הקצה המזרחי של צ'יאפס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| המרד בצ'יאפס |
| צ'יאפס בפנורמה הלאומית |
| הקצה המזרחי של צ'יאפס |
| המרד בצ'יאפס-התפתחות האקטביזם הפוליטי |
| המרד בצ'יאפס-התנאים שהמריצו את האופציה הצבאית |
| הצבא הזפטיסטי לשחרור לאומי |
| המרד בצ'יאפס |
הקצה המזרחי של צ'יאפס הוא "אזור העמקים" המשמש כמעבר הטבעי מאזור הרכסים הגבוהים של צ'יאפס (Los Altos), לקצה המזרחי הרחוק, הנמוך והטרופי של צ'יאפס, הקרוי אזור הסלבה לקנדונה. אזור זה מאוכלס עד היום בעקר על ידי אינדיאנים משיבטי הצלטלס והטוחולבלס .אזור הכנדס, ובמיוחד עמק אוקוסינגו המצוי במרכזו, נוצל בתקופה הקולוניאלית לגידול בקר ולגידולים מותאמים לאקלים ממוזג. בשנים האחרונות החלו מאכלסות את העמק קבוצות מגוונות של אנשים: הגיעו לשם איכרים אינדיאנים שחיפשו קרקעות פניות עליהן יוכלו להשתלט; הגיעו פליטים שנמלטו מתנאי המחייה הקשים והקסיקיזם השולטים בקהילות ההר; וכן, הגיעו פליטים שנרדפו בקהילות ההר על בסיס דתי. גלי-ההגירה יצרו מתחים עזים בין המתיישבים החדשים לבין הרנצ'רוס הגדולים (חוואים פרטיים לבנים) של האזור. המדינה הוסיפה לבערה שמן משלה במדיניות "שסתום הבטחון" האגררית שלה, שסיכסכה בין הפולשים לבין עצמם ועימתה אותם עם החוואים. אולם, קודם שנסביר השתלשלות הארועים מנקודה זו והשלכותיה על פרוץ המרד בראשית שנות ה-90, נתאר את ההיסטוריה של ההתנחלות באזור המזרחי הזה של צ'יאפס.
עד לשנות השלושים יושב חלק מדינה זה, המכוסה בצפיפות בצמחיה טרופית, בדלילות על ידי קבוצות אינדיאנים ממוצא מיה, שאחדות מהן, בעקר במחוזות אוקוסינגו ואלטמירנו קיבלו שטחי אחידו במסגרת הרפורמה האגררית המהפכנית. נכחו באזור גם מספר חברות פרטיות שניצלו את העץ היקר ששפע בו. חלקם גדול של השטחים הסוב-טרופיים היה תפוס על ידי רנצ'וס גדולים שגידלו בקר וגידולי חקלאות. החל מאותן שנים דאגו החוואים, שחששו מהפקעת חוותיהם במסגרת הרפורמה האגררית, לפצל את החוות בין בני משפחה ולמסור לעובדיהם שטחים שוליים באריסות, תמורת מספר ימי עבודה שבועיים בשטחי החוות . הצע שטחים אלה לכל דורש הביא לכך שהאזור המרכזי והמזרחי של צי'אפס, שבין אוקוסינגו לנהר אוסומסינטה , אזור הפעילות של הזפטיסטס היום, החל מתמלא במתיישבים.
בשנות החמישים והשישים הגיעו לאזור הכנדס מתנחלים חדשים משבטי הצוצילס, הצלטלס, הטוחולבלס והצ'ולוס , שחיפשו אדמות פנויות להתנחלות. אולם, משגילו שאדמות הכנדס תפוסות מכבר, פנו המתנחלים החדשים מזרחה. המזרח הטרופי, אז נידח, בלתי מקושר, בעל אדמות בלתי פרודוקטיביות, היה ברירת מחדל עבורם. אולם משום שרובם החליטו במילא להתנתק מקהילות-האם שלהם במרומי ההר ומן היחסים הדחוסים שבינן לבין החוות הפרטיות הסמוכות אליהן, שאילצום להתקיים על מינימום שבמינימום שהופק מעבודה שכירה או אריסות בחוות הללו, הייתה דרכם חד-כוונית. התושבים החדשים שזה מקרוב באו ללקנדוניה שמרו אמנם על קשרים עם קהילות האם, אך ללא כל המחוייבויות הנוקבות שנתבעו מהם בהיותם שם, או כפי שכותבת מריה קונספסיון אוברגון, "ללא השגרה וללא ההסתיידות של קהילות אלה".
למותר לציין כמובן שהקרקעות שנתפסו באזור הטרופי הנמוך היו שייכות לחוות שונות, או לפחות כך נטען. התוצאה הייתה הגברת הלחץ של החוואים על המתיישבים החדשים באמצעות משמרות לבנים (מיליציות פרטיות של בעלי החוות), שפעלו באלימות הן כדי למנוע תפיסת שטחים והן כדי לגייס את המהגרים החדשים למשטר העבודה השכירה והאריסות שהיו מקובלים באזורים הממוזגים הללו ובהר הגבוה של צ'יאפס.
בשנות השבעים הגיע למקום גל מתיישבים חדש, הפעם בעידוד ממשלתי. מקורו לא היה בצ'יאפס בלבד וגם לא מן ההר או הכנדס . הממשל, שביקש להנמיך את רמת האלימות ואי-הנחת במדינה כולה לאחר מרד הסטודנטים של 1968 והטבח שנעשה בסטודנטים בראשית אוקטובר, בכיכר טלטלולקו, החליט לנקוט מדיניות נאו-אגרריסטית התיישבותית. מתיישבים מכל חלקי צ'יאפס והרפובליקה, שביקשו לשפר מצבם, הוזמנו להתיישב במזרח המדינה. תהליך זה היה אסוני מבחינה אקולוגית: הוא לווה בפתיחה מסיבית של שטחי יער טרופי למזרע ומרעה, שגרמה עד מהרה לארוזיה ודלדול הקרקע, הבלתי פוריה במילא (קרקעות היער במקסיקו הן רדודות מאוד וללא כיסוי הנוף היערני הטבעי מאבדת הקרקע עד מהרה - בטווח של שנתיים בדר"כ - לא רק את רטיבותה אלא גם את עושרה המינרלי). הבעיה הייתה שמה שניתן היה לעשות בנתונים של אוכלוסייה דלילה - מחזוריות עיבודים וביעור מבוקר של היערות לשם מניעת ארוזיה והתייבשות, לא ניתן היה לעשות בנתונים של לחץ התיישבותי וחקלאות אינטנסיבית המיועדת לשוק החיצוני. הירידה ההדרגתית בטיב הקרקע והארוזיה הגוברת שלה, גרמו לצמצום משמעותי בהיקפי שטחי המזרע והמרעה. התחרות על הקרקע גברה איפוא. מציאות זו הולידה סדרה של מתחים חברתיים בין המתיישבים, שהתחרו על כל פיסת אדמה, תוך שהם הולכים ומתרוששים כלכלית. המדינה, שניסתה להופיע כלפי האינדיאנים והאיכרים בכלל כמיטיבתם, לא זכתה עוד באמון. ואכן, כאשר ניסה הממשל הפדרלי לתקן את המצב על ידי מפעל פיתוח תשתיתי חדש, שחייב להעתיק קהילות אינדיאניות שונות ממקומן תמורת קרקע חלופית (אחד ממרכיכי התוכנית היה הקמת סכר אנגוסטורה הענק), הרימו האינדיאנים קול זעקה, והתארגנו ביוזמה עצמית להגנה על זכויותיהם (הקמת OCEZ).
בתוך כל המהומה הזינה ממשלת אצ'ווריה עוד את גלגלי המתח בהעניקה ב-1971 בלעדיות לטוחולבלס על שטח יער טרופי (סלבה) בן 641,000 דונם, תוך התעלמות מקבוצות אחרות, במיוחד מן הצלטלס והצ'ולוס, שישבו על דרכי הגישה לסלבה ואשר קיבלו, בממשל הקודם של דיאס אורדס זכות חוקית לנצל את הקרקעות שהובטחו זה עתה בלעדית לטוחולובלס. הסיבוך פה היה כפול ומכופל: לא רק שהטוחולובלס לא היו התושבים המקוריים של צ'יאפס (הם הגיעו אליה במאות 17 - 18 לאחר שהתושבים המקוריים, הצ'ולוס והצ'ולטילס גורשו על ידי הספרדים בגלל המרידות הבלתי פוסקות שעוררו נגדם). וכך, לאחר שהאזור רוקן כמעט כליל ממתיישביו, החלו מהגרים מקבוצות מאיה אחרות, לגיע אליו. היו אלה בין השאר צ'ולוס שהגורשו בעבר, אך לצידם גם טוחולבלס - קבוצה אתנית קטנטנה בת 66 בתי אב בלבד, הכוללת כיום 400 איש בלבד. הטוחולבלס לא היו מסוגלים כמובן להשתלט על השטח הענק שניתן להם, משיקולים בלתי ברורים. אבל, ברצותם להנות מפירותיו פתחו הללו במפעל סחר מכר גדול, שהסתיים במכירה מסיבית של קרקעות שקיבלו מן המדינה לחברות עץ ששמו עינן בעץ היקר הקיים באזור (מסוג קופולסה) וכן למגדלי בקר. זאת בניגוד לחוק האגררי שאסר כל העברה או מכירה של הקרקעות שהוענקו על ידי המדינה. אלא, שגם ידה שלה הייתה במעל. בשלב מסוים השתלטה גם המדינה על שטחים אחרים של הנחלה הטוחולובלית לצרכי הפקת נפט. סחר מכר זה, ובעקר אופי קוניו, גרם להרס שיטתי של הסלבה הלקנדונית הטרופית, כפי שמראים כיום צילומי לווין שביצע השבועון Time ב-1994.
הנשיא החדש, לופס פורטיו , שחזה בהרס הסלבה הטרופית, וניסה להציל לפחות את חלקה, חתם ב- 1978 על צוו שהפך את רכסי מונטס אזולס, שבלב הנחלה הטוחולבלית בסלבה (סה"כ 2,494,330 דונם), לשמורת טבע האסורה לכל סוג של עיבוד. אלא שהנשיא פורטיו לא לקח בחשבון את האוכלוסייה שהתגוררה בשטח המופקע מטעמים אקולוגיים, ועיבדה אותו למחייתה. תמונת המציאות הייתה איפוא כזו: שלושה נשיאים שונים, יעדו במשך 10 - 14 שנים לגורמים שונים, כל אחד בתורו, אותם שטחים עצמם. אין זאת שההכרזה על שטחים בסלבה הלקנדונית כשמורה הצילה את היער. נהפוך הוא: מספר משקיעים תקיפים הצליחו לקבל זכיונות לניצול מספר זני עץ יקרים וללכוד חיות יער בשטחים שפונו מתושביהם. אחד מהם היה, לא פחות מאשר ,בנו של הנק גונסלס, אחד ממנהיגי מפלגת השלטון ומאוחר יותר שר החקלאות בממשלו של ארנסטו סדיו פונסה דה ליאון (פונכה דה ליאון: 1994 - 2000), חורחה הנק גונסלס. כך או כך ההכרזה על השמורה הייתה עבור הקהילות האינדיאניות של הסלבה בגדר אסון: היא אילצה אותם להתפנות מאזורים אליהם יכולים היו להתפשט ככל שהתהליך הטבעי של דלדול הקרקע נמשך, בעוד האוכלוסייה בסלבה גדלה.
במסגרת היישוב מחדש הוקמו שלושה ריכוזים שיבטיים חדשים: צ'ולס 3,000 פונו במרץ 1979 לפרונטרה אצ'בריה קורזל. צ'וצלס 5,000 פונו לפובלישן סרסו סורז (פלסטינה). הלקנדונים פונו ל-לכנחה. בדרך זו נוצרו שלוש הקבוצות הקרויות כיום "הקהילה הלקנדונית". 26 קהילות אחרות, שהתגוררו בשולי השמורה, כלומר, בין השמורה לחוות הבקר הגדולות של מרכז צ'יאפס, ושהתנגדו לפינוי, אולצו לעשות כן באמצעות איומים, הפעלת צבא ונקיטה בטקטיקות שכיחות במקסיקו, של הבאת קהילות לידי עימות בינן לבין עצמן.
לכודים בין משמרות לבנים של חוות במערב, ואלימות מדינה המבקשת להגן על השמורה במזרח, התארגנו 26 האחידוס המורדים, ב- 1980, במסגרת "איחוד האיחודים האחידליים והקבוצות האיכריות הסולידריות של צ'יאפס" (Unión de Uniones Ejidales y Grupos Campesinos Solidarios de Chiapas), שנקרא בשפת המאיה "קיפטיק טא לקובטסל" (Lekubtesel Quiptik ta), או בקצרה "קיפטיק", שייצג עד מהרה 12,000 משפחות בכ- 180 קהילות חקלאיות במחוז. מטרת הארגון הייתה למנוע את ישובם של האיכרים והאיכרים-אינדיאנים מחדש ולהגן על אינטרסים אחרים שלהם.
עם הקמת ה- Quiptik ניסתה הממשלה לשנות טקטיקה: לפתות בכסף את מנהיגי התנועה, להבטיח טיפול בצרכים הדחופים של הקהילות לאחר שתתפננה, ואף להציע להן להצטרף למסגרת "הקונפדרציה האיכרית הלאומית", המהווה חלק אורגני ממפלגת השלטון, ולהנות מפירותיה של קרבה ברוכה זו. לפי האשמות שיוטחו בארגון מאוחר יותר על ידי פעילי הזפטיסטים, היו למדינה מספר הצלחות במסכת פיתויים זו, שהחלישו את כוחו ויעילותו של הקיפטיק כמסגרת של מאבק במניפולציות של המדינה.
לקראת שנות התשעים הפך המצב בשטח לבלתי נסבל. בשלושים שנות ההגירה ל- Cañada מאז ראשית שנו השישים, גדלה האוכלוסייה באזור מ- 6,000 נפש ל- 300,000 נפש (נתוני הבנק העולמי לשנת 1994). באותן שנים עצמן השתלטו 19 משפחות חוואים על שבעה מליוני הקטרים של הקרקעות המשובחות ביותר באזור. ובכל השנים הללו, בעוד הלחץ על הקרקע עולה ברציפות, מרחיבה כאמור המדינה עוד ועוד את שטחי השמורות, האסורות להתיישבות ולניצול חקלאי מכל סוג. לא יפלא איפוא שמדינת צ'יאפס הייתה הראשונה ברפובליקה במספר הבקשת לקרקע במסגרת הרפורמה האגררית. אך גם לא יפלא ש- % 30 מכלל הבקשות האגרריות הבלתי פתורות בחישוב לאומי, היו של חבל ארץ זה. מכאן קל להבין שגורם המתח החברתי והפוליטי העקרי בצ'יאפס היה הגורם האגררי.
אבל לגורם האגררי נוספו גורמים נוספים. למשל, כניסת כלכלת הכסף לקהילות האינדיאניות, ולו המבודדות ביותר, לאור שפע הפרנסות החדשות שהתאפשר באזור מאז בום הנפט והשינוי באופי החקלאות באזור (עבודה בבארות הנפט, עבודות תשתית, עבודה בחוות הבקר והקפה וכניסה לענפים חדשים של תובלה ובניה). הופעת הכסף בקהילות זעזעה את מבנה הכוח והמנהיגות המסורתי, שהתבסס על שילוב גיל, עושר וסמכות (שיטת הקרגו - cargo, שרק המבוגרים בקהילות יכלו לה), ועל מערכת איזונים כלכליים פנימיים, שמנעו התעשרות מכאן והתרוששות מפליגה מכאן. צעירים שלא עברו את מסלולי הסמכות המקובלים (נטילת אחריות לחגיגות הדתיות-ציבוריות בקהילה, וטיפוס הדרגתי בסולם התפקידים האזרחי המקביל אליהם), צברו עושר יחסי והשקיעוהו בעצמם ולא בקהילה. השבר הפנימי בקהילות הוחרף עוד עם המשבר הכלכלי של תקופת שלטונו של מיגל דה לה מדריד (1988-1982) והמיתון שבא בעקבותיו. ואם לא די בכך הרי פלישת פליטים אינדיאנים גואטמלמטקים, שברחו מארצם לנוכח מלחמת האזרחים וחיסול האינדיאנים שם, וחדירת פליטים אינדיאנים ממוצא סוקס (zoques), בשל התפרצות הר הגעש צ'יקונל (Chichonal), ב- 1982, החריפו עוד יותר את הלחץ הקיומי באזור.
גם המדינה עצמה החריפה, כהרגלה, את המצב הרגיש במילא, על ידי עידוד איכרים מכל רחבי מקסיקו להתיישב בסלבה, כדי למנוע מן הפליטים הגואטמלטקים להשתלט עליו. סגן המפקד מרקוס התייחס לתרומה השלילית של המדינה באומרו בראיון לשבועון Proceso ב-5 בדצמבר 1994 את הדברים הבאים: "המשבר הכלכלי סימל, עבור הקהילות האינדיאניות, שיהיה עליהן לעבור ממאבק קיומי למאבק השרדותי, ללא כל עזרה. במובן זה, ההשרדות גרמה לכך שהם חיזקו עוד את היסודות הקולקטיבים, באמצעות נקיטת מערכת קבלת החלטות דמוקרטית. לא הייתה שליחות אחרת לבד מזו של הישרדות". בראותו את המתח האגררי הגובר באזור שיגר הנשיא, לה מדריד, ועדת חקירה שתבחן את מקורותיו ודרכי ביטויו. אך לה מדריד לא הסתפק בכך, או במאמצים לישם את מסקנות הועדה. הוא ליווה את עבודתה בהידוק טבעת השליטה הצבאית, על מנת למנוע התפרצות אלימה או מרדנית.
מושל המדינה עצמו, אבסליון קסטיאנוס (Castellanos), החליט ב-1984 להפעיל יוזמה משלו לפתרון הבעיה. הוא קנה מחוואים פרטיים באזור, בכספי המדינה, 80,000 הקטרים של אדמות פנויות, וחילקן לקהילות החסרות. למותר לציין, לבושתה של הרפורמה האגררית הרישמית, שהאיש קנה וחילק יותר ממה שחילקה הרפורמה האגררית הממלכתית ב- 30 השנים שקדמו לכך בחבל ארץ זה. אבל בתהליך החלוקה קרה מה שקורה תמיד במקסיקו: את האדמות קיבלו הקהילות המזוהות עם הקונפדרציה הלאומית של האיכרים, המסונפת למפלגת השלטון. המושל התעלם לחלוטין מקהילות שביקשו אדמות כבר שנים קודם לקהילות שזכו בהן עתה, רק משום שהיו מזוהות עם ארגוני איכרים עצמאיים ולא עם המדינה.
בכל התהליך ה"אגררי" הזה קרה דבר נוסף: תמורת הסכמתם למכור קרקעות פנויות למדינה, זכו 3,000 חוואים שעשו זאת בשטרי הגנה על רכושם מפני כל סוג של הפקעה עתידית. (מה שקרוי בעגה המקצועית - certificados de inafectabilidad ). שטרות אלה העניקו למעשה הגנה משפטית מכל הפקעה לכ- % 70 מן החוואים של צ'יאפס, על שטח בן 1.2 מליוני הקטרים. היה זה בהחלט צעד נבון מבחינתו של מושל, שהיה מחובר בטבורו לחוואים הגדולים והצליח לבצע עסקת קומבינציה מעולה: תמורת הסכמה למכירת קרקעות עתה (1984), יזכו החוואים להגנה מכל הפקעה עתידית, ממנה חששו, מפני שהגיעה מן המרכז הפוליטי במקסיקו, שם הייתה להם הרבה פחות השפעה, מה גם שהפקעה זו עלולה הייתה להשתרע על שטחים גדולים בהרבה ממה שמכרו זה עתה למושל מדינתם. גודל השחיתות והעוולה נודעו כמובן לכל. רגע זה ציין את החלפת האוייבים מבחינתה של המדינה: מעתה לא החוואים הגדולים הם האוייבים, אלא המדינה. תדמיתה השלילית של המדינה התחזקה עוד עם ביטול "המוסד הלאומי המכסיקני לקפה"(INMECAFE) ב- 1988, צעד שפגע קשות במגדלים הקטנים של קפה.צעד אחר היה הקמת "המועצה האינדיאנית המדינתית" (Consejo Estatal Indígena) ב-1989, על ידי המושל החדש, גונסלס גארידו פרטוסיניו (Patrocinio (Garridoשפעל לארגן מחדש של המוסדות האינדיחניסטים (כלומר, המוסדות הממשלתיים שעסקו בטיפול בצרכים הספציפיים של האינדיאנים) תחת שליטת המדינה. הכוונה המוצהרת בכינוס המועצה הזו הייתה לכאורה לשתף יותר את האינדיאנים בקבלת החלטות וחלוקת ההקצאות הממשלתיות לפיתוח הקהילות. אבל, למעשה, מי שזכו להכנס לארגון החדש, היו מקורבי מפלגת השלטון. הם גם שדאגו להקצות את הכספים שהוקצו לו, כך שיגיעו לקהילות המזוהות עם הממשלה, ושהיו מועדפות כבר במילא.
אותו מושל עצמו נתן, מצד שני, יד חופשית לחוואים להפעיל את המשמרות הלבנים שלהם, דבר שגרם לעלייה ניכרת ברמת האלימות במחוז, ולרצח פעילים עממיים עצמאיים רבים. כנגד זה הקימו האינדיאנים את "הברית הלאומית האיכרית הבלתי-תלויה אמיליאנו ספטה" ( Alianza Nacional Campesina Independiente Emiliano Zapata = (ANCIEZ, כגוף הגנה עצמית חשאי, שיארגן מרד חמוש לביעור אי הצדק החמור שהתחולל לדעתם של האינדיאנים והאיכרים במדינה.
במאי 1992 עשה קרלוס סלינס דה גורטרי (1994-1988) צעד קריטי נוסף בהרחיבו את שטח השמורה המוגן בצ'יאפס ב- 81,000 הקטרים נוספים. הדבר גרם להגברה ניכרת של המאבק על הקרקע. אבל הצעד שהכריע את שאלת היציאה למאבק מזויין ממש, נעשה כבר בפברואר אותה שנה, כאשר סעיף 27 החוקתי, המחייב חלוקת אדמה חינם לכל איכר, תוקן באופן שהפסיק את הרפורמה האגררית. הרפורמה, גם אם לא בוצעה כמעט כלל מאז תום תקופת כהונתו של הנשיא אצ'ווריה (1976), או שבוצעה באיטיות מייגעת, נתנה בכל זאת תקווה למליוני איכרים, שיום אחד תזכה אותם תביעתם החוקית לאדמה בחלקה כלשהי. תקווה זו שמרה אותם, מכל מקום, שקטים יחסית.
ביטול הרפורמה טרף כליל את הקלפים (למרות שרוב ארגוני האיכרים במקסיקו קיבלוהו בברכה, יש לציין), והווה על כן, לדעת משקיפים רבים, הצעד שהכריע את ההליכה למאבק צבאי. סלינס לא הסתפק בזאת. מדיניותו הנאו-ליברלית (נאו-ליברליזם במושגי אמל"ט הם היא מדיניות בעד-שוק, בעד-עסקים והון ונגד הגנות ממשלתיות על סקטורים חלשים לרבות החקלאות והעבודה) הסירה הגנות חשובות על מחירי התוצרת החקלאית. יתרה מזו, הליכתו של סלינס להסכם NAFTA עם קנדה וארצות הברית, שהסיר הגנות מכס על יבוא סחורות ממדינות אלה לתוך מקסיקו ולהפך, לרבות מוצרי חקלאות בסיסית), הציבה סימני שאלה נוקבים לגבי הסיכוי להתקיים בכלל מחקלאות בצ'יאפס, שהיא מדינה חקלאית במהותה. אלה הצטרפו לקשיים אחרים שבהם נגענו לעיל: גורמים אקולוגיים, צפיפות ניכרת, תחרות על השטח ומדיניות מחירים (וזאת למרות שכ- 90% משטח הסלבה היה בידי אינדיאנים). מי שעשה הון היו 6,000 החוואים הגדולים של המחוז, שחלשו על השטחים הטובים בסלבה עצמה, וכן באזורים הפוריים האחרים של צ'יאפס לאורך החוף הפסיפי, עמק הנהר גריחלבה ועמקי סינטלפה (Cintalapa) ואוקוסינגו (Ocosingo). תושבי המזרח חסרו לא רק קרקע. הם חסרו גם כל סוג של השפעה פוליטית ברמה המדינתית המקומית, שנותרה, איך לא, כל כולה בידי החוואים. גם בתחום הקהילתי האינדיאני הייתה השפעתם קטנה, בודאי פחותה מזו של קהילות ההר האינדיאניות.
עם זאת, היתרון של אוכלוסיית המזרח (פליטים אינדיאנים tzotziles ו tzeltales מקהילות ההר, איכרים מכסיקנים שלא מצאו מקום אחר להתנחל בו ופליטים מגואטמלה), שהם יכלו לארגן את מחאתם על בסיס דמוקרטי, אותו בסיס שהפך ליסוד הפוליטי המרכזי של הזפטיסטים ותנועתם, "הצבא הזפטיסטי לשחרור לאומי" או EZLN. הדמוקרטיה לא הייתה אלטרנטיבה, אלא הכרעת מחאה חד-משמעית כנגד המנהיגות האוטוריטרית האינדיאנית של קהילות ההר וכנגד האופי האוטוריטרי והמניפולטיבי של המדינה המכסיקנית והפוליטיקה המכסיקנית.
התפתחות התודעה הפוליטית וצמיחת הארגונים האכריים העצמאיים של מזרח צ'יאפס מתי התחיל הזפטיסמו? זוהי שאלה קשה גם למחקר. לפי הצהרתו של תת המפקד מרקוס, התחיל הזפטיסמו ב- 1983 כקבוצה חשאית, עדיין מוקפת קבוצות מאורגנות אחרות של איכרים חופשיים במזרח המדינה. ניכר שהעבודה הפוליטית-תודעתית של הארגונים הללו ושל הכנסייה משנות השבעים, היא שאיפשרה עשור מאוחר יותר לאחד את תושבי המזרח בתנועת מרד אחת.
יש הטוענים שתרומתה של הכנסייה הייתה מכרעת להופעת תנועת המרד. ראשית דברים בעבודת כנסיות פרוטסטנטיות שונות (אדוונטיסטים, אוונגליסטים, פרסביטריאנים, פנטאקוסטים - pentacostales, בפטיסטים ואחרים), שהחלו לפעול בצ'יאפס כמו גם בשאר מדינות דרום מזרח המדינה, בעידוד המדינה דוקא, שביקשה להחליש את השפעת הכנסייה הקתולית בקרב האינדיאנים והאיכרים של מחוזות מרכז ומזרח צ'יאפס. עד שנות השישים הייתה הצלחתם מועטה ביותר. אולם, מתקופה זו ואילך ניכר גל המרות פרוטסטנטי של קבוצות גדולות של אינדיאנים, בעקר מבין הבלתי-מרוצים מן המצב החברתי והפוליטי באזור. תהליך זה היה כה דרמטי, עד שב-1990 היו בכל הרשויות המוניציפליות של צ'יאפס בין 37-20 אחוזים פרוטסטנטים. הדבר השתקף למשל בשמות חדשים שניתנו לישובים, שנגזרו מן התנ"ך - יסוד בעל חשיבות מרכזית בפרוטסטנטיזם המסיונרי: Jerusalem ,Palestina או Nueva Babilonia. הפרוטסטנים הגדילו לעשות בחודרם לתוככי המחוזות האינדיאנים השמרניים ביותר כמו העיירה צ'מולה, שבמרומי רכס צ'יאפס (ראה בעניין זה: "Mexican Protestants cut into Catholics' religous turf", CNN World News, January 22, 1999)
לדבר היו השלכות קשות במיוחד בקהילות ההר, שבהן הכוח הפוליטי היה מחובר הדוקות לכוח הדתי, ופתרון הסכסוכים במקום התנהל עפ"י דפוסים מסורתיים. התושבים שהמירו דתם לפרוטסטנטיות מצאו עצמם נרדפים. הם נאלצו להגר מקהילותיהם ולחפש מקום מגורים חלופי במזרח. אך כאן דוקא באו לביטוי היתרונות שבחיבור לפרוטסטנטיזם: תחושה ראשונה של חירות דתית ודמוקרטיה קהילתית: נשים וילדים צורפו למסגרות האחריות הדתיות ולחוגי הדיון בתנ"ך; נשים, ילדים ומבוגרים למדו קרוא וכתוב, והושם דגש על דמוקרטיזציה של החיים הקהילתיים-הפוליטיים הפנימיים. ריכוז הפליטים מן הסוג הזה בסלבה הלקנדונית, אנשים שבאו מקהילות אתניות שונות וחברו יחדיו במטרה לפרוץ את מסגרות הקהילה המסורתית-הפטריאכלית, וליצור קהילה של שווים, יכול היה לשמש ללא ספק בסיס להתארגנות עצמית ולמאבק על אינטרסים וצרכים.
הכנסייה הקתולית לא ישבה בחיבוק ידיים. היא ארגנה זוגות זוגות של שליחים, חלקם כמרים חלקם מטיפים או קטכיסטים, כפי שהם קרויים (catequistas), יצאו לכפרים, ולו הנידחים ביותר, של הסלבה. בשיא התנועה פעלו 2,000 קטכיסטים באזור ה- tzeltales בלבד. תפקידם היה ליצור קשר עם קטכיסטים אינדיאנים, לתרגם חלקים מן התנ"ך לשפות אינדיאניות ולהיות קשובים לצרכיהם הסוציאליים של אנשי צאן מרעיתם. פעילים במיוחד בתוך חבורת שליחים הקתולית הזו היו כמרים חסידי תאולוגיית השחרור, שחיפשו יותר מאשר העמקת הנוכחות הקתולית הדתית: קידום רפורמות חברתיות וצדק בתוך הקהילות הפטריאכליות וההייררכיות של צ'יאפס (Mattiance 1992:1). אט אט הפכה גם הכנסייה הקתולית לכוח מארגן של קהילות שיצאו לאכלס את הסלבה. במקרים נדירים הם היו גם היחידים.
יש הטוענים שראשיתה של הרדיקליזציה של תנועת האיכרים-אינדיאנים של צ'יאפס הייתה ב- 1974, מועד שבו הציע מושל המדינה כאז, ברצותו לשפר את תדמית ממשלתו כמגינת איכרים, לבישוף סן קריסטובל דה לס קסס וראש הדיאוכסה של סן קריסטובל, סמואל רואיס (Samuel Ruiz), לארגן קונגרס אינדיאני לזכר הולדתו של הנזיר הדומיניקני ומגן האינדיאנים הנודע מן המאה ה-16, ברתולמה דה לס קסס (Bartolome de las Casas). אגב, יש לשים לב שבצ'יאפס קיימות שלוש דיאוכסות: של סן קריסטובל, החולשת על כל הרכס המרכזי, הצפון והמזרח; הדיאוכסה של טוקסטלה גוטיארז, בירת המדינה, החולשת על מערב המדינה; והדיאוכסה של טאפאשוקה (Tapachula), החולשת על דרום המדינה ואזור החוף הפסיפי. הדיאוכסה של סן קריסטובל היא האינדיאנית ביותר. 84% מתושביה הם אינדיאנים (Neil Harvey: 70).
על מנת לארגן את הכנס הפעילה הכנסייה את הרשת "הזוגות" האוונגליסטית שלה (כלומר, רשת הקטכיסטים), שהייתה כבר פרוסה היטב בתוככי רוב הקהילות האינדיאניות של המדינה. קטכיסטים אלה, רובם אינדיאנים, ארגנו בקהילותיהם קבוצות מאמינים שכונסו בהמשך במסגרת "מחוזות אוונגליים" (distritos evangelicos). הקטכיסטים לא הסתפקו בהטפה בלבד, כפי שציינו לעיל, אלא גם בתרגום התנ"ך לשפות המקום, טיפול בשאלות כלכליות-חברתיות וקידום הדימוי החיובי של הכנסייה כמגינת האינדיאנים מאז ראשית הקולוניה. כדי להכין הקונגרס האינדיאני זומנו האינדיאנים והאיכרים, חסידי הקטכיזם החדש, לכינוסים מחוזיים מיוחדים (עפ"י המחוזות האוונגליים) כדי לדון בשאלות השעה וכדי לבחור נציגיהם. מתהליך זה יצאו לא רק נציגים, אלא גם נולדו, בעקר בקהילות של הטוחולבלס והצלטאלס "אסיפות עם" ((asambleas del pueblo, שנעשו לסמכות העליונה בקהילות הללו שב- Cañadas ובסלבה. מדובר בהתפתחות חשובה ביותר, שיצרה למעשה מנהיגות אוטנטית, לגיטימית, עממית ודמוקרטית חדשה. מנהיגות זו גם הפכה לגורם מתווך בקהילות, שהתנודדו עד כה ללא כוון ברור, בין המדינה הביורוקרטית מכאן, והתא המשפחתי מכאן.
בבחירת הנציגות לקונגרס האינדיאני הראשון של צ'יאפס נטלו חלק יותר מ- 1,000 קהילות, לפי מפתח של נציג לכל קהילה. בהתאם לזאת נבחרו 587 צלטאלס, 330 צוצילס, 152 טוחולובלס ו- 161 צ'ולס. לראשונה בהיסטוריה של צ'יאפס (ושל מקסיקו כולה) התכנס קונגרס אינדיאני בלא שום מעורבת ממלכתית רישמית ובלא אינטלקטואלים, כדי לדון בשאלות מכריעות לאינדיאנים: אחיזה קרקעית, חינוך, בריאות ועוד, וכדי להציע הצעות התמודדות מעשיות עם שאלות אלה. הקונגרס התפתח הרבה מעבר למה שהתכוונו יוזמיו. הוא שבר את התפיסות הפאטרנליסטיות והאימפוזיציוניות המקובלות של מנהיגות ושל פעילות פוליטית במקסיקו, והציג בכך מודל, שארגונים איכריים רבים עשוהו לשלהם מאוחר יותר. הכנס גם הפגיש לראשונה אינדיאנים מקבוצות שונות ואזורים שונים בצ'יאפס, והביא לידיעתם את הדמיון הרב הקיים באינטרסים שלהם ובבעיותיהם. מכאן צמח לראשונה הרעיון והפרויקט של ארגון נפרד של כל קהילות הסלבה הלקנדונית. כאן גם נוסדה, או נכון יותר מוסדה, הכמורה האינדיאנית הבלתי מוסמכת - no ordenada (קרויה (tuhunales, שתקח על אחריותה את הטיפול בצרכים הרוחניים והדתיים של קהילות הסלבה - מה שהדיאקונים היו אמורים לעשות, אך לא עשו (או לא עשו ביעילות). הקונגרס הצביע על יכולתם של האינדיאנים להתארגן בעצמם, והזרים אנרגיות חדשות בתנועות השמאל למיניהן לחפש לעצמן נתיבים ארגוניים בסלבה באמצעות האינדיאנים.
הקונגרס לא הסתפק במה שהתרחש בו עצמו. קטכיסטים נטלו את החלטותיו לדיונים במליאות קהילתיות, שבהן השתתפו גם נשים וילדים, ולדיוני המשך במסגרות אזוריות של נציגי הקהילות. הכוונה הייתה להקים בסופו של דבר שיטה אמיתית וקבועה של השתתפות עממית. תהליך זה הוליד בסיכומו של דבר את הקמת ה- Quiptic Ta Lecubtesel או את ה- Unión de Uniones"", שמטרתו הגנה על האינטרסים של האינדיאנים שנפגעו מן הצוו של חוסה לופס פורטיו בנושא השמורות בשנת 1978 (ראה לעיל אודות ה - Decreto de la Comunidad Lacandona). עד מהרה הצטרפו לארגון קהילות נוספות. הארגון רכש רכב משלו, שכר מחסן באוקוסינגו וארגן מחאות פומביות נגד תשלום מיסים על שרותים ממשלתיים שכלל לא הגיעו לסלבה הלקנדונית.
למרות מעורבותה של הכנסייה הקתולית בארגון הקונגרס האינדיאני של 1974, שהאיץ במדה רבה את הקמתה של התנועה הזפטיסטית, היא לא נעשתה למנהיגתה. למרות שהזפטיזם נשען על בשורת הארגון האוטנטי, הרב-אתני, הרב-תרבותי והדמוקרטי שהכנסייה קידמה, ועל הלגיטימיות שהיא נתנה לדיון פתוח בשאלות חברתיות, כלכליות ופוליטיות אקטואליות, הושפעה התנועה הזפטיסטית לא פחות מבשורות השחרור של הפרוטסטנטים, מן האופי האתני, הדתי והתרבותי המגוון של הקהילות עצמן, וכן מן הדרישה הבסיסית שהלכה והתחזקה בסלבה, לקיום אורח חיים קהילתי דמוקרטי, שימנע משחזור האוליגרכיזם של קהילות האם שברכס הגבוה של צ'יאפס. באופן זה נולדה איפוא תנועה חילונית, שלא נתנה משקל לדת וגם לא לשאלה התרבותית והאתנית בתור שכזו, אלא יותר למכנה המשותף הכללי של חבריה: היותם איכרים מנושלים ((desposeidos מזכויותיהם האלמנטריות. היטיבו להסביר זאת הזפטיסטים עצמם עוד בינואר 1994 באומרם:
"...nosotros no tenemos lazos con las autoridades reliogiosos catóólicos, ni con ninguna de otros credos...La mayoria de los rangos son católicos, pero hay tambien de otros credos y religiones...Nosotros no somos religiosos. Respetamos todas las creencias, pero cada uno de nosotros estamos en la batalla contra nuestra pobreza" (La Jornada, 19 Enero 1994:174).
(תרגום: "אין לנו קשרים לא עם הרשויות הדתיות הקתוליות, ולא עם רשויות של דתות אחרות... רוב הרבנים של התנועה הם קתולים אבל קיימות אמונות ודתות אחרות... איננו דתיים. אנו מכבדים את כל האמונות, אבל כל אחד מאיתנו נמצא במלחמה כנגד עוניינו").

