הצבא הרומי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| יש להשלים ערך זה ערך זה עשוי להיראות מלא ומפורט אך העבודה עליו הופסקה לפני שהושלמה, ועדיין חסר בו תוכן מהותי. הנכם מוזמנים להשלים את החלקים החסרים ולהסיר הודעה זו. ראו פירוט בדף השיחה. |
הצבא הרומי הוא השם הכולל שניתן לחיילים הרומים, כוחות העזר שלהם, הצי שלהם והגב הלוגיסטי שלהם ששירתו את המלוכה הרומית, הרפובליקה הרומית ומאוחר יותר את האימפריה הרומית. הצבא הרומי היה הכלי העיקרי בו שלטו הרומים על מרבית ארצות הים התיכון, ובשיאה של האימפריה, אף על בריטניה ופרת.
הצבא הרומי התפתח לאורך הזמן החל ממבנים פשוטים בתקופת השלטון האטרוסקים ( המאות ה-6 וה-8 לפנה"ס) עד שיא פריחתה של מכונת הלחימה הרומית בתקופת הרפובליקה המאוחרת והקיסרות. אופיו של הצבא השתנה גם הוא, מצבא מיליציה המבוסס על בני השכבות העליונות של אזרחי רומא, המממנים את כלי הנשק שלהם, דרך צבא המבוסס ברובו על מתנדבים מקרב בני המעמד התחתון, ועד לצבא מקצועי של שכירי חרב, שנתמך באפן מסאיבי על ידי חיילים זרים ובני חסות למיניהם.
אחד הקווים המאפיינים של התפתחות של הצבא הרומי היה יכולת להסתגל למציאות חדשה, לאמץ תורת לחימה וכלי נשק זרים ולשכלל את אומנות המלחמה שלו. כבר מהמאה החמישית למדו הרומאים דרך האטרוסקים להשתמש בכלי הנשק ובשיטות הלחימה של ההופליטים והפלאנקס היוונים. מאוחר יותר אימצו הרומאים כלי נשק סאמניטיים ואיברים כגון החרב והפיליום, ובמכונות המצור של הצבאות ההלניסטיים. הצבא הרומי פיתח ושיכלל גם רעיונות מקוריים כגון מערכת הקרב המאניפולארית, הטקטיקה של הקהורטות, וחשיבותו של שימוש במחנה מסודר כמרכיב יסוד בשדה הקרב.
גורם חיוני נוסף בהצלחתה של המערכת הצבאית ברומא, לפחות עד לתקופת הקיסרות, היה ביצוע רעיון שירות החובה של האזרח בצבא בצורה המקיפה והיעילה ביותר עד אז. מערכת זו הוביל לעליונותה של רומא בתחום כוח האדם מול יריבותה. עליונות זו, יחד עם שימושה הנכון בכוחם של בעלות בריתה, פתיחותה לחידושים צבאיים מפנים ובחוץ, ושיטת לחימה ואימונים שהתבססה על משמעת חמורה, יסודיות ושיטתיות, הובילו ליצירתה של מכונת מלחמה אימתנית שהייתה בעלת האמצעים לנצח את רוב מלחמות רומא.
תוכן עניינים |
[עריכה] ענפים עיקריים
[עריכה] כוחות היבשה
- ערך מורחב – כוחות היבשה של הצבא הרומי
כוחות היבשה של הצבא הרומי היוו את מוקד הכוח של צבא זה ושל המדינה הרומית בכלל. כבר משלב מוקדם בהיסטוריה של רומא התבססה מכונת הלחימה הרומית על חיל רגלים כבד. החיילים הרומים נלחמו במסגרת הלגיון, ובמסגרת יחידות המשנה של הליגיון, הקנטוריה, הקוהרטה והמניפול. הלגיונרים הרומים היו חיילים רגליים מצוינים שאומנו באופן נוקשה והיו בעלי משמעת סדר וכוח סיבולת גבוה במיוחד.
חיל הפרשים הרומי היווה באופן מסורתי זרוע משנית ולא מפותחת בקרב הצבא הרומי. בשלבים מאוחרים של התפתחותו של הצבא הרומי גויס צבא זה מקרב בעלי הברית של רומא, כגון הפרשים הנומידים וההיספנים.
במקביל לכוחות של אזרחי רומא, שלחמו במסגרת הלגיונות, עמדו לרשות רומא גדודי צבא שגויסו מקרב בעלות הברית הלאטיניות והאיטלקיות. מספרם של אלה נקבע ככול הנראה לפי כוח האדם הפנוי של מדינות אלה וצרכיה המלחמתיים של הרפובליקה. כוחות אלו באו לעיתים קרובות בתור חיילים קלים, פרשים וקשתים, אם כי גויסו לגיונות גם מקרבם.
המאה הראשונה לספירה הוכנסו חיילים זרים קלי נשק כגון זורקי כידונים, קלעים וקשתים לתוך מערך הלחימה הרומי. הלגיון הרומי נשאר היסוד השליט בכוחות הקרקע, אבל מימיו של יוליוס קיסר הוא החל להלחם בכוחות משולבים של רגליים כבדים קלים ופרשים.
גודלו של הצבא היבשתי של רומא השתנה באופן דרסטי עם מהלך ההיסטוריה. בעוד בראשיתו כוח זה היה מבוסס על לגיון אחד, שכלל כ3300 איש וגויס רק במקרה הצורך ולמשך עונת המלחמה, בשיאה של האימפריה הרומית מנה הצבא הרומי כ-28 לגיונות קבע, שמנו כל אחד בסביבות 5000 עד 8000 חיילים רגלים. בנוסף לגיונות אלו לוו בכוחות עזר, שגודלם הכולל היה שווה לזה של הלגיונות.
[עריכה] הצי הרומי
- ערך מורחב – הצי הרומי
[עריכה] התפתחותו של הצבא הרומי לאורך ההיסטוריה
[עריכה] תקופת המלוכה הרומית והרפובליקה המוקדמת
מעט מאוד ידוע על הכוחות הצבאיים שעמדו לראשותם של המלכים הרומים. בימי המלוכה נוהלה מלחמה בלתי סדירה ובזעיר אנפין, אולם נראה שכבר בשלב מוקדם מאוד בהיסטוריה של רומא התבססה בה תרבות צבאית חשובה. הצבא הרומי הקדום התבסס על הקוריה, כאשר על כל קוריה רומית הוטל לספק 100 רגלים ו־10 פרשים לצבא, סה"כ של 3300 איש, שצעדו במסגרת אחת שנקראת לגיון. לא היו סטנדרטים קבועים לנשק ולמגן, אך רוב החיילים ציידו עצמם בקסדה, כידון וחרב קצרה. הלוחמים היו ברובם בני מעמד העליונים שיכלו להרשות לעצמם לרכוש את הציוד הנדרש. תחת ההשפעה האטרוסקית, הפלנקס היווה את עיקר הכוח, ושורות נוספות של מחזיקי ומשלחי כידונים נמתחו מלפניו ואגפיו.
לפי המסורת הרומית, בתקופת שלטונו של סרוויוס טוליוס גדל גם הכוח הצבאי, מ־30 קנטוריות (3000 איש) ל־60 קנטוריות (6000 איש).
מהקמת הרפובליקה והלאה נעשה השירות הצבאי חובה וזכות של האזרח הרומי, אם כי הדרישה לשרת בצבא נעשה רק כלפי אנשים בעלי רכוש. נטל המזון לבוש והנשק הוטל על שכמי האזרחים. הגיוס נעשה לא באופן קבוע אם כי בהתאם למצב ולדרישות הצבאיות. הצבא פוצל לשני חלקים, כאשר כל חלק פוקד על ידי אחד משני הקונסולים. ההערכה היא שבמאה ה-5 ובתחילת המאה ה-4 הצבא הרומי כלל כ-9,000 חיילים, כאשר מתוכם 600 היו פרשים.
[עריכה] הרפובליקה המוקדמת והאמצעית
במאה ה-4 לפנה"ס גדל הצבא רומי לגודל של כ-18,000 חיילים, שגויסו מקרב אזרחי רומא בהתאם לדרישות הצבאיות, וחולקו ל4 לגיונות. במהלך מאה זו נעשו שינים רחבים בגישה לשל רומא לצבא. הצבא המגויס בפועל היווה רק חלק מכוח האדם הצבאי של המדינה, וגיוס כללי נערך רק במקרים מעטים כגון איום מיידי ופתאומי. שינוי נוסף נערך, לפי המסורת הרומית, במהלך המלחמה בויי, כאשר משכורת שולמה בפעם הראשונה לחיילים הרומים.
במקביל לכוחות של אזרחי רומא, שלחמו במסגרת הלגיונות, עמדו לרשות רומא גדודי צבא שגויסו מקרב בעלות הברית הלאטיניות והאיטלקיות. מספרם של אלה נקבע ככול הנראה לפי כוח האדם הפנוי של מדינות אלה וצרכיה המלחמתיים של הרפובליקה. כוחות אלו באו לעיתים קרובות בתור חיילים קלים, פרשים וקשתים, אם כי גויסו לגיונות גם מקרבם.
נקודת מפנה קריטית בהתפתחותו של הצבא הרומי התרחשה בעקבות המלחמה הפונית הראשונה והשנייה עם קרתגו. המלחמה הפונית הראשונה, שנערכה על אדמת סיציליה, הביאה בפעם הראשונה בתולדותיה של רומא, לבנייתו של צי מלחמה כדי שתוכל להתמודד עם הצי הקרתגי החזק. הרומאים ידעו כי בשל חוסר ניסיונם הימי הם נופלים מן הקרתגים בשימוש בטקטיקות הימיות המקובלות - תמרון לשם ניגוח והטבעת אניית האויב; על כן התקינו על סיפוני אניותיהם גשרי נחיתה ניידים מצוידים בקרס ברזל, שהוטלו באמצעות מנוף על סיפון אניית היריב וננעצו בו. משהוטלו הגשרים, הסתערו החיילים הרומיים אל אניות הקרתגים והכריעו את צוותיהן בלוחמת פנים אל פנים.
המלחמה הפונית השנייה חשפה את נחיתות הפרשים הרומיים מול כוחות הפרשים של חניבעל ובהדרגה נזנחה זרוע זו.
המלחמה הפונית השנייה הגדילה בצורה ניכרת את הכוח הצבאי של רומא, כאשר לגיונות גויסו בכמות גדולה ולתקופתו ארוכות של זמן. בשנת 211 לפנה"ס מספר הלגיונות הרומים עמד על 25, גידול עצום ביחס למספר הלגיונות בערב המלחמה, בשנת 218 לפנה"ס, שעמד על 6. בעוד בעבר גויסו חיילים לתקופות קצרות יחסית, ובדרך כלל רק לאורכה של עונת המלחמה, כיבושם של ארצות מחוץ לאיטליה כגון ספרד חייב משך שירות רצוף, שנמשך עד 6 שנים ואף יותר. סיומה של המלחמה לא הוביל לחזרתו של הכוח הרומי לגודלו לפני פריצתה, וכל שנה גויסו בין 8-13 לגיונות.
[עריכה] הרפורמות של גאיוס מריוס
אחד מנקודת המפנה החשובות ביותר בהתפתחות של הצבא הרומי הייתה הרפורמה שערך בו גאיוס מריוס בסוף המאה ה-2 לפנה"ס. מריוס, שהיה בין הבולטים שבמנהיגה הצבאיים והפוליטים של רומא, ארגן מחדש את מבנהו של הצבא, שינה את שיטת האימונים הישנה, ולמעשה יצר תוכנית אימונים חדשה ואחידה לכול החיילים, יחד עם חברו לקונסולט בשנת 105 לפנה"ס, פובליוס רוטיליוס רופוס.
מריוס הנהיג חימוש, משא וזיון שווה לכל החיילים, שינה את ממדיהן של היחידות השונות, ביטל את חיל הרגלים הקל של הלגיונות (שמעכשיו איישו אותו בני הברית האיטלקים), ושיתף באופן פעיל יותר את כוחות בני הברית, שהשלימו את כוח הרגלים הכבד של הרומאים, בענפים אחרים של לחימה (פרשים כבדים מתרקיה, חיל רגלים קל של הליגורים, קלעים מהאיים הבליאריים ועוד). בנוסף לכך גיבש ועודד את היווצרות גדוד המשמר האישי של המצביא, המשמר הפרטוריאני ("Praetoriani"), "ידידי המטה הראשי", שהורכב מקליינטים של המצביא מהמעמדות הנמוכים מצד אחד, וממובחרי ידידיו במעמדות העליונים מצד שני. תרומה חשובה נוספת של מריוס הייתה יצירת הסמל החדש של הלגיונות, נשר הכסף, ויצירת דגל מיוחד לכל לגיון, תרומות שעודדו את המורל והמסורת הצבאית, וגיבשו את המעמד והגאווה הצבאיים.
אולם המישור החשוב יותר של הרפורמה הצבאית של מריוס היה הצד החברתי והפוליטי שלה. לראשונה, גייס מריוס לצבא את המעמד הנמוך ביותר של הפלבס - הפרולטרים, מעמד שהיה חסר אמצעים כלכליים. במרוצת השנים חרגו הרומאים יותר ויותר מעיקרון של חוקת סרוויס שלפיה מגייסים לצבא רק את העשירים, ובזמנו של מריוס הופחת כבר רף הרכוש שמתחתיו לא מגייסים לצבא מערך של 11,000 ססטרצים לערך של 3000 סטרצים. מריוס התיר את הזכות לכל אזרח רומאי שנולד חופשי להתנדב לצבא. הרפורמה שלו הייתה אחת משלביו האחרונים של התהליך הארוך במהלכן הפך השירות הצבאי ברומא משירות חובה לשירות התנדבותי, והצבא הרומאי הפך מצבא אזרחי לצבא מקצועי. המוני פשוטי העם, שמוצאם הנמוך מנע מהם להתקדם או למצוא עבודה בחיים האזרחיים ברומא, נהרו לצבא, במחשבה על כל היתרונות ששירות צבאי יעניק להם.
בנוסף לכך שינה מריוס את הסידור המערכתי הישן בתוך הצבא הרומי עצמו שגם היה מחולק לפי מעמדות. עד לימיו היו מסודרים החיילים הרומאים במבנה הלגיון בארבע מערכות, כאשר מקומו של החייל נקבע לפי הוותק שלו בצבא ולפי קניינו: העניים ביותר במערכה הקדמית והעשירים ביותר במערכה האחרונה. בהתחלה לכל חייל הותאם סוג נשק הייחודי למקומו בשורה, אך עם הזמן העקרון הזה נזנח עבור שתי השורות האמצעיות והם חומשו בצורה זהה. בנוסף לכך לקחו בחשבון את דרגתו הצבאית והדגל אליו נאסף על פי מעמדו החברתי. מריוס ביטל הבדלים אלה לחלוטין. סידור החיילים לפי המערכות היה נתון מעכשיו לפי שיקול דעתם של הקצינים, ההבדלים בזיון התבטלו, וניתן אימון צבאי אחיד לכל החיילים, מה שאמר ששום חייל לא היה צריך הכשרה מיוחדת לעבור ממערכה למערכה.
מריוס שינה את מעמדם במעמדם של בני הברית האיטלקים בגלל הגיוס ההולך וגדל של האיטלקים לצבא וחשיבותם הבלתי מעורערת במערך הצבאי של הלגיונות. האיטלקים תפסו חלק גדול בעבודות הצבא, במיוחד לאור העובדה שהם התמחו בתפקידים צבאיים שהרומאים כבר לא לקחו חלק בהם (לדוגמה, חיל הפרשים הרומי שבאופן מסורתי יצא מתוך האצולה, נתבטל כבר לפני ימיו של מריוס). התלות הצבאית הזו גררה בהכרח גם עליה בחשיבות האיטלקים בחיי היום יום של רומא, דבר הנראה היטב בעובדה שמריוס העניק לאחר קרב, בניגוד לחוקה הרומאית, אזרחות רומית לחיילי שני לגיונות איטלקים, כגמול על תרומתם בלחימה. העובדה שגם איטלקים ממעמד נמוך החלו להיות מגויסים יצרה גם שינויים חברתיים בערים מהם באו.
גיוס חסרי האמצעים לצבא, והפיכתם לקליינטים של המפקד, הבטיח את נאמנותם למצביא. לאחר סיום הלחימה, היו אלה עדיין ברשותו של המצביא, ועזרו לו במאבקיו הפוליטיים. העזרה התבטאה בהצבעה עבורו בבחירות, וגם באיום הסמוי של כוח צבאי בידיו של מנהיג פוליטי. יותר מכך, כיוון שהיו חסרי רכוש, שאיפותיהם לתגמול עתידי שיבטיח את חייהם האזרחיים לאחר סיום שירותם, כולל שלל מאדמות האויב, היו גדולים במיוחד, דבר שדרבן התפשטות צבאית וחלוקת אדמות של המדינה. מומסן מתאר תהליך זה בצורה הטובה ביותר בספרו דברי ימי רומא:
- "ביתו היחיד של זה (החייל ממעמד הפלבס)-המחנה; מדעו היחידי - המלחמה; תקוותו היחידה- המצביא".
ההשפעה של השינויים הללו על המדינה הרומית הייתה עצומה. מריוס פתח את הדלת להיווצרות מעמד אנשי הקבע, שאומנתו היא הלחימה, חייליו נאמנים למצביא ומשכורתם ותגמולם העתידי תלוי בו.
[עריכה] ממריוס ועד אוגוסטוס
יוליוס קיסר השתמש בצבא מהדגם המריאני במסע כיבושיו
[עריכה] תקופת הקיסרות המוקדמת והאמצעית
בתקופת הקיסרות אנו עדים למגמה הולכת וגוברת של גיוס שכירי חרב לשורות הצבא (בעיקר פרשים). מסעות הכיבוש הגדולים מסתיימים לקראת 113 לספירה (טריאנוס) ועיקר התפקיד של הלגיונות כעת הוא שמירה על גבולות האימפריה.
[עריכה] השקיעה
בעקבות מריבות פנימיות ולחץ הברברים מבחוץ האימפריה מתמוטטת. אפשר לראות לפי חפירות ארכיולוגיות שהציוד החדש נחות לעומת הציוד שהיה בתקופת הקיסרים הראשונים.
[עריכה] טכנולוגיה והנדסה
[עריכה] קווי הביצורים הרומיים
- ערך מורחב – קווי הביצורים הרומיים
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] כלי נשק בצבא הרומי
- ערך מורחב – כלי נשק בצבא הרומי
הצבא הרומי השתמש במגוון רחב של כלי נשק. כלי הנשק האישיים היו עשויים פלדה ובתקופות השיא של האימפריה הרומית היו טובים בהרבה מכלי הנשק של יריבהם. רומאים אמצו כלי נשק שונים מעמים שכבשו ושיכללו אותם. אחת הדוגמאות המפורסמות היא החרב הרומית המפורסמת - גלדיוס שהגיעה מספרד. גם הקסדה הרומית לא עוצבה בלאטיום, אלא הגיעה מגאליה.
העליונות הטכנולוגית של כלי הנשק הרומיים, ביחד עם פתיחותו של הצבא הרומי לחידושים צבאיים מפנים ובחוץ, היו מהגורמים החשובים בהפיכתו לצבא יעיל ואימתני, בעל האמצעים לנצח במלחמות הרפובליקה והאימפריה הרומית.
[עריכה] הטקטיקה והאסטרטגיה הרומית
- ערך מורחב – הטקטיקה והאסטרטגיה הרומית
פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.
[עריכה] מפקדים בולטים
- פובליוס קורנליוס סקיפיו אפריקנוס
- פובליוס קורנליוס סקיפיו אימיליאנוס
- לוקיוס קורנליוס סולא פליקס
- גאיוס מריוס
- גאיוס יוליוס קיסר
- פומפאוס מגנוס
[עריכה] קישורים חיצוניים
[עריכה] לקריאה נוספת
- פוליביוס, תולדות רומא
- טיטוס ליוויס
- כתראיל בן ארי , קרבות מופת , הוצאת מערכות

