איכר

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לשכתב ערך זה
הסיבה לכך: מבולבל ומלא קלישאות הכללות חסרות ביסוס. אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.

איכר הוא עובד חקלאי שגר באזור כפרי. איכר עשוי להיות עובד שכיר או להחזיק חלקת אדמה קטנה (שאותה הוא מעבד) בבעלותו או בשכירות. איכרים רבים מנוסים בסוגים רבים של עבודה הכרוכה בעיבוד האדמה, שכן הם תלויים בה לפרנסתם. איכרים חיים לפי "זמני חקלאות" (עונות השנה המשפיעות על זמני הקציר והקטיף). בחברה שלפני המהפכה התעשייתית היו איכרים רוב האוכלוסייה ובהיעדר מיכו, היוו הם את רוב כוח העבודה החקלאי.

האוכלוסייה הכפרית נבדלת מהאוכלוסייה העירונית בערכיה ובהתנהגותה הכלכלית. איכרים נוטים להיות יותר שמרניים מעירוניים, ולרוב הם נאמנים מאוד למבני כוח אשר מגדירים את זכויותיהם ואת זכויות היתר שלהם ואשר מגנים עליהם, למרות שבאופן כללי מעמדם נחות בתוך אותם מבנים.

לרוב, לקהילות איכרים יש רשתות תמיכה סוציאלית מאוד מפותחות, במיוחד באזורי אקלים קשים. חברי קהילה אשר סובלים מקושי מסוים או אשר היה להם קציר דל, מקבלים תמיכה משאר הקהילה. נאמנות ונקמה- לשניהם שורש עמוק בקהילות איכרים. קהילות איכרים הן הדוקות במיוחד ולזרים קשה לחבור אליהן או להבינן.

בכלכלה של סחר חליפין (בה לא נעשה שימוש בכסף) לאיכרים יש לרוב גישה שונה לעבודה מאשר לאיכרים או עובדים אחרים בכלכלה של כסף. רובם מסתפקים לחיות ברמת קיום בסיסית ולא ירחיבו שלא לצורך את עבודתם כדי להעלות את רמת חייהם. עבור לא-איכרים הדבר נראה כעצלנות, אך מנקודת מבטם של האיכרים יש בכך היגיון משום שלעיתים רחוקות יהיו נקודות שבהן הם מפיקים יותר ממה שהם צורכים.

משום שהמעמדות הגבוהות אשר השאירו את מרבית הרשומות בהיסטוריה ראו את האיכרים כדמויות של תיאבון גס והומור מחוספס, האיכרים זכורים בהיסטוריה בצורה מזלזלת ולא באמצעות קונוטציה תיאורית. אולם לא תמיד כך היה הדבר- פעם ראו באיכרים אדוקים בעלי כבוד וגאווה. החיים היו קשים עבור איכרים, אבל לפני שהטכנולוגיה וכלכלת הכסף יצרה תהום בין העשירים לעניים, החיים היו קשים עבור כולם. החברה אז תוארה כבעלת שלוש "מעמדות": אלו שעובדים, אלו שמתפללים ואלו שנלחמים.

[עריכה] מעמדם של האיכרים האירופאים בימי הביניים מתפצל

מעמדם של האיכרים במערב אירופה השתפר מאוד לאחר שהמוות השחור (מגפת האבעבועות השחורות) ערער את אירופה כולה, ולאיכרים בעלי המזל ששרדו הוענק כוח כלכלי ופוליטי רב בהרבה. לאחר הפרעה זו להיררכיה של אותה תקופה, המאות שאחרי ראו את המצאת מכבשי הדפוס, את הפצת ההשכלה ואת השינויים החברתיים והאינטלקטואליים של תנועת ההשכלה. מהפכת רעיונות זו בסביבה יחסית משכילה הניחה את הבסיס למהפכה התעשייתית, שאפשרה באמצעות מכונות ואמצעיים כימיים את הגדלת את התוצרת החלקאית ובו זמנית הגדילה את הביקוש לעובדי מפעלים בערים. פועלים אלו בעלי מיומנות נמוכה היו קלים להחלפה, ובמהרה תפסו את אותו הרובד הסוציו-אקונומי הנמוך של האיכרים המקוריים מימי הביניים. המתח בין האינטרסים של שתי קבוצות אלו עומד בבסיס הדיון החברתי והכלכלי של המאה הקודמת. למרבית הצער דיאלוג זו יוצא לאוזרים שהיו שונים משמעותית ממערב אירופה של המאה ה- 19/ה- 20.

הדבר בא לידי ביטוי במיוחד במזרח אירופה. בלי שום זרזים לשינויים סוחפים במאה ה- 14, האיכרים במזרח אירופה המשיכו בדרכם של האיכרים מימי הביניים עד המאה ה- 18 ומאה ה- 19, כאשר הצארים התחילו לשים לב שבמערב אירופה נעשתה התקדמות עצומה שהם לא עשו. הצארים הגיבו על ידי הכרחת אוכלוסיית האיכרים הלא משכילה שתחת שליטתה לצאת במסע תיעוש. באמצעות כפייה ותכנון מרכזי לא הולם, אשר בו המשיכו הקומוניסטים, הצאר "פיטר הגדול" (Peter the Great) יזם ניסון חצי-מוצלח לדחוס 500+ שנים של שינויים חברתיים לתוך מרווח של מספר בודד של דורות. למרות שגישה זו הצליחה בסופו של דבר (תחת הקומוניסטים) ליצור אוכלוסייה טכנולוגית מתקדמת ומשכילה, היא באה במחיר של מיליונים רבים של חיי אדם ומורשת תרבותית שמתמידה עד היום.