מסוק קרב
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מסוק קרב (באנגלית: Helicopter Gunship, בראשי תיבות נפוצים: מסק"ר) הוא מסוק צבאי שנועד לתקוף מטרות מגובה נמוך, בעיקר כלי רכב ומשוריינים, ריכוזי חי"ר ומבנים לא גדולים. מסוקי הקרב תוכננו במיוחד לפעילות זו וחימושם המגוון כולל תותחים אוטומטיים, רקטות, טילי נ"ט וחימוש מונחה ייעודי. רוב מסוקי הקרב הם בעלי מידה מסוימת של מיגון נגד אש נ"מ וכוללים אמצעי לוחמה אלקטרונית בנוסף לאוויוניקה מתקדמת שתפקידה לסייע באיכון מטרות ופגיעה בהם.
מסוקי הקרב הומצאו בשנות ה-60 אך הגיעו לבשלות תכנונית ומבצעית רק לקראת שנות ה-70, כאשר פותחו שני מסוקי הקרב האמיתיים הראשונים: AH-1 קוברה (1967) האמריקני, ו-מיל מי-24 (1969) הרוסי. המפורסם שבחבורה הוא האפאצ'י (1984) שהיווה סטנדרט בפני עצמו במלחמת המפרץ, ונודע בשל העמידות הגבוהה יחסית ובשל כוח האש האימתני שלו.
[עריכה] היסטוריה
בתחילת שנות ה-60 החל, שימוש נרחב במסוקים לצרכים צבאיים, בעיקר על ידי הכוחות האמריקאים במלחמת וייטנאם, בהתחלה לצרכי תובלה ופינוי פצועים, ואח"כ גם לצרכי סיור וסיוע לכוחות הקרקע. מסוקים צבאיים שכאלה היו חמושים במספר מקלעים צדדיים ולעיתים אף בכוורת רקטות או ב"מיניגאן". באותה תקופה חימשו הצרפתים את מסוקי Piasecki H-21 שלהם ברקטות. מסוקים חמושים אלה השתתפו במלחמת אלג'יריה.
במלחמת וייטנאם החלו האמריקנים להשתמש במסוקי הסער החמושים גם למשימות של חיפוי אווירי ותקיפת מטרות וייטקונג מהאוויר. מסוק הסער הותיק UH-1 "יואי" הצטיין בתפקיד זה, כאשר שני מקלעי צד מדגם "מיניגאן" הותקנו בתא האחורי ושימשו לטהר שדות מלוחמי ויאטקונג. מסוקי ה"יואי" החמושים שימשו למעשה כ"חיל פרשים" אווירי.
בעקבות הניסיון המוצלח עם ה"יואי" פותחו מסוקי תקיפה (באנגלית: Helicopter gunship) שיעודם העיקרי היה תקיפת מטרות קרקע וסיוע לכוחות החי"ר והשריון. מסוקים כאלה נשאו חימוש רב: בחרטום - תותח אוטומטי בקוטר 20 או 30 מ"מ ובכנפונים בצדדים - טילים וכוורות רקטות (בדרך כלל נ"ט). מסוקי תקיפה יכולים לשאת בדרך כלל רק 2 אנשי צוות (טייס ואחראי מערכות נשק), למרות שבמקרי חירום הם מסוגלים לחלץ מספר חיילים נוספים.
מסוק הקרב האמיתי הראשון שפותח היה בל 209 AH-1 קוברה של חברת "בל" האמריקנית. המסוק המריא לראשונה ב-1965 ונכנס לשירות מבצעי ב-1967. הוא התבסס על ה"יואי" אך נבנה בפרופיל צר כדי להיות פחות חשוף לאש אויב. גם ברית המועצות לא קפאה על שמריה והבינה את הצורך במסוקי קרב. היא החלה בחימוש מסוקי מי-8 בדומה למה שביצעו האמריקנים ל"יואי" ובמקביל פיתחה את המיל מי-24, מסוק קרב אמיתי שהתבסס על המי-8. מסוק המי-24 המריא לראשונה ב-1970 ונכנס לשירות ב-1976. בניגוד ל"קוברה" הקטן והזריז, המי-24 היה מסוק גדול ומסורבל.
במבצע שלום הגליל, מסוקי AH-1 קוברה של חיל האוויר הישראלי השמידו עשרות כלי רק"מ סורים, לרבות טנקים. המסוקים הוכיחו את עצמם גם מאוחר יותר, כאשר תקפו והשמידו בהצלחה מאות עמדות ומטרות של ארגוני טרור דוגמת אמל וחיזבאללה. לעומת זאת, המסוקים הרוסים לא נחלו הצלחה רבה: המסוקים שנתנו הרוסים למדינות ערב הופלו בקלות בידי חיל האוויר הישראלי וכוחות הנ"מ ואילו באפגניסטן עשרות מסוקי קרב רוסיים הופלו על ידי הסטינגר האמריקני שחולקו לכוחות הגרילה.
בעקבות ההצלחה הגדולה של הקוברה, גבר והתרחב השימוש במסוקי קרב לתקיפת מטרות במגוון רב של תרחישים. הניסיון הרב שנצבר בהפעלת המסוקים הוביל לאפיון הדרישות ממסוקי הדור הבא. אחת הדרישות הייתה היכולת לתקוף מטרות בכל תנאי מזג האוויר. באותה תקופה חלה התפתחות גדולה בטכנולוגיה ובפרט באלקטרוניקה, ולדרישה זאת ניתן מענה בדמות חבילת אוויוניקה מתקדמת, אמצעי ראיית לילה ואפילו מכ"ם. ככל שהתקדמה הטכנולוגיה החלו המסוקים גם לשאת אמצעי לוחמה אלקטרונית והגנה עצמית מפני טילים מונחים.
מסוקי הדור הבא היו AH-64 אפאצ'י שנכנס לשירות בארצות הברית ב-1984, בעוד שהרוסים פיתחו במקביל Kamov Ka-50 ואת Mil Mi-28. שני המסוקים המריאו לראשונה באמצע שנות ה-80 אך נכנסו לשירות מבצעי רק ב-1995. בעוד ש Ka-50 נבחר על ידי חיל האוויר הרוסי כמסוק הקרב הראשי שלהם, המי-28 הוצא בעיקר לצבאות זרים. בשנות ה-90 תכנן האיחוד האירופאי מסוק קרב מתקדם בשם "טייגר", אך רק בשנות ה-2000 החלו צבאות באירופה להצטייד במסוק.
המבחן הגדול עבור המסוק החדש עבור חיל האוויר האמריקני היה בשנים 1990 ו-1991. מסוקי האפאצ'י הוכיחו את עצמם ונחלו הצלחה רבה בזמן מלחמת המפרץ. המסוקים היו מהתוקפים הראשונים בפלישה לעיראק והשמידו סוללות טילי SAM באמצעות טילי ההלפייר שלהם. הם זכו להצלחה רבה הן במשימות תקיפה ייעודית והן במשימות סיוע לכוחות הקרקע.
האמריקאים הפעילו מסוקי קרב רבים בפלישה לאפגניסטן (2002) ובמלחמת עיראק (2003) אך חוות הדעת על פעילותם הייתה מעורבת. בעוד שהמסוקים השמידו בהצלחה מספר רב של מטרות אויב, מסוקים רבים מהצפוי נפלו בגלל תקלות טכניות, והחמושים העיראקים אף הצליחו לזכוף לזכותם מספר הפלות, דבר שפגע ביוקרת אוויריית הצבא האמריקני. למרות הביקורות, רבים טוענים שמסוקי הקרב סיפקו סיוע חיוני וחשוב לכוחות הקרקע ושהבעיה הייתה לא בהם אלא בתורת ההפעלה שלהם.
בעקבות פרוץ אינתיפאדת אל אקצה החל צה"ל להשתמש במסוקים כפלטפורמה לביצוע סיכול ממוקד, בנוסף למשימות של חיפוי וסיוע לכוחות הקרקע. הסיכולים התבצעו לרוב על ידי ירי חימוש מונחה מדויק (בדרך כלל טילים) מהמסוקים על מטרות הטרור (מפקדת טרור ובה מחבלים או כלי רכב ובו מחבלים). מסוקי צה"ל ביצעו למעלה מ-200 סיכולים ממוקדים בהצלחה רבה ופגעו במאות מחבלים. בסיכולים נהרגו בין השאר בכירי טרור רבים של החמאס, הג'יהאד האסלאמי, גדודי חללי אל-אקצא ואפילו מחבל מאל קעידה. בשנת 2004 קלט חיל האוויר הישראלי את מסוק הAH-64D אפאצ'י לונגבואו שצויד בנוסף למכ"ם ומערכת הנחייה מתקדמת גם במערכת תקשורת טקטית, חלק מפרויקט צי"ד, המאפשרת חלוקת מטרות עם כוחות אחרים: לרבות שותפים למבנה, כלי טיס בלתי מאוישים וכוחות הקרקע (כגון טנקי מרכבה סימן 4 ויחידות חי"ר).
[עריכה] רשימת מסוקי קרב
אירופה:
- יורוקופטר "טייגר" [1]
ארצות הברית:
- קוברה AH-1 "צפע"
- אפאצ'י AH-64 "פתן" [2]
- אפאצ'י לונגבו AH-64D "שרף"
צרפת:
- Piasecki H-21 מדוגם ברקטות
- גאזל
רוסיה:

