ציונות מדינית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הציונות המדינית היא זרם בתנועה הציונית שדרש השגת ערובות חוקיות וזכויות פוליטיות בטרם שיתחילו יהודים ליישב את ארץ ישראל. בראש הזרם עמד בנימין זאב הרצל.
הזרם התבסס על העקרונות הבאים:
- האנטישמיות היא האויב המשותף המלכד את האומה היהודית .
- מצוקת היהודים היא בעיה מדינית שיש לטפל בה בגלוי בזירה הבינלאומית .
- לעמים עצמם יש אינטרס לפתור את בעיית היהודים (היהודים גורמים אנטישמיות ומהווים מתחרים כלכלים )
- מרכז טריטוריאלי יתאפשר רק בהסכמת המעצמות .
מכס נורדאו, יד ימינו של הרצל, סבר כי רק לאחר הצלחתה של הפעולה המדינית תתאפשר הגשמת מטרותיה של התנועה הציונית. לדעתו, תהליך האמנציפציה במערב אירופה הביא להתבוללות ולוויתור על סימני הייחוד שלהם כיהודים, אך למרות זאת רוב היהודים לא הצליחו להתקבל ונדחו על ידי החברה הסובבת. בהשפעת האנטישמיות נחלש הדמוי הקבוצתי של היהודים כיהודים, הם מתביישים במוצאם ומתרחקים זה מזה. מכיוון שאין סיכוי להמשך קיומו של העם היהודי בגולה, יש להבטיח את קיומו במדינה משלו . תנאי חשוב להצלחת המפעל הציוני הוא פעילות חינוכית לאומית אשר תשכנע את היהודים שאין סיכוי להמשך החיים בגולה וכי יש לעבור למדינה לאומית עצמאית .
הציונות המדינית הייתה ניגוד לתנועת חיבת ציון ולזרם המעשי שדגלו בעיקר בעבודה בא"י בלי להבטיח מראש זכויות פוליטיות.
[עריכה] מי הם ראשוני מבשריה של הציונות המדינית?
קיימת מחלוקת עקרונית באשר לראשוני מבשרי הציונות המדינית. אין הכוונה לזרם בתוך התנועה הציונית, אלא לאידיאולוגיה שהנצה בסוף המאה ה-18 ובראשית המאה ה-19 בקהילות הפזורה של מגורשי ספרד ובבסיסה השאיפה לעלייה יישוב ועבודה (להבדיל מהסתמכות על משטר החלוקה ו'לההרג באהלה של תורה') בארץ ישראל מטעמים מדיניים ושפיות לאומית. הנרטיב הציוני המרכזי שעוצב על ידי יוצאי מזרח אירופה מתעלם ממשנתם המדינית ופעילותם הציונית של הרב ד"ר יהודה ביבאס ור' יהודה בן שלמה חי אלקלעי והגשמתה של משנה זו עם עליית תלמידיהם ליפו בסמוך למחציתה הראשונה של המאה ה-19. לדידו של הזרם המרכזי של מכונני ההיסטוריה הלאומית, ניתן להתחיל ולספור את העליות המדיניות עם עליית חברי תנועת בילו (כ-12 שנה לפני היווסדה של תנועת בילו ברוסיה החייה ר' יהודה אלקלעי את דברי הנביא ישעיה כאשר קרא ליהודים "בני יעקב נלכו ונלכה") ב 1882 ואת הבסיס הרעיוני לעלייה זו במשנתם של פינסקר ואחרים מאמצע המאה ה-19.

