הפרעת דחק פוסט טראומתית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הפרעת דחק פוסט טראומתית (Post traumatic Stress Disorder) היא הפרעה פסיכיאטרית מתחום הפרעות החרדה. זוהי תסמונת המתפתחת לאחר חווית אירוע טראומתי. הלוקים בהפרעה מגיבים לחוויה זו בתחושות של פחד וחוסר אונים. הגדרת האירוע הטראומתי אינה נוקשה, ישנם שילקו בהפרעה אחרי תאונת דרכים קלה, וישנם שיפתחו אותה לאחר פיגוע, התרסקות מטוס וטרגדיות אחרות. אחד מתת הסוגים של הפרעה זו מתייחס לאירועים הקשים להם נחשפים חיילים במלחמה ונקרא "הלם קרב" או "תגובת קרב".

תוכן עניינים

[עריכה] אפידמיולוגיה

היארעות התסמונת לזמן חיים באוכלוסייה הכללית הוא 8%, אם כי 5-15% נוספים מכלל האוכלוסייה עשוים לחוות צורות סב-קליניות של ההפרעה. שכיחות ההפרעה גבוהה יותר בנשים. היסטורית, המאורעות הטראומתיים שונים בין המינים, ודובר על כך שגברים מפתחים את ההפרעה לאחר חשיפה לקרבות, בעוד נשים מפתחות אותה בתגובה לתקיפה או אונס. היום רוב הסובלים מההפרעה באוכלוסייה הכללית נחשפו לתאונת דרכים או תאונת עבודה. ביוצאי קרבות האחוזים גבוהים יותר. לדוגמה, בקרב יוצאי מלחמת וייטנאם מדובר על 30% הסובלים מן ההפרעה, ועוד 25% שלקו בצורה סב-קלינית שלה.
התסמונת שכיחה ביותר במבוגרים צעירים, שכן הם הכי חשופים לסיטואציות טראומתיות. ההפרעה מופיעה גם בילדים ומתבגרים.

[עריכה] גורמי סיכון

  • טראומה בילדות
  • הפרעת אישיות (גבולית, פראנואידית, תלויה או אנטיסוציאלית)
  • מערכת תמיכה חברתית לקויה
  • מגדר - אישה
  • רגישות גנטית למחלה פסיכיאטרית
  • שינויי חיים מעורר לחץ בתקופה הקודמת לפגיעה
  • צריכת אלכוהול מוגזמת בזמן הקודם לפגיעה.

[עריכה] אטיולוגיה

פקטורים פסיכודינמים
המודל הפסיכואנליטי של ההפרעה מדבר על הפעלה של קונפליקט פסיכולוגי חבוי בלתי פתור. החיאתה של טראומה בילדות גורמת להפעלת מנגנוני הגנה שונים המובילה להווצרות תסמינים. מנגנוני ההגנה השכיחים כוללים הכחשה, הפחתה, פיצול, דיסוציאציה ואשמה.

פקטורים התנהגותיים קוגניטיבים
המודל הקוגניטיבי להפרעה מדבר על כך שהאנשים הלוקים בה לא מסוגלים לעבד או לעשות רציונליזציה של הטראומה שקודמת להפרעה. הם ממשיכים לחוות את העקה, ומנסים להמנע מחוויתה על ידי טכניקות המנעות. אנשים אלו חווים תקופות משתנות של הכרה וחסימה של האירוע הטראומתי. אחת ההסברים לשינוי זה הוא המאמץ של המוח לעבד את כמות המידע הרבה שעוררה על ידי הטראומה.
המודל ההתנהגותי להפרעה מדגיש שני שלבים בהתפתחותה. ראשית, הטראומה (הגירוי הבלתי מותנה) שגורם לתגובת פחד, ומותנה, בשלב מאוחר יותר, בתהליך של התניה קלאסית עם גירוי מותנה (שאריות מן הטראומה, למשל קולות, ריחות, או צלילים שהיו בעת האירוע). שנית, בתהליך של למידה, הגירוי המותנה גורם לתגובת הפחד שכבר אינה תלויה בגירוי הבלתי מותנה המקורי, ולכן הסובלים מן ההפרעה מפתחים דפוס של המנעות מן הגירוי המותנה (צלילים המתקשרים לטראומה, לדוגמה סירנה, ריח שמתקשר, למשל עשן), ומן הגירוי הבלתי מותנה (לדוגמה, האזור בו התרחשה הטראומה). חלק מן הסובלים מן ההפרעה מקבלים גם רווח משני מן הסביבה, לדוגמה, פיצויים, תשומת לב מוגברת, וסיפוק של צרכים תלותיים. אלו עשויים לחזק את התפתחות ההפרעה, והתמשכותה.

גורמים ביולוגים
בתחום הביולוגי נבדקו נוירוטרנסמיטורים רבים וחומרים שונים כאחראיים להתפתחות ההפרעה. כיום אוששה מחקרית מעורבותן של מספר מערכות:

  • המערכת האדרנרגית הקשורה בשחרור של חומרים כמו אדרנלין נוראדרנלין וחומרים אחרים לזרם הדם. השפעותיה מתבטאות בעצבנות, עלייה בלחץ הדם וקצב הלב, דפיקות לב מוגברות, הזעה, הסמקה ורעד.
  • המערכת האופיואידית אופיואידים משמשים בדרך כלל כחומרים מרגיעים, ביניהם האנדורפינים המשתחררים בגוף בעת פעילות גופנית, לדוגמה. בסובלים מההפרעה נמצאו רמות נמוכות מן הרגיל של חומרים אלו בדם.
  • ציר ההיפותלמוס - היפופיזה- אדרנל ציר זה אחראי על הפרשת הורמונים רבים במסלול פידבק העובר מבלוטה לבלוטה. בין השאר, אחראי הציר על שחרור הורמונים בזמן דחק. באופן מפתיע, בסובלים מן ההפרעה נמצאו ריכוזים נמוכים של הורמון הקורטיזול שהוא הורמון שמפריש הגוף בזמן עקה. כיום חלק מן המחקרים מצביעים על מעורבותו של ההיפוקמפוס בבקרת יתר על הציר המוזכר לעיל.

'='טקסט מודגש==אבחנה=== טקסט מודגשעל פי הDSM ישנם מספר קריטריונים לאבחנת הפרעת דחק פוסט טראומתית:

  • האדם נחשף למאורע טראומתי בו חווה, היה עד או התעמת עם איום של מוות או פציעה משמעותית או איום על השלמות הפיזית שלו או של אחרים. אותו אדם חווה פחד עמוק, חוסר אונים או אימה.
  • המאורע הטראומתי נחווה מחדש באחת או יותר מן הדרכים:
    • זכרונות חוזרים וחודרניים מהמאורע, הכוללים תמונות, מחשבות או תפיסות. ילדים צעירים עשויים לעסוק במשחק חוזר המשחזר את האירוע.
    • חלומות חוזרים ומעיקים על המאורע.
    • התנהגות או הרגשה כאילו המאורע מתרחש שוב. יכול לכלול הזיות, אשליות, ופלאשבקים.
    • מצוקה פסיכולוגית ניכרת בחשיפה לגירויים פנימיים או חיצוניים המסמלים או המזכירים היבט במאורע.
    • עוררות פיזיולוגית בחשיפה לגירויים פנימיים או חיצוניים המסמלים או המזכירים היבט במאורע. (לדוגמה: דופק מהיר, הזעה, הסמקה, לחץ דם גבוה, רעד)
  • ישנה המנעות עקבית מגירויים הקשורים לטראומה והקהייה של התגובתיות הכללית
    • ניסיון להמנע ממחשבות ורגשות הקשורים לטראומה
    • ניסיון להמנע מפעילויות, מקומות ואנשים שמזכירים את הטראומה
    • חוסר יכולת לזכור היבט חשוב ממנה
    • ירידה ניכרת בעניין או בהשתתפות בפעילויות חשובות
    • הרגשה של זרות או נתק מאחרים
    • טווח אפקט ירוד (לדוגמה, לא מצליח לחוש אהבה)
    • חוסר יכולת לראות עתיד (לדוגמה, לא מצפה לעבודה, נישואין, ילדים)
  • תסמינים עקביים של עוררות מוגברת
    • קושי להרדם או להמשיך לישון
    • אי מנוחה או התפרצויות זעם
    • קושי בריכוז
  • משך ההפרעה (כל התסמינים שהוזכרו לעיל) היא יותר מחודש
  • ההפרעה גורמת למצוקה משמעותית קלינית או פוגעת בתחומי תפקוד חברתיים, תעסוקתיים או אחרים משמעותיים.

במידה וההפרעה נמשכת בין 4 ימים ל 4 שבועות, וכוללת תסמינים דומים, היא תוגדר כהפרעת דחק חריפה'(Acute Stress Disorder).

[עריכה] התסמונת והמחקר

על אף שהתסמונת מקושרת לפעילות של חיילים במלחמה, אין היא ייחודית להם. לבד מחוויות קרב, גם אונס או התעללות בילדות עלולים לחולל פוסט טראומה. וכן תאונות דרכים, פיגועים וכל אירוע שיש בו איום על חיי אדם. עם זאת, רוב בני האדם שחוויות טראומטיות פקדו אותם לא יפתחו תגובה פוסט טראומטית ארוכה ומתמשכת. לדוגמה, שלושה חודשים אחרי אונס, כבר לא מאובחנת פוסט טראומה אצל רוב הנשים שחוו אותו.

חוויה טראומתית יכולה להיות ממות האדם הקרוב ביותר ועד לצפייה באירוע רב נפגעים בטלוויזיה. הסיכוי לפתח פוסט טראומה תלוי במספר גורמים, דוגמת מידת התמיכה שהייתה לנפגע הפוסט טראומה ערב האירוע, יחס הסביבה לאירוע, אי מתן טיפול מיידי המנציח את האירוע וגם נטיות טבעיות.

המחקר בנושא הפוסט טראומה החל כבר בעקבות מלחמת העולם הראשונה. אז כינו את התופעה "הלם פגזים", וסברו שהיא קשורה לקולות הארטילריה. רק אחרי מלחמת וייטנאם הגיעו הפסיכולוגים להבנה מעמיקה יותר בנושא. אז גם הוכללה בפעם הראשונה הגדרה מקיפה של התסמונת ב-DSM. אחד מהממצאים שהתגלו היה שסיכוייהם של בני קבוצות מיעוט כמו שחורים או היספנים לפתח פוסט טראומה הם גבוהים בהרבה.

בטיפול בפוסט טראומה נעשה שימוש בפסיכותרפיה המנסה להשיב את המטופל לרגעי הטראומה ולהתמודד איתם מחדש, בתקווה שכך יתרפאו הצלקות. גם נעשה שימוש בקבוצות תמיכה. הטיפול התרופתי כולל תרופות כמו פרוזק ואפקסור.

דרך טיפול שהתפרסמה בשנים האחרונות היא EMDR, ראשי תיבות של Eye Movement Desensitization and Reprogramming. שיטה זו, שפותחה בידי הפסיכולוגית פרנסיס שפירו, משלבת תנועות עין מהירות עם שחזור הטראומה בידי המטופל. למרות היותו שנוי במחלוקת, יש הוכחות אמפיריות להצלחת טיפול זה, אך מחקרים אחרונים מראים שתנועות העין דווקא אינן המרכיב המשמעותי בו.

הבהרה: המידע בוויקיפדיה אינו מהווה ייעוץ רפואי.

[עריכה] ראו גם