היסטוריה של האימפריה העות'מאנית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
האימפריה העות'מאנית הוקמה על חורבותיה של ממלכת המונגולים במהלך המאה ה-13, והיוותה כח פוליטי משמעותי ברמה עולמית במאות ה-15 עד ה-18, האימפריה התפרקה סופית רק במלחמת העולם הראשונה.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
ממלכת הסלג'וקים נחרבה על ידי השבטים המונגוליים, שלאחר מכן נקראו - ממלכת המונגולים. במאה ה-13, התפצלה ממלכת המונגולים לכמה וכמה חלקים, וכל חלק היה שייך לשבט אחר. במרכז ממלכת המונגולים לשעבר, שבעבר היה האימפריה המוסלמית היה שבט טורקמני חדש, שבראשו עמד עותמן הראשון, ומכאן שמה. לאחר מותו של עות'מאן הראשון, המשיכו בניו ביסוד האימפריה העות'מאנית, גם מבחינה צבאית, וכבשו את יוון, הבלקן, סרביה, יוגוסלביה, ואלבניה. הם קבעו את בירת ממלכתם בעיר אדריאנפול, אך מקום עיר הבירה שונה בשנת 1453 לקונסטנטינופול, הידועה בשמה התורכי, איסטנבול (קושטא, או קושטאנדינה בפי היהודים שחיו שם). האימפריה נשלטה על ידי סולטנים. הסולטאן מורד הראשון היה הסולטאן הראשון שקבע שלשליטים של האימפריה העות'מאנית יקראו סולטאנים.
באחד מימי חודש מאי של שנת 1453, כבש הסולטאן מחמד השני (מחמד, הכוונה - מוחמד) יחד עם צבאו הכביר את עיר הבירה של ממלכת ביזנטיון (קונסטנטינופול), ועל ידי כך שם קץ למלכותה של ממלכת ביזנטיון ושלטונה במזרח הים התיכון. מבצע כיבוש אדיר זה, התקיים על ידי תכנון ממושך מאוד. בעת שתותחים ירו פגזים לעבר חומות קונסטנטינופול (שלוש צדדיה היו חומות, והצד הרביעי - ים), התגנבה חוליית אנשים מאומנים בספינות לתוך העיר דרך הצד של הים, ופרצה אל העיר.
צבאותיה של האימפריה העות'מאנית היו צריכים גיוס גדול יותר מבעבר, וזאת מפאת כיבושיהם המרובים. לכן, הכניסו לשירות הצבא הסדיר את היניצ'רים (יני=חדש, צ'רי=גדוד). היניצ'רים היו חיילים שגוייסו בכפיה בעודם ילדים ונערים, לפי מכסות, מתוך הכפרים של תושבים לא מוסלמים של האימפריה, במהלך הכיבושים. זאת משום שחיילי האימפריה נחשבו לעבדי הסולטאן ("עבדי השער", כאשר "השער" הוא "השער העליון", ארמון המלוכה באיסתאנבול), ומוסלמי לא יכול להפוך מוסלמי אחר לעבד. נערים אלה הועברו לגור וללמוד במכינות צבאיות מוסלמיות באיסתאנבול, שם הם למדו את עיקרי הקוראן וביחוד על הג'יהאד, כלומר מלחמת המצווה. בתחילה אמנם התנגדו התושבים לגיוס הכפוי, אך משהתברר שעבדי השער מהווים את עמוד השידרה של הקצונה של הצבא האימפריאלי, עד וכולל מפקד הצבא ולעיתים גם הוזיר הגדול (יד ימינו של הסולטן), אף התחרו ביניהם על גיוס ילדיהם לצבא. משום אומץ הלב, הקנאות הדתית והשמחה לקרב של היניצ'רים, הם קיבלו תשלום כספי ומעמד חברתי גבוה. מלבדם, הוסיפו גם חיל פרשים מלכותי, הסיפאהים, שיכלו לגבור על האבירים הנוצרים, וזאת משום לבושם הקל וציודם. גם הם קיבלו שכר גבוה בעד פעילותם הצבאית.
האימפריה העות'מאנית הגיעה לשיאה בזמנו של הסולטאן סולימאן הראשון (במאה ה-16), אז נכבשו על ידי הצבא העות'מאני שטחים רבים. מלבד זאת, תקופה זו הייתה גם תקופת פריחה תרבותית לאימפריה העות'מאנית. הסולטאן סולימאן הראשון, הצליח להשיג הישגים נכבדים גם בתחום המדיני, והוא זה שהשתמש ראשון בשיטה הריכוזית (בהמשך), ויישם אותה בצורה הטובה ביותר.
ממרום מעמדה במאה ה-17, החלה האימפריה העות'מאנית לאבד את כוחה בשל כמה וכמה סיבות (בהמשך). בקרב וינה, ניצחו משתתפי "הברית הקדושה" (אוסטריה, פולין, רוסיה וונציה) את האימפריה העותומנית. אך רק 300 שנה לאחר מכן, חדלה האימפריה העות'מאנית להתקיים.
[עריכה] הצלחת האימפריה העות'מאנית
כל ההישגים של האימפריה העות'מאנית נבעו משיטת המשטר של העות'מאנים. שיטת שלטונם נקראה שיטת התימאר: בראש הממלכה עמד הסולטאן. הוא מינה מתחתיו ראש ממשלה שנקרא וזיר גדול. מתחת לוזיר הגדול היו קבוצה של שרים, שנקראו וזירים, והיו ממונים על משרדי הממשלה השונים. מלבד זה, הסולטאן חילק את הממלכה לכמה חלקים: מחוזות (וילאיאת), נפות (סנג'ק) ומחוזות (תימארים). מושלי המחוזות נקראו "ואלי" או פאשה, בראש כל נפה עמד סנג'ק ביי. בראש כל תימאר עמד קצין זוטר. כל תימאר, שיכול להיות למשל בגודל הגליל או עמק יזרעאל, היה אוסף של כפרים, שהיוו יחידה כלכלית אבל גם יחידה צבאית. כל תימאר היה מחוייב להעמיד מיכסה של חיילי מילואים ביום פקודה. מבנה צבאי זה איפשר לדכא במהירות כל מרידה פנימית, על ידי העברת כוחות ממחוזות סמוכים, במקום להמתין להגעת כוחות מקצות האימפריה. כל מושל דיווח לסולטאן על הנעשה במחוזותיו, והיה אחראי גם על גביית המיסים. כל העובדים בשיטת התימאר, מהקטון ועד לוזיר הגדול, היו עבדיו של המלך (עבדי השער). משמעות הדבר היא שאי ציות לפקודה של הסולטאן, או כישלון במילוי תפקיד העובד, גרר עונשים חמורים ולפעמים אף הוצאה להורג.
חוץ משיטת התימאר, העות'מאנים נהגו סובלנות רבה בנתיניהם הכבושים, כדי שלא תיווצרנה מרידות מבפנים והתפוררות הממלכה מבפנים.
מסופר על זה שחייליו של הסולטאן היו עוברים בשדות תבואה, הם היו נזהרים לא להשחית ולא לקחת כלום מהעמים הכבושים ללא תשלום ורשות. מסופר גם על חייל שלקח חלב בלא תשלום מאיכריה נוצרית אחת, וכשהדבר נודע לסולטאן הוא ציווה להוציא להורג את החייל הנ"ל.
[עריכה] התפוררות והיחלשות האימפריה
הממלכה העות'מאנית נחלשה בעקבות סיבה מדינית, כלכלית וצבאית:
- הסיבה המדינית: בעוד שבתקופת השיא של האימפריה, במאות ה-13-16, היו הסולטאנים אנשים מנוסים, שבילו חלק מן ההכשרה שלהם בצבא וברחבי האימפריה, חלק ניכר מהסולטאנים והוזירים שהיו לאחר תקופת שלטונו של הסולטאן סולימאן המחוקק, היו צעירים וחסרי ניסיון. לדוגמה, עבד אל מג'יד, שעלה לשלטון ב-1839, היה בן 16 כאשר קיבל את תפקיד הסולטאן. בנוסף, בתקופה זו נטו צאצאי הסולטן להישאר בסביבת ארמון המלוכה, ולא לקבל תפקידים באימפריה.
- הסיבה הצבאית: לאחר שהעות'מאנים לא הצליחו להרחיב את שטחי ממלכתם (באסיה), החלו לפרוץ מרידות בשטחים שבהם הם שלטו. משום שהעות'מאנים היו סונים, והפרסים, התימנים והמרוקאים המוסלמים היו שיעים, הם לא הסכימו להשתעבד לסונים. הם הצליחו לגרש מארצותיהם את העות'מאנים.
מלבד זה, המדינות אוסטריה, פולין, רוסיה וונציה הקימו ברית שנקראה הברית הקדושה ומטרתה הייתה לסלק את העות'מאנים מאירופה, ובעיקר למנוע את כיבוש וינה. לבסוף - הם הצליחו במשימתם.
- הסיבה הכלכלית: בעקבות הסיבות האחרות, קטנו ההכנסות לאוצר הממלכה, וכתוצאה מכך ירד ערך המטבע ועלו מחירי המוצרים. בעקבות זה התפתחו מרידות של וזירים ועובדים אחרים, בהם חיילי הצבא העות'מאני.
[עריכה] מלחמת העולם הראשונה
האימפריה העות'מאנית הצטרפה למעצמות המרכז באוקטובר-נובמבר 1914, ואיימה על הקווקז הרוסי ועל הקשר הבריטי עם הודו והמזרח דרך תעלת סואץ. פעולות בריטיות פתחו חזית נוספת בדרום, בקרב על גליפולי (1915) ומסופוטמיה (עיראק), אף על פי שבסופו של דבר הצליחו הטורקים להדוף התקפות אלו. אבל במסופוטמיה, לאחר המצור על קוט הרה האסון (1916-1915), התארגנו הבריטים מחדש ולכדו את בגדאד במרץ 1917. בארץ ישראל התגברו הבריטים על הכישלונות הראשונים על ידי כיבוש באר שבע באוקטובר 1917 והתקדמותו של חיל המשלוח המצרי בפיקוד אדמונד אלנבי, לקראת שבירת הכוחות העות'מאנים בקרב מגידו (ספטמבר 1918).
[עריכה] לאחר מלחמת העולם הראשונה
בסוף מלחמת העולם הראשונה התפרקה הממשלה העות'מאנית והאימפריה העות'מאנית חולקה בין הכוחות המנצחים בחוזה סוור.
צרפת ובריטניה קיבלו את מרבית המזרח התיכון, והבריטים קיבלו את המנדט על ארץ ישראל מחבר העמים.
איטליה ויוון קיבלו את מרבית אנטוליה, אך התנגדות טורקית כפתה על היוונים נסיגה משם, בזמן שהאיטלקים לא היו מסוגלים לבסס עצמם במדינה זו(ראו בערך מלחמת יוון-תורכיה). המדינה העצמאית של ארמניה נוצרה במזרח תורכיה, אך הצבא האדום פלש ב-1920 ומדינה זו צורפה לברית המועצות.
אזור כורדי אוטונומי הוקם גם כן, אך ניסיונותיו לקבל עצמאות ב-1920 דוכאו על ידי הטורקים.
לאחר שההתנגדות הטורקית, שהובלה על ידי מוסטפה כמאל אתא תורכ, כבשה את האזורים היווניים, איטלקיים, ארמנים וכורדים, נחתמה ברית חדשה - ברית לוזאן, שסיימה את כל מעשי האיבה באופן רשמי, והובילה ליצירת הרפובליקה הטורקית המודרנית.
[עריכה] ארץ ישראל
בשנת 1516 כבשה האימפריה העות'מאנית את ארץ ישראל מידי הממלוכים, שבירת ממלכתם הייתה במצרים, והם השתמשו בארץ ישראל כתחנת מעבר בין מצרים לסוריה ולארצות אחרות שבשליטתן. הממלוכים לא טרחו לפתח את ארץ ישראל, ולא רק זאת, אלא גם שהזניחו אותה, ואפילו יפו, שהייתה מאז ומעולם לעיר מפותחת מאוד, נהפכה בתקופת הממלוכים לעיי חרבות. גם בירושלים ניתן היה לראות את ההזנחה. החומה הייתה שבורה, והיו בה קשיי פרנסה מרובים.
האימפריה העות'מאנית, שלא כמו הממלוכים, פיתחה את הארץ. מייד עם כיבוש הארץ חילקו העות'מאנים את הארץ למחוזות ולנפות ושמו בראש כל מחוז פחה, כמו בשאר האימפריה. בירושלים, החומה תוקנה, מסגד כיפת הסלע שופץ, ואמות וברכות המים שסיפקו מים לתושבי העיר, שוכללו.
גם בשאר הארץ האימפריה העות'מאנית טיפלה, ובתקופתם נבנתה טבריה, ויושבה צפת.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
- האימפריה העות'מאנית. מיסט, אתר סיכומי תלמידי החוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב.

