עגינות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ביהדות, עגינות הוא מצבה של אישה המעוניינת להתגרש מבעלה, אך בעלה אינו יכול או אינו רוצה לתת לה גט. מצבים שגורמים לעגינות יכולים להיות אסונות: היעלמות של הבעל בלא עדויות על מותו, מחלה שגורמת לתרדמת או לאובדן שפיות וכיוצא באלה. עגינות יכולה להיגרם גם בזדון - בעל שכובל את אשתו אליו בניגוד לרצונה באמצעות סירוב למתן גט. אישה שבעלה מסרב בזדון לגרשה נקראת גם מסורבת גט.

עגינות יכולה להיגרם גם במצב שבו בעלה של האישה נפטר מבלי להותיר אחריו ילדים. במצב כזה אמור אחיו של הבעל לייבם את האלמנה, כלומר להינשא לה, או לוותר על הנישואין בטקס המכונה חליצה. אם מקום הימצאו של אחי הבעל המנוח אינו ידוע, או שהוא עדיין ילד, על האישה להמתין עד שיוכל לקיים את טקס החליצה, לכשיימצא או כשיגדל. גם כשאחי הבעל כשיר לייבם או לחלוץ, הוא עשוי לסחוט את האלמנה ולהותיר אותה בעגינותה, באמצעות עיכוב טקס החליצה עד לקבלת דרישותיו.

תוכן עניינים

[עריכה] עגונה

אישה עגונה אינה יכולה יכולה להינשא לגבר אחר, על פי דיני ההלכה, עקב האיסור החמור בתורה על קיום יחסי אישות עם אשת איש. לעניין זה אין משמעות לסיבה להיווצרות העגינות (אסון או זדון), או לזמן שחלף מאז הפכה האישה לעגונה. ילד שנולד לעגונה מגבר אחר נחשב ממזר, והוא יהיה פסול לנישואין בבגרותו. יש מחלוקת האם ילד שנולד לאישה הזקוקה לחליצה הוא ממזר.

מצבה של העגונה קשה מאוד, ולכן נעשים מאמצים להתרתן של עגונות. הבעיה היא שלהתרתה של עגונה אפשריות רק שלוש דרכים:

  • איתור הבעל ושכנועו לתת גט לאשתו.
  • הוכחת סבירות גבוהה לכך שהבעל מת.
  • מציאת פגם בטקס הקידושין ולפיכך ביטול הנישואין מעיקרם.

ראיות למותו של הבעל, לדעת רוב הרבנים, די שיוכחו בסבירות גבוהה, ואין צורך בהוכחת ודאות המוות. דעה זו נסמכת, בין היתר, על הקביעה: "תנו רבנן נפל לגוב אריות אין מעידין עליו" (תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף קכ"א, עמוד א). כלומר, אם ידוע שאדם נפל לגוב אריות ולא יצא משם, מניחים שהוא מת, ואין צורך בחקירת עדים למותו, או בבדיקה נוספת אחרת. גוב האריות משמש בקביעה זו כדוגמה למצב שממנו הסיכוי להינצל קלוש. אולם, אם בדיעבד יתברר בכל זאת כי הבעל חי, תימצא האישה במצב קשה במיוחד: ילדיה מבעלה השני ייחשבו לממזרים והיא תיאלץ להיפרד הן מבעלה הראשון והן מבעלה השני (יופעל עליה הדין: "אסורה לבעלה ולבועלה"). מקרים כאלה הם נדירים, אולם קרו בעיקר בעקבות השואה.
מציאת פגם בטקס הקידושין נחשב למוצא אחרון להתרת עגינות. לשם כך בודקים את העדים לטקס הקידושין ומנסים לתרץ מדוע אחד מהם פסול לעדות (טקס קידושין תקף רק אם מעידים עליו שניים). אפשרות אחרת היא להראות כי האישה לא הביעה את הסכמתה לקידושין בצורה ברורה ומקובלת ולכן הם אינם תקפים. לביטול הקידושין אין השלכות על מעמדם של ילדי האישה, אולם הוא עלול ליצור בעיות הלכתיות אחרות, ולכן משתמשים בו רק כשאין כל בררה אחרת.

מצב של עגינות קיים רק אצל נשים - כל האיסורים שנימנו לעיל אינם חלים על גבר שאשתו נעלמה. אין איסור מהתורה על הגבר לשאת שתי נשים, וילד שנולד לגבר נשוי מאשה פנויה שאינה אשתו, אינו ממזר. אמנם תקנותיו של רבנו גרשום (וגם חוקי מדינת ישראל) אוסרים על הגבר לשאת שתי נשים (ביגמיה), אך במקרים מיוחדים, כמו של גבר שאשתו נעלמה או מסרבת לקבל גט במשך זמן רב, יוכלו מאה רבנים לתת לו היתר לשאת אשה אחרת על פניה (ראו להלן).

בישראל, נוצרת בעיה של עגינות לא רק עקב בעלים סרבנים, אלא גם כתוצאה ממלחמה או שבי, שבה נעדר מותיר את אשתו עגונה. הרבנות הצבאית משקיעה מאמץ רב בפתרון בעיה זו, אך גם היא אינה יכולה לחרוג ממסגרת ההלכה. לפתרון הבעיה הועלתה הצעה לפיה כל חייל קרבי נשוי יפקיד בידי הרבנות גט על תנאי, והרבנות תפעיל גט זה אך ורק אם החייל הפך לנעדר והותיר את אשתו עגונה. אחת הפרשנויות בתלמוד למעשה דוד ובת שבע אומרת שדוד לא חטא בלקיחת אשת איש כיוון שחיילי דוד המלך נהגו כך טרם צאתם לקרב: "דאמר רב שמואל בר נחמני אמר רב יונתן כל היוצא למלחמת בית דוד כותב גט כריתות לאשתו" (בבלי, מסכת שבת, דף נ"ו, עמוד א). הצעה זו נדחתה, בין השאר עקב החשש מהשפעתה השלילית על מורל החיילים.

[עריכה] מסורבת גט

על-פי ההלכה אפשר להפעיל לחץ על הגבר כדי שייתן לאשתו גט ("גט מעוּשֶׂה"). במקרים מסוימים, ניתן (מדין התורה) אפילו להכות את הבעל עד שיגרש את אשתו: "...וכן אתה אומר בגיטי נשים כופין אותו עד שיאמר רוצה אני" (בבלי, מסכת ערכין, דף כ"א, עמוד א), אך מקרים אלו הם מועטים יחסית. ברוב המקרים אין חיוב על הבעל לתת גט, ואז הלחץ המופעל על הגבר מוגבל, בשל החובה להשאיר לו בררה כלשהי, כדי שהגט לא ייפסל.

כפתרון לבעיה זו קבע רבינו תם שורה של סנקציות שניתן להפעיל על הבעל הסרבן, הנקראת "הרחקות דרבינו תם", הכוללות נידוי חברתי, מניעת טובות הנאה וכיבודים. במקרים קיצוניים, ניתן אפילו לכלוא את סרבן הגט. במדינת ישראל רשאי בית דין רבני להפעיל אמצעי לחץ שונים על גברים סרבני גט, ברוח ההרחקות הנ"ל, כמו שלילת רשיונות נהיגה ועבודה, ומניעת העסקתו במוסדות ממשלתיים. אמצעי הלחץ שהוכח כיעיל ביותר הוא שלילת רישיון הנהיגה.

בית הדין הרבני אינו ממהר תמיד להשתמש באמצעי הכפייה העומדים לרשותו, אלא משתדל לרצות את רצון הבעל, ובכך מאפשר לבעל סחטן או נקמני להותיר את אשתו עגונה במשך שנים רבות. על התנהגותם של בתי הדין הרבניים בהקשר זה נמתחה ביקורת חריפה. דוגמה לכך הם דבריו של הרב יובל שרלו:

"העובדה כי התורה קבעה שהאיש מגרש את אשתו רק מרצונו בונה ביסודה את קדושת המשפחה, אולם אין היא נותנת לבעל כל זכות מוסרית והלכתית כדי לנצל הלכה זו ולסחוט את האישה. ... בשעה שהדיינים אינם מונעים זאת, והם ממשיכים לחייב אישה לדור עם נחש בכפיפה אחת, אין הם נוהגים בדרכה של הלכה ובדרכה של תורה." [1]

לפתרון הבעיה של מסורבות הגט הועלו הצעות שונות:

  • הגברת השימוש באמצעי הכפייה הנתונים לבית הדין הרבני. כאשר הבעל נמצא בישראל, בסמכותו של בית הדין הרבני לכלוא אותו עד שייתרצה וייתן גט לאשתו. סמכות זו אינה נתונה לבתי דין רבניים בחו"ל, שבשונה מבישראל, אינם זוכים לחיזוק על-ידי חוקי המדינה שבה הם פועלים.
  • מימוש הסמכות, הנתונה לבית הדין על-פי ההלכה, להכריז על הנישואין כבטלים מעיקרם, כך שממילא מתבטל הצורך בגט. מצד שני, ישנם פוסקים החולקים על קיומה של סמכות כזו ברוב המקרים.
  • חתימה על הסכם בין בני הזוג, עוד לפני הנישואין, להפקדת גט על-תנאי שייכנס לתוקף רק במקרים מוגדרים מראש, או לתשלום דמי מזונות גבוהים במיוחד על-ידי מי שיעכב את הגירושים (אם יגיעו בני הזוג למצב זה), ובכך לתת תמריץ לבן הזוג שלא לעכב את הגירושין.

סיוע מסוג חדש ניתן למסורבות גט בסוף 2004 בפסק דין של בית המשפט לענייני משפחה בירושלים, שבו נפסק כי על סרבן גט לפצות את אשתו בסכום של 425,000 ש"ח, משום ש"אי מתן הגט מהווה פגיעה קשה ביכולתה לנהל אורח חיים סביר ותקין, דבר המגיע לכדי התעללות נפשית הנמשכת שנים רבות", כך פסק השופט מנחם הכהן, וציין כי "אין מדובר בקביעת סנקציה נוספת כנגד סרבן הגט, שתכליתה לזרז את מתן הגט, ובית משפט זה אינו עוסק באמצעים לסידור הגט בעתיד, אלא אך ורק בהשלכות הישירות הנובעות מאי מתן הגט, על זכות האישה לפיצויים נזקיים".

ברוב מדינות המערב, שבהן נהוגים נישואים אזרחיים, המדינה אינה מכירה בעגינות, כך שאישה יכולה להירשם לנישואין במוסדות המדינה ברגע שהנישואים האזרחיים מוכרזים כבטלים. עם זאת, אם האישה היהודייה מעוניינת לעגן את הנישואים גם בטקס קידושין על-פי ההלכה, היא תיתקל בכל הבעיות הכרוכות בעגינות. כמו כן, אם ילדיה ירצו להינשא על-פי ההלכה, הם עלולים להיחשב כממזרים ולפיכך גם פסולי חיתון.

[עריכה] מסורב גט

בשל תקנתו של רבנו גרשום מאור הגולה שאין לשאת אישה שנייה ואין לגרש אישה בניגוד לרצונה, נוצר מעמד של "מסורב גט" - גבר הרוצה לגרש את אשתו, אך היא אינה מוכנה לקבל את הגט ממנו. עם זאת, שני גורמים הופכים את מצבם של מסורבי הגט לקל יותר, ואת מספרם לקטן בהרבה ממספר מסורבות הגט.

ראשית, על פי תקנות רבנו גרשום אפשר להתיר לגבר לשאת אישה שנייה באישור של מאה רבנים. לפיכך, אם השתכנע בית דין רבני כי סירובה של האישה לקבל גט אינו מוצדק, הוא יפנה את הבעיה למאה רבנים שונים ויבקש להתיר לגבר לשאת אישה שנייה. האישה הראשונה תוכרז כמורדת ולא תהיה זכאית למזונות מבעלה.

כמו כן, ובניגוד לילד שנולד לאישה נשואה שלא מבעלה הנחשב ממזר - ילד שנולד לגבר נשוי שלא מאשתו אינו נחשב ממזר. ההלכה אמנם אינה רואה בעין יפה קיום יחסי אישות מחוץ לנישואין, ואף רואה בגבר כזה עבריין, אולם לדבר אין כל השלכות על מעמדו של הילד.

[עריכה] לקריאה נוספת

  • מוניק זיסקינד גולדברג ודיאנה וילה, זעקת דלות - פתרונות הלכתיים לבעיית העגונות בימינו, הוצאת מכון שכטר למדעי היהדות, 2006.
  • יד לאשה: האשה והגירושין על פי ההלכה: פיתרון הלכתי לבעיית העגונה, מאת הרב שלמה ריסקין; עריכה: אבי שרף; תרגום לעברית: מיכל לוין -- אפרת: אור תורה סטון, 2004 תשס"ד

[עריכה] קישורים חיצוניים