משתמש:Shayakir/ארמון באוויר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הקבלה הינה תורת הסוד והמיסטיקה היהודית כפי שהתגבשה לראשונה בפרובאנס ובצפון ספרד בשלהי המאה ה-12 וראשית המאה ה- 13. לתורה זו יש שורשים עמוקים יותר במחשבה היהודית ונמשכת מהמיסטיקה העברית הקדומה, קרי ספרות ההיכלות והמרכבה. לקבלה הייתה השפעה גדולה מאוד על חיי הרוח היהודית והתבססו עליה תנועות רוחניות גדולות שבראשן השבתאות והחסידות. בקבלה ישנם מספר זרמים ותפיסות שונות עם הבדלים מהותיים בינהם ואף לעיתים סותרים זה את זה אף על פי כן הם מתוחמים בתוך מסגרת משותפת של מושגים וסמלים שלעיתים המקובלים נחלקו בהבנת משמעותם המדוייקת.

תוכן עניינים

[עריכה] מחשבות היסוד בקבלה

תרשים של 'עשר הספירות', מבנה היסוד של הקבלה
הגדל
תרשים של 'עשר הספירות', מבנה היסוד של הקבלה

במרכזה של מחשבת הקבלה עומדת שאיפתו של המקובל כמיסטיקן להתאחד איחוד מיסטי חוויתי ותודעתי עם האלוהות, ולצמצם את הפער בינו והעולם הגשמי שבו הוא נטוע לבין האל. דרך כך מבקש המקובל להתעלות במעלות השלמות הרוחנית, להשיב את נשמתו אל שורשה העליון האלוהי, לדבוק בה ואף להיכלל בתוכה. המקובל תופס את המציאות הגשמית כולה ואת התופעות שבתוכה כמערכת סמלית אשר משקפת את גילויו של האל והוא מבקש ע"י התבוננות לחדור לתוכה ולחשוף את ההוויה האלוהית המסתתרת בכל נמצא ונמצא. הקבלה מבחינה בין בחינתה הנעלמת של האל שלגביה אין אפשרות לכל יצור נברא להשיג בה השגות כלשהן, לבין בחינתה של האלוהות המתגלה. לרוב בחינה זו מתכנה בשם הספירות שהן בחינות שבהן מאציל האל את פעולותיו ודרכן הוא ברא ומנהיג את העולם.

[עריכה] הספירות

שאלה מרכזית בקבלה היא האם הספירות הן עצמות האלוהות או כלים בידו. שמות הספירות מראשיתן לאחריתן נקראות לרוב בכינויים אחידים והם:

תורת הספירות בקבלה
כתר
חכמה בינה
חסד גבורה
תפארת
נצח הוד
יסוד
מלכות

הקבלה מרבה לתאר את עולם הספירות ומבררת את יחודם, מעמדם ותפקידם של כל ספירה בהאצלה האלוהית. הספירות שונות זו מזו ואף מנוגדת אחת לרעותה. חלוקה יסודית בספירות נקראת ימין, שמאל ואמצע, או בהתאמה על פי הנהגתם חסד, דין ורחמים. מערכת הספירות שרוייה במתיחות של כוחות מנוגדים והמקובל מבקש לפשר בינהם (להביאם לקו האמצע), ובכך להשכין הרמוניה בין הכוחות הללו. בכך מתאפשרת השפעה של תולדות חיוביות וחיות לעולם. פעולה זו נקראת יחוד הקב"ה והשכינה הווי אומר יחוד קו החסד מצד ימין המתקרא זכר עם קו הדין מצד השמאל המתקרא נקבה. פעולה זו מתאפשרת ע"י קיום המצוות והתפילות או שימוש בשמות הקודש בכוונה הראויה.

[עריכה] הקבלה התיאוסופית והקבלה האקסטטית

הקבלה נחלקת לשני זרמים עיקריים: קבלה תיאוסופית - תיאורגית וקבלה אקסטטית. הקבלה התיאוסופית-תיאורגית עוסקת בעיקר בלימוד המבוסס על מהות האלוהות (האין-סוף) ועשר הספירות וההנחה כי מעשי האדם עשויים להשפיע על האלוהות. נציגיו הבולטים של זרם זה הם ספר הזוהר ותורת האר"י. הקבלה האקסטטית עוסקת בהיבט החווייתי של הקבלה, תוך שימוש בטכניקות מעשיות, ושואפת על ידי כך להגיע לאקסטזה רוחנית, ששיאה הוא דבקות באל והארה רוחנית, כמו הנבואה. נציגו הבולט של זרם זה הוא ר' אברהם אבולעפיה שלא דחה את קבלת הספירות, אלא טען שהיא נחותה מהקבלה הנבואית. החסידות מיזגה שני זרמים אלו לכדי מקשה אחת.

[עריכה] יסודות מיתיים - מאגיים וקבלה מעשית

רוח היהדות נוטה לדחות מקירבה יסודות מיתיים אולם יסודות קרובים לכך מצאו את מקומם בליבה של תורת הסוד והקבלה. בראשם תפיסת הפילורמה, תפיסה שלפיה בתוך שלמות האל ישנם ריבוי של כוחות שונים זה מזה. תפיסה זו מקבילה לתורת הספירות בקבלה. אולם להבדיל מין הפילורמה הגנוסטית שבה הכוחות השונים שבאלוהות נמצאים במאבק זה בזה ולעיתים נתפסים כטובים או רעים, תפיסה זו נעדרת כליל מתורת הספירות.

יסוד נוסף הוא היסוד המאגי. להבדיל מהתיאורגיה שבה פועל המקובל בעליונים ומבקש להטיב עם האלוהות הפעולה המאגית מבקשת לפעול בעליונים ולהיטיב עם האדם. תחום זה של פעילות מאגית מתוחם בענף הקבלה המעשית. זה העוסק בקבלה המעשית יוצא מנקודת הנחה שבה העולם נברא ומונהג על ידי שמותיו של האל והוא מבקש לשנות את סדרי הבריאה לטובתו על ידי שימוש בשמותיו הן על ידי הגיית שמות הקודש בפה או באמצעות כוח המחשבה והן על ידי יצירת קמיעות שבהן שמותיו של האל או צירופים אחרים של לשון הקודש מועלים על הכתב.


למרבה האירוניה ספרות ההלכה (שולחן ערוך, יורה דעה סימן קע"ט) מתירה את השימוש בשמות הקודש. ולעומתה ספרות הקבלה מרבה להזהיר להרחיק ולסייג את השימוש בקבלה מעשית. זאת משום שעל פי דברי המקובלים לעוסק בקבלה המעשית נחוצה טהרה מטומאת מת שאותה ניתן להסיר אך ורק באמצעות אפר פרה אדומה שמאז חורבן בית המקדש אינו נמצא ברשותנו.

אזהרות אלה עומדות לכאורה בסתירה עם השימוש לאורך הדורות בקבלה מעשית ובקמיעות. יישוב לסתירה זו מביא הרב יצחק כדורי. הוא מבדיל בין השימוש בשמות הקודש כדרך למציאת חן בעיני האל בעת התפילה, שבאופן זה אין צורך להיטהר מטומאת מת. לבין השימוש הטכני בשמות קודש כדי לחייב את הכוחות האלוהיים לבצע את רצונו של המקובל.

פעולה מאגית מפורסמת בהיסטוריה היהודית היא יצירת הגולם שעל פי המסורת, יצר המהר"ל מפראג על ידי שימוש באותיות הקודש.


ראו גם: מושגי יסוד בקבלה

[עריכה] התפחות היסטורית

[עריכה] ראשיתה של הקבלה

במחקר הקבלה מקובל לחלק בין תורות הסוד שקדמו ל"קבלה", ובין ה"קבלה" שהיא תורת הסוד היהודית שרווחה החל משלהי המאה ה-12 וראשית המאה ה-13 בפרובנאס ובצפון ספרד, ועד ימינו אלה. לפי חלוקה זו, תורת הסוד של חסידות אשכנז וכן תורות הסוד הקדומות מתקופת הגאונים או חז"ל, אינן חלק מה"קבלה". לעומת זאת, המקובלים עצמם, אינם מכירים בחלוקה זו, והם מכנים בשם "קבלה" את תורת הסוד היהודית לכל תקופותיה.

[עריכה] תורת הסוד הקדומה

כאמור, לפי ההבחנה הרווחת במחקר, הקבלה אינה כוללת את תורת הסוד הקדומה, אך היא יונקת ממנה. המחקר מזהה שרידים מתורת הסוד הקדומה, בכתבים מתקופת הגאונים, ועוד קודם לכן כבר בספרות מתקופת חז"ל (כגון בתלמוד הבבלי בפרק ב' של מסכת חגיגה). קיים ויכוח במחקר, מה היחס בין רמזים אלה מתקופת חז"ל, לבין גופי סוד הבאים לידי ביטוי בספרות הרווחת בתקופת הגאונים והמכונה "ספרות ההיכלות והמרכבה". ויכוח נוסף הוא לגבי זמן כתיבת ספרות הסוד שרווחה בתקופת הגאונים. למשל לגבי "ספר יצירה" ישנה התלבטות אם להקדים את זמן חיבורו עד ימי הבית השני, או לאחר אותו - יש אומרים עד לתקופת המצאת הניקוד (אולי בסביבות המאה התשיעית לסה"נ), שכן ניקוד כלל לא נזכר בספר.

בתקופת התלמוד כונתה תורת הסוד: "סתרי תורה", "מעשה בראשית" ו"מעשה מרכבה" כפי התיאור ביחזקאל, פרק א ופרק י. בשל השפעתה והסגולות המיוחסות לה בעיני חוג המיסטיקנים היא הוגבלה ללימוד לאחר תקופת הכשרה, לגיל מסוים ולחתך מצטיין של הלומדים, בנוסף על הגבלות על צורת לימודה (שלא בפומבי, מרב לתלמיד יחיד); בתלמוד אף יש חכמים שהסתייגו מלימוד תורת הסוד.

החל מהמאה ה - 8 בתקופת הגאונים החל תהליך של שקיעתה של תורת הסוד יחד עם ספרות האגדה ודחיקת המוטיבים הלא ראציונליים ביהדות. מגמה זו התעוררה עם חשיפתה של המסורת היהודית לפילוסופיה יוונית בתיווכה של הפילוסופיה הערבית. זרז נוסף להתחזקות מגמה זו היה הפולמוס עם הקראים. החיבור הבולט מתקופה זו הוא חיבורו של ר' סעדיה גאון, "אמונות ודעות" שבו טרח להציג באופן נרחב את משנתו הרציולנית. בדרכו של הרס"ג הלכו גאונים אחרים כדוגמת: שרירא גאון, שמואל בן חפני ורבנו חננאל. אולם השיא במגמה הרציונלית שייך לרמב"ם ובפרט בספרו מורה נבוכים.

[עריכה] תורת הקבלה

ספר הבהיר, הספר הראשון של הקבלה הופיע בפרובאנס בשנת 1180 (בקירוב). הספר שיוחס לחכמי המשנה, שימש יסוד למשנת המקובלים הראשונים. הוא מכיל בתוכו רעיונות ודרשות מספרות ההיכלות והמרכבה, ובין מקורותיו נמנות יצירות מתקופה זאת. הבולטת שבהן היא ספר היצירה - חיבור המתאר את תהליך בריאת העולם והנהגתו ע"י האל.

בשלהי המאה ה- 12 הופיעו בפרובאנס מספר חיבורים קבלים קצרים וסביבם התפתח חוג של מקובלים, בינהם ר' יצחק סגי נהור, ר' אברהם בן יצחק, הראב"ד ור' יעקב הנזיר.

[עריכה] הזיקה לתנועת חסידות אשכנז

בקירוב באותו הזמן באופן בלתי תלוי הגיעה תורת הסוד של חסידות אשכנז לשיאה. על אף השוני ברור בין תורת הסוד של חסידות אשכנז לזו של ראשוני המקובלים ישנם קווי דמיון רבים בין השתיים. הן כתופעה חברתית של היווצרות חוגים שעסקו בתורת הסוד והן מבחינה רעיונית של שמירתה בסוד, תפיסתה כקדומה שהגיעה מן המזרח, מאבק כנגד הפילוסופיה, הסתמכות על ספרות המיסטיקה העברית הקדומה שבראשם ספר היצירה, ושיעור קומה. ומרכזיותם של שמותיו של האל בהגותם. יסוד משותף לשנים הוא הגרעין של תפיסות נאופלאטוניות (מיסודו של פלוטינוס, שחי ופעל במאה ה-3) בתוכן תפיסה המציירת את המציאות כהשתלשלות רוחנית שמקורה ב"אור הגדול" הוא האל או "השכל העליון" והתמעטות האור בהדרגה שמאפשרת יצירת תחומים רוחניים המשתלשלים זה מזה וניתנים להבחנה. לדעת אחדים מן החוקרים, תפיסה זו נשתלבה בקבלה ונתמזגה גם עם תפיסות גנוסטיות קדומות.

[עריכה] התפשטות הקבלה וספר הזוהר

כריכת ההוצאה הראשונה של ספר הזוהר, מנטובה 1558
הגדל
כריכת ההוצאה הראשונה של ספר הזוהר, מנטובה 1558

עד מהרה נתפשטה תורת הקבלה מפרובנס למרכזים אחרים כמו בורגוס וטודלו שבקסטיליה. להתפשטות זו תרם תהליך של חדירת ספרות ממרכז אחד למשנהו וחילופי אינטלקטואלים. אחד מהם הוא ר' יצחק סגי נהור שבראשית המאה ה- 13 עבר לגירונה שם לימד את מסורת הקבלה שהתפתחה קודם לכן בפרובנס. בגירונה התפתח חוג קבלי חשוב שמילא תפקיד מרכזי בגיבוש מחשבת הקבלה בספרד והתפתחות ספרותה. לחוג זה משתייכים ר' יהודה בן יקר ( רבו של הרמב"ן), ר' עזריאל ועזרא מגירונה, ר' יעקב בר ששת והרמב"ן שבשל היותו ראש רבני ספרד קיבלה תורה זו תהודה רחבה ולגיטימציה. מקובל נוסף שתרם להתפשטות הקבלה הוא ר' אברהם אבולעפיה שבשל שיטתו היחודית (הקבלה הנבואית) נדחה בספרד והחל לפעול באיטליה. פעילות זו תרמה לכינון איטליה כאחד המרכזים החשובים של הקבלה, הן הנבואית והן התיאוסופית - תיאורגית. המקובל התיאוסופי - תיאורגי הראשון באיטליה הוא ר' מנחם רקאנטי. מרכז נוסף שהתפתח הוא המרכז בביזנטיון.

תורת הסוד והקבלה נקלטה בחוגים רבים כיסוד משלים לתורת הנגלה ויסודות קבליים מובהקים החלו להופיע בספרות פרשנות המקרא, המוסר וההלכה.

החל משנת 1280 החלו להופיע הגליונות הראשונים של החיבור המרכזי בספרות הקבלה, הוא ספר הזוהר. המחקר האקדמי מייחס את חיבורו לר' משה די ליאון וזמן חיבורו נע בין השנים 1280 עד למותו של המחבר בשנת 1305. הספר שיוחס לרשב"י וחוג תלמידיו לא קנה לו בתחילה פרסום והכרה אלא אצל בעלי הקבלה. ההתקדשות של ספר הזוהר וההשפעה הרחבה שלו צברה תאוצה עקב הטראומה של גירוש ספרד. תורת הקבלה נתנה מקום נרחב לכיסופי הגאולה של העם הכואב את משבר הגירוש והקבלה וספר הזוהר יצאו מתחומי הכת המסוגרת של בעלי הקבלה אל המוני בית ישראל. דחיפה נוספת להפצתו וקדושתו של ספר הזוהר הייתה במאה ה-16 עם הדפסתו (לראשונה במנטובה). השפעה זו הגיעה לשיאה בקבלת צפת ובפרט בקבלת האר"י שרבים מהרעיונות המיסטיים החדשים נתלו על דרך הפרשנות בספר הזוהר שהפך למקור של תורת הסוד וקנה לו מקום קאנוני לצד התנ"ך והתלמוד. עם זאת במשך הדורות מראשית הופעתו של הספר ועד דור ההשכלה היו שהתנגדו לו מסיבות שונות והפולמוס סביב הספר נמשך עד לימינו.

במהלך המאה ה- 15 התמעט החידוש בתורת הקבלה, אך בשנת 1492 בשל גירוש ספרד התחוללה תמורה עמוקה בתורת הקבלה ומרכז הכובד שלה עבר לעיר צפת.

ראשוני המקובלים בימי הביניים

הראב"ד השלישי | ר' יצחק סגי נהור | ר' עזרא | ר' עזריאל בן מנחם | רמב"ן | ר' מנחם רקנאטי | ר' יעקב בן ששת | ר' יהודה ב"ר יקר | ר' אשר בן דוד

ר' ברוך התוגרמי | ר' אברהם אבולעפיה | ר' משה בן שמעון מבורגוס | ר' יוסף בן אברהם ג'יקטיליה

ר' יצחק דמן עכו | ר' משה די ליאון

[עריכה] קבלת צפת

בארבעים השנים הבאות לאחר גירוש ספרד התגלו בקרב המקובלים נטיות אפוקליפטיות ומשיחיות מובהקות, כגון הופעתן של תנועות משיחיות ומחשבי קיצין כאשר לאמיין, דוד הראובני ושלמה מולכו, יצחק אברבנאל, חיבור הנוסח הראשון של מעשה יוסף דילה ריינה, ועוד.

באותה עת הפכה ארץ ישראל למרכזה החדש של הקבלה ולמרכזה הרוחני של האומה. תחילה בירושלים ומשנת 1530 ואילך בצפת. לצפת נהרו מן הגולה רבנים בעלי שיעור קומה מכל תחומי ההגות היהודית. בתחום ההלכה - ר' יעקב בירב מחדש הסמיכה, ר' משה מטראני, ור' יוסף קארו. בתחום הפרשנות והדרשה - ר' משה אלשיך ור' שמואל אוזידא (בעל מדרש שמואל על פרקי אבות). בתחום המוסר והפיוט - ר' ישראל נג'ארה, ר' אלעזר אזכרי, ר' שלמה די וידאש ור' שלמה אלקבץ. אולם ההשפעה הגדולה של צפת באה לה בעקבות ענקי הרוח בתחום הקבלה - הרמ"ק והאר"י שפיתחו את תורתם בעיר ומשם התפשטה לשאר תפוצות ישראל.

באווירה המיסטית המיוחדת שפשטה בעיר "נדבקו" גם רבנים מתחומים שונים שמיזגו בתורתם את הנסתר והנגלה. דוגמאות לכך הם: שלמה אלקבץ בפיוטיו, הרבנים יוסף קארו בספרו מגיד משנה ואלעזר אזכרי שהעלו על הכתב יומנים מיסטיים, שלמה די וידאש בספר המוסר הקבלי ראשית חכמה ועוד.

התמורה היסודית בקבלת צפת היא הבאת חכמת הקבלה לכל שכבות הציבור. שלא כמו הקבלה בראשיתה אשר הסתגרה בתוך חוגים מצומצמים של מקובלים יחידי סגולה ובני עלייה, הקבלה הצפתית היא תופעה ציבורית רחבה ונחלתם של רבים. אחד הזרזים לכך הייתה היווצרותה של ספרות המוסר הקבלי. ספרים רבים כדוגמת ראשית חכמה, ספר חרדים, תומר דבורה ושערי קדושה נפוצו והפכו לנכס צאן ברזל.

בצפת התאגדו חבורות וחוגים רבים שאף כללו בתוכם את פשוטי העם. חבורות אלו עסקו בלימוד התורה, הוראת דרכי התשובה, ועוד. כמו כן נוצרו חוגים של מקובלים שעסקו בלימוד תורת הקבלה ובתיקוני התשובה. נוסף לכך הם עסקו בהשתטחויות על קברי צדיקים של חכמי המשנה והזהר שטמונים באיזור ושאת דרך לימודם ואורח חייהם ביקשו מקובלי צפת לחקות. בהשתטחויות אלו זכו המקובלים פעמים רבות לחוויות מיסטיות כגילויים מן העולמות העליונים, הדבקות בנשמות הצדיקים ותופעות של דיבור אוטומטי כמו ה"מגיד" שדיבר מתוך גרונו של ר' יוסף קארו. אחד מן החוגים הבולטים בצפת שעסק בכך היה חוגו של הרמ"ק.


[עריכה] קבלת הרמ"ק

הרמ"ק הוא גדול המקובלים העיונים. הוא היה בעל יכולת העמקה וכשרון הכתיבה שלו הנובע כמעיין המתגבר העשיר מאוד את תורת הקבלה. חוקר הקבלה גרשם שלום תיאר את הרמ"ק כ"הוגה הדעות והנציג החשוב ביותר של קבלת צפת. מחשבה דתית אינטנסיווית מאוד וכוח הסברה הצטרפו אצל רמ"ק, והוא התאולוג הסיסטמאטי העיקרי של הקבלה".

הרמ"ק נולד בשנת רפ"ב (1522). מקום לידתו אינו ידוע, אך שם משפחתו מעיד על כך שמוצא משפחתו מהעיר קורדובה בספרד. הוא גדל וגר בצפת, למד תלמוד והלכה אצל רבי יוסף קארו. התחתן עם אחותו של רבי שלמה אלקבץ ובגיל עשרים החל בלימוד קבלה אצל גיסו. הרמ"ק פתח את הקבלה בהרחבה וביסס אותה על רבים מהיסודות של תורת רבו, משה אלקבץ. הרמ"ק היה אחד מארבעת הרבנים שנסמכו בידי רבי יעקב בירב ב-1538. לאחר מספר שנים החל לשמש כראש ישיבה בצפת. בין תלמידיו נמנו רבי חיים ויטאל, לימים עורך כתבי האר"י, ורבי אליהו די וידאש, מחבר הספר ראשית חכמה.

עם הגעתו של האר"י לצפת הפך הרמ"ק לרבו במשך תקופה קצרה עד לפטירתו של הרמ"ק בכ"ג תמוז ה'ש"ל (1570). עם פטירתו נחשב האר"י ליורשו הרוחני וממשיך דרכו, אם כי שיטתם בקבלה אינה דומה: הרמח"ל יצר הבחנה בין השיטות והסביר כי קבלת הרמ"ק מהווה לימוד "עולם התוהו" ו"עולם התיקון" בקבלת האר"י.

חיבורו המרכזי והספר שאיתו מזוהה הרמ"ק ביותר הוא "פרדס רימונים", המבאר את שיטתו בקבלה ומהווה סינתזה של כלל ההגות הקבלית. כפי שהרמ"ק בעצמו מעיד על כך בהקדמתו לספר: "וכאשר באתי לשלם נדרי ערכתי לפני את כל ספרי האלוהי הרשב"י ואתבונן בהם ויהי לבבי כהולך בלב ים וכשוכב בראש חיבל, נבוך ומתבלבל בעמקי הדרושים הרבים. ואומרה אקח קסת הסופר אשר במותני ואערוך כל הדרושים עדר עדר לבדו עד אשים ריוח לשכלי בין עדר ובין עדר". כמו כן חיבר הרמ"ק פירוש לספר הזוהר ולספר יצירה בשם "אור יקר". הוא חיבר ספר מוסר בשם "תומר דבורה" המיוסד על י"ג מידות ההנהגה, ועוד.

אחד מחשובי חוקריו הוא יוסף בן שלמה, שפירסם ספר בשם "תורת האלוהות של ר' משה קורדובירו". ספר חשוב נוסף על הרמ"ק ותורתו הוא ספרה של ברכה זק, "בשערי הקבלה של רבי משה קורדובירו".

על-אף התפוצה הרבה שזכתה תורתו של הרמ"ק והכבוד הרב שחלקו לו, את הבכורה בתורת הסוד והקבלה נטל במהרה האר"י ותורותו. על כך החוקר יוסף בן שלמה כתב במבוא לספרו: "הסיבות ההיסטוריות לנצחונה של קבלת האר"י על זו של רמ"ק נובעת מן ההבדלים הגדולים שבין שתי השיטות, הן מבחינת התוכן והן מבחינת הצורה. טעם עיקרי לכוחה העדיף של קבלת האר"י, שכולה סובבת על הציר של גלות וגאולה, ואילו בשיטתו של הרמ"ק אין בעיות הגאולה תופסת מקום חשוב. הדורות שלאחר גירוש ספרד היו זקוקים לתורה, שתסביר להם פשר גורלם המר ותורה להם את הדרך לגאולה...בעניין זה התקרב האר"י יותר מרמ"ק לצרכים הפסיכולוגים וההיסטורים של היהודי באותה תקופה".

[עריכה] האר"י והקבלה הלוריאנית

[עריכה] האר"י וגוריו

רבי יצחק לוריא (1534 - 1572, כונה האר"י) - גדול מקובלי צפת במאה ה-16 והוגה שיטה חדשה בקבלה. השפעתו על המיסטיקה היהודית היא עצומה, וממנו ואילך זכתה הקבלה שלו, הקבלה הלוריאנית, להשפעה רבה בכל רחבי העולם היהודי עד שמחלקים את תורת הקבלה לשניים, לפניו ואחריו. תלמידיו נקראו אחריו גורי האר"י.

האר"י נולד בירושלים לאב אשכנזי ולאם ספרדייה. לאחר פטירת אביו חי בבית דודו במצרים. את תורת הנגלה למד מפי רבי בצלאל אשכנזי בעל השיטה מקובצת. עד גיל 36 חי בבית דודו רבי מרדכי פרנסיס שהיה ממונה על המכס במצרים, שם הקדיש האר"י את עיתותיו בעיקר ללימוד ספר הזוהר ותורת הסוד. בשנת 1570 עלה לארץ ישראל והתיישב בצפת ובתום שנתיים של פעילות ערה נפטר והוא בן 38 בלבד.

מכתבי האר"י עצמו נשארו בידינו מספר פיוטים לשבת (אזמר בשבחין, אסדר לסעודתא ובני היכלא). שאר תורתו נכתבה על ידי תלמידיו. יש מהחוקרים האומרים שכתב יחד עם הרב בצלאל אשכנזי את פירוש "שיטה מקובצת" על מסכת מנחות, אך הפירוש אבד עוד כשהיה בכתב יד. האר"י מעולם לא כתב דבריו בקבלה, וכל תורתו ידועה לנו רק מכתבי תלמידיו. שלושת תלמידיו הגדולים היו ר' יוסף בן טבול, ר' ישראל סרוג ור' חיים ויטל, בחיר תלמידי האר"י אשר תורתו של האר"י מובאת בעיקרה בספרו של ויטל "עץ חיים".

חוג תלמידיו של האר"י היה חוג מסוגר שלא קיבל אליו אלא תלמידים נבחרים. גם לאחר פטירתו של האר"י המשיך חוג זה להסתגר בתוך עצמו ולא פעל להפצת תורת האר"י. תחילתה של התפשטות קבלת האר"י החלה רק במחצית השנייה של המאה ה -16 עם מסעותיו של ישראל סרוג באיטליה ופולניה. בעקבות כך החלה קבלת האר"י לצבור תאוצה באיטליה, פולניה ותורכיה וזו גרמה להתעוררות רבה. בשל העובדה שהיה זה סרוג שפעל להפיץ את תורת האר"י קבלה זו נטבעה בראשיתה תחת חותמו. זאת עד אמצע המאה ה - 17 עם הפצתם של כתבי היד של ר' חיים ויטל. עם הפצתם של כתבים אלה התפשטה עוד יותר הקבלה הלוריאנית והגיעה לכל קהילות ישראל עד שקנתה לה את הבכורה במחשבה הקבלית מראשית עלייתה ועד לימינו. עם זאת, השבתאות והחסידות על-אף שתלו את תורתם במחשבה הלוריאנית היו למעשה פנייה ממנה. לעומת אלו, בקבלת המזרח המשיכה קבלת האר"י להעמיק שורשים ולהתפתח. דוגמא לכך היא פיתוחה ושיכלולה של תורת הכוונות בידי ר' שלום שרעבי אשר עמד בראש ישיבת המקובלים בית אל, ישיבה אשר הייתה הסמכות העליונה בקבלת המזרח.

[עריכה] הקבלה הלוריאנית
אין סוף והעולמות הנאצלים ממנו
הגדל
אין סוף והעולמות הנאצלים ממנו

אחד החידושים בקבלה הלוריאנית הייתה התפיסה של אופן בריאת העולם והשלכתה על תכליתו של האדם בעולם. הקבלה שקדמה לאר"י תפשה את תהליך בריאת העולם כהתפשטות ישירה והדרגתית מתוך האלוהות האין-סופית. הכוחות הכלולים בה הולכים ומתגלים, כשכל מדרגה בסדר ההשתלשלות היא בגדר סיבה ומקור לזו הבאה אחריה. זאת עד להיווצרותו הסופית של העולם בתוך מושג ה"יש". מושג הנתפס בשכל האנושי.

חידושה של קבלת האר"י הייתה בכך שראתה את תהליך הבריאה כהליך מורכב יותר ודינמי. שכוחות מנוגדים פועלים זה על זה. כיוון שאחת מתפיסות היסוד של הקבלה הלוריאנית הוא שהאין-סוף שרוי בכל ואין בילתו הרי שלכאורה לכל מציאות אחרת שהיא נפרדת מהאלוהות אין מקום להתקיים ולהתגלות. קבלת האר"י פתרה בעיה זו בהציגה את תהליך הבריאה כתהליך של הסתלקות שקודמת בהכרח להתגלות. תהליך זה מכונה בשם צמצום. בזכות הצמצום וההתכנסות של ההארה האלוהית נוצר חלל פנוי שמאפשר להכיל בתוכו את כל העולמות, הן הרוחניים העליונים והן הגשמיים התחתונים. חלל זה נקרא בשם "חלל הטהירו". על-אף הסתלקותו של האור האלוהי מחלל הטהירו נותר במקום שיירי אור המכונה בשם "רשימו". שיירי האור שנותרו בתוך החלל הפנוי נותרו מעורבים בשורשי הדין שקודם אקט הצמצום היו כלולים בתוך האין-סוף אך לא ניתנו להבחנה ולא התגלו בתוכו. לכוחות הדין שנתגלו בצמצום יש תפקיד קונסטרוקטיבי בהתהוות העולמות. כוח הדין הוא כוח ההגבלה והצמצום ובכך מתאפשרת נתינת מידה ושיעור מחוץ להוויה האין-סופית של האלוהות. צורתו של החלל שנתהווה הוא חלל עגול ושכזה הוא נטול מימדים של מעלה, מטה, ימינה ושמאלה. מימדים אלו נקבעו עם השפעתה של אור אלוהי אל תוך החלל הזה ונקודת הבקיעה הראשונה של האור נקבעה כנקודת המעלה. האור השופע ממלא את כל החלל והדמות המצטיירת שם היא דמות "האדם הקדמון" המתוארת בקבלה כדמיון אדם. מדמות זו עתידים להתגלות העולמות העליונים. וכך כותב ר' חיים ויטאל בחיבורו "עץ החיים", חלק א', פרק א':

"דע כי טרם שנאצלו הנאצלים ונבראו הנבראים היה אור עליון פשוט ממלא את כל המציאות ולא היה מקום פנוי בבחינת אויר ריקני וחלל, אלא הכול היה ממולא מן האור הפשוט ההוא...והנה אז צמצם את עצמו אין-סוף בנקודה האמצעית אשר בו באמצע ממש, וצמצם האור ההוא ונתרחק אל סביבות הנקודה האמצעית ואז נשאר מקום פנוי ואוויר וחלל ריקני. ואז המשיך מהאור אין-סוף קו אחד ישר ובמקום החלל הוא האציל וברא ויצר ועשה את כל העולמות כולם."

העולם הראשון נקרא "עולם העקודים" שהוא חלקו העליון של "האדם הקדמון". העולם השני הוא "עולם הנקודים" שהוא חלקו התחתון של "האדם הקדמון". החילוק המרכזי בין העולמות הוא שבעוד "עולם העקודים" העליון מורכב מ"כלי" אחד, ב"עולם הנקודים" התחתוון יש הבחנה מפורטת יותר והוא כלול מעשרה "כלים", כלי לכל ספירה.

עם היווצרות הכלים החל האור האלוהי להאיר לתוך הכלים. הכלים ב"עולם הנקודים" היו חלשים מדי כדי להכיל בתוכם את ההארה האלוהית וכך שלושת הכלים העליונים, כתר חכמה ובינה נסדקו, ושבעת הכלים התחתונים שמטבעם חלשים יותר נשברו. אירוע זה מכונה בספרות האר"י "שבירת הכלים" או "מיתת המלכים". שבירת הכלים נועדה לטהר את הכלים שכן סייגי הפסולת של שורשי הדין היו מעורבים בכלים ועם שבירתם נפרדו מהם והתכנסו במקום אחד, ב"ממלכת הקליפות".

לאחר השבירה החל התהליך של תיקון והיבנות מחדש. שלב זה של התיקון מכונה בשם "עולם התיקון" או "עולם הברודים". ספרות האר"י מדמה תהליך זה לתהליך של לידה מחדש ומכנה את שלביה "עיבור", "יניקה" ו"מוחין".

עם היווצרות עולם הקליפות נלכדו ניצוצות מההארה האלוהית ו"נשבו" שם. ניצוצות אלו הם שנותנים חיות לממלכה הדמונית של הקליפות וכל עוד הם שבויים שם יש לטומאה ולרוע אחיזה בעולם.

כאן מתגלה ייעודו של האדם ותפקידו בעולם. על האדם מוטלת החובה להוציא מתוך שביים את ניצוצות האורות מתוך ה"קליפות" ולהעלותם למקומם אל העולם האלוהי, וזאת בעזרת "תורת התיקון והכוונות". משיסתיים תהליך הבירור וכל ניצוצות הקדושה ישובו למקומם תשלם מלאכת התיקון ואז תבוא גאולה לעולם. תפקיד זה של הבירור והתיקון לא מוטל רק על יחידי סגולה אלא על כל אדם מישראל, כל אדם כפי כוחו וכפי שיעורו. עם ישראל נתפש כקולקטיב עם ייעוד משיחי שבכל פעולה שלו צריך לכוון לפעולה של בירור ותיקון לקראת הגאולה הסופית. כך מצטיירת הקבלה הלוריאנית כקבלה משיחית אשר נושאת את עינייה אל עבר אחרית הימים וליעודה הסופי הגאולה אשר עם ישראל כקולקטיב מחוייב לפעול לקירובה.

מקובלי צפת בימי הביניים

רבי שלמה אלקבץ | רבי משה קורדובירו

האר"י | תלמידי האר"י: רבי חיים ויטל , רבי יוסף בן טבול , רבי ישראל סרוג (סרוק)

רבי משה אלשיך | רבי אליהו די וויראש | רבי יוסף חאגיז | רבי אלישע נאלדוא | רבי משה באסולא | רבי אלעזר אזכרי | הרדב"ז

[עריכה] השבתאות

בעוד קבלת האר"י הטילה את הייעוד המשיחי על עם ישראל כקולקטיב, הטילה תנועת השבתאות את השליחות המשיחית על אדם בודד והעמידה במרכזה את משיח השקר שבתי צבי.

שבתאי צבי נולד באיזמיר ב־1626. כבר בצעירותו הוא הרבה להתעסק במיסטיקה ובקבלה לצד ספרות ההלכה. החל מגיל צעיר נתגלו בו סימנים של מאניה דפרסיה. בגיל 25 (או 29) גורש מאיזמיר והחל במסע נדודים. בעזה פגש את נתן העזתי שבעקבות חזון נבואי שיכנע את שבתי צבי כי הוא המשיח. פגישה זו, שהתרחשה בשנת 1665, היוותה את האפיזודה הראשונה בסדרה של התרחשויות, שעתידות היו לחולל טלטלה עצומה בקהילות ישראל בשנים שאחר כך. נתן העזתי החל להפיץ את הידיעה לכל קהילות ישראל במכתבים, ובה בעת יצא שבתי צבי עצמו לירושלים להפיץ את בשורתו. בקהילות ישראל באירופה התקבל שבתי צבי כמשיח הרבה בהשפעת פרעות ת"ח ת"ט שהתרחשו ב-1648 וב-1649. היהודים שהיו במצב כלכלי, דתי, חברתי ובטחוני קשה מאוד לאחר הפרעות פירשו את מצבם כחבלי משיח והאמינו שהגאולה קרובה. על כן, כששבתי צבי הכריז על עצמו כמשיח העם קיבל אותו בהתלהבות.

העולם היהודי זכה באותה עת להתענג על חודשים של אופוריה משיחית. צומות החורבן בוטלו. שבתי עצמו נהג לעבור על איסורי תורה כמו אמירת השם המפורש, טאבו חמור מאין כמוהו ולברך על כך: "ברוך מתיר איסורים". עם זאת, בפומבי הייתה הקריאה שיצאה מתנועתו קריאה לחזרה בתשובה. שמועות על מלכותו, ועל כך שהוא עומד להדיח את השליט העות'ומאני ולתפוס את מקומו, רדפו זו את את זו ואפילו העיתונות הבינלאומית הקדישה מקום רב לשמועות.


הקדחת המשיחית לא תמה אף כאשר הווזיר הטורקי החליט לעצור את שבתי צבי ולו ניתנה האפשרות לבחור בין מוות לבין התאסלמות. בספטמבר 1666 הוא בחר להמיר את דתו. התאסלמותו של שבתי הכתה בתדהמה את העולם היהודי, וגרמה לרובו לזנוח את התקווה המשיחית. אף על פי כן מעטים שמרו אמונים לרעיון המשיחי. נתן העזתי עצמו יצא את עזה ופנה למסע נדודים בקהילות ישראל, והטיף להמשך האמונה בשבתי צבי. התאסלמותו הוסברה כירידה לקליפות האיסלאם, כדי להוציא משם את הניצוצות שנשבו. מקורות רבניים עתיקים פורשו מחדש בדרך שתתאים לרעיון קבלי נועז זה.

שבתי צבי עצמו נותר באדריאנופול, ראש ל-200 משפחות של נאמניו, שהתאסלמו איתו. התגלויותיו לא פסקו, והוא ניהל אורח חיים דתי ספק יהודי ספק מוסלמי. דבר זה היה לצנינים בעיני השלטון. ב-1673 הוגלה שבתי צבי לדולצינו, העיר העתיקה שבאלבניה. בתקופה זו יצר משנה קבלית חדשה, שעיקריה הם קיומם של שני אלוהים נבדלים. הראשון הוא ה"אין סוף", והשני "אלוהי ישראל", הנאצל ממנו.

שבתי צבי מת ביום כיפור שנת תל"ז (1676) והוא בן 50. נתן העזתי הפיץ את הרעיון לפיו שבתי צבי "נבלע באורות העליונים", כלומר הפך לחלק מהאלוהות.

[עריכה] המחשבה השבתאית

בעוד הקבלה המוקדמת ביקשה לחקור את האלוהות והבריאה בראשיתה, והקבלה הלוריאנית נשאה את עינייה אל עבר הגאולה העתידית שזמנה אינו ידוע. השבתאות ראתה עצמה כעומדת על סיפה של הגאולה. אי לכך ביקשה השבתאות לעקור את תורת הכוונות של האר"י ואף את ההלכה משום שזו נתפשה כתורה אשר שייכת לזמן הגלות ולא הגאולה. את מקומה של ההלכה כערך דתי עליון תפשה האמונה בשבתי צבי כמשיח ישראל. את מעשיו הזרים ומצבי הרוח הקיצוניים שזה היה נתון בהם תירצה השבתאות בעזרת פיתוח תיאולוגיה יוצאת דופן. את טלטלות הנפש של שבתי צבי תירצו כמצבים שבהם היה שרוי במאבק ב"קליפות", כשבעיתות הדפרסיה היה שרוי בעומק ה"קליפה" ובעיתות התרוממות הרוח היה כמי שהצליח לחלץ ממנה את ניצוצות הקדושה שהיו שבויים בתוכה. אף את מעשה ההמרה של שבתי צבי תירצו כמהלך הכרחי במאבק מול הקליפות. כדי לחדור לעומקה של הקליפה ואז לשוברה, היה צריך המשיח להידמות לה וכך להיטמא ולהיטמע בתוכה. אצל המאמינים נתגלו שתי מגמות. אצל המתונים נתפס המעשה של הירידה כמעשה שרק המשיח מסוגל לכך ואילו הם מחוייבים להמשיך ולקיים את התורה והמצוות. לעומתם, התנועה הקיצונית בשבתאות ראו עצמם מחוייבים ללכת בדרכו של המשיח ולסייע לו במלחמתו כנגד הקליפות ואף להמיר את דתם בעקבותיו. מהפלג הקיצוני הזה התפתחו כתות כ"פרנקיזם" והדונמה שהגיעו אף לניהליזם.

[עריכה] קבלה ליטאית והרמח"ל

בשל השימוש הנרחב בספר הזוהר ובטרמינולוגיה קבלית לוריאנית בשבתאות , אחת מתגובות הרתע לה הייתה ההגבלות על הפצתה ולימודה של תורת הקבלה. בשל כך הרמח"ל נרדף והוטלו עליו הגבלות שונות ומשונות והוא אף נחשד לזמן מה בשבתאות. על אף הרדיפות אחר הרמח"ל, לאחר פטירתו זכה להערכה רבה אצל הגר"א והתנועה הליטאית שבראשה עמד הושפעה ממנו רבות. השפעתו של הרמח"ל מגעת עד לימינו, הרעיונות הציוניים של הרב קוק התבססו על הקבלה ובראש ובראשונה על תורת הרמח"ל. הקשר הדוק כל כך, עד שסיפרו שהרב קוק הוא גילגול נשמתו של הרמח"ל. כמו כן בעולם הישיבות סיפרו "דרך ה'" הפך לספר לימוד ישיבתי בהיר לענייני קבלה ופילוסופיה ועל כן יש לו חשיבות כמתווה השקפת עולם אמונית עכשווית. לעומת התנועה הליטאית תנועת החסידות לא קיבלה רבות משיטתו.

[עריכה] הקבלה בתנועת החסידות

[עריכה] הקבלה הנוצרית

ציור של עץ החיים מתוך ספר קבלה נוצרי
הגדל
ציור של עץ החיים מתוך ספר קבלה נוצרי

בסוף המאה ה-15 בראשית תקופת הרנסאנס משכה תורת הקבלה את תשומת ליבם של מלומדים נוצרים. מספר חיבורים קבליים תורגמו ללטינית וההתעניינות והעיסוק בתורת הקבלה הלכה והתרחבה עד שהפכה לתנועה. הסיבה העיקרית לעניין שמצאו המלומדים הנוצרים בקבלה הוא הדמיון שראו בעיניהם בין כמה מיסודות הקבלה לבין עיקרי האמונה הנוצרית. בכך ביקשו למצוא ביסוס לעיקרי הנצרות בעודם נתלים בתורת הקבלה.

הנוצרים אשר אחד מעיקרי אמונתם היא שלילת המצוות ניטרלו מן הקבלה את אחד מיסודותיה, את המימד התיאורגי הלכתי. כך למשל ר' מנחם רקנאטי, אחד מנציגיה הבולטים של הפרשנות התיאורגית הלכתית צוטט בסלקטיביות רבה והובאו משמו רק היסודות התיאוסופים של הקבלה. תנועה זו הייתה הראשונה שהדפיסה ספרות קבלית ובכך אף הקדימה את הכתבים הקבליים היהודים הראשונים שהובאו לדפוס.

החל מהמאה ה- 16 החלו להופיע לראשונה בקרב תנועה זו תרגומים של חלקים מסויימים של ספר הזוהר. על אף הפולמוס על קדמות הזוהר גם בחוגים הנוצרים העמדה המקובלת הייתה שהספר אכן קדמון ויצא מחוגו של רשב"י, שדעה קיצונית ראתה בו שייך לדת הנוצרית. גם במקרה של ספר הזוהר ההשקפה הייתה כי הוא משקף יסודות נוצריים.

תנועה זו אף ניסתה לפעול במקרים מסויימים באופן מיסיונרי על מנת לשכנע יהודים להמיר את דתם בעודם מוכיחים לכאורה את אמיתות הנצרות על יסוד תורת הקבלה וספר הזוהר.

שתי דמויות בולטות בקבלה הנוצרית הם יוהאנס רויכלין בגרמניה, ופיקו דלה מירונדולה באיטליה, שבשנת 1486 ניסח 900 גופי תורה שחלקם שואבים מתורת הקבלה, ובפרט מהביאור לתורה של ר' מנחם רקאנטי.

השימוש בקבלה ובספר הזוהר לצידה של הנצרות, ומאוחר יותר של השבתאות, הביא לידי הסתייגויות וזהירות מצד כמה מחכמי היהודים שהזהירו מפני לימוד והפצת תורת הסוד, ובמקרים מסויימים אף פנו כנגד תורת הקבלה. הבולט שבהם הוא ר' יהודה אריה מודינא.

[עריכה] התנגדות לקבלה

עלייתה של הקבלה לרוב לא לוותה במחלוקות בתוך היהדות. עובדה זו מפתיעה במיוחד על רקע הפולמוס כנגד הרמב"ם שקרוב היה בזמן ובמקום לעליית הקבלה. מספר גורמים תרמו לכך. בעוד שהרמב"ם היה דמות יחידה, מי שביקש לצאת כנגד הקבלה היה צריך להתמודד עם מספר רב של חוגים ורבנים בעלי שם וסמכות גדולה כדוגמת הרמב"ן, הראב"ד, הרשב"א ועוד. גורם נוסך לכך הוא שבעוד שתפיסותיו הפילוסופיות של הרמב"ם היו פורצות דרך וחסרות תקדים בהגות היהודית, הקבלה הייתה מעוגנת ונשענה על מסורות סוד עתיקות והיא התפתחה באיטיות ובהדרגתיות.

עם זאת תורת הקבלה לא חפה לגמרי מפולמוסים, אך אלו כוונו בעיקר כלפי היבטים מסויימים של הקבלה ולא עוד אלא שאת הפולמוסים הובילו רבנים שהיו בעצמם מקובלים. דוגמאות לכך הם הפולמוסים של הרשב"א כנגד אברהם אבולעפיה והקבלה האקסטטית, והפולמוסים של יעקב עמדן והגר"א כנגד השבתאות והחסידות. פולמוס נוסף הוא המחלוקת סביב ספר הזוהר שהחיבור "ארי נוהם" של אריה מודנה היה החיבור הראשון שהוקדש כולו לביקורת על הקבלה וספר הזוהר. הקבלה הייתה מושא ללעגם של המשכילים, שראו בה את אחת מהרעות החולות של היהדות. הם יצאו כנגדה "מפני הזיית דת קבליסטית". פרופ' יהודה ליבס מכנה את אלו בשם "הקברנים", "שביקשו לייבש ולחסל במחקרם את המורשת היהודית ורק לערוך לה קבורה הגונה". מלחמתם של אנשי ההשכלה הגבילה מעט את השפעתה של הקבלה במזרח אירופה, אך בקרב יהדות המזרח המשיכה הקבלה להשפיע על חיי הציבור עד לימינו. תנועה יוצאת דופן בקרב יהדות זו היא תנועת "דור דעה" בראשותו של ר' יוסף קאפח מנהיג קהילת הדרדעים בתימן אשר דוחים בתוקף את הקבלה, והולכים בכל עניין בעקבות משנתו של הרמב"ם.

בעשורים האחרונים פרופ' ישעיהו ליבוביץ היה ממתנגדיה הבולטים ביותר של הקבלה, וטען שהיא משקפת את "האינסטינקטים האליליים אשר היהדות הקלסית נלחמה נגדם ולא הצליחה לעקרם" (מכתב לפרופ' גרשם שלום) וכי העיסוק בה מרחיק את היהודי מעבודת האל לשמה.

[עריכה] חקר הקבלה

  • ראשית המחקר
  • המחקר במאות ה- 18 וה - 19
  • המחקר במאה ה- 20 ובימינו

[עריכה] הקבלה בעידן הפוסט מודרני

כחלק מהתגברות העניין העממי הגלובאלי במיסטיקה ובדת, זוכה גם הקבלה לפריחה מחודשת בישראל ובעולם, ואף בקרב לא יהודים. מאמיניה באים מחתכי ציבור שונים, והשפעתה ניכרת לאחרונה אף בקרב מפורסמים מתעשיית הבידור. הדוגמה המרכזית לכך היא השחקנית והזמרת מדונה שחרטה על זרועה את האותיות העבריות "לאו", ואף הוסיפה לשמה את השם היהודי "אסתר".

מדונה משתייכת למרכז ללימודי קבלה מיסודם של הזוג קרן ושרגא ברג. מרכז זה מפעיל כ-50 סניפים בעולם ממרכזו בלוס-אנג'לס ומהווה את הגוף המרכזי להפצת לימודי קבלה בעולם. רובם המוחלט של הרבנים האורתודוקסים (ורבים מבין הזרמים האחרים) מתנגדים נחרצות לשימוש שעושים במרכז לקבלה וארגונים דומים בתורת הקבלה, וטוענים שהוא פופוליסטי ושטחי, ומהווה זילות של תורה זו וניתוקה משאר חלקי היהדות. היו אף רבנים שהוציאו פסקי הלכה האוסרים לימוד כזה. הבולטת שבהם פסיקתו של הרב עובדיה יוסף. עמדה דומה מובעת גם על ידי רוב חוקרי הקבלה בישראל ובעולם, הטוענים כי ב"מרכז לקבלה" מלומדת תורת ניו-אייג מודרנית ולא קבלה ממש. לעומת טענות אלו טוענים אנשי "המרכז לקבלה" כי מדובר בקיבעון של הממסד. התפשטות התופעה, שנהפכה למשמעותית מאוד הובילה למאמרי עיתונות רבים על "המרכז לקבלה" שיצאו בשנים אחרונות בעיתוני העולם. מלבד זאת נעשו גם מחקרים רבים על תופעת הקבלה החדשה בכלל והמרכז לקבלה בפרט. פרופסור בועז הוס מאוניברסיטת בן גוריון הוא בין החוקרים המובילים בתחום. לדעתו "אין שום קשר בין הפרקטיקות של הניו אייג' לרעיונות הקבליים(...)ואין שום טעם לחבר בינם. אם האר"י הקדוש היה קם לתחייה בראשית המאה ה-21 ורואה מישהו מבצע מדיטציה על פי רעיונותיו כביכול הוא היה מקבל התקף לב ומת פעם שנייה מרוב זעזוע". לדעה זו שותפים חוקרים רבים ובינהם גם החוקר יוסף דן שטוען כי "מרבית המיסטיקה וה"קבלה" שנלמדים היום בישראל אין להם שום קשר לקבלה היהודית האותנטית וכי לאמיתו של דבר הם מבטאים את ניצחונה של "הקבלה הנוצרית " שהיא פירוש שונה ומעוות של הקבלה היהודית".

[עריכה] ראו גם

[עריכה] לקריאה נוספת

  • אברהם וינרוט, ספיריטואליזם ויהדות, הוצאת משרד הביטחון.
  • אהרון ילינק, בית המדרש.
  • ברכה זק, בשערי הקבלה של רבי משה קורדובירו, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן גוריון.
  • גרשם שלום, "קבלה", האנציקלופדיה העברית.
  • גרשם שלום, major trends in jewish mysticism.
  • יוסף בן שלמה, תורת האלוהות של ר' משה קורדובירו, הוצאת מוסד ביאליק.
  • יוסף דן, המיסטיקה העברית הקדומה, הוצאת משרד הביטחון.
  • יוסף דן, חסידות אשכנז, הוצאת משרד הביטחון.
  • יוסף דן, ר' יהודה החסיד, הוצאת מרכז זלמן שז"ר.
  • יורם יעקבסון, מקבלת האר"י עד לחסידות, הוצאת משרד הביטחון.
  • ישעיה תשבי, חקרי קבלה ושלוחותיה, הוצאת מאגנס.
  • ישעיה תשבי, משנת הזוהר, כרכים א-ב, מוסד ביאליק, תשי"ז, תשכ"א.
  • משה אידל, גולם: מסורות מאגיות ומיסטיות ביהדות על יצירת אדם מלאכותי, הוצאת שוקן.
  • משה אידל, החוויה המיסטית אצל אברהם אבולעפיה, הוצאת מאגנס.
  • משה אידל, החסידות: בין אקסטזה למאגיה, הוצאת שוקן.
  • משה אידל, משיחיות ומיסטיקה, הוצאת משרד הביטחון.
  • משה אידל, קבלה - היבטים חדשים, ירושלים תשנ"ג, הוצאת שוקן.
  • משה אידל, ר' מנחם רקנאטי המקובל, הוצאת שוקן.
  • משה חלמיש, הקבלה בצפון אפריקה למן המאה הט``ז , הוצאת הקבוץ המאוחד

[עריכה] קישורים חיצוניים