אליעזר קשאני
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אליעזר קשאני (18 במרץ 1923 - 16 באפריל 1947), מעולי הגרדום, היה לוחם מחתרת האצ"ל שנתפס על ידי הבריטים, נידון למוות והוצא להורג בתליה.
תוכן עניינים |
[עריכה] ילדותו ונערותו
אליעזר נולד ב-א' בניסן תרפ"ג, 18 במרץ 1923 בפתח תקווה למלכה ובן-ציון. הוא היה בן למשפחה מרובת ילדים, חמישה בנים ושלוש בנות, אשר מוצאה מפרס. אביו היה סייד ועבד קשה לפרנסת ביתו. בשל המצוקה הכלכלית במשפחה עזב אליעזר בגיל מוקדם את לימודיו ועבד כלוטש יהלומים.
על אליעזר אמרו חבריו כי היה ישר ותמים לב, "מספיק היה להיות בחברתו זמן קצר כדי להתקשר אליו ולאהבו בלב ונפש". בצעירותו היה חבר בתנועת "המכבי הצעיר". רבים מחבריו החזיקו בשאיפות לאומיות, אך הוא עצמו לא ביטא דעות בנושא וסירב להצטרף לשורות המחתרת משום שלא הרגיש כי הוא מכיר מספיק את רעיונותיה. אותם זמנים היו ימי הסזון, בהם בהנחיית בן גוריון ננקטו פעולות נגד אנשי אצ"ל. גם בסניף "מכבי" בפתח תקווה הכריזו ראשי הסניף כי חברי אצ"ל צריכים לצאת מתוכו. אליעזר קם נגדם ואמר כי זהו מעשה מלשינות. בעקבות המעשה נחשד כחבר במחתרת וסולק עם אחרים מהסניף. מעשה ההדחה השפיע על קשאני מאוד. בקיץ 1944 נחשד על ידי הבריטים בהשתייכות לאצ"ל, נאסר, והובא ללטרון. משם הוגלה לאריתריאה שבאפריקה עם עצורי המחתרות.
בהיותו באפריקה התעקש קשאני להצטרף למחתרת, על אף שסירבו לקבלו בתחילה בשל היותו במעצר. באריתריאה עסק בספורט וניסה להשלים את החסך בלימודיו שהטריד אותו, למד עברית על בוריה ואנגלית וקרא ספרים. הוא אף כתב אל אחיו וביקש כי ישלח לו מילונים מישראל.
[עריכה] פעילותו במחתרת
בפברואר 1945 שוחרר עם עוד שבעה-עשר מן המעצר. לאחר השיחרור חזר לארץ ישראל וחיפש את דרכו אל שורות האצ"ל, אך בתחילה ללא הצלחה. בזמן הקמת "תנועת המרי העברי" החל הצבא הבריטי לערוך חיפושים אחר נשק ביישוב, ויחד עם אנשי "ההגנה" הגיע אליעזר לעזרת שפיים ורשפון. הוא נאסר על פעולה זו ונשלח בשנית ללטרון. לאחר שבוע בלבד התמזל מזלו ושוחרר. לאחר שיחרורו הצליח להיכנס לשורות האצ"ל. במחתרת עסק בענייני מודיעין, נשק ופעולות צבאיות. הוא אף התחיל הכשרת קורס מפקדים, אך לא הספיק לסיימו לפני מותו.
ב-29 בדצמבר 1946 יצא קשאני עם ארבעה לוחמי אצ"ל נוספים, מרדכי אלקחי, יחיאל דרזנר, חיים גולובסקי (גלעד), ואברהם מזרחי, לפעולה כחלק מ"ליל ההלקאות", שבה היו אמורים להלקות קצינים בריטיים כנקמה על הלקאתו והשפלתו של לוחם אצ"ל.
ליד צומת לוד-בית דגן, סמוך לכפר וילהלמה, נתקלה מכוניתם של החמישה במחסום משטרתי, ממנו נפתחה עליהם אש. הנהג, אברהם מזרחי מת מפצעיו. אליעזר ושלושת הלוחמים הנותרים נתפסו והועברו למחנה צבאי סמוך, שם עברו מסכת התעללות. במשך 20 שעות רצופות הוכו מכות קשות. לאחר חמישה ימים שבהם הושפלו והולקו, הועברו הלוחמים אל בית הסוהר בירושלים.
[עריכה] המשפט
ביום ב', 10 בפברואר 1947, החל משפטם הצבאי של הארבעה. אלקחי, קשאני, דרזנר וגולובסקי, לובשי מכנסי וגרבי חאקי, נעליהם שחורות ומעילם אפור, לראשיהם כיפות כחולות-לבנות, הגיעו במצב רוח טוב, כשמכוניתם מלווה במשוריינים ועל בניין בית המשפט מוטל משמר כבד. הארבעה כפרו בסמכות בית המשפט לשפוט אותם, לא השיבו לשאלות או הגיבו להאשמות ולמעשה לא לקחו חלק במהלכו. בשלב ההגנה קשאני נשא דברים כנגד השלטון הבריטי: "קם בארץ זו דור עברי חדש, שלא יסבול השפלה, שלא ישלים עם שעבוד, שיילחם על כבודו בכל מחיר". בשעה 19:00, לאחר דיון קצר ביניהם הודיעו השופטים כי הארבעה נמצאו אשמים בגין נשיאת נשק. עונשם של אלקחי, קשאני ודרזנר הוא עונש מוות שיבוצע בתלייה, ואילו גולובסקי נידון למאסר בשל גילו הצעיר (17).
מיד לאחר השמעת פסק הדין קמו הארבעה ושרו בקול נרגש את "התקווה". הנידונים נגררו מתא הנאשמים החוצה ולא הורשו להיפרד מבני משפחותיהם. קשאני נלקח מזרועות אמו, וקרא אל העיתונאים: "ראו וספרו זאת לעולם!". הוא הועבר עם חבריו, דרזנר ואלקחי, אל בית הסוהר המרכזי בירושלים שבו הצטרפו אל לוחם האצ"ל דב גרונר (אשר נידון כמותם למוות). המפקד הצבאי העליון לארץ ישראל, גנרל אוולין יו בארקר, נקט צעד שהפתיע וזעזע את היישוב העברי. הגנרל היה אמור לעזוב את תפקידו ביום ד', ולכן ביקש כי ימהרו להעביר אליו את תיק המשפט עוד למחרת קיומו על מנת שיחתום עליו ויאשר אותו, בניגוד לנהוג כי לפחות מספר ימים חולפים בטרם עובר התיק ממחלקת היועץ המשפטי הצבאי אל המפקד. בכך מנע אפשרות כי מחליפו בתפקיד יגלה רחמים כלפי הנידונים, והשאיר "מתנת פרידה" בעוזבו את הארץ.
ביישוב שררה תקווה להצלת השלושה אשר לא הואשמו בשפיכות דמים כי אם בהחזקת נשק. בכלא ירושלים חלה אליעזר קשות במחלה, אך הוא סירב לבקש טיפול רפואי כל עוד הוא כבול בתאו. גם להפצרות משפחתו לבקש חנינה לא נענה. פרקליטו, ד"ר א' להרפרוינד שטיפל גם בהחזרתו מאריתריאה, הפציר בו כי יחתום על בקשת חנינה. אליעזר ענה לו כי אינו מכיר בשלטון האנגלי ולכן לא יעביר את חתימתו אליהם. בנוגע לאמו ואביו ענה כי יש לחשוב פחות על עצמנו ויותר על האומה והמולדת. כשיצא הפרקליט אמר לו בהתרגשות ניכרת אחד הקצינים האנגלים שנכח במקום: "הנער לא יחתום לעולם. הם החליטו לחיות כבני חורין או למות, וגם הצעיר הזה ימות. אל תצפה לתשובתו". בקשות לחנינת השלושה הועברו אל הנציב העליון מטעם מוסדות ואישים, ועיריית פתח תקווה ארגנה עצומה להצלת בניה. אליעזר, מרדכי, יחיאל ודב הוציאו פנייה אל העיתונות בו הם מבקשים להפסיק את גינויי ההוצאה המתוכננת להורג ואת בקשות החנינה, אותם ראו כ"מורשת הגלות", המשפילים את כבוד העם.
[עריכה] ההוצאה להורג
ב-15 באפריל הועברו תחת חשאיות רבה ארבעת הנידונים מכלא ירושלים אל כלא עכו. למחרת, ביום כ"ו בניסן תש"ז, 16 באפריל 1947, והחל מהשעה 4 בבוקר הועברו הארבעה לגרדום, ללא התרעה מוקדמת, ללא וידוי, ובלי שנפרדו ממשפחותיהם. באותם ימים פיזרו השלטונות רמיזות כי הוצאתם להורג אינה קרובה, ואף מספר שעות לפני כן נמסר לעו"ד מ. זליגמן אשר טיפל בבקשות לחנינה, כי אין הכנות לקראת ביצוע גזר דינם. כמו כן בלילה לפני התלייה תוקן חוק החירום בארץ, ובוטלה כל אפשרות לערער על בתי דין צבאיים, בוטל המקסימום של שלוש תליות ביום אחד, ובוטל הנוהל של תליות ביום שלישי בשבוע. הארבעה ביקשו כי רב יגיע אליהם לפני מותם, אך הם לא נענו, ולמעשה לא היה אף יהודי שידע על התלייה. כל אחד מהנידונים עלה לגרדום כששירת "התקווה" בפיו ואליו הצטרפו חבריו הממתינים לתורם. כששמעו אסירי הכלא האחרים מתאיהם את קול השירה העמומה, עמדו על רגליהם והצטרפו אל שירת ההמנון בקול גדול. קשאני עלה אחרון אל החבל, ונאבק חמש דקות עם המוות.
את גופות הארבעה הובילה שיירה כבדה של טנקים ומכוניות משוריינות אל העיר צפת, תוך שכבודן מחולל, ללא שהודיעו לחברה קדישא, ללא בני משפחה, והן הונחו עירומות למחצה במשטרת הר-כנען. בכך גם לא כובדה בקשתם האחרונה להיקבר בראש פינה, יחד עם עולה הגרדום שלמה בן יוסף. בשבע בבוקר הודיע הרדיו על ההוצאות להורג, ועוצר הוטל בארץ. בבוקר ביקשו אנשי צפת להשתתף בקבורה אך גם עיר זו הייתה נתונה בעוצר. בכל זאת הגיעו מאות יהודים בגשם השוטף אל בית הקברות, שם נקברו עולי הגרדום ליד קורבנות מאורעות תרפ"ט ומאורעות תרצ"ט.
זעזוע גדול היה ביישוב עקב ארועי התליות, וגינויים יצאו מצד קהילות יהודיות רבות בעולם. באמריקה אף ארגנו כמרים אמריקאיים אספות לזכרם.
חודשים אחר כך עדיין הוטלה שמירה בריטית על הקברים כדי שלא יוציאו לוחמי האצ"ל את הגופות ויעבירו אותן לראש פינה כפי שביקשו ארבעת החברים.
אליעזר קשאני היה בן 24 במותו. על שמו ולזכרו קרויים רחובות בערי ישראל.
[עריכה] לקריאה נוספת
- חיה ברנס (עורכת), עולי הגרדום, הוצאת המדרשה הלאומית ע"ש רנה מור.
- אריה אשל (עורך), ארבעה צעדים למוות, הוצאת ספרית מעריב, ת"א תשל"ט.
| עולי הגרדום |
|
שלמה בן יוסף | אליהו בית צורי | אליהו חכים | דב גרונר | מרדכי אלקחי | יחיאל דרזנר | אליעזר קשאני | מאיר פיינשטיין | משה ברזני | יעקב וייס | אבשלום חביב | מאיר נקר |
| ערך מומלץ |

