מסלול גיאוסטציונרי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מסלול הגיאו-סטציונרי הוא מסלול מעגלי סביב כדור הארץ מעל קו המשווה והוא מרוחק 35,786 ק"מ מפני הארץ. התכונה העיקרית של מסלול זה היא כי כל נקודה עליו משלימה הקפה סביב כדור הארץ כל 24 שעות, כדוגמת נקודה על פני הארץ, ולכן הנקודה על המסלול נראית כ"עומדת" כלפי נקודה על פני הארץ. תכונה זו מאפשרת להעביר שירותי תקשורת לאזורים מוגדרים על פני הארץ לאנטנות המכוונות לנקודה ספציפית בחלל. בניגוד ללווייני תקשורת, לווייני ריגול מוצבים ופועלים במסלולים בגובה מספר מאות קילומטר מעל פני הקרקע, לווינים אלו המקיפים את כדור הארץ מספר פעמים ביום ומיקומם בשמיים אינו קבוע.

הרעיון של לווינים גיאוסטציונריים (וגיאוסינכרוניים, שגיאוסטציונריים הוא מקרה פרטי שלהם) פורסם לראשונה בשנת 1928 בידי הרמן פוטקניק. מסלולים גיאוסינכרוניים וגיאוסטציונריים עברו פופולריזציה בידי סופר המדע הבדיוני ארתור צ'ארלס קלארק ב־1945 כמסלולים שימושיים ללווייני תקשורת. כתוצאה מכך הם נקראים לעיתים מסלולי קלארק. חגורת קלארק היא החלק בשמים בגובה של כ־35,786 ק"מ מעל פני הים במישור קו המשווה שבו ניתן להשיג מסלול קרוב לגיאוסטציונרי (ובשל הסיבה שקשה לדייק מופעלים מדי פעם מנועי הלוויין כדי לחזור למקום הדרוש, עובדה הגורמת לזמן החיים של הלוויינים להיות מוגבל).

לאור העובדה כי קיים רק מסלול גיאו-סינכרוני אחד בלבד הסובב את כדור הארץ, הוא מנוהל על-ידי איגוד התקשורת הבינלאומי (ITU - International Telecommunication Union), אשר יוצר מסגרת לביצוע תהליכי תיאום תדרי הלוויינים בין רשתות לווייניות שונות במטרה למנוע הפרעות הדדיות.

[עריכה] ראו גם

שפות אחרות