גירוש תל אביב
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
גירוש תל אביב הוא גירושם של תושבי תל אביב, יפו ומושבות יהודה על ידי התורכים בימי מלחמת העולם הראשונה.
ב-28 במרץ 1917 הוציא ג'מאל פחה, מושלה הצבאי של ארץ ישראל, צו לגירוש תושבי יפו ותל אביב. הצו הוצא עקב התקדמות הצבא הבריטי מדרום והחשש של השלטונות התורכיים מכך שתושבי שתי הערים יסייעו לבריטים בכיבוש הארץ, ונומק כצעד חירום צבאי. תושבי יפו הערבים יצאו לכפרים שבסביבת העיר ובהזדמנות הראשונה חזרו לבתיהם. תושבי תל אביב ותושבי יפו היהודים אירגנו "ועד הגירה" בראשותו של מאיר דיזנגוף. הוועד אירגן את תושבי מושבות הגליל וצפון הארץ לבוא לתל אביב עם עגלות וסוסים ולהוביל את המגורשים.
במקור היה אמור להיות הגירוש כבר ב-30 במרץ. השתדלויות ותחנונים הצליחו לדחות אותו עד לערב פסח תרע"ז, 6 באפריל 1917, בו התרוקנה תל אביב מתושביה. אלפי גולים (ישנם אומדנים שונים - 5,000 או 9,000) יצאו מתל אביב ומושבות יהודה צפונה ומזרחה והתפזרו במושבות הגליל התחתון, בטבריה, בצפת, בפתח תקוה, בכפר סבא ובירושלים. בתי היהודים ורכושם בעיר הנטושה נשמרו ברשות השלטונות על ידי קומץ שומרים יהודיים.
הגולים השתכנו במקומות גלותם באהלים ובבקתות. בתחילה הצליח ועד ההגירה לספק מזון ועזרה לגולים, אך בחורף 1917- 1918, כשהמחצית הדרומית של הארץ נכבשה בידי האנגלים, ומחציתה הצפונית שימשה שטח כינוס והתארגנות של הצבא התורכי, נפגעו הגולים באזור זה ומאות מהם מתו ברעב, בקור ובמחלות. עם דבר גילויה של רשת ניל"י בספטמבר 1917 החמירו רדיפות היהודים וגולי תל אביב חדלו מלקוות לחזור לבתיהם.
רק לאחר כיבוש החלק הצפוני של הארץ בידי הבריטים בסוף שנת 1918 יכלו הגולים לשוב לבתיהם.

