היסטוריה של הונגריה: מהכיבוש המדיארי עד הכיבוש התורכי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הונגריה
מאמר זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של הונגריה
פרהיסטוריה והיסטוריה מוקדמת

מהכיבוש המדיארי עד הכיבוש התורכי

הכיבוש התורכי והשלטון ההבסבורגי

המהפכה והממלכה הדואלית

מלחמת העולם הראשונה והרפובליקה הסובייטית

תקופת העוצרות ומלחמת העולם השנייה

השלטון הסובייטי, המרד ב-1956 ודיכויו

דמוקרטיה ורפורמה

הונגריה

ההיסטוריה של הונגריה בין הכיבוש המדיארי עד הכיבוש התורכי תחילתה בכיבוש הונגריה על ידי המדיארים, שבט נוודים שמוצאו בערבות סיביר. המדיארים המשיכו בפשיטות לאירופה המערבית, עד שהוכו על ידי הקיסר אוטו הראשון בקרב במישור לך בשנת 955. לאחר מכן ביססו המדיארים על אדמת הונגריה ממלכה ששמרה על הסדר הפיאודלי וקיבלה את הנצרות. הממלכה נלחמה עם ביזנטיון על השליטה בדלמאטיה ומבחינה פנימית הייתה עדה למאבקים בין האצילים הבכירים (המכונים "המגנאטים") ובין המלך. הפלישה המונגולית בשנת 1241 הביאה להונגריה חורבן והרס. ב-1309 קיבלו את הכתר ההונגרי שליטים מבית אנז'ו עקב מלחמות פנימיות. בשלב זה החלו הפלישות התורכיות, אשר נהדפו על ידי הפטריוט ההונגרי הגדול, יאנוש הוניאדי, בשנת 1437. יאנוש ובנו מתיאש הוניאדי היו מגדולי שליטי הונגריה וחיזקו אותה מבחינה חיצונית ופנימית. בראשית המאה ה-16, לאחר מותו של מתיאש, עלו לשלטון מלכי בוהמיה מבית יגלו. מלכים אלו איבדו את כל שהשיגו מלכי הוניאדי. מרד איכרים דוכא ב1514, והניוון הפנימי של הממלכה קרא לפולשים מבחוץ. ב-1526 ניצחו התורכים בקרב מוהאץ', והחלו מאה וחמישים שנות שלטון תורכי בהונגריה.

תוכן עניינים

[עריכה] מהכיבוש המדיארי עד התבוסה בקרב בשדה לך

המדיארים, עם נודד שמוצאו בערבות סיביר, כבשו את הונגריה בשנת 896 בהנהגת מלכם ארפאד. שנותיו הראשונות של הכיבוש התאפיינו בשיעבוד העמים הסלאביים ששכנו באיזורי האגן הקרפטי ובסמוך לנהרות טיסה ודנובה, ובעוד שהסלאבים עבדו את האדמה, המשיכו המדיארים במסעות ביזה ושוד. כקודמיהם ההונים היו הפשיטות המדיאריות מקור לאימה ופחד לעמי אירופה המרכזית. פשיטות המדיארים הגיעו עד איטליה הצפונית, גרמניה, ולמעשה הגיעו מחבל בורגונדי בצרפת בדרום מערב עד קונסטנטינופול במזרח. בשנת 955 הובסו המדיארים על ידי הקיסר הגרמני אוטו הראשון בקרב בשדה לך (לכפלד) ליד העיר אוגסבורג בדרום בוואריה. תבוסה זו הביאה לסיום הפשיטות, והפכה את המדיארים לעם היושב על אדמתו.

[עריכה] בית ארפאד - ביסוס הממלכה הנוצרית של הונגריה

[עריכה] מנסיכות שבטית של עובדי אלילים לממלכה פיאודלית נוצרית

המדיארים היו בתחילה עובדי אלילים. על אף שהנצרות הגיעה להונגריה עוד במאה הרביעית לספירה, בשלהי ימי האימפריה הרומית, הרי שגל הפלישות שהחל בימי נדידת העמים הגדולה הביא למקום שבטים עובדי אלילים, וביניהם המדיארים. הנהגת המדיארים בתחילה היתה הנהגה שבטית. ארפאד אשר הוביל אותם מן המישורים שבין נהרות הדון, הוולגה והדונייץ באוקראינה היה מנהיג שבטי, אשר יש הסבורים כי היה שווה במעלה למנהיג נוסף, שכן שיטת המנהיגות הדואלית היתה נהוגה באותם הימים בידי השבטים באיזור זה. יורשיו של ארפאד החלו לקיים מלוכה באופן שראו בעמי המערב, ובתהליך איטי הפכו את השבטים המדיארים הפראיים למחצה לעם היושב על אדמתו, ומקיים את השיטה החברתית הפיאודלית ואת הנצרות.

נינו של ארפאד גזה הראשון כבר נשא בתואר של מנהיג בלעדי של שבעת השבטים המדיארים. גזה כפה את מרותו על שאר מנהיגי השבטים, קיבל על עצמו את הנצרות בשנת 975, והזמין לארצו מיסיונרים. גזה השיא את בנו אישטוון הראשון (ידוע במערב כסטפן) לגיזלה, ביתו של קיסר גרמניה. גזה התכוון ליצור בהונגריה ארץ דוגמת ארצות המערב, וציווה כי בנו אישטוון יהיה ליורשו, ובכך סטה מן המסורת השבטית לפיה עם מות המלך, יורש אותו המבוגר שבבני משפחת המלוכה.

פסלו של מלך הונגריה אישטוון הקדוש, המוצב במצודת הדייגים בבודפשט
הגדל
פסלו של מלך הונגריה אישטוון הקדוש, המוצב במצודת הדייגים בבודפשט

אישטוון הראשון היה למייסדה של הממלכה ההונגרית. הוא הוכתר למלך בשנת 1000 לספירה. ב1001 קיבל מן האפיפיור סילבסטר השני הכרה כמלך, ואת הסמכות למנות בישופים. האגדה ההונגרית אומרת כי בתחילה סירב לו האפיפיור, אך לאחר התערבותו של המלאך גבריאל שינה האפיפיור את דעתו. לציון אירוע זה מוצב ב"כיכר הגיבורים" בבודפשט, פיסלו של המלאך גבריאל. בשנת 1006 הצליח אישטוון לייצב את כוחו אל מול מתחריו השבטיים, ואל מול גורמים שרצו לחבור לכנסיות המזרחיות בממלכה הביזנטית. אישטוון ניסה להפוך את הונגריה למלוכה פיאודלית, חילק אותה למחוזות, והעמיד בראשם נציבים מטעמו. הפיכת המדיארים לעם נוצרי מערב אירופי פיאודלי היושב על אדמתו לא היתה קלה. הבישוף גלרט, אשר הוזמן על ידי אישטוון מאיטליה על מנת להמיר את דתם של המדיארים לנצרות, נתפס על ידי עובדי אלילים, וגולגל בחבית שבתוכה מסמרים מגבעה נישאה בבודה אל נהר הדנובה. כיום נושאת הגבעה את שמו "גבעת גלרט".

[עריכה] התבססות והתרחבות

יורשיו של אישטוון המשיכו בדרכו, והפכו את הממלכה ההונגרית החדשה לממלכה חזקה ולכח מקומי שיש להתחשב בו. יורשים אלו עמדו בפני פלישות של מלכים גרמנים, אבירים העוברים בדרכם מזרחה במסגרת מסעי הצלב, שבטים נודדים והתמודדו עם מעצמות איזוריות אחרות על השליטה בבלקנים. דורות רבים נלחמו ההונגרים על השליטה בחבל דלמאטיה. המלך בלה השלישי הצליח להשיג את השליטה בחבל ארץ זה לאחר מלחמה עם הרפובליקה של ונציה. כמו כן נישא בלה לאחותו של פיליפ השני, מלך צרפת, ובכך חיזק את הידידות בין ההונגרים ובין המעצמות הקתוליות במערב. בתקופה זו נראתה הונגריה במערב כקו הגבול במלחמה הן נגד עובדי האלילים, הן נגד התורכים והאיסלאם והן נגד הכנסיות המזרחיות. בשנים אלו הביסו ההונגרים את הממלכות הסלאביות הקטנות בדרום, והתרחבו לתחומי קרואטיה וסלובקיה, כמו גם לתחומי שליטתם של הסרבים והבולגרים.

ב-1217 החליט המלך אנדרה השני לצאת למסע צלב החמישי. למימון המסע מכר שטחי אדמה רבים לאצילים הרמים, המכונים "מגנאטים", אשר זו הפעם הראשונה הופיעו ככח אחיד בעל עמדה משלו. עם שובו ממסע הצלב מצא אנדרה כי המגנאטים השתלטו על הממלכה, תוך שהם דוחקים בני מעמדות אחרים, ובמיוחד את האצולה הבינונית. אנדרה הוציא, בשנת 1222 את "בולת הזהב" (Arany Bula) - הצהרה מלכותית בה קבע את הסדר הפיאודלי במדינה, ששימשה מעין חוקה, והסדר שקבעה החזיק מעמד עד למאה ה-19. הבולה חילקה את אדמת הונגריה לאצילים, ונתנה להם זכויות אבסולוטיות באדמותיהם, האצילים והכמורה היו פטורים מתשלום מיסים לאוצר המדינה, והוקמה מועצת אצילים על מנת להביא טענות מעמד זה בפני המלך. הסדר זה נתן כח רב לאצולה על חשבון המלך, על אף שמטרתו היתה לקשור את האצולה הסוררת בקשרי נאמנות למלך. כן גרם ההסדר להדרדרות במצבם של הצמיתים. הבולה כללה אף איסור על יהודים לשמש במשרות מסויימות, אם כי העניקה זכויות אוטונומיות כמעט למתיישבים הגרמנים בטרנסילבניה, שהובאו לשם על ידי מלכים הונגרים קודמים.

[עריכה] הפלישה המונגולית ותוצאותיה

בשנת 1241 עמדה הונגריה בפני הפלישה המונגולית. המלך בלה הרביעי הוציא את צבאו אל הקרב. הצבאות נפגשו ליד העיר מוהי, הסמוכה לנהר טיסה. צבאו של בלה הובס, והוא נמלט משדה הקרב. התוצאה היתה חורבן והרס של הונגריה בידי הפולשים המונגולים, כמו גם מותם בחרב של כשליש מן האוכלוסיה. כגלי פלישה קודמים נסוגו המונגולים לבסוף, כאשר הגיעו הידיעות על מותו של אוגדי חאן, והותירו אחריהם ארץ חרבה. בלה הרביעי הסיק את המסקנות ופתח במבצע ביצורים נרחב, שלווה בקולוניזציה מקיפה של חבלי ארץ בלתי מיושבים בגבולות הממלכה. בלה יישב בתחומי הונגריה את שבטי הקומנים, ואף הזמין מתיישבים וסוחרים מגרמניה.

בניית הערים המבוצרות החדשות, וקו הביצורים החזק, גבתה מבלה מחיר כבד. הוא נצטרך לשם כך לעזרתם של המגנאטים, ואלו חיזקו את כוחם, עד כדי התערערות של השלטון המרכזי. בימי יורשיו של בלה נחלש עד מאד מעמד הכתר. אנדרה השלישי, אחרון מלכי בית ארפאד, נינו של בלה, ראה עוד בימי חייו מאבק על ירושתו בין בית אנז'ו הצרפתי, לבין הענף ה האוסטרי של בית הבסבורג.

[עריכה] שלטון בית אנז'ו

לאחר מות אחרון מלכי בית ארפאד, אנדרה השלישי, בשנת 1301 היתה הונגריה שרויה באנדרלמוסיה ללא מלך למשך שמונה שנים. בשנת 1309 הביאו המגנאטים את האציל הצרפתי שארל רובר הראשון לבית אנז'ו, והכתירו אותו למלכם. שארל הצליח במקום בו נכשלו קודמיו מבית ארפאד, והעמיד את המגנאטים במקומם. הוא קבע סדרים חדשים בממלכה, וחיזק את כוחו מבחינה פנימית, דבר שהביא להצלחות במדיניות החוץ. בנו של שארל לאיוש (לואי או לודוויג) הראשון לבית אנז'ו ניצל את הצלחות אביו, וביסס אימפריה של ממש. הוא הצליח בכפיית מרותו על טריטוריות מן הים השחור ועד להים האדריאטי, כבש באופן זמני את סיציליה ואת דלמאטיה לאחר סדרת נצחונות על ונציה. לאחר מות המלך קאזימיר, שליט פולין, נבחר לאיוש למלך פולין, ואיחד את פולין והונגריה לממלכה אחת. בימי חייו הופיעו לראשונה התורכים העותומנים כגורם באיזור, אך הוא הביס את צבאם בשנת 1366. עם מותו של לאיוש בשנת 1382 השתרעה הממלכה ההונגרית מן הים הבלטי עד לים האדריאטי והים השחור.

עם מותו של לאיוש, פרצה מחלוקת בדבר ירושתו. לבסוף נבחר כיורשו זיגמונד, מלך בוהמיה, בשנת 1387. זיגמונד נישא לביתו של לאיוש, מרי, על מנת לקבל את הכתר, אך לאחר זמן קצר התגרש ממנה. בשנת 1410 נבחר זיגמונד לקיסר האימפריה הרומית הקדושה, ובילה את רוב זמנו מחוץ להונגריה. היתה זו תקופה של התרופפות השלטון המרכזי והפסדים טריטוריאלים. הונגריה הפסידה שוב את דלמטיה לונציאנים, וצבאות הונגרים הפסידו לתורכים בנסיונות למנוע את הסכנה התורכית מחוץ לגבולות הונגריה. לאחר עליית חתנו של זיגמונד, אלברכט לבית הבסבורג, גברה הסכנה התורכית, והיה חשש כי הונגריה תיכבש בידי התורכים.

[עריכה] בית הוניאדי

[עריכה] יאנוש הוניאדי

ערך מורחב – יאנוש הוניאדי

מותו הפתאומי של אלברכט לאחר שתי שנות שלטון ב-1439, הותיר את הונגריה ללא יורש מוסכם. במאבקים בין האצילים שהפכו לשיגרה לאחר מותו של המלך, ניתנה המלוכה למלך הפולני הצעיר ולאדיסלאב השלישי (מבית יגלו). במאבקים אלו התבלט אציל בשם יאנוש הוניאדי, אשר הפך לאיש שבידו הכח האמיתי במדינה.

לאחר שהויכוח אודות המלוכה הסתיים, הפנה הוניאדי את תשומת ליבו אל הסכנה התורכית. בסידרה של קרבות בשנים 1441 ו-1442 היכה הוניאדי כוחות תורכיים גדולים, ועצר את התפשטותם אל הונגריה. לאחר מכן יצאו הוניאדי ואנשיו, ביחד עם המלך ולאדיסלב למסע ארוך אל הטריטוריות התורכיות בבולגריה, ושברו את כוחם של התורכים בבולגריה, בוסניה, הרצוגובינה ואלבניה. עם סיומו של מסע מלחמה זה, החלו שליטים במדינות השכנות, וכן האפיפיור להפציר בהוניאדי לצאת למסע מלחמה נוסף. או אז הופיעו במפתיע שליחי הסולטאן מוראד השני, ליד העיר סגד בדרום מזרח הונגריה, וביקשו לחתום על הסכם הפסקת אש לעשר שנים. אך לאחר יומיים התקבלה הידיעה כי צי של ספינות מלחמה חוסם את מיצרי הבוספורוס ומונע את שובם של חייליו של מוראד לתחומי אירופה. היתה זו שעת כושר שלא יכול היה הוניאדי להחמיץ, וביולי 1444 יצאו צבאותיו בדרך לקונסטנטינופול. ליד העיר וארנה בבולגריה גילו אנשי הוניאדי כי הצי הונציאני שעליו סמכו נכשל במשימתו למנוע מהצבא התורכי לחזור לאירופה, וכי צבא שגודלו פי ארבעה מצבאם ניצב מולם. ב10 בנובמבר 1444 הוכה צבאו של הוניאדי. המלך ולאדיסלב מת בשדה הקרב, והוניאדי נמלט בחזרה להונגריה.

עם שובו למדינה היתה המדינה במצב של אנארכיה. ב־5 ביוני 1446 נבחר הוניאדי על ידי האצילים לעוצר הונגריה בשמו של המלך לאדיסלאס החמישי, בנו של המלך אלברכט, שהיה אז פעוט, ושבוי בידי פרידריך השני הקיסר הגרמני. הוניאדי קיבל מן האפיפיור בשנת 1448 שרשרת זהב ואת התואר "נסיך", והמשיך במלחמותיו עם התורכים.

לאחר נפילת קונסטנטינופול לידי התורכים בשנת 1453 נראה כי הסולטאן מחמט השני מפנה את תשומת ליבו להונגריה. בשנים שלאחר מכן אימן הוניאדי וחימש צי וצבא על חשבונו, וב-14 ביולי 1456 השמיד את הצי התורכי שחסם את הדנובה, והיכה בצבא התורכי שצר על בלגרד. פעולות אלו הבטיחו את הונגריה מפני פלישות תורכיות למשך שבעים שנה לאחר מכן. ב-11 באוגוסט מת הוניאדי ממחלת דבר בעודו בשדה הקרב.

[עריכה] מתיאש הוניאדי

ערך מורחב – מתיאש הוניאדי

לאחר מותו של יאנוש הוניאדי, נאבקו אצילים שונים על המלוכה. המתחרים העיקריים היו לאדיסלאס החמישי, שהוכתר למלך עוד בימי יאנוש הוניאדי, ובנו של הוניאדי. בנו של הוניאדי נתפס בידי המלך לאדיסלאס וראשו נערף בשנת 1457, אך המלך לאדיסלאס לא האריך ימים, ובנובמבר של אותה שנה מת כתוצאה מהרעלה. לאחר מות המלך הסכימו כל הצדדים הניצים על מינויו של בנו הצעיר של הוניאדי, מתיאש הוניאדי למלך. ב20 בינואר 1458 הוכתר מתיאש בן ה-15 למלך הונגריה. כינוי "מתיאש קורבינוס" בא מסמל משפחת הוניאדי, הוא העורב, בלטינית Corvus.

מתיאש קיבל את חינוכו באיטליה של ימי הרנסאנס והושפע מאד מן ההישגים שראה במדינה זו. עם עלותו לשלטון פעל לבהייתן ופיתוחן של ערים רבות, ביניהן בודה, ולהקמת מערכת בריאות וחינוך. הוא עודד את האומנויות בנוסח שראה מנסיכי הרנסאנס באיטליה, והזמין לחצרו ציירים איטלקים. הוא ייסד את הספריה המלכותית (ביבליותקה קורבינה) בעיר בודה, וב1486 הוציא ספר חוקים חדש.

את כוחו שאב מן הפיצול במעמד האצולה. הוא נשען על האצולה הנמוכה, הנאמנה לו, מול המגנאטים ובסיועם גייס צבא שכירים, שאותו מימן מכספי המיסים. כנגד התורכים המשיך בנצחונותיו של אביו, והדף את כל נסיונותיהם לשוב לאיזור, וזאת בסיוע הנסיך הרומני ולאד טפש שלימים נודע בכינוי "דראקולה". חזונו היה להקים אימפריה שתוכל לא רק להדוף את התורכים, כי אם להביסם. לשם כך נראה לו הכרחי לכבוש חלקים גדולים מן האימפריה הרומית הקדושה על מנת להבטיח את עורפה של ממלכתו. הוא פתח במסע כיבושים במורביה, שלזיה ואוסטריה ובשנת 1485 הקים את חצרו בוינה. עם זאת, שאיפתו הגדולה לקבל את כתר הקיסרות האימפריה הרומית הקדושה לא צלחה.

[עריכה] שקיעה ותבוסה - המלכים היגלונים

לאחר מותו של מתיאש ללא יורשים, נבחר המלך לאדיסלאס השני, מלך בוהמיה, מבית יגלו הפולני. במלכותו ובמלכות בנו לאיוש השני אבדו כל השגיו של מתיאש. כוחו של בית המלוכה התערער, והאצילים התחרו זה בזה על המשרות והתארים. במדינה שררה אנרכיה, שהובילה למרד איכרים בשנת 1514, מרד אשר דוכא באכזריות, ולאחריו היו כל האיכרים בהונגריה לצמיתים. התערערות השלטון המרכזי והבעיות הפנימיות, משכו עד מהרה את תשומת לב השכנים מדרום. הסולטן סולימאן השני ("המפואר") החל במסע כיבושים. ב1521 נכבשו על ידו קווי ההגנה של ההונגרים בדרום, ובלגרד אבדה. כאשר שב והופיע הצבא התורכי בשנת 1526, הסכימו האצילים להעניק למלך את הסמכויות להקים צבא ולהלחם בפולש, אך שעת הכושר חלפה. בקרב מוהאץ', ב-29 באוגוסט 1526, הוכה הצבא ההונגרי, המלך לאיוש נהרג, והחלו מאה וחמישים שנות כיבוש עותומני.