כלכלת גרמניה המזרחית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הערך נמצא בשלבי עריכה
הנכם מתבקשים שלא לערוך ערך זה בטרם תוסר הודעה זו כדי למנוע התנגשויות עריכה.
שימו לב! אם דף זה לא נערך במשך שבוע, רשאי כל ויקיפד להסיר את התבנית ולהמשיך לערוך אותו.

כלכלת גרמניה המזרחית הייתה כלכלה מתוכננת וריכוזית שבה המדינה שלטה בכלכלה כולה, בניגוד לכלכלה קפיטליסטית. המדינה החליטה על חלוקת ההשקעה בכלכלה הלאומית והקצתה את המשאבים. את התוכניות הכלכליות קיפלה המדינה בתוכנית חומש. כיאה לכלכלה מתוכננת, אמצעי הייצור רובם ככולם היו בבעלות ציבורית. המדינה סיבסדה כ-80% ממחירי מוצרי יסוד כגון אוכל, בגדים ושכר דירה.

תוכן עניינים

[עריכה] סקירה היסטורית

לאחר מלחמת העולם השנייה חולקה גרמניה המובסת לארבעה סקטורים: סובייטי, אמריקאי, בריטי וצרפתי. שלושת האחרונים התאחדו ליצירת גרמניה המערבית בעוד שעל שטח הסקטור הסובייטי קמה הרפובליקה הדמוקרטית הגרמנית או בשמה הנפוץ גרמניה המזרחית. מצבן הכלכלי של שתי המדינות, המזרחית והמערבית היה קשה עקב הנזקים העצומים שנגרמו לה, לגרמניה בעת מלחמת העולם השנייה. ערים שלמות ובהן תעשיות, רחובות, מבנים ציבוריים נהרסו כמעט עד היסוד. בעוד שבגרמניה המערבית הונהג משק קפיטליסטי שבו כוחות השוק מניעים את הכלכלה בגרמניה המזרחית הונהג משק מתוכנן. ביולי 1948, הונהג מטבע חדש בגרמניה המזרחית, הוא המארק מזרח גרמני. השנים הראשונות בגרמניה המזרחית היו קשות עקב נזקי המלחמה והפיצויים הרבים שדרשה ברית המועצות. לאחר כיבוש גרמניה, החלה הכלכלה המזרח גרמנית לעבור תהליך של הלאמה. בשנת 1947 הושלמה רפורמה חקלאית: רפורמה זו הפקיעה את כל האדמות שהיו שייכות לחברי המפלגה הנאצית ולפושעי מלחמה והגבילה את הבעלות הפרטית של אדמה לקילומטר אחד. כ-500 אחוזות של יונקרים הוחרמו והפכו לחוות ממשלתיות (גרמנית: Landwirtschaftliche Produktionsgenossenschaft, LPG) ויותר מ-30,000 קילומטר חולקו בין חצי מיליון איכרים, עובדי אדמה ופליטים. עד שנת 1949 שליש מהתעשייה הולאמה כאשר היא נתונה לשליטה מזרח גרמנית-סובייטית: לפי הערכות בשנת 1949 100% מתעשיית המכוניות, 90%-100% מתעשיית הכימיקלים, וכ-93% של תעשיית הדלק היו נתונות לשליטה סובייטית לצורך פיצויים. הפיצויים שעל גרמניה הוטל לשלם בשנים הראשונות היה עצום והיווה נטל כל הכלכלה שגם כך נהרסה (כ-6,000,000,000 מארק לשנה). בשנת 1951 התחילה הממשלה ביישומה של תוכנית החומש הראשונה שתכננה גידול של 1,200% בתפוקת הפלדה, ו-200% בתפוקת המלט. התוכנית שמה דגש על שיקום התעשייה והגדלת הפיריון של התעשייה הכבדה. במרץ 1953 מת סטלין מנהיגה של ברית המועצות. לאחר מותו נוצרה ציפייה בקרב מדינות הגוש המזרחי וביניהן גרמניה המזרחית להורדת הנטל הסובייטי על כלכלות אלו וכך לגרום להעלאת רמת החיים. אמנם הוחל בתוכנית כלכלית שמטרתה הגברת התפוקה של מוצרי הצריכה אך בה בעת הועלו מכסות הפועלים ב-10% ללא העלאת שכר. ההתמרמרות הובילה למהומות ב-17 ביוני 1953. כחודשיים לאחר סיום המהומות, יצאה באוגוסט 1953 משלחת לבריה"מ בראשותו של אוטו גרוטהוול ראש ממשלת גרמניה המזרחית: בביקור זה הוסכם שתשלום פיצויי המלחמה יסתיימו בראשון בינואר 1954, בריה"מ החזירה לגרמניה המזרחית מפעלי תעשייה בשווי 2.7 מיליארד מארק, עלות הכיבוש לא יעלה על 5% מההכנסה הלאומית, גרמניה המזרחית קיבלה אשראי של 485 מיליון רובל ומזון וחומרי גלם בשווי 290 מיליון רובל. באמצע שנות ה-50 נרשמה התקדמות כלכלית מרשימה: בין 1954-56 נבנו 40,000 יחידות דיור, בעיקר בערים תעשייתיות כמו ברלין, רוסטוק ואייזנהיטנשטט. שיעור הצמיחה התעשייתית השנתי החלה לרדת משנת 1959. לכן ברית המועצות המליצה שגרמניה המזרחית תיישם את הרפורמות שהוצעו על ידי אווסי ליברמן, כלכלן סובייטי, שתורתו כללה שילוב ריווחיות ועוד עקרונות של שוק חופשי בשיטה הקומוניסטית. אולבריכט התאים את התאוריה של ליברמן ובשנת 1963 הכניס את השיטה הכלכלית החדשה (NES) לשימוש במזרח גרמניה, הרפורמה גרמה לביזור בקבלת ההחלטות וקבלת שיקולים של השוק ורמת ביצועים. ה-NES חתרה ליצור מערכת כלכלית יעילה והפיכת גרמניה המזרחית לאומה מובילה מבחינת רמת התיעוש. תחת ה-NES משימת ביסוס ההתפתחות הכלכלית החדשה הייתה נתונה לפיקוח מרכזי. תהליך הביזור היה העברת סמכויות חלקית מן מוסדות המדינה אל חבר העסקים העממי (גרמנית: Vereinigungen Volkseigener Betriebe, VVB). המדינה קבעה את ייעד הייצור הכללי אבל כל VVB קבע את חלוקת התקציב שלו, השימוש בטכנולוגיה והקצאת כוח האדם והמשאבים. ה-NES קבע שהחלטות ייצור יעשו על בסיס ריווחיות, משכורות ישקפו את הביצועים בעבודה ושמחירים תלויים בביקוש השוק. ה-NES יצרה אליטה טכנוקרטית ובשנת 1963 אולבריכט הודיעה על מדיניות חדשה בקשר לקבלה לדרגים הגבוהים של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי. אולבריכט פתח את הפוליטביורו ואת הוועד המרכזי לחברי מפלגה צעירים בעלי חינוך טוב יותר וכישורי ניהול עליונים על קודמיהם בתפקיד. כתוצאה מזה האליטה של מפלגת האיחוד הסוציאליסטי נחלקה לפלגים בכל הקשור למדיניות כלכלית ופוליטית. הדגש החדש על מדיניות טכניות וניהוליות איפשר לאליטה הטכנוקרטית להיכנס לדרגים הגבוהים ביותר של הבירוקרטיה הממשלתית, דרגים שקודם היו שמורים לאידיאולוגים של המפלגה. מנהלים מן ה-VVB נבחרו על בסיס של יכולת מקצועית מאשר ציות אידיאולוגי. מספר מקומות העבודה של בעלי כישורים טכניים גדל. המפלגה שמה דגש על חינוך לכישורים ניהוליים וטכניים וגמלה עליהם בהתקדמות חברתית וחומרית. בנוסף עלייה ברמת החיים של כלל הארחים קרתה בין השנים 1961-1970. בשנת 1968 אולבריכט פתח במסע תעמולה בקרב חברות הקומקון למען הגדלת התפתחותם הכלכלית "באמצעות עצמם". ה-NES הוחלף בשיטה הכלכלית של סוציאליזם (ESS) שהתמקדה בהיי טק כדי לעשות את הצמיחה הכלכלית העצמית אפשרית. תיכנון מרכזי הוחזר למגזרים שהוכרזו כזקוקים לבנייה כמו אלקטרוניקה, מחשבים, תקשורת, התעשייה הכימית ותעשיית הפלסטיק. פעלו לשילוב בין התעשיות השונות. ניתנו סובסידות כדי להאיץ את הצמיחה במגזרים מועדפים. במהלך התוכנית הייתה התפתחות כלכלית ניכרת אך המשק לא הצליח לעמוד בייעדי היצור הגבוהים שהתוכנית תבעה מה שגרם לחיסולה בשנת 1970. בשנות ה-70 נרשמה עלייה ברמת החיים של האוכלוסייה וגרמניה המזרחית הפכה לאחת מהמדינות המתועשות בעולם. המחירים עלו מעט מאוד לאורך השנים, הודות לסבסוד ממשלתי מסיבי. בשנות ה-80 הלך ותפח החוב הציבורי של המדינה (שהיה חיצוני רובו ככולו). תלותה של המדינה בחומרי גלם מבריה"מ גרם למחסור במוצרים רבים. "משבר הקפה" שתקף את המדינה הוכיח על רמת הפגיעות הגבוהה של הכלכלה לזעזועים חיצוניים.

[עריכה] התכנון המרכזי

העובדה שכלכלת גרמניה המזרחית הייתה כלכלה מתוכננת לא אומרת כי היא נוהלה באמצעות גוף או תוכנית אחת. הכלכלה נוהלה באמצעות מספר תוכניות לטווח קצר וארוך. התוכניות הקצו משאבים, יעדי ייצור ועוד לכלכלה וחזו בה שינויים. במשך השנים ככל שהכלכלה התפתחה משימת הניהול שלה הלכה והסתבכה ונעשה מורכב לחלק את המשאבים

[עריכה] התכנון לטווח קצר

[עריכה] תוכנית החומש