האיחוד האירופי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
|
|||
| מוטו (מוצע): United in diversity - מאוחדים בגיוון | |||
| שפות | 20 שפות לאומיות רשמיות | ||
| עיר בירה | בריסל | ||
| נשיא מועצת אירופה | וולפגנג שיסל, קאנצלר אוסטריה | ||
| נשיא הנציבות | ז'וזה מנואל ברוסו | ||
| ראש הפרלמנט | ג'וסף בורל | ||
| שטח - סה"כ |
7 בעולם אם מחשבים כמדינה אחת 3,892,685 קמ"ר |
||
| אוכלוסייה - סה"כ (2005) - צפיפות |
3 בעולם אם מחשבים כמדינה אחת 461,500,000
|
||
| תוצר לאומי גולמי - סה"כ הערכה (2006) - לנפש |
1 בעולם אם מחשבים כמדינה אחת € 13.31 טריליון> [1] € 28,100 |
||
| יסוד - הצהרה - הכרה |
אמנת מאסטריכט 7 בפברואר 1992 1 בנובמבר 1993 |
||
| מטבע | אירו (€) בחלק מהמדינות | ||
| אזור זמן | UTC+0 עד UTC+2, במרבית מדינות אירופה מונהג ה-CET - הזמן האירופי המרכזי (UTC+1), לעיתים בסתירה לקווי האורך. | ||
| הימנון לאומי | הסוף של הסימפוניה התשיעית של בטהובן שמבוסס על היצירה "אודה לשמחה" | ||
| סיומת אינטרנט | EU.INT. EU. אושר אך טרם נכנס לפעילות |
||
| קידומת טלפון | לכל מדינה קידומת משלה, בדרך כלל עם תחילית 3 או 4 | ||
האיחוד האירופי הוא התאגדות של 25 מדינות באירופה, המשלבת בתוכה סממנים רבים של מדינה אחת, כגון פרלמנט משותף, כלכלה אחודה, מטבע אחיד בחלק מן המדינות החברות באיחוד (היורו) וסממני ריבונות נוספים. מקורו של האיחוד האירופי בארגון לשיתוף פעולה בין מדינתי שנוסד לאחר מלחמת העולם השנייה במטרה לשקם את אירופה ההרוסה ולמנוע מלחמות נוספות ביבשת. אט אט צבר הארגון עוצמה מדינית וכלכלית והרחיב, בהסכמת המדינות החברות, את סמכויותיו ואת מספר המדינות המשתתפות בו. בראשיתו הוא נקרא בשם "השוק האירופי המשותף", לאחר מכן "הקהילה האירופית", ולבסוף - עם חתימת אמנת מאסטריכט ב-1992 - "האיחוד האירופי".
האיחוד האירופי יצר שוק אחד גדול ללא גבולות מדיניים. אנשים, סחורות וכספים נעים בתוך גבולותיו של שוק זה בחופשיות, ללא צורך בהצגת תעודות מזהות, ללא תשלומי מכס וללא הגבלת סכומי הכסף המועברים ממדינה למדינה בעסקות הכלכליות.
אילו האיחוד האירופי היה נחשב למדינה אחת, הוא היה מדורג במקום השלישי מבחינת גודל אוכלוסייתו (457,514,494 נפש), ובמקום השביעי מבחינת שטחו (3,976,372 קמ"ר). המטבע הרשמי של האיחוד האירופי הוא האירו, אשר משמש כיום כהילך חוקי בכמחצית ממדינות האיחוד, ובהמשך צפויות רוב המדינות לאמצו רשמית[1].
יש הטוענים כי תהליך ההתקרבות וההרמוניזציה בין מדינות אירופה יוביל בעתיד ליצירת מדינת אירופה או ארצות הברית של אירופה.
תוכן עניינים |
[עריכה] המדינות החברות
- שש המדינות המייסדות (1951): איטליה, בלגיה, הולנד, לוקסמבורג, גרמניה המערבית וצרפת.
- אירלנד, בריטניה ודנמרק הצטרפו ב-1973.
- יוון הצטרפה ב-1981.
- ספרד ופורטוגל הצטרפו ב-1986.
- גרמניה המזרחית הצטרפה ב-1990 בעקבות איחודה עם גרמניה המערבית למדינה אחת - גרמניה.
- אוסטריה, שבדיה ופינלנד הצטרפו ב-1995.
- אסטוניה, הונגריה, לטביה, ליטא, מלטה, סלובניה, סלובקיה, פולין, צ'כיה וקפריסין הצטרפו ב-1 במאי 2004. (לתאריך זה משמעות פוליטית שהאיחוד האירופי רצה לטשטש ב2004)
ב-2007 יצטרפו בולגריה ורומניה.
תורכיה הגישה לראשונה בקשה להצטרפות לאיחוד כבר ב-14 באפריל 1987, והדיונים עברו תהפוכות רבות, וכיום תורכיה נמצאת במעמד של "מדינה מועמדת" ומנהלת משא ומתן להצטרפות, אולם לא צפויה להצטרף בפועל עד 2015 לערך.
קרואטיה קיבלה מעמד של מדינה מועמדת ביוני 2004, וכיום מנהלת משא-ומתן להצטרפות לאיחוד, והיא צפויה להצטרף לאיחוד ב-2007 בקירוב.
מקדוניה הגישה רשמית בקשה ב-22 במרץ 2004 להצטרפות לאיחוד, וב-17 בדצמבר 2005 אושר מעמדה כמדינה מועמדת.
לאחרונה נשמעו הערכות על הצטרפות עתידית של אוקראינה בעקבות המהפכה הכתומה שהתרחשה ב-2004. למרות ששיחות על ההצטרפות של אוקראינה טרם החלו, מומחים סבורים שעד שנת 2016 גם היא צפויה להצטרף לאיחוד. מדינות נוספות שיש להן פוטנציאל להצטרפות הינן אלבניה, סרביה, מונטנגרו ובוסניה והרצגובינה.
[עריכה] מבנה האיחוד
[עריכה] תחומי הפעולה והגדרת האיחוד
תחומי הפעולה של האיחוד האירופי כיום כוללים את כל תחומי העשייה הציבורית, מבריאות, תרבות ומדע, המשך בתחומי החקיקה והכלכלה ועד למדיניות חוץ ומדיניות הגנה משותפת, אולם עוצמתו של האיחוד שונה באופן מובהק בין תחומי פעילותו השונים, כאשר בתחום המדיניות המונטרית, החקלאות והסחר אופיו דומה מאוד למדינה אחת משותפת, בעוד בתחום המדיני והצבאי, רבה יותר ריבונותן של המדינות החברות.
עקב כך, שונה אופיו של האיחוד בהתאם לתחומי פעולתו השונים, ודומה ל:-
- פדרציה - בתחומי המדיניות המונטרית, חקלאות, סחר ומדיניות סביבה
- קונפדרציה - בתחומי המדיניות הסוציאלית, המדיניות הכלכלית, מדיניות הגירה והגנת הצרכן.
- ארגון בינלאומי - בתחומי מדיניות חוץ והגנה.
פעילות מרכזית של האיחוד היא השוק המשותף המתבטא במטבע אחיד (בחלק ממדינות השוק), באיחוד מכס, בגבולות פתוחים, ובמדיניות חקלאית משותפת.
[עריכה] עקרונות
עם השתנות האיחוד האירופי מאיגוד כלכלי לאיחוד מדינות, השתנו גם חוקיו והמדיניות שלו. עם הזמן הוספו יותר ויותר סמכויות וכוח למוסדות האיחוד על חשבון המדינות. תהליך האיחוד נבלם על ידי מספר גורמים ביניהם העובדה שאחדות ממדינות האיחוד מורכבות בתוכן מאזורים אוטונומים למחצה שלא מוותרים על הסמכויות שלהם, הבדלי אינטרסים בין המדינות ולאומנות במדינות השונות.
תחת האיחוד מתקיימות מספר צורות של שיתוף פעולה:
- החלטות אוטונומיות של האיחוד: תחומים בהם המדינות העניקו לאיחוד את הסמכות העליונה בקבלת החלטות. בין תחומים אלו חוקי הגבלים עסקיים, סיוע למדינות והסרת מגבלות.
- הרמוניזציה: יצירת סט חוקים משותף באמצעות המוסדות החקיקתיים של האיחוד. חוקים אלו מאומצים על ידי המדינות המשתתפות.
- תאום ושיתוף פעולה: המדינות החברות מתכנסות לעיתים ומחליטות על שיתופי פעולה בתחומים ספציפים. לדוגמה: החלפת מידע בנושא המלחמה בטרור.
[עריכה] מוסדות
לאיחוד יש חמישה מוסדות עיקריים:
- הפרלמנט האירופי
- הנציבות האירופית
- בית הדין האירופי לצדק
- מועצת האיחוד האירופי
- בקרה תקציבית
באיחוד יש שתי ועדות מייעצות:
- מועצת האזורים: מועצה המכילה נציגים של כל האזורים שמרכיבים את מדינות האיחוד.
- הועדה הכלכלית-חברתית
בנוסף יש מספר רב של גופים שנוסדו למטרות מסוימות כמו:
- הבנק המרכזי האירופי
- בנק ההשקעות האירופי
- הסוכנות האירופית לאיכות הסביבה
- מכון התקנים האירופי
[עריכה] היסטוריה
התוכניות לאחד את מדינות אירופה קדומות למדי. אנרי הרביעי, מלך צרפת הגה תוכנית כזו כבר במאה ה-16. גם הפילוסוף הנודע, עמנואל קאנט, העלה הצעה דומה. בעידן המודרני, המניע הראשון לייסוד מה שהפך בהמשך לאיחוד האירופי היה השאיפה לבנות את אירופה מחדש לאחר החורבן וההרס שהביאה מלחמת העולם השנייה. האיחוד נועד למנוע מלחמות בין המדינות האירופיות, מלחמות שהרסו את אירופה מאות בשנים ועזרו לארצות הברית, שבה שרר שקט בטחוני, להפוך למעצמת על. בנוסף, היו שהאמינו ששיתוף פעולה כלכלי יאפשר שיקום יותר מהיר של כלכלת אירופה מההרס שגרם המלחמה.
אחד ההוגים הראשונים של האיחוד האירופי לאחר המלחמה היה המדינאי הצרפתי ז'אן מונה שטען שכדי להגיע למעמד מוביל בעולם על אירופה לדבר בקול אחד כמו ארצות הברית.
כבר בשנת 1946 קרא ווינסטון צ'רצ'יל להקמת "ארצות הברית של אירופה". בעקבות הנאום הוקמה "מועצת אירופה", שהייתה ארגון חלש ולא מחייב.
בשנת 1948 הוקם ארגון ארצות בנלוקס - בלגיה, הולנד ולוקסמבורג כמודל לשיתוף פעולה.
בשנת 1950 הגה רוברט שומאן, שר החוץ הצרפתי, בסיוע ז'אן מונה, את רעיון הקמת איגוד התעשיות המובילות: תעשיית הפחם והפלדה. (European Coal & Steel Community - ECSC) שומאן הציע שארגון זה יהיה פתוח להצטרפותן של כל המדינות הדמוקרטיות באירופה. וכך תורחב המסגרת לאיחוד כלכלי מקיף. המדינות ראו באיחוד הכלכלי ביניהן דרך ליצירת מאגר גדול ומגוון של משאבים וכן להגדלה ניכרת של שוק הצרכנים.
כתוצאה מהצעה זו הוקמה הברית הראשונה שהביאה ליצירת האיחוד האירופי ונקראה קהילת הפחם והפלדה האירופית. ארגון זה נוצר בשנת 1951 על ידי בלגיה, הולנד, גרמניה המערבית, צרפת, איטליה ולוקסמבורג. מטרתו הייתה לשלוט במשאבי הפחם והפלדה כדי למנוע מלחמה עליהם.
שש המדינות המייסדות הקימו ב-1957 שני ארגונים חדשים : סוכנות האטום האירופית - Euratom והקהילה הכלכלית האירופית (European Economic Community - EEC) ושל הסוכנות האירופית לאנרגיה גרעינית. ה-EEC (שלאחר מכן נקרא EC) שנודע בשם "השוק המשותף". השוק המשותף התפתח להיות הארגון האירופי החשוב ביותר. מטרתו הראשית הייתה להביא לביטול המכסים בין חברות האיגוד והקלה על הסחר. הארגונים הללו הוסדרו בהסכם רומא שנחתם ב-25 במרץ 1957.
לכל אחד משלושת הארגונים - ארגון הפחם והפלדה, ארגון האטום, והשוק המשותף - הייתה "נציבות" משלו, אולם סוכם שלכל הארגונים יהיו מוסדות משותפים - מועצת שרים, בית נבחרים ובית דין גבוה לצדק.
מדינות נוספות הוזמנו להצטרף לאיחוד. בריטניה, שחששה מאיבוד ריבונותה, סירבה להצטרף והקימה ארגון מתחרה - אזור הסחר החופשי האירופי , (European Free Trade Association - EFTA), שכלל את בריטניה, נורבגיה, שבדיה, דנמרק, שווייץ, אוסטריה ופורטוגל. EFTA היה ארגון מבוזר וחלש יותר מהשוק המשותף מאחר ולא הטיל מכסים חיצוניים אחידים, לא חל על מוצרי חקלאות ואיפשר לחברותיו לפרוש בכל עת.
ב1961, בשל הצלחת השוק המשותף, החליטה בריטניה לשנות את מדיניותה ופתחה במשא ומתן על הצטרפותה לשוק, אולם נשיא צרפת שארל דה גול הטיל ב-1962 ושוב ב1967 וטו על צירוף בריטניה לשוק, בשל קשריה ההדוקים עם ארצות הברית.
ביולי 1967 התאחדו שלושת הארגונים לארגון אחד בשם הקהילייה האירופית (European Community - EC), וב-1968 בוטלו כל המכסים בין המדינות. שום צעד לכיוון הרחבת השוק לא נעשה עד לפרישתו של דה גול ומינוי יורשו ז'ורז' פומפידו, שהיה פתוח יותר להרחבת השוק.
על פי הצעת נשיא צרפת, כונסה בדצמבר 1969 ועידת פסגה בהאג שבה סוכמה שיטה לתקצוב הקהילייה על ידי החברות, הוקמה מסגרת לשיתוף פעלה בתחום מדיניות חוץ והוחל במשא ומתן לצירופן של בריטניה, אירלנד, דנמרק ונורבגיה. ב1972 סוכם בהצלחה המשא ומתן על הצטרפות 4 המדינות. שלוש מהן הצטרפו לקהילייה בתחילת 1973, אולם נורבגיה דחתה במשאל עם את ההסכם ולא הצטרפה בשלב זה.
ב-1991 נחתמה אמנת מאסטריכט (הולנד), אשר בה סוכם על איחוד כלכלי ופיננסי שבמסגרתו ייקבע מטבע משותף. האמנה טבעה את המושג "אזרחות אירופית": כל אזרח אירופי יכול לבחור ולהיבחר לעירייה במקום מגוריו; מדיניות בינלאומית וביטחונית משותפת; שיתוף פעולה בנושא שיטור וביטחון פנים.
[עריכה] האיחוד האירופי בחיי היום יום
עבור האזרח הפשוט החברות באיחוד האירופי מורגשת בחיי היום יום. בניגוד לארצות הברית, שם ניתן חופש חוקתי רב למדינות המרכיבות את האיחוד לגבי חיי היום יום, כפי שנהוג במשפט המקובל, באיחוד האירופי יש נטייה הפוכה לתקנן כמה שיותר תקנים משותפים, לפי גישת המשפט הקונטיננטלי. דוגמה קיצונית לכך היא כי ברגע שהצטרפה צ'כיה לאיחוד, נאסר על חנויות המזון בה לאפשר לקונים לבחור את הסופגניות המקומיות על ידי מישוש בידיים, מנהג שהיה נהוג במקום אבל נגד את תקנות התברואה של האיחוד.
מעבר לנושאים החוקיים ולמטבע המשותף אחד מהשינויים העיקריים שהנהיג האיחוד הם בפתיחת הגבולות בין רוב חברות האיחוד (ראו: אמנת שנגן), ביניהן ניתן לנוע בחופשיות מלאה וללא ביקורת גבולות. לחופש התנועה יש גם משמעויות בתחום התעסוקה. רוב המדינות באיחוד מאפשרות לתושבי מדינות אחרות באיחוד לעבוד ולחיות ללא הגבלות למעט החובה להיות מסוגל להתפרנס ולא לעשות שימוש במערכת הרווחה ובכספי מענקי רווחה. חלק מן החברות הוותיקות באיחוד הטילו מגבלות זמניות (עד 2010) על הגירת עובדים מעשר החברות החדשות. למרות חששם של כמה גופים פוליטיים מפני גל הגירה גדול של מבקשי עבודה ממזרח למערב, גל כזה לא התרחש. הפחד מגל הגירה יותר גדול, שיגביר את האבטלה הוא אחד הגורמים לעיכוב בכניסתה של תורכיה לאיחוד.
[עריכה] שפות
האיחוד מורכב מדוברי מספר רב של שפות שונות. שלוש השפות גרמנית, צרפתית ואנגלית מהוות את השפות החשובות ביותר באיחוד, עם 232 מיליון דוברים. האיחוד מכיר בזכותו של כל אזרח לדבר בשפתו ולתקשר בשפה זו עם מוסדות האיחוד הרשמיים, ולצורך כך מעסיק מספר רב של מתורגמנים. האיחוד מעודד לימוד ושימוש במספר שפות רב, וקבע יעד שאפתני, שלפיו כל אזרח ידבר 2 שפות נוספות מלבד שפת האם שלו. השפות הרשמיות של האיחוד נקבעות על ידי המדינות החברות, אך ישנה התייחסות גם לשפות אזוריות מדוברות שלא נקבעו כשפות רשמיות (להרחבה ראו פורטל השפות באתר האיחוד (אנגלית)).
כיום ישנן 20 שפות רשמיות:
איטלקית, אנגלית, אסטונית, גרמנית, דנית, הולנדית, הונגרית, יוונית, לטבית, ליטאית, מלטית, סלובנית, סלובקית, ספרדית, פולנית, פורטוגזית, פינית, צ'כית, צרפתית, שבדית.
ב-1 בינואר 2007 תצטרפנה אירית,בולגרית ורומנית כשפות רשמיות של האיחוד האירופי.
[עריכה] האיחוד האירופי וישראל
לאיחוד האירופי וישראל היסטוריה משותפת ארוכה, המתאפיינת בתלות הדדית ובשיתוף פעולה הולכים וגוברים - שניהם שותפים לאותם ערכי דמוקרטיה, כבוד לחירות ושלטון החוק, ושניהם מחויבים למערכת כלכלית קפיטליסטית בינלאומית פתוחה המבוססת על עקרונות השוק. מובילים ישראלים בתחום הפוליטיקה, התעשייה, המסחר והמדע עומדים בקשרים הדוקים עם אירופה. למעלה מחמישה עשורים של מסחר, חילופי תרבות, שיתוף פעולה פוליטי ומערכת הסכמים מפותחת ביצרו את היחסים הללו.
החל ממרץ 2003, מתקיימת השותפות בין האיחוד האירופי לישראל במסגרת מדיניות השכנות האירופית, שנועדה לאפשר למדינות שכנות שאינן חברות באיחוד להצטרף לשוק האירופי המשותף. תוכנית הפעולה הראשונה של האיחוד וישראל במסגרת זו נחתמה בדצמבר 2004.
בעבר אף הועלתה האפשרות שישראל תצטרף לאיחוד האירופי, אך העניין נדחה משתי סיבות עיקריות: 1. סיבה פוליטית - ישראל נתפסת בעיני אירופים רבים כ"מדינה כובשת". לטענתם כל עוד המצב הפוליטי במזרח התיכון לא יישתפר בצורה ניכרת ויחתם הסכם שלום סופי בין ישראל ושכנותיה, ובכלל זאת הפלסטינים, אין להעלות את אפשרות צירופה של ישראל לאיחוד. 2. סיבה גיאוגרפית - בשנת 2006 טען צ'ארלס טאנוק, שמכהן כחבר הוועדה לקשר עם ישראל באיחוד האירופי, כי "ישראל אינה חלק גיאוגרפי מאירופה ועל כן אינה יכולה להיות חברה באיחוד", אך עם זאת הוסיף "אני תומך במעמד מיוחד עבור ישראל, בדומה לשווייץ, במיוחד לאחר שייפתר הסכסוך עם הפלסטינים, הכולל מעבר חופשי של הון, סחורות ואנשים". במאי 2003 הכריז שר החוץ דאז סילבן שלום שהאיחוד האירופי שוקל את צירופה של ישראל לשורותיו. שלום טען שקיימת לישראל אפשרות להצטרף לאיחוד, כיוון שהיא ואירופה חולקות ערכים דומים בנושאי כלכלה ודמוקרטיה. סילביו ברלוסקוני, ראש ממשלת איטליה לשעבר, היה המנהיג האירופי הראשון והיחיד עד כה שהסכים לדבר בגלוי על האפשרות שישראל תצטרף לאיחוד האירופי.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] קישורים חיצוניים
[עריכה] הערות
1. ^ 3 מדינות ותיקות באיחוד אינן חברות בגוש האירו. בריטניה ודנמרק הצטרפו לאמנת מאסטריכט לאחר שהוסכם כי הן אינן מחויבות להצטרף לאירו. שבדיה מחויבת רשמית להצטרף, אך בשל משאל עם שנערך ב-14 בספטמבר 2003, בו התנגדו רוב אזרחיה להצטרפות לאירו, היא נמנעת מהצטרפות. ההימנעות מתבטאת בכך שהיא איננה מצטרפת למנגנון החליפין ERM-II, שהוא אחד מהקריטריונים הכלכליים לקבלה לאירו. עשר המדינות החדשות צפויות להצטרף כאשר הן תעמודנה בקריטריונים, אך אין לכך תאריך יעד מוגדר.

