משתמש:62.0.188.213
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עטלף הפירות המצרי. משקלם הוא 81-171 גרם, ואורך מוטת הכנפיים הוא כ-60 ס"מ (Nowak, 1994). הם נפוצים במגוון רחב של אזורי אקלים, בעיקר אזורים חמים – הן ביערות הטרופיים והן במדבר (Rosevear, 1965). הם נפוצים בדרום ומערב אפריקה, במזרח התיכון, ובארצות הים התיכון (Karatas et al, 2003). ב-2004 תועדה לראשונה מושבה של R.aegyptiacus בצפון סוריה ((Shehab and Mamkhair, 2004, ולא מזמן נמצא מאובן של שן שהיא ככל הנראה שייכת לעטלף פירות במרכז פולין, וייתכן והוא היה נפוץ שם בעבר, לפניי שחל שינוי אקלים באזור (Rzebik-Kowalska, 2001). צבעם יכול להשתנות באזורי המחיה השונים, בגווני אפור-חום, כאשר הכנפיים בעלות גוון כהה יותר, והאזור הוונטרלי בהיר יותר. מין זה חסר שערות ערוכות באזור הצוואר אשר קיימות במינים רבים אחרים. פני דומים לפני שואל, וחסרים קפלי עור באזור הנחיריים או האוזניים שקיימים במיני עטלפים אחרים, לכן עטלפים אלה מכונים גם flying foxes.
מיון טקסונומי: תת-סדרת העטלפים הגדולים – Sub-order Megachiroptera; משפחת עטלפי הפירות – Family Pteropodidae; תת-משפחת עטלפי הפירות האמיתיים–Sub-family Pteropodinae
- עטלפים אלה בולעים חתיכות פרי שלמות לאומת עטלפי הצוף, אשר מוצצים את הנקטר בלבד;
סוג העטלפים בעלי הזנב – Genus Rousettus
- זהו ה-genus היחיד מבין העטלפים הגדולים megachiroptera שמבצע אקולוקציה. הצלילים בהם הם משתמשים לכך שונים מאוד מאלה של ה-microchiroptera, ויש חוקרים המשארים שיכולת האקולוקציה של ה-Rousettus התפתחה בנפרד במהלך האבולוציה, מכיוון שהם נוטים להתגורר במערות (Eick et al, 2004)והיא מאפשרת להם לחיות בחושך מוחלט. עטלפי ה-R.aegyptiacus משתמשים לתורך אקולוקציה בצלילי נקישה של לשונם בדופן הלוע, ולא בצלילים גרוניים (Waters and Vollrath 2003). צלילים אלו הם בעלי תדירות נמוכה יותר מאלה שמשמיעים ה-microchiroptera, והם גם בעלי עוצמה נמוכה לפחות בסדר גודל אחד. אם זאת, אותות אלה מקנים לעטלף יכלת הימנעות טובה ממכשולים. השמיעה של R.aegyptiacus מותאמת הייטב לאותות האקולוקציה שהוא משדר (Heffner, Heffner, Koay 1999). הצלילים הם אימפולסים קצרים בעלי אנרגיה נמוכה, ולכן קשה לאתר את הצליל המוחזר מהמכשול, והיכולת המרשימה של העטלף להמנע ממכשולים הן באור והן בחשכה נשארת כרגע בגדר חידה (Holland and Waters, 2004).
עטלפי ה-R.aegyptiacus מקימים מושבות בעיקר במערות, מחבואים תת-קרקעיים, ולעתים על עצים. הם גמישים בבחירת מקומות הקינון שלהם, ויכולים להשתכן גם בעליות גג חדשות, מרטפים, חניונים תת-קרקעיים וכו' (Makin and Medelssohn, 1985). הם בוחרים את אזור המחיה בעיקר לפי טיב המחבוא התת-קרקעי ולא לפי זמינות המזון והקרבה לעצי פרי. תועדו מקרים בהם העטלפים עפו 15 ק"מ בחיפוש אחר מזון (Rosevear, 1965), אך בישראל המרחק הממוצע בין מושבות העטלפים שנחקרו לבין עצי הפרי מהםהם ניזונים הוא 30 מטר (Izhaki, Korine, and Arad, 1995). הם יוצאים מן המעורה בחיפוש אחר מזון בשעות הדמדומים, וחוזרים רק עם אור ראשון. הם ניזונים בעיקר מפירות, כאשר הם יודעים להימנע מאכילת פירות רקובים ופירות בוסר. משארים שיכולתם לזהות פרות כבשלים או כבשלים-מידיי נעוצה ביכולתם לזהות ריח של אדי אתנול. עטלפים נמנעים מלאכול מזון שמכיל 1-2% אתנול, בעוד שבפרי בשל אך לא רקוב ריכוז האתנול יהייה בד"כ פחות מ-1% (Sanchez, Korine and Pinshow, 2004). בחודשי החורף, כאשר זמינות הפירות ואיכותם יורדת, הם נוטים לאכול גם עלים וזרעים (Korine, Izhaki and Arad 1999). כאמצעי להסתגלות לתזונה עתירת פחמימות, R.aegyptiacus מסוגל לספוג כמויות גבוהות מאוד של גלוקוז מהמעי במהירות רבה. לצורך כך קיימת בעטלפים אלה אחוז גבוה של רקמה אנדוקרינית בלבלב, בעיקר תאי PP (Michelmore, Keegan, Kramer 1998). עטלפים אלה אוכלים ביום כמות מזון השווה ל-0.8-1.0 פעמים משקל גופם. ככל הנראה הם נוקטים באסטרטגיה של עיכול כמות מזון רבה ככל הניתן, קבלת כמות מקסימאלית של אנרגיה, ולאחר מכן התאמת ההוצאות האנרגטיות שלהם כך שתיאגר כמות אופטימלית של אנרגיה (כך שמסת הגוף לא תפריע לתעופה) ובזבוז יתר האנרגיה (Delorme and Thomas, 1999). שמחנו לגלות שהעטלפים שלנו לא יהיו בסכנה לפתח סכרת או השמנת-יתר בעקבות ההאכלות התחופות בחודשי הניסויים. בישראל בתקופה מסויימת היו עטלפיי הפירות מרובים עד כדיי כך ששיערו כי הם מהווים מזיק לחקלאות. למעשה, המחקר של קורין יצחקי וארד מ-1999 הראה שרק 15% מהפרות עליהם העטלפים ניזונים היו גידולים חקלאיים, ורק שניים מהם גודלו קרוב לאזור המחקר. ההכרזה על R.aegyptiacus כעל מזיק חקלאי ע"י רשות שמירת הטבע הובילה לניסיונות מיגור העטלפים, בעיקר פעולות של עישון מערות ע"י אתילן-די-ברומיד (1958( והרעלה בגז לידן אשר פגעו פגיעה קשה באוכלוסיות עטלפי החרקים בארץ, אך לא הביאו להקטנת אוכלוסיית עטלפיי הפירות (למרות הרעלה ישירה של אלפים מהם). אוכלוסיית עטלפיי הפירות קטנה, בסופו של דבר, כנראה עקב פיצוץ אוכלוסין (Makin and Medelssohn, 1985). עטלפי ה-R.aegyptiacus משמשים מאביק בלעדי של עצי הבאובב (Nowak, 1994), והם משמשים גם כמאביקים וכמפיצים חשובים עבור עצי פרי בישראל. הם מפזרים את זרעי הפרי אותם הם יורקים אל מעבר לצלו של העץ, וחלק מהזרעים הקטנים יותר עוברים במערכת העיכול של העטלף. הטיפול שעוברים הזרעים יכול לעיתים לסייע לנביטתם (Izhaki, Korine, and Arad, 1995). הטורפים העיקריים של העטלפים הם דורסי הלילה השונים, והגורמים העיקריים המגבילים את גודל האוכלוסיה הם טפילים למיניהם, מחלות (בעיקר מחלות וויראליות – ליזווירוסים מסוג EBL ;Van der Poel et al, 2000; Wellenberg et al, 2002), ומחסור בפירות זמינים בתקופת החורף. ה-R.aegyptiacus הם בעלי ראיה טובה, אם כי הם חסרי ראית-צבע לחלוטין, והן מסוגלים לנווט הן בהסתמך על הראיה בלבד והן בהסתמך על אקולוקציה בלבד (למרות שהאותות של האקולוקציה הם קצרי-תווך לאומת הראיה). מיקום כל חפץ במרחב נלמד בנפרד ע"י כל אחת מהמערכות, והעטלף מסוגל לנווט על-פי מפה מרחבית ולא על-פי סימני דרך(Holland, Winter and Waters, 2005). התנועתיות הרבה של אוזניי העטלפים מסייעת להם לקלוט את האותות של האקולוקציה בצורה יעילה מאוד. יכולת העטלף לשמוע את הצליל עולה משמעותית כאשר קונכיית האוזן מופנית כלפי מקור הצליל (Holland and Waters, 2005). העטלפים מתרבים היטב בשבי, ויש צורך בפיקוח על הרבייה שלהם. בטבע נקבה מולידה וולד יחיד פעמיים בשנה (לעתים נולדים תאומים) אותו היא נושאת על גופה במשך 2-3 חודשים, עד אשר הוא מסוגל להאחז בקירות המערה. בשלב זה הוא נותר במערה כאשר האם יוצאת לחפש מזון, זאת עד אשר הגור מסוגל לעוף בעצמו. תקופת ההנקה היא קצרה יחסית, ועל מנת להיות מסוגלת להניק למרות התזונה דלת-החלבון האם נוקטת במספר אסטרטגיות: אכילה מרובה לקראת סוף ההריון וצבירת שומן, ודיכוי מטבולי עצמי (Korine and Arad, 2004). --א.ר. 18:13, 17 יולי 2006 (IDT)

