מצנח

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה.
הסיבה שניתנה לכך היא בלאגן, אי דיוקים עובדתיים, עירבוב נושאים לא קשורים. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.
צנחן אמריקאי המשתמש במצנח מסדרת MC-1
הגדל
צנחן אמריקאי המשתמש במצנח מסדרת MC-1

מַצְנֵחַ הוא חופה מחומר דק וחזק, אשר מחובר לחפץ כבד במטרה להאט את נפילתו, בדרך כלל כאשר החפץ נופל ממטוס. המצנח ממיר נפילה חופשית כתוצאה מכח המשיכה לריחוף איטי ונחיתה רכה.

מצנחים משמשים בשעת מלחמה להצנחת צנחנים וציוד אל מעבר לקווי האויב, כדי שיוכלו לפעול בעורפו. כמו כן הם משמשים להצנחת טייסים ממטוסים שנפגעו תוך כדי לחימה. בעיתות שלום משמשים מצנחים בתרבות הפנאי כספורט אתגרי. מצנחים משמשים גם להצנחת כבאים וציוד כיבוי ביערות שהגישה אליהם קשה, להצנחת מזון, מים ותרופות לאזורי אסון או רעב.

המצנחים משמשים גם להצנחת חלליות ולוויינים לקרקע, וכן בסיוע לבלימה של מטוסי קרב בעת הנחיתה.

תוכן עניינים

[עריכה] עקרון הפעולה של המצנח

מצנח המשמש לבלימת מטוס
הגדל
מצנח המשמש לבלימת מטוס

עקרון הפעולה של המצנח הוא הגדלת הגרר. על גוף נופל פועלים שני כוחות: כוח הכובד, שהוא קבוע, וכוח הגרר, שגדל מתכונתית לריבוע המהירות. למשוואת התנועה יש פתרון של מהירות קבועה כאשר מושג שיוויון בין שני הכוחות הנ"ל.

גוף הנופל נפילה חופשית בתווך שאינו ריק מאיץ (אסימפטוטית) עד להגעתו למהירות קבועה. הגעה ל-50% ממהירות זו תיקח 3 שניות, ל-90% שמונה שניות, ל-99% 15 שניות, וכו'. המהירות האופיינית לצנחן עם מצנח סגור היא כ-195 קמ"ש. פתיחת המצנח מגדילה את הגרר ומקטינה את מהירות הנפילה על פי שטח חופת המצנח. מהירות אופיינית למצנח צבאי היא כ-5-6 מטר לשניה, שהיא בערך המהירות המירבית שבה ניתן לפגוע בקרקע בלי לשבור עצמות. במצנחים לשימוש ספורטיבי מקובלת מהירות נמוכה יותר.

המצנחים נבדלים בצורתם, בגודלם ובמידת השליטה שיש לצנחן על פעולתם לפי ייעודם.

[עריכה] צניחה מבצעית

הצניחה המבצעית מבוצעת באמצעות פתיחת מצנח אוטומטית. המצנח מחובר לגוף המטוס ברצועה בעלת חוזק ידוע, הקטן משמעותית ממשקלו של הצנחן. כאשר הצנחן קופץ מן המטוס, ועל גבו המצנח, נמתחת הרצועה המחוברת למצנח. בעוד הצנחן נופל נפילה חופשית , המצנח נמשך מתוך אריזתו. כאשר מסתיים תהליך פתיחת המצנח, נשאר הצנחן תלוי לשבריר שנייה על חבל זה, עד שמשקלו של הצנחן קורע אותו והוא משתחרר.

קיימים סוגים שונים של מצנחים מבצעיים, בעלי חופות בגדלים שונים. החופות עשויות ניילון מצנחים. יכולת הכיוון בהם מוגבלת.

  • מצנח אמריקאי - מהירות הנפילה בהגעה לקרקע היא כ־5 מטר לשנייה. למצנח ארבע רצועות תליה וכיוון.
  • מצנח צרפתי – מהירות פגיעה בקרקע של כ־6 מטר לשנייה.
  • מצנח רזרבי - מצנח נוסף, המקופל על בטנו של הצנחן. הצנחן פותח אותו ידנית במקרה חירום, כלומר כאשר המצנח הראשי אינו נפתח. מהירות הפגיעה בקרקע כ־7 מטר לשנייה. למצנח שתי רצועות תלייה וכיוון.

עקב המהירות הגבוהה בה פוגע הצנחן בקרקע, תרגולת הפגיעה כוללת גלגול שמטרתו פילוג המכה בין העצמות בגוף להקטנת עוצמת החבטה שסופג כל איבר. גלגול זה הוא ייחודי לפעולת הצניחה בלבד. סדר הגלגול: כפות רגליים, שוק, ירך, שרירי כתף. הידיים מגוננות על הראש, התנוחה הסופית דומה לתנוחה עוברית או לנפילה בג'ודו.

הצנחן הקרבי נושא עימו ציוד לחימה בצונחו. נשיאת ציוד זה על הגוף תכביד על תפקודו של הצנחן בעת הפגיעה בקרקע.

במלחמת העולם השנייה, בפלישה לנורמנדי, נוסו לראשונה שקי ציוד שהיו קשורים לרגלי הצנחנים. שקים אלו נכשלו כשלון חרוץ - הם ניתקו ואבדו עם היציאה מן המטוס. כיום מקובל לעשות שימוש בשקי חזה לצורך זה.

ברבע האחרון של המאה העשרים הצטמצם מאוד השימוש בצניחה מבצעית, משום שהובלת כוחות הועברה למסוקי תובלה.

הצניחה המבצעית היחידה בתולדות צה"ל התקיימה ב-29 באוקטובר 1956 במסגרת מבצע קדש במעבר המיתלה שבסיני, שם צנחו 395 צנחנים מגדוד 890 מ-16 מטוסי דקוטה.

לפי אמנת ג'נבה, אסור לירות על צנחנים בעודם באוויר, דבר שלא מנע מקרים רבים כאלו.

[עריכה] צניחה חופשית

צניחה חופשית כוללת נפילה חופשית במשך פרק זמן מסוים, ופתיחת מצנח באופן ידני לאחר מכן. במהלך הנפילה החופשית פורש הצנחן את גפיו כדי להגדיל את החיכוך עם האוויר. מהירות ההגעה לקרקע נמוכה יחסית, והצנחן יכול לספוג את המכה בעומדו על רגליו, גם אם מדובר בצניחת טנדם - צניחה של שני אנשים תוך שימוש במצנח בודד, כאשר רק אחד מן האנשים מתפעל את המצנח והשני נלווה אליו.

המצנח המשמש בצניחה חופשית נקרא מצנח כנף וצורתו מלבנית (כמו כנף של מטוס). למצנח זה ישנן יכולות היגוי ובלימה.

[עריכה] צניחה ממטוס קרב

צניחה ממטוס קרב כוללת היחלצות מתוך המטוס הפגוע ולאחר מכן צניחה לקרקע. במטוסים שבהם אין כסא מפלט פעולת ההיחלצות נעשית על-ידי פתיחת חופת המטוס ויציאה עצמאית מן המטוס. במטוסים בעלי כיסא מפלט אוטומטי נעשית ההיחלצות על-ידי משיכה בידית הפלטה שמפעילה את תהליך הנטישה. לאחר היפלטות מן המטוס על-יד מנוע רקטי מתבצעת פתיחת מצנח אוטומטית. רימון הדף קטן מתפוצץ בתוך גוף המצנח כדי לאפשר צניחה מגובה נמוך.

[עריכה] מצנח רחיפה

ראה רחיפה.

[עריכה] קיפול מצנחים

קיפול מצנחים הוא משימה תובענית וקפדנית. ברתמת צניחה קיימים 2 מצנחים, ראשי ורזרבי. את המצנח הראשי יכול לקפל הצנחן שעומד להשתמש במצנח או מקפל מצנחים מוסמך (פֵקֱר, מאנגלית: packer). את המצנח הרזרבי יכול לקפל רק מקפל מצנחים המוסמך לקיפול מצנחים רזרביים.

תוקף הקיפול של מצנח מחומרי ניילון מתקדמים (בניגוד למשי) הוא 120 יום. לאחר שפג תוקף הקיפול יש לפתוח ולקפל את המצנח שנית לפני הקפיצה. גם בצבא וגם באזרחות קיפול מצנחים מהווה מקצוע בפני עצמו, הנפרד מן הצניחה.

במועדוני צניחה חופשית בארץ, כאשר צנחן שוכר מצנח של המועדון, באפשרותו לשלם למקפל מצנחים של המועדון (פֵקֱר) בתמורה לקיפול המצנח (כשלושים שקלים) או לקפל את המצנח בעצמו כאשר הצנחן עובר ביקורת של מקפל מקצועי בשלוש נקודות בדיקה קבועות. קיפול מצנח על ידי אדם לא מנוסה יכול לקחת אפילו שעה וחצי ולאחר שנצבר ניסיון סביר ניתן לקפל את המצנח בכ-20 דקות.

[עריכה] היסטוריה של המצנח

העדות הראשונה לצניחה מגיעה מסין, לפני כ־900 שנה. אנשים קפצו מחומות ובניינים עם חופות דמויות מטריות גדולות.

ב־1495 לאונרדו דה וינצ'י תכנן ושרטט מצנח. מצנח זה מעולם לא נבנה אך השרטוט מעיד על הבנה עמוקה של האווירודינמיקה והכוחות הפועלים על הגוף המוצנח ועל המצנח עצמו.

בשנת 1600 בנה פאוסטו ורנזיו האיטלקי מצנח שהיה נראה כמו סדין גדול ומרובע מחובר למקלות. לאמיתו של דבר הייתה החופה קשיחה, ונועדה להציל מבניינים בוערים. רעיונותיו מיושמים היום על ידי פעלולנים הקופצים מצוקים.

המצנח של פאוסטו ורנזיו
הגדל
המצנח של פאוסטו ורנזיו

ב־21 בנובמבר 1783 המריא לראשונה הכדור הפורח המאוייש של האחים מונגולפייה בשמי פאריס. כעת הייתה להרפתקנים וחוקרים נקודות קפיצה גבוהה בהרבה לצניחות, וכמו כן עלה הצורך לאמצעי בטיחות בעת תקלה קריטית בכדור הפורח. באותה שנה פיתח סבסטיאן לה-נורמאנד הצרפתי מצנח שיוכל לשמש את טייסי הכדורים הפורחים. הוא גם טבע את השם פאראשוט, המשמש באנגלית, צרפתית ושפות נוספות למילה מצנח.

ז'אן פייר בלנשארד ערך ניסויים בהצנחת בעלי חיים מכדורים פורחים, והצליח להנחיתם בשלום.

הצנחן האנושי הראשון לעומת זאת היה אנדרה ז'אק גונורין, שעבר מחופה קשיחה לבד קנווס. ב־22 באוקטובר 1797 הוא צנח מעל פאריס מכדור פורח. המצנח היה עשוי מ־32 פיסות מחוברות של בד קנווס לבן בקוטר 7 מטר. הוא עצמו ישב בתוך סל. הצניחה התבצעה מגובה 3,000 רגל. הצניחה היוותה אטרקציה כה גדולה עד כי הוא הפך אותה למופע ראווה וחזר עליה שוב במקומות שונים תמורת תשלום.

לאחר צניחותיו הראשונות חש גונורין רע מאוד והקיא לעיתים קרובות, בשל הזעזועים העזים שנגרמו כתוצאה מזרימת האוויר מתחת לחופה בעת הצניחה, לפיכך הוא החליף בהמשך את החופה לחופה מבד משי רך יותר וחזק, שריכך מעט את הזעזועים. סך הכול צנח גונורין בחייו כ־200 פעמים.

ב־1837 ניסה רוברט קולקינג לצנוח עם מצנח בעל עיצוב חדש דמוי חופה הפוכה. החופה קרסה בזמן הצניחה והוא נהרג.

בסוף המאה ה־19 קאתי פאולוס הגרמנייה הייתה הראשונה שצנחה עם מצנח שקופל לתוך תיק נשיאה.

עם המצאת המטוס בראשית המאה ה־20 עלו אפשרויות הצניחה, בשל הדינמיות הרבה של המטוס, וכן נדרש אמצעי מילוט בעת סכנה וההשקעה בפיתוח מצנחים גברה.

ב־1 במרץ 1912 אלברט בארי קפץ ממטוס לראשונה. המצנח קופל לתוך מיכל בתחתית המטוס. משקלו של בארי משך את המצנח מתוך המיכל.

טייני ברודוויק (Georgia "Tiny" Broadwick) בת ה־15 הייתה האישה הראשונה שצנחה ממטוס, במופע ראווה מעל פארק גריפית' בלוס אנג'לס, בשנת 1913. בשנת 1914 הדגימה טייני לראשונה קפיצת צניחה לממשל האמריקאי. בקפיצה הרביעית נתפס מיתר המצנח באחד הגלגלים וכמעט התרחש אסון. טייני החליטה לחתוך אותו כך שלא יחובר למטוס והיא תוכל לפתוח את המצנח במשיכה ידנית. היא פתחה את המצנח על ידי משיכת רצועה והייתה האדם הראשון בעולם שביצע צניחה חופשית.

[עריכה] מלחמת העולם הראשונה

במלחמה זו נעשה שימוש צבאי מבצעי לראשונה במצנחים. הגרמנים השתמשו בצפלינים לצרכי תצפית. הצפלינים היו מלאים בגז דליק והיו פגיעים מאוד לירי מטוסי אוייב. כשהתקרב מטוס אנגלי, עוד לפני הפגיעה בצפלין, נטש אותו התצפיתן על ידי צניחה. דווקא המטוסים האנגלים, אוייבי הצפלינים, לא צויידו במצנחים. המטכ"ל הבריטי חשש שהטייסים ימהרו לנטוש את המטוסים היקרים בעת תקלה או פגיעה.

הגרמנים לעומתם ציידו את טייסיהם במצנחים מן הדגם שניתן לתצפיתני הצפלינים, אך הדבר נעשה רק בסמוך לסיום המלחמה. הטייס הגרמני רב התהילה ארנסט אודט, שהיה שני במספר ההפלות רק ל"ברון האדום", ניצל פעמיים ממוות בזכות צניחה מטוס פגוע.

[עריכה] בין מלחמות העולם

אחרי המלחמה יצא לדרכו פרויקט אמריקאי מקיף לפיתוח ושכלול המצנח. הפרויקט נערך בשדה מקוק, דייטון, אוהיו. רב סרן אדווארד הופמן היה המפקד הצבאי של הפרויקט ופלוייד סמית' המנהל האזרחי.

תוצאת הפרויקט הייתה פיתוח המצנח מדגם A, אשר היה המצנח המוביל ב־40 השנה הבאות, כולל בעת הצניחה בנורמנדי. קוטרה של חופת המשי המצנח היה 8.5 מטרים, והיא חוברה ל־40 מיתרים. היא נישאה בתיק נשיאה על הגוף. כך הסיכוי להינצל ממטוס בוער היה גדול בהרבה.

לזלי אירווין, מתכנן מצנחים וצנחן חובב, נבחר לצנוח ראשון. ב־28 באפריל 1919 הוא צנח ממטוס usd9, אשר טס במהירות של 128 קמ"ש בעת הצניחה, ובגובה של 1500 רגל. עם הגיעו לארץ הוא שבר את רגלו.

מייד לאחר מכן הקים אירווין עם שותף נוסף מפעל למצנחים דגם A. המפעל העניק את "אות הזחל", על שם זחל המשי שמייצר את חוטי המשי, לכל מי שחייו ניצלו בזכות מצנחי החברה. ניצולים אלו כונו "מועדון הזחל".

רופאים בתקופה זו חששו שנפילה חופשית במהירות גבוהה תגרום להפרשי לחצים ולכן לאובדן הכרה, ולכן גם לחוסר יכולת לפתוח את המצנח על ידי משיכת הריתמה. לפיכך הם הורו לטייסים לפתוח את המצנח מייד עם יציאתם מהמטוס. ברור שפעולה כזו חושפת את הצנחן לזמן רב יותר, בו הוא עלול להתגלות על ידי האוייב.

החששות הופרכו ב־22 באוקטובר 1922 בעת שהרולד האריס בדק מטוס חדש אשר התקלקל באוויר והוא נאלץ לנטוש אותו. מגובה של 2500 רגל הוא קפץ והתקשה למצוא את ריתמת פתיחת המצנח. לכן הוא נפל 2,000 רגל של נפילה חופשית ולאחריה פתי את המצנח מגובה של 500 רגל בלבד, ולמזלו הרב נחת על ערימת חציר ולא ניזוק. סיכת "מועדון הזחל" הוענקה גם לו.

צ'ארלס לינדברג, שהתפרסם בעת שחצה את האוקיינוס האטלנטי לראשונה, נטש מטוסים 4 פעמים, עוד בטרם טיסתו המפורסמת.

הגרמנים אף הם ראו את החשיבות הרבה של המצנח כחלק חשוב ובלתי נפרד מהמטוס, ומציודו של הטייס. ב־1930 הם השיקו פרויקט משלהם, בראשות תיאו קנאקי, מהנדס אווירונאוטיקה, שמקום מושבו היה בשטוטגארט. הכוונה הייתה לנקוט גישה מדעית יותר בכל הקשור למבנה המצנח.

[עריכה] מלחמת העולם השנייה

הפרויקט של תיאו קנאקי נשא פירות ראשונים במתקפת הבליצקריג (מלחמת בזק) המוצלחת של הגרמנים. 10,000 חיילים הוצנחו בנורבגיה, הולנד ובלגיה כחוד החנית של כיבוש הבזק של מדינות אלו.

במאי 1941 התבצעה הצניחה הגדולה בכרתים. הכוונה הייתה למנוע מהבריטים להשתמש בשלושת שדות התעופה החשובים באי. נתיב הים אל האי היה סגור, ופריצתו הייתה עלולה להיות איטית ולחוף את התוכנית כולה.

לשם נחיתה מהירה וחשיפה מינימאלית נעשה שימוש באחד מפיתוחי הפרויקט של קנאקי, המצנח המפרשי הדו-שלבי. רצועה הקיפה את מיתרי המצנח והחזיקה אותם קרוב זה לזה, ובכך לא נתנה לחופה להפתח עד הסוף.

הצניחה לפיכך הייתה מהירה מהרגיל. בהמשך הצניחה שחרר הצנחן את הרצועה והחופה נפתחה לחלוטין והאטה את הצניחה עד הקרקע. סך הכול השתתפו בהתקפה על כריתים 25,000 חיילים, מהם 13,000 הוצנחו או הונחתו על ידי דאונים. בזכות ההתקפה המהירה הם השתלטו על כח כפול בגודלו.

צוותו של קנאקי התמודד גם עם סוגיה מורכבת של גידול במהירות המטוסים עד גבול מהירות הקול. במהירויות אלו אי אפשר היה עוד לקפוץ מהמטוס, ולפיכך פותח כסא המפלט, היורה את הצנחן אל מחוץ למטוס עם כסא הטייס שלו.

צוותי הפיתוח האמריקאים לא טמנו ידם בצלחת. הם עבדו על ישום השימוש בחומר חדש שיחליף את המשי, שאספקתו וקצב יצורו לא היו מהירים מספיק. הם בחרו בניילון, חומר סינתטי מבוסס פטרוליום, שפותח על ידי חברת "דופון". מלוא יצור הניילון, שלושים מיליון טון, הופקע לצורך יצור המצנחים.

בתקופת המלחמה נולד מקצוע חדש: מקפלי מצנחים. החוטים המחברים את החופה לרתמה חייבים להיות ישרים. הם חוברו בגומיות והקיפול בוצע כך שהצנח נפתח בהדרגה למניעת הסתבכויות.

המצנח הנפוץ בשימוש בעלות הברית היה ה־T4 המבוסס על דגם איי. קוטרו היה 8.5 מטרים ומיתריו סינתטיים. לחייל לא הייתה כל השפעה על פעולת המצנח. הוא נפתח מכובד משקלו של הצנחן, ולא על ידי משיכת חוט. הנחיתה הייתה במיקום מקרי לפי כיוון הרוח, ללא אפשרות כיוון.

המצנחים ופוטנציאל השימוש בהם הביאו עד מהרה להסבת דוויזיית הרגלים מספר 82, לדביזיה מוצנחת. החיילים אומנו בצניחה על ידי שמוש באומגות וקפיצה ממגדלים בגובה 250 רגל (כ-76 מטר). מאוחר יותר הם אומנו גם בפעולות מבצעיות מוצנחות.

ביום הפלישה לנורמנדי, 6 ביוני 1944, כבר היו 4 דוויזיות מוצנחות, מהן צנחו שתיים: דוויזיה 82 המוצנחת ודוויזיה 101 המוצנחת. 1,086 חיילים הוצנחו מעבר לקווי האוייב והכינו את הקרקע לפלישה. בחוף יוטה, שם נעשתה הכנה מוקדמת על ידי צנחנים, נהרגו בעת הפלישה 12 חיילים. בחוף אומאהה לא נעשתה הכנה כזו ונהרגו 2,374 חיילים. באגף המערבי של חוף הנחיתה הציפו הגרמנים את השטח וצנחנים רבים טבעו על ציודם הכבד בבוץ שנוצר.

באוקיינוס השקט הוצנחו חיילים אמריקאים לאי קורגידור, ליד העיר מנילה, בירת הפיליפינים. זה היה מעוז יפני מבוצר ביותר. לאחר קרב קשה ורב נפגעים שוחרר האי.

במחנה השבויים לוס-בניוס בפיליפינים שוחררו 20,000 איש תוך 20 דקות.

אחת הצניחות המפורסמות נעשתה בשנת 1941 על-ידי רודולף הס שהיה מבכירי המשטר הנאצי. הס צנח בסקוטלנד לאחר שלא הצליח למצוא את מסלול הנחיתה המיועד לו. מטרתו לטענתו הייתה לדון על הסכם שלום עם ממשלת בריטניה.

[עריכה] המצנח בשירות תוכנית החלל האמריקאית

מייד לאחר המלחמה התחילה התוכנית האמריקאית לכיבוש החלל, ובמקביל לה גם התוכנית הרוסית.

ורנר פון בראון, מפתח הטיל הגרמני וי-2 , ומדענים גרמניים נוספים הגיעו לאחר המלחמה לארצות הברית וצורפו לתוכנית החלל. הם ידעו איך לתכנן טיל ולהטיסו לחלל אך לשם הנחתתו גייסו לשירותם את תיאו קנאקי, מומחה המצנחים שעבד בשירות הצבא הגרמני בשנות ה־30 וה־40. המצנחים שתכנן קנאקי היו מערכת של רצועות חזקות, ברוחב 50 מילימטר, שנלקחו מפס היצור של יצרן כובעים. הרצועות סודרו במבנה של קורי עכביש, וכך יכלו לשחרר עודפי אוויר, כדי שהמצנח לא יקרע בתנאים הקשים של נחיתה מגובה רב, ושל מטען כבד. תא הנחיתה של החללית אפולו 11 שקל 5,000 קילוגרם, והוצנח על ידי שלושה מצנחים שחוברו אליו. סך הכול בוצעו 32 הצנחות במסגרת תוכנית אפולו וכולן הסתיימו בשלום.

מצנחי הבלימה של מעבורות החלל כיום אינם שונים באופן מהותי מהמצנחים של תיאו קנאקי. גם הם מצנחי רצועות, ורוחב הרצועות הוא 50 מילימטר.

[עריכה] כבאים מוטסים

כבר ב־1934 בוצעה הצנחת כבאים לאזור שריפה קשה לגישה. ב־1939 קמה יחידת כבאים מוטסת בארצות הברית. ציוד הכבאי היה מצנח עגול, מצנח חזה לחירום, קסדת פוטבול מרושתת, נגד פגיעת ענפים, חבלים, אתים, גרזן וכלים חיוניים נוספים.

המצנח העגול הוא איטי וקשה לניווט ושליטה. ב־1964 הומצא "מצנח הכנף" המרובע על ידי דומינו ג'אלאבר ונכנס לשירות יחידות הכבאים בשנת 1982. האוויר זורם מעל החופה ומתחתיה, כמו בכנף מטוס, וכך ניתן למצנח כח עילוי כתוצאה מהפרשי הלחצים מעל ומתחת. מבנה המצנח גם מאפשר לו לנוע קדימה במהירות של 40 קמ"ש לעומת 8 בלבד במצנחי החופה העגולה. מצנח זה גם קל מאוד לניווט וכיוון באמצעות חבלי כיוון.

[עריכה] חידושים אחרונים

ב־1979 המציא ביל בות' פטנט שנקרא מערכת שלוש הטבעות, המאפשר לנתק במהירות את המצנח הראשי לפני שפותחים את המצנח הרזרווי בעת הצורך. המערכת דורשת משיכה קלה במשקל של 2 ק"ג בלבד והטבעות נפרדות זו מזו והמצנח מתנתק מגוף הצנחן. מערכת זו באה להחליף את המערכת של קייקוול, שנועדה במקור לשחרר את המצנח לאחר נחיתה, אך נדרשה גם כדי לשחרר את המצנח הראשי לפני שימוש בזה הרזרווי. הסרבול של המערכת של קייקוול גרמה למותם של מספר צנחנים עד עז שהוחלפה על ידי המערכת של בות'.

ב־1983 המציא ביל בות' את הרתמה הכפולה המאפשרת לשני אנשים לצנוח יחד, מחוברים לאותו המצנח. השימוש ברתמה זו הוא בעיקר לצרכי צניחה אתגרית להרפתקנים וחובבים.

כיום נפוצים בקרב חובבי הצניחה והצניחה החופשית מצנחים מלבניים שלרוחבם תעלות אוויר, המאפשרות ניווט קל וחסר מאמץ של המצנח. ענפי ספורט שהתפתחו עם פיתוח המצנחים היעילים החדשים הם ספורט מצנחי הרחיפה, המאפשר ריחוף ממושך לפני הנחיתה, ומצנחים המחוברים לסירה ועולים בעת תנועתה של הסירה קדימה, ומקנים חוויית ריחוף דומה.

[עריכה] ראו גם

[עריכה] קישורים חיצוניים