הקזת דם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

Hans von Gersdorff, Feldbuch der Wundarznei, 1517 נקודות להקזת דם
Hans von Gersdorff, Feldbuch der Wundarznei, 1517 נקודות להקזת דם

הקזת דם (בלועזית: פלבוטומיה, Flebotomia) הייתה טיפול רפואי נפוץ מן העת העתיקה ועד לשלהי המאה ה-19. הטיפול כלל איבוד דם יזום, לעיתים קרובות בכמויות גדולות. הטיפול נבע מאמונה שהקזת דם יכולה לרפא ואף למנוע מחלות באופן כללי. הטענה הייתה כי דמו של החולה נחשב למזוהם, לכן הורדת ריכוז הדם הרע, והעלאת ריכוז הדם ה"טוב" עשויה הייתה לעזור לחולה, לפי דעתם של רופאים באותה תקופה. הטיפול נזנח מכיוון שהוכח כי הוא יעיל רק במצבים ספציפיים ביותר.

תוכן עניינים

[עריכה] הקזת דם בעת העתיקה

הקזת דם הייתה נפוצה בקרב עמים קדומים רבים: ביוון, במצרים ובמסופוטמיה. היפוקרטס מזכיר הקזת דם, אבל נשען על שיטות תזונתיות בדרך כלל. ארסטיסטרטוס סבר כי מחלות רבות נגרמות מעודף דם, והמליץ לטפל בעודף זה באמצעות פעילות גופנית, הזעה, צריכת מזון מוקטנת והקאה. הרופילוס הטיף בעד הקזת דם. ארכגתוס, מראשוני הרופאים היווניים שפעלו ברומא, הקיז דם רב ורכש לעצמו מוניטין של צמא דם.

פופולריות הקזת הדם ביוון קיבלה חיזוק מרעיונותיו של גלן, שגילה כי העורקים והורידים מלאים בדם ולא באוויר, כפי שסברו קודם לכן. היו שתי תפיסות מפתח בשיטת הקזת הדם שלו:

  • הדם מיוצר ואז נעשה בו שימוש. הוא אינו מתמחזר, ועלול "להתקע" בקצות הגוף.
  • מחלות ובריאות נובעות מאיזון של ארבע הליחות: דם (מרה אדומה), לימפה (מרה לבנה), מרה צהובה ומרה שחורה (המקושרת עם מלנכוליה). ליחות אלו קשורות לארבעת היסודות היווניים הקלאסיים: אדמה, אוויר, אש ומים. גלן האמין שדם הוא הליחה הדומיננטית, ושיש צורך לשלוט בה. כדי לאזן את הליחות, הרופא מסלק דם עודף, גורם להקאה או נותן חומר משתן.

גלן יצר מערכת מורכבת שהורתה כמה דם יש להקיז, בהתבסס על גילו של המטופל, מצבו, העונה, מזג האוויר והמקום. האמינו שתסמיני עודף הדם הם חום, וכאב ראש. הדם שהוקז היה ספציפי למחלה: מהעורק או מן הווריד, קרוב או רחוק מחלק הגוף הפגוע. גלן קישר בין כלי דם שונים לאיברים שונים, לפי הניקוז שלהם כביכול. למשל, הוקז דם מהווריד ביד ימין לבעיות כבד, ומהווריד ביד שמאל לבעיות בטחול. כלל שהבעיה הייתה חמורה יותר, הוקז דם רב יותר. חום דרש הקזה של כמויות דם אדירות.

[עריכה] הקזת דם בדתות מונותיאיסטיות

התלמוד ממליץ על יום מסוים בשבוע ועל ימים מסוימים בחודש להקזת דם. כללים ברוח דומה ניתן למצוא גם בכתבים נוצריים, הממליצים על ימי קדושים מסוימים לצורך ההקזה. גם כותבים מוסלמיים המליצו על הקזת דם, בעיקר לטיפול בחום. השיטה הועברה אליהם ככל הנראה מן היוונים. כאשר תאוריות מוסלמיות הפכו נפוצות בארצות דוברות הלטינית שבאירופה, התפשטה הקזת הדם. יחד עם צריבה, הייתה שיטה זו מרכזית לניתוח המוסלמי. כתבי המפתח "כיתאב אל כאנום" ובייחוד "אל תסריף לי-מאן א'ג'זארה 'אן אל-טא'ליף" ממליצים עליה שניהם. השיטה הייתה ידועה גם ברפואה האיור-ודית, ותוארה ב"סוסרטה סמהיטה".

[עריכה] הקזת דם באלף האחרון

אפילו לאחר שפג השימוש בשיטת הליחות, עדיין המשיכו מנתחים-ספרים להקיז דם. אף שרופאים המליצו על הקזת הדם, היו אלה הספרים שיישמו את ההמלצות. חלוקת עבודה זו הובילה לאבחנה שבין רופא למנתח. העמוד המפוספס אדום לבן המציין את המספרה, אשר עדיין נמצא בשימוש כיום באירופה, שורשו בטיפול הקזת הדם. האדום מייצג את הדם המוקז, הלבן את התחבושות, והמוט עצמו - מקל שהיה נלחץ ביד המטופל כדי להרחיב את הורידים. הקזת דם שימשה לטיפול במגוון רחב של תחלואים, הפכה לטיפול התקני לכל תלונה כמעט, ושימשה כטיפול מונע כמו גם כטיפול ריפויי.

הקזת הדם נמשכה בימי הביניים, אך במאה ה-16 החלו לפקפק בה, בייחוד בצפון אירופה ובארצות השפלה. בצרפת, רופאי האוניברסיטה וחצר המלוכה המליצו על הקזת דם תכופה. באנגליה התנהל דיון סוער בנושא יעילות הקזת הדם. הדיון שכך במאה ה-18, והוחיה בקשר לטיפול בקדחת הטרופית במאה ה-19.

[עריכה] שיטות הקזת דם

הקזת דם התבצעה במגוון שיטות.

  • בשיטה הנפוצה ביותר, פלבוטומיה, או "הנשמת וריד", הוקז דם מכלי דם חיצוני גדול, למשל מן האמה או מהצוואר.
  • ארטריוטומיה: עורק נוקב. בדרך כלל רק ברקות.
  • סקריפיקציה: כלי הדם השטחיים הותקפו. לעיתים קרובות תוך שימוש במזרק, איזמל או כוסות רוח (כוס זכוכית מלאת אוויר חם, אשר יוצרת תת לחץ בתוכה). זהו מקור הביטוי "כמו כוסות רוח למת".
  • עלוקות.

הקזת דם רבה כל כך שהביאה לאבדן הכרה נחשבה מיטיבה, ולעיתים קרובות נפסק הטיפול רק כאשר המטופל התקרב לעילפון.

וויליאם הארווי הפריך את העומד בבסיס השיטה ב1628, והופעתה של רפואה מדעית, la méthode numérique, איפשרה לפייר לואי להדגים כי הקזת דם הייתה חסרת כל השפעה על הטיפול בדלקת ריאות ובמיני קדחת שונים במאה ה-19. בכל זאת, ב1840 מרצה באקדמיה הרפואית המלכותית עדיין טען ש"הקזת דם היא תרופה, שכאשר היא מופעלת בשיקול דעת, קשה להפריז בחשיבותה" ולואי הותקף בידי ברוסאיס צמא הדם, אשר יכול היה להמליץ על חמישים עלוקות בו זמנית.

הקזת דם הייתה פופולרית מאוד בארצות הברית הצעירה, מקום בו בנג'מין ראש, מחותמי הכרזת העצמאות, ראה במצב העורקים את המפתח למחלות, והמליץ על רמות הקזת דם שהיו גבוהות אפילו לזמנו. ג'ורג' וושינגטון טופל באורח זה, לאחר תאונת רכיבה. כמעט 4 פאונד (1.7 ליטר) דם הוקזו ממנו, ותרמו למותו מזיהום בצוואר ב1799.

סיבה אחת לפופולריות המתמשכת של הקזת הדם וההיטהרות היתה, שבעוד שידע אנטומי, כישורים איבחוניים וניתוחיים התעצמו באירופה מן המאה ה-17, המפתח לריפוי מחלות נותר חמקני. האמונה הרווחת הייתה כי עדיף לתת טיפול כלשהוא מאשר להימנע מטיפול כלל. היתרון הפסיכולוגי למטופל (אפקט הפלצבו) הכריע את הבעיות הגופניות שגרמה הקזת הדם. כשסר חינה של הקזת הדם במאה ה-19, לא היה דבר שיחליפה בהיבט זה.

[עריכה] הקזת דם בימינו

הקזת דם עדיין משמשת לטיפול בבעיות כגון המוכרומטוסיס ופוליציטמיה. הקזת דם מבוצעת בבתי חולים, אך לא באופן שתואר לעיל: זוהי שיטת טיפול הדורשת התמחות מיוחדת.

בעבר היה זה תפקידו של הרופא להקיז דם מהחולה לצורך ביצוע בדיקות דם, אך כיום מהווה עיסוק זה משלח יד ייחודי, כדי להפחית את עומס העבודה של הרופאים. מקיזי דם עובדים כמעט בכל מרפאה או בית חולים. אנשים אלו אומנו לבצע ניקוב של הווריד ולהוציא ממנו דם לצורך בדיקות.

[עריכה] קישורים חיצוניים