נמרוד (פסל)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נמרוד, פסלו של יצחק דנציגר משנת 1939-1938 הוא אחת מיצירות האמנות החשובות בתולדות האמנות הישראלית.
"נמרוד" הוא פסל של צייד עירום, כשלגופו קשתו בלבד. עיניו פקוחות, חוטמו פחוס ואפריקאי והוא אינו נימול. על כתפו ציפור ציד, נץ המזכירה פסלים מצריים פרעוניים. דנציגר פיסל את "נמרוד" בגובה של כ-90 ס"מ, מאבן חול נובית אדומה ששימשה כאבן ריחיים, שהובאה מהעיר הנבטית בפטרה שבירדן על ידי פועלים ערבים.
בפסל בחר דנציגר לסתת דווקא את דמותו של נמרוד המקראי, דמות צייד ישראלית-כנענית חזקה וקדומה, מדברית ולא יהודית, לא דמות רוחנית, אלא דמות פרימיטיבית וארוטית, שנחשבת כמי שהתחרתה עם אלוהים ועם אברהם. בפסל ניכרת השפעת פסלי קורוס מהעת העתיקה. "נמרוד" הושפע מיונתן רטוש ונתן השראה רבה למשוררים ואמנים שביססו את תנועת "הכנענים".
את הצבת הפסל ליוותה שערוריה. ארגונים דתיים התנגדו לנמרוד ומזמינת הפסל, האוניברסיטה העברית, לא הייתה מרוצה מהתוצאה הפרובוקטיבית. אך הפסל הפך לפופולרי וקלאסי הרבה בזכות תנועת "הכנענים".
יצחק דנציגר פיסל את "נמרוד" בצעירותו, כשנה לאחר סיום לימודי הפיסול. בשנות החמישים, כמה שנים לאחר "נמרוד", פיסל דנציגר את "שבזיה", המקבילה הנקבית. במהלך עבודתו, שזיכתה אותו בפרס ישראל, פיסל דנציגר גם אמנות אבסטרקטית ממתכת, אבל היום מוערכת וידועה יותר עבודתו הפיגורטיבית.
בטורו במעריב, שאל אדם ברוך: "כיצד קרה שהפסל 'נמרוד' של יצחק דנציגר, נעשה הדימוי המייצג ביותר של המודרניזם הישראלי והלא 'נמרוד' הינו דימוי אלילי, ארוטי, פרימיטיבי, אזורי ועלילתי, בעוד המודרניזם הזה שאף הפשטה, בינלאומיות, הטמעה של אתיקה הומניסטית באסתטיקה דקה? מדוע המודרניזם המקומי קיבל על עצמו את 'נמרוד'? זו אחת החידות (סתירות) המהותיות בנפש האמנות הישראלית".
[עריכה] עותקי הפסל
הפסל המקורי נמצא במוזיאון ישראל. "נמרוד" נוצק בעוד שמונה עותקים רשמיים הממוספרים מ-1 עד 8. העותקים עשויים ארד, בניגוד לאבן החול הנובית שממנו עשוי המקור. שניים מהם לא שרדו או הושמדו, וכיום קיימים שישה עותקים חתומים.
בשל מחירו היקר של הפסל שנגזר מחשיבותו האמנותית, הפסל נמרוד נוצק מחדש, והעותק המזוייף הועמד למכירה פומבית דרך סותבי'ס. לאחר התערבות אלמנתו של דנציגר, סוניה דנציגר, הוצא מהמכירה והושמד.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- עוזי צור, נמרוד מודד שמלת כלה, בעיתון הארץ

