מעונות העובדים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מעונות העובדים הם סדרת מבנים שנבנו בתל אביב בשנות ה-30 של המאה ה-20 בסגנון הבינלאומי. המבנים נועדו להיות מעונות לעובדים ולפועלים. מבנים אלה יוצאי דופן בין מבני הסגנון הבינלאומי בגודלים. בעוד שמבנה רגיל היה על חלקה אחת, מבנים אלה השתרעו על מספר חלקות. משמעות הדבר סטייה מהנורמה של הסגנון הבינלאומי לפיה סביב כל בית מגורים היה שטח של גינה לרווחת הדיירים. לצורך בניית מבנים אלה נדרש אישור מיוחד מעיריית תל אביב באותה עת, שכן מבני "רכבת" אלה נגדו את אופייה של העיר. האישור ניתן בשל התחייבות האדריכל לבניית שטח ציבורי גדול במרכז כל חלקה.
מעונות מעין אלה הוקמו בערים רבים באירופה ובהם בוינה ובגרמניה. בתל אביב נבנו שמונה מבני מעונות:
- מעונות א', מעונות ב' ומעונות ג', ברחוב מזא"ה בתכנון האדריכלים קוצ'ינסקי ושלאיין.
- מעונות ד', מעונות ה' ומעונות ו' - וביחד "מעונות הוד", תוכננו על ידי האדריכל אריה שרון, שהצעתו להקמת המבנים זכתה בתחרות של ההסתדרות הכללית.
- מעונות ז' - ברחוב בן גוריון (אז נקרא הרחוב "קק"ל"), ריינס ושפינוזה בתכנון האדריכלים נויפלד, דיקר, אריה שרון ורובין.
- מעונות ח' - ברחוב נחום, בתכנון אריה שרון.
בכל אחד ממבני המעונות היתה חצר שיתופית, ובה מכולת, גן ילדים ועל גג כל מבנה היו חדרי כביסה משותפים.
מעונות העובדים נחשבים לנסיון ראשוני ומוצלח דווקא לסוג בינוי זה אשר החל משנות ה-50 התגלגל לשיכונים המוכרים אשר נבנו כמעט בכל הערים בישראל. השיכונים של שנות ה-50 וה-60, להבדיל ממעונות העובדים של אריה שרון ואחרים, לא זכו לתיכנון אדריכלי פרטני עבור כל אחד מהבניינים ו"הושתלו" בסביבתם ללא התייחסות אליה. הסיבה לכך הייתה בעיקר בשל הצורך לבנות מקומות דיור רבים תוך זמן קצר במיוחד בעקבות העליות לארץ מארצות ערב ובשל חוסר במשאבים.
[עריכה] לקריאה נוספת
- עופר רגב, טיול קטן בעיר הגדולה, משרד הביטחון - ההוצאה לאור, דצמבר 1999.

