היהודים בגרמניה הנאצית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה זקוק לעריכה, על מנת שיתאים לסגנון המקובל בוויקיפדיה.
הסיבה שניתנה לכך היא פרקים שלמים כתובים במתכונת סיכום שיעור ורשימות ממוספרות. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

היהודים שחיו בגרמניה הנאצית סבלו כבר מעליית המפלגה הנאצית לשלטון מרדיפה ואפליה. מימוש פן האנטישמיות בנאציזם נעשה במספר שלבים. יש היסטוריונים הטוענים שהדבר נעשה מתוך תוכנית או לשם תכלית ויש הטוענים שהייתה זו פשוט התפתחות ספונטנית של מערכת השלטון הגרמנית.

תוכן עניינים

[עריכה] שלב ראשון - הבידוד החברתי – 1933–1934

כ–100,000 יהודים השתתפו במלחמת העולם הראשונה וכ–12,000 יהודים נהרגו בקרבות. בשנות ה–20 היו כ–500,000 יהודים בגרמניה. 40% מהם התבוללו. היה להם שוויון חברתי והם נטמעו בחברה הגרמנית במעמד הבינוני ומעלה. הם מלאו תפקיד מפתח ברפובליקת ויימאר (ההוגה שלה היה יהודי). היו להם ארגונים פוליטיים ודתיים רבים כגון "אגודת ישראל", "האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני הדת היהודית". היו להם עם זאת מספר בעיות של ארגון הקהילות יחדיו, בעיות עם המפלגה הנאצית, שילוב יהודי מזרח אירופה ביהודי גרמניה, כיצד לשלב בין הציונות לפטריוטיזם הגרמני ועוד.

גרמניה משתמשת ביהודיה כבני ערובה. כך יוצא שיהודים (שלפי הסטיגמה שולטים בעולם – בארצות הברית וברוסיה), אינם יכולים לעשות דבר בכדי לדרבן את מדינתם לעזור ליהודי גרמניה.

בשנים 19331934 לא חשף היטלר את כוונותיו האמיתיות, משום שחשש מדעת-קהל שלילית כלפי שלטונו מצד מדינות אירופה. הסוואת מטרותיו מהעולם ומהעם הגרמני ברובו אפשרה את הגשמתן באין מפריע. היטלר יישם את האידיאולוגיה הנאצית בגרמניה בכמה דרכים:

[עריכה] יום החרם

פעיל נאצי בפתח בית הכלבו Hertie הנודע בברלין, בבעלות הרמן טיץ, ולידו  שלט: "גרמנים! הישמרו לכם! אל תקנו אצל יהודים!"
הגדל
פעיל נאצי בפתח בית הכלבו Hertie הנודע בברלין, בבעלות הרמן טיץ, ולידו שלט: "גרמנים! הישמרו לכם! אל תקנו אצל יהודים!"

ב-1 באפריל 1933 התקיים יום החרם, שבו פשטו פלוגות של בריונים, אנשי האס אה (שכונו "החולצות החומות"), על בתי-עסק יהודיים, חיבלו בציוד ובסחורה, פרעו בשכונות היהודיות והכו ביהודים. בראש החרם עמד יוליוס שטרייכר, בפיקוחו של יוזף גבלס, שר התעמולה. משמרות של אנשי האס-אה עמדו בפתחי חנויות יהודים ומנעו מקהל גרמני להיכנס. הופץ חומר תעמולה אנטישמי, שהורה להמשיך בחרם הכלכלי על היהודים. יום החרם היה הצעד המשמעותי הראשון נגד היהודים בגרמניה הנאצית.

לחרם היו מספר מטרות מבחינת מדיניות הפנים של גרמניה:

  1. הטבעת החותם הנאצי בקרב כל האוכלוסייה הגרמנית. שהאידיאולוגיה תגיע לכל שכבות הציבור – יצירת סדר חדש. זאת עשו בעזרת מכנה משותף – שנאת היהודים.
  2. יום החרם הוא אמצעי למשוך את בני המעמד הבורגניים על ידי פגיעה באותו מגזר אצל היהודים. יהודים רבים בגרמניה התפרנסו ממסחר, והחרם הכלכלי היה אמור למוטט את הקהילה היהודית כולה. מטרת הנאצים בשלב זה היה לגרום לבידול חברתי של היהודים ולאלצם להגר מגרמניה וכן לאפשר לבורגנים הגרמנים להתפתח כלכלית במקום היהודים.
  3. האחדה ("גלייכשלטונג") של העיתונות הגרמנית והפיכתה לאנטישמית.
  4. האחדת המפלגה הנאצית ובדיקת יכולת הארגון והפעולה של המפלגה. היו בה קיצונים אשר רצו בפעולה מיידית וכך מיתן היטלר אותם. היטלר חשש מאנרכיה במפלגה ולכן יש צורך להוציא כעס וזאת על היהודים.

מבחינת מדיניות החוץ של גרמניה - היטלר רוצה לסחוף רוח אנטישמית בעולם אך חושש מתגובה כנגד נפשות. לכן הוא מציג את היהודים כבעיה הפוגעת בגרמניה.

בעיות שהתעוררו במהלך החרם:

  1. הייתה בעיה בזיהוי היהודים. כיצד להתייחס ליהודים מומרים ובני תערובת?
  2. אכיפת החרם על ידי כללים שנקבעו מראש. היו חריגות בעיקר באזורים מרוחקים מן העיר. היו פגיעות פיסיות, היו פגיעות ביהודים שהיו נתינים זרים, גם מקרים בהם החרם נמשך מעבר ליום אחד.

תגובת העולם החופשי הייתה מיידית. מדינות רבות בהן הולנד, צרפת, בלגיה, בריטניה וארצות הברית, הודיעו על הטלת חרם כלכלי על גרמניה. הנאצים המבוהלים הפסיקו את החרם הכלכלי באותו יום.

בחרם ניתן למצוא מספר מאפיינים של האידיאולוגיה הנאצית: החרם יעשה על ידי האומה כולה – מכיוון שיש מאבק מתמיד בין העם הגרמני לעם היהודי; בהנחיות של יום החרם כתוב לפגוע ב"מקומות הרגישים", על-פי האמונה שיהודים הם נצלנים פוגעים בכלכלתם הכי קשה.

[עריכה] פיטורי יהודים

מטרת הנאצים הייתה לנשל את היהודים מרכושם ולהפרידם מן האוכלוסייה הגרמנית. באפריל 1933 נחקק "חוק לשיקום הפקידות המקצועית", שהורה לפקידים לא-ארים לפרוש ממשרותיהם במשרדי הממשלה. 2,000 יהודים פוטרו מעבודתם במשרדי הממשלה, במוסדות החינוך, בבתי-המשפט, במערכות העיתונים ובמרכזי הבידור. כמו-כן הופסקה עבודת הרופאים היהודים בקופות החולים.

במאי 1933 נערכה שרפת ספרים פומבית בכיכר ברלין, שבה הועלו באש כתבים של סופרים יהודים וכתבים שגינו את המשטר הנאצי. כמו-כן נאסר על שימוש בפרי התרבות היהודית כגון המוזיקה, המחזות, הפיזיקה (אלברט איינשטיין), הפסיכולוגיה (זיגמונד פרויד). בספטמבר 1933 הקים השלטון מחלקת תרבות חדשה, שריכזה את תחומי התרבות. יהודים לא התקבלו לשורותיה, ונמנע מהם כל עיסוק בפעילות תרבותית. היהודים הוגבלו בעיסוק במקצועות חופשיים, ומספרם במוסדות להשכלה גבוהה הוגבל לאחוז אחד.

[עריכה] השלב השני - הבידוד החוקי - 1939-1935

[עריכה] חוקי נירנברג

ערך מורחב – חוקי נירנברג

חוקי נירנברג הם שני חוקי יסוד שנתקבלו בנירנברג במושב הרייכסטאג ב-15 בספטמבר 1935. עיקרם שלילת אזרחות הרייך המלאה מתושבי גרמניה היהודים, והוראות-חוק שתכליתן המוצהרת לשמור על טהרת הגזע הארי.

הוראות-ביצוע לחוקים אלה המשיכו להתפרסם זמן רב אחרי קבלת החוקים עצמם והם שימשו יסוד "חוקי" לרדיפת היהודים, לנישולם מעמדותיהם הציבוריות והכלכליות, להחרמת רכושם, וכן לרדיפות יהודים ויהודים למחצה על רקע גזעי.

בחוקי נירנברג בוטלה האזרחות של היהודים בגרמניה. עוד, נאסר עליהם להציג ולהניף את דגל הרייך. נאסר על יהודים להעסיק משרתות שהן למטה מגיל 45 (תחילת גיל הבלות). בנוסף, נאסרו לחלוטין נישואי תערובת. אנשים כאלה אולצו ללכת ברחובות הערים כשהם מושפלים עם שלטים.

אט אט התחילה אפליה של יהודים. ליהודים נאסר לשבת על ספספלים ציבוריים בגנים, נאסר עליהם לבקר במוזיאונים, בבתי קפה, בתיאטראות, בבתי קולנוע, בבריכות שחייה וכו'. בוטלו רישיונות הנהיגה שלהם, נאסר על יהודים לערוך קניות אלא לשעה בלבד. נאסר על יהודים להחזיק מעילי פרווה, מי שעבר על החוק היה צפוי לעונש מוות. נאסר על יהודים להחזיק חיות בית, אסור היה להם להביט מחלון ביתם החוצה, בבתי יהודים נותק החשמל והגז, נאסר להחזיק עציצים, להאזין מוזיקה כל שעות היום ורבים עוד האיסורים. המוני יהודים קיבלו מכתבי פיטורים ממערכות העיתונים, מבתי החולים, מהממשלה, מהאוניברסיטאות, מהתזמורות וכו'.

[עריכה] האריזציה

לאחר חוקי נירנברג פורסמו חוקים נוספים, במסגרת תהליך האריזציה של המשק הגרמני: הפקעת בתי-עסק; שלילת רשיונות עבודה מעורכי-דין והרחקת יהודים ממקומות עבודה, כשלב בתהליך ניתוקם מחיי הכלכלה במדינה; כל יהודי נדרש להצהיר על רכוש מעל 5,000 מארק. עד סוף 1938 השתלטו הגרמנים על רכוש היהודים כולו, שנגזל מהם בעזרת שטרות מכר חוקיים לכאורה, אף שהסכום הנקוב בהם היה פרוטות.

יהודים שנאלצו בידי חיילים נאצים לקרצף את המדרכה בוינה, לאחר סיפוח אוסטריה ב-1938.
הגדל
יהודים שנאלצו בידי חיילים נאצים לקרצף את המדרכה בוינה, לאחר סיפוח אוסטריה ב-1938.

בשנת 1938 חלה החרפה ביחסם של הנאצים ליהודים, לאחר שגרמניה חידשה את מדיניות החוץ התוקפנית כלפי המדינות סביבה. אם לפני-כן היהודים לא היו רצויים, אך הותר להם להמשיך בחייהם הפנימיים בקהילה, הרי שמ – 1938 הוחל בנישולם הכלכלי, גירושם בכוח מגרמניה, כליאתם במחנות ריכוז וביטויי אלימות נגדם; רשיונות עבודתם של רופאים ועורכי דין יהודים נשללו; היהודים נדרשו להוסיף לפני שמם את הכינוי "שרה" או "ישראל" בכל מסמך שחתמו, ולהטביע בדרכון את האות J (האות הראשונה של Jude – יהודי בגרמנית) כדי לסמן את יהדותם; נאסר על יהודים לגדל כלבים ולהיכנס לגנים ציבוריים, למופעי בידור, לחנויות או לבתי-מלון שנועדו לגרמנים בלבד; הנסיעה ברכבת הותרה ליהודים בקרונות מסומנים בלבד.

במרס 1938 סופחה אוסטריה לגרמניה (ה"אנשלוס"). בעקבות הסיפוח נוספו לרייך כ–200 אלף יהודים, שהיו כפופים אף הם לחוקי נירנברג. המשרד הגרמני לענייני יהודים, שבראשו עמד אדולף אייכמן, היה האחראי לביצוע החוקים נגד היהודים ולגירושם מאוסטריה. היהודים נושלו מרכושם ואולצו להגר אל מחוץ לשטח גרמניה או אף אל מחוץ לשטחים שבשליטת גרמניה, בהתאם להחלטת הנאצים. הכסף המוחרם שימש למימון גירושם, והיתרה עברה לאוצר הגרמני.

[עריכה] "ליל הבדולח"

ערך מורחב – ליל הבדולח

באוקטובר 1938 הכריזו הנאצים על גירושם של יהודי גרמניה שאזרחותם פולנית אל שטח פולין. היהודים הועברו אל הגבול, אך ממשלת פולין סירבה לקבלם, והיהודים שהו בשטח ההפקר שבין שתי המדינות במשך החורף, ללא מזון, מים וקורת גג. יהודי פולין ניסו לתמוך במגורשים, אך רובם מתו בתנאים קשים.

על רקע הגירוש, סטודנט יהודי בשם הרשל גרינשפן, שהוריו היו בין המגורשים, התנקש בחייו של יועץ השגרירות הגרמנית בצרפת ארנסט פום ראט.

בתגובה להתנקשות נערך ב-9 בנובמבר 1938 פוגרום נקמה של אנשי המשטרה הפוליטית ביהודי ברלין, ולראשונה נחשפו יהודי גרמניה לאלימות ולסכנת חיים. במהלך הפוגרום התנפלו הפורעים על בתי יהודים, הכו אלפי יהודים, הרגו 92 יהודים, שרפו מאות בתי-כנסת, בתי-ספר וחנויות, הרסו כ – 7,500 בתי-עסק ואסרו 30 אלף יהודים במחנות ריכוז. הפוגרום כונה "ליל הבדולח" על-שם שברי הזכוכיות של חלונות-הראווה של חנויות היהודים.

לאחר הפוגרום דרשה ממשלת גרמניה מהיהודים לשלם לה קנס על ההרס בסך מיליארד מארק (להחזיר על הכסף שחברות הביטוח היו אמורות לשלם), והיהודים נדרשו לתקן בעצמם את נזקי עסקיהם. מטרת הנאצים הייתה לזרז את הגירת היהודים מגרמניה ואת נישולם מרכושם.

[עריכה] תגובת היהודים בשנים 1933 – 1939

לאחר הפרעות ביהודים, ניצבו היהודים בפני מספר אפשרויות מצומצם. הם הקימו לעצמם מוסדות חינוך ועיתונות משל עצמם והחלו בניסיונות הגירה אל מחוץ לגרמניה. דבר שהיה קשה הן מבחינה נפשית והן מבחינה מעשית. לא היה ליהודים לאן להגר מכיוון שמדינות אירופה סגרו את שעריהן בפניהם, בנוסף לפחד שהגירה תגרום לדחיקת יהודים החוצה ממדינות אחרות. הבט נוסף בהגירה היה בכך שהמהגרים לא יכלו לקחת את רכושם אתם והגרמנים נתנו להם אפשרויות להמיר את הכסף ברכוש גרמני אותו יוכלו לקחת (לטובת גרמניה).

יהודי גרמניה הגיבו למדיניות הנאצית בכמה דרכים:

  1. היו שהאמינו כי הסערה תחלוף, כפי שהיה בעבר בעת גילויי אנטישמיות, משום שהתקשו להאמין שבארץ תרבותית כמו גרמניה הזוועה תימשך לאורך זמן.
  2. היו שהתארגנו לקדם את הבאות, והקימו ב–1933 את "הנציגות הארצית של יהודי גרמניה".
  3. היו שהיגרו מגרמניה לארצות הברית (63 אלף), לדרום-אמריקה, אפריקה, אוסטרליה ומערב אירופה, והיו שעלו לארץ-ישראל (55 אלף במסגרת העלייה החמישית). ההגירה נערכה בשלושה שלבים:
    1. בראשית שנות השלושים, עד 1935, יכלו יהודי גרמניה להגר ממנה עם כל רכושם, ו–57 אלף יהודים עזבו. רבים מהם קיוו לשיפור המצב, ואף חזרו לגרמניה ב–1934, לאחר גל הנאציזם הראשון.
    2. 1935 – 1938 – לאחר חוקי נירנברג היגרו מגרמניה 75 אלף יהודים.
    3. מ–1938, לאחר "ליל הבדולח", היגרו מגרמניה כ–150 אלף יהודים.

מראשית השלטון הנאצי ועד פרוץ מלחמת-העולם השנייה היגרו מגרמניה כמחצית מיהודיה. המהגרים היהודים מגרמניה נתקלו בכמה קשיים:

  1. ההתנגדות היהודית להגירה:
    "הנציגות הארצית של יהודי גרמניה" המליצה ליהודים בתחילת שנות השלושים להישאר בגרמניה, בתקווה כי גל האנטישמיות יחלוף, ומתוך נאמנות מוחלטת למולדת הגרמנית. הוויכוחים סביב נושא ההגירה היהודית עיכבו את יציאתם של היהודים מגרמניה. לאחר פרסום חוקי נירנברג עודדה ההנהגה היהודית הגירה מגרמניה, ואכן רבים עזבו אותה. המנהיגים היהודים הקפידו להישאר בגרמניה מתוך תחושת מחויבות לקהילתם. עם זאת תחושה כי עכשיו שמעמד היהודים הוסדר חוקית (אם כי לרעה) לא יוחמר היחס ליהודים.
    יהודים מבוגרים רבים, שסירבו להגר מגרמניה, רצו לחלץ את ילדיהם ממנה. לשם כך הקימה הנרייטה סאלד את ארגון "עליית הנוער", שהעביר לארץ-ישראל את קבוצת הנוער הראשונה ב–1934. במסגרת הארגון עלו כ–5,000 בני נוער לארץ עד פרוץ מלחמת העולם השנייה.
  2. ההגבלות הגרמניות על ההגירה:
    המדיניות הנאצית עודדה הגירת יהודים מגרמניה, אך מנעה מהיהודים לעזוב עם רכושם. היהודים, שחששו כי רכושם יוחרם, עיכבו את יציאתם מגרמניה. הפתרון לבעיות הרכוש בתחילת שנות השלושים נמצא בהסכם ה"העברה" שנחתם בין ההסתדרות הציונית לבין הממשלה הנאצית באוגוסט 1933, שקבע כי היהודים יפקידו את כספם בקרן גרמנית, ותמורתו תישלח לארץ כסחורות גרמניות.
  3. ההגבלות הבריטיות על הכניסה לארץ:
    הבריטים, ששלטו בארץ, לא אפשרו כניסה חופשית לא"י ליהודי אירופה, ויהודים רבים נאלצו להיכנס לארץ בדרכים לא-חוקיות. המעפילים נכנסו לארץ באשרות תייר, בתעודות סטודנט, באמצעות נישואים פיקטיביים או כספורטאים במכבייה החמישית שנערכה ב–1932. באותה תקופה החלה ההעפלה דרך הים, ובשנת 1934 הגיעו לארץ האוניות "ולוס" ו"אוניון". עד 1939 העפילו לארץ דרך הים כ–20 אלף עולים.
  4. סגירת שערי המדינות:
    מהגרים יהודים רבים שניסו להגר למדינות אחרות מצאו את השערים חסומים בפניהם. בסוף שנות השלושים החלה מדיניות נאצית חדשה של הגסטאפו, שלחצה על היהודים להגר מגרמניה ומאוסטריה מרצונם, במטרה "לנקות" את הרייך הגרמני מיהודים. אייכמן התמנה כאחראי לביצוע המדיניות. נאסר על יהודים לקחת עמם את רכושם, למעט הלבוש שעל גופם. מדיניות זו הופעלה גם על יהודי צ'כיה, שסופחה לגרמניה זמן קצר אחרי סיפוחה של אוסטריה. פליטים מעטים בלבד הצליחו להגיע בדרך לא-חוקית לארץ ישראל. רובם המשיכו לנדוד באירופה, ואף מדינה לא הייתה מוכנה לקלוט אותם.

בסוף שנות השלושים החלה בעיית הפליטים היהודים להטריד את מדינות העולם. ניסיון כושל להתמודד עם הבעיה נעשה בוועידת אוויאן.