בלדווין השלישי מלך ירושלים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בּוֹלְדווִין השלישי (1130–1162), שליט ממלכת ירושלים מ־1143 עד 1162. הוא היה בנה הבכור של מֶלִיסֶנְדֶה ופוּלְק. בולדווין מונה למושל בשותפות עם אמו בשנת 1143 וכיהן ככזה עד שהפיל את שלטונה בשנת 1153. השגיאות הדיפלומטיות והצבאיות מתקופת שלטונו המוקדמת תרמו למפלת הממלכה.
תוכן עניינים |
[עריכה] מסע הצלב השני
לפי ויליאם מצור, אבי בולדווין, פולק, לא הטריח עצמו עם הגנתן המלאה של המדינות הצלבניות בסוריה טרם מותו ב־1143. מעשיו הובילו לכיבוש רוזנות אדסה ביד זנגי בשנה העוקבת למותו. מפלת אדסה גרמה להלם קשה באירופה וגרמה לקריאה למסע הצלב השני. לואי השביעי, מלך צרפת וקונרד השלישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה ענו לקריאה והגיעו לירושלים בשנת 1147.
מריבות פנימיות ותכנון לקוי הקשו על המסע. ב־1148 הציע קונרד לבולדווין בן השמונה־עשר לתקוף את דמשק, למרות חוזה השלום בין העיר לירושלים. אובדנה של מדינה מוסלמית אוהדת לגבולה הצפוני של ירושלים הייתה איוולת פוליטית שממנה לא הצליח אף שליט של ירושלים להתאושש. דמשק חברה מאוחר יותר ליורשו של זנגי, נור א־דין, ואויבי ירושלים עטו עליה מצפון. עד 1149 חזרו הצלבנים לאירופה והותירו את ירושלים בעמדת חולשה. בולדווין הפך לעוצר אנטיוכיה כאשר ריימונד, נסיך אנטיוכיה נהרג בקרב אינב. נבצר מבולדווין לצאת להגנת טורבסל, אחרון שרידי מדינת אדסה, ונאלץ להעבירה ליד מנואל הראשון קומננוס, קיסר האימפריה הביזנטית.
[עריכה] מלחמת האזרחים
לקראת שנת 1152 ניגש בולדווין לפוליטיקה של ממלכת ירושלים. אף על פי שמוקדם יותר לא הראה עניין בניהול הממלכה, עתה דרש אחריות רבה יותר. מליסנדה ובנה החלו מתנכרים זה לזו סביב שנת 1150, ובשנת 1152 המוקדמת דרש בולדווין הכתרה שנייה, נפרדת מזאת של אמו מהפטריארך פולכר. הפטריארך סירב לבקשתו, וכמעין הכתרה עצמית צעד בולדווין דרך רחובות ירושלים עם זר דפנה לראשו.
בולדווין ואמו הסכימו להעלות את נושא המלוכה בפני ה"הוּט קוּר", המועצה המלכותית. החלטת המועצה עמדה על חלוקת המדינה לשני אזורי שלטון. בצפון ימשול בולדווין בעוד שמליסנדה תשלוט על יהודה והשומרון העשירות, כמו גם על ירושלים עצמה. אף לא אחד מהפונים היה שבע רצון מההצעה: בולדווין רצה לשלוט בממלכה בשלמותה ואמו חששה מחלוקת משאבי הממלכה. כדי למנוע מלחמת אזרחים הסכימה מליסנדה להצעה.
בעבור שבועות אחדים מחלוקת הממלכה, בולדווין הנהיג מתקפה על הדרום. שכם נפלה במהרה, וכדי למנוע מהאלימות להגיע לירושלים פתחה העיר את שעריה בפני בולדווין. מליסנדה ואמלריך, אחיו הצעיר של בולדווין, נסו למגדל דוד. הכנסייה נשאה ונתנה עם בולדווין, וההסכם שנתקבל התיר למליסנדה לשלוט בשכם למשך חייה באם תשבע לבולדווין לא להפריע לשלום. ב־1154 האם והבן פויסו יען כי הבחין בולדווין ביכולת אמו כמדינאית. למרות "פרישתה" שמרה המלכה כוח רב בחצר המלוכה וכיהנה כעוצרת בזמן המסעות הצבאיים של בולדווין.
[עריכה] ההתאוששות
בולדווין אבטח את הגבול המצרי על־ידי מצור וכיבוש אשקלון. אף על פי כן, מסע זה זה גרר תגובות אלימות מצד מצרים הפטימית על גבולותיה הדרומיים של הממלכה. בשנת 1156 בולדווין הוכרח לחתום על חוזה עם נור א־דין, אולם בחורף 1157–1158 בולדווין כבש את חרים, שטח שבעבר היה חלק מאנטיוכיה, והביס את נור א־דין בשנת 1158.
[עריכה] הברית הביזנטית
התאוששותו הצנועה של בולדווין זיכתה אותו ביוקרה מספקת עבור חתונה עם תאודורה קומננה, אחיינית הקיסר מנואל. הברית הייתה, למעשה, לטובת האימפריה הביזנטית אשר זכתה בהכרת ירושלים לכוחה באנטיוכיה. לפי חוזה הנישואים הובטחה לתאודרה עכו, באם היא תתאלמן מבולדווין, וכוחה של תאודרה הוגבל לעיר.
יחסי ירושלים–ביזנטיון השתפרו כאשר נפגשו בולדווין ומנואל באנטיוכיה. השנים נהפכו חברים, ומנואל אימץ את הלבוש המערבי והשתתף בטורניר רכיבה מול בולדווין. מנואל אף טיפל באופן אישי בבולדווין כאשר הלה נפל מסוס בזמן אחת התחרויות. מאוחר יותר, בשנת 1159 בולדווין הפך לעוצר אנטיוכיה פעם נוספת, לאחר שרנו, נסיך אנטיוכיה (רנו משאטיון), בעלה השני של קונסטנס, נשבה בקרב.
[עריכה] מותו
בולדווין נפטר ב־10 בפברואר, 1162, כשנה לאחר מות אמו. נישואיו לא הניבו צאצאים, ולכן ירש אמלריך אחיו את כתר ותאודורה פרשה לעכו. בולדווין, כמו אמו, נולד בירושלים, אך הוא היה המלך הצלבני הראשון להוולד בממלכה. המלכים אשר קדמו לו נולדו כולם בצרפת. כמו כן, בולדווין לא הרבה להתערב בענייני הכנסייה והתמקד בהגנת גבולות ממלכתו. ויליאם מצור כתב כי בולדווין העביר מידה ניכרת של זמן בקריאת היסטוריה. הוא זכה להערכת נתיניו בגין יחסו לאמו אחרי מלחמת האזרחים, וכן להערכת נור א־דין אשר אמר על מותו של בולדווין כי "הצרפתים אבדו נסיך אשר אין כמותו יותר בעולם"
| הקודם: פולק ומליסנדה |
מלכי ירושלים עם מליסנדה 1153–1143 |
הבא: אמלריך |

