כלכלת דנמרק
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
השוק הכלכלי בדנמרק נחשב מתקדם מאוד ומשלב חקלאות מתקדמת, תעשייה מסורתית בהיקף נמוך, מערכת רווחה ממשלתית ענפה, תנאי חיים גבוהים, מטבע יציב, תלות גבוהה בסחר חוץ וכל זאת תחת מינימום התערבות ממשלתית המאפשרת תנאי תחרות נוחים.
כלכלתה הסוציאל דמוקרטית של דנמרק מבוססת על מיסים גבוהים, מדינת רווחה מפותחת ואיגודים מקצועיים חזקים. העובדים בדנמרק מאוד מאוגדים ו-75% מכלל העובדים במשק הדני חברים בקונפדרציית איגודי המסחר הדנית, המהווה ארגון גג לארגוני העובדים והאיגודים המקצועיים בדנמרק. איגודי העובדים בעלי השפעה יום-יומית על חיי העובדים וניהול מקום עבודתם. המסורת העסקית הדנית כוללת שיתוף מקיף של האיגודים בניהול וברוב החברות יש נציגות לעובדים במועצת המנהלים, כל זאת כמעט ללא התערבות ממשלתית (אין, לדוגמה, שכר מינימום בדנמרק).
למרות חברותה באיחוד האירופי וחברות פעילה בפעילות הכלכלית של הארגון, דנמרק בחרה לאחר משאל עם בספטמבר, 2000, שלא לעבור למטבע האירו ולהישאר עם מטבע הכתר הדני. למרות כל זאת בחרה דנמרק להצמיד את מטבע הכתר הדני לאירו ברצועת ניוד צרה.
השכר הממוצע לעובד יצור בשנת 2004 הוא 300,000 קרונות דניות לשנה (40,000 אירו). שיווינות התחלקות ההכנסות בדנמרק מהגבוהות בעולם, 0.22 על פי מדד גיני. בכל חברה בע"מ עם יותר מ-50 עובדים, 1/3 מהדירקטוריון מורכב מנציגי האיגוד המקצועי. בעלי ההון הגדולים ביותר במגזר הלא הממשלתי הדני הן קרנות הפנסיה הממלכתיות וקרנות הפנסיה של האיגודים המקצועיים.
עיקר הייצוא של דנמרק הוא מזון, מכונות, תרופות ואנרגיה והוא מתבצע עם מדינות האיחוד האירופי ובעיקר שבדיה, גרמניה ובריטניה. גם עיקר הייבוא מתבצע עם מדינות האיחוד האירופי ובעיקר שבדיה, גרמניה ובריטניה והיא מייבאת מכונות וחומרי גלם שונים לתעשייה.

