לבנון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

الجمهورية اللبنانية - הרפובליקה הלבנונית
לבנון סמל לבנון
דגל סמל
מוטו לאומי: אין
המנון לאומי: המנון לבנון
מיקום לבנון
יבשת אסיה, המזרח התיכון
שפה רשמית ערבית, צרפתית
עיר בירה ביירות
33°54′ צפון35°32′ מזרח
העיר הגדולה ביותר ביירות
משטר רפובליקה
ראש המדינה
- נשיא
- ראש הממשלה
נשיא
אמיל לאחוד
פואד סניורה
הקמה
- עצמאות
- הכרזה
- הכרה

מצרפת
22 בנובמבר 1943
1 בינואר 1944
שטח
- סה"כ
- % מים
162 בעולם
10,452 קמ"ר
1.6%
אוכלוסייה
- סה"כ (2005)
- צפיפות
123 בעולם
3,826,018
367 אנשים לקמ"ר
תמ"ג
- סה"כ (2005)
- תמ"ג לנפש
105 בעולם
23,638 מיליון $
6,178 $
מטבע לירה לבנונית (LBP)
אזור זמן UTC + 2 (שעון חורף) UTC + 3 (שעון קיץ)
סיומת אינטרנט lb
קידומת בינלאומית 961+

הרפובליקה הלבנוניתערבית: الجمهوريّة اللبنانيّة, אָלְגֻ'מְהוּרִיָּה (אל)לֻבְּנַאנִיָּה) היא מדינה במזרח התיכון, לחוף הים התיכון. המדינה גובלת בישראל בדרום, ובסוריה במזרח ובצפון.

תוכן עניינים

[עריכה] מקור השם

הארץ נקראת על-שם הר הלבנון, שהוא רכס הרים הנמצא במרכזה. השם "לבנון" או "הלבנון" כשמו של רכס ההרים מופיע פעמים רבות בתנ"ך. מעריכים שמקור השם "לבנון" הוא בפסגותיה המושלגות של הארץ, בעלות הצבע הלבן. השם המקראי הוא שמה של הארץ גם בשפות אחרות, כולל ערבית. בערבית הוא נכתב لـُبـْنـَان ונהגה: לֻבְּנָאן (ערבית ספרותית) או לְבְּנֵין (ערבית סורית). בצרפתית: Le Liban ובאנגלית: Lebanon או The Lebanon.

[עריכה] היסטוריה

ערך מורחב – היסטוריה של לבנון

חבל הארץ הנקרא כיום לבנון היה מאוכלס כבר באלף השלישי לפני הספירה. תושביו היו הפיניקים, הנמנים עם משפחת העמים השמיים המערביים, שעסקו במסחר ובשיט. בתקופת התנ"ך נקרא החבל "כנען" ותושביו נקראו כנענים. מלכי ממלכות יהודה וישראל קשרו איתם קשרים מסחריים ומדיניים הדוקים. חירם מלך צור סיפק לשלמה המלך ארזים לבניית בית המקדש, ואחאב מלך ישראל נשא לאישה את איזבל בת אתבעל מלך צידון.

מאז עליית האימפריה של אשור במאה השמינית לפני הספירה היו הר הלבנון וחופיו נתונים לשלטונם של כובשים זרים: מלכי אשור ואחריהם מלכי מצרים מלכי בבל, מלכי פרס, היוונים ואחריהם קיסרי רומא, הכובשים הערבים לבית אומיה ולבית עבאס והצלבנים בימי מסעי הצלב ואחריהם הממלוכים.

המערכת החברתית והפוליטית אשר התקיימה בין השנים 1516 עד שנת 1832 הינה אותה המערכת שהוקמה כבר בתחילת שלטונם של העות'מאנים בהר הלבנון (למעשה המערכת בקוויה הכלליים התבססה כבר בימי הגעת הדרוזים והמארונים להר הלבנון, ונשארה כשהייתה על פי המדיניות העות'מאנית דאז: "מה שהיה הוא שיהיה"). מערכת שלטונית זו החזיקה מעמד עד לתקופת שלטון בשיר השני בחסות המצרים (1832-1840).

בשנת 1516 פלשו העות'מאנים לאזור הלבנט מן הצפון. באזור שלט אז האמיר פח'ר אל דין הראשון מבית הנכבדים הדרוזי בית מען. תמיכתו של האמיר בעות'מאנים השתלמה והאימפריה החדשה העניקה לו את הזכות לשלוט באזור הרי השוף והסביבה.

המערכת הפיאודלית בלבנון היא מערכת פיאודלית מיוחדת אשר אינה מתבטאת בכפיפות והתחייבות לאדון, כמו באירופה, אלא בעיקר על חכירה. מרבית האיכרים בלבנון היו במעמד של "חוכרים", אך בכל זאת היו מספר עובדי כפייה. כמו בראש המערכת הפיאודלית האירופית, גם בלבנון עמד בראש האדונים שליט-על. בלבנון היה תוארו "אמיר", שנתכנה "אמיר ההר". כאמור, אמיר ההר היה דרוזי מ"בית שהאב" החל מן המאה ה-17, או בן ל"בית מען" לפני כן. במקרה של בעיה או ויכוח על בחירת האמיר התכנסו המשפחות החזקות בעדה ובחרו את האמיר מבין המשפחות הדרוזיות שבקרבן.

על פי השיטה הפיאודלית בלבנון (מוקאטעה) אדמת הר-הלבנון מחולקת ל-24 מוקאטעאת (אזורים). בראש כל מוקאטעה עומד שליט האזור - המוקטעג'י, אשר הוא ראש משפחת נכבדים המחויבת להעביר מס אל אמיר ההר, שהוא בתורו מחויב להפריש מס לואלי של צידון. המוקטעג'י החכיר את אדמתו לאיכר (מוסאקאה) בחוזה (חז'ה) אחת לשנה, או כאשר האדון או השותף (שריכּ) מתו.

בני המעמד השולט, בעלי הקרקעות, ביצעו את העבודה האדמיניסטרטיבית. בראש ובראשונה היה עליהם לשמור על הסדר הציבורי, לדאוג לפירעון חובות ולשפוט בעניינים פליליים. לשם יישום צרכים אלו נהגו ראשי המוקאטעג'י להחזיק חיל פרשים. בעת מלחמה כל מוקאטעג'י היה יוצא בראש חיל הפרשים הפרטי שלו לעזור למלחמתו של אמיר ההר.

היחסים הבין-עדתיים בימיו של בשיר השני התחלקו לאפיזודות שונות, בהתאם למצב הכולל. אך המגמה הסופית הייתה מגמה של העמקת הקרע הבין-עדתי שנבע ממדיניותו של בשיר השני: "הפרד ומשול". בשיר השני, שכיהן תקופה ארוכה מאוד כאמיר ההר, נהג כך לפני שקיבל את חסות שליטי מצרים (עקרון שאומץ בהמשך גם על ידי הטורקים והצרפתים בבואם לשלוט באזור באופן ישיר).

בשיר השני, אמנם הוריד את מעמדו של בית ח'זאן המארוני, בית הנכבדים ששלט במחוז כסרואן (מקום מושבו גם של בשיר השני), והפכו לצינור הוצאה לפועל של פסקי הדין שנתן.

עם הסתלקות איברהים פאשא מהאזור והגלייתו של אמיר ההר, בשיר השני (1840) בעקבות לחץ חמש מעצמות אירופה, חזר לשלוט שלטון ישיר השולטאן העות’מאני. אך היה ברור לכל כי הסדר הקודם לא ישוב. פירמאנים (כתבי זכויות באימפריה העות'מאנית) שונים פורסמו והכריזו כי הנוצרים בלבנון שווי זכויות לכל תושב אחר.

ברור היה כי הדרוזים (ושאר משפחות השייח'ים) אשר שלטו עד כה ירצו לחזור ולשלוט, אך המארונים התנגדו. הם חשו בהתעצמותם הן מבחינה מספרית והן מבחינת הפוליטיקה הבין-עדתית (במיוחד בזכות תמיכת צרפת ואוסטריה בהם).

פתרונות ביניים רבים נמצאו לכאורה מתאימים לסיפוק המאווים של כל הצדדים, אך רק מעטים יצאו לפועל. במציאות, רוב הפתרונות - שנוסו אחד לאחד - היו בעייתיים, כל פתרון ביקש לצאת מנקודת המוצא של הפתרון הקודם, להרחיבו ולשפרו. כך התגבשה בשלבים, צורת שלטון מיוחדת המסמלת את השינויים והתמורות המהותיים ביחסי העוצמה הדמוגרפית בהר-הלבנון, באותה עת.

ב-30 באוגוסט חתם גורו על צווים שהעניקו אוטונומיה לאזורים מסוימים בלבנון, אך זאת הייתה רק מראית עין. למחרת, ב-1 בספטמבר 1920 קמה, במעמד חגיגי וברוב טקס, מדינת "לבנון הגדולה" (להלן: לבנון) בכוח הסכם "סייקס-פיקו", סעיף 22 באמנת חבר הלאומים, והחלטת ועידת סן-רמו. חבל ארץ חדש זה בשליטה צרפתית ישירה, נקרא בשם לבנון, אך למעשה היה זה "לבנון הגדולה". בטבורה של ארץ זו אמנם עמד המחוז האוטונומי (=הסנג'ק) באימפריה העות'מאנית לשעבר: "סנג'ק הר-הלבנון". אולם למחוז הר-הלבנון נוספו האזורים הבאים:

תמונת לווין של לבנון
הגדל
תמונת לווין של לבנון

שטחה הכולל של לבנון: 10,452 קמ"ר.

מבנה השלטון בלבנון עד קבלת העצמאות לא היה קבוע, אלא השתנה כל כמה שנים על ידי מקור הסמכות: צרפת.

על פי החוקה הלבנונית שהתקבלה בשנת 1926, בראש המדינה עומד נשיא (הראשון שבהם היה שרל דבאס, שמונה על ידי הנציב העליון) והיא מושתתת על פרלמנט דו-בתי: סנאט (בית עליון) שחלק מציריו מונו על ידי הנשיא, ומתחתיו - בית הנבחרים (ביה"נ). מכל מחוז-בחירה נכנסו לפרלמנט נבחרים על-פי מכסה עדתית.

עם הכיבוש המחודש של הלבנט, כונן הגנרל הצרפתי קאטרו בלבנון שלטון מדיני עצמי-למחצה. אלפרד נקאש הוצב כנשיא ולידו כוננה ממשלה. אך מוסדות הייצוג הפרלמנטרים לא הוחזרו על כנם.

לאחר שנתיים, במרץ 1943, החליטו הצרפתים לערוך בחירות חדשות בלבנון על מנת להחזיר את החיים הפרלמנטרים בלבנון למסלולם. הנשיא הוחלף.

למעשה מאז כינון החיים הפרלמנטריים מחדש בלבנון - ואף על פי שחלו שינויים במהלך השנים במספר הכולל של הצירים בפרלמנט, נשאר תמיד היחס בין הנוצרים למוסלמים (והדרוזים) 5:6.

בבחירות שנערכו באוגוסט-ספטמבר 1943, זכו נציגים שתמכו בלבנון עצמאית לרוב גדול בפרמלנט. הממשלה אשר קמה - בהנהגת ראש הממשלה, ריאד אל-צולח המוסלמי, והנשיא, בשארה אל-ח'ורי הנוצרי - על סמך אישור הפרלמנט, מיהרה להודיע על כוונה להסיר את כל הסעיפים בחוקה שקושרים את לבנון למנדט הצרפתי. כמובן, צרפת התנגדה חריפות לצעד זה. אך הדבר לא מנע מן הממשלה החדשה להודיע בנובמבר 1943 על שינוי סעיפי החוקה הכובלים. באותה תקופה התגבשה גם "האמנה הלאומית" בין הנוצרים והמוסלמים. האמנה קובעת כי המוסלמים מקבלים את גבולות "לבנון הגדולה" כ"גבולות קבע" של המדינה ואילו הנוצרים מוותרים על תמיכתה של צרפת וזיקתם הרשמית המיוחדת אליה ומסכימים לקבלת לבנון אל משפחת העמים הערביים (ואכן סטטוס זה בא לידי ביטוי בהצטרפות לבנון ל"ליגה הערבית" ב-22 במרץ 1945). כמו-כן הנציחה האמנה את המפתח העדתי של שנת 1932.

"האמנה הלאומית" גרמה לכך שהעימות עם צרפת היה בלתי נמנע. העימות הסתיים רק בהתערבות בריטניה. אשר הציבה אולטימטום לצרפת. צרפת - שיצאה חבולה קשות ממלחמת העולם השנייה, לאחר שנכבשה על ידי גרמניה - לא יכלה לעמוד למול בריטניה. ב-22 בנובמבר 1943, ביטלה צרפת את הצו ושיחררה את העצורים. יום זה מוכר בלבנון כיום העצמאות הרשמי של לבנון.

לאחר קבלת העצמאות החלו המתואלים (השיעים) - שישבו בדרום - להגר לביירות, עיר הבירה. בשלב זה בתולדות לבנון העצמאית החלה לצמוח מאוד אוכלוסיית המתואלים בלבנון. עקב הריבוי הטבעי באוכלוסיית המתואלים, חל שינוי לרעה בגודל אוכלוסיית המארונים; המיעוט השולט. בני העשירון העליון של המארונים- אשר זיקתם לאירופה ולתרבותה ידועה ורבת שנים, התחילו להגר לצרפת, מקור החיקוי התרבותי. לכן, אט-אט נשחק גודל האוכלוסייה המארונית, הן משום ההגירה המרובה והן כתוצאה מאחוז הילודה הנמוך יחסית בקרב המארונים, לעומת המיעוטים האחרים (בעיקר המוסלמים והדרוזים).

מלחמת האזרחים הלבנונית פרצה ב-13 באפריל 1975 כהמשך ישיר לסכסוכי דת קודמים בלבנון.

המלחמה פרצה בהתקפה של פלסטינים על פייר ג'מייל, ראש מפלגת הכתאיב, בטקס חנוכת כנסייה חדשה בעין-רומאנה (הפרבר נוצרי של ביירות). תגובת הנגד לא איחרה לבוא ולאחר מספר שעות נורו בין 22 ל-30 פלסטינים חמושים אשר נסעו באוטובוס באותו אזור.

מאורעות אלה, אשר נודעו בשם מאורעות עין-רומאנה, גררו אחריהם קרבות נוספים בביירות ובסביבתה. למרות מילוי בקשתו של יאסר ערפאת להסגרת האחראים להרג החמושים הפלסטינים, עין-רומאנה הופגזה במשך שלושה ימים על ידי הפלסטינים. הכוחות נחלקו במהרה לשני אגפים: מחד - פלסטינים, נציונל-סוציאליסטים לבנוניים, פאשיסטיים לבנוניים, קומוניסטים לבנוניים, נאצריסטיים ודרוזים תומכי כמאל ג'ונבלאט, (אגף זה נודע במערב כ"שמאל הלבנוני"); ומאידך כתאיב וליבראליים לאומיים (מל"ל), מאידך (אגף זה נודע במערב כ"ימין הלבנוני"). הצבא הלבנוני נשאר ניטראלי בשלב ראשוני זה של הסכסוך, אך החל להתפרק במהרה ליחידות המרכיבות אותו, לפי עדה ודת.

סכסוכים אלו משכו אליהם את תשומת הלב של חלק ממדינות העולם. כחלק ממדיניות החוץ שלה סיפקה ברית המועצות, ביחד עם לוב ועיראק, נשק וממון לפלסטינים ולתומכיהם במטרה להחליש את השפעת ארצות הברית בלבנון. סוריה גם כן סיפקה נשק ותחמושת לתנועת הפתח על מנת לבסס את שליטתה על המליציות השונות שפעלו בשטח וניהלה דו-שיח מתמיד עם קבוצות כוח שונות אחרות. ביוני 1975 הצליח המוסלמי ראשיד כראמה, בעזרת מאמציה של סוריה, להקים ממשלת-חירום אשר מנתה שישה נציגים מקרב העדות השונות. ממשלת החירום, אשר פעלה שלושה חודשים בלבד, עד ראשית ספטמבר 1975, הצליחה לקיים שביתת-אש כמעט מוחלטת במהלך כהונתה.

לאחר פלישת צה"ל ללבנון במבצע ליטני הוקם יוניפי"ל על ידי האו"ם כדי לשמור על הסדר באזור.

[עריכה] פוליטיקה

ערך מורחב – פוליטיקה של לבנון

שיטת הפוליטיקה בלבנון יחודית לה, במסגרתה מתקיימת דמוקרטיה פרלמנטרית על בסיס עדתי/דתי, לפיה המשרות הבכירות מתחלקות בין העדות השונות על בסיס מפתח קבוע. החוקה הלבנונית קובעת כי על הבחירות לבית המחוקקים להתקיים אחת ל-4 שנים. בית המחוקקים בוחר את הנשיא לתקופה יחידה של 6 שנים והנשיא ובית המחוקקים בוחרים את ראש הממשלה. בפועל, משנות ה- 70 ועד 1992 לא התקיימו בלבנון בחירות עקב מלחמת האזרחים. הבחירות האחרונות לפרלמנט התקיימו בשנת 2005 והנשיא האחרון (אמיל לחוד) נבחר בשנת 1998.

[עריכה] כלכלה

ערך מורחב – כלכלת לבנון

מלחמת האזרחים שהתרחשה בשנים 1975-1990 פגעה קשות בכלכלה הלבנונית, פגעה קשות בתשתית, וצמצמה את התוצר הלאומי בחצי, ובכך לבנון סיימה את עידנה כמרכז פעילות בנקאית במזרח התיכון. בסיום מלחמת האזרחים והשקט ששרר איפשר לממשלה לגבות מיסים, להחזיר את השליטה בביירות, ובמתקני המדינה. כתוצאה מכך, התוצר הלאומי הגולמי גדל ב-353% בשנות ה-90.

איכרי לבנון מעבדים פחות משליש משטח המדינה. בגלל השטחים המישוריים המצומצמים נבנו במורדות המערביים של הרי לבנון מדרגות המעובדות עד לגובה רב. הגידולים העיקריים בלבנון הם: ירקות, פירות הדר, תפוחי–עץ, ענבים, זיתים, חיטה ובננות. רוב היבול מיוצא למדינות הנפט הערביות. בלבנון עדרים של כ- 400,000 עיזים ו- 205,000 כבשים (1991).

[עריכה] גאוגרפיה

מפת לבנון
הגדל
מפת לבנון
ערך מורחב – גאוגרפיה של לבנון

אקלימה של לבנון הוא אקלים ים תיכוני ודומה לזה שבישראל אך קר וגשום ממנו. כמות הגשמים השנתית נעה בין ממוצע שנתי של 500 מ"מ בבקעת הלבנון עד 1,500 מ"מ בהר הלבנון. ארזי הלבנון, הנזכרים כבר במקרא הם שהיקנו למדינה זו את הכינוי "ארץ הארזים". הארז הוא גם סמלה הלאומי של לבנון. בלבנון יש שתי רצועות הרים המשתרעות מצפון לדרום: האחת, הרי מול הלבנון הגובלת עם סוריה והחרמון הוא הנקודה הגובהה בה (2814 מטרים מעל פני הים) והשנייה היא הרי לבנון המערביים אשר פיסגתה הגבוהה ביותר מגיעה לגובה 3088 מטרים מעל פני הים. בתקופת החורף ההרים מתכסים שלג עד להפשרתו ההדרגתית באביב .

[עריכה] דמוגרפיה

ערך מורחב – דמוגרפיה של לבנון

אוכלוסית לבנון צפופה מאשר בכל מדינה אחרת במזרח התיכון, וכוללת 3,874,000 תושבים לפי הערכה ביולי 2006. רוב התושבים יושבים בערים. הערים הראשיות בלבנון הם:

  • ביירות (بيروت, בָּירות) בת כ- 1.5 מיליון תושבים (1990), היא הבירה והנמל הראשי.
  • טריפולי (طرابلس, טראבֻּלֻס), בת כ- 500,000 תושבים, עיר נמל בצפון לבנון.
  • צידון (صيدا, סָיְדא) עיר נמל בת כ-200,000 תושבים לאורך החוף בין צור לביירות.
  • זחלה (زحلة) העיר הגדולה בבקאע, עם כ-150,000 תושבים.
  • צור (صور, סוּר) עיר חוף בדרום המדינה בסמוך לגבול עם ישראל. בצור כ- 117,000 תושבים.

[עריכה] יהודי לבנון

ערך מורחב – יהדות לבנון

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: לבנון