ימת הלשון
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ימת הלשון (שמות נוספים: אגם הלשון, ימת הירדן) הוא אגם שכיסה בעבר את בקעת הירדן והערבה. האגם השתרע מדרום הכנרת בצפון, ועד אזור חצבה בדרום (נחל גדרון נחשב גבול ההצפה הדרומי של הימה), אורכו היה כ-230 ק"מ, ורוחבו המרבי כ-15 ק"מ. מן האגם יצאו מפרצים ארוכים אל תוך קניוני הנחלים של מדבר יהודה. ראשיתו של האגם במימיו של מפרץ סדום - מפרץ שיצא מן הים התיכון בסוף תקופת הפליאוקן, וכיסה את עמק יזרעאל וסביבותיו, ואת בקעת הירדן והערבה. מאוחר יותר, התנתק המפרץ מהים התיכון, ועם השנים התעצבה ימת הלשון. למעשה, הייתה ימת הלשון קיימת מלפני כ-60,000 שנה, עד לפני כ-15,000 שנה, בסוף תקופת הפליסטוקן. לאחר זמן זה, החלה ימת הלשון להתכווץ שוב, עקב שינויי האקלים, שהפך ככל הנראה להיות חם יותר ולח יותר. בסופה של התכווצות זו, נשארו ים המלח וים הכנרת כפי שאנו מכירים אותם כיום.
גובהה של ימת הלשון היה כ-180 מטר תחת פני הים, גבוהה בכ-230 מטר מגובהו של ים המלח כיום. ימת הלשון הייתה עשירה במלחים, גיר וגבס, ששקעו במהירות גבוהה לקרקעית האגם. ריכוז המלחים בימה היה כ-17-20% (לשם השוואה, ריכוז המלחים בים המלח הוא כ-33%, ובים התיכון כ-4%), והוא איפשר חיים של אצות מסוימות העמידות למליחות גבוהה. משקעיה של ימת הלשון יצרו תצורה הנקראת חוואר הלשון, הנפוצה בכל המקומות בהם הייתה הימה - בקעת הירדן, ים המלח וצפון הערבה. תצורה זו נחקרה בראשונה באזור לשון ים המלח, ומכאן שמה ושם הימה. בתחתיתו של מצוק ההעתקים במדבר יהודה, אפשר לראות קוי חוף קדומים של ימת הלשון.

