ארתור פן
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ארתור פן (נולד ב-27 בספטמבר 1922 בפילדלפיה, פנסילבניה) הוא במאי קולנוע ומפיק קולנוע אמריקני, שהגיע לשיאו בסדרת סרטים שנוצרו החל מסוף שנות ה-60, ובמשך העשור שלאחריהם, הכוללים את בוני וקלייד, איש קטן גדול, המסעדה של אליס, וג'ורג'יה, שיצרו קולנוע אפי, פוליטי, מודע לעצמו, ששיקף נאמנה את רוח הזמן בו נוצר, את תרבות הנגד ואת הקונפליקטים החברתיים והתרבותיים של ארצות הברית בשנות ה-60 ובשנות ה-70.
תוכן עניינים |
[עריכה] ילדות ונעורים
פן נולד בפילדלפיה למשפחה מהמעמד הבינוני. אביו היה שען ואימן את בנו להמשיך במקצועו. מילדותו נמשך פן למשחק ולתיאטרון. לאחר שגוייס למלחמת העולם השנייה הקים קבוצת תיאטרון במקום בו הוצב. לאחר שחרורו למד במוסדות שונים, תוך שהוא מקדם קריירה כשחקן תיאטרון. בין היתר למד בסניף לוס אנג'לס של "סטודיו השחקנים", שם למד את "השיטה", שיטת משחק המושפעת מתורתו של קונסטנטין סטניסלבסקי.
[עריכה] קריירה קולנועית מוקדמת
בשנת 1951 החל בעבודה בטלוויזיה בתחילה כמפיק ותסריטאי, ולאחר מכן כבמאי. בשנת 1958 ביים הצגות מצליחות גם בתיאטרון, ובשנה זו ביים את סרטו הראשון בקולנוע. "יד שמאל הנוקמת" היה מערבון שסיפר את סיפורו של בילי הנער, בכיכובו של פול ניומן. בסרט זה ניכרה עוד השפעת ה"שיטה". המערבון השגרתי פינה את מקומו להסתכלות פסיכולוגית במבנה האישיות ובמניעים של הגיבורים, והציג את בילי הנער כבן עשרה בעל בעיות הסתגלות. נאמר כי התפקיד היה מיועד לג'יימס דין במקור, ורק לאחר מכן נמסר לניומן. הסרט לא זכה להצלחה רבה ופן בילה את שנותיו הבאות כבמאי תיאטרון מצליח.
בשנת 1962 שב לביים לקולנוע, עם "עושת הנפלאות", סיפורה של הלן קלר. הסיפור הוגש בצורה דרמטית ונוגעת ללב (אם כי ביקורות מאוחרות סברו כי הסרט הינו היסטרי וצעקני), וזיכה את כוכבותיו אן בנקרופט ופטי דיוק בפרס האוסקר, ואת פן עצמו כמו גם את התסריטאי ויליאם גיבסון במועמדות לאוסקר.
הצלחתו של הסרט "עושת הנפלאות" איפשרה לפן יד חופשית יותר בסרטו הבא "מיקי אחד" ("Mickey One") (1965) סרט חלומי והזוי על קומיקאי סטנד אפ (וורן ביטי) הנרדף על ידי כוחות רשע עלומים. כגודל היומרה כן היה גודל הכישלון. הצופים והמבקרים לא הבינו את כוונתו של פן בנסיונות הצילום והעריכה שהושפעו בצורה ניכרת מהגל החדש הצרפתי. יש שאומרים שהסרט הקדים את זמנו, וכי שימש כחלוץ לגל סרטי הפרנויה משנות ה-70, בנוסח "המעקב" (Parallax View) של אלאן ג'יי פאקולה, אף הוא בכיכובו של ביטי.
סרטו הבא של פן היה "המרדף" (1966), מותחן המתרחש בעיירה דרומית מושחתת ביום בו חוזר אליה בן העיירה שהינו אסיר נמלט (אותו מגלם רוברט רדפורד). הסרט לא היווה הצלחה גדולה, אך ניכרים בו סימני הצלחותיו העתידיות של פן, רוחב היריעה הקולנועי, והעיסוק בבעיות הזמן והמקום, כגון גזענות ושחיתות, ובמיוחד העיסוק באלימות שליווה את פן בסרטיו הידועים. הסרט זכור בזכות הסצינה בה מרלון ברנדו, המשחק את השריף ההגון הנבגד על ידי אנשי העיירה המושחתים, באחד מתפקידיו המזוכיסטים ביותר, מאז "חופי הכרך" מוכה כמעט עד מוות.
[עריכה] תקופת הזוהר
פן פרץ אל השורה הראשונה של הבמאים האמריקנים ביצירת המופת בוני וקלייד (1967). הסרט היווה שיקוף נאמן של רוח התקופה. הסרט עסק בזוג השודדים הידוע, בוני פארקר (פיי דאנאווי, בתפקיד שהביא לעלייתה לדרגת כוכבת) וקלייד בארו (וורן ביטי), שהטילו אימתם על דרום מערב ארצות הברית בתקופת השפל הגדול. הסרט עסק באנשים צעירים החיים על זמן שאול בתקופה של שינוי תרבותי ומשבר חברתי, ועל אף שכלל שחזור נאמן לשנות ה-30, היה בגדר אמירה נוקבת על התקופה בה נוצר. הסרט היה לאחד הסרטים המגדירים של "תרבות הנגד" של שנות ה-60, ואבן דרך בדרכו של הקולנוע האמריקני, אל הסרטים המודעים מבחינה פוליטית בעלי האמירה החברתית הנוקבת, שאפיינו קולנוע זה בעשור שלאחרי "בוני וקלייד". בסרט שיחקו שחקנים צעירים ומוכשרים בשיא כוחם, ולצד ביטי ודאנאווי בתפקידים הראשיים, לוהק גם ג'ין הקמן, בין הפנים המוכרות ביותר של הקולנוע האמריקני בשנות ה-70. הסרט היה להצלחה בארצות הברית ובעולם כולו, ובה בעת כלל את אחת הסצינות האלימות שצולמו עד אז בקולנוע המסחרי והממוסד, סצינת הסיום בה נקלעים בוני וקלייד למארב של ה-FBI ומרוססים למוות בירי תת מקלעים, במשך דקות ארוכות, בצילום איטי. סגנונו של פן הגיע לשלמות בסרט זה, הן מבחינה תוכנית (העיסוק באנשים החיים מחוץ לחברה, מודרים ממנה ומנוכרים לה, העיסוק במין, במוות ובאלימות) כמו גם מבחינה צורנית – צילום בלתי שגרתי, רחב יריעה, לא ממוקד לעיתים, באווירה המזכירה לעיתים אווירת חלום, התמקדות בשחקנים ומתן אפשרות למצות את יכולת משחקם, ושימוש באמצעים טכניים כהילוך איטי, שמצאו מעריצים ומחקים בקרב הדור הצעיר של הבמאים שבא לאחריו, כגון "שביל הזעם" של טרנס מאליק (1973) המזכיר מאוד בנושאיו ובמבנה שלו את "בוני וקלייד", (ואף העניק קרדיט לפן בכותרות הסרט) על אף שמרטין שין וסיסי ספייסק בתפקידים הראשיים, אינם מצליחים לשדר את הסקס אפיל הקולנועי של דאנאווי וביטי.
הסרט שלאחריו היה "המסעדה של אליס", סרט פוליטי באופן מפורש, אשר בניגוד לבוני וקלייד, שהציג את הנושאים של שנות השישים באמצעות עלילה המתרחשת בשנות השלושים, נוגע באופן ישיר בעצביה החשופים של ארצות הברית של 1969 בה נוצר, תרבות הנגד, מלחמת וייטנאם, המאבק הבין דורי ו"ילדי הפרחים", באמצעות סיפורו של ארלו גאתרי. זהו סרט מסע במונטנה, מסצ'וסטס וניו יורק בעקבות חבורה של ילדי פרחים העומדים בפני גיוסם.
לאחריו בא "איש קטן גדול", מערבון אפי, רוויזיוניסטי (במובן של הסתכלות לא מקובלת ושוברת מוסכמות בהיסטוריה של ארצות הברית, המציג את טבח האינדיאנים בסוף המאה ה-19 על ידי האדם הלבן, באמצעות סיפור עמידתו האחרונה של הגנרל ג'ורג' ארמסטרונג קאסטר ב"ליטל ביג הורן". דסטין הופמן כיכב לצד פיי דאנאווי, מרטין בלזם, והקומיקאי ריצ'רד מליגן (המוכר לצופי הטלוויזיה כ"ברט" מהסידרה "בועות") בתפקיד הגנרל קאסטר, היהיר והמנותק מסביבתו. הסרט מלווה את הופמן, באמצעות פלאש בק מהתקופה בה צולם הסרט, כאשר הוא מאופר כך שייראה שהוא בן יותר ממאה שנים, עד לילדותו בקרב שבטי האינדיאנים. המדובר בסאטירה חריפה, קומדיה שחורה, העוסקת בנושאים כטבח האינדיאנים, הומוסקסואליות, ויחסי הגזעים בארצות הברית, וכל זאת באמצעות מערבון אפי ורחב יריעה המציג באופן פורץ דרך אירוע היסטורי שהיה ציון טראומתי בהיסטוריה של ארצות הברית.
בשנת 1973 ביים פן חלק מן הסרט האולימפי " Visions of Eight" לצד במאים כג'ון שלזינגר ומילוש פורמן. סרטו הבא היה המותחן הפרנואידי "חקירה באפילה" (1975) שבו שיחק ג'ין הקמן בתפקיד הראשי, של חוקר פרטי המסתבך במזימה אפלה. בשנת 1976 ביים את "דו קרב במיסורי" בו שב לשתף פעולה עם מרלון ברנדו באחד מתפקידיו האקסצנטריים ביותר, לצידו של ג'ק ניקולסון המשחק באופן האופייני לו גנב סוסים הנתקל בצייד ראשים אירי (ברנדו). הסרט התקבל בחוסר הבנה ובביקורות מעורבות. נטען כי פן, כבמאי, נכנע לגחמותיו של ברנדו השחקן. כיום ישנם מבקרים הרואים בסרט יצירת מופת.
הסרט החותם שלב זה ביצירתו של פן הוא "ג'ורג'יה" (1981), מבט טראומתי לאחור אל שנות ה-60 וחזרה לנושאים של וייטנאם, זכויות האדם, הפוליטיקה של המגדר, ותרבות הסמים, דרך סיפורו של נער יוגוסלבי הגדל באינדיאנה. על אף שהסרט נראה כיום נוסטלגי ונוגע ללב, נראה כי דווקא המבט לאחור, והנוסטלגיה, הביאו ליצירת קולנוע שאינו מחובר לזמנו ולתקופתו, וכי הבמאי נותר מאחור, ואינו עומד עוד עם האצבע על הדופק של הנושאים המעסיקים את הקהל האמריקני.
[עריכה] קריירה מאוחרת
גם לאחר "ג'ורג'יה" המשיך פן לביים. "המטרה" (1985) , בו כיכבו מאט דילון וג'ין הקמן, היה סרט מתח יעיל, אך שגרתי המספר את סיפורו של מרגל שאשתו נחטפת, והוא נעזר בבנו על מנת למצוא אותה. " Dead of Winter" (1987) היה סרט אימה שיגרתי למדי שניסה לחקות את סגנונו של אלפרד היצ'קוק. בשנת 1989 יצר סאטירה בשם "Penn & Teller get killed" העוסקת בקוסם המכריז בשידור חי בטלוויזיה כי הוא רוצה שהצופים ינסו להרוג אותו. הסרט היה מעין סאטירה הומוריסטית הכוללת פיתולי עלילה מפתיעים.
לאחר סרט זה חדל פן מלביים לקולנוע. הוא התרכז בעשייה טלוויזיונית, יצר מספר דראמות וסרטי טלוויזיה, ובין היתר היה אחד ממפיקי הסדרה האיכותית חוק וסדר.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- ארתור פן, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- ביוגרפיה באתר Senses of Cinema

