הוועד הערבי העליון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הוועד הערבי העליון היווה את המנהיגות העליונה של הפלסטינים בין השנים 1936 - 1949.

תוכן עניינים

[עריכה] הוועד במרד הערבי הגדול

הוועד הוקם בעקבות לחץ עממי על ההנהגה המסורתית הערבית, בתחילת המרד הערבי הגדול בתאריך 25 באפריל 1936, פעולתו הראשונה הייתה הכרזה על שביתה כללית. הוועד התגבש סביב ההשפעה של חאג' אמין אל חוסייני ששימש באותה תקופה כמופתי של ירושלים ועמד בראש המועצה המוסלמית העליונה.

דרישותיו היו בהתאם למה שהיה מקובל על הערבים באותה תקופה:

  • הפסקת העלייה היהודית (העלייה החמישית).
  • איסור קניית קרקעות על ידי יהודים (בעיקר רכישות מערבים)
  • כינון ממשלה דמוקרטית (שבה ישלטו הערבים בתור מרבית האוכלוסייה).

החל מכינונו הנהיג הוועד את המרד גם כאשר מנהיגי ובראשם המופתי חאג' אמין אל חוסייני גורשו מהארץ. הוועד הפסיק לבסוף את השביתה ב־12 באוקטובר 1936 וזאת בעקבות הקשחת המדיניות הבריטית, קשיים כלכליים וכן פנייה של ראשי מדינות ערב.

לאחר הגשת מסקנות ועדת פיל דחה אותם הוועד במסגרת ועידה שנערכה בבלודאן שבסוריה ב־8 בספטמבר 1937. ב־26 בספטמבר נרצח בנצרת המושל בפועל של מחוז הגליל מטעם הנציב העליון, לואיס אנדרוס שנחשב אוהד לציונות. בעקבות הרצח נקטו הבריטים יד קשה כנגד הערבים וגירשו את חברי הוועד לאיי סיישל, למעט חוסייני שהצליח להימלט ללבנון.

במהלך המרד זכה הוועד לסיוע של ועדים ל"הצלת פלסטין" שקמו במדינות השכנות וכן לסיוע של המדינות עצמן.

[עריכה] הוועד בין המרד הערבי למלחמת העצמאות

הגליית ראשי הוועד והרציחות ההמוניות של "משתפי פעולה" הביא לפילוג בו ולמעשה לשיתוקו הכמעט מוחלט. מרבית חבריו הורשו לחזור לארץ בינואר 1939.

למרות ניסיון שנעשה ב־1944 להקים וועד חדש על מנת שייצג את ערביי המנדט בליגה הערבית, הוקם הוועד מחדש (ללא יו"ר) רק ב־23 בנובמבר 1945 והשתתף בדיוני הליגה כמשקיף.

הרכבו שונה בינואר 1946 ובינואר 1947 תוך שהוא מאחד את מרבית הפלגים של ערביי המנדט ומצליח לצבור כוח משמעותי, לייסד סניפים ולהשיג כספים.

הוועד הוזמן לוועידה בלונדון על ידי ממשלת בריטניה בינואר 1947 על בעיית פלסטין. וכמו כן הוחלט באו"ם במאי 1947 כי הוא ייצג את ערביי המנדט כלפי האו"ם.

[עריכה] הוועד הערבי במלחמת העצמאות

מלחמת העצמאות פרצה לאחר שהוועד הערבי העליון החליט לדחות את החלטת החלוקה עוד לפני שהתקבלה, כדבריו של חבר הוועד, ג'מאל אל חוסייני: "פלסטין תתמלא באש ובדם [אם היהודים יקבלו חלק ממנה]" ב־24 בנובמבר 1947 וכן דחה אותה רשמית ביום החלטת האו"ם.

במהלך החודשים דצמבר 1947-ינואר 1948 אירגן הוועד את ההגנה הערבית בעזרת מאות ועדות מקומיות. במהלך מרץ 1948 דחה הצעה לכוח שלום של האו"ם וב־10-11 במאי קרא לכל האליטה שברחה למדינות השכנות לשוב לקראת סיום המנדט.

לאחר פרוץ המלחמה ניהל הוועד (ששב לארץ במרץ 1948) את המלחמה של הכוחות הפלסטינים המקומיים. לאחר הכרזת העצמאות נחלש מעמדו של הוועד משום שכוחות צבאות ערב ובעיקר צבא ירדן לא שיתפו איתו פעולה ולמעשה התעלמו ממנו. גם קיומו של צבא ההצלה שניהל את קרבותיו תוך תיאום מינימאלי בלבד איתו לא תרם לכוחו. עם נפילת לוד ורמלה לידי כוחות צה"ל נחלש מאוד כוחו של הוועד והוא הגיע למצב של תלות מוחלטת במדינות ערב ובעיקר במצרים.

במהלך המלחמה ובעיקר בחודשים אפריל-אוגוסט קרא הוועד לתושבים הערביים להתפנות זמנית מבתיהם, על מנת שלא להפריע לצבאות הפולשים. קריאות אלו, גרמו למשל לעזיבתם של ערביי חיפה למרות נסיונות ההנהגה היהודית במקום להשאירם. קריאות אלו היו אחת הסיבות המרכזיות להיווצרותה של בעיית הפליטים הפלסטינים.

[עריכה] לאחר מלחמת העצמאות

ב־22 בספטמבר 1948 הכריז הוועד, בעזה, על הקמת ממשלת כל פלסטין שלכאורה המשיכה להתקיים עד 1959 אולם הייתה חסרת השפעה לאחר שגורשה מעזה בסוף 1948 לקהיר. ההחלטה המשמעותית האחרונה של הוועד הייתה ב־9 בנובמבר 1959 להתחדשות המאבק הפלסטיני החלטה אשר היוותה את אחד הגורמים להקמת אש"ף. החל מאמצע 1958 החלו המצרים ללחוץ על שרידי הוועד לעזוב את מצרים, כתוצאה מכך הפסיק הוועד לפעול כמעט לחלוטין והגיע למצב בו הפעילות המשמעותית היחידה שלו הייתה פעילות שליחו באו"ם שגם היא הופסקה בתחילת 1962. לאחר עזיבתו של המופתי את מצרים באוגוסט 1958 עבר הוועד לחסות עיראק אשר המשיכה לתמוך בו כספית עד להפלת משטר קאסם בפברואר 1963 בעוד הוועד ישב (רשמית) בלבנון. פירוקו הרשמי של הוועד היה רק עם הקמת אש"ף ביוני 1964.

[עריכה] השפעתו של הוועד

במהלך שנות קיומו של הוועד, הוא נחשב להנהגה הראשית של הערבים תושבי המנדט. למרות זאת היו לו מתנגדים רבים, הן מהקומוניסטים והן מאופזיציה בראשות הנאששיבים. הוועד למעשה המשיך את השליטה של משפחת חוסייני בעמדות הכוח של התושבים הערביים וככזה התייחסו אליו. החל מ־1937 ניסו הבריטים לפגוע במעמדו והצליחו בכך במידה רבה, בעיקר על ידי גירוש ראשיו. הוועד התאושש עם תחילת מלחמת העצמאות אולם שוב דעך עם פלישת צבאות ערב ולא התאושש עוד.

במהלך השנים בהם הוועד היה חזק הוא התעמת עם יריביו והאשים רבים מהם בשיתוף פעולה עם היהודים. למרות שהקשר בין הוועד לבין הרציחות שאירעו על רקע זה איננה ברור, כנראה היה לו חלק בהן.

מכיוון שהוועד נחשב לאחראי חלקית לנכבה, הרי הגופים הפלסטיניים שהוקמו אחריו השתדלו להתעלם מקיומו בעבר ולדבר על המנהיגות הכושלת שלהם במהלך הנכבה. בנוסף העובדה כי הוועד לא היה ארגון לאומי פלסטיני אלא ערבי תרמה לדעיכת ההתייחסות אליו במהלך השנים.

[עריכה] קישורים חיצוניים

שפות אחרות