ממשלת ישראל העשרים וחמש
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| כנסות וממשלות ישראל |
מועצת המדינה הזמנית
|
| פורטל - הממשל בישראל |
ממשלת ישראל העשרים וחמש בראשותו של יצחק רבין, הושבעה ב-13 ביולי 1992, י"ב תמוז תשנ"ב, והתפזרה ב-22 לנובמבר 1995, כ"ט חשוון תשנ"ו, לאחר רצח ראש הממשלה.
הממשלה ה-25 זכורה בעיקר בשל הסכמי אוסלו, הסכם השלום עם ירדן, הסכם אוסלו ב' ורצח רבין.
תוכן עניינים |
[עריכה] הממשלה ה-25 והכנסת ה-13
[עריכה] תוצאות הבחירות לכנסת השלוש עשרה
הבחירות לכנסת ה-13 נערכו ב-23 ליוני 1992 כ"ב בסיוון תשנ"ב. תוצאות הבחירות:
- מפלגת העבודה- 44 מנדטים
- הליכוד- 32 מנדטים
- מרצ- 12 מנדטים
- צומת- 8 מנדטים
- המפד"ל- 6 מנדטים
- ש"ס- 6 מנדטים
- יהדות התורה- 4 מנדטים
- חד"ש- 3 מנדטים
- מולדת- 3 מנדטים
- מד"ע- 2 מנדטים
[עריכה] גושים פוליטיים בכנסת
בתום הבחירות לכנסת השלוש עשרה הסתמנו בכנסת הגושים הבאים:
- גוש השמאל: מפלגת העבודה הישראלית, מרצ, חד"ש, מד"ע. סה"כ: 61 מנדטים (לעומת 53 מנדטים בכנסת הקודמת).
- גוש הימין: הליכוד, צומת, המפד"ל, מולדת. סה"כ: 49 מנדטים (לעומת 47 מנדטים בכנסת הקודמת).
- גוש החרדים: ש"ס, יהדות התורה. סה"כ: 10 מנדטים (לעומת 13 מנדטים בכנסת הקודמת).
- גוש ימין-חרדים: הליכוד, צומת, ש"ס, המפד"ל, יהדות התורה, מולדת. סה"כ: 59 מנדטים (לעומת 65 מנדטים בכנסת הקודמת).
- גוש שמאל: מפלגת העבודה הישראלית, מרצ, חד"ש, מד"ע. סה"כ: 61 מנדטים (לעומת 53 מנדטים בכנסת הקודמת).
[עריכה] הרכבת הממשלה
כבר בערב הבחירות, היה ברור כי מפלגת העבודה בראשות יצחק רבין ניצחה ורבין נבחר להרכיב את הממשלה. הוא פנה למרצ, ש"ס וצומת בבקשה שישתתפו בממשלה. מרצ וש"ס הסכימו, צומת סירבה. חד"ש ומד"ע תמכו בממשלה, כאשר רק לחד"ש היה הסכם פרטי עם הממשלה. בסה"כ תמכו בממשלה 67 ח"כים.
[עריכה] דרך התנהלות הממשלה
כתנאי להצטרפותה לממשלה ביקשה מרצ את תיקי החינוך, המדע וקליטת העלייה. לתפקיד שרת החינוך והתרבות מונתה שולמית אלוני מר"צ. כן הצטרפה לממשלה ש"ס, שדרשה את תיק הפנים עבור אריה דרעי, מנהיג המפלגה. הויכוחים והסכסוכים בין אלוני לדרעי לא נפסקו, והגיעו לשיאם עם דרישת ש"ס שאלוני תועבר ממשרד החינוך (אלוני הסכימה על מנת שלא לפגוע בתהליך השלום, ובמקומה מונה אמנון רובינשטיין משינוי). מרצ קיבלה פיצוי בתיק איכות הסביבה, שניתן, כמובן, לח"כ מטעם ר"צ- יוסי שריד. שאר התיקים בממשלה חולקו בין חברי מפלגת העבודה, כאשר שר אחד (יעקב צור) אינו ח"כ.
[עריכה] מחלוקות ודיונים בממשלה
בממשלה היו מחלוקות מעטות יותר מממשלות קודמות, בעיקר בנושאי דת ומדינה (וגם זה בתקופה שבה ישבה ש"ס בממשלה). מאחר ששותפות הקואליציה הסכימו בנוגע לתהליך השלום, וכן בנושאים כלכליים וחברתיים, המחלוקות היו בעיקר בנושאי דת (גיוס חרדים לצה"ל, מימון הישיבות, הזהות היהודית של העולים ועוד) אם כי בפרישת ש"ס תמו מרבית המחלוקות והממשלה כיהנה בלא בעיות אידיאולוגיות.
ממשלת ישראל העשרים וחמש יצאה לדרך ביום י"ב תמוז תשנ"ב, 13 ביולי 1992, וסיימה כהונתה בכ"ט חשוון תשנ"ו, 22 בדצמבר 1995.
[עריכה] מדיניות ואירועים בכהונת הממשלה
[עריכה] ארועים מרכזיים
- הסכמי אוסלו- הסכם שנחתם בין ישראל ואש"ף. השיחות שהביאו להסכם נעשו באוסלו, בירת נורבגיה, ואת ישראל ייצג סגן שר החוץ, יוסף ביילין. ביילין יידע את השר הממונה עליו, שמעון פרס, שיידע את ראש הממשלה רבין.
ההסכם נחתם באוגוסט 1993 על ידי אורי סביר (מנכ"ל משרד החוץ דאז) ואחמד קריע (הידוע בתור "אבו עלא") בראשי תיבות, באוסלו, בנוכחות שר החוץ שמעון פרס. ב-13 בספטמבר 1993 נחתם ההסכם על ידי ראש הממשלה רבין ויו"ר אש"ף, יאסר ערפאת בבית הלבן בוושינגטון, ארצות הברית.
- הסכם קהיר- הסכם שעסק בפרטי הסכם אוסלו.
- הצהרת וושינגטון- הצהרה של מלך ירדן חוסיין, רה"מ רבין ונשיא ארצות הברית ביל קלינטון, שהבטיחה את הסכם השלום.
- הסכם השלום עם ירדן- הסכם שלום בין ישראל וירדן, שנחתם ב-26 באוקטובר 1994 בערבה. מעיקרי ההסכם: גבולות- נהר הירדן הוא תוואי הגבול בין ישראל וירדן; ביטחון- שת"פ במניעת טרור, כיבוד הטריטוריות של כל מדינה; מים- העברת מים מישראל לירדן בכל שנה וחלוקת מי נהר הירמוך; נורמליזציה- פתיחת שגרירויות, הקמת אזור סחר חופשי, פתיחת הקו האווירי ונמלי הים, אשרות תיירים, ואיסור על תעמולה שלילית וחקיקת- נגד.
- הסכם טאבה (אוסלו ב')- הסכם שנחתם ב-28 בספטמבר 1995 והסדיר את גבולות השליטה הזמניים בגדה המערבית ורצועת עזה.
[עריכה] אירועים שאירעו בסמוך לכהונת הממשלה
- מלחמת המפרץ- ב-2 באוגוסט 1990 פלש צבא עיראק לכווית וכבש אותה. ב-3 באוגוסט, יום למחרת, הודיעה מועצת הביטחון של האו"ם שהיא מגנה את הפלישה ודורשת מעיראק לסגת לגבולות הבינלאומיים. סנקציות הוטלו על עיראק, והוצב אולטימטום בפני סדאם חוסיין, נשיא עיראק, שאם לא ייסוג צבאו מכווית יופעל כנגדו כוח צבאי. ואכן פרצה מלחמה שבה השתתפו 34 מדינות (בכללן ערב הסעודית, איחוד האמירויות הערביות וסוריה) בקואליציה אחת מול עיראק. סדאם חוסיין שיגר טילי סקאד לעבר ישראל, בתקווה שזו תצטרף לקואליציה בשל שיגור הטילים וכך יפרשו מדינות ערב מהקואליציה. ארה"ב ביקשה מישראל שלא להגיב, וישראל נענתה לבקשת ארה"ב. בסופו של דבר שוחררה כווית, ושיתוף הפעולה בין ארה"ב למדינות ערב הותיר "חלון הזדמנויות" למשא ומתן- ועידת מדריד.
- ועידת מדריד- ועידה בינלאומית שהתכנסה במדריד, בירת ספרד בין ה-30 באוקטובר 1991 ועד 1 בנובמבר 1991, שהייתה הניסיון הבינלאומי הראשון למו"מ בין ישראל למדינות ערב בכלל ולפלסטינים בפרט. הועידה נסגרה בלא תוצאות משמעותיות, אם כי הן עצם יציאתו של רה"מ דאז יצחק שמיר לועידה היווה עילה מספקת לשרי צומת, התחייה ומולדת להתפטר מהממשלה וכך הוקדמו הבחירות. הועידה נחשבת לציון דרך מרכזי בנושא תהליך השלום. כתוצאה מהועידה הוסקו מסקנות במנהיגות הפלשתינית ובמנהיגות הישראלית, שאף גרמו לשינוי עמדות בציבור הישראלי ובציבור הפלשתיני.
- פירוק ברית המועצות- ב-16 בדצמבר התפרקה ברית המועצות, אחרי שכמעט כל המדינות פרשו ממנה ואף רוסיה הפכה למדינה עצמאית. בעקבות פירוק ברה"מ נוצר מצב בו ארה"ב היא מעצמת העל היחידה בעולם, מה שגרם למצב חדש בסכסוך הישראלי ערבי.
[עריכה] ניהול העניינים המדיניים
לאורך כל מערכת הבחירות, מצע מפלגת העבודה כלל את קידום תהליכי השלום. ואכן, עם הקמת הממשלה, החל סגן שר החוץ יוסי ביילין, במו"מ עם נציגי אש"ף באוסלו, בירת נורווגיה. המו"מ הורכב ממספר פגישות והחל בסוף שנת 1992 ותם בקיץ 1993. כל העת עידכן ביילין את הממונה עליו, שר החוץ שמעון פרס ופרס יידע את רה"מ רבין בנושא. רבין הטיל ספק ברצינות הדברים, אם כי בסוף הבין כי מדובר במשא ומתן רציני, והחליף מכתבים עם יו"ר אש"ף, יאסר ערפאת. במכתבים הכירו השניים בזכות העם הפלשתיני ובזכות העם היהודי במדינות ריבוניות ממערב לירדן. בעקבות המכתבים והפגישות נחתם הסכם אוסלו.
בנוסף למו"מ עם הפלשתינים, נוהל מו"מ עם סוריה וירדן, כאשר המו"מ עם ירדן נחל הצלחה ולבסוף נחתם הסכם שלום (שכמעט ולא הייתה לו התנגדות) והמו"מ עם סוריה כשל. במהלך השיחות עם סוריה אמר רבין כי ייתכן ותפונה רמת הגולן עבור שלום, ונתקל בהתנגדות בציבור. אך בשל מחלוקות בתחומים שונים לבסוף לא הצליח המו"מ עם סוריה.
[עריכה] מדיניות כלכלית
הממשלה הנהיגה מדיניות של טיפוח החינוך, הבריאות והרווחה. כמו כן העלתה הממשלה בצורה משמעותית את השכר בסקטור הציבורי, דבר שאמנם סייע לכלכלה בטווח הקצר אולם היה בין הגורמים העיקריים למיתון שהחל ב-1996.
ב-1994 התחולל מהפך בהסתדרות כשחיים רמון פרש מסיעת מפלגת העבודה והקים את סיעת חיים חדשים (בהסתדרות) וניצח במרוץ לראשות ההסתדרות. כן נחקק חוק ביטוח בריאות ממלכתי. ב-1995 הוטל מס מיוחד על הבורסה, והכנסת והממשלה דנו בהרחבה על נושא הפרטת חברות ממשלתיות. בשנים 1994-1993 ענף התיירות שגשג מאוד בארץ, וכן האינפלציה ירדה משנת 1992 ואילך.
[עריכה] התנגדות לממשלה
[עריכה] התנגדות פוליטית
במהלך השנה הראשונה לכהונת הממשלה, שנה שבה התרחשו עיקר השיחות לקראת הסכם אוסלו, החזית המדינית הייתה שקטה יחסית, ולאופוזיציה לא היה מה לטעון כלפי הממשלה בנושאים מדיניים. אך אחרי שנודע בציבור על הסכמי אוסלו ובעיקר אחרי חתימת ההסכמים, ההתנגדות הפוליטית התחזקה מיום ליום לתהליך המדיני, בטענה שהממשלה נותנת שטחים בלא תמורה אמיתית, ופיגועים (שבוצעו אמנם ע"י החמאס והג'יהאד האיסלאמי) לא הועילו לתהליך השלום. בהפגנה מסוימת השתתפו בנימין נתניהו יו"ר הליכוד, רפאל איתן יו"ר צומת, זבולון המר יו"ר המפד"ל, רחבעם זאבי יו"ר מולדת ודוד לוי יו"ר גשר נחשבה לשיא שבו הופיעו מנהיגי הימין והציבור הדתי- לאומי על בימה אחת כנגד תהליך השלום.
[עריכה] התנגדות פוליטית לתהליך השלום בתוך הממשלה
בתוך הממשלה אף הייתה התנגדות קלה מאוד לתהליך השלום בשלביו המוקדמים. בהצבעה על הסכם אוסלו במשלה הצביעו כל שרי הממשלה בעד למעט השרים שמעון שטרית ואריה דרעי שנמנעו. עם חתימת הסכמי אוסלו פרשה ש"ס מהממשלה ובכך תמה ההתנגדות לתהליך השלום בתוך הממשלה.
[עריכה] התנגדות ציבורית
בדומה לזירה הפוליטית, גם הציבור החל בהתנגדות לממשלה רק עם הסכמי אוסלו. בעיני הציבור הימיני וחלק גדול מהציבור הדתי- לאומי ההסכמים נתפסו כבגידה בציונות, בארץ ישראל ובעם היהודי. תהליך השלום אף עשה מעין קרע בעם, שהתחזק בשנים שבאו אחר כך. ההתנגדות הציבורית כללה הפגנות מחאה אל מול בתיהם הפרטיים של רבין ופרס, וכן הפגנות ציבוריות גדולות יותר. שלטים של רבין עם כאפיה לראשו הפכו לתופעה שכיחה בעת אותן הפגנות. בהתנחלויות הייתה מעין אווירה שהממשלה מזניחה אותם (בעקבות התבטאויות של רבין כמו "לי אכפת מ-98% מאזרחי המדינה" ו"הם לא מזיזים לי").
[עריכה] התנגדויות מבחינות נוספות
זכורה התבטאותו של מי שהיה אז הרמטכ"ל, אהוד ברק, שאמר על הסכם אוסלו "ההסכם הזה מלא חורים כמו גבינה שוויצרית". האמירה, שנחשבה כלא מתאימה לאיש צבא שחל עליו איסור להגיד דברים בעלי אופי פוליטי מדי, שימשה רבות את המתנגדים להסכם אוסלו. עם זאת, אהוד ברק מונה לשר הפנים ביולי 95' ואח"כ לשר החוץ בממשלת ישראל העשרים ושש.
[עריכה] רצח רבין
[עריכה] ההסתה שקדמה לרצח
מחתימת הסכמי אוסלו ועד רצח רבין התבצעה בארץ הסתה כנגד רה"מ דאז רבין, שר החוץ פרס ובכלל כנגד תהליכי השלום. רבנים מהימין הקיצוני הטיפו כנגד תהליך השלום, וזכורות התהלוכה ברעננה שבה ננשא ארון שכביכול סימל את מדינת ישראל וההפגנה בכיכר ציון ב-1995 שבה נשאו בני נוער תמונות של רבין במדי אס אס. בכנסת התנהלו ויכוחים ערניים בין חברי הקואליציה לחברי האופוזיציה, והתבטאויות שונות של אישים משמאל ומימין המפה הפוליטית רק החריפו את הקרע שנוצר בעם. בקיץ 1995 ערכו רבנים שונים טקס פולסא דנורא, בו קיללו למוות את ראש הממשלה. בבתי כנסת רבים אף שינו נוסח או השמיטו מילים מהברכה למדינה.
[עריכה] רצח רבין עצמו
- ערך מורחב – רצח רבין
ב-4 בנובמבר 1995, מוצאי שבת, בשעה 21:40, בתום עצרת המונים לאות תמיכה בשלום, בה השתתף ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין (ואישים נוספים מהשמאל), נרצח ראש הממשלה רבין על ידי מתנקש יהודי-דתי מהימין הקיצוני בשם יגאל עמיר. ביום שני ה-6 בנובמבר 1995 נערכה הלווית ראש הממשלה בנוכחות 80 ראשי מדינות ומנהיגים מחו"ל. יאסר ערפאת נאלץ לצפות בהלויה בטלויזיה, ועם זאת בא לנחם את משפחת רבין בשבעה. את מקומו של רבין תפס ממלא מקומו שמעון פרס. הממשלה ה-25 המשיכה לתפקד עד ה-22 בנובמבר 1995, אז הכנסת אישרה את ממשלת ישראל העשרים ושש בראשות שמעון פרס.
[עריכה] הרכב הממשלה
- ראש הממשלה: יצחק רבין (13.07.92-04.11.95)
- ראש הממשלה בפועל: שמעון פרס (04.11.95-22.11.95)
- שר הביטחון: יצחק רבין (13.07.92-04.11.95), שמעון פרס (04.11.95-22.11.95)
- שר האוצר: אברהם בייגה שוחט (13.07.92-22.11.95)
- שר החוץ: שמעון פרס (13.07.92-22.11.95)
- שר המשטרה: משה שחל (13.07.92-22.11.95)
- שר המשפטים: דוד ליבאי (13.07.92-22.11.95)
- שר/ת החינוך והתרבות: שולמית אלוני (13.07.92-11.05.93), יצחק רבין (11.05.93-07.06.93)
- שר החינוך התרבות והספורט: אמנון רובינשטיין 07.06.93-22.11.95
- שר הפנים: אריה דרעי (13.07.92-14.09.93), יצחק רבין (14.09.93-27.02.95), עוזי ברעם (27.02.95-07.06.95), דוד ליבאי (19.06.95-18.07.95), אהוד ברק (18.07.95-22.11.95)
- שר/ת העבודה והרווחה: יצחק רבין (13.07.92-31.12.92), אורה נמיר (31.12.92-22.11.95)
- שר הבריאות: חיים רמון (13.07.92-08.02.94), יצחק רבין (08.02.94-01.06.94), אפרים סנה (01.06.94-22.11.95)
- שר/ת התקשורת: משה שחל (31.07.92-07.06.93), שולמית אלוני (07.06.93-22.11.95)
- שר האנרגיה והתשתיות: אמנון רובינשטיין (13.07.92-07.06.93), משה שחל (07.06.93-09.01.95), גונן שגב (09.01.95-22.11.95)
- שר התחבורה: ישראל קיסר (13.07.92-22.11.95)
- שר התיירות: עוזי ברעם (13.07.92-22.11.95)
- שר התעשייה והמסחר: מיכאל חריש (13.07.92-22.11.95)
- שר החקלאות ופיתוח הכפר: יעקב צור (13.07.92-22.11.95)
- שר הכלכלה והתכנון: שמעון שטרית (13.07.92-18.07.95), יוסף ביילין (18.07.95-22.11.95)
- שר לקליטת העלייה: יאיר צבן (13.07.92-22.11.95)
- שר הבינוי והשיכון: בנימין בן-אליעזר (13.07.92-22.11.95)
- שר/ת המדע והטכנולוגיה: אמנון רובינשטיין (13.07.92-31.12.92), שמעון שיטרית (31.12.92-07.06.93), שולמית אלוני (07.06.93-01.08.93)
- שרת המדע והאומניות: שולמית אלוני (01.08.93-22.11.95)
- שר לענייני דתות: יצחק רבין (13.07.92-27.02.95), שמעון שיטרית (27.02.95-22.11.95)
- שר/ה לאיכות הסביבה: אורה נמיר (13.07.92-31.12.92), יוסי שריד (31.12.92-22.11.95)
- שר לענייני ירושלים: יצחק רבין (13.07.92-31.12.92)
- שר/ה בלי תיק: שולמית אלוני (11.05.93-07.06.93), אריה דרעי (11.05.93-07.06.93)
[עריכה] סגני השרים
- סגן שר הביטחון: מרדכי גור (04.08.92-16.07.95)
- סגן שר האוצר: רפאל פנחסי (31.12.92-04.08.92)
- סגן שר החוץ: יוסי ביילין (04.08.92-17.07.95), אלי דיין (24.07.95-22.11.95)
- סגן שר החינוך והתרבות: משה מאיה (29.07.92-12.09.93), מיכה גולדמן (04.08.92-22.11.95)
- סגן שר הבריאות: נואף מסאלחה (04.08.92-22.11.95)
- סגנית שר התעשייה והמסחר: מאשה לובלסקי (04.08.92-22.11.95)
- סגן שר החקלאות ופיתוח הכפר: ווליד חאג' - יחיא (04.08.92-22.11.95)
- סגן שר הבינוי והשיכון: אריה גמליאל (29.07.92-09.09.93), רן כהן (04.08.92-31.12.92), אלי בן מנחם (08.04.93-22.11.95), אלכס גולדפרב (02.01.95-22.11.95)
- סגן שר לענייני דתות: רפאל פנחסי (31.12.92-14.09.93)
- סגן שר במשרד ראש הממשלה: אלי בן מנחם (04.08.9-08.04.93)
[עריכה] רשימת חברי הממשלה על פי סיעותיהם
- יצחק רבין- ראש הממשלה ושר הביטחון, מפלגת העבודה הישראלית
- שמעון פרס- מ"מ ראש הממשלה ושר החוץ, מפלגת העבודה הישראלית
- אברהם בייגה שוחט- שר האוצר, מפלגת העבודה הישראלית
- דוד ליבאי- שר המשפטים, מפלגת העבודה הישראלית
- משה שחל- שר המשטרה, מפלגת העבודה הישראלית
- שולמית אלוני- שרת החינוך והתרבות ואח"כ שרת התקשורת והמדע והאומניות, מרצ (ר"צ)
- אמנון רובינשטיין- שר החינוך התרבות והספורט, מרצ (שינוי)
- אריה דרעי- שר הפנים (עד ה-14 בספטמבר 1993), ש"ס
- אהוד ברק- שר הפנים (מה-18 ביולי 1995), לא היה ח"כ אך היה פעיל במפלגת העבודה הישראלית
- אורה נמיר- שרת העבודה והרווחה, מפלגת העבודה הישראלית
- חיים רמון- שר הבריאות (עד ה-8 בפברואר 1994), מפלגת העבודה הישראלית
- אפרים סנה- שר הבריאות (מה-1 ביוני 1994), מפלגת העבודה הישראלית
- גונן שגב- שר האנרגיה והתשתיות (מה-9 בינואר 1995), ייעוד
- ישראל קיסר- שר התחבורה, מפלגת העבודה הישראלית
- עוזי ברעם- שר התיירות, מפלגת העבודה הישראלית
- מיכאל חריש- שר התעשייה והמסחר, מפלגת העבודה הישראלית
- יעקב צור- שר החקלאות ופיתוח הכפר, לא היה ח"כ, אך היה פעיל במפלגת העבודה הישראלית
- שמעון שיטרית- שר הכלכלה והתכנון (עד ה-18 ביולי 1995), מפלגת העבודה הישראלית
- יוסי ביילין- סגן שר החוץ ואח"כ שר הכלכלה והתכנון, מפלגת העבודה הישראלית
- יאיר צבן- שר לקליטת העלייה, מרצ (מפ"ם)
- בנימין בן אליעזר- שר הבינוי והשיכון, מפלגת העבודה הישראלית
- יוסי שריד- שר לאיכות הסביבה (מה-31 בדצמבר 1992), מרצ (ר"צ)
- מרדכי גור- סגן שר הביטחון, מפלגת העבודה הישראלית
- רפאל פנחסי- סגן שר האוצר ואח"כ סגן השר לענייני דתות, ש"ס
- יוסי ביילין- סגן שר החוץ ואח"כ שר הכלכלה והתכנון, מפלגת העבודה הישראלית
- משה מאיה- סגן שר החינוך והתרבות, ש"ס
- מיכה גולדמן- סגן שר החינוך והתרבות, מפלגת העבודה הישראלית
- נואף מסאלחה- סגן שר הבריאות, מפלגת העבודה הישראלית
- מאשה לובלסקי- סגנית שר התעשייה והמסחר, מפלגת העבודה הישראלית
- ווליד חאג' - יחיא- סגן שר החקלאות ופיתוח הכפר, מרצ
- אריה גמליאל- סגן שר הבינוי והשיכון, ש"ס
- רן כהן- סגן שר הבינוי והשיכון, מרצ (ר"צ)
- אלי בן מנחם- סגן שר במשרד ראש הממשלה ואח"כ סגן שר הבינוי והשיכון, מפלגת העבודה הישראלית
- אלכס גולדפרב- סגן שר הבינוי והשיכון, ייעוד
[עריכה] הערות
- בכנסת השתים עשרה היה גם גוש מרכז, שנכללה בו שינוי שזכתה בשני מנדטים, ולכן חסרים שני מנדטים בגושי שמאל-ימין של הכנסת ה-12.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- ממשלת ישראל העשרים וחמש - באתר של משרד ראש הממשלה
- ממשלת ישראל העשרים וחמש - באתר הכנסת
| הקודם: 1990-1992 ממשלת ישראל העשרים וארבע |
ממשלת ישראל העשרים וחמש | הבא: 1996 ממשלת ישראל העשרים ושש |

