מאיר נקר
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מאיר נקר (26 ביולי 1926 - 29 ביולי 1947), מעולי הגרדום, היה חבר מחתרת האצ"ל שנתפס על ידי הבריטים במבצע פריצת כלא עכו, והוצא להורג.
תוכן עניינים |
[עריכה] ילדות ונערות
מאיר נקר נולד ב-26 ביולי 1926, ט"ו באב תרפ"ו בירושלים, בן למסעודה וכדורי אשר עלו לארץ ישראל מעיראק שנתיים קודם להולדתו. מאיר היה השלישי מתוך שישה אחים, אחד מהם עיוור. משפחתו הייתה חרדית, והתגוררה כל השנים בשכונת בית ישראל בירושלים. אביו עסק בסנדלרות ונתקל בקשיים בפרנסת המשפחה. כדי לסייע בכלכלת הבית עזב מאיר בגיל 12 את ספסל לימודיו בתלמוד תורה "מזרחי" בירושלים, והחל לעבוד. שנה לאחר מכן הצטרף לתנועת בית"ר. שם קיבל את ערכי הציונות הלאומית, ובמיוחד הטמיע בקרבו את הממרה: "כי שקט הוא רפש". הוא החזיק בדיעה כי יש לנקוט פעולות תגמול כנגד מעשי האיבה של הערבים. מסופר עליו כי השתתף בפעולת נקם כתגובה לרציחת אחיו של חבר טוב.
בגיל 16 הצטרף לצבא הבריטי, כשהוא מצהיר בפני הפקידים על גיל שיקרי, וזאת ללא ידיעת הוריו. הם מצידם הופתעו בראותם אותו מגיע הביתה באחד הימים עם מדי צבא, אך כבר לא היה דבר שיכלו לעשות בנידון. בצבא הבריטניה שירת ארבע שנים, עבר עם פלוגתו ברחבי אירופה, והיה לחייל מצטיין. מאיר השתחרר משירותו בשנת 1946 והצטרף לעזור לאביו בעבודתו. במקביל גם הצטרף לאצ"ל. הוא עשה זאת לאחר שנתקל בהיותו חייל בגילויים שונים של אנטישמיות ואיבה לו בהיותו יהודי. הדבר חיזק בו את הנחישות לעשות מעשים שיחישו את הפתרון לבעיית היהודים.
[עריכה] במחתרת
עלה בידיו של מאיר לפעול חמישה חודשים בלבד בשורות האצ"ל. כינויו במחתרת היה "יחיעם". בתחילה עסק במחלקת הגיוסים והתעמולה, ולאחר מכן עבר לפעולות קרביות. האחרונה שבהם הייתה השתתפותו בעמדת חיפוי במבצע הפריצה לכלא עכו ב-4 במאי. במהלכה נשבה עם ארבעה לוחמי אצ"ל נוספים לאחר שאזלה התחמושת בעמדתם. היו אלה אבשלום חביב, יעקב וייס, אמנון מיכאלוב ונחמן ציטרבוים.
[עריכה] מהלך המשפט וגזר הדין
אימו מספרת שכאשר באה לבקרו בבית האסורים והחלה לבכות, דרש ממנה ש"לא תבכה לעיני הגויים". כמו כן ביקש ממנה מאיר, באחת הפעמים, שתקדיש את שעות ביקורה לא עבורו, כי אם ליעקב וייס; אשר נתפס כמותו, ושמשפחתו כולה נספתה בשואה ועל כן לא היה מי שיבקרו וינחמו.
המשפט החל ביום רביעי, 28 במאי 1947, וזאת לאחר שנדחה ביומיים בשל מחלה של יעקב וייס. הנאשמים קיבלו את חברי בית הדין בשירת "התקווה". עורכי הדין נעמדו בעת השירה, וננזפו לאחר מכן על ידי אב בית הדין בכך שתרמו לביזיון בית המשפט. בהמשך שיבשו הנאשמים את מהלך המשפט. הם לא ענו לשאלות השופט, ביקשו את חבריהם שיענו במקומם, ולחילופין קמו ממקומם או העמידו פני מתנמנמים. בזמן הזמנת העדים שוחחו הנאשמים בינם לעצמם והחליפו ביניהם הלצות. במקרים בודדים התייחסו הנאשמים לאירועים שקדמו להבאתם לדין. אבשלום קם ושאל את אחד העדים, חייל בריטי אשר נכח במעצרו: "האם תוכל להסביר לי במדוייק למה התכוונת כשאמרת לי 'תאי הגזים הם משחק לעומת מה שצפוי לכם בארץ ישראל' ?". כשלא הפנו שאלה מאשימה, המשיכו הנאשמים בשיחה בינם לבין עצמם וציירו קריקטורות של אנשי בית הדין.
המשפט נמשך 14 יום. 35 עדים זומנו, ואזי הגיעה שעת צד הסנגוריה. הנאשמים אשר מלכתכילה התנגדו לסמכות בית המשפט לדון אותם, התנגדו גם לקיום הליכי הגנה. עם זאת הכין כל אחד הצהרה ארוכה ובה דברים נגד שלטון העריצות הבריטי. בקטע מדבריו אמר:
- "שליטיכם נעלבים כאשר משווים אותם לנאצים --- אך מה מסמל צלב הקרס יותר מכל? אף אתם תודו בכך - הסימן הטמא הזה מסמל רצח יהודים. --- שאלו נא את עצמכם, מה ממלאת בריטניה בדור הזה, לאחר שהושמד רוצח היהודים מברלין? האין בריטניה המדינה היחידה בעולם הרוצחת בתור מדינה- יהודים? האין חיילי בריטניה רוצחים כיום יהודים בירושלים ובסודאן, בארץ ישראל ובאירופה? האין היא מחזיקה רבבות יהודים במחנות ריכוז? --- צלב קרס ענק מכסה את גופך ונכנס לנשמתך -- אך כשם שנשבר צלב הקרס הנאצו-גרמני, כך יישבר צלב הקרס הנאצו בריטי. האלוהים שעזר לדוד להפיל את גלית, הוא שיעזור לנושאי מגן דוד לנצח את נושאי צלב הקרס."
ב-16 ביוני התכנס בית הדין בהרכב של הקולונל פל, המיור לי הנטר וקפטן ברקר בשעה 11:10. במעמד נכחו גם לוטננט קולונל נורמן, סגן מפקד הצבא הראשי בארץ, וראש הבולשת בארץ. עורכי הדין נכנסו באיחור של 15 דקות בהתלוננם בפני נשיא ביה"ד כי נערך בהם חיפוש גופני "מדוקדק, ממושך ומביש". הדבר היווה חלק מטבעת האבטחה הכבירה שהושמה על האולם וסביבת בית הדין. החיפושים כללו אף את קופסאות הסיגריות והגפרורים ועטים נובעים. באולם נכחו עיתונאי חוץ רבים.
בתאם, ישבו הנאשמים כבולים ושרו משירי בית"ר. השירים אף תורגמו עבור העיתונאים הזרים. הם הוכנסו אל האולם תחת משמר כבד עם כבלים בידיהם ורגליהם. רק מספר רגעים לפני כניסת הרכב ביה"ד הוסרו הכבלים. את משפחותיהם הרגיעו הנאשמים: "אנחנו עוד נצחק עליהם, ואם לא אנחנו, אחרים יצחקו". נשיא ביה"ד, הקולונל פל, הכריז כי הנאשמים נמצאו חייבים בכל ההאשמות. בפני השופטים הביאו עורכי הדין תעודות בדבר גילם הצעיר של אמנון מיכאלוב ונחמן ציטרבוים.
קרוב לשעתיים ארכה ההתייעצות על פסק הדין. הקהל והעיתונאים הועברו על ידי המשטרה למרפסת מסורגת תחת השמש. התמרמרות העיתונאים על ה"כליאה" לא הועילה. מקץ השעתיים נגנס נשיא ביה"ד לאולם כשלראשו כובע אדום, סימן לפסקי דין מוות. הנשיא הודיע כי השלושה, מאיר נקר, יעקב וייס ואבשלום חביב, נידונים "לתליה עד שתצא נשמתם". אמנון מיכאלוב ונחמן ציטרבוים נידונו למאסר "עד שיחליט הנציב לשחררם" וזאת מפאת גילם הצעיר. בהשמע גזר הדין פרצו הנידונים בשירת "התקווה" אליה הצטרף הקהל באולם. מיד אחר כך הושם שוב כל הקהל במרפסת המסורגת במשך שלושת רבעי שעה עד ליציאת חברי ביה"ד. נאמר לקהל כי כל מי שינסה לצאת החוצה "יירה בו במקום". הנידונים הועמסו על משוריין שעשה דרכו אל בית הסוהר בעכו.
מעדות של עיתונאי "דבר" שביקר בביתו של נקר עולה כי אימו ומשפחתו של נקר לא איבדו את התקווה להצלתו, וזאת בשל ביקורה של ועדת האו"ם בארץ באותם ימים. ב-כ"ט בתמוז, יום פטירתו של מצביא האצ"ל, זאב ז'בוטינסקי, הועלו בדרגות שלושת הנידונים ומאיר היה לסגן. האצ"ל הגיש לועדת האו"ם תזכיר כדי שיפעל לביטול עונש המוות, וזאת לאור קריאת האו"ם לכל הצדדים להמנע ממעשי אלימות בתקופת החקירה (וגם על סמך מקרה דומה שאירע ביוון) ובשל העובדה כי איש מכוחות הביטחון לא איבד את חייו בהתקפת כלא עכו פרט ללוחמי מחתרת. בועדת החקירה אכן התגבש רוב התומך בהתערבות בעניין, אולם לאחר שהובא העניין ליו"ר הועדה ולאחר דיונים סוערים בדלתיים סגורות, הוחלט ב-23 ביוני שלא לנקוט עמדה נגד החלטת ממשלת המנדט. יחד עם זאת תשובת ממשלת המנדט לועידה בעניין שלושת הנידונים הפתיעה אותה בעוינותה, החריפה את היחסים בין הצדדים, ואף גררה את קיצור משך שהיית הועדה בארץ ישראל. אל הנציב העליון פנו גם דוד בן גוריון, חיים ויצמן והרבנים הראשיים בבקשות חנינה. אליהם הצטרפו גופים רבים שקראו לחנינה, בהם ועד העדה הספרדית, מועצת רמת גן, סנטורים אמריקאיים, ואף הניו יורק פוסט והעיתונות הצ'כית (בשל מוצאו של וויס). בזה אחר זה נדחו הפניות והלחצים.
את זמנם בתא הנידונים העבירו השלושה בלימודים וקריאת תהילים. כשהיה מבקרם רב האסירים אריה לוין היו מקבלים בשמחה את פניו ומבקשים כי ימסור שמצב רוחם איתן. ב-8 ביולי בשעה 01:00 אישר מפקד הצבא את פסק הדין. בהמשך האצ"ל חוטף שני סרג'נטים בריטיים כבני ערובה, ומאיים כי אם ימומש גזר דין, ייתלו הסרג'נטים בבחינת "עין תחת עין".
[עריכה] עלייתם לגרדום
בערב של יום ב', 28 ביולי ,שומעים אסירי הכלא בעכו את שירת "התקווה" בוקעת מכיוון תא הנידונים למוות. מיד נפוצה השמועה כי הודיעו לנידונים שבאותו לילה תתבצע תלייתם. כל הלילה שרו השלושה את שירי המחתרות והמרד. בשעה 02:00 הגיע אליהם הרב הראשי הספרדי לחיפה, ניסים אוחנה. הוא שהה איתם כרבע שעה כדי לעודדם, אך למעשה הם שעודדו אותו. אמנון מיכאלוף, שנשפט עימם והיה בכלא עכו אותה עת מסר בעדותו הכתובה :
- "הם קראו אלינו: 'אל דאגה. לא נבייש. התעודדו והיו חזקים. אין אנו פוחדים מפני המוות'. קריאתם האחרונה היתה: 'נקמו את דמנו!' אל תדאגו לנו. תודה רבה על שאמרתם לנו ודרישת שלום חמה'. אכן גיבורים המה. גיבורים שלא היו מצויים בעם העברי זה אלפיים שנה".
מיכאלוף מספר כי מאוחר יותר אותו לילה נפתחו דלתות המסדרון ולכיוון תא הנידונים התקדמו התליין, כמה שוטרים, רופא צבאי ומנהל בית הסוהר בשכם.
זמן מה אחר כך, שמעו לפתע אסירי הכלא שירה חזקה של "התקווה" בוקעת מאזור הצינוק. אז הצטרפו אליה כל האסירים היהודיים בשירה שמילאה את כותלי הבניין. לאחר עשרים דקות, בשעה 04:00 של יום ג', שמעו האסירים את קול שירתו של אבשלום. באמצע השיר נקטע קולו, כאשר יצאה ממנו נשמתו. הקול הבא אחריו זיהה אותו כמאיר. כאבשלום, גם הוא שר עד רגעיו האחרונים. לאחר עשרים דקות הוצאה גופתו, ובשעה 04:25 הועלה לגרדום יעקב וייס, ששר את "התקווה" גם הוא כשאסירי הכלא מצטרפים אליו.
[עריכה] לאחר מותם
למחרת, ב-30 ביולי, ב-10 בבוקר, יצאה הלווית השלושה ממשטרת הר כנען לכיוון בית הקברות בצפת בשיירה שבראשה רכב צבאי ואחריה מכונית בני המשפחה ו"חברה קדישא". ראשון נקבר נקר, אחריו וייס והשלישי חביב. הזעזוע בארץ היה עמוק, וזאת בנוסף לפרשייה שכבר התחוללה אותם ימים ויצרה סערה ביישוב - של אוניית אקסודוס.
באותו היום התפטר מתפקידו צ'רלטון, מנהל כלא עכו. נודע כי הוא סירב לבצע את התליות בעצמו ועל כן הובא לו מחליף.
בנוסף לאלו, בעקבות תלייתם של השלושה, ביצע ב-30 ביולי האצ"ל את שאיים ותלה את שני הסרג'נטים שחטף. פעולה זו שזעזעה את בריטניה (למרות האיום המפורש שהוצב בפניה), חתם את הגולל על תליית יהודים בארץ ישראל. מאיר נקר, יעקב וייס ואבשלום חביב היו האחרונים לעלות על הגרדום הבריטי בארץ ישראל.
[עריכה] לקריאה נוספת
- חיה ברנס (עורכת), עולי הגרדום, הוצאת המדרשה הלאומית ע"ש רנה מור.
- אריה אשל (עורך), ארבעה צעדים למוות, הוצאת ספרית מעריב, ת"א תשל"ט.
| עולי הגרדום |
|
שלמה בן יוסף | אליהו בית צורי | אליהו חכים | דב גרונר | מרדכי אלקחי | יחיאל דרזנר | אליעזר קשאני | מאיר פיינשטיין | משה ברזני | יעקב וייס | אבשלום חביב | מאיר נקר |

