דיברה תורה כלשון בני אדם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הביטוי דיברה תורה כלשון בני אדם מופיע אצל חז"ל פעמים מספר, כמבטא את העובדה שעל אף שהתורה היא אלוהית, הרי שלשונה היא כלשון בני אדם; לרוב מקובל ביטוי זה אצלם כדי להסביר הימנעות מדרישת כל תג ותג בפסוק. אצל חכמי ימי הבינייםראשונים), הורחב ביטוי זה, ואומץ במיוחד כדי להסביר לשונות של הגשמת האל בכך שהן באו "לשבר את האוזן" כדי שבני האדם יבינו את הדברים הנאמרים כלפי האל המופשט.

[עריכה] משמעות המושג אצל חז"ל

בחז"ל מופיע הביטוי בכעשרים מקומות (למשל, תלמוד בבלי ברכות לא, ב; יבמות עא, א; ועוד), ובהם הוא מובא כדי להסביר מדוע תנא מסוים (לרוב בשיטת רבי ישמעאל) אינו דורש את דיוקו של הפסוק. ההסבר לכך הוא, שעל אף אלוהיותה של התורה, הרי שהיא "דיברה כלשון בני אדם", ובני אדם אינם מדקדקים בכל אות מלשונם.

[עריכה] משמעות המושג אצל הראשונים

בקרב הראשונים קיבל המונח משמעות שונה, כאשר הוא יוחס להסבר מדוע התורה משתמשת בביטויים המגשימים את האל. התייחסות קלסית למושג זה נמצאת במורה נבוכים של הרמב"ם (א, כו, בתרגום מ' שוורץ):

"ידועה לך האמירה שלהם (חז"ל) הכוללת את כל סוגי הפירושים הקשורים בתחום זה, דהיינו, מה שאמרו: דברה תורה כלשון בני אדם. משמעות הדבר שכּל מה שבני-האדם כולם מסוגלים להבינו ולציירו במחשבה ראשונה הוא אשר יוחס כהכרחי לאל יתעלה. לכן הוא תואר בתארים המצביעים על גשמות, כדי להורות על כך שהוא יתעלה נמצא. שכן אין ההמון משיג ברגע הראשון מציאות זולת מציאות של גוף דווקא. לדעתם מה שאינו גוף, או מצוי בתוך גוף, אינו נמצא".

וכבר העיר שם המהדיר:

"בתלמוד דברים אלה באים להגיד שיש בתורה פסוקים שצריך להבינם כפשוטם ולא לדרוש אותם. הביטוי מובא לרוב כהסבר מדוע חכם פלוני אינו מקבל את הדרש שחכם אחר דורש פסוק נתון. אלטמן, עמ' 80, ואחריו אברהם נוריאל... כבר הצביעו על כך שהרמב"ם נותן לאימרה זאת משמעות אחרת לגמרי. הרמב"ם משתמש בביטוי זה... לומר שהתורה מדברת בלשון המותאמת להבנת ההמון - ולכן אין להבין את דברי התורה כפשוטם. נראה אפוא שהרמב"ם מעניק לביטוי זה משמעות הפוכה ממש מן המשמעות שבה משמש הביטוי בתלמוד".

שוורץ מציין שם, כי קדמו לרמב"ם בהוראת ביטוי זה רבנו בחיי אבן פקודה בחובות הלבבות (שער הייחוד, פרק י), וכן רבי יהודה הלוי (ספר הכוזרי ה, כז), ר' אברהם אבן דאוד (בפתיחה לספר 'האמונה הרמה'), וכן יהודה בן קוריש (בספרו 'רסאלה', עמ' 180-181).

[עריכה] לקריאה נוספת

  • א' נוריאל, 'דברה תורה כלשון בני אדם' ב'מורה נבוכים', דת ושפה... בעריכת משה חלמיש ואסא כשר, תל אבי תשמ"ב (1981) (נדפס שנית: א' נוריאל, גלוי וסמוי בפילוסופיה היהודית בימי הביניים, ירושלים תש"ס, עמ' 93-99).
  • ש' קליין-ברסלבי, פירוש הרמב"ם לסיפור בריאת העולם, ירושלים תשמ"ח2, עמ' 24-27.