ממלכת אשור
מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
תוכן עניינים |
[עריכה] ממלכת אשור הקדומה
[עריכה] אשור העתיקה בארכיאולוגיה
מן הממצאים הארכיאולוגיים שבידינו ניתן להסיק כי ערים כגון אשור, ארבאלו ונינוה יושבו - באופן קבע - בידי עמי קדם לקראת 5000 לפנה"ס, והיו למרכזי כוח חשובים בצפון מסופוטמיה. חומות הערים מלמדות אודות היותן תחת סכנת התקפה מצד שבטים שונים, וניתן להבחין בהשפעתן של תרבויות חאסונה, חלאף, עוביד ושומר על ההתפתחות האשורית. הרכבה הגאולוגי של אשור הינו מישורים פוריים באדמת סחף, רכסי סיד ועמקים. זאת, בנוסף לאקלימה הגשום-משהו בהשוואה לזה של תרבויות מסופוטמיה הדרומית, אפשר את צמיחתה של חקלאות בעל, אך עדיין התקיים הצורך במערכת השקיה מלאכותית בכדי למסד את החקלאות ולאפשר את האכלת האוכלוסייה המתרחבת.
היסטוריונים וארכיאולוגים בני ימינו טוענים כי אשור, נינוה וכלח נבנו זאת אחר זאת בידי מלכי אשור הקדומים, מלכים שהיו עסוקים רוב ימיהם במלחמות הגנה מפני אויביהם הדרומיים, וכאמצעי הגנה בנו את נינוה כבירה שנייה, הרחק מהישג ידם של אויביהם. העם האשורי במקור היה עם חקלאי, שהתגורר על גדות החידקל ונשא את שמו של האל המרכזי בפנתיאון שלו , האל אשור. הדת, האומנות וחזויות אחרות המאפיינות את האשורים - מקורן בהשפעה שומרית חזקה, על אף היות האשורים עם שמי.
[עריכה] מקור האשורים
האזכור התנ"כי להקמת אשור היווה תעלומה לחוקרי התנ"ך זה שנים רבות, אין התנ"ך מפרט אם היה זה אשור שיצא מארצו של נמרוד ובנה את ערי הממלכה האשורית, או נמרוד שיצא אשורה, ושם בנה את עריו.
- "וְכוּשׁ, יָלַד אֶת-נִמְרֹד; הוּא הֵחֵל, לִהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָרֶץ. הוּא-הָיָה גִבֹּר-צַיִד, לִפְנֵי ה'; עַל-כֵּן, יֵאָמַר, כְּנִמְרֹד גִּבּוֹר צַיִד, לִפְנֵי ה'. וַתְּהִי רֵאשִׁית מַמְלַכְתּוֹ בָּבֶל, וְאֶרֶךְ וְאַכַּד וְכַלְנֵה, בְּאֶרֶץ, שִׁנְעָר. מִן-הָאָרֶץ הַהִוא, יָצָא אַשּׁוּר; וַיִּבֶן, אֶת-נִינְוֵה, וְאֶת-רְחֹבֹת עִיר, וְאֶת-כָּלַח. וְאֶת-רֶסֶן, בֵּין נִינְוֵה וּבֵין כָּלַח--הִוא, הָעִיר הַגְּדֹלָה" (בראשית, י', ח'-יב')
אזכור נוסף שקיים בתנ"ך לאשורים מופיע, גם כן, בפרק י':
- "בְּנֵי שֵׁם, עֵילָם וְאַשּׁוּר, וְאַרְפַּכְשַׁד, וְלוּד וַאֲרָם" (בראשית, י', כ"ב)
בספר בראשית, פרק כ"ה מופיע עוד רמז אודות מקור האשורים, אולם מרבית החוקרים דחו את הכתוב בטענה שמדובר באשורים אחרים. כאשר ישב יוסף בן מתתיהו לכתיבת קדמוניות היהודים, כנראה ונתקל באותה הבעיה, ובחר להתבסס על האזכור השני בפרק י':
-
-
- "אשור ייסד את עיר נינוס וקרא לנתיניו, שעשו חייל רב, אשורים על שמו."
-
-
- יוספוס פלביוס, קדמוניות היהודים, אברהם שליט, "מסדה"
-
-
- "אשור ייסד את עיר נינוס וקרא לנתיניו, שעשו חייל רב, אשורים על שמו."
-
מכל מקום, אופיים השמי של האושרים ברור למדי. יש הטוענים כי האשורים למעשה הגיעו למסופוטמיה מחצי האי ערב בין 3000 ל־2500 לפנה"ס.
[עריכה] ימי ההיסטוריה הקדומה
אשור הגיחה על פני דפי ההיסטוריה לקראת המאה העשרים ושנים לפנה"ס, לראשונה כחלק מאימפריה האַכַּדית של סַרְגוֹן הראשון. אולם האימפריה האכדית לא האריכה ימים, ואותה ירשה ממלכת אוּר כשׂדים השלישית, יחד עם השליטה בשטחים האשוריים. ברם, עם החלשותה של ממלכת אור, קמו מלכים אשוריים שזכו לכינוי "אֶּנְסִי" או "שַנְגוּ", דהיינו סגן למלך או כהן. למרות שמקומם אינו זה של שליט במבנה הביורוקראטי, ניתן להסיק ממערכותיהם הצבאיות (שהגיעו עד כדי כבוש בבל על ידי אִילוּשוּמָה) והקמת המושבות המסחריות בקפדוקיה, שזכו לשגשוג בן מאות שנים, שהיו בני השושלת מלכים לגיטימיים וריבוניים לכל דבר, אך ריבונות זאת באה לקיצה.
במאה השמונה עשרה לפנה"ס נתמלאה לה ארם-נהריים בשבטים שמיים, שזכו לשם אמורים (מן המילה האשורית שמשמעותה "מערביים"). סמוך לכך הכריז על עצמו שַמְשִי אַדַד הראשון, אמורי במוצאו, כמלך על אשור. הוא יסד ממלכה חזקה בצפון מסופוטמיה שאף השיקה לים התיכון ותרומתו לאשור הייתה בעיקר באיחוד עריה החשובות לעד, והקניית מודל ביורוקראטי למלכי אשור. אך לאחר מות בנו (אִשְמֵי-דָגוֹן) נפלה הארץ לתוהו פוליטי, שושלות נפלו וקמו ושטחיה של אשור הצטמצמו עד לגבולות מינימאליים שכללו בעיקר את אשור, נינוה, נימרוד, ארבאלו והשטחים שהקיפו את הערים הללו, ולבסוף נשתעבדה אשור להאנילגלבאט (=מיתניה) בימיו של סאושטטר (1472 לפנה"ס לערך).
לאחר שקיעה זאת בכוחה של אשור, ניתן להבחין בכניסתה מחדש לזירה העולמית, לקראת המאה החמש עשרה לפנה"ס. תקופה שהתאפיינה בעיקר במרות וכוח מצרי באזור הסהר הפורה. בימיו של תחותימס השלישי, אשור הייתה אחת ממדינות רבות שהעלו מס לאימפריה המצרית, וממכתבי תל אל עמארנה ניתן להסיק, כי באותם הימים קיימה קשרים פוליטיים עם מדינות כבבל ומצרים. יתר על כן, בימים הללו עמדו המלכים האשוריים במעמד השווה לזה של מלכי בבל, ואף הגיעו לכדי הסכמות טריטוריאליות עם ממלכת בבל השכנה, בימיו של פוזור-אשור השלישי ואשור-בל-ניששו. סימנים לקיומה של מעין אוטונומיה אשורית, חרף היותה מוכנעת לממלכת מיתניה, מופיעים גם בימי אשור-נדין-אכה, שקיים קשרים עם מצרים.
[עריכה] תחיית אשור – הממלכה האשורית התיכונה
אַשוּר-אֻבַּלִיט הראשון היה למלך האשורי הראשון, זה זמן רב, שתחתיו זכתה הממלכה לחופש ממרות זרה. המלך פתח במרד גלוי כנגד טושרטש, מלך מיתניה. לבסוף זכה לניצחון בשדה הקרב, שבעקבותו סיפח לאשור חלקים ממיתניה, דבר שהיווה עילה לפתיחת האיבה והמאבק באימפריה החתית. ניצחונותיו זיכו אותו ,כמו כן, בכינויים מכובדים מקרב דמויות דומיננטיות באזור, הוא הוסיף לשנות את שם הארץ מסובארטו לאשור, וחיתן את בתו למלך הבבלי. מנגד למגמה הידידותית שנסתמנה בין שתי הממלכות עד לימיו, לקראת מותו של אשור-אובליט התדרדרו היחסים בין אשור ובבל, עניין שבא לידי ביטוי בהתערבות צבאית של המלך בבבל לאחר רצח נכדו (שנתמנה למלך על העם הבבלי), על ידי חבורת אצילים.
מספר שנים מאוחר יותר, קריזאלו השני, מלך בבל, פתח בעוינות כלפי אשור ולבסוף פגש את בל-ניררי, יורשו של אשור-אבליט, בשדה הקרב. קריזאלו נחל תבוסה קשה, וחלקה הצפוני של בבל סופח לממלכה האשורית. מלך אשורי זה נירש בידי פודי-אילו שעמד בראש מפעלי בניה רבים בשטחים הכבושים, וזה בידי אריק-דן-אילי שניהל מלחמה כנגד שבטי האכלמו.
ברם, השיגי יורשיו המוקדמים של אשור-אובליט אינם משתווים לאילו של יורשיו המאוחרים יותר, ובראשם אַדַד-נִירָרִי הראשון. מלך זה הביס את המלך הכשדי של בבל, נזי-מרוטש, ובכך הרחיב את גבולות ממלכתו על חשבון בבל המוכנעת. כמו כן, המלך פנה מערבה והכניע את מיתניה למעמד ואסליות, לאחר שניצח את שטוארה הראשון וְואסאשטה יורשו. ניצחונות אלו לוו בהפסדים טריטוריאליים לטובת האימפריה החיתית, אך כיבושיו אפשרו לו לבסס ממלכה חזקה ומגובשת בעלת יכולת הגנה עצמית, בעיקר מפני שבטי ההרים. כוחו הגדול הקנה לו את השם "מלך המלכים", והוא היה מראשוני המלכים שתיארו את מלחמותיהם כהתגשמות של רצון אלוהי, ופנה לחיזוק גבולות ממלכתו.
עם מות אביו, התמנה שַׁלְמַנְאֶסֶר הראשון למלך, צבאותיו מחצו סופית את מיתניה וסיפחוה לאשור, כמו כן כבש המלך את דרום ארמניה, אזור הרי הזגרוס, את אדמות הארמים שהתגוררו במסופוטמיה המערבית וארץ מוסרי שבחצי האי ערב.
אותו ירש תּוּכּוּלְתִּי-נִינוּרְתַ הראשון, מלך ראוותני וחזק שלחם רבות גנגד החתים, והרחיב את ממלכתו לכיוון מערב. מאוחר יותר, פנה לכיבושה הסופי של בבל, ולאחר שזאת התמרדה הגלה את מלכה. מאוחר יותר המלך החריב את מקדשיה – צעד שיצר פילוג חזק בקרב האשורים, שבאופן הדרגתי החל לגלות סימני איבה כלפי מלכם. כדי להרגיע את הרוחות פנה למפעליי בניה ושיקום, כמו זה של בנין עירו "קר-תוכולתי-נינורת". האשורים מאסו בו עוד יותר עקב העדרו מן הממלכה ושהותו הממושכת בבבל, ולבסוף אצילים אשוריים ובנו, אשור-נצירפל, שמו לו מצור בעירו ורצחוהו. אך עם מות המלך החדש, אשור-נצירפל, התפוררה הממלכה כליל. אשור-נררה ונבודאיאן מלכו אחריו, אך אין בידינו מידע אודותם. לקראת 1200 לפנה"ס נשלטה אשור בידי בל-קודור-אוסור, ומאוחר יותר בידי ניניב-פלאשרה, שני מלכים שנחלו תבוסה קשה לבבלים שהצליחו להחזיר את מרבית שטחה של הממלכה הבבלית, ואף לכפוף את אשור לה. את האחרון ירש אַשוּר-דַן הראשון שהצליח להנחיל לבבלים תבוסה קלה, ולשחרר ולו מעט מעולם. אותו ירש אשור-רש-אישי שפתח גם הוא במערכות צבאיות כנגד הבבלים, מערכות שנסתכמו בניצחון על נבוכדנאצר הראשון. בנוסף לכך, המלך הכניע ממלכות שכנות נוספות וכך הוריש לבנו, תִּגְלַת פִּלְאֶסֶר הראשון, בסיס לכיבושיו הרבים.
תיגלאת פילאסר הראשון היה מגדולי מלכי אשור. תחתיו השיגה הממלכה כוח צבאי, כיבושים ועושר רב שלא ניראה כמותו זה מאות שנים. מלך זה סיפק ארבעה לוחות המתעדים את כל מסעותיו הצבאיים, תיעוד מקיף ביותר שמספר אודות כיבושן והכנעתן של 42 מדינות וחבלי ארץ. בין השאר, כיבושיו הגיעו עד לבבל במזרח והים התיכון במערב, סוריה הצפונית, פיניקיה ו הארמים הוכנעו במערכותיו. הוא היה מלך ראוותני ביותר ועמד מאחורי מפעלי בניה רבים שרוממו מקדשים וארמונות נפלאים. לאורך תקופת חייו, נהנתה אשור מיציבות וכוח. אך כפי שקרה פעמים רבות לאורך ההיסטוריה האשורית, עם מותו איבדה הממלכה מכוחה ושטחיה, עד למצב שבו הוכרחה להיכנס לבריתות, ולחתום על הסכמי שלום עם בבל. עניין שהתרחש בימי אשור-בל-קלה ושמשי-אדד. יתר על כן, בימיו של אַשוּר-רַבִּי השני, פלשו הארמים לחלקה הצפוני של אשור, כנראה תחת הנהגתו של הֲדַדְעֶזֶר. שנים מאוחר יותר, בימיו של תיגלאת פילאסר השני, נפלה אשור לחוסר אונים צבאי, פוליטי וכלכלי. שטחיה החליפו ידיים, והשבטים הארמים חצו את החידקל ללא התנגדות ממשית. לו היו הארמים מגובשים ולו נדחו ניצחונות המלכים העבריים דוד ושלמה עליהם, ספק אם אשור הייתה שורדת.
אולם עם הדיפת הארמים ניתן לאשור הזמן להתארגן מחדש ולהרחיב את שטחיה, מגמה שהחלה בימיו של אַשוּר-דַן השני, הראשון שבמלכי האימפריה האשורית המאוחרת (על שלבה הראשון).
[עריכה] לקריאה נוספת
- קורות העולם, ג'וזף רייתר, הוצאת אחיאסף
- האנושות - תולדות התרבות והאומנות, המזרח הקרוב והרחוק, הוצאת מסדה
- קורות עמי העולם א', וייט ולנטין, הוצאת אחיאסף
- האנציקלופדיה העברית, כרך 7, 359-382
- אשור באתר All Empires
- אשור באנציקלופדיה הקתולית

