גיוס צבא בר כוכבא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

צבא בן כוסבה (בר כוכבא) החל כקבוצה גרעינית קנאית, אחת מכמה, שעסקה בהטרדת הכוחות הרומיים, והתגלגלה למסגרת יותר מאורגנת, ואולי אף לתוצר של גיוס כולל, של צבא אשר פעל בעת מרד בר כוכבא.

[עריכה] הגרעין הקשה

לכל המרידות שפרצו כנגד השלטון הכובש, בין אם היה זה הלניסטי או רומי, היה גרעין קשה של קבוצות קטנות, בדרך-כלל על בסיס משפחתי מטעמי יעילות ואמון.

הקבוצות אופיינו בקנאות, לעיתים משיחית ומנהיגיהן רקמו חזון בדבר מלוכתם על אזור המרד והרחבתו לממדים נרחבים וגדולים. נתונים אלה אפיינו את משפחת מתתיהו החשמונאי שהניפה את נס המרד במודיעים כנגד היוונים, היוונות וההתיוונות, את הקבוצות הקנאיות שהטביעו חותמן על פולמוס וארוס ועל המרד הגדול כגון קבוצת שמעון בר גיורא, יוחנן מגוש חלב, הסיקריקים בהנהגת אלעזר בן יאיר ואת הקבוצות הקנאיות והמשיחיות ערב פרוץ המרד כנגד הקיסר טריאנוס.

אף בראשית מרד בן-כוסבה (בר כוכבא) אנו שומעים על קבוצות ממין אלה, שהתלמוד מכנה אותן, מטעמים פרגמטיים, כקבוצות של ליסטים. כאלה היו האחים מכפר חרובא (שממליכים עצמם), בר דרומא הגיבור האגדי מהר המלך, והקבוצה שתוקפת את הרומאים בטור מלכא ובסמוך לביתר. קבוצות קנאיות אלה עסקו בהטרדת הצבא הרומי באזור הרי יהודה, ומתוכן, כך דומה, צמחה הקבוצה שהונהגה על ידי בן כוסבה.

[עריכה] צבא המורדים מתארגן

לצד ההכנות למרידה המסודרת והמאורגנת שכללו, כידוע, מאגר כלי נשק, בניית קווי הגנה, ביצור עיירות וחפירות מערות מסתור וקשר, אירגן מנהיג המרד צבא רציני יותר שיוכל להתמודד כראוי מול הרומאים. על פי אחת המסורות התלמודיות אירגן בן כוסבה מערך לוחם בן ארבע מאות אלף חיילים (מספר מופרז מאין כמותו). תחילה צרף לצבאו מאתיים אלף מורדים שעמדו במבחן "אומץ" של קטיעת אצבע, ובשעה שהוכיחוהו חכמים על אכזריותו (משהו מעין דוגמה לחזית הסנהדראית שהתגבשה נגדו) שינה את מתכונת המבחן לעקירת ארז לבנון תוך כדי דהרה על סוס. אף כאן עמדו לרשותו מאתיים אלף עוקרי ארזים. מעבר למספרים האסטרונומיים, מורים מקורות אלה על איכות הלוחמים ועל מבחני הסינון, שעשויים להצביע על הטלת גיוס חובה מטעמו של מנהיג המרד.

ישנם חוקרים התולים במסורת נוצרית מסוימת מפי מיכאל הסורי הוכחה נוספת כי בן כוסבה הטיל צו המורה על גיוס חובה לכל מי שחי בתחומי "מדינת המרד". מסורת זו מספרת על ענישתם (ואולי אף המתתם) של נוצרים רבים בשל סירובם להתגייס לצבא המורדים, והיא מסתיימת באמירה כי בן כוסבה אילץ את כל האוכלוסין לצאת למלחמה כנגד רומא.

באגרות בן כוסבה שנתגלו בוואדי מורבע'את (מס' 43) מתייחס מנהיג המרד לקבוצה הנקראת בשם "הגללאים". האם הם נוצרים? תושבי הגליל? לוחמים שבאו מהגליל? אין לדעת. אף אין לחוות דעה נחרצת לגבי רצונם להתגייס לצבא המורדים, ואולי הם בכלל פליטים שברחו מהגליל. בכל מקרה, הימצאותם באזור המרידה ולשונו הזועמת של מנהיג המרד לגביהם, עשויה לתמוך בהנחה שקבוצות שונות של ספיחי-מרד הסתובבו באזור הקרבות ביהודה.

[עריכה] הגדרת המלחמה

במקורות חז"ל מתדיינים ומתלבטים ביניהם החכמים לגבי סוגים שונים של מלחמות ומידת מחוייבות הפרט להצטרף למסגרת הצבאית. אמנם אין שם בפירוש התייחסות למרד בן כוסבה אלא שהדיון התקיים לאחר המרד, בשעה שתמו הקרבות ומתיחויות צבאיות לא נרשמו, מתחזקת ההנחה כי מדובר בהתלבטויות שנקשרו במרד בן כוסבא.

טטרדרכמה מכסף מימי בר כוכבא. על צדו של המטבע חזית בית המקדש כשעליה כוכב והכתובת "שמעון". על צדו השני לולב ואתרוג והכתובת "לחרות ירושלים"
הגדל
טטרדרכמה מכסף מימי בר כוכבא. על צדו של המטבע חזית בית המקדש כשעליה כוכב והכתובת "שמעון". על צדו השני לולב ואתרוג והכתובת "לחרות ירושלים"

קודם שנפנה לטפל בקטלוג המלחמה ראוי לציין כי בהתאם לסבירות ההיסטורית ולנתונים שונים התומכים בכך, הגדיר בן כוסבה את מאבקו, כמנהיגים קנאיים לפניו, כהתמודדות בעלת יסודות דתיים ומשיחיים. מגמה זו נתמכת באמירותיו מפי חז"ל (כגון "אנא משיחא" – אני המשיח) ובמטבעותיו (הופעת הכוכב, חזית המקדש). מתוך כך, יש להניח כי חוקי המלחמה הפזורים בתורה, ובעיקר בספר דברים ובספר יהושע, היו ידועים למנהיג המרד, ומהם למד על הזהות בין מלחמת העם למלחמת האל ועל מצב שבו חייבים הלוחמים להיטהר ולהתקדש לפני הקרב. מהם גם למד על הקלות ופטורים מגיוס, כפי שמימש זאת, לשם משל, יהודה המקבי, בשעה שנתן פטור מן הקרב באמאוס "...לבוני בתים, ולמארשי נשים, ולנוטעי כרמים ולרכי הלבב, לשוב כל איש לביתו על פי התורה" (מקבים א' ג' 56). "על פי התורה" – על פי ספר דברים פרק כ', שם מפורטת רשימת בעלי הפטור מגיוס: "האיש אשר בנה בית ולא חנכו" (פסוק 5); האיש אשר נטע כרם ולא חללו" (פסוק 6); "האיש אשר ארש אשה ולא לקחה" (שם 7) וכן "האיש הירא ורך הלבב" (פסוק 8).

משנת סוטה מתייחסת לקובץ היתרים אלה, וכגון (סוטה ח' ב-ז):

"'ומי אשר מארש אשה' וגו'. במה דברים אמורים? במלחמת רשות, אבל במלחמת מצוה הכול יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. אמר רבי יהודה: במה דברים אמורים? במלחמת מצוה, אבל במלחמת חובה הכול יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה"

הדעת נותנת כי מונחים אלה – "מלחמת רשות", "מלחמת מצוה" ו"מלחמת חובה" – נטבעו לראשונה בימי מרד בן כוסבה, הן מכיוון שאינם נזכרים קודם לכן בספרות חז"ל והן משום שנידונים הללו בדיוני הסנהדרין שלאחר המרד. בן כוסבה ביקש להגדיל עד למקסימום את צבאו ועל כן ניסח מונחים שונים הנוגעים למידת מחויבות הפרט להצטרף למערכות המרד. את ראשית המרד ושלביו הראשונים (132-134 לספירה) יכול היה להגדיר כ"מלחמת רשות" (ואליבא דרבי יהודה כ"מלחמת מצוה"), ואת השלב האחרון (134/135 לספ') הגדיר כנראה כ"מלחמת מצוה" (או "מלחמת חובה" לדעת רבי יהודה).

התלמוד הירושלמי (סוטה פ"ח כג ע"א) מפרט את השוני שבין שני המונחים, אף כאן מפי רבי יהודה: הראשון – "מלחמת רשות" – "כגון אנן דאזלין עליהון" (כשאנו תוקפים את האויב ויוזמים את המערכה), "ומלחמת מצוה – כגון דאתיין אינון עלינן" (כשהאויב תוקף אותנו). היינו בבחינת השוני בין מלחמת הגנה למיתקפה. אין לדעת בהקשר זה האם ניתן לפצל בין המונחים על בסיס כרונולוגי, כבפיסקה הקודמת, ואולי הפרשנות בדבר השאלה: האם אנו מתקיפים או מותקפים, הייתה נתונה, כך דומה, להחלטתו של המנהיג, ומתוך נוסח אגרותיו עולה דמות אסרטיבית, נחושה ומאוד מחוספסת.