מעמד האישה ביהדות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מעמד האישה ביהדות - מעמדן, חשיבותן ותפקידן של הנשים על פי ראיות עולם שונות ביהדות. מעמד האישה ביהדות השתנה מאוד במהלך השנים; החל מתקופת המקרא והתלמוד ועד תנועת ההשכלה הליברלית.
תוכן עניינים |
[עריכה] מעמד האישה בתנ"ך
בבואנו לבחון את מעמדה של האישה בכתובים אנו מקבלים לעיתים מסרים סותרים. מצד אחד רק נשים מעטות מוזכרות בשם ובתפקיד, דבר המעיד שהיו נשים מעטות בקדמת הבמה הציבורית. עם המעטות שמוזכרות נמנות האמהות (שרה, רבקה, רחל ולאה), בנותיו של לוט, בנות צלופחד, יוכבד אם משה, מרים הנביאה (אחות משה), דבורה הנביאה, חולדה הנביאה, עתליה המלכה, איזבל המלכה, אביגיל אשת דוד המלך, מיכל ומרב בנות המלך שאול, אסתר המלכה ועוד דמויות רבות שנמצאות במיעוט, הן מבחינה כמותית והן מבחינה תפקידית לגברים. המקרא אינו מעלה התנגדות לתפקודן בעצם היותן נשים, דבר המעיד על כך שבתקופת המקרא, היה זה אפשרי לנשים, לכהן בתפקידי ציבור ואף בתפקידי דת מסוימים (נבואה).
התייחסות ישירה לנושא אנו מוצאים כבר לאחר חטא אדם הראשון, שם נכתב בפירוט העונש על החטא במהלכו פיתתה חוה את אדם לאכול מפרי עץ הדעת- "אל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים, ואל אישך תשוקתך והוא ימשול בך". מן הכתובים ניתן להבין שהתורה מכירה את מעמדה הנמוך של האישה ותולה זאת בעונש משמים. מכאן מובן שמצב זה אינו רצוי וודאי שלא אידאלי, וכשאפשר, צריך לשנות אותו (כפי שהעונש לאדם "ארורה האדמה בעבורך" אינו מונע מבחינה הלכתית הכנסת שיפורים טכנולוגיים לחקלאות).
ע"פ המסורת בריאת האישה הייתה כאשר ה' לקח בשר מצלעו של האדם הראשון, ויצר ממנו את האישה הראשונה שנקראה חווה. חז"ל מציינים את עובדת בריאתה מן הצלע שהוא "מקום צנוע", ורואים בכך סימן לכך ש"כל כבודה בת מלך פנימה", היינו צנועה ושייכת יותר אל הבית מן הגבר. כאשר חטאה חווה ופיתתה את בעלה לאכול פרי מעץ הדעת שנאסר עליהם באכילה על ידי ה', נתקללה בין השאר בחבלי ההריון והלידה. חז"ל קבעו שאישה לא תקרא בתורה בציבור, האישה לא תשא כלי נשק ואינה משתתפת במלחמה. נאסר ללמד את האישה תורה, מלבד מה שנצרך לה עבור קיום המצוות המוטלות עליה.
במקומות שונים עמדו חכמים על צדקותה של האישה. "בזכות נשים צדקניות נגאלו אבותינו ממצרים" (מסכת סוטה יא, ב), הנשים לא השתתפו בחטא העגל ובחטא המרגלים. "נשים רחמניות הן" (מסכת מגילה יז, ב). תורתו של הבעל נזקפת גם לזכותה. "נתן הקדוש ברוך הוא בינה יתירה באישה מבאיש" (מסכת נדרים מה, א). על אופיה של האישה אומרים חכמים ש"דעתן קלה" (מסכת שבת לג, ב), "דברניות" (מסכת ברכות עב, ב). "עשרה קבין שיחה ירדו לעולם, תשעה נטלו נשים" (מסכת קידושין מט, ב).
- פוליגמיה: בהלכה המקראית לגבר היה מותר להתחתן עם כמה נשים, למרות שדבר זה אינו רצוי וזו הסיבה בגללה נקראת אישה נוספת "צרה". עוד אנחנו לומדים מהתנ"ך, שראוי לשאול בעצתה של האישה הראשונה, לפני לקיחת אישה נוספת, כך לדוגמה במקרה של אברהם אבינו שלא נשא נשים נוספות, על אף היות אישתו עקרה ועל אף מנהג המקום עד ששרה נתנה לו את הגר שפחתהּ. אמנם יש לסייג זאת, מכיוון שעל פי דין של אשת יפת תואר, היה מותר לאדם לחטוף בקרב אישה מהאוייב ולהביאה לביתו. ודבר זה היה ללא קבלת אישורה של האישה. התורה אוסרת אפלייה בין אישה לאישה ואפלייה בין ילדיה של אישה אהובה, לילדיה של אישה שנואה, הדבר נלמד מחוקי הירושה. חוק המלך אוסר על המלך להרבות נשים ("וְלֹא יַרְבֶּה-לּוֹ נָשִׁים", דברים י"ז י"ז), המקרא מסתייג מהפוליגמיה של שלמה המלך לו היו "נָשִׁים, שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת, וּפִלַגְשִׁים, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת", בשל ההגזמה הרבה ובשל כך שהן הטו את לבבו לעבודת אלילים, ובשל שעבר על דין המלך, אך אינו מסתייג מהפוליגמיה של דוד המלך לו היו נשים רבות.
- פלגשים: במקרא אין שום איסור על החזקת פלגש. בתקופה התנ"כית תופעת הפלגשים הייתה נפוצה, הדבר נלמד ממקרה פילגש בגבעה וגם מהשופט גדעון ודוד המלך בסיפור מרד אבשלום. הפילגשים הן נשים החיות עם גבר ללא קידושין וכתובה (אבל הן בהחלט לא עוסקות בזנות). חלק מעם ישראל נולד מבלהה וזלפה, שתי הפלגשות של יעקב אבינו.
- סוטה: במקרה שאיש קנא לאשתו וחשד בה שבגדה בו, היא הייתה צריכה לעבור אצל הכהן במשכן טקס אימות שנועד לברר האם הטענה נכונה. התורה מגנה על האישה מפני קנאות מוגזמת והבעל צריך להוכיח (על ידי עדים) שהיא התייחדה זמן מחשיד (שמספיק לקיום יחסי מין), עם גבר (ולא נער) לאחר אזהרה. במהלך הטקס הכהן פורע את שער ראשה, משביע אותה, ומשקה אותה מים מרים שיש בהם עפר (במדבר פרק ה יב).
- גט: הגבר הוא זה האמור לכתוב לאישה "ספר כריתות", אם מצא בה "ערוות דבר", כמו שכתוב בספר דברים (פרק כ"ד פס' א')- "וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ", גירושין הם אפוא פעולה הנעשית בידי גבר כלפי אשתו ולא פעולה שיתופית, מגמה זו השתנתה במהלך הדורות וכיום חייבת האישה לתת את הסכמתה לגירושין עד ליצירת מעמד (נדיר) של מסורב גט.
- היחס בין האב לבנותיו. האב יכול היה למכור את בתו לאמה ("וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים"), והיה זכאי לפיצויים במקרה שמישהו פגע בה באיזה דרך. עם זאת, היה אסור לו לגרום לה לקיים יחסי מין או לדרדרה לזנות ("אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ, וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ, וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה", ספר ויקרא, פרק י"ט פס' כ"ט)
- דין מפתה בתולה: במקרה שגבר מפתה נערה ושוכב עימה, הוא צריך להתחתן איתה (כל עוד זה רצונה). כמו כן, הוא צריך לשלם לאבי הנערה סכום כסף כמוהר הבתולות, על ששכב עם בתו ופגם את בתוליה (- פגם. שמות פרק כ"ב ט"ו). בנוסף הוא משלם בושת וקנס (ראה אונס בתולה להלן). תשלום צער הנערה הנאנסת נחסך ממנו כי זה נעשה מרצונה הפרטי.
- אונס בתולה: במקרה של אונס בתולה, על הגבר שאנס היה לשלם לאבי הנערה חמישים כסף, והיא הייתה הופכת להיות אשתו לצמיתות (רק אם רצתה בכך). כלל זה בא למנוע מגברים לאנוס נשים שאינן נשואות, שאחרי מעשה כזה הם היו צריכים לפרנס אישה לכל חייה. באותה תקופה, הגברים והחברה בכלליותה סלדו מנשים שאינן בתולות וודאי סירבו להתחתן עמן ומכאן משמעותו של חוק זה (דברים פרק כב כח). בנוסף לקנס (כפי שתשלום 50 השקלים מכונה בשפה המקראית) על האונס לשלם גם פגם (שווי הנערה לעבדות בתור אישה בתולה לעבד ושוויה לאחר בעילתו אותה בתור אשה לעבד), בושת (הבושה וההפסד הכלכלי הכרוך באונס הנערה) והנאה (כמה אותו אדם היה משלם על נערה דומה אם הייתה משמשת בתור זונה). דינים אלו תלויים במקום האונס. אם האונס אירע בשדה רק האונס אשם כי סומכים ש"צעקה הנערה ואין לה מושיע" ואם היה שם מישהו הוא היה מושיעה. אם האונס אירע במקום מיושב והנערה נאנסה, גם היא וגם האונס חייבים משום שהיא הייתה חייבת לצעוק ואם היא לא צעקה כנראה שלבסוף נכנעה לאונס והסכימה לקיים איתו יחסי מין.
- ירושת נחלה: בנים בלבד היו יורשים את נחלת האב. במקרה שמת האב ללא בנים, הירושה עוברת לגבר הקרוב ביותר לנפטר (דוד, אח וכדו'). אם אין קרובים, כמקרה בנות צלפחד, הבנות יורשות את אביהם, טעם לעניין הוא שהגבר הוא זה שמחוייב לדאוג לנחלה (בימים הללו הנחלה הייתה הירושה העיקרית) לאשתו, הנשים התחתנו וכך קיבלו נחלה מבעליהן. במקרה בנות צלפחד היה קיים חשש, שמא תצטמצם נחלת השבט (אם הם יתחתנו עם גבר משבט אחר הוא יזכה בנחלת שבט מנשה, שממנו בנות צלפחד והאזור הטריטוריאלי יצטמצם), לפיכך הבנות נצטוו לשאת גברים מהשבט להם שייכת נחלת אביהם כדי שקרקע לא תעבור משבט לשבט, ואכן בנות צלופחד נישאו לבני דודיהם.
- הפרת נדרים: לאב הייתה זכות להפר את נדריה של בתו הנערה, ואילו לבעל הייתה זכות להפר את נדריה של אישתו (במדבר פרק ל ד'-י"ז). זכות זו היא רק "ביום שמעו" (שם, שם), אם עברה יממה מאז ששמע האב או הבעל על השבועה אין בידיו יכולת לבטל את נדר הבת או האשה.
- דין נערה שקיימה יחסי מין בין אירוסיה לנישואיה: במקרה שחתן טוען שלכלתו לא היו בתולים בערב החופה, אם נמצא הדבר כאמת, והתברר שהיא אכן קיימה יחסי מין לאחר אירוסיה, סוקלים את הנערה. במקרה שנמצא שהוציא שם רע והיא לא קיימה יחסים לפני הנישואין, קונסים אותו במאה שקלים מקראיים (סכום גדול), והוא איננו יכול לגרש את הנערה לעולם .
-
- "כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבָא אֵלֶיהָ וּשְׂנֵאָהּ: וְשָׂם לָהּ עֲלִילֹת דְּבָרִים, וְהוֹצִא עָלֶיהָ שֵׁם רָע וְאָמַר: אֶת הָאִשָּׁה הַזּאת לָקַחְתִּי וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ וְלֹא מָצָאתִי לָהּ בְּתוּלִים...וְאִם אֱמֶת הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה, לֹא נִמְצְאוּ בְתוּלִים לַנַּעֲרָ: וְהוֹצִיאוּ אֶת הַנַּעֲרָ אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ וּסְקָלוּהָ אַנְשֵׁי עִירָהּ בָּאֲבָנִים וָמֵתָה, כִּי עָשְׂתָה נְבָלָה בְּיִשְׂרָאֵל לִזְנוֹת בֵּית אָבִיהָ, וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ:" (ספר דברים, פרק כ"ב י"ג-כ"א)
- בת כהן שזנתה: דינה של בת כהן שזנתה היה מוות בשריפה. (ויקרא פרק כ"א ט) "וּבַת אִישׁ כֹּהֵן כִּי תֵחֵל לִזְנוֹת, אֶת אָבִיהָ הִיא מְחַלֶּלֶת, בָּאֵשׁ תִּשָּׂרֵף". חז"ל פירשו שיהודה ציווה להוציא להורג בשריפה, את תמר שהתחפשה לזונה וכך הרתה ליהודה, בגלל שהייתה בת כהן שזנתה (בראשית פרק ל"ח כ"ד).
- אישה הוזהרה מלהתערב בגסות במריבת גברים: "כִּי יִנָּצוּ אֲנָשִׁים יַחְדָּו אִישׁ וְאָחִיו וְקָרְבָה אֵשֶׁת הָאֶחָד לְהַצִּיל אֶת אִישָׁהּ מִיַּד מַכֵּהוּ וְשָׁלְחָה יָדָהּ וְהֶחֱזִיקָה בִּמְבֻשָׁיו: (יב) וְקַצֹּתָה אֶת כַּפָּהּ לֹא תָחוֹס עֵינֶךָ:" (דברים פרק כה יא).
- ערכה הכספי של האישה פחות: בטבלת הערכים הכספיים של זכרים ונקבות בפרשת נדרי נפשות (ויקרא כ"ז א-ח), ערכה של הנקבה הוא בין מחצית לשליש מערכו של הזכר, בהתאם לגילה.
[עריכה] מעמד האישה במשנה ובתלמוד
לפי ההלכה יש לגבר זכויות וחובות רבות מאשר לאשה. האישה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן, אך מחוייבת בכל שאר המצוות ובמיוחד במצוות לא תעשה, שביחס אליהן אין הבדל בין נשים לגברים, מכיוון שהשווה הכתוב אישה לאיש לכל איסורין שבתורה. חכמים קבעו כי הנשים חייבות רק במצוות לא תעשה שבתורה למעט שלוש ("בל תקיף", "בל תשחית" ו"בל תיטמא למתים"). לעומת זאת, במצוות עשה הנשים פטורות מלבד מצוות "שאין הזמן גרמן", כלומר שאינן תלויות בזמנים מוגדרים. הסבר נפוץ לפטור אישה מחלק מהמצוות לפיו האישה מושלמת יותר מהגבר, ועל כן פחותה הזדקקותה לתיקון שצופנות בחובן המצוות. ישנן גם השקפות אחרות. לדברי האבודרהם: "הטעם שנפטרו הנשים ממצוות עשה שהזמן גרמן, לפי שהאשה משועבדת לבעלה לעשות צרכיו, ואם הייתה מחויבת במצוות עשה שהזמן גרמן, אפשר שבעת עשיית המצווה יצווה אותה הבעל לעשות מצוותו... לפיכך פטרה הבורא ממצוותיו כדי שיהיה לה שלום עם בעלה".
ברוריה, שהייתה אישתו של התנא רבי מאיר, הייתה ידועה בלמדנותה ואף השתתפה בוויכוח הלכתי עם התנאים. היא האישה היחידה שהגיעה למעמד זה.
[עריכה] מעמד האישה ביהדות הקראית
- ערך מורחב – יהדות קראית#מעמד האישה
ביהדות הקראית, זרם המסתמך רק על המקרא, נשים נחשבו כשוות לגברים מבחינת הזכויות והחובות הדתיים, וחכמי הקראים הביעו יחס חיובי לנשים. אמנם ישנן מצוות בתורה שמיועדות רק לגברים ואחרות שמיועדות רק לנשים, אך בנוגע לכל שאר המצוות מעמדן שווה לגברים.
מובן שכל הנושאים שהוצגו בסעיף מעמד האישה בתנ"ך לעיל, אודות היחס השונה לנשים ולגברים במקרא, תקפים עד ימינו ביהדות הקראית, משום שמקורם בפשט של התורה. הקראים חידשו בדורות האחרונים הלכה שלפיה בית דין יכול לתת גט במקום הבעל במקרים מסוימים של עגינות.
הקראים מחמירים בדיני טהרה, לנשים ולגברים כאחד, והטמאים אוכלים בשולחן נפרד וצריכים לשמור על בידול ולא להיכנס לבית הכנסת. עיקרון אחיד זה פוגע במיוחד באישה, שמדי חודש יש לה טומאת נידה הנמשכת שבעה ימים.
[עריכה] מעמד האישה בימי הביניים עד לתקופת ההשכלה
[עריכה] הרמב"ם והנשים
בימי הביניים הנשים היו משכילות פחות מהגברים, וביטוי לכך נותנים דבריו של הרמב"ם אשר כמעט בכל מקום שבו הוא מביא עמדה אשר לה הוא לועג, הוא מציין שהיא נחלת "הנשים והטיפשים". וכן כותב: "אין בלימוד הנשים תועלת, שהנשים לומדות טעות". עם זאת, הרמב"ם הכיר בכך שמדובר בהכללה ושיש נשים אשר לומדות תורה וראויות לכך.
יתר על כן, בהלכות לימוד תורה הוא מורה שאין ללמד נשים מלכתחילה לא תורה שבכתב ולא תורה שבעל פה. הטור והשולחן ערוך הלכו בעקבותיו.
- אשה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטותה וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו, אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו, ואע"פ שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד, אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות. במה דברים אמורים? בתורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה, ואם למדה אינו כמלמדה תיפלות: (רמב"ם יד החזקה - הלכות תלמוד תורה פרק א יג) ובשולחן ערוך מבאר את המושג תיפלות כמו דברי הבאי = הרהורי עבירה.
הלכה אחרת שקבע הרמב"ם ושאינה מטיבה עם מעמד האישה היא:
- גנאי הוא לאישה שתהיה יוצאת תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או כמו פעמיים בחודש, לפי הצורך, שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב: 'כל כבודה בת מלך פנימה'." וכאשר היא יוצאת לרחוב, באותן הפעמים עליה לצאת רעולת פנים, "עד שיהיה עליה רדיד החופה את כל גופה כמו טלית". (משנה תורה, הלכות אישות, פרק י"ג הלכה י"ד)
ביהדות המזרח, בעקבות הרמב"ם, שררה הדעה כי מותר להכות אישה, "מטעמים מוצדקים", זאת בניגוד לדעה שרווחה בקרב יהדות אשכנז (ודברים חריפים השמיע בעניין זה מהר"ם מרוטנברג).
יתרה מכך, בולטת דעתו של הרמב"ם כשהוא מורה להוציא להורג את הנאנסת -אם היא גוייה- גם אם היא בת 3 שנים וזאת משום שהיוותה "מכשול" ותקלה לזה היהודי, כשם שיהודי ששוכב עם בהמה, הבהמה מוצאת להורג מפני "שהביאה תקלה לישראל על ידה". מעניין לציין שאת ההשוואה הזו (בין האשה לבהמה) טרח הרמב"ם לציין בעצמו בספרו "משנה תורה" (הלכות איסורי ביאה יב, ח).
מצד שני ברמב"ם ניתן למצוא גם השקפות בזכות האישה, חלקן מרחיקות לכת מההלכה המקובלת היום. למשל הדעה כי אישה אינה שבויה בידי בעלה, ועל כן טענתה שמאסה בו מספיקה כדי לחייב אותו לתת לה גט.
[עריכה] חכמי אשכנז
רבנו גרשום, בתקנותיו המפורסמות, אסר על גבר לשאת יותר מאישה אחת. הוא גם אסר לגרש אישה בניגוד לרצונה. שני איסורים אלו גרמו כפי האמור בהמשך למסורבת גט ומסורב גט.
[עריכה] מעמד האישה החל מתקופת ההשכלה
ישנן דיעות הסוברות כי תקנותיו של רבינו גרשום [שלא את כולן הוא תיקן אלא חלק ניתקנו לאחר מותו אך יוחסו לו], לא רק באו במטרה להיטיב עם מעמד האישה, אלא מטרתן הייתה לאשרר מציאות קיימת שבה נשים היו משכילות מוהלות, שוחטות, קיימו תפילות לעצמן בה הן היו חזניות, ואפילו ישה עדות על אישה שלפרנסתה מלמדת ילדים תורה. הווה אומר מעמדן היה רם יותר משנוטים לחשוה היום ופעילותן התפרשה על כל טווח החיים הדתיים.
[עריכה] מעמד האישה ביהדות האורתודוקסית בימינו
מקומה של האשה ביהדות האורתודוקסית כפי שהתפתח בהלכה במשך מאות שנים, הוא משני; האשה, כפי שכתוב בספר בראשית, היא עזר כנגדו של הגבר. מקומה בטקסים האורתודקסיים הינו צדדי, והדבר שממחיש זאת הוא "עזרת הנשים" בבית הכנסת.
כבר באחת הברכות הראשונות בתפילת שחרית הגבר מברך, לצדן של הברכות "ברוך שלא עשני גוי" ו"ברוך שלא עשני עבד", גם "ברוך שלא עשני אישה" (בעוד האישה מברכת "שעשני כרצונו"). לפרשנות מסוימת מספר החובות ההלכתיות הרב יותר הוא הסיבה לברכה זו, ולפרשנויות אחרות, מעלת תפקידו של הגבר "היוצר, החוקק, הפועל" היא הסיבה לכך. לאחר כל ההסברים, בעיני המסתכל מבחוץ עדיין צורמת מאוד הצמידות בין עבד לאישה.
במסורת היהודית, מ"אשת חיל" שבמשלי ועד לכתבים אורתודוקסים בני ימינו, יש לא מעט מקורות שהתייחסותם לאישה חיובית ביותר, אבל ישנם מקורות המתייחסים לאשה בחוסר כבוד כמו במסכת אבות (פרק ב משנה ז) ציטוט בשמו של הלל הזקן "מַרְבֶּה נָשִׁים - מַרְבֶּה כְשָׁפִים".
אף שהלכתית אשה יכולה לעשות קידוש בביתה, חז"ל ביקרו גברים שנותנים לנשותיהן לקדש.
בשלהי המאה העשרים החלה בישראל פעילות של פמיניזם דתי במסגרת היהדות האורתודוקסית במטרה להביא לשינוי במעמד האישה ביהדות האורתודוקסית.
[עריכה] חינוך האישה
בחינוך הממלכתי-דתי (היסודי והתיכוני) בישראל, תוכנית הלימודים לבנות ביהדות כוללת לימוד משנה, הלכה, תנ"ך ומחשבת ישראל, בעוד שהבנים מצופים לשקוד בנוסף למשנה ולהלכה על התלמוד (הגמרא), הנחשב ליותר מעמיק וקשה להבנה. הסיבה לכך היא שאין מצווה ללמד את הבת תורה (מסכת קידושין), ובתלמוד ניטשים ויכוחים על עניין לימוד התורה לבנות, כשהדעות נעות מדעות קיצוניות ביותר ("כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות") ועד לדעות שכמעט משוות את לימוד התורה של הבנים ללימוד התורה של הבנות.
בלשונו של השולחן ערוך (יורה דעה סימן רמו ו):
- "צוו חז"ל שלא ילמד אדם את בתו תורה מפני שרוב הנשים אין דעתן מכוונת להתלמד ומוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו מלמדה תיפלות (פי' דבר עבירה) בד"א תורה שבע"פ אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה ואם מלמדה אינו כמלמדה תיפלות"
עקב כך לא הקפידו ללמדן קרוא וכתוב באופן מסודר. דבר שנעל בפניהן שערים רבים. אף במאה העשרים מוסד ה"חדר" והישיבות היו שייכים לגברים בלבד. כאשר הוקמו מוסדות "בית יעקב" ללימוד בנות באופן מסורתי על-ידי שרה שנירר, הם נתקלו תחילה בהתנגדות שהייתה עזה במיוחד מצד חסידי סאטמר, אך גם בתמיכה רבה מצד חוגים חרדיים רחבים, והפכו תוך פרק זמן קצר לעובדה קיימת ומקובלת ביותר במגזר החרדי.
בעבר כמעט לא היה מקום לנשים שרצו להתמחות בלימודי תלמוד והלכה, ושערי הישיבות היו נעולות בפניהן, עד למהפכת המדרשות לנשים שהחלה בשנות השמונים. אפילו בישיבה יוניברסיטי האמריקנית, הנחשבת לליברלית ומתקדמת, לימודי הקודש לנשים הם ברמה נמוכה מזו של הגברים, בעוד שלימודי החול זהים לחלוטין.
עם זאת היו נשים מיוחדת במהלך ההיסטוריה שתפסו מקום של כבוד. בנוסף לברוריה, המוזכרת לעיל, היה במהלך ההיסטוריה היהודית אף מקרה של אישה ששימשה כראש ישיבה (מצב שלא יעלה על הדת באורתודוקסיה של ימינו). בספרי הלכה שונים, הובאו דעות של נשים תלמידות חכמות, כמו הרשב"ץ בח"ג סי' ע"ח, שמביא תירוץ של רבנית לקושית התוספות. ומהר"ר יוזפא, בנו של הגאון סמ"ע בהקדמתו לפרישה, מביא שני דינים שחידשה הרבנית אמו. בדור האחרון פרופ' נחמה ליבוביץ נחשבה לתלמידה חכמה, ורבנים נהגו בה כבוד כדין כל תלמיד חכם.
הסרט ינטל, בכיכובה של ברברה סטרייסנד, עוסק בהתמודדותה של אשה יהודיה עם גישת הממסד הדתי לחינוכה.
[עריכה] נשים בכהונה ציבורית
בקטע מהספרי שלא נזכר בתלמוד נקבע כי אשה איננה יכולה להתמנות למלוכה. הרמב"ם פסק זאת להלכה וחידש, ללא מקור ידוע, שדין זה מתייחס לכל תפקיד הנהגתי שיש בו שררה ואחריות, דין זה לא נמצא בשום ספר הלכתי ידוע אחר. ספרי הפסק המקובלים מציינים רק איסור על כהונה כדיינות. כיום החרדים החמירו, לפי גישתו של הרמב"ם, ומצמצמים את הנשים לעבוד במקצועות של צווארון ורוד (הוראה, אחיות, פקידות וכדומה) למעט במקרים חריגים. בציבור הציוני-דתי מאפשרים לאשה לכהן כחברת כנסת, מנהלת ואף ראש עיריה וכדומה, אם כי לא לתפקידי רבנות ודיינות.
בתחילת שנות העשרים התחולל ביישוב פולמוס ער לגבי השאלה האם יש לאפשר רק לגברים להצביע למוסדות היישוב, כפי שעדיין היה נהוג אז במדינות דמוקרטיות רבות (כולל השלטת בארץ, בריטניה), או גם לנשים. בפולמוס זה התבטאו רבנים רבים כנגד מתן זכות בחירה לנשים, ובראשם הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי והרב קוק, אולם, כפי שהדגיש בנו של הרב קוק, הרב צבי יהודה, שני אלה ורוב האחרים לא השתמשו במילה "אסור" אלא ב"לא ראוי" וכדומה. לעומתם, במזכר שכתב הרב עוזיאל אך נמנע מלפרסמו במהלך ויכוח זה, הובעה עמדה נחרצת התומכת בזכות בחירה לנשים, ואף בזכותן להיות נציגות נבחרות.
[עריכה] עדות ודיינות
אישה איננה יכולה לתת עדות קבילה בבית דין רבני, מלבד במקרים מסוימים. יש הטוענים כי הנימוק ההלכתי הרווח אינו תולה דבר זה בחוסר אמינותה של האישה, שהרי לגבי איסורי עריות, הנחשבים חמורים יותר, היא נאמנת. אבל מעיון בדברי הרמב"ם (יד החזקה - הלכות גזלה ואבדה פרק ו: "אף שאין אשה או קטן בני עדות, הואיל וקנין דבורים מדבריהם), כלומר מדרבנן, האמינו אותם, וקבלת עדותה של אישה כמו של קטן בדברים קלים, משמע שבדברים כבדי משקל, לא מאמינים לא לקטן ולא לאישה, ושניהם במעמד זהה. גם במדרש פליאה כתוב שאישה פסולה לעדות משום שנאמר: "ותכחש שרה לאמר, לא צחקתי, כי יראה." (בראשית פרק יח טו)
המקור הקדום היחיד המתייחס לשפיטה ודיינות ישירות הוא התלמוד הירושלמי שקובע שאשה איננה רשאית לדון. השולחן ערוך פסק כך, בעקבות ה"טור" והרמב"ם, שאשה פסולה לדון. את הקושי שאצל דבורה הנביאה נכתב בפירוש "ויעלו אליה בני ישראל למשפט", הסביר השולחן ערוך שדבורה רק לימדה הלכות. לפוסקים אחרים היה קשה הסבר זה, והם סברו שדבורה הייתה שופטת של ממש, וסמכותה נבעה מכך שבעלי הדין הסכימו לכך שתדון אותם. בעקבות הסברים אלו הסכימו כל הפוסקים שאישה יכולה לדון כאשר בעלי הדין מסכימים (כל אדם, גם חסר כל השכלה, יכול לשפוט אם יש הסכמה לקבלו). התוספות בבבא קמא שם סובר שניתן ללמוד מהכלל שאישה כשרה לדון גם ללא הסכמה, אולם רק מעטים פסקו כמוהו.
כיום אין אפשרות לאישה לדון באופן רשמי. רק לאחרונה החלו נשים להופיע בבתי הדין כטוענות רבניות.
[עריכה] האישה במשפחה
לאב יש סמכויות לגבי ילדיו שלא בגרו. כל עוד הבת קטנה (מתחת לגיל 12) ואינה יכולה להסכים מרצונה לנישואין, הזכות לחתנה במידת הצורך ניתן לאב והוא יכול לחתן אותה עם מי שירצה (ובלשון התלמוד "אפילו למוכה שחין"). סמכות זאת ניתנת גם לאם ולאחים במקרה שהאב מת, אך במקרה זה זכותה של הבת למאן ואז הנישואין מבוטלים והבת יוצאת בלא גט.
כאמור, אישה אינה יורשת את רכוש אביה עם הבנים. במקרה והאישה איננה נשואה האחריות לגידולה וחינוכה עוברת לעזבון, ואחיה חייבים לספק את כל צרכיה מתוך העזבון, עד לחתונתה, כולל נדוניה. החובה לדאוג לפרנסת הבנות וצרכיהן קודמת לדאגה לפרנסת הבנים וכמובן קודמת לחלוקת הירושה בין הבנים. במקרה והירושה קטנה, הירושה משמשת לפרנסת הבנות והבנים נאלצים לדאוג לעצמם, אפילו אם הם נאלצים לקבץ נדבות.
הקשר הזוגי בהלכה, מבוסס על כך שהאיש קונה את האישה בקניין סימלי מדעתה ומרצונה החופשי, וזוהי משמעותה של המילה "בעל". זו הסיבה שגבר יכול להפר את נדרי אשתו. ולכן בעוד האשה נדרשת לשמוע בקולו, הבעל נדרש לכבד את אשתו.
אצל זוג נשוי בדרך כלל רווחיה של האישה נחשבים של הבעל, שחייב לדאוג לכל צרכיה ובקשותיה של אשתו. מן התורה חייב הגבר לספק לאישה את "שארה, כסותה ועונתה" שמשמעותם כל צרכיה החומריים והמיניים של האישה, בעוד האישה צריכה לבצע את עבודות הבית. במידה ויש לאשה נכסים או עבודה, היא יכולה לומר "איני ניזונת ואיני עושה".
על פי התפיסה ההלכתית מקומה של האשה בבית, אם כי אין לה הכרח להישאר שם וזה נתון לרצונה החופשי. יעודה העיקרי הוא לטפל בבית ולגדל את הילדים ("כל כבודה של בת מלך פנימה"). על פי הרמב"ם במשנה תורה, רצוי לאשה להשאר ספונה בביתה, ולצאת רק פעם בחודש, אם כי אין זו הלכה מפורשת. יחד עם זאת, בחברה החרדית של ימינו, שבה הגבר החרדי לומד שנים רבות בישיבה ואינו עובד (הסדר תורתו אומנותו), נושאת האישה החרדית בעול פרנסת המשפחה, באמצעות עבודה בביתה ומחוצה לו, חשוב לציין שלא כך ואף לא קרוב לכך הוא המצב בציונות הדתית.
בגירושין מעמדם של הגבר והאישה שונה. אף שבמקור תוקנה הכתובה על מנת שהגבר לא יוכל לגרש את אשתו בקלות, לפי הדין המקורי הגבר יכול לגרש את האשה בניגוד לרצונה, עד שהותקן חרם דרבנו גרשום (שחודש שוב לפני מספר שנים למאה שנים נוספות) והוא פסק ההלכה העדכני ביותר ועל פיו נוהגים להלכה, על פיו צריכה האישה להסכים לקבלת הגט.
כיום לגברים המתגרשים יש יתרון מסוים בתהליך הגירושין, מכיוון שהאישה אינה יכולה להתגרש ולהתחיל חייה מחדש, עד שהבעל יסכים לתת לה גט. בעוד שהגבר יכול, לעתים רחוקות, לגרש אותה בעל כורחה, ובוודאי יכול לקשור קשר עם נשים אחרות (תאורטית ולא להלכה), בעוד שעל האישה שטרם התגרשה חל איסור מוחלט על קיום קשר כזה. בעבר הבעייה לא הייתה קיימת ועל הבעל היו כופים לתת את הגט לאישתו - הוא היה מוכנס לחדר סגור והיו מכים אותו עד שהיה מוכן לתת את הגט בידי אישתו, בבתי הדין כיום במדינת ישראל נאסר העניין בגלל חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לטובת בתי הדין הועמדו סנקציות חלופיות כמו איסור יציאה מהארץ, כליאה בבתי כלא וכו', הסנקציות הוכחו כלא מאוד יעילות בעיקר בגלל הסיבה שלא תמיד ניתן להשתמש בהם הדבר יצר בעייה של נשים מסורבות גט שמעמדם כנשים עגונות, ההלכה בבחינה מתמדת של פתרונות למצב, בעיית מסורבות הגט היא מהבעיות החריפות ביותר שנוצרו בעקבות ההתנגשות בין הדת (לכפות על הבעל בכח הזרוע מתן גט) לדמוקרטיה (חוק יסוד כבוד האדם וחרותו).
חשוב לציין שבעיקבות קביעת ההלכה (החד משמעית) של חרם דרבינו גרשום שדורש את הסכמת האישה לקבלת הגט, נוצר מעמד מקביל (וקטן) של מסורבי גט.
לעומת זאת יש יתרון לאישה בנושא המשמורת והמזונות, מכיוון שניתנת לה עדיפות לקבלת הילד וחובת המזונות על האב היא מוחלטת ולא ניתנת לעירעור.
[עריכה] איסורים מחמת צניעות וכבוד הציבור
אישה איננה יכולה להיות פעילה בתפילה, למשל אין היא יכולה להיות חזנית, לעלות לתורה או לדרוש לפני הקהל, מנימוקים הלכתיים שונים כמו "קול באשה ערווה" או "כבוד הציבור" (תלמוד בבלי, מגילה כג). וכך כותב הרמב"ם: (משנה תורה, הלכות תפילה פרק יב הלכה יז) "אישה לא תקרא בציבור, מפני כבוד הציבור". במשנה (מסכת קידושין פרק ד י"ג) נאסר על אישה להיות מורה (מלמדת תינוקות), כדי שלא תגיע למפגש עם אבותיהם של התלמידים.
אף שגברים ונשים כאחד נדרשים ללכת בצניעות ללא הדגשת הגוף והמיניות, ההלכה מקפידה יותר על גברים באיסורים הקשורים בראיית נשים ובשמיעתן, משום האיסורים שעלולים להיגרם מכך.
בשל האיסור "לפני עיוור לא תתן מכשול", שנחשב לאזהרה לגבי כל סוג של מכשול, מצפים מנשים ללבוש בגדים צנועים (ומנשואות לכסות את שער ראשן או לגלחו) ברמות שונות של החמרה, לא לשיר ולא לרקוד במקום שיש גברים. בדיעבד, חריגה מנוהג הצניעות המקובל מהווה עילה לגירושין ולהפסד הכתובה. יש ציבורים אורתודוקסיים שבהם מקובל כי לאישה אסור לדבר או להרצות בפני גברים, לא על דברי חולין ולא על דברי קודש, אף אם היא מומחית לעניין.
רוב הרבנים מתנגדים או אוסרים על בנות להתגייס לצבא בשל התפיסה ש"איש דרכו לכבוש ואין אשה דרכה לכבוש", האיסור לאשה ללבוש לבוש גברי (כפי שלאיש אסור ללבוש לבוש נשי), והבעיות הכרוכות בשירות עם גברים (לדוגמה ייחוד, צפיית בנים במורה חיילת וכדו'). בציונות הדתית מופנות הנשים בעיקר לשירות לאומי.
המשנה קובעת שבמלחמת מצווה יוצאים "חתן מחדרו וכלה מחופתה" (אפילו בשנה הראשונה לנישואים). לגבי אישה לא מוזכר עניין זה של יציאה למלחמת הרשות. מלחמת מצווה מוגדרת ברמב"ם: מלחמת שבעת עממים, מלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר הבא עליהם. (יד החזקה - הלכות מלכים פרק ה' הלכה א') ישנם מיעוט של רבנים מהציבור הדתי לאומי, המתירים לבת ללכת לצבא, עם נסיון ככל האפשר להתחמק למהבעיות הנ"ל. לאחרונה ישנן יותר בנות הרוצות להתגייס לצבא ואף הוקם ארגון "אלומה", במטרה לעזור למתגייסת הדתית לעבור את השירות הצבאי בשלום.
[עריכה] מעמד האישה ביהדות הקונסרבטיבית וביהדות הרפורמית
אחד המאפיינים הבולטים בזרמים הלא אורתודוקסיים ביהדות, שהחלו לפעול במאה ה-19 הוא יחסם השוויוני יותר לנשים.
ביהדות קונסרבטיבית וביהדות רפורמית מאפשרים לנשים מגוון פעילויות שאסורות ביהדות האורתודוקסית כמו: להיות חלק ממניין, לעלות לתורה, ללבוש טלית ותפילין, להיות חזנית (שליחת ציבור) וקוראת בתורה (בעלת קורא), לשרת בקודש ולהיות רבנית או רבה כפוסקת הלכה ובין היתר להשיא זוגות.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
- נשים ומעמד האישה במקרא וביהדות, מאגר מת"ל במכללת קיי בבאר-שבע
- עזר כנגדו, מכללת אור חיה
- אורי פז, נשים ביהדות: לא מה שחשבתם, האייל הקורא
- "שוביניזם ברוח ישראל סבא", באתר של עמותת חופש
- מעמד האשה בהלכה היהודית, באתר של עמותת דעת אמת
- אורי פז, הו, אישה עברייה! מי ידע שעבודך?, באתר פאזל

