הקפיצה הגדולה קדימה
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
הקפיצה הגדולה קדימה (סינית מפושטת: 大跃进) הוא שמו של מסע שינויים שערכה המפלגה הקומוניסטית הסינית ברפובליקה העממית של סין בין שנת 1958 ותחילת שנת 1960. כוונת המסע הייתה לעשות שימוש בשפע כוח העבודה הזול בסין כדי לתעש במהירות את המדינה.
[עריכה] רקע היסטורי
אחרי השתלטות הקומוניסטים על סין וייצוב שלטונם באמצעות חיסול האינפלציה, סילוק אנשי הקואומינטנג וכליאת המתנגדים משמאל לשלטונו של מאו צה דונג הכריזו שליטי המדינה בשנת 1953 על תוכנית חומש, שבמסגרתה הופקעו אדמות האיכרים והוחל בתהליך של קולקטיביזציה של עיבוד האדמות. במקביל, החלה סין גם במאמץ לתיעוש מזורז, בסיוע טכני של מומחים מברית המועצות.
למרות ששלטונו במדינה היה יציב, היה מאו מודאג מגישתו של מנהיג ברית-המועצות, ניקיטה חרושצ'וב שחתר, כך סבר, ל"דו–קיום בשלום" עם המערב, במקום לשאוף להשתלט עליו. מאו היה גם מודאג מאוד מההתקוממויות נגד השלטון הקומוניסטי שהתרחשו בגרמניה המזרחית (1953), בפולין ובהונגריה (1956). העת בשלה עבור סין, סבר מאו, לצאת לדרך עצמאית.
[עריכה] הקפיצה הגדולה קדימה
התוכנית שהגה מאו שאלה אלמנטים מברית המועצות ושילבה אותם באלמנטים סיניים יחודיים. היא כללה המשך של הקולקטיביזציה בנוסח הסובייטי של התקופה השלישית, סטחנוביצ'יזם בסגנון ראשית שנות השלושים, ה"משמרות העממיים" שיצר חרושצ'וב בשנת 1959 וכינון קומונות עממיות שיהוו יחידות כלכליות עצמאיות שיעסקו בתעשייה קלה ובניין. מבנה זה של קומונות היה שונה מאוד מזה ששימש את סטלין ברוסיה, בהיותו מבוזר במהותו ולא ריכוזי.
על–פי החזון הנלהב שהותווה, היו הקולקטיביזציה ושפע העובדים הזולים אמורים להביא את תפוקת הפלדה של סין להיקף שיעלה על זה של בריטניה וארצות הברית בתוך חמש עשרה שנים מתחילת "הקפיצה". במקום מומחיות בייצור ומענה על דרישות ממשיות בסין היו אמורים לבוא התלהבות מהפכנית סטחנוביצ'ית ויוזמות מקומיות.
קומונה נסיונית הוקמה בהנאן בתחילת 1958 ואחרי בדיקה קצרה הוקמו עוד כ-25,000 קומונות דומות ברחבי סין, כשבכל אחת כחמשת אלפים משפחות, וכיסו את עיקר אוכלוסיית סין.
[עריכה] התוצאות
למרות שלכאורה הניבה הקפיצה הגדולה קדימה עלייה ראשונית בתפוקה התעשייתית, כבר בשנת 1959 צנחה זו לשיעורים נמוכים מאלו שלפני הפעלת התוכנית. חמור מזה, הפעולה הבלתי–מתואמת והבלתי–מאורגנת הובילה לבזבוז עצום של כוח אדם — מיליונים עסקו בייצור פלדה ובהפקת פחם שלא היה בהם כל צורך, בעוד שהצורך הבסיסי ביותר — מזון — נזנח. את התוצאה ניתן היה לחזות מראש: למרות ששנת 1958 הייתה שנת ברכה מבחינה חקלאית, השתרר בשנה שאחריה רעב שהלך והתפשט ברחבי סין ועד שנת 1961 גרם למותם של בין 20 ל-30 מיליון סינים. מספרית, עלה מספר המתים ברעב בשנתיים אלו על זה שחוללו סטלין או פול פוט בקמבודיה בכל שנות שלטונם.
אחרי שהחלו ממדי האסון להתברר, נאלץ מאו לסגת אל מאחורי הקלעים ולהעביר את ניהול ענייני היומיום של המדינה לליו שאוקי ודנג שיאופינג. אלו מיתנו במידה ניכרת את מסעות הטיהורים, הרצח והמאסר המתמידים של מאו וחוללו רפורמה מתונה בכלכלת סין, כשהם מאפשרים בעלות פרטית על אדמות, קיום שווקים זעירים חופשיים ומתן שכר בהתאם לעבודה. השיפור במצבה הכלכלי של סין בתקופה זו, המכונה "תקופת השיקום", עתידים להמשך עד 1966, מועד בו פתח מאו במסע טיהורים חדש — "מהפכת התרבות".
קטגוריות: סין: היסטוריה | סין | קומוניזם

