מאתיים ימי חרדה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בשם מאתיים ימי חרדה מכונה תקופה בתולדות היישוב העברי בארץ ישראל במהלך מלחמת העולם השנייה, שתחילתה באביב 1942 ועד 3 בנובמבר באותה שנה, עת עמד היישוב בפני סכנת השמדה.

תוכן עניינים

[עריכה] ארועי התקופה

באביב 1942 החלה התקדמותו של קורפוס אפריקה בפיקודו של הגנרל ארווין רומל בצפון אפריקה, כשמגמת פניו מזרחה לכיוון תעלת סואץ. ב"ישוב" (השם בו כינו עצמם יהודי ארץ ישראל בתקופה שקדמה להקמת המדינה), נשתררה חרדה. דומה היה שלאחר הנצחונות הגדולים של הנאצים ברוסיה באביב 1942 אין כוח שיוכל לבלום אותם בשערי תעלת סואץ, ואזי הדרך לארץ ישראל תהיה פתוחה בפניהם והארץ תכבש על ידם. באותה עת היה תהליך ההשמדה של יהודי אירופה בעיצומו וידיעות על כך החלו להסתנן לידיעת מנהיגי היישוב. היה ברור כי כיבוש הארץ על ידי הגרמנים יביא להכחדת יהודי ארץ ישראל ולקץ המפעל הציוני.

גם שלטונות המנדט הכירו בסכנת כיבוש הארץ, ומאחר והיישוב היה הגורם היחיד עליו יכולים היו הבריטים לסמוך בעת צרה זו (כשערביי הארץ נקטו עמדה אוהדת לנאצים וציפו לבואם של צבאות היטלר, אותו כינו "אבו עלי"), היה בפרק זמן זה שיתוף הפעולה בין הנהגת היישוב לבין הבריטים בשיאו. הפלמ"ח, שנוסד בשיתוף עם הבריטים עוד בשנת 1941 ובתוכו הוקמה המחלקה הגרמנית במטרה לשמש כוח גרילה במלחמה נגד הנאצים אם יכבשו את הארץ, היה בתקופה זו בכוננות גבוהה. ב-27 באפריל 1942 ניתנה לפלוגות הפלמ"ח פקודה לגייס את כל חבריהם בגיוס מלא ולעמוד בכוננות עליונה. בשיא התקדמותם של כוחות רומל, כשפריצתם לאזור הדלתה של הנילוס ותעלת סואץ נראתה בלתי נמנעת וכוחות הצבא הבריטי עמדו בפני נסיגה לעבר הירדן ולעירק, יצאה פקודה ממטה ההגנה להורדת פלוגות הפלמ"ח לדרום הארץ ולנגב. ברדתם לדרום נתברר כי אין בידיהם כלי נשק בכמות מספקת. עד אז עמדו לרשותם רק כלי נשק לאימונים. הפלמ"ח תבע ממטה ההגנה לצייד את אנשיו בכלי נשק, אך הדבר התעכב. יש סברה כי הסיבה לכך נבעה מהתוכנית להחזרת החיילים הארץ ישראליים בצבא הבריטי ממצרים עם כלי נשקם והעמדת חלק ממנו לרשות הפלמ"ח. על רקע זה נכתבו בשירו של חיים חפר "רבותי ההיסטוריה חוזרת" המלים:

"אל עלמיין, אף אותך לא נשכחה,
עת אל שדות הדרום הרחבים,
אל הנגב פלוגונת נשלחה-
עם מקלות כתחליף לרובים..."

בהנהגת היישוב וארגון ההגנה התרוצצו רעיונות שונים בשאלה איך לנהוג אם הארץ תיפול בידי הגרמנים. מחד הייתה העמדה שבוטאה על ידי דוד בן גוריון שאמר ב-1942:

"ואנו לא נלחם בהיטלר, לא נגן על עצמנו בתוך הארץ הזאת. אין לנו ברירה, לא אנחנו קובעים את האיסטרטגיה העולמית... לא אנחנו נגיד להיטלר: אתה תבוא רק עד שערי הארץ ולא תוסיף, כי שם אנחנו נעמוד ולא ניתן לך ללכת. ההיפר ציונות אומרת: ארץ ישראל היא מקום חיותנו ורק פה נגן על עצמנו וזוהי ציונות של הבל. ההגנה על הארץ לא נתונה בידינו ובכל מקום, במצרים ובלוביה, גם בפרס ובתורכיה, אם יהיה צורך - שם נצטרך לעמוד בפני האויב האיום והנורא של האנושות ושל העם".

עמדה זו ביטאה את הרעיון כי במקרה של נסיגה בריטית יש לפנות את עיקר הכוחות הלוחמים של ההגנה ואת הנהגת היישוב, עם הצבא הבריטי הנסוג, עד להודו ולשוב לארץ עם הכוחות שיכבשו אותה מחדש בהתהפך גלגל המלחמה.

מנגד הייתה העמדה הנחרצת שבוטאה, עוד קודם לכן בשנת 1941, על ידי יצחק טבנקין שאמר:

"חצי מליון יהודים אלה אינם צריכים לסגת. אף אחד מאתנו לא צריך להיות ניצל, הוא צריך לעמוד פה עד הסוף, למען זכותו בעתיד, למען כבודו העצמי, למען נאמנותו ההיסטורית".

העמדה השנייה הובילה לרקימת תוכנית לריכוז כל האוכלוסייה היהודית במובלעת באזור חיפה והגליל, כשייסוגו הבריטים מן הארץ, ולהלחם עד האיש האחרון. התוכנית נקראה במטה ההגנה בשם "תוכנית חיפה" וניתן לה הכינוי "מצדה על הכרמל". התוכנית תוכננה על ידי יוחנן רטנר ויצחק שדה, שהיו עם הקמת המדינה לאלופים בצה"ל. לפי התוכנית אמורים היו חיפה ושרשרת הרי הגליל שמסביב לעמק יזרעאל, להפוך למרחב מוגן בעל סיכוי להתנגדות ועמידה בפני הפולש, שהתבסס על כוחות שריון ושיתקשה בתנועה באזור ההררי, דוגמת עמידת מובלעת טוברוק בצפון אפריקה.

על פי התוכנית תרוכז האוכלוסייה היהודית בארץ במובלעת ויחידות גרילה תצאנה אל מחוץ למובלעת לעיכוב התקדמותו של האויב או להטרדתו. התוכנית הביאה בחשבון את הצטרפותם של מתנדבי היישוב ששירתו בצבא הבריטי אל הכוחות המגינים. הוקמו גם גופי הגנה אזרחית למחצה כדוגמת משמר העם בחיפה ומשמר המולדת בתל אביב, במטרה להכשיר אזרחים בלוחמה זעירה ולוחמת קפ"פ.

היה ברור למתכננים כי בסופו של דבר אף אם יצליחו לעכב את התקדמות הפולש, סופם של המגינים ושל האוכלוסייה האזרחית שבמובלעת נחרץ. עצם השם מצדה על הכרמל, ביטא את חוסר סיכויי עמידתו של היישוב.

תוכנית חיפה לא הועמדה מעולם במבחן הביצוע. ב-1 ביולי 1942 הצליחו הבריטים לבלום את התקדמותו של רומל 180 ק"מ בעומק מצרים, ליד העיירה אל עלמיין, הקימו שם קו הגנה חדש ומינו מפקד חדש, הגנרל ברנרד מונטגומרי, שפקד לבטל את כל תכניות הנסיגה ולהערך למתקפה. שני הצדדים נערכו לקרב המכריע על גורל המזרח התיכון. הסכנה חלפה כליל ב-3 בנובמבר 1942 כאשר כוחותיו של מונטגומרי פתחו במתקפה והביסו והדפו את כוחותיו של רומל בקרב אל עלמיין, נצחון שהיה אחת מנקודות התפנית במלחמת העולם השנייה.

את הכינוי "מאתיים ימי חרדה" לתקופה זו בתולדות היישוב טבע העיתונאי איש התקופה חביב כנען בספרו על תקופה זו, שנשא שם זה.

[עריכה] גילוי מאוחר

בחודש מרץ 2006 פורסם [1] [2] מחקר של שני היסטוריונים גרמניים, קלאוס מיכאל מלמן, מנהל המרכז לחקר הנאצים בגרמניה, ומרטין קופרס, לפיו בקיץ 1942, עם התקדמות קורפוס אפריקה לכיוון מצרים וארץ ישראל, השלימו הנאצים הכנות לביצוע תוכנית להשמדת יהודי ארץ ישראל. לדברי החוקרים העובדה כי התוכנית התגלתה 64 שנים לאחר שנרקמה, נובעת מכך שהם איתרו מסמכים שחוקרים אחרים פסחו עליהם.

על פי המחקר הוקמה עוצבת מבצע מיוחדת לצורך כך במסגרת האס אס בשם "איינזצגרופה מצרים" שכללה 24 חיילי אס אס בפיקודו של ולטר ראוף, קצין האס אס שהיה אחראי בסוף1941 ובראשית 1942 על ייצורן של משאיות להמתה באמצעות גז הפליטה שלהן, שהוזרם לתא מטען אטום ובו הקורבנות. השמדת חמש מאות אלף היהודים בארץ ישראל אמורה הייתה להתבצע באותם האמצעים והשיטות שבהם בוצע רצח יהודי אירופה, דהיינו הפעלת האוכלוסייה המקומית, הלא יהודית, כמבצעי הרצח השיטתי, בהדרכתו ובפיקודו של צוות גרמני מצומצם.

אנשי עוצבת המבצע הוצבו באתונה והמתינו לפקודה לנוע לארץ ישראל. עם הנצחון הבריטי בקרב אל-עלמיין בסוף שנת 1942 בא הקץ לתוכנית זאת, והצוות של "איינזצגרופה מצרים" נאלץ להשאר ביוון.

[עריכה] לקריאה נוספת

  • חביב כנען מאתיים ימי חרדה, ארץ ישראל מול צבא רומל. הוצאת מול ארט, 1974.
  • יגאל עילם ההגנה - הדרך הציונית אל הכח. הוצאת זמורה-ביתן-מודן, 1979.
  • יואב גלבר מצדה - הגנה על ארץ ישראל במלחמת העולם השניה. הוצאת אוניברסיטת בר אילן, 1990.
  • יעקב שביט מצדה על הכרמל בקובץ "הכרמל אדם ונוף". הוצאת החברה להגנת הטבע, 1983.

[עריכה] קישורים חיצוניים