הרובע ההרודיאני

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הרובע ההרודיאני הינו מוזיאון ברובע היהודי בעיר העתיקה בירושלים המציג מספר בתים רחבי הקישף של שכונת פאר שעמדה במקום (העיר העליונה של ירושלים בתקופת הבית השני) בתקופת שלטונו של המלך הורדוס ובתקופה שלאחר מכן עד חורבן בית המקדש השני בשנת 70 לספירה.

הבניינים התגלו בעת שיקום הרובע היהודי לאחר מלחמת ששת הימים. במקום מוצגים מספר מבנים לציבור (לא כל המבנים שהתגלו מוצגים לקהל). שיטת החפירות הארכיאולוגיות, בשל מחסור בזמן ובכוח אדם, הביאה לכך שלאחר חפירת יסודות הבתים כוסו המוצגים, ועליהם נבנו הבתים. לאחר מכן, עם סיום בניית מבנה המגורים נחפרו הממצאים מתחת לרצפת המבנה.

תוכן עניינים

[עריכה] הבית המערבי

במבנה זה, המערבי מבין המבנים במוזיאון, שרדה רק קומת המרתף. קומה זו לא שימשה למטרות מגורים והתגלו בה מחסנים, בורות מים ומתקני רחצה (בעיקר מקוואות טהרה). כמו כן שרד גם גרם המדרגות שהוביל בעבר לקומות העליונות. באחד מדחדרי הרחצה נשתמרה רצפת פסיפס - מאפיין של התקופה שנועד למנוע היווצרות בוץ בחצר הרחצה. רצפת הפסיפס מציגה דגמים גאומטריים בלבד ולא צורות בעלי חיים, בהתאם לאיסור התקופה על עשיית תמונות ("לא תעשה לך פסל וכל תמונה"). בחדר המקווה התגלה גם קערת אבן - ככל הנרה "ערבת רגליים" - כלי המשמש לשטיפת הרגליים בטרם הכניסה למקוה (מסכת ידיים ד א), וזאת כדי להימנע מלכלך את מימי המקוה.

[עריכה] בית הפריסטיל

מבנה זה הינו חלק משדראת עמודים מחורצים שהיקפו חצר של בית. העמודים היו למעשה עמודי אבן, ועל מנת ליצור מראית עין של פאר כוסו העמודים בטיח בדוגמה של שיש (אפקט דומה מצוי גם בארמון הורדוס במצדה).

[עריכה] הבית האמצעי

את המבנה הזה חוצה תעלת ניקוז שנחפרה בתקופה הביזנטית. מבית זה שרדו הטרקלין (חדר המגורים) שריצפתו עשוייה פסיפס. בחדר זה היו מוצבים שלוש ספות שעליהן שכבו האורחים בהסבה ואכלו משולחנות שהונחו לצידם. השולחנות וחלק מכילי החרס שרדו.

[עריכה] בית המידות

מבנה זה הוא המבהנ הגדול ביותר ששרד. שטחו הכולל של המבנה עלה על 600 מטרים רבועים. אורכו של אולם המבואה של המבנה היה כ-11 מטרים. קירות המבנה כוסו טיח מצוייר, שחיקה אבנים מסותתות. סגנון זה הינו הסגנון הראשון של פומפי - סגנון שהיה פופולרי בפומפי במאה הראשונה לפני הספירה. ככל הנראה הסגנון הפך אופנתי בירושלים כמה עשרות שנים לאחר שיצא מהאופנה בפומפי. במבנה התגלו כלי חרס רבים בעלי צבע אדום מסוג "טרה סיגילטה", וכן כד זכוכית שנעשה על ידי אומן הזכוכית אניון מצידון (הכד נושא את החותמת "אניון עשה"). שלושה כדים מסוג זה שרדו עד ימינו בכל העולם. שרידי השרפה הגדולה של שנת 70 נראים בבית שעל ריצפתו קורת עץ שרופה וסימני פיח. במרכז הבית עמדה חצר גדולה ולצדדיה חדרים ובהם פינת רחצה בה אמבטיית ישיבה, מחסנים, בורות מים ומקוואות. למקווה שני פתחים - האחד אפשר לטמאים לרדת לטבות מבלי לגעת בטהורים העולים מן המקווה. מערכת של מרזבים הובילה מי גשמים אל בורות מים ואל המקוואות. המקוואות לא ניזונו מאמות המים שהובילו מים לירושלים בתקופה זו.

מספר המקוואות הרב הביא את הארכיאולוגית למסקנה כי המבנה היה ביתו של משפחת כהנים בחירה, אולי משפחתו של כהן גדול או של משפחת המלוכה החשמונאית.

[עריכה] הבית הדרומי

מבנה זה לא שוחזר ונוקה, על מנת להראות למבקים את שרידי ההרס של המבנים.

[עריכה] מוצגים שהתגלו

באתר התגלו קהיטים רבים ששימשו את תושבי ירושלים בתקופת הבית השני - בין היתר התגלו שולחנות אבן, שעוני שמש, כלי חרס, כלי ברונזה וכלי זכוכית. במקום התגלה גם ציור קיר של המנורה שעמדה בבית המקדש. ציור זה שונה מתיאור המנורה המופיע על שער טיטוס. ההבדל בין השנים אינו ברור, שכן ככל הנראה הן הציור והן התיאור המופיע בשער נעשו על ידי אנשים שראו את המנורה. אחד ההסברים שהועלה היה שהמנורה במקדש הוחלפה בפרק הזמן שבין ציור הקיר לחורבן בית המקדש.

[עריכה] לקריאה נוספת

  • אייל מירון, ירושלים וכל נתיבותיה, הוצאת יד בן צבי, 1996.