שקובי שיתף באופן קבוע את אחיו הילד בתחושותיו ובעולמו, וניסה בכל כוחו לגרום לו ללכת אחריו. השיחה הראשונה הייתה מהולה בכעס בתחילתה ובסבלנות ושכנוע בסופה, דבר שמקנה הרגשת אי-צפיות מראש של קובי, אשר בקהילה הדתית כונה "יעקב". הוא תפס את אחיו יום אחד גולש באינטרנט ונכנס לאתרים כגון "שופר און ליין" ואתרי חב"ד וקורא את מכתביו. זעמו התבטא בין היתר בדבריו:
-
- "אתה לא יכול להזדקף? מה אתה תקוע שם כמו איזה פסל כפוף? (...) עכשיו תשב פה, ותסביר לי מה יש לך לחפש בתוכנות שלי. בשביל מה העלית את הסידור הזה על המחשב? אתה הרי לא מסוגל לקרוא את זה. (...) אתה לא יכול לענות, הא? חתיכת גולם." אך ברגע שהילד התיישב והביט בעיניו, קובי הסיט אותם ושתק. לאחר כמה רגעים הוא אמר, בלי להרים את העיניים, "תראה, כל המקיים נפש אחת מישראל כאילו קיים עולם מלא. (...) אתה אמנם לא יכול לקרוא את זה, אבל תדע לך שזה כתוב בשס, זאת אומרת במשנה. (...) אני רואה שאתה לא מבין על מה אני מדבר, אבל אל תדאג, אתה עוד תבין." (עמ' 87-89)
קובי בזאת מגלה בקיאות רבה בענייני התורה והמשנה, וזה האירוע הראשון בסדרת השכנועים שלו:
-
- "אתה למדת 'לך-לך' בתורה, נכון?" (...) מיהרתי להנהן במרץ. (...) "אז תדע לך ש'לך לך' זה לך אליך, לך לעצמך, זאת אומרת, לך לגלות מי אתה באמת," אמר קובי, ועכשיו הביט בי בלי להוריד את העיניים שלו ממני. (...) "אתה יודע מה עוד כתוב שם, במשנה? (...) כתוב שם, 'דע מאין באת, ולאן אתה הולך'. ואתה יודע מאין באת?" (עמ' 89)
עד נקודה זו זו נראתה שיחה רגילה לגמרי, בה הילד חושב לעצמו שהשאלות שלו מובנות מאליו, ותשובותיו לא ברורות או לא ברור מדוע ניתנו. הוא לא ידע להשיב לשאלותיו וחיכה שיענה בעצמו, וכך קובי פתאום חזר לעצמו בצורה מפתיעה, או שהעיר לו על עברו ועל עתידו הצפוי ודרש לשנותם לפני הדין.
-
- "אתה באת מטיפה סרוחה, אתה מבין את זה? ולאן אתה הולך? למקום עפר, רימה ותולעה. ועכשיו תקשיב טוב, זה הקטע הכי חשוב, 'ולפני מי עתיד ליתן דין-וחשבון, לפני מלך מלכי המלכים'.
הילד לא הבין את פשר תוכן דבריו. אז קובי חייך ושאל ברטוריות אם לא יספר לאחרים על הסידור, ולאחר מכן,
-
- "ברור שלא תגיד שום דבר, כי הרי גם אם תרצה להגיד לא תצליח. אבל אני מתכוון שלא רק בגלל שאתה לא יכול לדבר שלא תגיד, אלא פשוט בגלל שאני מבקש ממך. וגם בגללו," אמר והצביע על התקרה.
אך בראשו של הילד התרוצצו מחשבות על כך שאחיו רוצה לכרות ברית עם אישיות עליונה וחזקה:
-
- הוא ידע על מה אני חושב! (...) אני לא יודע איך קוראים להרגשה המוזרה שהתיישבה לי פתאום בחזה... איך הוא ידע מה עובר לי בראש? הוא לא יכול היה לדעת מעצמו. זאת אומרת שמישהו, שמסוגל לדעת בדיוק מה אני חושב, כרת ברית עם קובי והוא מגלה לו את זה. (...) הוא הצביע אל התקרה. ידעתי בדיוק למי הוא מתכוון. הייתה לי הרגשה שקובי התפתה לכרות ברית עם מישהו גדול וחזק, שרוצה משהו שאבא ואמא לא רוצים, וחששתי שעכשיו הוא מנסה למשוך אותי אחריו, לפתות אותי להצטרף אליו.
ולכן לא ידע, בהרגשת הבלבול הזו, אם לשתף פעולה אם אחיו ואם לאו.
באותו ערב שפורט לפני כן בניתוח, במקרה שקובי לא הסכים לאכול בשר וחלב יחד, הילד בא למחשב בחדרו לאחר הארוחה, וקובי שאל אותו אם זה לא מגעיל אותו. הילד הניד בראשו לשלילה, וקובי אמר שבתורה כתוב יותר מפעם אחת: "לא תבשל גדי בחלב אמו". הוא הציע לו להיגעל מהבשר הזה, והילד הבין זאת לא נכונה: כיצד ייתכן שמישהו מחליט להיגעל (במשמעות השונה) מבשר? עוד מקרה היה חשוב: הילד נכנס אל חדרו בהיסוס, וקובי נפנה אליו ובחיוך רחב הזמין אותו להיכנס. הוא הודיע לו בחגיגיות שהוא החליט לעלות לתורה, למרות גילו המאוחר. הוא שוב ניסה לשכנע את הילד: "בעוד כמה חודשים גם אתה תוכל לעשות את זה." (עמ' 116). הילד לא ידע מה לעשות, וחשב על תגובת ההורים ועל רצונו שלו. קובי אמר שהוא יוכל לסדר זאת בשבילו ושהוא ייתן לו זמן לחשוב, אך למחרת כבר לא הזכיר זאת לגמרי. השיחות הללו הסתיימו במקרה האחרון, בו קובי שאל את אחיו אם הוא מכיר את סיפור עקדת יצחק. הילד הנהן בראשו כמובן מאליו. קובי ציין, "אתה יודע שאתה ממש טוב בתנ"ך? בהתחשב בכך שאתה בכלל לא מסוגל לקרוא אותו, זה די מפתיע." (עמ' 123). הילד החל לחשוד שקובי מתחנף אליו כדי שיסכים להצעותיו השונות החוזרות ונשנות. קובי הזכיר לו את תחילת הסיפור: "והאלוהים ניסה את אברם," ואמר, "שתדע לך שגם אותנו הוא מנסה". לאחר שעברו בראשו של הילד תמונות של כל סיפור העקדה, ושיצחק כמעט נשחט בידי אברם ואייל מסכן שנקלע למקום נשחט במקומו, ושחשב על כעסו על אלוהים שהעמיד את האנשים כשפני ניסיון ובמיוחד את יצחק, למרות שהוא יודע-כל, דברים אלה עוררו בו צמרמורת, כמו ביום שקובי דיבר איתו על "מלך מלכי המלכים".
-
- פתאום הבנתי שהוא מנסה לשכנע אותי להאמין באלוהים. למה לא מספיק לו שהוא בעצמו כבר מאמין? בשביל מה הוא צריך שגם אני אאמין? (...) למה אני, ילד צעיר, צריך להחליט אם יש אלוהים או אין אלוהים. הרי אנשים מבוגרים, מלומדים וחכמים, מתווכחים על זה כבר מאות שנים, אז איך אני יכול להחליט בעניין חשוב שכזה?
הילד, בתחילת גיל ההתבגרות שלו, היה רגיש לעניינים פילוסופיים שכאלה, במיוחד לאור העובדה שהבינם למחצה.
-
- "אין לך ברירה," אמר קובי, "אתה מוכרח לבחור, ואני מציע לך לבחור בהשם יתברך, אם אתה חפץ חיים."
לאחר דברים אלה הילד לא יכל לשאת עוד את זה, והוא קם והסתלק. קובי לא ניסה לשכנעו יותר, דבר שאולי מראה על הדאגה שלו לאחיו.
במכתבים שהילד גילה שקובי כתב לרב, הוא ציין על מודעותו לפסוק, "מי שם פה לאדם, או מי ישום אילם או חירש או פיקח או עיוור", ואם אלוהים נתן לו את המום, הוא יוכל לתקנו, ולכן אין סיבה שלא יהיה יהודי טוב, או שלא יעלה לתורה. אחיו הילד סבר אז כי לא נשמע לו הגיוני שאלוהים "יקלקל ולאחר מכן ירפא", מה גם שהוא לא הבין ממתי השתמש אחיו בשפה כה מליצית וגבוהה במכתביו אל הרב, שאליו, לדעת הילד, התייחס בכבוד המוני מדי:
-
- הוא גם קרא לרבי הזה "כבודו", כמו לאיזה מלך. אם הוא רק היה מתייחס אלינו, בבית, בחצי מהכבוד שהוא נותן לאיש הזה, היינו כולנו מרגישים הרבה יותר טוב (עמ' 148)
הילד גם התעמק בשאלות פילוסופיות על האלוהים, וסבר שתהיה לזה השפעה על המשך חייו שלו ביחס לאחיו. הוא גם סבר שהדברים בהם מתעסק אחיו הם "שטויות", וכששם שהוא אולי צפוי להיגאל, לדעת אחיו, כך גם אחיו צריך להיגאל מהדברים הללו, שהיו כה זרים לילד שגדל בבית חילוני. הילד האשים בנפשו את הדוסים בכך שקילקלו את אחיו:
-
- עד שנפגש עם הדוסים, אני הייתי האח המפגר שלו, והוא התבייש שיש לו אח כזה, אבל מאז שהתחיל עם כל ענייני האמונה האלה נהייתי לאח הרחמנא-ליצלן שלו, שנפל אליו מהשמיים בשביל שיוכל לעשות מצווה. באותו רגע לא ידעתי את מי לשנוא יותר – את הדוסים, שהכניסו לקובי לראש את השמיים, או את קובי, שנתן להם לעשות לו את זה. (עמ' 146)
בחלקו האחרון של הסיפור, מודגשת האהבה והדאגה בין האחים. הילד דאג מאוד כאשר קובי הודיע להוריו שהוא יוצא לכשבועיים, ושוב, שלא יחפשוהו ולא ידאגו. לאחר חיפוש ממושך באתר האינטרנט של המשיח אליו נכנס קובי ובמפת העיר, יצא הילד אל המלון ביום הראשון רכוב על אופניים כל הדרך, נכנס אל מלון שתאם את הכתובת, וראה שם דתיים רבים, אך לא את קובי. הוא החליט לחזור למחרת, ובערב נוכח שההורים שמו לב להיעדרותו ודרשו ממנו לגלות אם הוא יצא לחפש את קובי. לאחר הבנה הדדית אך חוסר באי הסכמה מצידם שיעשה זאת שוב, יצא הילד בשנית אל המלון, מצוייד בעט, פנקס ובכתובת מודפסת של המשפט שקובי אמר לו פעם, "כל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים עולם ומלואו." הוא החליט, במטרה להחזיר את קובי הביתה, לגלות לו שהוא יודע קרוא וכתוב. לאחר שנכנס אל חדר האוכל במלון, הוא זיהה את אחיו. קובי קרא בפליאה את הפתק, והדוסים האחרים בחדר נפנו אליהם. הילד כתב, "בוא איתי הבייתה". קובי התרגז ואמר שהוא "לא שואל אותו מה לעשות". לאחר מכן הילד כתב, לאחר שראה שמתחילים להתקהל סביבם, "אני יודע לכתוב, בוא איתי, אני זקוק לך." קובי היה המום ומתפעל.
-
- עמדתי והסתכלתי על קובי, וראיתי שמחה בעיניים שלו (עמ' 161)
אך הדתיים סביבם החלו להפריד ביניהם בכוח, אך הילד כתב שוב מהר, "קובי, כל המקיים נפש אחת, זה אתה אמרת, ואנחנו ארבעה בבית." קובי לא אמר כלום ורק נענע את ראשו למעלה ולמטה, תוך כדי שאחיו ניסה לשדל אותו לחזור הבייתה מתוך רצון שיחזור להיות עם המשפחה. שאר האנשים אמרו שהוא "מסתמא מתגעגע", אך כשהילד זינק לעבר אחיו במטרה לחבק אותו, צעיר אחד התנפל והפריד בכוח תוך הכאת הילד.
-
- "זוז הצידה, שוטה קטן!" איבדתי את שיווי המשקל שלי והרגליים שלי כשלו בניסיון למנוע נפילה. ותוך כדי כך שמעתי את קולות הצחוק שעוררה חוכמתו של הצעיר. אבל בסוף הצלחתי לעמוד, מוכן לזנק מחדש אל קובי. אבל הצעיר לפת עכשיו חזק את שתי הכתפיים שלי, ואפילו לא התכופף להרים את הכיפה השחורה שנפלה לו מהראש. ואז ראיתי בעיניים של קובי נצנוץ מוכר, שכבר ראיתי בהן פעם, כשהסתער על הנערים בדרך מבית הספר. (עמ' 162)
זיקת ההבנה והגעגועים בין שני האחים החלה כאשר קובי קיבל בסתר את ההחלטה לשמוע בקול אחיו. הילד לא היה מוכן לוותר על ההגעה לאחיו. קובי אמר ברוגע שייתנו לו דקה לדבר איתו ביחידות, אך הצעיר התנפל עליו מחדש, הילד נשך אותו, ואז החל להכותו ולהשליכו. קובי הסתער, העיף את הצעיר ארצה (בפעולה זו נראית תעוזתו המחודשת) והזהיר בצעקה שלא יתקרבו אליו. שניהם הסתלקו משם, באמרה המפורסמת והעניינית כל כך של קובי: "יאללה, בוא!" כשהם היו בחוץ, אחרי מספר גידופים שצעק קובי לעברם, דבר המדגיש שהוא מוותר על אישיותו החדשה למען חיי משפחה, ובמיוחד למען המשך הקשר עם אחיו, הוא שאל לשלומו, צחק עמו, וכשגילה שאחיו הגיע למקום עם אופניים מהבית, הוא אמר בצחוק, "בחיים לא הייתי מנחש שאתה ממזר כזה!" שני האחים נהיו חברים טובים מנקודה זו ואילך, אחים המבינים וקשורים אחד לשני, ולא בעמדת אח גדול שולט ואח קטן ונשלט, כמו פעם, אלא שני חברים. לפני הנסיעה הבייתה, קובי כרע ברך לפני האח והתחנן שישיר לו, כפי ששר פעם למירב. האח, לאחר מספר רגעים של היסוס, שר מלוא ריאותיו. קובי מילמל לעצמו, "הללויה, זה היה נפלא! אף-אחד לא יכול לשיר את זה כמוך." הקשר החברותי והרציני בין שני האחים רק התחזק בדרך חזרה, כאשר קובי נסע, ואחיו מאחוריו. הוא צחק כשהתברר לו שאחיו ידע כל השנים הללו לקרוא ולכתוב, ולא גילה זאת. אופיו של קובי השתנה כאן מאח עריץ ומעורר יראה למבין-ללב, חברותי ונעים. הוא קרא לו שוב "ממזר קטן", והבטיח לא לגלות, כפי בקשתו, מה גם שציין שהאח חייב יום אחד לגלות זאת, אם ברצונו להתקדם, ולפני שיגלה, הוא חייב להכין תשובות ומענות לכל האנשים שישאלו אותו, למה. הוא הפך בזאת גם לאח גדול שמייעץ על פי נסיונו להמשך חייו של הנער, הערות בונות שמטרתן סלילת חייו של הנער, למרות אילמותו.
[עריכה] קונפליקטים פנימיים של קובי
כיוון שאין הסיפור מסופר בלשון סופר כל-יודע אלא מגוף ראשון – ומזווית הראייה והבחינה של עולמו האישי של הילד הדובר, אין ידוע על קונפליקטים פנימיים של קובי, אחיו של הילד. ניתן רק להסיק מתוך הסיפור מספר קונפליקטים כאלה:
- ההתחבטות בשאלה האם לשלוח את אחיו לעלות לתורה למרות אילמותו, כמפורט במכתביו לרב בעמודים 145-149, בו הוא מציין פסוקים מן התורה המדגישים כי אלוהים קובע את מומי האדם, והוא ירפא אותם, אך במכתביו החוזרים ונשנים ייתכן שרצה שפני הדברים יהיו ברורים יותר, והתלבט האם ללחוץ על אחיו או לא.
דוגמה בציטוט נבחר:
-
- אני מקווה שכבוד הרב מבין את הרצון העז שתקף עלי לשתף מישהו בשמחתי, ולא יכעס עלי על שניצלתי את מומו של אחי הצעיר כדי לחלוק את הסוד שלי מבלי לחשוש שהדבר יתגלה למשפחתי. בכל אופן, בשעה שסיפרתי לו את הדברים האלה, חשתי פתאום כמו באיזו הארה גדולה, כאילו זימן לי השם את המקרה הזה כדי להעמידני למבחן. למראה האח המסכן שלי, המאזין לי בפה פעור, עלה פתאום בדעתי שהילד הזה יגיע בקרוב למצוות, ושיש ללמד אותו לקרוא את ההפטרה. (...) אני מבקש מכבוד הרב להדריך אותי איך אפשר לעשות את זה, כי הילד אינו יכול להוציא קול מגרונו, ואיך יעלה וישיר את ההפטרה? (מתוך מכתב של קובי לרב, עמ' 147-148)
- כפי שצויין במספר פעמים בסיפור על ידי הילד, קובי לא הסכים לקבל שתייה מאמו, רק מהאחרים, ולא היה ברור לו למה. לאחר מכן, העניינים חזרו לשגרה. אני סבור שזה בגלל קונפליקט פנימי, כפי שמעיד הציטוט הבא מתוך מכתב נוסף של קובי לרב:
-
- קראתי על אורח-נשים, ועל הלכות נידה, ונבהלתי. הרב יודע כי בביתנו לא חיים לפי התורה, ואמי בוודאי איננה שומרת הלכות נידה. אני כמובן אינני יכול לדעת לעולם מתי היא בנידתה, אבל במקום אחד מצאתי כתוב כי אשה בנידה לא תמזוג כוס לבעלה. אני אומנם לא בלעה, אבל היא מוזגת לי יום-יום. (...) איך אוכל לדעת אם מותר לי לשתות מן הכוס שהיא מוזגת? (מתוך מכתב של קובי לרב, עמ' 147)
לפי המכתב, קובי היה בבלבול וכנראה התלבט בינו לבין עצמו האם לשתות מכוס שאמו מוזגת לו, ובניסוח דבריו לרב מיעט את פני הדברים ורק ציין שנבהל ושהוא מבקש עזרה.
- קונפליקט אחר שייתכן שקיים הוא: האם לחזור הבייתה?
כשהילד, כמסופר לפני-כן בעבודה, ניסה לשכנע את קובי לחזור הבייתה, ורשם לו שהוא זקוק לו, שיבוא הבייתה, ושהוא צריך לדאוג לשלמות המשפחה ("קובי, כל המקיים נפש אחת, זה אתה אמרת, ואנחנו ארבעה בבית"), נראה היה שקובי בהתלבטות. לאחר שהתפעל והיה המום מכך שאחיו יודע לכתוב, התפנה בנפשו להתחבט בשאלה האם לקבל ולעשות כבקשת ותחנוני אחיו?
-
- קובי הביט בהם ולא אמר כלום. ניסיתי להביט לו בעיניים, אבל הוא לא הסתכל אלי." (עמ' 161). לאחר שהילד מסר לאחיו את הפתק להלן על שלמות המשפחה, אחד מהאנשים שם אמר, "זה בסדר, אתה הלוא אינך נוטש אותם. הוא מסתמא מתגעגע." וכל אותה העת קובי התלבט והתחבט בין עצמו, וחשב ברצינות. קובי קרא בפתק וניענע את הראש למעלה ולמטה, ולא אמר כלום.
לאחר שהחלה האלימות כלפי אחיו, הגיע קובי לכלל החלטה, והתערב בריב. לאחר מכן, עזב את המקום וחזר הבייתה.

