מטריאליזם דיאלקטי
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מטריאליזם דיאלקטי מכונה גם מטריאליזם היסטורי הינה שיטה מדעית הבוחנת את המתח (דיאלקטיקה) בין ההכרה האנושית לבין הטבע והמציאות החברתית שסביבו. המטריאליזם הדיאלקטי פותח לראשונה על-ידי המרקסיזם, ומשמש כייסוד נפוץ ביותר בתחום הביקורת החברתית, גם בקרב שוללי תורה זו.
[עריכה] כל פעילות הינה פעילות חברתית
התורה המרקסיסטית מניחה כי התנהגות האדם ואורח-מחשבתו לעולם קיימים במרחב חברתי. כל פעילות אנושית מתייחסת לנעשה על ידי בני-אדם, ומשפיעה עליהם. לכך יש שני מובנים:
- כל פעילות משפיעה על שלושה גורמים: הטבע (=החומר, האובייקט), האדם הפועל (הסובייקט), והחברה. כמובן, שאין האדם מבין את מכלול ההשפעה שיש לפעילותו, אך הוא מסוגל לתפוס חלקים גדולים ממנה, או שלא להבינה כלל.
- הפעילות הינה תלויה בחברה, בחוקיה, ובמבנה החברתי שלה. רק אדם אשר נמצא בלא בני אדם נוספים בקרבתו ובלא השפעה על בני אדם ושל בני אדם עליו, אינו ייצור חברתי. אין זה רלוונטי לעסוק באדם שכזה כיוון שהוא כמעט אינו בנמצא. טענה זו מתקיימת גם על פני השטח, בצורת ההתנהגות של האדם, וגם בתודעתו ובתפיסתו את הפעילות ומטרותיה.
[עריכה] הוויה מעצבת תודעה (מעצבת הכרה)
משפט זה הוא משפט המבטא את עיקרי המטריאליזם הדיאלקטי, טוען כי הפרקסיס בו חי האדם קובע את תפיסותיו והבנתו את העולם, ולמעשה את משמעותו. משפט זה מתקיים גם אם אין האדם מכיר בכך או מבין זאת.
את משמעות משפט זה ניתן להתחיל ולהבין על ידי החלוקה שמקיים מרקס בין שני מרכיבי החברה:
- בסיס החברה הכולל את שיטות הייצור, אמצעי הייצור ושיטת חלוקת המשאבים. הבסיס הינו למעשה המעמד החומרי של החברה, ומושפע הן מהטכנולוגיה הקיימת ועושרה של החברה, והן מתהליכים היסטוריים שעברו עליה. הבסיס נקרא גם יחסי הייצור.
- מבנה העל של החברה המכיל את החוקים, המוסדות, התרבות והנורמות. מבנה העל מבטא את תודעת האדם ואופני חשיבתו.
המטריאליזם הדיאלקטי יוצא מנקודת הנחה כי מבנה העל מעוצב על ידי הבסיס ואינו ניתן להפרדה ממנו. המטריאליזם הדיאלקטי מהווה שינוי תודעתי מהתורות החברתיות שקדמו לו, בכך שהוא מודד את החברה בעיקר דרך הבסיס, ולא דרך בניין העל.
לפעולת הפרקסיס על האדם כמה שלבים תודעתיים:
- ראשית, קולט האדם בחושיו את הרשמים השונים מן המציאות בה הוא פועל. רשמים אלו הינם מפוצלים וחסרי חוקיות
- האדם משליך מעולמו הסובייקטיבי על חווית המציאות באופן ראשוני, על-ידי מכלול של רגשות ותחושות הנוצרות בו בעקבות המפגש עם המציאות. שלבים אלו מהווים את ההכרה החושית של האדם.
- לאחר מכן מזהה האדם חוקיות וסדר בתפיסה החושית, הבאים לכדי יצירת פרדיגמה מחשבתית. פרדיגמה זו הינה הפרקסיס בו חי האדם.
- השלב האחרון הוא השלב בו האדם מגיב לפרדיגמות שנוצרו בהכרתו, ויוצר התייחסות סובייקטיבית אליהן על-ידי קביעת דעה ועולם ערכי. שני שלבים אלו מכונים ההכרה הרציונלית.
בתהליך זה מתבטא הכלל על-פי הוייה (פרקסיס) קובעת תודעה (הכרה). תהליך זה הינו דו כיווני, שכן תודעת האדם מעצבת בחזרה את הוויתו, על-ידי כך שהאדם פועל ומשנה את המציאות בהתאם להכרתו.
המטריאליזם הדיאלקטי שואף לחקר ההשפעה ההדדית של המציאות החיצונית, הנמדדת על-ידי תחומי המדע הרגילים (מדעי הטבע, מדעי החיים, מדעי החברה), ושל התודעה האנושית, הנבחנת בהסתכלות סוציולוגית-פילוסופית.
ראוי לציין כי המטריאליזם הדיאלקטי עצמו כפוף לחוקיו הוא, שכן הוא עצמו הינו פרדיגמה מחשבתית.
[עריכה] הסטיכיה
המטריאליזם הדיאלקטי מתאר כי, למרות שכל פעילות הינה חברתית, אין האדם מכוון לכל תוצאות מעשיו (הן ברמה האישית והן ברמה ההיסטורית). כמו כן, האדם מעוצב מגורמים במציאות שאינו מתייחס עליהם באופן אקטיבי. עיצוב בלתי מכוון של אדם או מציאות מכונה בשפה המרקסיסטית סטיכיה. לדוגמה: אדם עובד בשדה על מנת לגדל מזון. תוצר אחר של פעילותו זו (מלבד המזון) הינו פיתוח שריריו. זו לא כוונתו, ולכן זוהי תוצאה סטיכית של גידול המזון.
מודעות לעיצוב העולם אינה מספיקה: רק כאשר תהליך הינו מכוון והופך למושא הפעילות הוא חדל להיות סטיכי. בדוגמה הקודמת: האדם יכול לדעת כי שריריו יתפתחו, אך לא בשל כך הוא מגדל מזון.

