הסכם סייקס-פיקו

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

המזרח התיכון על פי סייקס-פיקו
הגדל
המזרח התיכון על פי סייקס-פיקו

הסכם סייקס-פיקו הוא הסכם מדיני סודי בין צרפת ובריטניה. ההסכם נחתם על ידי נציגי הממשלות: מארק סייקס - הנציג מטעם משרד החוץ הבריטי ושארל פרנסואה ז'ורז'-פיקו - נציג משרד החוץ הצרפתי. ההסכם נחתם ב-16 במאי 1916, מטרת ההסכם הייתה לקבוע את אזורי השליטה של שתי המעצמות בנחלה של האימפריה העות'מאנית במזרח התיכון לתקופה שלאחר סיום מלחמת העולם הראשונה.

ההסכם נחתם לקראת סוף מלחמת העולם הראשונה, כאשר כבר היה ברור שהאימפריה העות'מאנית עומדת ליפול. על פי ההסכם, צרפת תקבל את לבנון, סוריה וצפון מזרח תורכיה, בעוד שבריטניה תקבל את ירדן, את עיראק ואת המפרץ הפרסי. ארץ ישראל נועדה לפי ההסכם להתחלק לאזורים שבשליטה בריטית ישירה והם: עבר הירדן המזרחי, הנגב ומובלעת באזור חיפה, הגליל העליון נועד לשליטה צרפתית, ואילו יתר אזורי הארץ יהיו תחת שלטון בינלאומי.

ההסכם, שנחתם בסודיות, סותר את מה שהבטיחו הבריטים לחוסיין, השריף של מכה, במסגרת מכתבי חוסיין-מקמהון ולמה שהובטח ליהודים בהצהרת בלפור. על כן, עורר התנגדות הן מצד הערבים והן מצד היהודים. ב-1918, אחרי המהפכה ברוסיה, הבולשביקים שגילו את ההסכם בארכיב של משרד החוץ הרוסי, פירסמו אותו כדי להראות את חסרונותיו של הקולוניאליזם המערבי.

בסופו של דבר, ההסכם מעולם לא יצא אל הפועל. בריטניה לא כיבדה את ההסכם ובפועל החלוקה נקבעה על ידי חבר הלאומים בשיטת המנדטים, שהעניקה לשתי המעצמות שליטה בפועל, אם כי לא באופן פורמלי, כפקדון לכאורה שהופקד בידיהן.

[עריכה] קישורים חיצוניים