העולם הזה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בשבועון חדשות ישראלי; לערך העוסק במושג "העולם הזה" ביהדות, ראו העולם הזה (יהדות).
"העולם הזה", שבועון חדשות ורכילות ישראלי בעל סממנים רדיקליים, שיצא לאור בשנים 1937 - 1993.
תוכן עניינים |
[עריכה] ראשיתו
השבועון נוסד בשנת 1937 על-ידי העיתונאי אורי קיסרי, ונקרא בראשיתו "תשע בערב". בשנת 1946 שונה שם השבועון ל"העולם הזה". תחת עריכתו של אורי קיסרי התרכז השבועון בצד הקל והמבדר של החיים בארץ, וסיסמתו הייתה: "הבמות והחיים, דופק הזמן, הומור וסאטירה, השעשועים והלחם". הוא עסק בעיקר בענייני תרבות, אמנות, אופנה, כלל שפע של צילומים, והוטבע בו חותמו האישי של עורכו אורי קיסרי, חניך תרבות צרפת. בהתקרב מלחמת העצמאות, כאשר העניינים המדיניים והצבאיים עמדו במרכז התעניינותו של הציבור וזכו לכיסוי נרחב בשבועון דבר השבוע, מבית ההוצאה של העתון דבר, הלכה ופחתה תפוצתו של "העולם הזה".
[עריכה] "העולם הזה" בעריכת אורי אבנרי
בשנת 1950 רכשו אורי אבנרי ושלום כהן את "העולם הזה", וכעורכים משותפים הביאו אותו לתפוצה רחבה. "העולם הזה" בעריכת אבנרי וכהן הפך לשם דבר, לטוב ולרע, בעיתונות הישראלית, וסיסמתו הייתה "בלי מורא, בלי משוא פנים".
[עריכה] מאפייניו העיקריים
- מאבק לאומי ופוליטי ב"ממסד" כעיתון לוחם וחוקר, שאותו ניהל בשלושה מישורים עיקריים:
- במישור הלאומי: הטפה לדו-קיום עם ערביי ישראל ולהשתלבות בסביבה (במרחב - כלשונו), תוך מאבק לביטול הממשל הצבאי וכנגד הפקעת אדמות ערבים, ולהקמת מדינה פלסטינית.
- במישור הפוליטי: מאבק כנגד שלטון מפא"י, ונגד חסידיו ועוזריו של דוד בן גוריון: משה דיין, שמעון פרס, טדי קולק ואחרים, אותם כינה "צעירי בן גוריון". חשיפת שחיתויות ותמיכה ביריבי בן גוריון, כמו בפרשת קסטנר ובפרשת לבון.
- במישור הממלכתי: מאבק בשירותי הביטחון (שנקראו באותם ימים "שין בית", ועצם עובדת קיומם נחשבה לסודית), אותם כינה "מנגנון החושך", מאבק כנגד חקיקת חוק איסור לשון הרע וכנגד הצנזורה.
- סגנון ופורמט של עיתונות צהובה:
- חלק ניכר של השבועון הוקדש לפרסום סנסציות, סיפורי מין, רכילות זולה וצילומי עירום - כשהם מוכתרים בכותרות שמנות, כמיטב הצהובונים שהופיעו בעולם המערבי - דבר יוצא דופן בישראל הפוריטנית של אותם ימים.
- מסוף שנות ה-50 החל העיתון להתפרסם בפורמט של שני שערים: שער קדמי, שבו פרסם את זעקותיו החברתיות-פוליטיות, ושער אחורי, שבו פרסם בעיקר סיפורי מין ורכילות, מלווים בתמונות חושפניות.
מאפיינים אלה של השבועון הביאה ליחס אמביוולנטי כלפי השבועון מצד הציבור הישראלי. למרבית הציבור היה השבועון בבחינת מוקצה מחמת מיאוס, ורבים אחרים ראו בו מקור למידע חשוב שהעיתונות הממוסדת העדיפה להסתירו. בממסד ובעיתונות נהגו שלא לקרוא לשבועון בשמו, אלא לכנותו בשם "השבועון המסוים".
[עריכה] תפוצתו
בשיאו, באמצע שנות ה-60, הגיע השבועון לתפוצה שעלתה על 25,000 עותקים, מה שהעמיד אותו כשבועון השני בתפוצתו - אחרי דבר השבוע, ומאחר וחלק ניכר מתפוצתו של האחרון נכפתה על העובדים על ידי הממסד ההסתדרותי של מפא"י, הרי שתפוצתו האפקטיבית של "העולם הזה" נחשבת כגדולה אף יותר.
השבועון היה פופולרי בעיקר בקרב האליטות החברתיות בישראל, כולל תושבי הערים הגדולות, פוליטיקאים ופקידי ממשל (שבדקו אם הושמצו בו, ולעיתים אף הדליפו לו אינפורמציה על מנת לנגח בה את יריביהם), ואפילו בקרב צעירים תושבי קיבוצים.
[עריכה] ימיו האחרונים וסגירתו
בסוף שנות ה-80, כשתפוצתו ירדה לכמה אלפים בודדים בשבוע, עמד "העולם הזה" בפני פשיטת רגל והוצע למכירה. הוא נקנה בסופו של דבר בשנת 1990 על ידי איש העסקים אריה גנגר בסכום גבוה (כמיליון דולר), שהציב את רפי גינת כעורך השבועון.
בתקופה זו המשיך העיתון בקו ה"צהוב" והסנסציוני ובתחילה עלתה תפוצתו. בין גילוייו ניתן למנות את חשיפת המשבר בנישואיו של הזמר והמלחין מתי כספי, הידרדרותה לסמים של רבקה זוהר, סכסוכו של אריה דרעי עם אשתו של הרב עובדיה יוסף, ניסיונו של הרמטכ"ל משה לוי בשלהי כהונתו למנוע את מינויו של דן שומרון כמחליפו בשל השמועות ששומרון הוא הומוסקסואל, ואחרים.
אלא שגנגר החליט לבסוף למשוך את ידיו מעסקי העיתונות, שלטעמו הפריעו לו בעסקיו האחרים, והעביר את השליטה בעיתון לגינת. בימיו האחרונים נמכר העיתון ל"מוניטין", נערך בידי רינו צרור, צורף כמוסף שבועי לעיתון "גלובס", וב-1993 נסגר סופית.
ארכיון העולם הזה ובו מאות אלפי תצלומים ותשלילים שמור בארכיון העיתון ידיעות אחרונות.
[עריכה] אירועים בולטים בתולדות השבועון
בשנת 1951 התחוללה שביתת הימאים. זו הייתה מלווה באירועים אלימים ובהפעלת צה"ל לגיוס מנהיגי השובתים לשירות מילואים לצורך שבירת השביתה. "העולם הזה" סיקר בהרחבה את השביתה, העלה אותה לראש הנושאים שעסק בהם והביע עמדה בזכות מאבק השובתים.
בראשית שנות ה-50 היה "העולם הזה" בין הראשונים שהעלו לדיון את שאלת קיפוח עולי ארצות המזרח בישראל, בשורת כתבות תחת הכותרת הבוטה "דופקים את השחורים" (ביטוי שהפך מאז למטבע לשון, גם שלא בהקשר העדתי).
בשנת 1954, במהלך "משפט קסטנר", פרסם "העולם הזה" כתבות ומאמרים מאת אורי אבנרי, ששיקפו את אמונתו של אבנרי כי המשפט מוכיח שהשלטון במדינת ישראל נמצא בידי עסקנים, ולא בידי אלה שהיו ראויים לו באמת: אנשי "דור תש"ח", שהקיזו דמם בשדות הקרב של מלחמת העצמאות. "העולם הזה" הפך בעת המשפט לשופרו של שמואל תמיר, סניגורו של הנאשם, מלכיאל גרינוולד. לימים הפך שיתוף הפעולה בין אבנרי לתמיר לאיבה. ההיסטוריון יחיעם ויץ העלה את התזה כי: "היה בו (ב"העולם הזה") פן ימני ואף ימני רדיקלי. אורי אבנרי שהיה חבר אצ"ל - עובדה שהוא נופף בה תדיר באותם ימים - ראה את השבועון כשופר של החיילים הקרביים שיצאו מן החפירות והמשלטים ... מעבר לכך הרעיון שיש להשתלב ב"מרחב השמי", שהשבועון ועורכו לחמו למענו שנות דור, נשאב משולי הימין הרדיקלי. בשנים הראשונות של שנות החמישים דגלו ברעיונות האלה אנשי "סיעת למרחב" קבוצה פוליטית נאו כנענית בתנועת החרות שנאבקה במנחם בגין". גם את סיפור היחסים בין אבנרי ותמיר, שעברו משיתוף פעולה לאיבה, רואה יחיעם ויץ כפילוג בין שני אנשי ימין שהאחד פנה שמאלה והשני ימינה (במאמרו "הקוזק הנגזל").
בשנת 1955 ניהל "העולם הזה" מערכה נגד שלטונו הסמכותי של ראש עיריית חיפה אבא חושי, אותו האשים בהטלת אימה ובמעשי שחיתות. בסדרת כתבות כונתה חיפה בשבועון בשם "חושיסטאן".
גישתו האנטי ממסדית של "העולם הזה" והביקורת שמתח על שלטונו של דוד בן גוריון ומפלגתו מפא"י הייתה לצנינים בעיני הממסד באותם הימים, והוא כונה "השבועון המסוים". כן ניהל השבועון מלחמה תקשורתית נגד השב"כ (שנקרא אז "השין בית"). "העולם הזה" תיאר אותו כארגון חשאי דוגמת אלו הקיימים במדינות הטוטליטריות והדביק לו את הכינוי "מנגנון החושך". את תקיפתו של אורי אבנרי בשנת 1955 על ידי קבוצת אלמונים, שגרמה לחבלות בגופו, ואת הפיצוץ בדפוס של השבועון בחודש מאי 1955 נו נפצע אחד העובדים, ייחס השבועון לשין בית, ואף את האירוע שבו נחטף כתב השבועון אלי תבור על ידי אלמונים למשך יממה אחת ב-1 בינואר 1958 ייחס השבועון לאנשי השירות. ברבות השנים ניתנו הסברים אחרים לאירוע התקיפה ולאירוע החטיפה: גרסה אחת אומרת כי התקיפה הייתה מעשה ידיהם של חיילי יחידה מובחרת שזעמו על פרסום לא הוגן לדעתם בשבועון, של אירוע בטחוני שבו השתתפו. גרסה אחרת מייחסת את מעשה החטיפה לפרשה רומנטית בחייו של החטוף. בראיון עמו ששודר בערוץ 2 של הטלוויזיה בחודש יוני 2006 טען אבנרי כי תוקפיו בשנת 1955 נשלחו אליו על ידי הרמטכ"ל דאז משה דיין. אבנרי טען כי תוקפיו שברו את שתי ידיו. כן טען עוד אבנרי כי רחבעם זאבי הוא שגילה לו (בעת שאבנרי וזאבי היו עדיין ידידים) כי המעשה נעשה בפקודת דיין.
איסר הראל, הממונה על שירותי הביטחון, סבר כי השבועון מהווה מקור להסתה חתרנית, ולכן מימן בשנת 1957, מתקציב השין בית, הוצאה לאור של שבועון מתחרה, בשם "רימון", בעל נימה סנסציונית, שהודפס בצבע (דבר נדיר בעיתונות העברית באותה תקופה), במטרה ששבועון זה יגרום לנטישת הקוראים את "העולם הזה" ונדידתם ל"רימון". הדבר לא צלח והשבועון נסגר תוך פחות משנתיים.
בשנת 1958 הועלה בתאטרון "הבימה" המחזה "זרוק אותו לכלבים" מאת יגאל מוסינזון. המחזה, בבימויו של פיטר פריי, סיפר אודות עיתונאי (מישה אשרוב) המפרסם דבר דיבה על טוהר מידותיו של קבלן בניין (אהרון מסקין) ומסב לו נזק תדמיתי ופגיעה בפרנסה. הקבלן מחליט להשיב מלחמה שערה בעזרת בנו הצנחן (יוסי בנאי). בעקבות הצגת המחזה התחוללה מהומה בעיתונות, נכתב כי המחזה הוא מחזה "מוזמן" המציג עיתון בצלמו של "העולם הזה" ועיתונאי שהוא בן דמותו של אורי אבנרי. השערה זו קיבלה תוקף מנוכחותו המוחצנת והמתוקשרת של ראש הממשלה דוד בן גוריון בהצגת הבכורה ב-15 בינואר 1958, אף שלא היה ידוע כחובב תיאטרון. כתוצאה, הקדיש "העולם הזה" גיליון שלם לדמותו של יגאל מוסינזון, שתואר כגרפומן ספרותי וכפחדן כרוני, אשר במלחמת העצמאות ניצל את תפקידו כקצין תרבות חטיבתי כדי להימנע מלהשתתף בכל פעולה קרבית, ונשאר במפקדה העורפית יחד עם בנות המפקדה, כשחבריו יצאו לפעולה. את שובו של מוסינזון לארץ, לאחר מלחמת סיני משהות של שנים אחדות בארצות הברית, תיאר במילים: "לאחר שחלפה סכנת ההפצצות שב לארץ". "העולם הזה" חדר אף לתחום חייו האישיים של מוסינזון בתאורים מתחום חיי הנישואין שלו וחייו האינטימיים.
בשנת 1959 החל "העולם הזה" לצאת בפורמט של שני שערים - שער קדמי, שכלל בעיקרו סנסציות פוליטיות, ושער אחורי, שהוקדש לסיפורי מין (בעיקר בקרב דתיים או חיילים), וסיפורי רכילות בעלי אופי חצי פורנוגרפי. הסיפורים היו מלווים בכותרות שמנות כדוגמת: "הווידוי המזעזע של תלמידת תיכון דתית בת 15: 'כך הודחתי לזנות' ", מלווה בצילום של נערה חצי עירומה שמלבן שחור מכסה את עיניה.
עם פרוץ "הפרשה" בשנת 1960, התייצב "העולם הזה" כל כולו לצידו של פנחס לבון, תמך במאבקו הפוליטי והוסיף לבקר בחריפות את דוד בן גוריון ושמעון פרס בכל ההתפתחויות והתפניות של "הפרשה". כששמעון פרס התפטר בשנת 1965 מתפקיד סגן שר הבטחון בממשלת לוי אשכול, הגדיל אף לעשות ובשער השבועון הביא את תמונתו של פרס תחת הכותרת "סוף הקריירה של שמעון פרס" - הכרזה שבפרספקטיבה היסטורית התברר כי לא הרחיקה ראות.
עם הבאתו של אדולף אייכמן למשפט בישראל בשנת 1960, פירסם העולם הזה סדרת מאמרים פרי עטו של אורי אבנרי על תולדות הנאציזם. הסדרה שהייתה מלווה בצילומים היסטורים רבים, הייתה חידוש בעתונות הישראלית ופורסמה לאחר מכן, בשנת 1961, בספר בשם "צלב הקרס".
בראשית שנות ה-70 פרסם "העולם הזה" באופן בלעדי פרשה שבה נסחט שר הביטחון משה דיין על-ידי צעירה בשנות העשרים שלה בשם אלישבע צ'יזס, פרשה שאותה כינה השבועון "פרשת אלישבע". משה דיין היה אז בשיא תהילתו, ויתר עיתוני ישראל בחרו להתעלם מן הפרשה. "העולם הזה" ראה בפרשה סמל להתנוונות השלטון ולהידרדרותו של משה דיין, שבילה עם הצעירה במלונות פאר בזמן שבו קיפחו חיילים רבים את חייהם בגזרת התעלה.
בתגובה לחקיקת חוק איסור לשון הרע הקים אורי אבנרי, לקראת הבחירות לכנסת השישית בשנת 1965, את רשימת "העולם הזה-כוח חדש", שזכתה למנדט אחד ואבנרי נבחר לחבר כנסת. הרשימה התמודדה שוב בבחירות לכנסת השביעית בשנת 1969, והפעם זכתה בשני מנדטים ושלום כהן נכנס אף הוא לכנסת. במהלך כהונת כנסת זו נוצר קרע בין שני האישים; שלום כהן, שהיה תמיד מספר שניים ב"העולם הזה" וחסה בצלו של אורי אבנרי, גילה יזמה עצמאית כחבר כנסת רדיקלי (באחת הפעמים אף קרע את תעודת הזהות שלו מעל דוכן הכנסת), השם את הדגש על הענין העדתי. הדבר הביא בשנת 1971 לפילוג ברשימה. שלום כהן פרש מן הרשימה והפך לח"כ עצמאי ולמזכ"ל תנועת "הפנתרים השחורים". הקרע הפוליטי הפך לקרע במערכת "העולם הזה", כאשר קיבל כהן, בחסות הסדרים משפטיים, טור עצמאי משלו במסגרת השבועון, ובמרוצת הזמן פרש ממנו כליל. הסכסוך עם כהן הביא את אבנרי להתקפה אישית קשה נגד בעלת בריתו של כהן, העיתונאית סילבי קשת, שפורסמה תחת הכותרת "העקרב". כהן ואהרן בכר, מצדם, שניים שעבדו עם אבנרי, תיארו בשלילה חריפה את אישיותו שלו.
ב-1997 סיפר אבנרי כי העיתונאי יגאל לביב שעבד בשבועון קיבל מידע על חשבון הבנק הסודי של יצחק רבין ב-1977, אך בעצת אבנרי נמנע מלחשוף את הידיעה. השניים פנו אל רבין והזהירוהו שכדאי לו לסגור החשבון.
"העולם הזה" היה בין הראשונים שקראו למתן זכויות לעם הפלסטיני ולשוויון לאזרחי ישראל הערבים. השבועון הקדיש מקום רב לתיעוד פעולת קיביה בשנת 1953 ולפרשת כפר קאסם, שארעה ב-29 באוקטובר 1956 ונחשפה מעל דפיו בשנת 1967. עמדתו בנושא הפלסטיני הובלטה כאשר בשנת 1982, במהלך המצור שהטיל צה"ל על ביירות באו שלושה מאנשי "העולם הזה" - אורי אבנרי, שרית ישי וענת סרגוסטי - לביקור אצל יאסר ערפאת הנצור (מעשה שהיה עבירה פלילית). הייתה זו פגישה ראשונה של ישראלים עם ערפאת.
ביום החמישי למלחמת ששת הימים הוציא העולם הזה גליון ראשון של עתון יומי בשם "דף". בגליון זה הופיעה לראשונה קריאה פומבית לממשלה להקים בשטחי הגדה המערבית ורצועת עזה, שזה עתה נכבשו בידי צה"ל, מדינה פלסטינית. העתון חדל להופיע כעבור זמן קצר.
[עריכה] יחסי "העולם הזה" עם הממסד ועם הקהילה העיתונאית
"העולם הזה" היה, כאמור, עיתון אנטי ממסדי מובהק, שהעלה את חמתו של השלטון עד כדי "מלחמה" גלויה וסמויה ביניהם.
גם הממסד העיתונאי ראה בו חריג "אחר", ולרבים ממנו שימש "העולם הזה" כנקודת ייחוס וכאמת המידה המגדירה מהי "עיתונות רעה", הן מבחינה עיתונאית-מקצועית והן מבחינה ציונית-ערכית.
ולמרות זאת, התקיימה מתחת לפני השטח, מידה שיתוף פעולה בין השבועון לבין גורמים בממסד ובקהילה העיתונאית. שיתוף הפעולה נבע, בין השאר, גם מהרקע המשותף של עיתונאי "העולם הזה" ושל עיתונאים אחרים ואנשי ממסד.
מקורותיו של העיתון הגיעו במקרים רבים מגורמים פוליטיים שלטוניים ואופוזיציונרים, שנעזרו בו כ"מגבר" לפרסום ידיעות המקדמות את האג'נדה האישית שלהם, או כדי לפגוע ביריביהם. גם רבים מעיתונאי המיינסטרים נהגו להדליף לשבועון ידיעות שנפסלו לפרסום בעיתוניהם, אך בחושיהם העיתונאיים ביקשו לפרסמם לטובת זכות הציבור לדעת.
כך, לדוגמה, כשידיעות אחרונות נזהר שלא לבקר את יוסף אלמוגי, הדליפו עיתונאי העיתון אינפורמציה שלילית עליו ל"העולם הזה". כך גם כשב-1955 יצא "העולם הזה" בהתקפה על עזריאל קרליבך, מייסדו ועורכו של מעריב, הועברה אינפורמציה זו לעיתון על ידי עיתונאים ומקורבים למשפחת מוזס.
"העולם הזה" לא שותף בפגישות שהיו לעורכי העיתונים עם גורמי ביטחון, כשהללו ביקשו למנוע פרסום ידיעות רגישות. למרות זאת, הודלפו ל"העולם הזה" אותן ידיעות, והוא נהג לפרסמן על פי שיקול דעתו. הדבר חייב הן את גורמי הביטחון והצנזורה, והן את העיתונות הממסדית, לבחון מחדש את אמות המידה למה שהוגדר כ"פרסום רגיש", ובמקרים רבים רוככו כתוצאה מכך הקריטריונים לפרסומים שכאלה.
[עריכה] השפעות מהעיתון טיים
את המתכונת שקבע אורי אבנרי לשבועון הוא שאב מן השבועון האמריקאי טיים, עמו היו לו קשרי שיתוף פעולה: פתיחתו באיגרת אישית של העורך ("קורא יקר"), חלוקתו למדורים ואפילו מציאת המונח עברי "המרחב" למדור העוסק בענייני האזור, כמקביל למונח The Hemisphere, שבו נקרא המדור בטיים העוסק בעניינים אזוריים של ארצות הברית ושכנותיה.
"העולם הזה" גם נהג לתרגם מילים שהיו מקובלות בעיתונות העולמית אך לא היו קיימות עדיין בעברית. מחידושיו ידועות המילים: אלתור, מחזמר, יומון, חללית, חכ (חבר כנסת), דוחות (כצורת הריבוי של ר"ת דו"ח) ואחרות, שרבות מהן אומצו על ידי הציבור הרחב, ואף בתחנת קול ישראל השמרנית.
רעיון נוסף השאוב מן הטיים הוא בחירת איש השנה. מדי תחילת שנה עברית היה אבנרי בוחר כאיש השנה את מי שלדעתו השפיע ביותר על השנה החולפת, לחיוב או לשלילה. החוברת שבה הופיע איש השנה הוקדשה רובה ככולה לנושא זה. היא נפתחה במאמר מקיף של אבנרי על האיש שנבחר, הביוגרפיה שלו, עמדותיו ודעותיו. בהמשך בא ניתוח אירועי השנה שחלפה ושורת כתבות על אנשי השנה בתחומי החיים השונים בארץ ובעולם. בין היתר הופיעו כאנשי השנה בעיתון: משה דיין, ישראל קסטנר, גמאל עבד אל נאצר ואריה דרעי. אריאל שרון נבחר על ידי אבנרי להיות איש השנה שלוש פעמים.
[עריכה] כותבים ב"העולם הזה"
בתחילת שנות השבעים פעלה בשבועון "חבורת זוארץ", שכללה את ב. מיכאל, חנוך מרמרי, קובי ניב ואפרים סידון, וכתבה את המדור הסאטירי "zoo הארץ".
שיטת חניכת הכתבים שהייתה מקובלת ב"העולם הזה", ואחר כך אומצה במובנים מסוימים על ידי "העיר" ו"חדשות": שכירת כתבים צעירים מאוד בשכר נמוך מאוד, כשהשלמת התשלום היא חניכה בכתיבה עיתונאית ותחקיר עיתונאי על ידי אורי אבנרי, שהיה עורך קפדני מאוד. אבנרי הקפיד מאוד על עמידה בתקציב העיתון, מה שסייע לו לשרוד, אך גרם לכך שהעולם הזה היה סוג של תחנת רכבת או אולפנא לעיתונאים מתחילים. עיתונאים שבית גידולם היה "העולם הזה" והפכו לימים להיות מן הבולטים בכותבים בעיתונות בישראל הם: אורי דן, סילבי קשת, אהרון בכר, נתן זהבי וענת סרגוסטי.
"רחל המרחלת", טור הרכילות של "העולם הזה", נכתב בדרך כלל על ידי העיתונאים השונים בעיתון, על-פי מידע שהביאה שולה תבור. בזמנו נחשב טור זה לאחד ממאפייני העיתונות הצהובה ב"העולם הזה", אך ברבות השנים הפך מודל לטורי הרכילות בעיתונות הישראלית.
בשנותיו הראשונות של העולם הזה עוטר כל שבוע המאמר השבועי העיקרי של אורי אבנרי באיור סימבולי שצוייר בידי צייר צעיר בשם שמואל בק. לימים היה בק לאמן בינלאומי נודע. כיום הוא חי בארצות הברית. כמו כן, את המדור של חבורת "זוארץ", "זו ארץ זו", איירו ועיצבו דיק קודור, שכיום עושה אנימציות לתוכניות טלויזיה וסרטים מצליחים בארצות הברית, ודודו גבע, שכתב ואייר בשנים מאוחרות יותר מדורים לעיתונים ועשרות ספרים. גבע נחשב לאחד מיוצרי הקומיקס והאיור החשובים בארץ.
[עריכה] טריוויה
- ייחודי לשבועון היה נסיונו של אבנרי במשך שנים להימנע משימוש בו"ו החיבור.
[עריכה] לקריאה נוספת
- שלום כהן, העולם הזה, הוצאת טפחות, 1972.
- ניצה אראל, 'בלי מורא בלי משוא פנים' - אורי אבנרי והעולם הזה, הוצאת מאגנס, 2006.
- ניצה אראל, העולם הזה כצומת תרבותי-פוליטי בזירה הציבורית של ישראל (1965 - 1950), עבודה לתואר דוקטור באוניברסיטת תל אביב, 2002.
- דן מרגלית, ראיתי אותם, זמורה ביתן, 1997.
- Oren Meyers, Israeli Journalists as an Interpretive Community: A Case Study of 1950s Mainstream Journalistic Attitudes towards Haolam Hazeh, University of Haifa
| ערך מומלץ |

