שארל דה גול
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שארל אנדרה ז'וזף מארי דה-גול (צרפתית: Charles de Gaulle, להאזנה לחצו כאן (מידע) (עזרה), 22 בנובמבר 1890 - 9 בנובמבר 1970), מנהיגה של צרפת החופשית במלחמת העולם השנייה ונשיאה הראשון של הרפובליקה החמישית בצרפת.
[עריכה] 1890 - 1912: השנים המעצבות
שארל דה גול היה ילדה השלישי של משפחה בורגנית שמרנית קתולית. מצד אביו היה צאצא למשפחה אריסטוקרטית מאזור נורמנדי ובורגונדי, אשר מזה מאה שנה גרה בפריז, מצד אמו היה צאצא ליזמים שהתעשרו לא מכבר מהאזור התעשייתי של ליל. דה גול נולד בעיר ליל, אך גדל וחונך בפריז.
משפחתו של דה גול הייתה משפחה אינטלקטואלית. סבו היה היסטוריון, סבתו סופרת, ואביו הרצה בבתי ספר פרטיים קתוליים, ואף ייסד בית ספר משלו. ויכוחים פוליטיים היו שכיחים בבית דה גול, ומגיל צעיר עודד אביו של דה גול את הנער לקרוא בכתבי ההוגים השמרנים של התקופה. המשפחה הייתה פטריוטית מאד, והוא גדל על ברכי ההערצה למורשת צרפת ולתרבותה. למרות שהמשפחה הייתה שמרנית ואף מלוכנית, חונך דה גול לרכוש כבוד לחוק ולמוסדות הרפובליקה. הדעות בעניינים חברתיים בבית דה גול היו מתקדמות יחסית והושפעו מזרם ה"סוציאל-קתוליות". במהלך פרשת דרייפוס תמכה המשפחה בדרייפוס, בניגוד לעמדת החוגים השמרנים.
[עריכה] 1912 - 1940: קריירה צבאית
דה גול הצעיר בחר בקריירה צבאית ובילה ארבע שנים באקדמיה הצבאית בסן סיר. את חוק לימודיו סיים ב-1912 והצטרף לחיל הרגלים. הוא התחיל את מלחמת העולם הראשונה בדרגת לייטנט (מקביל לסגן בצה"ל) וכבר ב 15 באוגוסט, 1914 נפצע בפעם הראשונה, עת גדודו (גדוד חיל הרגלים ה-33) נכנס לפעולה באזור דינאן בבלגיה. דה גול שב לשדה הקרב ונפצע שוב. לאחר מכן, בפברואר 1915, הועלה לדרגת קפיטן (מקביל לסרן בצה"ל) והועבר לחזית ורדן, שם התחולל אחד הקרבות הקשים במלחמה. דה גול נפצע בפעם השלישית במרץ 1916. פציעתו הייתה כה קשה עד שגרמה להשארתו בשדה הקרב כמי שנחשב למת. הוא נלקח בשבי על ידי הגרמנים, ניסה להמלט חמש פעמים, ונכלא בבידוד במחנה עונשין.
כשהסתיימה המלחמה נותר בצבא ושירת במטהו של הגנרל מקסים וייגאן, ולאחר מכן במטהו של הגנרל אנרי פיליפ פטאן. במהלך המלחמה בין פולין וברית המועצות בשנים 1919 - 1920 התנדב דה גול לצבא הפולני ושימש כמדריך חי"ר. הוא נלחם באומץ וקיבל את אות הגבורה הפולני הגבוה ביותר "Virtuti Militari". דה גול הועלה לדרגת מיור והוצע לו להמשיך לשרת בפולין, אך הוא ביכר לשוב לצרפת. למלחמה זו תהיה השפעה רבה על חשיבתו הצבאית בשל השימוש בטנקים, בשל התמרונים המהירים ובשל העדרן של חפירות.
ב-1934 פירסם דה גול את ספרו "לקראת צבא העתיד" (vers l'arm'ee de m'etier), בו קרא תיגר על האסטרטגיה הצרפתית של התחפרות הגנתית ב"חזית רציפה", שבאה לידי ביטוי בקו מאז'ינו, וקרא להקמת צבא מקצועי, המבוסס על עוצבות שריון ניידות.
רעיון אחרון זה, של עוצבות שריון ניידות, היה מנוגד לתפיסה הקיימת אז של שריון ככוח מסייע לחיל רגלים. בד בבד עם פרסום ספרו של דה-גול ביטאו את אותם רעיונות הקפטן בזיל לידל-הארט האנגלי והגנרל היינץ גודריאן הגרמני. למרבה האסון נקלטו רעיונות אלו רק בצבא הגרמני, אשר פיתח את אסטרטגית "מלחמת הבזק" (בליץ קריג) שהייתה מבוססת על הבקעה באמצעות עוצבות שריון ניידות הנעזרות בסיוע אווירי, הפורצות את קווי האויב, מתקדמות ככל יכולתן, זורעות הרס, ומכתרות את הכוחות שנותרו מאחור תוך ניתוק קווי האספקה שלהם. אסטרטגיה זו תאמה את אסטרטגית ההתחפרות הצרפתית ככפפה ליד.
עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ראה דה-גול כיצד מקבלים רעיונותיו יישום בשטח בהכרעה המהירה שהשיג הוורמאכט בפולין. דה-גול, שדרגתו הייתה אז אלוף משנה (קולונל), חיבר מזכר אותו הביא לידיעת מפקדיו, ובו התריע על חוסר ההתאמה של האסטרטגיה הצרפתית לתנאי הלוחמה החדשים. מזכר זה לא נתקבל בהבנה. הצבא הצרפתי היה עסוק אז בהתחפרות בקו מאזי'נו ובמשחקי חתול ועכבר עם הצבא הגרמני, שכונו "זיץ קריג" או "המלחמה המזויפת". עם זאת, לדה-גול היה בעל ברית חשוב בצמרת, ראש הממשלה, פול ריינו, אשר מזה שנים היה בן בריתו של דה גול וניסה לקדם את רעיונותיו. לאחר פלישת הצבא הגרמני לארצות השפלה ולצרפת, מונה דה גול ב-15 במאי, 1940, למפקד הדיויזיה המשוריינת הרביעית של צבא צרפת.
חדירת הצבא הגרמני את יער הארדנים וחציית נהר המאז הביאו לבהלה רבתי בצבא הצרפתי וגרמו לנסיגה מבוהלת. במצב עניינים זה קיבל דה-גול ב-17 במאי 1940 הוראה להתקיף את כוח השריון הגרמני בסביבות העיירה מונקורנא. התקפה זו הייתה אמורה להיות חלק ממתקפה משולבת, אך בפועל התקיפו רק כוחותיו של דה-גול. ההתקפה הסתיימה תוך יממה, ועל אף שגרמה לאבדות ניכרות לגרמנים והיוותה מאמץ הרואי אל מול חוסר האונים הכללי שהפגין הצבא הצרפתי, לא הייתה לה השפעה של ממש על המערכה. לאחר קרב זה מונה דה גול לדרגת גנרל.
ב-6 ביוני 1940 מונה דה גול על ידי ריינו לתת שר ההגנה, והופקד על התיאום עם בריטניה. כחבר הקבינט הוא עמד בתוקף כנגד הצעות הכניעה שהביאו התבוסתנים שבממשלה. הוא שירת כאיש הקשר לממשלה הבריטית, ויחד עם וינסטון צ'רצ'יל עיבד תוכנית של איחוד בין צרפת ובריטניה בבוקר ה-16 ביוני בלונדון. היה זה מאמץ אחרון לנסות ולחזק את עמדת ה"תקיפים" בממשלה שנאכלה מבפנים על ידי תבוסתנים כפטאן, פול בודואן, ווייגאן. דה גול הגיע לבורדו שהיה מקום מושבה של הממשלה הצרפתית שנאלצה לעזוב את פריז, אך מאמציו נכשלו. פטאן מונה לראש הממשלה והחל במשא ומתן על כניעה.
דה גול הבין כי חייו וחירותו בסכנה והחליט להימלט ללונדון, כשעמו מאה אלף פרנקים שניתנו לו בחשאי על ידי ריינו בטרם התפטר. הבריחה נתבצעה בעזרת הבריטים, בפיקודו של הגנרל הבריטי אדוארד ספירס, כפי שתיאר וינסטון צ'רצ'יל בספרו המונומנטלי על מלחמת העולם השנייה: "הנה כי כן הלך דה-גול בעצם הבוקר ההוא - ה-17 בחודש - אל משרדו בבורדו, קבע מספר פגישות לשעות אחר הצהריים לשם חיפוי, ואחרי כן נסע לשדה-התעופה עם ספירס ידידו על-מנת ללוותו למטוס. הם לחצו ידיים ונפרדו לשלום, וכשהחל המטוס לנוע נכנס דה-גול פנימה והגיף את הדלת. המטוס המריא למרום, בעוד השוטרים והפקידים הצרפתים פוערים פיהם. במטוס הקטן הזה נשא אתו דה-גול את כבודה של צרפת".
[עריכה] 1940 - 1945: צרפת החופשית
ב-18 ביוני 1940 נשא דה גול נאום לאומה הצרפתית, ששודר בתחנת ה-BBC מלונדון. הקבינט הבריטי ניסה למנוע מדה גול לשאת את הנאום, אך צ'רצ'יל פסק אחרת. בצרפת היכה "נאום השמונה עשר ביוני" גלים. "צרפת הפסידה בקרב, אך לא הפסידה במלחמה" הייתה השורה המפורסמת מנאום זה. למרות שמעט אנשים שמעו בפועל את הנאום (BBC לא הייתה תחנה פופולרית בצרפת, ומיליונים היו פליטים חסרי בית בעקבות המלחמה), ציטוטים מן הנאום הופיעו למחרת בעיתונות באזור שלא נכבש על ידי הגרמנים, וה-BBC חזר על שידור הנאום במשך כמה לילות. עד מהרה ידע העם הצרפתי, כי בתוך ההמולה שיצרו הכיבוש והכניעה ישנו גנרל צרפתי בלונדון המתנגד לדרך שבה נעשים הדברים, ומנסה לזכות במלחמה שנראתה לרבים אבודה. עד היום נחשב נאום זה לאחד הידועים והחשובים בהיסטוריה של צרפת.
מלונדון החל דה גול להקים את הכוח הצבאי שנקרא לאחר מכן "צרפת החופשית". ארצות הברית המשיכה בקשריה עם המשטר הצרפתי באזור הדרום הבלתי כבוש, אשר נקרא צרפת של וישי (על שם העיר וישי בו ישבה הממשלה), אך ממשלת בריטניה ניתקה את קשריה עם וישי, ותמכה בדה גול.
ב-4 ביולי 1940 דן בית דין צבאי בטולוז את דה גול, בהעדרו, לארבע שנות מאסר. התכתבותו של דה גול עם המפקד הצבאי וייגאן, נענתה בדרישה כי יתייצב בטולוז לרצות את מאסרו. ב-2 באוגוסט 1940, החמיר בית הדין את עונשו, ודה גול נדון לעונש מוות.
במגעיו עם בנות הברית - בריטניה וארצות הברית, התעקש דה גול לשמור על עצמאות וחופש פעולה מלא, בשם צרפת, אפילו במקומות בהן התעקשות זו הייתה מביכה ובלתי נוחה למארחיו. התנהגות זו גרמה לצ'רצ'יל להעיר כי "מכל הצלבים שנאלצתי לשאת, צלב לוריין (סימלה של צרפת החופשית) הוא הכבד ביותר".
דה גול המשיך לעבוד, והצליח להעביר לצידה של צרפת החופשית רבים במושבות צרפת במרכז אפריקה. תחת הנהגתו, ובפיקוד הגנרל מרי פייר קניג תרמו כוחות צרפת החופשית תרומה הרואית בקרב ביר חכים, ביוני 1942, עת עכבו את התקדמות הגנרל רומל בלוב, כשהם מבטיחים את נסיגתה של הארמייה השמינית הבריטית.
במהלך המלחמה היו לדה גול סכסוכים רבים עם מנהיגי בנות הברית. משבר חמור היה כאשר מונה ז'אן פרנסואה דרלאן כמפקד הכוחות הצבאיים וכמושל האזרחי מטעם בעלות הברית בצפון אפריקה בשנת 1942, בעקבות פלישת כוחות בעלות הברית לצפון אפריקה שכונתה "מבצע לפיד". דרלאן היה מראשי ממשל וישי, ונחשב לבוגד, פשיסט ומשתף פעולה. למרות זאת החליטו צ'רצ'יל ורוזוולט כי מטעמים של ריאל-פוליטיקה הוא הראוי לשמש בתפקיד. המשבר נפתר כאשר נרצח דרלאן על ידי צרפתי אנטי פשיסט בדצמבר 1942.
זמן מה ניהל דה גול מאבק עם הגנרל אנרי ז'ירו אשר נמלט מן השבי הגרמני ושימש בתפקידים אחראיים בפלישה לצפון אפריקה ולקורסיקה (והיה מועמדו של הנשיא רוזוולט לתפקיד ההנהגה), אך לבסוף הצליח להסיטו מן הדרך ולהתמנות למנהיגה הבלתי מעורער של "צרפת החופשית". ב-1944 חזר לצרפת כגיבור לאומי ונכנס עטור ניצחון לפריז, לאחר שחרורה בידי כוחות "צרפת החופשית" (בפיקודו של הגנרל פיליפ לקלרק) ב-26 באוגוסט 1944. בספטמבר 1944 מונה דה גול לנשיא הממשלה הזמנית.
לאחר המלחמה הכריז דה גול כי משטר וישי היה בלתי לגיטימי, וכי הממשלה הזמנית בראשותו היא המשך של הרפובליקה השלישית. עם זאת היה ברור כי יש צורך בשינוי חוקתי עמוק, עקב המאורעות שקרעו ופילגו את העם הצרפתי. משאל עם הוביל לכינון מועצה מכוננת בסוף שנת 1945, אך דה גול התנגד לטיוטת החוקה של הרפובליקה הרביעית שהחלה להתגבש, וסבר כי זו נותנת כוח רב מדי לפרלמנט וליריבויות מפלגתיות. דה גול התפטר ב-20 בינואר 1946.
[עריכה] 1946 - 1958: שנות המדבר
התנגדותו של דה גול לחוקה המוצעת נכשלה בשל רצונן של מפלגות השמאל בנשיאות חלשה, לאור לקח ה"מרשליזם" (פולחן האישיות של הנשיא פטאן) בצרפת של וישי. משאל עם באוקטובר 1946 אישר טיוטה של החוקה שהייתה גרועה בעיני דה גול אפילו מהטיוטה הראשונה.
באפריל 1947 עשה דה גול מאמץ מחושב לשינוי המפה הפוליטית וייסד את מפלגת "אספת העם הצרפתי" - "Rassemblement du Peuple Français" (או בקיצור RPF), אך התנועה איבדה את תנופתה לאחר שזכתה להצלחה ראשונית. במאי 1953 פרש שוב דה גול מן הפוליטיקה הפעילה, אולם מפלגתו נותרה פעילה עד ספטמבר 1955.
דה גול פרש לכפר קולומביי של שתי הכנסיות ( Colombey-les-deux-Églises) ושם כתב את זיכרונות המלחמה שלו (הופיעו בעברית תחת השם "מאבק לחירות" בהוצאת "עם הספר" בשנת 1958). בתקופה זו של פרישה רשמית שמר דה גול על קשרים עם ידידיו מתקופת המלחמה ומתקופת ה-RPF, וצפה מקרוב בהתרחשויות, ובמיוחד במשבר שהחל באלג'יריה.
[עריכה] 1958: התמוטטות הרפובליקה הרביעית
מיום ייסודה סבלה הרפובליקה הרביעית הצרפתית מאי יציבות פוליטית. הכישלון הצבאי ב"הודו סין הצרפתית" (כיום וייטנאם), ואי היכולת לפתור את המשבר המחמיר באלג'יריה רק תרמו לאי יציבות זו.
ב-13 במאי 1958 תקפו מתיישבים צרפתים באלג'יריה את בניין הממשל בעיר אלג'יר, במחאה כנגד מה שראו כחולשת הממשלה הצרפתית אל מול דרישות הרוב הערבי באלג'יריה לעצמאות. "ועדה לביטחון הציבור" הוקמה בראשותו של הגנרל ז'אק מאסו, מתומכי דה גול. גנרל ראול סלן, מפקד הצבא באלג'יריה הכריז ברדיו כי "הצבא לקח אחריות באופן זמני לגורלה של אלג'יריה הצרפתית".
תחת לחצו של מאסו, הכריז סלן "יחי דה גול" מהמרפסת בבניין הממשל הכללי באלג'יר ב-15 במאי. דה גול השיב יומיים מאוחר יותר כי הוא מוכן "לקחת את כוחותיה של הרפובליקה" (assumer les pouvoirs de la République). רבים ראו זאת כתמיכה בצבא המתמרד באלג'יריה.
ב-19 במאי הכריז דה גול שוב במסיבת עיתונאים שהוא עומד לרשותה של האומה. כאשר עיתונאי הביע דאגה כי הוא יפגע בזכויות האזרח, השיב דה גול: "האם אי פעם עשיתי זאת? להפך - אני הוא שהחזיר את זכויות האזרח שנלקחו. מי מאמין בכנות כי בגיל 67 אתחיל בקריירה כדיקטטור ?". כרפובליקני בעומקי נשמתו התעקש דה גול לאורך כל המשבר כי לא יקבל סמכות כלשהי שלא באופן חוקי.
המשבר העמיק כאשר כבשו צנחנים צרפתים מאלג'יריה את האי קורסיקה, ומנהיגיהם שקלו נחיתה בפריז. מנהיגים פוליטיים מכל הצדדים הסכימו לתמוך בהחזרתו של דה גול לעמדת כוח, מלבד פרנסואה מיטראן (לימים נשיא צרפת), והמפלגה הקומוניסטית הצרפתית שגינתה את דה גול כסוכן של הפיכה פשיסטית. ב-29 במאי פנה הנשיא הצרפתי רנה קוטי אל "המהולל שבצרפתים" כי יקבל על עצמו להיות הנשיא האחרון של המועצה (ראש הממשלה) של הרפובליקה הרביעית.
דה גול נותר נחוש בכוונתו לשנות את החוקה, אותה האשים בחולשתה הפוליטית של צרפת. הוא התנה את שובו בכך שיינתנו לו כוחות חוקיים לצוות צווים לשעת חירום למשך שישה חודשים, ובמהלך תקופה זו תנוסח חוקה חדשה ותובא בפני העם הצרפתי. ב-1 ביוני 1958 קיבל דה גול את מבוקשו. הוא מונה לראש הממשלה וניתנו לו סמכויות נרחבות למשך שישה חודשים על ידי מועצת העם.
ב-28 בספטמבר 1958, משאל עם העניק רוב של 79.2% לחוקה החדשה, וכך נוצרה הרפובליקה הצרפתית החמישית. למושבות (אלג'יריה נחשבה מבחינה חוקית לחלק מצרפת ולא למושבה) ניתנה בחירה: לקבל עצמאות מיידית או להיות כפופים להוראות החוקה החדשה. פרט לגיניאה הצרפתית בחרו כל המושבות בחוקה, וכך הייתה גיניאה למושבה הראשונה שקיבלה את עצמאותה מצרפת. המחיר ששילמו על כך תושבי גיניאה היה הפסקה לאלתר של כל הסיוע הצרפתי.
[עריכה] 1958 - 1962: ייסודה של הרפובליקה החמישית
בבחירות שהתקיימו בנובמבר 1958 זכו דה גול ותומכיו ברוב נוח, ובדצמבר נבחר דה גול לנשיא ברוב של 78%. הוא הושבע לנשיא בינואר 1959.
דה גול פיקח על רפורמות כלכליות מרחיקות לכת, שמטרתן הייתה החייאת המשק הצרפתי, כולל שינוי המטבע מן ה"פרנק" ל"פרנק החדש" שערכו היה מאה פרנקים ישנים. ב-22 באוגוסט 1962 ניצלו דה גול ואשתו מניסיון התנקשות כאשר נורתה אש אוטומטית לעבר מכוניתם. במישור הבינלאומי התגרה דה גול הן בארצות הברית והן בברית המועצות, ויזם מדיניות צרפתית עצמאית והתחמשות של צרפת בכלי נשק גרעיניים משלה. הוא דחף לשיתוף פעולה בין גרמניה לצרפת בהקמת האיחוד האירופי והיה למנהיג הצרפתי הראשון המבקר בגרמניה מאז ימי נפוליאון. בינואר 1963 מנע את הצטרפותה של בריטניה לשוק האירופי המשותף.
דה גול האמין כי ניתן לפתור באמצעים צבאיים את המשבר באלג'יריה, אך לא ניתן יהיה להגן על אמצעים אלו במישור הבינלאומי, דבר שיסכן את עצמאותה של צרפת. עמדה זו גרמה לכעס גדול בקרב המתיישבים הצרפתים באלג'יריה, ותומכיהם בצרפת גופא, ודה גול נאלץ לדכא שתי מרידות באלג'יריה בקרב המתיישבים ובקרב אנשי הצבא, כאשר בשנייה (שהתרחשה באפריל 1961) איימו צנחנים מורדים בפלישה לצרפת. כן אויים דה גול על ידי הארגון הטרוריסטי של המתיישבים באלג'יריה OAS. במרץ 1962 דה גול הכריז על הפסקת אש באלג'יריה ומשאל עם הוביל להכרזה על עצמאות אלג'יריה ב-3 ביולי.
בספטמבר 1962 הוא הוביל לשינוי חוקתי שהביא לבחירה ישירה של הנשיא על ידי העם. בעקבות תבוסה במועצה המחוקקת, פיזר גוף זה והכריז על בחירות חדשות, בהן קיבלו הגוליסטים רוב שאפשר להם חופש פעולה גדול יותר. למרות שהנושא האלג'ירי הוסדר, ראש ממשלתו מישל דברה פרש עקב סכסוך בנוגע להסדרים הסופיים באלג'יריה, ואת מקומו תפס ז'ורז' פומפידו.
[עריכה] 1962 - 1968 פוליטיקה של הדר
כאשר המשבר האלג'יראי מאחוריו ניגש דה גול להשיג את שני יעדיו העיקריים. הראשון - לפתח את הכלכלה הצרפתית, על מנת לתמוך ביעד השני - מדיניות חוץ עצמאית בה משחקת צרפת תפקיד חשוב בבמה הבינלאומית, מדיניות שכונתה "פוליטיקה של הדר" - "politique de grandeur".
לאור הגידול הגדול ביותר במספר תושבי צרפת מאז המאה ה-18 ראתה ממשלת פומפידו צורך בשינויים דרסטיים במשק ובהרחבה של הכלכלה הצרפתית.
כשהיא משלבת קפיטליזם מערבי עם כלכלה מכוונת התערבה הממשלה בכלכלה באופן מסיבי, תוך שימוש בתכניות חומש ככלי עבודה עיקרי. בוצעו פרויקטים גדולים ביניהם:
- הרחבת נמל מרסיי (אשר הפך לשלישי בגודלו באירופה ולגדול בנמלי הים התיכון)
- ייצור מטוס הקרוול (דור קודם לאיירבוס)
- התחלת תכנון בניית מטוס הקונקורד העל קולי בטולוז,
- הרחבת תעשיית המכוניות הצרפתית, תוך שימוש במפעל "רנו" שבבעלות המדינה
- בניית כבישים מהירים בין פריז וערים אחרות.
בשנת 1964, לראשונה מזה מאתיים שנים, עבר התל"ג הצרפתי לנפש את זה שבבריטניה, ומאז צרפת מותירה בידיה את כתר ההובלה. תקופה זו עדיין זכורה בצרפת בנוסטלגיה כשיאן של "שלושים השנים המפוארות" (Trente Glorieuses) כינוי לתקופה שבין 1945 ו 1975.
צמיחה כלכלית זו אפשרה לדה גול יד חופשית במדיניות החוץ. צרפת הפכה למעצמה הגרעינית הרביעית ופוצצה פצצת אטום בשנת 1960 במדבר האלג'ירי. בשנת 1968 הצליחו מדענים צרפתים לפוצץ פצצת מימן ללא כל עזרה מארצות הברית. מכיוון שבריטניה נחשבה לתלויה בארצות הברית בכוחה הגרעיני, נחשבה צרפת בפועל למעצמה הגרעינית השלישית בחוזקה. בשנת 1965 הצליחו הצרפתים בשיגור לווין למסלול מסביב לכדור הארץ, והיו למדינה השלישית המצליחה בכך, לאחר ברית המועצות וארצות הברית.
דה גול היה משוכנע שצרפת חזקה הפועלת באופן עצמאי תשמש ככוח מאזן במלחמה הקרה. בינואר 1964 הכיר ברפובליקה העממית של סין בניגוד לעמדת ארצות הברית, ולמעשה הקדים את עמדתה של ארצות הברית בשמונה שנים (בשנת 1972 ביקר הנשיא ריצ'רד ניקסון את ביקורו ההיסטורי בסין).
בדצמבר 1965 נבחר דה גול לכהונה נוספת בת שבע שנים, אך הפעם נאלץ לעבור סיבוב נוסף בבחירות, אל מול פרנסואה מיטראן.
בפברואר 1966 פרשה צרפת מן הפיקוד הצבאי המשותף של ברית נאט"ו. דה גול, רדוף זיכרונות 1940, רצה לשמור על עצמאותה הצבאית של צרפת בכל מחיר.
בספטמבר 1966, בנאום שנשא בבירת קמבודיה, פנום פן, גינה את המעורבות האמריקנית בוויטנאם וקרא להסגת הכוחות האמריקנים ממדינה זו, שהייתה בעברה מושבה צרפתית.
ביוני 1967 גינה את ישראל בשל המשך החזקתה בשטחים לאחר מלחמת ששת הימים. היה זה שינוי ממשי במדיניותה של צרפת כלפי ישראל. צרפת הייתה בעלת ברית של ישראל, ובשנת 1956 נלחמו כוחות ישראלים כתף אל כתף עם כוחות צרפתיים במלחמת סיני. כלי המלחמה העיקריים בהם השתמש צה"ל במלחמת ששת הימים היו צרפתים. חיל האוויר הישראלי היה מורכב ברובו ממטוסים צרפתים - מיראז' 3, פוגה מגיסטר, ומפציצי ווטור. לאחר האירועים באלג'יריה נטה דה גול למדיניות פרו ערבית, שעודנה סממן עיקרי של מדיניות צרפת עד היום. מדיניות זו של דה גול הובילה לאמברגו - איסור על מכירת נשק לישראל. לאחר ההכרזה על האמברגו, סירבה צרפת לספק לישראל גם מטוסים וספינות שתמורתם כבר שולמה, ובשל כך חטף חיל הים חמש ספינות טילים מנמל שרבורג ב-25 בדצמבר 1969. ישראל החלה אז בהתקרבות לארצות הברית, ובכך הייתה לדה גול השפעה גדולה משחשב על עתידה של ישראל ועל ההיסטוריה שלה.
ביולי 1967 ביקר דה גול בקנדה לרגל מאה שנה לעצמאותה, שנחגגו בתערוכה שכונתה "אקספו 67'". ברצונו לפצות את אזרחי קנדה הצרפתים על העדר התמיכה בעת הכיבוש על ידי האנגלים מאתיים שנים קודם לכן, הביע את תמיכתו באוטונומיה לחבל קוויבק דובר הצרפתית, וטבע את אמרתו הידועה "Vive le Québec Libre", "תחי קוויבק החופשית", ממרפסת בניין העירייה במונטריאול. התנהגות זו זכתה לביקורת רבה ממארחיו הקנדיים, שראו בכך התערבות גסה בענייניהם הפנימיים, ודה גול נאלץ לקצר את ביקורו.
בדצמבר 1967 התנגד שוב לכניסת בריטניה אל השוק האירופי המאוחד, בטענה כי המדובר בגרורה אמריקנית, אשר תגרום להאטת המאמצים לאיחוד.
רבים סבורים כי "הפוליטיקה של הדר" הינה גדולה מדי ואמביציוזית מדי לכתפיה של צרפת. מדיניות זו, כך נטען, התאפשרה רק בשל אישיותו יוצאת הדופן של דה גול, אך לא ניתן לקיימה לאורך ימים במציאות מודרנית פוסט קולוניאליסטית. מכל מקום, מדיניות זו מהווה השראה לקובעים את מדיניות החוץ הצרפתית עד ימינו.
[עריכה] מאי 1968: מרד הסטודנטים
- ערך מורחב – מאי 1968
ההפגנות הגדולות והשביתות במאי 1968 היו אתגר לנשיאותו של דה גול. במהלך מאי 1968 נסע בחשאי לבאדן באדן ונפגש שם עם הגנרל מאסו, המפקד הצבאי הצרפתי בגרמניה, וכפי הנראה דן עמו בהתערבות צבאית כנגד המפגינים.
לבסוף החליט דה גול לאמץ כמה מן הרפורמות שדרשו המפגינים. הוא שקל שוב קיום משאל עם על מנת לתמוך בצעדיו, אך פומפידו שכנע אותו לפזר את הפרלמנט (בו איבדה הממשלה את הרוב שהיה בה בבחירות במרץ 1967) ולערוך בחירות חדשות. הבחירות ביוני 1968 היו הצלחה מדהימה לגוליסטים ולבעלי בריתם, אשר הדגישו בתעמולתם את הפחד ממלחמת אזרחים וממהפכה, חשש שתמיד זרם מתחת לפני הקרקע בתרבות הפוליטית הצרפתית. מפלגתו של דה גול זכתה ב 358 מתוך 487 מושבים בפרלמנט, אך הוא בחר להחליף את ראש הממשלה פומפידו במוריס קוב דה מורוויל.
[עריכה] 1969: הפרישה
שארל דה גול פרש ב-28 באפריל, 1969 - לאחר תבוסתו במשאל עם שבו ביקש להפוך את הסנאט (הבית העליון של הפרלמנט הצרפתי, הנחות בכוחו לעומת הבית התחתון "המועצה הלאומית") לגוף מייעץ ולתת סמכויות חזקות למועצות אזוריות. היו שראו משאל זה כהתאבדות פוליטית ידועה מראש, בעקבות אירועי מאי 1968.
דה-גול פרש לביתו שבקולומבה-לה-דז-אגליז, ונפטר ב-9 בנובמבר 1970.
[עריכה] חייו הפרטיים
שארל דה גול נישא ב-7 באפריל 1921 לאיבון ונדרו ("הדודה איבון"). לזוג היו שלושה ילדים: פיליפ (1921), אליזבת (1924) ואן (1928). אן סבלה מתסמונת דאון ומתה בגיל 20.
[עריכה] רטרוספקטיבה
דה-גול נחשב לאחד מגדולי המדינאים במאה העשרים. תהילתו נובעת הן מראיית הנולד שהפגין בתחום האסטרטגיה הצבאית בין שתי מלחמות העולם, הן מהיותו המתנגד החריף ביותר לשלטונו של אדולף היטלר בקרב הצרפתים - אל מול תופעות של שיתוף פעולה וכניעה בארצו, והן מהכרעתו הנועזת שהביאה לסיום הסכסוך באלג'יר.
[עריכה] לקריאה נוספת
- שארל דה גול, מאבק לחירות הוצאת "עם הספר", 1960.
- אליסטר הורן, כך נפלה צרפת הוצאת מערכות, 1971.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
| ערך מומלץ |

