היישוב היהודי בארץ ישראל בימי מלחמת העולם הראשונה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

עליות לארץ ישראל והתיישבות בה

עליות קדומות לארץ ישראל


עליות לפני קום המדינה:


עליות לאחר קום המדינה:

בזמן מלחמת העולם הראשונה, שלטה האימפריה העותמנית בארץ ישראל והטילה גזירות קשות ורבות על היישוב היהודה בארץ. מצב זה הסתיים בשנת 1918 כאשר בריטניה כבשה את ארץ ישראל מהעותמנים והחלה את השלטון המנדטורי ב-1922.

[עריכה] הקשיים של יהודי ארץ ישראל

היהודים לא נהנו מיחס אוהד של השלטון התורכי בארץ ישראל עוד טרם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. כשהמלחמה פרצה ארץ ישראל נותקה בעקבות כניסתה של תורכיה למלחמה ונוצר מחסור חמור במזון. השלטון העות'ומני התנכל ליהודים במסים כבדים – מס מלחמה, החרמות בהמות עבודה, כלים, מזון. נותק הקשר עם מדינות אחרות – מה שפוגע בסוחרים אשר מוכרים לחקלאים ובתרומות. כמו כן התרחשו אסונות טבע כמו ארבה שטופלו באופן לא מתאים כגון עשיית רעש או הכאות בשקים. רבים מתו ברעב, והיישוב שהיה תלוי בתרומות מחוץ לארץ, במיוחד תלמידי חכמים, רעבו ללחם וסבלו מעוני. העדר אפשרות להשתמש בכסף – כל הבנקים נסגרו והחלה עליית מחירים גדולה. כל גוף הוציא כסף משלו ונגרם משבר פיננסי. החיים הציבוריים נהרסו, ומחלות התפשטו לממדי מגפות, כמו מגפת הטיפוס שהפילה חללים רבים.

היחס של הממשל ליהודים הקשיח ככל שמצבם במלחמה התדרדר והקשה עוד יותר על תפקוד היישוב. מצב זה נמשך קרוב ל-4 שנים. ראשית הכריזו השלטונות על ביטול משטר הקפיטולציות (חסינות לאזרחים זרים) וכתוצאה אלו שהגיעו ממדינות ההסכמה (כולל יוצאי רוסיה שהיו רוב העולים) עתה נחשבו כנתיני האויב. החלה מעין מלחמה של השלטון העות'ומני (במיוחד ג'מאל פחה, המפקד כללי על סוריה וא"י) בציונות. השלטונות פגעו בזכויות חירות של יהודים. לא הרשו להם לשאת נשק. נאסרה החזקת בולי הקרן הקיימת, איסור על כתיבת מכתבים ביידיש ובעברית. חובת לימוד תורכית בבתי ספר, איסור על הנפת הדגל הציוני. השיא היה דרישה מחסרי הנתינות להתעתמנות (ובכך להתגייס לצבא הטורקי) או לעזוב את הארץ.

התורכים אף בצעו מספר גירושים מהארץ. ב- 1915 התורכים אספו אנשים שהסתובבו ברחובות תל אביב ויפו והעבירו אותם באנייה למצרים. ב- 1917 התורכים מבצעים את גירוש תל אביב בו גורשו יהודי ת"א ויפו עקב התקדמות החזית הבריטית מדרום לארץ (התורכים חששו שהיהודים בת"א יסייעו לבריטים להשתלט על הארץ). הם גם פעלו לגירוש אישים - דוד בן גוריון ויצחק בן-צבי גורשו מגבולות האימפריה למרות הצהרת הנהגת הציונות על תמיכה באימפריה. מניה וישראל שוחט, מראשי "השומר", גורשו לפנים תורכיה.

היחס של השלטונות עורר חילוקי דעות רבים בקרב הנהגת היישוב. בן גוריון (מנהיג הפועלים) אמר שאולי הגיוס יגרום לאהדה מצד התורכים. חיילים יהודים גויסו ל"עמליות"- גדודי עבודה שם עסקו בעבודה משפילה. בסוף מלחה"ע הראשונה היישוב היהודי בשפל. מספרו יורד מ 84,000 ל 56,000 והוא סובל מקשיים כלכליים ניכרים.

[עריכה] דרכי התמודדות

יהדות ארצות הברית ואף הממשל האמריקני החלו בגיוס כסף ומזון לטובת יהודי א"י ושליחתם באוניות. שתי בעיות עמדו בפניהם. הראשונה הייתה הצורך בהסכמת נשיא ארצות הברית לשליחת הסיוע – פעם ראשונה שממשל אמריקאי מפעיל מדיניות פרו-ציונית מחויבת. השנייה הייתה לקבל את הסכמת התורכים שהמזון והכסף יועברו ליהודים ולא יוחרמו על-ידיהם. הסכימו בסוף תמורת כ–45% מהסיוע.

ארצות הברית וגרמניה (שותפתה של תורכיה) לוחצים עליה נגד גירוש היהודים. האינטרס של גרמניה הוא לשפר את תדמיתה שנפגעה בעיני העולם ויהודי ארצה.

היישוב עצמו התארגן והחל לעזור לתושביו – "הוועד להקלת המשבר" בראשות מאיר דיזנגוף, פעל בתחום הכלכלי ויש לו נציגים בכל היישוב. "המשביר לצרכן" - מחלק מצרכים לנזקקים. שלוש אפשרויות מדיניות עמדו בפני המתיישבים:

  • התעתמנות – קבלת האזרחות הטורקית על כל החובות שבכך (בעיקר גיוס ומס).
  • שיתוף פעולה עם הבריטים – רשמי (הגדודים העבריים) ומחתרתי - (ניל"י).
  • בריחה – בעיקר למצרים, נתיב הבריחה הקרוב ביותר, כדי שיוכלו לחזור בקלות לאחר המשבר.

עמדת ההסתדרות הציונית הייתה חלוקה. הרוב הגדול של המנהיגים הציונים צדד בהזדהות עם גרמניה - זאת תשחרר את יהודי רוסיה מעול הצאר, ותורכיה אשר הצטרפה אל גרמניה תשנה את דעתה על היהודים. לעומת זאת, תמיכה במדינות ההסכמה תספק עילה לחיסול היישוב היהודי. עם זאת, הזדהות עם גרמניה תסכן את מיליוני יהודי רוסיה ופולין, ומדינות ההסכמה לא ייענו לתביעותיהם הלאומיות של היהודים. בשל שיקולים אלו הוחלט לבסוף על ניטראליות. עמדה זאת דורשת להעברת מרכז ההסתדרות מברלין, ומעשה זה יכול להיתפס בידי גרמניה כבגידה. אי לכך, המשרדים נותרו בברלין אך הוקמו משרדים גם בדנמרק הניטרלית.

חיים ויצמן וזאב ז'בוטינסקי צידדו באקטיביזם פוליטי ולא בנטראליות. הם העריכו כי האימפריה העות'מאנית מתפוררת ובריטניה תכבוש את א"י ולכן השקיעו את מאמצם בניסיונות למצוא דרכים לשיתוף פעולה עמה. הרצל כבר השיג מקודם את תוכנית אל-עריש (מחויבות קטנה מצד האנגלים). זאב ז'בוטינסקי מציע להקים מסגרות לחימה ליהודים במסגרת הצבא הבריטי. בתמורה הם יכירו בזכות המוסרית של היהודים לתבוע מבריטניה תביעות מדיניות. לעומתו חיים ויצמן מבקש הכרזה מדינית על זכויות היהודים בטענה כי לבריטים אינטרס אסטרטגי לסייע ליהודים - דריסת רגל באזור. הוא מנסה לעורר רגש הומני אצל האנגלים ליהודים הסובלים. ויצמן מנסה לשכנע שטוב לבריטניה לעזור ליהודים ולעומתו ז'בוטינסקי משתמש בעובדות בשטח. שיטתו של ויצמן עבדה באופן מלא במתן הצהרת בלפור, ואילו של ז'בוטינסקי רק באופן חלקי בהקמת הגדודים העבריים. צרפת לעומת זאת תומכת בנוצרים בלבנון ולא ביהודים.

רשת של עשרות פעילים אקטיביסטים בתוך ארץ ישראל החליטו ללכת כנגד החלטת ההסתדרות הציונית על ניטראליות והקימו מחתרת. הם כינו אותה ניל"י - נצח ישראל לא ישקר. בראשה עמדו אהרון ושרה אהרונסון, אבשלום פיינברג ויוסף לישנסקי. המחתרת פעלה בארץ ובסוריה בשנים 1915-1917. הקשר בין הרשת למודיעין הבריטי התקיים על ידי ביקורי אניות בריטיות בחוף עתלית, שליחים למצרים ויוני-דואר (כשהיה צורך להודיע הודעות במהירות). הרשת נחשפה ב-1917, והשלטון הטורקי פתח במסע נקמה נגדו ונגד היישוב היהודי כולו.

שפות אחרות