דיכוגמיה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
בפרחים דו-מיניים, דיכוגמיה (dichogamy) היא מצב שבו קיים פער בזמן בין הבשלת האיברים הנקביים (היינו, העלי המורכב מצלקת, עמוד עלי ושחלה) לבין הבשלת האיברים הזכריים (היינו, האבקנים). דיכוגמיה היא מנגנון חשוב למניעה או צמצום של האבקה עצמית.
מידת החפיפה בזמן, בין פעילות הצלקת והאבקנים, משתנה בין צמחים שונים. ישנם צמחים שבהם ההפרדה בזמן בין הפונקציה הזכרית לבין הפונקציה הנקבית, היא מוחלטת, דבר המונע לחלוטין את אפשרות ההאבקה העצמית. בצמחים אחרים, קיימת חפיפה חלקית בין שתי הפונקציות, מה שמאפשר לעתים אחוז מסוים של האבקה עצמית, שיכולה לפצות על היעדרה של האבקה זרה. בצמחים רבים, משך החיוניות של איברי הרבייה, משתנה בהתאם לשיעור ההאבקה: אבקנים שלא התרוקנו מאבקה, יאריכו ימים יותר מאבקנים ריקים; צלקת שלא קיבלה אבקה, תאריך ימים יותר מאשר צלקת שהואבקה. התאמה זו יוצרת אופטימיזציה של שיקולי עלות-תועלת עבור הצמח: כשההאבקה מהירה ויעילה, רקמות הצמח חיות זמן קצר בלבד, וכך חוסכות לצמח משאבים; כשההאבקה אינה יעילה, רקמות הצמח חיות זמן רב יותר, וכך מגבירות את הסיכוי להצלחת ההאבקה.
ברוב הפרחים הדיכוגמיים, הצלקות מבשילות לפני האבקנים, מצב המכונה פרוטוגיניה (protogyny). המצב ההפוך, בו האבקנים מבשילים לפני הצלקות, מכונה פרוטאנדרייה (protandry). בפרחים פרוטוגיניים, הצלקת הצעירה יכולה לקבל אבקה רק מפרחים אחרים. אם הצלקת מזדקנת ללא קבלה של אבקה זרה, וקיימת חפיפה מסוימת בין פעילותה לבין פעילות אבקני הפרח, יכולה להתרחש האבקה עצמית שתפצה על היעדר ההאבקה הזרה.

