פרשת ווטרגייט
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פרשת ווטרגייט (באנגלית Watergate scandal), שערוריה פוליטית אמריקאית שהתרחשה בין השנים 1972 ל-1974 אשר הובילה להתפטרותו של נשיאה ה-37 של ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון. הזמן הוא תקופת מלחמת ויאטנם אשר איבדה מהפופולריות שלה בקרב האמריקאים עוד מתקופת כהונתו של הנשיא לינדון ג'ונסון. המונח פרשת ווטרגייט מתייחס לשורה של אירועים, אשר התחוללו במשך פרק זמן של שנתיים. תחילת הפרשה מקורה בפעולות שננקטו על ידי אנשי ממשל ניקסון נגד מחאת הדמוקרטים על המלחמה בווייאטנם. חשיפת קלטת שטמנה בחובה ראיות חותכות בחודש אוגוסט של שנת 1974 גררה את הדחתו הצפויה של ניקסון. האחרון הקדים את המהלך והתפטר כארבעה ימים מאוחר יותר, ב-9 באוגוסט.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע
פרשת ווטרגייט בנוייה מסדרה של גילויים מביכים ומפלילים על מעלליהם של אנשי ממשל ניקסון, שנעשו תוך שימוש בכוח הניתן להם מתוקף תפקידם. בין היתר כללו מעשים אלו גריסת מסמכים חשובים של משרד ההגנה האמריקאי- הן באשר לחלקה של ארצות הברית במלחמת ויאטנם והן כאלה שעסקו במעורבות הפוליטית והצבאית בדרום מזרח אסיה, עת בא אל קיצו השלטון הקולוניאלי הצרפתי באזור זה.
[עריכה] הפריצה
ב-17 ביוני, 1972, הבחין פרנק ווילס, איש ביטחון שעבד בקומפלקס ווטרגייט אשר בוושינגטון הבירה, בסרט הדבקה שמנע מן הדלת המפרידה בין המרתף לחניון המכוניות להסגר. ווילס הזיזה מתוך הנחה כי צוות הניקיון הניחה בנקודה זו. מאוחר יותר שב ווילס לאזור והבחין כי גם סרט ההדבקה שב למקומו. בנקודה זו הזעיק ווילס את משטרת וושינגטון. כאשר המשטרה הגיעה למטה המפלגה הדמוקרטית בקומפלקס ווטרגייט, היא עצרה חמישה אנשים אשר השתתפו בפריצה למקום- ברנרד ברקר, וירג'יליו גונזלס, יוג'יניו מרטינז, פרנק סטרגיס, וג'יימס ו. מקורד ג'וניור. האחרון שימש בתפקיד אחראי הביטחון בעמותה לבחירתו המחודשת של הנשיא ניקסון. החמישה פרצו למקום כשלושה שבועות מוקדם יותר וכעת חזרו בכדי לתקן את ציוד ההאזנה שלא עבד כראוי. לפי מקורות נוספים, הייתה להם משימה נוספת והיא לצלם מסמכים.
הצורך לפרוץ למטה הדמוקרטי בפעם השנייה היווה את השיא מתוך מספר שגיאות שבוצעו על ידי הפורצים. שגיאה נוספת שהתבררה כמשמעותית נחשפה כאשר מספר הטלפון של אחד מבכירי הבית הלבן, א. הווארד הנט, נמצא בפנקסו של מקורד. כעת ניתן היה לקשור בין הפורצים לנשיא, או לפחות לאנשים סביבו. רון זיגלר מזכיר התקשורת של הנשיא דחה את ההאשמות תוך שימוש בטענה ההגיונית כי אין לנשיא אשר מוביל בצורה כה ברורה בסקרים סיבה להכנס לצרות מסוג אלו.
בשימוע הזדהה מקורד כאיש CIA בעברו. עקב כך התביעה החלה לנבור בעברו ומצאה כי העמותה לבחירותו מחדש של הנשיא היוותה מקור פרנסה עבורו. בוב וודוורד כתב הוושינגטון פוסט אשר נכח בשימוע החל לחקור את הפריצה בצוותא עם שותפו למערכת העיתון קרל ברנסטין. למרות העובדה כי מרבית גילוייהם היו ידועים זה מכבר לFBI, הצליחו השניים להחזיק את הפרשה בכותרות.
מעטה של מיסתורין אפף את הפרשה עת מקורו של וודוורד סרב להזדהות והשתמש בכינוי גרון עמוק. רק בשנת 2005, לאחר ספקולציות רבות שהתרבו עם שנים, הזדהה מארק פלט, מי שהיה מס' 2 בשורות ה-FBI בשנות ה-70 המוקדמות כגרון עמוק. גם לאחר החשיפה וודוורד ועמיתו ברנסטין פירסמו הודעה שהם אינם מתכוונים לאשר זאת מכיוון שהתחייבו למקור לא לפרסם את זהותו גם לאחר מותו. וודוורד, ברנסטין, והעורך של הוושינגטון פוסט באותו זמן בן ברדלי, הם היחידים היודעים לבטח את זהותו האמיתית של גרון עמוק .
ב-23 ביוני הוקלטה שיחה בין הנשיא ניקסון לראש הצוות בבית הלבן שבה הם בחנו את האופציה להשתמש ב- CIA כדי שיטרפד את חקירות ה-FBI. העילה לכך אליבא דה ניקסון הייתה כי חקירה מסוג זה עלולה לגרום לפגיעה בבטחונה הלאומי של ארצות הברית.
קבוצת אנשים שכונתה "השרברבים" היו אלה שהוציאו לפועל את מזימותיו של ניקסון ואנשיו. בין היתר הם היו האחראים לפריצות, ולטשטוש הסימנים המקשרים בין המעשים לבית הלבן.
גם כיום, עדיין לא ברור באופן מלא כמה גבוה הפרשה הזו הגיעה. ידוע כי התובע הכללי באותה העת, ג'ון מיטשל אישר את פריצת השרברבים לקומפלקס, אך גם כיום אין כל ודאות כי הנשיא ניקסון אכן היה מעורב בכל שהתרחש.
ב-8 בינואר בשנת 1973, הפורצים הועמדו למשפט. כולם למעט שניים ביניהם מקורד הודו באשמה. אלו אשר הודו, קיבלו תשלום מן המועצה לבחירה מחודשת של הנשיא תמורת שתיקה לגבי כל שאלה מעבר להודאה במעשה. השופט הידוע בקשיחותו ובהחמרותיו עם נאשמיו, ג'ון סיריקה הרשיע את כל הנאשמים וגזר עליהם עונש של שלושים שנות מאסר. בעת מתן גזר הדין, ציין השופט כי ישקול שוב את העונש באם הנאשמים ימסרו את המידע אותו סירבו לגלות. היה זה דווקא מקורד אשר חשף את העובדה כי הועדה עמדה מאחורי הפריצה והתשלום לנאשמים תמורת שמירתם על שתיקה. בנוסף הודה מקורד במתן עדות שקר.
[עריכה] הקלטות
השימועים שנערכו על ידי ועדת הסנאט בעניין ווטרגייט סוקרו ברשתות הטלוויזיה בין ה-17 במאי ל-7 באוגוסט. הוערך בזמנו שכשמונים וחמישה אחוזים מן האזרחים האמריקאים שהיו בעלי טלוויזיה צפו בלפחות סיקור אחד של השימועים, אלו גרמו נזק פוליטי כבד לניקסון. זו הייתה הפעם הראשונה בחקירת הפרשה בה הועלתה שאלה לגבי חלקו של הנשיא ניקסון. תפנית זו התרחשה כאשר הסנטור הרפובליקני, הווארד בייקר, שאל את השאלה המפורסמת: "מה ידע הנשיא ומתי זה נודע לו?". ב-13 ביולי נשאל עוזרו של הנשיא, אלכסנדר בטרפילד, אם הייתה מערכת הקלטה בבית הלבן. בטרפילד ענה, באי רצון, שאכן הייתה מערכת שהקליטה את כל מה שנאמר בחדר הסגלגל. תגלית משמעותית זו שינתה לחלוטין את חקירת הפרשה. הקלטות זומנו לבית המשפט במהרה על ידי התובע הראשי בפרשה והסנאט, אשר קיוו כי אלו יסייעו בהערכת חלקו של הנשיא בפרשה.
[עריכה] טבח מוצאי שבת
על ידי ניצול חסינותו, ניקסון סירב לחשוף את הקלטות השיחות שנערכו בחדר הסגלגל ותבע לביטול הזימון. סירובו של התובע הוליך למה שכונה מאוחר יותר כ"טבח מוצאי שבת". ב20 באוקטובר 1973 נעשה מהלך זה בו גרם ניקסון לפיטורי התובע הכללי וסגנו. הנשיא הואשם בשחיתות ונתן בתגובה את ציטוטו המפורסם, "אינני נוכל", מול 400 עיתונאים בדיסניוורלד, פלורידה.
פיטורי התובע לא הועילו רבות לניקסון, שכן התובע החדש המשיך בחקירה. לאחר מספר סירובים, הסכים ניקסון לפרסם תעתיקים ערוכים של ההקלטות מהחדר הסגלגל, ללא מסירת הקלטות המקוריות. הוא ציין שכל מידע המצוי על הקלטות ועלול לסכן את בטחון המדינה ימחק. כמו כן הוא נחשד בכך שהשיחות כללו שפה גסה והתבטאויות גזעניות, שהיו אך מחמירות את תדמיתו שלו. עם מסירת הקלטות התגלה שבאחת מהן נמחק קטע באורך 18 דקות וחצי. מזכירתו של ניקסון לקחה על עצמה את האשמה וטענה שמחקה את הקטע בטעות. טענה זו הופרכה על ידי חוקרים בשל חוסר הגיון טכני.
[עריכה] בית המשפט העליון
נושא הגישה לקלטות הגיע עד לבית המשפט העליון, שבתאריך ה-24 ביולי,1974 פסק פה-אחד כי טענותיו של ניקסון לחסינות וצנזור ההקלטות חסרו תוקף חוקי. שישה ימים לאחר מכן חויב ניקסון למסור את הקלטות לתובע.
[עריכה] סעיפי האשמות, התפטרות והרשעות
ב-28 בינואר,1974 עוזר התעמולה של ניקסון, הרברט פורטר, הודה בכך ששיקר ל-FBI בשלבים הראשונים של חקירת הפרשה. ב 25 בפברואר לאותה השנה, עורך דינו הפרטי של הנשיא הודה בפעילויות לא חוקיות לקראת הבחירות. שאר ההאשמות בוטלו בשל שיתוף הפעולה העתידי של עורך הדין בהליכי המשפט.
ב-1 במרץ עוזריו לשעבר של הנשיא הידועים כשביעיית ווטרגייט הואשמו בשיבוש הליכי החקירה בפרשה. בנוסף לשביעיה שהודתה באשמה, גם הנשיא ריצ'רד ניקסון הוכרז על ידי חבר המושבעים הגדול כחבר בקונספירציה. מאוחר יותר,בספר שחיבר, האשים צ'ארלס קולסון, אחד מחברי השביעיה, את ה-CIA בניסיון להלביש עליו את התיק. ב 7 באפריל הואשם שלוש פעמים סגן מושל קליפורניה הרפובליקני, אד ריינק, במתן עדות שקר מול ועדת הסנאט. יומיים לפני כן הואשם בכך גם אחד המזכירים לשעבר של ניקסון, ששיקר לחבר המושבעים הגדול.
מעמדו של ניקסון אט אט הלך והתערער ובית הנבחרים החל לחקור את האשמת הנשיא בהתנהגות בלתי הולמת. ועדת המשפט של בית הנבחרים החליטה ברוב של 27 מול 11 על הצגת הסעיף הראשון בהאשמות נגד הנשיא- מניעת צדק. הסעיף השני היה ניצול כוחו לרעה ואילו השלישי – זילות הקונגרס. כל שלושת הסעיפים התקבלו על ידי הועדה ב-29 ביולי וב-30 ביולי בהתאמה.
באוגוסט פורסמה הקלטה מה-23 ביוני 1972, בה ניתן היה לשמוע שיחה בין ניקסון לראש צוות הבית הלבן. ההקלטה תיעדה את השניים מתכננים את סיכול החקירות בכך שה-CIA יטען כי בטחון המדינה יהיה בסכנה אם תיחשף הפרשה. הקלטת נחשבה לראיה החותכת בפרשה. עם חשיפת ראייה אחרונה זו נטשו את ניקסון תומכיו האחרונים. חברי הקונגרס, שהתנגדו קודם לכן לשלושת הסעיפים של ההאשמות נגדו, הכריזו כעת על תמיכה בהם. התמיכה אותה העניק הסנאט לניקסון הייתה מועטה, ולאחר שסנטורים רפובליקנים יידעו אותו שקיימים די קולות בכדי להרשיעו, החליט הנשיא להתפטר. בנאום ששודר ברחבי המדינה ב-8 באוגוסט, 1974 הכריז ניקסון על פרישתו. אף על פי שהפרישה פטרה את ניקסון מן ההאשמות הממשלתיות, עדיין עמדו בפניו האשמות פליליות. ג'רלד פורד היה זה שמונה לנשיא במקומו. ב- 8 בספטמבר נתן האחרון חנינה לניקסון, משמע, נתן לו חסינות מפני תביעה על כל פשע שביצע בזמן כהונתו. קבלת החנינה התפרשה על ידי הציבור כהודאה באשמה אף על פי העובדה כי ניקסון לעולם טען לחפותו. לעומת זאת, בתגובתו לחנינה הוא השכיל להודות כי נהג בחוסר יושר והחלטיות בפרשת ווטרגייט, ש"הפכה מסקנדל פוליטי לטרגדיה לאומית".
שניים מכתבי האישום שקיבלו חברי "שבעיית ווטרגייט" בוטלו, וחמשת האחרים הועמדו למשפט באוקטובר, 1974. בינואר, 1975 ארבעה מהם הורשעו. בסופו של דבר רק שלושה מהם נאסרו, לאחר שאחד זוכה במשפט חוזר.
[עריכה] תוצאות
מעבר להתפטרות הנשיא וכליאת חלק מעוזריו, לפרשת ווטרגייט היו גם תוצאות עקיפות. הפרשה הובילה לחקיקת חוקים שונים בנושא מימון מפלגות ולשינויים בחוק חופש המידע בשנת 1986. בנוסף, בעקבות הפרשה נחקקו חוקים הדורשים שקיפות בנושאים כספיים של אנשי ציבור ממשלתיים. מאז הפרשה, חשיפת עניינים פרטיים כגון תשלום מיסים הפכה מקובלת בקרב בכירים. כמו כן, למיטב ידיעת הציבור, נשיאים הפסיקו להקליט את שיחותיהם. מבחינה עיתונאיתית הרי שפרשת ווטרגייט הובילה לעת חדשה בה תקשורת ההמונים הפכה הרבה יותר אגרסיבית וצינית בדיווח על פוליטיקאים. נציין כדוגמה מקרה בו דווח על חבר קונגרס שנתפס נוהג שיכור, ועל כן אולץ להתפטר. עיתונאים אימצו את הכתיבה התחקירנית בתקווה לחשוף את הסקנדל הבא. מאחר וחלק נכבד מן האישים המעורבים בפרשה, ביניהם ניקסון, היו עורכי דין, הוכתם מקצוע המשפטנות בעיני הציבור. בתגובה, הוסיפה לשכת עורכי הדין קורס חובה בנושא אחריות מקצועית אשר שינה את דפוסי ההתנהגות הנדרשים מן המשפטן על פי חוק. הרושם הלאומי כמו גם הבינלאומי שהשאירה פרשת ווטרגייט היה כה גדול עד שלשערוריות נוספות הוספה הסיומת "גייט", למשל: איראנגייט, איראן-קונרטרהגייט, ווייטווטרגייט, טרוולגייט, פיילגייט ומוניקה-גייט בארצות הברית; טונהגייט בקנדה; דיאנהגייט ותאצ'רגייט בבריטניה;פמקסגייט וטואלהגייט במקסיקו ועוד.
[עריכה] פרשת ווטרגייט בתקשורת
- רב מכר בשם "כל אנשי הנשיא" אשר נכתב עי ידי וודוורד וברנסטין פורסם בשנת 1974.
- דסטין הופמן ורוברט רדפורד גילמו את דמויותיהם של וודוורד וברנסטין בסרט כל אנשי הנשיא אשר יצא לאקרנים בשנת 1976.
- בסרט פורסט גאמפ מתלוננת הדמות הראשית המגולמת על ידי טום הנקס כי אין היא יכולה לישון בלילה עקב אורות ורעשים הבוקעים מן הדירה ממול, דירה זו הינה חדר בקומפלקס ווטרגייט.
- סרט קומדיה על המקרה בשם מטפלות כלבי הנשיא

