קרל הגדול

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

דיוקן של קרל הגדול
הגדל
דיוקן של קרל הגדול
קרל הגדול עם האפיפיור אדריאנוס הראשון
הגדל
קרל הגדול עם האפיפיור אדריאנוס הראשון

קרל הגדוללטינית: Carolus Magnus ר' בהמשך לגבי שמו/כינויו) (2 באפריל 742 או 747 - 28 בינואר 814) היה גדול שליטי אירופה בימי הביניים. בנו של פפין הגוץ וברטארדה מלאון וחלק מהשושלת הקרולינגית. היה מלך הפרנקים בשנים 768-814, מלך לומברדיה בשנים 774-814. הוכתר לקיסר האימפריה הרומית הקדושה (imperator Romanorum) ברומא ב 25 בדצמבר 800 על ידי האפיפיור לאו השלישי, ועקב כך הוא נחשב לקיסר האימפריה הרומית הקדושה הראשון (כקרל הראשון). בעקבות כיבושיו הוא שלט על ממלכה שהשתרעה על רוב מערב אירופה.

תוכן עניינים

[עריכה] רקע

הפרנקים הם במקור עובדי אלילים ברברים גרמאנים אשר קיבלו עליהם את הנצרות.הם היגרו מעבר לנהר הריין במאה החמישית אל תוך האימפריה הרומית המתפוררת, והיו במאה ה-8 שליטי גאליה והחלק הגדול של מרכז אירופה שממערב לריין. השליטים הקדומים של הפרנקים, המרובינגים, הפכו בהדרגה את ארצם לארץ חסרת אונים, וכונו "rois fainéants", כלומר "המלכים חסרי המעש". למעשה, כל כוחות הממשלה נוהלו בידי המזכיר הראשי שלהם, שנקרא "ראש הארמון".

ב- 687, פפין מהריסטל שם קץ לעימות בין המלכים לראשי הארמונות שלהם, על ידי נצחונו בקרב טרטי, ולמעשה נהיה השליט היחיד של כל הפרנקים. פפין מהריסטל עצמו היה נכדן של שתיים מהדמויות החשובות בממלכה אוסטריאסיה, חלק צפוני-מזרחי בממלכת המרובינגים, ארנולף ממץ ופפין מלנדן. פפין מהריסטל נורש בידי בנו הלא חוקי קרל מרטל. לאחר מותו נורש פפין בידי שני בניו, קרלומן ופפין הגוץ, שהוא אביו של קרל הגדול. כדי למנוע את פיצול הממלכה ביניהם, החליטו שני האחים למנות את קילדריק השלישי למלך, והוא למעשה היה המלך המרובינגי האחרון.

לאחר שקרלומן התפטר ממשרתו, הדיח פפין הגוץ את קילדריק באישור האפיפיור. בשנת 751 פפין נבחר ונמשח למלך הפרנקים, וב 754 הוא ובניו הצעירים נמשחו שוב על ידי האפיפיור סטפנוס השלישי. מעשה זה סימל למעשה את החלפתה של השושלת המרובינגית על ידי השושלת הקרולינגית, שמתחילה למעשה במלך קרל מרטל, והמלך הכי מפורסם בה הוא קרל הגדול, שעל שמו נקרא שם השושלת.

יורשיו המיידיים של פפין היו שני בניו, קרל וקרלומן, שירשו את הממלכה העצומה שהשתרעה על פני רוב מערב ומרכז אירופה. החולקה המנהלית של הממלכה בין האחים גרמה למעשה ליצירת גרמניה וצרפת בעתיד.

[עריכה] שמו

כינויו של קרל הגדול בעברית מושפע, כמו במקרים רבים אחרים, משמו בגרמנית: Karl der Große (זה האחרון נובע כמובן מן הכינוי בלטינית). שמו באנגלית של קרל הגדול מושפע מן הנוסח של שמו בצרפתית עתיקה: Charlemagne (מבוטא: "שארלמאן") - אך למעשה שם זה אינו בשימוש בצרפתית מודרנית, המבכרת את הכינוי Charles le Grand. גם בשפות אחרות, שמו נוסע מן הכינוי הלטיני - Karel de Grote בהולנדית, Carlomagno באיטלקית ובספרדית. יתרה על כן, בשפות סלאביות רבות, המונח ל"מלך" נלקח מן השם הגרמני של קרל הגדול - král בצ'כית, kralj בסרבו-קרואטית או król בפולנית. חשיבותו ההיסטורית של קרל הגדול השפיעה גם על החלטתו של השבועון רב ההשפעה האקונומיסט לכנות את טור הפרשנות הקבוע בענייני אירופה "Charlemagne", על שם קרל הגדול.

[עריכה] מראו האישי

מראו האישי של קרל לא ידוע משום פורטרט בימינו, אך ידוע בערך מתיאור טוב של ההיסטוריון הפרנקי איינהרד, שנכתב בספר הביוגרפיה "ויטה קארולי מאגני". הוא מתואר כגבוה, הדור, בעל שער נאה ובעל צוואר עבה. גובהו נבדק במשך המאה ה-18 והוחלט ל-1.90 מטר.

[עריכה] ביוגרפיה

קרל היה בנו הצעיר ביותר של פפין הגוץ וברטארדה מלאון.

לאחר מותו של פפין הגוץ, הממלכה נחלקה בין שני בניו, קרל וקרלומן. קרל קיבל את החלקים החיצוניים של הממלכה, בעוד שקרלומן קיבל את החלקים הפנימיים.

לאחר מות קרלומן, קרל ירש את חלקו והרחיב במלחמותיו בלומברדיה, סקסוניה ובספרד. באחת מפלישותיו לספרד הקים את המארקה הספרדית, מחוז ספר מבוצר שלימים נהפך לקטלוניה.

בשנת 799 נתבקש על ידי האפיפיור ליאו השלישי להתערב בסכסוך שניטש בינו לבין אצולת רומא. אחרי שהכריע לטובת האפיפיור, הכתיר אותו האפיפיור לקיסר ב-25 בדצמבר 800 בעת מיסת חג המולד ברומא. הכתרה זו הייתה היסוד להקמת הקיסרות הגרמנית של ימי הביניים, והאימפריה הרומית הקדושה.

קרל הגדול ניהל את הקיסרות על ידי רוזנים שקיבלו קרקעות תמורת שירותם בצבא וניהול האדמות שבבעלותם. יחסים אלו בין הקיסר למקבלי הקרקעות שכונו 'וסאלים מלאכותיים' (vassi dominici) נחשבים לבסיס של הפאודליזם (למעשה מדובר בפיאודליות הקלאסית).

קרל הגדול עודד התעוררות תרבותית בהקימו בתי ספר ליד המנזרים, הפצת ספר דרשות לחינוך העם והנהגת סדר תפילה אחיד ברחבי האימפריה. על אף שהוא עצמו לא ידע קרוא וכתוב, הוא גם עודד העתקת ספרים בכתב האירי "המינוסקול הקרולינגי" המשמש יסוד לאותיות האלף בית הלטיניות של ימינו.


[עריכה] לקריאה נוספת