השפל הגדול: הרקע לשפל הגדול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

השפל הגדול

השפל הגדול היה משבר כלכלי שראשיתו הרשמית, ב"יום חמישי השחור", ב־24 באוקטובר 1929, כאשר נפלה הבורסה הניו יורקית בארצות הברית.

ויכוח חריף וסוער ניטש סביב הסיבות למשבר של 1929 ועוד יותר מזה סביב הסיבות להתמשכותו לאורך שנים—לפי מספר טענות, אפילו עד ערב מלחמת העולם השנייה. ישנה עם זאת הסכמה סביב שתי נקודות: זרעי המשבר נטמנו שנים לפני נפילת הבורסה באוקטובר 1929; והתפקיד המרכזי שהיה להגברת זרם האשראי ביצירת הרקע למשבר.

תוכן עניינים

[עריכה] עובדות יסוד

משבר הבורסה של 1929 בא אחרי שמונה שנים של גאות כמעט רצופה, החל מאמצע שנת 1921. גאות זו באה בעקבות השפל שהתרחש אחרי תום מלחמת העולם הראשונה ונמשכה, בהפסקות קצרות, עד יולי 1929, כאשר החלו הייצור והפעילות הכלכלית בארצות הברית לשקוע.

במהלך תקופת גאות זו הייתה בארצות הברית אינפלציה. היצע הכסף הכולל התרחב באופן חסר תקדים מהיקף של 45.3 מיליארד דולר בתחילת התקופה ועד 73.23 מיליארד דולר בסיומה, עלייה של 62 אחוז בסך הכל. סך הכסף שבמחזור לא השתנה כלל לאורך התקופה (3.68 לעומת 3.64 מיליארד דולר) והשינוי בסך כל הזהב שבידי ארצות הברית היה מזערי, כך שניתן לומר כי ההרחבה בוצעה במהותה באמצעות הגדלה של האשראי הכולל בכסף "מזוייף" (כלומר, כזה שאינו מכוסה ישירות בזהב הנמצא בידי המדינה).

[עריכה] המחלוקת העיקרית

ישנן כמה סוגיות עיקריות סביבן ניטש הויכוח התיאורטי בנוגע לסיבות למשבר שנת 1929. את העיקריות שבהן ניתן לבטא ביחס לתפקיד הבנק הפדרלי וחשיבותו בתקופת המשבר.

על פי התפישה המוניטריסטית, כפי שהיא מבוטאת במיוחד על ידי מילטון פרידמן היה הבנק הפדרלי גורם מרכזי בהתרחשות המשבר, בעיקר בגלל ניהול מדיניות כושל מצידו ו"הדפסת כסף" באמצעות מתן אשראי זול לבנקים. תפישה זו מקובלת היום על רבים, בין השאר משום שהסבריו של פרידמן תאמו היטב התפתחות משברים אחרים בתקופות שלאחר מכן.

גישה אחרת, שהייתה מקובלת מאוד בתקופת המשבר ובשנים שאחריו, היא זו בה החזיקו אנשי הניו דיל והקיינסיאנים ובמידה מסויימת גם התאוריה המרקסיסטית. לפי גישה זו, תפקיד הבנק הפדרלי היה חשוב פחות, משום שהתהליכים שהתרחשו וגרמו למשבר היו מבניים וקשורים לאי-התאוששות הייצור העולמי אחרי מלחמת העולם הראשונה, בעיות מבניות בקפיטליזם, והיווצרות "ייצור יתר" שהביקוש המצרפי לא צמח במידה מספקת כדי להדביקו.

גישה שלישית, בה מחזיקים חלק מאנשי האסכולה האוסטרית, היא שלפעולות הבנק המרכזי היה תפקיד מרכזי בהיווצרות המשבר באמצעות מתן אשראי זול שגרם גם לגאות שסופה היה חייב להיות שפל. עם זאת, הבעיה לא נבעה מניהול כושל מצד הבנק הפדרלי, משום שיעדיו הוגדרו באופן שונה ממילא: תפקידו האמיתי היה לגרום להרחבת האשראי העסקי, משום שפעולה זו נחשבה נכונה ומועילה בעיני קובעי המדיניות.

[עריכה] יעדי הבנק הפדרלי

בנק הרזרבות הפדרלי של ארצות הברית היה בתחילת שנות העשרים של המאה העשרים מוסד צעיר. הוא נוסד בעקבות חוק אוון-גלאס שהועבר בקונגרס האמריקני ונחתם על ידי הנשיא וודרו ווילסון ב-23 בדצמבר 1913, ועם תום מלחמת העולם הראשונה ניצב לפני "משימת הניהול" החשובה הראשונה שלו.

במהלך שנות העשרים נקט במספר צעדי מדיניות מרחיבים, שהיו הסיבה העיקרית להצפת השוק האמריקאי ושווקים אחרים בכסף זול. מדיניות זו לא הייתה אקראית. כאשר הוקם הבנק, ניסח שר האוצר מקאדו את יעדי החוק שהביא להקמתו כך:

"המטרה העיקרית של חוק הבנק הפדרלי היא... לחזק את מערכת הבנקאות שלנו כך שמשאבי האשראי הדרושים לעסקים ויוזמות חקלאות ינתנו באופן כמעט אוטומטי ובשיעורי ריבית נמוכים".

בבנק הפדרלי נטו להסכים עם קביעה זו, כפי שניתן להתרשם מן הדוח השנתי של הבנק לשנת 1923 בו נכתב:

"הרזרבות של הבנק הן... משאב שאליו יכולים בנקים חברים לפנות כאשר הדרישות של הקהילה העסקית חורגות ממשאביהם שלהם. הבנק הפדרלי מספק את התוספות הנדרשות לאשראי בתקופות של התרחבות עסקית ומאיץ את התהליכים בתקופה של שפל עסקי"

כלומר, הבנק הפדרלי נתפש בעיני קובעי המדיניות וראשי הבנק כאחד קודם כל ככלי למתן סיוע כספי לעסקים באמצעות מדיניות אינפלציונית—לאושש את הכלכלה בתקופת שפל, ולהמריץ אותה עוד יותר בתקופות של גאות. בניגוד לתפישה שרווחה במהלך השנים, תפקידו של הבנק באותה תקופה לא היה לווסת באמצעות רגולציה את הפעילות הכלכלית ולהגן על הבנקים במקרי חירום אלא לשמש כלי מדיניות. במקרה זה, כלי להענקת סובסידיות מקיפות לעסקים.

[עריכה] המערכת הפוליטית והכלכלית

ככלי מדיניות כלכלית, היה הבנק חשוף ללחצים מכיוונים שונים—בעיקר מצד פוליטיקאים, קובעי מדיניות, ואנשי עסקים בכירים—אך גם מצד אנשים בתוך הבנק עצמו, שלחלקם היו אינטרסים וסדרי יום אישיים לקדם. לחצים אלו שיקפו גם את רוח התקופה והתפישות שרווחו בה, גם את המערך הפוליטי והחברתי של שנות העשרים, וגם את התנאים הכלכליים הכלליים שבמסגרתם פעל הבנק הפדרלי.

במהלך שנות העשרים כיהנו בארצות הברית שלושה נשיאים רפובליקניים: וורן הרדינג, קלווין קולידג' והרברט הובר. תחת שלושתם כיהן כשר האוצר אנדרו מלון ותחת שני הראשונים כיהן כשר המסחר הנשיא לעתיד הרברט הובר. במובנים רבים, על כן, ניתן לראות בשלושת הממשלים ממשל רציף אחד מבחינת גישה ומדיניות בנושאי כלכלה.

הממשלים כוננו מדיניות רפובליקנית טיפוסית לממשלים לפניהם (ובמידה ידועה, גם אחריהם), שכללה תקציב מהודק יחסית (כאן, במיוחד בזכות פעולתו של מלון בתחום), הטבות מס שיעדן העיקרי היה בעלי ההכנסות הגבוהות (שהיו מממניה העיקריים של המפלגה) ונטייה חזקה למכסים פרוטקציוניסטים שייעדם היה להגן על היצרנים הגדולים בארצות הברית.

חלק מגישותיהם של הרפובליקנים היו משותפות גם לגישת המפלגה הדמוקרטית. אחת מהן הייתה השאיפה ליצור שפע כלכלי באמצעות הרחבת האשראי כדי לרצות את השדולות רבות העוצמה של החקלאות, התעשייה והמסחר, שהיו מעוזן של שתי המפלגות כאחת (בשנים אלו, עיקר כוחה של המפלגה הדמוקרטית היה בדרום החקלאי).

ביטוי חשוב לנקודה שנייה ובעלת חשיבות גדולה יותר מוצאת ביטוי בנאום ההכתרה של הרברט הובר אחרי בחירות 1928:

"הבחירות שיקפו פעם נוספת את נחישותו של העם האמריקני שרגולציה של יוזמה פרטית ולא בעלות ממשלתית היא הנתיב הנכון ביחס לעסקים. [ביחס לייצרני סחורות] ... חוקינו עומדים על תחרות יעילה; [ביחס לשירותים ציבוריים]... בגלל שאנחנו מעניקים למעשה מונופול באמצעות הגבלת התחרות, עלינו לבצע רגולציה בשירותים ובתעריפים.
"מטרת העל של מחשבותינו בתחום הכלכלי צריכה להיות כינון יציבות ובטחון בעסקים ובתעסוקה, כדי לסלק את העוני מגבולותינו. עמנו פיתח בשנים האחרונות יכולות חדשות לשיתוף פעולה למטרת רווחת הציבור... הממשל צריך לסייע ולעודד תנועות אלו של עזרה-עצמית קולקטיבית תוך שיתוף פעולה. העסקים הצליחו באמצעות שיתוף פעולה להתקדם רבות בשירות, ביציבות, בסדירות התעסוקה ובתיקון פגיעותיהם שלהם...
"יש שדה שיתוף פעולה חשוב לא פחות מצד הממשל הפדרלי עם מגוון רשויות מדינה, רשויות מוניציפליות ופרטיות, בפיתוח שיטתי של הליכים אלו".

על פי תפישתו של הובר—ובכך לא נמצאו לו חולקים רבים בממשל הרפובליקני או בממשלים הדמוקרטיים של רוזוולט, תחרות חופשית היא תהליך בזבזני (wasteful) ומיותר, משום שהיא גורמת למספר רב של יצרנים לעסוק בייצור מוצרים שגורם אחד או כמה גורמים גדולים יוכלו לייצר ביתר "יעילות" ומתוך "שיתוף פעולה". בשירותים מרכזיים, אין לתחרות כלל מקום ויש ליצור מונופולים או קרטלים גדולים בחסות ובפיקוח המדינה. לפי התפישה הרווחת (וזו נולדה שנים רבות לפני קיינס), לממשל יש אפשרות לנהל באופן "מדעי" ונבון את כלכלת המדינה, למנוע מצוקה, לחסל את העוני, ולהבטיח "עידן של שגשוג" (כלשון נאום ההכתרה של קולידג') שיימשך לנצח.

[עריכה] מדיניות הבנק הפדרלי

מדיניות הבנק הפדרלי הותאמה ליעדים הפוליטיים, המדיניים והכלכליים של ממשלי התקופה, כשהמטרות העיקריות הן ליצור "עידן של שגשוג" שיימשך לנצח, בו תוכל הממשלה לנהל בתבונה ובאופן מדעי את המדינה כולה.

למדיניות הבנק הפדרלי היו מספר מאפיינים: מדיניות רכישת כסף שבאה כמורשת ממשל וילסון; עידוד למעבר לחשבונות משיכה שהגדילו מאוד את כמות הכסף שעמדה לרשות הבנקים כדי "לשחק" עמם; איפשרו גלגול הלוואות בנקים בריבית שמתחת לריבית הרגילה, דבר שאפשר להמשיך ולגלגל הלוואות "רעות" בחסות הבנק הפדרלי; מתן עידוד להשקעות בורסאיות מתוקף הנמכת ההגבלות על הלוואות לסחר בורסאי; וקנייה כמעט בלתי מבוקרת של שטרות חוב לטווח קצר בשיעור נוח עבור קומץ הבנקים שניהלו סחר זה, עם הלוואות קצרות-טווח רבות כאלו אל מעבר לים ובמיוחד לגרמניה.

צעדים אלו החלו כנסיון לחלץ את ארצות הברית מן השפל של אחרי מלחמת העולם הראשונה אך התפתחו במהירות רבה למדיניות של הנמכה משמעותית של ההגבלות על שימוש בכסף והרחבת אשראי כמעט לא מבוקרת, כולל להלוואות קצרות טווח מעבר לים. כל אלו יצרו הרחבה משמעותית של כמות הכסף שעמד לרשות בנקים ופרטים, הטייה חריפה לכיוון של השקעות קצרות טווח וספקולטיביות, ו"דליקות" רבה בשוק, בגלל האופי המפוקפק של חלק לא מבוטל מהאשראי המורחב.

[עריכה] חידוש מאגרי הכסף

בהתאם לחוק פיטמן משנת 1917, שחוקק תחת הממשל הדמוקרטי של וודרו ווילסון הותך חלק ניכר מן הכסף שעמד לרשותה של ארצות הברית והועבר לידיה של בריטניה, כהלוואה.

על פי החוק, התחייבה ארצות הברית לחדש את מאגרי הכסף שלה אחרי המלחמה, וכך אכן נעשה. השער שבו נרכש הזהב אחרי המלחמה, עם זאת, היה דולר אחד לאונקיית כסף, שער אינפלציוני ששימש בפועל סיבסוד מצד הבנק הפדרלי לכורי הכסף בארצות הברית.

[עריכה] סוגי חשבונות

סעיף חשוב הרבה יותר בפעולות הבנק הפדרלי היה המעבר המשמעותי של הבנקים מחשבונות חסכון לחשבונות משיכה. לפני כינון הבנק הפדרלי, נדרשו הבנקים לעמוד בדרישת רזרבות זהה בשני סוגי החשבונות, ולא הורשו לשלם ריבית בחשבונות משיכה. כתוצאה מכך, היו היו חשבונות משיכה מוגבלים לבנקים המדינתיים ובנקי החסכון החשובים פחות. חוק הרזרבה הפדרלית אפשר לבנקים הלאומיים לשלם ריבית על חשבונות משיכה וקיצץ את הרזרבות הנדרשות בחשבונות מסוג זה למחצית מהנדרש בחשבונות חסכון ובשנת 1917 קיצץ אותן שוב לשיעור של שלושה אחוזים.

מבחינת הבנקים, משמעות הקיצוץ הייתה חופש גדול בהרבה למתן הלוואות והרחבת האשראי על בסיס כספים המושקעים בחשבונות משיכה: על כל דולר שהלווה הבנק מכספים שהופקדו בחשבונות אלו היה עליו לערוב רק ל-3 סנטים. מכל בחינה מעשית הייתה זו הזמנה פתוחה לבנקים להעביר את ההפקדות בהם במידת האפשר מחשבונות חסכון לחשבונות משיכה.

התוצאה לא אחרה לבוא. כאשר בוחנים את התפתחות השקעות בחשבונות חסכון וחשבונות משיכה לאורך שנות העשרים, אפשר לראות כי חשבונות החסכון עלו בקצב מהיר של 7.2 אחוז בשנה מיוני 1921 עד סוף 1924 (מ-17.11 מיליארד דולר ל-20.90 מיליארד דולר) אך מכאן ואילך התמתנה העלייה מאוד לקצב של 1.6 אחוז לשנה (22.54 מיליארד דולר ביוני 1929).

חשבונות המשיכה, לעומתם, עלו בקצב של 10.4 אחוז לשנה בשלב הראשון (מ-16.58 מיליארד דולר ביוני 1921 ל-22.23 מיליארד דולר בסוף 1924), והמשיכו לעלות בקצב מהיר פי שלושה (5.1 אחוז) בתקופה שעד יוני 1928, עם 28.53 מיליארד דולר. התאפסות הגידול בחשבונות אלו בנקודה זו היה אות ברור לכך שהמשבר הולך ומתקרב.

ביטוי חריף להשפעת השינוי הזה במדיניות האשראי והגישה המרחיבה של הבנק הפדרלי אפשר למצוא כאשר בוחנים את השינוי ברזרבות הבנקאיות לעומת הגידול באספקת הכסף באותה תקופה: הרזרבות גדלו במהלך התקופה ב-760 מיליון דולר, ומכוחם הוגדלה אספקת הכסף בשיעור של 28 מיליארד דולר.

[עריכה] גלגול שטרות

הביטוי החריף ביותר של מדיניותו של הבנק היה באישורים הנרחבים שנתן לגילגול שטרות, המרת הלוואה ישנה בהלוואה חדשה. תפקידו של הבנק הפדרלי, להלכה לפחות, היה לאפשר לבנקים לגלגל שטרות רק במקרים דחופים (לדוגמה, מניעת התמוטטות של בנק), אחרי בדיקה קפדנית של הלווים, ועם ריבית-עונשין שתהפוך גלגול שטרות כזה לרצוי רק במקרי חירום.

בפועל, אפשר הבנק גלגול שטרות חוב ללא בדיקה וללא ריבית עונשין, דבר שהפך את השיטה לנוחה ורווחית עבור הבנקים, שיכלו לגלגל הלוואות מסוכנות הלאה ועדיין להרוויח. יתר על כן, גם כאשר המשבר הסתמן באופק במהלך שנת 1928 ו-1929 ניסה עדיין הבנק הפדרלי להמנע מהעלאה ממשית של הריבית ובמקום כונן הפרדה לא מעשית בין אשראי "לגיטימי" לחקלאות, תעשייה ומסחר ואשראי "לא לגיטימי" לבורסה.

[עריכה] עידוד ההשקעות בבורסה

אחד הכשלים הבולטים של הבנק הפדרלי הייתה המדיניות שכוננה בו, הרבה בזכות לחציהם של בנג'מין סטרונג רב העוצמה שעמד בראש הסניף הניו-יורקי של הבנק, לעידוד השקעות בבורסה. לפני הקמת הבנק הפדרלי, עמדו שיעורי הריבית על הלוואות מיוחדות לבורסה על שיעור של עד מאה אחוז. אחרי הקמתו לא עברו שיעורים אלו 30 אחוז ולרוב אפילו לא 10 אחוז. במהלך שנת 1929, לדוגמה, היה השיעור הממוצע כ-8 אחוז. במלים אחרות, ההלוואות הבורסאיות היו כסף קל וזמין.

לפרק זמן קצר, שנמשך בפועל בין פברואר לאוגוסט 1929, ניסה הבנק הפדרלי לכונן הבחנה בין השקעות "איכותיות" ולא איכותיות—בורסאיות ולא בורסאיות. כמובן שהבחנה כזו לא הייתה אפשרית ליישום בפועל והבעיה האמיתית של כמות האשראי לא טופלה.

בנקודה זו, הייתה חשיבות רבה גם להצהרות האופטימיות שבאו מוושינגטון, במיוחד כאשר הגאות הכלכלית האינפלציונית בבורסה החלה לשקוע בתחילת 1927. שר האוצר מלון הפגין אופטימיות ופיזר הכרזות מעודדות בינואר ובמרץ, עם אמירות כמו "יש שפע כסף כל שיוכל להתמודד עם כל קושי שיצוץ", ואילו הנשיא קולידג' פיזר הצהרות דומות ביוני ובאוקטובר על "עידן חדש" של שגשוג מתמיד.

[עריכה] שטרות בנק

בעיה חמורה נוספת בהתנהלות הבנק הפדרלי הייתה הסכמתו לקנות בריבית נמוכה במיוחד כמויות בלתי מוגבלות של שטרות הסכמה (Acceptances, שטרות הדומים לשטרות אוצר קצרי טווח). בשטרות מסוג זה, הלווה (לרוב, בנקים או סוחרים גדולים) מציע לסוחרי הסכמה (בנקים או סוחרים גדולים אחרים) לרכוש ממנו שטרות הסכמה. אלו דרושים, לרוב, כדי לממן את הוצאות הלווה בהקשר של מכירת סחורה, עד לקבלת התשלום עבורה במועד מאוחר יותר. סוחרי ההסכמה מוכרים את השטרות למשקיע—במקרה זה, מערכת הבנק הפדרלי.

ככל שהריבית על השטרות נמוכה יותר, כך ערוץ זה מפתה יותר מבחינת הלווים כערוץ לגיוס אשראי. מאחר והשטרות נועדו רק למסחר בינלאומי או לעסקאות חוץ, הייתה הגישה אליו חסומה לרוב הציבור. השערים הנמוכים במיוחד ברכישה של הבנק הפדרלי הפכו אותו לערוץ אקסקלוסיבי (כלומר, לא פתוח לציבור הרחב) ומועדף על בנקים, שהעדיפו למכור לבנק הפדרלי בעקיפין במקום לרכוש ישירות דיסקונטים בעלות גבוהה יותר. לדוגמה, ביוני 1927 46 אחוז מכל שטרות ההסכמה של הבנקים היו בבעלות הבנק הפדרלי, כשחלק נכבד מהם נרכשו על-ידי בנקים מרכזיים של מדינות זרות בריבית נמוכה עוד יותר (היינו, הבנק הפדרלי מימן אשראי זול עבור מדינות אחרות).

התפתחות המסחר בשטרות הסכמה הייתה אופיינית ליעדו האמיתי של הבנק הפדרלי כערוץ להזרמת אשראי זול לשוק. השימוש בשטרות הסכמה חדר לשוק האמריקני בהשפעת פאול מ. וארבורג, בנקאי גרמני שהיה ידידו של בנג'מין סטרונג, שעמד בראש הסניף הניו יורקי רב ההשפעה של הבנק הפדרלי. וארבורג, ששימש גם בראש מועצת הייעוץ הפדרלית החשובה, עמד גם בראש כמה מהגופים המרכזיים ביותר בתחום מכירת שטרות הסכמה.

לפני כינון חוק הרזרבה הפדרלית נאסר על בנקים לאומיים לרכוש הסכמות. אחריו, הותר להם לרכוש הסכמות סחר זר עד גבול של 50 אחוז מההון והעודף של הבנק. תיקונים מאוחרים יותר העלו את הגבול הזה בהדרגה עד 150 אחוז והרחיבו את הגדרת ההסכמות הקבילות. בנוהג האנגלי, הוגבלו אלו לחלופות מתועדות, המייצגות תנועה ממשית של טובין בין מוכר וקונה ידועים. ועד הבנק הפדרלי ניסה תחילה להגביל את ההסכמות לחליפין כאלה, אך התכופף בהדרגה והתיר ב-1923 גם "שטרות מימון" לא ממוסמכים, והורחבה האפשרות של סניפי הבנק הפדרלי לרכוש הסכמות חוץ טהורות (כלומר, של ממשלות זרות) עם הבשלה מותרת שמשכה הועלה משלושה לשישה חודשים.

במצב זה, בשנת 1928, תחת הלחץ הפוליטי להמשיך במדיניות הכסף הקל בשנת בחירות, והחשש הפוליטי מפגיעה באירופה אם מדיניות הריבית תשתנה, נכשל הנסיון של הבנק הפדרלי לשנות את המדיניות האינפלציונית שלו.

חמור מזה, הפיתוי של כסף זול במימון הבנק הפדרלי משך רכישות נרחבות של הסכמות ממרכז אירופה ובמיוחד מגרמניה. ההסכמות היו פופולריות במיוחד אצל ראשי המדינות השונות בגרמניה, שהשתמשו בו ככלי זול ונוח להרחבת ההוצאות הממשלתיות באותה מדינה, כשהן מקטינות בכך את שיעור ההון המושקע במפעלים ובייצור לטובת הוצאות ממשלתיות. היו כמה, כמו הילמאר שאכט, ראש הרייכסבנק הגרמני וסוכן ועדת הפיצויים האמריקנית, פרקר גילברט, שהבינו את האסון האפשרי מהלוואות לא מבוקרות כאלו, ופנו לסניף הניו יורקי של הבנק הפדרלי כדי לבולמן, אך הפיתוי לרווח קל היה גדול מדי, ומאות סוכנים למכירת הסכמות המשיכו לפשוט על אירופה, ובמיוחד על גרמניה.

[עריכה] התפתחות הצעדים בדרך למשבר

בשנים 1921-1922 שררה בארצות הברית אינפלציה שמטרתה הייתה להקל על השפל של אחרי המלחמה, לעודד את הייצור ואת הפעילות העסקית, לסייע לאיכרים ובדגש מיוחד, לאושש את השווקים הזרים באמצעות הלוואות זולות.

בשנת 1923 וב-1924 חל שוב שפל מסויים בכלכלה, גם בגלל צמצום מסויים בכמות האשראי של הבנק הפדרלי, וגם בגלל הפעולות הסותרות של הממשל, שלצד ההלוואות שניתנו למדינות זרות כדי לעודד קניית מוצרים אמריקנים, חוקק בספטמבר 1922 את חוק המכסים פורדני-מקמבר. חוק זה היה המשך חוק מכסי החירום של 1921 ואף החריפו. התוצאה הייתה הפוכה מזו שאליה התכוון המחוקק: החוק הפחית את יכולתן של מדינות אירופה לרכוש מוצרים אמריקניים—משום שנעל בפניהן את השווקים האמריקניים והאפשרות להנות מהכנסות מייצוא לארצות הברית, וגם בגלל מכסי תגמול אירופאיים שפגעו בסחר העולמי.

הצעד ההגיוני להתמודד עם הבעיה היה לבטל את החוק הכושל, אך גישה כזו הייתה מנוגדת למדיניות הרפובליקנית. לכן, כדי להתמודד עם התוצאות השליליות, פנה הממשל לערוץ של הפצת כסף "זול" בארצות הברית, גם כדי לעודד הלוואות חוץ. הגאות בהלוואות חוץ נמשכה מספר שנים והגיעה לשיאה באמצע שנת 1928.

לממשל האמריקני לא היה מעמד רשמי כלשהו בנוגע לשאלה למי תינתנה ההלוואות (שכולן היו פרטיות), אך התערבויות שונות בנסיון לזכות במעמד לא רשמי, במיוחד של הובר, יצרו אצל רבים את הרושם כי הלוואות למדינות אחרות מותרות באישור ממשלתי, מה שאפשר הלוואות לא מבוססות רבות על בסיס ההנחה שהן אושרו על ידי הממשל.

יעד נוסף של מדיניות הכסף הקל, סמוי מעין הציבור, היה לסייע לבריטניה לשוב לתקן הזהב. בגלל הנפילה בערכו של השטרלינג, זרם הזהב ממנה לארצות הברית (ארבעים אחוז מהזהב שזרם לארצות הברית היה ממקור בריטי). כדי לשוב לתקן הזהב נדרשה בריטניה לדפלציה מסויימת שתזרים זהב חזרה אליה, כך שתוכל לעמוד ביחס הנדרש לתקן הזהב. אך בריטניה לא הייתה מוכנה לעשות זאת, בין השאר בגלל איגודי העובדים שמנעו הורדת שכר. הזרמת הכספים לשוק חוללה את האינפלציה הדרושה בארצות הברית לפיחות בערך הזהב בה ואפשרה לבריטניה לשוב לתקן הזהב בשנת 1925. בהקשר זה הייתה חשיבות רבה לקשרים שנוצרו בין מונטגיו נורמן, ראש הבנק של אנגלי, ובנג'מין סטרונג, האיש החזק בבנק הפדרלי.

בפועל, הייתה בחזרה לתקן הזהב גם אשליה מסוכנת. למרות שמדינות אירופה שבו כביכול להתבסס על התקן שמלפני המלחמה, בפועל התבסס עתה התקן לא על זהב אלא על "בוליון זהב" ו"חליפין זהב". זו הייתה תחילתו של עידן בו כמות הכסף ושערי המטבע נשלטים על ידי הבנק המרכזי ומתוקף הסכמות בין הבנקים המרכזיים. הפיתוי להשתמש בכלי רב עוצמה זה כדי להפיץ "כסף קל" ולפתור, כביכול, את הבעיות הזמניות בכלכלה, התברר בתוך זמן קצר כגדול מכדי שמדינה כלשהי תוכל לעמוד בו.

מטרה אחרונה, ולא הזניחה שבהן, להפצת הכסף הקל הייתה לסייע לנשיא קולידג' בנסיונו להבחר שנית בסוף שנת 1924, במיוחד לאור הבטחתו לריבית נמוכה על הלוואות.

אחרי הבחירות, החלה השפעת הכסף הקל שזרם לכלכלה לדעוך שוב ובסתיו 1926 שוב נגררה ארצות הברית לשפל קל שנמשך אל תוך שנת 1927. ביולי אותה שנה, התכנסו נורמן, סטרונג, נציגו של אמיל מורו ראש הבנק של צרפת, שארל ריסט והילמאר שאכט, יו"ר הרייכסבאנק, במה שהיה הנסיון של נורמן וסטרונג לגייס את צרפת וגרמניה לפעולת הפצת "כסף קל" משותפת. ריסט ושאכט סרבו, כששאכט אף מביע הסתייגות קשה מעצם הרעיון של אינפלציה וכסף קל.

נורמן וסטרונג המשיכו בדרכם, על פי הסכם שאליו כבר הגיעו מראש וכך, במחצית השנייה של 1927 ניתן להבחין בקפיצה הגדולה ביותר בכל התקופה באשראי של הבנק הפדרלי, תוצאה של רכישה רחבת היקף של שטרות בטחון והסכמות. גם כאן, נחלו הצעדים הצלחה ראשונית: הזהב הפסיק לזרום לארצות הברית, מחירי הייצוא של מוצריה ירדה, והשטרלינג התחזקה. הבנק הפדרלי עוד המשיך לשפוך שמן אל המדורה כאשר הגביר במידה ניכרת את הזרמת הכספים שלו דרך מתן תנאים נוחים להלוואות בורסאיות.

אך השפעת הצעדים, כקודמיהם, הייתה קצרת טווח ולקראת אמצע שנת 1928 הלכה הכלכלה האמריקנית והתכווצה בהדרגה לקראת מיתון קל נוסף, נחוץ לאור הזרמות הכספים הרבות. אלא שעתה פנו המשקיעים לשטרות ההסכמה שהיו, לעניין זה, הלוואות קצרות טווח ונמוכות ריבית, שהבנק הפדרלי התחייב לרכוש ממילא, והיצע הכסף הגיע בסוף 1928 לשיא של 73 מיליארד. שוק המניות, שירד בחמישה אחוז בין מאי ליולי, זינק על בסיס כסף קל ו"מהיר" זה ב-20 אחוזים מיולי עד דצמבר.

הבנק הפדרלי לא עשה דבר באותה תקופה כדי לחסום את הזרקת הכסף הזו, גם בגלל לחצים מאירופה וגם בגלל לחצים פנימיים (שנת בחירות). הבנק, עם זאת, נמנע מכאן ואילך מצעדים יזומים להזרקת כסף למערכת. היצע הכסף נותר בעינו, בשינויים זניחים, החל מתחילת שנת 1929. הספירה לאחור לקראת השפל החלה שנה לפני שהוכרז על תחילתו.

למרות הסימנים הברורים לשפל מתקרב, המשיכה המערכת הפוליטית לשגות באשליות ולדחוף את הבנק הפדרלי לדבוק בהן עמה. הנשיא הפורש קולידג' הכריז ערב עזיבתו במרץ 1929 כי הכלכלה "יציבה לחלוטין" וכי המניות "זולות במחיריהן הנוכחיים". יורשו, הובר, נצמד לרעיון העוועים הכושל בדבר "פעולה מוסרית"—היכולת להפריד בין השקעות "טובות" (בעסקים) ו"רעות" (בבורסה) למרות שלא הייתה כל יכולת לערוך הפרדה כזו.

אחרים, כמו הסנטור גלאס, הציעו להטיל מס על מכירה בתוך פרק זמן קצר מהקנייה (אף כי התוצאה ההכרחית הייתה שימור המניות בגובהן הלא טבעי, משום שהכל ימתינו עד תום זמן המינימום כדי להמנע מהמס). במלים פשוטות, המערכת הפוליטית העדיפה להשתמש בבורסה כשעיר לעזאזל במקום לטפל בבעיית הכסף הזול משורשה.

האשליות וההטעיות העצמיות חדרו כה עמוק, עד שאפילו בנאום לאומה בדצמבר 1929 עדיין דבק הובר ברעיון ה"פעולה המוסרית" שהיה בבחינת מת לכל דבר כבר כחצי שנה.


[עריכה] סיכום

על פי כל התפישות ביחס לסיבות למשבר 1929 הייתה לבנק הרזרבה הפדרלי ולפעולותיו השפעה מכרעת על היווצרו של המשבר והתרחשותו. מתוקף דחיפה של כוחות פוליטיים בארצות הברית ומחוצה לה (בעיקר בבריטניה), דחיפה פנימית בתוך ארצות הברית וגורמים בעלי השפעה בתוך הבנק עצמו, נקט הבנק לאורך השנים שבין 1921 ו-1929 במדיניות אינפלציונית מובהקת של הרחבת אשראי.

פעולות הבנק החלו בצעדים "תמימים" יחסית שכוונו להתגבר על השפל הכלכלי של אחרי המלחמה. אחריהם, התפתחו אצל קובעי המדיניות שתי אשליות מסוכנות: הראשונה הייתה שהם שולטים במצב ויכולים להבטיח באמצעים של הזרמת כסף קל "עידן של שגשוג". אשליה זו התנפצה עם תחילתו של השפל. האשליה השנייה, והמסוכנת יותר, הייתה התפישה שהמצב אכן ניתן לשליטה ולניהול באמצעות פעולות של ביורוקרטים. "מה שלא הלך בכוח, ילך בעוד יותר כוח". ביטוי לגישה זו נתן הנשיא הובר בנאום הראשון שלו לאומה אחרי פרוץ המשבר:

"מגמת הגאות הממושכת... גרמה לצמיחת אופטימיות-יתר ביחס לרווחים, שהתרגמה לגל של ספקולציה לא מבוקרת באגרות חוב, ולהסטת הון מעסקים לשוק המניות ולהתרסקות הבלתי נמנעת...
"למרבה המזל, מערכת הרזרבה הפדרלית נקטה צעדים כדי לחזק את מצבנו כנגד ספקולציות כאלה, ויחד עם הבנקים החזקים שלנו נישאה מערכת האשראי דרך המשבר בלא פגע. ההון שנספק עד כה בהלוואות בורסה למטרות ספקולטיביות חוזר כעת לערוצים הרגילים של העסקים.
"האיום הפתאומי באבטלה ובמיוחד התוצאות הכלכליות של נפילות בעבר במצב של מערכת פיננסית הרבה פחות בטוחה יצרו פסימיזם וחשש שאין להם יסוד.
"לאור זאת, כוננתי מערכת צעדים שיטתית, מרצון של שיתוף פעולה עם מוסדות עסקיים ועם רשויות המדינות ורשויות עירוניות כדי לוודא שעסקי המדינה ימשיכו לפעול כרגיל, ושהשכר ומתוך כך כוח הקנייה לא יופחתו, ושמאמצים מיוחדים יוקדשו להרחבת עבודות הבנייה".

לתפישתו של הובר, אותם צעדים בסיסיים שננקטו קודם להרחבת אשראי, אם יינקטו עתה תחת שם אחר ובאדרת של "שיתוף פעולה" עתידים לשאת פירות אחרים לגמרי משנשאו בעבר. עשר שנים של שפל כלכלי עתידות להוכיח עד כמה טעה בהנחתו זו.