גוסטב פלובר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גוסטב פלובר Gustave Flaubert, (12 בדצמבר 1821 - 8 במאי 1880) סופר צרפתי.
גוסטב פלובר נחשב לאחד מהסופרים המערביים הגדולים ביותר. הוא נולד ברואן, סיין-מריטים, במחוז הוט-נורמנדי של צרפת.
תוכן עניינים |
[עריכה] חייו
אביו של פלובר, שרבות מתכונותיו משוחזרות בדמות שהוא יצר, שארל בוברי, היה מנתח ברואן. אמו הייתה נצר לכמה מהמשפחות הנורמניות העתיקות ביותר. הוא חונך בעיר הולדתו ולא עזב אותה עד ל־1840, עת נסע לפריז ללמוד משפטים. נאמר כי היה עצלן בבית הספר, אך התעניין בספרות מגיל 11. לפלובר בנערותו היה כח פיזי רב, והיה בעל חן ביישני, אינדיבידואליסטי, וללא אמביציות יוצאות דופן.
הוא אהב את הכפר, ופריז הייתה סרת טעם בעיניו. הוא הכיר שם את ויקטור הוגו, וב־1840 טייל בפירנאים ובקורסיקה. הוא חזר לפריז, ובזבז שם את זמנו. ב־1846, מאחר שאמו נותרה לבדה לאחר מותו של אביו ואחותו קרוליין, פלובר עזב בשמחה את פריז ואת לימוד המשפטים על מנת להקים לה בית בקרוייסה, על יד רואן. אחוזה זו, בית היושב על חלקת קרקע שגבלה בנהר הסן, היה לביתו של פלובר לשאר חייו. מ-1846 עד 1854 התכתב עם המשוררת מאדאם לואי קולט; מכתביהם נשתמרו, ועל פי אמיל פאגט, זו הייתה האפיזודה הסנטימנטלית המשמעותית היחידה בחייו, שכן פלובר לעולם לא התחתן. חברו העיקרי בתקופה זו היה מקבים דו קאמפ, שאיתו הוא טייל בבריטני ב־1846 ובמזרח ב־1849. ליוון ומצרים הייתה השפעה עמוקה על הדמיון של פלובר.
עם חזרתו מהמזרח, ב־1850, הוא החל לכתוב את "מאדאם בוברי". עד לזמן זה הוא לא כתב כמעט דבר ולא פרסם דבר. לקח לו שש שנים לכתוב את הרומן המפורסם, אך בסופו של דבר הוא פורסם ב"רביו דה פאריז", בחלקים, ב־1857. הממשלה תבעה את הסופר והמוציא לאור על פריצות, אך שניהם יצאו זכאים, וכאשר "מאדאם בוברי" יצא לאור הוא נתקבל בחום רב. לאחר מכן, פלובר פנה לעבר, ולעיר קרתגו, והחל ב־1858 בכתיבת "סלמבו", אותו סיים רק ב־1862. אז הוא החל עוד פעם בהתעניינות בחיים העכשויים, ותוך כדי שימוש בזכרונות רבים מהילדות, כתב את "החינוך הסנטימנטלי", ספר שלקח לו שבע שנים. הוא פורסם ב־1869. עד זמן זה חייו היו שמחים יחסית, אך עכשיו מקרים רעים החלו לפגוע בו. הוא חש את צער המלחמה של 1870 בצורה חריפה, וכנראה כי זה השפיע על בריאותו, והוא החל לסבול ממחלת עצבים.
הוא איבד את חבריו הטובים ביותר בשל מוות או חוסר הבנה; ב־1872 מתה עליו אמו, ומקורותיו הכספיים הדלדלו. אחייניתו, מאדאם קומונוויל, שמרה עליו בנאמנות; והייתה לו חברות קרובה עם ז'ורז' סנד, שאיתה הוא ניהל התכתבות בעלת עניינית אמנותי רב, ולעתים התראה עם חבריו הפריזיאים – אמיל זולה, אלפונס דודה, טורגנייב, ואדמונד וג'ולס גונקור, אך בכל זאת סוף חייו היו עצובים ובודדים. בכל זאת הוא המשיך לעבוד באינטנסיביות ובהתמדה. הוא השלים את "פיתויו של אנטוניוס הקדוש" ב־1874. באותה שנה הוא נחל אכזבה בשל כשלון הדרמה שלו, "המועמד". ב־1877 פלובר פרסם בספר אחד שלושה סיפורים, "לב תמים", "אגדת הקדוש יוליאנוס מכניס האורחים" ו"הורודיה". עד סוף חייו הוא עסק בסטירה עצומה על חוסר התוחלת שבידע האנושי, שאותו הוא לא סיים, אך לאחר מותו נתפרסמה היצירה בשם "בּוּבאר ופקושה", 1881. הוא האמין כי זוהי יצירת המופת שלו.
פלובר הזדקן במהירות מאז 1870, והוא נראה די זקן כשמת משבץ בגיל 58, ב־1880. הוא מת בקרוייסה, אך נקבר בחלקת המשפחה בבית הקברות של רואן. שפו יצר אנדרטה לזכרו, המוצבת במוזיאון ברואן.
אישיותו של פלובר הייתה מוזרה למדי. הוא היה ביישן, אך יחד עם זאת רגיש מאוד ויהיר. הוא עבר משתיקה לזרם רועש ועצבני של דיבור. חוסר אחידות דומה היה גם באופי הפיזי שלו – היה לו מבנה גוף חזק, אך בריאותו הייתה רופפת מאז ילדותו, והוא היה נוירוטי ביותר. ענק זה נאכל מבפנים ממיזנטרופיה ושנאת החיים. שנאתו של הבורגנות החלה בילדותו והתפתחה לסוג של שגעון. הוא שנא את בני האדם, את הרגליהם, את חוסר האינטלגנציה שלהם, את חוסר ההבנה שהם מפגינים כלפי יופי, קצת בדומה לנזיר מתבודד.
[עריכה] יצירתו
מוזרויות אלה תרמו רבות לצורות המעניינות של יצירתו של פלובר. הוא עבד בבדידות מזהירה, ולפעמים עבד שבוע שלם על דף אחד, לעולם אינו מרוצה ממה שכתב, מחפש בצורה נואשת את הביטוי הטוב ביותר, את התיאור הקולע ביותר. לא ניתן לומר שיגיעו היה לשוא. מכתביו הפרטיים מראים כי הוא היה אדם המתנסח היטב ובקלות; הוא הצליח להשיג את השלמות המיוחדת לו רק על ידי עבודה רבה. אחד מהמבקרים החריפים ביותר שלו מודה כי ניתן להחשיב כל עמוד בפלובר כמודל לסגנון ספרותי.
מקובל כיום כי הוא היה אחד מהסופרים הגדולים ביותר שידעה צרפת, וגדולתו מתבססת בעיקר על הכוח יוצא הדופן והדיוק של סגנונו. פלובר לעולם אינו מדייק, או מדבר בצורה מופשטת או לא ברורה, אולי פחות מכל סופר אירופאי אחר. הוא לעולם לא הרשה לביטוי שכמעט ביטא את מה שרצה להשאר על הנייר, אלא תמיד חיפש את המושלם ביותר. הוא ערבוב, כמעט בחלקים שווים, של רומנטיקן וריאליסט, ולכן סגנונו היה לעזר רב לסופרים משני אסכולות אלה. הדיוק המושלם שלו מתבלט בעיקר בדיוקנים שהוא משרטט ברומנים העיקריים שלו. הצורה שבה פרסומו גדל מאז מותו, הוא פרשה מעניינת בהיסטוריה ספרותית.
הפרסום של "מאדאם בוברי" ב־1857 היה מלווה יותר בסקנדל מאשר בהערכה; לא הובן באותו הזמן כי רומן זה הוא תחילתו של משהו חדש, תיאור מדוייק של החיים. במשך הזמן הפן הזה של גאונותו התקבל, והחל להתגבר על האחרים. בשעת מותו הוא היה מפורסם כריאליסט. ככזה, היה לפלובר השפעה מכרעת על אמיל דה גונקור, אלפונס דודה וזולה. אך גם לאחר ירידת קרנה של האסכולה הריאליסטית, היוקרה של פלובר לא פחתה, ופנים אחרים של גאוניותו יצאו לאור. הובן כי הוא לא היה ריאליסט בלבד, אלא גם אמיתי, ושראייתו הייתה חודרת בצורה יוצאת דופן. פלובר הוא סופר שאהוד יותר על סופרים אחרים מאשר על העולם ככלל, מכיון שאומנות הכתיבה, החיפוש המתמיד אחר הדיוק המושלם, הייתה תמיד לפניו.
אפשר לומר שהוא הפך את הציניות לאומנות, כפי שאפשר לראות מאמירה זו מ־1846:
- "להיות טיפש, אנוכי ובריא הם שלושת התנאים לשמחה. אך אם הטיפשות חסרה, השאר חסרי תועלת".
מהדורת כל כתביו (8 כרכים, 1885) הודפסה מכתבי היד המקוריים, וכללה, מלמד מה שהזכרנו כבר, עוד שני מחזות, ה"מועמד" ו"הארמון של אבורס". מהדורה אחרת (10 כרכים) יצאה לאור בין השנים 1873 – 1885. התכתבותו של פלובר עם ז'ורז' סנד פורסמה ב־1884, עם הקדמה של גי דה מופאסאן. כמעט כל אישיות ספרותית רצינית במאה העשרים כתבה עליו, וכן פילוסופים רבים.
[עריכה] ספרי פלובר בעברית:
- בובאר ופקושה, תרגם יהושע קנז, עם עובד, תל אביב, 1997.
- החינוך הסנטימנטלי, קורות אדם צעיר, תרגם מנשה לוין, הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1961.
- מאדאם בובארי, תרגמה אירית עקרבי, הקיבוץ המאוחד, 1991.
- שלושה סיפורים, תרגם יעקב רבינוביץ, מצפה, ירושלים, 1928.
- שלמבו, תרגם אריה חשביה, עיטורים אלפרד לומבארד, תל אביב, לדורי, 1986.
- מכתבים ללואיז קולה, תרגם דורי מנור, תל אביב, המעורר, 1999.
- מדם בוברי, תרגמה דבורה בארון, תל אביב, שטיבל, 1932.
- אגדת יולינוס הקדוש מכניס האורחים; לב פשוט, תרגם יעקב רבינוביץ, משרד הבטחון, תרמיל, תל אביב, 1967.
- זכרונותיו של מטורף ; הלווייתו של דוקטור מתורן, תרגם בני מר, כרמל, ירושלים, 2001.
- שלושה סיפורים, תרגמה אילנה המרמן, עם עובד, תל אביב, 1992.
וכן תורגמו אחדים מספריו ללשון יידיש.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
- ההתכתבות של פלובר וסנד ב"פרויקט גוטנברג"
- ביקורת מסופרים שונים ב"פרויקט גוטנברג"
- קישורים על פלובר בשפות שונות
- דף ארוך על פלובר

