פייר אוגוסט רנואר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פייר אוגוסט רנואר הצעיר
הגדל
פייר אוגוסט רנואר הצעיר

פייר אוגוסט רנואר (25 בפברואר 1841 - 3 בדצמבר 1919) היה צייר ופסל צרפתי, מן הבולטים שבין האימפרסיוניסטים.

תוכן עניינים

[עריכה] ביוגרפיה

[עריכה] נעורים

דיאנה (1867).
הגדל
דיאנה (1867).
La Grenouillère (1868).
הגדל
La Grenouillère (1868).
הנשף במולן דה לה גאלט
הגדל
הנשף במולן דה לה גאלט
ארוחת בוקר בבית הסירה (1880-1881).
הגדל
ארוחת בוקר בבית הסירה (1880-1881).
 Regenschirme (1881-1885).
הגדל
Regenschirme (1881-1885).
סעודת השייטים, 1879-80
הגדל
סעודת השייטים, 1879-80
עירומה מתרחצת (1888).
הגדל
עירומה מתרחצת (1888).

פייר אוגוסט רנואר נולד בלימוז' שבצרפת, בן שישי למשפחת חייט עני. כאשר היה בן שלוש, עברו הוריו לגור בפריס. בגיל 14 נשלח לעבוד בבית המלאכה לחרסינה של האחים לוי, כדי להפוך אמן בציור על כלי חרסינה. רנואר הצעיר התקדם יפה בלימודיו, כאשר במקביל הוא לומד ציור אצל הפסל קלואט.

כניסת הייצור הממוכן דחקה את רגליהם של המציירים ביד על חרסינה והאחים לוי נאלצו לסגור את בית המלאכה שלהם בשנת 1858, אך רנואר נותר עם שלושה כלים חשובים לעתידו כצייר: זריזות ידיים רבה, נכונות לגשת לעבודת הציור בלי הכנות יתרות, אה פרימה ויסטה, ותחושה בסיסית של אוּמן הנדרש להקפדה על איכות עבודתו. מאוחר יותר בחייו נהג רנואר לציין לגנאי את לאונרדו דה וינצ'י על שהלה צייר את "הסעודה האחרונה" שלו בצבעים שהתקלפו מן הקיר. הוא עצמו, ציין רנואר בגאווה, בוחר צבעים שאינם משתנים עם הזמן ודואג לציפוי (ורניש) ראוי. בחינה של יצירותיו של רנואר במוזיאון, בהשוואה לאלו של בני זמנו, מראה כי לא הייתה זו התרברבות שווא.

רנואר המשיך לעבוד כשוליה, הפעם כעוזרו של הצייר ז'ילבר שעסק בציור תמונות של הבתולה והילד או הקדוש וינסן דה פול על "צלונים": רצועות בד ניתנות לגלגול, שנמכרו למסיונרים שתלו אותן בכנסיות מאולתרות ברחבי העולם. זריזות כפיו של רנואר אפשרה לו לצייר עד שלושה "צלונים" כאלו ביום, כל אחד בתמורה לשלושים פרנק.

[עריכה] השנים הראשונות

הכסף שהרוויח אפשר לרנואר לחסוך מספיק כסף כדי לגשת ולנסות להתקבל ללימודי אמנות ב"אקול דה בוזאר" ("בית הספר לאמנויות היפות") המהולל של פריז. הוא התקבל ללימודי הקיץ, אחרי שעבר את הבחינות במקום ה-68 מתוך 80. באפריל 1862 הוא החל ללמוד בסטודיו של אמיל סיניול ושרל גלייר, אך לא התבלט בלימודיו. לעומת זאת, הצליח רנואר יותר ברכישת ידידים: במהלך לימודיו הקצרים בסטודיו פגש בקלוד מונה מלה-האבר, פרדריק באזיל ממונפלייה ואלפרד סיסלי, אנגלי שנולד וגדל בפריז.

אחרי זמן קצר בסטודיו של גלייר הבינו רנואר ושלושת חבריו כי לא ישכילו רבות מלימודיהם אצל הצייר השמרני ונטשו את הלימודים באקול דה בוזאר לטובת עבודה ביער פונטנבלו, אתר פופולרי אצל ציירי התקופה. שם, פגש רנואר במקרה בוירז'יל-נרקיס דיאז, שעודד אותו להשתמש בצבעים בהירים יותר ובגוסטב קורבה, הצייר הנערץ על בני החבורה, שהשפעתו על רנואר ניכרת באותן שנים.

במהלך שנות השישים של המאה ה-19, עד מלחמת פרוסיה-צרפת בשנת 1870, בילה רנואר מדי קיץ ביער פונטנבלו. באותה תקופה, כאשר התארח אצל ידידו ז'ול לה-קר ופילגשו קלמנס טרהו (Tréhot) פגש את אחותה הצעירה, ליזה טרהו, שהפכה לפילגשו ולדוגמנית הקבועה שלו עד שנת 1872, והונצחה בעשרים ציורים שונים, החל ב"דיאנה" (1867) וכלה ב"אודליסק" (1870), יצירה המשקפת את ההשפעה החזקה הנוספת שהייתה על רנואר אז -- זו של אז'ן דלקרואה.

ציוריו של רנואר באותה תקופה משקפים את המעבר ההדרגתי שלו מהמסורת הקלאסית לצורת ציור חדשה. ציוריו המוקדמים יותר, כמו "דיאנה" (1867) מאופיינים עדיין בעבודה באימפסטו כבד (שכבות עבות של צבע, לעתים מונחות באמצעות מרית) בנוסח קורבה ובבניין הדרגתי של שכבות. מאוחר יותר, מוותר רנואר על צבע היסוד הכהה המקובל ומתחיל לצייר ישירות על הבד, כשהוא מוותר בהדרגה על גווני האדמה הכהים לטובת צבעי אוכרה, אדום ורמיליון וכחול.

באמצעות ידידותו עם באזיל (שעמו ועם סיסלי חלק סטודיו בפריז) הכיר רנואר את אדמון מטר, שהכיר לו כמה מן היוצרים המובילים בצרפת באותה תקופה כמו פנטן-לטור או אוגוסט דה מולין וכמובן, ליצור קשרים ראשוניים עם מצנטים נדיבים לעתיד. באותה תקופה גם הצליח רנואר להתחכך בדמויות מובילות נוספות, מבקרי אמנות ויוצרים כאדואר מאנה, אמיל זולה וחבר הילדות של זולה, פול סזאן.

במהלך מלחמת פרוסיה-צרפת נהרג ידידו פרדריק באזיל. רנואר עצמו חלה במהלך שירותו בחיל התותחנים. כאשר שב לפריז, בתקופת הקומונה הפריזאית בשנת 1871, החל רנואר מצייר שוב בביתו של ידידו מיטרה. באותה תקופה התמזל לרנואר מזלו והוא פגש בסוחר האמנות דורן-רואה (Durand-Ruel), פטרונם לעתיד של האימפרסיוניסטים, שרכש מספר תמונות של רנואר. הסלון הרשמי של 1872 הפגין לעומת זאת צינה, ודחה את "אישה פריזאית לבושה כאלג'יראית" של רנואר. האישה בציור, ליזה טרהו, נפרדה אז מרנואר ונישאה לארכיטקט ז'ורז' ברייר דה ליל. השניים לא התראו עוד.

[עריכה] התקופה האימפרסיוניסטית

בספטמבר 1873 השתקע רנואר בעליית גג ברובע מונמרטר שבפריס והחל לעבוד על שתי יצירות: "התא" ו"הרקדנית". ב-15 באפריל 1874 הוא השתתף עם שתי יצירות אלו, ארבע אחרות וציור פסטל אחד בתערוכת "אגודת הציירים, המגלפים והפסלים האלמוניים" בסטודיו של הצלם נאדאר. התערוכה לא זכתה להצלחה. אחת הביקורות על התערוכה נטפלה לציור של קלוד מונה בשם "זריחה, התרשמות" (Impression, soleil levant) וכינה את המציגים "אימפרסיוניסטים". הכינוי דבק בהם והתערוכה הפכה ללהיט שלילי: הציבור נהר, אך במטרה לבוז למציגים. התוצר החיובי היחידי של התערוכה מבחינת רנואר הייתה מכירת "התא" לסוחר אמנות צנוע בשם פר מרטן תמורת 425 פרנק.

בתקופה זו החל רנואר לבקר בקפה דה לה נובל אתן בכיכר פיגאל, במורד הדרך ממונמארטר. שם פגש ציירים מבוגרים יותר כמו אדגר דגה ואדואר מנה וכן פקיד חובב אמנות במשרד האוצר, ז'ורז' ריבייר, העתיד להפוך לכותב הביוגרפיה של רנואר.

במטרה לאושש את מצבם הכלכלי, שכנע רנואר את מונה, סיסלי וברתה מוריסו (אחת המציגות בתערוכת האימפרסיוניסטים הראשונה) להצטרף אליו במכירה פומבית של יצירותיהם במרץ 1875. המכירה הסתיימה באסון, כאשר הציבור הפגין את אי-שביעות רצונו באופן קולני ואלים עד כדי כך שהיה צורך לזמן את המשטרה. עשרים הבדים שהעמיד רנואר למכירה נמכרו במחיר כולל של 2,251 פרנק.

כרגיל אצל רנואר, עם זאת, מעז יצא מתוק. המכירה הכושלת זימנה לו היכרות עם אספן אמנות בלתי מוכר: פקיד מכס בשם ויקטור שוֹקֶה, שהתרשם מרנואר והזמין אותו לצייר את דיוקן רעייתו. אחר כך הזמין ממנו שוקה דיוקן שלו ושל בתו והפך לאחד מתומכיו וקוניו הנאמנים של רנואר לאורך שנים.

מקרה ממוזל נוסף שנקרה לרנואר היה מכירת ציור בשם "אם ובנותיה" שצייר שנה קודם לכן תמורת 1,200 פרנק (התיארוך של "אם ובנותיה" על ידי גלריית פריק לשנים 1876-8 שגוי ככל הנראה). הסכום אפשר לו לשכור את קומת הקרקע בבית מידות במונמרטר, סמוך למועדון "מולן דה לה גלט" ולהתחיל בעבודה על כמה בדים גדולים ושאפתניים יותר מבעבר. שני הבולטים שבהם היו "הנדנדה" ועוד יותר ממנו "מולן דה לה גלט", יצירת המופת המונומנטלית הראשונה של רנואר (ר' אטיוד).

"מולן דה לה גלט" הוצגה בתערוכה הקבוצתית השלישית של האימפרסיוניסטים וזכתה לקבלת פנים חמה. ז'ורז' ריבייר כתב במגזין "האימפרסיוניסט" כי הייתה זו הפעם הראשונה בה הוקדש לאירוע כה יומיומי בד בגודל שיועד עד אז רק לנשף נימפות קסום או צליבות למיניהן. היה זה, כמאמר שארל בודלר, גילוי השירה המתחדשת לעד של המודרניות.

מבחינה טכנית, משקפת היצירה גם את השילוב המתחזק של שימוש באפקטים אופטיים על ידי רנואר. לצד עבודה בשכבות דקות ומתמזגות, שעדיין אפיינה חלק מעבודותיו וחלקים מעבודותיו, הוא החל משתמש יותר ויותר גם במשיכות מכחול מהירות, דמויות פסיק, שכוונו ליצור רושם כאשר התמזגו זו בזו ממרחק מה. היסוד המדעי שבשיטה לא הלם את נטיותיו של רנואר, אך המהירות והספונטניות שבשיטת עבודה זו דווקא כן.

אחרי "מולן דה לה גלט" החל רנואר, שהיה עדיין עני, לבסס לעצמו שם מסוים. בסתיו 1876 בילה זמן מה בביתו של הסופר אלפונס דודה, שאירח שם גם את האמן הנערץ עליו, דלקרואה. במקביל, יצר רנואר קשר גם עם המו"ל ז'ורז' שרפנטייה, שרכש אחת מצירותיו. בקבלות הפנים של הגברת שרפנטייה, בהם ביקרה האליטה האינטלקטואלית של פריס, זכה רנואר להכיר את השמנא וסלתא של הבירה התרבותית של אירופה. חשוב יותר, משפחת שרפנטייה הזמינה ממנו כמה ציורים. לגדול שבהם, "דיוקן הגברת שרפנטייה ובנותיה" נדרש רנואר ללא פחות מ-40 "ישיבות" של האם ובנותיה (והכלב). ההשקעה נשאה פרי הילולים: בזכות קשריה הטובים הצליחה הגברת שרפנטייה להכניס את הציור לסלון הרשמי של שנת 1879. קמי פיסרו, עמיתו הצייר, כתב לידידו: "אני חושב שרנואר סוף-סוף עשה את זה. נהדר! כל כך קשה להיות עני." המסר היה: רנואר הצליח ועכשיו יבואו לקיצם גם ימיו כאימפרסיוניסט.


[עריכה] בעקבות הקלאסיציזם האבוד

ערב אחד, כאשר ישב רנואר במסעדה הצנועה "שה קמי" פגש בנערה צעירה בשם אלין שָׁרִיגוֹ מהעיירה אסויה (אוב) שליד טרויה. אלין הייתה רק בת עשרים וחיה עם אמה התופרת. הסטודיו של רנואר היה סמוך לדירתן ואלין החלה לבוא אל רנואר לשמש כמודל. בימי ראשון נהגו השניים להפליג בסירה במורד הסן עד שאטו או לה גרנוייר שעל האי קרואסי. ציוריו של רנואר, במקביל, התמלאו בנערות חטובות, בעלות אף סולד, פנים עגולות, חיוך עדין, לבושות בשמלת טיול בצבע סגול-חציל שכולן נראו כמו אלין שריגו. רנואר היה מאוהב.

נושא נוסף שהעסיק את רנואר היה השייט. הוא צייר את "חותר בשאטו", "על הסן", "ליד האגם", "שתי אחיות ליד הנהר", וכן הלאה. פעמים רבות, הופיעו גם נושאים של סעודה סביב שולחן או סעודות שייטים. המקום החביב עליו על הנהר היה פונדק פר פורנז ב[1], שאת בתו צייר בקיץ הקודם. בקיץ 1880 בילה רנואר במקום זמן רב עם השייטים החובבים ונערותיהם והחליט ליצור עוד בד גדול שיאפיל אפילו על המולן דה לה גלט. לידידו פול ברר כתב:

לא יכולתי לעמוד בפיתוי... ואני מצייר תמונה של מסיבת שייטים שדגדג לי לעשות כבר המון זמן. אני לא נהייה צעיר מיום ליום, ולא רציתי לדחות את החגיגה הקטנה הזאת כי אחר כך אני לא כבר לא היה מסוגל לעמוד במאמץ. זה קשה מספיק גם ככה... זה דבר טוב לנסות מפעם לפעם לעשות משהו שמעבר ליכולתך."

התמונה עליה דיבר רנואר הייתה "ארוחת חבורת השייטים", הציור הגדול האחרון של התקופה האימפרסיוניסטית שלו. בפינה השמאלית, בשמלת טיול בצבע סגול-חציל ומלווה בכלבה האהוב צויירה אלין שריגו.

אחרי השלמת הציור הגדול החל רנואר לחוש חסר מנוחה. מבחינה כלכלית, היה מצבו שפיר, מאחר והפך לצייר פורטרטים מבוקש לעשירי פריז, אך הוא חש עייף מפריז והמולתה ושאף "לחדש את החזון" שלו. בפברואר 1881 החליט רנואר לפתע לנסוע לאלג'יר, לאזור שהיה אהוב על דלקרואה חמישים שנים קודם לכן. רנואר שהה באלג'יר כחודש, כשהוא מצייר כמה נופים מרתקים בצבעוניותם כמו "שדה עצי בננה" ו"נוף אלג'יראי", "חג ערבי". כאשר שב מאלג'יר, נמלט למסע נוסף, הפעם לאיטליה. הוא עצר לביקור בונציה. "ציירתי את הדוג'ים", העיר באירוניה במכתב. "אני לא חושב שמישהו צייר את זה קודם. היינו שם לפחות שישה ציירים, אחד מאחרי השני".

מונציה נסע רנואר לפירנצה שם התפעל מה"מדונה דלה סדיה של רפאל. משם המשיך בעקבות רפאלו ל"וילה פרנסינה", במיוחד בגלל "נצחון גלאטיאה" המפורסם ואחריהם המשיך ל[2] בואתיקן שברומא. למרות שבפרסקו האחרונים יש מעט מאוד רפאלו והרבה מאוד עוזרים החוויה הותירה את רנואר מדוכדך. מנאפולי הוא כתב לדורן-רואה:

אני כמו תלמיד בבית ספר, עם הנייר הלבן לפניו שעליו הוא חייב לכתוב נקי ואז, בום! כתם דיו. אני עדיין נאבק בכתמים האלה, ואני כבר בן ארבעים. ראיתי את הרפאלים ברומא. הם נהדרים, והייתי צריך לראות אותם קודם. הם מלאים בלמידה וחכמה. שלא כמוני, הוא לא ניסה להשיג את הבלתי אפשרי, אבל זה יפה מאוד.

בהמשך מסעו ברחבי איטליה הגיע רנואר לסיציליה שם היה אמור לצייר את דיוקנו של ריכארד וגנר לפי הזמנת ידיד פריזאי חובב מוזיקה. המוזיקאי הנרגן הסכים להקדיש לו רק זמן קצר ורנואר צייר את של המלחין בתוך שלושים וחמש דקות. ואגנר ביקש להציץ בדיוקן וקרא בצער "אה! אה! אני נראה כמו מיניסטר פרוטסטנטי."

רנואר שב ממסעותיו בתחילת שנת 1882 ועבר לגור עם אלין, שחיכתה לו במשך שנת נדודיו. עם שובו גם צייר, לבקשת דורן-רואה גרסה שנייה ל"עירום בלונדיני" שצייר במהלך הטיול. אף שהרקע ושערה של האישה עדיין היו "אימפרסיוניסטים", תוויה וגופה סימנו כיוון אחר: משטחים מוחלקים ו'קשים' וקווים משורטטים ברורים.

ריקוד בעיר, 1883
הגדל
ריקוד בעיר, 1883

ציורים אלו מסמנים את תחילת התקופה האנגריאנית של רנואר, על שם הצייר אנגר, שרנואר כינה אותה גם תקופת "הסגנון הקשה" (manière aigre) שלו. לאמברואה וולאר הוא אמר: "בערך בשנת 1883 היה לי סוג של משבר בעבודה. הגעתי לקצה הדרך עם האימפרסיוניזם והבנתי שאני לא יודע מספיק איך לצייר או לרשום. בקיצור, נקלעתי למבוי סתום". הסיבה הראשונית לתחושה זו הייתה המסע לאיטליה והעיון בספר ב"ספר האמנים", מדריך הציירים הדגול של סנינו סניני.

רנואר חש כי החירות הגדולה שמעניק הציור בחוץ, מול הנושא (sur la motif) היא גם מגבלה, כיוון שהיא משיאה את הצייר לחשוב פחות על קומפוזיציה ולהתמקד באור ובהשתנות המתמדת של דברים. הדבר הוביל, לדעתו של רנואר, לביטול מסוים של הצורה וההקפדה על האוּמנות שבדבר, בלי להניב שיפור הולם, לדעתו, ביכולת ללכוד את השתנות הטבע באופן נאות.

רנואר החליט לצאת לדרך חדשה, בהשראת המאסטרים הגדולים ובמיוחד רפאלו של "וילה פרנסינה" ואנגר עם "המעין" המאוחר ו"הגברת ריבייר" המוקדם של האמן הדגול.

במהלך השנים הבאות עד שנת 1888, צייר רנואר מספר קומפוזיציות גדולות אותן הכין בהקפדה יתרה, ולעתים קרובות בלווית רישומי הכנה מפורטים בגודל אמיתי (רנואר חש שישנם רישומים הנראים מוצלחים בגודל קטן אך אינם 'מתורגמים' היטב לגודל הממשי בתמונה הסופית) ולעתים קרובות סקיצות שמן או גרסאות חוזרות ונשנות בשמן לאותם ציורים, עד להשגת השלמות הקומפוזיציונית אותה ביקש.

בהכנה לקומפוזיציה "אחר הצהריים של הילדים בורז'מון" אפשר למצוא לא מעט רישומי שמן, וכך גם ביחס לסדרת ה"ריקוד" (בעיר, בכפר, ופעם נוספת בעיר), ו"המטריות". התמונה החשובה ביותר מאותה תקופה היא "המתרחצות הגדולות", בד שבציורו עסק רנואר משנת 1882 עד 1887. הוא יצר מגוון של רישומי הכנה מדוקדקים של הדמויות השונות ביחד, ובנפרד (ור' גם כאן) וחזר פעמים רבות על הקומפוזיציה ברישומים מפורטים ובסקיצות שמן רבות.

בתקופה זו בולטות קומפוזיציות בהן מועמדת דמות בחזית, מצויירת בקפידה רבה, כאשר ציור הרקע עדיין משקף גישה אימפרסיוניסטית יותר. דפוס זה בולט בציורים מאותה תקופה כמו "על החוף", ו"ילדה בפרק".

[עריכה] תקופת המיזוג הגדול

רנואר הרבה לעסוק באותה תקופה בציורי ילדות. אפשר למצוא באותה תקופה את "ילדה עם שוט סוסים", "ילדה עם חישוק", "ילדים קוראים", "גני לוקסמבורג"ֿ, "בנות קטול מנדס", ועוד. עיסוק זה בילדים שיקף במידת מה את השינוי האישי שחל בחייו של רנואר.

אחרי נישואיו לאלין, עברו הזוג לדירה גדולה יותר וזמן לא רב אחרי כן, ב-1885, נולד בנו, פייר רנואר. רנואר חגג את המאורע בציור שמן גדול של "אמהות", שלו קדם מספר גדול של רישומי הכנה וגרסאות שונות בשמן. השינוי לא היה שטחי מבחינתו של רנואר. מעתה ובאופן הולך וגובר עם השנים, התרחק רנואר מחיי הבוהמה והסלונים הפריזאיים והפך לאיש משפחה מובהק, שעיקר עניינו בציוריו, ביתו, משפחתו וילדיו.

רנואר בערך בשנת 1890
הגדל
רנואר בערך בשנת 1890

התקופה האנגריאנית של רנואר שחררה אותו מהקלות הבלתי-נסבלת, מבחינתו, של האימפרסיוניזם. בהדרגה, החל רנואר משתחרר גם מן החומרה הקשה של המורשת הקלאסית שניסה לאמץ, במידה רבה בניגוד לאופיו. החל בסוף שנות השמונים, הוא מתחיל למזג בין הקו, הנפח והדיוק הקלאסיים, והספונטניות והמיידיות האימפרסיוניסטית לסגנון ייחודי משלו, שאפשר לכנותו "אקספרסיוניזם רנוארי". בניגוד לרוב הציירים האקספרסיוניסטים, עם זאת, רנואר אינו מבטא תחושות קשות אלא חום, אהבה והתפעלות ממושאי ציורו. תחושותיו כלפי התעגלות שדה של אישה או חין תנועתה, או פניו העגולים של ילד. ציורים כמו האומנת גבריאל עם ז'אן ופייר הקטנים, או רנואר מבטאים תחושות של התפעלות ואהבה. פניהם של מושאיו נוהרים, לא כדרך להפעים את הצופה אלא כהשתקפות של הנאתו והתפעמותו של רנואר עצמו.

בתקופה זו מגיע רנואר לשיאו, כשהוא מתמקד בקשת צרה יחסית של מושאים: נשים צעירות בתנוחות שונות, עירומי נשים, ילדיו, נופים וציורי פרחים, אליהם התייחס כנסיונות בשימוש בצבע ובמיוחד בגווני עור שונים בהם רצה לעשות שימוש בציורי העירום שלו. יכולתו הקומפוזיציונית עולה אז לדרגה גבוהה יותר ונדמה כי מה שהושג בתקופת "המתרחצות הגבוהות" בדי עמל, עולה בידו כעת, כמו בציורי "הפסנתר" השונים שלו, בקלות רבה הרבה יותר.

[עריכה] פטריארך הדרום

דיוקן עצמי של רנואר, 1910
הגדל
דיוקן עצמי של רנואר, 1910

בערך בשנת 1900 ספג רנואר את המהלומה הקשה ביותר בחייו. כשהוא בשיאו מבחינת יכולתו האמנותית, הוכה הצייר בראומטיזם, שתקף את זרועותיו ורגליו, והקשיח בהדרגה את המפרקים, עד שהפך אותו לנכה בכיסא גלגלים, שאינו מסוגל אף לאחוז במכחול.

רנואר הבין כי האקלים בפריס קר מדי למחלתו המתפתחת והחל מחפש מקום באזור חם יותר, בריוויירה הצרפתית. הוא התגורר תחילה בקאן, ולאחר זמן קצר שכר בית מרווח בכפר הקטן קנייה (Cagnes). אותה תקופה, העמיק רנואר אף יותר את עיסוקו בבית ובמשפחה. בנו הקטן, קלוד נולד ב-4 באוגוסט 1901 והפך לאחד ממושאי הציור החביבים ביותר על רנואר, אפילו יותר מבניו פייר וז'אן. רנואר שב וצייר את קוקו, כינויו של קלוד, עשרות פעמים, לבדו ועם אומנתו גבריאל. לפי תיאורו של קלוד שנים מאוחר יותר, "אבי העניק לי חופש רב. הוא לא רצה דוגמן דומם, וכך יכולתי להתרוצץ כפי שרציתי. רק מדי פעם הייתי חייב להישאר ללא תנועה לכמה דקות".

נושא נוסף שהיה חביב על רנואר הייתה גבריאל עצמה. בת האיכרים מאסוייה (1878-1959), הייתה קרובת משפחה של אלין. היא טיפלה בילדים החל משנת 1892 ובשנת 1894, כאשר הייתה בת שש עשרה, נשכרה לסייע לאלין. מכאן, במשך כעשרים שנה, הפכה גבריאל למודל החביב על רנואר. במאות ציורים היא בולטת בעצמות לחייה הגבוהות, שיערה השחור וחזה הקטן (דומה כי רנואר ויתר כאן על העדפתו הברורה קודם לכן לנשים עתירות חזה), עם הילדים, לבדה או עם דוגמנית נוספת, פעמים רבות לבושה באותה חולצת שיפון לבנה שקופה.

אחד המקומות החביבים על רנואר באותה תקופה הייתה אחוזה מוזנחת ופראית מעט במעלה קנייה בשם לה קולט (Les Collettes), ממנה אהב לצייר את מורדות קנייה והסביבה. במקרה ממוזל, גילתה אשתו של רנואר בשנת 1907 כי האחוזה שהייתה שייכת למשפחה ותיקה במקום עומדת למכירה. הרוכש טען כי ברצונו לכרות את כל עצי הזית היפים במקום, איום שהושמע לצורכי מיקוח, אך החריד את רנואר ושימש את רעייתו יפה כדי לקבל את הסכמתו לרכישת האחוזה ב-28 ביוני 1907.


רנואר, אופטימי כתמיד, מצא בלה קולט מקור חדש ורב עוצמה להשראה. נוסף לדוגמניות הקבועות, בניו, רעייתו והפרחים, הפכו נופי האחוזה שרכש, על חורשת עצי הזית היפהפיה שלה ונוף קנייה והגבעות שמסביב, לנושא קבוע אצל רנואר. הנוף הים תיכוני עורר בו התפעלות: "אילו יצורים נפלאים היו היוונים!" הכריז באוזני המשורר ז'ואקים גזסקה מאקס-אן-פרובנס, "הם חיו חיים כה יפים עד שדמיינו שהאלים עצמם ירדו לארץ כדי למצוא שם את גן העדן ואת האהבה האמיתית. כן, הארץ הייתה גן העדן של האלים... וזה מה שאני רוצה לצייר."

וזו אכן הייתה משימתו הגדולה האחרונה של רנואר. שוב ושוב הוא חזר בשנים הבאות לציורי עירום גדולים בחיק הטבע עם גבריאל ושורת נשים איכרות מן הסביבה כמו, הלן בלו יפת התואר, ז'וזפין גסטו, פניה הייחודיות של גבריאל רנארד, גופה המיוחד, הארוך, השופע והחושני של מדלין ברונו ופניה הקטנים והמעוגלים של אנדרה הסלינג (הדוגמנית "דדה" שהפכה בשנת 1920 לאשתו הראשונה של בנו ז'אן) מלוהקים כנימפות או רוחצות מן המיתולוגיה היוונית. היותן של הנשים לא יותר מאיכרות פשוטות לא הפריע לרנואר בליהוק זה. להיפך. הוא העדיפן כך: "כל כך נחמד לצייר ידי נשים", אמר, "אבל ידיים של נשים עובדות".

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914 הופרה השלווה בבית רנואר. שני בניו הבכורים של רנואר גוייסו ונשלחו לחזית. אחרי שבועות של חרדה, נודע לרנואר ואשתו כי גם פייר וגם ז'אן נפצעו קשות. אלין חשה לבתי החולים בהם אושפזו. היא שבה רגועה שחייהם של בניה אינם בסכנה, אך המסע שחוותה והמראות שראתה הותירו בה רישומם. היא נפלה למשכב וב-28 ביוני 1915 נפטרה.

רנואר לא שרד זמן רב אחר מותה. באוגוסט 1919 אחרי שהות באסויה, בילה מספר שבועות בפריס, בה נהנה לראות את "דיוקן הגברת שרפנטייה ובנותיה" שלו תלוי בלובר. בשובו לקנייה חזר רנואר לעבוד, אך הצטנן בציירו בחוץ. ב-1 בדצמבר, אחרי שישב כדוגמן עבור הפסל מרסל גימון שפיסל את ראשו ואחרי שיחה עם אברואיז וולאר ופליקס פנאון, חש לפתע ברע ונפל למשכב. אחרי יומיים בהם דמדם קודח מת רנואר בשתיים לפנות בוקר, ביום רביעי, ה-3 בדצמבר 1919.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פייר רנואר