הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הסכם הפרדת הכוחות בין ישראל למצרים, הסכם שנחתם בין ישראל למצרים ב-18 בינואר 1974, אשר למעשה סיים את מלחמת יום הכיפורים ואת תקופת ההתשה שלאחריה בחזית המצרית.

תוכן עניינים

[עריכה] רקע להסכם

הפסקת האש השנייה נכנסה לתוקפה בבוקר ה-25 באוקטובר 1973, על פי החלטה 339 של מועצת הביטחון של האו"ם.

לקראת הפסקת האש צה"ל השלים את כיתור הארמיה השלישית, כשכבש את נמל עדבייה במערב מפרץ סואץ, והתייצב על הקילומטר המאה ואחד מקהיר, על כביש קהיר-סואץ. בתום הלחימה החזיק צה"ל בשטח של 1,600 קמ"ר ממערב לתעלת סואץ (לעומת שטח של 1,200 קמ"ר, חלקו מכותר, שהחזיקו המצרים בסיני).

מייד בתום הקרבות הופעלו על ישראל לחצים כבדים להסרת הכיתור מהארמיה השלישית. ישראל הסכימה להעברת אספקה לארמיה (מזון וציוד רפואי) בשיירות של האו"ם. בקילומטר המאה ואחד הוקם מתחם אוהלים בו נפגשו נציגי צה"ל וצבא מצרים כדי להסדיר את הסידורים הטכניים של שיירות האספקה וכדי ליצב את הפסקת האש (תקריות אש מקומיות נמשכו גם לאחר הפסקת האש). בראש הצוות הישראלי לשיחות עמד אהרון יריב, ואילו בראש הצוות המצרי עמד גנרל גמאסי. השיחות החלו בליל 28 באוקטובר. שיחות אלה היו המגע הישיר הראשון בין ישראל ומצרים מאז שנחתם הסכם שביתת הנשק בין שתי המדינות ב-1949.

[עריכה] הסכם 11 הנקודות

ב-12 בנובמבר 1973 נחתם בקילומטר ה-101 הסכם ראשוני, "הסכם 11 הנקודות" בו נקבעה המסגרת לדיונים על הפרדת הכוחות, חילופי שבויים, המשך האספקה לארמיה השלישית, והסרת ההסגר המצרי שהוטל בתחילת המלחמה במצרי באב אל מנדב בים סוף. במקביל לדיונים בקילומטר המאה ואחד התכנסה בדצמבר ועידת ז'נבה שהתיימרה לטפל בסיום הסכסוך, אולם חשיבותה הייתה טקסית בעיקרה.

תקופת המשא ומתן על הפרדת הכוחות האפיינה במלחמת התשה שכללה תקריות אש רבות ומתח צבאי. בכל פעם שהמשא ומתן נקלע למבוי סתום התגברו תקריות האש.

[עריכה] ההסכם

ב-18 בינואר 1974 נחתם בקלומטר המאה ואחד הסכם הפרדת הכוחות. על ההסכם חתמו הרמטכ"ל דוד אלעזר וגנרל גמאסי (שמונה תוך כדי השיחות למפקד הצבא המצרי).

בהסכם נקבע שישראל תיסוג מהגדה המערבית של תעלת סואץ, וגם מהגדה המזרחית, עד למרחק של 20 קילומטרים מהתעלה. נקבעו שלוש רצועות ברוחב של 10 ק"מ כל אחת: רצועה מצרית ממזרח לתעלה שהוגדרה כרצועת דילול מצרית, בה ישהו כוחות מצריים מוגבלים (7,000 חיילים ו-33 טנקים). הרצועה השנייה הייתה ממזרח לרצועה לרצועה המצרית. רצועה זו הוגדרה כאזור חיץ תחת פיקוח כוח חירום של האו"ם. ממזרח לו, הרצועה הישראלית, שהוגדרה כשטח דילול ישראלי, שבו מגבלת כוחות זהה למגבלות שברצועה המצרית.

ההסכם קבע בין השאר כי תעלת סואץ תפתח מחדש (היא אכן נוקתה ונפתחה מחדש ביוני 1975). המצרים הציגו את ההסכם כהסכם צבאי בלבד ולא כהסכם מדיני, למרות שההסכם כלל סעיף בו נקבע שזהו הצעד הראשון לקראת הסדר שלום עתידי, ושהסכסוך יפתר רק בדרכי שלום. בהסכם נקבע גם כי תוך שנה יחתם הסכם חדש שיחליף את ההסכם הזה.

בחודש מרס 1974 הושלמה ההתייצבות בקווים החדשים. ביוני 1974 נחתם הסכם הפרדת כוחות בין ישראל וסוריה, וכך הסתיימה רשמית מלחמת יום הכיפורים.

בספטמבר 1975 נחתם הסכם הביניים בין ישראל למצרים שהחליף את הסכם הפרדת הכוחות.

חשיבותו של הסכם הפרדת הכוחות היא בכך שאכן הוא היווה את הצעד הראשון לשלום, וסיים את העימות הצבאי האחרון בין שתי המדינות.

[עריכה] קישורים חיצוניים