דאדא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

קולאז' עם ריבועים מסודר לפי חוקי המקריות (1916-1917) מאת ז'אן ארפ.
הגדל
קולאז' עם ריבועים מסודר לפי חוקי המקריות (1916-1917) מאת ז'אן ארפ.
ABCD או דיוקן האמן (1923-1924) מאת ראול האוסמן
הגדל
ABCD או דיוקן האמן (1923-1924) מאת ראול האוסמן

דאדא או דאדאיזם הוא זרם מחאה באמנות שנוסד ב-1916 בציריך, ופעל עד שנת 1923. מרכזי פעילות נוספים של תנועת "דאדא" היו בפריז, ברלין וניו יורק.

ישנן כמה גירסאות סותרות המנסות להסביר את שמה של התנועה - "דאדא". לפי גירסה אחת בחרו חברי התנועה בשם "דאדא" באקראי, על ידי כך שטריסטן צארה הכניס עיפרון אל תוך המילון הצרפתי "Larousse". המילה עליה נעצר העיפרון - סוס עץ (בצרפתית) נבחרה. גירסה נוספת טוענת כי פירוש השם "דאדא" הוא כשל הגיית ילדים. אחת הגירסאות קובעת בנחרצות אירונית, כי "הדאדאיזם" התחיל באופן רשמי ביום 6 בפברואר 1916. מקור אפשרי נוסף לשמה של הקבוצה, אותו מציין במאמר היסטוריון האמנות צ'ארלס סטאקי, יכול להיות בספרו של ז'ול וורן "כוכב הדרום" בו לגיבור, אליס ווטקינס, יש יען מחמד המכונה "דאדא" [1].

הגורם המניע לייסוד תנועת דאדא בציריך היה הזעזוע מזוועות מלחמת העולם הראשונה ומתוצאותיה. החברים בתנועה הגיעו מרחבי העולם: רומניה, גרמניה, צרפת, אשר היו נתונות במלחמה. האמנים הגיעו לשווייץ כיוון שהייתה מקום נייטרלי. בעיניים של בני התקופה, הייתה הטכנולוגיה עתידה להביא לשינוי ולעתיד טוב יותר לאנושות, אך במקום זאת היא הביאה להרס ולאכזבה גדולה שבאו בעקבות המלחמה וזוועותיה. חברי הדאדא ביטאו את מחשבותיהם נגד המלחמה, כנגד הבורגנות ונגד האמנות. "כיצד יוכל אדם להיפטר מכל מה שמריח מעיתונאות, מתולעים, מכל מה שנחמד ונכון, מכיסוי העיניים, ממוסריות, מאירופיות, מחדשנות?" שאל הוגו באל במניפסט שכתב, "על ידי אמירת דאדא". [2] הדדאיסטים קראו לניהיליזם מוחלט ובכך ניסו לערער את כל המוסכמות של האמנות והחברה. על פי הדאדא, ההיגיון והסיבתיות אכזבו ככלים לניהול תקין וראציונלי של העולם ולכן יש לברוא את העולם מחדש, ללא סדר והיגיון - באקראי, מתוך תקווה אוטופית לעולם טוב יותר, ללא מלחמות. במידה רבה גם ביקרו הדדאיסטים את התנועות האוונגרדיות של תחילת המאה כגון אקספרסיוניזם כיוון שהן נתפשו בעיניהם כמהלך דיאלקטי, ולא כשינוי רדיקאלי של התרבות. [3]

ז'אן ארפ, מראשי התנועה, תיאר במאמרו המאוחר "דאדאלנד" את אופי הפעילות של התנועה: "בציריך, בשנת 1915, אדישים למשחטות מלחמת העולם, התמסרנו לאמנויות היפות. בעוד מרחוק רועמות סוללות התותחים, עסקנו אנו בהדבקה, בדיקלום, בחריזה, בשירה מקרב לב. חיפשנו אמנות אלמנטרית שתציל, כך חשבנו, את בני-האדם מן הטירוף המשתולל של התקופה. שאפנו לסדר חדש שיחזיר על כנו את האיזון בין השמיים לבן הגהנום. עד מהרה הפכה האמנות הזאת מושא לגינוי כללי. אין תימה שה"פושעים" לא יכלו להבין ללבנו. השגעון הילדותי שלהם לאוטוריטריזם דורש שהאמנות עצמה תשמש מכשיר לטמטום של בני-האדם". [4]

ב'מאניפסט XIII' משנת 1918, מאפיין טריסטן צארה את ה'דאדא' ברוח הניהיליזם שדגלו בה: "דאדא הוא חיידק בתול | דאדא מתנגד לחיי מותרות | דאדא | חברה אנונימית לניצול רעיונות | לדאדא 391 גישות וצבעים המשתנים בהתאם למינו של הנשיא | הוא משתנה - אומר הן - ובאותה עת אומר את ההיפך - ללא | חשיבות - צורח - יוצא לדייג עם חכה |דאדא הוא זיקית השינוי המהיר והאינטרסנטי | דאדא מתנגד לעתיד. דאדא מת. דאדא הוא אידיוט. יחי דאדא. | דאדא איננו אסכולה ספרותית, צרח." [5]

אמנותה של תנועת הדאדא ניכסה אליה רבות מן הטכניקות האמנותיות האוונגרדיות של תחילת המאה העשרים כגון אמנות מופשטת, קוביזם, אקספרסיוניזם, טכניקת הקולאז' ועוד. את אלו חיברה לכדי סינתזה ניהיליסטית ואוונגרדית, שעיקרה, על פי רוב, זלזול באובייקט האמנותי וביצירה האמנותית.

וולטר בנימין במאמרו הידוע "יצירת האמנות בעידן השעתוק הטכני" (1936) טוען כי "הדדאיזם ניסה ליצור את האפקטים, שהקהל מחפש אותם כיום בסרט, באמצעים של הציור (או לחילופין של הספרות)". אפקטים אלו ניסו גם ליצור "השפלה של החומר שלהם" בדמות קולאז'ים או שירה לטריסטית. על ידי השימוש באמצעים אלו, ניסו הדדאיסטים לערער את מעמדה של היצירה האמנותית כמושא להתבוננות, מעמד אותו מתאר בנימין כ"הילה" של היצירה האמנותית.

תוכן עניינים

[עריכה] דאדא ציריך

הוגו באל קורא את 'קראוון הפילים' בקברט וולטאר.
הגדל
הוגו באל קורא את 'קראוון הפילים' בקברט וולטאר.

פעילות הדאדא התחילה כהתארגנות להעלאת מופעים משותפים במקום שנקרא "קברט וולטיר" (Cabaret Voltaire), בעיר ציריך שבשווייץ. עם מייסדי הקברט נמנו טריסטן צארה, הצייר מרסל ינקו, שמאוחר יותר עלה לישראל, ז'אן ארפ ואשתו סופי טאובר, פרנסיס פיקבייה, הוגו באל ואחרים. באל פנה אל יאן אפרים, (Jan Ephraim) בעליו של בית קפה בשם 'Holläandisch Meierei Cafe', ברחוב שפיגלגאסה מס' 1 (Spiegelgasse) בציריך, וסיכם איתו על פתיחת בקברט האוונגרדי. בקברט, אשר נקרא על שמו של וולטיר, הוגה הדעות והסטיריקן בן המאה ה-18, ערכו האמנים מופעים ומיצגים בעלי רוח ניהיליסטית, כמו כן הציגו עבודות של אמנים מודרניסטים רבים, כגון פאבלו פיקאסו לצד עבודות אמנות שיצרו חולי נפש. הארועים בקברט היו פופולריים ומשכו קהל רב אשר היה צמא לשערוריות אותן סיפקו חברי הקבוצה.

עבודות האמנות של הדדאיסטים היוו אתגר לכל האמונות והמוסכמות של החברה האירופית. העבודות שאבו מן האמנות האוונגרדית של תחילת המאה העשרים. יצירות דאדא רבות השתמשו בשפה האמנותית המופשטת אותה פיתחו הקוביזם והפוטוריזם, שפה אשר נחשבה לאוונגרדית. אופי העבודות ואף דרכי יצירתן נועד לזעזע את הקהל מתוך תקווה אוטופית לשינוי המצב החברתי והפוליטי. לשם כך פיתחו הדאדאיסטים טכניקות אמנות אשר נועדו לערער את השיפוט האמנותי, אשר זוהה עם התרבות האירופית. ז'אן ארפ, לדוגמה, יצר קולאז'ים ותבליטים עשויים עץ ובהם צורות מופשטות ומעוגלות (אותן יכנה בהמשך "ביו-מורפיות"). ארגון הצורות בעבודות אלו, נעשה בשיטה מקרית על פי אופן נפילת הצורות על גבי פורמט העבודה.

כחלק מן המופעים בקברט וולטר נערכו גם מופעי הקראה של שירה "סימולטנית", כלומר שירה בה מקריאים מספר אנשים טקסט שונה במעין קקופוניה או של שירה פונטית, שירה ובה הברות ללא משמעות. [6] טריסטאן צארא, לדוגמה, חיבר והציג "שירים כושיים". חברי הקבוצה נהגו להעליב ולגדף את הקהל, נערכו מופעי תאטרון קצרים ואבסורדים כגון מחזה לחלוק, מטרייה ומכונת כתיבה. תוך שימוש במסכות קרטון גרוטסקיות, העלו חברי הקבוצה גם מופעי מחול "פרימיטיביים", בהם כיכבה סופי טאובר, אשר הייתה גם רקדנית.

חידוש נוסף אותו פיתחו חברי התנועה הדאדאיסטית הייתה ה-"שירה לטריסטית". שירה זו הייתה שירה כתובה בצורה גראפית והיא התייחדה בהשימוש בפונטים מרובים ושונים בשיר אחד ובמבנה שורות חריג. חריגה מכללי הכתיבה הוביל אל אותו ניהיליזם אליו שאפו האמנים. שירה זו פורסמה והודפסה בעתונים וירחונים אותה הוציאה הקבוצה. [7]

במופע ידוע אשר התקיים ב-23 ביוני שנת 1916, הופיע הוגו באל על הבימה, כשהוא לבוש תלבושת וצילינדר עשויים מקרטון, כמעין שריון, והקריא את שירו "קראוון הפילים", שיר פונטי וחסר משמעות, הנכתב גם בהשפעתה של האמנות הפרימיטיבית, אשר הייתה פופולרית בסופה של המאה ה-19 ותחילתה של המאה העשרים. את מופע זה תיאר באל:

"לבשתי תלבושת מיוחדת שתוכננה ביד יאנקו (מרסל ינקו) ובידי. רגלי היו נתונות בגליל הדוק של קרטון כחול ונוצץ שהגיע עד למותני, ועד אותו מקום נראיתי כאובליסק. למעלה לבשתי צווארון ענקי גזור מבריסטול, מצופה אדום מבפנים וזהוב מבחוץ. הוא הודק לצווארי בצורה כזאת שהרמת מרפקי והורדתם הניעה אותו ככנפיים. על כל זאת נוספה מגבעת גבוהה וגללית של רופא אליל בפסי לבן-וכחול. ...העלו אותי לבמה בחשכה, ואני פתחתי בקצב איטי ובחגיגיות: gadji beri bimba glandridi laula lonni cadori ...". [8] תגובת הקהל הנזעם מן הזעזוע ומן האבסורד שבמופע היוותה על פי האנס ריכטר חלק אינטגרלי מן המופע. ריכטר תיאר את באל כ"עומד אין-נוע כסבונרולה קנאי ואדיש."

ה"קברט וולטיר" פעל במשך של כשישה חודשים. לאחר סגירתו, בעיקר בשל מחסור ברווחים, ייסדו חברי הקבוצה ערבי דאדא אשר התקיימו באולם וואג (Waag Hall) בציריך. הערב הראשון התקיים ב- 14 ביולי, שנת 1916 וכלל קטעי ריקוד, הקראת מאניפסטים ושירה סימולטאנית. בינואר שנת 1917, מקימים חברי הקבוצה בהנהגתו של צארא את "תערוכת הדאדא הראשונה" (Premie're Exposition Dada) בגלריה בעיר. בחלל זה הציגו חברי הקבוצה כשלוש תערוכות, קיימו הרצאות, ערבי קפה ו"תה של אחרי הצהריים" (Afternoon tea) עבור קהל הצופים, לצד מופעי הדאדא השערוריתיים שלהם.

סופה של מלחמת העולם סימן גם את סופה של ההתאגדות בציריך. העיר נפתחה למבקרים חדשים ביניהם אמנים כגון פרנסיס פיקבייה ואחרים הגיעו אל העיר ואמני הדאדא בציריך הרבו לשוטט באירופה. התנועה גם התפרסמה בעזרת מגזינים וקתלוגים אותם הוציאו חברי הקבוצה. ב-9 באפריל, 1919 נערך "ערב הדאדא" הגדול האחרון בציריך. עד סוף שנת 1920, עזבו רוב חברי הקבוצה לערים שונות באירופה. אמנים כגון ז'אן ארפ ופיקביה עברו לפריז והיו בין מקימי תנועת הסוראליזם. ג'ורג גרוס ואחרים הקימו את תנועת הדאדא בברלין. בניו-יורק פעלו אמנים בזיקה ישירה אל הדאדא, כמו מאן ריי ומרסל דושאן.

[עריכה] תנועת הדאדא בגרמניה

הראש המכאני, הרוח של העידן שלנו (1920) אסמבלאז' מאת ראול האוסמן.
הגדל
הראש המכאני, הרוח של העידן שלנו (1920) אסמבלאז' מאת ראול האוסמן.
מסתובב (1919), קולאז' על בד מאת קורט שוויטרס.
הגדל
מסתובב (1919), קולאז' על בד מאת קורט שוויטרס.

בגרמניה, קיבלה תנועת הדאדא אופי פוליטי יותר ומחאתי כנגד השלטון והבורגנות הגרמאנית. הדדאיסטים הגרמנים פעלו בשיטות הדומות לתנועת הדאדא בציריך. מרכזה הגדול של התנועה היה בעיר ברלין, שם פעלו אמנים רבים ונערכו ערבי דאדא ופורסמו מאניפסטים וכתבי עת. בשנת 1918 נערך בברלין אירוע הדאדא הראשון ובו נשא ריכארד הילזנבק (Richard Huelsenbeck) את נאום הדאדא הראשון. במאמר "מהו הדאדאיזם ומה הוא רוצה בגרמניה" (1919), אשר פורסם בעיתון "Der Dada", הציגו חברי הקבוצה דרישות ברוח הסוציאליזם כגון "החרמה מיידית של הרכוש (סוציאליזציה)" ו"חיוב הכמרים לעיקרי האמונה הדאדאיסטית", לצד דרישות ניהיליסטיות כגון "האכלה פומבית, מדי יום ביומו, של כל אנשי היצירה והרוח בכיכר פוטסדאם". [9]

אחת התרומות הסגנוניות המשמעותיות של תנועת הדאדא בגרמניה הייתה המצאת טכניקת הפוטומונטאז'. הטכניקה, אשר רבים מאמני התנועה טענו כי היו שותפים להמצאתה, [10] כללה שימוש בדימויים מצולמים, בנוסף לשאר מגוון החומרים אשר כבר היו בשימש במסגרת טכניקת הקולאז'. האמנים ראול האוסמן והאנה הוך, לדוגמה, מציינים את השימוש בדימויים מצולמים של חיילים אשר היו פופולריים בתקופה זו בגרמניה כאחד מן המקורות לטכניקה זו. הדימויים הויזואליים נגזרו והודבקו מחדש ברוח אמנות הקולאז' בקומפוזיציות דינאמיות, ושולבו בהם חומרים דו-ממדיים נוספים כגון טקסט מן העיתונות או פיסות נייר אחרות.

אחד מן הפוטומונטאז'ים הידועים ביותר היא יצירתו של ראול האוסמן (Raoul Hausmann) המכונה "ABCD", או "דיוקן האמן" מן השנים 1923-1924. ביצירה הופיע קטע חתוך מדיוקנו של האוסמן, בין גזרי עיתונים, פרסומות, שטר כסף ועוד. בפיו מודבקות האותיות ABCD ועל עינו הימנית שירבוט הנראה כמעין גלגל מטרה ורוד. הקומפוזיציה הדינאמית ומרובת האלכסונים של העבודה, בשיתוף עם הדימוי המטריד של דמות האמן, יוצרת תחושה של אימה או אלימות. עבודה ידועה אחרת של האוסמן היא אסמבלאז' בשם "הראש המכאני" או "הרוח של העידן שלנו" (1920). היא מציגה ראש בובת תצוגה לפאות, אליה מחוברים מכשירי מדידה, מנגנון שעון יד, חלקי מצלמה וצילינדר הלקוח ממכונת כתיבה. עבודה אירונית זו מציגה את תוצאות האידאל הנכזב של הטכנולוגיה.

אמני דאדא נוספים אשר פעלו בברלין היו האנה הוך (Hannah Höch), יוהאנס באדר (Johannes Baader). שני האמנים עסקו ביצירת קולאז'ים ופוטומונטאז'ים עמוסים בפרטים ובקומפוזיציות דחוסות. ג'ון הארטפילד (John Heartfield) יצר עבודות גראפיות, פסלי אסמבלא'ז בעלי אופי פוליטי וגם פוטומנטאז'ים, אותם ימשיך לפתח בעתיד כצורת מחאה פוליטית נגד השלטון בגרמניה.

האמנים הפוליטיים ביותר בתנועה הגרמנית היו הציירים ג'ורג גרוס (George Grosz) ואוטו דיקס (Otto Dix). גרוס ודיקס יצרו בעיקר רישומים וציורים בסגנון המושפע מן האמנות האקספרסיוניסטית. העבודות התאפיינו בשימוש במשיכות מכחול בוטות או ביצירת דמויות בעלות אופי קריקטורי וגרוטסקי. בעבודותיהם מופיעים ראשי החברה כקריקטורות נלעגות לצד זונות ואנשי דת. הסצנות המתוארות הכילו אלימות ואלימות מינית, ובאמצעותן הביעו האמנים את יחסם אל סיאובו של השלטון ושל החברה הגרמנית בתקופת רפובליקת ויימאר.

בעיר קלן פעלו האמנים קורט שוויטרס (Kurt Schwitters) ומקס ארנסט (Max Ernst). שוויטרס יצר קולאז'ים המורכבים מפיסות אשפת נייר שמצא, חלקי עץ מעובדים וחפצים אחרים הנושאים אופי אישי יותר מן הקולאז'ים של שאר חברי התנועה. את האסמבלאז' ראה שוויטרס כעקרון פעולה עיקרי אותו הוא כינה 'מרץ' (Merz). השם, על פי שוויטרס, לקוח מקרע נייר ועליו האותיות מתוך שמו של ה"קומרצבנק" (Commerzbank), בנק גרמני גדול. השם אף מזכיר את המילה הצרפתית "merde", שפירושה "חרא".

עבודתו המונומנטאלית של שוויטרס הייתה ה"מרצבאו" (Merzbau). זו הייתה סביבת אסמבלאז' גדולה אשר הוקמה בביתו של שוויטרס בהנובר והתפרסה על כל ביתו. הסביבה הורכבה מחלקי עץ, קרטון וכדומה, אשר יצרו סביבה בהשפעת האמנות המופשטת והקוביסטית. סביבה זו עוצבה מחדש ועודכנה על ידי שוויטרס בהתאם להתפתחותו הסגנונית. על אף המראה המופשט של העבודה, הקדיש שוויטרס פינות שונות בה עבור נושאים ואנשים שונים. מרכזה של העבודה היה עץ מפוסל אשר כונה בשם "עמוד הייסורים הארוטיים" ("Säule des erotischen Elends"). בנוסף לכך הוכשרו פינות וגומחות בעבודה לאמנים כגון האנס ארפ, להאנה הוך, ל"מערת הרוצחים", "מערת אהבה" ועוד. [11].

[עריכה] תנועת הדאדא בניו יורק

גלגל אופניים (1913/1951) מאת מרסל דושאן.
הגדל
גלגל אופניים (1913/1951) מאת מרסל דושאן.

תנועת הדאדא בניו יורק סבבה בעיקר סביב דמותם של מרסל דושאן, מאן ריי ופרנסיס פיקבייה, אשר התוודעו אל תנועת הדאדא בעיקר דרך קשרים אישיים ודרך פרסומים של תנועת הדאדא באירופה. הם עסקו בפעילות אמנותית אשר הייתה האוונגרד האמנותי הראשון בארצות הברית.

הפיתוח המרכזי של הדאדא הניו יורקי היה מושג ה"רדי מייד", אותו פיתח דושאן, החל משנת 1913. משמעות מושג ה"רדי מייד" היא לקיחת עצם מן המוכן והפיכתו ליצירת אמנות. בכך מבטל דושאן את ההנחה כי ערך השיפוט העיקרי של יצירת אמנות הוא בטיפול האמנותי בה, כלומר ב"מגע היד" של האמן. הרדי מייד הראשון של דושאן הורכב מגלגל אופניים אשר הורכב על גבי שרפרף ביתי. חפץ זה, כמו גם "מתקן הבקבוקים" אשר היה מתקן עתיק וחסר שימוש לייבוש בקבוקים, אותו רכש דושאן בחנות, היו חפצים מעוקרים מן השימושיות המודרנית שלהם. מן הצד השני היו אלה אובייקטים חסרי "הילה" אמנותית, כפי שהגדיר זאת וולטר בנימין, כיוון שהציגו אסתטיקה טכנולוגית מודרניסטית ומופשטת ולא נתפשו בעיני הצופים כ"פסל".

הרדי מיידים של דושאן - "גלגל אופניים" (1913), "מתקן הבקבוקים" (1914), "מקדים את שבירת הזרוע" (1915), "מזרקה" (1917), "מלכודת" (1917) ו"מתלה כובעים" (1917), העמידו אלטרנטיבה רדיקאלית לתולדות האמנות בכך שהציעו להתעלם מן האסתטיקה האירופית, אשר טיפחה מסורת המעמידה במרכזה את המלאכה ואת האומנות של הציור והפיסול, והציעו במקומה את הרעיון כי כל אחד יכול להיות אמן, שכן יצירת הרדי מייד הפנה את הדגש אל יצירת האמנות כרעיון.

עבודה מרכזית נוספת של דושאן הייתה רדי מייד בשם ".L.H.O.O.Q" משנת 1919. בעבודה שרבט דושאן על גבי גלויה מסחרית שפם וזקן לפניה של ה"מונה ליזה" וכתב את צמד האותיות "L.H.O.O.Q", אשר משמעותן הגייתן בצרפתית הוא "חם לה בטוסיק". אקט אמנותי זה, מכיל נסיון ל"דרדר" את מעמדה של יצירתו הקאנונית של ליאונרדו דה וינצ'י באמצעות הומור.

פעילותו של מאן ריי בתנועת הדאדא הייתה תולדה של מפגשו עם אלפרד שטיגליץ (Stieglitz), צלם, סוחר אמנות ובעל גלריה אשר תמך באמנות האוונגאדית בארצות הברית, ועם מרסל דושאן. עבודותיו של ריי במסגרת תנועת הדאדא הכילו מניפולציות על חפצים ביתיים (רדי מייד), ציורים וצילומים מעובדים. אחת מיצירותיו הידועות היא העבודה "מתנה" (1921) [12]. העבודה הורכבה ממגהץ ברזל עליו הרכיב ריי מעין ווים או מסמרים המעקרים את אופן השימוש במכשיר ומרמזים גם על אלימות במרחב הביתי. אובייקט אחר הוא "אובייקט מיועד להשמדה" משנת 1923. היצירה הורכבה מצילום עינה של לי מילר (Lee Miller), אשר הורכב על מטוטלת של מטרונום. היצירה קישרה בצורה אסוציאטיבית בין זיכרון לבין קולו של המטרונם.

הצייר הצרפתי פרנסיס פיקבייה היה פעיל בניו יורק החל משנת 1913, בה הציג את עבודותיו ב"תערוכת הנשקייה" (Armory Show), תערוכה בה הציג גם דושאן את ה"מזרקה" שלו. בעידודו של שטיגליץ הציג פיקבייה ציורים מופשטים ורישומים של חלקי מכונות כמודלים לאסתטיקה מודרניסטית וחדשה של עידן המכונות.

בשנת 1920 הוקמה בניו יורק "האגודה האנונימית, בע"מ" (Société Anonyme). האגודה, אותה הקימו מרסל דושאן, מאן ריי וקתרין דרייר (Katherine Dreier), קידמה והציגה תערוכות אמנות מודרנית, ברוח אמנות הדאדא. החל משנת 1920 ועד לשנת 1940, הציגה האגודה כשמונים תערוכות אמנות מודרנית. בשנת 1926 הוצגה במוזיאון ברוקלין לאמנות "תערוכה בינלאומית לאמנות מודרנית" אשר אורגנה על ידי האגודה, ובה הוצגו יצירות של אמנים כגון וסילי קנדינסקי ווינסנט ואן גוך לצד יצירות דדאיסטיות של דושאן, ריי ואחרים. פעילותה של האגודה עזרה לפרסומה של האמנות המודרניסטית בארצות הברית בכלל ושל אמנות הדאדא בפרט. [13]

[עריכה] תנועת הדאדא בצרפת

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

בצרפת הצטרפה להשפעת המסורת הצעירה של תנועת הדאדא בצירך גם השפעתה של הספרות האוונגרדית של סוף המאה ה-19. משוררים וסופרים כגון שארל בודלר, ארתור רמבו, אלפרד ז'ארי, גיום אפולינר ולוטראמון (Comte de Lautréamont) הציגו חזיונות אפוקליפטיים המלווים באלימות, מין וזלזול בערכי החברה הצרפתית הבורגנית. לצד תוכנם הפרובוקטיבי של יצירותיהם הם הציגו גם שבירה של נורמות אמנותיות כגון ההפרדה בין שירה לפרוזה ועוד. [14]

בפאריס התרכזו מספר אמנים אשר היו קשורים אל תנועת הדאדא ברחבי העולם. לאחר פרוק התנועה בציריך הגיעו אל העיר טריסטין צארה, ארפ יאנקו ורבים אחרים. פרנסיס פיקבייה ודושאן ביקרו בפאריס מדי פעם ופעלו בה ומאן ריי היגר אל העיר. בפאריס המשיכו חברי הקבוצה בקיום "ערבי דאדא" בעלי אופי ספרותי. בחודש אוגוסט 1920 זכתה תנועת הדאדא באחד מגילויי הערכה הראשונים בעיתונות על ידי מאמר מאת ז'אק ריוויר בעיתון 'נובל רוויו פרנסז'. התקבלותה של התנועה סימלה על פי אנדרה ברטון (André Breton), מי שהיה אחד מראשי התנועה בצרפת, את סופה של תנועת הדאדא. "[המאמר] יין, לזכותנו, שלפחות ניסינו מה שהוא כינה: "ניסיון של המציאות הפסיכולוגית המוחלטת", ושהעלנו את הלשון לדרגה נעלה, משום שלא רצינו לראות בה "אמצעי" כי אם "ישות בפני עצמה"." [15]

ברטון ואנשי הדאדא בפאריס שמו דגש על טכניקות דדאיסטיות כגון אוטומטיזם ועל שילוב רעיונות מן הפסיכואנליזה כגון "תת מודע". בשנת 1923 נעלמה פעילות הדאדא כשרבים מן האמנים ומן הרעיונות האמנותיים שפיתחו נטמעים בתוך תנועת הסוראליזם.

[עריכה] הערות שוליים וביבליוגרפיה

  1. ^ ראה: Stuckey, Charles; "Dada Lives", Art in America, June/july 2006, p.142-151
  2. ^ Ball, Dada Manifesto, Inside: Dickerman, Leah (ed.), Dada, National Gallery of Art, Washington, 2005, pp.6
  3. ^ "במסווה של הפנמה הצטרפו האקספרסיוניסטים בציור ובספרות להיות דור שמחכה כבר היום בגעגועים להכרה נאותה בתולדות האמנות והספרות והוא מועמד לציון של כבוד מטעם הבורגנות". ראו: "המאניפסט הדאדאיסטי" (1918), בתוך הרשב, בנימין (עורך), מאניפסטים של מודרניזם, הוצאת כרמל, ירושלים, 2001, עמ' 126-128.
  4. ^ מתוך "דאדאלנד", תרגום:ניצה בן-ארי, בתוך: עמוסי רות; ירון, איריס (עורכות), דאדא וסוראליזם בצרפת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1992, עמ' 107.
  5. ^ תרגום: איריס ירון, בתוך: עמוסי רות; ירון, איריס (עורכות), דאדא וסוראליזם בצרפת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1992, עמק 98.
  6. ^ הוגו באל מכנה אותם ביומנו כ"שירים ללא מילים" (Verse Ohne Worte) או כ"שירת צלילים" (Lautgedicht) ראה: Dada, National Gallery of Art, Washington, 2005, p.27.
  7. ^ גיום אפולינר, למשל חיבר מספר שירים כאלה בשנת 1918 וכינה אותם "קליגרמים" (Calligrammes). יש לציין את הקשר ההדוק בין אמנות הקולאז', בפיתוחו של פאבלו פיקאסו כאחד מן המקורות הישירים לשירה זו. השירה הלטריסטית של תנועת הדאדא תותח על ידי תנועת הלטריזם.
  8. ^ ראה: ריכטר האנס, "על מופעו של באל בקברט וולטר", בתוך: דאדא וסוריאליזם בצרפת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 122-123.
  9. ^ ראה: "מהו הדאדאיזם ומה הוא רוצה בגרמניה", מאניפסטים של מודרניזם, הוצאת כרמל, ירושלים, עמ' 128-129.
  10. ^ Dickerman, Leah (ed.), Dada, National Gallery of Art, Washington, 2005' pp.90-99
  11. ^ ביתו של שוויטרס על עבודת המרצבאו שבו נהרסו בהתקפה אווירית במלחמת העולם השנייה. שוויטרס עצמו, נמלט בשנת 1937 לנורבגיה, שם בנה מחדש את העבודה בעיר אוסלו. בשנת 1945 נסע לאנגליה ובנה בה את עבודת המרצבאו בשלישית, לאחר שביתו בעיר אוסלו נשרף. ראו: אתר על ה"מרצבאו" של קורט שוויטרס - באנגלית ובגרמנית.
  12. ^ ראה צילום בערך מאן ריי.
  13. ^ על האגודה ראה: Feinstein, Roni, "Mission of the Avant-Garde", Art in America, June/july 2006, pp. 93-97.
  14. ^ ראה: עמוסי רות; ירון, איריס (עורכות), "שער ראשון: מבשרים", דאדא וסוראליזם בצרפת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1992, עמ' 21-78.
  15. ^ ראה: "התפרקות תנועת דאדא: על סף הסוריאליזם", דאדא וסוראליזם בצרפת, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1992, עמ' 147.


[עריכה] ראו גם

[עריכה] קישורים חיצוניים