משה שרת
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| משה שרת (שרתוק) | |
|---|---|
| תאריך לידה | 15 באוקטובר 1894 |
| תאריך פטירה | 7 ביולי 1965 |
| ממשלות | 1, 2, 3, 4, 5, 6, 7 |
| כנסות | 1-5 |
| סיעות | מפא"י |
| תפקידים בולטים | |
משה שרת (15 באוקטובר 1894 ט"ו בתשרי התרנ"ה - 7 ביולי 1965 ז' בתמוז התשכ"ה), ראש הממשלה השני של מדינת ישראל (1954-1955), בין שתי הקדנציות של דוד בן גוריון.
משה שרת נולד בשם משה שרתוק בחרסון שבאוקראינה, להוריו יעקב שרתוק ופניה (ממה) לבית לב. עלה עם משפחתו לארץ ישראל ב-1906. בצעירותו שהה שנתיים בין ערבים (בכפר עין סיניה וביפו), התנסות שתרמה להיווצרות דעותיו היוניות. מאוחר יותר הייתה משפחתו ממקימי העיר העברית הראשונה - תל אביב. היה בוגר המחזור הראשון של גימנסיה הרצליה ועבד כפקיד בהסתדרות.
תוכן עניינים |
[עריכה] בהנהגת היישוב
במלחמת העולם הראשונה הטיף שרת לקבלת נתינות עות'מאנית כדי למנוע גרוש יהודים מהארץ, ואף התנדב לצבא תורכיה. לאחר מכן שימש כמזכיר ועד הצירים של ההנהגה הציונית. היה מפעילי מפלגת אחדות העבודה ומפעילי מפלגת מפא"י מיום הווסדה. היה מעורכי העיתון "דבר".
בין 1933 ל-1948 שימש שרת כראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שהיוותה את הגוף המרכזי בניהול היישוב היהודי בארץ-ישראל. הוא התמנה לתפקיד לאחר הרצחו של חיים ארלוזורוב (קודם לכן שימש כסגנו של ארלוזורוב). בתפקידו זה עסק במגעים בין התנועה הציונית לפקידי המנדט הבריטי ובנסיונות לזכות בתמיכת מדינות העולם בהקמת מדינה יהודית. תמך בשיתוף פעולה עם שלטונות המנדט במקביל לחיזוק היישוב. במאורעות 1936- 1939 יזם גיוס יהודים למשטרה הבריטית (הנוטרות). במלחמת העולם השנייה פעל להתגייסות לצבא הבריטי והיה ממובילי המאבק להקמת הבריגדה. כחבר ב"ועדת הביטחון", הגוף המפקח על ארגון ההגנה, תמך לאחר המלחמה במאבק מוגבל כנגד הבריטים. בעקבות השבת השחורה ב-1946 נעצר בלטרון לזמן מה, יחד עם מנהיגי היישוב, ושם קרא להפוגה במאבק. הוא ייצג את עמדת הנהגת היישוב בועדות החקירה השונות לענייני ארץ ישראל, כולל בועדת אונסקופ, ופעל רבות באו"ם לאישור תוכנית החלוקה שהתקבלה לבסוף בכ"ט בנובמבר1947.
היה חבר במנהלת העם ופעל להקמה מיידית של המדינה בתום שלטון המנדט, למרות עמדתו המתונה. היה אחד מששת המצביעים במינהלת העם בעד הכרזת המדינה ב-14 במאי 1948. נמנה עם חותמי מגילת העצמאות.
[עריכה] בממשלת ישראל
עם הקמת מדינת ישראל מונה שרת לשר החוץ הראשון שלה, ייסד את משרד החוץ והתווה את מדיניותו. הישגו הגדול ביותר בתפקידו זה היה השגת הפסקת אש ב-1949, שסיימה באופן רשמי את מלחמת העצמאות.
לאחר פרישתו של בן גוריון מראשות הממשלה (7 בדצמבר 1953) התמנה שרת, למרות רצונו של בן גוריון שביכר את לוי אשכול, לראש הממשלה השני של מדינת ישראל, וממשלתו קיבלה את אמון הכנסת ב-26 בינואר 1954. כהונה זו הסתיימה ב-1955, עת שב בן גוריון לקדנציה שנייה.
תקופתו הקצרה של שרת בראשות הממשלה (דומה באורכה רק לזו של אהוד ברק) אופיינה בחולשתו. הוא לא הצליח להשתלט על מנגנוני הביטחון. לא היה דבר הרחוק ממשנתו המדינית המתונה והמיושבת מאשר "העסק הביש", פעולת חבלה במצרים שנרקחה בתקופתו ומאחורי גבו. לבו לא היה שלם עם פעולות התגמול של אותה עת, שבהן הרג צה"ל כמעט 200 חיילים מצרים, בתגובה לרציחות הפדאיון בתוך הארץ. עוד הקשתה עליו השפעתו של בן גוריון שהייתה בעינה גם בעת שפינה לכאורה את מקומו. שר הביטחון פנחס לבון והרמטכ"ל משה דיין לא שעו לדבריו. משהתפטר לבון היה בן גוריון לשר ביטחון, ומעמדו של שרת נפגע עוד יותר.
בראשית כהונתו של שרת כראש ממשלה אירע טבח מעלה עקרבים, שבו נרצחו 11 מנוסעי אוטובוס שעשה דרכו מאילת לתל אביב. פעולת טרור זו עוררה בציבור הישראלי זעזוע עמוק וזעם רב, אך שרת התנגד לפעולת תגמול, וכתב על כך ביומנו:
- "מעשה תגובה על מרחץ דמים זה רק יטשטש את רשמו המחריד, ויעמיד אותנו בדרגה שווה עם המרצחים מהצד שכנגד. מוטב לנו לעשות מענין מעלה עקרבים מנוף להתקפה מדינית על המעצמות, למען יפעילו לחץ על ירדן שכמוהו עוד לא היה".
בממשלתו השנייה של בן גוריון חזר שרת למשרד החוץ, אך במהרה החריפו היחסים ביניהם ובשנת 1956 בן גוריון הדיחו מהממשלה. חילוקי דעות מדיניים ואישיים הפכו אותו ואת בן גוריון ליריבים מושבעים. שרת תמך בפעולה מדינית והסברתית והתנגד ל"אקטיוויזם" הביטחוני של בן גוריון. יש הסבורים שהתנגדות שרת למהלכים שהובילו לפתיחת מבצע קדש כנגד מצרים תרמה להדחתו. לאחר עזיבתו את משרד החוץ, התמנה לראש הסוכנות היהודית, עד 1960. היריבות בין שני המנהיגים הגיעה לשיאה ב-1965, זמן קצר לפני מותו של שרת, בהתקפה חריפה שלו על בן-גוריון בוועידת מפא"י.
לאחר פרישתו מהפוליטיקה התמנה לראש הוצאת הספרים "עם עובד" ויושב ראש המוסד החינוכי "בית ברל". שרת היה תומך נלהב של השפה העברית ונאומיו המליצים ידועים בשפתם העשירה, לזכותו עומדות מילים עבריות רבות שהצליח להכניס לשפה העברית. ב-1961 נבחר לראש ההסתדרות הציונית העולמית והסוכנות היהודית, וכיהן בתפקיד זה עד יום מותו.
שרת כתב יומנים אישיים, שפורסמו אחרי פטירתו. אחרי פרישתו מראשות הממשלה כתב: "לא לי לנהל מדינה זו, אשר ניהולה כנראה לא ייתכן מבלי להזדקק להרפתקנות ולתרמית. לשני אלה איני מסוגל".
השאיר אחריו את אשתו ציפורה בתו יעל ובניו יעקב וחיים. לאחר מותו הוקם מכון להנצחתו שבו פעיל בנו, יעקב שרת.
[עריכה] לקריאה נוספת
- משה שרת, יומן מדיני.
- משה שרת, יומן אישי.
- משה שרת, משוט באסיה, הוצאת "דבר" 1957
- משה שרת, נתראה ואולי לא, בהוצאת מורשת משה שרת, 1998.
- משה שרת, ימי לונדון - מכתבים משנות הלימודים בלונדון, בהוצאת מורשת משה שרת, 2003.
- מאסר עם נייר ועיפרון - מכתבי צפורה ומשה שרת, בהוצאת מורשת משה שרת.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- משה שרת: אבי הזרם המתון, באתר הסוכנות היהודית
- שילה הטיס רולף, משה שרת (שרתוק), מתוך "הלקסיקון הפוליטי של מדינת ישראל", 1998
- משה שרת באתר הכנסת
- מאלבום התמונות של משה שרת, באתר ארכיון מפלגת העבודה.
- העמותה למורשת משה שרת
| דוד בן גוריון | משה שרת | דוד בן גוריון | לוי אשכול | גולדה מאיר | יצחק רבין | מנחם בגין | יצחק שמיר | שמעון פרס | יצחק שמיר | יצחק רבין | שמעון פרס | בנימין נתניהו | אהוד ברק | אריאל שרון | אהוד אולמרט | |
| משה שרת | גולדה מאיר | אבא אבן | יגאל אלון | משה דיין | יצחק שמיר | שמעון פרס | משה ארנס | דוד לוי | שמעון פרס | אהוד ברק | דוד לוי | אריאל שרון | דוד לוי | שלמה בן עמי | שמעון פרס | בנימין נתניהו | סילבן שלום | ציפי לבני |

