ההסכמה הלבבית
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ההסכמה הלבבית (בצרפתית: Entente Cordiale) הוא הכינוי להסכם שנחתם בלונדון בין צרפת לבריטניה ב-8 באפריל 1904. ההסכם עצמו דן בפתרון סיכסוכים בין שתי המדינות בנוגע למספר מושבות קולוניאליות באפריקה, אסיה, ואמריקה. אולם חשיבותה של "ההסכמה הלבבית" התבטאה בהתקרבות בין שתי המדינות, אחרי מאות שנים של איבה, ובשיתוף הפעולה ביניהן נגד גרמניה, שהגיע לשיא במלחמת העולם הראשונה.
שני הדוחפים העיקריים להסכם היו המלך הבריטי אדוארד השביעי, ושר החוץ הצרפתי תאופיל דלקסה:
הנסיך מויילס, אלברט אדוארד, לימים המלך אדוארד השביעי, נפל בקיסמה של פריז עוד בביקור ממלכתי שהוא ערך עם הוריו ב1855, כשהיה בן 14. אחרי מות אביו ב-1861 הוא הרבה להימלט מאמו ולבלות בצרפת. ב-12 במרץ 1881 פגש את המדינאי הצרפתי לאון גמבטה, נשיא האספה הלאומית באותה עת, איתו דן על האפשרות להצהרת ידידות בין שתי המדינות.
תאופיל דֵלְקַסֵה מונה לשר החוץ של צרפת ביוני 1898. עד מהרה הוא נאלץ להתמודד עם "תקרית פאשודה" בה היה מאבק בין הקולוניאליזם הצרפתי והבריטי על השליטה בסודאן, ויצירת רצף קולוניאלי באפריקה. דלקסה הוביל בצרפת את הקו שקרא לנסיגה ולוויתור לבריטים. סיבה אחת הייתה הכרתו בעליונות הצי הבריטי. אולם סיבה נוספת הייתה רצונו, דוקא בנקודת שפל זו ביחסים בין המדינות, לחזק בעתיד את הקשרים עם בריטניה כמשקל נגד לאיום הגרמני.
ב-1901, כשאלברט אדוארד עלה לשלטון כאדוארד השביעי, הייתה בריטניה שרויה ב"בידוד המזהיר". היא הייתה מסובכת במלחמת הבורים שהרחיקה אותה ממדינות רבות. ב-1902 כרתה בריטניה ברית עם יפן. באותה תקופה ניסתה הממשלה, ובייחוד שר המושבות ג'וזף צ'מברליין לקדם ברית עם האימפריה הגרמנית. אולם הגרמנים רצו לראות בבריטניה שותפה זוטרה לברית שלה עם הקיסרות האוסטרו-הונגרית ואיטליה, דבר שלו הבריטים לא יכלו להסכים. עם נפילת רעיון הברית הבריטית - גרמנית, החל המלך אדוארד לפעול למימוש תקוותיו רבות השנים ולדחוף לכיוון ברית עם צרפת.
באביב של שנה 1903, חזר אדוארד משיט בים התיכון וביקורים באיטליה ובפורטוגל, והחליט לערוך ביקור ממלכתי בצרפת. הוא הגיע לפריז ב1 במאי והתקבל על ידי הנשיא אמיל לובה (Emile Loubet), ששאף גם הוא לקדם את היחסים בין שתי המדינות. בתחילה הוא התקבל בקרירות על ידי הציבור, וכשהוא והנשיא לובה נסעו בשדרות האליזה, נשמעו קריאות "יחי הבורים" בקהל. אולם עד מהרה כבש אדוארד את לב הפריזאים, בין השאר בעזרת הצרפתית המעולה שבפיו. הוא יצא מגדרו על מנת להראות את ידידותו לצרפתים. הוא הקפיד לחייך לקהל, ולהצדיע לקצינים צרפתיים ולדגלי הטריקולור שניקרו בדרכו. באחד מנאומיו הוא אמר: "לעולם לא אשכח את הביקור בעיר נפלאה זו, ואני יכול להבטיח שתמיד אחזור לפריז בתענוג גדול, שכן כאן מתייחסים אלי כמו בביתי" [1]. עם תום הביקור, ב-4 במאי שיירתו כבר זכתה לתרועות הקהל.
ביוני הגיע הנשיא לובה, מלווה בשר החוץ דלקסה, לביקור גומלין בבריטניה. שני ביקורים אלה הכשירו את דעת הקהל לקראת הברית בין המדינות. במקביל ניהלו שרי החוץ, דלקסה והלורד לנדסדון, משא ומתן על ההסכם, שנחתם בלונדון על ידי שר החוץ הבריטי הלורד לנדסדון, והשגריר הצרפתי בבריטניה ויד ימינו של דלקסה, פול קמבו.
ההסכם עצמו דן ביישוב סכסוכים בקולוניות של שתי המדינות. במרכזו עמדו הכרה צרפתית בדומיננטיות הבריטית במצרים והכרה בריטית בדומיננטיות צרפתית במרוקו. כמו כן יושבו סכסוכי גבולות בין הקולוניות באפריקה השחורה, הוסכם על תחומי השפעה בדרום מזרח אסיה, ואפילו יושב סכסוך על זכויות דיג בניו פאונדלנד שמקורו במאה ה-18.
למרות שההסכם יישב רק סיכסוכים קולוניאליים, הוא פתח את הדלת בפני יצירת ברית בין שתי המדינות שעיצבה את פני מערך הכוחות באירופה עצמה. ב-1907 חתמה בריטניה על הסכמה עם רוסיה, בנוגע לתחומי השליטה בפרס ובאפגניסטן. רוסיה הייתה בעלת בריתה של צרפת עוד מ1894, וכך נוצרה ההסכמה המשולשת, כמשקל נגד לברית המשולשת של גרמניה, אוסטרו-הונגריה ואיטליה. החלוקה בין שתי בריתות אלו היוותה את הבסיס למערך הכוחות במלחמת העולם הראשונה.
ב-2004, ציינו בריטניה וצרפת מלאת 100 שנה לחתימה על ההסכם. בין האירועים היו ביקורים של המלכה הבריטית בצרפת ושל נשיא צרפת בבריטניה, והשתתפות של הצבא הבריטי במצעד יום הבסטיליה בפריז.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- האתר הרשמי של יובל ה-100 להסכמה הלבבית
- הרצאה של שגריר בריטניה בצרפת על יחסי אנגליה סקוטלנד וצרפת, לרגל מאה שנים להסכמה הלבבית (באנגלית, קובץ PDF)

