ברניקי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ברניקי (28-?), נסיכה חשמונאית מבית הורדוס ביהודה בתקופת בית שני. בתו של יוליוס אגריפס (אגריפס הראשון).
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע היסטורי
ברניקי נולדה בשנת 28 לספירה לאביה, יוליוס אגריפס, המכונה אגריפס הראשון, ולאשתו קיפרוס. אביה היה נכדו של הורדוס מאשתו מרים החשמונאית, וכך זרם בעורקי ברניקי דמו של בית חשמונאי ביחד עם דמו של בית הורדוס. אביה, חביבם של הקיסרים קליגולה וקלאודיוס הוכרז כמלך יהודה בשנת 41, לאחר תקופת שלטון בת שלושים וחמש שנים של נציבים רומים. בשנת 44 מת אגריפס הראשון. המשנה מספרת כי אגריפס הראשון היה אהוב על העם, ועל אף הדם האדומי שבעורקיו, הוכר על ידי העם כיהודי, ונאמר לו "אחינו אתה".
[עריכה] מלכת כלקיס
בהיותה בת 13 נישאה ברניקי לראשונה למרקוס בנו של אלכסנדר ליסימכוס, מנכבדי אלכסנדריה, אחיו של טיבריוס יוליוס אלכסנדר, אך תוך זמן קצר התאלמנה. לאחר מכן נישאה לדודה, הורדוס יוליוס מכלקיס, המכונה "הורדוס השני", אשר מלך על ממלכה קטנה בשם כלקיס שהייתה בצפונה של ארץ ישראל למרגלות הרי הלבנון ולזוג נולדו שני בנים, ברניקיוס והורקנוס.
לאחר מות אביה של ברניקי, בוטלה ממלכתו. הרומאים סירבו להכיר באחיה של ברניקי, מרקוס יוליוס אגריפס, המכונה "אגריפס השני", שהיה אז בן 17 שנים (ומבוגר מברניקי בשנה) כמלך יהודה בטענה כי הינו עדיין צעיר. ברניקי ואגריפס נסעו לרומא, שם נחשפו לשחיתויות של הקיסרים קלאודיוס ונירון, ולפריצות נשותיהם מסלינה ואגריפינה. אחרי מות בעלה של ברניקי, הורדוס השני, מסר הקיסר קלאודיוס לאגריפס השני לממלכה את כלקיס, ולאחר מכן הרחיב עוד את שטח הממלכה עד שכללה שטחים נרחבים מן הגליל ומן הגולן, וכן זכויות היסטוריות בממלכת יהודה, לרבות הזכות למנות את הכהן הגדול.
על פי ההיסטוריון צבי גרץ ניהל אגריפס ברומא מערכת יחסים אסורה עם ברניקי, אשר זה עתה נתאלמנה מדודם, הורדוס השני. על מנת להפסיק את הרכילות בנושא זה השיא אגריפס את ברניקי לפולימון מלך קיליקיה, אשר אף התגייר לצורך זה. הנישואין לא עלו יפה, וברניקי עזבה את פולימון, וחיה בממלכת אחיה, ובארמונם אשר בירושלים.
על פי הברית החדשה (מעשי השליחים, פרקים 25 - 26) היה זה אגריפס, ואחותו ברניקי, בפניהם שפט הנציב הרומי פסטוס את שאול התרסי הוא השליח פאולוס הקדוש, בשנת 59 לספירה. שאול התרסי הורשע, ונשלח למעצר ברומא.
[עריכה] המרד הגדול
בינתיים הלך המצב ביהודה והידרדר. לאחר מותו של אגריפס הראשון החלו הרומאים ממנים שוב בארץ נציבים. חמשת הנציבים שמונו משנת 44 ועד לשנת 66 היו אנשים מושחתים, אשר הכבידו ידם על האוכלוסייה. האחרון שבהם גסיוס פלורוס, ניסה לגזול את כספי המקדש, הכניס לעיר ירושלים חיילים רומים, ביצע טבח, וגרם להתמרמרות כללית, שהפכה למרידה. היה זה הניצוץ שהבעיר את המרד הגדול.
בעת מעשי הטבח שביצע פלורוס הייתה ברניקי בירושלים, בעוד אחיה מבקר באלכסנדריה. מטרת ביקורה הייתה להקריב קורבן בבית המקדש. על פי יוסף בן מתתיהו, שלחה שליחים להפציר בפלורוס כי יפסיק את מעשה הטבח, אך לשווא. לאחר מכן, כאשר הקריבה את הקורבן, עמדה יחפה בפני הבמה, והתחננה על עמה בפני פלורוס. פלורוס לא שמע בקולה, ואנשיו אף ניסו להרוג אותה, והיא נמלטה אל ארמונה עם שומרי ראשה.
אגריפס הגיע לירושלים בסמוך לאחר מכן. הוא מצא את העם במצב הקרוב למרידה כללית. אגריפס, וברניקי לצדו, ניסו לשכנע את העם שלא למרוד, בנאום ארוך אשר מובא על ידי יוסף בן מתתיהו, ועיקרו כי למרידה אין כל סיכוי כנגד המעצמה העולמית הרומית. תחנוניו של אגריפס נכשלו, והוא נאלץ לעזוב את העיר יחד עם ברניקי.
לאחר שאחד הכהנים אלעזר בן חנניה שכנע את הכהנים שלא לאפשר הקרבת קרבנות לשמו של הקיסר (כפי שהיה נהוג עד אז), הפך המרד לגלוי. אגריפס שלח 3,000 פרשים ממלכותו בצפון, על מנת לדכא את המרידה. משהגיעו הפרשים לירושלים, גילו כי רובה נכבשה בידי המורדים. בלחימה שהתפתחה נשרפו ארמונם של אגריפס וברניקי, כמו גם בתי האצילים והעשירים, בית הכהן הגדול, והארכיון בו הוחזקו שטרי החוב. חייליו של אגריפס התבצרו במצודת אנטוניה, ולאחר מצור קצר הותר להם לעזוב את העיר.
במהלך דיכוי המרד עמדו ברניקי ואחיה לצדם של הרומאים, וסייעו להם בחיילים ובאספקה. כאשר הגיע אספסיאנוס לדכא את המרד, סייע לו אגריפס במשלוח חיילים. הוא אירח את אספסיאנוס וצבאו, ואספסיאנוס סייע לו לדכא את המרד בערים טבריה וטריכיי שהיו חלק מממלכתו. תוך כדי כך נוצרה אהבה בין בנו של אספסיאנוס, טיטוס ובין ברניקי, אשר הייתה לפילגשו. באותה העת הייתה ברניקי בת כ-40, וטיטוס בן 30. סווטוניוס, ההיסטוריון הרומי בן התקופה, מספר כי טיטוס הבטיח לברניקי לשאת אותה לאישה.
בשנת 68 הודח הקיסר נירון והתאבד, ורומא נקלעה למערבולת של חוסר יציבות, שבמסגרתה משרת הקיסר נתפסה למספר חודשים על ידי קיסר המועלה על ידי מחנות הצבא, ונרצח בסמוך לאחר מכן. שנת 69 ידועה בשם "שנת ארבעת הקיסרים".
לאחר עלות הקיסר גלבה לשלטון במקומו של נירון, נשלח טיטוס לברכו, אך בעת המסע הגיעה אליו הידיעה כי גלבה נרצח. הוא מיהר לשוב ליהודה וההיסטוריון טקיטוס מציין כי היה זה רצונו לעמוד לצד אביו בעת המלחמה, אך גם געגועיו לברניקי.
על פי ההיסטוריון גרץ הייתה זו ברניקי, אשר בתככיה הביאה לבחירתו של אספסיאנוס לקיסר. אספסיאנוס הסכים להתמודד על השלטון רק אם תובטח לו תמיכת טיבריוס יוליוס אלכסנדר, יהודי מומר שהיה נציב מטעם רומא על אחד המחוזות הגדולים במצרים, ואחי בעלה הראשון של ברניקי. גרץ כותב כי ברניקי ביופיה ובעורמתה הביאה את אלכסנדר לתמוך באספסיאנוס, וזאת על מנת שבבוא היום, לאחר מינויו של אספסיאנוס לקיסר, ימונה בנו טיטוס תחתיו, והיא תהיה לקיסרית, שכן טיטוס הבטיח לה להינשא לו.
[עריכה] לאחר המרד
לאחר דיכויו של המרד, ערכו אגריפס וברניקי חגיגות לכבודו של טיטוס בעיר בירתו, קיסריה פיליפי, אשר לרגלי החרמון בחגיגות אלו נהרגו יהודים רבים במלחמות גלדיאטורים ובמאבקים עם חיות פרא, כנהוג באותה התקופה.
לאחר המלחמה שהתה ברניקי ברומא, כפילגשו של הקיסר טיטוס. ברניקי הגיעה לרומא בשנת 75 כשהיא מלווה באגריפס השני, אשר קיבל משרת פרייטור. היא חיה בארמונו של טיטוס, כשהיא משמשת באופן כמעט רשמי כזוגתו, ומתיימרת להיות אשת שליטה הבא של רומא.
על פי גרץ קינא טיטוס לברניקי בצורה מטורפת, ואף הורה על רצח הקונסול קיקינה אשר חשד בכוונותיו באשר לברניקי (בעוד שעל פי סווטוניוס הלה הוצא להורג מכיוון שהתכוון להמריד את החיילים כנגד אספסיאנוס). על פי גרץ הוצב באתונה פסלה של ברניקי, כשעליו הכיתוב "המלכה הגדולה בת המלך הגדול יוליוס אגריפס". אולם הקשרים בין השניים היו לטיטוס לרועץ, כאשר העם הרומאי לא יכול לשאת את המחשבה כי אשת הקיסר תהיה מלכה מזרחית, בזכרם את קליאופטרה מלכת מצרים, והשפעתה על יוליוס קיסר ומרקוס אנטוניוס.
לאחר מותו של אספסיאנוס, ולאחר שעלה טיטוס לקיסר, בשנת 79 שלח טיטוס את ברניקי בחזרה אל ממלכת אחיה אגריפס, וזאת, לדברי סווטוניוס, בניגוד לרצון שניהם. על פי גרץ חזרה ברניקי אל רוח היהדות, וממלכתה הצפונית הייתה למקלט לפליטים מן המרד.
[עריכה] דמותה של ברניקי בספרות ובאומנות
ברניקי שימשה השראה לספרים, למחזות ואף לאופרה. פרט להיותה מוזכרת בשירי יובנליס, המחזה הידוע ביותר אודותיה הינו "ברניס" מאת ז'אן בפטיסט ראסין, אשר הוצג לראשונה בשנת 1679.
בשנת 1962 ערכה סוכנות החלל הצרפתית ניסויים רקטיים על מנת ללמוד את תופעת ליקוי החמה. תוכנית זו כונתה "טיטוס" ובמסגרת זו נשלחו למסלול אחת-עשרה רקטות מסוג "ברניס" על שמה של ברניקי.

