איסור גניבת אדם
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בעשרת הדיברות, משמעות לא תגנוב היא האיסור לחטוף אדם[1]. לפי מצווה זו, אסור לחטוף אדם מישראל. איסור חטיפת אנשים שאינם מישראל אינו כלול במצווה זו, אך הוא תקף מסיבות אחרות. איסור גניבת רכוש נלמד מהפסוק "לֹא, תִּגְנֹבוּ; וְלֹא-תְכַחֲשׁוּ וְלֹא-תְשַׁקְּרוּ, אִישׁ בַּעֲמִיתוֹ.[2]"
תוכן עניינים |
[עריכה] מקור המצווה
מקורה של המצווה הוא בספר שמות כ, יב. היא הדיבר השמיני מעשרת הדיברות.
[עריכה] דיני המצווה
אסור לחטוף אדם מישראל. העונש המפורט בתורה "וְגֹנֵב אִישׁ וּמְכָרוֹ וְנִמְצָא בְיָדוֹ, מוֹת יוּמָת.[3]" הוא על חטיפת אדם ומכירתו אחרי קבלת התראה מעדים ורק אחרי חקירתם וקבלת עדותם בסנהדרין.
על-פי הפיוט "אלה אזכרה", שנאמר בתפילת מוסף של יום הכיפורים, מומש עונש זה באופן ציני על ידי קיסר רומי, הדריאנוס, בעת שציווה להרוג את עשרת הרוגי מלכות כעונש על מכירת יוסף בידי אחיו.
[עריכה] טעמי המצווה
היהדות רואה את חירות האדם כערך עליון וחטיפת אדם שוללת ממנו את חירותו. חשיבות החירות באה לידי ביטוי גם בדיני עבד עברי, כאשר נרצעת אוזנו של עבד הבוחר להמשיך את עבדותו עד ליובל ובכך מוותר על חירותו.
ראו גם: חטיפה בישראל
[עריכה] לקריאה נוספת
מוני מצוות:
- ספר המצוות לרמב"ם, לא תעשה רמג
- ספר החינוך, מצווה לו
פוסקים:
- משנה תורה לרמב"ם, הלכות גניבה ט, א.

