הומור
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
|
לשער לנושאים, אישים ומאמרים בנושא הומור, ראו פורטל הומור וקומדיה. |
הומור הוא תכונה או יכולת של בני אדם, עצמים או מצבים להיות או לעורר תחושות של הנאה, צחוק ובדיחות הדעת אצל אנשים אחרים. הומור יכול להתבטא בכל צורה של תקשורת — מילולית, חזותית ושמיעתית — הגורמת לתגובות כאלו אצל בני אדם. מקור המילה בלטינית, שם שימשה לציון ליחות (מזגי) האדם, ומשם התגלגלה ל-humere הצרפתית וממנה לשאר שפות העולם.
תוכן עניינים |
[עריכה] שני עקרונות ההומור
היכולת להנות מהומור מבוססת על יכולת של הנהנה להגדיר את עצמו כ"אני" מובחן מאחרים ויכולת להבחין, בעת הצגה או השמעה של הומור, בין "אני" זה לאחרים. כך, לדוגמה, בעלי חיים שאינם מסוגלים להבחנה זו, אינם בעלי חוש הומור; כמוהם כתינוקות שהבחנה זו טרם התגבשה והתעצבה אצלם.
כל סוגי ההומור מבוססים על אלמנט מרכזי אחד: קיום פער בין ציפיות הצופה או השומע לפני או בעת צפיה או שמיעה של הומור, והאופן שבו מוצגים הדברים אחרי כן. גילוי הפער שבין המצופה למצב בפועל, מפתיע את הצופה או השומע. אותו צופה או שומע מודע להבחנה בין מושא הבדיחה לבינו (הבחנה בין "אני" ל"אחרים") ותחושת הרווחה שהוא חווה מעוררת בו הנאה וצחוק ובידור.
[עריכה] עקרון ההפתעה
דוגמה הכוללת הפתעה ופער בין ציפיות למימושן אפשר למצוא בבדיחה הפשוטה הבאה:
- אדם מדבר אל הרופא שלו לאחר ניתוח ושואל: "דוקטור, עכשיו לאחר שעברתי את הניתוח, האם אני אוכל לנגן על הפסנתר?"
- הדוקטור עונה לו: "ודאי!"
- אומר האיש: "יופי! תמיד רציתי לנגן על פסנתר!"
ההומור בבדיחה בנוי על הפער שבין ציפיותינו (המצב המוכר בו אנשים שנפגעו באיבר הדרוש לפרנסתם שואלים רופא אם יוכלו לעשות בו שימוש כמקודם) ותשובתו המפתיעה של האיש, שכלל אינו יודע לנגן בפסנתר.
אם נעקר את יסוד ההפתעה בבדיחה, ההומור יעלם ממנה:
- אדם שמעולם לא ידע לנגן על פסנתר מדבר אל הרופא שלו לאחר ניתוח ושואל: "דוקטור, עכשיו לאחר שעברתי את הניתוח, האם אני אוכל לנגן על הפסנתר?"
- הדוקטור עונה לו: "ודאי!"
- אומר האיש: "יופי! תמיד רציתי לנגן על פסנתר!"
בדוגמה זו, סולקה ההפתעה כבר בתחילת הבדיחה, ומסיבה זו היא אינה מצחיקה. מאותה סיבה בדיוק, רוב הבדיחות המוכרות לצופה או לשומע אינן מעוררות בו שעשוע או צחוק, משום שיסוד הפער וההפתעה נעלם מהן. במטבע דומה, מצבים הומוריסטיים החוזרים פעם אחר פעם ומוכרים מראש לצופה, הופכים פחות מבדחים ומשעשעים כאשר חוזרים עליהם פעם אחר פעם.
פעמים רבות, בנוי ההומור על שימוש ב"שלשות," כמו בפתיחה הקלאסית לבדיחות רבות: "רבי, כומר וקאדי נכנסים לבאר..." לרוב, מבוססות בדיחות מסוג זה על שתי דוגמאות דומות (לדוגמה, הכומר עושה כך, הרבי עושה בדומה לכך), כך שאצל השומע נוצרת מערכת ציפיות מסוימת בתוך מסגרת סיפור הבדיחה. הדוגמה השלישית ("אומר הקאדי...") היא זו הסותרת את מערכת הציפיות שיצרה הבדיחה עצמה.
[עריכה] עקרון ההבחנה בין "אני" ל"אחר"
ההבחנה בין "אני" ל"אחר" מאפשרת לצופה או לשומע לחוות תחושה של רווחה, המעוגנת ביסודה בתחושת ההקלה כי הוא אינו מושא ההומור ואינו נפגע ממנו. כאשר ההבחנה אינה קיימת, או שישנה קרבה גדולה בין ה"אני" למושא ההומור, מידת הרווחה והשעשוע שחווה הצופה או השומע מתמעטים וגם ההנאה שלו מן ההומור מתמעטת.
דוגמה טיפוסית לכך יכולה לשמש בדיחות על מוצאם של אנשים, המשעשעות בעיקר אנשים שאינם ממוצא זה. גם מחזה כמו החלקה על קליפת בננה או נפילה ישעשעו בדרך כלל את הצופים במחזה, אך לא את המחליק או הנופל עצמו. פעמים רבות, עם זאת, עשוי הומור העוסק בקהילה מובחנת כלשהי לשעשע את חברי הקהילה, כאשר הם סבורים—בצדק או שלא בצדק—שהם מובחנים ממושאיו האמיתיים של ההומור. דוגמה לכך ניתן למצוא בעורכי דין התולים על קירות משרדיהם את איוריו של דוּמה הלועגים לעוסקים במקצוע, מתוך סברה שחיצי ההומור של דומה אינם פוגעים בהם דווקא.
[עריכה] הומור ואינטליגנציה
קיים קשר ישיר בין הומור לבין אינטליגנציה, מפני שההומור מבוסס על תובנה. לילדים בגיל צעיר שעדיין לא התפתחו מבחינה שכלית, קשה להבין הומור ולצחוק ממנו. ככל שהם מתפתחים מבחינה שכלית, היכולות שלהם להבין בדיחות ולצחוק מהם גוברת. ככל שהבדיחות יהיו יותר מתוחכמות, הן יצחיקו ילדים בגיל גבוה יותר.
[עריכה] סוגים של הומור
ישנם סוגים רבים ושונים של הומור, הנבחנים ביניהם בעיקר במידת התחכום והעידון של ההפתעה ובמידת המיומנות של המבצע (הקומיקאי, המספר, השחקן, וכו') בהצגת ההומור.
סוג בסיסי של הומור חזותי הוא הסלפסטיק, הכולל תנועה או פעילות פיזית נמרצת המפתיעה את הצופה. לרוב, מידת ההומור בסלפסטיק תלויה בגודל הפער שבין הציפיות והתממשותן. סיטואצית סלפסטיק מוכרת היא החלקה על קליפת בננה. מידת השעשוע שחווים הצופים באדם המחליק על בננה תלויה בדרך כלל בעוצמת ההפתעה. ההחלקה משעשעת יותר כאשר המחליקים הם גברת כבודה, אדון מהודר או מנהל בית הספר הנפוח המחליקים עליה במפתיע, לעומת מצב בו המחליק הוא סתם אדם בלתי מוכר.
במקרים רבים, תחושת הרווחה בצפיה בסלפסטיק ובסוגי הומור פשוטים אלו מועצמת כאשר הצופה מצפה להיות מופתע וציפיותיו נענות. ההומור במקרים כאלו אינו מורכב ולעתים כמעט לא קיים, והוא מומר בעיקר בתחושת רווחה מתמשכת. מסיבה זו, הומור פשוט מסוג זה אהוב יותר על ילדים, הנהנים יותר מתחושת הרווחה הפשוטה ומחווייה ברורה של הבחנה בין "אני" ל"אחר."
סוגי הומור מתוחכמים יותר, כמו אירוניה, פרודיה, סרקזם, או סטירה מבוססים בדרך כלל על היכרות רחבה יותר עם הרקע החברתי והתרבותי. ההנאה מההומור בפרודיות, לדוגמה, דורשת היכרות מקפת לא רק עם מושא הפרודיה, אלא גם עם מעמדו החברתי והתרבותי של מושא הפרודיה. כאשר אין היכרות כזו, לא נוצר הפער הקומי הנדרש וההומור אינו משעשע בדרך כלל.
סוג ייחודי של הומור הוא הומור בלתי מכוון. כלומר, דבר שכוון להיות לא הומוריסטי, אך מעורר צחוק אצל אנשים. דוגמה טיפוסית לכך הם סרטים שלא נוצרו כסרטי הומור, אך איכות הביצוע והעשיה שלהם היא כה ירודה, עד שהם מעוררים צחוק של לעג וגיחוך.
סוג מתוחכם במיוחד של הומור הוא כזה היוצר הומור מתוך הציפיה שלנו להומור. כך, לדוגמה, קומיקאי כמו אנדי קאופמן ביסס חלק ניכר מן ההומור שלו על סתירת הציפיה של הצופים בו להומור והתנהגות רצינית לעילא, במקום בו אנו מצפים להומור. עיקר ההנאה ששואבים צופים בהומור מסוג זה מבוססת על ידיעתם כי המציג הוא קומיקאי ומתוך כך ההנחה כי הוא "אינו מתכוון ברצינות" המאפשרת להפיק שעשוע מן המצב. כאשר הנחה זו אינה קיימת, ההומור בסיטואציה נעלם ברוב המקרים.
סוג מתוחכם אחר של הומור הוא כזה העושה שימוש באבסורד. חבורת מונטי פייתון, לדוגמה, עשתה שימוש בהומור אבסורד במערכון שעסק בכנופיות של זקנות המטילות חיתיתן על הציבור. ההומור שבמערכון התבסס על ההמרה המפתיעה (אך ההגיונית, אם מיישמים את כללי האבסורד) של "בני נוער" ב"זקנים," כאילו מדובר היה בשכבות גיל שאפשר להמירן זו בזו. אילו היה המערכון עוסק, לדוגמה, בכנופיות של צעירים, אף אחת מהסיטואציות המוצגות בו לא הייתה מעוררת שעשוע.

