נינוה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נִינְוֵה, באשורית נִינוּאַה או נִינַה (ביוונית ולאטינית - נִינֻס). מבירותיה המאוחרות של האימפריה האשורית, ואתר ארכיאולוגי מרכזי בחקר אשור. חורבותיה ממוקמות קרוב לעיר מוסול העיראקית בת ימינו, גודלה של העיר בשיא התפתחותה לא עלה על 50 קילומטרים לאורך ו-20 קילומטרים לרוחב (כולל פרבריה הרבים מחוץ לחומות העיר). מיקומה במפגש החידקל עם יובל החוֹסְר הביא למימושה כמוקד מסחרי חשוב לאורך ההיסטוריה האשורית.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקור השם
סברות מספר הועלו בדבר מקור שמה, לפי האחת שורש השם בא מהעיר המסופוטמית לֶגש, שאחד בפרבריה נשא את אותו השם כעיר, ומתיישבים מאותו האזור הסבו את שמו לשם העיר. סברה אחרת טוענת כי מקור שם העיר הוא בשם האלה שהכת לסגידתה עמדה בעיר, היא האלה אִישְתַר שגם נקראה נינה. דעה שמחזקת את השנייה בסברות היא סמלה הפיקטוגראפי של העיר, דג בתוך בית, כאשר לאלה הייתה זיקה לדגים, ואף ישנה קרבה בין שמה השני למילה השמית הקדומה נֻנֻ, שמשמעותה דג (בדומה לנוּן הארמית שהתגלגלה לתוך שמות עבריים לדגים כגון שפמנון, אמנון ותמנון).
[עריכה] גאוגרפיה כללית
היקף החומות הרמות שבנה סנחריב עמד על כ-12 קילומטרים, כאשר אורך החומה המערבית (ששכנה לגדות החידקל) עמד על כ-4 קילומטרים, אורך החומה המזרחית עומד על כ-5 קילומטרים, אורך החומה הצפונית עומד על כשני קילומטרים ואורך החומה הדרומית עומד על כקילומטר. העיר היוותה מעין רצועה דקה לחוף החידקל, הנחצית במרכזה על ידי נהר החוסר, שמתעקל בה מספר פעמים, עיקולו הרם ביותר מתחיל בכניסתו לתוך שטח העיר, וארוך סביב לחלק מתל קויונג'יק. לעיר 15 שערים.
- בחומה הצפונית שלושה שערים: המערבי שבהם הוא שער סִין, המרכזי שער נֵרְגַל והמזרחי שער אַדַד.
- בחומה הדרומית שער אחד, הוא שאר אַשוּר, הנמצא בחלקה המזרחי של החומה, בו עברה הדרך לאשור ונימרוד.
- בחומה המערבית חמישה שערים: הצפוני שבהם הוא שער הבארות, אחריו המרכזי שבשערים, שער קוֵאִי (דרכו עברה הדרך לכרכמיש), אחריו שער המדבר, אחריו שער מחסן כלי הנשק ולבסוף הדרומי שבשערים, שאר חַנְדֻרִי.
- בחומה המזרחית שישה שערים: הצפוני שבהם חַלַחִי, אחריו שער שִבַּנִבִּי , אחריו שער מֻשְלַל, אחריו השער המרכזי – שער מוּלִיסִי, אחריו שער שַמַש (דרכו עברה הדרך לארבאילו) ואחריו הדרומי בשערים – שער חַלְזִי (שער סנחריב).
נהר החידקל ששינה את מסלולו מימי קדם, הרחק מהעיר, כנראה סחף חלקים מהחומה המערבית של העיר איתו. ויצר רצועת חול המובילה משרידי העיר עד לנהר. נוסף לחומות העיר הוקפה העיר בחפיר, שמולא במימי החוסר על ידי בניית הסכר המזרחי. גודלה המרשים לימי קדם ושטחה בן 7,284,371 המטרים הרבועים היה מאפשר, לפי טענות אחדות, את אכלוסם של כ 175,000 איש. למרות שדעות מודרניות יותר, מתעקשות על 100,000 איש כמקסימום. מחוץ לעיר שכנו גם פרברים, שמם אִיטַלְבוּ, הפרברים חולקו לרבעים ולכל רובע מושל. העיר הפנימית כנראה שימשה מעין אקרופוליס , שכן לא נמצאו בגבולותיה בתים פרטיים רבים. תעודות עתיקות המתייחסות לעיר טענו דווקא כי הייתה העיר מלאת אוכלוסין, ומכאן שרבים מפרבריה הם חלק ממשי של העיר.
[עריכה] ארכיאולוגיה בנינוה
גודלה המרשים של העיר הפך את חקירתה לעניין קשה במיוחד, וארכיאולוגים מודרניים נוהגים למקד את חקירותיהם בתל באזור המערבי של העיר, המזדקר לגובה של כ- 30 מטרים מעל לשאר החורבות באזור. גודל התל הוא כמחצית קילומטר על קילומטר ובתחומו נמצאו עד היום ממצאים ארכיאולוגיים רבים. הכינוי שזכה לו התל, שהיווה מעין אקרופוליס בעיר העתיקה, הוא קויונג'יק. תל נוסף באזור הינו תל נֵבִי יוּנֵס (תל הנביא יונה), מקום מקודש לאסלאם, עובדה שמנעה את חקירתו עד עת זאת.
ראשון החוקרים המודרניים בנינוה היה קלאודיוס ג'יימס ריץ' (Claudius James Rich), שחקר את האזור בשנת 1820, שנתו האחרונה. הוא סקר את האזור טופוגרפית ומיפה אותו היטב, ממצאיו נתפרסמו בספרו שראה אור שנים אחדות אחר מותו, "עלילת המגורים בכורדיסטאן ואתר נינוה העתיקה".
מאוחר יותר, בשנים 1842-1843 חפר פאול אמיל בוטה (Paul Émile Botta), הקונסול הצרפתי במוסול, באתר קויונג'ק.
סיר אוסטן הנרי לאיארד (Sir Austen Henry Layard) שחקר את האזור בשנת 1845, מיקד את חפירותיו בחלקה הדרומי של העיר ובשער נרגל שבפינה הצפון-מערבית של חומת העיר. החוקר עלה על עקבות ארמון סנחריב שבדרום העיר, וחשוב מכך גילה את ספרית אשורבניפל בעיר שרבים ממסמכיה מהווים מקור חשוב לחקר הספרות והמדע האשוריים. המפורסם שבמסמכי הספרייה הינו ההעתק השלם ביותר של אגדת גילגמש. לאיארד פעל מטעם המוזיאון הבריטי וחזר לאנגליה עם תבליטים ולוחות רבים.
בשנים 1852-1854 המשיך האשורולוג הבריטי, הורמוזד ראסם (Hormuzd Rassam), את העבודה באזור. הוא מצא את ארמון אשורבנפל הצפוני, וחקר לעומק את ספרייתו, גם הוא עבד מטעם המוזיאון הבריטי ורבים מממצאיו נשלחו למוזיאון, או ללובר הצרפתי. את עמלו המשיך לופטוס (WK Loftus), בשנת 1854, והעלה עוד חרסים מהאתרים שנחקרו בידי קודמיו. ג'ורג' סמית' (George Smith) פנה לחפירות בחיפוש אחר חרסים חסרים מסיפור המבול, שנתגלה בחלקו בידי ראסם שנים קודם לכן, בשנת 1876. כעבור פרק זמן של כ-23 שנים באדג' (C W Budge) פצח בחפירות, אותו המשיך ליאונרד ויליאם קינג (Leonard William King) שהתמקד בשני הארמונות שנתגלו עד לימיו.
ר. קמפבל ת'ומפסון (R. Campbell Thompson) עמד בראש משלחת בשנים 1904-1905. והיה אחראי לחקירת מקדש האל נֵבוּ וארמונו של אשור נצירפל השני בשנים 1928-1927. מקס מלוואן (Max Mallowan) , הארכיאולוג הבריטי המפורסם, ערך במקום חפירות במשך שנתיים, כשלוש שנים לאחר תגליותיו של ת'ומפסון. ואף חפר לעומקו של התל עד אשר הגיע לתחתית (השכבה נינוה I), גילוייו הוכיחו דווקא כי החלק האשורי בהיסטוריה של העיר הינו די פעוט.
[עריכה] סקירת היסטוריה של התפתחות העיר
[עריכה] תקופת האבן החדשה עד תקופת הברונזה
נינוה נמנית עם העתיקות שבערי העולם, כיריחו, ונוסדה לא מאוחר מהמאה השביעית לפנה"ס. לראשונה ככפר קטן שחיפש את מחייתו במקור המים הקרוב ביותר, הוא החידקל. כעבור מספר מאות ניתן להבחין בהופעת החרסים הצבועים המאפיינים את תקופת חאסונה המאוחרת ותקופת חאלף. כעבור זמן מה הורגלו חקלאי נינוה לחרמשי החמר – מאפיין ברור של תקופת עוביד, הכלקוליטית.
בעודה צועדת לקראת 3000 לפנה"ס, ניתן להבחין בהתפתחות נינוה כאתר דתי, והתפתחות תושביה כעובדי אלילים וזאת דרך מנחות שנמצאו בשכבותיה העתיקות של העיר. כלי החרס השכיחים בנינוה עת זו היו חרסי אֵרך, אחת מערי הממלכה השומריות הידועות. כן ניתן להבחין בהתפתחות אמנות חרסית בנינוה עצמה, שאיכותה דמתה לזאת של חרסי ארך, אך מורכבותה האמנותית פחותה ממנה. קשרים אלו בין תרבות צפון מסופוטמיה שעל החידקל לזאת של ערי שומר, חלקן על הפרת, הנמצאות מרחק קילומטרים רבים מנינוה מעידות על קשרי מסחר ראשוניים ותקופת שלום יחסית.
דוגמה אמנותית מאוחרת יותר היא מסכת ראשו של סרגון מלך אכד, מסכת ברונזה מפורסמת ששכנה במוזיאון עיראקי עד שנשדדה סמוך לניצחון ארצות הברית במלחמת המפרץ השנייה. מסכה זאת שמשתייכת לסוף המאה השלישית לפנה"ס אולי מייצגת דווקא את נַרָם-סִן, מלך אכדי מאוחר יותר. אך בכל אופן המגמה שעליה היא מרמזת בהיסטוריה האומנותית של נינוה מובילה לשתי מסקנות עיקריות, הראשונה בדבר ההתפתחות החומרית-אמנותית בנינוה והשנייה היא מרות השלטון האכדי על העיר. רמז נוסף לשלטון האכדי הינו בניית מקדש לאלה אִישתַר בידי מַנִישְתֻסוּ, מבניו של סרגון, בתוך העיר. פרט שעליו אנו למדים מתעודותיו של שַמְשִי אַדַד הא'. המלך הבבלי חמורבי כנראה שלט בנינוה, שהוזכרה כמעלת מס לבבל בימיו, וכן סקר את מקדש עישתר בעיר.
[עריכה] הממלכה התיכונה
לאורך תקופת הממלכה התיכונה ניתן להבחין בפיחות מעמד נינוה, לעומת זה של אשור, בירתה הרשמית של הממלכה האשורית. זמן ארוך הייתה אשור משועבדת לעמים שונים ולקראת 1400 לפנה"ס הציע מלך מיתני לשלוח לפרעה מצרים צלמית של עישתר מנינוה, עובדה המעודדת את הסברה שגם נינוה נפלה תחת שלטון חורי. אשור-אבליט שחרר את הממלכה האשורית משלטון מיתני, ובימיו של תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר הראשון גדלה אשור לכדי אמפריה. לאחר מכן גוועה הממלכה והתעוררה מחדש , הפעם כאימפריה אימתנית עוד יותר ששלטה במרבית אזור הסהר הפורה. אך בימים שקדמו לאשור נצירפל לא ניטשה העיר כליל, ואף נתגלתה רשימת מלכים אשוריים (בהם אשור-אבליט הראשון, שלמנאסר הראשון, תּוּכּוּלְתִּי-נִינוּרְתַ הראשון ואשור-רש-אישי הראשון) שהתעסקו בכת עישתר ומקדש העיר. ונמצא לוח המציין שאשור-בל-קלה בנה את ארמונו בעיר (1080 לפנה"ס).
[עריכה] האימפריה המאוחרת
אשור נצירפל השני ערך בדק במקדש עישתר, אך גם העבירו לבירתו נימרוד, היא כלח התנ"כית. מספר מהמלכים שהמשיכוהו בנו את מקדשי סין, נרגל, נאנא, שמש ובורסיפה. שלמנאסר השלישי יצא לחלק ממערכותיו הצבאיות מנינוה, אך התגורר בכלח. בהתמרדות בנו, אשור-דן-אפלי, כנגדו, צידדה נינוה דווקא בבנו, ויש להניח שלא היה מלך אהוד בעיר. אדד-ניררי הרביעי וסרגון השני ערכו אף הם מספר בדקים במקדש נבו שבעיר, והאחרון בנה את מקדש ראש השנה.
תעודותיו של סנחריב מספרות כי מספר מאבותיו נקברו בנינוה וחלקם דרו בעיר, בתחילת שלטונו מצא סנחריב את העיר מקום די עלוב. מקדש עתיק ומחסן תחמושת היו המבנים הראשיים של העיר. שני רציפים ארוכים לגדות החידקל היוו את הבסיס לארמונות שנבנו טרם ימיו, אך הרציפים נהרסו והארמונות הרקיבו. סנחריב חידש והגדיל את הרציף הצפוני, שאותה עת כיסה את תל קויונג'יק. ובנה את ארמונו בחלק הדרום-מערבי, הארמון היה בגדר הישג ארכיטקטוני עצום, שרק 80 מחדריו נתגלו עד לימינו. התבליטים - שאין להם מתחרים במגוון הנושאים: רוחב ואורך היצירה, אמיתות ההצגה, הטיפול האומנותי, הדיוק שבציורים ותחושת המרחב - מהווים התקדמות על ארמונו הנפלא שרומם סרגון השני בחורסאבאד. לאחר שחיבר את הרציף גם בדרום, (כיום נבי-יונס), סנחריב הקים מחסן תחמושת חדש. נינוה סבלה ממחסור במי שתייה, ותקוותה שכנה במי הגשמים. אך סנחריב הוביל מים העירה מהגבעות סביב לעיר, דרך סדרה של 18 תעלות מים, שמימיהן פוזרו בבארות העיר. הוא בנה בה גן נאה מזרחית לארמונו וכן רחוב לצעדות ניצחון, אולם אסר על נתיניו לעבור ברחוב. הוא הפך את נינוה לבירתו, ולאחר שבזז את בבל מאוצרותיה הפך את נינוה לעיר העשירה במזרח.
ת'ומפסון גילה, כמו כן, את ארמון אַשוּר-שֻם-אֻשַבְּשִי, שנבנה בידי סנחריב ליורשו המיועד, שלבסוף לא ירש את הכס האשורי, כאשר את מקומו תפס אסרחדון. אסרחדון החל לבנות מחדש את בבל - דבר שבא לכדי התנגשות עם תקוות סנחריב להפוך את נינוה לבירתה הבלתי־מעורערת של האימפריה האשורית - אך בכל זאת לא נטש את נינוה לגמרי. הוא בנה מחדש את מקדש אשור בעיר, וכמו כן ארמון משל עצמו באזור תל נבי יונס, על בסיס הנשקייה שעמדה במקום. אשורבניפל, יורשו של אסרחדון, ואחרון המלכים החזקים ששלטו באימפריה האשורית, קבע את נחלתו בנינוה, וכמחווה לסבו שיפץ את ארמונו, אם כי בנה לעצמו ארמון הדור בחלקו הצפוני של התל. ארמונו של אשורבניפל הכיל מספר נכבד של איורי מלחמה שבהם מיוצג הצבא האשורי בניצחונותיו המפורסמים נגד העלמים, הערבים והבבלים. ברם, פאר תבליטיו אינו משתווה לספרייתו המפורסמת. התעודות הרבות, הרישומים הספרותיים, המדעיים, המיתולוגיים, הדתיים, ההיסטוריים והאסטרונומיים מהווים בסיס חשוב ביותר לבחינת אורחות החיים באימפריה האשורית, ומספקים מקורות מידע לחקר ולהשוואת ההתפתחות המדעית של מסופוטמיה עת זאת. יתר על כן מהווים הממצאים מקור מידע מהימן לספרות בבלית קלאסית, שהועתקה ברובה על לוחות חמר ונשמרה בעומקי הספרייה.
סִן שַר אִשְׁכֻן, וקודמו לכתר האשורי, היו מלכים נלאים למדי, בימיו של הראשון מבין השניים שמו המדים מצור לעיר, אך זאת ניצלה. בימי המלך האחרון, כוח מאוחד של מדים ובבלים תחת הנהגתו של נבו-פלאסר (אבי נבוכדנאצר, מגלה יהודה), תפס את העיר והצית את ארמונותיה, כך מצא את מותו סִן שַר אִשְׁכֻן. הבירה הועברה זמנית לחַרַן, בימיו של אשור-אֻבַּלִיט השלישי, וסמוך לכך נפלה האימפריה האשורית כליל.
העיר לא נשכחה לגמרי, והיא אף זוכה לאזכור בידי ההיסטוריון היווני קסנופון, בתיעודו את מסע הרבבה. בימי טיבריוס קלאודיוס נירו קיסר הוקמה מושבה על חורבותיה של נינוה. בנימין מטודלה מזכיר את העיר באחד מספריו וכן הגאוגרף הערבי אבן בטוטה.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אלעזר ליפא סוקניק, אנציקלופדיה מקראית, הוצאת מוסד ביאליק.
- האנציקלופדיה לארכיאולוגיה, ליאונרד קוטרל.

