שורת המתנדבים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
שורת המתנדבים הייתה קבוצה של אזרחים בעלי מודעות חברתית ופוליטית שקמה בישראל בראשית שנות החמישים. עם חברי השורה נמנו בין היתר אליקים העצני ופרופ' ישעיהו ליבוביץ'.
חבריה של "שורת המתנדבים" באו מקרב חוגי האקדמיה והסטודנטים באוניברסיטה העברית בירושלים. חברי השורה ביצעו פעולות התנדבות חברתיות בקרב ציבור העולים במעברות ובישובי העולים בפרוזדור ירושלים, בעיקר לימוד השפה העברית לעולים.
השורה שהחלה כגוף התנדבותי, שמטרתו סיוע חברתי וחינוכי, הפכה במרוצת הזמן לגוף ששם לו למטרה לחשוף שחיתות ציבורית. בשנת 1955 התפרסמה מטעם השורה חוברת בשם "סכנה אורבת מבפנים" בה סופר על העדפות שהוענקו על ידי עמוס בן-גוריון (בנו של רה"מ דוד בן-גוריון) שהיה סגן המפקח הכללי של משטרת ישראל, לשלושה קבלנים ואנשי עסקים ממקורביו, במטרה לעזור להם בעסקיהם במשרד הביטחון וכן כי הורה על סגירת תיק חקירה משטרתי בקשר לעסקה בה הם היו חשודים בביצוע עבירות פליליות. עמוס בן-גוריון הגיש נגד שלושה מאנשי השורה, אליקים העצני (לימים עו"ד), ד"ר ש. אפלבוים, ד"ר ש. סימונסון וח. רפפורט תביעת דיבה אזרחית לבית המשפט המחוזי בתל אביב בחודש פברואר 1957.
מטעם התובעים העיד המפקח הכללי של משטרת ישראל יחזקאל סהר. באי-כח הנתבעים הפכו את המשפט להאשמה נגד צמרת המשטרה ודרשו שינתן להם לעיין בתיקי החקירה המשטרתיים עליהם העיד המפקח הכללי. בית המשפט דחה את בקשתם. הנתבעים הגישו על כך ערעור לבית המשפט העליון וזה הפך את החלטת בית המשפט המחוזי והורה להתיר את העיון בתיקי המשטרה. בעקבות העיון בתיקים נקרא המפקח הכללי לעדות פעם נוספת.
במהלך המשפט נדרש אליקים העצני לגלות את מקורות המידע של השורה. הוא סירב לגלותם ונדון ל-10 ימי מאסר על בזיון בית המשפט.
ב-17 ביולי 1957 ניתן פסק הדין בתביעה ובית המשפט חייב את הנתבעים לשלם לעמוס בן-גוריון פיצויים בסך 5,300 לירות (מתוך סכום התביעה שעמד על 25,000 לירות) וכן בתשלום הוצאות משפט בסך 2,000 לירות. יחד עם זאת כינה בית המשפט בפסק דינו את עדותו של המפקח הכללי "טרגדיה", וציין כי אינו רואה בעין יפה את שותפותו של עמוס בן-גוריון בקואופרטיב לכריית זיפזיף וכן את שימושו בוילה של אחד משלושת אנשי העסקים שנזכרו בחוברת נשוא התביעה.
לפני מתן פסק הדין נתפרסמו בעתונות צילומים בהם הופיע עמוס בן-גוריון, באופן הפגנתי, בחברת אביו ראש הממשלה. בית המשפט הביע בפסק דינו את מורת רוחו על כך שצילומים אלה נתפרסמו במהלך המשפט.
הנתבעים הגישו ערעור על פסק הדין לבית המשפט העליון, כאשר בערעור מייצג אותם עורך הדין שמואל תמיר, מבכירי הפרקליטים במשפטים פליליים-ציבוריים בישראל באותה עת ולימים שר המשפטים.
ב-5 ביוני 1961 פסק בית המשפט העליון כי המערערים לא הוכיחו שעמוס בן-גוריון היה מעורב אישית בסגירת התיק המשטרתי. יחד עם זאת, פסק בית המשפט העליון כי המפקח הכללי יחזקאל סהר שיקר בעדותו.
יחזקאל סהר, שנתמנה בינתיים לשגריר ישראל באוסטריה, חזר בעקבות פסק הדין לארץ. הפרקליטות העמידה את סהר לדין בבית המשפט המחוזי בתל אביב באשמת עדות שקר. ב-16 בינואר 1961 הרשיע בית המשפט המחוזי את סהר ודן אותו ל 9 חודשי מאסר על תנאי ולתשלום קנס בסך 15,000 לירות.
סהר הגיש ערעור לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון אישר את ההרשעה אך מצא פגם טכני בכך שסהר הועמד לדין על שלוש סעיפי אישום נפרדים בגין מעשה אחד והפחית את הקנס לסך 5,000 לירות.
השורה, שהפכה כאמור מגוף חינוכי חברתי לגוף פוליטי-למחצה, שמה לה למטרה להתנגח בשלטון מפא"י, שלא היה אהוב על פרופסור ליבוביץ', וכפי שנתברר גם לא על אליקים העצני שכעבור שנים יהיה לנושא דברם של המתנחלים וייבחר לכנסת ה-12 מטעם תנועת התחיה. השורה לא המשיכה עוד זמן רב בקיומה.
מקורות השורה מסרו כי בשיאה היא מנתה כ-500 חברים. פעילות השורה תמה במחצית השנייה שנות החמישים, כשלדברי ראשיה פסק זרם התרומות אליה.
[עריכה] לקריאה נוספת
אליקים העצני, שורת המתנדבים, הוצאת מוסד ראובני, 1953.

