קרל דניץ
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גרוס אדמירל קרל דניץ (16 בספטמבר 1891 - 24 בדצמבר 1980) מפקד צי הצוללות הגרמני במלחמת העולם השנייה ומשנת 1943 המפקד הראשי של הצי, ויורשו של אדולף היטלר בתפקיד נשיא גרמניה בשבוע האחרון שלפני כניעת גרמניה.
תוכן עניינים |
[עריכה] לפני מלחמת העולם השנייה
קרל דניץ היה מפקד צוללת בזמן מלחמת העולם הראשונה. ב-4 באוקטובר 1918 הוא נפל בשבי הבריטי ונותר בשבי עד לשחרורו ביולי 1919. הוא שב לגרמניה ב-1920 והסכים להישאר בשירות הצי בתקווה שצי הצוללות הגרמני יוקם מחדש.
כאשר צי הצוללות הגרמני הוקם מחדש ב-1935 מונה דניץ למפקדו. במסגרת תפקידו זה לחץ להסבת הצי הגרמני לצי שיהיה מורכב כמעט כולו מצוללות. הוא תמך באסטרטגיה של התקפה רק כנגד ספינות סוחר בריטיות, מטרות שתהיינה יחסית בטוחות להתקפה. הוא הצביע על העובדה שאם יושמד צי המיכליות של בריטניה, הדבר יגרום לכך שלצי הבריטי לא יהיה דלק, והישג זה יהיה שקול להטבעת הצי עצמו. דניץ טען כי באמצעות צי של 300 צוללות מדגם 7 החדש, שהתאימו למבצעים באוקיינוס האטלנטי, גרמניה תוכל לנצח במערכה מסוג זה. דניץ חישב שכמות של 300 צוללות דרושה על מנת להחזיק בכל זמן 100 צוללות פעילות בזירת המבצעים באוקיינוס האטלנטי מול בריטניה (והשאר בדרך אליה או בדרך חזרה לנמל, בתיקונים, בהפלגות אימונים, ובמשימות אחרות). על מנת להתגבר על נוכחות ספינות הליווי, הציע דניץ לאחד כמה צוללות ל"להקת זאבים" אשר תגבר על ההגנה באמצעות יצירת עדיפות כמותית מקומית לצוללות התוקפות.
דעתו של דניץ לא הייתה מקובלת על מפקד הצי הגרמני, גרוס אדמירל אריך רדר, והשניים רבו ללא הרף על תקצוב ומשאבים בתוך הצי, ובאותו זמן ניהלו מאבק חיצוני כנגד אנשים כהרמן גרינג אשר גייסו לעצמם משאבים והשפעה אשר איימה להמעיט את השפעת הצי במאזן הכוחות בצמרת הנאצית. רדר לא האמין שהצי הגרמני של אניות מערכה כבדות יהיה בעל השפעה מכרעת, אך לא היה אמיץ דיו לקדם את תוכנית הצוללות של דניץ.
[עריכה] תפקידו במלחמת העולם השנייה
כאשר החלה המלחמה בשנת 1939, מוקדם יותר ממה שציפו רבים, צי הצוללות של דניץ כלל רק 50 צוללות, רובן בעלות טווח מצומצם, ורק 12 צוללות שהתאימו לפעולה נגד הספּנות לבריטניה באוקיינוס האטלנטי. דניץ נאלץ להקציב חלק מהצי לפעולות ראווה נגד הצי הבריטי באופן ישיר, פעולות שנדונו ברובן לכישלון כנגד הצי הבריטי העדיף (אם כי היו שתי הצלחות מרשימות, כולל הטבעת ספינת קרב בריטית ענקית בתוך נמל מוגן, כשהצוללת שתקפה, בפיקוד קפיטן גונתר פרין, הצליחה לברוח החוצה מהנמל ולחזור בשלום), בעוד שהמשאבים שהופנו כנגד צי הסוחר הבריטי נחלו הצלחה.
בשנת 1941 השתפר מצב האספקה של צוללות מטיפוס 7 לנקודה שבה פעולת הצי של דניץ הייתה בעלת השפעה של ממש על משק המלחמה הבריטי. למרות שהייצור של ספינות סוחר עלה בתגובה להטבעות, הרי פצצות טורפדו משופרות, צוללות טובות יותר, ותכנון מבצעי משופר הוליכו למספר הטבעות גובר והולך, מה שאילץ את בריטניה וארצות הברית להשקיע משאבים אדירים בכוחות ים ואוויר ללוחמה נגד צוללות. בדצמבר 1941 הצטרפה ארצות הברית למלחמה, ודניץ תכנן את מבצע "קצב תיפוף" כנגד הספינות בחוף המזרחי של ארצות הברית. מבצע שנערך בחודש שלאחר מכן, ותוצאותיו היו דרמטיות.
דניץ חשד כי בעלות הברית חשפו את קוד האניגמה (מכונת ההצפנה ששימשה את הגרמנים במהלך המלחמה, ובעלות הברית אכן הצליחו "לפצח" את הצופן שבו פעלה), ולכן הורה לצי לעבור להשתמש בדגם אניגמה משופר החל מ-1 בפברואר 1942. זאת על אף ששאר הצבא הגרמני המשיך להשתמש בקוד האניגמה, מתוך אמונה בכך שלא ניתן לפצחו. שינוי זה בקוד של הצי הגרמני גרם לבעיה של ממש בקרב מפצחי הקודים של בעלות הברית. לבסוף (בשל טעות בשיגור של מסר אחד) התברר לבעלות הברית כי המדובר במכונת אניגמה ולה ארבעה שלבי הצפנה במקום שלושה במכונת האניגמה הרגילה, והשדרים האלו פוצחו לבסוף גם כן.
בסוף שנת 1942, התגברה אספקת הצוללות מטיפוס 7 עד לנקודה שבה יכול היה דניץ להורות על התקפות בכוחות גדולים שכונו "להקת הזאבים". אבדן בעלות הברית באוניות עלה בצורה שקשה היה להן לסבול אותה לאורך זמן, והיה חשש ממשי לאספקת הדלק לאיים הבריטיים. בשנת 1943 החליף דניץ את רדר כמפקד הצי הגרמני.
במשך 1943 המלחמה באוקיינוס האטלנטי פנתה לרעת הגרמנים, בעיקר משילוב של ההיקף הגדול של המשאבים שהופנו ללוחמה נגדם, במיוחד כיסוי אווירי של רוב האוקיינוס האטלנטי הצפוני על ידי מפציצים ארוכי טווח מצוידים במכ"מ, ומינויו של אדמירל מקס הורטון, מפקד זרוע הצוללות של הצי הבריטי, למפקד המערכה נגד הצוללות הגרמניות. הורטון, המומחה לצוללות, הוביל פיתוח טקטיקות חדשות ואמצעי לחימה חדשים ששיפרו מאוד את יעילות הלחימה נגד הצוללות הגרמניות. למרות זאת, דניץ המשיך לדחוף את תוכנית הצוללות שלו, והגביר את הפיתוח ואת האספקה של צוללות חדשות. בסוף המלחמה היה צי הצוללות הגרמני הגדול והמתקדם ביותר בעולם, ודגמי צוללות מתקדמים, ובפרט דגם 21, היו לאבטיפוס לצוללות האמריקניות והרוסיות לאחר המלחמה.
[עריכה] יורשו של היטלר
בסוף המלחמה, כאשר נפגשו הכוחות הרוסים והאמריקנים על נהר האלבה, ולמעשה פיצלו את השטחים שבשליטת גרמניה לשטח צפוני ולשטח דרומי, העמיד היטלר את כל הכוחות שבשטח הצפוני שבשליטת גרמניה (והמדובר בכל הכוחות ולא רק בכוחות הצי), תחת פיקודו של דניץ. לדניץ היה ברור כי ימיו של היטלר ספורים, ומכיוון שסבר שהיינריך הימלר יהיה היורש, אף נפגש עמו והציע לו את תמיכתו. אך חינו של הימלר (אשר ניהל מגעים לכניעה עם הרוזן פולקה ברנדוט) כמו גם של חינם של יורשים נוספים כהרמן גרינג סר בעיני היטלר, ובטרם התאבד מינה את דניץ כיורשו. יש להניח כי לא היה זה רק בשל תכונותיו של דניץ כמצביא ימי מבריק, אלא גם כהבעת זעם כלפי כל הגורמים במפלגה הנאצית ובצבא אשר "בגדו" בו בשעותיו האחרונות, ואשר בהם ראה את האשמים בתבוסתו. דניץ היה מהבודדים בצמרת הצבא הגרמני שמעולם לא הכזיבו את היטלר.
בשנת 1934 עם מותו של פאול פון הינדנבורג הכריז היטלר על חוק מיוחד, שאושרר לאחר מכן במשאל עם, לפיו תאוחד כהונת הנשיא עם כהונת הקאנצלר לכלל כהונה אחת בשם "פיהרר ורייכסקאנצלר". עתה הפריד בין שתי הכהונות. לנשיא מינה את דניץ, ולרייכסקאנצלר מינה את יוזף גבלס אשר התאבד ביום שלאחר מכן.
דניץ כיהן כנשיא גרמניה במשך 8 ימים, החל ממותו של היטלר ב-30 באפריל 1945, ובין היתר כיהן בעת כניעת גרמניה ב-8 במאי 1945. מושבה של הממשלה החדשה היה בפלנסבורג, עיר נמל בצפון גרמניה, שם השתכן דניץ באונית הנוסעים "פאטריה", ומשם ניהל את ממשלתו, שלמעשה הייתה בעלת סמכויות אפסיות וטווח שילטונה היעיל היה תחומה העירוני של פלאנסבורג, אם לא פחות מכך. ממשלה זו בה היו חברים רבים מפושעי המלחמה הנאצים הראשיים, פעלה 8 ימים בחלל ריק, תוך שהיא מתכנסת מדי יום באחת הכיתות של בית הספר הימי בפלנסבורג ל"ישיבות קבינט" חסרות תכלית. דניץ הפנה מרבית מאמציו בתקופה זו כדי לוודא כי חיילים רבים ככל האפשר נכנעים לארצות הברית ולבריטניה ולא לרוסיה. ב-23 במאי פיזר הצבא הבריטי את שרידי ה"ממשלה" ואסר את כל חבריה.
[עריכה] המשפט
דניץ היה אחד הנאשמים העיקריים במשפטי נירנברג. שלא כמו רבים מן הנאשמים האחרים, לא נאשם בפשעים כנגד האנושות, וישנה אחדות דעים כי על אף מעמדו הרם לא היה לו חלק של ממש בשואה. דניץ הואשם בעריכת מלחמה תוקפנית, קשר לערוך מלחמה תוקפנית, ופשעים כנגד חוקי המלחמה. אישומים אלו נגעו למלחמת הצוללות הבלתי מוגבלת, ולהוראה שנתן שלא להציל ניצולים מספינות שהוטבעו על ידי צוללות.
כאשר העיד במשפטו, מסר דניץ תצהיר מאדמירל צ'סטר נימיץ מצי ארצות הברית אשר העיד כי ארצות הברית ניהלה מלחמת צוללות בלתי מוגבלת כטקטיקה במלחמתה כנגד האימפריה היפנית באוקיינוס השקט, ושצוללות אמריקניות לא הצילו ניצולים מספינות שהוטבעו על ידיהן במקרה בו היו בסכנה. למרות זאת מצא הטריבונל את דניץ אשם ב"פשעים כנגד השלום" ופסק לו עשר שנות מאסר, אותן בילה בבית הכלא שפנדאו במזרח ברלין.
יש הרואים בגזר דינו של דניץ את השנוי במחלוקת מכל נאשמי נירנברג. דניץ התעקש שלא עשה דבר שהמקבילים לו בתפקיד אצל בעלות הברית לא עשו.
זכרונותיו המוכתרים "עשר שנים ועשרים יום" הופיעו בגרמניה בשנת 1958, ותורגמו לאנגלית בשנה שלאחר מכן. זכרונות אלו סייעו לרהביליטציה שלו. כאשר מת בשנת 1980 רבים מאנשי הצי, וכן נציגי הצי של מדינות זרות באו להלווייתו.
יש לזכור כי על אף שנראה כי היה מדובר ב"מלחמה ג'נטלמנית" עדיין נשאו צוללות אלו את דגל צלב הקרס ופעלו בהתאם. דוגמה טובה היא הטבעת הספינה "אתניה" ב-3 בספטמבר 1939, יומיים לאחר פרוץ המלחמה. ספינת נוסעים זו טובעה כאשר על סיפונה 1,400 אנשים, ו-112 מנוסעיה נהרגו. רק לאחר שהסתבר כי בין ההרוגים 28 אמריקנים, וכי הדבר עלול לפגוע בנייטרליות של ארצות הברית (אשר הצטרפה למלחמה רק כעבור שנתיים) פקד היטלר על השתקת העניין, וטען כי הצי הבריטי הוא שטיבע את האוניה. עדויות מלאחר המלחמה הראו כי לדניץ הייתה יד בזיוף יומן הצוללת U30 אשר הטביעה את האוניה, ובהשבעת צוותה לסודיות מוחלטת. אמנם יש להניח כי האונייה אכן הוטבעה בטעות, אולם פעולתו של דניץ, ששיתף פעולה עם היטלר ועם יוזף גבלס בהפלת האשמה לטיבוע האונייה על הצי הבריטי, מראה על חוסר חוט השידרה המוסרי של הצבא והצי הגרמני, אשר גרם במהלך המלחמה לתופעות נוראות.
[עריכה] ציטוטים
- "מה היה קורה למדינתנו אם הפיהרר לא היה מאחד אותנו תחת דגל הנאציונל סוציאליזם. מפולגים על ידי מפלגות, נתונים תחת מצורם של היהדות המרעילה ופגיעים להם, בגלל שחסרנו את ההגנה של האידאולוגיה הבלתי מתפשרת שיש לנו עכשיו, היינו מתמוטטים תחת נטל המלחמה, ומוסרים את עצמנו לאויב שהיה משמיד אותנו בלי רחמים." (יום הזיכרון לגיבורים, 12 במרץ 1944)
- "זאת הייתה דעתי שכוח הסיבולת של האומה יוכל היה להישמר טוב יותר אם לא היו אלמנטים יהודים בתוך העם." (בזמן משפטי נירנברג)
- "אני יושב כאן בתאי עם מצפוני הנקי לחלוטין." (בזמן משפטי נירנברג)
[עריכה] ביבליוגרפיה
- הספר "מלחמת הצוללות" מאת קרל דניץ, ראה אור בעברית בשנת 1979 בהוצאת ביתן, מודן.


