דו-פסיגיים
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
| דו־פסיגיים | ||||||
|---|---|---|---|---|---|---|
רקפת מצויה |
||||||
| מיון מדעי | ||||||
|
||||||
| שם מדעי | ||||||
| Magnoliopsida | ||||||
| סדרות (מיון פילוגנטי) | ||||||
|
אברשאים (Ericales) |
||||||
| משפחות (מיון פילוגנטי) | ||||||
|
זוגניים |
||||||
|
הערה: רשימה חלקית זו כוללת |
||||||
| מקור: APG II, 2003 |
צמחים דו־פסיגיים הם מחלקה במערכת בעלי הפרחים. מחלקת הדו־פסיגיים היא הגדולה שבתוך בעלי הפרחים; היא מונה פי שלושה מינים מאשר החד־פסיגיים.
כאשר הזרע של צמח דו־פסיגי נובט, הוא מגדל שני פסיגים (עלי עובר ראשוניים) ומכאן נגזר שם המחלקה. השרשון הראשוני שהזרע מצמיח, מתפתח בהמשך לשורש העיקרי של הצמח.
העלים לעיתים קרובות שסועים או מנוצים. עורקי העלים יוצרים בדרך כלל רשת סבוכה עם עורק ראשי אחד או מספר איזוגי. הפרחים מחומשים לרוב, כלומר כל חלקיהם באים בכפולות של חמש. לעיתים רחוקות יותר ניתן למצוא פרחים מרובעים או משולשים.
צרורות הצינורות המובילים ערוכים בטבעות בתוך הגבעול. כמו כן, ישנו קמביום, שהוא רקמה יוצרת תאים, בין שיפה לעצה. הודות לתכונה זו, גזע של צמח דו־פסיגי מסוגל לגדול לרוחב על ידי הוספת שכבות חדשות של רקמת הובלה, ומכאן נובע ריבוי מיני העצים שבמחלקה.
[עריכה] התפתחות ומיון
דו־פסיגיים היו הצמחים בעלי הפרחים הראשונים שהופיעו על כדור הארץ. מאוחר יותר התפתחה מהם קבוצת החד־פסיגיים. לפיכך, קיימת הפרדה מנקודת מבט פילוגנטית בין הדו־פסיגיים הקדומים, שהם למעשה האבות של כל בעלי הפרחים, לבין הדו־פסיגיים האמיתיים, שהתפתחו מהקדומים במקביל לחד־פסיגיים. מסלול התפתחות זה משתקף בתכונות אחדות ברמת המבנה של הצמחים. כך למשל, הדו־פסיגיים הקדומים דומים לחד־פסיגיים במבנה האבקה שלהם ולעיתים במבנה הגבעול (ראה נופריים), ולעומת זאת יש תכונות שמאפיינות את כל הדו־פסיגיים.
בכלל, המחקרים הגנטיים שבוצעו בעשור האחרון שפכו אור חדש על הבנת היחסים האבולוציוניים בין קבוצות הצמחים השונות. חוקרים אחדים מייחדים את הדו־פסיגיים האמיתיים למחלקה נפרדת בשם Rosopsida עפ"י הסוג האופייני Rosa (ורד). התכונה האופיינית של קבוצה זאת היא מבנה גרגרי האבקה, שיש בהם שלוש נקבוביות, לעומת נקבובית אחת אצל שאר צמחי הזרע.

