יאסון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בכהן הגדול; לערך העוסק בדמות המיתולוגית, ראו יאסון (מיתולוגיה).
יאסון, או בשמו העברי יהושע-ישוע, היה הכהן הגדול ביהודה בין השנים 175 לפנה"ס - 170 לפנה"ס. פעולותיו של יאסון לפני עלייתו לכס הכהונה הגדולה ובמהלך כהונתו היו מהגורמים העיקריים להתמוטטות האוטונומיה היהודית בממלכה הסלאוקית.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע היסטורי
בשנת 301 לפנה"ס כבש המלך ההלניסטי תלמי הראשון את ארץ ישראל, וסיים את הואקום השלטוני שנוצר לאחר מותו של אלכסנדר מוקדון. המלך אנטיוכוס השלישי ששלט בסוריה, כבש את ארץ ישראל מידי התלמיים אשר שלטו במצרים במלחמה שנמשכה בין השנים 202 לפנה"ס עד 198 לפנה"ס.
בתחילת השלטון הסלאוקי שלטו בארץ הכוהנים הגדולים, על פי חוקי התורה, כפי שהיה נהוג עוד מימי שלטון הפרסים ושיבת ציון. אך הסלאוקים החלו לעודד תופעות של הלניזציה בקרב האצולה המקומית, ולנסות ולערער את הבסיס הדתי על פיו התנהלו החיים עוד מימי שלטון הפרסים. בין משפחות הכוהנים ובין עצמן החלו סכסוכים על השלטון, אשר נוצלו על ידי המלכים הסלאוקים על מנת להטות את המצב לצרכיהם, ולקדם את מגמות ההלניזציה וההתיוונות אותן רצו להנחיל לעם היהודי.
[עריכה] עלייתו של יאסון לשלטון
בשנת 175 לפנה"ס עלה לשלטון בסוריה המלך אנטיוכוס הרביעי המכונה "אפיפנס" (ביוונית - "המתגלה"). בשלב זה היה השלטון הדתי בירושלים בידי הכוהן הגדול חוניו השלישי אשר עמד בסכסוך עם פקיד בשם שמעון, "נגיד המקדש".
חוניו השלישי ביקש להיפגש עם אנטיוכוס כדי לפרט בפניו את הסיבות למהומות בירושלים ולבקשו להרחיק את שמעון הגורם, לדבריו, למריבות אחים.
בשלב זה ציווה המלך אנטיוכוס לעכב את חוניו השלישי במעצר. המלך הסורי, כקודמיו שמיעטו להתערב בעניינים הפנימיים של הנתינים המשועבדים, ביקש להשהות את תגובתו, קודם שעלול להסתבך בצעד פזיז האוצר בתוכו סכנות, ובפרט בשעה שהמלך אך זה עתה התישב על כס המלכות.
את היעדרו של חוניו הכהן הגדול ניצל אחיו, יהושע-ישוע, מתיוון שקרא לעצמו יאסון (על שם גיבור מיתולוגי יווני מפורסם, זה שנקשר בסיפור המסע לגיזת הזהב) והציע למלך הסורי, אנטיוכוס הרביעי, סכום כסף נכבד - 440 כיכר כסף, כדי שיעביר לידיו את כתר הכהונה הגדולה.
שאיפתו של יאסון הייתה כפולה: להתמנות לכהן גדול ומתוך כך להפוך לשליטה של יהודה, תחת מרות סלאוקית כמובן, כשהוא חולש על אוצרות המקדש, וכן להפוך את ירושלים, כולה או חלקה, לפוליס הלניסטית. ואם זו תהפוך לפוליס היא תשלוט, ויאסון בראשה, על כל הטריטוריה שמסביבה, כלומר על כל יהודה.
אנטיוכוס נעתר לבקשותיו של יאסון על שום ההצעות הכספיות הקוסמות שהציע יאסון, בעוד סוריה מחויבת עדיין לרומאים (שלום אפמיה - 188 לפנה"ס). כמו כן העדיף אנטיוכוס גורם נאמן כמו יאסון על פני חוניו השלישי הכהן הגדול, שגילה נטיות פרו-תלמאיות, ולבסוף - מטרתו של אנטיוכוס להפיץ את ההלניזם ברחבי ממלכתו ולפתח את ערי הפוליס התאימה מאוד לשאיפת יאסון לחולל רפורמה הלניסטית ביהודה, כלומר לבנות חברה מוצקה, הלניסטית בתרבותה ובתפישת עולמה, אשר נשלטת על ידי האריסטוקרטיה האצולתית והכוהנית.
גם מנקודת ראותו של יאסון וגם מזו של אנטיוכוס הייתה ההתמנות לכהונה גדולה הופכת את יאסון לאחראי על אוצר המקדש, אוצר בעל היקף אדיר, וזאת משום שכל יהודי בארץ ובתפוצות העלה לבית המקדש מחצית השקל מדי שנה בשנה. אוצר כזה שימש ללא ספק פיתוי אדיר עבור יאסון ואף קרץ לאנטיוכוס, שקופתו התרוקנה וחובותיו לרומאים תפחו והלכו.
בקשותיו של יאסון היו חסרות תקדים בכל תולדות הבית השני ובעלות משמעות מיוחדת. מעולם לא ירש כהן את משרת הכהונה הגדולה בעוד הכהן הגדול המכהן בחיים, מעולם לא הייתה משרת הכהונה הגדולה פתוחה למשא-ומתן, למיקח ולממכר כספי ומעולם לא התערבה המלכות הזרה במינוי הנהגת העם. נוצרו פה איפוא שלושה תקדימים מסוכנים העלולים לפגוע ביהודה בהמשך דרכה, ובעיקר - משרת הכהונה הגדולה שעלולה הייתה להפוך, כפי שהיה מקובל בערי הפוליס, למשרה פקידותית, בה מתערב המלך, ולפחות ככזו הטעונה אישור מלכותי, ואף מקור לסחיטה כלכלית ופוליטית.
[עריכה] שלטונו של יאסון
יאסון ביקש ב"תמימות" להקים בירושלים "גימנסיון" ו"אפביון". שני מוסדות אלה, הראשון חינוכי, ספורטיבי-מוסיקלי (מעין בית ספר תיכון הלני-הלניסטי), והשני - ספורטיבי-צבאי (מעין מכינה קדם-צבאית) היו מוסדות שאף פוליס לא נכונה בעולם ההלניסטי בלעדיהם.
בקשה נוספת של יאסון התמקדה ב"רישום אנשי ירושלים כאנטיוכיים". פירושו של דבר: הכנת רשימת חבר אזרחים אשר ישתייכו לפוליס העתידה לקום (ירושלים). יאסון שאף להקים מין ברית של "ערים תאומות" בין ירושלים לאנטיוכיה (עיר הממלכה הסורית-סלאוקית) וכך לזכות במוניטין ראוי. כמו כן, הפיכת ירושלים לפוליס עשויה הייתה להעניק לה יתרונות כלכליים חשובים בשעה שהיא תקיים קשרי מסחר עם ערי פוליס אחרות, ובכלל בשורה של מענקים וכיבודים מטעם בית המלוכה הסלאוקי.
על-פי המתועד בספר מקבים ב' (ד' 13) הקים יאסון את הגימנסיון והאפביון "מתחת למצודה" (והכוונה ל"חקרא" - למצודה השוכנת צפונית-מערבית להר הבית), ואת "המפוארים שבבחורים הביא מתחת לפטסוס" (כובעו של הרמס, האל שהיה פטרון המשחקים הספורטיביים בגימנסיון, ובהשאלה - חינך אותם בגימנסיון), "כשהוא הולך לפניהם" (מתפקד כ"ארכי-גימנסיון" - ראש הגימנסיון ומנהלו).
בהמשך קובל בעל מקבים ב' כי יאסון "מיהר להטות את בני עמו למידות ההלניות", כלומר הפיץ את התרבות ההלניסטית בירושלים וביהודה בכלל, מה שמכונה בשם רפורמה הלניסטית, וביטל את הזכויות הקדומות-מסורתיות שהוענקו על-ידי המלוכה הסלאוקית. אין לדעת האם הכוונה היא כי "הזכות לחיות על פי חוקי האבות" בטלה מן העולם, ובמקומה הונהגה בירושלים חוקה הלניסטית או שלא כך היה, אך ברור שבירושלים חלו שינויים משמעותיים בתחום המשפטי, הפוליטי והחברתי בעקבות אותה רפורמה.
המקור המקבי ממשיך ומסתייג מתמונות מצב מזעזעות לדעתו, כאשר הכוהנים במקדש עסקו בפעילות גופנית, כמו האבקות וזריקת דיסקוס, כמקובל בגימנסיון הקלאסי, וכתוצאה מכך נרשמו תקלות בעבודת המקדש, כגון בתחום הקרבת הקרבנות.
עם זאת, נזהר יאסון מלהתגרות בתושבי ירושלים ויהודה במעשים חריגים כגון הצבת פסלים בגימנסיון, הנהגת פולחן רשמי של המלך, או חקיקת תקנות שעיקרן לבטל את הדת היהודית. לרפורמה של יאסון היו כוונות אישיות וכן פוליטיות וכלכליות, חברתיות ותרבותיות יותר מאשר דתיות, מה שאפיין למעשה את ההתיוונות ביהודה עשרות שנים קודם לכן.
[עריכה] נפילת יאסון
שלוש שנים שלט יאסון בירושלים (175-172 לפנה"ס) ובסוף כהונתו הספיק לשגר משלחת של ספורטאי הגימנסיון בירושלים להשתתף בתחרויות מרכזיות שנערכו בעיר צור בנוכחות המלך אנטיוכוס הרביעי. תחילה ביקש יאסון לשלוח בידי המשלחת כסף לקניית קרבן להראקליס, פטרון משחקי צור, כפי שהיה מקובל על כל משלחת שבאה להתארח ולהשתתף במשחקים, אך ברגע האחרון נמלך בדעתו, בלחץ חברי המשלחת, ואת הכסף המירו לטובת תרומה לעיר צור ולנמל שלה.
בשעה ששלח יאסון את מנלאוס, אחי שמעון ("נגיד המקדש") לאנטיוכוס ועימו סכומי כסף להשלמת חובו הכספי של יאסון לאנטיוכוס, הציע מנלאוס למלך, משמו, סכום כפול מזה של יאסון ובתמורה ביקש להתמנות לכהונה הגדולה במקום יאסון.
אנטיוכוס נעתר לכך מיד מהסיבות הבאות: גובה הסכום שהבטיח מנלאוס, גישתו הקיצונית של מנלאוס תומך ההתיוונות תאמה את מדיניותו של אנטיוכוס ביריבות ששררה אותו זמן בינו לבין המצרים ומנלאוס התגלה כנאמן למלך. יתכן גם שהמלך חשש מהתחזקותו ומהתעצמותו של יאסון.
מינויו של מנלאוס והדחת יאסון (170 לפנה"ס) עוררו את העם כנגד מנלאוס, הן משום שמנלאוס לא השתייך למשפחת הכהונה הגדולה (אלא למשפחת בלגה המתיוונת), הן משום אופיו ההרפתקני, הן משום קיצוניותו ואכזריותו והן משום שהעם התרגל במידה מסוימת ליאסון. ירושלים נחלקה לשני מחנות: תומכי יאסון ותומכי מנלאוס, ולמרות שהרוב תמך ביאסון, הצליח מנלאוס, ששב מסוריה, להדיח את יאסון בסיוע צבאי סלאוקי. יאסון נמלט מירושלים לעבר הירדן המזרחי.
בשנת 168 לפנה"ס, כשנאלץ אנטיוכוס הרביעי לשוב לסוריה לאחר שהושפל על ידי המשלחת הרומית במצרים ואף נפוצו ביהודה שמועות בדבר נפילת המלך הסורי בקרבות, הגיח יאסון ממקום מושבו ומחבואו בעבר הירדן ובראש צבא של אלף לוחמים חדר לירושלים, הדיח את מנלאוס וערך טבח בתומכיו, אך בסופו של דבר נאלץ לשוב כלעומת שבא, משום שנתחזקה כנגדו התנגדות העם. מששב אנטיוכוס ממצרים, הביס את המורדים והשיב את מנלאוס לכס ההנהגה המקומית ביהודה.
התנגדותו של יאסון למנלאוס ולאנשיו של אנטיוכוס הביאה את אנטיוכוס להטלת גזירות הדת אשר שימשו כזרז למרד המכבים.

