אגוז מוסקט
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
אגוז מוסקט הוא עץ אשר מזרעיו הטחונים מופק תבלין ומקליפתו החיצונית מופק תבלין נוסף. מוצרים נוספים הם שמנים ארומאטיים וחמאת אגוז מוסקט.
השם אגוז מוסקט מקורו בצרפתית, וכמו זן הענבים הקרויים מוסקט מקור המלה מלטינית "ריחני".
לתבלין "אגוז מוסקט" טעם מעט מתקתק ועדין. נעשה בו שימוש בתעשיית עיבוד מזון, בעיקר בתיבול מוצרי בשר. כמו כן נעשה בתבלין שימוש במרקים, רטבים, מוצרי מאפה ותערובות תבלינים כמו אבקת קארי.
אגוז מוסקט, כשנלקח בכמויות מוגזמות, יכול לגרום להזיות, בחילה, התייבשות וכאבים. צריכה מוגזמת של התבלין מסוכנת ועלולה להוביל למוות. אבקת אגוז מוסקט רעילה ביותר כשהיא מוזרקת לווריד.
תוכן עניינים |
[עריכה] עץ אגוז המוסקט
עץ אגוז המוסקט (Myristica fragrans), הקרוי בעברית "מוסקטית ריחנית", הוא עץ גבוה, ירוק עד ועטור עלווה הדומה לעלי דפנה ובעלת ריח מיוחד, המניבה פרחים בצורת פעמון ופרי בשרני בצבע צהוב לימון. הקטיף הראשון של עצי אגוז המוסקט נעשה 9-7 שנים לאחר הנטיעה והעצים מגיעים לבשלות מלאה בגיל 20.
מקורו של עץ אגוז המוסקט בקבוצת איי בנדה שבאינדונזיה, אך כיום הוא גדל במקומות שונים, שהבולט בהם האי גרנדה שבאיים הקריביים.
[עריכה] המוסקט במטבח
מהעץ מפיקים מספר תוצרים כלכליים.
- התבלין "אגוז מוסקט שלם" - זרע העץ, שגודלו כשני ס"מ וצורתו כשל ביצה. יש לגררו לפני השימוש (למשל באמצעות קולף ירקות או פומפיה).
- התבלין mace (משיה) המופק ממעטה הזרע האדמדם.
- התבלין "אגוז מוסקט טחון" הנמכר כאבקה, וריחו חלש יותר משל אגוז טחון טרי.
אגוז מוסקט משתלב היטב במאכלים המכילים חלב או שמנת וביניהם רטבים,מרקים מוקרמים,תפוחי אדמה וכו'.
[עריכה] מייס
מייס - Mace, נקרא לעיתים גם משיה, תבלין העשוי מקליפתו החיצונית של אגוז המוסקט.
מקלפים את אגוז המוסקט, משטחים ומייבשים את הקליפה, עד שהיא מזכירה במראה יריעת גומי מחוררת.
הטעם דומה לזה של אגוז המוסקט, אולם אינו זהה, ולכן משתמשים לעיתים באגוז מוסקט, לעיתים במייס ולעיתים מערבבים ביניהם.
התבלין משמש במטבח ההודי בעיקר למאכלים המכילים בשר, ולעתים למרקים המכילים תפוחי אדמה או כרובית.
[עריכה] התפוקה העולמית
הייצור העולמי של התבלין מוערך בין 10,000 ל-12,000 טון לשנה כשהביקוש העולמי מוערך בכ-9,000 טון. אינדונזיה וגרנדה שולטות בייצור ובייצוא של התבלין, כשלהן שליטה על 75% ו20% מהשוק בהתאמה. ייצרנים נוספים כוללים את הודו מלזיה פאפואה גיניאה החדשה סרילנקה ואיים נוספים במפרץ הקריבי. היבואנים העיקריים הם הקהילה האירופית, ארצות הברית, יפן והודו. סינגפור והולנד הן מפיצות עיקריות של התבלין.
[עריכה] היסטוריה
התבלין היה ידוע באירופה מימי הביניים, אך איש לא ידע את מקורו. הסוחרים האירופאים נהגו לקנות את תבליניהם בוונציה, וסוחרי ונציה קנו אותם בקונסטנטינופול. למעשה, מקור אגוז המוסקט היה איי הודו המזרחית (אינדונזיה).
במאה ה-17 הפך אגוז המוסקט למוצר המותרות הנכסף ביותר. גרמה לכך בין השאר הכרזה של רופאי אנגליה האליזבתנית שמרקחות אגוז המוסקט שלהם הן המרפא הוודאי היחיד לדבר. בן לילה נעשה אגוז זה ליקר מזהב. כתוצאה מכך התחוללו קרבות על השליטה בקבוצת איי בנדה, מקורו של העץ. האירופאים הראשונים שהגיעו לאיים היו הפורטוגזים והם גורשו משם בידי ההולנדים - אשר החלו נאבקים מול האנגלים על השליטה באיים - ולמעשה בסחר באגוז המוסקט.
בחוזה ברדה שנחתם ב1667 הסכימו האנגלים לוותר על כל תביעותיהם על האיים. בתמורה לכך ההולנדים ויתרו על המושבה "ניו אמסטרדם", שהאנגלים כבשו שלוש שנים לפני כן, ואשר ידועה היום כניו יורק. חוזה זה נתן להולנדים מונופול על ייצור התבלין.
האנגלים חזרו לאיים בשנת 1810 וכבשו אותם בתואנה שלא לתת לנפוליון שליטה בהם. השליטה ההולנדית הושבה ב-1817, אך האנגלים נטלו עמם שתילים ודוגמאות לאדמה בה גדל העץ, ונטעו אותם בציילון, בפנאנג ובסינגפור, ובזאת הסתיים המונופול של הולנד על התבלין.
[עריכה] לקריאה נוספת
- ג'ילס מילטון, אגוז המוסקט של נתנאל - תיאור ההיסטוריה העצובה והעקובה מדם של ההשתלטות על סחר התבלינים במזרח במאה השבע-עשרה.

