ימי הודאה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ימי הודאה הם ימים מיוחדים בלוח השנה העברי, שנקבעו כדי להודות לקדוש ברוך הוא על הנסים שעשה לעם ישראל.
למעשה, שם זה כולל את חנוכה ואת פורים, שמהווים ימי הודאה מוסכמים לכל הדעות, ואת יום העצמאות ואת יום ירושלים, לדעות מסוימות.
תוכן עניינים |
[עריכה] שוני מהחגים
כדי להעניק לימי ההודאה את מעמדם הנכון, יש להבחין ביניהם לבין החגים. בחנוכה ובפורים אין זה נכון לאחל "חג שמח", אלא "חנוכה שמח" ו"פורים שמח". הברכה היידית "א ליכטיגע חנוכה" תתורגם לעברית כ"חנוכה מאיר" או "חנוכה מלא אור". הבחנה זו עדיין אינה מקובלת בציבור.
[עריכה] שוני מהותי
ימי ההודאה שונים במהותם מהחגים. עם זאת שהתורה נותנת לחלקם טעם של זכירת יציאת מצרים, לחגים שציוויים מן התורה שבכתב ישנה משמעות מכוננת כמעצבי יסוד של הדת היהודית; אולם ימי ההודאה הם בעלי אופי מכוון, משום שהתייסדו כהתייחסות לארוע שארע לאחר מתן תורה.
[עריכה] ימי הודאה שלא שרדו
במגילת תענית שחוברה בסוף ימי בית שני, מצוינים כמה ימי הודאה וימי אבלות שונים. במגילה זו מופיעים אף חנוכה ופורים, אשר נשמרו עד היום; וכן ימי הודאה (כטו באב) אשר לא מוכרים היום. ימים אלו נקבעו כימי הודאה ציבוריים, לעומת ימי הודאה פרטיים ומשפחתיים אחרים. חנוכה ופורים, אכן במהלך ההיסטוריה שרדו, ואף כיום הם מהווים חלק אינטגרלי מלוח השנה היהודי, אולם ימים רבים שנקבעו על ידי חז"ל כימי הודאה לא שרדו; כגון ז' אייר. גישות שונות הועלו לפתרון השאלה מדוע דווקא חנוכה ופורים שרדו.
[עריכה] תקנת ימי הודאה חדשים
במשך שנות הגלות נתקנו ונקבעו ימי הודאה שונים על ידי אנשים פרטיים, שנקבעו אף כימים משפחתיים לקובע ולצאצאיו; כך לדוגמה הרמב"ם קבע את יום הצלתו כיום הודאה לו ולצאצאיו. הדבר התקיים בגלל חוסר הריכוזיות של עם-ישראל, והיותו מפורד. ריכוז עם ישראל, או התשועה שנוצרה למכלול עם ישראל בעקבות מלחמת העצמאות עוררה פולמוס. כך, דעות מסוימות שאפו לקבוע את יום ה' באייר (יום העצמאות) ליום הודאה כללי הנחגג על ידי מכלול עם ישראל; בהמשך לכך תמכו בקביעת יום כ"ח באייר (יום ירושלים) כיום הודאה כלל יהודי. היו שהתנגדו לקביעות אלו, מטעמים הלכתיים והשקפתיים, והוויכוח במישור ההלכתי וההשקפתי מתקיים אף כיום. תרחישים שונים הובילו לשינוי השקפתי ובעקבותיו לפסילת חלק מימי ההודאה החדשים; כך בעקבות ביצוע תוכנית ההתנתקות והאכזבה מהמדינה, חלקים מן הציבור החרד"לי הצהירו כי לא יקיימו יותר את יום העצמאות כיום הלל והודאה.
[עריכה] ימי הודאה פרטיים
במהלך שהות עם ישראל בגלות, התרחשו אירועים יוצאי דופן שונים; אישים שונים ראו בימים מסוימים הזדמנויות להודות לאל, וראו בימים אלו ימי הודאה פרטיים. בחלק ניכר מהימים תיקנו, או שאפו לתקן, אישים אלו שאותם ימי הודאה פרטיים ימשיכו להזכר אף על ידי הצאצאים שלהם.
[עריכה] מיקום ההוספה בתפילה
מהותם של ימי ההודאה השונה משל החגים באה לידי ביטוי גם במיקום ההוספה המיוחדת לארוע, בתפילה ובברכת המזון. ולעיתים אף בקריאת התורה ובקריאת ההלל.
[עריכה] תפילת "יעלה ויבוא" בחגים
חלק ממצוות החגים היא הזכרת מעין המאורע בתפילת העמידה ובברכת המזון. לשם כך קבעו חז"ל את תפילת יעלה ויבוא, ומיקמו אותה בתפילה בברכת "רצה ה' אלוקינו בעמך ישראל..." העוסקת בבנייתו מחדש של בית המקדש וחידוש העבודה בו, ובברכה המקבילה לה בברכת המזון - "רחם נא ה' אלוקינו על ישראל עמך... ועל הבית הגדול והקדוש שנקרא שמך עליו...".
משמעות בחירת המיקום הזה היא שבהזכרת החג בתפילה ובברכת המזון מתפלל היהודי לאלוקיו שיחדש את עבודת בית המקדש, וכך יתאפשר הביטוי המקורי של החג - הקרבת הקרבנות המיוחדים לו בבית המקדש.
[עריכה] תפילת "על הנסים" בימי ההודאה
לעומת החגים המצווים בתורה, ימי ההודאה לא באים לידי ביטוי בעבודת בית המקדש, וכל מהותם היא הודאה לקדוש ברוך הוא על הנסים שעשה. לכן תיקנו חכמים את תפילת "על הנסים" בברכת "מודים אנחנו לך..." בתפילה, ובברכת המזון בברכת "נודה לך ה' אלקינו...".
מלבד המצוות המיוחדות לכל אחד מימי ההודאה, תיקנו הגאונים להוסיף לתפילת העמידה ולברכת המזון פרק תפילה מיוחד:
- על הנסים ועל הפורקן ועל הגבורות ועל התשועות ועל הנפלאות ועל הנחמות ועל המלחמות שעשית לאבותינו בימים ההם בזמן הזה:
בחנוכה:
- בימי מתתיהו בן יוחנן כהן גדול, חשמונאי ובניו, כשעמדה מלכות יוון הרשעה על עמך ישראל, לשכחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך, ואתה ברחמיך הרבים עמדת בעת צרתם, רבת את ריבם, דנת את דינם, נקמת את נקמתם, מסרת גיבורים ביד חלשים, ורבים ביד מעטים, ורשעים ביד צדיקים, וטמאים ביד טהורים, וזדים ביד עוסקי תורתך. לך עשית שם גדול וקדוש בעולמך, ולעמך ישראל עשית תשועה גדולה ופורקן כהיום הזה ואחר כן באו בניך לדברי ביתך ופנו את היכלך וטהרו את מקדשך והדליקו נרות בחצרות קדשך וקבעו שמונה ימי חנוכה אלו להודות ולהלל לשמך הגדול.
בפורים:
- בימי מרדכי ואסתר בשושן הבירה, כשעמד עליהם המן הרשע, בקש להשמיד להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד, בשלושה עשר לחודש שנים עשר הוא חודש אדר ושללם לבוז. ואתה ברחמיך הרבים הפרת את עצתו וקלקלת את מחשבתו והשבות לו גמולו בראשו, ותלו אותו ואת בניו על העץ.

