לילית (מיתולוגיה)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
לילית במיתולוגיה היהודית האזוטרית היא אשתו הראשונה של אדם, המסמלת מרדנות, רוע לב וחוסר צניעות. לילית מוזכרת פעם אחת בתנ"ך בספר ישעיהו (לד, יד), ולפי הפשט מדובר במין ציפור, אך יש שהבינו שהמדובר בשדה בצורת ציפור: "וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת-אִיִּים, וְשָׂעִיר עַל-רֵעֵהוּ יִקְרָא; אַךְ-שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית, וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ. שָׁמָּה קִנְּנָה קִפּוֹז וַתְּמַלֵּט, וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ; אַךְ-שָׁם נִקְבְּצוּ דַיּוֹת, אִשָּׁה רְעוּתָהּ".
מקורה של לילית כשדה מכונפת הוא במיתולוגיה המסופוטמית והיא מוזכרת באגדת גילגמש. היא בנתה לעצמה קן על צמרתו של עץ, השייך לאלה אישתר. האלה לא יכלה לכרות את העץ ולהשתמש בו לבניית רהיטים בגלל שלילית ושדים אחרים הפריעו לה. בסופו של דבר כרת הגיבור גילגמש את העץ בגרזן ולילית נאלצה להימלט למדבר.
בתלמוד מופיעה לילית כסוג של שֵׁדה, שזהותה אינה ברורה. במדרשים מסוימים, בעיקר אזוטריים, מופיעה לילית כאשתו הראשונה של אדם, לפני חוה. המדרשים מנסים להסביר מדוע הכתוב מוסר שתי גרסות סותרות לגבי בריאת האשה. בתחילה כתוב "זכר ונקבה ברא אותם", אך לאחר מכן מסופר כיצד היה האדם בודד, והאשה נבראה מצלעו כדי להיות עזר כנגדו. המדרשים מציעים בעצם שהיו שתי נשים. לילית נבראה ראשונה, ואילו חוה נבראה מן הצלע. על פי סיפור אחד, לילית הייתה אשה מרדנית ואגרסיבית מבחינה מינית, ולכן לא הסתדרה עם אדם. על פי אגדה אחרת, אדם ראה אותה כשנולדה מתוך ריר ודם, נגעל ממנה, ולא רצה בה. גירסה שלישית מספרת כי לילית לא נבראה מעפר נקי, אלא מפסולת וזוהמה, ולכן לא עלה יפה זיווגה עם אדם.
כאמור, בזרם המרכזי של דברי חז"ל אין זכר ללילית כאשתו של אדם הראשון, ונראה שהם הסתייגו ממיסטיקה מעין זו.
האגדה המפורסמת ביותר הקשורה ללילית מקורה במדרש תולדות בן סירא, והיא מספרת על בריחתה מאדם הראשון לים סוף וחבירתה לאשמדאי מלך השדים. לאחר שמאסה באדם, החליטה לילית לברוח ממנו. היא הגיעה לים סוף, פגשה את אשמדאי, וילדה לו מאות ילדי שדים מדי יום. אדם התלונן לפני אלוהים כי אשתו נעלמה, ואלוהים שלח שלושה מלאכים אחרי לילית. המלאכים התבקשו לשכנע את לילית לחזור, אך לא להכריחה אם אין רצונה בכך.
כשמצאו המלאכים את לילית, אמרו לה לחזור, ולא - יטביעוה בים. בתשובה ענתה להם לילית כי היא יודעת שאלוהים לא בראה אלא כדי להרוג תינוקות בנים בני פחות משמונה ימים (הגיל שבו תינוק עובר ברית מילה), ומקץ ימים אלה לא תוכל לגעת בהם. אך בנוגע לתינוקות בנות, לילית טענה שבמשך תריסר ימים תהיה לה יד חופשית בהן. בנוסף לכך, היא סיפרה להם שילדה לאשמדאי שדים, והרי אישה אינה יכול לחזור לבעלה לאחר שנאפה. שלושת המלאכים עזבו את לילית לנפשה, אך מכיוון שחששו מאיומיה, השביעו אותה שלא תיגע בתינוק לרעה אם תראה אותם במקום שבו הוא שוכן, או קמע, שעליו כתובים שמותיהם. בנוסף, על כל אחד מבני האדם שתהרוג, יהרגו מאה מבניה, ועל כן מתים מאה שדים כל יום. על פי מדרש תולדות בן סירא, לילית אף משתמשת בזרע הנשפך לבטלה כדי להתעבר וללדת ממנו שדים.
בימי הביניים היו נפוצים קמעות יהודיים נגד לילית עם שמות המלאכים סנויי סנהסנויי וסמגולף. מקרים רבים של מוות תינוקות בכלל ומקרים של מוות בעריסה בפרט יוחסו ללילית, הנוקמת את דם בניה. תינוקות בני פחות משמונה ימים, שטרם עברו טקס ברית מילה, נחשבו פגיעים במיוחד למעשיה של לילית.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אוהד אזרחי ומרדכי גפני, מי מפחד מלילית, הוצאת מודן.
[עריכה] קישורים חיצוניים
מתוך "דמונולוגיה יהודית בראי הסיפור העממי"

