קורפו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
קורפו או קרקירה (יוונית עתיקה Κέρκυρα, יוונית Kerkyra, לטינית Corcyra) הוא אי יווני, הנמצא בים היוני, בצמוד לחופים המערבים של אלבניה ויוון, כשבין האי ליבשת מפרידה רצועת ים שרוחבה נע בין 3 קילומטר ל-25 קילומטר. האי מהווה גם מחוז משנה של יוון.
שטחו של האי כ-580 קמ"ר, שטחו של מחוז המשנה, שכולל גם כמה איים קטנים ליד קורפו, מגיע ל-641 קמ"ר. אוכלוסיית האי, נכון ל-1990 עומדת על כ-105,000 נפשות. האי נחשב לאחד מהיפים באיי יוון. בירת ונמל האי היא העיר קורפו (קרקירה). מקור השם הוא כנראה משם העיר שהוקמה במקום, קרקירה, ששמה נבע מהמילה היוונית (Koryphai) שמשמעותה "ציצית". השם האיטלקי, קורפו, הוא עיוות של השם הביזנטי של האי (Koryphō), גרסה מאוחרת יותר של השם המקורי.
תוכן עניינים |
[עריכה] גאוגרפיה
צורתו של האי דומה למגל, השוואה שנעשתה כבר בימי קדם, כאשר במרכז, העיר והנמל של קורפו, הנמצאים בצד מזרח, מול החוף האלבני. אורכו המקסימלי של האי הוא כ-60 קילומטר, ורוחבו המקסימלי הוא 30 קילומטר, כאשר החלק הצפוני של האי רחב יותר משאר חלקי האי.
שני רכסי הרים גבוהים מחלקים את האי לשלושה חבלים, שהצפוני בהם הררי, האמצעי גבעות גליות, והדרומי מישורי ברובו. הרכס החשוב יותר הוא רכס פנטוקראטור (סינט סלאבדור), הנמשך מכף סנט אנגלו במזרח עד כף סנט סטפאנו במערב, וששיאו פסגת פנטוקראטור (1000 מטר) . הרכס השני הוא רכס הר "סנטי גאקה"(או "סנטה דאקה", או ביוונית οἱἍγιοιΔέκα שפירושו "הר עשרת הקדושים").
החופים המערביים והצפוניים תלולים, ומתאפיינים במצוקים וכפים, ולכן הגישה אליהם קשה, בעוד שבחוף המזרחי קיימים מפרצים רבים והוא נוח יותר, זו הסיבה שרוב האוכלוסייה מרוכזת לאורכו. האי בנוי מתצורות שונות של אבן גיר, פני השטח מגוונים ומרובים בו פינות תצפית מרהיבות.
האי הוא האזור הגשום ביותר של יוון.
[עריכה] היסטוריה
קורפו מזוהה, לפי המסורת היוונית, עם ארץ הפיאקים המיתולוגית, מסיפורי האודיסיאה של הומרוס. ידוע שבאלף הראשון לפנה"ס הייתה קיימת מושבה של מתיישבים מהעיר ארטריה האיונית. המושבה נדחקה בשנת 734 לפנה"ס על ידי בני העיר קורינתוס הדורים שהקימו במקום את העיר קרקירה, שהשתלטה על האי כולו ונתנה לו את שמו.
מיקומה של המושבה והאי קורפו על נתיב השייט העיקרי בין המושבות ההלניות ביוון הגדולה (דרום איטליה) לבין יבשת האם של יוון, הוביל להתפתחות כלכלית ומדינית מהירה של קרקירה, שהפכה לישוב משגשג ועצמאי מעיר האם שלה קורינתוס. התפתחויות אלה הוביל לסכסוכים חוזרים ונשנים בין המושבה לקורינתוס, סכסוכים שהגיעו לשיאם בתחילתה של המאה ה-7 לפנה"ס עם התרחשותו של הקרב הימי הראשון המתועד הראשון בהיסטוריה של יוון, בערך בשנת 664 לפנה"ס, בין קורינתוס וקרקירה. המאבקים בין שני הערים הובילו לכיבושה של קרקירה על ידי הטיראן הקורינתי פריאנדרוס בסופה של המאה השביעית לפנה"ס. האי הצליח להשתחרר מעולו של פריאנדרוס, אולם זנח את מדיניותו התוקפנית כלפי קורינתוס והתמקד בפעילות מסחרית.
במהלך הפלישה הפרסית ליוון בשנת 480, אייש האי את הצי היווני השני בגודלו (כ-50 ספינות) בכוח הכול-הלני שגויס להלחם בצבא הכובש. יחד עם זה לא לקחה קרקירה חלק פעיל במלחמה.
העוינות בין קורינתוס וקרקירה, והתקרבותה המדינית של האחרונה לאתונה, היו חלק מהגורמים לפריצתה של המלחמה הפלופונסית הראשונה. קרב סיבוטה, שנערך בשנת 433 לפנה"ס מול חופי האי בין ציי קרקירה ואתונה (שקרקירה ביקשה את עזרתה נגד הקורינתים), וקורינתוס (שהייתה חברת הליגה הפלופונסית), שימש כעילה הרשמית לפריצתה של המלחמה. במהלך שני המלחמות הפלופונסיות שימשה קרקירה כבסיס ימי חשוב של האתונאים, אם כי צייה לא תרם הרבה למאמץ המלחמתי של אתונה.
ניסיונות התקוממות של מעמד האוליגרכיה באי בשנים 427 לפנה"ס ו-425 לפנה"ס, נגד השליטה האתונאית דוכאו באכזריות על ידי פשוטי העם, אולם בשנת 410 לפנה"ס הצליח מעמד האצולה להשתלט על האי ולפרוש מהליגה האתונאית. בשנת 375 לפנה"ס נכנס האי בשנית לברית האתונאית, ושנתיים מאוחר יותר עמד בהצלחה במצור ספרטאני, שהחריב את האזורים הכפריים של קרקירה, אך לא הצליח לכבוש את העיר עצמה.
במהלך התקופה ההלניסטית נלחמה קרקירה בספרטנים ובאילרים שתפסו את החוף היווני מולה. מלחמות הדיאדוכים הביאו על קרקירה, כמו על כל יוון, תקופה של אי יציבות פוליטית, ומאבקים צבאיים רבים. האי עמד בהצלחה מול ניסיונות הכיבוש של קאסאנדר מלך מוקדון, אולם נכבש על ידי שליט סיציליה, ולאחר מכן על ידי המלך פירוס מאפירוס. לאחר נפילתו של פירוס נשלטה קרקירה על ידי שודדי הים האילרים שהפילו את אימתם על הים האיוני כולו.
בשנת 228 לפנה"ס השתלטו הרומאים על קרקירה, אשר קיבלה מעמד של מדינה חופשית, ושימשה כבסיס הימי והצבאי העיקרי של רומא ביוון. בשנת 31 לפנה"ס שימשה קרקירה בתור מחנהו של אוגוסטוס הצעיר במאבקו במרקוס אנטוניוס על השליטה ברומא. קרקירה נשארה תחת שליטה של רומא לאורך תקופת רומא הקיסרית ונכללה בפרובינקיה אכיאיה.
לאחר נפילתה של הקיסרות הרומית עברה קרקירה ידיים רבות, וביניהם הגותים, הלמבורדים, הערבים והנורמנים. משנת 1081 האי עבר מיד ליד של שליטים נורמנים שונים, ונכלל בתקופה מסוימת בתחום שליטתה של ממלכת סיצילה. בין השנים 1261 עד 1381 עבר האי תחת שליטים רבים ביניהם ג'נובה, ונציה, ממלכת נפולי, דוכסות אפירוס, ושליטי כנופיות מקומיות. בשנת 1381 קיבלה קרקירה את הגנתה של ונציה,ובשנת 1401 השתלטה עליה ונציה סופית, שלטון שנמשך עד שנת 1797.
במהלך שלטונה של ונציה ידע האי התאוששות מסוימת מהתקופה ההרסנית שחווה במהלך ימי הביניים. למרות ניסיונותיה החוזרים ונשנים של האימפריה העות'מאנית לכבוש את האי, שהגדולים שבהם היו בשנת 1536, ובשנת 1716, הצליח האי להגן על עצמו מכיבוש תורכי, ולהדוף את הצי הצר עליו. משפחות האצולה הונציאניות ששלטו בעיר נקטו מדינות של סבלנות יחסית כלפי תושבי המקום, אשר החלו לשלב את תרבותם ואופיים המדיני בתרבות ונציה. שמו של האי הפך בזמן זה לקורפו, עיוות של השם קרקירה בשפה האיטלקית. בני קורפו גם זכו לצמיחה כלכלית מסוימת, במיוחד במטעי הזית שעודדו לגדל ולפתח על ידי הונציאנים. יחד עם זו נשמרו מגבלות נוקשות על בני קורפו המקומיים לא ליצור תחרות כלכלית עם ונציה. האי ידע גם תחייה תרבותית מסוימת של הלך הרוח ההלני עם בריחתם של מספר מלומדים יוונים לקורפו מתחומי יוון העות'מאנית. בשנת 1732 אף הוקמה במקום האקדמיה היוונית המודרנית הראשונה של היוונים.
בשנת 1797 עברה קורפו לשלטון צרפתי, בעקבות כיבוש ונציה על ידי נפוליון. צרפת שלטה באי למשך תקופה של שנתיים, עד לכיבושו על ידי הצי הרוסי בשנת 1799. קורפו הפכה לבריתה של הרפובליקה הזמנית של האיים היוניים, שהתקיימה בין השנים 1799 עד ל-1807, מדינה ששימשה כהשראה ניכרת לתנועת הלאומיות היוונית המודרנית. בשנת 1807 נכבשה קורפו, יחד עם שאר האיים היוניים, בשנית על ידי צרפת.
בין השנים 1815 – 1864 הייתה קורפו תחת שלטון בריטניה במסגרת האיים היוניים שנוהלו על ידי בריטניה, ושימשה כמקום מושבו של הנציב הבריטי העליון של האיים היוונים. קורפו נהנתה מפריחה כלכלית מסוימת תחת שלטון הבריטים, אולם תושביה היוונים החלו פתח מרירות כלפי השלטון הבריטי הזר והנוקשה. ב-1864 סופחה קורפו, יחד עם שאר האיים היוניים, לממלכת יוון המודרנית.
במהלך מלחמת העולם הראשונה נמלטה הממשלה הסרבית הגולה אל קורפו, וניסחה בה את הצהרת קורפו של שנת 1917, שקראה להקמת יוגוסלביה. בשנת 1923 נכבש האי זמנית על ידי כוחות איטלקים בפקודתו של מוסוליני, והעיר הופגזה. במהלך מלחמת העולם השנייה נכבש האי בשנית על ידי האיטלקים, ולאחר מכן על ידי הגרמנים. בשנת 1944 שוחרר האי וחזר לשלטונה של מדינת יוון.
[עריכה] צמחיה
בעוד מדרונות ההרים מיוערים, רוב השטח מהווה אזור חקלאי פורה. יערות הבר ,מכילים עצי דפנה (עץ), הדס, עצי זית פראים, קטלבים, וצינית, שיוצרים מצע פורה על פני היער, ומאפשרים צמחיה נרחבת של השיחים ברחבי האי.
[עריכה] כלכלה וחקלאות
ענפי החקלאות העיקרים של קורפו נשמרו קבועים למדי לאורך ההיסטוריה. הגידולים בגנים הפיאקים שמהם התפעל הומרוס שהכילו עצי זית, תאנים, רימונים, וגפנים, נשארו הגידולים העיקרים גם בימינו (התפוח ואגס שהומרוס ציין, הידרדרו לענפים משניים בלבד).
בנוסף לגידולים המסורתיים נוספו גם עצי פרי שיובאו מדרום אירופה (לדוגמה פרי הדר), שסק מיפן, ובמקומות מסוימים בננות. הגידול העיקרי הוא עץ הזית, ששולט ברוב נוף האי, בעוד הגפנים, התאנים, ועצי הדר גדלים בעיקר ליד החופים.
הכלכלה של קורפו מתבססת על יצוא שמן זית, פירות, ויין, על ענף הדיג, ובעיקר על התיירות, שמהווה מקור הפרנסה העיקרי.
[עריכה] העיר קורפו
העיר קורפו יושבת בחלק הרחב של חצי אי במרכז החוף המערבי של האי. העיר מחולקת לשני חלקים, על ידי תעלת מים מלוחים מלאכותית, שנחפרה בערוצו של גיא טבעי, ומפרידה בין מצודת העיר הישנה לעיר עצמה. בין העיר למצודה מחברת דרך רחבה, העוברת בשטח ירוק גדול.
כיוון שהעיר גדלה בתחומיהם של חומות וביצורים, דבר שיצר מחסור חמור בשטח לבנייה, מתארה של העיר הוא מבוך של רחובות וסמטאות צרים. רוב הרחובות לא ניתנים למעבר של כלי רכב, ומתאפיינים בשינוי גובה קיצונים, פיתולים, ופניות חדות. עם זאת, נעשו בשנים האחרות מספר ניסיונות ליצור כבישים חדשים, ולשפר את מצב התנועה בעיר. כמו כן קיימת טיילת רחבה לאורך קו החוף.
בצפון העיר ממוקמים הנמלים של העיר, כאשר הנמל הישן מזרחי יותר, ומשרת מעבורות פנימיות, ובעוד הנמל החדש, המערבי, משרת מעבורות לפטרס וכלי שייט בינלאומיים. בין שני הנמלים ממוקמת המצודה החדשה של העיר. בנייני העיר מתאפיינים בסגנון מודרני וצרפתי, אם כי ישנם מספר בניינים בעיר מהתקופה הונציאנית. יש בעיר כנסיות רבות, כ-37 כנסיות במספר, כאשר הבולטת בהן היא הכנסייה על שם הקדוש הנוצרי המקומי, סנט ספירידון. בעיר קיים גם מוזיאון ארכאולוגי, הממוקם בדרום מזרח העיר, ומציג אוסף של ממצאים מתקופת יוון העתיקה. בין השאר מציג המוזיאון משקוף ממקדש של האלה היוונית ארטמיס, המעוטר בגורגונות.
חוץ מהעיר קורפו ישנם עוד מספר יישובים קטנים ברחבי האי, שהגדולים בהם הם פלאקס ופאלאוקאסטיסה.
[עריכה] קורפו בספרות
הסופר והזואולוג ג'ראלד דארל כתב מספר ספרים ("משפחתי וחיות אחרות", "חיות, ציפורים וקרובים אחרים", ו"גן האלים") המתארים את חייו וחיי משפחתו בקורפו בין השנים 1934-1939, הספרים כללו גם תיאורים נרחבים של הטבע בקורפו, נופיו של האי, והמקומיים. דארל מתאר את המקום כגן עדן עלי אדמות.
[עריכה] יהודים בקורפו
יהודים התגוררו בקורפו החל מהמאה ה-13. היו באי שתי קהילות, יהודים מיוון שכונו גרקי (Greki) ויהודים מחבל Puglia שבאיטליה המכונים "פולייזי". החל מהמאה ה-17 שררה מתיחות בין שתי הקהילות שנבעה משאיפתו של הפלג היהודי־איטלקי שהלך וגדל להכתיב את אורח החיים היהודי ומחששו של הפלג היהודי־יווני מקיפוח זכויותיו. הגיעו הדברים לידי כך ששתי הקהילות נמנעו מלהתחתן האחת בשנייה והקימו בתי כנסת נפרדים ה"סקולה נובה" וה"סקולה גרקי", ובתי קברות נפרדים. האיחוד בין הקהיליות ארע רק לאחר שהוחרב בית הכנסת של ה"פולייזים" בהפצצות הגרמנים בשלהי מלחמת העולם השנייה, שלאחריו התפללו כל היהודים בבית הכנסת של הגרקים, עד הגירוש הכללי לפולין.
בתחילת המאה ה-19 הרשו השלטונות היווניים ליהודים לקנות קרקעות באי והתחילה תקופת שגשוג ליהודי קורפו ורבים מבין היהודים עברו להתגורר מחוץ לרובע היהודי. היחסים בין יהודי קורפו לשכניהם הנוצרים היו טובים אך מתחת לפני השטח היו קיימים רגשות אנטישמיים שהתפרצו ב-1891 כאשר נתגלתה בחצר אחד היהודים גופה ערופת ראש של ילדה. הייתה זו ילדה יהודיה, אך הנוצרים האמינו כי מדובר במריה דסילה נערה נוצרייה שאומצה על ידי חייט יהודי. הרוחות בקרב הנוצרים סערו ורק התערבות הבישוף מנעה פוגרום. עקב מקרה זה היגרו כ-3,000 מיהודי קורפו בעיקר בעלי היכולת לטריאסטה שבאיטליה ולאלכסנדריה שבמצרים.
באפריל 1941 נכבשה קורפו בידי האיטלקים. תקופת הכיבוש האיטלקי שנמשכה כשנתיים הייתה תקופה קשה לכל האוכלוסייה ואופיינה במחסור וברעב.
בספטמבר 1943 נכנעה איטליה לבעלות הברית ובתגובה כבשה גרמניה את האי מידי חיל המצב האיטלקי ששלט בו.
ב-9 ביוני 1944 נאסרו 1,795 מיהודי קורפו בידי המשטרה היוונית ונשלחו בספינות לפטרס ומשם לאתונה. יחד עם יהודים ממקומות אחרים ביוון כדוגמת רודוס נשלחו כל היהודים לאושוויץ, ובהגיעם לשם ב-30 ביוני נרצחו שני שליש מהם מייד. רק כ-200 הצליחו לחזור לקורפו. לאחר המלחמה היגרו רוב הניצולים מהאי, ביניהם כ-200 שהגיעו לישראל. כיום מתגוררים באי כ-80 יהודים בלבד. שריד לקהילה מפוארת שמנתה בשיאה כ-5,000 יהודים.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- קורפו באתר יד ושם
- האי הירוק שמאחור זכרונותיה של נטה גטניו-אוסמו פליטה יהודיה מקורפו


