מרקסיזם: תיאור הקפיטליזם
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| מרקסיזם |
|
תוכן עניינים |
[עריכה] פרקסיס קפיטליסטי
הקפיטליזם מבוסס על על העיקרונות המנחים של רווח וניכוס (שיוך נכסים). בפרקסיס זה ישנה חלוקה ברורה ומוחלטת בין שני עולמות:
- עבודה: התחום בו האדם משקיע מזמנו, זמן עבודה, בייצור דבר מה, אותו הוא מחליף תמורת כסף. פעילות זו הינה פעילות תכליתית, כלומר - האדם אינו מעוניין במוצר אותו הוא מייצר אלא בכסף אותו הוא מרוויח.
- צריכה: התחום בו אדם משקיע כסף, על מנת לנכס את הדברים שיספקו לו את צרכיו. זהו התחום שבו אין האדם אמור להתחשב בחברה, שכן בו מתבטא רצונו החופשי.
כאמור, כל פעילותו של האדם נעשית באופן אמצעי, כלומר- דרך תיווכו של הכסף והניכוס. בפרקסיס הקפיטליסטי נוצר חוש הניכוס: היכולת לתפוס גורמים במציאות כקניין אשר איתו מסוגל לעשות בעל הקניין בהתאם לרצונו האישי, בלא הגבלה חברתית מלבד הגנה על נכסי אחרים. בעזרת חוש הניכוס נעשה העולם מורכב מסחורות. בהגדרה זו כלולים, מלבד המוצרים החומריים, גם מוצרי רוח (אמנות, מידע וכדומה), קרקע, זמן (זמן עבודה, ריבית וכו'), כשרונות (ניתן לקנות כשרונות דרך השקעת כסף, והם שווים כסף בזכות עצמם), ואף רגשות (אפשר "לתת" אהבה, ו"לקבל" תמורתה אהבה, ביטחון, עזרה כלכלית ולהיפך).
תיאור היחס בין בני האדם וחלוקת המשאבים ביניהם בחברה הקפיטליסטית, ניתן לביסוס על מספר עקרונות מרכזיים:
- הערך של סחורה (מחירה) נקבע עפ"י כמות העבודה המושקעת בה. את ערך השימוש של סחורה (כלומר- התועלת שמביא המוצר) אי אפשר למדוד כמותית, ולכן הערך היחיד הניתן למדידה הוא העבודה, הנמדדת בזמן. אמנם יש הבדל בין עבודה של פועלים לבעלי מקצוע אבל אפשר לתרגם את כולם למדידה ביחידה אחת, הוא הכסף.
- ערך העבודה נמדד ע"פ השכר שהקפיטליסט נותן לעובד, והוא שווה ערך לכמות העבודה שצריך על מנת לייצר את מה שצורכים העובד ובני משפחתו, כלומר- השכר הינו עבור קיומו החומרי של הפועל, שהוא רמת החיים במשק.
- חלק משעות העבודה של העובד מוקדש לייצור בערך המתאים לשכרו ושאר הזמן למען המעסיק, שכן האירגונים הכלכליים מצויים במצב טבעי של רווח (ואם לא כן, הם נסגרים). פער זה הינו ההון של המעסיק. בניסוח אחר, העבודה היא סחורה שמשלמים עליה לפי ערכה אך היא מייצרת יותר מערכה- וכך נוצר עודף.
הערך העודף הוא הכמות שהפועל מייצר מעבר למה שקיבל בצורת שכר, כלומר- רווחי מעסיקו. שיעור הניצול של המעסיק את העובד הוא היחס בין הערך העודף להון המוצא על שכר (ההון המשתנה). לקפיטליסט יש אינטרס להגדיל את שעות העבודה או את פריון העבודה.
בכך, לטענת מארקס, מנצל הקפיטליסט את הפועל, שכן הוא לוקח ממנו את ערך העבודה העודף, והופכו להון. בהון זה משתמש בעליו על מנת להמשיך ולהשקיע בייצור נוסף (שכן רק כך הוא מסוגל לשמר ולהגדיל את הונו), ועל מנת לשלוט בחברה.
[עריכה] שעבוד בחברה הקפיטליסטית
מרקס טוען כי החברה הקפיטליסטית, למרות אופיה הליברלי, הינה חברה משעבדת.
שיעבוד זה בא לידי ביטוי בכך שאין האדם מגשים את עצמו בפעילותו, אלא נמצא במאבק קיומי מתמיד. מאבק זה מתבטא בכך שעליו להשקיע זמן עבודה בפעילות תכליתית שאת תוצריה אינו מכוון ליצור, ובכל שכל מעשיו נועדו לאפשר לו להשיג את מירב הקניין, חומרי או רוחני, להגדיל את הנאתו ולהקטין את סבלו. בכך אין האדם עוסק בעיצוב העולם ובעיצובו שלו באופן מכוון אלא באופן סטיכי, ולכן אינו מסוגל להגשים את עצמו, ולייצר את עצמו באופן בו הוא שואף להיות (למעשה, לאדם כזה אין כלל שאיפה אמיתית לגבי עיצוב עצמו, אלא רק צורך בצבירת אושר ועושר).
למעשה משועבד האדם הקפיטליסטי לחוקי התחרות והניכוס, ולא לאף אדם, אירגון או מוסר. שיעבוד זה יוכל להיפטר רק בפרקסיס הקומוניסטי, כאשר פעילותו תהיה בלתי תכליתית.
[עריכה] ניכור העובד
מרקס מגדיר אדם המתנכר לגורם במציאות, כאדם אשר הופך גורם זה לאמצעי ולא למטרה. האדם המנוכר יוצר פונקציונליזציה של הגורם אליו הוא מנוכר, ואינו תופס אותו במלואו. הניכור בחברה הקפיטליסטית מתבטא בדרכים רבות:
- ניכור לעבודה ולתוצריה: אדם מתייחס אל העבודה כאל פעילות שהוא נדרש לעשותה על מנת לזכות בדבר מה אחר, בעיקר ממון (לעיתים סיפוק, הנאה, תחושת שיוך חברתי וכדומה). עם הניכור לעבודתו, מתנכר האדם גם לתוצר העבודה, ואינו מכיל ברצונותיו את הרצון האמיתי שהמוצר יהיה קיים וישפיע על המציאות.
- ניכור לחברה: אדם תופס את החברה על פי יחסי הגומלין איתה - לקוח/מעסיק (הקונים ממנו דבר מה תמורת ממון) או ספק (המוכר לו דבר מה תמורת ממונו). בשני המקרים, מדובר בפונקציה בלבד, והאדם המנוכר אינו תופס את בני האדם שסביבו כבני אדם.
את החלוקה הבסיסית הזו בין אדם/פונקציה הקונה מהפרט לבין אדם/פונקציה המוכר לו, ניתן להשליך גם על מצבים שאין בהם ממון, לדוגמה:
האדם משלם מיסים כי זהו חלקו בהסכם (כלומר, מתוך הכרח או מתוך הגינות) ומקבל את המגיע לו בהסכם בצורת שירותים ממשלתיים, ומטרת האדם להגדיל את החלק שהוא מקבל ולהקטין (בהגבלת בית משפט או חוקי יושר) את החלק שהוא חייב לתת.
האדם מקבל הנאה משהייה עם חברו, ולכן מנסה לצרוך כמה שיותר ממנה (על חשבון פעילות אחרת, שיכולה להיות זמן עבודה או צריכה מסוג אחר). כמובן שלשם כך עליו לספק בתמורה צורך כלשהו של חברו, לרוב יהיה זה הצורך המקביל בהנאה משהייה עמו. אם ההסכם לא ישתלם לאחד הצדדים, הוא יפסיק את הקשר.
צורה נוספת בה אדם מתנכר לחברה, היא בכך שכל פעילות שהוא מקיים משפיעה עליה. מכיוון שזוהי השפעה סטיכית מבחינתו, שכן הוא מעוניין בתועלת לעצמו, הוא מתנכר אליה.
- ניכור לעצמו: אדם מתנכר ליכולתיו, כשרונותיו ואף לזמן מחייו, שכן הוא מוכר את כל אלו על מנת לזכות בתמורה כלשהי.
מכיוון שכל פעילות, צריכה או ייצור, מעצבת את האדם, האדם הקפיטליסטי מתנכר לעצמו, שכן עיצוב זה הינו סטיכי מבחינתו. החוש היחיד העומד בידיו על מנת לחוות את יחסיו עם העולם הינו חוש הניכוס. בכך מבדיל האדם את עצמו מיכולותיו ומצרכיו: הוא מנכס אותם, והם לא חלק ממנו המעצב אותו אלא קניינו.
לפי מרקס, עם עליית הקומוניזם וביטול העבודה ייעלם הניכור. אדם ייחווה את מכלול חייו, עולמו והאנשים סביבו באופן מלא וכפי שהם. הוא לא ייתחס לאף אדם כאל פונקציה, אלא כאל שותף לעיצוב העולם, לטובת הכל.
[עריכה] תפיסת החברה בפרקסיס הקפיטליסטי
בפרקסיס זה תופס האדם את עצמו כפרט עצמאי, נבדל לחלוטין מהחברה. את מגעו עם החברה הוא תופס כיחסים תכליתיים, כלומר- משרתים אינטרס אישי בלבד. הדוגמה הטובה ביותר הינה העבודה: האדם מעצב את העולם החומרי, את עצמו, ואת החברה, אך כל אלו הינם סטיכים עבורו, וכוונתו היא לזכות בממון (לעיתים נהנה האדם מעבודתו, ומקבל ממנה סיפוק רגשי, אך עדיין זוהי פעילות תכליתית, שכן העובד מקבל הנאה וסיפוק תמורת עבודתו בנוסף לממון, אך כוונתן אינה העיצוב שהוא מעצב את המציאות אלא הרווח החומרי והרגשי שלו)
החברה הקפיטליסטית הינה מסגרת לסחר-מכר עבור האדם, בין אם בצורתה התחרותית הפשוטה, ובין אם בני אדם יוצרים הסכמים לרווחת כולם. בכל מקרה, המטרה של כל פעילות הינה הגדלת הקניין של הפרט, חומרי או רוחני.
[עריכה] הפטישיזם המרקסיסטי
פטישיזם לפי הגדרת המרקסיזם, הינו תהליך הפיכת האמצעי למטרה. החברה הקפיטליסטית הינה פטישיסטית בהכרח, שכן כמעט כל הפעילויות הינן אמצעיות (מתווכות ע"י כסף). במציאות זו אגירה או חיסכון בכסף נעשה חשוב יותר מהפעילות עצמה. אין מדובר ברדיפת בצע במובן הלא-רציונלי של מונח זה, אלא במובנו השפוי- על האדם להשיג ממון על מנת שצרכיו יסופקו, ולכן עליו להתייחס אל הממון כאל מטרה בזכות עצמה (על אף שהיא רק אמצעי).

