יורופוביה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק בחשש מאירופה; לערך העוסק בבעת השתנה, ראו אורופוביה.

יורופוביה הינה תופעה סוציולוגית המתארת סלידה מאירופה ומערכים אירופיים, ובפרט חשש מכוחו העולה של האיחוד האירופי (אין זו פוביה במשמעות המקובלת של מושג זה).

אחד מהסברי התופעה הוא, שאירופה מסמלת קו מוסרי תקיף ומאתגר (חסר כל בסיס, אם נסתכל בקורותיה של אירופה במאה ה-20), שרבים במקומות שונים, ובעיקר בארצות הברית (ובישראל), חשים מאויימים בגינו.

יורופוביה היא תופעה עכשווית, פוסט מודרנית ומתהווה יחד עם התהוות אירופה החדשה או מערך הכוחות הכלכלי החדש בעולם. אירופה החדשה קשורה בתהליכים רבים שקרו בה בסוף שנות השמונים ועד היום: תום המלחמה הקרה ונפילת הקומוניזם הרוסי וכפועל יוצא אי התערבות ארצות הברית בנעשה באירופה, נפילת החומה בברלין, דמוקרטיזציה של מזרח אירופה, העמקת והרחבת האיחוד האירופי, המטבע האירופי המשותף (אירו/יורו) הסחר החופשי, חופש התנועה והתעסוקה לבני היבשת (השייכים לאיחוד) ברחבי היבשת (במדינות השייכות לאיחוד) ובעיקר האצלת סמכויות של המדינה והלאום לטובת הארגון תוך כינון קו ישר של ערכים וחוקים.

מערך הכוחות הכלכלי החדש בעולם הוא פיזור מוקד הכוח מארצות הברית אל שאר העולם תוך נסיון להוות תחרות או אופוזיציה כלכלית לארצות הברית. כיום הכוחות הכלכליים המהווים מוקדי כוח אלטרנטיביים "מאיימים" הם בעיקר סין ואירופה ההופכות למעצמות כלכליות כל אחת בדרכה ובאופן ייחודי ושונה בתכלית מהדרך האמריקאית.

דרמות שערי החליפין וההשקעות במטבעות אירו ודולר הוא תסמין של המאבק על השוק העולמי בין המעצמות. האירו מאז שהושק כמעט והכפיל את עצמו בשוויו הדולרי וחולש כיום על מרחב אוכלוסין גדול מהדולר (על אף שהיקף הסחר בו קטן בהרבה מזה של הדולר), מצב זה המגביל את הייצוא האירופי בשל יוקר המטבע מיוחס להורדת הריבית על הדולר בבנק המרכזי בארצות הברית בנסיון להחליש את הדולר לעומת האירו להגביר את השקעות שוק ההון העולמי באירו בכדי להפוך את אירופה ליקרה מאוד ובעיקר יקרה יותר מארצות הברית ובכך להגדיל את הצריכה העולמית מארצות הברית ולמנוע מאירופה את האפשרות להפוך לאלטרנטיבה.

אירופה השונה באופיה הסוציו-אקונומי מארצות הברית מהווה איום חברתי על ארצות הברית בהיותה יבשת (להוציא מספר מדינות) סוציאליסטית עמוסת זכויות סעד ורווחה כמו בריאות וחינוך חינם, חופשת לידה של שלוש שנים (אנגליה, גרמניה), חופשת עבודה, וקאנס של חודש (צרפת) לימודים אקדמאיים במחירים אפסיים (איטליה, גרמניה) ועוד...

תרבות לאום ושפה באיחוד אינם נמהלים בבליל ועושר התרבויות בנות מאות השנים ונראה כי ישנה אף קנאות גוברת כלפי הערכים הנקובים כמלחמה באמריקניזציה של התרבות או באובדן התרבות בתוך האיחוד עצמו. אירופה דוחה את התרבות האמריקאית בקנאות באמצעות חינוך והרבה כסף (תקציבי עתק למשרדי התרבות). התרבות האמריקאית מוצגת כתרבות ההמונים הקשורה יותר בפרנסה ורדיפת קהל מבערכים תרבותיים ואירופה מציעה אלטרנטיבה לקביעת תקן איכות העשייה האומנותית. פסטיבלי סרטים בהם השופטים הם אקדמאיים בתחום בניגוד לאקדמיה ההוליוודית בה השופטים הם אנשי תעשיה ובעיקר הבדלת התרבות מן הבידור, בירות אופנה (פריס, מילאנו) המכתיבות את הטון האופנתי בניגוד לחיקוי מודלים פופולרים באמריקה, עיצוב אסתיטקה (ברלין, אמסטרדאם) אדריכלות (פירנצה, רומא) - כמרכזי לימוד עולמיים בתחומים ומרבי תערוכות, פופ ומוסיקה אלקטרונית (פריס, לונדון, ברלין) ספרות (כל אירופה) ועוד... כל אלו פונים ומיצרים תקינה תרבותית לכל העולם ולא רק לאירופה ואפילו לאמריקה עצמה וקובעים אמות מידה וסטנדרטים גבוהים של עשיה אומנותית בלתי תלויה (בכסף/רייטינג).

אורח חיים "מתירני", עישון גראס חוקי (הולנד) והחלטות פרלמנטריות המרמזות על חוסר עניין הציבור בעניין עישון גראס בבריטניה, צרפת, איטליה, ספרד ופורטוגל, חופש מיני וחדמיני, שיח שאינו תקין פוליטית בהוויה מאוד תקינה פוליטית, פלורליזם קיצוני המאופיין באי צורך באשרת שהייה וריבוי הגירה לייבשת, חוקים חמורים ונחרצים בענייני איכות סביבה, אווירה כללית של חירות ושוויון ממומשים בפועל המתאפיינים בייצוג פוליטי של 50% נשים בסקנדינביות מספר לא מבוטל של הומוסקסואלים בפרלמנט הבריטי, כוח פוליטי משמעותי למיעוטים למשל צפון אפריקאים בצרפת או תורכים בגרמניה ועוד - אלו מהווים אלטרנטיבה של חיים דמוקרטיים בעולם המערבי וסותרים אולי את כל הערכים האמריקאיים ודרך החיים הפרטנית הבלתי סוציאלית בארצות הברית ובכל זאת טוב בהם לאדם ובכך מפקיעים מארצות הברית את הבלעדיות שהייתה לה על "טובת המדינות לאזרח" במאה החולפת.

מדיניות של הימנעות מעימותים ורדיפה אחר הזדמנות לדריסת רגל בעולם עלמנת להוות אלטרנטיבה כלכלית מותירה את אירופה פעמים רבות בהישענות וסחר משמעותי דווקא עם מי שהם אויבי ערכיה וחושפת אירופה דאבל סטנדרטית צבועה ודו-פרצופית, בייחוד מנקודת מבט ישראלית.

אירופה שמרבה בסחר עם מדינות ערב ומהווה צרכן נפט ומשקיעה לא פחותה מארצות הברית דווקא במדינות אלו, מנצלת את הקו האידאולוגי האמריקאי המוביל את ארצות הברית לעימותים רבים עם מדינות רבות בעולם ומציעה עצמה כאלטרנטיבה בלתי תובענית ובלתי אידיאולוגית במסווה של פייסנות וסובלנות בעוד מדינות אלו פעמים רבות רומסות את הערכים המשותפים לאמריקה ואירופה ומותירה את ארצות הברית להלחם "בשבילה" ובאותו זמן נהנית מהיותה אלטרנטיבה כלכלית עבור אותן מדינות וגורפת רווחים תוך כך.

שיא המתיחות בין המעצמות נחשף בעת המלחמה העולמית נגד הטרור של אחרי אירועי ה 11.09.01, נפער פער משמעותי בין אירופה לארצות הברית, להוציא את בריטניה פולין וספרד שבהם הממשל היה פרו אמריקאי אך הציבור לא ממש. אירופה הפייסנית או התועלתנית (שכן מדינות הטרור הם מוקדי השקעה מרכזיים של האיחוד) יצאה בגלוי נגד ארצות הברית המיליטנתית. אירופה כונתה על ידי נשיא ארצות הברית "אירופה הישנה והרעה" ואזרחים רבים בערי החוף המזרחי של ארצות הברית שפכו יין צרפתי לביוב הרחוב במחאה על הפייסנות/הדאבל סטנדרטיות האירופית כמו גם הפסקת מכירת צ'יפס וקורסון. אירופה לא נשארה חייבת ואזרחים רבים צולמו כשהם בזים לאמריקה ולעומד בראשה בהפגנות ענק בכל רחבי היבשת. בבריטניה, בעלת הממשל הפרו-אמריקאי, הושק קליפ בשם "SHOOT THE DOG" בו מוצגים באנימציה ובבוז רב טוני בלייר (ראש ממשלת בריטניה) וג'ורג' בוש כאיש וכלבו וכזוג נאהבים המוביל את העולם לאבדון.

אירופה מסתמנת להיות מעצמה כלכלית מובילה במאה הקרובה אך אין לה הכוח הצבאי או האיחוד בין הלאומים המרכיבים אותה, הנדרשים למעצמה כפי שהכרנו ממעצמות בהיסטוריה. היא מתאמצת להוות אלטרנטיבה כלכלית ופוליטית לארצות הברית, מנק' מבט ישראלית אולי מתאמצת מדי ונראה שכישראלים המצויים בסכסוך היהודי-ערבי לנוכח העמדה הנחרצת האנטי ישראלית באירופה ובהקשר ההיסטורי היהודי אירופי של השואה והאנטישמיות החדשה המתעוררת בה, ההיסטוריה גדושת המלחמות והזוועות וריבוי ה"איזמים" שחלפו בה במאה ה-20, הקו המוסרי החלוצי והסטנדרטים הגבוהים של רמת ואיכות החיים כמו גם הסטנדרט הכפול אותם מפגינה בייחוד שהעניין כרוך במוקד השקעות של הייבשת - מייצרים אי שקט ופחד מכוחה המתעצם המכונה יורופוביה.