פועלי ציון שמאל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פועלי ציון שמאל הייתה מפלגה סוציאליסטית, מהפכנית, מרקסיסטית וציונית, שהוקמה ב-1920 על ידי פלג של יוצאי מפלגת פועלי ציון, בראשות יעקב זרובבל.

המפלגה הוקמה בעקבות האיחוד בין מפלגת "פועלי ציון" שבראשות דוד בן גוריון לבין קבוצת ה"בלתי מפלגתיים" בראשות ברל כצנלסון, שיסדו אותה שנה את מפלגת אחדות העבודה.

ההבדלים בין "פועלי ציון שמאל" ובין "אחדות העבודה" הם הבדלים אידיאולוגיים ומהותיים. שתי המפלגות דגלו, אמנם, בסוציאליזם, אולם בעוד "אחדות העבודה" (שכללה את רוב "פועלי ציון", לרבות גורמים לא-מרקסיסטיים) סברה שיש לשתף פעולה עם כל הזרמים הציוניים הרוצים לבנות את הבית הלאומי היהודי, דחתה מפלגת "פועלי ציון שמאל" כל שיתוף פעולה כזה ואף התנגדה להשתתף בהסתדרות הציונית העולמית. מפלגת "פועלי ציון שמאל" סברה שהבית הלאומי היהודי יהיה רק שלב לקראת המהפכה הסוציאליסטית, פעלה כדי לזכות בהכרה כמפלגה קומוניסטית ואף ניהלה מו"מ להצטרפותה לקומינטרן (ארגון המפלגות הקומוניסטיות הכפוף לברית המועצות, שנוסד על ידי לנין ופורק על ידי סטלין ב-1943).

עם הזמן, הפכה מפלגת "פועלי ציון שמאל" להיות תנועה קטנה וחסרת השפעה ממשית. לבסוף, התמזגה ב-1944 כמיעוט בתנועה לאחדות העבודה, תנועה שהיוותה אחד השרידים של "אחדות העבודה". אירוני הדבר, שמפלגת "פועלי ציון שמאל" הצטרפה באחרית ימיה לאחד השרידים של "אחדות העבודה", המפלגה שבשל המחלוקת הרעיונית עמה הוקמה היא עצמה 24 שנים קודם לכן.

[עריכה] לקריאה נוספת

  • שמואל אטינגר, תולדות עם ישראל (כרך שלישי, תולדות עם ישראל בעת החדשה), הוצאת דביר, 1969
  • אורי יזהר, בין חזון לשלטון: מפלגת אחדות העבודה - פועלי ציון בתקופת היישוב והמדינה, הוצאת יד טבנקין, 2005.