ינובסקה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ינובסקה (Janowska) היה מחנה עבודה שהוקם בעת הכיבוש הנאצי בפאתי העיר לבוב שבפולין (כיום באוקראינה), ובהמשך שימש כמחנה ריכוז למשלוחי יהודים למחנות ההשמדה וכאתר רציחה המוני.
המחנה התחיל את דרכו כמפעל חימוש שהוקם ברחוב ינובסקה בפרברי לבוב בספטמבר 1941, חודשים אחרים לאחר כיבוש האזור בידי הגרמנים. המפעל נועד לספק את צרכי הורמאכט והלופטוואפה, והעסיק כ-350 עובדי כפייה מיהודי לבוב. בתוך שבועות אחדים הפך המפעל למחנה עבודה סגור ומגודר, ובהדרגה גדל מספר עובדי הכפייה בו ב"מגוייסים" מבין יהודי לבוב. היות וראש היודנראט של לבוב, יוסף פרנס, סרב לשתף פעולה במסירת עובדי כפייה למחנה ינובסקה, הוא הוצא להורג, ותחתיו מונה הנריק לנדסברג.
במרץ 1942 הגיעו למחנה עוד כמה מאות עובדי כפייה יהודיים כתוצאת האקציה שנערכה בגטו לבוב. תחנת הרכבת קלפארוב הסמוכה לינובסקה שימשה לשילוח 15,000 קורבנות האקציה שנבחרו למשלוח למחנה ההשמדה בלז'ץ באמצעות קרונות בקר.
בהמשך, הפך ינובסקה למחנה המעבר העיקרי אליו נשלחו יהודי לבוב כתחנה בדרך לשילוחם למחנות ההשמדה, בעיקר לבלז'ץ. המחנה התרחב בסדנאות עבודה נוספות, ואסיריו הועסקו גם בעבודות בלתי-יצרניות בעליל כגון חפירת בורות והעברת גלי אבנים מצד לצד, במטרה לשבור את גופם ונפשם. שטח המחנה הוגדל, במקביל לצמצום בשטחו של הגטו בלבוב, והוא הפך להיות מחנה ריכוז לכל דבר ועניין. אסירי המחנה סבלו מהתעללויות קשות, רעב ומחלות. אל המחנה נשלחו יהודים מלבוב ומיישובי הסביבה, שם עברו סלקציה שבה מיעוטם שנמצא כשיר לעבודה נשאר לעבוד בו, בעוד מרביתם הועמסו בתוך זמן קצר על רכבות למחנות ההשמדה.
בתחילת 1943 החל מחנה ינובסקה עצמו לקבל אופי של מחנה השמדה. בשטחי החולות שבסביבתו הוצאו להורג ביריות אלפים מבין היהודים שנשלחו אליו, בעיקר שארית הפליטה של יהודי גטו לבוב. העסקת עובדים יהודים במפעלים צומצמה משמעותית, תקופת הכליאה במחנה התקצרה, והואץ תהליך ההשמדה. מדי פעם הוצאו שילוחים להשמדה מן המחנה (ב 1943 שונה היעד לסוביבור לאחר שמחנה בלז'ץ נסגר). האסירים גורשו לעיתים עירומים, גם בימי החורף, על מנת למנוע מעשי בריחה והתקוממות. על ההתעללויות וההוצאה להורג פיקדו באכזריות מפקדי המחנה הגרמנים, אוברשטורמפיהרר פריץ גבאואר ואוברשטורמפיהרר גוסטב וילהאוז שנהגו להשתתף אישית, במו ידיהם, ברציחות באמצעות ירי וחנק.
במחצית השנייה של 1943 החלה התארגנות של קבוצת אסירים למרד, ולתוך המחנה הוברחו תוך סיכון רב מספר כלי נשק ותחמושת בידי עובדים שנשלחו לעבודה מחוץ למחנה. כאשר החליטו הגרמנים על חיסול סופי של המחנה, בנובמבר 1943, היו אכן מספר נסיונות התנגדות חמושה, אך לא הצליחו לארגנו לכלל מרד כולל. בין היתר התמרדו עובדי הזונדרקומנדו של מבצע 1005, שהועסקו באיסוף ושריפת הגופות לטשטוש הראיות. נסיונות ההתנגדות דוכאו, אחרוני אסירי המחנה נרצחו והמחנה עצמו חוסל.
בהעדר רישומים אין ידיעה ודאית על מספר הקורבנות שמצאו את מותם בינובסקה, אך מעריכים כי נספו באתר עצמו רבבות יהודים, ורבבות אחרים הועברו דרכו להשמדה במחנות אחרים.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אהרון וייס, האנציקלופדיה של השואה. תל אביב: ספרית פועלים, 1990. כרך ג', עמ' 572 - 575. מפות, תמונה
[עריכה] קישורים חיצוניים
- עדות לאון וולס במשפט אייכמן על החיים בגטו לבוב ובמחנה ינובסקה
- ינובסקה-לבוב, יד ושם (קובץ pdf)

