הזכות לפרטיות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הזכות לפרטיות נכללת בתחום הרחב של כבוד האדם, משום שיש לה קשר לדימוי העצמי של האדם ולתחושת הכבוד שלו. יש תחומים מסוימים בחיי האדם אשר אסור שיהיו נחלת הכלל כל עוד לא הובעה הסכמה מפורשת לכך מפי האדם הנוגע בדבר.
תוכן עניינים |
[עריכה] מהי פרטיות וההצדקות לפרטיות
[עריכה] מהי פרטיות
מקורה של הזכות נוצר במאמר "The right to be let alone" מאת השופטים ארל וורן (Warren) ולואיס ברנדייס (Brandeis). בשנת 1890 הם כתבו את המאמר שהגדיר את הזכות במובנה כיום. המאמר הינו אחד המאמרים המשפטיים המפורסמים ביותר ונכתב בעקבות חתונת בתו של השופט שקיבלה סיקור נרחב בתקשורת. הגדרות נוספות ניתנו בידי מלומדים אחרים. אלן אסטין טוענת שזוהי הזכות של היחיד לקבוע איך, מתי וכמה מידע ייחשף על הפרט. חוק הגנת הפרטיות מגדיר (בסעיף 2) מהי פגיעה בפרטיות (רשימה סגורה. ראה בהמשך).
[עריכה] ההצדקות של הפרטיות
הזכות לפרטיות היא זכות בסיסית במובן זה שהיא מאפשרת לאדם לחיות את חייו ללא חשיפה, התערבות וחדירה לחייו. האדם זקוק לפרטיות גם כדי לפתח האוטונומיה שלו, כלומר, לחיות חיים של יצירתיות ומימוש עצמי. קשה לאדם לפתח דעות אם הוא נתון כל הזמן לחשיפה, למעקב ולביקורת. הפגיעה בפרטיות יכולה להיעשות בדרכים שונות ומגוונות. הפרופסור רות גביזון טוענת, שפרטיות היא שאלה של גישה (access) למידע.
[עריכה] ביקורת על הזכות לפרטיות
- הזכות לפרטיות מגינה על עבריינים, למי שאין מה להסתיר לא צריך פרטיות. תשובה אפשרית לביקורת זו היא, שהפרטיות מגינה על עוד ערכים, חופש ביטוי ועוד.
- הפרטיות מהווה מכשול לחופש עיתונות.
- הפרטיות מאפשרת כשלי שוק, מסתיר מידע מצרכנים בשוק.
[עריכה] הזכות לפרטיות בישראל
ההגנה על צנעת חייו של אדם מופיעה בהלכה, שיש בה לא רק איסור "להציץ לתוך חצר הזולת", אלא אף איסור לרכל עליו ולהפיץ דברים הפוגעים בכבודו או בפרטיותו, אף שהם אמת.
הגנה חוקתית לזכות לפרטיות ניתנת בחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, שבסעיף 7 שלו נקבע:
- (א) כל אדם זכאי לפרטיות ולצנעת חייו.
- (ב) אין נכנסים לרשות היחיד של אדם שלא בהסכמתו.
- (ג) אין עורכים חיפוש ברשות היחיד של אדם, על גופו, בגופו או בכליו.
- (ד) אין פוגעים בסוד שיחו של אדם, בכתביו או ברשומותיו.
הגנה מפורטת יותר של הזכות לפרטיות ניתנת בחוק הגנת הפרטיות. סעיף 2 לחוק מגדיר מהי פגיעה בפרטיות: בילוש או התחקות אחרי אחרי אדם, העלולים להטרידו, או הטרדה אחרת; האזנה האסורה על פי חוק; צילום אדם כשהוא ברשות היחיד; פרסום תצלומו של אדם ברבים בנסיבות שבהן עלול הפרסום להשפילו או לבזותו; העתקת תוכן של מכתב או כתב אחר שלא נועד לפרסום, או שימוש בתכנו, בלי רשות מאת הנמען או הכותב, והכל אם אין הכתב בעל ערך היסטורי ולא עברו חמש עשרה שנים ממועד כתיבתו; שימוש בשם אדם, בכינויו, בתמונתו או בקולו, לשם ריווח; הפרה של חובת סודיות שנקבעה בדין לגבי עניניו הפרטיים של אדם; הפרה של חובת סודיות לגבי עניניו הפרטיים של אדם, שנקבעה בהסכם מפורש או משתמע; שימוש בידיעה על עניניו הפרטיים של אדם או מסירתה לאחר, שלא למטרה שלשמה נמסרה; פרסומו של ענין הנוגע לצנעת חייו האישיים של אדם, או למצב בריאותו, או להתנהגותו ברשות היחיד.
פגיעה בפרטיות היא עבירה פלילית ועוולה אזרחית. הסכמה של אדם לפרסום פוטרת לחלוטין את הגורם שפרסם את הפרטים האישיים מאחריות לפגיעה - אך גם פגיעה שלא בהסכמה מותרת ע"פ החוק אם הפרסום היה אמת והיה בו עניין ציבורי המצדיק אותו או הייתה קיימת חובה מקצועית לפרסמו.
חוק הגנת הפרטיות קובע כלל פסילה, בסעיף 32 לחוק - ראיות שהושגו תוך פגיעה בפרטיות לא יוכלו לשמש כראיות במשפט פלילי. עם זאת, במשך שנים סירב בית המשפט (למשל, פסק דין ועקנין) לאמץ את תיאוריית פירות העץ המורעל מהמשפט האמריקאי, האומרת שכל הראיות שהושגו תוך פגיעה בזכויות יסוד (כמו פרטיות) פסולות מלשמש כראיות. הראיות התקבלו, אך ניתנן להן משקל מופחת. המצב שונה בפסק דין יששכרוב.
[עריכה] הזכות לפרטיות בארה"ב
פסק הדין המרכזי והמנחה בארצות הברית הוא פס"ד כץ (Katz), המגדיר מהי ציפייה לפרטיות. פסק הדין מורה שיש לבחון האם לאדם הספציפי יש ציפייה לפרטיות, והאם ציפייה זו סבירה. כך, למשל, בתוך ביתו יש לאדם ציפייה סבירה לפרטיות. בישראל אומצה ההלכה בצורה חלקית. במידה והופרה הפרטיות בצורה לא חוקית, כלומר - במידה ורשויות השלטון פוגעות בפרטיות במקום שלאדם יש ציפייה סבירה לפרטיות, מופעלת דוקטרינה המכונה "פירות העץ המורעל", האומרת שראיות שהושגו תוך פגיעה בזכויות יסוד (במקרה זה - תוך פגיעה בפרטיות), פסולות מלשמש כראיה בהליך משפטי. הלכה זו אומצה לאחרונהגם בישראל.
[עריכה] הזכות לפרטיות לעומת זכות הציבור לדעת
עניין ציבורי בצנעת חייו של איש ציבור עשוי להתעורר כאשר התנהגותו בחייו הפרטיים עשויה ללמד על אמינותו והן כאשר מדובר במידע אינטימי על חייו הפרטיים.
הקונפליקט בין הזכות לפרטיות לבין חופש הביטוי השפיע רבות על התפתחותה של הזכות לפרטיות. מצד אחד הוצגה סלידה מחשיפה תקשורתית של נושאים אינטימיים של אנשי ציבור – ומצד שני הוצגה הכרה בכך שהעיתונות איננה יכולה למלא את ייעודה במימוש זכותו של הציבור לדעת מבלי לפגוע בפרטיות אדם.
פגיעת העיתונות בפרטיות מצד אחד והצורך לאפשר לה לתפקד מצד שני עמדו במרכז התחבטויותיה של המדינה.
על פגיעתה של שלילת הפרטיות מעיד התקדים של המתמטיקאי הגאון (והרגיש) ויליאם ג'יימס סידיס. בראשית המאה העשרים הוא היה "ילד פלא" אשר כל אמריקה שרה את תהילתו. כשהיה בן 11 הוא הרצה על מתמטיקה לסטודנטים מצטיינים וכשהיה בן 16 קיבל משרת פרופסור למתמטיקה באוניברסיטת הרווארד.
מקץ שנות דור, במסגרת הכנת סדרת כתבות בנוסח "איפה הם היום", התברר לכתב העת "ניו יורקר" כי סידיס חי בעליבות מוחלטת ברובע מצוקה בבוסטון. הוא מצידו התחנן שהכתבה עליו לא תתפרסם ואף נקט הליך משפטי כנגד העיתון, אך לא הצליח בכך. בית המשפט אומנם ציין כי הכתבה הייתה "חשיפה חסרת מעצורים של אדם שהיה פעם דמות ציבורית ידועה מאוד אך חותר זה שנים לאלמוניות וזו נגזלה ממנו כעת", אך השופט קבע כי השאלה אם ילד פלא מקיים בבגרותו את הפוטנציאל שהיה גלום בו, היא בהחלט בעלת עניין ציבורי ולפיכך הפרסום חוקי. סידיס התאבד.
[עריכה] פסקי דין מרכזיים
- ד"נ 9/83 ועקנין נ' בית הדין הצבאי לערעורים, פ"ד מב(3) 837. (הפסק דין המרכזי בתחום עד פ"ד יששכרוב).
- ע"פ 5121/98 יששכרוב נ' התובע הצבאי הראשי (טרם פורסם). (פסק דין חדש ומרכזי, המכניס למשפט הישראלי את תורת "פירות העץ המורעל" מהמשפט האמריקאי).
- (Katz v. United States, 389 U.S. 347 (1967.
[עריכה] קריאה מומלצת
- יעל און ואחרים, פרטיות בסביבה הדיגיטלית (המרכז למשפט וטכנולוגיה, חיפה, 2005).
- עו"ד אלי הלם, דיני הגנת הפרטיות (פרלשטיין גינוסר, 2003).

