היסטוריה של חיל ההנדסה הישראלי

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

חיל ההנדסה הישראלי
סמלי חיל ההנדסה
חיל ההנדסה בצה"ל
ראו גם

חיל ההנדסה הישראלי הוקם ב-1947 והשתתף מאז בכל מלחמות ישראל, במבצעים רבים שנערכו בין המלחמות ובכלל פעילות הבטחון השוטף. מאמר זה יפרט באופן מורחב את ההיסטוריה של חיל ההנדסה, הקמתו ובניין הכוח, ופועלו במלחמות ישראל.

תוכן עניינים

[עריכה] הקמה

חיל ההנדסה הוקם על בסיס כוחות ההנדסה, הבנייה והחבלה של ההגנה והיה מבוסס על אנשי החטיבה היהודית ששירתו בחיל ההמהנדסים המלכותיים של בריטניה.

כבר בההגנה, הארגון הצבאי של היישוב היהודי הציוני, הוכנו התשתיות שיהוו בסיס לחיל ההנדסה. המחלקות בהגנה שעסקו בהנדסה צבאית היו:

בדצמבר 1947 קרא אליו דוד בן-גוריון את עמנואל שחר, קצין ששירת בפלוגת השדה של "המהנדסים המלכותיים" בבריגדה היהודית והורה לו להקים כוח הנדסה שישרת את הצבא העברי ויסייע למאמצי ההגנה והפריצה במלחמה העתידה להתרחש. לשון פקודתו הייתה: "אנו עומדים בפני תקופה שבה כל ישוב וישוב יזדקק לסיוע הנדסי להתבצרות. קומו ועשו המלאכה!"

שחר גייס לחיל עשרות אזרחים ששירתו כמהנדסים במסגרות אזרחיות וכן מאות יהודים ששירתו בחיל ההנדסה הבריטי ("המהנדסים המלכותיים") ורכשו שם מיומנות הנדסית מתקדמת. בסיס זה תוגבר ביוצאי הפלמ"ח ובמאות מגויסים חדשים שלמדו מהוותיקים תוך כדי לחימה.

בתחילת דרכם, פעלו כוחות ההנדסה במסגרת "שירות ההנדסה", ואילו "שירות האיכסון" פעל במסגרת נפרדת. "שירות ההנדסה" הפעיל מחלקת חבלה, מחלקת ביצורים (שלא כללה ציוד כבד, אלא התבססה על עבודה ידנית) וכן מחלקת צמ"כ (ציוד מכני כבד). כלי הצמ"ה הושגו במגוון דרכים: חלק הושאלו מחברות אזרחיות גדולות כמו סולל בונה, ואחרים נלקחו ממה שנטשו הבריטים וצבאם. מחלקות, כיתות ואף מהנדסים בודדים סופחו לכוחות הלוחמים ופעלו במקומות שבהם נדרשו במגוון תחומים: הסוואה, התבצרות, גישור, פינוי מוקשים, חבלה ועוד. "שירות האכסון" היה אחראי על בניית בסיסים ומוצבים, תחזוקת תשתיות צבאיות ואזרחיות והתאמת תשתיות הצבא הבריטי לצרכי צה"ל.

[עריכה] חיל ההנדסה במלחמת העצמאות

אנדרטת "דרך הגבורה" (דרך בורמה) לזכר חללי חיל ההנדסה
הגדל
אנדרטת "דרך הגבורה" (דרך בורמה) לזכר חללי חיל ההנדסה

במלחמת העצמאות כוחות הנדסה פוצצו גשרים על נהר הירדן ובצפון עזה ובכך בלמו את התקדמות הכוחות הערביים (ירדן, מצרים וסוריה) אל עבר העורף האזרחי של ישראל, אך עיקר תהילתם באה להם בזכות פריצת הדרך לירושלים הנצורה ("דרך בורמה"). אירוע זה הונצח באנדרטת ה"רְמָחִים" שהוקמה בדרך העולה משער הגיא וכן באנדרטת "דרך הגבורה" סמוך ליער חולדה (יער הרצל) שם מושבעים טירוני חיל ההנדסה עד היום.

בחזית הדרומית, חיל ההנדסה ביצר את יישובי הנגב ובנה מערכת מכשולים שהקשתה על פלישת כוחות השריון המצריים מספיק כדי שיעדיפו לעקוף את המכשולים והיישובים כשיכלו במקום לנסות לפרוץ דרכם. בנוסף, חיילי חיל ההנדסה סיפקו ציוד ומים ליישובים המתבצרים בדרום ולכוחות צה"ל שנלחמו על הנגב.

רק באפריל 1948 הוקם בית הספר להנדסה קרבית, שתפקידו הכשרה מסודרת של פלסים. בסוף מלחמת השיחרור אוחדו שני השרותים - "שרות ההנדסה" ו"שרות האכסון" ל"חיל הנדסה". הפיקוד העליון קבע, כי חה"ן הוא הגוף, אשר באמצעותו יבצע הצבא את משימותיו בשטח ההנדסה הצבאית - "החל בפעולות קרביות, שבהן תפקידיו משתלבים ומשלימים את פעולות שאר החילות, דרך פעולות חבלה, סילוק פצצות, ביצורים והעלמה (הסוואה), וכלה בטיפול בתנאי קרב בדרכי תעבורה, באספקת מים וחשמל וכו'".

אל"מ עמנואל שחר שהקים את החייל, היה מפקדו הראשון ועסק בהקמת הבסיס לחיל הנדסה מודרני. בשנת 1954 סיים את תפקידו ופרש מן הצבא.

[עריכה] חיל ההנדסה במבצע קדש

[עריכה] בין המלחמות

תמונה:Assault bridges.gif
טנק גישור מודרני פורש גשר מעל מכשול מים בעת אימון

בין מלחמת העצמאות למבצע קדש עסק חיל ההנדסה בביצור הגבולות, ירושלים ויישובי הספר מפני מסתננים (פדאיון) והפגזות אויב. בירושלים גם פינה חיל ההנדסה מוקשים שהטמין הלגיון הערבי בהר ציון.

בנוסף, תכנן ובנה חיל ההנדסה מספר פרויקטי בנייה לאומיים ואזרחיים, אשר אפשרו לו לצבור ניסיון ובו בזמן סייעו לישראל להשלים פרויקטים לאומיים גדולים באזורי עימות. בין פרויקטים אלו היו:

[עריכה] הפריצה לסיני

במבצע קדש (1956), כוחות הנדסה, ובייחוד מפעילי צמ"ה, פרצו והכשירו דרכים לכוחות השריון והארטילריה של צה"ל וגררו רכבים ותותחים תקועים באמצעות דחפורים וטרקטורים. על פעילותו המסורה במלחמה זכה חיל ההנדסה למכתב הוקרה מהרמטכ"ל דאז משה דיין.

כתצאה ממלחמה זו, נפל בידי החיל הדל באמצעים שלל רב של ציוד מכני הנדסי מצרי, חומרי בניה, נשק, תחמושת וחומרי נפץ. במבצע "לקט" הוטל על חיל ההנדסה לאסוף ולפנות את הכלים השמישים לשטח ישראל. הכלים הובלו במשאיות, בגררים, ברכבת ואף דרך הים. כלי הצמ"ה, שהיוו חלק רב מהכלים, פונו בנסיעה עצמית ושופצו לאחר מכן.

[עריכה] מבצע "עמורה"

בשנת 1957, אחרי שהוחלט על נסיגה מסיני, החליטו בצה"ל על מבצע "עמורה" להרס התשתית הצבאית בסיני, מתוך הבנה שכל מה ישאר בסיני ישמש את המצרים בהתקפתם הבאה על ישראל. את ההריסה ביצעו גדוד "אסף" (601) של חיל ההנדסה, אנשי בהל"צ, חטיבת גולני וחטיבה 7. הלוחמים - הכוללים פלסים, חבלנים, מומחי הריסה ומפעילי צמ"ה - פוצצו את שדות התעופה ואת בסיסי הצבא המצרי, הרסו מאגרי דלק ותחמושת תת-קרקעיים, עקרו קווי כוח ומסילות ברזל ו"חרשו" 750 ק"מ של כבישים באמצעות קרס ה"רוטר" (מעקר) שמותקן בירכתי הדחפור. בעבודה מאומצת (של כ 20 שעות ביממה) הצליחו לוחמי החיל להרוס את כל המטרות שהוקצו לו בזמן הנקוב (לפני החזרת חצי האי סיני לידי המצרים). על כך קיבל גדוד אסף צל"ש גדודי - הראשון מסוגו בצה"ל.

[עריכה] חיל ההנדסה במלחמת ששת הימים

בתקופת ההמתנה ואי-הודאות שלפני פרוץ מלחמת ששת הימים הוטל על חיל ההנדסה לבצר את גבולות ישראל מפני מתקפה מאוחדת של צבאות ערב. רוב המכשולים (מוקשים, תעלות ומחפורות) מוקמו בחזית הדרומית, שם גדוד הנדסה תחת פיקודו של סא"ל זליג לבנון (וייס) הניח מעל 12,000 מוקשי נ"ט והכין מאות מחפורות לכלים של צה"ל.

[עריכה] חזית הדרום

בפרוץ המלחמה הוטל על חיל ההנדסה להכשיר במהירות את הדרך מניצנה לאום-כתף. חיל ההנדסה השלים את המשימה תוך שעה וחצי. לכניסתם המוקדמת של כוחות השריון לאזור הייתה חשיבות רבה בקרבות עם חיל השריון המצרי. כוחות ההנדסה התקדמו בד בבד עם כוחות השריון ששעטו בסיני, פתחו צירי תנועה והכשירו דרכים עבורם. דחפורים הסיטו רק"מ וטנקים פגועים מן הדרך. אלו נלקחו אחר כך כשלל והוסבו לשימוש צה"ל. כוחות ההנדסה פרצו שדות מוקשים וחילצו טנקים ישראלים פגועים. בשוך הקרבות בחזית הדרום, סלל חיל ההנדסה דרכים ופינה מוקשים שהותירו אחריהם המצרים.

[עריכה] חזית המרכז

לוח לזכר פעילות חיל ההנדסה בירושלים, בלוח - שנמצא בשער ציון - כתוב: "שערי החומה נפרצו, עמדות האויב נותצו, והעיר פונתה ממוקשים על ידי גדודי חיל ההנדסה פיקוד מרכז. סיוון תשכ"ז, יוני 1967."
הגדל
לוח לזכר פעילות חיל ההנדסה בירושלים, בלוח - שנמצא בשער ציון - כתוב: "שערי החומה נפרצו, עמדות האויב נותצו, והעיר פונתה ממוקשים על ידי גדודי חיל ההנדסה פיקוד מרכז. סיוון תשכ"ז, יוני 1967."

בחזית המרכז, נטל חיל ההנדסה חלק משמעותי בלחימה. כוחות ההנדסה של פיקוד המרכז פרצו את חומות ירושלים, הרסו את עמדות הירדנים ופינו את המוקשים מרחבי העיר. אולם הקרב הידוע ביותר של חיל ההנדסה בחזית זו היה הקרב על עמק הדותן. ב 5 ביוני הוטל על כוחות השריון לכבוש את עמק דותן שנמצא מדרום לג'נין וחיבר בין העיר לשכם. במהלך הקרב, נודע כי חטיבה ירדנית הגיעה לעמק והכוחות שבו היו בסכנה. לרוע מזלם, חלק מהטנקים נתקעו ולא היה אפשר להפקירם. סרן אהרון טנא, מפקד כח ההנדסה של חטיבה 45, התנדב לעזור לטנקים התקועים. כוחות ההנדסה חילצו את הטנקים תחת אש כבדה והמשיכו במשימתם למרות האבדות הקשות שספגו. בנוסף לחילוץ הטנקים הם פוצצו מספר גשרים ושדות מוקשים בסביבה ואף נלחמו ככוח חרמ"ש לצד הטנקים. המשימה הושלמה אך לחיל ההנדסה נפלו 12 חיילים ועוד 16 נפצעו קשה. על אחוות הלוחמים, האומץ והמסירות שגילו לוחמי הגדוד בקרב קיבלו 5 חיילים שהשתתפו בו צל"ש.

אחרי הקרב על עמק דותן, החל חיל ההנדסה במבצעים לפיצוץ הגשרים שעל נהר הירדן על מנת לבודד את הכוחות הירדנים בגדה המערבית, למנוע הגעת תגבורת של כוחות ירדנים וחטיבה עיראקית משוריינת שעשתה את דרכה לירדן. ב 8 ביוני פוצץ חיל ההנדסה את גשרי דמיה. היו אלה שני גשרים גדולים, האחד מבטון והשני מברזל. חבלני הכוח השתמשו במאות ק"ג חומר נפץ על מנת להשמיד כל גשר. פיצוץ הגשרים הללו הצליח מעל ומעבר למתוכנן והם הושמדו באופן שחסם את הירדן למעבר טנקים אפילו בצליחה מאולתרת. במקביל, פלוגת ההנדסה של "עוצבת הראל" פוצצה את גשר אלנבי, גשר בית הערבה וגשר מנדסה. אחרי המלחמה הוקם מעל הריסות גשר אלנבי גשר זמני מעץ כדי לאפשר מעבר של סוחרים בין שתי הגדות.

[עריכה] חזית הצפון

גם בחזית הצפון הכין חיל ההנדסה רשת מכשולים גדולה על מנת למנוע פלישה סורית. מערכת ההגנה זו כללה כ 25000 מוקשי נ"ט בנוסף לתעלות ומחפורות. ברם, השמדת חיל האוויר הסורי ביום הראשון למלחמה והצורך לכבוש את רמת הגולן ולטהרה מארטילריה הוביל מהר לשינוי המשימות שהוטלו על חיל ההנדסה מביצור לפריצה.

חיל ההנדסה הכין כבר לפני המלחמה תוכניות לפריצת צירים לרמת הגולן. תוכניות אלה לקחו בחשבון את הקשיים האדירים שמציבה משימה זאת: צוקים גבוהים ותלולים עשויי בזלת שעליהם יושבים תותחים סוריים. כוחות ההנדסה של סא"ל אריה גולן והמג"ד אבישי כץ הובילו את פריצת כוחות השריון לרמת הגולן, למרות ההפגזה הסורית הכבדה.

בסך הכול נפרצו חמישה צירים (מצפון לדרום):

  • דרך מדרום לתל-עזזיאת, בואכה תל פאחר.
  • דרך גבעת האם - תל אבו חנזיר.
  • ציר שלישי נפרץ בגיזרה המרכזית, באזור גונן - דרבשיה.
  • ציר האון - תאופיק - אל חמה (כיום חמת גדר).
  • ציר אל-כורסי - ג'קופיה, לאורך הכנרת ובניצב לה.

את פריצת הצירים דרך הרי הבזלת ביצעו מפעילי הצמ"ה, שהפעילו דחפורים וטרקטורים שרובם לא היו ממוגנים. הם ביצעו את הפריצה תחת הפגזה קשה ובמהלכה, בנוסף לפריצת הדרך, גם פינו מוקשים ונפלי תחמושת. פריצת הצירים חייבה גם לחימה מצד הפלסים. במהלך פריצת הציר ליד מוצב תל-חמרה התברר שהסורים תפסו אותו מחדש ופלסי חיל ההנדסה נאלצו להסתער על המוצב ולכבוש אותו על מנת לאפשר לדחפורים להמשיך להכשיר את הציר.

לאחר שנפרצו הדרכים וכוחות צה"ל עלו לרמה, המשיך חיל ההנדסה בהכשרת דרכים לרכבים כבדים ולמשאיות. בעוד כלי הצמ"ה עובדים בתוואי, עמלו פלסים בניקוי שוליו מן המוקשים שזרעו הסורים לאורך כבישי הגולן. בכך הבטיח חה"ן תנועה בטוחה בצירים, שהיו עמוסים לעייפה.

בתום המלחמה, החל חיל ההנדסה לבצר ולמקש את רמת הגולן, לסלול דרכים אל מקומות אסטרטגיים ברמה ולהקים ביצורים לכוחות צה"ל. חברות אזרחיות, שעבדו תחת פיקוח חה"ן, הקימו גדר מערכת ובנו תשתיות לבסיסים צבאיים לצרכי כוחות צה"ל ברמה. כמו כן, הקים חיל ההנדסה, בסיוע חברות אזרחיות, רשת מים חלופית לבסיסי ויישובי הגולן, על מנת שלא להיות תלויים במים שמגיעים מסוריה ולבנון (פעולה שהוכיחה את עצמה בהמשך). כמו כן, נפרצה דרך רחבה יותר אל מוצב החרמון.

אחרי המלחמה פעל חיל ההנדסה לבניית ושיפוץ גשרים מעל נהר הירדן. חלק מהגשרים הירדנים פורקו והוחלפו בגשרים חדשים וטובים יותר. בין הגשרים שהקים חיל ההנדסה מעל הירדן ניתן לציין את גשר הבניאס, את גשר בנות יעקב, את גשר שפך הירדן ואת גשר "הפקק".

[עריכה] העורף וסיוע כללי

יחידת סילוק הפצצות של חיל ההנדסה הייתה גם היא פעילה מאוד. ירושלים ויישובי קו התפר הופגזו בארטילריה והופצצו בידי חיל האוויר הירדני וחיל האוויר העיראקי שהטיל כ-16 פצצות ברזל של 250 ק"ג TNT ממטוסי טופולב Tu-16, שחלק מהן לא התפוצצו והיה צורך לנטרלן למען בטחון הציבור. פצצה אחת נפלה בכביש פתח תקווה-בית ליד וניטרולה דרש מאמץ מיוחד, שלבסוף הוכתר בהצלחה. בסך הכול סילקו אנשי היחידה כ-28 טון פצצות בחזית הצפון, 7.5 טון פצצות במרכז ו-2.5 טון פצצות בחזית הדרום.

חיל ההנדסה גם נדרש לדאוג לכשירות המבצעית של שדות התעופה של חיל האוויר הישראלי ולהיות מוכן לתיקונים מהירים של מסלולי ההמראה והנחיתה במקרה שיופצצו. עם התקדמות המלחמה, החל חיל ההנדסה להכשיר שדות תעופה חדשים ולהשמיש שדות תעופה שנכבשו מהערבים, לשימוש חיל האוויר הישראלי.

[עריכה] חיל ההנדסה במלחמת ההתשה

[עריכה] בחזית הדרומית

ב-7 במרץ 1969 החלו המצרים בהפגזה ארטילרית רצופה על מעוזי קו תעלת סואץ (קו בר לב). ההפגזה נמשכה כ-16 חודשים רצופים ומטרתה הייתה לגרום לנטישת המעוזים הישראלים. בצה"ל הוחלט להחזיק את המעוזים בכל מחיר ועל חיל ההנדסה הוטל להקים מהר ככל האפשר ביצורים שיחזיקו מול ההפגזה הכבדה של המצרים. תחת הפגזה כבדה, החל חיל ההנדסה להקים את קו בר לב, קו הביצורים לאורך תעלת סואץ. חלק נכבד מעבודות הביצורים נעשו תחת אש כבדה, כאשר מפעילי הצמ"ה והדחפורים הרימו סוללות עבר, חפרו שוחות ותעלות נ"ט. במקביל, אנשי מחלקת הביצורים של החיל בנו עמדות מחופרות (בונקרים) והניחו מעליהם שכפ"צ (שכבות פיצוץ) שהיו מורכבים מפסי רכבת מברזל שהוצמדו בחזקה למשטח אחד (אילתור שהתברר כהצלחה ביצורית)(הפסים עצמם פורקו משרידי מסילת הרכבת התורכית בנגב, וממסילת "רכבת העמק", והובאו לסיני). תודות לעבודתם המאומצת של אנשי חיל ההנדסה, הצליחו המעוזים להחזיק בהפגזות הכבדות והצילו חיים רבים. כאות הוקרה להקרבה ולמסירות האדירה של החיילים, ביום העצמאות תשכ"ט 1969 הוענק פרס בטחון ישראל לחיל ההנדסה (זה היה הפרס הראשון מסוגו בצה"ל).

ב-8 באוגוסט נכנסה לתוקפה הפסקת אש בת חודש, שאותה ניצל חיל ההנדסה לתיקון ושיפוץ המעוזים הפגועים וסתימת פרצות בגזרה הצפונית. בנוסף לעבודות הביצורים, לוחמי חה"ן לקחו חלק בפשיטות הנגד של צה"ל וחיבלו במספר רב של ציוד, אמל"ח ומתקני צבא מצרים. בסופו של דבר, עקב הנזק הרב שנגרם למצרים בהתקפות הנגד של צה"ל הם החליטו לא לחדש את ההפגזות.

[עריכה] בשאר החזיתות

למרות שהלחימה האינטנסיבית ביותר הייתה בחזית הדרומית, גם בחזית הצפונית ובחזית המזרחית לא שרר שקט. כוחות צה"ל נאלצו להתמודד עם התקפות מצד הפת"ח (ארגון טרור פלסטיני) וארגוני טרור שפעלו מלבנון בתמיכת הסורים. חיל ההנדסה פעל רבות להקמת ביצורים ומוצבים לחיילי צה"ל, ניקוי פצצות, מוקשים ומלכודות סוריות וכן בבניית חסימות ותעלות שנועדו למנוע הסתננויות. במקביל, הצטרפו לוחמי חיל ההנדסה לפשיטות נגד, פלסו את הדרך לשאר הכוחות והשמידו תשתיות טרור וצבא של האויב:

  • ביוני 1969 פוצצו חיילי חה"ן את תעלת הע'ור הירדנית על מנת להרחיק את המחבלים ואת האוכלוסייה בקרבה פעלו והסתתרו מהגבול.
  • ב 12 במאי 1970, בלבנון, פוצצו חיילי חה"ן 33 בתים, בונקרים ועמדות בארבעה כפרים לבנוניים.
  • ב 26 ביוני 1970, פוצצו חיילי חה"ן 6 מוצבים סוריים, כמה סוללות ארטילריה וסייעו בהשמדת 30 טנקים סורים.

בנוסף לכך, הכינו חיילי חיל ההנדסה אמצעי בלימה בגבולות, כגון חסימות ותעלות נ"ט. בעקבות ריבוי פעולות הטרור בגבול המזרחי, החלו חיל ההנדסה להדריך את יישובי הספר בזיהוי מטעני חבלה ומוקשים על מנת שיוכלו לזהות את הסכנה ולהימנע ממנה.

[עריכה] חיל ההנדסה במלחמת יום הכיפורים

במלחמת יום הכיפורים, שפרצה בהפתעה ב-6 באוקטובר 1973, ביצעו לוחמי חיל ההנדסה פריצות רבות תחת אש והפגזות מסיביות. כלי הצמ"ה כללו טרקטורים ודחפורים שרק מעטים מהם היו משוריינים. רכבי ההנדסה היו זחל"מים, חלקם ממוגנים באופן חלקי בלבד. הפלסים שהיו בחזית פעלו תחת אש וכמעט ללא מיגון, מה שגרם להם לאבדות כבדות. יחידת סילוק הפצצות של חיל ההנדסה הועסקה רבות בפינוי פצצות, מוקשים, נפלי תחמושת ואף פצצות השהייה ממולכדות. במהלך המלחמה פיתחה היחידה שיטות חדשניות לטיפול בפצצות שכאלה וניטרלה עשרות מהן בהצלחה.

למרות זאת, חיל ההנדסה היה אחראי לרגעי המפנה במלחמה:

  • כוחות ההנדסה הקימו סוללות וגשרים שאיפשרו את צליחת תעלת סואץ. האלוף אריאל שרון פיקד באופן אישי על הדחפורים שפרצו את סוללות העפר ועל מאמצי הגישור. צליחת התעלה הייתה שלב מכריע במלחמה ולמעשה הביא לכניעת הצבא המצרי על ידי כיתור הארמיה השלישית.
  • בחזית הצפונית, מערכת המכשולים שבנה חיל ההנדסה סייעה בבלימת הסורים, וכוחות חה"ן הובילו את הדיפת הסורים תוך פריצת הדרך לכוחות השריון. בחרמון, מפעילי הצמ"ה של חה"ן פרצו דרך למוצב החרמון ודחפור די-9 ישראלי אף הצליח לפרוץ דרך לשיא החרמון (הפסגה הגבוהה ביותר ברכס החרמון) לפני הסורים (בכך הוא נהייה כלי הרכב הממונע הראשון שהגיע לשיא החרמון). את מוצב החרמון כבשו חיילי חטיבת גולני.

[עריכה] הקרבות ברמת הגולן

בפרוץ המלחמה, היו ברמת הגולן רק מעט כוחות הנדסה. בימים שלפני המלחמה, מפקד ההנדסה של פיקוד צפון, אל"מ משה פלד (חדד), ראה את הנולד והחל בארגון כוחות וציוד קרבי. הכוחות החלו בבניית מכשולים רבים בדמות הרחבת תעלות נ"ט והטמנת חגורות מיקוש לאורך צירי הפריצה. יומיים לפני המלחמה, גם צוערי בית הספר להנדסה צבאית (בהל"צ) נקראו להטות שכם למשימה. מערכת המכשולים שבנה חיל ההנדסה ברמת הגולן תרמה רבות לבלימת הכוחות הסורים ועיקבה את התקדמותם בשעה שכוחות השריון הישראלים בגולן עוד היו מעטים ומדוללים מידי.

ב-9 באוקטובר, פרצו אוגדת רפול וחטיבה 7 את "הקו הירוק", כאשר יחידת ההנדסה האוגדתית ומהנ"פ צפון (מחלקת הנדסה פיקודית) פילסו להן את הדרך. את הכוחות הובילו דחפורי חה"ן, בראשם דחפורי D-9 שהיו הכלים המסיביים ביותר של החיל והכף הכבדה שלהם סיפקה להם הגנה חלקית מפני אש האויב שהומטרה עליהם לאורך כל מאמצי הפריצה.

אחרי כיבוש מוצב תל שאמס, הוטל על כוחות ההנדסה להפוך את הביצורים הסורים כנגדם. את הביצורים, שהופנו כלפי מערב, היה צריך להפנות כלפי מזרח. את עבודת הביצורים ביצעו 2 דחפורי D-9, פלסים וכלי צמ"ה נוספים תחת אש כבדה והמשיכו למרות ההרוגים.

[עריכה] פריצת הדרך לשיא החרמון

אחרי שוך הקרבות הגדולים ברמת הגולן וכיבוש מוצב החרמון הישראלי, היה צורך לטפל במוצב החרמון הסורי, ששלט מלמעלה על המוצב הישראלי. לשם כך היה צריך לפרוץ דרך אל המוצב הסורי והמשימה הוטלה על גדוד הצמ"ה ויחידה הנדסית פיקודית של פיקוד צפון. אתגר הפריצה היה קשה במיוחד, שכן הפלסים נאלצו להתמודד עם מספר אתגרים:

  1. סלע קשה וחזק, שקשה לחצוב בו.
  2. תוואי דרך צר והררי, סכנה גדולה ליפול לתהום.
  3. קור עז ושלג רב. דבר זה מגביר את סכנת ההחלקה וכן מקשה על פעולת הכלים והאנשים מחמת הקור.
  4. מיקוש שהטמינו הסורים.
  5. מארבים שביצעו לוחמי הקומנדו הסורי.

הפלסים הצליחו להתמודד עם כל האתגרים:

  1. חציבת הסלע נעשתה בידי דחפורי די-9 כבדים כאשר סלעים קשים במיוחד פוצצו באמצעות חומרי נפץ.
  2. הדחפורים עבדו בזהירות רבה ופילסו דרך ברוחב 5 מטרים.
  3. הובא ציוד מיוחד שהגן על החיילים, הכלים והדלק מפני קיפאון.
  4. המוקשים פונו בידי הפלסים.
  5. לוחמי הצמ"ה היו מוכנים לכך ובזכות ערנותם היו מוכנים למארבים ואף לקחו בשבי 8 אנשי קומנדו סורי.

הדרך הושלמה בהצלחה ואפשרה לכוחות צה"ל להעביר אספקה למוצבים גם באמצעות כלי רכב ולא רק באמצעות מסוקים.

כעבור מספר שבועות כוסתה הדרך בשלג כבד וחיל ההנדסה נקרא שוב לפלסה. בעזרתם של אנשי מע"צ וציוד מיוחד לעבודה בקור עז שהותקן על כלי הצמ"ה ומעילים מחממים שסופקו למפעילים - גם מאמץ זה הוכתר בהצלחה. אחרי בניית הדרך הקים חיל ההנדסה בונקרים, ביצורים ותשתיות במוצב הישראלי ובמוצבים הסורים שנכבשו. העבודה נעשתה מהר יותר מן הצפוי, למרות שבחלק הזמן היא נעשתה תחת הפגזות סוריות.

באפריל 1974, החלו הסורים בהכנת נתיב לטנקים אל שיא החרמון. שיא החרמון היא הפסגה הרמה ביותר של רכס הרי החרמון ומתנשאת לגובה של 2814 מטר מעל פני הים. על חיל ההנדסה היה עתה להיאבק לא רק כנגד תנאי הדרך הקשיים, אלא גם כנגד הזמן, כאשר פלסי ומפעילי הצמ"ה התחרו נגד הסורים מי יגיע ראשון לפסגה. דחפור די-9 פרץ את הדרך, כשאחריו שופלים ומפלסות המשלימות את פינוי השלג, ונגמ"ש M-113 שאבטח את העבודות. ניסיונם הרב של מפעילי הצמ"ה ונחישותם, אפשר להם להשיג במירוץ את הסורים, והדי-9 הישראלי שהוביל את הפריצה היה הכלי הממונע הראשון שהגיע לפסגת החרמון. בעקבות מאמצי תיווך של האו"ם הוצב בפסגה כוח בינלאומי והוא יצא מרשותם של הסורים.

למידע נוסף: פריצת הדרך לחרמון, סקירה + כתבה מעיתון "במחנה"

[עריכה] הקרבות בסיני

חיל ההנדסה ניסה להקים מספר מתקני הצתה לאורך התעלה, שייצרו חומת אש וימנעו צליחה מצרית. ניסויים במתקנים כאלה נעשו עוד ב-1970 אך לא עלו בהצלחה. למרות זאת, הוקמו מספר מתקני הצתה ומתקני דמה, וזאת לצורך הטעייה. ביום שישי ערב המלחמה נשלח צוות של יחידת הפיתוח של חיל ההנדסה, יפת"ח להכין את המתקנים להצתה. בעת הצליחה עצמה, לא הצליחו הפלסים להפעיל את המתקנים בזמן עקב עיכוב אישור מהדרג הפיקודי הגבוה. בלית ברירה, עזרו הפלסים למעוזים בהתבצרות אך לנוכח היתרון המספרי המכריע של המצרים, לא יכלו למנוע את הצליחה. הצוות נפל בשבי המצרים יחד עם חילי המעוז בו שהו. למרות זאת, מבצע ההטעייה הצליח בחלקו והמצרים הקצו כוחות למעקב ונטרול מתקני ההצתה. במהלך הקרבות בסיני, עזרו כוחות ההנדסה לחלץ טנקים פגועים, לפנות שדות מוקשים ואף להילחם שכם אל שכם עם הטנקים והחי"ר בתור חרמ"ש.

אחרי שנבלמה ההתקפה המצרית, המאמץ העיקרי של כוחות ההנדסה היה להכין את מערך הגישור והצליחה ולפרוץ כמה שיותר מהר דרך אל התעלה.

[עריכה] צליחת התעלה

ערך מורחב – מבצע אבירי לב

צליחת התעלה היה אחד מרגעי המפנה וההכרעה החשובים במלחמה. בעקבות הצליחה התאפשרו ניתוקם של קווי האספקה המצריים וכיתור הארמיה השלישית, דבר שאילץ את המצרים להיכנע. צליחת התעלה אפשרה גם לכוחות צה"ל להכנס לעומק שטח מצרים, ואף להגיע לנקודה שמרחקה 101 ק"מ מעיר הבירה קהיר. צליחת התעלה לא הייתה מתאפשרת לולא חיל ההנדסה שהתכונן אליה כבר מסוף מלחמת ששת הימים והכשיר צוות וציוד עוד ב 1967. מספר ימים לפני פרוץ המלחמה, נכנס חיל ההנדסה לכוננות צליחה והצליח להכשיר את רוב הציוד והאנשים למבצע המורכב והמסובך. הצליחה בוצעה ביחד ובשיתוף פעולה עם חיל השריון הישראלי, שעזר בהובלת הגשרים, במאמצי הגרירה ובחיפוי באש על הפלסים בעת עבודתם. מבצע צליחת התעלה כונה בצה"ל מבצע "אבירי לב".

[עריכה] ההכנות למבצע הצליחה

"תמסח" (ז'ילואה)
הגדל
"תמסח" (ז'ילואה)

אחרי מלחמת ששת הימים החזיק צה"ל בכל הגדה המזרחית של תעלת סואץ. מאחר שסכנת המלחמה עם מצרים לא חלפה כליל, נאלץ חיל ההנדסה להתכונן לאפשרות שיצטרך לצלוח את התעלה. יתרה מכך, צה"ל ביסס את תורת הלחימה שלו בדרום על כך שצליחת התעלה תהיה מהלך מכריע שיסכל כל התקפת אויב. כבר בשנת 1967 החל צה"ל לחפש אמצעי גישור וצליחה שיתאימו למטרותיו. ברם, עקב סירוב של רוב מדינות המערב לספק לישראל ציוד צליחה, רכש צה"ל, ממפעל אזרחי בבריטניה מצופי "יוניפלוט", מהם בנה חה"ן דוברות. בנוסף, נרכשו מעודפי הצבא הבריטי עשרות גרוטאות של רכבים אמפיביים, בעלי יכולת נסיעה עצמית, יכולת צליחה, הובלת מטען על פני המים, (באמצעות מצופי גומי מתנפחים המותקנים בדפנות), וגישור, מסוג "ז'ילואה" (שכונו בצה"ל "תמסח"). חיבורם של שלושה "תמסחים" זה אל זה ופריסת המיסעות שעל סיפונם, איפשרה ליצור מעבורת במעמס של 60 טון. ה"תמסחים" שנרכשו היו במצב מעורער מאד, ונדרש שיפוץ מאסיבי כדי להשמישם. לפי פרסומי צה"ל, עלות ההשקעה ליחידה, הגיעה לסך כמיליון ל"י! במחירי אותה תקופה. מספר ה"תמסחים" ששופצו לא הספיק לגישור התעלה, ואפשר היה לעשות בהם שימוש רק כדוברות בודדות, או כמעבורות בלבד. ב 1968 החל חיל ההנדסה להכשיר את הצוות שיתפעל את הדוברות ולפתח עבורן תורת לחימה (תו"ל). את הדוברות הפעילו מספר גדודי מילואים:

  • גדוד להב - גדוד הדוברות
  • גדוד דוברות מילואים 630
  • גדוד מילואים תמסחים 634

כבר מתחילת 1968 החל חיל ההנדסה להתאמן באתר אימונים שבדרום הארץ, באגם מלאכותי שנחפר במידות התואמות את תעלת סואץ , שם תורגל מערך הדוברות והתמסחים בשילוב כוחות שריון, והפך להיות חלק מתורת הלחימה של חה"ן והשריון. חלק מן האמצעים שימשו את צה"ל בהצלחה גם בחציית נהר הירדן במהלך פעולת כראמה. בנוסף נרכשו סירות גומי לצליחת מכשולי מים של כוחות קומנדו וחיל חלוץ שיתחילו בטיהור הצד השני של המכשול ויעזרו בהקמת הגשר מהצד השני. עבור דוברות היוניפלוט הכבדות - ששקלו למעלה מ-60 טון כל אחת -היה צריך לפתח אמצעי תובלה שיעבירו אותן אל שפת התעלה. צוותי הפיתוח של חיל ההנדסה ייצרו והרכיבו גלגלים מיוחדים לדוברות, כאשר תו"ל שפותחה ייעדה לטנקים את תפקיד הגרירה של הדוברות אל אתר הצליחה. לדוברות חוברו גם יחידות הנעה חיצוניות, שאיפשרו הנעת הדוברות על פני המים וחיבורם האחת לשנייה באמצעות פינים לשם יצירת משטח גשר רציף, ללא צורך בשימוש באמצעים חיצוניים. יחידות ההנעה היו מורכבות ממנוע בן 80 כ"ס, מדחף הטובל במים, ותא מפעיל מוגן. היחידות היו עצמאיות לחלוטין, וניתן היה להרכיבן ולפרקן בשלמותם מהדוברות בנקל. יחידות ההנעה העצמית איפשרו גם השטת מספר דוברות מחוברות, כשהן נושאות עליהן מספר טנקים, מצד אחד של התעלה לצידה האחר, מבלי להיעזר בסירות גרר.

ברם, מערך הדוברות וה"תמסחים" לא היה מספיק ליצירת נתיב שיאפשר מעבר מאסה קריטית של כוחות שיחצו את תעלת סואץ. הכלים היו פגיעים מדי, לא היה בהם די כדי להקים מספר נאות של גשרים באורך כ- 200 מטר (רוחב תעלת סואץ), והיה צורך באמצעי גישור נוספים כדי לעבות את מערך הצליחה. צוותי הפיתוח ההנדסי של חה"ן בפיקודו של תא"ל דוד לסקוב יחד עם אלוף ישראל טל פיתחו באותה עת את גשר הגלילים. גשר הגלילים היה גשר מודולרי שהורכב מגלילי פלדה גדולים, שחוברו באמצעות מסגרת שהיוותה את מיסעת הגשר. הגלילים שנועדו הן להסיע את הגשר למקומו, והן להוות את אמצעי הציפה, מולאו בקצף פלסטי כדי להבטיח ציפה גם במקרה של פגיעות פגזים או נק"ל. הגשר תוכנן מלכתחילה לגרירה בצירי התנועה באמצעות טנקים, כאשר עם ההגעה לשפת המים, ניתן להשיקו מהיבשה, באמצעות הטנקים הגוררים, שנרתמים לגשר ודוחפים אותו אל המים, ללא צורך במגע אדם שיעמוד חשוף על הגשר ויחבר חיבורים. גם גשר זה, תורגל ונבחן פעמים רבות באגם אתר האימונים. על פיתוח זה קיבלו תא"ל דוד לסקוב ואלוף ישראל טל את פרס ביטחון ישראל.

ציוד הגישור שנועד לצליחת התעלה היה מאוחסן באזור מחנה רפידים (ביר-גפגפה) שבמרכז סיני, והיה ערוך ומוכן לפריסה, באמצעות יחידות חה"ן המאומנות.

כתוצאה מההצטיידות מראש בציוד הצליחה, והאימונים המתאימים, היה חה"ן בפיקוד הדרום ערוך כראוי לצליחת התעלה, והעברת כוחות צה"ל לשטח מצרים - ובמלחמת יום הכיפורים, הועמדה יכולת הצליחה של צה"ל במבחן, בהצלחה מלאה.

למידע נוסף: אמצעי גישור וצליחה בצה"ל - פורום צבא ובטחון, פרש (כולל תמונות מצליחת התעלה)

[עריכה] מבצע "אבירי לב" (צליחת התעלה)

גשר הגלילים
הגדל
גשר הגלילים

כבר ב-13 באוקטובר החלו כוחות ההנדסה במאמץ להוביל את אמצעי הצליחה אל עבר התעלה. ברם, עקב הקרבות הקשים שהתנהלו ברחבי סיני, והעומס הגדול על צירי התנועה של יחידות וכוחות הצבא, נוצרו פקקי תנועה שגרמו לעיכוב גדול בהעברת סירות הגומי, הדוברות וגשר הגלילים. רק ב-15 באוקטובר חברו סירות הגומי אל כוחות חטיבת הצנחנים שהיו אמורים לצלוח את התעלה. ב 1:20 בלילה, ב-16 באוקטובר צלחו סירות גומי את התעלה והנחיתו ביבשת אפריקה כוחות צנחנים שיהוו "ראש גשר" להמשך מאמץ הצליחה. הצליחה בוצעה באזור התפר שבין הארמיה השנייה לשלישית, מצפון לאגם המר.

ב-16 באוקטובר ב 5:00 בבוקר הגיעה יחידת הגישור הראשונה אל גדות התעלה. הייתה זו יחידת ה"תמסחים" (ז'ילואה). האלוף אריאל שרון קבע את הנקודה ממנה תתבצע הצליחה ויחד עם מפקד יחידת התמסחים יגאל יניב פיקח על עבודת כלי הצמ"ה והדחפורים שפרצו את הסוללה והכינו משעול שממנו יושקו הדוברות אל המים. בשעה 6:30 בבוקר הסתיימה העבודה ובשעה 6:45 נחת הטנק הראשון באפריקה, אחרי שהועבר על דוברות מסוג "תמסח" שחוברו יחדיו. במשך היום העבירו התמסחים עוד 26 טנקים לגדה המערבית. העברת הטנקים נעשתה תחת אש ארטילרית והפגזה אווירית כבדה בה הוטבעו דוברות שנשאו 2 טנקים אך מנגד הופלו 2 מטוסי מיג של המצרים מאש הקרקע של כוחות ההנדסה, השריון והנ"מ. תפקיד הטנקים שהועברו לגדה המערבית בדרך זו הייתה לטהר את הגדה ולאפשר הקמת גשרים נוספים עם הספק צליחה גבוה יותר.

ב-17 באוקטובר, בליווי כלי צמ"ה שהדפו מכשולים ופרצו את הדרך (ממוקשים, מכשולים ורכבים שרופים), הגיעו דוברות המצופים ("יוניפלוט") אל חצר המעוז "מצמד" בשעות 8:00-10:00 בבוקר. ב 11:30 כבר החל מאמץ הצליחה וכל הדוברות הושקו אל המים. ישי דותן, אמנע גולן ויהודה חודדה ז"ל פיקדו על 11 פלסים והיו אחראים על הרכבת גשר מן הדוברות. תחת הפגזה מצרית כבדה החלו הפלסים בהרכבת הגשר, ולמרות האבדות הכבדות, הצליחו להשלימו עד השעה 16:30 אחרי הצהריים. הטנקים הגיעו רק בשש וחצי בערב. בשעה 11 בלילה ארעה תקלה בגשר ואחד המצופים ניתק. בחיל ההנדסה אלתרו מהר פתרון: הדוברות נקשרו זה לזה בכבלים ועל הרווח ביניהם נפרשו גשרונים של טנקי גישור. בכך התאפשר המשך מעבר הטנקים בגשר זה.

ב-17 באוקטובר החל המבצע להעברת גשר הגלילים הכבד אל עבר התעלה. מפאת גודלו הרב של הגשר, גרירתו הייתה איטית (מהירות תנועה של 10 קמ"ש). את הגשר גררו טנקים וטרקטורים, ואפשר היה להשיק אותו למים ללא מגע יד אדם, רק באמצעות הכלים הגוררים/דוחפים אותו. הובלת הגשר נעשתה תחת אש ארטילרית כבדה של המצרים ופינוי מוקשים מאולתר שביצעה חוליית הפלסים של חה"ן, שניווטה את הגשר. מסע הובלת הגשר המשיך גם למחרת (ה-18 באוקטובר) והתאפשר בעקבות התשת הכוח המצרי בקרב הקשה בחווה הסינית. הגשר הגיע לאתר הצליחה לאחר שניתק ונשבר מספר פעמים במהלך ההובלה אל גדות התעלה, ולאחר שתוקן, הושק בשעה 11 בערב. את הגשר דחפו 14 טנקים וכלי צמ"ה אל תוך התעלה ובכך הסתיימה השקתו. בשעה 1:00 בלילה (ה-19 באוקטובר) הוכשר הגשר למעבר טנקים. ב-20 באוקטובר הושק הגשר השלישי על התעלה - "גשר צנע". זה היה גשר מאולתר שהורכב משאריות של מצופים ודוברות. הגשר היה אמור להיות מושק כבר ב-17 באוקטובר אך הושק רק ב-20 באוקטובר עקב תקלות טכניות, הפגזות מצריות כבדות ואיחור בהגעת הטנקים הגוררים.

הגשרים שבנה חיל ההנדסה נקראו על שם מפקדי חיל ההנדסה שנפלו במבצע הצליחה:

  • הגשר הראשון נקרא ע"ש רס"ן יהודה חודדה ז"ל, שנהרג בהפגזה מצרית וזכה לעיטור העוז.
  • הגשר השני, גשר הגלילים, נקרא "גשר ג'וני", ע"ש סא"ל אהרן טנא (ג'וני) מפקד ההנדסה הפיקודי.
  • הגשר השלישי, "גשר הצנע", נקרא "גשר ברוך", ע"ש סא"ל ברוך דיליאון.

החל מה-20 באוקטובר תפקידו העיקרי של חיל ההנדסה היה להחזיק את הגשרים ויהי מה, ולתקן אותם כל אימת שהם נפגעים מהתקפות מצריות. המצרים התקיפו את הגשרים באש כבדה, לרבות באש מסוקי קרב, והפלסים תחזקו את הגשרים תחת אש. על כך זכו מספר פלסים לעיטור המופת ואף לעיטור העוז. לוחמי וחובשי החיל גם קיבלו עיטורים על גבורה ותושייה בלתי רגילה בפינוי הפצועים והטיפול בהם: סמל אמיתי פישר השתמש ביעה אופני כבד מדגם קטרפילר CAT-980 על מנת לפנות פצועים, הפצועים הוכנסו באלונקות יחד עם שני חובשים ושקיות עירוי אל תוך הכף הגדולה של הכלי, שסיפקה להם מחסה מפני כדורים ורסיסים. על כך קיבל סמל אמיתי פישר את עיטור המופת.

אחרי שיוצבו הגשרים, היה צורך לפרוץ את סוללת העפר ושדות המוקשים שהקימו המצרים בצד שלהם של התעלה. דחפור די-9 הובל על דוברה לצד השני, פרץ את הסוללה ואף פינה נתיב בתוך שדה המוקשים. במוקשים שגרף הדחפור הכבד השתמשו אנשי חיל ההנדסה כדי לפוצץ פרצה גדולה יותר בסוללה ובכך להרחיב את ציר הפריצה.

בעקבות מאמץ הצליחה המוצלח ופריצת ביצורי התעלה, החלה הזרמה של כוחות שריון לגדה המערבית, שניתקה את צירי האספקה המצריים וכתרה את הארמיה השלישית של צבא מצריים. המצרים, נאלצו להיכנע, וב-22 באוקטובר נחתם הסכם הפסקת אש.

[עריכה] הגשר היבשתי

כעת, נדרש חיל ההנדסה להבטיח מעבר בטוח ומהיר לאספקה שוטפת ומעבר כוחות לכוחות צה"ל ששהו בשני צידי התעלה. חשיבות עליונה נודעה עתה להגנת 3 הגשרים הצפים מפני טיבוע. מאחר והיה ברור שבמקרה שהפסקת האש תופר, ימקדו המצרים את מירב המאמצים בטיבוע הגשרים הצפים, לשם ניתוק כוחות צה"ל שנמצאים בגדה המערבית של התעלה. כפתרון, הציע הקהנ"ר לשעבר ירחמיאל דורי להקים "גשר יבשתי" מעל התעלה, שיהיה חסין מפני טיבוע. משימת הביצוע הוטלה על גדוד המילואים צמ"ה 572, של פיקוד הדרום, (כיום: גדוד ציוד מכני הנדסי (צמ"ה) - פיקוד דרום)(ראה בהמשך), בפיקודו של סא"ל (מיל) טוביה לביא. גדוד זה, שהשתמש אך ורק בכלי צמ"ה, רכב, וציוד אזרחיים, שגוייסו בתחילת המלחמה, היה מורכב רובו ככולו מאנשי מקצוע מנוסים בתחום ההנדסה והתשתיות:- מפקדי הפלוגות והמחלקות, ואנשי המבצעים בגדוד, היו מהנדסי דרכים ובנין, וקבלני עבודות עפר ותשתיות, והמפעילים היו אנשי עבודות עפר ותיקים, מפעילי כלים כבדים במכרות הפוספטים והנחושת, ובמפעלי ים-המלח שבנגב. מהנדסי הגדוד, תכננו במהירות את "הגשר היבשתי", כאשר מטרתם הייתה יצירת סכר של ממש בתעלת סואץ, שישמש תשתית מוצקה לכביש בטוח וסלול, שאינו פגיע לתקיפות ו/או הפצצות מהאויר. עוד בטרם הסתיים התכנון, החלו חיילי הגדוד - מפעילי הכלים, לדחוף אלפי טונות של עפר, אל תוך התעלה, כאשר העבודה נעשתה במקביל משני צידי תעלת סואץ. מאחר והיה צורך בשינוע כמויות אדירות של אבנים ועפר לאתר לצורך ביצוע המשימה, צורפו לגדוד כוחות נוספים, שכללו בין השאר יחידות מחיל התובלה שהשתמשו בצי משאיות רכינה אזרחיות מדגם מרצדס בשלל צבעים, (שנרכשו באירופה בדחיפות לצורך המבצע, ונשלחו בדרך הים לישראל), והוקם "אגד צמ"ה" מיוחד שהיה כפוף למפקדי הגדוד. העבודות כמעט הושלמו בחודש נובמבר אך הופסקו וחודשו שוב ושוב (מסיבות מדיניות). כדי להתגבר על הזרימה החזקה שנבעה כתוצאה מהבדלי הגאות והשפל בין ים-סוף (המחובר לאוקינוס ההודי) לים התיכון, נערך ביצוע השלב האחרון של הגשר, באמצעות הטבעת דוברות ישנות שהובאו מנמל ת"א, מולאו באבנים, ונדחפו על ידי הדחפורים לפתח שנותר. בסיומן של העבודות ניצב על פני תעלת סואץ סכר מרשים, כולל ציפוי אבן (למניעת ארוזיה) משני צדדיו. בפועל, זהו אחד הגשרים המפוארים בתולדות ההנדסה הצבאית שנבנה תוך כדי מלחמה, נתוני הגשר - שכפי שתוארו באתר עמותת חיל ההנדסה הם:

"לאחר כשישה שבועות של עבודה מאומצת, אשר במהלכה שוקעו בתעלה 350,000 מ"ק חול, חרסית ואבן, הועמד לרשות צה"ל גשר, שכמותו לא הוקם מעולם על-ידי שום צבא בתקופה המודרנית. ממדיו היו מרשימים: אורכו 185 מ', רוחבו 22 מ' וגובהו מעל פני המים 2 מ'. עומק המים במקום הקמתו היה 16 מ'. 8 מ' מרוחבו צופו באספלט. 10 מ' יועדו למעבר טנקים ו-4 המטרים הנותרים הושארו כשוליים. עתה שוב אי-אפשר היה לנתק את הנתיב בין אסיה לאפריקה, שהועמד על-ידי חיל ההנדסה לרשות כוחות צה"ל."

[עריכה] חיל ההנדסה בשנות השמונים

דחפור D9L צה"לי. דחפורי די-9 היו בשימוש חיל ההנדסה עוד בשנת 1954, והם משרתים בחה"ן בהצלחה רבה עד עצם היום הזה.
הגדל
דחפור D9L צה"לי. דחפורי די-9 היו בשימוש חיל ההנדסה עוד בשנת 1954, והם משרתים בחה"ן בהצלחה רבה עד עצם היום הזה.

[עריכה] מבצע שלום הגליל

במבצע שלום הגליל פעלו כוחות ההנדסה לפילוס דרכים (כולל בדרכים הרריות קשות), בניית מוצבים, פירוק מטעני חבלה של האויב וכן הריסה מדויקת של מטרות אויב. התוואי ההררי של דרום לבנון הפך את נושא העבירות והמאבק על הצירים לחשוב ביותר. הצורך הגדול של כוחות החי"ר והשריון בכוחות הנדסה לפינוי צירים הפך את הדחפורים הכבדים מכלים שנועדו לסייע ולתמוך במערך הלחימה, לכלים שפורצים את הדרך, ומובילים בעקבותיהם את הטנקים ואת הדרגים הלוחמים, ואת חיילי ההנדסה (הפלסים) לחלק מן המערך החיוני בניטרול מטעני חבלה. צרכים אלו, יחד עם הפעלתם של חיילי ההנדסה כחלק בלתי נפרד ממערך החי"ר, הובילו להעלאת רמת הרובאות בטירונות חה"ן ולהשוואת מסלול הכשרת החיל בחיל ההנדסה למסלול חיילי חי"ר, בנוסף להכשרתם כפלסים. בעקבות השהות בלבנון הוקמה סיירת יעל - יחידת עילית של חיל ההנדסה למשימות מיוחדות, שהייתה אחראית למבצעי חבלה-קומנדו וסיוע ליחידות העילית האחרות של צה"ל בתחומי החבלה וההנדסה. יחידת סילוק הפצצות של חיל ההנדסה זכתה לעבודה רבה בפירוק פצצות, מטענים, מוקשים ומלכודות שהטמינו הסורים - ומאוחר יותר - אמל וחיזבאללה - על צירי התנועה בדרום לבנון.

אירוע המתאר פעילות אופיינית של חיל ההנדסה במלחמת לבנון היה פריצת "ציר הפיתולים". באירוע זה הטיל מח"ט בה"ד 1 שמואל ארד על כוח בפיקודו של סא"ל אפי איתם ומח"ט 360 דורון שטרנגר לפרוץ את ציר הפיתולים שנשלט על ידי כוחות סורים ולכבוש את הכפר דנייבה. במהלך הפריצה נאלצו הכוחות להתגבר על בורות יקוש (בורות ממולכדים שיוצרים בור חוסם בכביש), הרבה מוקשים ועמדות סוריות. הכוח, שהיה מצויד בטנק עם מגוב נוכרי, לא הצליח לנקות את המוקשים והושבת עקב פגיעתם. בעקבות זאת הוזעק למקום כוח הנדסה מפלוגה ב' בגדוד 5280 ופלוגת הנדסה מגדוד 606 בפיקודו של סגן יוסי אפללו. הכוח היה מצויד ב-8 נגמ"שים ושני דחפורי די-9. הפלסים פינו את המוקשים מהדרך ואילו הדחפורים הכשירו תוואי עוקף שעקף את המלכודות והמכשולים הסוריים. בהמשך הפריצה, סתמו הדחפורים את בורות היקוש ובכך אפשרו לטנקים להמשיך בפריצה. לקריאה של התיאור המלא של האירוע ומאמצי הפריצה, לחצו כאן.

[עריכה] הפקת לקחים והתעצמות

בעקבות הלקחים שהופקו ממלחמת יום הכיפורים, והמסקנות שנבעו כתוצאה מהצורך ביכולת הפעלת כמות גדולה של כלי צמ"ה, ומשאיות כבדות, לשם ביצוע מטלות הנדסיות מורכבות בפרק זמן קצר ביותר (כגון "הגשר היבשתי"), רכש צה"ל כמות גדולה של כלי צמ"ה כבדים, חדשים ומשומשים. כמו-כן הוקם מערך לוגיסטי שכלל מובילי טנקים שיועדו גם לשינוע הציוד הכבד, ואת משאיות הרכינה האזרחיות שהגיעו במשלוחי החירום במהלך מלחמת יום הכיפורים (ובינתיים נצבעו בצבעי צה"ל) אשר אוחסנו במחסני החירום. מעתה, היה חיל ההנדסה ערוך ומוכן לביצוע חלק גדול מהפעילות, ללא הישענות על מערך כלים מגוייסים.

בעקבות הסכמי השלום עם מצרים, ושלבי נסיגת צה"ל משטחי סיני, ביצע חיל ההנדסה את כל פריצת הדרכים, ויצירת התשתיות החדשות לבסיסים בסיני ובנגב (מבצע "רמון"), באמצעיו הוא, תוך השענות על גיוס חיילי מילואים, אך ללא כל צורך בגיוס כלי צמ"ה ואמצעים אזרחיים.

בעת מלחמת לבנון, בוצע שינוי של ממש במעמד כלי הצמ"ה בחיל ההנדסה:- עקב אופי הלחימה, ותנאי הקרקע הקשים בלבנון, הפכו הדחפורים מכלים שנועדו לסייע ולתמוך במערך הלחימה, לכלים שפורצים את הדרך, ומובילים בעקבותיהם את הטנקים ואת הדרגים הלוחמים. על כן, הוחלט במפקדת החיל למגן את כלי הצמ"ה על מנת שמפעיליהם, לא יהיו פגיעים לאש האוייב. נעשו מספר ניסיונות למגן דחפורי D9H ששירתו עד אז בחיל, ברמות שונות של מיגון. אך רק בשלהי שנות השמונים כאשר נרכשו מספר רב של דחפורי D-9L תוצרת קטרפילר החלה התעשיה הצבאית תע"ש ליצר עבורם ערכת מיגון ייחודית שכללה בין השאר מיגון לוחות שריון לגוף הכלי, ולתא המפעיל, יחד עם חלונות מזכוכית בליסטית. המיגון הוכיח את עצמו כאפקטיבי ביותר, ודחפורי D9L ממוגנים משנות ה-80 פעלו בהצלחה מרובה גם בג'נין המסוכנת בעת מבצע חומת מגן.

ב-1983 החלו בחיל ההנדסה לתכנן ולבנות את הפומ"ה - נגמ"ש הנדסה קרבית ממוגן בכבדות ומשוריין כנגד איומי נ"ט המבוסס על תובת טנק צנטוריון. כפתרון זמני, נכנסו לחייל נגמ"שים מבוססי שוט קל שנקראו "נגמשו"ט". הללו, ביחד עם נגמ"שי ה M-113 החליפו את הזחלמ"ים.

[עריכה] חיל ההנדסה בשנות התשעים

במלחמת המפרץ עמדו צוותי אב"כ של חיל ההנדסה בכוננות מוגברת בשל החשש מנפילת טילי סקאד בעלי ראש קרבי כימי. בעקבות המלחמה הוחלט להקים מערך אב"כ סדיר בצה"ל ולא להתבסס רק על כוחות מילואים. ב-1993 הוקמה פלוגת האב"כ הסדירה הראשונה של החיל, ומאז הוקמו עוד מספר פלוגות ובוצעו איחודים של מערך האב"כ ליחידה אחת בשם "ינשוף".

בשנים אלה, הועבר בית הספר להנדסה צבאית (בהל"צ) למקומו הנוכחי בצוקי עובדה. בבהל"צ מוכשרים כל חיילי ומפקדי הנדסה קרבית. בנוסף הוחלט למזג את סיירת יעל ואת היחס"פ (יחידת סילוק פצצות) למסגרת ארגונית אחת הנקראת יהל"ם, מטרת האיחוד הייתה לחסוך בתקנים כפולים ולייעל את פעילות היחידות. כמו כן, הוחלף הרובה האישי של החיילים מגליל לM-16 ו-M4 קרבין.

בעקבות פסק הדין של בג"צ בנוגע לאליס מילר, החל חיל ההנדסה לשלב נשים בשורותיו גם בתפקידים קרביים. כיום, נשים משרתות ביחידת האב"כ של חיל ההנדסה בפלוגות מעורבות וכן משרתות כמדריכות הנדסה בבהל"צ.

טקס החזרת השבויים
הגדל
טקס החזרת השבויים

ב-7 באוקטובר 2000, אחרי נסיגת צה"ל מלבנון, נחטפו 3 חיילי חה"ן מגדוד 601 - סמ"ר בני אברהם, סמ"ר עדי אביטן ועומר סואעד - בגבול לבנון (אזור הר דב) על ידי לוחמי חיזבאללה בסיוע של כוחות או"ם מקומיים (UNIFIL). במשך זמן רב שררה אי-ודאות בקשר לגורלם של החיילים ולא היה ידוע האם הם בחיים או לא. בשנת 2004 הוחזרו שלושת גופותיהם (ואלחנן טננבאום) אחרי משא ומתן מפרך שכלל שחרור מאות שבוים בני לאומים ערבים שונים לפי דרישת החיזבאללה. [1] הארונות הוחזרו ארצה מגרמניה ולמחרת הטקס בנמל תעופה בן גוריון נערכו הלוויות בהשתתפות נציגי הממשלה ויו"ר הכנסת. המשפחות השכולות החליטו לפעול על מנת להנציח את יקיריהן וכן לתבוע את האו"ם וחיזבאללה על חלקם בחטיפה. [2]

[עריכה] חיל ההנדסה באינתיפאדת אל-אקצה

דחפור D9R באינתיפאדת אל אקצה.  הדחפורים המשוריינים, המופעלים באופן בלעדי על ידי חיל ההנדסה, שינו במידה רבה את פני הקרב מול הטרור הפלסטיני וצוינו על ידי מומחים רבים כאחד מהגורמים לאבידות הנמוכות יחסית של צה"ל בלוחמה בשטח בנוי. במהלך האינתיפאדה נטרלו כוחות ההנדסה מטעני חבלה רבים ואף ביצעו פעילות בט"ש רבה במסגרתה חיסלו מחבלים ועצרו מבוקשים.
הגדל
דחפור D9R באינתיפאדת אל אקצה.
הדחפורים המשוריינים, המופעלים באופן בלעדי על ידי חיל ההנדסה, שינו במידה רבה את פני הקרב מול הטרור הפלסטיני וצוינו על ידי מומחים רבים כאחד מהגורמים לאבידות הנמוכות יחסית של צה"ל בלוחמה בשטח בנוי. במהלך האינתיפאדה נטרלו כוחות ההנדסה מטעני חבלה רבים ואף ביצעו פעילות בט"ש רבה במסגרתה חיסלו מחבלים ועצרו מבוקשים.

חיל ההנדסה זכה ל"שדרוג" נוסף במעמדו במהלך אינתיפאדת אל-אקצא, בה חיילי ההנדסה הוזעקו תכופות כדי לנטרל מטעני חבלה שהטמינו הפלסטינים. בנוסף לפעילות הנדסית עסקו חיילי ההנדסה הקרבית גם בפעולות בט"ש (בטחון שוטף), מעצר מבוקשים, פיצוץ בתים ואף הריגת עשרות מחבלים תוך כדי קרב. בעקבות הלחימה בשטחים הועלתה ההכשרה החיילית בטירונות ועתה כל לוחם הנדסה קרבית מקבל הכשרה בסיסית של רובאי 05 ופלס 07.

בעקבות ריבוי מטעני החבלה ו"מלכודות-הפתאים" החלו כוחות היבשה של צה"ל להיעזר יותר ויותר בדחפורי D-9 משוריינים בשל מיגונם הכבד, הכמעט בלתי-חדיר לנשק המצוי בידי הפלסטינים. הדחפורים ביצעו בעיקר פעולות פתיחת צירים לטנקים, ניקוי זירות מטענים, חישוף והריסת בתי מחבלים (לרוב תחת אש). בחלק מהפעולות היוו הדחפורים לא רק אלמנט מסייע אלא גם אלמנט מכריע, כאשר תקפו מבנים בהם התבצרו מחבלים חמושים. לזכותם של מפעילי הצמ"ה ניתן לזקוף את חיסולם של מספר רבי-מחבלים (כגון קייס עדואן, באסל קוואסמה, טהאר אבו כמאל ועוד). יתר על כן, יחידת המילואים של מפעילי הדחפורים שנלחמו בג'נין במבצע חומת מגן זכתה לצל"ש יחידתי. [3] [4]

ברצועת עזה, צוות המנהרות סמו"ר, גדוד "להב" ופלחה"ן חטיבת גבעתי ("משפחת דולב"), הובילו את הלחימה במנהרות הברחת הנשק ברפיח ואת פריצת הדרך לגדוד הסיור של גבעתי (שזכה לצל"ש ב-2004 ועיטור המופת ב-2005 עקב הצלחתו בלוחמה בטרור בעזה). באוגוסט 2004 צורפה יחידת לוחמי המנהרות של חיל ההנדסה ליחידת יהל"ם והחלה להצטייד באמצעים מתקדמים וייחודיים לפעילותה. בצפון הרצועה, חישפו כוחות ההנדסה עשרות ק"מ של שטחים ששומשו בידי מחבלים לירי ומארבים ובכך הקטינו באופן ניכר את התקפות הירי והמטענים על כבישי הרצועה. פעולות חישוף בוצעו גם על מנת ליצור תנאים מבצעיים לצייד משגרי קסאם וסגירת מעגל ירי מהיר. גדוד ההנדסה "להב", שבין השאר היה מופקד על הגנת קיבוץ נחל עוז ויישובי עוטף עזה, זכה להערכה רבה על פעילותו הרבה והרקורד המרשים שלו: יותר מ-70 מחבלים שנהרגו על ידי לוחמי הגדוד בשנת 2004. [5]

בשנת 2005 זכו שתי יחידות של חיל ההנדסה בציון לשבח:

  • יחידת המילואים של מפעילי הצמ"ה בפיקוד דרום זכתה לאות הצטיינות על פעילותה בשנתיים האחרונה, במעמד נשיא המדינה מר משה קצב. הנימוקים לזכייה, פורסמו באתר דובר צה"ל במסגרת יום הוקרה לחיילי המילואים:

גדוד ציוד מכני הנדסי, פיקוד דרום
"בשנתיים האחרונות נטל הגדוד חלק בלחימה המתמשכת ברצועת עזה, ותפקודו היה ברמה גבוהה ביותר. בשנתיים האחרונות נערך ארגון מחדש בגדוד, במהלכו, בזכות מנהיגותם של מפקדי הגדוד, הפך בתוך זמן קצר לגדוד מוביל."

מחלקת הסיור של גדוד להב
"על חלקם של חיילי היחידה ומפקדיה בפעילות מבצעית תוך הגעה להישגים מבצעיים יוצאי דופן. בפעילות הבט"ש והלחימה הפגינה מחלקת הסיור של גדוד להב יכולות גבוהות, דבקות במשימה, רעות ואומץ לב תחת אש ופגעה במספר חסר תקדים של מחבלים אשר ניסו לחדור לעומק מדינת ישראל במגמה לזרוע הרס ושכול בישובינו."

סמו"ר, יחידת הסליקים והמנהרות של יהל"ם, חשפה מנהרת טרור בצפון רצועת עזה, ליד מעבר ארז, ב-10 בדצמבר 2005. המנהרה נחפרה בעומק של כ-5 מטרים ואורכה למעלה מ-30 מטר.
הגדל
סמו"ר, יחידת הסליקים והמנהרות של יהל"ם, חשפה מנהרת טרור בצפון רצועת עזה, ליד מעבר ארז, ב-10 בדצמבר 2005. המנהרה נחפרה בעומק של כ-5 מטרים ואורכה למעלה מ-30 מטר.

בנוסף לפעילות הקרבית ביצע חיל ההנדסה מספר פרויקטים הנדסיים גדולים של בנייה והתבצרות, הנודעים שבהם הם: בניית "קיר השיגומים" לאורך ציר פילדלפי על מנת להגן על הכוחות בשטח, הכשרת השטח לגדר ההפרדה באזוריה המסוכנים, בניית ביצורים וגדרות בירושלים ובהתנחלויות ביהודה ושומרון עקב הירי לעברם וניסיונות לפגע, מיגון מוצבי צה"ל ברצועת עזה ובעקבות תוכנית ההתנתקות: פינוי מוצבי צה"ל, חומות הבטון והפילבוקסים מרצועת עזה ופרישתם מחדש לאורך גדר המערכת.

לצד ההצלחות הרבות והפיכתו של החייל למוביל בלחימה בשטחים, התרחשו בחייל גם מספר אסונות טרגיים: מותו של סא"ל אייל וייס, מפקד יחידת דובדבן, בתאונה של קריסת חומה סמוכה כאשר דחפור הרס בית ובו מחבלים (15.2.2002), הפיגוע במחסום עין עריק בו נרצחו 6 חיילי הנדסה (21.2.2002), תאונה בה נהרג סמ"ר אלירן טולדנו מפגיעת קיר אבן שהופל בטעות על ידי דחפור (24.9.2003), ואסון הנגמ"ש בו נספו 5 מלוחמי צוות המנהרות (12.5.2004). פרשיות שליליות נוספות שלא קשורות לפעילות המבצעית היו מותו של יובל תירוש, חייל ביהל"ם, מהרעלת אלכוהול בעת מסיבת סיום מסלול ומגפת דלקת ריאות שפרצה בדצמבר 2005 בבהל"צ.

[עריכה] חיל ההנדסה במבצע שינוי כיוון

דחפור D9R עם מיגון נ"ט שהשתתף במלחמת לבנון השנייה.
הגדל
דחפור D9R עם מיגון נ"ט שהשתתף במלחמת לבנון השנייה.

ב-12 ביולי 2006 פרץ עימות בין ישראל לבין חיזבאללה בעקבות חטיפת 2 חיילים והריגת 8 אחרים. המשבר התגלגל למבצע רחב היקף (מבצע שינוי כיוון) כנגד תשתיות חיזבאללה בלבנון וכלל גם פעולה קרקעית, בעיקר בגבול ישראל-לבנון, במרון א-ראס ובבינת ג'ביל. בשבועיים הראשונים לעימות גדוד אסף (601) של חיל ההנדסה היה הגדוד המוביל בפעילות ההנדסית בדרום לבנון. אחר כך הצטרפו שאר הגדודים הסדירים (להב והמחץ) ועוד גדודי מילואים של הנדסה.

חיל ההנדסה פרץ דרכים וניקה זירות מטענים עבור כוחות החי"ר והשריון, הן באמצעות דחפורי די-9 ממוגנים, והן באמצעות רקטות ריצוף (CARPET) המותקנות על גבי נגמ"ש הפומ"ה, ואכן - רק מעט מנפגעי צה"ל בלחימה היו כתוצאה ממטענים. במהלך פעילות זו עלה דחפור די-9 על מטען גחון במשקל חצי טון אך יצא ללא פגע. כמו כן, השמיד צוות פומ"ה שני רכבי חיזבאללה על יושביהם באמצעות רקטות הריצוף.

מה-16 ביולי החלו דחפורי די-9 וכלים הנדסיים בהריסת מוצבי חיזבאללה שעל גבול ישראל-לבנון, לרבות הריסת מוצבי חיזבאללה ליד הכפר רג'ר. בשבוע השני ללחימה גבר קצב פעולות החישוף בגבול ישראל-לבנון ועשרות מוצבי חיזבאללה נהרסו על ידי הדחפורים שעבדו במשמרות 24 שעות ביממה על מנת לסיים את הפעולה לפני שלחץ בינלאומי יכפה על ישראל הפסקת אש.

בנוסף לפעילות פלוגת הצמ"ה של גדוד אסף ויחידת המילואים, פעלו כוחות הנדסה במקביל לחטיבת גולני וחטיבת הצנחנים בקרבות של מרון א-ראס ובינת ג'ביל. הפלסים סייעו בנטרול מטענים, השמדת בונקרים ומצבורי אמל"ח של חיזבאללה ופוצצו מבנים של הארגון. אחרי המארב בו נהרגו 5 לוחמי יחידת אגוז קודמו דחפורי די-9 ממוגנים במיגון כלוב נגד נ"ט אל הכפר מרון א-ראס והחלו להרוס בו בתים מהם נורתה אש אל עבר הלוחמים. הבית ממנו בוצע המארב הקטלני נהרס גם כן.

דחפורי D9N הורסים בונקר של חיזבאללה.
הגדל
דחפורי D9N הורסים בונקר של חיזבאללה.

במקביל, סייעו לוחמי הצמ"ה והפלסים בחילוץ כלי רק"מ שנפגעו בלחימה תחת אש כבדה ותוך נטרול זירות מטענים באזור הקרב. באחד המקרים חילץ דחפור D9 חייל גולני שרגלו נתקעה תחת צריח של טנק. במקרה אחר הנהיג מפקד דחפור בשם אושרי סיבוני את חילוצם של 2 טנקים שנפגעו מטילי נ"ט.

לוחמי יחידת סילוק הפצצות של יהל"ם סייעו בעורף בנטרול רקטות שנורו על הצפון ולא התפוצצו.

במלחמת לבנון השנייה נהרגו 7 חיילי הנדסה. [6]

[עריכה] ראו גם

[עריכה] לקריאה נוספת

[עריכה] קישורים חיצוניים

[עריכה] כללי

[עריכה] חיל ההנדסה במלחמות ישראל

[עריכה] חיל ההנדסה באינתיפאדת אל אקצה