צלילת רוייה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה.
לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

בצלילת רוויה , הצולל יורד לעומק הדרוש, ובאמצעות תא לחץ, נישאר (הצולל) בלחץ הסביבתי ככל שנידרש ( בדר"כ לא יותר משלושה שבועות). הסיבה: במהלך צלילה, שבה משתמשים באויר בתערובת רגילה ( 80% חנקן ו- 20% חמצן), נוצר מצב שבו נספג בדם חנקן מעבר לכמות המותרת וזאת בשל הלחץ הסביבתי.כמות מוגברת של חנקן בדם יכולה לגרום לשיכרון מעמקים ולדקומפרסיה , מחלה המוכרת בשם מחלת האמודאים. ישנן שתי דרכים למנוע את התופעה: 1. שהייה בעומק מסוים לא יותר מהמותר ( חישוב לפי טבלאות דקומפרסיה). 2. עליה מבוקרת על פני המיים. במידה ונידרש לחרוג מתחום הדקומפרסיה, ניתן לבצע חניות ביינים ולשחרר את החנקן המיותר, לעיתים תהליך זה עורך שעות רבות. בכדי לחסוך את זמן שיחרור החנקן ,מבצעים צלילת רוייה. הדם יכול לספוג כמות מוגבלת של חנקן ולהגיע לרוייה. לאחר שלב זה הצולל נישאר בלחץ הסביבתי ושיחרור החנקן יבוצע פעם אחת בלבד , בסוף הצלילה.