ניו-דיל: הניו-דיל הראשון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| השפל הגדול |
הניו דיל (מאנגלית, עסקה חדשה) הוא הכינוי למדיניות הכלכלית שננקטה תחת ממשל נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט לטיפול במשבר הכלכלי ("השפל הגדול") אחרי נפילת הבורסה הניו יורקית בארצות הברית ב-24 באוקטובר 1929. חלק זה של סדרת הערכים עוסק בניו-דיל הראשון ותוצאותיו.
תוכן עניינים |
[עריכה] חוק ההתאמה החקלאית
הסיבה לנטישת תקן הזהב התבררה כאשר החלו תוכניות ה"ניו דיל" להחשף. התוכנית המשמעותית הראשונה שאושרה, במאי 1933 הייתה "חוק ההתאמה החקלאית". במסגרת חוק זה הוקם "מנהל ההתאמה החקלאית" ששילם לחקלאים כדי להמנע מגידול יבולים כמו חיטה, כותנה, מוצרי חלב, חזירים, אורז, טבק ותבואה. מאחר והחוק נכנס לתוקפו אחרי שהחל גידול חלק מהיבולים, שילם המנהל עבור השמדת יבולים ושחיטת בעלי חיים.
הרעיון מאחרי המנהל, שהיה למעשה גוף ממשלתי לתיאום קרטלי בתחום החקלאות, הייתה התאוריה שהמשק האמריקני סובל מ"ייצור יתר" הגורם ליתר היצע על ביקוש ולירידת מחירים. אם יצומצם ההיצע, כך התאוריה, יעלו גם המחירים. נוסף על כך, אם ניתן יהיה באמצעות המנהל לכפות מחירים גבוהים יותר לתוצרת חקלאית, תביא ההכנסה הנוספת לעליה בכוח הרכישה של החקלאים.
"מנהל ההתאמה החקלאית" היה חזרה על רעיונות שכבר יושמו בתקופת ממשל הובר, אך בהיקף רחב בהרבה: בשנתיים בהן היה החוק בתוקף, עד שהוכרז מנוגד לחוקה על–ידי בית המשפט העליון של ארצות הברית חילק המנהל 700 מליון דולר עבור אי-גידול תוצרת חקלאית. פעולת המנהל עוררה תרעומת קשה בשנתו הראשונה, כאשר הושמדו יבולים ונשחטו בעלי חיים, כשבמקביל מליוני אנשים רעבים ללחם. בהמשך, קיבלו החקלאים תשלום עבור אי-גידול מראש.
חוק ההתאמה החקלאית זכה לביקורת חריפה גם בגלל אופיו וגם בגלל כשלונו בהשגת מטרותיו. "מנהל ההתאמה החקלאית" היה הגשמה של חלומם של איכרים רבים מאז שנות השמונים של המאה התשע–עשרה, כאשר מיכון גובר, תיעוש עיבוד התוצרת החקלאית ושיפור הובלת התוצרת לשווקים ייעלו את הייצור החקלאי, גרמו לצניחת מחירי התוצרת ודחקו בהדרגה מן השוק חוות קטנות לטובת חוות 'תעשייתיות' גדולות.
ארגוני החקלאים סברו כי תהליך זה הוא תוצר של מזימות של המובילים, היצרנים והמשווקים וניסו לכונן הגבלות וקרטלים שונים להעלאת המחירים. כל הנסיונות הללו כשלו, אך כעת סברו ארגוני החקלאים כי תחת מנהל ריכוזי ממשלתי ניתן יהיה לכפות מחירי מינימום והרחבת התעסוקה בחקלאות.
השינוי שהתחולל בעקבות הפעלת "מנהל ההתאמה החקלאית" היה הפוך מזה שאליו כוון. התשלום עבור אי-גידול שירת בראש ובראשונה את בעלי החוות הגדולות ופגע בבעלי החוות הקטנות, שרבים מהם לא יכלו לעצמם להסתפק בסובסידיה הממשלתית. בעקבות זאת, החל משנת 1934 החלה ירידה חדה ועקבית במספר החוות בארצות הברית.
פגיעה חמורה עוד יותר הייתה בחקלאים עניים, נטולי קרקע משלהם (sharecroppers). אלו, במיוחד בדרום העני ובמיוחד שחורים, הפכו מובטלים משום שלבעלי החוות הגדולות שהעסיקו אותם השתלם יותר לא לגדל תוצרת כדי להנות מהסובסידיה הממשלתית. במקרים אחרים, בגלל סף השכר הגבוה, העדיפו חקלאים להגביר את מיכון העבודה כדי להפחית את עלויות הייצור ובכך תרמו לאטבלה. כפי שמציין ההיסטוריון דיוויד ברנסטיין, מדיניות זו "הקריבה את האינטרסים של הנחשלים והזנוחים לטובת רווחתם של בעלי הכוח הכלכלי והפוליטי הרב יותר".
[עריכה] פרויקטים של עבודות יזומות
במסגרת ה"ניו דיל" הוכנו מספר פרוייקטים גדולים של עבודות יזומות, חלקן בכוונה למשוך עובדים צעירים אל מחוץ לשוק העבודה. אחרות כוונו פשוט לספק תעסוקה.
פעולת חקיקה אחת כזו הייתה הקמת "חיל השימור האזרחי" (CCC)—תוכנית תעסוקה יזומה לצעירים (בגיל 17 עד 23) בפרוייקטים של פיתוח ושימור פרקים ויערות. המטרה, כפי שהציג אותה רוזוולט עצמו ב"שיחה ליד האח" ברדיו במאי 1933 הייתה "להעלות את ערכם של משאבינו הטבעיים ולהקל על מצוקה משמעותית". מטרה שלישית, לא מוצהרת, הייתה חזרה לרעיון מתקופת ממשל הובר של סילוקם של הצעירים משוק העבודה.
בחיל השימור האזרחי הועסקו בתחילה כרבע מליון איש והוא הגיע לשיא היקפו ב-1935, כאשר הועסקו בו חצי מליון צעירים. כל עובד קיבל תשלום של 30 דולר ונדרש לשלוח 25 דולר משכרו הביתה. מסגרת חיל השימור הייתה צבאית, כולל מגורים במחנות צבאיים, משמעת צבאית, תרגילי-סדר, וכדומה. תוקפה של התוכנית הוארך מספר פעמים, עד שבוטלה לבסוף בשנת 1942, אחרי שהצעירים שהועסקו בה נדרשו יותר לשירות בחזית במלחמת העולם השנייה.
"המנהל הפדרלי לסיוע חירום" היה ועדה שהוקמה בעקבות "חוק סיוע חירום פדרלי" לתעסוקה יזומה למובטלים. המנהל קם בעקבות "מנהל העבודות האזרחיות" שהיה הסדר זמני. בראש שני המנהלים עמד הארי ל. הופקינס, עובד סוציאלי ומיועציו המרכזיים של רוזוולט. למנהל הוקצו במהלך תקופת קיומו 500 מליון דולר, שחולקו למדינות לביצוע פרוייקטים שונים.
"רשות עמק טנסי" (TVA) היה פרוייקט שאפתני שכיוון ליצור מערכת של סכרים על נהר טנסי ושלוחותיו, כדי למנוע שטפונות, לשפר את התעבורה בנהר ולהפיק חשמל תוך ניצול הפרשי גובה בין נקודות מסויימות בו. החשמל יועד למכירה למדינות, לרשויות ולארגוני מלכ"ר בתחרות עם חברות פרטיות. ראשיתו של הפרויקט כבר במלחמת העולם הראשונה, אך הפיתוח הממשי העיקרי שלו החל בתקופת ממשל הובר ונמשך והורחב בהרבה תחת ממשל רוזוולט.
רשות עמק טנסי קיימת עד עצם היום הזה, למרות שלאורך השנים צברה הפסדים עצומים והממשל נאלץ מספר פעמים להושיעה מהם. כיום יש לרשות גרעון בשיעור של 80 מיליארד דולר.
נגד הפרויקטים לעבודות ציבוריות הועלו טענות חריפות. ראשית, כפי שנוכח הובר אחרי נסיונו המקיף בעבודות כאלו, הפרויקטים כשלו במטרה העיקרית שהוצבה להם: צמצום משמעותי של האבטלה. הפרוייקטים, לטענת חלק מהכלכלנים, גרמו להקצאת סכומי כסף עצומים לפרוייקטים ציבוריים, ואלו נגרעו בהכרח מהסכומים הפנויים להשקעה בשיקום המשק האמריקני מן השפל. זאת ועוד, במקרה רשות עמק טנסי התחרתה הממשלה ישירות בחברות פרטיות והצלחתה הייתה חייבת לבוא על חשבון סילוקן של אלו ותוספת לאבטלה.
ביקורת מכיוון אחר הוטחה בפרויקטים על מעשי השחיתות הנרחבים שהיו כרוכים בהם, כפי שאירע גם בתקופת ממשל הובר. גם כאן, בלטה רשות עמק טנסי, שב-1938 פוטר אחד ממנהליה על רקע כזה. הרשות, נטען, לא שיפרה את מצבם של החקלאים בעמק טנסי אלא פשוט סיבסדה את חשמל זול לחברות גדולות כמו "אלקואה" ו"דופונט".
[עריכה] מנהל השיקום הלאומי
ביוני, עם סיום "מאה הימים" שיועדו להכנת ה"ניו דיל", הוצגה התוכנית השאפתנית ביותר של רוזוולט: "חוק השיקום התעשייתי הלאומי" (NIRA) שכונן את "מנהל השיקום הלאומי" (NRA). החוק הקצה תקציב בסך 3.3 מיליארד דולר (שווה ערך לכ-5 אחוז מהתמ"ג הכולל באותה שנה) להקמת מנהל שיחלק את התעשייה כולה ל"רשויות קוד" (מגזרים), כשכל רשות קוד שולטת בייצור, במחירים ובשיטות ההפצה. כל איש עסקים חוייב להשבע לציית לכללי הממשל בנוגע לשכר מינימום, מספר מרבי של שעות עבודה, איסור על "עבודת ילדים" (כלומר, נוער). החוק השעה את תקנות האנטי-קרטל, כדי לאפשר לממשל למנות את ראשי התעשייה כקרטלים על פי חוק. נוסף על כך, קבע החוק איסור על מכירת מוצרי יבוא במחיר זול יותר ואפשר משא ומתן קולקטיבי של עובדים.
חנוכת המנהל לוותה במסע תעמולה ראוותני, כולל מצעדים וחתימה טקסית של בעלי עסקים על טיוטת קוד שכונתה "הסכם העסקה-מחדש של הנשיא" ובה התחייבות להעסיק עובדים לפי קביעות השכר ושעות העבודה שנקבעו בשוק.
המנהל, ברשות הגנרל לשעבר יו ג'ונסון, ניסה לארגן את התעשייה בארצות הברית באמצעות מקל בדמות אלפי שוטרים בכוח שיטור לאכיפת ציוד לקוד וגזר בדמות פטור מתקנות האנטי-טרסט לכל מי שיציית לקוד. תו הציות לקוד היה בדמות "נשר כחול" (רעיונו של ברנרד ברוך), שבעל עסק היה רשאי להציגו רק כל עוד ציית לקוד. נציגי אגודות סחר ועסקים גדולים צבאו על וושינגטון ובתוך תקופה קצרה נוצרו למעלה מ-700 רשויות קוד, שכיסו בסופו של דבר שלושה רבעים מכלל כוח העבודה הפרטי הלא חקלאי. רשויות הקוד, בשליטת הממשלה והעסקים הגדולים, קבעו מחירי מינימום, שכל מי שימכור מתחת להם ייענש. מחירי מינימום אלו היו אמורים לייצג את "עלות הייצור", אך מכיוון שמי שקבעו אותם בפועל היו ראשי התעשייה, ברוב המקרים ייצגו המחירים את עלות הייצור והרווח שנראה למנהיגי הקרטל כנכון.
"מנהל השיקום הלאומי" נוצר ברוח הצעתו של ראש ג'נרל אלקטריק, ג'ררד סְווֹפּ מתקופת ממשל הובר, שהציע כינון ברית בין עסקים גדולים לממשלה בה מוענקת לממשלה שליטה מלאה בכל התעשייה בארצות הברית, ובתמורה מוענקת שליטה בכל מגזר תעשייתי לקרטלים של עסקים גדולים ומקורבים לשלטון. מצידה של הממשלה הייתה מטרת ארגון כזה תיאום ושליטה בתעשייה, תוך מטרה להעלות מחירים ולמנוע תחרות "בזבזנית". מבחינתם של אנשי העסקים שדחפו להקמת המנהל הייתה הממשלה כלי אידאלי לאכוף את חלומם הישן: כינון קרטלים, מניעת תחרות בתוקף חוק, חסימת כניסת מתחרים חדשים לשוק ואפשרות להעלות מחירים כרצונם.
ברובד מעט יותר עמוק היה "מנהל השיקום הלאומי" נסיון לכונן בארצות הברית מעין חיקוי של משטר "המדינה הקורפורטיבית", שכונן מוסוליני באיטליה. כפי שמראה מורי רותברד ב"מלחמת העולם הראשונה כהגשמה: כוח והאינטלקטואלים" היו אנשי העסקים והאינטלקטואלים שהגו את התוכנית שותפים לחלום על שלטון ריכוזי בעל אופי של משטר חירום מלחמתי, בו הכלכלה ושאר היבטי החיים מנוהלים על ידי האינטלקטואלים, כשאנשי העסקים מושלים, איש איש במונופול הממשלתי או הקרטל שלו.
המניע למשטר הריכוזי המוצע לא היה בעיה בתפקוד "כלכלת השוק", כפי שנטען לעתים קרובות, אלא דווקא העובדה ש"כלכלת השוק" תפקדה טוב מדי. כפי שטוען בטלר שאפר: "הקריאה למעורבות ממשלתית לא באה משום שאנשים ראו כי השוק אינו מתפקד כהלכה, אלא בגלל אינטרסים עסקיים שהיו מודאגים מכך שהשוק מתפקד טוב מדי" (עמ' 212-13). אנשי העסקים והאינטלקטואלים התיימרו להציע כאן "דרך שלישית" שתמנע מחד ממדיניות של "אדם לאדם זאב" השוררת, כביכול, תחת משטר קפיטליסטי ומאידך, תחסום את הסכנה של השתלטות המרקסיזם בארצות הברית.
המחלוקות בנוגע למנהל צצו כבר בימיו הראשונים. נקודה שנויה במחלוקת ראשונה הייתה סוגיית מחירי המינימום למוצרים. בתוך המנהל היה ויכוח קשה האם מחירים אלו צריכים לעמוד בגובה של "עלות מייצגת" בהתאם למקובל בתעשייה או "העלות הסבירה הנמוכה ביותר". ראשי המנהל ראו לנגד עיניהם סוג של "תחרות רכה" בה יווצר מגוון מחירים מעל למחירי המינימום. בתפישות כלכלניות מקובלות, שני סוגי הכללים מוליכים לתוצאה אחת קביעת מחירי מונופוליסטי או מחירי קרטל, כשמחירי המינימום הופכים גם למחירי המקסימום.
ועדת בדיקה שנאלץ רוזוולט לאשר בתחילת 1934, בראשות עורך הדין הנודע קלארנס דארו הוציאה דוח ביקורתי ביותר על תפקוד המנהל, כשהוא מכנה אותו "מזיק, מונופוליסטי, דכאני, גרוטסקי, חודרני, מזוייף, מבעית, אנומלי, מגוחך, בלתי-אחראי, פראי" ומצביע על מקרים רבים בהם התפתחו נהגים מונופוליסטיים ברורים תחת המנהל. הדוח לא פורסם מעולם, בגלל הכרזת בית המשפט העליון על המנהל כנוגד את החוקה.
בעיה אחרת, חמורה בהרבה, בתפקוד המנהל הייתה "משבר הציות" שהתפרץ כמה חודשים אחרי כינון החוק. בתעשיות רבות היו מי שכונו על ידי המנהל "רמאים" (chiselers), סוחרים ותעשיינים שהורידו מחירים וסרבו לציית לקוד. עד ביטול החוק הוגשו למעלה מ-30 אלף תלונות על הפרות כאלו של הקוד. באופן טבעי, מי שציית לקוד נפגע בתחרות מול כאלו שהוזילו מחירים בניגוד לו.
המנהל היסס לפעול בנחישות כנגד מפירי הקוד, גם משום החשש שפעולה כזו תחשב בלתי חוקתית (והתמיכה המהוססת של משרד המשפטים העידה על חשש כזה) וגם בגלל החשש הממשי מתגובה שלילית בציבור לכוחות משטרתיים הכופים על סוחרים להעלות מחירים. כתוצאה מכך, באמצע שנת 1934, כ-9 חודשים אחרי תחילת הפעלת המנהל, נוצר מצב בו חברות שלא רצו לכבד את הקוד התעלמו ממנו והנסיון ליצור קרטל בתחום התמוטט. המקומות היחידים בהם כובד החוק היו כאלו בו הייתה הסכמה מרצון בין ראשי הענף על קרטליזציה חשאית, הסכמה אותה ניתן היה ליצור בעיקר בענפים בהם פעל מספר מוגבל של גורמים ממילא.
ב-27 במאי 1935 הכריז בית המשפט העליון כי "מנהל השיקום הלאומי" נוגד את החוקה האמריקנית. המקרה עלה בפני בית המשפט בעקבות תלונה ש"חברת עופות שכטר" הפרה את תקנות "קוד העופות". בית המשפט טען כי הקוד אינו תקף משום שהוא "מנסה להעביר כוח חקיקתי ורגולציה בעסקאות בינמדינתיות [בתוך ארצות הברית] בעניין המשפיע על סחר בין מדינות רק בעקיפין".
במידה מסוימת, הייתה החלטת בית המשפט העליון בבחינת הקלה לממשל רוזוולט. לכל, כולל מנהלי "מנהל השיקום הלאומי" היה ברור כי הוא נכשל לחלוטין במשימתו. ארנסט לינדלי, שכתב מספר ספרים בתמיכה ב"ניו דיל" בכללו, טען כי "הייתה זו השגיאה הגדולה ביותר של ממשל רוזוולט" וטען כי במועד החלטת בית המשפט העליון במקרה שכטר המנהל כבר היה "מת" למעשה.
אחרי התפרקות עסקת הקרטל הגדולה, הגיעו מספר גורמים בתעשייה לכינון תקנות לסיוע לקרטליזציה במגזרים אינדבידואליים, כמו חוק רובינסון-פטמן בתחום השיווק, חוקי גאפי בתחום הפחם, חוק הטרקטורים, שבו הייתה הגנה למפעלים הקיימים מפני מתחרים חדשים, ועוד.
אפילו בעיני הוגיו ומנהליו "מנהל השיקום הלאומי" נכשל בהשגת מטרותיו. "השימוש השיטתי בכוח המדינה בשווקי העבודה", כותבים וודר וגלווי, "העלה את השכר ואת עלויות העבודה והאריך את הסבל בזמן השפל הגדול, וייצר מצב שבו רבים חיים בשגשוג גואה ובמקביל מליונים נותרים בחסך חמור".
לפי הכלכלנים הול ופרגוסון "שילוב של קיבוע מחירי התוצרת החקלאית, קידום איגודי עובדים, וכמה וכמה חוקי מסים נגד-טרסטים היו בוודאי בעלי השפעה שלילית על התעסוקה" ובנוסף "אי-הוודאות שחוותה קהילת העסקים כתוצאה משינויי המס התכופים בכל שנה הייתה עצומה. מאחר והחלטות ההשקעה תלויות במידה רבה באפשרות לתכנן, הגברה באי-הוודאות נוטה לגרום לקיצוץ בהוצאות השקעה. אין זה מפתיע על כן כי ההשקעה ביחס לתפוקה הייתה ברמות נמוכות באמצע שנות השלושים". לפי ההיסטוריון הכלכלי אליס הוולי "הפגם הגדול ביותר בצעדי התכנון המוגבלים הללו הייתה נטייתם להגבלה, כשלונם במתן תמריץ להרחבה כאשר הרחבת הכלכלה הייתה הדבר הנדרש ביותר".
ביקורת חריפה במיוחד הוטחה ב"ניו דיל" מן השמאל, שראה בתוכנית החמצה משמעותית. ברטון ג'. ברנסטיין טען כי התוכנית נכשלה במתן סיוע לקבוצות שנזקקו לו יותר מכל. פול ק. קונקין טען כי מדיניות הממשל פגעה בחקלאים העניים בגלל שלא כוננה רפורמות מס פרוגרסיביות דיין ובגלל נדיבותה הרבה כלפי בעלי אינטרסים עסקיים. האוורד צין ביקר את ה"ניו דיל" בגלל שפעל לשימור "הרעות הגדולות ביותר" של הקפיטליזם.
דונלד ר. ריצ'ברג, שהיה ראש "מנהל השיקום הלאומי" הודה כי "ההוצאות העצומות והתמיכה בחקלאות ובעבודה בתעשייה שנחזו תחת ממשל רוזבלט לא פתרו את בעיית האבטלה" אך טען כי "הם עוררו תקוות חדשות ונתנו השראה לפעילויות חדשות בעם האמריקני, שמנעו מהם לפנות, לפחות לפרק זמן, לתוכניות פוליטיות קיצוניות עוד יותר". קשה לראות בטיעון אפולוגטי זה יותר מאשר מלים ריקות, כיוון שתקווה או השראה אינם חשובים כשלעצמם, כאשר המדיניות פועלת כדי למנוע השמה שלהם לשינוי ממשי במצב. הטיעון השני, בדבר הסכנה הקומוניסטית או הפשיסטית שארבה לפתח, תמוה עוד יותר, גם משום שהמפלגה הקומוניסטית נהנתה בבחירות שנת 1932 ו-1936 מתמיכה של כרבע אחוז מכלל הבוחרים, וגם משום שרבים בממשל רוזוולט הגו בעצמם חיבה למשטר הסובייטי והפשיסטי.
הדרך היחידה להסביר את התוכנית, ואת הנסיון להמשיכה אחר כך בדרכים אחרות, היא בהתייחסות ל"מנהל השיקום הלאומי" ולנסיון לקרטליזציה של התעשייה בארצות הברית לא כאמצעי אלא כמטרה. כלומר, הכוונה לא הייתה בראש ובראשונה לפתור את בעיית האבטלה ולהוציא את ארצות הברית מן השפל אלא דווקא להשתמש במצב השפל כדי לכונן כלכלה ריכוזית ומתוכננת בארצות הברית.
רקספורד גאי טגוול, אחד הבולטים ב"טראסט המוחות" של רוזוולט וחסיד מובהק של "התאוריה המוסדית" של תורסטן ובלן קונן מספר שנים לפני כן על גן העדן האבוד של "סוציאליזם המלחמה של אמריקה" תחת "ועד התעשיות המלחמתי" (WIB) וטען כי אילו רק נמשכה המלחמה מעט יותר זמן, ה"ניסוי" הגדול היה מושלם: "עמדנו על סיפה של השלמת מכונה תעשייתית בינלאומית, כאשר פרץ השלום... רק שביתת הנשק מנעה ניסיון דגול בשליטה בייצור, שליטה במחירים ושליטה בצריכה". המודל של טאגוול היה ברית המועצות. הוא התפעל מהצלחת הסובייטים "לבצע את הפעולות התעשייתיות לפי תוכנית מחושבת לחלוטין... העתיד... מתחיל להיווצר מול עינינו ברוסיה". ההשלכות לא היו רק בתחום הכלכלי, כמובן. בעיני טאגוול ההמשך הטבעי היה "קריאה לכוח משטרתי מולאם ומוגבר לצורכי אכיפה".
הוגים בולטים אחרים מתקופת רוזוולט כמו היועץ עתיר ההשפעה ברנרד ברוך (שעמד בראש ה-WIB בזמן מלחמת העולם הראשונה), ולטר ליפמן, הרברט קרולי, פליקס פרנקפורטר ואחרים מחוג ה"ניו רפבליק" היו שותפים לתפישה זו—אם מכיוון של כמיהה לשלטון בנוסח מוסוליני ואם מכיוון של חתירה לכיוון סוציאליסטי יותר.
גם מנקודת מבט זו, למרות כמה הישגים לתפישה הריכוזית, נכשל ה"ניו דיל" בעיקר מטרותיו. לפי הסוציולוגית המרקסיסטית תדה סקוקפול, נבע כשלון זה מהיעדר בירוקרטיה ממשלתית בהיקף נאות להבטחת הצלחתן של רפורמות מקיפות. קשה לקבל טיעון כזה, כיוון שרפורמות מקיפות יושמו במדינות ובחברות אחרות גם בלי שתתקיים במדינה ביורוקרטיה ענפה. הסבר סביר יותר נוגע במסורת של התסייגות מכוח הממשלה ודבקות בחוקה המושרשים עמוק בחברה האמריקנית. האהדה והכמיהה לרפורמות בנוסח פשיסטי התקיימה בתוך חוגים אינטלקטואלים בעלי השפעה מחד, ואצל אנשי עסקים שואפי-קרטלים מאידך, אך בין אזרחי המדינה, רבים מהם פליטי אותן תורות באירופה, היו התחושות לעתים קרובות הפוכות.
[עריכה] לקריאה נוספת
- Beito, David T. Taxpayers in revolt : tax resistance during the Great Depression. Chapel Hill: University of North Carolina Press, 1989.
- Bernstein, David E. Only one place of redress : African Americans, labor regulations, and the courts from Reconstruction to the New Deal. Durham [N.C.]: Duke University Press, 2001.
- Bresiger, Gregory, "The Revolution of 1935: The Secret History of Social Security" Essays In Political Economy (2002).
- Chase, Stuart. A new deal. New York: The Macmillan company, 1932.
- Couch, Jim F, and William F Shughart. The political economy of the New Deal. Cheltenham, UK ; Northampton, MA: E. Elgar, 1998.
- Croly, Herbert David. The promise of American life. New York: Macmillan, 1911.
- Dorfman, Joseph. Economic Mind in American Civilization 1918-1933 (Volumes Four and Five). Augustus M Kelley Pubs, 1966.
- Fleming, Thomas. The New Dealers' War: FDR and the War Within World War II. Basic Books, 2002.
- Flynn, John T. The Roosevelt Myth. Fox & Wilkes, 1998.
- Friedman, Milton, and Anna Jacobson Schwartz. Monetary History of the United States, 1867-1960. Princeton University Press, 1971.
- Hall, Thomas E, and J. David Ferguson. The Great Depression : an international disaster of perverse economic policies. Ann Arbor: University of Michigan Press, 1998.
- Hawley, Ellis Wayne. Herbert Hoover and the crisis of American capitalism. Cambridge, Mass: Schenkman Pub. Co.; distributed by General Learning Press [Morristown, N.J, 1973.
- Keynes, John Maynard. A Tract on Monetary Reform. London, 1923; New York, 1924.
- Conkin, Paul Keith. FDR and the origins of the welfare state. New York: Crowell, 1967.
- Mcelvain, Robert S. The Great Depression : America 1929-1941. Three Rivers Press, 1993.
- McElvaine, Robert S. The Depression and New Deal: A History in Documents (Pages from History). Oxford University Press, 2003.
- Mises, Ludwig von, "Monetary Stabilization and Cyclical Policy" in: On The Manipulation of Money and Credit in Classics in Austrian Tradition: 3. Israel M. Kirzner, ed. London: Pickering & Chatto, 1994.
- Powell, Jim. FDR's folly : how Roosevelt and his New Deal prolonged the Great Depression. New York: Crown Forum, 2003.
- Rothbard, Murray Newton. A history of money and banking in the United States : the colonial era to World War II. Auburn, Ala: Ludwig von Mises Institute, 2002.
- Rothbard, Murray Newton. America's Great Depression. Ludwig Von Mises Institute, 2000.
- Rothbard, Murray Newton. "World War I as Fulfillment: Power and the Intellectuals", The Journal of Libertarian Studies, Vol. IX, No. 1 (Winter 1989) (also: Radosh, Ronald, and Murray Newton Rothbard. A new history of Leviathan; essays on the rise of the American corporate state. New York: Dutton, 1972.)
- Shaffer, Butler D. In restraint of trade : the business campaign against competition, 1918-1938. Lewisburg, PA London ; Cranbury, NJ: Bucknell University Press Associated University Presses, 1997.
- Robertson, Ross M. History of the American economy. New York: Harcourt Brace Jovanovich, 1973.
- Skousen, Mark, "Saving the Depression: A New Look at World War II", The Review of Austrian Economics (vol 2:216)
- Smiley, Gene, "Some Austrian Perspectives on Keynesian Fiscal Policy and the Recovery in the Thirties", The Review of Austrian Economics (vol 1:167)
- Smiley, Gene. Rethinking the Great Depression (American Ways Series). Ivan R. Dee, Publisher, 2003.
- Soule, George Henry. Prosperity decade : from war to depression : 1917-1929. Armonk, N.Y: M.E. Sharpe, 1989.
- Tugwell, Rexford G, Thomas Munro, and Roy Emerson Stryker. American economic life and the means of its improvement. New York: Harcourt, Brace and Company, 1930.
- Vedder, Richard K, and Lowell E Gallaway. Out of work : unemployment and government in twentieth-century America. New York: New York University Press, 1997.
- Watkins, T.H. The Great Depression: America in the 1930s. Little Brown & Co (T), 1993.
- Wilson, Joan Hoff, and Oscar Handlin. Herbert Hoover: Forgotten Progressive. Waveland Press, 1992.
- Wright, Gavin. The political economy of the cotton South : households, markets, and wealth in the nineteenth century. New York: Norton, 1978.

