גישת המערכות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לשכתב ערך זה
ייתכנו לכך מספר סיבות: ייתכן שהמידע המצוי בדף זה מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים לוויקיפדיה. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

גישת המערכות במדע המדינה התפתחה בשנות ה-70 של המאה ה-20, בתגובה למספר קשיים בהם נתקלה הגישה הדומיננטית דאז במדע המדינה, הגישה הביהביורליסטית.

גישה זו מנסה להתמודד עם האינדייווידואליזם המתודולוגי, אותו היא רואה כחסרון המרכזי של הביהוויורליזם. מכיוון שהביהייביורליזם רואה את חקר הפוליטיקה כחקר ההתנהגות, תוצאת מחקריו היא אוסף פרטים שאינם יוצרים תמונה שלמה. גישת המערכות מנסה ליצור תמונה כזו.

ההוגה המרכזי של גישה זו הוא דייוויד איסטון. במסגרת גישה זו, כל הפעילות הפוליטית מתרחשת בתוך המערכת הפוליטית, שהיא המגדירה את מסגרת הפעולה האפשרית. מערכת זו הינה נייטרלית ולא ערכית. אין לה קיום משל עצמה, והיא בגדר רעיון, או מסגרת תפיסתית בלבד.

לפי תפיסה זו, לכל פרט יש קיום עצמאי אבל הוא נמצא ביחסי גומלין עם אחרים. כל שינוי במיקומו היחסי או במאפייניו של פרט אחד משפיע על הפרטים האחרים. פשטות המערכת מונעת את הראיפיקציה של המערכת, כלומר הפיכתה ליישות בפני עצמה.

[עריכה] הנחות היסוד

איסטון מניח 4 הנחות יסוד של הפוליטיקה כמערכת:

  • המערכת קיימת - פעולות הגומלין בחברה יוצרות מערכת של התנהגויות.
  • יש סביבה מסביב למערכת - המערכת הפוליטית נתונה בין מערכות חברתיות אחרות.
  • המערכת היא פתוחה - יש יחסי גומלין בין המערכת הפוליטית למערכות האחרות.
  • הסתגלות - המערכת מגיבה על שינויים בסביבה באופן אקטיבי או פאסיבי.

[עריכה] תפקודי המערכת

כל המערכות הפוליטיות חייבות לקיים שני תפקידים: חלוקת משאבים ולגיטימציה. המערכת הפוליטית פועלת בשתי סביביות עיקריות:

החברה - סביבה זו כוללת את כל המערכות שהן לא פוליטיות אבל הן ממלאות תפקיד בחברה.

הסביבה החוץ חברתית - ההקשר הבינלאומי.

ההשפעות שמגיעות מתוך הסביבה מוגדרות כהפרעות. המערכת מתתמודדת עם ההפרעות האלו באמצעות התשומות והתפוקות שהיא מספקת.

תפוקות המערכת יכולות להיות דו סיטריות (הדדיות) או חד סיטריות. התשומות יכולות להתבטא כתביעות של החברה כלפי המערכת או כתמיכות שהיא מעניקה. אם המערכת אינה מצליחה לאזן את ההפרעות במידה מספקת, היא עלולה להגיע למצב של לחץ ואף לקרוס.

[עריכה] הביקורת על הגישה

  • הרעיון מופשט מידי- לא ניתן להכניס את התמונה הפוליטית לשיח מסודר, זה כללי מידי ולא ניתן לפרוט את המערכת לתוך מערך מחקרי, יש יותר מידי פרטים שלא ניתן להכניסם לאמירה מחקרית- מדעית
  • איסטון לא מגדיר מהי נקודת הלחץ, ההגדרה הזו היא גמישה ומשתנה מחברה לחברה.
  • המערכת שאיסטון מצייר היא מערכת ששומרת על איזון, הוא מתייחס רק למי שהצליח להיכנס אל תוך המערכת הפוליטית, כל מה שלא נכנס לא מעניין אותו, כלומר יש אנשים שנשארים מחוץ למערכת הפוליטית. אנשים אלו הם בדרך כלל אנשים שסובלים מחוסר צדק, בגלל שהמערכת הפוליטית לא מכירה בהם הם ימשיכו לסבול מחוסר הצדק.