ספר היובלים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ספר היובלים - אחד מן הספרים החיצוניים, המתאר את קורותיהם של אבות האומה. כמו יתר הספרים החיצוניים, הוא לא נתקבל על ידי חכמי היהדות לאורך הדורות, ועל כן כמעט ואבד.
תוכן עניינים |
[עריכה] מקורו ושפת כתיבתו
כפי הנראה, נכתב הספר בידי יהודים במאה ה-2 לפנה"ס ואומץ בידי איסיים - כת נזירים שחיה במדבר יהודה. הספר נכתב בשפה העברית, אך לא שרד את כל השנים עד ימינו אלא בתרגום החבשי. קטעים מהספר המקורי בעברית נתגלו במגילות ים המלח בקומראן
[עריכה] תוכן הספר
כאמור, הספר חוזר על סיפורי בראשית, מבריאת העולם ועד לגלות מצרים. לפי המסגרת הספרותית של הספר, מלאך הפנים חוזר על הסיפורים בפני משה בהר סיני. לכל אירוע בספר היובלים מצוין תאריך מדויק, במספר שנים מאז בריאת העולם, וביום והחודש במהלך השנה. מחזור של שבע שנים מכונה בספר 'שבוע', ומחזור של שבעה 'שבועות' מכונה 'יובל'.
[עריכה] השפעת הספר על היהדות
במהלך החזרה על האירועי העבר מגלה ספר היובלים יסודות מדרשיים ותאולוגיים שלא הופיעו בסיפורי בראשית. לרבים מן הסיפורים נוספות זוויות ייחודיות האופייניות לשיטתם האיסיים. במקומות אחרים מופיעות הרחבות לסיפורים, המלמדות גם על האופן שבו קראו בני הכת את ספר בראשית. כך למשל, מסופר כיצד שבר אברהם את פסילי אבותיו לפני שעזב את בית אביו, בעוד רבים כיום מכירים את הסיפור כמדרש, המופיע בבראשית רבה.
העיסוק בספר היובלים נזנח לאורך השנים, ואף נותרו בידינו הוראות שלא לקרוא בו, במסגרת האיסור לעיין בספרים חיצוניים. במאתיים השנים האחרונות חידש המחקר המודרני את התעניינותו בספרים אלו, ולימוד הספר התחדש, בעיקר מן ההיבט ההיסטורי-דתי.

