יפן בתקופת הכיבוש האמריקאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יפן
מאמר זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של יפן
התקופה הפליאוליתית

תקופת ג'וֹמוֹן

תקופת יאיויי

תקופת יאמאטו

תקופת קוֹפוּן

תקופת אסוּקה

תקופת נארה

תקופת הייאן

תקופת קאמאקורה

תקופת אשיקאגה

תקופת אזוּצִ'י מוֹמוֹיאמה

תקופת נאנבאן

תקופת אֶדוֹ

תקופת המייג'י

תקופת טאישוֹ

תקופת שוֹוַה

תקופת ההתפשטות

יפן בתקופת הכיבוש האמריקאי

יפן בתקופה שלאחר הכיבוש האמריקאי

תקופת הֶייסֶי

יפן

הכיבוש האמריקאי של יפן הוא תקופה בהיסטוריה של יפן שנמשכה מכניעתה לאחר מלחמת העולם השניה ב־1945 ועד לשנת 1951.

תוכן עניינים

[עריכה] כניעה

יפן נכנעה לבעלות הברית ב־14 באוגוסט 1945, כאשר הקיסר הירוהיטו קיבל את התנאים של הכרזת פוטסדם. ביום שלאחר מכן, הירוהיטו הכריז על הכניעה של יפן ברדיו. יום זה כונה יום V-J, יום סיום מלחמת העולם השניה, ותחילת הדרך הארוכה להתאוששות עבור יפן ההרוסה.

בפוטסדם, הנשיא הארי טרומן וסטלין הסכימו כיצד יתבצע הכיבוש הצבאי של האימפריה היפנית. ברית המועצות תהיה אחראית לצפון קוריאה, סחלין ואיי קוריל, ואילו לארצות הברית תהיה האחריות העיקרית ליפן, דרום קוריאה, והאיים שנותרו בידי יפן באוקיאניה.

ביום הכניעה, טרומן מינה את הגנרל דאגלס מקארתור כמפקד העליון של כוחות הברית, בכדי לפקח על הכיבוש היפני. פקידים יפניים יצאו למנילה ב־19 באוגוסט על מנת לפגוש במקארתור ולהתעדכן בתכניות הכיבוש. ב־28 באוגוסט, 150 אמריקאיים טסו לאטסוגי שבמחוז קנאגווה, והיו לכוחות בעלות הברית הראשונים על אדמת יפן. אחריהם הגיעה הספינה "מיסורי", שהנחיתה את הדיוויזיה הרביעית על החוף הדרומי של קנאגוואה. כוחות אחרים של בעלות הברית הגיעו לאחר מכן.

מקארתור עצמו הגיע לטוקיו ב־30 באוגוסט, ומיד קבע כמה חוקים: אסור שיהיה קשר אישי בין אנשי בעלות הברית לבין היפנים; אסור לאנשי בעלות הברית להתקיף יפני; ואסור לאנשי בעלות הברית לאכול מהמזון היפני, בשל המחסור במזון ביפן.

ב־2 בספטמבר יפן נכנעה באופן רשמי, כשהיא חותמת על מסמך כניעה, והכיבוש החל. כוחות בעלות הברית (בעיקר אמריקאיים) פיקחו על המדינה. הגנרל מקארתור היה אמור להעביר את סמכויותיו למועצה מייעצת שנוסדה על ידי בעלות הברית, אך למעשה הוא עשה הכול בעצמו. המשימה החשובה ביותר מבחינתו הייתה לארגן מערכת להפצת מזון; לאחר ההתמוטטות של הממשלה וההרס של רוב הערים הגדולות, כמעט כולם היו במצב של רעב.

לאחר שמערכת הפצת המזון הייתה במקומה, בעלות של מליון דולר ליום, מקארתור היה צריך לקבל את תמיכתו של הירוהיטו. שני האישים נפגשו בפעם הראשונה ב־28 בספטמבר; התצלום של שניהם יחד הוא אחד מהמפורסמים ביותר בהיסטוריה היפנית. לאחר שקיבל את תמיכתו של הקיסר היפני, למקארתור היו הכלים להם נזקק על מנת להתחיל העבודה האמיתית של הכיבוש. בזמן שמנהיגים פוליטיים וצבאיים אחרים רצו להעמיד את הירוהיטו לדין כפושע מלחמה, מקארתור טען כי כל תביעה תהיה מאוד לא פופולרית בקרב העם היפני.

עד סוף 1945, יותר מ־350,000 אמריקאיים כבר היו מוצבים ביפן.

הכוח הבריטי ביפן, שהיה מורכב מאוסטרלים, בריטים, הודים וניו-זילנדים הגיע ב־21 בפברואר 1946. בזמן שהכוחות האמריקאיים היו אחראים על הממשל הצבאי הכולל, הכוח הבריטי היה אחראי על פיקוח על פירוק הצבא ותעשיות הנשק היפניות. הבריטים גם היו אחראים על כמה מחוזות מערביים, ובסיסם היה בקורה. בשיאו, הכוח מנה כ־40,000 איש. בשנת 1947, הבריטים החלו לצאת מיפן, והם סיימו את עניניהם שם באופן רשמי ב־1951.

[עריכה] הישגי הכיבוש

[עריכה] פירוק הנשק

זמן קצר לאחר הגעתו, מקארתור הורה כי על כל היפנים לוותר על הקאטאנה והווקיזאשי (החרב הקצרה והארוכה של הלוחם היפני) שלהם; שבע טונות של חרבות הוחרמו ונשלחו לסן פרנסיסקו. כוח המשטרה הלאומי פורק והוחלף בכוחות שיטור מקומיים. מקארתור גם הוסיף "פסקת שלום" בחוקה היפנית החדשה, שאסרה על יפן באופן מפורש להשתתף במלחמה. היא גם הגבילה את הוצאות הבטחון של יפן ל־1% מתקציבה, על מנת למנוע מיפן להעשות לכח צבאי תוקפני (אם בשנת 2004 הייתה תנועה פעילה לבטל את הפסקה הזו).

[עריכה] ליברליזציה

כוחות הברית פירקו את ה"זאיבטסו" (חברות משפחתיות גדולות) היפניים: רק מפעליהם נותרו על כנם, בבעלותם של קואפרציות מגוונות שלבסוף התאחדו למה שהיום ידוע כקיארטסו. עשרים אלף קילומטרים מרובעים של קרקע נלקחו מהאצילים וניתנו לאיכרים שעבדו אותם.

[עריכה] דמוקרטיזציה

ב־1946, מקארתור השלים חוקה חדשה, נוסח ארצות הברית, שלמעשה אושרה כתיקון לחוקת מייג'י הישנה, שהייתה בסגנון פרוסי. החוקה החדשה הבטיחה חירויות בסיסיות ואזרחיות, ביטלה את האצולה, וחשוב מכל – עשתה את הקיסר ל"מנהיג רוחני" של יפן, ולקחה ממנו כמעט את כל הכוחות הפוליטיים שלו. דת השינטו בוטלה כדת מדינה, והנצרות הופיעה שוב באופן גלוי בפעם הראשונה זה עשורים רבים. נשים קיבלו את זכות הבחירה, ובאפריל של אותה השנה, 14 מליון השתתפו בבחירות בהן נבחר ראש ממשלתה הראשון של יפן, שיגרו יושידה.

[עריכה] איגודי עובדים

נושא זה היה אחד מהבעיות הגדולות של הכיבוש, מאחר שהקומוניזם נעשה פופולרי יותר ויותר בין העובדים היפניים העניים בעשורים האחרונים. בפברואר 1947, העובדים ביפן התכוננו להכרזת שביתה כללית, בנסיון להשתלט על המפעלים שלהם; מקארתור הזהיר כי הוא לא יתיר לשביתה כזו להתקיים, והאיגודים לבסוף וויתרו, מה שהוריד מכבודם והביא לשקט מצידם לשאר תקופת הכיבוש.

[עריכה] רפורמה בחינוך

לפני ולאחר המלחמה, החינוך היפני היה מבוסס על המערכת הגרמנית, עם גימנסיומים ואוניברסיטאות שהכשירו את התלמידים לאחר בית הספר התיכון. מקארתור שינה את מערכת החינוך כך שתדמה יותר לזו של ארצות הברית: חטיבות ביניים ותיכונים גבוהים, כאשר חטיבת הביניים היא חובה ואילו התיכון אופציונלי. ההכרזה האימפריאלית על החינוך בוטלה, ומערכת האוניברסיטאות האימפריאלית אורגנה מחדש. אפילו היפנית הכתובה שונתה מאד: נבחרו הטויו קאנג'י, מקדימיהם של הג'ויו קאנג'י של היום, וחוקי הלשון שונו מאוד על מנת לשקף את השימוש הרווח בדיבור.

[עריכה] הענשת מנהיגי המלחמה

בזמן שרפורמות אלה בוצעו, בתי דין צבאיים שונים, כשהבולט בהם הוא בית הדין הבינלאומי הצבאי למזרח הרחוק באיצ'יגאייה, שפטו את פושעי המלחמה היפניים ושפטו רבים מהם למוות או למאסר. לאחר שמנהיגים אלה הוצאו מהשורות, דור חדש של פקידים צעירים היו מוכנים לקחת פיקוד על המדינה.

[עריכה] סוף הכיבוש

בשנת 1949, מקארתור חתם על שינוי רחב במבנה הכח של שלטון הכיבוש שהגדיל מאוד את הכוח של המנהיגים המקומיים, ועם העברת תשומת הלב שלו (ושל הבית הלבן) למלחמת קוריאה, הכיבוש החל להתקרב לסיומו. הסכם השלום של סן פרנסיסקו, שנחתם ב־8 בספטמבר 1951, ציין את סופו של כיבוש בעלות הברית, וכאשר הוא נכנס לתוקף ב־28 באפריל 1952, יפן הייתה שוב למדינה עצמאית. אף על פי כן, אלפים רבים של כוחות אמריקאיים נותרו ביפן בעשורים הבאים.

[עריכה] תגובה תרבותית

  • הביטוי "שיקאטה גה נאי", ציין בעיתונות האמריקאית והיפנית את קבלת הגורל הכללית של היפנים לתנאים הקשים שתחתם חיו בתקופת הכיבוש.
שפות אחרות