מוות בוונציה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

עטיפת הספר "מוות בוונציה", מאת תומס מאן
הגדל
עטיפת הספר "מוות בוונציה", מאת תומס מאן

מוות בוונציה היא נובלה מפורסמת מאת הסופר תומאס מאן. פורסם לראשונה בשנת 1912.

פרטי עלילה פרטי עלילה ("ספוילרים") מופיעים בהמשך.

תוכן עניינים

[עריכה] תקציר העלילה

היצירה מתארת סופר סגפני, גוסטב פון אשנבך, המקדיש את חייו לכתיבה הסוגדת ליופי. לעת זקנתו הוא נוסע לעיר ונציה שבאיטליה, שם הוא נתקל בנער פולני יפה תואר כבן 14, טאדז'ו, שלא ניתן לעמוד בפני קסמו. לראשונה בחייו של הסופר, הוא חש ברגשות תשוקה ואהבה, שאינו יכול לשלוט בהם. משיכה זו היא זו הגורמת לסופר המזדקן להישאר בוונציה ולהמשיך לעקוב אחר הנער הפולני (ביצירתו של מאן צד מזרח מסמל את היצר ושליטת התאווה באדם) גם כאשר נודע לו כי מגפת הכולרה משתוללת בעיר ועל-אף שמעולם לא הייתה לו הזדמנות אפילו לדבר עם הנער. הסיפור מסתיים כאשר הנער יוצא עם חבריו לשפת הים והסופר המזדקן מת בעודו בוהה במושא אהבתו.

[עריכה] פרשנות לסיפור

נראה כי כניעתו של פון אשנבך לתשוקתו מציירת, באופן אלגורי, את האסון שבכניעה ליצר ולחושני. יש הרואים בנובלה את סיפור שקיעת אירופה של ימי ה-Fin de Siècle וסיומה של "התקופה היפה" ("La Belle Epoque", כינוי לתקופת המאה ה-19 ועד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה).

הסיפור נחשב כאחת מפסגות הסיפורת של המאה ה-20 וזכה לפופולריות רבה. הסיפור עובד ב־1971 לסרט קולנוע בבימויו של לוקינו ויסקונטי ובכיכובו של דירק בוגארד (Dirk Bogarde) כגוסטאב פון-אשנבאך וביורן אנדרסן (Björn Andresen) כטאדז'ו. ב־1973 הוצגה לראשונה אופרה שנכתבה על ידי בנג'מין בריטן ומבוססת על הסיפור .

[עריכה] הזיקה לעתיד הקרוב

היצירה "מוות בוונציה", שנכתבה בזיקנתו של תומאס מאן, חושפת את הזיקה הסמויה והרת-האסון שבין ההוויה האסתטית לבין הברבאריות, זיקה שעשויה להביא את האנושות למצבים קיצוניים. אותה סגידה ליופי, שהסופר אשנבאך מקדיש לה את חייו בעבודת-פרך יומיומית, שהתגלגלה בערוב ימיו בפרץ תשוקה הומוארוטית לנער היפהפה, הביאה אותו לעצימת עיניים מפני אסון הטבע המתרחש, ולמותו.

יש הרואים ביצירה זו, בניתוח ממרחק השנים, גם סוג של חזון או נבואה, לזיקה שנתגלתה לימים כמאפיין מובהק של הפאשיזם והנאציזם בשנות ה-30 וה-40, ושל תרבות המערב בעשרות השנים האחרונות, שבה הונהגו קידוש וסגידה ליופי הגופני תוך אובדן מוחלט של ערכים אחרים, מתוך ראייה דיכוטומית, שסופה היה מר.

[עריכה] מאחורי הסיפור

נטען כי אופיו של אשנבאך מבוסס בחלקו על זה של המלחין גוסטב מאהלר (בסרט יש שימוש ביצירותיו). אישתו של תומס מאן, קטיה, משחזרת שהרעיון לסיפור הגיע מאירועיה של חופשה אמיתית שערכו היא ובעלה הסופר בונציה ב־1911.

"כל פרטי הסיפור, החל מהאיש בבית הקברות, לקוחים מהמציאות. בחדר האוכל, כבר ביום הראשון (של חופשתם של בני הזוג בונציה) ראינו משפחה פולנית שנראתה בדיוק כפי שתיאר אותה בעלי: הבנות הולבשו בצורה חמורה וקשוחה וילד היפה, בן בערך 13, לבש חליפת מלח עם צווארון פתוח. הוא (הילד) לכד את תשומת ליבו של בעלי מיד. הילד היה מושך בצורה מדהימה ובעלי הסתכל עליו תמיד עם חבריו (של הילד) בחוף. הוא לא עקב אחרי המשפחה בכל רחבי ונציה (בניגוד לסופר בספר), אך הנער בהחלט ריתק אותו והוא חשב עליו לעיתים קרובות. אני זוכרת שדודי, פריוי קאונסלור פריידברג, פרופסור מפורסם למשפט בלייפציג רתח מזעם: 'איזה סיפור! ועוד אדם נשוי עם משפחה!'
-- קטיה מאן, זכרונות בלתי-כתובים


נראה שההשראה לשמו של גוסאב פון-אשנבאך היא מהמשורר הגרמני ההומוסקסואל אוגוסט פון פלאטנ (אוגוסט←גוסטאב, אנסבאך, מקום הולדתו של פון פלאטן←אשנבאך)

לפיכך נראה שטאדז'ו מבוסס על הברון הצעיר ולדיסלב מואס (Władysław Moes) ששמו קוצר לרוב לולאדז'יו או פשוט אדז'יו, וחי בשנים 1986-1900 וקבור בוורשה. הסיפור נחשף על ידי מתרגמו של מאן, אנרדי דויגווסקי (Andrzej Dołęgowski) בשנת 1964 ופורסם בעיתונות הגרמנית ב־1965.

[עריכה] קישורים חיצוניים