סרגיי קורוליוב

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

סרגיי קורוליוב ביולי 1954
הגדל
סרגיי קורוליוב ביולי 1954

סרגיי פאבלוביץ' קורוליוברוסית: Серге́й Па́влович Королёв)‏ (12 בינואר 1907 [לפי הלוח היוליאני 30 בדצמבר 1906] - 14 בינואר 1966), ראש מהנדסי ומתכנני הטילים הסובייטים במהלך המירוץ לחלל בין ארצות הברית לברית המועצות בשנות החמישים והשישים. בניגוד למקבילו בארצות הברית, ורנר פון בראון, תפקידו החשוב בתוכנית החלל הסובייטית נשמר בסוד עד לאחר מותו. בכל תקופת עבודתו על התוכנית הוא היה ידוע רק כ-"מתכנן ראשי".

על אף שהוכשר כמתכנן כלי טייס, יכולותיו העיקריות של קורוליוב התגלו כתכנון אסטרטגי וארגוני ושילוב תכנונים. כקורבן הטיהורים הגדולים של סטלין, היה אסיר במשך 6 שנים, מתוכם כמה חודשים בגולאג סיבירי. לאחר שחרורו, הוא הפך למתכנן טילים ודמות מפתח בתוכנית פיתוח הטילים הבליסטיים הסובייטית. לאחר מכן מונה להוביל את תוכנית החלל הסובייטית ופיקח על ההצלחות הראשונות של פרויקט ספוטניק ופרויקט ווסטוק. עם מותו הבלתי צפוי ב-1966, בעקבות הליך כירורגי כושל, תוכניותיו להתחרות באמריקה בניסיון להציב את האדם הראשון על הירח החלו לצאת אל הפועל.

תוכן עניינים

[עריכה] שנותיו הראשונות

קורוליוב נולד בז'יטומיר, מרכז כפרי קטן במרכז אוקראינה שהייתה אז חלק מהאימפריה הרוסית. הוריו, מריה ניקולאבנה מוסקאלנקו ופבל יאקובלביץ' קורוליוב, חותנו בשידוך והזיווג לא היה מוצלח במיוחד. שלוש שנים לאחר לידתו נפרד הזוג עקב קשיים כספיים. לסרגיי נודע מאמו שאביו נפטר, ורק לאחר מכן נודע לו שאביו חי עד 1929. השניים לא נפגשו מעולם לאחר היפרדות המשפחה, על אף שפבל כתב למריה מאוחר יותר וביקש להיפגש עם בנו.

סרגיי גדל בניזין, תחת טיפולם של סבו וסבתו. אמו שאפה להשכלה נוספת עבורה ולכן לעתים תכופות הייתה הרחק משם כשלקחה קורסים בקייב. הוא גדל כילד יחיד עם חברים מעטים, אולם התגלה כתלמיד טוב, במיוחד במתמטיקה. ב-1916, אמו התחתנה עם מהנדס החשמל גריגורי מיכאילוביץ' באלאנין, וגריגורי התגלה כבעל השפעה טובה על הילד. גריגורי העביר את המשפחה לאודסה ב-1917, לאחר שקיבל משרה במסילת הברזל האזורית.

שנת 1918 הייתה סוערת ברוסיה, עם סוף מלחמת העולם והתקדמות המהפכה הרוסית. המאבקים המשיכו עד שהסובייטים תפסו עמדת כוח שלא ניתן היה להתמודד כנגדה ב-1920. במהלך תקופה זו בתי הספר המקומיים נסגרו ועל סרגיי הצעיר היה להמשיך את לימודיו בבית. במהלך שנת 1919 היו תקופות מחסור חמורות במזון, וסרגיי סבל ממחלת טיפוס. אפילו לאחר מכן, סבלה המשפחה תקופות קשות, כרוב האוכלוסייה במדינה.

[עריכה] חינוך

קורוליוב המשיך את לימודיו בבית ספר מקצועי לבנייה באודסה, שם רכש הכשרה מקצועית בנגרות כמו גם במקצועות אקדמיים שונים. עם זאת, תחום העניין העיקרי שלו היה תעופה, ייתכן שבהשפעת מפגן אוויר שהיה עד לו ב-1913. הוא ערך מחקר עצמאי על תאוריית הטיסה, ועבד גם במועדון הדאונים המקומי. פלוגת מטוסי ים צבאיים הוצבה באודסה, והוא גילה עניין רב בפעולותיהם.

ב-1923 הצטרף קורוליוב לחברת התעופה והניווט האווירי של אוקראינה וחצי האי קרים (OAVUK). אפילו קבוצה קטנה זו הייתה ארגון של המפלגה הקומוניסטית, וכחבר בה נחשף סרגיי לתעמולה. עם הצטרפותו לטייסת מטוסי ים של אודסה, עבר שיעור טיסה ראשון, והיו לו הזדמנויות רבות לטוס כנוסע. ב-1924 תכנן בעצמו דאון שנקרא K-5, שהתקבל על ידי OAVUK כפרויקט בנייה. בערך באותו הזמן, הוא גם הוכשר להיות מדריך ספורט, אך עבודתו האקדמית החלה לסבול מהסחת הדעת שלו לתחומי עניין נוספים. כדי להמשיך את תחומי העניין שלו, החליט ב-1924 להצטרף למכון הפוליטכני של קייב שבו היה ענף תעופה. בקייב חי עם דודו יורי, והרוויח כסף כדי לשלם על הקורסים שלו מביצוע עבודות מזדמנות. תוכנית הלימודים שלו הייתה בכיוון טכני, וכללה קורסי הנדסה, פיזיקה ומתמטיקה.

ב-1925 התקבל לכיתת בניית דאונים מצומצמת. הוא הורשה להטיס את דאון האימון שעליו עבד, אך סיים עם שתי צלעות שבורות. הוא המשיך את הקורסים, וסיים את שנתו השנייה ב-1926. ביולי אותה שנה התקבל לבית הספר הטכני הגבוה באומאן של מוסקבה (MVTU).

קורוליוב יושב בתא הטייס של דאון "קוקטבל"
הגדל
קורוליוב יושב בתא הטייס של דאון "קוקטבל"

עד 1929 למד קורוליוב נושאי התמחות בתעופה בבית ספר זה. הוא חי עם משפחתו, שהיגרה למוסקבה, בתנאים טיפוסיים אך צפופים. בנוסף ללימודיו, נהנה קורוליוב מהזדמנויות נוספות להטיס דאונים וכלי טייס ממונעים. ב-1928 קורוליוב תכנן גם דאון והטיס אותו בתחרות שנה מאוחר יותר. במהלך 1929 המפלגה הקומוניסטית הוציאה צו שחינוך מהנדסים צריך להיות מזורז כדי להתאים לצורך המדינה הדחוף בכישוריהם. קורוליוב יכול היה לקבל תעודת גמר על ידי הצגת דגם מעשי לכלי טיס, והדגם שלו אושר והושלם בסוף השנה. יועצו לא היה אחר מאשר אנדריי טופולב.

[עריכה] קריירה מוקדמת

לאחר שסיים את לימודיו קורוליוב החל לעבוד בלשכת תכנון מטוסים שסימונה OPO-4, או המחלקה הניסיונית הרביעית. בראשה עמד צרפתי בשם פאול ריצ'רד והיא כללה כמה מן המתכננים הטובים ביותר של רוסיה. הוא לא בלט בקבוצה זו, אך בזמן שהועסק הוא עבד באופן פרטי גם על זוג פרויקטיי תכנון אישיים. אחד מהם היה תכנון דאון בעל כושר אקרובטי. ב-1930 הוא הפך למהנדס מוביל על המפציץ הכבד TB-3 של טופולב.

ב-1930 קיבל קורוליוב לבסוף את רישיון הטיס שלו. שנה לאחר מכן, ב-6 באוגוסט, נישא לקסניה וינסנטיני, אישה שחיזר אחריה מ-1924. הוא הציע לה נישואים עוד אז, אך היא דחתה אותם משום שרצתה חינוך גבוה. במהלך 1930 התעניין קורוליוב באפשרויות של מנועי רקטות עם דלק נוזלי. היות שתחום העניין העיקרי שלו היה כלי טייס, הוא ראה את הפוטנציאל הגלום בשימוש במנועים כאלו להנעת מטוסים. ב-1931 השתתף, יחד עם פרידריך זאנדר, ביצירת קבוצת מחקר על הנעה סילונית (GIRD), שהייתה אחד המרכזים הראשונים בחסות המדינה לפיתוח טילים בברית המועצות. במאי 1932 מונה קורוליוב לראש קבוצה זו.

במהלך השנים שלאחר מכן פיתחה קבוצת GIRD שלוש מערכות הנעה שונות, כל אחת מוצלחת מוקדמתה. ב-1932 החל הצבא להתעניין בניסיונותיה של קבוצה זו ולספק לה מימון. ב-1933 השלימה הקבוצה את השיגור הראשון שלהם של רקטת דלק נוזלי, שנקראה GIRD-09. שיגור זה בוצע רק 7 שנים לאחר השיגור הראשון של רוברט גודרד ב-1926 שזכה לפרסום מועט. ב-1934 פרסם קורוליוב את העבודה "טיסת טיל בסטרטוספירה".

עם התגברות העניין הצבאי בטכנולוגיה החדשה, החליטה הממשלה ב-1933 לאחד את ארגון GIRD עם מעבדת דינמיקת גז בלנינגרד. המיזוג יצר את מכון המחקר להנעה סילונית (RNII) שבראשו עמד המהנדס הצבאי איבן קלימנוב. עם זאת, קבוצה ממוזגת זו כללה מספר אנשים שהיו חסידים נלהבים של טיול בחלל, ביניהם ולנטין גלושקו. קורוליוב היה לסגן ראש המכון. הוא הוביל את פיתוח טילי השיוט ואת הפיתוח של דאון מאויש ממונע רקטית.

ב-10 באפריל 1935 ילדה אשתו של קורוליוב את בתם, נטשה. ב-1936 הם יכלו להעתיק את מקום מגוריהם מבית הוריו של סרגיי לדירה משלהם. לשני ההורים היו מקצועות, וקורוליוב בילה תמיד שעות ארוכות במשרד התכנון שלו. בזמן זה הוא היה מהנדס ראשי ב-RNII. קבוצת RNII המשיכה את עבודת הפיתוח שלהם על טילים, והתמקדה במיוחד בתחום היציבות והבקרה. הם פיתחו מערכות ייצוב גריסקופ אוטומטיות שאפשרו טיסה יציבה בכיוון המסלול המתכונן. קורוליוב היה מנהיג כריזמטי ששירת בעיקר כמנהל פרויקט התכנון. הוא היה איש תובעני שעבד קשה עם סגנון ניהול נוקשה. קורוליוב פיקח באופן אישי על כל שלבי המפתח של התוכניות והקדיש תשומת לב דקדקנית לפרטים.

[עריכה] גולאג

ב-22 ביוני 1938, במהלך הטיהורים הגדולים, נכנסו אנשי נ.ק.ו.ד לדירתו ואסרוהו. הוא נאשם בחתרנות, לכאורה עקב רצונו לעבוד יותר על כלי טייס ממונעי דלק נוזלי מאשר על טילי דלק מוצק. ככל הנראה בזבז יותר מדי כסף על פרויקט שה-RNII לא החשיב כבעל עדיפות עליונה. קורוליוב לא הועמד למשפט אך הוכה על ידי שוביו וכך חילצו ממנו "הודאה". הוא נידון למאסר ל-10 שנים. קורוליוב גילה מאוחר יותר שהוא גונה על ידי גלושקו, והדבר הוביל לאיבה ממושכת בין שני האנשים כמו גם לחשד קבוע של קורוליוב בראשי המתכננים האחרים.

לאחר חודשי התעללות והעברה ממקום למקום, קורוליוב הגיע לבסוף למחנה הגולאג המפורסם קולימה שבסיביר. התנאים במחנה היו אכזריים, עם יחס קשה ואוכל דל, ובנוסף לכך היה חוסר בביגוד הולם ובמחסה כנגד התנאים הקשים. המחנה בו הוחזק התפרסם בשיעורי תמותה של כ-30% מאוכלוסיית הכלא בשנה (עשרות אלפים מדי שנה).

חברים אחרים ב-RNII נעצרו גם כן והמנהיג הצבאי של הקבוצה הוצא להורג. כל אישיות בעלת חשיבות שעבדה במכון הוצאה להורג במהלך 1937-1938, דבר שהפך את קורוליוב לבר מזל עד מאוד שאף הצליח לשרוד. התוכנית חזרה שנים אחורה ונותרה הרחק מאחורי ההתקדמות המהירה שנעשתה בגרמניה. הטיהורים של סטלין במהלך תקופה זו השאירו את צבאו כמעט חסר ראשים והחלישה באופן חמור את הצבא זמן קצר לפני הפלישה הגרמנית של 1941.

סרגיי שרד בגולאג, אך איבד את כל שיניו, סבל מזרוע שבורה ופיתח בעיית לב. הוא נשאר 5 חודשים במחנה (למעשה שטח מכרות זהב), ובילה את זמנו שם בעבודת כפיים. במוסקבה החליטו לחקור מחדש את המקרה שלו. כתוצאה מכך הוא הובל חזרה מערבה. במסע הרכבת חזרה לביתו סבל מצפדינה וכמעט מת.

בעקבות החקירה החוזרת הופחת גזר דינו של קורוליוב לשמונה שנים. בנקודה זו מספר רוסים ידועים התערבו למענו, והוא לא הוחזר לגולאג. במקום זאת הוקצה לשאראשקה, סוג של בית סוהר לאינטלקטואלים ומשכילים. אלו היו מחנות עבודה יעילים למדענים ומהנדסים לעבודה על פרויקטים שהוקצו על ידי הנהגת המפלגה הקומוניסטית.

לשכת התכנון המרכזית 29 (KB-29, ЦКБ-29) של הנ.ק.ו.ד שירתה כמתקן התכנון של טופולב, וקורוליוב הובא לשם כדי לעבוד עבור מדריכו מהעבר. במהלך מלחמת העולם השנייה, שאראשקה זה תכנן הן את המפציץ טופולב Tu-2 והן את מטוס התקיפה איליושין Il-2. הקבוצה הועברה מספר פעמים במהלך המלחמה, בפעם הראשונה מחשש שיתפסו על ידי הכוחות הגרמניים המתקדמים.

ב-1942 הצליח קורוליוב לעבור לשאראשקה אחר תחת מתכנן מנועי הטילים גלושקו. שאראשקה זה עסק בתכנון טילים להשמדת מטוסים. קורוליוב הוחזק בשאראשקה מנותק ממשפחתו עד 1944. הוא חי בפחד מתמיד שיוצא להורג בשל הסודות הצבאיים שהחזיק בהם, והושפע עמוקות מתקופת מאסרו בגולאג, שהפכה אותו למאופק וזהיר. ב-27 ביוני 1944, קורוליוב (יחד עם טופולב, גלושקו ואחרים) שוחרר לבסוף על ידי צו ממשלתי מיוחד והרשעותיו הקודמות בוטלו. לשכת התכנון נמסרה משליטת הנ.ק.ו.ד לידי תעשיית התעופה המוסמכת הממשלתית. קורוליוב המשיך לעבוד עם הלשכה במשך שנה, שירת כסגן מתכנן תחת גלושקו וחקר מגוון תכנוני טילים.

[עריכה] טילים בליסטיים

ב-1945 הוענק לקורוליוב העיטור הראשון שלו, אות כבוד עבור עבודתו בפיתוח מנועי טילים למטוסים צבאיים. הוא מונה לקולונל בצבא האדום. יחד עם מומחי טילים נוספים הוא נשלח לגרמניה כדי לאסוף מידע על טיל ה-V-2 הגרמני. הסובייטים נתנו עדיפות לשחזור תיעוד אבוד על ה-V-2 ולחקר חלקים שונים שנתפסו במתקני ייצור. ב-1946 החליטה הממשלה הסובייטית לשלוח כ-5,000 עובדי טילים גרמנים לרוסיה ולחטוף אותם, על אף שהם טופלו בכבוד יחסי.

סטלין החליט לעמיד בעדיפות לאומית את פיתוח הטילים וה"מגויסים" הגרמנים הוצבו במכון חדש שנוצר לצורך כך, ה-NII-88. פיתוח הטילים הבליסטיים הושם תחת שליטת הצבא של דמיטרי אוסטינוב, וקורוליוב שירת כמתכנן ראשי של הטילים לטווח הארוך. קורוליוב הפגין את יכולותיו הארגוניות במתקן החדש והצליח להשאיר פועל ארגון ממודר מאוד ובעל תפקוד לקוי. הגרמנים במתקן הוחזקו במה שהיה כלא בית מלאכה, שהיה מוקף בתיל ושומרות חמושות.

עם המסמכים המשוחזרים, חלקית תודות לטילי ה-V-2 המפורקים, הקבוצה החלה לייצר העתק מדויק של הטיל. העתק זה סומן כ-R-1 ונוסה לראשונה באוקטובר 1947. בסך הכול שוגרו אחד עשר טילים, עם חמש נחיתות במטרה. זה היה דומה למידת ההצלחה הגרמנית והציג את חוסר המהימנות של הטיל. הרוסים המשיכו לנצל את מומחיות הגרמנים לטובת דגמי הטילים שלהם עד בערך 1952 כשהקבוצות הראשונות החלו לחזור לבתיהם; הקבוצה האחרונה שבה ב-1954.

ב-1947 קבוצת ה-NII-88 בהנהגת קורוליוב החלה לעבוד על דגמים מתקדמים יותר, עם שיפורים בטווח ובמשקל הנשיאה. ה-R-2 הכפיל את הטווח של ה-V-2 והיה הדגם הראשון שניצל ראש נפץ נפרד. לאחריו בא ה-R-3, שהיה בעל טווח של 3,000 ק"מ, כך שיכל להגיע לאנגליה. עם זאת, גלושקו לא יכל לקבל מנועים לפיתוח הדחף הדרוש והפרויקט בוטל ב-1952.

באותה שנה החלה העבודה על R-5 שהיה בעל טווח צנוע יותר של 1,200 ק"מ. זה השלים את טיסתו המוצלחת הראשונה ב-1953. עם זאת הטיל הבליסטי הבין יבשתי האמיתי הראשון היה ה-R-7 סמיורקה. היה זה טיל דו שלבי שיכל לשאת עד 5.4 טון. די כדי לנשוא את פצצת האטום המגושמת לטווח של 7,000 ק"מ. לאחר כמה ניסויים כושלים, שוגר ה-R-7 בהצלחה באוגוסט 1957 ונשא מטען דמה לחצי האי קמצ'טקה.

ב-1952 קורוליוב הצטרף למפלגה הקומוניסטית, צורך טקטי לו רצה לבקש כסף הממשלה לפרויקטים העתידיים שלו. שמו "טוהר" לחלוטין רק ב-19 באפריל 1957 והממשלה הכירה בכך שהמשפט שנעשה לו לא היה צודק.

[עריכה] חיים אישיים

ב-1946 נישואיהם של סרגיי וקסניה החלו להתפרק. קסניה הייתה עסוקה מאוד בעבודתה שלה, בעוד שבערך באותו הזמן לסרגיי הייתה פרשיית אהבים עם אישה יפה וצעירה בשם נינה איבנובה קוטנקובה. קסניה, שעדיין אהבה את סרגיי וכעסה על הבגידה, נפרדה ממנו ב-1948. סרגיי ונינה התחתנו ב-1949, אך היו לו פרשיות אהבים נוספות אף לאחר נישואיו השניים עם נינה.

[עריכה] תוכנית החלל

קורוליוב היה דמות מפתח בתכנון ושיגור ספוטניק 1, הלוויין המלאכותי הראשון.
הגדל
קורוליוב היה דמות מפתח בתכנון ושיגור ספוטניק 1, הלוויין המלאכותי הראשון.

חרף ההתקדמות הסובייטית בטכנולוגיית הטילים הבליסטיים הבין יבשתיים, קורוליוב היה עסוק בשימוש בטילים למסע לחלל. ב-1953 הציע לראשונה שימוש בדגם R-7 לשיגור לוויין למסלול. הוא דחף את רעיונותיו עם האקדמיה הרוסית למדעים וביניהם רעיון שיגור כלב לחלל. היה עליו גם להתגבר על ההתנגדות מצד הצבא ומצד חברי המפלגה.

ב-1957 במהלך שנת הגאופיזיקה הבינלאומית, החל להופיע בתקשורת האמריקנית רעיון שיגור לוויין לחלל. ממשלת ארצות הברית לא הייתה מוכנה לרעיון של בזבוז מיליוני דולרים על רעיון זה, כך שהרעיון הוקפא לתקופה. קבוצתו של קורוליוב עקבה אחר התקשורת המערבית וסברה כי ניתן לגבור על ארצות הברית בנושא זה. לבסוף הוא הצליח לזכות בתמיכה בשל התחרות עם ארצות הברית, בהציעו שברית המועצות צריכה לנסות להיות המדינה הראשונה לשגר לוויין.

הפיתוח המעשי של ספוטניק בוצע בפחות מחודש. היה זה דגם פשוט מאוד, שהיה מורכב מקצת יותר מכדור מתכת מלוטשת, משדר, מכשירי מדידה תרמית וסוללות. קורוליוב פיקח באופן אישי על ההרכבה, והעבודה נעשתה בקדחתנות. לבסוף ב-4 באוקטובר 1957 שוגר הלוויין על טיל, ששוגר בהצלחה רק פעם אחת, והוצב במסלול בחלל.

השפעת שיגור זה הייתה מחשמלת, והשפיעה על המערכות הפוליטיות. חרושצ'וב היה שבע רצון מההצלחה, והחליט שהישג זה צריך להיות מגובה בהישג נוסף לקראת יום השנה ה-40 למהפכת אוקטובר. תאריך זה היה במרחק של פחות מחודש, ב-3 בנובמבר. התוצאה הייתה ספוטניק 2.

החללית ספוטניק 2 שקלה פי שישה ממסת ספוטניק 1, ונשאה בה את הכלבה לאיקה. ספוטניק 2 נבנתה משרטוט תוך 4 שבועות, ללא זמן לניסוי ולבדיקות איכות. היא שוגרה בהצלחה ב-3 בנובמבר והכלבה הוצבה במסלול בחלל, אך מתה בחללית מהתחממות יתר.

רצף הצלחות זה נקטע בשיגור ספוטניק 3. המכשור שנישא בחללית נשלח למסלול ב-15 במאי אותה שנה. הרשמקול שהיה צריך לאגור את המידע כשל לאחר השיגור וכתוצאה מכך תגלית מיפוי חגורת ואן אלן לא הייתה להישג סובייטי, אלא לגילוי אמריקני ביולי על ידי החללית האקספלורר 4.

[עריכה] הירח

קורוליוב הפנה עתה את תשומת לבו להגעה לירח. גרסה מותאמת של כלי שיגור ה-R-7 שומשה, עם שלב חדש. המנוע עבור שלב החדש היה הראשון שתוכנן לשיגור בחלל החיצון. שלושת הגשושיות הראשונות שנשלחו לירח ב-1958 כשלו. משימת לונה 1 ב-1959 הייתה לפגוע בפני השטח של הירח, אך היא פספסה בכ-6000 ק"מ. גשושית נוספת כשלה אבל לונה 2 פגעה בפני הירח בהצלחה וסיפקה לסובייטים פריצת דרך נוספת, בהיותה החללית הראשונה שנחתה על פני הירח. בעקבות הישג זה הגיע הישג גדול אף יותר, לונה 3. לונה 3 שוגרה רק שנתיים לאחר ספוטניק והייתה החללית הראשונה שצילמה את הצד החשוך של הירח.

קבוצתו של קורוליוב עבדה גם על תוכניות שאפתניות למשימות למאדים ולנוגה, הכנסת אדם למסלול בחלל, תקשורת שיגור, לווייני ריגול ומזג אוויר וביצוע נחיתה רכה על הירח. היה צורך בבניית מרכז לתקשורת רדיו בחצי האי קרים כדי לשלוט על החללית.

[עריכה] טיסה מאוישת

תוכניותיו של קורוליוב למשימה מאוישת החלו עוד ב-1958 כשנבחן תכנון חללית ווסטוק העתידית. היה עליה לנשוא נוסע אחד בחליפת חלל ולהיות ממוכנת לגמרי. בתא החללית היה מנגנון מילוט למקרה של תקלה בטרם השיגור ומערכות נחיתה רכה ופליטה לעת החזרה.

ב-15 במאי 1960 אב טיפוס לא מאויש ביצע 64 מסלולים סביב כדה"א, אך לא הצליח לחזור. לאחר מכן נעשו 4 ניסויים שנשלחו לחלל כשעל סיפונם כלבים, שני האחרונים מביניהם בוצעו בהצלחה מלאה. לאחר שהשיגו את אישור הממשלה, גרסה מותאמת של R-7 שימשה לשיגור יורי גגארין לחלל ב-12 באפריל 1961, האדם הראשון בחלל.

שני טילי N1 על כן השיגור בבייקונור בתחילת יולי 1969
הגדל
שני טילי N1 על כן השיגור בבייקונור בתחילת יולי 1969

בעקבות טיסה זו נעשו עוד טיסות ווסטוק, שהגיעו לשיאם עם 81 הקפות שהושלמו על ידי ווסטוק 5, ושיגור הקוסמונאוטית הראשונה ולנטינה טרשקובה בווסטוק 6.

לאחר ווסטוק תכנן קורוליוב להתקדם עם חללית הסויוז שתוכל לעגון עם חללית אחרת במסלול ולהחליף צוותים. עם זאת הוא הונחה על ידי חרושצ'וב להוביל בזול עוד פריצות דרך בתוכנית המאוישת. דווח שקורוליוב התנגד לרעיון, היות שהיה נטול טיל בעל יכולת מספיקה להעלאת קפסולה לשלושה אנשים לחלל. עם זאת חרושצ'וב לא התעניין בתירוצים הטכניים והתפרסם שאם קורוליוב לא יוכל לעשות זאת, חרושצ'וב יפקיד את המשימה בידיו של יריבו, ולדימיר צ'לומי.

[עריכה] ווסחוד

כדי להשלים את משימה זו קבוצתו תכננה את ווסחוד שהתבססה על חללית הווסטוק. אחד הקשיים בתכנון הווסחוד היה הצורך להנחית אותה באמצעות מצנח. צוות בן שלושה אנשים לא היה יכול להימלט מהחללית ולנחות באמצעות מצנח, היות שהגובה לא איפשר הישרדות. לכן החללית הייתה צריכה מצנחים גדולים בהרבה כדי לנחות בבטחה. עם זאת, כמה ניסויים עם החללית הסתיימו בכישלונות, שגרמו למותן של כמה חיות ניסוי. זה נתן לקורוליוב הפוגה, אך הבעיה נפתרה באמצעות שימוש בחומר מצנח חדש.

כתוצאה מכך חללית הווסחוד הייתה כלי רכב מופשט, שממנו הוסר כל משקל עודף. אפילו הצוות נדרש לדיאטה מיוחדת כדי להוריד את משקלם. החללית שוגרה לחלל עם קרוב למשקל השיגור המרבי שטיל הווסטוק יכל לנשוא, דבר שצרך את כל מלאי הדלק.

החללית ביצעה טיסת ניסוי לא מאוישת אחת, וב-12 באוקטובר 1964 צוות של 3 קוסמונאוטים שוגר לחלל וביצע 16 מסלולים. חללית זו תוכננה לבצע נחיתה רכה, כך שסולק הצורך במערכת פליטה. מהלך מסוכן נוסף במשימה היה שליחת הצוות למסלול ללא חליפות חלל.

בעקבות תכנוניהם של האמריקנים לבצע הליכת חלל במסגרת תוכנית ג'מיני, החליטו הסובייטים להקדים אותם פעם נוספת על ידי ביצוע הליכת חלל בשיגור השני של ווסחוד. לאחר הוספה במהירות של תא אטים לאוויר, שוגרה ווסחוד 2 ב-18 במרץ 1965 ואלכסיי ליאונוב ביצע את הליכת החלל הראשונה. הטיסה כמעט נגמרה באסון ומשימות ווסחוד עתידיות נדחו. בינתיים, השינוי בהנהגה הסובייטית ונפילת חרושצ'וב גרמו לכך שקורוליוב חזר לקבל העדפה בניסיון לגבור על האמריקנים בהנחתת אדם על הירח.

לצורך המירוץ לירח, תכנן צוותו של קורוליוב את טיל N1 הענקי. כמו כן הוא היה עסוק בתכנון חללית סויוז המאוישת, כמו גם בחלליות לונה שיהיו בעלות יכולת לבצע נחיתה רכה על הירח ומשימות בלתי מאוישות למאדים ולנוגה. ברם, באופן בלתי צפוי, הוא נפטר זמן קצר לפני שיכול היה לראות את תוכניותיו השונות מתממשות.

[עריכה] מותו

הגדל

ב-3 בדצמבר 1960 קורוליוב סבל מהתקף הלב הראשון שלו. במהלך החלמתו התגלה שהוא סובל גם ממחלת כליות, מצב שאליו הגיע בעקבות מעצרו במחנות הכליאה הסובייטים. הוא הוזהר על ידי רופאיו שאם ימשיך לעבוד באופן נמרץ כבעבר, הוא לא יאריך ימים. אולם קורוליוב חשב שאם הסובייטים יאבדו את עליונותם בחלל וחרושצ'וב יפסיק ככל הנראה את התקצוב לתוכניותיו, לפיכך הוא המשיך לעבוד בנמרצות אף יותר מבעבר.

ב-1962 בעיותיו הרפואיות של קורוליוב החלו להצטבר והוא החל לסבול ממספר מחלות. היה לו התקף דימום במעי שהוביל לכך שהובהל על ידי אמבולנס לבית חולים. ב-1964 איבחנו אצלו הרופאים אריתמיה. בפברואר הוא בילה עשרה ימים בבית החולים בעקבות בעיה בלב. זמן קצר לאחר מכן סבל מדלקת של כיס המרה. הלחץ הרב של לוח הזמנים שלו גבה מחיר והוא סבל מעייפות. הוא סבל מכבדות שמיעה גוברת, ייתכן שעקב הרעש מניסויי מנועי הטילים.

הנסיבות המדויקות למותו אינן ברורות באופן וודאי. בדצמבר 1965 הוא כנראה אובחן עם פוליפ מדמם במעי הגס. הוא נכנס לבית החולים ב-5 בינואר 1966 לניתוח שגרתי. תשעה ימים לאחר מכן מת, נראה שעקב ביצוע לא מוצלח של הניתוח. הממשל הצהיר כי היה לו כנראה גידול סרטני גדול במעיים. אבל גלושקו דיווח מאוחר יותר שהוא מת למעשה עקב ניתוח לטחורים שבוצע בצורה גרועה. ליבו החלש תרם למותו בעקבות הניתוח.

תחת מדיניות שהוכנסה על ידי סטלין ושהומשכה על ידי יורשיו, זהותו של קורוליוב מעולם לא נחשפה עד מותו. בטענה שיש ל"הגן" עליו מפני סוכנים זרים מארצות הברית. כתוצאה מכך הציבור לא היה מודע להישגיו עד לאחר מותו. הודעת הפטירה על מותו פורסמה בפראבדה ב-16 בינואר והציגה תמונה של קורוליוב עם כל המדליות שלו. הוא נקבר בחומת הקרמלין.

לעתים קרובות מושווה קורוליוב לורנר פון בראון כאדריכל מוביל של המירוץ לחלל. בניגוד לפון בראון היה עליו להתחרות עם יריביו כדוגמת ולדימיר צ'לומי שלהם היו תוכניות משלהם לטיסות לירח. הוא גם נדרש לעבוד עם טכנולוגיה פחות מתקדמת מזו שהייתה זמינה בארצות הברית.

יורשו של קורוליוב בתוכנית החלל הסובייטית היה ואסילי מישין. מישין היה מהנדס מוכשר מאוד כסגנו של קורוליוב ואיש יד ימינו. לאחר מות קורוליוב היה למתכנן ראשי את תוכנית N-1 שהתגלתה כלקויה. ב-1972 פוטר מישין והוחלף על ידי ולנטין גלושקו לאחר 4 כישלונות שיגור של N-1. בינתיים הגיעו האמריקנים כבר לירח והתוכנית בוטלה על ידי ליאוניד ברז'נייב.

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: סרגיי קורוליוב
ברית המועצות
תוכנית החלל של ברית המועצות
תוכניות שיגור לחלל תוכנית ספוטניק | תוכנית ווסטוק | תוכנית ווסחוד | תוכנית סויוז | תוכנית לונוחוד | תוכנית סאליוט
משימות בולטות ספוטניק 1 | סויוז 1 | סויוז 11 | ונרה 11
חלליות ספוטניק | תחנת החלל מיר | סויוז | לונה 2 | מעבורת החלל בוראן
קוסמונאוטים יורי גגארין | גרמן טיטוב | ולנטינה טרשקובה | אלכסיי ליאונוב | לייקה
קוסמודרומים קוסמודרום בייקונור | קוסמודרום פלסצק | קוסמודרום סבובודני
ראו גם משגר הסויוז | אפולו-סויוז | סרגיי קורוליוב