קרב עזה הראשון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

עזה הראשון
עימות:

מלחמת העולם הראשונה

תאריך:

26 במרץ 1917 - 27 במרץ 1917

קרב לפני:

רפיח

קרב אחרי:

עזה השני

מקום:

עזה

תוצאה:

התורכים הצליחו להגן על עזה

הצדדים הלוחמים
הממלכה המאוחדת, אוסטרליה, ניו זילנד האימפריה העות'מנית
מפקדים
צ'רלס דובל ופיליפ צ'טווד קרס פון קרסנשטיין
כוחות
6,000 פרשים, 16,000 רגלים 4,000 בעזה, 11,000 באזור עזה
אבדות
467 הרוגים, 2,900 פצועים 500 נעדרים 2,447 הרוגים, פצועים ונעדרים

קרב עזה הראשון התחולל סמוך לעיר עזה ב-26 במרץ 1917, כחלק מהחזית הדרומית במלחמת העולם הראשונה. חיל המשלוח המזרחי, של האימפריה הבריטית שהייתה חלק ממדינות ההסכמה תקף את הכוח העותמני (בפיקוד גרמני, כחלק ממעצמות המרכז) שהגן על עזה. למרות הצלחתם של הכוחות התוקפים להשיג את יעדיהם, נסתיים הקרב בנצחון התורכים, ביחוד עקב כשלים בהעברת מידע מהשטח אל המפקדה הבריטית אשר נתנה פקודת נסיגה לכוחות התוקפים.

תוכן עניינים

[עריכה] רקע

בפברואר 1916, לאחר התקפה כושלת על תעלת סואץ של הכוחות התורכים - הארמיה הרביעית בפיקודם של ג'מאל פחה וקרס פון קרסנשטיין, הבינו הבריטים את הסכנה, ומצד שני ההזדמנות, הטמונה בחזית נוספת במזרח התיכון. הם מינו את גנרל ארצ'יבלד מאריי למפקד חיל המשלוח המזרחי, וזה, החל להתקדם בצפון סיני מזרחה תוך שהוא סולל מסילת ברזל ומניח צינור מים מתוקים, מקנטרה מזרחה. לאחר שניצחו בקרב רומני ולאחר שכבשו את אל עריש, הגיעו כוחותיו של מאריי למבואות עזה בתחילת 1917. שטח הכינוס המרכזי שבו חנו היה באזור דיר אל בלח, כ-15 קילומטר דרומית לעזה.

[עריכה] זירת הקרב

עזה הייתה מוקפת באותה עת במכשולים טבעיים. ממערב, בין העיר והים, היו דיונות שהיקשו על התנועה. ממזרח שלט על מבואותיה המזרחיים של העיר רכס הכורכר של עלי מונטר ומדרום לעיר היה שטח חקלאי אשר היה משובץ בעשרות משוכות צבר ארוכות שהיקשו על התנועה ועל התצפית. התורכים השכילו לבצר את עזה ומבואותיה בעמדות שולטות וכך יצרו מערך הגנתי חזק. בנוסף, במרץ 1917, בשעה שהבריטים עמדו להתקיף את עזה בפעם הראשונה, קו המים ומסילת הברזל לא הגיעו עדיין עד לכוחות הלוחמים והבריטים נסמכו על מעיינות באזור שהיו מרוחקים מעזה ויצרו בעיות לוגיסטיות קשות לפרשי הדיוויזיה הרכובה אנז"ק. בעקבות הצלחת התקדמותו בסיני, היה מאריי משוכנע שאף עזה תיפול בידיו בקלות. כוחותיו מנו כ-22,000 איש (שתי דיוויזיות רגלים, שתי בריגדות רכובות על סוסים ובריגדה רכובה על גמלים). הכוח שהגן על עזה בפיקודו הרשמי של טאלא ביי, ובפועל - בפיקודו של הגרמני קרס פון קרסנשטיין, מנה כ-4,000 חיילים ועוד 11,000 חיילים תורכים היו פרושים באזור, בקו הגנה שנפרש מעזה ועד באר שבע. הכוח התורכי כלל גם שבע סוללות תותחים, שתיים מהן היו אוסטריות ואחת גרמנית.

[עריכה] ההכנות לקרב

תכניתו של מוריי הייתה לפרוש את כוחותיו תוך כדי מסע לילי ולהציבם בעמדות תקיפה סביב לעזה ועם בוקר, לתקוף ממספר כיוונים בחיפוי ארטילרי. עקב משוכות הצבר, שהשתרעו מדרום וממזרח לעיר, ולא איפשרו הסתערות פרשים, יועדו חלק מהיחידות הרכובות לתקוף את העיר עצמה, מעמדות שנמצאו צפונית מזרחית ואף צפונית לעיר. באותה עת, אמורה הייתה להפתח התקפה רגלית משלושה כיוונים, ממזרח, דרום מזרח ומדרום, על גבעת עלי מונטר שהיוותה נקודת מפתח בקרב. שתי יחידות רכובות נוספות יועדו להתייצב ממזרח לשדה הקרב המתוכנן במטרה לחסום תגבורת תורכית אפשרית מכיוון באר שבע. על כל הכוחות היה לחצות במהלך המסע הלילי את אפיקו הרחב, בעל הקירות התלולים, של ואדי עזה (נחל הבשור בקטעו המערבי).

התנועה הבריטית לעמדות הקרב החלה ב-26 במרץ בשעה 02:30. הכוחות נתקלו בבתרונות בסמוך לואדי עזה, אשר היקשו על התנועה, ובערפל כבד אשר גרם לשיבוש הגעת כוחות הרגלים לעמדותיהם במועד המתוכנן. מאידך, סייע הערפל, במקרה של היחידות הרכובות, להסתרת תנועת הכוחות מתצפיות של התורכים. הגעת פרשי אנז"ק אל העמדות שמצפון מזרח לעזה הפתיעה לחלוטין את התורכים והפרשים אף הצליחו לשבות מפקד דיוויזיה תורכי ואת אנשי מפקדתו בעת שנעו לכיוון עזה. הרגלים לעומתם, התקשו להגיע לעמדות הפתיחה. ההתקפה הייתה אמורה להפתח בשעה 08:00. אולם, בשל הערפל שנמוג רק בשעה 8, הצליחו הכוחות הרגליים להגיע לעמדותיהם רק ב-08:30 והארטילריה פתחה בהפגזת הריכוך רק בשעה 09:30. בכך, אבד לכוחות הבריטיים יתרון ההפתעה שקיוו לו.

[עריכה] מהלך הקרב

את ההתקפה העיקרית, על גבעת עלי מונטר, ביצעה דיוויזיה 53 בפיקודו של איי. ג'י דאלאס. בשל סיבות שאינן ידועות עד היום, דחה דאלאס, על דעת עצמו, את היציאה להתקפה בשעתיים. באותן שעתיים, הוא עזב את מפקדתו ונע קדימה לכיוון שדה הקרב, כנראה, בשל רצונו לבחון את היקף הכוח התורכי המגן. באותן שעתיים העביר המפקד אשר היה אחראי על ניהול הקרב, גנרל פיליפ צ'טווד, הוראות חוזרות ונשנות אל מפקדתו של דאלאס, לפתוח במתקפה. אלא, שלא ניתן היה לאתר את דאלאס ולמסור לו את הפקודות. סימני אבק שנראו מרחוק הגבירו, כנראה, את חששו של דאלאס לפתוח במתקפה מאחר וסבר (בטעות) כי מדובר בתגבורת תורכית.

רק בסביבות 13:00 בצהריים, באיחור של חמש שעות מהתכנון המקורי, נתן דאלאס את פקודת ההסתערות. מלבד דיוויזיה 53 עמדו לרשותו גם בריגדה 161 ויחידות הארטילריה שהשתייכו לדיוויזיה 54. במקביל, נתן צ'טווד הוראה לשתי הבריגדות הרכובות שבפיקודו של גנרל הנרי ג'ורג' שובל לתקוף את העיר עצמה ממזרח ומצפון.

הרגלים הבריטיים פתחו בהסתערות ממרחק של 1,400 מטר מפסגת עלי מונטר. הם התקדמו בשטח חשוף והיו נתונים להפגזה ארטילרית בפגזי שרפנל שביצעו כוחות המגן התורכים. בהגיעם למרחק של כ-350 מטר מהיעד, פתחו התורכים בירי מקלעים ורובים. תחת אש זו החלה מתקפת הרגלים להתפורר. בשעה 15:00 שלח צ'טווד את בריגדה 159 (של דיוויזיה 53), שהמתינה כגיבוי, לתגבור ההתקפה על הגבעה וב-16:20, שלח אף את בריגדה 161, שגם היא המתינה כגיבוי, לחזק את המתקפה הרגלית. בשעה זו כבר הגיעו ראשוני הרגלים אשר שרדו את האש התורכית אל סמוך לראש הגבעה וניהלו קרב פנים אל פנים עם מגיני הגבעה. עם הדמדומים, הצליחו הכוחות הבריטיים, אשר שלחו לקרב את כל כוח הרגלים שעמד לרשותם, להשתלט על גבעת עלי מונטר. הכוח המגן התורכי נסוג בנסיגה מאורגנת אל תוך העיר עזה.

בצהריים, בעת שהחלה הסתערות הרגלים, החלה גם הסתערות הפרשים. כוח המגן התורכי הוטעה על ידי חוסר פעילותם בחמש שעות ההמתנה ודילל את שורותיו במזרח ובצפון לטובת תגבור הכוחות באזור עלי מונטר. שתי הבריגדות הרכובות של אנז"ק הצליחו להתקדם בקלות יחסית ולהגיע לג'יבליה מצפון לעזה ואף הגיעו לחוף הים. במזרח עזה הם הגיעו עד משוכות הצבר הסמוכות לעיר ואף חברו לכוחות שהשתלטו על עלי מונטר. בשעה 18:00, כאשר הערב החל לרדת על זירת הקרב, הייתה העיר עזה מכותרת מכל צדדיה ומצב הכוח התורכי היה נואש.

אולם, באותה שעה, הגיעה פקודת נסיגה לכוחות הבריטיים. פקודה שהוצאה על ידי צ'טווד - מפקד הקרב, ודובאל - מפקד הכוחות שהשתתפו בקרב. שלוש סיבות הביאו לפקודת הנסיגה. האחת הייתה חוסר ידיעתם של צ'טווד ודובאל לגבי המצב לאשורו בנקודות האסטרטגיות ובמיוחד, לא היה ברור להם באם נכבשה גבעת עלי מונטר. הסיבה השנייה הייתה נעוצה בכך שסוסי הפרשים לא שתו מים במשך כל היום ולמיטב ידיעתם של צ'טווד ודובאל, לא היו מקורות מים באזור הקרב בהם יכלו הפרשים להשקות את הסוסים. הסיבה השלישית הייתה קבלת ידיעות כי תגבורת תורכית חזקה נמצאת בדרכה לעזה. אחד ממפקדי הבריגדות הרכובות, אשר ספגו אבידות מועטות ביותר בכל יום הלחימה ושלטו שליטה מוחלטת בכל המרחב שמצפון וממזרח לעזה, היה כה נזעם למשמע פקודת הנסיגה, עד כי עמד על זכותו לקבל את הפקודה בכתב, דבר שאכן נעשה.

[עריכה] אחרית דבר

רק למחרת בבוקר, ב-27 במרץ, התברר למפקדי הקרב מה באמת התרחש ואיזו הזדמנות הוחמצה. בעקבות כך ניתנה פקודת התקפה נוספת לכיבוש רכס עלי מונטר ואכן, הבריטים הצליחו להשתלט שנית על הרכס השולט. אלא שאז הגיבו התורכים בהתקפת נגד מוצלחת שאילצה את הכוחות הבריטים לסגת דרומה אל מעבר לנחל הבשור.

הסיבות העיקריות לכשלונם של הבריטים היו:

  • עמידתו הסדורה והמאורגנת של כוח המגן התורכי שגודלו היה פחות מרבע מגודל הכוח הבריטי.
  • כשלים בהעברת מידע מן המפקדה (שמוקמה בגדתו הדרומית של ואדי עזה) אל הכוחות בשדה הקרב ומשדה הקרב אל המפקדה.
  • לקרב מונו בעצם שני מפקדים. דובאל שהיה מפקד הכוחות וצ'טווד שהיה מפקד הקרב. דבר זה פגע בקבלת ההחלטות בזמן הקרב.
  • חוסר במודיעין מספיק מצד הכוח הבריטי. הן בצורת סיורים מקדימים באזור המיועד להתקדמות אל העמדות והן בנושא חוסר מידע מספק לגבי התגבורות התורכיות ויכולתן להגיע אל שדה הקרב.

גם דובאל וגם מפקדו מאריי מסרו דיווחים למשרד המלחמה הבריטי כי הקרב היה מוצלח. מאריי, אשר שהה בזמן הקרב במפקדתו באל עריש, אף דיווח כי אבידות התורכים עלו על אבידותיו פי שלושה. הם תירצו את הנסיגה בהגעת התגבורת התורכית ובכך שהסוסים לא הושקו במשך יום שלם. אולם ידוע כיום כי שתי הבריגדות הרכובות, שהוצבו בחסימה כלפי מזרח לניטרול תגבור הכוח התורכי, התמודדו בקלות יחסית עם התגבורת התורכית ואילצוה לסגת. כמו כן, ידוע כי הכוחות הרכובים שהשתתפו בקרב איתרו בשעות שהותם בשדה הקרב מקורות מים נאותים ולא נזקקו להשקייה דחופה של הסוסים. כשלון הבריטים בקרב ועמידתם הנחושה של התורכים, הביאו למפנה זמני במערכה על ארץ ישראל. לאחר שורה של כשלונות, קיבלו התורכים עידוד מוראלי וייצבו מחדש את קו ההגנה שלהם בין עזה ובאר שבע. הבריטים שהתארגנו מחדש, ניסו שוב לכבוש את עזה ב-19 באפריל בקרב עזה השני.

לשני הצדדים היו אבידות קשות בקרב. לתורכים היו 2,447 נפגעים - הרוגים, פצועים ונעדרים. לבריטים היו 467 הרוגים, 2,900 פצועים ו-500 נעדרים.

[עריכה] קישורים חיצוניים

שפות אחרות