טרור פלסטיני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

סמל תנועת החמאס - אחד מארגוני הטרור העיקריים של הפלסטינים
הגדל
סמל תנועת החמאס - אחד מארגוני הטרור העיקריים של הפלסטינים

המונח טרור פלסטיני מציין פעולות טרור המבוצעות על-ידי פלסטינים או ארגונים פלסטיניים, רובם ככולם נגד ישראלים או נגד מטרות יהודיות.

הסיבה המרכזית לטרור הקיים מראשית המאה ה-20, היא ההתיישבות היהודית והקמת מדינת ישראל בארץ ישראל ודחיקת הפלסטינים ממנה, והוא חלק בלתי נפרד מהסכסוך הישראלי-פלסטיני.

תוכן עניינים

[עריכה] היסטוריה

[עריכה] לפני קום מדינת ישראל

קשה להצביע על המועד המדויק לתחילת פעילות הטרור הפלסטיני, אולם השיח' עז אלדין אלקסאם אשר פעל בארץ ישראל מראשית שנות ה-20 של המאה ה-20, נחשב לראשון אשר הנהיג פעילות אלימה כנגד היישוב היהודי והשלטון הבריטי בארץ, בניגוד לעמדת ההנהגה הפוליטית של ערביי הארץ באותה תקופה.

מאורעות הטרור הראשונים נגד יהודים התרחשו ב-1921 (פרעות תרפ"א) בהם נהרגו 43 יהודים מתקיפות ערבים באזור יפו, וכם הותקפו יישובים מבודדים (מאורעות תל-חי), בדרישה מהבריטים לבטל את הצהרת בלפור ולהפסיק את העלייה וההתיישבות היהודית. פעולותיהם העיקריות היו חדירה לשכונות וישובים יהודיים ורצח תושביהם, מארבים וירי על רכבים בדרכים ושריפת מטעים ושדות של יהודים.

המשך העלייה היהודית הגבירו את ההסתה האנטי-ציונית בקרב ערביי ארץ-ישראל, וב-1929 הפרעות התחדשו (מאורעות תרפ"ט) במימדים גדולים יותר ברחבי הארץ, בהם נהרגו 113 יהודים ו-339 נפצעו, חלקם הגדול בטבח חברון בו חוסל היישוב היהודי בעיר.
בהנהגתו של ראש המועצה המוסלמית העליונה והמופתי של ירושלים השייח' חאג' אמין אל חוסייני התאחדו הארגונים הערבים בארץ-ישראל בדרישה לעצמאות פלסטינית (עד אז שאפו להתחבר לסוריה) וחוזק הקשר ביניהם למדינות ערב.

בעקבות העלייה החמישית ואי-יישום הספר הלבן השני שקרא להקמת מועצה מחוקקת בפלשתינה שהרוב בה יהיה ערבי, פתחו הערבים בשביתה כללית ובשורה של התקפות אלימות ורחבות הרבה יותר כנגד היישוב היהודי והשלטון הבריטי בשנים 1936 עד 1939, כשהפעם הדרישה הייתה לסילוק הבריטים מהארץ. המאורעות, שכונו בידי היהודים מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט או המרד הערבי הגדול בידי הבריטים, הסתכמו בלמעלה מ-400 יהודים ו-200 בריטים הרוגים, ודוכאו רק כשהצבא הבריטי בשיתוף פעולה עם ארגון "ההגנה" וכוחות שמירה יהודיים, הוציאו להורג מנהיגים ערביים וגירשו את אל חוסייני מארץ ישראל.

בשנות ה-40 שיתפו ארגונים הפלסטינים פעולה עם הנאצים כנגד בריטניה והיישוב היהודי, בתכנון השמדת יהודי ארץ-ישראל לאחר הפלישה הגרמנית הצפויה ממצרים (שלא התרחשה לבסוף) ואף מבצע להרעלת מי השתייה של יהודי תל אביב. המופתי חאג' אמין אל חוסייני שמצא מקלט אצל היטלר פיקד על יחידת אס אס מוסלמיות בבלקן.

ההנהגה הערבית התנגדה נחרצות לתוכנית החלוקה של ארץ ישראל שהציע האו"ם ב-1947, וכבר בערב אישורה בעצרת הכללית ב-29 בנובמבר פתחו הערבים בלוחמת גרילה נגד היישוב היהודי שהתחילה למעשה את מלחמת העצמאות.

[עריכה] שנות החמישים

הפדאיון
כבר מיד לאחר סיום מלחמת העצמאות, ב-1949, החלה פעילות טרור ספוראדית כלפי שטח ישראל, בעיקר באזורי הגבול עם הגדה המערבית ורצועת עזה בסיוע לא רשמי של מצרים וירדן. פעילות זו, שנקראה "פדאיון" (בערבית: "מחרפי נפשם") , בוצעה ברובה על ידי הפליטים הפלסטינים שברחו מהארץ ב-48' וניסו תחילה לחדור לישראל על מנת לחזור לבתיהם או להציל משהו מרכושם, אך פעולותיהם התמימות התחלפו במהרה למעשים אלימים שכללו רצח של תושבים באזורי הספר.

פעולת הטרור הבולטת ביותר בתקופה זו היא טבח מעלה עקרבים בנגב ב-17 במרץ 1954, שבו נרצחו 11 נוסעי אוטובוס ישראלים. בעקבות פעולות טרור באו פעולות תגמול חריפות של ישראל בגדה המערבית ובעזה בו נהרגו מאות חיילים מצריים. לאחר אחת מפעולות תגמול אלו, מבצע "חץ שחור" שנערך בעזה ב-28 בפברואר 1955 בעקבות רצח תושב ישראלי בעיר רחובות, אומץ הפדאיון על ידי מצרים והפך להיות חלק מהצבא המצרי, מה שהגביר את פעולותיו. בסך הכול נהרגו בפעולות טרור בשמונה השנים 1949-1956 340 ישראלים.

פעילות הפדאיון הייתה הגורם העיקרי למבצע קדש (מלחמת סיני), ופעילותו הופסקה כמעט לגמרי לאחר שמרבית אנשיו נהרגו במבצע. בסך הכול נהרגו בפעולות טרור באחת-עשרה השנים 1957-1967 125 ישראלים.

[עריכה] שנות השישים

הארגון לשחרור פלסטין
ב-2 ביוני 1964 הוקם בירדן אש"ף (הארגון לשחרו פלסטין) בראשות אחמד שוקיירי במטרה להיות ארגון-גג לכל התנועות הפלסטיניות, ובראשן פת"ח של יאסר ערפאת. ב-1 בינואר 1965 ביצעה תנועת הפת"ח את פיגוע הטרור הראשון שלה, מטען לעבר המוביל הארצי.

לאחר מלחמת ששת הימים בה כבשה ישראל את השטחים, התחזק כוחם של הארגונים הפלסטיניים שקראו למאבק מזויין בישראל. הפלסטינים הפגיזו מגבול ירדן באש ארטילרית את היישובים הישראליים בבקעת הירדן ובית שאן, לעיתים בסיוע הצבא הירדני, כשאחת מהתגובות הישראליות הייתה פעולת כראמה ("מבצע תופת") בה תקף צה"ל את בסיסיהם.
כמו כן בשנים אלו קמו מספר ארגוני טרור פלסטיניים שמאלניים עם רקע קומוניסטי-אנטי אימפריאליסטי, כגון החזית העממית לשחרור פלסטין (בראשות ג'ורג' חבש) וארגון החזית הדמוקרטית לשחרור פלסטין (בראשות נאיף חוואתמה).

[עריכה] שנות השבעים

הטרור הבינלאומי וה"פתחלנד"
בתחילת שנות השבעים התגברה פעילות הטרור הפלסטינית. לאחר שאיימו על שלטונו של המלך חוסיין גורשו ב-1970 הארגונים הפלסטיניים מירדן (אירועי "ספטמבר השחור") והתמקמו בלבנון. משם החלו בפעילות טרור בינלאומית ענפה ברחבי העולם תחילה נגד מטרות ירדניות, אך בעיקר נגד יהודים וישראלים, ע"י ארגון חשאי בשם "ספטמבר השחור" שהפעיל פת"ח באירופה באמצעות מתנדבים ממוצא פלסטיני שגייס במימון וסיוע של מדינות ערב (אלג'יר, טוניסיה, לוב), וע"י החזית העממית שנעזרה בארגוני טרור שמאלניים כגון הבאדר מיינהוף הגרמני והצבא האדום היפני.

במסגרת זו נחטפו מטוסי נוסעים רבים בדרישה לשחרור אסירים פלסטיניים ובוצעו התקפות על יעדים ישראליים ויהודיים ברחבי העולם. האירועים החמורים ביותר היו הטבח בנמל התעופה לוד שבו נרצחו 25 אנשים, וטבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן ב-1972 בו נרצחו 11 ספורטאים ישראליים במבצע חילוץ כושל של המשטרה הגרמנית. ישראל סירבה לנהל משא-ומתן עם טרוריסטים, ולאחר הטבח במינכן החליטה ראש הממשלה גולדה מאיר על מדיניות החיסולים (עד אז נמנעו הממשלות מהתנקשות במחבלים) במסגרתה חוסלו ברחבי אירופה מבצעי הפעולות על ידי "המוסד" (חיסולים שהמשיכו למעשה עד להסכם אוסלו) ופעולות קומנדו של צה"ל, ובראשן מבצע אביב נעורים בלבנון ב-1973. כמו כן נכנסו להיכל התהילה מספר מבצעי חילוץ בני ערובה (שחרור טיסת סבנה ב-1972 ומבצע אנטבה ב-1976).

בעקבות פעולות אלה דעך הטרור הבינלאומי, כמו כן בשל רצונו של אש"ף להתקבל בקרב הקהילה הבינלאומית כנציגו הלגיטימי של העם הפלסטיני (שהתבטא בנאומו של יאסר ערפאת בעצרת האו"ם ב-1974), אך פעולות טרור המשיכו להתבצע ברחבי העולם גם בשנות ה-80 (בעיקר ע"י המועצה המפכנית, ארגון הטרור הבינלאומי של אבו נידאל).

החל מאמצע שנות השבעים, התמקדו המילציות הפלסטיניות בהוצאת פיגועים מהשטח עליו השתלטו בדרום לבנון מדרום לליטאני בחסות הצבא הסורי, שכונה על ידי ישראל ה"פתחלנד". הגדולים שביניהם היו אסון מעלות (1974) בו נרצחו 21 ילדים ו-3 מבוגרים על ידי מחבלים פלסטינים במהלך מבצע חילוץ כושל של סיירת מטכ"ל. בעקבות אסון מעלות הוקמה הימ"מ - יחידת עילית משטרתית ללוחמה בטרור שכל ייעודה הוא מבצעי שחרור בני ערובה ומשימות מיוחדות כנגד מחבלים.

האוטובוס שהותקף בכביש החוף, 1978. בפיגוע נרצחו 37 אנשים.
הגדל
האוטובוס שהותקף בכביש החוף, 1978. בפיגוע נרצחו 37 אנשים.

בעקבות פיגוע כביש החוף ("אוטובוס הדמים") ב-1978 בו חטפו מחבלים שהגיעו מלבנון שני אוטובוסים ורצחו 37 אנשים, פתחה ישראל במבצע ליטאני, בו נכנס צה"ל ללבנון עד לנהר הליטאני במטרה לפגוע בבסיסי הארגונים, אך בלחץ בינלאומי לא נכנס לעיר צור שם התבצרו מרבית המחבלים.

באותם שנים הוקמו גופים ייעודים נוספים למלחמה בטרור, ביניהם המסתערבים, יחידת דובדבן, סיירת אגוז ועוד. תורת הלחימה הצה"לית הותאמה גם היא ללוחמה בטרור (לוט"ר) ועקב נטייתם של המחבלים להסתתר בריכוזי אוכלוסייה ערבית, גם ללוחמה בשטח בנוי (לש"ב). מנגד, רמת האבטחה האזרחית הוגברה באופן ניכר ולמערכת הביטחון של ישראל יצא מוניטין בינלאומי כמומחים ללוחמה בטרור.

[עריכה] שנות השמונים

מלחמת לבנון והאינתיפאדה הראשונה
בעקבות הטרור והירי הארטלירי המתגבר של הפלסטינים על יישובי הצפון, ונסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בלונדון שלמה ארגוב, יצאה ישראל למבצע שלום הגליל (מלחמת לבנון) בשנים 1982-1985 במהלכו גירש צה"ל (בסיוע הפלנגות הנוצריות) את כוחות אש"ף מביירות ודרום לבנון. מתוך רצון להמנע מכניסה לביירות, צה"ל הגיע להסכם עם אש"ף על פינוי אנשיהם לתוניס. חלק מההנהגה הפלסטינית ברחה צפונה (לאזור טריפולי) וגורשה משם בסוף ע"י סוריה. צה"ל החזיק ברצועת בטחון לאורך הגבול, וכתוצאה מפעולותו התקפות הטרור על צפון ישראל וערי השרון ירדו באופן ניכר.

אך גם לאחר תום המלחמה נעשו נסיונות רבים לפעולות טרור ע"י אנשי אש"ף, וביום הכיפורים ב-24 בספטמבר 1985, השתלטה חוליית כוח 17 של ערפאת על יאכטה בקפריסין ורצחה את שלושת הישראלים ששהו על סיפונה. בתגובה תקפו ב-1 באוקטובר 1985 מטוסי חיל האוויר את מפקדת אש"ף בתוניסיה במרחק 2,300 ק"מ מישראל ("מבצע רגל עץ"). בעקבות המבצע רבים מפעילי אש"ף עברו למדינות אחרות כמו עיראק סוריה וסודאן, וארגונים כמו החזית העממית וארגונו של אבו נידאל הגיבו בפיגועי נקמה.

בסך הכול נהרגו בפעולות טרור בעשר השנים 1979-1988 144 ישראלים.

בדצמבר 1987 נפתחה האינתיפאדה הראשונה, שהחלה כהתקוממות מקומית של תושבי השטחים שמאסו בשלטון הישראלי, והנהגת אש"ף מתוניס לקחה עליה את החסות. בתחילתה עיקר הפעולות היו שימוש באבנים וכלי נשק מאולתרים כנגד חיילי צה"ל, שמצידו הגביר את שליטתו בשטחי יהודה, שומרון ועזה אולם ככל שעבר הזמן הלך וגדל חלקם של מעשי הטרור באירועים.

אם עד האינתיפאדה ביצעו את עיקר הטרור ארגונים חילוניים באופיים המסונפים לאש"ף, בתחילת האינתיפאדה הוקמה תנועת החמאס ואחריה ארגון הג'יהאד האיסלאמי הפלסטיני כארגונים אסלאמיים דתיים שלא בחסות אש"ף.

[עריכה] שנות התשעים

הסכמי אוסלו ופיגועי ההתאבדות
ב-13 בספטמבר 1993 נחתם במפתיע ולאחר משא ומתן סודי בין ראש הממשלה יצחק רבין ויו"ר אש"ף יאסר ערפאת הסכם אוסלו, הסכם עקרונות בו הכיר אש"ף בישראל וניתן להנהגה הפלסטינית להיכנס לשטחים ולשלוט בהם באמצעות הרשות הפלסטינית. כמו כן ניתנה בו "חנינה" כללית לכל מי שהיה מעורב בטרור עד ליום חתימת ההסכם (ועוד לא נעצר), והובטח שחרורם מהכלא של רוב המחבלים הכלואים. הסכם זה והסכמי המשך שנחתמו בשנתיים לאחר מכן זיכו את רבין, שר החוץ שמעון פרס וערפאת בפרס נובל לשלום לשנת 1994.

בעקבות ההסכם התחייבה הפת"ח, התנועה העיקרית באש"ף, להפסיק את ביצוע הפיגועים (אם כי פעולות טרור בודדות עדיין בוצעו ע"י אנשי הפת"ח). חרף התנגדותם להסכם הפסיקו גם תנועות אחרות את הפעולות נגד ישראל בשנה שלאחר חתימת ההסכם.

המצב השתנה בחורף 1994, אז פתח החמאס בגל טרור שכלל נשק חדש: פיגועי התאבדות (אם כי פיגוע ההתאבדות הפלסטיני הראשון בוצע באפריל 1993 בבקעת הירדן). פיגועים אלו כללו פיצוצי אוטובוסים בחדרה ועפולה, כמו גם פיצוץ כפול בצומת בית ליד בינואר 1995, בו נהרגו 22 בני אדם, רובם חיילים בצנחנים.

החמאס טען שזוהי נקמה על הטבח במערת המכפלה שבוצע על ידי ברוך גולדשטיין בפורים אותה השנה, אך בימין הישראלי טענו שזוהי תוצאה ישירה של הסכמי אוסלו במסגרתם יצא צה"ל מרצועת עזה בתחילת 1994 וחזרו לשטחים מאות מגורשי החמאס שגורשו ב1992 ללבנון, ובשנת שהותם שם למדו מאנשי החיזבאללה את שיטת פיגועי ההתאבדות.

באוקטובר 1995, נרצח פתחי שקאקי, מנהיג הג'יהאד האיסלאמי, ככל הנראה על ידי המוסד הישראלי, דבר שהוציא את הארגון ממעגל הטרור לזמן ממושך. ב־5 בינואר 1996 חוסל "המהנדס" יחיא עיאש, איש החמאס האחראי למותם של עשרות ישראלים, באמצעות טלפון סלולרי ממולכד. התנועות האיסלאמיות הקיצוניות בשטחים כגון החמאס, הג'יהאד האיסלאמי וכן החיזבאללה בלבנון הודיעו כי בכוונתם לנקום את מותו של עיאש, בפיגועים גדולים.

ב־25 בפברואר 1996 החל גל פיגועי התאבדות שבו נהרגו עשרות אנשים, ונפצעו מאות. באותו היום נהרגו 27 אנשים בשני פיגועי התאבדות בירושלים ובאשקלון. כשבוע לאחר מכן, ב־3 במרץ, התפוצץ מחבל נוסף בירושלים והרג 18 אנשים. למחרת פוצץ עצמו מחבל מתאבד בלב תל אביב, כשהוא פוגע בהמון אדם בערב חג הפורים, והורג 14 אנשים, חלקם הגדול ילדים ובני נוער.

לאחר הפיגוע בפורים, ולאור הבחירות המתקרבות נעשו מאמצים רבים למנוע פיגועים, ולחץ כבד על הרשות הפלסטינית הביאה לפעילות של הרשות נגד החמאס והג'יהאד האסלאמי. פיגועי ההתאבדות נפסקו, אולם פיגועי הירי נמשכו בתחומי הקו הירוק ומחוצה לה.

ב-24 בספטמבר 1996 החלו מהומות ביהודה ושומרון לאחר קריאת ערפאת להגיב באלימות על פתיחת מנהרת הכותל בירושלים לתיירים. בשלושה ימי לחימה בערי הגדה (מאורעות מנהרת הכותל) נהרגו 16 חיילי צה"ל.

מ-1997 היתה ירידה גדולה ברמת הטרור, ובמשך השנה שקדמה לאינתיפאדת אל-אקצא לא נהרג איש בישראל בפעולת טרור (אם כי היו מספר פעולות נגד ישראלים בתחומי יש"ע).

פיגוע התאבדות באוטובוס אגד קו 37 בחיפה ב-5 במרץ 2003. בפיגוע, שארע בשדרות מוריה, נרצחו 17 בני אדם ונפצעו 53.
הגדל
פיגוע התאבדות באוטובוס אגד קו 37 בחיפה ב-5 במרץ 2003. בפיגוע, שארע בשדרות מוריה, נרצחו 17 בני אדם ונפצעו 53.

[עריכה] שנות האלפיים

האינתיפאדה השנייה
עם פרוץ המהומות בסוף ספטמבר 2000 (שקיבלו את הכינוי אינתיפאדת אל-אקצא) שבו כל הארגונים (כולל הפת"ח ואנשי כוחות הבטחון הפלסטיניים) לבצע פיגועים רצחניים בערי ישראל, לחדור ליישובי ספר והתנחלויות ולפעול נגד חיילי צה"ל בשטחים, הפעם עם כלי נשק וחומרי נפץ קטלניים בהרבה.

בתחילה בוצע ירי אל שכונת גילה שבמזרח ירושלים וירי על רכבים בכבישי יהודה ושומרון, ועד מהרה עברו כל הארגונים לביצוע פיגועי התאבדות באוטובוסים ובמרכזי הערים, והפיגועים בחמש שנות האינתיפאדה הגיעו לשיאים שמגמדים את חמישים שנות הטרור שקדמו להם.

גם ערים פלסטיניות שעד כה היו "מתונות" (כמו בית לחם) הפכו לבסיסי טרור שנשלטו ע"י הארגונים, והרשות הפלסטינית לא רק שלא מנעה, אלא אף סייעה לטרור. דפוס שהשתנה הינו השימוש במחבלות מתאבדות ובילדים מתאבדים - בעבר נחשב הדבר לטאבו, אולם נוכח הקשיים בהוצאה לפועל של פיגועי התאבדות בתקופת האינתפאדה, החל שימוש גם במחבלות מתאבדות וילדים מתאבדים.

פרוץ האינתיפאדה היה הסיבה העיקרית לנפילת ממשלתו של אהוד ברק. באוקטובר 2001 התנקשו אנשי החזית העממית בחייו של השר רחבעם זאבי בירושלים, כנקמה על חיסול מנהיג הארגון, אבו עלי מוסטפא.

במרץ 2002 ("מרץ השחור") הגיעו הפיגועים לשיא, ובעקבות הפיגוע במלון פארק בליל הסדר שבו נרצחו 27 ישראלים, החליט ראש הממשלה אריאל שרון על יציאה למבצע "חומת מגן" בו כבש צה"ל מחדש את כל הערים הפלסטיניות ביהודה ושומרון ועזה (מלבד יריחו) וצר על מפקדתו של ערפאת ברמאללה.

מבצע זה, בנוסף לסגר כללי על הערים ומבצעים חוזרים ונושנים ברצועת עזה, הגברת החיסולים הממוקדים מהאוויר (ובראשם חיסול מנהיגי החמאס סלאח שחאדה ב-2002 והשייח' אחמד יאסין וד"ר רנטיסי ב-2004), סיכול הברחת נשק לשטחים (על ידי חשיפת מנהרות הברחה בין עזה לסיני (ציר פילדלפי) ועצירת ספינת הנשק האיראנית קארין איי) ובנייתה של גדר ההפרדה לאורך גדה המערבית הורידו משמעותית את היקף הפיגועים.

לאחר נסיונות כושלים רבים להפסקת אש (כמו תוכנית "מפת הדרכים" האמריקאית) הגיעו בינואר 2005 יו"ר הרשות אבו מאזן (שנבחר לאחר פטירותו של ערפאת) להסכמה על "תהדיאה" ("רגיעה" זמנית) עם ארגוני הטרור, שבצורה חלקית נשמרת עד היום.

בפיגועים שבוצעו במהלך חמש שנותיה של אינתיפאדת אל אקצה נרצחו למעלה מ-1,000 ישראלים, מרביתם אזרחים.

משנת 2004 החלו ארגוני הטרור ברצועת עזה (ונסיונות לכך נעשו גם בגדה המערבית) לירות רקטות קסאם פרימיטיביות על יישובי הנגב הצפוני הסמוכים לרצועה (בעיקר שדרות ואף באשקלון) שבחלקם הקטן פגעו והרגו אזרחים, והתגברו עם עליית החמאס לשלטון ברשות הפלסטינית, לאחר הנצחון בבחירות בינואר 2006.

ארגוני הטרור הפלסטיניים הבולטים כיום:

[עריכה] התפלגות הטרור לפי שנים

גרף המציג את מספר ההרוגים כתוצאה מטרור  (מקור משרד החוץ)
גרף המציג את מספר ההרוגים כתוצאה מטרור (מקור משרד החוץ)

(חלק מההרוגים, למשל רוב ההרוגים בשנת 1991, הם מטרור ערבי לא פלסטינאי)

[עריכה] השפעת הטרור על שגרת החיים בישראל

לאחר מלחמת ששת הימים החל המאמץ לאיתור פעילות חתרנית בשטחים להפוך לחלק גדל והולך של פעילות השב"כ, עד שכיום נתפסת פעילות זו כחלק העיקרי של פעילותו. ישעיהו ליבוביץ חזה מהפך כזה גם באופי המדינה, כאשר ניבא שהשליטה בשטחים תהפוך את ישראל ל"מדינת השב"כ". הביטוי העז ביותר לתחזית זו בא בפרשת קו 300, שבמסגרתה הריגתם בדם קר של שני מחבלים שנתפסו חיים בפעולת טרור שיבשה את סדרי השלטון והמשפט בישראל, מתוך ניסיון לחפות על השב"כ.

אף שהטרור פגע באיכות החיים בישראל, השפעתו על שגרת החיים, בחמישים השנים שקדמו לאינתיפאדת אל-אקצא, ניכרה בעיקר בפעולות של צה"ל נגדו, ובפרט במלחמת לבנון, שהביאה למספר גדול של חללים, גדול במידה ניכרת ממספר קורבנות הטרור בתקופה שקדמה למלחמה זו. פיגועים אחדים שנערכו בבתי קולנוע בתחילת שנות השבעים הביאו להצבת פקחים בכניסה למקומות בידור, ואלה בדקו את תיקיהם של הנכנסים.

שיבוש חריף של החיים בישראל נגרם במהלך אינתיפאדת אל-אקצא, שבה נערכו פיגועי התאבדות בתדירות גבוהה, והפכו את מרכזי הערים בישראל למקומות מסוכנים. פיגועים אלה חיסלו כמעט כליל את התיירות לישראל, שהחלה להתאושש עם הצטמצמותם בתחילת 2005. גם פעילות כלכלית נוספת נפגעה עקב פעולות טרור אלה, שהיוו גורם עיקרי למיתון שפקד את המשק. אל המאמץ המוגבר של המשטרה, השב"כ וצה"ל למניעת הטרור, נוספו אלפי מאבטחים אזרחיים, שהוצבו בפתחי קניונים, חנויות גדולות, בתי קפה ומקומות בידור, בניסיון לבלום מחבלים המנסים לחדור אליהם.

[עריכה] רשימה של ארגוני הטרור והמליציות הפלסטיניות

שולט כיום בהנהגת הרשות הפלסטינית, הנהגתו יושבת בדמשק

ממומן על ידי איראן וסוריה, הנהגתו יושבת בדמשק.

כמו כן, יש קשרים ושיתוף פעולה בין ארגונים רבים לחיזבאללה הלבנוני, ובין החמאס לכוחות הביטחון של הרשות הפלסטינית.

[עריכה] מאפיינים

[עריכה] ראו גם

[עריכה] קישורים חיצוניים

שפות אחרות