יהדות תימן

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יהדות תימן הינה יהדות עתיקה מאוד. על פי ההצעה המכנסת את כלל קהילות היהודים יוצאי אירופה תחת הכותרת "אשכנזים", ואת קהילות צפון אפריקה, פרס ועירק כ"ספרדים", אזי יש לראות את קהילת היהודים יוצאי תימן כקהילה נפרדת ושלישית בגודלה שכיום כוללת מספר פחות של קהילות מאשר בעבר.

תוכן עניינים

[עריכה] היסטוריה

ההיסטוריה של יהדות תימן היא ארוכת טווח. אחת הסברות היא שראשית ההתיישבות היהודית בתימן הייתה לאחר חורבן בית המקדש הראשון (בשנת 586 לפנה"ס).בפי יהודי תימן קבלה ולפיה הם מיוחסים לשבט יהודה,הם מונים את שנות גלותם לתימן מימי בית ראשון ומכריזים זאת בכל שנה בתשעה באב וזאת ע"פ סידורים בני מאות שנים (התכאליל).בשנת 1970 ב16 לספטמבר נתגלתה וצולמה ע"י ד"ר וולטר ו' מילר כתובת על כ"ד משמרות הכהנים.הכתובת נמצאה במסגד של הכפר בית אל חאצ'ר (כ15 ק"מ מזרחית לצנעא).הכתובת חרותה על צד אחד של עמוד מרובע,כותרתו של העמוד שוקעה ברצפת המסגד,זמנה של הכתובת הינו מימי בית שני,הוי אומר בזמן בית המקדש השני היתה קהילה יהודית בתימן עם כהנים מיוחסים.(עיין ספר התעודה ליהודה לוי נחום עמ' 21,וכן "תרביץ"שנה מ"ב חוברת ג-ד,תשל"ג).התייר הליטאי ר' יעקב ספיר שביקר בתימן באמצע המאה ה19 כותב בספרו אבן ספיר כי ראה בית קברות יהודי עתיק יומין בתימן ובו מצבות של יהודים מתחילת המניין לשטרות,כלומר לפני למעלה מ2,300 שנה כבר הייתה קהילה יהודית גדולה בתימן. ככל הנראה התיישבות היהודים באזור תימן הייתה קשורה לסחר התבלינים שהתפתח באזור זה בין המאה ה-3 לפנה"ס למאה ה-3 לאחר הספירה. כמו כן, ידוע כי המלך הורדוס שלח גדוד יהודי כדי לסייע לרומאים במלחמתם בדרום ערב, ושגדוד זה לא שב לארץ ישראל.

עדות נוספת לקיבוץ יהודי בממלכת חמיר (תימן של היום) נמצא אצל היסטוריון הכנסייה פילוסטורגיוס, אשר מספר על התנגדותם החזקה של היהודים באזור זה למגמה מסיונרית (נוצרית) שהוביל מנהיג ממלכת חבש (אתיופיה) באמצע המאה ה-4.

בזמן ממלכת חמיר, ישבו יהודים רבים בתימן, ואף נחשבו לבני המעמד הגבוה. באותה תקופה חלק מהשבטים הערבים שהתגוררו בקרבת יהודים, הושפעו מהאחרונים וחלקם ספגו השפעות מונותיאיסטיות מסוימות. במאה ה-6, במיוחד בתקופת שלטונות של יוסף ד'ו נואס, השפעה זו באה לידי ביטוי בדרך שבה ראתה את עצמה האצולה ובית המלוכה החמירית. הם הגדירו את אמונתם במונחים מונותיאיסטים. כך למשל, כינו את אלוהיהם "הרחמן", בדומה לכינויו של האל על ידי יהודים ונוצרים. הממלכה החמירית לא הייתה באמת יהודית כיוון שסוג המונותיאיזם שהציגה לא היה אלא ביטוי לעצמאות שלה. בנוסף, סוג מונותיאיזם זה היה נפוץ בעיקר בקרב האצולה. שמעה של ממלכת חמיר יצאה למרחוק, והגיעה עד לארץ ישראל. הנוצרים סברו שיש כאן מהלך השתלטות של היהודים על העולם וביקשו להפיל את הממלכה. בשנת 525 נהרג ד'ו נואס בעת קרב נגד המלך האתיופי כלב אלה אסבחה. לאחר קרב זה חל מפנה חריף בחיי היהודים, והם נהפכו למשועבדים ומושפלים. לאחר מכן, עם כיבושם של הפרסים (בשנת 575), נקשרו קשרים בין יהודי תימן לבין יהודי בבל. אם כי לאחר מכן, כאשר מוחמד מייסד האיסלאם כבש את תימן, שוב חל מפנה רע בחיי היהודים.

לאחר סיום שלטונם של הפאטמים, גברה קנאותם הדתית של המוסלמים, ובשנת 1165, גזר המלך עבד אל נבי גזירות שמד על היהודים. הרמב"ם שלח ליהודי תימן את "איגרת תימן", בה היו דברי עידוד וחיזוק "לעם היהודי אשר בתימן". בשנת 1174, נכבשה תימן בידי האיובים, והללו, גם בעזרת הרמב"ם, ביטלו את גזירותיהם של קודמם.

בשנת 1545, נכבשה תימן על ידי העות'מאנים, ויהודי תימן סבלו בגלל המתיחות ששרה בין התורכים לתושבי המקום. בשנת 1618, גזר המושל התורכי של אז, גזירות שמד וגירוש על יהודי דרום תימן.

לאחר יציאתם של העות'מאנים מתימן (בשנת 1635), השתפר מצב היהודים לזמן מה, אם כי לאחר מכן, המלך אחמד אבן חסן אל מהדי (שלט בשנים: 1676-1681) גזר גזירות שמד וגלות בכדי לטהר את תימן מיהודיה. הוא אף ציווה להרוס את כל בתי הכנסת. בכדי "לטהר" את יהודי תימן, הוא גזר את גלות מוזע, בה כל יהודי תימן גלו אל מוזע שבשפלת תהאמה. הגזירה בוטלה רק לאחר שנתיים, אך בזמן זה מתו רבים מיהודי תימן, וספרים וכתבי יד רבים ויקרי ערך נשרפו או נאבדו. לאחר שנתבטלה הגזירה, חזרו יהודי תימן לקהילותיהם הקודמות, וניסו לבסס מחדש את יהדותם, אם כי דבר זה היה קשה, ובמיוחד כאשר בתיהם לשעבר נתפסו על ידי מוסלמים.

לאחר גלות מוזע, התפלגו התימנים לשניים:

  • ה"שאמי" - נוהגים כמנהגי הספרדים והשולחן ערוך.
  • ה"בלדי" - נוהגים בנוסח מקורי אחר שלדבריהם הוא ה"נוסח התימני הקדום". המחקר נחלק בשאלת קיומו של נוסח קדום כזה ויתכן כי חלקים נרחבים ממנו אומצו בהשפעת הרמב"ם. החל מסוף המאה ה-19 נוצר זרם חדש שהתפלג מהזרם הבלדי והוא הזרם המכונה דרדעים. הדרדעים נוהגים כמנהגם של הבלדים חוץ מכל מה שקשור לתפילות מהקבלה, שכן הם לא האמינו בתנועת הקבלה.

חלק מיהודי תימן ישבו ברובעים נפרדים, מוקפים חומה, בעריה הגדולות של תימן. שאר היהודים היו פזורים ביותר מ-1,000 כפרים ועיירות. למרות פיזורם הרב של יהודי תימן, הם שמרו באופן מעורר התפעלות על קנאותם הדתית. היהודים עסקו בעיקר במלאכה ובמסחר, והם הצטיינו גם בצורפות (בעיקר הגברים) ובריקמה (בעיקר הנשים).

גזירה חריפה שהייתה ידועה ומפורסמת בתימן, היא "גזירת היתומים", ולפיה כל יתום יהודי חייב להתאסלם. היהודים ניסו להבריח ולהחביא יתומים יהודיים, ולרוב דבר זה עלה בידם, אם כי גרר גזירות שונות על קהילות יהודיות בתימן.

השבתאות הגיעה לתימן דרך מצרים, וגם מארץ ישראל. רבים מיהודי תימן התכוננו לעלות לארץ ישראל, אך הם נפגעו על ידי תושבי תימן האחרים (מדתות שונות). בגלל התפתחות השבתאות בתימן, שלמה ג'מל, נגיד יהודי מצרים, נאסר והוצא להורג, כאשר בא לתימן בכדי להטיף על טובת השבתאות.

במאה ה-16 גדלה השפעת קבלת האר"י בתימן. המדרשים המאוחרים של יהודי תימן גדושים בדברי זוהר וקבלה, ומשופעים בדברים מן הפרד"ס (פשט, רמז, דרש וסוד) ומן הג"ן (גימטריה ונוטריקון). השפעת הקבלה מובחנת גם בשירתם של יהודי תימן. עקבות הקבלה בתחומי הפיוט הדתי ניכריםמי מאוד בפיוטיו של רבי שלום שבזי.

לקראת סוף המאה ה-19 ניכרו תמורות בחיי הרוח של קהילת צנעא. בהשפעת נוסעים וחוקרים יהודיים, התעוררה התנגדות לקבלה ולמיסטיקה. לאחר מכן ייסדו שם את "תנועת הדרדעים", תנועה שהתנגדה לקבלה ולמיסטיקה ברוח השכלתית-רציונליסטית. עם זאת, חשוב לציין כי בניגוד ל"תנועת ההשכלה" שהייתה חילונית, התנועה הדרדעית דבקה לחלוטין בשמירת מצוות ללא כל פשרה. בשנים 1881-1882, החלו עליות גדולות מתימן אל ארץ ישראל, ועליות אלו קדמו במספר חודשים לעלייתם של הביל"ויים ואשר נקראה עליית אעלה בתמר. העליות גברו לאחר מלחמת העולם הראשונה, וקהילת היהודים אשר עלו מתימן היוו את קהילת היהודים הכי גדולה בישראל, עד לקום המדינה. בשנת 1948 טרם הקמת המדינה ניסו כ-5,000 יהודים מתימן לעלות לארץ ישראל אך הבריטים עצרו אותם והם נשלחו למחנה "גאולה" שבעדן. לאחר הקמתה של מדינת ישראל, פרצו בתימן מהומות נגד היהודים, ולכן, ממשלת ישראל החלה במבצע "על כנפי נשרים", בה הועלו לישראל כ-50,000 יהודים. מבצע נוסף התקיים בין השנים 1952 ל-1954 ובו הועלו כמה אלפים מקהילת יהדות תימן שלא הצליחו לעלות במבצע מרבד הקסמים. בתימן נשארו כיום כ-300 יהודים.

[עריכה] תורת תימן

חכמי תימן התכתבו בנושאי הלכה עם גאוני בבל, וחלק מתשובות הגאונים נשמרו והובאו מעדות תימן בפירוש קדום על הלכות הרי"ף. יהודי תימן שלחו תרומות לישיבות בבל, ודבר זה מוזכר במכתבי הגאונים.

בתקופת הכיבוש של הפאטמים הרבו יהודי תימן להתכתב עם יהודי מצרים. לאחר שהרמב"ם עזר לביטול הגזירות של האיובים, יהודי תימן נקשרו לרמב"ם, התכתבו עמו, ואף קיבלוהו כ- "מרא דאתרא" לעולם. יהודי תימן הרבו לעסוק בהלכה ובפילוסופיה, וספרים רבים נתחברו על חיבוריו של הרמב"ם. קשר זה עם הרמב"ם נמשך גם עם צאצאיו.

בתקופת גזירותיו של המושל התורכי (בשנת 1618), התפשטה הקבלה בתימן, ולמרות זאת, היא לא הצליחה לדחוק לגמרי את הפילוסופיה. חכמים רבים כללו עתה בספריהם גם קבלה וגם פילוסופיה, כגון הרב שלום שבזי.

ספרות-המדרש התימנית טבועה אף היא בחותם השפעת חיבורי הרמב"ם בהלכה ובפילוסופיה. שימוש נרחב בחומר המדרשי שבכתבי היד ובדפוסים עשה רבי מנחם כשר באנציקלופדיה המדרשית שלו - "תורה שלמה".

[עריכה] מסורת יהודי תימן

המסורת השונה של יהודי תימן, הבדילה אותם משאר קהילות היהודים, ואף עתה הם נחשבים לעדה שלישית, לצד הספרדים והאשכנזים.

יוצאי תימן הקימו במדינת ישראל ובחו"ל קהילות יהודיות תימניות רבות, המצטיינות בתפילה קפדנית (התימנים נוהגים להגיד מילה במילה לאט בתפילה, ובהברה מיוחדת משלהם), ושמירה מדוייקת ביותר על נוסחים עתיקים וקדומים של ספרי חז"ל וחכמי ישראל הקדומים.

[עריכה] החינוך התימני

החינוך היהודי-תימני מיוחד בעצמו, גם מבחינת תוכנו וגם מבחינת שיטת ההוראה שלו.

בתחילה, חינוך הבנים היה מסור בידי האב, אך משום קשיי הפרנסה, ועול השעבוד למלכות שבאותם הימים, לא יכלו רוב האבות להקדיש את זמנם לחינוך הבנים בצורה מסורה. מסיבה זו, נפתחו ישיבות תלמודי התורה שנקראו "כניס" או "מדרש". בתלמוד התורה, לימד מלמד שהיה נקרא "מורי" , והוא זה שדאג לחינוכם של הילדים.

ה"מרי", היה אחראי על לימודי התלמידים במדרש (הכניס), וקיבל אליו תלמידים שגילם הוא מגיל 3 ומעלה. קבוצה אחת הייתה לומדת קריאה וכתיבה של האלפבית וניקוד. הקבוצה השנייה הייתה לומדת קריאה מתוך סידור, וקבוצה שלישית הייתה לומדת את קריאת פרשת השבוע (יחד עם התרג'ום) וההפטרה. לאחר הפסקת צהריים, חזרו התלמידים ללימודם. יום הלימודים היה ארוך, משעות הבוקר ועד לשקיעת השמש, והם היו במשך כל השבוע, פרט ליום שישי.

לפי החינוך התימני, הילד, עוד לפני הגיעו לגיל בר מצווה, היה צריך להיות מסוגל להצטרף אל עולם המבוגרים ("גבר בגוברין"). אחד הדברים העיקריים אותם היה צריך הילד לעשות בתור "מבוגר", הוא נטילת חלק בפעילות בית הכנסת (אמירת התפילות, קריאת פרשת שבוע והפטרות) ובשיעורי התורה.עוד בהיות הילד בתלמוד תורה הוא הולך עם אביו יום יום לתפילות ולשיעורים הניתנים בבית הכנסת ע"י הרב.כך רוכש לו הילד ידע במשנה והלכה (רמב"ם ושו"ע) ואגדה (עין יעקב,אגדות התלמוד) ואף בגמרא.לאחר גיל הבר מצווה, המשיכו ללמוד בחברת המבוגרים בשיעורים היומיומיים שהיו בכניס ערב ובוקר .שם היה ניכר מיהו הבקי, הבקיאים קיבלו הכשרה בכדי לשמש כ"כלי קודש", דהיינו כשוחט, חזן, מוהל ודיין.

המרי היה מקבל בדרך כלל את שכר הלימודים מאב התלמיד מדי שבוע, והשכר ניתן בתור צדקה, וזאת על מנת שלא "לעשות את התורה קרדום לחפור בה". היו מקומות בהם המרי היה מקבל את שכרו בתור ארוחות ואוכל, אותם הוא היה אוכל בתורנות בבתי התלמידים. את המרי העירוני לא היו מחליפים בדרך כלל, אם כי את המרי הכפרי היו מחליפים מדי שנה.

האישה בתימן הייתה בדרך כלל אנאלפאביתית, ולרוב לא ידעה להתפלל, מלבד תפילות קצרות בערבית ובעברית. את הבנות הצעירות הייתה מחנכת האמא, והם לא יצאו כמעט מביתם לרחובות ולשווקים, אלא אם כן היה מדובר בביקור חולים וניחום אבלים. אצל האמא, הייתה לומדת הבת לתפור ושאר עבודות הבית.

[עריכה] כלכלת יהדות תימן

[עריכה] היסטוריה

משנת 1650 בערך, החלה התפוררותה של הממלכה האימאמית בתימן, שהייתה במשך 200 שנים ממלכה יציבה מאוד. כיוון שהיו מחוזות שונים בתימן (כמו עדן) שהכריזו עצמאות, והשתחררו מעולם של הזיידים, פחתו גם הכנסותיו של האמאם של תימן. צמצום הכנסותיו של האימאם גרם לכך שהוא לא היה יכול לעמוד בתשלומי התמלוגים השנתיים לשבטי הצפון בתמורה לכך שיכירו בשלטונו. ולכן, כאשר הם לא היו מקבלים את כספם - הם היו פושטים על צנעא ושודדים את אוצרותיו של האימאם ואת העיר עצמה. בהתנפלויות אלו של השבטים, הייתה פגיעה גם ביהודים. הפגיעה הזו החלה בשנת 1725 והייתה מועטה בזמנים ההם, אך מתחילת המאה ה-19 היא החלה להיות תופעה שכיחה. קשיי השלטון הללו גרמו כמובן גם להידרדרות פוליטית.

לאחר מאורעות השבתאות וגלות מוזע בשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-17, בהם הוחרמו כל המטלטלין והרכוש הקרקעי של יהודי תימן, הם היו נתונים למצוקות כלכליות וחברתיות במשך כ-50 שנים, עד לשנות ה-30 של המאה ה-18.

אך מאז, בהנהגתו של רבי שלום עראקי על האוכלוסייה היהודית, השתפר מצבם הכלכלי של היהודים מאוד, ומקצתם אף נטל חלק במסחר עם הודו ועם ארצות אחרות. אבל ההידרדרות הפוליטית של תימן וההתגברות הקנאית של המוסלמים נגד היהודים משנות ה-60 של המאה ה-18 ואילך, גרמו להידרדרות כלכלית חוזרת של היהודים.

מההידרדרות הפוליטית והכלכלית הזאת סבלו כל תושבי תימן, עד שבשנת 1872 פנו תושבי צנעא המוסלמים בבקשה מהתורכים להשתלט על העיר. היהודים, כמרכיב חלש באוכלוסייה התימנית, נפגעו קשות מהתמוטטותה של תימן במאה ה-19, והם חיכו יותר מכל שאר שכבות האוכלוסייה התימנית לבואם של התורכים, בתקווה שזה יביא לשיפור במצבם הכלכלי, בעיקר.

[עריכה] מסחר יהודי תימן

היהודים שנטלו חלק בסחר החוץ של תימן עם הודו במחצית השנייה של המאה ה-18, היו בעיקר מבני קהילות הערים מוכ'א וצנעא. גם בעדן, שהחלה להתפתח מבחינה מסחרית לאחר כיבושה על ידי הבריטים, תרמו היהודים בהתפתחות הכלכלית. רבים מהם שירתו את הבריטים במנהל החדש שהוקם על ידם. אל עדן נמשכו יהודים מרוב קהילות תימן, שסבלו מהתהפוכות המדיניות והכלכליות ששררו בתימן וגם מחוצה לתימן, דבר שיצר תמורה דמוגרפית חריפה באוכלוסייה היהודית של תימן, דנפתחה להשפעותיה של תרבות המערב ולמסורות יהודיות של קהילות מזרחיות שמחוץ לתימן.

יהודי עדן ניצלו את שוויון הזכויות שניתן להם, ורבים מהם התעשרו מפעילותם הכלכלית, תחילה כספקים לצבא הבריטי הגדול שנכח בעדן, ואחר כסוחרים עם מדינות רבות מעבר לים. היהודים הזרים שהשתקעו בעדן היו בדרך כלל סוחרים שנלוו אל הצבא התורכי, והם לא נטו להתערב באוכולוסיה היהודית המקומית.

לא רק יהודי עדן עסקו בסחר חוץ, אלא גם יהודי צנעא, מנאכ'ה, עמראן, שבאם, ד'מאר, ירים ותעז, אך זאת רק משנות ה-70 של המאה ה-19 ואילך, לאחר שתימן נכבשה על ידי התורכים. כתוצאה מכיבוש זה חזרו חיי הכלכלה לתקנם באזורים שהיו בשליטתם של התורכים.

כתוצאה מריבוי האוכלוסייה ומשהייתם של כוחות צבא תורכי גדול בתימן (שהביאו עמם מתורכיה מוצרי מזון שלא היו ידועים עד כה בתימן), החלה הפעילות הכלכלית להסתעף ולהתרחב בגלל גידול הצריכה. היהודים עסקו, איפה, גם ביצוא וגם ביבוא. מצרך היצוא העיקרי היה קפה, שגדל בעיקר באזור מנאכ'ה במערב תימן, ובשרעב בדרום תימן. ההיסטוריון קראקסו התימני, נודע בתימן הסוחר היהודי אהרן שחב ממנאכ'ה כ"מלך הקפה":"... יהודי עשיר המכונה מלך הקפה... הוא עשיר מאוד, סוחר בכל סוגי הקפה ודרכו עובר סחר הקפה". סחורות יצוא אחרות שהתמחו בהם היהודים היו עורות ואבנים טובות.

הסוחרים היהודיים בערים הגדולות בתימן, עסקו כאמור גם ביבוא (לצורך הצבא והמנהל התורכי ולצורך האוכלוסייה המקומית) וגם ביצוא. היבוא, בדומה ליצוא, עבר דרך נמלי חודידה ועדן ופריטיו העיקריים היו:

קהילת סוחרים אופיינית הייתה זו של יהודי מנאכ'ה, שגדלה ונתבססה בעיקר על ידי פליטי צנעא בשנים הסמוכות לכיבוש התורכי. הם מצאו מפלט בעיר זו, שהייתה באזור שלטונו של הדאעי האיסמעילי - אלמכרמי, שיחסו ליהודים היה אוהד לעומת זה של האימאמים שישבו בצנעא. יהודים לא ישבו בחודידה אף בימי התורכים, מלבד סוחרים שבאו מחוץ לתימן, וסחר החוץ של יהודי מנאכ'ה דרך נמל זה נעשה בעזרת סוכניהם המוסלמים, שישבו בחודידה.


בתחום המסחר הפנימי היה חלקם של היהודים גדול יותר מאשר במסחר החוץ. בכללי, גם כאן חלו אותם תמורות כמו שצויין ביחס לסחר החוץ. במחצית השנייה של המאה ה-18 התפרנסו יהודים רבים בצנעא ובערי השדה מן המסחר הפנימי, ביניהם נשים. אולם ערעור המצב הבטחוני והמדיני, ריבוי המלחמות, מעשי השוד וההתנפלויות, בייחוד על שכונת היהודים בצנעא, כל אלו גרמו להפחתה ניכרת בהיקפו של המסחר הפנימי. מלבד זאת, גם סחר החוץ נפגע מאותם התמורות ובשל חוסר היציבות, ולכן המטבע יקר מאוד, דבר שגרם לשפל חמור יותר במסחר הפנים.

רק במערב תימן, באזור חראז (מנאכ'ה) שתחת שלטונו של אלמכרמי, היו יהודים שעסקו במסחר בתקופה שלפני הכיבוש התורכי, אם כי בהיקף מצומצם למדי. שינוי גדול חל עם הכיבוש התורכי בתימן. יש לציין, כי מלבד הגורמים של סחר החוץ (החיים התקינים וגידול הצריכה), הוכנסו לתימן כספים רבים, שגרמו מצד אחד לאינפלציה גדולה, אך מצד שני התרבו אמצעי התשלום ביחס גדול יותר.

[עריכה] הקהילה

[עריכה] הקהילה בעבר

קהילת יהודי תימן הינו הגוף הארגוני לשם סיפוק הצרכים החברתיים והדתיים של היהודים בתימן. כמו כן, קהילת יהודי תימן דאגה ליהודים גם בהקמת מוסדות לימוד, פיקוח על המלמדים בתלמודי התורה והישיבות ולעיתים אך סיפוק הצרכים של לימודי התלמידים העניים שבאותו האזור. ברוב קהילות היהודים בתימן היו מוסדות צדק, דהיינו מוסדות לגמילות חסדים, מוסדות למען היתום והאלמנה (חלק מהמוסדות הללו אף התמחו בהברחת והסתרת יתומי היהודים בתימן) ולמען פדיון שבויים. היו קהילות בתימן, שאף הקימו בתי תמחוי, מעין קופות חולים ואכסניות שונות. חובה נוספת של הקהילה הייתה להכשיר בתי עלמין ואנשי "חברא קדישא".

הנהגת הקהילה חולקה לשניים:

  • הנשיא - היה ראש הקהל, והיה אחראי ליחסים שבין הקהילה לשלטונות (בעיקר על תשלומי המיסים).
  • הרב או החכם - היה המנהיג הרוחני של הקהילה, והיה אחראי על ענייני המוסר, ההלכה והמשפט; הוא גם פיקח על הישיבות ותלמודי התורה, לימדו תורה בבתי הכנסת ושפטו בבתי הדין. הרב לא התפרנס מרבנותו, אלא עסק במקצוע נוסף.

נשיאי הקהילה התימנית, נעזרו באנשים, שנקראו ה"ממונים", והם היו אחראים על ניהול מתוקן של חיי הקהילה, לדוגמה מינוי נשיאים ורבנים, שכירת שוחטים לקהילה, בחירת מלמדים בתלמודי התורה ובישיבות. את הממונים הללו בחרו אנשים נוספים, אנשי המעמד, שהיוו בעצם אספה של נכבדי הקהילה. אספת אנשי המעמד התכנסה בדרך כלל פעמיים בשנה, ואז הם דנו בכל ענייני הקהילה היהודית שבתימן. בכדי לשמור על פיקוח מתוקן ומלא על הפרנסים, אנשי המעמד ושאר האנשים שהשפיעו באופן קבוע על הקהילה, נסחו אנשי המעמד באספתם תקנות וחוקים שונים יחד עם הרב ועם ראש הקהילה. לתקנות אלו קראו גם הסכמות, וזאת משום שברוב הקהילות היהודיות שהיו בתימן, התקנות קיבלו תוקף רק לאחר הסכמת רוב חברי הקהילה. מי שעבר על הסכמות אלו, שהיו כמו דין תורה מחייב, היה צפוי לעונש, לעיתים קנס, ולעיתים (במקרים חמורים יותר, בעבירה על תקנות משמעותיות ביותר) אף נידוי וחרם.

מכיוון שכל התפקידים הרבים הללו חייבו כסף רב, הטילו הממונים מיסים שונים על הקהילה, כגון "מס הגאבילה", אותו שילם כל יהודי אשר קנה מצרכים כשרים. מקורות הכנסה נוספים הם מתנות אנשי הקהילה לקהילה, כגון בתים או חנויות, שהיו נקראים הקדש.

שיטת ארגון יעילה זו של הקהילה, למדו התימנים ממגורשי ספרד ופורטוגל, שהתיישבו באימפריה העות'מאנית, ושמנהגם התפשט לארצות אחרות, בהם גם תימן.

[עריכה] ראו גם

[עריכה] לקריאה נוספת

  • חיים סעדון (עורך), תימן, בסדרת "קהילות ישראל במזרח במאות התשע-עשרה והעשרים", הוצאת משרד החינוך ומכון בן צבי, תשס"ב.

[עריכה] קישורים חיצוניים

שפות אחרות