סמל מדינת ישראל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סמל מדינת ישראל הוא מגן אשר במרכזו מנורת שבעת הקנים ומשני צדיה ענפי זית ובתחתיתו הכיתוב "ישראל". המנורה ועלי הזית צבעם זהוב, להבדיל מצבעם בנס הנשיא, שבו צבע כסוף.
את הסמל עיצבו האחים גבריאל ומקסים שמיר, והוא נבחר מבין הצעות רבות שהוגשו לוועדה מיוחדת לענייני סמלים שהקימה מועצת המדינה הזמנית. הוועדה פרסמה מכרז ובו קראה לתושבי המדינה להציע הצעות לסמל המדינה. במכרז פורטו המלצות לגבי האלמנטים שייכללו בסמל, אולם הוועדה התחייבה לדון בכל הצעה שתוגש. מאות הצעות הוגשו לוועדה, ובתהליך ארוך נבחרו שלוש הצעות. אלה הובאו בפני מועצת המדינה הזמנית. המועצה החליטה לבחור בהצעה שהגישו האחים שמיר, ביום י"א בשבט תש"ט, 10 בפברואר 1949.
לוועדה פנו 164 אנשים שהגישו 450 הצעות. שלוש הצעות נבחרו ועלו לדיון: הצעתם של אוטה וליש וסטרוסקי, הצעתם של דוד ושכטר, והצעתם של האחים שמיר. הצעתם של וליש וסטרוסקי כללה מגן מחולק לשניים - בחלק הגדול התחתון מופיעה מנורת שבעת הקנים בעיצוב הדומה לתבליט על שער טיטוס ברומא, ובחלק העליון מופיעים שבעת הכוכבים של הרצל. הצעתם של דוד ושכטר כוללת במרכזה את מנורת שבעת הקנים בעיצוב דומה לזה המופיע בפסיפס של בית הכנסת העתיק ביריחו, שבעת הכוכבים של הרצל מקיפים אותה משלושה עברים, ומתחתיה מופיעים ענף זית, אתרוג, לולב, שופר, והמוטו: "שלום על ישראל" (על-פי מזמור קכ"ה בתהילים). הצעתם המקורית של האחים שמיר כללה מגן שבמרכזו מנורת שבעת הקנים בעיצוב סכמטי מודרני, מעליה שבעת הכוכבים של הרצל מסודרים בשורה, ומשני עבריה ענפי זית.
ייתכן שמעצבי הסמל, האחים שמיר, הושפעו מקטע בנבואת הנביא זכריה (ספר זכריה, פרק ד) שבה מראה המלאך לנביא "מנורת זהב כולה וגולה על ראשה ושבעה נרותיה עליה... ושנים זיתים עליה אחד מימין הגלה ואחד על שמאלה". האחים שמיר עצמם לא הזכירו את הקטע מספר זכריה כהשראה לעיצוב, אף על-פי שהסבירו בפירוט את עבודתם בריאיון שנתנו לעיתון מעריב ב-16 בפברואר 1949. לפיכך, אין לדעת אם מדובר בצירוף מקרים, או בדמיון מכוון.
הוועדה החליטה כי הצעתם של האחים שמיר תשמש בסיס לסמל המדינה, אולם דרשו לערוך בה שינויים. עיצוב המנורה לא נראה הולם בעיני חברי הוועדה, והם העדיפו את העיצוב המופיע בתבליט שער טיטוס. התבליט המתאר תהלוכה של עבדים וחיילים השבים לרומא לאחר נצחון הרומאים על יהודה והחרבת בית המקדש בירושלים בשנת 70 לספירה. השימוש בתבליט הרומי נועד לסמל את חזרת המנורה למקומה המקורי. השימוש בענפי זית מצא חן בעיני חברי הוועדה, והועדף על פני השימוש בסמלי הלולב, האתרוג והשופר, שכן הם ביקשו להימנע משימוש בסמלים בעלי אופי דתי מובהק. הוספת ענפי הזית כסמל לשלום נראתה עדיפה על-פני השימוש במוטו "שלום על ישראל", אולם בכל זאת, ביקשה הוועדה להוסיף את השם "ישראל" בעברית מתחת למנורה. שבעת הכוכבים של הרצל הושמטו בסופו של דבר מהעיצוב הסופי.
תיאור מנורת שבעת הקנים נמצא בספר שמות, פרק ל"ז, פסוקים י"ז-כ"ד. בפרק כולו מתוארים בפירוט רב כלי המשכן שהכין האמן בצלאל. מנורת שבעת הקנים הפכה לסמל יהודי כבר בתקופות קדומות, והיא מופיעה בפסיפסים שעיטרו בתי כנסת עתיקים בארץ ישראל. צורת המנורה המתוארת בפסיפסים שונה מצורת התבליט על שער טיטוס ועל סמל המדינה כיום. בפסיפסים עומדת המנורה על שלוש רגליים, ולא על בסיס כמו בתבליט.
ב-1956 קיבלה מדינת ישראל כמתנה מן הפרלמנט הבריטי את פסל המנורה של האמן בנו אלקן, שמוצב כיום בירושלים ממול לשער פולומבו של משכן הכנסת.


