מרקסיזם: תיאור החברה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מרקסיזם

המרקסיזם, כתורה מתחום המטריאליזם הדיאלקטי רואה במבנה החברתי (יחסים בין אדם לסביבתו ובין אדם לאדם) את הגורם המעצב בחברה. על-פי גישה זו, מערכות חברתיות שונות משמשות לשימור המבנה החברתי הקיים בחברה. הגישה מתמקדת בהשלכות החברתיות של ההיבטים הכלכליים הטמונים ביחסים שבין הגורמים השונים בחברה, כגון שליט ונשלט, מעסיק ועובדיו.

תוכן עניינים

[עריכה] יסודות החברה

מרקס מחלק את החברה האנושית לשניים: הכוחות המניעים את החברה הם הבסיס הכלכלי שלה, וכל היתר נקרא מבנה העל ומעוצב על-ידיהם.

[עריכה] הבסיס הכלכלי

בבסיס החברה עומדים כוחות הייצור - כלל האמצעים הטכנולוגיים העומדים לרשות החברה ומכתיבים את כמות וסוג המשאבים שהיא יכולה להפיק ואת אופן הפקתם - הקרוי יחסי הייצור.

יחסי הייצור כוללים את מערכת היחסים בין הגורמים השונים השותפים לעשייה הכלכלית - המעמדות. יחסים אלה, לפי מארכס, היו תמיד, מבחינה היסטורית, יחסים של ניצול, בהם מעמד שליט כופה את כוחו ומנצל מעמדות נמוכים ממנו. (יש לציין, עם זאת, כי מארקס אינו סבור שמצב זה הכרחי - ראו בהמשך סדרת המאמרים).

[עריכה] מבנה העל

שאר האלמנטים בחברה האנושית, אלו שאינם כלכליים, מקבלים חשיבות משנית במשנתו של מארקס. אלו מעוצבים על ידי הבסיס הכלכלי, ואופיים הוא כזה שיצדיק את שליטתו של המעמד העליון. במבנה העל נכללים אלמנטים רבים שההגיון הפשוט טוען כי הם אלו שמעצבים את החברה, כמו דת, אידיאולוגיה, משפט ותרבות - אך לפי מארקס, לגורמים אלו אין השפעה על המציאות החומרית והם אינם אלא כלי בידי המעמד השליט ליצירת תודעה כוזבת.

[עריכה] ההיסטוריה כמאבק בין-מעמדי

החקירה המרקסיסטית רואה בקונפליקט, מאבק ומשא-ומתן את האמצעים המרכזיים לשינוי חברתי ולחלוקת-משאבים. היא מבוססת על תיאור החברה האנושית כשדה למאבקי כוחות, הנמשכים ללא הרף ומעצבים את מראה החברה

בסיס החברה, המורכב מהמשאבים וחלוקתם הוא באופיו קובע את חלוקת הכוח בחברה. מכיוון שיחסי הייצור הם אלו שקובעים את מהלך ההיסטוריה, ניתן לבטא אותה כמאבק מתמיד על חלוקת המשאבים והכוח. במאבק זה ניתן להבחין בתת-קבוצות להן אינטרס משותף, אלו הן המעמדות. מעמדות אלו מתחרים ביניהם על השליטה, מאבקים המושפעים רבות מהתפתחות טכנולוגית בלתי פוסקת. התפתחות זו הינה חלק מכריע בהיסטוריה שכן היא משנה את יחסי הייצור, אך גם תוצר של ההיסטוריה ושל מאבקי הכוחות בה.

למרות שמארקס הבחין במעמדות רבים אשר פועלים בחברה, הוא מחלק באופן גס ומכליל, לשם ההפשטה, את החברה לשני כוחות מרכזיים אשר עיצבו את ההיסטוריה האנושית, ומהם נגזרת פעולתם של כוחות המשנה: מדכאים ומדוכאים. שני כוחות אלו מנהלים בינהם מאבק בלתי פוסק, מאבק שמסתיים בכל פעם בשינוי מהפכני של החברה כולה.

ההיסטוריה על פי המרקסיזם הינה מורכבת ומפותלת, אך ניתנת, כאמור, להפשטה גסה. התהליכים העיקריים בהם עסק מרקס הם היווצרות האצולה והפאודליזם, יצירת הבורגנות והקפיטליזם, והיווצרותו העתידית של הקומוניזם ושלטון מעמד הפועלים.

[עריכה] דת ולאום כתוצרי המאבק המעמדי

ע"פ הניתוח המרקסיסטי הרואה בהשתלשלות ההיסטוריה דינמיקה של מעמדות ויחסי-ייצור, נתפסים חלקים גדולים מהתרבות כמשרתים את יחסי הייצור. כאלו הם האידיאולוגיה המאפיינת את החברה, רעיון הדת ורעיון הלאומיות:

  • אידיאולוגיה תמיד מסלפת או מייצגת בצורה שיקרית את תנאי החיים האמיתיים של האדם. היא מסך כוזב של התנאים האמיתיים בהם אנו נמצאים לטובת המעמד השליט. האינטלקטואל יוצר את האידיאולגיה – למען ובשרות המעמד השליט, כלומר האידאות השולטות בכל זמן היו האידאות של המעמד השליט. יחסה של האידיאולוגיה למציאות הוא יחס של היפוך ועיוות - מטאפורה של המראה. הראי נתפס אז כשיקוף הכי אמיתי – אך בה בעת הוא הופך אותנו לחד ממדיים, לעומת תלת ממדי. כך גם האידיאולוגיה מחסירה, מסלפת ומייפה את המציאות.
  • דת (ליתר דיוק - הדת כפי שהיא באה לדי ביטוי במוסדות הרשמיים) הינה היכולת של החברה לשמר את הערכים והצורה החברתית הקיימת, בכך שהיא מנסה לענות על כלל מצוקות האדם. ע"י אמונה דתית מנסה האדם לפתור את בעיותיו במסגרת הפרקסיס הקיים, ע"י התקרבות לאל ולטוב הרוחני, ואינו מפתח מודעות ואקטיביות כלפי מבנה החברה. בכך, לדוגמה, מאשרת הדת את ההירארכיה הפאודלית, ומציבה את אושרו של האדם כנובע אך ורק מציות לאל ולשליחיו. בעולם המודרני, משמשת הדת כשהיא מצמצמת את הפעילות הפוליטית-חברתית של האדם במדינה ומונעת ממנו את הרצון לשנות את החברה על מנת לקדם את אושרו (ומציבה במקומו ניסיון אינדיבידואלי להשגת אושר). הדת, לפי מרקס, היא "אופיום להמונים".


  • לאום גורם לכך שהתפיסה החברתית של האדם מתמקדת בשימור והגדלת הכוח של קבוצת האנשים אליה הוא משתייך, בכך הוא נמנע מלחקור את החברה, לבקרה, ולשאוף לשנותה. לאום מבטא אנרגיות רבות במלחמות, במתחים, ובתחרותיות בין לאומים, וחוסך אנרגיות אלו ממאבק פוטנציאלי בין המעמדות בתוך החברה. כמו כן, במצב בו ישנו גיוס למען הלאום, כל מאבק בתוך החברה נתפס כבגידה, ובכך מוקע. יש לציין כי גם הדת משמשת לרוב בפונקציה זו.

המשותף לאידיאולוגיה השלטת, לדת וללאום הוא, שע"י מניעת שינוי חברתי, הם מסייעים למעמד העליון לשמר את עליונותו, בכך הם משרתים אינטרס ישיר שלו. שני גורמים אלו ניזונים ממצוקות ואנרגיות שליליות המצטברות בזכות הניכור והניצול בחברה, אך מופנים לכיוון מוטעה, שאינו מביא לפתרון הבעיות האמיתיות.

[עריכה] זמן עבודה עודף

מרקס בוחן את שעות העבודה של שכיר במשק הקפיטליסטי, ומגיע להבנה כי זמן זה מורכב משני חלקים: זמן עבודה המשמש לסיפוק רמת החיים הנוכחית, וזמן עבודה עודף, כמובן, שהחלוקה בין שעות העבודה השונות אינה קיימת בפועל, אלא הינה חישוב מתמטי-תאורטי המבוסס על ממוצע של כל המשק.

למונחים אלו מצטרף המונח פריון עבודה - כמות הייצור לכל שעת עבודה.

לפי מרקס, זמן העבודה העודף נוצר בזכות יעילותם של האמצעים הטכנולוגיים המשתפרים ללא הרף. ההתפתחות הטכנולוגית מגדילה את פריון העבודה, ובכך מאפשרת לצמצם את זמן העבודה המושקע בסיפוק רמת החיים הנוכחית (ממלכת הכורח), בלא לצמצם את רמת החיים. ההתפתחות ההיסטורית הזו מגדילה את חלקו היחסי של זמן העבודה העודף. יש לציין כי רמת החיים העולה עם הזמן מאטה את תהליך עלייתו היחסית של זמן העבודה העודף, בכך שהיא דורשת זמן עבודה רב יותר בייצורה.

מרקס מכנה את זמן העבודה המושקע בייצור ברמת החיים הנוכחית בשם ממלכת הכורח. ממלכת הכורח היא האחראית על ייצור החיים החומריים (בסיס החברה). זמן עבודה שאינו מושקע בפיתוח החיים החומריים, ולמעשה לא מושקע ביצירת מוצרים חדשים בשוק, מתממש בצורת ממלכת החירות (מבנה העל של החברה). ממלכת החירות היא המקום בו מתעסק אדם בעיצוב החיים, כלומר שינוי מכוון של החברה, במקום בייצור מוצרי צריכה נוספים.