צ'רלי צ'פלין
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
סיר צ'ארלס ספנסר ("צ'רלי") צ'פלין (16 באפריל 1889- 25 בדצמבר 1977), מגדולי שחקני הקולנוע ובמאי הקולנוע בכל הזמנים. הוא המציא את דמות "הנווד" - נווד בעל גינונים של ג'נטלמן המצויד בחזיה (חלק תחתי של חליפה) צרה מדי, מכנסיים רחבים מדי, נעליים גדולות מדי, כובע דרבי שחור ומרופט, מקל מקנה במבוק, ושפם שחור קטן ומרובע. הנווד מגיע משום מקום, עושה את מעשיו המצחיקים, מציל את הנערה, אך בסוף נעלם אל האופק, ודמותו קטנה והולכת על המסך עד היעלמה כליל. דמות זו התחבבה על צופי הקולנוע בעולם החל מימי ראשית הקולנוע ועד ימינו אנו. בנוסף למשחק היה צ'פלין גם במאי, תסריטאי, כוריאוגרף, מפיק ואף הלחין את המוזיקה לכל סרטיו (בתקופה שאחרי הראינוע). סרטיו של צ'פלין נחשבים כיום לקלאסיקה קולנועית.
תוכן עניינים |
[עריכה] ביוגרפיה
צ'פלין נולד ברובע וולוורת' בלונדון, אנגליה להוריו, צ'ארלס והאנה, שניהם בדרני וודביל. הוודביל היה צורת בידור נפוצה באותו זמן ומופע טיפוסי כלל סידרה של מערכונים מוזיקליים קצרים. הוריו נפרדו זמן קצר לאחר הולדתו, וצ'רלי נותר לשמור על אמו, שנטתה לאי יציבות נפשית. צ'רלי ואחיו למחצה סידני נאלצו לעבוד למחייתם בגיל צעיר, ולנדוד בין בתי יתומים. כאשר היה צ'רלי בן 12, מת אביו, כתוצאה משתיינות. אמו התמוטטה סופית, והיה צורך לאשפזה בבית–חולים לחולי נפש לשארית חייה. היא מתה בשנת 1928.
צ'רלי עלה על הבמה לראשונה בגיל 5, כחלק מן המופע של הוריו. אמו לימדה אותו לשיר ולשחק. כילד היה צ'פלין חולני. בשנת 1900 והוא בן 11, קיבל את תפקיד החתול המבדח במחזה "סינדרלה". לאחר מכן החל להופיע בתפקידים קטנים שונים במחוזות שונים בלונדון. בשנת 1906 הצטרף ללהקתו הנודעת של פרד קארנו "מפעל הצחוק" (הלהקה כללה בין חבריה גם את סטן לורל, ששימש בלהקה מחליפו של הכוכב הראשי, צ'פלין, והפך אחר כך לחצי הרזה בצמד לורל והארדי). הלהקה יצאה למסע הופעות ובשנת 1912 הגיעה לארצות הברית. על–פי רישומי מחלקת ההגירה בארצות-הברית הגיע צ'פלין עם להקתו של קארנו למדינה ב-2 באוקטובר 1912. צ'פלין הצליח לרכוש את תשומת ליבו של מאק סנט, המפיק הידוע בקומדיות הסלפסטיק שלו, בהם רודפים שוטרים אחרי נערות צעירות כשהם מנופפים באלות, סופגים עוגות קרם בפרצופיהם. סנט החתים את צ'פלין על חוזה עם חברת ההפקות שהקים "קיסטון פילם קומפני".
בתוך שנה וחצי הפך המהגר הבריטי לכוכב על בעולם הראינוע. הוא פיתח את דמות הנווד שזכתה להצלחה עצומה בכל רחבי העולם, הפך לבמאי, תסריטאי ועורך של סרטיו וזכה לשכר אגדי של 10,000 דולר לשבוע (שווה ערך ליותר ממיליון דולר לשבוע בערכים של היום). בשנת 1917 כבר זכה לתשלום של מיליון דולר כאשר חתם על חוזה עם חברת הסרטים "פירסט נשיונל", והיה לשחקן הראשון אי–פעם שקיבל סכום זה. בשנת 1919 חבר לכמה מיוצרי הראינוע המובילים בענף, הכוכבת מרי פיקפורד, השחקן דאגלס פיירבנקס האב, והבמאי דייוויד גריפית, על מנת להקים אולפן משלהם, שנקרא "יונייטד ארטיסטס".
בשנת 1927 הוצג הסרט המדבר הראשון "זמר הג'אז" שיצר אל ג'ולסון. עד מהרה היו הסרטים האילמים לנחלת העבר. רבים לא הצליחו לבצע את המעבר מן הראינוע אל הקולנוע. צ'פלין יכול היה להעלם, כרבים אחרים, ויכול היה להפוך לשחקן בקולנוע ולאבד את איכויותיו הייחודיות. הוא בחר בדרך משלו. הוא הוסיף ליצור סרטים אילמים, שנים רבות לאחר שהסרט האילם היה לנחלת העבר. כמה מסרטיו הגדולים ביותר נוצרו בשיטה זו.
סרטו המדבר האמיתי הראשון, הדיקטטור הגדול, יצא בשנת 1940 והיווה התרסה בפני סכנות העריצות הנאצית. הכנת הסרט החלה כבר בשנת 1938 ולכן מעשה האימים המרכזי בו הוא כיבושה של אוסטריה. מאוחר יותר העיר צ'פלין כי אילו ידע מה התרחש באמת באותה תקופה לא היה מסוגל ליצור קומדיה על הנושא.
עמדותיו הפוליטיות של צ'פלין נטו לאורך כל השנים לשמאל. כמה מסרטיו, כזמנים מודרנים (1936) היוו התקפה חריפה על השיטה הפורדיאנית ולצידה גם השתלחות בפס הייצור ההוליוודי. בסרט, משחק צ'פלין פועל פס ייצור במפעל הנבלע לבסוף, הלכה למעשה, בתוך המכונה שהוא משרת. זכורה מסרט זה במיוחד הסצינה בה הופך צ'רלי שפן נסיונות למכונת האכלה חדשנית, שנועדה לחסוך את זמן ארוחת הצהריים של הפועלים. ביקורתו של צ'פלין הגיעה לשיא מסוים בסרטו מסייה ורדו משנת 1947. המדובר בקומדיה שחורה, על רוצח נשים סידרתי, המתחתן עם נשים עשירות ורוצח אותן עבור כסף. המסר המובלע בסרט הוא שמעשי הרצח הם המשך ישיר לשיטה הפוליטית הנהוגה, וכי מסיה ורדו הוא רק המבצע בקנה מידה קימעונאי את מה שמבצעים המנהיגים הגדולים בקנה מידה סיטונאי.
דעות אלו לא חיבבו אותו על המימסד האמריקני, בתקופתו של הסנאטור ג'וזף מקארתי אשר ניהל מסע לטיהור, כביכול, של הקולנוע מאלמנטים קומוניסטיים. בשנת 1952 כאשר יצא צ'פלין לטיול באנגליה, ניצלו שלטונות ארצות הברית את ההזדמנות ולא אישרו לו לשוב. צ'פלין היה אזרח אנגלי, ונידרש להארכות חוזרות ונשנות של אשרת השהיה שלו. צ'פלין החליט להישאר באירופה, ועבר להתגורר בשווייץ. באפריל 1972 שב למספר ימים לארצות הברית על מנת לקבל את פרס האוסקר על מפעל חיים. על חזרה זו, שצ'פלין המתין לה בהתרגשות רבה, האפיל אירוע טרגי: במהלך ההפלגה לארצות–הברית סבל צ'פלין ככל הנראה מקריש דם במוחו. הוא עלה לאוניה צלול במוחו, אך ירד ממנה כשהוא מתקשה ללכת ולהבין מה מתרחש סביבו.
צ'פלין נישא מספר פעמים, תמיד לנשים צעירות מאוד. בשנת 1918 נישא למילדרד האריס בת ה-16, נישואים שנמשכו עד 1920. בשנת 1924 נישא לליטה גריי שהייתה אף היא בת 16 והרה ללדת. הנישואין הסתיימו בגירושין שערוריתיים בשנת 1926. בשנת 1936 נישא בשלישית, הפעם לשחקנית פולט גודארד, שכיכבה בכמה מסרטיו. בשנת 1942 התגרשו השניים ומייד אחר–כך, בשנת 1943 נישא לאונה או'ניל, בתו של המחזאי יוג'ין או'ניל, שהייתה אז בת 17. נישואים אלו נמשכו עד מותו של צ'פלין ולזוג נולדו שמונה ילדים.
בערוב ימיו, ב-4 במרץ, 1975, לאחר שנים רבות בהן בחר בגלות מרצון ממולדתו בריטניה, הוכתר צ'פלין בתואר אביר האימפריה הבריטית על ידי המלכה אליזבת השניה. צ'פלין היה מועמד לתואר כבר בשנת 1956, אך הממשלה הבריטית נמנעה מכך כדי שלא להכעיס את ממשלת ארצות הברית.
ביום חג המולד של שנת 1977 הלך צ'פלין לעולמו בוֶוֶי (Vevey) שבשווייץ והוא בן 88.
[עריכה] מסרטיו
[עריכה] pay day (1922)
בסרט זה עובד צ'פלין באתר בניין ומראה לנו את פשיטותם ומרירותם של חיי היום יום בדרך מצחיקה ומהנה.
[עריכה] הכתף שק (1918)
קומדיה פטריוטית שעיקרה מתרחש בחלום. בסרט מגלם צ'פלין חייל אמריקני שנשלח למלחמת העולם הראשונה וחולם שבמלחמה הוא מנצח לבדו גדודים של גרמנים ושובה את הקצין הגרמני.
[עריכה] הנער (1921)
צ'פלין חוזר לדמות הנווד, שבסרט הזה מאמץ תינוק שמצא, וכשהוא גדל מלמד אותו הנווד לשבור חלונות על מנת שהנווד, שהוא זגג, יבוא ויתקן אותם.
[עריכה] אישה מפריס (1923)
נסיונו של צ'פלין ליצור דרמה רצינית. צ'פלין ביים את הסרט והופיע בו רק בהופעת אורח. בסרט שיחקה הכוכבת הקבועה של צ'פלין באותם ימים, עדנה פורביאנס.
[עריכה] הבהלה לזהב (1925)
צ'פלין מגלם כאן את הנווד (בסרט קוראים לו איש קטן) ככורה זהב באלסקה. הסרט הותיר כמה סצינות בלתי–נשכחות, וביניהן "ריקוד הלחמניות" שמבצע צ'פלין עם צמד מזלגות וצמד לחמניות, הסצינה בה מבשל הנווד את נעלו ואוכל אותה יחד עם רעו ג'ים הגדול כשהם תקועים בצריף בסופת שלג ללא מזון, וסצינת "התרנגולת", בה רעו המורעב של צ'פלין מדמה שהוא תרנגולת גדולה ועסיסית ורודף אחריו להרגו.
[עריכה] הקרקס (1928)
הנווד מגיע לקירקס. קומדיה שזכתה בזמנה להצלחה גדולה. זה היה סרטו הראשון של צ'פלין בעידן הסרט המדבר (הסרט עצמו אילם, כמובן).
[עריכה] אורות הכרך (1931)
סרט זה נחשב על ידי רבים לגדול סרטיו של צ'פלין. המדובר בקומדיה מרירה / מתוקה, בה מנסה צ'פלין להשיב למוכרת פרחים עיוורת את מאור עיניה. המוכרת סבורה בטעות כי המדובר במליונר, וצ'פלין מבטיח לה כי יממן את הניתוח שישיב לה את ראייתה. צ'פלין משיג את הכסף כאשר הוא מתידד עם מליונר המגלה נדיבות רבה כאשר הוא שתוי, ומשנה את טעמו כאשר הוא מתפכח משכרונו. לאחר שהמיליונר השתוי נתן לצ'פלין את הכסף, הוא מתפכח משכרונו ומביא למאסרו של צ'פלין. כאשר יוצא צ'פלין מן הכלא, הוא מחפש את מוכרת הפרחים, שראייתה הושבה. היא אינה מזהה אותו בדמות הנווד, ונותנת לו נדבה, אך כאשר נוגעת כף ידה בידו, היא מזהה את מגעו את האיש אשר מימן את הניתוח-אחד הרגעים המרגשים בתולדות הקולנוע. סיפור נלווה לסרט מאפיין את אופן יצירתו של צ'פלין ואת מעמדו: צוות הצילום בא והלך משך 116 יום ברציפות, בעוד צ'פלין הוגה בסוגיית הדרך המתאימה ביותר להציג את הנווד כמליונר בפני הנערה. בסופו של דבר, נמצאה התחבולה הגאונית: הנווד מנסה לחצות את הרחוב ובצירוף מקרים פוסע מבעד לדלת אחת של מכונית מפוארת אל דלתה השנייה, טורק אותה ואז הוא ניצב בפני הנערה, המשוכנעת ששמעה אדם עשיר היוצא ממכוניתו.
[עריכה] זמנים מודרניים (1936)
צ'פלין יוצא בסרט זה במתקפה חריפה על הייצור "הפורדיאני" בפס ייצור וטוען, ומראה, כיצד העבודה על פס הייצור התעשייתי גורמת לאדם לאבד את ייחודיותו האנושית. בשורה של סצינות מזהירות (צ'רלי ההופך לאוטומט, צ'רלי הנבלע במכונה, צ'רלי "מואכל" על–ידי המכונה) מצליח צ'פלין להלעיג בשנינות גם על היומרה ל"ניהול מדעי" והניסיון לפקח על כל היבט בעבודת הפועל. חלקו השני של הסרט, סנטימנטלי הרבה יותר ומוצלח הרבה פחות, אך זכורה ממנו הסצינה הסמלית, בסופו של הסרט, בה פולט גודארד, אהובתו בסרט מעודדת אותו לשיר את שירו בפני הקהל בבית הקפה, למרות שהחפתים עליהם כתב את מילות השיר עפו ונעלמו להם. "פשוט תשיר," היא אומרת לו, "המלים לא חשובות". צ'רלי, השותק לאורך כל הסרט, יוצא ומזמר את השיר "טיטינה", בג'יבריש מוחלט ובכישרונו הקומי המושלם הופך את המלים לבלתי חשובות. בסרט הזה, צ'פלין בודק את עיניין פס- הקול. לאורך כל הסרט הוא משתמש באפקטים שונים ובמוזיקה.
צ'פלין התנגד ל"מילה" בקולנוע, הוא האמין שהדמויות עם מוזיקה ברקע יכולות לספר סיפור (והוא גם הראה לנו זאת בסרטיו), ולכן בסרט "זמנים מודרניים" שבו לראשונה צ'פלין משמיע את קולו בקולנוע הוא מדבר בגי'בריש בכדי להמכיש את התנגדותו ל"מילה" בקולנוע, וכן לאחר עשיית הסרט הזה נעלמת מן הקולנוע דמותו של האיש הנמוך עם המגבעת והמקל.
[עריכה] הדיקטטור הגדול (1940)
בסרט זה מביע צ'פלין את התנגדותו למשטר הפשיסטי של בניטו מוסוליני באיטליה ולמשטר הנאצי של אדולף היטלר בגרמניה. צ'פלין החליט לעשות את הסרט בעקבות הערת אגב של חבר, שהאדם המצחיק בעולם (צ'פלין), והאדם הרשע בעולם (היטלר) חולקים אותו שפם (השניים גם נולדו בהפרש של ארבעה ימים). בסרט מתואר סיפורו של ספר (הנווד) שכחייל במלחמה מאבד את זכרונו למשך עשרים שנה. כשהוא מתעורר ושב לביתו הוא מגלה שהבית נמצא בגטו היהודי בטומאניה (בת דמותה של גרמניה) וכי הוא, כיהודי, שייך לעם הנרדף על–ידי העריץ אדנויד הינקל (בן דמותו של היטלר). בהמשך, נחשפת מזימת טומאניה לשלוח את כל היהודים למחנות ריכוז ולהשתלט על שכנתה "אוסטרליץ'" בהסכם עם בנזינו נפלוני (בן דמותו של בניטו מוסוליני), מנהיג בקטריה (בת דמותה של איטליה). בזכות הדמיון החיצוני בין הנווד להינקל, מתחלפים התפקידים ביניהם לקראת סוף הסרט, מה שמאפשר לספר לנאום מגרונו של הנווד את נאומו בזכות שלום ואחווה במקום שנאה ועריצות. הסרט כולל כמה מן הסצנות הגאוניות והמוצלחות ביותר שהגה צ'פלין מעולם, כמו הסצינה בה צ'רלי מגלח לקוח לצלילי מוזיקה "לשעת העבודה"—במקרה זה, מחול הונגרי סוער של בראהמס וסדרת סצנות מזהירות בהן מככב אדנויד הינקל לבדו, עם שר התעמולה שלו גארבאג' (בן דמותו של יוזף גבלס) ובמיוחד מול בנזינו נפולוני, בגילומו של ג'ק אוקי.
[עריכה] מסייה ורדו (1947)
בקומדיה שחורה זו משחק צ'פלין פקיד בבנק, בעל אישה חולה וילד, המשיג את הונו באמצעות פיתוי גברות עשירות ורציחתן. בסרט זה נוטש צ'פלין גם את מניירות הסרט האילם וגם את דמות הנווד ומגלם להפליא את דמותו של מסייה ורדו, הרוצח המעודן. הסרט עורר בזמנו סערה גדולה, במיוחד בגלל דמותו של ורדו, שאינו ניחם על מעשיו עד הרגע האחרון.
[עריכה] אורות הבמה (1952)
בסרט זה מגלם צ'פלין את דמותו של קבאלרו, בדרן וודוויל שהיה פעם מלך הבמה. עתה, שנים אחרי, חולה, עזוב ונשכח, הוא שותה עצמו למוות כדי לשכוח את עלבונו, עד שלחייו נכנסת תרזה (קלייר בלום), רקדנית צעירה, שרגליה קורסות תחתיה מפחד שמא תצליח. שני ההפכים: המלך שהודח, והצעירה הפוחדת להצליח, הזקן והצעירה, מסייעים זה לזה להתגבר על פחדיהם ובדרך אף מתאהבים בדרך חרדה ומבוהלת. בסוף הסרט, עולה קבאלרו על הבמה למופע גדול אחרון, יחד עם בן זוגו משכבר הימים (באסטר קיטון—גם הוא, כצ'פלין, מענקי הקומדיה בתקופת הסרט האילם). אחרי שהוא יורד מן הבמה, גווע, הוא מבקש לצפות בתרזה, המצליחה סוף-סוף לרקוד, ומת. מותו של קבאלרו הוא כמובן סמל, לצ'פלין עצמו, לדורו ולסוג האמנות שייצג.
[עריכה] מלך בניו יורק (1957)
סרט זה הוא סאטירה על אמריקה וכל מה שהיא מייצגת. הסרט, שנוצר אחרי שצ'פלין גורש למעשה מארצות–הברית, מהווה כתב אשמה מריר למדי כנגד המדינה בה היה גדול כוכבי הקולנוע במשך עשרים שנה. בסרט, מגיע מלכה המודח של מדינה קטנה לניו–יורק ושם הוא חווה את מיטב הרעות החולות של ארצות–הברית מנקודת מבטו של צ'פלין: הצביעות ביחסי אנוש, פולחן הנעורים (הסצינה הבלתי נשכחת בה צ'פלין עובר מתיחת פנים), הפרסומות הצבועות (סצנת צילום הפרסומת הסמויה, ששוחזר שנים רבות אחרי–כן בסרט "המופע של טרומן"), ההאלהה לרגע וכמובן: צייד המכשפות האנטי-קומוניסטי. צ'פלין היה בעת צילום הסרט בן 68, ומבוגר מדי לקומדיה פיזית כבשנים קודמות, אך הוא הצליח להמיר את התגובות הפיזיות במימיקה מופתית וליצור סדרה של סצינות מעולות (ההזמנה במסעדה, צילום הפרסומת, הביקור בבית הספר, הביקור בתיאטרון, מתיחת הפנים, ועוד).
[עריכה] הרוזנת מהונג קונג (1967)
סרט זה הוא סרטו האחרון של צ'פלין, שאותו הוא כתב, ביים והופיע בו בתפקיד קטן. צ'פלין גם היה אחד ממפיקי הסרט וגם כתב את המוזיקה המקורית שלו.
[עריכה] לקריאה נוספת
- טישי, וולפרם. צ'אפלין. ירושלים, כתר, 1988.
[עריכה] קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה | ||
|---|---|---|
- צ'רלי צ'פלין, במסד הנתונים הקולנועיים IMDb (באנגלית)
- האתר הרשמי של צ'רלי צ'פלין
- מוזיאון צ'פלין

