רצועת הביטחון

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הסכסוך הישראלי-לבנוני
עימותים עיקריים:
מבצע ליטני | מלחמת לבנון (מבצע שלום הגליל)
מבצע דין וחשבון | מבצע ענבי זעם | מלחמת לבנון השנייה
הכוחות בסיכסוך:
צה"ל | צבא דרום לבנון | הפלנגות הנוצריות
אש"ף | אמל | חיזבאללה | סוריה | צבא לבנון
יוניפי"ל (כוח האו"ם בלבנון)
מושגים:
רצועת הביטחון | הגדר הטובה | מובלעת ג'זין | פתחלנד
חוות שבעא
אישים ישראלים בולטים:
יורם המזרחי | בנימין בן אליעזר
אריאל שרון | רפאל איתן | מפקדי מלחמת לבנון | אהוד ברק
אישים לבנוניים נוצרים:
סעד חדאד | אנטואן לאחד | באשיר ג'ומאייל
אישים לבנוניים מוסלמים:
עבאס מוסאווי | חסן נסראללה | מוחמד חוסיין פדלאללה
אישים ערביים:
חאפז אל-אסד | יאסר ערפאת | אחמד ג'יבריל
רקע הסטורי:
גדר הצפון
ראו גם: היסטוריה של ישראל והיסטוריה של לבנון

רצועת הביטחון הייתה שטח בדרום לבנון הסמוך לגבול עם ישראל שבו נשאר צה"ל מאז נסיגתו, בשנים 1983-1985, מרוב שטח לבנון שנתפס במלחמת שלום הגליל, ועד נסיגתו לגבול הבינלאומי בשנת 2000. השם רצועת הביטחון ניתן על ידי ישראל, כדי לשקף את מטרתה: יצירת שטח המפריד בין יישובי גבול הצפון ובין מחבלים השוהים בלבנון.

במהלך שהותה של ישראל ברצועת הבטחון החזיק צה"ל מוצבים רבים באזור, ותמך במיליציה מקומית - צד"ל - צבא דרום לבנון. צד"ל ניהל במידה רבה את חיי היום יום ברצועת הביטחון, והחזיק את כלא אל-חיאם שהיה ידוע לשימצה בעינויים שהתרחשו בו. כמו כן שהו באזור כוחות יוניפי"ל מטעם האו"ם, שמתפרסים בדרום לבנון מתום מבצע ליטני ב־1978.

עובי הרצועה היה קילומטרים ספורים במערב, ומעט יותר במזרח. שכנו בה כפרים ועיירות שיעים, מרונים, ובמזרחה גם מעט כפרים דרוזים. מרכז הרצועה הייתה העיירה המרונית מארג' עיון. בתקופת קיומה של הרצועה רבים מתושבי הכפרים שבה נמלטו אל מצפון לה. לתושבים שנותרו ברצועה היו קשרים רבים עם ישראל, רבים מהם עבדו בה, וקיבלו ממנה שירותים שונים.

תוכן עניינים

[עריכה] הרקע ההיסטורי

למרות שהרצועה הוקמה רשמית ב־1985, בעקבות נסיגת צה"ל ממרבית דרום לבנון, הרי שורשיה נמצאים בראשית מלחמת האזרחים בלבנון. החל מ־1968 החל אש"ף להשתלט על דרום לבנון. עם תחילת מלחמת האזרחים ב־1975 הפכה השליטה של אש"ף באזור למטרד קשה לתושבים הנוצרים המקומיים שסבלו ממנו והם פנו לישראל על מנת שתעזור להם. החל מאמצע 1976 החלה ישראל לסייע לתושבים הנוצרים שמעבר לגבול באמצעות פתיחת הגדר הטובה במטולה ושיתוף פעולה צבאי מסוים עם צבא לבנון החופשית שהקימה בראשות סעד חדד. לאחר מבצע ליטני הפכה רצועה רציפה לאורך קו הגבול למה שכונה "מובלעת חדד".

[עריכה] מלחמת לבנון

במהלך מלחמת לבנון בוטלה לכאורה הרצועה אולם למעשה היא נשארה קיימת (בתור "אזור דרום לבנון") ואף התפשטה צפונה עד לאגם קרעון במרחק של 40 ק"מ מהגבול. קו זה אמנם שכן בתוך השטח שבשליטה ישראלית אולם בעוד שמצפון לו היה שיתוף פעולה עם הפלנגות הרי מדרום לקו היה צבא לבנון החופשית שותפה של ישראל. הגם שלאחר נסיגת צה"ל מרוב שטח לבנון הופסק שיתוף הפעולה עם הפלנגות, רצועת הביטחון המשיכה להתקיים עד 2000. במהלך הפינוי הוחלף הפיקוד על צד"ל ונמסר לידיו של אנטואן לאחד שאף דרש וקיבל הסכמה ישראלית להחזקת מובלעת ג'זין מצפון לרצועה.

בשנים הראשונות לאחר מלחמת לבנון הייתה הרצועה שקטה יחסית אולם עם השנים התגברה ההתנגדות הלבנונית, בהנהגת ארגון חיזבאללה, לשהות הישראלית ברצועה. התנועה בדרכים הפכה מסוכנת, וכוחות צה"ל הסתגרו יותר ויותר במוצביהם. חיזבאללה עשה מאמצים רבים לתקוף מוצבים אלה בהתקפות שצולמו ושודרו בתחנת הטלוויזיה של הארגון - אל-מנאר, לגרום לנפגעים בקרב חיילי המוצבים, ולהניף את דגלו בהם.

מחיר הדמים ההולך וגובר ששילם צה"ל על השהות ברצועה הוביל ללחץ ציבורי גובר לפינויה, כמו זה של ארגון "ארבע אמהות". בין האירועים שהגבירו את הלחץ הציבורי לפינוי היו אסון השייטת, אסון המסוקים ונפילתו של מפקד יחידת הקישור ללבנון, תא"ל ארז גרשטיין.

[עריכה] הנסיגה מרצועת הביטחון

לפני היבחרו לראשות ממשלת ישראל במאי 1999 הבטיח אהוד ברק שתוך שנה יוציא את כוחות צה"ל מלבנון, וזכה לכך לתמיכה מרוב האוכלוסייה בישראל, כאשר שיאה הייתה סמוך לנסיגה עצמה. כאשר נכשלו מאמצי המשא ומתן בין ישראל לסוריה, משא ומתן שאם היה מצליח היה אמור להביא להסדר גם בין ישראל ללבנון, הוביל ברק מהלך של נסיגה חד-צדדית אל הגבול. מכיוון שממשלת לבנון סירבה לדון בקביעת הגבול, תואם המהלך עם האו"ם בראשות שליחו לאזור טריה לארסן. עם התקרבות הנסיגה הצפויה החל תהליך התפוררות של צד"ל שהואץ על ידי תהלוכות של אזרחים, שאירגן החיזבאללה, שעלו על מוצבי צד"ל. באמצע מאי נפלו כך עוד ועוד מוצבים של צד"ל, והוחלט על זירוז הנסיגה.

בבוקרו של 24 במאי 2000, כ-18 שנה לאחר כיבוש השטח במלחמת לבנון ומאות הרוגים בצד הישראלי והלבנוני, יצא אחרון חיילי צה"ל מרצועת הביטחון, תוך כדי הפצצה של חיל האוויר על מוצבים שננטשו על ידי צד"ל. רבים מחיילי צד"ל נמלטו בבהילות לישראל בהשאירם מאחוריהם את רכושם, ולעיתים את משפחותיהם, והחלו תהליך קליטה בישראל. לעומתם חזרו רבבות תושבים שנמלטו מהאזור צפונה בתקופת קיום הרצועה. בניגוד לדרישת ישראל, צבא לבנון לא התפרס באזור, וכוחות החיזבאללה הם אלו שהשתלטו עליו.

[עריכה] גבול הצפון לאחר הנסיגה מרצועת הבטחון

ככלל, מצב הגבול הצפוני של ישראל השתנה דרמטית מאז הנסיגה. כמות ההרוגים הישראלים אשר עמדה על עשרות הרוגים בממוצע כל שנה לפני הנסיגה, ירדה לאחריה ל-20 הרוגים במצטבר בתקופה של שש השנים הראשונות לאחר הנסיגה. באותה תקופה, ידעו צה"ל והצפון ירידה דרסטית בכמות הרקטות והתקפות החיזבאללה, ובכמות ההרוגים והפצועים. יישובי הצפון ידעו שיפור כלכלי נרחב וענף התיירות בצפון הארץ התרחב, בעיקר תחום הצימרים, והדבר איפשר קיום חיים נורמלי של תושבי גבול הצפון, שכמעט ולא התאפשר לפני כן. על אף הירידה בכמות ההרוגים, הפצועים, ירי הרקטות והאירועים מאז הנסיגה, מדי מספר חודשים נערכה התקפה מרוכזת ונקודתית של החיזבאללה, בעיקר על מוצבי צה"ל, ובחלק קטן מן ההתקפות נהרגו גם מספר אזרחים. במשך כל תקופה זו נהרגו 6 אזרחים ו–14 חיילי צה"ל. בנוסף, נפצעו 14 אזרחים ו-53 חיילים.[1]

על אף שמדינת ישראל נסוגה מכל השטחים הריבוניים של לבנון וקיימה את כל החלטות האו"ם בנושא, המשיך חיזבאללה לתבוע את חוות שבעא בהר דב וזאת על אף שמדובר בשטח שאינו לבנוני על פי המשפט הבינלאומי.

הנסיגה הביאה רבים ברחבי העולם הערבי להוקיר את פעילות ארגון חיזבאללה, שאותו תפסו כמי שגרם לצה"ל לסגת מלבנון. מנהיג חיזבאללה, חסן נסראללה, נשא נאום ניצחון שנודע לאחר מכן כ"נאום קורי העכביש", שבו אמר על מדינת ישראל: "יש לה נשק גרעיני והכוח האווירי החזק באזור, אך באמת היא חלשה יותר מקורי עכביש". כוונתו הייתה שהחברה הישראלית היא חברה נהנתנית הרגישה לפגיעה ברמת החיים בה, ובייחוד לכל פגיעה בחיי אדם. משום כך, אין לה כוח עמידה מתמשך בכל מאבק העלול לפגוע בחיי אדם וברמת החיים.

לאחר הנסיגה ישב חיזבאללה על הגבול הבינלאומי וברחבי דרום לבנון, המשיך לצבור נשק רב (כפי שעשה עוד לפני הנסיגה), שרובו הועבר אליו מאיראן ומסוריה ומיעוטו היה הנשק אותו השאיר צה"ל בנסיגתו, התמקם בעמדות מבוצרות (חלקן היו מוצבי צה"ל שננטשו) וביישובים האזרחיים, ופרש את רשת הסיוע האזרחי שלו באזור שהיה רצועת הביטחון. אנשיו המשיכו להצטייד בארטילריה רקטית ארוכת-טווח, בכדי להמשיך ולקיים מאזן אימה שימנע מצה"ל לפלוש שנית ללבנון.

לקראת ביצוע הנסיגה הדגיש ראש הממשלה ברק, שאם לאחר הנסיגה תיפתח אש מצד לבנון לכיוון ישראל, "כל לבנון תבער". עם זאת, תגובות צה"ל על פעולות החיזבאללה המוגבלות אחרי הנסיגה הסתכמו בדרך כלל בתקיפת ממוקדת של יעדים בדרום לבנון, כדי שלא להעלות את הלהבות ויצירת מלחמת כוללת. כך קרה גם לאחר חטיפת שלושת החיילים באוקטובר 2000.

גם ראש הממשלה שכיהן אחריו - אריאל שרון העדיף להגיב באיפוק לפעולות ההתקפיות המוגבלות של חיזבאללה, שלרוב לא גרמו לנפגעים, מחשש שתגובה משמעותית תגרור את האזור למלחמה כוללת. בעקבות חתימת הסכם הסחר בין לבנון והאיחוד האירופאי בשנת 2002, קיבל על עצמו ארגון החיזבאללה שלא לבצע כל מתקפה מעבר לקו הכחול - הגבול הבינלאומי בין ישראל ללבנון, אולם כבר במרץ אותה שנה הוא הפר את הסיכום בארוע טרור - פיגוע מצובה. תחילה הכחיש ארגון החיזבאללה שהפיגוע נעשה מטעמו, ובסופו של דבר לא הייתה שום תגובה ממשית על פיגוע זה, גם לאחר שהובהר שידו של החיזבאללה במעל. שרון הסתפק במגעים דיפלומטיים בלבד גם כאשר ממשלת לבנון בחסות החיזבאללה היטתה את מי הווזאני, וכאשר במרץ 2005 היטו אנשי החיזבאללה את מקורותיו של נחל עיון. היו שביקרו את המדיניות הזו וטענו שההבלגה שוחקת את כוח ההרתעה של ישראל, אך מנגד היו שתמכו בה.

ארגון החיזבאללה ירה גם אש נגד מטוסים, בדרך-כלל לעבר מטוסי חיל האוויר הישראלי שביצעו גיחות צילום בשמי לבנון. הפגזים, שאינם מהווים איום ממשי למטוסי החיל, נחתו פעמים רבות בשטח ישראל וגרמו לבהלה. ב-10 באוקטובר 2003 גרם פגז למותו של נער ישראלי.

זמן קצר לאחר הנסיגה - ב-7 באוקטובר 2000 - חטפו אנשי החיזבאללה שלושה חיילים (בני אברהם, עדי אביטן ועומר סוועד) בקו התפר שבין החרמון להר דוב (קילומטרים ספורים דרומית לכפר הלבנוני שבעא ומול עמדה של האו"ם), ואלחנן טננבוים פותה על ידם ונחטף בחו"ל, אך צה"ל לא הגיב במתקפה כוללת. בשנת 2004 שוחררו כ-400 אסירים לבנונים ופלסטינים תמורת שחרורו של טננבוים והשבתן של גופות שלושת החיילים (שנהרגו במהלך החטיפה), והדבר נחשב לניצחון לנסראללה. הצלחה זו העניקה השראה לנסיונות נוספים, בזירה הלבנונית והפלסטינית, לחטוף חיילי צה"ל כקלפי מיקוח. מנהיגי החיזבאללה המשיכו לאיים שיחטפו ישראלים במטרה להחליפם באסירים בטחוניים פלסטינים ובמספר אסירים לבנונים שנותרו בישראל, כשהמפורסם ביניהם הוא סמיר קונטר, שרצח את בני משפחת הרן בנהריה בסוף שנות השבעים. בנובמבר 2005 כשל אחד הניסיונות שלהם לממש איומים אלה.

תקוותיה של ישראל כי החלטה 1559 של מועצת הביטחון, שהתקבלה בסוף 2004 וחייבה את פירוק המיליציות החמושות בלבנון (כולל החיזבאללה) מנשקן וכן מהפכת הארזים שהביאה לסיום השליטה הסורית בלבנון יביאו לפירוק החיזבאללה נכזבו. חיזבאללה המשיך להתחמש ובמקביל נכנס לפוליטיקה הלבנונית, כשהוא מתבסס על הצלחת העבר וטוען שהוא הגוף היחיד שיגן מפני ישראל כשזו תחליט לתקוף. בבחירות, חיזבאללה דחק את שאר המפלגות השיעיות (ובעיקר את אמל החילונית בהנהגת נביה ברי) לעמדה נחותה. שני שרים בממשלה הלבנונית של פואד סניורה מזוהים עם מפלגת החיזבאללה, ובהם שר התשתיות. עם זאת, היו לחיזבאללה מבקרים רבים בלבנון בשל הקישור שלהם עם הכיבוש הסורי.

יש הטוענים שבצורת הנסיגה מלבנון - יציאה חד צדדית ללא סיום משא ומתן עם סוריה ולבנון, נטישת צד"ל והתושבים המיודדים עם ישראל וחוסר הכנת השטח להצבת הצבא הלבנוני, איפשרה לחיזבאללה להשתלט על כל דרום לבנון. בנוסף נטען כי העולם הערבי ראה זאת כחולשה, ולכן הנסיגה הובילה לפתיחת האינתיפאדה השנייה. הגישה שבה נקטו מנהיגי מדינת ישראל משנת 2000 איפשרה לכוחות החיזבאללה להתבצר לאורך כל קו הגבול ולתפוס שליטה איתנה באזור תוך יצירת תשתית פיקודית חזקה.

[עריכה] מלחמת לבנון השניה

השקט היחסי ששרר בגבול הצפון בשנים שמאז הנסיגה בא לסיומו באופן חד ב-12 ביולי 2006, עם חטיפת שני חיילי צה"ל בידי חיזבאללה והריגת חיילים נוספים. בתגובה לאירוע זה, פתחה ישראל בלחימה בחיזבאללה בתוך שטח דרום לבנון, שהתפתחה למלחמת לבנון השנייה.

[עריכה] ראו גם

[עריכה] קישורים חיצוניים

שפות אחרות