פס התעבות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
פס התעבות הינו השובל אותו משאיר מטוס סילון בגובה רב.
שובלים אלו, הם עננים שמורכבים מגבישי קרח. תוחלת חייהם וצורתם תלויות בשני דברים: בטמפרטורה ובלחות היחסית בגובה בו המטוס טס.
בדלק אשר בו משתמשים במטוסי הסילון הוא פחמימן. כאשר הוא נשרף הוא פולט פחמן דו חמצני ובנוסף, אדי מים. הגזים נפלטים מן המטוס כאלומה אשר נוצרת בחום רב. המטוס טס בגובה רב שם הטמפרטורה מגיעה ל-(50-) מעלות צלזיוס. האלומה מספיקה להתפשט מעט מאוד לפני שהיא קופאת והופכת לעננן גבישי קפוא.
לפסי ההתעבות כיום יש משמעות צבאית חשובה מאוד. כאשר מטוס סילון טס בגובה מסוים בשטח האויב; האויב עלול להבחין במטוס וליירט אותו ביתר קלות. היא לכך, חשוב לדעת את תנאי האטמוספירה כדי לדעת באיזה גובה כדאי לטוס על מנת שלא ייוצרו פסי התעבות ובכך לא להתפס על ידי האויב. כך למשל, יש גובה מסוים שבו נוצרים עננים באופן טבעי, כלומר כאשר מטוס סילון טס בגובה כזה לא ניתן לדעת בבירור אם השובל שייך למטוס או לענן. אולם, ישנם גבהים שעננים לא יכולים להתקיים באופן טבעי וניתן לדעת בוודאות על טיסת סילון באזור.
[עריכה] תוחלת החיים של פס ההתעבות
מספר גורמים עשויים להשפיע על קיומו של פס ההתעבות:
- רוחות: מפזרות את הענן תוך זמן קצר למרחב הגדול עד להיעלמותו.
- ערבול האוויר: כידוע, באוויר יש מערבולות קטנות המכונות "ערבולויות" או טורובולנטיות. אלו מביאות את הענן לערבול מהיר עם האוויר במרחב עד שפס ההתעבות נגוז.
- טמפרטורה ולחות: מביאות את פסי ההתעבות לידי המראה, כלומר, מעבר ישיר ממוצק לגז. ככל שהסביבה לחה יותר כך משך קיומו של השובל ארוך יותר.
|
מטוס משאיר שובלים מעל אנטרקטיקה |

