גיטרה חשמלית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גיטרה חשמלית היא גיטרה בעלת פיקאפים מגנטיים הממירים את תנודות מיתרי המתכת לזרם חשמלי. את האות המתקבל מן הפיקאפים מזינים לתוך מגבר לשם הגברת הצליל. הגיטרה החשמלית היא הכלי הדומיננטי בבלוז, ברוק ובמטאל, וכן גם אחד הכלים הנפוצים ביותר במוזיקה הקלה.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
הגיטרה החשמלית המסחרית הראשונה פותחה על ידי אדולף ריקנבייקר Adolph Rickenbacher ויצאה לשוק ב-1931. הגיטרות החשמליות הראשונות היו למעשה גיטרות אקוסטיות (בעלות תיבת תהודה ומיתרי מתכת), אשר להן חוברו "פיקאפים" (מיקרופונים שקולטים את תדירות המיתר באמצעות שדה מגנטי) כאשר הצורך בווליומים גבוהים התעורר. המוזיקה הפופולרית בארצות הברית של אותה תקופה הייתה הביג בנד - אלו היו תזמורות גדולות הכללו סקציות של כלי נשיפה וחטיבת קצב, ולכן ניגנו בווליום גבוה מאוד. הגיטרה החשמלית יכלה להתאים את עצמה לסגנון מוזיקה זה וכך צברה פופולריות. הגיטרות יוצרו על ידי חברות שונות, כמו ריקנבייקר, אודיווקס וגיבסון.
הגיטרה החשמלית המוכרת לנו היום (solid-body - ללא תיבת תהודה), הינה גיטרה חשמלית הבנויה מעץ מלא, יוצרה לראשונה בצורה מסחרית על ידי ליאו פנדר בשנת 1949. הדגם נקרא "איסקוייר", שהייתה גיטרה בעלת פיקאפ יחיד. לאחר מספר שנים, נוסף עוד פיקאפ והשם שונה ל"ברודקאסטר" ולאחר מכן שמו שונה ל"טלקאסטר" מפני ש"גרץ'" החלו לייצר קודם לכן דגם שנקרא "ברודקאסטר" ונוצר בלבול. מספר שנים מאוחר יותר, ב-1954, יצא לאור הדגם סטראטוקסטר (הנקרא בקיצור "סטראט") שזכה להצלחה מסחררת משנות ה-60 ועד ימינו. ב-1952 יצא לשוק דגם גיטרה נוסף, על ידי חברת גיבסון, הנקרא לס פול. גם הלס פול זכתה להצלחה מטאורית.
ה"סטראטוקסטר" וה"לס פול" הן אבות הטיפוס לרוב גיטרות ה"solid body" שמיוצרות מאז. הדגמים הנ"ל מיוצרים עד היום אבל בגלל שינויים בתהליכי הייצור ובבעלות על החברות וכן בשל התיישנות העץ, שמשפרת את הצליל בגיטרות איכותיות, אין אחידות ברמתם של דגמים זהים מתקופות שונות.
[עריכה] טכניקת הנגינה
טכניקת הנגינה בגיטרה חשמלית שונה מטכניקת הנגינה בגיטרה קלאסית. בגיטרה חשמלית, בניגוד לגיטרה קלאסית, אין כמעט שימוש באצבעות יד ימין ובציפורניים (מלבד גיטריסטים כמו מארק קנופלר מהדייר סטרייטס. ראה פינגר סטייל). כל התווים מנוגנים בדרך כלל בעזרת מפרט. כמו כן, ישנן תוספות שונות לנגינה, מעין "מיני-טכניקות", אשר מעשירות את הצליל, כגון בנד (bend), טפינג (tapping), חסימה (muting) וכיו"ב (ר' ערך פריטה בגיטרה). טכניקת הנגינה בגיטרה חשמלית פותחה על ידי אומני הבלוז האינסטרומנטאלי בשנות הארבעים והחמישים, והתפתחה לכיוונים שונים הן על ידי גיטריסטים במוזיקת הרוק והמטאל, כאשר גיטריסטים טכניים כמו מייקל אנג'לו באטיו ואינגווי מלמסטין הצליחו לנגן על גיטרה במהירויות גבוהות מאוד, הן במוזיקה הנאו-קלאסית והן במוזיקת הג'אז, כאשר גיטריסטים מושכלים כמו ווס מונטגאמרי פיתחו טכניקות אלתור שונות על גיטרה, כמו Chord melody, נגינה באוקטבות ועוד.
[עריכה] גיטריסטים מפורסמים
[עריכה] בלוז
- בי.בי. קינג
- גארי מור
- ג'ון לי הוקר
- סטיבי ריי ווהן
- סטנלי ג'ורדן
- קרלוס סנטנה
[עריכה] ג'אז
- אל דימיולה
- ג'אנגו ריינהארדט
- ג'ו פס
- ג'ון מקלפלין
- ג'ון סקופילד
- ג'ים הול
- גראנט גרין
- ווס מונטגומרי
- פט מאת'יני
- צ'רלי כריסצ'ן
- קני ברל
[עריכה] רוק
- אדי ואן הלן (ואן הלן)
- אנגוס יאנג (AC/DC)
- אריק קלפטון (קצפת, ציפורי החצר ולבד)
- בריאן מיי (Queen)
- ג'ון לנון (החיפושיות)
- ג'ו סאטריאני
- ג'ורג' הריסון (החיפושיות)
- ג'ימי הנדריקס
- ג'ימי פייג' (לד זפלין)
- ג'ף בק
- דווין אולמן (The Allman Brothers Band)
- דייוויד גילמור (פינק פלויד)
- מארק קנופלר (דייר סטרייטס)
- סטיב ואיי
- סלאש (גנס אנד רוזס)
- פיט טאונסנד (המי)
- פרנק זאפה
- קית' ריצ'רדס (האבנים המתגלגלות)
- רוברט פריפ (קינג קרימזון)
- ג'ון פרושיאנטה (רד הוט צ'ילי פפרס)
- ריצ'י בלקמור (דיפ פרפל)
- ריצ'י סמבורה (בון ג'ובי)
[עריכה] מטאל
- אדריאן סמית' (איירון מיידן)
- אלכסי לייהו (צ'ילדרן אוף בודום)
- ג'ון פטרוצ'י (Dream Theater)
- ג'ייסון בקר
- דיימבאג דרל (פנטרה)
- טוני איומי (בלאק סבאת')
- ינגווי מלמסטין
- מייקל אנג'לו
- מרטי פרידמן (megadeth)
- קירק המט (מטאליקה)
- ווס בורלנד (לימפ ביזקיט)
- ננו בטנקורט (אקסטרים)
- פול גילברט
- צ'אק שולדינר (דת')


