הצבא הזפטיסטי לשחרור לאומי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה.
לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.
המרד בצ'יאפס
צ'יאפס בפנורמה הלאומית
הקצה המזרחי של צ'יאפס
המרד בצ'יאפס-התפתחות האקטביזם הפוליטי
המרד בצ'יאפס-התנאים שהמריצו את האופציה הצבאית
הצבא הזפטיסטי לשחרור לאומי
המרד בצ'יאפס
דגל הצבא הזפטיסטי לשחרור לאומי
הגדל
דגל הצבא הזפטיסטי לשחרור לאומי

הצבא הזפטיסטי לשחרור לאומי (Ejército Zapatista de Liberación Nacional, EZLN) הינה קבוצה מהפכנית חמושה שבסיסה בצ'יאפס, אחת המדינות העניות ביותר במקסיקו. הקבוצה עצמה לעומת זאת מחשיבה את עצמה כקבוצה סוציאליסטית המתנגדת לגלובליזציה.

לא הרבה ידוע על המבנה הארגוני של התנועה. מה שכן ידוע הוא, שהתנועה בנויה מבסיס עממי איכרי, רובו אינדיאני, מאורגן דמוקרטית במסגרת אסיפות קהילתיות (asambleas comunales). כל אספה קהילתית בוחרת נציג, הנוטל חלק בפגישות של אחת מארבע הוועדות (comites) בנות 40-16 חברים כל אחת, המייצגות בתוך EZLN את כל אחת מארבע הקבוצות האתניות העקריות המרכיבות את התנועה. מכל ועדה כזו יוצאים מספר נציגים המאיישים את הועד העליון של התנועה הקרוי Comite Clandestino Indígena Revolucionario או CCRI, המהווה את המסגרת הפוליטית העליונה של התנועה.

התנועה דמוקרטית לעילא, הינה תוצר נסיון רב השנים של דיונים משותפים וקבלת החלטות קולקטיבית במסגרות שנודעו באזור מאז הקונגרס האינדיאני של 1974. נסיון שנשאב מצד אחד מחיים בצל קסיקיזם (הנהגה כוחנית) קהילתי, הטרדות על רקע דתי וקושי לקיים פולחן לא קתולי ולחץ השתייכות למפלגת השלטון, ונסיון אחר של חיים במסגרות קהילתיות חדשות ופתוחות, הבנויות על בסיס ציבורים חדשים, נטולי מסורת ארגונית נוקשה של קהילות ההר, נסיון של פעילות במסגרת תנועות איכרים בלתי תלויות מאז הקונגרס האינדיאני, של מפגש עם פעילי תנועות מחאה מן הצפון, שהביאו עמם הרגלים דמוקרטים של ארגון והשתתפות, נסיון של אסיפות דיון דתיות פתוחות לכל, לרבות לנשים וילדים, ביוזמתם של קטכיסטים פרוטסטנטים וקתולים.

לצד הגוף הפוליטי קיימת בתנועה זרוע צבאית, הנשמעת ל- .CCRI זרוע זו היא שילוב של צבא פורמלי ושל תנועת גרילה רגילה. זרוע זו מונהגת על ידי הפיקוד הצבאי (Mando Militar) של התנועה. לפי דיווחי המדינה (אליהם יש להתייחס בזהירות) עובדת הזרוע הזו עפ"י תקנון של משמעת, ספרי הדרכה (מנואלים) לשימוש בנשק, תכנון התקפות, אסטרטגיות לחימה, שיטות תקשורת - רדיו והצפנה, אמצעי משמעת ו- 15 מרכזי אימונים. בסיסי הפעולה שלהם ממוקמים באזורים קשים מאוד לגישה. אחד מהם משמש כמטה כללי.

לפי אותו מקור מאורגנת התנועה עצמה כך: בכל קהילה המשתייכת לתנועה קיימים שלושה אנשים המשמשים כאחראים פוליטיים אזוריים, העוסקים בעקר באיסוף. מפעם לפעם הם הם מתכנסים בבתי בטחון (casas de seguridad) כדי לדון בעניינים פוליטיים וצבאיים (לא ברור מן הכתוב האם בפורום של שלושה או בפורומים רחבים יותר). האיכרים התומכים בתנועה מאורגנים לפי "בסיסי תמיכה" (Bases de Apoyo) ולפי יחידות "מילואים", הבנויות בעקר מנשים, זקנים וילדים, וכן "יחידות צבאיות" ( ,(Escuadras de Milicianosהבנויות מצעירים וצעירות המוכשרים לפעילות צבאית. יחידות התמך מאורגנות בקבוצות של ארבעה או חמישה איש שתפקדים להשיג מזון וציוד עבור הלוחמים. יחידות הלחימה מחולקות בנות 24 איש, המורכבות ממפקד בדרגת סמל, מפקד בדרגת רב"ט, מפעיל רדיו, חובש, ו- 20פעילים מאומנים ללחימה.

בניגוד להאשמות המדינה שהתנועה בנויה אנשי גרילה מקצועיים, וכי שהיא קשורה לארגוני שמאל רדיקלי חשאיים, לרבות גורמים בינלאומיים דוגמת קובה ומורדים גואטמלטקים, ברור מעל לכל ספק שהתנועה הנה מקומית בלבד, ושאין לה כל קשר עם תנועות חשאיות בתוך מקסיקו ומחוצה לה. יתרה מזו, לתנועה יש תכונות מקוריות ובלתי נודעות בתנועות גרילה אחרות במרכז אמריקה: היא מקבלת לשורותיה חברים מכל הסוגים, גם אם אינם חמושים או מוכנים למאבק; התנועה איננה ורטיקלית־צנטרליסטית, הייררכית ואוטוריטרית, אלא דמוקרטית, המופעלת עפ"י הכרעות המתקבלות ברמת הבסיס; התנועה איננה נוקטת טקטיקות של נקמה ואלימות סתמית (ראה פרשת שחרורו ללא תנאים וללא כל נזק של מושל המדינה Absalón Castellanos). התנועה גם לא נקטה עימות צבאי רצוף עם הצבא במטרה לנסות לחלישו כדי להגיע להכרעה, אלא בטקטיקה המזכירה דוקא "מלחמת עמדות". לתנועה גם אין כוונה להשתלט על מוקדי הכוח הפוליטיים, כפי שהסביר זאת תת-המפקד מרקוס לשבועון Proceso ב- 5 בדצמבר 1994:

"...somos un movimiento armado que no quiere tomar el poder, como en los viejos esquemas revolucionarios,... El problema no era la toma del poder, era abrir un espacio para que todas esas propuestas se confrontaran... para que todas las corrientes puedan expresarse, pero no en la inequidad con que hoy se manejan los medios".

[תרגום: "אנחנו תנועה חמושה שאיננה רוצה לקחת את השלטון, בדומה לתבניות המהפכניות הישנות... הבעיה לא הייתה השתלטות על הכוח, (אלא) פתיחת מרחב שבו יפגשו כל ההצעות... על מנת שכל הזרמים יוכלו לבטא עצמם, אבל לא בדרך אי-השויון שבה מנוהלים העניינים היום"]. מכאן יש להבין שהבחירה במאבק צבאי לא באה משום שהספטיסטים ראו לנגד עיניהם סיכוי לנצחון צבאי. הבחירה באה משום שראו בדרך זו אפשרות לקיים דיאלוג צודק יותר ומכובד יותר עם המדינה.

שלל תכונות אלה הביאו את העיתונות הלאומית והבינלאומית לכנות את המרד הזה כגרילה הפוסט-מודרנית הראשונה. תנועה שנוטה להשתמש באלימות כמה שפחות, ושמרבה לדבר על רצון להגיע לצדק חברתי, המדברת על מאבק למען העקורים (excluidos), על הכרה, התחשבות וכבוד. זו תנועה שדורשת שקיפות של המערכת הפוליטית ושאכן הצליחה לפתוח אותה לציבור, דבר שעד כה לא הצליחו לעשות לא אינטלקטואלים ולא תנועות אזרחיות כלשהן.

מעבר לטקטיקה מסתתרת גם אמת צבאית פשוטה: לתנועה אין שום יכולת להתמודד עם צבא מקצועי. בעיניה עדיף איפוא להמנע מעימותים צבאיים מול הצבא המכסיקני ולהפוך את המאבק החמוש אך ורק ל"מכשיר לזרוז המשחק הפוליטי", לדברי אחד ממשקיפי המאבק. למעשה לסוג של משחק תיאטרון רווי מחוות לוחמניות, אך לא מלחמה ממש, ורצף אין סופי של קומוניקטים תקשורתיים, ההופכים לעקר העיסוק היום-יומי של התנועה. כל אלה מנוהלים על ידי תת-המפקד מרקוס, בעבר מרצה לתקשורת באוניברסיטה האוטונומית המטרופוליטנית של מקסיקו סיטי, המודע היטב ליעילות מלחמת הדימויים ועדיפותה על מלחמה צבאית ישירה בגיוס דעת הקהל הלאומית והבינלאומית לתמיכה בדרישות התנועה ובגינוי כל סוג של מהלך צבאי שהמדינה הייתה להוטה לעשות נגדם אך איננה יכולה. סוג מאבק שיאפשר לתנועה להמשיך ולהתקיים. סגנון זה מתאים לסגנון שהפעילו מנהיגי הגרילה של אל-סלבדור בזמנו. לדברי אלמה גיירמופריאטו:

"The only kind the EZLN can afford, a symbolic one, fought with communiques, bellicose gestures and elaborately staged theatrical events. The Shadow War springs from and plays on a native mexican tradition of ritual gesture. That is shared by warriors and audience alike, and with Marcos as stage manager, it has proved as effective as the blood shed in January..." (Guillermoprieto 1995:39:191).

סימפטיה זו הנה מכריעה עבור התנועה כדי למנוע את דיכויה, כפי שהוכח במהלכים הצבאיים בין ינואר 1994 וינואר 1995, אבל לא כפי שניכר עתה. המדינה עתה נוקטת טקטיקה של סגר וזחילה איטית לתוך השטח הספטיסטי תוך כדי בניית עוד ועוד בסיסים: מ- 197 ב - 1997 ל- 300 בסיסים באפריל 2000 (La Jornada 23 באפריל 2000). התנועה יודעת להשתמש בשיח המכסיקני שקידש את הדמוקרטיה והצדק הסוציאלי ולהופיע כתובעת השבתם של שני ערכים אלה לחיים הפוליטיים וחברתיים של המדינה. הספטיסטים אינם מופיעים כתנועה אבסטרקטית הנאבקת על רעיונות מופשטים ורחוקים מן הקונטקסט המקומי. להפך, הקונטקסט הוא מקומי והבעיה היא כלל מכסיקנית. גישה זו אמורה לזכות את הספטיסטים מן התואר "עוברי חוק", כפי שהממשלה מציגה אותם, אלא דוקא תובעי חוק, לגאליזם וערכים נעלים שהחברה המכסיקנית הורגלה לשמוע אותם שוב ושוב באין סוף צורות לאורך כל המאה ה- 20. מטרת המרד היא להצביע על כל גודל השחיתות של המערכת הפוליטית המכסיקנית, מנוהלת על ידי ה- [[]]PRI, שחילחלה לכל פינה במקסיקו וגרמה לעוולות הנראים באופן מוחשי ומרוכז במיוחד בצ'יאפס, מדינה של אינדיאנים ואיכרים.

התנועה הצליחה לשבור את המונופולין המוחלט של המדינה על האינפורמציה, אותו קיימה בעקר דרך ערוץ Televisa הטלויזיוני, על ידי פניה ישירה לעיתונות החופשית, לארגונים לא-ממשלתיים מקומיים ובינלאומיים (NEGO's) ולציבור הלאומי והבינלאומי (בשני המקרים האחרונים בעקר דרך רשת האינטרנט). תגובות מהירות לכל דבר הנעשה בשטחם או נגדם היו לנשק יעיל ביותר. עד כדי כך הייתה תגובת הארגון מהירה ויעילה, שהיו שהאשימו את התנועה בהגזמה בשימוש בתקשורת האלקטרונית. כך או כך השיטה עובדת כך: ראשית דבר מדפיסים קומוניקטים במחשב (זה התחיל עם מכונת כתיבה); אח"כ מועבר החומר באמצעות שליחים על גבי דיסקט או תדפיס לדיאוכסה של סן קריסטובל; מכאן מועבר החומר לעיתונות, שם הוא נדפס עבור העיתונים ובמקביל מועבר ברשת האינטרנט לעולם כולו. כל התהליך לוקח מספר שעות מרגע כתיבת הקומוניקט. פרסום הקומוניקטים השוטף, המצדיק את המאבק, ספוג בסגנונו הנרטיבי האירוני והדיאלוגי, לשונו הפוליטית-פואטית, טרמינולוגיה שאיננה נוגעת לא במושגים השגורים בשיח של המהפכה המכסיקנית הממוסדת, לא בסטריאוטיפים של השיח האינדיחניסטי הרישמי וגם לא במינוחים של השיח המרקסיסטי שכל תנועות הגרילה באמריקה הלטינית נוטות להשתמש בהם, של תת-המפקד מרקוס. יש בקומוניקטים משהו המעורר את הדמיון האינדיאני, הפונה לקהל המכסיקני הרחב, המקיים איתו שיג ושיח ושואל שאלות. סוג של דיבור ישיר ופשוט, כן ואמיתי. "אין לנו המותרות לשקר" ציין מרקוס בקומוניקט שלו מן ה- 30 ביוני 1994. העובדה שהחומר כולו מגיע מן הגו'נגל של צ'יאפס בדרך לא דרך, ושהוא נכתב, בין ביוזמה של משהו מהנהגת התנועה או ביוזמתו של מרקוס עצמו ומובא לאישור של מליאת ה- CCRI, שבלעדיה לא יפורסם, עושה את שלה להשגת אמינות, שעל רקעה כל הפרסומים הממשלתיים הרישמיים נראים לא טוב.

[עריכה] השגי התנועה בשלבי המאבק הראשונים

לאור העובדה שהמאבק הזפטיסטי איננו רק כנגד המדינה אלא גם כנגד הארגונים האיכריים שפעלו במזרח צ'יאפס וכנגד הקהילות האינדיאניות הממוסדות של גב הרכס, השיגה התנועה הישג חשוב בהבאת קולם של הקיבוצים האינדיאנים הדחוקים ביותר והשוליים ביותר ברפובליקה ובעולם האינדיאני עצמו, שקולם לא נשמע עד כה כלל, בעקר ה- tzeltales ה- tzotziles, ה- choles, ה- mixes וה- tojolabales לידיעת הציבור. הישגה בכך שהיא הצליחה להציב את הקולות הללו בחזית המאבק האינדיאני המכסיקני כולו החל מרמת האזור, עבור דרך רמת המדינה וכלה ברמת היבשת כולה, לזכויות, לכבוד ולקיום (Earle1994:26). התנועה הצליחה לשבור את זהוי האינדיאנים על הבסיס הקהילתי-האתני-הלשוני (תרבותי) הספציפי, שגרם בעצם לבידודם, ולהציגם הן כחלק מן האיכרות המכסיקנית הרחבה (מעמד? אם כך זה לא חדש) והן כחלק מקבוצה גדולה, על קהילתית ועל אתנית של אינדיאנים מיה. רוצה לומר, זפטיסטים הצליחו להשתחרר מן ההגדרות הצרות - התרבותיות-אתניות - של הזהות האינדיאנית, ולאמץ, בזכות הנסיון הארגוני-העצמאי, האנושי, הדתי והיצרני (קורפורטיביות לפעמים), שהצטבר בסלבה המזרחית של צ'יאפס מאז הקונגרס האינדיאני של 1974, מסגרת זהות קולקטיבית איכרית-אינדיאנית (או אולי אינדיאנית-איכרית) רחבה. על כך אמר Collier מבכירי החוקרים של המרד, שתושבי לקנדוניה הצליחו להחליף את האתניות כבסיס זהותם ובניין קהילותיהם בקונצפט איכרי-מיה, כלומר בבסיס מעמדי-תרבותי או אף ציביליזטורי, של בניין זהותם וקהילותיהם.

הישג אחר של הזפטיסטים הוא בכך שהם הפכו את האינדיאנים של צ'יאפס למכסיקנים. לא עוד קבוצות נידחות, פולקלוריסטיות, מתויירות, צמודות ל- sarape ולתעסוקות האריגה והכדרות, אלא אינדיאנים פועלים ואיכרים שהם גם יודעי קרוא וכתוב, אנשים החשופים לרדיו, המהגרים למקומות אחרים במדינה ומחוצה לה, אנשים שהם חלוצי ביעור הסלבה, המשלבים דיאלקטים שונים. ובקצרה, אזרחי מקסיקו הראויים לכל זכויות ולכל תנאי האזרחות, ובמילים אחרות - סובייקטים אנושיים שלא יסכימו לשום מניפולציות.

הזפטיסטים הצליחו לקדם את ההתארגנות האינדיאנית והאיכרית העצמית והבלתי-תלויה, שהממשל עשה כה רבות כדי לחסלה. הם הצליחו לקיים מסגרות על אתניות המשלבות את האינדיאנים עם אכרים ופועלים לא אינדיאנים במקסיקו ברמות שונות של ארגון, מסגרות שמחוץ לשליטה ממשלתית. בכך הם הצליחו לפרוץ את המסגרות הארגוניות המפרידות בין אינדיאנים מכאן ואיכרים ופועלים מכאן, שהמדינה בקשה לכפות על הסקטורים העממיים של החברה, כדי להקל עליה לשלוט בהם.

גם התביעות של התנועה השתנו מאד. הפעם אינן מצטמצמות לקרקע, כמו בעבר, אלא לחיים דמוקרטיים שלמים, לזכויות אזרח, אדם ועובד, לגישה לשרותים ציבוריים, לשויון בפני החוק והצדק. או בלשונו של מרקוס, לשלושה דברים בסיסיים: דמוקרטיה, על מנת להחליט על התביעה החברתית החשובה ביותר; חירות, על מנת לנסח הצעה זו או אחרת; וצדק, על מנת שכל ההצעות יטופלו.

הזפטיסטים עורר את דמיונם של חוקרים ואינטלקטואלים בעולם בזכות מספר דברים: קודם כל דפוס המנהיגות הדמוקרטית והפתוחה שמקיים מרקוס, שלא נודעה עד כה בתנועות גרילה אחרות; הצדקת המאבק כמוצא אחרון של ביטוי, שכל אפיקיו החוקיים נסתתמו בברוטליות בידי ממשלה מושחתת, כפייתית, אימפוזיציונית, אלימה, מניפולטיבית (ראיון ל 24 Proceso-ביולי ;)1995 מאבק אינדיאני הירואי בחבל ארץ פרוע ונידח, שחוואים ומדינה עשו בו כל מה שרצו, ולאורך שנים רבות, תחת מטריה כבדה של אלימות; הקריאה לאומה כולה כבר בקול הקורא הראשון של הסלבה לקנדונה ( (Primer Declaración de la Selva Lacandonaלקחת את גורלה בידיה באמצעות תנועה פציפיסטית ועממית כללית, שתתבע דמוקרטיה, צדק וערבויות לנטילת חלק פעיל מצד כל המכסיקנים בהכרעות הנוגעות להם; לעובדה שכאן נולד מבנה כוח דמוקרטי באמת מלמטה כלפי מעלה, מן הרמה הקהילתית, המקומית, המחוזית ועד הארצית ולא להפך; מן הנחישות של המאבק שאיננו מוותר ולא נרפה; ממנהיגותו המיוחדת, הציורית של מרקוס; ואולי מן הקשר לדור 68, ולזכר הכשלון במאבק לדמוקרטיה וצדק מול משטר שהסתאב מזמן; אולי מן הסיכוי שתנועה זו תזעזע את המדינה, גם אם היא תקועה עמוק במחוז מרוחק ונידח.

הזפיסטים אינם קוראים תגר רק על המדינה אלא גם על המדיניות הנאו-ליברלית העולמית שהשליכה הצידה את שאלות הצדק החברתי בשם תביעות המודרניזציה. הזפטיסטים הפכו איפוא לדוברי כל עניי העולם, המושלכים הצידה בשטף הנאו-ליברלי וכוחות ההון העולמיים. לפיכך הזפטיסטים עומדים

"in the forefront of the global effort to search for alternative paths of development...". ומאבקם "...represents an initial skirmish in the coming resource wars of the 21th century". (Ross 1995b:263:197)

הזפטיסטים הוכיחו, בניגוד לכל המצופה, שתנועה קטנה, המייצגת את דחויי החברה ודחוקיה, הממוקמת במסתרי הפינה הנשכחת ביותר והבלתי חדירה ביותר בכל מקסיקו ופועלת בחשאיות, מסוגלת להתארגן על מנת לבלום את ההכרעות החד-צדדיות של החזקים, ולהתייצב בלא מורא או נסיגה בפני ממשל מושחת ובלתי-לגיטימי (סלינס). בעצם לכפות סדר יום חדש על המדינה כולה (האמנם?). ובזמנים המאופיינים בחוסר אמינות ופטליזם, בין ברמה הלאומית בין ברמה הבינלאומית, מהווה מאבק זה דוגמה. לפי רוס:

"It is inspiring to witness the persistence of revolutionary will and action. It is encouraging to see a promise of what a democratic revolutionary movement might look like and sound like. That is what Marcos and the Zapatistas can do for us: inspire and encourage. (Ross 1995b:264:198)

אך האם התנועה תצליח? האם תצליח לשרוד את הטקטיקה הממשלתית המנסה להרוויח זמן כדי להחליש את התנועה, לפורר אותה מבפנים בשל העדר הישגים, לבודדה, להחליש את ההד התקשורתי שלה, להשכיחה מתודעת הציבור הלאומי והבינלאומי? האם תהפוך התנועה לקוריוז, כפי שטען באוגוסט האחרון (1999) שדר הרדיו הפופולרי (והשמרני) פדרו פאריס דה קון (Pedro Períz de Kon)?

[עריכה] התפתחות המאבק הזפטיסטי 2001-1965

1965: החלטה נשיאותית המכירה בתביעות הקרקע של הקומונרוס של היישוב ונוסטיאנו קרנסה Venustiano Carranza
1971: התחלת פלישות קרקעיות ב- Simojovel
1972: (מרץ) החלטה נשיאותית המכוננת את הקהילה הלקנדונית.
1974: (אוקטובר) קונגרס אינדיאני מתכנס בסן קריסטובל דה לס קסס.
1975: יסוד ה CIOAC- מתוך ה- CCI. רצח ברתולומה מרטינז ויאטורו (Martínez Villatoro) בכפר ונוסטיאנו קרנסה (אוגוסט).
1976: (מאי) כוחות פדרלים תוקפים את בית העם של הכפר ונוסטיאנו קרנסה ועוצרים את מנהגיו.
1977: יועצי CIOAC משתתפים במאבקי קרקע ב- Simojovel. כוחות פדרלים מגיעים כדי לסלק את תובעי האדמה ממטעי הקפה.
1978: השתתפות יועצים מאואיסטים במאבק נגד הקהילה הלקנדונית. משוחררים עצורי ונוסטיאנו קרנסה. פילוג בתוך בית העם (פברואר).
1979: הקמת ועדת התיאום הלאומית "תוכנית איילה" (Plan de Ayala), או CNPA בכפר Milpa Alta
1980: הקמת ה- Provisional Coordinador of Chiapas (יולי). הקמת ה- Union of Ejidal Unions and Unites Peasant Groups of Chiapas (UU) (ספטמבר).
1981: הפגנת המונים מאורגנת על ידי CNPAותנועת המורים הדמוקרטית במקסיקו סיטי (מאי). שביתת רעב מאורגנת על ידי CNPA לשחרור אכרים שנאסרו (אפריל) בגין מאבקים על הקרקע (אוגוסט). CIOAC מארגנת שביתה במטעי הקפה ב- Simojovel בתביעה להכרה בה. הפגנת המונים מאורגנת על ידי UU בטוקסטלה גוטיארז, בירת צ'יאפס (אוקטובר).
1982: פילוג בתוך Unión de Uniones בין שתי הסיעות היריבות, והקמת OCEZ (יולי).
1983: מוכרזת תוכנית צ'יאפס (מאי). צעדת CIOAC מצ'יאפס למקסיקו סיטי (אוקטובר). הופעת אנשי הכוחות לשחרור לאומי בסלבה לקנדונה (נובמבר).
1984: הממשל המקומי מודיע על "תוכנית שיקום אגררית" (PRA) או .Plan de Rehabilitación Agraria פילוג ב- OCEZ בשאלות מנהיגות ובריתות. תשעה חברי בית העם נרצחים במארב.
1985: יסוד Unión Nacional de Organizaciones Regionales Campesinas Autónomas (UNORCA). פילוג בתוך CNPAעל תפקידן של מפלגות פוליטיות בתנועת האיכרים.
1986: מחאות של מגדלי תירס בשיתוף פעולה עם תנועת המורים.
1987: הסכם להקמת ועדת מתאמת לשימור היער הלקנדוני (מרץ).
1988: יסוד ארגון האשראי הרורלי הקולקטיבי (ARIC) של איחוד הארגונים ((Unión de Uniones (מרץ).
1989: יסוד מרכז Fray Bartolomé de las Casas לזכויות האדם בסן קריסטובל דה לס קסס. צניחת מחירי הקפה בעולם. ארגון מחדש של המוסד לקפה המכסיקני (INMECAFE). הקמת ברית האיכרים הבלתי תלויה של אמיליאנו ספטה Alianza Campesina Independiente EM (ACIEZ).
1991: סלינס דה גורטרי מודיע בספטמבר על רפורמה של סעיף 27 החוקתי שתתבצע בנובמבר.
1992: חוק אגררי חדש מתקבל בקונגרס הפדרלי בפברואר. ב- 12 באוקטובר מארגנת ACIEZ, המשנה שמה ל- ANCIEZ (מוסיפה את התואר Nacional) צעדת מחאה בסן קריסטובל דה לס קסס.
1993: ANCIEZ הופכת ל- EZLN, הצבא הזפטיסטי לשחרור לאומי. התנגשות עם כוחות צבא פדרלי במאי.
1994: התקוממות 1 בינואר של EZLN. הנשיא קרלוס סלינס דה גורטרי שולח צבא. 145 איש נהרגים בהתנגשויות. הקמת המועצה המדינתית של ארגוני איכרים ואינדיאנים (CEOIC) (ינואר). פלישות לקרקעות פרטיות בחלקים שונים של צ'יאפס. דיאלוג מתקיים בין EZLN לבין נציגי הממשלה בקתדרלה של סן קריסטובל דה לס קסס (פברואר). תאי EZLN בשטח דוחים הצעות הממשלה לרפורמות בצ'יאפס. מתכנסת הועידה הדמוקרטית (אוגוסט).
1995: כוחות צבאיים נוספים נוהרים לצ'יאפס בהוראת הנשיא ארנסטו סדיו פונסה דה ליאון. נפתחות שיחות השלום בסן אנדרס לאריינסר (Larrainzar) באוקטובר.
1996 נחתם הסכם סן אנדרס על זכויות האינדיאנים ותרבותם בין נציגי הממשלה ונציגי EZLN בפברואר. EZLN מפסיק את שיחות השלום בספטמבר בתביעה לקיים את הסכמי פברואר ותביעות נוספות. קבוצות פרה-מיליטריסטיות מאורגנות ונתמכות על ידי מפלגת השלטון, ה- PRI. מתחילות לפעול בצפונה ומרכזה של צ'יאפס.

1997: 45 תומכי התנועה הזפטיסטית נרצחים בכפר Acteal על ידי פרה-מליטריסטים בדצמבר. 2000: מערכת הבחירות לנשיאות בעיצומה. מועמד הימין, ויסנטה פוקס (Fox) טוען: "תנו לי רבע שעה ואני מחסל את הסכסוך בצ'יאפס". 2001: ויסנטה פוקס הנבחר לנשיא הראשון שאיננו ממפלגת השלטון אלא מן האופוזיציה (PAN), עושה כהבטחנתו. הוא מזמין את נציג התנועה לשיחה פתוחה בפני שני בתי הפרלמנט הלאומי, המאשר את המהלך (מאי). בסוף החודש מגיעים כ- 22 נציגי הארגון למקסיקו סיטי כשהם עטויים מסכות סקי, מלווים ב- 200 נציגי ארגונים וקבוצות אינדיאניות אחרות, נכנסים אחר כבוד לבניין הקונגרס ונושאים סדרת נאומים בעניינם. חודש לאחר מכן מתקבל "חוק הזכויות והתרבות האינדיאנית", המקנה זכויות תרבותיות, פוליטיות, חברתיות ואחרות לאינדיאנים של מקסיקו. המאבק הצליח אך לא לחלוטין. על הפרק עדיין שאלת האוטונומיה האזורית-טריטוריאלית שלא התקבלה על דעת השלטון. והתנועה עדיין חיה ופועלת, אך על אש פוליטית ולא צבאית.

[עריכה] קישורים חיצוניים