ארגון צבאי לאומי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל, או בראשי התיבות שלו אצ"ל, היה ארגון צבאי מחתרתי עברי שנוסד בירושלים בשנת 1931. הארגון הוקם על ידי מפקדים שפרשו מארגון "ההגנה" בשל דרישתם לפעולה עתידית נחרצת נגד התוקפנות הערבית של אותם ימים. במשך השנים מרבית אנשיו היו צעירים מתנועת הנוער הרוויזיוניסטית בית"ר. מטעמי חשאיות לא נהגו לקרוא לארגון בשמו כי אם "הגנה ב' " או "המעמד". באנגלית הוא ידוע בשם Irgun.
כבר בתחילתו לא התקבל הארגון החדש ברצון על ידי "ההגנה" והסתדרות העובדים מנעה עבודה מאלו שבחרו להשתייך אליו. בהמשך נגלע קרע בין מחנה האצ"ל לבין הנהגת היישוב ובין הצדדים שררה עוינות תמידית. בשנות ה-30 עיקר פועלו של האצ"ל התרכז בהגנת יישובים וכן בפעולות חמושות נגד ערביי ארץ ישראל אשר היוו "שבירת הבלגה" כלפי קיומן של פרעות ביהודי הארץ. בכך התבדל האצ"ל מן ההגנה אשר נקטה בקו מגננתי. כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה החליט האצ"ל שלא להילחם כמקודם בבריטים, וחלק מאנשיו אף התגייסו לצבאות בעלות הברית. חילוקי דעות בעניין שביתת הנשק מול הבריטים פיצלו מתוך האצ"ל ארגון חדש - לוחמי חרות ישראל (לח"י). בזמן המלחמה, תוך קבלת ידיעות על התחוללות השואה ולנוכח המשך קיום מדיניות הספר הלבן אשר מנע עליית יהודים אל ארץ ישראל, הצהיר הארגון על חידוש המאבק המזויין נגד השלטון הבריטי במטרה לגרשו מהארץ והקמת מדינה עברית עצמאית תחתיו. בשנת 1945 הצטרף האצ"ל אל תנועת המרי העברי ללחימה משותפת נגד הבריטים. המסגרת הזו פורקה לאחר פיצוץ מלון המלך דוד ופרישת ההגנה מן המאבק המזויין לעומת האצ"ל והלח"י אשר המשיכו בו. בין הפעולות הבולטות ביצע הארגון את הפריצה לכלא עכו ופרשת הסרג'נטים. לאחר יציאת הבריטים מן הארץ ובזמן מלחמת העצמאות לחמו אנשי האצ"ל בחזיתות שונות, פעולה בולטת היתה כיבוש שכונת מנשיה ביפו. ביוני 1948 הופגזה והוטבעה על ידי כוחות הביטחון ספינת הנשק של הארגון אלטלנה, מעשה אשר נותר שנוי במחלוקת שנים רבות אחר כך. בספטמבר 1948 פורק האצ"ל והארגון נטמע באופן סופי בצבא הגנה לישראל.
פועלו של האצ"ל במסגרת המאבק המזויין היהודי בארץ ישראל משנות ה-30 ועד להקמת המדינה הינו רב, ויש הגורסים כי הדבר היווה גורם משמעותי ביציאת הבריטים מארץ ישראל.
| מפקדי האצ"ל |
|
[עריכה] אופי הארגון
חבריו של הארגון הגיעו בעיקר משורותיה של בית"ר והתנועה הרוויזיוניסטית בארץ ישראל ובגולה. התנועה העניקה למעשה עורף ציבורי לארגון המחתרת. זאב ז'בוטינסקי, מחולל הציונות הרוויזיוניסטית, היה המנהיג העליון בארגון עד לפטירתו, קבע את הקוים הכלליים לפעולתו, כמו בעניין הבלגה ושבירתה, ובהשראת תורתו פעלו אנשי המחתרת. עם זאת כפיפותו הפורמלית של האצ"ל להנהגה מדינית חיצונית נחלש עם השנים. מקורות רעיוניים נוספים לרוח הלחימה היו מורשת ברית הבריונים ושירת אורי צבי גרינברג. סמל הארגון - הכיתוב "רק כך" ולצידו יד אוחזת רובה על רקע ארץ ישראל משתי גדות הירדן, ביטא שאיפה לעצמאות עברית על ארץ ישראל כולה שתושג רק בכוחו של נשק עברי.
מספר חברי הארגון השתנה במשך השנים, ונע בין כמה מאות בשנות משבר לכמה אלפים בתקופות שיא. מרבית חבריו היו אנשים אשר קיבלו את מרות המחתרת, ובמסגרתה מילאו משימות ותפקידים (לעיתים קרובות בניגוד לחוקי הממשלה הבריטית). אך יש לציין כי היו אלה אנשים "רגילים" מן היישוב אשר החזיקו משלח יד או עבודה שהיא, ואילו רק עשרות בודדות של אנשים התעסקו במלאכת הארגון באופן בלעדי.
כלפי ההנהגה המדינית הנבחרת של היישוב וכלפי ההסתדרות הציונית העולמית, האצ"ל חלק הן על האסטרטגיה, הן על תפיסות היסוד והן על הטקטיקה המדינית הצבאית וההסברתית, בנושאים כמו השימוש בכוח ובנשק למען הגשמת מטרות הציונות, היחס לאוכלוסיה הערבית בזמן פרעות, היחסים עם בריטניה השולטת בארץ ישראל ועוד. אי לכך האצ"ל נהג לפסול את החלטות ההנהגה הציונית ומוסדות היישוב. אי קבלת מרותם והמאבקים הרעיוניים מול מחנה הסתדרות העובדים הכללית, שהיתה הגורם הדומיננטי בהסתדרות הציונית, הביאה את המוסדות הנבחרים לשלול את קיומו העצמאי של האצ"ל, ובמשך רוב שנות קיומו נתפס ארגון "הפורשים" כלא אחראי לכאורה וככזה ראוי למנוע את פעולותיו. לכן ליווה האצ"ל את פעולתיו החמושות בפעולות הסברה פוליטיות שמטרתן שכנוע הציבור בצדקת דרכו ובמחדלים, לפי השקפתו, בהתנהלותה הפוליטית של הנהגת היישוב הרשמית. הארגון פרסם כרוזים רבים, עיתונות מחתרתית ואף הפעיל תחנת רדיו עברית עצמאית ראשונה - "קול ציון הלוחמת".
[עריכה] מבנה, פיקוד, סמלים
בהתאם להיותו ארגון מחתרת, לא נהגו חבריו לכנותו בשמו הרישמי, ותחת זאת עשו שימוש בכינויים שונים. בשנים הראשונות הוא נודע בעיקר כ"ההגנה הלאומית" וכן בשמות "ארגון ב'", הגנה ב'", "הארגון המקביל", "הארגון הימני". בשנים המאוחרות יותר כונה הארגון בעיקר "המעמד", וכן "הלבב" ו"הלימן". כהמנון אומץ השיר "חיילים אלמונים" של אברהם שטרן (יאיר), מפקד בארגון. בהמשך פרש שטרן מהאצ"ל והקים את ארגון הלח"י, ואז היה להמנון הבית השלישי של "שיר ביתר" של זאב ז'בוטינסקי.
באוגוסט 1933 נוסד "ועד מפקח" לאצ"ל אשר כלל נציגים מרוב המפלגות הציוניות. ישבו בו מאיר גרוסמן (ממפלגת המדינה העברית), הרב מאיר בר אילן (מהמזרחי), עמנואל ניומן או יהושע סופרסקי (מהציונים הכלליים) וזאב ז'בוטינסקי או אליהו בן חורין (מהצה"ר). הועד היה מופקד על האצ"ל עד 1937, עת חל בו פילוג. מאותה עת היה האצ"ל כפוף מדינית לזאב ז'בוטינסקי. לאחר מותו קוים קשר עם ההנהגה המדינית של ההסתדרות הציונית החדשה. הקשר בין ההסתדרות החוקית לבין ארגון המחתרת נותק ב-1944 כאשר הכריז האצ"ל מלחמה על השלטון הבריטי, ומאז עמד בפני עצמו.
בתוך הארגון, אברהם תהומי היה הראשון שכיהן כ"ראש המפקדה", או "המפקד הראשי". לצידו כיהנה "המפקדה". כאשר התרחב הארגון התקיימו בו "מחוזות". יחידת אצ"ל מקומית כונתה "סניף". "פלוגה" באצ"ל הורכבה משלוש מחלקות (אשר כונו גם "גונדות"). הגונדה הורכבה משתי קבוצות- כאשר בראש כל קבוצה הועמד "ראש קבוצה" וסגן. זו הייתה היחידה הבסיסית. בהמשך פעילותו של האצ"ל גם הוקמו מחלקות שונות שמעליהן פיקד "מטה" או "מרכז". דרגות, אשר גם כן הוכנסו לשימוש בהמשך, מנו (בסדר עולה) סגן, ראש קבוצה, סמל (על גונדה), סמל א' (פלוגה), רב סמל (גדוד); ודרגות הקצינים היו גונדר (מפקד מחוז או יחידה) וגונדר ראשון (מפקד בכיר). היה שימוש גם בדרגות סרן (עבור יעקב מרידור כמפקד הארגון) ואלוף (דוד רזיאל כמפקד הארגון). עד פטירתו ב-1940 היה זאב ז'בוטינסקי "מצביא האצ"ל" או "המפקד העליון".
באצ"ל, שכאמור ראה עצמו מסגרת צבאית, הגיע הדבר לידי ביטוי בשני תחומים לדוגמה. אחד היה ביצועם של תרגילי סדר מוקפדים, ביצוע טקסים בעיתות שונות וקיום יחסי משמעת, גינוני טקס, וכבוד בין הדרגות השונות. תחום נוסף היה קיום אימונים לפי תוכניות מסודרות. בין היתר היו נוהגים להתאמן בירי באקדח ומקלעים, בזריקת רימונים, ובהתקפות משולבות על יעדים. האצ"ל הוציא לאור פרסומים מקצועיים בנושאי תורת לחימה, נשק, הדרכה, תרגילי סדר וכיוב'. ספרים ידועים נכתבו על ידי דוד רזיאל, מי שעתיד היה להיות מפקד הארגון, וביניהם "האקדח", אשר נכתב עם אברהם שטרן (יאיר) בן 240 עמודים, "תרגילי הסדר המכונס והמרווח", בן 284 עמודים ואחרים. עד למאורעות תרצ"ו-תרצ"ט עשו לעיתים גם מדריכים בהגנה שימוש במדריכים אלה (לאחר מכן הוציאה ההגנה ספרות צבאית רבה לעצמה).
עד מלחמת העולם השנייה הצליח האצ"ל להתחמש על ידי הברחות של נשק שנרכש באירופה, בייחוד מאיטליה ופולין. בתחילה נקנו בעיקר אקדחים, אליהם התלוו רכישות רובים, ובהמשך גם הובאו תתי מקלעים. כנלווה לשימוש בנשק הקים הארגון בתי מלאכה אשר ייצרו חלקי חילוף ועזרים נלווים לנשקים. בנוסף יוצרו בהם מוקשי דרך ורימונים פשוטים, אשר בהם עשה הארגון שימוש בפעולות התגובה שיזם במאורעות. דרך נוספת בה השיג הארגון נשק היה "החרמות" - הברחה של נשק מידי כוחות המשטרה והצבא הבריטים.
[עריכה] תולדות הארגון
[עריכה] הקמת הארגון
ראשיתו של האצ"ל בימים שלאחר מאורעות תרפ"ט. בקרב הסניף הירושלמי של ארגון "ההגנה" שררו עוד קודם לכן תחושות אכזבה ואף תסיסה פנימית כלפי הנהגת ההגנה וכלפי צמרת הסתדרות העובדים הכללית, אשר באותם ימים הייתה הגוף המפעיל את ההגנה. תחושות אלו נבעו מהשקפתם כי ההגנה נכשלה, לאחר עשר שנות קיומה, בתפקידה לנוכח קיום מעשי רצח, אלימות, פגיעות ברכוש ונטישות יישובים או שכונות בשל מעשי אלימות מצד פורעי חוק וכנופיות מקרב ערביי ארץ ישראל כלפי יהודים. כמו כן יצאו המבקרים כנגד מחדלים לשיטתם בכמויות הנשק, כוננות הארגון ומדיניותו אשר דגלה ב"הבלגה" ולא בהשבת מלחמה שערה. ב-10 באפריל 1931 הודיעו מפקדים ואחראי ציוד כי הם מסרבים להחזיר אל ההגנה כלי נשק אשר הצטיידו בהם קודם לכן לקראת חג נבי מוסא. נשק זה הוחזר לאחר מכן בהוראת מי שהיה מפקד הסניף הירושלמי, אברהם תהומי, שכינויו "גדעון". אולם המפקדים אשר החליטו למרוד בהגנה העבירו אל הנהלת "הועד הלאומי" הודעה על פרישתם מן הארגון, וכך יצר הפילוג ארגון עצמאי חדש.
בראשות הארגון המחתרתי החדש שהוקם עמד אברהם תהומי, ולצידו מייסדים נוספים - אליהו בן גרא, אברהם בן זיו, אברהם קריצ'בסקי - כולם מפקדים בכירים בהגנה, חברי מפלגת הפועל הצעיר וחברי ההסתדרות הכללית. היה שותף עימם אליהו בן חורין, פעיל בתנועה הרוויזיוניסטית. קבוצה זו כונתה "החבורה האודיסאית", משום שהיו לפני כן פעילי ההגנה העצמית של יהודי אודסה. הוחלט לקרוא לגוף החדש "ארגון צבאי לאומי", שם אשר ממחיש את אופיו האקטיביסטי לעומת "ההגנה". בנוסף הוקם הארגון בשאיפה להיותו ארגון צבאי ולא ארגון "מליציות" כפי שהייתה ההגנה דאז.
בסתיו אותה שנה התמזג הארגון מירושלים עם קבוצות חמושות המשוייכות לתנועת בית"ר. עיקר כוחן שכן בתל אביב, והן החלו את פעולתן בשנת 1928, כאשר נוסד "בית הספר לקצינים ולמדריכים של בית"ר". חניכי המוסד פרשו בזמנו גם הם משורותיה של ההגנה, מסיבות פוליטיות, והארגון החדש כינה עצמו "הגנה לאומית". במאורעות תרפ"ט השתתפו צעירי בית"ר בהגנה על שכונות תל אביב תחת פיקודו של ירמיהו הלפרין, וזאת לאחר קריאה של העירייה התל אביבית. בארגון זה משה רוזנברג היה המופקד על הנשק ורכישתו. לאחר הפעולה במאורעות התרחב הגוף התל אביבי וכונה "הארגון הימני". ארגון זה התאחד עם ארגון הפורשים הירושלמי החדש.
לאחר שהתרחב הארגון לתל אביב הוקם סניף גם בחיפה. בסוף שנת 1942 עבר אל שורות האצ"ל גם סניף ההגנה בצפת. אל הארגון הצעיר הצטרפו גם צעירים חבירת נועת הספורט מכבי. אותה עת החל לצאת לאור עיתון מחתרתי משוכפל בשם "המצודה" ובוא הובעה המגמה האקטיביסטית של הארגון. הארגון גם הרחיב שורותיו על ידי גידולן של פלוגות הגיוס של בית"ר - קבוצות בהן התנדבו צעירים לשירות בן שנתיים במלאכות בטחון וחלוציות. מקום מושבן של הפלוגות הצמיח גם מעוזי אצ"ל חדשים במושבות יסוד המעלה, משמר הירדן, ראש פינה, מטולה, נהריה; במרכז הארץ בחדרה, בת שלמה, בנימינה, גבעת עדה, נתניה, הרצליה, קריית שאול, פתח תקווה, כפר סבא, מגדיאל; ודרומה משם בראשון לציון, רחובות, נס ציונה, עקרון ובאר יעקב. בהמשך הזמן הוקמו ופעלו גם פלוגות בעיר העתיקה בירושלים ("פלוגות הכותל"), תל צור ונחלת יצחק. מרכזי אימונים ראשיים של הארגון שכנו ברמת גן, תל ליטבינסקי, קלמניה (סמוך לכפר סבא), קסטינה (סמוך לבאר טוביה), נחלת יצחק ורמת טיומקין (סמוך לנתניה דאז).
[עריכה] תחת פיקודו של תהומי
בין השנים 1931 עד 1936 שררה רגיעה יחסית בארץ ישראל. בשנת 1933 החלו לנבוט זרעי פורענות בדמות הסתת ערביי ארץ ישראל על ידי הוועד הפועל הערבי לפעול בתקיפות נגד הממשלה. תגובה נחרצת מצד הבריטים דיכאו את המהומות שהתעוררו והשקט נשמר. בתקופה זו פעל האצ"ל בדומה להגנה ושימש כארגון שמירה המקיים כוננות ביטחונית. בין שני הארגונים התקיימו שיתופי פעולה בדמות תיאומי עמדות ואף שיתוף מודיעיני הדדי.
ב-19 באפריל 1936 פרץ המרד הערבי הגדול, המכונה גם "מאורעות תרצ"ו-תרצ"ט". מהומות הדמים התרחשו בדמות התקפות מצד פורעים ערבים אשר ביצעו מארבי ירי בצירים, הטלת פצצות בדרכים וביישובים וכן פגיעות רבות ברכוש ובחקלאות. באופן כללי בתחילת המאורעות נהגו הן האצ"ל והן ההגנה לפי מדיניות הבלגה פרט למקרים בודדים. היו שהביעו מורת רוח שהגיעה לידי תסיסה פנימית בארגונים. האצ"ל נטה מעט יותר לפעולות תגמול, או שלפרקים אנשיו היו מבצעים סריקות מעבר לעמדות המגן כדי להתקל מראש בתוקפים, אולם חילוקי הדעות בעניין ההבלגה התקיימו גם בתוכו כמו בארגון ההגנה. בשל הצטרפות של צעירי בית"ר רבים אל האצ"ל, כבר הייתה רבה מידת ההשפעה של ז'בוטינסקי על מדיניות הארגון. באותו זמן סבר ז'בוטינסקי כי מטעמי מוסר אין לנקוט בדרך של פעולות תגמול כנגד האלימות.
בשלב הראשון במאורעות, שמשכו מאפריל ועד לסוף אוקטובר נהרגו 80 יהודים, נפצעו 369, הותקפו 19 בתי ספר, 9 בתי תינוקות ויתומים ו-3 בתי מבוגרים. נערכו 380 התקפות על רכבות ואוטובוסים וכ-17,000 דונמים חקלאיים הושמדו. פעולות אלו נעשו על ידי כנופיות ערביות חמושות אשר תוגברו במתנדבים סוריים ועיראקים. הוועד הערבי העליון, בראשות חג' אמין אל חוסייני, אשר כיוון את המרד, גם הכריז על שביתה ערבית כללית בעבודה והמסחר. בתחילת אוקטובר דעכה פעילות הכנופיות בעקבות התערבות הצבא הבריטי.
בתחילת נובמבר נשלחה ועדת פיל לחקור את הסיבה לפרוץ המאורעות ולהציע פתרונות עתידיים. בתחילת 1937 היו קיימות סברות בקרב היישוב כי ישנם הלכי רוח אשר יביאו את הועדה להמליץ על חלוקת ארץ ישראל המערבית, ובתוך כך להקים מדינה יהודית על חלק משטח זה. מפקדת האצ"ל, כמו גם ה"ועד המפקח" החזיקו באמונות אלה בדומה לחוגים בקרב ההגנה והסוכנות היהודית. עניין זה חיזק את הצידוד בהבלגה וכן הביא את העמדה כי אין מקום לשני ארגוני מגן במדינה יהודית עתידית. תהומי צוטט כאומר: "אנו עומדים לפני התרחשויות כבירות: מדינה יהודית וצבא יהודי. יש צורך בכוח צבאי אחד". עמדה זו החריפה עד מאוד את חילוקי הדיעות ששררו בעניין קיום מדיניות ההבלגה, הן בקרב שורות הארגון והן במחנה הפוליטי אשר היה קשור אליו. מועצת הארגון תמכה באיחוד עם ההגנה. ב-24 באפריל 1937 נערך משאל בקרב חברי הארגון לגבי המשך קיומו העצמאי. דוד רזיאל ואברהם שטרן קראו בכרוז להמשיך לקייים את הארגון העצמאי:
- "...האצ"ל הועמד... לפני הכרעה בין הכנעות למרותן של הממשלה והסוכנות לבין נכונות להקרבה כפולה והסתכנות כפולה. חלק מחברינו לא נמצאה בהם הנכונות הדרושה לתפקיד קשה זה, נכנע לסוכנות ועזב את המערכה... כל הנסיונות... לבוא לידי איחוד עם הארגון השמאלי נכשלו, מפני שהשמאל נכנס למו"מ זה לא על בסיס של ליכוד הכוחות, אלא הכנעת כוח אחד בפני השני..." הכרוז בקיסטר עמוד 38.
[עריכה] הפילוג הראשון
באפריל 1937 התפלג האצ"ל. ההערכות סותרות לגבי תוצאות המשאל שנערך. בין 1200-1500 אנשים, כמחצית מחבריו, ובתוכם רוב הפיקוד הבכיר, אנשי ועדים אזוריים, ועימם גם רוב כלי הנשק של הארגון חזרו אל ארגון ההגנה אשר באותה עת כבר היה כפוף למרות הסוכנות היהודית. לדעתם הצריכה את חזרתם העברת השלטון על ההגנה מידי ההסתדרות לידי המוסדות הלאומיים (מה שלכאורה הוציא אותה משליטת גורמים בעלי אינטרס פוליטי) בנוסף לכך שלא התקיימו הבדלים מהותיים בין הארגונים. מי שנשארו בו היו אקטיביסטים ופעילים צעירים, רובם אנשי שורה, אלו אשר צידדו בקיומו העצמאי של הארגון. למעשה היה הרוב הגדול של הנשארים אנשי בית"ר. משה רוזנברג העריך כי נשארו בארגון כ-1800 איש. האצ"ל לכאורה המשיך לשמור על צביון על מפלגתי, אולם הלכה למעשה התפרק הועד הציבורי ובהמשך התוותה דרכו בהתאם למשנתו והחלטותיו של זאב ז'בוטינסקי עד שבהמשך היה לזרוע צבאית של הציונות הרוויזיוניסטית. אחד המפנים הראשונים שהגיעו היה האות לשבירת ההבלגה שנתן ז'בוטינסקי.
ב-27 באפריל הוקמה לארגון מפקדה חדשה, אותה איישו משה רוזנברג כראש המפקדה, אברהם שטרן (יאיר) כמזכיר, דוד רזיאל מפקד סניף ירושלים ,חנוך קלעי מפקד חיפה ואהרון חייכמן מפקד תל אביב. ב-כ' בתמוז תרצ"ז (29 ביוני), יום פטירתו של הרצל, ערכו עשרות אנשי הארגון מסדר לציון ארגונה מחדש של המחתרת. מטעמי חשאיות נערך האירוע, לכאורה של ארגון "ברית החייל", באתר בניה בתל אביב.
זאב ז'בוטינסקי העמיד בראש הארגון את קולונל רוברט ביטקר, אשר כיהן לפני כן כנציב בית"ר בסין והיה בעל ניסיון צבאי. כמה חודשים לאחר מכן, כפי הנראה בשל חוסר התאמה מלא לתפקיד, החליף ז'בוטינסקי את ביטקר במשה רוזנברג. כאשר פורסם דו"ח ועדת פיל, החליט המחנה הרוויזיוניסטי כי לא יקבל את מסקנותיו. בנוסף פתחו ארגוני בית"ר, הצה"ר והאצ"ל במאמצים מוגברים לקיים עלייה בלתי ליגאלית של יהודי אירופה אל ארץ ישראל, "עליית אף על פי". לעומתם החליט מחנה הסוכנות היהודית לפעול למען האינטרס הציוני במישור המדיני וכן להמשיך ולהחזיק במדיניות ההבלגה. מאותה עת החלו לבלוט ההבדלים בפעולות האצ"ל לעומת ההגנה.
[עריכה] העלייה הבלתי ליגאלית
- ערך מורחב – עליית אף על פי
בהתאם ל"תוכנית האבאקואציה" של ז'בוטינסקי - לפיה יש לפנות בהקדם מיליונים מיהודי אירופה ולהעלותם אל ארץ ישראל, נתן האצ"ל את ידו לעלייה הבלתי ליגאלית של יהודים מאירופה אל ארץ ישראל, מה שכינה ז'בוטינסקי "הספורט הלאומי". החלק המשמעותי של העלייה הבלתי חוקית קויימה עד מלחמת העולם השנייה על ידי המחנה הרווזיוניסטי, בשל רתיעת מוסדות היישוב והסוכנות היהודית ממפעל בלתי חוקי ויקר כזה, בצד אמונה כי בריטניה עתידה להתיר עלייה חוקית רחבת היקף של יהודים. האצ"ל חבר אל הצה"ר ובית"ר בספטמבר 1937 כאשר סייע לעליית שיירה של 54 אנשי בית"ר בחוף טנטורה. בהמשך היה האצ"ל אחראי להעלות את העולים אל החופים בצורה חשאית ולפזר אותם בין היישובים העבריים השונים. אחר כך החל האצ"ל להשתתף בארגון המפעל וביצע ליווי לאוניות, החל מהאניה "דראגה" שהגיעה לחופי ארץ ישראל בספטמבר 1938. באוגוסט 1938 נערך בין ערי ז'בוטינסקי, נציג בית"ר, לבין הלל קוק, נציג האצ"ל, הסכם על תיאום ההעפלה. הדבר גם הוסכם ב"ועידת פריז" [1] בפברואר 1939 בה נכחו גם זאב ז'בוטינסקי ודוד רזיאל. אז הוקם "מרכז העלייה" ובו נציגי הצה"ר, בית"ר והאצ"ל, ובכך היה האצ"ל שותף מלא לארגון והביצוע. התנאים הקשים באניות חייבו קיום של משמעת גבוהה, ואת אוכלוסיית האניות נהגו לחלק ליחידות אשר בראשן הועמדו מפקדים. בנוסף למסדרים וחלוקות מסודרות של מזון ומים (מועטים על פי רוב), התקיימו גם שיחות מסודרות ופעולות מידע לגבי ההגעה לארץ. בין אוניות המעפילים הגדולה הייתה "סקאריה", אשר 2300 העולים שהגיעו בה היוו חצי אחוז מהאוכלוסייה היהודית בארץ ישראל דאז. סך כל העולים אשר הובאו באוניות אשר אורגנו על ידי הארגונים הרוויזיוניסטים, בהם כאמור האצ"ל, ואוניות אשר הגיעו כיוזמה פרטית של רוויזיוניסטים עלה על 20,000. רובם לא נתפסו בידי הבריטים.
[עריכה] שבירת ההבלגה
אנשי האצ"ל המשיכו כמקודם לקיים הגנה על נקודות יישוב, אך במקביל החלו התקפות נגד, אשר שברו את ההבלגה, ואשר נועדו להטיל בהלה ומורא בקרב הצד הערבי כדי להפוך דווקא אותו לצד השואף לרגיעה וכינון שלום. דוד רזיאל פרסם במרץ 1938, בעיתון המחתרתי "בחרב", מאמר מכונן לתפיסה זו של הארגון ובו ניסח את המושג "הגנה אקטיבית":
- פעולות ההגנה בלבד לא תוכתרנה בניצחון לעולם. אם תכלית המלחמה היא שבירת רצונו של האוייב - ואת זאת אין להשיג מבלי לשבור את כוחו - ברור שלא ניתן להסתפק בפעולות הגנה גרידא. ... שיטת הגנה כזאת, המאפשרת לאוייב לתקוף כרצונו, להתארגן מחדש ולחזור לתקוף... ואינה מתכוונת לעקור מידי האוייב את האפשרות לתקוף שנית - נקראת הגנה פסיבית וסופה מפלה וחורבן... מי שאינו רוצה להיות מנוצח אין לו אלא לתקוף. גם אותו צד לוחם, שאיננו בא לדכא אחרים אלא להציל את חרות ואת כבודו, גם לפניו פתוחה רק דרך אחת - דרך ההתקפה. ההתגוננות באמצעות התקפה, כדי לשלול מהאוייב את האפשרות לתקוף, נקראת הגנה אקטיבית".
פעולות ראשונות החלו בסביבות חודש אפריל 1936. מתווה הפעילויות היה ניסיון להגיב כ"עין תחת עין", פעולות אלימות של פעילי אצ"ל נגד אלימות הערבים, ולעיתים להתאים את אופי התגמול או מיקומו לתקיפה שקדמה לו. להלן מספר מקרים לדוגמה: לאחר ירי ערבי אל בית הספר "כרמל" בתל אביב, שכתוצאה ממנו נהרג ילד יהודי תקפו לוחמי אצ"ל באפריל שכונה ערבית סמוכה לכרם התימנים בתל אביב, הרגו אדם ערבי ופצעו אחר. ב-17 באוגוסט הגיב האצ"ל על פיגועי ירי שבוצעו על ידי ערבים שנסעו ברכבת בקו יפו - ירושלים על יהודים שהיו ממתינים ליד מחסום הרכבת ברחוב הרצל בתל אביב. למחרת ה-16 באוגוסט, כאשר נפצע מהירי ילד יהודי, תקפו לוחמי אצ"ל רכבת בקו זה, הרגו אדם ערבי, ופצעו חמישה. בשנת 1936 ביצעו אנשי אצ"ל כ-10 פעולות גמול.
בשנת 1937 המשיך האצ"ל במתווה זה. ב-6 במרץ ירה ערבי ביהודי בעת תפילת שבת בכותל המערבי. כמה שעות אחר כך ביצע ירו אנשי אצ"ל בערבי בשכונת רחביה בירושלים. ב-29 ביוני תקפה חוליה ערבית אוטובוס "אגד" בכביש ירושלים - תל אביב והרגה יהודי. למחרת נהרגו שני יהודים סמוך לכרכור. לאחר כמה שעות יצא האצ"ל במספר פעולות. הותקף בירושלים אוטובוס ערבי אשר יצא מליפתא, כפר בו שכנו חמושים ערבים רבים. בירושלים גם נורו ערבים בשני מוקדים. בתל אביב הושלך רימון על בית קפה ערבי ברחוב הכרמל, שגרם לשני פצועים קשה מקרב יושביו. כמו כן נפצע ערבי ברחוב ריינס בעיר. ב-5 בספטמבר הגיב האצ"ל על רציחתו של רב שחזר מתפילה בעיר העתיקה. מטען נפץ הושלך אל אוטובוס ערבי שיצא מליפתא, ממנו נפצעו שתי נוסעות ושוטר בריטי.
יש לציין, עם זאת, כי בעת ההיא לא היה מדובר במדיניות מסודרת של האצ"ל. (מקור תגר ומגן עמוד 28) לא בכל המקרים הפעולות שבוצעו קיבלו את אישור הפיקוד, וז'בוטינסקי לא תמך בהן באותו זמן. היה זה מפני שהחזיק בתקווה להקים כוח יהודי גלוי ולא מחתרתי, ובנוסף העלה מספר סוגיות מוסריות בעניין ההבלגה ושבירתה. אולם כישלונה של "ועדת פיל" וחידוש הפעולות האלימות מצד הערבים הביאו את האצ"ל אל קו חדש.
[עריכה] ריבוי הפעולות
ה-14 בנובמבר היה יום בו הגביר האצ"ל את פעולות התגמול שלו. לאחר ריבוי של מעשי הרג והתקפה כנגד יהודים, בהם הריגת חמישה חברי גרעין קיבוץ ליד קריית ענבים (לימים מעלה החמישה), האצ"ל יצא בשורת התקפות במקומות שונים בירושלים מהם נהרגו חמישה ערבים. מספר פעולות גם התבצעו בחיפה (ירי על שכונת ואדי ניסנאס) והרצליה. יום זה נרשם בתולדות הארגון כיום שבירת ההבלגה, או "יום ראשון השחור", בו עבר הארגון באופן מלא, באישור של ז'בוטינסקי ומפקדת הארגון, לשיטת "ההגנה האקטיבית", בפעולות שעליהן הארגון נטל אחריות [2].
השלטון הבריטי הגיב במעצרים של אנשי בית"ר והצה"ר בחשד על השתייכות לאצ"ל. בתי הדין הצבאיים הורשו לפעול לפי "תקנות שעת חירום" ולפסוק גם עונשי מוות. כך לדוגמה יחזקאל אלטמן, נוטר בפלוגת בית"ר בנחלת יצחק, ביצע ירי, ללא ידיעת מפקדיו, על אוטובוס ערבי, אשר הצליח לחמוק מהמקום. בכך ביקש להגיב על שלוש התקפות שבוצעו יום לפני כן על כלי רכב יהודים בכביש ירושלים. הנוטר הסגיר את עצמו ונידון על ידי בית הדין למוות. העונש הומר לאחר מכן למאסר עולם.
למרות המעצרים הרבים המשיכו חברי הארגון להחזיק בשאיפה להחזיק בלחימה. ז'בוטניסקי העניק לנאמניו את תמיכתו המוסרית. כך למשל כתב במכתב אל רוזנברג מה-18 במרץ 1938:
- "מסור להם: מרחוק הנני מאסף וצובר, כאוצר יקר, ידיעות על חייכם. אני יודע את המעצורים שלפניהם לא נפלה רוחכם; וגם את מעשיכם אני יודע. אשרני שזכיתי לתלמידים כאלה".
האצ"ל המשיך בפעולות מסוג זה, אולם היקפן צומצם מאוד בהוראתו של רוזנברג. בשל חשש פן יוציאו הבריטים לפועל את עונש המוות לאדם אשר יתפס מחזיק נשק, הוקפאו הפעולות לכשמונה חודשים. אולם בהדרגה גברה ההתנגדות בארגון למדיניות ההבלגה הזו. ב-21 באפריל, כתגובה לרצח מזעזע של שישה יהודים, שכלל אונס אישה וביתור גופתה, יצאו שלושה מחברי פלוגת בית"ר בראש פינה לפעולת תגמול, שלא באישור מפקדיהם. החוליה ביצעה ירי וזרקה רימון אשר היה רימון עקר על אוטובוס ערבי, וממנו לא נפגע איש. השלושה נתפסו, ולאחד מתוכם, שלמה בן יוסף, אושר גזר דין מוות. הפגנות רבות ברחבי הארץ וכן פעולות של מוסדות ואישים כמו ד"ר חיים ויצמן והרב הראשי לישראל לא שינו את עונשו. שלמה בן יוסף ישב בתא כלאו מתוך השלמה מלאה עם גזר הדין וראה את עונשו כחלק מהמאבק לעצמאות עמו. בין הכתובות שכתב על קירות התא נאמר: "אני הולך למות ואני בכלל לא מצטער. מדוע? מפני שאני הולך למות בעד ארצנו. שלמה בן יוסף". ב-29 ביוני 1983 הוצא להורג והיה עולה הגרדום הראשון. הארגון קידש את דמותו, ובעיני אנשיו הפך לדמות מופת.
לאחר זאת ועקב הכעס בפיקוד האצ"ל על החלטת ההבלגה שחרר ז'בוטינסקי את רוזנברג מתפקידו ומינה תחתיו את דוד רזיאל ("אלוף בן-ענת") למפקד הארגון. רזיאל עתיד היה להיות הבולט מבין מפקדי האצ"ל עד לתקופת מנחם בגין. כמו כן הורה ז'בוטינסקי לאצ"ל לשבור את ההבלגה אשר הונהגה בו, והאצ"ל ניהל פעולות התקפיות חמושות ללא הפסקה עד סוף ימי המרד הערבי. בכ-40 מועדים שונים בוצעו התקפות בודדות או משולבות של האצ"ל על כפרים ואוכלוסיות ערביות. להלן כמה מקרים מייצגים - לאחר שנהרגו אב יהודי ובנו בעיר העתיקה בירושלים, השליכו אנשי אצ"ל ב-6 ביולי 1938 מטען נפץ מגגו של בית הסמוך למקום ההריגה. נהרגו שני ערבים ונפצעו ארבעה. האצ"ל גם מיקש שווקים ערביים, בעיקר במקומות אשר זוהו על ידו כנקודות פעולה של חוליות ערביות חמושות. כך לדוגמה התפוצץ מטען בשוק הערבי בירושלים ב-15 ביולי שהרג עשרה תושבים ערביים. ולאחר עשרה ימים בנסיבות דומות נהרגו כ-70 ערבים ממוקש שהוטמן בשוק הערבי בחיפה. פעולה זו הביאה את הפרלמנט הבריטי לדון במהומות והפרעות המתחוללות בארץ. ב-23 בפברואר 1939 גילה שר המושבות מלקולם מקדונלד על כוונת הממשלה הבריטית לבטל את המנדט בארץ ישראל ולהקים בה מדינה שתשמור על זכויות הערבים. הדבר עורר גל מהומות ותקיפת יהודים מצד הערבים והאצ"ל הגיב ארבעה ימים לאחר המועד בסדרת התקפות על אוטובוסים ערביים ואתרים שונים. הבריטים הפעילו כוחות צבאיים נגד הפורעים הערבים ובתקופה האחרונה לקיומו של "המרד" הדרדר היישוב הערבי למלחמת כנופיות זו כנגד זו. במרץ 1939 המרד דוכא ודעך. מתוך סך ההרוגים הערבים, אשר מעריכים כי עלה על 5000, האצ"ל היה אחראי להריגה של חלק קטן מספרית, לעומת מאות הרוגים במלחמת חוליות ערביות זו בזו ואלפים שנהרגו בדיכוי המהומות מצד הבריטים. תגמוליו של האצ"ל כלל לא "השתוו" ל-400 ההרוגים היהודים ועם זאת היוו הפעולות האלימות של הארגון הפגנת כוח ועמדה כנגד התקפות ערבים על יהודים.
[עריכה] באותה תקופה
למעשה הפעולות החמושות כנגד ערבים היו מעשי חוליות קטנות או יחידים מקרב האצ"ל, בעוד שרוב כוח האדם בארגון עסק באותה תקופה בשמירה והגנת יישובים. שורות האצ"ל הורכבו אז מצעירי בית"ר (מקנניה או מפלוגות העבודה שלה), אנשי הצה"ר והסתדרות העובדים הלאומית, צעירים אשר השתייכו לתנועת המכבי הצעיר, חברי תנועת הנוער הדתית ברית החשמונאים, וסטודנטים מהאגודות הלאומיות יבנה ויודפת ואל על. במקומות מסוימים, ובהם מושבות השומרון, מושבות בשרון ודרום יהודה היוו אלה כוחות מגן עיקריים. בחלק מהאזורים התקיים שיתוף פעולה עם אנשי ההגנה. בין היתר סייעו אנשי הגנה לביסוס תל צור, יישוב חומה ומגדל בית"רי.
האצ"ל גם התבסס באירופה. הארגון הקים תאים מחתרתיים אשר גם השתתפו בארגון שיירות העלייה. התאים הורכבו כמעט רק מאנשי בית"ר והפעילות העיקרית בהם הייתה הכשרה צבאית ואימונים לקראת עלייה לארץ ישראל. קשרים שנקשרו עם השלטונות הפולניים הביאו לפתיחת קורסים קטנים בהם הוכשרו מפקדי אצ"ל על ידי קצינים פולניים בנושאים צבאיים מתקדמים, כגון מלחמת גרילה, טקטיקה, מיקוש וכיוב'. אברהם שטרן (יאיר) היה מהבולטים במארגני התאים באירופה. משנת 1937 גם החלו שלטונות פולין להזרים למחתרת כלי נשק רבים. העברת האקדחים, הרובים, חומרי הנפץ והתחמושת הופסקה כשפרצה מלחמת העולם השנייה. תחום נוסף בו פעל האצ"ל היה הכשרת טייסים בבית ספר לתעופה בלוד, אשר היה מיועדים לשמש במלחמה העתידית לעצמאות. שני מחזורי טייסים הוכשרו במוסד זה. להרחבה ראו ב"ראשית התעופה העברית בארץ ישראל".
לקראת סוף שנת 1938 החלה במידת מה התקרבות רעיונית בין האצ"ל להגנה. רבים התפכחו מהאשליה כי בארץ המחולקת תוקם בקרוב מדינה עברית. ההגנה הקימה את יחידת הפעולות המיוחדות - פו"ם, אשר ביצעה פעולות חמושות כתגובה וכמניעה לאלימות הערבית, ואלו התקיימו עד סוף המאורעות. בנוסף נחלשה ההתנגדות לקיום העלייה הבלתי ליגאלית וההגנה החלה להעלות מעפילים באוניות שכורות כפי שנהג מחנהו של האצ"ל לפני כן.
[עריכה] פעולות ראשונות נגד הבריטים
פרסומו של הספר הלבן של מקדונלד במאי 1939 הביא עימו גזירות להמשך התפתחותו של היישוב העברי בדמות איסור מכירת קרקע ליהודים ומכסות זעומות לעלייה. היישוב כולו זעם על תוכנו, הפגין נגדו וכינה אותו "ספר המעל" משום שראו בו בגידה מוחלטת של הבריטים בתקווה היהודים להקים בית לאומי בארץ ישראל. האצ"ל יצא לפעולות חבלה במתקנים בריטיים כגון מתקני חשמל, רדיו וטלפוניה. בנוסף החל האצ"ל להפיץ בפומבי ידיעות על פועלו ומטרותיו בכרוזי רחוב, עיתונים, וכן תחנת הרדיו המחתרתית "קול ציון הלוחמת". הבריטים מצידם ביצעו מעצרים רבים של אנשי בית"ר והצה"ר, חלקם עונו לשם הוצאת מידע על האצ"ל. האצ"ל פרסם אזהרה כי הדבר יגרור תגובה מצידו. ב-26 באוגוסט 1939 הוציא הארגון גזר דין מוות על ראלף קרנס, קצין משטרה בריטי שכיהן כראש המחלקה היהודית בבולשת ועינה בעצמו צעירים חברי מחתרת. קרנס וקצין בריטי נוסף בבולשת נהרגו מפיצוץ מוקש מוסתר של המחתרת. הבריטים הגבירו את מאמציהם נגד האצ"ל, בתוך זה נעצר מפקד הארגון דוד רזיאל ב-19 במאי. ב-31 באוגוסט עצרה המשטרה הבריטית את חברי מפקדת האצ"ל בעת שהתקיימה ישיבה משותפת. ב-1 בספטמבר פרצה מלחמת העולם השנייה.
[עריכה] בזמן מלחמת העולם השנייה
לאחר שפרצה המלחמה הובעה תמיכה בבעלות הברית על ידי זאב ז'בוטינסקי וההסתדרות הציונית החדשה. באמצע ספטמבר העביר דוד רזיאל ממקום מעצרו בצריפין תמצית של דברים אשר הביאו את האצ"ל לפרסם הודעה על הפסקת פעלותיו התוקפניות נגד בריטניה כדי לא להפריע לה להילחם "באויבו הגדול ביותר של העם העברי בעולם - הנאציזם הגרמני". הכרוז הסתיים בהבעת תקווה כי בסוף המלחמה תוקם מדינה עברית "בגבולות ההיסטוריים של המולדת המשוחררת". לאחר ההכרזה שוחררו בהדרגה אנשי אצ"ל, בית"ר והצה"ר העצורים, וביניהם דוד רזיאל וחברי המפקדה. הארגון לא שלל הצטרפות לצבא הבריטי ואנשי אצ"ל התגייסו ליחידות צבא שונות. היו פעמים שחלק מאנשי בית"ר המגוייסים העבירו כלי נשק בריטיים אל שורות הארגון. אנשי אצ"ל נתנו ידם במלחמה נגד הנאצים ובמפעל ה"בריחה" במסגרת הבריגדה היהודית. אנשי אצ"ל גם סייעו לבעלות הבריטים בתחום המודיעין ברומניה, בולגריה וכן במרוקו ותוניס. חוליית אצ"ל גם פעלה בסוריה ולבנון. דוד רזיאל היה עתיד למסור את חייו בפעולה מסוג זה בשליחות בריטניה.
במהלך השואה ארעו באירופה הכבושה התקוממויות של אנשי בית"ר כנגד הנאצים ועוזריהם. ההתקוממות בקנה המידה הרחב ביותר הייתה במהלך מרד גטו ורשה, היכן שלחם ארגון מחתרת מזויין שהורכב מאנשי בית"ר, הצה"ר ופעילי תאי האצ"ל הפולנים, הארגון הצבאי היהודי.
משנת 1939 החלה לפעול משלחת של האצ"ל בארצות הברית שפעלה למען הקמתו של צבא עברי, אשר ילחם לצד בעלות הברית, אותו ירכיבו מפליטים יהודיים ויהודים מארץ ישראל. פעולות הועד זכו לתמיכה של אישי ציבור רבים, ובהם מושלים, אנשי צבא, מנהיגים פוליטיים ואנשי רוח. עם זאת לא הוקם צבא עברי בדגם שהוצע. בהמשך הוקם "ועד החירום להצלת יהודי אירופה" ביולי 1943, ועד סיום המלחמה פעל למען ארגון הצלת יהודים וגיוס דעת קהל למהלך. אולם בפועל רק בינואר 1944 הקים הנשיא תיאודור רוזוולט "ועד לפליטי המלחמה" ולזכות זה נזקפו מהלכים צנועים באירופה.
[עריכה] הפילוג השני
במשך כל אותו זמן המשיכו הבריטים באכיפת הספר הלבן, על איסורי מכירת הקרקעות וכן העלייה היהודית החוקית נעצרה כליל במקביל להגברת האכיפה על מניעת ההעפלה הבלתי חוקית.
בתוך שורות האצ"ל הביא הדבר לתחושות אכזבה קשה ולתסיסה שבמוקדה דיעות שונות מאלו של הנהגת הצ"ח, של רזיאל ושל מפקדת האצ"ל. ב-18 ביוני השתחררו ממקום מעצרם אברהם שטרן (יאיר) וחברי מפקדה עצורים אחרים ונוצר קרע גלוי בינם לבין הנהגת האצ"ל והצה"ר. הנושאים השנויים במחלוקת היה סוגיית כפיפות המחתרת להנהגה פוליטית גלוייה וכאמור שאלת הלחימה בבריטים. כאשר השתחרר רזיאל ממעצרו הודיע למפקדת הארגון כי הוא פורש מתפקידו. למורת רוחו היו פעילויות עצמאיות של בכירים בארגון, ואף ספקות שהטילו כמה מפקדים בנאמנותו של רזיאל. במקומו נבחר לראשות המפקדה אברהם שטרן. אנשי בית"ר והצה"ר קיבלו את המינוי החדש במורת רוח מפני שראו בו ערעור על סמכותו של ז'בוטינסקי. שטרן הקים בעבר את תאי האצ"ל החשאיים בפולין ללא ידיעתו של ז'בוטינסקי ובניגוד להשקפתו ובנוסף תמך בהפקעת הארגון מהתנועה הרווזיוניסטית המדינית. ועד המורשים לחץ על רזיאל לחזור לתפקידו, ולבסוף הוא נענה לבקשותיהם. ז'בוטינסקי כתב מכתבים לרזיאל ולשטרן אשר הופצו בסניפי האצ"ל ובקרב חבריו. אל רזיאל כתב:
- "...אני קורא אליכם: אל תניחו לשום דבר להפר את אחדותנו. הישמעו לנציב [רזיאל], שאני בוטח בו, והבטיחו לי שאתם ובית"ר, הנעלה במפעלי חיי, תעמדו איתנים ומאוחדים ותאפשרו לי להמשיך תוך תקוות ניצחון במלחמה להגשמת חלום המכבים הישן שלנו..."
אל שטרן נשלח מברק ובו פקודה לציית לרזיאל אשר מונה מחדש. אולם אירועים אלה לא מנעו את פילוגו של הארגון- חשדנות וחוסר אמון נזרעו בין החברים שהתפלגו בנאמנותם. מתוך האצ"ל נוצר בחודש יולי ארגון חדש אשר נקרא בתחילה "הארגון הצבאי הלאומי בישראל" (לעומת "אצ"ל בארץ ישראל"), ובהמשך קיבל את השם "לח"י". מות ז'בוטינסקי לא מנע את הפילוג מלהתרחש.
השוני הגדול בין האצ"ל לארגון החדש היה בתוכניתו לצאת למלחמה בבריטים בלא התחשבות במלחמתם בגרמניה. בהמשך נוצרו כמה הבדלים ביצועיים ורעיוניים אשר היו שונים או סתרו חלק מעקרונותיו המנחים של האצ"ל. כך לדוגמה משנתו של הלח"י תמכה ב"חילופי אוכלוסין" כלפי ערביי ארץ ישראל בעוד לפי המשנה הרוויזיוניסטית "שם ירווה לו משפע ואושר, בן ערב, בן נצרת ובני". בנוסף מלחמתו העתידית של האצ"ל בבריטים כוונה לסילוקם מן הארץ, אולם לא נשללה האפשרות לקיים בעתיד קשר דיפלומטי עם בריטניה; לעומת זאת הלח"י הכריז על מלחמת חורמה על האימפריאליזם הבריטי והקיסרות. בניגוד ללוחמי האצ"ל, נהגו לוחמי לח"י לנוע כאשר נשקיהם עליהם תמיד. הבדל בולט נוסף - האצ"ל כיוון את מאבקו בבריטים כנגד מרכזי שלטונו ומתקניו, ולפרקים פרסם אזהרות מקדימות על פיצוצם. לעומתו הלח"י כיוון לעיתים את מאבקו אישית לפגיעה והתנקשות באנשי שלטון, צבא ומשטרה.
[עריכה] לקראת שינוי מדיניות
| המנון האצ"ל |
|
תָגר- |
|
לָמות או לכבּוש את ההר - |
אחת מפעולות האצ"ל בשירות מלחמתה של בריטניה יועדה לחבלה נגד כוחות פרו נאציים בעיראק. אל הפעולה יצאו בין היתר רזיאל, מפקד הארגון, ויעקב מרידור. ב-20 באפריל 1941, בהפצצת מטוסים גרמניים בשדה התעופה חבנייה באזור בגדד, נהרג דוד רזיאל, מפקד האצ"ל.
הפילוג פגע באצ"ל ארגונית ומורלית. לכך הצטרפה גם פטירתו של זאב ז'בוטינסקי באוגוסט 1940, אשר היה מנהיג ראשון לציונות הרוויזיוניסטית ואנשי האצ"ל. בצילם של יגון קודר ותחושות הכאב על מות מנהיגם הרוחני, לצד הפיצול שחל בארגון, החלה נטישת כוח אדם בכל השורות. הבולשת הבריטית ניצלה את החולשה לאיסוף מודיעין וביצוע מעצרי פעילים. מנהיגות האצ"ל החדשה שכללה את יעקב מרידור, ירחמיאל הלוי, משה סגל ואחרים, השתמשה בהפוגת הפעילות לשם שיקום הארגון המשותק. באותה תקופה גם חלה התקרבות בין מחנה האצ"ל למחנה הסוכנות. נחתמה "הצעת הסכם על תוכנית פעולה ציונית לתקופת המלחמה וועידת השלום", אולם דרישתו הבלתי מתפשרת של דוד בן גוריון, יושב ראש הנהלת הסוכנות היהודית, כי האצ"ל יקבל את מרותה של הסוכנות, הפילה את העניין.
הן בשורות האצ"ל והן בשורות ההגנה רבו הדיעות המצדדות בהתנגדות לשלטון הבריטים. במשך כל ימי מלחמת העולם, על אף שהיישוב היהודי ניצב לצד בעלות הברית והוציא מקרבו מתנדבים למלחמה, לא פסקו הבריטים מאכיפה נוקשה של מדיניות הספר הלבן. נוספו על כך טרגדיות בדמות תקלה מבצעית של ההגנה אשר הביאה לטביעת הפאטריה, על 216 מעפיליה, אשר הבריטים עמדו לגרש חזרה לאירופה, גירוש 1584 מעפילים באנייה "אטלאנטיק", וטביעתה של סטרומה על 769 מעפיליה. עלתה יוזמה, בסוף 1943, המשותפת לאנשי הגנה ואצ"ל, להקים גוף לוחם מאוחד, חסר שיוך מפלגתי, בשם "עם לוחם" [3]. תוכניתו הראשונה של הגוף היה חטיפת הנציב העליון וגירושו לקפריסין. אולם ההגנה חשפה את ההתארגנות מתוכה, והגוף סוכל על ידי המחתרות עוד בטרם פעל. עם זאת שלב זה הביא את האצ"ל לחדול משיתוף פעולה עם הבריטים. אליהו לנקין סיפר בספרו: "מיד עם הכישלון של עם לוחם החלו במפקדת האצ"ל הדיונים המעשיים על הכרזת המלחמה".
[עריכה] הכרזת המרד
הגעתו של מנחם בגין אל ארץ ישראל במסגרת "צבא פולין החופשית" של גנרל ולדיסלב אנדרס יצר ציפיות בקרב אנשי אצ"ל ובית"ר. בגין כיהן בזמנו כנציב בית"ר בפולין ונחשב מנהיג מוערך. אחד היוזמים למינויו כמפקד הארגון היה המפקד המכהן, יעקב מרידור. לימים סיפר מרידור כי על אף שאנשי מפקדת הארגון לא בהכרח הכירו אישית את בגין, החליט מרידור כי אם ז'בוטינסקי מינה את בגין למפקד המרכז החשוב ביותר של תנועתו (וזאת על אף חילוקי דיעות רעיוניים שעלו ביניהם), הרי שהאדם מתאים לעמוד בראש המחתרת. בסוף שנת 1943, לאחר שהסכים בגין לעמוד בראש הארגון, גובשה מפקדה חדשה בה כיהנו מרידור כסגנו של בגין, וכן אריה בן אליעזר, אליהו לנקין ושלמה לב עמי. ב-1 בפברואר 1944 פרסם האצ"ל את כרוז "הכרזת המרד".
המסמך פותח בפרטים לפיהם עמדו כל התנועות הציוניות לימין בעלות הברית ולמעלה מ-25,000 יהודים התגייסו לשורות צבא בריטניה. תקווה להקים צבא עברי התבדתה. באותו הזמן עמדו ערביי המזרח התיכון לצידה של גרמניה. יהדות אירופה אותה עת הייתה כלואה והחלה מחוסלת אולם בריטניה מצידה לא אפשרה פעולות הצלה. סעיפי העובדת במסמך מסתיימים:
- "הספר הלבן נשאר בתקפו. הוא מתגשם, למרות בגידת הערבים ונאמנות היהודים; למרות הגיוס ההמוני לצבא הבריטי; למרות שביתת הנשק והשקט בארץ ישראל; למרות הטבח של המוני בית ישראל באירופה...
- שפת העובדות היא פשוטה ואיומה כאחת. הפסדנו במשך ארבע שנות המלחמה מיליונים של טובי עמנו; מיליונים אחרים עומדים בסכנת ההשמדה. וארץ ישראל סגורה ומסוגרת כי שולט בה שלטון בריטי, המגשים את הספר הלבן, וחותר לחיסול התקווה האחרונה של עמנו."
לאחר מכן מכריז האצ"ל כי תמה מבחינתו שביתת הנשק מול הבריטים וכי מעתה נפתחת מולו מלחמה. הארגון דרש את מסירת השלטון על ארץ ישראל לידי ממשלה עברית, אשר עליה לקיים עשרה סעיפים, ביניהם פינוי המוני של יהדות אירופה, כריתת בריתות עם כל מדינה שתכיר בריבונות של המדינה העברית ובכלל זה בריטניה, הבטחת צדק סוציאלי לתושביה והענקת שיוויון זכויות מלא לאוכלוסייה הערבית.
הכרוז מסתיים במילים: "אלוהי ישראל, אל צבאות, יהיה בעזרנו. אין נסיגה. חרות או מוות. ... הנוער הלוחם לא יירתע מפני קורבנות וייסורים, דם וסבל. הוא לא ייכנע, לא ינוח, כל עוד לא יחדש את ימינו כקדם, כל עוד לא יבטיח לעמנו מולדת, חרות, כבוד, לחם, צדק ומשפט. "
האצ"ל פתח את המערכה כששורותיו חלשות- הארגון מנה רק קרוב ל-1000 אנשים, מתוכם כ-200 לוחמים בלבד. גם אמצעי הלחימה היו ספורים. הארגון עבר תכנון מחדש וחולק לחטיבות שונות: ח"ק - חיל קרב - עיקר הכוח הקרבי של הארגון, הים - יחידות מחץ, דל"ק - מודיעין הארגון, חת"מ - חיל תעמולה מהפכני, אחראי על הפצת ההסברה, ח"ת - חטיבת תכנון. הארגון כולו שקע במחתרתיות עמוקה יותר, וביחוד מפקדיו החלו להחליף מקומות מגורים וזהויות. כך בגין, לדוגמה, אימץ בחלק מהזמן זהות של רב ("ישראל ססובר"), וכן נקרא לפרקים בשמות כגון "בן זאב", "ד"ר קניגסהופר" ואחרים.
[עריכה] המאבק בבריטים
הארגון פתח בהתקפות על סמלי השלטון הבריטי, כניסיון לפגוע בתפקוד השלטון כמו גם ביוקרתו, תוך שמירת הכלל שהציב לעצמו - המנעות מטרור אישי וניסיון שלא לפגוע בחיי אדם. התקפה ראשונה התבצעה ב-12 בפברואר 1944 על משרדי העלייה הממשלתיים שסימלו בעיני היישוב את גזרות העלייה. ההתקפות התבצעו במוצאי שבת, כאשר המבנים ריקים, במשרדי שלוש הערים הגדולות - ירושלים, תל אביב וחיפה. ב-27 בפברואר פוצצו משרדי מס הכנסה בשלוש הערים - אותם הגדיר הארגון "המכשיר הראשי לניצול הפועל והאזרח העברי על ידי ממשלת הבגידה". גם התקפה זו בוצעה במוצאי שבת. אזהרות מוקדמות פורסמו בקרבת הבניינים. ב-23 במרץ הותקף המטה הארצי של הבולשת במגרש הרוסים וחלק ממנו פוצץ. הפעולות בחודשים הראשונים פעולות האצ"ל גונו וסוייגו בחריפות מצד הנהגת היישוב המאורגן והסוכנות היהודית שראו בהן מעשי פרובוקציה מסוכנים. באות זמן גם החל הלח"י לחדש את התקופתיו על הבריטים. האצ"ל המשיך לתקוף את מטות הבולשת, תחנות משטרה ומצודות טגארט (תחנות משטרה מוגנות ומבוטנות), לעיתים תוך קרבות ירי בין חוליות אצ"ל לאנשי משטרה. פעולה מורכבת יחסית הייתה השתלטות של חמש יחידות לוחמות על תחנת השידור הממשלתית ברמאללה ב-17 במאי. פעולה סימלית הייתה פרסום אזהרות לשוטרים בריטיים לבל יגיעו לרחבת הכותל המערבי במהלך יום הכיפורים. לראשונה מאז תחילת שלטונם, לא הגיעו שוטרים בריטיים אל הרחבה ולא מנעו כבעבר מהיהודים את תקיעת השופר המסורתית [4]. במוצאי יום הכיפורים התקיף האצ"ל ארבע תחנות משטרה במרכזי יישוב ערביים. כדי להשיג נשק יזם הארגון פעולות "החרמה" - השתלטות על מוקדי נשק בריטיים והברחתם לידיו. באותה תקופה גם ניתק הארגון את קשריו עם ההסתדרות הציונית החדשה כדי שלא לכרוך גורלות עם ארגון גלוי וחוקי.
מנחם בגין הביא את דעתו בספרו "המרד" אודות פעולות אלה:
- "ההיסטוריה וההסתכלות למדונו, כי אם נצליח לשבור את הפרסטיז'ה הבריטית בארץ ישראל, ישבר השדלטון הבריטי ממילא. מאז מצאנו את נקודת התורפה של שלטון השעבוד. לא הרפינו עוד ממנה." [5]
כמו כן העריכה באותו זמן מפקדת הארגון "ביישוב כולו שוררת ההרגשה, כי התוצאה הישירה ממלחמתנו היא מניעת מאורעות מצד הערבים".
[עריכה] גולי המחתרות
- ערך מורחב – גולי אצ"ל ולח"י
- ערך מורחב – הבריחות ממחנות המעצר באפריקה
באוקטובר 1944 החלו הבריטים בגירוש מאות אנשי אצ"ל ולח"י עצורים אל מחנות מעצר באפריקה. 251 עצורים מלטרון הוטסו ב-19 באוקטובר ב-13 מטוסים צבאיים אל מחנה עצורים באסמרה שבאריתריאה. בהמשך הגיעו אחד עשר משלוחי מגורשים נוספים של גולי אצ"ל ולח"י. עד שהוחזרו הגולים לארץ ביולי 1948 נעשו נסיונות בריחה מן המחנות. הנסיונות אמנם הצליחו ביציאה מתחומי גדרות המחנה אולם רק תשעה בורחים הצליחו הלכה למעשה להשלים את בריחתם במלואה ולחזור לפעילות במחתרותיהם. מן הבולטים היה יעקב מרידור אשר ברח תשע פעמים ממחנות עד שהצליח להגיע לאירופה באפריל 1948. על כך כתב בספרו "ארוכה הדרך לחירות". לאורך תקופת המעצר יזמו הגולים מעשי התמרדות בנהלים, שביתות רעב וכיוב' וכן החזיקו בתקווה לשוב אל ארץ ישראל ואל המאבק המחתרתי.
[עריכה] הסזון
- ערך מורחב – הסזון
התנקשות אנשי הלח"י אליהו חכים ואליהו בית צורי בלורד מוין, שר המדינה הבריטי למזרח התיכון, בנובמבר 1944, העלו חשש כבד בהנהגת היישוב מפני תגובת השלטון הבריטי לנוכח פעולות המחתרות האלימות נגד שלטונם. אי לכך הוחלט בהנהלת הסוכנות היהודית על פתיחת "הסזון", כינוי לתקופת המאבק של ההגנה נגד האצ"ל והלח"י. במהלך הסזון הוצאו חשודים בהשתייכות או בתמיכה למחתרת ממוסדות כגון בתי ספר, מקומות עבודה וקופת החולים הכללית, ובעיקר פעלו אנשי ההגנה והפלמ"ח בעיקוב, חטיפה, כליאה, חקירה ומסירת אנשי אצ"ל ולח"י, או פרטים מסגירים אודותיהם, לידי הבולשת הבריטית. בין אלו שהוסגרו לבולשת היו חברי מפקדת האצ"ל, יעקב מרידור, לב עמי ולנקין. עוד מתחילת פעולות אלו חייבה מפקדת הארגון את אנשיה בכל הדרגים כי עליהם לנקוט הבלגה מלאה. על אף שהיו מתנגדים למדיניות נוקשה זו, הטיל מנחם בגין את כל כובד השפעתו כדי למנוע "מלחמת אחים":
- "יהיה מה שיהיה, אך חיילנו לא ירימו את נשקם נגד יהודים יריבים... אף במחיר הקורבנות היקרים ביותר, אף במחיר החיסול".
בראייה היסטורית מעריכים כי החלטתו זו של בגין אכן מנעה מאבק אלים בין שני מחנות ביישוב היהודי. הסזון הצליח לשתק את פעולות האצ"ל לכמה חודשים, אך לא לחסל את הארגון. התאוששות בשורותיו ניכרה כאשר החל מחדש בפעולות חבלה בשיתוף עם הלח"י במאי 1945 על צינורות נפט, קוי טלפון וטלגרף וגשרי מסילות ברזל. הסזון דעך ואף דובר על שיתוף פעולה עם ארגון ההגנה.
[עריכה] תנועת המרי העברי
| עלי בריקדות / מיכאל אשבל |
|
היום שרה הקטנה |
|
עלי בריקדות נפגש, נפגש |
| ...
(חלק מהשיר) [6] |
בסוף יולי עלתה מפלגת הלייבור לשלטון בבריטניה. הנהגת היישוב תלתה בממשלה זו תקוות רבות לנוכח הצהרות קודמות מטעם המפלגה התומכות בציונות ובביטול הספר הלבן. אולם משעלתה לשלטון נתבדו התקוות, לאחר שהממשלה הגבילה את ממדי העלייה החוקית והחליטה כי ארץ ישראל המערבית תהא מדינה בעלת רוב ערבי בה יהווה היישוב היהודי לא יותר משליש. בנוסף הגביר שלטון המנדט את רדיפותיו אחר עולים לא חוקיים ואנשי המחתרות. בסוף אוגוסט תם שלב הגישושים בין המחתרות והוקמה "תנועת המרי העברי", גוף אשר שיתף את שלוש המחתרות במאבק מזויין נגד הבריטים. במשך עשרה חודשים פעלו האצ"ל והלח"י ב-19 מבצעי תקיפה, ההגנה והפלמ"ח ביצעו עשרה, רובן פעולות גדולות. בנוסף העלתה ההגנה באופן בלתי חוקי למעלה מ-13,000 מעפילים.
בגיליון נ"א של עיתון חרות משנת 1945, מובאות תחושות אנשי הארגון:
- "נפל דבר... כל הכוחות המהווים את זרועה המזויינת של האומה יצאו להתקפה כדי להגן על עמם המושמד ועל ארצם המשועבדת... ועתה יורשה לנו לומר... מה עבר עלינו, אחים-חיילים, במשך השנים הללו, עת עמדנו בודדים במערכה, כשדגל החופש בידינו ואש האמונה בליבנו?... הזוכרים אתם את חודשי הציד? הזוכרים אתם את הדרך 'הבלתי מובנת' בה בחרנו..? גם בימים הטרופים ההם לא פסה האמונה כי יום יבוא ונילחם שכם אל שכם עם אחינו התועים. יום זה בא... עלינו להודות בהכנעה... על האמונה... שאיפשרה לנו למנוע מלחמת אחים, כדי שתהיה מלחמת השחרור".
המתח מול השלטונות גבר עם ריבוי הפעולות נגד מתקניהם. האצ"ל והלח"י יצאו לפעולות משותפות: התקפת מחנות צבא בבית נבאללה, ראש העין ומחנה חיל האויר בצפון תל אביב - שם ביצע האצ"ל לראשונה פשיטה מכיוון הים. בסוף דצמבר התקיף עם לח"י והחריב את מרכז הבולשת הבריטית ביפו ובמגרש הרוסים. בנוסף ביצע הארגון שש "פעולות החרמה" בהן השיג עשרות מקלעים ותתי מקלעים, מרגמות ותחמושת. לאחר התקפה על רכבת תשלומים השתלט הארגון והעביר לידיו 35 אלף לא"י, סכום עצום אשר שימש למימון פעולות המחתרת. ב-25 בפברואר 1946 חדרו לוחמי הארגון אל שדה התעופה בלוד ופוצצו 11 מטוסים צבאיים. בשדה התעופה בקסטינה השמידו לוחמי אצ"ל 12 מטוסים. עשרה ימים אחר כך נכנסו שלושים אנשי אצ"ל מחופשים ל"כלניות" (חיילי הדביזיה השישית המוטסת) אל מחנה צריפין, מילאו משאית מסע בתחמושת ונשק. בדרכם החוצה נפתחה עליהם אש, ושני פצועים- מיכאל אשבל ויוסף שמחון נשבו. לאחר שנידונו לתלייה חטף האצ"ל חמישה קציני צבא בריטיים כבני ערובה. עונשם של הנידונים הומר בחנינה והאצ"ל שיחרר את הקצינים. מיכאל אשבל כתב בתא הנידונים למוות את השיר "עלי בריקדות", אשר היה לאחד משירי המארש האהובים ביותר על אנשי הארגון. אשבל ושמחון הפכו את משפטם לבימה פוליטית בה השתמשו לנאומים אשר קיבלו חשיפה תקשורתית מחוץ לארץ ישראל.
ב-23 באפריל הותקף מבצר טייגריט של המשטרה ברמת גן על ידי 40 לוחמי הארגון, חלקם מחופשים לאסירים ערביים המובלים על ידי שוטרים לכאורה. לאחר שנכנסו פנימה באין מפריע, שלפו החוליות את נשקן, השתלטו על התחנה, והחלו להעמיס נשקים מתוכה על משאית. באמצע הפעולה הגיעה תגבורת בריטית למקום, ותוך קרב יריות המשיכו אנשי הארגון להעמיס את הנשקים והחלו לסגת. אחד מאנשי האצ"ל נהרג, וגופתו נתלתה מאוחר יותר על גדר התחנה. לוחם נוסף, יצחק בילו, נהרג בעת פעולת ההסחה - מטען נפץ נפל מידו, והוא השליך את עצמו עליו כדי שלא יפגע בחבריו שנשאו חומרי תבערה. כמו כן בפעולה נתפס דב גרונר. הוא הועמד למשפט, נשפט למוות בתלייה וסירב לחתום על בקשת חנינה. במכתב פרידה אל מפקד הארגון כתב:
- "אני כותב את השורות האלה 48 שעות לפני שנוגשינו עומדים להוציא לפועל את רציחתם, ובשעות האלה אין משקרים. והנני נשבע שלו הייתה לי הברירה להתחיל מחדש, הייתי בוחר באותה הדרך שהלכתי בה...".
גרונר נתלה והיה לעולה גרדום.
מדיניות הבריטים נגד היישוב החריפה. הם דחו את המלצת הועדה האנגלו אמריקאית להעלות באופן דחוף 100,000 יהודים לארץ ישראל. הוחרפו עד מאוד התקנות, וקרוב ל-100,000 אנשי ביטחון הוצבו בארץ. מאסרים רבים בוצעו וכן הופרעו בכוח מבצעי התיישבות (דוגמת ביריה). השיא הגיע בקיום השבת השחורה. כתוצאה מתפיסת מסמכים הקושרים את הסוכנות היהודית באחריות לתנועת המרי העברי, התבקש האצ"ל לזרז את ביצוע התוכנית לפיצוץ מלון המלך דוד, אשר הוא המקום אליו הועברו המסמכים הנ"ל, המזכירות הראשית של הממשלה והמפקדה הצבאית. ב-22 ביולי ביצע האצ"ל את פיצוץ מלון המלך דוד. אזהרה ששוגרה מבעוד מועד לא נענתה ומספר ההרוגים הגיע ל-91. הסוכנות ומחנה ההגנה התנערו מהפעולה בה היו רבים האזרחים ההרוגים והוקיעו אותה בחריפות. הבריטים גרסו כי לא הגיעה אזהרה מבעוד מועד. רק לאחר שנה גילה האצ"ל את מעורבותו של מחנה הסוכנות בפעולה.
[עריכה] מאבק עצמאי בבריטים עד יציאתם
פיצוץ מלון המלך דוד ומאסר של אנשי הסוכנות היהודית ואישי היישוב ב"שבת השחורה" הביאו את ההגנה לפרוש מן המאבק המזויין בבריטים. ראשי הסוכנות והיישוב שוחררו ממחנה המעצר בלטרון. המאבק בבריטים נוהל מאז ועד סוף המנדט על ידי שתי המחתרות הקטנות יותר. בתחילת ספטמבר חידש הארגון את התקפותיו, כשהיעדים הם מסילות רכבת, קוי תקשורת וגשרים. פעולה בולטת הייתה התקפה על תחנת הרכבת בירושלים, ובה נאסר בין היתר מאיר פיינשטיין אשר היה לעולה גרדום. לדעת האצ"ל פיצוצי תחנות ומסילות הרכבת היה חלק ליגיטימי במאבק משום שאלו שימשו בעיקר את הבריטים להעברת כוחותיהם, ובנוסף בקווים רבים מיעטו עד מאוד היהודים להשתמש. התקפות אלו גרמו לבריטים להפסיק את תנועת הרכבות בלילה לתקופות מסוימות. לאורך התקופה נהג הארגון לפרסם כרוזים בשלוש השפות המזהירות את ציבור הנוסעים לבל ישתמש ברכבות העומדות בפני סכנת התקפה. האצ"ל המשיך לפעול ברציפות וללא הפוגה נגד המתקנים הבריטים. האצ"ל גם הקים מחדש תאים ברחבי העולם, ועד 1948 פעלו ב-23 מדינות, ובהן סין, דרום אפריקה וצפונה, תאים אשר פעלו לעיתים נגד נציגויות בריטניה או ערכו נגדה פעולות תעמולה. ב-31 באוקטובר 1946 פוצצה שגרירות בריטניה ברומא כתגובה של מפקדת הארגון על נעילת שערי הארץ בפני שארית הפליטה.
בפעולותיו החמושות הרבה הארגון להשתמש באמצעי לחימה שונים, אשר רבים מהם יוצרו בתוצרת עצמית בבתי מלאכה של הארגון. כבר ב-1936 החלו בנסיונות ראשונים לייצר כלי נשק, מוקשים ואמצעי לחימה אחרים בבתי מלאכה ומחסנים של תומכי הארגון. ב-1939 החל ייצור מתקדם יותר של מוקשים המופעלים בלחץ עבור פיצוץ מסילות רכבת. בשנות ה-40 גם הרבו להשתמש ב"פיטארדות" (רימוני הפחדה, הלם) תוצרת הארגון בעת התקפות. פרט למוקשים ורימונים יוצרו בשנת 1947 כמה אלפי תתי מקלעים "סטן" ומרגמות 52 מ"מ.
בדצמבר 1946 נגזר עונש בן 18 שנות מאסר ו-18 מלקות לצעיר מן האצ"ל. האצ"ל מימש איום שפרסם, ולאחר שהולקה העצור, תפסו אנשי הארגון קצינים בריטיים והלקו אותם בחוצות הערים. הפעולה, שכונתה "ליל ההלקאות", הביאה לכך שלא הולקו עוד יהודים על ידי הבריטים. בריטניה התייחסה בכובד ראש אל האירועים המכוונים נגדה. משפחות בריטיות רבות הועברו מבתיהם אל תחומי מחנות צבאיים, ומאוחר יותר חזרו אל ארצן. בהמשך נשלחו מארץ ישראל כל האזרחים הבריטיים, בעיקר ילדים ונשים, אשר אינם ממלאים תפקיד חיוני. בשלוש הערים הגדולות יצרו הבריטים "אזורי ביטחון" מגודרים ושמורים היטב. היהודים כינו אזורים בצורים אלה "בווינגראד", על שם ארנסט בווין, שר המושבות הבריטי. בירושלים הוקמו ארבעה אזורים כאלה, המרכזי הוקם באזור מגרש הרוסים. בנוסף החלה להזדרז בריטניה לנסות ולמצוא פתרונות אשר יוכלו להשאירה כמשפיעה באזור. אחת ההצעות הייתה חלוקת הארץ לקנטונים לאומיים. ב-14 בפברואר 1947 הודיע בוין כי היהודים והערבים לא הגיעו להסכמה לגבי אף אחת מתוכניות הבריטים, וכי שאלת הארץ תובא להכרעת האו"ם. היישוב התייחס להעברת העניין לאו"ם כניסיון בריטי "להרוויח זמן" עד שתוקם ועדת חקירה של האו"ם ועד שידונו בהצעותיה, ובמהלך הזמן יוחלש היישוב ומאמצי התפתחותו. המוסד לעלייה ב' העלה את מספר אוניות המעפילים אשר למעשה הצילו יהודים מאירופה, אולם הבריטים נקטו ביד קשה באכפם את החוקים והמעפילים הושמו במחנות מעצר בקפריסין. אירועים אלה הגבירו את הזעם כלפי המנדט בקרב היישוב היהודי.
האצ"ל הגביר את פעולותיו ומה-19 בפברואר ועד 3 במרץ התקיף הארגון 18 יעדים בריטיים, מחנות צבא, מתחמים, צירים וכלי רכב. בין היתר הותקפו ביום אחד חמישה מחנות צבא על ידי ירי ומרגמות. התקפה בולטת הייתה החרבת מועדון הקצינים בירושלים (בית גולדשמידט), אשר שכן באחד מאזורי "בווינגראד" השמורים שבירושלים [7]. מהריסת הבניין נהרגו 17 קצינים, מהם בכירים. כתגובה הוטל עוצר ומשטר צבאי בחלקים מהארץ על ידי כ-20,000 חיילים. הפעולה על הרוגיה יצרה זעזוע בבריטניה. ב-3 במרץ שאל מנהיג האופוזיציה בבית הנבחרים הבריטי, ווינסטון צ'רצ'יל: "מאחר שבארץ ישראל חונה צבא גדול פי ארבעה מזה שבהודו והחזקת מאה אלף חיילים עולה 40 מיליון ליש"ט בשנה, מה טעם יש להמשיך בשפיכות הדמים?" גם חלק מהעיתונות הבריטית תמכה ביציאה מן הארץ. האו"ם נתבקש לזרז את הקמת הועדה המיוחדת לקראת הדיון על ארץ ישראל. במהלך "המצב הצבאי" שהוטל ביצעו האצ"ל והלח"י 68 פעולות, רבות מהן על מחנות צבא. בין היתר תקף אצ"ל את בניין הצבא ומשרדי המפקדה ב"מחנה שנלר" ב"בווינגראד" בירושלים תוך פריצת הביצורים החיצוניים. ההתקפה אשר הצליחה לגבור על אמצעי הביטחון הרבים יצרה הד תקשורתי. המצב הצבאי בוטל ארבעה ימים אחר כך.
ב-16 באפריל של אותה שנה הועלו לגרדום דב גרונר, יחיאל דרזנר, אליעזר קשאני ומרדכי אלקחי כשבפיהם שירת "התקווה". ב-21 באפריל מאיר פיינשטיין ואיש הלח"י משה ברזני פוצצו עצמם ברימון, שעות אחדות לפני שעמדו לעלות לגרדום. ב-4 במאי התבצע אחד המבצעים הגדולים של הארגון - הפריצה לכלא עכו. יחידה בת 23 אנשים, בעזרת אסירי אצ"ל ולח"י הכלואים במבצר, פרצו אותו והביאו לבריחת 41 אסירי מחתרת (חלקם נתפסו מחוץ לכלא והיו שנהרגו בבריחה). לצידם גם נמלטו אסירים פליליים ערביים רבים. המבצע זכה לתהודה עולמית. בין היתר תארו בפירוט רדיו מוסקבה. שלושה מן מתקיפים נתפסו - מאיר נקר, אבשלום חביב ויעקב וייס ונשפטו למוות על ידי בית המשפט.
| עולי הגרדום
של האצ"ל |
- ערך מורחב – פרשת הסרג'נטים
לאחר שאושר גזר דינם של שלושת אסירי המחתרת החליט האצ"ל לנסות להצילם על ידי חטיפת שני סמלים בריטיים ברחובות נתניה. הכוחות הבריטיים ערכו חיפושים נרחבים תוך הטלת עוצר על האזור, אולם לא מצאו את הסמלים החטופים. ב-29 ביולי הועלו מאיר נקר, אבשלום חביב ויעקב וייס לגרדום. כשלוש עשרה שעות אחר כך הוקרא פסק דין של המחתרת בפני שני הסמלים, מרווין פייס וקליפורד מרטין, והם נתלו למוות. הפעולה גרמה זעזוע בבריטניה וגונתה הן שם והן על ידי מנהיגי היישוב היהודי.
פרשת תליית הסרג'נטים נמנית, ביחד עם פיצוץ מלון המלך דוד וליל ההלקאות, כאחת הפעולות שהשפיעו בצורה קשה על דעת הקהל בבריטניה ובעולם, ועל-פי עדויות שונות היוותה אחד הגורמים להסתלקות סופית של הבריטים מארץ ישראל. הוועדה המיוחדת של האו"ם לעניין ארץ-ישראל, ועדת אונסקופ, שפעלה בארץ באותו הזמן וביקשה מכל הצדדים שלא להיגרר לפרובוקציות שישפיעו על עבודתה, לא יכלה להתעלם ממאורעות אלו. בנוסף, באותו הזמן שבו התרחשה פרשת הסרג'נטים, התרחשה לה פרשיה אחרת - פרשת אוניית המעפילים אקסודוס, שעל סיפונה התנדנדו כ-4,500 ניצולי שואה יהודים אשר לא הורשו להיכנס לארץ. שתי הפרשות הללו, שהתחרו ביניהן על תשומת הלב התקשורתית ודעת הקהל העולמית, תרמו ככל הנראה להחלטת הוועדה המיוחדת על סיום המנדט הבריטי בארץ ישראל.
כשבועיים לאחר הפרשה, נתכנס הפרלמנט הבריטי לכינוס מיוחד של הבית התחתון על מנת לדון בה. בסופו של הדיון, היה רוב מוחלט בהצבעה לפנות מוקדם מהמתוכנן את החיילים הבריטים מארץ ישראל. שנתיים מאוחר יותר, קולונל ארצ'ר קסט, מי שהיה עוזרו הראשון של המזכיר הראשי לממשלה הבריטית בארץ ישראל, אמר בהופעתו בפני ה"יונייטד אמפייר ג'ורנל" של החברה הקיסרית המלכותית (1949): "תליית שני הסרג'נטים הבריטים גרמה ליציאתנו (מארץ ישראל) יותר מכל דבר אחר".
[עריכה] מלחמת העצמאות
ועדת אונסקופ החליטה פה אחד כי יש לסיים את המנדט הבריטי ורוב חבריה תמכו בתוכנית להקמת מדינה ערבית ומדינה יהודית בשטח ארץ ישראל המערבית. במהלך ימי הדיונים בעצרת האו"ם על המלצות הועדה נמנע האצ"ל מהתקפות יזומות. ב-29 בנובמבר (כ"ט בנובמבר), היום בו החליט האו"ם על סיום המנדט והקמת זוג מדינות בארץ, החלו מחדש האצ"ל והלח"י בהתקפות על מטרות בריטיות. למחרת אותו יום פתחו ערביי ארץ ישראל בהתקפות על היישוב היהודי והחל השלב הראשון במלחמת העצמאות. התקפות ראשונות התחוללו על אוכלוסיות יהודיות בירושלים, שכונות בקרבת יפו, בת ים, חולון ושכונת התקווה.
בסתיו 1947 מנה הארגון כ-4000 אנשים. מטרתו הייתה כיבוש אזורים בארץ ישראל המערבית כך שיועברו לידי המדינה היהודית העתידה לקום ומניעת הניסיון להשמדת היישוב היהודי על ידי הלגיון הערבי. האצ"ל עלה מן המחתרת ועבר לפעילות כמעט גלוייה. כך לדוגמה הקים לעצמו מחנות צבא ברמת גן ופתח תקווה. כמו כן פתח את שורותיו למתנדבים חדשים רבים, ושורות הארגון התרחבו משמעותית. האצ"ל ניצב בחזית אחת מול ההתקפות הערביות עם הלח"י ועם ההגנה על עשרות אלפי אנשיה. ההגנה נקטה בתחילה בקו של הדיפת התקפות בדומה לימי המאורעות אולם עד מהרה (לאחר נפילת הל"ה) נטשה את ההבלגה בהחלטת פיקודה: "לא עוד תיתכן הבחנה אינדבידואלית, כי הפעם - מלחמה היא ובה לא יינקה גם החף מפשע" [8].
האצ"ל נקט בפעולות תגמול בדומה לימי רזיאל. בו בזמן הפיץ בארץ כרוזים הקוראים לערבים להניח את נשקם ולהנחיל שביתת נשק בין הצדדים הלוחמים:
- "הארגון הצבאי הלאומי הזהיר אתכם, כי אם תימשכנה ההתקפות הרצחניות על אזרחים עבריים יחדרו חייליו למרכזי הפורעים שלכם ויעשו בהם שפטים. לא שעיתם לאזהרה. הוספתם לפגוע באחינו ולרצוח אותם באכזריות פראית. על כן יצאו חיילי הארגון הצבאי הלאומי להתקפה, כפי שהזהרנוכם.
...אולם גם בימים טרופים אלה, כאשר דם ערבי ודם עברי נשפך להנאתו של המשעבד הבריטי, הרינו קוראים לכם להפסיק את ההתקפות, ולהשכין שלום בינינו. אין אנו רוצים במלחמה נגדכם. בטוחים אנו, כי אף אתם אינכם רוצים במלחמה נגדנו..." [9]
אולם סיכויי אזהרות כאלו היו קלושים וההתקפות ההדדיות נמשכו. האצ"ל תקף את הכפרים הערביים טירה באזור הכרמל, יהודייה סמוך לפתח תקווה ושועפט ליד ירושלים. בירושלים הטילו אנשי הארגון פצצה לתוך המון ערבים בלתי חמושים שהמתינו לאוטובוס ברחבת שער יפו. בפיצוץ נהרגו מספר רב של אנשים. כמו כן תקף האצ"ל בחיפה, בואדי רושיימה ובשכונת אבו כביר ליד יפו. ב-29 בדצמבר יחידות אצ"ל הגיעו אל יפו באמצעות סירות ונכנסו לקרב יריות ורימונים עם כנופיות ערביות. פעולות אלו גרמו בקרב הערבים להרוגים ופגיעות ברכוש. למחרת, בחיפה, הרגו אנשי הארגון 7 ערבים ופצעו עשרות סמוך לבתי הזיקוק. בתגובה תקפו פועלים ערבים יהודים באזור, והרגו 41 מהם. על כך ההגנה יצאה לפעולת תגמול בבלד-א-שייך. מטרתו של האצ"ל בלחימה הייתה העברת המערכה מהאזורים היהודיים אל האזורים ואל העורף הערביים. ב-1 בינואר 1948 תקף האצ"ל שוב ביפו, כשאנשיו חדרו אליה מחופשים לבריטים. בסוף ינואר תקף הארגון את בית נבאללה, בסיס פעולה ללוחמים ערביים רבים.
בפברואר התקיף האצ"ל בין היתר תחבורה ליד יהודייה, יעזור ורמלה. לוחמי הארגון השתתפו בקרבות מול חמושים ערביים ברמלה וקלקיליה. בחודש מרץ תקף הארגון בקאקון ליד טול כרם, כפר ובו ריכוז חמושים ערבים. כזה היה גם דיר יאסין, ממערב לירושלים, אשר היווה נקודת מעבר של כוחות ערביים לכיוון הקסטל ואשר ממנו היו יוצאים חמושים ערבים לפעולות נגד היהודים בשכונות המערביות של ירושלים. כ-120 אנשי אצ"ל ולח"י יצאו ב-9 באפריל לכיבוש הכפר. קרב התחולל במקום, חמישה מאנשי המחתרת נהרגו ונפצעו כ-40. מספר ההרוגים בקרב האוכלוסיה הערבית היה גבוה - כמאה על פי מחקרים עדכניים. לאחר הקרב הופצו סיפורים אודות טווח מזויע שהתבצע בכפר והובלט כי בין כ-240 הרוגים גם היו נשים וילדים. האצ"ל והלח"י הואשמו בחריפות בחוסר מוסריות, בין היתר על ידי ההגנה. האצ"ל מצידו פרסם הודעה המתארת כיצד הודיעו אנשיו מבעוד מועד ברמקול, למרות אובדן יתרון ההפתעה, לאנשי הכפר שיפנו את נשיהם וילדיהם. ההשערה היא שהאזהרה הקולית לא הגיעה ליעדה בשל יריות שכבר נורו בין הצדדים או שלא נענתה. קיימת הערכה כי ההתקפה הייתה גורם מסייע להתמוטטות העורף הערבי וגרמה לנטישת כפרים ערביים באזור. לאחר שקמה מדינת ישראל סירב משרד הביטחון, יש שטענו כי לאור סיבות פוליטיות, להכיר בלוחמי המחתרת שנפצעו בדיר יאסין כזכאים לתגמול כמו פצועי מחתרת אחרים. ב-1951 פסק בית המשפט כי גם על נפגעי הקרב חל חוק התגמולים.
הארגון שיתף פעולה עם ההגנה בכיבוש חיפה. לפי בקשת המפקד האזורי כבש האצ"ל ב-21 באפריל עמדה ערבית מעל הדר הכרמל וכן כבש את השכונה הערבית ואדי ניסנס הסמוכה לעיר התחתית.
האצ"ל פעל עצמאית בהתקפתו על יפו, אשר הייתה אמורה להכלל בשטח המדינה הערבית. ב-25 באפריל יצאו יחידות האצ"ל, בהן כ-600 לוחמים, ממחנה הארגון ברמת גן להתקפה על יפו הערבית. הקרבות מול הקבוצות הערביות החמושות היו קשים ובהמשך הארגון נתקל בהתנגדות עזה גם מצד הבריטים אשר הפעילו נגדו משוריינים ואף כוח אווירי. תחת פיקודו של עמיחי פאגלין "גידי", קצין המבצעים של הארגון, האצ"ל כבש לאחר קרב קשה את שכונת מנשייה אשר איימה על תל אביב, התקדם עד לאזור הים ולכיוון הנמל, ובו בזמן הפגיז במרגמות את השכונות מדרום. פעולות אלה גרמו למנוסת תושבים ערביים מן העיר, ובמהלכן נהרגו כ-30 אנשי מחתרת. הבריטים תבעו את פינוי מנשיה הכבושה, אולם בעקבות הסכם עם ההגנה, בו הובטח כי לא תהיה נסיגה מיפו בלחץ הבריטים, העביר הארגון להגנה את החסות על השטחים הכבושים. העיר נכנעה סופית ב-13 במאי לאחר שנכנסו אליה כוחות ההגנה והשתלטו על שאר העיר מדרום, כחלק ממבצע חמץ במהלכו נכבשו כפרים בסביבה. עבור האצ"ל היו הקרבות על יפו הישג גדול. מבין כל פעולות הארגון המספר הרב ביותר של לוחמים השתתף במערכה זו אשר התנהלה בשטח בנוי ובו חמושים רבים בעמדות ירי. במהלך הקרבות נעשה שימוש בחומרי נפץ כדי לפרוץ בתים ולהתקדם דרכם. בנוסף היתה זו הפעם הראשונה בה הארגון נלחם ישירות מול כוחות צבא בריטיים מתוגברים בשיריון ונשק כבד. מאחר וכבש את מנשיה עד הים וגרם למנוסת אוכלוסיה מחלקיה הדרומיים של העיר, התהדר הארגון בהישגיו וזקף לזכותו את כיבושה של יפו.
[עריכה] השתלבות האצ"ל בצה"ל
בחודש מאי הוכרזה המדינה היהודית ובמהלכו כבש האצ"ל את הכפר יהודייה ליד פתח תקווה ובשומרון את הכפרים בריכה, סבארין, חובייזה, סינדיאנה ואום-א-שוף. בסופו של אותו חודש הוקם צבא ההגנה לישראל על בסיס ארגון ההגנה. ב-1 ביוני התחילו כוחות האצ"ל להשתלב בצה"ל, וזאת כיחידות נפרדות, עד סוף אותו חודש כאשר יושלם התהליך תחת ניהולו של מטה שהוקם לשם כך במפקדת הארגון. תוך כדי המשיכו יחידות הארגון ללחום באזור רמלה, היכן שנתבקשו לסייע לחטיבת גבעתי בהטלת מצור על העיר. ב-13 במאי ערכו אנשי האצ"ל התקפה על העיר לאחר הפגזתה במרגמות, אולם לא הצליחו לכבוש חלקים ממנה. אירועים אלו לצד קרבות נוספים באזור הביאו למנוסת תושבים ערביים מן העיר, וזו נכבשה לבסוף במבצע דני. בצפון ניסו כוחות אצ"ל מצומצמים להגן על משמר הירדן הישנה אשר הופגזה במשך שלושה שבועות, אולם בהעדר תגבורת מכוחות צה"ל באזור נפלה המושבה, שהייתה מזוהה עם תנועת בית"ר, לידי הצבא הסורי. אנשי הארגון השתתפו במסגרת גדודיהם שהועברו אל צה"ל בהדיפת המצרים באזור אשדוד וכיבושה של יבנה ב-4 ביוני. בסוף אוקטובר לחמו וכבשו את הכפר תרשיחא בצפון.
בירושלים הנצורה, אשר הייתה מחוץ לתחום השלטון של הממשלה הזמנית, המשיכו האצ"ל והלח"י לפעול כגופים עצמאים וחילקו גזרות עם ההגנה. מטרתם הייתה שחרור העיר וצירופה אל תחום שלטונה של מדינת ישראל.
[עריכה] האצ"ל עד פירוקו
לאחר שהוכרזה המדינה גם התפרק מיוזמתו "הועד העברי לשחרור האומה", גוף פוליטי של האצ"ל בעל מוסדות אשר פעל בארצות הברית. בית גדול בוושינגטון שרכש הועד ארבע שנים קודם לכן וכונה "השגרירות העברית" נמסר לידי שגרירות ישראל. פעולותיו הבולטות האחרונות של הועד היו ארגון אוניית "בן הכט" ועליה 600 מעפילים במרץ 1947. בקיץ של אותה שנה רכש הועד בארצות הברית אוניה גדולה יותר, ומאוחר יותר החליט לעשותה לאוניה המובילה נשק. היא קיבלה את שם העט של זאב ז'בוטינסקי - "אלטלנה".
- ערך מורחב – אלטלנה
האניה הועמסה בנמל צרפתי בכלי נשק בכמות גדולה, וכן עליה 900 צעירים מסניפי האצ"ל בגולה, חלקם ניצולי שואה. האניה אמורה הייתה להגיע אל ארץ ישראל באמצע חודש מאי אולם לבסוף הגיעה ב-20 ביוני, לאחר שהאצ"ל פורק באופן רישמי. ראשי הארגון דרשו כי חמישית מכלל הנשק יועבר אל יחידות האצ"ל העצמאיות בירושלים. הדרישה נענתה בשלילה ובקרב שלטונות היישוב נוצר חשש כי הנשק עשוי לשמש את אנשי האצ"ל לביצוע הפיכה. כאשר הגיעה האוניה אל חופי כפר ויתקין הועבר אל מנחם בגין אולטימטום בן 10 דקות להסכים למסור את תכולת האוניה לידי הצבא. כאשר הגיעה אלטלנה אל חופי תל אביב והדרישה מבגין לא נענתה ניתנה הפקודה לכוחות הצבא להפגיז את האוניה. האוניה טובעה ו-16 אנשי אצ"ל נהרגו. לאחר מכן האשימו אנשי האצ"ל את ראשי השלטון כי מדובר הייתה במזימת נקם נגד יריביהם, ואילו אלו מצידם האשימו את האצ"ל בתכנון מרידה מזויינת לצד הסכנה ביצירת גופים חמושים עצמאיים במדינה. למרות המחלוקת החריפה בין המחנות פקד מנחם בגין על אנשי האצ"ל שלא להשיב אש בעת שהופגזה האוניה ולא להקלע למלחמת אחים. "פרשת אלטלנה" נותרה כפצע פתוח שנים רבות אחר כך בקרב יוצאי הארגון והמחנה הפוליטי אליו השתייכו.
בירושלים המשיך כאמור האצ"ל לפעול כארגון עצמאי, ויחידותיו כונו בשם "הגדוד הירושלמי" (להרחבה ראו גם: יהודה לפידות, על חומותייך, באתר דעת). מספר לוחמיו בעיר עמד על כ-400. הועלתה תוכנית חלוקת גזרות עם ההגנה לקראת יציאת הכוחות הבריטים מן העיר. עבור האצ"ל הוקצו השטחים של בית הספר לשוטרים ושייח' גראח. ב-14 במאי התפנו הבריטים ולוחמי האצ"ל הסתערו על בנין ג'נראלי באזור הביטחון והניפו עליו את דגל הלאום. כמו כן תפסו אנשיו והחזיקו את בנייני הבולשת, בית הסוהר במגרש הרוסים ובית המשפט ובשיתוף ההגנה החזיקו גם ביעדים נוספים. בצהרי היום כבש האצ"ל את בית הספר לשוטרים אולם נסוג משייח' ג'ראח לאחר שכבש רק חלק ממנה כתוצאה מקרבות מול הכוחות הערבים תוך אבידות בנפש. כוחות הארגון הגנו על רמת רחל, לאחר שהקיבוץ ננטש פעמיים בשל התקפות מצד כוחות ערביים וכוח מצרי. ב-25 במאי נכנסו לקרב על הקיבוץ שתי מחלקות אצ"ל, ולאחר קרבות קשים בין העמדות הדפו את אוייבם וכבשו את השטח. ביום בו פרצה מלחמת העצמאות החלו גם מהומות בעיר העתיקה של ירושלים, ושתי כיתות של הארגון לקחו חלק בהגנה ובלחימה על הרובע היהודי בתיאום עם מפקד ההגנה. עד לכניעה נפלו חמישה לוחמי אצ"ל ונפלו בשבי 19 (מתוך סך של 35 לוחמים שבויים יהודים). לאחר ההפוגה הראשונה כוחו של האצ"ל באזור ירושלים הוכפל לכ-900, על ידי מתנדבים חדשים ובאמצעות אנשי ארגון אשר הגיעו לסייע בכיבוש העיר. ב-14 ביולי כבשו לוחמי האצ"ל, בשיתוף צעירי גדנ"ע של ההגנה, את הכפר מלחה. למחרת ניהלו הערבים התקפת נגד אשר לא צלחה, אולם הרגה ופגעה בעשרות מאנשי הארגון. כעבור שלושה ימים פתחו שלושת ארגוני המחתרת במבצע קדם שנועד לכבוש את העיר העתיקה במתקפה. גדוד חיל שדה של ההגנה הופקד על פריצת השער החדש, פלוגת לח"י אחראית על פריצה בין השער החדש ושער יפו, ושתי פלוגות אצ"ל ליד השער החדש. חבלני אצ"ל פרצו את השער וכוחותיו התקדמו מרחק קצר אל תוך העיר העתיקה, אולם התקפתם נבלמה באש עזה. מטעני החבלה של ההגנה והלח"י נכשלו בפיצוץ והגיעה פקודה לסגת מן המערכה לכיבוש העיר העתיקה.
לאחר ההתנקשות ברוזן פולקה ברנדוט בידי ארגון יוצאי לח"י, החליטה הממשלה על תביעת אולטימטום מן האצ"ל בירושלים להתפרק. ב-21 בספטמבר התייצבו חיילי ומפקדי הארגון בפני גופי הקבלה של צה"ל ונכנסו אל שורותיו.
יחידה אחת של אנשי אצ"ל הקימה התיישבות חקלאית במשלט על רכס הרי יהודה בשם רמת רזיאל, על שם מפקד הארגון הנערץ על אנשיו.
במהלך מלחמת העצמאות נפלו 322 חללי אצ"ל. בארבע שנות המאבק בבריטים נפלו 36, מתוכם 8 עולי הגרדום.
[עריכה] שפה פנימית
מלבד כינויים אשר שימשו במקום שמות אנשי ומפקדי הארגון, נעשה גם שימוש רחב בכינויים וביטויים פנימיים עבור מקומות, תפקידים וגופים שונים. להלן חלק קטן מהם:
| בית הבראה - בית כלא | אופרה - שוטרים בריטים משתפי פעולה | ברזל - נשק | ג'וקר - שוטר בריטי |
| החברה - האצ"ל | המוסד - הבולשת הבריטית | הקיר - הכותל המערבי | זקס - סודי |
| חגיגה - פעולה, מבצע | חורגים - אנשי הלח"י | כפתורים - שוטרים | מחלה - מאסר או כליאה |
| מטבח ראשי - בנין הבולשת הבריטית בירושלים | מנדלסון - כינוי לזאב ז'בוטינסקי | מנהלים - מפקדים גבוהים | המעמד - האצ"ל |
| מרתף - מחתרת, פעילות במחתרת | סליק - התראה על ביקורת פתע | פרי - נשק | ש"ד - כינוי לאנשי הגנה |
| תיירים - אנשי אצ"ל בצבא הבריטי | מי לה' אלי - הכרזת המפקדים לפני פעולה | אבי גזונט ("העיקר הבריאות" באידיש), ברכה לפני יציאה לפעולה |
- לפי רשימה רחבה יותר מאת סא"ל (מיל.) אליעזר בן יקיר, בספר "האצ"ל", קיסטר, הוצ' מש. הביטחון. אוסף רחב של שפה פנימית מצוי גם ב"לקסיקון אצ"ל".
[עריכה] מורשת הארגון והנצחתו
לאחר שפורק האצ"ל בקיץ 1948, יזם מנחם בגין את הקמת "תנועת החרות - מיסודו של הארגון הצבאי הלאומי", ובראשה עמד. בתחילת ימיה תבעה חרות את המשך הלחימה, ביטול תוכנית החלוקה ואי-קיום משא ומתן עם מדינות ערב כל עוד לא נסוגו חייליהן ממלוא השטח. בבחירות לאספה המכוננת בינואר 1949 זכתה התנועה ל-14 מושבים בכנסת והיתה לסיעה הרביעית בגודלה. בן גוריון אשר הקים את הקואליציה בראשות מפא"י, השאיר את המפלגה מחוץ לקואליציה, ומחוץ לקונסנזוס הלאומי דאז. במכתב לנשיא המדינה חיים ויצמן כתב: "שתי סיעות בכנסת, חרות ומק"י, מלכתחילה לא באו בחשבון בהרכבת הממשלה מטעמים מובנים", תוך שהוא טובע את האמרה "בלי חירות ומק"י". בן גוריון התייחס לבגין בזלזול, ובנאומיו בכנסת נמנע אף לקרוא לו בשמו, והתייחס אליו כ"איש שיושב ליד חבר הכנסת באדר". מרכזיותה של מפא"י שהחלה בימים שלפני קום המדינה, המשיכה גם בעשורים הראשונים לקיומה. עבור "המשפחה הלוחמת", כינויה של קהילת יוצאי האצ"ל והמחנה הרוויזיוניסטי, היו סיבות להאמין כי באופן מכוון נמשכת מדיניות של דחיקתם מן הקונצנזוס הלאומי. אל טקס ההכרזה על המדינה ב-14 במאי לא הוזמן איש מאנשי הארגון לחתום על מגילת העצמאות או להיות נוכח בטקס. בשנים הראשונות לעצמאות המדינה קיבלו רוב הישראלים את גרסת בן גוריון לפרשת אלטלנה, לפיה בגין זמם לתפוס את השלטון בכוח ועל כן צריך היה לעוצרו. בכנסת הכריז בגין [2] על חובת הממשלה להעניק ליוצאי אצ"ל ולח"י קצבאות שיקום כמו שעשתה לטובת חברי ההגנה- באותו זמן הוטל על חרות לדאוג לצורכיהם. ב-1954 נחנכה מול משטרת רמת גן אנדרטת דב גרונר. 30 אלף משתתפים הגיעו אל טקס הסרת הלוט, אולם אף נציג מן הממשלה לא נכח [3]. כלא עכו, אשר אותו פרץ הארגון במבצע גדול ובו עלו לוחמיו לגרדום, נמסר למשרד הבריאות והפך לבית חולים לחולי נפש. הצורך לקיים מדי שנה טקס עם משפחות הרוגי המלכות כשבחצר המקום שהו חולי נפש, נחשב לעלבון צורב. רק בשנת 1984 פונה בית החולים. אות לוחם ההגנה והפלמ"ח חולק על ידי משרד הביטחון החל משנת 1958. לאות דומה זכו אנשי אצ"ל רק משנת 1979 [4]. אולם בנוסף לכל אלה באותן שנים לא לימדו את מורשת האצ"ל והלח"י בבתי הספר במקביל לזו של הפלמ"ח, ברדיו לא הושמעו שיריהם. לא סופר אודות עולי הגרדום אשר יכלו להכנס בקלות אל האתוס הישראלי הלאומי על ששרו את "התקווה" בעודם מוצאים להורג. גם כשנכתב על מרד גטו ורשה הוזכר רק הארגון הסוציאליסטי אי"ל ולא האצ"י. את כל אלו ראו יוצאי הארגון כדחיקת מעמדם מנרטיב התקומה וכשכתוב היסטוריוגרפי מגמתי.
ברם עם השנים עשה המחנה שעליו נמנו, בדמותה של חרות, את דרכו אל הקונצנזוס הלאומי. ב-1964 התיר ראש הממשלה לוי אשכול את העלאת עצמותיו של זאב ז'בוטינסקי לקבורה בישראל, ובין אלפי המלווים את דרכו האחרונה צעדו בראש ותיקי האצ"ל. שיאו של תהליך זה היה בחילופי השלטון ב"מהפך" של שנת 1977 עת עלה בגין, לשעבר ראש הארגון אשר כונה "טרוריסט", לראשות הממשלה. בעשורים האחרונים לא נפקד מקומו של הארגון מהספרות ההיסטורית, ממורשת המאבק לעצמאות, וממפעלי תיעוד והנצחה. עשרות ספרים, בהוצאות פרטיות וממלכתיות, מגוללים את פועלו ומורשתו של הארגון לאורך שנות פעולתו. תולדות הארגון גם מוצגות ב"מוזיאון האצ"ל" השוכן במצודת זאב בתל אביב, ב"מוזיאון האצ"ל בתש"ח" בפאתי יפו, וב"מוזיאון אסירי המחתרות" בירושלים ובעכו. שמות רחובות ושלטי זיכרון רבים בישראל נושאים אף הם את זכר המחתרת ואנשיה. ותיקי הארגון מאוגדים תחת "ברית חיילי האצ"ל", בראשה עומד פתחיה שמיר [5], המופקדת אף היא על מפעלי תיעוד.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] הערות שוליים
- ^ עליה ב', העליה הבלתי ליגאלית, באתר בית"ר
- ^ יהודה לפידות, לידתה של מחתרת, עמוד 62
- ^ "עם לוחם", באתר עמותת דור הפלמ"ח
- ^ יהודה לפידות, היום שרה הקטנה, שער שני, באתר דעת
- ^ מנחם בגין, המרד, עמוד 69
- ^ עלי בריקדות, באתר בית"ר, עם קישור לקבצי שמע
- ^ ההתקפה על מועדון הקצינים הבריטים בירושלים, באתר האצ"ל
- ^ נתנאל לורך, קורות מלחמת העצמאות, הוצאת מסדה, 1958. עמוד 85
- ^ "פנייה אל שכנינו הערבים", באתר דעת
[עריכה] לקריאה נוספת
- דוד ניב, מערכות הארגון הצבאי הלאומי, כרכים 1-6, מוסד קלוזנר, הוצאת הדר.
- יצחק אלפסי (עורך), הארגון הצבאי הלאומי בארץ ישראל: אוסף מקורות ומסמכים, כרכים א-ה, הוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל.
- יעקב מרקוביצקי, לקסיקון אצ"ל, הוצאת משרד הביטחון וברית חיילי האצ"ל, 2005.
- יוסף קיסטר, האצ"ל, הוצאת משרד הביטחון, 2005 (הוצאה מחודשת).
- יוסף קיסטר (הבאה לדפוס), מבצעי האצ"ל 1931-1948, הוצאת הנהלת אגודת מוזיאון הארגון הצבאי הלאומי.
- מנחם בגין, המרד: זכרונותיו של מפקד הארגון הצבאי הלאומי בארץ-ישראל, הוצאת אחיאסף.
- מנחם בגין, במחתרת, כתבים, כרכים א-ב, הוצאת הדר, תשי"ט-תשכ"ב.
- חיים לזר ליטאי, אף על פי, עלייה ב' של תנועת ז'בוטינסקי, הוצאת ברית חיילי האצ"ל, 1988.
- יהודה לפידות, הסזון - ציד אחים, הוצאת מכון ז'בוטינסקי בישראל, תל אביב, 1994.
- מנחם מלצקי, אמת אחת ולא שתיים, מלחמת האצ"ל בבריטים, הוצאת ידיעות אחרונות, תל אביב, 1995.
- איתן לבני,המעמד מבצעים ומחתרת,הוצאת ספרים ידיעות אחרונות ,1987
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אתר האצ"ל
- אתר מוזיאון האצ"ל בתש"ח
- יגאל לביב, טרוריסט עכשיו, לוחם חרות אחר כך - מאמר שפורסם ב"הארץ" המשווה בין פעולות האצ"ל לבין פעולות טרור פלסטיניות (מתוך אתר גוש שלום)
- אתר שירי המחתרות
|
מחתרות בארץ ישראל לפני קום המדינה |
||||||||||
|


