מוסר השכל

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

מוסר השכל הוא המשפט המסכם בסיפורים רבים, שממצה את המשמעות הרצויה והרעיון המוסרי של הסיפור. למעשה מטרתם של הסיפורים הנושאים מוסר השכל לכתחילה היא להעביר אותו ורק לאחר מכן לספר סיפור.

את מוסר ההשכל מוצאים כיום בעיקר בסיפורי ילדים. הוא גם מצוי בסיפורי עם ומהווה אחד מהמאפיינים שלהם. משל הוא סוג אחר של יצירה שאף היא ניתנת לתמצות במוסר השכל קצר. ניתן למצוא אותו גם בפואמות, בשירי עם ובשירי ילדים. יצירות ספרותיות אומנותיות יותר כגון הרומן ומרבית השירים נמנעו בדרך כלל מהכללת מושר השכל במובן של סיפור שכל תחליתו היא להעביר מסר. רומנים שכן נועדו להעביר מוסר השכל מוקעים מאוד בתרבות המודרנית. ניתן למצוא יצירות כאלו בעיקר לפני המאה העשרים. דוגמה טובה ומפורסמת לעניין הוא השלטון בצרפת שנחרד לאור הפופולריות הרבה שרחש הספר מאדם בובארי שנכתב בעקבות פרשייה עיתונאית מאותם ימים והתייחס אל מעשיה של מאדם בובארי שנגדו את מוסכמות הצניעות וההתנהגות באותם הימים באופן חיובי. תוך זמן קצר נכתב רומן על אותה פרשייה בדיוק רק שהפעם הוא נכתב למטרה אחת להעביר את המסר שמעשיה של מאדם בובארי הם נוראיים ואינם מקובלים.

[עריכה] מוסרי השכל בספרות ילדים

מוסרי השכל היו חלק מסיפורי ילדים במשך מאות שנים, כי לסיפורי הילדים הייתה אז בעיקר תכלית חינוכית ולימודית – הם לא היו לשם בידור או הנאה. במקרים רבים מוסר ההשכל הובלט במיוחד ובמילים מפורשות, והסיפור הסתיים במשפט כגון "ומוסר ההשכל של זה הוא...". כך הובהר לשומע מה בעצם מלמד הסיפור. לדוגמה, בתום הסיפור כיפה אדומה יכול המספר להוסיף "ומוסר ההשכל, ילדים, הוא שאסור לדבר עם זרים!".

בספרות הילדים המודרנית מוסרי השכל הפכו למיושנים, וכשכבר מוצאים אותם בסיפור הכוונה היא בדרך כלל אירונית. כמה מהדמויות בספריו של לואיס קרול טרודות מאוד במוסרי השכל, מה שמראה כמה הם היו מקובלים באמצע המאה ה-19.