חיזור (חברה)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| יש לשכתב ערך זה ייתכנו לכך מספר סיבות: ייתכן שהמידע המצוי בדף זה מכיל טעויות, או שהניסוח וצורת הכתיבה שלו אינם מתאימים לוויקיפדיה. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו. |
חיזור
בע"ח מבצעים הרבה מאד מצגים. היפה ביותר ביניהם הוא מצג החיזור. רק לאחרונה הצליחו בני-האדם להבין למה בע"ח מבצעים כל-כך הרבה פעולות. הדרך הפשוטה ביותר להבין את הפעולות האלה היא לבדוק מה הבעיות שניצבות לפני זכר ונקבה לפני שהם יצליחו להגיע להזדווגות מוצלחת.
1. בע"ח חייב למצוא בן-זוג אפשרי. 2. הוא חייב לוודא שהוא שבן הזוג מתאים להזדווגות (שהוא מאותו זן בגיל המתאים והמין הנגדי, זכר מול נקבה ונקבה מול זכר). 3. הוא חייב למשוך אותו ולגרום לו להסכים. 4. חייב להיות תיאום-זמנים מושלם.
יש מינים שמשיגים את כל אלה בקלות. אם הסביבה נוחה אך מעט מינים חיים בה,לא נדרש הרבה יותר מאות כימי שמסמן 'אני מוכן/נה' להזדווגות.אבל ככל שמתקדמים בסולם האבולוציה, החיים החברתיים נעשים יותר ואז נוצרים עוד קשיים.הקושי הראשון, כמו שכבר אמרנו, הוא מציאת בן-זוג אפשרי. לבע"ח שחיים בקבוצות גדולות ומלוכדות זו לא עד כדי כך בעיה, אבל לבע"ח שנודדים או חיים ללא קבוצה יש בעיה יותר גדולה. למרות שבמקרים כאלה בעה"ח מתאספים במקומות מסוימים מטבעם, למשל מקומות שיש בהם יותר מים ומזון, עדיין צריך לאתר את בן- הזוג המתאים. יש סוגי עופות שיוצרים קשרי זוג (נישואים) ויכולים לחזור לנקודת קינון מסוימת אחרי מסע של מאות ק"מ. אבל אפילו הם, כשהם בעונת הרבייה הראשונה שלהם, צריכים לשדר אותות כדי להודיע על נוכחותם במקום. האותות באים בשלוש צורות: ריחות, קולות או מראות. חרקים, למשל משתמשים בחלקם בריחות. רגישותם של מספר סוגי חרקים לריח היא ממש בלתי תיאמן! לדוגמא, נקבת פרפר טוואי-המשי מסוגלת לשחרר לאוויר פרומון – אות כימי – שהזכרים יכולים להרגיש בו ממרחק של 11ק"מ. הדבר כל-כך הדהים את החוקרים עד שהם סברו שיש עוד סוג תקשורת המשמש את פרפר טוואי-המשי. אבל ניסויים הראו שריח הוא אכן סוג התקשורת היחיד אצלהם. עוד גילו החוקרים, שהמחוש של הזכר כל-כך רגיש עד שהוא יכול לחוש במולקולה אחת שפוגעת בו. רמה כזאת של רגישות לא הייתה ידועה אז בעולם החי. יותר קל להבין את האותות המיניים של העופות, המורכבים בעיקר מקול. הזכרים חוזרים מהנדידה לפני הנקבות, מגדירים טריטוריה ומתחילים לשיר. האוזן האנושית מספיק רגישה כדי לקלוט את תבניות הקול השונות.מכיוון שלפעמים היו באזור יותר מזן אחד, תבניות השירה הלכו והסתבכו יותר ויותר. הציפורים אינן הזמרות היחידות. גם חרקים, דו-חיים ויונקים משתמשים בקול לשם חיזור. יש גם כמה סוגים של דגים המשמיעים קולות, למרות שאלה לא הקולות הכי דומיננטיים בים. יצור שמייצר קולות יותר דומיננטיים הוא הלוויתן גדול-הסנפיר.הוא שר שירים מהמורכבים והארוכים במערכת החי.שיר יחיד יכול להימשך בין שש דקות לחצי שעה, וכאשר וכאשר מסתיים שיר, מתחיל אחד אחר. נראה שהשירה שלהם מאד דומה לספרות שלנו. זאת מכיוון שכל שיר שלהם מורכב מרצף של נושאים, וכל נושא ממספר משפטים. הליוויתנים שרים למשך הרבה זמן בגלל שאיכות השמע באוקיאנוס משתנה. בזמן פחות טוב השיר נשמע ממרחק של קילומטרים ספורים, אך בזמן שיא הוא יכול להישמע למרחק של מאות קילומטרים. באזורים של ראות מוגבלת, השירים מספקים לליוויתנים מערכת תקשורת יעילה להדהים, דרך פירסום לטווח ארוך שרק הטלוויזיה שלנו עולה עליו. לעומת כל זה, המצגים החזותיים מוגבלים מאד. הם נקלטים אך ורק מטווח קצר מאד, אבל חלק מבעה"ח המסתמכים על ראיה הם בכל זאת יעילים. בעלי חיים רבים מצמיחים נוצות ססגוניות או ייפוי כלשהו אחר, ומתמקמים כך שיראו אותם. כל הפעולות האלו מסכנות את מבצעיהן. טורפים יכולים להריח, לשמוע או לראות מצגי חיזור ולחשוב "יאמי, אוכל!" במקום "אני רוצה להתרבות עם היצור הזה". כמו למשל, יש סוגי עטלפים שמתבייתים על קרקורים של צפרדעים ובכך משביעים את רעבונם. יש צורך באיזון מאד עדין. אם בעל חיים יציג יותר מדי, יטרפו אותו. אם פחות מדי, הוא לא ימצא בן-זוג. נקודת האיזון הולכת באופן ישיר לפי החוזק. אם למשל עכבר החגבים, שההצגה שלו מורכבת מעמידה על רגליו ושירה בקול צייצני, יציג יותר מדי זמן, יבוא נץ , ישמע, יצלול, הלך על העכבר. לעומת זאת, אם לוויתן גדול-סנפיר ישיר הרבה זמן, כריש ישמע, יתקוף, הלך על הכריש. אחרי שהם הוציאו לא מעט אנרגיות כדי לעבור את המכשול הראשון, הם מגיעים למכשול השני: זיהוי ומיון. לפני שתהיה הזדווגות, כל אחד מבני הזוג חייב לדעת שהוא עומד מול בן-מינו. בחלק מהמקרים אותות הפרסום משמשים גם כאותות זיהוי, אך חלק מהמינים זקוקים לראיה נוספת. כאשר יש מינים רבים ושונים באותה סביבה, כל אחד מהמינים מסמן את עצמו ב"דגל" כלשהו. אצל בני האדם הדגלים מונפים בעיקר בכינוסים בינלאומיים גדולים, כמו המשחקים האולימפיים. גם בעלי החיים מניפים את דגלם בעיקר כשיש מספר מינים רב במקום מסויים. ככל שמספר המינים באזור גדול יותר, כך הדגלים מורכבים יותר. כך אפשר להסביר את עושר הצבעים על גופם של הדגים, שחיים בשוניות גדושות במינים שונים. הדבר קיים גם אצל האסטרילדה. האסטרילדה הזכר ביסודו אפור, אבל על גופו יש לא פחות מעשרה כתמי צבע ברורוים. מחקרים גילו שיש יותר משישים זנים שונים של אסטרלידה. מסתבר שאכן צריך כל-כך הרבה סימני זיהוי כדי להבחין אם האסטרילדה שמולך היא מאותו זן כמוך. בנוסף, קיים הצורך להבדיל בין זכר ונקבה ובין בוגרים וצעירים. זה יכול להיות משודר בריחות, קולות או תנועות, אבל לרוב זה מראה חזותי שונה. לפעמים ההבדלים קטנים, כמו אצל התוכון המוכר. שם הזיהוי בין זכר ונקבה מתבצע ע"י בדיקת הצבע של נקודה מאד מסויימת מעל המקור, הנקראת דונגית. דונגית בצבעי כחול עז אומר זכר, לעומת דונגית בצבע חום עמום שמסמל נקבה. מחקרים מראים שזו דרך הזיהוי היחידה ע"י ניסוי שבו צבעו את הדונגית של זכר בחום. שאר הזכרים התייחסו אליו כאל נקבה. דבר דומה נמצא אצל הנקרים האמריקניים, רק שכאן זה אם שפם אדום על המקור או לא. גם להבדל בין צעיר לבוגר יש לפעמים אותות קטנים. אצל האסטרלידה ההבדל החזותי היחיד בין זכר צעיר לנקבה בוגרת הוא המקור. שחור – זכר צעיר, אדום – נקבה בוגרת. ושוב, נשנה את זה באופן מלאכותי בני מינו יכירו בבעל החיים אחרת. לנו קצת קשה להבין את זה. אף אבא לא יטעה בבת שלו, רק בגלל שהיא שמה איפור, אבל אצל העופות זה שונה. כל כתם, קו או סתם צבע שהוא לא שקוף ממלא תפקיד משמעותי בחייהם החברתיים. שאלה שעוררה ויכוחים רבים היא למה הזכר הוא לרב ססגוני ומהודר והנקבה לא. רב הפעמים התשובה לכך היא בגלל שעל הנקבה מוטלת אחריות גדולה יותר והיא חשובה יותר. במינים מסויימים יש בזה הגיון. הזכרים מציגים צבעים חזקים על מנת למשוך נקבות, ואם זכר נטרף, ישר יש אחד אחר שיחליף. אבל כשמדובר במינים שבהם מתפתחים קשרי זוג, למה הזכר צריך להבליט את עצמו? אין לזה תשובה ברורה. עוד שאלה שקיימת זה למה צריך בכלל צבעים חזקים? התשובה לזה יותר פשוטה. לנקבה מאד חשוב לבחור זכר בריא. אחד הסימנים המובהקים לבריאות אצל בע"ח הוא צבעים חזקים. זה סיכון מחושב שכנראה שווה לקחת. ניקח לדוגמה את הטווס. בטבע, הטווסים הזכרים מחזרים אחרי הנקבות בקבוצות, ואז היא מזדווגת עם הזכר שהכי מושך אותה. לכן באופן טבעי זכר עם זנב יותר בוהק יצליח יותר ברבייה והצאצאים שלו יירשו ממנו את התכונות האלה. לעומת זאת, טווסים רבים מאד נטרפים, כך שיש חסרונות. המשפחות שמשתמשות בחיזור חזותי הן בעיקר עופות, דגים וזוחלים. הבעיה השלישית העיקרית שבע"ח צריכים להתמודד איתה היא גרוי. חובה שכל אחד מבני הזוג יגורה מספיק לקראת ההזדווגות. אצל הסייפן למשל, מבצע הזכר מספר תנועות שבהן הוא מנסה לתפוס את הנקבה ואז משחרר אותה וחוזר חלילה. כשתהליך אחד של תפיסה לוקח מספר דקות, עד ההזדווגות עצמה לוקח שעות.

