איין ראנד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

איין ראנד
תאריך לידה 21 בפברואר 1905
תאריך פטירה 6 במרץ 1982
זרם אובייקטיביזם
תחומי עניין מרכזיים מטאפיזיקה,תורת ההכרה, אתיקה, מדע המדינה, אסתטיקה
הושפעה על-ידי אריסטו, תומס אקווינס, פרידריך ניטשה
השפיעה על לאונרד פייקוף, משה קרוי

איין ראנד (2 בפברואר 1905 - 6 במרץ 1982), סופרת ופילוסופית אמריקאית שזכתה לפרסום בזכות ספריה "מרד הנפילים" ו"כמעיין המתגבר", ובזכות פילוסופיית האובייקטיביזם שלה.

תוכן עניינים

[עריכה] חייה של ראנד

[עריכה] ילדות ונעורים ברוסיה

איין ראנד נולדה כאליסה רוזנבאום, בת למשפחה ממוצא יהודי בסנקט פטרבורג שברוסיה. אביה, זינובי זכרוביץ' (פרונץ) רוזנבאום היה רוקח מצליח, שראנד הצעירה חשה אליו קרבה אינטלקטואלית והערצה. אמה, ראתה את עצמה כאינטלקטואלית, ושיננה באוזני ראנד הצעירה עד כמה גידול ילדים הוא "חובה שנואה".

מילדות העדיפה ראנד, בניגוד לאחיותיה נטשה ונורה, מגזינים לנערים שהיו רוויים בסיפורי גבורה והרפתקאות. קירה, שמה של גיבורת הרומן "אנו החיים" שכתבה שנים אחר כך, הוא גרסה גברית של "סיירוס", אחד מגיבורי אותם סיפורי מגזינים. התלהבות גדולה אף יותר עוררו בה סרטי הראינוע, ובמיוחד סרטים הוליוודיים, שעוררו בה את הרצון להפוך לתסריטאית. דמויות הגיבורים באותם סרטים, ובמיוחד הבלונדינים הגבוהים והעצורים רגשית, נתפשו אצל ראנד הצעירה כמייצגי "המיטב באמריקני הטיפוסי", והונגדו אצלה בחריפות ל"מיסטיציזם הרוסי" אותו תעבה.

עם פרוץ המהפכה הקומוניסטית בשנת 1917, הופקעו נכסיו של אביה, ומצבה הכלכלי של משפחת רוזנבאום הדרדר במהירות. שינוי זה בגורל משפחתה, כמו גם מצבה של רוסיה אחרי המהפכה, עמדו בשורש עוינותה ארוכת השנים לקומוניזם. משפחת רוזנבאום נמלטה לחצי האי קרים, שבו החזיקו כוחות הלבנים ברוסיה, ונותרה שם עד שנת 1921. בזמן שהותה שם, קראה ראנד לראשונה את ספריו של ויקטור הוגו ואת "סירנו דה ברז'רק" של אדמונד רוסטאן. הוגו, במיוחד, הותיר בה רושם בל יימחה, וספריו נחשבו אצלה כל חייה לדגם אידאלי של כתיבה ספרותית.

כאשר הסתיימה מלחמת האזרחים ברוסיה בנצחונם הסופי של הבולשביקים, שבה משפחת רוזנבאום לסנקט פטרבורג (עתה, פטרוגרד) וראנד החלה ללמוד היסטוריה ופילוסופיה באוניברסיטת פטרוגרד. במהלך לימודי הפילוסופיה שלה למדה ראנד לראשונה על הפילוסופיה של אפלטון ואריסטו — הראשון הפך למושא תיעוב מתמשך, כאבי תורת הקולקטיביזם, והאחרון היה לפילוסוף היחידי שלו רחשה ראנד הערצה וכבוד. רושם עמוק עוד יותר, אף כי קצר יומין, הותירה אצלה הפילוסופיה של פרידריך ניטשה ובמיוחד "כה אמר זרתוסטרא" שלו.

במהלך שנות לימודיה, הותירו בראנד רושם מיוחד שני אירועים: הראשון היה ההיתר שניתן לאביה לפתוח מחדש בית מרקחת, במסגרת תוכנת הנ.א.פ. כעבור שנה, הולאם שוב בית המרקחת, כמו בתי מרקחת אחרים. ראנד סברה כי העילה היחידה למתן ההיתר מלכתחילה הייתה לאפשר לאנשים כאביה ליצור את ההכנסות אותן יהיה ניתן לבזוז מאוחר יותר. אירוע שני שהותיר חותם היו הטיהורים באוניברסיטה. בשנה הראשונה ללימודיה, פעלו בקמפוס סטודנטים קומוניסטים ואנטי-קומוניסטים, כשרוב הסטודנטים מצביעים בעד האחרונים. בשנה השנייה, החלו טיהורים וכל הסטודנטים האנטי-קומוניסטים המוצהרים נרצחו או נכלאו.

[עריכה] חיים בארצות הברית

עם תום לימודיה בשנת 1924 החלה ראנד לעבוד כמדריכת מטיילים בארמונות הצאר. זמן קצר אחרי כן, ב-1925, זכתה באשרה לביקור אצל קרובי משפחתה, משפחת פורטנוי, בארצות הברית. במסיבת הפרידה שלה, לחש לה אחד מקרובי משפחתה: "אם ישאלו אותך באמריקה, ספרי להם שרוסיה היא בית קברות אחד גדול, וכולנו גוועים כאן לאיטנו." ראנד הגיעה לארצות הברית בפברואר 1926 וכפי שתכננה מראש, החליטה לא לשוב לברית המועצות לעולם. בתקופה זו, אימצה לעצמה שם חדש, איין ראנד, ומכאן ואילך התכחשה לחלוטין לשמה ולעברה.[1]

זמן קצר אחרי המעבר לארצות הברית נסעה ראנד להוליווד וניסתה להשתלב בתעשיית הסרטים שם. עבודה ראשונה קיבלה בזכות היכרות באקראי עם הבמאי ססיל ב. דה-מיל שביים אז את הסרט "מלך המלכים". ראנד שימשה כסטטיסטית בסרט, ואחר–כך קיבלה בהשתדלותו של דה-מיל משרה של תסריטאית זוטרה באולפניו. על הסט בסרט פגשה ראנד גם שחקן צעיר בשם פרנק אוקונור והתאהבה בו. השניים נישאו ב-15 באפריל 1929, זמן קצר לפני שפג תוקף אשרת השהייה שלה.

[עריכה] "אנו החיים" ו"כמעיין המתגבר"

אחרי שדה-מיל נאלץ לסגור את האולפן שלו בשנת 1929, נשכרה ראנד כפקידת תיוק במחלקת הלבוש של RKO והפכה לראש המחלקה שנה אחרי כן. באותה תקופה, החלה ראנד לכתוב את הרומן הראשון שלה, "אנו החיים" (במקור, "חתום") ואחרי שהצליחה למכור אחד מסיפוריה לאולפני יוניברסל נטשה את עבודתה ב-RKO והתמסרה לכתיבה.

הצלחתה המשמעותית הראשונה ככותבת הייתה עם המחזה "ליל ה-16 בינואר", שהתבסס באופן רופף על סיפור חייו של איל הגפרורים השבדי קרוגר. המחזה גם הוסרט מאוחר יותר (1941). בינתיים, הוציאה ראנד גם את "אנו החיים", שלא זכה להד של ממש. הספר תיאר, בנימה אוטוביוגרפית בולטת, את קורותיהם של קירה, ליאו ואנדריי הנאבקים בעריצות הסובייטית בשנים הראשונות אחרי המהפכה הקומוניסטית. הספר עובד לסרט, בלי רשותה או ידיעתה של ראנד, באיטליה של מלחמת העולם השנייה תחת השם "אנו החיים" (Noi Vivi) או "להתראות קירה!" (Addio Kira!). גרסה מעודכנת, באישורה של ראנד, יצאה בשנת 1986.

הרומן הקצר "המנון" שכתבה בשנת 1937 פורסם רק באנגליה, בשנת 1938, ואף הוא לא זכה להצלחה משמעותית. הספר היה דיסטופיה, המתארת חברה טוטליטרית שבה מושלת אידאולוגיה קולקטיביסטית קיצונית והמילה "אני" אינה קיימת בה.

במקביל, המשיכה ראנד לעבוד כתסריטאית, כשהיא כותבת את התסריט ל"ואז את באת" שהפך לסרט בבימויו של ג'ון פארו (אביה של מיה פארו) ובכיכובו של רוברט קמינגס, ו"מכתבי אהבה" בכיכובם של ג'וזף קוטון וג'ניפר ג'ונס, שהיה וריאציה חופשית על "סירנו דה ברז'רק" של רוסטאן.

בשנת 1938 החלה ראנד לכתוב את "כמעיין המתגבר" (שם מקורי, "חיים יד שנייה"). הספר, הפורש את סיפורו של האדריכל הווארד רוארק, הדבק בנחישות בעקרונותיו ומסרב להתפשר על עבודתו וערכיו. דמותו של רוארק שאבה השראה מסוימת מן האדריכל פרנק לויד רייט. הספר, שהוצאות ספרים רבות דחו אותו טרם פרסומו, הפך בהדרגה להצלחה גדולה, בעיקר בזכות המלצות "מפה לאוזן". מאוחר יותר, בשנת 1949, שימש התסריט לספר שכתבה ראנד בסיס לסרט בכיכובם של גרי קופר ופטרישיה ניל. הצלחתו העצומה של הספר העניקה לראנד פרסום והכנסות, ואפשרה לה להתמסר באופן בלעדי לכתיבה.

[עריכה] "מרד הנפילים" והתנועה האובייקטיביסטית

ב-3 בספטמבר 1946 החלה ראנד לעבוד על רומן חדש בשם "השביתה", בו ראתה את המגנום-אופוס שלה. ראנד עמלה במשך 11 שנים על כתיבת הרומן, החובק כ-1,100 עמודים. במהלך כתיבתו, באוקטובר 1951, עברו ראנד ואוקונור להתגורר במנהטן, התופשת מקום חשוב ברומן.

זמן קצר לפני כן, בסוף שנת 1950, קיבלה ראנד מכתב ממעריץ, סטודנט בן 19 לפסיכולוגיה בשם נתניאל ברנדן. בין השניים נוצר קשר אמיץ וקבוצה שמנתה בין השאר אשתו ברברה ברנדן, אלן גרינספן, לאונרד פייקוף, הארי ואיליין קלברמן, ג'ואן ואלן בלומנטל, ואחרים — כולם קרובי משפחה או מקורבים דרך נישואין לזוג ברנדן — החלה להתגבש סביב ראנד והפילוסופיה שלה.

היחסים בין ראנד לברנדן, לו סייעה להקים את "מכון נתניאל ברנדן" לקידום הפילוסופיה האובייקטיביסטית שלה הפכו בשנת 1953 לקשר רומנטי, שהתקיים בידיעתם של בני זוגם. הקשר בין ראנד לברנדן הצעיר ממנה נמשך עד שנת 1958 והוביל בעקיפין לגירושי הזוג ברנדן. באופן רופף יותר, נמשך הקשר עוד עשור שלם.

"מרד הנפילים" (באנגלית, "אטלס התנער") פורסם בשנת 1957 והפך מיידית לרב מכר. הספר בנוי כסיפור תעלומה בלשי המשולב בדיסטופיה, ומציג תמונה של העולם אילו היו מחליטים אילי ההון, התעשיה וההגות לפרוש ממנו. חלק לא מבוטל מזמנה - למעלה משנתיים - הקדישה ראנד לכתיבת נאומו של ג'ון גאלט בסוף הספר, וראתה בו מיצוי של תפישותיה הפילוסופיות. הספר ממשיך להמכר עד היום במאות אלפי עותקים מדי שנה.

פרסום הספר סימן גם שינוי דרמטי במעמדה של ראנד, שהפכה בתוך זמן קצר ממוקד הערצתם של קומץ מקורבים לדמות המרכזית בלבה של תנועה פילוסופית חדשה, ה"אובייקטיביזם". באמצעות מכון נתניאל ברנדן, הרצאות ברחבי ארצות הברית וכתב העת "האובייקטיביסט" הכתה הפילוסופיה שורשים בכל רחבי ארצות הברית, כשראנד עוסקת בכתיבה פילוסופית ובהרצאות ברחבי המדינה. בשנת 1961 היא פרסמה את ספרה "לאינטלקטואל החדש" ובשנת 1964 פרסמה את "מעלת האנוכיות" השנוי במחלוקת.

מורי רותבארד, שהיה מקורב לזמן מה לראנד ולברנדן, הצביע על מספר מאפיינים מובהקים של כת דתית בתנועה האובייקטיביסטית. כפי שציינו רותבארד ואחרים, בלטו בתנועה האובייקטיביסטית מספר מאפיינים מובהקים של כת, ובראשם ההערצה וההתבטלות המוחלטת בפני ראנד, דעותיה ורצונותיה; ההתייחסות לראנד כאדם הדגול ביותר שחי מאז ומעולם; תפישת הנכון והאמיתי כקשורים במעמד של בעל הדעה בהירארכיה, כשראנד ניצבת בראש, צודקת תמיד, תחתיה ברנדן וקבוצת המקורבים (שהתכנו, במקור באירוניה, "הקולקטיב"), נציגים אזוריים של תנועה וחברים פשוטים; מנגנוני מבחן מיוחדים, שנועדו לברר את מידת הדבקות של החבר בעקרונות, בלי בחינה הגיונית שלהם; ועוד.

קברם של איין ראנד ופרנק אוקונור
הגדל
קברם של איין ראנד ופרנק אוקונור

בשנת 1968 למדה ראנד כי ברנדן מנהל רומן עם אישה בשם פטרישיה סקוט וניתקה באחת את כל קשריה עם נתניאל וברברה ברנדן. ראנד מחלה בערוב ימיה לברברה, אך נותרה עיקשת במיאונה עד יום מותה לקשר כלשהו לברנדן. ראנד פרסמה ב"האובייקטיביסט" כתב הוקעה של נתניאל, וכל חברי התנועה נדרשו לנתק עמו כל קשר. בעקבות הקרע בין השניים, גוועה התנועה האובייקטיביסטית במידה רבה, בין השאר משום שראנד לא גילתה עניין או כשרון לניהול תנועה רחבת ממדים.

בשנות השבעים המשיכה ראנד לקדם את הפילוסופיה שלה, אף כי ברמת פעילות נמוכה בהרבה. באמצע שנות השבעים התגלה גידול סרטני בראותיה, וראנד נאלצה לחדול מן העישון האהוב עליה. בשנת 1978 החל בעלה פרנק להפגין סימנים של הסתיידות עורקים וראנד הקדישה חלק ניכר מזמנה לטיפול בו. פרנק מת בסוף שנת 1979 וראנד התקשתה לשוב לכתוב ולפעול.

בשנת 1981 חידשה את מרצה והחלה ללמוד אלגברה באופן פרטי ולעמול על כתיבת תסריט למיני-סדרה טלויזיונית בעקבות "מרד הנפילים". בסוף אותה שנה, נסעה ראנד להעניק הרצאה בניו אורלינס ברכבת, מסע שהזכיר לה כמה סצינות ב"מרד הנפילים". זמן קצר אחרי כן התדרדר מצבה הבריאותי בעקבות בעיות תפקוד לבבי. על ערש דווי דאגה ראנד לקבוע את הסדרי ההלוויה והקבורה ולבטל הרצאה בפני פורום אולם פורד באפריל. היא נפטרה ב-6 במרץ 1982.

[עריכה] הפילוסופיה של ראנד

[עריכה] רעיונותיה

הפילוסופיה של איין ראנד והאובייקטיביזם מבוססים על מספר עקרונות. בתחום המטאפיזיקה והאפיסטמולוגיה דוגלת ראנד בתפישה כי המציאות, העולם החיצוני, קיים בלי תלות בתודעתו או תפישותיו של הצופה בה וכי האדם מסוגל לדעת את עובדות המציאות באמצעות חושיו והגיונו.

לפי תפישתה של ראנד, התפלגה החשיבה הפילוסופית לאורך הדורות לשני מחנות עיקריים: האחד שהלך בעקבות חוק הזהות (א' היא א') וחוק הסתירה (""אין זה אפשרי לאותה תכונה להשתייך ולא להשתייך לאותו דבר בו זמנית ובאותו יחס") של אריסטו והאחר שגרס כי קיים ידע אפריורי לא טריוויאלי, שדבּריו הבולטים ביותר היו אפלטון בתקופה העתיקה ועמנואל קאנט והאידאליזם בפילוסופיה המודרנית יותר.

בתחום האתיקה ראתה ראנד באדם יצור רציונלי ובחשיבה רציונלית את הדרך היחידה שבה אדם יכול ללמוד על העולם. חשיבה רציונלית, גרסה ראנד, היא המדריך היחיד לפעולה והדרך היחידה לשפוט ערכים. כל אדם קיים כמטרת עצמו, החשיבה הרציונלית היא המעלה הבסיסית שלו וערכיו הבסיסיים הם רציונליות, מטרה והערכה-עצמית. אדם אינו צריך להיות אמצעי למטרותיהם של אחרים: הוא צריך לחיות למען עצמו, בלי להקריב אחרים לצרכיו או להקריב את עצמו למען אחרים, ולחתור לטובת האינטרס העצמי הרציונלי שלו, כשאושרו הוא המטרה המוסרית הנעלה ביותר.

לאור תפישות אלו הסתייגה ראנד בתוקף ממה שראתה כגישות מיסטיות ואי-רציונליות הממשיכות את התפישות האפלטוניסטיות בתחום האתי, ובמיוחד מן החשיבה ההגליאנית, ההיסטוריציסטית, והדטרמיניסטית שנבעה מתפישות אלו. רעיונותיה של ראנד כאן הותקפו כ"בלתי מוסריים" על–ידי הוגים מרקסיסטים וקולקטיביסטיים, שראו ברווחת הכלל מטרה נעלה מרווחת הפרט. אחרים, כמו הפילוסוף רוברט נוזיק שדעותיו בתחום הפוליטי קרובות לשל ראנד, טענו כי הטיעון הבסיסי של ראנד כאן אינו מבוסס. האפשרות לשימוש בחשיבה רציונלית כמדריך ערכי אינה מביאה בהכרח למסקנה כי שימוש כזה הוא גם רצוי. לעומת זאת, אם הולכים בעקבות לודוויג פון מיזס וגורסים כי חשיבה רציונלית היא הכרח שאין בלתו (כלומר, שחשיבה א-רציונלית אינה אפשרית) נופלת ההבחנה בין אדם העושה שימוש בחשיבה רציונלית לבין כזה שאינו, ונותרת הבחנה בסיסית בין חשיבה רציונלית "נכונה" ו"לא נכונה" (או "מוסרית" ו"לא מוסרית") שההכרעה בה כרוכה בכשל שאלה מתבקשת.

בתחום הפוליטי-חברתי דגלה ראנד בתפישה של לסה פר וראתה בקפיטליזם את השיטה הנכונה מבחינה מעשית ומוסרית בתחום החברתי והכלכלי. בני אדם הם "סוחרים" המחליפים ערך אחד בערך אחר על–בסיס הסכמה הדדית ולצורך תועלת הדדית. תפקידה היחיד של המדינה, לפיכך, הוא להגן על בני אדם מאנשים המנסים לעשות שימוש בכוח פיזי כדי להפקיע את זכויותיהם של בני אדם אחרים.

תפישותיה אלו של ראנד הוליכו אותה להתנגדות עזה לכל צורה של קולקטיביזם, פשיסטי או סוציאליסטי, ולדחיית מה שמכונה "כלכלה מעורבת" והרעיון כי על הממשלה לבצע רגולציה בכלכלה ולחלק מחדש את העושר. בתחום הפוליטי, סברה ראנד, באות לידי ביטוי המסקנות הסופיות של אי-הרציונליזם שיסודו בדחיית עקרונות הבסיס האריסטוטליים באפלטוניזם ובאידאליזם. ההתכחשות לקיום מציאות ולתפישתנו אותה, גרסה, מובילה בהכרח לתפישה הגורסת כי ישנן מהויות, ישויות-על ומטרות-על החורגות מתחומו של הפרט. התפישה האי-רציונלית רואה בפרט מסקנה של הכלל ודוגלת בקולקטיביזם בו הפרט מוקרב למען היישות הראשונית והמהותית יותר.

בתחום האסתטיקה דגלה ראנד במה שכינתה "ריאליזם רומנטי": "אני רומנטית במובן זה שאני מציגה בני אדם כפי שהם צריכים להיות. אני ריאליסטית במובן זה שאני ממקמת אותם כאן ועכשיו ועל פני האדמה."

[עריכה] השפעתה

היחס להגותה של ראנד בעולם האקדמי, לבד מיוצאי דופן בודדים, הוא לעתים קרובות התעלמות ואף זלזול. הסיבות ליחס זה מורכבות, ורק חלקן קשור ישירות להגותה של ראנד.

יסוד מובהק אחד להסתייגות מראנד הוא מתקפת-המצח שלה נגד הפילוסופיה המיסטית-אפלטוניסטית, המרקסיזם וההיסטוריציזם. תפישות אלו והנובעות מהם הן עדיין תפישות מרכזיות ובמקרים רבים העיקריות בתחומי חקר רבים. בכיוון ההפוך, גישותיה שהושפעו במידת מה מתפישות אפיקוריאניות וליברליזם קלסי או, בתחום הכלכלי, הוגים כמו הנרי הזליט ולודוויג פון מיזס מן האסכולה האוסטרית, היו מנוגדות לגישות הרווחות והדומיננטיות בתחום החקר האקדמי.

נוסף על–כך, זרמים פילוסופיים אחרים שלא דגלו בגישות מיסטיות או מרקסיסטיות, כמו הפילוסופיה האנליטית, שמיצבה את עצמה כזרם מרכזי בעולם הפילוסופי בארצות האנגלו-סקסיות, התייחסו לעצמם כ"פוסט-אריסטוטליים", ודחו עיסוק בראנד ובהגותה כמי שדוגלת בגישה "מכניסטית" ו"מיושנת".

בעיה אחרת שבלמה במידת מה את העיסוק בראנד בעולם האקדמי היו בעיות בתפישה הפילוסופית של ראנד, ובמיוחד בחיבור שבין התפישות המטפיזיות והאפיסטמולוגיות שלה ורעיון החיים הרציונליים ותפישת האדם כיצור הירואי. רבים ראו בהתכה בין השניים שיקוף של ההתכה שהתקיימה ביניהם אצל ראנד עצמה ותו לא. נוסף על–כך, אף שבשנים האחרונות עושה התנועה האובייקטיביסטית מאמץ ניכר כדי ליצור מתודה שיטתית יותר של תורתה של ראנד, יראת הכבוד והדבקות העיקשת ברעיונותיה של ראנד, כולל הבעייתיים יותר, אצל "יורשה הרוחני" ליאונרד פייקוף וב"מוסד איין ראנד" מעכבת היווצרות אסכולת חשיבה ראנדית שאינה כבולה באופן כה מצמית לכל תגי הגותה.

[עריכה] יצירתה של ראנד

יצירותיה של איין ראנד, ובמיוחד שני הרומנים החשובים שלה, "כמעיין המתגבר" ו"מרד הנפילים", זכו להצלחה רבה, לשבחים רבים על יכולותיה של ראנד בבניית עלילה מושכת ומרתקת, אך גם לביקורת חריפה על בעיות מבניות ותוכניות בהם.

הרומן הראשון של ראנד, "אנו החיים", כולל מגוון רחב של התייחסויות מורכבות לבעיות בפניהן ניצבים גיבורי הסיפור. לאו, קירה ואנדריי מגיבים באופן שונה למצבים שונים, לא בגלל שהם מייצגים "טיפוס פילוסופי" מסוים, אלא בגלל היותם יצורים בדיוניים מורכבים, שיחסם למצב משתנה בהתאם להשתנות המצב ולהשתנותם הם.

ברומנים המאוחרים יותר של ראנד, נעלמת מורכבות זו בהדרגה. ב"כמעיין המתגבר" ישנן עדיין דמויות מורכבות יותר כמו דומיניק פרנקון וגייל ויינאנד ודומה שראנד מתייחסת גם לפיטר קיטינג, היפוכו האידאולוגי של הווארד רורק, כדמות הראויה לכל הפחות לחמלה. הגיבור המרכזי של הסיפור, הווארד רורק, עם זאת, מתנהג ומגיב בכל מצב באופן זהה לחלוטין: אין כל פער משיש בין הרעיונות הפילוסופיים המופשטים שביסוד גישתו לבין גישתו בפועל. רורק אינו מתפתח או משתנה אלא ניצב כמין אנך מוסרי שכל הדמויות האחרות נאמדות על פי מידת הקרבה שלהן אליו.

הנאום הארכני שרורק נושא בסוף "כמעיין המתגבר" — נאום לחלוטין "מחוץ לדמות" וישירות מפיה של ראנד — מקבל המשך ישיר ב"מרד הנפילים". כאן, כל הדמויות הן פלקטיות ושטוחות. הרעים הם רעים ללא מחילה: כולם מתרפסים, חסרי עמוד שדרה, נטולי כשרון, עלובי נפש, טפילים, חסרי מוסריות ונטולי שמץ של תכונה גואלת, השבים ומדקלמים פעם אחר פעם אותם משפטי מפתח ואותם רעיונות. הרעים מתוארים כולם כרופסים, מדולדלים ודלוחים, ושמם מזכיר תכונות שליליות כמו הקאה (באלף יובנק), שנור (ווסלי מוטש), צלצול חלול (טינקי הולוויי), הטפה (סימון פריצ'ט), מורסה (אורן בויל), מוות (מורט לידי), זוהמה (ברטרם סקדר), עצלות (קלוד סלגנהופ), וכו'.

הגיבורים הטובים של הסיפור חד-ממדיים באותה מידה. כמעט כולם גברים גבוהים ודקי גזרה, אתלטיים, ובנויים כייצוג מושלם של האמריקני האידאלי, עם שם הולם: ג'ון, הנק, אדי, דן, דיק. החריגים היחידים הם בני אצולה כמו פרנציסקו ד'אנקוניה ורגנר דאנשילד. גיבורים אלו חותרים, איש איש לפי המקצוע שבחר, אך ורק ליצור בתחומם לשם חדוות היצירה וההנאה ממנה בלבד. למי שגם רמזים דקים אלו לא הספיקו, ישנם מספר נאומים בנקודות שונות ביצירה המבהירים לקורא בדיוק מה הוא אמור להבין בנקודה זו ביחס לכל אחד מהגיבורים.

למרות העיצוב השטחי של הדמויות והאפיון הלקוי שלהן (לדוגמה, כל הדמויות, משכילות כבורות, גברים כנשים, מדברות באותה שפה 'ראנדית'), עדיין חשוב לציין כי לראנד יכולת מרשימה בעיצוב עלילה, ובמיוחד בעיצוב סצינות דרמטיות. מבנה העלילה פשוט מאוד, אך אפקטיבי להפליא ומבנה הסצינות הפשוט כתוב ו'מובל' באופן אפקטיבי ויעיל.

[עריכה] מקור שמה

מקור השם "איין ראנד" היה שנוי במחלוקת עד לאחרונה. לפי הביוגרפיה של ברברה ברנדן, מקור השם "איין" הוא בשמו של סופר פיני, שראנד אהבה את שמו. ההגייה המקורית של השם היא אִינָה, אך ראנד העדיפה הגייה המתחרזת עם המילה mine.

לפי ספרה של ברנדן, מקור שם המשפחה "ראנד" בשמה של יצרנית מכונות הכתיבה "רמינגטון ראנד". בשלהי המאה העשרים גילו גוטהלף וברלינר כי לסיפור זה אין ככל הנראה בסיס. משפחתה של ראנד ברוסיה מיענה אליה מכתבים תחת שם זה כבר בבואה לארצות הברית, דבר המעיד על כך שהשם אומץ עוד ברוסיה (ומפריך את הטיעון שהשם החדש נועד כדי למנוע פגיעה במשפחתה, אם תתפרסם). נוסף על–כך, רמינגטון וראנד התאחדו רק בשנת 1927, שנה אחרי המועד שבו בחרה ראנד בשם החדש. ראנד עצמה, בראיון משנת 1936, אמרה כי שם המשפחה הוא קיצור של שם המשפחה המקורי שלה.

[עריכה] עדות בפני הוועדה לפעילות לא-אמריקנית

בשנת 1947 העידה ראנד כעדה ידידותית בפני ועדת בית הנבחרים לפעילות אנטי אמריקאית. עדותה כללה בעיקר ניתוח של הסרט "שירה של רוסיה" משנת 1943. אף שרבים האמינו כי ראנד חשפה שמות של חברי המפלגה הקומוניסטית בארצות הברית, ובכך הביאה לנידויים, עדותה לא כללה למעשה דבר מלבד הערות ביחס לפער שבין המציאות בברית המועצות והתיאור הבדיוני שלהם שהוצג בסרט.

[עריכה] ספריה של ראנד

[עריכה] בדיון

[עריכה] עיון

  • לאינטלקטואל החדש, 1961
  • מעלת האנוכיות (עם נתניאל ברנדן), 1964
  • קפיטליזם: האידאל הלא מוכר (עם ברנדן, אלן גרינספן, רוברט הסן), 1966
  • מבוא לאפיסטמולוגיה אובייקטיביסטית, 1967
  • המניפסטו הרומנטי, 1969
  • השמאל החדש: המהפכה האנטי-תעשייתית, 1971

[עריכה] הערות

  1. ^ דוגמה טיפוסית: במידע אודות המחבר בשולי "מרד הנפילים", מציינת ראנד כי נולדה ב"אירופה" ולמדה ב"מכללה אירופאית".

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: איין ראנד
ערך מומלץ