סונטה (מוזיקה)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

במוזיקה, סונטה היא מבנה של יצירה מוזיקלית. משמעות השם "מנוגנת" - באיטלקית Sonata. השם ניתן לאורך השנים ליצירות מוסיקליות רבות בז'אנרים שונים, אך לקראת סוף המאה השמונה עשרה ניתן ליצירה במבנה הידוע כיום כ"צורת סונטה".

תוכן עניינים

[עריכה] צורת סונטה

סונטה היא צורה קבועה, והקבוע בה הוא בדרך כלל פרקה הראשון של היצירה הבנוי משלושה חלקים:

  • אקספוזיציה
  • פיתוח
  • רפריזה

[עריכה] האקספוזיציה:

  1. הצגת הנושא הראשון.
  2. גשר.
  3. הצגת הנושא השני.
  4. חזרה לפתיחה.
  5. חלק מסיים (קודה).

[עריכה] הפיתוח

בפיתוח משתמש המלחין בשני הנושאים שהציג באקספוזיציה. הוא מפתח אותם ולעיתים אף משלב ביניהם.

[עריכה] רפריזה

ברפריזה מנוגנים שוב שני הנושאים אך הפעם באותו הסולם (בעוד שבאקספוזיציה הם מנוגנים לרוב בסולמות שונים).

רוב הסונטות הן בעלות 3 פרקים: הראשון מהיר ובצורה הנ"ל מהיר, השני איטי ולרוב בצורה של A-B-A, והשלישי שוב מהיר, בצורה הנ"ל או בצורת רונדו (A-B-A-C-A-D וכ'ו).

[עריכה] שאר הפרקים

הפרק השני בסונטה יהיה בדרך כלל פרק איטי: אנדנטה, אדאג'ו או לארגו. הפרק השלישי יהיה ריקודי באופיו: מינואט או סקרצו. הפרק הרביעי והאחרון יהיה מהיר: רונדו או קטע מהיר אחר.

[עריכה] התפתחות הסונטה

ראשיתה של צורת הסונטה בתקופת הבארוק, אך היא התעצבה לצורה המוכרת לנו כיום בידי המלחין קארל פיליפ עמנואל באך (בנו של יוהן סבסטיאן באך) בתחילתה של התקופה הקלאסית. המלחין הראשון שהירבה להשתמש בסונטות היה המלחין המשמעותי בעיצוב התקופה הקלאסית - יוזף היידן, שכתב בצורת הסונטה את רוב הסימפוניות שלו. בהשפעת היידן נכתבו רוב היצירות בתקופה הקלאסית כסונטות. רביעיות מיתרים, יצירות לפסנתר סולו, סימפוניות - נכתבו כולן כסונטות. הסימפוניה היא יוצאת הדופן היחידה מבחינה מבנית שכן רוב הסימפוניות בתקופה הקלאסית כללו ארבעה פרקים ולא שלושה כמו יצירות אחרות הכתובות בצורת הסונטה.

בתקופה הרומנטית התערערה הדומיננטיות של צורת הסונטה ומלחינים פיתחו צורות אחרות לארגון יצירותיהם, וכמו כן פותחה צורת הסונטה והשתנתה. כחלק מהתפתחות זו ראוי לציין סימפוניות בעלות חמישה פרקים (כמו הסימפוניה הפנטסטית של המלחין הצרפתי הקטור ברליוז).