עליות לפני קום המדינה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| עליות לארץ ישראל והתיישבות בה |
|
עליות לפני קום המדינה:
|
יהודים עלו תמיד לארץ ישראל, כלומר חזרו ארצה ממקומות גלותם. הראשונה בקטגוריה זו היא שיבת ציון, חזרתם של היהודים מגלות בבל לארץ ישראל בעקבות הצהרת כורש, בשנת 538 לפנה"ס.
[עריכה] עליות במאה ה-18 ובתחילת המאה ה-19
במאה ה-18 במאה ה-19 היו גלי עלייה אחדים ממניע דתי וציוני, שהתפרשו על פני כשלושים שנים. בעליות אלו עלו כ-750 עולים, שהיוו כ-10 אחוזים מכלל היישוב היהודי בארץ ישראל באותן שנים שמנה כ-6000 נפש, אך הן היו קטנות משמעותית ביחס לעליות הציוניות הראשונות שכללו עשרות אלפי עולים לישראל כל אחת:
- עליית תלמידי הבעל שם טוב (1777): 400 חסידים בראשות רבי מנחם מנדל מויטבסק עלו ממזרח אירופה והתיישבו בטבריה.
- עליית צפון אפריקה: בעקבות עליית תלמידי הבעל שם טוב, עלתה קבוצה של כ-150 איש מצפון אפריקה.
- עליית תלמידי הגר"א (1808-1809): כ-200 עולים, שהיוו את אבות היישוב הפרושי בארץ.
[עריכה] העליות שלפני קום המדינה על פי הספירה המקובלת
הספירה המקובלת (על פי ההיסטוריוגרפיה הציונית) של עליית יהודים לארץ ישראל ממניעים ציוניים לפני קום המדינה, מתחילה בגל ההגירה שהחל בשנת 1881. המניעים העיקריים של רוב המהגרים היו רצונם לשפר את מצבם הכלכלי, ובריחה מהסביבה האנטישמית העויינת בה הם חיו.
לעומת הספירה המקובלת, יש המקדימים את ראשית הציונות לימיהם של מבשרי הציונות המדינית, נשאיה של אידיאולוגיה שהנצה בסוף המאה ה-18, חרגה מגדר אוטופיה והפכה לתוכנית מעשית שהוגשמה, אומנם לא במספרים גדולים, לאורך כל המחצית הראשונה של המאה ה-19. זרם בלתי פוסק של תלמידיהם של ר' יהודה ביבאס ור' יהודה בן שלמה חי אלקלעי עלו ליפו ממרחבי האימפריה העותומנית והפזורה של היהודים מגורשי ספרד, במרכז אירופה. ביפו פרנסו עצמם תחת להיות לנטל על קהילות המוצא שלהם בפזורה, (בניגוד לבני היישוב הישן שנסמכו על מנגנון החלוקה), והכינו את התשתית הרעיונית, החברתית, המוסדית והכלכלית לקליטת יהודי מזרח אירופה שהגיעו ארצה ברבע האחרון של המאה. לפי אסכולת 'המקדימים', עליית ה'תלמידים' היא הראויה להקרא 'העלייה הראשונה'. הנרטיב הציוני הרווח מתעלם מעליות אלה, לא בשל אופיים הלא הציוני, או בשל גודלן (גודלה של עלייה מעולם לא היווה מכשול בפני מעצבי המיתוס הציוני ולראייה תנועת ביל"ו, שלא כללה יותר מכמה מאות של פעילים, שרק חלקם עלו לארץ ורק עשרות מהם נשארו בה, ובכל זאת הודגשה תרומתם ליישוב המתחדש לכדי ממדים של סיפור מכונן), אלא כיוון שזו דרכם של מתעדי נרטיב, (במקרה הזה, יוצאי מזרח אירופה), להתעלם מנרטיב מתחרה שמאיים על ההגמוניה.
- העלייה הראשונה (1903-1881): 25 אלף עולים הגיעו מרוסיה, רומניה ותימן, מתוכם רק 5,000 נשארו, מחציתם מעולי תימן. הם עלו בשני שלבים עיקריים: 1882-1881 ו- 1891-1890. רובם היו מסורתיים-דתיים, בני 40-30, בעלי משפחות מעיירות קטנות. חלקם מאורגנים ב"חובבי ציון" וחלקם פליטים לא מאורגנים. הם התפרנסו ממסחר זעיר וממלאכה, ולא מחקלאות. אצל רובם שררה שאיפה לחיים טובים ומסורתיים ורעיונות לאומיים.
- העלייה השנייה (1914-1904): גל הגירה זה היה במידה רבה המשכו של גל העלייה הקודם. נמשך עד תחילת מלחמת העולם הראשונה שגרמה להפסקתו. רוב העולים היו משפחות מסורתיות-דתיות. מיעוט העולים, בין 1000 ל1500 איש, היו צעירים בעלי רעיונות סוציאליסטים-לאומיים, נחושים בדעתם ליישב את הארץ ולעבד את אדמתה. בגל זה היגרו לארץ כ35,000 איש, כאשר יותר ממחציתם עזבו את הארץ.
- העלייה השלישית (1923-1919): גל הגירה זה נמשך מסיום מלחמת העולם הראשונה ועד תחילת המשבר הכלכלי בארץ. בתקופה זו עלו לארץ כ-37 אלף איש שהגיעו בעיקר מארצות מזרח אירופה: מרוסיה הגיעו כ-45% מהעולים, מפולין הגיעו כ-31%, מרומניה הגיעו 5% ומליטא 3%. בולט בעלייה זו יסוד צעירים חלוצים שהגיעו לארץ בשנים 1919 עד 1921, ואחר שנים אלו התמעט מספרם בתוך זרם העולים. האידאולוגיה של החלוצים תרמה רבות לבניין הארץ, וכך הטביעו חותמם על הציונות ועל פיתוח היישוב העברי בארץ ישראל.
- העלייה הרביעית (1929-1924): העולים הגיעו ממזרח אירופה ומאסיה. זרם עלייה חזק שהחל ב-1924 ונמשך כשנתיים, הביא להתפתחות עירונית מהירה בעיקר בתל אביב שקלטה חלק ניכר מהעולים. בשנים 1926-1927 חל משבר כלכלי בארץ, מן הקשים שידע היישוב העברי בימי המנדט הבריטי, ולמרות ההתאוששות הכלכלית בשנים 1928-1929, זוהה המשבר עם כל תקופת העלייה. בתקופת המשבר אף ירדה כמות העולים ואיכותם מבחינה כלכלית. בעלייה הרביעית עלו כ-80,000 עולים בעיקר מארצות מזרח אירופה, מחצית העולים מפולין השאר מברית המועצות, רומניה וליטא. כמו כן עלו מאסיה, בעיקר מתימן ומעיראק 12% מכלל העלייה. משאר חלקי אירופה ומאמריקה עלו מעטים בלבד. בשל ירידה מהארץ בשנים אלו של כ-10,000 איש, תרומת העולים ליישוב הייתה חשובה ומכרעת.
- העלייה החמישית (1939-1929): העולים הגיעו מארצות מזרח אירופה ומרכזה. גורמים עיקריים לעלייתם היו התגברות האנטישמיות ועליית היטלר לשלטון בגרמניה. רוב העולים התיישבו בערים, ותרמו לפריחה כלכלית ולשגשוג התרבות.
- עלייה בימי מלחמת העולם השנייה ועד קום המדינה 1939-1948: 130 אלף עולים. המשך ההעפלה והחרפת המאבק במנדט הבריטי בעקבות מדיניות העלייה.

