ירמיהו
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ספר ירמיהו הינו השני מבין נביאים אחרונים, ועוסק כמעט כולו בנבואות חורבן. תקופת ההתרחשות של הספר היא סוף ימי בית ראשון. ירמיהו הנביא, על פי הכתוב בספר, סבל רבות בשל זעם העם והמלך על נבואותיו והעביר ימים רבים בבית סוהר, למרות שהוא עצמו נעצב ביותר בשל נבואותיו והרבה לבקש רחמים על העם. כפי העולה מתוך הספר עצמו, נראה שכתבו ברוך בן נריה הסופר, מפיו של ירמיהו, ונראה כי הוא ערוך מגילות-מגילות. עם זאת, ייתכנו כמובן עריכות מאוחרות יותר, עד לתקופת חיתום המקרא.
תוכן עניינים |
[עריכה] ירמיהו האיש והנביא
[עריכה] תקופתו
ירמיהו החל להתנבא בשנה ה-13 ליאשיהו (ראה יר' א,ב; כה,ג) היא שנת 627 לפנה"ס [יאשיהו עלה למלכות ב-639]. הוא המשיך להתנבא עד לחורבנה של יהודה בידי הבבלים. הוא נשא את נבואותיו ביהודה, אך כמה מהן נאמרו במצרים. תקופת נבואתו חלה בעת כהונתם של המלכים יאשיהו (639-609), יהואחז (609), יהויקים (608-598), יהויכין (597) וצדקיהו (596-586). בדומה למצב בימי הנביא ישעיהו, מלכי יהודה העיקריים בימיו של ירמיהו – יאשיהו וצדקיהו – נחשבים בעיני המסורת לצדיקים. הן תקופתו של ישעיהו והן תקופתו של ירמיהו היו תקופות של התגברות הרגש הדתי בעם, ושתי תקופות אלו היו בעלות אופי של יצירה מונותיאיסטית מוגברת. ברם, בעוד שישעיהו היה נביא ישועה, ירמיהו הוא נביא חורבן וגלות. ישעיהו יעץ בימי סנחריב שלא להיכנע לו, בעוד שירמיהו דרש בימי נבוכדנאצר השני כניעה מוחלטת. זאת ועוד, נבואת הפורענות של ירמיהו טבועה במטבע מיוחד: היא רבת זוועות מאין כמותה.
בשנה שבה החל ירמיהו להתנבא, 627, מת אשורבניפל, אחרון המלכים הגדולים של אשור, ושנה לאחר מכן מרד באשור נבופלאסר, מייסדה של השושלת הכשׂדית בבל ומקימה של ממלכת בבל החדשה. ב-612 נפלה נינווה ועמה עברה מן העולם ממלכת אשור האדירה. את מקומה ירשו ממלכת בבל וממלכת מדי.
ירמיהו החל להתנבא בערך בזמן אחד עם צפניה, והיה בן-דורו של יחזקאל. שני נביאים נוספים שנבאו בימיו הם נחום (סביב 612), וחבקוק (ככל הנראה גם כן סביב 612, כלומר נפילת אשור ועליית בבל).
[עריכה] ירמיהו ונבואותיו
על קורותיו של ירמיהו קיימות יותר ידיעות, מאשר על כל נביא אחר. ירמיהו היה "מן הכהנים אשר בענתות בארץ בנימין" (יר' א,א; כט,כז). ענתות הייתה עירו של אביתר הכהן, ושם ישב לאחר ששלמה הדיחו מן הכהונה (מ"א ב,כז). יש לשער לפיכך, שמשפחת הכהנים אליה השתייך ירמיהו הייתה מצאצאי אביתר לבית עלי הכהן ולא מבני צדוק שהיו כהני המקדש בירושלים. יתכן שמטעם זה ירמיהו לא גילה עניין בעבודת הבית המקדש, בניגוד לנבואותיו של בן-דורו, יחזקאל הכהן. ולא זו בלבד, אלא שבדומה לעמוס, הושע וישעיהו, גם ירמיהו דיבר בחריפות נגד התפיסה העממית, שבכוחם של הקרבנות לכפר על מעשים רעים.
תפקידו של ירמיהו כנביא הוגדר בנבואת ההקדשה שלו: "לנתוש ולנתוץ ולהאביד ולהרוס", ורק אחר-כך "לבנות ולנטוע" (יר' א,י; השווה לא,כח). הרקב הדתי והמוסרי שעלה בלב האומה במשך הדורות הקודמים השחית אותה עד לאין מרפא, ואין תקנה אלא להרוס את המדינה ולנתוש את האומה מארצה, כדי להשיבה אל יסודות האמונה והמוסר.
מראשית פעולתו הנבואית השניא ירמיהו את עצמו על כל סביבותיו. יחיד הוא בכך בין הנביאים. יותר מכל הנביאים הוא "איש ריב ואיש מדון לכל הארץ" (יר' טו,י). אויביו מקללים אותו, והוא מקלל את אויביו; הוא הנביא היחיד בין הנביאים המקלל אויבים אישיים. דבר זה מתגלה כבר בראשית דרכו כנביא, בעודנו בענתות: בני עירו אסרו עליו את הנבואה ואיימו עליו בעונש מוות (יר' יא,כא), ואף אחיו ובית אביו הצטרפו לשונאיו ורודפיו (יר' יב,ו). כל אלו גרמו לירמיהו להפנות תלונה ראשונה על הרדיפות שנרדף ולהתפלל שיראה בנקמת ה' בשונאיו (יר' יא,יח-כג).
מסתבר שבשל הרדיפות שרדפוהו בענתות עקר משם והשתקע בירושלים בעודנו צעיר. אך גם שם לא ניצל משנאה ורדיפות. הפקודה לא לשאת אשה ולא ללדת ילדים באה לו ככל הנראה כשהיה עדיין צעיר וחפץ לשאת אשה, ובאותם הימים כבר ישב בירושלים (יר' טז,ב-ג,ט; השווה יט,ג ואילך). ירמיהו הצטווה גם שלא לקחת חלק בחיים החברתיים של שכניו, וזאת כדי שישמש אות ומופת לחורבן הממשמש ובא (יר' טז,ה,ח; טז,יז). כל אלו תרמו, מעבר לסיבה העיקרית שהיא נבואותיו הקשות, להשנאו על כל יודעיו, והוא נודע בירושלים כ"איש ריב ואיש מדון לכל הארץ" (יר' טו,י). לא ידוע ממה התפרנס ירמיהו בעת ישיבתו בירושלים, שהרי כנראה לא היה מקבל מתנות בשכר הנבואה כמנהג הנביאים שהנבואה אומנותם. עם זאת, הייתה לירמיהו סיעה של אוהבים בעיר, וייתכן שהללו פרנסוהו.
חמש שנים לאחר שנתקדש ירמיהו לנביא, בשנה ה-18 ליאשיהו, אירע המאורע הגדול של מציאת ספר התורה במקדש, מאורע שהביא לברית יאשיהו וטיהור הארץ מעבודה זרה תוך הריסת הבמות. אולם מאורע זה לא נזכר במפורש אצל ירמיהו. אין ספק אמנם שירמיהו שמח על הרס הבמות שהיו שנואות עליו (יר' יא,יג), ויתכן גם שקרא בערי יהודה ובחוצות ירושלים לשמוע ולקיים את דברי הברית הזו של יאשיהו (יר' יא,ו), אך בעיניו לא הייתה ברית חדשה זו אלא חידושה של הברית הישנה שכרת ה' עם העם בעת יציאת מצרים, על התנאי העיקרי שבה: "והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים" (יר' יא,ד; השווה יר' ז,כג, ויקרא כו,יב).
בימי יאשיהו, ירמיהו עדיין לא היה מוכר דיו; בשעה שנזקק יאשיהו לעצת נביא, שלח לדרוש בחולדה הנביאה, אשתו של אחד משרי המלך, ולא בירמיהו (מ"ב כב,יב-כ). אין כל זכר בכתובים לכך שיאשיהו פנה אי-פעם אל ירמיהו, או שירמיהו נשלח אל יאשיהו. בעת ההיא אלו ששנאו ורדפו אותו היו אנשים פרטיים. אך החל מראשית מלכותו של יהויקים הוא הפך להיות "אויב העם" ורודפיו הם עתה השרים והמלך. בראשית ימי יהויקים היו חייו זמן-מה אף בסכנה. אחרי נבואת-הפורענות האיומה שניבא בתופת, וחזר עליה בחצר בית ה', היכה אותו פשחור, נגיד המקדש, ונתן אותו "על המהפכת" (יר' יט,יד—כ,ג). אחרי נבואת-חורבן אחרת בחצר-המקדש, הכהנים, הנביאים והעם תפשו אותו ורצו לשפטו משפט מוות, אבל השרים וחלק מהעם הגנו עליו, ובפרט הגן עליו אחיקם בן שפן, והוא לא הומת (יר' כו). החל מהשנה הרביעית של יהויקים נלווה אל ירמיהו ברוך בן נריה, שהיה ממשפחת שרים נכבדה (יר' נא,נט), ככל הנראה מסופרי המלך, והוא הופך להיות לסופרו וידידו הנאמן של ירמיהו.
בשנה הרביעית ליהויקים (ניסן 603 - אדר 604), "היא השנה הראשונה לנבוכדראצר השני", כינס ירמיהו את נבואות הפורענות שלו וכתב אותן על ספר (לו,א ואילך). מסתבר שדבר זה היה לאחר קרב כרכמיש, בו הובסו שרידי הכוח האשורי והכוח המצרי שחש לעזרת אשור, ולאחר הכתרתו של נבוכדנאצר. באותה שנה השמיע הנביא את דעתו, על כך שנבוכדראצר עתיד להטיל את שלטונו על ארץ יהודה ורחבי קדמת אסיה (ירמיהו כה,א-יד); את המוצא היחיד להצלת האומה הוא ראה בכניעה מרצון לבבל, השקפה שלה נשאר נאמן עד הסוף (כא,ח-ט; לח,ב ואילך).
קרב כרכמיש, שבו הוכה צבאו של פרעה נכו ובבל הפכה להיות היורשת של ממלכת אשור, פתח פרק חדש בפעולתו הנבואית של ירמיהו, הן מבחינת תוכנה והן מבחינת פרסומה. מתחילת פעולתו הכריז ירמיהו על חורבן יהודה ביד אויב נורא שיבוא מארץ צפון, אך הוא לא פירש את שמו של אותו אויב (יר' א,טו; ד,ו; ו,כב; י,כב; יג,כ). והנה, נצחונו של נבוכדראצר היה סימן לאמיתות נבואותיו הקודמות של ירמיהו לא רק בעיני הנביא עצמו, כי אם גם בעיני בני דורו, והדבר אך עודד את הנביא לפעילות מיוחדת. לאור זאת יש להבין את העובדה שירמיהו בחר לכנס בכתב את נבואותיו הקודמות: באותה שנה (605 / 604) הכתיב ירמיהו לברוך, שהצטרף אליו לשמש כסופרו, את נבואותיו הקודמות כדי שיקרא אותן באזני העם, למען ישמשו לו עדות והתראה (יר' לו,א ואילך). משעה זו ואילך דיבר ירמיהו במפורש על נבוכדראצר כ"עבדו" של ה', וכמי שהופקד על ידי האל כמטה זעם לענוש את יהודה ואת הגויים שכניה. שבעים שנה עתיד להימשך לפי ירמיהו שעבודם של יהודה והגויים לבבל, אך לאחר מכן תבוא פקודתה של בבל ואף היא תחרב (יר' כה,ט ואילך).
באותו זמן עשה הנביא שני מעשים סמליים: הוא משקה את הגויים כוס של יין החימה כדי לסמל את חורבנם (כה,טו-טז,כז-כט), והוא שובר בקבוק של חרס בגיא בן-הנום לעיני זקני העם וזקני הכהנים, ומכריז שכך ישברו העם והעיר מפני התועבות שבגיא בן-הנום. לאחר מכן הוא בא ומכריז בחצר המקדש על החורבן העתיד לבוא על העיר והמדינה כולה (פרק יט). בעקבות מעשה זה שם פשחור את ירמיהו אל "המהפכת", ומשיצא הנביא מן המהפכת למחרת היום, חזר והכריז על גלות האומה לבבל והוסיף והכריז עונש קשה לפשחור, שגם הוא היה נביא (יר' כ,ג-ו).
בשנה החמישית ליהויקים קראו צום במקדש. הרקע לכך היה, ככל הנראה, יציאתו של נבוכדנאצר בסיוון 604 למסע לסוריה וארץ ישראל ("ארץ ח'תו"), וכיבושה של אשקלון בחודש כסלו באותה שנה, כיבוש שגרם ככל הנראה זעזוע בחצרו של יהויקים. ירמיהו עצמו לא יכול היה לבוא למקדש מסיבה בלתי ברורה (לפי יר' לו,ה הוא היה "עצור", ופירושה של מלה זו אינה ברורה). אך במקומו בא ברוך סופרו למקדש, והוא קרא, תחילה באוזני העם ואחר-כך באזני השרים, את נבואות המגילה שכתב ירמיה. הדברים שקרא ברוך עשו רושם רב על השומעים, ולבקשת השרים מסר להם ברוך את המגילה על מנת שיקראוה בפני המלך. אולם יהויקים המלך קרע את המגילה והשליכה לתוך האח הבוערת לפניו בבית החורף, וגם שלח לתפוש את ירמיהו ואת ברוך, אלא שהם הצליחו להסתתר מפניו. ירמיהו הכתיב לברוך על מגילה חדשה את הנבואות הקודמות, ועל אלו הוסיף גם אחרות (יר' פרק לו).
משנכנע יהויקים לפני נבוכדראצר לא העז עוד לנגוע בירמיהו, והנביא חזר לפעול. כך למשל, הביא הנביא את בני רכב אל אחת מלשכות המקדש על מנת להדגים לעם את ההבדל בינם – הדבקים במצוות אביהם לא לשתות יין – לבין העם שלא נשמע לקול ה' (יר' לה; בפרט פסוק יא: "וַיְהִי בַּעֲלוֹת נְבוּכַדְרֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל אֶל-הָאָרֶץ וַנֹּאמֶר בֹּאוּ וְנָבוֹא יְרוּשָׁלִַם מִפְּנֵי חֵיל הַכַּשְׂדִּים וּמִפְּנֵי חֵיל אֲרָם וַנֵּשֶׁב בִּירוּשָׁלִָם" - מסתבר שזה היה סמוך להשתעבדות יהויקים לבבל).
בימי צדקיהו עלה ירמיהו לגדולה. צדקיהו דרש בו, בעצמו או בידי שריו. אך יחסו של צדקיהו אל ירמיהו הוא כמו היחס שהיה לחזקיהו כלפי ישעיהו: הוא מכיר בירמיהו כנביא ה', ועם זאת הוא אינו יכול לכוון את מדיניותו על פי עצת ירמיהו. בשנה הרביעית לצדקיהו שלח ירמיהו "מוסרות" למלכי אדום, מואב, עמון, צור וצידון בידי שליחיהם שבאו לירושלים על מנת לתכנן מרד נגד בבל, בהזהירו אותם לשאת את עולה של בבל בסבלנות עד שיבוא הקץ לשלטונה של בבל (יר' כז; במחקר משערים כי השם יהויקים בפסוק א הוא טעות בעקבות כו,א, ושמו של צדקיהו מוזכר בפסוקים ג, יב). המרד לא יצא לפועל, וכדי לפייס את נבוכדראצר שלח צדקיהו משלחת לבבל. צדקיהו גם איפשר לירמיהו לצרף מסר מצדו לגלות יהודה שהוגלתה עם יהויכין לבבל: המסר של ירמיהו אליהם היה, שישתקעו בארץ גלותם ויחכו בסבלנות לגאולתם שתבוא לאחר שבעים שנה, ולהזהירם שלא יתפתו להאמין לנבואות השקר המבטיחות להם גאולה מהירה ומעוררת אותם למרוד בנבוכדראצר (יר' כט,א-יד).
את הרקע לתקוות בקרב הגולים להפלת נבוכדראצר יש, כנראה, לקשור לניסיון למרד בנבוכדראצר בשנת 595 / 594, המתועד בכרוניקות הבבליות, בו השתתפו "[פקידים בכירים] רבים". ממרד זה נשאר הד נוסף מתעודה בה נרשם סיכום מגזר הדין שהוטל על אחד הפקידים הללו- Babu-ahhe-iddina - על שהפר את שבועת נאמנותו כפקיד; הוא נידון למות, ונחלתו – האדמות שקיבל אביו בשעתו כמענק מנבופלאסר ליד בורסיפה – הוחרמה. מרד זה ארע שלוש שנים לאחר גלות יהויכין (598 / 597).
תנועת המרד מצאה תומכים נלהבים בנביאים שעסקו בנבואה כמקצוע, קצתם בירושלים וקצתם בגלות בבל (יר' כט,ח,כא,כד ואילך). הם הלהיבו את העם בהבטחות שעוד מעט תבוא מפלתה של בבל, והגולה עם יכניה בראשה תשוב לירושלים. ירמיהו נלחם כל ימיו בנביאי השקר הללו, והם מצדם נלחמו בו בירושלים וגם במכתבים ששלחו מן הגולה אל השלטונות בירושלים (יר' כט,כד-לב). אחד מהם, חנניה בן עזור מגבעון, ניבא במקדש לפני העם שבעוד שנתים יבוא השחרור מעול בבל, וכסמל לשבירת עול בבל שבר את מוטת העץ שנשא ירמיהו על צווארו. ירמיהו חשד בנבואת חנניה שהיא נבואת שקר, אבל הוא לא יכול היה להכחישה, שהרי אפשר שה' ניחם על הרעה. אולם אחר-כך באה לו נבואה לעשות מוטת ברזל תחת המוטה ששבר חנניה, וחנניה מת באותה שנה (בשנה הרביעית לצדקיהו) כפי שניבא ירמיהו (יר' כח).
בשנה הרביעית למלכות צדקיהו נסע מלך יהודה לבבל להתייצב בפני נבוכדראצר, ועמו נסע גם השר שריה אחיו של ברוך סופרו של ירמיהו. הנביא ניצל הזדמנות זו ונתן ביד שריה מגילה ובה נבואת פורענות על בבל, תוך בקשה ששריה יקרא בבואו לבבל את המגילה, ולאחר מכן יקשור אותה לאבן וישליכנה לנהר פרת לסמל, שכך תשקע בבל ולא תקום עוד (יר' נא,מט-סד).
לבסוף פרץ המרד ונבוכדראצר עלה עם חילו על ירושלים. הנביא הזהיר את צדקיהו שמלך בבל יכבוש את העיר, אך מלך יהודה סרב לשמוע לקולו, משום שהמצרים יצאו נגד הבבלים והתחדשה התקווה ביהודה לתשועה על ידי המצרים. הצבא הבבלי אכן הסיר את המצור מעל ירושלים על מנת לצאת נגד המצרים, ובירושלים רבתה השמחה והתקווה שהבבלים לא ישובו לצור על העיר. צדקיהו פנה אל ירמיהו כדי שיתפלל אל ה' שיציל את ירושלים, אלא שהנביא הגיב על כך בנבואת פורענות המנבאה שהמצרים עתידים לשוב לארצם ושהבבליים יחדשו את המצור על העיר (לז,ג-י). באותה שעה הפרו עשירי ירושלים את הברית שכרת צדקיהו עם העם לשחרור בני העם שהשתעבדו לחוב והפכו לעבדים, ומשסר האיום הבבלי חזרו עשירי ירושלים והחזירו משוחררים אלו לעבדות. על כך הגיב הנביא בתוכחה קשה (לד,ח-כב).
באותו הזמן התנסה הנביא באירוע אישי קשה: הוא יצא מירושלים ללכת לארץ בנימין, אך בשער בנימין נתפש בהאשמה שהוא עובר אל הבבלים; הוא הובא אל השרים שהיכוהו ושמו אותו בבית הכלא. רק לאחר ימים רבים שוחרר משם בפקודת המלך, אך הושאר במעצר בחצר המטרה (לז,יא-כא). אך גם שם לא הייתה לו מנוחה: לשרים נודע שגם במאסרו ממשיך ירמיהו לייעץ להיכנע לכשדים, ואף לקרוא לחיילים לערוק אישית ("ליפול אל הכשדים"), והם דרשו מהמלך להמית את הנביא מאחר שהוא "מרפה את ידי אנשי המלחמה הנשארים" (לח,ד). צדקיהו נאלץ להיכנע לשרים, והם הטילו את ירמיהו לבור טיט טובעני, שם היה מת וודאי מחולשה ורעב, אלמלא אחד מעבדי המלך, עבד כושי סריס, שדיבר אל לבו של צדקיהו וברשות המלך הוציא את ירמיהו מן הבור והחזירו לחצר המטרה. משם לקחו המלך בסתר על מנת לבקשו לשאול בדבר ה'. אך הנביא חזר וייעץ למלך שימסור את עצמו ביד הכשדים. לצדקיהו לא היה האומץ לעשות זאת, אך הוא ביקש מירמיהו שישמור בסוד את דבר הפגישה ביניהם (יר' לח).
לבסוף נכבשה ירושלים על ידי הבבלים ובעקבות כך באו החרבן והגלות. משנודע לבבלים שירמיהו התנגד למרד, שחררוהו מן השבי ונתנוהו בידי גדליה בן אחיקם, אך הוא בחר לשבת בתוך העם (יר' לט,יג-יד). חודש לאחר נפילת ירושלים הגיע לעיר נבוזראדן, שר הטבחים (יר' נב,יב), ובידו פקודה מנבוכדראצר להתנהג בחסד עם הנביא (לט,יא-יב). נבוזראדן מצא את הנביא כשהוא אסור באזיקים בתוך העם המובלים לגלות לבבל. נבוזראדן פיתח את אזיקיו והזמינו לבוא עמו לבבל כאורחו או ללכת באשר יחפוץ. ירמיהו החליט ללכת אל גדליהו, שבינתים הקים במצפה מרכז לשארית העם (יר' מ,א-ז). כשנהרג גדליהו (יר' מא), ניגשו אל הנביא שרי החיילים שנמלטו מחרב הבבלים וביקשו ממנו שיגיד להם בשם ה' האם לרדת למצרים, תוך שהבטיחו לו בשבועה שימלאו אחר דבריו. מקץ עשרה ימים מסר להם בשם ה' שישארו בארץ ולא ירדו למצרים, אבל הם לא שמעו לו, אלא לקחו את כל שארית העם וגם את הנביא ואת ברוך הסופר וירדו למצרים (יר' מב - מג).
מפעולותיו של הנביא במצרים נמסרו שני עניינים: מעשה סמלי שעשה בפתח בית פרעה בתחפנחס, כדי לסמל את מפלת מצרים ביד נבוכדראצר (יר' מג,ח-יג), ותוכחה שאמר ליהודים הפליטים במצרים על שדבקו בעבודה זרה, ובפרט עבודת מלכת השמים בידי הנשים (יר' מד). יתכן שגם את נבואתו השנייה על מפלת מצרים (מו,יג-כו) ניבא הנביא במצרים קרוב לשנת 568 לפנה"ס, השנה בה נלחם נבוכדראצר נגד מצרים; הנביא היה אז כמעט בן 75 שנה.
זמן מותו של ירמיהו ומקום מיתתו אינם ידועים. מסורות בדבר מותו השתמרו רק בכתבי הסופיים הנוצרים הקדומים ובדברי חז"ל, אך אין בהן תיאור וודאי.
[עריכה] גישתו הנבואית של ירמיהו במסגרת הנבואה הקלאסית
משעת הקדשתו לנבואה הופקד ירמיהו "עַל-הַגּוֹיִם וְעַל-הַמַּמְלָכוֹת לִנְתוֹשׁ וְלִנְתוֹץ וּלְהַאֲבִיד וְלַהֲרוֹס לִבְנוֹת וְלִנְטוֹעַ" (יר' א,י). אולם, את נבואותיו תפסה שאלת השואה העתידה לבוא – האם האסון יכלול גם את יהודה, והאם קרוב או רחוק הוא? - ואילו בשאלה האחרונה, "לבנות ולנטוע", המעיט לעסוק. שני חזונות שצורפו ל"חזון ההקדשה" (יר' א,ד-י), "חזון מקל השקד" (שם,יא-יב) ו"חזון הסיר הנפוח" (שם,יג-יט), הבהירו לו שהאסון אכן קרוב מאד, ושיפגע גם ביהודה, וכי מדובר באויב שיבוא מצפון (שם,יד). אלא שטיבו של אויב זה התבהר לירמיהו רק מקץ 21 שנים, בשנת 605, לאחר קרב כרכמיש: אויב זה הוא נבוכדנאצר. אלא שאז התחוללה גם תמורה מסוימת במבט ההיסטורי של נבואות ירמיהו: חלף התאוריה של "מטה הזעם" שהודגשה בנבואות ישעיהו, תאוריה שהציבה את ירושלים ויהודה במרכז ההיסטוריה העולמית, הציגו נבואותיו של ירמיהו גם תפיסה שבה הצטייר נבוכדנאצר כשליחו הזמני של אדון ההיסטוריה, לא רק על מנת להעניש אלא על מנת להבטיח את שלום העולם. מסקנתו של ירמיהו היא, שעל יהודה להשתלב במערכת חדשה זו ולהיכנע למלך בבל, שכן זהו רצון האלוהים (יר' כז,ה ואילך). בו בזמן הוא חזה את המלכתו של "צֶמַח צַדִּיק" מבית דוד: "וּמָלַךְ מֶלֶךְ וְהִשְׂכִּיל וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ. בְּיָמָיו תִּוָּשַׁע יְהוּדָה וְיִשְׂרָאֵל יִשְׁכֹּן לָבֶטַח וְזֶה-שְּׁמוֹ אֲשֶׁר-יִקְרְאוֹ יְהוָה צִדְקֵנוּ" (יר' כג,ה-ו). בנבואות אלו אין, איפוא, הבט אסכטולוגי כלשהו לא בנבואה שבפרק כז, המדברת על כניעה לבבל, ולא בנבואת צמח צדק.
רק במגילת הנחמה (פרקים ל-לא), שנחתמה כנראה אחרי החורבן, חזר ירמיהו שוב להדגיש את התפיסה הלאומית. ופתח פתח לסיכויי התשועה האסכטולוגית: "עוֹד תִּטְּעִי כְרָמִים בְּהָרֵי שֹׁמְרוֹן נָטְעוּ נֹטְעִים וְחִלֵּלוּ. כִּי יֶשׁ-יוֹם קָרְאוּ נֹצְרִים בְּהַר אֶפְרָיִם קוּמוּ וְנַעֲלֶה צִיּוֹן אֶל-יְהוָה אֱלֹהֵינוּ" (יר' לא,ד-ה). אלה דברי ניחומים שאין להם זמן קבוע. לידי שיא רגשי מגיעים דברי הנחמה כשהם יוצאים מפי רחל המבכה על בניה (שם,טו ואילך). בדברי הנחמה הללו מצטיירת הגאולה העתידית כהחזרת עטרה ליושנה, שיבת בנים לגבולם, יישוב הארץ, חידוש השמחה העממית בכל עונות השנה, וחידוש העלייה לרגל (שם,ד-ה,יא-יג וכו'). בנבואה אחרת מדובר על חידוש מלכות בית דוד (יר' לג,טו). לא נאמר שם דבר על יחסו של מלך העתיד לגויים, מלבד: "אַצְמִיחַ לְדָוִד צֶמַח צְדָקָה וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה בָּאָרֶץ" (שם).
אל היסודות הללו המדברים על שיקום, מצטרפים יסודות אוטופיים מובהקים, בעלי אופי רוחני מובהק: בדברו על חידוש הברית בין ה' לישראל מדגיש ירמיהו, שהברית תהיה כתובה על לבם (יר' לא,לב), שלא כברית הראשונה שהייתה כתובה רק על לוחות אבן. דעת ה' תהיה לקנין כללי: "כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אוֹתִי לְמִקְּטַנָּם וְעַד-גְּדוֹלָם" (שם,לג). ירושלים תהיה אז "כִּסֵּא יְהוָה" (יר' ג,יז), וכל הגויים יקוו לשם ה' בירושלים. אולם הזמן בו יקרו דברים אלה אינו קבוע: יהיה זה "בָּעֵת הַהִיא" (שם), "בַּיָּמִים הָהֵמָּה" (שם,יח), "בַיּוֹם הַהוּא" (יר' ל,ח) וב"יָמִים בָּאִים" (יר' לא,כו,ל,לז). הווה אומר: ירמיהו איננו קובע את זמן המאורעות הללו.
[עריכה] ראו גם
- מיכאל אביעוז, נבואתו של ירמיהו (ספריית האוניברסיטה המשודרת), תל אביב: משרד הביטחון, תשס"ה.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- הטקסט המלא של ספר ירמיהו, באתר של "מכון ממרא"
- מאמרים רבים על ירמיהו, אתר דעת.
- תאריכים בספר ירמיהו, אתר ארגון נוער חובב תנ"ך (נח"ת). שימו לב להפניות למאמרים נוספים על ספר ירמיהו באתר ומחוצה לו.
- בין תשובה לגאולה בספר ירמיהו, מאמר מאת מיכאל אביעוז, דף שבועי של הפקולטה למדעי יהדות באוניברסיטת בר אילן.

