עלילת דם

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

השם עלילת דם ניתן להאשמות שהוטחו ביהודים, החל משלהי ימי הביניים, על שימוש פולחני שהם עושים בדם נוצרי. בדרך כלל החשד היה שהדם משמש לאפיית מצות לכבוד חג הפסח. יש סמליות רבה בכך שדווקא סביב חג זה עלתה ביתר שאת המשטמה לעם היהודי, שהרי הוא מגלם יותר מכל החגים את מהותו והוויתו של העם ואת אביבו וראשית יצירתו והופעתו.

עלילה מסוג מעט שונה הייתה עלילת לחם הקורבן. לפי האמונה הנוצרית, בטקס האוכריסטיה הופך לחם הקורבן לגופו של ישו. פגיעה בו כמוה כפגיעה בצלוב עצמו. יהודים הואשמו בהתעללות בלחם, והייתה בכך חזרה על ההאשמה הנוצרית המפורסמת כאילו היהודים אחראים למותו של ישו.

בין עלילות לחם הקורבן, יש לציין במיוחד את פרעות ריינדפליש ב־1298, שהתחלתם בהאשמת יהודי בדקירת לחם הקודש, בשל בכי תינוק שנשמע מביתו ויוחס ליבבת הלחם, וסופם במותם של אלפי יהודים בפרעות שהולידה האשמה זו.

העלילות למיניהן באו לרוב מההמון, אך האליטה השלטונית והכנסייתית לא תמיד התייחסה אליהן באהדה.

תוכן עניינים

[עריכה] עלילות דם מרכזיות בימי הביניים

[עריכה] עלילת הדם בנוריץ'

עלילת הדם בנוריץ' שהופצה והתפרסמה על ידי נזיר בשם תומס ב־1150 ומתעדת אירוע שהתרחש שש שנים קודם לכן, נחשבת לראשונה שבעלילות הדם.
תומס סיפר כי גופתו של ילד קטן, ויליאם שמו, התגלתה ביער. הגופה לא הרקיבה ו"נתגלו עליה סימני מות קדושים". תומס אסף כמה עדויות לכך שיד היהודים הייתה במעל: משרתת בבית אחד מנכבדי היהודים דיווחה שחזתה שם בילד עקוד. נוצרי פגש ביהודים המובילים את הגופה ליער.
בנוסף, נודע לו מידיד, יהודי שהמיר דתו, כי מדי שנה מתכנסים היהודים בנרבון וקובעים שם על איזו מעיירות היהודים יוטל להביא קורבן נוצרי עבור פסח של אותה שנה.

היסטוריונים הסיקו, לפי סימנים שונים, כי אכן מסתבר שיהודי מומר הוא שהשמיע טענה זו באוזני תומס. על יהודי זה אמר אחד ההיסטוריונים כי עדותו הייתה ל"אחד השקרים המפורסמים והרי האסון ביותר בהיסטוריה".

אף שהממסד השלטוני לא שיתף פעולה עם האשמות תומס, דבריו פתחו פתח למאות עלילות דם בדורות שיבואו אחר כך.

[עריכה] עלילת הדם בבלואה

העלילה בבלואה (Blois) ב־1171 הייתה מיוחדת בכמה מובנים.
ראשית, זו הייתה עלילה שהופצה אפילו מבלי שהתגלתה גופה, או שנטען שילד נעדר. נראה שחבילת עור מעובד שנפלה מיהודי בעת שפגש משרת נוצרי היא שהציתה את ההאשמה. המשרת חשד שהחבילה היא גופת ילד ודיווח זאת לאדונו. האדון, שהסתכסך עם גבירה יהודיה כלשהי, ניצל את ההזדמנות.
שנית, בניגוד למקרים אחרים, השלטונות בבלואה שיתפו פעולה עם המאשימים ומיהרו להרשיע בדין את כל יהודי העיר.
שלישית, המחיר בנפש היה גבוה. כל ארבעים יהודי הקהילה הוצאו להורג.

העלילה הותירה חותם עמוק על יהודי אותה תקופה. נקבע לזכרה צום בכ' בסיון, קביעה שיוחסה לרבנו תם, הדמות היהודית החשובה ביותר באותה תקופה. נאמר על הצום: "גדול יהיה צום זה מצום גדליהו בן אחיקם".

רבינו אפרים בן יעקב מבון כותב ב"ספר הזכירה" שלו, שקהילת בלואה, אנשים נשים וטף, עלתה על המוקד עם שירת "עלינו לשבח" בפיה, והוא מתאר את המנגינה שאותה שרו, "שתחילתה הכנעה ופחד, וסופה אמיצה וגיבורה".

[עריכה] עלילת פולדה ותגובת הקיסר

ב־1235 נרצחו בביתם חמשת ילדיו של טוחן נוצרי. במהרה התפשטה הטענה כי יד היהודים בדבר, ו־35 מיהודי העיר נטבחו בידי ההמון.

הקיסר פרידריך השני, ששהה במקום, מיהר להתערב. הוא כינס ועדת מלומדים יהודים מומרים, וביקש מהם חוות דעת. הללו השיבו לו באופן חד משמעי, כי אין כל שימוש בדם נוצרי בפולחן היהודים. פרידריך קיבל את דבריהם, והוציא מנשר שלפיו עלילות הדם הן שקר, והאחראים להן ייענשו בחומרה.

באותה תקופה יצא גם האפיפיור אינוצנטיוס בתקיפות כנגד עלילות הדם. באיגרת, שאחר כך צוטטה שוב ושוב בידי אפיפיורים ממשיכי דרכו, כתב כי "היהודים חיים תחת שלטון הנסיכים והאצילים בתנאים הגרועים מאלו שחיו בהם אבותיהם תחת פרעה במצרים".

[עריכה] העלילה בלינקולן

ב־1255 נעלם ילד בן עניים בלינקולן שבאנגליה. גופתו התגלתה בבאר, ובמהרה הוחשבה למחוללת ניסים לרוב. סופר אפילו שביכולתה להשיב מאור עיניים לעיוור.

היהודים היו החשודים המידיים ברצח הילד, ואחד מהם אף הודה בעינויים. ההודאה לא הצילה אותו, והוא נקשר לזנבו של סוס, ואחר כך הועלה לגרדום בצוותא עם 18 יהודים אחרים.

לעלילת לינקולן יש הד ביצירה הימי ביניימית המפורסמת, סיפורי קנטרברי, אף שזו חוברה למעלה ממאה שנים אחר כך.

[עריכה] עלילת סימון מטרנט

שחיטתו של סימון לפי איור אנטישמי מימי הביניים
הגדל
שחיטתו של סימון לפי איור אנטישמי מימי הביניים

גופת הילד סימון נמצאה ב־1475 בטרנט שבאיטליה. את הילד המת מצא יהודי בבאר ביתו, אולי משום שלשם הושלכה בידי נוצרי שחפץ להיפטר מאשמתו בדרך קלה. היהודים הבינו את הצפוי להם והיו אובדי עצות, אך לא היו להם מנוס מלדווח לשלטונות על הגופה.

במהרה נמצאו נוצרים שהעידו כי שמעו קול ילד בוכה מביתו של היהודי. בני הבית הודו, בייסורי העינויים, וגם סיפקו תיאור מפורט של הרצח כביכול לחוקריהם. את ראשם של אלו שהסכימו להיטבל ערפו, והאחרים נידונו למוות בשריפה, אחרי שבשרם ייקרע מעליהם במלקחיים מלובנים.

השתדלות יהודי רומא הובילה למינוי חוקר מיוחד לפרשה מטעם האפיפיור. אף שאדם זה לא היה ידיד גדול ליהודים, הוא גילה יושר, פסל את ההודאות שנתקבלו בעינויים ואת הליך המשפט הלא הוגן, וספקנותו כמעט שסיכנה את חייו.

בעקבות חקירתו הקים האפיפיור ועדה לבירור העובדה. זו נקטה בדרך הנוחה ביותר. מצד אחד היא אישררה מחדש את איסורו של האפיפיור אינוצנטיוס על עלילת הדם. מצד שני קבעה שההליכים המשפטיים בטרנט היו תקינים ואין סיבה להתערב בהם.

מאות נסים תועדו בספרי זיכרון לסימון, בשנים שאחרי הפרשה, ואלו הביאו את האפיפיור סיקסטוס להכיר בו כקדוש ב־1588. רק ב־1965 נאות האפיפיור לבטל הכרה זו. היום חקוקה בכנסייה בטרנט כתובת האומרת כי "במקום זה כתבה אי הסובלנות דף שחור בתולדות האדם".

[עריכה] העלילה בלה גווארדיה

ב־1491, ערב גירוש ספרד, הואשמו יהודים מלה גווארדיה ברצח פולחני אכזרי של ילד, שכלל את עקירת ליבו מגופו. היהודים הוצאו להורג, אף שלא דווח על אף ילד נעדר ושום גופה לא נמצאה. הילד אולי לא היה ולא נברא, אך סיפורים שנפוצו תיארו כיצד בשעה שנעקד בידי היהודים רעדה האדמה וחשכה השמש. העדר הגופה תורץ בעלייתו של הילד הישר השמימה.
סיפורו של הילד מלה גווארדיה הומחז והושר בספרות הספרדית במשך מאות שנים אחר כך.

ההיסטוריונים חלוקים בשאלה האם העלילה הייתה אירוע חריג, או חלק ממסע שיטתי שנועד להכשיר את הקרקע לגירוש המתקרב.

[עריכה] הסברים לעלילות הדם

היסטוריונים מנו כמה גורמים שיש בהם כדי להסביר את תפוצת עלילות הדם בימי הביניים. שניים מההסברים המעניינים ביותר הם קוטביים ממש.

[עריכה] השלכת אשמת הזנחת הילדים

מגדלנה שולץ מציינת את היחס הגרוע והמזניח לילדים בימי הביניים, בעיקר בשכבות הנמוכות. נראה שבקרב היהודים היחס לילדים עלה בהרבה על היחס בקרב הנוצרים. גם לא היו אצלם מקרי רצח של ילדים שנולדו מחוץ לנישואין.

שולץ סבורה שעלילות הדם היוו השלכה של רגשי האשמה שחשו הנוצרים על יחסם לילדיהם, ותירוץ למותם של אלו מהזנחה ומחוסר טיפול. בחלק מהמקרים, הסבר זה נראה כסביר ביותר: מותם של חמשת ילדי הטוחן מפולדה יוחס ליהודים, ונראה שהיה בכך כדי לשחרר את הטוחן ואת אשתו מהאחריות למות ילדיהם שהופקרו לבדם בבית.

[עריכה] פרשנות נוצרית לאירועי קידוש השם

כידוע, במהלך מסעי הצלב, כשנדרשו להמיר את דתם לנצרות, היו מקרים בהם הרגו יהודים בני אשכנז את ילדיהם והתאבדו. מטרתם הייתה למנוע את המרתם של הילדים לנצרות, או את הריגתם בידי הנוצרים (ראה ערך קידוש השם).

במאמר שפרסם ב־1993 בכתב העת "ציון" טען ישראל יעקב יובל כי אירועים אלו היו ידועים לנוצרים בני התקופה, והביאו אותם להאמין ביתר קלות באמיתות עלילות הדם, ובטענות כאילו היהודים הם רוצחי ילדים מועדים. הפרשנות הנוצרית, אליבא דיובל, לא הבדילה בין הרג ילדיך שלך להרג ילדיהם של אחרים, וסברה שאלו המסוגלים לדבר האחד, מסוגלים על אחת כמה וכמה גם לדבר השני.

דעתו של יובל, שמשתמע ממנה כי היהודים, בהתנהגותם האכזרית כלפי צאצאיהם, הביאו במידה מסוימת את עלילות הדם על עצמם, זכתה לגינויים חריפים, ועוררה סערה שאינה שכיחה בחוגים האקדמיים העוסקים בהיסטוריה של ימי הביניים. כך, למשל, כתב חוקר הפיוטים עזרא פליישר על דבריו של יובל: "ראוי היה שלא ייאמרו, משנאמרו ראוי היה שלא ייכתבו, משנכתבו ראוי להם להישכח."

בעיני אחדים ממבקריו של יובל, העובדה כי חלק ניכר מעלילות דם התרחשו זמן רב לאחר מסעות הצלב, יש בה בכדי לערער על תקפותה של התאוריה. בעיני יובל ההסבר להמשך קיומן של עלילות הדם קשור בתרבות הזיכרון של קידוש השם אותה טיפחו יהודי אשכנז.

[עריכה] עלילות דם בעת החדשה

במאה ה־17 חדרה עלילת הדם לפולין. גם שם הממסד הקתולי, בניגוד להמון, לא חרג מעמדתו המסורתית ודחה אותה מכל וכל.

במאה ה־19 נערכו כמה משפטים ברוסיה ליהודים שנאשמו בהאשמות הקשורות לרצח פולחני. בכל המקרים, מלבד מקרה אחד, הנאשמים זוכו. אף על פי כן, ראוי לציין כי הצאר ניקולאי הכריז בפומבי ב־1817, כי יש בין היהודים הנזקקים לדם הנוצרים. לוועדה שמונתה ב־1855 הייתה מסקנה אחרת שהפריכה מכל וכל את אמיתות עלילות הדם.

[עריכה] עלילת דמשק

עלילת הדם בדמשק ב־1840 חוללה זעזוע גדול בקרב יהדות העולם.

באותה תקופה דמשק הייתה כבושה בידי שליט מצרים מוחמד עלי, ידיד הצרפתים, שלחם כנגד הסולטן העותמאני שנתמך בידי בריטניה ואוסטריה.

הרקע לעלילה היה היעלמותו של נזיר איטלקי בשם תומאסו יחד עם משרתו המוסלמי, אחרי שתלו מודעה בשוק היהודי בדמשק בא' באדר א' ה'ת"ר (5 בפברואר 1840). ספר יהודי נחשד והובא לחקירה. בעינויים קשים נאלץ להודות באשמה ונקב בשמות שבעה יהודים אחרים שידם הייתה כביכול במעל. אלו נעצרו מייד. חלקם עונו עד מותם, והאחרים הודו. החשוד המרכזי בעלילת דמשק, היה איש עסקים ('גביר') נכבד בשם חיים פרחי, שתרם הרבה להתיישבות בארץ ישראל בכלל, ולציבור לומדי התורה בפרט. הוא שוחרר לאחר עינויים רבים מחוסר הוכחות. גם רבה של דמשק, רבי יעקב ענתבי, עבר עינויים קשים, אך הצליח לעמוד בהם מבלי להישבר.

בינתיים נמצאו עצמות, כנראה עצמות בהמה, ברובע היהודי. הם הוכרזו כעצמות הנזיר ונקברו בטקס חגיגי. השלטונות החלו לחפש את הדם שאוחסן בידי היהודים. הם לא בחלו באמצעים. ילדים נחטפו על מנת לסחוט מאמותיהם הודאה.

קונסול צרפת בדמשק, ראטי מנטון, אנטישמי מובהק, מיהר לנצל את ההזדמנות ולהפנות אצבע מאשימה כלפי היהודים. ראש ממשלת צרפת, אלפרד טייר, תמך בגלוי בנציגו בדמשק, ובשיחה עם ג'יימס דה־רוטשילד אמר: "אם היהודים בימי הביניים אכן שלחו ידם, כמסתבר, ברצח פולחני, מדוע לא יעשו כמוהם יהודי דמשק החשוכים בימינו?".

השמועה הגיעה אל יהדות העולם, אך ידה קצרה מלהושיע. בסופו של דבר, בסיוע הקונסול האוסטרי, הצליחה משפחת רוטשילד להניח ידה על מסמכים שתיעדו את הפרשה, והפיצה אותם בעיתונות הבינלאומית. בדעת הקהל העולמית התחוללה סערה. משלחת יהודים צרפתיים בראשות אדולף כרמייה פעלה אצל שליט מצרים, מוחמד עלי, ודרשה ממנו להתערב, ואכן, האסירים שנותרו בחיים שוחררו לבסוף.

בהשתדלות משה מונטיפיורי נאות גם הסולטן העותמאני, אף שהפרשה לא הייתה בתחומו, לנקוט בפעולה ולהכריז כי חל איסור מוחלט על הפצת עלילת הדם.

בין האישים שהשמיעו קולם ברמה נגד עלילת הדם בלט המשורר הגרמני, היהודי המומר היינריך היינה, שהתגורר בפאריס, ודיווח על הלכי הרוח האנטישמיים בה.

על עלילת הדם בדמשק נכתב הרומן המודרני מות הנזיר מאת אלון חילו.

[עריכה] עלילת הדם בטיסא אסלר

היעלמותה של הנערה הנוצרית, אסתר סולימוסי, ב־1882 בכפר טיסה אסלר (Tisza Eszlar) שבהונגריה, גררה אחריה האשמות שהוטחו ביהודים, שלובו בהסתת צירי פרלמנט אנטישמיים. חמישה עשר יהודים הועמדו לדין, ביניהם היה שוחט הקהילה שלמה שוורץ. השופט החוקר והכנסייה לא בחלו באמצעים. שני בניו של שמש הקהילה, יוסף שארף, נחטפו והוחזקו בידי הכנסייה. הגדול מביניהם (שהיה כשיר להעיד) עבר שטיפת מוח עד שהסכים להעיד שראה, כביכול מבעד לחור המנעול של בית הכנסת, כיצד השוחט שוורץ חתך את גרונה של הנערה במרתף בית הכנסת.
הנער תיאר כיצד טפטף דמה של הנערה מגרונה לתוך כלי קיבול שהחזיק השוחט בידו, בעוד אביו ושאר הנאשמים מחזיקים בנערה לבל תזוז. ניכר היה בו שהוא מדקלם את אשר שמו הכמרים בפיו וכאשר הטיח בו השוחט כי הוא משקר כיוון שכאשר שוחטים אדם מגרונו הדם פורץ בעוצמה רבה ולא טיפין טיפין כפי שתיאר ובכלל, אי אפשר לשחוט ביד אחת ולהחזיק כלי קיבול ביד השנייה, חזר הנער שוב על דבריו מבלי להתייחס לקושיות אלה.
הסנגור, הסופר ההונגרי קרל אטווש הביא את השופטים לבית הכנסת כדי שייווכחו במו עיניהם שלא ניתן לראות דבר מהמקום שציין הנער (למעשה לא היה כלל חור מנעול באותה דלת).

באחד הימים נמשתה גופת נערה מהנהר טיסא והתברר שלא היו עליה כל סימני אלימות. אמה של הנערה, בלחץ הכנסייה, סירבה לזהות את הגופה כבתה הנעדרת והדייגים שמשו את הגופה עונו בידי השופט החוקר עד שהעידו שהיהודים מסרו להם גופה הלבושה בבגדי הנעדרת, אותה גנבו מאחד מבתי החולים בעיר, כדי שישליכוה בנהר וימשוה לאחר כמה ימים. אלא שלא היה בידי התביעה כל דיווח על גופה חסרה משום בית חולים. הגופה נשלחה לבודפשט ושם קבעו פתולוגים ממשלתיים שמדובר בגופת הנעדרת שהייתה בהריון וכנראה התאבדה בטביעה לאחר שחברה ברח במקום לשאתה לאישה, כפי שהבטיח. הסניגוריה הנלהבת של אטווש הביאה לזיכוי כל הנאשמים וערעור התביעה לבית המשפט בבודפשט נדחה. אטווש חיבר ספר גדול על הפרשה (A Nagy Per). הנער מוריץ שארף, שהעיד נגד אביו, היגר להולנד. שם חזר ליהדות ופרסם את זכרונותיו מהפרשה.

המשפט גרם למהומות אנטישמיות ואף לפוגרומים בפרשבורג (כיום ברטיסלבה) ובערים אחרות והממשלה נאלצה להכריז על משטר צבאי ולשלוח פלוגות צבא לאזורים שבהם התגוררה אוכלוסייה יהודית. ראש הממשלה, טיסא, הכריז שכל עוד הוא מכהן בתפקידו לא ירשה פגיעה ביהודים חפים מפשע.

על פרשה זו הסופר ארנולד צווייג כתב רומן בשם השליחות של סמאל, שעובד למחזה בשם עלילת דם בהונגריה.

ב־1899 בכפר פולנה, שעל גבול בוהמיה, נרצחה נערה בת 19, אנזקה הרוצובה. הרצח שבוצע בסמוך לפסח הביא להאשמתו של לאפולד הילזנר, צעיר יהודי מפגר. הוא נדון למוות, אך פסק הדין הומתק, עקב לחצים שהופעלו על הקיסר. בסופו של דבר ישב בכלא 17 שנה. למשפט היו מניעים פוליטיים אנטישמיים ברורים, הוא לווה בהסתה בעיתונות, הראיות נגד הילזנר היו קלושות ונסיבתיות. תומס מסריק התערב לטובת הילזנר, אך ללא הועיל.

[עריכה] עלילת קורפו

לקראת סוף המאה ה־19 התגוררו בקורפו שביוון כ־5,000 יהודים מחולקים בין שתי קהילות, יוצאי איטליה המכונים "פולייזים" ויוצאי יוון המכונים "גרקי". מצבם הכלכלי של יהודי קורפו היה טוב וביניהם לבין שכניהם הנוצרים היו קיימים יחסי כבוד הדדי. אך מתחת לפני השטח ביעבעו רגשות אנטישמיים שהתפרצו ב־1891 בעקבות גילוי שק ובו גופה ערופת ראש של ילדה בחצרו של אחד היהודים. הילדה שנרצחה, רובינה סרדס, הייתה ילדה יהודיה, בתו של חייט, אך הנוצרים ראו אותה כמריה דסילה, נערה נוצרייה שאומצה על ידי חייט יהודי. הרוחות בקרב הנוצרים סערו והתושבים יצאו לרחובות במטרה לעשות שפטים ביהודים. רק התערבות הבישוף של קורפו, שבאה בעקבות בקשתו של רב הקהילה מנעה פוגרום. עקב מקרה זה היגרו כ־3,000 מיהודי קורפו, בעיקר בעלי היכולות שביניהם, לטריאסטה שבאיטליה ולאלכסנדריה שבמצרים והקהילה היהודית בקורפו קטנה לכדי מחצית מגודלה.

[עריכה] עלילות הדם במאה ה־20

ב־1911 הואשם מנחם מנדל בייליס (על שמו נקראה הפרשה משפט בייליס) ברצח ילד בקייב, למטרות פולחן. הוא ישב שנתיים במאסר, אך לבסוף זוכה בידי חבר מושבעים. להגנת בייליס באו המוני מלומדים רוסים, ודעת הקהל הנאורה צידדה בו. משפטו היה חלק ממאבק פוליטי בין זרמים ריאקציוניים שהיו בשלטון, לבין זרמים ליברליים שהתנגדו להם, ברוסיה של אותה תקופה.

הנאצים החיו את עלילת הדם, תיארו אותה בהרחבה ב"דר שטירמר", ואף קיימו כמה משפטים שנסובו סביבה.

בשנת 1986 פירסם מוסטפה טלאס, שר ההגנה הסורי, ספר שבו הוא חוזר על עלילת דמשק, לפיה יהודי דמשק רצחו את הנזיר תומאסו כדי להשתמש בדמו.

גם במאה ה־21 לא נזנחה עלילת הדם בארצות ערב, במיוחד על רקע הסכסוך הישראלי ערבי. אפילו במצרים המקיימת קשרים דיפלומטיים עם ישראל, יצאו ספרים רבים המתארים את "מנהגי קורבנות האדם" היהודיים. לאחרונה התפרסם כי ארגון חיזבאללה שידר בערוץ הטלוויזיה שלו תוכניות שהחיו את עלילת הדם. לצד עלילת הדם מחדשים בארצות ערב בדיות אנטישמיות אחרות, ביניהן מפורסם במיוחד מיתוס הפרוטוקולים של זקני ציון.

[עריכה] לקריאה נוספת

  • בין יהודים לנוצרים - כרך ה'. הוצאת האוניברסיטה הפתוחה.
  • יונתן פרנקל, דם ופוליטיקה - עלילת דמשק, היהודים והעולם, הוצאת מרכז זלמן שזר.

[עריכה] ראו גם

[עריכה] קישורים חיצוניים

ערך מומלץ
שפות אחרות