FIM-92 סטינגר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סטינגר (FIM-92 Stinger) הוא טיל כתף נגד מטוסים, מתוצרת חברת רייתאון האמריקנית. הטיל מונחה אינפרה אדום (חום), הטווח המירבי שלו 4.8 ק"מ וטווח הגובה שלו הוא 180 עד 3,800 מטר. פותחה גם גירסה אווירית של הטיל, לשיגור ממסוקים.
אורכו כ-1.5 מטר, קוטרו 70 מ"מ, משקלו כ-10 ק"ג, מהירותו המירבית 2.2 מאך (כ-2,260 קמ"ש) ומחירו כ-100 אלף דולר.
הטיל נמכר לצבאות רבים בכל העולם, לרבות ארצות הברית, בריטניה וישראל.
תוכן עניינים |
[עריכה] פיתוח
הטיל פותח בחברת ג'נרל דיינמיקס משנת 1967. ניסויים בצבא האמריקני החלו בשנת 1971, והשיגור הראשון נערך בשנת 1975. יצור דגם A החל בשנת 1978, וייצור דגם B (עם מערכת הנחייה חדשה) החל בשנת 1983. עד הפסקת הייצור בשנת 1987, יוצרו כ-16 אלף טילים משני הדגמים הראשונים.
דגם C פותח משנת 1984, יצורו החל בשנת 1987 והוא נכנס לשירות בשנת 1989. דגמי D ו-G הם דגמי C שצויידו במערכת לעקיפת אמצעי הטעייה.
דגם E (עם מערכת הנחייה חדשה) פותח משנת 1992 ונכנס לשירות בשנת 1995. דגמי F הם דגמי E שעברו שידרוג תוכנה, משנת 2001.
דגם בלוק 2 (עם מערכת הנחייה חדשה ותקרת גובה של 7,500 מטר) פותח משנת 1996, וייצורו החל בשנת 2004.
משנת 1984, ספינות חיל הים האמריקני באזור המזרח התיכון מצויידות בטילי סטינגר, להגנה נקודתית נגד מטוסים.
[עריכה] טבילות אש
טבילת האש הראשונה של הטיל נערכה במלחמת פוקלנד בשנת 1982, כאשר חיילים בריטיים הפילו מטוס ארגנטינאי.
ארצות הברית סיפקה מאות טילי סטינגר למורדים באפגניסטן, שלחמו בכיבוש הרוסי. המורדים הצליחו להפיל כשלוש מאות כלי טיס רוסיים (בעיקר מסוקים), והאיצו את נסיגת ברית המועצות בשנת 1989. בסוף שנות השמונים, ארצות הברית סיפקה טילי סטינגר למחתרת UNITA באנגולה, בניסיון להפיל את הממשלה בהפיכה צבאית. מספר טילים אבדו, והגיעו לאירן.
[עריכה] שירות בחיל האוויר הישראלי
הטיל נכנס לשירות מערך הנ"מ בחיל האוויר הישראלי בשנת 1990 כטיל כתף נגד מטוסים.
התעשייה האווירית הישראלית פיתחה מערכת נ"מ ניידת, בשם מחבט. המערכת כוללת נגמ"ש M163 עם תותח M61 וולקן (תותח נ"מ מונחה בקוטר 20 מ"מ) ומשגר לארבעה טילי סטינגר. המחבט נכנס לשירות מערך הנ"מ בשנת 1998.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
- כיצד טיל סטינגר עובד, מאתר HowStuffWorks

