אלטלנה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

"אלטלנה" עולה בלהבות ליד חופי תל אביב
"אלטלנה" עולה בלהבות ליד חופי תל אביב

אלטלנה (Altalena), ספינת נשק של האצ"ל, שטובעה ב-22 ביוני 1948, במהלך מלחמת העצמאות, על-ידי כוחות צה"ל, משום שהאצ"ל סירב למסור לצה"ל את השליטה המלאה בספינה. אירוע זה זכה לכינוי "פרשת אלטלנה".

שמה של האונייה נגזר מהמלה "אלטלנה", שמשמעותה באיטלקית "נדנדה", והיא כונתה כך לציון שם העט של זאב ז'בוטינסקי.

תוכן עניינים

[עריכה] הרקע לפרשה

פרשת אלטלנה התרחשה במהלך ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות, סמוך להקמת מדינת ישראל. אותה תקופה אופיינה כמשבר ביטחוני חריף של היישוב היהודי, שהיה לחוץ בכל גבולותיו על-ידי צבאות ערב. מלבד המתח שעורר מצב בסיסי זה, היה במדינת ישראל מחסור חמור בלוחמים וכלי נשק (בייחוד בחזית ירושלים, שבאותה עת טרם נחשבה חלק ממדינת ישראל), וקושי לייבאם מחמת החרם הבינלאומי (אמברגו) שהוטל על ידי מועצת הביטחון של האו"ם.

מימון, איוש וציוד האונייה נעשה לפני ההסכם לפירוק האצ"ל ואילו הגעת האונייה לארץ הייתה לאחר ההסכם שנחתם ב-1 ביוני, עם זאת האצ"ל הודיע לבן-גוריון על כוונת שיגור האוניה. ההסכם השאיר כוח אצ"ל מיוחד בירושלים בשם "הגדוד הירושלמי", ויחידות אצ"ל אחרות שהוכפפו לצה"ל (בחטיבה 7, 8 ו-18). הסכם זה נחתם על רקע שאיפתו של ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, להשתית את מדינת ישראל על ממלכתיות, ולצמצם את הפיצול בין זרמי הציונות. בהתאם לגישה זו צורפו ההגנה הלח"י והאצ"ל לצה"ל, בכוונה לאחד את הכוח העברי הלוחם תחת מסגרת אחת.

לתהליך זה הייתה משמעות עמוקה עבור היישוב היהודי, שכן החלוקה בין הכוחות הלוחמים השונים הייתה מעוגנת בהתפלגות תרבותית בין תנועות ערכיות שונות. תנועות אלו שאפו לשמר את עצמאותן, כנגד מהלכיו של בן גוריון ליצור מערכת ממלכתית, אשר אין לערער על מעמדה. דינמיקה זו, בין נטיית הממשלה לריכוזיות, ונטיית התנועות לעצמאות, היוותה מצע נוח לעימותים סביב נושא זה, אשר "פרשת אלטלנה" היוותה את שיאם.

[עריכה] מהלך הפרשה

[עריכה] הרכש והגעת האונייה

"אלטלנה" נרכשה בארצות הברית בקיץ 1947 על ידי "הועד העברי לשחרור האומה", אשר היה גוף פוליטי של האצ"ל בארצות הברית. בתחילה נועדה האניה להבאת מעפילים בלבד, אולם בסוף השנה הוחלט לעשותה אניית נשק. באוניה שטו כ–900 עולים שנועדו לגיוס לאצ"ל, חלקם ניצולי השואה, והיא הובילה נשק בשווי 5 מיליון דולר. נשק זה נרכש בצרפת במחירי מציאה בעיקר מידי ארגוני ספרדים אנטי פשיסטיים בצרפת, קומוניסטים צרפתיים, לוחמי מחתרות אנטי נאציות, ומאוחר יותר גם מצבא צרפת. לפי עדות מפקד האוניה היו ארוזים בבטנה 5000 רובים, 450 מקלעים, 5 זחל"מים משוריינים, כמה אלפים של פצצות מטוסים וכארבעה מיליון כדורים. על האוניה פיקד קצין האצ"ל אליהו לנקין (לימים ח"כ ושגריר), ורב החובל היה מונרו (עמנואל) פיין, יהודי ששירת בצי האמריקאי.

האונייה הייתה אמורה להגיע לישראל ב-15 במאי 1948, אך יציאתה התעכבה, והיא עזבה את צרפת ב-11 ביוני. עיכוב זה היה משמעותי ביותר, שכן "אלטלנה" הגיעה לחופי ארץ ישראל ביוני, בזמן ההפוגה הראשונה של מלחמת העצמאות ולאחר פירוקו הרשמי של האצ"ל.

בינתיים, נחתם ב-1 ביוני הסכם על שילוב האצ"ל בצה"ל, ובאחד מסעיפיו נאמר שעל האצ"ל להפסיק כל פעולה עצמאית לרכישת נשק. לאור זאת מסר האצ"ל לממשלה על דבר האניה ותוכנית ההפלגה, אך תאריך ההפלגה המדויק לא היה ידוע. קברניטי הספינה חששו שגילויה עשוי לגרום להתנכלות גורמים עוינים, ולכן לא הודיעו לארץ על דבר יציאתה.

על רקע זה, יצאה האונייה לדרכה בחשאי, בלא להודיע על כך אף למפקדת האצ"ל בישראל, אך הפלגתה פורסמה ברדיו לונדון יום לאחר צאתה לדרך. מנחם בגין, מפקד האצ"ל עד אותה תקופה, ניסה לעכב את הגעתה של האונייה, אך לא הצליח בכך, ככל הנראה בשל בעיות קשר.

[עריכה] המשא והמתן

בהתאם לכך נועד בגין ב-15 ביוני עם נציגי ממשלת ישראל, והודיע להם כי האונייה שטה ללא ידיעתו. ישראל גלילי העביר לבגין את הנחייתו של ראש הממשלה דאז, דוד בן גוריון, כי האונייה תובא במהירות, שדר אשר הצליח להגיע אל האונייה.

ב-16 ביוני התקיימה פגישה בין נציגי האצ"ל לנציגי משרד הביטחון, בה היו חילוקי דעות בדבר חוף היעד של "אלטלנה". למרות הצעת האצ"ל להנחתת הספינה בתל אביב, התקבלה הוראת הממשלה לעגינתה בחופי כפר ויתקין שהיה מזוהה עם ההגנה ולא בחופי תל אביב שהיו בה הרבה תומכי אצ"ל, שכן כך ניתן היה לחמוק מפקחי האו"ם שהופקדו על מילוי תנאי ההפוגה.

למרות הסיכום במחלוקת בדבר חוף היעד, נותרה אי-הסכמה משמעותית הרבה יותר בנוגע לחלוקת הנשק שעל סיפון האונייה: דרישותיו הראשוניות של בגין היו כי חמישית מנשק זה יועבר ל"גדוד הירושלמי", ויִתְרַתוֹ ליחידות האצ"ל אשר הוכפפו לצה"ל, בעוד בן גוריון הסכים כי חלק מהנשק יועבר לירושלים, אך בניגוד לבגין, התעקש כי שאר הנשק יופקד ישירות בידי צה"ל. במהלך המשא והמתן בגין נסוג מרוב דרישותיו והשאיר דרישות סמליות לפירוק הנשק על-ידי אנשי האצ"ל, והשתתפות אנשי האצ"ל בהעברת הנשק לצה"ל, על-מנת שיוכר חלקו של האצ"ל במעשה הבאת הנשק.

חילוקי דעות אלו לא מנעו את הגעתה של האונייה לכפר ויתקין בשעות הערב המאוחרות של ה-20 ביוני, ואת התחלת פריקתה. בין המקבלים את פניה היו מספר חברי אצ"ל, בגין עצמו, וחברי מושב הדייגים מכמורת, אשר סייעו בפריקת הנשק.

ההערכה בקרב שלטונות היישוב הייתה שלמעשה מתוכנן נסיון הפיכה של האצ"ל, ולמרות שהדבר לא נתמך בהוכחות בשטח, נערכה ישיבת ממשלה שבה החליט בן-גוריון כי יש לעצור את פריקת האונייה בכל מחיר. לאור זאת, נדרש דן אבן (אפשטין), מפקד חטיבת אלכסנדרוני, לכתר עם חייליו את כפר ויתקין, להחרים את ציוד האוניה. פקודת הכיתור הושלמה יום למחרת, ודן אבן שלח לבגין אולטימטום קצר מטעם משרד הביטחון למסירת האונייה על תכולתה לרשות הצבא. האולטימטום דרש תשובה תוך 10 דקות. יש טוענים שהזמן הקצר נקבע כדי שלא לתת לבגין זמן להתלבט; ויש טוענים שהזמן הקצר נקבע כדי להבטיח, למעשה, הפרה של האולטימטום, שכן אין להניח שבגין יספיק לשקול את האולטימטום ולהשיב עליו תוך זמן כה קצר.

בגין לא רצה להיענות לאולטימטום הדחוק, דן אבן פירש זאת כסירוב להיענות לאולטימטום והחלו חילופי-אש, בהם מצאו את מותם שישה אנשי אצ"ל ושני חיילי צה"ל. הקרב נפסק בעקבות מגעים בין סגנו של בגין, יעקב מרידור, לבין דן אבן, ביוזמת חברי כפר-ויתקין, מגעים שבהם נקבעה הפסקת אש, על-פיה הועבר הנשק שעל החוף לידי צה"ל. הפרשה נמשכה כאשר המשיכה האונייה להפליג לתל אביב ועל סיפונה כ-100 אנשי אצ"ל ובגין עצמו, מתוך ציפייה למצוא תומכים רבים יותר, ולהגיע לפשרה עם הממשלה במישור הפוליטי.

[עריכה] התנגשות הכוחות

לאכזבת הנהגת האצ"ל, שלח בן גוריון את יגאל ידין, קצין המבצעים של צה"ל, להכניע את "אלטלנה", בליווי כוחות יבשה גדולים. במהלך ההתרחשות הצטרפו כוחות פלמ"ח לצה"ל, והתפתחות האירועים הובילה לפתיחת קרב נוסף. במהלך הקרב סירבו מספר חיילי אצ"ל מבין שורות צה"ל למלא אחר הוראות הצבא ונעצרו, ואחרים אף עזבו יחידותיהם מתוך כוונה לסייע בפריקת הנשק. לוחמי האצ"ל ששהו על "אלטלנה" העידו שבגין הורה שלא להשיב אש, מחשש למלחמת אזרחים. זו גם גרסתו של בגין עצמו, בספרו "המרד". העובדה היא, שלא הושבה אש, ובכך נמנעה מלחמת אחים כאשר האויב מעבר לגבול.


[עריכה] פרשיות הסרוב בצה"ל

על פי ספרו של שלמה נקדימון ("אלטלנה"), חיל האוויר הונחה לתקוף את האוניה בדרכה לישראל. גורדון לויט (אז טייס מח"ל לא יהודי בחיל האוויר) כתב בספרו "Flying Under Two Flags" שהיימן שמיר, סגן מפקד חיל האוויר, ניסה למצוא טייס לא יהודי שיתנדב לבצע את התקיפה, אולם הטייסים הזרים וטייסי מח"ל סירבו כולם בתואנה, שלא בשביל לירות ביהודים הם הגיעו לארץ-ישראל. בלטה בחריפותה תגובתו של הטייס השני שנשאל, ריבקוב: "אתם יכולים לנשק לי ב... לא בשביל להפציץ יהודים אני טסתי עשרת אלפים מייל ואיבדתי ארבעה חברים.

אחריי תשאול שלושה טייסים שכולם סירבו לבצע את המשימה התברר שהאופציה האווירית לטיבוע האונייה לא קיימת ונותרה רק ההפגזה מן החוף. התותחן הראשון שנתבקש לירות, יוסף אקְסֵן, הצהיר שהוא מסרב ומוכן להישפט ואף להיות מוצא להורג בטענה שזה הדבר הטוב ביותר שהוא יעשה בחייו. התותחן השני שנשאל, הלל דלסקי, גם כן ניסה למחות אך שוכנע לבסוף וביצע את הירי.

[עריכה] טיבוע האונייה

הקרב הוכרע כאשר קידם בן-גוריון את אחד מתותחי צה"ל, והורה בסביבות ארבע אחר-הצהריים להפעילו. פגז התותח העלה את "אלטלנה" באש, שאילצה את רב-החובל לפקוד על נטישתה מחשש להתפוצצות חומרי הנפץ שבמחסני האונייה. האנשים קפצו אל המים, וחבריהם, שהיו על החוף, יצאו לקראתם עם סירות "חסקה". למרות שרב-החובל הניף דגל לבן לאות כניעה, ירו כוחות צה"ל אש אוטומטית לעבר הניצולים ששחו בים. בגין, שהיה על הסיפון, לא הסכים לרדת לפני שהורד אחרון הפצועים, אך נזרק לים על ידי אנשי האוניה. בקרב זה נהרגו עשרה חברי אצ"ל נוספים, וחייל צה"ל (סה"כ: 16 אנשי אצ"ל ושלושה חיילי צה"ל). לגרסתו של סא"ל (דאז) יצחק רבין בספרו "פנקס שירות", הוא אישית פיקד על הירי על האונייה "אלטלנה" ועל חיילי האצ"ל.

[עריכה] תוצאות הפרשה

בעקבות הפרשה נעצרו כ-200 מאנשי האצ"ל ושוחררו לאחר מספר שבועות, בעוד שחלק מבכירי הארגון: משה חסון, אליהו לנקין, יעקב מרידור, בצלאל עמיצור והלל קוק הוחזקו במעצר עד ה- 27 באוגוסט. כמו כן, פורקו לחלוטין יחידות האצ"ל ופוזרו בצה"ל, וכעבור כמה חודשים פורק גם "הגדוד הירושלמי".

הפרשה עוררה הדים רבים, ונחשבת לאחד מציוני הדרך היותר חשובים אך שנויים במחלוקת, בתולדות מדינת ישראל. המאורעות המדויקים, ומניעי הצדדים המעורבים, ובמרכזם בגין ובן-גוריון, נתונים לפרשנויות רבות וסותרות, המושפעות לא-מעט מעמדת המפרש.

בנוגע לבגין, יש הטוענים כי מטרת דרישתו הייתה להעלות את מוראל חייליו שלא-משכבר נאלצו לקבל את עולו של צה"ל, ולחזק את כוחות האצ"ל שנותרו במאבקם הנואש על הגנת הרובע היהודי במזרח ירושלים, שלבסוף נכנע לצבא הירדני, ונכבש חזרה רק במלחמת ששת הימים. לעומתם נטען, כי שאיפת בגין הייתה לחזק את התנועה הרוויזיוניסטית על-ידי השארת האצ"ל תחת פיקודו, ולחתור תחת הנהגת הצבא.

הטיעון הרשמי של בן-גוריון היה הצורך בהקמת צבא ממלכתי, ומניעת היווצרותו של צבא משנה עצמאי במסגרת צה"ל. בכל הקשור למניעיו של בן-גוריון, ייתכן כי היה מעוניין בפגיעה בכוחם של מתחריו הפוליטיים, הרוויזיוניסטים, ובחיזוק מפלגתו ומעמדו, ולפי טענה אחרת חשש מהשתלטות של בגין על המדינה בהשתמש בכוח צבאי ופוליטי, על אף שחשש זה נשלל בהודעתה של הנהגת האצ"ל לבן-גוריון על אודות האונייה לפני צאתה.

על מנת להמחיש את טיעוניו, גרס בן-גוריון כי "זהו נסיון לדרוס את המדינה", וכינה את התותח שהעלה באש את "אלטלנה" - "התותח הקדוש". טענה נגדית היא, שבן-גוריון חשש, שמנחם בגין, בזכות הבאת הנשק, יזכה לאהדה גוברת בציבור, ונהג בדורסנות כלפי מתנגדיו תוך ניצול צה"ל. בשידור רדיו מחתרתי לאחר המקרה, קרא בגין שנית לאנשיו, (כמו בתקופת הסזון) לא להרים יד כנגד לוחמים יהודים. "אלטלנה לימדתנו כי הכרח הוא שהדמע יבוא במקום הדם...לעתים מוטב שאחד ייתן דמעות-לב על תועבה שנעשתה בישראל, מאשר רבים יבכו על תוצאותיה".

בדיעבד, מקובל להאמין כי עקב האירועים עלולה הייתה לפרוץ מלחמת אחים, וזאת על רקע המתיחות הרבה ששררה באותה תקופה. מחיר הפרשה נודע כמחיר יקר וחסר תקדים, ויצר סערה בקרב הציבור הישראלי בנושא.

השלכה נוספת של פרשת אלטלנה, הינה שאלת מעורבותו של יצחק רבין, ששימש באותה תקופה מפקד בפלמ"ח. רבין נכח באירוע, והנחה את כוחות הפלמ"ח ממפקדתו שבחוף. עדויות אלו הביאו עם השנים להתפתחות דיון נוקב בנושא, שסבב סביב מעורבותו של רבין בהרג השנוי במחלוקת.

שנים אחר-כך, לאחר שבן-גוריון פרש מן הממשלה ערב מלחמת ששת הימים, הצטרף מנחם בגין לפגישה בשדה בוקר כדי לשכנע את בן-גוריון לחזור אל ראשות הממשלה. בן-גוריון אמר בעקבות אותה פגישה: "אילו היכרתי את בגין אז כפי שאני מכירו היום, היו פני ההיסטוריה שונים." מנגד, על סף מותו אמר בראיון לשלמה נקדימון: "נהגתי באלטלנה כפי שהיה צריך לנהוג".

[עריכה] קישורים חיצוניים

שפות אחרות