קתדרלת מילאנו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הדואומו של מילאנו
הגדל
הדואומו של מילאנו
הדואומו, מבט מהכיכר.
הגדל
הדואומו, מבט מהכיכר.
לוח המציין את הנחת אבן הפינה ב-1386.
הגדל
לוח המציין את הנחת אבן הפינה ב-1386.
הקמרונות בפנים הקתדרלה.
הגדל
הקמרונות בפנים הקתדרלה.
 פסל ה "Madunina" המפורסם בקצה הצריח הראשי.
הגדל
פסל ה "Madunina" המפורסם בקצה הצריח הראשי.
החזית הנפוליאונית עם ציפוי השיש שלה.
הגדל
החזית הנפוליאונית עם ציפוי השיש שלה.
ציור של הקתדרלה מ-1865.
הגדל
ציור של הקתדרלה מ-1865.
בתוך הדואומו.
הגדל
בתוך הדואומו.
קבר הארכיבישוף Alberto da Intimiano.
הגדל
קבר הארכיבישוף Alberto da Intimiano.
פרטי חלון מבחוץ.
הגדל
פרטי חלון מבחוץ.

קתדרלת מילאנו, הידועה כדואומו די מילאנואיטלקית: Duomo di Milano), היא קתדרלה גותית מפורסמת, גדולה ומורכבת הנמצאת במילאנו, איטליה. קתדרלת מילאנו היא הקתדרלה הקתולית השנייה בגודלה, רק קתדרלת סביליה גדולה ממנו (בזיליקת פטרוס הקדוש ברומא איננה קתדרלה). אורכה הוא 157 מטר וגובהה בשיא (פסל המדונה המפורסם) הוא 108.5 מטרים. כ-40,000 איש יכולים לעמוד בתוכה. החלונות הגדולים של אגף המקהלה נחשבים לגדולים בעולם. הקתדרלה היא גם אחד המבנים הגותים הבולטים ביותר באיטליה אשר סגנונה קרוב הרבה יותר לגותיקה הצרפתית מאשר לאדריכלות האיטלקית של תקופתה.

תוכן עניינים

[עריכה] היסטוריה

התוכנית של מילאנו, הבנויה כך שכיוון הרחובות יוצא מכיכר הדואומו בצורה רדיאלית או מקיפים אותה, חושפת את העובדה שהכיכר והמבנה שבמרכזה תפסו את המקום המרכזי ביותר בעיר הרומית מדיולאנום. בעיר הרומית שכנה במקום בזיליקה ומולה פורום. בזיליקת אמברוס הקדוש נבנתה בכיכר בתחילת המאה ה-5, ובזיליקה נוספת צורפה ב-836. כאשר שרפה הרסה את הבזיליקות ב-1075 הן נבנו מחדש כקתדרלה.

ב-1386 החלה בניית הקתדרלה הנוכחית בפקודתו של הארכיבישוף אנטוניו דה סאלוצו (Saluzzo). הקתדרלה נבנתה בסגנון גותי מאוחר rayonnant השואב יותר מהגותיקה הצרפתית מאשר האיטלקית. הבנייה חפפה את עלייתו של בן-דודו של הארכיבישוף, ג'אן גאליאצו ויסקונטי (Gian Galeazzo Visconti), ויועדה כפרס לאצולה ולמעמדות הפשוטים שדוכאו בידי קודמו של ויסקונטי בארנאבו ויסקונטי. לפני שהחלה העבודה עצמה, נהרסו שלושה בניינים חשובים: ארמון הארכיבישוף, ארמון Ordinari ובית הטבילה של סטפן הקדוש של האביב, בעוד כנסיית מריה מאג'יורה הקדושה נוצלה כדי לספק אבנים וחומרי גלם לבנייה. ההתלהבות לבניין החדש והעצום התפשטה בקרב האוכלוסיה וג'אן גאליאצו הממולח, יחד עם בן-דודו הארכיבישוף אספו תרומות רבות עבור העבודה. תוכנית הבנייה עברה ביקורת קפדנית מצד "Fabbrica del Duomo" שכללה 300 עובדים, שהונהגו בידי המהנדס הראשי סימונה דה אורסניגו (Simone da Orsenigo). גאליאצו נתן לפבריקה שימוש בלעדי בשיש ממחצבת קנדוליה (Candoglia) ופטר אותה ממסים.

ב-1389 מונה לעמוד בראש המיזם מהנדס ראשי מצרפת, ניקולא דה בונאוונטיר (Nicolas de Bonaventure), דבר שהוסיף חותם גותי חזק לקתדרלה. עשר שנים מאוחר יותר נקרא מפריז אדריכל צרפתי נוסף, ז'אן מיניו (Jean Mignot), לשפוט ולשפר את העבודה שנעשתה עד אז. מיניו הכריז על כל העבודה שנעשתה כ-"pericolo di ruina" ("בסכנת הרס") מאחר שהיא נעשתה "sine scienzia" ("ללא מדע"). בשנים שלאחר מכן תחזיותיו של מיניו הוכחו כלא נכונות, אך בכל זאת דרבן הדבר את מהנדסיו של גאליאצו לשפר את השיטות והכלים שלהם. העבודה המשיכה במהירות, ובעת מותו של ג'אן גאליאצו ב-1402, כמעט מחצית מהקתדרלה הושלמה. הבנייה התעכבה כמעט לגמרי עד 1480, עקב חוסר בכסף וברעיונות: העבודות הבולטות ביותר בתקופה זו היו הקברים של מרקו קארלי והאפיפיור מרטין החמישי (1424) והחלונות של האפסיס (שנות ה-1470) שמתארים את יוחנן הקדוש האוונגליסט (St. John the Evangelist) שנעשה על ידי כריסטופורו דה מוטיס (Cristoforo de' Mottis) ואת אליגיוס הקדוש (Saint Eligius) ויוחנן הקדוש מדמשק (San John of Damascus) שנעשו על ידי ניקולו דה ואראלו (Niccolò da Varallo). ב-1452, תחת השגחתו של פרנצסקו ספורצה (Francesco Sforza), הספינה הראשית (Nave) והאגפים הצידיים הושלמו עד המפרץ השישי.

בשנים 1500-1510, תחת השגחתו של לודוביקו ספורצה (Lodovico Sforza), הכיפה המתומנת הושלמה, והפנים קושט ב-4 סדרות בנות 15 פסלים כל-אחת, המתארת קדושים, נביאים, נביאות (sibyls) ועוד דמויות מהתנ"ך. חוץ הקתדרלה נשאר זממן רב ללא קישוטים, למעט Guglietto dell'Amadeo ("הצריח הקטן של אמאדאו") שנבנה בשנים 1507-1510. זוהי יצירת מופת מהרנסנס שלמרות זאת משתלבת בהרמוניה עם המבנה הגותי של הקתדרלה.

בזמן השלטון הספרדי, הקתדרלה הייתה שמישה, למרות שהפנים היה ברובן לא גמור, ומספר מפרצים בספינה הראשית היו עדיין חסרים. ב-1552 ג'יאקומו אנטגנאטי (Giacomo Antegnati) קיבל הזמנה לבנות עוגב לצד הצפוני של אזור המקהלה, וג'וזפה מדה (Giuseppe Meda) סיפק 4 מתוך 16 המוטות שקישטו את אזור המזבח (התוכנית הושלמו בידי פדריקו בורומאו (Federico Borromeo). ב-1562 נוספו יצירות האמנות St. Bartholomew של מרקו ד'אגרייט (Marco d'Agrate) והפמוט הרב-זרועי Trivulzio (המאה ה-12).

אחרי עלייתו של קרלו בורומאו לכס הארכיבישופות כל המונומנטים החילוניים הוצאו מהדאומו. זה כלל את הקברים של ג'ובאני מאריה ויסקונטי, בארנאבו ופיליפו מאריה ויסקונטי, פרנצסקו ספורצה ואישתו ביאנקה, גאליאצו מאריה ספורצה ולודוביקו, שהועברו למקומות לא ידועים. למרות זאת, התערבותו העיקרית של בורומאו הייתה מינויו של פלגרינו פלגריני (Pellegrino Pellegrini) כמהנדס הראשי - היה זה מהלך פולמוסי, שכן זה הצריך רוויזיה בפסלים, שכן פלגרינו לא היה חילוני והדיוט. בורומאו ופלגרינו שאפו למראה חדש ורנסנסי יותר של הקתדרלה, שידגיש את טבעה הרומי-איטלקי ויעמעם את הסגנון הגותי, שנראה כעת כזר ולא מתאים. מאחר שהחזית המערבית לא הושלמה ידיין, פלגריני תכנן חזית בסגנון "רומי", עם עמודים, אובליסקים וטימפנון גדול. תכנון זה מעולם לא בוצע, אבל קישוט הפנים נמשך. בשנים 1575-1585 מזרח הכנסייה נבנה מחדש מבפנים, כאשר מזבחים חדשים ואגן טבילה נוספו לספינה הראשית. ספסלי מקהלה מעץ נבנו למזבח הראשי על ידי פרנצסקו ברמבילה, עבודה שהושלמה ב-1614.

ב-1577 הקדיש בורומאו את המבנה ככנסייה חדשה, נפרדת מכנסיית סנטה מריה מג'ורה וסנטה טצ'לה (שאוחדה ב-1549 אחרי מחלוקות עזות).

בתחילת המאה ה-17 תחת השגחתו של פדריקו בורומאו, הונחו היסודות של החזית החדשה על ידי פרנצ'סקו מאריה ריצ'יני (Francesco Maria Richini) ופאביו מנגונה (Fabio Mangone). העבודה המשיכה עד 1638 עם הבניה של 5 שערים ו-2 חלונות אמצע. ברם, ב-1649, האדריכל החדש, קרלו בוצי (Carlo Buzzi), הכניס מהפכה בולטת: החזית המערבית תשוב ותיבנה בסגנון הגותי, כולל את הפרטים שכבר סוימו בתוך עמודים גותים מרובעים ו-2 מגדלי פעמון ענקיים. תכנונים אחרים סופקו בין השאר על ידי פיליפו ג'ובארה (Filippo Juvarra) בשנת 1733 ולואיג'י ונטוויטלי (Luigi Vanvitelli) בשנת 1745, אבל כולם לא הגיעו לידי מימוש. ב-1682 החזית של סנטה מריה מג'ורה נהרסה וכיסוי הגג של הקתדרלה הושלם.

ב-1762 הוקם אחד ממאפייניה המרכזים של הקתדרלה, צריח המדונינה, שהתנשא לגובה מסחרר של 108.5 מטר. הצריח תוכנן על ידי פרנצסקו קרוצה (Francesco Croce) ועליו נמצא פסל פוליכרומי של מריה הקדושה (המדונה) ההולם את שיעור הקומה של הקתדרלה.

ב-20 במאי 1805 ציווה נפוליאון בונפרטה (שעמד להיות מוכתר כמלך איטליה) לסיים את החזית המערבית. בהתלהבותו הרבה, הוא הבטיח שכל ההוצאות יכוסו על ידי האוצר הצרפתי, שיפצה את ה-Fabbrica על הנכסים שהיה עליו למכור. למרות שהפיצויים מעולם לא שלמו, ההבטחה נתנה זריקת מרץ לעבודות ותוך 7 שנים החזית הושלמה. האדריכל החדש, פרנצסקו סואבה (Francesco Soave) עקב אחרי המיזם של בוצי , והוסיף מספר פרטים ניאו-גותי לחלונות העליונים. כצורה של הודיה, פסל של נפוליאון הונח על אחד מצריחים.

בשנים שלאחר מכן, רוב הקשות והצריחים החסרים ניבנו. הפסלים על הקיר הדרומי סוימו אף הם. בשנים 1829-1858 הוחלפו הויטראז'ים בחלונות, דבר שדווקא פגם באסתטיקה. הפרטים האחרונים של הקתדרלה הושלמו רק במאה ה-20: השער האחרון נחנך ב-6 בינואר 1965. תאריך זה נחשב לסוף בניית הקתדרלה, תהליך שהמשיך דורות רבים ומאות שנים, למרות שנותרו מספר אבנים לא-מסותות שיש להשלימן כפסלים.

נכון ל-2006, החזית המערבית של הקתדרלה תחת שיפוצים ומוסתרת על ידי פיגומים המכוסים בבד.

[עריכה] אדריכלות ואמנות

מבחוץ, קתדרלת מילאנו נראית כמו חללית העומדת להמריא וזאת הודות לתמיכות הדואות המשופעות בעלות 3 החלקים והמספר הרב של הצריחונים (פינקלס) המזדקרים ממנה כמו טילים. הבניין העצום בנוי מלבנים ומצופה בשיש מהמחצבות שתרם ג'יאן גאליאצו ויסקונטי. התיקונים והתחזוקה של המבנה מורכבים מאוד.

גג הקתדרלה פתוח לתיירים תמורת תשלום וממנו אפשר לראות על נקלה את יער הצריחונים המזדקרים מהקתדרלה, אך גם להבחין בפרטי פיסול שאחרת לא היה ניתן להעריכם.

מבנה הקתדרלה הוא בעל 5 אגפים: ספינה ראשית (Nave) ו-2 מעברים מכל צד, המחולקים בידי 40 עמודים. מבנה זה משקף את מבנה החזית בעלת 5 השערים. גם לבית הרוחב (Transept) יש מעברים. הקתדרלה היא בצורת צלב אופייני ומעל מקום המצלב בנויה כיפה מתומנת שעליה צריח שבראשו עומד פסל המדונה הקדושה המפורסם, ומתנשא לגובה 108.5 מטר.

[עריכה] מונומנטים מרכזיים ומראות

פנים הקתדרלה כולל כמות עצומה של מונומנטים ויצירות אמנות. אלה כוללים את:

  • הסרקופג של הארכיבישוף אלברטו דה אינטימיאנו (Alberto da Intimiano), שמעליו ניצב צלב מלוחיות נחושת.
  • הסרקופגים של הארכיבישופים אוטונה ויסקונטי (Ottone Visconti) וג'ובאני ויסקונטי (Giovanni Visconti) שנוצרו בידי אמן מקמפיאונה במאה ה-14.
  • הסרקופג של מרקו קארלי (Marco Carelli) שתרם 35,000 דוקאטי להאיץ את בניית הקתדרלה.
  • שלושה מזבחות שנעשו בידי פלגרינו פלגריני (Pellegrino Pellegrini), שכוללים את יצירת האמנות Visit of St. Peter to St. Agatha jailed מאת פדריקו זוקארי.
  • בצד הימני של בית הרוחב, המונומנט לג'יאן ג'יאקומו מדיצ'י די מאריגנאנו (Gian Giacomo Medici di Marignano) הנקרא "Medeghino" מאת לאונה לאוני (Leone Leoni) ומזבח השיש מהרנסנס הנמצא בסמוך ומקושט בפסלי ברונזה בציפוי זהב.
  • בחזית המוזוליאום לשעבר נמצאת יצירת האמנות הידועה ביותר של הקתדרלה: פסל ברתולומיאו הקדוש St. Bartholomew מאת מרקו ד'אגרייט (Marco D'Agrate).
  • מזרח הכנסייה הוא יצירת מופת מהרנסנס המאוחר וכוללת אגף מקהלה, מקדש מאת פלגריני, שני דוכנים להטפה עם עמוד בצורת פסל אדם (Telamon) מצופים בנחושת וברונזה ושני עוגבים גדולים. מסביב למקהלה יש שני שערים לחדר תשמישי הקדושה, מספר ציורי פרסקו ופסל מהמאה ה-15 של האפיפיור מרטין ה-5 מאת ג'קופינו דה טרדייט (Jacopino da Tradate).
  • בית הרוחב מכיל את הפמוט הרב-קני Trivulzio Candelabrum, בעל 2 חלקים. הבסיס (שמיוחס לניקולס מווארדון (Nicolas of Verdu), המאה ה-12) שמעוצב עם אנסמבל של גפנים, ירקות וחיות דמיוניות; וקנה הגביע, מאמצע המאה ה-16.
  • במעבר השמאלי, יש את המונומנט של ארצ'ימבולדי מאת אלסי ודמויות רומנסקיות המתארים את השליחים בשיש אדום ואגן טבילה ניאו-קלאסי מאת פלגריני.
  • נורה אדומה וקטנה בכיפה מעל האפסיס מסמנת את הנקודה שבה הונח אחד מהמסמרים אשר שימשו לצליבתו של ישו.

[עריכה] הדואומו בספרות

הסופר והעיתונאי האמריקאי מארק טוויין, תיאר בספרו את הדואומו במילאנו בספרו מסע תענוגות לארץ הקודש:

   
קתדרלת מילאנו
איזה פלא! כה גדולה, כה חגיגית, כה עצומה! ועדיין כה עדינה, כה אוורירית, כה חיננית! עולם מלא של משקל מוצק, ועדיין זה נראה כמו... הזייה של קרח שיכולה להיעלם בנשימה! ... הדלת המרכזית מתוך חמשת דלתותיה הגדולות מוקפת בקישוטים קלילים של ציפורים ופירות וחיות וחרקים, שסותתו בגאוניות רבה בתוך השיש כך שהם נראים כמו יצורים חיים-- והדמויות הן כה רבות והעיצוב הוא כה מורכב, כך שאפשר ללמדו במשך שבוע ללא מיצוי העניין בו... בכל מקום בו ניתן למצוא נישה או עמדה בבניין גדול זה, מהפסגה לבסיס, יש פסל שיש, וכל פסל הוא נושא למחקר בפני עצמו... גבוה מעל, על הגג הנישא, שורות על גבי שורות של צריחונים מסותתים ומקושטים במעשי תשבץ נובעים גבוה לאוויר, ומבעד מרקמם העשיר רואים את השמיים שמאחוריהם... למעלה על הגג...נובעים מאריחי השיש הרחבים שלו, היכן שטורי הצריחים, נראים גבוה מאוד וקרובין, אך מצטמצמים במרחק... אנחנו יכולים לראות, כעת, שהפסל על כל אחד מהם הוא בגודל אדם גדול, למרות שכולם נראו כמו בובות מהרחוב... אומרים שהקתדרלה במילאנו היא שנייה רק לזאת של פטרוס הקדוש ברומא. אני לא מבין איך היא יכולה להיות שניה למשהו הנעשה בידי אדם.
   
קתדרלת מילאנו
-- מארק טוויין


[עריכה] הדואומו בתרבות הפופולרית

בסרט Rocco e i suoi fratelli של לוצ'ינו ויסקונטי מ-1960 המתרחש במילאנו יש סצנה בה הגג של הדואומו משמש כרקע.

אנשים המדברים באיטלקית בניב מילאנזי משתמשים בביטוי "Fabbrica del Duomo" (או בניב "Fabrica del Dom") כתואר המשמש לתיאור משימה ארוכה ביותר, מורכבת מידי ולעיתים אפילו בלתי אפשרית להשלמה, וזאת עקב הזמן הארוך של מאות שנים שלקח להשלים את הדואומו. לעיתים ביטוי זה נאמר בהומור ולעיתים לא.

[עריכה] קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: הדואומו של מילאנו