מכתבי חוסיין-מקמהון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דיוקנו של השריף חוסיין על שטר של דינר ירדני. הכיתוב: "השריף חוסיין בן עלי (מלך הערבים)"
הגדל
דיוקנו של השריף חוסיין על שטר של דינר ירדני. הכיתוב: "השריף חוסיין בן עלי (מלך הערבים)"

מכתבי חוסיין-מקמהון (מכונים גם: "איגרות מקמהון") הינה חליפת חמישה עשר מכתבים בין הנרי מקמהון (Henry McMahon), מושל מצרים מטעם האימפריה הבריטית, לבין השריף חוסיין בן עלי (الشريف حسين بن علي), בן המשפחה ההאשמית, שהיה שליט מחוז חיג'אז (حجاز, כיום מחוז בערב הסעודית) ושומר המקומות הקדושים במכה ובאל-מדינה. האגרות הוחלפו במהלך מלחמת העולם הראשונה, בין השנים 1915 - 1916. חליפת המכתבים הייתה בעצם משא ומתן רשמי-למחצה על התנאים שבהם יתמוך השריף חוסיין בבריטניה בעת מלחמת העולם הראשונה. מחוז חיג'אז היה נתון אז להשפעת האימפריה העות'מאנית שהייתה אז בעלת ברית של גרמניה ולפיכך אויבת של בריטניה. הבריטים ניסו לעורר את הערבים באימפריה העות'מאנית למרוד בתורכים.

במכתבים מתווה השריף חוסיין את גבולותיה של ממלכה ערבית גדולה אחת הכוללת את חצי האי ערב (למעט אזור נמל עדן בתימן), עירק, סוריה (כולל לבנון) וארץ ישראל (פלסטין בלשונו). למעשה, כל שטח שהיה מיושב בערבים באותה תקופה, ואשר לא היה בהשפעה בריטית, נכלל בגבולות הממלכה הזו. השריף חוסיין ביקש להתמנות למלך הממלכה הערבית החדשה ולהיקרא "מלך הערבים" (ملك العرب).

חליפת המכתבים לא הגיעה לכלל הסכם רשמי. תוואי הגבולות שקבע השריף חוסיין לממלכה הערבית שקיווה להקים סותר את הצהרת בלפור שנתנה להסתדרות הציונית ב-1917, וכן את התחייבויותיה של בריטניה לצרפת בהסכם סייקס פיקו שנחתם ב-1916. חליפת המכתבים התנהלה לפני ההתחייבויות האלה, אבל נראה שממשלת בריטניה הייתה מודעת לסתירה שעלולה להיווצר בין הבטחותיה. במכתב-תשובה ששלח מקמהון לשריף חוסיין באוקטובר 1915, 7 חודשים לפני חתימת הסכם סייקס-פיקו ושנתיים לפני הצהרת בלפור, הוא כותב: "שני המחוזות מרסינה ואלכסנדרטה, והחלק של סוריה השוכן ממערב למחוזות דמשק, חומס, אל-חמה וחלבּ אינם נחשבים ערביים לחלוטין ויש להוציא אותם מן הגבולות הנדרשים". למעשה התכוון מקמהון לשטחים בדרום תורכיה, לאזור עיר הנמל לטקיה (כיום בצפון סוריה), לשטח שהפך לימים ללבנון, ולשטחה של ארץ ישראל. באותו מכתב כלל מקמהון שלוש הסתייגויות נוספות: הוא הודיע לשריף חוסיין כי בריטניה אינה יכולה להתחייב לגבי שטחים המיועדים להשפעה צרפתית, ודרש כי הממלכה הערבית העתידית תקבל ייעוץ והדרכה מבריטניה בלבד ולא מאף מדינה אירופית אחרת. כמו כן דרש מקמהון שבאזורים של בצרה ובגדד יופעל משטר מיוחד. הבריטים רצו לשמור על שליטה מרבית בנמל של בצרה, ובנתיב ממנו לנמלי הים התיכון.

יש המנמקים את אי קיום האמור במכתבי חוסיין-מקמהון באכזבתה של בריטניה מהמרד הערבי שהנהיג השריף חוסיין. הוא היה אמור להתחיל במרד כנגד הטורקים שיסייע לבריטניה לכבוש את אזור ארץ ישראל, עבר הירדן ועירק, אבל המרד היה קטן מידי ולא סייע מספיק לבריטניה. בהסכם סייקס-פיקו ובהצהרת בלפור אין כל אזכור למכתבי חוסיין-מקמהון או להתחייבות כלשהי שנתנה בריטניה לשריף חוסיין או לגורם ערבי אחר.

ב-1919 נחתם הסכם בין חיים ויצמן, נציג התנועה הציונית, לאמיר פייסל, נציג ממלכת חיג'אז ובנו של השריף חוסיין, שאמור היה לגשר על הפער בין שאיפת התנועה הציונית להקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, לבין שאיפת השריף חוסיין להקים ממלכה ערבית ברוב שטחי המזרח התיכון. ההסכם כלל הערה שעל-פיה ביצועו מותנה בכך שהערבים יקבלו את כל דרישותיהם לעצמאות. ההערה מתייחסת, מן הסתם, לאגרות חוסיין מקמהון, ובהתחשב בתנאי ההסכם, נראה כי המשפחה ההאשמית השלימה עם הוצאת פלסטין (ארץ ישראל) מתחומי הממלכה שביקשה להקים.

ב-1924 הודח השריף חוסיין ממעמדו כשחיג'אז נכבשה בידי צבאו של אבן סעוד, שליט נג'ד, מחוז במרכז חצי האי ערב, שהקים זמן-מה לאחר מכן את הממלכה הערבית הסעודית. ב-1926 הכריז אבן סעוד על עצמו כמלך נג'ד וחיג'אז וזכה להכרת בריטניה. בריטניה פיצתה את המשפחה ההאשמית בכך שנתנה לבניו של חוסיין את השלטון בעבר הירדן (שנותק מן המנדט הבריטי על פלשׂתינה-ארץ ישראל) ובעיראק. מלכי ירדן הם צאצאי השריף חוסין, אולם השלטון ההאשמי בעיראק הסתיים בשנת 1959.

[עריכה] קישורים חיצוניים