Fin de siècle
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
Fin de siècle (מצרפתית: "סוף המאה", להאזנה לחצו כאן (מידע) (עזרה)) הוא מונח המציין, בקירוב, את התקופה שבין 1890 ל-1914, עת פרצה מלחמת העולם הראשונה, ורומז לדקדנס (שקיעה) שנתפס כתוצאה ההכרחית של תקופה משגשגת ופורייה (במקרה זה, הבל אפוק Belle Epoque).
שמה של התקופה אומץ ממחזה באותו השם מאת פרנסיס דה ז'ובנו וה' מיקאר אשר הוצג ב-17 באפריל 1888 בתיאטרון Chateau-d'Eau בפריז.
מבחינה ספרותית, את ספרות הפן דה סייקל החליף האקספרסיוניזם, בערך בשנת 1910.
אף שהמושג נטבע בצרפת ומתייחס בעיקר לתחושות שרווחו בה באותה התקופה, הוא משמש גם לתיאור המצב הכללי של הסצינה התרבותית לפני מלחמת העולם הראשונה.
את התקופה מאפיין שינוי תדיר של מצב הרוח בין אווירה של פריצת גבולות, אופוריה באשר לעתיד, חשש בלתי מוגדר מפני העתיד, רגרסיה, חישוב קיצין, מיאוס מהחיים, כאב קיומי ("Weltschmerz"), היקסמות מן המוות, נהנתנות ודקדנס.
בוינה נודעה לתקופת הפן דה סייקל חשיבות מיוחדת, וההתרחשות התרבותית בכל תחומי התרבות בה בתקופה זו הייתה עשירה במיוחד.
יוצרים שיצירתם מתאפיינת, ולו בחלקה, ברוח הפן דה סייקל:
- פרידריך ניטשה
- הוגו פון הופמנסתאל
- ריינר מריה רילקה
- שטפן גיאורגה
- הנריק איבסן
- אנטון צ'כוב
- תומס מאן
- אוסקר ויילד
- ברטה פון זוטנר
- לו זלומה
- זיגמונד פרויד
- גוסטב קלימט
- גוסטב מאהלר
- יאן סיבליוס
- ריכרד וגנר
- ז'וריס קרל וויסמנס
- ארנולד שנברג
- פרנץ להאר
- ריכרד שטראוס - האופרה "רוזנקוואליר" נחשבת לפרודיה על התקופה
- סטפן צוויג
- ארתור שניצלר

