ועידת השלום בפריז (1919)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ועידת השלום בפריז היא ועידה בינלאומית שאורגנה על-ידי המדינות המנצחות במלחמת העולם הראשונה, לשם חתימת חוזי שלום ביניהן ובין המדינות המובסות. הוועידה נפתחה בפריז ב-18 בינואר 1919 ונמשכה, עם הפסקות אחדות, עד 20 בינואר 1920.

הוועידה דנה בנפרד בהסכם עם כל אחת מהמדינות המנוצחות. בסופה נחתמו הסכמי שלום עם כל אחת מהמדינות, שנקראו על שם המקום שבו נחתמו:

חרף התקוות כי ועידת פריז תיצור סדר עולמי חדש ומתוקן היו בוועידה, מעצם כינוסה, כמה פגמים. ראשית, המדינות המנוצחות לא השתתפו בדיונים. הן הוזמנו רק לחתימת ההסכמים ולא הייתה התחשבות רצינית בעמדותיהן. שנית, רוסיה, שעברה מהפכה, לא הוזמנה כלל והוחרמה מבחינה בינלאומית.

בנתונים אלו היה קשה ליישם את הסיסמה של הנשיא האמריקאי וילסון שביקש לכונן "שלום צודק ללא מנצחים ומנוצחים". לועידה הוזמנו כל המדינות שתמכו ב"מדינות ההסכמה" ("בעלות הברית"), המעצמות המנצחות. אבל מתוך כל המדינות המשתתפות רק חמש מדינות קבעו – ארצות הברית, בריטניה, צרפת, איטליה, יפן. ומתוכן קבעו למעשה רק שלוש המדינות החזקות – ארצות הברית, בריטניה וצרפת. המנהיגים של המדינות הללו שכונו "שלושת הגדולים" היו הנשיא האמריקאי תומס וודרו וילסון, ראש ממשלת בריטניה לויד ג'ורג' והנשיא הצרפתי ז'ורז' קלמנסו.

בין "שלושת הגדולים" התעוררה במהרה מחלוקת. וילסון החזיק בגישה מוסרית אידאליסטית. הוא ביקש לחתום הסכם שלום שיפתור את כל סכסוכי העבר ולא יאפשר לעוד מלחמה כזו לפרוץ. כדי להגיע לשלום אמת הוא רצה להגיע להסכמים הוגנים, שלא יהיו מבוססים על נקמה ושלא ישקפו את עמדות המנצחים אל מול עמדתם הנחותה של המנוצחים. הוא שאף לאפשר לכל עם לממש את זכותו לעצמאות ולהגדרה עצמית. הוא חתר להקמת עולם דמוקרטי וצודק שבו סכסוכים בין מדינות יפתרו בדרכי שלום ולא במלחמה.

לעומתו קלמנסו ראה לנגד עיניו רק את האינטרסים של צרפת. הוא ראה את הגרמנים כאומה תוקפנית שמאיימת על צרפת באופן קבוע ועל כן בקש להבטיח את בטחונה של צרפת על ידי החלשתה המוחלטת של גרמניה, גם אם הדבר כרוך בהשפלתה. הוא דרש שגרמניה תפצה את צרפת על הנזק שנגרם לה במלחמה בעזרת תשלום פיצויים ותחזיר את המחוזות אלזס ולוריין לשלטון צרפת (האזורים האלה סופחו על ידי גרמניה לאחר נצחונה במלחמה נגד צרפת ב-1871).

גם לויד ג'ורג' ראה לנגד עיניו את האינטרסים של בריטניה בלבד. הוא רצה להגיע להסכם של פשרה שיחליש מעט את גרמניה, אבל לא יחזק יותר מדי את צרפת, כך שהשתים יאזנו האחת את השנייה ולא יפריעו להגמוניה (העליונות) הבריטית בעולם. הוא רצה להחזיר במהירות את הכלכלה העולמית לפעולתה ולכן התנגד להחליש יותר מדי את גרמניה שהייתה חלק חשוב ממנה. אך, הוא תמך בהטלת תשלום פיצויים על גרמניה.

בסופו של דבר, ניצח קלמנסו וההסכמים לא שיקפו את העקרונות שוילסון רצה ליישם. החוזים שנחתמו עם המדינות המנוצחות ובמיוחד עם גרמניה היו נקמנים ומשפילים. חוזה ורסאי פגע בגרמניה בצורה חד צדדית וקשה: גרמניה הואשמה בפרוץ המלחמה, היא פורקה כמעט כליל מצבאה, הוטלו עליה פיצויים עצומים ונלקחו ממנה שטחים רבים לטובת צרפת, דנמרק ופולין. העברת השטחים גרמה בין היתר לניתוק בין מזרח פרוסיה לשאר גרמניה בגלל שטחים שהועברו לפולין כדי שיהיה לה מוצא לים.

גם יתר ההסכמים פגעו קשה במדינות המנוצחות. האימפריה האוסטרית-הונגרית פורקה לשתי מדינות נפרדות, ונקרעו ממנה שטחים גדולים לטובת המדינות שנימנו על הצד המנצח - איטליה, רומניה וסרביה, והמדינות החדשות שהוקמו: פולין, צ'כוסלובקיה ויוגוסלביה. אוסטריה והונגריה גם איבדו את המוצא לים התיכון.

האימפריה העות'מאנית איבדה את כל שטחיה חוץ מתורכיה עצמה. בדיוני הוועדה אודות ארץ-ישראל העות'מאנית-לשעבר (שהניחו את הבסיס למנדט הבריטי העתידי על הארץ), השתתפה גם משלחת של ההסתדרות הציונית העולמית בראשות חיים ויצמן, ובהשתתפות נחום סוקולוב, מנחם אוסישקין, אהרון אהרנסון ואחרים. מבולגריה נלקחו שטחים לטובת רומניה ויוון.