עמנואל ולרשטיין

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

עמנואל ולרשטיין (נולד ב28 בספטמבר 1930) (Immanuel Wallerstein), סוציולוג נאו-מרקסיסטי אמריקאי.

[עריכה] ביוגרפיה

עמנואל ולרשטיין נולד בניו יורק בשנת 1930.

את הקריירה האקדמית שלו החל במחלקה לסוציולוגיה באוניברסיטת קולומביה, שם קיבל את התואר הראשון בשנת 1951, את התואר השני בשנת 1954 ואת הדוקטורט בשנת 1959. הוא הרצה באוניברסיטת קולומביה עד שנת 1971, אז קיבל מינוי כפרופסור באוניברסיטת מקגיל. בשנת 1979 קיבל מינוי כפרופסור באוניברסיטת בינגהאמטון, שם כיהן כפרופסור וכראש מכון פרנן ברודל לחקר כלכלות, מערכות היסטוריות והציביליזציה, עד לפרישתו בשנת 1999.

ולרשטיין החזיק במשרה של פרופסור אורח במספר אוניברסיטאות בעולם וקיבל תארי כבוד רבים.

[עריכה] תאוריה

ולרשטיין החל כמומחה לאפריקה הפוסט קולוניאלית, תחום אותו חקר באופן כמעט בלעדי עד לשנות ה-70 המוקדמות, אז החל להתבלט כהיסטוריון ותיאורטיקן של המערכת הקפיטליסטית העולמית בקנה מידה מאקרוסקופי. ביקורתו על הקפיטליזם העולמי הביאה לו יוקרה בקרב תנועות המתנגדות לגלובליזציה, יחד עם נועם חומסקי ופייר בורדיה.

עבודתו החשובה, The Modern World System, הופיעה בשלושה כרכים, בשנים 1974, 1980 ו-1989. בעבודה זו מסתמך ולרשטיין על שלושה מקורות עיקריים:

הדבר עליו מגיע לוולרשטיין, ללא ספק, קרדיט הוא העובדה שצפה את העימות בין הצפון לדרום עוד בטרם הסתיימה המלחמה הקרה.

ולרשטיין דחה את המושג 'עולם שלישי', וטען כי יש רק עולם אחד, המחובר באמצעות רשת מורכבת של חליפין כלכליים. כלומר - כלכלה עולמית או מערכת עולמית, שבה האבחנה בין הון לעבודה וצבירת ההון על-ידי גורמים מתחרים (כולל מדינת הלאום, אך לא רק היא) אחראים לשסעים.

ולרשטיין ממקם את מקורותיה של המערכת העולמית הנוכחית באירופה הצפונית של המאה ה-16. שינוי, קטן בתחילתו, בדרכי צבירת ההון באנגליה ובצרפת, עקב נסיבות פוליטיות ספציפיות ותום התקופה הפיאודלית, הניע תהליך של התרחבות הדרגתית, שתוצאתו היא קיומה של רשת או מערכת עולמית כלכלית אחת בלבד. תקופה מרכזית בתהליך זה היא האימפריאליזם, שהביא את כל חלקי כדור הארץ תחת שליטה קפיטליסטית בסגנון אירופאי.

עם זאת, המערכת הכלכלית העולמית רחוקה מלהיות אחידה במובנים תרבותיים, כלכליים ופוליטיים - היא מאופיינת בהבדלים יסודיים בהתפתחות תרבותית ובצבירת כוח פוליטי והון. בניגוד לתפיסה החיובית של התאוריות של המודרניזציה והקפיטליזם, ולרשטיין אינו רואה בהבדלים אלה שאריות של משטרים קודמים או אי-סדירויות שיכולים להיעלם, ואכן יעלמו, במהלך הזמן. יתר על כן, חלוקה מתמשכת של העולם לליבה, פריפריה' וסמי-פריפריה היא תכונה הטבועה במערכת העולמית. אזורים שנותרו עד עתה מחוץ למערכת העולמית נכנסים אליה במעמד של פריפריה.

קיימת חלוקת עבודה בסיסית ויציבה מבחינה מוסדית בין הליבה לפריפריה: בעוד לליבה יש רמה גבוהה של התפתחות טכנולוגית והיא מייצרת מוצרים מורכבים, תפקיד הפריפריה הוא לספק חומרי גלם, מוצרים חקלאיים ועבודה זולה לסוכנים המתרחבים של הליבה. חליפין כלכליים בין הליבה לפריפריה מתרחשים בתנאים בלתי שווים: הפריפריה נאלצת למכור את מוצריה במחירים זולים, אך לקנות את מוצרי הליבה במחירים גבוהים יחסית - מצב בלתי שוויוני אשר, מרגע שנוצר, נוטה לייצב את עצמו עקב מגבלות פנימיות, חצי-דטרמיניסטיות.

המצבים של הליבה והפריפריה, עם זאת, אינם מוציאים זה את זה או קבועים לאזורים גאוגרפיים מסוימים אלא יחסיים זה לזה ומשתנים: יש אזור הנקרא סמי פריפריה, המתפקד כפריפריה עבור הליבה וכליבה עבור הפריפריה. בסוף המאה ה-20, אזור זה יכלול, לדוגמה, את מזרח אירופה, סין וברזיל. כפי שנעמי קליין הראתה עם הדוגמה של סדנאות היזע בארצות מפותחות, ליבה, פריפריה וסמי פריפריה יכולים להתקיים בקרבה אחד לשני, באותו אזור גאוגרפי.

אחת התוצאות של התפשטות המערכת העולמית היא המסחור של דברים, כולל עבודה אנושית: משאבים טבעיים, קרקע ויחסים בין-אישיים מופשטים מערכם המהותי והופכים לסחורות בשוק המכתיב את ערך החליפין שלהם.

עבודתו של ולרשטיין עוררה גם ביקורת חריפה, גם מחוץ לחוגים נאו-ליברליים או שמרניים. היסטוריונים הראו שכמה מהנחותיו אינן נכונות מבחינה היסטורית, ואין ספק שוולרשטיין נוטה להזניח את המימד התרבותי, בצמצמו אותו לאידיאולוגיות 'רשמיות' של מדינות, שמתגלות במהרה כסוכנויות של אינטרסים כלכליים בלבד. למרות זאת, התאוריה שלו מושכת עניין רב כיום (2004) מצד תנועות המתנגדות לגלובליזציה, החסרות ביסוס תיאורטי יציב ואחיד, כמו זה שאפיין את תנועות הפועלים הקלאסיות של המאות ה19 ו20.