ההחלטה על תוכנית ההתנתקות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תוכנית ההתנתקות
המאבק על תוכנית ההתנתקות
ההכנות לביצוע תוכנית ההתנתקות
ביצוע ההתנתקות
ההתנחלויות שפונו
חבל עזה
(גוש קטיף
והתוחמת
הצפונית)
נוה דקלים | נצר חזני | פאת שדה
קטיף | רפיח ים | שירת הים
שליו | תל קטיפא | בדולח
בני עצמון | גדיד | גן אור
גני טל | כפר ים | כרם עצמונה
מורג | נצרים | אלי סיני
דוגית | כפר דרום | ניסנית
צפון השומרון גנים | כדים | חומש | שא-נור
רשימת נושאים הקשורים לתוכנית ההתנתקות

תוכנית ההתנתקות היא תוכנית שיזם ראש ממשלת ישראל, אריאל שרון, לנסיגת ישראל מרצועת עזה ומארבע התנחלויות מבודדות בצפון השומרון ולפינוי תושביהן היהודים ומחנות צה"ל שבהן באופן חד צדדי. סביב התוכנית התנהל ויכוח חריף בין תומכיה למתנגדיה, וסדרת ההפגנות נגדה היו מן הגדולות שידעה המדינה בהיקפן. ביצועה החל ביום ה-15 באוגוסט 2005, והחלק של פינוי האזרחים שבה הושלם בתוך שמונה ימים.

תוכנית ההתנתקות שנויה במחלוקת עזה, והיא עמדה בניגוד להצהרותיו של שרון בטרם היבחרו, אולם היא זכתה לתמיכת רוב חברי הכנסת, כשבסופו של דבר אושר החוק ליישומה בקריאה שלישית ב-16 בפברואר 2005 ברוב של 67 תומכים מול 45 מתנגדים ו-7 נמנעים. על פי הסקרים, התוכנית נהנתה מתמיכת רוב הציבור וכן מתמיכת רוב מצביעי הליכוד. מנגד, בהצבעה שנערכה בקרב מתפקדי הליכוד, ההצעה נדחתה על ידי רוב המתפקדים. בכנסת, רוב סיעת הליכוד הצביעה בעד התוכנית ושרון לא נענה לתביעות להעמידה למשאל עם של כלל הציבור.

תוכן עניינים

[עריכה] הולדת התוכנית

[עריכה] רקע היסטורי

מאז ספטמבר 2000 מדינת ישראל נתונה תחת מתקפת טרור מצד הפלסטינים במסגרת אינתיפאדת אל אקצה. באמצעות הגברת הפעילות הצבאית ובניית גדר ההפרדה הצליחה ישראל לבלום בהדרגה את הטרור הפלסטיני שהסב לישראל כ-1,000 אבידות בחמש שנים (עד ל-2005). מרצועת עזה, המוקפת כולה על ידי גדר, לא יצאו כמעט פיגועי התאבדות מוצלחים אך ארגוני הטרור הפגיזו את יישובי גוש קטיף ויישובי עוטף עזה והנגב המערבי במאות רקטות קסאם ובאלפי פצצות מרגמה. העיר שדרות, הסמוכה לרצועת עזה, החלה לספוג מאות רקטות, שגרמו למספר הרוגים. צה"ל ערך בתגובה מספר מבצעים גדולים ברצועה, שאומנם גררו שקט זמני, אך זכו לביקורת בינלאומית קשה עקב הנזק הרב שנגרם לפלסטינים.

ב־19 במרץ 2001 פורסמה בעיתון "הארץ ידיעה מאת זאב שיף כי שרון מוכן לפנות את נצרים, מורג וכפר דרום במסגרת הסדר ביניים מתמשך. הידיעה הוכחשה נמרצות על ידי לשכת ראש הממשלה (שהיה באותו זמן בוושינגטון) זמן קצר לאחר שנבחר על יסוד ההבטחה שימנע מביצועה צעדים כלשהם לקראת הפלסטינים.

בשנת 2003 נערכו בחירות לכנסת השש עשרה ובהן זכה הליכוד ב-38 מנדטים. הליכוד רץ תחת הנהגתו של אריאל שרון ששלל מהלכים חד צדדיים והכריז במפורש "דין נצרים כדין תל אביב". יריבו העיקרי היה עמרם מצנע ממפלגת העבודה שרץ תחת ההבטחה לפינוי חד-צדדי של מספר התנחלויות בשומרון וברצועת עזה. שרון הקים קואליציה ימנית עם שינוי, האיחוד הלאומי והמפד"ל, שהייתה יציבה למדי. מנגד, נפתחו כנגד שרון ושני בניו - עמרי וגלעד - חקירות פליליות בגין השגת תרומות בלתי חוקיות לקמפיין הבחירות. היה חשש שהיועץ המשפטי לממשלה מני מזוז יחליט להעמיד לדין את אריאל שרון ובניו.

[עריכה] הולדת התוכנית

שרון העלה את ההצעה אחרי כשלוש שנים בראשות הממשלה. התחלת גלגול הרעיון באופן פומבי הייתה בועידת ראש הממשלה ליצוא ולשיתוף פעולה בינלאומי שנערכה ב־20 בנובמבר, בנאום (שלא זכה לתהודה רבה בשל הפיגוע באיסטנבול) הזכיר אמנם שרון את מפת הדרכים אולם הצהיר כי הוא שוקל צעדים חד צדדים. ב־5 בדצמבר, ניצל אהוד אולמרט, מקורבו של שרון את הופעתו (במקום שרון) באזכרה לזכרו של דוד בן גוריון על מנת לקרוא לנסיגה חד צדדית. ההצגה הרשמית (גם אם בצורה כללית) של ההתנתקות ברצועת עזה וביו"ש הייתה של שרון בכנס הרצליה ב־18 בדצמבר 2003. ב־2 בפברואר 2004 הוא דיבר לראשונה במפורש בראיון עיתונאי עם יואל מרכוס בעיתון "הארץ" על הורדת 17 יישובים ברצועת עזה ושלושה בשומרון.

מכיוון שהשנים שקדמו להצעה אופיינו בעיקר בחוסר מעש, היו רוב ההתייחסויות להצעה כאל ספין תקשורתי, שנועד להדוף ביקורת משמאל כמו הקודמים לו. למרות הספקנות, ואולי בגללה, המשיך שרון בדחיפת ההצעה, בטענו כי הבין שהשהייה ברצועת עזה מנוגדת לאינטרסים של ישראל.

שרון טען שממילא לא נישאר, בסופו של דבר, באזורים מסוימים של 'ארץ ישראל השלמה', ולכן אין טעם להמשיך לשפוך שם דם וכסף. כמו כן, מטרתו של שרון הייתה לחסום בהצעתו את יוזמת ז'נווה של יוסי ביילין, שאותה ראה כמסוכנת לעתידה של מדינת ישראל. תגובת הימין האינסטינקטיבית הייתה תחושה של הלם ובגידה, והתמצתה בביטוי שטבע ח"כ צבי הנדל: "עומק העקירה - כעומק החקירה", שפירושו כי שרון מנסה לרצות את השמאל, על מנת שיניח לו בתיקים שנחקרו, בפרשת האי היווני ובפרשת סיריל קרן, טענה ששותפים לה מאוחר יותר העיתונאים רביב דרוקר ועפר שלח בספרם "בומרנג", שם הם כותבים כי "תוכנית הפינוי נולדה כי שרון היה משוכנע שעדנה ארבל תגיש נגדו כתב אישום".

[עריכה] המאבק להעברת התוכנית בממשלה

[עריכה] מכתב ההצהרות האמריקני

כחלק מההכנה של קבלת תוכנית ההתנתקות בימין, הפעיל שרון שדולה חזקה בממשל האמריקני לקבלת התוכנית. בתחילה האמריקנים לא רצו לשמוע ממנה עד לאחר הבחירות לנשיאות אצלם. אבל לחץ רב של שתדלניו של שרון בראשותו של דב וייסגלס, עשה את שלו והצליח לשכנע את בכירי הממשל האמריקני לתמוך בתוכנית.

שרון ובוש באחת מפגישותיהם
הגדל
שרון ובוש באחת מפגישותיהם

ואכן, באפריל 2004 נפגש שרון עם הנשיא ג'ורג' בוש בבית הלבן וקיבל ממנו, לטענתו, הבטחות לתמיכה אמריקנית בתביעות ישראליות במו"מ עתידי מול הפלסטינים. הבטחות אלו סוכמו במכתב של בוש לשרון מיום ה־14 באפריל 2004. עם ההתחייבויות המשמעותיות נמנו:

  • שלילת זכות השיבה וחזרתם של הפליטים לתחומי 1947.
  • הכרזה אמריקנית שהגבולות העתידיים לא יתאמו לקו הירוק של 1949. בשל עקרון גושי ההתיישבות וגבולות בני הגנה.
  • הכרה בזכותה של ישראל לשמור את ששת גושי התיישבויות הגדולים.
  • מניעת ניהול משא ומתן מדיני, כמו גם מניעת הקמתה של מדינה פלסטינית, כל עוד לא יפורקו ארגוני הטרור ויבוצעו רפורמות משמעותיות.

הפלסטינים קיבלו במורת רוח ובהתמרמרות רבה מכתב זה, שנתפס כגרוע מבחינתם. מתנגדי הנסיגה מצידם טענו כי בנאומו של בוש ובמסמך שהפיץ שרון, אין הבטחות מפורשות כי אם ניסוחים מעורפלים בלבד. מעבר לכך, נטען שגם אם מדובר בהבטחה, הממשלים הבאים יכולים להתנכר להבטחות אלו, כפי שהתכחשו להבטחתם לסיוע כספי בעקבות הנסיגה מלבנון.

[עריכה] משאל מתפקדי הליכוד

כעבור כמה חודשים עמד שרון מול דיון עויין במוסדות הליכוד, ועל מנת להימנע מהדיון הציע לקחת את ההצעה למשאל בין חברי הליכוד. ההצעה עוררה טענות רבות. נטען שאם ראש הממשלה מעוניין ללכת למשאל בנושא כל-כך גורלי, עליו להביא את השאלה להכרעת העם ולא להכרעת חברי מפלגתו. מאידך נטען שמשאל עם אינו כלי מקובל בדמוקרטיה הייצוגית של ישראל. שרון סירב ללכת למשאל עם. עם זאת, מבושם מסקרים שחזו פער של כעשרים אחוז לטובת תוכניתו, המשיך שרון במסלול למשאל פנים מפלגתי, ב־30 באפריל הודיע על נכונותו לערוך משאל ואף הצהיר כי יקבל את תוצאות המשאל, תהיינה אשר תהיינה.

לקראת המשאל הפנים מפלגתי התארגנה מועצת יש"ע להשפיע על חברי הליכוד. בגייסה את כל משאביה האנושיים והכספיים, שלחה מועצת יש"ע את המתנחלים ותומכיהם להשפיע אישית על חברי הליכוד והפעילה קמפיין פרסומי מאסיבי. בהקשר זה יש להזכיר את הביקורת המשפטית שספגה המועצה על שימוש בכספי ציבור (מועצת יש"ע ממומנת, בין היתר, על ידי מועצות מקומיות ביהודה, בשומרון וברצועת עזה, שהן רשויות מקומיות) לצרכים פוליטיים ומפלגתיים. שימוש כזה הותר על ידי בג"ץ בזמן המאבק נגד הנסיגה מהגולן, ועל תקדים משפטי זה הסתמכה מועצת יש"ע.

ראש הממשלה לא ניהל קמפיין משמעותי בתוך הליכוד, והמלאכה בוצעה בעיקר על ידי ממלא מקום רה"מ, השר אהוד אולמרט. יש שראו בסירובו של שרון לנהל קמפיין הולם עוד ראיה לחוסר רצינותו. עם זאת, שרון הפעיל לחץ פוליטי כבד על שריו הבכירים להודיע פומבית על תמיכתם בתוכנית.

ב-2 במאי ספג שרון מכה מורלית מידי אנשי מפלגתו, כאשר הליכוד החליט ברוב גדול לדחות את תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה. תנועת "שינוי", השותפה הקואליציונית העיקרית של הליכוד בממשלה, דרשה מראש הממשלה להביא את ההצעה להכרעה לאומית, להבדיל מההכרעה הפנים מפלגתית בליכוד. למרות הצהרתו של שרון כי הוא מכבד את תוצאת המשאל הרי שבפועל שרון ביצע שינויים קוסמטיים זעירים בתוכנית, והביא אותה לאישור הממשלה, בטענה שזוהי תוכנית שונה מהתוכנית המקורית. על התחמקות זו מהתחייבותו-שלו ספג שרון ביקורת קשה ממתנגדי התוכנית, אך ביקורת זו כמעט שלא הושמעה על ידי התקשורת, שנחשבת בעיני הציבור (ראו סקר מה-21/4/05) כמי שתומכת בצורה גורפת בתוכנית.

ב־14 במאי קיים "מטה הרוב" (איחוד של ארגוני שמאל, כגון שלום עכשיו ומפלגת העבודה) הפגנה גדולה בכיכר רבין שבה קרא "לצאת מעזה ולהתחיל לדבר". ההפגנה התרחשה יומיים אחרי שנהרגו 11 חיילי צה"ל בפעילות מבצעית בשכונת זייתון וברפיח ברצועת עזה.

ב־18 במאי נערך מבצע קשת בענן בעיר רפיח כנגד תשתית הטרור המקומית ומנהרות ההברחה. במהלך המבצע נהרגו 52 פלסטינים, מהם 40 מחבלים ונזק רב נגרם למחנה הפליטים. עשרות בתים נהרסו על ידי דחפורי צה"ל וגררו ביקורת בינלאומית קשה. המבצע העלה לסדר היום את בעיית ציר פילדלפי בתוכנית ההתנתקות.

[עריכה] העלאת ההצעה בממשלה

בסופו של דבר החליט ראש הממשלה להעלות תוכנית דומה להצבעה בממשלה. לאחר התייעצויות ומאבקים בתוך הליכוד, הובאה להצבעה (ב־6 ביוני 2004) הצעת פשרה מתוקנת שהחליטה שישראל תצא מרצועת עזה ולמרות זאת קבעה שאין בכך החלטה על פינוי יישובים. באשר לסתירה שבדברים, היו מי שבחרו להתעלם ממנה והיו מי שאמרו שזהו מס שפתיים לימין. על מנת להבטיח את הרוב בממשלה להצעה, פיטר ראש הממשלה שניים משרי הימין (בנימין אלון ואביגדור ליברמן) בצעד שנוי במחלוקת, שאף ספג ביקורת משופטי בג"ץ. החלטה זו הביאה לפרישת האיחוד הלאומי ומקצת המפד"ל מהממשלה.

על-פי הצהרות שרון, תוכנית ההתנתקות אמורה הייתה להתבצע עד סוף 2005, ולהביא להסרת הנוכחות הישראלית ברצועת עזה. בשלב מסוים נשקלה האפשרות לאפשר נוכחות מצרית ברצועה, על מנת לדאוג ליציבות ולסדר, וזאת כתחליף לרשות הפלסטינית איתה ממשלת ישראל סרבה לדון.

תוכנית ההתנתקות מרצועת עזה העלתה שאלות דומות לגבי הגדה המערבית. בהצהרותיו לנשיא בוש, הבטיח שרון לפנות גם כמה מההתנחלויות בשומרון והצעות לחסות ירדנית על הגדה המערבית עולות היום בשיח הציבורי.

[עריכה] בעקבות החלטת הממשלה

כרזה נגד התוכנית על גשר בית המשפט העליון בירושלים
הגדל
כרזה נגד התוכנית על גשר בית המשפט העליון בירושלים

התגובות על התקדמות ביצוע תוכנית ההתנתקות היו שונות. אנשי גוש קטיף החליטו לצאת בקמפיין ציבורי בשורה של פעילויות נגד ההחלטה.
אחת מהפעילויות הייתה ליצור שרשרת אנושית לאורך 90 הקילומטרים מגוש קטיף לירושלים, ביום ה-25 ביולי 2004, בסמוך לתשעה באב. על פי דיווחי המשטרה הגיעו לשרשרת האנושית כ-130 אלף איש שעמדו בצידי הכבישים בין גוש קטיף לירושלים, במפגן שקט של הזדהות עם תושבי גוש קטיף.

לעומת המפגן השקט הזה, היו מתנחלים כדוגמת חגי בן ארצי, שהצהיר בראיון כי לא ייצא חי מביתו. ראש השב"כ דאז אבי דיכטר התריע בישיבת ממשלה שגברו הסיכונים שאיש ימין קיצוני ינסה לפגוע באריאל שרון.

גם הצד הפלסטיני לא נותר שלו. ברצועת עזה נוצר מצב של אנרכיה, בעקבות מלחמות "ירושה" על השלל שעתיד ליפול בחיקם. כך בוצעו על ידי אנשי דחלאן חטיפות של אנשים שונים, שכולם שוחררו בחיים, לאחר התערבות של יאסר ערפאת.

ב-14 בספטמבר 2004 קיבל הקבינט המדיני את עקרונות החקיקה לפיצויים. מיום זה מתנחלים שירצו להתפנות יוכלו לקבל מקדמות. כניסת ההליך לשלב מעשי הלהיטה את הרוחות. שר האוצר דאז, בנימין נתניהו, הודיע שהוא בעד משאל עם, בכדי לצנן את הרוחות. התקבלו איומים על חייו של ראש מנהלת ההתנתקות יונתן בשיא .

[עריכה] המאבק להעברת התוכנית בכנסת

אחרי אישור התוכנית בממשלה, נותר היה להעביר אותה בכנסת. בינתיים, ברצועת עזה חלה הסלמה.

[עריכה] מבצע ימי תשובה

ב-30 בספטמבר 2004 פתח צה"ל במבצע ימי תשובה בצפון הרצועה אחרי ששני ילדים נהרגו ממטח רקטות קסאם על העיר שדרות. במבצע זה נכנסו כוחות צה"ל לבית חנון, בית להיה ומחנה הפליטים ג'בליה במטרה למנוע את ירי רקטות הקאסם אל עבר שדרות ויישובי גוש קטיף. במהלך המבצע נהרגו עוד 3 ישראלים, ואילו הפלסטינים שילמו מחיר כבד: כ-133 פלסטינים, רובם הגדול מחבלים, נהרגו במהלך המבצע, ועשרות בתים נהרסו.

הפלסטינים והשמאל האשימו את שרון בניסיון להבעיר את הרצועה בשביל לצאת מעזה בשיטת האדמה החרוכה, ואילו מתנגדי ההתנתקות טענו שיציאה מעזה תביא לכך שרקטות קאסם ינחתו גם באשקלון ובחוות השקמים.

[עריכה] ההצבעה בכנסת

ב-26 באוקטובר 2004 אושרה תוכנית ההתנתקות המתוקנת בהצבעה דרמטית בכנסת, ברוב של 67 כנגד 45 ו-7 נמנעים, כאשר הליכוד היה מפוצל בהצבעתו, רובו ככולו של השמאל הצביע בעד התוכנית, ואילו מרבית הסיעות הערביות נמנעו. השר עוזי לנדאו וסגן השר מיכאל רצון שהצביעו נגד קיבלו מכתבי פיטורין מיד לאחר ההצבעה. בהחלטה שאושרה לא אושר פינוי בפועל של התנחלויות אלא רק הכנת המסגרת ליישום תוכנית ההתנתקות (חקיקת חוקי הפיצויים, הסדרתה החוקית של מנהלת סל"ע). בעקבות ההצבעה העמידו המפד"ל, בנימין נתניהו ולימור לבנת אולטימטום לגבי החלטה על משאל עם. המפד"ל אכן פרשה בתחילת נובמבר לאחר שהאולטימטום פג אולם נתניהו ולבנת ניצלו את התדרדרות מצבו של יאסר ערפאת והודיעו כי בנסיבות שהשתנו הם אינם פורשים מהממשלה.

חוק יישום תוכנית ההתנתקות (הידוע בכינוי חוק "פינוי-פיצוי"), שהוא החוק המסדיר את הפיצויים למפונים, אושר בכנסת ב-16 בפברואר 2005.

בעקבות ההתקדמות לעבר תהליך ההתנתקות וההסכמה על הצטרפות מפלגת העבודה והחרדים לממשלת שרון, החריפו מתנגדי ההתנתקות את מאבקם. קציני מילואים הודיעו שיסרבו פקודה. בצמתים, בערים ובגוש קטיף עצמו נערכו הפגנות, שבגדולות שבהן נכחו למעלה מ-100 אלף איש.

[עריכה] התגברות גל המחאה

ערך מורחב – המחאה כנגד תוכנית ההתנתקות

החל מתחילת אפריל 2005 עברו מתנגדי ההתנתקות להדגשת הבעיות ההומניות שייגרמו על ידי התוכנית (ניתוק ילדים מבתי הספר, פירוק קהילות) והטכניות (מקום למגורים, המשך חקלאות) במקום הנימוקים הביטחוניים שהיו במוקד קודם לכן.

לקראת יום העצמאות פתחו מתנגדי ההתנתקות במבצע כתום שבמסגרתו חולקו (במימון מועצת יש"ע) סרטים כתומים רבים.

בתחילה יולי פתחו חברי הכנסת של הליכוד המתנגדים לתוכנית (בראשות עוזי לנדאו) בקמפיין, הכולל פרסום חוצות, המנסה לשכנע את הציבור להתנגד לתוכנית מטעמים בטחוניים. בקמפיין צוטטו אישים בטחוניים בכירים (כראש השב"כ, יובל דיסקין, וכרמטכ"ל לשעבר, משה יעלון), בדבר הסכנות שטומנת בחובה התוכנית.

קבוצה גדולה מרבני הציבור הדתי לאומי בראשות הרב אברהם שפירא, קראו לסרב לפקודת הפינוי. לעומתם רבנים אחרים וביניהם הרב שלמה אבינר ומרדכי אלון התנגדו לסירוב פקודה מטעמים שונים.

התמיכה במתנחלים ירדה בעקבות מעשי אלימות חמורים שנקשרו איתם, אף שארגוני המאבק בהתנתקות הביעו התנגדות לאלימות. באמצע יולי, לאחר סגירת גוש קטיף, התקבצו עשרות אלפי מתנגדים להתנתקות בכפר מימון בתקווה לצעוד לתוך האזור המסוגר. מאות בודדות הצליחו להסתנן לגוש קטיף עצמו אולם רוב הציבור נותר בכפר מימון במטרה לרתק כוחות ביטחון רבים ככל האפשר ולמנוע מהם להתכונן ל"תוכנית הגירוש הגזעני" כדבריהם.

[עריכה] תמיכת הציבור בתוכנית ההתנתקות

כשבועיים לפני המועד להתחלת ביצוע ההינתקות דיווח עיתון "הארץ" על פי סקר שנערך באוניברסיטת תל אביב כי 57% מהיהודים בישראל, ו-60% מהציבור כולו תומך בתוכנית, ו-34% מתנגדים לה. 23% מהמתנגדים חוששים שהתוכנית תראה כבריחה, 21% מציינים חשש מהגברת הטרור. רק 9% תולים את התנגדותם בהיותה של עזה חלק מארץ ישראל המובטחת. 6% מהציבור עדיין האמינו שלא תבוצע כלל. הציבור העוין ביותר את התוכנית הוא הציבור החרדי ואחריו הציבור הדתי-לאומי.

[עריכה] תהליך קבלת התוכנית

חלק מבקריה של התוכנית טענו שהיא התקבלה בדרך לא דרך, בפורום מצומצם של אנשי שרון, ללא הליך מסודר של דיונים מדיניים בממשלה, בצבא ובמועצה לביטחון לאומי. הרמטכ"ל דאז משה יעלון טען כי לא היה שותף בהתייעצות בקבלת ההחלטה, אלא שמע עליה משר הביטחון שאול מופז, ולאחר מכן במאמר של יואל מרקוס וכי התוכנית התקבלה ללא דיונים ועבודת מטה באופן חובבני. את דבריו חיזק מבקר המדינה בדוח שהוציא בסוף ספטמבר 2006 כתב כי ראשי המועצה לביטחון לאומי שמעו על ההחלטה בטלוויזיה. [1]

[עריכה] לקריאה נוספת

  • יאיר שלג, המשמעות הפוליטית והחברתית של פינוי יישובים ביש"ע, המכון הישראלי לדמוקרטיה, 2004
  • רביב דרוקר ועפר שלח, בומרנג - כישלון המנהיגות באינתיפאדה השנייה, הוצאת כתר, 2005.

[עריכה] קישורים חיצוניים


ראו עוד קישורים במאמר: תוכנית ההתנתקות