11 הנקודות
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
11 הנקודות הן אחד-עשר יישובים אשר הוקמו במבצע התיישבות גדול, במוצאי יום הכיפורים בלילה שבין ה-5 ל-6 באוקטובר 1946 בנגב הצפוני, ביוזמת הסוכנות היהודית. מטרת המבצע הייתה לגרום להכללת אזור הנגב בתוך גבולותיה העתידיים של המדינה היהודית. מבצע התיישבות זה נחשב לגדול מסוגו בשנים שקדמו להקמת מדינת ישראל.
תוכן עניינים |
[עריכה] הרקע המדיני למבצע
הרוב המוחלט של היישוב היהודי ב-1946 היה מרוכז במרכז הארץ וצפונה. בנגב ישבו מאות בודדות של מתיישבים יהודים במספר מועט של קיבוצים בנגב הצפוני ובשלושת המצפים. האוכלוסייה בנגב מנתה כ-50,000 תושבים, רובם המוחלט בדווים. לאחר פרסום הספר הלבן של שנת 1939 הגבירו המוסדות רכישה של קרקעות גם בנגב (תוך כדי עקיפת החוק שאסר זאת) כחלק מתוכנית להתיישבות עתידית. ב-1946 קבעה תוכנית מוריסון גריידי, שהייתה ועדת מומחים אנגלו-אמריקאית לבדיקת בעיית ארץ ישראל, כי 17% משטחי ארץ ישראל ישויכו למדינה היהודית, 40% ישויכו למדינה הערבית ו-43% אחוז (כולל ירושלים) יישארו בידי המנדט הבריטי. הנגב הצפוני יועד להיות חלק מהמדינה הערבית והנגב הדרומי יועד להישאר בשטח הבריטי.
ראשי היישוב החליטו ליצור מציאות פוליטית חדשה שתאלץ את הגורמים הבינלאומיים לשקול את מפת החלוקה מחדש. העיתוי לפעולה נבחר כתגובה לאירועי השבת השחורה בה נעצרו מרבית מנהיגי היישוב ולאחר ה"עוצר הגדול" (עוצר של 80 שעות על תל אביב בקיץ 1946). לוי אשכול, שמילא זמנית את תפקיד ראש מחלקת ההתיישבות של הסוכנות בארץ, יזם את הקמת 11 היישובים. כתב על כך שמחה בלאס בספרו "מי מריבה ומעש": "בזמן העוצר הגדול בתל אביב ישבה הנהלת הסוכנות בגולה. בארץ כיהנה הנהלה זמנית: זלמן שזר, הרב מאיר בר אילן ולוי אשכול. אשכול השיג בנקל את הסכמת חבריו על מפעל הבזק שיש להקים בנגב."
כתב על כך ביומנו ד"ר יוסף ויץ, מראשי הקרן הקיימת לישראל (שביוזמתו הוקמו עוד ב1943 שלוש נקודות התיישבות בנגב): "אותה שעה, נולד אצלנו הרעיון על חיזוק עמדתנו באותם אזורים שמתנכלים לנתקם מאתנו. הקמת עמדות – זו הייתה התגובה ובעמדות בזק הכתוב מדבר, שיהפכו במרוצת זמן קרוב ביותר לנקודות יישוב מבוססות".
הסיבה העיקרית להיקפו הנרחב של המבצע המתוכנן הייתה כאמור, ניסיון ליצירת מציאות פוליטית חדשה בנגב הצפוני תוך כדי משיכת דעת הקהל לעניין. גם בחו"ל וגם בציבור היהודי בארץ (הדגשת חשיבות הנגב). כמו כן, סברו המארגנים כי יקשה על הבריטים לפנות בכוח מספר רב כל כך של נקודות. סיבה נוספת הייתה הקרבה היחסית בין הנקודות, שהייתה אמורה לאפשר להן לסייע אחת לשנייה בנושאי בטחון ולוגיסטיקה בהמשך דרכן כיישובים חדשים.
[עריכה] ההכנות למבצע
כאמור, היו ברשות הגורמים המיישבים קרקעות בנגב שנרכשו מיידי בעליהן ועליהן תוכנן להתיישב. הקרקעות נרכשו על ידי סוחרים פרטיים (כגון משה סמילנסקי), חברת הכשרת היישוב והקרן הקיימת. כל הקרקעות עליהן עלו 11 הנקודות היו בבעלות יהודית.
בעיה נוספת הייתה אספקת מים ליישובים החדשים. לפני העלייה לקרקע, הייתה כבר קיימת תוכנית מפורטת לסלילת שני קווי מים מקידוח באזור נירעם אל היישובים החדשים. התוכנית הייתה של מהנדס המים של מקורות - שמחה בלאס שלמטרה זו יזם הבאת צינורות באורך של עשרות ק"מ שהוצעו למכירה בלונדון, לאחר שבמשך מלחמת העולם השנייה השתמשו בהם כמערכת להובלת מים למטרת כיבוי שריפות בהתקפות הבליץ. על מנת לשמור על חשאיות המבצע, עוכבה הנחת הקווים ובפועל התבצעה רק ב-1947.
איוש הנקודות נעשה על ידי כל הזרמים ההתיישבותיים. נמסרה הודעה ל-11 גופים התיישבותיים. רובם ישבו כפלוגות עבודה במושבות במרכז הארץ ומיעוטם עדיין היו גרעיני נוער במסגרת הפלמ"ח. על כל גוף כזה היה להכין לליל העלייה על הקרקע 25 חברים ו-5 חברות. המיקום המדויק אליו היה מיועד לעלות כל גוף נשמר בסוד עד לליל העלייה.
התאריך הספציפי למבצע, במוצאי יום הכיפורים, נבחר על מנת להקטין את ערנות הבריטים לתנועות חשודות. גם כי היה קשה לצפות שיהודים יוציאו לפועל מבצע כה גדול מיד אחרי הצום וגם מאחר שהיה זה מוצאי שבת וערב היום החופשי (יום א') של החיילים הבריטיים.
המוסדות העריכו את המבצע כמורכב ומסוכן ולכן הטילו את תכנון המבצע וביצועו על מטה ההגנה. כמפקד המבצע נקבע יוסף אבידר שהיה אחד ממפקדי ההגנה. לצורך המבצע גויסו מתנדבים מיישובים ותיקים, כלי רכב רבים ונוטרים שתפקידם היה לאבטח את המבצע. כל הציוד וחומרי הבנייה רוכזו בבסיסי היציאה על ידי חברת סולל בונה.
[עריכה] העלייה לקרקע
מספר שעות לאחר סיום צום יום הכיפורים החלו בהעמסת הציוד על המשאיות ובסביבות חצות יצאו משש נקודות הבסיס שיירות של מכוניות לעבר 11 הנקודות. השתתפו במבצע 200 רכבים ו-1,000 איש. התנועה לנקודות עברה בשלום והשיירות לא התגלו (במקרה של חצרים, המשאיות הגיעו מבארות יצחק שבצפון והאנשים הגיעו במסע רגלי מבית אשל שבמזרח וזאת, כדי למנוע גילוי המשאיות על ידי תושבי באר שבע הערבית שלידה עבר מסלול ההגעה הרגלי). העבודה בנקודות עצמן נמשכה למעשה יומיים עד השלמת כל המבנים והגדרות שתוכננו.
העלייה עצמה נעשתה במתכונת הדומה לחומה ומגדל מבחינת ריכוז מאמץ של מספר רב יחסית של אנשים להקמה מהירה של התיישבות חדשה בשטח. אבל, החומה הייתה רק גדר תיל. המגדל היה מגדל עם חבית מים וכמו כן, הוקמו בכל נקודה מספר צריפים.
היישובים שעלו באותו לילה על הקרקע הם:
- אורים – קבוצות נוער יוצאי בולגריה מתנועות גורדוניה והמכבי הצעיר, עלו על אדמות גריין, מבסיס יציאה בגבולות.
- בארי - גרעיני הנוער העובד, הצופים והחלוץ עלו על אדמות נח'ביר, מבסיס יציאה בבארות יצחק (ליד עלומים של היום).
- גל און – יוצאי פולין מתנועת השומר הצעיר וחברי גרעין "ציון" מצפון אמריקה, עלו על אדמות חורבת מוסג'ת , מבסיס יציאה בגת.
- חצרים - חברי קבוצת הצופים ג', עלו על אדמות קלטה, מבסיס יציאה בבית אשל.
- כפר דרום - גרעין הפועל המזרחי עלה על אדמות דיר אל בלח, מבסיס יציאה בבארות יצחק.
- משמר הנגב – גרעין הנוער הבורוכובי וכן פליטי שואה מצרפת,בלגיה ופולין, עלה על אדמות ביר מנסורה, מבסיס יציאה ברוחמה.
- נבטים - אנשי החלוץ מעיראק, עלה על אדמות מדסוס מבסיס יציאה בבית אשל.
- נירים - גרעין השומר הצעיר וקבוצת נוער עולה מאירופה, עלו לאדמות דנגור מבסיס יציאה בגבולות.
- קדמה - שתי קבוצות הכשרה של הנוער העובד, עלו על אדמות תל תורמוס מבסיס יציאה בכפר מנחם.
- שובל - גרעיני השומר הצעיר מהארץ ומדרום אפריקה וגרעין ממעפילי פאטריה, עלו על אדמות ביר זבאלה, מבסיס יציאה ברוחמה.
- תקומה - גרעין דתי של הפלמ"ח ועולים מתורכיה, רומניה, הונגריה ותוניס, עלו על אדמות סומרה, מבסיס יציאה בבארות יצחק.
[עריכה] התגובות למבצע
הבריטים הגיעו לרוב הנקודות כבר למחרת העלייה על הקרקע. למרות שעבודות הבנייה בנקודות היו עדיין בעיצומן, הם לא התערבו בנעשה ולא ניסו לפנות את המתיישבים בכוח ורק תחקרו את המתיישבים לגבי זהות בעלי הקרקע ומקורות המים.
גם בימים אחרי כן נמנעו הבריטים מפעולה כנגד היישובים החדשים. גם בשל העובדה כי החוק העות'מני של איסור הריסת מבנה מקורה היה עדיין בתוקף, גם כי סברו שהנקודות הן מעין "תחנות ניסיונות חקלאיות" (כפי שהיו שלושת המצפים) וגם (ואולי זו הסיבה העיקרית) מחשש לתגובה שלילית בעולם ובמיוחד מהתנגדות אמריקאית.
הבדווים תושבי האזור נחלקו לשניים בתגובותיהם הראשוניות. חלקם העדיפו לקבל בברכה את היהודים מתוך תקווה שבואם יביא ברכה לאזור ואף סיפקו מים לחלק מהנקודות וחלקם התנגדו ליישובים החדשים. בעיתונות הערבית בוטאה עמדה חריפה כנגד "כיבוש הנגב על ידי היהודים".
[עריכה] השפעת המבצע על תוכנית החלוקה
בינואר 1947 החלו בהנחת קו המים מניר עם שסיפק מים לנקודות החדשות ובאוקטובר באותה שנה הושלמה הזרמת המים גם לנקודות הדרומיות ביותר.
בתחילת פברואר 1947 עלו על הקרקע באזור עוד שלושה יישובים – מבטחים, צאלים ועלומים.
בהמשך פברואר 1947 הכריז שר החוץ הבריטי - ארנסט בווין על מסירת בעיית ארץ ישראל להחלטת האו"ם.
ביוני 1947 ביקרה בנגב ועדת החקירה "אונסקופ" מטעם האו"ם והתרשמה מצינור המים החדש ומיכולת המתיישבים היהודים לקיים חקלאות באזור. בסופו של דבר הצעת החלוקה של האומות המאוחדות כללה את רוב שטחו של הנגב בשטח המיועד להקמת המדינה היהודית.
[עריכה] קישורים חיצוניים
- מאמר ב"קתדרה" על מדיניות רכישת הקרקעות בנגב לפני עליית 11 הנקודות
- עליית 11 הנקודות באתר ההגנה
- קונצ'רטו לצינור באתר עמלנט של רשת עמל

