עקיבא ארנסט סימון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

עקיבא ארנסט סימון
הגדל
עקיבא ארנסט סימון

פרופסור עקיבא ארנסט סימון (15 במרץ 1899, ברלין - 18 באוגוסט 1988, ירושלים) פילוסוף וחוקר חינוך, מרצה לחינוך באוניברסיטה העברית. מאנשי "ברית שלום". חתן פרס ישראל בחינוך לשנת תשכ"ז.

תוכן עניינים

[עריכה] קורות חייו

[עריכה] בגרמניה

ע. א. סימון נולד לאפרים גוטהולד סימון וססיליה לבית ליפמן, דור חמישי לרבי עקיבא איגרהפוסקים האחרונים). הוא גדל כבן למשפחה יהודית מתבוללת וכפטריוט גרמני. נסחף בהתלהבותם של צעירי גרמניה בפרוץ מלחמת העולם הראשונה והתגייס לצבא ולחזית ואף נפצע בורדון. למרות שיהודים רבים נפלו בחפירות, היו שטענו שהם לא תרמו דיים ומשתמטים מהלחימה. רוח זו הביאה מהפך בנפשו והוא הפך לציוני.

בשנת 1919 החל לימודיו בברלין ובפרנקפורט ע"נ מיין. בשנת 1923 סיים תואר דוקטור לפילוסופיה באוניברסיטת היידלברג. עבודת הדוקטורט שלו הייתה בנושא: "ראנקה והגל". בזמן לימודיו הכיר את מרטין בובר- פילוסוף וחוקר החסידות שהשפיע עליו גם בהמשך חייו. בובר הוציא לאור עיתון בשם "היהודי" (Der Jude) וע.א. סימון כתב בעתון זה.

גרשם שלום, לימים חוקר הקבלה באוניברסיטה העברית אף הוא, הביאו ללמד "בית המדרש החופשי" (Das Freie Jüdische Lehrhaus) בפרנקפורט ע"נ מיין. שם לימד שלוש שנים עד 1928. בבית המדרש התקרב לחבורה אשר למדה לימודי יהדות אצל הרב נחמיה נובל, ביניהם היה גם מייסד בית המדרש, הפילוסוף היהודי פרנץ רוזנצוויג.

[עריכה] בישראל

מדלית בובר-רוזנצוויג
הגדל
מדלית בובר-רוזנצוויג

ע. א. סימון ואשתו טוני (לבית רפופורט) עלו לארץ ישראל בשנת 1928. בשנותיו הראשונות בארץ לימד בבית הספר הריאלי בחיפה. בשנת 1934 שב לגרמניה למשך חצי שנה לפי הזמנתו של בובר. שם הצטרף ועבד במרכז לחינוך יהודי למבוגרים. בשובו עבר עם משפחתו לירושלים שם התגורר בשכונת רחביה, מעוזם של האינטלקטואלים. תחילה שימש כמורה לפילוסופיה יוונית בבית ספר התיכון שליד האוניברסיטה העברית שהוקם בשנים אלה. משנת 1939 מרצה לפילוסופיה וחינוך, וזמן קצר כמנהל מחלקת החינוך, באוניברסיטה העברית. בשנת 1950 התמנה לפרופסור לפילוסופיה וחינוך ובשנת 1955 למנהל בית הספר לחינוך. בתפקיד זה כיהן עד לפרישתו מהוראה באוניברסיטה בשנת 1967.

היה חבר בתנועות שלום (להלן: פעילות חברתית – פוליטית). ממייסדי מכון ליאו בק (מכון לחקר תולדות יהדות גרמניה). פרופסור אורח באוניברסיטאות רבות בעולם (ביניהם פרופסור בסמינר לתאולוגיה יהודית בניו יורק). חיבר ספרים ומאמרים רבים, בין השאר היה שותף לעריכת האנציקלופדיה החינוכית.

בשנת 1967, הוענק לו פרס ישראל בחינוך לשנת תשכ"ז. ובשנת 1969 הוענקה לו בפרנקפורט מדלית בובר-רוזנצוויג לאות הוקרה על תרומתו לדיאלוג היהודי-נוצרי.

נפטר בירושלים בשנת 1988. השאיר אחריו את אשתו ושני ילדיו: בנו פרופסור אוריאל סימון, מרצה לתנ"ך באוניברסיטת בר אילן, מראשי תנועת מימד; ובתו חנה גרינברג.

[עריכה] פעילות חברתית - פוליטית

יהדותו של ע.א. סימון הייתה "יהדות הומניסטית". פעילותו הפוליטית הייתה בתנועות חוץ פרלמנטריות שדגלו בדרך פייסנית בסכסוך הישראלי-ערבי. עם עליתו ארצה, הצטרף לחבריו בובר, שלום ואחרים לתנועת "ברית שלום" - אגודת אנשי רוח שמאמצע שנות העשרים של המאה העשרים שאפה לדו-קיום יהודי-ערבי בארץ ישראל. ביולי 1941 הכריז בכינוס בבן שמן שלעם הערבי זכות על הארץ כמו לעם היהודי. נאום זה והתבטאויות נוספות שלו גרמו לצעדים אלימים נגדו: בספטמבר של אותה שנה הושלכה פצצה לביתו ובאחד הימים התפרצו אנשים לכתת הלימוד שלו והיכוהו[1]. בשנת 1942 חבר לפרופסור י.ל. מאגנס (מראשי "ברית שלום") ולאחרים, ביניהם הנריטה סולד מייסדת עליית הנוער לסיעת "איחוד" שיחד עם "השומר הצעיר" דגלו בהקמת מדינה דו-לאומית. ע.א. סימון התנגד לבן גוריון ולדרכו המדינית. בשנת 1961 אף קרא להקים ממשלת שלום ללא בן גוריון.

לאחר מלחמת ששת הימים היה חבר ב"תנועה לשלום ובטחון" שהוקמה בשנת 1969. הוא נאם בהפגנות התנועה שקראה להכרה בזכות חהגדרה עצמית לפלסטינים והחזרת השטחים שנכבשו במלחמה. אחד השלטים שהונפו בהפגנות אלו נשא את הסיסמה: "שלום עכשיו", שהפכה לאחר מכן לשמה של התנועה הידועה בשם זה.

כאיש חינוך עסק בהוראה בבתי ספר ובאוניברסיטה ובחינוך מבוגרים. הוא היה יועץ חינוכי וחבר ב"וועדה הציבורית לעלית הנוער הדתי" שבין השאר הקימה מסגרת חינוכית דתית בבית הספר החקלאי "מקווה ישראל".

הוא הרבה להביע את דעותיו במאמרים ומכתבים למערכת (בעיקר לעיתון "הארץ"). בקרב חוגים דתיים לא תמיד היו דעותיו מקובלות למרות היותו יהודי מאמין-אורתודוקסי, הוא היה נוהג לאמר ש"עם האנשים אתם הוא מתפלל, הוא אינו יכול לדבר, והאנשים שאתם הוא מדבר, אינם מתפללים...". היו שסיפרו עליו, סיפור המוכחש על ידי משפחתו, שהיה נוהג לרדת לתל אביב בט"ו באדר, המועד בו נחוג חג פורים בירושלים, כדי שלא לחגוג את הריגתם של גויים על ידי יהודים.

[עריכה] הגותו ומחקריו

פרק זה לוקה בחסר. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהשלים אותו. ראו פירוט בדף השיחה.

[עריכה] מכתביו בעברית

  • יעדים, צמתים, נתיבים,הגותו של מרדכי מ. בובר, מסות, 1985.
  • האם עוד יהודים אנחנו, מסות, ספרית פועלים, תל אביב, 1982.
  • הזכות לחנך, החובה לחנך, מסות, ספרית פועלים, תל אביב, 1983.
  • קוו-התיחום, לאומיות ציונות והסכסוך היהודי-ערבי במשנת מרדכי מרטין בובר ובפעילותו, 1973.
  • משנת פסטאלוצי, מבחר מקורות, 1962
  • פרקי חיים, בנין תוך חורבן, תירגם אברהם טוביאס, ספרית פועלים, תל אביב, 1986.
  • אנציקלופדיה חינוכית, אוצר ידיעות על החינוך בעם ישראל, 1959
  • ‫על פראנץ רוזנצווייג, במלאת כ"ה שנה לפטירתו, הרצאות, 1956.
  • ‫פסטאלוצי וקורצ’אק :חלוצים לחינוך סוציאלי, תל אביב, 1949.

[עריכה] לקריאה נוספת

  • נתן גובר, ההומניזם הדתי של ע. א. סימון, נדפס בשדמות, ל'ג, תשכ'ט, 1969.
  • אברהם שפירא, איש המוסר והאיש החזק: ע. א. סימון בן 80, נדפס במשא, מוסף דבר, מרס 1979.
  • אהוד לוז, התמימות השניה: על ההומניזם היהודי של עקיבא ארנסט סימון, נדפס במחקרי ירושלים במחשבת ישראל, ב', 1983.
  • אדיר כהן, הזכות לחנך, החובה לחנך: פרקים במשנתו החינוכית של עקיבא ארנסט סימון, נדפס בעיונים בחינוך, 44, 1986.

[עריכה] קישורים חיצוניים

[עריכה] הערות שוליים

  1. ^ חגית לבסקי, עורכת, תולדות האוניברסיטה העברית בירושלים - התבססות וצמיחה, הוצאת מאגנס, 2005
שפות אחרות