האדס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
האדס ("בלתי נראה"), היה אל השאול ושליט המתים במיתולוגיה היוונית, אחד משנים עשר האלים האולימפיים. בקרב הרומאים הוא נודע בשם פלוטו.
ביוון העתיקה השם "האדס" התייחס בתחילה רק לאל השאול, אך בהמשך הוא החל לשמש גם כשמה של ממלכת המתים, משכנו של האל. ממלכה זו כללה בתחומיה מספר מדורים, לרבות שדות האליסיום (המקבילים לגן עדן) וטרטרוס (המקביל לגיהנום).
תוכן עניינים |
[עריכה] דמותו של האדס
האדס שלט על ממלכת המתים בקפדנות ובעוצמה. הוא אסר על נתיניו לעזוב את השאול, ואם מישהו ניסה להמרות את ציוויו זה האדס היה רוגז ומגרשו בחזרה למקומו עם מטהו. כן חמתו של האדס הייתה בוערת בו להשחית אם מישהו ניסה לשלול ממנו את קורבנותיו - נפשות המתים - השייכים לו על-פי החוק והצדק. אף על פי שהאדס לא איפשר למתים לעזוב את השאול, הוא התיר למספר אנשים חיים, כולם גיבורים ואנשי שם, לבוא אל תחומי ממלכתו. ואכן, המיתוסים מספרים שהרקולס, אודיסאוס, איניאס (והסיבילה שנלוותה אליו), אורפאוס ותזאוס שהו זמן-מה בעולם התחתון, אך אף אחד מהם לא נהנה ממה שראו עיניו שם.
האדס השליט את אדנותו על ממלכתו בעזרתן של מספר דמויות מעוררות אימה, דוגמת כארון, מפעיל המעבורת שהיה אחראי על העברתן של הנשמות המתות את הנהר אכרון; תנטוס, התגלמות המוות; היפנוס, התגלמות השינה, וכלב הציד המפלצתי קרברוס, שומר השאול.
על אף היותו אל אולימפי האדס העביר את רוב זמנו בממלכתו אשר מתחת לפני האדמה, יחד עם אשתו פרספונה, עוזריו הדמוניים ורוחות המתים. סיבה אפשרית לכך היא סלידתם של האלים ממנו ומאורחות חייו. גם בני האדם לא חיבבו אותו, והוא נחשב לאחד מהאלים האולימפיים הפחות אהודים. האדס הצטייר כאל קר וחסר רגש שאינו מרבה בגילויי רחמים וחמלה, אך עם זאת גם כאל צודק. הרוחות היחידות שנענשו וסבלו היו אלה שפגעו באלים, דוגמת סיזיפוס שניסה להערים על האדס וטנטלוס שפשע כנגד כל האלים. כמו כן, האדס נודע גם כלוחם עז ותקיף בשדה הקרב, שהוכיח את אכזריותו ועזותו במלחמות הטיטאנים כנגד האלים האולימפיים.
כיוון שהאדס היה שליט השאול, הוא הפך להיות מזוהה עם המוות, ולכן בני האדם נחרדו מדמותו ומשמו, אך, למעשה, האדס לא היה המוות עצמו - תנטוס, כאמור, היה התגלמות המוות.
האדס תואר יושב על כס מלוכה מעץ הובנה, ומחזיק בידיו שרביט מלכות. על פי רוב, שרביט זה תואר כמזלג עצום בעל שתי שיניים, שבעיתות כעס ומשבר שימש גם ככלי הנשק של האדס, בדומה לקלשונו של פוסידון. סמלו המוכר ביותר הוא קסדה מכושפת, שהוענקה לו על-ידי הקיקלופים, ושהפכה את כל מי שחבשהּ להיות בלתי נראה. פעמים מספר השאיל האדס את הקסדה הזו לאלים ולבני אדם, בין היתר לשליח האלים הרמס ולגיבור היווני פרסאוס. בין סמליו הידועים של האדס ניתן למנות גם את מרכבתו הנוראה הרתומה לארבעה סוסים שחורים כפחם, שזרעה אימה בלבבות אלו שחזו בה; את מפתחות השאול ואת הכלב התלת-ראשי קרברוס. הצמחים המקודשים לו היו הנרקיס והברוש.
[עריכה] האדס בחברה
היוונים הקדמונים חששו והתייראו מהאדס, עד כדי כך שהם העדיפו להימנע מלהגות את שמו. הם כינו אותו, לחילופין, "פלוטון" (Πλούτων, מהמילה היוונית ל"עושר"); משם זה נובע השם הרומאי לאל - "פלוטו". מקורו של שם זה הוא בתפיסה המייחסת להאדס גם את השליטה על אוצרותיה של בטן האדמה, דוגמת מחצבים יקרים, מתכות, אבני חן ועוד. סופוקלס העלה סיבה אחרת לעושרו האגדי של האדס, בקובעו שהאדס העגמומי מתעשר מאנחותיהם ומדמעותיהם של בני האדם. יתרה מזאת, האדס זכה לכינויים נוספים, כגון: קלימנוס ("ידוע לשמצה"), פולידגמון ("שמקבל הרבה") ואובולאוס ("מנחש היטב").
היוונים הקדמונים התייחסו להאדס כאל עיסקם של המתים והרוחות בלבד, ולכן עבודות הפולחן לכבודו היו מעטות ביותר. כאשר היוונים הקדמונים התפללו אליו, הם נהגו לחבוט עם ידיהם על האדמה, כדי שייטיב לשמוע אותם וייענה לתפילותיהם ולבקשותיהם. לכבודו של האל הוקרבו בעלי חיים שחורים, בעיקר כבשים, שדמם ניגר אל תוך בורות באדמה, כדי שיוכל להגיע אליו. על מביא הקורבן נאסר להביט במחזה זה, והוא נאלץ להטות את פניו. אחת למאה שנים נערכו חגיגות לכבודו של האדס.
[עריכה] האדס באמנות
האדס, ומקבילו הרומאי פלוטו, כמעט ולא מופיעים ביצירות אמנות הן מימי יוון ורומא והן מתקופות מודרניות יותר, כמו תקופת הרנסנס. יצירות האמנות הבודדות שמציגות את דמויותיהם מתארות, על פי רוב, את חטיפתה של פרספונה.
[עריכה] האדס ברומא
בפי הרומאים, האדס היווני נקרא פלוטו. אולם, בשונה מהאדס, פלוטו במקורו לא היה אל העולם התחתון, אלא היה אל הזהב, הכסף ומחצבים נוספים. מכיוון שחומרים אלו נכרו מבטן האדמה, פלוטו הפך להיות מזוהה עם העולם התחתון ובהדרגה היה לשליט המתים ולאדון השאול.
אשתו של פלוטו ומלכת השאול הייתה פרוסרפינה, היא פרספונה בפי היוונים.
על שמו של האל הרומי קרוי פלוטו, כוכב לכת ננסי המצוי בחגורת קויפר, שהתגלה ב-18 בפברואר, 1930.
סלעים פלוטוניים (מחדר) הם סלעים המגיעים מבטן כדור הארץ, כביכול איפה שהיה השאול של פלוטו.
[עריכה] מיתוסים מרכזיים
[עריכה] לידה, מלחמה וחלוקת השלטון
האדס היה בנם של הטיטאנים כרונוס וריה, ואחיהם של זאוס, פוסידון, הסטיה, הרה ודמטר. עם הוולדו, אביו בלע אותו שלם אל תוך בטנו, כמו את שאר ילדיו וילדותיו (למעט זאוס) בשל חששו מהנבואה שאחד מילדיו ידיח אותו ויתפוס את מקומו כבכיר האלים. על אף תוכניתו של כרונוס, הנבואה הוגשמה בסופו של דבר על-ידי זאוס, שהכריח את אביו להקיא את אחיו ואחיותיו.
זאוס, יחד עם אחיו ואחיותיו המשוחררים, יצא למלחמה כנגד אביו ושאר הטיטאנים. בסופו של דבר, הוכרע כרונוס, הורד מכסאו ונכלא, והשלטון בעולם ובסדרי היקום עבר לידי האלים הצעירים, הם האלים האולימפיים. אולם, בתחילה התעוררו מחלוקות בין שלושת האחים בשאלת חלוקת השלטון: האדס ופוסידון לא הסכימו שזאוס יהיה השליט היחיד, כיוון שהם אחיו הבכירים, שסייעו לו במלחמתו נגד הטיטאנים.
על פי עצתו של הטיטאן החכם פרומתאוס חולק השלטון בעולם בין שלושת האחים: זאוס קיבל את השמים והארץ והיה לשליט האלים, לפוסידון ניתנה השליטה בימים ובאוקיינוסים, ואילו האדס קיבל את העולם התחתון ונעשה אל השאול.
[עריכה] חטיפתה של פרספונה
פרספונה, בתם של זאוס ושל אלת התבואה והפריון דמטר, הייתה נערה יפה ביותר שהכל אהבוה, אך היא לא חיה על הר האולימפוס כמו הוריה, אלא העבירה את ימיה על פני האדמה, קוטפת פרחים ונוטעת צמחים יחד עם חברותיה. אולם, האדס התאהב בה וחמד אותה לעצמו, ועל כן החליט לחוטפהּ ולהביאהּ לממלכתו אשר מתחת לאדמה. יום אחד, בשעה שפרספונה טיילה כהרגלה על פני האדמה, האדס מימש את תוכניתו: הוא פרץ רכוב על מרכבתו מבקע באדמה, תפס את הנערה ההמומה, ולקח אותה איתו לשאול תחתיות. אף אחד, פרט לזאוס ולהליוס, השמש הרואה הכל, לא הבחין במאורע.
לאחר שנעלמה פרספונה, דמטר אמה לא ידעה את נפשה מצער: היא שקעה בגעגועים לבתה והזניחה את האדמה, שחדלה לתת את תנובתה ולהצמיח את פריה.
בסופו של דבר, נאלץ זאוס לפעול על מנת למנוע את האסון הממשמש ובא: הוא שלח את הרמס, שליח האלים, להאדס כדי שישיב את פרספונה לאמה. האדס אמנם החזיר את פרספונה, אך בטרם הלכה נתן לה לאכול מספר גרעיני רימון. גרעינים בודדים אלו היו פירות השאול, ובשל אכילתם נאלצה פרספונה לשוב לשאול לארבעה חודשים מדי שנה בשנה. אולם, בשאר חודשי השנה הותר לה לשוב לאולימפוס, ולבלות יחד עם אמה ועם יתר האלים. בזמן שהותה של פרספונה מתחת לאדמה הייתה אמה מתעטפת עצב וגוזרת כליון על האדמה, אך מששבה פרספונה לאמה, היא הייתה מתנערת מעצבונה ומאפשרת לתבואה לפרוח ולהבשיל.
לכן, על פי המיתוס, מגיעים מדי שנה ארבעה חודשי חורף, בהם האדמה הופכת קשה ואינה נותנת פרי, אך לאחריהם מגיעים חודשי האביב והקיץ, בהם פרספונה שבה מן השאול, ודמטר שוב מפרה את האדמה.
פרספונה והאדס היו אחד מזוגות האלים הבודדים שלא הביאו ילדים לעולם (כך גם אפרודיטה והפיסטוס).
-
- הרחבה על מקורותיו של מיתוס זה ראו בערך פרספונה.
[עריכה] אורפאוס ואורידיקה
פעם אחת בלבד האדס ופרספונה, בשבתם כמלכי השאול, גילו רחמים, וזאת משום שנגינתו הענוגה והעצובה של אורפאוס ריככה את ליבם. הם התירו לאורפאוס להחזיר את רעייתו המתה אורידיקה אל ארץ החיים בתנאי שיילך לפניה כל הזמן, ולא יסב את ראשו אליה, עד צאתם מהשאול. אולם, אורפאוס לא התאפק וברגע האחרון הציץ בפניה של אהובתו, הן מפני הגעגועים, והן משום שאולי לא באמת האמין בחסד שנטו לו. ברגע שהסתובב אחורנית, אהובתו נמוגה כעשן, והוא איבדה לעד.
[עריכה] מאהבות
בדומה לאֶחיו זאוס ופוסידון, האדס לא נודע בנאמנותו לאשתו החוקית, והוא ניהל מספר פרשיות אהבה עם בנות זוג שונות. אחת ממאהבותיו הידועות הייתה הנימפה מינטה, שהצליחה לעורר את זעמה של פרספונה, וזו הפכה אותה לצמח המנטה. בדומה לכך, פרספונה הפכה מאהבת אחרת של האדס לעץ צפצפה.
[עריכה] תזאוס ופיריתואוס
תזאוס ופיריתואוס היו גיבורים יווניים ידועים וחברים טובים שהתחייבו להינשא רק לאחת מבנותיו של זאוס. תזאוס בחר בהלנה, והוא וחברו חטפוה והחליטו להחזיקה עד שתהיה מבוגרת מספיק להינשא. פיריתואוס, מאידך, בחר להינשא לפרספונה. הם השאירו את הלנה עם אמו של תזאוס, בזמן שהם טיילו לעולם התחתון. האדס העמיד פנים כי היא מארח אותם לסעודה, אך ברגע שהשניים התיישבו, נחשים התפתלו סביב רגליהם והשאירוהם שם.
בסופו של דבר, הרקולס שחרר את תזאוס, אך כשניסה לשחרר את פיריתואוס האדמה רעדה, ופיריתואוס נאלץ להישאר בשאול.
[עריכה] הרקולס
מטלתו השתים עשרה והאחרונה של הרקולס הייתה להעלות ממעמקי השאול את קרברוס. בעזרתם של אתנה והרמס, הרקולס הגיע אל ממלכת המתים, ושם הוא התייצב לפני דודו האדס וביקש ממנו רשות להעלות את קרברוס אל האדמה. האדס נעתר לבקשתו, בתנאי שלכלב הנורא לא יאונה כל רע. יחד עם זאת, גרסאות אחרות של המיתוס מספרות שהאדס לא אפשר זאת להרקולס, והאחרון נאלץ להיאבק באל ובכלבו על מנת להשלים את סך משימותיו.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|

