עוולת הפרת חובה חקוקה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
עוולת הפרת חובה חקוקה הינה אחת משתי "עוולות המסגרת" בדיני נזיקין בישראל.
סימן י' לפקודת הנזיקין שכותרתו הפרת חובה חקוקה קובע:
- 63. הפרת חובה חקוקה.
- (א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.
- (ב) לענין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או שלבני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני.
סעיף זה עתיד להיות מוחלף, עם קבלת חוק דיני ממונות בסעיף:
- 463. הפרת חובה חקוקה היא אי קיום חובה המוטלת על אדם על פי חיקוק שמטרתו להגן על אנשים מסוגו של הנפגע, כשההפרה גרמה לנפגע נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שמפניו נועד החיקוק להגן.
תוכן עניינים |
[עריכה] יסודות העוולה
לעוולה שלושה יסודות:
- קיומה של חובה חקוקה - חובה זו צריכה להיות חובה שנועדה לטובתו או להגנתו של אדם, וכן ניתן לפצות בגין הפרת החובה רק אם החיקוק לא התכוון להוציא תרופה זו.
- הפרת החובה- שאלמלא כן אין מדובר בעוולה.
- גרימת נזק - לא די בהפרה. נדרשת גרימת נזק מהסוג או מהטבע של הנזק אליו התכוון החיקוק, וכן נדרש קיומו של קשר סיבתי בין ההפרה לנזק.
[עריכה] מהי "חובה חקוקה"?
הפסיקה נוטה לפרש את המונח בצורה רחבה ביותר. על פי פקודת הפרשנות המונח "חיקוק" כולל בחובו הן חקיקה ראשית של הכנסת, הן פקודות מנדטוריות, הן חקיקת משנה (תקנות, צווים וחוקי עזר של רשויות מקומיות).
דיון בשאלה זו נערך בע"א 416/58 ג'דעון נגד סלימאן (פ"ד י"ג 916) בו התלונן שכן נגד שכנו על שבנה בניגוד לתוכנית מתאר עירונית. בית המשפט דן בשאלה האם זה חיקוק והשופט לנדוי קבע כי תוכנית מתאר אכן מהווה חיקוק לצורך פקודת הנזיקין.
[עריכה] החובה צריכה להיות לטובתו ולהגנתו של אדם (סע' 63(ב))
במהלך השנים השתנתה גישת בית המשפט לפרשנות סעיף זה. השאלה מה משמעות הביטוי "לטובתו ולהגנתו של אדם" נדונה לראשונה בע"א 224/51 פריצקר נגד פרידמן (פ"ד ז 674). המדובר היה בנהג משאית נסע רוורס בסמטה צרה, כאשר מנהל העבודה הנחה את הנהג וכיוון אותו בנסיעתו. המנהל נדרס. (באותה עת טרם נחקק חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, ולפיכך נדרש על התובע להוכיח רשלנות או הפרת חובה חקוקה. האלמנה טענה כי הנהג לא נקט בזהירות מספקת שכן, לפי תקנות התעבורה, שכאשר אדם נוהג אחורה הוא חייב לנקוט אמצעי זהירות כדי לא לפגוע באחר. השופט זילברג דן בשאלה: האם תקנות התעבורה הם חיקוק שנועד לטובתו או להגנתו של אותו אדם? ומגיע למסקנה כי תקנות התעבורה נועדו להגן על הציבור בכללותו, ולפיכך אינן חיקוק שנועד לטובתו ולהגנתו של אותו אדם.
הנושא נדון בשנית בע"א 110/65 שחאדה נגד חילו (פ"ד כ (1) 163) בו מדובר היה באדם קנה רכב משומש ופגע באחר. בהתאם לתקנות התעבורה נקבע שעל פקיד משרד הרישוי האחראי להעברת הבעלות על הרכב לבדוק האם יש לקונה ביטוח חובה, וזאת על מנת לוודא קיומו של הביטוח. הפקיד לא בדק זאת ולבעל הרכב לא היה ביטוח, ועל כן הניזוק תבע את פקיד הרישום. השופט לנדוי דחה את תענת התובע כי זהו חוק שנועד להגן על נפגע פוטנציאלי וקבע כי החובה אינה חובה שבאה להגן על הפרט, אלא מדובר בחובה במסגרת המשפט הציבורי, שנועדה להשיג סדר.
וכך גם בע"א 131/86 הרב רקובר נגד ארמון תיאטראות חיפה' (פ"מ תשמ"ח (א) 336) בו תבע הרב רקובר קולנוע חיפאי שפעל בשבת, בטענה כי ניזוק בשל הפרת חוק שעות עבודה ומנוחה. ביהמ"ש קבע כי החוק קובע חובה שמטרתה להגן על כלל הציבור, ולא בשאיפה להגן על רגשותיהם של פרטים דתיים.
העובדה כי חיקוק הינו לטובת הציבור, כפי שמודגם בשלושת המקרים לעיל, אינה סותרת את היותו גם לטובת הפרט. דוגמה לכך הינו מקרה ע"א 245/88 סולטאן נגד סולטאן (פ"ד ל"ח (3) 169) בו נדונה תביעה של אישה מוסלמיה נגד בעלה שגירש אותה בהתאם לשריעה על ידי שאמר לה שלוש פעמים "לכי". על פי פסק דין מימי המנדט - כל המגרש ללא צו גירושין של בית דין דתי מבצע עבירה פלילית. האישה הגישה תביעה וטענה להפרת חובה חקוקה. בית המשפט קיבל את עמדתה על אף פסק דין רוייטמן וקבע שלמרות שבהוראה העונשית יש משום עניין ציבורי, הרי שיש בה גם עניין לפרט. חיקוק שנועד לטובת כל הציבור - יכול שיהא לטובתו של כל פרט ופרט בציבור, ולאישה אכן מגיע פיצויים בשל הנזקים שנגרמו לה.
בע"א 335/80 בריגה נגד מצטפא (פ"ד לו (3) 32) הפך בית המשפט את הלכת פריצקר וקבע כי גם כאשר מדובר בהוראה עונשית יש לבדוק כל מקרה לגופו, וכי ישנן הוראות עונשיות שכן יצמיחו עילת תביעה נזיקית של הפרת חובה חקוקה. המדובר היה בנהג במשאית שהתנגש מאחור בטרקטור שנסע בניגוד לתקנות התעבורה הקובעות שאסור לטרקטור לנסוע בכביש מהיר. באותו מקרה הוחלט כי אין עילת תביעה נזיקית ולא ניתן לתבוע בגין הפרת החובה.
גם בע"א 145/80 ועקנין נגד המועצה המקומית בית-שמש (פ"ד לז (1) 113) הרחיב בית המשפט את קביעותיו הקודמות וקבע כי גם אם החיקוק נועד להגן על כלל הציבור, הרי שיש לראותו גם ככזה שנועד להגן על כל אינדיבידואל - ועל כן אפשר שימוש בסעיף במקרהכ של מתרחץ קפץ ראש לבריכת מים רדודים, כאשר הופרה החובה לשים שלט אזהרה שהקפיצה מותרת רק בצד של המים העמוקים.
[עריכה] החיקוק לא התכוון להוציא תרופה זו
עפ"י סע' 63(א) סיפא לפקודה החיקוק צריך להיות כזה, שלפי פירושו הנכון לא התכוון לשלול מהנפגע אפשרות לתרופה אזרחית לקבלת פיצויים.
בפ"ד פריצקר (המוזכר לעיל) קובע השופט זילברג - כי קיומה של סנקציה עונשית אינה מאפשרת קיומה של סנקציה נזיקית וקבלת פיצוי על הפרת חובה זו, שכן בקביעת הסנקציה העונשית התכוון המחוקק לשלול פיצוי אזרחי.
על מנת להבהיר את הסעיף קבע המחוקק בסעיף 15.03 וסעיף 16.05 לתוספת השנייה לתקנות תכנון ובנייה (בקשה למתן היתר, תנאיו ואגרות) שחיובים המוטלים על כל בונה מבנה נועדו לאפשר גם תביעה נזיקית:
- 15.03 אחריות בנזיקין (תיקון: תשמ"ג, תשנ"ב)
- (א) נקבע בזה לעניין סעיף 63 לפקודת הנזיקין, כי החיובים שהוטלו על מתכנן שלד הבנין לפי חלק זה הוטלו גם להגנתם של אלה העלולים להיפגע על ידי אי-קיומם.
- (ב) סעיף זה בא להוסיף על האחריות בנזיקין לפי סעיף 16.05 ולא לגרוע ממנה.
- 16.05 אחריות בנזיקין (תיקון: תשמ"ג, תשמ"ד)
- נקבע בזה לעניין סעיף 63 לפקודת הנזיקין, כי החיובים שהוטלו על אחראי לביקורת לפי חלק זה הוטלו גם להגנתם של אלה העלולים להיפגע מביצועה של עבודת הבנייה שלא בהתאם לתנאי ההיתר, לחוק, לתכניות או לתקנות האחרות שהותקנו לפי החוק.
[עריכה] הפרת החובה
הפקודה אינה דנה בשאלה כיצד יכולה להתבצע ההפרה, ועל כן מדובר בכל הפרה - הן במעשה והן במחדל מעשייה.
[עריכה] גרימת נזק
פיצויים בגין עוולה זו יינתנו רק אם מדובר בנזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק.
[עריכה] נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק
תנאי זה מקורו בממשפט האנגלי, בפ"ד דוריס נגד סקוט משנת 1874. באותו מקרה מדובר היה באונייה שהובילה בקר שטבעה. הבקר הובל בצורה חופשית ללא אכסון בכלובים, למרות הוראת חוק מפורשת בנוגע להובלה. בעלי הבקר תבעו את בעלי האוניה על הפרת חובה חקוקה. ביהמ"ש קבע כי מטרת החיקוק הייתה תברואתית, והחיקוק לא התכוון לנזק שנגרם, ועל כן לא מגיע להם כל פיצוי.
דוגמה לאופן בו בתי המשפט מפרשים את הסעיף ניתן לראות בע"א 404/79 בריגע נגד ש.ט.ר. (פ"ד ל"ה (2) 443) בו תבע עובד שנפגע לאחר ששתה מי סיד בטעות, ותבע את המעבידו שלא דאג להמצאות ברז כנדרש באתר בהתאם לתקנות הבטיחות בעבודה. בית המשפט קבע כי לא לשם כך דרש המחוקק המצאות ברז באתר, ודחה את התביעה.
גם בע"א 711/82 בלומנטל נגד תיכון (פ"ד לט (2) 477) בו תבעו שכנים נזקים בגין הקמת בית-חולים לחולי-נפש בקרבתם, על בסיס עוולה זו מאחר ולא הונפק עבורו רשיון כנדרש בפקודת בריאות העם. בית המשפט קבע כי החקיקה על בסיסה תבעו - פקודת בריאות העם - לא נועדה למנוע את הנזק לשכנים, אלא לחולים, ועל כן דחו את התביעה.

