דגל אירלנד
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דגל אירלנד (באירית: An Bhractach Náisiúnta) הוא הדגל של הרפובליקה של אירלנד. הדגל אומץ כדגל הלאומי של המדינה האירית החופשית בשנת 1922. הדגל קיבל מעמד חוקתי בשנת 1937, כשהמדינה שינתה את שמה ל-Éire.
הטריקולור האירי מכיל שלושה פסים אנכיים בצבעי ירוק (צד התורן), לבן וכתום. הראשונים שהשתמשו בדגל זה היו הלאומנים האירים בשנת 1848 בעת מרד "אירלנד הצעירה". הדגל עוצב כדי שייצג את הלאומנים (ירוק) ותומכי האיחוד (כתום) הגרים באי של אירלנד, הגרים בשלום זה עם זה - השלום מיוצג על ידי הפס הלבן במרכז (גם בדגל צרפת יש סמליות דומה).
בניגוד למיתוס הרווח, לא השתמשו בדגל במרד הפסחא אלא דווקא בדגל ירוק שעליו נכתבו המילים "רפובליקה אירית" (Irish Republic) בכתום, עם צללית לבנה (דגל זה מוצג בסניף של המוזיאון הלאומי ברחוב קילדר בדבלין).
הטריקולור במרד היה זה של מחלקה E, ולכן הונף מעל בית הדואר המרכזי של דבלין (ה-GPO) - מטה הנהגת המרד. בניגוד לדגל הרשמי, הטריקולור של מחלקה E תפש את דמיון הציבור והפך "דה פקטו" לדגל הרפובליקה האירית בשנים 1919-1922.
הדגל הלאומי מונף מעל:
- מעונו של נשיא אירלנד - Áras an Uachtaráin.
- בית ליינסטר (Leinster House) - מקום מושבו של הפרלמנט האירי, כאשר הפרלמנט מתכנס.
- בתי המשפט ובניינים ציבוריים.
הדגל גם מונח על ארונם של:
- נשיאי והנשיאים לשעבר של אירלנד.
- חיילים ואנשי משטרה שנהרגו בעת מילוי תפקידם.
- אנשי שם אחרים.
בהלוויות ממלכתיות שנערכו לפטריוטים אירים כמו סר רוג'ר קאסמנט (Roger Casement) (1965), קווין בארי (Kevin Barry) (2000) ואחרים, הדגל הלאומי הונח על ארונם כאות של כבוד.
[עריכה] הטריקולור וצפון-אירלנד
באופן אירוני משהו, הסמליות העיקרית של הדגל (איחוד וכבוד הדדי בין לאומנים (ירוק) לבין תומכי האיחוד עם בריטניה (כתום)) לא הפכה למציאות. אירלנד חולקה רשמית ב-Government of Ireland Act 1920, כשהחלק הצפון-מזרחי של האי, שבו היה רוב לתומכי האיחוד, הופך לצפון אירלנד. צפון אירלנד, דרך מנגנון שהוגדר בסעיפים 11-15 של ההסכם האנגלו-אירי, בחרה לא להצטרף למדינה האירית החופשית ובמקום זאת להישאר חלק מהממלכה המאוחדת. צפון אירלנד השתמשה בדגל בריטניה ובנגזרת שלה של דגל "היד האדומה של אלסטר" (שבו יש כתר מעל כוכב בן שישה קודקודים) כסמל המדינה.
אולם אירים רפובליקנים השתמשו בדגל אירלנד כדי לחלוק כבוד לאנשי ה-Provisional IRA שבחייהם הרגו בתומכי האיחוד עם בריטניה על ידי פרישת הדגל על ארונותיהם. מבקרים בצפון אירלנד לא יכולים שלא להבחין בסמלים הרבים בהם משתמשים שני הצדדים כדי לסמן באופן פרוקובטיבי את "השטח שלהם" ולהתגרות בצד השני. אבני השפה באזורים תומכי איחוד צבועות בצבעים אדום, לבן וכחול, כצבעי דגל בריטניה, בעוד שבשכונות תומכי האיחוד עם אירלנד הם צבועות בירוק, לבן וכתום (למרות שמתייחסים אליהם כ"ירוק לבן וזהוב" -- כדי שלא להשתמש במלה Orange = כתום - שנחשבת לסמל לתומכי האיחוד עם בריטניה, זכרון לשלטון בית אוראנז', והיא גם שמו של אחד המסדרים הפרוטסטנטים הבולטים בצפון אירלנד התומך באופן קולני במיוחד באיחוד עם בריטניה). גורמים בשתי הקהילות מניפים את הדגל "שלהם" על ארובות ובניינים גבוהים.
לאומנים מאירלנד קבלו על השימוש שתואר לעיל בדגל הלאומי. במיוחד כנגד השימוש שלו על ידי מפלגת שין פיין (Sinn Féin) הרפובליקנית. הנפת הדגל על ידי אנשי המפלגה כדי לחגוג את הישגים בבחירות בשנת 2002 לוותה בביקורת רבה בעיתונות הכתובה והמשודרת באירלנד, שהאשימה את אנשי המפלגה בכך שהפגינו "חוסר כבוד מופגן" לדגל הלאומי.
בעקבות הסכם בלפאסט הוחלט על צעדים ל"שוויון בכבוד" באופן שבו משתמשים בסמלים בצפון אירלנד. הדגל הבריטי אינו מונף עוד על בנייני הפרלמנט ובניינים רשמיים אלא רק במספר מצומצם של ימים (למשל יום הולדתה הרשמי של המלכה אליזבת השנייה), וראש עיריית בלפאסט מציג בלשכתו את שני הדגלים. נוסף על כך, עוצב תג חדש ונייטראלי יותר למשטרת צפון אירלנד. אנשי צפון אירלנד מקווים שעם חלוף הזמן יקבלו שתי הקהילות אחת את השנייה ויפגינו סובלנות גדולה יותר האחת לסמלי השנייה, ואז ניתן יהיה להניף את הטריקולור האירי ביתר חופשיות בצפון אירלנד.

