ייבום וחליצה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ביהדות כאשר מת אדם שלא השאיר אחריו צאצאים, מוטל על אחיו לייבם את אשת אחיו ולהקים לו שם על ידי העמדת ילדים מאשתו של אחיו. לחילופין, מתבצע טקס חליצה בו האשה מצהירה בפומבי על סירוב האח ליבם אותה.

מקורו של המנהג קדום, והמושג "ייבום" היה מוכר כבר בזמן האבות, כמסופר בספר בראשית: "וַיֹּאמֶר יְהוּדָה לְאוֹנָן בֹּא אֶל אֵשֶׁת אָחִיךָ וְיַבֵּם אֹתָהּ וְהָקֵם זֶרַע לְאָחִיךָ". (בראשית ל"ח ח'). חובת הייבום מוצאת לפועל בקיום יחסי אישות עם האשה המתייבמת. אחר יחסים אלו הופכים היבם והמתייבמת לבעל ולאשה. חכמים תיקנו שלא יבוא היבם על יבמתו, אלא אחר קידושין,קידושין אלו נושאים שם משלהם הקרוי קידושי מאמר.

פרטי המצווה מפורטים בספר דברים:

כִּי-יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו, וּמֵת אַחַד מֵהֶם וּבֵן אֵין לוֹ - לֹא תִהְיֶה אֵשֶׁת-הַמֵּת הַחוּצָה, לְאִישׁ זָר: יְבָמָהּ יָבֹא עָלֶיהָ, וּלְקָחָהּ לוֹ לְאִשָּׁה וְיִבְּמָהּ. וְהָיָה, הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד - יָקוּם עַל-שֵׁם אָחִיו הַמֵּת; וְלֹא יִמָּחֶה שְׁמוֹ מִיִּשְׂרָאֵל. וְאִם לֹא יַחְפֹּץ הָאִישׁ, לָקַחַת אֶת יְבִמְתּוֹ; וְעָלְתָה יְבִמְתּוֹ הַשַּׁעְרָה אֶל הַזְּקֵנִים, וְאָמְרָה מֵאֵן יְבָמִי לְהָקִים לְאָחִיו שֵׁם בְּיִשְׂרָאֵל - לֹא אָבָה יַבְּמִי. וְקָרְאוּ לוֹ זִקְנֵי עִירוֹ, וְדִבְּרוּ אֵלָיו; וְעָמַד וְאָמַר, לֹא חָפַצְתִּי לְקַחְתָּהּ. וְנִגְּשָׁה יְבִמְתּוֹ אֵלָיו, לְעֵינֵי הַזְּקֵנִים, וְחָלְצָה נַעֲלוֹ מֵעַל רַגְלוֹ, וְיָרְקָה בְּפָנָיו; וְעָנְתָה וְאָמְרָה, כָּכָה יֵעָשֶׂה לָאִישׁ, אֲשֶׁר לֹא יִבְנֶה אֶת בֵּית אָחִיו. וְנִקְרָא שְׁמוֹ בְּיִשְׂרָאֵל: בֵּית, חֲלוּץ הַנָּעַל. (דברים, כ"ה, ה')

דוגמה לקיום המצווה מופיעה במגילת רות, שבה נאמר: "וְגַם אֶת רוּת הַמֹּאֲבִיָּה אֵשֶׁת מַחְלוֹן קָנִיתִי לִי לְאִשָּׁה לְהָקִם שֵׁם הַמֵּת עַל נַחֲלָתוֹ וְלֹא יִכָּרֵת שֵׁם הַמֵּת מֵעִם אֶחָיו וּמִשַּׁעַר מְקוֹמוֹ עֵדִים אַתֶּם הַיּוֹם:" (מגילת רות פרק ד' י')

החיוב בייבום הוא רק כאשר הבעל מת ללא שהיו לו צאצאים (בנים או בנות) חיים בעת מותו. אם לבעל לא היו אחים האשה פטורה מייבום. כמו כן, אם אחד האחים היו מנוע מלשאת את האשה, למשל בגלל שהוא נשוי לאחותה, האשה פטורה מייבום מאותו אח ואסורה לו באיסור אשת אח כאשת אח שיש לו בנים. אשה הפטורה מן היבום פטורה אף מן החליצה אמנם ישנן נשים (כגון חייבי לאוין לפי שיטת התנא שמעון התימני) שאסורות בייבום ואינן נפטרות מן החליצה (אחות אשה בכלל חייבי כריתות הנפטרת לכו"ע מן היבום כיון שאין עשה דוחה לא תעשה שיש בו כרת-לפי מסקנת הגמ')

אם האח אינו מעוניין לייבם את האשה, היא נשארת זקוקה לו, דהיינו, אין לה להינשא עם אדם אחר, עד שתתקיים חליצה. האדם נועל סנדל מיוחד למעמד זה, המתקיים בפני שלושה דיינים. האישה חולצת את סנדלו, יורקת בפניו (על הרצפה שלפניו) וקוראת לפניו "ככה ייעשה לאיש אשר לא יבנה את בית אחיו", ומאותו הרגע נקרא שמו בישראל "בית חלוץ הנעל", והאישה מותרת להינשא לכל אדם (מלבד כהן, שהיא אסורה לו בגלל תקנת חכמים, ראה איסורי נישואים לכהן). אחרי החליצה אומרים הדיינים: "יהי רצון שלא תבואנה בנות ישראל לא לידי חליצה ולא לידי ייבום".

משמעות הטקס: בטקס החליצה האשה "משפילה" את האח על שהוא מסרב לשאת אותה לאשה ולדאוג להמשכיות של אחיו.

דיני הייבום והחליצה רבים הם, ומיוחדת להם מסכת מיוחדת בש"ס, מסכת יבמות, הנחשבת לאחת משלוש המסכתות הקשות בש"ס, יחד עם מסכת עירובין ומסכת נידה.

כיום מקובל ביהדות אשכנז שבשום פנים אין להחליף את החליצה ביבום, כלומר אף אם האישה ואחי הבעל מעוניינים - אל להם להפוך לזוג. ביהדות המזרח הדברים שונים, שכן מייחסים שם חשיבות רבה לדברי המשנה האומרת שמצות ייבום קודמת למצוות חליצה ואולי גם בגלל דברי הקבלה לפיהם היבום מסייע בענייני גלגול נשמות.

אף שמדובר במצווה שמקורה בהלכה, הרי מכוח חוקי הנישואים בישראל, המחייבים אדם להינשא רק לפי עקרונות דתו, חלים דיני ייבום וחליצה בישראל גם על יהודים שאינם שומרי מצוות.

בעת שזוג נרשם לנישואין נוהגים ברבנות לרשום את שמות האחים למקרה, חלילה, שהבעל ימות ללא צאצאים.


[עריכה] קשיים כתוצאה מחובת החליצה

על פי ההלכה גם אם ביום מותו של הבעל חשוך הילדים נולד לו אח, אח זה חייב ליבם או לחלוץ את האישה. התוצאה היא שאישה עלולה להיוותר עגונה שלוש-עשרה שנים, עד הגיע האח למצוות, מבלי שיהיה כל פתרון למצוקתה. קושי גדול אף יותר מתעורר במקרה שהאח הוא שוטה.

בעיה נוספת, קשה לא פחות, התעוררה בשל ריבוי מקרי השמד בקרב יהודים. אם אחיו של הבעל הוא משומד, אין כל סיכוי שיסכים לקיים טקס דתי יהודי של חליצה, והאישה צפויה להישאר עגונה עד סוף ימיה. לפיכך מופיע בשולחן ערוך בהגהות הרמ"א "פטנט" הלכתי נדיר ומרחיק לכת, שנועד לאפשר לאחים למומרים למצוא לעצמם זיווג. הבעל יכול להודיע בקידושי האישה, שהוא מקדשה אך ורק בתנאי שלא יידרש יבום מאחיו. אם בסופו של דבר יידרש יבום כזה, יתבטלו הקידושין רטרואקטיבית, והאישה תהפוך לרווקה.

ייחודו של דין זה משך אליו את תשומת ליבם של מחדשים בהלכה, שניסו לעשות בו שימוש כדי להקל על עגונה בעטיין של סיבות אחרות.

בעיה אחרת ונדירה היא במקרים של חירשת אילמת, שעל פי ההלכה אינה יכולה לקבל חליצה (אין באפשרותה לומר את חלקה בטקס החליצה). הפתרון היחיד למצוקתה, אם הוא חפצה לצאת מהעגינות, הוא ייבום, דהיינו קיום יחסי מין עם המייבם ולאחר מכן גירושים ממנו [1].

בכל אופן יש לציין שהנזקקת ליבום שנולד לה בן מאחר, אין בן זה נחשב לממזר, אם כי יש הרואים בו "ממזר מדרבנן".

[עריכה] לקריאה נוספת

  • ספר דברים, פרק כה פסוקים ה-י
  • מסכת יבמות, בייחוד דפים קא-קו (תיאור דיני החליצה)
  • מסכת סוטה, פרק ט'

[עריכה] קישורים חיצוניים

הבהרה: ויקיפדיה אינה מקור לפסיקת הלכה.

שפות אחרות