שבבניק

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שבבניק (אטימולוגיה: שילוב של המילה הערבית "שבאב" شباب, שפירושה: נוער, עם הסיומת "-ניק" ביידיש, שמקורה בשפות סלאביות) הוא כינוי עממי בקרב הקהילה החרדית בישראל למי שנפלט ממערכת החינוך החרדית הרגילה. לפי הסבר חרדי עממי לכינוי, שמביא אמנון לוי בספרו "החרדים", שב"ב הם ראשי תיבות של הפסוק "שמח בחור בילדותך" (קהלת יא 9). כינויים דומים אחרים המשמשים בקהילה החרדית הם: שקץ (נהגה: "שייגץ"), פרחח.

מערכת החינוך החרדית כפי שהיא מוכרת כיום (מכונה גם "חברת הלומדים" או "עולם התורה") התעצבה סמוך להקמת מדינת ישראל. אחד הרבנים הבולטים בתחום זה היה החזון איש. מטרתה העיקרית הייתה לבדל את החברה החרדית מהחברה החילונית ומהחברה הדתית-לאומית, ולהימנע ככל האפשר מהיזקקות למוסדות המדינה החדשה. הרעיון העומד מאחורי מערכת החינוך החרדית הוא צירוף מספר רב ככל האפשר של נערים וגברים חרדים לישיבות החרדיות, לסוגיהן השונים, למשך זמן רב ככל האפשר, כדי לצמצם את המגע בינם לבין החברה החילונית. על-פי הסדר מיוחד, הסכימו רשויות המדינה שלא לגייס צעירים הלומדים בישיבות חרדיות, ובלבד שאינם עובדים לפרנסתם (הסדר המכונה "תורתו אומנותו"). במסגרת ההסדר התחייבה המדינה לדאוג לפרנסת תלמידי הישיבות באמצעות קצבאות מיוחדות. קביעת ההסדר עמדה בצל התחושה הקשה לנוכח חורבן הקהילות היהודיות באירופה בשואה, והחשש כי עולם הישיבות עלול להיעלם.

לאור כל זאת, החלו להצטרף לישיבות גם בני נוער שלא נחשבו מתאימים ללימוד ממושך בישיבות במתכונתן המוכרת. בני נוער אלה מצאו עצמם בין הפטיש לסדן - מחד הם התקשו להמשיך ללמוד בישיבה, ומאידך עזיבת הישיבה כרוכה בגיוס לצבא ובחיפוש עבודה במסגרת חילונית, דבר שנתפס כבלתי נסבל בחברה החרדית. כמו כן, עם הגידול באוכלוסיית המדינה, הפך המגע בין החברות החרדית, הדתית-לאומית והחרדית לבלתי נמנע, וחלק מבני הנוער החרדים מצאו עצמם "מדלגים" בין הקהילות בלי בסיס מסודר באף אחת מהן. בראשית ימי המדינה נמנו על ה"שבבניקים", כלומר אלה שלא מצאו את מקומם במערכת החינוך החרדית, גם בחורים רבים מבתים יציבים כלכלית ומשפחתית ("בני טובים"). הסתגלות הקהילה החרדית למצב החדש, הביאה לכך שרוב ה"שבבניקים" כיום הם צעירים חרדים שאינם מתאימים ללימוד בישיבות ואינם מוצאים מסגרת אחרת, או כאלה שמגיעים ממשפחות במצוקה.

כיום מוטרדים רבני הישיבות מהקשר שנוצר בין תלמידיהם לבין ה"שבבניקים", בעיקר עקב כניסת אמצעי תקשורת כמו הטלפונים הניידים ומחשבים המחוברים לרשת האינטרנט. הרבנים החרדים אוסרים על שימוש בטלפונים ניידים מ"הדור השלישי" (טלפונים הכוללים מסך צבעוני ויכולים לקלוט שידורי טלוויזיה), ואינם מתירים שימוש בטלפונים סלולריים בכלל בתוך תחומי הישיבות. אף שבעבר נאסר השימוש בטלוויזיה על-ידי רבנים חרדים, האיסור על שימוש במחשב ובאינטרנט בעייתי, כיוון שהוא פתרון טוב לנשים חרדיות שמעוניינות לעבוד מהבית כדי לסייע בפרנסת משפחתן. ברשת האינטרנט אפשר למצוא פורומים רבים שבהם כותבים חרדים בעילום שם, גם דברים שנחשבו עד לאחרונה טאבו בחברה החרדית.

[עריכה] מסגרות מיוחדות לשבבניקים

בציבור החרדי הוקמו במשך השנים מסגרות מיוחדות לטיפול בבעיית הנשירה. ורבים מבני הישיבות מתעסקים בחלק יומם, בהשבת הנוער השבבי אל מעגל החינוך החרדי. בירושלים ובבני ברק קיימות ישיבות מיוחדות לנערים אלו. במיוחד התפרסם הרב גולדשטיין מישיבת שערי יושר בירושלים, בטיפול בנוער נושר.