הברווז (דמות)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הברווז
הגדל
הברווז

הברווז הוא דמות בדיונית שיצר דודו גבע בספריו, בטורי הקומיקס ובמדורי העיתונות שלו. במהלך עבודתו, הפך הברווז לסמל הידוע ביותר לעבודתו של גבע.

הברווז הופיע לראשונה במסגרת עבודתו של גבע במקומון הירושלמי "כל העיר", לאחר מכן הופיע בספרו של גבע "דרדר במדבר" (1983). רק בשנת 1984, עם תחילת עבודתו של גבע, אמן קומיקס וקריקטורות הידוע אז מעבודתו האמנותית בספר "זו ארץ זו" (1980) ובעיקר מעבודתו עם קובי ניב במקומונים "העיר" ("יוסף ואחיו") ו"כל העיר" ("אהלן וסהלן") ובסדרת ספרי "מגוחך" (1981-1983), בעיתון "חדשות", קיבל הברווז את מלוא תשומת הלב. ב"חדשות" מונה גבע לאייר את הקריקטורה היומית, הפותחת את העיתון, אך במקום איור הקריקטורה המוכרת העוסקת בענייני אקטואליה, החליט גבע להמירה לריבוע קומיקס בשם "שירת הברווז", איור פשוט, לרוב במבנה קבוע, שאינו עוסק כלל בענייני השעה הבוערים.

הברווז, הדמות הבולטת, המואנשת והכמעט-יחידה במדור הקומיקס, תואר במספר סיטואציות; בכלוב עם האריה, עם אסופת ברווזים בדרך לשחיטה, אצל הקצב ולבסוף - בביתה של האם המבשלת. כל יום בשבוע תוארה אחת מהסיטואציות בשילוב מפנה מסוים, הן בבועות הדיבור של הדמויות והן במבנה ובסדר הדמויות. "ההרגשה שכל רגע יתקעו בך סכין היא מאוד ישראלית – נפשית וחברתית" אמר גבע בראיון (1994) "הברווז הוא אנחנו".

"שירת הברווז"
הגדל
"שירת הברווז"

הברווז התקבל מיד על ידי קוראי העיתון בכלל, ועל ידי אוהבי דודו גבע בפרט, ומידית הפך לסמל הבולט ביותר לאישיותו ולעבודתו של גבע. "מה שמעניין אותי בברווזים זה שמצד אחד זה מין בעל חיים נלעג, צעצוע נחמד לילדים, ומצד שני אוכלים אותו" אמר גבע בראיון לעיתון "מעריב". ב1986 השיג הברווז הישג מיוחד, כשהופיע בגליון יום העצמאות המיוחד של העיתון יושב במקומו של נשיא המדינה. ההשוואה המיידית, שנעשתה על ידי אוהבי דודו גבע, נעשתה בין דמותו הידועה "יוסף" ובין הברווז העדכני "גם הברווז וגם יוסף הם לוזרים" אמר גבע באותו ראיון, "ההבדל בין יוסף לברווז הוא שהברווז זה אותו הדבר עם המוות בסוף". עוד השוואה שנוצרה לאורך השנים היא בין גבע עצמו לברווז: "כנראה שיש בי צד כזה, אחרת למה נמשכתי אליו. צד אחד שמשעשע את קוראיו אבל מרגיש קורבן" אמר גבע "אני לא יודע מתי אני ברווז ומתי אני משתמש בו".

בניגוד ליוסף, הברווז כיכב כדמותו הראשית של גבע בשנות ה-90, וזאת למרות הצהרתו בעיתון "מעריב": "אני מעביר את הברווז להקפאה עמוקה". בשנת 1992, לאחר תחקיר של שלוש שנים, שבהן חקר על ברווזים מקטעי עיתונות, ספרים וראיונות, הוציא גבע את הספר "הברווז", וזאת לטענתו כדי "לחתום את את תקופת הברווזים בחיי". הספר כלל קטעי עיתונות שונים, קטעים כתובים, סיפורי קומיקס ארוכים ואיורים קצרים (אסופות של מדורי "שירת הברווז" מ"חדשות"). כמו כן, בשנת 2002 חזר הברווז לתודעת קוראי "הארץ" במדור "שתיקת הברווז" שנערך, אויר ונכתב על ידי גבע במקומון התל אביבי "העיר", ולאחר מכן במסגרת ספר - שתיקת הברווז (2005), שם קיבל הברווז הופעה שונה וחדשה, כתל אביבי מריר ולא-מצליח.

אך לא רק הומור הביא הברווז לגבע, אלא גם סכסוכים וקשיים. בינואר 1992, עם הוצאת ספרו "הברווז", תבעה חברת "וולט דיסני" את גבע על שימוש בדמותו של דונאלד דאק ללא רשותם, כאקט של הפרת זכויות יוצרים. בספר, מופיעה דמותו של דונאלד דאק בסיפור "מובי דאק" בעת קיום יחסי מין עם שתי תרנגולות. לטענת "דיסני", הדבר פוגע בערכי המשפחה אותם מייצגת החברה. גבע הפסיד במשפט, חויב בהוצאות של 60,000 שקלים והוכרח לפרסם את הספר ללא דונאלד דאק.

"שתיקת הברווז"
הגדל
"שתיקת הברווז"

עוד סכסוך שנוצר בגלל הברווז היה כשגבע התארח בתוכנית הטלוויזיה של מרב מיכאלי, "שישי חי". כשניסו השניים לבשל ברווז, שיצא לבסוף שרוף, אמר גבע "יש לשלוח את הברווז הצלוי ליד ושם". לאחר תלונות רבות, החליטה הנהלת זכיינית השידור "קשת" שלא תארח את גבע יותר במסגרת שידוריה. לאחר מותו המפתיע של גבע בפברואר 2005, שידרה "קשת" את ראיונו האחרון של גבע. רוב אמצעי התקשורת שהתייחסו למותו ורוב ההספדים, נכתבו תחת הכותרת "מותו של הברווז".

[עריכה] קישורים חיצוניים