דוד ובת שבע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בספר שמואל ב, פרקים יא-יב, מתואר מעשה דוד ובת שבע: כיצד התהלך דוד המלך על גג ביתו, ראה את בת שבע, אשת אוריה החתי, אחד מבכירי צבאו, מתרחצת וחשק בה. כיצד סובב דוד את מותו של אוריה כדי לקחת את בת שבע לאישה, אחר שהרתה לו. ומה היה עונשו של דוד על מעשה זה, כפי שניתן לו מפיו של נתן הנביא. למעשה דוד ובת שבע אין אזכור בספר דברי הימים.

דמותו של דוד, כפי שמתגלה במעשה זה, נראית כעומדת בסתירה חריפה לתיאורו הרגיל בתנ"ך כמלך בחסד ה' וכמשורר האלוהים. ניגוד זה משך את תשומת לבם של פרשנים רבים במשך הדורות.

מאמר של רבי יוחנן בשם רבי שמעון בן יוחאי מובא בתלמוד[1], כי "לא דוד ראוי לאותו מעשה... אלא למה עשה? לומר לך שאם חטא יחיד אומרים לו כלך אצל יחיד..."
כלומר, חטאו של דוד, ובפרט העובדה שנזכר בתנ"ך, שנתפס כספר חינוכי ומוסרי, לא בא לעודד מעשים כגון אלו או לתת להם לגיטימציה, אלא ללמד דרך תשובה ליחידים, כפי שאומר דוד בעצמו בתהלים פרק נ"א.

דוד ובת שבע, ציור של לוקס קרנך
הגדל
דוד ובת שבע, ציור של לוקס קרנך

תוכן עניינים

[עריכה] מעשה הניאוף

מעשה דוד ובת שבע התרחש בעת שצבא ישראל צר על רבת עמון. ניתן להסיק מהכרונולוגיה המקראית שבאותה עת היה דוד בערך בן 47. דוד נותר בירושלים ולא התלווה לצבאו. מעשה הנחשב לחטא שלפי הפרשנים הוביל לחטאים שבאו לאחר מכן. בעודו מסתובב על גג ארמונו באפס מעשה חזה דוד באישה "טובת מראה מאוד" רוחצת. הוא בירר זהותה ונאמר לו שהיא בת שבע, אשתו של אוריה החתי. אוריה היה אחד משלושים ושבעת גיבורי דוד (שמואל ב' כ"ב). דוד שלח שליחים להביא את בת שבע ושכב עימה. בתלמוד מובאת דעה לפיה דוד כפה על בת שבע את היחסים באונס. מטרת התלמוד היא לפתור בכך בעיה הלכתית חמורה: אישה נואפת אסורה מכאן ולהבא "לבעלה ולבועלה": גם לבעלה וגם לזה שנאפה עמו, כלומר לדוד. אם כן עולה השאלה כיצד ייתכן שדוד נשא את בת שבע לאחר הניאוף, אולם אם בת שבע נאנסה, אין היא נחשבת נואפת, וממילא אינה נאסרת לא על בעלה ולא על הנואף עמה.

מהמקרא עצמו, על כל פנים, אין כל עדות לאונס, אך ברור שעצם פנייתו של מלך רב עוצמה לאשה פשוטה, ושליחת אנשי החרש שלו אליה, יכולה להוות כפיה בפני עצמה.

[עריכה] הנסיון לחפות על החטא

כעבור זמן שלחה בת שבע אל דוד את ההודעה כי היא הרה. תגובתו המיידית של דוד הייתה ניסיון לחפות על מעשה החטא החמור שהיה מעורב בו: על פי התורה ומנהגי העולם הקדום, האישה הנואפת והגבר אשר נאף עימה – שניהם נידונים למיתה. דוד קרא לאוריה משדה הקרב במטרה שיבוא לביתו וישכב עם אשתו, כדי שיחשוב כי אשתו נכנסה להריון ממנו ולא יחשוד בדבר. אולם אוריה שיבש את התוכנית. הוא נשכב בפתח בית המלך, סירב להתכבד בסעודה שהכין לו המלך וסירב לסור לביתו:

"הארון וישראל ויהודה יושבים בסוכות ואדני יואב ועבדי אדוני על פני השדה חונים, ואני אבוא אל ביתי לאכול ולשתות ולשכב עם אשתי?! חייך וחי נפשך אם אעשה את הדבר הזה!".

גם כאשר דוד מנסה לשכרו, אין תוכניתו מצליחה. אוריה אינו פונה אל ביתו ואל יצוע אשתו.

את התנהגותו של אוריה ניתן להבין בשני אופנים. ניתן לראותה כהיצמדות נאצלת לאחוות הלוחמים, אך אפשר גם לראותה כהתרסה נזעמת כנגד דוד, כאילו אומר:"ואתה בא אל ביתך לאכול ולשתות ולשכב עם אשתי!". מנחם פרי מתאר את הדו-משמעות בעניין זה כ"פער" שהשאיר התנ"ך במכוון: ייתכן כי אוריה כבר חשד בדוד ובאשתו ודבר זה, ולא רגשות סולידריות, הוא שהפריע לו לשכב עם אשתו. אוריה משתמש בביטוי חריף כלפי המלך: "חייך וחי נפשך"! כך אולי הוא רומז למלך שעל מעשה כזה עליו לשלם בחייו!
. כותב יהודה קיל:

"אפשר שמרוב השידולים של דוד בא אוריה לכלל חשד שיש דברים בגו, ולא על חינם מתאמץ דוד להשפיע עליו שיבוא אל ביתו. ועוד אפשר שקלטה אוזנו שמץ מרינון כלשהו מפי משרתי הארמון שידעו מהשלוחים ששלח דוד לבת שבע ומהשליח ששלחה בת שבע אליו, והחליט לא לתת לדוד לטשטש את המעשה".

[עריכה] אוריה נהרג במלחמה

משהתייאש דוד מהאפשרות להביא את אוריה לשכב עם אשתו, גמלה בלבו ההחלטה לסובב את מותו. בפקודה שכתב ליואב, שר צבאו, הורה לו לנטוש את אוריה בחזית הקרב, כדי להביא למותו. באופן ציני, את הפקודה החתומה ליואב הוא שלח בידי אוריה עצמו.
מניעיו של דוד ברורים: מותו של אוריה יאפשר לחפות על מעשה הניאוף. נהיר אומנם שדוד לא הביא למות אוריה במטרה לקחת את אשתו, אלא כדי לחלץ את עצמו, ואולי גם את בת שבע, מחרפה גדולה עד כדי סכנת מוות. קיים מיתוס אצטקי המתאר התרחשות דומה להפליא. המלך המשורר נצ'אהואלקויוטל, מלך טשקוקו, מלך אגדי ומפורסם, חזה באהובת ידידו הנסיך ונשבה בקסמיה. הוא יזם מלחמה על מנת שהנסיך יוצב בה בחזית וייהרג. בניגוד למיתוס זה, בסיפור התנ"כי עושה דוד שימוש במלחמה כדי לזכות באשת הנהרג רק בנסיבות של דחק קיצוני.
את ההצדקה למות אוריה מוצאים פרשנים מסורתיים בסירובו לציית לפקודת המלך לסור לביתו, סירוב שהפכו למורד במלכות. אומנם ספק אם פקודה כזו הנוגעת לחייו הפרטיים של האדם יכולה להיחשב לפקודת מלך שהפרתה דינה מיתה. ובכל מקרה, כפי שכבר מעירים חז"ל, הדין לא מוצה עם אוריה דרך בית דין, כפי שהיה ראוי להיות.
יואב, המקבל את מכתב המלך, פועל כדי ליישם את הוראתו ואכן, אוריה נהרג בין לוחמים אחרים. כדי לשכך את כעסו האפשרי של דוד על שצבא יואב ניגש אל החומה להלחם, פעולה שהציבה אותו בעמדת נחיתות והביאה לאובדן הלוחמים מורה יואב לשליח שיבשר לדוד על תוצאות הקרב להודיע לו כי גם אוריה מת. ואכן, דוד מגיב בשוויון נפש לאבידות: "כזה וכזה תאכל החרב". ניתן לראות באדישות זו הדרדרות מוסרית של דוד שנגררה מעבירותיו הקודמות. מהמקרא נראה שבכדי ליישם את הפקודה המורה על המתת אוריה פרס יואב את צבאו בצורה שהביאה למותם של לוחמים נוספים, דבר שדוד לא ציפה ממנו לעשות והיה עליו להצטער על מותם ולנזוף ביואב. יש להניח שיואב נהג כך משום ששליחת אוריה למות לבדו הייתה פעולה שקופה מדי והייתה מעוררת את זעם חבריו הלוחמים.

[עריכה] העונש

משעברה תקופת האבל על אוריה לקח דוד את בת שבע לאישה, והיא ילדה לו את הבן פרי החטא, אך דוד לא יצא מהפרשה פטור בלא כלום. נתן הנביא הגיע להוכיחו.

בפי נתן היה "משל כבשת הרש":

"שני אנשים היו בעיר אחת, אחד עשיר ואחד רש. לעשיר היה צאן ובקר הרבה מאוד. ולרש אין כל כי אם כבשה אחת קטנה אשר קנה ויחיה ותגדל עמו ועם בניו יחדיו. מפתו תאכל ומכוסו תשתה ובחיקו תשכב ותהי לו כבת. ויבוא הלך לאיש העשיר, ויחמול לקחת מצאנו ומבקרו לעשות לאורח הבא לו, ויקח את כבשת האיש הרש ויעשה לאיש הבא אליו".

המשל נראה קל בהרבה מהנמשל. במשל מדובר על גזילת כבשה, לא על גזילת אישה ובוודאי שלא על רצח, ויש הרואים בו משום קל וחומר. אם משל זה מעורר את כעס דוד, על אחת כמה וכמה שהתנהגות דוד עצמה ראויה לכעס כזה. עם זאת, יש בנסיבות כפי שהיו אצל דוד קולא שאינה קיימת במשל. את דוד הנחתה בתחילה תשוקה בוערת ואחר כך חרדה גדולה מתוצאות גילוי ניאופו. חטאו של העשיר במשל, כך נראה, נעשה בקור רוח.
למעשהו של העשיר במשל מגיב דוד בזעם, ואינו מבין את המלכודת שטומן לו נתן: "בן מוות האיש העושה זאת, ואת הכבשה ישלם ארבעתיים".
אחר הצגת המשל, קרא נתן באוזני דוד בחריפות: "אתה האיש!", ובישר לו על קללות ה'. "לא תסור חרב מביתך עד עולם... לקחתי את נשיך לעיניך ונתתי לרעיך ושכב עם נשיך". דוד מגיב בוידוי: "חטאתי לה'". נתן משיב לו כי הוא עצמו לא ימות, אך בנו מבת שבע ימות. ואכן, התינוק לקה במחלה קשה. תינוק זה היה ממזר (אלא אם נקבל את הפירוש הסובר שבת שבע לא הייתה אשת איש. ראו להלן).

דוד צם והתפלל שבעה ימים למען הילד, ונסיונותיהם של אנשיו להאכילו עלו בתוהו. משמת הילד לבסוף חששו האנשים לבשר לו, שמא יעשה רעה לעצמו. כשראה אותם מתלחשים הסיק דוד שהילד מת, קם, אכל ורחץ עצמו. לפליאתם של האנשים: "בעבור הילד חי צמת ותבך וכאשר מת הילד קמת ותאכל לחם ?", השיב:

"בעוד הילד חי צמתי ואבכה, כי אמרתי מי יודע יחנני ה' וחי הילד. ועתה מת – למה זה אני צם. האוכל להשיבו עוד? אני הולך אליו והוא לא ישוב אליי".

יש בתגובה זו אבטיפוס פסיכולוגי להתנהגות שאינה בלתי שכיחה בהתמודדות עם מחלה ועם אבל: התנהגותו של אדם המייסר עצמו כל עוד חש שמוטלת עליו האחריות לחייו של זולתו, ומות הזולת, הגם שמסב לו צער, משחררו מנטל אחריות זה, ובכך מפחית מהמצוקה שהוא מפגין.

הקללה שרבצה על בית דוד לא סרה עם מות הילד. אחריו הגיעו אונס תמר בידי אמנון, רצח אמנון בידי אבשלום ומרד אבשלום בדוד ומותו.

לפי פרשנות חז"ל וחלק מהחוקרים החדשים, הייתה בת שבע נכדת אחיתופל, והניאוף עימה הוא שהוביל לימים את אחיתופל לבגוד בדוד ולסייע למרד אבשלום.

לפי אברבנאל, פעילותה הנמרצת של בת שבע להפוך את בנה שלמה למלך בזקנתו של דוד, נבעה, בין השאר, מהחשש שמא אדוניהו ינסה להזכיר את חטא הניאוף ולהשתמש בו כדי להרוג אותה ואת בנה.

בהתאם לכך כותב אריה ברטל:

"שלמה כמלך ישראל וכיורשו של דוד היה הסיכוי היחיד לא רק להצלת חייו שלו ושל חיי אמו, אלא שימש גם כדרך יחידה להצלת שמו ויוקרתו של דוד עצמו, ותריס בפני הסכנה שאחרי מותו יוצג כאחד הנבלים בישראל".

[עריכה] הערכת התנהגות דוד בפרשת בת שבע

הפרשנות המסורתית, הנשענת על אחת הדעות בתלמוד, הכניסה מוטיב נוסף לעניין הריגת אוריה. לפי פרשנות זו, כדי להימנע מלהשאיר נשותיהם עגונות כתבו להן חיילי דוד, בטרם יצאו למלחמה, גט, שתוקפו יהיה למפרע, במקרה שלא ישובו ממנה[2].

בהתאם לכך, מותו של אוריה במלחמה הפך את אשתו לפנויה רטרואקטיבית, והיחסים שקיים איתה דוד עוד בחיי אוריה נוקו מחטא הניאוף. על כך כותב דניאל פרידמן:

"...למעשה באמצעות הרצח של אוריה מטהר עצמו הרוצח, כלומר דוד המלך, מעבירת ניאוף. קשה להתלהב מההגיון המעניק פרס כזה על מעשה רצח".

בתוספות (מסכת בבא מציעא מט.) הקלו עוד יותר עם דוד ותיארו את הגט שנתנו היוצאים למלחמה לנשותיהם כגט ממש ולא כגט על תנאי ובכך נפתרת במידת מה תהייתו של פרידמן. אולם אין להנחה זו ביסוס בכתובים.

המניע לדעה התלמודית המטהרת את דוד מניאוף הוא התמיהה: "אפשר חטא בא לידו ושכינה עמו". לפיכך מגיע התלמוד למסקנה: "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" (שבת נו.), וכוונת התלמוד לפטור את דוד מחטא הניאוף, אך לא מחטאים אחרים שנגררו בפרשה זו. עם זאת, התלמוד עצמו ובעקבותיו פרשנים כאברבנאל מציינים כי רצונו של רבי לטהר את דוד שמשושלתו יצא הביא להוצאת המקרא מידי פשטו. הבסיס לטענת אברבנאל, הוא דבר ה': "מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת-דְּבַר יְהוָה לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי אֵת אוּרִיָּה הַחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת-אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּוֹן" (ש"ב יב,ט) והפסוק הנתון בפי דוד עצמו: "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל-נָתָן חָטָאתִי לַיהוָה" (שם,יג).

בחז"ל מובאת דעה שדוד ובת שבע נועדו זה לזה, אך דוד הקדים את השעה ולא המתין לזמן הנכון:

"דרש רבא: מאי דכתיב 'כי אני לצלע נכון ומכאובי נגדי תמיד' - ראויה הייתה בת שבע בת אליעם לדוד מששת ימי בראשית אלא שבאה אליו במכאוב, וכן תנא דבי רבי ישמעאל: ראויה הייתה לדוד בת שבע בת אליעם אלא שאכלה פגה..." (בבלי מסכת סנהדרין דף קז/א)

ספר הזוהר מדמה את בת שבע לארץ כנען, שהיה עליה להיכבש בידי גויי הארץ לפני שישראל נכנסו לתוכה. עוד מופיעה בזוהר הסברה שדוד הועמד בפני נסיון בת שבע כדי להעלות את דרגתו הרוחנית כדי שתשתווה לזו של האבות, אך השטן הכשילו.

רבים בין הקוראים הביקורתיים בתנ"ך דנים את דוד לחומרה. פרידמן משווה את התנהגותו של דוד לזו של אחאב, שעליה נאמר הרצחת וגם ירשת, ומוצא שהתנ"ך החמיר בדין האחרון והקל בדין הראשון. אחרים ציירו את בת שבע, שבפרשה זו בתנ"ך תפקידה פסיבי ביותר, כמי שתשוקותיו של דוד נכפות עליה ומתוות לה גורל טראגי. במסורת ישראל, אף על פי כן, לא פגם מעשה בת שבע בזכרו של דוד כנעים זמירות ישראל וכאבי שושלת המלוכה שממנה ייצא המשיח.

כאשר שמעון פרס הזכיר בנאום בכנסת ב-1994 "מה דוד המלך עשה על הגג", דבריו גרמו לזעזוע ולזעם אצל החרדים והוגשה הצעת אי אמון בממשלה.

[עריכה] ראו גם

  • תורת הפערים - שיטה לניתוח ספרותי שהודגמה לראשונה על סיפור זה

[עריכה] לקריאה נוספת

  • דניאל פרידמן, הרצחת וגם ירשת, דביר, תש"ס
  • חיה שרגא בן איון, נשות דוד, ידיעות אחרונות – ספרי חמד, תשס"ה
  • יהודה קיל, דעת מקרא – שמואל ב, הוצאת מוסד הרב קוק
  • הרב יעקב מדן, דוד ובת שבע - החטא, העונש והתיקון, הוצאת ישיבת הר עציון, תשס"ב
  • משה שמיר, כבשת הרש, רומן היסטורי
  • דו"ח המלך דוד, שטפן היים, רומן היסטורי
  • "המלך במבט אירוני; על תחבולותיו של המספר בסיפור דוד ובת-שבע ושתי הפלגות לתאוריה של הפרוזה", פרי מ' ומ' שטרנברג,הספרות, 1, 1968-1969, עמ' 263-292.
  • זהירות, ספרות! – לבעיות האינטרפרטאציה והפואטיקה של הסיפור המקראי (תשובה לבעז ערפלי ולאוריאל סימון), מ' פרי ומ' שטרנברג, הספרות, ב (תש"ל-תשל"א), עמ' 633-635.
  • הרב צבי ישראל טאו "לאמונת עיתנו"

[עריכה] קישורים חיצוניים

[עריכה] הערות שוליים

  1. ^ (בבלי, מסכת עבודה זרה דף ד ע"ב-ה ע"א)
  2. ^ "ואת אשתו לקחת לך לאשה" - ליקוחין יש לך בה, דאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו שנאמר "ואת עשרת חריצי החלב האלה תביא לשר האלף ואת אחיך תפקוד לשלום ואת ערובתם תקח" - מאי ערובתם תני רב יוסף דברים המעורבים בינו לבינה. (בבלי מסכת שבת דף נו/א).
ערך מומלץ