מיגל אינדוראין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מיגל אנחל אינדוראין לאראיה (נולד 16 ביולי 1964, ויאווה, נווארה) הוא רוכב אופניים ספרדי הנחשב לאחד מגדולי רוכבי האופניים בהיסטוריה. הוא קנה את פרסומו כאשר היה לרוכב הראשון אשר ניצח בטור דה פראנס חמש פעמים ברציפות, בין השנים 1991 ו-1995 (הרוכב הראשון אשר זכה חמש פעמים במירוץ, אך לא ברציפות, היה הצרפתי ז'ק אנקטיל). הוא הרוכב היחידי אשר הצליח לזכות, באותה שנה, בשני המירוצים הגדולים ביותר של עולם מירוצי האופניים הטור דה פראנס והג'ירו ד'איטליה, במשך שנתיים רצופות (1992 ו-1993). גודל גופו (גובה: 1.88 מ' ומשקל: 80 ק"ג) ויכולתו הפיזית הקנו לו הכינוי "Big Mig" בארצות דוברות אנגלית ואת הכינוי "El Rey" (המלך) באירופה.

תוכן עניינים

[עריכה] תחילת הקריירה

כילד, עבר אינדוראין מעיירת הולדתו לבירת המחוז, פמפלונה, כדי להשלים את חינוכו היסודי. המעבר לא עלה יפה ואינדוראין הצעיר תעל את כוחותיו לעיסוק בספורט. הוא עסק בסקי, הטלת כידון, הדיפת כדור ברזל, קפיצה במוט, קפיצה למרחק וברכיבה על אופניים. ב-1976, בהיותו בן 12, הצטרף למועדון אופניים מקומי בויאווה. הוא נצח כבר במירוץ השני בו השתתתף כילד. כבר בנעוריו הוא התבלט באופיו השקט והצנוע וביכולתו להשתלב בעבודה הקבוצתית הנדרשת במירוצי אופניים. הוא החל להתפרסם בקרב אוהדי הענף בספרד אך רק ב-1983 זכה להכרה רחבה יותר כאשר נצח באליפות ספרד לחובבים ובמירוץ חד יומי בו נטלו חלק גם רוכבים מקצוענים.

בסוף 1984 הפך למקצוען עת הצטרף לקבוצה הספרדית "ריינולדס" בה בלט אז פדרו דלגדו. תחילה היה על אינדוראין להשתתף במאמץ הקבוצתי ולרכוב בשירותם של בני קבוצתו הבכירים ממנו. ב-1985 זינק לראשונה לטור דה פראנס אך פרש באמצע. ב-1986 זכה לנצחונו הראשון במירוץ מקצועני כאשר ניצח בפרולוג של ה"וואלטה מורסיה". גם ב-1986 הוא זינק לטור דה פראנס אך שוב פרש באמצע המירוץ. אולם, בספטמבר באותה שנה ניצח במירוץ היוקרתי לרוכבים צעירים, ה"טור ל'אווניר".

ב-1987 זכה אינדוראין במספר נצחונות במירוצים, אם כי לא במירוצים מהשורה הראשונה. הוא גם הצליח, לראשונה, לסיים את הטור דה פראנס (במקום ה-97). ב-1988 זכה לנצחון ראשון במירוץ קטעים חשוב, וולטה אה קטלוניה. במירוץ זה ניצח בקטע נגד השעון והצליח לסיים את קטעי ההרים בפערים קטנים מהרוכבים המובילים. טקטיקה זו ליוותה אותו גם בהמשך הקריירה שלו. בטור דה פראנס הוא המשיך בהתקדמותו העקבית וסיים במקום ה-47 תוך שהוא מסייע לבן קבוצתו, פדרו דלגדו, לזכות במירוץ.

בשנת 1989 המשיך אינדוראין את התקדמותו וזכה כבר בתחילת העונה בשני מירוצי קטעים יוקרתיים. תחילה זכה במירוץ פריז - ניס כשהוא מקדים את מנצח הטור דה פראנס של 1987, סטפן רוש. מספר שבועות לאחר מכן, זכה בקריטריום אינטרנשיונל בהקדימו את שרלי מוטה ואת רוש. באותה שנה רכב שוב בטור דה פראנס כעוזרו של דלגדו אשר סיים שלישי. יחד עם סיועו לדלגדו, הצליח אינדוראין לזכות בקטע הררי בפירנאים וסיים את המירוץ במקום ה-17 המכובד.

ב-1990 התחלף המממן של הקבוצה והיא נקראה מעתה "בנסטו". אינדוראין זכה שוב במירוץ פריז - ניס והגיע שוב לטור דה פרנס כחלק מהמערך הקבוצתי שנועד לסייע לפדרו דלגדו - הרוכב המוביל של הקבוצה. דלגדו סיים רביעי ואינדוראין סיים עשירי. אינדוראין נצח שוב בקטע הררי שנערך בפירנאים והסתיים באחת מהפסגות המפורסמות במירוץ, לוז ארדידן. ישנם פרשנים הטוענים כי אינדוראין יכול היה לזכות במקום גבוה בהרבה באותה שנה, לו היה רוכב בצורה פחות קבוצתית. בהמשך אותה שנה הוא זכה בקלאסיקה סאן סבסטיאן והיה לרוכב הספרדי הראשון שזכה במירוץ קלאסי שנכלל בסבב הגביע העולמי.

[עריכה] הנצחונות בטור דה פראנס

[עריכה] 1991

אינדוראין הגיע שוב לטור דה פראנס בתפקיד סיוע לדלגדו הוותיק. כבר בקטע הראשון הפסידו אינדוראין ודלגדו כמעט שתי דקות למספר רוכבים בכירים, בינם גם גרג למונד מנצח המירוץ ב-1990 והמועמד המוביל ב-1991. בקטע השמיני נצח אינדוראין במירוץ אישי נגד השעון והתקדם למקום הרביעי בדרוג הכללי. בקטע ה-13 שהתנהל בהרי הפירנאים סיים אינדוראין שני, אחרי קיאפוצ'י. הוא הקדים בקטע זה את למונד ביותר משבע דקות ואת פדרו דלגדו ב-14 דקות. בעקבות קטע זה הוא עבר לראשות הדרוג הכללי ולבש לראשונה את החולצה הצהובה. מכאן ואילך היה גם ברור כי אינדוראין הוא המוביל של הקבוצה ולא דלגדו. אינדוראין הצליח לעבור בשלום גם את הרי האלפים והגיע לקטע לפני האחרון עם יתרון של מעל שלוש דקות מהמקום השני. בקטע זה שהיה מירוץ אישי נגד השעון הוא נצח שוב תוך שהוא מבטיח את נצחונו הכולל במירוץ. כחודש לאחר סיום הטור דה פראנס זכה אינדוראין במקום השלישי במירוץ הכביש באליפות העולם שנערכה בשטוטגרט.

[עריכה] 1992

ב-1992 השתתף אינדוראין לראשונה בג'ירו ד'איטליה. הוא נצח בקטע השלישי שהיה מירוץ אישי נגד השעון, עבר לראשות הדרוג הכללי והחזיק בחולצת המוביל עד לקטע הסיום במילאנו שבו נצח (מירוץ אישי נגד השעון). בטור דה פראנס הוא נצח בפרולוג אך הגיע לקטע התשיעי שהיה מירוץ אישי נגד השעון רק במקום ה-12. בקטע זה הוא נצח בהפרש של שלוש דקות מהמקום השני, פער אשר נחשב כיוצא דופן בסוג מירוץ זה. תודות להשגו זה הוא התקדם למקום השני בדרוג הכללי. בקטע ה-13 שנערך באלפים סיים אינדוראין שלישי ועבר להוליך בדרוג הכללי. אינדוראין נצח גם בקטע ה-19 שהיה קטע אישי נגד השעון ובכך הבטיח את נצחונו השני בטור דה פראנס.

[עריכה] 1993

שנת 1993 היוותה במידה רבה העתק לשנת 1992 מבחינת השגיו של אינדוראין. הוא שוב נטל חלק בג'ירו ד'איטליה. הוא נצח בקטע העשירי שהיה מירוץ אישי נגד השעון ונטל את ההובלה ממורנו ארג'נטין שהוביל במירוץ מתחילתו. הוא איבד למחרת את החולצה הורודה אך חזר להוביל בהמשך המירוץ ואף הוסיף ונצח בקטע ה-19 במירוץ אישי נגד השעון. בסיום המירוץ הוא נצח והקדים בהפרש קטן של 58 שניות את פיוטר אוגרומוב. בטור דה פראנס סייעו לצידו בקבוצת בנסטו פדרו דלגדו ואחיו הצעיר פרודנציו אינדוראין. אינדוראין נצח בפרולוג אך בהמשך המירוץ נטלו רוכבים אחרים את החולצה הצהובה. בקטע התשיעי שהיה מירוץ אישי נגד השעון נצח אינדוראין והקדים את הרוכב השני, ג'אני בוניו, ביותר משתי דקות. בעקבות נצחונו זה נטל אינדוראין שוב את ההובלה במירוץ והחזיק בה עד לסיום בפאריס למרות שנוצח בקטע האישי נגד השעון, שהיה סמוך לסיום המירוץ, על ידי טוני רומינגר שאף סיים שני בדרוג הכללי. באליפות העולם שנערכה באוסלו סיים אינדוראין שני במירוץ הכביש אחרי לאנס ארמסטרונג הצעיר.

[עריכה] 1994

ב-1994 ניסה אינדוראין לחזור על אותה נוסחה שהצליחה בשנתיים הקודמות, אך נכשל בנסיונו לנצח בג'ירו ד'איטליה. הוא נתקל בשני רוכבים צעירים, אבגני ברזין ומרקו פנטאני. ברזין נצח בשני הקטעים האישיים נגד השעון, קטעים שנחשבו כנחלתו הבלעדית של אינדוראין ופנטאני שלט בקטעי ההרים. בסיום נצח במירוץ ברזין ואינדוראין סיים שלישי אחרי פנטאני. בטור דה פראנס התמונה הייתה שונה. אינדוראין שלט במירוץ בדומה לשנים הקודמות. בקטע התשיעי, שהיה מירוץ אישי נגד השעון, הוא נצח ועבר להוביל בדרוג הכללי. לאחר מעבר הפירנאים, יתרונו על פני המקום השני היה כבר קרוב לשמונה דקות. אמנם הוא נוצח על ידי אוגרומוב בקטע האישי נגד השעון, שנערך סמוך לסיום המירוץ, אך לא היה בכך די כדי למנוע ממנו נצחון רביעי רצוף במירוץ. בספטמבר באותה שנה, שבר אינדוראין את שיא השעה כשקבע מרחק של 53.04 ק"מ.

[עריכה] 1995

אינדוראין החליט ב-1995 שלא להשתתף בג'ירו ד'איטליה ונטל חלק בשני מירוצי קטעים שהתקיימו במאי ("מידי ליברה") וביוני ("דופינה ליברה"). בשני המירוצים הוא נצח והגיע בתחילת יולי לטור דה פראנס כמועמד ברור לנצחון. עד הקטע השישי המירוץ התנהל במתכונתו הרגילה, בשליטת קבוצות המאיצים. אינדוראין דורג לאחר קטע זה במקום העשירי בפיגור של 49 שניות מביארן ריס שדורג ראשון. בקטע השביעי שנערך בין שארלרואה וליאז' שבבלגיה החליט אינדוראין לבצע צעד נועז ובלתי רגיל כאשר יצא לבריחה כ-30 ק"מ לפני הסיום. הרוכב היחידי שהצליח להצמד אליו היה הבלגי יוהן ברוינל שניצל את יוזמתו של אינדוראין ורכב מאחוריו במשך כל הבריחה, עד אשר חלף על פניו על קו הסיום, 50 שניות לפני הדבוקה. בעקבות השגו זה, עלה אינדוראין למקום השני בדרוג הכללי (אחרי ברוינל) וכך זנק לקטע השמיני, שהיה מירוץ אישי נגד השעון, אחרי מתחריו הבולטים, דבר אשר הקנה לו יתרון ואפשר לו לנצח בקטע ולהוביל במירוץ. הוא המשיך והוביל במירוץ גם אחרי האלפים והפירנאים וזכה בקטע נוסף, שוב קטע אישי נגד השעון, אשר הבטיח סופית את נצחונו החמישי הרצוף בטור. בסיום העונה הוא נטל חלק באליפות העולם שהתקיימה בקולומביה. הוא נצח במירוץ האישי נגד השעון והוכתר כאלוף העולם. במירוץ הכביש הוא רכב בחבורה המובילה וסייע לבן ארצו אברהם אולנו לזכות בתואר בשעה שהוא סיים שני לפני פנטאני [1].

[עריכה] סיום הקריירה

לפני נסיונו לשבור את שיא הזכיות בטור דה פראנס נראה אינדוראין בכושר מתאים. כחודש לפני המירוץ, הוא נצח בצורה מרשימה את מירוץ ה"דופינה ליברה" ונראה כמועמד בטוח לנצחון שישי רצוף. אולם, בקטע השביעי שהתנהל באלפים, נשבר אינדוראין ופיגר ביותר מארבע דקות אחרי מנצח הקטע. גם בקטע השמיני הפסיד אינדוראין זמן נוסף למתחריו. הקטע התשיעי היה מירוץ אישי נגד השעון בתוואי הררי שהסתיים באתר הסקי האיטלקי ססטרייר. אינדוראין הגיע רק חמישי בקטע זה ומנצח הקטע, הדני ביארן ריס, עבר להוביל בדרוג הכללי במרוץ כשהוא מקדים את אינדוראין ביותר מארבע וחצי דקות. שיא ההשפלה, מבחינתו של אינדוראין, היה כאשר המירוץ הגיע לפירנאים ולאזור הולדתו. בקטע שהסתיים בפמפלונה סיים אינדוראין בפיגור של יותר מ-8 דקות אחרי ריס אשר נתמך על ידי בן קבוצתו הצעיר, הגרמני יאן אולריך. בקטע האישי נגד השעון שהתקיים סמוך לסיום המירוץ נוצח אינדוראין על ידי אולריך וסיים במקום השני. בסיום המירוץ בפריז, דורג אינדוראין במקום ה-11. כשבועיים בלבד לאחר הכשלון בצרפת, זכה אינדוראין במדלית הזהב במירוץ האישי נגד השעון באולימפיאדת אטלנטה. בינואר 1997 הודיע אינדוראין על פרישה מרכיבה מקצוענית. בראיון שנערך עמו כחודש לאחר הודעתו הוא הסביר כי הגורמים אשר הביאו להחלטתו לפרוש היו: תשישות, לחץ, רצון להקדיש זמן רב יותר למשפחתו ומספר גורמים נוספים.

[עריכה] מאפייניו כרוכב

אינדוראין התבלט כבר מתחילת דרכו כרוכב מחושב אשר נמנע, בדרך כלל, מלקיחת סיכונים. את רוב נצחונותיו במירוצי הקטעים השיג בעזרת הטקטיקה שלו שהייתה מבוססת על יכולתו הבלתי רגילה במירוץ האישי נגד השעון. בקטעי ההרים, שלעיתים גם בהם הייתה לו יכולת לנצח, העדיף אינדוראין לנסות ולהצמד למתחריו העיקריים תוך שמירה על כוחותיו. במקרים רבים, כאשר חשב שמתחריו תוקפים במהירות שהיא גבוהה מדי, הוא נמנע מלהתפתות ולרכוב באותה המהירות והמשיך לרכוב בקצב שהתאים לו. הוא ידע מראש כי בקטעים האישיים נגד השעון הוא ימחוק את הפיגור הזעיר שיתכן ויצבור בהרים. נקודה זאת באה לידי ביטוי בכך שבכל שנות זכייתו בטור דה פראנס, נצח אינדוראין רק בקטעים אישיים נגד השעון, בזמן שבהיותו רוכב זוטר, הוא זכה בנצחונות בשני קטעים הרריים בטור דה פראנס.

תופעה נוספת שאפשר לייחס לאינדוראין היא התמקדותו במירוץ הטור דה פראנס והפיכתו למטרה העיקרית אשר בהתאם לה מתוכננת כל עונת המירוצים. גישה זו, אשר שוכללה על ידי האמריקאי לאנס ארמסטרונג, מתייחסת אל כל המירוצים בהם נוטל הרוכב חלק, כהכנה אל הטור דה פראנס. הנצחון במירוצי ההכנה, אינו חשוב על פי גישה זו. המטרה העיקרית היא עמידה בתוכנית האימונים והתחרויות אשר תביא את הרוכב לשיא יכולתו בחודש יולי בו מתקיים המירוץ העיקרי. רבים מחובבי הענף יצאו כנגד גישה זו אשר מורידה מערכם של המירוצים האחרים הנערכים במשך השנה.