דינא דמלכותא דינא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דינא דמלכותא דינא הוא מושג הלכתי בתחום המשפט העברי שתרגומו מהשפה הארמית הוא: "דין המלכות - דין". משמעותו של דין זה היא שבצד הצו ההלכתי היהודי המקובל, יש תוקף הלכתי גם כן לדין המקום והמדינה, ולצו שליטיה. הלכה זו הינה יוצאת דופן, מכיוון שהיא נותנת תוקף חוקי למשפט זר, שמקורו איננו יהודי.

תוכן עניינים

[עריכה] הרקע ההיסטורי של המושג

השימוש הראשון בביטוי "דינא דמלכותא דינא" נמצא בראשית תקופת האמוראים, בדבריו של האמורא הבבלי שמואל, המצוטטים במקומות רבים בתלמוד הבבלי[1], ומתייחסים כנראה בעיקר לשלטון הפרסי שהוא חי תחת מרותו.

אמנם, עוד בתקופת המשנה ניתן למצוא ביטויי זכות לחשיבות צווי השלטון הרומאי, (לדוגמה, ההוראה במסכת אבות (ג' ב'), "הוי מתתפלל לשלומה של מלכות") אך עדיין, עד לדבריו של שמואל אין בנמצא השלמה מפורשת עם סמכותו של שלטון זר, כפי שהיא באה לידי ביטוי בצורה נחרצת באימרה זו.

מושג הלכתי זה מבטא מעין השלמה עם אבדן העצמאות היהודית, תקופת הגלות וקבלת מרותם של השלטונות של הפרסים והרומאים. השלמה זו מטרתה ככל הנראה ליצור מערכת מסודרת של חיים יהודיים בצל שלטון זר. למרות שאין לביטוי מקור במקרא, ולמרות שהתלמוד הירושלמי בוחר להתעלם מהלכה זו, מציינים פרשני התלמוד הראשונים שהלכה זו מוחלטת ואין מי שחולק על תקפותה.

[עריכה] מקור הסמכות ההלכתית של המלך

לסמכותו ההלכתית של המלך ניתנו מספר פירושים ומקורות:

  • יש הסוברים שסמכותו נובעת מכך שהיא נובעת למעשה מאת ה' - "לֶב מֶלֶךְ בְּיַד ה'" (משלי כ"א 1). דבר המשתקף בברכה מיוחדת לאדם שרואה מלך באומות העולם - "ברוך שנתן מכבודו לבשר ודם". (שו"ע, אורח חיים רכ"ד). בדומה לכך יש הסוברים שכאשר השליט הקב"ה את המלכויות על בני אדם, הוא גם נתן תוקף לחזקתו של המלך על רכושם.
  • יש הסוברים שסמכותו נובעת מכך שהעם הסכים לקבל את חוקיו - ולרצון הציבור יש תוקף הלכתי.
  • יש המעלים טיעון פרגמטי שאם היהודים לא ישמעו לחוקי המלך, המלך עלול לגרשם מארצו. לפי הנוקטים בשיטה זו הדבר אמור רק במלך גוי, מכיוון שבארץ ישראל כל ישראל שותפים, ומלך יהודי אינו רשאי לגרש יהודים לארץ אחרת[2].
  • יש הסוברים שניתן ללמוד סמכות זו מדיני הכיבוש של המלך, שלפיהם רכוש הנכבשים עובר לרשותו, ומי שמתיישב במקום שבו שולט המלך מסתפח לדיני הכיבוש.
  • יש הלומדים את "דינא דמלכותא", מדיני המלך הכתובים בספר שמואל. מנגד, יש החולקים על שיטה זו וטוענים שאי אפשר ללמוד משם, מכיוון שיש הסוברים שכוונת הדברים היא אך ורק להוות איום ואזהרה מכוח מוגזם של המלך, ואין ללמוד מכך להלכה.

על פי המשפטן הנודע פרופ' נחום רקובר, סמכויותיו של מלך זר יונקות מסמכויותיו של מלך ישראל. מפני ששניהם על פי שיטת שמואל, ושמואל שסובר שסמכויותיו של מלך ישראל נובעת מהאמור בספר שמואל "כל האמור בפרשת המלך - מלך מותר בו", מרחיב אותם אל שלטון זר באימרתו "דינא דמלכותא דינא", על מנת שלא תיווצר מבחינת ההלכה לקונא משפטית, בתחום הציבורי של ממשלה זרה. כמובן שכל האמור במלך, איננו דוקא במלך כנהוג בתקופה העתיקה, אלא בכל צורת שלטון לגיטימית המרכזת עוצמה שלטונית.

[עריכה] משמעותו של דין המלכות

במידה שמבינים כי דין זה איננו נובע רק מטיעון פרגמטי אלה נובע גם מלימוד הלכתי. יש לדין הזה שני משמעויות מרכזיות:

  1. למלך מותר לקבוע חוקים, מסים וכיוצ"ב תחת ההגבלות שיופיעו בסעיפים הבאים.
  2. לדין המלך (בתנאי שעומד בסייגים) יש סמכות אלוקית (הלכתית), כלומר אי ציות לדיני המלך הוא עברה גם כנגד הקב"ה.

במידה שמקבלים את המשמעות השנייה יש לדין משמעויות יסודיות בקשרי הקהילה למדינה.

[עריכה] הגבלות וסייגים של סמכויות המלך

עיקר ההתייחסות ההלכתית למושג זה היא בהקשר של דיני ממונות, ובמיוחד בהקשר של גביית מיסים ותוקף של שטרות ודרכי קנין. כפי שכותב הרמב"ם: "שכל דיני המלך בממון - על פיהן דנין" [3]

יש פוסקים, כמו הרא"ש, שסייגו את סמכות המיסים של המלך, אך ורק למיסים שקשורים לקרקע. למרות זאת הדעה ההעיקרית היא שסמכותו היא בכל דבר הקשור לממונות, אם לא מעבר לכך. (שו"ע, חושן משפט סימן שס"ט)

לדיני המלך יש תוקף הלכתי בדיני ממונות, שניתן במקרים מסוימים אף כאשר הם סותרים ומתנגשים עם חוקי התורה, כמו למשל בהלכות אבידה או בקנין קרקעות.

בעוד שרש"י, בעלי התוספות והר"ן והרשב"א מסייגים את סמכותו דוקא למלך גוי הרי שהרמב"ם, הסמ"ג והמאירי סוברים שהדבר אמור גם במלך יהודי[4]. הרמב"ם אף סובר שענין זה נחשב לאחד מעיקר הדין[5].

הרשב"ם מפרש שסמכותו של המלך הינה לגבי כל המסים וחוקי המלכות המקובלים המסדירין את המשפט הציבורי, ומקור סמכותו נובע מכך שהעם מקבל מרצונו את משפטי המלך[6]. יש הסוברים שאם המלך בא לשנות מהמקובל במדינה אין לו תוקף הלכתי, מכיוון שנאמר דין המלכות ולא דין המלך, ולעומת זאת יש הסוברים שהמלך יכול לחוקק חוקים חדשים ככל שיחפוץ ובלבד שיחולו על כל תושבי המדינה.

[עריכה] מקרים שבהם אין תוקף למלך

דינא דמלכותא לא יחול כאשר הדין אינו הוגן כפי שכותבים בעלי התוספות[7]. דוגמה לדין שאיננו הוגן מציין הרע"ב, כאשר המיסים אינם קצובים והגובה לוקח סכום לא מוגבל[8]. הדבר אמור גם כאשר השליט קובע מס סלקטיבי, שחל רק על חלק מהנתינים באופן שרירותי ומפלה, או שהגובה לוקח לעצמו חלק מהגביה באופן שרירותי, או כאשר ישנה ענישה קולקטיבית של אזרחים בשל פשעם של היחידים, כמו למשל לקנוס קהילה שלמה בשל גניבה של יחידים. (הריב"ש). הגבלה נוספת של סמכות המלך על פי הרמב"ם ורבי שמעון בן צמח דוראן, כאשר הוא מחוקק חוקים כנגד מצוות הדת, מכיוון שאין שום ענין ממלכתי למלך, לגרום לאזרחיו לעבור על דתם.

[עריכה] דוגמאות לסמכויות המלך

סמכויות אופיינות של המלך לפי מושג זה הם בהיבט הציבורי:

  • סמכות לתקן תקנות לארגון וניהול המדינה, מגיוס אזרחי המדינה לצבא ועד לקביעת תקנות תעבורה, וסמכות להעניש את מי שעובר על התקנות שתיקן.
  • סמכות לגבות מיסים מהאזרחים בכדי לקיים את המדינה, כמו מכס, מס מעבר ומס גולגלות וארנונה, וסמכות לקנוס ולענוש את המתחמקים ממיסים.
  • סמכות להלאים רכוש של יחידים לצורכי הרבים, כמו למשל להפקיע עצים ובתים בכדי לבנות מהם גשרים ודרכים.
  • סמכות לקבוע את המטבעות במדינה ושערם, ולקבוע את דרכי הקנין בקרקעות.
  • יש הסוברים שיש לו סמכות להתקין תקנות הקשורות להסדרים חברתיים, בין אדם לחבירו, על מנת למנוע מריבות וקטטות ויש המסתייגים מסמכות שכזו.

[עריכה] מלכות בישראל

לדעת הרמב"ם סמכויותיו של מלך ישראל שצריך מעיקר הדין להיבחר על ידי בית דין של 70 ונביא, הן נרחבות הרבה יותר מהסמכויות שלעיל:

הוא רשאי לקבוע מיסים, לקנוס את אלו שמשתמטים ממיסיו ואף להוציאם להורג, לגייס לצבאו מכל העם בכפיה, לקחת לו מאבטחים ועוזרים, לצאת למלחמת רשות, למנות בכפיה אחראים וממונים, לשכור בתשלום בעלי אומנות שיעשו את צרכיו, לשאת נשים ופלגשים, ולבצע דברים לתיקון העולם "ולשבר יד רשעי עולם", גם שלא לפי חוקי התורה, כמו להוציא להורג רוצחים גם כשאין מספיק ראיות משפטיות להרשיעם [9].

עם זאת, המלך כפוף לחוקי התורה והוא אינו יכול להורות לעבור על חוקי התורה. מלך שהורה לעבור על חוקי התורה, ואפילו מצווה קלה, אסור לשמוע לו. בנוסף, המלך רשאי לגבות מיסים רק לצרכיו או לצורך המלחמות והוא אינו יכול לגבות מיסים לכל מה שירצה.

למול דעת הרמב"ם יש פרשנים כמו האברבאנל הסוברים, כי המלכות בישראל הייתה רק בדיעבד ואיננה מציאות אידאלית, והם אינם חושבים שיש לתת סמכויות כה נרחבות לשלטון העתידי.

[עריכה] לקריאה נוספת

[עריכה] קישורים חיצוניים

[עריכה] הערות שוליים

  1. ^ בבלי נדרים, כח, א; בבלי בבא בתרא, נד, ב; בבלי גיטין, י, ב; בבלי בבא קמא, קיג, א; בבלי בבא בתרא, נד, ב
  2. ^ ר"ן נדרים דף כח/א
    "...וכתבו בתוספות דדוקא במלכי עובדי כוכבים אמר דדינא דמלכותא דינא מפני שהארץ שלו ויכול לומר להם אם לא תעשו מצותי אגרש אתכם מן הארץ אבל במלכי ישראל לא לפי שא"י כל ישראל שותפין בה"
  3. ^ רמב"ם יד החזקה - הלכות זכיה ומתנה פרק א' ט"ו
  4. ^ רמב"ם - (פירוש המשניות - מסכת נדרים פרק ג משנה ג), סמ"ג - חלק מצות עשה - מצוה עג -
  5. ^ רמב"ם פירוש המשניות - מסכת בבא קמא פרק י משנה א
    "ואין מוסיף על כל מה שחקק לו המלך ולא יגרע, אינו גזלן כי מן העיקרים שלנו דינא דמלכותא דינא"
  6. ^ רשב"ם - (בבא בתרא דף נד/ב ) -
    "כל מסים וארנוניות ומנהגות של משפטי מלכים שרגילים להנהיג במלכותם דינא הוא שכל בני המלכות מקבלים עליהם מרצונם חוקי המלך ומשפטיו והלכך דין גמור הוא ואין למחזיק בממון חבירו ע"פ חוק המלך הנהוג בעיר משום גזל."
  7. ^ בעלי התוספות - בבא קמא דף נח/א
  8. ^ רע"ב - מסכת בבא קמא פרק י' משנה א'
  9. ^ רמב"ם - יד החזקה - הלכות מלכים פרק ד'