המתת חסד

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

המתת חסד (בלועזית: אותנזיה, Euthanasia, "מיתה טובה") פירושה הריגת חיה או אדם מתוך מטרה מוצהרת להיטיב עמו. ברפואה קיים ויכוח סוער על השימוש בהמתות חסד כדי לזרז את קיצם של חולים סופניים ולקצר את תקופת סבלם, והנושא מהווה את אחת מנקודות המחלוקת המרכזיות באתיקה הרפואית. לצד המתת החסד האקטיבית קיים סוג נוסף של המתת חסד שבו נעשה שימוש נרחב ברפואה והוא המתת חסד סבילה - הימנעות מטיפולים מאריכי חיים במקרים שבהם לא ישנו את מצבו הסופני של החולה ובמידה שהוא סובל או נטול הכרה.

טיעונים מוסריים מנוגדים עולים בדיון על המתת החסד. מצדדיה מדגישים את זכותו של אדם על גופו ואת זכותו של אדם שלא לסבול ואת זכותו לבכר מוות על חיים נטולי כבוד. המתנגדים מטעימים את קדושת החיים ובראש ובראשונה מזהירים מפני סכנת המדרון החלקלק – מתן היתר לקיפוד חיים, אף בנסיבות קיצוניות, עלול להוביל ברבות הזמן להתרת דמם של חולים, גם במקרים שאין לכך כל הצדקה.

הנאצים עשו שימוש קיצוני במושג המתת החסד, והצדיקו באמצעותו רצח נכים ומפגרים, במסגרת תוכנית T4.

תוכן עניינים

[עריכה] עמדת החוק ביחס להמתת חסד

[עריכה] בישראל

החוק הישראלי רואה אדם אחראי למותו של זולתו אם: "במעשהו או במחדלו החיש את מותו של אדם הסובל או ממחלה או מפגיעה שהיו גורמות למותו גם אילולא מעשהו או מחדלו זה". בתי המשפט בישראל מעולם לא נתנו הרשאה להמתת חסד אקטיבית, אם כי במקרים רבים אפשרו להימנע מטיפול מאריך חיים. ניתוק ממכונת הנשמה, הימנעות מדיאליזה, הפסקת אספקת מזון ונוזלים – כל אלו פעולות פסיביות שקיבלו הכשר במשפט הישראלי בנסיבות מסוימות.

ישנם מקרים שבהם המתות חסד סבילות הם בגדר נורמה שכבר אין מערערים עליה. כך, למשל, בבתי החולים בישראל אין מנשימים חולים עם סרטן מפושט ואין ממעיטים בתרופות משככות כאבים לחולים סופניים, גם אם ברור שהן עלולות לקצר את ימיהם.

ב-6 בדצמבר 2005 אישרה הכנסת את חוק החולה הנוטה למות, המתיר המתת חסד סבילה של חולה סופני, שנתן הוראה מתאימה בעניין זה.

[עריכה] בארצות אחרות

בארצות המערב מקובלת באופן כללי גישה הדומה לזו שבישראל. 90% מרופאי היחידות לטיפול נמרץ בארצות הברית הצהירו כי ביצעו בדרך כלשהי המתת חסד סבילה. לעומת זאת המתת חסד אקטיבית עדיין פסולה מכל וכל. התפרסם מקרהו של הרופא ג'ק קבורקיאן ממישיגן שהמציא מכונת התאבדות שבה סיימו עשרות חולים את חייהם. אחר שזוכה פעמיים בבתי משפט שונה החוק במישיגן. משהמשיך קבורקיאן במעשיו גם אחר כך, נידון למאסר ארוך בכלא.

יוצאת דופן היא הולנד שבה רווחת גישה מתירנית ביותר בנוגע להמתות חסד, והחוק מאפשר לרופאים להמית בפועל חולים, אם החולים במצב סופני ומבקשים את מותם. שולליה של הגישה ההולנדית טוענים שהשימוש בהמתות חסד בה יצא משליטה והתנאים הקפדניים שדורש החוק אינם מיושמים.

[עריכה] המתות חסד בהלכה

ערך מורחב – המתת חסד בהלכה

התפיסה שיש לנקוט כל פעולה בכל מצב על מנת להאריך חייו של אדם, גם נגד רצונו, נתפסת לעתים כעמדתה של ההלכה בנושא המתות החסד, אך למעשה אינה רווחת. השולחן ערוך מבדיל בין עשיית מעשה המקרב מותו של אדם, דבר שהוא איסור חמור, לבין הסרת דבר המונע את פטירת החולה, שהיא מותרת. ככלל הפוסקים מתירים שלא לנקוט בפעולות שיאריכו את סבלו של אדם גוסס, ויש גם כאלו הסבורים שהארכת חיים במקרה כזה אף אסורה, אם אין הגוסס מעוניין בה. במקרים שבהם החולה אינו סובל, אך הוא נטול הכרה ואין כל תקווה לחייו, החובה להמשיך ולטפל בו שנויה במחלוקת בין פוסקים כרב יוסף שלום אלישיב, המצדד בהמשך הטיפול, לבין הרב שלמה זלמן אוירבך, שהתיר הימנעות פסיבית מפעולות להארכת חייו.

כאמור, רווחת הדעה שניתן להימנע מהארכת חייו של חולה סובל, דהיינו אין צורך לחברו למכשיר הנשמה או לערוך בו החייאה, ולפי דעות רבות, גם אין צורך לספק לו תרופות. עם זאת, לא ניתן להימנע מלספק לו מזון ונוזלים. במקרה שבו החולה כבר חובר למכשיר הנשמה חלוקות הדעות האם וכיצד ניתן לנתקו ממנו.

רוב הפוסקים אף מתירים להתפלל למותו של חולה סופני בתקווה שיגאל מייסוריו.

[עריכה] לקריאה נוספת

  • הפרופ' אברהם שטיינברג, אנציקלופדיה רפואית הלכתית, כרך ד', ערך נוטה למות.
  • פסק הדין של הפרופ' מנחם אֵלון, משנה לנשיא בית המשפט העליון בדימוס, בעניין יעל שפר (ערעור אזרחי מס' 506/88).
  • הפרופ' אברהם שטיינברג, "החולה הנוטה למות: מבט השוואתי בין 'ערכים דמוקרטיים והלכתיים' ", בתוך קובץ מאמרים: "דילמות באתיקה רפואית", בעריכת ד"ר רפאל כהן-אלמגור, הוצ' הקיבוץ המאוחד, ירושלים 2002, עמ' 283-321.

[עריכה] ראו גם

[עריכה] קישורים חיצוניים