טבח יער קאטין
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
טבח יער קאטין הינו הכינוי שניתן לרציחתם של חיילים ואזרחים פולנים על ידי ברית המועצות במהלך מלחמת העולם השנייה. בתחילה שימש השם בהתייחסות לרציחת קצינים פולנים ששהו במחנה השבויים קוזיילסק ביער קאטין (Катынь), קרוב לכפר גנזדובו, בסמוך לעיר סמולנסק, בברית המועצות. לאחרונה התרחב השימוש במושג והוא מתאר כיום אף את הוצאתם להורג של 22,000 אזרחים פולנים ממחנות סטרוביילסק קוזיילסק ואוסטשקוב, וכן בבתי כלא במערב בלארוס ובמערב אוקראינה אשר נורו על פי פקודת סטלין ביער קאטין ובבתי כלא במחוז קלינין, בסמוך לחארקוב, ובערים רוסיות נוספות.
גילוי הטבח על ידי הגרמנים, בשנת 1943, לאחר שהמקום ששימש להוצאה להורג נכבש על ידיהם, הביא למתקפת תעמולה של יוזף גבלס, שתוצאתה הייתה ניתוק היחסים הדיפלומטיים בין הממשלה הפולנית הגולה בראשותו של הגנרל ולדיסלב שיקורסקי, אשר ישבה בלונדון, ובין ממשלת ברית המועצות. עד לשנת 1990 הכחישו הרוסים את הטבח, ופעלו לטשטוש הראיות ולהטלת האשם על הגרמנים, בטענה כי בעת הנסיגה הרוסית מחבלי ארץ אלו בשנת 1941, נכבש האזור על ידי גרמניה, והגרמנים הם שהוציאו להורג את הקצינים. בשנת 1990 הודתה ברית המועצות, שהייתה אז בשלבי פירוק והתנערות מן הממשל הקומוניסטי, באחריות לטבח ולהעלמתו.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע היסטורי
הנספח הסודי של הסכם ריבנטרופ מולוטוב חילק את פולין בין גרמניה ורוסיה, ואכן, כמה שבועות לאחר הפלישה הנאצית לפולין, ב־17 בספטמבר 1939, חדרו כוחות ברית המועצות לשטחי פולין (הנמצאים כיום במערב אוקראינה). ועם תום הקרבות חולקה פולין לשלושה חלקים. המערב, עד אזור לודז', סופח לגרמניה. מרכז פולין הפך לשטח כבוש על ידי גרמניה המכונה גנרלגוברנמן (שטח אשר שימש זירה לכמה מפשעיהם הנוראים ביותר של הנאצים), ואילו המזרח היה לחלק מברית המועצות.
ברית המועצות, הקומוניסטית, לקחה בשבי עשרות אלפי חיילים פולנים, רובם בעלי נטייה פוליטית "בורגנית", שכן פולין נשלטה בין מלחמות העולם בידי משטרים צבאיים למחצה, סמכותניים וריכוזיים, כגון משטרו של הגנרל פילסודסקי. שבויים אלה היו לנטל על הרוסים, אשר ראו בהם אלמנט הרסני לאינדוקטרינציה הקומוניסטית שביקשו לערוך בשטחי הכיבוש של ברית המועצות בפולין. השבויים שוכנו במחנות אוסטשקוב, קוזיילסק וסטרוביילסק. קוזיילסק וסטרוביילסק שימשו במיוחד לכליאתם של קצינים, בעוד שאוסטשקוב יועד לחיילים מסוגים אחרים. בניגוד לדעה הרווחת, רק כשמונת אלפים מתוך 15,000 השבויים במחנות אלו היו קצינים. מכיוון שמערכת הגיוס הפולנית דרשה כי בוגר אוניברסיטה יהיה לקצין מילואים, כללה הקצונה הפולנית שנכלאה במחנות את העילית האינטלקטואלית הפולנית, רבים מהם יהודים.
ב־5 במרץ 1940, לפי מזכר שנשלח מלברנטי בריה לסטלין, חתמו חברי הפוליטביורו סטלין, ויאצ'יסלב מולוטוב, לזר קגנוביץ', מיכאיל קאלינין, קלימנט וורושילוב, ובריה על פקודה להוצאתם להורג של "קונטררבולוציונרים לאומנים" השוהים במחנות השבויים במערב אוקראינה ובלארוס. פקודה זו הביאה להוצאתם להורג של כ־15,000 שבויי מלחמה, ו־7,000 אזרחים פולנים נוספים. ההגדרה הרחבה של פקודת ההוצאה להורג כללה את האינטליגנציה הפולנית (מאוחר יותר הנאצים רדפו והשמידו אותם אנשים עצמם), וכן שוטרים, אנשי מילואים, וקצינים בשירות פעיל.
[עריכה] ביצוע הטבח
עוד ב־19 בספטמבר 1939 זימן הקומיסר הראשי לביטחון המדינה לברנטי בריה את מועצת הנ.ק.וו.ד., מנגנון הדיכוי הסובייטי, שהיה אחראי לרציחת מיליוני אזרחים סובייטיים בזמן הטיהורים הגדולים ולפניהם, והורה להכין מחנות מעצר לשבויים פולנים.
בין 3 באפריל וה־19 במאי 1940 נרצחו 22,000 מתושבי מחנות אלו. כ־6,000 שבויים ממחנה אוסטשקוב, כ־4,000 שבויים ממחנה סטרוביילסק, וכ־4,500 שבויים ממחנה קוזיילסק. כ-7,000 אזרחים נרצחו בחלקים שונים של בלארוס ואוקראינה.
הממשלה הפולנית הגולה לא קיבלה כל מידע על גורלם של אנשים אלו, פרט לעובדה כי 395 מהם (היחידים שניצלו מפקודת ההוצאה להורג) הועברו ממחנה יוחנוב למחנה גרזובייץ, בקרבת וולוגדה.
פרט לארבע מאות הניצולים במחנה גרזובייץ, 99% מן היתר נרצחו בסופו של דבר. אנשי מחנה קוזיילסק נרצחו באתר ביער קאטין סמוך לסמולנסק. אנשי מחנה סטרוביילסק נרצחו בכלא הנ.ק.וו.ד. בעיר חארקוב וגופותיהם הוטמנו באתר הנקרא פיאטיחטקי. קציני משטרה מאוסטשקוב נרצחו בכלא הנ.ק.וו.ד. במחוז קאלינין ונטמנו במיידנוייה.
דמיטרי טוקארב, ראש הנ.ק.וו.ד. במחוז קאלינין נתן תיאור מפורט של הרציחות במחוזו. על פי טוקארב החלו היריות בערב והסתיימו עם הזריחה. המשלוח הראשון הגיע ב־4 באפריל 1940 וכלל 390 אנשים. המוציאים להורג התקשו בתחילה לרצוח אנשים כה רבים בלילה אחד. הטרנספורטים שלאחר מכן כללו לא יותר מ־250 אנשים. ההוצאות להורג בוצעו בדרך כלל באקדח.
ההוצאות להורג בוצעו כדלקמן: לאחר בדיקת פרטיו האישיים של הנדון, הוא נכבל והובל לתא מבודד. מכונות (לרוב מאווררים) שפעלו ברעש הסוו את קולות הירי במשך הלילה. מייד לאחר כניסתו לתא נורה הקורבן בעורפו. גופתו נלקחה דרך דלת מצדו השני של התא, אל משאיות שהמתינו, בעוד שהנידון הבא הוכנס אל התא. הליך זה נמשך בחודשים אפריל ומאי מדי לילה, פרט לחג האחד במאי.
ליד סמולנסק הייתה שיטת ההוצאה להורג פשוטה יותר וברוטאלית, ואף מוכרת מהוצאות להורג המוניות אחרות באותה התקופה, כגון פשעי האיינזצגרופן – הקורבנות הובלו כשהם כבולים אל סיפם של בורות ירי, ושם נורו בעורפם.
[עריכה] גילוי הטבח
גורלם של שבויי המלחמה הטריד את הממשלה הפולנית הגולה מהרגע שבו הוקמה. כמה מן השבויים הורשו לשלוח דואר למשפחותיהם בתקופה שלאחר נפילתם בשבי, והעובדה כי משלוחים אלו פסקו לפתע במאי 1940 הטרידה מאוד את הממשלה הפולנית הגולה.
לאחר הפלישה הגרמנית לברית המועצות ב־22 ביוני 1941, הסכימה הממשלה הפולנית הגולה לשתף פעולה עם ברית המועצות כנגד גרמניה. הסכם שיקורסקי–מייסקי שנחתם ב־30 ביולי 1941 בין הממשלה הפולנית בגולה, ובין שגרירו של סטלין בלונדון איבאן מייסקי איפשר לגנרל ולדיסלב אנדרס להקים צבא פולני שהורכב משבויי מלחמה שנותרו על אדמת ברית המועצות. על פי ההסכם העניקה ממשלת ברית המועצות "חנינה" לכל האזרחים והחיילים הפולנים המצויים בתחומיה. הגנרל אנדרס ביקש לדעת היכן הקצינים שנפלו בשבי, וסטלין הרגיע אותו ואת שיקורסקי כי הם שולחו לחופשי, אם כי כמה מהם נמלטו למנצ'וריה.
ב־20 בספטמבר 1941 ניהל השגריר הפולני במוסקבה סטניסלב קוט שיחות עם השר אנדריי וישינסקי בנוגע לגורל השבויים. וישינסקי הצהיר כי "כל השבויים הפולנים על אדמת רוסיה ישוחררו" אך להכרזה זו לא היו כל תוצאות מעשיות.
כל עוד לא נודע גורלם של קצינים אלו רחשה תעלומת גורלם והעכירה את היחסים בין הממשלה הפולנית בגולה ובין ברית המועצות, אך הדברים לא הגיעו לעימות חזיתי בין שתי הממשלות. שיתוף הפעולה הצבאי נמשך, על אף רגשות שליליים של החיילים הפולנים כלפי הרוסים, רגשות שהביאו ליציאת צבאו של אנדרס לטהרן דווקא בימי המתקפה הגרמנית המחודשת לקראת קרב סטלינגרד. על אף האינטרסים המנוגדים ועל אף החששות בדבר גורל הקצינים הנעדרים, היה לפולנים ולרוסים אויב משותף.
גורלם של הקצינים הנעדרים התברר באפריל 1943, כאשר הוורמאכט גילה קבר המונים של יותר מ־4,000 קצינים פולנים ביער קאטין. שר התעמולה הגרמני יוזף גבלס ראה בגילוי זה הזדמנות לנעוץ את סכינו בתפר שבין הפולנים ובין הרוסים, ואולי אף לסכסך את הרוסים עם בעלות הברית המערביות. ב-13 באפריל הודיע רדיו ברלין כי נמצא בור באורך של 28 מטר, ברוחב של 16 מטר ובו שתים עשרה שכבות של גופות המונחות זו על גבי זו. הגופות שויכו לקצינים פולנים, כ־3,000 במספר, רבות מהם עם ידיים כפותות ופצעי ירי בעורפם. תנאי הקרקע שימרו את הגוויות ומסמכים מזהים נמצאו אצל רבים מהם.
הממשלה הסובייטית הכחישה את הידיעה, וטענה כי הגוויות הינן של עובדי בניין פולנים אשר נפלו לידי הגרמנים במהלך כיבוש האזור בשנת 1941. אל מול טענה זו עמדו ראיות, שנתקבלו אף על ידי הצלב האדום אשר שלח ועדת חקירה למקום, כי הטבח התרחש בשנת 1940, על פי מסמכים שנמצאו על גופות ההרוגים. ממשלתו של שיקורסקי הביעה זעזוע, והמשבר הגיע לשיא ב־27 באפריל עת הודיעה ממשלת ברית המועצות על ניתוק יחסיה עם הממשלה הפולנית הגולה, צעד אותו תיכנן סטלין מזה זמן רב, ללא כל קשר להאשמות בנוגע לקאטין. סטלין האשים את ממשלת שיקורסקי בשיתוף פעולה עם התעמולה הגרמנית, ופתח במסע להכרה בינלאומית בממשלת הבובות הפולנית שהוקמה במוסקבה ובראשה וונדה ואסילייבסקה. חודשיים לאחר אירועים אלה מת שיקורסקי.
[עריכה] ניסיונות החיפוי הרוסיים
גילויו של טבח קאטין שירת את האינטרס הנאצי, ומכונת התעמולה של גבלס השתמשה בו כדי לפגוע בברית המועצות. גבלס כתב ביומנו "משקיפים זרים משתאים למראה הפיקחות המדהימה שבה הפכנו את תקרית קאטין לשאלה פוליטית בעלת חשיבות". הגרמנים הצליחו לפגוע בתדמיתה של ברית המועצות בעיני המערב, ולזמן קצר שבו והחיו את רוח הרפאים של המפלצת הקומוניסטית המשתוללת בלב התרבות המערבית. הישגם היה במניפולציה של הגנרל שיקורסקי שנכנס לפינה אליה לא רצה להידחק, ובסיכון הברית בין מעצמות המערב ובין ברית המועצות.
לבעלי הברית המערביים, גילויו של הטבח והמשבר הפולני–רוסי שבא בעקבותיו סיכנו את הברית עם ברית המועצות, דווקא בעת שהפולנים, שנראו כבעלי ברית חיוניים בתחילת המלחמה, הפכו מנכס לנטל בשל כניסתם למאבק של הענקים התעשייתיים והצבאיים, ברית המועצות וארצות הברית. ראש הממשלה הבריטי וינסטון צ'רצ'יל ונשיא ארצות הברית פרנקלין דלנו רוזוולט נקרעו בין מחויבותם לבעל הברית הפולני, אשר בהנהגתו של שיקורסקי הציג עמדה בלתי מתפשרת, ובין בריתם עם סטלין בימים שבהם היה הצבא האדום בשיאי כוחו ותנופתו.
עם כיבושו מחדש של אזור סמולנסק על ידי הצבא האדום, בספטמבר 1943, נשלחה למקום "ועדה מיוחדת לחקירת הירי בשבויים פולנים על ידי הפולשים הפשיסטים הגרמנים ביער קאטין". ועדה זו הייתה מורכבת מנשיא האקדמיה לרפואה של ברית המועצות, ניקולאי בורדנקו, אך גם מאישי ציבור בעלי מוניטין בינלאומיים כמטרופוליט של מוסקבה. הוועדה פעלה בדרך כלל בחשאי, אך בינואר 1944 חשפה את ממצאיה, ואף הזמינה נציגים זרים מארצות המערב לבקר בקברים ההמוניים. קטעי עיתונים ומכתבים מ־1941, כשנה לאחר הרציחות הוצגו למתעניינים כאילו נמצאו בקברים. הוועדה פרסמה את מסקנותיה והגיעה למסקנה כי הרציחות בוצעו על ידי הגרמנים בשנת 1941 ולא על ידי הרוסים בשנת 1940. הנציגים הזרים שהגיעו למקום "קיבלו" את מסקנות הוועדה. ביניהם הייתה אף קתי הרימן, בתו של שגרירו של רוזוולט במוסקבה אווריל הרימן.
באופן פרטי סבר צ'רצ'יל כי הרציחות בוצעו על ידי הרוסים. ולדברי עדים שנכחו בשיחה עם שיקורסקי אף התבטא באופן התומך בגרסה זו. אך בה בעת הרגיע את הרוסים כי לא יסכים לכל ממצאים של הצלב האדום שיתקבלו בעוד השטח בשליטה גרמנית, ולאחר מכן נראה כי באופן פומבי קיבל את ממצאי "ועדת החקירה" הרוסית. בזיכרונותיו הוא מצטט את ממצאי הוועדה הרוסית.
בשנת 1944 מינה הנשיא רוזוולט קצין צבא בדרגת קפיטן בשם ג'ורג' ארל, השליח האמריקני המיוחד לבלקנים, להשיג אינפורמציה על שאירע ביער קאטין. ארל, באמצעות קשרים ברומניה ובבולגריה השיג מידע רב והסיק כי הרוסים הם שבצעו את הטבח. רוזוולט לא קיבל את הטענה, ואמר שהוא משוכנע באחריותם של הגרמנים, והדו"ח של ארל נגנז. כאשר ביקש ארל רשות לפרסם את ממצאיו, קיבל פקודה החתומה על ידי הנשיא לסגת מכוונתו. הוא הודח מתפקידו ובילה את שארית המלחמה בסמואה האמריקנית.
לאחר מלחמת העולם השנייה, השלטונות הקומוניסטים בפולין התאימו עצמם לרוח התעמולה הסובייטית וצנזרו כל מקור שיכול היה לשפוך אור על שאירע. רק לאחר נפילת הקומוניזם, בשנת 1989, נודעה האמת.
בזמן משפטי נירנברג ניסה התובע הרוסי להטיל על הנאשמים הגרמנים את האשמה ברצח קאטין, וטען כי "אחד מהמעשים הפליליים החשובים ביותר שבהם נאשמים פושעי המלחמה הוא הוצאתם להורג ההמונית של שבויים רוסיים שנורו ביער קאטין ליד סמולנסק על ידי הפולשים הגרמנים הפשיסטים". לאחר שארצות הברית ובריטניה סירבו לתמוך בסעיף אישום זה, ויתרו הרוסים, וקאטין לא נזכרה בפסקי הדין שהוציא הטריבונל.
בשנים 1951–1952 פעלה ועדת חקירה של הקונגרס של ארצות הברית אשר הסיקה כי הרציחות בוצעו על ידי הסובייטים.
שאלת האחריות לרציחות נותרה שנויה במחלוקת במערב, כמו גם מאחורי מסך הברזל. כך למשל, בבריטניה, בסוף שנות השבעים, תכניות להקמת אנדרטה לנרצחים, שעליה התאריך "1940" (ולא "1941") נגנזו כפרובוקציה אף באקלים הפוליטי של המלחמה הקרה. עד לחשיפה הסופית של הרוצחים, בסוף שנות השמונים, היו שטענו כי הגרמנים ביצעו את הרציחות. כך למשל, הסופר הבריטי אלכסנדר ורט, אשר ספרו "רוסיה במלחמה" יצא בהוצאת מערכות ונכתב בשנות השישים, כעשרים שנה לאחר חשיפת הגוויות, ואשר נכח בעת חקירת "ועדת החקירה" הרוסית, הגיע למסקנה כי על אף שהאשמה הרוסית הינה סבירה יותר, ישנו סיכוי כי הפשע אכן בוצע על ידי הגרמנים.
העם הפולני מעולם לא קיבל כל גרסה פרט לאשמת הרוסים בפשע. בשנת 1965 פרסם המנהיג הפולני הגולה בלונדון, הגנרל ולדיסלב אנדרס ספר בשם "פשע קאטין - מסמכים ועובדות" בו הטיל אנדרס על הרוסים את האשמה בפשע.
בשנת 1989 גילו מלומדים סובייטים כי סטלין אכן הורה על הטבח, ובשנת 1990 מיכאיל גורבצ'וב הודה כי הנ.ק.וו.ד. הוא שהוציא להורג את הפולנים, וחשף שני קברים המוניים נוספים של פולנים באזור קאטין – במדנוייה ובפיאטיחטקי. ב־1992 פרסמו פקידים רוסיים מסמכים סודיים ביותר משנת 1940, ביניהם הייתה פקודתו של בריה לירות ב-25,000 פולנים במחנות קוזיילסק, אוסטשקוב וסטארוביילסק, כמו גם ממחנות נוספים. חתימתו של סטלין התנוססה על חלק מן המסמכים. המסמכים נמסרו לידי נשיא פולין לך ואלנסה. בשנת 1995 השתתף ואלנסה, ועמו קרובי משפחה של הקורבנות בטקס אזכרה שנערך באתר הרצח. נשיא רוסיה, בוריס ילצין הוזמן לטקס, אך סירב להגיע.
לאחר חשיפת האחראים לרציחות הוציאה ממשלת פולין מספר בולי דואר המנציחים את האירוע. הראשון שביניהם, בשנת 1990 הינו בצורת צלב, כשעל זרועו האופקית המספר "1940" ועל זרועו האנכית המילה "קאטין". בולים נוספים מראים את הבתולה הקדושה כשהיא חובקת שבוי מלחמה שראשו מגולח, ופצע כניסה של כדור ניכר בעורפו.
במהלך ביקורו של נשיא פולין אלכסנדר קוושנייבסקי ברוסיה בספטמבר 2004, הודיעו פקידים רוסיים כי הם מוכנים למסור לידיו את כל המידע על הטבח בקאטין, מיד לאחר שהמסמכים יעברו סיווג מחדש. במרץ 2005 השלטונות הרוסים סיימו את החקירה. התובע הצבאי הרוסי הראשי אלכסנדר סאבנקוב הכריז כי הטבח לא היה רצח עם, פשע מלחמה או פשע כנגד האנושות, וכי 116 מתוך 183 הכרכים של המסמכים שנאספו במהלך החקירה הרוסית הינם אכן חסויים.
בשל כך, המכון הלאומי הרוסי להנצחה, החליט לפתוח בחקירה משלו. ראש המכון, ליאון קיירס, אמר שאנשיו ינסו לזהות את המעורבים במתן הפקודה לרציחות ובביצוען. בנוסף לכך, ב־22 במרץ 2005, הסיים, הוא הפרלמנט הפולני, חוקק פה אחד חוק לפיו על רוסיה לסווג את מסמכי קאטין בסיווג שיאפשר פרסומם, וכן לסווג את אירועי קאטין כרצח עם.
העדויות לפיהן היו הרוסים אשמים ברציחות קאטין ולא הגרמנים, משמשות לעיתים כלי בידי מכחישי השואה, וכטיעון כנגד החוקים הפליליים האוסרים על הכחשת השואה.
[עריכה] קישורים חיצוניים
[עריכה] לקריאה נוספת
- אלכסנדר ורט, רוסיה במלחמה 1941 – 1945, הוצאת מערכות, 1968.
- שלום סלובס, יער קאטין 1940, הוצאת מעריב 1986.
| ערך מומלץ |

