אותיות מנצפ"ך

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מנצפ"ך הן חמש האותיות באלפבית העברי שצורתן משתנה כאשר הן מופיעות בסוף המילה.

על פי דעה בתלמוד בבלי (מסכת שבת קד, א) חידשו את חמש האותיות הללו הנביאים או בלשון התלמוד: "מנצפך צופים אמרום". למסקנה שם הנביאים לא חידשו אלא סידרו מחדש. בעלי התוספות שם דנים בשאלה מדוע קוראים לאותיות אלו "מנצפך" ולא כסדרן "כמנפצ", ועונים שמנצפך מבטא במשמעותו מן צופים.

למעשה, האותיות הללו, שהיום משמשות בסוף מילה, היו בעבר אותיות רגילות ושימשו גם באמצע מילה. מאוחר יותר עם התפתחות הכתב הרהוט, היה צורך לשנות את האותיות שהפריעו לרצף הכתיבה המהירה וכך האותיות "התעגלו". כמובן, בסוף מילה אין האותיות הללו מפריעות כיוון שבלאו הכי היד נעצרת מכתיבה.

אות בכל המילה בסוף המילה
מם מ ם
נון נ ן
צדי צ ץ
פה פ ף
כף כ ך

פייטני התפילה אף הם עשו שימוש בייחודן של אותיות מנצפך. כך, בנוסח תפילת העמידה למוסף של שבת נפתחת ברכת היום, ברכת השבת שבתפילת העמידה, במילים הסדורות לפי האות הפותחת כל מילה, וזאת על פי סדר הא"ב מן הסוף אל ההתחלה (בסדר תשר"ק), מן האות תי"ו, שי"ן, קו"ף ואילך: תכנת שבת רצית קרבנותיה צוית פקודיה וכו' עד לאות א' במילה 'אז'. מכאן ואילך ממשיך הנוסח לפי סדר אותיות מנצפך: מ'סיני נ'צטוו צ'יוויי פ'עליה כ'ראוי'.