אורי אבנרי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| אורי אבנרי | |
|---|---|
| תאריך לידה | 10 בספטמבר 1923 |
| כנסות | 6, 7, 9 |
| סיעות | העולם הזה-כוח חדש, מחנה רדיקלי ישראלי, מחנה של"י |
| תפקידים בולטים |
|
אורי אבנרי - עיתונאי ישראלי, סופר, וחבר כנסת המזוהה עם השמאל הרדיקלי.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
[עריכה] שנותיו המוקדמות
נולד בגרמניה ב-10 בספטמבר 1923 בשם הלמוט אוסטרמן. ב-1933, עם עליית הנאצים לשלטון, עלה ארצה עם הוריו. אביו שהיה בנקאי בגרמניה פתח מכבסה בתל אביב שהפעלתה הייתה כרוכה בעבודה קשה ובפרנסה מועטה. אחיו אבנר נהרג כלוחם במסגרת הצבא הבריטי במלחמת העולם השנייה, ולזכרו נבחר שם המשפחה אבנרי.
עקב המצב הכלכלי הקשה נאלץ אורי אבנרי לעזוב את הלימודים בגיל 14 ולעבוד בפקידות. את השכלתו הרחבה רכש בעצמו מקריאה בספרים.
בגיל 15 הצטרף לאצ"ל. במלחמת העצמאות שירת בשועלי שמשון, הסיירת (בלשון אותם ימים - פלוגת הקומנדו) של חטיבת גבעתי, שאבנרי חיבר את המנונה המפורסם. אבנרי השתתף בקרבות הנגב ונפצע. בתום המלחמה העלה על הכתב את חוויות המלחמה שלו בספרו "בשדות פלשת - 1948".
[עריכה] העולם הזה
בשנת 1950 נטל אבנרי את הכסף שקיבל מאגף השיקום של משרד הביטחון בעקבות פציעתו, ואת ההכנסות מספרו "בשדות פלשת - 1948", ורכש שבועון דל תפוצה בשם "העולם הזה", שאותו ערך ביחד עם חברו (ולימים יריבו) שלום כהן, הביא אותו לתפוצה רחבה והפך אותו לשם דבר בעיתונות הישראלית. הופעת השבועון נמשכה 40 שנה, עד לשנת 1990 שבה מכר אותו אבנרי למשקיעים שכשלו בהפקתו, ולאחר זמן לא רב הוא נסגר.
אורי אבנרי הפך את "העולם הזה" לעיתון לוחם וחוקר, תוך הגברת תפוצתו באמצעים של עיתונות צהובה: פרסום סנסציות וסיפורי מין, רכילות ותמונות עירום - דבר יוצא דופן בישראל של אותם ימים.
באמצעות "העולם הזה" ניהל אבנרי מאבק בשלושה מישורים:
- במישור הלאומי: הטפה מתמדת לרעיון הדו קיום עם העם הערבי בארץ ישראל והשתלבות בסביבה (במרחב - כלשונו), תוך מאבק לביטול הממשל הצבאי והפקעת האדמות. הוא היה מבין הראשונים שקראו להקמת מדינה פלסטינית.
- במישור הפוליטי: מאבק עיקש נגד הממסד של שלטון מפא"י ומוסדותיו, מאבק בחסידיו ובעוזריו הצעירים של דוד בן גוריון: משה דיין, שמעון פרס, טדי קולק ואחרים, אותם כינה "צעירי בן גוריון". חשיפת שחיתויות ותמיכה ביריבי בן גוריון בפרשת קסטנר ובפרשת לבון.
- במישור הממלכתי: מאבק בשירותי הביטחון (שנקראו באותם ימים "שין בית", ועצם עובדת קיומם נחשבה לסודית), אותם כינה "מנגנון החושך", ומאבק נגד חקיקת חוק איסור לשון הרע.
[עריכה] פעילותו הפוליטית
בשנת 1956 הקים ביחד עם אחרים את "הפעולה השמית", תנועה רעיונית שדגלה בהשתלבות מדינית של מדינת ישראל עם שכנותיה הערביות, שלא האריכה ימים.
בתגובה לחקיקת חוק איסור לשון הרע הקים לקראת הבחירות לכנסת השישית בשנת 1965 רשימה שנקראה "העולם הזה-כוח חדש" ונבחר לכנסת לבדו. בבחירות לכנסת השביעית בשנת 1969 נבחר אבנרי שוב, כשהפעם זכתה רשימתו בשני מנדטים. במנדט השני זכה שלום כהן, שבמהלך כהונת כנסת זו גילה פעילות רדיקאלית על רקע עדתי, שלא הייתה לרוחו של אורי אבנרי, עד שבשנת 1971 פרש מן הסיעה והיה למזכ"ל תנועת הפנתרים השחורים. אבנרי כיהן גם בכנסת התשיעית מטעם סיעת מחנה של"י החל משנת 1979 בה החליף את לובה אליאב לפי הסכם רוטציה.
על אף נטייתו האנטי ממסדית לא פרסם את פרשת חשבון הדולרים של יצחק רבין מחשש לפגוע בשלטון השמאל. בסופו של דבר היא פורסמה בעיתון הארץ.
בשנת 1982 עורר סערה בציבור כאשר נפגש עם יאסר ערפאת בביירות הנצורה. מאז הפך אבנרי לחסיד של ערפאת, ויש שטענו שאף באופן עיוור.
מאז שחדל מלשמש כעורך "העולם הזה" הוא פעיל בגופי שמאל רדיקליים חוץ-פרלמנטריים. עיקר פעילותו מתרכזת כיום בגוף הנקרא גוש שלום אותו ייסד ב-1993. בשנת 2001 זכה בטקס בפרלמנט השבדי עם אשתו רחל והארגון ב"פרס הקיום הנכון" (הידוע כ"פרס נובל האלטרנטיבי" ומוענק יום לפניו).
בשנת 2002 יצא סרטו התיעודי של יאיר לב "הנדון: אורי אבנרי" (בהפקתו של דורון צברי) שמתאר בצורה חיובית את דמותו המורכבת, אך אינו מסווה את אישיותו הקשה.
בניגוד לאנשי שמאל אחרים נמנע אבנרי מלהטיח ביקורת ביאסר ערפאת, איתו היה מיודד אישית, והטיל על ממשלת ישראל את מלוא האחריות לכישלון התהליך המדיני. הוא תומך במימוש זכות השיבה של הפליטים הפלסטינים לישראל. על פי הצעתו ישובו חצי מיליון פליטים לתוך ישראל בתוך עשר שנים [1].
בשנת 2004 זכה בפרס סוקולוב לעיתונות על מפעל חיים.
[עריכה] מספריו
- בשדות פלשת - 1948, הוצאת טברסקי, 1949.
- הצד השני של המטבע, הוצאת שמעוני, 1950.
- צלב הקרס, הוצאת דע, 1961.
- מלחמת היום השביעי, הוצאת דף חדש, 1969.
- לנין לא חי פה יותר, הוצאת כתר, 1992.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אהרון בכר, הנדון: אורי אבנרי, הוצאת יפעת, 1968.
- ניצה אראל, 'בלי מורא בלי משוא פנים' - אורי אבנרי והעולם הזה, הוצאת מאגנס, 2006.

