משפט הטבע

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

אחת מגישות המשפט הקלאסיות היא גישת המשפט הטבעי, בבסיס גישה זו עומדת העמדה כי חוק טבעי נצחי, לא משתנה, אימננטי. קיומו נובע מתוך רציונאליות שניתנת להסקה מתוך הטבע והטבע משקף את החוכמה האלוהית.

תוכן עניינים

[עריכה] טענות המשפט הטבעי

בבסיס המשפט הטבעי עומדות שתי טענות בסיסיות:

  • פילוסופית אתית – יש בתחום המוסר עקרונות אובייקטיבים המחייבים את כל בני האדם בכל החברות ותוקפו לא תלוי בהסכמים של קבוצה מסוימת או אחרת.
  • פילוסופיה משפטית – נורמה שקובעים בני אדם בחברה מסוימת יכולה להיות חוק בעל תוקף משפטי רק אם אינה מנוגדת לעקרונות המוסר האובייקטיבים של המשפט הטבעי.

שתי טענות אלו משקפות שני שלבים: הראשון מניח כי ישנם עקרונות שמקובלים על כל בני האדם בעולם, השני קובע כי המשפט חייב להתאים לעקרונות אלו.

[עריכה] תיאורטיקנים של המשפט הטבעי

  • אריסטו בספרו אתיקה ניקרומקאית (אתיקה מהד' ניקומאכוס, ספר ה, פרקים ז, י א2א, עמ' 16) קובע את מושג "הצדק הטבעי" האוניברסאלי שמקובל על הכול - ישנו משהו משותף כללי וצודק שממנו נובעים החוקים שבני האדם קובעים.
  • תומאס אקווינס בספרו סומה תאולוגיה (סומה תאולוגיה שאלה 90, א 5, עמ' 27) משלב את מערכת הדת עם תפיסת המשפט הטבעי. אקווינס מבחין בין 4 סוגי חוקים:
    • חוק נצחי – מתפקד כעיקרון על בדומה לאידיאות של אפלטון.
    • חוק אלוהי – התגלות.
    • חוק טבעי – ההשתתפות של האדם במחשבה האלוהית וקבלת כללי התנהגות. לבני האדם יש מספר נטיות שהם מפתחים (להתקיים, לגדול, להתנסות חושית...) והמשפט הטבעי מבוסס על נטיות האדם כיצור רציונאלי. האדם מסיק את המשפט הטבעי מתוך התבוננות בטבע.
    • חוק פוזיטיבי – חוק שחייב להיות מותנה בחוק הטבעי.

[עריכה] גישות של משפט הטבע בעולם המודרני

כיום יש ניסיון להוציא את המשפט הטבעי מהדת ולחבר אותו למוסר האוניברסאלי. המשפט הטבעי מבוסס על חשיבה של האדם על מה שטוב ואין צורך בהוכחה. אם החוק סוטה מהטוב הבסיסי (חיים, ידע, הגיון, דת...) יש לו פחות תוקף מוסרי – הוא לא בטל אך הוא מבוקר על ידי המשפט הטבעי. המשפט הטבעי מפסיק להיות מקור תוקף למשפט הפוזיטיבי והופך להיות כלי פרשני לביקורת על המשפט הפוזיטיבי. הבסיס למשפט הטבעי נלמד מהסכמות משותפות לכלל בני האדם. לכל קהילה יש טובים אנושיים שונים שנובעים מתפיסות מוסריות שונות ולכן המשפט הטבעי אינו מקור לדין הרצוי אלא רק ביקורת עליו. מקור התוקף של המשפט הוא פוזיטיבי.

[עריכה] הביקורת על המשפט הטבעי

בעבר - גם אנשי המשפט הטבעי וגם אנשי המשפט הפוזיטיבי מסכימים לטענה הראשונה לפיה יש מוסר שמקובל על כולם. הטענה השנייה נמצאת במחלוקת. הפוזיטיביסטים טוענים שיש הפרדה בין המוסר למשפט ואנשי המשפט הטבעי טוענים שהמוסר עומד מאחורי כל חוק.

כיום – בעידן הרב-תרבותיות דווקא הטענה הראשונה נמצאת במחלוקת. האמונה שקיים מוסר אוניברסאלי אחד לכל האנושות היא בעייתית. הניסיון לקבוע מוסר אוניברסאלי אחד הוא ניסיון של תרבות מערב שמתנשא ומנסה להשליט את ערכיו על כל העולם. לכן, כשתוקפים את הטענה הראשונה של המשפט הטבעי, גם הטענה השנייה נופלת כי אין מוסר משותף שמכריע בכל מקום.

  • המשפט הפוזיטיבי גובר על המשפט הטבעי כי הוא מסכים שיש עקרונות מקובלים בכל חברה שצריך לכתוב אותם ובכך מתאפשרת בקרה פוזיטיבסטית על כללי המשפט שלנו.
  • מערכת המשפט בארץ מתנגדת בעיקרון למשפט טבעי ומסתמכת בפסקי הדין על חוק רשום. חריג יחיד לכך הוא במשפטי הנאצים אולם גם בהם ההסתמכות העיקרית היא על מוסר שמקובל בעולם כולו – מוסר אוניברסאלי.
  • במקומות שיש בהם חוסר ניתן להשתמש בעקרונות השיטה המקובלים במערכת. גם הפוזיטיבסטים יסכימו למהלך כזה בתנאי שהמשפט הטבעי יתקבל כאמצעי ביקורת ולא כמייצר דין חדש.

[עריכה] יישום המשפט הטבעי בפסיקה בישראל

פסק דין חשוב, העוסק בשאלת "המשפט הטבעי" ומהווה אבן דרך בשיטתנו המשפטית, ובהיסטוריה של בית המשפט העליון הוא ע"ב1/65 ירדור נ. יו"ר ועדת הבחירות המרכזית לכנסת השישית, פ"ד יט (3), 365 (בג"צ ירדור). המדובר בערעור על סירובה של ועדת הבחירות המרכזית לאשר השתתפותה בבחירות לכנסת השישית של "רשימת הסוציאליסטים", רשימה שחלק מחבריה היו אף חברים בארגון הבלתי חוקי "אל ארד".

בערעור דנו שלושת שופטי בית המשפט העליון, שמעון אגרנט, חיים כהן, ויואל זוסמן. שלושתם נמנים על גדולי המשפטנים שקמו במדינת ישראל. אגרנט וזוסמן הפכו מאוחר יותר נשיאי בית המשפט העליון וכהן המשנה לנשיא בית המשפט העליון.

חיים כהן ייצג את הגישה הפוזיטיביסטית, כאשר קבע כי אם אין למצוא חיקוק מפורש מכוחו יכולה ועדת הבחירות לפסול רשימה מלרוץ לבחירות, הרי שאין בכוחה של הועדה לפסול את הרשימה, ואחת היא עד כמה יהיו חבריה מסוכנים, וכדבריו:

לפי החוק הקיים במדינה, אשר בה שולט החוק, אין שוללים זכות מאדם, ויהא הוא הפושע המסוכן והבוגד הנבזה ביותר, אלא בהתאם לחוק בלבד. לא ועדת הבחירות המרכזית ולא בית משפט זה מחוקקים במדינה הזאת: הכנסת היא הרשות המחוקקת, והיא אשר מסמיכה את מוסמכיה, אם רצונה בכך, לעשות לאיש כדרכיו וכפי מעלליו. בהעדר הסמכה כזאת מאת המחוקק, לא ההגיון ולא הכורח ולא אהבת המולדת ולא שום שיקול אחר, יהא אשר יהא - מצדיקים עשיית דין על דעת עצמו ושלילת זכות הזולת.

המדובר בניתוח החוק באופן פוזיטיביסטי, השואל את השאלה לא "מהי הנורמה המשפטית הרצויה", אלא "מהי הנורמה המשפטית הקיימת".

השופט יואל זוסמן בחר בדרך אחרת. השאלה היא, לדעתו, אם צריכה ועדת הבחירות המרכזית להסתפק בחוק הרשום עלי ספר, או שמא צריכה היא לשקול שיקולים ועקרונות שאינם רשומים בספר החוקים, והם שיאירו את דרכה. השופט זוסמן קבע כי בנוסף לאות הרשומה של החוק על ועדת הבחירות המרכזית לקחת בחשבון את השיקול הטבעי והמובן מאליו, של זכות ההתגוננות של המדינה מידי אויביה מבפנים ומבחוץ. בהסתמך על הנסיון המר של רפובליקת ויימאר, קבע השופט זוסמן כי זכות התגוננות זו היא חלק מן המשפט הטבעי, ויש חובה על הועדה לקחת שיקול זה בחשבון בעת דיוניה, ו: לא לשבת בחיבוק ידיים ולהתייאש מהעדר דין פוזיטיבי כשבעל דין מבקש מהם, שיושיטו לו יד עזר כדי להביא את הקץ על המדינה.

כאן מאמץ השופט זוסמן את גישת "המשפט הטבעי" באופן מפורש, תוך שהוא יוצא באופן חזיתי נגד גישתו הפוזיטיביסטית של חברו השופט כהן, תוך שימוש בלקחי השואה, שמהווה כיום אחד הבסיסים האידיאולוגיים המוצקים למצדיקי המשפט הטבעי.

השופט אגרנט, אשר דעתו הייתה המכרעת, קבע כי היות והשאלה הינה שאלה בעלת משמעות חוקתית, הרי שיש לקחת בחשבון נתוני יסוד, ובראשם היות מדינת ישראל מדינה יהודית, ולאור זאת לפרש את החוקים באופן שלא יכולה להיות פעולה הסותרת נתון בסיסי זה, ובכללה פעולת ועדת הבחירות המרכזית, אשר אינה יכולה לאפשר לכנסת להעלות על סדר יומה את השאלה אם יש לעשות לשם חיסול מדינת ישראל שהרי עצם הצגת השאלה נוגדת את רצון העם השוכן בציון, את חזונו ואת האני מאמין שלו. גישה זו היא גישה מעט מרוככת מגישתו של השופט זוסמן.

פסק דין ירדור מהווה את אחת הדוגמאות הטובות ביותר להתנגשות בין "הפוזיטיביסטים" ובין "אנשי המשפט הטבעי", וזאת בדור שחווה את השואה, בה נעשה שימוש במערכת משפטית שלמה ובעלת הגיון פנימי, על מנת לעשות מעשים נוראים המנוגדים למוסר האנושי הבסיסי ביותר. אם כי בדיון זה קיבל בית המשפט את טענת "המשפט הטבעי" ישנן דוגמאות רבות לפסיקה "פוזיטיביסטית", ולא ניתן לומר כי אחת השיטות היא השיטה הדומיננטית במשפט ארצנו.