היסטוריה של ירושלים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
ירושלים מוזכרת לראשונה בכתובת מצרית מהמאה השמונה עשרה לפנה"ס בשם "אושאמם" או "אושלמם". כמו כן היא מוזכרת במכתבי אל עמרנה במאה הארבע עשרה.
תוכן עניינים |
[עריכה] תקופת בית ראשון
על פי המסופר בתנ"ך הייתה ירושלים עיר יבוסית, שדוד המלך כבש והפך לבירתו. כיבוש ירושלים (יבוס) בידי דוד מסופר בשמואל ב, פרק ה, 6-10, ובגירסה נוספת בדברי הימים א, יא, 4-9. בנו שלמה בנה בה את בית המקדש. אולם אין עדויות ארכיאולוגיות חד משמעיות לקיום הממלכה המאוחדת או לגדולתה של ירושלים בתקופה זו, אלא רק להיותה בירת יהודה בתקופה מאוחרת יותר. ירושלים בראשיתה הייתה במקום בו נמצאים היום עיר דוד והר הבית. בימי המלך חזקיהו, בסוף המאה השמינית לפנה"ס, צרו על העיר צבאות אשור. אולם העיר עמדה במצור, בין השאר בזכות נקבת השילוח שהזרימה מים ממעין הגיחון שהיה מחוץ לחומות העיר. לקראת סוף תקופת בית ראשון העיר התרחבה לכיוון צפון מערב, לאזורים בהם שוכן היום הרובע היהודי, ואף מעבר לכך. בשנת 598 לפנה"ס נכבשה ממלכת יהודה על ידי האימפריה הבבלית, ואחרי ניסיון מרד נגד השלטון הבבלי כבש בשנת 568 לפנה"ס נבוכדנצר השני, מלך בבל את העיר, והחריב את בית המקדש.
[עריכה] תיחום העיר
בתחילת ימי בית ראשון תחומה של ירושלים הוא עיר דוד- המכונה 'הגבעה המזרחית'. מחלוקת גדולה בין החוקרים הייתה לגבי 'הגבעה המערבית' (מעברו המערבי של עמק הטרופיון. גבעה גבוהה (763 מ') ורחבת ידיים): באיזה שלב התפשטה ירושלים וכללה גם את תחומי הגבעה המערבית. באמצעות הארכאולוגיה התבררה התשובה:
בשנות ה- 60 חפרה במקום פרופסור קתלין קניון- ארכיאולוגית בריטית. חפירותיה של ארכיאולוגית דגולה זו היו שלב חשוב בהכרעת סוגיה זו. מחפירותיה של קניון בגבעה המזרחית נתברר, שהביצורים בצלע המזרחי של הגבעה, שיוחסו עד כה ליבוסי ולדוד ושלמה, בנויים על גבי חורבות בתים מן המאה ה-7 לפנה"ס. משמע שיש לתארך את הביצורים לימי הבית השני , לתקופת החשמונאים. חומת העיר הישראלית לא הייתה בראש המדרון המזרחי אלא באמצעו. יוצא מכאן שלא הייתה לעיר 'מותן' צרה כל כך, כפי שהניחו קודם לכן. אבל למרות הרחבה זו לא היה שטח היישוב על הגבעה המזרחית יותר מ- 60 דונם בקירוב (בלי הר הבית).
חפירותיה של קניון בגבעה המערבית היו חשובים ביותר אם כי נקודתיים-חלקיים ועל כן מסקנתה מהם - ששיטת המצמצמים היא הנכונה - הייתה מוטעית. חפירות נרחבות בשטח נעשו ברובע היהודי על ידי החופר הידוע נחמן אביגד אחרי איחוד ירושלים ב-1967). החפירות הנרחבות שניהל בשטח הוכיחו שהגבעה המערבית הייתה מאוכלסת ומוקפת חומה בתקופת בית ראשון, לפחות החל מהמאה ה- 8 לפנה"ס. הממצאים שהתגלו היו רבים: שרידי בניינים, כלי חרס, צלמיות, כתובות וטביעות שונות והחומה המכונה 'החומה הרחבה'. אין ספק שכל הממצאים האלה מעידים על אכלוסו הקבוע של המקום. וכיוון שהממצאים מפוזרים על פני כל מרחבו של הרובע היהודי, מעיד הדבר לא על בתים בודדים בלבד, אלא על יישוב גדול. בנוסף- ממצאים מהתקופה הישראלית נמצאו גם בחפירות אחרות שנעשו בגבעה המערבית: בחצר המצודה של ירושלים, בגן הארמני ובהר ציון. ממצאים אלו משלימים את התמונה ומרחיבים את תחום היישוב הישראלי על הגבעה המערבית כולה!
[עריכה] תקופת בית שני
עם עליית האימפריה הפרסית, ופרסום הצהרת כורש הוקמה ירושלים מחדש כבירת הפרובינציה היהודית ונבנה בית המקדש השני – בתחילה במתכונת צנועה. בשנת 332 לפנה"ס כבש אלכסנדר מוקדון את יהודה ללא קרב, העיר לא נפגעה והמשיכה להתפתח בתקופה ההלניסטית בה הייתה נתונה לרוב בידי הממלכה הסלאוקית. אנטיוכוס הרביעי ניסה לגרום להתייונות ירושלים ופגע בעבודת המקדש, ובתגובה פרץ בשנת 167 לפנה"ס מרד החשמונאים, שבסופו השתלטה משפחת בית חשמונאי על יהודה ושלטה בירושלים עד הכיבוש הרומי בשנת 63 לפנה"ס. בשנת 37 לפנה"ס מונה הורדוס על ידי הרומאים למלך יהודה, ועד מהרה השתלט על ירושלים. הורדוס הרחיב ופאר את העיר, ובנה מחדש את בית המקדש במתכונת מפוארת. בשנת 66 לספירה פרץ המרד הגדול נגד הרומאים, ובשנת 69 הגיע הצבא הרומאי בראשותו של טיטוס לשערי ירושלים והטיל עליה מצור קשה. העיר נכבשה ונשרפה בשנת 70 ובית המקדש חרב. את הפיח מהשרפה ניתן לראות עד היום בחפירות ארכיאולוגיות של אתרים מן התקופה.
[עריכה] התקופה הרומית והביזנטית
ירושלים עמדה בחורבנה עד זמן שלטון הקיסר אדריאנוס, שבנה אותה מחדש כעיר רומית בשם איליה קפיטולינה, ואסר על כניסת היהודים לתחומה. עם זאת, נראה כי האיסור לא נאכף בקפדנות, שכן ידוע על ישיבת יהודים בירושלים עוד במאה השניה.
הקיסר קונסטנטינוס, בנסיונותיו לבסס את מעמדה של ירושלים כעיר נוצרית, חידש את אכיפת האיסור מימיו של אדריאנוס, אם כי הוא גם הקל אותו מעט בכך שהתיר ליהודים לעלות לירושלים לרגל התשעה באב, על-מנת להתאבל על חורבנה.
על-פי האגדה, אמו של קונסטנטינוס, הלנה, בקרה בירושלם ומצאה את שרידיו של הצלב המקורי עליו נצלב ישו, וקבעה את מקום הצליבה, בו נבנתה כנסיית הקבר הקדוש.
יורשו של קונסטנטינוס, יוליאנוס, שהתנגד לנצרות, ביטל את האיסור על ישיבת יהודים בעיר, ואף תמך בהקמה מחודשת של בית המקדש, אם כי תוכניותיו לא יצאו אל הפועל.
[עריכה] תקופת הפרסים
שנים אחדות לפני סיום שלטון הביזאנטים בארץ ישראל, פלשו ח'וסרו השני מלך פרס ומצביאו רזמי אוצ'דן, שכונה שהאר בראן (חזיר הבר) - אל ארץ ישראל. היהודים ראו בפרסים משחררים, בדומה לכורש מלך פרס בשעתו. היהודים הצטרפו לצבא הפרסי הכובש ושימשו לו מורי דרך. נצחון הפרסים עורר ביהודים תקווה לגאולה, בניין מחדש של בית המקדש וחידוש העצמאות היהודית. הפרסים צרו על ירושלים 21 יום וב-15 באפריל 614 כבשו אותה. הכובשים ערכו טבח בתושבי העיר הנוצרים, ושללו שלל רב כולל צלב מקודש, ולקחוהו של ארצם ביחד ראש קהיליית הנוצרים בעיר הפטריארך זכריה. על פי המקורות השונים, וביניהם סופרוניוס נהרגו בירושלים עשרות אלפי נוצרים.
שמחת היהודים לא ארכה זמן רב. הפרסים שינו את מדיניותם והחלו לרדוף את היהודים. שלטון הפרסים נמשך זמן קצר. ב-21 במרץ 628 חזרו הביזאנטים ובראשם הקיסר הראקליוס לירושלים. על פי המסורת הנוצרית הם נכנסו דרך שער הזהב שבחומה המזרחית של העיר. הנוצרים התנקמו ביהודי העיר, אולם גם שלטונם לא ארך זמן רב, מאחר והערבים המוסלמים התקדמו מחצי האי ערב למסע הכיבושים הגדול שלהם.
[עריכה] התקופה המוסלמית והצלבנית
בשנת 638 נכבשה ירושלים על ידי המוסלמים לאחר מצור של שנתיים. לפי מסורת מוסלמית הפטריארך סופרוניוס מסר את העיר לידי הח'ליף עומאר בן אלחטאב, לאחר שזה הציע לעיר כתב כניעה נוח וסובלני ביותר. כתב הכניעה פורסם כמנשר מטעם הח'ליף עומר, והוא מכונה חוזה עומר (عهدة عمر). הוא מבטיח את שלומם וביטחונם של תושבי ירושלים, אוסר על פגיעה בכנסיות ועל פגיעה ברכושם של התושבים, ומאפשר פינוי מסודר של אנשי השלטון הביזנטי, וזאת בתנאי שישולם מס לשלטון המוסלמי ויתקבל שלטונם. עד מהרה התיר השלטון המוסלמי את חזרת היהודים לעיר, והר הבית והכותל המערבי, שכוסו בשפכים בימי השלטון הנוצרי, נוקו. בתקופה האומיית הוקמו על הר הבית מסגד אל-אקצא, וכיפת הסלע. יש לציין כי בתקופה זו הייתה לירושלים חשיבות רבה בעיני השלטון המוסלמי והחליף האומיי מועאויה אף הושבע בה בשנת 660. האומיים שלטו בירושלים עד שנת 750 בה עלו העבסים לשלטון. בתקופה זו ירדה קרנה של העיר בעיקר בשל ריחוקו של המרכז השילטוני בבאגדאד. השלטון העבסי החל להתרופף לקראת אמצע המאה התשיעית וירושלים נכנסה לתקופה ארוכה של חוסר יציבות. בתקופה זו שלטו בעיר הטולונים, הקרמטים, האיחשידים, הפאטימים והסלג'וקים.
בשנת 1099 כבשו הצלבנים את ירושלים וערכו טבח בתושביה המוסלמים והיהודיים (לפי עדויות היסטוריות מסוימות הם הכניסו את כל היהודים שתפסו לבית כנסת והעלוהו באש). הם הקימו את ממלכת ירושלים שירושלים הייתה בירתה, ושליטי הממלכה נטלו לעצמם את התואר "מלך ירושלים". אחרי מפלת הצלבנים בקרב קרני חיטין ב 4 ביולי 1187, הגיע צלאח א-דין לירושלים ב 20 בספטמבר והטיל עליה מצור. ב-2 באוקטובר נכנעה העיר וחזרה לשלטון מוסלמי.
עם חזרת השלטון המוסלמי חזרו גם היהודים לחיות בעיר. במאה ה13 העיר עברה בתכיפות מיד ליד. ב-1219 חומות העיר נהרסו בפקודת סולטן דמשק. ב-1229 הועברה העיר שוב לשליטה נוצרית בהסכם בין מצרים לבין הקיסר פרידריך השני שהקים מחדש את החומות. אולם לאחר מספר שנים שוב נכבשה העיר בידי מוסלמים וחומותיה נהרסו שוב. העיר נכבשה לזמן קצר שוב בידי הנוצרים, ואף בידי שבטים מונגוליים. לבסוף נפלה העיר בידי הממלוכים.
[עריכה] התקופה העות'מאנית
- ערך מורחב – ירושלים בתקופה העות'מאנית
ב-1517 נכבשה העיר בידי האימפריה העות'מאנית, וירושלים שוב זכתה בתקופת שגשוג. הסולטאן סולימאן המפואר בנה את חומות ירושלים המוכרות היום, ושיפץ את המצודה ואת מגדל דוד. אולם עם שקיעתה הממושכת של האימפריה העות'מאנית התדרדר גם מצבה של ירושלים, וחלקים גדולים בתוך העיר העתיקה היו שוממים. במאות ה-18 וה-19 היישוב היהודי החל להתעצם, ובשנת 1844 נמנו בעיר 7,120 יהודים לעומת 5,000 מוסלמים ו-3,390 נוצרים. רוב היהודים בעיר היו ספרדים, שהיו נתינים עות'מאניים, מה שהקל על מצבם החוקי והכלכלי. כמו כן היה לסירוגין ישוב אשכנזי קטן ועני, שהתבסס על החלוקה – תרומות מיהודי ארצות מוצאם.
הגידול במספרם של היהודים בירושלים הביא לצפיפות ברובע היהודי, ולתחילת היציאה מן החומות. את האות נתן סר משה מונטיפיורי שבעזרת כספים שהנדבן האמריקאי יהודה טורא הוריש לעניי ירושלים, בנה בשנת 1860 את משכנות שאננים ואת טחנת הקמח שלידה. בתחילה חששו יהודי ירושלים לגור בשכונה, ומונטיפיורי שילם להם על מנת שיגורו בה. לאחר מכן הוקמו שכונת מחנה ישראל (1868), נחלת שבעה (1869), ומאה שערים (1874).
עם התפוררות השלטון העות'מאני החלו מדינות אירופה להיות מעורבות בנעשה בירושלים. הן פתחו קונסוליות ובתי דואר, ונתנו חסותם לעדות הנוצריות השונות, וכן ליהודים שעלו מארצות אלה. הוקמו מגרש הרוסים (1860), המושבה הגרמנית (1878) המושבה האמריקאית, המתחם הצרפתי, ועוד מוסדות ושכונות נוצריים מחוץ לחומות. גם הערבים החלו לבנות בתים מחוץ לחומות, מצפון לשער שכם ושער הפרחים.
עם גבור העניין בירושלים נבנו בתי מלון, בנקים, ואף הוקמה מסילת רכבת שהובילה מיפו לירושלים שנחנכה ב-1892. הקיסר הגרמני וילהלם השני ביקר בעיר בשנת 1898, ולכבודו נפרץ בחומה הפתח שבין שער יפו למצודה הידועה כמגדל דוד.
השלטון העות'מאני בירושלים בא לקיצו ב-9 בדצמבר 1917, כאשר ראשי העיר מסרו את כניעתם לשלושה טבחים של הצבא הבריטי שאיבדו את דרכם. במקום הכניעה, מצפון לתחנה המרכזית של היום, יש מצבה שהקימו הבריטים לזכר המאורע.
[עריכה] השלטון הבריטי
השלטון הבריטי על ירושלים החל כאשר הגנרל אדמונד אלנבי הגיע אל העיר העתיקה, ירד מסוסו, ונכנס ברגל דרך שער יפו.
מעמד העיר עלה ומרכזיותה גדלה. עם כינון המנדט הבריטי ב-1920 הייתה העיר למקום מושבו של הנציב העליון ומשרדי הממשלה. התנועה הציונית גם היא הקימה בעיר את בית המוסדות הלאומיים בו שכנו משרדי הסוכנות היהודית, קרן היסוד, ומושב הועד הלאומי. בשנת 1925 נחנכה על הר הצופים האוניברסיטה העברית. שכונות חדשות כמו רחביה ובית הכרם הוקמו. גם הציבור הערבי שיכן בעיר את מוסדותיו – המועצה המוסלמית העליונה והוועד הערבי העליון. גם שכונות ערביות נבנו מחוץ לחומות, ביניהן שייח' ג'ראח, וטלביה.
עם התגברות המתח בין השלטון הבריטי לישוב היהודי ופעולות המחתרות נגדו (ובראשן פיצוץ מלון המלך דוד בידי האצ"ל), הקימו הבריטים מספר מתחמים מבוצרים בלב העיר, שכללו את אזור מגרש הרוסים (שכונה על ידי היישוב היהודי בווינגראד, על שם ארנסט בווין), מלון המלך דוד, מחנה שנלר ומחנה אלנבי.
[עריכה] מלחמת העצמאות
על פי תוכנית החלוקה של האו"ם הייתה ירושלים אמורה להיות יחד עם בית לחם באזור מיוחד תחת שליטה בינלאומית. אולם עם פרוץ מלחמת העצמאות התעלמו מכך שני הצדדים וניסו לתפוס את השליטה בעיר. הכוחות הערביים חסמו את הדרך לירושלים עבור היהודים ואף הפסיקו את זרם המים אליה. רק שיירות של משוריינים הצליחו לפרוץ לעיר במחיר דמים כבד ולהביא לה אספקה. הרובע היהודי, תלפיות ורמת רחל נותקו. המעבר לאוניברסיטה ולבית החולים בהר הצופים היה רק על ידי שיירות, שאחת מהן הותקפה על ידי הכוחות הערביים ו-78 אנשיה נרצחו. הכוחות היהודים כבשו שכונות וכפרים ערביים כמו ליפתא, קטמון, ודיר יאסין.
עם צאת הבריטים מהארץ ב-14 במאי 1948 השתלטו הכוחות הישראלים על מתחמי השלטון הבריטי, ואילו הלגיון הירדני הגיע ב-18 במאי אל העיר ונכנס לעיר העתיקה. ב-19 במאי הצליח כוח של הפלמ"ח להיכנס דרך שער ציון אל הרובע היהודי ולהביא אספקה ותגבורת. אולם למחרת השתלטו הערבים שוב על אזור שער ציון, והמצור על הרובע חודש. לבסוף נפל הרובע ב-28 במאי, מגניו נלקחו בשבי, ובתי הכנסת שבו נהרסו.
ב-1 ביוני נפתחה דרך בורמה והמצור על ירושלים החל להתרופף.
בקרבות עשרת הימים ביולי נעשה ניסיון ישראלי לכבוש את העיר העתיקה, אולם הוא כשל.
עם תום המלחמה שרטטו משה דיין ועבדאללה תל את גבולות "הקו העירוני" שחילק את העיר לשניים. כל העיר העתיקה, השכונות שמצפון אליה, והר הזיתים היו בתחום הירדני. מערב העיר, וכן מובלעת על הר הצופים היו בתחום הישראלי. באזור ארמון הנציב היה אזור מפורז שבו שכנו כוחות האו"ם. עובי העפרון בו שרטטו השניים את הגבולות על המפה קבע שטחי הפקר לאורך הקו. בין שני חלקי העיר היה מעבר בשער מנדלבאום.
[עריכה] אחרי הקמת מדינת ישראל
ב-17 באוגוסט 1949 הועלו עצמות בנימין זאב הרצל לקבורה בירושלים. הכנסת עלתה לירושלים בדצמבר 1949, ועד מהרה התיישבה בבית פרומין שבמרכז העיר. האוניברסיטה העברית שנאלצה לעזוב את הר הצופים המנותק עברה לקמפוס חדש בגבעת רם.
ב-5 בדצמבר 1949 הכריז דוד בן גוריון [1] על ירושלים כעל בירת מדינת ישראל. ב-1965 נבחר טדי קולק לראשות העירייה. ב-30 באוגוסט 1966 נחנך משכן הכנסת החדש בגבעת רם.
ב-5 ביוני 1967 פרצה מלחמת ששת הימים. הלגיון הירדני הפגיז את העיר היהודית וכבש את ארמון הנציב. צה"ל באמצעות החטיבה הירושלמית, עציון, הדף את ההתקפה הירדנית, ופתח במתקפה לכיוון דרום, בכיבוש מוצב הפעמון ליד רמת רחל. מצפון התקדמה חטיבת הראל שכבשה את מוצב הרדאר וניתקה את ירושלים המזרחית מרמאללה. חטיבה 55 כבשה את גבעת התחמושת, והתקדמה לתוך העיר המזרחית. יומיים אחר כך פרצה החטיבה לעיר העתיקה דרך שער האריות ממזרח. המח"ט, מוטה גור הודיע בקשר "הר הבית בידינו", והרב שלמה גורן תקע בשופר אל מול הכותל המערבי. עוד באותו החודש החליטה ממשלת ישראל להחיל את החוק הישראלי על מזרח ירושלים, ולתושביה הפלסטינים ניתן מעמד של תושב קבע.
עד מהרה החלה ישראל לשקם את הרובע היהודי ולחדש את היישוב היהודי בו, לבנות בשטחים שסופחו שכונות שהיו קיימות לפני מלחמת העצמאות כמו נווה יעקב והגבעה הצרפתית, ושכונות חדשות כמו רמות אשכול, רמות וגילה. קמפוס הר הצופים של האוניברסיטה העברית נבנה מחדש, ורוב הפקולטות חזרו אליו.
ב-30 ביולי 1980 קבלה הכנסת את "חוק יסוד: ירושלים" שקבע כי "ירושלים הבנויה והמאוחדת היא בירת ישראל". בתגובה מרבית השגרירויות הזרות המעטות ששכנו בירושלים עזבו את העיר.
ב-1993 ניצח בבחירות לראשות העירייה אהוד אולמרט, וטדי קולק איבד את התפקיד בו החזיק 28 שנים. בשנת 2003 נבחר אורי לופוליאנסקי לראשות העירייה, והיה לחרדי הראשון שכיהן בתפקיד.
עם חתימת הסכמי אוסלו הוחלט לדון בנושא ירושלים רק במשא ומתן על הסכמי הקבע בין ישראל לפלסטינים. אולם בבחירות למועצת הרשות הפלסטינית וליו"ר הרשות, ניתן לפלסטינים במזרח ירושלים לבחור ולהיבחר.
בספטמבר 1996 קיבלה ממשלת נתניהו החלטה לפתוח את "מנהרת הכותל" באופן חד צדדי, דבר שעורר בצד הפלסטיני חששות כי המדובר בפגיעה בקודשי האיסלאם בהר הבית. כתוצאה מכך פרצו מהומות והתנגשויות בהן נהרגו 16 ישראלים ולמעלה ממאה פלסטינים.
בועידת קמפ דייוויד בשנת 2000 הציע ראש הממשלה דאז אהוד ברק למסור חלק מן השכונות הערביות בירושלים המזרחית לשליטה פלסטינית, ובחודשים שלאחר מכן עלו הצעות מפורטות גם על חלוקת הרובעים בעיר העתיקה.
למרות כשלון המו"מ, מאז נשבר הטאבו על הרעיון של חלוקת ירושלים בפוליטיקה הישראלית ומדי פעם מוזכרת מחדש הצעתו של נשיא ארצות הברית דאז ביל קלינטון לחלוקה על פי העיקרון כי "שכונה בה חיים יהודים תהיה בשלטון ישראלי ושכונה בה חיים ערבים תהיה בשלטון פלסטיני".


