הבה נגילה

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

הבה נגילה הוא אחד הפזמונים הפופולריים מראשית הציונות, אשר בוצע לראשונה בשנת 1918. בהמשך בוצע על ידי מבצעים רבים, יהודים ושאינם יהודים. השיר מיוחס למלחין אברהם צבי אידלסון, הנחשב לאבי המוסיקולוגיה העברית, ששאב את מנגינת השיר מניגון שחובר בחצר חסידות סדיגורא.

על פי המסופר מקור השיר הוא כדלקמן: כאשר נכנסו צבאות הגנרל הבריטי אדמונד אלנבי לירושלים ביום ראשון של חנוכה בשנת תרע"ח (1917), התעוררה שמחה רבה ביישוב היהודי, ורבים אף ראו במאורע סימן לביאת המשיח. אידלסון החליט לחבר שיר לציון המאורע הגדול. הוא בחר מנגינה שהייתה מושרת בחצר חסידי סדיגורא, שינה אותה במקצת, הוסיף מילים וכך נוצר השיר. השיר הושמע לראשונה בנשף אשר התקיים בירושלים באותה שנה וזכה להצלחה רבה. שנה לאחר מכן, בשנת 1918, הוקלט השיר לראשונה בביצוע שלושה חזנים, במכשיר הקלטה על גלילים, כאשר הפעלת ההקלטה וההשמעה נעשות ביד. ייתכן שזו ההקלטה הראשונה של שיר עברי בארץ ישראל.

מילות השיר הן: "הבה נגילה ונשמחה, הבה נרננה ונשמחה, עורו אחים בלב שמח". עם זאת בנוסח המקורי של אידלסון נכתב "עורו נא אחים בלב שמח".

שלא כפי שנטען בעטיפת אחד התקליטים בו מופיע השיר , מקור המילים אינו מתהלים, אם כי הצירוף "נגילה ונשמחה" מופיע בתהלים קי"ח, כ"ד.

היו ששיבשו את מילות השיר והבינו אותן כ"מוכרחים להיות שמח" (ומכאן הביטוי). ניתן להניח כי השיבוש נבע בעיקר מהשמעת השיר לעולים ולתושבים יהודים בחו"ל, שלא הכירו את המילים הספרותיות "עורו אחים בלב שמח".

עם מבצעי השיר נמנים:

[עריכה] לקריאה נוספת