שואת יהודי רומניה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| הערך נמצא בשלבי עריכה הנכם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו כדי למנוע התנגשויות עריכה. שימו לב! אם דף זה לא נערך במשך שבוע, רשאי כל ויקיפד להסיר את התבנית ולהמשיך לערוך אותו. |
שואת יהודי רומניה התרחשה בתקופת מלחמת העולם השניה. בפרק זמן של שנים ספורות נרצחו והוגלו מאות אלפי יהודים וכל יהודי רומניה נרדפו נעשקו ונשדדו על ידי השלטון וגם על ידי פרטים וארגונים שונים. בתקופת מלחמת העולם השנייה שלטה רומניה על טריטוריה הקרויה היום רפובליקת מולדובה, לכן ההתיחסות ליהדות מולדובה תהיה כאן כחלק מיהדות רומניה.
תוכן עניינים |
[עריכה] נתונים סטטיסטיים על שואת יהודי רומניה
בשנת 1930 היו ברומניה (בגבולות "רומניה הגדולה" שכללה את בוקובינה, בסרביה כל טרנסילבניה והקדרילטר) 756,930 יהודים.
מספר של 45,000 עד 60,000 יהודים נרצחו בבוקובינה ובבסרביה על ידי יחידות צבא גרמניות ורומניות. 105,000 עד 120,000 יהודים רומנים נוספים מתו כתוצאה מהגלייתם לטרנסניסטריה. נרצחו על ידי השלטונות הרומנים גם 115.000 עד 180,000 יהודים אוקראינים, במיוחד באזור אודסה. עוד כ-15,000 יהודים נרצחו בפרעות יאשי. פרט למספרים גדולים אלה היו עוד רציחות בתחום הרגאט בפרעות דורוחוי, הטבח בגאלצי, בפרעות בוקרשט ובמקומות נוספים אך במספרים קטנים מאלפים.
ועדת ההיסטוריונים שהוקמה על ידי ממשלת רומניה החליטה שאינה יכולה לנקוב במספר היהודים שהומתו בשואת יהודי רומניה, תחת שלטון רומני, אך ציינה שמספרם נע בין 280,000 ובין 380,000.
בשנת 1942 נשארו ברומניה (לא כולל צפון טרנסילבניה שעברה לידי ההונגרים והקדרילטר שעבר לידי הבולגרים) 275,068 יהודים.
[עריכה] שואת יהודים צפון טרנסילבניה (בשלטון הונגרי)
בשנת 1944 נשלחו למחנות המוות כ-160,000 מיהודי צפון טרנסילבניה.
ראו ערך מורחב שואת יהודי צפון טרנסילבניה
[עריכה] סיבות לאנטישמיות הרומנית
- סיבות דתיות - אנטישמיות נוצרית מסורתית.
- סיבות כלכליות - שנאת העניים לעשירים מהם ותחרות על מקומות עבודה.
- סיבות לאומיות - זיהוי היהדות עם הקומוניזם וזיהוי הקומוניזם עם הניסיונות לקרוע חלקים מרומניה.
[עריכה] מטרות השלטון הרומני
מדיניות הרומניזציה, שהתחילה לפני מלחמת העולם השניה, התעצמה עם עלייתו לשלטון של יון אנטונסקו והכנופיה הרצחנית של משמר הברזל. שלטון זה שם לו למטרה לסלק מרומניה את היהודים, מבלי לברור באמצעים, תוך כדי שדידת רכושם. אנטונסקו והלגיונרים שאפו לאותה מטרה, אך היו חילוקי דעות בין השותפים האלה, לגבי השיטה ובעיקר לגבי הנהנים מרכוש היהודים. שלטון זה מצא שפה משותפת עם בני הברית הנאצים, אך גם איתם היו חילוקי דעות לגבי הדרך המתאימה לסילוק/חיסול היהודים ושוב, לגבי חלוקת השלל, רכוש היהודים.
אנטונסקו היה מודע לתפקיד החיוני שמילאו היהודים בכלכלה הרומנית, לכן חיפש מעבר הדרגתי של דחיקת רגליהם ומילוי מקומם על ידי רומנים נוצרים. אנטונסקו דגל בחקיקה ומעשים שלטוניים וראה ברכוש היהודי אוצר של המדינה שהיהודים השתלטו עליו ועכשיו צריך להשיבו לחזקת המדינה הרומנית. הלגיונרים פעלו בצורה פחות מאורגנת ויותר יצרית. היו מקרים רבים בהם פגעו הלגיונרים ביהודים, פגיעות גופניות (כולל רצח ועינויים) לשם סיפוק יצרים סדיסטיים. הלגיונרים ניסו והצליחו במידה בלתי מבוטלת, לנתב את הרכוש היהודים אל קופת תנועתם ואל כיסי או בתי חבריהם.
[עריכה] ההנהגה היהודית
עליית אנטונסקו והלגיונרים לשלטון ברומניה נעשתה בעת שהיהדות המקומית הייתה מאורגנת תחת "הפדרציה של איחוד הקהילות היהודיות ברומניה", מוסד שהונהג על ידי דוקטור וילהלם פילדרמן. בראש ההנהגה הדתית עמד הרב הראשי הצעיר אלכסנדרו שפרן. ביום 16 בדצמבר 1941 פורקה הפדרציה בכוח הצו המלכותי מס' 3415. פירוק הפדרציה נעשה לפי הצעתו של ריכטר, היועץ הגרמני-נאצי לעניני יהודים שנשלח מגרמניה, כדי לסייע בידי אנטונסקו בטיפול ביהודי רומניה.
לאחר פירוק כל מוסדות היהודים הוקם במקומם מרכז היהודים ובראשו הוצב כנשיא ח. סטריטמן (H. Streitman) וכמזכיר כללי דוקטור ננדור גינגולד (Nandor Ghingold) ובדצמבר 1942 החליף גינגולד את סטריטמן בתפקיד הנשיא. ראש מרכז היהודים קיבל את הוראותיו מראדו לקה Radu Lecca, מיופא הכוח, מטעם שלטונות אנטונסקו, בנושא יהודי רומניה.
למרות פירוק הפדרציה, ההנהגה הקודמת ברשות פילדרמן המשיכה לפעול במחתרת במהלך כל תקופת המלחמה. גם אנטונסקו עצמו פנה לפילדרמן, לאחר הדחתו, כדי לנסות להשיג באמצעות השפעתו על היהודים, הישגים ש"היהודים מטעם" לא הצליחו להשיג. כשפילדרמן לא נענה לדרישותיו (גיוס מס נוסף מהיהודים, מס בסכום של 4,000,000,000 לאי) לא היסס אנטונסקו והיגלה את פילדרמן לטרנסניסטריה, למרות היכרותם הקודמת (למדו יחד בבית הספר התיכון) ורק השתדלותה של מלכת האם אלנה והביאה להשבתו של פילדרמן כעבר 3 חודשים.
[עריכה] המוסדות היהודיים
[עריכה] הפיתרון הסופי של יהודי רומניה
בין ממשלת גרמניה הנאצית ובין ממשלת רומניה התנהל משא ומתן לגבי הכללת יהדות רומניה בפיתרון הסופי הגרמני. הדיונים היו סודיים. מהצד הגרמני השתתפו 3-4 אנשים, כולל ריכטר (המומחה הגרמני לבעית היהודים שיעץ לרומנים) וקילינגר (הציר הגרמני ברומניה) ומהצד הרומני ידעו על כך רק יון אנטונסקו, מיכאי אנטונסקו, רדו לקה (הממונה הרומני על בעית היהודים).
הגרמנים היו מעונינים להעביר את יהודי רומני למחנה ההשמדה בבלז'ץ, שם שופצו המתקנים ושוכללו כך שיכלו להמית 1000-1200 איש (מחצית של משלוח יומי מתוכנן) תוך 20-30 דקות. המחנה היה סמוך למסילת ברזל, אך יעילות התהליך הייתה תלויה בכך שהיהודים לא יידעו עד הרגע האחרון מה צפוי להם ויחשבו שהם נשלחים למחנות עבודה. מסיבה זו התנגדו הגרמנים לגירוש האלים של היהודים לטרנסניסטריה, כשמטרתם להרגיע לקראת הפעלת הפיתרון הסופי לפי הנוסח שלהם.
גם הרומנים היו מעונינים לשמור על הסודיות, כדי שהיהודים המבוהלים לא יפנו לפוליטיקאים מהאופוזיציה שעדיין נהנו מהשפעה מסוימת וגם כדי שלא יופעלו עליהם לחצים מכיוונן של מדינות זרות ואנשי דת נוצרים.
למרות האינטרס בסודיות של שני הצדדים, הסוד החל לדלוף והשמועה רצה על פני כל טרנסילבניה. מקור השמועה, כנראה, היה במאמר שפרסם ריכטר, מאמר בו קרא ליהודים להתכונן לגירוש שיתחיל בקרוב. ההסכמה שהושגה בין הרומנים ובין הגרמנים בא לידי ביטוי במכתב של גוסטב מילר (הממונה על אדולף איכמן) בו הודיע לתת מזכיר במשרד החוץ שגירוש יהודי רומניה ברכבות עומד להתחיל ביום 10 בספטמבר 1942.
[עריכה] העלייה
הגירת היהודים מרומניה הייתה, לפחות תאורטית, אפשרית ומעודדת על ידי השלטונות, בתקופה שקדמה לקיץ 1941 ובתקופה שלאחר סתיו 1942 ועד אוגוסט 1944. פליטים יהודים שהגיעו ממדינות אירופאיות אחרות הורשו לעבור הלאה דרך הנמלים הרומניים, בדרך כלל לכיוון פלסטינה. גם יהודי הרגאט, שהיו אזרחים רומנים לפני שנת 1918, מורשים ומעודדים להגר, להבדיל מיתר יהודי רומניה שנשלחים למחנות בטרנסניסטריה. החקיקה האנטישמית, הרומניזציה, הפוגרומים ביאשי, בדורוחוי ובבוקרשט, הגלית ורציחת יהודי בסרביה, בוקובינה, ודרום הבאנאט, הכל מועבר כמסר שאינו משתמע לשתי פנים - היהודים לא רצוים ברומניה ואין להם עתיד בארץ הזו.
בתקופה שבין מרץ 1941 ובים סתיו 1942 נאסרה העלייה, כי יון אנטונסקו התכונן לשלוח את יהודי הרגאט למחנות ההשמדה בפולין ורק לאחר ששינה את טעמו, מסיבות שונות, הותרה שוב העלייה. למרות כל האמור לעיל, בתקופה בה הותרה העלייה, יצאו מרומניה רק 17 כלי שיט עם 4,500 יהודים. בין הספינות האלה הייתה סטרומה שנשאה 769 יהודים, שלאחר מסע כושל לאיסטנבול וסירוב בריטי לאפשר כניסת הפליטים לארץ ישראל, נגררה הספינה ללב ים על ידי הטורקים (מנועיה לא פעלו) ושם טובעה, כנראה בטעות, על ידי צוללת סובייטית. רק שני יהודים נצלו.
לפני סתיו 1942 השלטונות הרומניים היו מוכנים לאפשר הגירת 3000 יהודים בלבד תמורת תשלום של שני מיליוני לאי. אחרי מועד זה הציעו שלטונות רומניה לאפשר הגירת 75,000 עד 80,000 יהודים תמורת כמה עשרות מיליארדי לאי.
[עריכה] הצלה והגנה
סיוע לטרנסניסטריה
סיוע למהגרים מפולין
במהלך מלחמת העולם השנייה נשלחו לרומניה עשרה צנחנים מהיישוב הארץ ישראלי, כולם דוברי רומנית. הצנחנים היו: אבא ברדיצ'ב (Aba Bardicev), דב הררי (Dov Berger), יצחק בן-אפרים (Menu Moscovici), אריה פיכמן (Arie Fichtman), אריה גוקובסקי (Leova Gukovschi), ברוך קמין (Baruh Kamin), אוריאל קנר (Mielu Kanner), ריקו לופסקו (Ricu Lupescu), יצחק מקרסקו (Itzhac Macarescu) ושייקה דן (Joshua Trachtenberg). אבא ברדיצ'ב הוצנח ליוגוסלביה ולא הצליח לעבור את הגבול לרומניה, לכן שונתה משימתו והוא נשלח לעזור בסלובקיה. מאוחר יותר, כאשר ניסה לעבור את הגבול להונגריה, נעצר ונשלח למאוטהאוזן שם נשפט, נידון למוות והוצא להורג. אריה פיכמן ואריה גוקובסקי הוצנחו במקום הלא נכון ונלכדו כמעט מייד. הם נחקרו, נכלאו והשתחררו בסוף המלחמה. גם ריקו לופסקו ויצחק מקרסקו נלכדו עם נחיתתם ונשלחו למחנות מעצר, אך השתחררו בסוף המלחמה. יצחק בן אפרים, שייקה דן ולאחריהם דב הררי, ברוך קמין ולבסוף אוריאל קנר, לא נתפסו , יצרו קשר עם הקהילה היהודית ואירגנו את יהודי בוקרשט להתגוננות עצמית. אחרי המלחמה עסקו הצנחנים בארגון הבריחה.
גם בין הצנחנים שנשלחו לארצות אחרות היו מבין יוצאי רומניה, כמו יונה רוזן, יואל פלגי ופרץ גולדשטיין שנשלח להונגריה.
קנית הנשק
[עריכה] חסידי אומות העולם מרומניה וממולדובה
ראו ערך מורחב חסידי אומות עולם מרומניה ומולדובה.
עד קיץ 2004 נרשמו ביד ושם 20205 חסידי אומות העולם ורק 60 מתוכם מרומניה. היו עוד רבים שפעלו למען הצלת יהודים, אך אין תיעוד על פעולותיהם ולעתים אפילו לא יודעים את שמם. ביום 14 במרץ 1944 370 יהודים ממחנה "טריכטי" Trichati עבדו בהכפלת מסילת הברזל אל אודסה. מפקד המחנה, איש אס אס, החליט שלפני נסיגת הצבא הגרמני צריכים לירות ביהודים, אך ברגע האחרון הגיע סיור רומני בפיקודו של סמל והם מנעו זאת.
[עריכה] ההנצחה
[עריכה] הכחשה ואפולוגטיקה
ברומניה שלאחר מלחמת העולם השניה, השלטון הקומוניסטי העלים את השואה וזכרה תוך טשטוש ייחוד הקורבן היהודי. קורבנות השואה הוצגו לפי השתיכותם למדינות השונות תוך הסתרת יהדותם. במעשים הואשמו הנאצים ומשתפי הפעולה וטושטש תפקידו של השלטון והעם הרומני. שנים רבות של העלמה עשו את שלהם ולאחר נפילת הקומוניזם המשיכו לטעון את אותם הטיעונים ושערוריה גדולה פרצה כשנשיא רומניה הכחיש את חלקה של רומניה בשואה ואת קיום השואה בתחומי רומניה. לאחר לחצים בינלאומיים מארצות המערב ומישראל, הקים הנשיא איליאסקו ועדת היסטוריונים שתדון בסוגיה. הועדה, שכללה את ההיסטוריון הישראלי ז'אן אנצ'ל, מחבר המחקר על שואת יהודי רומניה, הוציאה דו"ח מפורט שגרר מסקנות מרחיקות לכת, לגבי החינוך וההנצחה ברומניה.
פאול גומה, סופר רומניה היושב בצרפת, ייסד סוג מיוחד של הכחשה/הצדקה של השואה. לפי גומה, יהודי בסרביה ובוקובינה פגעו בכוחות צבא רומניה בעת נסיגתו ממחוזות אלה לאחר האולטימטום הסובייטי, לפני מלחמת העולם השניה. פגיעות אלה, לדברי גומה, הצדיקו את העונש שהוטל על היהודים על ידי יון אנטונסקו. גומה וחסידיו הרבים, מאשימים את היהודים בהבאת הקומוניזם לרומניה והופכים בכך את הצדדים, הם המאשימים והיהודים הנאשמים. בעיקרון תורת גומה טוענת שהייתה שואה, אך היא הייתה מוצדקת בהתיחס ל"פשעי" היהודים.
[עריכה] לקריאה נוספת
- ז'אן אנצ'ל, תולדות השואה - רומניה, הוצאת יד ושם.

