כיבוש החלל
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המאבק על כיבוש החלל היה התחרות בין ארצות הברית לברית המועצות על הוצאת חלליות מחוץ לכדור הארץ. בתחילה, בשנות החמישים, הובילה ברית המועצות. היא שיגרה את הלווין הראשון ספוטניק 1, את בעל החיים הראשון (הכלבה לייקה) ואת החללית המאויישת הראשונה ובה הקוסמונאוט יורי גאגרין. אולם בשנות השישים ארצות הברית נטלה את ההובלה: היא פיתחה טכנולוגיות מתקדמות ופתחה בתוכנית אפולו שמטרתה להגיע לירח. מטרה זו עלה בידה להגשים ב-1969. מכאן ואילך ארצות הברית תמיד שמרה על מיקומה בראש. בין השאר היא פיתחה אמצעי חדש למסע בחלל - מעבורת חלל.
חשוב להדגיש שהתחרות בין על כיבוש החלל בין שתי המעצמות נשאה מרכיב של יוקרה. המנצחת בתחרות זו אמורה היותה להוכיח את עליונותה על פני עמיתתה ואת מעמדה כמעצמה מובילה. לוויין הספוטניק ששיגרה ברית-המועצות גרם לזעזוע בארצות הברית, וחולל למפנה אצלה שהתבטא בין היתר בשינוי תוכניות לימודים. האמריקאים שמו דגש על חינוך שיוביל לעליונות טכנולוגית.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע היסטורי
[עריכה] פיתוח טילים למטרות צבאיות
טילים העסיקו ומעסיקים חובבי טילים ומדענים כבר למעלה מ-2,100 שנה. עוד במאה ה-11 עשו הסינים שימוש בטילים ככלי נשק. בשנות השמונים של המאה ה-19 פיתח המדען הרוסי קונסטנטין ציאולקובסקי תאוריה על טילי דלק נוזלי רב שלביים אשר יוכלו להגיע לחלל, אולם רק ב-1926 תכנן רוברט גודרד האמריקני טיל דלק נוזלי באופן מעשי.
גודרד ביצע את מחקרו בתחום הטילים באפלה, כשהקהילה המדעית, הציבור ואף הניו יורק טיימס לעגו לו ולעבודתו. הטילים זכו לפרסום רק כאשר שימשו מאוחר יותר לצרכים צבאיים. היה זה אות לעתיד, שכל "מרוץ חלל" יהיה קשור באופן מורכב לשאיפות צבאיות של המדינות המעורבות, למרות דמותו המדעית והשלווה.
[עריכה] מאמצי פיתוח הטילים בגרמניה
במהלך אמצע שנות העשרים החלו מדענים גרמנים לערוך ניסויים בטילים שהונעו על ידי דלקים נוזליים אשר היו כשירים להגיע לגבהים ולמרחקים גדולים. ב-1932 הרייכסוור, צבא גרמניה שקדם לורמאכט החל להתעניין בתחום הטילאות לצרכי אש ארטילריה ארוכת טווח. ורנר פון בראון, מדען טילים שאפתן, הצטרף למאמץ ופיתח נשקים כאלו לשימושה של גרמניה הנאצית במלחמת העולם השנייה. פון בראון העתיק באופן נרחב ממחקרו המקורי של רוברט גודרד, וחקר ושיפר את הטילים של גודרד.
הטיל הגרמני A-4 ששוגר ב-1942 היה הטיל הראשון מסוג זה שהגיע לחלל. ב-1943, החלה גרמניה בייצורו של מחליפו, טיל ה-V-2 בעל טווח של 300 ק"מ ושהיה יכול לשאת ראש נפץ במשקל 1,000 ק"ג. הוורמאכט שיגר אלפי טילי V-2 על מדינות בעלות הברית שגרמו לנזק ולקטל רב. עם זאת, בייצורם של הטילים מתו יותר עובדי כפייה מאשר נהרגו מהתקפות הטילים.
לקראת סופה של מלחמת העולם השנייה צוותי מחקר אמריקנים, סובייטים ובריטים התחרו בניסיון לתפוס טכנולוגיה ומדענים ממתקן תוכנית הטילים הגרמנית בפנמינדה. לברית המועצות ולבריטניה הייתה הצלחה מעטה, ואילו ארצות הברית הייתה המרוויחה העיקרית כשהצליחה לקחת מספר גדול של מדעני טילים גרמנים - רבים מהם חברי המפלגה הנאצית, ביניהם פון בראון, מגרמניה לארצות הברית כחלק ממבצע פייפרקליפ. שם אימצו המדענים את הטילים הגרמניים שיועדו במקור לשימוש כנגד בריטניה לצרכים אחרים.
המדענים שלאחר המלחמה פנו לטילים לחקר התנאים בגבהים גדולים (דרך רדיו-טלמטריה של הטמפרטורה והלחץ של האטמוספירה), קרניים קוסמיות ונושאים אחרים. פון בראון ותלמידיו, שהפכו לחלק מהמערכת המדעית האמריקנית, נטלו חלק במחקר זה.
[עריכה] שורשי המלחמה הקרה של המירוץ לחלל
לאחר מלחמת העולם השנייה, ארצות הברית וברית המועצות נכנסו למלחמה קרה של ריגול ותעמולה. טכנולוגית הלוויינים וחקר החלל היו יכולים לשמש לצרכי המלחמה הקרה לצרכים שונים. ציוד שנישא על לוויין היה יכול לשמש לריגול אחר מדינות אחרות, בעוד שהגשמות של שאיפות חלל היו יכולים לשרת כתעמולה על הכישרון המדעי והפוטנציאל הצבאי של המדינה. אותם הטילים שהיו יכולים לשלוח בני אדם למסלול בחלל או לפגוע בנקודה מסוימת בירח, יכלו גם לשמש לשיגור פצצת אטום על עיר אויב מסוימת. רוב הפיתוח הטכנולוגי שנדרש למסעות בחלל היה שימושי במידה רבה לטילים לזמן מלחמה כדוגמת טילים בליסטיים. נוסף לאספקטים הנוספים של מירוץ החימוש, הקידמה בחלל נראתה כמעידה על מיומנות טכנולוגית וכלכלית, שמוכיחה את עדיפות האידאולוגיה של המדינה. לחקר החלל הייתה אם כן מטרה כפולה: הוא יכול היה לשרת למטרות שלום, אך גם לתרום למטרות צבאיות.
כל אחת משתי המעצמות עשתה מאמצים כדי להשיג נקודת פתיחה לקראת המירוץ לחלל, אך לא היה ברור מי תירה את יריית הפתיחה.
[עריכה] לווינים מלאכותיים מתחילים את המירוץ
[עריכה] ספוטניק
ב-4 באוקטובר 1957 שיגרה ברית המועצות בהצלחה את ספוטניק 1, הלוויין המלאכותי הראשון שהגיע למסלול ובכך החל המרוץ לחלל. עקב המשמעויות הכלכליות והצבאיות של הלוויין, עורר ספוטניק פחד וויכוחים פוליטים בארצות הברית. באותה העת, שיגור ספוטניק נראה בברית המועצות כסימן חשוב לכישרונותיה ההנדסיות והמדעיות של האומה.
בברית המועצות שיגור הספוטניק ותוכנית חקר החלל שבאה בעקבותיו זכתה לעניין רב בקרב הציבור. למדינה שעסקה בהשתקמות מחורבן המלחמה היה זה חשוב ומעודד לראות הוכחה של הכישרון הטכני בעידן החדש.
לפני ספוטניק, האמריקני הממוצע הניח שלארצות הברית יש עליונות בכל תחומי הטכנולוגיה. מקבילו של פון בראון בברית המועצות, סרגיי קורוליוב, המהנדס הראשי שתכנן את טיל ה-R-7 ששיגר את ספוטניק למסלול, היה מאוחר יותר המהנדס של טיל ה-N-1, שתוכנן לשיגור קוסמונאוטים לירח. בתגובה לספוטניק, החלה ארצות הברית בהשקעת מאמץ רב לרכישת העליונות הטכנולוגית מחדש. מאמץ זה כלל גם שינוי בתוכנית הלימודים בבתי הספר בתקווה ליצור עוד מדענים כדוגמת פון בראון וקורוליוב. תגובה זו ידועה כיום כמשבר ספוטניק.
לינדון ג'ונסון, סגנו של נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי ביטא את המוטיבציה לניסיונות אמריקאים אלו:
- "בעיני העולם, ראשון בחלל פירושו ראשון, נקודה; שני בחלל הוא שני בכל."
הציבור האמריקני, שהיה בתחילה מדוכא ומבוהל מספוטניק, הוקסם מהפרויקטים האמריקנים שבאו בעקבות זאת. תלמידי בית ספר עקבו אחר רצפי השיגורים, ובניית רפליקות טילים הפכה לתחביב פופולרי. הנשיא קנדי נשא נאומים שעודדו את הציבור לתמוך בתוכנית החלל וניסו להתגבר על הספקנות של רבים אשר חשו שמוטב היה לו מיליוני הדולרים היו מושקעים בפיתוח בכיוונים מוכחים, באמצעי חימוש קיימים, או בלחימה בעוני.
קרוב לארבעה חודשים לאחר שיגור ספוטניק 1, שיגרה ארצות הברית את הלוויין הראשון שלה, אקספלורר 1. בינתיים, מספר כישלונות שיגור מביכים אירעו בכף קנוורל.
הלוויינים הראשונים כבר שימשו למטרות מדעיות. הן ספוטניק והן אקספלורר 1 שוגרו כחלק מהשתתפות המדינות בשנה הגאופיזית הבינלאומית. הלוויין ספוטניק עזר לקבוע את צפיפות האטמוספירה העליונה ומידע מטיסת אקספלורר 1 הוביל לגילוי חגורת ואן אלן על ידי ג'יימס ואן אלן.
[עריכה] לווייני תקשורת
לוויין התקשורת הראשון, פרויקט SCORE, שוגר ב-18 בדצמבר 1958 והעביר הודעה לרגל חג המולד מהנשיא אייזנהאואר לעולם. דוגמאות מפורסמות אחרות של לווייני תקשורת במהלך (או שהובלו על ידי) מרוץ החלל כוללות בין היתר את:
- 1962: טלסטאר, לוויין התקשורת ה"פעיל" הראשון (ניסוי תקשורת טרנס אוקיינית)
- 1972: אניק 1, הלוויין הראשון לתקשורת פנימית (קנדה)
- 1974: וסטאר, הלוויין הראשון לתקשורת פנימית של ארצות הברית
- 1976: מאריסאט, הלוויין הראשון לתקשורת ניידת
[עריכה] לוויינים נוספים
ארצות הברית שיגרה את הלוויין הגאוסינכרוני הראשון, סינקום-2, ב-26 ביולי 1963. פירושה של ההצלחה של סוג זה של לוויין הייתה שצלחת לוויין פשוטה לא הייתה עוד צריכה לעקוב אחר מסלולו של הלוויין, היות שהמסלול נותר גיאוסטציונרי. מעתה והילך יכלו אזרחים רגילים להשתמש בשידורי תקשורת בתיווך לוויין בשידורי טלוויזיה לאחר התקנה אחת.
[עריכה] הצלחות סובייטיות נוספות: יצורים חיים בחלל
[עריכה] בעלי חיים בחלל
זבובי פירות ששיגרה ארצות הברית על טילי V-2 גרמניים ב-1946 היו לבעלי החיים הראשונים ששוגרו לחלל לצורך מחקר מדעי. בעל החיים הראשון שנשלח למסלול בחלל, כלבת החלל לייקה, נשלחה בחללית ספוטניק 2 הסובייטית ב-1957. באותה העת עוד לא הייתה קיימת הטכנולוגיה להחזרת לייקה לאחר טיסתה, והיא מתה מלחץ ומחום יתר זמן קצר לאחר שהגיעה לחלל. ב-1960, כלבי החלל הרוסיים בלקה וסטרלקה הקיפו את כדור הארץ ושבו בהצלחה. תוכנית החלל האמריקנית ייבאה שימפנזים מאפריקה ושיגרה לפחות שניים לחלל לפני ששיגרה את האדם הראשון שלה לחלל. בספטמבר 1968 צבים ששיגרה ברית המועצות בזונד 5 הפכו לבעלי החיים הראשונים שטסו סביב הירח.
[עריכה] בני אדם בחלל
ב-12 באפריל 1961 הפך יורי גגארין לקוסמונאוט הראשון עם כניסתו למסלול בחללית ווסטוק 1 הסובייטית. כיום תאריך זה מצוין כיום חג ברוסיה ובמדינות נוספות. 23 ימים לאחר מכן, על החללית פרידום 7 אלן שפרד היה לאמריקני הראשון בחלל. ב-20 בפברואר 1962, היה ג'ון גלן שטס בחללית פרינדשיפ 7 לאמריקני הראשון שהקיף בהצלחה את כדור הארץ והשלים 3 הקפות.
ב-11 - 15 באוגוסט 1962 אירגנה ברית המועצות שתי חלליות שהקיפו את כדור הארץ במקביל: וסטוק 3 ווסטוק 4. הקוסמונאוטית הסובייטית ולנטינה טרשקובה הייתה לאישה הראשונה בחלל ב-16 ביוני 1963 בחללית וסטוק 6. קורוליוב תכנן בתחילה להמשיך את משימות וסטוק לזמנים ממושכים יותר, אולם בעקבות ההודעה על תוכנית האפולו, דרש מנהיג ברית המועצות חרושצ'וב פריצות דרך נוספות. הטיסה הראשונה עם יותר מאיש צוות אחד, הווסטחוד 1 הסובייטית, גרסה מותאמת של חללית ווסטוק, המריאה ב-12 באוקטובר 1964 כשעל סיפונה היו הקוסמונאוטים: קומרוב, פאוקטיסטוב ויאגורוב. משימה זו סימנה גם את הפעם הראשונה שבה הצוות לא לבש חליפות חלל.
ב-18 במרץ 1965 ביצע הקוסמונאוט הסובייטי אלכסיי ליאונוב מהחללית ווסטחוד 2 את הליכת החלל הראשונה. משימה זו כמעט הסתיימה באסון; ליאונוב כמעט שלא הצליח לחזור לחללית ובעקבות אש לא מספקת של רקטת הבלימה, נחתה החללית במרחק כ-1,600 ק"מ מהמטרה. באותה עת חרושצ'וב כבר פרש מתפקידו וההנהגה הסובייטית החדשה לא עשתה עוד מאמצים כה נרחבים כבעבר.
[עריכה] משימות ירח
למרות ההצלחות שהשיגו ארצות הברית וברית המועצות ושהביאו גאווה רבה לאומות אלו, האקלים האידאולוגי הבטיח שהמירוץ לחלל יימשך לפחות עד שהאדם הראשון ילך על הירח. לפני ביצוע משימה שכזו, נדרשו חלליות בלתי מאוישות שיחקרו קודם את הירח באמצעות צילומים ויוכיחו את יכולתן לנחות בבטחה על פניו.
[עריכה] גששויות לא מאוישות
בעקבות הצלחת ברית המועצות בהצבת הלוויין הראשון בחלל, האמריקנים מיקדו את מאמציהם בשליחת גשושית לירח. הניסיון הראשון לעשות זאת נקרא תוכנית פיוניר. תוכנית הירח הסובייטית הפכה למבצעית עם שיגור לונה 1 וב-4 בינואר 1959 הייתה הלונה לגשושית הראשונה על הירח. בנוסף לתוכנית פיוניר, היו שלושה פרויקטים אמריקנים ספציפיים: תוכנית רנג'ר, תוכנית לונר אורביטר ותוכנית סורוויור במטרה לאתר נקודות נחיתה פוטנציאליות על הירח עבור אפולו.
[עריכה] הנחתת אדם על הירח
בעוד שהסובייטים גברו על האמריקנים במרבית פריצות הדרך הראשוניות במירוץ לחלל, הם לא הצליחו לגבור על תוכנית האפולו האמריקנית להנחתת אדם על הירח. לאחר ההצלחות הסובייטיות הראשוניות, במיוחד הטיסה של גגארין, הנשיא קנדי וסגן הנשיא ג'ונסון חיפשו פרויקט אמריקני שישבה את דמיונו של הציבור. תוכנית אפולו התאימה להרבה ממטרותיהם והבטיחה למנוע ויכוחים מפוליטיקאים הן מהשמאל (שהעדיפו תוכניות חברתיות) והן מהימין (שהעדיפו פרויקט צבאי יותר). היתרונות של אפולו היו:
- רווחים כלכליים למספר מדינות מפתח בבחירות הבאות;
- סגירת "פער הטילים" שנתבע על ידי קנדי במהלך הבחירות ב-1960 באמצעות טכנולוגיה לשימוש כפול (צבאי ואזרחי);
- רווחים כלכליים ומדעים מבוססים
קנדי וג'ונסון הצליחו להניע את דעת הקהל הציבורית: ב-1965, 58% מהאמריקנים תמכו בתוכנית אפולו בעוד שב-1963 רק 33%. תמיכתו המתמשכת של ג'ונסון לאחר שהפך לנשיא ב-1963 איפשרה את הצלחת הפרויקט.
ברית המועצות הראתה אמביוולנטיות גדולה יותר לביקור בני אדם בירח. חרושצ'וב לא היה מעוניין הן ב"הפסד" למדינה אחרת והן במחיר הכרוך בפרויקט שכזה. באוקטובר 1963 הוא תיאר את ברית המועצות כ"לא מתכננת לעת עתה טיסות קוסמונאוטים לירח" והוסיף שהם לא יצאו מהמירוץ. רק כעבור שנה ברית המועצות ראתה עצמה מחויבת לניסיון נחיתה על הירח.
קנדי הציע תוכניות משותפות, כגון הנחתה על הירח של אסטרונאוטים אמריקנים וסובייטים ולווייני ניטור מזג אוויר משופרים. חרושצ'וב, שחש שזהו ניסיון לגנוב את יתרונה של טכנולוגית החלל הסובייטית, דחה את הרעיונות. קורוליוב, המתכנן הראשי של סוכנות החלל הסובייטית, החל בקידום חללית הסויוז שלו וטיל השיגור N-1 כך שיהיו בעלי יכולת לנחיתה מאוישת על הירח. חרושצ'וב הנחה את לשכת התכנון של קורוליוב לארגן פריצות דרך נוספות בחלל באמצעות שינוי הטכנולוגיה הקיימת של הווסטוק, בעוד שקבוצה שנייה החלה בבניית חללית ומשגר חדשים לחלוטין, פרוטון וזונד, לטיסת ירח מאוישת ב-1966. ב-1964 ההנהגה הסובייטית החדשה נתנה לקורוליוב תמיכה לניסיון נחיתה על הירח והעבירה את כל הפרויקטים המאוישים תחת פיקוחו. עם מותו של קורוליוב וכישלון טיסת הסויוז הראשונה ב-1967 הסדר של התוכנית הסובייטית לנחיתה על הירח התערער במהירות. הסובייטים בנו חללית נחיתה ובחרו קוסמונאוטים למשימה שתציב את אלכסיי ליאונוב על פני הירח, אך עם כישלונות השיגור הרצופים של משגר ה-N-1 ב-1969 התוכניות להנחתת אדם על הירח סבלו תחילה דחייה ולאחר מכן בוטלו.
[עריכה] החללית אפולו 11 מגיעה ראשונה
למרות שגשושיות סובייטיות לא מאוישות הגיעו לירח לפני החלליות האמריקניות, ניל ארמסטרונג האמריקני היה לאדם הראשון שהניח את רגלו על פני הירח ב-21 ביולי 1969, לאחר הנחיתה יום לפני כן. ארמסטרונג היה מגובה על ידי מייקל קולינס, טייס מודול הפיקוד, ועל ידי באז אולדרין, טייס מודול הירח. האירוע שודר בטלוויזיה ונצפה על ידי יותר מ-500 מיליון בני אדם ברחבי העולם. פרשנים חברתיים הכירו במידה נרחבת בנחיתה על הירח כאחד הרגעים המגדירים של המאה ה-20, ומילותיו של ארמסטרונג כשנגע לראשונה בפני הירח הפכו במקביל בלתי נשכחות:
- "זהו צעד קטן לאדם, [אך] קפיצה ענקית למין האנושי" (להאזנה לחצו כאן (מידע) (עזרה))
[עריכה] הישגים נוספים
[עריכה] משימות לכוכבי לכת אחרים
ברית המועצות הייתה הראשונה לשלוח גשושיות לכוכבי לכת אחרים, הן לנוגה והן למאדים ב-1960. החללית הראשונה שטסה בהצלחה ליד נוגה, המרינר 2 האמריקנית עשתה זאת ב-14 בדצמבר 1962. היא שידרה חזרה לכדור הארץ מידע חדש על הטמפרטורות הגבוהות של פני השטח ועל צפיפות האוויר של נוגה. מאחר שהחללית לא נשאה מצלמות, הממצאים שהביאה לא זכו לתשומת לב ציבורית כפי שעשו תמונות מגשושיות חלל, שעלו במידה ניכרת על מעמדם של הטלסקופים של האסטרונומים בכדור הארץ.
ונרה 7 הסובייטית ששוגרה ב-1971 הייתה לחללית הראשונה שנחתה בנוגה. לאחר מכן ונרה 9 העבירה את התמונות הראשונות מפני השטח של כוכב לכת אחר. שתי חלליות אלו היו רק שתיים מתוך סדרה ארוכה של חלליות ונרה; כמה חלליות אחרות שקדמו להן בסדרה עברו בסביבת נוגה וניסו לבצע משימות נחיתה. שבע חלליות ונרה אחרות באו לאחר מכן.
ארצות הברית שיגרה את מרינר 10 שעברה ליד נוגה בדרכה אל כוכב חמה ב-1974. מרינר 10 הפכה לחללית הראשונה, ונכון להיום היחידה, שטסה ליד כוכב חמה.
חללית מרינר 4 האמריקנית ששוגרה ב-1965 הייתה החללית הראשונה שטסה ליד מאדים והיא שידרה תמונות לא צפויות לחלוטין. החללית הראשונה על מאדים, מארס 3 ששוגרה ב-1971 על ידי ברית המועצות, לא שידרה תמונות בחזרה. חלליות ויקינג האמריקניות של 1976 שידרו את התמונות הראשונות מן המאדים.
ארצות הברית שיגרה גם את החללית פיוניר 10 שחלפה ליד כוכב הלכת צדק ב-1973. את המעבר הראשון ליד שבתאי ביצעה החללית פיוניר 11 ב-1979. ארצות הברית שיגרה ב-1977 את וויאג'ר 2 שביצעה את שני המעברים הראשונים והיחידים ליד אורנוס ונפטון.
[עריכה] שיגורים ועגינה
פגישת החלל הראשונה נערכה בין שתי החלליות האמריקניות ג'מיני 6 וג'מיני 7, אשר נפגשו ב-15 בדצמבר 1965. החללית שבאה לאחריהן, ג'מיני 8, ביצעה את עגינת החלל הראשונה ב-16 במרץ 1966. ב-30 באוקטובר 1967 נעשתה עגינת החלל האוטומטית הראשונה, שחיברה את החללית קוסמוס 186 הסובייטית לחללית קוסמוס 188 (שתי חלליות סויוז לא מאוישות).
השיגור הראשון מן הים נעשה על ידי סקוט בי האמריקני ב-26 באפריל 1967. תחנת החלל הראשונה, סליוט 1 הסובייטית אוישה החל מ-7 ביוני 1971 במשך 23 יום.
[עריכה] תחרות צבאית בחלל
באופן לא גלוי, אך תחרותי לא פחות, היה מירוץ פיתוחי חלל לצרכים צבאיים, מאמץ שהקביל למאמצים המדעיים. עוד לפני שיגור ספוטניק 1, הן ארצות הברית והן ברית המועצות החלו לפתח תוכניות ללווייני ריגול. חללית זניט הסובייטית, שתכנונה הבסיסי היה דומה מאוד לחללית הווסטוק, שימשה כלוויין ריגול. חללית זו התחרתה עם סדרת דיסקברר של חיל האוויר האמריקני. חללית הדיסקברר XIII סיפקה את המטען הראשון שהוחזר מן החלל באוגוסט 1960 - יום לפני המטען הראשון שהוחזר לכדור הארץ על ידי הסובייטים.
שתי המעצמות פיתחו תוכניות חלל צבאיות גדולות ומקבילות. תבנית נפוצה במירוץ הייתה שארצות הברית רק השלימה דגם וסגרה תוכנית, בעוד שברית המועצות בנתה, או אף שיגרה את תוצריי תוכניותיה הצבאיות לחלל.
[עריכה] סוף המירוץ לחלל
בעוד ששיגור החללית ספוטניק 1 יכול להיחשב באופן ברור כתחילת המירוץ לחלל, סופו של המירוץ פחות ברור. ההתמודדות במירוץ נעשתה בלהט רב ביותר במהלך שנות השישים, והמירוץ המשיך בקצב עד הנחיתה על הירח ב-1969. על אף שלאחר הנחיתה על הירח של האפולו 11 נשלחו עוד משימות לנחיתה על הירח, מדעני החלל האמריקנים פנו לזירות חדשות. בין היתר עבדו על תחנת החלל סקיילאב שתאסוף מידע, ומעבורות חלל שישמשו להחזרת ספינות חלל שלמות ממסע בחלל. האמריקנים עשויים לטעון כי בכך שהנחיתו את האדם הראשון על פני הירח הם ניצחו במירוץ הלא רשמי. לעומתם המדענים סובייטים קידמו את הפרויקטים שלהם, ולא הודו בהפסד. בכל מקרה, עם דאיכתה של המלחמה הקרה, וכשמדינות נוספות החלו לפתח תוכניות חלל משלהן, רעיון "המירוץ" בין שתי המעצמות הפך לפחות אמיתי.
שתי המדינות פיתחו תוכניות חלל צבאיות מאוישות. חיל האוויר האמריקני הציע לשגר באמצעות טיל טיטן את הדאון העל קולי X-20 דינה-סואר ליירוט לווייני אויב. התוכנית למעבדה מסלולית מאוישת (Manned Orbiting Laboratory) החליפה את דינה-סואר, אך גם תוכנית זו בוטלה. ברית המועצות פיתחה את תוכנית אלמאז לתחנת חלל צבאית מאוישת דומה, שמוזגה עם תוכנתי סליוט.
המירוץ לחלל הואט לאחר נחיתת אפולו, ורבים רואים בה כנקודת שיא המירוץ או סופו. אחרים, רואים את סופו הברור של המירוץ עם משימת אפולו-סויוז המשותפת ב-1975. החללית הסובייטית סויוז 19 פגשה ועגנה בחלל עם אפולו 18 האמריקנית והאסטרונאוטים מהמדינות היריבות עברו בין החלליות והשתתפו בניסוי משותף. על אף שהמאמץ בחלל של כל מדינה נמשך, הם הלכו ב"כיוונים" שונים, ורעיון ה"מירוץ" הנמשך בין שתי המדינות היה לנחלת העבר לאחר האפולו-סויוז.
אף בנקודת שיתוף פעולה זו, נחרדה המנהיגות הסובייטית מתוכנית מעבורות החלל האמריקנית והסובייטים היתחרו באמצעות פרויקטי בוראן ואנרגיה. בשנות השמונים המוקדמות ההתחלה של יוזמת ההגנה האסטרטגית האמריקנית הסלימה הלאה את התחרות שנפתרה רק עם נפילת הגוש הקומוניסטי ב1989.
[עריכה] ארגון, מימון והשפעה כלכלית
ההוצאות הכספיות העצומות והבירוקרטיה שנדרשה למסע מוצלח בחלל הובילו ליצירת סוכנויות חלל. ארצות הברית וברית המועצות פתחו תוכניות שהתמקדו אך ורק בדרישות תעשייתיות ומדעיות למאמצים אלו.
ב-29 ביולי 1958 חתם הנשיא אייזנהאואר על חוק נאס"א של 1958. כאשר ההארגון החל בפעולות ב-1 באוקטובר 1958 נאס"א הורכבה בעיקר מארבע המעבדות ומכ-8,000 עובדים של סוכנות המחקר לאירונאוטיקה של הממשלה, נאס"א. בעוד שקודמתה, NACA, פעלה על תקציב בן 5 מיליון דולר, מימון נאס"א הואץ במהירות ל-5 מיליארד דולר מדי שנה, כולל סכומים גדולים לקבלני משנה מהסקטור הפרטי. הנחיתה על הירח של אפולו 11, נקודת השיא של הישגי נאס"א, עלתה בסכום משוער של בין 20 ל-25 מיליארד דולרים.
מחסור בסטטיסטיקות מהימנות הופך את ההשוואה בין הוצאות החלל של ארצות הברית לבין אלו של ברית המועצות לקשה, במיוחד בתקופתו של חרושצ'וב. עם זאת, ב-1989 ראש סגל השירותים הסובייטים המזוינים, גנרל מ. מויסייב, דווח כי ברית המועצות הקציבה 6.9 מיליארד רובלים (כ-4 מיליארד דולר) לתוכנית החלל שלה באותה השנה. פקידים סובייטים אחרים מעריכים שסך ההוצאות למשימות חלל מאוישות מסתכמות בסביבות סכום זה לכל אורך תקופתן של התוכניות, עם הערכות לא רשמיות נמוכות במקצת של כ-4 וחצי מיליארד רובלים. בנוסף לחוסר הבהירות בנתונים, השוואות כאלו צריכות לקחת בחשבון גם את השפעת התעמולה הסובייטית, אשר שאפה להציג את ברית המועצות כחזקה ולהטעות את הניתוחים המערביים.
עניינים ארגוניים, ובמיוחד תחרויות פנימיות, פגעו אף הם במאמץ הסובייטי. לברית המועצות לא היה ארגון דומה לנאס"א (סוכנות החלל הרוסית נוצרה רק במהלך שנות התשעים). יותר מדי עניינים פוליטיים ויותר מדי דעות אישיות עכבו את ההתקדמות הסובייטית. כל ראש צוות תכנון סובייטי היה צריך להגן על רעיונותיו, בחיפוש תמיכה מפקיד רשמי. ב-1964 פיתחה ברית המועצות 30 תוכניות שונות של משגר ודגם חללית באמצעות ראשי צוותי תכנון שונים. בעקבות מותו של קורוליוב איבדה תוכנית החלל הסובייטית את היוזמה וניסתה להתמיד בשיווין עם ארצות הברית. ב-1974 ארגנה ברית המועצות מחדש את תוכנית החלל שלה, יצרה את פרויקט אנרגיה להעתקת מעבורת החלל האמריקנית באמצעות הבוראן.
על אף שהכלכלה הסובייטית הייתה השנייה בגודלה בעולם, כלכלתה של ארצות הברית הייתה הגדולה בעולם. הסובייטים פעלו אפוא בנחיתות כלכלית. בסופו של דבר הארגון הסובייטי הלא יעיל והמחסור בכספים הוביל אותם לאיבוד היתרון בו החזיקו בתחילה. משקיפים גרסו שהמחיר הכלכלי הגבוה של המירוץ לחלל, יחד עם מירוץ החימוש היקר מאוד, העמיקו בסופו של דבר את המשבר הכלכלי של המערכת הסובייטית במהלך סוף שנות השבעים והשמונים. המשבר היה אחד הגורמים שהובילו לקריסת ברית המועצות.
[עריכה] אסונות קטלניים
כשחללית האפולו 15 האמריקנית עזבה את הירח, הותירו מאחוריהם האסטרונאוטים מצבת זיכרון לאסטרונאוטים משתי האומות אשר מתו בניסיונות להגיע לירח. בארצות הברית האסטרונאוטים הראשונים למות היו וירג'יל גריסום, אדוארד ווייט ורוג'ר צ'אפי. שלושתם נספו בשריפה במהלך ניסוי קרקעי ב-27 בינואר 1967.
טיסותיה של ברית המועצות סויוז 1 וסויוז 11 נסתיימו אף הם במותם של הקוסמונאוטים. סויוז 1, שוגרה למסלול ב-23 באפריל 1967 ונשאה קוסמונאוט אחד, ולדימיר קומרוב, שנספה כשהחללית התרסקה לאחר ששבה לכדור הארץ. ב-1971 הקוסמונאוטים של סויוז 11, גיאורגי דוברובולסקי, ויקטור פטסאייב וולדיסלב וולקוב נחנקו במהלך חזרתם.
אסטרונאוטים נוספים נספו במשימות קשורות, ביניהם ארבעה אמריקאים שנהרגו בהתרסקויות מטוס ה-T-38. הקוסמונאוט הרוסי יורי גגארין, האדם הראשון בחלל, מצא את מותו במוות דומה, כשמטוס המיג-15 בו טס התרסק ב-1968.
[עריכה] הישגים חשובים (1957-1975)
| תאריך | הישג | מדינה | משימה |
|---|---|---|---|
| 21 באוגוסט 1957 | טיל בליסטי בין יבשתי | R-7/SS-6 Sapwood | |
| 4 באוקטובר 1957 | לווין מלאכותי | ספוטניק 1 | |
| 3 בנובמבר 1957 | בעל חיים במסלול (לייקה) | ספוטניק 2 | |
| 31 בינואר 1958 | גילוי חגורת ואן אלן | אקספלורר I | |
| 18 בדצמבר 1958 | לווין תקשורת | פרויקט SCORE | |
| 14 בספטמבר 1959 | גשושית לירח | לונה 2 | |
| 17 בפברואר 1959 | לווין מזג אוויר | Vanguard 2 | |
| 7 באוגוסט 1959 | תמונה של כדה"א מהחלל | אקספלורר 6 | |
| 18 באוגוסט 1960 | לווין איסוף מידע | KH-1 9009 | |
| 12 באפריל 1961 | אדם במסלול | ווסטוק 1 | |
| 18 במרץ 1965 | פעילות חוץ רכבית | ווסחוד 2 | |
| 15 בדצמבר 1965 | חבירה בחלל בין שתי חלליות | ג'מיני 6A/ג'מיני 7 | |
| 1 במרץ 1966 | גשושית לכוכב לכת אחר | ונרה 3 | |
| 21 ביולי 1969 | אדם על הירח | אפולו 11 | |
| 23 באוגוסט 1971 | תחנת חלל | סליוט 1 | |
| 15 ביולי 1975 | משימה משותפת של ארצות הברית וברית המועצות | אפולו-סויוז |
[עריכה] ראו גם

