השבת אבידה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

השבת אבידה הינה החזרת חפץ אבוד לבעליו. שיטות משפט שונות מתמודדות עם מצב שבו הבעלים של נכס מטלטלין מאבד את הנכס, כלומר הנכס יוצא משליטת הבעלים. חובת השבת אבידה כוללת הוראות אלו מאמצים מוטל על המוצא לנקוט כדי להחזיר את האבידה. בשלב שני, הכללים קובעים מתי מתייאשים מהמאמצים להשיב, ובשלב זה עוברת האבידה לבעלות המוצא.

תוכן עניינים

[עריכה] השבת אבידה בהלכה היהודית

על פי ההלכה היהודית, השבת אבידה היא מצוות עשה שבין אדם לחברו המחייבת להחזיר כל אבידה שנמצאת לבעליה החוקיים.

[עריכה] מקור המצווה

מקור המצווה הוא בפסוקים:

לֹא-תִרְאֶה אֶת-שׁוֹר אָחִיךָ אוֹ אֶת-שֵׂיוֹ, נִדָּחִים, וְהִתְעַלַּמְתָּ, מֵהֶם: הָשֵׁב תְּשִׁיבֵם, לְאָחִיךָ.

וְאִם-לֹא קָרוֹב אָחִיךָ אֵלֶיךָ, וְלֹא יְדַעְתּוֹ--וַאֲסַפְתּוֹ, אֶל-תּוֹךְ בֵּיתֶךָ, וְהָיָה עִמְּךָ עַד דְּרֹשׁ אָחִיךָ אֹתוֹ, וַהֲשֵׁבֹתוֹ לוֹ.
וְכֵן תַּעֲשֶׂה לַחֲמֹרוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְשִׂמְלָתוֹ, וְכֵן תַּעֲשֶׂה לְכָל-אֲבֵדַת אָחִיךָ אֲשֶׁר-תֹּאבַד מִמֶּנּוּ, וּמְצָאתָהּ: לֹא תוּכַל, לְהִתְעַלֵּם.

-- ספר דברים פרק כ"ב פסוקים א'-ג'


[עריכה] תוכן המצווה

על פי המשנה במסכת בבא מציעא צריך המוצא להכריז על האבידה בשלושת הרגלים שבאים אחרי מציאת האבידה ורק אז מותר לו להשתמש באבידה שכן לאחר זמן זה אפשר להניח שבעליה התייאש ממנה. אחת המחלוקות המפורסמות בתלמוד היא מחלוקתם של אביי ורבא אודות "יאוש שלא מדעת". המחלוקת היא האם אדם שמצא מציאה שמי שאיבד אותה בוודאי היה מוותר עליה כשיוודע לו שאבדה, אך עדיין לא גילה זאת, האם חובה עליו להחזירה. פירסומה של המחלוקת נובע מכך שהיא אחד משישה מקרים בהם נפסקה הלכה כאביי במחלוקת ביניהם.

אם האבידה היא בעל חיים או חפץ גדול ממדים מותר למכור את האבידה ולתת את התמורה לבעלים החוקיים.

על פי ההלכה מצווה זו חלה על גברים ונשים כאחד, וחל איסור להתעלם מאבידה גם אם המוצא הוא אדם מכובד (כגון מלך או כהן גדול).

אסור להתעלם מאבידה גם אם הדבר גורם לעבירה על מצוות לא תעשה (על פי הכלל שמצוות עשה דוחה מצוות לא תעשה).

אדם רשאי להתעלם מאבידה רק אם מצא את האבידה בזמן שהיה עסוק במצווה אחרת, וברור לו שיש אדם אחר שלא יתעלם מהאבידה.

[עריכה] יוצאים מהכלל לחובת השבת אבידה

מקרים שבהם אין חובה לקיים את מצוות השבת אבידה (אבל מותר):

  • לאבידה אין כל סימנים מזהים. שטר כסף שנמצא ברחוב, למשל, אין צורך להחזיר (אך צרור שטרות, שניתן לזהותו על-פי אופן אריזתו, יש להחזיר).
  • האבידה שווה פחות מפרוטה.
  • המאבד אינו יהודי
  • על פי הרמב"ם אין חובה להשיב את האבידה במידה והמאבד הוא אפיקורס - למשל אוכל טריפות או מחלל שבת בפרהסיה (ראו הלכה ג' כאן: [1])
  • במידה והמוצא הוא כהן והאבידה ממוקמת בבית קברות (על פי ההלכה נאסר על כהן להיכנס לבית קברות). במקרה זה אסור לכהן להשיב את האבידה גם אם חפצו בכך (זהו מקרה מייצג למצב שבו יש יותר מאיסור אחד העומד כנגד קיום המצווה).

[עריכה] השבת אבידה בחוקי מדינת ישראל

חוק השבת אבידה, תשל"ג-1973, מסדיר את הטיפול באבידות. כמו הדין העברי, הוא מתייחס לשני השלבים: ראשית מה חייב המוצא לעשות באבידה, ושנית - מתי הופכת האבידה לרכושו של המוצא.

בניגוד לדין העברי, החוק אינו מטיל על המוצא חובה להשיב את האבידה. רק אם המוצא נוטל את החפץ שהלך לאיבוד, החוק חל עליו ומורה להשיב את האבידה לבעליה, למסור אותה למשטרה או - אם האבידה נתגלתה בתחום שטחו של מישהו - למסור אותה לבעלי השטח. מי שנוטל אבידה ולא פועל לפי החוק עובר עבירה.

חריג שקיים בחוק, בדומה לדין העברי, הינו שאין חובה לנסות להשיב אבידה לבעליה או להודיע למשטרה אם שווי האבידה מועט ויש להניח שבשל השווי הנמוך בעליה התייאש ממנה.

לאחר ארבעה חודשים, החוק רואה את הבעלים כמי שהתייאש מן האבידה והיא הופכת לרכושו של המוצא. במשך השנה הראשונה לאחר שהמוצא רוכש את הבעלות, הבעלים המקורי (המאבד) יכול לדרוש לפדות את האבידה, כלומר לקנות אותה מהמוצא, והמוצא יהיה חייב למכור לו אותה.

[עריכה] קישורים חיצוניים