טייגר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

פאנצרקאמפווגן סימן 6 טייגר

מידע כללי
מדינה מייצרת גרמניה
שנת ייצור ~1942
דגם קודם פנתר (פאנצר סימן 5)
דגם עוקב קינג טייגר
מערכה מרכזית מלחמת העולם השנייה, כל החזיתות.
מידע טכני
אורך: 8.45 מטרים
רוחב: 3.7 מטרים
גובה: 2.93 מטרים
משקל: 57 טון מוכן לקרב.
מהירות: 38 קמ"ש על כביש
טווח פעולה: 120 ק"מ
חימוש עיקרי: תותח 88 מ"מ
חימוש משני: שני מקלעים 7.92 מ"מ
מנוע: מנוע בנזין 700 כ"ס
עובי השריון: 100-25 מילמטר.
צוות: 5

טייגר או פאנצרקאמפווגן סימן 6 היה טנק גרמני כבד במלחמת העולם השנייה.

[עריכה] רקע

מלחמת העולם השנייה נפתחה בסימן ניצחון השריון הגרמני. צבא הרייך השלישי שהיה חמוש בטנקים מעולים ופעל על פי תורת הבליצקריג, השמיד את צבאות פולין, וצרפת ללא קושי ניכר. הטנק, על מיגונו וכח האש שלו הוביל את הדרך. אולם, ב-1941 כשהפאנצרים תקפו את ברית המועצות במבצע ברברוסה, הם פגשו בטנק הרוסי T-34. הT-34 היה עדיף בדברים רבים על הטנקים הגרמניים של אותה תקופה, קרי: הפאנצר סימן 3 והפאנצר סימן 4. השריון המשופע של הT-34 היה עמיד מאוד כנגד אש תותחי הטנקים הגרמניים ותותח ה76.2 מ"מ שלהם חדר את הפאנצרים ממרחק. הופעת הT-34 גרמה לזעזוע בקרב הטנקיסטים הגרמניים, ובקרב הפיקוד הגרמני. כתוצאה מכך החלו הגרמנים לפתח טנקים חדשים. שתי תשובות שונות נתנה תעשיית הנשק הגרמנית לT-34. אחת הייתה הפאנצר סימן 5 הידוע בשמו האחר "פנתר", שהיה במובנים מסוימים חיקוי של הT-34. השנייה הייתה הטייגר, טנק כבד ואימתני שהפך לאגדה.

[עריכה] הטנק

הטייגר, יותר משהוא צאצא של ה"פנתר", הוא מעין פאנצר סימן 4 גדול ומשופר. כתוצאה מדרישה של הצבא הגרמני לטנק כבד שיהיה ממוגן טוב יותר וחמוש טוב יותר מכל טנק רוסי קיים. חברות פורשה והנשל ייצרו דגמי אב-טיפוס, שהוצגו להיטלר באפריל 1942. הדגם של הנשל נבחר, והוכנס לייצור.

הטנק לא היה מהפכני במיגונו. השריון אף לא היה משופע ולא שאב לקחים מההיתקלויות בT-34. למרות זאת, הודות לעוביו היה המיגון חזק מאוד וחדירה של הטנק מקדימה בטווחי קרב סבירים הייתה קשה מאד. החימוש העיקרי היה תותח 88 מ"מ, שהיה מבוסס על תותח הנ"מ הגרמני הנודע. תותח ה-88 מ"מ היה מסוגל להשמיד כמעט כל טנק שבעלות הברית ייצרו במלחמה מטווחים ארוכים ביותר(יוצא דופן הוא טנק הסטלין הרוסי). הטנק הונע על ידי מנוע בנזין 592 כ"ס בהתחלה, אולם בגרסאות מאוחרות היו מנועי בנזין 700 כ"ס. מהירות הטנק הייתה 38 קמ"ש, איטית יחסית לT-34 אך סבירה בהתשב במשקל הטנק הגדול (כ-57 טון).

מבחינת ה"שילוש הקדוש" של הטנק, כלומר כח אש-מיגון-ניידות, נראה על הנייר הטייגר כטנק הטוב בעולם עם ייצורו. המציאות הייתה מסובכת בהרבה. משקלו הרב של הטנק בצרוף למערכת זחלים מסובכת (שני סטים של בוגים, לדוגמה) ומערכת צידוד צריח הידראולית קשה לתפעול, גרמו לבעיות טכניות ובעיות תפעול רבות. הטנקים נטו להיתקע בפעולה, ובשל משקלם רק טייגר אחר יכול היה לחלצם. העלות הגבוהה של הטנק וקשיי ייצור גרמו לכך שרק 1350 יחידות יוצרו.

כתוצאה מכך הוכתב שהטייגר הופעל ברוב המקרים מול כמות עדיפה בהרבה של טנקים זריזים ואמינים ממנו. הסתבר שהטייגר, יותר משהוא טנק להבקעה, מסוגל להילחם ככלי מגן מול שפעת השריון הסובייטי והאמריקאי ולגרום לה אבדות נוראיות. עצם הופעתו של טנק טייגר בשדה הקרב הייתה לעיתים גורמת פאניקה בקרב צוותי השרמן, וזאת בצדק לאור מקרים בהם טייגר בודד השמיד עשרות כלי רק"ם אמריקאיים לפני שחוסל.

[עריכה] רק"ם על בסיס הטייגר

הטייגר שימש בסיס למספר כלי רכב שהיו בדומה לטנק עצמו ממוגנים מאוד וחמושים בחימוש כבד.

  • האלפנט- משחית טנקים בעל מיגון אדיר שנודע ככישלון לאחר קרב קורסק.
  • הסטורמטייגר- מרגמת סער בקוטר 380 מ"מ.
  • הברגטייגר- רק"ם חילוץ על תובת טייגר עם מנוף בעל כושר הרמה של 2 טון.

בעיני בעלות הברית, ומיוחד צוותי הטנקים הבריטים והאמריקאיים הפך הטייגר לסמל העוצמה של הוורמכט. בסופו של דבר, על אף עדיפותו, הטייגר נחשב בעיניי רבים לטעות אסטרגית וטקטית. הטנק היה יותר מבצר נייד מכלי התקפי, בזבז את משאבי הייצור של הגרמנים, וסבל מאמינות נמוכה. למרות יחס הריגות גבוה מאד, הטייגר פשוט לא עמד מול כמות הטנקים שהושלכו מולו.