מעמד ההומוסקסואליות בישראל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מצעד הגאווה בתל אביב, 2003.
הגדל
מצעד הגאווה בתל אביב, 2003.

מעמדם המשפטי של ההומוסקסואלים והלסביות בישראל עבר שינויים מפליגים בשנים האחרונות. אף שהומוסקסואלים אינם נהנים עדיין משוויון זכויות מלא, נחשבות החקיקה והפסיקה בישראל בין המתקדמות בעולם ביחסן להומוסקסואליות.

תוכן עניינים

[עריכה] היסטוריה

עם הקמת המדינה ירשה מדינת ישראל את החקיקה הבריטית (דרך חוקי המנדט הבריטי), לפיה נחשב קיום יחסי מין הומוסקסואליים לעברה שדינה 10 שנות מאסר. היועץ המשפטי לממשלה הראשון, חיים כהן, נכשל בנסיונו להעביר בממשלה החלטה המעבירה את ההכרעה בנושא להנחיית היועץ המשפטי, אך הורה למשטרה שלא לאכוף את החוק (חיים כהן הפעיל כאן את סמכותו לשיקול דעת בעניין אכיפת חוקים, סמכות שמסורה ליועץ המשפטי גם כיום, כל עוד לא הורו לו הכנסת או בג"ץ אחרת). לימים כתב כהן:

   
מעמד ההומוסקסואליות בישראל
חשבתי שמחובתי שלא לקיים חוק שהוא לפי דעתי בלתי מוסרי. אנחנו דרשנו מן השופטים הגרמנים שלא יבצעו את החוקים של הנאצים כשהיו אנטי מוסריים בעיניהם, ואני חושב שזו חובה המוטלת על שופט ועל יועץ משפטי שלא ייתנו את ידם לביצוע חוקים שהם לפי מיטב מצפונם בלתי מוסריים.
   
מעמד ההומוסקסואליות בישראל
-- שיחות עם חיים כהן, מיכאל ששר, הוצאת כתר


בע"פ 224/63 בן עמי נ. היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יח, 225, פסק חיים כהן, אז כבר שופט בית המשפט העליון, כי: "משכב אישה שלא כדרכה, וכן משכב זכר, כשהמעשה נעשה בצנעה ועל ידי בני אדם בגירים מרצונם הטוב אינם מעשים שיש בהם קלון, ואין הם מעידים על עושיהם שהם פושעים הראויים לעונש".

[עריכה] ביטול האיסור על מעשה סדום

בישראל, לא הועמד מעולם אדם לדין אזרחי על עברה של הומוסקסואליות, אם כי היה מקרה שבו הועמדו חיילים לדין צבאי על עברה כזאת. בכל זאת, החוק האוסר על יחסים שלא כדרך הטבע (המדובר בסעיף 152(2) לפקודת החוק הפלילי, אשר הפך לאחר מכן לסעיף 351(3) לחוק העונשין, תשל"ז-1977) נותר שנים רבות בספר החוקים, על כל המשמעות הסמלית העולה מכך. זו גם הסיבה לכך שהעמותה הישראלית לזכויות הומוסקסואלים נקראה בראשיתה "האגודה לשמירה על זכויות הפרט" (כיום: אגודת הלהט"ב), כדי שלא תואשם בעידוד עברה על החוק. ב-1980 הוגשה הצעת חוק לפיה יופחת העונש על עברה זו לשנת מאסר אחת, אך ההצעה לא הגיעה לשלבי חקיקה מתקדמים.

רק ב-22 במרץ 1988 בוטל הסעיף בתיקון מס' 22 לחוק העונשין. תיקון זה, שהונח על שולחן הכנסת על-ידי ח"כ שולמית אלוני, כלל ניסוח מחדש של מרבית הסעיפים העוסקים בעבירות מין. למעשה, הפרק העוסק בעברות מין בחוק העונשין הוחלף בניסוח חדש שאינו מונה משכב זכר בין העברות הכלולות בו.

[עריכה] השוואת גיל ההסכמה

עד לשנת 2000 קבע החוק בישראל את גיל ההסכמה ליחסים הומוסקסואליים על 18 שנה, כך שיחסים הומוסקסואלים בין בוגר לקטין היו עלולים להיחשב כבעילה אסורה בהסכמה. בשנת 2000 הושווה גיל ההסכמה ליחסים הומוסקסואליים לזה הנהוג ביחסים הטרוסקסואליים - 16 שנה.

[עריכה] התיקון לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה

צעד גדול לקראת הכרה בקהילה ההומוסקסואלית כקהילה שוות זכויות עשתה הכנסת בשנת 1992, בעת שהתקבל תיקון לחוק שוויון ההזדמנויות בעבודה, התשמ"ח-1988, לפיו חל איסור להפלות עובד או דורש עבודה בשל נטייתו המינית. הייתה זו פריצת דרך משמעותית בהכרה בהומוסקסואלים כאנשים שווי זכויות, ולא כ"בגירים העושים מעשיהם בצנעה". לאגודה לזכויות האזרח היה תפקיד חשוב בהתפתחות זו ובהתפתחויות שבאו אחריה (אין קשר ארגוני בין אגודה זו למה שכונתה "האגודה לזכויות הפרט"). בשנת 1995 התקבל תיקון נוסף לחוק לפיו דיון בעניין הפליה מחמת נטייה מינית בבית הדין לעבודה יתנהל בדלתיים סגורות.

[עריכה] בג"צ דנילוביץ' ותוצאותיו

בית המשפט העליון הוסיף נדבך חשוב לבניין זה כאשר קבע, בשנת 1994, בבג"צ 721/94 אל על נתיבי אויר לישראל בע"מ נ. יונתן דנילוביץ' כי דייל אשר ביקש לנצל סעיף בהסכם הקיבוצי המעניק לבן זוג כרטיס טיסה בהנחה, רשאי לקבל הטבה זו אף אם בן זוגו הוא מאותו המין. היה זה פסק דין מהפכני שקיבלו השופטים אהרן ברק ודליה דורנר כנגד דעת המיעוט של השופט יעקב קדמי.

מאז פסק דין זה פסיקת בתי המשפט בישראל מכירה דה-פקטו בזוגות הומוסקסואלים, בעיקר במסגרת עקרון "ידועים בציבור", המסדיר בעיקר את ענייניהם של זוגות הטרוסקסואלים שלא נישאו באופן רשמי. הסדר זה מעניק לזוגות הומוסקסואלים מעמד טוב יותר מהמקובל במדינות רבות בעולם המערבי. אף על פי כן, מעמדם החוקי של ההומוסקסואלים בישראל מוסדר רק באופן חלקי. בנושאים כגון דיני ירושה, אימוץ, אזרחות, ביטוח לאומי, משכנתאות, מיסוי מקרקעין ועוד, לא קיימת בחקיקה התייחסות להומוסקסואלים, ועקב כך נדרשת פנייה לבתי משפט במקרים רבים. בבתי המשפט ובבג"צ תלויים ועומדים מספר הליכים בנוגע לנושאים אלו, וההכרעות מתקבלות טיפין-טיפין, ללא דיון מקיף בנושא.

בדצמבר 2004 הודיע היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, כי מדינת ישראל תכיר בזכויות הדדיות של זוגות הומוסקסואלים הקשורות בכסף וברכוש, ולא תערער על פסיקה של בית המשפט המחוזי בנצרת שהכיר בזוג הומוסקסואלים לצורך זכויות ירושה.

במאי 2006 הפיץ משרד המשפטים תזכיר חוק (טיוטה לפני הגשתה של הצעת חוק) שנוסח על-פי המלצות ועדה לבחינת דיני הירושה בראשות השופט בדימוס יעקב טירקל. על פי התזכיר זוגות הומוסקסואלים יוכרו לצורך זכויות ירושה. התזכיר כולל גם שינויים בנוגע לדיני הירושה של זוגות הטרוסקסואלים נשואים או ידועים בציבור.

בדיון שהתקיים ב-17 במאי 2006 בבית המשפט המחוזי בתל אביב, קיבל בית המשפט את ערעורם של ידועים בציבור בני אותו המין, שהוגש על פסק דינו של בית משפט לענייני משפחה ברמת גן, אשר דחה את בקשתם לאשר הסכם ממון שערכו ביניהם, בטענה שהם אינם נחשבים לבני זוג ידועים בציבור ולכן אינם יכולים לבוא בשעריו של בית המשפט לענייני משפחה.

בערכאת הערעור הביע היועץ המשפטי לממשלה עמדה כי ניתן לאשר את הסכם הממון שערכו ידועים בציבור בני אותו מין לפי חוק בית המשפט לענייני משפחה, וכי הסמכות המתאימה לכך הינה בית המשפט לענייני משפחה.

[עריכה] מעמד המשפחה החד-מינית

המאבק לשוויון זכויות עבור הומוסקסואלים, לסביות, טרנסג'נדרים וביסקסואלים בישראל מתרכז בשנים האחרונות בסוגיית המשפחה ההומו-לסבית: זוגיות של זוגות חד-מיניים והורות הומו-לסבית. נכון להיום נהנים זוגות חד מיניים מאותן זכויות המוקנות לידועים בציבור הטרוסקסואלים; בית המשפט מאשר הסכמי ממון בין בני זוג מאותו המין ומעניק להם תוקף של פסק דין. בספטמבר 2006 הכיר בית המשפט לראשונה בהסכם שחתמו זוג נשים שנפרדו, והעניק לו תוקף של פסק דין, בדומה לגירושין [1].

על סדר היום במערכת הפוליטית נמצאת הצעה לחוקק את "חוק ברית הזוגיות", שיאפשר מעין נישואים אזרחיים. תביעתה של הקהילה ההומו-לסבית היא לכלול בהצעת החוק גם ברית זוגיות בין שני אנשים מאותו מין; ואולם מקדמי ההצעה נמנעים מלכלול בה את הזוגיות החד-מינית. לדעת משפטנים ייפגעו בדרך זו גם הזכויות שהוקנו לזוגות חד-מיניים מכוח מעמד הידועים בציבור.

לפתחה של המערכת המשפטית נמצאים תיקים העוסקים במשפחה ההומו-לסבית. בעניין זוגיות, הכריע בג"צ ב-2006 בעתירתם של מספר זוגות גברים שהתחתנו בקנדה לפי החוק המאפשר שם נישואים חד מיניים. בעתירתם ביקשו הזוגות לרשום את הנישואין הללו בישראל, על-פי הכלל שלפיו רושם מנהל האוכלוסין נישואים שנערכו בין בגירים בחוץ לארץ לפי חוקי המדינה הזרה [2]. עמדת המדינה הייתה כי בעוד שיש לתת לזוגות הומו-לסביים שוויון זכויות מלא בכל הנוגע לזכויות כלכליות, בית המשפט אינו רשאי להכיר בתבנית משפטית חדשה למיסוד הזוגיות, אלא עליו להשאיר עניין זה להסדרה בידי הכנסת. לטענת המדינה, אם בית המשפט יחייב אותה לרשום נישואין חד-מיניים במרשם האוכלוסין, תהיה בכך הכרה בפועל מצדו בתבנית המשפטית החדשה. ב-21 בנובמבר 2006, בבג"ץ יוסי בן ארי נגד מנהל מינהל האוכלוסין במשרד הפנים, חייב בית המשפט העליון את המדינה לרשום כנשואים את הזוגות שנישאו בקנדה, בין השאר בהסתמך על הלכת פונק שלזינגר, שבה חויבה המדינה לרשום נישואים אזרחיים שנעשו בחו"ל.

ביחס לאימוץ פסק בית המשפט העליון כי אימוץ בחו"ל של ילדים בידי בת-הזוג של האם הביולוגית יירשם במרשם התושבים בישראל. ב-12 בפברואר 2006 אימצו באופן חוקי טל ואביטל ירוס-חקק זו את ילדיה הביולוגיים של זו, ובכך הפכו לזוג החד-מיני הראשון בישראל שהותר לו לעשות זאת. ב-17 באוקטובר באותה שנה אישר בית המשפט אימוץ נוסף בנסיבות דומות [3], ואימוצים נוספים צפויים לקבל אישור במהלך 2007. תיקים, אשר בהם עלתה הבקשה לקיים הליך אימוץ בישראל על-ידי זוג חד-מיני, טרם הגיעו להכרעה.

[עריכה] ראו גם

[עריכה] קישורים חיצוניים

הבהרה: המידע בוויקיפדיה נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו ייעוץ משפטי.

שפות אחרות