המצור הגדול על מלטה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| המצור על מלטה | |||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|
|
|||||||
| הצדדים הלוחמים | |||||||
| מסדר ההוספיטלרים | האימפריה העות'מנית | ||||||
| מפקדים | |||||||
| ז'ן פריסקו דה לה ולט | מוסטפה פאשה דרגוט פיאלי |
||||||
| כוחות | |||||||
| 600 - 700 אבירים וכוחות נוספים, סך הכול עד 8,500 איש בהמשך הגיעה תגבורת בת 200 אבירים וכ-8,000 עד 10,000 חיילים |
40,000 לוחמים, 180 -200 ספינות תובלה וגליאות | ||||||
| אבדות | |||||||
| כ-200 אבירים וכ-8,000 עד 9,000 חיילים אחרים | עד 24,000 לוחמים | ||||||
המצור הגדול על מלטה התרחש ב-1565 כאשר האימפריה העות'מאנית פלשה לאי מלטה שהוחזק בידי מסדר ההוספיטלרים (ידועים גם בשם מסדר אבירי מלטה), כחלק ממאבק כולל בין האימפריה העות'מאנית לכוחות נוצריים בים התיכון.
לאחר שהצליח סולימאן המפואר לכבוש את האי רודוס מידי ההוספיטלרים ולהבריחם לאירופה ב־1522, קיבלו האבירים את השלטון על האי מלטה מידיו של קארל החמישי. הם ביצרו אותו והחלו מיד להציק לתורכים בשוד ופשיטות על ספינות מוסלמיות תוך שהם מסכנים את נתיבי השיט של התורכים לצפון אפריקה. במאי 1565 קיבלה האימפריה העות'מנית החלטה לחסל סופית את המסדר. כוח גדול של כ־30,000 חיילים נחת על חופי מלטה, חודש לאחר מכן נחתו באי עוד 10,000 חיילים טורקים. כוחו של המסדר, שהונהג אז על ידי ז'ן דה לה ולט עמד על כ-600 עד 700 אבירים ועוד כמה אלפי חיילים.
תוכן עניינים |
[עריכה] יסודות העימות
יסודות העימות נמצאים בתקופה שקדמה בכמה מאות שנים למצור עצמו - בממלכת ירושלים אשר שכנה בארץ ישראל החל מסוף המאה ה-11 עד 1291. בראשית דרכה של הממלכה היה צבא הקבע שלה זעיר, ואף בשיאה לא עלה בגודלו על 200 - 300 אבירים וכמה אלפי חיילים. כתוצאה מכך, נאלצו מלכיה להסתמך על מסדרים צבאיים שישלימו את מכסת חייליה. שני המסדרים העיקריים שעשו זאת מתחילת דרכה עד התבוסה בקרב קרני חיטין היו מסדר ההוספיטלרים ומסדר אבירי היכל שלמה, הידועים יותר כ"מסדר הטמפלרים". אחרי תבוסת הצלבנים ונפילת הממלכה תחת החרב הממלוכית ברחו חברי המסדרים מארץ הקודש. מסדר ההוספיטלרים הגיע לרודוס והתבסס באי.
האבירים לא נחו על שמריהם ועסקו בשוד ימי, תוך כדי שהם מסבים הפסדים ניכרים למוסלמים. כתוצאה מכך, הורה סולימאן הראשון על פלישה לאי בשנת 1522. אחרי מצור שגבה קורבנות גדולים משני הצדדים, הסכימו האבירים להתפנות, ולאחר נדודים מצאו מקלט באי מלטה. קרל החמישי, קיסר האימפריה הרומית הקדושה, שהבין את חשיבותם של האבירים בתור חסם בפני התפשטות עות'מאנית לאירופה והאגן המערבי של הים התיכון, העניק להם שליטה על האי מלטה בשנת 1530. בתמורה דרש מס סמלי – נץ אחד, על מנת לתת ביטוי לבעלותו על האי. לפי ההסכם עימו, היו האבירים כפופים לאפיפיור בלבד ואילו הקיסר היה השליט להלכה, אך לא למעשה. כך שמר המסדר על עצמאותו.
בהגיעם למלטה המשיכו האבירים במנהגם לפשוט על הספינות הטורקיות ושיבשו בצורה קשה את הקשר בין איסטנבול ושטחיה של האימפריה באפריקה הצפונית. העילה המיידית לפרוץ מעשי האיבה הייתה, ככל הנראה, תפיסתה של ספינת מסחר שהייתה בבעלותה של בת הסולטן. לבד מאוצר שעמד על כ-80,000 דוקטים ומטען אחר, שבו הצלבנים מספר מכובדים עות'מאנים, ביניהם המטפלת הזקנה של הנסיכה. הרגשות בארמונו של הסולטן געשו, והוא דרש את שחרורם של המכובדים ללא כופר. הנוצרים סירבו, סבלנותו של הסולטן פקעה, והוא החליט לתקוף את מלטה במטרה לשים קץ למעשי השוד והגזל של המסדר.
[עריכה] ההכנות לפלישה
סולימאן הראשון התחיל בארגון הפלישה, אך מפאת גילו הסתפק בארגון לוגיסטי בלבד ולא נטל חלק במסע המלחמה עצמו.
סולימאן חילק את הפיקוד על המבצע לשניים. לפיקוד על כוחות היבשה מינה סולימאן את אחד ממצביאיו הבכירים – מוסטפה פאשה, אריסטוקרט ומוסלמי אדוק. הוא היה ותיק הקרבות נגד פרס והמערכה נגד הונגריה.
לצידו עמד האדמירל פיאלי שפיקד על צי הפלישה, נוצרי במוצאו שהתאסלם אחרי שנפל בינקותו בשבי העות'מאני. הקריירה העשירה שלו כללה פשיטות על החוף האיטלקי בשיתוף עם הקורסר דרגוט (קורסר הוא שודד ים עם רשיון לעסוק בשוד ימי) וכן השתתפות בקרב ג'רבה. לביסוס מעמדו, התחתן פיאלי עם אחת מנכדותיו של הסולטן. צוות הפיקוד הבכיר כלל גם את דרגוט אשר אמור היה לשמש כיועץ לשני המפקדים ולתאם ביניהם. דרגוט הכיר את הגאוגרפיה של מלטה מפלישותיו הקודמות לאי בין 1540 ל-1565.
בראש הכוחות הנוצרים עמד ז'ן דה לה ולט, אריסטוקרט יליד פרובנס. בשנת 1554 קיבל לה ולט את הפיקוד על הצי של מסדר אבירי מלטה, ובמספר קרבות הצליח להטביע יותר מ-20 גליאות של הטורקים. בשנת 1557 נבחר לראשות המסדר. מתוך הנחה שהטורקים יתקיפו את האי, הורה דה לה ולט על חיזוק ביצוריו. בעצתו הוקם מבצר סנט אלמו בשנת 1552 להגנת הנמל. בעזרת רשת ריגול מפותחת, ידע לה ולט כבר בסתיו 1564 שהטורקים מתכננים פלישה. המודיעין המעולה אפשר לו לגייס את אביריו מרחבי אירופה, ואף לשלוח משלחת לסיציליה לשאת ולתת בקשר לתגבורת.
[עריכה] הצבאות
[עריכה] הנוצרים
הגרעין הקשה של הצבא הנוצרי הושתת על אבירים ממוגנים בשריון כבד. האבירים ששירתו במסדר היו נזירים שקיבלו היתר מיוחד להשתתף בקרבות. בתקופת המצור הגיע השריון האישי לשיאו, והאבירים היו ממוגנים מכף רגל ועד ראש בפלדה. בנוסף לאבירים, הגנו על מלטה חיילים רגליים, מספר קטן של שכירי חרב ואזרחים חמושים.
החימוש של האבירים נותר כשהיה מימי הביניים – רמחים כבדים, חרבות ארוכות ונשק קר אחר. חיל הרגלים צויד ברוב המקרים בארקבוז ונשק מוט כמו חנית או האלברד. שכירי החרב והחיילים הפשוטים חומשו במיני כלי ירייה, בעיקר ארקבוזים, נשקי מוט ונשק קר אחר. המבצרים היו מוגנים במספר ניכר של תותחים.
מערכת הביצורים של הנוצרים כללה ארבעה מבצרים:
- בסיס פרשים בבירתה העתיקה של מלטה מדינה (Mdina)
- מבצר סנט אנג'לו
- מבצר סנט מישל בחצי האי ליד העיר בירגו
- מבצר סנט אלמו שהגן על הנמל
המבצר הראשון שכן בפנים האי והגן על בירתו. הוא שימש כבסיס לפרשי המסדר. מבצר סנט אלמו הגן על הנמל. שני המבצרים האחרים שכנו במרחק של כמה מאות מטרים זה מזה, כל אחד על חצי אי קטן, כאשר ביניהם נמתחו גשרים להקלת שיתוף הפעולה ביניהם. רצועת הים ביניהם נסגרה בשרשרת ברזל אימתנית שמנעה כל אפשרות לשבש את הקשר ביניהם. המשמעות הייתה שניתן היה להתקיף את המבצרים רק חזיתית או בנחיתה בעורפם, דבר שהקשה על כיבושם.
[עריכה] הטורקים
עילית הצבא הטורקי כללה את חיל היֶניצֶ'רים (Yeniçeri). היניצ'רים גויסו מנתינים נוצרים של האימפריה שאוסלמו בכוח בינקותם. הילדים קיבלו חינוך קפדני והיו לפנאטים בהגיעם לבגרות. הם היו בין הגייסות הראשונים שאימצו את הנשק החם ככלי נשקם העיקרי. בעת המצור היו רובם חמושים בארקבוזים וחרבות. בעת הפלישה, היוו היניצ'רים כרבע מהצבא הטורקי, ו-6,300 מהם נטלו חלק בפלישה. בנוסף אליהם היו כ-4,000 חיילי עזר הידועים בשם "לייאלרים" (layalar), חמושים בחרבות קלות וחסרי שריון. אלה נודעו כפנאטים שעישנו חשיש לפני הקרב, ובקרב עצמו התנפלו על שורות האויב במטרה למוטטן. בנוסף אליהם פרסו הטורקים כ-9,000 פרשים הידועים בשם סיפאהי. חימושם היה קל וכלל לרוב מיני קשתות, רובים ואקדחים. במצור הם שימשו בעיקר כקלעים. כמו כן כלל הכוח כ-6,000 חיילים קלים שחומשו בצורה דומה לפרשים. כחודש אחרי תחילת המצור הגיעה אליו תגבורת מאלג'יריה, שכללה כ-10,000 חיילים נוספים.
לבד מחיל רגלים ופרשים, היו לטורקים מספרים גדולים של כוחות הנדסה ותותחנים. מספר התותחים לא ידוע במדוייק, אך בוודאי כלל כמה עשרות לפחות. ברחבי אירופה והמזרח התיכון יצאו לתותחנים הטורקים מוניטין של קלעים מעולים. סך הכול מנה כוח הפלישה כ-40,000 איש.
[עריכה] המצור
[עריכה] המצור על סנט אלמו
ב-18 במאי הבחין פטרול ימי של אבירי מסדר מלטה בצי הפלישה הענק, שכלל כ-200 ספינות קרב ותובלה ועליהן כ-30,000 לוחמים טורקיים. הנוצרים ציפו שהטורקים ינחתו במרסירוקו, הנמל הטבעי בדרומו של האי מלטה, שבו שכנו מבצריו של המסדר. להפתעתם, עקפו הספינות הטורקיות את האי ונחתו במערבו, ליד הכפר מגאר. בעוד ראש המסדר משגר ספינה מהירה לסיציליה עם בקשה לתגבורת, הבינו הטורקים את טעותם והעתיקו את מקום הנחיתה למרסירוקו. בשל העדיפות המספרית העצומה של הטורקים, לא עשה המסדר דבר על מנת למנוע את הנחיתה. הנוצרים הסתמכו על מערכת מבצריהם האימתניים ועל האי עצמו. מלטה הוא אי שומם עם צמחיה דלילה, ואת מעט הבארות שנמצאו באי הרעילו הנוצרים מיד עם נחיתת הטורקים.
המבצר במדינה היה מבודד יחסית לשלושת המבצרים האחרים והגנתו הייתה דלה. למרות מגרעות אלה, לא השכילו הטורקים לנצל את יתרונם ולא הטילו מצור על הנקודה המבודדת. כך היו הפרשים הנוצרים חופשיים לפשוט על מחנה הצרים ואף לתקשר עם העולם החיצון. הטורקים גילו שהמוצב "קסטיל", שהיה חלק ממבצר סנט מישל ועמד בקרבת העיר בירגו, הוא מבודד יחסית והניחו שהוא יפול לידיהם כפרי בשל. הנוצרים היו מודעים לפגיעות המוצב, ולכן חיזקו אותו בתותחים רבים וחיל מצב חזק, שהצליחו להדוף את ההתקפה הטורקית.
בינתיים נחלקו הדעות בפיקוד העליון של הטורקים: מוסטפה רצה לכבוש את המוצב המבודד במדינה, אך פיאלי חשש לגורלו של הצי וביקש להעבירו למפרץ מרסמושטו, שהיה מוגן על ידי המבצר סנט אלמו הנוצרי. עריק טורקי שהתאסלם כמה שנים קודם לכן על מנת להציל את עורו, גילה לדה ולט את פרטי התוכנית הטורקית. לדברי העריק סברו הטורקים שמבצר סנט אלמו ייפול בקלות, עקב ציפייתם שהנוצרים יחזקו את הגנת מבצר סנט מישל שהותקף ביום הקודם. שיקול נוסף היה שסנט אלמו היה מבודד מעט משני המבצרים האחרים ומן העיר, כך שהעברת התגבורת ונסיגה ממנו היו קשים למדי.
דה ולט תגבר מיד את המבצר ב-400 לוחמים וכ-60 אבירים שהתנדבו לשרת במבצר. חיל המצב בסנט אלמו, כולל התגבורת, מנה אז כ-600 לוחמים. סנט אלמו היה דמוי כוכב בן ארבע זרועות, והטורקים תכננו לתקוף את הזרוע הדרומית. הקושי העיקרי שניצב בפני הטורקים היה הקרקע, שהייתה סלעית מאוד, כך שהתוקפים היו חשופים לאש ארטילרית שהמטירו עליהם תותחני המבצר.
עם קבלת הפקודה, החלו הטורקים להתארגן לקראת הקרב. באמצעות בהמות משא, שלמעשה היו בהמות מאכל שהובאו כמזון לחיילים, גררו את תותחי המצור הכבדים לראש ההר. כהגנה מפני האש הנוצרית, הורה מוסטפה לחייליו להביא חול ואדמה מתחתית ההר לבניית ביצורים מינימליים. תותחי המצור הענקיים כללו 2 תותחים שירו פגזים במשקל של 30 קילוגרם, 10 תותחים שירו פגזים במשקל של 40 קילוגרם, ותותח שירה פגזי ענק במשקל של 80 קילוגרם.
ההרעשה הטורקית החלה ב-24 במאי, ותוך מספר שעות החלה החומה החיצונית של המבצר להתפורר תחת מטר הפגזים הטורקיים. באותו יום קיבל דה ולט מסר מבישוף מסינה, בו הוא מסכים לשלוח תגבורת, אך מבקש זמן רב על מנת לגייס את הכוח. בינתיים, מצאו עצמם האבירים לבדם מול הטורקים. החדשות שהגיעו מהמבצר הנצור היו עגומות מבחינת הנוצרים – הטורקים הקיפו אותו, והעברת אספקה ותגבורת התאפשרה רק בדרך הים. למרות המצב הקשה לא אמרו הנוצרים נואש, והמשיכו להגן בחרוף נפש על המבצר. ב-29 במאי הצליחו הטורקים להתקרב לחומות המבצר, אך נהדפו במתקפת נגד נמרצת.
למזלם של הטורקים, הגליאה של דרגוט הטילה עוגן ליד המעגן הטורקי. דרגוט תמך במוסטפה והציע לכבוש את המבצר הצלבני המבודד במדינה, אך פיאלי נותר איתן בדעתו ודרש לכבוש את סנט אלמו על מנת להעביר את ספינותיו לחוף מבטחים. דרגוט הבין שהסיבה העיקרית לעמידותו של המבצר היא זרם האספקה שקיבל מהמבצרים האחרים, ועל-כן הורה לשנות את מיקום התותחים כדי לשבש ככל הניתן את מעבר האספקה. ההרעשה חודשה ב-3 ביוני. בינתיים, יצאו הפרשים הנוצריים לפשיטה נועזת והצליחו לפגוע במחנה הטורקי ובמספר ספינות תובלה, ואף להשמיד את אחת הסוללות של דרגוט.
ב-6 ביוני הבחינו חיילים טורקים, במהלך משימת פטרול שגרתית, כי השומרים הנוצרים נרדמו בשמירתם. הטורקים ניצלו את ההזדמנות החד פעמית, והיניצ'רים התחילו להתארגן להתקפה. הטורקים הצליחו לעלות על הביצורים החיצוניים, אך ליד החומה המתינה להם הפתעה לא נעימה. הנוצרים ערבבו חומרים דליקים ואבק שריפה לכדי תערובת דביקה שהומטרה על הטורקים, ושהביגוד רחב השוליים שלהם הפך אותה לקטלנית במיוחד. הטורקים ספגו אבדות כבדות ונסוגו, אך שמרו על הביצורים החיצוניים.
למרות האבדות חידשו הטורקים את התקפתם למחרת, והנצורים נאלצו להסתגר בקתדרלה גדולה לאחר שהטורקים השתלטו על חצר המבצר. הבוקר נפתח בהרעשה ארטילרית כבדה, וחלקים שלמים מהחומה החיצונית נופצו לכל עבר. חרף המצב הקשה, ההתקפות החוזרות והנשנות נהדפו גם במשך היום הזה. על אף ההצלחה, הנצורים היו נואשים. חלקים גדולים מהביצורים החיצוניים היו בידי הטורקים, וחלקים מהחומה היו הרוסים ומטולאים. הם שלחו שליח לדה ולט והתחננו שיתיר להם לסגת. דה ולט סירב בטענה שהחזקת המבצר חיונית להגנה על הנמל שדרכו אמורה להגיע התגבורת מסיציליה, ושלח תגבורת של 15 אבירים ו-100 חיילים. ככל הנראה היה גם שיקול נוסף - גביית קורבנות רבים ככל האפשר מהטורקים כדי לשבור את רוחם ולהקל על המצור העתידי על שני המבצרים העיקריים.
התגבורת החדשה הצליחה להחזיר לידי הנוצרים את החלקים שאיבדו קודם לכן, ופשיטה נועזת נוספת של הפרשים מוטטה את הסוללה הטורקית שהשקיפה על המבצר. הטורקים השיבו בהחזרת הסוללה, והרעישו את סנט אלמו ב-9 וב-10 ביוני. למחרת תקפו הטורקים שוב, אך ההתקפות התנפצו אל החומות וחיילים טורקיים רבים איבדו את חייהם. המחיר ששילמו הנוצרים היה קטן לאין שיעור – רק 60 הרוגים.
ב-16 ביוני שינה מוסטפה את הטקטיקה. במקום לבזבז את כוחות העילית בגלים ראשונים, הוא שלח את הליילרים הקנאים בגל הראשון. ההתקפה עלתה לטורקים באלף אבדות נוספות, אך גם הנוצרים איבדו את רוב מפקדיהם, ורק קומץ מגנים נותר בסנט אלמו.
דרגוט דרש לאטום בצורה מושלמת את המבצר מכל תגבורת, ולהרוס את הסוללה החדשה שהקימו הנוצרים בפינה הדרומית של המבצר, אשר הסבה לתוקפים אבדות ניכרות. ב-18 ביוני היכה אסון את הכוחות הטורקיים – תותחן נוצרי הבחין בבגדים המפוארים של המפקדים הטורקיים בעת שהאחרונים סרקו את השטח. הפגז שנורה פגע בהר לפני הקצינים, והרסיסים שעפו פגעו בדרגוט ופצעוהו אנושות. גם מפקד חיל היניצ'רים נהרג כתוצאה מההפגזה. דרגוט הצליח להחזיק מעמד עוד ימים אחדים ולשמוע על נפילת סנט אלמו, אך לבסוף הכריעו אותו פצעיו והוא מת. עם מותו חזרה הפלגנות למחנה המוסלמי. מוסטפה, מפקד הפלישה, לא הצליח למצוא לשון משותפת עם מפקד הצי פיאלי. הצרות המשיכו לרדוף את הטורקים, והאש הנוצרית המדויקת קטלה מספר קצינים בכירים למחרת.
ב-21 ביוני יצאו הטורקים להתקפה נוספת. הסוללות שהציב דרגוט טרם פציעתו מנעו כל אפשרות להעברת תגבורת או מסרים, וההתקפה נמשכה ללא הפסקה לתוך ה-22 ביוני. חלק מהחומה ששוקם התמוטט שנית, והמון טורקי נהר דרך הפרצה. הנוצרים עמדו איתן וגם התקפה זו נהדפה, אך המחיר עבור הנוצרים היה כבד מנשוא – יותר מ-200 חיילים נפגעו, ועדיין אין זכר לתגבורת. ההתקפה חודשה למחרת, הפעם תוך שהטורקים עושים שימוש בספינותיהם. הטורקים יכלו לקרב את הספינות למרחק קצר מאוד מהחומות ההרוסות, בהעדר התותחים הנוצריים שהושמדו בהתקפות קודמות. הטורקים זרמו שוב לתוך הפרצה שנוצרה ביום הקודם, והפעם הצליחו להתגבר על קומץ האבירים והחיילים שעוד נותרו במבצר. רק תשעה אבירים נפלו בשבי, וכל היתר נהרגו במערכה. מספר חיילים מלטזים הצליחו להימלט לאחר שקפצו למים ושחו למבצרים שעדיין נותרו בידי הנוצרים.
בסך הכל, בין 8,000 ל-10,000 טורקים איבדו את חייהם בכיבוש סנט אלמו.
[עריכה] המצור על סנט מישל וסנט אנג'לו
בינתיים, ביום נפילת סנט אלמו, הגיעה תגבורת נוצרית מסיציליה שכללה כ-65 אבירים ו-600 חיילים. בחסות הערפל הצליחה התגבורת לחמוק תחת אפם של ספינות הסיור העות'מאניות ולחבור עם הנצורים. מוסטפה המודאג שלח ציר שהציע למסדר אפשרות של כניעה מכובדת תוך שמירה על כלי הנשק, הדגלים והרכוש, בדומה להצעתו של סולימאן הראשון למסדר בעת המצור על האי רודוס. דה ולט דחה את הצעתו.
הטורקים העבירו את חודש יולי בהכנות לוגיסיטיות לקראת התקפה על מבצר סנט מישל, והמתנה לתגבורת ואספקה.
מוסטפה הורה להקים סוללות על הגבעות השולטות על המבצרים, והתכונן לפתוח בהרעשה. גם הפעם נודעה התוכנית הטורקית לנוצרים, בשל בגידתו של אחד הקצינים. על-פי התוכנית, היו הטורקים אמורים להתקיף את מבצר סנט מישל במקביל לנחיתות לכל אורך חצי האי. כדי להתמודד עם האיום, הורה דה ולט לבצר את חצי האי בעזרת כלונסאות מחודדות שננעצו בקרקע. לחיזוק המבנה נקשרו הכלונסאות בשרשרת ברזל וקובעו בעזרת יתדות ארוכים לקרקעית הים. תחת צליפות בלתי פוסקות של הטורקים נאלצו הנוצרים לעבוד רק בלילות, והמלאכה הושלמה תוך תשעה ימים. חצי האי שבו עמד מבצר סנט אנג'לו בוצר בצורה דומה. מוסטפה שלח חיילים מצויידים בכלי עבודה וגרזנים למוטט את מערכת הביצורים החדשה, אך הם הונסו. גם נסיון לשליפת הכלונסאות בעזרת אנקולים שהושלכו מסירות, נכשל.
בינתיים קיבל גם מוסטפה תגבורת - חתנו של דרגוט בא מאלג'יריה עם 10,000 איש. המתקפה החלה ב-15 באוגוסט, כשהטורקים משתמשים בסירות להנחתת כוחות על החופים. התוקפים נתקלו באש חזקה, אך הצליחו לבסס ראש גשר על החוף ולהגיע לחומות. עם קבלת המסר על הצלחת הנחיתה, פתחו גם הכוחות מצידו היבשתי של חצי האי בהתקפה על המבצר. למזלם של הטורקים התפוצץ אחד ממחסני התחמושת של הנוצרים, וחלק מהחומה התמוטט. זנוגרה, המפקד הנוצרי האחראי על הקטע שהתמוטט, ניסה להוביל התקפה נגד הטורקים שהסתערו לתוך הפרצה, אך נורה ונהרג. עם מותו, נבלמה התקפת הנגד הנוצרית. דה ולט הגיב במהירות ושלח תגבורת, שבעזרתה הצליחו הנוצרים להדוף את התוקפים.
גם מוסטפה לא קפא על שמריו ושלח את כוח העתודה שלו – 1,000 יניצ'רים שיצאו בסירות לכיוון הפרצה. אלה נתקלו באש תותחים מפתיעה מסוללה שהסתירו הנוצרים מבעוד מועד, ובתופת שנוצרה נהרגו כ-800 טורקים, והיתר נסוגו. אחרי שעות אחדות של לחימה עיקשת וקורבנות רבים, החלו הטורקים לסגת. דה ולט ניצל את נסיגתם, הורה לפתוח את השערים, והנוצרים שהגיחו קטלו את שאריות הכוח הטורקי שהזדנבו מאחור. הטורקים שילמו מחיר כבר על התקפתם ואיבדו אלפי לוחמים.
אחרי כשלון התקפתו על סנט מישל, החליט מוסטפה לתקוף את שני המבצרים בו זמנית כדי למנוע העברת תגבורות ממבצר אחד למשנהו. כמו-כן הוקמה סוללת תותחים נוספת, והוגברו סיורי הצי כדי למנוע העברת תגבורת נוספת לנצורים. פיאלי היה אמור לפקד על נחיתה ליד העיר בירגו, ואילו מוסטפה לקח על עצמו את הפיקוד על תקיפת חצי האי סנגילה ומבצר סן מישל. ב-2 באוגוסט יצאו הטורקים להתקפה. לאחר הרעשה ארטילרית אדירה, הסתערו הטורקים על המבצר. תחילה הם תקפו את סנט אנג'לו. במשך 6 שעות הצליחו הנוצרים להדוף חמש הסתערויות של הטורקים. אחרי שנהדפו, המשיכו הטורקים בהרעשה במשך חמישה ימים רצופים. ההרעשה המסיבית הצליחה למוטט חלק מהחומה, אך כאשר הסתערו הלוחמים הטורקים לעבר הפרצה הייתה הצפיפות הרבה בעוכריהם, ורבים מהם נהרגו.
ההתקפה על סנט מישל הייתה מוצלחת יותר, והטורקים הצליחו לפרוץ לתוך המבצר. מוסטפה רצה לשלוח את עתודת העילית שלו לתוך המבצר ולהכריעו, אך ברגע קריטי זה הותקף המחנה הטורקי מהעורף בידי פרשים ממדינה. מוסטפה סבר שכוח גדול נחת באי ושב על עקבותיו להגנת מחנהו, נסיגה שבדיעבד התבררה כמיותרת. כל אותו זמן, טרם הגיעה אל הנוצרים התגבורת המיוחלת מסיציליה.
ב-18 באוגוסט החל מוסטפה בהתקפה חדשה על מבצר סנט מישל, מלווה בפיצוץ מנהרה שנחפרה במיוחד מתחת לחומת המבצר. הפיצוץ מוטט חלק ניכר מהחומה, והטורקים הסתערו לתוכה. המורל הנוצרי צנח והם החלו לסגת. למשמע החדשות יצא דה ולט עם קציני מטהו ויתר הכוח הנוצרי לכיוון הפריצה. הטורקים נהדפו, אך המשיכו בהתקפותיהם על הפרצה במשך כל היום. בשלב הבא הקימו הטורקים מגדל מצור גבוה מעץ במטרה לעלות על החומות, אך הנוצרים הצליחו למוטט את המגדל ולהרסו. נסיון לתקיפה נוספת ב-20 באוגוסט עם מגדל נוסף ומחוזק יותר, הסתיים בתוצאה דומה.
בשלב זה היה מצבם של הטורקים נואש. האספקה שהביאו תוכננה למצור קצר בן ארבעה שבועות, ועם התארכות המצור החלו לסבול מרעב, כשבמקביל תחמושתם הולכת ואוזלת.
[עריכה] הגעת התגבורת
הטורקים המשיכו בהתקפות על מבצר סנט מישל, אך ללא הועיל. בינתיים נאסף כוח נוצרי גדול בסיציליה, עם 200 אבירים וכ-10,000 לוחמים אחרים. ב-25 באוגוסט יצא הכוח לדרכו, אך רוח נגדית חזקה מנעה מהצי להגיע למלטה והוא נאלץ לשוב על עקבותיו. מששככו הרוחות, יצא הצי בשנית לדרכו ב-4 בספטמבר, ולמחרת נחת חיל המשלוח במלטה. למשמע החדשות, נפלה רוחם של הטורקים והם החליטו לסגת מהאי.
ב-8 בספטמבר נודע למוסטפה שחיל המשלוח קטן יחסית, והוא החליט להסתכן בהתקפה עליו ב-9 בספטמבר במטרה להשמידו, בניגוד לדעתו של פיאלי שהמליץ לסגת. הכוחות הטורקיים החלו להתקדם לכיוון חיל המשלוח, אך המורל שלהם היה נמוך. החיילים שהגיעו מסיציליה עם כוחות שהיו במבצרים יצאו לקראתם, ובקרב עיקש, שהתרחש על אדמת האי, שברו את שורותיהם. הנסיגה הפכה עד מהרה למנוסת בהלה של הטורקים לעבר ספינותיהם. מוסטפה ארגן כוח שריתק את הנוצרים שדלקו בעקבות הנסוגים ובינתיים עלה עיקר הצבא על הספינות. למחרת, ב-10 בספטמבר, לא נותרו חיילים טורקיים על האי.
[עריכה] הסיבות לכישלון המצור
- אספקה חסרה. הכוח הטורקי זילזל בנצורים ולכן הביא איתו אספקה ל-4 שבועות בלבד, כשבפועל נמשך המצור כמעט ארבעה חודשים.
- בזבוז זמן. בחודש יולי כמעט ולא היו התקפות על המבצרים סנט מישל וסנט אנג'לו, לאחר שסנט אלמו נפל בסוף יוני. הפיקוד הטורקי העדיף להמתין להגעת התגבורת, וכך בוזבז זמן יקר.
- הזנחת מבצר מדינה. על אף שהיה מבודד, הטורקים כמעט שלא עשו ניסיונות לכבוש אותו. כך יכול היה דה ולט לשלוח מסרים לנוצרים בסיציליה, ואף לפשוט על הטורקים בעזרת הפרשים שהיו מוצבים שם.
- אבדות רבות. המצור על סנט אלמו גבה אבדות רבות מדי - עד 10,000 חיילים טורקיים נהרגו בהתקפה עליו.
- תיאום לקוי. מותו של דרגוט סימל את סוף שיתוף הפעולה בין הצי לכוחות היבשה. פיאלי סירב לתאם את פעילותו עם מוסטפה והזניח את תפקידו. כתוצאה מכך, תגבורת של 600 איש הגיעה לנצורים בסוף חודש אוגוסט. אף שהתגבורת חמקה מספינות המשמר של פיאלי, לא עשה מפקד הצי הטורקי דבר למניעת הישנות המקרה. משנחתו חיילי התגבורת, לא עשה דבר לתקיפת הספינות הנוצריות תוך כדי הנחתת חיל המשלוח מסיציליה.
[עריכה] מלטה אחרי המצור
המצור הגדול על מלטה הוא נקודת ציון היסטורית חשובה במאבק על השליטה בים התיכון. האי מלטה נשאר בידי המסדר עד שנכבש בידי נפוליון ב־1798.
על שמו של ז'ן לה ולט נקראת ולטה, עיר הבירה של מלטה. ההיכל הגדול של ארמון ראשי המסדר בוולטה מעוטר ב־13 ציורי קיר של מתאו פרז דאלסיו המתארים את המצור.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- ביוגרפיה של דרגוט (אנגלית)
| ערך מומלץ |

