קרב קדש
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
- ערך זה עוסק בקרב שנערך בעת העתיקה במקום בשם קדש (כיום לבנון); לערך העוסק בקרב שנערך בשנותיה הראשונות של המדינה בחצי האי סיני הקרוי מבצע קדש, ראו מלחמת סיני.
| קדש | |||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
רעמסס השני נוהג במרכבה. תחריט ממקדש אבו סימבל המתאר את קרב קדש
|
|||||||||||||
|
|||||||||||||
| הצדדים הלוחמים | |||||||||||||
| מצרים העתיקה | האימפריה החתית | ||||||||||||
| מפקדים | |||||||||||||
| רעמסס השני | מוּוַאתַלִיש | ||||||||||||
| כוחות | |||||||||||||
| כ-2,000 מרכבות, כ-20,000 חי"ר | כ-2,500 עד 3,500 מרכבות, כ-37,000 חי"ר | ||||||||||||
| אבדות | |||||||||||||
| לא ידוע | לא ידוע | ||||||||||||
קרב קדש, שהתרחש בשנת 1300 לפנה"ס[1], היה שיאו של מסע מלחמה שנועד לפתור מחלוקת ארוכת שנים בין מצרים העתיקה לאימפריה החתית בדבר השליטה בלבנון ובסוריה הדרומית ובדרכי המסחר שעברו בהן. הקרב הסתיים, אמנם, בתיקו טקטי, אך הניצחון האסטרטגי במלחמה היה של החתים, ורעמסס נאלץ לחזור למצרים. בסופו של דבר, הצדדים חתמו על הסכם שלום כ-16 שנה אחרי פרוץ מעשי האיבה. זהו הקרב הראשון בהיסטוריה האנושית שנותר בידינו תיעוד מפורט שלו.
תוכן עניינים |
[עריכה] רקע וגורמים לפרוץ מעשי האיבה
אחרי גירוש ההיקסוס הקימו המצרים אימפריה שהשתרעה ממצרים עד סוריה, פניקיה וארץ ישראל. האזור הזה היה בעל חשיבות כלכלית רבה בעולם העתיק כי דרכו עברו דרכי המסחר בין מצרים למסופוטמיה ובין מצרים לאסיה הקטנה. אזורים אלו מתאפיינים בפוריות רבה, עניין בעל חשיבות ממדרגה ראשונה בעולם העתיק. העיר קדש (קינזה בהגייה החתית) עמדה בעמק בעל חשיבות אסטרטגית, דרכו עברו דרכי המסחר.
האימפריה המצרית חלקה את גבולה הצפוני והצפון-מזרחי עם ממלכת מיתני. מיתני הייתה ממלכה חזקה ששטחה כלל את רובה של סוריה, חלקים מתורכיה וחלקים גדולים מצפון עיראק של היום. מיתני הוכרעה על ידי החתים כמה עשרות שנים לפני מסע המלחמה הזה. משנפלה מיתני, נפלו גם המדינות הקטנות בסוריה תחת העול החתי. גם מצרים איבדה את אחזקותיה הטריטוריאליות (כולל קדש) בסוריה הדרומית בעת שלטונו של אחנתון, שהעדיף להתרכז בבעיות פנים והזניח את ענייני החוץ. אחרי מותו של אחנתון שקעה מצרים במערבולת פנימית, ושעתה לא הייתה פנויה להשבת שטחים שאבדו לה בסוריה.
מצרים התאוששה מהמערבולת הפנימית תחת שלטונו של סתי הראשון. הוא ייצב את שלטון מצרים בנחלותיה הצפוניות, שלטון שהתרופף בדור הקודם, וסוריה הדרומית חזרה לחזקת מצרים. שנים אחדות לאחר מותו של סתי החליטו החתים להחזיר לעצמם את השליטה בדרכי המסחר של סוריה הדרומית. הם הצליחו לספח את קדש שהייתה העיר האסטרטגית באזור, והאמורים, העם שהתגורר באזור, קיבלו את השליטה החתית בברכה. האמורים קיוו שהמלחמה שלבטח תפרוץ בין שני הענקים על השליטה בדרכי המסחר תיטיב עמם, כי שתי האימפריות יחלשו. כצפוי, פרעה החדש, רמעסס השני, לא הסכים לחידוש ההשפעה החתית בסוריה הדרומית, ולכן בשנה החמישית למלכותו גייס את צבאו ויצא צפונה במטרה להשיב את קדש. בקדש, החולשת על דרכי המסחר באזור זה, רצה לבסס את שלטונו.
ממלכת החתים הייתה אימפריה חזקה ששכנה בתורכיה ובצפון סוריה של היום. הקרב התרחש כשהאימפריה החתית הייתה בשיאה. היא הצליחה לגייס אלפי מרכבות ועשרות אלפי חיילים רגלים למערכה. האימפריה החתית הייתה נתונה במשבר פנימי חריף בדורות הקודמים, אך בימי סבו של מווותליש - שוּפִּילוּלְיוּמַש - היא התאוששה מהשפל שבו הייתה וייצבה את שלטונה באנטוליה. תחת הנהגתו הנבונה של שופילוליומש הצליחו החתים להדביר את ממלכת מיתני. מפלת מיתני עודדה את כניעת הממלכות בצפון סוריה.
שופילוליומש מת, כפי הנראה, ממגפה שהובאה לאנטוליה. חולי זה כנראה גבה גם את חיי ארנוואנדש השני, בנו, אשר מלך תקופה קצרה מאוד. עם מות אחיו ירש את הכתר מוּרְשִילִיש השני והוא צעיר בימים. הכנעת מיתני בידי שופילוליומש הביאה לשחרורה של ממלכת אשור מיד הממלכה החורית. אשור־אוּבַּלַיט הראשון כבש מידי מורישיליש חלקים מהאזור בו מלכה מיתני. רוחות מרד קמו בארזאוה, ומורישיליש נאלץ להיאבק בשליטי האזור עד להשתקתו. סכנה נשקפה גם מצד שבט הקסקה בו נאבק מורשיליש שנים ארוכות, ללא הצלחה ראויה לציון. מותו של אחיו שר־קושוח הביא למרידה כללית בסוריה, אולם המרד דוכא במהרה.
[עריכה] הצבאות
[עריכה] החתים
- ערך מורחב – הצבא החתי
הצבא החתי, בדומה לצבאות אחרים במזרח התיכון העתיק, היה מורכב מחיל רגלים וחיל מרכבות. בניגוד למצרים, הזרוע ההתקפית העיקרית של צבאם הייתה המרכבות. המרכבות החתיות היו כבדות יחסית ומאוישות על ידי צוות של שלושה אנשים: לוחם מוגן בשריון קשקשים, נהג שלא היה מוגן בשריון, ונושא מגן שאחז במגן עץ גדול, ותפקידו היה להגן על שני אנשי הצוות האחרים מחצים וכלי ירי אחרים. הסוסים היו מוגנים לרוב בשריון עור עבה, ולעתים אפילו בשריון קשקשים. הנשק העיקרי של המרכבה היה רומח ארוך, והטקטיקה העיקרית הייתה הסתערות לעבר מערך האויב במטרה לשבור את שורותיו ולפנות את הדרך לחי"ר החתי. החי"ר היה אמור לסיים את המלאכה ולחסל את האויב לאחר שנשברו שורותיו בהסתערות המרכבות.
החי"ר החתי היה מורכב בעיקר מחיל רגלים קל ובינוני. חימושם היה דומה לחימוש שאר הצבאות של התקופה – חניתות, חרבות, קשתות וכיוצא באלה. בניגוד למרכבות, השירות בחיל רגלים לא נחשב יוקרתי ורוב חיילי החי"ר לא היו חיילים מקצועיים, אלא איכרים שגויסו למערכה מוגבלת. כתוצאה מכך איכותו של חיל הרגלים החתי הייתה דלה לעומת חיל הרגלים המצרי. אמנם, רגלים רבים גויסו גם מקרב שכירי חרב מקצועיים, אך עדיין נפל החי"ר החתי באיכותו מהחי"ר המצרי.
[עריכה] המצרים
- ערך מורחב – צבא מצרים העתיקה
הצבא המצרי היה מורכב מארבעה גייסות, כל אחד בן 5,000 לוחמים. מתוכם 4,000 היו לוחמי חי"ר, ו-1,000 היו חיילים שאיישו 500 מרכבות שסופקו לכל גיס. שמות הגייסות היו קבועים והתבססו על האלים המצריים. הגייסות שלקחו חלק במערכה בקדש הם: אמון, רע, סוטח ופטאה.
בניגוד לחתים, הזרוע העיקרית של הצבא המצרי הייתה החי"ר. חיילי החי"ר המצרי היו מקצועיים ולרוב באו ממשפחות וטרנים, כי נהוג היה לחלק קרקע חקלאית לחיילים שסיימו את שירותם, בתנאי שצאצאיהם ישרתו בצבא. כתוצאה מכך היה החי"ר המצרי מיומן ואיכותי עד מאוד. הוא התחלק לחי"ר קל וחי"ר כבד, כאשר הכבד היה חמוש בדרך כלל בחנית ארוכה ובגרזן קרב או חרב מעוקלת, וסודר במבנה צפוף שהזכיר את הפלנקס היווני. הקל היה חמוש בקשת מורכבת ובכלי הטלה שונים. לצד החי"ר שגויס מבני מצרים, שירתו בצבא המצרי גם שכירי חרב רבים, וכן גייסות מעמים כבושים.
המרכבות המצריות היו קלות תנועה ואוישו על ידי שני אנשי צוות בלבד – נהג וקשת. המצרים לא השתמשו ברמחים ולא הסתערו על האויב במטרה לשבור את שורותיו, אלא העדיפו לחוג סביבו ולזרוע בו הרס במטחי חצים מטווח קטן. בדומה למרכבות החתיות, רק הקשת היה מוגן בשריון קשקשים ואילו הנהג נאלץ להסתפק בשריון מבד עבה או אפילו לצאת לקרב ללא שריון אישי. על מנת לתת לו הגנה כלשהי, הוא צויד במגן עץ גדול. מלבד נהיגה במרכבה, הוא אמור היה להגן במגנו על הקשת מפני חצי האויב.
בנוסף לגייסות הרגילים פרסו המצרים כוח נוסף שנקרא בפיהם "נערין". מקורו של הכוח וגודלו של הכוח הזה אינם ידועים. בגלל אופיו השמי של השם, חלק ניכר מהחוקרים סוברים שמדובר ביחידה כנענית. פירוש המילה "נערין" הוא "בחורים צעירים". שם זה לא היה מקובל בצבא מצרים והגייסות העיקריים נקראו על שם האלים השונים. בגלל שתיקת המקורות המצריים הוצעו שלל תאוריות למקורו של הכוח הזה. אחדים טוענים שהיו אלו חלקים מגיסת סוטח, אחרים טוענים שמדובר בבעלי ברית כנענים. למעשה, אין אפשרות לבחור באחת האפשרויות וכל עיסוק בנושא הוא בבחינת ספקולציה בלבד. מה שכן ידוע בוודאות, שהייתה זו יחידת עלית שנלחמה בקרב זה בגבורה.
[עריכה] הקרב
מן התיעוד המצרי עולה שהחלוץ המצרי, שהורכב מגיס אמון והיה תחת פיקודו הישיר של רעמסס, חנה ביום התשיעי של החודש השלישי של הקיץ (סוף מאי) במקום שזוהה במאה ה-20 על ידי האגיפטולוג האמריקאי הנרי ברסטד כ"קמואט אל-הרמל", בגדה המערבית של האורונטס (כיום עאצי, נהר היוצא מבקעת הלבנון, חוצה את סוריה מדרום לצפון ונשפך לים התיכון בתורכיה). שלושת הגייסות האחרים היו במרחק של חצי יום עד יום צעידה מהמחנה הפרעוני. המקורות המצריים פחות נהירים לגבי האירועים שהתרחשו לאחר מכן. חלק מהחוקרים טוען שהקרב התחולל בתשעה בחודש, אך סביר יותר להניח שהוא התחולל בעשרה בו, כי יש לקחת בחשבון את הקשיים הלוגיסטיים בחציית נהרות שעמדו לפני הצבאות הגדולים של התקופה.
עם בוקר החל הגיס של אמון לחצות את האורונטס בקרבת מקום שהמצרים קראו לו שבטונה. חפירות ארכאולוגיות מזהות את המקום עם תל מעיין. הצבא המצרי נע בכיוון צפון וחנה ממערב לעיר קדש. אחרי החצייה תפסו המצרים שני רועי צאן ותשאלו אותם. על פי רועי הצאן, החתים היו עדיין במרחק רב מן הצבא המצרי. בפועל, הם היו קרובים אליו מאוד, ולמעשה המחנה החתי היה ממוקם בגדה השנייה של הנהר בצדה המזרחי של קדש. לא ברור בצורה חד משמעית מהמקורות אם שני רועי הצאן היו סוכניו של המלך מווותליש שהתכוונו להטעות, או שפשוט לא ידעו ופחדו מחוקריהם. כך או כך, מידע חיוני נמנע מרעמסס, והוא הקים מחנה במקום לסגת לכיוון כוחותיו. לאחר שעות אחדות תפסו המצרים שני סיירים חתים, והפעם קיבל רעמסס את המידע המדויק – הצבא החתי חונה קילומטרים אחדים מזרחית לצבא המצרי, ולא זו בלבד אלא שהחתים גם יודעים על תנועותיו של הצבא המצרי. משנודע הדבר לרעמסס, הוא כינס התייעצות והחליט לשגר מיד שליחים לזרז את יתרת כוחותיו ולאספם במחנהו.
הגיס של רע היה הקרוב ביותר, והוא החל מוקדם בבוקר את תנועתו צפונה לכיוון מחנהו של פרעה, שהיה כ-10 קילומטרים צפונית ממנו. הגיס חצה את האורונטס והתנהל בשדרת מסע שאורכה כ-4 ק"מ. ליד אחד מיובליו המיוערים של האורונטס, הידוע בשם "אל מוקדיה", כקילומטר מזרחית לשדרה, המתין לגיס מארב חתי שכלל כ-2,500 מרכבות (חלק מהמקורות חולקים על מספר זה ששאוב מתוך תעודות מצריות, ומעריכים שהיה קטן יותר). לרוע מזלם של המצרים, מרכבותיהם שלהם לא הספיקו להגיב כי לא היה להם מספיק זמן לצבור תאוצה. המרכבות החתיות צברו תאוצה, ותוך דקות אחדות התנגשו במלוא המהירות בזנבה של השדרה המצרית. החי"ר המצרי לא היה מוכן לקראתן, וצוותי המרכבות החתיות טבחו בו בחמת זעם. אלה שלא נהרגו בהתקפה הראשונה נתקפו בהלה והתחילו לנוס על נפשם. תוך זמן קצר נסו יתר החיילים אחריהם.
הניצולים המצרים מגיס רע נמלטו לכיוון המחנה המצרי של גיס אמון, כשהחתים דולקים בעקבותיהם. החתים השתמשו באנדרלמוסיה שיצרו המוני הנסים ופרצו לתוך המחנה יחד עם הנמלטים. בניגוד להתקפת הפתע על גיס רע, הייתה הפעם למצרים שהות להתכונן מרגע שהבחינו בענני האבק שיצרה שעטת המרכבות החתיות, והם הצליחו להתארגן מעט לקראת הגעתם. עדיין היה לחתים יתרון רב. משפרצו לתוך המחנה והתחילו לתקוף את החי"ר המצרי עמדו האחרונים להתמוטט לפני הלחץ הרב. למזלם של המצרים, גילו החתים את הכבודה המצרית שהייתה עמוסה באוצרותיו של פרעה. אילו היו ממשיכים בהתקפתם, כנראה שהיו מנצחים בקרב תוך פרק זמן קצר. רוב החי"ר המצרי טרם סודר במבנה וזה שסודר ספג אבדות כבדות. כמו כן היה לחתים יתרון של 5:1 במרכבות ביחס למצרים. אבל אהבת הזהב סימאה את עיניהם, ובמקום להמשיך בהתקפה הם התנפלו על הכבודה.
הביזה החתית נתנה למצרים שהות מספקת לאיסוף מרכבותיהם, שיצאו בינתיים מהמחנה על מנת לתת לעצמם אפשרות לתמרן. אלו היו כוחות העלית של הצבא המצרי, וכללו את משמר ראשו של רעמסס. משסודרו המרכבות במבנה קרב, הוביל רעמסס את מתקפת הנגד. כתוצאה מכך פוזר המערך החתי ואיבד את הלכידות, החיונית כל-כך בקרב. מטחי החצים שהרגו אדם ובהמה ציננו את הלהט החתי, והם ניסו לסוב לאחור על מנת להתעמת עם האויב, אך המרכבות המצריות הקלות נסוגו בקלות תוך שהן חוזרות וממשיכות להמטיר על החתים את חציהן הקטלניים. ברגע קריטי זה, הגיעה התגבורת המיוחלת - יחידת "נערין" הגיעה לשדה הקרב ובעזרתה הצליח כוחו הקטן של פרעה להדוף את התוקפים. המרכבות החתיות שניסו להתקרב רוססו בחצים ולוחמיהם נהרגו. בשלב זה זנחו החתים את הביזה והתמקדו במילוט נפשם. החתים החלו לסגת כשהמצרים דולקים בעקבותיהם, ועד מהרה הפכה הנסיגה למנוסת בהלה, כאשר המצרים משמידים עשרות צוותי מרכבות, על סוסיהם ואנשיהם, בעזרת קשתותיהם.
מווותליש, שצפה במתרחש מהגדה השנייה של האורונטס, ניסה לעזור למרכבותיו והורה לעתודת המרכבות שלו להתחיל בחציית האורונטס. אלו היו כוחות העילית של הצבא החתי שכללו אצילים רבים. פרעה, שקיבל תגבורות (יתכן שגם חלק מגיס פטאה הספיק להגיע לשדה הקרב), פרש בינתיים את קשתיו ליד הנהר, ואלה החלו להמטיר מטחי חצים על החתים המנסים לחצות, עד כי לא עמדו במטר החצים וביטלו את חציית הנהר. הצוותים שעוד נותרו בגדה המצרית של הנהר מיהרו לחצות אותו לגדה החתית, והקרב הסתיים.
[עריכה] תוצאות הקרב וניתוח הטקטיקה
הצבא המצרי, שהיה מחולק לארבעה גייסות, כשל באיתור האויב ולכן לא הצליח להתאגד לקראת הקרב. רק אומץ לבו של רעמסס וכשרון חיל המשמר שלו הצילו את הצבא המצרי מהשמדה מוחלטת. ההסתערות הנועזת של חיל המשמר הקטן לתוך ההמון החתי המסתער הצילה את הצבא המצרי מהגורל המר. למזלו של פרעה, הגייסות האחרים לא היו רחוקים והצליחו להגיע לקרב, למעט הגיס של סוטח. ככלל, הצבא המצרי הראה מורל גבוה, הצליח להתגבר על המשבר הראשוני, והדף את ההתקפות החתיות.
החתים, לעומת זאת, התחילו את הקרב ברגל ימין. הכוח שהיה במארב ומנה כ-2,500 מרכבות הצליח למוטט את אחד הגייסות, ולולא התערבותו של רעמסס - היה משמיד אותו לחלוטין. הטעות הטקטית העיקרית של החתים הייתה הזנחת חיל הרגלים. אילו היו מצליחים להשתמש ולו בחלק מעשרות אלפי הרגלים שלהם, יתכן שהיו מצליחים לגבור על המצרים.
האבדות הכבדות בחיל המרכבות לא איפשרו לחתים להמשיך בהתקפה. היה חשש רציני לפגיעה חמורה במה שנותר מהחיל. ללא מרכבותיו לא היה הצבא החתי מסוגל לשלוט באימפריה, כי תפקידיו של חיל הרגלים היו משניים יחסית לאלו של חיל המרכבות. טעותם של החתים, בכך שלא שלחו חיילים רגלים למארב יחד עם המרכבות, הביאה לכך שהמרכבות רק פיזרו את הגיס של רע ולא השמידו אותו כליל. כמו כן, הביזה במחנה המצרי מצביעה על כך שחיל המרכבות החתי לא היה ממושמע דיו.
גם האבדות המצריות היו כבדות, ולמרות ההדיפה המוצלחת של ההתקפות החתיות, לא יכול היה רעמסס לחדש את הקרב. כתוצאה, הוחלט על הפסקת אש והצבא המצרי חזר הביתה בלי לכבוש את קדש.
המצרים לא עשו כל ניסיון רציני לגלות את האויב, וריכזו את המרכבות רק בצידה הימני של שדרת רע. הטעות החמורה של מפקדי השדרה הייתה אי סריקת השטח לפני התקדמות הצבא, במיוחד ליד היובל של האורונטס שהיה מיוער מעט ויכול היה להסתיר מארב חתי, כפי שאכן קרה בפועל.
טקטיקת המרכבות המצריות הייתה יעילה יותר בהדיפת מרכבות האויב. הם יכולים היו להכתיב לאויביהם את קצב הקרב – ברצותם תקפו, ברצותם נסוגו ותקפו שנית. דבר זה הושג הודות למרכבות הקלות יותר, והסתמכות על הקשת ולא על הרומח כנשק העיקרי של המרכבה. המרכבות החתיות התאימו יותר להתנגשות בחי"ר, וכשנפלה לידיהם ההזדמנות לכך הם כמעט והשמידו את אחד הגייסות של הצבא המצרי.
על אף הניצחון האסטרטגי במלחמה ועוצמתה לאחריו, התפרקה האימפריה החתית כמאה שנה לאחר מכן בשל בעיות פנים, ופלישות גויי הים שמוטטוה סופית.
כישלונו של רעמסס השני להחזיר לחזקת מצרים את העיר קדש, ואובדן הפרובינציה אופ לחתים, גרמו לגל מרידות בכנען, ורעמסס נאלץ לבזבז שנים רבות על דיכוי המרידות.
[עריכה] הסכם השלום
בעקבות לחצים שהופעלו על שני הצדדים מצד אויבים שונים, נחתם הסכם שלום בין המצרים והחיתים, כ-16 שנה אחרי הקרב. ההסכם נחתם בין רעמסס השני לבין חתושיליש השלישי, מלך החיתים באותו זמן. ההסכם קורא לשלום במצוות האלים וכולל גם ברית הגנה הדדית והסכם הסגרה. להסכם היה נספח שקבע את הגבול בין הצדדים. המסמך מעניק לחיתים שליטה על קדש ושטחי האמורים, אבל מאפשר מעבר חופשי למצרים עד לאוגרית. כדי לחזק את ההסכם נשא רעמסס לאישה את אחת מבנותיו של חלושיליש.
להסכם היו שתי גרסאות, גרסה מצרית בכתב הירוגליפי וגרסה חיתית כתובה בשפה האכדית בכתב יתדות. רוב הטקסט היה זהה בשתי הגרסאות, אם כי בפסקת הפתיחה של ההסכם כל צד טען שהצד השני ביקש שלום. ההסכם נכתב על לוחות כסף, מפאת חשיבתו. העותקים המקורים של ההסכם לא שרדו, אולם קיימים העתקי חרס של שתי הגרסאות.
ההסכם נחשב להסכם השלום המתועד הראשון, והעתק שלו מוצג בבניין האומות המאוחדות.
[עריכה] המקורות
קרב קדש הוא הקרב הראשון שיש לו תיעוד נרחב במקורות. המקורות החשובים הם מצריים ויש מעט מידע מפוזר במקורות החתיים, אך הם מעטים ולא ישירים. התיעוד המצרי כולל שלושה מקורות עיקריים: תחריטים וציורי קיר על מקדשים מצריים ומקורות כתובים. המקורות הכתובים כוללים שני חלקים: פואמה, המוכרת גם כ"פואמת פנטואר" על שם הסופר המצרי העתיק וגרסה המקוצרת יותר: בולטין. המקורות המצריים מתארים בפירוט רב את השתלשלות האירועים.
הפואמה היא שיר הלל לפרעה ולגבורתו ולא דיווח שנכתב למען תיאור ההיסטוריה, כמו למשל ספרו של הרודוטוס, וצריך להתייחס אליה בערבון מוגבל. בנוסף לכך, רעמסס רצה להאדיר את שמו וניסה לתאר את הקרב כניצחון מוחץ על האויב החתי וכתוצאה מכך, הבולטין והפואמה נראים יותר כמו תעמולה ממוסדת מאשר תיעוד מהימן.
המציאות הייתה מעט שונה מהתיאור המצרי והקרב הסתיים בתיקו טקטי, כשהניצחון האסטרטגי במלחמה היה בידי החתים. החוקרים הגיעו למסקנה הזאת כי הצבא המצרי נאלץ לחזור למצרים, המצרים לא הצליחו להשיב לעצמם את העיר קדש ופרובינציית אופ (באזור דמשק) נפלה לידי החתים לפרק זמן קצר. כתוצאה מכך התמרדה כנען נגד השלטון המצרי ורעמסס נאלץ להשקיע שנים רבות בדיכוי המרידה.
[עריכה] ראו גם
[עריכה] הערות
1. ^ התארוך בערך זה הוא על פי הספר "ancient history" חלק 11 מהוצאת אוניברסיטת קיימבריג'. תארוך מקובל אחר מציב את את אירועי קרב קדש סביב שנת 1275 לפנה"ס.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- אתר עם מפות והסברים מפורטים (אנגלית)
- קרב קדש - הפואמה המצרית (תרגום לאנגלית)
- קרב קדש - הבולטין (תרגום לאנגלית)
- תרגום מעט שונה של הפואמה (אנגלית)
- הסכם השלום - הגרסה החיתית (אנגלית)
[עריכה] לקריאה נוספת
- אטלס כרטא לתולדות ארץ ישראל, הוצאת "כרטא".
- The Oxford History of Ancient Egypt (Oxford Illustrated Histories), Ian Shaw
| ערך מומלץ |
קטגוריות: ערכים מומלצים | חתים | מצרים העתיקה | קרבות


