יוסף לוריא

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דר' יוסף לוריא (גם: לוריה) 1871 - 1937, עיתונאי, מורה, מנהל מרכז המורים ומנהל מחלקת החינוך של ההסתדרות הציונית.

נולד ב-1871 (תרל"א) בליטא ולמד בבית ספר ריאלי ברוסיה. המשיך את לימודיו באוניברסיטת ברלין ושם הצטרף לבני משה.

בהיותו סטודנט יסד (יחד עם שמריהו לוין וליאו מוצקין) את ארגון הסטודנטים הרוסים היהודים בברלין.

השתתף בקונגרס הציוני הראשון ובקונגרסים נוספים.

ב-1896, לאחר שהוענק לו תואר דר' לפילוסופיה, עבר לוורשה וניהל שם חדר מתוקן ציוני, במקביל לפעילותו החינוכית כתב וערך עיתונים, פעילות בה המשיך גם אחרי עלייתו. חלק מכתביו פורסמו בספר בעריכתו.

ב-1907 עלה לארץ ישראל והצטרף לסגל מורי גמנסיה "הרצליה" כמורה להיסטוריה.

נבחר לעמוד בראש מרכז המורים (לימים הסתדרות המורים) והיה ממנהיגי המאבק לשימוש בעברית במלחמת השפות.

במהלך מלחמת העולם הראשונה, עקב היותו נתין זר, גורש מהארץ על ידי השלטון העות'מאני, עם הכיבוש הבריטי חזר לארץ ומונה לעמוד בראש מחלקת החינוך העברי של כנסת ישראל, תפקיד אותו מילא עד 1928,

היה מהוגי רעיון תעודת הבגרות בארץ ישראל וחבר בצוות שקבע את מבנה בחינות הבגרות בחינוך היהודי בארץ ישראל.

נפטר בירושלים בכ"ט בכסלו תרצ"ח, ‏3 בדצמבר ‏1937

[עריכה] קישורים חיצוניים