דיני הראיות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דיני הראיות הינם ענף משפטי של הדין הפרוצדוראלי, העוסק בסדרי הדין, והם מכילים את הכללים באשר לקבילותן, כשרותן ומשקלן של ראיות הבאות להוכיח את העובדות השנויות במחלוקת, לצורך הכרעה במשפט.

תוכן עניינים

[עריכה] דיני הראיות בישראל

מקורות דיני הראיות בישראל הינם פקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971, וכן כללים שנקבעו בפסיקת בתי המשפט שמקורם בעיקר מן המשפט המקובל האנגלי.

המקור החשוב ביותר לבירור האמת הוא עדות של עד המעיד במהלך המשפט. גם בעל דין או נאשם יכול להיות עד, לרבות הודאת נאשם. בדין הפלילי יש מקרים שבהם קרוב משפחה פסול מלהעיד לחובת הקרוב.
לעיתים מתקבלת עדות כתובה, כמו תצהיר של עד או בעל דין. סעיף 10א' לפקודת הראיות שנחקק בישראל, מאפשר לקבל כראיה אמרות חוץ של עדים (כלומר - הודעות שנגבו מהם מחוץ לכותלי ביהמ"ש, למשל במשטרה).

כל חפץ או מסמך המוגש כראיה במשפט אזרחי צריך להיות מוגש באמצעות עדות של עד. ניתן להגיש מסמך המופק על ידי גוף ציבורי או מוסד כראיה עצמאית. פקודת הראיות קובעת מתי העתק של מסמך יכול להיחשב כמקור.

דוגמאות נוספות לכללי ראיות: הכלל הפוסל עדות שמיעה, כלל הראיה הטובה ביותר המחייב את בעל הדין להציג את המקור של כל מסמך, חוק הפוסל ראיה שהושגה על ידי האזנת סתר.

במשקל הראיות מבחינים בין ראיה חלוטה, ראיה מכרעת, וראיה לכאורה.

בעניינים אזרחיים רשאי אדם להתנות על דיני הראיות, למשל להסכים כי עדות מסוימת, או ראיה יחשבו ראיה חלוטה.

לצורך הכרעה בדיון אזרחי די שמשקל הראיות נוטה לצד הזוכה.
בדיון פלילי יש צורך בהוכחה מעבר לכל ספק סביר. יש הבדל בין עבירות שונות לגבי סוג הראיות הנדרשות לצורך הרשעה בדין, ולעיתים אין די בעדות יחידה, או עדות של קרבן העבירה.

[עריכה] התפתחויות בדיני הראיות בישראל

משנת 1992, במסגרת המהפכה החוקתית, שהעצימה את סמכותו של השופט על פני החוק הכתוב, נשחקו הכללים העוסקים בקבילותן של ראיות, וניתן שיקול דעת רחב לשופט באשר למשקל המיוחס לכל ראיה.

[עריכה] חריגים לדיני הראיות

[עריכה] קריאה נוספת

  • השופט יעקב קדמי, על הראיות, הוצאת דיונון תל אביב תשנ"ט-1999.