שברירים

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

שברירים היא יצירה ספרותית של דבורה בארון, מסוג הסיפור הקצר.

זוהי אחת היצירות המוערכות של בארון, והיא נלמדת לבגרות בספרות, בתחום הסיפורת הישראלית.

גיבורת הסיפור, חיה-פרומה, היא נערה כעורה מבחינה חיצונית, הסובלת מדחיה חברתית וכתוצאה מכך מהלקאה עצמית, הסתגרות, התבודדות וסבל.

בדומה ליצירות "הגיבן מנוטרדאם", ו"הברווזון המכוער", גם כאן מואשמת החברה האנושית בשטחיות ובאכזריות שבסגידה העיוורת ליופי ולחיצוניות, על חשבון התבוננות עמוקה יותר אל פנימיותו של האדם.


[עריכה] העלילה

פרטי עלילה פרטי עלילה ("ספוילרים") מופיעים בהמשך.

גיבורת הסיפור, חיה-פרומה מוצגת כדמות דחויה על ידי החברה כבר מגיל צעיר. היא הובאה לעיירה כיתומה בת חמש ואינה מוצאת בית שיהיה מוכן לאמץ אותה. בבגרותה היא נעשית לאישה פשוטה, בת כפר המשמשת כמשרתת בבתי התושבים. היא דחויה על ידי אנשי העיירה בגלל מראה החיצוני המוזנח, המגושם והדוחה:

"... שערה המדובלל, הדהוי, כשפניה אין למצוא בהן שום קו של חן...".

שיא ההתנכרות וההסתייגות מחיה-פרומה, בסיפור, בא לידי ביטוי במפגשה עם בתו של שָמָש (גבאי) בית הכנסת. ילדה זו מעוררת בחיה-פרומה רגשות חיבה, אך רגשותיה מעוררים תגובה גסה - אשתו של השמש נוזפת בה באכזריות על כי העזה ללטף את שערותיה הזהובות של הילדה.

נישואיה של חיה-פרומה אינם מחלצים אותה מבדידותה ואינם מזכים אותה כלל באהבה או בחום. בעלה אמנם אינו אלים או מתעלל, ואף אינו פוגע בה מילולית. אך למצפים לשינוי של ממש נכונה אכזבה. יחסו של הבעל אל חיה-פרומה מאופיין בהתעלמות כואבת ובהיעדר כל רגש.

בצר לה, נאלצת חיה-פרומה לוותר על תקווה לרגשות חיוביים מצד בני האדם.

נקודת המפנה בסיפור מתרחשת כאשר פרה נכנסת לחייה. גם הפרה, כמו חיה-פרומה, בודדה, נלקחה מחצר בעליה שבו גדלה, והופרדה מבנה. בפגישתן הראשונה מפנה הפרה אליה מבט, המבקש חום ותחושת השתתפות, בדומה למבט שהיא עצמה הפנתה לבתו של השמש. היא מוצאת קרבה ביחסיה עם הפרה, ומעת שהתחברה לפרה הוקלה תחושת הכובד שבקרבה. חיה-פרומה נקשרת אל הפרה, מקבלת ממנה אהבה ללא תנאי וקבלה, ומעניקה לה חום ואהבה בחזרה:

"נפנתה אליה הפרה בתנועת חיבה וליקקה את ידה...
...היה זה לה כאילו התפשט חיוך פנימי בקרבה -
היא, אשר לא ידעה צחוק - ולבה השמם הסגור על מסגר, כמו נמלא המון שברירי אור"

השהות בחברתו של יצור אחר, אוהב ומקבל, יצור שלפי בחירת הסופרת אינו אדם, גורמת לחיה-פרומה לעבור תהליך של התחסנות, ושל העזה לחפש אהבה במקום אחר, מקום שבו תזכה לקבלה.

בסוף הסיפור נסגר מעגל, וחיה-פרומה הופכת מנערה עזובה ומנוכרת, פסיבית לגורלה ולמתרחש בחייה, המבקשת (ואינה מקבלת) חסות וחום בקרב אחרים, לנערה אחראית לגורלה ושולטת בחייה, הבוחרת להפוך מנזקקת לתורמת סעד ולסייע לדלים ולנזקקים.

[עריכה] קישורים חיצוניים