הדלתות

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

רוק פסיכדלי="hiddenStructure"

הדלתות

עטיפת האלבום "Legacy"
(מימין למעלה ובכיוון השעון: מוריסון, דנסמור, קריגר, מנזרק)
מקור לוס אנג'לס, קליפורניה, ארצות הברית
שנות פעילות 19651972; 2002—היום (הופעות)
ז'אנר רוק

רוק פסיכדלי

חברת תקליטים אלקטרה
חברי ההרכב ג'ים מוריסון
ג'ון דנסמור
רובי קריגר
ריי מנזרק
חברים לשעבר {{{חברים לשעבר}}}
{{{אתר}}}

הדלתות (The Doors) היא להקת רוק קלאסי ורוק פסיכדלי אמריקאית שפעלה בשנות השישים ותחילת שנות השבעים של המאה העשרים. הלהקה נודעה בזכות הצליל הכבד והמורכב שלהם שבסיסו בבלוז. בנוסף, הלהקה זכורה היטב בזכות הזמר הכריזמטי וכותב התמלילים שלה, ג'ים מוריסון, שהפך לסמל תרבות בעיקר בזכות קולו והשירים בעלי המשמעות המיסטית שכתב.

תוכן עניינים

[עריכה] היסטוריה

[עריכה] ההתחלה: 1965 - 1966

הלהקה התחילה ב-1965 בלוס אנג'לס, קליפורניה אחרי פגישה בין שני סטונדנטים באוניברסיטה לצילום, ג'ים מוריסון וריי מנדזרק. מוריסון הקריא למנזרק חלק מהשירים שהוא כתב, מנזרק התלהב ויחד הם הקימו להקה. מנזרק ומוריסון צירפו אליהם את רובי קריגר וג'ון דנסמור (שאותם הם הכירו מקורס מדיטציה משותף), ללהקה הם קראו הדלתות, על שם ספר מאת אלדוס האקסלי "דלתות התפיסה". הלהקה הופיעה במספר מועדונים, חלקם גדולים, ברחבי לוס אנג'לס. כולל את מועדון ה-Whisky-A-Go-Go שם גם החתימו אותם נציגי חברת התקליטים אלקטרה תמורת 10,000 דולר. הופעות הלהקה במועדון Whiskey-A-Go-Go הופסקו לאחר שבמהלך הופעה ביצעו את השיר "The End", הכולל תכנים אדיפליים בוטים ("Father... I want to kill you/Mother, I want to fuck you").

[עריכה] הקלטות מוקדמות: 1967-1969

אחרי שהוחתמו על ידי פאול א. רוטשילד לחברת ההקלטות אלקטרה התחילה שותפות ארוכה עם רוטשילד ועם טכנאי האולפן ברוס בוטניק. בגלל המוטיבציה האדירה של הלהקה, האלבום הוקלט תוך מספר ימים, לרוב, בטייק אחד. מוריסון ומנזרק הפיקו גם קליפ חדשני לשיר "Break On Through". הקליפ הזה היה אחד מאבני הפינה בתעשיית הקליפים.

האלבום שוחרר בינואר 1967, האלבום גרם להתרגשות רבה, והסינגל הראשון ששוחרר ממנו "Light My Fire" הפך ללהיט ענק. מראהו הנאה של ג'ים מוריסון וההופעה שלו על הבמה, הפכו אותו במהרה לסמל סקס של התקופה. למרות זאת, ואולי בשל כך, הוא הפך במהרה לאדם מתוסכל וזועף. שירים בולטים נוספים באלבום: Break On Through, Alabama Song, The End.

אריך הנגן השני של הדלתות Strange Days יצא גם הוא בשנת 1967, וכלל את הלהיטים "People Are Strange" ו"Strange Days", אלבום זה המשיך להעלות את מוניטין הלהקה. אריך הנגן השלישי שלהם Waiting For The Sun שיצא ב1968, הראה שהלהקה הפסיקה לנגן בסגנון הרגיל שלהם והתחילו לכתוב חומר בסגנון חדש. זה היה האלבום הראשון שלהם שהגיע למקום ראשון במצעדים והסינגל "Hello, I Love You" היה הסינגל השני שלהם שהגיע למקום הראשון בארצות הברית. האלבום כלל את השיר "The Unknown Soldier" שיצרו לו עוד קליפ מושקע. האלבום כלל גם את הרצועה "Celebration of the Lizard" שהייתה באורך 30 דקות, אך בגלל חוסר מקום בתקליט נכנסו רק מספר קטעים ממנה.

המוזיקה של הדלתות כללה מסרים סוציאליסטיים, פסיכולוגיים ופוליטיים שנכתבו בעיקר על ידי "מלך הלטאות", ג'ים מוריסון. התיפוף הג'אזי של ג'ון דנסמור, הנגינה המסחררת על הקלידים של ריי מנזרק, שידו השמאלית נגנה את החלק של גיטרת הבס ונגינת הגיטרה של רובי קריגר שקיבלה השראה מפלמנקו, בלוז ומוזיקה קלאסית, הרכיבה צליל מיוחד. הדלתות הייתה להקת רוק בלתי רגילה בכך שהם לא השתמשו בגיטרת בס בהופעות, אלא השתמשו בקלידים של מנזרק כתחליף. עם זאת, הבאסיסט לוני מק התארח בכמה שירים באלבום Morrison Hotel וג'רי סף (הבאסיסט של אלביס פרסלי) ניגן באס באלבום L.A. Woman.

חלק ניכר מהשירים של הדלתות נכתבו בצורה קבוצתית, מנזרק ומוריסון בדרך כלל כתבו את מילות השיר עם מעט מלודיה, בעוד השאר מכינים את הקצב ושאר אלמנטים מוזיקלים נוספים ליצירה. פעם אחת, מוריסון ומנזרק הלכו על חוף הים בקליפורניה, הם עברו ליד בחורה אפרו-אמריקאית ועליה מוריסון כתב את השיר "Hello I Love You" בלילה אחד. השיר עצמו, קיבל ביקורת רבה בגלל הדמיון ללהיט של להקת הקינקס משנת 1965 "All Day And All Of The Night".

[עריכה] בעיות באמצע הקריירה: 1969-1971

הדלתות קיבלו במהרה מוניטין בתחום ההופעות חיות, בהופעה אחת זכורה מה17 בספטמבר, 1967 בתוכנית של אד סאליבן ברשת CBS. הרשת ביקשה מהם לשנות את השורה "Girl we couldn't get much higher" לשורה "Girl we couldn't get much better" בשיר "Light my fire" בגלל שהשורה מתייחסת לסמים. מוריסון שר את השורה המקורית בשידור חי, ו CBS לא היו יכולים לעצור את השידור. אד סאליבן היה כל כך מרוגז עד שהוא לא הסכים ללחוץ להם את היד והם מעולם לא הוזמנו שוב לתוכנית זו. מאוחר יותר טען מוריסון כי התרגש במהלך הביצוע ושכח לשנות את השורה.

בגלל צריכת הסמים של מוריסון, מנזרק שם לב שעל הבמה הוא מתנהג בצורה מאוד מוזרה, לדוגמה: הזמרת גרייס סליק קראה פעם אחת למוריסון לעלות לבמה, ומוריסון היה כל כך מסומם ופעלתן עד שהיה צורך להוריד אותו מהבמה.

ג'ים מוריסון על עטיפת האלבום "The Best Of The Doors"
הגדל
ג'ים מוריסון על עטיפת האלבום "The Best Of The Doors"

למרות שמוריסון קיבל את עיקר תשומת הלב הציבורית, הוא התעקש שכל הלהקה תקבל הכרה. לפני הופעה אחת, קראו להם לעלות לבמה בשם "ג'ים מוריסון והדלתות" ומוריסון סירב לעלות לבמה עד שלהקת ה"דלתות" תיקרא לעלות לבמה.

בשנתיים האחרונות לחייו, מוריסון הפחית את צריכת הסמים הפסיכדלים והתחיל לשתות משקאות חריפים בצורה כבדה, דבר זה השפיע על ההתנהגות של מוריסון, בהופעות חיות ובעבודה באולפן. בניסיון להמנע מהתדמית של "מלך הלטאות" שדבקה בו, מוריסון החל לעלות במשקל ולגדל זקן עבה, בשלב זה, חברת התקליטים שבה הם היו חתומים, אלקטרה, הייתה צריכה לשים תמונות שצולמו בתחילת הקריירה של מוריסון על אריך הנגן מההופעה החיה: Absolutely Live ששוחרר בסוף 1969. האלבום כלל חלק גדול מסיבוב ההופעות האמריקאי שלהם בשנים 1968-1969. כולל, את השיר "The Celebration Of The Lizard" באורך מלא (חצי שעה).

אלבומם הרביעי, The Soft Parade, שוחרר ב-1969. אלבום זה, בו נעשה שימוש רב בכלי נשיפה, נחשב בעיני רבים לאלבום החלש ביותר של הלהקה בהרכבה המלא. בתקופה זו פיתח מוריסון בעיות שתייה חמורות והפך כתוצאה מכך לאדם עצבני שאי אפשר לסמוך עליו בזמני הקלטות באולפן. בכל זאת, הלהקה חזרה להופיע עם התקליט שנחשב לאחד הטובים שלהם, Morrison Hotel ששוחרר ב 1970, נראה כאילו הם רכשו מחדש את המוניטין של אחת הלהקות האמריקאיות הטובות ביותר, בעיקר בזכות עוד תקליט בשם L.A. Woman ששוחרר ב 1971. אלבום זה נחשב כ"חזרה לבסיס", האלבום חוזר אל שורשי הבלוז והג'אז שלהם, במהלך אחת החזרות, היה להם ריב קשה עם המפיק שלהם רוטשילד שכינה את המוזיקה שלהם כ"מוזיקת קוקטייל" בגלל הערבוב של הסגנונות שבאלבום. רוטשילד פרש והעביר את ההפקה לבוטניק, הטכנאי שלהם. התוצאות של המהלך זה היו הקלטת שירים קודמים וידועים של הלהקה בעיבוד חדש, בזכות זה, הפך השיר "Riders On The Strom" ללהיט רדיו ענק.

[עריכה] אחרי מותו של מוריסון: 1971-1989

רוק

זרמים ברוק:

גלאם רוק
רוק שיער
רוק מתקדם
גראנג'

רוק קל
רוק אלטרנטיבי
רוק פסיכדלי
פאנק רוק

סצנות אזוריות:

בריטפופ
הגל החדש
של הרוק הכבד הבריטי

רוק ישראלי

אמנים בולטים:

U2
אירוסמית'
ג'ימי הנדריקס
גאנז נ' רוזס
דיפ פרפל
הביטלס
הדלתות
המי

הרולינג סטונס
לד זפלין
נירוונה
סקורפיונז
סקס פיסטולס
פינק פלויד
קווין
רד הוט צ'ילי פפרז

תרבות הרוק:

ילדי הפרחים

ראו גם:

בלוז
רוק אנד רול
הבי מטאל


גל חדש
להקות רוק
ערכי רוק נוספים

ב1971 במהלך משפטו, הותר למוריסון לקחת הפסקה ולבלות את זמנו עם חברתו פמלה קורסון והוא עבר לפריז. ב-3 ביולי 1971 נמצא מוריסון ללא רוח חיים באמבט. סיבות המוות הרשמית היא התקף לב, אך כנראה מותו נגרם בגלל צריכת הסמים הגבוהה של מוריסון, בעיקר של הסם הרואין. דמותו הצבעונית של מוריסון ומותו הפתאומי גרמו להתפתחות של מספר תאוריות קשר סביב מותו. מוריסון נקבר בבית הקברות "פר לה שז" שבפריז, בו קבורים מספר אנשים מפורסמים כגון אוסקר וויילד. כתובות גרפיטי שריססו מעריצים במקום מקשטות את בית הקברות, ומראים את הערכתם והערצתם אליו.

הדלתות המשיכו להופיע אחרי מותו של מוריסון. הלהקה חשבה להחליף את מוריסון בזמר אחר, אך בסופו של דבר, לאחר שרבים נבחנו לתפקיד, קריגר ומנזרק החליטו לקחת על עצמם את תפקיד השירה. הדלתות שיחררו עוד 2 אלבומים אחרי מות מוריסון - Other Voices ו Full Circe. מכירות האלבומים לא היו רעות, אך לא הגיעו לרמת המכירות שהייתה בתקופתו של מוריסון. בסופו של דבר, הלהקה החליטה להתפצל בשנת 1972 כי חשבו שהם כבר לא יכולים להופיע בלי מוריסון. באמצע שנות ה-70, חברי הדלתות נזכרו שבידיהם הקלטות של מוריסון מדקלם שירה שכתב, ללא מנגינה, לפני מותו. לאחר עבודה של מספר שנים, יצא ב1978 התקליט "An american prayer", פואמות מפיו של מוריסון, בשילוב מוזיקה של הדלתות. האלבום זכה להצלחה מסחררת.

[עריכה] שנות ה-90 ואחריהם

בשנת 1991, הבמאי אוליבר סטון שיחרר את הסרט הדלתות, בכיכובו של ואל קילמר בתפקיד מוריסון. בנוסף, קריגר, דנסמור ורוטשילד מככבים בסרט. בעוד שרבים מהמבקרים והצופים היו נלהבים מהמשחק של קילמר, חברי הלהקה טענו שהמשחק של קילמר גורם למוריסון להיראות כמטורף חסר שליטה.
בשנת 2002 מנזרק וקריגר התאחדו ויצרו אלבום חדש של הדלתות תחת השם The Doors of the 21st Century. בתור סולן ראשי הם הציבו את סולן הלהקה הבריטית The Cult, יאן אסטבורי. אנג'לו ברברה, מלהקתו של קריגר, ניגן בבאס. בהופעה הראשונה של הלהקה, הם הודיעו שהמתופף ג'ון דנסמור לא יופיע, מאוחר יותר הם הודיעו שהוא לא ניגן איתם כי הוא לוקה בטנטון.

דנסמור לעומת זאת, אמר שהוא בכלל לא הוזמן לקחת חלק באיחוד. בפברואר 2003 הוא הגיש צו מניעה בקשר לשימוש בשם "הדלתות". במאי של אותה שנה, הצעד שלו נדחה. מנזרק טען שההזמנה שלו שדנסמור יחזור ללהקה עדיין קיימת. דווח גם כן, שמשפחתו של מוריסון הצטרפה לדנסמור בנסיון למנוע ממנזרק וקריגר את שימוש בשם "הדלתות".

ביולי 2005, דנסמור ומשפחתו של מוריסון ניצחו בזכות צו מניעה. מנזרק הסכים להופיע תחת השם "Riders On The Storm" במקום הדלתות. בכל מקרה, איפשרו להם גם להופיע תחת השמות: "שניים מהדלתות" וכדומה.

דנסמור הוחלף על ידי סטיוארט קופלנד מלהקת פוליס, אך הוא עזב אחרי זמן מה והוחלף על ידי תיי דניס המתופף מלהקתו של קריגר.

ב2004 משחק המחשב "Need For Speed Underground 2" שילב רמיקס של השיר "Riders On The Storm" בכיכובו של הראפר סנופ דוג. השיר "Break On Through" שלהם שולב במשחק ה-PSP "Tony Hawks Underground 2" בגירסת רמיקס.

[עריכה] חברי ההרכב

[עריכה] דיסקוגרפיה

[עריכה] אלבומים

[עריכה] סינגלים

עטיפת האלבום "The Doors"
עטיפת האלבום "The Doors"
  • Break on Through (To The Other Side), ינואר 1967, ארצות הברית: מקום 106
  • Light My Fire, אפריל 1967, ארצות הברית: מקום 1.
  • People Are Strange, ספטמבר 1967, ארצות הברית: מקום 12.
  • Love Me Two Times, נובמבר 1967, ארצות הברית: מקום 25.
  • The Unknown Soldier, מרץ 1968, ארצות הברית: מקום 39.
  • Hello I Love You, יוני 1968, ארצות הברית: מקום 1. בריטניה מקום 15.
  • Touch Me, דצמבר 1968, ארצות הברית: מקום 3.
  • Wishful Sinful, מרץ 1969, ארצות הברית: מקום 44.
  • Tell All the People, מאי 1969, ארצות הברית: 57.
  • Running Blue, אוגוסט 1969, ארצות הברית: מקום 64.
  • You Make Me Real / Roadhouse Blues, מרץ 1970, ארצות הברית: מקום 50.
  • Love Her Madly, מרץ 1971, ארצות הברית: מקום 11.US #11
  • Riders on the Storm, יוני 1971, ארצות הברית: מקום 14.
  • Tightrope Ride, נובמבר 1971, ארצות הברית: מקום 71.
  • Ships With Sails, ינואר 1972
  • Get Up And Dance, יולי 1972
  • The Mosquito, אוגוסט 1972, ארצות הברית: מקום 85.
  • The Piano Bird, נובמבר 1972

[עריכה] קטע לדוגמה

[עריכה] קישורים חיצוניים