יציאת מצרים - ניתוח ביקורתי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

לסיפור יציאת מצרים משמעות דתית חשובה מאין כמוה ביהדות. ברם, ככל סיפור מקראי אחר, גם אותו ואת אמינותו ההיסטורית בוחנת ביקורת המקרא באופן ביקורתי ובכליה שלה, והחוקרים נחלקו, במהלך הדורות האחרונים, בשאלה מתי הייתה, ובמידת מהימנותה ההיסטורית. ניתן לבצע חלוקה "גסה" של החוקרים לאלה הרואים בסיפור יציאת מצרים אמת היסטורית במידה זו או אחרת, ולאלה הכופרים בקיומו של אירוע מעין זה.

תוכן עניינים

[עריכה] התיאור המקראי

ערך מורחב – יציאת מצרים

התייחסות ליציאת מצרים ולהליכה במדבר מופיעה במקרא במקומות לא מעטים: רוב מהלך התורה מבוסס עליה, למן ספר שמות ועד דברים, והיא מאוזכרת גם במקומות רבים בנביאים ובכתובים. לפי המקרא, שהו בני ישראל במצרים לאחר שירדו לשם יעקב ומשפחתו, וסבלו מאות שנות עבדות (במקרא ננקבו המספרים 400 ו-430, אך על פי חז"ל, התרגומים והפרשנות המקובלת, השהות בפועל הייתה רק כ-210 שנים). אלוהים התגלה למשה ולאהרון במטרה להוציא את בני ישראל ממצרים, ולאחר עשר מכות שניחתו על המצרים, שיחרר פרעה מלך מצרים את בני ישראל. לאחר מכן רדף אחריהם עד ים סוף, ואז נקרע הים, בני ישראל עברו בו, ואילו המצרים טבעו לאחר שהוא נסגר עליהם. משם המשיכו בני ישראל להר סיני ושם התרחש מתן תורה. לאחר ארבעים שנות נדודים במדבר סיני וכיבוש חלקים גדולים מעבר הירדן המזרחי (במדבר כא, דברים ב) הם הגיעו לערבות מואב, מול יריחו, שם חנו עד שנכנסו לארץ במסע כיבוש צבאי (ספר יהושע).

[עריכה] התרחשותה של יציאת מצרים

[עריכה] טענות השוללות את סיפור יציאת מצרים כליל

התעודות המצריות (וגם אחרות) בנות התקופות האמורות, אינן מעידות על מאורע חריג ויוצא דופן כמו יציאת עם שלם ממצרים.

אין זה מפתיע שלא הוקמה "אסטלת הפסד" של פרעה על נצחון העברים, אך עדיין ציפו החוקרים לתעודה כלשהי שתעיד על כך, בפרט שאילו הייתה מצרים נחלשת כל כך, הרי הייתה מזמינה פלישת עמים זרים לתוכה. מתוך מחסור זה בתעודות חיצוניות, ומתוך פקפוק במהימנותה של העדות הפנימית, סוברים אותם חוקרים כי יציאת מצרים אינה אלא מיתוס חסר בסיס היסטורי. כמה נקודות מקשות על הסתמכות על המקרא כמקור היסטורי, לדבריהם:

  • לדעת ישראל פינקלשטיין (בספרו ראשית ישראל), ישנם בטקטסט רמזים לכך שהוא נכתב לאחר תקופת שלמה, ולמעשה לקראת סוף ימי בית ראשון. כך, המונח "שרי מסים" מוכר מן המונח שבו השתמש שלמה כשהטיל שרי מסים על כל השבטים פרט ליהודה. גם התיאור של החיים בבתי שושלות פרעה תואם לדבריו את הפרעונים תקופת סוף בית ראשון ולא את הפרעונים של התקופה המיוחסת להם בתורה. לדעת פינקלשטיין, העדויות הארכיאולוגיות מראות כי עם ישראל התפתח בהדרגה מתוך שבטי כנענים מקומיים.
  • סתירה פנימית בכתובים עצמם. בכמה מקומות בתנ"ך נמנים הדורות ששהו בגלות מצרים, ומתברר שמדובר בשושלות קצרות. כך בדברי הימים א' ב': יהודה שיורד למצרים מוליד את פרץ שמוליד את חצרון שמוליד את רם שמוליד את עמינדב שמוליד את נחשון נשיא יהודה במדבר. ואם כן, מיהודה ועד נחשון (5 דורות) קשה מאוד להניח שעברו 430 שנה כפי שכתוב בתורה. על סתירה זו עמדו ראשונים ואחרונים, ועל כן פירשו חז"ל ותרגום השבעים שהמספר 430 אינו מתייחס רק לישיבת בני ישראל במצרים. כך מקובל גם בקרב חוקרים מודרניים, וכן מופיע באנציקלופדיה העברית בערך "יציאת מצרים". עם זאת, מעבר לבעייתיות הברורה שבדחיקת הכתובים, ריבוי של אוכלוסייה מ-70 ל-600,000 כמתואר במקרא אינו אפשרי בצורה טבעית בזמן כה קצר של 210 שנה (ואמנם המקרא מתייחס לכך בתור נס, אך הנחת היסוד של מחקר המקרא אינה מאפשרת לקבל נסים). עם זאת, היו שהציעו (כגון שד"ל) שהשושלות נכתבה בצורה מקוצרת והישיבה במצרים הייתה אכן 430 שנה. למותר לציין שפתרונות אלו ממעטים את האפשרות להסתמך על המקרא כמקור היסטורי מדויק לפרטיו.
  • תיעוד המאורעות נעשה מאות שנים אחרי. לדעת רוב חוקרי המקרא, התורה חוברה והועלתה על הכתב בין המאה העשירית לבין המאה הרביעית לפנה"ס. כמו כן, קיימת סברה כי גם לאחר מכן חלו שינויים בתורה הכתובה, והיא קיבלה את צורתה הסופית והמוכרת כיום רק בתקופה של עזרא (אמצע המאה החמישית לפנה"ס). לאור הערכה זו, מתקשים החוקרים להתייחס לתורה כתיעוד מדויק של אירועי יציאת מצרים בזמנם.
  • מסלול נדודים לא חד משמעי. יש המצביעים על כך כי אין תיאור חד משמעי של מסלול הנדודים עד לכניסה לארץ-ישראל. הללו מבחינים בין שני תיאורי נדודים: לפי תיאור אחד, כשהגיעו בני ישראל לקדש ברנע (מערבית לגבול עם מצרים היום, מעט צפונית לקו הרוחב של מצפה רמון) הם חצו את ארץ כנען, נלחמו בכנעני בערד, נצחוהו, חצו את מדבר הנגב והגיעו עד להר ההר (סמוך לפטרה) על גבול ארץ אדום (במדבר כ, כב; כא, א-ג). לפי תיאור אחר, ניסו הישראלים לחדור לנגב מקדש, אך לאחר שנוצחו בידי הכנענים ירדו דרומה לכיוון ים סוף, ומשם פנו צפונית מזרחית לכיוון אדום (במדבר יד, מ-מה; כ, יד-כא; דברים א, מ; ב, א). אמנם, זיהוי המקומות והמסלולים אינו ודאי, אך לדעת החוקרים המזהים את המסלולים כלמעלה, הרי שייתכן שהיו שני מסלולי כניסה לארץ, ולא אחד.
  • נתונים דמוגרפיים מוקשים ובעיות לוגיסטיות לא-פתורות. כאמור, בלתי אפשרי לשש מאות אלף איש להתרבות בתוך זמן קצר או לשרוד במדבר ללא נס, שאותו חוקרים אלו אינם מקבלים כהסבר.
  • לא ברור היכן שרידי מחנותיהם הגדולים, של אותם שש מאות אלף איש, אם הללו שהו במדבר 40 שנה. אמנם היו שמצאו שרידי בתים בסיני, ואף סימני כתב עברי עתיק (הכתב הפרוטו-סינאי), אך רוב החוקרים אינם מקבלים זאת כתואם את המסופר במקרא.
  • סימן שאלה על היסטוריות סיפור הכיבוש. סיפור יציאת מצרים המקראי קשור באופן הדוק עם סיפור הכיבוש של ארץ כנען בידי יהושע בן נון, וגם בסיפור הזה יש קושיות פנימיות מתוך התנ"ך עצמו, והחוקרים חלוקים במידת המהימנות שלו לאור הממצאים הארכיאולוגיים בארץ ישראל. כך, עבר הארכיאולוג ישראל פינקלשטיין מהפך בעשרות השנים האחרונות, מתמיכה מסוייגת במהימנות הסיפור המקראי, ועד שלילה גורפת שלו.

אמנם, רוב הראיות הן ראיות מן השתיקה ("ex silentio"), אך עדיין, טוענים אותם חוקרים כי היינו צריכים לצפות שיהיו בתיעוד המצרי כתובים כאלו או אחרים או רמזים כלשהם למשבר כה קשה - אובדן פתאומי ודרמטי של כוח עבודה של שש מאות אלף איש במצרים. גם אם הפרעה של אותה תקופה ניסה לטשטש ראיות אלו, שואלים אותם חוקרים, מדוע המלכים אחריו לא תיעדו וסיפרו את אשר התרחש כמה דורות קודם? יש לציין שהתחלפו במצרים 30 שושלות, שנהגו לתאר את קודמותיהן באור שלילי, וייתכן שהיו שמחות להאיר את הפרק הזה בתולדות מצרים. לאור קנאותם הרבה של המצרים לרישום ההיסטוריה שלהם, מתחזקת, לדעת אותם חוקרים, איכות ה"טענה מהשתיקה".

[עריכה] טיעונים בזכות אמיתות סיפור יציאת מצרים

רבות מן הקושיות נופלות אם מניחים שהיוצאים לא היו מיליונים רבים, אלא מעטים יותר, כך שהאירוע היה פחות דרמטי וקל יותר לטשטוש.

ישנו ממצא בשם פפירוס אופיבר המתאר סדרה של הפיכת מעמדות ואנרכיה במצרים, המזכירות כביכול את עשר המכות, אך התיארוך המקובל של פפירוס זה הוא לממלכה התיכונה, מאות שנים אחרי יציאת מצרים. כן נמצאה איגרת מן המאה ה-13 לפני הספירה, המדווחת על בריחת שני שבטי עבדים ממצרים למדבר - שני השבטים הם ה"עפרו" וה"חבירו" המוזכרים לעיל, והדבר מעיד שאכן ברחו שבטי עבדים במצרים.

כאמור, ישנן עדויות מצריות על כך שניתנה רשות לנודדים מאדום להיכנס למצרים בעת רעב (במקביל לסיפור אחי יוסף) ושרעמסס השני אכן בנה את העיר על פי רעמסס, וגם השם שמופיע במקרא בהקשר ליוסף "צפנת פענח" נמצא בתיעוד המצרי בתקופה אחרת.

עוד הוכיח גרינץ כי בלשון התורה ישנם שקיעים רבים מהלשון המצרית - כגון המילים "אפוד", "בד", "כפורת", ועוד, מה שמחזק את הטענה על שהותם של בני ישראל במצרים.

באשר לכיבוש ארץ כנען, טוענים חלק מהחוקרים כי קריאה מדוקדקת בספר יהושע ובספר שופטים תגלה כי גם על פי התנ"ך עצמו לא היה הכיבוש בבת אחת, וכי "הארץ נשארה הרבה מאוד לרשתה" - תיאור התואם את העולה מן הממצאים הארכיאולוגיים. ממצאים אלו מעלים נוכחותו של עם חדש בארץ כנען בתקופה המיוחסת ליהושע, עם אשר בונה יישובים משלו, בצורה מיוחדת הדומה לדרך חנייתם של נוודים, ללא עצמות חזירים וחיות טמאות אחרות וללא צלמים, ואשר משתלט לאט על כל אזור גב ההר.

[עריכה] הטיעון מן המסורת

טענה נוספת לנכונותה של מסורת יציאת מצרים, היא עצם קיומה. הטענה היא שאין סיבה לעם ישראל להמציא סיפור שמתאר את היווצרותו של העם כעם עבדים, אלא הגיוני יותר שהיה מתאר את העם כאילו היה בארץ מאז ימי אברהם אבינו, ושבני ישראל הם הכנענים הקדומים, טיעון שלכאורה היה בו כדי לחזק את זכותו של העם על ארצו. בשביל רבים מן החוקרים (ובפרט מן ה"אסכולה הירושלמית") זהו טיעון מנצח, ולדוגמה מביא אותו י' לווינשטאם באנציקלופדיה מקראית כראיה ניצחת כנגד הטענות בדבר אי-היסטוריותה של יציאת מצרים.

עדות לכך שאי הזכרת גלות היא דבר מתבקש, ניתן למצוא בספר דברי הימים, שמקובל שמטרתו היא לספר את תפארת בית דוד. מסופרים שם בקצרה קורות העולם ועם ישראל למן אדם הראשון, ואולם יציאת מצרים אינה מופיעה, ואין אזכור לה. לא היו חוקרים שניסו להסיק מאי-אזכור זה דווקא את אי-מהימנות טענת התורה, שכן ברור שספר דברי הימים הכיר את הספרים האחרים ופשוט התעלם מהגלות במצרים. דברי הימים גם ידוע בהתעלמותו מאירועים לא נעימים מחיי דוד, כמו חטא דוד ובת שבע ועוד. התעלמות זו היא מתבקשת מכותב היסטוריה מחמיאה, אך בו בזמן היא מגדילה את אמינות הספרים שלא התעלמו מפרט מביך-לכאורה זה.

ד"ר שושנה בן-נון [1] מתארת את העמדה:

"שום אדם ישר ובר-דעת לא ימציא גלות וכישלון כה מר לאבות אבותיו כדי להשיג מגמה כלשהי, בוודאי לא כדי לבסס 'אתוס משותף על אבות האומה', ממש כשם ששום איש צלול וישר לא ימציא שואה ופוגרומים רק כדי להצדיק אתוס ציוני".

וכך כתב גם שמואל ייבין [2]:

"למעשה כבר ניתנה תשובה ניצחת על טענות ממין זה מפיו של היסטוריון אנגלי ארבעים שנה ומעלה לפני שהועלו כעת שוב מתהום הנשיה. הלה כתב כי אם תימצא במסורתו של עם מן האגדה בדויה על "תור-זהב" בראשית ימיו, יהיה הדבר מסתבר מכוח עצמו; אך בדותה אגדה על זמן שעבוד וכפייה בראשית תולדותיו של עם מן העמים שאינה מסתברת כלל, ועצם הקושי שבדבר ערובה נאמנה היא לאמיתותה ההיסטורית של מסורת כזאת.
"אך לא זו בלבד, אלא המסורת על השהייה הכפויה במצרים, והיציאה משם משעבוד לגאולה דבוקה בתרבות הישראלית לכל גלגוליה וגילוייה במידה כזאת, שבלעדיה אין להבין כלל את אושיותיה והתפתחותה בכל הדורות. לא בלבד שהיא בניין אב לכל פרשת המאורעות הנפרשת לפנינו בחמשת חומשי תורה, אלא שהיא משמשת יסוד להנמקת קובצי החוקים השונים שבתורה, הן מבחינה טכסית-פולחנית, הן מבחינת יחסים חברתיים. וגם הנביאים בשאתם מדברותיהם אל העם הן בתוכחה על הנעשה בימיהם, הן בדברי עידוד ונחמה על אחרית הימים, מרמזים על יציאת מצרים כמסורת מקומית וידועה לכול".

פרופ' יאיר הופמן, התומך בשיטה שיציאת מצרים לא הייתה אירוע היסטורי, הציע תאוריה לפתרון שאלה חמורה זו. הסברו הוא שלאחר הפילוג בין יהודה לישראל, כאשר ביהודה טיפחו את זכר שושלת בית דוד, טופחה בצפון מסורת יציאת מצרים כמסורת מכוננת. ממלכת הצפון, היא ממלכת ישראל, שהייתה מורכבת מעשרה שבטים ומעולם לא הצליחה לכונן שושלת רבת דורות משום שמרידות חוזרות ונשנות הפילו את מלכיה אחד אחרי השני, הייתה זקוקה למיתוס מלכד שיהווה דבק לאומי לכל השבטים. צורך חברתי זה מילאה מסורת יציאת מצרים, מסורת המדברת על בחירה ישירה של האל בעמו, לא דרך מלך מתווך כלשהו.

לדברי הופמן, לאחר חורבן ממלכת ישראל בגלות עשרת השבטים ניסו מלכי ירושלים חזקיהו ויאשיהו לקרב אליהם את בני הצפון שלא הוגלו: עם אחד אנחנו, הם אומרים להם. ואכן, כהנים צפוניים הביאו עמם את מסורותיהם לירושלים. גרעינו של ספר דברים הוא דוגמה מובהקת לכך. זהו הזמן המתאים לאמץ גם את מסורת יציאת מצרים, שלאחר חורבן שומרון אינה מסכנת יותר את מיתוס בית דוד. כך עולה, לדעת הופמן, מספר דברים, מספר ירמיהו ומספר יחזקאל.

[עריכה] התאוריה של פרופ' לוסי פלוטמן

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

פלוטמן טוענת שכאשר באים לנתח טקסט עתיק כלשהו, על מנת להסיק ממנו מסקנות היסטוריות, יש להבין מהו סוג הטקסט, ומתוך כך לראות אילו עובדות היסטוריות ניתן להבין ממנו. סיפור יציאת מצרים הוא המיתוס המכונן של העם היהודי, וממנו ניתן להסיק 3 עובדות היסטוריות עיקריות:

  1. עם שמוצאו ממסופוטמיה הגיע למצרים, שם שהה במעמד של עבדים.
  2. העם הצליח לברוח ממצרים.
  3. הבורחים הגיעו לארץ ישראל וכבשו חלקים ממנה (או את כולה, בשלב מאוחר יותר).

על מנת לבדוק את מידת סבירותו ההיסטורית של הסיפור, בשלב ראשון יש לבדוק את סבירותן של כל אחת מהעובדות הללו.

[עריכה] תיארוך יציאת מצרים

בין החוקרים הדוגלים בכך שהייתה יציאת מצרים בגרסה כזו או אחרת, ישנם חילוקי דעות בדבר תיארוכה המדויק. לפי חוקרים רבים, חסם תחתון לתיארוכה של יציאת מצרים הוא בערך שנת 1230 לפני הספירה, שכן נתגלתה מצבת ניצחון מצרית מאותו תאריך (אסטלת מרנפתח), המזכירה את ישראל כעם היושב כבר בארץ כנען (באופן אירוני, אומרת המצבת: "ישראל אבד, זרע אין לו"). עם זאת, היו שטענו שאין ללמוד מאסטלה זו, והעלו השערה שמא היא מתייחסת לעם אחר בשם דומה, או שאולי פרעה ראה בבריחתם של ישראל למדבר את "אובדנם". לשיטתם של האחרונים, התרחשה יציאת מצרים בערך בזמן האמור; אולם כאמור, דעה זו אינה מקובלת על רוב החוקרים.

הסברה המקובלת היא שהיא התרחשה במאה ה-13 לפני הספירה, בתקופת רעמסס השני, אביו של מרנפתח. סברה זו מבוססת על כמה נקודות, וביניהן:

  • רעמסס השני נלחם רבות בנוודים מתמרדים בארץ כנען וערך מסעות נגד השוסים (שסו) שכמעט והגיעו לגבול מצרים, מלחמות שיכלו ליצור אי-שקט ואפשרויות התמרדות של העברים.
  • רעמסס השני גם ידוע בתנופת הבנייה הגדולה שבזמנו, כאשר ללא ספק בנייה רבת-היקף הייתה כרוכה בשיעבוד עבדים רבים.
  • נתגלו תעודות מאותו זמן, המעידות על כך שבבנייני פרעה עבד שבט עבדים בשם "עפרו" - שם המזכיר את העברים.
  • נתגלה פפירוס שבו נותנת תחנת מעבר מצרית אשרה לאדומים לעבור, מה שמעיד על נדידת אוכלוסין חופשית באותו זמן.
  • עוד ידוע, שרעמסס השני בנה מחדש את העיר פר-רעמסס שאותה קבע כבירתו, והרי זו אחת מהערים הבודדות שמוזכרות במקרא שנבנו על ידי העברים. כן מוזכרת גם העיר "פר אתֹם" בכתביו - אולי "פיתום" המקראית; והרי "פיתום ורעמסס". הארכיאולוג אולברייט ציין את העובדה כי עיר זו לא הוכרה בשם זה כבר מאתיים שנה לאחר זמן זה, מה שאישש לדבריו את קדמות הסיפור.
  • התיארוך גם מפרש את המקומות הבודדים שבהם מעניק לנו הטקסט המקראי נקודות ציון בזמן, בצורה שתתאים לתאוריה האמורה. כך, בניית בית המקדש הראשון על ידי שלמה מתוארכת לשנת 480 שנה לצאת בני ישראל ממצרים (מלכים א' ו, א). אם נקבל זאת כפשוטו, הרי שיש להקדים את תאריך היציאה בכמאתיים שנים, למאה ה-15 לפנה"ס, אך חוקרים רבים (בעקבות ולהאוזן) רואים בכך מספר טיפולוגי המבטא הכפלה של שנים עשר הכוהנים הגדולים מאהרן ועד זמנו של שלמה (המוזכרים בדברי הימים א' ו, לה-לח) במספר עגול לשנות דור - 40 ("ארבעים שנה אקוט בדור" - תהילים צה, י), כאשר התקופה הייתה קצרה יותר, אם מניחים שדור אמיתי הוא כ-25-27 שנה. זמנו של שלמה ידוע (בקירוב) מתעודות חיצוניות על הדורות שלאחריו, וכך מגיעים בערך לתאריך המדובר. את הנאמר בנאום יפתח על חלוף 300 שנה מאז כיבוש עבר הירדן המזרחי (שופטים יא, כו), המסייע אף הוא למספר של 480 שנה, הם מפרשים כ"הגזמה".
  • התיארוך למאה ה-15 לפנה"ס נתקל, לדברי אותם חוקרים, גם בבעיה, שעל פי סקר שנערך בעבר הירדן המזרחי נראה שאותו אזור לא היה מיושב, והדבר עומד בסתירה למתואר בתורה על הקפת אותן ארצות מפחד מיושביהן.

פרופסור יהודה אליצור [3] תקף את התאוריה המתארכת את יציאת מצרים לימי רעמסס השני. זאת, מכמה סיבות:

  • פשוטו של מקרא מורה שבניית פיתום ורעמסס הייתה בתחילת השעבוד, ולא בסופו.
  • רעמסס השני היה מלך תקיף, ששלט גם על הדרכים המובילות למצרים ונלחם אף בסוריה. קשה לתאר את יציאת מצרים והתנחלות בארץ כנען בתקופת כובש תקיף זה.
  • הכרונולוגיה המקראית של 480 שנה, אם מניחים את דיוקה, תומכת בהקדמת תאריך היציאה למאה ה-15 לפני הספירה. כסתירה לטענה כי מדובר במספר טיפולוגי, טען אליצור כי דברי יפתח על 300 שנה מאז כיבוש עבר הירדן המזרחי, משתלבים יפה עם המספר 480: 40 שנות נדודים + 300 שנה עד יפתח + 100 שנה עד דוד + 40 שנה עד מלכות שלמה = 480 שנה; ויש כאן אם כן שני עדים, שעל פיהם יקום דבר. בפרט אמורים הדברים לגבי יפתח, שהיה איש גס ופשוט, וודאי נתן תיארוך מקורב ולא מספר טיפולוגי מתוחכם.

על כן הסיק אליצור כי יציאת מצרים אירעה בערך בימי אמנחותפ השני, והנדודים במדבר בימי תחותמס הרביעי. המלכים שלאחר תחותמס, אמנחותפ השלישי והרביעי, לא התעסקו בנעשה בארץ כנען, והותירו את הנעשה שם לידי השליטים המקומיים, מה שמתאים עם התיאור בספר יהושע, שבו לא מוזכרת לחימה במצרים. אליצור תמך את יתדותיו גם במכתבי תל אל עמארנה, מימי אמנחותפ השלישי והרביעי, שבהם מתלוננים השליטים הכנענים בפני המצריים על פלישת הח'בירו, שלדבריו הם הם העברים, אשר פתחו במסע כיבושים בארץ כנען.

אליצור העלה אף השערה, כי לאור תיארוך זה מובנת מהפכתו של פרעה אח'נאתון (הוא תחותמס הרביעי), שנלחם באלילי מצרים והעלה דת חדשה, שבה אל אחד (אל השמש). אח'נאתון היה כמה עשרות שנים לאחר יציאת מצרים (לתיארוכו של אליצור), ואם כן ייתכן שאמונה חדשה זו באה לו מן העברים ומן השפטים שחווה על בשרו מאת אלוהיהם.

רייט (Wright) בספרו "Biblical Archaeology Today" טוען שעל מנת לקבוע את תיארוך יציאת מצרים, צריך לקבוע קודם כל מהיכן יצאו היהודים, כלומר מהו מיקומה של ארץ גושן. בהנחה שארץ גושן הייתה בדלתה של הנילוס ("תל רוטאבה - ארטבי" זוהה כעיר רעמסס המקראית) אפשר לקבוע שהבניה שם לא התרחשה לפני השושלת ה-18. עיקר פעילות הבנייה הפרעונית התרחשה במצרים העליונה ורק מיעוטה בתחתונה.

יוסף בן מתתיהו ותרגום השבעים מזהים את גושן-רעמסס עם הליופוליס-און באזור קהיר של היום.

[עריכה] ההייתה יציאת מצרים ב"גלים"?

כל אחת מן התיזות האמורות נתקלת בקשיים משלה, ועל כן יש שהעלו אפשרות שהיציאה ממצרים התקיימה ביותר מ"גל" אחד. היו שחילקו זאת לשבטים "בני רחל" ול"בני לאה", ונחלקו מי יצא לפני מי. הטוענים שבני רחל יצאו מוקדם יותר (כגון אולברייט), מתבססים על הכתוב העמום בדברי הימים (א' ז, כ-כב):

"וּבְנֵי אֶפְרַיִם... וַהֲרָגוּם אַנְשֵׁי גַת הַנּוֹלָדִים בָּאָרֶץ כִּי יָרְדוּ לָקַחַת אֶת-מִקְנֵיהֶם. וַיִּתְאַבֵּל אֶפְרַיִם אֲבִיהֶם יָמִים רַבִּים, וַיָּבֹאוּ אֶחָיו לְנַחֲמוֹ".

פסוק זה פורש על ידי חז"ל, שבני שבט אפרים חישבו את הקץ ויצאו מוקדם מדי, ועל כן הרגו אותם הפלשתים. על בסיס זאת מניחים אותם חוקרים כי נשתמר כאן גרעינה של מסורת על יציאת מצרים כפולה.

התיזה על המסע הכפול נתמכת גם, לדברי אותם חוקרים, על הכפילות והשוני שבין רשימות המסעות השונים. כך, לדברי בנימין מזר הרשימה שבבמדבר לג מייצגת מסע שונה וקדום יותר. עם זאת, רוב הגישות בדבר "המסע הכפול" בוקרו על שאינן מאפשרות זמן מספיק להתנחלות בארץ עד ימי שלמה.

אחת ההנחות הרווחות כיום היא כי רק שבט אחד, ככל הנראה הכהנים, באו ממצרים, והם אלה שהנחילו לזיכרון ההיסטורי של העם את זכר יציאת מצרים.

יש לציין שתאוריות אלה נהגו בעיקר פתרון לבעיה, וההיתמכות שלהן על הכתובים אינה איתנה ביותר.

[עריכה] האם יצאו שש מאות אלף איש?

רבים החוקרים אשר אינם מקבלים כפשוטה את העדות המקראית בדבר יציאתם של שש מאות אלף גברים (דהיינו, כ-2-3 מיליון אנשים, נשים וטף) ממצרים. ריבויים המהיר (בתוך 210 שנה, ואפילו בתוך 430 שנה) ושהותם במדבר אינה אפשרית ללא נסים, כאלו אשר אכן מתוארים במקרא - הפריה ורבייה המהירה של העברית, והמן, באר מרים והשליו, ואילו הנחת היסוד של רוב החוקרים היא שלילת אפשרותם של נסים מעין אלו.

על כן שיערו חלק מהחוקרים שמדובר, שוב, במספר טיפולוגי, וכי "אלף איש" מייצגים גדוד, ובעצם נמסר שיצאו 600 גדודים (כאשר גם מספר זה נחשב "עגול" במזרח הקדום, ולא בהכרח מדויק). אחרים שיערו שפירושה של המילה "אלף" בהקשר זה היה בתחילה "משפחה" - דהיינו, יצאו 600 משפחות בסך הכול. טענה זו נדחתה על ידי רוב החוקרים, משום שהיא מניחה בלבול במונחים הלשוניים הללו כבר בתקופה קדומה.

עם זאת, היו חוקרים (כגון משה צבי סגל) שיצאו נגד הקביעה החד-משמעית השוללת נסים, בפרט לאור התגליות במאה ה-20, אשר הצליחו לעשות לטבעי ופשוט מה שהיה מתקבל כנס בתקופות קדומות, כגון הרדיו ודומיו.


[עריכה] אמת היסטורית ואמת ארכיאולוגית

אחד העם בחר בדרך מעניינת להתמודד עם הביקורת על סיפור יציאת מצרים. במסתו "משה" הוא מבדיל בין אמת ארכיאולוגית - אירועים שהתרחשו בהיסטוריה לבין אמת היסטורית - אירועים הנתפסים כאמת. הוא טען כי אף אם משה לא היה קיים וסיפורו הוא שקר מבחינה ארכיאולוגית הרי שעובדת קיומו של משה כאמת היסטורית אינה מוטלת בספק. מכיוון שאמיתות היסטוריות , גם אם הן מיתוסים הן אלו שמעצבות את המציאות, שאלת האמת הארכיאולוגית הינה בעלת משקל קטן.

[עריכה] ראו גם

[עריכה] ביבליוגרפיה

  • [אית88] יאיר הופמן (עורך) האנציקלופדיה הישראלית לתנ"ך, הוצאת מסדה, 1988. ערך "יציאת מצרים", עמ' 324-327.

[עריכה] קישורים חיצוניים

[עריכה] מאתר "מקראנט"

[עריכה] מאתר "דעת"

[עריכה] אחרים