היסטוריה של לבנון: יצירת לבנון הגדולה (1914 - 1943)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

יש לשכתב ערך זה
הסיבה לכך: ניסוח בעייתי, בעיות לשונויות רבות, דורש פסקאת פתיחה כללית ובדיקה מחודשת של העובדות ("ביוני 1941, עם שחרור של צרפת על ידי בריטניה"?!). אתם מוזמנים לסייע ולתקן את הבעיות בדף זה, אך אנא אל תורידו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה שלו.
לבנון
מאמר זה הוא חלק מסדרת
היסטוריה של לבנון
לבנון בעת העתיקה - הפיניקים

מהכיבוש הערבי עד לשלטון הממלוכים (634 - 1516)

שלטון עות'מאני (1516 - 1832)

שלטון בשיר השני בחסות מצרים (1832 - 1840)

הקאימקאמיות (1840 - 1861)

המרד ותוצאותיו (1861 - 1914)

יצירת לבנון הגדולה (1914 - 1943)

לבנון הגדולה

עצמאות לבנון הגדולה (1943 - 1975)

מלחמת האזרחים השנייה (1975 - 1990)

הסדר הסורי בלבנון (1990 - 2005)

לבנון

תוכן עניינים

[עריכה] המארונים והצרפתים

עוד לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1912, הבטיחו הצרפתים למארונים כי כאשר יגיעו לאזור הלבאנט, ישחררו אותם מידי העות'מאנים ויעזרו להם לממש את שאיפותיהם.

בתקופת שלטונו של ג'אמל פאשא, המושל העות'מאני הצבאי בסוריה ובלבנון, הונהגה מדיניות דיכוי, שהתגברה עם כשלון המתקפה העות'מאנית בתעלת סואץ. הדיכוי גבר עוד יותר עם פרוץ מלחמת העולם ה-I שנתפסה על ידי העות'מאנים כחדירה מעליבה של הצרפתים לענייניהם הפנימיים. בסופו של דבר סוכמה תקופת שלטונו של ג'מאל פאשא במותם של 100,000 מתושבי הלבאנט מרעב וממחלות.

על מנת למנוע התקוממות מקומית בהר הלבנון ולהגן על האזור מפני פלישה אפשרית של בעלות הברית, הוכנסו להר-הלבנון 16,000 חיילים עות'מאניים בניגוד ל"חוק האורגני".

כניסתם של החיילים העות'מאנים הביאה להתעוררות תנועה לאומית מארונית חזקה בהנהגת הפטריאך, אליאס חויכ. ביטוי להתנגדות הקשה של הנוצרים וקריאה למרד, ניתן למצוא בדבריו של המשורר המארוני, בשארה אל-ח'ורי, באחד משיריו:

"ישימני אלוהים כפרת לבנון,
אל ארץ זו תשוקתי ואהבתי.
לארץ שבה הלענה צומחת
ופזורות בה האבנים –
שם הר סיני של ההתגלות
ומקור ההשראה. [...]
מתי אראכם, בני לבנון,
יוצאים במתקפה גדולה,
שהרי למען התפארת – אין לבקש רחמים"
-בשארה אל-ח'ורי. אל-הוא ואל-שבאב. קאהיר: דאר אל-מעארף, 1953, עמ' 53-54.
התרגום מובא מתוך: חגי ארליך, ארצות המנדט הצרפתי – לבנון וסוריה, בתוך: המזרח התיכון: בין מלחמת-העולם, יחידה 5, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, תל אביב תשנ"ה, עמ' 49

ג'מאל פאשא עוד ניסה להכפיף את המארונים למרות העות'מאנית ודרש מהפטריאך המארוני לבקש פירמאן (הפירמאן המדובר במקרה זה הוא אישור מוסמך להארכת כהונה דתית באימפריה העות'מאנית. אחת מהפריבילגיות הדתיות של המארונים הייתה שלא היה להם צורך באישור מסוג זה מעולם) בנוסף, הפיץ ידיעות על הטבח שערכו העות'מאנים בארמנים ברחבי הר-הלבנון, על מנת להגביר את חרדות המארונים.

באותן שנים גברו קריאותיהם של המארונים ללבנון עצמאית, מארונית ו"גדולה". עמדת המארונים מקורה בשתי סיבות עיקריות:

  1. נמוגה תקוותם של המארונים כי הלאומיות הערבית, החילונית במהותה, תנצח וכי תקום מעצמה ערבית חילונית בכל המזרח התיכון. האירועים וההצהרות הצביעו על כך שלמעשה דווקא רעיון המדינה הערבית האיסלאמית הולך וצובר תאוצה בקרב הערבים המוסלמים כ"רעיון מכונן" למדינה הערבית במזרח התיכון. מכיוון שכך המארונים פחדו כי האיסלאם ישלוט ביד רמה גם במדינה הערבית והם יחזרו להיות "המיעוט הנסבל" כפי שהיו באימפריות האסלאמיות עד כה – מיעוט המבקש (ולא תמיד מקבל) זכויות של "בני חסות" מהשליטים המוסלמים.
  2. ההתעוררות "הערבית הלאומית" של הקהילה המארונית נתקלה בהתנגדות עצומה ואף ביחס משפיל מצד השלטון העות'מאני. להתנגדות העות'מאנית היה ביטוי מעשי: הרעבה והענשה קולקטיבית לאנשי דת. ההתעוררות הלאומית גרמה למעצמה העות'מאנית לבטל במרץ 1915 את "המועצה המינהלית". ביוני חוסלו כל הסדרי האוטונומיה שהונהגו ב"סנג'ק לבנון". צעד זה של השלטון העות'מאני בעייתי זה חיזק במידה נכרת את הלאומיות המארונית ואת כוחה של הכנסייה המארונית כגוף פוליטי מוביל של בני העדה המארונית.

בסוף המלחמה הוחזרה בלבנון "המועצה המינהלית" לכנה, אך כוחה המעשי קטן בהרבה. "חברי "המועצה המינהלית" הפכו לגוף בירוקרטי בלבד, ולא גוף מנהיג.

קרבות הדרדנלים, במלחמת העולם ה-I, הפיחו תקווה בקרב "בעלות הברית" לביתור מהיר של האימפריה העות'מאנית. תקוות שנשענו בעיקר על כך שבמאה השנים האחרונות לפני נפילתה כבר הייתה האימפריה העות'מאנית בשלבי ריקבון מתקדמים ואף כונתה "האיש החולה".

"בעלות הברית" החלו במגעים סודיים ביניהן אשר סוכמו בסדרה של הסכמים חשאיים לגבי הגורל העתידי של שטחי האימפריה העות'מאנית. ההסכם החשוב ביותר שנחתם בין המעצמות, בקשר לאזור, היה הסכם "סייקס-פיקו".

הסכם זה עמד בניגוד לסיכום אחר של הבריטים עם השריף של מכה, חֻסַין בן עלי. על פיו נקבע כי הבריטים יתמכו בהקמתה של אימפריה ערבית רחבה אשר גבולותיה: במערבהים התיכון; במזרח – הים הפרסי; בצפון – קו-רוחב 37; בדרום - האוקיינוס ההודי. בתמורה, הערבים בהנהגת השריף של מכה, חֻסַין בן עלי, ימרדו בעות'מאנים (לימים כונה אותו מרד בשם: "המרד הערבי").

כדאי להזכיר כי חֻסַין בן עלי השתייך להאשמים, קרובי משפחתו האינטימית של הנביא מוחמד, לכן יוחסה לברית בין ההאשמים לבריטים חשיבות רבה.

התפקיד של קיום הקשר השוטף עם האגודות הלאומיות הוטל על בנו של חסין, פַיְצַל. לפיצל הייתה חזות אצילית וכן היה בעל ניסיון פיקודי ומינהלי. הוא אכן תרם תרומה משמעותית בסיוע לבריטים כאשר הנהיג את אנשיו לכיבושים רבים ברחבי המזרח התיכון, ועזר בכיבושי אדמונד אלנבי.

הסכם "סייקס-פיקו" - שנחתם במאי 1916 - השפיע רבות על עתידה של לבנון. על-פי ההסכם שטחה של לבנון נכלל ב"אזור הכחול" (שטח בפיקוח צרפתי ישיר), המבטיח שליטה ישירה של המינהל הצרפתי על לבנון. על שליטה צרפתית באזור זה הוסכם בעקבות פעילותה החברתית, הכלכלית והפוליטית רבת השנים של צרפת באזור הלבאנט.

הניגוד בין שני ההסכמים וההבטחות הסותרות של הבריטים לכל אחד מהצדדים, הפיח שוב בצרפתים זיכרונות מרים מימי "המרוץ לאפריקה" (מרוץ זה היה, למעשה, תחרות בין מדינות אירופאיות שונות בהשתלטות על אזורים נרחבים באפריקה – השתלטות שנתנה ביטוי לחיפושן אחר כוח אדם זול ומשאבי טבע. צרפת יצאה כשידה על התחתונה ממירוץ זה) והציף אותם שוב בחרדה מ"פאשודיזם". שילוב העיתוי עם מקרה "אלזס-לורן" ("אלזס-לורן" – חבל ארץ השוכן בסמוך לריין. במהלך מלחמת העולם הראשונה דרשה צרפת לעצמה זכויות על האזור, אך בסופו של דבר זכתה גרמניה בזכויות על חבל ארץ זה) הפך את עניין השליטה בלבנון לעניין של "יוקרה לאומית". לא היה זה אינטרס כלכלי-פוליטי-אסטרטגי גרידא, מהסוג שהניע את בריטניה להתעניין באזור המזרח התיכון, אלא שילוב גורמים אלה עם הגאווה הלאומית הצרפתית.

[עריכה] הצרפתים, פיצל והמארונים

כזכור צרפת השקיעה שנים רבות בטוויתם ובפיתוחם של קשרים כלכליים, חברתיים, דתיים ותרבותיים באזור הלבאנט. חששה הגדול היה כי הבריטים ישתלטו לבדם על אזור המזרח התיכון ויפצלו אותו כראות עיניהם, תוך התעלמות מהסכמי סייקס-פיקו. מה שיוריד את כל ההשקעה הצרפתית רבת השנים לטמיון. הקולוניאליסטים הצרפתים - שהיו בעיקר סוחרים המאוגדים בלשכות מסחר ופוליטיקאים בעלי אינטרסים אישיים - הגיעו במהרה למסקנה כי אם אין ברצונם להפסיד את הבכורה שוב לבריטניה, כפי שקרה "במרוץ לאפריקה", עליהם לפעול במרץ בכל הקשור ללבנון. סייקס כינה את גופים אלה בשם: "המפלגה הסורית".

הוא חילק אותם לשתי קבוצות: הקבוצה הראשונה, המוזכרת לעיל, בעלי אינטרסים כלכליים ופוליטיים שונים וקבוצה שנייה, שכללה את החוגים הדתיים והתרבותיים אשר רצו בחיזוק נוסף של הקשר עם הקהילה המארונית, שגם הם רכבו גל פחד זה.

כזכור, המארונים ציפו לצרפתים כמושיעים, אולם תקוותם כמעט נמוגה לאחר כיבוש ארץ-ישראל בידי הגנרל אלנבי וכניסתו לארצות הלבאנט. בסיס מעשי לחששות היו ההתנגשויות שהתרחשו במהלך השנתיים שלאחר סוף מלחמת העולם הראשונה בין פיצל אבן חוסין לבין צרפתים. לכן בין השנים 1918-1920 גייסו הכנסייה המארונית והמועצה המינהלית במשותף משאבים אנושיים וכלכליים ושלחו לצרפת שלוש משלחות. תפקידן של המשלחות המארונית היה להבטיח שהנוצרים בלבנון יזכו למדינה לבנונית גדולה ועצמאית בחסות צרפתית.

ההיתקלות הראשונה של המארונים עם פיצל הייתה באוקטובר 1918, אז שלח פיצל איגרת למנהיגים שונים ברחבי לבנון. באיגרת קרא להם להכריז על תמיכתם במשטרו הכלל-ערבי. כמסורת המקובלת בלבנון התגובות היו מעורבות: בעוד המוסלמים מתלהבים מהרעיון, נמנעו הנוצרים בכלל והמארונים בפרט, מתגובה. המארונים אשר לא רצו בהחלפת השלטון העות'מאני בשלטון ערבי-מוסלמי זכו ל"צפירת הרגעה" מכיוון הצרפתים: "nous venons" ("אנחנו באים").

מדיניותה של צרפת באזור הלבאנט לגבי עתיד האזור בשנות הכיבוש הראשונות לא הייתה ברורה. עד לאחרונה הייתה רווחת ההנחה שיצירתה של "לבנון הגדולה" הייתה פרי תכנון מוקדם, מסודר וממוסד של האימפריאליזם הצרפתי אך לאחרונה מצביעים מחקרים על כך כי ההכרעה בדבר יצירת "מדינת לבנון" בהגמוניה מארונית-נוצרית, לא התקבלה פה אחד בקרב מקבלי ההחלטות הצרפתיים. גם פגישתם של נציגי המארונים עם פיצל הביאה אותם לכדי הבנה כי עתיד מדינת לבנון שעליה חלמו אינו מובטח. לכן החלו נציגי המארונים בפעולות עצמאיות שונות. אחת מהראשונות הייתה החלטה שהתקבלה ב"מועצה המינהלית" בדצמבר 1918 שקראה לתיחום "לבנון גדולה ועצמאית".

לאורך כל שנת 1919 ניסו הצרפתים להגיע לידי הבנה עם פיצל. פיצל מצדו, בתמיכת מוסלמים רבים, הסכים לתביעת המארונים להגדלת שטחם, כל עוד מובטח שהם נשארים במסגרת מדינית מאוחדת של סוריה ולבנון בשליטתו. פיצל התנגד בתוקף לכל רעיון להקמת מדינה לבנונית ערבית עצמאית וגדולה בשליטה נוצרית. יחסו זה של פיצל אל הנוצרים, יצר קרע עמוק בין הלאומיות המארונית ללאומיות הערבית - קרע שאוחה חלקית רק באמנת 1943, כאשר מנהיגים נוצרים ויתרו על החסות הצרפתית והגדירו את לבנון כמדינה ערבית לכל דבר.

במסגרת מדיניותו, ניסה פיצל כל הזמן להסית את המועצה המינהלית כנגד הצרפתים ואף נחל ניצחון מסוים ביולי 1920.

ביולי 1919 הגיעה לדמשק ("ועדת החקירה הבינלאומית") אשר הוקמה לאחר מלחמת העולם הראשונה לקבוע את גורל האזור. למעשה, הגורמים שהיו מעונינים, ובכללם גם פיצל, להשפיע על גודלן של המסגרות המדיניות ואופיין, הטילו יהבם על ועדת החקירה זו. הוועדה שהגיעה לדמשק הורכבה משני אנשים, שניהם אמריקאים. וזכתה לימים בכינוי קינג-קריין, על שם שני החברים הרשמיים בה.

במסקנותיה של הוועדה נפלו אי-דיוקים רבים בעובדות, אך מעיון מעמיק בממצאיה ניתן מלמד על יחסן של העדות השונות לשאלת "לבנון הגדולה".

התמונה ברורה לחלוטין: בעוד המארונים והיוונים-אורתודוכסים נטו לתמוך, ברוב גדול, בלבנון גדולה ועצמאית, נטו המוסלמים והדרוזים להתנגד, בעיקר בגלל פחדם מהשתלטות נוצרית.

מדיניותה של צרפת עברה בתקופה זו תהפוכות שונות. בעקבות ההסכם הראשוני עם פיצל יצאו שוב המארונים לצרפת בניסיונות לגייס תמיכה. הניסיונות עלו יפה וצרפת החלה לגבש את מדיניותה בנושא לבנון ברוח תביעותיהם. כאשר ב-28 בדצמבר 1919, הגיעו פיצל וקלמנסו, ראש ממשלת צרפת, לכדי גיבוש טיוטת הסכם, התעקש קלמנסו על הבטחת מדינת לבנון כישות נפרדת. פיצל מצידו הסכים לעניין אך ורק בתנאי, שגבולותיה של לבנון יהיו הגבולות המצומצמים הנוכחיים, גבולות סנג'ק לבנון.

בסופו של דבר מעט לפני החלפתו של קלמנסו, הושג, לכאורה, הסדר ביניים. אך בפועל לא מומש ההסכם, מסיבות פוליטיות פנימיות בסוריה. פיצל אף הכריז זמן קצר אחרי "ההסכמה" בעניין זה, באגרת לאלנבי, כי לא היה בכוונתו לקיים את ההבנה שסיכם עם קלמנסו.

עוד לפני החלפתו, כראש ממשלת צרפת, קבע קלמנסו עובדות שהשפיעו השפעה עצומה על עתידה של לבנון: מינוי גנרל אנרי גורו לנציב עליון של סוריה ומינויו של רובר דה קה למזכירו הכללי. השניים מילאו תפקיד חשוב ומכריע בקביעת המדיניות של הממשלה הצרפתית החדשה לגבי סוריה.

המדיניות החדשה, הושפעה בעיקר מעברו הצבאי של הגנרל גורו. עם כניסת הממשלה החדשה לתפקידה, בינואר 1920, קיבל גנרל גורו מידי אלכסנדר מילראן, ראש הממשלה החדש, תמיכה ב"מדינה לבנונית" והסכמה לביטול ההבנות עם פיצל. למעשה לחצים רבים מצד "המפלגה הסורית" השפיעו גם הם על עמדתו של גנרל גורו, אף שמזכירו הכללי, דה-קה, היה "חסין" מפניהם.

בעוד הצרפתים מעבירים כוחות מצרפת בהתאם לסיכום שהשיג קלמנסו בספטמבר 1919 עם ג'ורג-לויד, ראש ממשלת בריטניה - על מנת לחזק את מעמדם באזור הלבאנט בכלל, והבקאע (בקעת הלבנון) בפרט - חלה הידרדרות מקומית ביחסיהם של המארונים בלבנון והצרפתים.

הנוצרים נואשו כליל מצרפת, לכן הפסיקו לנסות ולגלות רצון טוב לנוכח קשייה של הממשלה הצרפתית במהלכיה לביסוס אחיזתה בסוריה. הנוצרים החלו לתבוע מימוש מיידי של מטרותיהם. מבחינתם של הנוצרים, צרפת עוד לא עמדה בהבטחותיה בנוגע להקמת המדינה הלבנונית. בואה של משלחת מטעם "המועצה המינהלית" לבירת צרפת זכתה לתהודה גבוהה בצרפת. קולות הקולוניאליסטים בצרפת גברו ודעת הקהל תרמה גם היא את חלקה. צרפת מצידה נמנעה מכל פעולה צבאית. אף שזו הייתה בלתי נמנעת לדעתו של מרליאן, למרות הכתרתו של פיצל ב-8 במרץ 1920 כמלך סוריה. יחד עם זאת, הרי שעל מנת לזכות באהדת דעת הקהל הבינלאומית, הוחלט לפעול בעזרת שכנוע ועדת קינג-קריין שהצרפתים מנסים להגיע לדו-קיום באזור, ברוח הסכם "סייקס-פיקו". השכנוע היה נחוץ על מנת ולהשיג זמן נוסף לפריסה המחודשת של כוחות צרפת בסוריה. הידרדרות היחסים בין הצרפתים למארונים הביאה לידי כך שנציגים של "המועצה המינהלית" נחשפו לניסיונותיו של פיצל לאחד את לבנון וסוריה תחת דגלו. נסיונות שכללו גם פיתוי כספי. נסיונות שלא חדלו מ-1919, והצליחו להוביל את אותם חברי מועצה אוהדים לפעול למען החלטה שבאה לידי ביטוי באיגרת שנשלחה ביולי 1920 לפיצל, שבה הם אומרים כי תושבי לבנון מוכנים להצטרף לממשלתו הערבית של פיצל.

בפועל, מצב היחסים בין הצרפתים לבין המארונים הגיע לשפל המדרגה. מה שבא לידי ביטוי באגרת האמורה, בה המארונים הביעו תמיכה לסילוק כולל של הצרפתים מן הלבאנט. על האיגרת חתם גם אחיו של הפטריאך דאז, סעדאללה חויכּ.

באותה תקופה בלבנון לא נרגעו הרוחות. התקפות חוזרות ונשנות על כפרים עדתיים על ידי עדות יריבות לא פסקו וההרג ההדדי התמידי נמשך.

[עריכה] הכרעה צרפתית: "לבנון הגדולה"

ערך מורחב – לבנון הגדולה

צרפת לעומת זאת השתמשה באגרת האמורה לצרכיה היא: עוד באותו היום נעצרו כל חברי "המועצה המינהלית" החתומים על האיגרת, יומיים אחר-כך פוזרה המועצה. חלפו עוד יומיים, ולאחריהם שוגר אולטימטום לפיצל. צרפת השיגה באמצעות התמיכה בפיצל שני דברים חשובים לדידה:

  1. פיזור "המועצה המינהלית" שהסיר בפני צרפת את המכשול העיקרי בפני שליטה צרפתית ישירה בלבנון.
  2. עילה להפסקת משטרו של פיצל באזור: ב-25 ביולי נכבשה דמשק, בכך הקיץ הקץ על משטרו של פיצל.

פעולה זאת של השתלטות יזומה, פעילה, על כל אזור סוריה ולבנון הייתה למעשה מימוש המדיניות הצרפתית הצבאית שהתגבשה סופית עם הענקת המנדט הרשמי לצרפת על ידי ועידת סן-רמו, באפריל 1920.

אולם גם לאחר הכיבוש נשארה בעינה "שאלת לבנון". העמדות של גנרל גורו ומזכירו הכללי דה-קה בשאלה זו היו חלוקות. בעוד דה-קה תמך בסיפוח שטחים מצומצמים וספציפיים כמו עמק הבקאע (בקעת הלבנון) וג'בל עכאר למדינת לבנון הנוצרית וחלוקת שאר השטחים למדינות קטנות יחסית על פי מאפיין האתני הדומיננטי (אפשר לראות בעמדתו של דה-קה הבנה עמוקה של הבעיה הדמוגרפית שיכולה להיווצר עם סיפוח של עדות שאינן בעלות מכנה משותף כמו דת או תרבות), גרס גורו כי היתן להענות לדרישות המארונים בדבר הקמת לבנון בעלת גבולות רחבים. לטענתו של גורו,

דה-קה לא הפנים את המציאות שהתהוותה עם סילוקו של פיצל. גורו הושפע גם מ"המפלגה הסורית" ומן המארונים וכמוהם העריך כי בעיתוי הנוכחי לא יתנגדו המוסלמים לסיפוח למדינה הלבנונית החדשה.

בסופו של דבר נכנע מרליאן ללחצם הגובר של גורו והנוצרים הלבנונים. וב-21 באוגוסט 1920, הוא ייפה את כוחו של גורו להרחיב את גבולות לבנון, תוך כדי אזהרה שצירף בדבר הסכנה שבעניין.

ב-30 באוגוסט חתם גורו על צווים שהעניקו אוטונומיה לאזורים מסוימים בלבנון, אך זאת הייתה רק מראית עין. למחרת, ב-1 בספטמבר 1920 קמה, במעמד חגיגי וברוב טקס, מדינת "לבנון הגדולה" (להלן: לבנון) בכוח הסכם "סייקס-פיקו", סעיף 22 באמנת חבר הלאומים, והחלטת ועידת סן-רמו. חבל ארץ חדש זה בשליטה צרפתית ישירה, נקרא בשם לבנון, אך למעשה היה זה "לבנון הגדולה". בטבורה של ארץ זו אמנם עמד המחוז האוטונומי (=הסנג'ק) באימפריה העות'מאנית לשעבר: "סנג'ק הר-הלבנון". אולם למחוז הר-הלבנון נוספו האזורים הבאים:

שטחה הכולל של לבנון: 10,452 קמ"ר.

צירוף שטחים רבים אלו הוסיף ללבנון אוכלוסייה מעדות שונות שעד כה היוו מיעוט מזערי בלבד בהר-הלבנון, כדוגמת השיעים. לא כולם היו ערים באותה שעה להשלכות שיהיו למעשה זה לטווח ארוך על יחסי העוצמה ומאבקי השליטה בלבנון.

[עריכה] מבנה השלטון ב"לבנון הגדולה"

מבנה השלטון בלבנון עד קבלת העצמאות לא היה קבוע, אלא השתנה כל כמה שנים על ידי מקור הסמכות: צרפת.

כזכור הורה גורו על פירוק "המועצה המינהלית" ביולי 1920. רק ב-22 בספטמבר 1920 מינה גורו מועצה מינהלית חדשה, פרו-צרפתית, בת 17 חברים שכללה גם נציגים מן השטחים שסופחו אל לבנון. למרות היותה של המועצה פרו-צרפתית ועל אף כל מנגנוני ההגנה שבנו הצרפתים, התנגדו לא פעם חברי המועצה להתערבות הישירה של הצרפתים בהחלטותיהם.

במרץ 1922 הוצא צו המורה על החלפת "המועצה המינהלית" ב"מועצה נבחרת" שנקרא גם "המועצה המייעצת" (ישנן עדויות במחקר כי המועצות פעלו תקופת מה במקביל) - אליה נבחרו 30 חברים, בבחירות לא-ישירות, במאי 1922, על פי מפתח עדתי שנקבע בהתאם למפקד 1921. הבחירות נעשו על פי אזורי בחירה ששרטטו הצרפתים. הבחירות לוו במתח עדתי רב שבא לידי ביטוי במעשי רצח ומחאות מאורגנות, בעיקר מטעם הסונים. הבחירות עצמן הותאמו כמובן לצורכי הצרפתים, שדאגו להכניס למועצה את תומכיהם מכל העדות.

התפלגות אוכלוסיית לבנון לפי דת - תוצאות מפקד 1921
דת מספר התושבים אחוז (%)
מארונים 199,181 32.70
יוונים-אורתודוכסיים 81,409 13.37
יוונים-קתולים 42,462 6.97
נוצרים אחרים 12,651 2.08
סה"כ 335,703 55.12
סונים 124,786 20.48
שיעים 104,947 17.23
סה"כ 229,733 33.71
דרוזים 43,633 7.16
אחרים 61 0.01
סך-הכול 609,130 100

פעולתה של "המועצה הנבחרת" הייתה רציפה והתבססה על אזון עדתי טוב תחת שלטונו של הנציב השני של סוריה ולבנון, גנרל מקסים ויגאן, אשר תרם רבות לאזון ולשקט בלבנון והביא אותה לצמיחה כלכלית. בינואר 1925, פוזרה "המועצה המייעצת" על ידי גנרל מוריס סראי, "הנציב העליון" החדש, אשר התנגד אידיאולוגית לרעיון המפתח העדתי ובמקומה נבחרה "מועצת נבחרים", על פי שיטת בחירות ללא מפתח עדתי, אשר תפקדה עד כינון חוקה בלבנון ב-1926.

צרפת התחייבה בפני חבר הלאומים בשנת 1923, כי תוך שלוש שנים תעניק חוקה למדינות שבהן היא מחזיקה בתוקף המנדט הבינלאומי. בהתאם בחרה מתוכה "המועצה הנבחרת" בת 11 איש, לפי מפתח עדתי, שניסחו שאלון בדבר אופי השלטון בלבנון. השאלון חולק ל-210 ממכובדי לבנון. תוצאות השאלון היו אחידות ברובן והצביעו על רצון במשטר רפובליקאי, פרלמנטרי שמנוהל על פי מפתח עדתי. ואכן, באופן מותאם לרצון זה עוצבה חוקת לבנון וב-22 במאי 1926 אישרה "המועצה הנבחרת" את החוקה. ביום המחרת, לאחר אישור הנציב העליון, אנרי דה-ז'ובנל, הוענקה החוקה ללבנון. החוקה עיצבה את לבנון כ"רפובליקה" עצמאית בלתי-ניתנת לחלוקה. גבולות שטחה עוגנו בחוקה והוכרו על ידי צרפת (המעצמה המנדטורית) ועל ידי "חבר-הלאומים" (מעניק המנדט).

לעיגון שטחה של לבנון בחוקה (על פי סעיף 95) ובחוק הבינלאומי (על ידי הכרה של "חבר הלאומים" בלבנון) משמעות פוליטית ומשפטית כאחת: גבולות השטח אינם ניתנים לשינוי ואי-אפשר להעניק חלקים מ"לבנון הגדולה" לאחרים. קיבוע עובדה זו במשפט הבינלאומי שירת את רצונה של צרפת להקטין את ציפיות התנועות "הפן-סוריות" [תנועות "פן-סוריות" הן תנועות בלבנון (ובסוריה) השואפות לאיחוד, בעוצמות שונות, עם סוריה. הקיצונית שבתנועות אלה שאפה שלבנון תתחבר כליל עם סוריה כדי להקים את "סוריה רבתי" בשלטון סורי. "הפן סורים" שמו דגש על עיצוב לאום סורי (לאו דווקא "ערבי", "מוסלמי")].

בחוקה נקבעה גם התלות של לבנון בצרפת, המעצמה המנדטורית. וזאת בגלל רצונה של צרפת לא לאבד את יכולת האחיזה הכלכלית-החברתית-הצבאית-הפוליטית במזה"ת.

לפי החוקה, הממשל נקבע כממשל פרלמנטרי, אך היה זה ממשל רפובליקאי בעל ייחוד: איוש הפרלמנט נעשה לפי מפתח בחירות עדתיות. כלומר: גם בלבנון ניתן משקל יוצא דופן למרכיב ההשתייכות העדתית בקביעת היכולת להשפיע על החיים הציבוריים. אף-על-פי שלכאורה אומץ "התקן הפוליטי" של המערב, בפועל לא ניכרה התקדמות בעניין קירוב ושיתוף פוליטי בין העדות. להיפך, רשמית נשתמר קיבוע עוצמתן של העדות: מפתח הייצוג על-פי העדות כבסיס לחלוקת השלטון והמשאבים נשאר ונשמר בעינו, גם בלבנון. הוא אפילו קיבל תוקף בינלאומי משום שלבנון וחוקתה הוכרו על ידי "חבר הלאומים".

ללא ספק יש פרדוקס בהכרה בינלאומית זו בחוקה המקבעת התמיינות על פי השתייכות עדתית ודתית דווקא על ידי גוף בינלאומי אשר הוקם על יסוד 14 עקרונות הומניסטיים שניסח בשעתו בנאום הנשיא האמריקאי, אנדרו וילסון השוללים מכל וכל אפליות מסוג זה.

על פי החוקה הלבנונית שהתקבלת בשנת 1926, בראש המדינה עומד נשיא (הראשון שבהם היה שרל דבאס, שמונה על ידי הנציב העליון) והיא מושתתת על פרלמנט דו-בתי: סנאט (בית עליון) שחלק מציריו מונו על ידי הנשיא, ומתחתיו - בית הנבחרים (ביה"נ). מכל מחוז-בחירה נכנסו לפרלמנט נבחרים על-פי מכסה עדתית.

שנה לאחר מכן, ב-1927, בוטל הסנאט, הבית העליון, ונקבע כי הנשיא ימנה שליש מהצירים.

הממשלה שמינה הנשיא נתמכה ונעזרה רשמית בנציגים צרפתיים. שני התיקים שלא עברו בשלב זה לשליטה לבנונית היו תיקי החוץ וההגנה. הללו נשארו עדיין בידי "הנציב העליון" הצרפתי.

[עריכה] קיבוע המפתח העדתי כבסיס עיקרי לחיים הציבוריים ב"לבנון הגדולה"

במשך השנים, משנת 1927, ניטשו בזירה הפוליטית הלבנונית מאבקי כוח פוליטיים, חלקם מבוימים, בין הסיעות המארוניות השונות. המאבק עסק בשאלה האם כדאי לוותר על "הרפתקת לבנון הגדולה" או האם יש להמשיך ולהחזיק בה. ההתגוששות הבין-סיעתית הפנים-עדתית הביאה לכדי כך שבשנת 1932 פיזר "הנציב העליון", שרל דמין דה מרטל, את הפרלמנט והקפיא את החוקה. הסיבה הרשמית לצעד רדיקלי זה היה תפקוד לקוי של הממשל על פי החוקה. אך למעשה, החוקה מיום הענקתה לא השביעה את רצונם של הצרפתים כיוון שהניחו בפועל לשררה לחמוק מבין אצבעותיהם.

הנציב מינה את הנשיא, שרל דבאס, לעמוד בראש ממשלת פקידים, ללא אישור או פיקוח פרלמנטרי.

בשנה זו נערך – בחסות הצרפתית - מפקד האוכלוסין המקיף הראשון והאחרון בתולדות לבנון. מפקד זה עתיד לקבוע את גורל לבנון וחלוקת העוצמה הפוליטית-חברתית בתוכה, גם לשנים שלאחר קבלת העצמאות. עד לשנות מלחמת האזרחים השנייה בלבנון, התבססו כל מוסדות הממשל על תוצאות מפקד זה לצורך איוש המשרות כמקובל גם בלבנון, על-פי "המפתח העדתי".

הסיבה שבגללה חששו כל השנים הנוצרים בכלל, והמארונים בפרט, מעריכת מפקד אוכלוסין חדש הייתה ירידתם הדמוגרפית העצומה מול השיעים. הסיבות לשינוי הדמוגרפי היו: הגירה וילודה. אין ספק שאם יערך כיום מפקד חדש יתברר רשמית מה שידוע עובדתית: הנוצרים לעדותיהם הפכו למיעוט בהשוואה למוסלמים לעדותיהם. למעשה כל עוצמתם הרשמית של הנוצרים מושתתת לכאורה על נתונים דמוגרפיים לא עדכניים, שאין לה עוד ביסוס עובדתי בשטח.

התפלגות אוכלוסיית לבנון לפי דת - תוצאות מפקד 1932
דת מספר התושבים אחוז (%)
מארונים 226,923 29
יוונים-אורתודוכסיים 78,250 10
יוונים-קתולים 49,297 6.3
אורתודוכסים (גריגוריאנים) 39,907 5.1
ארמנים קתולים 8,607 1.1
פרוטסטנטים, סורים-אורתודוכסים ונוצרים אחרים 17,215 2.2
סה"כ 420,199 53.7
סונים 162,759 20.8
שיעים 142,414 18.2
סה"כ 305,173 39
דרוזים 49,297 6.3
אחרים 7,825 1
סך-הכול 782,494 100

שנתיים לאחר המפקד, בשנת 1934, הנשיא עדיין עמד בראש ממשלת פקידים ולא הוכפף לכל פיקוח פרלמנטרי. הצרפתים מינו נשיא חדש והכריזו על חוקה זמנית. הצעד עצמו נראה כצעד להפשרת היחסים ולא נראה כי צמחה ממנו תועלת ישירה כלשהי.

בשנת 1936 הוחזרה לפרלמנט הזכות החוקתית לבחור בנשיא המדינה, ולנשיאה החדש של לבנון נבחר אמיל אדה. כאשר הופשרה החוקה, כעבור שנה, בשנת 1937, הוקמה ממשלה הכפופה לפרלמנט.

בשנת 1936 השיגו הלבנונים הסכם חשוב לדידם: "חוזה ברית וידידות" עם צרפת. אמנם, המסמך מעולם לא אושרר על ידי אף אחד מהצדדים, אך חשיבותו המעשית לא פחתה עקב כך. חשיבות המסמך היא בכך שבזכות קיומו יכלו הלבנונים בבוא העת לסיים את המנדט הצרפתי ולהקים מדינה עצמאית, בלי מהומות מיותרות והתגרויות אלימות משני הצדדים.

צרפת חדלה לגלות עניין בנעשה בלבנון בעיקר משתי סיבות:

  1. ערכם וקדושתם של המוסדות הציבוריים הפועלים בלבנון ירד בעיני צרפת בעקבות דחייתו וביטולו של הסכם הידידות.
  2. משב רוח קר נשב בצרפת בחשש ממלחמה כוללת נוספת הממשמשת וקרבה. שעת החירום הגדילה את כוחם האוטוריטריים, בעלי השררה, דבר שגרם באופן ברור מאליו כמעט להתייחסות הומנית פחותה למושבות שבשליטת צרפת.

אולם מאחר והפרלמנט והממשלה שהוקמו לא היו מיומנים דיים בשלטון עצמי, התהוו עד מהרה חיכוכים מקומיים רבים.

בתקופה זאת של חתימת הסכם הברית והידידות חלה תסיסה עדתית חזקה בקרב הלבנונים וקמו ארגונים צבאיים-למחצה, שנועדו להגן על העדות השונות והאינטרסים שלהן. הארגונים ניסו לשוות לעצמם אופי מדיני-ציבורי רגיל, אבל ברור היה מה טיבם האמיתי. החשובים, (בהם נעסוק בהמשך) הם ה"פלאנגות" (אל-כתאיב) הנוצרית-מארונית ו"אל-נג'אדה" המוסלמית.

תנועה פשיסטית מוזרה שצמחה באותה תקופה החא "המפלגה הסורית-לאומנית", אשר הוצאה מחוץ לחוק זמן קצר לאחר הקמתה. "המפלגה הסורית-לאומנית" היא מפלגה פן-סורית פשיסטית אשר הוקמה על ידי אנטון סעאדה ואפשר לראות בה דוגמה טובה לחוסר האחדות הלבנונית.

עם פרוץ מלחמת העולם השנייה, בספטמבר 1939, פוזר הפרלמנט הלבנוני, פוטרה הממשלה, הוקפאה החוקה על ידי הנציב העליון, גבריאל פואו, וניהול ענייני המדינה הועבר אל "מזכיר מדינה" ממונה בעוד הנשיא עדיין נשאר בתפקידו. בשנת 1941 התפטר אדה והוא הוחלף באלפרד נקאש.

ב15אוגוסט 1944, עם שחרור של צרפת על ידי בריטניה ו"צרפת החופשית", הכריז הגנרל קאטרו על עצמאות ארצות הלבאנט. ההכרזה לא מומשה בפועל באותו מועד, עקב המשך מלחמת העולם השנייה ובגלל רצונה של צרפת לחתור לחתימת הסכם המבטיח גם בעתיד את האינטרסים שלה באזור.

[עריכה] ראו גם

[עריכה] קריאה נוספת

  • יהודה ואלך, "המערכה הצבאית בארץ ישראל במלחמת העולם הראשונה", בתוך: משה ליסק (עורך), תולדות היישוב היהודי בארץ ישראל מאז העלייה הראשונה, תקופת המנדט הבריטי, א', ירושלים תשנ"ד
  • בן-ציון דינור (עורך ראשי), ספר תולדות ההגנה, א', חלק שני, תל אביב 1956, עמ' 587, 779
  • אייל זיסר, "ניפוצן של אשליות – העדה המרונית בלבנון ומדינת ישראל – מגעים וקשרים ראשוניים", עיונים בתקומת ישראל, 6 (תשנ"ו)
  • מלקולם א' יאפ, המזרח הקרוב למן מלחמת העולם הראשונה, ירושלים 2000
  • גד גילבר, "מבוא: בין דמוגרפיה ופולטיקה במזרח התיכון", בתוך: אילון עמי וגד גילבר (עורכים), דמוגרפיה ופוליטיקה במדינות ערב, תל אביב תשנ"ה
  • יהושע פורת, "חוזה 1936", בתוך: הלבנון במאות ה-י"ח-כ' – מקורות לסמינריון של י' פורת, ירושלים, האוניברסיטה העברית תש"ל
  • מישל ריקה, "המארונים בלבנון", בתוך: אהרן אמיר(עורך), לבנון: ארץ, עם, מלחמה, תל אביב 1979

[עריכה] קישורים חיצוניים

  • הערך: לבנון, קישורים למאמרים מאתר מיסט, אתר הסיכומים של תלמידי החוג להיסטוריה של המזרח התיכון ואפריקה באוניברסיטת תל אביב.