חוקת ארצות הברית

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הקלף המקורי של חוקת ארצות הברית
הגדל
הקלף המקורי של חוקת ארצות הברית

חוקת ארצות הברית היא החוקה העתיקה ביותר התקפה כיום. החוקה האמריקנית עברה 27 תיקונים מאז שהתקבלה, אך עיקריה נותרו בעינם.

תוכן עניינים

[עריכה] הכנת החוקה

מאז הכרזת העצמאות של ארצות הברית בשנת 1776 על ידי שלוש עשרה המושבות, הייתה כל מושבה מדינה עצמאית. האיחוד בין המדינות היה רופף ונוהל על פי מסמך "תקנון הקונפדרציה" אשר קבעו כי כל שינוי בהם חייב אישור של כל שלוש עשרה המדינות. כלי השלטון היחיד של האיחוד היה הקונגרס אשר לא היה לו סמכות להטיל מיסים וממילא היה תלוי ביותר ברצון הטוב של המדינות. ב-25 במאי 1787 התכנסה בפילדלפיה ועידה תחוקתית שמטרתה להציע שינויים בתקנות הקונפדרציה אשר יתנו לשלטון המרכזי סמכויות יותר רחובות כדי שיוכל להתמודד עם האתגרים העומדים בפניה.

הועידה התחוקתית החליטה לנהל את דיוניה בסודיות כדי להמנע מלחצים, ובסיום הדיונים הציגה חוקה חדשה לגמרי, דבר שחרג מעבר למנדט המקורי שניתן לועידה. בנוסף, הועידה קבעה כי אישור החוקה דורש אשרור על ידי תשע מדינות בלבד, ולא אישרור על ידי כל שלוש עשרה המדינות כפי שנקבע בתקנון הקונפדרציה. ב-17 בספטמבר 1787 הועידה סיימה את עבודתה, והציגה את הצעת החוקה שגובשה כפשרה בין ההצעות השונות שנדונו בועידה.

בשלב זה נפתח דיון ציבורי ער בשלוש עשרה המדינות, בין תומכי החוקה שכונו הפדרליסטים ובין מתנגדי החוקה שכונו אנטי-פדרליסטים. החוקה אושרה על דלוור ב-7 בדצמבר, 1787, על ידי פנסילבניה ב-12 בדצמבר, 1787, על ידי ניו ג'רסי ב-19 בדצמבר, 1787 ועל ידי וירג'יניה ב-2 בינואר 1788 (שתי האחרונות באישור פה אחד). קונטיקט אישרה את החוקה ב-9 בדצמבר 1788 ומסצ'וסטס אישרה את החוקה ברוב דחוק ב-6 בפברואר 1788, עם דרישה שיותקנו תוספות לחוקה אשר יגנו על המדינות מפני עריצות השלטון המרכזי. מרילנד אישררה את החוקה ב-28 באפריל 1788, דרום קרוליינה ב-23 במאי 1788 וניו המפשייר, המדינה התשיעית, ב-21 ביוני 1788 עם דרישה לתוספות לחוקה שיגנו על זכויות המדינות.

על פי הצעת החוקה, החוקה נכנסה לתוקף במדינות שאישרו אותה, עם אישרורה על ידי ניו המפשייר, המדינה התשיעית לאשרר את החוקה. אולם הייתה הרגשה שהחוקה לא תצליח ללא וירג'יניה וניו יורק שהיו שתי מדינות מרכזיות באיחוד, ולחצים רבים הופעלו על מדינות אלו לאשר את החוקה. ואכן, ב-10 ביוני 1788 אישררה וירג'יניה את החוקה ברוב דחוק, וניו יורק אישררה את החוקה רק ביולי 1788 ברוב עוד יותר דחוק. ב-13 בספטמבר 1788 קבע הקונגרוס שהחוקה נכנסה לתוקף. בהמשך, ב-21 בנובמבר 1788 אישררה גם צפון קרוליינה את החוקה, ורוד איילנד הצטרפה למאשררות ב-29 במאי 1790, ובכך הושלם תהליך קבלת החוקה על ידי כל המדינות.

[עריכה] החוקה הבסיסית

החוקה החדשה ביססה מנגנון פדרלי המהווה מסגרת על לברית המדינות.

התמציתיות והקיצור שבהם כתובה החוקה עתידים לחולל פולמוס מתמיד וממושך על הדרך הנאותה לפרשה. פולמוס זה הגיע לשיאו באמצע המאה ה-19, ועל כף המאזניים נחה יכולתן של מדינות הצפון לבטל את העבדות בדרום. המאבק החוקתי הלוהט לא נפתר אז אלא בדמם של יותר מחצי מיליון צעירים אמריקניים, חללי מלחמת האזרחים. תוצאות המלחמה וניצחון הצפון חיזקו את הפרשנות הריכוזית לחוקה, זו השואפת להגביר את זכויות הממשל והקונגרס על חשבון זכויות המדינות.

מילות הפתיחה המפורסמות של החוקה הן "אנו העם של ארצות הברית, במטרה ליצור ברית שלמה יותר, לבסס את הצדק, להבטיח שלום מבפנים, לערוב להגנת הציבור, לקדם את רווחת הכלל ולהגן על ברכות החירות, לנו ולצאצאינו אחרינו, מקבעים ומחילים חוקה זאת לארצות הברית של אמריקה".

במילים "העם של ארצות הברית" מצביעה החוקה על מקור סמכותה, הוא העם. על מילים אלו, המציגות את העם, ולא את המדינות, כריבון של האיחוד, התבססו אלו שחפצו לרכז את הכוח בממשל הפדרלי, שלפיהם הוא נציגו הישיר של העם האמריקני. ביטוי חשוב נוסף בפתיח החוקה הוא "לקדם את רווחת הכלל", זהו האזכור היחיד בחוקה ליכולתן של ארצות הברית, כמנגנון פדרלי, לחוקק חוקים שמטרתם הושטת סעד לבני המדינות.

תמונה:We The People.jpg
מסמכים מכוננים
של ארצות הברית
הכרזת העצמאות (1776)
תקנון הקונפדרציה (1777)
חוקת ארה"ב (1787)
מגילת הזכויות (1789)

החלקים הבאים של החוקה באו לבסס הפרדת הרשויות נוסח מונטסקיה, הפרדה שאינה שלמה. כוחו של הנשיא, המוסמך למנות שופטים פדרליים ולהטיל וטו על החלטות הקונגרס רב למדי.

הפרק הראשון לחוקה מחייב ייסודו של קונגרס בן שני בתים המורכב מסנאט ומבית נבחרים. הסנאט מורכב מנציגי המדינות, שלכל אחת מהן, קטנה כגדולה, יש אותו הייצוג (שני סנאטורים). בבית הנבחרים הייצוג יחסי. הסעיף הראשון מחייב את המדינות להשגיח על הבחירות הפדרליות, אך מסמיך את הקונגרס להתקין לכך תקנות. ב-1842 הנהיג הקונגרס את שיטת חלוקת המדינות למחוזות בחירה לקונגרס. בית המשפט העליון נדרש מאז כמה פעמים לדון בטיבם ובצדקתם של אופני חלוקה שונים.

כמה מסמכויותיו של הקונגרס מנויות בחוקה במפורש. ביניהן חשובות במיוחד סמכות הסדרת הסחר הבין מדינתי והבינלאומי, סמכות שהוזכרה רבות בהקשר למגבלות על היוזמה החופשית במאה ה-20, ולהתערבות בחקיקה הכלכלית הפנימית במדינות. שימוש כזה נעשה בו החל משנות השלושים של המאה.

הסעיף הראשון לחוקה אוסר גם חקיקה רטרואקטיבית ומחיל את הביאס קורפוס (מעצר רק בצו משפטי).

הפרק השני של החוקה עוסק ברשות המבצעת. בראש הרשות המבצעת עומד הנשיא, הנבחר יחד עם סגנו לקדנציה בת ארבע שנים. כמה שינויים חלו בו עם הדורות. התיקון ה-22 (1951) קבע שנשיא לא יכהן יותר משתי קדנציות (כבר קודם לכן היה מקובל כך, ורק הנשיא רוזוולט חרג מהמנהג).

בשני אופנים נדרש הסעיף השני לחוקה מאז החלתו. יש הרואים אותו כמגביל סמכויות הנשיא, כלומר כמונה את כל הסמכויות הניתנות לו, ויש הרואים אותו כמרחיב, כמונה רק מקצת מסמכויות הנשיא. את הנשיא ואת סגנו ניתן להדיח ברוב של שני שלישים במשפט הדחה בסנאט.

הפרק השלישי של החוקה עוסק ברשות השופטת. הרשות השופטת היא המוסמכת לפרש את החוקה ואת חוקי הקונגרס. הסמכות לפסול חוקים הנוגדים את החוקה לא ניתנה לה במפורש, אך נלקחה על ידה במשך השנים (ראו בית המשפט העליון של ארצות הברית).

הרשות השופטת מורכבת מבתי משפט תחתונים שיקים הקונגרס, אם ירצה, ומבית המשפט העליון, המוזכר בחוקה בפירוש, החוקה מבטיחה משפט מושבעים בתיקים פליליים. התיקון ה-11 הבטיח ששום מדינה לא תתבע בידי מי שאינו אזרח מאזרחיה. תיקון זה נחקק כתגובה לפסיקה הפוכה של בית המשפט אז.

הפרק הרביעי מבטיח כבוד משפטי הדדי בין המדינות. סעיף זה עומד במוקד הויכוח בארצות הברית על הנישואים החד מיניים. מדינת מסצ'וסטס מכירה בנישואים כאלו, ולכאורה דבר זה מחייב גם את שאר 49 המדינות להכיר בהן, אם התקיימו במסצ'וסטס, מתוך כבוד לרישומים המשפטיים של מדינה זו. יש להניח שעניין זה יוכרע בבוא היום בבית המשפט העליון של ארצות הברית, אם לא תתוקן החוקה באופן שיגדיר נישואים כאיחוד בין גבר ואישה בלבד.

כן מבטיח הפרק הרביעי לחוקה שלא יופלו אזרחי מדינות במדינות אחרות, שפושעים יוסגרו, שכל מדינה תנוהל על ידי בית נבחרים, ושהקונגרס יוכל לקבל מדינות חדשות. טריטוריות שאינן מדינות ינוהלו במישרין על ידי הקונגרס. לפני מלחמת האזרחים הורה סעיף זה גם כי על כל מדינה להסגיר עבד נמלט לאדוניו. אין כמו ציווי זה, שאף התנ"ך הסתייג ממנו אלפי שנים קודם, כדי להמחיש את הניגוד בין רטוריקת הזכויות של החוקה לבין מוסד העבדות המכוער שאותו היא אפשרה.

שינוי החוקה נדון בפרק החמישי. הוא אפשרי בהסכמת רוב של שני שלישים בכל אחד מבתי הקונגרס ועל ידי אשרור של בתי המחוקקים בשלושה רבעים מהמדינות.

הפרק השישי מבטיח את עליונות החוקה על חוקות המדינות ועל חוקיהן.

לבסוף, הפרק השביעי קובע שהחוקה תיכנס לתוקף רק לאחר שתאושר על ידי בתי המחוקקים או על ידי אסיפות פומביות ב-9 מבין 13 המדינות המייסדות.

[עריכה] עשרת התיקונים הראשונים - מגילת הזכויות

ערך מורחב – מגילת הזכויות (ארצות הברית)

חוקת ארצות הברית מבטיחה, לעילא ולעילא, את זכויות המדינות, אך אינה אומרת דבר על זכויות הפרט. בתוך שנתיים נדרשו המכוננים להוסיף עשרה תיקונים לחוקה, הידועים כ"מגילת הזכויות". מגילת הזכויות אינה מתייחסת למדינות, אלא לשלטון הפדרלי, אך תחולתה הורחבה למדינות עצמן עם התיקון ה-14, שנחקק ב-1868.

התיקון הראשון מבטיח את חופש הדיבור, חופש הפולחן הדתי, חופש העיתונות, וחופש ההתכנסות. הוא מבטיח שהקונגרס ימנע מלחקק כל חוק "המבסס דת". תיקון זה הוא אחד מהיותר שנויים במחלוקת בבית המשפט העליון, אחר שסביבו נסב הוויכוח על תפילות בבתי ספר, על הזכות לשרוף את הדגל, להפיץ פורנוגרפיה ועוד.

זכות אחרת השנויה במחלוקת, הזכות לשאת נשק, מובטחת בתיקון השני. לשונו של הסעיף מעורפלת משהו, וניתן לפרשו כאילו הזכות לנשיאת נשק מותרת רק במידה שבאה לסייע בהגנת המדינה, אך כיום אין פירוש זה מקובל, מה עוד שישנן שדולות חזקות המצדדות בנשיאת נשק חופשית.

הזכות שלא לשכן חיילים בבית מובטחת בתיקון השלישי. התיקון הרביעי מבטיח אדם מפני חיפושים בביתו ועיקולים, אלא במידה מוגבלת ומסיבה משפטית הולמת.

התיקון החמישי אוסר מעצר ללא הגשת כתב אישום, אוסר כפל ענישה, מגן על זכות השתיקה ומונע הרשעה עצמית ודורש הליך נאות של משפט לפני כל ענישה. גם הפקעת רכוש ללא פיצוי נאסרת בו. מאחר שהתיקון ה-14 חוזר ומצווה על "הליך נאות של משפט" לא ברור האם כלולים בתוכו גם שאר הזכויות המצויות כאן. יש לכך חשיבות מרובה שכן התיקון ה-14 מתייחס למדינות ולא רק לממשל הפדרלי.

הזכות למשפט פומבי ולמושבעים מוגנת בתיקון השישי והשביעי. התיקון השמיני מגן מפני קנסות וערבונות מופרזים ומפני ענישה "אכזרית ובלתי רגילה" (ישנה מחלוקת בשאלה האם עונש המוות הוא כזה). התיקון התשיעי מבהיר שמניית חלק מהזכויות אינה מונעת קיומן של אחרות השמורות בידי העם (בין השאר השתמשו בתיקון זה כדי להגן על הזכות לפרטיות, שאינה מוזכרת בפירוש בחוקה). התיקון העשירי מצהיר שהסמכויות שאינן לארצות הברית, הן למדינות ולעם, עוד הערה משמעותית למאבק בין זכויותיהן של המדינות לזכויות השלטון הפדרלי (זכויות הברית).

[עריכה] תיקונים נוספים לחוקה

[עריכה] שלילת הזכויות המובטחות בחוקה

הזכויות המובטחות בחוקה נשללו מספר פעמים במהלך ההיסטוריה של ארצות הברית. לדוגמה:

[עריכה] קישורים חיצוניים

חוקת ארצות הברית
גוף החוקה

מבוא | פרק 1 | פרק 2 | פרק 3 | פרק 4 | פרק 5 | פרק 6 | פרק 7

תיקונים לחוקת ארצות הברית

מגילת הזכויות: 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10

תיקונים נוספים: 11 | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27


היסטוריה של חוקת ארצות הברית פסקאות בעלות חשיבות בחוקה
כתבי הפדרליסט | תקנון הקונפדרציה | החותמים על חוקת ארצות הברית | הצעות לתיקון חוקת ארצות הברית | ניסיונות לא מוצלחים לתיקון חוקת ארצות הברית פסקת המסחר | פסקת ההליך ההוגן | פסקת ההגנה השווה | פסקת ההקמה | פסקת האמון המלא | פסקת זכויות היתר והחסינויות | פסקת העליונות