מינות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק במינות ביהדות; לערך העוסק בתופעות של מינות בנצרות, ראו המינים בנצרות.
ביהדות מינות היא מונח המהווה על פי רוב כינוי לנצרות ולכתות גנוסטיות. הנצרות קיבלה את התואר הזה בראשית ימיה מן היהדות כדי להדגיש את היותה "מין אחר" ולא זרם לגיטימי ביהדות. יוסף בן מתתיהו השתמש בשם זה על מנת להגדיר את שלוש הכתות הגדולות בימי בית שני - הפרושים, הצדוקים והאיסיים, כמו כן ביטויים אלו נפוצים בלשון המשנה לתיאור הצדוקים (מגילה, כד, ע"ב וברכות, לג, ע"ב, ע"פ הריטב"א). לעתים אף נעשה במושג שימוש גם כלפי אתאיסטים (המכונים אפיקורסים בלשון חז"ל).
הצנזורה הנוצרית התוודעה לטרמינולוגיה תלמודית זו (המתייחסת אליה) בעזרת מומרים יהודים כניקולס דונין, והכריחה את המדפיסים של התלמוד להחליף את המילה "מינים" במונח "עובדי כוכבים ומזלות" או בראשי תיבות עכו"ם. החלפת הביטויים הייתה לפעמים ללא כל הבנה, כך שבמקום שכתוב "מין קטניות" (במובן של סוג) בוצעה החלפה ל"עכו"ם קטניות". מאז הקמת המדינה קמו גרסאות, כשל התלמוד המבואר בידי הרב עדין שטיינזלץ ומכון הלכה ברורה ובירור הלכה שתיקנו את המקומות הרבים הללו על פי נוסחאות עתיקות שלא נפגעו על ידי הנוצרים (בגמרות של מכון הלכה ברורה מסומנים מקומות כאלו על ידי סימן מעוין מעל המילים או תחילת הקטע).
תוכן עניינים |
[עריכה] זהותם של המינים
לא ברורה היא שאלת זהותם של המינים: הביטוי רווח מאוד בתלמוד ובמשנה אם כי משמעותו איננה אחידה-ריבוי הכתות בימי בית שני הביא את רבי יוחנן לומר כי "לא גלו ישראל, עד שנעשו עשרים וארבע כיתות של מינים" (ירושלמי סנהדרין י,כט), דהיינו השימוש במושג "מין" כאן הוא ככת יהודית שכפרה.
במשנה במסכת ברכות (ט, ה) נאמר: "כל חותמי ברכות שהיו במקדש היו אומרים 'מן העולם', משקלקלו המינין ואמרו 'אין עולם אלא אחד'..." (משנה ברכות ט,ה), והכוונה במילה "מינין" כאן היא לצדוקים, שכפרו בעולם הבא ולכן טענו שגם היהודים יודו להם בזה, שכן גם הם קוראים לעולם שלנו בה' הידיעה, דבר המעיד שאין עוד מלבדו. כמו כן, היה גם זיהוי של הכתוב "ולא תתורו אחרי לבבכם" (ברכות, יב, ע"ב) עם המינות שכן הצדוקים פירשו את התורה כראות עיניהם על פי פשטה.
אולם, לעומת זאת, בתלמוד הבבלי במסכת סנהדרין (סוף פרק "אחד דיני ממונות") מרבים להזכיר מינים במשמעות נוצרים: "אדם יחידי נברא; ומפני מה? שלא יהו מינים אומרין: הרבה רשויות בשמים" (סנהדרין לח,א).
הרמב"ם (הלכות תשובה, ג, ז ופירוש המשנה לרמב"ם, סנהדרין, יא, ה וכן היא דעתו של האור זרוע, הלכות קריאת שמע, סימן ז) סובר שכל האומר שיש לעולם יותר ממנהיג אחד, אין לעולם מנהיג, אין הקב"ה ראשון לכל, או שיש לו גוף, הוא מין. הראב"ד, חולק על הרמב"ם בכך וטוען שאין אלו בהכרח מינים, ייתכן שרק טעו בפירוש הפסוקים השונים המדברים על ה'(כגון "יד ה'", "עיני ה'" וכל כיוצא בזה) וטעו לחשוב שיש לו גוף, או שטעו שאינו הראשון(משום שחשבו שאם צייר את עולמנו, היה עולמנו כדוגמת משהו שקדם)(ונראה שכן הוא דעת רש"י שכתב: "מינים אלו הם המהפכים דברי א-להים חיים).
הראב"ד אינו חולק בדבר היותם של האומרים שיש שתי רשויות, מינים אף על פי שכתוב: "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו" (בראשית, א) וגם בכך היו יכולים לטעות. לעניות דעתי, נראה שסמך דבריו על המדרש (בראשית רבה, ח, ח) האומר ששאל משה את הקב"ה למה נכתב הפסוק "נעשה אדם", שהרי הוא נותן פתחון פה למינים, ענה הקב"ה שמי שרוצה לטעות יבא ויטעה, דבר המלמד על כך שטעות כזו היא תלויה ברצונו ואין הוא נחשב מין.
[עריכה] להתרחק מהמינים
בחז"ל (אדר"נ,ב ועבודה זרה, טז, ע"ב) דרשו את הפסוק (משלי, ה, ח) "הרחק מעליה דרכך ואל תקרב אל פתח ביתה כי רבים חללים הפילה ועצומים כל הרוגיה" גבי המינים, לומר שאסור להנות מכל דבר שהוא במינות, יש באיסור זה דמיון לאיסור הנאה מעבודה זרה, שנתפס ביהדות כחמור מאד. עוד מסופר (תוספתא, חולין, ב, כד) על רבי אליעזר, שנתפס לדברי מינות, הסתבך וניצל. מכל מקום הצטער על כך שנתפס לדברי מינות וסירב להתנחם על ידי חבריו. לסוף, הוברר שכל זה היה כיוון שהקשיב לדברי מין אחד (בשמו של יש"ו) ולא שעה אל הכתוב הנ"ל.
[עריכה] מחלוקות בין חז"ל למינים
על פי התלמוד היו מחלוקות עם המינים לא רק בדואליזם האמוני של שתי רשויות, אלא גם בנושא של השגחה, קיום מצוות ("קיצוץ בנטיעות") ותחיית המתים (עי' טור, או"ח, סי' קכו בשם הירושלמי) כמו כן, היו מקרים רבים של מחלוקות בדינים מסוימים, כשברובם עומד החשש שמא האדם הוא מין הכופר בתורה שבעל פה או עובד עבודה זרה (אדם שזכה גם הוא לשם: מין. ולשון רש"י(שבת, עה, ע"א): "מין, האדוק בעבודת אלילים". להלן רשימה חלקית ולא ממצה של מקרים כאלה (הרשימה מתייחסת למין, כשם שניתן לתופעה, ללא הפרדה בין עובדי עבודה זרה, צדוקים, או כתות יהודיות):
תפילת שמונה עשרה-המינים היו מדלגים על ברכות: "ולמלשינים" כי דיברה עליהם ובה בקשה לאיבודם- נראה שכאן הכוונה לכל המינים ללא הפרדה. כמו כן, היו שכפרו בתחיית המתים ולכן דילגו על ברכת "מחיה המתים".
אמונת ייחוד ה'- המינים היו מאמינים בחלקם שיש שתי רשויות בשמיים, מלבד ה'. כמו כן, המינים היו מאמינים שיש מי שקדם לו בבריאת העולם או כל מיני סוגים אחרים של כפירה ביסוד מן היסודות הקשורים ליחוד ה' או עיקרים אחרים- נצרות וכופרים אחרים.
היו גישות במינות שביטלו את כל תרי"ג מצוות, בכך טמון למעשה המפתח לרבים נוספים- נוצרים ודומיהם.
הגדה- מי שלא היה אומר בנוסח ההגדה "עבדים היינו" ו"מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", הוא מין וכופר, שכן הוא כופר בתורה שכתוב: "עבדים היינו" וזה מסרב להכיר בכך, ויש לנדותו (סדר רב עמרם גאון השלם, עמ' 206).
מקום הנחת תפילין- הכתוב אומר: "והיו לטוטפות בין עיניך" (דברים, ו) וממנו משמע בפשטות שמקום הנחת תפילין הוא על המצח ממש ואילו חכמים פירשו שמקום הנחת תפילין הוא מעל המצח (מגילה כד, ע"ב ורש"י על אתר). מעניין הוא שחכמים עצמם התייחסו לזה במקום אחר ושם כתבו שמי שחולק במקומות אלו על דברי חכמים הוא זקן ממרא ורק מי שאינו מודה בקיום התפילין הוא מין, לכן כתב הר"ן (מגילה, כד, ע"ב) שאינו מין ממש כי מכל מקום הוא מניחה על הקיבורת אך הוא קרוב להיות מין, הכופר בדברי חכמים.
בכל המקרים הללו היו נוקטים חכמים צעדים חריפים כנגד מי שאפילו נחשד כמין, כולל נידוי וחרם.
[עריכה] צעדים שננקטו כנגד המינים וסייגים שמשום מראית העין
ספר תורה- ספר תורה שכתבו מין, יש בו חומרא יתרה מגוי- שדינו שיישרף ולא רק ייגנז(כדין ספר תורה שכתבו גוי. יש שכתבו שתפילין ייגנזו (שכן הם שונים מספר תורה בכך שנכתבו לשם ישראל) אך גם בזה יש שיטות רבות (רמב"ם, תפילין, א, יג,וכן היא דעת הגר"א, הט"ז בשו"ע, או"ח, סי' לט)שדינן גם כן בשריפה.
גרות- גר תושב שקיבל על עצמו למול טבל וכעבור 12 חודשים לא מל עדיין, הרי הוא כמין שבעובדי כוכבים (רמב"ם מלכים, ח, י), כיוון שמוחזק ככופר ממש, שכן נראה שהכיר בתורה ולאחר מכן שב בו (וכן נראה בכמה מקומות, שמין הוא מי שיודע התורה וכופר בה, עי' למשל בתוספתא, סנהדרין, יג, ה)
שחיטה- אין שוחטים לתוך גומא, שכן היא דרך המינים לאסוף הדם ולאכול לשם עבודה זרה, משום כך הותר לאסוף הדם לגומא שיש בה עפר, בה אין חשש שיאספו הדם ויעשו עימו משהו לשם עבודת כוכבים (והוא הפך עלילות הדם...).
[עריכה] ברכת המינים
- ערך מורחב – ברכת המינים
בתלמוד (ברכות, כח, ע"ב) מסופר כי לתפילת שמונה עשרה נוספה מאוחר יותר ברכה נוספת (התשע עשרה) שמתייחסת לנוצרים. ברכת המינים היא הברכה השתים עשר בסדר התפילה הנהוג היום. היא נקבעה לאחר ברכת "השיבה שופטינו" מאחר שכיוון שנעשה דין ברשעים, כלים גם המינים (בזאת מתבטאת תפיסה ששורש כל הכפירה ה"אינטלקטואלית" שיש, מונח בכפירה המוסרית, אורות הקודש לראי"ה קוק).
[עריכה] הרקע לתיקון ברכת המינים
בימי המרד הגדול, היו בתוך עם ישראל מאות כתות, ביניהן הנצרות וכעת שאפו רבן גמליאל ובית דינו לגבש את העם תחת הנהגה אחת. הנוצרים איימו בפירוק העם ולכן רבן גמליאל וחבריו (הפרושים) נלחמו נגדם בחוזקה. מה גם שעל פי הנוצרים, ישו ניבא על בית המקדש כי "במקום הזה לא תישאר אבן על אבן" דבר שנתפס ככפירה. על כן, תיקנו רבן גמליאל ובית דינו שתהא תפילה ששגורה בפי כל לאבדם (בכך גם הפרידום מהפרושים ומנעו מהם להשפיע וגם ביקשו בתפילה שייאבדו מן העולם).
[עריכה] תיקונה
"שמעון הפקולי הסדיר שמונה עשרה ברכות לפני רבן גמליאל על הסדר ביבנה. אמר להם רבן גמליאל לחכמים: כלום יש אדם שיודע לתקן ברכת המינים? עמד שמואל הקטן ותקנה" (ברכות כח,ב). רבן גמליאל הזקן רצה לסלק את המינים מבתי הכנסת ומהקהילה הפרושית, ולכן ביקש לתקן את ברכת המינים. נענה לבקשה שמואל הקטן ותיקן את הברכה. הברכה פעלה כך שהמינים שירדו לפני התיבה יימנעו מלומר את ברכת המינים, וכך ייחשפו ויתבקשו לחזור בתשובה או יגורשו.
[עריכה] לקריאה נוספת
מסכת עבודה זרה, דף יז, ע"א.
רמב"ם, הלכות עבודה זרה, גרסאות לא מצונזרות.
שיחות הרב צבי יהודה, חוברת "למינים אל תהי תקווה".
"יהדות ונצרות", הרב שלמה אבינר.
האנציקלופדיה התלמודית, ערכים: "אמונת ה'", "אפיקורוס", "ברכת המינים", "חכמות חיצוניות", "חשד, מראית העין" ,"חוקות הגויים", "אפיקורוס" ועוד.

