היפותזת ספיר-וורף

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית

בבלשנות, היפותזת ספיר-וורף (Sapir-Whorf hypothesis (SWH)) קובעת, כי יש יחס ישיר בין הקטגוריות הלשוניות של שפה שאדם מדבר בה, לבין איך שאותו אדם מבין את העולם ומתנהג בו. היפותזה שנויה במחלוקת זו, קרויה על שם הבלשן והאנתרופולוג אדוארד ספיר, ועמיתו ותלמידו, בנג'מין וורף.

ישנן מחלוקות על שפות תכנות, הדומות מבחינות מסוימות למחלוקת על ההיפותזה, אך מבחינה טכנית השאלה שם שונה למדי.

תוכן עניינים

[עריכה] היסטוריה של המושג

את האקסיומה כי יש לשפה שליטה מסוימת על המחשבה ניתן למצוא לראשונה במאמר של וילהלם פון הומבולדט (Über das vergleichende Sprachstudium), ומשם עברה לתרבות הכללית. קרל קריני החל את תרגומו האנגלי של הספר "דיוניסוס" במלים הבאות:

"הקשר ההדדי בין מחשבה לדיבור מבהיר כי שפות אינן רק אופן לביטוי מחשבה שכבר קיימת, אלא אופן לגילוי מחשבה שלא הייתה ידועה עד כה. הגיוון של השפות אינו גיוון של קולות וסימונים, אלא של צורות להסתכל על העולם".

את המקור של ההיפותזה כבחינה מדוקדקת יותר של הרעיון התרבותי המוכר הזה, ניתן למצוא בחיבוריו של פרנץ בועז, מייסדה של האנתרופולוגיה בארצות הברית. בועז השלים את לימודיו בגרמניה בסוף המאה התשע עשרה, בתקופה שבה מדענים כגון ארנסט מאך ולודוויג בולצמן עשו נסיונות להבנת הפיזיולוגיה של התחושה.

גישה פילוסופית חשובה באותו זמן הייתה חידוש ההתעניינות ביצירתו של קאנט. בקצרה, קאנט טען כי הידע הוא תוצאה של עבודה קוגנטיבית קונקרטית, שנעשית על ידי האדם הפרטי; המציאות ("אינטואיציה תחושתית") היא למעשה בהשתנות מתמדת, וההבנה היא תוצאה של פירוש האינטואיציה הזו בעזרת ה"קטגוריות של ההבנה" שלו. לפיכך, יחידים שונים עשויים לקלוט את אותה מציאות באופן שונה, כתוצאה מהמושגים השונים שלהם.

באמריקה, בועז חקר שפות אמריקאיות ילידיות ממשפחות לשוניות רבות; כולן היו שונות למדי מהשפות השמיות ואינדו-אירופאיות שרוב החוקרים האירופאים חקרו. בועז קלט במשך הזמן, כי דרך החיים והקטגוריות הלשוניות יכולות להיות שונות מאוד ממקום למקום. כתוצאה מתובנה זו, הוא הגיע למסקנה כי התרבות ודרך החיים של עמים משתקפים בשפה שהם מדברים.

ספיר היה אחד מתלמידיו המועדפים של בועז. הוא פיתח את טענתו של בועז, בכך שהראה כי שפות הן מערכות שיטתיות, מושלמות מבחינה פורמלית-לוגית. לפיכך, אין מילה אחת מסוימת שמבטאת סגנון מסוים של חשיבה או התנהגות, אלא הטבע המושלם והשיטתי של השפה הוא שהתקשר ברמה גבוהה יותר למחשבה והתנהגות. אם כי דעותיו השתנו במשך הזמן, נראה כי לקראת סוף חייו ספיר הגיע למסקנה כי השפה לא רק משקפת את התרבות והפעולה המורגלת, אלא כי בין השפה והמחשבה יש יחס של השפעה או אפילו קביעה הדדית.

וורף העניק לרעיון זה דיוק רב יותר כשבחן את המנגנון התחבירי המסוים שעל פיו המחשבה משפיעה על השפה. הוא טען כי "אנו מנתחים את הטבע לפי קוים שהשפות המולדות שלנו טבעו בנו. אנחנו לא מוצאים את הקטגוריות והסוגים שאנו מבודדים מעולם התופעות בגלל שהם ברורים מאליהם; להפך, העולם מוצג לנו כשטף קליידוסקופי של רשמים, שהמוחות שלנו צריכים לסדר, ופירוש הדבר הוא בעיקר המערכות הלשוניות במוחותינו. אנו חותכים את הטבע לחלקים, מסדרים אותו למושגים, ומייחסים חשיבויות באופן שבו אנו עושים זאת, בעיקר בגלל שאנו צדדים להסכמה לארגן אותו בצורה זו; הסכמה שפועלת בכל קהילת הדיבור שלנו, ושחתומה בתבניות של השפה שלנו... כל הצופים אינם מובלים על ידי אותן הראיות הפיזיות לאותה תמונה של היקום, אלא אם כן הרקע הלשוני שלהם זהה, או שניתן לכייל אותם בצורה כלשהי" (Language, Thought and Reality, עמוד 212).

ניסוח זה של וורף של 'עקרון היחסות הלשונית" בדרך כלל מאופיין כראייה של השפה כ'בית כלא' שבו המחשבה וההתנהגות של האדם מונהגות לחלוטין על ידי השפה שלו. גם אם יש מי שחושב כך, וורף עצמו ביקש רק לומר שמחשבה ומעשה מתווכים באופן לשוני וחברתי. באמירה זו, וורף בעצם מתנגד לעמדה של "לוגיקה טבעית", שמאמינה כי "דיבור, או שימוש במחשבה, רק 'מבטאים' את מה שעקרונית כבר נוצר באופן לא מילולי" (Language, Thought and Reality עמוד 207). לפי דעה זו, המחשבה אינה תלויה בשפה אלא בחוקים של לוגיקה או הגיון שאמורים להיות זהים לכל מי שצופה ביקום (שם, עמוד 208).

הניתוח המדוקדק של וורף להבדלים בין אנגלית לשפות אחרות, ובדוגמה המפורסמת ביותר – לשפת ההופי (אחת משפות האינדיאנים בדרום-מערב ארצות הברית), העלה את הרף לניתוח היחסים שבין שפה, מחשבה ומציאות על ידי ניתוח מדוקדק של מבנה תחבירי, לעומת תובנות כלליות שניתן להסיק מההבדלים באוצר מלים, לדוגמה. דוגמה טובה של היפותזה בפעולה ניתן לקחת מכתביו של וורף עצמו. וורף היה כימאי במקצועו, ועבד בחברת ביטוח כמהנדס מניעת שריפות. על בסיס ההיפותזה הוא החליט לשנות את התוויות על דברים דליקים, מכיוון שלפני כן תווית האזהרה השתמשה במילה שאינה ברורה לכל האנשים, וצעד זה הוביל לפחות דליקות.

מכיוון שוורף לא היה בתוך האקדמיה, מחקריו על יחסיות לשונית, שנעשו בעיקר בשנות ה-30, לא נעשו פופולריים עד לפרסום כתביו לאחר מותו בשנות ה-50. ב1955, ד"ר ג'יימס קוק בראון יצר את השפה המובנה לוגלאן (וממנה התפצלה השפה לוג'באן), על מנת לבדוק את ההיפותזה. תאוריות בלשניות בשנות ה-60, כגון זו שהוצעה על ידי נועם חומסקי, התמקדו בשורשיות ובאוניברסליות של השפה. כתוצאה מכך, מחקריו של וורף יצאו מהאופנה. בשנות ה-80 המאוחרות ובתחילת שנות ה-90, התקדמות בפסיכולוגיה קוגנטיבית ובבלשנות אנתרופולוגית חידשה את ההתעניינות בהיפותזה. דוגמה לחסיד חומסקי העוסק בנושא, הוא ספרו של סטיבן פינקר, "The Language Instinct", בעוד שגישה יותר "וורפיאנית" מיוצגת על ידי כותבים כגון ג'ורג' לקוף (George Lakoff), שטענו כי ויכוחים פוליטיים, לדוגמה, מעוצבים על ידי רשת של מושגים מטאפוריים שמונחת ביסוד השימוש בשפה. כיום, חוקרים חלוקים בשאלה זו, של עד כמה השפה משפיעה על המחשבה. בכל מקרה, המחלוקת הזו יצרה התעניינות גוברת בנושא והביאה להרבה מחקר חדשני וחשוב.

[עריכה] גרסאות חזקות וחלשות של ההיפותזה

טענה אפשרית כנגד גרסה 'חזקה' של רעיון זה, שכל מחשבה מעוצבת על ידי השפה, ניתן למצוא בניסיון האישי: לאנשים הרבה פעמים קשה להביע את עצמם בשל מגבלות בשפה, ולפעמים מרגישים כי השפה אינה מתאימה או מספיקה למה שהם רוצים לומר. יתכן גם כי יכתבו או יאמרו משהו, אך ירגישו כי "זה לא בדיוק מה שרציתי לומר", או אינם יכולים למצוא דרך טובה להסביר דבר מה שהם מבינים לאדם אחר. אם כן, ברור כי מה שהם חושבים אינו מנוסח במלים, וכי אפשר להבין את המחשבה גם ללא ניסוח.

גם הקוטב השני, ששפה אינה משפיעה על מחשבה כלל, נראה מופרך. לדוגמה, הוכח כי ההבדלה של אנשים בין צבעים דומים מושפעת על ידי שמות הצבעים בשפה שלהם. מחקר אחר הראה כי ילדים חרשים להורים שומעים לפעמים נכשלים במשימות קוגנטיביות שאינן קשורות לשמיעה, בעוד שילדים חרשים להורים חרשים מצליחים בהן, בגלל שהורים שומעים הם פחות רהוטים בשפת הסימנים.

[עריכה] דטרמיניזם לשוני

אחת מהדוגמאות המצוטטות ביותר של "דטרמיניזם לשוני" היא המחקר של וורף של שפת האינואיט (עם אסקימואי), שלהם יש מלים רבות לשלג. הוא טוען כי ריבוי זה מעצב את ראיית העולם של האינויט, ויוצר אופן קיום אחר מזה של דובר אנגלית, למשל. הרעיון כי לאנשים השוכנים באזורים ארקטיים יש מלים רבות לשלג כונה "אגדה אורבנית" על ידי סטיבן פינקר, הטוען כי כלל אין להם מלים רבות לשלג - לכל היותר, 15, וזהו מספר מלים שקיים גם באנגלית. לבד מכך, ההוכחה טריוויאלית. העובדה שלטועמי יינות יש אוצר מלים עשיר על מנת לדבר על הטעמים שהם מגלים ביינות, היא לא ראייה לכך שמוחותיהם עובדים בצורה שונה; היא רק מראה שהם יודעים יותר על יין מהאדם הממוצע. יתכן, כי לחובבי סקי דוברי אנגלית גם יש אוצר מלים עשיר בנושאי שלג, בדומה לזה של האינואיט.

לרעיונות אלה יש התנגדות מסוימת בקהילה הבלשנית. מחקרים רבים בזיהוי צבעים בתרבויות שונות הגיעו לתוצאות שונות (Berlin & Kay, 1969; Heider, 1972; Heider & Oliver, 1973; Miller & Johnson-Laird, 197; Rosch, 1974).

אולם, לאחרונה זוכה הדטרמיניזם הלשוני לתחייה מחודשת, בעיקר בשל מחקר שנערך על ידי פטר גורדון שבחן את לשונם של שבט הפירהה בברזיל. לפי גורדון, השפה של שבט זה כוללת רק שלוש מילות ספירה: אחד, שניים, הרבה. גורדון מראה על ידי סידרה של ניסויים כי לאנשי שבט הפירהה יש קשיים בזכירה של מספרים הגבוהים משלושה (Gordon, 2004), אך הקשר הסיבתי בין אירועים אלה אינו ברור. מבקרים טענו כי אם הנבדקים לא יכולים לספור יותר משלוש מסיבה אחרת (למשל, מכיוון שהם ציידים-לקטים נוודים, ואין להם מה לספור ולכן אין להם צורך בתרגול של ספירה כזו) אז אין סיבה לצפות כי בשפה שלהם תהיינה מילים למספרים כאלה. כלומר, חוסר הצורך הוא שמסביר גם את חוסר כשרון הספירה וגם את אוצר המלים החסר.

[עריכה] פוליטיקה ונימוסים

יש שניסו להפוך את ההיפותזה למכשיר פוליטי. לשון "פוליטיקלי קורקט" מגיעה מהאמונה ששימוש (לדוגמה) בלשון סקסיסטית הופך את המחשבה של אדם לסקסיסטית יותר. בצורתה החזקה ביותר, האמונה שהגבלת השפה יכולה ממש להביא לתוצאות פוליטיות היא סוג של מחשבה מגית. אך יתכן כי שפה מוגבלת פוליטית יכולה ליצור חוקי נימוס חדשים, המסמנים שימושים לשוניים מסוימים כעבירה על כללים חברתיים. אך לא ברור האם נימוסים פוליטיים משנים את התפיסה. סטיבן פינקר טבע את המושג "גלגל הכינויים הנקיים" ("the euphemism treadmill”) כדי לתאר את התהליך שבו ביטויים "נקיים" רוכשים את כל המשמעויות של המלים שהם באו להחליף. (לדוגמה: בתחילה מקום בו גרים זקנים בצוותא נקרא "מושב זקנים", אך לאחר שהמילה "זקן" נחשבה ללא נימוסית, זה השתנה ל"בית אבות", ואח"כ ל"בית לגיל הזהב" וכו').

[עריכה] ספרי ספרות בדיונית העוסקים בהיפותזה

הפוטנציאל הפוליטי של ההיפותזה מודגש ביותר בספר "1984", מאת ג'ורג' אורוול, שם ה-"Newspeak" ("השפה החדשה") החליפה במידת מה את השפה האנגלית, כחלק משינוי תודעה שהשליטים הטוטליטריים רוצים לגרום. במקרה זה, ג'ורג' אורוול אומר שאם בני אדם לא יוכלו ליצור את המלים הדרושות לשם מרד, הם לא יוכלו למרוד. כל הרעיון של "השפה החדשה" הוא למחוק את המלים האלה. לדוגמה, "רע" נהפך ל"לא-טוב", והמילה "חופשי" יצאה משימוש לאחר זמן.

הרעיון של יחסיות לשונית מופיע גם ברומן המדע הבדיוני Dune (חולית) והמשכיו, מאת פרנק הרברט. אחת מהדמויות (ג'סיקה אטריידס), בעלת הכשרה לשונית רחבה נבהלת מה"אלימות" של השפה שמשתמש בה שבט שהיא נתקלת בו (הפרמן), מכיון שהיא מאמינה שהמילים שהם בוחרים ומבנה השפה שלהם משקפים תרבות של אלימות עמוקה.

הרומן של סמיואל ר. דלאני, Babel-17, עוסק בשפה בדיונית, שאינה מאפשרת לדובריה מחשבה עצמאית, ומכריחה אותם לחשוב רק מחשבות לוגיות לחלוטין. בשפה זו הם משתמשים ככלי נשק, מכיוון שהיא אמורה להפוך את כל מי שלומד אותה לבוגד. ברומן, השפה בבל-17 מדומה לשפות מחשב, שאינן מאפשרות טעויות או קביעות לא מדויקות.

[עריכה] לקריאה נוספת

  • בנג'מין לי וורף, שפה, מחשבה, מציאות, תרגמו מאנגלית: איתמר אוסטרייכר, דניאלה אייזנברג, מורן טבת ועמרי פולק. הוצאת אוב - ז.ע.פ, תל אביב 2004.

[עריכה] קישורים חיצוניים