ניו-דיל: הניו-דיל השני ואחריו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| השפל הגדול |
|
הניו דיל (מאנגלית, עסקה חדשה) הוא הכינוי למדיניות הכלכלית שננקטה תחת ממשל נשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט לטיפול במשבר הכלכלי ("השפל הגדול") אחרי נפילת הבורסה הניו יורקית בארצות הברית ב-24 באוקטובר 1929. חלק זה של סדרת הערכים עוסק בניו-דיל השני, תוצאותיו ומלחמת העולם השנייה.
בעקבות הכרזת בית המשפט העליון על "מנהל השיקום הלאומי" כבלתי חוקתי, והחשש כי דברים דומים עשויים להתרחש עם פעולות אחרות של ה"ניו-דיל" החל ממשל רוזוולט במחצית השנייה של שנת 1935 בפעילות חקיקתית ומנהלית נמרצת המכונה אצל רבים הניו-דיל השני. הניו-דיל השני כלל מספר תכניות:
- מנהל הנוער הלאומי: סיפק תעסוקה ולימודים לנוער. המטרה: מניעת כניסת צעירים לתחרות בשוק העבודה בדומה ל"חיל השימור האזרחי".
- חוק יחסי עבודה לאומי (חוק וגנר): חוק שנועד להסדיר את החלק הנוגע ליחסי עבודה ב"מנהל השיקום הלאומי" ו"חוק השיקום התעשייתי הלאומי", וכיסה גם את החלק הנוגע לעסקים בין-מדינתיים. במסגרת החוק ניתנה למועסקים הזכות להתארגן ולהקים איגודים ולנהל משא ומתן קולקטיבי, שניהולו הפך חובה עבור המעביד. לאיגודים מוכרים ניתן מונופול בתחום תעשייתי בו הם פועלים ונאסרה הקמת איגודים אחרים בתחום התעשייתי בו הם פועלים (לדוגמה, אם יש ארגון ארצי של פועלי עץ, נאסרה הקמת איגוד פועלים נפרד ולא כפוף במפעל עץ מסויים). במסגרת החוק הוקם "ועד יחסי עבודה לאומי" פדרלי, שמטרתו הייתה לפקח מטעם הממשל על ציותם של מעבידים לחוק.
- חוק הביטוח הלאומי: חוק זה העניק עזרה לכל אדם זקן, מעל גיל שישים וחמש (תוחלת החיים הייתה באותה תקופה כשישים שנה), קצבת ילדים בסיסית, סיוע תעסוקתי לנכים, וביטוח בריאות בסיסי. המימון לכל אלו נועד להיות ממיסוי משכורות העובדים והמעבידים.
- חוק הבנקאות: המשיך את חוק גלאס-סטיגל הראשון והשני, עם הגברה של הפיקוח על מערכת הבנקאות והמשך הפיצול של בנקים חזקים למסחריים והשקעות.
- חוקים "עוקפי בית משפט עליון": שורה של חוקים ותקנות שנועדו לכונן מונופולים וקרטלים בחסות במדינה באמצעות הגדרה שונה של הפיקוח והגופים, כך שיחשבו "בין-מדינתיים". המטרה כאן הייתה 'להציל' שברים ממפלת מנהל השיקום הלאומי, במגזרים בהם הייתה סברה שניתן לכונן קרטלים בהסכמה בין הממשל לחברות המובילות. בין השאר חוקקו כאן חוק אחזקות בחברות שירותים (PUHCA) שנועד ליצור מונופולים וקרטלים בתחום אספקת חשמל, חוק שימור הפחם (חוק גאפי-סניידר) בתחום אספקת פחם (נדחה כלא חוקתי בשנת 1936), חוק האנרגיה הפדרלי לתחום ייצור אנרגיה, חוק הובלת נוסעים בתחום הובלת נוסעים, חוק אשראי חוות להמשך תכנית ההלוואות אחרי ביטול "חוק ההתאמה החקלאי", חוק שימור האדמה, שנועד למטרה דומה.
- חוק מס הכנסה (חוק מס עושר): העלאה משמעותית של המסים, במיוחד על בעלי הכנסות גבוהות ועל חברות עם הכנסות שלמעלה ממינימליות.
מנקודת מבטו של רוזוולט היה היעד העיקרי שמאחורי הצעדים הללו והמשכת צעדים אחרים דרך להבטחת בחירתו מחדש בבחירות 1936 והשקטת הקולות המוחים בעקבות כישלונו הקולוסלי של "מנהל השיקום הלאומי". הדרך הייתה באמצעות "שוחד בחירות".
דו"ח רשמי של ועדת הוצאות מסע הבחירות של הסנאט מ-1938, שסקר ארבע מדינות בארצות-הברית, מצביע על שימוש שיטתי של ממשל רוזוולט בכספי תכניות הבנייה הציבורית הענפות כדי להפעיל לחץ ואיומים על עובדים בפרויקטים השונים להצהיר על תמיכה ברוזוולט או מועמדיו לקונגרס. שפע עדויות מצביע גם על פיטוריהם של עובדים שסירבו לעשות כן (מצוטט אצל פלין).
גווין רייט ערך מחקר שהצביע על כך שהוצאות "מנהל העבודות האזרחיות" בראשות הופקינס התפלגו במידה רבה בהתאם לשיקולי הבחירות של רוזוולט. לדוגמה, במדינות כמו פלורידה וקנטקי, שבהן התנהל קרב חשוב בזמן הבחירות המקדימות, הייתה עליה בתעסוקה בדיוק לפני הבחירות, במקומות אחרים, בהם לא היה קרב כזה, לא התרחשה עליה כזו.
סימן בולט נוסף לשיקולים הפוליטיים הייתה ההשקעה הנמוכה יחסית בדרום המדינה (שהיה דמוקרטי באופן מסורתי ולכן היה "בטוח" מבחינת רוזוולט) לעומת מדינות המערב, שהצבעתן השתנתה מבחירות לבחירות. בממוצע, נהנו אזרחי המערב מכ-60 אחוז יותר השקעות של "מנהל העבודות האזרחיות" בהשוואה לדרום. מידע זה מאושר גם על ידי קוץ' ושוגהרט, המסבירים:
- "תמיכת מדינות [המערב] הייתה חשובה להבטחת מינויו של רוזוולט כמועמד המפלגה הדמוקרטית בשנת 1932... שנתיים אחרי כן היה המערב שוב בעל חשיבות קריטית מבחינת הניו-דילרים בגלל המירוץ הסנטוריאלי במדינות כמו יוטה, אריזונה, מונטנה ובמדינות אחרות בהן קיוו לזכות במושב: נברסקה, ויומינג, ניו מקסיקו, וושינגטון וקליפורניה.
- "מדינות עם כלכלות בריאות יותר קיבלו הרבה יותר סיוע פדרלי, פרופורציונלית, במסגרת מענקי "ניו-דיל" אותם לא היו אמורות להחזיר, בעוד שההלוואות שדרשו החזר כוונו יותר למדינות שמצבן היה קשה יותר... הניו-דילרים הקצו הרבה יותר קרנות למדינות שבהן היו החוות הגדולות ביותר במדינה... אבל רק מעט כסף זרם לחוכרים או שותפי-יבול".
- "הפצת מיליארדי דולרים על ידי הקונגרס כדי לשמן את המכונה הכלכלית הודרכה פחות על ידי שיקולים של צורך כלכלי ויותר על ידי שיקולים פוליטיים גרידא. ייתכן שהניו-דיל נכשל מבחינה כלכלית משום שהצליח כל כך בבניית מכונה פוליטית מנצחת..."
סיבה אחרת, משמעותית פחות מבחינת רוזוולט אך משמעותית במיוחד עבור הניו-דילרים שסביבו, הייתה ניסיון לחזק ולבצר את מעמדה של המדינה כ"מתווכת" העיקרית של רגולציה, בקרה, שירותים ותמיכה עבור אזרחי המדינה. עבור אנשים כטאגוול, שראו באיטליה הפשיסטית או ברית-המועצות אידאל נכסף, כל פעולה לחיזוק מעמדה של המדינה הייתה מבורכת ורצויה.
תוכן עניינים |
[עריכה] כהונתו השנייה של רוזוולט
זמן קצר אחרי בחירתו בפעם השנייה, העלה ב-5 בפברואר 1937, רוזוולט להצעה את "חוק ארגון מחדש של הרשות השופטת", הידוע לשמצה גם בשם "חוק ניפוח בית המשפט". החוק הציע, בין השאר לאפשר לרוזוולט למנות כרצונו עד שישה שופטים נוספים בבית המשפט העליון, כדי שיוכל להטות החלטות בנושאי ניו-דיל לטובתו. כפי שניסח זאת רוזוולט "יש למצוא את האמצעים להתאים את נקודת המבט השיפוטית לצורכי ההווה".
הייתה זו פעולה אנטי-דמוקרטית מובהקת ושנויה במחלוקת, אך לכאורה עשה האיום את שלו והשופט אוון רוברטס, כמעט בוודאות מתוך חשש מפגיעה בבית המשפט העליון, החל להצביע לטובת צעדי ניו-דיל בהחלטות צמודות. בסופו של דבר, היה ניצחונו של רוזוולט כאן ניצחון פירוס.
ביולי 1937, כאשר העלה רוזוולט הצעות לארגון מחדש של הרשות המבצעת כדי להגביר את שליטת הנשיא בביורוקרטיה, התפצלו הדמוקרטים בקונגרס לתומכי ומתנגדי רוזוולט. הנושא שעל הפרק היה חוק בית המשפט של רוזוולט. הנושא שמאחרי הקלעים היה החשש שהתפשט מפני "דיקטטורה" של רוזוולט. קריקטורה מאותה תקופה הראתה את הקונגרס כנגר המקבל מרוזוולט הזמנה להכנת ארון מתים שעליו כתוב "חקיקה חדשה להריסת הכוח שנותר בידי הקונגרס". קריקטורה אחרת הראתה את הסנטורים החדשים כמתלבטים אם ללכת לנתיב אחד של "נאמנות למצפון ולחוקה" או לשני "נאמנות לרוזוולט". בסופו של דבר, דחו הסנט והקונגרס את החוק ובהמשך, כמו בתכנית "Must" בסוף אותה שנה, המשיכו למנוע תכניות ניו-דיל חדשות או הרחבה של הישנות.
במקביל לבית הנבחרים שהציב שלט עצור בפני הרחבה נוספת של תכניות הניו-דיל, החל להתפתח החל מאמצע שנת 1937 משבר חמור בהרבה: השפל הכלכלי חזר. בתוך שנה, באמצע שנת 1938 זינקה האבטלה בחזרה לשיעור מבהיל של 19 אחוז, כמעט כשיעורה בשיא המשבר. התל"ג והצריכה הפרטית, במקביל, צנחו בחדות כלפי מטה. הספקנות כלפי רוזוולט והניו דיל הגיעה לשיא, אך בינתיים מצא רוזוולט את הפתרון, מבחינתו לפחות, לאבטלה: מלחמה.
כדי להחמיר את המצב, בבחירות הביניים (1938) לסנאט ולבית הנבחרים איבדו הדמוקרטים מכוחם למרות ששמרו על שליטתם בשני בתי המחוקקים. עתה התחזקה מאד הקואליציה הדו מפלגתית של שמרנים דרומיים ורפובליקנים ומנעה את המשך התקדמות הניו דיל.
[עריכה] מלחמת העולם השנייה
אחת המוסכמות המקובלות על העוסקים בהיסטוריה הכלכלית של ארצות הברית היא שמלחמת העולם השנייה שמה קץ לשפל הכלכלי. יתר על כן, מוסכמה זו עומדת גם ביסוד אחד הטיעונים המרכזיים של הניתוח הקיינסיאני שלפיו המדיניות הפיסקלית המרחיבה של תחילת שנות הארבעים בארצות הברית 'עבדה', בקדמה חזרה מהירה לתעסוקה מלאה, עם ירידה מהיקף של 8 מליון מובטלים בשנת 1940 לפחות ממיליון שנתיים אחרי כן. בהסתכלות לאחור, קובע רוס רוברטסון בספרו על ההיסטוריה של הכלכלה בארצות-הברית:
- "משנת 1925 ואילך... היה ברור כי התפוקה וההכנסות עלו בגלל הזרקת הכנסות הנטו מצד הממשלה. אילו היו הזרקות מגבירות-הכנסה אלו נעשות ביתר מרץ, מאמצע שנת 1936 עד אמצע שנת 1938, למרות החשש מעליה בחוב הלאומי אצל השמרנים, הכלכלה האמריקנית הייתה ללא ספק מתאוששת הרבה יותר מוקדם. כל מי שלא משוכנע בכך צריך פשוט רק להסתכל בתקציב, בהכנסות ובמספרי התפוקה של תקופת מלחמת העולם השנייה".
[עריכה] כישלון התאוריה הקיינסיאנית
כפי שמעיר סמיילי בתמציתיות, קבלת טענה זו היא "עניין של אמונה, לא של ניתוח העובדות" (עמ' 167, פרספקטיבות). על פי המתכון הקיינסיאני, כדי להתניע את הכלכלה הדבר החשוב ביותר הוא הגברת הצריכה המצרפית. כל הדברים האחרים, זניחים בחשיבותם מולה. משום כך, על הממשלה לנקוט מספר צעדים:
- מדיניות פיסקלית מרחיבה: כלומר, הרחבת הוצאות הממשלה באמצעות תכניות ממשלתיות, פרויקטים ממשלתיים, תעסוקה ממשלתית, וכדומה. פעולה זו נועדה לספק את הכסף לצריכה.
- העלאת מסים, במיוחד על בעלי ההכנסות הגבוהות: המטרה כאן היא למנוע מצב בו הרחבת הוצאות הממשלה תמומן בעיקר באמצעות יצירת חוב ומדיניות מוניטרית (כלומר, אינפלציה בכסף "חזק" של הבנק הפדרלי).
- מתן תמריצים לצריכה תוך שמירה על מחירים גבוהים, ובמקביל מתן תמריצים שליליים לחסכון, על בסיס התפישה שכספים הנחסכים נגרעים מהצריכה ומעכבים את השגשוג. הכלי העיקרי כאן הוא שימוש בריבית הבנק המרכזי (כלומר, הנמכתה).
מה שהתרחש בפועל בשנים שהובילו למלחמת העולם השנייה ובזמן המלחמה היה הפוך כמעט לחלוטין למתכון הקיינסיאני.
- מדיניות פיסקלית מול מוניטרית: עיון במדיניות הבנק הפדרלי בשנים לקראת המלחמה ובזמן המלחמה מראה כי ההרחבה בוצעה בראש ובראשונה מוניטרית. במלים פשוטות: הבנק הפדרלי סייע לממשלה לממן את הוצאותיה באמצעות קודם כל באמצעות הדפסת כסף.
- הגברת צריכה: בתחום זה הסתירה בין המתכון הקיינסיאנית להתרחשות בפועל בולטת עוד יותר. בזמן המלחמה, נעלמו חלק גדול ממוצרי הצריכה ובמקביל הפגינו הצרכנים ריסון, כמתבקש בזמן מלחמה: בעוד התקציב הממשלתי תופח מ-14 מיליארד דולר בשנת 1940 ל-96.5 מיליארד בשנת 1945 (ברובו, באופן טבעי, לצורכי המלחמה), הצריכה הפרטית גדלה באותם שנים מ-70.8 מיליארד ל-108.3 מיליארד דולר ואילו צריכת מוצרים בני קיימא (כמו מכוניות ומכשירי חשמל) ירדה מ-7.8 מיליארד ל-6.7 מיליארד דולר. תופעה דומה התרחשה גם בבריטניה. במלים אחרות, המכפיל של קיינס לא עבד כאן. יתר על כן, מיד עם תום המלחמה התרחשה תופעה הסותרת את התאוריה הקיינסיאנית בצורה חריפה אפילו יותר. על פי התאוריה הקיינסיאנית, המניחה כי הממשלה היא האמונה על תמרוץ הכלכלה, הפחתה חדה בהוצאה הממשלתית הייתה אמורה להביא לחידוש השפל. בפועל, התרחש ההפך הגמור: כבר במחצית השנייה של שנת 1945 צמצמה הממשלה את תקציבה בחדות, כשהיא יורדת מהוצאת שיא של 96.5 מיליארד דולר בשנת 1944 ל-27 מיליארד דולר בשנת 1946. יתר על כן, בניגוד להמלצת הקיינסיאנים, היא עברה מגרעון של 51.8 מיליארד לעודף של 5.4 מיליארד. במקביל, כאילו בסתירה חריפה לתאוריה, צריכת מוצרים בני קיימא הכפילה עצמה בשנת 1946 והצריכה בכללה קפצה בעשרים אחוז בתוך שנה אחת.
- הקטנת החיסכון: הסלידה של קיינס מחיסכון לא הותירה רושם רב בציבור האמריקני, שכמו עמיתו הבריטי, דווקא הגדיל בשיעור ניכר את החיסכון (במידה רבה, לטובת מלוות מלחמה). החיסכון האישי גדל בין השנים 1940 ו-1944 מ-3.8 מיליארד ל-37.3 מיליארד דולר—כמעט פי עשרה. חיסכון זה לא רק שלא הזיק—הוא היה חיוני למאמץ המלחמתי. מהוצאה פדרלית בסך 323 מיליארד דולר בתקופת המלחמה, רק 133 מיליארד מומנו באמצעות מסים (אף כי גם זו הייתה עליה חריפה). הגרעון המצטבר בסך 190 מיליארד דולר מומן כמעט כולו (182 מיליארד) מהסכום אותו נמנעו האזרחים מלהוציא לצריכה והפנו אותו, במקום, לחסכון. כאשר תמה המלחמה, צנחו החסכונות בחדות ובמקביל, עלו בחדות ההשקעות. מעבר חלק ומהיר זה מצביע על המלאכותיות שבהבחנה הקיינסיאנית (ולא רק הקיינסיאנית) בין חסכון להשקעה, שכן הכסף שנרשם קודם תחת עמודת "חסכון" פשוט עבר מהשקעה במאמץ המלחמתי של ארצות הברית (כמו אגרות חוב ממשלתיות) להשקעה בתיעוש אזרחי.
הסבר סביר יותר להתאוששות המשק האמריקני מן השפל אפשר למצוא בתיאורית המחזור העסקי של האסכולה האוסטרית. על פי התפישה האוסטרית, כאשר שינוי בהעדפת הזמן לטובת חסכון וצריכה עתידית יביא להרחבה בתעשיית מוצרי ההון (כלומר, מוצרי ביניים), שיעורי ריבית נמוכים יותר ובסופו של דבר גם עליה בהכנסה ובצריכה.
בהתאם לתאוריה זו, הייתה הצריכה אכן "מעוכבת" בזמן המלחמה, בין השאר מתוך ציפייה שמחירי המוצרים ירדו כתום המלחמה, כפי שאירע בדרך כלל אחרי מלחמות; שיעורי הריבית נותרו יציבים (כמעט כל התקציב המלחמתי מומן מאגרות חוב בגובה 2.5 אחוז, שיעור ריבות נמוך למדי). במקביל, התרחשה התרחבות משמעותית ביותר בייצור מוצרי ביניים (שיש להם ביקוש רב, כמובן, בזמן מלחמה): צריכת האנרגיה החשמלית גדלה במהלך שנות המלחמה ב-55 אחוז, תפוקת הפלדה גדלה בכמחצית, תפוקת האלומיניום פי ארבעה, וכן הלאה. התעסוקה במגזרים אלו, שבהם הייתה הפגיעה בתקופת השפל קשה במיוחד, גדלה
התאוששותו של המשק האמריקני מהשפל באה עוד לפני שנכנסה ארצות הברית למלחמה והיא נבעה לא מהגדלת הצריכה או ממתכון קיינסיאני אחר אלא, בפשטות, מגידול משמעותי בייצור מוצרי הון (מוצרי ביניים): המוצרים המשמשים לייצור מוצרים אחרים. יתר על כן, המלחמה הקרבה ואחר כך המלחמה בפועל, הביאו לשינוי בדפוסי ההוצאה הממשלתית. במקום הפרויקטים הממשלתיים, שהציבו את המדינה כמתחרה בכוח או בפועל בעסקים פרטיים, חזרה הממשלה עתה לתפקיד מסורתי יותר של צרכנית מוצרים שסיפקה עבורה התעשייה הפרטית.
גורם משפיע אחרון, שכמובן אסור להתעלם ממנו, הוא העובדה שבעת המלחמה גייסה ארצות הברית 12 מליוני חיילים. אלו, יצאו משוק העבודה והותירו "בור" ביקוש בהיקף של כ-20 אחוז מכוח העבודה. חשוב לציין, עם זאת, כי בעיית האבטלה נפתרה במידה רבה עוד לפני תחילת הגיוס הכללי. האבטלה קטנה מ-9.5 אחוז בשנת 1939 ל-8.1 בשנה שאחרי כן, 5.6 אחוז בשנת 1941 ובשנת 1942 ל-2.7 אחוז. כלומר, כבר במהלך השנה האחרונה לפני כניסת ארצות הברית למלחמה בדצמבר 1941, חזר שיעור האבטלה לגובה רגיל.
[עריכה] האם הייתה התאוששות?
בהתייחסות כללית יותר, אפשר לטעון כי הטענה כי מלחמת העולם השנייה שמה קץ לשפל הכלכלי בעייתית מאוד מכמה בחינות. אם מתייחסים להתאוששות כלכלית רק על פי מספרי המובטלים או הגידול בתמ"ג, הרי שזו טענה נכונה. אבל פתרון בדמות העסקת האומה כולה בייצור פגזים, תותחים וטנקים שערכם אפסי מחוץ להקשר המלחמתי אינה הרבה יותר מ"ניפוח" של מספרי התוצר, בלי שיהיה לכך קשר הכרחי לאיכות החיים או רמת החיים של התושבים.
אם בוחנים את הנתונים מנקודת המבט של ערך ההון הכולל של רכוש המדינה או רמת החיים הכללית, הרי שהמצב אחרי המלחמה היה זהה או מעט גרוע יותר מזה ששרר לפניה. סך כל רכוש האומה האמריקנית בשנת 1939 הגיע ל-748.4 מיליארד דולר. בשנת 1945 הוא הגיע לסך של 763.7 מיליארד דולר, שינוי זניח.
במונחים של הכנסה לגולגולת או רמת חיים, הייתה אפילו ירידה. משך שבוע העבודה עלה ב-20 אחוז בממוצע בתעשיות הייצור, הבניין והכרייה ועובדים חיוניים (במיוחד מהנדסים) הועסקו בשבוע עבודה של 14 שעות ביום, שבעה ימים בשבוע. המסים עלו אף הם באופן דרמטי, מה שקיצץ במידה משמעותית את שכר העובדים.
יתר על כן, בזמן המלחמה ירדה רמת החיים באופן דרמטי: עשרים אחוז מכלל כוח העבודה גויס וחי בתנאים שבכל הקשר חוץ-מלחמתי היו מוגדרים כעוני מחפיר (גם אם היו טובים בהרבה מהתנאים של חיילים אחרים במלחמה): סכנת חיים, אוכל דל, מגורים דחוקים, עבודה ללא הגבלה ובשכר אפסי, וכן הלאה. עבור אלו שנותרו בבית, היה צורך לוותר במידה רבה על מוצרי יסוד כמו סוכר, קפה, בשר ודומיהם. הגורם היחידי שנהנה מן המלחמה במלוא מובן המילה, ניתן לטעון, הוא הממשלה. על הכוח שאגרה שם היא לא ויתרה לעולם.
רק בשנת 1954 שב לראשונה שוק המניות האמריקני לרמה שהיה בה 25 שנה קודם לכן, בתחילת ספטמבר 1929, בטרם השפל הגדול.
[עריכה] מקורות
Beito, David T. Taxpayers in revolt : tax resistance during the Great Depression. Chapel Hill: University of North Carolina Press, 1989.
- Bernstein, David E. Only one place of redress : African Americans, labor regulations, and the courts from Reconstruction to the New Deal. Durham [N.C.]: Duke University Press, 2001.
- Bresiger, Gregory, "The Revolution of 1935: The Secret History of Social Security" Essays In Political Economy (2002).
- Chase, Stuart. A new deal. New York: The Macmillan company, 1932.
- Couch, Jim F, and William F Shughart. The political economy of the New Deal. Cheltenham, UK ; Northampton, MA: E. Elgar, 1998.
- Croly, Herbert David. The promise of American life. New York: Macmillan, 1911.
- Dorfman, Joseph. Economic Mind in American Civilization 1918-1933 (Volumes Four and Five). Augustus M Kelley Pubs, 1966.
- Fleming, Thomas. The New Dealers' War: FDR and the War Within World War II. Basic Books, 2002.
- Flynn, John T. The Roosevelt Myth. Fox & Wilkes, 1998.
- Friedman, Milton, and Anna Jacobson Schwartz. Monetary History of the United States, 1867-1960. Princeton University Press, 1971.
- Hall, Thomas E, and J. David Ferguson. The Great Depression : an international disaster of perverse economic policies. Ann Arbor: University of Michigan Press, 1998.
- Hawley, Ellis Wayne. Herbert Hoover and the crisis of American capitalism. Cambridge, Mass: Schenkman Pub. Co.; distributed by General Learning Press [Morristown, N.J, 1973.
- Keynes, John Maynard. A Tract on Monetary Reform. London, 1923; New York, 1924.
- Conkin, Paul Keith. FDR and the origins of the welfare state. New York: Crowell, 1967.
- Mcelvain, Robert S. The Great Depression : America 1929-1941. Three Rivers Press, 1993.
- McElvaine, Robert S. The Depression and New Deal: A History in Documents (Pages from History). Oxford University Press, 2003.
- Mises, Ludwig von, "Monetary Stabilization and Cyclical Policy" in: On The Manipulation of Money and Credit in Classics in Austrian Tradition: 3. Israel M. Kirzner, ed. London: Pickering & Chatto, 1994.
- Powell, Jim. FDR's folly : how Roosevelt and his New Deal prolonged the Great Depression. New York: Crown Forum, 2003.
- Rothbard, Murray Newton. A history of money and banking in the United States : the colonial era to World War II. Auburn, Ala: Ludwig von Mises Institute, 2002.
- Rothbard, Murray Newton. America's Great Depression. Ludwig Von Mises Institute, 2000.
- Rothbard, Murray Newton. "World War I as Fulfillment: Power and the Intellectuals", The Journal of Libertarian Studies, Vol. IX, No. 1 (Winter 1989) (also: Radosh, Ronald, and Murray Newton Rothbard. A new history of Leviathan; essays on the rise of the American corporate state. New York: Dutton, 1972.)
- Shaffer, Butler D. In restraint of trade : the business campaign against competition, 1918-1938. Lewisburg, PA London ; Cranbury, NJ: Bucknell University Press Associated University Presses, 1997.
- Robertson, Ross M. History of the American economy. New York: Harcourt Brace Jovanovich, 1973.
- Skousen, Mark, "Saving the Depression: A New Look at World War II", The Review of Austrian Economics (vol 2:216)
- Smiley, Gene, "Some Austrian Perspectives on Keynesian Fiscal Policy and the Recovery in the Thirties", The Review of Austrian Economics (vol 1:167)
- Smiley, Gene. Rethinking the Great Depression (American Ways Series). Ivan R. Dee, Publisher, 2003.
- Soule, George Henry. Prosperity decade : from war to depression : 1917-1929. Armonk, N.Y: M.E. Sharpe, 1989.
- Tugwell, Rexford G, Thomas Munro, and Roy Emerson Stryker. American economic life and the means of its improvement. New York: Harcourt, Brace and Company, 1930.
- Vedder, Richard K, and Lowell E Gallaway. Out of work : unemployment and government in twentieth-century America. New York: New York University Press, 1997.
- Watkins, T.H. The Great Depression: America in the 1930s. Little Brown & Co (T), 1993.
- Wilson, Joan Hoff, and Oscar Handlin. Herbert Hoover: Forgotten Progressive. Waveland Press, 1992.
- Wright, Gavin. The political economy of the cotton South : households, markets, and wealth in the nineteenth century. New York: Norton, 1978.

