ויקטור הוגו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ויקטור הוגו
הגדל
ויקטור הוגו

ויקטור הוגו היה סופר, משורר מחזאי ופוליטיקאי צרפתי ( 26 בפברואר 1802 - 22 במאי 1885).

ויקטור הוגו נולד ב-26 בפברואר 1802 בעירה בזאנסון Besançon, שבמורד רכס הרי האלפים הצרפתיים. אביו היה קצין צבא מקצועי, ונהג לקחת את בנו לאימונים ולתרגילי מלחמה, כדי לחבב עליו את חיי הצבא.

המשפחה נדדה בעקבות האב ולכן לא זכה הבן ללימודים מסודרים, אבל ראה הרבה נופים, פגש אנשים רבים ושונים, והיה עד לסבל ומצוקה ולאי צדק חברתי, שרישומם השפיע עליו מאד.

בהיותו תלמיד בית ספר תיכון הקדיש ויקטור הוגו את חרוזיו הראשונים לשירת ורגיליוס שהיה המשורר האהוב ביותר עליו ושממנו שאב את דמיונו ורגשותיו.

בגיל 14 החליט ויקטור להיות משורר, ובהיותו בן עשרים זכה למלגה על ספר שיריו הראשון. הוא נהג לכתוב שירים יום יום, במשך שנים רבות, וחולל מהפכה בשירת צרפת.

הוא עצמו מעיד על מהפכה זו: "במילון הישן שמתי מצנפת אדומה. בתחתית קסת הדיו עשיתי סערה." בין קובצי שיריו: 'עלי הסתיו' 'הקולות הפנימיים' 'קרני האור והצללים' 'אגדת הדורות' 'הרהורים'. בקובץ 'הרהורים' הוא מתאר את חיי משפחתו ובמיוחד את אבלו על בתו שטבעה בנהר הסן בשנת 1843.

בסיפורים שכתב, ביקש לעורר תקווה בלב העניים והסובלים ולהבטיח להם חיים יפים וצודקים.

ויקטור הוגו נבחר לפרלמנט של צרפת והטיף לשלום בין העמים ולצדק חברתי.
כשמלאו לו שמונים, הריעה האומה והודתה לאיש הדגול, שבכתיבתו במשך שישים שנה, השפיע על התרבות הצרפתית ועל המוני העם.

ויקטור הוגו נפטר בפאריס ב-22 במאי 1885 ונקבר בפנתיאון הממלכתי.

את ספרו "עלובי החיים", יצירתו הידועה ביותר בעולם, כתב ויקטור הוגו בשנת 1862 כשהיה בגלות באנגליה, ועד היום הזה לא התיישן הסיפור.

כמו כן כתב גם את הגיבן מנוטרדם (שיבוש שמו המקורי של הספר: "Notre Dame de Paris". מקור השיבוש בשם הגרמני המשובש), ואת בוג ז'רגל.


[עריכה] ספריו שתורגמו לעברית

  • המכשפה מפריס
  • עלובי החיים
  • הגיבן מנוטרדם
  • בוג ז'רגל
  • האדם הצוחק
  • שנת ה-93
  • עובדי הים/4 רישומים מאת המחבר
  • היום האחרון בחיי הנידון למיתה
  • בימי קרב

[עריכה] לקריאה נוספת

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיציטוט ציטוטים בוויקיציטוט: ויקטור הוגו
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: ויקטור הוגו
  • גרהם רוב, ויקטור הוגו - ביוגרפיה, הוצאת דביר, 2004.