ארבע רשויות השבת

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ארבע רשויות השבת הן ארבעה תחומים: רשות הרבים, רשות היחיד, כרמלית ומקום פטור - בעלי אפיונים ופונקציונליות שונה שהוגדרו בהלכה היהודית, לצורך איסור מלאכת הוצאת חפצים מתחום לתחום וטלטולם בשבת.

תוכן עניינים

[עריכה] מבוא

התורה אסרה עשיית מלאכה בשבת, וחז"ל פירטו ומנו ל"ט אבות מלאכה האסורים בשבת. אחד מאבות מלאכה אלה הוא הוצאה מרשות לרשות, למשל העברה מרשות היחיד לרשות הרבים. רוב הדיון במלאכות שבת ובכללן מלאכת הוצאה נכלל במסכת שבת. גם מסכת עירובין במשנה ובגמרא והלכות עירובין אצל הרמב"ם עוסקים בנושאים המשיקים לכך. ההלכה עוסקת בארבע רשויות לשבת. תחומים של רשויות קיימים גם בדיני נזיקין ובדיני טומאה וטהרה, אבל במובן שונה במקצת.

[עריכה] מקור ההלכה

על פי התלמוד הבבלי (שבת, צו, ב) מקור הדין הוא בבקשתו של משה מהעם לחדול מלהעביר את תרומותיהם לבניית המשכן מרשות היחיד שלהם לרשות הרבים של המשכן. (שמות, לו, ו) "וַיְצַו משֶׁה וַיַּעֲבִירוּ קוֹל בַּמַּחֲנֶה לֵאמֹר: אִישׁ וְאִשָּׁה אַל יַעֲשׂוּ עוֹד מְלָאכָה לִתְרוּמַת הַקֹּדֶשׁ - וַיִּכָּלֵא הָעָם מֵהָבִיא". על פי פרשנותו של רש"י, המעשה היה בשבת, ומשה שהיה במחנה לוייה (חצר המשכן) שנחשב כרשות הרבים ביקש מהעם להפסיק להוציא תרומות וחפצים מרשות היחיד שלהם. על פי פירושו של רב האי גאון[1], המעשה לא היה בשבת, אך העובדה שהפסוק משתמש במילה מלאכה בכדי להגדיר הוצאה, דיַה בכדי להגדירה כאב מלאכה.

איסור מפורש על הוצאה מרשות לרשות בשבת מופיע בספר ירמיהו (יז, כא-כב): "כֹּה אָמַר יְהוָה, הִשָּׁמְרוּ בְּנַפְשׁוֹתֵיכֶם; וְאַל-תִּשְׂאוּ מַשָּׂא בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וַהֲבֵאתֶם בְּשַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלִָם. וְלֹא-תוֹצִיאוּ מַשָּׂא מִבָּתֵּיכֶם בְּיוֹם הַשַּׁבָּת, וְכָל-מְלָאכָה לֹא תַעֲשׂוּ; וְקִדַּשְׁתֶּם אֶת-יוֹם הַשַּׁבָּת, כַּאֲשֶׁר צִוִּיתִי אֶת-אֲבוֹתֵיכֶם".

יש הקושרים זאת באיסור מסחר בשבת (על אף שזה האחרון מוגדר בהלכה כאיסור דרבנן בלבד). לעומת זאת, ישנן דעות הרואות באיסור העברה מרשות לרשות את המלאכה החקלאית האחרונה: אספת התבואה והפירות והכנסתם לרשותו של האדם אל תחום היחיד שלו.

[עריכה] האיסורים

על פי התורה ישנן שתי רשויות - רשות הרבים ורשות היחיד, ושני איסורים עיקריים:

  1. לעקור חפץ הנמצא ברשות הרבים, לטלטלו ארבע אמות ולהניחו בקרקע רשות הרבים (הלכה למשה מסיני).
  2. לעקור חפץ מרשות היחיד, להעבירו לרשות הרבים ולהניחו שם ולהיפך. נלמד מכך שבני ישראל לא הוציאו מאהליהם (רשות היחיד) ולא הביאו למשה שהיה במשכן (רשות הרבים) חפצים לבניית המשכן.

חכמים הוסיפו עוד שתי רשויות - כרמלית ומקום פטור. כמו כן הוסיפו חכמים איסורים נוספים:

  1. איסור לטלטל אל כרמלית מרשות היחיד ומרשות הרבים ולהיפך.
  2. איסור לטלטל מרשות היחיד לרשות היחיד שבבעלות אחרת.
  3. איסור לעשות רק חלק מהמלאכה (עקירה, העברה או הנחה).
  4. איסור העברה כלאחר יד, בזריקה או אפילו בכיס.
  5. איסור להניח לאו דווקא בקרקע הרשות.
  6. איסור להוציא מרשות היחיד לרשות הרבים כשהחפץ נח במקום פטור (אולם מותר לעשות כל אחת מההוצאות בנפרד).

על פי איסורים אלו ניתן ללמוד שמותר לטלטל חפץ פחות מארבע אמות ברשות הרבים. ושמותר לטלטל בגדים, אביזרי לבוש ותכשיטים שנלבשים ונענדים כפי שנהוג על גוף האדם. לכן למשל ענידת שעון והרכבת משקפיים לא יחשבו להוצאה או טלטול.

[עריכה] רשות היחיד

רשות היחיד היא תחום שנועד לשימוש של היחיד. זהו שטח בכל תחום בשטח של לפחות ארבעה על ארבעה טפחים (32 סמ"ר), מוקף בלפחות שלוש מחיצות, שגובהן או עומקן לפחות עשרה טפחים (80 ס"מ).

מחיצות רשות היחיד נחשבות אף הן כרשות היחיד, וכמו כן "רשות היחיד בוקעת ועולה עד לרקיע" (דין זה שייך למשל בעפיפון שאסור להעבירו לרשות הרבים גם באוויר). כפי שמוסבר בקיצור שולחן ערוך, שטח בנפח כזה נחשב לשטח חשוב שראוי להשתמש בו (סימן פ"א סעיף ב').

השטח יכול להיות תל, תעלה, או מקום סגור במחיצות. מקומות שנחשבים לרשות היחיד: אוהל, בית, סוכה, דיר, סירה, מכונית, חצר משותפת, באר רחבה, בסיס צבאי המוקף גדר ואף קרטון אריזה גדול כגון זה המשמש לאריזת מקרר חדש.

כיום, הערים בישראל מוקפות בדרך כלל ב"עירוב". דבר זה מסתמך על השיטה שמקום שאין בו שישים ריבוא הוא "כרמלית", ועירובו נותן אפשרות לטלטל בו. כך שלשיטה זו הופכת העיר ל"רשות היחיד".

[עריכה] רשות הרבים

נתיבי איילון מוגדרים כרשות הרבים לשיטת כולם, מכיוון שרוחבן יותר מ-8 מטר, ועוברות בהם כ-600,000 מכוניות ביום.
הגדל
נתיבי איילון מוגדרים כרשות הרבים לשיטת כולם, מכיוון שרוחבן יותר מ-8 מטר, ועוברות בהם כ-600,000 מכוניות ביום.

רשות הרבים היא תחום שנועד לשימושם של הרבים. הגדרת תחום זה היא שטח שרבים מהלכים בו, שאינו מקורה ושרוחבו למעלה מ־16 אמה (כ-8 מטרים). בהגדרה זו נופלים רחובות שעוברים בכל העיר, שווקים ודרכים בינעירוניות. תנאי נוסף הוא שיעברו בו או שיהיו בסביבתו שישים ריבוא (600,000) איש ביום, כמספרם של דור המדבר. אף שתנאי זה מאוחר יותר ואינו מופיע בתלמוד, רבים מן הפוסקים סוברים שהוא נדרש (דיני צבא ומלחמה סעיף 197 וקיצור שולחן ערוך פ"א ג'). לכן כיום רוב הערים והרחובות שבהן, אינם נחשבים לשיטה זו לרשות הרבים אלא לכרמלית (כפי שיוסבר להלן), בשל העובדה שלא מהלכים בהם שישים ריבוא איש ביום. למעשה בישראל, רק נתיבי איילון או כביש גהה (יש הסוברים שגם נמל תעופה בן גוריון) הם רשות הרבים (וגם כאן ישנו ספק לגבי כמות המכוניות העוברות האם להחשיב האנשים שבהן וכן כאמור לעיל אם נדרש שיעברו או שיהיו באזור) ושאר הרחובות הראשיים אינם כלולים בהגדרה זו. על דעה זו סומכים כיום כשמטלטלים/מעבירים לכביש ראשי. לדעת המחמירים כל רחוב עירוני שרוחבו למעלה מ־8 מטר ומפולש מצידה של העיר לצידה השני יהיה רשות הרבים. רבים מאוד מן החרדים אכן אינם מטלטלים כלל בשבת.

המקורות הראשוניים להגדרת רשות הרבים הם בתוספתא (שבת א' א'): "רשות הרבים סרטיא (=דרך המלך) ופלטיא (=ככר השוק) ומבואות המפולשין (=הפתוחים) [להם]".
ובמשנה בבבא קמא (ו, ד), כבדרך אגב, "...רבי אליעזר אומר: שש עשרה אמות, כדרך רשות הרבים". התלמוד הירושלמי מוסיף להגדרות הללו גם מדבר, מפני שהגדרת התחומים נובעת מדור המדבר (מסכת שבת דף ה, א).

הרמב"ם, שייתכן שהושפע בעניין מהירושלמי, אפיין תחום זה, כ"מדברות ויערים ושדות ודרכים המפולשין להן ובלבד שיהיה רוחב הדרך שש עשרה אמה ולא תהיה עליו תקרה" (רמב"ם משנה תורה - הלכות שבת יד, א), רבים תמהו עליו, וסברו שמדבר הוא "כרמלית", על פי התלמוד הבבלי, אולם יש שהראו שגם בבבלי ניתן ללמוד את דינו של הרמב"ם.

[עריכה] כרמלית

כרמלית היא תחום ביניים, שאינו רשות הרבים ואף לא רשות היחיד. הוא מוגדר כשטח בגודל של לפחות 4×4 טפחים, שגובהו בין שלושה לעשרה טפחים, כמו תל או תעלה רחבים ונמוכים. אוויר כרמלית תופס רק עד גובה עשרה טפחים.

שטחים אופיינים כאלו הם שדות (אם כי לפי הרמב"ם אלו נחשבים רשות הרבים), עמקים, נהרות וימות. גם שטחי רשות הרבים בעלי גג או צדדיהם נחשבים ככרמלית, וגם מדרכה או מפתן בית. בשל היותה שטח ביניים, אסור לטלטל בה חפץ או להעביר חפץ אליה או ממנה לרשות היחיד או לרשות הרבים מדרבנן. לשיטת המצריכים שישים ריבוא איש כתנאי לרשות הרבים, גם כל דרך שאינה מקיימת תנאי זה (כלומר, רוב הדרכים בישראל) היא כרמלית.

מקור השם אינו ברור. חלק מן הפרשנים גזרוהו מן רך מל שמשמעותו בינוני. על פי פירוש רמב"ם ורע"ב בפירוש המשניות הוא כארמלית (=כאלמנה), כאישה שאינה רווקה ואיננה נשואה, ועל פי פירוש רש"י "מלשון יערו וכרמלו (ישעיהו י, יח) - שאינו לא הילוך תמיד לרבים, ולא תשמיש רשות היחיד" (בבלי, שבת ג, ב).

חכמים גזרו דינים מסוימים של כרמלית גם על רשות היחיד:

  • בשטח גדול יותר מבית סאתיים, 50X100 אמה (1,250 מ"ר), אם הוקפה שלא לשם דירה.
  • בעלת שלוש מחיצות ולא ארבע.
  • שיש בקירותיה פרצה רצופה של יותר מעשר אמות.
  • שמחיצותיה גרועות (לדוגמה: לא מבוססות).

[עריכה] מקום פטור

מדחן הוא דוגמה למקום פטור
הגדל
מדחן הוא דוגמה למקום פטור

שטח שאינו יכול להיחשב אפילו כרשות היחיד. הוא מוגדר כשטח שרוחבו פחות מ-4×4 טפחים וגובהו משלושה טפחים ומעלה.

חפצים הקיימים ברשות הרבים כמו באר צרה, פח אשפה, גדר, עמוד חשמל, מדחן, והחלל של רשות הרבים וכרמלית, שנמצא למעלה מעשר טפחים.

מקום פטור פחות מרשות היחיד, ולכן מותר לטלטל בו חפצים או להעביר אליו חפץ מרשות היחיד.

יש הסוברים ששטח זה ייתכן גם בכרמלית אולם רק מעל גובה עשרה טפחים (ששם אין אוויר כרמלית תופס). כמו כן יש דעה שאדם יכול להיות גם מקום פטור (כתפו או ידו) אולם הפסיקה המקובלת אינה נוהגת כשיטה זו.

[עריכה] ארבע הרשויות

בעקבות זאת, מתברר שרובו של העולם עצמו נידון ככרמלית ויש בו איים של אזורים אחרים: רשויות יחיד, רשויות רבים, ומקומות פטורים. על מנת להמחיש את ההבדלים אפשר להביא את דברי השולחן ערוך, (אורח חיים סימן שמה סעיף י"א) שבו הוא מבחין בין ארבע הרשויות, בחפירה ברשות הרבים.

  • רשות הרבים - אם עומקה פחות משלושה טפחים,
  • כרמלית - משלושה טפחים ועד עשרה, אם רוחבה ארבעה טפחים ומעלה,
  • מקום פטור - משלשה טפחים ועד עשרה, אם רוחבה פחות מארבעה טפחים,
  • רשות היחיד - אם עומקה יותר מעשרה טפחים ורוחבה יותר מארבעה טפחים

עוד חשוב לציין, שאדם ובעלי חיים נידונים כרשות בה הם נמצאים.

[עריכה] צורת הפתח

עמודי עירוב בירושלים
הגדל
עמודי עירוב בירושלים

שיטה זו קרויה בטעות "עירוב". ניתן לטלטל מרשות היחיד לרשות היחיד אם נעשה עירוב חצרות ושיתוף מבואות, אולם עדיין קיים איסור לטלטל בכרמלית (לדוגמה: רחובות, גינות ועוד) ומרשות היחיד אליה וממנה. תוך הסתמכות על הכלל שאין רשויות אחרות ברשות היחיד, התירו חכמים להפוך את כל מקומות היישוב לרשות היחיד. הדבר הטוב ביותר הוא להקיף את כל הערים בחומה או גדר עמידה ובכך הם יהיו רשות היחיד. אולם, דבר זה קשה מאוד מעשית ולפיכך התירו חכמים להפוך אזורים גדולים (כל עוד אין בתור האזור "בית סאתיים" (1,150 מ"ר) פרוץ ללא שימוש) לרשות היחיד על ידי צורת הפתח. צורת הפתח, הופכת את כל האזור שהיא מקיפה לרשות היחיד (בית שכל קירותיו הן דלתות), ועל זה סומכים כיום בטלטול בתוך הערים.
צורת הפתח בנויה מחוט המתוח מעל מוטות התקועים בקרקע. דיני החוט והמוטות מפורטים במסכת עירובין.
כיום, רוב הערים במדינת ישראל מוקפות צורת הפתח ומותר לטלטל בהן. בכדי לבדוק שהחוט לא נקרע ישנם ערים אשר הופכות את החוט לחשמלי כדי שאם החוט יקרע הזרם יחדל והדבר יתוקן. במתקני צה"ל דואגת הרבנות הצבאית לפטרולים בערב שבת בכדי לבדוק את תקינות צורת הפתח.

על פי רוב הפוסקים הפתרון של העירוב נועד לפתור בעיה מדרבנן, מכיוון ששטח הערים נחשב בימינו ככרמלית, שאיסור הטלטול אליה ובה הוא מדרבנן.

[עריכה] עירוב חצרות - שיתוף מבואות

כאמור, ישנו איסור לטלטל בין רשויות היחיד בבעלויות שונות, מכך נגזר איסור דומה לגבי רחובות שונים. עקרונית, אם ישנו מקום אכילה משותף (חדר אוכל או מטבח. בנוסף במלון (אפילו ללא אכילה בו) או במחנה היוצא למלחמה אין צורך בעירוב) לכל באי רשויות היחיד או הרחובות מותר להם לטלטל זה אל זה. הפתרון ההלכתי לטלטול מבוסס על כך. ברשויות היחיד מכונה הדבר "עירוב חצרות", ולגבי הרחובות מכונה הדבר "שיתוף מבואות". כיום, נהוג לעשות רק עירוב חצרות שלפי ההלכה ניתן להסתמך עליו גם לרחובות (מבואות).

שתי שיטות עיקריות קיימות בכדי ליצור עירוב זה:

  • גביית לחם או מצה מכל משפחה הנמצאת בשטח וכך כאילו כולם דרים בבית בו מונח העירוב - הפת.
  • אדם אחד מזכה לכל הנמצאים בשטח לחם או מצה.

בזמן הנחת העירוב מברכים על מצוות עירוב, ומוסיפים בהדין עירובא יהא שרא לנא לאפוקי ועילוי מן הבתים לחצר ומחצר לבתים, מבית לבית ומחצר לחצר ומגג לגג, ומבתים וחצרות למבוי, וממבוי לכל הבתים והחצרות שבעיר הזו, לנו לכל הדרים בעיר הזאת וכל מי שיתווסף בה, לכל שבתות השנה ולכל הימים הטובים. העירוב מזכה ומתיר כל עוד הוא קיים באופן שניתן לאכילה (ולא נאכל או התעפש) - בשל כך נהוג להשתמש במצות המשתמרות יותר זמן.

כיום העירוב נעשה על ידי הרבנות המקומית. אדם כלשהו נוטל פת שלא הייתה שייכת לאף אחד מהאזור, מגביהה מעל הקרקע ובכך מזכה את כל אנשי האזור בבעלות על הפת. את העירוב מניחים בדרך כלל בבית כנסת. בשל הכלל "זכין לו לאדם שלא בפניו", ניתן לעשות עירוב גם אם לא כולם יודעים על כך. כיום, בשל העובדה שבערים יש לעיתים מחללי שבת בפרהסיא הכופרים בעירוב, ובמקרה זה אי אפשר לשתפם ולעשות עירוב, נהוג לשכור את דירתם מהרשויות (שיכולות להיכנס פוטנציאלית לכל בית - ובכך יש להן חלק בו), ובכך ניתן לעשות עירוב. כפי שהסביר זאת הרב אליעזר מלמד [1]

"יש אומרים שכיום עצה זו אינה מועילה, שכן במדינה דמוקרטית אין רשות לראש העיר להכנס לדירת אדם פרטי בלא צו של בית משפט. ובכל זאת נוהגים להקל, מפני שבעת מלחמה יכולים קצין העיר ומפקד הג"א להורות לחיילים להשתמש בבתים שיבחרו, ואף בעת ביצוע תרגילים יכולים להשתמש בכל דירה שימצאו לנכון, לפיכך יש להם חלק מסוים בכל הבתים, וניתן לשכור מהם את חלקם לפני השבת לצורך ה'עירוב'"

[עריכה] בשעת הדחק

מכיוון שהאיסור להעביר מרשות לרשות או לטלטל מורכב משלשה חלקים - עקירת החפץ, טלטולו או העברתו, הנחתו, כל זאת בצורה רגילה - ישנן מספר תקנות בכדי לטלטל חפץ ולא לעבור או לעבור על כמה שפחות איסורים. האפשרויות מובאות לפי סדר עדיפויות:

  1. טלטול בכרמלית: הראשון יעקור את החפץ, יוליכנו פחות מארבע אמות ותוך כדי הליכה יעבירנו לשני. השני יוליך פחות מארבע אמות ותוך כדי הליכה יעבירנו לשלישי וכן הלאה. אפשרות נוספת עדיפה פחות היא שהראשון יעביר לשני בתנאים דלעיל והשני יחזיר לראשון שיתקדם מלפניו.
  2. מרשות היחיד לכרמלית ולהיפך: יעמוד אחד ברשות היחיד, יטול את החפץ, ירימו ליותר מעשרה טפחים (אם זה מכרמלית לרשות היחיד אין צורך להגביה את החפץ) ויעביר את ידו עם החפץ לכרמלית. שם יטול את החפץ אחר.
  3. מרשות היחיד/מרשות הרבים לכרמלית ולהיפך: מרשות המוצא למקום פטור ואדם אחר יעביר ממקום פטור לרשות היעד.

ישנן שיטות נוספות להעביר אולם אלו העיקריות והפשוטות יותר.

[עריכה] הערות שוליים

  1. ^ הובא בפירושי רשב"א ורבינו חננאל לשבת, צו, א (וכן פירש גם הרמב"ם בהלכות שבת, יב, ח

[עריכה] לקריאה נוספת

  • שולחן ערוך, אורח חיים סימנים שמ"ה - שס"ה
  • אלימלך לנגה, הלכות עירובין, "ספרייתי" - (גיטלר),1972 תשל"ב.

[עריכה] קישורים חיצוניים

הבהרה: ויקיפדיה אינה מקור לפסיקת הלכה.

ערך מומלץ
שפות אחרות