פוליוויניל כלוריד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה.
לצורך זה ייתכנו סיבות אחדות: פגמים טכניים כגון מיעוט קישורים פנימיים, סגנון הטעון שיפור או צורך בהגהה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.
פוליוויניל כלוריד

פוליוויניל כלוריד (הידוע כ- PVC) הוא פולימר הנמצא בשימוש נפוץ, הוא מיוצר בפילמור רדיקלי של כלורואתילן השייך למשפחת המונומרים הווינילים (בעלי קשר כפול). ייצורו המסחרי החל בשנת 1936. PVC הוא בעל ערך רב בתעשייה הכימית והוא נמצא בשימוש נפוץ.כמחצית מהPVC המיוצר בעולם מיועד לשימוש בענף הבניה שם הוא מחליף את חומרי הבניה המסורתיים כגון:טיט,בטון ועץ.למרות שהוא משמש כתחליף מעולה לחומרים אלו הועלו ספקות בנוגע להשפעותיו על הסביבה הטבעית ובריאות האדם. PVC בצורתו הקשיחה משמש לייצור:ציפויים לבניינים,כרטיסי פלסטיק,מסגרות לחלונות,תקליטים(מכאן השם :תקליטי ויניל),צינורות ואביזרי אינסטלציה ועוד. ניתן לרכך אותו באמצעות הוספת חומרים פלאסטיסייזרים כגון פתלאטים שהם מאוד נפוצים.בצורתו הרכה משמש הPVC לייצור בדים,ריפודים,צינורות גמישים,ציפוי רצפות,כבידוד לחוטי חשמל,ציפויים לגגות ועוד. הבעיה עם אותם פתלאטים היא שהם משתחררים מהחומר במשך הזמן ונספגים בגוף החי ואין אנו יודעים ,נכון להיום, האם יש לכך השפעות ארוכות טווח.

היסטוריה

PVC התגלה בטעות בלפחות שני אירועים שונים במאה ה-19, בתחילה בשנת 1835 ע"י הנרי ויקטור רנו וב1872 ע"י יוג'ין באומן. בשני המקרים הפולימר הופיע כמוצק לבן בתוך מבחנות בהן היה ויניל כלוריד אשר נחשף לאור שמש. בשנת 1920 הכימאי הרוסי איוון אוסטרומילנסקי והכימאי הגרמני פריץ קלאטה ניסו שניהם לרתום את הPVC לשימוש מסחרי אולם קשיים בעיבוד החומר הפריך והשביר סיכלו את כוונתם זו. בשנת 1926 ואלדו סימון מחברת גודריץ' פיתח שיטה לפלאסטיזציה של החומר ע"י עירבובו עם תוספים שונים ע"י כך הפך את החומר לידידותי לעיבוד ומכאן הדרך לייצור בקנה מידה מסחרי הייתה קצרה.)

ערך זה הוא קצרמר בנושא כימיה. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.