חצביה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חצביה (حاصبيا, חאצביא) היא עיירה בדרום מזרח לבנון, בואדי א-תים, במורדות הצפוניים של הר החרמון. אוכלוסית העיירה מורכבת מדרוזים ונוצרים.

מפת האזור סביב חצביה
הגדל
מפת האזור סביב חצביה

העיירה שוכנת לגדות נהר החצבני. בסביבות העיירה כרמים רבים ומטעי זיתים ותאנים. ענף החקלאות העיקרי של העיירה הוא גידול וייצור שמן זית. בעיירה עצמה מעטים מקומות התעסוקה. דבר זה מביא לכך שרבים מבני העיירה עובדים במהלך השנה בערי לבנון הגדולות ושבים לעירם בחופשת הקיץ. כתוצאה מכך גודלה של אוכלוסיית חצביה, כמו כל עיירות הדרום, משתנה בין הקיץ לבין שאר עונות השנה.

[עריכה] היסטוריה

הצלבנים הקימו בחצביה מצודה על יסודות של מצודה רומאית קדומה. בשנת 1170 נכבשה המצודה הצלבנית על ידי האמירים לבית משפחת שהאב, והם הפכו את המצודה למעוז ממנו שלטו על ההר. סביב חצר גדולה מצויה המצודה, מסגד וכן מספר בתים מימי הביניים. שטחם הכולל של כל המבנים מגיע לכעשרים אלף מטר רבוע. מאז המאה ה-12 נשרפה המצודה פעמים רבות, אך היא עדיין עומדת על תילה. במצודה חלקים רבים מתקופות שונות, וקיימים בה סגנונות אדריכליים שונים: צלבני, ערבי ואף איטלקי. כיום מהווה המצודה את סמלה המסחרי של חצביה והיא אתר התיירות הראשי של העיירה.

להר החרמון, שלמרגלותיו שוכנת העיירה, יוחסה קדושה על ידי הכנענים והפיניקים ומטבע הדברים נבנו בסביבתו מקדשים רבים. התנ"ך מזכיר את "בעל חרמון", ואילו הברית החדשה מציינת את הר החרמון כמקום בו התרחשה הטרנספיגורציה של ישו. כך אפוא, מצויה חצביה בלב אזור המקודש לתושבי האזור מקדמת דנא.

באמונה הדרוזית נתפסת חצביה כמקום ראשון במעלה בקדושתו. על הר סמוך לעיירה ממוקם מקום קדוש לדרוזים בשם ח'לואת אל באידה. במקום שוכנת מדרשה דרוזית ללימוד רזי האמונה הדרוזית. עד לנסיגת צה"ל מדרום לבנון בקיץ שנת 2000 למדו במדרשה זאת גם בני העדה הדרוזית בישראל.

במלחמת השחרור קלטה חצביה פליטים מארץ ישראל, בני העיירה חורפיש שבהר מירון. בתום המלחמה שבו הפליטים חזרה לארץ ישראל. ראש עיריית חצביה באותה העת, בהג'ת שמס, אף היה מעוניין בכינון קשרים ישראל ותכנן לבקר בישראל אך הדבר לא הסתייע.

[עריכה] קהילה יהודית

מקורות קדומים מלמדים על קיומה של קהילה יהודית בחצביה עוד בשנת 1401. בשו"ת של רבי יום טוב צהלון מובא שבחצביה חלים דיני שנת השמיטה ואכן תושבי העיירה היהודים נהגו שלא לעבד את שדותיהם בשביעית. מספרם של תושבי העיירה היהודים אינו ברור והשתנה מזמן לזמן. מקור משנת 1806 מוסר על כעשרים משפחות הדרות בעיירה ומתפרנסות מרוכלות ומסחר.

רבי יהוסף שוורץ כותב בשנת 1835 על שלושים וחמש משפחות הדרות בעיירה. כמו כן הוא מוצא לנכון לציין שהיהודים תושבי העיירה הורשו לשאת נשק. באותה ימים היה לא מקובל שיורשה ליהודי לשאת נשק בארצות האסלאם. גם בעיירה המרונית-דרוזית דיר אל-קמר בהרי השוף שבהר הלבנון, הייתה תופעה דומה - יהודים שהיו מורשים לאחוז בנשק ואף הצטיינו בכך. בשנת 1831 יצאה קבוצת לוחמים מקרב יהודי חצביה ודיר אל-קמר לכבוש את המבצר בעיירה סאנור שבשומרון בפקודת מושל עכו הע'ותמאני.

מקורות שונים לאורך אמצע המאה ה-19 מוסרים על כעשרים עד שלושים משפחות, שמנו כמאה נפשות. ביוזמת הברון רוטשילד עברו חלק מיהודי חצביה למושבה ראש פינה בשנת 1888. הברון רוטשילד גם מימן את שיפוץ בית הכנסת בעיירה, ואף מימן את שכרו של מורה יהודי לבני הקהילה. ב-1913 עזבו שלוש המשפחות היהודיות האחרונות את העיירה. בין היהודים ממוצא ספרדי בישראל קיים עד היום שם המשפחה "חצבני".

[עריכה] קישורים

שפות אחרות