דמאי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ערך זה עוסק במושג ביהדות; לערך העוסק במסכת בשם זה, שעוסקת בנושא הזה, ראו מסכת דמאי.

בהלכה היהודית, דמאי הוא כינוי לתבואה או פירות שנקנו מעם הארץ שאין בטחון שהקפיד להפריש תרומות ומעשרות מתבואתו ומפירותיו. הלוקח גידולי קרקע מעם הארץ חייב לעשר אותם מחמת הספק. תקנת דמאי מיוחסת בתלמוד[1] ליוחנן כהן גדול, שחי בתקופת בית המקדש השני. וכך כתב הרמב"ם[2]:

"בימי יוחנן כהן גדול, שהיה אחר שמעון הצדיק, שלחו בית דין הגדול ובדקו בכל גבול ישראל, ומצאו שהכול זהירים בתרומה גדולה ומפרישין אותה, אבל מעשר ראשון, ומעשר שני, או מעשר עני היו עמי הארץ מישראל מקילין על עצמן, ולא היו מפרישין אותן. לפיכך גזרו שלא יהיה נאמן על המעשרות, אלא אנשים נאמנים כשרים, אבל עמי הארץ - פירותיהן ספק, ואינן נאמנין לומר מעושרין הן. וזה הוא הנקרא דמאי."

הביטוי דמאי מקורו בארמית, ופירושו: "של מה היא". תבואה שלא הופרשו ממנה תרומות ומעשרות מכונה בלשון חכמים טבל, ותבואה שכבר הופרשו ממנה מכונה תבואה מתוקנת. כאשר קונים או מקבלים פירות ותבואה מעם הארץ, שאינו בר-סמכא בעניין המעשרות - התבואה מכונה 'דמאי', כיוון שאין אנו יודעים 'של מה היא' - האם לאחר הפרשת התרומות מהמאכלים, המשיך עם-הארץ להפריש גם מעשרות או שהותיר את התבואה במצב לא מתוקן סופית.

הגדרת הדמאי היא "חומרא" מדברי חז"ל, כלומר איסור שדרגתו פחותה אף משאר האיסורים והתקנות של חז"ל (אין חובה להחמיר ולנהוג כך, שכן גם הדיעה המקילה - לאכול דמאי בלי להפריש - מקובלת הלכתית לכתחילה). טעם הדבר הוא, ש"רוב עמי הארץ מעשרים הם", והחשש שמא לא עישר אינו כל כך חזק.

[עריכה] הערות ומקורות

  1. ^ בבלי, סוטה מח, א.
  2. ^ ספר זרעים, הלכות מעשר ט, א.

[עריכה] ראו גם

[עריכה] קישורים חיצוניים

ערך זה הוא קצרמר בנושא יהדות. אתם מוזמנים לתרום לוויקיפדיה ולהרחיב אותו.