רבינדרנת טגור
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
רבינדרנת טגור (7 במאי 1861 - 7 באוגוסט 1941), משורר בנגלי, פילוסוף, ופטריוט הודי. הוא זכה בפרס נובל לספרות ב-1913 ובכך היה לאסיאתי הראשון שזכה בפרס נובל. טגור תמך בציונות באופן גלוי, ואף קיים על שמו רחוב בתל אביב.
תוכן עניינים |
[עריכה] פרטים ביוגרפיים
טגור נולד בכלכותה, בן הזקונים במשפחה משכילה ואמידה. טגור היה ברהמין, הקסטה הגבוהה ביותר במדרג ההודי. אביו היה הפילוסוף והמנהיג הדתי דבנדרנת טגור. טגור התחנך בבית, ובגיל 17 נשלח ללימודים באנגליה, אותם לא סיים. בשלב מאוחר יותר של חייו עסק טגור, פרט לעיסוקיו הספרותיים המגוונים, בניהול הנכסים המשפחתיים שהוריש לו אביו.
משתורגמו יצירותיו לאנגלית, הפך טגור לפופולרי מאוד, והירבה לטייל בעולם במסגרת ביקורים בכנסים בהם נשא הרצאות, ובביקורי ידידות. טגור הפך לדובר לא רשמי ומייצג של המזרח. מסעותיו העולמיים חידדו את הבנתו של טגור לגבי סוגיות לאומיות ואזרחיות. השקפותיו החינוכיות הובילו אותו להקמת בית ספר, שנקרא ברהמהצ'רישרם (משמעות השם היא "מרכז הברהמהצ'ריה") במערב בנגל, בשטח שאביו הוריש לו מאחוזתו. ב-1901, הפך בית הספר לאוניברסיטת וישווה בהרטי. אוניברסיטה זו היא האוניברסיטה המרכזית של הודו מ-1951.
טגור היה לפרקים גם חבר בתנועה הלאומית ההודית, וגאנדי היה חבר קרוב שלו. הוא תמך בתנועת העצמאות ההודית, ואף כתב על כך. ב-1915, קיבל טגור תואר אבירות מהממלכה הבריטית, אך הוא ויתר עליו לאחר שנים אחדות כמחאה על הטבח באמריצר. בארוע זה פתחו חיילים בריטים ללא אזהרה באש על הפגנה של המון הודי בחצר סגורה, והרגו כ-500 גברים, נשים וילדים חפים מפשע.
טגור נפטר ב-7 באוגוסט 1941.
[עריכה] יצירתו הספרותית
"ההרים הם שאיפתה הנואשת של האדמה להגיע אל אשר לא יוגע"
למרות שטגור ידוע בעיקר כמשורר, הוא כתב גם נובלות, מאמרים, סיפורים קצרים, יומני מסע, ודרמה. הוא כתב למעלה מ-2,000 שירים, הנחשבים כנכס צאן ברזל בכל תת היבשת ההודית ובעולם כולו.
יצירתו של טגור עוסקת בנושאים חברתיים, פוליטיים וחינוכיים, וחזונו על האחווה הכלל עולמית בין בני האדם. שירתו, לבד מעומקה הרוחני והרגשי, מבטאת לרוב את החגיגה של החיים והטבע. טגור תופס את רבגוניותם של החיים כמקור בלתי נדלה של עונג כשלעצמו. האהבה היא מוטיב חוזר ביצירתו, והוא עסק לעתים קרובות גם בפטריוטיזם. טגור היה רגיש מאוד לארועים העולמיים שהתרחשו בזמנו, וכתב על כאבו ויאושו מהמלחמה.
שיריו נבחרו כהמנונים הלאומיים של הודו ובנגלדש. ב1913, הוא זכה בפרס נובל לספרות, על תרגומיו מאנגלית ועל יצירתו גיטאנג'לי - אוסף שירים (1910). כך הפך טגור לאסיאתי הראשון שזכה בפרס נובל.
גם היום מהווה טגור מקור השראה ליותר מ-200 מיליון אנשים במערב בנגל הודו ובנגלדש, ולאנשים בעולם כולו.
[עריכה] תרגומים לעברית
רבות מיצירותיו תורגמו לעברית. כל התרגומים נעשו מאנגלית, כשברוב המקרים התרגום משפת המקור הבנגלית לאנגלית נעשה על-ידי רבינדרנת טגור עצמו.
בין התרגומים שיצאו לאור בעברית:
- אספי פרי, תרגום: דוד פרישמן, הוצאת שטיבל, תרפ"ב, 1922
- בינת האינסוף, תרגום: יחיאל כרמון, הוצאת גל, תשנ"ה, 1995
- הבית והעולם, תרגום: פסח גינצבורג, הוצאת מצפה, תר"צ, 1930
- בסוד נשים, תרגום: פועה שלו-תורן, הוצאת יבנה, תשכ"ח, 1968
- בשורת אביב, תרגום: פועה שלו-תורן, הוצאת יבנה, תשל"ג, 1973
- גחליליות, תרגום ראשון: ראובן גרוסמן, הוצאת מסדה, תשי"ג, 1953 ; תרגום שני: פועה שלו-תורן, הוצאת יבנה, תשכ"ט, 1969
- הגנן, תרגום: דוד פרישמן, הוצאת מודן, תשמ"ה, 1985
- היא : סודות מאחורי הסארי, תרגום: דפנה לוי, הוצאת סער, תשס"ו, 2005
- הרדופים אדומים, תרגום: פועה שלו-תורן, הוצאת יבנה, תשל"ז, 1977
- חיטרא: משחק במחלקה אחת, תרגום: דוד פרישמן, הוצאת שטיבל, תרפ"ב, 1922
- החיים והמתים וסיפורים אחרים, תרגום: ליאורה כרמלי, הוצאת אסטרולוג, תשס"ב, 2002
- הירח העולה, תרגום: דוד פרישמן, הוצאת שטיבל, תרפ"ב, 1922
- כניסה אסורה וסיפורים אחרים, תרגום: ליאורה כרמלי, הוצאת אסטרולוג, תשס"ב, 2002
- הלאומיות, תרגום: י. עדלמי, הוצאת טרקלין, תרפ"ג, 1923
- לאור השקיעה, תרגום: פועה שלו-תורן, הוצאת יבנה, תשכ"ט, 1969
- מתת אוהב, תרגום: פועה שלו-תורן, הוצאת יבנה, תשכ"ז, 1967
- סיפור בארבעה פרקים, תרגום: נפתלי גולן, הוצאת מסדה, תשכ"ח, 1968
- הספינה הטרופה, תרגום : אוריאל הלפרין, הוצאת מצפה, תרצ"א, 1930
- עלי ארח, תרגום: פועה שלו-תורן, הוצאת יבנה, תשי"ז, 1957
- צפרי נוד, תרגום: פועה שלו-תורן, הוצאת יבנה, תשי"ז, 1957
- שימיני כחותם, תרגום: פועה שלו-תורן, הוצאת יבנה, תש"ם, 1980
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
- אוניברסיטת וישווה בהרטי נוסדה בידי רבינדרנת טגור
- ביוגרפיה באתר הרשמי של פרס נובל
| הקודם: גרהרט האופטמן |
פרס נובל לספרות 1913 |
הבא: רומן רולאן (1915) |

