F-15 איגל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
F-15 איגל (Eagle; מאנגלית: "עיט") הוא מטוס קרב רב-תכליתי להשגת עליונות אווירית מתוצרת חברת בואינג (לשעבר מקדונל דאגלס) האמריקנית. טיסת הבכורה של האב טיפוס YF-15 נערכה ב-27 ביולי 1972.
גרסה של המטוס, ה-F-15E סטרייק איגל (Strike Eagle; מאנגלית: "העיט התוקף"), הוא מטוס רב-תכליתי לתקיפת קרקע והמנעה אווירית שנכנס לשירות ב-1988.
ה-F-15 נכנס לשירות בחיל האוויר הישראלי בשנת 1976, שם קיבל את הכינוי "בז" (דגמים A/B/C/D). ב-1998 קיבלה ישראל גירסה של ה-F-15E אשר קיבל את הכינוי F-15I ("רעם").
למעלה מ-1,500 מטוסי F-15 על דגמיו השונים יוצרו עד כה.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
במלחמת קוריאה, ה-F-86 סייבר היה מטוס הקרב האמריקני היחיד שיכל להתמודד ולהביס את המיג-15 הסובייטי. מאוחר יותר, ב-1965, קהיליית טייסי הקרב הוכתה בתדהמה כאשר מטוסי מיג-17 הפילו מטוסי F-105 ת'אנדרצ'יף במהירות מאך 2 במשימת הפצצה בוייטנאם. המודיעין של חיל האוויר האמריקני נדהם לגלות מאוחר יותר שברית המועצות בונה מטוס קרב גדול, הידוע כמיג-25 פוקסבט. לא היה ידוע למערב שהמיג-25 תוכנן כמיירט מהיר, ולא כמטוס קרב להשגת עליונות אווירית, ובתור שכזה יתרונו הגדול הוא מהירותו הגבוהה, ולא יכולת התמרון שלו. משטחי הזנב והסנפירים הענקיים של המיג-25 הצביעו על מטוס בעל יכולת תמרון גבוהה, דבר שהדאיג את חיל האוויר האמריקני, שחשש שביצועיו של המיג-25 עלולים להיות טובים יותר ממקביליו האמריקנים. במציאות, המייצבים הגדולים של המיג-25 נדרשו למנוע מהמטוס מלהיכנס למצב של צימוד אינרציאלי בטיסה במהירות גבוהה ובגובה רב.
ה-F-4 פאנטום היה מטוס הקרב היחיד של חיל האוויר האמריקני ושל הצי האמריקני עם די כוח, טווח ויכולת תמרון, שנדרשו להתמודדות עם איום מטוסי הקרב הסובייטיים הישנים בטיסה עם כללי קרב חזותיים. (הפאנטומים לא הורשו לתקוף מטרות ללא זיהוי חזותי פוזיטיבי, כך שהם לא יכלו לתקוף מטרות בטווחים רחוקים, דבר שהם הצטיינו בו). טילי AIM-7 ספארו לטווח בינוני ובמידה פחותה אפילו ה-AIM-9 סיידווינדר היו לעתים לא אמינים ולא אפקטיביים בטווחים קרובים, כך שהתותח נמצא פעמים רבות הנשק האפקטיבי היחיד. הפאנטום לא צויד במקור בתותח כיוון שהכוונה הייתה שטילים ישמשו לתקוף מטרות בטווחים רחוקים. כשהניסיון בווייטנאם הראה שזה לא המצב, לניסיונות להשתמש בפודי תותח חיצוניים היו תוצאות מעורבות: לא רק שהגרר גדל, גם מנשא פוד התותח היה גמיש מדי לירי מדויק; מאוחר יותר שולב תותח אינטגרלי בפאנטום.
היה צורך ברור במטוס קרב חדש להגנה אווירית שיוכל להתגבר על מגבלות הטווח הקרוב של הפאנטום ועדיין לשמור על עליונות אווירית בטווח רחוק. לאחר שדחה את תוכנית ה-VFX של הצי (שהובילה לפיתוח ה-F-14 טומקט) משום שלא התאימה לצרכיו, הוציא חיל האוויר האמריקני דרישות משלו ל-Fighter Experimental (FX), מפרט למטוס קרב קל יחסית להשגת עליונות אווירית. שלוש חברות הגישו הצעות: פיירצ'ילד ריפבליק, נורת' אמריקן רוקוול ומקדונל דאגלס. חיל האוויר האמריקני הכריז על בחירת ההצעה של מקדונל דאגלס ב-23 בדצמבר 1969. התכנון הזוכה דמה ל-F-14, אך בשונה ממנו היה בעל כנפיים קבועות. הוא לא היה קל או קטן יותר משמעותית מה-F-4 שאותו יועד להחליף.
הגרסה הראשונית, שכונתה F-15A לתצורה חד-מושבית ו-F-15B לתצורה דו-מושבית, הונעה על-ידי מנועי פראט אנד ויטני F100 להשגת יחס דחף למשקל גדול מ-1. התותח M61 וולקן הועדף על פני תותח GAU-7 25 מ"מ של פורד-פילקו שהוצע עקב בעיות פיתוח. ה-F-15 שמר על יכולת לשאת 4 טילי ספארו כמו הפאנטום. הכנף הקבועה חוברה אל מבנה מטוס שטוח ורחב.
מכ"ם ה-F-15 מסוגל להתבונן מטה ולהבחין בין מטרות מנמיכות טוס לבין החזרי קרקע. ה-F-15 משתמש בטכנולוגיית מחשב, מערכות שליטה ותצוגות חדשות להפחתת העומס מהטייס ולאפשר הטסתו על ידי טייס יחיד. בניגוד ל-F-14 ול-F-4, ל-F-15 יש רק חופה אחת עם ראות ברורה לפנים. חיל האוויר האמריקני הציג את ה-F-15 כ"מטוס הקרב הראשון של חיל האוויר האמריקני המיועד להשגת עליונות אווירית מאז ה-F-86 סייבר".
ה-F-15 נבחר גם על-ידי מדינות כמו ישראל ויפן, וה-F-15E סטרייק איגל החליף את ה-F111. אולם, ביקורת מצד "מאפיית מטוס הקרב", לפיה ה-F-15 היה גדול מדי מכדי לשמש מטוס ייעודי לקרבות-אוויר צמודים, ויקר מדי לרכישה בכמויות גדולות להחלפת ה-F-4 וה-A-7, הובילה לתוכנית מטוס קרב קל משקל (LWF), שהניבה את ה-F-16 פייטינג פלקון עבור חיל האוויר האמריקני וה-F/A-18 הורנט במשקל בינוני עבור הצי האמריקני.
[עריכה] תכנון
יכולת התמרון של ה-F-15 נגזרת מעומס כנף (יחס משקל לשטח כנף) נמוך עם יחס דחף למשקל גבוהה, המאפשרים למטוס לבצע פניות הדוקות מבלי לאבד מהירות. ה-F-15 מסוגל לטפס לגובה 30,000 רגל (10,000 מטר) תוך כ-60 שניות. מערכות הנשק והשליטה תוכננו כך שטייס יחיד יוכל לבצע קרבות אוויר-אוויר בבטיחות ובאפקטיביות.
[עריכה] אוויוניקה
מערכות האוויוניקה של ה-F-15 כוללות תצוגה עילית (תע"ל), מכ"ם APG-63/70 מסוג דפק-דופלר בעל יכולות אוויר-אוויר ואוויר-קרקע, מערכת ניווט אינרציאלית (INS), מערכת נחיתת מכשירים (ILS), מערכת תקשורת UHF, מערכת ניווט טקטית, מערכת לוחמה אלקטרונית מובנית, מערכת זיהוי עמית-טורף (זע"ט) ומחשב דיגיטלי מרכזי.
[עריכה] חימוש
בזכות גודלו הרב מסוגל מטוס ה-F-15 לשאת כמות רבה של אמצעי לחימה ותחמושת. ה-F-15 יכול לשאת מגוון רחב של טילי אוויר-אוויר כגון: AIM-7 ספארו, AIM-120 אמראם, AIM-9 סיידווינדר, פיתון 5 ואחרים, 4 על מנשאי כנף (2 בכל כנף) ו 4 על מנשאי גוף (2 בכל צד). בנוסף לכך מצויד המטוס בתותח אוטומטי M61A1 וולקן שש-קני בקליבר 20 מ"מ (עם 940 פגזים), פנימי המותקן בשורש הכנף הימנית, לצרכי הגנה עצמית ויירוט מטוסי אויב. ה-F-15 יכול לשאת מטען נוסף במשקל כולל של עד 16,000 ליברות (7,257 ק"ג) על שני מנשאי כנף, מנשא מרכזי בגוף, ועל מנשאים אופציונליים בגוף המטוס. מטען זה יכול לכלול פצצות, ומכלי דלק נתיקים.
[עריכה] מכלי דלק תצורתיים
מכלי דלק תצורתיים (CFT - Conformal fuel tanks) (כונו בתחילה FAST - Fuel And Sensor Tactical) בעלי גרר נמוך פותחו עבור ה-F-15 ונבדקו לראשונה על ה-F-15B ב-1974. את מכלי הדלק התצורתיים ניתן לחבר לצדי כונסי האוויר תחת כל כנף. כל מיכל דלק תצורתי מכיל נפח של כ-114 רגל רבוע (3,200 ליטר). למכלי הדלק יש שתי תחנות נוספות לנשיאת נשק. כיוון שהמכלים התצורתיים פוגעים בביצועי המטוס, הם בדרך-כלל לא מותקנים על הדגמים לעליונות אווירית (A/B/C/D) אלא רק על ה-F-15E לתקיפה קרקעית ונגזרותיו. יוצאי דופן הם מטוסי ה-F-15A/B/C/D של חיל האוויר הישראלי בהם מותקנים מכלי דלק תצורתיים באופן סדיר.
[עריכה] דגמים
[עריכה] F-15 איגל
[עריכה] F-15A
ה-F-15A הוא מטוס חד-מושבי לעליונות אווירית, הדגם המקורי של ה-F-15. המטוס הראשון נגלל ב-26 ביוני 1972. טיסת הבכורה של האב טיפוס YF-15 (מספר 71-0280) נערכה ב-27 ביולי 1972. המטוס הראשון נמסר לחיל האוויר האמריקני ב-14 בנובמבר 1974. יוצרו כ-385 מטוסים, המשרתים בחילות האוויר של ארצות הברית וישראל.
[עריכה] F-15B
ה-F-15B (כונה תחילה TF-15A) הוא גירסה דו-מושבית של ה-F-15A שפותחה לצורכי הדרכה. טיסת הבכורה של ה-F-15B (מספר 71-290) נערכה ב-7 ביולי 1973. המטוס הראשון נמסר לחיל האוויר האמריקני בבנובמבר 1974. כ-60 מטוסים טסים בחילות האוויר של ארצות הברית וישראל.
[עריכה] F-15C
ה-F-15C הוא דגם חד-מושבי משופר. פיתוחו החל ב-1978. טיסת הבכורה של ה-F-15C (מספר 78-468) נערכה ב-26 בפברואר 1979, והוא החל להיכנס לשירות בחיל האוויר האמריקני בהמשך אותה שנה. השיפורים של דגם זה כללו אוויוניקה משופרת, תוספת נפח של 2,000 ליברות (900 ק"ג) למכלי הדלק הפנימיים, אפשרות לשאת מכלי דלק תצורתיים חיצוניים, ויכולת נשיאת משקל גבוהה יותר של 68,000 ליברות (30,600 ק"ג). יוצרו כ-488 מטוסים, המשרתים בחילות האוויר של ארצות הברית, ערב הסעודית וישראל.
[עריכה] F-15D
ה-F-15D הוא גירסה דו-מושבית של ה-F-15C שפותחה לצורכי הדרכה. המטוס הראשון נמסר לחיל האוויר האמריקני ב-1979. יוצרו כ-93 מטוסים המשרתים בחילות-האוויר של ישראל, ערב הסעודית, יפן וארצות הברית.
[עריכה] F-15J\DJ
ה-F-15J ו-DJ הן גירסאות של דגמי F-15C ו-D בהתאמה המיוצרות ביפן על ידי חברת מיצובישי בזיכיון מיוחד מטעם מקדונל דאגלס. הם שונים מה-F-15C/D בכך שאין בהם טכנולוגיות אמריקניות מסווגות ללוחמה אלקטרונית, ולקליטת אזהרות מכ"ם. מערכות האוויוניקה החסרות הוחלפו במערכות תוצרת יפן. למעלה מ-300 מטוסי F-15J\DJ יוצרו עבור חיל ההגנה העצמית האווירי היפני.
[עריכה] F-15E סטרייק איגל
ה-F-15E סטרייק איגל הוא מטוס קרב דו-מושבי, רב תכליתי למשימות תקיפה, המבוסס על מטוס ה-F-15 איגל. בתכנון דגם זה הושם הדגש על משימות תקיפה של מטרות קרקע, והמנעה אווירית עמוק מעבר לקווי האויב, זאת בניגוד לדגמים הקודמים של ה-F-15 בהם הושם הדגש על משימות עליונות אווירית. טיסת הבכורה של ה-F-15E (מספר 86-0183) נערכה ב-11 בדצמבר 1986.
ה-F-15E תוכנן בעקבות דרישת חיל האוויר האמריקני ממרץ 1981, למטוס קרב טקטי משופר שיחליף את ה-F-111. המטוס היה צריך להיות מסוגל לבצע תקיפות המנעה ארוכות טווח ללא צורך בסיוע נוסף בצורה של ליווי מטוסי יירוט או סיוע לוחמה אלקטרונית. ה-F-15E שהציעה מקדונל דאגלס גבר על ה-F-16XL שהציעה ג'נרל דיינמיקס. דגם הייצור הראשון של ה-F-15E נמסר באפריל 1988 לכנף האימון הטקטי 405, בבסיס חיל-האוויר לוק, אריזונה.
ה-F-15E הוא גירסה של ה-F-15B שנועד להדרכה. ב-F-15B נועד המושב האחורי למדריך, ואילו ב-F-15E שודרג המושב האחורי כדי לכלול ארבעה צגים רב-תכליתיים (MPD) לתיפעול מערכות המטוס והנשק, עבור הנווט. במושב האחורי יש גם מוט היגוי ומצערת המאפשרים לנווט להטיס את המטוס עצמאית, אם כי הראות שלו מוגבלת יותר בגלל המושב הקדמי.
על-מנת להגדיל את טווח הטיסה של ה-F-15E, הותקנו בו שני מכלי דלק תצורתיים אשר יוצרים פחות כוח גרר ממכלי דלק חיצוניים רגילים. הם מכילים 750 גלון (2,800 ליטר) דלק, וכוללים גם 6 נקודות נוספות לתליית נשק. חסרונם הוא בכך שבניגוד למכלי דלק רגילים לא ניתן להשליכם בעת טיסה, כך שהגדלת הטווח באה על חשבון ביצועים פחותים בהשוואה לדגמי ה-F-15 לעליונות אווירית (A/B/C/D) כתוצאה מכוח גרר ומשקל נוסף. את המכלים הללו אפשר להתקין גם על ה-F-15C, אולם הדבר לא נהוג כיוון שהיחס טווח/ביצועים הוא בדרך-כלל לא משתלם במשימות של עליונות אווירית.
בעוד חיל האוויר האמריקני מחליף את ה-F-15C/D ב-F-22 ראפטור, אין עדיין מחליף למטוסי ה-F-15E והם צפויים להישאר לפחות עד שנת 2020.
גרסאות של ה-F-15E נמכרו גם לישראל (F-15I), דרום קוריאה (F-15K), ערב הסעודית (F-15S) וסינגפור (F-15SG). מחירו של ה-F-15E עמד ב-1998 על 31.1 מיליון דולר. עד כה יוצרו למעלה מ-200 מטוסי F-15E ונגזרותיו.
[עריכה] F-15I
ה-F-15I היא נגזרת של ה-F-15E סטרייק איגל, שנמכרה לחיל האוויר הישראלי.
לאחר מלחמת המפרץ, שבה הותקפה ישראל בטילי סקאד עיראקיים, החליטה ממשלת ישראל שהיא צריכה מטוסי תקיפה ארוכי טווח. ב-1993 ביקשה ישראל הגשת הצעות לפיתוח מטוס קרב שיענה על צרכיה.
בתגובה, הציעה לוקהיד מרטין גירסה של ה-F-16 ומקדונל דאגלס הציעה הן את ה-F/A-18 והן את ה-F-15E. ב-17 בינואר 1994, הכריזה ממשלת ישראל על כוונתה לרכוש 21 מטוסי F-15E. מטוסי ה-F-15E הותאמו לצרכי חיל האוויר הישראלי, ושמם שונה ל-F-15I.
ב-12 במאי 1994 התיר הממשל האמריקני את מכירתם של עד 25 מטוסי F-15I לישראל. בנובמבר 1995 מימשה ישראל את האופציה לרכישת 4 מטוסי F-15I נוספים עד לגבול שהציבה ארצות הברית.
ההבדל העיקרי בין ה-F-15E לבין ה-F-15I הוא שה-F-15I נמכרו ללא קולט אזהרות מכ"ם (RWR), ובמקומו הותקנה מערכת תוצרת חברת אלישרא הישראלית.
ב-1999 הכריזה ישראל על כוונתה לרכוש מטוסי קרב נוספים, וה-F-15I היה אחד המועמדים. אולם לבסוף החליטה ישראל ב-18 ביולי 1999, משיקולי עלות-תועלת, לרכוש 102 מטוסי F-16I שהיו זולים יותר.
[עריכה] F-15S
ה-F-15S (כונה בתחילה F-15XP) היא גירסה מופחתת יכולות של ה-F-15E שנמכרה לערב הסעודית. 72 מטוסים יוצרו בתוכנית Peace Sun IX לסיוע צבאי, מתוכן 24 שהותאמו בעיקר לקרבות אוויר-אוויר ו-48 שהותאמו בעיקר למשימות אוויר-קרקע. ה-F-15S מצוייד בפוד לנטירן (LANTIRN) מוגבל (ה-AAQ-19 שארפשוטר וה-AAQ-20 פאת'פיינדר, שהוסרה מהם היכולת לנהג טילי AGM-65 מייווריק) ומכ"ם APG-70S, נגזרת של מכ"ם ה-APG-70 שהוסרה ממנו יכולת מיפוי קרקעי (SAR). בנוסף, גם יכולת עקיבת קרקע (TFR) הוסרה מן המטוס, מה שפוגע ביכולתו לטוס בגובה נמוך, במיוחד בלילה. ישנן עוד מספר מערכות שהוסרו, כגון מערכות לוחמה אלקטרונית. טיסת הבכורה של ה-F-15S נערכה ב-19 ביוני 1995 וארבעת המטוסים הראשונים נמסרו בסוף 1995. ב-10 בנובמבר 1999 האחרון מבין 72 מטוסי ה-F-15S נמסרו לערב הסעודית.
[עריכה] F-15K
ה-F-15K היא גירסה של ה-F-15E שנמכרה לדרום קוריאה. דרום קוריאה בחרה ב-F-15K ב-2002 לאחר שבחנה שלושה מטוסי קרב אחרים: ראפאל, אירופייטר טייפון וסוחוי 37. 40 מטוסים מדגם זה נמכרו לדרום קוריאה. דגם זה יהיה הראשון שיותקנו בו מנועים של ג'נרל אלקטריק. מנועי כל הגרסאות הקודמות של ה-F-15 היו תוצרת פראט אנד וויטני, דגם F-100.
[עריכה] F-15SG
ה-F-15SG (לשעבר F-15T) היא גירסה של ה-F-15E, שהוזמנה על-ידי חיל האוויר הסינגפורי (RSAF). ה-F-15SG נבחר ב-6 בספטמבר 2005, לאחר הערכה שארכה שבע שנים.
[עריכה] היסטורית שירות
נכון ל-2006, מטוסי F-15 בשירות חילות אוויר ברחבי העולם הפילו במצטבר למעלה מ-80 מטוסים ללא אבדות בקרבות אוויר (למעט מקרה שארע ב-1995 בו הפיל מטוס F-15J יפני מטוס F-15J אחר עקב תקלה בטיל AIM-9 סיידווינדר במהלך אימון קרב אוויר-אוויר עם נשק חי).
[עריכה] ארצות הברית
מטוסי F-15C של חיל האוויר האמריקני הפילו 34 מטוסים במלחמת המפרץ, רובם באמצעות טילי אוויר-אוויר. מטוסי ה-F-15C החד-מושביים שימשו להשגת עליונות אווירית, ומטוסי ה-F-15E שימשו לתקיפות קרקע. מטוס F-15E השיג הפלה של מסוק עיראקי באמצעות פצצה מונחית לייזר. שני מטוסי F-15E הופלו במלחמת המפרץ מאש נ"מ. במלחמת עיראק נפל F-15E כנראה עקב טעות צוות אוויר, אך אפשר כי כתוצאה מירי נ"מ.
מטוסי F-15C של חיל האוויר האמריקני הפילו גם מטוסי מיג-29 סרביים במהלך מבצע "כוח מאוחד" ב-1999.
בחיל האוויר האמריקני החלו להחליף את ה-F-15 לעליונות אווירית ב-F-22 ראפטור.
[עריכה] ישראל
חיל האוויר הישראלי מפעיל שתי טייסות של מטוסי F-15 מדגמי A/B/C/D ("בז") לעליונות אווירית, וטייסת נוספת של מטוסי F-15I ("רעם"), גירסה של ה-F-15E לתקיפת קרקע.
שלושת מטוסי ה-F-15 הראשונים נחתו בבסיס תל נוף של חיל האוויר הישראלי ביום שישי ה-10 בדצמבר 1976, ובכך הפכה ישראל למדינה הראשונה בעולם, מחוץ לארצות הברית, שברשותה מטוסי F-15. בגלל איחור בנחיתת המטוסים נתאחר טקס קבלתם והסתיים בסמוך לכניסת השבת, ועקב כך חלק משרי הממשלה לא הספיקו לחזור לביתם לפני כניסת השבת. חילול השבת של השרים היה הקש האחרון ששבר את גב הגמל וגרם להתמוטטות הקואליציה של ממשלת יצחק רבין הראשונה.
למעלה מ-60 מטוסי F-15 לעליונות אווירית (A/B/C/D) נמכרו לישראל. מטוסי ה-F-15 משרתים בשתי טייסות קרב: טייסת 133 ("טייסת אבירי הזנב הכפול") שהוקמה ב-1 ביוני 1976 לקראת קבלת מטוסי ה-F-15 הראשונים שנקלטו כחצי שנה מאוחר יותר, וטייסת 106 ("טייסת חוד החנית", בעבר: "טייסת הבז השנייה") שנפתחה ב-13 ביוני 1982 עם הגעת מטוסי F-15 נוספים. כל מטוס F-15 קיבל כינוי משלו כמו "הכוכב", "עפרוני", "חץ מקשת" ואחרים.
טבילת האש הראשונה של ה-F-15 בשירות חיל האוויר הישראלי הייתה במבצע ליטני במרץ 1978. במהלף המבצע פיטרלו המטוסים בשמי ישראל וחיפו על כוחות צה"ל בפעולתם בדרום לבנון. לא נרשמה למטוסי ה-F-15 תקרית אווירית במהלך המבצע.
מטוס ה-F-15 בשירות חיל האוויר הישראלי השיג הפלת בכורה עולמית ב-27 ביוני 1979 של מטוס מיג-21 סורי, וכן את הפלת הבכורה של מיג-25 ב-13 בפברואר 1981.
ב-7 ביוני 1981 השתתפו מטוסי F-15A במבצע אופרה (תקיפת הכור האטומי בעיראק), כאשר שישה מטוסי F-15 ליוו את מטוסי ה-F-16A ("נץ") התוקפים, לצורך יירוט פוטנציאלי של מטוסי אויב, וארבעה מטוסי F-15 נוספים שימשו כממסר וכעתודה כשהם טסים מעל בקעת הירדן, משם גם ניטרו תנועה אווירית בירדן וסוריה במגמה לנטרל איום מצדם על המטוסים החוזרים. המטוסים המלווים נשאו טילי אוויר-אוויר וכן פודי לוחמה אלקטרונית. לקראת הגעת מטוסי ה-F-16 ליעד התפצלו מטוסי ה-F-15 המלווים: זוג אחד פנה מעט דרומה על מנת לתת מענה לאיום אפשרי שיגיח מהבסיסים הדרומיים, זוג נוסף פנה מעט צפונה וזוג שלישי פיטרל בקירבת הגבול הסורי. המשימה הושלמה מבלי שהוזנקו מטוסי אויב לעבר המטוסים הישראלים ששבו בשלום לבסיסם.
במלחמת לבנון הפילו טייסי חיל האוויר הישראלי 80 מטוסים סוריים מבלי שאיבדו אף מטוס בקרבות אוויר. מתוכם, היו מטוסי ה-F-15 אחראים לכ-30 הפלות של מטוסי מיג-21 ומיג-23 סוריים.
למרות שיעודו המקורי היה לשמש כמטוס יירוט ועליונות אווירית, חיל האוויר הישראלי הוכיח שה-F-15 הוא גם מטוס מצוין למשימות תקיפה והפצצה. ב-1 באוקטובר 1985 תקפו שמונה מטוסי F-15 את מפקדת אש"ף בתוניס, מרחק של כ-1,600 מייל מישראל, במבצע רגל עץ. הייתה זו התקיפה המרוחקת ביותר שביצע חיל האוויר מעולם.
במהלך שירותו בחיל האוויר הפגין ה-F-15, עליונות על מטוסי חילות האוויר הערביים מתוצרת ברית המועצות ואף שרידות יוצאת דופן. אנקדוטה מפורסמת היא סיפורו של מטוס F-15 שהתנגש במטוס A-4 סקייהוק וכתוצאה מההתנגשות איבד חלק ניכר מאחת הכנפיים, אך הטייס הצליח להנחית את המטוס בשלום. חברת בואינג (שקנתה את מקדונל דאגלס והפכה ליצרנית המטוס), שלא האמינה תחילה ונדהמה למראה התמונות, החליטה להעניק לחיל האוויר כנף במתנה וכיסתה את עלות התיקונים. [1]
בשנת 1995 החל חיל האוויר הישראלי בתוכנית "בז 2000" ("בז משופר" או בזמ"ש) שנועדה לשדרג את צי הבזים. במסגרת התוכנית שודרגה אוויוניקת המטוסים. השדרוג כלל בין היתר שדרוג של תא הטייס ותצוגות המכ"ם, החלפת מחשב בקרת אש, התקנת מערכת הניווט הלווינית GPS ועוד. טקס הגלילה של הבזמ"ש הראשון נערך בנובמבר 1998 ושל האחרון ב-28 בנובמבר 2005.
לקראת שנות ה-2000 רכש חיל האוויר 25 מטוסי F-15 מתקדמים מדגם F-15I המכונים בחיל בשם "רעם". המטוס מבוסס על ה-F-15E סטרייק איגל אבל עם מערכות אוויוניקה שפותחו על ידי התעשייה האווירית ותעשיות ההי-טק של ישראל. ה-F-15I מצויד במערכות מתקדמות המאפשרות לו לטוס ולתקוף בכל תנאי מזג האוויר, הן ביום והן בלילה. טווח הטיסה הארוך במיוחד שלו ויכולת נשיאת החימוש הגדולה יחסית הופכות אותו בפועל למפציץ האסטרטגי של חיל האוויר. שני מטוסי הרעם הראשונים נחתו בבסיס חצרים ב-19 בינואר 1998 ונקלטו בטייסת 69 ("טייסת הפטישים"). הגיחה המבצעית הראשונה של ה-F-15I הייתה ב-11 בינואר 1999 במשימה בלבנון.
[עריכה] יפן
חיל ההגנה העצמית האווירי היפני הוא המשתמש הגדול ביותר של ה-F-15 מחוץ לארצות הברית, וחברת מיצובישי היפנית היא היחידה המורשה לייצר מטוסי F-15 ברשיון. יפן התעניינה ב-F-15 בשלב מוקדם, כשטייסים יפניים בחנו את ה-F-15A/B בבסיס אדוארדס כבר ב-1975. ב-1978 הוענק למיצובישי חוזה לייצור מטוסי F-15J ו-DJ, גרסאות יפניות למטוסי F-15C ו-D בהתאמה.
ב-1995 הפיל מטוס F-15J יפני מטוס F-15J אחר עקב תקלה בטיל AIM-9 סיידווינדר במהלך אימון קרב אוויר-אוויר עם נשק חי.
[עריכה] ערב הסעודית
חיל האוויר המלכותי הסעודי מפעיל כיום ארבע טייסות של מטוסי F-15C/D לעליונות אווירית ושלוש טייסות של מטוסי F-15S, גירסה מופחתת יכולות של ה-F-15E לתקיפת קרקע.
סעודיה הזמינה תחת תוכנית "Peace Sun" 72 מטוסי F-15C/D מארצות הברית, מתוכם 60 מטוסים המיועדים לפעילות מבצעית ו-12 מטוסי הדרכה. ה-F-15 יועד להחליף את מיירט ה-BAC לייטנינג. מכירת המטוסים המתקדמים לערב הסעודית הייתה שנויה במחלקות עקב האפשרות של עימות בינה לבין ישראל. הקונגרס הציב ב-1980 מגבלה לפיה לא יהיו ברשות הסעודים יותר מ-60 מטוסים שמישים בכל רגע נתון ולכן בסופו של דבר סופקו רק 60 המטוסים שיועדו לפעילות מבצעית. סעודיה ריככה את ההתנגדות בכך שהבטיחה שהמטוסים ישמשו להגנה בלבד. בתחילה, אף הוצבו מגבלות על אספקת מכלי דלק תצורתיים, ששימוש בהם יכול להכניס את ישראל לרדיוס התקיפה של המטוסים.
כמה מהמטוסים הראשונים שיועדו לערב הסעודית שימשו את אנשי צוות האוויר והקרקע הסעודים לאימון בבסיס חיל האוויר לוק בארצות הברית. ה-F-15 נכנס לשירות מבצעי בחיל האוויר המלכותי הסעודי באוגוסט 1981.
ב-5 ביוני 1984 מטוסי F-15 מטייסת 6 היו מעורבים בקרב אוויר עם מטוסי F-4E פאנטום של חיל האוויר האיראני שאיימו על שדות הנפט הסעודים. שני הפאנטומים האיראנים הופלו באמצעות טילי ספארו. הייתה זאת הפעם הראשונה (והאחרונה עד עתה) שבה מטוסים מתוצרת מקדונל דאלגס לחמו אחד בשני.
לאחר פלישת עיראק לכווית ב-2 באוגוסט 1990 הוסרה המגבלה על 60 מטוסים שמישים בכל רגע נתון שהציב הקונגרס ואושר לסעודיה רכש מיידי של 24 מטוסי F-15C/D נוספים וכן הספקת 12 המטוסים אשר נרכשו ב-1978.
במהלך מלחמת המפרץ השתתפו מטוסי F-15 סעודיים בפיטרולים אווירים לצד מטוסי בריטיים ואמריקניים. ב-24 בינואר 1991 הפיל F-15 סעודי מטייסת 13 זוג מטוסי מיראז' F1 שטסו לאורך חוף המפרץ הפרסי.
בדצמבר 1992 הסכימה ארצות הברית למכור לערב הסעודית 72 מטוסי F-15S, נגזרת מופחתת יכולות של ה-F-15E, תחת תוכנית Peace Sun IX לאחר שמספר נסיונות קודמים של ערב הסעודית לרכוש את המטוס המתקדם לתקיפת קרקע טורפדו. 4 מטוסי F-15S ראשונים נמסרו ב-1995. ב-10 בנובמבר 1999 האחרון מבין 72 מטוסי ה-F-15S נמסרו לערב הסעודית.
בתחילת 1996 זכתה חברת לוראל בחוזה בשווי 16 שליון דולר לאספקת 79 מחשבי VHSIC לצורך שידרוג מטוסי ה-F-15C/D של ערב הסעודית.
[עריכה] מאפיינים (F-15C איגל)
[עריכה] מאפיינים כלליים
- צוות: 1
- מחיר יחידה: 29.9 מיליון דולר אמריקני
- אורך: 63 רגל 8 אינץ' (19.44 מטר)
- מוטת כנפיים: 42 רגל 8 אינץ' (13 מטר)
- גובה: 18 רגל 5 אינץ' (5.6 מטר)
- שטח כנף: 608 רגל² (56.5 מטר²)
- משקל ריק: 28,000 ליברות (12,700 ק"ג)
- טעון: 44,500 ליברות (20,200 ק"ג)
- משקל המראה מקסימלי: 68,000 ליברות (30,845 ק"ג)
- מנוע: שני מנועי טורבו-מניפה F100-229 תוצרת פראט אנד ויטני
- דחף יבש: 23,450 lbf (104 Kn) כל אחד
- דחף עם מבער אחורי: 29,000 lbf (129 Kn) כל אחד
[עריכה] ביצועים
- מהירות מירבית: מאך 1.2, 900 מייל/שעה בגובה נמוך; מאך 2.5, 1,650 מייל/שעה בגובה גבוה (1,450 קמ"ש / 2,655 קמ"ש)
- טווח: 2,150 מייל
- תקרת שירות: 65,000 רגל (19,800 מטר)
- קצב טיפוס: 50,000 רגל/דקה (254 מטר/שנייה)
[עריכה] חימוש
- תותח 20 מ"מ M-61A1 וולקן פנימי עם 940 פגזים.
- טילים ופצצות: יכול לשאת מגוון רחב של טילי אוויר-אוויר כגון:AIM-7 ספארו, AIM-120 אמראם, AIM-9 סיידווינדר, פיתון 5 (במטוסים ישראלים) ואחרים, על 4 מנשאי כנף ועל 4 מנשאי גוף. ה-F-15 יכול לשאת מטען נוסף במשקל כולל של עד 16,000 ליברות (7,257 ק"ג) על שני מנשאי כנף, מנשא מרכזי בגוף, ועל מנשאים אופציונליים בגוף המטוס. מטען זה יכול לכלול פצצות, ומכלי דלק נתיקים.
[עריכה] מאפיינים (F-15E סטרייק איגל)
[עריכה] מאפיינים כלליים
- צוות: 2
- מחיר יחידה: 43 מיליון דולר אמריקני
- אורך: 63 רגל 8 אינץ' (19.44 מטר)
- מוטת כנפיים: 42 רגל 8 אינץ' (13 מטר)
- גובה: 18 רגל 5 אינץ' (5.6 מטר)
- שטח כנף: 608 רגל² (56.5 מטר²)
- משקל ריק: 28,000 ליברות (12,700 ק"ג)
- משקל המראה מקסימלי: 81,000 ליברות (36,450 ק"ג)
- מנוע: שני מנועי טורבו-מניפה F100-229 תוצרת פראט אנד ויטני
- דחף יבש: 23,450 lbf (104 Kn) כל אחד
- דחף עם מבער אחורי: 29,000 lbf (129 Kn) כל אחד
[עריכה] ביצועים
- מהירות מירבית: מאך 1.2, 900 מייל/שעה בגובה נמוך; מאך 2.5, 1,650 מייל/שעה בגובה גבוה (1,450 קמ"ש / 2,655 קמ"ש)
- טווח: 2,400 מייל (3,900 ק"מ)
- תקרת שירות: 60,000 רגל (18,300 מטר)
- קצב טיפוס: 50,000 רגל/דקה (254 מטר/שנייה)
[עריכה] חימוש
- תותח 20 מ"מ M-61A1 וולקן פנימי עם 510 פגזים
- טילים: יכול לשאת עד 8 טילים: AIM-7 ספארו, AIM-120 אמראם, AIM-9 סיידווינדר, פיתון 5 (במטוסים ישראלים), AGM-65 מייווריק
- פצצות: סימן 82, סימן 84, B-61, CBU-87, CBU-89, CBU-97, CBU-103, CBU-104, CBU-105, GBU-10 פייבוואי, GBU-12 פייבוואי, GBU-15, GBU-24, GBU-24, GBU-27, GBU-28, GBU-31, GBU-35, JSOW.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
- F-15 Eagle, באתר פדרצית המדענים האמריקניים
- F-15 באתר Patrick's Aviation

