די די טי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

המבנה הכימי של די-די-טי
הגדל
המבנה הכימי של די-די-טי

די-די-טי, ובשמו המלא דיכלורו-דיפניל-טריכלורו-אתאן ((dichloro-diphenyl-trichloro-ethane), הוא חומר להדברת מזיקים ממשפחת האורגנוכלורינים (Organochlorine), שהנוסחה הכימית שלו היא (ClC6H4)2CH(CCl3). בנוסף לשמו הפורמלי, נמכר חומר זה בשמות מסחריים רבים.

תוכן עניינים

[עריכה] ראשית השימוש בדי-די-טי

סינתזה ראשונה של החומר נעשתה בשנת 1873, אך על תכונותיו כמדביר חרקים עמד הכימאי השוויצרי פאול הרמן מילר (Paul Hermann Muller) רק בשנת 1939, ועל תגליתו נאמר שתציל את העולם מרעב, תמנע מזיקים, תקטול חרקים ותפתור בעיה של מחלות זיהומיות קשות. על תגלית זו קיבל מילר את פרס נובל לרפואה לשנת 1948.

די-די-טי היה בשימוש נרחב של לוחמי בעלות הברית במלחמת העולם השנייה, כאמצעי למלחמה בטיפוס ובמלריה. ערים שלמות באיטליה רוססו בדי-די-טי, כדרך למלחמה במחלת טיפוס שמופצת על-ידי כינים. משנת 1945 נעשה שימוש בדי-די-טי בחקלאות, במינון גדל והולך, משום שהחרקים החלו לגלות עמידות לחומר.

הפופולריות של החומר, אשר הפכה אותו לכה מבוקש בחקלאות המתועשת, כמו גם במשקי הבית, הייתה שילוב של מספר גורמים. הוא חזק מאוד, זמין, זול, יש לו טווח פעולה רחב וממושך ובעיקר נחשב כבטוח לשימוש. עובדות אלה שנתמכו על ידי היצרנים בגיבוי משרדי בריאות ברחבי העולם, הפכו אותו לחומר ההדברה הנפוץ ביותר.

[עריכה] השגות על בטיחות החומר

עם הזמן החלו מדענים לגלות חששות בקשר לנזקים אפשריים מהחומר הנפוץ כל כך. כך הביולוגים קלרנס קוטם (Clarence Cottam) ואלמר היגינס (Elmer Higgins) פרסמו בשנת 1946, שנתיים לפני הענקת פרס הנובל למילר, מאמרים המדגישים את ההשפעות המסוכנות שיש לו על חייהם ובריאותם של יונקים, דגים, בעלי כנף ובני אדם.

תפוצתו הנרחבת של החומר נעצרה בעיקר בעקבות עבודתה של הביולוגית והאקולוגית האמריקאית רייצ'ל קרסון, וסיפרה "האביב השקט" שפורסם בשנת 1962. קרסון הצביעה על העובדה שהחומר פוגע בצפורי טרף וביניהם בסמל האמריקאי, העיט הקירח האמריקאי שממדי ההתרבות שלו צנחו באופן מבהיל. אחת הסיבות לכך הייתה משום שביצי הדורסים לא שרדו די זמן כדי לבקוע עקב שבירתן מחמת קליפתם הדקה מידי.

עם הזמן, הצליחו המדענים המתנגדים לשימוש בחומר להשפיע על ממשלות שונות להוציא את השימוש בו אל מחוץ לחוק. תרמו לכך טענות שהחשיפה לחומר גרמה, אחרי שלושים שנות שימוש בו, לעליה בתחלואה במחלות שונות אצל בני אדם, ובעיקר בסרטן הקיבה. נטען גם כי החומר נכנס לשרשרת המזון וגרם לסכנת הכחדה של בעלי חיים רבים.

בשנת 1972 הוצא החומר אל מחוץ לחוק בארצות הברית, מה שגרם לסחף בארצות נוספות, עד אשר יצא משימוש בכל ארצות העולם המערבי. לעומת זאת נשאר בשימוש בארצות המתפתחות, באזורים הטרופיים במיוחד, לשם מניעת מלריה. עד היום (2004) משתמשים בו להדברת גידולי קשיו ובוטנים בהודו.

בניגוד לאמור לעיל יש טענות, למשל של פרופסור אהרון וילדבסקי [1] שהייתה הפרזה בהגדרת הסכנה מהחומר.

ב-15 בספטמבר 2006, פירסם ארגון הבריאות העולמי הודעה בה הוא חוזר בו מההגבלה על החומר, שיצאה לפני כמעט 30 שנה, וממליץ לעשות שימוש נרחב ב-די די טי בריסוס בחללים סגורים למניעת מחלת המלריה. הארגון אף טוען שבשימוש נכון, החומר אינו גורם נזק לאנשים ולסביבה [1].

[עריכה] הסכנות שבדי-די-טי

הדי-די-טי כמו גם תוצרי הפירוק שלו הדי-די-די ודי-די-אי, רעילים מאוד לאדם כמו לכל חי. החומרים האלה מוכרים כיום על ידי מרבית משרדי הבריאות במדינות העולם, כולל משרד הבריאות בישראל, כקרצינוגניים, כלומר גורמים למחלות סרטן. מלבד זאת הם גורמים לפגיעה במערכת העצבים, במערכת הרביה ובמערכות נוספות. נקבע שכמות שאיננה מסוכנת נחשבת רק חלק אחד ממיליארד של די-די-טי לליטר מים. על שום מסיסות הדי-די-טי ותוצרי הפירוק שלו בשומנים, הם מצטברים בגוף החי ובמיוחד ברקמות השומן, כך שלבעלי חיים העומדים בראש שרשרת המזון וניזונים מבשר בעלי חיים, נגרמת פגיעה הולכת ומצטברת בבריאותם.

הדי-די-טי, מצוי עדיין במזוננו, למרות הפסקת השימוש בו, עקב זמן מחצית החיים של הדי-די-טי, הארוך יחסית, וכן עקב ייבוא של מוצרי מזון מארצות מתפתחות בהן לא הופסק השימוש בו.

[עריכה] די-די-טי בישראל

בעת קליטת גלי העלייה הגדולים בראשית ימי המדינה, נהגו לרסס את העולים החדשים בדי-די-טי, במטרה להשמיד טפילים שהיו על עורם. פעולה זו נתפסה כמשפילה ביותר בעיני העולים.

[עריכה] הערות שוליים

  1. ^ A. Wildavski, But Is It True? A Citizen's Guide to Environmental Health and Safety Issues (Cambridge, MA, 1995).