יחיאל מיכל פינס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יחיאל מיכל פינס – (1843-1913), סופר ציוני, מאבות הציונות הדתית, ממיישבי ארץ ישראל והוגה דעות.

פינס נולד בעיירה רוז'ינוי שבחבל גרודנא שבבלארוס (אז פולין) להורים אדוקים ועשירים. רבו היה הרב מרדכי גימפל יפה.

פינס הטיף בעיתונות ליישוב הארץ, ללאומיות ולא לאמנציפציה עוד לפני שהגיע לגיל 30, ודחה את הדיבורים החרדיים בגנות דחיקת הקץ. כן תמך בחינוך תיכוני ולא בחינוך דתי בלבד. את מאמריו כינס בספר "ילדי רוחי".

ב-1878 עלה לירושלים מטעם קרן משה מונטיפיורי, אחרי שמצבו הכלכלי הורע. אנשי היישוב הישן דיברו אל לבו של מונטיפיורי, וכתוצאה מכך זה לא הסכים שכספו יופנה לטובת ההתיישבות החדשה. הרב יהושע לייב דיסקין החרים אותו כאשר הקים מוסד ששילב לימודי מלאכה לצד תורה. אלו היו רק מקצת הבעיות איתן התמודד.

ב-1882 עסק פינס בגאולת אדמות פתח תקווה. גם שם הסתבך, כאשר לא הצליח להשלים את הליך הקנייה, והקונים האשימוהו בחוסר יושר. ההאשמות יושבו בסופו של דבר, אך הטעם המר נותר.

עם בואו של אליעזר בן יהודה קשר איתו פינס קשרי ידידות אמיצים ויחד הקימו את חברת "תחיית ישראל" לפיתוח הלשון העברית ולגאולת אדמות. יחד עימו היה ממייסדי "ועד הלשון העברית". הוא אף חידש מספר מילים בשפה העברית, כגון: "מחוג", "שעון" ו"עגבנייה".

פינס קידם בברכה את אנשי ביל"ו, שמצאו בו פטרון למרות חילוניותם, ויחד עם שמונה מהם הקים אגודת בעלי מלאכה: "שיבת החרש והמסגר". המפעל נכשל, אך סיועו של פינס לביל"ו לא פסק בזאת, הוא השיג להם כספים תוך הסתכנות גדולה ומכר את הקרקע לחובבי ציון על מנת שיישבו עליה את אנשי ביל"ו.

היה שותף בסכסוכים שגרמו להכפשת שמו, אך ב-1887 מינו אותו "חובבי ציון" כממונה שלהם בארץ ישראל, והוא ניצל את מעמדו להמשיך ולסייע לאנשי גדרה. הם אף נעתרו לבקשתו והסכימו לשבות בשמיטה ב-1889 למרות ריחוקם מהדת. דווקא דבר זה הביא עליו את תרעומתו של בן יהודה ושל "חובבי ציון" אחרים, ביניהם רבנים שסברו שיש היתר לעבודה.

ב-1890 קיבל תפקיד משני בלבד בארגון בני משה, סניף של חובבי ציון בראשות אחד העם. הדבר הוליד מאבקים פנימיים בינו לבין ולדימיר טמקין, שהיה רחוק מהמסורת. המאבקים הסתיימו בהדחתו, דבר שגרם לו צער עצום. "הראית מעולם את פינס בוכה? עכשיו איני יכול לעצור את הדמעות", אמר לחבר.

ב-1892 הושיט סיוע לעולים חסרי כל, מכסף שהופקד לקניית אדמות. התוצאה הייתה פיטוריו. ב-1893 חבר לאנשי היישוב הישן, ואף הואשם יחד איתם בהלשנה לשלטונות על בן יהודה כאילו הוא מטיף למרד. עבר לחיים של מזכירות במוסדות היישוב הישן והוראת תלמוד. הום אמנם לא נטש כליל את אמונותיו הציוניות, ויצא למאבק נגד רעיון הבית היהודי באוגנדה.

משהסתבך בבעיות כלכליות בשל בית האבות של ירושלים, נאלץ לגלות. הוא חזר לירושלים ב-1913, חולה ורצוץ, ומת בה. עם מותו הועלה זכרו על נס ויריביו השלימו עימו.

המושב כפר פינס קרוי על שמו.

[עריכה] לקריאה נוספת

  • שולמית לסקוב, הביל"ויים, הספריה הציונית, 1979