לשון חז"ל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

סדרת המאמרים העוסקים
בהיסטוריה של השפה העברית
  • לשון חז"ל
פורטל השפה העברית

לשון חז"ל או עברית משנאית (נקראת גם לשון חכמים) הוא כינוי לניב של השפה העברית שהגיע לשיא תפוצתו בקרב יהודים שחיו בין המאה הראשונה למאה החמישית לספירה. לשון חז"ל נחלקת לשני רבדים עיקריים: "לשון חכמים א'", שבה נכתבו המשנה והתוספתא, ו"לשון חכמים ב'", שבה נכתבו חלקים מן התלמוד הבבלי והירושלמי ומדרשי ההלכה והאגדה.

ההבדל בין העברית של התנ"ך, המכונה "לשון המקרא", לבין לשון חז"ל ניכר מיד לעין, ושימש נושא למחקר של הבלשנים לאורך הדורות. ההבדל הזה היה ידוע גם לדוברי הלשון עצמם, שאמרו "לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמה" (תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף נ"ח ע"ב).

תוכן עניינים

[עריכה] התפתחות לשון חז"ל ואופייה

המעבר בין שני הכרונולקטים - עברית מקראית ולשון חז"ל - היה הדרגתי. מעבר זה ניכר כבר בספרי המקרא המאוחרים, שללשונם קווי דמיון מסוימים ללשון חז"ל. כך גם לגבי הטקסטים שיש בידינו מהתקופה שבין חתימת התנ"ך לכתיבת המשנה, כמו מגילות ים המלח והספרים החיצונים. רוב מדקדקי העברית בימי הביניים, ואיתם החוקרים הראשונים בעת החדשה, סברו שלשון חז"ל היא התפתחות מאוחרת של לשון המקרא; כלומר, השפה העברית המקורית השתנתה בהשפעה לשונות זרות (בעיקר ארמית). חלק מן המדקדקים, למשל מנחם בן סרוק, החשיבו את השינויים ששינתה לשון חז"ל מלשון המקרא כשיבושים של השפה, והתייחסו ללשון חז"ל כאל שפה מקולקלת ומשובשת. יחס זה נמשך גם בתקופת ההשכלה, אשר מחבריה הקפידו לכתוב את ספריהם אך ורק במילים שישנן כבר במקרא ולא במילים שהתחדשו בפי חז"ל.

כנגד הדעה שזלזלה בלשון חז"ל קמו הסוברים שיש ללשון חז"ל מעמד ראוי. דוגמה מפורסמת לנושא שהיה שנוי במחלוקת הוא השורש תר"ם. במקרא המילה "תרומה" היא משורש רו"ם (כמו המילים הֵרים, הרמה). חז"ל יצרו את השורש התנייני תר"ם וחידשו את הפעלים תרם ויתרום. בן סרוק וסיעתו סברו שהפועל הזה משובש ולא תקני. החולקים עליהם (למשל יונה אבן ג'נאח) טענו שיצירת שורשים תניינים היא תופעה לשונית אותנטית ולגיטימית, ולכן השורש תר"ם מותר בשימוש. בין הסוברים כך היה הרמב"ם, שכתב בפירוש המשניות שלו (תחילת מסכת תרומות):

"אמרם בכל המשנה תרם ותורם ויתרום מקשים עליו הבלשנים החדשים, ואומרים שהעיקר הרים ומרים וירים. ואינו קשה באמת, כיון שהעיקר בכל לשון חוזר למה שדברו בו בעלי אותו הלשון ונשמע מהם, ואלו בלי ספק עבריים בארצם, כלומר בארץ ישראל, והנה נשמע מהם תרם וכל מה שהופעל ממנו. וזו ראיה שזה אפשרי בלשון, ושזה מונח מכלל המונחים העבריים. ועל זה הדרך תהיה תשובתך לכל מי שחושב מן החדשים שלשון המשנה אינו צח ושהם עשו פעלים שאינם נכונים באיזו מלה מן המילים. והיסוד הזה שאמרתי לך נכון מאוד אצל המלומדים השלמים המדברים על העניינים הכלליים הכוללים כל הלשונות כולם".

עם השנים הוכיחו חוקרי לשון חז"ל שיש בה מאפיינים לשוניים מקבילים ואף קודמים ללשון המקרא. דעה אחת גורסת, כי לשון חז"ל מייצגת ניב מקביל ללשון המקרא, שהיה קיים בעברית מראשיתה. משערים שהניב היה קיים כשפה מדוברת, ולכן אין לו ביטוי במקרא; ורק בתקופת חז"ל הוא נכנס ללשון הספרות והיה לשפה שבה נכתבו המשנה, התלמודים והמדרשים. דעות אחרות גורסות, כי מדובר בהתפתחות טבעית של השפה העברית, שיש בה השפעות ניכרות של שפות שבאו במגע עם העברית בתקופות מאוחרות, כגון ארמית ויוונית.

אבא בנדויד הציג בספרו "לשון מקרא ולשון חכמים" דוגמאות ל"תרגום" של לשון המקרא ללשון חז"ל.
לשון המקרא (שמואל ב' פרק יב) לשון חז"ל
ויאמר דוד אל עבדיו: המת הילד? ויאמרו: מת.

ויקם דוד מהארץ וירחץ ויסך ויחלף שמלתו,

ויבא בית ה', וישתחו

ויבא אל ביתו וישאל וישימו לו לחם ויאכל.

ויאמרו עבדיו אליו: מה הדבר הזה אשר עשיתה?

בעבור הילד חי צמת ותבך,

וכאשר מת הילד, קמת ותאכל לחם!

ויאמר: בעוד הילד חי,

צמתי ואבכה,

כי אמרתי: מי יודע,

וחנני ה' וחי הילד;

ועתה מת, למה זה אני צם?

האוכל להשיבו עוד?

אני הולך אליו, והוא לא ישוב אלי.

אמר להם דויד לעבדיו: מת התינוק? אמרו לו: הן.

מיד עמד דויד מן הארץ, רחץ וסך ושינה כליו.

בא לו למקדש ונשתחווה

ונכנס לביתו, ביקש ונתנו לפניו פת וסעד.

אמרו לו עבדיו: מה ראית לעשות כן?

בשביל תינוק החי היית מתענה ובוכה

וכיוון שמת אתה עומד וסועד!

אמר להם: כל זמן שהיה התינוק קיים,

הייתי מתענה ובוכה,

כסבור הייתי: מי יודע,

אפשר המקום חן אותי והתינוק חיֶה.

עכשיו שמת, תענית למה לי?

וכי יכול אני להחזירו?

אני הולך אצלו, והוא אין חוזר אצלי.

[עריכה] לשון חז"ל כשפה מדוברת

שאלה שיש לה זיקה לאותו נושא היא האם לשון חז"ל הייתה שפה מדוברת או שהייתה רק שפת כתב וספר, בשעה שהשפה המדוברת הייתה ארמית. הדעה שהייתה שלטת במחקר לאורך המאה ה-19 היא שלשון חז"ל היא שפה מלאכותית שלא שימשה לדיבור אלא רק לכתיבה, כמו הלטינית באירופה של ימי הביניים המאוחרים. אברהם גייגר היה אחד המחזיקים בדעה זו. ייתכן שהשקפה זו לגבי לשון חז"ל לא נבעה רק מניתוח בלשני אלא גם מהתנגדותם של החוקרים, שהיו שייכים לתנועת ההשכלה, לתפיסת עולמם של חז"ל. בתחילת המאה ה-20 פרסם משה צבי סגל מאמר ארוך ובו ניסה להוכיח שלשון חז"ל הייתה שפה מדוברת וחיה, לפחות בתקופת התנאים. אליעזר בן יהודה פרסם בכרך המאמרים של מילונו מאמר, שבו הוא מראה שלשון חז"ל הייתה מדוברת עד סוף תקופת המשנה. המחלוקת הוכרעה סופית כאשר נתגלו בחפירות ארכאולוגיות מכתביו של בר כוכבא מהמאה השנייה לספירה. במכתבים אלה פונה בר כוכבא אל חייליו בעברית של אותה תקופה, ויש ללשונו מאפיינים מובהקים של לשון חז"ל. היום מוסכם שהדיבור בלשון חז"ל נמשך לפחות במאה הראשונה וכנראה גם במאה השנייה לספירה ואחר כך נפסק. בתקופת התלמוד אכן הייתה לשון חז"ל בעיקר שפה כתובה, אולם בכמה כפרים קטנים בארץ ישראל נמשך הדיבור בעברית אפילו עד הכיבוש הערבי במאה השביעית.

משערים שבתקופת הדעיכה של לשון חז"ל, העברית הייתה מדוברת בעיקר בפי פשוטי העם והילדים, ואילו המעמד הגבוה והמשכיל דיבר בלשון בינלאומית - ארמית או יוונית. במספר סיפורים בתלמוד מתואר כיצד הילדים או המשרתים מדברים עברית, ואילו החכמים משיבים להם בארמית. בסיפור אחד מבארת שפחתו של רבי יהודה הנשיא מילים עבריות שהתלמידים שלו לא הכירו.

[עריכה] השפעת שפות זרות על לשון חז"ל

לשון חז"ל הושפעה רבות משפות זרות שהיו מדוברות ביחד איתה. ההשפעה החזקה ביותר הייתה של הארמית; בחלק גדול מתקופת חז"ל הייתה בארץ דיגלוסיה (דיבור בשתי לשונות) של עברית וארמית. הארמית השפיעה בעיקר באוצר המילים, אבל גם בתחום הדקדוק: ביצירת צורות חדשות (כמו משקל קָטוֹל - פעוט, לקוח; בניין נִתַּפְעַל) בשטח ההגייה ובשטח התחביר. דרך הארמית הגיעו ללשון חז"ל גם מילים מן האכדית ומן הפרסית, למשל המילה אתרוג, שאינה קיימת במקרא ומוצאה פרסי.

שפות נוספות שהשפיעו על לשון חז"ל, בעיקר בתחום אוצר המילים, הן היוונית והלטינית, בהשפעת השלטון היווני ואחריו הרומי בארץ. לשון חז"ל משופעת במלים יווניות - סנדל, בסיס, סנהדרין, פנקס ועוד, וגם בכמה מילים לטיניות, למשל ספסל (subsellium), לבלר (libellarius).

[עריכה] תקופת לשון חז"ל

בדרך כלל תוחמים את לשון חז"ל בין תום תקופת הזוגות וחורבן בית שני (כלומר, בסביבות 50-70 לספירה) לבין חתימת התלמוד הבבלי (בערך 485 לספירה). לפני לשון חז"ל דיברו בלשון המקרא, ובדרך כלל בוחנים את לשון חז"ל לפי הדמיון והשוני בינה ללשון המקרא. בתקופה שבין חתימת המקרא למאה הראשונה לספירה אפשר להתייחס לשכבת לשון נוספת, שבה נכתבו מגילות ים המלח וספר בן סירא.

אחרי חתימת התלמוד מתחילה תקופת הביניים של העברית, שבה נכתבו בעיקר פיוטים, מדרשים, ספרי הלכה ופרשנות וספרי אמונה ומחשבת ישראל (כגון ספר חסידים או משנה תורה להרמב"ם).

בתוך לשון חז"ל מבחינים בשלוש תקופות משנה:

  • "משנה ראשונה"
בתוך המשנה אפשר לזהות בבירור משניות שהן קדומות מצד תוכנן ולשונן. מתארכים את המשניות האלה לזמן שבו בית המקדש השני היה קיים, כלומר, לפני שנת 70 לספירה. רוב המשניות האלה עוסקות בהלכות הנוגעות לבית המקדש (למשל: מסכת תמיד ומסכת מידות). מצד הלשון יש להן מאפיינים מובהקים, וניכרת בהן קירבה רבה ללשון המקרא.
זו הלשון שבה נכתבו המשנה, התוספתא ומדרשי ההלכה. כאמור, בתקופה זו לשון חז"ל עדיין הייתה מדוברת בפי העם. מניחים שהדיבור פסק במהלך המאה השנייה לספירה.
הלשון שבה נכתבו התלמודים. בתקופה זו העברית כבר לא הייתה מדוברת, והלשון הכתובה מעורבת בארמית. מחלקים את לשון האמוראים לשני חלקים: לשון אמוראי ארץ ישראל (שבה נכתבו התלמוד הירושלמי וחלק מהמדרשים) ולשון אמוראי בבל (שבה נכתב התלמוד הבבלי).

[עריכה] מקורות להכרת לשון חז"ל

[עריכה] כתובות

החומר האפיגרפי מתקופת חז"ל הוא מועט יחסית. מתקופת המשנה נמצאות בידינו אגרות בר כוכבא. בכמה בתי כנסת עתיקים נמצאו עשרות רבות של כתובות מתקופות מאוחרות יותר, בעיקר מתקופת האמוראים, למשל כתובת ברעם, כתובת עין גדי, כתובת חמת טבריה וכתובת רחוב.

[עריכה] עדי נוסח

כתבי היד המוקדמים ביותר שקיימים לנו ללשון המשנה הם מהמאה השמינית, ורובם מהמאה העשירית והלאה, כך שקיים פער של כ-800 שנה בין עריכת המשנה לבין הנוסח שקיים לפנינו. אף על פי כן ניתן ללמוד הרבה מכתבי היד, וניכרים בהם הבדלים רבים מהנוסח המצוי היום בדפוסים.

כתבי היד החשובים של המשנה הם, בסדר יורד: כתב יד קאופמן, כתב יד פארמה א, כתב יד קמברידג'-לו וכתב יד פריז. אלה כתבי יד של המשנה כולה, ויש גם כתבי יד טובים של חלקים מהמשנה, בהם כתב יד פארמה ב וכתב יד אנטונין. זאת מלבד מאות קטעים מגניזת קהיר, בהם כאלה המנוקדים בניקוד בבלי.

כתבי יד של ספרי תנאים אחרים - כתב יד ותיקן 32 לספרי וכתב יד ותיקן 66 לספרא.

הבעיה העיקרית של כתבי היד היא ה"תיקונים" שערכו בהם המעתיקים; אלה, שהיו רגילים ללשון המקרא, סברו שהצורות המיוחדות ללשון המשנה שנקרו לפניהם הן טעויות, ושינו את הנוסח לצורה שהכירו. בדפוסים הבעיה החמירה הרבה יותר, והמדפיסים הראשונים מתפארים שתיקנו את הנוסח המודפס "על פי הדקדוק" (כלומר, על פי הדקדוק של לשון המקרא).

[עריכה] מסורת העדות

חומר נוסף על לשון חז"ל אפשר לגלות על פי מסורות הקריאה של המשניות כפי שהתגלגלה לאורך הדורות. למשל, הכפלת האות ר בדגש חזק, שנעלמה מרוב כתבי היד ומכל הדפוסים בהשפעת לשון המקרא, השתמרה אצל התימנים ואצל חלק מעדות המזרח, כפי שהראה חנוך ילון.

[עריכה] עדויות עקיפות

עדויות עקיפות על לשון חז"ל אפשר למצוא בעברית של השומרונים; חוקרים (ובראשם זאב בן חיים) הוכיחו שהם קוראים את התורה בהגייה שדומה להגיית לשון חז"ל. עדויות נוספות ניתן למצוא בתעתיקים של המקרא ליוונית וללטינית, למשל ההכספלה של אוריגינס או הוולגטה של הירונימוס (שיש בה תעתיק של המקרא לאותיות לטיניות על פי מה ששמע, לפי עדותו, מפי יהודים בבית לחם במאה הרביעית לספירה - באמצע תקופת חז"ל).

[עריכה] מאפיינים לשוניים של לשון חז"ל

ללשון חז"ל מאפיינים לשוניים רבים מאוד, המבדילים בינה לבין לשון המקרא. כאן יובאו רק דוגמות מעטות.

[עריכה] מאפיינים מתחום תורת ההגה

  • התלכדות של העיצורים שׂ (שי"ן שמאלית) ו-ס, עד כדי חילוף חופשי ביניהם. בכתבי היד אפשר למצוא צורות כמו "סעורה", "סמח".
  • התלכדות של העיצורים מ ונ בסוף מילה: בכתבי היד נמצא אוכלים/אוכלין, הם/הן ואפילו אדם/אדן, שלום/שלון.
  • נשילה של א בתחילת מילה: במקום ר' אליעזר נמצא ר' ליעזר.
  • מעבר של התנועה i ל- e: בכתבי היד הלל הזקן מנוקד הֶלֵל, וכך גם בתעתיק של תרגום השבעים.
  • למילים המסתיימות בתנועה נוסף נ בסופן: פשתה > פשתן, למעלה > למעלן, הלאה > להלן.
  • ערעור העיצורים הלועיים ח, ע - תופעה שקיימת בעיקר בתקופת האמוראים, ויש לה עדות מפורשת בתלמוד הירושלמי (מסכת ברכות, פרק ב, דף טז, ב), שם היא מיוחסת לעברית שבפי תושבי בית שאן, חיפה וטבעון. "תני אין מעבירין לפני התיבה לא חיפנין ולא בישנין ולא טיבעונין מפני שהן עושין היהין חיתין ועיינין אאין אם היה לשונו ערוך מותר" (ירושלמי, ברכות, ב, ט"ז, ב).

[עריכה] מאפיינים מתחום תורת הצורות

  • כינוי הקניין לזכר הוא ָךְ (ביתָךְ) ולנקבה ִיךְ (ביתִיךְ).
  • צורות העבר והעתיד המהופך (ויאמר, ולקח), העתיד המוארך (נלכה) והעתיד המקוצר (ויַעַשׂ) נעלמו כמעט לגמרי (יש כמה פעלים בעתיד מקוצר בפרקי אבות).
  • בניין פֻעַל נעלם ונשאר רק בבינוני.
  • צורות "תפעלנה" לנוכחות ולנסתרות נעלמה והתמזגה עם "יפעלו".
  • בניין התפעל הופך לבניין נתפעל, והוא הסביל של פיעל במקום פֻעַל.
  • התרחב מאוד השימוש בשמות פעולה, שבמקרא הם נדירים, כגון קטילה והקטלה; וכן התרחבה תפוצתם של משקלים כמו קטלן, קָטוֹל.
  • הדמות של פעלים מגזרת נחי ל"א לגזרת נחי ל"י. לדוגמה, המילה "לקרוא" (ששורשו קר"א) של לשון המקרא הפכה בלשון חז"ל ל"לקרות" והתנהגה כאילו שורשה קר"י. והמילה "מצאנו" (משורש מצ"א) הפכה ל"מצינו" על משקל "שתינו".

[עריכה] מאפיינים מתחום התחביר

התחביר של לשון חז"ל שונה במובהק מתחביר לשון המקרא. תחביר לשון המקרא הוא תחביר פַרַטקטי, המבוסס על איחוי של משפטים העומדים בפני עצמם בעזרת מילות חיבור. לעומת זאת תחביר לשון חז"ל הוא תחביר היפוטקטי, המבוסס של משפט שיש בו משפט עיקרי ופסוקיות המשועבדות לו באמצעות מילות קישור וכינויי זיקה. בהקשר זה תופסת מקום חשוב בלשון חז"ל מילת הקישור "שֶ" ונגזרותיה: מפני ש, כדי ש, אף על פי ש וכיוצא בזה - שימוש שאינו נמצא כמעט במקרא, גם לא בצורה המקראית "אשר".

בלשון חז"ל החלו להשתמש בצורה "היה + בינוני (הווה)" לציון עבר מתמשך. לדוגמה: "היו מסובין".

[עריכה] אוצר מילים

לשון המקרא לשון חז"ל
ילד תינוק
עץ אילן
זקן קשיש
חיכה המתין
קנה לקח
אנחנו אנו

תחום אוצר המילים הוא התחום שבו ניכר ביותר ההבדל בין לשון המקרא ולשון חז"ל. בטבלה משמאל מובאים מילים מקבילות, שיש להן אותו פירוש, בלשון המקרא ובלשון חז"ל. מלבד זאת מילים רבות מאוד שינו את משמעותן בדרך של הרחבה, צמצום או גיוון בין לשון המקרא ולשון חז"ל, למשל המילה "גר" בלשון המקרא משמעה אדם בארץ זרה, ואילו אצל חז"ל משמעה מי שהצטרף לעם היהודי. הפועל "סָתַם" במקרא פירושו סגר, ובחז"ל פירושו - לא הסביר.

שינויי המשמעות ואוצר המילים הם גם תוצאה של שינויים פנימיים בתוך השפה (ומכאן אחת הראיות שהיא הייתה שפה מדוברת), וגם השפעה של שפות זרות, בעיקר ארמית, יוונית ופרסית, כפי שכבר הוזכר.

[עריכה] כתיב

כתיב לשון חז"ל מלא יותר מן הכתיב של המקרא. התנועות u,i מלאות כמעט תמיד, והתנועות e,o מלאות בחלק מן המקרים. עם זאת, במילים שהן נפוצות במקרא נשאר בדרך כלל הכתיב המקראי החסר.

[עריכה] חוקרים חשובים של לשון חז"ל

בין החוקרים שחקרו את לשון חז"ל בדורות האחרונים ניתן למנות את משה צבי סגל, יחזקאל קוטשר, חנוך ילון, יעקב נחום אפשטיין, משה בר אשר,גדעון הנמן, ועוד רבים. להבדלים שבין לשון חז"ל ולשון המקרא נתנו דעתם גם מחדשי השפה העברית, ובהם אליעזר בן יהודה וחיים נחמן ביאליק.

[עריכה] לקריאה נוספת

  • קובץ מאמרים בלשון חז"ל, עורך משה בר אשר, הוצאת אקדמון
  • אבא בנדויד, לשון מקרא ולשון חכמים
  • חנוך ילון, מבוא לניקוד המשנה

[עריכה] קישורים חיצוניים

ערך מומלץ
שפות אחרות