דקדנס
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
המונח דקדנס פירושו: שקיעה, ניוון. (מלטינית – Decadere). במונח זה השתמשו לראשונה לתיאור שקיעתה של האימפריה הרומית, וברבות השנים הפך השימוש במלה זו בהשאלה לתיאור שקיעתן של אימפריות שונות וחברות. החל מאמצע המאה ה-19 החלו לדבר על "דקדנס" כעל תהליך אותו עוברת החברה האירופית שעברה את שלב הבשלות ("התקופה היפה" - "La Belle Époque") והגיעה לשלב הריקבון.
עד מהרה החלו להתייחס לדקדנס כאל זרם באמנות ובעיקר בספרות. במונח זה השתמשו (במובנו השלילי) כדי לתאר את שיריו של שארל בודלר, שירים המתארים פסימיות ומרה שחורה, חרדה וייאוש. זרם זה היה נחלתו של המעמד הבורגני והמשכיל, אשר לאחר תקופת השגשוג והפריחה באירופה ובעיקר בצרפת החל לחוות תחושות שיממון (בצרפתית "ennui" - מושג יסודי בחוויית הדקדנס).
הדקדנס נוטה תמיד אחר האלמנט החולני, המנוון, השולי וה"מוקצה". זרם זה שהחל בצרפת עם שיריהם של תאופיל גוטייה, שארל בודלר, סטפן מאלארמה, פול ורלן וארתור רמבו ועם הרומאן "À rebours" מאת ק.ז'.הויזמאנס, שהפך "נושא הדגל" של הדקדנס, התפשט בצרפת (עם פרוסט ואחריו ז'יד וז'נה) ובאירופה התיכונה והמערבית כולה, למשל: ד'אנונציו באיטליה ("העונג"), אוסקר ויילד באנגליה (תמונתו של דוריאן גריי), תומס מאן בגרמניה (מוות בוונציה, הר הקסמים).

