פייר פאולו פאזוליני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

תמונה:P p pasolini.jpg
פייר פאולו פזוליני

פייר פאולו פזוליני (5 במרץ 1922, בולוניה - 2 בנובמבר 1975, רומא) היה איטלקי רב כישורים. מחוץ לאיטליה זכור פזוליני במיוחד כבמאי קולנוע, אך הוא היה איש אשכולות ואחד מאנשי הרוח הבולטים באיטליה של אחרי המלחמה - בין היתר היה גם משורר, אינטלקטואל, פילוסוף, בלשן, סופר ומחזאי, שחקן, צייר, בעל טור בעיתונים ופעיל פוליטי. הוא הראה רב-צדדיות תרבותית ייחודית והיה לדמות שנויה במחלוקת.

תוכן עניינים

[עריכה] ביוגרפיה

[עריכה] נעוריו

פזוליני נולד בבולוניה, הידועה כאחת הערים השמאלניות ביותר באיטליה. הוא היה בנם של חייל, קרלו אלברטו, שהתפרסם בכך שהציל את חייו של מוסוליני, ושל מורה בבית ספר יסודי, סוזנה קולוסי. משפחתו עברה לקונליינו ב-1923 ולאחר שנתיים לבֶּלוּנוׁ, שם נולד אחיו גואידלברטו. ב-1926 נאסר אביו בגלל חובות הימורים ואמו עברה לבית אביה בקזרסה, בנפת פורדנונה אשר במחוז פריולי.

פזוליני החל לכתוב פואמות בגיל שבע, בהשראת יפי הטבע בקזרסה. ב-1933 הועבר אביו לכלא בקרמונה ולאחר מכן לסקנדיאנו ומשם לרג'ו אמיליה. לפזוליני היה קשה להתרגל למעברים המרובים, אבל הוא ניצל את זמנו לקריאת שירה וספריהם של דוסטוייבסקי, טולסטוי, שייקספיר, קולרידג', נובאליס והתרחק מהקנאות הדתית שבה גדל. בתיכון ברג'ו אמיליה פגש את מי שהיה לחברו הטוב הראשון, לוצ'אנו סרה. השניים נפגשו שוב בבולוניה, שם חי פזוליני במשך שבע שנים בהן השלים את לימודיו בתיכון. בה טיפח תחומי עניין חדשים, ביניהם כדורגל. הוא ייסד קבוצה לדיונים ספרותיים יחד עם ארמס פריני, פרנקו פרולפי ואליו מלי.

ב-1939 סיים את לימודיו והחל ללמוד ספרות באוניברסיטת בולוניה, בה התוודע לנושאים חדשים כגון בלשנות ואסתטיקה של אמנות חזותית. הוא גם נהג לבקר במועדון הקולנוע המקומי. פזוליני נהג להציג בפני חבריו חזות גברית וחזקה והחביא מהם לחלוטין את יסוריו. הוא אפילו השתתף בתחרויות התרבות והספורט של הממשל הפשיסטי. ב-1941 ניסה להוציא לאור מגזין ספרותי ביחד עם פרנצ'סקו לאונטי, רוברטו רוברסי ואחרים, אך הנסיון נכשל עקב מחסור בנייר. שיריו של פזוליני מתקופה זו החלו לכלול קטעים בשפה הפריולית, שלמד כשהיה לצדה של אמו.

[עריכה] שיריו הראשונים

ב-1941, אחרי הקיץ בקזרסה, פירסם פזוליני, על חשבונו, אוסף שירים בפריולית - "שורות על קזרסה". אינטלקטואלים ומבקרים כגון ג'אנפרנקו קונטיני, אלפונסו גטו ואנטוניו רוסי התרשמו מיצירתו והעריכו אותה. תצלומיו זכו אף הם להצלחה. פזוליני היה גם העורך הראשי של המגזין "איל סטאצ'ו" ("הנפּה"), אך הוא פוטר לאחר חילוקי דעות עם המנהל, שהחזיק בדעותיו של המשטר הפשיסטי. בטיול לגרמניה גילה פזוליני את אופיה ה"פרובינציאלי" של התרבות האיטלקית של אותו הזמן, והדבר הביא אותו לפקפק בדעותיו על הפוליטיקה התרבותית של הפשיזם, ובהדרגה השתנו עמדותיו לקומוניסטיות.

ב-1942 מצאה המשפחה מחסה בקזרסה, שנתפסה כמקום שליו להמתין לסיום מלחמת העולם השנייה. שם התמודד פזוליני לראשונה עם המתח המיני שהדחיק בשנות התבגרותו. הוא כתב "הפרעה תמידית, ללא מראות או מילים, פועמת ברקותי ומטשטשת אותי".

בשבועות שקדמו לשביתת הנשק שחתמה איטליה עם בעלות הברית ב-3 בספטמבר 1943 גויס פזוליני למלחמה, ולאחר שביתת הנשק נכלא על ידי הגרמנים. הוא הצליח להמלט מחופש לאיכר, ומצא את דרכו לקזרסה. שם הצטרף לקבוצה של צעירים חובבי השפה הפריולית ששאפו לתת לפריולית המדוברת בקזרסה מעמד שווה לניב הרשמי של המחוז. החל ממאי 1944 הם הוציאו לאור מגזין שנקרא, בניב המקומי, "ירחון שמתפרסם כאן על המים". בינתיים סבלה קזרסה מהפצצות בעלות הברית, מפעילות פרטיזנית ומגיוס כפוי שביצעה הרפובליקה האיטלקית הסוציאלית, ממשלת בובות שהקימו הגרמנים בצפון איטליה. מוסוליני הועמד בראש הרפובליקה וקבע את בירתו בסאלו שעל אגם גרדה, והיא כונתה "הרפובליקה של סאלו", שם שפזוליני השתמש בו מאוחר יותר ביצירתו. פזוליני התרחק מארועים אלה ולימד, יחד עם אמו, תלמידים שהמלחמה מנעה מהם להגיע לבתי הספר בערים הגדולות.

באותו זמן התאהבה בפזוליני תלמידה סלובנית שלו, פינה קאלץ', אך הוא התאהב באחד מתלמידיו - אהבתו ההומוסקסואלית הראשונה. מצב רגשי מורכב זה הפך לטרגי כשגודו, אחיו של פזוליני, נהרג במארב ב-12 בפברואר 1945. לאחר שישה ימים נוסדה האקדמיה לשפה הפריולית. באותה שנה גם הצטרף פזוליני לשורות האגודה לאוטונומיית פריולי וסיים את לימודיו בעבודה על יצירותיו של ג'ובני פסקולי.

ב-1946 פרסמה האקדמיה אוסף שירה קטן של פזוליני - "היומנים". באוקטובר נסע לרומא ובמאי 1947 החל לכתוב את "המחברות האדומות", שנכתב במחברות בית ספר ישנות, בכריכה אדומה. הוא כתב דרמה באיטלקית, "הכומר", ואוסף שירה נוסף, "הבכיות" שגם אותם פרסמה האקדמיה.

[עריכה] דבקותו במפלגה הקומוניסטית האיטלקית

ב־26 בינואר 1947 כתב פזוליני הצהרה מעוררת מחלוקת לעמוד הראשי של העיתון "ליברטה" (חירות): "לדעתנו, רק קומוניזם יכול להבטיח תרבות חדשה". תרמה למחלוקת העובדה שכלל לא היה חבר המפלגה הקומוניסטית האיטלקית (מק"א) בעת פרסום הדברים.

פזוליני תכנן להרחיס את עבודתה של האקדמיה לספרות בשפות רומאניות אחרות - הוא הכיר את המשורר הקטלני הגולה, קרלס קרדו. לאחר שנרשם למק"א הוא השתתף בכמה הפגנות ובמאי 1949 השתתף בקונגרס השלום בפריז. כשהשקיף על העימותים בין האזרחים והאיכרים למשטרה האיטלקית החל לחשוב על ספרו הראשון.

באוקטובר הואשם פזוליני בשחיתות ומעשים מגונים במקום ציבורי וגורש מהפלג המקומי של המפלגה הקומוניסטית. הוא גם פוטר ממשרת המורה שהשיג שנה קודם לכן בוולוזונה. חיי הדוחק גרמו לפזוליני לעבור לרומא יחד עם אמו בינואר 1950.

מאוחר יותר תיאר את התקופה הזו בחייו כקשה ביותר. "באתי לרומא מהכפרים של פריולי. אחרי שנים של אבטלה, כשכולם מתעלמים ממני, שבור מהפחד להיות לא כמו שהחיים אמורים להיות". אך במקום לבקש סיוע ממשכילים אחרים בחר פזוליני דרך משלו. הוא מצא עבודה באולפני צ'ינצ'יטה ומכר את ספריו על מדרכות רומא. לבסוף, בסיועו של ויטוריו קלמנטה, משורר באברוצית, מצא עבודה כמורה בצ'מפינו, פרבר של רומא.

באותן שנים העביר פזוליני את השראת הכפר הפריולי לפרבר רומא, ה"בּוֹרגָטָה" הידועה לשמצה שבה גרו מהגרים פרולטרים עניים בתנאים חברתיים וסניטריים איומים.

[עריכה] הצלחות וכתבי אישום

ב־1954 עזב פזוליני את משרת ההוראה. הוא עבד באגף הספרות של הרדיו האיטלקי הלאומי, עבר לרובע מונטוורדה ופרסם את "הנעורים הטובים יותר" - האוסף החשוב הראשון שלו של שירים בדיאלקט. הרומן הראשון שלו, "נערי החיים" ראה אור ב-1955. הספר זכה להצלחה רבה אך לא נשא חן בעיני הממסד של מק"א ובעיני ממשלת איטליה, שהגישה תביעה נגד פזוליני והעורך שלו, גרצנטי. למרות שזוכה מכל אשמה, הפך פזוליני לקורבן לרמיזות בעיתונות הצהובה.

ב-1957 כתב פזוליני, ביחד עם סרג'ו צ'יטי, דיאלוגים לדיאלקט הרומי בסרטו של פדריקו פליני, "לילות כביריה". ב-1960 שיחק בפעם הראשונה בסרט "הגיבן". הסרט הראשון שכתב לו תסריט וביים אותו היה "הקבצן" (1961), שעלילתו התרחשה ברובעי השוליים של רומא. הסרט עורר פולמוס ושערורייה. ב-1963 הוחרם הפרק "המחושל" שנכלל בסרטו "רוגופאג", ופזוליני נשפט על פגיעה באיטליה.

בתקופה זו נסע פזוליני תכופות לחו"ל: ב-1961 נסע להודו עם אלזה מורנטה ואלברטו מורביה (לשם חזר לאחר שבע שנים), ב-1962 נסע לסודאן ולקניה, ב-1963 לגנה, לניגריה, לגינאה, לירדן ולישראל, בה צילם את הסרט "בידוק בפלסטינה". ב-1970 נסע שוב לאפריקה וצילם סרט תיעודי - "רשימות מאפריקה".

בסוף שנות ה-60 ותחילת שנות ה-70, עידן מהומות הסטודנטים, הכריז פזוליני, שלמרות שהוא מקבל את המניעים האידאולוגיים שלהם, הם "מעמד ביניים אנתרופולוגי" ולפיכך דינו של נסיון המהפכה שלהם להיכשל. סרטו "טיעון" מ-1968 השתתף בפסטיבל הסרטים של ונציה באווירה סוערת, כי פזוליני טען שהפסטיבל מנוהל על ידי הבמאים עצמם (ראה כאן).

ב-1970 קנה פזוליני טירה עתיקה ליד ויטרבו, כמה קילומטרים מצפון לרומא, ושם החל לכתוב את ספרו האחרון והבלתי-גמור, "נפט". ב-1972 החל לשתף פעולה עם אגודת השמאל הקיצוני, "לוטה קונטינואה" והפיק סרט תיעודי, "12 בדצמבר", על הפיצוץ בכיכר פונטנה (התקפה אנרכיסטית על משרדי בנק ב-1969). ב-1973 החל לשתף פעולה עם העיתון האיטלקי הנחשב ביותר, "קוריירה דלה סרה". בתחילת 1975 פירסם גרצנטי אוסף של מאמרי ביקורת של פזוליני.

[עריכה] מותו

פזוליני מת ב־2 בנובמבר 1975 על חוף אוסטיה, ליד רומא, מסוג המקומות שנהג לתאר ברומנים שלו. הוא נרצח בברוטליות: גופתו הוכתה פעמים רבות והוא נדרס מספר פעמים על ידי אדם שנהג במכוניתו שלו. פינו פלוזי, זונה ממין זכר, נעצר והודה ברצח, אך ב־7 במאי 2005 חזר בו מהודאתו וטען ששלושה אנשים לא מזוהים בעלי מבטא דרומי הם שהרגו את פזוליני ואיימו על פלוזי לשמור על שתיקה. הוא נימק את הודאתו באיומי אלימות שנעשו כנגד משפחתו. בעקבות שינוי גרסתו נפתחה מחדש החקירה ברצח פזוליני.

הרצח לא הוסבר עדיין באופן משביע רצון: בהצהרתו של פלוזי ישנן סתירות, השירותים החשאיים האיטלקים התערבו משום מה במהלך החקירות, ויש חוסר עקביות במסמכים מסוימים מההליכים המשפטיים. על פלוזי לא נמצא כלל דמו של פזוליני למרות אכזריות הרצח, ולפי הממצאים סביר שיותר מאדם אחד ביצע את הרצח. דברים אלה הביאו כמה מידידיו של פזוליני, ובמיוחד חברתו הקרובה, השחקנית לאורה בטי, לחשוד שמותו היה בהזמנה. ידוע שבחודשים שלפני מותו פגש פזוליני פוליטיקאים רבים ואמר להם שהוא יודע סודות מסוימים. בעקבות הצהרתו המתוקנת של פלוזי מ־2005 פתחה משטרת רומא מחדש את תיק החקירה, אך השופטים קבעו שהממצאים החדשים אינם מספיקים.

פזוליני נקבר בקזרסה שבפריולי האהובה עליו. גופתו הולבשה בסוודר של קבוצת כדורגל התנדבותית שמימן.

[עריכה] יצירותיו

הרומן הראשון של פזוליני, "נערי החיים" ("Ragazzi di Vita" מ-1955), עסק בזנות גברית, סרסורים וגנבים. בעקבות הספר הואשם פזוליני בפרסומי תועבה. היה זה מקרה ראשון מני רבים בהם גרמה אמנותו של פזוליני לבעיות משפטיות. ארבע שנים לאחר מכן, הופיע רומן נוסף "חיים אלימים", אשר כרקע לעלילתו משמשת רומא ומעמד הפועלים השחורים בפרווריה.

כמשורר, מוציא לאור בשנת 1954 קובץ שירים בדיאלקט ("La meglio gioventù") ותהילתו גוברת עם הוצאת "האפר של גראמשי" ("Le ceneri di Gramsci") בשנת 1957 - מיצירותיו החשובות ביותר.בהמשך מוציא לאור קובצי שירה נוספים, ביניהם: "זמיר הכנסייה הקתולית","הדת של זמני", "שירה בצורת ורד".

סרטו "אקטונה" ("Accattone") מ־1961, גם הוא על העולם התחתון ברומא, גרם גם הוא לעימות עם שמרנים שדרשו צנזורה קשוחה יותר. באופן משונה, הוא קיבל תמיכה מהכנסייה הקתולית לבימוי הסרט בשחור-לבן "הבשורה על פי מתי", סרט שיש הסכמה רחבה שהוא הסרט הטוב ביותר על חיי ישו (ששיחק אנריקה אירזוקי). במהלך צילומי הסרט נדר פזוליני לביים אותו "מנקודת מבט של מאמין" אבל מאוחר יותר, כשצפה ביצירה הגמורה, הבין שבמקום זאת הביע את אמונותיו שלו. במהלך החיפוש אחר אתרי צילום לקראת הפקת סרטו "הבשורה על פי מתי", סייר פאזוליני ברחבי ישראל (1964), אך לא מצא את אותם נופים תנ"כים מרהיבים להם ציפה, ואת הסרט צילם לבסוף באירופה. את הקטעים שצילם בארץ, ערך מאוחר יותר לכדי סרט תיעודי בן 55 דקות, המשמש כעדות יחידאית לנוף הישראלי של ראשית שנות ה-60.

בסרט "תאורמה" ("Theorem" מ-1968), בו כיכב טרנס סטמפ כזר מסתורי, תיאר התמוטטות מינית של משפחה בורגנית (אחריו ביים פרנסואה אוזון את הסרט "סיטקום").

פולקלור רווי מין עמד במרכזם של סרטים מאוחרים יותר של פזוליני, כגון "אלף לילה ולילה" (Il fiore delle" mille una notte") מ-1974, "דקמרון" מ-1970 לפי ספרו של בוקאצ'ו, "סיפורי קנטרברי" של צ'וסר מ-1972 ו-"הטרילוגיה של החיים".

סרטו האחרון, היחיד מ"טרילוגיית המוות" המתוכננת, היה "סאלו או 120 ימי סדום" ("Salò o le 120 giornate di Sodoma") מ-1975. סרט זה היה מעבר למה שקיבתם של רוב הצופים יכלה לעכל בזמנו, בגלל סצינות רבות של אלימות סאדו מזוכיסטית בוטה. הסרט שהתבסס על ספרו של המרקיז דה סאד היה לסרטו מעורר המחלוקת ביותר.

בסרטו מ-1966, "ציפור שיר, ציפור טרף" ("Uccellacci e Uccellini"), אגדה הרפתקנית אך גם מיסטית, רצה שהקומיקאי האיטלקי טוטו ישחק לצידו של אחד השחקנים ה"טבעיים" שלו, נינטו דאוולי. הייתה זו הזדמנות ייחודית לטוטו להראות את כוחו כשחקן דרמטי מרשים.

[עריכה] חשיבותו

פזוליני כבמאי יצר נאו ריאליזם איטלקי שהראה מציאות עצובה, חבויה, ענייה - אך אמיתית ומכאיבה, שרבים מהפעילים החברתיים והפוליטיים העדיפו שלא תצא לאור. "מַאמא רומא", סרט (1962) שסיפר את סיפורה של פרוצה (אנה מניאני) ובנה, היה אגרוף בבטן הרכה של המוסר של אותה התקופה. הספק המבצבץ שפזוליני נהג לכלול ביצירותיו – שמציאות כזו אינה מרוחקת מאיתנו כפי שנדמה – הוא אחת מתרומותיו העיקריות של פזוליני לשינוי שהתחולל בנשמת האיטלקים, ודוגמה שאין שנייה לה לגישתו של משורר למציאות אכזרית.

כבמאי גם קידם בסרטיו את התפישה של "קדושה שבטבע": הרעיון שהעולם הוא קדוש מאליו ואינו נצרך למהות רוחנית או לברכה על-טבעית כדי להפוך לקדוש. פזוליני היה אתאיסט מושבע. הניגוד בין דעתו של הציבור של אז ובין מה שפזוליני הראה לו (שהתמקד במוסריות מינית) הוא כנראה הגורם לחוסר שביעות הרצון ממנו. הוא אחד האנשים שסבלו במיוחד מאפליה תרבותית בגלל ההומוסקסואליות שלו. השירה של פזוליני, שאיננה מוכרת מחוץ לאיטליה, עוסקת תכופות באמו שהייתה נערצת עליו ובאהוביו, אבל אלה אינם הנושאים העיקריים או היחידים. כאדם הגיוני ואינטליגנטי מאוד הוא המחיש פינות נסתרות של המציאות העכשווית כפי שרק משוררים בודדים השכילו לעשות.

[עריכה] דעותיו הפוליטיות

גם בפוליטיקה, ובוויכוחים בחברה, גרם פזוליני לשערוריות ולוויכוחים בקביעות שלא נשמעו עד אז, אך היו אמיתות חותכות. כך למשל היה במהלך המהומות של 1969, שבהן התעמתו ברחובות רומא סטודנטים עם שוטרים כבלוחמת גרילה. כל כוחות השמאל הצהירו על תמיכה מוחלטת בסטודנטים ותיארו את המהומות כמחאת הפרולטריון כנגד הממסד, אך פזוליני היה היחיד בין הקומוניסטים שאמר שהוא תומך במשטרה או, אם לדייק, בשוטרים, שהם הפרולטרים האמיתיים שנשלחו להלחם בסטודנטים הבורגנים (שהיו צעירים בגילם), ועשו זאת בשכר נמוך ומשיקולים שאותם בכלל לא הבינו, כי המזל לא שיחק להם ומעולם לא זכו להשכלה. בכך עורר עליו את זעמם של תומכי השמאל, בנוסף לתומכי הימין שראו בו אויב בגלל היותו הומוסקסואל וביקורתו על הפשיזם ועל הנוצרים הדמוקרטים שהיו בשלטון באיטליה.

פזוליני היה גם מבקר פעיל של תרבות הצריכה שלדעתו הרסה במהירות את החברה האיטלקית בסוף שנות ה-60 ובתחילת שנות ה-70, במיוחד במעמד הנמוך שאליו נמשך מינית ואמנותית. פזוליני שם לב שהטוהר אותו ראה בבני המעמד הזה (אותו תיאר למשל בסרטו "הקבצן") הלך ונעלם במהירות. הוא ראה את שמחת החיים החייתית של הנערים מתחלפת במהירות בשאיפות בורגניות כמו בית ומשפחה. את סצינות אכילת הצואה ב"סאלו" תיאר כהערה על תעשיית המזון המעובד.

פזוליני כעס לא רק על הגלובליזציה הכלכלית אלא גם על הדומיננטיות התרבותית (בעיקר דרך הטלוויזיה) של צפון איטליה (אזור מילאנו) על אזורים אחרים, במיוחד דרום איטליה. את התנגדותו להיעלמות ההדרגתית של הדיאלקטים האיטלקיים הביע בכתיבת חלק משירתו בפריולית, הדיאלקט של אזור פריולי בו גדל.

[עריכה] אמירות ידועות

אם יודע אתה שכופר אני, הרי אתה מכירני טוב משמכיר אני את עצמי. אני אולי כופר, אבל אני כופר שיש לו נוסטלגיה לאמונה (1966)
חוט השני ביצירותי הוא הערגה לחיים ותחושת הריחוק שלא מפחיתה אלא מגבירה את אהבת החיים (בראיון תעודי, סוף שנות ה-60)

[עריכה] קישורים חיצוניים