ראשית ימי הביניים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ראשית ימי הביניים (גרמנית: Frühmittelalter) הוא מונח המציין תארוך תקופה באירופה שנמשכה בערך מסוף המאה השישית ועד תחילת המאה האחת–עשרה. תארוכים אחרים, שיאומצו כאן, קובעים את תחילת התקופה בערך מנפילת האימפריה הרומית בסוף המאה החמישית.
החל מתחילת המאה החמישית החלה האימפריה הרומית המערבית (ובמידה מסוימת, גם המזרחית) להתפרק מנכסיה. השבטים הגרמאנים שהוזמנו על–ידי הקיסרים ולנס ותאודוסיוס הראשון להתיישב בתוך שטחי האימפריה מעבר לדנובה ולריין בעקבות לחצם של ההונים, זכו באימפריה למעמד של פאודרטי, נאמני רומא החייבים בשירות צבאי, ותמורתו זכאים למזון וקרקע. מבחינת האימפריה הרומית, הייתה הכוונה לעשות בפאודרטי שימוש כחיל ספר כנגד ההונים. עבור השבטים שעקרו או נמלטו מאימת ההונים מאדמתם המקורית, היה זה קרש זינוק למציאת אדמה חדשה לשבטיהם בתוך האימפריה. האלאנים, הונדלים, הבורגונדים, ובמיוחד הויזיגותים יצאו למסעות ביזה ממושכים שכוונו להזין את שבטיהם ולמצוא להם אדמה חדשה.
חולשתה המתגברת של רומא אילצה אותה להכיר בכיבוש בפועל של רוב שטחי גאליה וספרד על–ידי שבטים גרמאנים. בתחילה, היו מלכויות השבטים כפופות לשלטון רומי, כפרובינקיות פאודרטי. עם הזמן, לבשו הפרובינקיות צביון של ממלכות עצמאיות כמעט לחלוטין. ברומא עצמה, היה השלטון במהלך המאה החמישית נתון בפועל משך רוב הזמן בידיהם של גנרלים גרמאנים שונים. בסופו של דבר, כאשר נפלה האימפריה הרומית, היה זה רק אישור סופי להפיכתה הלכה למעשה לממלכה גרמאנית נוספת.
[עריכה] אחרי נפילת האימפריה
אחרי נפילת האימפריה הרומית נותרו שרידיה בשליטת הגרמאני אודואקר, שזכה לאישורו של זנון קיסר ביזנטיון ולתואר העוצר או דוּקס להלכה, אך "מלך איטליה" (rex Italiae) בעיני עצמו[1].
זנון היה טרוד באותה תקופה במתקפות חוזרות ונשנות מצד האוסטרוגותים תחת הנהגתו של מלכם תאודוריק הגדול. האוסטרוגותים, במעמדם כ"פואדרטי," שרתו את הקיסרים ליאו הראשון וליאו השני היטב במאבקים במורדים כמו הגנרלים אילוס ותאודוריק סטרבוניוס. עתה, עם זאת, סבבו האוסטרוגותים בשנות השמונים של המאה החמישית ברחבי הבלקן כשהם שודדים, פושטים ובוזזים חליפות את שטחי האימפריה. זנון, שמאס בכך, הציע בשנת 488 לתאודוריק את תפקיד המגיסטר מיליטום באיטליה במקום אודואקר, שהפך עז פנים מדי לטעמו של הקיסר.
אודואקר שמע על כך והחליט להנחית מהלומה מקדימה ופלש לפאנוניה במערב הבלקן, כשהוא מכה שם ברוגיאנים. תאודוריק יצא מולו לפאנוניה, שם נהנה מתוספת של כוחות רוגיאנים וגפידים ובשנת 489 הגיע לצפון איטליה. הוא פיתה שבטים גרמאנים אחרים, בורגונדים וויזיגותים לחבור אליו והביס את צבאות אודואקר בקרב איסונצו וקרב מילנו בשנת 489 ובאדה בשנת 490. הוא שם מצור על רוונה, העיר בה ישב אודואקר, עד כניעת העיר בשנת 493. אחרי כניעתה, ערך תאודוריק משתה התפייסות עם אודואקר, ובסיומו רצח את השליט הקודם. למרות האקט הרצחני, סימנה עלייתו של תאודוריק הגדול את ראשיתה של תקופת שלווה ופריחה בת למעלה משלושים שנה, תקופת השלום הארוכה ביותר שידעה איטליה מאז ראשית המאה החמישית.
[עריכה] הערות
1. ^ הקיסר הלפני אחרון, יוליוס נפוס עדיין נשא באופן רשמי בתואר קיסר האימפריה עד מותו בשנת 480.

