סיעה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בכנסת סיעה היא מסגרת בה חברים חברי כנסת מכהנים.
בתחילת כהונת כל כנסת, הרכב הסיעות זהה להרכב הנבחרים ברשימות השונות לכנסת (רשימה מורכבת ממפלגה אחת או יותר, ויכולה לכלול גם תנועות שאינן מפלגות). במהלך כהונת הכנסת יכולים חברים בסיעה לפרוש ממנה וסיעות יכולות להתאחד או להתפצל. לכל שינוי בהרכב הסיעות נדרש אישור ועדת הכנסת.
עד 1990 יכל חבר כנסת לפרוש מסיעתו באופן חופשי (חבר כנסת ללא סיעה נקרא ח"כ יחיד). מצב זה יצר אפשרות של "עריקה" מסיעה לסיעה, לעיתים קרובות תמורת טובות הנאה, מצב שנתפס בציבור כלא מוסרי ולא תקין. בעקבות זאת, ולאור ריבוי הפרישות בעת המשבר הפוליטי באביב 1990 תמורת טובות הנאה (5 ח"כים מהליכוד ניסו להקים את המפלגה לקידום הרעיון הציוני, ומתוך אותה קבוצה נכנס ח"כ (דאז) אברהם שריר למשא ומתן עם העבודה (אשר נכשל לבסוף, והוא שב לליכוד, לאחר קריאתו המפורסמת של שמיר "אברשה, שוב הביתה!"), ח"כ מהעבודה (אפרים גור) שעבר לליכוד תמורת תפקיד סגן שר, ח"כ מאגודת ישראל (אליעזר מזרחי) שפרש מסיעתו תמורת תפקיד סגן שר) תוקן החוק, וקבוצת חברי כנסת יכולה לפרוש מסיעה רק אם יש בה שליש מחברי הסיעה המקורית, או שהפרישה נעשית בהסכמת הצדדים. פרישה בלא תנאים אלו גוררת סנקציות שונות, בין השאר קיצוץ בתקציב מימון המפלגות, חוסר אפשרות לכהן כשר או סגן שר בתקופת כהונת אותה הכנסת, וחוסר יכולת לכהן בכנסת הבאה מטעם סיעה שכיהנה בכנסת היוצאת (ה"סנקציה" הזאת עלתה לדיון כנגד השרים חיים רמון ושמעון פרס, וכנגד יושבת ראש הכנסת דליה איציק, במעברם ממפלגת העבודה לקדימה בינואר 2006, אבל נדחתה על ידי יושבת ראש ועדת הבחירות המרכזית, דורית בייניש).
[עריכה] משמעות הסיעה
רוב עבודת הכנסת מתבצעת בהתאם להרכב המספרי היחסי של הסיעות.
כמה דוגמאות למשמעות הסיעה:
- מספר החברים בועדות הכנסת השונות נקבע לפי מספר החברים בסיעה.
- כספי מימון המפלגות מחולקים לפי מספר החברים בסיעה.
- בדיונים מסוימים במליאת הכנסת ניתנת זכות הדיבור רק לנציג אחד של כל סיעה ("דיון סיעתי").
- בועדת הבחירות המרכזית יש ייצוג לכל סיעה בכנסת היוצאת, ונציגי 4 הסיעות הגדולות ממונים לסגני יושב ראש ועדת הבחירות (לעיתים מספר הסגנים גדול יותר).
[עריכה] קישורים חיצוניים
- תפריט הסיעות באתר הכנסת

