מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום הוא ספר מאת שמשון ביכלר ויהונתן ניצן, הטוען כי אירועים מדיניים, פוליטיים וכלכלים מרכזיים כמו מלחמות ישראל, הסכמי השלום או האינפלציה נובעים ממזימה שרקמה "אליטת הכוח הישראלית".
תוכן עניינים |
[עריכה] תאוריית ההצבר הדיפרנציאלי
לטענת ביכלר וניצן, מורכבת כל חברה, ובכלל זה החברה הישראלית, משלוש יחידות מונוליטיות בולטות: אליטת כוח קטנה, שמטרתה לשלוט בחברה, קבוצה של "סייענים" המגוננת ומסייעת לאליטת הכוח, והמוני העם. הון מהווה כוח חברתי וככזה, אליטת הכוח שואפת תמיד להרחיבו ולהעצימו. העצמה זו מתרחשת בעיקר לא באופן מוחלט, אלא באופן יחסי, על חשבון הונם ועצמתם של בעלי הון אחרים ("הצבר דיפרנציאלי"), כשמטרתו של כל חבר באליטה השלטת היא "להכות את הממוצע" ולהרוויח יותר מאחרים.
בכל החברות מתקיימים חליפות (ולעתים נפוצות פחות, בו–זמנית) תהליכים של "הרחבת הצבר" ו"העמקת הצבר." בתקופות של הרחבת הצבר גדל מספר המועסקים של קפיטליסטים מצליחים בקצב מהיר יותר משל אחרים; בתקופות של העמקת הצבר גדל הרווח לעובד בקצב מהיר מהממוצע. בישראל, טוענים ביכלר וניצן, התרחש עד תחילת שנות השבעים תהליך של הרחבת ההצבר, שבו הייתה האליטה הדומיננטית ממשלתית; בנקודה זו, כאשר הושלמה "הפרולטריזציה של המהגרים היהודים," השתלטה אליטה צבאית-עסקית והחל תהליך של העמקת הצבר שנמשך לאורך שנות השבעים והשמונים. [1]
החל בשנות התשעים השתנה "אופי ההצבר העולמי" והתפתחה תחרות כלל עולמית על רווח דיפרנציאלי. אליטת ההון, שחוללה את מלחמות ישראל כדי להגדיל את רווחיה, פנתה כעת לעידוד השלום, כדי להגדיל את "הביקוש האפקטיבי" למוצריה.
חלק חשוב בהצלחת מזימתה של אליטת ההון מהווים שלוחיה, הסייענים העוזרים לה בהפצת תעמולה כוזבת. הכותבים תוקפים בלשון חריפה את תאוריות מקובלות שונות בתחום הכלכלה, ובייחוד את התאוריה הכלכלית המוניטריסטית, המוצגת על־ידם כפולחן דתי, שטיפת מוח, גניבת דעת ומרמה וראשי דבָּריה מכונים "דון" (של מאפיה) ו"מסיונר" (דן פטנקין, "משרת בעלי ההון" (מיכאל ברונו), "מגרש שדים" (ברונו וסטנלי פישר) או "הכהן הגדול של הכנסייה הכלכלית (מילטון פרידמן).
[עריכה] יסודות התאוריה
"מרווחי מלחמה לדיבידנדים של שלום" מבוסס בעיקרו על שילוב בין הרעיונות הבסיסיים של התאוריה המרקסיסטית כפי שניסח אותם מרקס, ופיתוחים מאוחרים יותר כמו "אימפריאליזם" של ולדימיר איליץ' לנין או ה"תורה המוסדית" של תורסטן ובלן וממפורד לואיס.[2]
ניצן וביכלר מאמצים את ליבת התאוריה של מרקס, תאוריית הערך של העבודה, בקבעם: "אין ספק שמרקס צדק כשקבע, שהערך הינו ביטוי של אותו חלק מכלל זמן-העבודה החברתי אשר נדרש לייצר אותו" (עמ' 59). באופן דומה, הם מאמצים את עיקרו של הטיעון הלניניסטי בדבר היווצרותו של מנגנון של "קפיטליזם מונופולי" והרעיון כי ה"אימפריאליזם הפך לתופעה בלתי נמנעת של הקפיטליזם המונופולי" (עמ' 310). מוובלן, לואיס ממפורד ואחרים—אף הם כותבים בזרם המרקסיסטי—הם נוטלים את הקביעה כי "ייצור הוא תהליך חברתי מקיף, שאינו ניתן להפרדה ולפירוק לגורמי-ייצור בעלי סגולות פריון" וכי "רעיון הפריון של גורם ייצור אינדבידואלי הוא שטות, שבאה לשרת אינטרסים פרטיקולריים".
[עריכה] ביקורת
ספרם של ביכלר וניצן, בגרסתו העברית, בגרסתו האנגלית ובמגוון מאמרים שכתבו השניים בשנים שלאחר מכן, עורר הדים נרחבים וזכה לתגובות נלהבות אצל קהל מתעניינים, במיוחד בקרב השמאל הפוסט-ציוני. ברוך קימרלינג, פרופסור לסוציולוגיה מאוניברסיטת חיפה, לדוגמה, סבר כי הספר הוא "תרומה חשובה למחקר הביקורתי הצומח על היבטים שונים בחברה הישראלית" אך ציין כי ההתעלמות מהיבטים הקשורים בתרבות הפוליטי והחברתית גורמים לכך ש"המסגרת התיאורטית של הספר סובלת מכוח הסברי חלקי מאוד, וכוח חיזוי פחוּת אף יותר" [3] ארז צפדיה, מהמחלקה לגיאוגרפיה באוניברסיטת חיפה, סבר כי מדובר ב"אחד הספרים החשובים ביותר על כלכלה פוליטית," והסתייג בעיקר מראיית הכוח כ"משאב מונופוליסטי בידי המעמד השליט" של הכותבים. [4] חנה שטרמן, מנהלת המחלקה ללימודים עבריים ויהודיים בלובליאנה, סבורה כי "למרות שהתזה [של הכותבים] עשויה במבט ראשון לעורר תמונות עכורות בנוסח אלו המופצות על ידי תאוריות קשר למיניהן, ניצן וביכלר מספקים תיאור רציני ומתועד טוב מכדי שנחשוש מכך." [5]
על הספר התפרסמו עד כה שתי סקירות של כלכלנים. סטיבן פלאוט, פרופסור למנהל עסקים באוניברסיטת חיפה המזוהה עם הימין הקיצוני, ביקר בחריפות את הספר, ובייחוד את הסתמכותו על תאוריות מרקסיסטיות אותן הוא משווה לשימוש ב"פרנולוגיה או אלכימיה" וגורס כי מבורותם של הכותבים בתחום הכלכלה ומדעי המדינה, כפי שהיא נחשפת בספר, מעלה ספקות ביחס ליכולתם "לעבור מבחן שנה ראשונה בכלכלה, וספק אם היו מצליחים גם בשנה הראשונה במדעי המדינה."[6]
כלכלן אחר, יקיר פלסנר, גורס כי הספר "בעל הגוון המרקסיסטי" מנסה להמיר את הפרשנות המקובלת להיסטוריה של ישראל בתיאור "חובק כל המעוגן בהתפתחות המדינה כחברה קפיטליסטית." לטענתו, המחברים כושלים בנסיונם זה וחוטאים בכמה אי-דיוקים עובדתיים מהותיים וסבור כי "הספר לא היה ראוי לצאת בדפוס." [7]
[עריכה] הערות
- ^ ר' גם Kimmerling, Baruch. (2004). Journal of Palestine Studies. Vol. 33. No. 2. pp. 119-122.
- ^ סטיבן פלאוט, פרופסור למנהל עסקים באוניברסיטת חיפה מגדיר את הספר "רטוריקה מרקסואידית" (Plaut, Steven. (2003). The Middle East Quarterly. Vol. X. No. 2.); יקיר פלסנר, פרופסור במחלקה לכלכלה וניהול חקלאי באוניברסיטה העברית בירושלים, מגדיר אותו "ספר מרקסיסטי" (Plessner, Yakir. (2003). The Middle East Journal. Vol. 57. No. 2. pp. 331-332); לודוויג ואצל מגדיר את הספר "הסכסוך הישראלי-פלסטיני מבעד למשקפים מרקסיסטיות" (Watzal, Ludwig. (2003). Neue Sürcher Zeitung. 8 February.)
- ^ Kimmerling, Baruch. (2004). Journal of Palestine Studies. Vol. 33. No. 2. pp. 119-122. גרסה מקוונת כאן
- ^ Tzfadia, Erez. (2004). Antipode. Vol. 36. No. 1. January. pp. 170-173. גרסה מקוונת כאן
- ^ Starman, Hannah. (2004). Millennium. Vol. 32. No. 3. May. pp. 707-709. ר' גרסה מקוונת כאן
- ^ Plaut, Steven. (2003). The Middle East Quarterly. Vol. X. No. 2. גרסה מקוונת נמצאת כאן
- ^ Plessner, Yakir. (2003). The Middle East Journal. Vol. 57. No. 2. pp. 331-332. ר' גרסה מקוונת כאן
[עריכה] קישורים חיצוניים
- הספר, בפורמט PDF, באתר המחברים
- מלחמת-תרבויות או הצבר-הון? - בפורמט PDF, אחרית דבר, משנת 2004, באתר המחברים
- מבחר מאמרים של הכותבים ועל הכותבים בארכיון ביכלר וניצן

