מרד החשמונאים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מרד החשמונאים הינו מרד יהודי בשלטון היווני-סלאוקי ובמתייוונים, בהנהגת משפחת החשמונאים. המרד החל בשנת 167 לפנה"ס והסתיים בשנת 161 לפנה"ס. סיום המרד, בניצחון החשמונאים, הוביל להחלת השלטון היהודי העצמאי בארץ ישראל. לזכר המרד נקבע במסורת היהודית חג החנוכה.
[עריכה] רקע מדיני
לאחר שיבת ציון לא הוקמה מדינה עצמאית יהודית בארץ ישראל. הארץ הייתה בתחילה חלק מן האימפריה הפרסית עד שנכבשה בידי אלכסנדר הגדול בשנת 332 לפנה"ס, ולאחר מותו הוחזקה בידי בית תלמי, מלכי מצרים. היישוב היהודי בארץ היה אך אחד מכמה מרכזים של קיום יהודי, כאשר מרכזים חשובים נוספים היו בבבל ובמצרים.
המזרח התיכון ובכללה ארץ ישראל הושפעה רבות בתקופה זו מן התרבות ההלניסטית.
בימי המלך אנטיוכוס השלישי מן השושלת הסלאוקית, בשנת 218 לפנה"ס, כבשה הממלכה הסלאוקית את ארץ ישראל מידי המצרים אשר החזיקו בה. בתחילה החזיק אנטיוכוס בגישה אוהדת כלפי היהודים, אך יורשיו סלאוקוס הרביעי ואנטיוכוס הרביעי (אפיפנס) שאפו להפיץ בקרב כל נתיניהם את התרבות ההלניסטית, וגזרו גזירות על קיום הדת היהודית. ההתערבות הסלאוקית התחילה בהדחת הכהן הגדול חוניו השלישי ומינויו של יאסון אחיו במקומו. יאסון ביקש להפוך את ירושלים לפוליס הלניסטית ושילם לשלטונות כסף בתמורה למינוי. בסופו של דבר הודח גם יאסון על ידי מתייוונים קיצוניים שסברו שהוא מתון מידי ובמקומו מונה מנלאוס שבזז את אוצרות המקדש והנהיג בו עבודת אלילים.
בתקופה שקדמה למרד החשמונאים החלה דעיכתה של האימפריה היוונית-סלאוקית, ועלייתה של האימפריה הרומית על חשבונה, שבאה לאחר תבוסת אנטיוכוס השלישי בקרב מגנסיה. הרומאים מנעו איחוד של שתי הממלכות היווניות הקרובות (הסורית והמצרית), והחלישו את מעמד השלטון הסלאוקי.
[עריכה] רקע חברתי
המרד החשמונאי התמקד בעימות של החשמונאים נגד היהודים המתייוונים, בעוד ליוונים עצמם היה משקל קטן יחסית במאורעות. הרקע למרד היה תהליך ההתייוונות של השכבות הגבוהות בקרב היהודים, אשר אימצו מנהגים יווניים, והתנגדות השכבות הנמוכות והעממיות לתהליך זה.
לתהליך זה היו כמה ביטויים עיקריים:
[עריכה] ריבוד מעמדי
עד תקופת שלטון היוונים, חיו היהודים או כישות עצמאית (עד אמצע בית ראשון) או כאוטונומיה תרבותית-דתית תחת שלטון אימפריות שונות (החל מאמצע ימי בית ראשון). במרכז האוטונומיה היהודית עמד בית המקדש, אשר היווה בעיקר מרכז פולחני, סביבו התרחשו באופן בלתי-מעוצב פעילויות חברתיות שונות.
החברה היהודית אופיינה בסממנים אנארכיים, והבדלי המעמדות נבעו בעיקר מהבדלי עושר כלכלי, ולא מזכויות שלטוניות. המרכז השלטוני הפנימי היה בית המקדש, שכאמור, עיקר פעילותו הייתה דתית. שלטון האימפריה נותר חיצוני, ומעורבותו בתהליכים האנארכיים הפנימיים הייתה דלה.
לעומת מצב זה, האימפריה היוונית הייתה שונה במהותה, בשל נטייתה הייחודית להלניזם, כלומר- לאיחוי תרבותי של העמים הכבושים בתרבות היוונית. מתוקף השיטה ההלניסטית, נתהווה תהליך ההתייוונות, שמשמעותו עירוב סממנים יווניים בתרבות היהודית.
צורת התרבות היוונית הייתה אוליגרכית בטבעה, כלומר מבנה השלטון היווני התבסס על קיומה של שכבת אזרחים שלטת, שהיוו את עילית העם. היוונים שאפו להפוך את ירושלים לפוליס יוונית, בה נהוגה אזרחות. האזרחות העניקה לשכבות העליונות של העם היהודי זכויות ומנהגים מיוחדים, אשר הפרידו אותן משאר שכבות העם, ולמעשה קבעו אותן כשכבה שלטונית, וזאת בניגוד לשיטה האנרכית אשר נהגה לפני כן.
עלייה זו במנהגים יווניים, הביאה לחיזוקם מרכזי תרבות יווניים, בעוד מעמדו של בית המקדש כמרכז תרבותי דועך. למעשה, עברה הנהגת העם מהנהגה דתית-רוחנית-אנארכית, לשליטה אזרחית-ריכוזית בעלת נטייה לאריסטוקרטיה (זכויות יתר אציליות).
זכויות היתר פגעו במעמדות הנמוכים, שנהנו לפני כן מזכויות שוות בפני הרשות הדתית (שלא הבחינה בין יהודים עניים לעשירים), וההבדלים הכלכליים הפכו להבדלי שליטה. פער מעמיק זה היווה מרכיב מרכזי בתהליך התהוות מרד החשמונאים, שהתבסס על השכבות העניות הפגועות.
[עריכה] שינוי שיטת המיסוי
עד לתקופת השלטון היווני, נקבע המיסוי באופן פשוט, על ידי קביעת מכסות-מס ועמידה בהן. המיסוי היה הביטוי העיקרי לשלטונה של האימפריה השלטת, ונאסף באופן קבוע.
מלבד המיסוי החיצוני, הונהג מיסוי פנימי לבית המקדש, כמעשרות. מעשרות אלו נקבעו באופן שווה לכל משפחה, ונגבו מכל המשפחות היהודיות בלי הבדלי מעמד. מיסוי זה, אשר נוצל לצרכי תחזוקה של בית המקדש ולא הצריך מערכת גבייה רחבה, ביטא את ההתנהלות האנארכית של היישוב היהודי, שכן לא היה מס לצרכי שלטון אלא לצורכי דת.
שיטת המיסוי של האימפריה היוונית הייתה שונה, ובה נקבעו נציבים מתוך העם הכבוש. לנציבים אלו הוענקו זכות מיסוי חופשית, והם נאלצו לעמוד במכסה קבועה. חריגה מהמכסה כלפי מטה, חייבה את הנציב לשלם מכספו הפרטי, בעוד שחריגה כלפי מעלה השאירה את הנציב עם העודף.
שיטה זו יצרה מעמד עשיר של נציבים, אשר גבה מס לצורכי רווח ולא על-מנת לספק את האימפריה. תהליך זה הציב את המעמדות השונים בעימות סביב גובה המס, אשר ליבה את מרד החשמונאים.
[עריכה] מהלך המרד
מתתיהו הכהן, בן יוחנן בן שמעון החשמונאי, היה כהן שחי בעיר מודיעין במאה השנייה לפנה"ס, בימי אנטיוכוס אפיפנס. משפחתו הייתה משפחה יהודית כהנית משבט לוי. למתתיהו היו חמישה בנים - יוחנן הגדי, שמעון התרסי, יהודה המכבי, אלעזר החורני, ויונתן הוופסי.
מתיתיהו הכהן וחמשת בניו לא יכלו לעמוד מן הצד אל מול גזירותיו של אנטיוכוס. כאשר הגיע לעירם מודיעין פקיד בשם אפלס, על מנת לכפות את גזירות השמד, הרגו מתתיהו ובניו את הפקיד, וכן כמה מן היהודים המתייונים אשר ביקשו להקריב קורבנות לאלילים. קריאתו של מתתיהו "מי לה' אלי!" הייתה פתיחה לתקופה סוערת בתולדות עם ישראל, תקופה של מרד, של עצמאות, ולבסוף של סכסוך אחים ואובדן העצמאות, היא תקופת החשמונאים.
המרד היה בעיקרו מרד של שכבת האיכרים הענייה שהתגוררה בפריפריה, אל מול שכבת המתייוונים שמוקדה בירושלים, אותה ניסו להפוך לפוליס יוונית. המרד נשא אופי של לוחמת גרילה, שכן המתייוונים נעזרו בחילות יווניים סדירים בעוד המורדים היו בעלי אופי מחתרתי, והתבססו על מסתור במערות יהודה. בנוסף הצטרפו שכירי חרב יהודים רבים למרד בצד המכבים, בעיקר שכירי חרב ממצרים.
הצבא היווני לחם בעיקר בשיטת הפלנקס, והמורדים יזמו התקפות פגע-וברח כנגד צבא זה. עם התקדמות המרד, השיגו המורדים נשק מהיוונים, ומצב הכוחות השתנה לטובתם, דבר שהשפיע על צורת הלחימה, שהפכה לחזיתית יותר.
המרד כנגד השלטון ההלניסטי החיצוני, וכנגד המתייונים מבית, התפשט עד מהרה ברחבי הארץ. לאחר מותו של מתתיהו בשנת 166 לפנה"ס לקח את מקומו כמנהיג המרד יהודה המכבי.
| קרבות מרד החשמונאים | |||||||||
| 1 | 2 | 3 | 4 | * | 5 | 6 | 7 | 8 | |
| אתר הקרב: | מעלה לבונה | בית חורון | אמאוס | בית צור | שחרור ירושלים ובית המקדש | בית זכריה | כפר שלמא | חדשה | אלעשה |
| שנה לפה"ס: | 167 | 167 | 165 | 164 | 164 | 162 | 162 | 161 | 161 |
| המצביאים: | אפולוניוס מושל שומרון שנפל בקרב |
סירון מושל קוילה שבסוריה |
גורגיאס ואיתו ניקנור ותלמי בכירי מצביאיו של ליסיאס |
ליסיאס שר הצבא |
* | ? | ניקנור שר הצבא |
ניקנור שר הצבא שנפל בקרב |
בכחידס מטובי מצביאי דמיטריוס הראשון |
[עריכה] פרוץ הקרבות כנגד הסלאוקים
יהודה המכבי התייצב בהנהגת המרד, ולא נרתע מלהתייצב מול הצבא הסלאוקי במלחמה גלויה.
חיל המצב הסלאוקי בירושלים היה קטן ולא יכול היה לדכא את ההתנגדות לבדו, ולכן שלחו השלטונות הסלאוקים עזרה מבחוץ. פעם אחת מצפון, פעם שנייה מצפון מערב, פעם שלישית מדרום מערב ופעם רביעית מדרום. יהודה המכבי סיכל את כל הנסיונות הללו, תוך כדי גרימת אבדות כבדות לצבא הסלאוקי.
הקרבות הראשונים נגד הצבא הסלאוקי נערכו על הצירים המובילים לירושלים. הדרך לירושלים מן השפלה עברה אז (ולמעשה עד אמצע המאה ה-19) בעמק איילון, בנתיב הקרוב לכביש 443 של ימינו. המורדים ניתקו את חיל המצב הסלאוקי, ששכן במצודת החקרא שבירושלים ואת המתייוונים מבסיסיו החשובים של השלטון הסלאוקי בשפלה (בייחוד העיר גזר) ובמישור החוף (בייחוד בערי החוף עכו ויפו).
[עריכה] ניצחונות ראשונים
ניצחונו הראשון של יהודה המכבי היה בקרב ליד שומרון. צבאו של אפולוניוס מושל שומרון, שניסה להגיע לירושלים מצפון הותקף מן המארב, הובס ואפולוניוס נפל חלל בשדה הקרב. מיד לאחר מכן יצא כנגדו מצביא סלאוקי נוסף בשם סיירון, שהיה מושל קוילה שבסוריה. סיירון ניסה לעלות עם צבאו לירושלים מכיוון השפלה, אך הותקף על ידי כוחותיו של יהודה המכבי במעבר הקשה של הדרך במעלה בית חורון. בקרב, אשר מאז ידוע כקרב בית חורון הוכה המושל בידי יהודה המכבי. תבוסתו של סיירון הייתה הגורם, שהעיר את העם מדיכאונו, ומכל רחבי הארץ נהרו צעירי ישראל להצטרף אל לוחמיו של יהודה המכבי.
השמועות על ניצחונותיו של יהודה המכבי הגיעו אל אנטיוכוס והרגיזו אותו מאוד. אולם, הוא היה אז בהכנות למלחמה בפרתים, אוייביהם המסורתיים של הסלאוקים. לפיכך במקום לבוא ליהודה בעצמו שלח את אחד משרי צבאו ליסיאס, שהיה מושל חלקה המערבי של הממלכה בעת היעדרו. ליסיאס שלח ליהודה כוח צבאי גדול למדי בראשות שלושה מבכירי מצביאיו, ובראשם גורגיאס. כמובן שהמלחמה בפרתים משכה את עיקר הצבא הסלאוקי ולכן החיל שנשלח היה לא גדול יחסית.
[עריכה] קרב אמאוס ותוצאותיו
ליסיאס שלח מיד גייס ליהודה בראשות המצביא גורגיאס, שחנה באמאוס על גבולה המערבי של יהודה. חילו של יהודה המכבי התרכז במצפָּה צפונית לירושלים. כשנודע ליהודה המכבי, שגורגיאס יצא עם כחמשת אלפים איש למצפה כדי להכות את היהודים בהתקפת פתע בלילה, הוא מיהר עם צבאו לאמאוס והיכה את שאר המחנה היווני, שישב שם. גורגיאס, שלא מצא את אוייביו במצפה, שב למחנהו באמאוס וראה את מחנהו ההרוס וחילות יהודה ערוכים מולו לקרב. צבאו של יהודה הדף את צבאו של גורגיאס למישור החוף והבריח אותו מיהודה. ניצחונו של יהודה בקרב אמאוס נחשב לאחד מנצחונותיו המזהירים. בקרב זה מוטט יהודה את האחיזה הסלאוקית ביהודה, ואיים ישירות על הצבא הסלאוקי בירושלים. ניצחון זה חיזק את יהודה המכבי, וחוגים רחבים, שהיססו להצטרף אליו, עשו זאת.
רק אחרי ניצחון יהודה באמאוס הבינו הסלאוקים לגמרי את תוצאות המרד החמורות בעיניהם שלא דוכא. אנטיוכוס הבין, שגזירות הדת היו משגה פוליטי חמור. אנטיוכוס בהסתמך על מידע, שנתן לו הכהן הגדול, המתייוון מנלאוס, לפיו היהודים מעוניינים לחזור לבתיהם ולעסקיהם בשקט, שלח איגרת אל הגירוסיה (מועצת הזקנים) היהודית. באיגרת זו ניתנה פקודת חנינה, אשר אפשרה למורדים לחזור לבתיהם ללא עונש ולחזור לחוקי היהדות כמו לפני הגזירות. אולם, לא נאמר בה על טיהור בית המקדש, הסרת עבודת האלילים שבו, ביטול השינויים, שנעשו בבעלות הקרקע לטובת המתייוונים או על החקרא. כמו כן עפ"י האיגרת נותרה הגירוסיה בהנהגת מנלאוס הגוף המייצג של האומה היהודית, ולא נאמר בה דבר על יהודה המכבי כמנהיג.
יהודה ומחנהו לא היו מוכנים לקבל הסדר, שהתעלם מקיומם והשאיר את מנלאוס בראש הנהגת העם.
[עריכה] קרב בית צור ותוצאותיו
ליסיאס, שרגז מהמפלה הקודמת החליט לנקום, והביא איתו חיל גדול יותר מהקודם. ליסיאס רצה להפתיע ולפלוש ליהודה דרך מדבר אדום מכיוון דרום מאזורים לא מיושבים ביהודים, אך יהודה גילה את תכסיסו וחסם בפניו את הדרך לירושלים. נערך קרב בין שני הצבאות סמוך לבית צור שמדרום לירושלים ובו ליסיאס הוכה תבוסה ניצחת.
אחרי התבוסה הבין ליסיאס שאין די בהחזרת החירות הדתית, כשמנלאוס משמש בתור הכהן וכי עליו לדבר עם מחנה המורדים. ספר מכבים ב' יא' מספר על משא ומתן בין הצדדים. כמו כן מצוינת שם תעודה המכוונת אל "המון היהודים" ולא אל הגירוסיה, ומתייחסת למסמך, שקיבל ליסיאס על ידי שליחי היהודים.
ליסיאס הלך לקראת יהודה והיה מוכן לויתורים, אך השאיר לאנטיוכוס אפיפנס את המילה האחרונה. צירים רומאיים, ששהו באנטיוכיה באותה העת שלחו איגרת אל היהודים, ובה הם הביעו הסכמה לדברים שאישר ליסיאס, והציעו ליהודים לשלוח אדם, שיבהיר את השקפות היהודים, כדי שיוכלו לייצג את עניין היהודים בפני אנטיוכוס. ראוי לציין, שזאת הפעם הראשונה, שידוע שהרומאים מתערבים בענייני יהודה ישירות. הממלכה הסלאוקית הייתה האויבת המשותפת של יהודה ורומא מכאן שיתוף הפעולה. המקורות לא מוסרים דבר אודות המשך המשא ומתן, אולם באותו הזמן מת אנטיוכוס ממחלה בפרס. יהודה ניצל את שעת הכושר הזו והשתלט על ירושלים.
[עריכה] שחרור ירושלים ובית המקדש
יהודה הצליח לשחרר את כל ירושלים, פרט לחקרא, ששימשה מפלט ליוונים ולמתייוונים היהודים. המקדש טוהר, והחשמונאים המנצחים חגגו את חג החנוכה בפעם הראשונה בשנת 164 לפנה"ס. כמו כן ערך יהודה תיקונים פנימיים בחיי העם. "חוקי האבות" חזרו למעמדם כיסוד המשפטי המחייב בחיי החברה והמדינה בישראל, ונאספו ספרי תורה, שניצלו משרפה בגזרות אנטיוכוס.
ליסיאס לא שב ליהודה במשך שנתיים. באותו הזמן מת המלך והיו סכסוכים קשים על ירושת הכתר הממלכה הסלאוקית בעקבות מות המלך, וליסיאס לא יכול לעזוב את סוריה. בסופו של דבר לשלטון עלה בנו של אנטיוכוס הרביעי, אנטיוכוס החמישי (המכונה אוופטור), שהיה ילד בן 9 בלבד, וליסיאס היה השליט בפועל. את ההפוגה הזאת ניצל יהודה לביצור והרחבת ירושלים וגבולות הארץ. ארץ ישראל הייתה בתקופה זו ביתם של עמים ועממים שונים, והאוכלוסייה היהודית בה הייתה פזורה במרכזים שביניהם ערים נוכריות. יהודה קשר קשרים עם יהודים בחלקים הרחוקים של הארץ כששמע על מצבם הקשה, לפיכך שלח את אחיו שמעון התרסי לגליל ויצא לסייע ביחד עם אחיו יונתן הוופסי ליהודים בגלעד. כמו כן נקם באדומים שבדרום ובפלשתים אשר על חוף הים. לבסוף פנה אל מצודת החקרא כדי לטהר את ירושלים ממעוזו האחרון של שלטון הנכר.
[עריכה] קרב בית זכריה ותוצאותיו
ליסיאס לא יכול לשבת בחיבוק ידיים לנוכח הנעשה ביהודה והחליט לשים סוף לשלטון החשמונאים בארץ. הוא הבין, שהשתלטות יהודה על החקרא תגרור בעקבותיה ניתוק של יהודה מהממלכה הסלאוקית. הוא אסף חיל גדול, שיתכן וכלל אף 20-30 פילי מלחמה וצעד עם צבאו לירושלים מכיוון דרום. ליסיאס כבש את בית צור, שהייתה גבולה הדרומי של יהודה. יהודה המכבי נאלץ להסיר את המצור ממצודת החקרא ולצאת לקראת ליסיאס. יהודה התייצב מול כוחות ליסיאס, אולם כוחו לא עמד לנוכח עליונותו הצבאית של ליסיאס. בקרב שפרץ ליד בית זכריה הובס צבאו של יהודה, והוא נאלץ לסגת לירושלים ולהתבצר בהר הבית.
בקרב זה נפל גם אלעזר המכבי, אחיו של יהודה. על פי המסורת הוא ראה בין הפילים של האויב פיל אחד ובו אפיריון מלכותי. אלעזר חשב, שהמלך יושב עליו (המלך הצעיר אנטיוכוס החמישי נכח בקרב), והוא סבר שאם יהרוג את המלך הדבר יגרום לבלבול מחנה האויב ונסיגתו. בלהט של גבורה פרץ לשורות האויב וזחל מתחת לפיל ודקר אותו בחניתו בבטנו, הפיל הענק התמוטט עליו ומעכו למוות.
[עריכה] המצור על הר הבית והברית עם ליסיאס
ליסיאס שם מצור על הר הבית ומצב הנצורים בפיקודו של יהודה המכבי הלך והורע. בשעה שהם היו קרובים לתבוסה מוחלטת, נודע לליסיאס על הפיכה באנטיוכיה, בירת הממלכה הסלאוקית. פיליפוס, שהתחרה עם ליסיאס על השלטון בממלכה (כי אנטיוכוס החמישי היה רק ילד קטן) שב מפרס עם צבא גדול וניסה לתפוס את השלטון. ליסיאס נחפז לשוב לאנטיוכיה בירת סוריה. מחוסר ברירה הוא כרת ברית עם יהודה המכבי לפיה, אמנם התחייבו היהודים להכיר בשלטונה העליון של סוריה, אך תמורת זאת זכו לחירות מלאה בענייני דתם. הושג הסדר בין הצדדים, ואנטיוכוס החמישי הודיע על ביטול גזירות אביו והשבת בית המקדש לידי המורדים. הכהן הגדול מנלאוס הוצא להורג, ובמקומו מונה אלקימוס שהיה מתון ממנו.
היהודים הנאמנים לדת האבות שמחו נוכח הברית וראו בה את הניצחון ולכן חזרו לבתיהם והניחו את נשקם. זאת בגלל שמלחמת החשמונאים הייתה עבורם מלחמה לחרות דתית ולא מדינית. יהודה המכבי התנגד לחרות דתית בלבד ושאף גם לחירות מדינית.
אולם ליסיאס הפר במהרה את ההסכם והרס בניגוד להבטחתו את החומות מסביב להר הבית. אנטיוכוס נלחם בפיליפוס וניצח אותו, וכך היה שוב למנהל בפועל של הממלכה.
באותו ההסכם לא הוגדר מי מנהיג יהודה, האם אלקימוס הכהן הגדול שנתמך על ידי יוונים או בית חשמונאי בראשות יהודה המכבי שהביא לביטול הגזירות.
שלטונם הרופף של ליסיאס ואנטיוכוס החמישי בסוריה לא ארך זמן רב. אחיינו של אנטיוכוס אפיפנס, דמיטריוס הראשון ברח מהכלא הרומי וטען לשלטון על הממלכה הסלאוקית.
ליסיאס והמלך אנטיוכוס החמישי (אוופטור) הוצאו להורג, אחרי שהצבא הסלאוקי עבר לצדו של דמיטריוס הראשון, שהוכתר למלך. דמיטריוס לא ראה בעין יפה את שלטון החשמונאים ביהודה.
[עריכה] העימות עם אלקימוס ויהודה מורד שנית
דמיטריוס תמך בכהן הגדול, המתייוון אלקימוס כדי שישלוט למענו ביהודה, ואף צייד אותו בצבא. בכחידס ואלקימוס התקבלו בירושלים ללא התנגדות. קיבלו את פניהם "קהל סופרים" ואנשים אחרים, שהיו בעבר מראשי המתנגדים ליוונים. ייתכן שהם קיבלו את אלקימוס, בגלל שייכותו לבית הכהונה הליגיטימי, בניגוד למנלאוס. יתכן, שראו ביהודה מנהיג צבאי בלבד, והעדיפו לראות בראש האומה אדם השייך לכהונה הגדולה.
אולם עד מהרה התבדו התקוות מאלקימוס. הוא רדף את החשמונאים והעם, והוציא להורג שישים איש מבין החסידים הקנאים. בתגובה הרג יהודה אנשים מנאמני אלקימוס. בעקבות האירועים, יהודה המכבי הכריז בשנית על מרד, שהופנה הפעם ביתר שאת נגד המתייוונים. כשהתלונן אלקימוס על תוקפנותו של יהודה המכבי דמיטריוס שלח את המצביאיו, שאחד מהם מונה למושלה של יהודה.
לעזרתו של אלקימוס שלח דמיטריוס את שר הצבא ניקנור. מצביא זה ניסה לפתות את יהודה המכבי במשא ומתן מדומה כדי לתפוס אותו בהפתעה. אולם יהודה הבין את תחבולתו ותקף את מחנהו. ניקנור איים מול זקני ירושלים, שישרוף את בית המקדש אם לא יסגירו לידיו את יהודה המכבי, אולם איום זה לא יצא לפועל, כי יהודה היכה מכה ניצחת את צבא ניקנור בקרב חדשה שהתרחש ליד בית חורון במרס 161 לפנה"ס, וניקנור נפל חלל במערכה. ירושלים נכבשה שנית בידי יהודה, ויום מפלת ניקנור (ג' באדר) הוכרז כחג לדורות לציון חזרתו של יהודה המכבי לירושלים, לאחר שהעיר הייתה נתונה תחת שלטון האוייב, ובית המקדש היה בסכנה חמורה בגלל איומי ניקנור.
[עריכה] הברית עם רומא
בהתאם לשאיפתו לצאת ממעגל המלחמות עם הסלאוקים ולהשיג עצמאות מדינית, שלח יהודה המכבי משלחת לרומא, וזו חזרה עם כתב ברית שמובא בספר מכבים א', פרק ח', העוסק בראשית הישגי הרומאים ומשטרם ולאחר מכן לתיאור השליחות ולציטוט נוסח כתב הברית עצמו. ברית זו היא מסוג הבריתות, שכרתה הרפובליקה הרומית עם גופים מדיניים מחוץ לרומא, והיא נעשתה בדר"כ בתנאים של שוויון גמור בין שני הצדדים. קשירת הקשרים עם רומא (אוייבתה של הסלאוקים) נראתה לו כאחד האמצעים להשגת עצמאות מדינית. הייתה זו ברית כללית ויהודה לא קיבלה מעמד של "בעלת ברית" בדומה לבעלי הברית האיטלקיים.
רומא נהגה לכרות בריתות עם ערים ואזורים ("ארצות") שונים, והיה חשוב לה ששתי הממלכות, המצרית מזה והסורית מזה, ישמרו ביניהן, פחות-או-יותר, על איזון צבאי-אימפריאלי, והעיקר - שתהיינה מספיק חלשות כדי שלא תסכנה את הצלחתה הצבאית הצפויה של רומא. יהודה המכבי ידע כנראה על כוונותיה אלה ועל כי רומא לא הכירה בחוקיות מלכותו של דמטריוס הראשון, השליט הסלאוקי-סורי.
ברית זו הייתה עבור יהודה המכבי מין "תעודת ביטוח" כנגד הסלאוקים, כפי שהדבר מרומז בסוף מסמך הברית (מקבים א' ח' 32-31).
[עריכה] מותו של יהודה המכבי
לברית עם רומא לא היו תוצאות מיידיות ודמיטריוס הראשון המשיך להטריד את יהודה. הניצחון על ניקנור היה האחרון בניצחונותיו של יהודה המכבי. כשנודע לדמיטריוס על תבוסתו של ניקנור, שלח ליהודה מחנה של עשרים אלף איש ובראש המחנה שם את אחד מטובי מצביאיו, בכחידס. יהודה המכבי לא הספיק להחליף כוח אחרי מלחמתו ולא הספיק לאסוף חיל מתאים. ליהודה היו באותה העת שלושת אלפים חיילים בלבד ורובם נסו למראה צבאו של בכחידס. ליהודה נותרו שמונה מאות לוחמים בלבד, שהתחננו לפניו שלא יצא לקראת בכחידס, אלא ייסוג וידחה את הקרב. יהודה ענה להם: "חלילה לי מעשות זאת, לנוס מהם, ואם קרב יומנו ומתנו בגבורה בעד אחינו ואל יהי כבודנו לכלימה". יהודה המכבי והגדוד הקטן הוכו על ידי הצבא הסלאוקי, ויהודה נפל חלל (161 לפנה"ס), כפי שהיה צפוי אחרי משגה טקטי זה.
אחיו מצאו את גופתו בשדה הקרב, ובלילה הביאו אותו למודיעין עיר הולדתו, שם נקבר עם אבותיו. יונתן הוופסי קיבל על עצמו את הנהגת המרידה, ועמו אחיו הבוגר שמעון התרסי.
[עריכה] המרד ומיתוס המרד
שלטון בית חשמונאי, שבא בעקבות המרד, היה תקופה של עצמאות מדינית ועוצמה צבאית, אשר לא שבו במשך כאלפיים שנה לאחר נפילתם. הייתה זו תקופה של זוהר ופריחה לעם היהודי ולתרבות היהודית. תקופה של רווחה כלכלית, שנבעה מהורדת נטל המיסים ששולמו למדינות החוץ ששלטו ביהודה, ומההתרחבות הטריטוריאלית של גבולות הממלכה, כמו גם מההשתלטות על נמלים ועל דרכי המסחר.
המרד החשמונאי היה למיתוס חשוב בתולדות ישראל. חג החנוכה וחשיבותו הם סממן אחד לכך. הפופולריות לה זכה הספר אחי גיבורי התהילה, ספר עלילתי המבוסס על המרד הוא סממן נוסף לכך. הציונות רואה עצמה במובנים רבים כממשיכת דרכם של החשמונאים.

