הלשון האבודה של העגורנים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הלשון האבודה של העגורנים רומן שנכתב על ידי דייוויד לוויט ופורסם לראשונה בשנת 1986. סרט טלוויזיה בעל אותו שם פורסם בשנת 1991.
זוהי היצירה הספרותית הראשונה של הסופר דייוויד לוויט, ואחד מהיצירות הספרותיות הראשונות באורך מלא, בשפה האנגלית, שנכתבו באופן ישיר ובפתיחות על חיי הגייז, על סוגיית היציאה מהארון, ועל הקושי של אדם, שנטייתו המינית היא שונה, לחיות בחברה הטרוסקסואלית עויינת ובעלת דיעות קדומות.
למרות שעלילת הספר מתרחשת בשנות השמונים, הרי שהתיאורים אודות קשייהם של הלהט"ב וההתייחסות הסולדת מצד הציבור כלפיהם, עדיין נכונים במידה רבה, במדינות שונות, כולל בארצות הברית, וכן גם באזורים שונים במדינת ישראל כיום.
[עריכה] תקציר העלילה
| פרטי עלילה ("ספוילרים") מופיעים בהמשך. |
הסיפור מתמקד בפיליפ, בחור הומוסקסואל צעיר, שיוצא מהארון בפני הוריו אוון (בריאן קוקס [1]) ורוז (אליין אטקינס [2]).
מה שמתחיל כסיפור רגיל ופשוט של "יציאה מהארון", הופך לדבר מורכב למדי, כאשר בהמשך העלילה מסתבר כי לאוון ולבנו פיליפ יש דברים רבים משותפים, יותר ממה שהקוראים היו יכולים להעלות על הדעת.
מתברר, כי גם אוון, אביו של פיליפ, הוא הומוסקסואל, שלשווא ניסה להילחם בכך במהלך חייו, תוך שהוא נדרש להעמדת פנים כלפי עצמו וכלפי סביבתו, במשך כל השנים. אוון, שהוא אדם מבוגר יותר, החי חיים שמרניים וייתכן שאף מיושנים, חי כל חייו בפחד קיצוני שמא "ייחשף".
רוז, האם, שבמהלך שנות נישואיה בעלה לא נמשך אליה והמגע הגופני ביניהם הלך ופחת, מצאה את עצמה בוגדת בבעלה יותר מפעם אחת. היציאה מהארון של פיליפ, וחשיפתו העצמית בפני הוריו, חושפת את חיי השקר והצביעות של הוריו, בחייהם ההטרוסקסואליים הנורמטיביים כביכול.
תת עלילה בתוך הרומן מספרת את סיפורם של שני בנים תאומים, שחיו בקרבת אתר בניה, ועקב הזנחה פושעת לא פיתחו שפת דיבור. הנוף היחיד שראו מהחלון היה עגורנים - מנופי בניה גדולים, בעבודתם. אותם אחים פיתחו במהלך התפתחותם שפה עשירה, המבוססת על תנועות העגורנים באתר הבנייה, שהייתה לשון ייחודית להם, שאיש מלבדם לא יכול היה להבין.
[עריכה] הלשון האבודה - ניתוח
אותה "לשון אבודה של העגורנים", המופיעה בתת העלילה, היא מטאפורה עשירה, לאופן התקשורת שאותו נדרשו הגייז לפתח, במהלך שנים של בדידות, של התפתחות בגיל ההתבגרות ולעתים מאוחר יותר, תוך שהם נאלצים להסתיר את זהותם, את ה"אני" שבהם, ואת מושא אהבתם. חוויות אלה של בדידות הינן משותפות לחלק גדול מחברי הקהילה הגאה, ומשותפות גם למיעוטים אחרים בהיסטוריה שנאלצו שלא לחשוף את זהותם בחברה עויינת, כדוגמת היהודים שחיו בחברה אנטישמית, ועוד.
חוויות אלה חייבו את חברי הקהילה הגאה לפתח "שפה" משל עצמם, ניואנסים קטנים, ביטויים ורמזים, שאיפשרו להם לדון או לרמוז על דברים באופן המובן רק להם, כאותה שפת העגורנים במשל שבסיפור.

