גמאל עבד אל נאצר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

גמאל עבד אל נאצר
נשיא מצרים

למניין: נשיא ה-2
מנהיג קודם: מוחמד נגיב
מנהיג הבא אחריו: אנואר סאדאת
תחילת כהונה: 23 ביוני 1956
סוף כהונה: 28 בספטמבר 1970
תאריך לידה: 15 בינואר 1918
מקום לידה: אלכסנדריה
תאריך פטירה: 28 בספטמבר 1970
מקום פטירה: {{{מקום פטירה}}}
מקום קבורה: {{{מקום קבורה}}}
מפלגה: {{{מפלגה}}}
בעל: {{{בעל}}}
אישה: טאחיה נאצר
שם בשפת אם: {{{שם בשפת אם}}}
חתימה: {{{חתימה}}}

גמאל עבד אל נאצר (جمال عبدالناصر, על פי ההגייה המצרית: גמאל עבד א-נּאסר) (15 בינואר, 1918 - 28 בספטמבר, 1970), נשיא מצרים משנת 1954 ועד למותו, לאומן ערבי והבולט שבמנהיגי מדינות ערב במאה ה-20, בזכות יכולותיו הרטוריות ושידוריו ברדיו קול ערב (צות אל-ערב).

תוכן עניינים

[עריכה] מהפכת הקצינים

נאצר נולד באלכסנדריה שבמצרים. במהלך מלחמת העצמאות (של ישראל) שירת כקצין בצבא המצרי שפלש לישראל, ובמשך חודשים אחדים היה נתון במצור שהוטל על כוחותיו ב"כיס פלוג'ה". במסגרת הסכמי שביתת הנשק הותר לכוח זה לשוב למצרים. בשנת 1952 הנהיג נאצר את המרידה הצבאית כנגד המלך פארוק, בן לשושלת ממוצא אלבני שהומלכה על ידי העות'מאנים. כתוצאה מהמרידה סולקו הכוחות הבריטיים ממצרים ולשלטון עלה הגנרל מוחמד נגיב (محمد نجيب). בשנת 1954 הדיח נאצר את נגיב, וב-25 בפברואר 1954 והפך לשליט מצרים בפועל. אומנם כעבור כמה ימים הוחזרו לנגיב תפקידיו באופן רשמי, אך באפריל הדיח אותו נאצר מתפקידו כראש ממשלה, ובנובמבר הדיחו מהנשיאות ושם אותו במעצר בית. ב"בחירות" שנערכו כעבור שנתיים היה נאצר המועמד היחיד, ונבחר לנשיא מצרים.

[עריכה] נאצריזם ופאן ערביות

התבלטותו של נאצר כמוביל בעולם הערבי וכראש החזית הערבית מול ישראל, נבעה ראשית לכל מאישיותו ויכולותיו הרטוריות ואישיותו הכריזמטית. אישיות זו היא שאיפשרה לו להפוך כשלונות להצלחות הן מן הבחינה התודעתית והן במישור המדיני. כך, המהפכה אשר נבעה במקור ממניעים פנימיים, כשביקשה לסלק את השלטון הבריטי ולבצע הלאמת אדמות לטובת רפורמה אגרארית שיוויונית יותר, אך הביאה בסופו של דבר לסוף עידן הליברליזם במצרים ולאי שיוויון כלכלי ופוליטי חדש, הסב אל הזירה הבינלאומית כשהפך מוביל רעיון העל-לאומיות והמאבק בישראל. באופן דומה הצליח להתעלות על "משבר סואץ" ב-1956, שבו הפך להצלחה את תבוסת מצרים ואובדן שליטתה על סיני ותעלת סואץ בהתקפה מתואמת של ישראל, בריטניה וצרפת, כאשר באמצעים מדיניים בלבד, גייס את שתי מעצמות העל, ארצות הברית וברית המועצות, ללחוץ על השלוש לסגת מסיני ומאזור התעלה באמצעות מועצת הבטחון של האו"ם.

מבחינת נאצר, המאבק לעצמאות לאומית, והקמת מדינות ערביות עצמאיות, היו רק תחנה בדרך להקמת מסגרת הלאומית כלל-ערבית. מבחינה זאת הוא אחד המייצגים המובהקים של רעיון הפאן-ערביות. ה"נאצריזם" הוא בעצם גרסה של הפאן ערביות בהובלת נאצר, השואפת לכונן מחדש את האימפריה המוסלמית החולשת על כל המזה"ת, כבימי ראשית הח'ליפוּת המוסלמית. בין מהלכיו הבולטים בתחום הפאן-ערביות היו: הקמת הרפובליקה הערבית המאוחדת (רע"מ) - איחוד פדרטיבי של מצרים וסוריה, מתוך כוונה להרחיבו למדינות ערביות אחרות, שידורי קול ערב, היוזמה להקמת אש"ף ועוד.

מבקריו הערבים טענו כי כישלון רע"מ, כישלון מלחמת ששת הימים והיעדר הישגים מצד אש"ף נבעו מחיפוש אחר הגמוניה והובלה יותר מאשר אחדות. מבקריו במצרים מדגישים את אובדן החופש, השיח הדמוקרטי ואת אי צמצום הפערים הכלכליים שהיו לדגל המהפכה, כפי שביטא אותו נאצר בחיבורו "הפילוסופיה של המהפכה".

[עריכה] הפדאיון ועסקת הנשק הצ'כוסלובקית

לאחר מבצע חץ שחור של צה"ל בעזה, חתם נאצר על עסקת הנשק הצ'כוסלובקית-מצרית והתקרב לגוש המזרחי. כתוצאה מהתקרבות זו הסכימה ברית המועצות לממן את הקמת סכר אסוואן הגבוה. תוצאה נוספת של התקרבות זו הייתה הכרזתו של נאצר על מימוש הסוציאליזם במצרים, הכרזה שבסופו של דבר התבטאה בעיקר ברפורמה אגררית.

[עריכה] משבר סואץ

לאחר שארצות הברית חזרה בה מתמיכתה הפיננסית בבניית סכר אסוואן, ב-26 ביולי, הלאים נאצר את תעלת סואץ, אשר מהווה עד היום לאחד ממקורות ההכנסה העיקריים של מצרים, כדי לממן באמצעותה את בניית הסכר. סכר אסואן הפך הכרח לאומי להתפתחות מצרים, שיאפשר אספקת חשמל, יווסת את ההשקיה, יבטיח את קיומה של מצרים התחתית ויאפשר בניה באזור הנילוס.

במקביל, במהלך תקופה זו הפך נאצר את הפידאיון לחלק מהצבא המצרי וזאת במטרה לתקוף את ישראל מבלי שמצרים תואשם בכך. ב-16 בינואר 1956 התפאר נאצר בכוונתו לשחרר את פלסטין, כלומר לכבוש את ישראל. באותה שנה הלאים את תעלת סואץ, צעד שפגע ביחסי מצרים עם בריטניה וצרפת, שחברו לישראל במלחמת סיני שבמסגרתו כבשה ישראל את חצי האי סיני. בלחץ המעצמות נסוגה ישראל מסיני כעבור חודשים אחדים. בסיום המשבר אולצו השלוש לסגת, התעלה הולאמה, וגם חזונו הגדול של נאצר לבנות את סכר אסואן התממש, בעזרתם הנדיבה של הסובייטים.

[עריכה] הרפובליקה הערבית המאוחדת (רע"מ)

בשנת 1958 יצר נאצר איחוד בין מצרים לסוריה, שנקרא הרפובליקה הערבית המאוחדת - רע"ם. נאצר ניסה לצרף גם את תימן לאיחוד, ובמסגרת זו שלח חיילים מצרים לתימן, שם נגרר למלחמה שבמהלכה תקף את תושבי צפון תימן בנשק כימי. ניסיון שעשה ב-1958 לספח את ירדן בכוח נכשל. האיחוד עם סוריה התפרק ב-1961, אך מצרים המשיכה להתקרא "הרפובליקה הערבית המאוחדת" עד 1971. לתושבי ישראל זכור שם זה בזכות תחנת שידור בעברית שפעלה ממצרים בשנות השישים, ונקראה בשם "קול הרע"ם מקהיר".

במהלך התקופה שבין מבצע קדש למלחמת ששת הימים הפך נאצר למנהיג הפופולרי ביותר במדינות ערב ואף הצליח להקים תנועות שתמכו באידאולוגיה הנאצריסטית. באותה תקופה היה גם לאחד ממנהיגי גוש המדינות הבלתי מזדהות, ואף טיפח שאיפות להנהיג את יבשת אפריקה כולה, שמרבית מדינותיה השתחררו זה מכבר מהקולוניאליזם.

[עריכה] מלחמת ששת הימים

ב-23 במאי 1967 הכניס נאצר כוחות צבא גדולים לחצי האי סיני (תוך שהוא מסלק את כוחות האו"ם), וחסם את מצרי טיראן לתנועת ספינות ישראליות בדרכן לנמל אילת. במלחמת ששת הימים, שפרצה בעקבות צעדים אלה, ספגה מצרים תבוסה מחפירה מידי ישראל: חצי האי סיני נכבש על-ידי ישראל, ותעלת סואץ נסגרה לשיט.

[עריכה] לאחר המלחמה

כתוצאה מהמלחמה ביים נאצר התפטרות נרגשת מהנשיאות, אך "נכנע" ללחץ ההמונים שקראו לו לחזור. בהמשך הכריז נאצר כי איננו יכול לנצח את ישראל אך הוא יכול להתיש אותה, אז פתח במלחמת ההתשה.

גמאל עבד אל-נאצר מת מהתקף לב ב-28 בספטמבר 1970, שבעה שבועות לאחר תום מלחמת ההתשה.

לפני מותו קיבל נאצר את תוכנית השלום של רוג'רס (The Rogers' peace plan), אשר התבססה על החלטה 242, ועל הפסקת אש של 90 יום. ההחלטה נדחתה על ידי ישראל בטֶענה שהמצרים הזיזו סוללות נ"ט, שעה שנאצר וירדן קיבלו אותה. אנשי קומנדו פלסטינים שהתנגדו לתוכנית איימו על המלך הירדני וכמה שעות אחרי שהצליח נאצר לפשר בין הצדדים בקהיר, מת מהתקף לב. בעיני חסידיו הוא מת מות קדושים על רעיון האחווה הבינערבית, כתוצאה מהמתח של מלחמת האזרחים בירדן ודאגתו למצוקת הפלסטינים.

מחליפו בשלטון היה אנואר סאדאת.

הקודם:
מוחמד נגיב
נשיא מצרים הבא:
אנואר סאדאת

[עריכה] ראו גם