חוק יסוד: השפיטה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חוק יסוד: השפיטה הוא חוק יסוד העוסק במערכת בתי המשפט בישראל. נחקק על ידי הכנסת העשירית בשלהי ימיה, כ"ה באדר א' ה'תשד"מ, 28 בפברואר 1984.

נושאי החוק:

  • הבטחת אי תלותם של השופטים: "בענייני שפיטה אין מרות על מי שבידו סמכות שפיטה, זולת מרותו של הדין".
  • פומביות הדיון בבתי המשפט.
  • מינוי של אדם לשופט ייעשה על-פי בחירתה של הוועדה לבחירת שופטים.
  • כללים הנוגעים לפעילותם של שופטים.
  • קביעת סמכויותיו של בית המשפט הגבוה לצדק.
  • עקרון התקדים המחייב, שלו שני מרכיבים:
    • "הלכה שנפסקה בבית משפט תנחה בית משפט של דרגה נמוכה ממנו".
    • "הלכה שנפסקה בבית המשפט העליון מחייבת כל בית משפט, זולת בית המשפט העליון".
  • הגנה מפני שינוי באמצעות תקנות שעת חירום: "אין בכוחן של תקנות שעת חירום לשנות חוק זה, להפקיע זמנית את תקפו או לקבוע בו תנאים".

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: חוק יסוד: השפיטה