קרב הארדנים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קרב הארדנים
חיילים אמריקנים בקרב הארדנים
עימות:

מלחמת העולם השנייה

תאריך:

16 בדצמבר 1944 - 15 בינואר 1945

קרב לפני:

קרבות קטנים

קרב אחרי:

המתקפה הרוסית במזרח

מקום:

יער הארדנים (דרום בלגיה)

תוצאה:

נצחון לבעלות הברית

הצדדים הלוחמים
בעלות הברית גרמניה
מפקדים
דווייט אייזנהאואר גרד פון רונדשטט
כוחות
80,000 איש, 400 טנקים, 400 תותחים (ביום תחילת הקרב) 200,000 איש, 600 טנקים, 1,900 תותחים (ביום תחילת הקרב)
אבדות
78,000 אבדות (8,607 הרוגים, 21,144 שבויים/נעדרים, 47,139 פצועים), 733 טנקים אבדו 68,000 אבדות (17,236 הרוגים, 16,000 שבויים/נעדרים, 34,439 פצועים), 700 טנקים אבדו

קרב הארדנים (או: קרב הבליטה, Battle of the Bulge) בדרום בלגיה, בארדנים, נערך ממחצית דצמבר 1944 ועד מחצית ינואר 1945, לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה, בין כוחות גרמנים ובין כוחות בעלות הברית המערביות. הייתה זו היוזמה ההתקפית האסטרטגית האחרונה של היטלר בחזית המערב. מתקפת פתע זו נחלה כישלון, אם כי בשלביה הראשונים היה נדמה כי חזית בעלות הברית נפרצה והיטלר דוהר שוב לכיבוש אנטוורפן, לניתוק כוחות בעלות הברית המערביות ביבשת מקווי האספקה שלהם, ולהפיכת גלגל המלחמה שנטה לרעתו.

תוכן עניינים

[עריכה] הרקע המבצעי

בחורף 1944 עדיין לא הצליחו בעלות הברית לפרוץ לתוך שטח גרמניה. התקדמותן נעצרה ממספר סיבות:

  1. מתיחת יתר של קווי האספקה: נמל אנטוורפן נפתח סופית לשימוש רק בדצמבר 1944 והיה עדיין רחוק מניצול מלוא היכולות שלו. בעלות הברית עדיין היו תלויות בנמלי נורמנדיה ונמלי דרום צרפת. גם רשת מסילות הברזל הצרפתית חייבה שיקום רחב ידיים.
  2. הארמייה ה-3 של ג'ורג' פטון נתקעה זמן רב בקרב סטטי באזור אלזס-לוריין ללא יכולת ניצול יתרון התנועה כי הפיקוד העליון בדמותו של אייזנהאואר חסר את ההשכלה הצבאית הרחבה שקיבלו הגנרלים הגרמניים ונצמד לדוקטרינות ישנות. ולכן חסר לו אפילו רעיון מעשי אחד כיצד ניתן להשתמש בעתודה ניידת זו שלא במסגרת קרב שחיקה.
  3. כישלון המבצע המשולב מרקט-גרדן (באזור קבוצה הארמיות ה-21 של ברנרד מונטגומרי) בכיבוש אחיזה מעבר לנהר הריין כקרש קפיצה לפלישה לגרמניה.
  4. קרבות עקובים מדם ביערות הורטגן שבו סבלו בעיקר כוחות החי"ר האמריקנים אבדות מחרידות.
  5. חורף קשה במיוחד שמנע המשך פעולות הסיוע האווירי והוסיף קשיים נוספים לנטל הלוגיסטי של בעלות הברית.

היטלר החליט, בניגוד לעמדת רוב מפקדי הוורמאכט, להשקיע כוחות גדולים בהדיפת בעלות הברית, כיבוש מחדש של נמל אנטוורפן ויצירת טריז בין הבריטים בשפלה והאמריקנים בצרפת.

[עריכה] השיקול האסטרטגי

ברקע הדברים יש לראות את המצב האסטרטגי הכולל שבו הייתה מצויה גרמניה. הכוחות הרוסיים כבר פרצו בשלב זה עד לנהר הויסלה, כבשו את רומניה ועמדו על סף הפריצה לגרמניה גופא, בכוחות עצומים, שהיוו איום חמור בהרבה מן האיום שהיוו חילות בעלות הברית המערביות. היה ברור כי המתקפה הרוסית הצפויה בינואר 1945 יכולה להביא את הרוסים עד לשערי ברלין, כפי שאכן אירע. בשלב זה בחר היטלר לרכז את שארית הכוחות שנותרו לו במכה בחזית המערבית דווקא. כוחות עתודה אחרונים אלו נקבצו על ידי אוברסט גנרל היינץ גודריאן וכללו כ-250,000 חיילים וכ-1,000 טנקים. הטיעון של היטלר היה שכוחות אלו מעטים מדי לפתיחת התקפה בחזית המזרחית (לשם השוואה, בקרב קורסק הגרמנים הפעילו כ-900,000 חיילים וכ-3,000 טנקים), ולכן יש להשתמש בעתודה זו בחזית המערבית. גודריאן התנגד לרעיון זה בטענה שהרוסים צפויים לפתוח במתקפת החורף השנתית שלהם, שתהיה הרסנית עבור גרמניה כי הכוחות בחזית לא יצליחו לעמוד בפני ההתקפה הרוסית המשמשת ובאה. היטלר היה נתון בהזיות, השווה את עצמו לפרידריך הגדול (אשר עמד על סף תבוסה אך ניצל ברגע האחרון לאחר שהקואליציה שקמה כנגדו התמוטטה עם מותה הפתאומי של הצארינה הרוסית), וציפה לניצחון בחזית המערבית וכתוצאה ממנו להתמוטטותה של הברית שנרקמה כנגדו, ברית שנראתה לו כבלתי טבעית, בין הקפיטליסטים המערביים והקומוניסטים במזרח.

ההחלטה לפתוח במתקפה במערב הייתה אם כן החלטה פוליטית, ולא החלטה צבאית. אמנם להחלטה זו ניתן מסווה דק של שיקולים צבאיים על ידי היטלר (אשר דחה את טענותיו של גודריאן בדבר מתקפת ענק רוסית הממשמשת ובאה, ושתדרוש את ריכוז כל הכוחות המופנים אל מתקפת הארדנים, כ"אחיזת העיניים הגדולה ביותר מאז ג'ינג'יס חאן) אך ברור היה כי השיקול העיקרי הינו שיקול פוליטי.

בשלב זה של המלחמה היו כבר שיקולים רציונליים, צבאיים או פוליטיים, מעבר ליכולתם של היטלר ואנשיו. המלחמה הגיעה עד סף ביתם, והעונש שלו היו צפויים על שתים-עשרה שנים של ברוטאליות שאין דומה לה בדברי ימי אנוש נראה קרוב ומיידי. משהסתבר כי "נשק הפלא" (צוללות חשמליות, מטוסי סילון, טילים) לא יושיע את גרמניה, בעיקר בגלל היתרון המספרי העצום של בעלות הברית, שקע היטלר בעולם של הזיות, כאשר המרכזית מביניהן הינה כי יוכל להטות לטובתו את בעלות הברית המערביות במלחמה לעצירת הרוסים. על פי שיקול זה, מתקפה אשר תוכיח למעצמות המערב את כוחו ועוצמתו, ותשלול מן האמריקאים והבריטים את האמונה כי ניצחונם ודאי, יביא להסדר מדיני במערב, שיאפשר לרכז את הכוחות כנגד הרוסים במזרח. הייתה זו אך הזיית שווא, אך היא שעמדה בבסיסה של מתקפת הארדנים.

[עריכה] הכוחות הגרמניים

פנצרים נערכים להתקפה בארדנים
הגדל
פנצרים נערכים להתקפה בארדנים

בראש הכוחות הגרמניים עמד הגנרל גרד פון רונדשטט הוותיק, אשר כבר שעט בראש כוחות שריון דרך יערות אלה ממש, במסגרת קבוצת הארמיות שעליה פיקד בשנת 1940. הכוח שהועמד לרשותו בשנת 1944 (ארמיית היר אחת, ה-5, ושתי ארמיות משוריינות, ה-6 וה-7) היה קטן בהרבה מהכוח שעליו פיקד בשנת 1940 אך עדיין רב עוצמה. רונדשטט עצמו היה בין הגנרלים המצליחים והידועים של צבא גרמניה. בנוסף להצלחותיו בצרפת ב-1940, עמד רונדשטט בראש הפריצה של קבוצת הארמיות הדרומית ברוסיה ב-1941. בראש מתקפת הארדנים הועמד רונדשטט כמעט בעל כורחו.

המתקפה נפתחה בחזית בת כ-120 ק"מ שהשתרעה מדרום לעיר אאכן ועד צפונית מערבית לעיר טריאר.

[עריכה] המתקפה

ריכוז הכוחות החל זמן רב לפני ההתקפה והתנהל בסודיות מוחלטת. מאחר והפקודות אסרו במפורש שימוש בקשר רדיו להעברת תשדורות בעניין המתקפה, התקשה ULTRA (המודיעין שעסק בפיצוח מכונת ההצפנה הגרמנית אניגמה) להאזין ולפענח תשדורות בנושא. בנוסף לכך, תנאי מזג האוויר הקשים הקשו על המשך טיסות סיור סדירות על ידי בעלות הברית. חוסר היכולת לאתר גיס ענק בן מאות אלפי חיילים, מאות טנקים ותותחים למרות היתרון העצום שהיה לבעלות הברית בחיל האוויר (היו להם לפחות 10,000 מטוסים מבצעיים בכל רגע נתון), היה כשלון מחפיר של המודיעין האמריקאי.

באופן כללי התקשו מפקדי בעלות הברית להאמין כי לגרמנים יש יכולת לפתח מתקפה רבתי במערב, לא כל שכן באזור המיוער והסבוך של הארדנים המושלגים. לכן המתקפה, שכללה מעל 29 דיוויזיות, הפתיעה לחלוטין את הכוחות האמריקנים הדלילים שהחזיקו את הקו בארדנים. עד מהרה שטף השריון הגרמני את כוחות החי"ר המופתעים שבחזית.

מאחר שמלאי הדלק שעמד לרשות הגרמנים היה מוגבל, זאת לאחר כיבושה של רומניה על ידי הרוסים, ושלילת מקור הנפט העיקרי של מכונת המלחמה הגרמנית, היה המבצע כולו תלוי בתפיסת מלאי דלק של בעלות הברית. לכן הייתה חשיבות עליונה לשמירת לוח הזמנים המתוכנן על ידי הגרמנים. במספר מקומות הצליחו האמריקנים לעצור את הגרמנים ולעכב זמנית את טורי השריון וכך לפגוע פגיעה של ממש במבצע כולו.

הוורמאכט של סוף 1944 לא היה אותו צבא כובש, יעיל ויהיר שכבש בשנת 1940 את ארצות השפלה. אבדות עצומות של קצינים ונגדים מנוסים בחזית המזרחית גרמו לירידה ממשית באיכות הכוח הלוחם. כוחות השריון והאס אס זכו להזרמת כוח אדם ומשאבים יותר מאחרים והמוראל שלהם היה גבוה, מאידך החי"ר הגרמני היה איטי למדי ולעתים מורכב מכוחות מוסבים ובכל מקרה היו חייליו בעלי מוטיבציה פחותה מבעבר. איש מן הגנרלים שפיקדו על המבצע לא האמין באמת ובתמים בסיכויי הצלחתו.

למרות כל החסרונות האלה, הגרמנים הצליחו להסב אבדות עצומות לצבא האמריקני, בעיקר בגלל שאננות מפקדיו.

המתקפה כללה גם מבצע הטעיה רחב היקף שכלל הצנחת כוחות לתפיסה גשרי נהר המאז (Meuse), חסימת כוחות תגבורת אמריקניים והחדרת סוכנים לבושים מדים אמריקנים שתפקידם היה זריעת בלבול וחשדנות בתוך הכוחות. על מבצעים אלו פיקד הקולונל אוטו סקורצני שזכה לתהילה כאשר שיחרר מהכלא, במבצע מוצנח, את בניטו מוסוליני.

הפיקוד העליון של בעלות הברית הגיב מהר, אם כי הופתע לחלוטין. התגובה כללה מספר צעדים:

  1. כיסוי השטח מצפון לפרצה על ידי הכוחות בפיקודו של פילדמרשל מונטגומרי, אליו סופחה ארמייה אמריקנית.
  2. העברת כוח העתודה היחיד של בעלות הברית, שתי הדיוויזיות המוצנחות (101 ו-82) האמריקניות לאזור.
  3. הוראה לחלקים מהארמייה ה-3 של פטון לסובב כיוון ולהגיע לסיוע הארמייה ה-1 בפיקוד הודג'ס שספגה את מלוא כובד המתקפה.
  4. בקשה מהרוסים להקדים את מתקפת החורף. הרוסים הקדימו את מתקפת החורף בשבועיים ל-6 בינואר בעקבות הבקשה זו והגרמנים נאלצו להעביר כוחות ניכרים לחזית המזרחית לבלימת ההתקפה הרוסית.

צנחני הדיוויזיה ה-101 הגנו על צומת הדרכים החשובה בסטון (Bastogne), מנעו התקדמות נוספת, ולבסוף אזל לגרמנים הדלק ונפגעה יכולתם להמשיך בלחימה. כמו כן השתפר לבסוף מזג האוויר ואיפשר הצנחת אספקה ותחמושת לכוחות הנצורים ובעיקר חידוש פעולות אוויר/קרקע כסיוע לכוחות בעלות הברית. במצור על בסטון גילו האמריקנים עמידה הרואית. ידועה תשובתו של הגנרל מקאוליף, מפקד הכוחות האמריקנים בעיר, שנדרש על ידי הגרמנים להיכנע, והשיב במילה אחת "ההשתגעת?", וזאת בדומה לתשובתו של הגנרל מרי פייר קניג לארווין רומל (יישקני רומל מנשיקות פיהו), בנסיבות דומות בעת המצור על ביר חכים, שזכתה אף היא לתהילה.

הוורמאכט הצליח לחדור עד ל-25 ק"מ לפני העיר נמיר ונהר המאז.

הכוחות האמריקאים עמדו לפני מפלה. החי"ר האמריקני הגן בעקשנות על נקודות המפתח, אך הפיקוד, שהופתע לחלוטין מההתקפה הגרמנית, הצליח להתגבר עליה בסופו של דבר רק בזכות היתרון המספרי היחסי שהיה לבעלות הברית המערביות יחסית למספר המצומצם של הגרמנים. ברגע שהתבהר מזג האוויר אלפי מטוסים הפציצו את הטורים הגרמנים, כוחות עתודה רבים זרמו לכיוון החזית. בזכות מאמץ עילאי זה הצליחו האמריקאים לעצור את הגרמנים ואף להדפם, כל זאת במחיר של עשרות אלפי נפגעים.

כאשר הסתבר כי עוקצה של המתקפה נקטם, וכי הנסיגה צפויה, ניסו עוד הגנרלים של היטלר לשכנע אותו כי יסיג את הכוחות וישמור אותם למגננה הצפויה, אך היטלר סירב לכל הצעה, והורה על המשך המתקפה והטלת יתר הכוחות אל מתקפות חסרות תקווה על בסטון, חבל הסאאר, ונהר המאז.

האמריקאים ניצחו אמנם בקרב, אך זאת רק בזכות מספרם העודף. יחס האבדות מראה שאילו מספר החיילים היה דומה, הגרמנים היו שוטפים את הקווים האמריקאים. לכישלון של האמריקאים בתחום המודיעין אין אח ורע בתולדות מלחמת העולם השנייה, פרט לכישלון הגרמני לחזות את התקפת הנגד הרוסית בקרב סטלינגרד. הספרות והקולנוע האמריקאים מלאים בתיאורי גבורה, שאכן התרחשו ובשירי הלל בלתי-מוצדקים למפקדים האמריקאים.

ב-17 בדצמבר אירע טבח של 86 שבויים אמריקניים בעיר מלמדי (Malmedy) על ידי כוחות אס אס בפיקוד של יואכים פייפר. הוא ואחרים נשפטו על כך לאחר המלחמה, ומסיבות שונות לא הוצא לפועל אף אחד מגזרי דין המוות. פייפר שוחרר בשנת 1956, אך נרצח בביתו שבצרפת בשנת 1976.

המתקפה הגרמנית נהדפה אט-אט, ולבסוף נסוגו הכוחות הגרמנים אל עבר שטח גרמניה באמצע ינואר 1945. ב-16 בינואר 1945 נמצאו הגרמנים בדיוק במקום ממנו יצאו למתקפתם, אך זאת ללא כוח האדם והציוד שאבד במתקפת הארדנים שכשלה.

[עריכה] תוצאות הקרב

קרב זה היה ההימור האחרון של היטלר. הוא הטיל את שארית כוחותיו במבצע שהיה תלוי בשמירה קפדנית על לוחות זמנים, בתפיסת מאגרי דלק שהיו ברשותו של האויב, ובהתקדמות נוסח שנת 1940 אל מול הצבא הבריטי והאמריקאי, שהיו שונים מאוד מן היריב הצרפתי שלחם ב-1940. הימור זה נכשל.

אם כי היטלר עצמו טען כי המדובר בהצלחה מוראלית, וכי הלוחמה סיפקה לגרמניה מרווח נשימה ודחתה את ביצוע תכניות הפלישה לגרמניה מן המערב למשך מספר חודשים, הייתה זו אך תעמולה, וספק אם היטלר עצמו האמין בה.

התוצאה המיידית הייתה כי הבריטים והאמריקאים אכן איבדו כוחות רבים, אך בשל יתרונם הלוגיסטי יכלו למלא את מקומם במהירות. את מקומן של העתודות שאבדו לגרמנים לא ניתן היה למלא. היו אלה אחרוני הלוחמים הכשירים, שהוטלו לקרב בהימור חסר תקווה, ואבדו ללא תחליף. עד מהרה הסתבר כי אל מול ההתקדמות במערב, ואל מול הפלישה המסיבית במזרח, לא הייתה להיטלר תשובה של ממש, ותוך פחות מחצי שנה נכנעה גרמניה.

ערך מומלץ