חאנון הגדול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חאנון הגדול (Hanno the Great), היה אריסטוקרט קרתגי עשיר מהמאה השלישית לפנה"ס.

עושרו של חאנון נבע מאדמותיו בצפון אפריקה. במהלך המלחמה הפונית הראשונה, הנהיג חאנון את הסיעה שתמכה בהפסקת הלוחמה ברפובליקה הרומית. הוא העדיף להמשיך בכיבוש שטחים באפריקה מאשר לנהל קרבות ימיים עם רומא אשר לא יביאו לו רווח. מתנגדו הראשי של חאנון ושל סיעתו היה חמילקרת המכונה "הברק", אביו של חניבעל. בשנת 244 לפנה"ס שחרר חאנון מהשרות את הצי הקרתגי ובכך נתן זמן לרומא לבנות מחדש את הצי שלה ולנצח במלחמה.

בתום המלחמה, סירב חאנון לשלם את שכר שכירי־החרב שהובטח להם על ידי חמילקרת. שכירי החרב התמרדו וחאנון לקח על עצמו את פיקוד הצבא בנסיון לנצחם. ניסיונו לדכא את המרידה כשל, והצבא הוחזר לחמילקרת. לבסוף, הצמד פעל יחד להבסת המורדים בשנת 238 לפנה"ס.

כינויו "הגדול", כנראה ניתן לו עבור כיבושיו בקרב האויבים האפריקנים של קרתגו. חאנון, המשיך להתנגד למלחמה ברומא שתכלול קרבות ימיים. בזמן המלחמה הפונית השנייה, הוא הנהיג את הסיעה הפרו־רומאית בקרתגו ומנע מתגבורות משמעותיות להגיע לחניבעל, בן יריבו, חמילקרת, לאחר נצחונו בקרב קאנה. לאחר תבוסת קרתגו בקרב זאמה (202 לפנה"ס), הוא היה בין השליחים שנשלחו לשאת ולתת עם הרומאים בדבר הסכם הכניעה.