מונה ליזה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| מונה ליזה, או לה ג'וקונדה |
| לאונרדו דה וינצ'י, 1507 |
| מימדים: 77x53 ס"מ |
| מוזיאון הלובר, פריז, צרפת |
המונה ליזה או לה ג'וקונדה הוא דיוקן מפורסם שצייר לאונרדו דה וינצ'י. בציור מופיעה מונה ליזה וכרקע לדמותה השלווה צייר ליאונרדו נוף ובו שברי סלעים, שבילים מתפתלים וערוצי נחלים.
המונה ליזה, כאחת מיצירות האמנות המפורסמות ביותר בעולם אם לא המפורסמת שבהן, משמשת השראה לאין-ספור יצירות פופ, אוונגרד, מוזיקה וספרות.
תוכן עניינים |
[עריכה] ציור התמונה
מונה ליזה היא למעשה ליזה די נולדו גארארדיני, אשתו של סוחר בדים מפירנצה בשם פראנצ'סקו די זאנובי דל ג'וקונדו, הפכה באמצעות כשרונו של לאונרדו דה וינצ'י לדמות מוכרת בעולם כולו, לאחר שהאמן הנציח את דיוקנה ביצירה הקרויה על שמה, בתחילת המאה ה-16. על-פי שם המשפחה שניתן לה עם נישואיה, הציור ידוע גם בשם "לה ג'וקונדה" (שמו באיטלקית).
ב-1503 הזמין דל ג'וקונדו מלאונרדו דיוקן של אשתו לרגל הולדת בנם השני ומעברם לבית חדש. מספרים כי במהלך ציור הדיוקן הזמין לאונרדו נגנים, זמרים וליצנים על מנת שתחייך בדיוקן בשונה מדיוקנים אחרים מאותה תקופה שנראו קודרים ועגמומיים. לאחר שסיים את הציור לא מסר אותו לאונרדו למזמין הציור, אלא המשיך לעבוד עליו למעלה מ-10 שנים תוך שהוא משפץ ומשנה את הציור עד שהוא הופך לרחוק מהדיוקן המקורי.
ב-1519 מת לאונרדו בעמק הלואר שבצרפת, שם שהה כבן חסות של מלך צרפת פרנסואה הראשון. פרנסואה הראשון רכש לעצמו את התמונה מאחד מתלמידיו של לאונרדו וכך התווסף הציור לאוסף המלכותי שהפך בתקופה מאוחרת יותר לאוסף הלאומי הצרפתי. התמונה מוצגת כיום ב"סל דז אטה", מוזיאון הלובר בפריז מאחורי זכוכית משוריינת עם חיישני אזעקה, לאחר שבמשך השנים היו מספר נסיונות לגנוב או להשחית אותה.
ב-21 באוגוסט 1911 ניצל צבע איטלקי בשם ויצ'נצו פרוג'ה שהועסק בלובר העדר שמירה על מנת לגנוב את המונה ליזה. בנובמבר 1913 יצר פרוג'ה קשר עם סוחר עתיקות מפירנצה וביקש למעשה להחזיר את התמונה לידיים איטלקיות תמורת סכום של חצי מיליון לירות לצורך כיסוי ההוצאות. במבצע משטרתי נתפסו הגנב והתמונה. ממשלת איטליה הואילה להחזיר לידי צרפת את התמונה לאחר שזו הופיעה במוזיאונים במילנו, פירנצה, ורומא. על הגנב נגזר עונש של שנה בלבד בשל גל אהדה ציבורי על שהחזיר את התמונה למולדתה. ב-4 בינואר 1914 הוחזרה המונה ליזה אחר כבוד למושבה בלובר לאחר שהשתתפה גם במספר חגיגות בצרפת. פרשה זו הסעירה למשך מספר שבועות את צרפת ואיטליה והביאה למעשה את סיפורה של המונה ליזה לידיעת הקהל הרחב, דבר שהוסיף לפופולריות של היצירה ומיצב אותה כאחת מיצירות האמנות המפורסמות ביותר.
המונה ליזה היא אחד הציורים המפורסמים בעולם, בשל משחקי האור והצל, והרקע הנראה כלקוח מהאגדות.
[עריכה] ניתוח
התמונה היא ציור שמן על עץ צפצפה גודל התמונה הוא 77 על 53 ס"מ.
מן ההיבט האמנותי מראה התמונה את תפיסת ה"ספומאטו" (לכלות בעשן באיטלקית) במלוא שלמותה. התמונה נבנתה על ידי שכבות דקות רבות של צבע. הבעת הפנים של "מונה ליזה" מעסיקה אמנים ומבקרי אמנות כבר מאות בשנים. כמו כן, הצליח ליאונרדו להגיע בתמונה לנוסח הסופי של הצגת תנועת הידיים, מוטיב ששקדו עליו ציירים רבים לפניו.
חיוכה המסתורי של מונה ליזה זכה לפרשנויות רבות. חיוך זה הוא המשווה קסם רב להבעתה של מונה ליזה ורבות נכתב עליו. זיגמונד פרויד טען שהחיוך משקף את משיכתו הארוטית של לאונרדו לאמו האהובה. אחרים תיארו חיוך זה כתמים ומפתה כאחד.
כמו כן עיניה של מונה ליזה מסתכלות היישר אל הצופה מכל כיוון שממנו יתבונן, מה שיוצר קשר מיידי בין הצופה ליצירה. מבט ישיר זה של אישה אל הצופה באשר הוא מהווה חידוש לאותם ימים.
מיתוס נפוץ סביב המונה ליזה הוא שלמעשה הציור הוא דיוקן עצמי של לאונרדו דה וינצ'י שצייר את עצמו בצורה נשית.
השערה נוספת לגבי הציור הגיעה בשנת 2006, צוות מומחים קנדים בחן את הציור על ידי טכנולוגיה תלת ממדית מיוחדת באור אינפרה-אדום. הטכנולוגיה חשפה את השכבות הנסתרות של הציור ובאחת מהן נחשף סוג של צעיף ששימש בתקופת הציור נשים בזמן ההריון או סמוך להולדת התינוק, השערה זו יחד עם העובדה שהציור הוא לכבוד הולדת הבן השני מאשרת את מועד ציור התמונה (שנת 1503).
[עריכה] גרסאות לציור
[עריכה] L.H.O.O.Q
ב-1919 הוסיף מרסל דושאן שפם וזקנקן-תיש קטן ל"מונה ליזה" בטכניקת רישום או שירבוט בעפרון, במסגרת פעילותו באסכולת הדאדא. בתחתית העבודה רשם דושאן את האותיות ".L.H.O.O.Q", צירוף שהפך לשמה של היצירה. כשמבטאים את שמות האותיות בצרפתית מתקבל המשפט "חם לה בטוסיק". באקט זה היה משום "דירדור" מעמדי של יצירתו הקלאסית של דה וינצ'י.
בחירת ציור ה"מונה ליזה" לא הייתה מקרית, אלא בשל היותה סמל האמנות הקלאסית והיצירה המפורסמת ביותר בעולם המערבי. היצירה הופצה כרפרודוקציה (שיעתוק טכני) באמצעות גלויות. גרסתו של דושאן הייתה חלק מסדרת עבודות שבאו לקעקע נורמות של אמנות בפרט - ושל נורמות חברתיות בכלל - מצד הצייר כמייצג זרם של מחאה.
".L.H.O.O.Q" הוצגה על פי רוב כרפרודוקציה ולא כיצירת אמנות "מקורית". ההדפסה הראשונה של העבודה הייתה בחודש מארס 1920, על גבי שער מגזין שנקרא "391", אותו ערך פראנסיס פיקביה. פיקביה, בהכינו גירסה "משלו" לעבודה עבור המגזין, שכח לצייר את זקנקן התיש של המונה ליזה, ושרבט רק את השפם. בשנת 1964 הוציא דושאן לאור מהדורה צבעונית מחודשת של היצירה, אשר כללה 35 עותקים ואשר יועדה בעיקר לתצוגות מוזיאליות.
[עריכה] קישורים חיצוניים

