משתמש:Yonidebest/"היכל" או "ארון קודש"
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| שם הערך יהיה "ארון קודש" או "היכל", בהתאם להצבעה שתערך על מנת לקבוע מהו השם הפופלרי ביותר מבין הוויקיפדים; זאת בהתאם לנוהג במקרה זה שבו אין העדפה לשם אחד על השני. |
| הערך נמצא בשלבי עריכה הנכם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו כדי למנוע התנגשויות עריכה. שימו לב! אם דף זה לא נערך במשך שבוע, רשאי כל ויקיפד להסיר את התבנית ולהמשיך לערוך אותו. |
- ערך זה עוסק בארון קודש בבית כנסת; לערך העוסק בארון הקודש המקורי ששכן בבית המקדש, ראו ארון הברית.
היכל, ארון קודש, תיבה או תיק, הוא המקום שבו נמצאים ספרי התורה בבתי הכנסת. בבתי כנסת של יהודי אשכנז נהוג הכינוי "ארון קודש", ואילו בבתי כנסת ספרדיים, נהוג הכינוי "היכל". ישנם כיום שני סגנונות מבניים עיקריים: הראשון, בו יש גומחה בקיר בית הכנסת ואין ארון, והשני הוא ארון ללא גומחה. הגומחה וארון העץ נמצאים בקיר בית הכנסת שלכיוונו מתפללים, דהיינו כיוון ארץ ישראל, ירושלים והר הבית.
תוכן עניינים |
[עריכה] התיבה והתיק
בבתי הכנסת של העת העתיקה שמשה ה"תיבה" מקום אחסון לספרי התורה. במשנה נכללה התיבה ברשימת הציוד הקבוע של בית הכנסת. בתלמוד נזכרים גם "דלוקסמא ו"קמטרא", שגם הן היו תיבות אחסון לאותה מטרה. התיבה הייתה עשויה עץ, וניצבה על רגליים. פתח התיבה היה בצידו העליון או מלפנים, כאשר המכסה הורכב על גבי ציר. על התיבה הונח כיסוי בד ופנים התיבה היה מרופד במטפחות. התיבה הייתה ניידת, כך שהסברה המקובלת כיום היא שעד המאה השלישית הוחזקה התיבה בחדר סמוך לאולם התפילה, או במבנה נפרד. את התיבה היו מכניסים לאולם התפילה לפני הקריאה בתורה, ומיד לאחר התפילה היו מחזירים את התיבה למקומה.
בציור קיר משנת 245/246 לספירה, בבית כנסת בדורא-אירופוס שבסוריה, נראית התיבה על יד דמותו של משה הקורא בתורה. התיבה דומה ל"קיבוטוס", רהיט יווני שמקורו במצרים, וששימש בעת העתיקה לאחסון בגדים, כלים, מגילות וחפצים יקרים. גובהה של התיבה 50-60 ס"מ, והיא ניצבת על ארבע רגליים. צורתה מלבנית עם כיסוי מטפחת אדומה, והיא בעלת מנעול.
במקורות תלמודיים (למשל, מגילה כו ע"ב. ישנו גם אזכור יחידני במשנה) נזכר חפץ נוסף לתוכו הכניסו את ספר התורה. שמו "תיק" והשימוש בו לא היה קבוע. ניתן לזהות את התיק עם חפץ המוכר מתחום הספרות והאומנות הקלאסית, ושמו capsa. ה"קפסה" הייתה עשויה עץ קל, מתכת או שנהב, גובהה 30-40 ס"מ, והיא בנויה בצורת גליל. בתוך ה"קפסה" היה נהוג לאחסן חפצים שונים, ובכלל זה מגילות. בתיאורים חזותיים רבים (כגון פיסול וציור) נראה איש בעל מעמד חברתי גבוה נושא קפסה, כאשר רצועת הנשיאה התלויה עליה מצביעה על זהותה כ"קפסה" המובילה מגילה. ניוד ספר התורה התבצע בעזרת התיבה, ובמקרים מסויימים (למשל, כשהיה צורך לניוד מהיר), באמצעות התיק. יהודי ארצות האיסלאם ממשיכים לאחסן את ספר התורה בתוך תיק זה עד היום.
[עריכה] התפתחות בתי הכנסת בעת העתיקה
שרידי בתי כנסת גליליים קדומים מראשית המאה השלישית לספירה נמצאו בכפר נחום, כפר ברעם, מירון, כורזין, גוש חלב ועוד. בתי כנסת אלה מאופיינים בכך שהחזית פנתה לעבר ירושלים. בקיר הקודש, שהיה החזית, היה פתח מרכזי בעל הדר וחשיבות, אשר מעברו נשקף הנוף לקודש, לירושלים. שני פתחים אגפיים שמשו לכניסת הציבור. בבתי כנסת אלו לא נמצאו שרידים היכולים להעיד על מקום קבע לאחסון ספרי תורה. החל מהמאה השלישית והרביעית לספירה הלך והתקבע הקיר הפונה לירושלים להיות מעין מוקד בית הכנסת. בתי כנסת שבהם החזיתות היו בכיוון ירושלים, כמו אלו שבגליל, שינו את כיוונם. הכניסה לבית הכנסת עברה להיות מול קיר הקודש. בנוסף, אנו מוצאים גומחה קבועה בקיר הקודש, ופני המתפללים מכוונים כלפיה. כל צורת הישיבה אורגנה בהתאם. התפתחות זו מתוארת בתוספתא (מגילה ג: כא):
- כיצד היו זקנים יושבין? פניהם כלפי העם ואחוריהן כלפי קודש. כשמניחין את התיבה פניהם כלפי העם ואחוריהם כלפי קדש [כשהכהנים נושאים כפיהם פניהם כלפי העם ואחוריהן כלפי קדש]. חזן הכנסת [פניו כלפי קדש] וכל העם פניהם כלפי קדש שנאמר (ויקרא ח) ותקהל העדה אל פתח אהל מועד.
וכך כותב הרמב"ם (הלכות תפילה, יא):
- "כשבונין בית הכנסת [...] ואין פותחין פתחי בית הכנסת אלא למזרח [...] ובונין בו, היכל שמניחין בו ספר תורה; ובונין היכל זה, ברוח שמתפללין כנגדה באותה העיר, כדי שיהיו פניהן אל מול ההיכל, כשיעמדו בתפילה."
הקודש המצויין הוא המקום הקדוש, שפונה לעבר ירושלים. במקום זה, כאמור, הונחו או נשמרו ספרי התורה. דוגמה לכך ניתן לראות בבית הכנסת שבבית שעריים, כאשר במחצית הראשונה של המאה השלישית לספירה, נמצא אולם הכניסה בקיר הפונה לירושלים, ובחזית נמצאו שלושה פתחים. ואולם, לא נמצאו סימנים המעידים על מקום קבוע להנחת ספרי התורה. במאה הרביעית חלו שינוים בבית הכנסת בדמות גומחה שנקבעה בקיר הפונה לירושלים. לצורך כך נסתם הפתח המרכזי בקיר זה.
ממצאים ארכיאולוגים מתקופת העת העתיקה, ממצאים שנתגלו בארץ ישראל ובארצות הגולה, מעידים על התפתחותן של שני טיפוסים עיקריים של אותו מקום קדוש בו אוחסנו ספרי התורה - גומחה ארכיטקטונית ("היכל") וארון עץ ("ארון קודש"). הללו השפיעו, בהתאם, על סוגי אריזת ספר התורה – תיק מעץ ומעיל בד. התגבשות ארון הקודש וההיכל כמקום אחסון קבוע של ספרי התורה החלה בגולה במאה השלישית, ובארץ ישראל במאה הרביעית.
[עריכה] התפתחות ההיכל
השריד המוקדם ביותר של "היכל", מהמאה השלישית לספירה, נמצא בבית הכנסת בדורא אירופוס שבסוריה, על גדות נהר פרת. בבית כנסת זה נמצאה גומחה המעוצבת בתוך הקיר הדרום-מערבי של אולם התפילה. הגומחה ממוקמת בגובה 106 ס"מ מן הרצפה, ומוליכות אליה שלוש מדרגות. מימדיה: רוחב 84 ס"מ, עומק 91 ס"מ, גובה 148 ס"מ. בחזית הגומחה ניצבו שני עמודים והחלק העליון בנוי בצורת חצי קשת ומתחתיו צורת קונכייה. לא נמצאו סימני דלתות, מה שמעיד שהייתה זו גומחה פתוחה. ההיכל היה מעוטר בעיטורים צמחיים – גפן בעלת גזע ישר ושני ענפים גדולים. עיטורים דומים נמצאו גם בבתי כנסת נוספים, כגון זה שבכפר נחום וזה שבדלתון.
בית כנסת בסארדיס שבתורכיה הוא הגדול ביותר מבין בתי הכנסת שנחשפו בחפירות ארכיאולוגיות. בבית כנסת זה הייתה הגומחה מול פני הנכנס לבית הכנסת. בין הגומחה לבין אולם התפילה הפריד מעקה.
שרידי גומחאות דומות נמצאו בבתי כנסת בארץ ישראל, כמו למשל זה שבאשתמוע (ביהודה) וסוסיה (בשומרון). בתוך הגומחאות הציבו את ספר התורה כאשר הוא נמצא בתוך "תיק". גם התיק הפך להיות תשמיש קדושה, כפי שעולה בתלמוד הבבלי, מגילה כו ע"ב. במקור זה ניתן למצוא גם את התיבה ("דלוסקמי ספרים") וגם את התיק ("תיק של ספר תורה").
העדות המוקדמת ביותר לארון מעץ הניצב כרהיט בבית הכנסת היא מהמאה הרביעית, ונמצאת בתיאורי הארונות שעל גבי זכוכיות זהב שנמצאו בתוך קטקומבות ברומא. על חלק מהן מתואר ארון אנכי בעל שתי דלתות פתוחות, כאשר בתוכו נראות מגילות המונחות בצורה אופקית על גבי מדפים או בתאים נפרדים. כל הנראה, המגילות לא היו עטופות, ולכן שלמותן הייתה תלויה בסגירותו של ארון העץ.
בבתי כנסת רבים בארצות האיסלאם הייתה חצר מרובעת, שהייתה מוקפת (בחלקה או במלואה) בקשתות, או ב"היכלות", מעין תאים או גומחות עם תקרת אבן מקומרת או בקשתות. בבית הכנסת הגדול בבגדד, לדוגמה, היו 27 היכלות. גם הגומחה המרכזית שהייתה בנויה בצורה קשתית נקראה "היכל" ובה היו מניחים את ספרי התורה. לעיתים חלל זה היה גדול מספיק עד כי יכלו להיכנס לתוכו ולהניח שם את ספרי התורה. המילה היכל, כתיאור המקום בו מניחים את ספרי התורה, שאבה את כוחה מההיבט הקונספטואלי-סימבולי, זכר להיכל בבית המקדש.
ספרי התורה היו מאוחסנים בתוך "תיק" מיוחד. הפיכתו של התיק לאריזת קבע של ספר התורה הוא תוצאת לוואי של קיומה לאורך מאות בשנים של הגומחה הפתוחה. התיק, העשוי מחומר קשיח, הגן על ספר התורה בגומחה הפתוחה. לאורך השנים נסגרו הגומחות בדלת עץ. סגירת הגומחות ארעה בשעה שהתיק היה כבר תשמיש קדושה מקובל ולכן המשיכו להשתמש בו גם לאחר סגירת הגומחות. בפרס ובבוכרה משתמשים בגומחות פתוחות גם בימינו.
ההיכל היה המרכז הסמלי בבית הכנסת, כאשר התיבה, עליה עמד החזן וקרא בתורה, הייתה משנית לו. מצב זה היה שונה בקהילות אשכנז, שם ארון הקודש והבימה "נאבקו" כביכול על המרכז הסמלי, כאשר רק במאה ה-17 ארון הקודש קיבל את מעמד הבכורה.
ברוב בתי הכנסת בארצות האיסלאם היו ספרי תורה רבים כיוון שספרי תורה היו נכתבים גם לזכרם של נכבדים שנפטרו. בבית הכנסת הגדול בבגדד היו בשנת 1910 מעל 70 ספרי תורה. משום כך, לעיתים ספרי התורה היו מאוחסנים במספר היכלים, או במספר גומחאות, במידה וההיכל לא היה גדול מספיק. לדוגמה, בבית הכנסת הגדול והעתיק בחאלב (ארם-צובא), שנבנה במאה התשיעית (יש המקדימים עד המאה הרביעית) היו שבעה היכלים לספרי התורה – שלושה היכלים באגף המערבי, שלושה היכלים בחצר והיכל באגף המזרחי.
כאשר נדרש להוציא יותר מספר תורה אחד (למשל, בשבת ראש חודש), היו מוציאים המתפללים את כל ספרי התורה מההיכל יחדיו. רק יהודי תימן נהגו להוציא את ספר התורה הראשון בלבד, והוציאו את ספר התורה השני רק כאשר לאחר שספר התורה הראשון הוחזר למקומו בהיכל.
[עריכה] התפתחות ארון הקודש
ארון הקודש באירופה נקבע כחלק אינטגרלי מהקיר המזרחי, לעיתים בתוך מגרעת בקיר, בסביבות המאה ה-12, ה-13 ותחילת המאה ה-14. הארון נסגר על ידי שער ברזל או דלת עץ. במשך השנים נעלמה המגרעת (במקומות בהם הייתה), וחל ניתוק בינו ובין הקיר המזרחי. הארון נבנה מאבן וקושט בחלקו העליון באורנמנטיקה של שושנים, אשכולי גפן, עלים וכיוצא בזה. החל מהמאה ה-16 נעשתה צורת ארון הקודש דומה לארון פשוט. ואולם, החל מהמאה ה-17 החלו מימדי הארון להתרחב עד מאוד. הארון נקשר באופן אורגני לקיר המזרחי, נוספו קישוטים אדריכליים כגון עמודים. אדריכלות כנסייתית זו אופיינית לבתי הכנסת הפולניים בתקופת הבארוק, וכן לבתי כנסת ספרדיים במערב אירופה, כמו למשל בית הכנסת הפורטוגזי באמסטרדם.
בעוד שביהדות ארצות האיסלאם ההיכל הוא המקום הקדוש ביותר בבית הכנסת, והתיבה (המקבילה ביהדות אשכנז היא ה"בימה") משנית לו, ביהדות אשכנז התרחשה מעין "מאבק" בין הבימה ובין ארון הקודש על המרכז הסמלי של בית הכנסת. החל מהמאה ה-17 וה-18, הוכרע "הקרב" לטובת ארון הקודש, במקביל להפיכת ארון הקודש למפוארים יותר. שנים שקדמו לכך השתנה סדר הישיבה, ובקהילות אשכנז החלו לשבת שורה אחר שורה, כשפני המתפללים לפני ארון הקודש, בניגוד לסדר הישיבה עד לתקופה זו, בדומה למקובל היום במרבית בתי הכנסת של יוצאי ארצות האיסלאם, בהם המתפללים יושבים משלושת צידי התיבה.
במאה ה-18 וה-19 החלו להופיע ברחבי פולין ארונות קודש מגולפים בעץ, ארונות העשירים ומורכבים מאוד מבחינה איקונוגרפית. הארונות היו ברובם מאוד גבוהים, לעיתים בני כמה קומות, כאשר קודקוד הארון הגיע עד תקרת בית הכנסת. אל הארון היה ניתן להגיע בעזרת מדרגות כאשר לעיתים הייתה הכניסה למדרגות מעוצבת כשער. מעל החלל שבו אחסנו את ספרי התורה, הארון היה מורכב מפריטים ארכיטקטוניים רבים, כגון עמודים, ספינים, כותרות, כרכובים, בסיסים וכנפיים צדדיות. מבחינה רעיונית, ארון הקודש נתפס כארון הברית בבית המקדש, ולכן חלקו העליון של הארון היה מדומה לכפורת שכיסתה את ארון הברית, בעוד שמעליו ניצבו הכרובים. נוסף לזאת היו תבליטים של לוחות הברית, כתרים, ידיים בתנוחת ברכת כוהנים, זרי פרחים ושאר צמחים, בעלי חיים ועוד. בין בעלי החיים ניתן למצוא דמויות של אריות, נשרים, נמרים, צביים, דובים, איילים, כבשים, עיזים, תיישים, איילות, סנאים, ארנבות, חסידות ונחשים. בעלי חיים שכיחים פחות הם השור והלוויתן, הרומזים לסעודת משיח. נוסף לאלה היו תבליטים של חיות דמיוניות, שפלג גופן העליון היה מורכב מחיה יבשתית מוכרת, כגון אריה, לביאה, נמר, זאב, סוס ועוד, ופלג גופן התחתון היה מעוצב כדג בעל סנפירים, זנב וקשקשים. לאחרונה נתגלה כי פרקי שירה מתוך המקורות שמשו מקור ספרותי לבחירת דימויי בעלי החיים בכמה מן ארונות הקודש.
תפיסת הארון כשער לשמים השפיע על עיצובם של ארונות קודש בכמה קהילות, כך שהארון עוצב בצורת שער ארכיטקטוני.
באיטליה ובפולין עוצבו ארונות קודש מפוארים באופן מיוחד. ארון הקודש העשיר ביותר שנתגלה עד כה היה בעיירה דרוייה, שבמחוז ויטבסק, כיום ברוסיה הלבנה, סמוך לגבול עם ליטה. הארון נבנה בערך בשנת 1774, עבור בית כנסת שנבנה כעשר שנים קודם לכן. ואולם, ארון הקודש עלה באש ביוני 1942 כאשר הגרמנים שרפו את הגטו. גובהו של ארון קודש זה היה כ-8 מטרים, כאשר בתחתיתו 6 מדרגות המובילות אליו. הארון עוצב כמבנה בעל שלושה קומות, ההולכות וצרות כלפי מעלה.
בשנים האחרונות התפתחה מגמת מלאכת עיצוב הארון ביתר שאת. לדוגמה, על הארון שבבית הכנסת המפואר של חסידות בעלז בירושלים מסופר שעלותו הייתה 400 אלף דולר, עלות המהווה ככל הנראה שיא עולמי. סופר עליו שגולפו לתוכו, בהסכמת האדמו"ר, קווים בסגנון הודי, ונדרש סנפלינג כדי להשלים את חלקיו הגבוהים.
ישנם בתי כנסת אשר מאחסנים ספרי תורה לא רק בהיכל הראשי של בית הכנסת, אלא גם בארונות קטנים יותר ולא מפוארים המשמשים מנייני תפילה נוספים על המניין המרכזי.
[עריכה] הפרוכת
הפרוכת, כחפץ המפריד בין ארון הקודש לבין אולם התפילה, התגבש כחפץ קבוע בבית הכנסת במהלך ימי הביניים. הפרוכת היה חפץ מקובל ברוב קהילות ישראל. במקרים של ארונות קודש מפוארים במיוחד, נמנעו יהודי איטליה מלשים פרוכת חיצונית, והסתפקו בפרוכת פנימית. הפרוכת עשויה מאריג יוקרתי. במאה ה-17 ובמאה ה-18 תפיסת ארון הקודש כשער השמים חדר גם לעיצוב הפרוכת, כך שהיו בה מוטיבים של שער. מוטיבים אלו נעלמו עם השנים וכיום ניתן למצוא בעיקר כיתובים שונים, כגון פסוקים מהתורה, ודמויות של בעלי חיים, בעיקר אריה.
[עריכה] הלכות ומנהגים
לפני תפילת נעילה נהוג בקהילות הספרדיות לפתוח את ההיכל, והוא נשאר פתוח למשך כל התפילה, דבר המסמל את האמונה שבשעה זו שערי הרקיע עודם פתוחים לקבלת התפילות. בקהילות אשכנז פותחים את ארון הקודש מתחילת חזרת שליח הציבור. פתיחת הארון בקהילות ספרד נמכרת בדרך כלל במכירה פומבית, למרבה במחיר. בקהילות האשכנזיות נהוג שהגבאי מחליט מי יפתח את הארון.
הקהילות הספדיות נוהגות לפתוח את ההיכל בתפילת הפרנסה בראש השנה ויום הכיפורים. אצל השאכנזים יש תפילות שלפניהן נהוג לפתוח את הארון, זאת כמובן בנוסף על פתיחת הארון לשם הוצאת ספר התורה מתוכו וקריאה בו (אז מזמרים "ויהי בנסוע הארון"). למשל, בתפילות רבות בימים הנוראים, כגון בקטע "אבינו מלכנו". עוד נהוג לפתוח את הארון ב"אנעים זמירות" של תפילת שחרית של שבת ובקטעים מסוימים בסליחות.
[עריכה] לקריאה נוספת
- ברכה יניב, 1998. מעשה חושב, התיק לספר תורה ותולדותיו, הוצאת אוניברסיטת בר אילן ומכון בן צבי, ירושלים - רמת גן.
- בן-יעקב, אברהם, "בתי-הכנסת של עדות המזרח", מחניים, צה (ער"ה תשכ"ה), עמ' 108-115.
- דוידוביץ, דוד, "בתי הכנסת של היהודים האשכנזים", מחניים, צה (ער"ה תשכ"ה), עמ' 82-107
- קסוטו, נעמי. 1982. בתי כנסת עתיקים. בהוצאת משרד החינוך, ירושלים.
- שטאל אברהם, "סדרי הישיבה בבית הכנסת", בתוך מקדש מעט (בעריכת י' אילן ואחרים), ירושלים תשל"ה, עמ' 46 - 56 .
- אילן, ישעיהו, "בית הכנסת - הגדרות ותפיסות בתכנון", מבנים, 10 (1982), עמ' 56-63
- קאסוטו, דוד. "קיטוב והכוונה בבית הכנסת", בתוך מקדש מעט (בעריכת י' אילן ואחרים), ירושלים תשל"ה, עמ' 34-35.
- קסוטו, דוד, "האדריכלות של בתי-הכנסת במרחב הים התיכון המוסלמי ובאסיה", מחניים, 11 (תשנ"ה), עמ' 204-219
- יניב, ברכה. 'תשמישי קדושה בבית הכנסת', מחניים, על יהדות ואמנות (ב), 11 (תשנ"ה), עמ' 228-220.

