המהפכה האיראנית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המהפכה האיראנית היא מהפכת 1979, שהפכה את איראן ממדינה אוטוקרטית, מערבית, מונארכית, תחת שלטונו של מוחמד רזה שאה פהלווי, לרפובליקה איסלאמית- תיאוקרטית תחת שלטון האייתוללה חומייני. למהפכה היו שני חלקים: בחלקה הראשון גירשה ברית של שמאלנים, ליברלים ודתיים את השאה. בחלק השני, שלעתים כונה המהפכה האיסלאמית, הועלה לשלטון האייתוללה חומייני.
השאה היה בשלטון מאז שנת 1941, עם הפסקה קלה ב-1953. במהלך שנות ה-60 וה-70 סבל שלטונו מהתנגדות מתמשכת מצד אנשי דת, כמו גם מצד עירוניים מבני המעמד הבינוני, שלא נהנו מפירות הפזרנות של השאה, ואשר תמכו בדמוקרטיה חוקתית. השאה שלט ביד קשה, בין היתר אסר מאות פעילים פוליטיים וחוקק חוקי צנזורה נוקשים. בעוד תנאי המחייה של רוב האוכלוסייה היו דלים, הייתה דרישה קלה לרפורמה חוקתית. כמו כן, ידועה תקופתו של השאה כתקופה של חילוניות נוקשה מתוך מגמה לכפות על איראן מאפיינים מערביים, בדומה לגישתו של מוסטפה כמאל אתא תורכ בתורכיה.
בשנת 1978 החלה סדרה של מחאות אלימות, שהוצתה לכאורה בעקבות כתבה בעיתונות הרשמית אשר תקפה את חומייני. המחאות יצרו גל מחריף של אלימות קשה, עד שב-12 בדצמבר, מילאו יותר מ-2 מיליון איש את רחובות הבירה טהראן. חלק גדול מהמחאות רוכז בכיכר אזאדי בעיר. הצבא החל להתפורר כאשר חיילים סירבו לפתוח באש כנגד מפגינים והחלו לתמוך בהם. השאה הסכים להציג חוקה מתונה יותר, אך היה אז מאוחר מדי לפשרות. רוב האוכלוסייה הייתה נאמנה לחומייני, וזה קרא לסופה המוחלט של המונרכיה. השאה בחר לעזוב את איראן לגלות ב-16 בינואר 1979, ולהותיר את המדינה בידיו של חומייני והמהפכה האיסלאמית.
חומייני שב לאיראן מצרפת ב-1 בפברואר. הוא הוחזר על ידי קבוצת מתנגדי השאה מבעוד מועד, ויצר את הרפובליקה האיסלאמית כאשר הוא עומד בראשה כמנהיג הרוחני.
כפועל יוצא של המהפכה השתנו לגמרי יחסי ישראל איראן - בתקופת השאה היו אלה יחסים חמים וידידותיים, ולאחר המהפכה הפכו ליחסי עוינות (אם כי בשנותיה הראשונות של המהפכה עדיין נמשכו קשרים בלתי רשמיים מאחורי הקלעים, בעיקר במישור הצבאי - ראו פרשת איראן-קונטראס).
תוכן עניינים |
[עריכה] לפני המהפכה
פהלווי הוחזר לשלטון באיראן לאחר שברח מהמדינה ב-1953. ההחזרה לשלטון נעשתה בעזרת הפלת השלטון הדמוקרטי של ד"ר מוחמד מוסאדק בעזרת מבצע סודי של סוכנות הביון המרכזית (CIA), שכונה "מבצע אייאקס". פהלווי נותר ביחסים טובים עם ארצות הברית, אך במדינה היה מאבק בין הדעות האיסלאמיות המסורתיות לגבי אלכוהול, הימורים ויחסי מין לפני הנישואין - אותם הוא לא הסכים לאסור בחוק. השלטון נודע בשחיתות ובמנהגיו הברוטליים, שהביאו להתנגדות רבה באיראן ולביקורת מצד חלקים נרחבים בקהילה הבינלאומית.
הייתה התנגדות רבה לשאה במגזרים שונים של החברה. חשובות במיוחד היו הדמויות הדתיות שצמחו לאופוזיציה חזקה באיראן. מאז מחאות הטבק במאה ה-19, גדלה ההשפעה הפוליטית והדתית של העולמא. התאולוגיה השלטת באיראן חיברה באופן הדוק בין עניינים דתיים לחילוניים, והייתה לה היסטוריה ארוכה של אקטיביזם חברתי, לדוגמה, התנגדות לברוטליות של המשטר ומחויבות למאבק בעוני. אקטיביזם זה לווה בשמרנות רבה כלפי ערכים איסלאמיים. עם צמיחתה של אופוזיציה זו, השאה היכה קשות במתנגדיו. ב-1963, לדוגמה, הוא התקיף תלמידים לתאולוגיה שניסו למנוע את פתיחתה של חנות משקאות.
האייתוללה חומייני היה מנהיג ההתנגדות, וטען שמשטרו של השאה הוא דיקטטורה. לאחר מעצרו של חומייני וגירושו מאיראן ב-1964, גברו המהומות בקרב תומכיו. פהלווי לעתים קרובות הגיב למהומות באלימות, ועצר או הרג מפגינים. לא ידוע כמה נהרגו בתקופה זו; ממשל פהלווי טען כי מדובר ב-86 איש, ואילו גולים איראניים טענו שמדובר באלפי אנשים.
בין 1963 ל-1967, הכלכלה האיראנית גדלה מאד, בשל עליית ערכו של הנפט וכן בזכות ייצוא הפלדה. אך גם האינפלציה גברה באותו הזמן, והצמיחה הכלכלית לא הצליחה לשפר את מצבם של האיראנים בני המעמד הנמוך והבינוני. במקום זאת, חלק גדול מההון הגיע לשימושם הפרטי של השאה ותומכיו. המנהיגים של משטר השאה, יחד עם אלה שפעלו כמתווכים בינו לבין החברות המערביות, התעשרו מאוד ואף נתנו לכך פומבי בבזבזנותם, וכך הגבירו את חמתם של אלה שלא נהנו מהעושר ושל המנהיגים האיסלאמיים. הממשל גם החל להוציא כמויות גדולות של כספים על רכישת מערכות נשק מתקדמות, בעיקר מארצות הברית.
כשהוא ניצב בפני התנגדות גוברת מצד המנהיגים הדתיים, שנתמכו בידי מנהיגים עסקיים ב-1975, החל השאה במאמץ חדש לחזק את שלטונו על החברה האיראנית. ניסיון זה כלל הקטנה של תפקיד האיסלאם בחיי הממלכה, והדגשה של התרבות הקדם-איסלאמית. ב-1976 בוטל השימוש בלוח המוסלמי המבוסס על מחזור הירח, והוא הוחלף בלוח המבוסס על השמש. הייתה גם צנזורה רחבה של פרסומים איסלאמיים ומרקסיסטיים.
הרפורמות של השאה ידועות כ"מהפכה הלבנה", או "מהפכת המלך". הוא גם ביטל את השיטה הפיאודלית (דבר שבין השאר גרם להקטנת הכנסותיהם של אנשי הדת השיעים) והעניק זכות בחירה לנשים (דבר שאנשי הדת התנגדו לו כניסיון "להוציא את הנשים לרחובות").
[עריכה] התנאים באיראן לפני המהפכה
המגזר העני ביותר של האוכולוסייה האיראנית היה גם הדתי ביותר, וזה שהתנגד ביותר למה שראה כאימפריאליזם זר. העניים היו בעיקר כפריים, או חיו בשכונות עוני בערים הגדולות, ובעיקר בבירה טהרן. הם רצו לשוב לסגנון החיים האיסלאמי הבסיסי, והתנגדו למאמציו של השאה לכיוון המודרניזם והקידמה, אותם הם ראו כאימפריאליזם, ומשרתים רק את השאה עצמו. בנוסף, רבים חשבו שהעושר שנוצר על ידי תעשיית הנפט גורמת להבדלים גדולים בין העשירים לעניים.
עם החינוך, העיור והחשיפה למודרניות של מעמדות הביניים האיראניות, רבים החלו לראות במשטר חלק מהבעיה, בשל השחיתות והדספוטיזם של משטרו.
בתחילת שנות ה-70, עם עליית מחיר הנפט, גדל הכעס כלפי המשטר והשחיתות שלו. השחיתות הפנימית התבטאה, לדוגמה, בטקסים לציון 2500 שנה להיווסדה של האימפריה הפרסית. החגיגות באוקטובר 1971, ארכו שלושה ימים, ואף שעל פי הפרסומים הרשמיים עלותם הייתה 40 מליון דולר, משערים כי הסכום היה קרוב יותר ל-120 מיליון. המסיבה כללה כטון קוויאר, שהוכן בידי 200 שפים שהוטסו מפריז.
הלחץ בשנים אלו לשינוי במדיניות הממשלה נעשה חזק יותר. אפילו המגזרים הפרו-מערביים באיראן התנגדו לסגנון האוטוקרטי של המשטר ולשימוש הרחב במשטרה החשאית. רבים ברחו מאיראן לפני המהפכה, ואחרים החלו להתארגן. באותו זמן, תנועה פופוליסטית רחבה יותר החלה להתארגן במסגדים ובהטפה שביקרה את אורח החיים המערבי. ההתנגשות בין האוכלוסייה הצעירה והגדלה, לבין מבנה חברתי שלא איפשר את ההתקדמות של מדינה מודרנית או את היציבות של מדינה מסורתית, יצרה את התנאים למהפכה.
[עריכה] מחאות לפני המהפכה
ב-1977, לאחר לחץ בנושא זכויות אדם מהנשיא האמריקאי ג'ימי קרטר (שאיים להפסיק את משלוחי הנשק), יותר מ-300 אסירים פוליטיים שוחררו, הצנזורה פחתה, ונעשתה רפורמה במערכת המשפט. שחרור ההגבלות הזה הביא לחיזוק ההתנגדות, ולהפגנה בעד זכויות אזרח נוספות ונגד המשטר. כמו כן, מדיניות רפורמת הקרקעות שיושמה על ידי השאה, שגם היא הייתה פרי של לחץ אמריקאי, הכעיסה מאוד את המולות, ואלה הכריזו על מלחמת קודש כנגד השאה והוסיפו על בעיותיו.
אופוזיציה מוקדמת זו הונהגה בידי מהדי בזרגאן ו"התנועה לחירות איראן" שבראשה עמד. הייתה זו קבוצה ליברלית וחילונית שהייתה מקורבת לתנועתו של מסגדה משנות ה-50. לקבוצה זו הייתה תמיכה משמעותית באיראן ובמערב.
יותר רדיקלי ממנו היה עלי שריעתי, שאיחד בין מרקסיזם לבין השיעה, וכך יצר תנועה מהפכנית ששאבה את השראתה מהמהפכות בקובה ובאלג'יר. הרצח לכאורה של שריעתי בלונדון ב-1977, בו הואשמו סוכני ה"סאוואק" - המשטרה החשאית, הגביר מאוד את המתח.
העולמא היו חלוקים בדעותיהם - חלקם תמכו בחילונים הליברלים, וחלקם במרקסיסטים. חומייני, שהיה בגלות בעיראק, הוביל סיעה קטנה שתמכה בהפיכה וביצירת מדינה תיאוקרטית. בסוף 1977, בנו של חומייני, מוסטפה, נמצא מת בנסיבות לא ברורות; שוב הואשמו כוחותיו של השאה.
רוב הקבוצות האנטי-ממסדיות פעלו מחוץ לאיראן, בעיקר בלונדון, פריז, עיראק ותורכיה. נאומים מאת מנהיגי הקבוצות האלה הוברחו בקלטות לאיראן, כך שגם האוכלוסייה שאינה יודעת קרוא וכתוב תוכל להאזין להם.
[עריכה] התגברות המחאה
בתקופה שעד ל-1978, האופוזיציה לשאה הגיעה בעיקר מהמעמד הבינוני העירוני, מגזר מהאוכלוסייה שהיה חילוני למדי, ושהיה תומך במלוכה חוקתית. היו אלה הקבוצות האיסלאמיות שהצליחו לאסוף את המסה הגדולה של האוכלוסייה כנגד השאה.
בינואר 1978, העיתונות הרשמית פירסמה סיפור רכילותי כנגד חומייני. סטודנטים כועסים ומנהיגים דתיים מחו כנגד הטענות בעיר קום. הצבא נשלח לשם, פיזר את ההפגנות והרג מספר סטודנטים.
על פי מנהגי השיעה, ארבעים יום לאחר מותו של אדם עורכים לו אזכרה. במסגדים ברחבי המדינה ערכו אזכרות לסטודנטים ההרוגים. ב-18 בפברואר, קבוצות במספר ערים צעדו לכבוד ההרוגים, וכמחאה על שלטונו של השאה. הפעם, האלימות פרצה בטאבריז, ומעל 100 מהמפגינים נהרגו. מעגל דמים זה חזר על עצמו, וב-29 במרץ החל גל מחאות נוסף במדינה. מלונות פאר, אולמות קולנוע שהציגו "סרטים לא-אתיים" וסמלים אחרים של שלטון השאה נהרסו; שוב התערבו כוחות הבטחון, והרגו אזרחים רבים. ב-10 במאי אירועים אלה חזרו שוב.
ההרס מההפגנות, יחד עם האינפלציה הגואה, פגעו עוד בכלכלה האיראנית. כתוצאה מכך, הכריזה הממשלה בקיץ 1978 על צמצום, שהביא לסגירת מפעלי ציבור רבים ולהורדת שכר. אמצעים אלה יצרו אבטלה רחבה ומחאות נוספות, בעיקר בקרב הפועלים העניים בשכונות העוני בטהרן ובערים נוספות. המעמד העובד החל להצטרף לסטודנטים ולמעמד הבינוני במחאותיו כנגד המשטר.
[עריכה] הפלת השאה
בספטמבר כבר הסתמן חוסר יציבות משמעותי במדינה, כשמהומות ומחאות נעשו לדבר שבשגרה. השאה הנהיג משטר צבאי ואסר על הפגנות כלשהן. ביום שישי ("יום שישי השחור"), ה-8 בספטמבר, נערכה הפגנה גדולה בטהראן, והמשטר השתמש בכל שברשותו על מנת להפסיק את המחאות - מסוקים, טנקים ונשק אוטומטי הרגו מאות.
יום שישי השחור הביא לניכור בין השאה לבין רוב שאר העם האיראני, וכן בין השאה לתומכיו בחו"ל. שביתה כללית באוקטובר הביאה להתמוטטות הכלכלה, כשרוב התעשיות נסגרו.
המחאות של 1978 הגיעו לשיא בדצמבר, בחודש הקדוש מוחארם, אחד החודשים החשובים ביותר עבוד מוסלמים שיעים. מאות מפגינים נהרגו מדי יום, אך המחאות גברו מיום ליום. ב-12 בדצמבר, מעל שני מיליון איש יצאו לרחובות טהראן כדי למחות כנגד השאה.
הצבא החל להתפרק, כאשר החיילים סירבו לירות על המפגינים והחלו לתמוך בהם. כמה חיילים הרגו את מפקדיהם ותפסו בסיסים צבאיים.
השאה הסכים לנסח חוקה ולמנות את שאהפור בחתיאר לראש ממשלה, אך זה כבר היה מאוחר מדי. רוב האוכלוסייה כבר הייתה נאמנה לחומייני, וכשזה קרא להפלתה של המלוכה, השאה נאלץ לברוח ב-16 בינואר, 1979. חומייני שב לאיראן ב-1 בפברואר, 1979, בהזמנתה של המהפכה שכבר הייתה קיימת בשטח.
[עריכה] חומייני תופס את השלטון
הייתה שמחה גדולה באיראן עם הפלתו של השאה, אך גם הייתה חוסר הסכמה רחבה לגבי העתיד של איראן. אם כי חומייני היה הדמות הפוליטית הפופולרית ביותר, היו עשרות קבוצות מהפכניות, וכל אחת עם דעתה שלה. היו סיעות ליברליות, חילוניות, מרקסיסטיות ואנרכיסטיות, וכן מגוון רחב של קבוצות דתיות.
בשנתיים הראשונות התפתחה ממשלה עם שני מרכזי כוח. מהדי בזרגן נעשה לראש ממשלה, ותנועת החרות פעלה ליצור ממשלה ליברלית חילונית. אנשי הדת, בראשות חומייני יצרו מרכז כוח אחר, המפלגה הרפובליקאית האיסלאמית. שני הקבוצות ניסו לשתף פעולה, אך המתח גבר ביניהם.
היו אלה אנשי הדת שהצליחו להביא לסדר במדינה, כשהתאים המהפכניים נעשו למועצות מקומיות. קבוצות אלה, שהחל ממאי 1979 נודעו כמשמרות המהפכה, שלטו למעשה ברמה המקומית בכל איראן. הם גם הצליחו להשתלט על בתי הדין ששפטו את אנשיו של השאה ואת הצבא שלו.
ביוני, תנועת החרות פירסמה את טיוטת החוקה שלה; היא התייחסה לאיראן כרפובליקה איסלאמית, אך לא נתנה תפקיד רשמי לעולמא או לחוק האיסלאמי. החוקה נשלחה למועצה המחוקקת החדשה, שנשלטה בידי תומכיו של חומייני. המועצה דחתה את החוקה, בהסכימה עם חומייני שעל הממשלה החדשה להיות מבוססת "ב-100% על האיסלאם".
חוקה חדשה נוסחה, שיצרה את התפקיד של "מנהיג עליון" עבור חומייני, שדרכו הוא יוכל לשלוט בשירותי הצבא והבטחון, ולהטיל וטו על מתמודדים לתפקידים אחרים במדינה. נשיא יבחר פעם בארבע שנים, אך רק אלו שאושרו על ידי המנהיג העליון (דרך מועצת משמרות המהפכה) יוכלו להתמודד. חומייני עצמו נעשה לראש המדינה לכל ימי חייו, כ"מנהיג המהפכה" ולאחר מכן כ"מנהיג רוחני עליון". כשהוא חש שאין לו כל סמכויות, ובשל חוסר ההסכמה שלו עם הכיוון החדש שנוצר, בזרגן התפטר מראשות הממשלה בנובמבר.
[עריכה] התנגדות למהפכה
[עריכה] יחסי המערב ואיראן
באותו החודש היה כעס רב כלפי ארצות הברית, שהמשיכה לתמוך בשאה, ושהואשמה בפעילות אנטי-מהפכנית. רגשות אנטי-אמריקניים אלה הגיעו לשיא במשבר השבויים, שבו הוחזקו כמה עשרות שבויים בשגרירות האמריקאית בטהרן. הסטודנטים שהיו אחראים למעשה האשימו את ארצות הברית בכך שאיפשרה לשאה להיכנס אליה לצורך טיפולי סרטן, אך המסר העיקרי היה שהם יכולים לנצח גם את ארצות הברית.
[עריכה] התנגדות במשטרים שכנים
מנהיגי עיראק, כווית, ערב הסעודית ומדינות המפרץ גם הם לא אהדו את המהפכה האיראנית, מכיוון שבמדינותיהם היו השיעים מיעוט (לבד מעיראק, שם היוו השיעים רוב), והמהפכה הייתה עשויה לגרור מהפכה אף בארצם הם. מנהיגי אותן מדינות ראו את האייתוללה חומייני כקיצוני, בכך שתמך בהפלת המשטר לא רק באיראן אלא גם בארצות השכנות. ב-1980 עיראק, בתמיכה כספית של מדינות אחרות ובגיבויה של ארצות הברית, תקפה את איראן בניסיון להפסיק את המהפכה בראשיתה. התקפה זו התחילה את מלחמת איראן-עיראק, שתעלה בחייהם של מאות אלפי אנשים.
ההתקפה של עיראק עזרה לגבש את האומה האיראנית מאחורי המשטר החדש, והמחלוקות הישנות נעזבו לנוכח האיום החיצוני. באותה השנה, החוקה החדשה עברה במשאל עם ברוב גדול. עבור אלה שהתנגדו למשטר, בעיקר קבוצות שמאלניות, המלחמה נעשתה לתירוץ ליחס קשה, כשהמשטר החדש משתמש בעינויים ובמעצרים בלתי חוקיים, בדיוק כמו השאה.
אם כי עיראק לבסוף לא הצליחה לנצח את המהפכה, המהפכה האיסלאמית לא התפשטה מעבר לגבולותיה של איראן. כך המלחמה הצליחה להשיג את מטרותיה באופן חלקי, והאוכלוסיות השיעיות בעיראק ובמדינות המפרץ לא קיבלו את המודל החדש, למרות שיש שם סימפטיה למערכת זו, וכן לעתים קרובות הם מגיעים ממקור פרסי.
האזור האחד שבו הייתה השפעה איראנית משמעותית היא במלחמת האזרחים הלבנונית, כשהחיזבאללה היה בן בריתו של האיראנים, ונלחם בתחילה נגד סיעות סוניות ונוצריות בלבנון, ואחר כך נגד ישראל. תמיכה זו לקבוצה שנחשבת כטרוריסטים על ידי רוב עולם, ובעיקר בידי ארצות הברית, הביאה לכך שאיראן נעשתה מנודה עוד יותר בידי הקהילה הבינלאומית. מאז סוף מלחמת האזרחים, חיזבאללה פיתחה בסיס ביתי משמעותי וכבר אינה תלויה לחלוטין בתמיכה איראנית, אך היחסים בין השניים עדיין הדוקים.
[עריכה] גירוש המשטר הקודם
עם עלייתו של המשטר השיעי החדש, עשרות מהמשטרה החשאית ותומכים אחרים של השאה הוצאו להורג (ובמיוחד על ידי סדגה חלקלי, מנהיג השריעה). השאה עצמו קיבל מקלט מדיני במצרים תחת אנואר סאדאת. השאה, שכבר היה חולה סרטן, מת בקהיר ב-27 ביוני, 1980.
[עריכה] השפעה פוסט-מהפכנית
בטווח הארוך, המהפכה אכן הביאה להפחתת ההשפעה החיצונית על איראן, שלרוב הייתה אימפריאליסטית. גם חלוקת העושר נעשתה שווה יותר.
מצד שני, למרות דמוקרטיה מסוימת במבנה הפוליטי שלאחר המהפכה, הפגיעה בזכויות אדם תחת המשטר התיאוקרטי הגיעו לרמת ברוטליות דומה לזו של המשטר הקודם. עינויים, מעצר מתנגדים ורצח של מבקרים חשובים הוא דבר שבשיגרה. האפליה של נשים נעשתה שכיחה מאז המהפכה, וכך גם האפליה של מיעוטים דתיים, במיוחד בני הדת הבהאית, שהוכרזו ככופרים. יותר מ-200 בהאים הוצאו להורג או נרצחו, מאות אחרים נעצרו, ורבבות איבדו את עבודתם, עסקיהם או את האפשרות לחינוך גבוה. כל המבנים האדמיניסטרטיביים הבהאיים נאסרו בידי הממשלה, ומקומות קדושים ובתי קברות נהרסו או הושחתו.
המהפכה הותירה את איראן מבודדת בזירה הבינלאומית, מנודה מהעולם הקפיטליסטי והקומוניסטי, עם סנקציות מסחר משמעותיות שקיימות עד היום (בידי ארצות הברית).
מצד שני, המהפכה גם איפשרה מהפכה פנימית במערכת הפוליטית, במקום מהפכה בידי כוחות חיצוניים. לדוגמה, ב-1997 נבחר הנשיא הרפורמיסטי מוחמד חתאמי. הרמה הגבוהה יחסית (עבור האזור) של חדירת האינטרנט (נכון ל-2004, היו באיראן קרוב ל-5 מיליון משתמשים באינטרנט) מאפשרת חדירה של רעיונות וארגונים פוליטיים לאיראן.
בעקבות המהפכה התהפכו על פיהם יחסי ישראל איראן - בעוד בתקופת שושלת פהלווי שלפני המהפכה היו חסי שתי המדינות חמים, הרי שלאחריה הם נהפכו לעויינות מוחלטת.


