פקטה סונט סרוונדה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פקטה סונט סרבנטה (בלאטינית: Pacta sunt servanda) או "חוזים יש לקיים" הינו כלל בסיסי במשפט המקובל ובמשפט הקונטיננטלי, וכן במשפט הבינלאומי הפומבי והפרטי.
[עריכה] במשפט הפרטי
המשמעות המקובלת של הכלל הינה במשפט הפרטי בדיני חוזים. בתי המשפט אוכפים את הכלל הבסיסי כי חוזה יש לקיים, וכי אי קיום של החוזה מהווה הפרה של החוזה. במסגרת הכלל על הצדדים להתנהג בתום לב ובדרך מקובלת ולקיים את החוזה.
אי קיום החוזה עשוי לזכות בסעדים במסגרת החוק, גם אם לא נגרם נזק לצד השני. עצם ההפרה יש בה כדי לגרום נזק לפרט ולחברה, כי היא פוגעת בתפיסת החוזה ככלי יעיל להתקשרות בין אנשים ובעסקים. על כן יכול בית המשפט לכפות אכיפת החוזה ואף סעדים אחרים, כגון פיצויים.
[עריכה] במשפט הישראלי
המשפט הישראלי דחה את תורת ההפרה היעילה המקובלת בארצות הברית, וקבע, במסגרת כלל זה, כי יש לקיים את החוזה, או לשלם פיצויי הסתמכות בגין ההפרה, בנוסף לנזק שנגרם בפועל.
[עריכה] במשפט בינלאומי
אמנת האמנות משנת 1969 קובעת, בהתבסס על כלל זה, כי כל אמנה בינלאומית צריכה להיות מקויימת על ידי הצדדים בתום לב.

