ממלכתיות (ציונות דתית)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ריקוד הדגלים המסורתי של אנשי הציונות הדתית ברחבת הכותל המערבי לרגל יום ירושלים. מנהג זה מסמל את תפישת הממלכתיות בקרב הציונות הדתית.
הגדל
ריקוד הדגלים המסורתי של אנשי הציונות הדתית ברחבת הכותל המערבי לרגל יום ירושלים. מנהג זה מסמל את תפישת הממלכתיות בקרב הציונות הדתית.

תפישת הממלכתיות (בעולם הישיבות נהוג להגות זאת במלעיל) היא תפישה מבית מדרשו של הרב קוק, לפיה יש קדושה במדינת ישראל ולכן יש להימנע מדבר הפוגע בה ובמוסדותיה. תפישה זו נפוצה בעיקר בקרב הציבור הדתי-לאומי שרובו מחזיק בה. עקב התהליכים המדיניים שהתרחשו החל מהסכם אוסלו, ובמיוחד בעקבות תוכנית ההתנתקות, הנושא הפך לדיון מרכזי בציונות הדתית, ובנוסף לביקורת הקלאסית שמלכתחילה אין לראות במדינה קדושה או חלק ממהלך גאולה אלוהי, התפתחה ביקורת חדשה, שטענה שהמדינה מעלה בתפקידה כלפי היהדות ועם ישראל, ולכן אין עוד לייחס קדושה למוסדותיה.

תוכן עניינים

[עריכה] האידיאולוגיה

[עריכה] עקרונות

מטרת קיומו של עם ישראל, לפי ההשקפה הדתית היהודית, היא להביא את הגאולה ולתקן את העולם כולו מבחינה מחשבתית, מוסרית וחברתית. בשפה הדתית - מטרת היהדות להביא לגילוי ה' בעולם ככל שניתן, כדבר הנביא ישעיהו "כי מלאה הארץ דעה את ה' כמים לים מכסים".

ה"ממלכתיים" גורסים ש"מדינת ישראל היא יסוד כיסא ה' בעולם"[1], כלומר היא הכלי העיקרי שדרכו מתגלה ה' בעולם, ואף הכלי היחיד היכול לגרום להופעה מלאה של האלוהות - לגאולה שלמה. קיומו של עם ישראלי בארץ בעל מוסדות שלטון, היא תנאי הכרחי להגשמת יעדי התורה. מכיוון שכך, חשיבותה מבחינה יהודית גדולה ביותר, ויש להשמר מפגיעה בה או בכבודה.

[עריכה] ביטויים

  • עמדה זאת מתבטאת בשאלת "יישוב ארץ ישראל". פרשנים ופוסקים רבים התייחסו לשאלה מה משמעות המצווה, לשבת בארץ ישראל או לשלוט בה. בעלי התפישה הממלכתית רואים את עיקר המצווה בשלטון על ארץ ישראל, מה שלדעתם רק המדינה יכולה לעשות. במידה והמדינה נוטשת את שליטתה במקום מסוים, לאזרח הבודד אין מה לעשות כנגד זה.
  • בדומה, תפישה זו משליכה על תפישת מעשי ההתיישבות עצמם. בניגוד לגישה הרווחת המתייחסת להתיישבות ביהודה ושומרון כקיום מצות יישוב ארץ ישראל לפי פסיקת הרמב"ן - יישוב הארץ גם ללא שליטה מדינית על שטחיה - הרב טאו רואה את עיקר החשיבות של מעשה ההתיישבות בנסיון להוביל מהלך רוחני שישפיע על עם ישראל, ורק מתוך תמיכתו של העם בהתיישבות נובע ערכה המרכזי. זאת, כמובן, בלי שהוא מבטל את ערכה של מצוות יישוב הארץ.
  • מקום אחר שבו הממלכתיות מתבטאת הוא ביחס למוסדות המדינה וחוקיה. מעבר לדינא דמלכותא דינא, ה"ממלכתיים" מייחסים למדינה קדושה, ובעקבות כך רואים חיוב להשמע לחוקיה כדין תורה (במקרה שאין סתירה להלכה מפורשת). מאותה סיבה, הם דורשים יחס של כבוד למוסדות המדינה.

[עריכה] העם והמדינה

משמעותה של המדינה נובעת מהיותה המוסד שבו הציבוריות של עם ישראל באה לידי ביטוי. באופן דומה, משמעות הממשלה היא כלי הביטוי של המדינה. לכן, בשעה שהממשלה מחליטה החלטות המנוגדות לרצון העם (כאשר מדובר בממשלת מיעוט או כשהציבור מבטא מורת רוח ממדיניות הממשלה) ניתן ואף חובה להתנגד בתוקף להחלטות הממשלה בשם רצון העם.

כדוגמה לכך, אומר הרב טאו שהרב צבי יהודה קוק הכריז בתחילה "יהרג ואל יעבור" על תוכנית הממשלה לוותר על סיני, אך לאחר שראה שהעם שמח ותומך בתוכנית לא אמר זאת עוד אלא הבהיר שגם אם הממשלה ויתרה, עדיין לעם ישראל הזכות על השטח.

[עריכה] התפתחות התפישה

[עריכה] יסוד הגישה

המחזיקים בגישה ה"ממלכתית" מתבססים בין השאר על דברי הרב קוק:

"אין המדינה האושר העליון של האדם, זה ניתן להאמר במדינה רגילה שאינה עולה לערך יותר גדול מחברת אחריות גדולה, שנשארו המוני האידיאות שהן עטרת החיים של האנושיות מרחפים ממעל לה ואינם נוגעים בה.
מה שאין כן מדינה שהיא ביסודה אידאלית, שחקוק בהויתה תוכן אידאלי היותר עליון, שהוא באמת האושר היותר גדול של היחיד, מדינה זו היא באמת היותר עליונה בסולם האושר, ומדינה זו היא מדינתנו, מדינת ישראל, יסוד כסא ה' בעולם"[1]

לפי דברים אלו, הם מסבירים כי הלאומיות הישראלית שונה לחלוטין מכל לאומיות אחרת. כל התנועות הלאומיות שואפות לדאוג לבני לאום מסוים, מבחינה חומרית ותרבותית, וזה בעצמו דבר טוב, בכך שזה יעיל יותר מחיים ללא סדר. לעומת זאת, ייעודו של עם ישראל הוא להשפיע על העולם כולו ולהביא לתיקונו השלם, מטרתו להביא לגילוי ה', גילוי האמת המוחלטת ובכך לתקן את העולם כולו. שאיפה זו גדולה הרבה יותר משל כל עם והיא גוררת יחס מיוחד למדינה שמאפשרת את קיומה.

כך גם בכיוון ההפוך, הרב קוק אומר שהמדינה היא "האושר היותר גדול" משום שהיא "יסוד כיסא ה' בעולם", כלומר רק על ידיה יכול ה' להתגלות. מטרות התורה הן לתקן את כל העולם בכל הרמות, התורה צריכה ללמד את הצורה בה ניתן לחיות את חיי העולם על כל גווניהם, אך בשביל כך צריך להראות כיצד פועלת חברה מתוקנת:

"למלואה של שאיפה זו צריך דוקא, שצבור זה יהיה בעל מדינה פוליטית וסוציאלית וכסא ממלכה לאומית... למען דעת, שלא רק יחידים חכמים מצוינים, חסידים ונזירים ואנשי קדש, חיים באור האידיאה האלהית, כי גם עמים שלמים, מתוקנים ומשוכללים בכל תקוני התרבות והיישוב המדיני; עמים שלמים, הכוללים בתוכם את כל השדרות האנושיות השונות, מן רום האינטליגנציה האמנותית, הפרושית, המשכלת והקדושה, עד המערכות הרחבות, הסוציאליות, הפוליטיות והאקנומיות, ועד הפרולטריון לכל פלגותיו, אפילו היותר נמוך ומגושם..."[2]

הרב קוק, מטבע הדברים, לא התייחס למדינה ממשית, אך ה"ממלכתיים" לומדים ממנו עקרונות לגבי היחס העקרוני למדינה יהודית. כנגדם טוענים אחרים שהרב קוק דיבר על המצב האידאלי של המדינה ולא על המצב הנוכחי.

[עריכה] תלמידי הרב קוק

הרב שאול ישראלי מצטט את דברי הראי"ה על המדינה ומסביר:

"הפסגה של מילוי הייעוד הוא בתור עם... אשר אינו נופל מבחינה פיסית מכל עם אחר, ועם זאת מהווה חטיבה מיוחדת במין האנושי, אשר אינו הופך את הגוף ואת מאוויו כענין בפני עצמו, אלא כמאפשר להגשים את דרך ה' אשר הינה "צדקה ומשפט" בכל מהלך החיים... ועל כן המדינה ועצמאות מדינית מהווים ערך עליון בתפקיד ישראל כעם"[12].

הרב צבי טאו, מוביל התפישה, מסביר שהוא הולך בדרכו של הרב צבי יהודה קוק, ומסתייע במספר מעשים שלו. הוא טוען שהרצי"ה קוק בדק בכל שלב האם אכן העם תומך באופן כללי בהתנחלות לפני שפעל. גם כשפעל, הוא סירב לפגוע בצה"ל בכל צורה, ולו מדובר היה בפריצת מחסום בדרך ליהודה ושומרון. את דבריו החריפים "ייהרג ואל יעבור", "על יהודה ושומרון תהיה מלחמה" הוא מסביר כאמירה: "עמדתנו נחושה ולא נוותר"; ראיה לכך, לדעת הרב טאו, היא שאת הבנות שלחו לביתן מטעמי צניעות ברגע שהתקרבו המפנים. ראיה נוספת היא, שמעולם לא נאלצו לסחוב את הרצי"ה פיזית. יתר על כן, הרב טאו טוען שכאשר הרצי"ה חש שהעם לא איתו הוא ויתר גם על נוסחים חריפים אלו.

בעמדה דומה ביחס לדעת הרצי"ה מחזיקים הרבנים יעקב אריאל, עמיאל שטרנברג, יואל בן נון, יובל שרלו, שלמה אבינר ואחרים, במיוחד רבני ישיבות הקו. עם זאת, חלק ניכר מתלמידי הרצי"ה, בעיקר אלו המזוהים עם ישיבת מרכז הרב של היום, מבינים את דברי הרצי"ה כפשוטם, אם כי גם לדעתם אלימות אסורה בכל מצב.

[עריכה] גיבוש התפישה

את התפישה הביא לידי גיבוש והבעה מסודרת וברורה הרב צבי ישראל טאו, לאחר מותו של רבו, הרצי"ה. לראשונה עלתה השאלה ביחס להריסת היישובים בסיני ומסירת השטח למצרים. היו מתלמידי הרצי"ה שהציגו את דבריו "על יהודה ושומרון תהיה מלחמה" וכדומה, וטענו שיש להאבק בחוזקה כנגד הממשלה (אך לא הוטל ספק בכך שאין להתנגד באלימות). לעומתם טען הרב טאו שממשלת ישראל, כמי שמייצגת את קיומו של עם ישראל כעם, יש בה קדושה ויש לכבדה. לטענה שהממשלה מאבדת את זכותה לכבוד בשעה שהיא עושה מהלכים המנוגדים לתורה, הזכיר שכך נהגו הנביאים בתקופת בית ראשון למלכי ישראל, והשיב שהדבר תלוי בעצם המוסד, בפוטנציאל הגלום בו ולא בתוצאות:

"...הוא הביטוי למלכות ישראל. הוא הגילוי של אור הגאולה שזורח בכנסת ישראל בדורות האלה... בינתיים העניין רק בכוח, בהסתר. אבל מי שמבין מהו 'קץ מגולה' - מבין מהו ה'בכוח', הוא לא עושה רק חשבונות פעוטים סטטיסטיים..."[3]

בעקבות זאת הורה לתלמידיו, בעיקר ביישוב עצמונה, שכאשר יגיעו החיילים יתפנו איתם בלא התנגדות ואפילו פאסיבית. באותה דרך בדיוק הורה לתלמידיו לנהוג כשבאו להוציאם מגוש קטיף במהלך תוכנית ההתנתקות, ואכן כך התפנו תושבי עצמונה ונצרים ורבים מהיישובים האחרים.

בחריפות גדולה ביקר הרב צבי טאו את אנשי המחתרת היהודית. הוא מסכים עמם, שהאנשים שבהם המחתרת פגעה היו ראויים להפגע, אך אין לעשות זאת כך כיוון שזה מחליש את הלכידות הלאומית והשותפות במסגרת הממלכתית. כל עוד העם לא איתנו, אי אפשר לעשות פעולות שכאלו, שכן "יש כאן שאלה פשוטה וחדה: מה חשוב לנו יותר - המדינה או חברון? שאלו את עצמכם. אם מדברים על המדינה, מה אתה מדבר על חברון?"[4]. יתר על כן, כשהאחדות בעם ישראל תתחזק, ותהיה אמונה בכוחם של מוסדות המדינה להביא לעולם מתוקן יותר, גם הבעיה הבטחונית תחל להפתר.

[עריכה] כיום

הציבור המרכזי המחזיק בתפישת הממלכתיות הוא ציבור ישיבות הקו, המונהג בידי ישיבת הר המור. מלבדם ישנו ציבור רחב של תלמידי מרכז הרב והמושפעים ממנה, המצדדים בעמדת הממלכתיות אולי בווריאציות קלות.

הרב שלמה אבינר כתב דברים דומים לאלה של הרב צבי ישראל טאו, ולקראת ביצועה של תוכנית ההתנתקות אמר אף שהממשלה כמייצגת את העם ויתרה על ריבונותה על השטח, ועל כן החייל הפרטי אינו מחויב לסרב. גם הרב שרלו הביע תפישה "ממלכתית", במיוחד ביחס לתוכנית ההתנתקות, בהביעו את התנגדותו הנחרצת לסירוב פקודה.

מייצגים בולטים של הגישה כיום הם ראשי המכינות ובייחוד הרבנים אלי סדן ורפי פרץ. הרב פרץ עורר ביקורת אף מתוך החוגים ה"ממלכתיים" בעקבות הדרך שהורה לתלמידיו לצאת מהמכינה בעצמונה, בריקודים עם החיילים סביב ספרי התורה. לעומת זאת אנשי המכינה ביקרו את הקוראים למרי אזרחי כנגד הממשלה באומרם:

"זה ששמת סטיקר על האוטו "העם עם גוש קטיף", זה עדיין לא עושה את העם עם גוש קטיף. גם אני מאוד רוצה שהעם יהיה עם גוש קטיף, אך אינני מדמיין לעצמי את מה שנוח לי להאמין בו"[7]

אם אמנם הייתה הממשלה פועלת בניגוד לדעתו הברורה של העם, היה צריך לפעול כנגדה במלא הכוח, דווקא מתוך החשיבות הגדולה של המדינה ככלי הביטוי של עם ישראל, אך כשהמצב אינו כזה, צריך לפעול כדי לשנות את עמדת העם, אך לא "לשבור את הכלים".

החל משנות התשעים חששו רבים כי הציונות הדתית הולכת להתפלג בין חרדים לאומיים שרבים מהם יטמעו בחברה החרדית, לבין דתיים ליברליים שרבים מתוכם יהפכו לחילוניים. בעקבות תוכנית ההתנתקות התברר כי ישנה הסכמה רחבה בציונות הדתית סביב עקרון הממלכתיות, כפי שהתבטא בהתנגדות לתוכנית. גם בקרב תלמידי ישיבת הר עציון שהביעה בעבר התנגדות לייחוס קדושה למדינה - וישיבות הבת שלה - ישנה הסכמה לעיקרון בדרך כלל, כפי שמתבטא בדרכם של הבולטים בבוגרי הישיבה כמו הרב שרלו והרב יעקב מדן. התברר כי קו השבר המרכזי בציונות הדתית הינו סביב שאלה זו, והחוגים שאינם מזדהים עימה (קבוצות קטנות מימין ומשמאל) עשויים להפלט מהמסגרת הציונית דתית.

[עריכה] ההתנגדות לתפישה

[עריכה] הביקורת הוותיקה

המבקר הראשון ואולי החריף ביותר של גישה זו הוא פרופ' ישעיהו לייבוביץ' שתקף גישה זו כבר בסוף שנות השישים (סתיו 1967):

"מדינת ישראל קמה ב-1948 במאבקם המשותף של יהודים מאמינים ושומרי-תורה ויהודים כופרים-בעיקר ומחללי-שבת, שכולם כאחד ביצעו משימה לאומית. המימסד הדתי של המדינה החילונית, שהכריז על מאורע זה כעל "אתחלתא דגאולה", חטא בשתיים : 1. רבנים אלה סבורים, כנראה, שיש להם קומוניקציה עם מה שמאחורי הפרגוד, ושיודעים הם כבשי דרחמנא ;2. הם מציגים את דת ישראל כנספח של מציאות אנושית ועושים אותה עי"כ למיותרת – לשם השגת מטרה לאומית-ממלכתית גרידא של עם ישראל אין צורך בתורה, אדרבא – היא מפריעה להשגת מטרה זו." [8]

טענות אלה מקובלות, אם כי החריפות פחותה, גם על תלמידי הרב סולובייצ'יק. הרב חיים נבון מישיבת הר עציון למשל, מבקר את הגישה הממלכתית ומנסח זאת כך:

"הציונות אינה צריכה נימוקים תאולוגיים מסובכים. צריך רק להסתכל מסביב. מה יותר טוב ליהודים וליהדות - [מדינה יהודית בארץ ישראל, או כל אופציה אחרת... אני מצפה לבשורת גאולה, גם אם מפי מצורע היא תבוא; וגם אם איננה ממש גאולה, אלא רק טובה גדולה"[5].

גם אנשי תנועת ציונות דתית ריאלית מביעים עמדה דומה:

"אנו מכריעים להיות ציונים כלומר להיות שותפים מלאים במפעל הציוני ולהמשיך ולתרום לו מתוך ההכרה בנחיצותו הריאלית, ולא המטאפיסית, במקביל לקיום חיי תורה ומצוות"[10].

הרב אהרון ליכטנשטיין, חתנו של הרב סולובייצ'יק וראש ישיבת הר עציון מבטא את הגישה המובילה אותו שלא לתמוך בקביעה שמדובר באתחלתא דגאולה:

"הקב"ה יכול ליצור יש מאין מתי שהוא רוצה, אבל אני מדבר במונחים של הרמב"ם על תהליכים היסטוריים חברתיים והתפתחותיים ועד כמה שאני יכול לראות אנחנו די רחוקים מזה."[9].

בגישה דומה מאוד מחזיק מאז מלחמת יום כיפור גם הרב יהודה עמיטל, המשמש גם הוא כראש ישיבת הר עציון. הוא טוען שלאור כל ההתרחשויות במאה העשרים, ובייחוד השואה, לא ניתן לקבוע חד משמעית מה משמעותו של התהליך שעובר על עם ישראל.

וריאציה חדשה של גישה זו מבטא הרב מיכאל אברהם במאמר בצהר שהכה גלים עוד לפני פרסומו. הוא טוען שהיה סיכוי לכונן מדינה יהודית, רבני הציונות הדתית ניסו, אך נכשלו בכך, שלא באשמתם. כיום, לשיטתו, נובעות הבעיות ביחס למדינה מהציפיה שזו אמנם תהווה מקום שיקדם את ערכי היהדות מה שזו לא עושה. כיוון שכך, עלינו לשנות את יחסנו אליה. מעתה, היא איננה מבטאת את "כלל ישראל" אלא מכשיר חברתי בלבד, הדרוש לקיומנו. אמנם, עדיין ייתכן יחס של פטריוטיות למדינה ואפילו "ציונות", כמו אצל חילוניים.

[עריכה] הביקורת החדשה

הכיוון השני הוא מצדה של קבוצה מתלמידי הרב צבי יהודה קוק, המבינה את דברי אביו אחרת. לדעתם המדינה עליה דיבר היא מדינה אידאלית ההולכת בדרכי ה', ועל מדינה כזו בלבד. היחס למדינה צריך להיות מודרך על פי עמדתה של זו ביחס לקיום התורה והמצוות, וביחס ליישוב ארץ ישראל בפרט. חלקם אף טוענים שכל הצורך במדינה יהודית הוא בכדי לשלוט על שטחי ארץ ישראל, ואם זה אינו מתממש, אין כל ערך בקיומה.

המתונים יותר שבין המתנגדים סבורים כי הבעיה מבחינה תורנית טמונה באנשים המרכיבים את הממשלה, והעם עצמו איננו כמוהם, כך שצריך להתייחס בצורה אחת למדינה כאידיאה ובצורה אחרת לנציגיה בשטח. בעמדה כזו מחזיקים בין השאר הרבנים הרב אברהם שפירא, הרב דב ליאור, הרב זלמן ברוך מלמד והרב אליקים לבנון.

תלמידים אלו מבססים אף הם את עמדתם על דברי הרב צבי יהודה קוק, וטוענים כי נהג אחרת מכפי שמתאר הרב טאו. כך, הם טוענים כי בניגוד לדבריו, הרצי"ה מעולם לא תלה את דבריו ביחס העם לדברים, והוא אף דיבר בבוטות כלפי הממשלה והפריד בינה לבין המדינה.

הקיצוניים יותר סבורים שטמונה בעייתיות במדינה מעצם קיומה, כמו שאומר למשל פרופ' הלל וייס:

"זו, המדינה בפועל, היא מהות פגומה מיסודה שקמה כגולם על יוצרה... המדינה, מדינת ישראל הנוכחית ולא רק השלטון, חשפה את מהות קיומה. שנאת ישראל הנובעת אמנם גם מפחד ההשמדה, אך בעיקר מתאווה להיות ככל הגויים"[6]

יש המתפלאים על הברית הפוליטית שנוצרה בין זרמים אלו, שכן בעוד המתונים מחזיקים בעמדה ציונית, אם כי מבקרים בצורה קשה את כלי הביטוי הנוכחיים של המדינה, הרי שהעמדה הקיצונית, בה תומכים גם הרב דוד דודקביץ ואחרים, כבר מתנגדת לציונות חילונית על כל סוגיה, עד כדי השוואת השלטון למנדט הבריטי.

ביקורת נוספת משמיע ד"ר נדב שנרב, שלדעתו אין כל משמעות לנסיון להבין את מהותה של המדינה. מדינת הלאום היא גוף ביורוקרטי-טכני שנולד במאה השמונה עשרה, ואינו יכול להיות בעל מהות דתית. בניגוד לאחרים הוא טוען שלמדינה אין משמעות דתית גם כאשר היא מתנהלת לפי חוקי הדת. דעתו של שנרב דומה לזו שהביע ישעיהו לייבוביץ', אך בעוד לייבוביץ' טען כי הדת אינה יכולה לתת משמעות למדינה, הרי שנרב טוען שהמדינה איננה יכולה לקבל כל משמעות דתית. טענתו מנוגדת בדיוק לעצם הטענה של הגישה הממלכתית - זו טוענת שכל משמעות התורה והמצוות אינם יכולים להתממש אלא במסגרת לאומית.

[עריכה] השלכות מעשיות

השנים 2004-2006 סימנו שבר גדול ביחסים שבין מדינת ישראל לציונות הדתית והפכה את הויכוח על תפישת הממלכתיות מויכוח תיאורטי לויכוח פעיל בשטח ובעל השלכות מעשיות.

השבר הגדול בא בעקבות 4 אירועים מרכזיים:

  • תוכנית ההתנתקות בה פונו למעלה מ-10,000 מתנחלים מגוש קטיף, רצועת עזה וצפון השומרון. בשנה שלפני התוכנית ניהלו בציונות הדתית מאבק גדול כנגד התוכנית. המאבק היה ברובו הגדול דמוקרטי ולא אלים ומנהיגי הציבור השונים (מועצת יש"ע, מפלגות האיחוד הלאומי ומפד"ל) הדגישו שוב ושוב שהם מובילים קו מאבק ומחאה לא אלימים. מלבד הטענות על האכזריות של התוכנית ועל פגיעתה בבטחון, רבים בציונות הדתית חשו שהתוכנית לא התקבלה באופן דמוקרטי אלא נכפתה עליהם במהלכים עוקפי-דמוקרטיה (ההפסד של שרון במשאל מתפקדי הליכוד, פיטור שרי האיחוד הלאומי לפני ההצבעה בממשלה) שזכו לתמיכתם של התקשורת ובית המשפט העליון (בג"צ) - שני גופים חזקים שנתפשים כעוינים את המחנה הדתי-לאומי באופן מסורתי. הציבור הדתי-לאומי קרא למשאל עם בנוגע לתוכנית, אך הממשלה סירבה לכך.
  • שיקום מפוני גוש קטיף וצפון השומרון, שלקה במחדלים רבים, אטימות, סחבת וחוסר רגישות למצוקת המפונים. למפונים רבים לא היה פתרון מגורים אחרי שפונו, וגם היום רבים עדיין חיים במלונות ובמאהלים זמניים, ללא פתרון קבע. הקרווילות שבהם שוכנה הרבה מן המפונים התגלו כלא-ממוגנות וחלקן נפגע ממטחי הרקטות הקסאם שירו הפלסטינים לעבר הנגב המערבי, שדרות ואזור אשקלון.
  • תוכנית בצה"ל לביטול המסלול של ישיבות ההסדר וצמצום הנח"ל החרדי. בציונות הדתית היו שראו בתוכנית זו רדיפה של הציונות הדתית והשמצתה, במטרה לשבור אותה מנטאלית ולפגוע בערכיה.
  • פינוי עמונה שלווה באלימות חסרת תקדים משני הצדדים, ולמעלה מ-200 פצועים, רובם מתנחלים. המתנחלים וחברי כנסת מן הימין שהיו באירוע (ואף נפצעו בינוני) טוענים שהמשטרה קיבלה פקודות לתקוף באגרסיביות את המתבצרים ולהביא לשפיכות דמים, וזאת על מנת לחזק את דימויו של מ"מ רה"מ אהוד אולמרט. למרות האלימות הקשה וסרטוני הוידאו שתעדו אלימות קשה מצד השוטרים, הממשלה סרבה להענות לקריאת הציונות הדתית להקמת ועדת חקירה ממלכתית.

בעקבות האירועים האלה רבים בציבור הציוני-דתי חשים נבגדים ואפילו נרדפים על ידי המדינה. מוסדות כגון בג"צ, התקשורת והממשלה זוכים לאמון אפסי בקרב ציבור זה, וכעת יש גם חוסר אמון במשטרת ישראל, בכנסת ואפילו בצה"ל. על רקע חוסר האמון הגובר ותחושת הנרדפות, היו שקראו להתנתק ממדינה ישראל ולהקים "מדינת יהודה" שתתנהל בשטחי יש"ע לצד מדינת ישראל, וכן נפוצו קריאות לסרב לשרת ב"צבא הגירוש". יש לצייו שהסרבנות נתפשת כצעד חריג ומשמעותי בקרב הציונות הדתית, שבמשך שנים חינכה את בניה להתנדב למיטב היחידות בצה"ל (וכיום "כיפות סרוגות" מאכלסים חלק ניכר מהקצונה הזוטרה).

כמו כן, חלקים מציבור זה, ובייחוד הנוער (ולא רק נוער הגבעות), הקצינו ורבים חשו שקו המאבק הלא-אלים נכשל וכעת לא נותר אלא להגיב באלימות כדי לסכל פגיעה נוספת בציונות הדתית ובערכים החשובים לה. ביטוי לתחושה זו ניתן במאבק על פינוי עמונה בו הותקפו השוטרים באבנים. עם זאת עדיין רוב הציבור מתנגד באופן נחרץ לאלימות ובדרך כלל גם לסרבנות וליחס שלילי למדינה.

[עריכה] מובילי התפיסה כיום

הרבנים העיקריים המזוהים עם תפיסה "ממלכתית" מובהקת, הם:

[עריכה] לקריאה נוספת

  • הרב צבי ישראל טאו, על ממלכתיות, ממשלה ומדינה - בעקבות אירועי ה'מחתרת', בתוך ארצי ה' חורף תשנ"א.
  • הרב שלמה אבינר, ישוב ארץ ישראל וממלכתיות, בתוך 'עיטורי כהנים' 136, אייר ה'תשנ"ו.
  • הרב יובל שרלו, רשו"ת הציבור, ישיבת ההסדר פתח תקווה.
  • הרב צבי ישראל טאו, סולו המסילה - על הלאומיות הישראלית וייחודה.
  • הרב אליעזר ברקוביץ, על ריבונות יהודית בתוך ספרו מאמרים על יסודות היהדות, נערך בידי דוד חזוני ויוסף יצחק ליפשיץ.

בעקבות המחלוקת הפנימית בציבור הציוני-דתי, מופצת החל מראשית שנת תשס"ו בישיבות וביישובי יו"ש, חוברת תקופתית בשם מבט בהיר, בעריכת הרב אוהד תירוש. בחוברת זו כותבים רבנים שונים התומכים ב"ממלכתיות", בין השאר כתבו הרבנים אלי סדן, אליהו בלומנצויג, אלי אדלר ואלישע וישליצקי.

מנגד מופיע במקביל עלון חודשי בשם קומי אורי מטעם תנועת קוממיות אותה הקים הרב זלמן ברוך מלמד אשר מטרתה לחנך לגישה המתבדלת יותר. בין הכותבים בעלון זה הרב מלמד עצמו והרבנים שאר ישוב כהן, דב ליאור, אליקים לבנון ועוד.

[עריכה] קישורים חיצוניים

[עריכה] הערות שוליים

  • 1. ^ אורות, עמ' ק"ס.
  • 2. ^ אורות, למהלך האידיאות בישראל ב'.
  • 3. ^ ארצי ה', עמ' 9.
  • 4. ^ ארצי ה', עמ' 15.
  • 5. ^ מקור ראשון מוסף "שבת", ה' באלול תשס"ה, עמ' 9.
  • 6. ^ מקור ראשון מוסף "שבת", כ"ו באלול תשס"ה, עמ'5.
  • 7. ^ הרב אלי אדלר, שו"ת אמוני לאור מאורעות השעה. ראה כאן.
  • 8. ^ "בת-קול", עתון הסטודנטים של אוניברסיטת בר-אילן, ישעיהו לייבוביץ, סתיו 1967. ראה כאן.
  • 10. ^ עלון "במחשבה תחילה", ג' אדר א' תשס"ה, גיליון 1. ראה כאן.
  • 11. ^ עלון "במחשבה תחילה", כ"ג חשוון תשס"ו, גיליון 6. ראה כאן.
  • 12. ^ הרבנות והמדינה, מדינה ועצמאות באורו של מרן הרב קוק זצ"ל, עמ' 273.
ערך מומלץ