יאשיהו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יאשיהו מלך יהודה מלך בין השנים 639 ל-609 לפנה"ס, היה בנו של אמון.

תוכן עניינים

[עריכה] סוף השלטון האשורי בארץ ישראל

ההתרחשויות בממלכת אשור בחלקה המאוחר של תקופת מלכותו של אשורבניפל אינן ידועות בוודאות. אך ניתן להניח שלקראת סוף תקופת מלכותו נחלשה הזיקה שבין הפרובינציות הרחוקות, ויהודה בכללן, לבין המטרופולין. בפלשת גבר שוב כוחה של מצרים: לפי המסורת אצל הרודוטוס (ב, 157) כבש פסמתיך א', מייסד השושלת ה-26, את אשדוד שהייתה עד אז כפופה לאשור. מהרודוטוס (א, 105) ניתן ללמוד גם על פשיטת הסקיתים לסוריה ופלשת עד לגבולות מצרים. מספר חוקרים מיחסים פלישה זו לתקופה שבין 625 ל-630 לפנה"ס, ומסמיכים לה את דברי ירמיהו שניבא על הגוי הבא מצפון: "וַיְהִי דְבַר-יְהוָה אֵלַי שֵׁנִית לֵאמֹר מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר סִיר נָפוּחַ אֲנִי רֹאֶה וּפָנָיו מִפְּנֵי צָפוֹנָה. וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָי מִצָּפוֹן תִּפָּתַח הָרָעָה עַל כָּל-יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ. כִּי הִנְנִי קֹרֵא לְכָל-מִשְׁפְּחוֹת מַמְלְכוֹת צָפוֹנָה נְאֻם-יְהוָה וּבָאוּ וְנָתְנוּ אִישׁ כִּסְאוֹ פֶּתַח שַׁעֲרֵי יְרוּשָׁלַ‏ִם וְעַל כָּל-חוֹמֹתֶיהָ סָבִיב וְעַל כָּל-עָרֵי יְהוּדָה" (ירמיהו א,יג-טז); חוקרים אחרים דוחים פשיטה זו לתקופה מאוחרת יותר, בעוד שאחרים אף מבטלים לחלוטין את מהימנותה ההיסטורית של מסורת הרודוטוס. פשיטה זו, אם אכן התרחשה במציאות, חייבת הייתה לזעזע את אחיזת השלטון האשורי בארץ ישראל ויתכן שאף פגעה במידה מסוימת במצרים. עם זאת, ביהודה הייתה פגיעתה ככל הנראה קלה.

עם מות אשורבניפל (627 לפנה"ס) נפתח באשור ככל הנראה מאבק קשה בין בניו על הירושה, ובאותה עת מרדה בבל בהנהגתו של נבופלאסר. על רקע זעזועים אלו, שהחלו להסתמן עוד בסוף ימי מנשה, התגברה ביהודה, לאחר עשרות שנות שיעבוד רצוף, תנועה לשחרור מעולהּ של אשור.

ביטוי נמרץ לשחרורה של יהודה, שהושג ככל הנראה בהדרגה וללא שפיכות דמים, התבטא בשני תהליכים רבי משמעות בשני תחומים: בתחום המדיני – התפשטות יהודה על פני שטחי ממלכת ישראל לשעבר, בשומרון ובגליל, ובתחום –הדתי – הרפורמה הפולחנית המעמיקה שערך יאשיהו.

עוד קודם לרפורמה שעשה יאשיהו בשנת 18 למלכותו, הוא חיזק את מעמדו באזור בית-אל, אזור שהיווה סלע מחלוקת בין ממלכת יהודה לממלכת ישראל. בתיאור הרפורמה הדתית מסופר בפרוט על הרס הבמה בבית אל: "וְגַם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית-אֵל הַבָּמָה אֲשֶׁר עָשָׂה יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת-יִשְׂרָאֵל גַּם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא וְאֶת-הַבָּמָה נָתָץ וַיִּשְׂרֹף אֶת-הַבָּמָה הֵדַק לְעָפָר וְשָׂרַף אֲשֵׁרָה" (מל"ב כג,טו).

ראיה להתפשטותה של יהודה בימי יאשיהו מצויה ברשימת בני המדינה העולים משבי הגולה בראשית שיבת ציון: "אַנְשֵׁי מִכְמָס מֵאָה עֶשְׂרִים וּשְׁנָיִם. אַנְשֵׁי בֵית-אֵל וְהָעָי מָאתַיִם עֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה" (עזרא ב,כז-כח). ברשימה זו נזכרים אנשי מכמש, בית-אל, והעי ומכאן שעוד לפני החורבן, היינו בימי יאשיהו, היו אזורים אלו בתחום יהודה. מאותה רשימה ניתן ללמוד גם על התיישבות בני יהודה ובנימין בשפלת לוד ואונו: "בְּנֵי-לֹד חָדִיד וְאוֹנוֹ שְׁבַע מֵאוֹת עֶשְׂרִים וַחֲמִשָּׁה" (שם,לג). כפי הנראה, גם התרחבות זו של תחום ההתיישבות היהודי התרחשה בימי יאשיהו.

עדויות נוספות להרחבת השפעתו של יאשיהו להר אפרים כולו ואף לגליל מצויות במספר מקומות:
א. בתאור הרפורמה הדתית שלו, שלפי דה"י נעשתה לא רק ביהודה כי אם גם בערי מנשה ואפרים ושמעון עד נפתלי.
ב. אשתו של יאשיהו הייתה "זְבוּדָּה בַת-פְּדָיָה מִן-רוּמָה" שבגליל (מל"ב כג,לו).
ג. יאשיהו יצא להלחם עם נכו מלך מצרים במגידו ואין להניח שהיה מסתכן להרחיק לכת באזור שלא בתחום השפעתו.
ד. יתכן שיש גם ליחס לימי יאשיהו את שרידי המצודה שנחשפה בשכבה ב' במגידו .
ה. על התפשטות לכיוון צפון פלשת מעיד הממצא במיצד חשביהו, אתר המצוי כ-1.7 ק"מ מדרום ליבנה-ים (מינת רובין), בו נמצאה מצודה משלהי התקופה הישראלית.

[עריכה] הרפורמה הדתית

מעשהו הראשון של יאשיהו בין השנים 12 ל-18 למלכותו היה טיהור ארץ יהודה מהפולחן הזר. קנאתו וקיצוניותו היו כה חריפים עד שלא היסס להוציא מקבריהם את עצמות הכהנים ולשרוף אותם כליל - היינו לכלותם כך שגם נשמתם תאבד מהעדר משכן לנשמה בחיים שלאחר המוות. רעיון זה מתפרש על ידי טקסט של אשורבניפל , המתאר את החרבת שושן:

את קברי מלכיהם הקדומים והמאוחרים, אשר לא יראו את האלים אשור ואשתר אדוני, והחרידו (את לב) המלכים אבותי, הרסתי, החרבתי, וגיליתי לעין השמש. את עצמותיהם נשאתי לאשור. וכך דנתי את נשמותיהם לחוסר מנוחה, ושללתי מהם מנחות מתים ונוסכי מים.

וכן אומר עמוס הנביא: "כֹּה אָמַר יְהוָה עַל-שְׁלֹשָׁה פִּשְׁעֵי מוֹאָב וְעַל-אַרְבָּעָה לֹא אֲשִׁיבֶנּוּ עַל-שָׂרְפוֹ עַצְמוֹת מֶלֶךְ-אֱדוֹם לַשִּׂיד" (עמוס ב,א).

על הרפורמה הדתית של יאשיהו מסופר הן בדה"י והן בספר מלכים:
"וּבִשְׁמוֹנֶה שָׁנִים לְמָלְכוֹ וְהוּא עוֹדֶנּוּ נַעַר הֵחֵל לִדְרוֹשׁ לֵאלֹהֵי דָּוִיד אָבִיו וּבִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה שָׁנָה הֵחֵל לְטַהֵר אֶת-יְהוּדָה וִירוּשָׁלַ‏ִם מִן-הַבָּמוֹת וְהָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים וְהַמַּסֵּכוֹת. וַיְנַתְּצוּ לְפָנָיו אֵת מִזְבְּחוֹת הַבְּעָלִים וְהַחַמָּנִים אֲשֶׁר-לְמַעְלָה מֵעֲלֵיהֶם גִּדֵּעַ וְהָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים וְהַמַּסֵּכוֹת שִׁבַּר וְהֵדַק וַיִּזְרֹק עַל-פְּנֵי הַקְּבָרִים הַזֹּבְחִים לָהֶם. וְעַצְמוֹת כֹּהֲנִים שָׂרַף עַל-מִזְבְּחוֹתָם וַיְטַהֵר אֶת-יְהוּדָה וְאֶת-יְרוּשָׁלָ‏ִם. וּבְעָרֵי מְנַשֶּׁה וְאֶפְרַיִם וְשִׁמְעוֹן וְעַד-נַפְתָּלִי בְּחַרְבֹתֵיהֶם סָבִיב. וַיְנַתֵּץ אֶת-הַמִּזְבְּחוֹת וְאֶת-הָאֲשֵׁרִים וְהַפְּסִלִים כִּתַּת לְהֵדַק וְכָל-הַחַמָּנִים גִּדַּע בְּכָל-אֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וַיָּשָׁב לִירוּשָׁלָ‏ִם" (דה"ב לד,ג-ז).
"וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת-חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל וְאֶת-כֹּהֲנֵי הַמִּשְׁנֶה וְאֶת-שֹׁמְרֵי הַסַּף לְהוֹצִיא מֵהֵיכַל יְהוָה אֵת כָּל-הַכֵּלִים הָעֲשׂוּיִם לַבַּעַל וְלָאֲשֵׁרָה וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם וַיִּשְׂרְפֵם מִחוּץ לִירוּשָׁלַ‏ִם בְּשַׁדְמוֹת קִדְרוֹן וְנָשָׂא אֶת-עֲפָרָם בֵּית-אֵל. וְהִשְׁבִּית אֶת-הַכְּמָרִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וַיְקַטֵּר בַּבָּמוֹת בְּעָרֵי יְהוּדָה וּמְסִבֵּי יְרוּשָׁלָ‏ִם וְאֶת-הַמְקַטְּרִים לַבַּעַל לַשֶּׁמֶשׁ וְלַיָּרֵחַ וְלַמַּזָּלוֹת וּלְכֹל צְבָא הַשָּׁמָיִם. וַיֹּצֵא אֶת-הָאֲשֵׁרָה מִבֵּית יְהוָה מִחוּץ לִירוּשָׁלַ‏ִם אֶל-נַחַל קִדְרוֹן וַיִּשְׂרֹף אֹתָהּ בְּנַחַל קִדְרוֹן וַיָּדֶק לְעָפָר וַיַּשְׁלֵךְ אֶת-עֲפָרָהּ עַל-קֶבֶר בְּנֵי הָעָם. וַיִּתֹּץ אֶת-בָּתֵּי הַקְּדֵשִׁים אֲשֶׁר בְּבֵית יְהוָה אֲשֶׁר הַנָּשִׁים אֹרְגוֹת שָׁם בָּתִּים לָאֲשֵׁרָה. וַיָּבֵא אֶת-כָּל-הַכֹּהֲנִים מֵעָרֵי יְהוּדָה וַיְטַמֵּא אֶת-הַבָּמוֹת אֲשֶׁר קִטְּרוּ-שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים מִגֶּבַע עַד- בְּאֵר שָׁבַע וְנָתַץ אֶת-בָּמוֹת הַשְּׁעָרִים אֲשֶׁר-פֶּתַח שַׁעַר יְהוֹשֻׁעַ שַׂר-הָעִיר אֲשֶׁר-עַל-שְׂמֹאול אִישׁ בְּשַׁעַר הָעִיר. אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל-מִזְבַּח יְהוָה בִּירוּשָׁלָ‏ִם כִּי אִם-אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם. וְטִמֵּא אֶת-הַתֹּפֶת אֲשֶׁר בְּגֵי בֶני בֶן-הִנֹּם לְבִלְתִּי לְהַעֲבִיר אִישׁ אֶת-בְּנוֹ וְאֶת-בִּתּוֹ בָּאֵשׁ לַמֹּלֶךְ. וַיַּשְׁבֵּת אֶת-הַסּוּסִים אֲשֶׁר נָתְנוּ מַלְכֵי יְהוּדָה לַשֶּׁמֶשׁ מִבֹּא בֵית-יְהוָה אֶל-לִשְׁכַּת נְתַן-מֶלֶךְ הַסָּרִיס אֲשֶׁר בַּפַּרְוָרִים וְאֶת-מַרְכְּבוֹת הַשֶּׁמֶשׁ שָׂרַף בָּאֵשׁ. וְאֶת-הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר עַל-הַגָּג עֲלִיַּת אָחָז אֲשֶׁר-עָשׂוּ מַלְכֵי יְהוּדָה וְאֶת-הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר-עָשָׂה מְנַשֶּׁה בִּשְׁתֵּי חַצְרוֹת בֵּית-יְהוָה נָתַץ הַמֶּלֶךְ וַיָּרָץ מִשָּׁם וְהִשְׁלִיךְ אֶת-עֲפָרָם אֶל-נַחַל קִדְרוֹן. וְאֶת-הַבָּמוֹת אֲשֶׁר עַל-פְּנֵי יְרוּשָׁלַ‏ִם אֲשֶׁר מִימִין לְהַר-הַמַּשְׁחִית אֲשֶׁר בָּנָה שְׁלֹמֹה מֶלֶךְ-יִשְׂרָאֵל לְעַשְׁתֹּרֶת שִׁקֻּץ צִידֹנִים וְלִכְמוֹשׁ שִׁקֻּץ מוֹאָב וּלְמִלְכֹּם תּוֹעֲבַת בְּנֵי-עַמּוֹן טִמֵּא הַמֶּלֶךְ. וְשִׁבַּר אֶת-הַמַּצֵּבוֹת וַיִּכְרֹת אֶת-הָאֲשֵׁרִים וַיְמַלֵּא אֶת-מְקוֹמָם עַצְמוֹת אָדָם. וְגַם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר בְּבֵית-אֵל הַבָּמָה אֲשֶׁר עָשָׂה יָרָבְעָם בֶּן-נְבָט אֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת-יִשְׂרָאֵל גַּם אֶת-הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא וְאֶת-הַבָּמָה נָתָץ וַיִּשְׂרֹף אֶת-הַבָּמָה הֵדַק לְעָפָר וְשָׂרַף אֲשֵׁרָה. וַיִּפֶן יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּרְא אֶת- הַקְּבָרִים אֲשֶׁר-שָׁם בָּהָר וַיִּשְׁלַח וַיִּקַּח אֶת-הָעֲצָמוֹת מִן-הַקְּבָרִים וַיִּשְׂרֹף עַל-הַמִּזְבֵּחַ וַיְטַמְּאֵהוּ כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר קָרָא אִישׁ הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר קָרָא אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה. וַיֹּאמֶר מָה הַצִּיּוּן הַלָּז אֲשֶׁר אֲנִי רֹאֶה וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו אַנְשֵׁי הָעִיר הַקֶּבֶר אִישׁ-הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר-בָּא מִיהוּדָה וַיִּקְרָא אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עַל הַמִּזְבַּח בֵּית-אֵל. וַיֹּאמֶר הַנִּיחוּ לוֹ אִישׁ אַל-יָנַע עַצְמוֹתָיו וַיְמַלְּטוּ עַצְמוֹתָיו אֵת עַצְמוֹת הַנָּבִיא אֲשֶׁר-בָּא מִשֹּׁמְרוֹן. וְגַם אֶת-כָּל-בָּתֵּי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר בְּעָרֵי שֹׁמְרוֹן אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל לְהַכְעִיס הֵסִיר יֹאשִׁיָּהוּ וַיַּעַשׂ לָהֶם כְּכָל-הַמַּעֲשִׂים אֲשֶׁר עָשָׂה בְּבֵית-אֵל. וַיִּזְבַּח אֶת-כָּל-כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֲשֶׁר-שָׁם עַל-הַמִּזְבְּחוֹת וַיִּשְׂרֹף אֶת-עַצְמוֹת אָדָם עֲלֵיהֶם וַיָּשָׁב יְרוּשָׁלָ‏ִם" (מל"ב כג,ד-יט).

לאחר זאת הרחיב יאשיהו את מלאכת הטיהור גם על ערי שומרון, עד נפתלי (!!) פעולות אלו נעשו בין השנים 12-18 שלו, היינו 622-628, שהן ימי שקיעת ממלכת אשור לאחר מות אשורבניפל. מן האמור במל"ב כג,ח-ט ניתן להבין שיאשיהו כינס את כהני הבמות מכל הארץ לירושלים ונתן להם "לאכול מצות בתוך אחיהם", אך לא הרשה להם להעלות קרבנות על מזבח ה' במקדש: וַיָּבֵא אֶת-כָּל-הַכֹּהֲנִים מֵעָרֵי יְהוּדָה וַיְטַמֵּא אֶת-הַבָּמוֹת אֲשֶׁר קִטְּרוּ-שָׁמָּה הַכֹּהֲנִים מִגֶּבַע עַד-בְּאֵר שָׁבַע וְנָתַץ אֶת-בָּמוֹת הַשְּׁעָרִים אֲשֶׁר-פֶּתַח שַׁעַר יְהוֹשֻׁעַ שַׂר-הָעִיר אֲשֶׁר-עַל-שְׂמֹאול אִישׁ בְּשַׁעַר הָעִיר. אַךְ לֹא יַעֲלוּ כֹּהֲנֵי הַבָּמוֹת אֶל-מִזְבַּח יְהוָה בִּירוּשָׁלָ‏ִם כִּי אִם-אָכְלוּ מַצּוֹת בְּתוֹךְ אֲחֵיהֶם".

[עריכה] חשיפתו של ספר דברים

על גילוי ספר התורה נמסר במקורות:
"וַיֹּאמֶר חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל עַל-שָׁפָן הַסֹּפֵר סֵפֶר הַתּוֹרָה מָצָאתִי בְּבֵית יְהוָה וַיִּתֵּן חִלְקִיָּה אֶת-הַסֵּפֶר אֶל-שָׁפָן וַיִּקְרָאֵהוּ. וַיָּבֹא שָׁפָן הַסֹּפֵר אֶל-הַמֶּלֶךְ וַיָּשֶׁב אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּבָר וַיֹּאמֶר הִתִּיכוּ עֲבָדֶיךָ אֶת-הַכֶּסֶף הַנִּמְצָא בַבַּיִת וַיִּתְּנֻהוּ עַל-יַד עֹשֵׂי הַמְּלָאכָה הַמֻּפְקָדִים בֵּית יְהוָה. וַיַּגֵּד שָׁפָן הַסֹּפֵר לַמֶּלֶךְ לֵאמֹר סֵפֶר נָתַן לִי חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וַיִּקְרָאֵהוּ שָׁפָן לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ. וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ אֶת-דִּבְרֵי סֵפֶר הַתּוֹרָה וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו. וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת-חִלְקִיָּה הַכֹּהֵן וְאֶת-אֲחִיקָם בֶּן-שָׁפָן וְאֶת-עַכְבּוֹר בֶּן-מִיכָיָה וְאֵת שָׁפָן הַסֹּפֵר וְאֵת עֲשָׂיָה עֶבֶד-הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר. לְכוּ דִרְשׁוּ אֶת-יְהוָה בַּעֲדִי וּבְעַד-הָעָם וּבְעַד כָּל-יְהוּדָה עַל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַנִּמְצָא הַזֶּה כִּי-גְדוֹלָה חֲמַת יְהוָה אֲשֶׁר-הִיא נִצְּתָה בָנוּ עַל אֲשֶׁר לֹא-שָׁמְעוּ אֲבֹתֵינוּ עַל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר הַזֶּה לַעֲשׂוֹת כְּכָל-הַכָּתוּב עָלֵינוּ. וַיֵּלֶךְ חִלְקִיָּהוּ הַכֹּהֵן וַאֲחִיקָם וְעַכְבּוֹר וְשָׁפָן וַעֲשָׂיָה אֶל-חֻלְדָּה הַנְּבִיאָה אֵשֶׁת שַׁלֻּם בֶּן-תִּקְוָה בֶּן-חַרְחַס שֹׁמֵר הַבְּגָדִים וְהִיא יֹשֶׁבֶת בִּירוּשָׁלַ‏ִם בַּמִּשְׁנֶה וַיְדַבְּרוּ אֵלֶיהָ. וַתֹּאמֶר אֲלֵיהֶם כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אִמְרוּ לָאִישׁ אֲשֶׁר-שָׁלַח אֶתְכֶם אֵלָי. כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי מֵבִיא רָעָה אֶל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל-יֹשְׁבָיו אֵת כָּל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר קָרָא מֶלֶךְ יְהוּדָה. תַּחַת אֲשֶׁר עֲזָבוּנִי וַיְקַטְּרוּ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים לְמַעַן הַכְעִיסֵנִי בְּכֹל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם וְנִצְּתָה חֲמָתִי בַּמָּקוֹם הַזֶּה וְלֹא תִכְבֶּה. וְאֶל-מֶלֶךְ יְהוּדָה הַשֹּׁלֵחַ אֶתְכֶם לִדְרֹשׁ אֶת-יְהוָה כֹּה תֹאמְרוּ אֵלָיו כֹּה-אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמָעְתָּ. יַעַן רַךְ-לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע מִפְּנֵי יְהוָה בְּשָׁמְעֲךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי עַל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וְעַל-יֹשְׁבָיו לִהְיוֹת לְשַׁמָּה וְלִקְלָלָה וַתִּקְרַע אֶת-בְּגָדֶיךָ וַתִּבְכֶּה לְפָנָי וְגַם אָנֹכִי שָׁמַעְתִּי נְאֻם-יְהוָה. לָכֵן הִנְנִי אֹסִפְךָ עַל-אֲבֹתֶיךָ וְנֶאֱסַפְתָּ אֶל-קִבְרֹתֶיךָ בְּשָׁלוֹם וְלֹא-תִרְאֶינָה עֵינֶיךָ בְּכֹל הָרָעָה אֲשֶׁר-אֲנִי מֵבִיא עַל-הַמָּקוֹם הַזֶּה וַיָּשִׁבוּ אֶת-הַמֶּלֶךְ דָּבָר. וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ וַיַּאַסְפוּ אֵלָיו כָּל-זִקְנֵי יְהוּדָה וִירוּשָׁלָ‏ִם. וַיַּעַל הַמֶּלֶךְ בֵּית-יְהוָה וְכָל-אִישׁ יְהוּדָה וְכָל-יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַ‏ִם אִתּוֹ וְהַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים וְכָל-הָעָם לְמִקָּטֹן וְעַד-גָּדוֹל וַיִּקְרָא בְאָזְנֵיהֶם אֶת-כָּל-דִּבְרֵי סֵפֶר הַבְּרִית הַנִּמְצָא בְּבֵית יְהוָה" (מל"ב כב,ג – כג,ב; והמקבילה בדה"ב לד,ח ואילך).

ניתן להניח, שהרחבת מבצע טהור הפולחן על פני ארץ ישראל כולה, וריכוז הפולחן בירושלים, באו (כפי שאכן הוא הסדר במל"ב פרקים כב-כג) לאחר בדק הבית שערך יאשיהו במקדש בירושלים, אשר במהלכו נתגלה ספר התורה. בחקר המקרא נוצרה על סמך פרשיה זו התאוריה הידועה בשם דויטרונומיסטית (משנה-תורתית). לפי תאוריה זו התחבר ספר דברים בתקופת חזקיהו ובאה בו לידי ביטוי האידיאולוגיה של התקופה: ריכוז הפולחן בירושלים, שכן רק ירושלים - בה בחר ה' "לָשׂוּם אֶת-שְׁמוֹ שָׁם" (דב' יב,ה; וכן שם,כא; יד,כד) - היא עיר הקודש היחידה, ומקדשה הנו המקום היחיד הראוי לעבודת ה', בעוד שעבודת ה' בבמות היא בחזקת חטא. לפי דעה זו נתגבשה אידיאולוגיה זו החל מימי חזקיהו ואילך, ומצאה את ביטויה המלא ברפורמות של יאשיהו. אולם, יש לציין כי חוקרים שונים חולקים על הנחות אלו.

בעיית זהותו של הספר (בנפרד משאלת זמן חיבורו) שנחשף במהלך בדק הבית במקדש ניצבת במרכז חקר המקרא. ומסתבר ביותר הוא, שאכן היה זה ספר דברים, אם כולו ואם רק פרקי התוכחה האחרונים שלו. שכן ספר דברים הוא היחידי בין ספרי התורה המדגיש את האיסור החמור של עבודת ה' מחוץ לעיר הבחירה, ואת העונשים הצפויים על עבודת אלוהי הנכר. הספר עצמו אף מנוסח במתכונת של ברית בין ה' לעם ישראל, הדומה לדפוסי חוזי הגרורים במזרח הקדום (הידועים בעיקר מחוזי החיתים) - חוזים שבין מלן ריבון למלך גרור. שמירת הברית מבטיחה למלך הגרור הגנת המלך הריבון, בעוד שהפרת הברית צפויה להיענש בעונשים כבדים.


לפי המסופר במקרא, יאשיהו, שהזדעזע מדברים אלו שבספר התורה שהתגלה, כינס את נציגי העם לירושלים - "כל זקני יהודה... וכל איש יהודה וכל יושבי ירושלים אתו והכהנים והנביאים וכל העם למקטן ועד גדול". דברי ספר-הברית הוקראו ברבים, ובטקס רב רושם נכרתה ברית לפני ה', בה התחייב העם לקיים את הדברים הכתובים בספר שנקרא לפניו. ההתעוררות הלאומית והדתית הגדולה שאחזה בעם במעמד זה הסתיימה בחגיגת חג הפסח בירושלים: "כִּי לֹא נַעֲשָׂה כַּפֶּסַח הַזֶּה מִימֵי הַשֹּׁפְטִים אֲשֶׁר שָׁפְטוּ אֶת-יִשְׂרָאֵל וְכֹל יְמֵי מַלְכֵי יִשְׂרָאֵל וּמַלְכֵי יְהוּדָה" (מל"ב כג,כב). העם והמלך האמינו שמעתה תיפתח תקופה חדשה בתולדות ישראל.

[עריכה] מות יאשיהו בקרב מגידו (609 לפנה"ס)

על ימיו האחרונים של יאשיהו מסופר: "בְּיָמָיו עָלָה פַרְעֹה נְכֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם עַל-מֶלֶךְ אַשּׁוּר עַל-נְהַר- פְּרָת וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ לִקְרָאתוֹ וַיְמִיתֵהוּ בִּמְגִדּוֹ כִּרְאֹתוֹ אֹתוֹ. וַיַּרְכִּבֻהוּ עֲבָדָיו מֵת מִמְּגִדּוֹ וַיְבִאֻהוּ יְרוּשָׁלַ‏ִם וַיִּקְבְּרֻהוּ בִּקְבֻרָתוֹ וַיִּקַּח עַם-הָאָרֶץ אֶת-יְהוֹאָחָז בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ וַיִּמְשְׁחוּ אֹתוֹ וַיַּמְלִיכוּ אֹתוֹ תַּחַת אָבִיו" (מל"ב כג,כט-ל).
"אַחֲרֵי כָל-זֹאת אֲשֶׁר הֵכִין יֹאשִׁיָּהוּ אֶת-הַבַּיִת עָלָה נְכוֹ מֶלֶךְ-מִצְרַיִם לְהִלָּחֵם בְּכַרְכְּמִישׁ עַל-פְּרָת וַיֵּצֵא לִקְרָאתוֹ יֹאשִׁיָּהוּ. וַיִּשְׁלַח אֵלָיו מַלְאָכִים לֵאמֹר מַה-לִּי וָלָךְ מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא-עָלֶיךָ אַתָּה הַיּוֹם כִּי אֶל-בֵּית מִלְחַמְתִּי וֵאלֹהִים אָמַר לְבַהֲלֵנִי חֲדַל-לְךָ מֵאֱלֹהִים אֲשֶׁר-עִמִּי וְאַל-יַשְׁחִיתֶךָ. וְלֹא-הֵסֵב יֹאשִׁיָּהוּ פָנָיו מִמֶּנּוּ כִּי לְהִלָּחֵם-בּוֹ הִתְחַפֵּשׂ וְלֹא שָׁמַע אֶל-דִּבְרֵי נְכוֹ מִפִּי אֱלֹהִים וַיָּבֹא לְהִלָּחֵם בְּבִקְעַת מְגִדּוֹ. וַיֹּרוּ הַיֹּרִים לַמֶּלֶךְ יֹאשִׁיָּהוּ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לַעֲבָדָיו הַעֲבִירוּנִי כִּי הָחֳלֵיתִי מְאֹד. וַיַּעֲבִירֻהוּ עֲבָדָיו מִן-הַמֶּרְכָּבָה וַיַּרְכִּיבֻהוּ עַל רֶכֶב הַמִּשְׁנֶה אֲשֶׁר-לוֹ וַיּוֹלִיכֻהוּ יְרוּשָׁלַ‏ִם וַיָּמָת וַיִּקָּבֵר בְּקִבְרוֹת אֲבֹתָיו וְכָל-יְהוּדָה וִירוּשָׁלַ‏ִם מִתְאַבְּלִים עַל-יֹאשִׁיָּהוּ. וַיְקוֹנֵן יִרְמְיָהוּ עַל-יֹאשִׁיָּהוּ וַיֹּאמְרוּ כָל-הַשָּׁרִים וְהַשָּׁרוֹת בְּקִינוֹתֵיהֶם עַל-יֹאשִׁיָּהוּ עַד-הַיּוֹם וַיִּתְּנוּם לְחֹק עַל-יִשְׂרָאֵל וְהִנָּם כְּתוּבִים עַל-הַקִּינוֹת" (דה"ב לה,כ-כה).

אין ידיעות ברורות על האורינטציה המדינית של יהודה בשנות התהפוכות המדיניות שבין 612 (שנת נפילת נינוה) לבין 609 (מלחמת כרכמיש). לא נהירים גם מניעיו של יאשיהו לצאת ולחסום את דרכו של נכו מלך מצרים, שנחפז לכרכמיש על מנת להגיש סיוע לשרידי הצבא האשורי. יתכן שיאשיהו חשש מהתאוששותה של אשור, ואפשר שחשש מהתעצמותה של מצרים פן תירש היא את מקומה של אשור. ושמא כבר אז היה יאשיהו בן-בריתם של הבבלים. יש גם לזכור את העובדה, שבשנת 616, כאשר חש לראשונה צבא מצרי בפיקודו של פסמתיך א' לעזרת אשור, הוא לא הופרע על-ידי יאשיהו. כנראה יש בכך רמז, שב-609 נוצרה ברית בין יהודה ובבל.

חוקר המקרא אברהם מלמט הפנה את תשומת הלב לאפשרות שבנוסף לבחינה האסטרטגית לתקוף את המצרים בבקעת מגידו, יתכן שההתקפה על יאשיהו כוונה גם נגד מגידו בתור מרכז הפחווה האשורית לשעבר, אשר אותה ירשה עכשיו מצרים בעלת בריתה החדשה של אשור, כשם שירשה את כרכמיש או את רבלה אשר בסוריה. ואכן, יש רמזים שונים מתוך ההיסטוריה האשורית, מתוך דברים מוסמכים למדי, שעדין רב היה כוחם של האשורים במערבה של הממלכה, ובשנים האחרונות ביותר שימשה לה דווקא חרן ולא נינוה עיר בירה מרכזית. וישנה אפשרות שהאשורים עדיין שלטו על דרומה של אסיה הקטנה. אם הם חלשו אכן עדיין על דרומה של אסיה הקטנה, ואם מרכזם היה בחרן, יתכן שהרעיון שהעלה מלמט יעזור לפתור קושי חמור: אולי באמת כל הגליל, ומגידו בכלל זאת כמרכז הגליל, היה עדיין אשורי, והגבול עד 610 עבר בעמק יזרעאל.

מלמט חיזק את טענתו בכך, שלאחר הכול מעידים הפסוקים המקראיים שיאשיהו ערך פעולות רפורמה גם בארץ נפתלי. אשר למגידו הרי שהייתה תחת שלטון אשורי-מצרי, ולאחר ירידת אשור נשארה בראש וראשונה מרכז מצרי. יאשיהו התחרה אם-כך על השלטון על מרכז חשוב זה, מאבק שנועד להבטיח לו את השלטון בצפון הארץ. אגב כך הפנה מלמט את תשומת הלב למצודה שנחשפה במגידו, אשר החוקרים עמירן ודונייבסקי הוכיחו שהייתה מצודה מטיפוס אשורי ידוע. אשר לפחוות שומרון, הרי שהמצב שם היה שונה. היא השתרעה באזור ההר, שם לא היה לאשורים ולמצרים עניין מיוחד להיאחז שם בכל מחיר וזאת בשעות הקשות שפקדו אותם. כנגד זאת מגידו שכנה בנקודת מפתח בדרך הים, בעורק בינלאומי המוליך צפונה אל סוריה, והמצרים לא יכלו להרשות לעצמם לוותר על נקודה אסטרטגית זו, בה עבר ללא ספק הצבא המצרי כבר ב-616 בדרכו אל הפרת.

לנוכח הידיעה המובאת אצל הרודוטוס (ב, 157), לפיה כבש פסמתיך א' (610-664), מייסד השושלת ה-26, את אשדוד שהייתה עד אז כפופה לאשור, אפשרי הוא שכבר פסמתיך א' השתלט על ערי פלשת וכן על פחוות מגידו, שהשתרעה על עמק יזרעאל והגליל, לרבות העיר מגידו עצמה, שהפכה כבר בימיו לבסיס מצרי. יאשיהו כנגד זאת הספיק ככל הנראה להשתלט רק על פחוות שומרון, ואפשר שגם הצליח לתקוע טריז בשטח שבשליטה המצרית על-ידי הקמת פרוזדור בשפלה הצפונית עד לעבר חוף הים.

אין אפשרות לקבוע עד כמה הייתה פעולתו של יאשיהו מתואמת עם מלך בבל, וכן לא את מניעיו של יאשיהו. אך לפחות ניתן לשער כמה מן השיקולים שנלקחו בחשבון על ידי יאשיהו. בעת יציאתו צפונה היה נכֹה עדיין שליט חדש שטרם מלאה שנה למלכותו ושלא הספיק לאגור ניסיון צבאי. בשעת התקפת הפתע של יאשיהו בבקעת מגידו היה הצבא המצרי מרוחק מבסיסיו, וטרם הספיק להגיע למצודה שבמגידו. יתכן גם, שזמן לא רב לפני כן הושפל כבודה של מצרים בידי הסקיתים, אם אכן מהימנה היא המסורת המובאת על ידי הרודוטוס (א, 105) בדבר פריצתם של שבטים אלה מן הצפון עד לארץ פלשת והסרת האיום מעל מצרים עצמה על ידי תשלום כופר בידי פסמתיך. אחד השיקולים העיקריים שנלקחו בחשבון על ידי יאשיהו בצאתו לפעולתו הנועזת במגידו היה בוודאי גם כשלונו של הצבא המצרי באזור הפרת ב-610, כאשר המצרים נאלצו להפקיר את חרן ולסגת אל הגדה המערבית של הפרת.

[עריכה] ממלכת יאשיהו עפ"י פינקלשטיין וסילברמן

בניגוד לדעה המקובלת כי ממלכת יאשיהו כללה החל משלב מסוים גם את כל שטחיה לשעבר של ממלכת ישראל, וממלכה זו זכתה בעצמאות מדינית - ע"פ הספר ראשית ישראל, שכתבו פרופ' ישראל פינקלשטיין וניל אשר סילברמן, מהלכיו הטריטוריליים של יאשיהו היו מוגבלים ביותר, והם אף מעלים ספקות האם יהודה הייתה לממלכה עצמאית בתקופת יאשיהו.

חלק מהספקות מועלים בעזרת המקרא עצמו. כדוגמה הם מביאים את הארכיאולוג וחוקר המקרא בנימין מזר שטען כי הפסוק "ויבא את כל הכהנים מערי יהודה ויטמא את הבמות אשר קטרו שמה הכהנים מגבע עד באר שבע" (מלכים ב' כ"ג, 2) מראה על היקפה של יהודה בתקופת יאשיהו כלפי צפון רק עד גבע ,אשר מזר זיהה כאתר השוכן 20 ק"מ מצפון לירושלים.

באשר למיצד חשביהו מובאת הדעה כי קשה להניח שמצרים הייתה נותנת לממלכת יהודה להקים מצד באזור בעל חשיבות אסטרטגית, מה ששולל אפשרות התפשטות עד לחופי הים התיכון ממש. כמו כן, לדבריהם פריטים יהודאיים מהמאה ה-7 לפנה"ס לא רק שלא נמצאו במגידו, אלא השתרעו רק בתחום שמים המלח ובקעת הירדן עד השפלה הגבוהה ומבאר שבע ועד האזור שמסביב לבית אל. הועלתה הסברה, שייתכן כי התפשטות קצרת ימים צפונה מנעה קיום ממצאים ארכיאולוגיים גם באזורים שמצפון לאזור בית אל. אולם, הממצאים הארכיאולוגיים אינם תומכים בסיפוח רחב היקף וקבוע של שטחים נוספים לממלכת יהודה.

ובאשר להיות יהודה ממלכה עצמאית, הביע ההיסטוריון המקראי נדב נאמן את הדעה, כי יהודה הפכה להיות כפופה למצרים לאחר סוף שלטונה של אשור. נדב נאמן אף הציע אפשרות שיאשיהו הוזמן למגידו כשנה לאחר עליית פרעה נכה לשלטון למתן שבועת אמונים, ועם זאת החליט מלך מצרים מסיבה כלשהי להרגו, אפשר בשל ניסיונו של יאשיהו לפלוש אל אזור ההר סביב שומרון.

[עריכה] היישוב היהודי בשומרון בתקופת יאשיהו

בשנת 738 השתעבד מנחם מלך ישראל למלך האשורי תיגלת-פלאסר ג'. ב-734 פקח, שתפס את השלטון מידי פקחיה בן מנחם, מרד באשור ובתגובה על כך נכבש הגליל ועבר הירדן המזרחי ב-732-733 בידי תיגלת-פלאסר ג', כיבוש שגרר בעקבותיו הגליית רבים מאוכלוסיית הגליל. עם זאת לא ידוע, האם תיגלת-פלאסר הגלה בחזרה לגליל אוכלוסייה זרה, כפי שנקט במקומות ומקרים אחרים. בשנת 721 נכבשה שומרון בידי סרגון ב', והפעם לא זו בלבד שהוגלו ממנה תושביה הישראלים, אלא שהוגלו לאזור שומרון בני שבטים ערביים, ואוכלוסייה מבבל, כותה, עוה, חמת וספרוים (על-פי מל"ב יז,כד). החוקר חיים תדמור מעיר על כך, שבעוד הגליה מחמת לשומרון בידי סרגון היא הגיונית, שכן חמת נכבשה בידו בשנת 720, הרי שההגליה מבבל וכותה איננה הגיונית ויש ליחסה, לדעתו, לסנחריב או לאשורבניפל.

גל מוגלים שני לשומרון היה בימי אשורבניפל, לפי עזרא ד,ט-י, בני הערים בבל, ארך, ושושן. לא ברור באיזו מידה עדיין נותרה אוכלוסייה ישראלית בשומרון לאחר כל ההגליות הללו. עם זאת יש בידינו לפחות עדות עקיפה על כך שנותרו עדיין יהודים בערי שומרון:
א. חזקיהו שלח אל אנשי אפרים ומנשה לבוא אל בית ה' לעשות את הפסח לה' (דה"ב ל,א ואילך).
ב. אחר גדליהו באו "אֲנָשִׁים מִשְּׁכֶם מִשִּׁלוֹ וּמִשֹּׁמְרוֹן שְׁמֹנִים אִישׁ מְגֻלְּחֵי זָקָן וּקְרֻעֵי בְגָדִים וּמִתְגֹּדֲדִים וּמִנְחָה וּלְבוֹנָה בְּיָדָם לְהָבִיא בֵּית יְהוָה" (ירמיהו מא,ה).
השלטון האשורי בשומרון נמשך לפחות עד 646 שכן ידוע על שתי פחוות משומרון ששימשו אפונימים (הזכרות שנתיות) בשנים 695 ו-646. בניו של יאשיהו:הבכור יוחנן,השני יהויקים,השלישי צדקיהו, הרביעי שלום.

[עריכה] קישורים חיצוניים


מלכי יהודה ושנת עלייתם לכס המלוכה (לפני הספירה)
רחבעם אבים אסא יהושפט יהורם אחזיהו עתליה יהואש אמציה עוזיהו
928 911 908 867 846 843 842 836 798 769
יותם אחז חזקיהו מנשה אמון יאשיהו יהואחז יהויקים יהויכין צדקיהו
758 733 727 698 641 639 609 608 597 596-586
שפות אחרות