ליאו שטראוס

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

ליאו שטראוס
תאריך לידה 20 בספטמבר 1899
תאריך פטירה 18 באוקטובר 1973
זרם פלאטוניזם, קונסרבטיזם
תחומי עניין מרכזיים מטאפיזיקה, תורת ההכרה, פילוסופיה יוונית,פילוסופיה פוליטית, תאולוגיה, ניהיליזם, פוליטיקה, פילוסופיה של הדת
הושפע על-ידי פרה-סוקרטים, תוקידידס, אפלטון, אריסטו,הרמב"ם, תומס הובס, שפינוזה, ניטשה, היידגר
השפיע על אלן בלום, פרנסיס פוקויימה, ג'ורג' גרנט

ליאו שטראוס (20 בספטמבר 1899 - 18 באוקטובר 1973), פילוסוף ותאולוג יהודי אמריקאי יליד גרמניה, אשר התמחה בחקר הפילוסופיה הפוליטית, הפילוסופיה היוונית ופילוסופיית ימי הביניים. שטראוס בילה את רוב שנותיו האקדמיות כפרופסור למדע המדינה באוניברסיטת שיקגו, שבה לימד דורות מספר של תלמידים ופרסם חמישה עשר ספרים. מאז מותו, יותר ויותר אנשים נוטים להתייחס אליו כאל איש הרוח העומד מאחורי הזרם הנאו-קונסרבטיבי באקדמיה ובפוליטיקה האמריקאית.

תוכן עניינים

[עריכה] ביוגרפיה

ליאו נולד להוגו ויניס שטראוס בעיירה קירכהיין (Kirchhain) במדינת הסה, גרמניה, ב-20 בספטמבר 1899. לדבריו של תלמידו, אלן בלום, שטראוס "זכה לחינוך יהודי אורתודוכסי". יש החולקים על קביעתו זו וטוענים שמשפחתו של שטראוס הייתה קרובה יותר ליהדות הקונסרבטיבית מאשר ליהדות האורתודוכסית. בדברים שנשא ליאו שטראוס בהרצאה במכללת סנט ג'ונס[1] העיד על עצמו כי הוא הגיע "מבית קונסרבטיבי, אולי אף אורתודוכסי" שבו ידעו מעט מאוד על היהדות מלבד לדבוק בקיום מחמיר של פרקטיקות יהודיות. אביו ואחי אביו ניהלו בשותפות עסקים לאספקת תוצרת חקלאית ותוצרת בקר שאותם ירשו מאביהם, מאייר (1919-1835) - מנהיג חשוב ונודע בקהילה היהודית, לו הקדיש שטראוס את ספרו השני.

בגיל 17 פרק שטראוס את עול תורה ומצוות, ובגיל 18 החל לפעול בשורותיה של הציונות הגרמנית והתלהב מהרעיון של מהפכה מדינית עברית. בשנת 1917 סיים את לימודיו בגימנסיה הממוקמת ליד מרבורג, ומ-5 ביולי 1917 עד דצמבר 1918 שירת בצבא הגרמני במלחמת העולם הראשונה. אחרי המלחמה הוא החל את לימודיו באוניברסיטת המבורג. ב-1921 הגיש את עבודת הדוקטורט שלו, בהדרכת ארנסט קסירר, הפילוסוף היהודי מאסכולת מרבורג. נושא עבודת המחקר שלו היה: "בעיית ההכרה בפילוסופיה של פרידריך היינריך יַקוֹבּי". בשנות לימודיו שמע גם שיעורים באוניברסיטאות פרייבורג ומרבורג מהפילוסוף אדמונד הוסרל ותלמידו מרטין היידגר.

שטראוס היה בקשרי ידידות עם גרהרד קרוגר, יוליוס גוטמן, פרנץ רוזנצוויג (שלו הקדיש שטראוס את ספרו הראשון), גרשם שלום, אלכסנדר אלטמן והמזרחן הנודע פאול קראוס שלו נישאה אחותו של שטראוס בטינה (בשלב מאוחר יותר, אימץ שטראוס את ילדם, לאחר ששניהם מצאו את מותם במזרח התיכון). בשלבים מאוחרים יותר של חייו ניהל שטראוס חליפות מכתבים עם חלק מאותם ידידים; מכתבים אלה ראו אור לא מזמן בשפה הגרמנית ועומדים להיות מתורגמים גם לשפות נוספות. נוסף על כל האמור, ניהל שטראוס דיון ער וחשוב עם קרל שמיט, תאורטיקן וחוקר גרמני בתחום מדע המדינה, אשר תרם לזכייתו של שטראוס במענק מחקר מטעם קרן רוקפלר. אף על פי כן, לאחר עזיבתו של שטראוס את גרמניה, הוא קטע את קשריו עם שמיט ולא השיב לניסיונותיו של האחרון לחדש עימו את ההתכתבות. לאחר שקיבל את מענק המחקר ע"ש רוקפלר בשנת 1932, עזב שטראוס את משרתו באקדמיה לחקר היהדות בברלין ועבר להתגורר בפריז. הפעם היחידה שבה שב לגרמניה לאחר עזיבתו, הייתה לימים ספורים בלבד, כעשרים שנה מאוחר יותר. בפריז נישא שטראוס למרי (מרים) ברנסון, אלמנה עם ילד שהכיר בגרמניה. הוא אימץ את ילדה ומעולם לא היה לו ילד ביולוגי. בעקבות עליית המפלגה הנאצית לשלטון בגרמניה, סירב שטראוס לחזור לארץ מולדתו.

אוניברסיטת שיקגו, האוניברסיטה עימה מזוהה שטראוס.
הגדל
אוניברסיטת שיקגו, האוניברסיטה עימה מזוהה שטראוס.

בשנת 1934 מצא שטראוס מקלט באנגליה, ובשנת 1935 קיבל משרה זמנית באוניברסיטת קיימברידג'. ב-1938, לאחר שלא עלה בידו למצוא משרת הוראה קבועה באנגליה, היגר לארצות הברית בתמיכתו של הרולד לסקי אשר העניק לו בנדיבות משרת הוראה למספר שבועות. לאחר תקופה קצרה ולא יציבה שבה שימש כעמית מחקר במחלקה להיסטוריה באוניברסיטת קולומביה, שטראוס הבטיח לעצמו משרה לא יציבה בפקולטה למדע המדינה בבית הספר החדש למחקר חברתי (New School for Social Research) בעיר ניו יורק. הוא לימד שם בין השנים 1938 ל-1948 והתקיים ממשכורת רעב. ב-1944 קיבל אזרחות אמריקאית וב-1949 סוף כל סוף יכול היה שטראוס לנשום לרווחה כשהתקבל למשרת פרופסור למדע המדינה באוניברסיטת שיקגו. הוא שימש כפרופסור מן המניין באוניברסיטת שיקגו עד שנת 1969. בשנה זו עבר לבית הספר לתארים מתקדמים, Claremont Graduate School שבקליפורניה, ולימד שם במשך שנה. לאחר מכן, בשנת 1970, המשיך שטראוס למכללת סנט ג'ונס, שבה כיהן כפרופסור אמריטוס עד למותו בשנת 1973.

בשנים 1955-1954 ביקר שטראוס בירושלים ואורח על ידי חבריו גרשם שלום ומרטין בובר. הם ניסו לשכנעו להגר לישראל ולקבל משרת הוראה באוניברסיטה העברית, אך הדבר לא עלה בידם.

[עריכה] פילוסופיה

ליאו שטראוס
הגדל
ליאו שטראוס

מנקודת מבטו של שטראוס, פילוסופיה ופוליטיקה קשורות בקשר בל ינותק. מבחינתו, משפטו ומותו של סוקרטס היו הרגעים שבהם נולדה הפילוסופיה הפוליטית. עד לימיו של סוקרטס, הפילוסופים באתונה היו חופשיים יחסית לעסוק במחקר הטבע והפוליטיקה. עם זאת, סוקרטס לא היה פילוסוף פוליטי במובן המקובל בימינו אנו, כלומר אדם החוקר תופעה פוליטית באופן פילוסופי. נהפוך הוא, סוקרטס היה לפילוסוף הראשון שנכפה על ידי הפוליס או העיר, להתייחס לפילוסופיה באופן פוליטי. לפיכך, שטראוס חשב שאחד המומנטים החשובים ביותר בתולדות ההיסטוריה של הפילוסופיה היה טיעונם הנודע של סוקרטס ותלמידיו, לפיו פילוסופים ומדענים לא יכולים לחקור את הטבע מבלי להתחשב בטבעם האנושי, אשר לפי ביטויו המפורסם של סוקרטס הינו "פוליטי". משפטו של סוקרטס היווה את אבן היסוד של הפילוסופיה הפוליטית, והדיאלוגים של אפלטון היו הצורה הטהורה ביותר של הטיפול הפוליטי בפילוסופיה. זאת מכיוון שעיסוקם היחיד היו חייו ומותו של סוקרטס - הפילוסוף המשמעותי ביותר בעבור שטראוס ורבים מתלמידיו.

שטראוס ערך הבחנה בין "פילוסופים" לבין "משכילים" וקרא לעצמו משכיל, ולא פילוסוף. באחד מספריו כתב "כיום, רוב רובם של אלה הקוראים לעצמם פילוסופים, הם לא יותר ממשכילים זהירים, שיטתיים ולחלוטין לא נועזים". לצד דבריו אלה, הוא טען כי לא רק שההוגים הגדולים נועזים, אלא שהם גם רואים את המלכודות הטמונות במקומות בהם רואה המשכיל קרקע מוצקה. לשיטתו של שטראוס, יש למשכילים זכות קיום מכיוון שההוגים הגדולים חלוקים ביניהם על נקודות מהותיות, ואלה מאפשרות למשכילים להתחבט ביניהם ולנסח את השערותיהם.

חלק ניכר מהפילוסופיה של שטראוס הינה תגובה לעבודותיו של מרטין היידגר. הוא כתב שיש תחילה להבין את מחשבתו של היידגר ולהתעמת עימה לפני שניתן יהיה לנסח כל תאוריה פוליטית מודרנית. בשביל שטראוס, אפלטון היווה יריב שקול להיידיגר. שטראוס התקרב באופן חלקי לרעיונותיהם של פרידריך ניטשה וסרן קירקגור באמצעות הבנתו את היידגר. הוא קטלג את הרעיונות האלה תחת הרובריקה "אקזיסטנציאליזם", תנועה שהייתה לדבריו, בעלת "היקף חלש" אך "מרכז קשוח"[2]. הוא כתב שניטשה היה לפילוסוף הראשון שהבין נכונה את הרלטיביזם, רעיון שמקורו בהיסטוריציזם ההגלייני. שטראוס הזדהה הרבה יותר עם הפחד של ניטשה מפני נבואתו של הגל בדבר סוף ההיסטוריה (דבר שמשמעותו הייתה, מן הסתם, גם סוף לפילוסופיה ולמדעי הטבע), מאשר עם אמונתו של היידגר שגרס שניהיליזם, אם יובן כהלכה, טומן בחובו את האפשרות לגאולתה של האנושות.

[עריכה] ספריו

מפעלו הספרותי של שטראוס רחב היקף וחשוב לאין שיעור. להלן סקירה של כמה מספריו:

  • "הזכות הטבעית וההיסטוריה" (Natural Right and History)
את הספר הזה, שראה אור בשנת 1953, פותח שטראוס עם ביקורת על האפיסטמולוגיה של מקס ובר, ממשיך עם עיסוק קצר ברלטיביזם של מרטין היידגר (את זאת הוא עושה מבלי לציין את שמו של היידגר באופן מפורש), עובר לדיון בהתפתחותה של "הזכות הטבעית" ומנתח את הגותם של תומס הובס וג'ון לוק. הוא מסיים את ספרו בביקורת על ז'אן-ז'אק רוסו ואדמונד בורק. במרכז הספר עומדים חלקים הדנים בפילוסופיה הפוליטית הקלאסית, דהיינו הגותם של אפלטון, אריסטו וקיקרו.
  • "לידתו מחדש של הרציונליזם הפוליטי הקלאסי" (The Rebirth of Classical Political Rationalism)
קובץ מאמרים זה מהווה מבוא למחשבתו של שטראוס. בין נושאיו: "מדעי החברה והומניזם" ("Social Science and Humanism"), "מבוא לאקזיסטנציאליזם ההיידגריאני" ( "An Introduction to Heideggerian Existentialism"), "על הפילוסופיה הפוליטית הקלאסית" ("On Classical Political Philosophy"), "תוקידידס ומשמעותה של היסטוריה פוליטית" ("Thucydides and the Meaning of Political History") ו"כיצד יש להתחיל ללמוד אתפילוסופיית ימי הביניים?" ("How to Begin to Study Medieval Philosophy").
  • "ביקורת הדת של שפינוזה" (Spinoza's Critique of Religion)
בספרו "ביקורת הדת של שפינוזה" מראה שטראוס כי למעשה, קיימת "מסורת שלמה של ביקורת הדת" ושפינוזה הוא חוליה חשובה, אך לא היחידה באותה שרשרת. אם לדייק, שטראוס מציין שהפילוסוף אפיקורוס, ש"קנה המידה היחיד" שלו הוא הנאה כטוב המוחלט, "הוא הוא המקור החשוב ביותר לביקורת הדת במאה ה-17" (שבה חי שפינוזה). שטראוס מסביר שההתנגדות לאמונה בהתגלות מקורה בכמה מהלכים נפשיים: "אחד, העניין בשלום הנשמה, שמקורו אפיקוראי, נסוג ומפנה את מקומו למטרת השלום החברתי; שניים, הדת נדחית לא רק בשל החרדה שהיא גורמת; היא נדחית גם, ובראש ובראשונה, בשל התקוות הדמיוניות שהיא מעוררת. שלוש, האמונה במעשים האנושיים, בעבודה, בתרבות, בקידמה, נוגדת את האמונה בשלמותו הראשונית של האדם, את ההתגלות ואת האמונה באותה התגלות".
  • בשנת 1952 פרסם שטראוס את חיבור המופת שלו, אסופת המאמרים "רדיפה ואמונות הכתיבה" (Persecution and the Art of Writing).
באסופה זו הציג שטראוס תזה לפיה פילוסופים לאורך כל הדורות, השתמשו בכתיבה אזוטרית, כלומר מסתירה, כדי להימנע מכך שהמדינה או מוסדות הדת ירדפו אותם בגין דעותיהם.

[עריכה] סגנון הכתיבה האזוטרי

רדיפה ואומנות הכתיבה (Persecution and the Art of Writing)
הגדל
רדיפה ואומנות הכתיבה (Persecution and the Art of Writing)

מטרת סגנון כתיבה זה הייתה להגן על החופש והביטחון של הפילוסוף מחד, אך גם על יציבות החברה מאידך. שיטה זו הינה שיטת כתיבה ברמז שמתפתחת בתנאי לחץ או דיכוי חברתי או מדיני, או גם מתוך חשש המחבר להזיק לחברה. צורת הכתיבה האזוטרית נועדה להעלים תוך כדי גילוי ולגלות תוך כדי העלמה. היא נועדה להביע דעות הטרודוכסיות, או דעות המנוגדות לדעות המסורתיות שבחברה, באוזני מי שמסוגל להבינן, ובד בבד להגן על הדעות המסורתיות באוזני אלה שאינם מסוגלים להבין אלא את הדעות המסורתיות. בלב הכתיבה האזוטרית טמונה ההנחה שיש אמיתות שיכולות לפגוע באנשים אחרים, אם יביעו אותן בפומבי, ועל כן אותם אנשים ירצו לנקום את נקמתם. שטראוס רואה את הכתיבה האזוטרית כניסיון של היוצר לתקשר עם קהל מוגדר – "הפילוסופים בכוח", דהיינו, אותם אשר יש ביכולתם להפוך ביום מן הימים לפילוסופים בפועל. הוא הגיע לשערתו זו על בסיס ניתוח וחקר כתביהם של אפלטון, אלפראבי והרמב"ם.

כשמאמריו על סגנון הכתיבה האזוטרי ראו אור בפעם הראשונה, היווה זה חידוש של ממש ופריצת דרך בחקר הפילוסופיה היהודית והכללית כאחד. ככול שחלפו השנים, שטראוס החל להתעמק עוד ועוד בשיטת כתיבה זו, אשר הייתה, לדעתו, דרכם של הפילוסופים לתקשר עם עמיתיהם הפילוסופים, ובעיקר עם עמיתיהם הפוטנציאליים - "הפילוסופיה בכוח". שטראוס סבר שהטקסט האזוטרי הינו הטקסט המתאים ביותר ללימוד פילוסופיה. במקום פשוט לסכם את מחשבותיו של הפילוסוף, הטקסט האזוטרי הכריח את התלמיד לחשוב עליו ולחדור לעומקו בכוחות עצמו, אחרת לא היה לו כל סיכוי להבינו. כלומר, לא זו בלבד שסגנון כתיבה זה שימש כלי לימודי להכשרתם של פילוסופים פוטנציאליים, אלא גם מנע מתלמידים שלא היו מוכשרים דיים לעוות את המסר הפנימי שבטקסט. שטראוס סבר שאחת הסכנות לפוליטיקה היא הסכנה שמא תלמידים יסגלו לעצמם רעיונות מסוכנים מהר מדי, לפני שיבינו את כוונתו האמיתית של מחברם. דוגמה לכך ניתן לראות בסיפורו של אלקיביאדס, תלמידו של סוקרטס, שגרם לא מעט צרות למורו.

לשיטתו של שטראוס, שיטת כתיבה זו צריכה להיות נהוגה בימינו בדיוק כפי שהייתה נהוגה בימי קדם. למעשה, שטראוס סבר כי הפילוסופיה הציעה את דרך הלימוד ה"אקזוטרית", או המועילה, לצד דרך הלימוד "האזוטרית", או האמיתית, שהייתה נסתרת מעיני הקורא הממוצע. יש הטוענים כי שטראוס עצמו נהג לכתוב כתיבה אזוטרית, היות שרבים מכתביו קשים להבנה ולעיתים אף מסתוריים. נקודה זו מהווה סלע מחלוקת בין חוקריו של שטראוס.

מחלוקות רבות אופפות את הדרך הנכונה להבנת פירושיו של שטראוס את הקנון הפילוסופי הקיים. שטראוס עצמו האמין שעבודותיהם של פילוסופים רבים הכילו הן את הממד האקזוטרי והן את הממד האזוטרי. עובדה זו חמקה, לדבריו, מעיניהם של רבים מחוקרי הפילוסופיה בימינו. ניתן לומר כי הדוגמה הבולטת לחיבור הכתוב בשיטה האקזוטרית/אזוטרית היא "המדינה" של אפלטון. שטראוס האמין שאין זה נכון לקרוא את דבריו של אפלטון כהצעה לכינון משטר אידאלי הלכה למעשה (דבריו אלה של שטראוס עומדים בניגוד גמור לדוגמה, לדעתו של קארל פופר). לדעתו של שטראוס סגנון הכתיבה האזוטרי/אקזוטרי הפסיק להיות בשימוש החל מימיו של קאנט.

[עריכה] פוליטיקה

שטראוס ראה את הפוזיטיביזם, ובאופן כללי יותר את ההבחנה בין עובדות לערכים כמוטעים ומזיקים. כדי להוכיח את טענתו, חקר שטראוס את ההבחנה הזו מהשורש - מפילוסופיית הנאורות של מקס ובר, עליו אמר שטראוס כי הוא בעל "נפש רצינית ואצילית". רצונו של ובר היה להפריד בין ערכים למדע; רצון שנגזר, לדבריו של שטראוס, מהרלטיביזם של ניטשה, ממנו ובר הושפע עמוקות. אליבא דשטראוס, פוליטיקה אינה דבר שניתן ללמוד ממרחק. לדעתו, לא ייתכן כי יהיה ביכולתו של חוקר מתחום מדע המדינה לחקור את הפוליטיקה בעין מדעית נטולת ערכים. הפוזיטיביזם שיירש את המסורות של אוגוסט קומט ומקס ובר בכך שניסה לערוך שיקולים נטולי ערכים כביכול, נפל במבחן הצדקת קיומו, היות שלצורך כך הוא נדרש לניתוח ערכי. בעוד שהליברליזם המודרני הציב את המרדף אחר חירות הפרט בראש סולם העדיפויות, הרגיש שטראוס כי צריך להיות עניין רב יותר לבעיית המצוינות האנושית והיושר הפוליטי. באמצעות כתביו העלה שטראוס ללא הרף את השאלה: כיצד ובאיזו מידה, חירות ומצוינות יכולות להתקיים זו לצד זו? מבלי להכריע בנושא זה, סירב שטראוס להסתפק בכל פתרון פשטני או חד צדדי לשאלתו של סוקרטס: מה טוב לאדם ולעיר?

[עריכה] שקרים אצילים ואמת קטלנית

שטראוס שם לב לעבודה שההוגים החשובים ביותר, החל מאפלטון, העלו את השאלה: האם פוליטיקאים טובים יכולים להיות ישרים, ובד בבד עדיין להשיג את המטרות הנחוצות לחברה שבה הם חיים. שטראוס רומז על כך, כאשר הוא מבקש מקוראיו לשקול האם "שקרים אצילים" יכולים לשחק תפקיד כלשהו באיחוד והנהגת הפוליס. האם יש צורך ב"מיתוסים" כדי לספק לאנשים משמעות ותכלית לחייהם, ולהבטיח בכך חברה יציבה? או שמא "אמיתות קטלניות", כלשונו של ניטשה, יכולות לפרוח בחברה מבלי מפריע? וכפועל יוצא מכך: האם יש גבול לפוליטי, ומה יכולים לדעת כולם? שטראוס דן בדיוק בנושא זה בספרו "העיר והאדם", כאשר הוא דן ב"מיתוסים" הנדרשים לכל מדינה, כפי שמוסר אותם אפלטון בראשי פרקים בדיאלוג "מדינה".

אין זה סוד כי שטראוס פורש על ידי אנשי מחקר רבים כמי שתומך ב"שקרים אציליים", דהיינו במיתוסים שבהם משתמשים מנהיגים פוליטיים המחפשים לשמור על חברה מלוכדת. [1] [2] [3]

אליבא דשטראוס, קארל פופר בספרו "החברה הפתוחה ואויביה" (The Open Society and Its Enemies) טועה ומטעה, היות שהוא סבור כי בהתייחסו למדינה האידאלית הציע אפלטון רפורמה במשטר הקיים. שטראוס סבר כי המדינה עליה דיבר אפלטון לא הייתה מדינה טבעית, היות שהיא הייתה נטולת ארוס, או צרכים גופניים, ועל כן לעולם לא יכלה להדריך פוליטיקאים במובן שפופר טען. למעשה, שטראוס חשד בכל מה שהוצג כפתרון לבעיות פוליטיות או פילוסופיות עתיקות יומין. הוא דיבר על הסכנה שבניסיון לפתור אחת ולתמיד את הוויכוח הנצחי בין הרציונליזם לבין המסורת בפוליטיקה.

[עריכה] אתונה וירושלים

שטראוס ראה בתקופה המודרנית עדות לכישלון רעיון הקדמה, בעיקר מכיוון שהקדמה האינטלקטואלית לא לוותה בקדמה חברתית. האדם כבש את הטבע, אך לא התקדם בידיעת הטוב. לכן, משבר המודרניות הוא, בראש ובראשונה, משבר ערכים, משבר המוסריות.

כדי לחדש את הבסיס המוסרי האנושי קרא שטראוס לצאת כנגד הניהיליזם ולחזור לגישות שהיוו את שני היסודות של התרבות המערבית: היהדות ויוון (בעיקר למשנתו של אפלטון). המשותף לשתי גישות אלה הוא הבסיס המוסרי שהן מספקות מתוך יצירת זהות בין הצדק לבין הציות לחוק. אמנם קיים הבדל תהומי ביניהן, שכן החוק היהודי הוא חוק אלוהי בעיקרו, המבוסס על התגלות של חוקיות עליונה ונשגבת למתי מעט בעולמנו; ואילו החוק היווני הוא חוק טבעי, הנובע מתוך חקירת חוקי הטבע. עם זאת, בשני המקרים האיזון החברתי, היינו הצדק, יושג עם ציות לחוקים האמורים.

חקירת שילובן של שתי גישות מוסר אלה (מוסר ההתגלות ומוסר התבונה) בתוך התרבות המערבית, הביאה את שטראוס להכיר בניגודים המהותיים המתהווים מתוך שילוב זה: ירושלים/אתונה, דת/פילוסופיה, התגלות/תבונה, מעשה/מחשבה.

שטראוס סבר, כי ניסיונות המיזוג תמיד ידונו לכישלון: כפי שהדת אינה יכולה להפריך את הפילוסופיה, כך גם הפילוסופיה, וזה מה שחשוב, אינה יכולה להפריך את הדת. אך ויכוח נצחי זה הוא שמשמר את החיוניות שבתרבות המערבית.

טיעונו העיקרי של שטראוס היה שאין בידי המדע והפילוסופיה להפריך או להוכיח את הגרעין המסתורי שטומנת בחובה דת ההתגלות; בכך, הוא גונן למעשה על אותה דת מפני הפרכה. "למעשה, שטראוס הציע לחזור ליהדות ה'מקורית', ליהדות המקראית, ליהדות כדת של התגלות. כמו היידגר, גם שטראוס סבור כי התרופה לניהיליזם היא חזרה אחורה. כמו היידגר, גם שטראוס מבכר, בסופו של דבר, חזרה למה שקדם לאפלטון על חזרה לאפלטון עצמו: במקרה של היידגר, זו המחשבה הפרה¬סוקרטית. במקרה של שטראוס, זו היהדות המקראית."[3]

[עריכה] ציטוטים על היהדות והיהודים

אי אפשר שלא להישאר יהודי. אדם אינו יכול לברוח ממקורותיו. אדם אינו יכול להיפטר מעברו מתוך משאלה שייעלם (...) אדם מוכרח לקבל את עברו. פירוש הדבר שאת ההכרח הזה, שאין להכחישו, צריך לעשות למעלה. המעלה שבה מדובר היא נאמנות, שמירת אמונים, חסידות (piety) במובן הלטיני הקדום של המילה (pietas).
-- ליאו שטראוס, "לשם מה להישאר יהודי?"


העבר שלנו, מורשתנו, מוצאנו, אינם אסון כמו שאמר היינה, ועוד פחות מזה שפלות, אלא סבל, סבל הרואי, סבל שנובע מהמעשה ההרואי של מסירות הנפש של עם שלם למשהו שנראה לו נעלה לאין שיעור, ובעצם מעלה לאין סוף. אף יהודי לא יוכל היום להיטיב עם עצמו יותר מאשר אם יחיה עם זיכרון העבר.
-- ליאו שטראוס, "לשם מה להישאר יהודי?"


[עריכה] הערות שוליים

  1. ^ הרצאתו "A Giving of Accounts" פורסמה בכתב העת "Jewish Philosophy and the Crisis of Modernity" (פילוסופיה יהודית ומשבר המודרניזציה)
  2. ^ ראו מאמרו משנת 1961, Relativism and the Study of Man
  3. ^ דרור פימנל "גוש אמונים היה מאמץ אותו" nrg

[עריכה] קישורים חיצוניים

[עריכה] לקריאה נוספת

  • כהן, יונתן, יסודות שיטתיים בחקר הפילוסופיה היהודית בזמננו: וולפסון, גוטמן ושטראוס, בתוך: דעת, כתב עת לפילוסופיה יהודית וקבלה, ח' 38 עמ' 105.
  • לוז, אהוד, ליאו שטראוס בישראל – על תרומתה האפשרית השטראוסיינית לדיון הפוליטי בישראל, בתוך: הנ"ל, ח' 50-52 עמ' 355.
  • ליאו שטראוס, הזכות הטבעית וההיסטוריה, עורך: אהוד לוז, תרגום דוד זינגר, הוצאת ספריית לויתן, ירושלים, 2005.
  • ליאו שטראוס, ירושלים ואתונה: מבחר כתבים, ערך והקדים מבוא: אהוד לוז, מוסד ביאליק ומכון ליאו בק, 2001.
  • ליאו שטראוס, פילוסופיה מדינית, מהי?, הוצאת הספרים ע"ש י"ל מאגנס, ירושלים, 1955.
  • Leo Strauss: The Early Writings (1921-1932), trans. Michael Zank, from the preceding, Albany: SUNY Press, 2002.
  • Spinoza’s Critique of Religion, New York: Schocken, 1965; a translation of the preceding, by Elsa M. Sinclair.
  • Philosophy and Law, Albany: SUNY Press, 1995; a translation of the preceding, by Eve Adler.
  • The Political Philosophy of Hobbes: Its Basis and Its Genesis, Oxford: Clarendon Press, 1936; a translation, with some notable modifications, of the preceding, by Elsa M. Sinclair.
  • "The Spirit of Sparta or the Taste of Xenophon," Social Research 6 (1939) 502-36.
  • “On a New Interpretation of Plato’s Political Philosophy,” Social Research 13 (1946) 326-67.
  • ”On Collingwood’s Philosophy of History,” Review of Metaphysics 5 (June, 1952) 559-86.
  • "On the Intention of Rousseau," Social Research 14 (1947) 455-87.
  • On Tyranny: An Interpretation of Xenophon's Hiero in On Tyranny, Rev ed. New York: Free Press (orig. publ. 1948).
  • Thoughts on Machiavelli, Glencoe, Ill.: The Free Press, 1958.
  • History of Political Philosophy, co-editor with Joseph Cropsey, 3rd. ed., Chicago: University of Chicago Press, 1987.
  • The City and Man, Chicago: Rand McNally, 1964.
  • Socrates and Aristophanes, New York: Basic Books, 1966.
  • Liberalism Ancient and Modern, New York: Basic Books, 1968.
  • The Argument and the Action of Plato's LAWS, Chicago: University of Chicago Press, 1975.
  • Studies in Platonic Political Philosophy, with an introduction by Thomas L. Pangle, Chicago: University of Chicago Press, 1983.
  • The Rebirth of Classical Political Rationalism: An Introduction to the Thought of Leo Strauss—Essays and Lectures by Leo Strauss, ed. Thomas L. Pangle, Chicago: University of Chicago Press, 1989.
  • On Plato's Symposium, ed. Seth Benardete, Chicago: University of Chicago Press, 2001.
  • Faith and Political Philosophy: the Correspondence Between Leo Strauss and Eric Voegelin, 1934-1964, ed. Peter Emberley and Barry Cooper, University Park, PA: The Pennsylvania State University Press, 1993.
ערך מומלץ