פאן-ערביות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פאן ערביות היא תנועה הקוראת לאיחוד מדיני, חברתי וכלכלי בין העמים והמדינות הערביות במזרח התיכון. המונח קשור קשר הדוק ללאומיות הערבית. באופן מסורתי, הפאן ערביות אימצה זהות חילונית, סוציאליסטית, ואנטי מערבית.
הפאן ערביות הוצגה לראשונה כאידאולוגיה פוליטית עצמאית על ידי שריף חוסיין אבן עלי, שריף מכה, אשר ביקש עצמאות מהאימפריה העותומנית בדמות מדינה ערבית אחידה, "ערב", שתשתרע על כל חצי האי ערב, בנוסף לשטחים בהן שוכנות היום עיראק, סוריה ,ירדן, ישראל, לבנון והשטחים הפלסטינים. ההתכתבות בין חוסיין לנציב הבריטי במצרים מקמהון, שהתנהלה בשנים 1915-1916 (ר' מכתבי חוסיין-מקמהון), הביאה לסיכום בין בריטניה והערבים לפיו בתמורה למרד מוצלח של הערבים בשלטון העות'מני תתמוך בריטניה בתביעות לעצמאות ערבית. ואולם ב-1916, הסכם סייקס-פיקו בין בריטניה וצרפת קבע כי אזורי המפתח במזרח התיכון יחולקו בין המעצמות האירופיות ולא יימסרו לשלטון עצמי ערבי; כשהאימפריה קרסה ב-1918 סירבה בריטניה לעמוד בהתחייבותה לערבים ושימשה, כמו צרפת, פטרונית של מדינות החסות החדשות שקמו במזרח התיכון לאחר מלחמת העולם הראשונה. "ערב" (מאוחר יותר, ממלכת ערב הסעודית), נוסדה בדרום המדברי, שנתפס אז כדל ערך ביחס לאזור הסהר הפורה. בנוסף, בריטניה הסתמכה על הצהרת בלפור משנת 1917 בבואה לנהל את ארץ ישראל כמנדט בריטי החל מ-1920. כתוצאה מכך, ניצניו הערכיים של הפאן־ערביות לא פרחו, ותחת זאת נפתחה תקופה של שליטה אנגלו־צרפתית בעולם הערבי.
גרסה פאן־ערבית מגובשת יותר מזו של חוסיין נרקמה בשנות הארבעים בסוריה על ידי מישל עפלק, מייסד מפלגת הבעת' (תחייה), אשר הושתתה על יסודות סוציאליסטים ופאשיסטים־איטלקיים. אידאולוגיה פאן ערבית הייתה ביסודם של מספר נסיונות לאחד מדינות לאום ערביות לכדי ישות מדינית אחת, כאשר הבולטת ביניהן הייתה הרפובליקה הערבית המאוחדת אשר איחדה בין מצרים וסוריה וכללה ערבים דרוזים, סונים, שיעים ונוצרים. יש הטוענים כי גמאל עבדל נאצר, נשיא מצרים ופאן־ערביסט רדיקלי, ראה באיחוד הסורי־מצרי מדרגה ראשונה בדרך ליצירתה של מדינה כלל־ערבית בהנהגתו. בניגוד לפאן־איסלמיזם, אשר קרא לאיחוד מדיני של המוסלמים על בסיס דתי, הפאן־ערביות הייתה חילונית לחלוטין ורבים מתומכיה, ביניהם עפלק עצמו, היו נוצרים. באופן דומה, הנוצרי טארק עזיז, סגן ראש ממשלת עיראק בתקופתו של סדאם חוסיין, היה פאן־ערביסט מובהק.
מפלגת הבעת' הפאן־ערבית היא מפלגת השלטון הנוכחית בסוריה, והייתה כזו גם בעיראק עד לא מזמן. שיאה של התנועה הפאן־ערבית היה בשנות השישים, ואולם התבוסה הערבית במלחמת ששת הימים פגעה קשות בתמיכה בה. הסכסוכים בין המחנה הרדיקלי (מצרים, סוריה, עיראק הבעת'יסטית) והמחנה המתון (ערב הסעודית, ירדן ועיראק ההאשמית), שהעצימו לנוכח המלחמה הקרה, כמו גם התעוררותה המחודשת של הבעיה הפלסטינית וחוסר היכולת של המשטרים הפאן־ערביים ליצור צמיחה כלכלית ראויה - כל אלה הביאו לכך שבשנות השמונים דעכה האידאולוגיה הפאן־ערבית, ותחתיה עלה האסלאמיזם.

