חסידות וורקא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חסידות וורקא הינה זרם חסידות מרכזי בפולין ממנה יצאו השושלות: חסידות אלכסנדר, חסידות אמשינוב וחסידות סטריקוב והיא עצמה הינה השתלשלות של חסידות פשיסחה.

תוכן עניינים

[עריכה] יסוד החסידות

לאחר פטירתו של האדמו"ר רבי שמחה בונים מפשיסחה (י"ב אלול ה'תקפ"ז) נפרדו תלמידיו לשתי קבוצות:

הקבוצה האחת, הקטנה יותר, קיבלה על עצמה את הנהגתו של האדמו"ר רבי מנחם מנדל מקוצק. על קבוצה זו נמנו בין היתר האדמו"ר רבי יצחק מאיר מגור והאדמו"ר רבי חנוך העניך מאלכסנדר.

הקבוצה השנייה נותרה בפשיסחה והתכוננה להכתיר לראשה את רבי יצחק מוורקא, אולם בעת ההכתרה (שהייתה בליל ראש השנה ה'תרפ"ח) העביר רבי יצחק את כוס הקידוש במפתיע לרבי אברהם משה, בנו של רבי שמחה בונים, ובכך מינהו למנהיג הקבוצה.

רק שנתיים מאוחר יותר, עם פטירת רבי אברהם משה (ו' טבת ה'תרפ"ט), הוכתר רבי יצחק למנהיג הקבוצה.

[עריכה] אדמו"רי החסידות

  • האדמו"ר רבי ישראל יצחק מוורקא
  • האדמו"ר רבי שרגא פייבל מגריצא
  • האדמו"ר רבי מנחם מנדל מוורקא
  • האדמו"ר רבי דב בעריש מביאלע

[עריכה] רבי ישראל יצחק מוורקא

רבי יצחק מוורקא נודע לכל בפעולותיו למען הכלל, הוא היה נוסע פעמים רבות לערי המלוכה להשתדל בעד היהודים, יחד עם רעו רבי יצחק מאיר - האדמו"ר מגור.

פעילות זו היא בעצם ביטוי לכל צורת הנהגתו, שהתאפיינה ברחמים וברוך. רבי יצחק עמל להחדיר בחסידיו ובתלמידיו, ענוה, אחדות ואהבת רעים. ואכן, חסידות וורקא וכל ממשיכותיה חרטו נושאים אלו על דגלן, עד כי חסידי וורקא ואלכסנדר נודעו לכל כ'אמני השתיה' (החריפה) שכן נהגו להסב יחדיו בכל הזדמנות וללגום לחיים, על פי המאמר: גדולה לגימה שמקרבת את הלבבות. לראיה, הם הביאו את פסק השו"ע שאסור לשתות יין עם גוי ולא לאכול עמו, שמא יבוא להתקרב אליו, בעוד שמותר ללמדו תורה - מכאן שההסבה יחדיו גורמת קירבה ואהבת רעים אף יותר מלימוד התורה ביחד.

רבי יצחק נפטר באחרון של פסח (כ"ב ניסן) ה'תר"ח ואת מקומו מילא תלמידו הגדול רבי שרגא פייבל דנציגר מגריצא - אבי שושלת אלכסנדר. בנו של רבי יצחק, האדמו"ר רבי יעקב דוד כיהן אף הוא כאדמו"ר באמשינוב, אולם רוב התלמידים נותרו ב'וורקא-גריצא'.

[עריכה] רבי שרגא פייבל מגריצא

רבי שרגא פייבל נולד לאביו רבי צבי הירש דנציגר שהיה 'מתנגד', אולם למרות התנגדותו בא בקשרי שידוכין עם האדמו"ר רבי לוי יצחק מבארדיטשוב.

קשר זה גרם את התקרבותו של רבי שרגא פייבל, שהיה הצעיר מבין ארבעת בניו של רבי צבי הירש, אל דרך החסידות. את דרכו בחסידות התחיל יחד עם רעו רבי זושא מפלוצק אצל האדמו"ר רבי יעקב יצחק הורוביץ - החוזה מלובלין.

מורו ורבו טרם היותו לחסיד היה רבי יעקב בעל 'נתיבות המשפט' וכשנסע רבי שרגא פייבל ללובלין, שיגר רבי יעקב מכתב לחוזה בבקשה שישגיח על תלמידו שלא יחדל מללמוד. בשמיני עצרת (כ"ב תשרי) ה'תר"ט, חצי שנה לאחר התמנותו לאדמו"ר נפטר רבי שרגא פייבל ואת מקומו מילא בנו הצעיר של רבי יצחק מוורקא, רבי מנחם מנדל.

[עריכה] רבי מנחם מנדל מוורקא

לאור העובדה המפליאה שהנהגת עדת וורקא עברה דוקא לאח הצעיר, רבי מנדל, ולא לאחיו המבוגר רבי יעקב דוד, ניתן לציין שבילדותם נסעו שניהם עם אביהם לסאדיגורה, אל רבי ישראל מרוז'ין. רבי ישראל הגיש להם יין שיכר לשתות, וציפה לתגובתם. רבי יעקב דוד אמר שהמשקה מר, אך רבי מנדל אמר שהוא מר אבל טעים. ענה רבי ישראל: הוא עוד יהיה רבי גדול.

טרם נשיאותו הנהיג רבי מנדל חבורה של עובדי ה' שהסתופפו בצל אביו. אולם מעת התמנותו לאדמו"ר הסתגר בחדרו, ונטל את פלך השתיקה. כך מתואר למשל, כי לפעמים ישב ב'טיש' שש שעות בלא להוציא הגה, ומסביבו הצטופפו 6,000 חסידים. את אמרותיו הקצרות והמקוצרות הטיב לבאר תלמידו וממשיך דרכו, רבי דב בעריש מביאלע.

רבי מנחם מנדל מוורקא עמד בקשר הדוק עם רבי מנחם מנדל מקוצק.

[עריכה] רבי דב בעריש מביאלע

לאחר פטירתו של רבי מנדל (ה'תרכ"ז) מינו החסידים את רבי בעריש למלא את מקומו.

רבי בעריש נולד לאביו רבי אברהם, המגיד מטשכנוב, וכשהתקרב לרבי יצחק מוורקא היה כבר גדול בתורה. משום כך, רדף בתחילה את חבורתו של רבי מנדל, שלעיניו היה נראה שאינם עוסקים בתורה. גישתו השתנתה בעקבות מעשה: בחג השבועות, לאחר הטיש שהסתיים עם עלות השחר, הבחין רבי בעריש שבני החבורה מסמנים זה לזה ולאחר מכן יצאו יחד מבית המדרש, הוא עקב אחריהם וראה כי הם נכנסים למרתף שם התפללו בחטף את תפילת שחרית ומוסף. רבי בעריש תמה מאוד כיצד יתכן שלא להתרגש ולהאריך בתפילות חג מתן תורה. תמיהתו של רבי בעריש גברה כשראה אותם מסבים סביב בקבוקי יין שיכר. לאחר לגימות הגונות השמיע באוזניהם מנהיג החבורה, רבי מנדל, מילות תוכחה קצרות, וכוסות היי"ש התמלאו בדמעות...
מיני אותו מעשה, נהפך רבי בעריש למעריצו של רבי מנדל ולאחר מכן לממלא מקומו.

רבי בעריש נחלק עם רבי מנדל כיצד עדיף לעבוד את ה', מתוך עוני או מתוך עושר. רבי מנדל סבר כי העושר מזיק, אולם רבי בעריש חלק עליו ואמר שכשהוא יישב על הקופה (דהיינו כשיתמנה לאדמו"ר), הוא יפתח אותה. ואכן בימיו של רבי בעריש לא היה בכל האזור אפילו יהודי אחד שנצרך ל'קמחא דפסחא'.
בין החסידים נפוצה סגולה לעשירות, לתרום סעודה ביום ההילולא של רבי בעריש.

לאחר פטירתו התמנה רבי יחיאל דנציגר מאלכסנדר, בנו של רבי שרגא פייבל מגריצא, לממשיכו.