הסכם לונדון (1987)
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הסכם לונדון נחתם ב-1987 בין שר החוץ הישראלי שמעון פרס לבין חוסיין מלך ירדן, במהלך פגישה חשאית בין השניים בביתו של ידידם המשותף לורד מישקון בלונדון. בפגישה נכחו גם ראש הממשלה הירדני, זייד אל-ריפאעי, ומנכ"ל משרד החוץ יוסי ביילין.
ההסכם, אשר נחתם בחשאי, התווה מסגרת לועידה בינלאומית בחסות האו"ם למציאת פתרון לסכסוך הישראלי-ערבי ופתרון כולל לסוגיה הפלסטינית. הוא נועד לקדם את ה'אופציה הירדנית', תוכנית לפיה ממלכת ירדן, בראשות המלך חוסיין, תשלוט באוכלוסייה הפלסטינית בשטחים תמורת הסכם שלום עם ישראל. סוכם כי העניין הפלסטיני ייוצג במסגרת המשלחת הירדנית, וכי נציגי אש"ף לא ישתתפו בועידה. פרס, אשר יזם את הפגישה, קיבל את אישורו של ראש הממשלה יצחק שמיר להוציאה אל הפועל. אולם לשניים, כבולים במסגרת המשתקת של ממשלת האחדות, היו מטרות שונות. בעוד פרס קידם בהתלהבות את האופציה הירדנית, שמיר הסתייג ממנה ובעיקר חשש שועידה בינלאומית עלולה לכפות על ישראל פתרון המנוגד לאינטרסים שלה.
עם שובו לארץ פרס עדכן את שמיר בדבר ההסכם אולם סירב, לפי עדותו שלו, להעביר לו עותק של ההסכם, מחשש להדלפות.[1]. בעוד פרס מקדם את ההסכם ופונה לאמריקאים על מנת שיציגו אותו כיוזמתם, כפי שסיכם עם חוסיין, שמיר, ככל הנראה נעדר אמון בפרס, החליט לטרפד את המהלך[2]. הוא שלח את משה ארנס לארצות הברית להפגש עם מזכיר המדינה ג'ורג' שולץ ולהבהיר לו שישראל רואה בנסיונה של ארצות הברית ליזום ועידת שלום נסיון התערבות בענייניה. בעוד ממשלת ישראל מדברת בשני קולות, הממשל האמריקאי העדיף שלא לקדם את היוזמה. ההסכם הוצג לקבינט במאי, אולם לא הושג רוב לאישורו ובכך הוא למעשה נקבר. פרס עוד ניסה לקדם את האופציה הירדנית, אולם חוסיין, מאוכזב מגוויעתו של ההסכם ומן הפגיעה במעמדו, נסוג מתמכיתו בה. בדצמבר 1987 פרצה האינתיפאדה הראשונה, וביולי 1988 הודיע חוסיין כי ירדן מוותרת על כל תביעה ריבונית בגדה המערבית.
פרשת הסכם לונדון משקפת את מגבלותיה של ממשלת האחדות הלאומית, כמו גם את המחלוקת האידאולוגית בין שמיר ופרס. שמיר התמיד בהתנגדותו הנחרצת לכינוסה של ועידה בינלאומית, ובשנת 1990 השתחרר מכבלי ממשלת האחדות עם הקמת ממשלת ימין צרה בעקבות כשלון התרגיל המסריח. בסופו של דבר נכנע שמיר ללחץ אמריקאי והסכים לכינוסה של ועידת מדריד באוקטובר 1991, אשר נערכה במתכונת דומה לזו אשר סיכמו עליה פרס וחוסיין בלונדון 4 שנים לפני כן.

