הסכסוך היהודי-ערבי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| דף זה מועמד למחיקה ההצבעה והדיון לגבי המחיקה מתקיימים בדף זה. לפני ההצבעה מומלץ לקרוא את מדיניות המחיקה. נא לא להוריד הודעה זו, ולא לרוקן את העמוד מתוכן בזמן שההצבעה נערכת. יחד עם זאת, אתם מוזמנים לשפר עמוד זה. |
| יש לשכתב ערך זה הסיבה לכך: ערך לא ברור. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
הסכסוך היהודי ערבי הוא כינוי לגישה המקובלת בקרב חוקרי אסלאם והיסטוריונים רבים, לפיה הסכסוך הלאומי והדתי בן מאות שנים בין בני העם היהודי, מאמיני הדת היהודית, לבני העם הערבי, מאמיני הדת המוסלמית, אשר נמשך עד היום החל בין השנים 623 ל-627 בסכסוך בין שבטים יהודיים לשבטים תומכי הנביא מוחמד. הן אלה והן אלה התגוררו בחצי האי ערב. הגישה מראה כי הסכסוך מקורו בכללים שנקבעו לאחר קרב חייבר, ואשר מהווים היום חלק מדת האיסלאם. כללים דתיים אלה קובעים את יחס האיסלאם לדת היהודית ולדת הנוצרית, וחריגה מהכללים דורשת מהמוסלמים לפעול בצורה מסויימת. לאור ההיסטוריה, מקום בו חרגו היהודים או הנוצרים מכללים אלה, החל סכסוך אלים בין האיסלאם לקבוצה היהודית או הנוצרית שחרגה מהכללים. הסכסוך בין האיסלאם לנצרות בא לידי ביטוי במסעי הצלב והקונקיסטה, ואילו, לפי גישה זו, הסכסוך הישראלי פלסטיני והסכסוך הישראלי ערבי הם, במידה מסוימת, גלגול בן המאה ה-20 של הסכסוך היהודי ערבי שהחל בין השנים 623 ל- 627 בסכסוך בין שבטים שונים בחצי האי ערב.
תוכן עניינים |
[עריכה] קרב חייבר
- ערך מורחב – קרב חייבר
בשליש הראשון של המאה השביעית, בתקופה בה מוחמד החל לכונן את דת האסלאם התגוררו בחצי האי ערב מספר שבטים - חלקם שבטים יהודיים, שהיו שבטים חזקים ומבוססים ובהם שבט בני אל-קינוקעא, שבט בני נד'יר ושבט בני קוריטה (שבט קורייש), וכן שבטים של עובדי אלילים שהחלו להתאסלם בעקבות פעילותו של מוחמד.
השבטים היהודיים התגוררו באזור העיר אל-מדינה ובסביבות נאות המדבר של חייבר. שבטים אלה התנגדו לנביא מוחמד ולאיסלאם.
לדברי חיים זאב הירשברג, "מוחמד והאיסלאם ניתקו את קשרי הידידות בין יהודים וערבים... המתיחות וההבדלים בין שתי הדתות הלכו וגדלו עד שהגיעו הדברים לידי משבר ומלחמה גדולה..." [1]
שבטים אלה הובסו על-ידי השבטים המוסלמים בקרבות שהאחרון שבהם הוא קרב חייבר.
בעקבות הקרב, לדברי הירשברג, "האיסלאם ניתק את כל הקשרים בין היהודים והערבים, ...ואין חוקי היושר והמוסר מחייבים (את המוסלמים) לגבי היהודים". [2]
המלומד קאטני מציין כי "קורות היחסים בין המוסלמים והיהודים הם שורה ארוכה של בגידות שבגדו מצדדי מוחמד ביהודים" [3]
יחס המוסלמים ליהודים החמיר עם התגברות הקרבות בין השבטים היהודים בחצי האי ערב לבין המוסלמים. הירשברג מציין כי "בשעת גירוש בני נד'יר הצטערו על כך שכניהם הותיקים והביעו צערם בגלוי, אבל היו גם ערבים שאמרו כי אין לבכות על גורל היהודים: הם אוייבי השלח וכם כן, התיר האיסלאם את רכושם ודמם" [4]
[עריכה] איזכורי קרב חייבר כמקור הסכסוך באירועים נוספים
במלחמות האסלם המאוחרות לאירוע זה, ואף בהפגנות פלסטיניות הנערכות בימינו נשמעת הקריאה הבאה להזכיר קרב זה:
- חייבר חייבר יא יהוד, ג'ייש מוחמד סא יעוד
תרגום:
- זכרו יהודים את גורל יהודי חייבר, צבא מוחמד עוד יחזור
דוגמה נוספת לאיזכור קרב זה כמקורו של הסכסוך היהודי ערבי, וכחלק מתיקווה איסלמית לסיומו של הסכסוך בצורה דומה מופיע בדברי מנהגי החיזבללה ועל כן "חייבר" הוא שמו של טיל מסוג פאג'ר משופר שנורה לעבר עפולה ב-28 ביולי 2006. מאוחר יותר נורו טילים נוספים לעבר בית שאן, עפולה, חיפה וחדרה.
[עריכה] השלכות קרב חייבר על יחס האסלאם ליהודים
בעקבות נצחון זה של האסלאם על השבטים היהודיים נקבעו כללי התורה שבעל פה שבאסלאם לפיהם על המוסלמים לנהוג ביהודים. על פי כללים אלה:
- יהודים, מהיותם אחד מ"עמי הספר" (יחד עם הנוצרים) זוכים להגנה מהאסלאם בהיותם "בני חסות" אך האסלאם אינו מכיר במתן מעמד "בני חורין" ליהודים (מעמד השמור באסלאם למוסלמים בלבד).
- על פי האסלאם אסור ליהודים ריבונות עצמית.
כללים אלה מקורם בתקופה הסמוכה לקרב חייבר, אולם התגבשו באופן רשמי רק בתקופת שלטונו של החליף עומר השני (717 - 720)[5]. בעקבות חקיקת הכללים, "כל בן חסות שעבר על אחד מתקנות עמר קיפח את זכותו לביטחון אישי, ודמו הותר" [6].
אמנון לין מציין בספרו כי "מאז קרב חייבר, העולם המוסלמי הכיר ביהודים שבתחומו רק כבני חסות, "אהל אל-ד'ימה" - בשום פנים לא כבני חורין הזכאים לשיוויון מלא בתוך חברה מוסלמית. לכן נאסר עליהם להגן על עצמם ועל כבודם בסכסוכים שפרצו בינם ובין שכניהם המוסלמים, וממילא נפסל מראש בעיני המוסלמים כל ניסין של היהודים להתארגן לריבונות משלהם. אכן היהודים שחיו בארצות האיסלאם ידעו גם תקופות טובות, והבולטת מביניהן הייתה "תור הזהב בספרד המוסלמית של ימי הביניים, אבל גם אז לא חל שום שינוי בעיקרון של "בני חסות" שאינם בני חורין. קל וחומר שלא היה שום שינוי כזה בתקופות קשות של פורענויות ורדיפויות." [7] משמעות הדברים היא שמאז קרב חייבר נקבעו באיסלם כללים להתייחסות לבני הדת היהודית והנוצרית. כל חריגה של ההתנהגות היהודית או הנוצרים מכללים אלה מביאה להתנגשות עם הכללים המוסלמים, ולסכסוך אלים בין הדתות.
בעקבות כללים אלה, כל ניסיון של יהודים להתנהג באופן שאינו הולם את היותם "בני חסות" הביא לתקופה של רדיפות דתיות ופוגרומים. מאידך, באיזורים בהם פעלו היהודים במסגרת הכללים (לדוגמא, בספרד תחת שלטון המורים), בהתאם לכללים התאפשר ליהודים לשפר את מעמדם הכלכלי ולחיות ברווחה כלכלית ותרבותית. יש להדגיש כי בהתאם לכללי עומאר, היה מצבם של היהודים בארצות האיסלאם טוב יותר מאשר מצבם בארצות אירופה הנוצריות בימי הביניים, וזאת כל עוד צייתו לכללים, ולא הפגינו כל שאיפות לעצמאות.
[עריכה] תחילת הסכסוך המדיני פוליטי
עם יסוד התנועה הציונית בשנת 1897, ראה העולם המוסלמי בתנועה זו חריגה מכללי המסורת המוסלמית הרואה ביהודים בני חסות בלבד. הצהרת בלפור משנת 1917 עוררה את העולם המוסלמי להתארגן להתנגדות מדינית נגד התנועה הציונית (המדינית במהותה) ולפעול נגד התבססות היישוב היהודי בארץ ישראל.
ההתנגדות המוסלמית לתוכנית החלוקה אינה רק התנגדות מדינית אלא התנגדות דתית-מוסלמית.
דוד קמה בספרו מקשר בין הסכסוך ההיסטורי, לבין הסכסוך המדיני פוליטי:
- "החוש ההיסטורי המופלא שחוננו בו הערבים הוא הוא שהדריכם כיצד לנהוג ומה לעשות כדי שלא יכשלו במה שנכשלו בו רוב הכובשים האחרים. כדי לבסס את שלטונים בממלכותיהם הנרחבות ולשמרו לעד, ידעו הערבים וחשו כי על עולמם להיות כמותם, לאמור: ערבי, מוסלמי ומזרחי'. אך לא היה די להם באלה, ויתכן שכישרונם הפנומנלי להטמיע בתוכם כל יסוד השונה מהם לא היה עומד להם, לערבים, אילו לא שמרו בעקשנותם, ובצדק (מבחינתם!) על עיקרון אחד, שהנחה אותם לאורך כל דרכם ההיסטורית ככובשים. ועיקרן זה הוא הוא המפתח לחידת הסכסוך היהודי ערבי. מעולם מנעו הערבים את העצמאות המדינת מכל גורם מדיני מקומו, עם או עדה שישבו בשטחה "הקדוש" של "המולדת הערבית" היה זה והווה תנאי שלא יעבור במערכת היחסים בין הערבים לבין נכבשיהם, אשר כל העובר עליו - או חשוד בכוונה או ביכולת לעבור עליו - לא נקה!" (הדגשות במקור) [8].
וכך מציין אמנון לין בספרו:
- "הופעתה של התנועה הציונית התחוללה, כמובן, מחוץ לעולם המוסלמי, אבל זיקתה הברור לארץ ישראל, ותביעתה הנחרצת לאחיזה בה לא יכלו שלא להתנגש בדוקטרינה המווסלמית עתיקת היומין על היהודים ועל מעמדם. ריבונות יהודית במזרח התיכון נראתה כפגיעה חמורה ביסוד מוסד משכבר הימים ועוררה התנגדות עקרונית חריפה ונטייה מובהקל לסיכולו של כל הסדר אפשרי. הצהרת בלפור ב-1917, אשרור כתב המנדט על ארץ ישראל בחבר הלאומים ב-1922, החלטת האו"ם ב-1947 על חלוקת ארץ ישראל למדינה יהודית ומדינה ערבית - כל אלה התבססו על לגיטימציה של היהודים כבני חורין (וממילא על ביטול מעמדם כבני חסות)". [9]
גישה זו מופיעה כם בדבריהם של מנהיגים ערביים, כפי שציין מזכ"ל האו"ם בוטרוס בוטרוס ר'אלי בסימפוזיון שנערך בדצמבר 1980 באוניברסיטת תל אביב:
- "היהודים לפי השקפת האיסלאם אינם אומה אלא דת, והסכוך שבין הערבים למדינת ישראל אינו רק בגלל הכיבושים משנת 1967, אלא גם בגלל הכיבושים משנת 1948". [10]
גישה זו מופיעה אף בהודעה אל העם הפלסטיני והמוני האומה הערבית מטעם המפקדה המאוחדת של תנועת ההתנגדות הפלסטינית (מיום 6 במאי 1970) בו מצוין מפורשות:
- "ישראל בתקוף טבע הוייתה מגלמת חברה סגורה וזענית הקשורה באימפריאליזם ובתוקף הויית הזו נבצר מהכוחות המתקדמים המוגבלים שבקרבה לחולל כל שינוי יסודי שיבטל את טבעה הציוני הכזעני הקשור באימפריאליזם. אי לך מטרת המהפכה הפלסטינית היא חיסול ישות זו מהבחינות המדינית, הצבאית, החברת, ההסתדרותית, התרבותית ושחרור פלסטין כולה". [11].
יצויין כי במסגרת הדיונים על הסכם זה היו תנועות שמאל (בעיקר התנועות הקומוניסטיות הערביות) שהתנגדו לגישה המבוססת על עקרונות תקנות עומר בעקבות קרב חייבר, כפי שמציין ח'אלד בכדאש, מזכ"ל המפלגה הקומוניסטית הסורית באותה עת שמבחינתו אם רק"ח תעלה לשלטון בישראל "יקטעו העבותות בין ישראל, הציונות העולמית והאימפריאליזם העולמי. לא יישארר שם שלטון אימריאליסטי או ציוני ולא תוקפנות. יפתח מרחב לחזרת העם הפלסטיני למולדתו והגדרתו העצמית בה, והבעיה תישאר בין עמלים ערבים לעמלים יהודים, וברור שבצל הסוציאליזם יוכלו להסכים בקלות על כל דבר, לרבות השם (של המדינה - ישראל או פלסטין)" [12]
יחד עם זאת התנועה הלאומית הפלסטינית שמרה על גישתה כי הסכסוך יפתר רק בהתאם לתקנות עמר: "מבצע השחרור אינו רק סילוק בסיס אימפריאליסטי, אלא מה שחשוב מכך הוא הכחדת החברה (אנקראצ' מג'תמע)... חיסול הצביון הציוני של הארץ הכבושה, בין אם צביון זה הוא בכוח אדם או בחרה (בשריתן כאנת אם אג'תמעיתן)"[13], היינו "היהודים בארץ ישראל צריכים לחזור להיות מיעוט כפי שחיו במדינות ערב"[14].
[עריכה] הערות שוליים
- ^ חיים זאב הירשברג, ישראל בערב, עמ' 174
- ^ הירשברג, ישראל בערב, עמ' 269 - 270
- ^ Caetani L., Annali dell'Islam, Milano 1905 - 1926, כרך ב', פרק א' עמ' 17
- ^ הירשברג, בעמ' 175, בהסתמך על:
* המלומד אבן האשם (Des Leben Muhammed's, ed. F Mustenfeld, Gottingen 1858), בעמ' 653.
* המלומד ואקאדי אלמע'אזי (Wellhausen J. Muhammed in Medina, D.i. Vaquidis Ktab al Magahzi, Berlin, 1882), בעמ' 164 - ^ חיים זאב הירשברג, היהודים בארצות האיסלאם, מתוך פרקים בתולדות הערבים והאיסלאם, עורכת חוה לצרוס יפה, הוצאת רשפים - 1967, בעמ' 270
- ^ הירשברג, היהודים בארצות האיסלאם, בעמ' 271
- ^ אמנון לין, בטרם סערה, עמ' 200.
- ^ דוד קמה, עמ' 68
- ^ אמנון לין, בטרם סערה, עמ' 201
- ^ אמנון לין בטרם סערה, עמ' 201
- ^ ערב וישראל - החלטות המועצות הלאומיות הפלסטיניות, עורך יהושפט הרכבי, בהוצאת עם עובד, המכון למחקר ע"ש הרי ס. טרומן, האוניברסיטה העברית, בעמ' 140
- ^ ערב וישראל - החלטות המועצות הלאומיות הפלסטיניות, עורך יהושפט הרכבי, בעמ' 140
- ^ ספר השנה שפ פת"ח - 1968, עמ' 39
- ^ ערב וישראל - החלטות המועצות הלאומיות הפלסטיניות, עורך יהושפט הרכבי, בעמ' 121
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- בני מוריס, קורבנות - תולדות הסכסוך הציוני-ערבי 2001-1881, הוצאת עם עובד, 2003.
- ג'ואן פיטרס, מאז ומקדם - מקורות הסכסוך היהודי ערבי על א"י, הוצאת הקיבוץ המאוחד.
- אמנון לין, בטרם סערה - יהודים וערבים בישראל בין תקוות לאכזבות, הוצאת קרני, 1999.
- אמנון לין, אגרת בכחול לבן מס' 2- האמת על מהות האיבה הערבית הבלתי מתפשרת עם זכות הקיום של מדינת ישראל יהודית דמוקרטית, הפורום לחשיבה מדינית על שם ד"ר ראובן הכט, חיפה.
- יחזקאל רחמים ודניאל בר-טל (עורכים), רק על הסכסוך לדבר ידעתי - סוציאליזציה לסכסוך בחברה הישראלית-יהודית. מכון וולטר ליבך לחינוך לדו-קיום, אוניברסיטת תל אביב, 2006.
- חיים זאב הירשברג, ישראל בערב, קורות היהודים בחמיר וחג'אז, מחורבן בית שני ועד מסעי הצלב, הוצאת מוסד ביאליק על ידי מסדה, תל אביב התש"ו - 1946.
- חיים זאב הירשברג, היהודים בארצות האיסלאם, מתוך פרקים בתולדות הערבים והאיסלאם, עורכת חוה לצרוס יפה, הוצאת רשפים - 1967.
- דוד קמה, הסכסוך למה ועד מתי?, שקמונה הוצאה לאור, 1975, ירושלים.
- שאול אריאלי, תפסת מרובה לא תפסת - גישות במאבק על גבולותיה של מדינת ישראל, הוצאת כרמל, ירושלים, 2006

