ימין משה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ימין משה, שכונה ותיקה ומרכזית בירושלים בקרבת העיר העתיקה. השכונה הוקמה בשנת 1893 בתקופת היציאה מן החומות, בצמוד לשכונת משכנות שאננים שהקים משה מונטיפיורי, ונקראת על שמו. השכונה ננטשה במלחמת השחרור, ולאחריה יושבה מחדש על ידי עולים מתורכיה ומכורדיסטאן, והייתה קרובה לקו הירוק שחצה את העיר.
עם איחוד ירושלים לאחר מלחמת ששת הימים הוחלט על שינוי מהפכני בפני השכונה, ובהפיכתה לשכונת אמנים, אקדמאים וסופרים. מהלך זה לווה בהתנגדות תושבי השכונה, ובסופו של דבר בפינוים מהשכונה חרף רצונם.
תוכן עניינים |
[עריכה] היסטוריה
[עריכה] לפני הקמת השכונה
[עריכה] קרקעות השכונה
אדמות השכונה משכנות שאננים נקנו מכספי עזבונו של הנדבן האמריקני יהודה טורא. טורא, שהיה ידוע כאדם שקט ומופנם, נפטר ב-13 בינואר 1854 ללא יורשים. בצוואתו הוריש 60,000 דולר לרווחת עניי ארץ ישראל וירושלים. ידידו, רזין שפרד, סוחר מוירג'יניה, דאג למילוי הוראות הצוואה.
מקור כספי נוסף לקניית האדמות סיפק השר משה מונטיפיורי (1784-1885). מונטיפיורי ואשתו יהודית ביקרו בארץ שבע פעמים בין השנים 1827-1875. מונטיפיורי היה היהודי הראשון שרכש פרדס בארץ, בשנת 1841, שש עשרה שנים לפני שרכש את אדמות משכנות שאננים.
חלק חשוב בתהליכי הקמת משכנות שאננים יש לזקוף לזכותו של גרשון קורשיד, איש עסקים אמריקני שהתיידד עם יהודה טורא, וכנראה היה גם זה ששכנע אותו לתרום לרווחת עניי ארץ ישראל. הכסף שהוריש טורא, 60,000 דולרים, הועבר באמצעות השר מונטיפיורי. קורשיד התמנה לאחד האפוטרופוסים לעזבונו של טורא.
השר מונטיפיורי וקורשיד החלו בחיפושים אחר קרקע פנויה בין חומות העיר העתיקה לצורך בניית בית חולים, אך השטחים לא התאימו והם נאלצו להסתפק בקרקע מחוץ לחומות מול הר ציון, סמוך לדרך חברון. למרות שרוב הכסף לרכישת הקרקעות נעשה בכספי עזבונו של יהודה טורא, הקיף מונטיפיורי את החלקה שרכש בגדר וקרא לה "כרם משה ויהודית", על שמו ועל שם אשתו.
[עריכה] גלגולים שונים של הקרקע והקמת משכנות שאננים
- ערך מורחב – משכנות שאננים
המפעל הראשון שנוסד על הקרקע היה טחנת הקמח. את הטחנה בנה מונטיפיורי על מנת לספק קמח במחיר זול ובכך לאפשר גם לעניים לקנות אותו. השר מונטיפיורי שלח מאנגליה טוחן מומחה שיפעיל את הטחנה, שהיוותה מקור ברכה לתושבים. הטחנה פעלה עד שנזקקה לתיקון, ובשלב זה הוחלט שלא להשקיע בתיקונה. בשנת 1857 ביקרו במקום מונטיפיורי וקורשיד על-מנת לבחון שוב אפשרות להקמת בית חולים לתושבי העיר. אולם התברר שאין צורך בבית חולים נוסף על זה שהקימה בירושלים משפחת רוטשילד. עקב זאת, הפצירו ראשי היישוב בירושלים במונטיפיורי ובקורשיד שיחזרו בהם מהתוכנית ובמקום זה יבנו בתים לעניי העיר.
מונטיפיורי נענה לבקשת ראשי היישוב ושלח לירושלים אדריכל אנגלי בשם ויליאם סמית'. השכונה הוקמה, לאחר עיכובים שונים, בשנת 1860. מונטיפיורי קבע כי "יתקבלו לבתים בעיקר אנשים בעלי מידות טובות. תלמידי חכמים המקדישים את רוב זמנם ללימוד התורה ומוקירים את הטובה לגור במקום נהדר בבית יפה מבלי לשלם שכר דירה".
לאחר התייעצות עם הרב הראשי של לונדון ועם גרשון קורשיד, הוחלט לקרוא לשכונה "משכנות שאננים", ובכך לטשטש את העובדה שמדובר במגורים לעניים. מקור השם בספר ישעיהו: "וְיָשַׁב עַמִּי בִּנְוֵה שָׁלוֹם וּבְמִשְׁכְּנוֹת מִבְטַחִים וּבִמְנוּחֹת שַׁאֲנַנּוֹת" (ישעיהו ל"ב, 18).
[עריכה] קרן מזכרת משה
בשנת 1874 החליט מונטיפיורי, שבאותה שנה מלאו לו תשעים, לפרוש מתפקידו כיושב ראש "ועד שליחי הקהילות" בתום שלושים ושלוש שנים בתפקיד. בעקבות זאת הוחלט לייסד מפעל צדקה מיוחד שינציח את פועלו, "קרן מזכרת משה". לאחר מחלוקות שונות בקרב חברי ועד "קרן מזכרת משה", הוחלט שכספי הקרן ישמשו לבניית בתים ושכונות, וכך נבנו השכונות מאה שערים ומשכנות ישראל, ובהמשך אהל משה, זכרון משה וקרית משה.
[עריכה] הקמת ימין משה
מאז הקמת משכנות שאננים נותר שטח ריק הצמוד לשכונה. יוסף סבאג, אחיינו ויורש עזבונו של השר מונטיפיורי שנפטר ב-1885, חשב בטעות שהשטח הריק כלול אף הוא בשטחים שרכש דודו המנוח, והתכוון להשתמש בשטח. תחילה רצה סבאג להשכיר חלק מהקרקע לחברת "כל ישראל חברים" (כי"ח), אחת מחלוצות החינוך היהודי, שביקשה להקים בית ספר במקום.
עניי ירושלים שמעו על תוכניתו של סבאג ובתגובה פלשו לשטח הריק וללא כל אישור הקימו צריפים, חדרים ואוהלים, בטענה שמונטיפיורי ייעד את השטח למגורים לעניי ירושלים. בשנת 1887 הוגשה תביעה משפטית נגד סבאג בלונדון, וסבאג נעתר להעביר את הקרקע לאחריות "קרן מזכרת משה".
בשנת 1892 נעשה מאמץ ראשון לפנות את התושבים שהתנחלו בשטח, ומנו כבר למעלה ממאתיים משפחות. בסופו של דבר הצליחו להעביר חלק קטן מהתושבים למגרש ששכן בגבול שכונת "מאה שערים". בעקבות מבצע זה הוקמו שכונות עבור המפונים: "נווה שלום" (שכונתה גם "בני משה") לאשכנזים ו"שבת אחים" (שכונתה גם "שבת צדק") לספרדים.
[עריכה] מבנה ומראה השכונה בהקמתה
בניית השכונה החדשה הושלמה בשנת 1893, כשלושים שנה לאחר הקמת משכנות שאננים, שלושים שנה שבהן השטח נותר ריק. ימין משה נקראה על שם משה מונטיפיורי, ומקור שמה בספר ישעיהו: "מוֹלִיךְ לִימִין מֹשֶׁה זְרוֹעַ תִּפְאַרְתּוֹ בּוֹקֵעַ מַיִם מִפְּנֵיהֶם לַעֲשׂוֹת לוֹ שֵׁם עוֹלָם" (ישעיהו ס"ג, 12).
כבר בראשיתה נחלקה השכונה לשניים: חלק אחד, שהרחוב הראשי שלו היה רחוב נתן (על שם הרב נתן אדלר, רבה של בריטניה), יועד לאשכנזים, והחלק השני, שהרחוב הראשי שלו היה רחוב יהודית (על שם אשתו של השר מונטיפיורי), יועד לספרדים.
בתי ימין משה היו קטנים ונבנו כטורים ארוכים. הרחובות כולם רוצפו באבן, ורחובות בעלי מדרגות ירדו בתלילות לרוחב השכונה. כל בניין בשכונה היה בעל שתי קומות ובכל דירה היו שני חדרים, האחד גדול מחברו. המטבח היה בחלק האחורי של הדירה. הבתים לא דמו אחד לשני: כל בעל בית בנה את ביתו לפי צרכיו ורצונותיו. בחלק מן הבתים אף היה בור מים ששימש את המשפחה.
[עריכה] אורח החיים בשכונה
שכונת ימין משה נחשבה שכונה מודרנית ביותר. רבניה היו אומנם חרדים, אך לא קנאים. הורים בימין משה התירו לנערי הרובע היהודי להיפגש עם בנותיהם, בדרך כלל בבתי הקפה שבמושבה הגרמנית הקרובה. התושבים עסקו בעיקר בדת ובמסחר; בימין משה התגוררו גבאים ורבנים רבים, כמו גם סוחרים משכילים. השכלתם של הסוחרים ושליטתם בשפות זרות גרמו לפריחת עסקיהם שהתנהלו בדרך כלל בעיר העתיקה.
בהמשך הפכו בתי השכונה לרכושם הפרטי של התושבים: כזכור, יוסף סבאג חשב בטעות שאדמות ימין משה היו כלולים באדמות שרכש השר מונטיפיורי. כשהשלטון הבריטי דרש לראות את שטרי המכירה עבור שכונת ימין משה, לא נמצא השטר: השטר היחיד שנמצא התייחס לרכישת אדמות משכנות שאננים. בסופו של דבר השלטונות הבריטיים ויתרו על השטרות, והבתים הפכו לקניינם של התושבים.
[עריכה] תולדות השכונה עד מלחמת השחרור
במרוצת השנים לא נשמר המאזן בין אשכנזים לספרדים בשכונה. תושבים אשכנזים רבים עזבו ותושבים ספרדים תפסו את מקומם. בשל היות השכונה שכונת סְפר, מחוץ לחומות העיר, תושבי השכונה מצאו את עצמם תחת סכנת התקפה מתמדת מצד ערביי הסביבה. בשנת 1920 הקימו התושבים שערים לשכונה כדי לתחום אותה, אך למרות זאת השכונה הייתה נתונה תחת התקפות קשות במאורעות תרפ"ט (1929) אז פרצו ערבים לשכונה ובפרעות תרצ"ו-תרצ"ט (1939-1936). המצב הקשה מתואר במכתב ששלחו מורים בבית הספר "מזרחי" השכונתי: המורים פנו למנהל תלמוד התורה על מנת שישיג להם אישורים ביטחוניים לנשיאת נשק. המכתב בא בעקבות התנכלויות חוזרות ונשנות כלפי התושבים ורצח של אחד מתושבי השכונה.
מצב השכונה החל להידרדר כבר ב-1929, ובשנת 1948 אחרון התושבים הוותיקים עזב את ימין משה.
[עריכה] ימין משה בתקופת ירושלים המחולקת (1967-1948)
[עריכה] השכונה במלחמת השחרור
שכונת ימין משה שימשה תפקיד חשוב במלחמת השחרור, בהיותה מגשרת בין העיר החדשה לבין העיר העתיקה שבתוך החומות. יחד עם זאת, היה קשה להגן על השכונה, בשל מיקומה בשיפולי הר ומוקפת בשכונות ערביות.
"ההגנה" החלה לשלוח כוחות לימין משה בשמחת תורה 1947, כוחות שבהם נטלו חלק גם תלמידי תיכון. ב-10 בפברואר 1948, כארבעה חודשים לאחר מכן, הסתערו כוחות ערביים על בית עבדאללה, בית ערבי שנבנה מעל לימין משה. הכוחות הערביים, שהשתלטו על בית עבדאללה, שלשלו לשכונה שלמטה חביות חומר נפץ. הסיוע בא מצד אחד ממפקדי "ההגנה" ששמרו במקום, אברהם מיכאל קירשנבאום, שירה מגג אחד הבתים ופגע בכמה תוקפים וחביות חומר נפץ. קירשנבאום נורה דקות ספורות לאחר מכן בידי חיילים בריטים שהתמקמו על גג מלון המלך דוד, ומת מפצעיו לאחר יומיים בבית החולים. התושבים ייחדו בשכונה פינת זיכרון לקירשנבאום. זמן קצר לאחר מכן מונה שלמה חרל"פ, צעיר ירושלמי בן 27, למפקד ימין משה. המעבר היחיד בין ימין משה לבין שאר השכונות בירושלים החדש היה באזור שבו נמצא כיום רחוב ז'בוטינסקי שבטלביה.
רבים מתושבי השכונה עזבו אותה, והשכונה בוצרה על מנת לשפר את המצב הביטחוני בה. בתי טורא נשברו על מנת לבצר את השכונה ובכדי לאפשר תנועה מבלי להיחשף לצלפים שבהר ציון. הבריטים השתלטו על בית עבדאללה ומדי פעם ירו משם לעבר ימין משה.
בליל ה-14 במאי, יום הכרזת המדינה, ננטשה השכונה לגמרי ותושביה עברו לבתים ערביים נטושים בשכונת רוממה, אך רובם המשיכו להתפלל בשבתות בימין משה. השכונה שימשה כמעבר לכוחות צבא.
[עריכה] השכונה לאחר מלחמת השחרור
הפסקת האש בשוך הקרבות בירושלים הותירה את בתיה הנטושים של ימין משה בצידו המערבי של "הקו העירוני", שחצה את העיר והפך להיות לגבול ישראל-ירדן. בשנת 1949 עלו ארצה יהודים רבים מתורכיה. יוסף מלכי, שעמד בראש ועד העולים מתורכיה, קיבל את הצעת הסוכנות היהודית להשתכן בימין משה, שהייתה אז מגודרת וסגורה. מלכי מתאר את המקום כנטוש ומוזנח, בעל גגות שבורים וקירות פרוצים, שרידי מלחמת השחרור. אך למרות זאת, הוחלט שהעולים מתורכיה יגורו בימין משה. בחלקה המזרחי של השכונה, חלק הגובל בחומת העיר העתיקה, לא התיישבו העולים מתורכיה, בשל הקרבה למוצבים הירדנים, אולם כעבור מספר שנים, בשל הצפיפות והצורך במקומות נוספים, הוחלט להתיישב גם בחלק זה של השכונה. ההתיישבות בשכונה נעשתה ללא תשלום או אישור הרשויות, והתושבים קנו לעצמם חזקה על הבתים. בשל העזובה במקום העולים מתורכיה לא שיערו שהדבר יהווה בעיה.
ועד העולים מתורכיה המשיך בסיוע לתושבי השכונה ועזר בשיפוץ הבתים. בשל חוסר הגישה לרכב בשכונה, התושבים נשאו על גבם את שקי המלט וחומרי הבנייה. התושבים השתמשו בבארות מים, כיוון שהשכונה לא חוברה למים ולחשמל. בראשית שנות החמישים החלה העירייה לספק מים לשכונה, ולאחר מכן השכונה חוברה למערכות החשמל והביוב.
השכונה החלה להתפתח, ותושבים נוספים, אשכנזים וספרדים, התיישבו בה. יוסף מלכי פתח את המכולת הראשונה של ימין משה ברחוב מלכי (שנקרא על שמו) מול בית הכנסת הספרדי, ששופץ בעזרת האדון פרנק, רב השכונה. יוסף מלכי ואשתו יזמו פתיחת מקווה ובית מרחץ, בניין גבה-קומה ברחוב התקווה. במהלך השבוע המקווה יועד לנשים, וגברת מלכי הייתה אחראית עליו, וביום שישי הוא שימש בית מרחץ לגברים, שרחצו בו תמורת תשלום סמלי. יוסף מלכי העביר את האחריות על המכולת לתושבים אחרים, ובהמשך עברה המכולת לרחוב טורא.
בשנת 1949 נוסד "בית ספר מזרחי ימין משה", בית ספר ממלכתי דתי לבנים ולבנות, שבמשך שנים רבות נוהל על ידי ציפורה דיסקין. בתחילת דרכו שכן המוסד בבתים שונים בשכונה, וב-1950 ייחדה העירייה עבורו צריף עם חמש כיתות. בהמשך ביקשו תושבי השכונה לשנות את שמו ל"הר ציון". ב-1968 התמזג המוסד עם בית הספר "יהודה הלוי" בקטמון.
[עריכה] שינוי פני האוכלוסייה (1977-1967)
בתחילת שנות השישים הוחלט על מבצע שיקום האזור שמול חומות העיר העתיקה: תחנת הרכבת הישנה, משכנות שאננים וימין משה. לצורך כך נוסדה "החברה לפיתוח מזרח ירושלים" בשנת 1966. החברה נרתמה לעסוק בשיקום ופיתוח ימין משה, ועם תחילת פעילותה פנתה לכמה אנשי רוח, אקדמאים ואמנים כדי לסייע להם לעבור לגור בבתי השכונה. הכוונה הייתה לפנות את תושבי השכונה, לשנות בכך את צביון השכונה ולהופכה לשכונת אמנים ואנשי רוח. עד מלחמת ששת הימים התפנו תושבי ימין משה בדרך כלל מרצון, ובתמורה קיבלו פיצויים שאיפשרו רכישת דירה אחרת. אולם לאחר המלחמה, משנוכחו התושבים שהשכונה הפכה לאזור מבוקש ומרכזי, הם לא מיהרו להתפנות.
על מנת לזרז את תהליך פינוים של התושבים, הוציא דירקטוריון החברה צווי הפקעה, וכך גם החליט שר האוצר פנחס ספיר בשנת 1968. חרף התנגדות התושבים, ומחאתם בכל הנוגע ללחץ שהפעילו פקידי החברה, התושבים התפנו. תושבים רבים התמרמרו על חוסר הצדק שנעשה להם במהלך הפינוי מימין משה. התמרמרות זו הייתה אחת הסיבות לפעולות המחאה של הפנתרים השחורים, שכן שינוי פני האוכלוסייה נשא אופי עדתי - תושבי השכונה שנאלצו להתפנות היו מזרחים, בעוד אלה שבאו במקומם היו בעיקר אשכנזים.
[עריכה] ימין משה כיום
לאחר פינויים של תושביה המקוריים, שינתה ימין משה את פניה לבלי הכר. דיירים חדשים התיישבו בבתים, רובם אמנים, סופרים, ציירים ואנשים אמידים. השכונה הפכה לשכונת מגורים יוקרתית, עם בתים המאוכלסים באופן חלקי ברוב ימות השנה. בשכונה התמקמו גלריות ציירים רבות, והוקם בה מרכז למוזיקה ובית הארחה.
טחנת הרוח המקורית, שעדיין עומדת בכניסה לשכונה, הפכה למוזיאון ובסמוך לה נבנתה מרפסת תצפית שממנה נשקף נוף מרהיב של חומות העיר העתיקה. סמוך לטחנת הרוח, מאחורי זכוכית, ניצבת מרכבתו המשוחזרת של השר מונטיפיורי, כשבמרכז סמל המשפחה והמילה "ירושלים". המרכבה הובאה לירושלים אחרי מותו של השר מונטיפיורי בידי בוריס ש"ץ, אולם לפני מספר שנים הוצתה המרכבה ונשרפה כליל. המרכבה שנמצאת במקום כיום היא משוחזרת.
[עריכה] לקריאה נוספת
- אליעזר ד. יפה, ימין משה, סיפורה של שכונה בירושלים, הוצאת אריאל, 1985.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- טחנת הרוח - ימין משה מידע על מוזיאון טחנת הרוח בימין משה
- בית חולים לא בנו שם, שכונה כן על משכנות שאננים וימין משה באתר 02Net
- בלי להילחם בטחנות רוח סיור וירטואלי בימין משה ומשכנות שאננים באתר Ynet
- תמונות של ימין משה בפורטל תמונות ירושלים
| ערך מומלץ |

