היסטוריה של ספינות המלחמה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
התפתחות ספינות המלחמה החלה עוד בימי קדם. בהתחלה הספינות שימשו מעין פלטפורמות שנשאו לוחמים ולא היו חמושות, ובהמשך הפכו לכלי נשק בזכות עצמן.
[עריכה] העת העתיקה
בעת העתיקה ספינות המלחמה הונעו בכוח הזרוע של החותרים. המפרשים היו כלי מסייע בלבד ולא היו בשימוש בעת קרב. עקב מספר החותרים הרב בכל ספינה נאלצו להכין צי הספקה שישוט לצד הצי הקרבי. בדרך כלל הימאים בעת העתיקה לא התרחקו מהחופים היות והניווט ללא מכשירים היה קשה. הניווט היה בעיקר על פי השמש והירח. ספינות אלו לא התאימו לשיט באוקיינוס.
[עריכה] ההתחלה - פיניקיה (המאה השמינית או התשיעית לפנה"ס)
פיניקיה (בלבנון של היום) הייתה דלה בקרקע פוריה. מצד אחד יש לה הרים גבוהים ומהצד השני הים התיכון. הקרקע הדלה לא הספיקה לקיים את האוכלוסייה המתרבה, ולכן היה זה טבעי שבאזור יתפתח השיט הימי. הפיניקים פתחו במסע קולוניזציה ברחבי הים התיכון. הקולוניה הידועה ביותר היא קרתגו.
בתחילה היוו הספינות מעין גשר שעליו נערכו קרבות פנים אל פנים, ולא כלי מלחמה בזכות עצמו. הפיניקים שינו את זה. הספינה שהמציאו ואומצה לימים על ידי היוונים נקראה ביוונית פנטקונטורוס (pentekontoros) מלשון פנטה - 50, היות והיו בה 50 משוטים. הם הוסיפו את איל הניגוח בחרטום האוניה וכך היא הפכה לכלי נשק אימתני.
הבעיה היחידה הייתה שהספינה הייתה ארוכה מדי ולכן קשה לתמרון והיה קל יחסית לפגוע בה.
הפתרון שמצאו הפיניקים הוא הושבת החותרים בשתי שורות, אחת מעל השניה.
הספינה נקראה דו-טורית (biremis בלטינית). כך נוצרה אחת מספינות המלחמה הראשונות בהיסטוריה. ספינה זו הייתה מהירה יחסית ושימשה כדגם הראשי של ספינות קרב עד המאה ה־6 לפנה"ס.
[עריכה] יוון (המאה ה-5 לפנה"ס והמאה ה-4 לפנה"ס)
הגאוגרפיה של יוון דומה לזו של פיניקיה. גם בה היו הרבה מאוד הרים ומעט מאוד קרקע פוריה. כמו כן, הארכיפלג היווני בים האגאי היה קרקע פוריה להתפתחות הספנות.
היוונים התחילו במסע ההתנחלות כמאה שנה אחרי הפיניקים ולכן נתקלו בהם במסעותיהם. עד מהרה התפתחו תגרות ומלחמות ביניהם על זכויות מסחר, ישוב וכדומה.
היוונים העתיקו את הדגם הפיניקי של הדו-טורית, אך במאה ה־6 לפנה"ס הוסיפו לו שורת חותרים שלישית. כך נולדה התלת-טורית (טרירמה). לספינה זו היו 150-200 משוטים (חותר אחד על כל משוט), וכ־50-30 חיילים רגלים לקרבות פנים אל פנים. את המשוטים סידרו בצורת זיג־זג. המפרש היה כלי הנעה משני. ברוב המעצמות הימיות של התקופה הקלאסית החותרים היו אנשים חופשיים, שקיבלו שכר עבור עבודתם ולא עבדים. החימוש העיקרי של הספינה היה איל הניגוח.
הטקטיקה העיקרית הייתה להסתובב ולנסות לנגח את דופן ספינת היריב, או לעבור במהירות על פניו ולשבור את משוטיו. הספינה הייתה בעלת כושר תמרון מעולה ויכלה לשוט במהירות שיא של כ־10 קשר (מייל ימי לשעה). מהירות זו הייתה אפשרית רק לפרקי זמן קצרים מאד. המהירות הממוצעת הייתה 5-6 קשר. זה היה הדגם הראשי של הספינות בכל ציי העולם העתיק הקלאסי עד המאה ה־3 לפנה"ס. תלת טוריות השתתפו בקרבות ידועים רבים: קרב סלמיס, קרבות ימיים במלחמה הפלופונסית ועוד. ספינות אלו הוצאו משירות פעיל במאה ה־3 לפני הספירה.
[עריכה] קרתגו
קרתגו (נמצאת בטוניס של היום) הייתה מעצמה ימית מובהקת. בשיא כוחה צי המלחמה שלה כלל כמה מאות ספינות. הדגם העיקרי שבו הם השתמשו השתנה עם השנים. תחילה היו אלו הדו־טוריות ולאחר מכן התלת-טוריות. במאה ה־3 לפנה"ס הוכנסה לשירות ספינה גדולה יותר - חמש חתרית (קווינקוורמה). המדובר בספינה בעלת שלוש שורות משוטים אחת מעל השניה, כשבשורה העליונה והאמצעית תופסים שני חותרים כל משוט ובשורה התחתונה חותר אחד למשוט. הפונים (השם שהרומאים נתנו לבני קרתגו) שלטו בכל האגן המערבי של הים התיכון עד סוף המאה ה־3 לפנה"ס, והפסידו את הבכורה לרומא במלחמה הפונית השניה.
[עריכה] התקופה ההלניסטית
בעולם ההלניסטי הצי הגדול והחזק ביותר היה במצרים התלמיית. דגם האוניות לא היה שונה בהרבה מהדגם שבו השתמשו ביוון הקלאסית ובקרתגו. הצי מילא תפקיד משני במלחמות הדיאדוכים ועיקר המאבק היה על היבשה.
[עריכה] רומא (המאה ה-2 לפנה"ס עד המאה ה-3)
הרומאים אף פעם לא היו יורדי ים טובים. עיקר כוחם היה ביבשה. אם היה צורך בצי, הם בדרך כלל גייסו את ציי בעלות בריתם. אם הוקם צי רומאי חזק הייתה זו פעולת אד הוק, והצי פורק לאחר זמן מה. כאשר הם כבשו את כל אגן הים התיכון, הוא הפך להיות מעין ימה פרטית של הרומאים (וכונה Mare Nostrum" - הים שלנו), ולא היו להם מתחרים עם ציים גדולים. כתוצאה מכך גם לא היה צורך בצי גדול. שלא כמו היוונים, הרומאים לא היססו להשתמש בעבדים לצורך הפעלת המשוטים.
הקרבות הימיים הגדולים היחידים שרומא ניהלה נגד יריב כלשהו היו נגד קרתגו במלחמה הפונית הראשונה. קרבות אלה הסתיימו למרבה הפלא בניצחון רומאי מוחץ. היו גם התנגשויות ימיות גדולות במהלך מלחמת האזרחים בין מרקוס אנטוניוס לאוגוסטוס (קרב אקטיום), אך היה זה היוצא מהכלל. בדרך כלל גורל המלחמה נקבע בקרב יבשתי ולא בהתנגשות ימית. מלחמות קטנות יותר נוהלו נגד שודדי הים הקיליקים, נגד מיתרידטס, מלך פונטוס ואנטיוכוס הגדול.
דגם הספינות לא היה שונה מהמקובל בעולם העתיק. החידוש היחיד היה ה־7 חתרית שהשתתפה בקרב אקטיום. הייתה זו ספינת ענק עם מגדלים על הסיפון הקדמי והאחורי. היו בה כ־1,000 חיילים. היא הייתה כה כבדה שבקושי יכלה לתמרן. במגדלי הסיפון שמו את הארטילריה של אותה תקופה - בליסטראות. הספינות האלה לא הוכיחו את עצמן ולא רואים עדויות נוספות לקיום ספינות הענק האלה. השימוש בבליסטראות לא הוכיח את עצמו בגלל רמת הדיוק הירודה שאפשר היה להשיג ובעיית התחמושת - על מנת לגרום נזק רציני היה צורך לירות בולי עץ המכוסים במתכת וזה היה מסורבל מאוד. לכן בדרך כלל, פרט לקרב הזה לא השתמשו בהם.
פרט לקרתגו, שנהרסה סופית באמצע המאה ה־2 לפנה"ס היו להם בעיות גם עם שודדי הים. הבעיה נפתרה רק לקראת המחצית השנייה של המאה הראשונה לפנה"ס, כאשר גנאיוס פומפיוס מגנוס הרס את קני השודדים בקיליקיה.
[עריכה] ימי הביניים (476 - המאה ה-15)
בימי הביניים חלה ירידה בכל תחומי החיים וכמובן גם הצי סבל מירידה זו. מספינות ענק שיכולות לשאת מאות חיילים אנחנו פוגשים ספינה הרבה יותר קטנה - גליאה. המשוטים סודרו בשורה אחת בלבד ומספרם היה קטן הרבה יותר (לא יותר מכמה עשרות). שלא כמו ברומא העתיקה, היות והעבדות לא הייתה מפותחת באותה עת באירופה, את מלאכת החתירה על המשוטים ביצעו שבויי מלחמה ואסירים. המוסלמים השתמשו בעבדים לצורך הענין. כעקרון גליאה לא שונה בהרבה מספינות המשוטים של העת העתיקה, כלומר עיקר ההנעה באה מהמשוטים ולא מהמפרש. הציים הגדולים ביותר היו ברשות ונציה, גנואה, פיזה, ממלכות שונות, האימפריה הביזנטית. הטקטיקה נשארה זהה. שוב ניסו לנגוח בדופן היריב או לשבור את משוטיו.
באימפריה הביזנטית היה דגם שונה של ספינת משוטים, הקרוי דרומון. ההבדל העיקרי הוא בצורה ובחימוש. בחרטום האניה היה מתקן להטלת האש היוונית מעוררת האימה. זה היה הלהביור של ימי הביניים. עד היום לא יודעים את ההרכב הכימי של האש היוונית, ידוע רק, שאי אפשר היה לכבותה במים ולכן היה זה כלי נשק הרסני נגד ספינות עץ. סוד ההרכב הכימי נשמר באדיקות רבה, ולכן הביזנטים הצליחו לשמור על ההמצאה הזו מבלי שלצי כלשהו יהיה נשק דומה. הקרבות העיקריים של התקופה היו בין ערי-מדינה מאיטליה או נגד המוסלמים. פלישות רוסיות לים השיש נגד הביזנטים היו תכופות במאה ה־10 לספירה, אך הן לא קצרו הצלחה יתרה.
באירופה המערבית החלו להופיע ממלכות חזקות, אך בד״כ הן היו חסרות צי מלחמה קבוע, ואם היה להן צי כזה, לרוב הוא היה חלש יחסית לצי המדינות האיטלקיות.
לקראת סוף ימי הביניים התחילו להופיע ציי מלחמה באנגליה ובצרפת. לספינה הזאת קראו קוג, בדומה לספינה הויקינגית, אך השוני העיקרי היה בכך שלא היו להן משוטים וצורתן הייתה שונה. קוג אירופאי מכונה לעתים "ספינה עגולה" כי בניגוד לספינות קרב מקובלות, בעלות סיפונים צרים, ספינה זו נועדה לשאת מטען ולא רק להילחם. החימוש העיקרי היה לא איל הניגוח, אלא התותחים.
[עריכה] ויקינגים (המאה ה-8 - המאה ה-12)
הויקינגים ישבו בסקנדיביה של היום. הגאוגרפיה שם דומה לפיניקיה ויוון העתיקות - שוב המון הרים ומעט מאוד אדמה שאפשר לעבד. ההיסטוריה חזרה על עצמה ועם הגדלת האוכלוסייה הויקינגים מצאו את פרנסתם בים. כמו הפיניקים והיוונים בזמנם, הם התחילו להתנחל בחופי הים הצפוני והים הבלטי.
הויקינגים היו הראשונים להשתמש במצפן. הם גילו את התכונות המגנטיות הטבעיות של הברזל ובעזרת המצאה זו הצליחו להגיע לאזורים רחוקים מארץ האם. משלחות ישוב ויקינגיות הגיעו עד איסלנד וקנדה. ידוע גם על פלישות ויקינגיות בים התיכון. אפילו ביזנטיון סבלה מנחת זרועם. קיסרי ביזנטיון אפילו שכרו כמה מהם לתפקיד שומרי ראש הקיסר. היו אלו חיילי "המשמר הוארגי" מטיל האימה, החיילים המובחרים ביותר בצבא הביזנטי.
כלי השיט העיקרי של הויקינגים היה ה'ספינה הארוכה'. הדגם דומה לגליאה עם הבדל משמעותי אחד: הספינה התאימה למסע ארוך באוקיינוס. הציים הויקינגיים לא היו גדולים, אך היות ובאירופה המערבית לא היה צי מלחמה ראוי לשמו לאף מדינה כמעט, זה הספיק.
[עריכה] המזרח התיכון (המאה ה-8 ־ המאה ה-14)
במאה ה־8 לספירה המוסלמים כבשו את רב המזרח התיכון. עד מהרה החליפות התפרקה למדינות קטנות יותר. לחלקן, בעיקר אלו הנמצאות בצפון אפריקה, היה צי רציני למדי, שהתחרה בהצלחה בציים האירופיים השונים. הדגם העיקרי שהיה בשימוש הציים המוסלמיים הוא הגליאה המוכרת. החימוש היה זהה פחות או יותר לחימוש הגליאות האירופיות. הציים הערביים לא ניהלו מלחמות מסודרות, אלא יצאו לרב למסעות שוד וגזל.
בתקופה זו המציאו במזרח התיכון את אחד ממכשירי הניווט החשובים ביותר - האצטרולב.
[עריכה] העת החדשה (המאה ה-15 - המחצית הראשונה של המאה ה-19)
[עריכה] רקע כללי וסוף עידן הגליאות
בעת החדשה, עם מסע התגליות הנרחב, נפתח העידן האוקייני בצי המלחמה. צורת ההנעה שונתה, לא עוד כוח הזרוע הבא לידי ביטוי במשוטים, אלא שימוש בכוח הרוח.
הגליאות הגיעו לשיא התפתחותן (בעיקר בים התיכון) ואף נוצר דגם ענק הנקרא גליאס שהיא מעין גליאה ענקית. הקרב הגדול ביותר של ציי גליאות הוא קרב לפנטו ב־1570. עם הזמן השימוש בגליאות פחת והן נעלמו לגמרי במאה ה־18.
ההתפתחות הרצינית ביותר של ספינות המפרש החלה באירופה המערבית. המפרש הרוחבי המרובע, המוכר מימי הביניים החל להיעלם ואת מקומו תפש המפרש האורכי המשולש. מספר התרנים עלה מאחד לשניים - שלושה וכמות המפרשים גדלה מאוד. שינוי בצורת המפרשים הגדיל את אפשרויות התמרון של הספינה. אם מקודם המפרש היה מרובע ומיקומו היה קבוע פחות או יותר יחסית לתורן, כעת הומצא המפרש האורכי, שאיפשר לשוט לא רק ברוח גבית, אלא אף ברוח שבאה ב־90 מעלות יחסית לאוניה, ואפילו בזויות גדולות יותר. זה אפשר את העלייה בכושר התמרון, שהייתה בלתי אפשרית בספינות עם מפרשים רוחביים.
בממלכות אירופה המערבית בימי הביניים לא היו סוגים מיוחדים של ספינות קרב, למעט האוניות הוויקינגיות. אצל רוב הממלכות האירופאיות, וספינות משא או מסחר היו גם ספינות קרב עם שני סיפונים מוגבהים הבנויים בצורת מגדל שבהם עמדו הקשתים. בעת החדשה החלה התפתחות רצינית בספינות המלחמה ולצד ספינות הסוחר הגדולות שחומשו בתותחים גדולים הופיעו גם ספינות מלחמה יעודיות. ספינת הסוחר החמושה הידועה ביותר היא הגליאון הספרדי שהביא את אוצרות העולם החדש לאירופה. סוגים קלים יותר של ספינות קרב הופיעו בהמשך.
עם המרת דתם, הפסיקו הוויקינגים עם הפשיטות שלהם, והציים החזקים ביותר היו בספרד ובפורטוגל. החימוש העיקרי של הספינות האלה היו התותחים. בהתחלה אף אחד לא ערער על העליונות הספרדית ופורטוגזית, והעולם אף חולק בצו האפיפיור בין ספרד ופורטוגל (ראה חוזה טורדסיאס). הצרה של פורטוגל הייתה השטח הקטן של ארצם והעושר הספרדי, שהגיע מדרום אמריקה. לכן לא היו להם האמצעים לעמוד מול ספרד וכעבור 100 שנה בערך, במאה ה־16 כובד המשקל היה בלעדית בידי ספרד. בערך באותו הזמן האנגלים החלו לתבוע חלק מהשלל. גם שאר ארצות אירופה כמו הולנד וצרפת החלו להתענין ברכישת קולוניות.
ציים אחרים ראו בפרק 3.5.
גם הניווט השתנה מאד. המציאו את הסקסטנט, מכשיר המאפשר לדעת את מיקום האוניה ביחס לכוכבים. במפות הופיעו קווי האורך, הרוחב וקוים חלזוניים. בפשטות קווי רוחב הם קוים דמיוניים המשורטטים על הגלובוס ומקבילים לקו המשווה. קווי האורך דומים להם בעיקרון והם מאונכים לקו המשווה. על מנת לדעת כמה דרך הספינה עברה צריך לדעת את קו האורך ההתחלתי (במקום שממנו יצאה האוניה) ואת קו האורך הנוכחי (בזמן הבדיקה) להחסיר את קו האורך ההתחלתי מהאחרון ולהכפיל את התוצאה בזמן השיט. זה אומנם נשמע פשוט, אך זה לא כך. הבעיה נעוצה לא בקווי האורך, כי את אורכו של קו המשווה חישבו עוד בתקופת יוון העתיקה, אלא בשעון. השעונים לא היו מדויקים. רק באמצע המאה ה-19 האנגלים הצליחו להמציא שעון מספיק מדויק שיאפשר להם למדוד את הזמן בצורה טובה. פרט למכשירים האלו הומצא הברומטר - מכשיר המודד את לחץ האוויר וכך ניתן לדעת אם מתקרבת סופה (אם הלחץ יורד, אז יש תנאים טובים להתפתחות סערה). לפני המצאת המכשיר רב החובל היה צריך לסמוך על הניסיון והמזל.
[עריכה] המאבק בין אנגליה לספרד (המאה ה־16)
המאבק בין אנגליה לספרד החל בתקופת המלכה אליזבת הראשונה. פרנסיס דרייק, קיבל אישור לצאת למסע שוד ימי בקולוניות הספרדיות. חלק ניכר מהשלל הוא נתן כמס למלכה. פיליפ השני, מלך ספרד, רתח מזעם. כעבור מסע שוד נוסף, כשלא קיבל את הפיצויים שדרש, הכריז מלחמה על האנגלים. שיא המאבק הימי היה בתבוסת הארמדה במימי התעלה.
לאחר תבוסה קשה זו, הספרדים לא הצליחו להשתקם וציים התחיל לשקוע. ונפתחה תחרות עזה בין שלושה כוחות על שליטה באוקיינוסים: צרפת, הולנד ואנגליה, תחרות שהסתיימה בניצחון אנגלי מוחץ.
[עריכה] המאבק בין אנגליה והולנד
במאה ה־17 הופיעו סוגי ספינות חדשות: קורבטה, פריגטה, סלופ, בריג, והחשובה מכל אונית המערכה (ship of the line) לפעמים קוראים לה גם "אונית קרב" (battle ship).
עיקר הקרבות היו בתעלה האנגלית או כפי שהצרפתים קוראים לה - תעלת למאנש.
למרות הצלחות ראשוניות להולנדים, האנגלים הצליחו לנצח לא מעט בזכות העובדה, שהולנד הייתה צריכה צבא יבשתי גדול על מנת להתגונן מאויבים יבשתיים כמו צרפת וספרד, ואילו אנגליה היא אי, ולכן לא הייתה צריכה צבא יבשתי חזק ויכלה להשקיע את כל מרצה בים.
הספינות, שהרכיבו את הציים היו מהדגם החדש - שדרת הצי הייתה בנויה על אוניות המערכה, כאשר הפריגטות משמשות לסיור והעברת ידיעות. באופן כללי אונית מערכה נשאה לפחות 60-90 תותחים ב־2־3 סיפונים ופריגטה בין 20 ל־50 בסיפון אחד או שניים. באוניית מערכה שירתו כמה מאות מלחים ונחתים, ובפריגטה לא יותר מ־100־200 איש בסך הכל. הספינות האחרות היו קטנות מדי ולא השתתפו בדרך כלל בקרבות גדולים, אלא נועדו לשמירת חופים, רדיפה אחרי שודדי ים וכדומה. כשאומרים ששייטת מסוימת כוללת 10 ספינות, הכוונה היא תמיד, אם לא צוין אחרת, שהיא כוללת 10 ספינות מערכה. הספינות הקטנות אינן נספרות. אם יש גם כמה פריגטות, הן יצוינו בנפרד.
הציים פיתחו טקטיקה חדשה, הלא היא טקטיקת הטור העורפי. האוניות הסתדרו בשורה ארוכה (מכאן השם האנגלי - ship of the line), והמטירו אש זו על זו עד כניעת אחד מכלי השיט. הבעיה הטמונה בשיטה היא התותחים הלא מפותחים יחסית של התקופה. אלה לא היו חזקים מספיק והתקשו להרוס ספינה גדולה במהירות. כתוצאה מכך, הקרבות היו ארוכים מאוד ונמשכו שעות שלמות. לא רק זאת, אלא שהצי הפגוע יכול להסתלק לפני שהורסים אותו לגמרי.
אם אדמירל הובס בקרב, אך נקט בטקטיקת הקו, קידומו לא נפגע. היו אלו תקנות הצי האנגלי. לעומת זאת, לשבירת הקו היו תוצאות הרסניות על הקריירה במקרה של הפסד. פעם אחת אפילו הוצא אחד האדמירלים להורג על הפסד בקרב תוך כדי שבירת הקו.
אדמירלים בולטים:
- הולנדים:
- דה ריטור
- טרומפ
האנגלים:
[עריכה] המאבק בין אנגליה וצרפת
המאבק בין אנגליה לצרפת נמשך כ־200 שנה (מהמאה ה-17 עד המאה ה־19). דגמי האוניות היו דומים לדגם, שנלחם במלחמות הקודמות עם ההולנדים. הטקטיקות נשארו זהות - הקו. המאבק החל עוד בתקופת ימי הביניים (עם פלישתו של ויליאם הכובש לאנגליה וטענות הכתר האנגלי על אדמות בצרפת (בעיקר אקוויטניה ונורמנדי).
עם רפורמות של קולבר, שר האוצר של לואי ה-14 במחצית השנייה של המאה ה-17 צרפת התחילה לפתח את ציה בצורה רצינית. עיקר המאבק היה במושבות - בהודו ובצפון אמריקה. המאבק הגיע לשיאו במחצית השנייה של המאה ה־18 בתקופת מלחמת שבע השנים. כתוצאה ממלחמה זו צרפת אבדה את השליטה בקוויבק (בקנדה של היום) ואת כל הטריטוריות שהיו לה בהודו. הסיבות העיקריות לכישלון בשתי החזיתות דומות - היתרון המספרי של המתישבים האנגלים. הצרפתים, שלא כמו האנגלים, לא מיהרו לחפש את מזלם בארצות חדשות והתוצאה הבלתי נמנעת הייתה ההפסד הצבאי.
מהבחינה הימית ניצחה האסכולה האנגלית. הצרפתים נטו להסתדר בצד הרוח (כלומר אם יש רוח משמאל לימין, הצרפתים תפסו את הצד הימני). הסידור הזה אפשר להם לברוח במהירות מהקרב. עוד הבדל רציני היה נעוץ בכיוון הירי. הצרפתים ניסו לחבל בחיבל (סך כל החבלים והמפרשים של האוניה) על מנת להקשות את התמרון ואת המרדף במקרה של תבוסה. האנגלים התמקדו יותר בירי על הסיפונים במטרה לפגוע באנשים.
שיא חדש היה בתקופת מלחמות נפוליון (1799 -1815). היות ונפוליון ראה באנגליה אויב, הוא רצה לפלוש לתחומה. הצבא האנגלי היה קטן מאוד (היחס המספרי הוא בערך 1:4 לטובת הצרפתים), ולכן האנגלים לא יכלו להרשות לו לנחות על אדמת האיים הבריטיים. למזלה של אנגליה התעלה מפרידה בינה לבין צרפת וכך הצי האנגלי העדיף יכול לבוא לידי ביטוי.
בשנת 1805 הצי המאוחד של צרפת וספרד יצא מהים התיכון על מנת להתאחד עם השייטות הנמצאות בצידו של האוקינוס האטלנטי (שייטת ברסט). בקרב טרפלגר נלסון הביס את הצי הזה, תוך כדי שהוא מטביע מחצית מאוניות והיתר נלקחות בשבי או בורחות בחזרה לנמלים. הצי הצרפתי מעולם לא הצליח להשתקם מהתבוסה הקשה בקרב טרפלגר, והבכורה בימים עברה סופית לידי האנגלים. במשך המלחמה עיקר עיסוקו של הצי האנגלי היה להטריד את חופי צרפת, לפלוש לקולוניות צרפתיות (אלו שעוד נותרו) וכו'. לאחר הניצחון על נפוליאון לא היו מתחרים לצי האנגלי ובאמצע המאה ה-19 הוא הגיע למספרי ענק: 200 אוניות מערכה ועוד 250 פריגטות, ועוד אלפי ספינות קטנות. סך הכול מאות אלפי מלחים שירתו בצי הבריטי.
אדמירלים בולטים:
- צרפתים:
- אנגלים:
[עריכה] ציי המלחמה של מדינות אחרות
- ספרד: לאחר התבוסה במאבק עם אנגליה הספרדים הלכו מדחי אל דחי וציים המפואר נזנח. היו מלחמות נוספות עם האנגלים (במאה ה17 ו18) אך ברובן הצי הספרדי הובס. לאחר פלישות נפוליאון (1808 - 1814) ספרד ספגה מכה אנושה וב־1818 החל המרד באמריקה הדרומית. עד מהרה ארצות אמריקה הדרומית השתחררו מהעול הספרדי. ספרד שלעולם לא פיתחה תעשיה מפותחת משלה, אלא הסתמכה על הזהב שהגיע לה מהקולוניות שקעה במהירות אחרי איבוד הקולוניות.
- פורטוגל: פרט לתקופת המאה ה-15, בעת מסע התגליות הגדול, פורטוגל לא הייתה בעלת צי מרשים. במחצית השנייה של המאה ה-16 היא אף נכבשה על ידי ספרד. בתקופת מלחמות נפוליאון, לא היה לה צי ראוי לשמו.
- שבדיה: שבדיה היא המעצמה הויקינגית היחידה (פרט לדנמרק) ששמרה על כוחה הימי. לשיא פריחתה היא הגיעה במאה ה־17 בראשותו של המלך גוסטב אדולף. בשיאה כללה את כל סקנדינביה (נורבגיה, שבדיה ופינלנד) וחלקים מרוסיה ארצות בלטיות ופולין. היה לה צי חזק למדי ששלט על מימי הים הבלטי. הם לא השתתפו במסעי תגליות ברחבי האוקיינוסים. כמובן שציה היה קטן יותר מהצי הצרפתי או האנגלי של התקופה המקבילה, אך בהתחשב בעובדה שלאף מעצמה אחרת לא היה צי גדול יותר בים הבלטי, זה הספיק.
לאחר התבוסה במלחמה הצפונית (1700-1721) נגד רוסיה, ירדה שבדיה מנכסיה. במחצית השנייה של המאה ה־18 לא שלטה על אזורים נוספים פרט לשבדיה וכוחה הימי התפוגג.
- דנמרק: דנמרק היא מדינה בעלת עבר ויקינגי מפואר אך ציה היה חלש יחסית. משלחות המחקר שלהם היו מעטות, ולרוב הדנים לא התערבו יותר מדי במלחמות בין המעצמות.
- הולנד: לאחר התבוסה מול האנגלים במאה ה־17 הצי ההולנדי התחיל לשקוע ובעת מלחמות נפוליאון לא היה להם צי חזק.
- רוסיה: התחלת הצי הרוסי הגיעה מאוחר יחסית בזמנו של פיוטר הגדול. הם הצליחו להתגבר על הצי השבדי והטורקי במאה ה־18, אך כעקרון היה זה צי חלש יחסית לצי האנגלי. בעיה נוספת הייתה בכך שרוסיה הייתה צריכה לפצל את ציה לכמה ימים (למשל הים הבלטי והים השחור), ואילו אנגליה שמרה על ציה מאוחד וכך היתרון הכמותי הכפיל את עצמו בזכות העובדה הזאת.
- תורכיה: בתחילת המאה ה־18 החלה השקיעה של האימפריה העותמנית וזה נתן את אותותיו בצי. אם בקרב לפנטו (1570) הם הצליחו לגייס כ־300 גליאות עם 30,000 מלחים לקרב בודד, הרי שבמאה ה־18 השייטת הממוצעת לא עלתה על 5-6 אוניות מערכה או מקסימום 10 (לשם השוואה בקרב טרפלגר השתתפו 27 אוניות אנגליות נגד 33 צרפתיות וספרדיות).
הצי היה במצב כה עגום, שבעת מלחמת העולם הראשונה, כשבעלות הברית פלשו לגליפולי (1915), הצי הטורקי אפילו לא ניסה להתערב.
[עריכה] תחילת העידן המשוריין (המחצית השנייה של המאה ה-19 - המאה ה-20)
אומנם היו ניסיונות לשים לוחות פלדה על ספינות מעץ (קוריאה, המאה ה־16) והיו אי אלו ניסיונות ליצור סוללות תותחים צפות המוגנות בשיריון (בעת המצור על סבסטופול במלחמת קרים, 1854 - 1856), אך בדרך כלל מקובל להתחיל את העידן הזה בקרב המפורסם בין שתי ספינות הקרב "וירג'יניה" ו"מוניטור" בעת מלחמת האזרחים האמריקאית. הניסיונות האלו לא היו אפשריים ללא פיתוח מנוע קיטור יעיל. עד מהרה כל המעצמות התחילו לבנות ספינות משורינות תוך שהן זונחות את הסוג הישן, המונע על ידי מפרשים. גם הצורה השתנתה. במקום לשים את התותחים בדופן הספינה, הכניסו אותם לצריחים מוגנים על ידי לוחות פלדה. במקום להתיחס לקוטר התותח במונחי משקל הקליע (למשל 9 פאונד או 12 וכו') התחילו למדוד אותו במ"מ או אינצ'ים.
החלוקה הפנימית נשארה. שוב היו ספינות ענק (ספינות הקרב, battleships) וספינות קטנות יותר - סיירות, משחתות וכו.
בהתחלה ספינות הקרב (מדובר בספינות הצי העיקריות, מה שנקרא באנגלית battleship) חומשו ב־4־6 תותחים גדולים 10־12 תותחים בינוניים וכ־20 תותחים קטנים יותר. הדבר יצר בלבול בכיוון, היות ובזמנו הכיוון העיקרי נעשה על פי נתזי המים הנוצרים מפגיעת הפגז, וממרחק רב קשה להבדיל בין התפוצצות של פגז גדול או קטן.
לכן בשנת 1906 הבריטים הגו רעיון פשוט אך יעיל. במקום לחמש את הספינה בתותחים בקליבר שונה, הוחלט לחמש אותן בקליבר אחד. כמובן שהיו אלו תותחים אימתניים. כך נוצרה אה"מ דרדנוט (HMS dreadnought). אחרי בריטניה, כל המעצמות החלו לבנות ספינות מהדגם החדש ונוצר מירוץ חימוש. בהתחלה התותחים היו בקליבר של 12 אינץ׳ (300 מ"מ), אך במלחמת עולם הראשונה השתתפו תותחי ענק בקליבר של 15 ואף 18 אינץ׳ (450 מ"מ).
[עריכה] המעצמות הימיות העיקריות
- בתקופה זו ארצות הברית התחילה את דרכה לצמרת הזירה הבינלאומית, אך ציה היה עדיין נחות יחסית לציי המעצמות האירופאיות.
- אנגליה שמרה על בכורה וציה היה הגדול ביותר מבין הציים הימיים. היו לה עשרות רבות של דרדנוטים ומאות סיירות ומשחתות.
- הצי השני בחוזקו היה הצי הגרמני. לגרמניה לא הייתה מסורת ימית, אך למרות זאת היה לה צי מפואר שהועמד במבחן במלחמת העולם הראשונה.
- לרוסיה, לצרפת, לאיטליה ולאימפריה היפנית היו ציים קטנים יחסית שלא עלו על 10-15 דרדנוטים.
[עריכה] המלחמות העיקריות של העידן המשוריין
- מלחמת רוסיה-יפן (1904 - 1905). במלחמה זו היפנים ביקשו לסלק את הרוסים ממנצ'וריה. היות ויפן מורכבת מאיים, היה ברור שיהיה לפחות קרב ימי אחד להכרעת המערכה. אכן כך היה. הרוסים שלחו שייטת מהים הבלטי שהגיע לאוקיינוס השקט, ובקרב צוסימה הצי הרוסי הוטבע כולו, פרט לאי אלו סיירות ומשחתות שהצליחו לברוח.
- מלחמת העולם הראשונה (1914-1918). למרות שהייתה זו מלחמה בין מעצמות בעלות צי חזק, כמו אנגליה וגרמניה, התנגשויות בין הציים העיקריים היו מעטות, או יותר נכון הייתה רק התנגשות אחת - קרב יוטלנד (1916). בקרב הזה הגרמנים הצליחו להטביע 14 ספינות אנגליות במחיר 11 ספינות גרמניות, אך המטרה - פריצת המצור הימי לא הושגה.
היו אי אלו התנגשויות באוקינוס האטלנטי בין כמה סיירות, אך זה היה גם כן נדיר. במלחמה זו הצוללת הופיעה לראשונה כנשק מבצעי, שיכול להכריע את גורל המערכה.
[עריכה] המאה ה־20 (מלחמת העולם השנייה ועד קריסת ברית המועצות)
פיתוח המטוס איפשר לצרף לציי העולם את נושאת המטוסים. בהתחלה, בשנות ה־20, ראו במטוסים רק כלי לאיסוף מודיעין, הטרדת האויב וכו'. למרות זאת, עד שנות ה־40 כל הציים העיקריים כללו לפחות נושאת מטוסים אחת.
[עריכה] הציים העיקריים
- אנגליה: אנגליה לא התאוששה אחרי המהלומות של מלחמת העולם הראשונה וציה בפעם הראשונה בהיסטוריה היה נחות יחסית לצי האמריקאי.
- יפן: יפן הייתה בעלת צי מרשים שהתחרה בגודלו בצי האמריקאי (8 נושאות מטוסים יפניות לעומת 4 אמריקאיות באוקיינוס השקט).
- גרמניה: בעקבות חוזה ורסאי נאלצה להטביע את ציה המפואר ולמלחמת העולם השנייה הגיעה כמעט ללא צי. היו לה שתי ספינות קרב, ושלוש ספינות מערכה זוטרות, שנבנו על מנת לעקוף את איסורי חוזה ורסאי. מדובר בסיירות גדולות בעלות חימוש זהה לספינת קרב ואי אלו סיירות ומשחתות. מספר הצוללות לא עלה על 60.
- איטליה: מוסוליני החליט ש"איטליה היא נושאת מטוסים אחת גדולה" ולכן אין לו צורך בכלי שיט זה. לאיטליה 5-6 ספינות קרב וכמה עשרות סיירות ומשחתות. האיטלקים ספגו תבוסות קשות בים מידו של האדמירל הבריטי קנינגהם.
- רוסיה: לרוסיה לא היה צי גדול, הספינות הגדולות ביותר לא עלו גדולה של סיירת. אומנם היו לה כ־200־250 צוללות, אך הן לא באו לידי ביטוי במלחמת העולם השנייה בזכות מבצעי מיקוש אפקטיביים מצד הקריגסמרין.
- לכל היתר היה צי קטן, או לא היה צי כלל.
[עריכה] העימותים העיקריים
העימות העיקרי הוא כמובן מלחמת העולם השנייה. מבחינה ימית נהוג לחלק את זירת המלחמה לשתי חזיתות עיקריות - החזית האטלנטית והחזית הפסיפית (מלשון פסיפיק - האוקיינוס השקט באנגלית)
מלחמת העולם השנייה הביאה לסופה של אוניית הקרב. התקיפה הבריטית בטרנטו והתקיפה היפנית על פרל הארבור הראו את עוצמתה של נושאת המטוסים, ורוב המעצמות הימיות החלו לבנות אותן במספרים הולכים וגדלים.
- בחזית האטלנטית הגרמנים ניסו לחבל בשייט הטראנס-אטלנטי בעיקר בעזרת צוללות אך גם בעזרת אוניות מערכה וסיירות. בסך הכול עד סוף המלחמה הגרמנים בנו יותר מ-800 צוללות גדולות (כל צוללת כוללת צוות של כ־100 מלחים). הניסיון הגרמני להרעיב את אנגליה, באמצעות חסימת קווי האספקה מארצות הברית לא צלח, בעיקר בזכות תפיסת האניגמה, מכונת ההצפנה הנאצית ופיענוח קודה. בזירה זו כמעט ולא היו קרבות גדולים בין הציים.
- לעומת זאת בחזית הפסיפית רוב הקרבות החשובים היו קרבות ימיים, כאשר בקרבות היבשתיים לרוב לא השתתפו יותר מכמה דיביזיות (לשם השוואה בקרבות יבשתיים באירופה השתתפו עשרות דיביזיות שכללו לעתים עד מיליון חיילים מכל צד). בזירה זו האמריקאים הצליחו לעשות ליפנים מה שהגרמנים ניסו לעשות לאנגלים - קרי להרעיב אותם בעזרת מצור ימי.
הטקטיקה שונתה. במקום טור עורפי ארוך, הציים נבנו סביב נושאת המטוסים, המשגרות את מטוסיהן להשמדת צי האויב. יתר הספינות שימשו מעין מטרית נ"מ לנושאות המטוסים.
היו כמה קרבות בין סיירות יפניות לסיירות אמריקאיות במלחמה, אך היו אלו עימותים משניים.
- קרבות עיקרים:
- המתקפה על פרל הארבור (1941)
- קרב מידוויי (1942)
- קרב ים האלמוגים (1944)
- אדמירלים בולטים
- אנגליה
- אנדרו קנינגהם
- ארצות הברית
- יפן
- אנגליה
[עריכה] המאבק הבין גושי
לאחר מלחמת העולם השנייה, נותרו רק שתי מעצמות - ברית המועצות וארצות הברית.
עיקר כוחה הימי של ברית המועצות היה בצוללות תקיפה גרעיניות ובצוללות טילים בליסטיות הנושאות נשק גרעיני. צי ספינות השטח הרוסיות היה אומנם גדול, אבל סבל ממחסור בבסיסים מחוץ לאדמות ברית המועצות שהקשו עליו לפעול הרחק מאדמותיה.
האמריקאים המשיכו לבנות נושאות מטוסים, וכיום הם בין המדינות הבודדות שיש להן כלי שיט זה. ההנעה הגרעינית שרוב נושאות המטוסים האמריקאיות מצוידות בה הגדילה במידה רבה את זמן השהיה של הספינה מחוץ לנמל, וכך ניתן היה להקטין את צי נושאות המטוסים בלי לפגוע ביכולת ההרתעה והזמינות של הספינות למבצעים שונים. הדחק של נושאת מטוסים מודרנית יכול להגיע ל100,000 טון ומשרתים עליה כ-6,000 ימאים. פותחו אמצעי לחימה חדשים - הטילים. כל הספינות ללא קשר לגודל חומשו בטילים ואילו התותחים הפכו לנשק משני. אונית הקרב האימתנית סיימה את שירותה במלחמת העולם השנייה, ולא נבנו אוניות קרב לאחר מכן. גם סיירות התבררו כגדולות מדי, והסיירות שבנתה ארצות הברית מסוף שנות ה-60 שימשו לרוב כאוניות חיפוי וליוי לקבוצות נושאות מטוסים ולהגנה ממטוסים וטילים. הספינה הגדולה היחידה ששרדה היא נושאת המטוסים.
- לא היו קרבות ימיים בין המעצמות בתקופה הזאת.
- עימותים משניים - מלחמת פוקלנד, מלחמות ישראל ועוד.
[עריכה] סוף המאה ה־20 והמאה ה־21 (מנפילת ברית המועצות ואילך)
בתקופה המודרנית ארצות הברית היא מעצמת העל היחידה. יש לה תשע נושאות מטוסים גרעיניות (כלומר מונעות באמצעות כור גרעיני) ומספר נושאות מטוסים קטנות יותר המונעות בדלק קונבנציאונלי. כמו כן צי ארצות הברית כולל מאות כלי שיט קטנים יותר. לא היו עימותים בינה לבין אף מעצמה אחרת על הימים.
[עריכה] חיל הים הישראלי
התחלתו של חיל הים הישראלי היא במלחמת העצמאות. בהתחלה היו אלו ספינות רעועות, שהוסבו לספינות מלחמתיות. החימוש כלל כמה תותחים ומקלעים. החל ממלחמת ששת הימים התחיל להתעצם הצי הישראלי, ביחד עם התעצמותו של צה"ל.
בשנות ה־60 וה־70 היו בצי הישראלי כמה משחתות ופריגטות. כניסת טילי ים-ים לזירה, שעוצמתם הומחשה בטיבוע אח"י אילת ב־1967, הביאה להחלפתן בכלי שיט קטנים יותר.
כיום הספינות העיקריות של הצי הישראלי הן סטי"לים וספינות בט"ש (כגון ה"דבור") וכמה צוללות. מבחינה מספרית הצי הישראלי הוא השני בגודלו באזור, לאחר הצי המצרי (שתמיד היה גדול יותר). במונחים גלובליים הצי הישראלי קטן מאוד - הספינות הכי גדולות בו הן בגודל קורבטה (קורבטה יכולה להיות ספינת טילים).
[עריכה] ראו גם
[עריכה] לקריאה נוספת
- מאיר שש, המערכה על הימים - תולדות העוצמה הימית. משרד הבטחון - ההוצאה לאור, 1991.
- מאיר שש, משוטים ומפרשים. משרד החינוך והתרבות, הוצאת המכון לאמצעי הוראה, 1971.

