צדוק
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
צדוק, כהן גדול בבית המקדש בירושלים בתקופתם של דוד המלך ושלמה המלך.
צדוק היה התשיעי בדורות בני אלעזר. כיהן במשכן גבעון[1], ולאחר העלאת ארון הברית לירושלים, שבה השתתף[2] וכיהן בירושלים יחד עם אביתר.
בתקופת מרד אבשלום, צדוק ואביתר, יחד עם בניהם, אחימעץ ויונתן, נשארו נאמנים לדוד, והופיעו יחד עם ארון הברית, כשבדעתם להצטרף אל דוד בבריחתו. דוד סירב לסיוע זה, ושלח אותם חזרה לעיר, אך מינה את בניהם כרצים שתפקידם לידע אותו על ההתפתחויות בעיר ולהעביר את מסריו של חושי הארכי.
בתום המרד, שמשו צדוק ואביתר בתור שליחיו של דוד אל זקני יהודה ואל עמשא בן יתר, בכדי לשכנעם להמליך את דוד מחדש.
במאבק הירושה בין אדוניהו ובין שלמה, צדוק צידד בשלמה והמליך אותו. נאמנותו השתלמה, אביתר, שותפו לכהונה, גורש וצדוק, שנמשח מחדש לכהונה בד בבד עם משיחת שלמה[3], נשאר כוהן יחיד. לפי הנאמר בספר יחזקאל, רק בני צדוק ראוים לכהונה.
חז"ל, על פי הקושי בפסוקים המתארים את מעשי הכהנים במרד, בו נראה כי אביתר הוא המנהיג, אך דוד פונה אל צדוק[4] מזהים נקודה זו כנקודה שבה נדחה אביתר וצדוק החל לשמש ככהן גדול במקומו:
| כל כהן שאינו מדבר ברוח הקודש ושכינה שורה עליו אין שואלין בו - שהרי שאל צדוק (באורים ותומים) ועלתה לו, אביתר - ולא עלתה לו... | ||
| -- בבלי, יומא, עג, ב | ||
הכהונה בבית המקדש הועברה בירושה וכך היו בני צדוק לכוהנים בלעדיים בבית המקדש ויש משערים שמכאן נגזר שמה של מפלגת כוהני ירושלים הצדוקים.

