דוד פוגל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
דוד פוגל (1891 - 1944), סופר ומשורר עברי. שמו היה עלום כמעט לחלוטין, עד שבעקבות מאמר של נתן זך משנת 1954 נחשף לציבור הקוראים הישראלי. פרסום קובצי שיריו, סיפוריו הקצרים והרומן "חיי נישואים" הקנו לו שם כאחד הסופרים ובעיקר המשוררים העבריים המרכזיים בשנות העשרים, השלושים והארבעים.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
דוד פוגל נולד בסטנוב פולין. בשנת 1919 אובחנה בו מחלת השחפת. משך רוב שנות חייו נדד ברחבי אירופה, עני ודל, כשהוא מתפרנס בדי-עמל מתשלומים זעירים בעבור פרסום שיריו וסיפוריו.
בשלבים שונים בחייו התגורר בוינה (1919-1925), ברלין, פריז, ורשה והוטוויל. לקראת סוף שנות העשרים נישא ונולדה בתו היחידה. בשנת 1929 ביקר בארץ ישראל, לפי הזמנת הסופרים העבריים, אך ביקורו לא עלה יפה. פוגל לא הסתגל לאקלים ולסביבה התרבותית, ושב באביב 1930 לוינה, ומשם עבר לפריס.
במהלך שהותו בצרפת נכלא כנתין ארץ אויבת, ולאחר הכיבוש הגרמני בשנת 1941, שוחרר ושהה בצרפת הכבושה. בפברואר 1944 הועבר לגרמניה ומאז לא נודעו עקבותיו, נספה בידי הנאצים ועוזריהם, ככל הנראה בשנת 1944.
[עריכה] יצירתו
[עריכה] שירה
במהלך חייו של פוגל נדפס רק ספר שירים יחיד, "לפני השער האפל", בווינה, בשנת 1923. שמו נותר עלום לחלוטין במשך עשר שנים אחרי מותו, אך זכה לעניין מחודש כאשר פרסם המשורר נתן זך במוסף הספרותי "משא", ב-23 בספטמבר 1954, את הרשימה "בעקבות משורר שנשכח". ברשימה זו הציב זך את פוגל כאלטרנטיבה למשוררים המובילים בישראל של אותה תקופה ובראשם נתן אלתרמן.
העניין שהתעורר במשורר הוביל לפרסום שיריו במוספים שונים ולמהדורת השירים "לפני השער האפל" אותה ערך דן פגיס ושיצאה לאור בשנת 1966. בשנת 1981 ערך אהרן קומם את "לעבר הדממה" הכולל את פנקסי השירים של פוגל, הכוללים שירים רבים שלא פורסמו בספרו של פגיס.
כוחה של שירתו האקספרסיוניסטית של פוגל בצמצומה, נקיונה ובדימויים הסתומים, הטורדים ורבי העוצמה שבה. על הפלטה השירית שלו צבעים בודדים ופשוטים: שחור, לבן, כתום, צהוב, לילה, דממה, שתיקה, ארון, מלתחה, נהר, כלב, וכו'. המבנה השירי, אף הוא פשוט: בתים ספורים בני שלוש או ארבע שורות, לא נחרזים. פוגל משלב את המבחר המוגבל במכוון הזה באופן מפתיע ולעתים אף מזעזע, דווקא בגלל היות הצירופים סתומים כביכול. בשיר היאוש הקודר "נשברו הפכים" הוא כותב:
-
- בחשכה אתיז אצבעותי
- אחת אחת אל הארון,
- וסביבו חוג שחור אחוגה וארֹן
- שיר אחרון ימותי -
אין הגיון בפעולה ואין לה מטרה. אצבעות מותזות אל הארון אינן אלא ביטוי עז ליאוש המוחלט, לשיר אחרון ימיו של המשורר. דימויים חידתיים כאלו רווחים אצל פוגל. בשיר "עם כלבים את פצעי" הוא כותב:
-
- תקועות חרבות בכסת,
- תחתיה אין איש.
-
- עריסה לבנה
- מעצמה תתנדנד
- בה ילד מת
-
- כל אלף שנה
- באה ישישה מארץ גזרה
- מציצה אחת בחלון
- והולכה -
ובשיר "דרך יערות":
-
- על הר שלב לא היה
- שוב רגע נפגשים
- שני פרשים
- ופונים אין אומר
- איש לדרכו.
-
- לילה גומא מהרה
- שני סוסים שחורים.
המשורר אינו מבקש לספר סיפור. אין לו סיפור לספר. הוא מנסה להעביר תחושת חדלון, אין אונים, אובדן וכאב שאין לו פשר, והדימויים הסתומים, האילמים, עוקפים תיאור מאורעות כלשהו ובחידתיותם המאיימת מעוררים את התחושה הזו ישירות.
[עריכה] פרוזה
תשומת לב מאוחרת, והערכה גוברת והולכת אפיינו את היחס לפרוזה של פוגל. אלו כוללות את הנובלה "בבית המרפא", שיצאה לאור בישראל בשנת 1928 ומתארת חוויות מבית מרפא לחולי שחפת, הנובלה "לנוכח הים", והרומן "חיי נישואין" שנדפס בשלושה חלקים בין השנים 1929 ו-1931, המתאר פרשת חיי נישואים סדו-מזוכיסטיים בין יהודי לגויה. מהדורה מחודשת של "חיי נישואין" בהוצאת "הספריה החדשה" עוררה עניין בנובלות האחרות של פוגל, שנדפסו אף הן מחדש (במקרה "לנוכח הים", בשתי מהדורות נפרדות). הכרך "תחנות כבות" שיצא ב-1990 (הוצאת 'הספריה החדשה') מכיל את כל הפרוזה של פוגל מלבד "חיי נישואין": הנובלות "נוכח הים" ו"בבית המרפא", הסיפור הקצר "דייר" (כפי הנראה הראשון שכתב פוגל), קטעי יומן שכתב פוגל בצעירותו, ו"כולם יצאו לקרב", רומן אוטוביוגרפי שנכתב במקור ביידיש, העוסק בקורותיו של יהודי המתגלגל בין מחנות המעצר בצרפת הכבושה.
- דוד פוגל גם תרגם לעברית את הכופר מסואנה , מאת גרהרט האופטמן מגרמנית, הספר יצא לאור בהוצאת שטיבל, ורשה, 1923.
[עריכה] לקריאה נוספת
- יצחק בקון, דוד פוגל: המשורר כאמן "נסתר", הוצאת כרמל, 2006.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- דוד פוגל, באתר המכון לתרגום ספרות עברית
- דוד פוגל בלקסיקון הספרות העברית החדשה


