משה ברזני
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
משה ברזני (14 ביוני 1926 - 21 באפריל 1947), מעולי הגרדום, היה לוחם במחתרת הלח"י שנתפס על ידי הבריטים והתאבד בהיותו בן 21 בצינוק בטרם הועלה לגרדום.
תוכן עניינים |
[עריכה] ילדות
משה ברזני, נולד ב-14 ביוני 1926, ב' בתמוז תרפ"ו, בבגדד בעיראק, בן ל-לולו ואברהם. אחיו של סבו היה הרב יצחק ברזני, אב בית הדין של העיר ארבל בעיראק, ומחבר הספר "מנחת יהודה". בגיל שש עלה לארץ ישראל עם משפחתו בת שמונה הנפשות. אביו אברהם היה רב ידוע ממשפחת מקובלים. הוא התחנך על אהבה לארץ ובביתו הייתה אווירה של שאיפה לגאולת ישראל. בגיל עשר נאלץ לנטוש את לימודיו כדי לסייע בכלכלת משפחתו. כבר בגיל צעיר הצטרף למחתרת הלח"י, בעקבות אחיו הבכור, וזכה לתמיכה מצד הוריו.
[עריכה] פעילות בלח"י
משה פעל ביחידת הנוער של הלח"י בהפצת כרוזים ומודעות כשנה וחצי. לאחר מכן עבר לפעולות מיקוש וחבלה. ב-22 באוקטובר 1946 השתתף בפיצוץ הרכבת ליד הכפר מלחה ממערב לירושלים.
ב-9 במרץ 1947 הלך באחד מרחובות ירושלים כשבכיסו רימון מסוג "מילס", באמצעותו התכוון להתנקש במפקד הדיוויזיה התשיעית. באותו זמן שרתה העיר תחת מצב צבאי, וסיור בריטי נתקל והפתיע את משה שבאמתחתו הרימון. הדבר אירע בפינת הרחובות רש"י ותחכמוני בשכונת מקור ברוך, בקרבת מחנה "שנלר". הוא נתפס והובא למשטרת מחנה-יהודה. בתחילה ניסה להסתיר את השתייכותו למחתרת וטען כי בשל המצב הצבאי לא יכל להגיע לבית הוריו וכי הרימון נמסר לו בעד 100 מיל. משה נעצר והועמד למשפט צבאי.
[עריכה] המשפט והקץ לחייו
בדומה לחברי המחתרות, כפר משה בסמכותו של בית המשפט לשפוט אותו. בבית הדין שינה את טענותיו מעת מעצרו. הוא סירב למנות לעצמו סניגור, התעלם ממהלך המשפט וישב במעיל אפור, מכנסי חאקי קצרים ולראשו כיפה, תוך שהוא מעיין בתנ"ך.
לאחר הקראת ההאשמות נשאל אם הוא מודה או מכחיש. הוא רק ביקש לומר מספר מילים. ללא התרגשות הכריז:
-
- "העם העברי רואה בכם אוייב ושלטון זר במולדתו. אנו, אנשי לוחמי חירות ישראל, לוחמים בכם לשחרור המולדת. במלחמה זו נפלתי בשבייכם ואין לכם כל רשות לשפוט אותי. בתליות לא תפחידונו ולהשמידנו לא תצליחו. עמי ככל שאר העמים המשועבדים לכם יילחמו באימפריה שלכם עד חורמה!".
ב-17 במרץ בשעה 10:25 החל המשפט של ברזני. בשעה 11:55 דן אותו בית המשפט למוות בגרדום. לאחר הקראת גזר הדין חזר וקרא משה אל השופטים: "בתליות לא תפחידונו" והחל לשיר את "התקווה". השוטרים באולם הפסיקו את שירתו וסחבו אותו מהאולם כשהוא כבול שלשלאות. במשפט לא נכחו בני משפחתו משום שלא הורשו לצאת מן השטח הצבאי. כשהגיעו כבר תם המשפט.
כשמיהרו השופטים לצאת מן האולם קרא משה: "ליישוב - חזק ואמץ!". בצינוק ישב עם מאיר פיינשטיין , לוחם אצ"ל שנידון אף הוא למוות. כשפגש את אביו בשבת האחרונה בתא אמר לו:
-
- "הרי אתה אדם אדוק אבא המאמין בעולם הבא. על מה תצטער? אני כטיפה בים של שישה מיליון אחים. אני קורבן לעם ולמולדת... דמנו לא ילך לאיבוד ומתוכו תצמח ישועה לעם ישראל...".
עוד לפני משפטו של משה, נקבעו סידורים ליצירת קשר בינו לבין חברי המחתרת אם יועבר לצינוק התלייה. את הקשר קיימו באמצעות בננות, אשר היו יוצרים חריץ קטן בקליפותיהן, ואליו דוחפים פתק ובו אותיות זעירות ומקודדות, עטוף גומי דקיק המגן עליו מפני הלחות. לאחר מכן היו סוגרים את ראש הבננה וגם החיפושים המדוקדקים באוכל לא חשפו את הדבר. בעת ההמתנה לביצוע גזר הדין נרמז למשה מספר פעמים כי אם יבקש חנינה, יינצל מעונשו. אך כדי שלא ייגרם נחת רוח לבריטים וכדי שלא ייראה שלוחמי המחתרת מתחננים על נפשם סירב ברזני בכל תוקף לבקשת חנינה, גם כשהפצירו בו הוריו. באחד הימים משה ומאיר ביקשו מחבריהם בבית הסוהר להבריח אליהם זוג רימונים, אחד תיכננו להשליח על פמליית התלייה ובשני להתאבד. הרימונים הוברחו אליהם אל התא מוחבאים בתפוזים על ידי אליעזר בן עמי. כאשר לא הצליחו לשכנע את הרב, שעתיד היה לבקרם, שלא להגיע אל התלייה ויתרו על התוכנית כדי שלא ייפגע.
האחרון שפגש את השניים היה רב הועד הלאומי, הרב גולדמן. הם ביקשו ממנו למסור את דבריהם האחרונים. וכך מסר לו משה:
-
- "אני מבקש סליחה ממשפחתי שגרמתי לה כל כך הרבה צער. הנני מבקש מהם לקרוא מידי יום ביומו עמוד מספר סבי "מנחת יהודה" לעילוי נשמתי. ועוד בקשה לי אל אחי העצור בלטרון, שכאשר יוולד לאשתו בן, יקרואוהו על שמי. את ספרייתי, שיש בה מאה ספרים, אני מצווה לספריית בית הסוהר המרכזי בירושלים".
ב-ב' באייר תש"ז, 21 באפריל 1947, הניחו משה ומאיר את שני הרימונים בין ליבותיהם, וכשהם חבוקים פוצצו עצמם למוות בטרם ישיגם התליין.
השניים נקברו בירושלים.
- לפירוט נוסף ראו בערך מאיר פיינשטיין.
[עריכה] לקריאה נוספת
- חיה ברנס (עורכת), עולי הגרדום , הוצאת המדרשה הלאומית ע"ש רנה מור.
- יוסף נדבה, ספר עולי הגרדום , הוצאת הדר, תל אביב, 1974.
| עולי הגרדום |
|
שלמה בן יוסף | אליהו בית צורי | אליהו חכים | דב גרונר | מרדכי אלקחי | יחיאל דרזנר | אליעזר קשאני | מאיר פיינשטיין | משה ברזני | יעקב וייס | אבשלום חביב | מאיר נקר |

