צדקה ביהדות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה. הסיבה שניתנה לכך היא דרושה ויקיזציה. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
צדקה היא מצוה בתורה, ולפיה יש לתת לעני די מחסורו. הדאגה לעניים במתן צדקה והקמת מוסדות צדקה ציבוריים, תפסה מקום מרכזי במסורת היהודית ובחיי הקהילה היהודית, ופסוקים ואימרות שונות מדברים בשבח הצדקה ובגמול הדתי והחברתי שנובע ממנה.
המקור למצוות הצדקה בתורה נמצא בספר דברים (ט"ו, ז-ח):
"כִּי-יִהְיֶה בְךָ אֶבְיוֹן מֵאַחַד אַחֶיךָ...כִּי-פָתֹחַ תִּפְתַּח אֶת-יָדְךָ, לוֹ; וְהַעֲבֵט, תַּעֲבִיטֶנּוּ, דֵּי מַחְסֹרוֹ, אֲשֶׁר יֶחְסַר לוֹ."
בתורה-שבכתב ניתן לראות התייחסות למצוות הצדקה מכמה היבטים: למי יש לתת, אופן הנתינה, שכר הנתינה, זמן הנתינה, איכות הנתינה וכמות הנתינה.
תחילה מורה התורה למי יש לתת כפי שנאמר בספר דברים: "לאחיך, לעניך, ולאביונך בארצך". לאחר-מכן כותבת התורה על אופן הנתינה. הנתינה צריכה להיעשות בסבר-פנים יפות מתוך שמחה, לא מתוך עצבות וקוצר רוח- "נתן תיתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו."
התורה גם מפרטת את שכר הנתינה, ברכה בכל מעשי הנותן ובמשלח ידיו. את ההגדרה לזמן הנתינה אנו מקבלים מהפסוק: "והחזקת בו גר ותושב וחי עמך", לעזור ליהודי ולתמוך בו בטרם יפול. בנוסף, אנו לומדים מפסוק זה על איכות הנתינה - יש להשתדל שתהא בדרגה של "עימך" ולא פחות ממך.
שיעור הנתינה:
על כמות הנתינה נאמר בתורה: "פתח תפתח את ידך לו... די מחסורו אשר יחסר לו." על סמך פסוק זה מתפתח הדיון בדבר שיעורה וגבולה של נתינת הצדקה. הרמב"ם בהלכות מתנות עניים ז',ה' מגדיר את שיעור הנתינה במצוות הצדקה בהסתמכו על פסוק זה. לדעת הרמב"ם, כאשר בא עני ומבקש צדקה יש לתת לו די מחסורו, זאת בתנאי שיד הנותן משגת את כל הנדרש לעני.
שיעור "יד הנותן משגת" בפירושו על הרמב"ם מחדד המהר"י קורקוס ז"ל את ההגדרה של "יד הנותן משגת". על הנותן לתת לעני את כל מחסורו, כאשר יש ביכולתו לממן את חייו הפרטיים ובנוסף, גם את מחסור העני. הנותן אינו חייב ללוות מאחרים על מנת לתת צדקה וכאשר מחסור העני מסתכם ביותר מחמישית ממונו של הנותן, יוצא הנותן מההגדרה של "יד הנותן משגת". מצב זה,של "יד הנותן משגת", יכול להיות כאשר מדובר בעשיר גדול הגר במקום שהעניים מעטים. שאז יכול העשיר לממן את מחסורו של כל עני ועני. אך כאשר ישנו עשיר לא כל כך גדול במקום שהעניים מרובים אין ביכולתו של עשיר זה למלא את מחסורם של כל עניי המקום והוא יוצא מההגדרה של "יד הנותן משגת". (ערוך השולחן,יורה-דעה, סימן רמ"ט אות א') חשוב להדגיש שההתמקדות בסוגיה זו היא על יכולתו הכספית של הנותן ולא על חסרונו של העני. שכן אם ייתן האדם לעני אחד כל צרכו, לא יוכל לתת לעניים אחרים. (מנחת פתים, יורה-דעה)
שיעור הנתינה כאשר "אין יד הנותן משגת" כאשר אין לנותן די כסף בכדי למלאות את צרכי העני נחלק שיעור הנתינה לדרגות: מצווה מן המובחר- נתינה עד חמישית מנכסיו של הנותן, בינוני- עשירית מנכסי הנותן, ופחות מכך-נחשבת הנתינה לעין רעה.
הגדרות אלו תקפות כאשר מדובר בסתם עני. כפי שמדגים הרמב"ם "די מחסורו"- בגד, כלי-בית ואשה. הרמב"ם אינו מזכיר כלל מחסור באוכל ומכאן שכאשר קיים צורך חיוני, שאינו סובל דיחוי, יש חיוב גמור לתת לעני "די מחסורו". אפשר ללמוד זאת גם מפסק הרמב"ם בנוגע לעני שאינו מוכר האומר שהוא רעב ומבקש אוכל שיש לתת לו צדקה מיד. הדגשתו של הרמב"ם על המילה "מיד" באה ללמד שאין להסתפק בנתינה מועטת, שכן אז יצטרך להמתין או ללכת לאחרים, אלא יש לתת לו כדי פרנסתו לאלתר.
כשלא בא עני מדברי הרמב"ם הנזכרים לעיל ניתן ללמוד שמידה בינונית היא לתת מעשר מהנכסים לעניים. כך הן פני הדברים במידה ו"בא העני ושאל די מחסורו", או במקרה שידוע לעשיר אודות עני נצרך, ומקדים לתת לו קודם שישאל. אך לדעת הרמב"ם, בהעדר ידיעה זו, אין ציווי לחפש אחר עניים. לדעתו, יש חיוב לחזר אחר עניים רק לצורך מתן שלישית השקל בשנה.
שלישית השקל הרמב"ם (הלכות מתנות עניים ז' ה') מורה שהנותן פחות משלישית השקל בשנה לצדקה לא קיים את מצוות הצדקה. על נתינה זו מבואר בגמרא שזהו חיוב כנגד הנתינה לצורך הקרבת קורבנות שהייתה בזמן שבית-המקדש היה קיים. (בבא בתרא ט' א')
מצות הנתינה היא לפי השגת ידו של הנותן. על פי תקנת אושא על נותן הצדקה לתת לא יותר מחומש מנכסיו. המידה המומלצת היא מעשר כספים, לפיה על האדם לתת עשירית מהכנסתו השנתית לצרכי צדקה.
החובה לפרנס את העני כדי מחסורו מוטלת על כל הציבור, ולא על תורם יחיד בלבד.
בית דין רשאי לכוף אדם שאינו נותן צדקה, כפי מה שאומדים אותו שהוא ראוי ליתן. כל עיר בישראל צריכה למנות גבאי צדקה לאסוף את כספי הצדקה מאת התורמים ולחלקם לעניים.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- חסדי נעמי ארגון חרדי למען ילדים רעבים

