חיל פרשים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
חיל פרשים הוא חיל שבו משרתים חיילים הרכובים על גבי סוסים, ולעתים רחוקות יותר על גבי גמלים, פרדות או בהמות משא אחרות. חיילים אלו מכונים פרש. עקב מחירו הגבוה של סוס קרבי, והנוהג המקובל בעת העתיקה ובימי הביניים שחיילים אחראים לרכישת ציודם מכספם שלהם, נוצרה מסורת בה חיל הפרשים מורכב מבעלי האמצעים שבין החיילים. בחברות רבות הפכו הפרשים למעמדות של ממש, כמו למשל באירופה של ימי הביניים, שבה הפכו הפרשים הכבדים למעמד האבירים. גם בעת העתיקה השתייכו הפרשים לעילית החברתית, ושמו של אחד המעמדות ברומא נבע מיכולתם לממן סוס רכיבה, הלא זהו מעמד הפרשים.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה של חילות הפרשים
הקרקע להתפתחותם של חילות פרשים הוכשרה עם ביות הסוס. מאחר שרק באירופה ואסיה היו סוסים מספיק גדולים שניתנים לביות ומתאימים לרכיבה, חילות הפרשים ההיסטוריים מוגבלים ליבשות אלה בלבד. באמריקה, אפריקה ואוסטרליה לא היו חיות מתאימות שניתן לביית (הזברה הייתה פראית מידי לאילוף, ואילו אבות הסוס באמריקה היו קטנים מידי ולכן ניצודו למאכל והוכחדו). אי לכך, חילות הפרשים היו קיימים רק באסיה ואירופה עד אשר האירופאים כבשו את אמריקה והביאו גם לשם את הסוסים.
[עריכה] תחילת הדרך
ראשיתו של חיל הפרשים במרכבות הרתומות לבהמות משא. ככל הידוע, לראשונה נעשה שימוש במרכבות בשומר באלף ה-4 לפני הספירה. המרכבות השומריות זכו להתפתחות משמעותית במיתני באלף ה-2 לפני הספירה, ובהדרגה נפוצו בכול המזרח התיכון והגיעו עד מצרים וממלכת החתים. בסביבות המאה ה-8 לפנה"ס פלש למזרח התיכון עם של נוודים - הקימרים, שרובם ככולם היו רכובים על סוסים. בהשפעתם הוקם באוררטו (באזור של ארמניה המודרנית) חיל כזה, ובהמשך גם באימפריה האשורית שהייתה במצב מלחמה תמידי עם אוררטו.
הפרשים הראשונים התקשו מאוד לשלוט בסוסים, ונעדרו ציוד רכיבה בסיסי כאוכף וארכופים. ככלל, החיל לא היה יעיל במיוחד, אך לפרשים היה יתרון על פני המרכבות המסורבלות בגמישותם הרבה. בשל הקושי לשלוט בסוסים, היו הפרשים הראשונים חמושים בדרך כלל בחץ וקשת וכידוני הטלה. לעתים קרובות פעלו הפרשים בזוגות - פרש אחד ירה בזמן ששותפו החזיק את סוסו. הצורך בשותף נעלם כאשר השתפר ציוד הרכיבה של הפרש ואיפשר לו לשלוט בסוס באמצעות רגליו.
[עריכה] התפתחות בעת העתיקה
ההתפתחות המשמעותית הראשונה בחיל הפרשים חלה בעקבות התפתחות הסוס המבוית. במאה השמינית לפני הספירה הצליחו האשורים להשביח גזע של סוס מספיק גדול על מנת לשאת פרש על כתפיו הגבוהות (ולא על גבו האחורי, כמו שנעשה קודם לכן). מי שהיטיב לנצל את ההשבחה לסוס שביצעו האשורים היו הסקיתים, עם פרשים שמוצאו מערבות איראן, שעשה שמות באימפריות של אשור ובבל ואף הטריד את האימפריה הפרסית.
רוב הפרשים הסקיתים היו קשתים קלים, המוגנים רק בשריון עור. כוח המחץ הסקיתי הורכב מפרשים כבדים שגם סוסיהם היו מוגנים בשריון. הטקטיקה הסקיתית כללה הטרדת האויב במטר חצים בעזרת הפרשים הרכובים והתשתו. כששורותיו התבלבלו, דהרו לתוכן הפרשים הכבדים במטרה לעשות שמות במערכו של האויב. אחרי שבירת האויב והברחתו, נהגו הסקיתים לנהל מרדף בעזרת הפרשים הקלים על מנת למוטטו סופית. למרות שהסקיתים נעלמו במאה הראשונה לפני הספירה שיטות הלחימה שלהם לא נשכחו ואומצו (עם הפיתוחים הטכנולוגיים המתבקשים) בידי שאר העמים הנוודים מהערבות (ובפרט המונגולים), שהמשיכו להטיל את חתיתן על קצה הציוויליזציה.
[עריכה] התפתחות הפרשים הכבדים
התפתחות משמעותית בחיל הפרשים חלה בלידיה (היא ממלכת לוד שבאסיה הקטנה), במאות השביעית והשישית לפנה"ס, שם לראשונה במזרח התיכון הוכנס לשירות מה שנקרא מאוחר יותר "פרש כבד". חיל הפרשים המשיך להתפתח, וכבר בלידיה שימש כחיל הראשי לעומת החי"ר שנחשב נחות ממנו. מגמה זו המשיכה בצבאות האימפריה הפרסית, שקמה כיורשת של מדי ובבל במחצית השנייה של המאה ה-6 לפנה"ס. גם כאן היו פרשים כבדים וקלים, ומטרתם הייתה הכרעת הקרב. עם התפתחות זו הסתיים שלטון המרכבות, אשר לא חזרו לשרות פעיל, למעט בצורת מרכבות חרמש (שנועדו להתנגש במערך האויב, לא ללחימה עצמה).
בערך בתקופה המקבילה לזריחת האימפריה הפרסית, נכנסו היוונים לעידן הקלאסי. הגיבורים המיתולוגיים באיליאדה נלחמו על גבי מרכבות, אך האיליאדה מתארת התרחשויות של המאה ה־13 או ה־12 לפנה"ס. בתקופה הארכאית (המאה ה-8 לפנה"ס) זנחו היוונים את המרכבות.
בין מאפייני צבאות היוונים בתקופה הקלאסית היו ההופליטים, שהם חיל רגלים כבד. לפרשים נותר תפקיד מסייע בלבד. לספרטה, למשל, כמעט שלא היו פרשים משלה והיא השתמשה בפרשי בעלות הברית. גם לאתונה ולתבאי לא היו בשום שלב יותר מ-1000 פרשים כל אחת. האזור היחיד שבו הפרשים נשארו החיל הדומיננטי היה תסליה, שהיא גם המקום היחיד ביוון בו השתמשו בפרשים כבדים.
התפתחות נוספת חלה במוקדון, שם חימש פיליפוס השני את פרשיו ברומח ארוך הנקרא קסיטון. בנוסף לרומח הארוך, היה להם שיריון שהגן על גוף הפרש והסוס. פרשים אלה באו משכבת האצולה, ונקראו רעי המלך. אומנם במקדוניה היו פרשים כבדים כמה מאות שנים לפני הרפורמות של פיליפוס, אך החידוש שלו היה בארגונם ביחידות קבועות עם מספר לוחמים קבוע, בשינוי קל של צורת לחימתם, ומעל הכול - בהגברת שיתוף הפעולה בין הפרשים הכבדים לחיל הרגלים הכבד. לראשונה במקודניה, לא נלחמו הפרשים בנפרד מחיל הרגלים אלא בשיתוף פעולה ותיאום, שילוב שאיפשר לפיליפוס לכבוש את יוון. מאוחר יותר הצליח בנו של פיליפוס, אלכסנדר הגדול, למוטט את האימפריה הפרסית בעזרת הרפורמות של אביו. לפני ואף אחרי הרפורמות של פיליפוס, נהגו העמים לבחור בין חי"ר לפרשים להכרעת המערכה, אך שילובם של השניים לא היה נפוץ. הסיבה לכך נעוצה באופי הצבאות של אותם הימים: בדרך כלל היו אלו צבאות שהתבססו על מתנדבים, או על מיליציות שחימושן לא היה אחיד. אימונו של צבא כזה היה לקוי ברוב המקרים, ותמרונים מסובכים שכללו שיתוף פעולה בין חילות היו בלתי אפשריים. רק בימי האימפריה הרומית, שהחזיקה צבא קבע גדול, וכן בעת החדשה, שבה הוקמו צבאות קבע מקצועיים, שיתוף הפעולה בין חילות הצבא הפך למחזה נפוץ.
בתקופה זו, אמנם, טרם הומצא האוכף המוכר כיום, אך באמצעות אביזר דומה הייתה לפרשים שליטה טובה בסוס. רומא, האימפריה שירשה את העולם ההלניסטי, לא הכניסה שינויים משמעותיים בחיל זה, והוא היה חיל מסייע בלבד ללגיונרים. את ההתפתחות החשובה הבאה הביאו דווקא הברברים, שלראשונה הכניסו את האוכף המוכר לנו כיום. הברברים כבשו את רומא, ובמהלך השנים התפתח באירופה מעמד האבירים.
[עריכה] שכלול ציוד הרכיבה והשפעתו על חיל הפרשים
השיפורים במבנה האוכף ובמיוחד המצאת הארכוף (Stirrup) שינו את פני הקרב. אמנם כבר לפני ספירת הנוצרים ישבו הרוכבים על סוג של אוכף, אך הוא היה לא נוח במיוחד ואפשר היה ליפול ממנו בקלות. הוספת הארכוף איפשרה לרוכב לעמוד על רגליו בעת שימוש בקשת וכך להגדיל מאוד את דיוק הפגיעה. הארכוף איפשר גם לפרשים הכבדים להשתמש ברומח בצורה יעילה יותר - לפני המצאת הארכוף הרוכב יכול היה לדקור את האויב כשהוא מניף את הרומח מעל הראש או מצד הגוף, וכעת הרוכב היה יכול לשים את הרומח מתחת לבית השחי, וכך הייתה מהירות הדהירה של הסוס באה לידי ביטוי בפגיעה. ללא הארכוף והיכולת להשעין רגליים מיושרות בסד תמיכה זה, היה הרוכב נופל מהסוס בעת ההתנגשות עם המטרה.
הארכוף הומצא ככל הנראה בסין במאות הראשונות לספירה, והוא הגיע למערב בתחילת ימי הביניים המוקדמים ("ימי החשיכה").
[עריכה] עמי הסוסים של הערבה
- ערך מורחב – צבאות עמי הערבה
הערבות הגדולות של מרכז מערב אסיה וחלקים גדולים מאירופה המזרחית סיפקו שפע כרי מרעה לסוסים ולמקנה. מאחר שהיו פחות טובים לחלקאות מתורבתת מאשר אזור הסהר הפורה ועמקי הנהרות של סין, סיפקו ערבות אסיה מקום מחיה לעמי נוודים שהתבססו על פשיטות על יישובים חקלאיים וביזה כדי לקיים את עצמם. עמי נוודים אלה הסתמכו על חיל פרשים קטלני במהלך פשיטותיהם, שהיו מהירות וקטלניות. בשבילם המלחמה לא הייתה רק תכלית אסטרטגית אלא גם אורח חיים. מתוך עמי נוודים אלה, המונגולים הם הידועים ביותר אך יש לציין גם את השבטים הטורקים, ההונים והקוזאקים.
למעשה, מאז המאה החמישית לספירה החלו גלים של עמי פרשים לתקוף את פרס, ביזנטיון ומזרח אירופה. עמי פרשים אלה כללו את האפאתלים, הבולגרים והאוורים. התקיפות החוזרות והנשנות שלהם היוו למעשה את אחד הגורמים להתשתן הצבאית, שהפכה אותן לפגיעות ביותר ומוכנות ליפול בידי המוסלמים.
בבמאה השישית לספירה עלה כוחם של של השבטים הטורקיים והם הקימו אימפריה שהשתרעה מגבולות הקיסרות הסינית עד לגבולות הקיסרות הביזנטית. מי שבלם את הפלישות הטורקיות היו דווקא הערבים. הללו לא היו עם פרשים מובהק אך תרמו רבות להתפתחות חיל הפרשים באמצעות השבחת וטיפוח סוסי רכיבה וסוסי מלחמה איכותיים. הערבים נעזרו בגמלים על מנת לחצות מדבריות שנחשבו אז לבלתי עבירים ולתקוף את האויב במקומות שבהם הוא לא מצפה להם. במאה התשיעית לספירה, עקב סיכסוכים פנימיים בעולם המוסלמי, החלו הח'ליפים להנהיג את שיטת העבדות הצבאית - כלומר: רכישת לוחמים לצבא בתור עבדים. את החיילים הם רכשו בעיקר מקרב עמי הפרשים של הערבה וגם דאגו לאסלם אותם. הללו התגלו כמצביאים מוצלחים ביותר, לעיתים אף יותר מהערבים עצמם, ובהחזיקם את הרסן הצבאי הם לאט לאט ההשתלטו על החליפות הערבית הגדולה באסיה ובמזרח התיכון. הבולטים בשבטים אלה היו הטורקים, הסלג'וקים והממלוכים. הללו הסתמכו בעיקר על חיל פרשים קל, והטקטיקה שלהם התבססה על נסיגות והמנעות ממגע כאשר המצב בשדה הקרב נטה לרעתם - זאת בניגוד לאתוס המערבי, שנוצר ביוון אך השתכלל בימי הביניים וגרס שבשם הכבוד יש לחתור למגע בכל מחיר, לא משנה מה המצב.
למרות הכיבושים הנרחבים של ההונים והטורקים, עם הפרשים שכבש הכי הרבה שטחים והטיל הכי הרבה מורא היו המונגולים. המונגולים התבססו על פרשים קלים, החמושים בקשתות מורכבות שמהן אפשר לירות תוך כדי רכיבה. הפרשים העדיפו להימנע ממגע ישיר עם כוחות חי"ר ופרשים כבדים , ונהגו לביים נסיגת פתע כדי למשוך את האויב למלכודת ואז להמטיר עליו גשם של חצים. מאחר שהפרשים המונגולים היו קלים, הם היו מסוגלים לתמרונים מהירים ומורכבים. פרש מונגולי טיפוסי היה חמוש בקשת מורכבת, חרב, רומח קל והיה לבוש בשריון קל ועליו חולצה מממשי, שנועדה לרכך פגיעות של חצים. בניגוד לעמי פרשים קודמים, הפרשים המונגלים כבר היו מצוידים באוכף וארכוף (משוורת) שאפשר להם שליטה הרבה יותר טובה בסוסים (זה היה, אולי, אחד היתרונות הגדולים שלהם על ההונים והטורקים). ואכן, האימפריה המונוגולית הגיעה לשיאה במאה ה-13 תחת הנהגתו של ג'ינג'יס חאן ויורשיו, כאשר המונגולים אימפריה שהשתרעה מסין עד פאתי ארץ ישראל ואף כללה חלקים מתורכיה. המונגולים נבלמו לבסוף, כאשר צבאם הובס ב-3 בספטמבר 1260 בקרב עין ג'אלות בידי הצבא הממלוכים ממצרים שהונהגו בידי הסולטן ביברס. לאחר מכן המונגולים התפצלו לכמה מדינות נפרדות וכוחם דעך עד שבמאה ה-16 נכבשו רוב שטחיהם על ידי שכנים חזקים מהם.
[עריכה] ימי הביניים באירופה - עידן האבירים
לאחר חורבנה של רומא, נכנסה אירופה לתקופת ימי הביניים. לאחר שבתחילת ימי הביניים הגיע הארכוף מסין לאירופה ושיפר את ביצועי הפרשים, החלו לקראת המאה ה-8 להופיע האבירים. אנשים אלה היו לא רק לוחמים מקצועיים, אלא היוו מעמד משל עצמם. מעמד זה נקרא מעמד האצולה, אך לא כל אציל היו אביר - את התואר "אביר" נדרש האציל הצעיר להרוויח בשדה הקרב. עם הזמן ההבדל הזה נחלש, ואצילים רבים נחשבו לבעלי מעלות מיוחדות כגון אומץ, נאמנות וכו' מתוקף לידתם. האבירים נלחמו בדרך כלל כפרשים, אך לעתים ירדו מסוסיהם ונלחמו כחי"ר כבד. בשלבים המוקדמים התבסס מיגונם על שריון שרשראות ומגן גדול, אך שריון זה לא היה עמיד בפני פגיעות קשות, ולכן, החל מהמאה ה-14 הוחלף בהדרגה בשריון הלוחות. גם סוסיהם של האבירים היו מוגנים בשריון, לרוב בד עבה או שריון מתכת אצל אריסטוקרטים עשירים. על השריון נהגו ללבוש בגד כלשהו על מנת להגן על השריון מקרני השמש ולמנוע את החימומו. לרוב, הבגד כלל ציור של צלב או סמל הירלדי של האביר.
בראשית ימי הבינים כלי הנשק היו קלים יותר מאשר בסופה. כלי הנשק העיקריים הגיעו מהעת העתיקה וכללו מיני חניתות, חרבות וגרזנים. החרב העיקרית ששימשה את האבירים בתחילת ימי הביניים היא הספאטה שמקורה ברומא העתיקה. זוהי חרב ישרה שאורכה מגיע ל 60-80 ס"מ. עם התפתחות השריון הזדקקו האבירים לכלי נשק כבדים יותר שיכולים לפצח את השריון הכבד. כך נוספו להם קרדומים, פטישי קרב, מורג פרשים, נשקי מוט ואחרים. החרב עברה שינויים רבים ומחרב באורך של עד 80 ס"מ הגיעה לממדי ענק של מטר וחצי בתחילת הרנסאנס (זו הייתה חרב דו-ידנית ולצידה תפעלו האבירים חרבות שניתן היה להניף ביד אחת ואורכן כ-100 עד 120 ס"מ).
האבירים נשאו רומח כבד לצורך ההסתערות הראשונית, שבהמשך הקרב הוחלף בחרב ארוכה או קצרה על מנת לקצור בשורות האויב מטווח קצר. הטקטיקה הייתה בדרך כלל הסתערות במבנה טריז, על מנת לשבור את קווי האויב.
עמי ערב אימצו בחום את חיל הפרשים. בתחילת מסעי הכיבוש שלהם במאה ה-7 הורכב רובו של הצבא הערבי מפרשים, על פי רוב פרשים קלים. הפרשים הערביים היו שונים מאלה האירופאים, לא רק במאפייניהם הטקטיים אלא גם במאפייניהם התרבותיים ובתורת הלחימה שלהם. ההבדל העיקרי בין הפרשים הערביים לאירופאים היה בצורת הלחימה. במקום הסתערות בטריז דחוס, הערבים נטו להשתמש יותר בקשתות וחצים. עם הזמן, גם הערבים התחילו להשתמש בשריון עבה יותר ופרשיהם הכבדים היו דומים בחימושם לפרשים האירופאים הכבדים, למעט הרומח. בהשפעת מסעי הצלב והשימוש הנרחב של הערבים בקשתים רכובים, הופיעו פרשים קלים גם בצבאות אירופאים. הפרשים הקלים היו מוגנים בדרך כלל בשריון קל ומגן קטן ותפקידם העיקרי היה שמירת פרשי האויב הרכובים הרחק מהצבא העיקרי. לאחר מכן, הפרשים הכבדים היו מגיעים למרחק דהירה קצר ומסתערים על האויב.
[עריכה] השפעת הנשק החם
הכנסתו של הנשק החם לזירת הקרבות באירופה, גרמה לירידת קרנם של הפרשים. אם בשיאם, בתקופת ימי הביניים, הפרשים היוו מחצית עד שני שליש מהצבא, בתקופת נפוליון לא עלה מספרם על שישית עד שביעית מכלל הכוח.
בסוף המאה ה-16 ותחילת המאה ה-17 פיתחו הפרשים טקטיקה חדשה לשימוש בכלי הירי - במקום להסתער על האויב עם חרבות שלופות, הפרשים היו מגיעים לקרב גושי הרגלים של האויב וחגים סביבו תוך כדי שהם יורים בהם מאקדחיהם. טקטיקה זו מכונה קרקול. הכנסתו של הקרקול לשדה הקרב המיטה אסון על חיל הפרשים כי כושר ההבקעה ניטל ממנו. הטקטיקה בוטלה על ידי המלך השבדי גוסטבוס אדולפוס שאסר על פרשיו להשתמש בה. אחרי ביטולה בשבדיה, הטקטיקה לא חזרה לשימוש רחב בשדות הקרב והשימוש המתועד האחרון בטקטיקה זו נרשם בקרב מינדן באמצע המאה ה-18. עם ביטול הקרקול, חזר כושר ההבקעה לידי חיל הפרשים והם המשיכו להיות אחד מכוחות המחץ עד אמצע המאה ה-19 ונותר להם תפקיד חשוב ברדיפה אחרי האויב, הכנסתו לריבועים ועוד.
בסביבות המאה ה-17 הופיע שילוב של פרש עם חייל רגלי - הדרגון (dragoon). הדרגונים היו חיילים אשר אומנו להילחם הן כפרשים והן כחי"ר. הם נשאו רובה מוסקט מיוחד, "מוסקט דרגונים", שהיה קצר יותר וקל יותר ממוסקט של החי"ר. היו עוד חילות פרשים נושאי רובים, כמו הקרבינרים, אך אלה לא אומנו לרדת מהסוסים ולהילחם כחיל רגלים – סוג זה של לוחמה היה סגולתם הייחודית של הדרגונים.
עם התפתחות נוספת בכלי הירי שונו התפקידים של חיל הפרשים. החיל שבעבר הכריע קרבות שינה את ייעודו, ותפקידיו העיקריים הפכו להיות רדיפה אחרי האויב, סיור, אבטחת הקווים, אבטחת הצבא בעת מסעות, וכן הכרעת קווי חי"ר שנשברו כתוצאה מאש התותחים או מכל סיבה אחרת.
[עריכה] שקיעת חיל הפרשים
במלחמת האזרחים האמריקאית במחצית השנייה של המאה ה-19 חומשו כל הפרשים ברובים, כך שיוכלו להילחם כחיל רגלים. במלחמה זו צומצם תפקידם עוד יותר, והם מיעטו להשתתף בקרבות. במלחמת צרפת פרוסיה (1870 – 1871) נערכה אחת מהסתערויות הפרשים האחרונות בקרב סדן, כאשר חיל הרגלים הגרמני חיסל את גלי הפרשים הצרפתים בעזרת רובים מהירי-ירי. לאחר מכן ירד דרסטית מספר הפרשים והם לא מילאו תפקיד כלשהו בקרבות, למעט כחיל רגלים רכוב. תפקידיהם לא כללו יותר מסיור, אבטחה וכדומה.
במלחמת העולם הראשונה לא באו חילות פרשים לידי ביטוי באירופה. זאת משום שהשיפורים הטכנולוגיים העבירו את הלוגיסטיקה מעגלות לרכבות, וכן משום שהמלחמה הפכה במהירות לסטטית. לעומת זאת, דיביזיית הפרשים של אנז"ק (חיל משלוח אוסטרלי וניו זילנדי כחלק מהכוחות של האימפריה הבריטית) סייעה רבות בהבסת האימפריה העות'מאנית באמצעות פרשים רכובים על סוסים וגמלים.
בתחילת שנות ה-30 תכנן הצבא הרוסי להקים מאה דיביזיות פרשים תוך עשר שנים, אך ההתפתחות הטכנולוגית שחלה ברכבים קרביים גרמה לכך שרוב התקציבים הופנו לעבר חיל השריון. בתחילת מלחמת העולם השנייה עדיין היו לרוסים "פרשים", אך אלה לא נלחמו על גבי סוסיהם, ולא היו אלא חיל רגלים רכוב על סוסים. הפרשים הרוסיים מיהרו לוותר על סוסיהם כאשר קיבלו משאיות. גם הוורמאכט השתמש בפרשים, אם כי במספרים קטנים בהרבה.
השימוש הקרבי האחרון בחיל הפרשים היה במהלך מלחמת העולם השנייה, כאשר אסקרדון איטלקי תקף עמדות רוסיות בחזית המזרחית בשנת 1942.
[עריכה] סוגי הפרשים
בחילות הפרשים מקובל היה להבחין בין שלושה סוגים עיקריים של פרשים: "כבדים", "בינוניים" ו"קלים".
- הפרשים הכבדים היו ממוגנים בשיריון ובדרך כלל חמושים ברומח כבד לדקירה, אם כי החל מהמאה ה-16 זנחו הפרשים הכבדים את הרומח לטובת החרב. תפקידם העיקרי בקרב היה הבקעת שורות האויב או הבסת פרשיו. בקרב הם נלחמו בשורות צפופות – זאת כדי להביא למקסימום את אפקט ההבקעה של המסה המשוריינת המסתערת לעבר שורות האויב. בשדה הקרב, השורות הצפופות היו מסימני ההיכר הבולטים של חיל זה, היינו פרשים שלא נלחמו בשורות צפופות לא סווגו כ"כבדים" אף אם עטו שיריון. הפרשים הכבדים יכולים היו, כמובן, להתפזר מעט בשדה הקרב ושורותיהם עשויות להיפתח או להימתח על מנת לענות על בעיות טקטיות בקרב, אך בהינתן להם האפשרות, כמעט תמיד העדיפו לסגור את השורות. האבירים של ימי הביניים היו מהנציגים הבולטים של סוג זה של פרשים.
- הפרשים הבינוניים גם כן מוגנו בדרך כלל בשריון, לעתים היה שריונם קל יותר מזה של הפרשים הכבדים. גם חימושם דמה לזה של הפרשים הכבדים. ההבדל העיקרי בין הפרשים הבינוניים לכבדים התבטא בצורת הלחימה. פרשים שעטו שריון גוף ונלחמו בשורות מפוזרות קמעה, סווגו על פי רוב כ"בינוניים". בין הדוגמאות הבולטות לחיל זה ניתן למנות את רוב חילות הפרשים עוטי השיריון של העת העתיקה. בעת החדשה, נהוג היה לסווג במרבית הצבאות את הדרגונים כפרשים בינוניים.
- הפרשים הקלים היו חסרי שיריון לאורך מרבית ההיסטוריה, אם כי בימי הביניים מוגנו בדרך כלל בשיריון דל - לרוב שריון שרשראות או קשקשים. חימושם כלל בדרך כלל חץ וקשת או כידון הטלה. בעת החדשה נזנחו כלי נשק אלה לטובת חרבות ואקדחים. תפקידם העיקרי של הפרשים הקלים בימי הביניים ובעת העתיקה היה התשת האויב במטר חצים או כידוני הטלה, והכנת הקרקע לפריצתם של הפרשים הכבדים. הם העדיפו לפעול בשורות פזורות ולתקוף באגפים, על מנת להגביר את יכולת התמרון שלהם בשדה הקרב. במקרים בהם רוב הצבא היה מורכב מפרשים קלים, כגון במונגוליה, שאיפתם תמיד הייתה להגיע לאגפי האויב. הלחימה באגפים היא מסימני ההיכר הבולטים של הפרשים הקלים. תפקידים נוספים של הפרשים הקלים שהשתמרו עד המאה ה-20 היו אבטחת האגפים של צבאם, רדיפה אחרי אויב מובס, איסוף מודיעין על תנועות האויב, וכדומה.
[עריכה] סוגי הפרשים בעת החדשה
עם התפתחות הצבאות בעת החדשה, החלה הבחנה יותר פרטנית בין סוגי הפרשים.
- קירסירים (Cuirassier): מלשון קיראס - שיריון גוף, אשר נלבש כמו סינר ומגן על החזה והבטן של הפרש (ולעתים רחוקות גם על הגב). זהו פרש כבד. חימוש - חרב כבדה באורך 80 - 90 ס"מ ו-2 אקדחים. תפקידים עיקריים - הכרעת הקרב על-ידי שבירת האויב אשר כבר עומד להפסיד עקב פעילות החי"ר והתותחים.
- הוסארים (Husar): מהונגרית הוס - 20. ברוב הצבאות האירופיים היה זה פרש קל. בהתחלה היו אמורים ההוסרים להביא איתם 20 שכירי חרב, ומכאן השם. עם הזמן הפכו לפרשים קלים ברוב צבאות אירופה. נשק עיקרי - חרב באורך 75 - 80 ס"מ ו2- אקדחים. תפקידים עיקריים - שמירה על הצבא בעת תנועה, רדיפה אחרי אויב, איסוף מודיעין, השמדת חיילים רגלים אשר יצאו מהמבנה.
- אולנים (Ulan): מקור החיל בפולין. חימוש עיקרי - רומח באורך של 3.5 - 4 מטר, חרב ו-2 אקדחים. תפקידים - זהים לתפקידי ההוסאר. גם זה מוגדר כפרש קל.
- שאסרים רכובים: פרשים קלים. חימוש עיקרי - רובה וחרב. תפקידים זהים להוסארים.
- קארבינרים: מלשון קארבין. מדובר בפרשים כבדים אשר פרט לקיראס היו בעלי רובי קרבין. תפקידים זהים לתפקידי הקיראסירים.
- קוזאקים: פרש מזרח אירופאי לא סדיר. חימוש עיקרי – רומח קל, כמו לאולן. תפקידים עיקריים - הטרדת האויב במסע, הצתת מחסנים וכו'. חסרי משקל משמעותי בקרב מסודר.
[עריכה] טריוויה
- במלחמת העולם השנייה נעשה חלק ניכר מפעולות השינוע בעזרת סוסים, פרדות ובהמות משא אחרות. זאת, לא רק בצבאות נחותים מבחינה טכנולוגית, אלא גם בוורמאכט הגרמני.
- בישראל היה גדוד סיור רכוב על גמלים בעשור הראשון לקיום צה"ל.
- עד היום יש בצבא גרמניה יחידת הובלה על פרדות המשתייכת ליחידה אלפינית בשל עבירות גבוהה של הפרדות.
- צבאות מצרים, ירדן וצבאות של כמה מדינות נוספות משתמשים גם היום בחיילים רכובים על גמלים לשם סיורים במדבר.
- פרשים משמשים היום בעיקר כוחות משטרה המתמחים בטיפול בהפרות סדר ופיזור מהומות.
- בצבא האמריקאי עדיין יש יחידות המכונות "גדוד פרשים", המשמשות לסיורים קדמיים, אך הן מתנייעות על גבי כלי רכב קרביים משוריינים, כמו בראדלי.
[עריכה] ראו גם
| חילות הצבא |
|
חיל רגלים | חיל פרשים | חיל שריון | חיל תותחנים | חיל הנדסה | חיל ים | חיל אוויר |
| ערך מומלץ |

