פרנסיסקו פרנקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הגדל

פרנסיסקו פאולינו הרמנגילדו טאודולו פרנקו אי בהמונדה סלגדו פרדו (4 בדצמבר 1892 - 20 בנובמבר 1975) ולשם הקיצור פרנסיסקו פרנקו בהמונדה או הגנרליסימו פרנסיסקו פרנקו - רודן ספרדי, אשר שלט בספרד שלטון דיקטטורי מ-1939 ועד מותו בשנת 1975. מכונה "אל קאודיו" (el caudillo), בספרדית "בחיר האל".

תוכן עניינים

[עריכה] ביוגרפיה

[עריכה] נעוריו ותחילת דרכו

פרנקו נולד בשנת 1892 בעיירה פרול, אשר כונתה לאחר מכן "אל פרול דל קאודיו" על שמו. חייו המוקדמים הושפעו על ידי אביו השיכור ורודף הנשים, והגנת היתר שנתנה לו אמו. בתחילה רצה פרנקו הצעיר ללכת בעקבות המסורת המשפחתית ולהצטרף לצי, אך קיצוצים שנבעו מתבוסת ספרד במלחמת ארצות הברית-ספרד ב-1898 הורידו את מספר התקנים בצי, ופרנקו נאלץ להצטרף לצבא. אחיו רמון פרנקו הפך לחלוץ טיס.

לאחר שסיים את האקדמיה לחיל הרגלים בעיר טולדו בילה פרנקו שנתיים שקטות בחיל המצב בספרד היבשתית, אך במהרה הוצב לפי בקשתו במרוקו. באותו הזמן הייתה מרוקו פרוטקטורט ספרדי, והמאמצים להשליט שם שלטון ספרדי היו האפשרות היחידה לחייל ספרדי צעיר להצטיין בקרב, על פי הסיסמה "La caja o la faja" (ארון מתים או אבנט הגנרל). במהרה רכש לעצמו פרנקו שם כקצין אמיץ ודקדקני, והצטרף לצבא הסדיר הקולוניאלי שהוקם באותה עת, על מנת לשפר את סיכוייו לקידום מהיר.

בגיל 23 נפצע פרנקו קשה בתקרית באל-ביוץ, ולמרות שלא זכה בעיטור הגבוה ביותר, "צלב סן פרננדו", שבו חשק, קודם לדרגת רב סרן, והוחזר להצבה בספרד עצמה. שם פגש קצין צעיר וכריזמטי בשם חוזה מיאן אסטריי, אשר הקים לגיון זרים על פי הנוסח הצרפתי, ופרנקו הצטרף ללגיון בתפקיד סגנו של אסטריי.

בקיץ 1921 הצבא הספרדי ספג תבוסה בידי שבטים המונהגים על ידי האחים עבד אל כרים. "הלגיון" בהנהגת פרנקו הציל מהכחדה את הצבא הספרדי בקרב מלייה, אשר נמשך שלושה ימים.

[עריכה] העלייה לשלטון

לאחר קרב זה קודם פרנקו לדרגת קולונל (אלוף משנה), והוביל את חייליו בנחיתה בלב אנשי עבד אל כרים בחוף אלהוסמס. נחיתה זו, ששולבה עם פלישה צרפתית מהדרום, היא שהביאה בסופו של דבר לדיכוי המרד.

פרנקו הפך לגנרל הצעיר ביותר בכל צבא אירופי שהוא בשנת 1926, ומונה למפקד האקדמיה הצבאית המשולבת בסרגוסה, שם למדו הצוערים את הלקחים האלימים ממלחמת הגרילה במרוקו.

עם נפילת המונרכיה בשנת 1931 פרנקו היה אמביוולנטי ביחסו אל הרפובליקה החדשה, היא הרפובליקה הספרדית השנייה. נטיית ליבו הייתה כנגד הרפובליקה, אך לא רצה לסכן את הקריירה שלו בהתנגדות גלויה. השלטון החדש סגר את האקדמיה בסרגוסה, והציב את פרנקו בתחילה בלה קורוניה ולאחר מכן באיים הבלאריים על מנת לבודדו מעוד מתנגדים פוטנציאליים לרפובליקה החדשה.

כשלונה של הרפובליקה בהצדקת התקוות שתלה בה הציבור, והחלוקה הפנימית בין מפלגות השמאל השונות, גרמה לעליית מפלגה ימנית חזקה לשלטון ב1933. כאשר הכורים באסטוריאס החלו במרד גלוי כעבור כשנה, היה זה פרנקו שהבטיח שחיילים קולוניאליים ימחצו את המרד. החיילים הפעילו אותן טקטיקות ברוטליות שהופעלו כנגד מורדי עבד אל כרים. לאחר ש"הציל" את ספרד, מונה פרנקו למפקד הצבא הספרדי.

בבחירות שהתקיימו בשנת 1936 זכתה קואליציה של מפלגות השמאל. באותו זמן היה פרנקו מוצב באיים הקנריים. פרנקו לא זמם באופן פעיל להפיל את הרפובליקה, אך עם עליית השמאל טס למרוקו וקיבל שם פיקוד על הצבא הקולוניאלי (כולל הלגיון והחיילים הסדירים), אשר התמרד והשתלט על הפרוקטורט הספרדי במרוקו.

בספרד עצמה הצליחו השלטונות לדכא את המרידה הצבאית ברבות מהערים הגדולות, והמצב הדרדר לכדי מלחמת אזרחים. עם תחילת המלחמה, בספטמבר 1936, הכריז על עצמו פרנקו כ"גנרליסימו" של הצבא הלאומני, בדרגת רב אלוף, וב-1 באוקטובר 1936, הכריז על עצמו כראש המדינה הספרדית. הוא הצליח לאחד את "הפלנגות" הימניות קיצוניות, אשר היו מזוהות עם מוסוליני והיטלר עם המפלגה הקרליסטית המלוכנית, השמרנית מתונה. צבאו נתמך ב"לגיון הקונדור" שנשלח מגרמניה הנאצית, ובקורפוס המתנדבים שנשלח מאיטליה הפשיסטית. פורטוגל, תחת שלטון העריץ סלזר סייעה גם היא ללאומנים מתחילת הקרבות. המלחמה הסתיימה ב-1 באפריל 1939, לאחר כיבוש הבירה מדריד, למרות שהתנגדות ספוראדית בצורה של מלחמת גרילה עוד נמשכה למשך שנים עד לשנות הארבעים. פרנקו הפך לשליט ספרד, והמשיך בדיקטטורה זו עד למותו בשנת 1975.

[עריכה] כדיקטטור

ספרד הייתה מפולגת והרוסה מבחינה כלכלית כתוצאה ממלחמת האזרחים, וממשלת פרנקו קידמה את ההבחנה בין "מנצחים" ו "מנוצחים", והייתה חסרה את הכישרון לשפר את המצב הכלכלי.

ב-1 בספטמבר 1939, פרצה מלחמת העולם השנייה באירופה, ולמרות שאדולף היטלר נפגש עם פרנקו בצרפת ב-23 באוקטובר 1940, לדון בהצטרפות ספרד לצד מדינות הציר דרישותיו הטריטוריאליות של פרנקו (גיברלטר, צפון אפריקה הצרפתית, ועוד) נראו כמוגזמות, והצדדים לא הגיעו להסכם. כן הייתה מחלוקת בדבר הזכויות הגרמניות במכרות בספרד. ישנם היסטוריונים הסבורים כי פרנקו העלה דרישות אלו בכוונה כי ידע שהיטלר לא יקבלן, על מנת להישאר מחוץ למלחמה. אחרים טוענים כי לא היה לפרנקו דבר להציע לצבא הגרמני המנצח, ודרישותיו נראו מוגזמות לעומת התמורה שדרש.

ספרד ניהלה מדיניות פרו גרמנית, מבלי להכנס ללוחמה פעילה, עד שהכריזה על נייטרליות גמורה בשנת 1943, כאשר המלחמה נטתה לצד בעלות הברית. פרנקו שלח אמנם כוחות שכונו "הדיביזיה הכחולה" להלחם לצד הגרמנים כנגד ברית המועצות, אך אלו היו מתנדבים בלבד. חלקם מתוך שכנוע בצדקת הפשיזם כנגד הקומוניזם, וחלקם על מנת לקבל תשלום, או על מנת להראות כנאמנים לרפובליקה. פרנקו אף הורה על מתן אספקה לספינות גרמניות.

עם תום המלחמה סבלה ספרד את התוצאות הכלכליות של הבידוד שנכפה עליה על ידי המנצחים. אך בשל מעמדה האסטרטגי בימי המלחמה הקרה, ארצות הברית חתמה על הסכם סחר ועזרה צבאית עם ספרד, בביקור הנשיא דווייט אייזנהאואר בשנת 1953. ברית זו הובילה ל"נס הספרדי" שהוביל את ספרד ממצב של אוטרקיה למשק קפיטליסטי. ספרד התקבלה לאו"ם בשנת 1955. למרות פתיחות זו פרנקו כמעט ולא יצא מספרד בשנות שלטונו.

בשנת 1947 הכריז פרנקו על ספרד כמונרכיה, אך באופן טיפוסי לא הכריז מיהו המלך. בשנת 1969 הכריז על הנסיך חואן קרלוס לבית בורבון כ"נסיך ספרד" וכיורשו בראשות המדינה. זה בא בהפתעה לטוען לכתר הקרליסטי, כמו גם לאביו של חואן קרלוס, דון חואן דה בורבון, נסיך ברצלונה, אשר היה בעל זכות קודמת לתואר מבחינה טכנית. בשנת 1973 פרנקו ויתר על תפקיד ראש הממשלה, אך השאיר בידיו את התואר ראש המדינה ואת הפיקוד על הכוחות המזויינים.

ללא אידיאולוגיה חזקה, פרנקו סמך בהתחלה על תמיכת הסינדיקליסטים הלאומיים והמפלגה הקתולית. מפלגתו השלטת כמפלגה יחידה "התנועה הלאומית", הייתה כה הטרוגנית שקשה היה לקרוא לה מפלגה, וודאי שלא הייתה בה את אחדות הדעים שהייתה לאחיותיה, המפלגה הפשיסטית באיטליה והמפלגה הנאצית בגרמניה. מדיניותו הייתה לרוב שמרנית - מסורתית אפילו - משטר ימני עם דגש על סדר ויציבות, אך ללא כל ראיה פוליטית רחבה.

למרות שהיה מונרכיסט, לא רצה פרנקו להכריז על עצמו כמלך, אלא העדיף להשאיר את כס המלכות ריק, כשהוא ממלא את מקום המלך בפועל. הוא לבש מדים של קפיטן-גנרל, דרגה שהייתה שמורה בדרך כלל למלך, גר בארמון הפראדו, והשתמש בזכות המלך להלך מתחת לחופה שנישאה מעליו. למעשה למרות שתאריו הרשמיים היה ראש המדינה וגנרליסימו של הכוחות המזוינים, היה תארו האישי "ברצון האל, בחיר האל (קאודיו) לספרד ומסע הצלב" (Por la gracia de Dios, Caudillo de Espana y de la cruzada) "ברצון האל" הוא מונח משפטי הנשמר בדרך לתיאור סמכותו של המלך.

בימי שלטונו דוכאו ארגוני העובדים הלא ממשלתיים וכל המתנגדים הפוליטיים (לכל אורך הקשת הפוליטית מהקומוניסטים והאנרכיסטים, עד לליברל דמוקרטים והלאומנים, במיוחד אלו הבסקים והקטלונים). בכל עיר הייתה נוכחות של המשמר האזרחי, כוח צבאי משטרתי, אשר ערך סיורים בזוגות עם תת מקלעים, ושימש כאמצעי האכיפה העיקרי של שלטונו. פרנקו היה אובססיבי באשר לקשר כנגדו מצד הבונים החופשיים. בזכרון העם שמורים יומני הקולנוע משנות שלטונו, בשחור לבן, המראים את "פאקו" (כינויו העממי) חונך אתר נופש, או דג דגי ענק מעל סיפון היאכטה שלו בזמן החופשה.

ציטטה מפורסמת שלו היא: "שלטוננו מיוסד על כידונים ועל דם, ולא על בחירות צבועות".

[עריכה] אחרית דבר

הוא נפטר ב-20 בנובמבר 1975, באותו היום שבו נפטר חוזה אנטוניו פרימו דה ריביירה, מייסד הפלנגות. יש חשד כי רופאיו שמרו אותו בחיים באמצעים מלאכותיים עד לאותו תאריך סמלי. פרנקו נקבר בפנתיאון שבנה לעצמו בעודו בחיים. יורשו הוא המלך חואן קרלוס.

מאז מותו הוחלפו שמות רוב הכיכרות והרחובות שנקראו על שמו בערי ספרד. בימי שלטונו לא הייתה עיר ספרדית שלא הייתה בה "כיכר הגנרליסימו".