יששכר איש כפר ברקאי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
יששכר איש כפר ברקאי - כהן גדול בבית המקדש השני.
נזכר לגנאי, בגלל זהירותו המופרזת שלא יתלכלכו ידיו בשעת עבודת הקרבנות, ומנהגו לעבוד בכפפות של משי בשל כך:
| תנו רבנן: ארבע צווחות צווחה עזרה... ועוד צווחה: צא מכאן, יששכר איש כפר ברקאי, שמכבד את עצמו ומחלל קדשי שמים! דהוה כריך ידיה בשיראי ועביד עבודה (=שהיה כורך ידיו במשי ועובד). | ||
| -- בבלי, פסחים נז ע"א; כריתות כח ע"ב; ילקוט שמעוני ויקרא תסט. | ||
התלמוד מספר גם מה עלה בגורלו (בתרגום לעברית):
מאי עלתה בו (מה אירע לו) ביששכר איש כפר ברקאי? אמרו: המלך (בכריתות: ינאי המלך) והמלכה היו יושבים. המלך אמר גדי טוב יותר, והמלכה אמרה כבש עדיף. אמרו: מי יוכיח? כהן גדול, שמקריב קרבנות כל יום. בא יששכר, הראה בידו (בתנועה של זלזול): אם גדי עדיף - יעלה לקרבן תמיד! אמר המלך: הואיל ולא הייתה לו אימת המלכות - יחתכו את יד ימינו! נתן יששכר שוחד, וחתכו את שמאלו. שמע המלך, וחתך את ימינו.
|
||
| -- שם. | ||
התלמוד בהמשך מביא אמוראים שדוחים את דבריו של יששכר.
בספרות התורנית מוזכר סיפורו לא אחת בהקשר של דיני חציצה במצוות (כגון לולב) ובזיון המצווה בכך.

