טטנוס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טטנוס היא השם הלועזי של מחלה קשה ולעיתים קרובות קטלנית. היא נגרמת מהשפעת הטוקסין טטנוספסמין המיוצרת על ידי החיידק קלוסטרידיום טטני. ההידבקות בדרך כלל באה מפצע מזוהם כגון חתך או דקירה עמוקה. הסימנים השכיחים הם התכווצויות בשרירי הלסת אשר בעיקבותיו באים קשיי בליעה וצפידה בשרירים אחרים בגוף ומכאן השם העברי צפדת. שם עברי נוסף לטטנוס הוא פלצת. ניתן למנוע הידבקות על ידי חיסון מתאים ובטיפול מונע אחרי חשיפה לחיידיקים.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
התיעוד הראשון לטטנוס נערך על ידי הרופא היווני הקדום היפוקרטס וכבר במאה החמישי שלפני הספירה רשומים תצפיות קליניות מרובות למחלה. הגורם לטטנוס נמצא רק בשנת 1884 על ידי רופא הברלינאי ארתור ניקולאייר. תרבית טהורה של החיידק יוצרה על ידי הרופא הגרמני, חתן פרס הנובל, אמיל אדולף וון בֶּרִינג והרופא היפני שִׁבַּסַבּוּרוֹ קִיטַאסַטוֹ. חיסון סביל למחלה יושמה לראשונה במהלך מלחמת העולם הראשונה.
חיידקי המחלה נמצאים באדמה, במיוחד חקלאית, וכן במעים ובצואה של סוסים, כבשים, בקר, עכברושים, חתולים, שרקנים ובתרנגולים. נבגים נמצאים בקרקע מזובל, על עור החי, מתחת לציפורניים ובהרואין מזוהם.
ישנם ארבע צורות קליניות לטטנוס:
- מקומי - צורה שאינה מתפשטת מעבר לאזור הפגוע ואינה שכיחה.
- צפלי - זיהום המגיע דרך האוזנים ונחשב לנדיר.
- כללי - השכיח ביותר, מהווה 80% מכלל המקרים.
- ילודים - גורם שכיח למות תינוקות במדינות מתפתחות. היא נגרמת בין היתר מתנאי היגיינה ירודים בעת הלידה.
[עריכה] תסמינים
תקופת הדגירה של הטטנום נע בין 3 ימים עד כדי 15 שבועות, כאשר הממוצע הוא כ-8 ימים. בילודים תקופת הדגירה נע בין 4 ימים לשבועיים ובממוצע שבוע. בדרך כלל, משך תקופת הדגירה עולה ככל שהפציעה רחוקה ממערכת העצבים המרכזית. משך תקופת הדגירה והסיכוי למוות נמצאים ביחס הפוך. פצע עמוק ומזוהם התומך בהתרבות החיידקים והגורם במהירות לדלקת תוקפנית מסוכן הרבה יותר מפצע רדוד ונקי יותר והיוצר תסמינים קלים יותר כעבור מספר שבועות.
הסימן הראשון לטטנוס הוא התכווצות קלה בשריר הלסת ובהמשך "תפיסה" בגב ובצוואר, קושי בבליעה והתכווצות שרירי הבטן. תהליך זה מתפתח בכל הגוף ועוצמתו היא כה גדולה עד כדי יצירת קרעים בשרירים ואף שברים. ההתכווצויות נגרמות מפעולת הטטנוספסמין המיוצר על ידי החיידק והחוסמת שיחרור GABA וגליצין המרסנות את התכווצות השריר.
הסימנים הטיפוסיים של טטנוס כוללים עלית החום ב-2°C עד 4°C, הזעה מוגברת ודופק מהיר בהתקפים. ההתכווצויות נמשכות שלשה עד ארבעה שבועות והזמן להחלמה מלאה יכול לקחת מספר חודשים. שיעור התמותה העולמי הוא 50%.
[עריכה] טיפול ומניעה
הטיפול הראשוני הוא ניקוי הפצע. בהמשך מסירים רקמה פגועה באמצעים כירורגיים. ניתן לנפגע התרופה האנטיביוטית מטרונידאזול (פלאג'יל) לצמצום במספר החיידקים. יש חשש תיאורטי שפנצילין יכול להגביר את ההתכווצויות ולכן מעדיפים שלא להשתמש בה לטיפול אנטיביוטי בטטנוס. לאנטיביוטיקה אין השפעה על הטטנוספסמין היוצר את ההתכווצויות ולכן חלק חיוני בטיפול הוא מתן נוגדנים אנושיים לחומר זה. כל חולי טטנוס יקבלו חיסון או בוסטר לפי הנדרש. מחלת הטטנוס ניתנת למניעה על ידי חיסון. מומלץ לקבל חיסון בוסטר כל עשר שנים. בהרבה מקומות מקובל לתת בוסטר לפצוע דקירה שאינו זוכר את מועד החיסון האחרון.
[עריכה] ההקשר לחלודה
לעיתים קרובות מקשרים בין הטטנוס לחלודה, אך בכך מן ההטעיה. החלודה בעצמה אינה גורמת לטטנוס ואינה מכילה יותר חיידקי טטנוס מעצם אחר. חיידק הטטנוס הוא אנארובי וחי בסביבה ללא חמצן כך שפצעי דקירה עמוקים הנגרמים ממסמר מאפשרים את התפתחות החיידק. עצמים הצוברים חלודה נמצאים בחוץ או בסביבה שככלל מכילה יותר חיידקי טטנוס ובמיוחד בסביבה חקלאית כי החיידקים נפוצים בגללי בהמה.
[עריכה] בעיה גלובלית
נבגי החיידק נמצאים בכל מקום ועל כן הטטנוס היא בעיה עולמית, במיוחד במדינות הלא-מתועשות. הערכת ארגון הבריאות העולמי היא שבשנת 2001 מתו מטטנוס קרוב ל-300,000 ורובם ילדים מתחת לגיל חמש. היא שכיחה יותר באקלימים חמים ולחים בעלי קרקע עשיר בחומרים אורגניים. המחלה מופיעה באוכלוסייה שלא חוסנה או שלא פיתחה נוגדנים.

